מדרש
סוכות, שמיני עצרת ושמחת תורה
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, תשרי תשפ״ז
תוכן העניינים ↓סוכות, שמיני עצרת ושמחת תורה
פסיקתא דרב כהנא
פסקא
וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים(ויקרא כג, מ)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים והערות מנדלבוים ובובר
על פי כתב יד אוקספורד, בודליאנה 151, עם השלמות מכתב יד פרמה 3122 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · מוסר התורה טובה מכסף - שכר לקיחת המינים בכסף
קְחוּ־מוּסָרִי וְאַל־כָּסֶף וְדַעַת מֵחָרוּץ נִבְחָר(משלי ח, י)
רבי אבא בר כהנא פתח:
קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף, וְדַעַת מֵחָרוּץ נִבְחָר(משלי ח, י).
אמר רבי אבא בר כהנא:
קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף — קחו מוסרהּ של תורה, ואל כסף.
לָמָּה תִשְׁקְלוּ כֶסֶף(ישעיה נה, ב) — למה אתם שוקלים כסף לבני עשו?
בְּלא לֶחֶם — על שלא שבעתם מלחמהּ של תורה.
וִיגִיעֲכֶם בְּלא לְשׇׂבְעָה — למה אתם יגעים, ואומות העולם שבעים?
בְּלא לְשׇׂבְעָה — על שלא שבעתם מלחמהּ של תורה ומיינהּ של תורה,
דכתיב: לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי(משלי ט, ה).
רבי ברכיה ורבי חייא אבוי בשם רבי יוסי ברבי נהוריי:
כתיב וּפָקַדְתִּי עַל כׇּל לֹחֲצָיו(ירמיה ל, כ) — אפילו על גבאי צדקה,
חוץ משכר משנים וסופרים, שאינן נוטלין אלא שכר בטילןשכר בטילן — שכר בטלתם בלבד.
אבל שכר דבר אחד מן התורה — אין בירייהבירייה — ברייה, יצור יכולה ליתן.
תני:
מראש השנה נקצבים מזונותיו של אדם,
חוץ ממה שהוא מוציא בימים טובים ובשבתות ובראשי חדשים ובחולו של מועד,
ומה שהתינוקות מוליכין לבית רבן.
אם פחת — פוחתין לו, ואם הוסיף — מוסיפין לו.
רבי יוחנן הוה מטייל וסליק מן טבריא לציפורי,רבי יוחנן הוה… — רבי יוחנן היה מטייל ועולה מטבריה לציפורי, והיה נסמך על כתפו של רבי חייא בר אבא. הגיעו לשדה אחת, ואמר: שדה זו היתה שלי, ומכרתיה כדי לעסוק בתורה. הגיעו לכרם אחד, אמר: כרם זה היה שלי, ומכרתיו כדי לעסוק בתורה. הגיעו לבית זיתים אחד, ואמר: בית זיתים זה היה שלי, ומכרתיו כדי לעסוק בתורה. התחיל רבי חייא בר אבא בוכה. אמר לו: למה אתה בוכה? אמר: בוכה אני, שלא הנחת לך לעת זקנתך כלום.
רבי יוחנן היה מטייל ועולה מטבריה לציפורי,
והוה מסתמיך על כתפיה דרבי חייא בר אבא.
והיה נסמך על כתפו של רבי חייא בר אבא.
מטון חד בית חקל, ואמר: דין בית חקל הוה דידי, וזבינתיה מבעי מלעי באוריתא.
הגיעו לשדה אחת, ואמר: שדה זו היתה שלי, ומכרתיה כדי לעסוק בתורה.
מטון חד בית כרם, אמר: הדין בית כרם הוה דידי, וזבינתיה מבעי מלעי באוריתא.
הגיעו לכרם אחד, אמר: כרם זה היה שלי, ומכרתיו כדי לעסוק בתורה.
מטון חד בית זיתא, ואמר: הדא בית זיתא הוה דידי, וזבינתיה מבעי מלעי באוריתא.
הגיעו לבית זיתים אחד, ואמר: בית זיתים זה היה שלי, ומכרתיו כדי לעסוק בתורה.
שרי רבי חייא בר אבא בכי.
התחיל רבי חייא בר אבא בוכה.
אמר ליה: למה את בכי?
אמר לו: למה אתה בוכה?
אמר: בכי אנא, דלא שבקת לך לשיבותך כלום.
אמר: בוכה אני, שלא הנחת לך לעת זקנתך כלום.
אמר ליה: חייא ברי, קלה היא בעיניך מה שעשיתי?
שמכרתי דבר שניתן לששה ימים, וקניתי דבר שניתן לארבעים יום וארבעים לילה.
כך כל העולם כולו לא נברא אלא לששה ימים,
דכתיב כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ(שמות כ, יא),
אבל התורה לא ניתנה אלא לארבעים יום ולארבעים לילה,
הדא הוא דכתיב:
וַיְהִי שָׁם עִם יְיָ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה(שמות לד, כח).
כד דמך רבי יוחנן, היה דורו קורא עליו:
אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כׇּל הוֹן בֵּיתוֹ(שיר השירים ח, ז) באהבה שאהב רבי יוחנן את התורה — בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ.
כד דמך אבא הושעיה איש טירייה, ראו מיטתו פורחת באויר,
והיה דורו קורא עליו:
אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כׇּל הוֹן בֵּיתוֹ באהבה שאהב המקום את אבא הושעיה איש טירייה — בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ.
כד דמך רבי לעזר ברבי שמעון, היה דורו קורא עליו:
מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימְרוֹת עָשָׁן וגו׳(שיר השירים ג, ו).
מהו מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל?
דהוה קרוי ותנוי ופייטן ודרשן.
דבר אחר:
קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף.
אמר רבי אבא בר כהנא:
משכר לקיחה את למד שכר לולב.
שכר לקיחה — במצרים כתיב וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וגו׳(שמות יב, כב).
בכמה הוות טימיטימי — מחיר, שווי דידיה? בארבעה מנאי, בחמשה מנאיבארבעה מנאי, בחמשה מנאי — בארבעה מנים, בחמישה מנים.
היא שעמדה להם בביזת מצרים, בביזת הים, בביזת סיחון ועוג, בביזת שלשים ואחד מלכים.
לולב, שהוא עומד לאדם בכמה דמים, וכמה מצוות יש בו — על אחת כמה וכמה!
לכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(ויקרא כג, מ).
מקבילות והערות · א
רבי אבא בר כהנא פתח: קחו מוסרי ואל כסף
מקבילות: בבלי ברכות מט ע״ב · בבלי יומא עט ע״ב · בבלי סוכה כב ע״ב · בבלי חגיגה יד ע״א · ספרי דברים מח · ספרי דברים שו · בראשית רבה נד, א · ויקרא רבה ל, א · שמות רבה מז, ז · במדבר רבה ב, ג · תנחומא אחרי מות י · פסיקתא דרב כהנא ויהי בשלח · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנא · ילקוט שמעוני האזינו רמז תתקמב · ילקוט שמעוני משלי רמז תתקמ · מדרש הגדול ויקרא כג, מ
ויקרא רבה: ״עד שלא שבעתם״ תחת ״על שלא שבעתם״, וחסר ״ואומות העולם שבעים״.
״בלא לחם״ — בלשון תמיה.
אבא בר כהנא פתח. "קחו מוסרי ואל כסף". אמ' ר' אבא בר כהנא. קחו מוסרא שלתורה ואל כסף. "למה תשקלו כסף בלא לחם".
"למה תשקלו כסף". למה שוקלים כסף לבני עשו. "בלא לחם". עד שלא שבעתם שבעים. "בלא לשבעה". עד שלא שבעתם מיינה של תורה. "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי".
רבי ברכיה ורבי חייא אבוי בשם רבי יוסי ברבי נהוריי
מקבילות: ירושלמי נדרים ד, ג (לח ע״ג) · בבלי נדרים לז ע״א · בבלי בבא בתרא ח ע״ב · ספרי דברים מח · ויקרא רבה ל, א · סמ״ג, הלכות תלמוד תורה
כ״י כרמולי מוסיף כאן את הפתיחתא ״דבר אחר: ולקחתם לכם, זה שאמר הכתוב שמע בני״ (כבסוף ויקרא רבה ל ובתנחומא אמור).
ויקרא רבה: ״שכר דבר אחר מן התורה״ (ט״ס: אחד).
ר' ברכיה ור' חייא אבוי בשם ר' יוסי בר' נהוראי. "ופקדתי על כל לוחציו" אפלו על גבאי צדקה. חוץ משכר סופרים ומשנים. שאינן נוטלין אלא שכר בטלים. אבל שכר דבר אחר מן התורה אין בריה יכולה ליתן.
תני: מראש השנה נקצבים מזונותיו של אדם
מקבילות: בבלי ביצה טז ע״א · ויקרא רבה ל, א · רוקח, הלכות ראש השנה סימן רכח · רוקח, הלכות חול המועד סימן שז · אור זרוע, הלכות ראש חודש סימן תנג · טור אורח חיים רמב · טור אורח חיים תיט
בבבלי חסרים ״ראשי חדשים״ ו״חולו של מועד״; בויקרא רבה יש ראשי חדשים ולא חולו של מועד.
ויקרא רבה: ״בראש השנה נקבצין״, כגרסת כ״י פרמה ״נקבצים״.
תני. בראש השנה נקבצין מזונותיו של אדם. חוץ ממה שהוא מוציא בימים טובים בשבתות ובראשי חדשים ובחלו של מועד וממה שהתינוקות יוליכון לבית רבן. אם פוחת פוחתין לו. ואם מוסיף מוסיפין לו.
רבי יוחנן הוה מטייל וסליק מן טבריא לציפורי
מקבילות: ויקרא רבה ל, א · שמות רבה מז, ה · שיר השירים רבה ח, ז · ילקוט שמעוני משפטים רמז שסג · ילקוט שמעוני שיר השירים רמז תתקצד
בובר משלים מכ״י אוקספורד ומויקרא רבה את משפט ״בית כרם״ שנשמט, ואת ״אמר לו: למה את בכי״.
״לשיבותך״ — שלא השארת לך לעת זקנתך.
ר' יוחנן הוה מטייל וסליק מן טבריא לצפורין והוה מסתמיך על כתפיה דר' ינאי בדבית חקלא. ואמ'. דין בית חקלא והוה דידי. וזבניתיה מבעי מלעי באוריתא. מטון חד בית כרם. א'. הדין בית כרם הוה דידי וזבניתיה מבעי מלעי באוריתא. מטון חד בית זיתא. וא'. הדין בית זיתא הוה דידי. וזבניתיה מבעי מלעי באוריתא. שרי ר' חייא בכי. א' ליה. מה את בכי. א' ליה. בכי אנא דלא שבקת לך לשיבקותך כלום. א' ליה. חייא ברי. קלה/ת בעיניך מה שעשיתי. שמכרתי דבר שניתן לששה ימים וקניתי דבר שניתן לארבעים יום וארבעים לילה. כל העולם כלו לא נברא אלא לששה ימים. דכת' "כי ששת ימים עשה יי את השמים ואת הארץ". אבל התורה ניתנה לארבעים יום וארבעים […]
ר' יוחנן הוה מטייל וסליק מטבריא לציפורין. והוה ר' חייא בר אבא סמך ליה. מטון חד מחקלא. אמ'ר יוחנן. הדין בית חקלא הוה דידי וזבינתיה בנין מלעי באוריתא. מטון חד בית כרם ואמ'ר יוחנן. הדין בית כרם דידי הוה וזבינתיה בגין מלעי באוריתא. מטון חד בית זיתא ואמ' כמו כן. שורי ר' חייא בר אבא בכי. אמ' ליה. מה את בכי. אמ' ליה. בכי אנא דלא שבקת לסבותך כלום. אמ' ליה. חייא בני. ונקלה זו בעיניך מה שעשיתי. שמכרתי דבר שניתן לששה ימים. שנ' "כי ששת ימים עשה יי'י". אבל התורה ניתנה לארבעי' יום. שנ' "ויהי שם עם יי'י ארבעים יום". וכת' "ואשב בהר ארבעים יום".
כד דמך רבי יוחנן, היה דורו קורא עליו
מקבילות: בראשית רבה כח · ויקרא רבה ל, א · שיר השירים רבה ג, ו · שיר השירים רבה ח, ז · קהלת רבה יב, יג · מדרש שמואל יח · ילקוט שמעוני משפטים רמז שסג · ילקוט שמעוני שיר השירים רמז תתקצד · ערוך, ערך פייט · ערוך, ערך קרב
בובר מגיה ״רבי אבא בר הושעיא״ ל״אבא הושעיא״ (איש טירייא = טרויא).
כ״י אוקספורד וכרמולי: ״קראי ותנאי וקרוב ופייטום״ תחת ״קרוי ותנוי ופייטן ודרשן״.
כד דמך היה דורו קורא עליו. "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה" שאהב ר' יוחנן את התורה "בוז יבוזו לו". כד דמך ר' הושעיה איש טרייה ראו מטתו פורחת באויר. והיה דורו קורא עליו. "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה" שאהב אבא הושעיה את המקום "בוז יבוזו לו". כר' דמך ר' אלעזר בר' שמע' היה קורא דורו עליו "מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן" וגו'. מהו "מכל אבקת רוכל". דהוה קרויי ותנויי ופטויי ודרשן.
שבשעה שאדם נפטר מן העולם הב'ה או' למלאכי השרת. ראו מה הבריות או' עליו. כשר היה פלני זה. ירא שמים היה פלני זה. מיד מיטתו פורחת באויר.
דבר אחר: קחו מוסרי ואל כסף — משכר לקיחה
מקבילות: ויקרא רבה ל, א · שיר השירים רבה ב, ג · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנא · מדרש הגדול ויקרא כג, מ · ערוגת הבשם, חלק ג
ויקרא רבה: ״רבי אחא בר כהנא״ תחת רבי אבא בר כהנא, וחסרות המלים ״דבר אחר: קחו מוסרי״.
ויקרא רבה: ״בארבעת מיני״ בלבד, וחסר ״ביזת מצרים״.
ד'א. "קחו מוסרי ואל כסף". א'ר אחא בר כהנא. משכר קיחה את למד שכר לולב. שכר קיחה במצרים כת' "ולקחתם אגודת אזוב". בכמה הות טיימיה דידיה. בארבעת מיני. היא שעמדה להם בביזת הים בביזת סיחן ועוג בביזת שלשים ואחד מלך. לולב שהוא עומד בכמה דמים וכמה מצות יש בו על אחת כמה וכמה. לפיכך משה מזהיר את ישר' ואומ' להם "ולקחתם לכם ביום הראשון".
פתיחתא שנייה · דוד מבקש חיים, שבע כיתות של צדיקים, ושבע שמחות של חג
תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת־פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח(תהלים טז, יא)
דבר אחר:
וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(ויקרא כג, מ) —
זה שאמר הכתוב:
תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים, שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ, נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח(תהלים טז, יא).
אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים, הודיעני איזה פילוןפילון — שער, מבוא מפולשמפולש — פתוח משני צדדיו לעתיד לבוא.
רבי יודן ורבי עזריה.
רבי יודן אמר:
אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד: דוד, אם חיים אתה מבקש — צפה ליראה,
דכתיב יִרְאַת יְיָ תּוֹסִיף יָמִים(משלי י, כז).
ורבי עזריה אמר:
אמר לו: דוד, אם חיים אתה מבקש — צפה ליסורים,
דכתיב וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר(משלי ו, כג).
שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ — שַׂבְּעֵנוּ בחמש שמחות את פניך:
מקרא, ומשנה, תלמוד, תוספתא ואגדה.
דבר אחר:
שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ — אל תהי קורא כן, אלא שֶׁבַע שמחות.
אילו שבע כיתות של צדיקים שהם עתידים להקביל פני השכינה,
ופניהם דומות לחמה, ללבנה, לרקיע, לברקים, לכוכבים, לשושנים, למנורת בית המקדש.
לחמה מנין? בָּרָה כַּחַמָּה(שיר השירים ו, י).
ללבנה מנין? יָפָה כַלְּבָנָה.
לרקיע מנין? וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ(דניאל יב, ג).
לברקים מנין? מַרְאֵיהֶן כַּלַּפִּידִם כַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ(נחום ב, ה).
לכוכבים מנין? וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים.
לשושנים מנין? לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוֹשַׁנִּים לְדָוִד(תהלים סט, א).
למנורת בית המקדש מנין? וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וגו׳(זכריה ד, ב).
נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח —
אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים, וכי מי מודיעני איזו כת החביבה והנעימה שבהן?
תרין אמוראין.
חד אמר: זו היא שבאה מכח תורה ומעשים טובים.
וחרנא אמר: אילו סופרים ומשנים שהם מלמדים את התינוקות לאמיתן,
שהם עתידין לישב בימינו של הקדוש ברוך הוא,
הדא הוא דכתיב:
נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח.
דבר אחר:
שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ — אילו שבע מצוות שבחג:
ארבעה מינים שבלולב, וסוכה, ושמחה, וחגיגה.
אם שמחה — למה חגיגה? ואם חגיגה — למה שמחה?
אמר רבי אבין: משל לשנים שנכנסו אצל הדיין,
ולית אנן ידעין היידין הוא נצוחייא,ולית אנן ידעין… — ואין אנו יודעים איזה מהם הוא המנצח, אלא מי שנוטל כפות תמרים בידו — יודעים אנו שהוא המנצח. כך, לפי שישראל ושרי אומות העולם נכנסין ומקטרגין לפני הקדוש ברוך הוא בראש השנה, ואין אנו יודעים אלו הם המנצחים, אלא ממה שישראל יוצאין מלפני הקדוש ברוך הוא ולולביהם ואתרוגיהם בידיהם — יודעים אנו שישראל הם המנצחים.
ואין אנו יודעים איזה מהם הוא המנצח,
אלא מאן דנסב באגין — ידעין דהוא נצוחא.
אלא מי שנוטל כפות תמרים בידו — יודעים אנו שהוא המנצח.
כך, לפי שישראל ושרי אומות העולם נכנסין ומקטרגין לפני הקדוש ברוך הוא בראש השנה,
ולית אנן ידעין היילין אינון נצוחייא,
ואין אנו יודעים אלו הם המנצחים,
אלא ממה שישראל יוצאין מלפני הקדוש ברוך הוא ולולביהם ואתרוגיהם בידיהם —
אנן ידעין דישראל אינון נצוחייא.
יודעים אנו שישראל הם המנצחים.
לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.
תוספת שבנוסחים אחרים
תוספת · ויקרא רבה ל, ג · קטע גישור (כ״י פריז 149 בלבד) החותם את דרשת «נעימות בימינך נצח» — אחרי סעיף ב, לפני הפתיחתא «פנה אל תפלת הערער»; אין לו זכר בפסיקתא, ונוסחו המלא במדרש תהלים יז, ה (סעיף ב להלן). «הערער» מושלם במהדורה; «ונכשל לעונותיהם» נראה משובש (אולי: ונמחלו עונותיהם).
פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר(תהלים קב, יח) —
שנצחו ישראל בדין, ונכשל לעונותיהם.
והם אומרים: נצחו את ישראל,
שנאמר וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל(שמואל א טו, כט).
הוא שדוד אומר לישראל: קיימתם מצות לולב שנקרא נעים,
שנאמר נְעִימוֹת בִּימִינְךָ(תהלים טז, יא) —
הרי את מבושר שנצחת לאומות העולם,
שנאמר וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר.
לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם וגו׳(ויקרא כג, מ).
תוספת שבנוסחים אחרים
תוספת · מדרש תהלים יז, ה · עיבוד מורחב של סעיף ב עם קטע הגישור «נצחו ישראל» — אחרי סעיף ב; ראשו חוזר על משל הדיין בלשון אחרת (הנדייסין באיפרכוס), אך ראש השנה–יום הכיפורים–יום טוב ראשון, הקפות הושענא רבה בבית הכנסת («חזן הכנסת עומד כמלאך אלהים»), מלאכי השרת המכריזים «נצחו ישראל», ודרשת «תודיעני ארח חיים» לפרטיה — כולם אינם בפסיקתא. «למי שואל» (= מי נוצח?) נראה משובש.
מהו נְעִימוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח(תהלים טז, יא)?
אמר רבי אבין: זה הלולב והדס וערבה, שהן נעימות ונוטלו בימין.
ואמור רבנןואמור רבנן — ואמרו חכמים: לולב בימין ואתרוג בישמאל.
מה טעם? נְעִימוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח — במי שהוא נוטל לולב בימין ונוצח, זכאין.
בנוהג שבעולם, הנדייסיןהנדייסין — המתדיינים, בעלי הדין דנין באיפרכוסאיפרכוס — מושל, שר הפלך — מי נוטל ובא בייאבייא — כפות תמרים, ענפי דקל? מי שהוא נוצח.
כך בראש השנה באין כל באי עולם ועוברין לפניו כבנו מרוןכבנו מרון — כבני מרון, כצאן העוברות אחת אחת,
וישראל אף הם עומדין לפניו עם כל באי עולם.
שרי אומות אומרים: אנו זכינו בדין ונצחנו.
ואין אדם יודע מי נוצח — אם ישראל נוצחין, או אומות העולם.
עברה ראש השנה, וכל ישראל באין ביום הכיפורים ומתענין בו ולובשין בגדים לבנים.
עבר יום הכיפורים, ואין אדם יודע למי שואל — לישראל או לאומות העולם.
כיון שהגיע יום טוב הראשון של חג, וכל ישראל גדולים וקטנים נוטלין לולביהן בימינם ואתרוגיהן בשמאלם —
מיד הכל יודעין שנצחו ישראל בדין.
וכיון שהגיע יום הושענא רבה, נוטלין ערבי נחל ומקיפין שבע הקפות,
וחזן הכנסת עומד כמלאך אלהים וספר תורה בזרועו,
והעם מקיפין אותו דוגמת המזבח.
שכך שנו רבותינו:
בכל יום היו מקיפין את המזבח ואומרים: אָנָּא יְיָ הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא יְיָ הַצְלִיחָה נָּא(תהלים קיח, כה)(משנה סוכה ד, ה),
וביום השביעי היו מקיפין שבע פעמים(משנה סוכה ד, ה).
וכן מפורש על ידי דוד מלך ישראל: אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסֹובְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ יְיָ(תהלים כו, ו).
ומיד מלאכי השרת שמחין ואומרים: נצחו ישראל! נצחו ישראל!
שנאמר וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר(שמואל א טו, כט).
והוא שדוד אומר: אם תקיימו מצות לולב שנקרא נעים, ותטלוהו ביד ימין לסלסל בו להקדוש ברוך הוא —
הרי הוא מודיע לכם אורחות חיים.
וכן הוא אומר: תּוֹדִיעֵינִי אֹורַח חַיִּים — בראש השנה וביום הכיפורים.
שֹׂובַע שְׂמָחוֹת — בסוכה.
אֶת פָּנֶיךָ — במצות ראייה, שנאמר יֵרָאֶה כׇל זְכוּרְךָ(דברים טז, טז).
נְעִימוֹת בִּימִינְךָ — באגודת לולב, שנקרא נעימות ונוטלין ביד ימין.
נֶצַח — הריני מבשרך שנצחת לאומות העולם בדין,
שנאמר וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר.
מקבילות והערות · ב
דבר אחר: ולקחתם לכם ביום הראשון — זה שאמר הכתוב תודיעני
מקבילות: בראשית רבה מח · בראשית רבה נט, ו · בראשית רבה סו · ויקרא רבה ל, ב · מדרש תהלים טז, יב · ילקוט שמעוני בראשית רמז פב · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנא · ילקוט שמעוני תהלים רמז תרע · מדרש הגדול ויקרא כג, מ · ערוך, ערך פלן · רוקח, הלכות סוכה סימן רכ · מנורת המאור סימן רנט · ראשית חכמה, שער היראה פרק טו · ראשית חכמה, שער התשובה פרק ו
בויקרא רבה חסר משפט ״צפה ליראה״ (בובר משלימו מן הפסיקתא).
ויקרא רבה ומדרש תהלים מוסיפים את דעת רבי אבא: ״צפה לתורה״, ״אטלים… עשה ואכול״.
"תודיענו ארח חיים". אמ' דוד לפני הקב'ה. ותודיעני איזה פליון מפולש לעתיד לבא. ר' יודן א'. אמ' דוד לפני הקב'ה. רבון העולמים "תודיעני ארח חיים". א' לו הקב'ה. חיים את בעי. צפה ל"יראת יי תוסיף ימים". ר' עזריה א'. אמ' לו הקב'ה לדוד. דוד. אם חיים אתה מבקש צפה לייסורין. שנ' "ודרך חיים תוכחות מוסר". ור' אבא א'. אמ' הקב'ה לדוד. דוד. אם חיים אתה מבקש צפה לתורה. שנ' "עץ חיים היא למחזיקים בה". ור' אבא ורבנין אמר'. א' דוד לפני הקב'ה. רבונו של עולם "הודיעני ארח חיים". אמ' לו הקב'ה. אטלים. מתמיה. עשה ואכול ו"שמור מצותו וחיה".
"תודיעיני אורח חיים". א'ר יודן. א' דוד לפני הקב'ה. ריב' של עו'. "תודיעיני ארח חיים". א' לו הקב'ה. דוד. חיים את בעי. צפה ליראה. שנ' "יראת י'י תוסיף ימים". ר' עזרי' א'. אמ' דוד לפני הקב'ה. "תודיע' אורח חיים". אמ' לו הקב'ה. חיים את בעי. צפה ליסורין. "אורח חיים תוכיחות מוסר". רב אמ'. כך השיבו. צפה לתורה. "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר". ר' אבא אמ'. א' לו הקב'ה. דוד. איטילוס אתה. עשה ואכול. שנ' "שמור מצותי וחיה".
"ואברהם זקן" וגו'. קנה שני עולמות. אמ' ר' אחא. יש לך אדן שהוא בזיקנה ואינו בימים. בימים ואינו בזיקנה. אבל כן זיקנה כנגד ימים. וימים כנגד זקנה. "בא בימים". ר' יודן בשם ר' יודה ביר' סימון אמ'. בא בדיפלון. ר' ברכיה בשם ר' אבא בר כהנא. בא בכפילון מפולש לחיי העולם הבא.
שבע שמחות את פניך — שבענו בחמש שמחות
מקבילות: ויקרא רבה ל, ב · מדרש תהלים טז, יב · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנא · ילקוט שמעוני תהלים רמז תרע · מדרש הגדול ויקרא כג, מ · ערוגת הבשם, חלק ג
ויקרא רבה: ״ביי שמחות״, ברשימה אחרת: מקרא, משנה, ותלמוד, הלכות ואגדות, ודקדוקי מצות, ודקדוקי סופרים.
ילקוט תהלים (בשם רב): ״תורה נביאים וכתובים, משנה, תוספתא, תלמוד ואגדה״.
"שובע שמחות את פניך". שמחתנו שמחו' הרבה בתורה מקרא משנה ותלמוד הלכות ואגדות ודקדוקי מצות ודקדוקי סופרים.
דבר אחר: שבע שמחות את פניך — אל תהי קורא כן
מקבילות: ירושלמי חגיגה ב, א (עז ע״א) · ספרי דברים י · ספרי דברים מז · ספרי דברים שמז · ויקרא רבה ל, ב · מדרש תהלים יא, ו · מדרש תהלים טז, יב · ילקוט שמעוני שופטים רמז מט · ערוגת הבשם, חלק ג
ויקרא רבה: ״שהם מקבלים פני שכינה״; ״והמשכילים ישכילו״.
מדרש תהלים מביא רק ״לחמה וללבנה״ ולמנורה, ומוסיף ״שני זיתים עליה״.
ד'א. "שובע שמחות את פניך". אל תהי קורא "שובע" אלא 'שבע'. אלו שבע כתות של צדיקים שהם מקבלים פני שכינה. יש פניהם דומות לחמה ולבנה לרקיע לברקים ולכוכבים ולשושנים ולמנורת בית המקדש. לחמה מנין. "ברה כחמה". ללבנה מנין. "יפה כלבנה". לרקיע מנין. "והמשכילים ישכילו כזוהר הרקיע". לברקים מנין. "מראיהם כלפידים כברקים ירוצצו". לכוכבים מנין. "ומצדיקי הרבים ככוכבים". לשושנים מנין. "למנצח על שושנים". למנורת בית המקדש מנין. "ואומר ראיתי והנה מנורת זהב כלה".
"שובע שמחו' את פניך". אל תקרי "שובע" אלא 'שבע'. אילו שבע כיתות של צדיקים שפניהם דומים לחמה ולבנה.. ד'א. שדומין למנורה שהיתה בבית המקדש. שנ' "ושני' זיתים עליה אחד מימין הגולה ואחד על שמאלה".
נעמות בימינך נצח — אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא
מקבילות: ויקרא רבה ל, ב · מדרש תהלים טז, יב · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנא · ילקוט שמעוני תהלים רמז תרע · מדרש הגדול ויקרא כג, מ
בויקרא רבה ״לעמוד בימינו״ תחת ״לישב בימינו״.
ויקרא רבה ומדרש תהלים מוסיפים ראיות: ״מימינו אש דת למו״, ״שויתי יי לנגדי תמיד״.
"נעימות בימינך נצח". אמ' דוד לפני הקב'ה. רבון העולמים. וכי מי מודיעני איזו כת חביבה ונעימה שבהן. תרין אמוראין.. זו היא שבאה מכח תורה ומעשים טובים. שנ' "מימינו אש דת למו". וחורנא א'. אלו סופרי' ומשנים ומלמדי תינוקות לאמיתן שהן עתידין לישב בצלו של הקב'ה מימינו. הה'ד "שויתי יי לנגדי תמיד כי מימיני" וג'.
ואיזו היא המעולה והחביבה. זו שהיא עומדת על ימינו של הקב'ה. דכת'. "אחד מימין הגולה". ואומ' "נעימות בימינך נצח". תרין אמוראין. חד אמ'. זה שבאה מכח התורה. שנ' "מימינו אש דת למו". וחד א'. אילו סופרים ומלמדי תינוקות לאמיתין שעתידין לישב בצילו של הקב'ה. שנ' "ישובו יושבי בצילו". וכת' "שיויתי י'י לנגדי תמיד".
דבר אחר: שבע שמחות את פניך — אילו שבע מצוות שבחג
מקבילות: ויקרא רבה ל, ב · תנחומא אמור יח · מדרש תהלים טז, יב · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנא · מדרש הגדול ויקרא כג, מ · ערוגת הבשם, חלק ג · ערוך, ערך ביין · שבולי הלקט סימן שכג · תניא רבתי סימן פג · מנורת המאור סימן קמו
בובר: ״באיין״ = ביוונית βαΐον (ענף תמר), ולא כגרסת הערוך ״בידון״.
בובר מגיה ״ומקטרגין״ ל״לדין״ על פי התנחומא (״נכנסין לדין״).
ד'א. "תודיעני ארח חיים" מדבר בישר'. אמרו ישר'. הודיענו אורח חיים. אמ' להם הקב'ה. הרי לכם עשרת ימים של תשובה מבין ראש השנה ליום הכיפורים. "שובע שמחות את פניך" אלו שבע מצות שבחג. ארבעה מינין שבלולב וסוכה וחגיגה ושמחה. מהו "נעימות בימינך נצח". א'ר אבין. זה לולב. כמי שהוא נוצח ונוטל ביין. לשנים שנכנסו אצל הדיין. ולית אנן ידעין מי נוצח. אלא מה דנסיב ביין אנן ידעין דהוא נצוחא. לפי שישראל ושרי אומות העולם יוצאין ומקטרגין לפני הקב'ה בראש השנה. ולית אנן ידעין הילכין נצוחיה אלא ממה שישר' יוצאין מלפני הקב'ה ולולביהן ואתרוגיהן בידם אנן ידעין דישר' נצוחיה
ד'א. "תודיעיני ארח חיים". ר' אבין פתר קרייה בישר'. בראש השנה שכותב גזר דינם לחיים. וביום הכיפורים חותם אותו. "שובע שמחו'". אל תיקרי "שובע" אלא 'שבע'. מצות שבחג הסוכות. אתרוג לולב הדס ערבה סוכה וחגיגה ושמחה.
"ולקחתם לכם ביום הראשון". זש'ה "אז ירננו עצי היער. מלפני י'י כי בא לשפוט את הארץ". במי הכתו' מדבר. בישראל ובאומות העולם שהקב'ה דן אותם ביום הכפורים. ואלו ואלו נכנסין לדין ואין אנו יודעים מי נוצח. למה הדבר דומה. לשני בני אדם שנכנסו לדין לפני המלך ולא היה אדם יודע מה ביניהם אלא המלך בלבד. דנן המלך ולא היו יודעין הבריות מי נוצח לחבירו. אלא מי שהוא יוצא ובאגין בידו הכל יודעין שהוא נוצח. כך ישראל ואומות העולם נכנסין לדין ביום הכפורי' ואין הבריות יודעין מי נצח. אמ' הקב'ה. טולו לולביכם בידכם שידעו הכל שאתם זכיתם בדין. לפיכך אמ' דוד "אז ירננו עצי היער". אימתי. "מלפני י'י כי בא לשפוט את הארץ". ביום […]
פתיחתא שלישית · דוד מלך ודוד עני, תפילתו של מנשה, ותפילתם של דורות אחרונים
פָּנָה אֶל־תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא־בָזָה אֶת־תְּפִלָּתָם תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל־יָהּ(תהלים קב, יח–יט)
פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר, וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם(תהלים קב, יח).
אמר רבי ראובן: אין אנו יכולין לעמוד על אופיו של דוד:
פעמים שהוא קורא את עצמו מלך, ופעמים שהוא קורא את עצמו עני.
הא כיצד?
בשעה שהוא צופה ורואה שהצדיקים עתידין לעמוד ממנו — כגון אסא, יהושפט, חזקיה, יאשיהו — הוא קורא את עצמו מלך:
אֱלֹהִים מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן, וְצִדְקָתְךָ לְבֶן מֶלֶךְ(תהלים עב, א).
ובשעה שהוא צופה ורואה שהרשעים עתידין לעמוד ממנו — כגון אחז, אמון, מנשה — הוא קורא את עצמו עני:
תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף(תהלים קב, א).
רבי אלכסנדרי פתר קרייא בפועל.
מה פועל הזה יושב ומשמר כל היום — אימתי? לכשיפליג בעללכשיפליג בעל — כשיתרחק בעל הבית מעט, והוא ישלים את מלאכתו באיחור, בסוף היום מלאכתו קימעאקימעא — מעט, קצת, וילקשינהוילקשינה — ויאחר אותה, יעשנה מאוחר בסוף.
כמה דאת אמר: וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב(בראשית ל, מב).
מהו הָעֲטֻפִים? רבי יצחק בר חקילא אמר: לקישיאלקישיא — המאוחרים, האפילים.
אמר ריש לקיש:
הפסוק הזה — לא סופו ראשו, ולא ראשו סופו.
אם פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר — היה לו לומר לא בזה את תפלתו;
אם לֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם — היה לו לומר פנה אל תפלת הערערים.
אלא: פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר — זה מנשה מלך יהודה;
וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם — זו תפילתו ותפילת אבותיו.
הדא הוא דכתיב:
וַיֵּעָתֶר לוֹ(דברי הימים ב לג, יג) — ויחתר כתיב.
אמר רבי לעזר ברבי שמעון: בערבייא צווחין לעתירתא — חתירתאבערבייאבערבייא — בערביה, אצל הערבים צווחין לעתירתא — חתירתא — בערביה קוראים לתפילה 'חתירה'.
וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ — במה השיבו?
רבי שמואל בר יונה בשם רבי אחא: ברוח השיבו, כמה דאת אומר: משיב הרוח.
וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים — באותה שעה אמר מנשה: אית דין ואית דייןאית דין ואית דיין — יש דין ויש דיין.
רבי יצחק פתר קרייא
בדורות הללו, שאין להם לא מלך ולא נביא ולא אורים ולא תומים — אלא תפילה זו בלבד.
אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים, אף היא — לא תבזה עליה.
תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן(תהלים קב, יט) — מכאן שהקדוש ברוך הוא מקבל את השבים.
וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ — שבראם הקדוש ברוך הוא ברייה חדשה.
דבר אחר:
תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן — זה דורו של חזקיה שהיה נטוי למיתה.
וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ — שבראם הקדוש ברוך הוא ברייה חדשה.
דבר אחר:
תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן — זה דורו של מרדכי ואסתר, שהיו נטויים למיתה.
וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ — שבראם הקדוש ברוך הוא ברייה חדשה.
דבר אחר:
תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן — אילו דורות הללו, שהם נטויים למיתה.
וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ — שעתיד הקדוש ברוך הוא לבראותן ברייה חדשה.
ומה עלינו? ליקח לולב ואתרוג, ולקלס להקדוש ברוך הוא.
לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם(ויקרא כג, מ).
מקבילות והערות · ג
פנה אל תפלת הערער — אמר רבי ראובן
מקבילות: ירושלמי שקלים א, א · בבלי מגילה י ע״ב · בבלי סנהדרין קג ע״ב · ויקרא רבה ל, ג · מדרש תהלים קב, א · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנא · ילקוט שמעוני תהלים רמז תתנב · ערוך, ערך אפי
משפט ויקרא רבה ״שנצחו ישראל בדין…״ הוא הוספה ממדרש תהלים.
ויקרא רבה: ״רבי אבין״; מדרש תהלים: ״רבי פנחס בשם רבי ראובן״; בובר מגיה ״אמון״ ל״אחז״.
א'ר אבין. אין אנו יכולין לעמד על של דוד. פעמים שקורא את עצמו מלך. ופעמים שקורא את עצמו עני. הא כיצד. בשעה שהיה רואה שהצדיקים עתידין לעמד ממנו. כגון אסא יהושפט חזקיהו יאשיהו. הוא קורא עצמו מלך. הה'ד "אלהים משפטיך למלך תן". ובשעה שהיה צופה ורואה שהרשעים עתידין לעמד ממנו. כגון אחז מנשה אמון. הוא קורא עצמו עני. "תפלה לעני כי יעטף".
א'ר פינחס בש' ר' ראובן. איני עומד על סוף דעתו של דוד. פעמ' הוא קורא עצמו דוד. "תפילה לדוד". ופעמ' הוא קורא עצמו עני ואו' "תפילה לעני".
רבי אלכסנדרי פתר קרייא בפועל
מקבילות: בבלי סנהדרין יח ע״ב · בראשית רבה עג, ט · ויקרא רבה ל, ג · מדרש תהלים קב, א · תרגום אונקלוס בראשית ל, מב · ערוגת הבשם, חלק א
ויקרא רבה: ״רבי יצחק בר חקולא״; ״קיאמה וילקישנה״ משובש.
הילקוט משמיט מכאן ועד ״רבי יצחק פתר״.
ר' אלכסנדרי פתר קריא בפועל. מה פועל זה יושב ומשמר כל היום. אימתי. … מלאכתו קיאמה וילקישנה בסוף. כמה דתימ' "והיה העטופים ללבן והקשורים ליעקב". מהו "העטופים". ר' יצחק בר חקולא א'. לקישיא.
ר' אלכסנרי אמ'. כנגד התפלה אמרו. דהוה אתי מלקש ומהלך. כעיניין שנ' "והיה העטופים ללבן". לכך נא' "תפילה לעני כי יעטף". אותן שקנה בעטיפת תפילה היו ליעקב. ואין עטיפה אלא תפילה. "תפלה לעני כי יעטוף".
"ובהעטיף הצאן" וגו'. ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש. ר' יוחנן אמ'. בכיריא דלבן. ור' שמעון בן לקיש אמ'. לקישיא דלבן.
אמר ריש לקיש: הפסוק הזה לא סופו ראשו
מקבילות: ירושלמי סנהדרין י, ב (כח ע״ג) · בבלי סנהדרין קא ע״ב · בבלי סנהדרין קג ע״א · ספרי דברים שמח · בראשית רבה סג, ה · ויקרא רבה ל, ג · דברים רבה ב, כ · רות רבה ב, יד · מדרש תהלים קב, א · מדרש תהלים קב, ג · פסיקתא דרב כהנא שובה · פרקי דרבי אליעזר מג · ערוך, ערך פן · ערוגת הבשם, חלק א
כ״י אוקספורד וויקרא רבה: ״רבי שמואל בר יונה בשם רבי אחא״.
ויקרא רבה: ״רבי אלעזר ברבי סימון״, וחסר ״ויחתר כתיב״.
א' ריש-לקיש. הפסוק הזה לא ראשו. ולא סופו ראשו. אם פנה אל תפלת הערער היה לו לומר 'פנה אל תפלת הערערים'. אלא "פנה אל תפלת הערער" זה מנשה מלך יהודה. "ולא בזה אל תפלתם" זה תפלתו ותפלת אבתיו. הה'ד "ויתפלל אליו ויעתר לו". א'ר אלעזר בר' סימון. בערביא צוחין לעתירתא חתירתא. "וישיבהו ירושלם". ר' שמו' בר' יונה א' בשם ר' אחא. ברוח הקדש השיבו. כמה דתימר "ישב רוחו". "כי יי האלהים". באותה שעה א' מנשה. אית דין ואית דיין.
והיו מלאכי השרת מסתמין את החלונות שלא תעלה תפילתו שלמנשה לפני הקב'ה. והיו מלאכי השרת אומ' לפני הקב'ה. רבונו שלעולם. אדם שעבד ע'ז והעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה. אמ' להן. אם איני מקבלו בתשובה הרי אני נועל את הדלת בפני כל בעלי תשובה. מה עשה לו הקב'ה. חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד שלו ושמע תחינתו. הדא היא דכת' "ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחינתו וישיביהו". אמ' ר' לעזר ביר' שמעון. בערבייא צווחין לחתרתה עתרתה. "וישיביהו ירוש' למלכותו". במה השיבו. שמואל בר בינא בשם ר' אחא. ברוח השיבו. כמה דת מר משיב הרוח. "וידע מנשה כי י'י הוא האלהים". באותה שעה אמ' מנשה. אית דין ואית דיין.
"פנה אל תפילת הערער". ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונה א'. לא היה צריך לומר אלא או 'פנה אל תפ' הערער ולא בזה אל תפילתן'. או 'תפילת הערערים ולא בזה אל תפילתם'. ומהו "תפלת הערער". זה מנשה שהיה ער ממעשים טובים. "ולא בזה תפילתם". זה דוד ומנשה שחטאו ועשו תפלה. הוי "ולא בזה אל תפילתם". א' ר' אחא בש' ר' אלכסנדרי. אשרי אדם שיש לו יתד להתלות בו.
רבי יצחק פתר קרייא בדורות הללו
מקבילות: ירושלמי ראש השנה ד, ז · ויקרא רבה ל, ג · מדרש תהלים קב, ג · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנא · ילקוט שמעוני תהלים רמז תתנב · ערוך, ערך נר · ערוך, ערך קלס · ערוגת הבשם, חלק א · ערוגת הבשם, חלק ג
בובר משלים את ה״דבר אחר״ על דורו של חזקיה שנשמט, מכ״י אוקספורד, מויקרא רבה ומהילקוט.
ויקרא רבה: ״ליקח לולב ואתרוג ולקלס״; ״דורו של מרדכי״ בלי אסתר.
ר' יצחק פתר קריא בדורות הללו שאין להן לא מלך ולא נביא ולא אורים ותומים אלא תפלה זו בלבד. אמ' דוד לפני הקב'ה. רבון העולמים. אף לא תבזה עליה. "תכתב זאת לדור אחרון". מיכן שהקב'ה מקבל את השבים. "ועם נברא הללויה". שבראם הקב'ה ברייה חדשה. ד'א. "תכתב זאת לדור אחרון" של חזקיהו. "ועם נברא הללויה". שבראם הקב'ה בריה חדשה. ד'א. "תכתב זאת לדור אחרון" זה דורו של מרדכי שהיו נטוים למיתה. "ועם נברא הללויה". שבראם הקב'ה ברייה חדשה. ד'א. "תכתב זאת לדור אחרון" אלו דורות הללו שהן נטוין למיתה. "ועם נברא הללויה". שעתיד הקב'ה לבראתן ברייה חדשה. ומה עליה. לוקח לולב אתרוג ולקלס להקב'ה. לפיכ' משה מזהיר את ישר' ואומ' […]
ד'א. "פנה אל תפ' הע'". א'ר יצחק. כלפי הדורות אמרו. שאין להם לא נביא ולא כהן מורה צדק ולא בית המקד' שיכפר עליהם. אלא תפילה אחת נשתיירה להם שהן מתפללין בראש השנה וביום הכיפורי' אל תבזה אותה מהם. שנ' "לא בזה את תפילתם". "תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא". וכי עד עכשיו עתידה אומה אחרת להבראות שהוא או' "ועם נברא". אלא א'ר יהודה בר סימון. זה דורו של מרדכי שנבראו ברייה חדשה. ורבנן אומ'. אילו הדורות שחייבין מיתה במעשיהן הרעים ובאין ועושין תשובה ומתפללין לפניך בראש השנה וביום הכיפורים. ולפי שהן מחדשין את מעשיהן הקב'ה בורא אותם בירייה חדש'. ומה להם לעשות. יש להם ליטול אתרוגיהן בידם ולולביהן וערבי נחל […]
ר' לעזר ביר' יוסה בשם ר' יוסי בר קצרתא. בכל הקרבנות כת' "והקרבתם" וכאן כת' "ועשיתם". אמ' להן הקב'ה. מכיון שנכנסתם לדין לפניי בראש השנה ויצאתם בשלום מעלה אני עליכם כאילו נבראתם ברייה חדשה.
פתיחתא רביעית · קצרה · העולם כולו מרנן לפני הדין
יַעֲלֹז שָׂדַי וְכׇל־אֲשֶׁר־בּוֹ אָז יְרַנְּנוּ כׇּל־עֲצֵי־יָעַר לִפְנֵי יְיָ כִּי בָא כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ יִשְׁפֹּט־תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בֶּאֱמוּנָתוֹ(תהלים צו, יב–יג)
יַעֲלֹז שָׂדַי וְכׇל אֲשֶׁר בּוֹ, אָז יְרַנְּנוּ כׇּל עֲצֵי יָעַר(תהלים צו, יב).
יַעֲלֹז שָׂדַי — זה העולם, דכתיב וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה(בראשית ד, ח).
וְכׇל אֲשֶׁר בּוֹ — אילו הבריות, כמה דאת אומר לַיְיָ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ(תהלים כד, א).
אָז יְרַנְּנוּ כׇּל עֲצֵי יָעַר — אמר רבי אחא:
יער — אילו אילנות שהם עושין פירות;
כל עצי יער — אילו אילנות שאינן עושין פירות.
לפני מי? לִפְנֵי יְיָ(תהלים צו, יג).
למה? כִּי בָא — בראש השנה; כִּי בָא — ביום הכיפורים.
מה לעשות? לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ, יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בֶּאֱמוּנָתוֹ.
מקבילות והערות · ד
יעלז שדי וכל אשר בו, אז ירננו כל עצי יער
מקבילות: בבלי מנחות כז ע״א · ויקרא רבה ל, ד · תנחומא אמור יח · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנא · ערוגת הבשם, חלק ג · ספר המנהיג, הלכות סוכה סימן י
בובר משלים מכתבי היד ומויקרא רבה ״כל עצי יער — אילו אילנות שאינן עושין פירות״.
בויקרא רבה הובא בטעות ״ועמים במישרים״ (תהלים צח, ט) תחת ״ועמים באמונתו״ (תהלים צו, יג).
"יעלז שדי וכל אשר בו" וג'. "יעלז שדי" זה העולם. דכת' "ויהי בהיותם בשדה". "וכל אשר" אלו הבריות. כמה דתימר "ליי הארץ ומלואה". "אז ירננו עצי יער". א'ר אחא. כת' "יער" ו"כל עצי יער". "יער" אלו אילנות שהן עושין פירות. ו"כל עצי יער" אילו אילנות שאין עושין פירות. לפני מי. "לפני יי". למה. "כי בא" בראש השנה וביום הכיפורים. למה. "לשפט תבל בצדק ועמים באמונתו".
במי הכתו' מדבר. בישראל ובאומות העולם שהקב'ה דן אותם ביום הכפורים. ואלו ואלו נכנסין לדין ואין אנו יודעים מי נוצח. למה הדבר דומה. לשני בני אדם שנכנסו לדין לפני המלך ולא היה אדם יודע מה ביניהם אלא המלך בלבד. דנן המלך ולא היו יודעין הבריות מי נוצח לחבירו. אלא מי שהוא יוצא ובאגין בידו הכל יודעין שהוא נוצח. כך ישראל ואומות העולם נכנסין לדין ביום הכפורי' ואין הבריות יודעין מי נצח. אמ' הקב'ה. טולו לולביכם בידכם שידעו הכל שאתם זכיתם בדין. לפיכך אמ' דוד "אז ירננו עצי היער". אימתי. "מלפני י'י כי בא לשפוט את הארץ". ביום הכפורים. מה ישראל עושין. ממתינין עוד חמשה ימים כדי שידעו הכל שישראל זכו.
פתיחתא חמישית · קצרה · לולב במקח ולא בגזל, הקפת המזבח, וההלל שיש בו לשעבר ולעתיד
אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסֹבְבָה אֶת־מִזְבַּחֲךָ יְיָ לַשְׁמִעַ בְּקוֹל תּוֹדָה וּלְסַפֵּר כׇּל־נִפְלְאוֹתֶיךָ(תהלים כו, ו–ז)
אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי, וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ יְיָ(תהלים כו, ו).
אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי — במקח, ולא בגזל.
וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ יְיָ — כי הא דתנינן תמן:
בכל יום היו מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרין: אָנָּא יְיָ הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא יְיָ הַצְלִיחָה נָּא(תהלים קיח, כה)(משנה סוכה ד, ה).
לַשְׁמִעַ בְּקוֹל תּוֹדָה(תהלים כו, ז) — אילו הקרבנות.
וּלְסַפֵּר כׇּל נִפְלְאוֹתֶיךָ — אמר רבי אבון: זה הלל,
שיש בו לשעבר, ויש בו לדורות הללו, ויש בו לימות המשיח, ויש בו לימות גוג ומגוג, ויש בו לעתיד לבוא.
יש בו לשעבר — בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם(תהלים קיד, א).
יש בו לדורות הללו — לֹא לָנוּ יְיָ לֹא לָנוּ(תהלים קטו, א).
לימות המשיח — אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע יְיָ(תהלים קטז, א).
לימות גוג ומגוג — אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים(תהלים קיח, כז).
לעתיד לבוא — אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ(תהלים קיח, כח).
מקבילות והערות · ה
ארחץ בנקיון כפי, ואסבבה את מזבחך
מקבילות: משנה סוכה ג, א · משנה סוכה ד, ה · ויקרא רבה ל, ה · תנחומא אמור יט · מדרש תהלים כו, ה · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנא · ילקוט שמעוני תהלים רמז תשג · פיוט הקליר ״ארחץ בנקיון כפות״ · ערוך, ערך טפט · ערוך, ערך פרט · רוקח, הלכות לולב סימן ריח
בכתב היד שביסוד מהדורת בובר חסרה המשנה ״בכל יום היו מקיפין״, והוא משלימה מכ״י אוקספורד, כ״י כרמולי, ויקרא רבה ומדרש תהלים.
ויקרא רבה ומדרש תהלים משבצים כאן את משנת ״לולב הגזול״ ואת ״רבי יהודה אומר: אני והו״.
"ארחץ בניקיון" במקח ולא בגזל. תנינן תמן. 'לולב הגזול והיבש פסול. שלאשירה ושלעיר הנד' פסולה'. "ואסובבה את מזבחך יי". בההיא דתנינן תמן. 'בכל יום ויום מקיפין את המזבח פעם אחת ואו' "אנא יי הושיענא אנא יי הצליחה נא". ר' יהודה או'. אני והוא הושיענא. אותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים
"ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך". כי האיי דתנן 'בכל יום היו מקיפין את המזבח'. ובמה היו מקיפין אותו. בלולב והדס וערבה בימין ואתרוג בשמאל. שנ' "ולקחתם לכם". שיהא במקח ולא בגזל. כדתנן 'לולב הגזול והיבש פסול'. שיהא נקי מן החמס ומן הגזל. שלא יהא הסניגור קטיגור.
לפיכך דוד אמ'. "ארחץ בניקיון כפות". במקח ולא בגזול. "ואסובבה את מזבחך י'י". כהיי דתנינן תמן. 'בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואו'. "אנא י'י הושיעה נא. אנא י'י הצליחה נא". וביום השביעי היו מקיפין אותו ז' פעמ'
לשמע בקול תודה — אילו הקרבנות
מקבילות: ירושלמי ברכות ב, ד (ד ע״ד) · ירושלמי מגילה ב, א (עג ע״א) · ויקרא רבה ל, ה · תנחומא ילמדנו (קטעי גניזה) נשא · מדרש תהלים כו, ו · רוקח, הלכות סוכה סימן ריט
בירושלמי ״לדורות הללו״, בלי ״אילו הקרבנות״.
ויקרא רבה: ״כל גוים סבבוני״ לימות גוג ומגוג תחת ״אסרו חג בעבתים״, ושם רבי אבון חסר.
"לשמע בקול תודה ולספר כל נפלאותיך". אמ' ר'. זה הילל. שיש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה לדורות הללו ויש בה לימות גוג ומגוג. "בצאת יש' ממצרים" לשעבר. "לא לנו יי לא לנו" לדורות הללו. "אהבתי כי ישמע יי" ימות המשיח. "כל גוים סבבוני" לימות גוג ומגוג. "אלי אתה ואודך" לעתיד לבוא.
"לשמוע בקול תודה". זה קרבן תודה. "ולספר כל מלאכותיך". א'ר אבין. זה הלל. שיש בו לשעבר. ויש בו לדורות. ויש בו לימות המשיח. ויש בו לימות גוג. ויש בו לעת' לבא. "בצאת ישר' ממצר'" לשעבר. "לא לנו י'י לא לנו" בדורות הללו. "אהבתי כי ישמע י'י" לימות המשיח. "איסרו חג בעבותים" לימות גוג. "אלי אתה ואודך" לעתי' לבוא. "הודו לי'י כי טוב" לחיי העו' הבא.
אמ' ר' אבון. עוד היא אמורה על סדר. "בצאת יש' ממצר'" לשעבר. "לא לנו י'י לא לנו" לדורות הללו. "אהבתי כי ישמע י'י את קולי" לימות המשיח. "אסרו חג בעבותים" לימות גוג ומגוג. "אלי אתה ואודך" לעתיד לבוא.
"לשמיע בקול תודה ". אילו הקרבנות. "ולספר כל נפלאותיך". אמ' ר' אבון. זה ההלל. שיש בו לשעבר. ויש בו לדורות. ויש בו לימות המשיח. ויש בו לימות גוג ומגוג. ויש בו לעתיד לבוא.
חלק ב
גוף הדרשה
דרשת הפסוק · ״ולקחתם לכם״ · לולב הגזול, ומשל הלסטים שסניגורו נעשה קטיגורו
וּלְקַחְתֶּם(ויקרא כג, מ) — תני רבי חייא: שתהא לקיחה לכל אחד ואחד מכם.
לָכֶם — משלכם, ולא הגזול.
אמר רבי לוי:
כל מי שהוא נוטל לולב גזול, למה הוא דומה?
ללסטים שהוא יושב בפרשת דרכים ומקפח את העוברים ואת השבים.
חד זמן עבר חד ליגיון בעי למגבי דימוסייא דחדא מדינתא,חד זמן עבר… — פעם אחת עבר לגיון אחד, מבקש לגבות מס של מדינה אחת, ועמד עליו וקיפחו, ונטל כל מה שהיה עמו. לאחר ימים נתפס אותו לסטים ונִתן בבית האסורים. שמע אותו לגיון והלך אצלו. אמר לו: עמוד ותן לי כל מה שקיפח אותו האיש ונטל ממנו, ואני מלמד עליך זכות. אמר לו: כל מה שקיפח אותו האיש ונטל ממך — אין לו ממנו אלא השטיח הזה, שהוא משלך. אמר לו: תנהו לי, ואני מלמד עליך זכות לפני המלך. נתן לו את השטיח שנטל ממנו. אמר לו: למחר אתה יוצא לדין לפני המלך, והוא קורא לך ואומר לך: יש לך אדם שילמד עליך זכות? ואתה אומר לו: יש, לגיון פלוני. והוא שולח וקורא לו, ואני מלמד עליך זכות. למחר יצא לדין. קרא לו המלך: יש לך אדם שילמד עליך זכות? אמר: לגיון פלוני. שלח המלך וקרא לו. אמר לו: מה אתה יודע ללמד זכות על האיש הזה? אמר לו: יודע אני — באותה שעה ששלחתני לגבות מס של מדינה פלונית, שעמד עלי והקדימני וקיפחני ונטל כל מה שהיה עמי, והשטיח הזה מעיד עלי.
פעם אחת עבר לגיון אחד, מבקש לגבות מס של מדינה אחת,
וקם עלוי וקפחיה, ונסב כל מה דהוה גביה.
ועמד עליו וקיפחו, ונטל כל מה שהיה עמו.
בתר יומין איצטייד ההוא ליסטא ואיתייהב בפילקי.
לאחר ימים נתפס אותו לסטים ונִתן בבית האסורים.
שמע ההוא ליגיונא ואזל לגביה.
שמע אותו לגיון והלך אצלו.
אמר ליה: קום הב לי כל מה דקפח ההוא גברא ונסיב מיניה, ואנא מילף עלך זכו.
אמר לו: עמוד ותן לי כל מה שקיפח אותו האיש ונטל ממנו, ואני מלמד עליך זכות.
אמר ליה: כל מה דקפח ההוא גברא ונסיב מינך — לית ליה מיניה אלא הדין טפיטא, דהוא מן דידך.
אמר לו: כל מה שקיפח אותו האיש ונטל ממך — אין לו ממנו אלא השטיח הזה, שהוא משלך.
אמר ליה: הב ליה, ואנא מליף עלך זכו קדם מלכא.
אמר לו: תנהו לי, ואני מלמד עליך זכות לפני המלך.
הב ליה טפיטא דנסיב מיניה.
נתן לו את השטיח שנטל ממנו.
אמר ליה: למחר את נפיק לדינא קדם מלכא, קרי לך ואמר לך: אית לך בר נש מלף עלך זכו?
אמר לו: למחר אתה יוצא לדין לפני המלך, והוא קורא לך ואומר לך: יש לך אדם שילמד עליך זכות?
ואת אמר ליה: אית ליגיון פלן. והוא משלח וקרי ליה, ואנא מלף עלך זכו.
ואתה אומר לו: יש, לגיון פלוני. והוא שולח וקורא לו, ואני מלמד עליך זכות.
למחר נפק לדינא. קרי ליה מלכא: אית לך בר נש מלף עלך זכו?
למחר יצא לדין. קרא לו המלך: יש לך אדם שילמד עליך זכות?
אמר: ליגיון פלן. שלח מלכא וקרי ליה.
אמר: לגיון פלוני. שלח המלך וקרא לו.
אמר ליה: מה את חכים מילף זכו בהדין גברא?
אמר לו: מה אתה יודע ללמד זכות על האיש הזה?
אמר ליה: חכים אנא — בההוא זימנא דשלחתני למיגבי דימוסיא דמדינתא פלניתא,
אמר לו: יודע אני — באותה שעה ששלחתני לגבות מס של מדינה פלונית,
דקם עלי וקדמי וקפחני ונסב כל מה דהוה גבי, והדין טפיטא מסהיד עלי.
שעמד עלי והקדימני וקיפחני ונטל כל מה שהיה עמי, והשטיח הזה מעיד עלי.
התחילו הכל אומרין: אוי לו לזה, שנעשה סניגורו קטיגורו!
כך אדם לוקח לולב לזכות בו;
אם היה גזול — הוא צווח לפני הקדוש ברוך הוא ואומר: גזול אני! חמוס אני!
ומלאכי השרת אומרין: אוי לו לזה, שנעשה סניגורו קטיגורו.
מקבילות והערות · ו
ולקחתם — תני רבי חייא: שתהא לקיחה לכל אחד ואחד
מקבילות: ירושלמי סוכה ג, א (נג ע״ג) · בבלי סוכה מא ע״ב · בבלי סוכה מג ע״א · ספרא אמור פרק טז, ב · ויקרא רבה ל, ו · תנחומא אמור יח · תנחומא אמור יט · מדרש תהלים כו, ה · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנא · תוספות סוכה כט ע״א ד״ה בעינן
ברייתות ״תני רבי חייא״ שבירושלמי, בפסיקתא ובמדרש מקורן בספרא.
ויקרא רבה: ״במקח ולא בגזל״; ״לכם — לכל אחד ואחד מכם״.
"ולקחתם". תני ר' חייה. במקח ולא בגזל. "לכם" לכל אחד ואחד מכם. "לכם" משלכם ולא מן הגזול. אמ' ר' לוי. מי שהוא לוקח לולב גזול למה הוא דומה. לליסטיס שהיה יושב בפרשת דרכים והיה מקפיח העוברים והשבים.
תני ר' חייה. "ולקחתם לכם". משלכם. ולא הגזול. אמ' ר' לוי. זה שהוא נוטל לולב גזול למה הוא דומה. לאחד שכיבד את השלטון תמחוי אחד ונמצא משלו. אמרו. אי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו.
"ולקחתם לכם". בלקיחה. שלא תהא גוזל ועומד בו ונמצא סניגורו קטיגורו. "ולקחתם". תאני ר' חייא. במקח ולא בגזל. במקח ולא בחנם. להוציא את השאול ולהוציא את הגזול.
שנ' "ולקחתם לכם". שיהא במקח ולא בגזל. כדתנן 'לולב הגזול והיבש פסול'. שיהא נקי מן החמס ומן הגזל. שלא יהא הסניגור קטיגור. א'ר לוי. מי שהוא נוטל לולב גזול למה הוא דומה. לליסטם שהוא יושב בפרש' דרכים ומקפח את העוברין ואת השבין.
חד זמן עבר חד ליגיון בעי למגבי דימוסייא
מקבילות: ירושלמי סוכה ג, א (נג ע״ג) · ויקרא רבה ל, ו · תנחומא אמור יח · תנחומא אמור יט · מדרש תהלים כו, ה · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנא · מדרש הגדול ויקרא כג, מ · ערוך, ערך קפח · ערוך, ערך צד · ערוך, ערך טפט · רוקח, הלכות סוכה סימן רכ
בובר: ליגיון = לגיון רומי; דימוסיא = δημόσια; טפיטא = τάπης; ומגיה ״למעבד״ ל״למגבי״.
ויקרא רבה: ״טפיסא״ תחת ״טפיטא״; מדרש תהלים קרוב ביותר לנוסחנו, כולל ״טפיטא״ ו״גזול אני חמוס אני״.
חד זמן עבר עילויה חד ליגיון למיגבי דימוסיא דההיא מדינתא. קם קדמיה וקפחיה ונסב כל מה דהוה בידיה. בתר יומין איתצייד ההוא ליסטיא ואיחבש בפילקי. שמע ההוא ליגיונא ואתא לגביה. אמ' ליה. הב לי מה דקפחתני ואנא מליף עלך זכו קדם מלכא. אמ'. כל מה דקפחית וכל מה דנסבית לית ליה לההוא גברא אלא להדין תפיסא דתחותי. והוא מן דידך. אמ' ליה. הביתיה לי. ואנא מליף לך זכו קדם מלכא. אמ' ליה. ניסבה. אמ' ליה. תהא … עליל למחר קדם מלכא לדינא והוא שאל לך ואמ' לך. אית לך בר אנש מילף עלך זכו. אמ' ליה. אית ל ליגיון פלן מילף עלי זכו. והוא משלח וקרא לי. ואנא אתי ומליף עלך זכו קדמוי. למחר אקימותיה לדינה קדם מלכא. שאל ליה מלכא […]
חד זמן עבר חד לגיון. בעי' למיגרא דימוסיא דחדא מדינתא. וקם עלוי וקדמיה וקפחיה ונסיב כל מה דהוה גביה. בתר יומין איתציד ההוא ליסתאה ואיתייהב בפילקי. שמע ההוא ליגיונא דמלכא ואזל לגביה. אמ' ליה. קום הב לי כל מה דקפחת ונסבת מיני ואנא מילף עלך זכותה. אמ' ליה. כל מה דקפחית ונסבית מינך לית לי אלא הדין טפיטא והוא מן דידך. א' ליה. הב יתה לי ואנא מלף לך זכו. וכד יהב יתה ליה למחר. את נפק לדינה ומלכה קרי לך ואמ' לך. אית לך בר נש דמילף עלך זכותה. ואנא מלף עלך זכו. אמ' ליה. למחר נפק לדינה. אמ' ליה מלכא. אית לך בר נש דמילף לך זכו. אמ'. ליגיון פלן. שלח מלכא וקרא ליה. אמ' ליה. מה חכימת זכו בהדין גברא. אמ' ליה. […]
למה הדבר דומה. לשליח של מלך שהלך לגבות בעיר. משגבה אותה מצאו עירוני אחד בדרך ליסטיס. קפחו ונטל את כליו ואת … שהיתה בידו. לאחר ימים בא לאותו עירוני דין אצל השלטון. בא לשכור לו אדם מי שילמד עליו זכות. אמר לו אותו עירוני הגבאי. מה אתה עושה כאן. אמ' לו. יש לי דין ואני מבקש לשכור אדם שילמד עלי זכות. אמר לו. תן לי אותו זהב ואותו ממון שנטלת ממני ואני מלמד עליך זכות. ולמחר שאתה עומד לפני השלטון ואומ' לך. יש לך מי שילמד עליך זכות. אמור לו. איש פלוני. ואנ לך ומלמד עליך זכות. נטל ממנו אותו זהב ועבוטות מקצת והלך לו. ולמחר כשהוא בא ועמד לפני השלטון אמר לו. יש לך מי שילמד עליך זכות. השיבו ואמ' לו. איש […]
אמ' ר' לוי. זה שהוא נוטל לולב גזול למה הוא דומה. לאחד שכיבד את השלטון תמחוי אחד ונמצא משלו. אמרו. אי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו.
דרשת הפסוק · ״ביום הראשון״ · משל המלך והמס, ומחילת ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(ויקרא כג, מ) — יום חמשה עשר הוא, ואת אומר בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן?
רבי מני דשאב ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:
משל למדינה שהיתה מחייבת לימסלימס — למס למלך, והלך המלך לגבותה.
בתוך עשרה מיל יצאו גדולי מדינה וקילסו אותו — והתיר המלך שליש מדימוסייאמדימוסייא — מן המס שלהם.
בתוך חמשה מיל יצאו פטירבוליפטירבולי — נכבדי העיר, חברי המועצה מדינה וקילסו אותו — והתיר להם המלך שליש מדימוסייא שלהם.
וכיון שנכנס המלך למדינה, יצאו כל בני המדינה וקילסו אותו.
אמר להם מלכא: מה דאזל — אזל; מיכא ולהלן — חושבנאמה דאזל — אזל; מיכא ולהלן — חושבנא — מה שעבר – עבר; מכאן ואילך – חשבון.
כך באין ישראל בראש השנה ועושין תשובה — והקדוש ברוך הוא מתיר להם שליש עונותיהם.
באין בעשרת ימי תשובה ומתענים הכשירים — והקדוש ברוך הוא מתיר להם רוב עונותיהם.
וכיון שבא יום הכיפורים, כל ישראל מתענין — והקדוש ברוך הוא סולח על כל עונותיהם.
אמר רבי אחא:
כתיב כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה(תהלים קל, ד) — הסליחה מופקדת אצלך מראש.
וכל כך למה? לְמַעַן תִּוָּרֵא — בשביל ליתן אימתך על כל בריותיך.
מיום הכיפורים ועד החג כל ישראל עסוקין במצוות: זה עוסק בסוכתו, וזה עוסק בלולבו.
ביום טוב הראשון של חג הן נוטלין לולביהן ואתרוגיהם בידם ומקלסין להקדוש ברוך הוא,
והקדוש ברוך הוא אומר להם: כבר מחלתי לכם על מה שעבר; מיכן ואילך — חשבו עונותיכם.
לפיכך אמר בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן. מאי בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן?
ראשון למעשה — לחשב עונות מיום הראשון של מועד.
תוספת שבנוסחים אחרים
תוספת · תנחומא אמור, כב · חתימה אסכטולוגית (בעולם הזה / לעתיד לבוא) לדרשת «ביום הראשון» — אחרי סעיף ז, מיד אחר משל המס ונמשלו («ראשון לחשבון עונות»); טיפוסית לתנחומא, ואינה בפסיקתא ולא בויקרא רבה.
אמר להם הקדוש ברוך הוא:
בעולם הזה אמרתי לכם שתעשו סוכה, לשלם לי את גמולי שגמלתי עליכם,
שנאמר בַּסֻּכֹּות תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים(ויקרא כג, מב), לְמַעַן יֵדְעוּ דֹורֹותֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת(ויקרא כג, מג),
ואני מעלה עליכם כאילו אתם גומלין לפני.
אבל לעתיד לבוא — אני אופיע במלכותי, ואני מגן עליכם כסוכה,
שנאמר וְסֻוכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר וגו׳(ישעיה ד, ו).
מקבילות והערות · ז
ביום הראשון — יום חמשה עשר הוא, ואת אומר ביום הראשון
מקבילות: ירושלמי פאה א, א · ירושלמי קידושין ד, ג · בראשית רבה מב, ג · ויקרא רבה יא, ז · ויקרא רבה ל, ז · רות רבה, פתיחתא · קהלת רבה ט, ז · אסתר רבה, פתיחתא · תנחומא אמור כב · פסיקתא רבתי, פיסקא ד׳ של עשרת הדברות · פסיקתא רבתי מז · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנא · מדרש הגדול ויקרא כג, מ · ערוך, ערך פרט · המאור הקטן, סוף ראש השנה · שבולי הלקט, סדר ראש השנה · תניא רבתי, הלכות ראש השנה סימן עב
ויקרא רבה מקצר: רק שני שלבים (עשרה מיל, כניסה), וחסרים ״פטירבולי״ וחמשה מיל.
תנחומא מוסיף כבר כאן ״אלא ראשון הוא לחשבון עונות״.
"ביום הראשון" יום חמשה-עשר. ואת אמר "ביום הראשון". ר' מני דשאב ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי. למדינה שהיתה חייבת ליפס למלך והיה המלך לגבותה. בתוך עשרה מיל יצאו בני המדינה וקלסו אותו. והתיר להם המלך שליש בדימוסיא שלהם. וכיון שבא המלך למדינה יצאו כל בני המדינה לקלסו. א' להם מלכא. מאן דאזל. מכאן ולהלן חושבנא.
"ולקחתם לכם ביום הראשון". וכי יום ראשון הוא. והלא חמשה-עשר הוא. ואת אמרת "ביום הראשון". אלא ראשון הוא לחשבון עונות. ר' מני ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי. משל למה הדבר דומה. למדינה שהיא חייבת לפייס למלך. והיה המלך משלח לגבותה ולא היו נותנין. שהיה השטר גדול. כך פעם ראשון ופעם שני היה משלח לגבותה ולא היו נותנין. מה עשה המלך. אמ' לבני פלטרין שלו. עמדו ונלך עליהם. עד שהן הולכין כמו עשרה מילין שמעו בני המדינה. מה עשו. התחילו גדולי המדינה יוצאין לאפנטי של מלך. אמ' להם. מי אתם. אמרו לו אנו בני מדינה פלנית ששלחת לגבותינו. אמ' להם. ומה אתם מבקשים. אמרו לו בבקשה ממך. עשה חסד. שאין לנו מה ניתן. אמ' להם. […]
ר' מונא אמ' בשם ר' לוי פתר קריה בראש השנה וביום הכפורים. משל למדינה שהיתה חייבת ליפס למלך. שלח המלך גבאי טמיון לגבותה. ברחוק י' מילין יצאו גדולי המדינה וקלסוהו. והתיר להן שליש. ברחוק ח' מילין יצאו הבינונים וקלסוהו. והתיר להן שליש. כשקרב למדינה יצאו לקראתו אנשים ונשים וטף וקלסוהו. ומחל להם הכל. א'ל. מה דאזל אזל. מן הכא ולהלן חד יום הוא.
ד'א. "ולקחתם לכם ביום הראשון". וכי ראשון הוא. והלא כבר נאמ' "אך בחמשה-עשר יום". ומה ת'ל "ביום הראשון". ר' מני דשאב ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי. משל למה הדבר דומה. למדינה שהיתה מחייבת מכס למלך. שלח המלך גבאין לגבותה ולא רצו. מהו שיהו חייבין. אמ' המלך. אני אלך ואגבה אותה. כיון ששמעו בני המדינה שבא המלך לגבות מהן יצאו פרוטי מלכות לקראתו מהלך עשר פרסאות. אמרו לו. אדונינו המלך. יודעים אנו שחייבין אנחנו. אלא אנו אין לנו כח ליתן את כל החובה עכשיו. בבקשה ממך. חוס עלינו. כיון שראה המלך שמפייסין אותו התיר להם שליש מדימוסיא שלהם. כיון שהגיע המלך חמשה מילין יצאו מכורבולי מדינה והתחבטו לפניו. אמרו לו. […]
כך באין ישראל בראש השנה ועושין תשובה
מקבילות: ירושלמי נדרים ח, א · ירושלמי תענית ב, ג · ויקרא רבה ל, ז · קהלת רבה ט, ז · תנחומא אמור כב · פסיקתא רבתי מז · מדרש תהלים קל · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנא · ילקוט שמעוני תהלים רמז תתפא · מדרש הגדול ויקרא כג, מ · המאור הקטן, סוף ראש השנה · רוקח, הלכות ראש השנה סימן רט · ספר המנהיג, הלכות ראש השנה · אור זרוע, הלכות ראש השנה סימן רנז · שבולי הלקט, סדר ראש השנה · מרדכי יומא · הגהות מיימוניות, ריש הלכות שופר · קיצור פסקי הרא״ש, סוף ראש השנה · טור אורח חיים תקפא · ארחות חיים, הלכות ערב ראש השנה · תניא רבתי, הלכות ראש השנה סימן עב · האגור, הלכות ראש השנה · בית יוסף אורח חיים תקפא
שתי נוסחאות: כ״י אוקספורד והילקוט ״באין ישראל בראש השנה ועושין תשובה״ (כנוסחנו), לעומת כ״י כרמולי, ויקרא רבה ותנחומא ״ערב ראש השנה גדולי הדור מתענין״.
״כי עמך הסליחה״ — במדרש תהלים בשם רבי אבא.
כך באין ישראל בראש השנה ועושין תשובה. והקב'ה מתיר להם שליש עונותיהם. באים עשרת ימי תשובה ויתענו הכשרים. והקב'ה התיר להם רוב עונותיהם. וכיון שבא יום הכיפורים יתענו כל ישראל. והקב'ה סולח על כל עונותיהם. א'ר אחא. כת' "כי עמך הסליחה" מופקדת אצלך מראש השנה. כך כל "למען תורא" בשביל ליתן אימתך על בריותיך.
כך ערב ראש השנה גדולי הדור מתענין. והב'ה מתיר להן שליש מעונותיהן. שנ' "כי עמך הסליחה". א'ר אחא. מראש השנה סליחה מתוקנת לך. "למען תיורא". שתהא יראתך על בריותיך. ואותן ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים היחידים מתענין. והב'ה מתיר להם שליש מעונותיהם. וביום הכפורים מתענין כלן. והב'ה מתיר להם מעונותיהם של ישראל. על שמתענין אנשים ונשים וטף מוחל הכל להן ואו'. מה דאזל אזל. מהכא ולהלן חושבנא. יצאת בת קול ואמרה להם. "לך אכול בשמחה לחמך". כבר נשמעה תפלתכם.
המלך. זה מלך מלכי המלכים הקב'ה. בני המדינה. אלו ישראל שהן מסגלין עונות כל ימות השנה. מה הקב'ה עושה. אמ' להם. עשו תשובה בראש השנה. והן נכנעין ובאין ביום הכפורים ומתענים ועושין תשובה. והקב'ה מוחל להם. מה הם עושים. ערב ראש השנה גדולי הדור מתענים. והב'ה מתיר להם שליש מעונותיהם. וביום הכפורים כל ישראל מתענים ומבקשים רחמים אנשים ונשים וטף והקב'ה מותר להם את הכל. דכתי' "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם" וגו'.
כך ישר'. כל ימות השנה חוטאים ובראש השנה הק' יושב בדין. כמה שכת' "עלה אלהים בתרועה". מה עושין ישר'. נכנסין ומתפללין בבתי כניסיות ואו' עשרה מלכיות עשרה זכרונות ועשרה שופרות. והן תוקעין והק' מכפר להן שליש מעוונותיהם. מראש השנה ועד יום הכיפורים היחידים מתענין ועושין תשובה והק' מכפר להן שליש מעוונותיהם. וכיון שיום הכיפורים בא כל ישראל מתענין ועושין תשובה אנשים ונשים וטף. והן עושין תשובה שלימה והן לובשין בגדים לבנים והולכין יחיפים והן כמתים.
מיום הכיפורים ועד החג כל ישראל עסוקין במצוות
מקבילות: ויקרא רבה ל, ז · תנחומא אמור כב · פסיקתא רבתי מז · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנא · מדרש הגדול ויקרא כג, מ
ויקרא רבה: ״ראשון להשיב עונות״ תחת ״ראשון למעשה״ — ״למעשה״ ייחודי לפסיקתא.
תנחומא: ״ראשון לחשבון עונות״; ״מעכשיו הוא ראש החשבון״.
מיום הכיפורים עד החג כל ישר' עסוקין במצות. זה עוסק בסוכתו וזה עוסק בלולבו. ביום טוב הראשון של חג הם נועלים לולביהן ואתרוגיהן בידם ומקלסין להקב'ה. והקב'ה או' להם. כבר מחלתי לכם על כל מה שעבר. מכאן ואילך חשבו עונותיהם. לפיכך א' הקב'ה "ביום הראשון".
מאי "ביום הראשון". ראשון להשיב עונות מיום הראשון של מועד.
מה ישראל עושין. נוטלין לולביהן ביום טוב ראשון ומהללים ומקלסין לפני הקב'ה והקב'ה מתרצה להם ומוחל להם ואומ' להם. הרי ויתרתי לכם את כל עונותיכם הראשונות אבל מעכשיו הוא ראש החשבון. לכך כתי' "ולקחתם לכם ביום הראשון". ראשון לחשבון עונות.
וכיון שהק' רואה את ישר עושין תשובה שלימה הוא מכפר על הכל ונותן להם אפוכי. שנ' "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר" וגו'. וכיון שישר' רואין שהק' מכפר להם ונותן להם אפוכי מה הן עושין באותן ארבעה ימים שבין יום הכיפורים לחג הסוכות. הולכין ומביאין הדסין וערבה ולולבין ועושין סוכות ומקלסין להק'. ואומ' להן הק'. מה שהלך הלך. מיכאן ואילך תחילת חשבון הוא. ויום ראשון הוא למנות לעוונות. לכך נאמ' "ביום הראשון".
דרשת הפסוק · ארבעת המינים בהלכה · דרשות ההלכה שבפסוק: יום ולא לילה, אתרוג, לולב, הדס וערבה
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(ויקרא כג, מ) — ביום, ולא בלילה.
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן — ואפילו בשבת.
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן — אין דוחין את השבת אלא על יום טוב הראשון של חג בלבד.
פְּרִי עֵץ הָדָר — פרי שטעם עצו ופריו שוין; זה אתרוג.
בן עזאי אומר:
הָדָר — זה הדר באילנו משנה לשנה.
תירגם עקילס: הָדָר — הִידוֹרהידור — מים (ביוונית), שהוא דר על פני המים.
כַּפֹּת תְּמָרִים — רבי טרפון אומר: כפות; ואם פרוד — יכפתנו.
וַעֲנַף עֵץ עָבֹת — את שענף עצו דומה לקליעה; זה הדס.
וְעַרְבֵי נָחַל — אין לי אלא של נחל; של בקעה ושל הרים מנין?
תלמוד לומר וְעַרְבֵי נָחַל.
אבא שאול אומר:
וְעַרְבֵי — שתים: ערבה ללולב, וערבה למקדש.
רבי ישמעאל אומר:
פְּרִי עֵץ הָדָר — אחד; כַּפֹּת תְּמָרִים — אחד;
וַעֲנַף עֵץ עָבֹת — שלשה; וְעַרְבֵי נָחַל — שתים.
אפילו שתים קטומות ואחת שאינה קטומה.
רבי טרפון אומר: אפילו שלשה קטומים.
תוספת שבנוסחים אחרים
תוספת · תנחומא אמור, כא · נספח ל«ביום הראשון — ואפילו בשבת» שבראש סעיף ח — אחרי סעיף ח: גזירת החכמים האחרונים שלא ינטל בשבת (שמא יעבירנו ארבע אמות; וכן שופר ומגילה, כבבלי סוכה מב ע״ב–מג ע״א), הלכה שלאחר החורבן שאין לה זכר בפסיקתא ובויקרא רבה.
וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(ויקרא כג, מ).
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן — ואפילו בשבת.
אלא בזמן שבית המקדש קיים היו נוטלין;
ועכשיו גזרו עליו חכמים האחרונים שלא ינטל בשבת,
שמא ילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.
וכן לעניין שופר, וכן לעניין מגילה.
תוספת שבנוסחים אחרים
תוספת · פסיקתא רבתי, פסקא מז · במקום דרשות בן עזאי ועקילס שבסעיף ח — אחרי סעיף ח: דרשת «הדיר» (בבבלי סוכה לה ע״א בשם רבי מאיר) עם נמשל בישראל («עד שלא מת משה זרחה שמשו של יהושע»), ודרשת «כפות תמרים — לב אחד לאביהם שבשמים» (כבבלי סוכה מה ע״ב); שתי ההרחבות אינן בפסיקתא ולא בויקרא רבה.
רבי אומר: הָדָר(ויקרא כג, מ) — אל תיקרי הדר אלא הדיר.
מה הדיר של בהמה יש בו גדולים וקטנים, תמימין ובעלי מומין, ובאין קטנים ועדיין גדולים קיימין —
אף אתרוג יש בו גדולים וקטנים, תמימין ובעלי מומין, ובאים קטנים ועדיין גדולים קיימין.
וכך לישראל: יש בהן צדיקים ובינוניים, ותלמידי חכמים ועמי הארץ, ובאין קטנים ועדיין גדולים קיימין.
עד שלא מת משה רבינו — זרחה שמשו של יהושע תלמידו.
עד שלא מת עלי הכהן — זרחה שמשו של תלמידו, שמואל הרמתי.
עד שלא נגנז אליהו — זרחה שמשו של אלישע בן שפט תלמידו.
עד שלא מת רבי עקיבא — נולד רבינו הקדוש.
כַּפֹּות תְּמָרִים — מה תמר זה אין לו אלא לב אחד, וזקוף למעלה,
כך ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים.
מקבילות והערות · ח
ביום הראשון — ביום, ולא בלילה
מקבילות: בבלי סוכה מג ע״א · ספרא אמור פרק טז, ג · ויקרא רבה ל, ח · תנחומא אמור כא · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנא
בויקרא רבה ״תני רבי חייא״ שלא במקומו.
ויקרא רבה: ״אין דוחק את השבת״ (ט״ס).
"ביום הראשון" ביום ולא בלילה. "ביום" ואפלו בשבת. "ביום הראשון". אין דוחק את השבת אלא יום ראשון בלבד.
"ביום". לא בלילה. "ביום הראשון". אפילו בשבת. "ביום הראשון". אין דוחים את השבת אילא על יום טוב הראשון בלבד.
"ולקחתם לכם ביום הראשון". "ביום הראשון". ואפילו בשבת. אלא בזמן שבית המקדש קיים היו נוטלין. ועכשיו גזרו עליו חכמים האחרונים שלא ינטל בשבת שמא ילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. וכן לעניין שופר וכן לעניין מגילה.
פרי עץ הדר — פרי שטעם עצו ופריו שוין
מקבילות: ירושלמי סוכה ג, ה (נג ע״ד) · בבלי סוכה לה ע״א · ספרא אמור פרק טז · בראשית רבה טו, ז · ויקרא רבה ל, ח · פסיקתא רבתי מז · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנא · מדרש הגדול ויקרא כג, מ · ערוך, ערך הדר · תוספות סוכה לא ע״ב ד״ה דבר
בובר מגיה ״שהוא דר על פני המים״ ל״שהוא גדל״ (ὕδωρ), וגורס ״אמר רבי תנחומא״ לפני ״תירגם עקילס״ על פי הירושלמי.
ויקרא רבה: עקילס ״הידור, שהוא ירד על פני המים״.
"פרי עץ הדר". שטעם עצו ופריו שוין. הוי אומ'. זה אתרוג. בן עזאי אומ'. "הדר" זה הדר באילנו משנה לשנה. תרגם עקילס "הדר" זה הידור. שהוא ירד על פני המים.
"פרי עץ". את שטעם עיצו דומה לפריו. זה אתרוג. בן עזאי או'. "הדר". הדר באילנו משנה לחברתה.
הל' ה'. כת' "פרי עץ הדר". עץ שפריו הדר ועצו הדר. אי-זה זה. זה אתרוג. אין תימר רימונא. … פיריו1 הדר ואין … עצו1 הדר. אין תימר חרובה. עצו הדר ואין פיריו הדר. אי-זה זה. זה אתרוג. "הדר". אמ' ר' לוי. שהוא דר באילנו משנה לחבירתה. אמ' ר' תנחומא. תירגם עקילס. "הדר". הידור. אילן שהוא גדל על פני המים.
תניא. רבי מאיר אומ'. "הדר". אל תקרא "הדר" אלא 'הדור'. מה הדור זה יש בו גדולים וקטנים תמימין ובעלי מומין אף אתרוג יש בו גדולים וקטנים תמימין ובעלי מומין. אטו כולהו אילנות מי לא משכחת בהו. הכי קאמ'. באין קטנים ועד-אן גדולים קימין. בן עזאי אומ'. "הדר" אל תקרא אלא 'הדר'. באילנו משנה לחברתה. ר' אבהו אומ'. אל תקרא "הדר" אלא 'הידיר'. שכן בלשון יוני קורין למים הידיר. איזה הוא דבר שגדול על כל מים. הוי אומ'. זה אתרוג.
תני. "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר". עץ שטעם עצו ופריו שוה. הוי זה או'. אתרוג. רבי אומ'. "הדר". אל תיקרי "הדר" אלא 'הדיר'. מה הדיר של בהמה יש בו גדול' וקטנים תמימין ובעלי מומין. ובאין קטנים ועדיין גדולים קיימין. אף אתרוג יש בו גדולים וקטנים תמימין ובעלי מומין.
כפת תמרים — רבי טרפון אומר: כפות
מקבילות: ירושלמי סוכה ג, א (נג ע״ג) · בבלי סוכה לב ע״א · ספרא אמור פרק טז · ויקרא רבה ל, ח · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנא
ויקרא רבה: ״יכפפנו״; ירושלמי: ״יאגדנו״; כ״י כרמולי: ״כפת כתיב״.
בבבלי: ״רבי יהודה משום רבי טרפון״.
"כפות תמרים". ר' טרפון אומ'. כפות. ואם היה פרוד יכפתינו. "וענף עץ עבות". את שענף עצו דומה לקליעה. זה הדס.
"כפות תמרים". ר' טרפון או'. כפות. ואם פרוד. יכפתנו. "וענף עץ עבות". את שענף עיצו דומה לקליעה. זה הדס.
תניא. ר' יהודה אומ' משום ר' טרפון. "כפת תמרים". כפות. אם היה פרוד יכפתנו.
וענף עץ עבת — את שענף עצו דומה לקליעה
מקבילות: ירושלמי סוכה ג, ב (נג ע״ג) · בבלי סוכה לב ע״ב · ספרא אמור פרק טז · ויקרא רבה ל, ח · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנא
וערבי נחל — אין לי אלא של נחל
מקבילות: תוספתא סוכה ב, ז · ירושלמי סוכה ג, ג (נג ע״ג) · ירושלמי סוכה ד, א · בבלי סוכה לג ע״ב · בבלי סוכה לד ע״א · ספרא אמור פרק טז · ויקרא רבה ל, ח · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנא · מדרש הגדול ויקרא כג, מ
בספרא, בירושלמי ובבבלי ״של בעל״ תחת ״של בקעה״ (כ״י אוקספורד וויקרא רבה כפסיקתא).
ויקרא רבה: ״ערבה ולולב״ (ט״ס: ללולב).
"וערבי נחל". אין לי אלא נחל. של בקעה של הרים מנין. ת'ל "וערבי". אבא שאול אומ'. "ערבי נחל" שתים. ערבה ולולב וערבה למקדש.
"וערבי נחל". אין לי אילא שלנחל. שלבעל ושלהרים מנ'. תל'-לו'. "וערבי נחל". אבא שאול אומר. "וערבי נחל". שתים. ערבה ללולב וערבה למקדש.
הל' ג'. כת' "וערבי נחל". אין לי אלא של: נחל. שלבעל ושלהרים מניין. ת'ל "וערבי". אבא שאול אומ'. "ערבי נחל" שתים. ערבה ללולב וערבה למקדש. אם כן למה נאמ' "וערבי נחל". פרט לצפצפת.
תניא אידך. "ערבי נחל". אין לי אלא ערבי נחל. שלבעל שלהרים מניין. ת'ל "ערבי נחל". מכל מקום. אבא שאול אומ'. "ערבי נחל" שתים אחת ללולב ואחת למקדש. ורבנן למקדש מנא להו. הלכ' גמירי ליה. דאמ' ר' אסי אמ' ר' יוחנן משום ר' נחוניא איש בקעת בית-חורתן. עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני.
ר' זעורה ר' אילא ר' יסא בשם ר' יוחנן. ערבה הלכה למשה מסיני. ודלא כאבא שאול. דאבא שאול או'. ערבה דבר תורה. "וערבי נחל". שתים. ערבה ללולב וערבה למקדש.
רבי ישמעאל אומר: פרי עץ הדר — אחד
מקבילות: ירושלמי סוכה ג, ד · בבלי סוכה לד ע״ב · ספרא אמור פרק טז · ויקרא רבה ל, ח · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנא · מדרש הגדול ויקרא כג, מ · מלחמות יי לרמב״ן, סוכה · שבולי הלקט, הלכות לולב סימן קיז
״דליות אחת שאינה קטומה״ — בובר: ״שתי דליות ואחת שאינה קטומה״, כבספרא ובירושלמי.
ויקרא רבה: בטעות ״רבי שמעון״.
ר' ישמעאל או'. "פרי עץ הדר" ו"כפות תמרים" אחד. "וענף עץ עבות" שלשה. "וערבי נחל" שתים דליות ואחד שאינה קטומה. ר' טרפון אומ'. אפלו שלשתן קטומין.
ר' ישמעאל או'. "פרי עץ הדר". אחד. "כפות תמרים". אחד. "ענף עץ עבות". שלושה. "וערבי נחל". שתים. ושתי דליות. ואחת שאינה קטומה. ר' טרפון או'. אפילו שלושתן קטומין. ר' עקיבה או'. "פרי עץ הדר". אחד. "כפות תמרים". אחד. "וענף עץ עבות". אחד. "וערבי נחל". אחד. הא כשים שלולב אחד ואתרוג אחד. כך הדס אחד וערבה אחת. ר' לעזר או'. יכול אף אתרוג יהא עמהן בכלל אגודה. וכי נאמר. 'פרי עץ הדר וכפות'. והלא לא נא' אילא "פרי עץ הדר כפות". הכיצד. אתרוג לעצמו. והללו אגודה לעצמן. מנ' שהן מעכבין זה את זה. תל'-לו'. "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם". מלמד שהן מעכבין זה את זה.
הל' ד'. ר' ישמעאל דרש. "פרי עץ הדר" אחד. "כפות תמרים" אחד. "וענף עץ עבות" שלשה. "וערבי נחל" שתים. ושתי דליות. אחת שאינה קטומה. "ר' טרפון או'. אפי' שלשתן קטומין". ר' בא בר ממל בעא קומי ר' אימי. כמה דר' ישמעאל מרבה בהדס ירבה בשאר כל המינין. אמ' ליה. מיסבור את סבר. על דר' ישמעאל קטום הדר. והא תנינן. 'ר' טרפון או'. אפי' שלשתן קטומין'. לית בר נש אמר. אפי'. אלא דהוא מודה על קדמיתא. ר' חגיי בעא קומי ר' יוסה. מה בא ר' טרפון להוסיף על דברי ר' ישמעאל. אמ' ליה. ר' ישמעאל לא סבר קטום הדור. ור' טרפון סבר קטום הדור.
דרשת הפסוק · ארבעת המינים בדרש · כנגד הקדוש ברוך הוא, כנגד האבות, כנגד האמהות, כנגד הסנהדרין, וכנגד ישראל
רבי עקיבא אומר:
פְּרִי עֵץ הָדָר(ויקרא כג, מ) — זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב ביה הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ(תהלים קד, א).
כַּפֹּת תְּמָרִים — זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב ביה צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח(תהלים צב, יג).
וַעֲנַף עֵץ עָבֹת — זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב ביה וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים(זכריה א, ח).
וְעַרְבֵי נָחַל — זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב ביה סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת(תהלים סח, ה).
דבר אחר:
פְּרִי עֵץ הָדָר — זה אברהם אבינו, שהידרו הקדוש ברוך הוא בשיבה טובה, דכתיב וְאַבְרָהָם זָקֵן(בראשית כד, א).
כַּפֹּת תְּמָרִים — זה יצחק אבינו, שהיה כפות ועקוד על גבי המזבח.
וַעֲנַף עֵץ עָבֹת — זה יעקב אבינו: מה הדס זה רחושרחוש — מלא וגדוש, שופע בעלים, כך היה יעקב רחוש בבנים.
וְעַרְבֵי נָחַל — זה יוסף: מה ערבה זו כמושה ויבישה בפני שלשה המינים, כך מת יוסף לפני אחיו.
דבר אחר:
פְּרִי עֵץ הָדָר — זו אמנו שרה, שהידרהּ הקדוש ברוך הוא בשיבה טובה, דכתיב וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים(בראשית יח, יא).
כַּפֹּת תְּמָרִים — זו אמנו רבקה: מה תמרה זו יש בה אוכל ויש בה קוצים, כך העמידה רבקה צדיק ורשע.
וַעֲנַף עֵץ עָבֹת — זו אמנו לאה: מה הדס רחוש בעלים, כך היתה לאה רחושה בבנים.
וְעַרְבֵי נָחַל — זו אמנו רחל: מה ערבה הזאת כמושה בפני שלשת המינים, כך מתה רחל בפני אחותה.
דבר אחר:
פְּרִי עֵץ הָדָר — זה סנהדרין גדולה של ישראל, שהידרהּ הקדוש ברוך הוא בשיבה טובה, דכתיב מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם(ויקרא יט, לב).
כַּפֹּת תְּמָרִים — אילו תלמידי חכמים, שהן כופין את עצמן ללמוד תורה אילו מאילו.
וַעֲנַף עֵץ עָבֹת — אילו שלש שורות של תלמידי חכמים שיושבין לפני סנהדרין.
וְעַרְבֵי נָחַל — אילו שני סופרי דיינין שהיו עומדין לפני סנהדרין, אחד מימין ואחד משמאל.
דבר אחר:
פְּרִי עֵץ הָדָר — אילו ישראל: מה אתרוג הזה יש בו ריח ויש בו אוכל,
כך ישראל — יש בהן בני אדם שהם בעלי תורה ויש בהם מעשים טובים.
כַּפֹּת תְּמָרִים — אילו ישראל: מה תמרה הזאת יש בה אוכל ואין בה ריח,
כך ישראל — יש בהן בני אדם שהם בעלי תורה ואין בהם מעשים טובים.
וַעֲנַף עֵץ עָבֹת — אילו ישראל: מה הדס הזה יש בו ריח ואין בו אוכל,
כך הן ישראל — יש בהן בני אדם שבידיהם מעשים טובים ואין בהם תורה.
וְעַרְבֵי נָחַל — אילו ישראל: מה הערבה הזאת אין בה לא טעם ולא ריח,
כך ישראל — יש בהן בני אדם שאינן לא בעלי תורה ולא מעשים טובים.
אמר הקדוש ברוך הוא: לאבדן — אי אפשר.
אלא ייעשו כולם אגודה אחת, והם מכפרים אילו על אילו.
לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם.
תוספת שבנוסחים אחרים
תוספת · ויקרא רבה ל, יב · זנב דרשת «כנגד ישראל» (סוף סעיף ט) בכ״י לונדון 340 ובתנחומא אמור יז — אחרי סעיף ט: אחרי «והם מכפרים אילו על אילו» נוסף «אני מתעלה» עם הראיה מעמוס ט, ו; הפסיקתא (וכ״י פריז של ויקרא רבה) חותמת בלא הראיה.
ואם עשיתם כך — אותה שעה אני מתעלה,
הדא הוא דכתיב הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו(עמוס ט, ו).
ואימתי הוא מתעלה? כשהן עושין אגודה אחת,
שנאמר וַאֲגֻודָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ.
לפיכך משה מזהיר את ישראל: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם(ויקרא כג, מ).
תוספת שבנוסחים אחרים
תוספת · פסיקתא רבתי, פסקא מז · ברייתא («תני») לצד דרשת ארבעת המינים כנגד ישראל — אחרי סעיף ט: חלוקה לשניים (עושין פירות / אין עושין) ותלות הדדית של תלמידי חכמים ובעלי בתים, עם «יבעון רחמי אתכליא על עליא» (בבלי חולין צב ע״א); מסורת שונה מן החלוקה לארבעה שבפסיקתא, וקרובה לתנחומא אמור יז («צדיקים… בינוניים»).
תני: ארבעה מינין שבלולב — שנים מהן עושין פירות, ושנים מהן אין עושין פירות.
שעושין פירות זקוקין לשאין עושין פירות, ושאין עושין — לשעושין פירות.
העושין פירות זקוקין לשאין עושין פירות — אילו תלמידי חכמים,
שיהו מבקשים רחמים על בעלי בתים, כדי שינצלו מכל מיני עניות ומכל מיני פורענות;
כדשלחו מיתם: יבעון רחמי אתכליא על עליא, דאלמלא עליא לא מתקיימין אתכליא.כדשלחו מיתם: יבעון… — כמו ששלחו משם (מארץ ישראל): יבקשו האשכולות רחמים על העלים, שאלמלא העלים לא היו האשכולות מתקיימים.
כמו ששלחו משם (מארץ ישראל): יבקשו האשכולות רחמים על העלים, שאלמלא העלים לא היו האשכולות מתקיימים.
ושאין עושין פירות זקוקין לעושה פירות — שעושין נחת רוח לחכמים ולתלמידיהם.
תוספת שבנוסחים אחרים
תוספת · ויקרא רבה ל, יג · פתיחתא של רבי יהודה בשם רבי שמעון (בתנחומא אמור יז — סתם, בסדר תרומה, פרה, שמן, ובחתימה «לא בשביל שצריך לכם אלא בשביל לזכות אתכם» תחת «להוריד לכם מטר») — אחרי סעיף ט; הפסיקתא, שכל פתיחתותיה מקובצות בראש הפסקא, אינה מכירה אותה — כנראה תוספת תנחומאית בויקרא רבה. «שאדיר אתכם» (= שאדור ביניכם?) כלשון כ״י לונדון; «נר אלהים» — כך במדרש, במקרא «נר יי».
רבי יהודה בשם רבי שמעון פתח: שְׁמַע בְּנִי וְקַח אֲמָרָי(משלי ד, י).
הרבה קיחות ציותי אתכם, בשביל לזכות אתכם.
אמרתי לכם וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻומָּה(במדבר יט, ב) — שמא בשבילי?
לאו — בשביל לטהר אתכם,
שנאמר וְהִזָּה הַטָּהֹור עַל הַטָּמֵא(במדבר יט, יט).
אמרתי לכם וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה(שמות כה, ב) — לא בשביל שאדיר אתכם.
וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ(שמות כה, ח) — כביכול אמר לו הקדוש ברוך הוא: קחו אתי, ואדור ביניכם.
ויקחו תרומה אין כתיב כאן, אלא וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה — אתי אתם לוקחין.
אמרתי לכם וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר(שמות כז, כ) — וכי אור משלכם אני צריך?
והלא נְהוֹרָא עִימֵּיהּ שְׁרֵינהורא עימיה שרי — האור עמו שורה(דניאל ב, כב)!
אלא בשביל לזכות אתכם, ולכפר על נפשותיכם שמשולה בנר,
דכתיב נֵר יְיָ נִשְׁמַת אָדָם(משלי כ, כז).
ועכשיו שאמרתי לכם וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(ויקרא כג, מ) — כדי לזכות אתכם, להוריד לכם מטר.
לכך נאמר וּלְקַחְתֶּם לָכֶם.
תוספת שבנוסחים אחרים
תוספת · ויקרא רבה ל, יד · פתיחתא של רבי מני (בתנחומא אמור יט — סתם, «דומה לעינים… לשפתים») — אחרי סעיף ט; אינה בפסיקתא, וכמו ל, יג היא מסדרת הפתיחתות התנחומאיות שנוספו בויקרא רבה בין «כנגד ישראל» לחתימה.
דבר אחר: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם(ויקרא כג, מ) —
רבי מני פתח: כׇּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה(תהלים לה, י).
לא נאמר הפסוק הזה אלא בשביל לולב:
השזרהשזרה — שדרה, עמוד השדרה שלולב דומה לשזרה שלאדם,
וההדס דומה לעין,
והערבה דומה לפה,
והאתרוג דומה ללב.
אמר דויד: אין בכל האיברין גדול מהן, ואילו שהן שקולין כנגד כל הגוף.
הוי כׇּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה.
תוספת שבנוסחים אחרים
תוספת · ויקרא רבה ל, טו · דרשת משלי ל, יח–כט על ארבעת המינים (בתנחומא אמור כ, מורחב: «ארבעה הם קטני ארץ — שהן מתחכמין ומלמדין זכות», ו«ליבה של תמרה» בעברית) — אחרי סעיף ט; אינה בפסיקתא ולא במדרש משלי ל; עם ל, יג–יד מקשה אחת של תוספות תנחומאיות בויקרא רבה.
דבר אחר: כל אותה חכמה שכתוב בשלמה —
הַחׇכְמָה וְהַמַּדָּע נָתוּן לָךְ(דברי הימים ב א, יב), וַתֵּרֶב חׇכְמַת שְׁלֹמֹה(מלכים א ה, י), וַיֶּחְכַּם מִכׇּל הָאָדָם(מלכים א ה, יא) —
ישב לו תמיה על ארבע מינין הללו,
שנאמר שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי(משלי ל, יח) — פסח ומצה ומרור;
וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים — אילו ארבעת מינין, שביקש לעמוד עליהן.
פְּרִי עֵץ(ויקרא כג, מ) — מי יאמר שהוא אתרוג? כל האילנות עושין פירות הדר.
כַּפֹּות תְּמָרִים — התורה אמרה: טול שתי כפות תמרים להלל בהן, והוא אינו נוטל אלא לולב, ליבה דתמרהליבה דתמרה — לבה של התמרה.
וַעֲנַף עֵץ עָבֹות — מי יאמר שהוא הדס? הרי הוא אומר במקום אחר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ(נחמיה ח, טו).
וְעַרְבֵי נָחַל — כל האילנות גדילין במים.
וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים — חזר ומזכירן פעם אחת.
שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵטִיבֵי צָעַד וגו׳(משלי ל, כט) — אילו ארבעת מינין,
שכל אחד ואחד מישראל הולך ורץ ליקח מהם, להלל להקדוש ברוך הוא;
והן נראין קטנים בעיני בני אדם, וגדולים לפני הקדוש ברוך הוא.
ומי פירש להן לישראל ארבעת מינין, שהן אתרוג לולב הדס וערבה? חכמים,
שנאמר וְהֵמָּה חֲכָמִים(משלי ל, כד).
מקבילות והערות · ט
רבי עקיבא אומר: פרי עץ הדר — זה הקדוש ברוך הוא
מקבילות: משנה סוכה ג, ד · ספרא אמור פרק טז · ויקרא רבה ל, ט · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנא · מדרש הגדול ויקרא כג, מ · פיוט הקליר ״אקחה בראשון״ · רמב״ן ויקרא כג, מ · מנורת המאור סימן קמט
בויקרא רבה ״דבר אחר״ סתם — הייחוס לרבי עקיבא ייחודי לפסיקתא; בובר משער שדברי רבי עקיבא שבספרא עמדו כאן במקורם.
ויקרא רבה: ״סלו לרוכב בערבות ביה שמו״.
ד'א. "פרי עץ הדר" זה הקב'ה. דכת' ביה "הוד והדר לבשת". ו"כפות תמרים" זה הקב'ה. דכת' ביה "צדיק כתמר יפרח". "וענף עץ עבות" זה הקב'ה. דכת' ביה "והוא עומד בין ההדסים". "וערבי נחל" זה הקב'ה. דכת' ביה "סלו לרוכב בערבות ביה שמו".
דבר אחר: פרי עץ הדר — זה אברהם אבינו
מקבילות: ויקרא רבה ל, י · תרגום יונתן מיכה ג, יב · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנא · מדרש הגדול ויקרא כג, מ · פיוט הקליר ליום א׳ של סוכות · ערוך, ערך דחס · רש״י יחזקאל כז, יז · רד״ק יחזקאל כז, יז · רבנו מנוח על הרמב״ם, הלכות לולב פרק ז · מנורת המאור סימן קנ
ויקרא רבה מוסיף ״והדרת פני זקן״.
רחוש/דחוש: כ״י כרמולי ״כחוש״, כ״י אוקספורד ״דחוש״, ורש״י כבר גרס ״רחוש״ בפסיקתא.
ד'א. "פרי עץ הדר" זה אברהם אבינו. אברהם שהידרו הקב'ה בשיבה טובה. דכת' "ואבהם זקן" וכת' "והדרת פני זקן". "כפות תמרים" זה יצחק אבינו שהיה כפות ועקוד על גבי המזבח. "וענף עץ עבות" זה יעקב אבינו. מה הדס זה רחוש והדוק כך יעקב היה רחוש בבנים. "וערבי נחל" זה יוסף. מה ערבה זו כמושה יבשה בפני שלשת המינין כך מת יוסף לפני אחיו.
דבר אחר: פרי עץ הדר — זו אמנו שרה
מקבילות: ויקרא רבה ל, י · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנא · מדרש הגדול ויקרא כג, מ · פיוט הקליר ליום א׳ של סוכות
ויקרא רבה: ״שהרבה הקב״ה שיבה טובה״ (ט״ס: שהידרה); ובלאה ״מה ערבה זו רחוש בעלים״ (ט״ס: הדס).
ד'א. "פרי עץ הדר" זה שרה אמנו שהרבה הקב'ה שיבה טובה. דכת' "ואברהם ושרה זקנים". "כפות תמרים" זו רבקה אמנו. מה תמרה זו יש בה אכל ויש בה קוצים כך העמידה רבקה צדיק ורשע. "וענף עץ עבות" זה לאה אמנו. מה ערבה זו רחוש בעלים אף לאה רחושה בבנים. "וערבי נחל" זו רחל. מה הערבה הזו כמושה בפני שלשה מינין כך רחל לפני אחותה.
דבר אחר: פרי עץ הדר — זה סנהדרין גדולה
מקבילות: משנה סנהדרין ד, ג · בבלי קידושין לג ע״א · בראשית רבה ע, ח · בראשית רבה צח, יג · ויקרא רבה ל, יא · שיר השירים רבה ג, ז · פסיקתא רבתי י · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנא · פיוט הקליר ליום א׳ של סוכות · מנורת המאור סימן קנ
בובר מוחק ״בשיבה טובה״ (הכתוב המוכיח הוא ״והדרת פני זקן״).
בובר משלים ״וערבי נחל — אלו שני סופרי דיינין״ שנשמט, מכ״י אוקספורד ומהילקוט.
ד'א. "פרי עץ הדר" זה סנהדרי גדולה שלישר' שהידרם הקב'ה בשיבה טובה. דכת' "מפני שיבה תקום". "כפות תמרים" אלו תלמידי חכמי' שהם כופין את עצמן ללמוד תורה אלו מאלו. "וענף עץ עבות" אלו שלש שורות של תלמידי חכמי' שיושבין לפני סנהדרין. "וערבי נחל" אלו שני סופרי הדיינין שהיו עומדין לפני סנהדרין אחד מימין ואחד משמאל.
ר' יונתן פתר קרא בסנהדרין. "הנה מטתו". מטותיו ושבטיו. כמד'א "שבועות מטות". "שלשלמה". למלך שהשלום שלו. "ששים גבורים". אלו ששים איש מעם הארץ. הה'ד "וששים איש מעם הארץ הנמצאי' בעיר". "מגבורי ישראל". אלו אחד-עשר אנשים. הה'ד "ויקח שר: טבחים את שריה כהן הראש ואת צפניהו כהן משנה ואת שלשת שמרי הסף. ומן האיש לקח סריס אחד". זה מופלא בית דין. ולמה קורא אותו סריס. שמסרס את ההלכה. "וחמשה אנשים מרואי פני המלך". הרי אחד-עשר. וכשהוא אומ' "שבעה". להוסיף עליו שני סופרי דיינין שיושבין לפניהם.
דבר אחר: פרי עץ הדר — אילו ישראל
מקבילות: בבלי מנחות כז ע״א · ויקרא רבה ל, יב · תנחומא אמור יז · פסיקתא רבתי מז · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנא · פיוט הקליר ליום א׳ של סוכות · שערי אורה לרבי יוסף ג׳יקטיליא
כ״י כרמולי וויקרא רבה מוסיפים ״ואם עשיתם כך… הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו״, שאינו בכ״י אוקספורד ובילקוט.
תנחומא: רק שני זוגות — עושין פירות צדיקים, ואין עושין בינוניים.
ד'א. "פרי עץ הדר" אלו ישר'. מה אתרוג זה יש בו ריח ויש בו אוכל כך היו ישראל. יש בהן בני אדם שהן בעלי תורה ומעשים טובי'. "כפות תמרים" אלו ישראל. מה תמרה זו יש בה אכל ואין בה ריח כך הם ישר' יש בהן בני אדם בעלי תורה ואין בהן מעשים טובים. "וענף עץ עבות" אלו ישראל. מה הדס זה יש בו ריח ואין בו אכל כך הם ישר' יש בהם בני אדם שיש בהן מעשים טובים ואינן בני תורה.
"וערבי נחל" אילו יש'. מה ערבה זו אין בה לא טעם ולא ריח כך הן יש'. יש בהן בני אדם שאין בהן לא תורה ולא מעשים טוב'. ומה הקב'ה עושה להן. לאבדן אי איפשר. אמ' הקב'ה. ויקשרו כולן אגודה אחת והן מכפרין אילו על אילו. ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה. הה'ד "הבונה בשמים מעלותיו". ואימתי הוא מתעלה. כשהן עושין אגודה אחת. שנ' "ואגודתו על ארץ יסדה". לפיכך משה מזהיר את יש' "ולקחתם לכם".
מה טיבן של ארבעת מינין אלו. מהן עושין פירות ומהן אין עושין פירות. "פרי עץ הדר כפות תמרים". אלו הצדיקים שיש להם מעשים טובים. "וענף עץ עבות וערבי נחל". אלו בינוניים שיש בישראל. אמ' הקב'ה. כולם כאחת יעשו אגודה אחת. כדי שלא יהיו בבני פסלות. אם עשיתם כך אני מתעלה. וכן הנביא אומר "הבנה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה".
תני. ארבעה מינין שבלולב שנים מהן עושין פירות ושנים מהן אין עושין פירות. שעושין פירות זקוקין לשאין עושין פירות. ושאין עושין לשעושין פירות. העושין פירות זקוקין לשאין עושין פירות. אילו תלמדי חכמים. שיהו מבקשים רחמים על בעלי בתים כדי שינצלו מכל מיני עניות ומכל מיני פורענות. כדשלחו מיתם. יבעון רחמי אתכליא על עליא. דאלמלא עליא לא מתקיימין אתכליא. ושאין עושין פירות זקוקין לעושה פירות. שעושין נחת רוח לחכמים ולתלמידיהם.
חלק ג
חתימה
חתימה · חתימה: גילוי, פירעון, בניין וגאולה
אמר רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא:
בזכות וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(ויקרא כג, מ) —
אני נגלה לכם ראשון,
ופורע לכם מן הראשון,
ובונה לכם את הראשון,
ומביא לכם את הראשון.
אני נגלה לכם ראשון — זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב אֲנִי יְיָ רִאשׁוֹן(ישעיה מא, ד).
ופורע לכם מן הראשון — זה עשו הרשע, דכתיב וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי(בראשית כה, כה).
ובונה לכם את הראשון — זה בית המקדש, דכתיב כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ(ירמיה יז, יב).
ומביא לכם את הראשון — זה מלך המשיח, דכתיב ביה רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם, וְלִירוּשָׁלִַם מְבַשֵּׂר אֶתֵּן(ישעיה מא, כז).
מקבילות והערות · י
אמר רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא: בזכות ולקחתם
מקבילות: בבלי פסחים ה ע״א · בראשית רבה סג, ח · ויקרא רבה ל, טז · שמות רבה טו, א · ילקוט שמעוני תולדות רמז קי · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנא · ילקוט שמעוני ירמיה רמז רצח · מדרש הגדול ויקרא כג, מ · פיוט הקליר ליום א׳ של סוכות · הגהות אשר״י סוכה פרק ג סימן כט
ויקרא רבה: ״רבי ברכיה בשם רבי לוי״; בבראשית רבה בשם רבי יצחק, על ״ויצא הראשון אדמוני״.
בויקרא רבה ובכ״י כרמולי קודמים לכאן שני מאמרים: ״שמע בני״ (רבי יהודה בשם רבי שמעון בן פזי) ו״כל עצמותי תאמרנה״ (רבי מני); בכ״י אוקספורד חסרים.
ר' ברכיה בש' ר' לוי. בזכות "ולקחתם לכם ביום הראשון" הרי אני נגלה עליכם ראשון ופורע לכם מן הראשון. זה עשו הרשע. דכ' ביה "ויצא הראשון אדמוני". ובונה לכם ראשון. זה בית המקדש. דכ' ביה "כסא כבוד מרום מראשון". ומביא לכם ראשון. זה מלך המשיח. דכ' ביה "ראשון לציון הנה הנם".
ר' חגיי בשם ר' יצחק. בזכות "ולקחתם לכם ביום הראשון" ראשון ניגלה. "אני י'י ראשון". ופורע לכם מן הראשון. "ויצא הראשון אדמוני". מביא לכם את הראשון. "ראשון לציון" וגו'. ומחדש לכם את הראשון. "כסא כבוד מרום מראשון" וגו'.
על פי כתב יד אוקספורד, בודליאנה 151, עם השלמות מכתב יד פרמה 3122. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| פסקא | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| תוס׳ א | הערער | — (הוספה) |
| תוס׳ ח | יי | אלהים |
| א | נקצבים | נקבצים |
| א | שבקת | שבקא |
| א | קרוי ותנוי ופייטן ודרשן | קרי ותני וקרו פוייטון ודורשן |
| א | הוות | — (הוספה) |
| ב | פילון | פליון |
| ב | אמר | — (הוספה) |
| ב | בחמש | בה |
| ב | תוספתא | — (הוספה) |
| ב | טובים | — (הוספה) |
| ב | משל | — (הוספה) |
| ב | היידין | הדיין |
| ב | מאן דנסב | מה דינסב |
| ג | אופיו | אפי |
| ג | למלכותו | — (הוספה) |
| ג | היא | — (הוספה) |
| ג | שהיה נטוי למיתה | — (הוספה) |
| ה | הללו | — (הוספה) |
| ז | הוא | — (הוספה) |
| ז | משל | — (הוספה) |
| ח | אלא | אבל |
| ח | אחד | — (הוספה) |
| ח | אפילו | — (הוספה) |
| ח | קטומות | דליות |
| ט | צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח(תהלים צב, יג) | — (הוספה) |
| ט | דכתיב ביה | — (הוספה) |
| ט | רחוש | דחוש |
| ט | רחוש | דחוש |
| ט | ו | — (הוספה) |
| ט | רחוש | דחוש |
| ט | רחושה | דחושה |
| י | זה בית המקדש, | — (הוספה) |
| י | מלך | — (הוספה) |
נושאי הפסקא כולה
ל,א = א · ל,ב = ב · ל,ג = ג · ל,ד = ד · ל,ה = ה · ל,ו = ו · ל,ז = ז · ל,ח = ח · ל,ט–יב = ט (הקב״ה, אבות, אמהות, סנהדרין, ישראל) · ל,טז = י.
ויקרא רבה מוסיף בין ט לי שלוש פסקאות שאין להן זכר בפסיקתא: ל,יג (ר׳ יהודה בש״ר שמעון פתח ״שמע בני וקח אמרי״ — הרבה קיחות), ל,יד (ר׳ מני: ״כל עצמותי תאמרנה״ — לולב כשדרה, הדס כעין, ערבה כפה, אתרוג כלב), ל,טו (שלמה תמה על ארבעה מינים — ״וארבעה לא ידעתים״); שלושתן חוזרות בתנחומא אמור יז, יט, כ. וכן פותח ל,ג בקטע גישור קצר (״שנצחו ישראל בדין… קיימתם מצות לולב שנקרא נעים״) שאינו בפסיקתא.
ההבדלים המובהקים: ייחוסים — ״ר׳ אחא בר כהנא״ (שכר לקיחה), ״ר׳ אבין״ תחת ר׳ ראובן (מלך ועני), ״ר׳ ברכיה בש״ר לוי״ תחת ״בשם ר׳ אבא בר כהנא״ (חתימה), ו״דבר אחר״ סתם במקום ״רבי עקיבא אומר״ (כנגד הקב״ה); ״ראשון להשיב עונות״ תחת ״ראשון למעשה״; עקילס ״הידור, שהוא ירד על פני המים״ תחת ״היא-דור, שהוא דר״; ״כל גוים סבבוני״ תחת ״אסרו חג בעבתים״ ברשימת ההלל; ל,יב (לונדון) מוסיף ״אני מתעלה — הבונה בשמים מעלותיו״.
נושאי חלקים
מה ייחודי לפסיקתא (לא נמצא במאגרים בשום מקום אחר)
ראוי לתשומת לב
פסיקתא דרב כהנא
פסקא אחריתי
חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאׇסְפְּךָ מִגׇּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ(דברים טז, יג)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים והערות מנדלבוים ובובר
על פי כתב יד פריז, כל ישראל חברים H 47A (הנספח נמצא בכתב יד זה בלבד) §§cover-end§§
חלק א
״וסוכה תהיה לצל יומם״ — דרשות לעתיד לבוא
דרשה · לעתיד לבוא (אין בנספח פתיחתות של ממש) · אומות העולם באות ליטול שכר, והסוכה צל מחמתו של יום הבא
אומות העולם באות ליטול שכר תורה (בבלי עבודה זרה ב ע״ב–ג ע״א; הסופר מקצר: ״וכו׳ כדאיתא בריש מסכת עבודה זרה״ — שם נסיון הסוכה והחמה היוצאת מנרתיקה);
לפיכך רבי לוי: סוכה בעולם הזה — צל מחמתו של יום הבא; החמה ברקיע השני ובנרתיקה (״נשתיק״ בכתב היד, שלוש פעמים); לעתיד לבוא נגולים השמים והחמה פורעת מן הרשעים, והצדיקים בסוכה
דרש רבי חיננא בר פפא, ואיתימא רבי שמלאי:
לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה ומניחה בחיקו, ואומר:
כל מי שעסק בזה — יבא ויטול שכרו.
מיד מתקבצין כל אומות העולם בערבוביאבערבוביא — בערבוביה, בבלבול ובלי סדר,
שנאמר כׇּל הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּיו וְיֵאָסְפוּ לְאֻומִּים מִי בכם יַגִּיד זֹאת וְרִאשֹׁונוֹת יַשְׁמִיעֻונוּ יִתְּנוּ עידיהן וְיִצְדָּקוּ וגו׳(ישעיה מג, ט).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אל תכנסו לפני בעירבוביא, אלא יכנסו כל אומה ואומה וסופריהסופריה — חכמיה, אנשי הספר שלה,
שנאמר וְיֵאָסְפוּ לְאֻומִּים.
ואין לאום אלא מלכות, שנאמר וּלְאֹום מִלְאֹום יֶאֱמָץ(בראשית כה, כג).
מי איכא עירבוביא קמי שמיא? אלא כי היכי דלא ליערבבם נינהו, דלישמעו מאי דאמרי להו —מי איכא עירבוביא… — וכי יש ערבוביה לפני הקדוש ברוך הוא? אלא כדי שלא יתערבבו הם, וכדי שישמעו מה שאומרים להם — וכולי, כמו שמובא בראש מסכת עבודה זרה, עד: מה ביקש (הקדוש ברוך הוא) בשעיר? מה ביקש בתימן?
וכי יש ערבוביה לפני הקדוש ברוך הוא? אלא כדי שלא יתערבבו הם, וכדי שישמעו מה שאומרים להם —
וכו׳, כדאיתא בריש מסכת עבודה זרה, עד: מאי בעי בשעיר? מאי בעי בתימן?
וכולי, כמו שמובא בראש מסכת עבודה זרה, עד: מה ביקש (הקדוש ברוך הוא) בשעיר? מה ביקש בתימן?
אלא מלמד שהחזיר הקדוש ברוך הוא התורה על כל אומות העולם ולא קיבלוה, עד שבאו ישראל וקיבלוה.
לפיכך עתיד הקדוש ברוך הוא לנחמם, דכתיב וְסֻוכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם(ישעיה ד, ו).
אמר רבי לוי:
כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה, אומר הקדוש ברוך הוא:
הוא קיים מצות סוכה בעולם הזה — אני מסיך עליו מחמתו של יום הבא.
רבי ינאי וריש לקיש אומר:
כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּועֵר כַּתַּנּוּר(מלאכי ג, יט).
וצדקה גדולה עשה הקדוש ברוך הוא בעולם הזה, שלא נתן את השמש בשמים שאנו רואים.
רבי ינאי ורבי חנינא אמר: ברקיע השמים נתנם הקדוש ברוך הוא,
שנאמר ויתן אותם אלהים בשמים אין כתוב כאן, אלא בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם(בראשית א, יז).
מהו בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם? שעלה השמיםשעלה השמים — שלמעלה מן השמים.
אמר רבי אבהו:
מקרא מלא הוא שלא נתנו הקדוש ברוך הוא אלא ברקיע,
דכתיב אַתָּה הוּא יְיָ לְבַדֶּךָ(נחמיה ט, ו) — אתה עשית את השמים וכל צבאם אין כתיב כאן, אלא הַשָּׁמַיִם ושְׁמֵי הַשָּׁמַיִם, הָאָרֶץ וְכׇל אֲשֶׁר עָלֶיהָ.
וְכׇל צְבָאָם — היכן צבאו של הקדוש ברוך הוא נתון? הוי אומר: בשמי השמים.
להודיעך שלא נתן הקדוש ברוך הוא אלא ברקיע שני.
למה? שאם נתון ברקיע הזו שאנו רואים — היה יוצא חמה על תקופתועל תקופתו — במלוא עוצמתו, במסלולו ושורף את הביריותהביריות — הבריות, בני האדם. אלא נתנו ברקיע שני.
את מוצא: מן הרקיע ועד רקיע מהלך חמש מאות שנה, ונשתיקנשתיק — נרתיק, תיק, כיסוי יש לו,
כשם שכתב לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם(תהלים יט, ה).
והוא ניתן בתוך נשתיקו, והוא יוצא מהלך אלף וחמש מאות שנה, עד שהוא מתיש את כחומתיש את כחו — מחליש את כוחו ואינו מזיק לברייה.
אבל לעתיד לבא מה הקדוש ברוך הוא עושה? גולהגולה — גולל, מקפל השמים הללו,
כמה שכתיב וְנָגֹולּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם(ישעיה לד, ד),
ומוציאו מתוך נשתיקו, והוא יוצא על תקופתו ופורעפורע — נפרע, מעניש מן הרשעים,
שנאמר כִּי הִנֵּה יּוֹם בָּא בֹּועֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כׇל זֵידִים וְכׇל עֹושֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹותָם הַיּוֹם הַבָּא אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁורֶשׁ וְעָנָף.
באותה שעה הקדוש ברוך הוא עושה סוכה לצדיקים ומשמרין אותם לתוכה,
שנאמר כִּי יִצְפְּנֵנִו בְּסֻוכֹּה בְּיוֹם רָעָה(תהלים כז, ה) וכו׳.
וכן וְסֻוכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹורֶב — מחמתו של יום.
וחכמים אומרים: מן גהינם לעתיד לבא,
שנאמר נְאֻם יְיָ אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן וְתַנּוּר לוֹ בִּירוּשָׁלִָם(ישעיה לא, ט),
וכתיב הִנֵּה יוֹם בָּא לַיְיָ וְחֻולַּק שְׁלָלֵךְ בְּקִרְבֵּךְ(זכריה יד, א).
תוספת שבנוסחים אחרים
תוספת · תנחומא שופטים ט · מה שקיצר הסופר ב״וכו׳, כדאיתא בריש מסכת עבודה זרה״: האומות נכנסות לפני הקב״ה אחת אחת, מתהדרות במה שעשו ״בשביל ישראל״, ונדחות — «מי בכם יגיד זאת», ואין ״זאת״ אלא תורה
נכנסת מלכות רומי. אומר להם הקדוש ברוך הוא: במה עסקתם?
אומרין: הרבה שווקים תיקנו, הרבה מרחצאות עשינו, וכסף וזהב הרבינו,
והכל לא עשינו אלא בשביל ישראל, כדי שיעסקו בתורה.
אומר להם: כל מה שעשיתם — לצורך עצמיכם עשיתם:
שווקים — להושיב בהן זונות; מרחצאות — לעדן עצמיכם בהם;
כסף וזהב — שלי הוא,
שנאמר לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב אמר יְיָ צְבָאוֹת(חגי ב, ח).
נכנסת מלכות פרס. אומר להם: במה עסקתם?
אומרים: הרבה כרכיםכרכים — ערים גדולות, מבוצרות כיבשנו, הרבה גשרים תיקננו, הרבה מלחמות עשינו.
אומר להם: כל מה שעשיתם — לצורך עצמיכם עשיתם:
כרכים — להושיב בהן אנגריאהאנגריאה — עבודת כפייה, שירות המלך; גשרים — ליטול בהן מכס;
מלחמות — אני עשיתם,
שנאמר יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה(שמות טו, ג).
כלום יש בכם מגיד זאת?
שנאמר מִי בָכם יַגִּיד זֹאת(ישעיה מג, ט),
ואין זֹאת אלא תורה, שנאמר וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה(דברים ד, מד).
אומרים: כלום נתתה לנו ולא קיבלנוה?
עליהם הוא אומר: מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ(דברים לג, ב) —
מלמד שחיזרה הקדוש ברוך הוא לתורה על כל אומה ואומה ולשון, ולא קיבלוה.
תוספת שבנוסחים אחרים
תוספת · תנחומא שופטים ט · האומות מבקשות מצוה לעשותה עכשיו; הקב״ה נותן להן סוכה, מוציא חמה מנרתיקה, והן מבעטות בסוכותיהן ויוצאות; והקב״ה יושב ומשחק עליהן, והיום הבא מלהט אותן — הנסיון שעליו נבנית כל הדרשה ״וסוכה תהיה לצל יומם״
אומרין לפניו: רבונו של עולם, תנה מראש ונעשנה.
אומר להם: מצוה קלה אני נותן לכם; אם משמרין אותה — אתן לכם שכר כישראל.
אומר להם: לכו עשו סוכה.
הולכין ועושין סוכה, כל אחד ואחד מהם,
והקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקהנרתיקה — נרתיקה, מן הנדן שלה, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא,
שנאמר נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ(תהלים ב, ג).
והקדוש ברוך הוא יושב ומשחק עליהם,
שנאמר ישֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק יְיָ יִלְעַג לָמוֹ(תהלים ב, ד).
הִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כׇּל אֱלֹהִים(תהלים צז, ז) — מהו?
בשעה שידין את האומות — דן לאלהיהם עמהם,
שנאמר כִּי בָאֵשׁ יְיָ נִשְׁפָּט וּבְחַרְבּוֹ וגו׳(ישעיה סו, טז).
כיון שאין יכולין לעמוד באש — פורחין;
הקדוש ברוך הוא משלח עליהם מלאכים בקולריםקולרים — אזיקי צוואר ובשלשליותובשלשליות — ובשרשראות לתוך האור,
שנאמר וְלִהַט אֹותָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר יְיָ צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹוב לָהֶם שֹׁורֶשׁ וְעָנָף(מלאכי ג, יט).
מקבילות והערות · א
דרש רבי חיננא בר פפא, ואיתימא רבי שמלאי
מקבילות: בבלי עבודה זרה ב ע״א · בבלי עבודה זרה ב ע״ב · תנחומא שופטים ט
בבבלי ובתנחומא (שם בשם ר׳ חמא בר חנינא) הדרשה נמשכת: מלכות רומי ומלכות פרס נכנסות לדין, והאומות מבקשות מצוה ונכשלות בסוכה — ראו התוספת שאחרי הסעיף.
הפסקא כולה שרדה בכתב יד אחד בלבד; ילקוט שמעוני (אמור, איוב) מעתיק ממנה חלקים גדולים.
דרש ר' חנינה בר פפא ואיתימא ר' שמלאי. לעתיד לבוא מביא הקב'ה ספר תורה ומניחו בחיקו ואומ'. כל מי שעס' בזה יבוא ויטול שכרו. מיד מתקבצין ובאין אומות העולם בערבוביא. שנ' "כל הגוים נקבצו יחדו ויאספו לאומים". אומ' להן הקב'ה. אל תכנסו לפני בערבוביא אלא תכנס אומה אומה וסופריה. שנ' "ויאספו לאומים". ואין "לאום" אלא מלכות. שנ' "ולאום מלאום יאמץ". ומתרגמי'. ומלכו ממלכו יתקוף.
אמ' ר' חמה בר חנינה. מאי דכתי' "כל הגוים נקבצו יחדו ויאספו לאמים מי בכם יגיד זאת וראשונות ישמיעונו יתנו עדיהם ויצדקו ישמעו ויאמרו אמת". לעתיד לבוא מביא הקב'ה ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר. כל מי שעסק בזה יבוא ויטול שכרו. מתקבצין ובאין כל אומות העולם בערבוביא. שנ' "כל הגוים נקבצו יחדו". אומר להן הקב'ה. אל תכנסו בערבוביא. אלא כל אומה ואומה וסופריה. שנ' "ויאספו לאומים".
מי איכא עירבוביא קמי שמיא — אלא מלמד שהחזיר הקדוש ברוך הוא התורה
מקבילות: בבלי עבודה זרה ב ע״ב · תוספות עבודה זרה ב ע״ב ד״ה מאי בעי · תנחומא שופטים ט · דברים רבה ליברמן, עקב
״וכו׳, כדאיתא בריש מסכת עבודה זרה״ — הסופר קיצר והפנה לבבלי; שם בין שני המשפטים כניסת רומי ופרס לדין.
בבבלי ״מאי בעי בפארן״ תחת ״מאי בעי בתימן״.
ומי איכא ערבוביא קמי שמי'. לא אלא כי היכי דלא ליערבבו אינהי בהדי הדדי. דלישמעו מאי דאמר להו. […] אלא כך אומ' לפניו. רבונו של עולם. כלום נתת אותה לנו ולא קיבלנוה. ולא יהב להו. והכתי' "ויאמר יי'י מסיני בא וזרח משעיר למו" וגו'. וכתי' "אלוה מתימן יבוא". מאי בעי בשעיר ומאי בעי בתימן. אמ' ר' יוחנן. מלמד שהחזירה הקב'ה לתורה על כל אומה ולשון ולא קיבלוה עד שבא אצל ישראל וקיבלוה.
כלום יש בכם מגיד: זאת. שנ' "מי בכם יגיד זאת". ואין "זאת" אלא תורה. שנ' "וזאת התורה אשר שם משה". אומרים. כלום נתתה לנו ולא קיבלנוה. עליהם הוא אומר. "מסיני בא וזרח משעיר למו". מלמד שחיזרה הקב'ה לתורה על כל אומה ואומה ולשון ולא קיבלוה.
מאימתי נפסלו האומות מלפני הקב'ה. משעה שנתן הקב'ה את התורה בסיני. שחזר על כל האומות שיקבלו תורתו ולא בקשו. שנאמ' "ויאמר י'י מסיני בא".
אמר רבי לוי: כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה
מקבילות: ילקוט שמעוני אמור רמז תרנג · תנחומא אמור כב · תנחומא תרומה ה · מכילתא דרבי ישמעאל, בא, מסכתא דפסחא יד
בתנחומא אמור: בעולם הזה הסוכה פירעון, ולעתיד לבוא הקב״ה מגן כסוכה — «וסוכה תהיה לצל יומם».
אמ' להם הקב'ה. בעולם הזה אמרתי לכם שתעשו סוכה לשלם לי את גמולי שגמלתי עליכם. שנ' "בסכות תשבו שבעת ימים" "למען ידעו דורותיכם כי בסכות". ואני מעלה עליכם כאילו אתם גומלין לפני. אבל לעתיד לבוא אני אופיע במלכותי ואני מגן עליכם כסוכה. שנ' "וסוכה תהיה לצל יומם מחרב ולמחסה ולמסתור" וגו'.
ר' עקיבא אומ'. אין "סוכות" אלא ענני כבוד. שנ' "כי על כל כבוד חופה". ואין לי אלא לשעבר. לעתיד לבוא מנין. ת'ל "וסוכה תהיה לצל יומם" וגו'. ואומ' "ופדויי יי ישובון" וגו'.
כך אמ' לו הקב'ה. אתה אמרתה "השענו תחת העץ". חייך שאני מסכך על בניך ענני כבוד. שנ' "פרס ענן למסך". הרי בעולם הזה. ומנין לעתיד לבוא. שנ' "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב".
רבי ינאי וריש לקיש אומר: כי הנה היום בא בוער כתנור
מקבילות: בראשית רבה ו, ו · בראשית רבה כו, ו · קהלת רבה א, ה · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנג
כתב היד חסר כאן את גוף המימרה; בבראשית רבה ובילקוט: ״אין גיהנם לעתיד לבא, אלא היום הבא הוא מלהט את הרשעים״.
בקהלת רבה בשם ר׳ ינאי ור׳ שמעון: ״אלא שמש היא שיוצאה, וצדיקים נהנין ממנה ורשעים נדונין בה״.
דאמ' ר' יניי וריש-לקיש. תריהון אמרין. אין גיהנם. אלא יום הוא שמלהט את הרשעים. מה טע'. "כי הנה היום בוער כתנור". "והיו כל זידים וכל עושי רישעה" וגו'. ורבנן אמרין. יש גיהנם. "נאם יי אשר אור לו בציון". ר' יהודה בר' אלעיי. לא יום ולא גיהנם. אלא עת היא. שהאש יוצא מגופו שלרשע ומלהטתו. מה טע'. "תהרו חשש תלדו קש".
ר' ינאי ור' שמעון תרויהון אמרין. אין גהינם לעתיד לבא. אלא שמש היא שיוצאה וצדיקים נהנין ממנה ורשעים נדונין בה. צדיקים נהנין ממנה מנין. שנ' "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא". ורשעים נדונין בה. שנ' "וליהט אותם היום הבא".
אמר רבי אבהו: מקרא מלא הוא שלא נתנו הקדוש ברוך הוא אלא ברקיע
מקבילות: בראשית רבה ו, ו · קהלת זוטא א, ה · מאור עינים
בבראשית רבה בשם ״ר׳ פנחס בשם ר׳ אבהו״: ״מקרא מלא הוא, ואנשי כנסת הגדולה פירשו אותו״.
איכן הן גלגל חמה ולבנה נתונים. ברקיע השני. "ויתן אתם אלהים ברקיע השמים". ר' פינחס בשם ר' אבהוא. מקרא מלא הוא. ואנשי כנסת הגדולה ופרשו אותו. "אתה הוא יי'י לבדך" וגו'. ואיכן הן כל צבאם נתונין. ברקיע השני. ברקיע שהוא למעלה מן השמים. ומהארץ ועד הרקיע מהלך חמש מאות שנה. ועוביו שלרקיע מהלך חמש מאות שנה. ומרקיע ועד הרקיע מהלך חמש מאות שנה. ראה כמה הוא גבוה.
והיכן גלגל חמה ולבנה. ר' ירמיה בן אלעזר אומ'. ברקיע השני. שנ' "ויתן אותם אלהים ברקיע השמים".
את מוצא: מן הרקיע ועד רקיע מהלך חמש מאות שנה, ונשתיק יש לו
מקבילות: בראשית רבה ו, ו · קהלת רבה א, ה · ירושלמי ברכות א, א (ב ע״ג) · בבלי חגיגה יג ע״א · מדרש תהלים יט, יא · ארחות חיים, הלכות תפלה
בבראשית רבה ובקהלת רבה: לחמה ״נרתק״, ו״בריכה של מים לפניו״ שבה הקב״ה מתיש את כוחו — תחת ״מהלך אלף וחמש מאות שנה״ שכאן.
תני. באחד בתקופת תמוז אין צל לכל ברייה. דכת'. "ואין נסתר מחמתו". גלגל חמה יש לו נרתק. מה טעם. "לשמש שם אהל בהם". ובריכה שלמים לפניו. בשעה שהוא יוצא הקב'ה מתיש את כוחו במים. שלא יצא וישרוף את העולם. אבל לעתיד לבוא הקב'ה מערטלו ומשתקו ומלהט בו את הרשעים. מה טע'. "וליהט אותם היום הבא".
תני בשם ר' נתן. גלגל חמה יש לו נרתק. הה'ד "ולשמש שם אהל בהם". ובריכה של מים לפניו. ובשעה שהוא רוצה לצאת הוא משלהב. והקב'ה מתיש כחו במים כדי שלא ישרוף את העולם. אבל לעתיד לבא מערטלו ומהשתקו מנרתיקו ומלהט אותו ברשעים. שנ' "כי הנה היום בא בוער כתנור".
תני. עץ חיים מהלך חמש מאות שנה. אמ' ר' יודה ביר' אלעאי. לא סוף דבר נופו. אלא אפילו כורתו. וכל פילוג מי בראשית מתפלגין מתחתיו. ומה טעם. "והיה כעץ שתול על פלגי מים".
"ולשמש שם אהל בהם". א'ר פנחס בשם ר' אבא. השמש נתון בתיק. א'ר שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן. כקלע של ספינה השמש מהלך. ר' ברכיה אמ'. כספינה שהיא באה מקרקדונייא שיש לה שס'ה חבלים כמיניין ימות החמה.
אבל לעתיד לבא — גולה השמים ומוציאו מתוך נשתיקו
מקבילות: בבלי נדרים ח ע״ב · בבלי עבודה זרה ג ע״א · בבלי עבודה זרה ג ע״ב · תנחומא שופטים ט · ירושלמי יומא ד, ד · בבלי יומא מד ע״ב · ערוך, ערך נשתק
״נשתיק״ — צורה אחרת של ״נרתיק״, תיק; בבראשית רבה ״מערטלו ומשתקו״, ובקהלת רבה ״מערטלו ומהשתקו מנרתיקו״.
בבבלי בשם ריש לקיש: ״אין גיהנם לעתיד לבא, אלא הקב״ה מוציא חמה מנרתיקה — צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה״.
ופליגא דר' שמעו' בן לקיש. דאמ' ר' שמעו' בן לקיש. אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקב'ה מוציא חמה מנרתיקה. צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה. צדיקים ..נין הימנא. שנ' "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה". ולא עוד אלא שמתעדנין בה. שנ' "ויצאתם ..פשתם כעגלי מרבק". רשעים נידונין בה. שנ' "כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זרים וכל עושי רשעה לקש ולהט אותם היום הבא אמר יי צבאות".
ואיבעיתימא. לעולם הבא. כדריש-לקיש. דאמ' ריש-לקי'. אין גיהנם לעתיד לבוא אלא הקב'ה מוציא חמה מנרתיקה ומקדירה. רשעי' נידונין בה וצדיקים מתרפאין בה.
אומרין לפניו. רבונו של עולם. תנה מראש ונעשנה. אומר להם. מצוה קלה אני נותן לכם. אם משמרין אותה אתן לכם שכר כישראל. אומ' להם. לכו עשו סוכה. הולכין ועושין סוכה כל אחד ואחד מהם. והקב'ה מוציא חמה מנרתיקה וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא. שנ' "ננתקה את מוסרותימו".
באותה שעה הקדוש ברוך הוא עושה סוכה לצדיקים — וחכמים אומרים: מן גהינם
מקבילות: בראשית רבה ו, ו · בראשית רבה כו, ו · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנג · בבלי עירובין יט ע״א
״וחכמים אומרים״ — בבראשית רבה ״ורבנן אמרין: יש גיהנם״, כנגד ר׳ ינאי וריש לקיש שלעיל.
בילקוט: ״ומטמין אותם לתוכה״, כלשון «יצפנני בסוכה».
רבנן אמרין. יש גהינם. שנ'. "נאם יי'י אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלם". ר' יהודה בירבי אלעאי אמ'. לא יום ולא גיהנם. אלא אש היא שהיא יוצא מגופו שלרשע ומלהטתו. ומה טעם. "תהרו חשש תלדו קש" וגו'.
דרשה · ״זה שאמר הכתוב״ — מלחמת אומות העולם לעתיד לבוא · מלחמת הגוים על ירושלם, ויי מסכך על ראשם של ישראל
יֱיִ אֲדֹנָי עֹז יְשׁוּעָתִי סַכֹּתָה לְרֹאשִׁי בְּיוֹם נָשֶׁק(תהלים קמ, ח)
ענני כבוד בים סוף; לעתיד לבוא הגוים עולים על ירושלם ויי נלחם בהם ומסכך על ראשם של ישראל; ״נשק״ — שני עולמות נושקים; גהינם בירושלם; ״שללך״ והממון שנלקח — ״תחת הנחשת אביא זהב״; אין עוד מלחמה; והדם — ״וניקיתי דמם לא ניקיתי״.
פתיחת הפסוק בכתב היד ״אלהים יי״ (במקרא: יי אדני) הושארה מחוץ למרכאות; ״ואיכא היו ישראל״, ״זו אחרון״, ״דינו של אדם״ (אדום?) — כלשון כתב היד
זה שאמר הכתוב: אלהים יְיָ עֹוז יְשׁוּעָתִי סַכֹּותָה לְרֹאשִׁי בְּיוֹם נָשֶׁק(תהלים קמ, ח).
אמר רבי פנחס הכהן בן חמא:
ואיכאואיכא — והיאך היו ישראל כשהיו אוכלוסיןאוכלוסין — המוני חיילים של פרעה זורקין חיצים?
אלא שהקיפן הקדוש ברוך הוא בענני כבוד וסיכך עליהם, ולא היו מזיקין אותם,
שנאמר וַעֲנָנְי עֹומֵד עֲלֵיהֶם(במדבר יד, יד).
לכך נאמר סַכֹּותָה לְרֹאשִׁי.
דבר אחר:
סַכֹּותָה לְרֹאשִׁי בְּיוֹם נָשֶׁק —
אמר הקדוש ברוך הוא: אף אני לעתיד לבא, עתידים כל אומות העולם להכנס על ארץ ישראל ולעשות מלחמה עמהם:
וְאָסַפְתִּי אֶת כׇּל הַגּוֹיִים אֶל יְרוּשָׁלִַים לַמִּלְחָמָה(זכריה יד, ב).
ומה הקדוש ברוך הוא עושה? יוצא ונלחם עם הגוים,
שנאמר וְיָצָא יְיָ וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם(זכריה יד, ג).
היאך? כיומו של פרעה, שנאמר כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב.
ומהו עושה? מסכך על ראשם של ישראל, שנאמר סַכֹּותָה לְרֹאשִׁי בְּיוֹם נָשֶׁק.
מהו נָשֶׁק? אמר רבי שמואל בר נחמני: כיום שישיקושישיקו — שייגעו זה בזה, יתחברו שני עולמות זה לזה — העולם הזה והעולם הבא.
באי זה יום? הִנֵּה יוֹם בָּא לַיְיָ(זכריה יד, א).
דבר אחר:
הִנֵּה יוֹם בָּא לַיְיָ — למה הם באים בירושלים?
אמר רבי שמואל בר נחמני:
מפני שגהינם נתונה בירושלם, והקדוש ברוך הוא יושב ודן אותם ומחייבן ומורידן לגהינם.
ומניין שגהינם נתונה בירושלם? שנאמר נְאֻום יְיָ אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן וְתַנּוּר לוֹ בִּירוּשָׁלִָים(ישעיה לא, ט).
מה הקדוש ברוך הוא עושה? מפתה אותם ומעלה אותם לירושלים ודן אותם שם.
אמר רבי שמואל בר נחמני: במקום שקיפחשקיפח — ששדד, שגזל הליסטיםהליסטים — השודד — שם צולבין אותו;
מן ירושלים קפחו ושבו — לפיכך יצלבו בירושלם,
שנאמר הִנֵּה יוֹם בָּא לַיְיָ וְחֻולַּק שְׁלָלֵךְ בְּקִרְבֵּךְ.
אמר רבי פנחס בר חמא הכהן:
מהו שְׁלָלֵךְ? ביזתך. אלא מהו שְׁלָלֵךְ? שליך ולא שליךשליך ולא שליך — שלך — ולא שלך.
מפני שבשעה שעלו אומות העולם לירושלם והחריבוה, התחילו כל ממונם של ישראל להריק,
שנאמר הצגותי כ כְּלִי רִיק(ירמיה נא, לד).
ואחר כך הפכו כל כלי בית המקדש ושברו אותם ונטלו אותם, ולא הניחו שם כלל אלא לקחו הכל,
שנאמר אֲשֶׁר זָהָב זָהָב וַאֲשֶׁר כֶּסֶף כָּסֶף לָקַח רַב טַבָּחִים(מלכים ב כה, טו),
ואת הים הנחשת ואת הבקר שִׁבְּרוּ כַשְׂדִּים וַיִּשְׂאוּ נְחֻושְׁתָּם בָּבֶלָה(מלכים ב כה, יג).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייכם, אין אתם מפסידים, אלא עלי להביא זהב —
תַּחַת הַנְּחֹושֶׁת אָבִיא זָהָב וְתַחַת הַבַּרְזֶל אָבִיא כֶסֶף(ישעיה ס, יז).
אמר לו ישראל: רבונו של עולם, ואם עולים ועושים עמנו מלחמה ונוטלין כל מה שיש לנו — מה הנאה יש לנו?
אומר להן הקדוש ברוך הוא: חייכם, אין עוד מלחמה,
שנאמר ונתתי חַרְבוֹתָם לאטיםלאטים — לאתים (כלי חפירה) וחנינותםוחנינותם — וחניתותיהם לְמַזְמֵרוֹת ולא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה(ישעיה ב, ד),
וכתיב וְשַׂמְתִּי פְקֻודָּתֵךְ שָׁלוֹם,
וכן מַשְׁבִּית מִלְחָמוֹת עַד קְצֵה הָאָרֶץ קֶשֶׁת יְשַׁבֵּר וְקִיצֵּץ חֲנִית עֲגָלוֹת יִשְׂרֹוף בָּאֵשׁ(תהלים מו, י).
מהו מַשְׁבִּית מִלְחָמוֹת? שאני עושה אתכם יושבין בשלוה.
ואומר ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: הן שאתה מבטל ממנו מלחמות אומות העולם, ואמת שאתה מביא תַּחַת הַנְּחֹושֶׁת אָבִיא זָהָב —
אותו הדם שנשפך, מה אתה עושה?
אמר לו: על הבטחת הממון הבטחתי אתכם, אבל הדם — איכפת לי: וניקיתי על כל, אבל על דמם לא ניקיתי,
שנאמר וְנִיקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִיקֵּיתִי וַיְיָ שֹׁוכֵן בְּצִיּוֹן(יואל ד, כא) — זו אחרון.
וַיְיָ שֹׁוכֵן — עד עכשיו דינו של אדם היה ממתין, עד שאשב בציון ונדון אותם ונוציא עליהם אפופסיןאפופסין — גזר דין,
דכתיב כִּי שָׁם אֵשֵׁב לשפות אֶת כׇּל הַגּוֹיִם מִסָּבִיב(יואל ד, יב).
מקבילות והערות · ב
זה שאמר הכתוב: סכותה לראשי ביום נשק — ענני כבוד
מקבילות: במדבר רבה יד, ב · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנג · ערוך, ערך אכלס
בבמדבר רבה שלוש סוכות: ביציאת מצרים, בארץ ישראל («סכותה לראשי ביום נשק») ולעתיד לבוא («וסוכה תהיה לצל יומם»).
באברהם כת' "והשענו תחת העץ". שעשה להם סוכה. והקב'ה עשה סוכות ביציאתם ממצרים. שנ' "כי בסכות הושבתי את בני ישראל" וגומ'. ובארץ-ישראל כת' "סכותה לראשי ביום נשק". מהו "ביום נשק". ביום זיונם שלל'א מלך. ולעתיד לבא מנין. שנ' "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב".
דבר אחר: סכותה לראשי ביום נשק — כיום שישיקו שני עולמות
מקבילות: ירושלמי יבמות טו, ב (יד ע״ד) · בבלי חגיגה כז ע״א · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנג · ילקוט שמעוני תהלים רמז תתפח
בירושלמי בשם ר׳ יוסי בר בון: ״ביום ששני עולמות נושקין זה את זה — העולם הזה יוצא והעולם הבא נכנס״.
אמ' ר' יוסי ביר' בון. "סכותה לראשי ביום נשק". ביום שהקייץ נושק את החורף. ד'א. "ביום נשק". זה נשקו שלגוג. ד'א. ביום ששני עולמות נושקין העולם זה את זה הזה יוצא והעולם הבא נכנס.
"סכות לראשי ביום נשק". אמ' ר' יוחנן. אלו ימי ניסן וימי תשרי שמנשקין זה את זה.
דבר אחר: הנה יום בא ליי — גהינם נתונה בירושלם
מקבילות: בבלי עירובין יט ע״א
מכאן ועד ״דבר אחר: וסוכה תהיה״ (סעיף ד) אין הילקוט מעתיק.
ואמ' ר' ירמיה בן אלעזר. שלשה פתחים יש לה לגיהנם. אחד במדבר ואחד בים ואחד בירושלם. במדבר. דכת' "וירדו הם" וגו'. בים. דכת' "מבטן שאול". בירושלם. דכת' "נאם יי אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלם". תנא דבי ר' ישמעאל. "אשר אור לו בציון". זו גיהנם. "ותנור לו בירושלם". זו פתחה של גיהנם.
אמר רבי שמואל בר נחמני: במקום שקיפח הליסטים — שם צולבין אותו
מקבילות: דברים רבה ליברמן, עקב
שם באותו ייחוס, בארמית: ״מן דלסטא קטל, תמן הוא מצלב״.
א'ר שמואל בר נחמן. מן דלסטא קטל תמן הוא מצלב. אמ' להם הקב'ה. חייכם כאשר שתיתם כן מש אני משקה אתכם. שנא' "ועשה י'י צבאות לכל העמים" וגו'. כאן אתם עתידין ליפול. שנא' "ויצא י'י ונלחם".
אמר רבי פנחס בר חמא הכהן: מהו «שללך»
״שללך״ נדרש ״שלך ולא שלך״: מה שנשלל ממך, וגם מה שלא היה מעולם שלך.
גוג ומגוג יעלה בו ביום ויחנה על ירושלם שבעה ימים וחצי וילכד ירושלם. וכנסת ישראל אומרת לפני הק'-ב'ה. רבונו של עולם. כל אומה ואומה שבזזה אותי מתייבשת אני לחזור עליה וליקח את שלי מידה. והקב'ה משיבה. אני מכניסן כולם לתוכך. שנ' "הנה יום בא לה' וחלק שללך בקרבך ואספתי את כל הגוים לירושלם למלחמה".
"סבוני כדבורים". מה הדבורה הזאת כונסת ניצנים ועושה דבש לבעליה כך הקב'ה עתיד לכנס כל אומות העולם ולהעלותם ירושלים ולחלק שללם לישראל. שנ' "הנה יום בא לי'י וחולק שללך בקרבך". יכול שיש בידם ממש. ת'ל "דועכו כאש קוצים".
אמר לו ישראל: ואם עולים ועושים עמנו מלחמה — אין עוד מלחמה
בכתב היד ״ונתתי חרבותם לאטים וחנינותם״; במקרא «וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם».
אותו הדם שנשפך מה אתה עושה — וניקיתי דמם לא ניקיתי
מקבילות: בבלי ראש השנה כג ע״א · ספרי דברים שלג · פרק המשיח
בבבלי בשם ר׳ יוחנן: ״תחת הנחושת אביא זהב… תחת רבי עקיבא וחביריו מה מביאין?״ — הממון מתחלף, הדם אינו מתחלף.
״דינו של אדם״ — אולי ״דמו של אדם״.
אמר ר' יוחנן. אוי להן לאומות העולם שאין להן תקנה. שנ' "תחת הנחשת אביא זהב" וג'. תחת ר' עקיבה וחביריו מי מביאין.
יואל אמר. ראיתיו נוקם נקמה מאויביו. שנ' "ונקיתי דמם לא נקיתי". אמר הק'-ב'ה. אם נותנין אומות העולם כל גנוזים שלהם אינם יכולין ליתן דמיו של ר' עקיבא וחביריו.
"כי דם עבדיו יקום ונקם". שתי נקימות. נקם על הדם וע ונקם על החמס. ומניין אתה אומר שכל חמס שחמסו אומות העולם את ישראל מעלה עליהם כאילו דם נקי שפכו. שנאמר "וקבצתם את כל הגוים והורדתים אל עמק יהושפט ונשפטתי אתם שם". "מצרים לשמה תהיה ואדום למדבר שממה תהיה מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם". באותה שעה "ויהודה לעולם תשב" וגומר. "ונקיתי דמם לא נקיתי".
דרשה · הדין באומות העולם ונקמת ישראל · אימתי הדין: יי מוסר את האומות ביד ישראל
ישראל שואלים אימתי הדין וביד מי; ״גואל הדם הוא ימית את הרוצח״; מלחמה בישראל — מלחמה ביי (מדין, דבורה); לעתיד לבוא יי מוסר את האומות ביד ישראל; ומסיים בפסוק היום ״ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון״
אמר לפניו: רבונו של עולם, אימתי הדין הזה?
אומר להם: אין לכם אלא לחכות לי,
שנאמר לָכֵן חַכּוּ לִי נְאֻום יְיָ לְיוֹם קוּמִי לְעַד כִּי מִשְׁפָּטִ וגו׳(צפניה ג, ח).
אומר לפניו: רבונו של עולם, והיאך הדין יוצא — ביד מלאכים הם נמסרין, או בגהינם הן נידונים?
אומר להם הקדוש ברוך הוא: הכל מכם, והרשות בידכם להמית אותם במיתה שאתם רוצים,
שנאמר גֹּואֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרֹוצֵחַ(במדבר לה, יט).
ולא עוד, אלא בעולם הזה כל מי שעושה מלחמה עמכם — כאלו עמי הוא עושה.
שכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר לא, ב), וחזר ואמר לו: לָתֵת נִקְמַת יְיָ בְּמִדְיָן(במדבר לא, ג).
וכן דבורה אמרה: כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת יְיָ לְעֶזְרַת יְיָ בַּגִּבּוֹרִים(שופטים ה, כג).
ואף לעולם הבא עומדים כל אומות העולם להכחיד אתכם,
שנאמר אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד(תהלים פג, ה).
ולא עליכם בלבד אלא עלי,
שנאמר התְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל יְיָ וְעַל מְשִׁיחוֹ(תהלים ב, ב).
ומה אני עושה להם? מוסרם בידכם, ואתם גוביןגובין — גובים, נפרעים נקמתי מהם,
שנאמר וְנָתַתִּי נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל(יחזקאל כה, יד),
וכתיב בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִיפָּאוֹן(זכריה יד, ו).
מקבילות והערות · ג
אמר לפניו: רבונו של עולם, אימתי הדין הזה
מקבילות: פתרון תורה, ויקרא
"והיה כי יחטא ואשם" וג'. וכי מכפר עליך וג'. היא מתרצה לאל. שנ' "ברצות יי'י דרכי איש" וג'. "ונתתי לכם לב חדש" וג'. אמרו ישר'. לא נחכה לך. אמ' להן. חכו לי. שנ' "לכן חכו לי נא' יי'י" וג'. ואף אני מחכה לכם. שנ' "ולכן יחכה יי'י לחננכם" וג'.
ביד מלאכים הם נמסרין, או בגהינם הן נידונים
מקבילות: בראשית רבה מד, כא · פסיקתא דרב כהנא החדש הזה · תנחומא פקודי ח
אולי צריך לומר ״ביד מלכיות״ — כבבראשית רבה: ״במה אתה רוצה שירדו בניך, בגיהנם או במלכיות?״
אמ' לו. במה אתה רוצה שירדו בניך בגיהנם או במלכיות. ר' חננא בר פפא אמ'. אברהם ברר לו את המלכיות. ר' יודן ור' אידי ר' חמה בר' חנינא. זקן אחד משם ר'. הקב'ה בירר לו את המלכיות. הד' הי'. "אם לא כי צורם מכרם". זה אברהם. "ויי הסגירם". שהסכים הקב'ה לדבריו.
ולא עוד: כל מי שעושה מלחמה עמכם — כאלו עמי הוא עושה
מקבילות: מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, מסכתא דשירה ו · תנחומא ויחי ה · תנחומא בשלח טז
במכילתא: ״כל מי שהוא קם כנגד ישראל כאילו קם כנגד מי שאמר והיה העולם״, ובהמשך שם פסוק דבורה.
"תהרס קמינו" אין כת' כאן אלא "תהרס קמיך". מגיד הכת'. שכל מי שהוא קם כנגד ישר' כאילו קם כנגד מי שאמ' והיה העולם. […] וכל מי שהוא עוזר את ישר' כאילו עוזר למי שא' והיה העולם. שנ' "אורו מרוז אמ' מלאך יי" וג'.
אמ' ר' שמעון בן יוחי. כל העוזר את ישראל כאילו עוזר את השכינה. שנ' "ארו מרוז אמ' מלאך י'י אורו ארור ישביה כי לא באו לעזרת י'י לעזרת י'י בגיבורים". וכי צריך סיוע. אלא ללמדך שכל העוזר לישראל כאילו עוזר לשכינה.
דבר אחר · שכר מצות סוכה: מן המזיקין, וסוכתה של סדום · שכר הסוכה: הגנה מן המזיקין, וחלק בסוכתה של סדום
שכר הסוכה בעולם הזה — הגנה מן המזיקין; ולעתיד לבוא — חלק בסוכתה של סדום המסוככת שבעה אילנות (״ועמק סכות אמדד״); העיט והאיה הרואים מגובה עשרים וחמשה מיל — ואת הסוכה הזאת לא ראו.
שמות האילנות (״תמול… ספק ואגא״) כבכתב היד
דבר אחר:
וְסֻוכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹורֶב(ישעיה ד, ו) —
כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה, מסיך עליו מן המזיקיןהמזיקין — השדים והרוחות הרעות שלא יזיקו אותו,
שכן הוא אומר בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ(תהלים צא, ד).
דבר אחר:
וְסֻוכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹורֶב —
כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה, אף הקדוש ברוך הוא נותן לו חלק לעתיד לבא בסוכתה של סדום,
מה שהקדוש ברוך הוא עתיד לחלק אותה לצדיקים שבטים שכמיםשבטים שכמים — חלקים חלקים,
שנאמר אֱלֹהִים דִּבֶּר בְּקׇדְשׁוֹ אֶעְלֹוזָה אֲחַלְּקָה שְׁכֶם וְעֵמֶק סֻוכּוֹת אֲמַדֵּד(תהלים ס, ח).
ומהו אֱלֹהִים דִּבֶּר בְּקׇדְשׁוֹ? אמר רבי יהושע בר נחמיה: זה אבינו אברהם עליו השלום.
אֶעְלֹוזָה — וכשאעלוזה? כשהופיע מלכותו בעולם.
אֲחַלְּקָה שְׁכֶם — אני מחלק אותה שבטים שכמים לבניך.
ומהו וְעֵמֶק סֻוכּוֹת אֲמַדֵּד? זו סוכתה של סדום, שהיתה מסוככת שבעה אילנות, שהיו מסוככים זו על גב זו וזו על גב זו:
גפן, תאינה ורמון, ופרסקפרסק — אפרסק ושקדים, תמול ואגוז, ספק ואגאתמול ואגוז, ספק ואגא — ״תמול״, ״ספק״, ״אגא״ — שמות אילנות שלא זוהו, ותמרים על גביהן.
אמר רבי יצחק בשם רבי יוחנן בן שטנה:
יש מין איהאיה — עוף דורס חד ראייה שהוא מגביה עצמו עשרים וחמשה מיליןמילין — מילי דרך למעלה, והוא רואה בארץ.
רבי מאיר ורבי יוסי וחכמים.
אחד מהם אומר:
כלי של שלשה טפחים, אם יהיה נתון בארץ — יהיה רואה אותו בארץ.
וחבירו אומר: כלי שיש בו טפח ומחצה.
וחבירו אומר: כלי שיש בו שלש אצבעות.
אמר הקדוש ברוך הוא: כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה, אני נותן לו חלק ממנה לעתיד לבא — שלא היה העוף יכול להסתכל בה,
שנאמר נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה(איוב כח, ז).
מקבילות והערות · ד
דבר אחר: וסוכה תהיה לצל יומם — מסיך עליו מן המזיקין
מקבילות: ילקוט שמעוני אמור רמז תרנג · רוקח, הלכות סוכה סימן ריט · מדרש יי בחכמה יסד ארץ
במדרש ״יי בחכמה יסד ארץ״: השרפים מסככים באברתם על בני אדם מפני המזיקים — «באברתו יסך לך».
ומה תקנה שתיקן. כל שנה ושנה בתקופת ניסן שרפים מתגברין ומרוממין ראשיהם למעלה. והם מפילים אימתן על המזיקין ועל השדים ועל הרוחות. ומסככין באברתם על בני אדם כדי לחסכם מנזיקתן. שנ' "באברתו יסך לך" וגו' "אל תירא מפחד לילה" וגו'.
כל מי שמקיים מצות סוכה — חלק בסוכתה של סדום
מקבילות: בראשית רבה מב, ה · שמות רבה טו, ח · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנג · רוקח, הלכות סוכה סימן ריט · ערוך, ערך קרסטמלין
בבראשית רבה: ״עמק סוכות — שהוא מסוכך באילנות: גפן ותאנה ורימון, אגוז ושקד, תפוח ופרסק״; ״תמול… ספק ואגא״ אינם בשום מקבילה, והילקוט משמיטם.
״שבטים שכמים״ — אולי ״שכמים שכמים״, חלקים חלקים.
עמק-סוכות. שהוא מסוכך באילנות. אמ' ר' תנחומה. גפן ותאנה ורימון אגוז ושקד תפוח ופרסק. "הוא ים-המלח". אמ' ר' אייבו. לא היה שם ים. אלא צורות היאור נתבקעו ונעשו ים. ה' ה'. "בצורות יאורים בקע".
כך נתן האלהים העולם לאברהם. שנאמ' "וי'י אמ' המכסה אני מאברהם אשר אני עושה". כיון שנתן לו הכל אמ' ליה. אם אין אתה נותן לו בית המקדש ת'ק אמה על ת'ק אמה לא נתת לי כלום. ונתן לו כל מה שבקש. שנא' "ואני נתתי לך שכם אחת על אחיך אשר לקחתי". וכתי' "לי גלעד ולי מנשה". כיון ששמע אברהם מה אמר. "אלהים דבר בקדשו אעלוזה אחלקה שכם".
אמר רבי יצחק בשם רבי יוחנן בן שטנה: יש מין איה
מקבילות: ויקרא רבה ה, ב · בבלי חולין סג ע״ב · בבלי סנהדרין קט ע״א · תוספתא סוטה ג, יא · מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, מסכתא דשירה ב
«נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה» נאמר על ארץ סדום (איוב כח), ולכן סוכתה של סדום נסתרת אפילו מעין האיה.
בויקרא רבה בשם ר׳ לוי בשם ר׳ יוחנן: העוף ״צופה מאכלו בשמונה עשר מיל״.
ד'-א'. "והוא ישקיט ומי ירשיע". כשנתן שלוה לסדומיים מי בא וחייבן. מה שלוה נתן להם. "ארץ ממנה יצא לחם ות' נה' כמו אש. מקום ספיר אבניה ועפרות זהב לו. נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה". ר' לוי בש' ר' יוחנן. בר שהינא. הדין בר הודיא צופה מאכלו בשמנה-עשר מיל.
ובפליגא דרבבהו. דא' רבבהו. "ראה" זו איה. למה נקרא שמה ראה. שרואה ביותר. וכן הוא או' "נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה".
ת'ר. אנשי סדם לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להן הקב'ה. מה כת' בהן. "ארץ ממנה יצא לחם ותחתיה" וגו'. "מקום ספיר אבניה" וג'. "נתיב לא ידעו עיט" וג'. "לא הדריכוהו בני שחץ" וג'. אמרו. הואיל ולחם יוצא מארצינו ועפרות זהב לנו כלום אנו צריכין לעוברין ושבין. אינן באין עלינו אלא לחסרינו. בואו ונשכח תורת רגל מארצינו. שנ' "פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל" וג'.
דבר אחר · שכר מצות סוכה: סוכתו של לויתן · לויתן ובהמות, ומעורו של לויתן — סוכה לצדיקים
איוב ועורו של לויתן (״התמלא בשכות עורו״ — כתב היד: בסוכו/בסוכות, הושאר מחוץ למרכאות); זיו עורו; קשקשיו; מלחמת מלאכי השרת בו על פי איוב מא; בהמות ולויתן ממיתים זה את זה, ומעורו — סוכה לצדיקים; סעודת הראש וחלוקת הצדיקים חבורות חבורות.
תוקן: ״תותח״ (כ״י: ירתיח), ״יחצוהו״ (כ״י: יחייבוהו); ״פופסים הרוחות שלו״, ״הני צדדים״, ״הפרגוטוטין״ — כלשון כתב היד
דבר אחר:
וְסֻוכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹורֶב(ישעיה ד, ו) —
אמר רבי לוי:
כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה, אף הקדוש ברוך הוא מושיבו בסוכתו של לויתן לעתיד לבא,
שנאמר הַתְמַלֵּא בסוכו עוֹרוֹ וגו׳(איוב מ, לא).
את מוצא: בשעה שבאו הייסורין על איוב, היה עומד וקורא תיגרקורא תיגר — מתרעם, מערער אחר מידת הדין,
שנאמר מִי יִתֵּן יָדַעְתִּי וְאֶמְצָאֵהוּ(איוב כג, ג), אֵדְעָה מִלִּין יַעֲנֵנִי(איוב כג, ה).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: איוב, מה אתה עומד ואומר מִי יִתֵּן יָדַעְתִּי וְאֶמְצָאֵיהוּ?
הרי עורו של לויתן שאני עתיד לעשות לצדיקים לעתיד לבא — אם מחסר אני מטליתמטלית — פיסת עור, טלאי אחת ממנו, יש לי למלאת,
שנאמר הַתְמַלֵּא בסוכות בעורו.
אם תאמר שאינו דבר של משובח עורו של לויתן —
אמר רבי פנחס הכהן בן חמא ורבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק:
פופסיםפופסים — מראה, זוהר הרוחות שלו מכהותמכהות — מעמעמות, מחשיכות גלגל חמה,
שנאמר הָאֹומֵר לַחֶרֶס וְלֹא יִזְרָח(איוב ט, ז), תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָרֶשׂ יִרְפַּד חָרוּץ עֲלֵי טִיט(איוב מא, כב).
דבר אחר:
יִרְפַּד חָרוּץ עֲלֵי טִיט — מקום רפידתורפידתו — רבצו, המקום שעליו הוא שוכב חרוץ הוא, זהב; שכן הוא אומר יִרְפַּד חָרוּץ עֲלֵי טִיט.
דבר אחר:
אין לך מזוהםמזוהם — מטונף, מסריח של דג אלא מקום רפידתו, ומקום רפידתו של לויתן יפה הוא מזהב; לכך נאמר יִרְפַּד חָרוּץ עֲלֵי טִיט.
גַּאֲוָה על אֲפִיקֵי מָגִינִּים(איוב מא, ז) — אילו הקשקשים שלו.
סָגוּר חוֹתָם צָר — אמר רבי אבא בר כהנא: רבותינו שבדרום.
אחד מהם אומר: סגור כל החתמות הני צדדים.
וחבירו אומר: סגור כל החותמות המצררים.
דבר אחר:
סָגוּר חוֹתָם צָר — אמר רבי ברכיה הכהן: אמר הקדוש ברוך הוא: סגרתי עליו, וחתמתי עליו, והצררתי עליו.
דבר אחר:
גַּאֲוָה אֲפִיקֵי מָגִינִּים — שיש לו גאוה של מעלה.
והקדוש ברוך הוא אומר למלאכי השרת: רדו ועשו עמו מלחמה. מיד יורדין ועושין עמו מלחמה,
ולויתן תולה פניותולה פניו — מגביה את פניו, ומלאכי השרת רואין אותו ומתבהלין מיראתו ובורחין,
שנאמר מִשֵּׂאתוֹ יָגוּרוּ אֵלִים(איוב מא, יז).
ואין אֵלִים אלא מלאכי השרת, שנאמר כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹוךְ לַיְיָ יִדְמֶה לַיְיָ בִּבְנֵי אֵלִים(תהלים פט, ז).
מִשְּׁבָרִים יִתְחַטָּאוּ — מה מִשְּׁבָרִים יִתְחַטָּאוּ? לומר לך:
כשהוא מבקש לאכול, הוא מקיש מזנבומקיש מזנבו — מכה בזנבו ועושה שבר בים, והדגים מתכווניםמתכוונים — מתכנסים, פונים אל המקום ובאין שם והוא אוכל.
ואין יחטאו אלא כוונה, שנאמר כל זאת קֹולֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִיא(שופטים כ, טז).
והקדוש ברוך הוא אומר למלאכים: טלו חרבות ורדו עליו. מיד נוטלין חרבות ונותנים עליו — ואיכפת לך בהן?
שנאמר מַשִּׂיגֵהוּ חֶרֶב בְּלִי תָקוּם חֲנִית מַסָּע וְשִׁרְיָה(איוב מא, יח).
כשם שהחנית הזה נוסענוסע — נעקר, ניתז לאחור מן השריון, כך היא בורחת מעורו של לויתן.
והברזל חשוב לו כתבן, שנאמר יַחְשֹׁב לְתֶבֶן בַּרְזֶל לְעֵץ רִיקָּבוֹן נְחוּשָׁה(איוב מא, יט).
הם נוטלין ומקשטיןמקשטין — מקשתים, יורים בקשת עליו חיצים — ואיכפת לו? שנאמר לֹא יַבְרִחֶנּוּ בֶן קָשֶׁת(איוב מא, כ).
והם נוטלין אבני קלע וזורקין עליו, והוא סבור בהן כקש,
שנאמר כקַשׁ נֶהְפְּכוּ לוֹ אַבְנֵי קָלַע, כְּקַשׁ נֶחְשְׁבוּ תוֹתָח(איוב מא, כא),
וכתיב יַרְתִּיחַ כַּסִּיד מְצוּלָה יָם יָשִׂים כַּמֶּרְקָחָה(איוב מא, כג) — כמעשה בשמים ישים ים, כמה דאת אמר רֹוקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹוקֵחַ(שמות ל, כה).
אַחֲרָיו יָאִיר נָתִיב יַחְשֹׁב תְּהוֹם לְשֵׂיבָה(איוב מא, כד) — לפי שהוא יושב על תהום, סבור ששם הוא יושב, שנאמר יַחְשֹׁב תְּהוֹם לְשֵׂיבָה.
מה הקדוש ברוך הוא עושה? מביא בהמות ולויתן, והם עושים מלחמה זה עם זה,
דכתיב אֶחָד בְּאֶחָד יִגַּשׁוּ וְרוּחַ לֹא יָבֹא בֵינֵיהֶם(איוב מא, ח) — אל תקרי וְרוּחַ אלא וְרֶוַח.
דבר אחר:
וְרוּחַ לֹא יָבֹא בֵינֵיהֶם — אלו מלאכי השרת שנקראו רוחות, שנאמר עֹושֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת(תהלים קד, ד).
מיד בהמות ולויתן מדבקין זה עם זה, שנאמר אִישׁ בְּאָחִיהוּ יְדֻובָּקוּ(איוב מא, ט).
ומשהן מדבקין זה עם זה אינן מתפרשין זה מזה, שנאמר יִתְלַכְּדוּ וְלֹא יִתְפָּרָדוּ.
מה הקדוש ברוך הוא עושה? רומז ללויתן והוא מכה את הבהמות בסנפירין ושוחטו, ורומז לבהמות והוא מכה ללויתן בזנבו וממיתו.
מיד הקדוש ברוך הוא מה עושה? נוטל עורו של לויתן ועושה סוכה לצדיקים,
דכתיב הַתְמַלֵּא בסוכות עוֹרוֹ.
וּבְצִלְצַל דָּגִים רֹאשׁוֹ —
רבי נחמן ורבי הונא הכהן ורבי יהודה הלוי ברבי שלום.
אחד מהם:
מקישים בצלצלו ואומר: כל מי שעשה מצות רגיליות — יבא ויטול ויאכל מראשו; וטעמו כטעם הראש של דג שבים טבריא.
וחבירו אומר:
מקישים בצלצלו ואומר: כל מי שעשה מצות רגיליות — יבא ויאכל מראשו; וטעמו כטעם הראש של דג שבים הגדול.
מיד הם באים ומתחברים ונוכריםנוכרים — עורכים סעודה עליו, שנאמר יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים(איוב מ, ל) — מי שחבר עצמו במצות.
דבר אחר:
יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים — חבורות חבורות:
יש בעלי מקרא,
יש בעלי משנה,
יש בעלי תלמוד,
יש בעלי הגדה,
יש בעלי מצוות,
יש בעלי מעשים טובים;
כל חבורה וחבורה באה ונוטלת חלקה.
ושמא תאמר: יש ביניהם מריבה? אמר לו: יֶחֱצוּהוּ בֵּין כְּנַעֲנִים.
אילו הפרגוטוטיןהפרגוטוטין — הסוחרים הללו, כשיש להם אבן טובה בשותפות והן מוכרין אותה,
וכשהן באין לחלק דמיה אינן עושין מריבה, אלא כל אחד בא ונוטל חלקו לפי דמים שנתן.
כן לעתיד לבא אין ביניהם מריבה, אלא כל אחד ואחד מן הצדיקים יבא ויטול שכרו לפי מעשיו.
לכך יֶחֱצוּהוּ בֵּין כְּנַעֲנִים. ואין כְּנַעֲנִים אלא פרגמטוטין, דכתיב אֲשֶׁר סֹוחֲרֶיהָ שָׂרִים כִּנְעָנֶיהָ נִכְבַּדֵּי אָרֶץ(ישעיה כג, ח).
מקבילות והערות · ה
אמר רבי לוי: מושיבו בסוכתו של לויתן לעתיד לבא
מקבילות: בבלי בבא בתרא עה ע״א · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנג · ילקוט שמעוני איוב רמז תתקכז · רוקח, הלכות סוכה סימן ריט · פרק המשיח · מדרש הנסיעה
בבבא בתרא: ״עתיד הקב״ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן, שנאמר התמלא בשכות עורו״.
בכתב היד ״בסוכו״ תחת ״בשכות״ שבמקרא.
ואמ' רבה בר בר חנה א'ר יוחנן. עתיד הקב'ה לעשות סוכה מעורו של לויתן. שנ' "התמלא בסכות עורו". זכה עושין לו סוכה. לא זכה עושין לו צלצל. שנ' "ובצלצל דגים ראשו". זכה עושין לו צלצל. לא זכה עושין לו ענק. שנ' "וענקים לגרגרותיך". זכה עושין לו ענק. לא זכה עושין לו קמיע. שנ' "התשחק בו כצפור ותקשרנו לנערותיך".
"התמלא בשוכות עורו". למה כת' בשין וקרי בסמך. שכל הסוכות כולן בסמך כת' וקרא שיהא עליהם וזה בעל תנאי. אם זוכה עושה לו סוכה. ואם לאו יעשה לו שוכה.
את מוצא: בשעה שבאו הייסורין על איוב
מקבילות: ילקוט שמעוני אמור רמז תרנג · ילקוט שמעוני איוב רמז תתקכז · פסיקתא רבתי מז
לא עשה אלא כיון שהגיעו אותו ייסורין התחיל מכעס ואומ'. "מי יתן ידעתי ואמצאהו". מיד אמ' לו הק'. הא איוב. החשבתה אותה העיצה שנטלתי למעלן. "ויען יי איוב". מה אמ' לו. "מי זה מחשיך עיצה". במה החשכתה את העיצה. "ביי דעת". מילין שהוצאתה מפיך. היתה אומ'. אם אתפשנו מה יש לו להשביני. "אדעה במילין יעננו ואבינה מה יאמר לי".
פופסים הרוחות שלו מכהות גלגל חמה — ירפד חרוץ עלי טיט
מקבילות: בבלי חולין סז ע״ב · תוספתא חולין ד, יג · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנג · ילקוט שמעוני איוב רמז תתקכז
בילקוט אמור: ״חדודות שלו מכבות גלגל חמה, שנאמר תחתיו חדודי חרש״ — ״חדודי חרש״ הם הסנפירים (חולין).
״פופסים״ — מיוונית, מראה וזוהר; בילקוט איוב ״פספסי הרוחות״.
ר' יוסי בן דורמסקית או'. לויתן דג טהור הוא. שנ' "גאוה אפיקי מים מגינים סגור חותם צר תחתיו חדודי חרש ירפד חרוץ עלי טיט". "גאוה אפיקי מגינ'". אילו קשקשי' הקבועין בו. "תחתיו חדודי חרש". אילו סנפירין הפורח בהן.
גאוה על אפיקי מגינים — אילו הקשקשים שלו
מקבילות: תוספתא חולין ד, יג · בבלי חולין סז ע״ב · ילקוט שמעוני איוב רמז תתקכז
״הני צדדים… המצררים״ סתומים; בילקוט איוב: ״סוגר כל חותמות הצרכים… המצרפים״.
ר' יוסי בן דורמסקית אמ'. לויתן דג טהור הוא. שנ' "גאוה אפיקי מגינים סגור חותם צר אחד באחד יגשו" וגו' "תחתיו חדודי חרס ירפד חרוץ" וגו'. "גאוה אפיקי מגנים" אלו קשקשים שלו. "תחתיו חדורי חרס" אילו סנפירין שלו.
דבר אחר: גאוה אפיקי מגינים — מלאכי השרת עושין עמו מלחמה
מקבילות: בבלי בבא בתרא עד ע״ב · ילקוט שמעוני איוב רמז תתקכז · מדרש אלפא ביתות
בבבא בתרא: גבריאל עתיד לעשות ״קניגיא״ עם לויתן, ואלמלא הקב״ה עוזרו אינו יכול לו.
כי אתא רב דימי א'ר יוחנן. עתיד גבריאל לעשות קנוגיא עם לויתן. שנ' "תמשוך לויתן בחכה". ואלמלא הקב'ה עוזרו אין יכול לו. שנ' "העושו יגש חרבו".
וכיצד הוא מביאו. שיגרו הקב'ה לגבריאל להביאו מתוך הים הגדול ונותן חחים בלחיו ולשונו תשקיע בחבל עבה שני אלפים פרסאות רחבו. בשיעור הים הגדול. וארכו אין חקר ואין מספר. ובשעה שהוא ממשיכו ומוציאו מתגבר כוחו שללויתן על גבריאל ומבליעו. עד שהקב'ה עומד עליו בעזרו ומוציאו מתוך הים הגדול שלתהום רבה ומביאו לפני הצדיקים. ושחטו בפניהם בעצמו.
מביא בהמות ולויתן, והם עושים מלחמה זה עם זה
מקבילות: ויקרא רבה יג, ג · בבלי חולין סז ע״ב · אגדת בראשית עו · ילקוט שמעוני איוב רמז תתקכז
בויקרא רבה: בהמות נוחר את הלויתן בקרניו (כאן: מכהו בזנבו), והלויתן קורע את הבהמות בסנפיריו; והצדיקים דנים בכשרות השחיטה.
כיצד הן נשחטין. בהמות נותן לליויתן בקרניו ונוחרו. וליויתן נותן לבהמות בסנפיריו וקורעו. והצדיקין או'. וזו שחיטה כשירה היא. ולא כך תנינן תמן. "הכל שוחטין ובכל שוחטין ולעו' שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה והשינים והצפורן מפני שהן חונקין" משנה. חולין א,ב.
ד'א. "ויגש אליו יהודה". זש'ה "אחד באחד יגשו". כשם שעתידין בהמות להיות מנגח לויתן בקרניו. ולויתן מוציא אש ונוצח לבהמות. שנא' "מנחיריו יצא עשן". וכך היה יוסף הנקר' "בכור שורו" מקיש בקרניו זה בזה ונטל לאחיו וכובשן. שנא' "ויאסוף אותם אל המשמר שלשת ימים". כיון שיצא יהודה "ולא יכול יוסף להתאפק". לכך נאמר "ליש גבור בבהמה" וגו'.
נוטל עורו של לויתן ועושה סוכה לצדיקים
מקבילות: בבלי בבא בתרא עה ע״א · פרק המשיח · ילקוט שמעוני איוב רמז תתקכז
בבבא בתרא ובפרק המשיח העור מתחלק לפי הזכות: סוכה, צלצל, ענק, קמיע.
ועתיד הק'-ב'ה להחפיר זיוה של חמה ולבנה ולהביא עורו של לויתן ועושה ממנו סוכות לצדיקים. שנ' "התמלא בסוכות עורו". מי שזוכה לסוכה עושין לו סוכה. לענקים עושין לו ענקים. מי שזוכה לעטרה עושין לו עטרה. ומה שמשייר ממנו פורסין אותו על גב בית המקדש וזיוו מזהיר מסוף העולם ועד סופו.
ובצלצל דגים ראשו — יכרו עליו חברים
מקבילות: בבלי בבא בתרא עה ע״א · תנחומא בובר, בשלח כד · ילקוט שמעוני איוב רמז תתקכז
״ונוכרים עליו״ — מלשון ״כירה״, סעודה: ״ויכרה להם כרה גדולה״.
בילקוט איוב: ״ר׳ נחמן ור׳ הונא ור׳ לוי בר שלום״.
אמ' רבה בר בר חנה א'ר יוחנן. עתיד הקב'ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן. שנ' "יכרו עליו חברים". ואין כירה אלא סעודה. שנ' "ויכרה להם כירה גדולה". ואין "חברים" אלא תלמ' חכמ'. שנ' "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך". והשאר מחצצין אותו ועושין בו סחורה בשערי ירושלם. שנ' "יחצוהו בין כנענים". ואין כנענים אלא תגרים. שנ' "כנען בידו מאזני מרמה". ואיבע' אימ' מהכא. "אשר סחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ".
אמ' הקב'ה. בעולם הזה אכלתם את המן בזכות אבותיכם. אבל לעולם הבא אני מאכיל אתכם בהמות זיז ולויתן ואתם אוכלים בזכות עצמיכם. שנ' "יכרו עליו חברים יחצוהו בין כנענים".
דבר אחר: יכרו עליו חברים — חבורות חבורות; יחצוהו בין כנענים
מקבילות: בבלי בבא בתרא עה ע״א · ילקוט שמעוני איוב רמז תתקכז
בבבא בתרא: ״ואין כנענים אלא תגרים״, באותה ראיה «אשר סוחריה שרים כנעניה»; משל השותפים באבן טובה אינו שם.
והשאר מחצצין אותו ועושין בו סחורה בשערי ירושלם. שנ' "יחצוהו בין כנענים". ואין כנענים אלא תגרים. שנ' "כנען בידו מאזני מרמה". ואיבע' אימ' מהכא. "אשר סחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ".
דרשה · ״זה שאמר הכתוב״ — שירים וזמרים · הישועה שלך, ועלינו — שירים וזמרים
לַיְיָ הַיְשׁוּעָה עַל־עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה(תהלים ג, ט)
הישועה שלך, ועלינו — שירים וזמרים: אחר ״וסוכה תהיה לצל יומם״ בא ״אשירה נא לידידי״.
״מה כתיב כאן? ליי״ — כך בכתב היד
וְסֻוכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹורֶב(ישעיה ד, ו) —
זה שאמר הכתוב:
לַיְיָ הַיְשׁוּעָה עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה(תהלים ג, ט).
אמר ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, שלך היא להיות עושה ניסים וישועה לנו, שנאמר לַיְיָ הַיְשׁוּעָה.
ומה עלינו להיות אומרים לפניך? שירים וזמרים.
מה כתיב כאן? לַיְיָ — וְסֻוכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹורֶב.
אותה שעה, כשתעשה לנו נסים האלו, אין אנו כפויי טובה, אלא אף אנו אומרים שירים וזמרים.
מה כתיב אחריו? אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ(ישעיה ה, א).
מקבילות והערות · ו
וסוכה תהיה לצל יומם — זה שאמר הכתוב: ליי הישועה על עמך ברכתך סלה
מקבילות: תנחומא תרומה ה · מגילת תענית · מדרש תהלים ג, ז
בתנחומא תרומה אותו רצף: «וסוכה תהיה לצל יומם» לעתיד לבוא, ואחריו «אשירה נא לידידי».
בסכוליון למגילת תענית: ״להקב״ה לעשות לנו נסים ונפלאות, ולנו להללו ולברכו״.
ולעולם הבא אני פורע לכם כנגד שלשה-עשר דברים אלו. "וברא י'י על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן" וגו' "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב" וגו'. אתם פורעים לי ואני מעלה עליכם כגומלים עלי. וכתי' "אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו". הוי "אשירה לי'י כי גמל עלי".
ומה ראו לגמור בהם את ההלל. ללמדך שכל תשועה ותשועה שעשה הקב'ה לישראל הן מקדימין לפניו בהלל ובשבח. וכן הוא אומ' בספר עזרא "ויענו בהלל ובהודות לי'י כי טוב כי לעולם חסדו על ישראל וכל העם הריעו תרועה גדולה בהלל לי'י על הוסד בית י'י". ואומ' "לי'י הישועה על עמך ברכתך סלה". להב'ה לעשות לנו נסים ונפלאות ולנו להללו ולברכו. שנ' "על עמך ברכתך סלה".
"שיני רשעים שברת". אם עשית כן. אותה שעה "לי'י הישועה ועל עמך ברכתך סלה".
חלק ב
גוף הדרשה
דרשת הפסוק · ״חג הסכות תעשה לך״ · סוכה זכר לענני כבוד, וסוכה ולולב פירעון ולא גמול
למה סוכה — זכר לענני כבוד (והתרגום: ״במטלת עננין״); סוכה ולולב אינם גמול אלא פירעון: ״ההרים רקדו כאלים״ — ולעתיד לבוא ״ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה״
כתיב חַג הַסֻּוכֹּות תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים(דברים טז, יג).
למה ישראל עושים סוכה? לניסים שעשה להם הקדוש ברוך הוא בשעה שיצאו ממצרים, שהיו ענני כבוד מקיפין אותם ומסוככות עליהם,
שנאמר כִּי בַסֻּוכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(ויקרא כג, מג),
ומתרגמינןומתרגמינן — ואנו מתרגמים: ארי במטליות עננין אותיבית ית בני ישראלארי במטליות עננין אותיבית ית בני ישראל — כי בסוכות של עננים הושבתי את בני ישראל(תרגום אונקלוס, ויקרא כג, מג).
וכתיב בַּסֻּוכֹּות תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים(ויקרא כג, מב). למה? לְמַעַן יֵדְעוּ דֹורֹותֵיכֶם כִּי בַסֻּוכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
אמר לו הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, היו אתם עושין את הסוכות ודרים בתוכה שבעת ימים, כדי שתהיו נזכרים הניסים שעשיתי לכם במדבר.
ואף על פי שאתם עושים את הסוכה — אין אתם גומליןגומלין — גומלים חסד מעצמכם, נותנים ראשונים, אלא פורעיןפורעין — פורעים חוב, מחזירים לו,
שנאמר כִּי בַסֻּוכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳.
ועוד אמרתי לכם שתקחו לולב ותנענעו לפני, ואף על פי שאתם עושין כן — אין אתם גומלין לי, אלא פורעין לי.
למה? שבשעה שהוצאתי אתכם ממצרים עשיתי את ההרים לנענע מלפניכם,
שנאמר הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵלִים(תהלים קיד, ד).
ואף לעתיד לבא כן אני עושה לכם,
הדא הוא דכתיב:
הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה(ישעיה נה, יב).
מקבילות והערות · ז
למה ישראל עושים סוכה — לניסים, שהיו ענני כבוד מקיפין אותם
מקבילות: תרגום אונקלוס ויקרא כג, מג · ספרא, אמור, פרק יז · בבלי סוכה יא ע״ב · מכילתא דרבי ישמעאל, בא, מסכתא דפסחא יד · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנג
המחלוקת אם סוכות המדבר ״ענני כבוד״ או ״סוכות ממש״ — בספרא ר׳ עקיבא אומר ענני כבוד, ובבבלי בחילוף שמות.
"למען ידעו דרתיכם כי בסכות הוש'" וג'. ר' אליעזר או'. סכות ממש היו. ר' עקיבה או'. סכות ענני כבוד היו. "בהוציאי אותם מארץ מצרים". מלמד שאף הסוכה זכר ליציאת מצרים.
הניחא למאן דאמ'. סוכות ענני כבוד היו. אלא למאן דאמ'. סוכות ממש עשו להן. מאי איכא למימר. דתניא. "כי בסכות הושבתי את בני ישראל". ענני כבוד היו. דברי ר' אליעזר. ר' עקיבה אומ'. סכות ממש עשו להן. מאי איכא למימר.
אין אתם גומלין, אלא פורעין — סוכה ולולב
מקבילות: תנחומא אמור כב · תנחומא תרומה ה · מדרש תהלים יג, ד · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנג
בתנחומא אמור: ״שתעשו סוכה לשלם לי את גמולי שגמלתי עליכם… ואני מעלה עליכם כאילו אתם גומלין לפני״.
אמ' להם הקב'ה. בעולם הזה אמרתי לכם שתעשו סוכה לשלם לי את גמולי שגמלתי עליכם. שנ' "בסכות תשבו שבעת ימים" "למען ידעו דורותיכם כי בסכות". ואני מעלה עליכם כאילו אתם גומלין לפני. אבל לעתיד לבוא אני אופיע במלכותי ואני מגן עליכם כסוכה. שנ' "וסוכה תהיה לצל יומם מחרב ולמחסה ולמסתור" וגו'.
ד'א. "ותכלת וארגמן" וגו' "ועורות אילים" וגו' "ושמן למאור" וגו'. אמ' ר' יהודה בר' סימון. אמ' הקב'ה. לא תהיו סבורין שאתם גומלין עלי. שלשה-עשר דבר שהפרשתם לי במדבר כנגד שלשה-עשר דבר שעשיתי לכם במצרים.
ד'א. "כי גמל עלי". א' להם הקב'ה. תנו לי משלי ממה שקדמתי לכם בעו' הזה. ואני אגמול לכם לעו' הבא. ניסכו לפני מים בחג. שכבר קידמתי לכם "עלי באר ענו לה". ואני פורע לכם לעו' הבא "יטפו ההרים עסיס".
דרשת הפסוק · ״באספך מגרנך ומיקבך״ — סוכה אחר יום הכיפורים · היציאה לסוכה כגלות, שמא נחתם דין גלות
רבי אלעזר בר מריום: הגלות מן הבית לסוכה נחשבת כגלות בבל, שמא נחתם דין גלות ביום הכיפורים (״ובאת עד בבל שם תנצלי״).
״וחולי וגודי… ושם… וגאלך״ — כתב היד סוטה מן המקרא, הושאר מחוץ למרכאות
בְּאׇסְפְּךָ מִגׇּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ(דברים טז, יג) —
אמר רבי אלעזר בר מריום:
למה עושים אנו סוכה אחר יום הכיפורים? לומר לך:
שכן את מוצא, בראש השנה יושב הקדוש ברוך הוא בדין על באי העולם, וביום הכיפורים הוא חותם את הדין — שמא יצא דינם של ישראל לגלות.
ועל ידי כן הן עושין סוכה וגולין מבתיהם לסוכה, והקדוש ברוך הוא מעלה עליהם כאילו גלו לבבל,
שנאמר וחולי וגודי בַּת צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה כִּי עַתָּה תֵצְאִי מִקִּרְיָה וְשָׁכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה וּבָאת עַד בָּבֶל ושם תִּנָּצֵלִי שָׁם וגאלך יְיָ מִכַּף אֹויְבָיִךְ(מיכה ד, י).
מקבילות והערות · ח
באספך מגרנך ומיקבך — אמר רבי אלעזר בר מריום
מקבילות: ילקוט שמעוני אמור רמז תרנג · ירושלמי תענית ב, א (סה ע״א) · בבלי סנהדרין לז ע״ב
הרעיון עבר לתפילת הכניסה לסוכה: ״ובזכות צאתי מביתי החוצה… יחשב לי זאת כאילו הרחקתי נדוד״.
בילקוט: ״רבי אליעזר בר מרוס״.
"סדר תענית כיצד. מוציאין את התיב' לרחובה של עיר ונותנין אפר מקלה" כו'. ולמה מוציאין את התיבה לרחובה של עיר. א'ר חייא בר בא. לומר. חושבנו כאילו גולין לפניך. א'ר יהושוע בן לוי. לפי שנתפללו בצינעא ולא נענו לפיכך יצאו לחוץ ונתפרסמו.
ור' יוחנן אמ'. גלות מכפרת על הכל. שנ' "כה אמר יי'י. כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו כי לא יצלח מזרעו איש יושב על כסא דוד ומושל עוד ביהודה".
דרשת הפסוק · ״ושמחת בחגך״ · שלש שמחות בחג, ובשאר המועדים פחות
שלש שמחות בחג, אף לא אחת בפסח (התבואה נידונית; מתו בו המצרים — ואין הלל שלם), אחת בעצרת (פירות האילן נידונין), אף לא אחת בראש השנה (הנפשות נידונות); בחג — הנפשות נטלו דימוס ביום הכיפורים והתבואה והפירות בפנים
וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּיךָ(דברים טז, יד) — את מוצא שלש שמחות כתיב בחג, ואילו:
וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּיךָ, וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ(דברים טז, טו), וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים(ויקרא כג, מ).
אבל בפסח אין את מוצא שכתיב בו אפילו שמחה אחת. ולמה?
אלא את מוצא שבפסח התבואה נידונית, ואין אדם יודע אם עושה היא השנה אם אינה עושה; לפיכך אין כתיב שם שמחה.
דבר אחר:
למה אין כתיב שם שמחה? בשביל שמתו בו המצריים.
וכן את מוצא: כל שבעת ימי החג אנו קורין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין בהן את ההלל אלא ביום טוב הראשון ולילו.
למה? כדאמר שמואלכדאמר שמואל — כמו שאמר שמואל: בִּנְפֹול אוֹיִבְיךָ אַל תִּשְׂמָח(משלי כד, יז).
וכן את מוצא שאין כתיב בעצרת אלא שמחה אחת,
דכתיב וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻועוֹת לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ(דברים טז, י) — וְשָׂמַחְתָּ(דברים טז, יא) אתה וביתיך.
ולמה כתיב שם שמחה אחת? מפני שהתבואה נכנסת בפנים.
ומאי טעמא אין כתיב שם שתי שמחות? שכן את מוצא שאף על פי שנכנסה התבואה בפנים, אבל פירות האילן נידונין; לפיכך אין כתיב שם שמחה שנייה.
אבל בראש השנה אין כתיב שם אפילו שמחה אחת. מאי טעמא? שהנפשות נידונות, ומבקש אדם נפשו יותר מממונו.
אבל בחג, לפי שנטלו הנפשות דימוסדימוס — שחרור, חנינה שלהם ביום הכיפורים, כמו שכתיב כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם(ויקרא טז, ל),
ועוד שהתבואה ופירות האילן בפנים — לפיכך כתיב שם שלש שמחות,
שנאמר וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּיךָ, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם, וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.
מקבילות והערות · ט
ושמחת בחגיך — את מוצא שלש שמחות כתיב בחג
מקבילות: ילקוט שמעוני אמור רמז תרנד · משנה ראש השנה א, ב · תוספתא ראש השנה א, יג · בבלי ראש השנה טז ע״א
הסעיף בנוי על המשנה: ״בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי העולם…״.
בארבעה פרקים העולם נידון. בפסח על התבואה ובעצרת על פירות האילן. ובראש השנה כל באי העולם עוברים לפניו כבנומרון. שנ' "היוצר יחד לבם והמבין אל כל מעשיהם". ובחג נידונים על המים.
גמר'. "בפסח על התבואה". הא תבואה דאימת. או לימא הא תבואה דקימא. כל הני הרפתקי דארו עילוה אימת אית-דין. ואילא תבואה דמיזרעה. למימרא דחד דינא מיתדנא. והתניא. תבואה שאירע בה קרי או אונס קודם הפסח נידונת לשעבר. אחר הפסח להבא. אדם שאירע בו קרי או אונס קודם הכיפורים נידון לשעבר. אחר יום הכיפו' נידון להבא. אמ' רבא. שמע מינה. תרי דיני מיתדנא.
כל שבעת ימי החג אנו קורין בהן את ההלל — בנפול אויביך אל תשמח
מקבילות: ירושלמי סוכה ד, ה (נד ע״ג) · משנה אבות ד, יט · שבולי הלקט, הלכות פסח · בית יוסף, אורח חיים תצ · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנד
הטעם ״בשביל שמתו בו המצריים״ מובא בשם מדרש בשבולי הלקט ובבית יוסף.
״כדאמר שמואל״ — שמואל הקטן, שהפסוק היה שגור בפיו.
הל' ה'. תני. שמונה-עשר יום ולילה אחד קורין בהן את ההלל בכל שנה. שמונת ימי החג ושמונת ימי החנוכה ויום טוב שלעצרת ויום טוב הראשון שלפסח ולילו.
שמוא' הקטן אומ'. "בנפול אויבך אל תשמח ובהכשלו אל יגל לבך".
וכן את מוצא שאין כתיב בעצרת אלא שמחה אחת — ובראש השנה אין שמחה
מקבילות: בבלי ראש השנה טז ע״א · ילקוט שמעוני אמור רמז תרנד
״ושמחת אתה וביתך״ — כך גם בילקוט; במקרא ״ושמחת לפני יי אלהיך אתה ובנך ובתך״.
חלק ג
חתימה
חתימה · שמחת העולם הזה חסרה, ולעתיד לבוא — שמחה שלימה
״אך״ — שמחת העולם הזה חסרה: דאגת הבנים, וקנאת הבנים בחלוקת הבשר; לעתיד לבוא ״ובלע המות לנצח״ והקדירות מבשלות מאליהן — ״יי תשפות שלום לנו״
דבר אחר:
וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ(דברים טז, טו) — מהו אַךְ שָׂמֵחַ?
את מוצא: אף על פי שאדם שמח בעולם הזה, אין שמחתו שלימה. היאך?
בעולם הזה אדם נולד לו בן, והוא מיצרמיצר — מצטער, דואג עליהם, לומר שהן בנים של קיימאשל קיימא — שיתקיימו, שיחיו או אינם של קיימא — והילכך הוא מיצר.
אבל לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מבלע את המות, שנאמר ובִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וגו׳(ישעיה כה, ח);
אותה השעה שמחה שלימה, שנאמר אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵינוּ רִנָּה(תהלים קכו, ב).
דבר אחר:
וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ —
אדם שמח בעולם הזה: בא מועד, לוקח לו בשר ומבשל בתוך ביתו לשמוח בשביל המועד.
לא עשה אלא בא לאכול, ומתחיל נותן לכל אחד ואחד מבניו חלקו — של אחי גדול משלי! — ונמצא מיצר אפילו בתוך שמחתו.
אבל לעתיד לבא הקדירות מבשלותהקדירות מבשלות — הקדרות מתבשלות מאליהן, ואדם רואה ונפשו שמח עליהם,
הדא הוא דכתיב:
יְיָ תִּשְׁפֹּות שָׁלוֹם לָנוּ(ישעיה כו, יב) — הרי הקדירות מבשלות.
אמר רבי פנחס הכהן בן חמא:
אין תִּשְׁפֹּות אלא לשון בישול, שנאמר שְׁפֹות הַסִּיר שְׁפֹות וְגַם מצֹק בּוֹ מָיִם(יחזקאל כד, ג).
באותה שעה אדם שמח שמחה שלימה, שנאמר יְיָ תִּשְׁפֹּות שָׁלוֹם לָנוּ.
מקבילות והערות · י
דבר אחר: והיית אך שמח — ובלע המות לנצח
מקבילות: ילקוט שמעוני אמור רמז תרנד · בבלי ברכות לא ע״א · מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, מסכתא דשירה א
בבבלי: ״אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה״ — «אז ימלא שחוק פינו» רק לעתיד לבוא.
וכל כך למה. דא' ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי. אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה. שנא' "אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רנה". אימתי "ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה". בזמן ש"יאמרו בגוים הגדיל יי'י לעשות עם אלה".
יש "אז" לעתיד לבא. "אז תיראי ונהרת". "אז יבקע כשחר אורך". "אז ידלג כאייל פס'". "אז תפקחנה". "אז תשמח בתולה". "אז ימלא שחוק פינו". "אז יאמרו בגוים הגדיל יי". הרי אילו לעתיד לבא.
דבר אחר: והיית אך שמח — יי תשפות שלום לנו
מקבילות: בבלי ברכות נו ע״ב · משנה ביצה ד, ה · בבלי סוטה יא ע״ב · בבלי חולין פד ע״א
״תשפות״ — מן ״שפת הסיר״, העמדת הקדרה על האש; ובברכות: ״שלש שלומות הן… קדרה, דכתיב יי תשפות שלום לנו״.
אמ' ר' חנינא. שלש שלומות הן. נהר צפור קדרה. נהר. דכתי' "הנני נוטה אליה כנהר שלום". צפור. דכתי' "כצפרים עפות". קדרה. דכתי' "יי'י תשפות שלום לנו". וא'ר חנינא. ובקדירה שאין בה בשר. אבל בקדרה שיש בה בשר לא. שנא' "ופרשו כאשר בסיר וכבשר בתוך קלחת".
אין שוברים את החרס ואין חותכין את הנייר לצלות בו מליח. ואין גרפים תנור וכירים אבל מכבשין. ואין מקיפים שתי חביות לשפות עליהן את הקדירה. ואין סומכין את הקדירה בבקעת וכן הדלת. ואין מנהיגין את הבהמה במקל ביום טוב.
על פי כתב יד פריז, כל ישראל חברים H 47A (הנספח נמצא בכתב יד זה בלבד). במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| פסקא | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| תוס׳ ב | השתחוו | וישתחוו |
| א | הוא | — (הוספה) |
| ב | ישראל לפני | — (הוספה) |
| ב | הדם | ההם |
| ה | לתבן | — (הוספה) |
| ה | תותח | ירתיח |
| ה | יחצוהו | יחייבוהו |
הפסקא כולה
לפי הסעיפים
מה ייחודי לנספח (לא נמצא במאגרים)
ראוי לתשומת לב
פסיקתא דרב כהנא
פסקא
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כׇּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ(במדבר כט, לה)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים והערות מנדלבוים ובובר
על פי כתב יד אוקספורד, בודליאנה 151, עם השלמות מכתב יד פרמה 3122 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · שלוה לרשעים חירוף ולצדיקים ברכה; ימים טובים לישראל
יָסַפְתָּ לַגּוֹי יְיָ יָסַפְתָּ לַגּוֹי נִכְבָּדְתָּ רִחַקְתָּ כׇּל־קַצְוֵי־אָרֶץ(ישעיה כו, טו)
שלוה לרשעים — חירוף; שלוה לצדיקים — ברכה; קרוב וקרובים, רחוק ורחוקים; הבן והימים הטובים אצל אומות העולם ואצל ישראל.
״זה שאמר הכתוב״ הושלם מפרמה; ״רחוק יי מרשעים״ — שתי המלים מסורסות בכתב היד ותוקנו על פי פרמה; ״ליהוי״ (המקרא: להוא) הוצא מן הציטוט
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם וגו׳(במדבר כט, לה).
זה שאמר הכתוב: יָסַפְתָּ לַגּוֹי יְיָ יָסַפְתָּ לַגּוֹי(ישעיה כו, טו).
נתת שלוה לפרעה הרשע — שמא קראך יי?
לא בחירופים ובגידופיםבחירופים ובגידופים — בחרפות ובגדופים כלפי מעלה הוא אמר: מִי יְיָ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹולוֹ(שמות ה, ב).
נתת שלווה לסנחריב הרשע — שמא קראך יי?
לא בחירופים ובגידופים הוא אומר: מִי בְּכׇל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת(מלכים ב יח, לה).
נתת שלווה לנבוכדנצר — שמא קראך יי?
לא בחירופים ובגידופים הוא אומר: וּמַן הוּא אֱלָהּ דִּי יְשֵׁיזְבִינְכוֹן מִן יְדָי(דניאל ג, טו).
יָסַפְתָּ לַגּוֹי נִכְבָּדְתָּ —
נתת שלוה לדוד, וכך ברכך: וַיְבָרֶךְ דָּוִד אֶת יְיָ לְעֵינֵי כׇּל הַקָּהָל(דברי הימים א כט, י).
נתת שלווה לשלמה בנו, וכך ברכך: בָּרוּךְ יְיָ אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל(מלכים א ח, נו).
נתתה שלווה לדניאל, וכך ברכך: עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר ליהויליהוי — יהי שְׁמֵיהּ דִּי אֱלָהָא מְבָרַךְ(דניאל ב, כ).
רִחַקְתָּ כׇּל קַצְוֵי אָרֶץ — אמר רבי לוי:
בדקת קריביך ובדקת רחיקיךבדקת קריביך ובדקת רחיקיך — בחנת את קרוביך ואת רחוקיך; קרב קריביך ורחק רחיקיךקרב קריביך ורחק רחיקיך — קירבת קרוביך והרחקת רחוקיך.
קרב קריביך — קָרוֹב יְיָ לְכׇל קֹורְאָיו(תהלים קמה, יח).
רחק רחיקיך — רָחוֹק יְיָ מֵרְשָׁעִים(משלי טו, כט).
דבר אחר:
יָסַפְתָּ לַגּוֹי —
אומות העולם: את נותן להם בן זכר, והוא מושך לו ערלהמושך לו ערלה — משאיר לו את ערלתו, אינו מל אותו ומגדל לו בלוריתבלורית — ציצית שער ארוכה בראש, שמגדלים לשם עבודה זרה;
הגדיל — הוא מוליכו לבית עבודה זרה שלו, ומכעיסך.
אבל ישראל: את נותן לאחד מהם בן זכר, והוא מונה לשמנה ימים ומל אותו;
ואם היה בכור — פודהו לשלשים יום;
הגדיל — הוא מוליכו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ומברכך בכל יום ויום: ברכו את יי המבורך(תפילה, ״ברכו״).
דבר אחר:
יָסַפְתָּ לַגּוֹי —
אומות העולם: אם את מרבה להם ימים טובים, הן אוכלים ושותים ופוחזיםופוחזים — ומתהוללים, נוהגים בקלות דעת,
ונכנסים לבתי תייאטרייאותתייאטרייאות — בתי מחזות ושעשועים ולבתי קרקסאותקרקסאות — זירות למרוצי מרכבות ולמשחקי ראווה, ומכעיסין אותך בדבריהם ובמעשיהם.
אבל ישראל: את נותן להם ימים טובים, והן אוכלים ושותים ושמחין,
ונכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ומרבין בתפילות ומרבין במוספיןבמוספין — בקרבנות המוסף (ובתפילות המוסף) ומרבין בקרבנות.
לפיכך צריך הכתוב לומר: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי.
תוספת שבנוסחים אחרים
תוספת · תנחומא פינחס טז · ״נכבדת״ — ישראל המכבדים את יי בקרבנות כל המועדים, ויי מוסיף להם את שמיני עצרת; אחרי סעיף א. בפסיקתא ״נכבדת״ הם דוד, שלמה ודניאל המברכים.
אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא:
רבונו של עולם, עליך ליתן לנו מועדים, ועלינו להקריב לפניך קרבן כראוי.
נִכְבָּדְתָּ(ישעיה כו, טו) — נתתה לנו ראשי חדשים, ואנו מקריבין לפניך,
שנאמר וּבְרָאשֵׁי חׇדְשֵׁיכֶם(במדבר כח, יא).
הפסח — והקרבנו לפניך;
עצרת — והקרבנו לפניך;
ראש השנה — והקרבנו לפניך;
יום הכפורים — והקרבנו לפניך;
וכן בחג —
אפילו מועד אחד לא ביטלנו מן הקרבנות.
אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא:
עליך להוסיף לנו מועדות, ועלינו להיות מקריבין לפניך קרבנות ומכבדין אותך:
יָסַפְתָּ לַגּוֹי נִכְבָּדְתָּ.
אמר להן הקדוש ברוך הוא: חייכם, איני מחסר מכם ימים טובים, אלא מוסיף לכם מועדות שתשמחו בהם,
שנאמר בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת(במדבר כט, לה).
מקבילות והערות · א
ביום השמיני עצרת — זה שאמר הכתוב: יספת לגוי
מקבילות: בבלי חולין פט ע״א · במדבר רבה כא, כב · תנחומא פנחס טז · ילקוט שמעוני פנחס רמז תשפב · ילקוט שמעוני ישעיה רמז תל · כלבו סימן לז · ארחות חיים, הלכות שבת
בתנחומא ובבמדבר רבה: ״הוספת שלוה לדור המבול… לדור הפלגה… לסדומיים… לפרעה… לסנחריב… לנבוכדנצר — שמא הקריבו לפניך פר אחד איל אחד?״
בכתבי יד אחרים של הפסיקתא פותחת הפסקא בנוסח אחר, בהלכה (״אדם מישראל מהו שיהא לו מותר לאכול בסוכתו ביום השמיני״) — הוא הנספח ״ביום השמיני עצרת״.
"ביום השמיני עצרת תהיה לכם". זש'ה "יספת לגוי י'י יספת לגוי נכבדת רחקת כל קצוי ארץ". אמרה כנסת ישראל לפני הקב'ה. רבונו של עולם. הוספת שלוה לדור המבול. שמא הקריבו לפניך פר אחד איל אחד. לא דיין שלא הקריבו אלא "ויאמרו לאל סור ממנו". הוספת שלוה לדור הפלגה. שמא כבדך אחד מהם. לא דיין שלא כיבדוך. אלא אמרו "הבה נבנה לנו עיר ומגדל". וכן לסדומיים וכן לפרעה וכן לסנחריב וכן לנבוכד-נצר. שמא הקריבו אחד מהם פר אחד איל אחד. לא דיין שלא הקריבו אלא שהכעיסו לפניך.
אבל אומות העולם אינן כן. נתתי גדולה לנמרוד. א' "הבה נבנה לנו עיר". לפרעה. א' "מי י'י אשר אשמע בקולו". לסנחריב. א' "מי בכל אלה'י הארצות האלה". לנבוכד-נצר. א' "אעלה על במותי עב אדמה לאל עליון". לחירם מלך צר. א' "מושב אלה'ים ישבתי בלב ימים".
יספת לגוי נכבדת — נתת שלוה לדוד וכך ברכך
מקבילות: תנחומא פנחס טז · ילקוט שמעוני ישעיה רמז תל · כלבו סימן לז
בתנחומא ״נכבדת״ הם ישראל המכבדים את יי בקרבנות: ״נתתה לנו ראשי חדשים ואנו מקריבין לפניך… אפילו מועד אחד לא ביטלנו מן הקרבנות״.
בפסוק שבדניאל (ב, כ) כתוב ״להוא״; ״ליהוי״ שבכתב היד הוא צורה ארמית רגילה יותר.
ולמי נאה להוסיף שלוה וכבוד. לישראל. שנ' "יספת לגוי י'י". ואין גוי אלא ישראל. "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". "נכבדת". נתתה לנו ראשי חדשים ואנו מקריבין לפניך. שנ' "ובראשי חדשיכם". הפסח והקרבנו לפניך. עצרת והקרבנו לפניך. ראש השנה והקרבנו לפניך. יום הכפורים והקרבנו לפניך. וכן בחג. אפי' מועד אחד לא ביטלנו מן הקרבנות.
רחקת כל קצוי ארץ — אמר רבי לוי: בדקת קריביך
מקבילות: תנחומא האזינו ד · ילקוט שמעוני ישעיה רמז תל
״רחוק מרשעים יי״ — במקרא ״רחוק יי מרשעים״, וכך בתנחומא האזינו.
כלומר: אחרי שבדקת אותם וידעת דרכיהם — קירבת את קרוביך והרחקת את רחוקיך.
פעמים קרוב. "קרוב י'י לכל קוראיו". פעמים אינו קרוב. "רחוק י'י מרשעים".
דבר אחר: יספת לגוי — אומות העולם: את נותן להם בן זכר
מקבילות: ויקרא רבה כז, ב · פסיקתא רבתי כה · פסיקתא דרב כהנא נספח: ביום השמיני עצרת · ילקוט שמעוני תזריע רמז תקמז · ילקוט שמעוני פנחס רמז תשפב · ילקוט שמעוני ישעיה רמז תל
בכתב יד פרמה נוספה כאן שורה: ״אתה נותן לישראל בן — הוא מוהלו לח׳ ימים; אתה נותן לו בית — הוא קובע מזוזה; נתת לו גג — הוא עושה לו מעקה״, כבנוסח האחר של הפסקא.
בלורית — ציצית שער שמגדלים לשם עבודה זרה.
זהו שאמ' הכת' "יספת לגוי יי'י יספת לגוי נכבדת" וג'. מהו "יספת לגוי". א' לו הנביא. רבון העולמים. לגוי שלוו' קילסך עליה. את נותן לו בן ואינו מוהלו אלא מגדל לו ערלה ובלורית. את נותן לו בית והוא מעמיד בתוכו צלם. הוי "יספת לגוי יי'י". קראך. נכבדת הימנו. אבל ישראל "יספת" "נכבדת". את נותן לו בן והוא מוהלו לשמונה ימים. את נותן לו בית והוא קובע לו מזוזה. גג והוא עושה לו מעקה. הוי "יספת לגוי נכבדת".
מי מל עד שלא נתתי לו בן זכר. מי עשה לו מעקה עד שלא נתתי לו גג. מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית.
דבר אחר: יספת לגוי — אם את מרבה להם ימים טובים
מקבילות: בראשית רבה לט, ח · בראשית רבה סז, ג · פסיקתא דרב כהנא נספח: ביום השמיני עצרת · ילקוט שמעוני פנחס רמז תשפב · ילקוט שמעוני ישעיה רמז תל · שבולי הלקט סימן כח
בנוסח האחר רק צד ישראל: ״כל שאת מוסיף לנו ימים טובים אנו מוסיפין לך קרבנות״.
דרשה זו רמוזה בפיוט ״שמיני הוסיף לגוי נכבד, ובמוספי קדש מכובד״ (מעריב ליל שמחת תורה).
ד'א. "יספת לגוי". רבנן אמרין. כל שאת מוסיף לנו ימים טובים אנו מוסיפין לך קרבנות.
הרגל אם רוצה הוא הולך לבתי כנסיות ולבתי מדרשות. ואם לאו הוא הולך לבתי תיאטריות ולבתי קרקסיות.
אמ' ר' לוי. בשעה שהיה אבינו אברהם מהלך בארם-נהרים ובארם-נחור. רואה אותן אוכלים ושותים ופוחזים. אמ'. הלוויי לא יהא חלקי בארץ הזאת.
פתיחתא שנייה · לוה רשע וצדיק חונן: תשרי פורע את הרגלים שניטלו
לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן(תהלים לז, כא)
שלשה שנקראו רשעים; אומות העולם אוכלין ואינן מברכין; הצדיק חוזר וחונן משלו; שלשה רגלים שניטלו ותשרי שפרע אותם — ויומו של הקדוש ברוך הוא.
״ריש שתא״ תוקן על פי פרמה; ״כל יקבל״ (= כל קבל) ומשפט הסיום ״ונטלו משלו…״ נשארו כלשון כתב היד
לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם וגו׳(תהלים לז, כא).
אמר רבי יצחק: שלשה הן שנקראו רשעים, ואילו הן:
הפושט ידו לחבירו, והלווה ואינו משלם, ומי שהוא בעל מחלוקת.
הפושט ידו לחבירו מנין? וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ(שמות ב, יג).
אמר רבי זעורא:
לא סוף הדבר שהכהו, אלא אפילו הגביה ידו להכותו ולא הכהו — נקרא רשע,
הדא הוא דכתיב:
וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ:
למה היכיתה לא נאמר, אלא לָמָּה תַכֶּה — בעי מימחיניהבעי מימחיניה — רוצה להכותו, ועד כדון לא מחיתהועד כדון לא מחיתה — ועדיין לא הכיתו.
אמר רבי שמואל בר תנחום: אמרתה קומיה דרבי תנחומאאמרתה קומיה דרבי תנחומא — אמרתי אותה לפני רבי תנחומא, ואמר:
אף כשהוא מעיז פניו נקרא רשע, שנאמר הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו(משלי כא, כט).
והלווה ואינו משלם מנין? לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם.
ומי שהוא בעל מחלוקת מנין? מעדתו של קרח: סוּרוּ נָא מֵעַל אׇהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה(במדבר טז, כו).
רב יהודה, כד הוה משבח לבר נשכד הוה משבח לבר נש — כשהיה משביע אדם, הוה קרי עילויהוה קרי עילוי — היה קורא עליו: סוּרוּ נָא מֵעַל אׇהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים וגו׳.
דבר אחר:
לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם — אילו אומות העולם, שהם אוכלין ושותין ולא מברכין.
וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן — אילו ישראל, שהם אוכלין ומברכין.
אמר ריש לקיש: את מוצא:
כשהקדוש ברוך הוא נותן לצדיק מה שהוא מבקש ממנו — הוא חוזר וחוננו משלו,
הדא הוא דכתיב:
וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן — צדיק לחיי עולם, וחונן ונותן.
אמר רבי לוי:
כך עלת על דעתו של הקדוש ברוך הוא: ליתן לישראל רגל אחד בכל חודש שבקייץ —
בניסן פסח,
באייר פסח קטןפסח קטן — פסח שני, בארבעה עשר באייר,
בסיון עצרת.
ועל ידי עבירות ומעשים רעים שהיה בידם, נוטל מהם שלשה: תמוז ואב ואלול.
ובא תשרי ופרע לשלשתן:
ריש שתא — כל יקבל תמוז;ריש שתא —… — ראש השנה — כנגד תמוז; הצום הגדול (יום הכיפורים) — כנגד אב; שבעת ימי החג — כנגד אלול.
ראש השנה — כנגד תמוז;
צומא רבא — כל יקבל אב;
הצום הגדול (יום הכיפורים) — כנגד אב;
שבעתי יומי חגא — כל יקבל אלול.
שבעת ימי החג — כנגד אלול.
אמר הקדוש ברוך הוא: של אחרים הוא פורע, ושלו אינו פורע?
ונטלו משלו, ובא ונטל את שלו ונתן לו לשלו.
לפיכך הוצרך הכתוב לומר: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת(במדבר כט, לה).
מקבילות והערות · ב
לוה רשע ולא ישלם — אמר רבי יצחק: שלשה הן שנקראו רשעים
מקבילות: משנה אבות ב, ט · במדבר רבה יח, ב · תנחומא קרח ח · תנחומא בובר קרח כה · מדרש אגור ד · ילקוט שמעוני קרח רמז תשנב · ילקוט שמעוני תהלים רמז תשלה · ראשית חכמה, שער התשובה פרק ז
בתנחומא ״ארבעה נקראו רשעים״: הפושט ידו, הלווה ואינו משלם, עז הפנים ובעל המחלוקת — כולל את תוספת רבי שמואל בר תנחום.
במדרש אגור, באותו ייחוס: ״המגביה ידו על חבירו, והמעיז פניו, והלווה ואינו משלם״.
ר' יצחק אומ'. שלשה נקראו רשעים. המגביה ידו על חבירו והמעיז פניו והלווה ואינו משלם. המגביה ידו על חבירו מניין. שנ' "ויאמר לרשע למה תכה רעך". למה הכית לא נאמר אלא "למה תכה". מלמד שעדיין לא הכה. המעיז פניו מניין. שנ' "העז איש רשע בפניו". הלווה ואינו משלם מניין. שנ' "לוה רשע ולא ישלם".
שנו רבותי'. ארבעה נקראו רשעים. הפושט ידו לחבירו להכותו. אע'פ שלא הכהו נקרא רשע. שנ' "ויאמר לרשע למה תכה רעך". הכית לא נאמר אלא "תכה". והלווה ואינו משלם. שנ' "לווה רשע ולא ישלם". ומי שיש לו עזות פנים ואינו מתבייש לפני מי שהוא גדול ממנו. שנ' "העז איש רשע בפניו". ומי שהוא בעל מחלוקת. שנ' "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה". ושניהם היו בדתן ואבירם. עזות פנים ומחלוקת.
הפושט ידו לחבירו מנין — אמר רבי זעורא
מקבילות: בבלי סנהדרין נח ע״ב · שמות רבה א, כט · תנחומא בובר וארא יז · ילקוט שמעוני שמות רמז קסז · מדרש הגדול שמות ב, יג · רש״י שמות ב, יג
בבבלי בשם ריש לקיש: ״כל המגביה ידו על חבירו, אף על פי שלא הכהו, נקרא רשע״, ובאותה לשון: ״בעי ממחיניה ועד כדון לא מחא יתיה״.
אמ' ריש-לקיש. כל המגביה ידו על חבירו אע'פ שלא הכהו נקרא רשע. שנ' "ויאמר לרשע למה תכה רעיך". הכיתה לא נאמ' אלא "תכה". בעי ממחיניה ועד כדון לא מחא יתיה. אע'פ שלא הכהו נקרא רשע.
"ויאמר לרשע למה תכה רעך". למה הכית לא נאמ' אלא "תכה". מכאן שמשעה שמרים אדם ידו על חבירו להכותו אע'פ שלא הכה אותו נקרא רשע. "רעך". שהוא רשע כיוצא בך. מלמד ששניהם היו רשעים.
רב יהודה, כד הוה משבח לבר נש, הוה קרי עילוי
מקבילות: בבלי שבועות לט ע״א · רמב״ם, הלכות שבועות יא, יח · שולחן ערוך חושן משפט פז, כ
״משבח״ כך בכתב היד; בשאר העדים ״משבע״ — כשהיה משביע אדם, היה קורא עליו ״סורו נא״, כמנהג בית הדין בשעת השבועה (בבלי שבועות לט ע״א).
בכתב יד אחר: ״רב הונא״ תחת רב יהודה.
ואם אמ'. הריני נשבע. העומדים שם אומ' זה לזה. "סורו נא מעל אהלי האנשי' הרשעי' האלה".
דבר אחר: לוה רשע — אילו אומות העולם שהם אוכלין ושותין ולא מברכין
מקבילות: משנה אבות ב, ט · ילקוט שמעוני תהלים רמז תשלה
״לוה רשע״ — האוכל בלי ברכה כלווה מן המקום ואינו פורע, שקודם הברכה הכל של יי.
בילקוט: ״אמר רבי שמעון בן לוי״ תחת ריש לקיש — פתרון מוטעה של ״רשב״ל״.
ר' שמעון או'. הלווה ואינו משלם. אחד לווה מן האדם כלווה מן המקום. שנ' "לווה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן".
אמר רבי לוי: כך עלת על דעתו של הקדוש ברוך הוא ליתן לישראל רגל אחד בכל חודש
מקבילות: פסיקתא דרב כהנא נספח: ביום השמיני עצרת · ילקוט שמעוני פנחס רמז תשפב
בנוסח האחר הסיבה היא מעשה העגל: ״בתמוז היה בדעתו ליתן להם מועד גדול, ועשו להם את העגל, ובטל תמוז ואב ואלול״.
״כל יקבל״ = כל קבל, כנגד (ארמית, כבספר דניאל).
א'ר לוי. בכל חדש וחודש שבקיץ ביקש הק' ליתן לישר' מועד. בניסן נתן להם הפסח. באייר נתן להם פסח קטן. בסיון נתן להם עצרת. בתמוז היה בדעתו ליתן להם מועד גדול ועשו להם את העגל ובטל תמוז ואב ואלול. בא תשרי ופרע להם ראש השנה ויום הכיפורים והחג. א' הקב'ה. לאחירין הוא פורע ושלו אינו נוטל. תן לו יומו. "ביום השמיני עצרת תהיה לכם".
פתיחתא שלישית · זה לעומת זה, והקרבנות פרקליט לירידת גשמים
בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה גַּם אֶת־זֶה לְעֻמַּת־זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים עַל־דִּבְרַת שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם אַחֲרָיו מְאוּמָה(קהלת ז, יד)
״ביום טובה״ נדרש שלש פעמים: יום טובתך (ודברים המבטלים את הגזירה), יום טובתו של חבירך, יום טובתה של תורה; צדיקים ורשעים, עניים ועשירים, גיהנם וגן עדן — זה לעומת זה; והקרבנות פרקליט לירידת גשמים.
״פרקליט״, ״גשמים״ ו״מפני״ (מה ברא) על פי פרמה; ״בנעורת״ כפרמה; הציטוט ״ויצאו וראו… ולא מאותן שכתוב בהן״ הוא תוספת גיליון באוקספורד המאושרת מפרמה
בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה גַּם אֶת זֶה(קהלת ז, יד).
אמר רבי אבא בר כהנא:
אם נזדוגנזדוג — נזדמן, בא לך יום טוב — עשה אותו מיד, דכתיב בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב.
וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה — אמר רבי אבא: ואם נזדווג לך יום רעה — ראה איך לעשות תשובה ולהינצל ממנו.
רבי יודן בשם רבי לעזר:
שלשה הן שמבטלין את הגזירה, ואילו הן: התפילה והצדקה והתשובה.
ושלשתן בפסוק אחד:
וְיִכָּנְעוּ עַמִּי אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם וְיִתְפַּלְלוּ וִיבַקְשׁוּ פָנַי וְיָשֻׁבוּ מִדַּרְכֵיהֶם הָרָעִים וַאֲנִי אֶשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְאֶסְלַח לְחַטָּאתָם וְאֶרְפָּא אֶת אַרְצָם(דברי הימים ב ז, יד).
וְיִתְפַּלְלוּ — זו תפילה.
וִיבַקְשׁוּ פָנַי — זו צדקה, דכתיב אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ(תהלים יז, טו).
וְיָשֻׁובוּ מִדַּרְכֵיהֶם הָרָעִים — זו תשובה.
מה כתיב תמן? וַאֲנִי אֶשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְאֶסְלַח לְחַטָּאתָם.
רבי חונא בשם רבי יוסי: אף שינוי השם ושינוי מעשה.
שינוי השם — מאבינו אברהם: לֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם(בראשית יז, ה).
אברם לא מוליד, אברהם מוליד.
ודכוותיהודכוותיה — וכיוצא בו שָׂרַי אִשְׁתְּךָ(בראשית יז, טו) — שרי לא ילדה, ושרה ילדה.
שינוי מעשה — מאנשי נינוה: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה(יונה ג, י).
ויש אומר:
אף שינוי מקום — מאבינו אברהם: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ(בראשית יב, א), והדרוהדר — ואחר כך וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל(בראשית יב, ב).
רבי מנא אומר: אף התענית, דכתיב יַעַנְךָ יְיָ בְּיוֹם צָרָה(תהלים כ, ב).
אמר רבה בר חמא בר גוריא בשם רב: יפה תענית חלוםיפה תענית חלום — טובה התענית לבטל חלום רע כאש בנעורת.
רב חסדא אמר: ובו ביוםובו ביום — ובלבד שיתענה באותו היום.
ורב יוסף אמר: אפילו בשבת.
גַּם אֶת זֶה לְעֻומַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים — עשה הקדוש ברוך הוא צדיקים ורשעים,
הדא הוא דכתיב:
וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו(בראשית כה, כו).
רבי פנחס, רב חלקיה בשם רבי סימון:
אפילו דופידופי — פגם, הבדל; ובכתבי יד אחרים: דופן — מחיצה לא היה ביניהם, ויצא זה צדיק וזה רשע.
מפני מה ברא הקדוש ברוך הוא צדיקים ורשעים? כדי שיהו מכפרים אילו על אילו,
על שם גַּם אֶת זֶה לְעֻומַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים.
דבר אחר:
בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב — אמר רבי תנחום ברבי חייא:
ביום טובתו של חבירך — היה עמו בטובה.
וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה — אם נזדווג לחבירך יום רעה, ראה היאך לעשות עמו חסד ולהציל אתו ממנו.
כך הייתה אמו של רבי תנחום ברבי חייא עושה:
ביום שהייתה לוקחת לו ליטראליטרא — ליטרה, משקל של כשליש קילוגרם אחת של בשר — לוקחת לו שתים, אחת לו ואחת לעניים;
ביום שהייתה לוקחת לו אגודה אחת של ירק — הייתה לוקחת לו שתים, אחת לו ואחת לעניים.
מפני מה ברא הקדוש ברוך הוא עניים ועשירים? כדי שיהיו מתפרנסין אילו מאילו,
על שם גַּם אֶת זֶה לְעֻומַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים.
דבר אחר:
בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב — אמר רבי אחא:
ביום טובתה של תורה — היה עמה בטובה.
וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה — לכשיגיע אותו היום שכתוב בו פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים וגו׳(ישעיה לג, יד):
תהא מן הרואין ולא מן הנראיןמן הרואין ולא מן הנראין — מן הצופים, לא מן הנענשים;
תהא מטברטי ולא מיקנגריאמטברטי ולא מיקנגריא — מן הצופים, לא מן הלוחמים בחיות;
תהא מאותן שכתיב בהן וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי אֲנָשִׁים(ישעיה סו, כד),
ולא מאותן שכתוב בהן כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם וגו׳.
מפני מה ברא הקדוש ברוך הוא גיהנם וגן עדן? כדי שיהו מצילות זו מזו.
וכמה ריוחריוח — רווח, מרחק יש ביניהם?
רבי יוחנן אומר: כותל.
ורבי חנינא אמר: טפח.
ורבנין אמרין: שתיהן שוות.
אמר רבי לוי:
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בניי, אותם הקרבנות שהכתבתי לכם בתורה — היו זהירים בהן,
שאין פרקליטפרקליט — סניגור, מליץ יושר טוב לירידת גשמים יותר מן הקרבנות.
לפיכך צריך הכתוב לומר: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת וגו׳(במדבר כט, לה).
מקבילות והערות · ג
ביום טובה היה בטוב — אמר רבי אבא בר כהנא
מקבילות: קהלת רבה ז, יד · קהלת זוטא ז, יד · ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקעה
בקהלת רבה: ״רבי ברכיה ורבי אבא בר כהנא״; ״איך לעשות תשובה שתנצל מדינה של גהינם״.
"ביום טובה היה בטוב". ר' ברכיה ור' אבא בר כהנא אמ'. אם נזדמן לך יום טוב תהא עושה אותו מיד. מה טעם. "ביום טובה היה בטוב. וביום רעה ראה". איך לעשות תשובה. שתנצל מדינה של גהינם.
"ביום טובה היה בטוב". אמ' ר' אחא בר כהנא. אם בא לך יום טוב היה בטובה. ואם בא לך יום רעה ראה איך לעשות תשובה ולהמלט ממנה.
רבי יודן בשם רבי לעזר: שלשה הן שמבטלין את הגזירה
מקבילות: ירושלמי תענית ב, א (סה ע״ב) · ירושלמי סנהדרין י, ב (כח ע״ג) · בבלי ראש השנה טז ע״ב · בראשית רבה מד, יב · קהלת רבה ה, ו · קהלת רבה ז, יד · תנחומא נח ח · תנחומא בובר נח יג · פסיקתא רבתי מד · מנורת המאור סימן קא
בבבלי: ״ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם: צדקה, צעקה, שינוי השם ושינוי מעשה״.
אמ' ר' לעזר. שלשה דברים מבטלין את הגזירה קשה. ואילו הן. תפילה וצדקה ותשובה. ושלשתן בפסוק אחד. "ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו". זו תפילה. "ויבקשו פניי". זו צדקה. כמה דאת אמר "אני בצדק אחזה פניך". "וישובו מדרכיהם הרעים". זו תשובה. אם עשו כן מה כת' תמן. "ואני אשמע השמים ואסלח לחטאתם וארפא את ארצם".
ר' יודן בש' ר' אליעזר. שלשה דברים מבטלין גזירות רעות. ואילו הן התפילה והצדקה והתשובה. ושלשתן נאמ' בפסוק אחד. "ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם". והתפללו דר' הבית. זו תפילה. "ובקשו פני". זו צדקה. היך דאת אמ'. "אני בצדק אחזה פניך". "וישובו איש מדרכו הרע'". זו תשובה. ואחר כך. "ואסלח לעונם וארפא את ארצם".
דא'ר יודן בשם ר' אליעזר. ג' דברים מבטלין גזרות רעות. אלו הן. תפלה וצדקה ותשובה. ושלשתן בפסוק אחד. הה'ד "ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהן ויתפללו". זו תפלה. "ויבקשו את פני". זו צדקה. הכד'א "אני בצדק אחזה פניך". "וישובו מדרכם הרעה". זו תשובה. ואחר כך "ואני אשמע מן השמים".
א'ר יודן בשם ר' אלעזר. ג' דברים מבטלין הגזרה. תפלה ותשובה וצדקה. ושלשתן בפסוק אחד. הה'ד "ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו". זו תפלה. "ויבקשו פני". זו צדקה. הכד'א "אני בצדק אחזה פניך". "וישובו מדרכם הרעה". זו תשובה. למה. "גם את זה לעמת זה עשה האלהים".
תנו רבנן. שלשה דברים מבטלים גזירה רעה ואילו הן. תשובה תפילה וצדקה. ושלשתן בפסוק אחד. שנ' "ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהן ויתפללו" זו תפילה. "ויבקשו פני" זו צדקה. שנ' "אני בצדק אחזה פניך". "וישובו מדרכם הרעים" זו תשובה. לכך נאמ' "שובה ישר' עד יי אלהיך".
דאמ' ר' יהודה בר שלום בשם ר' אלעזר. שלשה דברים מבטלין גזירה קשה. ואלו הן. תשובה ותפלה וצדקה. א'ר הונא בשם ר' יוסי. אף שינוי השם ומעשים טובים.
רבי חונא בשם רבי יוסי: אף שינוי השם ושינוי מעשה
מקבילות: ירושלמי שבת ו, ט · בבלי ראש השנה טז ע״ב · בראשית רבה מד, יב · קהלת רבה ה, ו · קהלת זוטא ה, ו · תנחומא נח ח
בבראשית רבה ״רב הונא בר רב יוסף״; בקהלת רבה ״רבי חייא ורבי יוסי״.
אברם ושרי לא ילדו — אברהם ושרה ילדו.
ר' הונא בש' ר' יוסף. אף שינוי השם ומעשה טוב. שינוי השם מאברהם. "ולא יקרא עוד שמך אברם וה' שמ' אברהם". מעשה טוב מאנשי נינוה. "וירא אלים את מעשיהם כי שבו מדרכ' הרע'". ויש אומ'. אף שינוי מקום. "ויאמר יי אל אברם לך לך מא'".
ר' חייא ור' יוסי או'. אף שנוי השם ושנוי מעשה. ויש או'. אף שנוי מקום. דכת' "ויאמר י'י אל אברם לך לך" "ואעשך לגוי גדול". שנוי השם מאברהם אבינו. שנ' "והיה שמך אברהם". אברם אינו מוליד. אברהם מוליד. שרי אינה יולדת. שרה יולדת. שנוי מעשה מן נינוה. שנ' "וירא י'י את מעשיהם". את שקם ואת תעניתם אין כת' כאן. אלא "את מעשיהם כי שבו".
ר' אמי אמ'. אף תענית. שנ' "יענך י'י ביום צרה". ר' אחא אמ'. אף שינוי השם ושינוי מעשה ושינוי מקום.
א'ר יצחק. ארבעה דברים מקרעין גזר דינו שלאדם ואלו הן. צדקה וצעקה שינוי השם ושינוי מעשה. צדקה. דכת' "וצדקה תציל ממות". צעקה. דכת' "ויצעקו אל יי'י בצר להם ממצוק' יצילם". שינוי השם. דכת' "ויאמ' אלה' אל אברה' שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמ'". וכת' "וברכתי אותה וגם נתתי לך ממנה בן". שינוי מעשה. דכת' "וירא אלהים את מעשיהם כי שבו" "איש מדרכו הרעה". ויש או'. אף שינוי מעשה ושינוי מקום. שנ' "לך לך מאר' וממ'" וג' "ואעשך לגוי גדול" וג'. ואידך. ההוא זכותא דארץ-ישראל הוא דאהניא ליה.
רבי מנא אומר: אף התענית — יפה תענית חלום כאש בנעורת
מקבילות: בבלי שבת יא ע״א · בבלי תענית יב ע״ב · בראשית רבה מד, יב · קהלת רבה ה, ו · תנחומא בראשית ב
בבבלי: ״אמר רבה בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב״; ״ובו ביום״ — ובלבד שיתענה באותו היום; ״ואפילו בשבת״.
ר' מנא אמ'. אף התענית. שנ'. "יענך יי ביום צרה". רבא בר מחסיא ר' חמא בר גוריון בש' רב. התענית לחלום כאש בנעורת. אמ' רב יוסף. ובו ביום ואפילו בשבת.
ואמ' רבה בר מחסיה אמ' רב חמא בר גוריא אמ' רב. הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו. שנא' "לדעת כי אני יי'י מקדשכם".
אבא בר מחסיא א'ר חמא בר גוריא. יפה תענית לחלום כאש בנעורת. אמ' רב חסדא. ובו ביום. א'ר יוחנן. אפי' בשבת.
גם את זה לעומת זה — עשה הקדוש ברוך הוא צדיקים ורשעים
מקבילות: בבלי חגיגה טו ע״א · קהלת זוטא ז, יד · ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקעה
״אפילו דופי לא היה ביניהם״ — בכתבי יד אחרים ״דופן״: אפילו מחיצה לא הייתה ביניהם, שנולדו בשליא אחת.
בקהלת זוטא: ״כדי שיזכרו אילו את אילו״ תחת ״שיהו מכפרים״.
"גם את זה לעומת זה". הה'ד "ואחרי כן יצא אחיו". אמ' ר' פנחס בר כהנא בשם ר' סימון. אפי' דופי לא היה בהם. שלא תאמ'. גר הוא. חלק הוא. הוא. זה צדיק וזה רשע. ומפניה מה ברא הב'ה צדיקים ורשעים. כדי שיזכרו אילו את אילו.
דבר אחר: ביום טובה היה בטוב — אמר רבי תנחום ברבי חייא
מקבילות: ויקרא רבה לד, ה · קהלת רבה ז, יד · תנחומא משפטים טו · תנחומא בובר משפטים ח · תנחומא ילמדנו ראה · ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקעה
בקהלת רבה ר׳ תנחום עצמו עושה כן; בויקרא רבה: ״ואל תכניס בו עין רעה״.
העניים מתפרנסים מן העשירים בגוף, והעשירים מן העניים — במצוות הצדקה.
ר' תנחום בר' חייא פתר קריה בעניים ובעשירים. ביום טובתן של חברך שמח עמו. "וביום רעה ראה". היאך לפרנס את העניים שתקבל עליהם שכר. כך היה ר' תנחום עושה. אם היה למוד לקח ליט' בשר היה לוקח שתים. אחת חלקו ואחת לעניים. שתי אגודות של ירק. אחת לו ואחת לעניים. "גם את זה לעמת זה עשה האלהים". אלו עניים ועשירים. כדי שיזכו אלו באלו.
ר' תנחום בר' חייה בש' ר' חמא פתח. "ביום טובה היה בטוב". אמ' ר' תנחום בר' חייה. ביום טובתו שלחבירך חייה עמו ואל תכניס בו עין רעה. א' ר' אחא. "ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה". אם באת רעה לחבירך הוי מסתכל בו היאך לזכות בו. ר' תנחום בר' חייה כך היה עושה. הייתה לו אמו לוקחת לו אגודה שלירק מן השוק היתה לוקחת לו שתים. אחת לו ואחת לעניים. על שם "גם את זה לעומת זה עשה האלה'ים". עניים ועשירים. כדי שיהו זכים אילו עם אילו.
ומפני מה ברא הקב'ה עניים ועשירים. כדי שיזכו אלו עם אלו. וכדי שיתפרנסו אלו מאלו. וכדי שיכפרו אלו על אלו. על שום "גם את זה לעומת זה עשה האלהים". לפיכך הוא אומ' "כי יהיה בך אביון" וג'.
דבר אחר: ביום טובה — אמר רבי אחא: ביום טובתה של תורה
מקבילות: בבלי חגיגה טו ע״א · קהלת רבה ז, יד · קהלת זוטא ז, יד · ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקעה · ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקעו · ערוך, ערך טברירי · אור זרוע, אלפא ביתא סימן יז
״תהא מטברטי ולא מיקנגריא״ חסר בקהלת רבה ובקהלת זוטא; בערוך בשם הפסיקתא: ״מטברירי ולא מקנוניא״.
״מצילות זו מזו״ — בכתבי יד אחרים ״מציצות זו בזו״.
ר' אחא פתר קריה בתורה. בשמחתה תשמח. תהא מן הרואין שכת' בהן "ויצאו תראו בפגרי האנשים". ולא מן הנראים שכת' בהן "כי תולעתם לא תמות". "גם את זה לעמת זה". זה גהינם וגן עדן. כמה ביניהן. טפח. ר' יוחנן אמ'. כותל. ורבנין אמרין. שתיהן שוות. כדי שיהיו מצילות זו מזו.
ד'א. "ביום טובה היה בטוב". ביום טובתה של תורה היה בטובה. "וביום רעה ראה". לכשיגיע אותו היום. שנ' "פחדו בציון חטאים". היה מן הרואה ולא מן הנראים. ומפני מה ברא הב'ה גן עדן וגיהנם. כדי שתהא זו מצלת מזו. וכמה ריוח יש ביניהם. ר' יוחנן אומ'. כותל. ור' אחא אמ'. טפח. ורבנ' אמרי. שתי-הו שבות.
אמר רבי לוי: אותם הקרבנות — שאין פרקליט טוב לירידת גשמים
מקבילות: קהלת רבה ז, יד
בקהלת רבה בשם רבי לוי: ״לא בראתי פרקליט טוב לגשמים אלא יום שמיני עצרת״ — ומכאן ההשלמה ״גשמים״.
בכתב יד אחר של הפסיקתא נשנה המאמר אחרי ״כי רוצה יי בעמו״.
ר' לוי פתר קריה בימים טובים שנתתי לך. תהא שמח ומשמח להב'ה בקרבנות. אם תבא שנה בצורת נפיק לכרמך חמי וחדי. חמי את לזיתך וחדי. אמ' הב'ה. לא בראתי פרקליט טוב לגשמים אלא יום שמיני עצרת. הה'ד "ביום שמיני עצרת".
פתיחתא רביעית · שבעה ושמונה, ושבעת ימי החג ושמיני עצרת
תֶּן־חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה כִּי לֹא תֵדַע מַה־יִּהְיֶה רָעָה עַל־הָאָרֶץ(קהלת יא, ב)
שבעה ושמונה: שבת ומילה, דור משה ודור יהושע, פסח והחג, הנשיאים, המילואים, נידה ומילה, ושבעת ימי החג ושמיני עצרת.
דברי רבי נחמיה על ״תן חלק לשבעה״ חסרים באוקספורד (סימן חסר בכתב היד) והושלמו מפרמה; ״נשיא לבני מנשה — ביום השמיני״ מובא כסדר כתב היד; ״שמונת ימי החג״ — תיקון יד שנייה באוקספורד, כפרמה; ״בשם רבי יהודה״ מסומן בכתב היד כמשובש (בנספח: ״בשם רבי מאיר״) והושאר; ״ביום השמיני״ שבדרשת הנידה זוהה כויקרא יב, ג על פי פרמה
תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמנָה(קהלת יא, ב).
רבי ליעזר ורבי נחמיה ורבי יהושע.
ורבי ליעזר אמר:
תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה — זו שבת, דכתיב וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי(שמות טז, כז) — שבת.
וְגַם לִשְׁמוֹנָה — זו מילה, דכתיב וַיָּשֶׂם פָּנָיו בֵּין בִּרְכָּיו(מלכים א יח, מב).
אמר אליהו לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם,
אילו לא נשתייר לישראל אלא שתי מצות האילוהאילו — האלה בלבד — כדי היא זכותןכדי היא זכותן — די בזכותן שירדו להן גשמים.
ורבי נחמיה אמר:
תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה — זה דור שמל משה לשבעה.
וְגַם לִשְׁמוֹנָה — זה דור שמל יהושע לשמנה.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה רבך מלן לשבעה, ואת מוהלן לשמונה?
בָּעֵת הַהִיא אָמַר יְיָ אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻורִים וגו׳(יהושע ה, ב) —
לברית שנית את מוהלן; לברית שלישית אין את מוהלן.
ורבי יהושע אמר:
תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה — אילו שבעת ימי פסח.
וְגַם לִשְׁמוֹנָה — אילו שמונת ימי החג.
כשהוא אומר וְגַם — לרבות את העצרת ואת ראש השנה ואת יום הכיפורים.
רבי סימון פתר קריא בנשיאים:
תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה — בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם(במדבר ז, מח).
וְגַם לִשְׁמנָה — נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי(במדבר ז, נד).
ורבי עזריה בשם רבי יהודה ברבי סימון פתר קריא במילואיםבמילואים — בשבעת ימי המילואים — ימי חנוכת הכהנים והמשכן:
תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה — כִּי שִׁבְעַה יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְם(ויקרא ח, לג).
וְגַם לִשְׁמנָה — וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה(ויקרא ט, א).
רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יהודה פתר קריא בנידה:
תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה — אילו שבעה ימי נידה.
וְגַם לִשְׁמנָה — אילו שמונה ימי מילה.
אמר הקדוש ברוך הוא: אם שימרת שבעת ימי נידה כראוי — הרי אני נותן לכם בן זכר, ואת מוהלו לשמונה:
בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי(ויקרא יב, ג).
רבי לוי אמר:
תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה — אילו שבעת ימי החג.
וְגַם לִשְׁמוֹנָה —
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה וגו׳(במדבר כט, לה).
מקבילות והערות · ד
תן חלק לשבעה וגם לשמנה — רבי ליעזר: זו שבת… זו מילה
מקבילות: בבלי עירובין מ ע״ב · ויקרא רבה יד, ז · קהלת רבה יא, ב · פסיקתא דרב כהנא נספח: ביום השמיני עצרת · ילקוט שמעוני תזריע רמז תקמז · ילקוט שמעוני פנחס רמז תשפב · ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקפט · מדרש הגדול ויקרא יב
בקהלת רבה: ״ויהי בשביעית״ (מלכים א יח, מד) — ומשם ״שבת״; ״וישם פניו בין ברכיו״ — רמז למילה.
בבבלי: ״שבעה — אלו שבעת ימי בראשית״.
"תן חלק לשבעה וגם לשמונה". ר' אליעזר ור' יהושע. ר' אליעזר או'. "תן חלק לשבעה". אלו ז' ימי השבת. כד'א "ויהי בשביעית". ביום השבת. "וגם לשמונה". אלו ח' ימי המילה. דכת' "וישם פניו בין ברכיו". ולמה "בין ברכיו". אלא אמ' לפני הב'ה. רבונו של עולם. אפי' אין ביד בניך אלא זכות שתי מצות אלו שבת ומילה כדי הוא שתרחם עליהם.
מיתיבי. "תן חלק לשבעה וגם לשמנה". ר' אליעזר אומ'. שבעה. אלו שבעת ימי בראשית. שמנה. אילו שמנת ימי מילה. ר' יהושע אומ'. שבעה. אילו שבעת ימי הפסח. שמנה. אילו שמנת ימי החג. וכשהוא אומ' "וגם" לרבות עצרת וראש השנה ויום הכיפורים.
ורבי נחמיה אמר: זה דור שמל משה לשבעה
מקבילות: קהלת רבה יא, ב · ילקוט שמעוני תזריע רמז תקמז · ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקפט · ילקוט שמעוני יהושע רמז טו · אור זרוע, אלפא ביתא סימן ל
בקהלת רבה בשם רבי עזריה; ומשם ההשלמה ״זה דור שמל משה לשבעה״.
מאברהם עד משה שבעה דורות, ויהושע דור שמיני; ״לברית שלישית אין את מוהלן״ — מכאן ואילך ימולו לשמונה.
ד'א. ר' עזריה או'. "תן חלק לשבעה". זה דור שמל משה לשבעה. "וגם לשמונה". אלו ימים שמל יהושע לשמונה. דכת' "בעת ההיא אמר י'י אל יהושע מול את בני ישראל שנית". מלמד שמלן בראשונה. "ויעש לו יהושע". א'ר לוי. שעשה אותה גבעה ערלות.
ורבי יהושע אמר: אילו שבעת ימי פסח… אילו שמונת ימי החג
מקבילות: בבלי עירובין מ ע״ב · קהלת רבה יא, ב
״וגם״ — ריבוי: לרבות את העצרת, ראש השנה ויום הכיפורים.
ר' יהושע או'. "תן חלק לשבעה". אלו ז' ימי הפסח. "וגם לשמונה". אלו ח' ימי החג. ומנין לרבות עצרת וראש השנה ויום הכפורים. ת'ל "וגם" "וגם" רבויין.
ר' יהושע אומ'. שבעה. אילו שבעת ימי הפסח. שמנה. אילו שמנת ימי החג. וכשהוא אומ' "וגם" לרבות עצרת וראש השנה ויום הכיפורים.
רבי סימון פתר קריא בנשיאים… ורבי עזריה במילואים
מקבילות: קהלת רבה יא, ב · ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקפט · מדרש הגדול ויקרא יב
בקהלת רבה: הנשיאים בשם רבי נחמיה, המילואים בשם רבי יהודה.
אפרים ומנשה שבט אחד (יוסף), ובכל זאת ניתן לכל אחד יום משלו.
ד'א. ר' נחמיה פתר קריה בנשיאים. "תן חלק לשבעה". דכת' "ביום השביעי נשיא לבני אפרים". "וגם לשמונה". דכת' "ביום השמיני נשיא לבני מנשה". ד'א. ר' יהודה פתר קריה במלואים. "תן חלק לשבעה". אלו ז' ימי המלואים. "וגם לשמנה". "ויהי ביום השמיני".
רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יהודה פתר קריא בנידה
מקבילות: ויקרא רבה יד, ז · קהלת רבה יא, ב · פסיקתא דרב כהנא נספח: ביום השמיני עצרת · ילקוט שמעוני תזריע רמז תקמז · מדרש הגדול ויקרא יב
בקהלת רבה בשם רבי הונא; בנוסח האחר ״בשם רבי מאיר״.
מצות המילה ״ביום השמיני״ כתובה מיד אחרי דין ימי הנידה (ויקרא יב, ב–ג).
"תן חלק לשבעה וגם לשמנה". "תן חלק לשבעה" אילו שבעת ימי נידה. "וגם לשמנה" אילו שמנת ימי מילה. אמ' הקב'ה. אם שימרת ימי נידה אני נותן לך בן ואתה מלו לשמנה. "ביום השמיני ימל בשר ערלתו".
ד'א. ר' הונא או'. "תן חלק לשבעה". אלו ז' ימי נדה. "וגם לשמונה". אלו ח' ימי מילה. שנ' "ביום השמיני ימול בשר ערלתו".
ד'א. מהו "תן חלק לשבע'". א'ר יהוד' בר' סימן בשם ר' מאיר. אם נתתה חלק לשבעת ימי הנדה את זוכה שאתן לך בן ואת מוהלו לשמונה.
רבי לוי אמר: תן חלק לשבעה — אילו שבעת ימי החג
מקבילות: קהלת רבה יא, ב · פסיקתא דרב כהנא נספח: ביום השמיני עצרת
בקהלת רבה: ״ז׳ ימי סוכה״.
ר' לוי אמ'. "תן חלק לשבעה". אלו ז' ימי סוכה. "וגם לשמונה". "ביום השמיני עצרת".
ד'א. מהו "תן חלק לש'". א'ר לוי. תן חלק לשבעת ימי החג. "וג' לש'". הזהיר הקב'ה אף בקדושת יום השמיני. "ביום השמיני".
פתיחתא חמישית · קצרה · רוצה הקדוש ברוך הוא בקרבנותיהם של ישראל
כִּי־רוֹצֶה יְיָ בְּעַמּוֹ יְפָאֵר עֲנָוִים בִּישׁוּעָה(תהלים קמט, ד)
רוצה הקדוש ברוך הוא בקרבנותיהם של ישראל — ואין ״ישועה״ אלא קרבן.
שתי מלים חסרות בכתב היד (סימן חסר) הושלמו
כִּי רוֹצֶה יְיָ בְּעַמּוֹ יְפָאֵר עֲנָוִים בִּישׁוּעָה(תהלים קמט, ד).
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: רוצה הוא הקדוש ברוך הוא בקרבנותיהם של ישראל.
יְפָאֵר עֲנָוִים בִּישׁוּעָה — ואין ישועה אלא קרבן,
כמה דאת אומר וַיִּשַׁע יְיָ אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ(בראשית ד, ד).
כִּי רוֹצֶה יְיָ בְּעַמּוֹ — רוצה הוא הקדוש ברוך הוא בקרבנותיהם של ישראל.
לפיכך משה מזהיר את ישראל: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי(במדבר כט, לה).
מקבילות והערות · ה
כי רוצה יי בעמו — רוצה הוא הקדוש ברוך הוא בקרבנותיהם של ישראל
״לפיכך משה מזהיר״ — על המשך הפסוק: ״והקרבתם עולה… פר אחד איל אחד״ (במדבר כט, לו).
לדרשה זו לא נמצאה מקבילה.
חלק ב
גוף הדרשה
דרשת הפסוק · ״ביום השמיני״ · שמיני: רגל, פייס, קרבן וברכה בפני עצמו
משפט הפתיחה של רבי יוחנן חסר באוקספורד (שמתחיל ״רגל בפני עצמו״) והושלם מכתב יד פריז, כי״ח H 47A (שבקובץ החילופים), בהסכמת פרמה — שמוסיף ״שיר בפני עצמו״, ולא נכלל
אמר רבי יוחנן: שמיני — רגל בפני עצמו, פייספייס — הגרלה בין הכהנים על העבודה בפני עצמו, קרבן בפני עצמו, ברכה בפני עצמה.
רגל בפני עצמו — אמר רבי בון: בכולם כתיב וּבַיּוֹם(במדבר כט, יז), וכאן כתיב בַּיּוֹם(במדבר כט, לה);
מכאן שהוא רגל בפני עצמו.
פייס בפני עצמו — דתנינן: בשמיני חזרו לפייס ברגלים(משנה סוכה ה, ו).
קרבן בפני עצמו — פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד(במדבר כט, לו).
ברכה בפני עצמה — אמר רבי אילא: מכאן שהוא טעון זמןטעון זמן — חייב בברכת שהחיינו.
תוספת שבנוסחים אחרים
תוספת · תנחומא פינחס יז · ״לכם״ — השמחה והמועדות נאים לישראל; והגוי ששאל את רבי עקיבא על ״חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי״; אחרי סעיף ו.
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם(במדבר כט, לה) — מהו לָכֶם?
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל:
השמחה נאה לכם,
ראשי חדשים נאים לכם,
המועדות נאים לכם;
לכך נאמר תִּהְיֶה לָכֶם.
שאל גוי אחד את רבי עקיבא, אמר לו: למה אתם עושים מועדות?
לא כך אמר לכם הקדוש ברוך הוא: חׇדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי(ישעיה א, יד)?
אמר לו רבי עקיבא: אילו אמר חדשי ומועדי שנאה נפשי — היית אומר;
אלא לא אמר אלא חׇדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם —
בשביל אותן מועדות שעשה ירבעם,
שנאמר וַיַּעַשׂ יָרׇבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ וגו׳(מלכים א יב, לב),
וכתיב וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה(מלכים א יב, לג) בביתאל בחמשה עשר יום לחדש השמיני בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָה מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר.
אבל המועדות האלו אינן בטילין לעולם, ולא החדשים. למה? שהן להקדוש ברוך הוא,
שנאמר אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְיָ(ויקרא כג, ד), וכן אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי(ויקרא כג, ב), וכן וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹועֲדֵי יְיָ(ויקרא כג, מד).
ולכך אינן עתידין ליבטל, ועליהם נאמר:
סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִים בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר(תהלים קיא, ח).
מקבילות והערות · ו
אמר רבי יוחנן: שמיני — רגל בפני עצמו, פייס בפני עצמו
מקבילות: משנה סוכה ה, ו · ירושלמי סוכה ה, ז · ירושלמי חגיגה א, ו · בבלי סוכה מח ע״א · בבלי יומא ג ע״א · בבלי ראש השנה ד ע״ב · בבלי חגיגה יז ע״א · פסיקתא דרב כהנא נספח: ביום השמיני עצרת
בבבלי: ״פז״ר קש״ב״ — פייס, זמן, רגל, קרבן, שיר, ברכה; ו״שיר בפני עצמו״ נוסף כאן גם בכתב יד פרמה.
״טעון זמן״ — חייב בברכת שהחיינו.
אמ' ר' יוחנן. ותני כן. שמיני רגל בפני עצמו. פייס בפני עצמו. ברכה בפני עצמה. קרבן בפני עצמו. רגל. דאמ' ר' אבין בשם ר' אחא. כולהם כת' "וביום" וכאן כת' "ביום". ללמדך שהוא רגל בפני עצמו. פייס. אמ' ר' יוסה. מתנית' אמרה כן. בשמיני חזרו לפייס כרגלים. ברכה. אמ' אילא. זמן. קרבן. "פר אחד איל אחד".
אמ' ר' יוחנן. ותני כן. שמיני רגל בפני עצמו. פייס בפני עצמו. ברכה בפני עצמה. קרבן בפני עצמו. רגל. דאמ' ר' אבון בשם ר' אחא. בכולהם כת' "וביום" וכאן כת' "ביום". ללמדך שהוא רגל בפני עצמו.
מאי הואי עלה. רב נחמן בר יצחק אמ'. אומ' זמן. רב ששת אמ'. אין אומ' זמן. תנא כוותיה דרב נחמן. פייס בפני עצמו. זמן בפני עצמו. רגל בפני עצמו. לענין אנינות. קרבן בפני עצמו. שיר בפני עצמו. ברכה בפני עצמה.
ביום הראשון ששה כהנים מקריבים שנים שנים והשאר אחד אחד. בשיני חמשה מקריבין שנים שנים והשאר אחד אחד. בשלישי ארבעה מקריבים שנים שנים והשאר אחד אחד. ברביעי שלושה מקריבים שנים שנים והשאר אחד אחד. בחמישי שנים מקריבים שנים שנים והשאר אחד אחד. בשישי אחד מקריב שנים שנים והשאר אחד אחד. בשביעי כולם שוים. בשמיני חזרו לפייס כרגלים.
ולמה היטריחה עליו התורה שיכנס בתוך ביתו ביום השמיני. שרגל בפני עצמו. ורבנין אומר'. יום השמיני רגל בפני עצמו. פייס בפני עצמו. קרבן בפני עצמו. טעון ברכה לעצמו. מה הוא טעון ברכה. א'ר אלע'. להזכיר בו זמן. תדע לך שהוא מועד בפני עצמו. א'ר אבון הלוי א'ר אחא. בכל ימות החג כתיב "וביום" "וביום" ובזה כתי' "ביום". להודיעך שמועד בפני עצמו. מנין. ממה שכת' בעינין. "ביום השמיני עצרת תהיה לכם".
דרשת הפסוק · הלכה · הלכות היציאה מן הסוכה וקידוש ליל שמיני
המשנה ״סוכה שבעה כיצד״; פוסל סוכתו מבעוד יום ומקדש בתוך ביתו; קידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר; מי שסוכתו עריבה עליו.
״גמר מלאכל… סוכתו״ ו״תמן תנינן״ על פי פרמה; ״אחר״ במקום ״אחד״ של כתב היד (חילוף ד/ר)
תמן תנינן: סוכה שבעה כיצד? גמר מלאכלמלאכל — מלאכול — לא יתיר את סוכתו; אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה, בשביל כבוד יום טוב האחרון(משנה סוכה ד, ח).
רבי אבא בר כהנא, רב חייא בר אשי בשם רב: צריך לפסול את סוכתו מבעוד יוםלפסול את סוכתו מבעוד יום — לעשותה פסולה לפני כניסת החג.
דאמר רבי יהושע בן לוי:
צריך אדם לקדש בלילי יום טוב האחרון בתוך ביתו.
רבי יעקב בר אחא בשם רבי שמואל אמר:
קידש בבית הזה ונמלךונמלך — וחזר בו, והחליט אחרת לאכל בבית אחר — צריך לקדש פעם שנייה.
רבי אחא, רבי חננא בשם רבי הושעיה: מי שסוכתו עריבה עליו —
הרי זה מקדש בלילי יום טוב האחרון בתוך ביתו, ועולה ואוכל בתוך סוכתו, ואינו צריך לקדש פעם שנייה.
אמר רבי אבון:
אתייאאתייא — באה, הולכת כשיטת דשמואל בר חייא וכרבי הושעיה וכרבי יהושע בן לוי.
אמר רבי מנא: ולא פליגיןולא פליגין — ואינם חולקים:
מן דאמר שמואלמן דאמר שמואל — מה שאמר שמואל — כשהיה בדעתו לאכול בבית אחר;
ומאן דאמר רבי יהושע בן לוי — כשאין דעתו לאכול בבית אחר.
תוספת שבנוסחים אחרים
תוספת · תנחומא פינחס טו · ״ילמדנו״: מהו לאכול בחג חוץ לסוכה; למה נפטרים מן הסוכה ביום טוב האחרון — כדי להתפלל על הגשמים בלב שלם, ובכל זאת הוא עולה לימות החג; אחרי סעיף ז.
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם(במדבר כט, לה).
ילמדנו רבינו: מהו לאכול בחג חוץ לסוכה?
כך שנו רבותינו: רבי אליעזר אומר: ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכל בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה; וחכמים אומרים: אין לדבר קצבה, חוץ מלילי יום הראשון בלבד(משנה סוכה ב, ו).
ולמה התירו חכמים להיפטר מן הסוכה ביום טוב האחרון?
אלא כל שבעת ימי החג היו מתפללים לטללים,
וביום טוב האחרון של חג הן מתפללין על הגשמים —
לכך נפטרין מן הסוכה, כדי שיתפללו על הגשמים בלבב שלם.
אף על פי כן, יום טוב האחרון עולה לימות החג. למה?
שכך כתיב: עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם.
מקבילות והערות · ז
תמן תנינן: סוכה שבעה כיצד — רבי אבא בר כהנא: צריך לפסול את סוכתו
מקבילות: משנה סוכה ד, ח · ירושלמי סוכה ד, ה (נד ע״ג) · ירושלמי ברכות ו, ו (י ע״ד) · בבלי סוכה מח ע״א · בבלי פסחים ק ע״ב · פסיקתא דרב כהנא נספח: ביום השמיני עצרת
בירושלמי: ״אמר רבי אבון: ולא פליגין — מה דאמר רב… מה דאמר שמואל״, ו״אמר רבי מנא: אתיא דשמואל כרבי חייה, ודרבי הושעיה כרבי יהושע בן לוי״ — שני המאמרים מיוחסים בהפך, ו״שמואל בר חייא״ שבכתב היד הוא כנראה ״דשמואל כר׳ חייה״.
לפסול את הסוכה מבעוד יום — כדי שיהא ניכר שאינו מוסיף על שבעת הימים; המקדש בביתו ועולה לאכול בסוכתו אינו צריך לפסלה.
"סוכה שבעה כיצד. גמר מלוכל לא יתיר את סוכתו אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלן בשביל כבוד יום טוב האחרון". ר' אבא בר כהנא רב חייה בר אשי בשם רב. צריך אדם לפסול סוכתו מבעוד יום. ר' יהושע בן לוי אמ'. צריך לקדש בתוך ביתו. ר' יעקב בר אחא בשם שמואל. קידש בבית זה ונמלך לוכל בבית אחר מקדש. ר' אחא ר' חיננא בשם רב. מי שסוכתו עריבה עליו מקדש בלילי יום טוב האחרון בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו. אמ' ר' אבון. ולא פליגין. מה דאמ' רב. בשלא היה בדעתו לוכל בבית אחר. מה דאמ' שמואל. בשהיה בדעתו לוכל בבית אחר.
תמן תנינן. סוכה שבעה כיצד. גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה בשביל כבוד יום טוב האחרון. ר' אבא בר כהנא רב חייא בר אשי בשם רב. צריך אדם לפסול סוכתו מבעוד יום. ר' יהושע בן לוי אמ'. צריך לקדש בתוך ביתו. ר' יעקב בר אחא בשם שמואל. קידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר צריך לקדש. ר' אחא ר' חיננא בשם ר'. מי שסוכתו עריבה עליו מקדש לילי יום טוב האחרון בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו. אמ' ר' אבין. ולא פליגין. מה דמר רב בשלא היה בדעתו לאכול בבית אחר. ומה דמר שמואל בשהיה בדעתו לאכול בבית אחר. אמ' ר' מנא. אתיא דשמואל כר' חייא ודר' הושעי' כר' יהושע בן לוי. אמ' ר' אמי. זאת אומרת שנחלקין.
אמ' ר' אבון. ולא פליגין. מן דמר רב שלא היה בדעתו לאכל בבית אחר. ומן דמר שמואל בשהיה בדעתו לאכל בבית אחר. אמ' ר' מנא. אתייה דשמואל כר' חייה דר' הושעיא כר' יהושע בן לוי. אמ' ר' אימי. זאת אומרת שנחלקין בפיר'.
דרשת הפסוק · משל הבנות · למה עצרת החג סמוכה: משל המלך ובנותיו הנשואות
ראויה היתה עצרת של חג להיות רחוקה חמשים יום כעצרת של פסח; משל המלך ובנותיו הנשואות בקרוב וברחוק — בפסח הדרכים נוחות, בחג טרחות דרכים קשה: אני ואתם נשמח יום אחד.
המשל בכתב היד קטוע (חסר צד הבנות הרחוקות); ״רחוקה״ — השלמת יד שנייה באוקספורד; לפסקה זו אין נוסח בפרמה
דאמר רבי יהושע בן לוי:
ראויה היתה עצרת של חג להיות רחוקה חמשים יום.
מושלו משל, למה הדבר דומה?
למלך שהיו לו בנות נשואות במקום קרוב, ובנות נשואות במקום רחוק.
אילו שנשואות במקום קרוב — אית ביומיא דייזלון וייתוןאית ביומיא דייזלון וייתון — יש די ימים ללכת ולבוא.
אמר המלך: אני ואתם נשמח יום אחד.
כך בפסח: על ידי שישראל יוצאין מן החורף לקייץ, ואינה טרחות דרכיםטרחות דרכים — טורח הדרכים, קושי הדרך קשה —
לפיכך היא רחוקה ממנו חמשים יום, דאית ביומיא דייזלון וייתון.
אבל בחג: על ידי שישראל נכנסין מן הקיץ לחורף, וטרחות דרכים קשה —
לפיכך אינה רחוקה ממנו חמשים, דלית ביומיא דאזלון וייתוןדלית ביומיא דאזלון וייתון — שאין די ימים ללכת ולבוא.
אמר הקדוש ברוך הוא: אני ואתם נשמח יום אחד.
לפיכך צריך לומר: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם(במדבר כט, לה).
תוספת שבנוסחים אחרים
תוספת · שיר השירים רבה ז, ב · שני סוחרים הפותחים חנויותיהם זה אחר זה; ״בנעלים״ — שתי נעילות: בפסח ישראל יוצאים לשדה, ובחג יי פותח אוצרות הגשמים; אחרי סעיף ח. בכתבי יד אחרים של הפסיקתא ובנוסחה האחרת היא באה במקום זה.
דבר אחר: מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים(שיר השירים ז, ב) — בשני ננעלים.
אמר רבי חמא ברבי חנינא:
לשני פרגמטווטיןפרגמטווטין — סוחרים שנכנסו למדינה.
נענה אחד מהן ואמר לחבירו: אם פותחין אנו שנינו כאחד במדינה — אנו עושין אפרגייהאפרגייה — בטלה, השבתת המסחר במדינה;
אלא פתח אנהאנה — אתה שבתךשבתך — שבוע שלך, תורך, ואני שבתי.
רבי חנניה בריה דרבי אידי: מה יפו פעמיך בנעל אין כתיב כאן, אלא בַּנְּעָלִים —
שני נעלים: נעילה בפסח ונעילה בחג.
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם נועלים לפני, ואני נועל בפניכם בפסח.
אתם נועלים לפני בחג — ואני פותח,
ומשיב רוחות, ומעלה עננים, ומוריד גשמים, ומזריח חמה, ומגדל צמחים, ומדשן פירות,
ועורך שלחן לפני כל אחד ואחד, ונותן לכל אחד ואחד צרכיו, ולכל גויה וגויה כדי מחסורה.
ואני נועל בפניכם בפסח — ואתם יוצאין, וקוצרין ודשין וזורים,
ועושים כל צרכיכם בשדה, ומוצאין אותה מלאה ברכות.
מקבילות והערות · ח
דאמר רבי יהושע בן לוי: ראויה היתה עצרת של חג להיות רחוקה חמשים יום
מקבילות: שיר השירים רבה ז, ב · תנחומא פנחס טו · תנחומא בובר פנחס יג · פסיקתא דרב כהנא נספח: ביום השמיני עצרת · ילקוט שמעוני פנחס רמז תשפב · מנורת המאור
בשיר השירים רבה המשל שלם: ״אלו שנשואות במקום קרוב אית בענתה למיזל ולמיתי; אלא עד דאינון כולהון אצלי הכא נעביד כולן חד יום טוב ונחדי עמן״.
בכתבי יד אחרים של הפסיקתא באה כאן דרשת ״מה יפו פעמיך בנעלים — נעילה בפסח ונעילה בחג״ (ראו התוספת שלהלן).
אמ'ר יהוש' בן לוי. ראויה היתה העצרת של חג שתהא רחוקה נ' יום כנגד העצרת של פסח. אלא עצרת של חג על ידי שהן יוצאין מן הקיץ לחורף לית ביומייה דיזלון וייתון. משל למה הדבר דומה. למלך שהיו לו בנות הרבה. מהם נשואות במקום קרוב ומהן נשואות למקום רחוק. יום אחד באו כולן לשאול שלום המלך אביהם. אמ' המלך. אלו שנשואות במקום קרוב אית בענתה למיזל ולמיתי. אלא עד דאינון כולהון אצלי הכא נעביד כולן חד יום טוב ונחדי עמן. כך עצרת של פסח עד דנפקין מהחרף לקיץ. אמ' הקב'ה. אית ביומא למיזל ולמיתי. אבל עצרת של חג על ידי שהן יוצאין מהקיץ לחרף ואבק דרכים קשה וידות דרכים קשות לפיכך אינה רחוקה חמשים. אמ'. לית ביומא למיזל ולמיתי. אלא עד דאינון הכא נעביד כולן חד יום ונחדי. לכך משה מזהיר לישראל ואומ' להם "ביום השמיני עצרת תהיה לכם". הוי אומ' "מה יפו פעמיך בנעלים".
והיתה ראויה להיות אחר החג חמשים יום כשם שעצרת אחר הפסח בחמשים יום. אלא אמר הקב'ה. חורף הוא ואינן יכולין להניח בתיהן לבוא לכאן. אלא עד שהן אצלי יעשו עצרת. מנין. ממה שקראו בענין "ביום השמיני עצרת תהיה לכם".
את מוצא. כשם שעצרת של פסח רחוקה חמשים יום אף זאת היתה צריך להיות רחוק חמשים יום. ולמה היא סמיכה לחג. א'ר יהושע בן לוי. למה הדבר דומה. למלך שהיו לו בנים הרבה. מהם נושאים במקום רחוק מהם נושאים במקום קרוב. כשהיו מבקשים אותם שהיו נושאין במק' קרוב באין אצלו. וכשהיו מבקשים לילך היה מנוחם. למה בן. שהדרך קרובה ובכל יום שהם מבקשים לילך ולחזור היו הולכים ובאין. אבל אותם שהיו נושאים במקום רחוק באין אצלן וכשהיו מבקשים לילך היה כובשן עוד יום אחד אצלו. כך בפסח ימי הקיץ והם עולין בעצרת לירושלם אחר חמשים יום. אבל עכשיו אחר החג ימות הגשמים הן והדרכים טרחות. לפיכך א' הק'. עד שהם כאן יעשו את העצרת. הוי "ביום השמיני עצרת תהיה לכם".
דרשת הפסוק · ״עצרת״ · עצרת — עוצר שכינתו עמהם, ורמז המים שבנסכי החג
עוצר שכינתו עמהם, מקוה שכינתו עמהם; משל המטרונה שרמזה לבני פלטין לשאול צורכיהם, ורמז המים בנסכי החג — ״שאלו מיי מטר״; משלא הבינו, כבשה להם התורה עוד יום אחד
רבי יודן בשם רבי יצחק:
כל זמן שישראל מעצריןמעצרין — נעצרים ושוהים, מתאספים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות — הקדוש ברוך הוא עוצר שכינתו עמהם.
ומה טעמא? נַעְצְרָה נָּא אוֹתָךְ וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים(שופטים יג, טו).
רבי חגי בשם רבי יצחק:
כל זמן שישראל מקוויןמקווין — מתקבצים בבתי כניסיות ובתי מדרשות — הקדוש ברוך הוא מקוה שכינתו עמהם.
ומה טעמא? קַוֺּה קִוִּיתִי יְיָ וַיֵּט אֵלַי וגו׳(תהלים מ, ב).
אמר רבי אלכסנדרי: משל למלך שבאת לו שמחה,
וכל שבעת ימי המשתה מטרונאמטרונא — גבירה, אשת המלך מרמזת לבני פלטיןבני פלטין — אנשי הארמון ואמרת להם:
עד שהמלך עסוק באלרוייהאלרוייה — משתה השמחה שלו — שאלו צורכיכם.
וכיון שלא הבינו, כבשהכבשה — עיכבה, השהתה להם מטרונא עוד יום אחד.
כך כל שבעת ימי החג התורה מרמזת לישראל ואמרת להם: שַׁאֲלוּ מֵיְיָ מָטָר(זכריה י, א).
תדע לך שהוא כן:
בשיני — וְנִסְכֵּיהֶם(במדבר כט, יט);
בשישי — וּנְסָכֶיהָ(במדבר כט, לא);
בשביעי — כְּמִשְׁפָּטָם(במדבר כט, לג).
מם, יוד, מם — מים. מכן לנסוך המים מן התורה בחג.
וכיון שלא התבוננו, כבשה להם התורה עוד יום אחד.
לפיכך צריך הכתוב לומר: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי(במדבר כט, לה).
מקבילות והערות · ט
רבי יודן בשם רבי יצחק: כל זמן שישראל מעצרין בבתי כנסיות
מקבילות: במדבר רבה י, ה · ילקוט שמעוני פנחס רמז תשפב
״מעצרין״ — מלשון ״נעצר לפני יי״; ״מקווין״ — מתקבצים, כ״ונקוו אליה כל הגוים״ (ירמיה ג, יז).
"ויאמר מנוח אל מלאך י'י נעצרה נא אותך". אמ' לו מנוח. עצורים היינו. כמה דתימ' "כי עצור עצר י'י בעד כל רחם לבית אבימלך". ואתה בשרתנו בהריון. נעשה עמך יום טוב. כמה דתימ' "ביום השמיני עצרת תהיה לכם". "ונעשה לפניך גדי עזים". שמחתנו ונשמחך. לפי שאין שמחה אלא בבשר.
אמר רבי אלכסנדרי: משל למלך שבאת לו שמחה — מטרונא מרמזת
מקבילות: פסיקתא דרב כהנא נספח: ביום השמיני עצרת · ילקוט שמעוני פנחס רמז תשפב · ערוך, ערך אלריא
בנוסח האחר: אריסיו ובני ביתו של המלך מכבדים אותו, והמטרונה ״כבשה אותם… עוד יום אחד, עד שיתבעו צורכיהן בידי המלך״.
ד'א. למה נעצרו עוד יום אחד. ד'א. למה הדבר דומה. למלך שהיגי' לו יום טוב. באו אריסיו וכיבדו אותו. באו בני ביתו וכיבדו אותו. היתה מטרונא מרמזת בהן. עד שנוהג עמכם בה-וילדיה תבעו צורכיכן בידו. כיון שלא הבינו כבשה אותם מטרונא עוד יום אחד עד שיתבעו צורכיהן בידי המלך. כך התורה לישר'. תבעו צורכיכן. כיצד. ביום השני "ונסכיהם". ביום הששי "ונסכיה". ביום השביעי "כמשפטם". מים. כיון שלא הבינו כבשה אותן עוד יום אחד. זה יום השמיני.
תדע לך שהוא כן: בשיני ונסכיהם, בשישי ונסכיה, בשביעי כמשפטם
מקבילות: ירושלמי שביעית א, ז · ירושלמי סוכה ד, א · ירושלמי ראש השנה א, ג · בבלי שבת קג ע״ב · בבלי תענית ב ע״ב · בבלי זבחים קי ע״ב · ספרי במדבר קנ · רש״י במדבר כט, יח
בספרי ובבבלי בשם רבי יהודה בן בתירה, בירושלמי בשם רבי עקיבה: ״ניסוך המים דבר תורה״.
ר' יהודה בן בתירה או'. נא' בשיני "ונסכיהם". בששי "ונסכיה". בשביעי "כמשפטם". מים יוד מם. מים. נמצינו למידין לניסוך המים מן התורה. ר' נתן א' "בקדש הסך נסך". למה נא'. להביא את המים.
ר' יהודה בן בתירא אומ'. נאמ' בשני "ונסכיהם". בששי "ונסכיה". בשביעי "כמשפטם". מם יוד מם הרי כאן מים. מכאן לניסוך המים מן התורה.
דתניא. ר' יהודה בן בתירה אומ'. נאמ' בשני "ונסכיהם". ונאמ' בששי "ונסכיה". ונאמ' בשביעי "כמשפטם". מי'ם יו'ד מי'ם הרי מים. מכאן רמז לניסוך המים בחג מן התורה. מאי שנא בשני דנקט. דכי רמיזי מיא בשני הוא דרמיזי. הולכך בשני מדכרינן.
"ובחג נידונין על המים". מתנית' דר' עקיבה. דר' עקיבה אמ'. ניסוך המים דבר תורה. בשיני "ונסכיהם". בשישי "ונסכיה". בשביעי "כמשפטם". מ'ם יו'ד מ'ם. מים. אמרה התורה. הבא שעורים ביכורים בפסח שתתברך לפניך התבואה. הבא חיטים ביכורים בעצרת שיתברכו לפניך פירות האילן. אמור מעתה. ניסוך המים בחג שיתברכו לפניך המים.
ר' בא ר' חייה בשם ר' יוחנן. ערבה וניסוך המים הל' למשה מסיני. ודלא כר' עקיבה. דר' עקיבה אמ'. ניסוך המים דבר תורה. בשיני "ונסכיהם". בשישי "ונסכיה". בשביעי "כמשפטם". מֵ'ם יוֹד מֵ'ם. מים.
דרשת הפסוק · ״פר אחד איל אחד״ · שבעים פרים כנגד האומות, ופר אחד לישראל
משל בן המלך שטרח שבעת ימי המשתה עם האורחים; שבעים פרים כנגד שבעים אומות, ופר אחד לישראל; ״זה היום עשה יי״ — במה לשמוח? ״בך״.
״ימי המשתה״ בנמשל נשאר כלשון כתב היד; ״איני״ ו״שהכתבת״ על פי פרמה; ״יצדא״ (כתב היד: יצרא) — תיקון ד/ר כבמהדורות הדפוס, אין לו עד בפרמה
אמר רבי אלכסנדרי: משל למלך שבאת לו שמחה;
כל שבעת ימי המשתה היה בנו של מלך טרוחטרוח — טורח, עסוק בטרחה עם האורחים.
וכיון שיצאו שבעת ימי המשתה, אמר המלך לבנו:
בני, יודע אני שכל שבעת ימי המשתה היית טרוח עם האורחים;
ועכשיו אני ואתה נשמח יום אחד, ואיני מטריח עליך הרבה — אלא תרנגול אחד וליטרא אחת של בשר.
כך כל שבעת ימי המשתה ישראל עסוקים בקורבנותיהם של אומות העולם.
דאמר רבי פנחס:
כל אותן שבעים פרים שהיו ישראל מקריבין בחג — כנגד שבעים אומות העולם, שלא יצדאיצדא — ייחרב, ישמם העולם מהם.
מה טעמא? תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִילָּה(תהלים קט, ד) — בטוחים אנו בתפילה.
וכיון שיצאו שבעת ימי החג, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל:
בניי, יודע אני שכל שבעת ימי החג הייתם עסוקים בקרבנותיהם של אומות העולם;
ועכשיו אני ואתם נשמח יחד, ואיני מטריח עליכם הרבה — אלא פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד(במדבר כט, לו).
וכיון ששמעו ישראל כך, התחילו מקלסיןמקלסין — משבחים, מהללים להקדוש ברוך הוא ואומרים:
זֶה הַיּוֹם עָשָׂה יְיָ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ(תהלים קיח, כד).
אמר רבי אבון:
אין אנו יודעין במה לשמוח — אם ביום, אם בהקדוש ברוך הוא.
ובא שלמה ופירש: נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ(שיר השירים א, ד) —
בָּךְ — בתורתך; בָּךְ — בישועתך.
אמר רבי יצחק: בעשרים ושתים אותיות שהכתבת לנו בתורתך:
ב׳ — תריתרי — שתיים, כ׳ — עשרים.
תוספת שבנוסחים אחרים
תוספת · תנחומא פינחס יז · למה פוחתים פרי החג יום יום — דרך ארץ: המארח את חבירו פוחת והולך, מעופות ועד קטניות; אחרי סעיף י.
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם(במדבר כט, לה) — מה ראה להיות פוחת כל יום?
אלא לימדה תורה דרך ארץ מן הקרבנות:
שאם ילך אדם לאכסניאאכסניא — בית הארחה, אכסניה, וקיבלו חבירו —
יום ראשון — ומקבלו יפה ומאכילו עופות,
בשני — דגים,
בשלישי — מאכילו בשר,
ברביעי — מאכילו ירק;
כך פוחת והולך, עד שמאכילו קטניות.
תוספת שבנוסחים אחרים
תוספת · בבלי סוכה נה ע״ב · אחרי משל הסעודה הקטנה: רבי יוחנן — אוי להן לאומות העולם שאיבדו ואינן יודעין מה איבדו, שהמזבח היה מכפר עליהן; אחרי סעיף י.
אמר רבי לוי: שבעים פרים הללו כנגד מי? כנגד שבעים אומה.
ופר יחידי כנגד מי? כנגד אומה יחידה.
משל לאדם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה, ועשו לו סעודה גדולה;
למחר אמר לאוהביו: עשו לי סעודה קטנה, כדי שאיהנה ממך.
אמר רבי יוחנן: אוי להן לאומות העולם, שאיבדו ואין יודעין מה איבדו:
בזמן שבית המקדש קיים — מזבח מכפר עליהן;
עכשו — מי מכפר עליהן?
מקבילות והערות · י
אמר רבי אלכסנדרי: משל למלך… היה בנו של מלך טרוח עם האורחים
מקבילות: בבלי סוכה נה ע״ב · במדבר רבה כא, כד · תנחומא פנחס טז · מדרש תדשא יא · ילקוט שמעוני פנחס רמז תשפב
בבבלי: ״משל לאדם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה… למחר אמר לאוהביו: עשו לי סעודה קטנה, כדי שאיהנה ממך״.
בתנחומא: ״נגלגל אני ואתה במה שתמצא — ליטרא בשר או ליטרא של דג או ירק״.
משל למלך שעשה סעודה שבעת ימים וזימן כל בני המדינה בשבעת ימי המשתה. כיון שעברו שבעת ימי המשתה אמ' לאוהבו כבר יצאנו ידינו מכל בני המדינה. נגלגל אני ואתה במה שתמצא. ליטרא בשר או ליטרא של דג או ירק. כך אמר הקב'ה לישראל. כל קרבנות שהקרבתם לפני בשבעת ימי החג על אומות העולם הייתם מקריבים. אבל "ביום השמיני עצרת תהיה לכם". וגלגלו במה שאתם. בפר אחד ואיל אחד.
אמ' ר' לוי. שבעים פרים הללו כנגד מי. כנגד שבעים אומה. ופר יחידי כנגד מי. כנגד אומה יחידה. משל לאדם שאמר לעבדיו. עשו לי סעודה גדולה. ועשו לו סעודה גדולה. למחר אמ' לאוהביו. עשו לי סעודה קטנה כדי שאיהנה ממך.
כיון שבא ישראל לדרך אמר להם הקב'ה. עשה כאן יום טוב אחד שאיני מבקש קרבן מידכם. אם תאמרו שאני מבקש קרבנות הרבה איני מטריח אתכם ואיני מבקש מכם אלא קרבן אחד פר אחד איל אחד. כנגד ישראל שהם אומה אחת. שנ' " ביום השמיני עצרת תהיה לכם". וכתיב "והקרבתם אשה עולה לה' פר אחד איל אחד".
א' הק'. בניי. כל ימי החג אנו סורחין עם האורחים. אנו ואתם נסעוד היום הזה. הוי "פר אחד איל אחד".
דאמר רבי פנחס: כל אותן שבעים פרים… שלא יצדא העולם מהם
מקבילות: בבלי סוכה נה ע״ב · במדבר רבה כא, כד · שיר השירים רבה א, טו · שיר השירים רבה ד, א · איכה רבה א, כג · תנחומא פנחס יז · תנחומא בובר פנחס יד · מדרש תהלים קט, ד · מדרש תדשא יא · ילקוט שמעוני פנחס רמז תשפב · ילקוט שמעוני תהלים רמז תתסה
״שלא יצדא העולם מהם״ — שלא יחרב העולם בגללם; כך גם בשיר השירים רבה ובילקוט. הפרים באים לכפר על האומות שירדו גשמים.
באיכה רבה: ״כדי שלא ישלוט יצר הרע עליהם״.
מה יונה זו פושטת צוארה לשחיטה כך ישראל. שנ' "כי עליך הורגנו כל היום". מה יונה זו מכפרת על כך ישראל מכפרין על האומות. שכל אותן ע' פרים שמקריבין בחג כנגד ע' אומות. שלא יצדא העולם מהן. הה'ד "תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה".
"בכה". בוכה ומבכה שבעים אומה עמה. אמ'ר פינחס. אותם שבעים פרים שהיו ישראל מקריבין בחג כנגד שבעים אומות הן כדי שלא ישלוט יצר הרע עליהם.
"ביום השמיני עצרת". זש'ה "תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה". אי אתה מוצא בחג ישראל מקריבין בהם שבעים פרים על שבעים אומות. אמרו ישראל לפני הקב'ה. רבון העולמים. הרי הקרבנו שבעים פרים על שבעים אומות. לפיכך היו צריכין אף הם להיות אוהבין אותנו. ולא דיין שאין אוהבין אותנו אלא ששונאין אותנו. שנ' "תחת אהבתי ישטנוני".
"והקרבתם אשה עולה ליי פר אחד איל אחד". א'ר פינחס בן חמ'. שבעים פרים היו שהיו ישר' מקריבין בחג כנגד שבעים אומות העולם שיש בם שלווה. וכן היה ר' ברכיה מחשבן. ביום הראשון שלשה-עשר ובשביעי שבעה הרי עשרים. ביום השני שנים-עשר ובששי שמנה הרי עשרים. ביום השלישי עשתי-עשר ובחמישי תשעה הרי עשרין. וביום הרביעי עשרה הרי שבעים.
אמר רבי אבון: אין אנו יודעין במה לשמוח
מקבילות: דברים רבה (כתב יד אוקספורד), פרשת דברים · שיר השירים רבה א, ד · פסיקתא דרב כהנא שוש אשיש · ילקוט שמעוני פנחס רמז תשפב · ילקוט שמעוני ישעיה רמז תקח · ילקוט שמעוני תהלים רמז תתעו · אור זרוע, אלפא ביתא סימן ל
בשיר השירים רבה ארבעה ״בך״: בהקב״ה, בישועתך, בתורתך, ביראתך.
ד'א. "נגילה ונשמחה בך". ר' אבון פתח. "זה היום עשה יי'י נגילה ונשמחה בו". אמ'ר אבון. אין אנו יודעים במה לשמוח. אם ביום אם בהקב'ה. בא שלמה ופירש "נגילה ונשמחה בך". "בך" בהקב'ה. "בך" בישועתך. "בך" בתורתך. "בך" ביראתך. אמ'ר יצחק. "בך". בכ'ב אותיות שהכתבת לנו בתורה. ב' שנים כ' עשרים. הרי "ב'ך".
א'ר יצחק. "ב'ך". בתורה שהיא כ'ב אותיות. ב' תרי כ' עשרים. בשעה שישראל עוסקי' בתורה שונאיהם נופלין לפניהם. וכה'א "לו עמי שומע לי" וכתי' "כמעט אויביהם אכניע".
חלק ג
חתימה
חתימה · ״אלה תעשו״ — התורה מרמזת להוסיף יום, ושכר המעשרות
״אלה תעשו״ ולא ״אלה עשיתם״ — התורה מרמזת לישראל: תניין יומיא (שנו את הימים, הוסיפו עוד יום); ״ושמרת את החוקה הזאת למועדה״; ״השקיפה ממעון קדשך״ ו״היום הזה״ — המוציא מעשרותיו כראוי זוכה ל״ואתם הדבקים ביי אלהיכם חיים כולכם היום״
אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיְיָ בְּמוֹעֲדֵיכֶם(במדבר כט, לט).
רבי חנינה בשם רבי תנחום ברבי יודן:
אלה עשיתם אין כתיב כאן, אלא אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיְיָ בְּמוֹעֲדֵיכֶם —
התורה מרמזת לישראל ואומרת להם: תניין יומייאתניין יומייא — שנו את הימים — עשו אותם שוב.
אמר רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא: כתיב וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻוקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ וגו׳(שמות יג, י) —
התורה מרמזת להם ואומרת להם: תניין יומיא.
אמר רבי יהודה ברבי סימון: כתיב הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קׇדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם(דברים כו, טו).
מה כתיב בתריהבתריה — אחריו? הַיּוֹם הַזֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת(דברים כו, טז).
ומה עינין זה אחר זהומה עינין זה אחר זה — ומה הקשר בין זה לזה??
אלא כל זמן שישראל עושין רצונו של הקדוש ברוך הוא ומוציאין מעשרותיהן כראוי,
והם יכולין לומר בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת(דברים כו, יג) —
הקדוש ברוך הוא מרמז לישראל ואומר להם: תניין יומיא —
וְאַתֶּם הַדְּבֵיקִים בַּיְיָ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּולְּכֶם הַיּוֹם(דברים ד, ד).
מקבילות והערות · יא
אלה תעשו ליי במועדיכם — תניין יומיא
מקבילות: פסיקתא דרב כהנא נספח: ביום השמיני עצרת · ילקוט שמעוני פנחס רמז תשפב
״תניין יומיא״ — שנו את הימים: שתזכו ותכפלו לעשות מועדים אלה שנית, בשנים הבאות.
בכתבי יד אחרים: ״רבי הונא בשם רבי תנחום בר יודן״; בנוסח האחר: ״בניי, תהו שונים היום הזה בטובה ובאין אצלי״.
אמר רבי יהודה ברבי סימון: השקיפה ממעון קדשך — ומה עינין זה אחר זה
מקבילות: משנה מעשר שני ה, יג
וידוי המעשרות: ״עשינו מה שגזרת עלינו — אף אתה עשה מה שהבטחתנו: השקיפה ממעון קדשך״.
"השקיפה ממעון קודשך מן השמים". עשינו מה שגזרתה עלינו. אף אתה עשה מה שהבטחתנו. "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישרא'" בבנים ובבנות. "ואת האדמה אשר נתתה לנו" בטל ובמטר ובילדות בהמה. "אשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש". כדי שתיתן טעם בפירות.
א'ר חוניא בר יודן. כיון שהיו ישר' עולין לירוש' ומקריבין קרבנות החג הק' כביכול מסביר להם פנים. ומה היה או' להם. בניי. תהו שונים היום הזה בטובה ובאין אצלי. מנין. שכת' "אלה תעשו ליי'י במועדיכם".
על פי כתב יד אוקספורד, בודליאנה 151, עם השלמות מכתב יד פרמה 3122. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| פסקא | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | זה שאמר הכתוב: | — (הוספה) |
| א | יי | מרשעים |
| א | מרשעים | יי |
| ב | שתא | שתף |
| ב | אינו | אינן |
| ג | בנעורת | כנעורת |
| ג | מפני | — (הוספה) |
| ג | פרקליט | פרקלין |
| ג | גשמים | — (הוספה) |
| ד | זה דור שמל משה לשבעה. | — (הוספה) |
| ד | וְגַם לִשְׁמוֹנָה | — (הוספה) |
| ד | דור | דוד |
| ד | מלן | מלו |
| ד | שמונת | שבעת |
| ד | כשהוא | כשהו |
| ה | יי | — (הוספה) |
| ה | רוצה | — (הוספה) |
| ו | אמר רבי יוחנן: שמיני — רגל בפני עצמו, פייס בפני עצמו, קרבן בפני עצמו, ברכה בפני עצמה. | — (הוספה) |
| ז | תמן תנינן: | — (הוספה) |
| ז | מלאכל | מילי כל |
| ז | סוכתו | סוכה |
| ז | אחר | אחד |
| ז | אחר | אחד |
| ח | רחוקה | — (הוספה) |
| ט | משל | — (הוספה) |
| י | משל | — (הוספה) |
| י | יצדא | יצרא |
| י | איני | אינו |
| י | שהכתבת | שהכתבה |
אין לפסקא מקבילה אחת רצופה
נושאי חלקים
מה ייחודי לפסיקתא (לא נמצא במאגרים בשום מקום אחר)
ראוי לתשומת לב
פסיקתא דרב כהנא
פסקא אחריתי
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כׇּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ(במדבר כט, לה)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים והערות מנדלבוים ובובר
על פי כתב יד אוקספורד, בודליאנה 151 (עד יחיד) — דרשה נוספת לשמיני עצרת, מחוץ לסדר הפסקאות של כתב היד; ראו פסקא ביום השמיני עצרת §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · הלכה · אכילה בסוכה בשמיני, ושמיני רגל בפני עצמו
פתיחה הלכתית בדרך ״ילמדנו״: אכילה בסוכה בשמיני; פורש מסוכתו, מקדש בביתו ואוכל בסוכתו, או פוסלה מבעוד יום; שמיני רגל בפני עצמו — פייס, קרבן, ברכה; ״ביום״ ולא ״וביום״.
מקביל לפסקא ביום השמיני עצרת, סעיפים ו–ז.
״הימנה״ — האות בכתב היד מסופקת (היאנה)
הלכה: אדם מישראל, מהו שיהא לו מותר לאכול בסוכתו ביום השמיני?
כך שנו חכמים: אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה, בשביל כבוד יום האחרון(משנה סוכה ד, ח).
אמר רבי יהושע בן לוי: צריך אדם להפריש עצמו מסוכתו ביום השמיני,
שכבר אמרה תורה בַּסֻּוכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים(ויקרא כג, מב) — ולא שמנת ימים.
ואם היתה סוכתו עריבהעריבה — נעימה, חביבה עליו — היאך יעשה?
אמר רבי הושעיה: נכנס ומקדש בתוך ביתו, ונכנס ואוכל בתוך סוכתו.
דבר אחר:
צריך לפוסלה מבעוד יום. וכיצד הוא פוסלה? מעביר חרותחרות — ענף דקל (שעליו נקלפו) אחת הימנההימנה — ממנה, והוא פוסלה.
ולמה היטריחההיטריחה — הטריחה, הכבידה עליו התורה שיכנס בתוך ביתו ביום השמיני? שרגל בפני עצמורגל בפני עצמו — חג עצמאי.
ורבנין אומרין: יום השמיני —
רגל בפני עצמו,
פייספייס — הגרלה בפני עצמו,
קרבן בפני עצמו,
טעון ברכה לעצמו.
מה הוא טעון ברכה? אמר רבי אלעזר: להזכיר בו זמןלהזכיר בו זמן — לברך בו 'שהחיינו'.
תדע לך שהוא מועד בפני עצמו:
אמר רבי אבון הלוי, אמר רבי אחא:
בכל ימות החג כתיב וּבַיּוֹם(במדבר כט, יז) וּבַיּוֹם(במדבר כט, כ), ובזה כתיב בַּיּוֹם(במדבר כט, לה) —
להודיעך שמועד בפני עצמו.
מנין? ממה שכתוב בעיניןבעינין — בעניין, באותה פרשה:
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם.
תוספת שבנוסחים אחרים
תוספת · תנחומא פינחס, טו · כל ימי החג מתפללים על הטל, ובשמיני על הגשמים — בלב שלם, מחוץ לסוכה
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם(במדבר כט, לה).
ילמדינו רבינו: מהו לאכול בחג חוץ לסוכה?
כך שנו רבותינו: רבי אליעזר אומר: ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה; וחכמים אומרים: אין לדבר קצבה, חוץ מלילי יום הראשון בלבד(משנה סוכה ב, ו).
ולמה התירו חכמים להיפטר מן הסוכה ביום טוב האחרון?
אלא כל שבעת ימי החג היו מתפללים לטללים,
ויום טוב האחרון של חג הן מתפללין על הגשמים —
לכך נפטרין מן הסוכה, כדי שיתפללו על הגשמים בלבב שלם.
אף על פי כן, יום טוב האחרון עולה לימות החג. למה?
שכך כתיב: עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם.
מקבילות והערות · א
הלכה: אדם מישראל, מהו שיהא לו מותר לאכול בסוכתו
מקבילות: משנה סוכה ד, ח · בבלי סוכה מח ע״א · ירושלמי סוכה ד, ח · תנחומא פנחס טו · פסיקתא דרב כהנא ביום השמיני עצרת · ילקוט שמעוני פינחס רמז תשפב
פתיחה הלכתית בדרך ״ילמדנו״, כבתנחומא פינחס טו. הדרשה כולה נמצאת רק בכתב יד זה של הפסיקתא, וכנראה אינה מגוף הפסיקתא אלא ממדרש מסוג תנחומא־ילמדנו או מפסיקתא רבתי.
המשנה מובאת בנוסח ״כבוד יום האחרון״, בלי ״טוב״.
"סוכה שבעה כיצד. גמר מלוכל לא יתיר את סוכתו אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלן בשביל כבוד יום טוב האחרון".
"ביום השמיני עצרת תהיה לכם". ילמדינו רבינו. מהו לאכול בחג חוץ לסוכה. כך שנו רבותי'. "ר' אליעזר אומ'. ארבע-עשרה סעודות חייב אדם לאכל בסוכה. אחת ביום ואחת בלילה. וחכמים אומ'. אין לדבר קצבה חוץ מלילי יום הראשון בלבד". ולמה התירו חכמים להיפטר מן הסוכה ביום טוב האחרון. אלא כל שבעת ימי החג היו מתפללים לטללים. ויום טוב האחרון של חג הן מתפללין על הגשמים. לכך נפטרין מן הסוכה כדי שיתפללו על הגשמים בלבב שלם.
תמן תנינן. "סוכה שבעה כיצד. גמר מלאכל לא יתיר את סוכתו. אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה בשביל כבוד יום טוב האחרן".
אמר רבי יהושע בן לוי: צריך אדם להפריש עצמו מסוכתו
מקבילות: ירושלמי סוכה ד, ח · ירושלמי ברכות ו, ו · בבלי סוכה מח ע״א · בבלי סוכה לז ע״א · פסיקתא דרב כהנא ביום השמיני עצרת · פסיקתא רבתי, הוספה · ילקוט שמעוני פינחס רמז תשפב
בירושלמי ובפסקא ביום השמיני: פסילת הסוכה מבעוד יום בשם רב, ו״מי שסוכתו עריבה עליו״ בשם רבי הושעיה; בילקוט ״דבר אחר״ כבכתב היד.
״חרות״ — ענף דקל שבסכך; המעבירו מרחיב את האויר שבין הענפים לשלושה טפחים ופוסל את הסוכה.
ר' אבא בר כהנא רב חייה בר אשי בשם רב. צריך אדם לפסול סוכתו מבעוד יום. ר' יהושע בן לוי אמ'. צריך לקדש בתוך ביתו. ר' יעקב בר אחא בשם שמואל. קידש בבית זה ונמלך לוכל בבית אחר מקדש. ר' אחא ר' חיננא בשם רב הושעיה. מי שסוכתו עריבה עליו מקדש בלילי יום טוב האחרון בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו.
ר' אבא בר כהנא רב חייה בר אשי בשם רב. צריך אדם לפסול סוכתו מבעוד יום. ... ר' אחא ר' חיננא בשם ר' הושעיה. מי שסוכתו עריבה עליו מקדש לילי יום טוב האחרון בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו.
ר' אבא בר כהנא רב חייא בר אשי בשם רב. צריך לפסול את סוכתו מבעוד יום. דא' ר' יהושע בן לוי. צריך אדם לקדש בלילי יום טוב האחרון בתוך ביתו. ... ר' אחא ר' חננא בשם ר' הושעיה. מי שסוכתו עריבה עליו הרי זה מקדש בלילי יום טוב האחרון בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו. ואינו צריך לקדש פעם שנייה.
"סוכה שבעה כיצד" וג'. אין לו כלים להורידן מהן. ... אלא אם אין לו מקום להוריד כליו מהוא. רב חייה בר אשי אמ'. פוחת בה ארבעה. ר' יהושע בן לוי אמ'. מדליק בה את הנר.
ורבנין אומרין: יום השמיני רגל בפני עצמו
מקבילות: תוספתא סוכה ד, יז · משנה סוכה ה, ו · ירושלמי סוכה ה, ו · ירושלמי חגיגה א, ו · בבלי סוכה מז ע״א · בבלי סוכה מח ע״א · בבלי ראש השנה ד ע״ב · בבלי יומא ג ע״א · בבלי חגיגה יז ע״א · בראשית רבה ק, ז · פסיקתא דרב כהנא ביום השמיני עצרת · ילקוט שמעוני פינחס רמז תשפב
בירושלמי: ״רבי אבין (אבון) בשם רבי אחא״, ו״זמן״ בשם רבי אילא — כאן רבי אלעזר; בפסקא ביום השמיני ובירושלמי המאמר כולו בשם רבי יוחנן.
״ביום״ בלי וי״ו המוסיף — סימן שאינו המשך של ימי החג.
רגל. דאמ' ר' אבין בשם ר' אחא. כולהם כת' "וביום" וכאן כת' "ביום". ללמדך שהוא רגל בפני עצמו. פייס. אמ' ר' יוסה. מתנית' אמרה כן. "בשמיני חזרו לפייס כרגלים". ברכה. אמ' אילא. זמן. קרבן. "פר אחד איל אחד".
רגל. דאמ' ר' אבון בשם ר' אחא. בכולהם כת' "וביום" וכאן כת' "ביום". ללמדך שהוא רגל בפני עצמו.
ויום טוב האחרון של חג פייס לעצמו. זמן לעצמו. רגל לעצמו. קרבן לעצמו. שיר לעצמו. ברכה לעצמה. שנ' "ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך".
רב נחמן בר יצחק אמ'. אומ' זמן. רב ששת אמ'. אין אומ' זמן. תנא כוותיה דרב נחמן. פז'ר קש'ב סימ'. פייס בפני עצמו. זמן בפני עצמו. רגל בפני עצמו. לענין אנינות. קרבן בפני עצמו. שיר בפני עצמו. ברכה בפני עצמה.
רגל בפני עצמו. א'ר בון. בכולם כת' "וביום" וכאן כת' "ביום". מכאן שהוא רגל בפני עצמו. פייס בפני עצמו. דתנינן. "בשמיני חזרו לפייס ברגלים". קרבן בפני עצמו. "פר אחד איל אחד". ברכה בפני עצמה. א'ר אילא. מכאן שהוא טעון זמן.
פתיחתא שנייה · שלוה לגוי ושלוה לישראל, ותשרי שפרע את ימי הקיץ
יָסַפְתָּ לַגּוֹי יְיָ יָסַפְתָּ לַגּוֹי נִכְבָּדְתָּ רִחַקְתָּ כׇּל־קַצְוֵי־אָרֶץ(ישעיה כו, טו)
שלוה לגוי — ערלה וצלם; שלוה לישראל — מילה, מזוזה ומעקה; ימים טובים כנגד קרבנות; מועד לכל חודש שבקיץ, העגל ביטל תמוז אב ואלול, ותשרי פרע — ״תן לו יומו״.
מקביל לפסקא ביום השמיני עצרת, סעיפים א–ב (שם: שלוה לפרעה, לסנחריב ולנבוכדנצר).
״נתת״ — תוספת בין השיטין בכתב היד
זהו שאמר הכתוב:
יָסַפְתָּ לַגּוֹי יְיָ יָסַפְתָּ לַגּוֹי נִכְבָּדְתָּ וגו׳(ישעיה כו, טו).
מהו יָסַפְתָּ לַגּוֹי? אמר לו הנביא: רבון העולמים, נתת לגוי שלווה — קילסך עליה?
את נותן לו בן — ואינו מוהלו, אלא מגדל לו ערלה ובלוריתבלורית — ציצת שער;
את נותן לו בית — והוא מעמיד בתוכו צלם.
הוי יָסַפְתָּ לַגּוֹי יְיָ — קראך? נכבדת הימנוהימנו — ממנו?
אבל ישראל — יָסַפְתָּ נִכְבָּדְתָּ:
את נותן לו בן — והוא מוהלו לשמונה ימים;
את נותן לו בית — והוא קובע לו מזוזה;
גג — והוא עושה לו מעקה.
הוי יָסַפְתָּ לַגּוֹי נִכְבָּדְתָּ.
דבר אחר:
יָסַפְתָּ לַגּוֹי — רבנן אמרין: כל שאת מוסיף לנו ימים טובים, אנו מוסיפין לך קרבנות.
אמר רבי לוי:
בכל חדש וחודש שבקיץ ביקש הקדוש ברוך הוא ליתן לישראל מועד:
בניסן נתן להם הפסח,
באייר נתן להם פסח קטןפסח קטן — פסח שני,
בסיון נתן להם עצרת.
בתמוז היה בדעתו ליתן להם מועד גדול — ועשו להם את העגל, ובטל תמוז ואב ואלול.
בא תשרי ופרע להם: ראש השנה ויום הכיפורים והחג.
אמר הקדוש ברוך הוא: לאחיריןלאחירין — לאחרים הוא פורעפורע — משלם (חוב), ושלו אינו נוטל? תן לו יומו —
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם(במדבר כט, לה).
תוספת שבנוסחים אחרים
תוספת · תנחומא פינחס, טז · שלוה לדור המבול ולדור הפלגה — ולא הקריבו; ישראל הקריבו בכל מועד
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם(במדבר כט, לה).
זה שאמר הכתוב: יָסַפְתָּ לַגּוֹי יְיָ יָסַפְתָּ לַגּוֹי נִכְבָּדְתָּ רִחַקְתָּ כׇּל קַצְוֵי אָרֶץ(ישעיה כו, טו).
אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם,
הוספת שלוה לדור המבול — שמא הקריבו לפניך פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד(במדבר כט, לו)?
לא דיין שלא הקריבו, אלא וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ(איוב כא, יד).
הוספת שלוה לדור הפלגה — שמא כבדך אחד מהם?
לא דיין שלא כיבדוך, אלא אמרו הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל(בראשית יא, ד).
וכן לסדומיים, וכן לפרעה, וכן לסנחריב, וכן לנבוכדנצר —
שמא הקריבו אחד מהם פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד?
לא דיין שלא הקריבו, אלא שהכעיסו לפניך.
ולמי נאה להוסיף שלוה וכבוד? לישראל,
שנאמר יָסַפְתָּ לַגּוֹי יְיָ, ואין גּוֹי אלא ישראל: וּמִי כְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ(שמואל ב ז, כג).
נִכְבָּדְתָּ — נתתה לנו ראשי חדשים ואנו מקריבין לפניך,
שנאמר וּבְרָאשֵׁי חׇדְשֵׁיכֶם(במדבר כח, יא);
הפסח — והקרבנו לפניך;
עצרת — והקרבנו לפניך;
ראש השנה — והקרבנו לפניך;
יום הכפורים — והקרבנו לפניך;
וכן בחג.
אפילו מועד אחד לא ביטלנו מן הקרבנות.
מקבילות והערות · ב
מהו «יספת לגוי»? אמר לו הנביא: רבון העולמים
מקבילות: פסיקתא דרב כהנא ביום השמיני עצרת · תנחומא פנחס טז · במדבר רבה כא, כג · בבלי בבא בתרא י ע״א · ילקוט שמעוני פינחס רמז תשפב · ילקוט שמעוני ישעיה רמז תל · ילקוט שמעוני תזריע רמז תקמז
״קראך? נכבדת הימנו?״ — בלשון תמיה: ״גוי״ נדרש תחילה על אומות העולם ואחר כך על ישראל.
בפסקא ביום השמיני ובתנחומא השלוה לרשעים ניתנת לפרעה, לסנחריב ולנבוכדנצר.
ד'א. "יספת לגוי". אומות העולם את נותן להם בן זכר והוא מושך לו ערלה ומגדל לו בלורית. הגדיל הוא מוליכו לבית ע'ז שלו ומכעיסך. אבל ישר' את נותן לאחד מהם בן זכר והוא מונה לשמנה ימים ומל אותו. ואם היה בכור פודהו לשלשים יום. הגדיל הוא מוליכו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומברכך בכל יום ויום. ברכו את יי'י המבורך.
"ביום השמיני עצרת תהיה לכם". זש'ה "יספת לגוי י'י יספת לגוי נכבדת רחקת כל קצוי ארץ". אמרה כנסת ישראל לפני הקב'ה. רבונו של עולם. הוספת שלוה לדור המבול. שמא הקריבו לפניך פר אחד איל אחד. לא דיין שלא הקריבו אלא "ויאמרו לאל סור ממנו". ... ולמי נאה להוסיף שלוה וכבוד. לישראל. שנ' "יספת לגוי י'י". ואין "גוי" אלא ישראל.
רבנן אמרין: כל שאת מוסיף לנו ימים טובים
מקבילות: תנחומא פנחס טז · במדבר רבה כא, כג · פסיקתא דרב כהנא ביום השמיני עצרת · ילקוט שמעוני פינחס רמז תשפב
בתנחומא הדברים בפי כנסת ישראל: ״עליך ליתן לנו מועדים ועלינו להקריב לפניך קרבן כראוי״.
אמרה כנסת ישראל לפני הקב'ה. רבונו של עולם. עליך ליתן לנו מועדים ועלינו להקריב לפניך קרבן כראוי. ... עליך להוסיף לנו מועדות ועלינו להיות מקריבין לפניך קרבנות ומכבדין אותך. "יספת לגוי נכבדת". אמ' להן הקב'ה. חייכם. איני מחסר מכם ימים טובים אלא מוסיף לכם מועדות שתשמחו בהם. שנ' "ביום השמיני עצרת".
ד'א. "יספת לגוי". ... אבל ישר' את נותן להם ימים טובים והן אוכלים ושותים ושמחין ונכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומרבין בתפילות ומרבין במוספין ומרבין בקרבנות. לפיכך צריך הכת' לומר "ביום השמיני".
אמר רבי לוי: בכל חדש וחודש שבקיץ
מקבילות: פסיקתא דרב כהנא ביום השמיני עצרת · בבלי תענית כח ע״ב · ילקוט שמעוני פינחס רמז תשפב
בפסקא ביום השמיני (בכתב יד פרמה) הסיום כמעט מילה במילה: ״לאחרים הוא פורע ושלו אינו נוטל, תן לו יומו״.
בתמוז עשו את העגל (תענית כח ע״ב); ביום הכיפורים נמחל העוון, ולכן בטלו תמוז, אב ואלול בלבד.
א'ר לוי. כך עלת על דעתו של הקב'ה. ליתן לישר' רגל אחד בכל חודש שבקייץ. בניסן פסח. באייר פסח קטן. בסיון עצרת. ועל ידי עבירות ומעשים רעים שהיה בידם נוטל מהם שלשה. תמוז ואב ואלול. ובא תשרי ופרע לשלשתן. ריש שתף כל יקבל תמוז. צומא רבא כל יקבל אב. שבעתי יומי חגא כל יקבל אלול. א' הקב'ה. של אחרים הוא פורע ושלו אינן פורע.
א'ר לוי. כך עלת' על דעתו של הק' ליתן לישר' רגל אחד בכל חדש שבקיץ. בניסן פסח. באייר פסח קטן. בסיון עצרת. ועל ידי עבירות ומעשים רעים שהיה בידו שעשו את העגל ונטל מהן שלשה. תמוז אב אלול. ובא תשרי ופרע את שלשתן. ... אמ' הק'. לאחרים הוא פורע ושלו אינו נוטל. תן לו יומו לפיכך צריך הכת' לומ' "ביום השמיני עצרת תהיה לכם".
פתיחתא שלישית · חלק לשבעה ולשמונה: שבת ומילה, החג ושמיני
תֶּן־חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה כִּי לֹא תֵדַע מַה־יִּהְיֶה רָעָה עַל־הָאָרֶץ(קהלת יא, ב)
שבת ומילה, פסח והחג, שבעת ימי החג ושמיני, נידה ומילה.
מקביל לפסקא ביום השמיני עצרת, סעיף ד (שם: ״בשם רבי יהודה״; כאן ״בשם רבי מאיר״).
שם החכם הראשון חסר בכתב היד (סימן חסר) והושלם ״רבי ליעזר״ לפי הפתיחה; ״וגם לשמונה״ הראשון נמחק בכתב היד ולא הובא; דרשת רבי לוי מסיימת בפסוק הפרשה, ודרשת הנידה נספחת אחריה
זה הוא שאמר הכתוב:
תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה(קהלת יא, ב).
רבי ליעזרליעזר — אליעזר ורבי יהושע.
רבי ליעזר אמר:
תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה — אילו שבעת ימי השבת;
וְגַם לִשְׁמנָה — אילו שמנה ימי המילה.
ורבי יהושע אמר:
תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה — אילו שבעת ימי הפסח;
וְגַם לִשְׁמנָה — שמנה ימי החג.
דבר אחר:
מהו תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה? אמר רבי לוי: תן חלק לשבעת ימי החג;
וְגַם לִשְׁמנָה — הזהיר הקדוש ברוך הוא אף בקדושת יום השמיני:
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי(במדבר כט, לה).
דבר אחר:
מהו תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה? אמר רבי יהודה ברבי סימן בשם רבי מאיר:
אם נתתה חלק לשבעת ימי הנדה — את זוכה שאתן לך בן, ואת מוהלו לשמונה.
מקבילות והערות · ג
רבי ליעזר ורבי יהושע: שבת ומילה, פסח והחג
מקבילות: קהלת רבה יא, ב · פסיקתא דרב כהנא ביום השמיני עצרת · בבלי עירובין מ ע״ב · ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקפט · ערוגת הבשם, חלק ב
בקהלת רבה ובפסקא ביום השמיני מובאת ראיה לשבת ולמילה מן ״וישם פניו בין ברכיו״ (תפילת אליהו).
קהלת רבה מוסיף: ״ומנין לרבות עצרת וראש השנה ויום הכפורים? תלמוד לומר וגם״.
"תן חלק לשבעה וגם לשמונה". ר' אליעזר ור' יהושע. ר' אליעזר או'. "תן חלק לשבעה". אלו ז' ימי השבת. כד'א "ויהי בשביעית". ביום השבת. "וגם לשמונה". אלו ח' ימי המילה. דכת' "וישם פניו בין ברכיו". ... ר' יהושע או'. "תן חלק לשבעה". אלו ז' ימי הפסח. "וגם לשמונה". אלו ח' ימי החג. ומנין לרבות עצרת וראש השנה ויום הכפורים. ת'ל "וגם" "וגם" רבויין.
"תן חלק לשבעה וגם לשמנה". ר' ליעזר ור' נחמיה ור' יהושע. ור' ליעזר אמ'. "תן חלק לשבעה" זו שבת. דכת' "ויהי ביום השביעי". שבת. "וגם לשמונה" זו מילה. דכת' "וישם פניו בין ברכיו".
אמר רבי לוי: תן חלק לשבעת ימי החג
מקבילות: קהלת רבה יא, ב · פסיקתא דרב כהנא ביום השמיני עצרת · ילקוט שמעוני פינחס רמז תשפב
בקהלת רבה: ״אלו שבעת ימי סוכה״; כאן נוסף ״הזהיר הקדוש ברוך הוא אף בקדושת יום השמיני״.
ר' לוי אמ'. "תן חלק לשבעה". אלו ז' ימי סוכה. "וגם לשמונה". "ביום השמיני עצרת".
ר' לוי א'. "תן חלק לשבעה" אילו שבעת ימי החג. "וגם לשמונה". "ביום השמיני עצרת תהיה" וג'.
אמר רבי יהודה ברבי סימן בשם רבי מאיר: שבעת ימי הנדה
מקבילות: ויקרא רבה יד, ז · קהלת רבה יא, ב · פסיקתא דרב כהנא ביום השמיני עצרת · פסיקתא רבתי, הוספה · ילקוט שמעוני תזריע רמז תקמז · מדרש הגדול ויקרא יב, ג
בפסקא ביום השמיני: ״רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יהודה״; בקהלת רבה: ״רבי הונא״; בויקרא רבה בלא שם.
הראיה שם: ״וביום השמיני ימול בשר ערלתו״ (ויקרא יב, ג).
"תן חלק לשבעה וגם לשמנה". "תן חלק לשבעה" אילו שבעת ימי נידה. "וגם לשמנה" אילו שמנת ימי מילה. אמ' הקב'ה. אם שימרת ימי נידה אני נותן לך בן ואתה מלו לשמנה. "ביום השמיני ימל בשר ערלתו".
ד'א. ר' הונא או'. "תן חלק לשבעה". אלו ז' ימי נדה. "וגם לשמונה". אלו ח' ימי מילה. שנ' "ביום השמיני ימול בשר ערלתו".
"ויהי ביום השמיני". זש'ה "תן חלק לשבעה" וגו'. אם נתתה חלק לנידה ושמרתה אותה שהיא שבעה. יש לך לראות המילה שהי לשמונה.
ר' יהודה בר' סימון בשם ר' יהוד' פתר קריא בנידה. "תן חלק לשבעה" אילו שבעה ימי נידה. "וגם לשמנה" אילו שמונה ימי מילה. א' הקב'ה. אם שימרת שבעת ימי נידה כראוי הרי אני נותן לכם בן זכר ואת מוהלו לשמונה. "ביום השמיני".
חלק ב
גוף הדרשה
דרשת הפסוק · ״עצרת״ · עצרת בפסח ועצרת בחג — נעילת גשמים ופתיחת אוצרות
״עצרת״ של פסח ו״עצרת״ של חג: בפסח אני נועל מפניכם רוחות וגשמים, בחג אתם נועלים עצמכם מלפני ואני פותח אוצרות; משל שני הפרגמטיוטין; ״בנעלים״ — בשתי נעילות.
״שבתי״ — האות בכתב היד מסופקת (שבתו)
דבר אחר:
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת(במדבר כט, לה) —
להלן את אומר עֲצֶרֶת לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ(דברים טז, ח), וכן עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם.
אמר רבי חנינה בר אדא:
בפסח אני נועל מפניכם את הרוחות ואת הגשמים, בשביל שתיזקקושתיזקקו — שתתפנו, שתעסקו למלאכת השדה;
אבל עכשיו, בחג, אתם נועלים עצמיכם מלפני — ואני פותח לכם את האוצרות שבהם הרוחות ואוצרות שבהם הגשמים.
הוי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם.
דבר אחר: להלן את אומר עֲצֶרֶת, וכאן עֲצֶרֶת.
אמר רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינה: למה הדבר דומה?
לשני פרגמטיוטיןפרגמטיוטין — סוחרים שניכנסו למדינה. נענה אחד מהן ובא לחבירו:
אם פותחין אנו שנינו באחת — הרי אנו עושין אפרגיהאפרגיה — בטלה, השבתת המסחר במדינה;
אלא את פתח שבתךשבתך — שבוע שלך, תורך, ואני פותח שבתי.
אמר רבי חנינה בר אדא:
מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ(שיר השירים ז, ב) — בנעל אין כתיב כאן, אלא בַּנְּעָלִים —
בשתי נעילותבשתי נעילות — בשתי סגירות: נעילה בפסח, נעילה בחג.
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בניי, נועלים אתם בפני בפסח — ואני נועל בפניכם בחג;
ואני משיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים ומפריח טלליםמפריח טללים — מוריד טל ומגדל צמחים ומדשןמדשן — משמין, מגדל ומשביח פירות,
ואתם נועלים בפניי בפסח — ואתם יוצאים וקוצרים ומוציאים אותה מליאהמליאה — מלאה ברכות.
לפיכך צריך הכתוב לומר: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי.
מקבילות והערות · ד
אמר רבי חנינה בר אדא: בפסח אני נועל מפניכם את הרוחות
מקבילות: שיר השירים רבה ז, ב · ילקוט שמעוני פינחס רמז תשפב
״להלן״ — עצרת של פסח (דברים טז, ח); ״עצרת תהיה לכם״ — לטובתכם: עוצר אני את הרוחות והגשמים בשבילכם.
לדרשה זו אין מקבילה שלמה במדרשים שבידינו.
אתם נועלים לפני בחג. ואני פותח ומשיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים ומזריח חמה ומגדל צמחים ומדשן פירות ועורך שלחן לפני כל אחד ואחד ונותן לכל אחד ואחד צרכיו ולכל גויה וגויה כדי מחסורה.
אמר רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינה: לשני פרגמטיוטין
מקבילות: שיר השירים רבה ז, ב · ילקוט שמעוני פינחס רמז תשפב
בשיר השירים רבה המשל בשם ״רבי חמא ברבי חנינא״ ונדרש על ״בנעלים״; ושם ״אני שבתי״, וכאן ״ואני פותח שבתי״.
״אפרגיה״ — השבתת המסחר; בילקוט: ״זול״.
ד'א. "מה יפו פעמיך בנעלים". בשני ננעלים. אמ' ר' חמא בר' חנינא. לשני פרגמטווטין שנכנסו למדינה. נענה אחד מהן ואמ' לחבירו. אם פותחין אנו שנינו כאחד במדינה אנו עושין אפרגייה במדינה. אלא פתח אנה שבתך ואני שבתי.
מה יפו פעמיך — בשתי נעילות
מקבילות: שיר השירים רבה ז, ב · ילקוט שמעוני פינחס רמז תשפב
בשיר השירים רבה: ״רבי חנניה בריה דרבי אידי״; ושם הסדר: אתם נועלים לפני בחג ואני פותח ומשיב רוחות, ואני נועל בפניכם בפסח ואתם יוצאים וקוצרים.
ובנספח: בפסח ישראל עולים לרגל ואינם עושים מלאכה, ובזכות זה יוצאים אחריו לקצור; ובחג נועל הקדוש ברוך הוא את הגשמים כדי שישבו בסוכה, ומוריד אותם אחרי החג.
ר' חנניה בריה דר' אידי. 'מה יפו פעמיך בנעל' אין כת' כאן אלא "בנעלים". שני נעלים. נעילה בפסח ונעילה בחג. אמ' להם הקב'ה לישראל. אתם נועלים לפני בחג ואני נועל בפניכם בפסח. אתם נועלים לפני בחג. ואני פותח ומשיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים ומזריח חמה ומגדל צמחים ומדשן פירות ... ואני נועל בפניכם בפסח. ואתם יוצאין וקוצרין ודשין וזורין ועושים כל צרכיכם בשדה ומוצאין אותה מלאה ברכות.
דרשת הפסוק · משל המטרונה ומשל הבנים · למה נעצרו עוד יום אחד — משלי המטרונה והמלך ובניו
משל המטרונה שרמזה לבני הבית לתבוע צורכיהם, ורמז המים בנסכי החג; משל המלך ובניו הנשואים בקרוב וברחוק — בפסח ימי הקיץ, אחר החג ימות הגשמים והדרכים טרחות.
מקביל לפסקא ביום השמיני עצרת, סעיפים ח–ט.
״דבר אחר״ הכפול — האות ד׳ מסופקת בכתב היד ונשאר; ״בהוילדיה״ משובש (בפסקא: ״באלרוייה״, הילריא) ונשאר; ״מרמזת״ — תיקון הסופר (במקום ״מדמות״); ״כן״, ״אצלו״, ״יעשו״ — האותיות בכתב היד מסופקות או מתוקנות
דבר אחר: למה נעצרונעצרו — עוכבו, נשארו עוד יום אחד?
דבר אחר: למה הדבר דומה?
למלך שהיגיע לו יום טוב. באו אריסיואריסיו — חוכרי שדותיו וכיבדו אותו; באו בני ביתו וכיבדו אותו.
היתה מטרונאמטרונא — גבירה, המלכה מרמזת בהן: עד שנוהג עמכם בהוילדיהבהוילדיה — בשמחתו, במשתה שלו — תבעו צורכיכןצורכיכן — צורכיכם, בקשותיכם בידו.
כיון שלא הבינו, כבשהכבשה — עיכבה אותם מטרונא עוד יום אחד, עד שיתבעו צורכיהן בידי המלך.
כך התורה מרמזת לישראל: תבעו צורכיכן. כיצד?
ביום השני וְנִסְכֵּיהֶם(במדבר כט, יט),
ביום הששי וּנְסָכֶיהָ(במדבר כט, לא),
ביום השביעי כְּמִשְׁפָּטָם(במדבר כט, לג) —
מים.
כיון שלא הבינו, כבשה אותן עוד יום אחד — זה יום השמיני.
את מוצא: כשם שעצרת של פסח רחוקה חמשים יום, אף זאת היתה צריך להיות רחוק חמשים יום. ולמה היא סמיכהסמיכה — סמוכה, צמודה לחג?
אמר רבי יהושע בן לוי: למה הדבר דומה?
למלך שהיו לו בנים הרבה: מהם נושאיםנושאים — נשואים במקום רחוק, מהם נושאים במקום קרוב.
כשהיו מבקשים אותם שהיו נושאין במקום קרוב — באין אצלו, וכשהיו מבקשים לילך היה מנוחםמנוחם — שלו, אינו מצטער.
למה כן? שהדרך קרובה, ובכל יום שהם מבקשים לילך ולחזור היו הולכים ובאין.
אבל אותם שהיו נושאים במקום רחוק — באין אצלו, וכשהיו מבקשים לילך היה כובשן עוד יום אחד אצלו.
כך בפסח — ימי הקיץ, והם עולין בעצרת לירושלם אחר חמשים יום;
אבל עכשיו, אחר החג — ימות הגשמים הן, והדרכים טרחותטרחות — קשות, מייגעות.
לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא: עד שהם כאן — יעשו את העצרת.
הוי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם(במדבר כט, לה).
מקבילות והערות · ה
למה נעצרו עוד יום אחד — משל המטרונה
מקבילות: פסיקתא דרב כהנא ביום השמיני עצרת · פסיקתא רבתי, הוספה · ילקוט שמעוני פינחס רמז תשפב
בפסקא ביום השמיני המשל בשם רבי אלכסנדרי, והמלך ״עסוק באלרוייה שלו״ (בפרמה: ״באלריא״); ״בהוילדיה״ שכאן נראה שיבוש של אותה מלה.
שם הנמשל: ״שאלו מיי מטר״ (זכריה י, א).
א'ר אלכסנדרי. למלך שבאת לו שמחה. וכל שבעת ימי המשתה מטרונא מרמזת לבני פלטין ואמרת להם. עד שהמלך עסוק באלרוייה שלו שאלו צורכיכם. וכיון שלא הבינו כבשה להם מטרונא עוד יום אחד. כך כל שבעת ימי החג התורה מרמזת לישר' ואמרת להם. שאלו מיי'י מטר.
א'ר אלכסנדרי. למלך שבאתה לו שמחה. כל שבעת ימי המשתה היתה מטרונה מרמזת לבני פלטין ואומרת להם. עד שהמלך באלריא שלו שאלו צרכיכם. כיון שלא נתבוננו כבשה להם מטרונה עד יום אחר. כך שבעת ימי החג התורה מלמדת ומרמזת לישר' ואומ' להם. שאלי מטר.
ביום השני ונסכיהם, ביום הששי ונסכיה, ביום השביעי כמשפטם — מים
מקבילות: ספרי במדבר קנ · בבלי תענית ב ע״ב · בבלי שבת קג ע״ב · ירושלמי סוכה ד, א · ירושלמי שביעית א, ו · ירושלמי ראש השנה א, ב · פסיקתא דרב כהנא ביום השמיני עצרת
מ״ם יתירה ב״ונסכיהם״ (היום השני), יו״ד ב״ונסכיה״ (הששי), מ״ם ב״כמשפטם״ (השביעי) — ״מים״: רמז לניסוך המים בחג מן התורה.
ר' יהודה בן בתירה או'. נא' בשיני "ונסכיהם". בששי "ונסכיה". בשביעי "כמשפטם". מים יוד מם. מים. נמצינו למידין לניסוך המים מן התורה.
דתניא. ר' יהודה בן בתירה אומ'. נאמ' בשני "ונסכיהם". ונאמ' בששי "ונסכיה". ונאמ' בשביעי "כמשפטם". מי'ם יו'ד מי'ם הרי מים. מכאן רמז לניסוך המים בחג מן התורה.
דר' עקיבה אמ'. ניסוך המים דבר תורה. בשיני "ונסכיהם". בשישי "ונסכיה". בשביעי "כמשפטם". מ'ם יו'ד מ'ם. מים.
תדע לך שהוא כן. בשיני "ונסכיהם". בשישי "ונסכיה". בשביעי "כמשפטם". מם יוד מם. מים. מכן לנסוך המים מן התורה בחג. וכיון שלא התבוננו כבשה להם התורה עוד יום אחד. לפיכך צריך הכת' לומ' "ביום השמי'".
אמר רבי יהושע בן לוי: למלך שהיו לו בנים הרבה
מקבילות: שיר השירים רבה ז, ב · תנחומא פנחס טו · תנחומא בובר פנחס יג · פסיקתא דרב כהנא ביום השמיני עצרת · ילקוט שמעוני פינחס רמז תשפב
בשיר השירים רבה ובפסקא ביום השמיני המשל בבנות נשואות, ובארמית: ״אית ביומיא דייזלון וייתון״.
בתנחומא: ״עד שהן אצלי יעשו עצרת״ — כלשון ״יעשו״ שכאן (בכתב היד: ״יעצו״).
אמ'ר יהוש' בן לוי. ראויה היתה העצרת של חג שתהא רחוקה נ' יום כנגד העצרת של פסח. ... משל למה הדבר דומה. למלך שהיו לו בנות הרבה. מהם נשואות במקום קרוב ומהן נשואות למקום רחוק. יום אחד באו כולן לשאול שלום המלך אביהם. אמ' המלך. אלו שנשואות במקום קרוב אית בענתה למיזל ולמיתי. אלא עד דאינון כולהון אצלי הכא נעביד כולן חד יום טוב ונחדי עמן. כך עצרת של פסח ... אבל עצרת של חג על ידי שהן יוצאין מהקיץ לחרף ואבק דרכים קשה וידות דרכים קשות לפיכך אינה רחוקה חמשים. ... לכך משה מזהיר לישראל ואומ' להם "ביום השמיני עצרת תהיה לכם".
דא'ר יהוש' בן לוי. ראויה היתה עצרת של חג להיות רחוקה חמשים יום. מושלו משל למה הדבר דומה. למלך שהיו לו בנות נשואו' במקום קרוב ובנות נשואות במקו' רחוק. אילו שנשואות במקום קרוב אית ביומיא דייזלון וייתון. א' המלך. אני ואתם נשמח יום אחד. כך בפסח. על ידי שישר' יוצאין מן החורף לקייץ ואינה טרחות דרכים קשה. לפיכך היא רחוקה ממנו חמשים יום. ... אבל בחג. על ידי שישר' נכנסין מן הקיץ לחורף וטרחות דרכים קשה. לפיכך אינה רחוקה ממנו חמשים.
והיתה ראויה להיות אחר החג חמשים יום כשם שעצרת אחר הפסח בחמשים יום. אלא אמר הקב'ה. חורף הוא ואינן יכולין להניח בתיהן לבוא לכאן. אלא עד שהן אצלי יעשו עצרת. מנין. ממה שקראו בענין "ביום השמיני עצרת תהיה לכם".
דרשת הפסוק · ״פר אחד איל אחד״ · שבעים פרים כנגד שבעים אומות, וסעודת ישראל עם בוראם
שבעים פרים כנגד שבעים אומות, וחשבונו של רבי ברכיה; אני ואתם נסעוד היום הזה.
מקביל לפסקא ביום השמיני עצרת, סעיף י.
סדר המלים בפסוק הפתיחה (״אשה עולה ליי״) שונה מן המסורה ונשאר; ״טורחין״ — האות בכתב היד מסופקת (סורחין); ״שיש בם שלווה״ נשאר כלשונו
וְהִקְרַבְתֶּם אִשֵּׁה עֹולָה לַיְיָ פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד(במדבר כט, לו).
אמר רבי פינחס בן חמא:
שבעים פרים היו, שהיו ישראל מקריבין בחג כנגד שבעים אומות העולם, שיש בם שלווה.
וכן היה רבי ברכיה מחשבןמחשבן — מחשב, מונה:
ביום הראשון שלשה עשר, ובשביעי שבעה — הרי עשרים;
ביום השני שנים עשר, ובששי שמנה — הרי עשרים;
ביום השלישי עשתי עשר, ובחמישי תשעה — הרי עשריןעשרין — עשרים;
וביום הרביעי עשרה — הרי שבעים.
אמר הקדוש ברוך הוא: בניי, כל ימי החג אנו טורחין עם האורחים; אנו ואתם נסעודנסעוד — נאכל סעודה היום הזה.
הוי פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד.
תוספת שבנוסחים אחרים
תוספת · תנחומא פינחס, טז · שבעים פרים על שבעים אומות, והן שונאות את ישראל; בשמיני — קרבן על עצמכם
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת(במדבר כט, לה) — זה שאמר הכתוב: תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה(תהלים קט, ד).
אי אתה מוצא: בחג ישראל מקריבין בהם שבעים פרים על שבעים אומות.
אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים, הרי הקרבנו שבעים פרים על שבעים אומות;
לפיכך היו צריכין אף הם להיות אוהבין אותנו,
ולא דיין שאין אוהבין אותנו, אלא ששונאין אותנו,
שנאמר תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי.
לפיכך אמר להן הקדוש ברוך הוא:
כל שבעת ימי החג שהייתם מקריבים לפני קרבנות — על אומות העולם הייתם מקריבין;
אבל עכשיו הקריבו על עצמיכם:
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת — וְהִקְרַבְתֶּם עֹולָה לַיְיָ פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד(במדבר כט, לו).
מקבילות והערות · ו
אמר רבי פינחס בן חמא: שבעים פרים כנגד שבעים אומות
מקבילות: בבלי סוכה נה ע״ב · שיר השירים רבה א, טו · איכה רבה א, כג · תנחומא פנחס טז · תנחומא בובר פנחס יד · במדבר רבה כא, כד · מדרש תהלים קט, ד · מדרש תדשא יא · פסיקתא דרב כהנא ביום השמיני עצרת · ילקוט שמעוני פינחס רמז תשפב · ילקוט שמעוני תהלים רמז תתסט
בבבלי: ״פר יחידי כנגד אומה יחידה״; בפסקא ביום השמיני ובשיר השירים רבה: ״שלא יצדא העולם מהם״, והראיה ״תחת אהבתי ישטנוני״.
חשבונו של רבי ברכיה (13+7, 12+8, 11+9, 10 — שבעים) אינו במקבילות שבידינו.
אמ' ר' לוי. שבעים פרים הללו כנגד מי. כנגד שבעים אומה. ופר יחידי כנגד מי. כנגד אומה יחידה. משל לאדם שאמר לעבדיו. עשו לי סעודה גדולה. ועשו לו סעודה גדולה. למחר אמ' לאוהביו. עשו לי סעודה קטנה כדי שאיהנה ממך.
מה יונה זו מכפרת על בעלה כך ישראל מכפרין על האומות. שכל אותן ע' פרים שמקריבין בחג כנגד ע' אומות. שלא יצדא העולם מהן. הה'ד "תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה".
אמ'ר פינחס. אותם שבעים פרים שהיו ישראל מקריבין בחג כנגד שבעים אומות הן כדי שלא ישלוט יצר הרע עליהם.
"ביום השמיני עצרת". זש'ה "תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה". אי אתה מוצא בחג ישראל מקריבין בהם שבעים פרים על שבעים אומות.
ארבעים וה' פרים היו ישראל מקריב בכל שנה חוץ מפרי החג כנגד ארבעים וחמשה קללות שבתורת-כוהנים. ובחג שבעים כנגד שבעים אומות.
דא'ר פנחס. כל אותן שבעים פרים שהיו ישר' מקריבין בחג כנגד שבעים אומות העולם שלא יצרא העולם מהם. מה טעמ'. "תחת אהבתי ישטנוני ואני תפילה". בטוחים אנו בתפילה.
אנו ואתם נסעוד היום הזה
מקבילות: בבלי סוכה נה ע״ב · תנחומא פנחס טז · פסיקתא דרב כהנא ביום השמיני עצרת
בבבלי: ״עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך״; בתנחומא: ״נגלגל אני ואתה במה שתמצא — ליטרא בשר או ליטרא של דג או ירק״.
״סורחין״ שבכתב היד — ״טורחין״, כבפסקא ביום השמיני: ״היה בנו של מלך טרוח עם האורחים״.
לפיכך אמ' להן הקב'ה. כל שבעת ימי החג שהייתם מקריבים לפני קרבנות על אומות העולם הייתם מקריבין. אבל עכשיו הקריבו על עצמיכם. ... משל למלך שעשה סעודה שבעת ימים וזימן כל בני המדינה בשבעת ימי המשתה. כיון שעברו שבעת ימי המשתה אמ' לאוהבו כבר יצאנו ידינו מכל בני המדינה. נגלגל אני ואתה במאה שתמצא. ליטרא בשר או ליטרא של דג או ירק.
משל לאדם שאמר לעבדיו. עשו לי סעודה גדולה. ועשו לו סעודה גדולה. למחר אמ' לאוהביו. עשו לי סעודה קטנה כדי שאיהנה ממך.
א'ר אלכסנדרי. למלך שבאת לו שמחה. כל שבעת ימי המשתה היה בנו של מלך טרוח עם האורחים. ... וכיון שיצאו שבעת ימי החג א' הקב'ה לישר'. בניי. יודע אני שכל שבעת ימי החג הייתם עסוקי' בקרבנותיהם של אומות העולם. ועכשיו אני ואתם נשמח יחד ואינו מטריח עליכם הרבה אלא "פר אחד איל אחד".
חלק ג
חתימה
חתימה · הקדוש ברוך הוא מבקש מעולי הרגל עוד יום
הקדוש ברוך הוא מסביר פנים לעולי הרגל: ״תהו שונים היום הזה״ — עוד יום.
מקביל לפסקא ביום השמיני עצרת, סעיף יא (״תניין יומיא״)
אמר רבי חוניא בר יודן:
כיון שהיו ישראל עולין לירושלם ומקריבין קרבנות החג — הקדוש ברוך הוא כביכול מסביר להם פניםמסביר להם פנים — מקבלם בפנים מאירות.
ומה היה אומר להם? בניי, תהו שוניםתהו שונים — היו חוזרים ועושים שוב היום הזה בטובה, ובאין אצלי.
מנין? שכתוב:
אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיְיָ בְּמוֹעֲדֵיכֶם(במדבר כט, לט).
תוספת שבנוסחים אחרים
תוספת · תנחומא פינחס, יז · למה פוחתים הפרים מיום ליום — דרך ארץ באכסניה; ״לכם״ — השמחה והמועדות נאים לכם
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם(במדבר כט, לה) — מה ראה להיות פוחת כל יום?
אלא לימדה תורה דרך ארץ מן הקרבנות:
שאם ילך אדם לאכסניאאכסניא — בית הארחה, אכסניה וקיבלו חבירו —
יום ראשון מקבלו יפה ומאכילו עופות,
בשני דגים,
בשלישי מאכילו בשר,
ברביעי מאכילו ירק;
כך פוחת והולך, עד שמאכילו קטניות.
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם — מהו לָכֶם?
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל:
השמחה נאה לכם,
ראשי חדשים נאים לכם,
המועדות נאים לכם.
לכך נאמר תִּהְיֶה לָכֶם.
מקבילות והערות · ז
אמר רבי חוניא בר יודן: מסביר להם פנים
מקבילות: פסיקתא דרב כהנא ביום השמיני עצרת · תנחומא בראשית ד · ילקוט שמעוני פינחס רמז תשפב
בפסקא ביום השמיני: ״התורה מרמזת לישראל ואומרת להם: תניין יומיא״ — שנו את הימים, חגגו פעם שנייה; בכתב יד פרמה בשם ״רבי חונא״.
הילקוט (פינחס רמז תשפב) מביא את החתימה בלשון זו: ״תהו שונים היום הזה בטובה ובאין אצלי״.
"אלה תעשו ליי'י במועדיכם". ר' חנינה בשם ר' תנחום בר' יודן. "אלה עשיתם" אין כת' כאן. אלא "אלה תעשו ליי'י במועדיכם". התורה מרמזת לישר' ואומרת להם. תניין יומייא.
"אלה תעשו ליי במועדיכם". ר' חונא אומ' בשם ר' תנחום בר' יודן. "אלה עשיתם" אין כת' כאן. "אלה תעשו". התורה מרמזת לישר' ואומ' להם. תניין יומיא.
אמ' ר' חוניא. יש לנו לומ' במקום אחר. "אלה תעשו לי'י במועדיכם". "אלה עשיתם" לא נאמר אלא "תעשו". תעשו כך לשנה הבאה.
על פי כתב יד אוקספורד, בודליאנה 151 (עד יחיד) — דרשה נוספת לשמיני עצרת, מחוץ לסדר הפסקאות של כתב היד; ראו פסקא ביום השמיני עצרת. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| פסקא | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | ה | — (הוספה) |
| א | הימנה | היאנה |
| ג | רבי ליעזר | — (הוספה) |
| ד | שבתי | שבתו |
| ה | כיצד | — (הוספה) |
| ה | כן | בן |
| ה | אצלו | אצלן |
| ה | יעשו | יעצו |
| ו | טורחין | סורחין |
הנספח כולו
סעיף אחר סעיף
מה ייחודי לנספח (לא נמצא במאגרים בשום מקום אחר)
ראוי לתשומת לב
פסיקתא דרב כהנא
פסקא אחריתי
וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ(דברים לג, א)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים והערות מנדלבוים ובובר
על פי כתב יד פריז, כל ישראל חברים H 47A (הומיליה נוספת, מחוץ לסדר כתב יד אוקספורד 151) §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · המלמד סניגוריא על ישראל מתרומם — אחימעץ, וקל וחומר משה
וְלָכֵן יְחַכֶּה יְיָ לַחֲנַנְכֶם וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם כִּי־אֱלֹהֵי מִשְׁפָּט יְיָ אַשְׁרֵי כׇּל־חוֹכֵי לוֹ(ישעיה ל, יח)
יחכה — כציידא דמחכה לצידה; המלמד סניגוריא על ישראל מתרומם: אחימעץ בן צדוק שלא דיבר על בן המלך רעה — וקל וחומר משה, שנקרא איש האלהים משלימד סניגוריא.
״ויאמר השלום לנער לאבשלום״ — שאלת המלך כלשונה בשמואל ב יח, לב (בשאלתו לאחימעץ, יח, כט: ״שלום לנער״); ״את״, ״והיתצב״, ״לכושי״, ״אבשלום״ — לשון כתב היד סוטה מן המסורה והוצאה מן הציטוט
וְזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א) — לָכֵן יְחַכֶּה יְיָ לַחֲנַנְכֶם(ישעיה ל, יח).
אמר רבי ברכיה:
לכן יצפה אין כתיב כאן, אלא לָכֵן יְחַכֶּה — כהדין ציידא דמחכה לצידהכהדין ציידא דמחכה לצידה — כצייד הזה המחכה לצידו.
אמר רבי אחא:
מצינו שכל המלמד סניגוריאסניגוריא — למוד זכות, הגנה על ישראל — הקדוש ברוך הוא מרוממו בעולם,
דכתיב יָרוּם לְרַחֶמְכֶם.
אמר רבי יודן:
וְלָכֵן יָרוּם — ירחמכם.
ממי את למד? מאחימעץ בן צדוק:
וַאֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק אָמַר אָרוּצָה נָּא וַאֲבַשְּׂרָה וגו׳(שמואל ב יח, יט),
וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וגו׳(שמואל ב יח, לב),
וַיֹּאמֶר אֲחִימַעַץ רָאִיתִי את הֶהָמוֹן וגו׳(שמואל ב יח, כט),
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ סֹב והיתצב כֹּה וַיִּסֹּב וַיַּעֲמֹוד(שמואל ב יח, ל).
מהו וַיִּסֹּב וַיַּעֲמֹוד?
אמר רבי אבא בר כהנא:
אם היה דוכוסדוכוס — מפקד, שר צבא — איתעבידאיתעביד — נעשה איפרכוסאיפרכוס — מושל, שר הפלך; ואי הוהואי הוה — ואם היה איפרכוס — איתעביד איסטרטליטוסאיסטרטליטוס — שר הצבא, המצביא.
וְהִנֵּה הַכּוּשִׁי בָּא וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי יִתְבַּשֵּׂר אֲדֹונִי הַמֶּלֶךְ וגו׳(שמואל ב יח, לא),
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לכושי הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר אבשלום וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי יִהְיוּ כַנַּעַר אֹויְבֵי אֲדֹונִי הַמֶּלֶךְ,
וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר, וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וגו׳(שמואל ב יט, א).
מהו וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ?
אמר רבי יצחק בר חנינא: רמז ללוכיריןלוכירין — נושאי הרומח, שומרי ראשו של המלך שלו, ודקרו אותו.
והרי דברים קל וחומר:
ומה אחימץ בן צדוק, שלא דבר על בנו של מלך לא טובה ולא רעה — זכה לכל הכבוד הזה;
מי שהוא מלמד סניגוריא על בניו של הקדוש ברוך הוא — על אחת כמה וכמה!
תדע לך שהוא כן: שכל ימיו לא נקרא איש האלהים עד שלמד משה סניגוריא,
שנאמר וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּירַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים.
תוספת שבנוסחים אחרים
תוספת · פתיחת הפסקא בכתבי יד אחרים; דברים רבה יא, א · ״ילמדנו״ הלכתי: המחליף שליח ציבור שטעה מתחיל במקום שפסק חברו — כאבות, ומשה פותח ב״זאת״ שבה חתם יעקב
ילמדנו רבינו: העובר לפני התיבה וטעה — כיצד צריך לעשות?
כך שנו רבותינו: העובר לפני התיבה וטעה — יעבור אחר תחתיו(משנה ברכות ה, ג).
ורבי יוסי אמר: טעה בשלש ראשונות — חוזר לראש; באמצעיות — חוזר ל״אתה חונן״; באחרונות — ל״עבודה״.
דבר אחר: העובר לפני התיבה וטעה — יעבור אחר תחתיו(משנה ברכות ה, ג).
ומהיכן הוא מתחיל? מתחלת ברכה שטעה זה(משנה ברכות ה, ג).
ומהיכן למדו רבותינו? מאבות העולם, שלא היה מתחיל זה אלא ממקום שפסק זה.
כיצד? אברהם בירך את יצחק,
שנאמר וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק(בראשית כה, ה).
ומה נתן לו? רבי יהודה ורבי נחמיה פליגיפליגי — חולקים:
חד אמר: בכורה, כענין שנאמר וַיִּמְכֹּור אֶת בְּכֹורָתוֹ לְיַעֲקֹב(בראשית כה, לג);
וחד אמר: ברכה נתן לו, כענין שנאמר וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים(בראשית כז, כח).
עמד יצחק לברך את יעקב, אמר: מהיכן אני מתחיל? ממקום שפסק אבי.
במה פסק אבי? ב״ויתן״ — אף אני מתחיל בזה, שנאמר וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים.
ובמה פסק יצחק בברכתו? בקריאה, שנאמר וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹותוֹ(בראשית כח, א).
כשעמד יעקב לברך את השבטים — אינו פותח אלא בקריאה, שנאמר וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו(בראשית מט, א).
ובמה פסק יעקב? ב״זאת״, שנאמר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּיבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם(בראשית מט, כח).
כשעמד משה לברך את ישראל, אמר: יעקב חתם ב״זאת״, ואני מתחיל ב״זאת״,
שנאמר וְזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א).
תוספת שבנוסחים אחרים
תוספת · פתיחת הפסקא בכתבי יד אחרים; דברים רבה יא, ו · ״ילמדנו״ הלכתי: ברכת התורה קודמת לקריאה — ומשה בירך תחילה; ״ורצה בעושיה״, וכל התורה דבר אחד קל: יראת יי
דבר אחר: ילמדנו רבינו: מי שעלה לקרות בתורה — מותר לו לקרות עד שלא יברך, או לא?
כך שנו רבותינו: מברך תחלה, ואחר כך קורא.
ומשה, בשעה שזכה לקבל את התורה מיד הקדוש ברוך הוא — בירך תחלה בתורה, ואחר כך קרא.
ואמר רבי אלעזר: איזו ברכה בירך משה בתורה?
ברוך אתה יי, אשר בחר בתורה הזאת, וקדשה, ורצה בעושיה.
כלומר: לא אמר ״בעמליה״ ולא ״בהוגין בה״ אלא ״בעושיה״ — כגון אלו שעושין את התורה לשמה.
כגון אדם מישראל אומר: לא למדתי תורה ולא למדתי חכמה — מה אני? ריקם!
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: כל התורה וכל החכמה — דבר אחד קל הוא:
מי שמתיירא ממני ועושה דברי תורה — כל התורה וכל החכמה בלבו,
שנאמר רֵאשִׁית חׇכְמָה יִרְאַת יְיָ(תהלים קיא, י),
וכתיב יִרְאַת יְיָ הִיא אוֹצָרוֹ(ישעיה לג, ו).
מקבילות והערות · א
וזאת הברכה — לכן יחכה יי לחננכם: כהדין ציידא
מקבילות: בבלי מגילה לא ע״א · שמות רבה מג, א · ילקוט שמעוני וזאת הברכה רמז תתקנ · ילקוט שמעוני שמואל ב רמז קנא
״יחכה״ נדרש מלשון חכה: כצייד המעלה את הדג בחכה (״משליכי ביאור חכה״, ישעיה יט, ח).
הפסקא היא קריאת התורה ליום טוב האחרון של חג (מגילה לא ע״א); אינה בכתב יד אוקספורד, ובכתבי יד אחרים חסר בה ״ירום לרחמכם״.
"ויחל משה את פני י'י אלהיו". כך פתח ר' תנחומא בר אבא. "ויאמר להשמידם לולי משה בחירו" וגו'. מהו "עמד בפרץ לפניו". א'ר חמא ב'ח. הסניגוריא הטוב מעמיד פנים בריין. משה אחד מן הסניגורים שעמדו ללמד סניגוריא על ישראל והעמידו פנים כביכול כנגד הקב'ה.
ממי את למד? מאחימעץ בן צדוק
מקבילות: בראשית רבה מט, ט · פסיקתא דרב כהנא פרה אדומה · ילקוט שמעוני וזאת הברכה רמז תתקנ · ילקוט שמעוני שמואל ב רמז קנא · ערוך ערך דכס
סולם הדרגות — דוכוס, איפרכוס, איסטרטליטוס — כבבראשית רבה ובפסקא פרה (״היא ודוכסיה ואיפרכיה ואיסטרטיליה״).
״לוכירין״ — נושאי הרומח של המלך; בכתבי יד אחרים ובילקוט: ללוגירים, ללוכידין, ויש שתיקנו ״ללטירין״ — מלווי המלך.
אמ' ר' יודן בר' סימון. בשר ודם תולין לו אנקריטיריון. מדוכוס לאיפרכוס מאיפרכוס לאיסטרטילטיס. ואת בשביל שאין לך מי יתלה לך אנקליטון. "לא תעשה משפט". אמ' ר' יודן בר' סימון. כשבקשתה לדון את עולמך. מסרת […]
והרי דברים קל וחומר
מקבילות: ילקוט שמעוני וזאת הברכה רמז תתקנ
בכתבי יד אחרים ובילקוט: ״עד שבירכן״ תחת ״עד שלמד משה סניגוריא״.
פתיחתא שנייה · מונע בר ומשביר: בלעם צר העין ומשה טוב העין
מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר(משלי יא, כו)
מונע בר — פרעה, מונע תורה, בלעם; משביר — יוסף, המלמד בעין יפה, משה; שלש ברכותיו של בלעם צר העין וארבע ברכותיו של משה, והרביעית — וזאת הברכה.
״ארבע״ השנייה תוקנה ל״שבע״ על פי ההמשך והמקבילה בהומיליה הנוספת; ״ועשה״ תוקן ״יעשה״ כבשני ה״דבר אחר״ הבאים
מֹונֵעַ בָּר יִקְּבֻוהוּ לְאוֹם וגו׳(משלי יא, כו).
מֹונֵעַ בָּר — זה פרעה הרשע, שהוא מונע בר בעת צרה;
יִקְּבֻוהוּ — יעשה ארירהארירה — קללה לאומות העולם;
וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר — זה יוסף, שהיה משביר בר בעת צרה.
דבר אחר:
מֹונֵעַ בָּר — זהו שהוא מונע ברה של תורהברה של תורה — תבואתה של תורה, מזונה של תורה;
יִקְּבֻוהוּ לְאוֹם — יעשה ארירה לאומות;
וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר — זהו שמלמד תורה בעין יפהבעין יפה — בנדיבות, בלב רחב.
דבר אחר:
מֹונֵעַ בָּר — זה בלעם הרשע, שהוא מונע מלברך את ישראל;
יִקְּבֻוהוּ לְאוֹם — יעשה ארירה לאומות;
וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר — זה משה, שבירך את ישראל בעין טובה.
אמר רבי יצחק:
כתיב וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי וגו׳(במדבר כד, א). מה ראה?
ראה שמשה עתיד לברך את ישראל ארבע ברכות, והוא היה ראוי לברך את ישראל שבע ברכות.
אמר: אני מברכן שבע ברכות, ומשה ארבע — הרי אחת עשרה.
אמר הקדוש ברוך הוא: רשע זה עינו צרהעינו צרה — צר עין, מקמץ ומקנא בברכתן של ישראל — דיידיי — די לו שלש ברכות שברכן;
יבא משה, שעינו יפה בברכתן של ישראל, ויברכם ארבע ברכות.
ואלו הן שלש ברכות שבירכם בלעם:
מַה טֹּובוּ אֹוהָלֶיךָ יַעֲקֹב(במדבר כד, ה),
מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב(במדבר כג, י),
לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב(במדבר כג, כא).
ואלו הן ארבע ברכות שבירך משה לישראל:
יְיָ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יֹוסֵף עֲלֵיכֶם(דברים א, יא),
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ(ויקרא ט, כג),
וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כׇּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹותָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹותָם מֹשֶׁה(שמות לט, מג) —
מה ברכה ברכן? אמר להם: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם,
הדא הוא דכתיב:
וִיהִי נֹועַם יְיָ אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וגו׳(תהלים צ, יז);
והדיןוהדין — וזו (הברכה הרביעית) — וְזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א).
מקבילות והערות · ב
מונע בר יקבוהו לאום — שלש דרשות
מקבילות: בבלי סנהדרין צא ע״ב · בבלי סנהדרין צב ע״א · בראשית רבה צא, ה · תנחומא מקץ ז · מדרש משלי יא · ילקוט שמעוני מקץ רמז קמח · ילקוט שמעוני משלי רמז תתקמז · ילקוט שמעוני בלק רמז תשע
״פרעה מונע בר״ — שלא מכר תבואה עד שצעקו אליו (״ויצעק העם אל פרעה״, בראשית מא, נה).
״ברה של תורה״ — ״ואין בר אלא תורה״ (סנהדרין צב ע״א: ״כל המונע הלכה מפי תלמיד…״).
"וירא יעקב כי יש שבר". זש'ה "מונע בר יקבוהו לאום וברכה לראש משביר". "מונע בר יקבוהו לאום". זה פרעה. "וברכה לראש משביר". זה יוסף.
"מונע בר" זה פרעה. שגנז את התבואה בשני רעבון ולא ביקש למכור והיו הכל מקללין אותו. "וברכה לראש משביר" זה יוסף הצדיק שזן את העולם כרועה. עליו אמ' דוד "רועה יש' האזינה נוהג כצאן יוסף" וגו'.
ולא עוד אלא כל מי שהוא מונע עצמו מללמד דברי תורה בעולם הזה עתידין מלאכי השרת לעתיד לבוא לנקוב אותו ככברה הזו. אמ' עולא. אפילו עברין שבמעי אימן מקללין אותו. שנ' "מונע בר יקבוהו לאום". ואין "בר" אלא תורה. שנ' "נשקו בר פן יאנף". ואין 'אום' אלא עוברין שבמעי אימם. שנ' "ולאום מלאם יאמץ".
אמ' רב חאנא בר ביזנא א'ר שמעון חסידא. כל המונע הלכה מפי תלמיד אפלו עוברין שבמעי אימן מקללין אותו. שנ' "מונע בר יקבוהו לאם". ואין "לאם" אלא עוברין. שנ' "ולאם מלאם יאמץ". ואין 'קוב' אלא קללה. שנ' "מה אקב לא קבה אל". ואין "בר" אלא תורה. שנ' "נשקו בר".
אמר רבי יצחק: וירא בלעם כי טוב בעיני
מקבילות: תנחומא וזאת הברכה א · תנחומא בובר וזאת הברכה א · ילקוט שמעוני בלק רמז תשע · ילקוט שמעוני וזאת הברכה רמז תתקנ · ילקוט שמעוני וזאת הברכה רמז תתקנא · פסיקתא דרב כהנא נספח: וזאת הברכה — תוספת
בכתב היד ״ארבע ברכות״ פעמיים; ההמשך (״שבע… הרי אחת עשרה״), כתבי יד אחרים והתנחומא (״שבע ברכות כנגד שבע מזבחות״) מחייבים ״שבע״.
הדרשה חוזרת בהרחבה בתוספת לפסקא (״רבות בנות עשו חיל״).
בא משה לברך את ישראל והוסיף להם ברכה שביעית. "וזאת הברכה". תוספת על הברכות שבירך בלעם את ישראל. שהיה ראוי לו לברכם שבע ברכות כנגד שבע מזבחות ולא בירכן אלא שלש. שנ' "והנה ברכת ברך זה שלש פעמים".
ואלו הן ארבע ברכות שבירך משה לישראל
מקבילות: בבלי סוטה לח ע״ב · תוספתא מנחות ז, ח · ספרא שמיני, מכילתא דמילואים א, טו · ספרי במדבר קמג · סדר עולם רבה ו · במדבר רבה יב, ט · תנחומא וזאת הברכה א · ילקוט שמעוני וזאת הברכה רמז תתקנ · רש״י ויקרא ט, כג
״יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם״ — ברכת המשכן; בסדר עולם רבי מאיר חולק: הברכה היא ״יי אלהי אבותיכם יוסף עליכם״.
בתנחומא: משה ״טוב עין״ — ״טוב עין הוא יבורך, אל תקרי יבורך אלא יברך״ (וכך בסוטה לח ע״ב על כוס של ברכה).
יבוא משה שעיניו יפות לברכן. והוא יברך את ישראל. ועליו אמר שלמה "טוב עין הוא יבורך". אל תהי קורא אלא 'הוא יברך'. אלא זה משה רבינו שעיניו יפות לברך את ישראל. שברכן ארבע ברכות.
וא'ר יהושע בן לוי. אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין. שנ' "טוב עין הוא יבורך". אל תיקרי "יבורך" אלא 'יברך'.
כיון שכילו ישראל את מלאכת המשכן בא משה ובירכן. שנ'. "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה" וג'. מה היא ברכה שבירכן. אמר להן. תשרה שכינה במעשה ידיכם. והן אומרין. "ויהי נועם יי אלהינו עלינו". וג'.
מהו או' '"וירא משה את כל המ'". מה ברכה שבירכן. א' להן. תשרה שכינה על מעשי ידיכם'. והו או'. "ויהי נעם יי אל'ינו עלינו" וג'. אף-על-פי שאין כתוב בתו' מפורש הוא בכתובים. שנ' "יראה אל עבדיך פעלך" וג'.
התחילו להיות עוסקין במלאכת המשכן. "ויבאו כל איש אשר נשאו לבו" וגו'. "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו" "ויברך אותם משה" וגו'. ומה ברכה ברכם. אמ' להם. יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. ר' מאיר אומ'. לא כך אמ' להם. אלא כך אמ' להם. "יי אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים". אמ' להם. אשריכם שזיכיתם וניתן לכם בית הבחירה שתשרה שכינה בתוכו שנ' "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
חלק ב
גוף הדרשה
דרשת הפסוק · ״וזאת הברכה״ · הברכות עם כיבושיהן, בראש הספר ובראש העניין
הברכות עם כיבושיהן: קינטרן בראש הספר — ״אלה הדברים״ — ובירכן בסופו; קינטרן בראש העניין — ״מזי רעב״ — וסיים ״אשריך ישראל״.
ה״דבר אחר״ השני משובש בכתב היד (״׳זאת׳. ׳וזאת׳. הן וכיבושיהן״) והונח כמות שהוא
דבר אחר:
וְזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א) — הן וכיבושיהןכיבושיהן — ודברי התוכחה שעמהן.
לפי שהוא מקנטרןמקנטרן — מקניטם, מוכיחם בדברים קשים בראשו של ספר — אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כׇּל יִשְׂרָאֵל(דברים א, א) —
לפיכך הוא חוזר ומברכן בסופו: וְזֹאת הַבְּרָכָה.
דבר אחר:
וְזֹאת הַבְּרָכָה — זאת, וְזֹאת — הן וכיבושיהן.
לפי שהוא מקנטרן בראשו של ענין — מְזֵי רָעָב וּלְחֻומֵי רֶשֶׁף(דברים לב, כד) —
ולפיכך הוא אומר בסופו: אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל(דברים לג, כט).
מקבילות והערות · ג
וזאת הברכה — הן וכיבושיהן
מקבילות: ספרי דברים א · ספרי דברים שמב · בראשית רבה סו, ג · ילקוט שמעוני וזאת הברכה רמז תתקנ · רש״י דברים א, א · פסיקתא דרב כהנא דברי ירמיהו · ערוך ערך כבש
בספרי: ״לפי שאמר להן משה לישראל דברים קשין תחילה — מזי רעב… חזר ואמר להן דברי תנחומין: וזאת הברכה; וממנו למדו כל הנביאים״.
הדרשה השנייה דורשת את הוי״ו: ״זאת — וזאת״; בכתבי יד אחרים: ״זאת, וזאת — הן וכיבושיהן״. בילקוט חסר כל הסעיף.
"וזאת הברכה אשר ברך משה". לפי שאמ' להן משה לישראל דברים קשין תחילה. "מזי רעב ולחומי רשף" "מחוץ תשכל חרב". "ובחרב הקצפתם". "ממרים הייתם עם יי". חזר ואמר להן דברי תנחומין. "וזאת הברכה אשר ברך משה". וממנו למדו כל הנביאים כולם. שהיו אומרין להן לישראל דברים קשים תחילה וחוזרין ואומרין דברי נחמות.
"ויתן לך" ויחזיר ויתן לך. 'יתן לך' ברכות "ויתן לך" כבשיהם. 'יתן לך' שלך "ויתן לך" שלאביך. 'יתן לך' שלך "ויתן לך" שלאחיך.
דרשת הפסוק · ״הברכה״ — הבריכה · אל תקרי הברכה אלא הבריכה: משה מקרב רחוקים
אל תקרי הברכה אלא הבריכה: כבריכה המטהרת טמאים כך משה מקרב רחוקים — בתיה שם, וראובן כאן
דבר אחר:
וְזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א) — אל תקרי הַבְּרָכָה אלא הבריכה.
מה ברכה מטהרת טמאים — אף משה מקרב רחוקים:
להלן בתיהבתיה — בתיה בת פרעה, שגידלה את משה, וכאן ראובן — יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹות(דברים לג, ו).
מקבילות והערות · ד
אל תקרי הברכה אלא הבריכה
מקבילות: בראשית רבה לט, יא · בראשית רבה צח, ד · במדבר רבה יא, ב · דברים רבה ז, ה · ספרי דברים שמז · ויקרא רבה א, ג · ילקוט שמעוני וזאת הברכה רמז תתקנ
״בריכה״ על אברהם — ״והיה ברכה״ (בראשית רבה, במדבר רבה); ״קירב רחוקים — זו בתיה… זה ראובן״ על ״ברוך אתה בבאך… בצאתך״ (דברים רבה כי תבוא).
בתיה בת פרעה — שהצילה את משה וזכתה להתגייר (דברי הימים א ד, יח; ויקרא רבה א, ג); ״יחי ראובן — שעשה ראובן תשובה״ (ספרי).
"ברוך אתה בבואך". א'ר יהודה ב'ס. המקרא הזה מדבר במשה. "בבואיך". זה משה. בביאתו לעולם קרב רחוקים. זו בתיה בת פרעה. "וברוך אתה בצאתך". ביציאתו מן העולם קרב רחוקים. זה ראובן. מנין. שנא' "יחי ראובן ואל ימות".
"והיה ברכה". והיה בריכה. מה בריכה זו מטהרת את הטמאים. אף את מקרב את הרחוקים. אמ' ר' ברכיה. כבר כת'. "ואברכך". מה תל'-לו'. "והיה ברכה". אלא אמ' לו. עד כן הייתי זקוק לברך את עולמי. מיכן ואילך הרי ברכות מסורות לך. למן דהני לך למברכא ברך.
ד'א "והיה ברכה". והיה בריכה. מה הבריכה הזאת מטהרת את הטמאים אף אתה מקרב רחוקים תחת כנפי שכינה.
ומה תלמוד-לומר "יחי ראובן ואל ימות". שעשה ראובן תשובה.
דרשת הפסוק · ״וזאת הברכה״ — תפילה וברכה · תפילה קודמת לברכה
רבי ראובן ורבנן: תפילה קודמת לברכה — ״ברוך יי לעולם אמן ואמן״ ואחריו ״תפילה למשה״.
הקטע מסומן במאגרים כמשובש (סדר הראיה הפוך מן הקביעה) והונח כלשונו
דבר אחר:
וְזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א) — רבי ראובן ורבנין אמרו: תפילה קודמת לברכה.
מה כתיב? בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן(תהלים פט, נג);
מה כתיב? תְּפִילָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים(תהלים צ, א).
מקבילות והערות · ה
רבי ראובן ורבנין: תפילה קודמת לברכה
מקבילות: ספרי דברים שמב · ילקוט שמעוני וזאת הברכה רמז תתקנ
בכתבי יד אחרים: ״רבי איבו ורבנן — רבי איבו אמר תפילה קודמת לברכה, מה טעם? על זאת יתפלל כל חסיד (תהלים לב, ו), ואחר כך ברכה; ורבנן אמרי ברכה קודמת לתפילה: ברוך יי לעולם אמן ואמן, ומה כתיב בתריה? תפילה למשה״ — בכתב היד שלנו נשמטה דעת רבי איבו, ולכן הראיה סותרת את הקביעה.
בספרי: ״וזאת הברכה — זה מוסף על ברכה ראשונה… ואיזו זו? זו תפילה… הוי תפילה קודמת את הברכה״.
דבר-אחר. "וזאת הברכה". זה מוסף על ברכה ראשונה שבירכן יעקב אביהן. "וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם". נמצינו למידין שממקום שסיים אבינו יעקב לברך את ישראל משם מתחיל משה ובירכן. שנאמר "וזאת הברכה". הרי זה מוסף על ברכה ראשונה. ואיזו זו. זו תפילה. שנאמר "תפילה למשה איש האלקים". ועדיין דבר תלי בדלא תלי. אין אנו יודעין אם תפילה קודמת הברכה את התפילה. כשהוא אומר "וזאת הברכה" הוי תפילה קודמת את הברכה ואין ברכה קודמת לתפילה.
דרשת הפסוק · ״אשר בירך משה״ · שלש עשרה תורות, שמעון שלא נתברך, ואחד עשר מזמורים כנגד השבטים
שלש עשרה תורות — אחת לשבט לוי להגיה מתוכה; שמעון לא נתברך על מעשה שיטים וטפלו ליהודה — משל השור ואיקונין של ארי; זמרי מלך שבעת ימים; אחד עשר מזמורים כנגד אחד עשר שבטים — ורבי יהושע בן לוי: מכאן ואילך צא ופשר לעצמך.
״רננו צדיקים ביי״ (תהלים לג) מסומן במאגרים כמשובש — במדרש תהלים ״לכו נרננה״ — והונח כלשון כתב היד
רבי בניי בשם רב הונא:
שלש עשרה תורות כתב משה — שנים עשר לשנים עשר שבטים, ואחד לשבטו של לוי,
שאם בקש אחד מן השבטים לעקור דבר אחד מן התורה — יהא שבטו של לוי מוציא ספר תורה שלו ומגיהוומגיהו — ומתקן אותו, בודק אותו לפיו מתוכו.
אחד עשר שבטים בירך משה. ולמה לא בירך לשבטו של שמעון?
לפי שהיה בלבו עליו על אותו מעשה שעשה בשיטיםבשיטים — בשטים, בערבות מואב,
הרי הוא אומר וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים(במדבר כה, א), וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(במדבר כה, ו) —
בשביל כך לא בירכו.
ואף על פי כן טפלוטפלו — צירפו, חיברו אליו ליהודה: וְזֹאת לִיהוּדָה, וַיֹּאמַר שְׁמַע יְיָ קוֹל יְהוּדָה(דברים לג, ז) —
ואין שְׁמַע אלא שמעון, שנאמר כִּי שָׁמַע יְיָ כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי(בראשית כט, לג).
רבי יהושע דסיכניןדסיכנין — איש סכנין בשם רבי לוי: משל לשור שהיו עסקיו רעיםשהיו עסקיו רעים — שהיו מעשיו רעים (שור מזיק).
אמר: נצורנצור — נצייר, נעשה דמות איקוניןאיקונין — דמות, צלם של ארי באבוסואבוסו — האבוס שלו, שוקת המאכל, כדי שיהא מביטו ומתיירא.
כך שמעון כשור, ויהודה כאריה — לפיכך טפלו ליהודה.
ובשביל שלא בירכו — לא העמיד שופט.
והכתוב מָלַךְ זִמְרִי בְּתִרְצָה שִׁבְעַת יָמִים(מלכים א טז, טו)?
אמר רבי יודן: לית שבעת יומין במלכותא כלוםלית שבעת יומין במלכותא כלום — אין שבעה ימים במלכות כלום.
אחת עשרה מזמורות אמר משה כנגד אחד עשר שבטים שבירך, ואלו הן:
תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא(תהלים צ, ג) — זה שבטו של ראובן, שהן בעלי תשובה למקום.
יֹושֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן(תהלים צא, א) — שבטו של לוי, שהן מתלוננים בעזרהמתלוננים בעזרה — לנים, שוהים בלילה בעזרת המקדש.
רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּיְיָ(תהלים לג, א) — זה שבטו של יששכר, שהיו עוסקין בתורה.
עֵדֹותֶיךָ נֶאֶמְנוּ מְאֹד(תהלים צג, ה) — זה שבטו של בנימין, שהיה בית המקדש בנוי בתחומו.
אֵל נְקָמוֹת יְיָ(תהלים צד, א) — זה שבטו של גד, שהוא עתיד לגדע משתייתןמשתייתן — יסודותיהן של אומות.
אמר רבי יהושע בן לוי:
עד כאן שמעתי; מכאן ואילך — צא ופשר לעצמךצא ופשר לעצמך — צא ופרש בעצמך.
מקבילות והערות · ו
שלש עשרה תורות כתב משה
מקבילות: מדרש תהלים צ, ג · דברים רבה ט, ט · ילקוט שמעוני וזאת הברכה רמז תתקנ
במדרש תהלים (בשם רבי אבא בר חלבו בשם רב הונא) ובדברים רבה וילך: השלושה עשר ״הניח בארון, שאם יבקשו לזייף מתוכה לא היו יכולין״ — לא לשבט לוי.
בכתבי יד אחרים: ״רבי מני״ תחת ״רבי בניי״.
א'ר אבא בר חלבו בשם ר' הונא. שלש-עשרה ספרי תורה כתב משה אותו היום שמת. שנים-עשר לשנים-עשר שבטים ואחת שהניח בארון. שאם יבקשו לזייף מתוכה לא היו יכולין לזייף.
אחד עשר שבטים בירך משה — ולמה לא בירך לשבטו של שמעון
מקבילות: מדרש תהלים צ, ג · ספרי דברים שמח · ילקוט שמעוני וזאת הברכה רמז תתקנ · ילקוט שמעוני תהלים רמז תתמא
״טפלו ליהודה״ — בכתב היד ״כופל״; במדרש תהלים הראיה ״מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון״ (יהושע יט, ט), ובספרי: ״וזאת ליהודה — מלמד שנתפלל משה על שבטו של שמעון״.
ואחד-עשר שבט' בירך. שנ' "וזאת הברכה אשר ברך משה". ולמה לא בירך לשבט שמעון. לפי שהיה לבו עליו וזכר מה שעשה בשבטים זמרי בן סלוא.
דבר-אחר. "וזאת ליהודה". מלמד שנתפלל משה על שבטו של שמעון. אמ' לפניו. רבונו של עולם. כל זמן ששבטו של שמעון שרוי בצרה את מעלה אותו מתוכה. "ואל עמו תביאנו". שקרבו עמו לברכה. שנאמר "ויאמר יהודה לשמעון אחי עלה אתי בגורלי". 'ויפלו חבלים מנחלת בני יהודה לנחלת בני שמעון'.
רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי: משל לשור שהיו עסקיו רעים
מקבילות: מדרש תהלים צ, ג · תוספתא סוכה א, ט · בבלי סוכה כז ע״ב · ילקוט שמעוני וזאת הברכה רמז תתקנ · זוהר, ויחי
במדרש תהלים: ״קשרו ארי אצל אבוסו״, ״לפי שהיה מזלו מזל שור״, ו״לא העמיד מלך — זמרי שלשה ימים בתרצה״.
״לא העמיד שופט״ — כנגד ״אין לך כל שבט ושבט שלא העמיד שופט״ (תוספתא סוכה; סוכה כז ע״ב); זמרי מלך תרצה מיוחס לשמעון בגלל זמרי בן סלוא, נשיא בית אב לשמעוני (במדבר כה, יד).
א'ר יהושע דסיכנין בשם ר' לוי. אעפ'כ טפלו עם שבט יהודה. שנ' "מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון". למה היה דומ' שמעון. לשור שהיו עסקיו רעים. מה עשו. קשרו ארי אצל אבוסו והוא רואה אותו ותש. כך נמשל יהודה בארי. שנ' "גור אריה יהודה". ושמעון נמשל בשור לפי שהיה מזלו מזל שור. ראובן טלה שמע' שור. א'ר יודן. לא העמיד שופט. כיוצא בד' את' או'. "ואחריו שמגר בן ענת". לא העמיד מלך. כיוצ' בד' א' א' "זמרי שלשה ימים בתרצה".
מעשה בר' אליעזר שהיה מיסב בסוכתו של יוחנן בן אלעאי בקסריון והגיעה חמה לסוכה. אמ' לו. מהו לפרוס עליה סדין. אמ' לו. אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא העמיד נביא. הגיע חמה לחצי סוכה. אמ' להו. מהו לפרוס עליה סדין. אמ' לו. אין לך כל שבט ושבט שלא העמיד שופט. שבט יהודה ובנימן העמידו מלכים על פי נביאים. הגיע חמה לרגליו של ר' ליעזר. נטל את הסדין ופרסו על גבי סוכה והפשיל ר' ליעזר את רגליו והלך לו.
אחת עשרה מזמורות אמר משה כנגד אחד עשר שבטים
מקבילות: מדרש תהלים צ, ג · מדרש תהלים צ, ד · בראשית רבה עא, ט · בראשית רבה עב, ה · בראשית רבה פד, יט · במדבר רבה יג, טו · ספרי דברים שמז · בבלי יומא יב ע״א · בבלי יומא כו ע״א · ילקוט שמעוני וזאת הברכה רמז תתקנ · ילקוט שמעוני תהלים רמז תתמא · פסיקתא דרב כהנא שובה
״רננו צדיקים ביי״ (תהלים לג) אינו מאחד עשר המזמורים של משה (צ–ק): במדרש תהלים ובילקוט ״מזמור שיר ליום השבת״ כנגד יהודה ו״לכו נרננה״ כנגד יששכר; ובכתבי יד אחרים חסר כאן כנגד יהודה.
״משתייתן״ — יסודותיהן; על גד: ״עתיד לגרד משתיתן של אומות העולם״ — אליהו (בראשית רבה עא, ט).
אחד-עשר מזמ' אמ' משה. כנגד אחד-עשר שבטים. "תפילה למשה איש האלהים". "בטרם הרים יולדו". "תשב אנוש עד דכא". כנגד "יחי ראובן ואל ימות". "יושב בסתר עליון" כנגד שבטו של לוי שהיה מתלונן בצילו בעזרות. "מזמור שיר ליום השבת" כנגד שבטו של יהודה שא' "הפעם אודה את י'י". "אל נקמות י'י אל נקמות הופיע" כנגד שבטו של גד שאליהו זכ' לט' עומד ממנו שהוא משתיתו של עולם. "י'י מלך גיאות לבש" כנגד שבטו של בנימן שהוא בצל צילו של הקב'ה. "לכו נרננה לי'י" כנגד שבטו של יששכר שהוא עוסק ברננה של תורה. א'ר יהושע בן לוי. עד כאן שמעתי. מיכאן ואילך את חשוב כנגד עצמך.
א'ר אלעזר בש' ר' יוסי בן זמרא. אף שמואל רבן של נביאים היה מתנבא ולא היה יודע. "וישלח י'י את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל". 'ואותי' אינו או' אלא "ואת שמואל". שלא היה יודע מה היה מתנבא. א'ר לוי בש' ר' חנינא. אחד-עשר מזמורות שא' משה בטכסיס של נבואם אמרו. […]
"ותאמר לאה באגד". אתה גדה דביתה. אתה גדה דעלמא. בא מי שהוא עתיד לגרד משתיתן שלאומות העולם.
דרשת הפסוק · ״איש האלהים״ · איש ואלהים — עלייתו וירידתו של משה ותפילתו
איש — כשעלה למרום, אלהים — כשירד; איש — כשברח מפרעה, האלהים — כששקעו בים; רבי יונתן: אישה יקימנו ואישה יפירנו — ״קומה יי״ ו״שובה יי״, ואיני זז עד שתעשה האלפים רבבות
אִישׁ הָאֱלֹהִים(דברים לג, א) —
אִישׁ — בשעה שעלה למרום; אלהים — בשעה שירד למטה: וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה(שמות לד, ל).
דבר אחר:
אִישׁ הָאֱלֹהִים —
אִישׁ — כשברח מלפני פרעה; הָאֱלֹהִים — בשעה ששקעו בים.
דבר אחר:
אִישׁ הָאֱלֹהִים — אמר רבי יונתן: אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵירֶנּוּ(במדבר ל, יד):
אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ — וַיְהִי בִּנְסֹועַ הָאָרֹון וגו׳(במדבר י, לה);
וְאִישָׁהּ יְפֵירֶנּוּ — וּבְנֻוחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְיָ רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר י, לו):
איני זז מכאן עד שתעשה האלפים רבבות.
מקבילות והערות · ז
איש — בשעה שעלה למרום; אלהים — בשעה שירד
מקבילות: ספרי דברים שמב · דברים רבה יא, ד · מדרש תהלים צ, ה · תנחומא וזאת הברכה ב · תנחומא בובר וזאת הברכה ב · ילקוט שמעוני וזאת הברכה רמז תתקנא · ילקוט שמעוני תהלים רמז תתמא
״כשברח מפני פרעה — איש, כששקעו בים — האלהים״ גם בדברים רבה ובתנחומא; במדרש תהלים: ״בשעה שהיה עומד לפני פרעה — אלהים״ (״ראה נתתיך אלהים לפרעה״).
ד'א. "וזאת הברכה". א'ר תחומ'. אם 'אלהים' למה "איש" ואם "איש" למה 'אלהים'. אלא בשעה שהלך ליאור מצרים "איש". ובשעה שנהפך לדם "האלהים". ד'א. בשעה שברח לפני פרעה "איש". ובשעה ששקעו בים "האלהים". ד'א. בשעה שעולה לרקיע 'אלהים'. כשם שאין המלאכים אוכלין ושותין אף הוא לא אוכל ולא שותה. מנין. שנ' "ויהי שם עם יי". ד'א. בשעה שעולה לרקיע "איש". מהו "איש". לפני המלאכים שכולהן אש. ובשעה שיורד מן הרקיע 'אלהים'. מניין. שכת' "ויראו מגשת אליו". א'ר אבין. מחציו ולמטה "איש" ומחציו ולמעלה 'אלהים'.
ד'א. "תפילה למשה איש האלק'ים". אם "איש" למה 'אלק'ים'. אם 'אלק'ים' למה "איש". אלא בשעה שהיה עומד לפני פרעה היה כאלק'ים. שנ' "ראה נתתיך אלק'ים לפרעה". ובשעה שברח מפני פרעה היה איש. ד'א. כשהושלך ליאר נקרא איש וכשהפכו לדם נקרא אלק'ים. ד'א. כשעלה למעלה נקרא איש. מה בוצין טב קומוי סימבק מה סימבק קומוי מ' לפני משה. בשר ודם עולה לפני הקב'ה שכולו אש ומשרתיו אש ומשה עלה אצלו ונקרא איש. וכשירד אלק'י'. ד'א. כשעלה למקום שאין אוכלין ושותין וגם הוא לא אכל ולא שתה נקרא אלהים. וכשירד ואכל ושתה נקרא איש. א'ר אבין. ממחציתו ולמעלן נקרא אלק'ים. ממחיצתו ולמטן נקרא איש.
אמר רבי יונתן: אישה יקימנו ואישה יפירנו
מקבילות: בבלי ברכות לב ע״א · ספרי במדבר פד · שמות רבה מג, ד · מדרש תהלים צ, ה · תנחומא וזאת הברכה ב · ילקוט שמעוני וזאת הברכה רמז תתקנא
במדרש תהלים בשם ריש לקיש: ״כביכול הקדוש ברוך הוא אומר לו משה: קומה יי, שובה יי״; ובשמות רבה: ״לפיכך נקרא שמו איש האלהים״ — שהתיר נדרו של יוצרו. בכתבי יד אחרים: ״רבי יוחנן״.
״איני זז מכאן עד שתעשה האלפים רבבות״ — כספרי במדבר: ״איני מניח השכינה לשרות עד שתעשה לישראל אלפין ורבבות״.
ד'א. א'ר יהודה בר סימון בש' ר' שמעון בן לקיש. למה נקרא שמו איש האלהים. מה האיש הזה אם מבקש להפר נדרי אשתו מפיר. אם מבקש לקיי' מקיים. שנ' "אישה יקימנו ואישה יפירנו". כך כביכול הקב'ה או' לו משה "קומה י'י" "שובה י'י".
אותה שעה אמ' משה. מותר לך. אין כאן נדר ואין כאן שבועה. הוי "ויחל משה". שהתיר נדרו של יוצרו. כמו שכתוב "לא יחל דברו". ארשב'ל. לפי' נקרא שמו איש האלהים. לומ' "איש כי ידור נדרו לאלהים". וכן "ויחל משה".
"ובנחה יאמר". מגיד הכת' שכשהיו יש' נוסעין אלפין וחונין רבבות. כביכול א' משה לפני המקו'ם. איני מניח השכינה לשרות עד שתעשה ליש' אלפין ורבבות.
חלק ג
חתימה
חתימה · בירכם כאחד ואחד אחד, ומלאך המות כפות לפניו
בירך את כולם כאחד, פרטן אחד אחד וחזר וכללם; רבי אבין: כפת את מלאך המות תחת רגליו ובירכם לפניו — ״הושיעה את עמך וברך את נחלתך״
אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(דברים לג, א) — מלמד שכל ישראל בירך כאחד: אַתֶּם נִיצָּבִים הַיּוֹם כֻּולְּכֶם וגו׳(דברים כט, ט);
וחזר ופרטן אחד אחד בפני עצמו;
וחזר וכללם כולם בברכה אחד: אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ(דברים לג, כט).
אמר רבי אבין:
כל ימיו של משה היה מבקש לברך את ישראל, ולא היה מניחו מלאך המות לברכו.
מה עשה? נטלו וכפתווכפתו — וקשר אותו (ידיים ורגליים) והשליכו תחת רגליו, וברכם לפניו,
הדא הוא דכתיב:
וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּירַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ —
לפני מי? לפני זה שהיה מושלך תחת רגליו.
ומה ברכה ברכם? הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ וּרְעֵם וְנַשְּׂאֵם עַד הָעוֹלָם(תהלים כח, ט).
מקבילות והערות · ח
את בני ישראל — מלמד שכל ישראל בירך כאחד
מקבילות: תנחומא ואתחנן ו · ילקוט שמעוני וזאת הברכה רמז תתקנא
בתנחומא: בירכם כל שבט ושבט בפני עצמו, ״וכיון שראה שנתקצרה השעה — כללן כולן בבת אחת: אשריך ישראל״.
באו ואמרו לו למשה. הגיעה השעה שאתה נפטר בה מן העולם. אמר להם. המתינו לי עד שאברך את ישראל. שלא מצאו ממני קורת רוח כל ימיהם. מפני אזהרות ותוכחות שהייתי מוכיחן. התחיל לברך כל שבט ושבט בפני עצמו. כיון שראה שנתקצרה השעה כללן כולן בבת אחת. ואמר "אשריך ישראל" וגו'.
אמר רבי אבין: נטלו וכפתו והשליכו תחת רגליו
מקבילות: ספרי דברים שמב · דברים רבה יא, ה · תנחומא וזאת הברכה ג · מדרש פטירת משה · ילקוט שמעוני וזאת הברכה רמז תתקנא · פסיקתא דרב כהנא נספח: וזאת הברכה — תוספת
״לפני מותו״ — לפני מי שרוצה להמיתו; בדברים רבה ״רבנן אמרי: נטל מלאך המות וכפתו והשליכו לפניו״; בתנחומא ובמדרש פטירת משה מלאך המות עומד ומשה מברך לפניו; בספרי — ״סמוך למיתה״.
בכתבי יד אחרים באה כאן פתיחת ״רבות בנות עשו חיל״ — היא התוספת לפסקא.
מהו "לפני מתו". רבנן אמרי. מה עשה משה. נטל מלאך המות וכפתו והשליכו לפניו והיה מברך את השבטים כל אחד ואחד לפי ברכתו.
"לפני מותו". וכי תעלה על דעתך של-אחר מותו בירך את ישראל. ומהו "לפני מותו". לפני המלאך. שבשעה שאמ' לו הקב'ה. "עלה" "ומות בהר הזה". מלאך המות סבור בדעתו ואומ'. כבר נתן לי הקב'ה רשות ליטול נפשו של משה. בא ועמד למעלה הימנו. אמר לו משה. כבר הבטיחני הקב'ה שלא ימסרני בידך. והיה מברך את ישראל לפני מלאך המות. לכך נאמ' "לפני מותו".
אמ' משה לפני הקב'ה. רבונו של עולם. יעמד ויראה כשאברך כל שבט ושבט. ומנין שהיה עומד שם. שנ' "וזאת הברכה אשר ברך משה" וגו'. "לפני מותו". זהו מלאך המות. לאחר שכילה לברכן נתן לו רשות ונטל חרבו והלך לו.
"לפני מותו". וכי תעלה על דעתך שלאחר מיתה היה משה מברך את ישראל. אלא מה תלמוד-לומר "לפני מותו". סמוך למיתה. כיוצא בו אתה אומר "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום יי הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים". וכי עלת על דעתינו שלאחר ביאה היה אליהו מתנבא להן […]
על פי כתב יד פריז, כל ישראל חברים H 47A (הומיליה נוספת, מחוץ לסדר כתב יד אוקספורד 151). במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| פסקא | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | יעשה | ועשה |
| ב | שבע | ארבע |
| ב | און | — (הוספה) |
| ב | ואהרן | אל־אהרן |
| ו | משל | — (הוספה) |
אין חיבור אחד המקביל לפסקא כולה. הפסקא בנויה מחטיבות שכל אחת מהן נמסרה במקום אחר, והמקבילה העיקרית משתנה מסעיף לסעיף:
מה ייחודי לפסקא (לא נמצא במאגרים בשום מקום אחר)
ראוי לתשומת לב
פסיקתא דרב כהנא
תוספתא
וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ(דברים לג, א)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים והערות מנדלבוים ובובר
על פי כתב יד פריז, כל ישראל חברים H 47A (הומיליה נוספת, מחוץ לסדר כתב יד אוקספורד 151) §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא · תולדות הברכה מאדם ועד משה, וברכה שביעית — וזאת הברכה
רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל־כֻּלָּנָה(משלי לא, כט)
תולדות הברכה: נח, יצחק ויעקב בירכו ונפלה קטטה; הקדוש ברוך הוא בירך את אדם ואת נח, ומסר את הברכות לאברהם — שלא בירך את יצחק מפני עשו (משל האריס ואילן סם החיים); חמש ברכות בידי יעקב, שישית לשבטים, שביעית — ״וזאת הברכה״; בלעם צר העין ומשה טוב העין.
״פחז״ (כתב היד: פרח), ״מיתתו״, ״שהיה״, ״עודר״ — תיקוני צורות שסומנו במאגרים כמשובשות; ״אף מספיק אני על ידך״ הונח כלשונו; קטעי ״כל אלה שבטי ישראל… ברכה שביעית״ הושלמו בכתב היד ביד שנייה
דבר אחר:
וְזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א) — רבי ברכיה פתח: רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל(משלי לא, כט).
הרבה ברכות ברכו ראשונים, כל אחד ואחד בדורו, ולא היתה ברכה מעולה בכולם כברכתו של משה,
שנאמר וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּולָּנָה — זה ברכות של משה.
בא נח לעולם ובירך את בניו — והיה מחלוקת בברכתו, שבירך אחד וקילל אחד:
קילל אחד — שנאמר וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן(בראשית ט, כה);
ובירך אחד — שנאמר וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי שֵׁם(בראשית ט, כו).
בא יצחק ובירך את יעקב — והיתה בה קטטהקטטה — מריבה, מחלוקת, שהיה עשו מתחרהמתחרה — מתקנא ומתגרה ליעקב על הברכה שבירכו אביו,
שנאמר וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב(בראשית כז, מא).
בא יעקב אבינו ובירך את השבטים — והיתה קטטה, שהוכיח את ראובן על מעשה שהיה בידו,
שנאמר פַּחַז כַּמַּיִם וגו׳(בראשית מט, ד).
וממי למדו הראשונים שבירכו כל אחד ואחד כראוי? לא למדו אלא מן הקדוש ברוך הוא.
שבשעה שבא אדם הראשון לעולם — ברכו הקדוש ברוך הוא, שנאמר זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וגו׳(בראשית ה, ב).
והיה העולם מתנהגמתנהג — מתנהל, מתקיים בברכה עד שבא דור המבול ובטלו מהם אותה ברכה.
מיד נגלה הקדוש ברוך הוא: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם(בראשית ו, ז).
וכיון שיצא נח מן התיבה, ראה הקדוש ברוך הוא שבטלה מהם אותה ברכה —
מיד נגלה עליו ובירכו, שנאמר וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו(בראשית ט, א).
והיה העולם מתנהג באותה ברכה עד שבא אברהם לעולם, והוסיף לו הקדוש ברוך הוא ברכה אחד,
שנאמר וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וגו׳(בראשית יב, ב).
אמר הקדוש ברוך הוא: מכאן ואילך אינו דרך כבוד לפני שאני נזקקנזקק — מטפל בעצמו, צריך לעסוק לברך את בריותי;
אלא הריני מוסר את הברכות לך — לכל מי שאתה מברכו, אני חותםחותם — מאשר ומקיים (כחותם על שטר) עליה.
וכי מאחר שנמסרו לו הברכות, מפני מה לא בירך את יצחק?
לפי שראה ביצחק שעשו יוצא ממנו.
אמר: אם אני קובעקובע — מניח, משית (ברכה על מישהו) ברכה ביצחק — הרי עשו מתברך;
ואני אין לי אלא ימים של מנייןימים של מניין — ימים ספורים — למחר הרי הברכות חוזרות למקומן, לבעליהן.
ולמה היה אברהם דומה לפני הקדוש ברוך הוא?
לבעל הבית שהיה לו כרם ונתנו לאריסאריס — חוכר, עובד אדמה בעבור חלק מן היבול,
והיו בו באותו כרם אילן של סם חייםסם חיים — צמח מרפא, סם המחיה, והיה מודלהמודלה — מטפס ונתלה (כגפן המודלה על עץ) על גב אילן של סם המות.
אמר: אם אני עודרעודר — חופר ומעבד את הקרקע בכרם זו — הרי אילן של סם המות מתגדל עמו;
ואם איני עודר בכרם זו — הרי אילן של סם חיים מת.
אלא, אמר אריס: אני אגלולאגלול — אגלגל, אתנהל בכרם כמות שהוא בכרם הזו, שבעל הבית יודע בכרמו אם עודר בו ואם לאו.
אף כך אמר אברהם: אם אני קובע ברכה ביצחק — מיד עשו מתברך;
ואם אין אני קובע בו ברכה — הרי יעקב ראוי לברכה.
אלא, אני אין לי אלא ימים של מניין — למחר הרי הברכות חוזרות לבעליהן.
כיון שבא יעקב אבינו עליו השלום, וקבל חמש ברכות:
שתים מאביו,
ואחת של אברהם,
ואחד של מלאך,
ואחד של הקדוש ברוך הוא.
שתים מאביו — וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה וגו׳(בראשית כז, לג).
אמר רבי אלעזר בן פדת: למה נזדעזענזדעזע — רעד, נבהל יצחק אבינו באותה שעה? מיום הדין.
שבשעה שבא יצחק לברך את עשו, ולא היה יודע שיצא לתרבות רעהלתרבות רעה — לדרך רעה, יצא מן הדרך הטובה —
שהיה עשו בא ושואל את אביו: מים ומלחמים ומלח — מים ומלח — שאינם חייבים במעשר צריכין מעשר או לאו?
והיה יצחק אומר: ומה מים ומלח הוא רוצה לעשר — שאר מעשרות על אחת וכמהעל אחת וכמה — על אחת כמה וכמה (קל וחומר)!
וכיון שנתגלו לו מעשיו, נזדעזע מיום הדין, שנאמר וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה וגו׳.
הרי אחת בידו של יעקב. שנייה — וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹותוֹ וגו׳(בראשית כח, א).
וברכה של אברהם — וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם וגו׳(בראשית כח, ד).
וברכה מן המלאך — וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא וגו׳(בראשית לב, ל).
וברכה של הקדוש ברוך הוא — וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד וגו׳(בראשית לה, ט).
בא יעקב לברך את השבטים, ובירכן חמש ברכות שהיו בידו, והוסיף להם ברכה שישית,
שנאמר כׇּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם(בראשית מט, כח).
מהו וְזֹאת? שהוסיף להם ברכה שישית.
בא משה והוסיף להם ברכה שביעית, שנאמר וְזֹאת הַבְּרָכָה —
הברכה זו מוספת על הברכות כולם.
וכשבא בלעם הרשע לברך את ישראל, היה ראוי לברכן שבע ברכות כנגד שבע מזבחות — ולא בירכן אלא שלש.
אמר לו: וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים(במדבר כד, י).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע! עיניך צרהעיניך צרה — אתה צר עין — אינך רוצה בטובתם בברכתן של ישראל —
אף מספיקמספיק — נותן בידו, מאפשר אני על ידך שתשלים בברכותיך של ישראל.
ובא משה שעינו יפהעינו יפה — נדיב, רוצה בטובת האחר ובירך את ישראל, ועליו אמר שלמה טוֹב עַיִן הוּא יְבֹורָךְ(משלי כב, ט) —
אל תיקריאל תיקרי — אל תקרא (כך, אלא כך) יְבֹורָךְ אלא יברך: זה משה רבינו, שעינו יפה בברכתן של ישראל, ובירכן ארבע ברכות.
ואלו הם:
וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כׇּל הַמְּלָאכָה וגו׳(שמות לט, מג),
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ וגו׳(ויקרא ט, כג),
יְיָ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יֹוסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים(דברים א, יא),
והדיןוהדין — וזו — וְזֹאת הַבְּרָכָה.
לכך נאמר רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל.
תוספת שבנוסחים אחרים
תוספת · דברים רבה, וזאת הברכה ג · ויכוחם של אדם, נח, אברהם, יצחק ויעקב עם משה — אחרי סעיף א; דרשה אחרת על פסוק הפתיחתא, שבכתב יד אחר של הפסיקתא באה לפני «רבי ברכיה פתח».
וְזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א) — זה שאמר הכתוב רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּולָּנָה(משלי לא, כט) —
מדבר במשה, שנתעלה יותר מן הכל.
כיצד? אדם הראשון אומר למשה: אני גדול ממך, שנבראתי בצלמו של הקדוש ברוך הוא.
מניין? שנאמר וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ(בראשית א, כז).
אמר לו משה: אני נעליתי יותר ממך.
אתה — כבוד שניתן לו לוקח ממך, שנאמר אָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין(תהלים מט, יג);
אבל אני — זיו פנים שנתן לי הקדוש ברוך הוא עמי, שנאמר לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וגו׳(דברים לד, ז).
נח אמר למשה: אני גדול ממך, שנוצלתי בדור המבול.
אמר לו משה: אני נעליתי יותר ממך.
אתה הצלת את עצמך, ולא היה בך כח להציל את דורך;
אבל אני הצלתי את עצמי ואת דורי כשנתחייבו כלייה בעגל.
מניין? שנאמר וַיִּנָּחֶם יְיָ עַל הָרָעָה וגו׳(שמות לב, יד).
למה הדבר דומה? לשתי ספינות שהיו בים, והיו בתוכם שתי קברניטיןקברניטין — רבי חובלים, מנהיגי ספינות:
אחד הציל עצמו ולא הציל את ספינתו, ואחר הציל את ספינתו ואת עצמו.
למי היו מקלסין? למי אותן שהציל עצמו ואת ספינתו.
כך נח לא הציל אלא עצמו, אבל משה הציל את עצמו ואת דורו —
הוי וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּולָּנָה.
דבר אחר: אברהם אמר למשה: אני גדול ממך, שהייתי אב לעוברין ושבים.
אמר לו משה: נעליתי אני ממך — שאתה היית זן בני אדם עריליםערילים — ערלים, ואני הייתי זן בני אדם מהולין;
ולא עוד, אתה זנת ביישוב ואני זנתי במדבר.
יצחק אמר למשה: אני גדול ממך, שפשטתי את צוארי על גבי המזבח וראיתי פני שכינה.
אמר לו משה: אני נעליתי ממך — שאתה ראית פני שכינה וכהו עיניך,
וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וגו׳(בראשית כז, א) — מהו מֵרְאֹות? מראות פני השכינה;
אבל אני הייתי מדבר עם השכינה פנים בפנים ולא כהו את עיני,
שנאמר לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה.
ויעקב אמר למשה: אני גדול ממך, שנתפגשתי עם המלאך בפרופריןפרופרין — תחומך, פרוורי מקומך שלך ונצחתי אותו.
אמר לו: אתה נפגשת עם המלאך בפרופרין שלך, ואני עליתי אצלן בפרפרין שלהן, והן מתיראין ממני.
מניין? שנאמר מַלְאכֵי צְבָאוֹת יִדֹּודוּן יִדֹּודוּן(תהלים סח, יג).
לפיכך אמר שלמה רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּולָּנָה.
אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל ונתעלית מן הכל — יברך את ישראל, וְזֹאת הַבְּרָכָה.
מקבילות והערות · א
רבי ברכיה פתח: רבות בנות עשו חיל — נח, יצחק ויעקב
מקבילות: תנחומא וזאת הברכה א · תנחומא בובר, וזאת הברכה א · דברים רבה יא, ג · ילקוט שמעוני וזאת הברכה רמז תתקנ · ילקוט שמעוני משלי רמז תתקסד · פתרון תורה, וזאת הברכה
בתנחומא הפתיחתא סתמית (״זה שאמר הכתוב״), ובנח מובא גם ״יפת אלהים ליפת״.
בכתב יד אחר של הפסיקתא ובדברים רבה באה לפני הפתיחתא דרשה אחרת על אותו פסוק — ויכוחם של אדם, נח, אברהם, יצחק ויעקב עם משה (ראו התוספת).
"וזאת הברכה". זש'ה "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה". זו ברכתו של משה. שהרי דורות הראשונים ברכו כל אחד ואחד את דורו ולא היתה כברכתו של משה. נח בירך את בניו היה בה מחלוקת. בירך אחד וקילל אחד. "יפת אלהים ליפת". "ויאמר ארור כנען". יצחק בירך את יעקב היה בה קטטה. שאמר "ויתן לך את ברכת אברהם". ואמר לעשו "בא אחיך במרמה". וכתיב "וישטם עשו את יעקב". יעקב בירך את השבטים היתה בהם קטטה. שהוכיח ראובן "פחד/ז כמים אל תותר". וכן "שמעון ולוי". ומנין למדו האבות לברך כל אחד ואחד בדורו. מן הקב'ה. […]
"וזאת הברכה" וג'. ז'ה ש'ה על ידי שלמה "רבות בנות עשו חיל" וג'. כנגד משה שהיתה ברכתו שלימה יתיר משברכו הראשונים. שהיתה בהן קטטה. וכן את מוצא בנח. כשברך את בניו בירך לאחד וקילל לאחד. שנ' "ויאמר ארור כנען". "ויאמ' ברוך יי'י אלהי שם". ואף יעקב כשבירך לבניו בירך מקצתן והניח מקצתן. אבל ברכה שבֵרך משה את ישר' היתה שלימה. ואף-על-פִי שבירך כל שבט ושבט בפני עצמו חזר וכללן בברכה אחת. שנ' "אשרך ישראל" וג'.
ד'א. "וזאת הברכה". אמ' רבו' ז'ל. למה "וזאת". שכן מצינו בכל הברכות כולן מתחלת ברייתו של עולם ועד ברכתו שלמשה רבינו ע'ה בכולן כתוב קטטה. מתחלה בירך הב'ה אדם וחוה. שנ' "ויברך אותם אלהים"... קטטה היתה שם. שנ' "ולאדם אמר כי שמעת". יצחק בירך ליעקב ומכרן לעשו. שנ' "הן גביר שמתיו לך" וג'. יעקב אב' בירכו המלאך. שנ' "ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני". ומה קטטה היתה שם. "והוא צולע על יריכו". ואף יעקב בירך את בניו. ומה קטטה. שנא' "ארור אפם" וג'. וכן בלעם בירך לישראל. ומה קטטה הית' שם. שנא' "ועתה הנני הולך" וג'. אבל הברכה שבירך משה לישר' לא היתה שם קטטה אלא ברכה שלימה. שנ' "וזאת הברכה" וג'.
"וזאת הברכה". זש'ה "רבות עשו חיל ואת עלית כולנה". מדבר במשה שנתעלה יותר מן הכל.
כתיב "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה". כנגד מי אמרו שלמה המקרא הזה. לא אמרו אלא כנגד משה רבי' ששקל הק' כל הצדיקים כנגדו והיה משה מכריע את כלם. מה עשה הק'. מרוב חבתו של משה הביא כל מעשה בראשית ונתנם בכף מאזנים ומשה בכף מאזנים השני. והיה משה מכריע את כולן.
וממי למדו הראשונים — אדם, דור המבול, נח ואברהם
מקבילות: תנחומא וזאת הברכה א · תנחומא לך לך ד · תנחומא נשא ט · תנחומא ויחי ז · בראשית רבה לט, יא · במדבר רבה יא, ב · מדרש תהלים א, ה · רש״י בראשית יב, ב · פתרון תורה, וזאת הברכה
״לא למדו אלא מן הקדוש ברוך הוא״ — כנראה צריך ״למדו מן הקדוש ברוך הוא״; בתנחומא: ״ומנין למדו האבות לברך״.
בתנחומא: ״וכל מי שקובעין בו ברכה אני חותם על ידיהם — והיה ברכה, ואברכה מברכיך״; בכתב יד אחר: ״אני מסכים על ידם״.
יעקב בירך את השבטים היתה בהם קטטה. שהוכיח ראובן "פחד/ז כמים אל תותר". וכן "שמעון ולוי". ומנין למדו האבות לברך כל אחד ואחד בדורו. מן הקב'ה. שבשעה שברא אדם הראשון ברכו. שנ' "זכר ונקבה בראם ויברך אותם". היה מתנהג בברכה עד שבאו דור המבול וביטלוה. שנ' "ויאמר י'י אמחה את האדם אשר בראתי". כיון שיצא נח מן התיבה. ראה הקב'ה שבטלה מהם מדת ברכה. חזר ובירך את נח ואת בניו. שנ' "ויברך אלהים את נח ואת בניו". והיה העולם מתנהג באותה ברכה עד שבא אברהם והוסיף לו ברכה. שנ' "ואעשך לגוי גדול ואברככה". כיון שבא אברהם אמר הקב'ה. אינו דרך כבוד שאהיה אני זקוק לברך את בריותי. אלא הריני מוסר את הברכות לאברהם ולזרעו. וכל מי שקובעין בו ברכה אני חותם על ידיהם. שנ' "והיה ברכה" "ואברכה מברכיך".
וממי למדו אבות ונביאים לברך זה את זה. מאדם הראשון. שבשעה שברא הק' את אדם הראשון אמ'. אדם שב[רא]תי בדיוקני אי אפשר לו להתקים בלא ברכה. מיד נגלה עליו הק' ובירכו. שנ' "ויברך אותם אל[ה]ים" וג'. והיה העולם מתנהג באותה הברכה עד שבאו בני דור המבול וקילקלו מעשיהן וניטלה מהן. וכיון שיצא נח ובניו מן התיבה החזירה הקב'ה להן. שנ' "ויברך אל' את נח" וג'. והיה העולם מתנהג באותה הברכה עד שבאו בני דור הפלגה וקילקלו את מעשיהם וניטלה מהם. אמ' הק'. שוב איני נזקק לעולמי לברכו. שמתוך שאני מברכן הן בועטין ופורקין עול שמים מעליהן. אילא הריני מוסר הברכה לאברהם ולזרעו. והראוי לברכה יברכנו. והראוי לקללה יקללנו. ואני מסכים על ידו. שנ' "ואברכה מברכך" וג'.
"והיה ברכה". והיה בריכה. מה בריכה זו מטהרת את הטמאים. אף את מקרב את הרחוקים. אמ' ר' ברכיה. כבר כת'. "ואברכך". מה תל'-לו'. "והיה ברכה". אלא אמ' לו. עד כן הייתי זקוק לברך את עולמי. מיכן ואילך הרי ברכות מסורות לך. למן דהני לך למברכא ברך.
"והיה ברכה". א'ל הקב'ה. משעה שבראתי עולמי הייתי זקוק לברך בריותי. ברכתי אדם וחוה. "ויברך אותם אלהים". לנח ולבניו. "ויברך אלהים את נח ואת בניו". מכאן ואילך היה אתה עשוי על הברכה.
"והיה ברכה". כבר כתי' "ואברכך". מה ת'ל "והיה ברכה". אמ' ר' אלעזר. אמ' לו הקב'ה. משבראתי עולמי ועד עכשיו הייתי זקוק לברך בריותי. שנ' "ויברך אותם אלהים". "ויברך אלהים את נח ואת בניו". אבל מכאן ואילך הרי הברכות מסורות לך. למאן דתני לך למברככה ברוך. ואעפ'כ לא ברך אברהם לבניו.
אמר הקב'ה. לשעבר הייתי זקוק לברך בריותי. ברכתי לאדם הראשון ולאשתו. שנאמ' "ויברך אותם אלהים". ברכתי לנח ולבניו. שנ' "ויברך אלהים את נח ואת בניו" וגו'. ברכתי לאברהם. דכתי' "וי'י ברך את אברהם בכל". אמר הקב'ה לאברהם. מיכאן ואילך הרי הברכות מסורות לך. שנ' "והיה ברכה". מה עשה אברהם. הוליד שני בנים ישמעאל ויצחק לא ברכן.
ר' פנחס פתח. "מזקנים אתבונן". את מוצא שבתחילה היה מברך הקב'ה את עולמו. שנ' "ויברך אתם אלהים". כיון שעמד וברכן לו ולבניו. שנ' "ויברך אלהים את נח ואת בניו". עמד אברה' וברכו. שנ' "וי'י ברך את אברהם בכל".
מפני מה לא בירך את יצחק — משל האריס
מקבילות: תנחומא וזאת הברכה א · בראשית רבה סא, ו · במדבר רבה יא, ב · תנחומא נשא ט · תנחומא לך לך ד · מדרש תהלים א, ה
בתנחומא נמשך המשל: ״אגלגל בכרם הזה עד שיבוא בעל הכרם ויעשה בכרמו מה שיראה״, ובבראשית רבה בארמית: ״עביד אנא אריסותי, ומה דבעי מריה דפרדסא למיעבד יעביד״.
בבראשית רבה ובמדבר רבה המשל בפרדס ובהשקאה, והחשש מפני ישמעאל ובני קטורה; כאן ובתנחומא — מפני עשו.
אמר הקב'ה. הריני מוסר לכל מי שאתה מברכו ואני חותם על ידיך. וכי מאחר שנמסרו הברכות לאברהם למה לא בירך את יצחק. לפי שראה אברהם שעשו יצא הימנו אמר. אם אני מברך את יצחק הרי עשו מתברך ונמצא יעקב חסר. למה הדבר דומה. לבעל הבית שהיה לו כרם. נתנו לאריס. והיה באותו כרם אילן של חיים מודלה על גב אילן של סם המות. ואין אותו אריס יודע מה לעשות. אמ'. אם אעדר אותו כרם הרי אילן של סם המות מתגדל. ואם איני עודר כרם... הרי אילן של סם חיים מת. אלא אני אריס אגלגל בכרם הזה עד שיבוא בעל הכרם. ויעשה בכרמו מה ש[י]ראה. ואף כך אמר אברהם. אם אברך את יצחק נמצא עשו מתברך ויעקב מפסיד. אלא הריני מניחו עד שיבוא הקב'ה ויעשה את שלו.
למלך שהיה לו פרדס ומסרו לאריס. והיה בו שני אילנות כרובים. אחד שלשם חיים ואחד שלשם מוות. אמ' אותו אריס. אם משקה אני זה שלשם חיים זה שלשם מוות חייא עימו. ואם אין אני משקה זה שלשם מוות היאך זה שלשם חיים חייא. חזר ואמ'. אנה אריס עבור אנה. אלא מה דהני לה למרה דפרדיסא מעבוד בה יעבד. כך אמ' אברהם. אם מברך אני את יצחק עכשיו בני ישמעאל ובני קטורה בכלל. ואם אני מברך בני ישמעאל ובני קטורה היאך אני מברך את יצחק. חזר ואמ'. אנה בשר עבור. מה שהקב'ה רוצה לעשות בעולמו יעשה. כיון שמת אבינו אברהם נגלה הקב'ה על יצחק בנו ובירכו. הדה היא "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלים את יצחק בנו".
למה כן. משל למלך שהיה לו פרדס. נתנו לאריס. והיה בתוך אותו פרדס אילן אחד שלסם חיים ואילן אחד שלסם המות. אמ' אותו האריס. אם אני משקה האילן של סם חיים אילן של סם המות שותה. אמ' אותו האריס. אני אעבוד ואשלים ומה שהמלך רוצה לעשות בפרדסו יעשה.
משל למלך שהיה לו פרדס נתנו לאריס. והיה בתוך אותו פרדס אילן של סם חיים ואילן של סם המות מורכב על גביו. אמ'. אם משקה אני אילן של סם חיים הרי אילן של סם המות שותה. אמר האריס. אני אעבוד ואשלים זמני ומה שהמלך רוצה לעשות בפרדס. עושה.
משל למלך שהיה לו פרדס. נתנו לאריס לעבדו ולשומרו. היה בתוך הפרדס אילן של חיים ואילן של סם המות דבוקים זה בזה.
ר' לוי בשם ר' חמא אמ'. לא ברכו אלא מתנות נתן לו. ולמה לא ברכו. למלך שהיה לו פרדס ומסרו לאריס. והיה לו מיני אילנות כרוכין זה על זה. אחד של סם חיים ואחד של סם המות. אמ' האריס. אם אני משקה את זה סם חיים סם המות יחיה עמו. אם איני משקהו היאך יחיה. אמ' אותו אריס. לשנה אני משלים אריסותי והולך לו. מה דהני לי' למריה דפרדס יעביד.
וכן שהגיע זמנו שלאברהם להיפטר מן העולם אמ'. הרי יצחק בנו ראוי לברכה. ואם אברכנו הרי ישמעאל עומד כנגדו. שמא יתקנא בו. אילא מוטב שיהיה הדבר סתום עד שאפטר מן העולם. והקב'ה יודע לתקן את הדבר. וכיון שנפטר מן העולם מיד נגלה הקב'ה על יצחק ובירכו. שנ' "ויהי אחרי מות אברהם" וג'.
חמש ברכות בידי יעקב — מים ומלח צריכין מעשר
מקבילות: תנחומא וזאת הברכה א · תנחומא תולדות ח · תנחומא תולדות יא · תנחומא בובר, תולדות כב · בראשית רבה סז, ב · ילקוט שמעוני תולדות רמז קטו
בתנחומא דברי ר׳ אלעזר בן פדת אחרים: יצחק ראה גיהנם פתוח לעשו, ביקש לומר ״גם ארור יהיה״ וחזר ואמר ״גם ברוך יהיה״.
שאלת עשו על מעשר המלח — בתנחומא תולדות.
בא יעקב וקיבל חמש ברכות. שתים מאביו ואחת של אברהם ואחת מן המלאך ואחת מן הקב'ה. שתים מאביו. שנ' "ויחרד יצחק חרדה גדולה". למה "ויחרד". אמ' ר' אלעזר בן פדת. שראה גהנם פתוח תחתיו לעשו. ביקש לומר. גם ארור יהיה. חזר והוסיף ברכה ואמר "גם ברוך יהיה". הרי אחת. שניה. "ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו". של הקב'ה. "וירא אלהים אל יעקב עוד בבואו מפדן-ארם ויברך אותו". וברכת אברהם. שנ' "ויתן לך את ברכת אברהם". ושל מלאך. "ויברך אותו שם".
היה בא עשו מן החוץ ואומ' לאביו. אבי. מלח מהו שתהא חייבת במעשר. והיה יצחק תמיה ואומר. ראה בני כמה מדקדק במצות.
"ויחרד יצחק חר'". אמ' ר' חמא ביר' חנינה. "מאד". מחרדה שחרד [ע]ל גבי המזבח. אמ'. מי הוא זה שנעשה ס[רסור] בינו לבין הקב'ה. שיטול יעקב את הברכות. כלפי רבקה אמרו.
אבל כשנכנס עשו נפתח לו גהנם. לפיכך "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד". והיה תמיה יצחק בלבו ואומר. אני רואה גהנם ועשו מסיק אותה. "הוא הצד ציד". למה שני פעמים. אלא אמ' יצחק לעשו. אתה הלכת לצוד ונצטדתה.
אבל כשנכנס עשו הרשע. ר' אחא ור' יוחנן אמ'. נכנסה גיהנם עמו. שנ' "בבא רשע בא גם בוז ועם קולן חרפה". יצחק רואה בביאתו של עשו. [מ]רתיח הבית ורואה את גהנם. התחיל מצעק וחרד. שנ' "ויחרד יצחק חרדה" וג'.
בא יעקב לברך את השבטים — ברכה שישית, ברכה שביעית
מקבילות: תנחומא וזאת הברכה א · ספרי דברים שמב · בראשית רבה צז · מדרש תהלים א, ה · דברים רבה יא, א · ילקוט שמעוני וזאת הברכה רמז תתקנ
המשפטים ״שנאמר כל אלה שבטי ישראל… בא משה והוסיף להם ברכה שביעית״ נשמטו בכתב היד ונוספו בשוליו; הם קיימים בכתב יד אחר ובתנחומא.
בא יעקב לברך את השבטים בירכן חמש ברכות שהיו בידו להוסיף להן ברכה אחת. שנ' "כל אלה שבטי ישראל שנים-עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם". בא משה לברך את ישראל והוסיף להם ברכה שביעית. "וזאת הברכה". תוספת על הברכות שבירך בלעם את ישראל. […]
דבר-אחר. "וזאת הברכה". זה מוסף על ברכה ראשונה שבירכן יעקב אביהן. "וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם". נמצינו למידין שממקום שסיים אבינו יעקב לברך את ישראל משם מתחיל משה ובירכן. שנאמר "וזאת הברכה". הרי זה מוסף על ברכה ראשונה. ואיזו זו. זו תפילה. שנאמר "תפילה למשה איש האלקים".
הוי "וזאת אשר דבר להם אביהם". 'זאת אשר דבר' אין כת' כאן אלא "וזאת ". ועוד עתיד אדם אחר כיוצא בי לברך אתכם. ומהיכן שפסקתי הוא מברך אתכם.
עמד יעקב לברך את השבטי' ופתח במה שחתם יצחק אביו. הה'ד "ויקרא יעקב אל בניו" וגו'. ובמה חתם. ב"זאת". "וזאת אשר דבר להם אביהם".
וכמה חתם. ב"זאת". שנ' "וזאת אשר להם אביהם". עמד משה לברך את ישר' אמ'. אף אני פותח בעניין ב"זאת הברכה".
בלעם צר עין, משה טוב עין — ארבע ברכות
מקבילות: תנחומא וזאת הברכה א · פסיקתא דרב כהנא נספח: וזאת הברכה · בבלי סוטה לח ע״ב
בתנחומא: ״אף אני איני מספיק על ידך שתשלים ברכתך״ — בשלילה.
בנספח ״וזאת הברכה״ שלפני זה: בלעם ביקש לברך שבע ומשה ארבע — ״רשע זה עינו צרה״.
בא משה לברך את ישראל והוסיף להם ברכה שביעית. "וזאת הברכה". תוספת על הברכות שבירך בלעם את ישראל. שהיה ראוי לו לברכם שבע ברכות כנגד שבע מזבחות ולא בירכן אלא שלש. שנ' "והנה ברכת ברך זה שלש פעמים". אמ' לו הקב'ה. רשע. אתה עינך צרה לברכן. אף אני איני מספיק על ידך שתשלים ברכתך עם ישראל. יבוא משה שעיניו יפות לברכן. והוא יברך את ישראל. ועליו אמר שלמה "טוב עין הוא יבורך". אל תהי קורא אלא 'הוא יברך'. אלא זה משה רבינו שעיניו יפות לברך את ישראל. שברכן ארבע ברכות. ברכה ראשונה. "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה" "ויברך אותה משה". השניה. "ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם". השלישית. "י'י אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם". הרביעית. "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים". לכך נאמר "רבות בנות עשו חיל".
א'ר יצחק. כת' "וירא בלעם כי טוב בעיני" וגו'. מה ראה. ראה שמשה עתיד לברך את ישראל ארבע ברכות. והוא היה ראוי לברך את ישראל ארבע ברכות. אמר. אני מברכן שבע ברכות ומשה ארבע הרי אחת-עשרה. אמר הב'ה. רשע זה עינו צרה בברכתן של ישראל. דיי שלש ברכות שברכן. יבא משה שעינו יפה בברכתן של ישראל ויברכם ארבע ברכות. ואלו הן ארבע ברכות שבירך משה לישראל. "י'י אלהי אבותיכם יוסף עליכם". "ויבא משה [ו]אהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו". "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה י'י כן עשו ויברך אותם משה". מה ברכה ברכן. א'ל. יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. הה'ד "ויהי נועם י'י אלהינו עלינו" וגו'. והדין "וזאת הברכה".
וא'ר יהושע בן לוי. אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין. שנ' "טוב עין הוא יבורך". אל תיקרי "יבורך" אלא 'יברך'. [..קרי ביה 'יברך'].
חלק ב
גוף הדרשה
דרשת הפסוק · ״אשר בירך משה איש האלהים את בני ישראל״ · למשה נאה לברך, שנתן נפשו על ישראל
למשה נאה לברך — נתן נפשו עליהם; ריש לקיש: איש האלהים — כאיש הגוזר על אשתו; זכותן של ישראל גרמה לו.
״בני״ הושלם בציטוט ״את ישראל״ שבכתב היד
אֲשֶׁר בֵּירַךְ מֹשֶׁה(דברים לג, א) — למשה נאה לברך את ישראל, שהיה נותן נפשונותן נפשו — מוסר את נפשו, מסכן את חייו עליהם בכל שעה.
אִישׁ הָאֱלֹהִים — אמר ריש לקיש: אילמלא כתוב, אי איפשר לאומרואילמלא כתוב, אי איפשר לאומרו — אלמלא היה הדבר כתוב במקרא, אי אפשר היה לאמרו:
כשם שגוזר אדם על אשתו ועושהכשם שגוזר אדם על אשתו ועושה — כשם שאדם מצווה על אשתו ודבריו נעשים — כך הקדוש ברוך הוא גוזר על משה ועושה.
אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל — זכותן של ישראל גרמהגרמה — גרמה, היא שהביאה לו.
מקבילות והערות · ב
אשר בירך משה — למשה נאה לברך
מקבילות: תנחומא וזאת הברכה א · ספרי דברים שמב · פתרון תורה, וזאת הברכה
"וזאת הברכה". למשה נאה לברך את ישראל שנתן נפשו עליהם בכל שעה.
"וזאת הברכה". הרי זה מוסיף על ברכה הראשונה. ואי-זו. זו תפלה. שנ' "תפלה למשה איש האל'" וג'. עד-אן הדבר תלוי בלא כלום ואין אנו יודעין אם תפלה קדמה לברכה אם ברכה קדמה לתפלה. כדי משה לברך את ישר'. כדי ישראל לברך את משה. "משה". למשה נאה לברך את ישר'. שבכל מקום מסר את עצמו עליהן למיתה.
אילו אחרים בירכו את ישראל כדיי הוא בירכתן. אלא שבא משה ובירכן. נמצינו למיד[ין] שכדי משה לברך את ישראל וכדי ישראל שבירכם משה.
איש האלהים — אמר ריש לקיש: אילמלא כתוב
מקבילות: תנחומא וזאת הברכה ב · ילקוט שמעוני וזאת הברכה רמז תתקנא · דברים רבה יא, ד · ספרי דברים שמב · פסיקתא דרב כהנא נספח: וזאת הברכה
בכתב יד אחר: ״משה גוזר על הקדוש ברוך הוא״; ויש שהציעו לגרוס ״משה גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים״ — כ״צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים״.
"איש האלהים". אמ' ר' שמעון בן לקיש. אילמלא מקרא כתי' אי איפשר לאומרו. כדרך שאדם גוזר על אשתו ועושה כך הקב'ה גוזר גזירה על משה ועושה לו. מהו "את בני ישראל". זכותן של ישראל גרמה לו.
ד'א. "וזאת הברכה". א'ר תחומ'. אם 'אלהים' למה "איש" ואם "איש" למה 'אלהים'. אלא בשעה שהלך ליאור מצרים "איש". ובשעה שנהפך לדם "האלהים". ד'א. בשעה שברח לפני פרעה "איש". ובשעה ששקעו בים "האלהים". ד'א. בשעה שעולה לרקיע 'אלהים'. כשם שאין המלאכים אוכלין ושותין אף הוא לא אוכל ולא שותה. מנין. שנ' "ויהי שם עם יי". ד'א. בשעה שעולה לרקיע "איש". מהו "איש". לפני המלאכים שכולהן אש. ובשעה שיורד מן הרקיע 'אלהים'. מניין. שכת' "ויראו מגשת אליו". א'ר אבין. מחציו ולמטה "איש" ומחציו ולמעלה 'אלהים'.
"איש האלקים". זה אחד מעשרה שנקראו איש אלקים.. משה נקרא איש אלקים. שנאמר "וזאת הברכה אשר בירך משה איש אלקים". אלקנה נקרא איש אלקים שנאמר "ויבא איש האלקים לפני עלי". שמואל נקרא איש אלקים. שנאמר "הנה נא איש אלקים בעיר הזאת".
את בני ישראל — זכותן של ישראל גרמה לו
מקבילות: תנחומא וזאת הברכה ב
הדברים סתומים גם בתנחומא; יש שפירשו: זכותן של ישראל גרמה לו שנקרא ״איש האלהים״.
מהו "את בני ישראל". זכותן של ישראל גרמה לו.
דרשת הפסוק · ״לפני מותו״ · משה מברך את ישראל בפני מלאך המות
לפני מותו — לפני מלאך המות, שסבר שכבר ניתנה לו רשות משנאמר ״ומות בהר״; ומשה מברך את ישראל בפניו.
״מיתתו״ — כתב היד: מיתתן
לִפְנֵי מוֹתוֹ(דברים לג, א) — וכי תעלה על דעתך שלאחר מיתתו בירך משה את ישראל?
אלא מהו לִפְנֵי מוֹתוֹ? לפני מלאך המות.
שבשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה וּמֻות בָּהָר וגו׳(דברים לב, נ),
היה מלאך המות סבורסבור — חושב (בטעות) שכבר נתנה לו רשות על משה; בא ועמד למעלה ממנו.
אמר לו משה: כבר הבטיחני הקדוש ברוך הוא שלא ימסרני בידך.
והיה מברך את ישראל אותה שעה בפני מלאך המות, שנאמר לִפְנֵי מוֹתוֹ.
תוספת שבנוסחים אחרים
תוספת · דברים רבה, וזאת הברכה ה · משה כופת את מלאך המות ודוחה אותו שלוש פעמים — אחרי סעיף ג; בשני כתבי יד אחרים של הפסיקתא נוסף מעשה זה אחרי «לפני מותו».
לִפְנֵי מוֹתוֹ(דברים לג, א) — רבנן אמרי: מה עשה משה?
נטל מלאך המות וכפתו והשליכו לפניו,
והיה מברך את השבטים, כל אחד ואחד לפי ברכתו.
אמר רבי מאיר: הלך מלאך המות אצל משה ואמר לו: הקדוש ברוך הוא שלחני אצלך, שאתה מסתלק ביום הזה.
אמר לו משה: לך מכאן, שאני מבקש לקלס להקדוש ברוך הוא.
מניין? שנאמר לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ(תהלים קיח, יז).
אמר לו: משה, מה את מתגאה? יש לו מי שמקלסו — השמים והארץ מקלסין אותו בכל שעה,
שנאמר הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל(תהלים יט, ב).
אמר לו: ואני משתיק אותן ומקלס אני,
שנאמר הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה(דברים לב, א).
בא אצלו פעם שנייה — מה עשה משה? הזכיר עליו שם המפורש, וברח.
מניין? שנאמר כִּי שֵׁם יְיָ אֶקְרָא(דברים לב, ג).
כיון שבא אצלו פעם שלישית, אמר: הואיל מן המקום הוא, צריך אני לצדק עלי את הדין.
מניין? שנאמר הַצּוּר תָּמִים פׇּעֳלוֹ(דברים לב, ד).
תוספת שבנוסחים אחרים
תוספת · דברים רבה, וזאת הברכה ה (המשך) · שיחת משה עם נפשו המתקשה לצאת, ושלושה מקלסים אחרי פטירתו — המשכו של המעשה הקודם.
אמר רבי יצחק: היתה נפשו של משה מתקשה לצאת, והיה משה מסיח עם נפשו.
אמר לה: נפשי, תאמר שביקש מלאך המות לשלוט עליך?
אמרה לו: לא יעשה כן — כִּי הִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת(תהלים נו, יד).
ותאמר שראית אותן בוכין ובכית עמהן?
אמרה לו: אֶת עֵינִי(תהלים קטז, ח) מדמעה.
אמר לה: ותאמר שבקשו לדחות אותך בגיהנם?
אמרה לו: אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי.
אמר לה: להיכן את עתידה לילך?
אמרה לו: אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְיָ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים(תהלים קטז, ט).
כיון ששמע משה כן, אמר לה: שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְיכִי(תהלים קטז, ז).
אמר רבי אבין: כיון שנסתלק —
התחתונים היו מקלסין אותו ואומרים תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה(דברים לג, ד),
והעליונים מקלסין אותו ואומרים צִדְקַת יְיָ עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל(דברים לג, כא),
והקדוש ברוך הוא מקלס אותו: וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד וגו׳(דברים לד, י).
מקבילות והערות · ג
לפני מותו — לפני מלאך המות
מקבילות: תנחומא וזאת הברכה ג · תנחומא בובר, וזאת הברכה ב · ספרי דברים שמב · דברים רבה יא, ה · פתרון תורה, וזאת הברכה
בספרי: ״לפני מותו — סמוך למיתה״, כ״לפני בוא יום יי״.
בכתב יד אחר ובדברים רבה נוסף כאן מעשה מלאך המות ונפשו של משה (ראו התוספת).
"לפני מותו". וכי תעלה על דעתך של-אחר מותו בירך את ישראל. ומהו "לפני מותו". לפני המלאך. שבשעה שאמ' לו הקב'ה. "עלה" "ומות בהר הזה". מלאך המות סבור בדעתו ואומ'. כבר נתן לי הקב'ה רשות ליטול נפשו של משה. בא ועמד למעלה הימנו. אמר לו משה. כבר הבטיחני הקב'ה שלא ימסרני בידך. והיה מברך את ישראל לפני מלאך המות. לכך נאמ' "לפני מותו".
"לפני מותו". וכי תעלה על דעתך שלאחר מיתה היה משה מברך את ישראל. אלא מה תלמוד-לומר "לפני מותו". סמוך למיתה. כיוצא בו אתה אומר "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום יי הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים". וכי עלת על דעתינו שלאחר ביאה היה אליהו מתנבא להן לישראל. ומה תלמוד-לומר "לפני בוא יום יי". סמוך לביאה.
"לפני מותו". מלמד שהיה עומד ומברך את ישראל בפני מלאך המות ואמר לו. שוטה שבעולם. סבור אתה שנִשמתי מסורה בידך. כשבר^אני יודע שאין נשמתי מסורה אילא ביד הקב'ה.
מהו "לפני מתו". רבנן אמרי. מה עשה משה. נטל מלאך המות וכפתו והשליכו לפניו והיה מברך את השבטים כל אחד ואחד לפי ברכתו.
דרשת הפסוק · ״ויאמר יי מסיני בא״ · התורה הוחזרה על האומות ולא קיבלוה, וניתנה בזכות אבות
החזיר את התורה על כל האומות ולא קיבלוה — ״יודוך יי כל מלכי ארץ״, ומיכה פירש; דוד נתן הודאה — ״הודעת בעמים עוזך״, ואין עוז אלא תורה; רבי אבהו: יצא ידיהן, שאינו מעניש עד שיצא ידי בריותיו; דבר אחר — בזכות אבות.
״אתה הוא יי האלהים עושה פלא״ — המדרש מצרף נחמיה ט, ז לתהלים עז, טו (מסומן במאגרים כמשובש); כל חלק מסומן במקומו
וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא וגו׳(דברים לג, ב) — מלמד שהחזירהחזיר — סבב, הציע לכל אחת ואחת הקדוש ברוך הוא על כל האומות לקבל את התורה, ולא קיבלוה,
הדא הוא דכתיב:
יוֹדוּךָ יְיָ כׇּל מַלְכֵי אָרֶץ(תהלים קלח, ד).
שמא שמעו ורצו לקבל התורה? עד שבא מיכה המורשתיהמורשתי — איש מורשת ופרשה:
וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵימָה נָקָם אֶת הַגּוֹיִם וגו׳(מיכה ה, יד) —
הא למדת ששמעו ולא קבלו.
בא דוד ונתן עליה הודאה, שנאמר אַתָּה הוּא יְיָ הָאֱלֹהִים(נחמיה ט, ז) עֹושֵׂה פֶלֶא הוֹדַעְתָּ בָעַמִּים עֻוזֶּךָ(תהלים עז, טו).
אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: פלאים שעשית בעולמך, שהודעת את תורתך לכל אומות העולם.
שאין עֻוזֶּךָ האמור כאן אלא תורה, שנאמר יְיָ עֹוז לְעַמּוֹ יִתֵּן וגו׳(תהלים כט, יא).
אמר רבי אבהו:
גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין אומות העולם מקבלין את התורה;
מפני מה יצא ידיהןיצא ידיהן — יצא ידי חובתו כלפיהן? שכך הוא מידותיו של הקדוש ברוך הוא:
אינו מעניש עד שיצא ידי בריותיו, ואחר כך הוא טורדןטורדן — מגרשן, מסלקן מן העולם,
לפי שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניאבטרוניא — בטענת שווא, בעלילה עם בריותיו.
דבר אחר: מפני מה יצא ידיהן? מפני זכות האבות.
תוספת שבנוסחים אחרים
תוספת · תנחומא, וזאת הברכה ד · בני עשו ובני ישמעאל שלא קיבלו את התורה, והקדוש ברוך הוא התירן — אחרי סעיף ד, בתוך דרשת «מסיני בא».
וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב) — מלמד שהחזיר הקדוש ברוך הוא התורה על כל האומות ולא קבלוה,
עד שבא אצל ישראל וקבלוה.
שנאמר וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ — אלו בני עשו, שהן בני שעיר;
הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן — אלו בני ישמעאל, שנאמר וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן(בראשית כא, כא).
וכתיב עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם(חבקוק ג, ו).
כיון שלא רצו לקבל — התירן, הקפיצן לגיהנם,
כמה דאת אמר לְנַתֵּר בָּהֵם עַל הָאָרֶץ(ויקרא יא, כא);
וכתוב במקום אחר יוֹדוּךָ יְיָ כׇּל מַלְכֵי אָרֶץ כִּי שָׁמְעוּ אִמְרֵי פִיךָ(תהלים קלח, ד).
מקבילות והערות · ד
ויאמר יי מסיני בא — החזיר על כל האומות
מקבילות: ספרי דברים שמג · מכילתא דרבי ישמעאל יתרו, מסכתא דבחדש ה · בבלי עבודה זרה ב ע״ב · שמות רבה כז, ט · במדבר רבה יד, י · איכה רבה ג, א · תנחומא שופטים ט · תנחומא וזאת הברכה ד · תנחומא בובר, וזאת הברכה ג · פסיקתא רבתי כא · פרקי דרבי אליעזר מא · ילקוט שמעוני וזאת הברכה רמז תתקנא · ילקוט שמעוני מיכה רמז תקנד
בתנחומא נוספו כאן בני עשו ובני ישמעאל ו״התירן — הקפיצן לגיהנם״ (ראו התוספת).
"ויאמר י'י מסיני בא". מלמד שהחזיר הקב'ה התורה על כל האומות ולא קבלוה. עד שבא אצל ישראל וקבלוה. שנ' "וזרח משעיר למו". אלו בני עשו שהן בני שעיר. "הופיע מהר פארן". אלו בני ישמעאל. שנ' "וישב במדבר פארן". וכתי' "עמד וימדד ארץ ראה ויתר גוים". כיון שלא רצו לקבל התירן הקפיצן לגהנם. כמה דאת אמר "לנתר בהם על הארץ". וכתו' במקום אחר "יודוך י'י כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך". ועדיין אנו צריכין ללמד שמא רצו לשמוע. בא מיכה המור[שת]י ופסק את הדבר. "ועשיתי באף ובחימה נקם את הגוים אשר לא שמעו". הא למדת שלא רצו... לקבל את התורה.
דבר-אחר. "ויאמר יי מסיני בא". כשנגלה המקו'ם ליתן תורה לישראל לא על ישראל בלבד הוא נגלה אלא על כל האומות. כתחילה הלך אצל בני עשו. אמר להם. מקבלין אתם את התורה. אמרו. מה כתוב בה. אמ' להם. "לא תרצח". אמרו לו. רבונו של עולם. כל עצמן של אותם אנשים אביהם רוצח הוא. שנאמר "והידים ידי עשו". ועל כך הבטיחו אביו. שנאמר "ועל חרבך תחיה". לא הייתה אומה באומות שלא הלך ודיבר ודפק על פתחה. מה אם ירצו ויקבלו את התורה. וכן הוא אומר "יודוך יי כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך". יכול שמעו וקבלו. תלמוד-לומר "ואותם לא יעשו". ואומר "ועשיתי באף ובחימה נקם על כל הגוים אשר לא שמעו". לא דיים שלא שמעו אלא אפילו שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהן עד שפרקום ונתנום לישראל.
לפיכך נתבעו אומות העולם. שלא יהא להן פתחון פה לומ'. אילו נתבענו כבר קיבלנו עלינו. והרי שנתבעו ולא קיבלו עליהם. שנ' "ויאמר יי מסיני בא" וג'. נגלה על בני עשו הרשע. אמ' להן. מקבלין אתם עליכם את התורה. מה כת' בה. אמ' להם. "לא תרצח". אמרו לו. זו היא ירושה שהוריש לנו אבינו. "על חרבך תחיה".
אומ' לפניו. רבונו של עולם. כלום קבלנוה ולא קיימנוה. ועל דא תברתהון. אמאי לא קבלוה. אלא כך אומ' לפניו. רבונו של עולם. כלום נתת אותה לנו ולא קיבלנוה. ולא יהב להו. והכתי' "ויאמר יי'י מסיני בא וזרח משעיר למו" וגו'. וכתי' "אלוה מתימן יבוא". מאי בעי בשעיר ומאי בעי בתימן. אמ' ר' יוחנן. מלמד שהחזירה הקב'ה לתורה על כל אומה ולשון ולא קיבלוה עד שבא אצל ישראל וקיבלוה.
כך אמ' הב'ה לישראל. אקשיתון אפיכון. אמרו לפניו. רבונו של עולם. כך יפה לנו וכך נאה לנו וכך הגון לנו. שלא קבלה אומה אחרת תורתך אלא אני. אמ' להם. אני הוא שפסלתי כל האומות בשבילכם. אמרו לו. אם כן למה החזרת תורתך על האומות ולא קבלוה. דתניא. כתחלה נגלה על בני עשו. הה'ד "ויאמר י'י מסיני בא וזרח משעיר למו". ולא קבלוה. החזירה על בני ישמעאל ולא קבלוה. הה'ד "הופיע מהר פארן". ולבסוף על ישראל וקבלוה. הה'ד "ואתא מרבבות קדש מימינו אשדת למו". וכת' "כל אשר דבר י'י נעשה ונשמע". ד'א. "אני הגבר". אמ'ר יהושע בן לוי. אני הוא הגבר. אנא הוא איוב. שנ' "מי גבר כאויב ישתה לעג כמים". "ראה עני". אמ'ר שמואל בר נחמן. אמרה כנסת ישראל. […]
ניגלה על בני ישמעאל כראשון. "לא תגנב". אמרו. כת' "ידו בכל". ואין אומה ולשון שלא היה הדביר הולך ודופק על פיתחה. שמא יקבלו. ולא קיבלוה. שנ' "יודוך יי'י כל מלכי ארץ" וג'. מלמד ששמעו והודו ולא קבלוה.
בא דוד ונתן עליה הודאה — אין עוזך אלא תורה
מקבילות: תנחומא וזאת הברכה ד · ספרי דברים שמג · מכילתא דרבי ישמעאל בשלח, מסכתא דשירה ג · מדרש תהלים כט · בבלי ברכות ו ע״א · בבלי זבחים קטז ע״א
במקרא: ״אתה האל עשה פלא״; המלים ״הוא יי האלהים״ שבכתב היד אינן בפסוק.
בכתב היד נכתב ״היראה״ ותוקן בו ״הודאה״; בתנחומא ״הוראה״.
בא דוד ונתן הוראה לפני הקב'ה על כך. שנאמ' "אתה האל עושה... הודעת בעמים עוזך". אמר דוד. רבונו של עולם. פלאים שעשית בעולמך שהודעת תורתך לאומות העולם. ואין "עזך" אלא תורה. שנ' "יי עז לעמו יתן י'י יברך את עמו בשלום".
כיון ששמעו כל הקולות נתקבצו כל האומות אצל בלעם. אמרו לו. כמדומין אנו שהקב'ה מאבד את עולמו. אמ' להן. והלא כבר נאמר "ולא יהיה עוד המים למבול". אמרו לו. הקול הזה מהו. אמ' להן. "יי עוז לעמו יתן". ואין "עוז" אלא תורה. שנאמר "עמו עוז ותושיה". אמרו לו. אם כן "יי יברך את עמו בשלום".
אמר רבי אבהו: מפני מה יצא ידיהן
מקבילות: תנחומא וזאת הברכה ד · בבלי עבודה זרה ג ע״א
בכתב יד אחר: ״במצור על בריותיו״ תחת ״בטרוניא עם בריותיו״.
בתנחומא: ״מפני פייסת אבות״; ״זכות האבות״ — אבותיהם של ישמעאל ועשו הם אברהם ויצחק.
אמ' ר' אבהו. גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין אומות העולם מקבלין את התורה. מפני מה יצא ידיהם. אלא כך מידותיו של הקב'ה. עד שיצא ידי בריותיו ואחר כך טורדן מן העולם. לפי שאין הקב'ה בא בטרוניא על בריותיו. מדה שניה. מפני מה יצא ידיהן. מפני פייסת אבות.
ומי מצו אמרי הכי. והאמ' ר' יהושע בן לוי. מאי דכתי' "אשר אנכי מצוך היום". "היום לעשותם" ולא למחר לעשותם. "היום לעשותם" ולא היום ליטול שכרן. אלא לפי שאין הקב'ה בא בטרוניא עם בריותיו. ואמאי קרו לה מצוה קלה. לפי שאין בה חסרון כיס.
דרשת הפסוק · ״ואתא מרבבות קדש״ · הקדוש ברוך הוא ניכר בתוך צבאו
ניכר בתוך צבאו: בפמליא של בשר ודם יש נאים וגיבורים ממנו — והקדוש ברוך הוא אות בכל רבבותיו: ״מי כמוך״.
הציטוט ״מי כמוך״ הוסב לתהלים פט, ט (״יי אלהי צבאות מי כמוך״) על פי העניין
וְאָתָא מֵרִבְבֹות קֹדֶשׁ(דברים לג, ב) — מלמד שהקדוש ברוך הוא ניכרניכר — בולט, מובחן בתוך צבא שלו.
בא וראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם:
מידת בשר ודם — יש בתוך פמליאפמליא — פמליה — פמליית המלך, שריו ומשרתיו שלו בני אדם נאים ממנו, וגיבורים ממנו, וגוציםוגוצים — ונמוכי קומה ממנו, וארוכים ממנו;
אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן — אות הואאות הוא — מסומן ומובחן בכל הרבבות שלו: מִי כָמוֹךָ וגו׳(תהלים פט, ט).
מקבילות והערות · ה
ואתא מרבבות קדש — ניכר בתוך צבא שלו
מקבילות: ספרי דברים שמג · תנחומא וזאת הברכה ה · תנחומא בובר, וזאת הברכה ג · מכילתא דרבי ישמעאל בשלח, מסכתא דשירה א · שיר השירים רבה ה, י · פסיקתא דרב כהנא בחדש השלישי · ילקוט שמעוני וזאת הברכה רמז תתקנא · בבלי חגיגה טז ע״א
״אות הוא״ — ״ואתא״ נדרש ״אות״.
הפסוק ״מי כמוך״ נראה כשמות טו, יא (״מי כמכה באלם יי״); בתנחומא: ״מי כמוכה… יי״, ובנוסח אחר ״אין כמוך באלהים יי״ (תהלים פו, ח).
"ואתה מרבבות קדש". מלמד שהקודש גדול ומהולל מאד בכל צבא שלו. שאין מדותיו כמדת בשר ודם. מידת בשר ודם. המלך שהוא יוצא בפמליא הוא נאה ויש בצבאותיו נאה הימנו. הוא גבור ויש בצבאותי.. גבורין הימנו. אבל הב'ה אות הוא בכל רבבותיו. שנא' "מי כמוכה... י'י".
דבר-אחר. "ואתא מרבבות קודש". מלך בשר ודם יושב בפמליא שלו. יש בה בני אדם נאין. יש בה בני אדם קבוצין. יש בה בני אדם גיבורין ממנו. אבל מי שאמ' והיה העולם אינו כן. אלא "ואתא מרבבות קודש". אות הוא בתוך רבבות קודש. וכשנגלה על הים מיד הכירוהו. שנאמר "זה אלי ואנויהו".
וכן הוא או' "יי אלהי צבאות". אות הוא בתוך צבא שלו. וכן הוא אומ' "ואתא מרבבות קודש". אות הוא ברבבות שלו. וכן הוא אומ' "אין כמוך באל'ים יי" וגומ'. וכן הוא אומ' "דודי צח ואדום". ואומ' "ראשו כתם פז". ואו' "עיניו כיונים". ואומ' "לחייו כערוגת". ואו' "ידיו גלילי זהב". ואו' "שוקיו עמודי שש" וגו'.
"דגול מרבבה". אמ'ר אבא בר כהנא. מלך בשר ודם מעטיפתו ניכר. ברם הכא הוא אש ומשרתיו אש. "ואתא מרבבות קדש". ואות הוא בתוך רבבות קדש.
דרשת הפסוק · ״מימינו אש דת למו״ · התורה ניתנה בימין ונקראת אש דת
לא ניתנה תורה אלא בימין; התורה נקראת אש דת — רבי יוחנן: העוסק בתורה יראה עצמו כעומד באש
מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ(דברים לג, ב) — מלמד שלא נתנה תורה אלא בימין.
התורה נקראת אש דת.
אמר רבי יוחנן:
כל מי שבא לעסוק בתורה, יראה בעצמו כאילו עומד באש —
לכך נאמר מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ.
מקבילות והערות · ו
מימינו אש דת למו — לא ניתנה תורה אלא בימין
מקבילות: תנחומא וזאת הברכה ה · ספרי דברים שמג · פרקי דרבי אליעזר מא · בבלי ברכות ו ע״א · שיר השירים רבה א, ב · ירושלמי שקלים ו, א · ילקוט שמעוני וזאת הברכה רמז תתקנא
בכתב היד נכתב ״בחייו בימיו״ ותוקן בו ״בימין״, כבתנחומא.
"מימינו אש דת למו". מלמד שהתורה נתונה ממין. אמ' ר' יוחנן. כל מי שרוצה לעסוק בתורה רואה עצמו כאילו באש עומד. לכך נאמר "אש דת למו" "אף חבב עמים כל קדושיו בידך".
"מימינו אש דת למו". מגיד הכתוב שדברי תורה נמשלו באש. מה אש נתנה מן השמים כך דברי תורה ניתנו מן השמים. שנאמר "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם". מה אש חיים לעולם אף דברי תורה חיים לעולם. מה אש אם קרוב לה אדם נכווה. רחוק ממנה צונן. כך דברי תורה. כל זמן שאדם עמל בהן חיים הן לו. פירש מהן מיד ממיתין אותו. ומה אש משתמשין בה בעולם הזה ובעולם הבא. כך דברי תורה משתמשין בעולם הזה ובעולם הבא.
"מימינו אש דת למו". ולא לעם אחר. אמ' ר' יצחק. נמשלה התורה באש. שנ' " מימינו אש דת למו". מי יכול ליגע באש. אלא ישראל נמשל[ו] באש ול....לאה באש...א שנ' "והיה בית יעקב". ונמשלה הת' במים. שנ' "הוי כל צמא לכו למים". כך דברי התורה הם חיים. […]
דרשת הפסוק · ״אף חובב עמים״ · שני עולין — תורה ושעבוד מלכיות; המכתתין רגליהם לתורה — פורק מהם עול מלכות; לוקין ממשכנותיך ואינם זזים. ״כל מי שאינו עוסק בתורה בידך מסור״ מסומן במאגרים כמשובש והונח כלשונו
אַף חֹובֵב עַמִּים(דברים לג, ג) —
אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, שני עוליןשני עולין — שני עולים, שני משאות אתה מטיל על בניך — תורה ושיעבוד מלכיותשיעבוד מלכיות — עבדות לממלכות הגויים!
אמר לו הקדוש ברוך הוא: וכׇּל קְדֹושָׁיו בְּיָדֶיךָ — כל מי שאינו עוסק בתורה, בידך מסור.
וְהֵם תֻּוכּוּ לְרַגְלֶיךָ — אמר לו: אותם המכתתין רגליהםהמכתתין רגליהם — המייגעים את רגליהם ויושבים ועוסקים בתורה, אני פורקפורק — מסיר מהם עול מלכות.
וְהֵם תֻּוכּוּ לְרַגְלֶיךָ — אף על פי שהם לוקין ממשכנותיךממשכנותיך — ממשכנותיך — ממקומות תורתך, אינם זזים — אלא יִשָּׂא מִדַּבְּרֹותֶיךָ.
מקבילות והערות · ז
אף חובב עמים — שני עולין
מקבילות: תנחומא וזאת הברכה ה · ספרי דברים שמד · בבלי בבא בתרא ח ע״א · משנה אבות ג, ה · רש״י דברים לג, ג
בתנחומא: ״כל העוסק בתורה — כל קדושיו בידך״; לפי הנוסח שלנו יש שהציעו: ״כל מי שאינו עוסק בתורה בידם מסור, וכל העוסק בתורה בידך מסור״.
בכתב היד נכתב ״רשקין משכנותיך״ ותוקן בו ״לוקין ממשכנותיך״; בתנחומא ״לוקין משכנותיך״.
אמר משה לפני הקב'ה. רבו' של עולם. שני עולין אתה מטיל על בניך. תורה ושעבוד מלכיות. אמ' לו הקב'ה. כל העוסק בתורה "כל קדושיו בידך". "והם תכו לרגלך". תאני רב יוסף. אלו תלמידי חכמים שמכתתין את רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. ופורקין מעצמן עול מלכות. ד'א. "והם תכו לרגליך". אע'פ שהן לוקין משכנותיך אין זזין אלא "ישא מדברותיך".
"כל קדושיו בידך". אילו פרנסי ישראל שעומדין על ישראל ונפשם נותנין עליהן. במשה מהו אומר. "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחיני נא". בדוד מהו אומר. "ואני הוא אשר חטאתי והרע הרעתי ואלה הצאן מה עשו".
דרשת הפסוק · ״מורשה קהלת יעקב״ · העוסק בתורה זוכה לנחלת יעקב — ״והאכלתיך נחלת יעקב אביך״
תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִילַּת יַעֲקֹב(דברים לג, ד) — מהו קְהִילַּת יַעֲקֹב?
כל העוסק בתורה זוכה לנחלת יעקב, שנאמר אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ וְהִרְכַּבְתִּיךָ וגו׳(ישעיה נח, יד).
מקבילות והערות · ח
מורשה קהלת יעקב — זוכה לנחלת יעקב
מקבילות: תנחומא וזאת הברכה ה · ספרי דברים שמה · ילקוט שמעוני וזאת הברכה רמז תתקנג
בתנחומא: ״ירושה היא לקהלת יעקב, וכל העוסק בה לשמה זוכה לנחלת יעקב״.
"תורה צוה לנו.....ה". מהו "מורשה קהלת יעקב". ירושה היא לקהלת יעקב. וכל העוסק בה לשמה זוכה לנחלת יעקב. שנ' "אז תתענג על י'י והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך" וגו'.
"תורה צוה לנו משה". ציווי זה אינו אלא לנו. אינו אלא בעבורינו.. דבר-אחר. "תורה צוה לנו משה". וכי ממשה אנו אוחזין את התורה. והלא אבותינו זכו בה. שנא' "מורשה קהילת יעקב". שומע אני ירושה לבני מלכים. ירושה לבני קטנים. תלמוד-לומר "אתם נצבים היום כולכם".
חלק ג
חתימה
חתימה · קטן וגדול בשעת המיתה, ושכרו של משה לעתיד
רבי יוחנן: שעת המיתה — דוד הקטן ומשה הגדול, וישראל נעשין חפשים מן המצוות; עשר מיתות כתובות במשה; שכרו — חמשים וחמש נהרי אפרסמון, ״להנחיל אוהבי יש״: א׳ אברהם, ה׳ יצחק, ב׳ יעקב, י׳ משה; ״הן״ בגימטריא חמשים וחמש.
הציטוט ״זרע אברהם אוהבי… שנאמר״ הושלם בכתב היד ביד שנייה
אמר רבי יוחנן:
קָטֹון וְגָדוֹל שָׁם הוּא וגו׳(איוב ג, יט) — על שעת המיתה הכתוב מדבר:
שאפילו היה חכם וגיבור ועשיר, אין יכול להציל את עצמו משעת המיתה,
שנאמר אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ(קהלת ח, ח) וכו׳.
קָטֹן — זה דוד המלך עליו השלום, שנקרא קטן, שנאמר וְדָוִד הוּא הַקָּטָן(שמואל א יז, יד).
גָדוֹל — זה משה, שנאמר גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד וגו׳(שמות יא, ג).
וְעֶבֶד חׇפְשִׁי מֵאֲדֹונָיו — אלו ישראל, שכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוותחפשי מן המצוות — פטור מן המצוות.
עשר מיתות כתובות על משה:
הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת(דברים לא, יד),
וּמֻות בָּהָר(דברים לב, נ),
כִּי אָנֹכִי מֵת(דברים ד, כב),
כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי(דברים לא, כט),
אַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי(דברים לא, כז),
לִפְנֵי מוֹתוֹ(דברים לג, א),
וַיָּמׇת שָׁם(דברים לד, ה),
וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹותוֹ(דברים לד, ז),
מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת(יהושע א, ב),
וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה(יהושע א, א).
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, אתה עלית אותיעלית אותי — רוממת אותי על כל באי עולם ועשית אותי חטיבהחטיבה — חטיבה אחת — יחיד ומיוחד בעולמי —
אף אני הרי אני מעלה אותך על כל באי העולם, ואני מודיע שמך בעולמי כדי שלא יהא כמותך בעולם הזה;
ולעולם הבא אני מעלה אותך על כל הצדיקים כולם, וחמשים וחמש נהרי אפרסמוןנהרי אפרסמון — נהרות של שמן אפרסמון אני מנחילך יותר מהם,
שנאמר לְהַנְחִיל אֹוהֲבַי יֵשׁ(משלי ח, כא):
אברהם — א׳;
יצחק — ה׳;
ב׳ — יעקב;
י׳ — משה.
ומנין שאל״ף שבאותה תיבהתיבה — מלה של אברהם הוא? שנאמר זֶרַע אַבְרָהָם אֹוהֲבִי(ישעיה מא, ח).
ומנין שה״א שבאותה תיבה של יצחק היא? שנאמר וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק(בראשית כו, ח).
בזכות אברהם ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, שנאמר בְּהִבָּרְאָם(בראשית ב, ד) — באברהם.
בזכות יצחק, שהקריב עצמו על גבי המזבח, עתיד הקדוש ברוך הוא להחיות מתים, שנאמר לִשְׁמֹועַ אֶנְקַת אָסִיר(תהלים קב, כא).
ומניין שבי״ת של יעקב? שנאמר בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר יְיָ(ישעיה ב, ה).
וכשם שבי״ת משמש כל אותה התיבהמשמש כל אותה התיבה — שמה של האות הוא המלה כולה, כן יעקב — כל בית ישראל, שנאמר מַה טֹּובוּ אֹוהָלֶיךָ יַעֲקֹב וגו׳(במדבר כד, ה).
ומנין שיו״ד של משה היא? שנאמר וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵידִים(שמות יז, יב).
וכשם שיו״ד משמש כל אותה התיבה, כך משה משמש כל התורה כולה, שנאמר זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי(מלאכי ג, כב).
דבר אחר:
אל תיקרי יו״ד אלא יד — שידו קיבל את התורה ושל עשרת הדברות, שנאמר מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ(דברים לג, ב).
אמר משה להקדוש ברוך הוא: קלסתיךקלסתיך — שבחתיך, הללתיך בתוך ששים רבוא של בני מקדשי שמיך,
ואמרתי הֵן לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי וגו׳(דברים י, יד) — ובאותו לשון אתה קצבתקצבת — גזרת, קבעת עלי מיתה?
אמר לו: כשם שקילסתני, כך מקלסין אותך לעתיד לבוא בתוך חמשים וחמש רבוא צדיקים גמורים —
שכן הֵן בגימטריאבגימטריא — בחשבון ערך האותיות.
תוספת שבנוסחים אחרים
תוספת · דברים רבה, וילך ו · משל החרב שהובאה דורון למלך, ותשובת ״הן לא יאמינו לי״ — בסוף הפסקא, אחרי תלונת משה «בלשון שקלסתיך».
דבר אחר: הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ(דברים לא, יד) — למה נגזר מיתה עליו בלשון הן?
רבנן אמרי: למה הדבר דומה? לאחד שכבד המלך, והביא לו דורוןדורון — מתנה, תשורה — חרב חדה.
אמר המלך: התיזו את ראשו בה!
אמר לו אותו האיש: כמה שכבדתיך בה — את מתיז את ראשי?
כך אמר לו משה: רבונו של עולם, ב'הן' קלסתיך,
שכן כתיב הֵן לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם(דברים י, יד) —
וב'הן' גוזר עלי מיתה?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: שכן רע רואה את הנכנסות, ואינו רואה היוצאות.
אמר לו: אין אתה זוכר, בשעה ששלחתיך לגאול אותן ממצרים, ואמרת לי הֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי(שמות ד, א)?
— הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ.
תוספת שבנוסחים אחרים
תוספת · תנחומא, וזאת הברכה ז · ״אני אעשה לך קורת רוח — הנך שוכב עם אבותיך״, וקריבת המיתה באבות, במלכים ובנביאים — בסוף הפסקא, תשובה אחרת לתלונת משה.
הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת(דברים לא, יד) — אמר משה קמיקמי — לפני הקדוש ברוך הוא:
רבונו של עולם, בדיבור שקלסתיך הֵן לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ(דברים י, יד) — בו אתה גוזר עלי מיתה?
אמר לו: אני אעשה לך קורת רוחקורת רוח — נחת רוח — הִנְּךָ שֹׁוכֵב עִם אֲבֹותֶיךָ(דברים לא, טז).
אמר רבי אבהו: אין לשון הנך אלא קורת רוח, שנאמר וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ(איוב ג, יז).
הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת — אמר רבי יהושע בן לוי:
נאמרה קריבה באבות, ונאמרה קריבה במלכים, ונאמרה קריבה בנביאים.
באבות כתיב וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת(בראשית מז, כט);
במלכים כתיב וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת(מלכים א ב, א);
בנביאים — הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת.
מקבילות והערות · ט
אמר רבי יוחנן: קטן וגדול שם הוא — שעת המיתה
מקבילות: בבלי שבת ל ע״א · בבלי שבת קנא ע״ב · בבלי נדה סא ע״ב · ירושלמי כלאים ט · ירושלמי כתובות יב, ג · תנחומא ואתחנן ה · רות רבה ג, א
״כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות״ — דברי ר׳ יוחנן על ״במתים חפשי״ (תהלים פח, ו); בכתב יד אחר נוסף כאן ״וישכב דוד — ולא אמר וימת… ואין שלטון ביום המות״.
תינוק בן יומו חי מחללין עליו השבת. אמרה תורה. חלל עליו שבת אחת בשביל שישמור שבתות הרבה. דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת. כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. והיינו דאמ' ר' יוחנן. מאי דכתיב "במתים חפשי". כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות.
"ויאמר י'י אלי רב לך". בעל דין שלך כבר הקדימך. שכך אמר איוב. "מי יתן לי שמע לי הן תוי שדי יענני וספר כתב איש ריבי". ואי-זה ספר. "זה ספר תולדות אדם". אמר איוב. "קטן וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדניו". הוי "רב לך". הוי "קטן וגדול שם הוא".
"קטן וגדול שם הוא". א'ר סימון. זה א' מארבע מקראות שהם דומים זה לזה. "קטן וגדול שם הוא". בעולם הזה. מי שהוא קטן יכול להעשות גדול. ומי שהוא גדול יכול להעשות קטן. אבל לעתיד לבא. מי שהוא קטן אינו יכול להעשות גדול. ומי שהוא גדול אינו יכול להעשות קטון.
עשר מיתות כתובות על משה
מקבילות: דברים רבה יא, י · ילקוט שמעוני וילך רמז תתקמ · מדרש פטירת משה
במדרש פטירת משה: עשרה פעמים נגזרה עליו גזירה שלא ייכנס לארץ ישראל.
אתה עלית אותי — חמשים וחמש נהרי אפרסמון, אוהבי יש
מקבילות: פתרון תורה, וילך · תנחומא בראשית א · בבלי תענית כה ע״א · בבלי סנהדרין ק ע״א
בפתרון תורה החמשים וחמש נדרשים מן ״הן״ (הן = נ״ה); כאן ״יש״ מ״להנחיל״.
״אוהבי״ — ראשי תיבות של אברהם, יצחק (ה״א של ״והנה״), בית יעקב ויו״ד — ״וידי משה״.
["הן קרבו ימיך למות" וג']. אמ' הק' למשה. משה. אתה עילתה אותי על כל באי העולם ועשיתה את הטובה בעולם. אף אני הרי מעלה אותך על כל באי העולם. שלא יהא כמותך בעולם הזה. שדברתה עמי פנים בפנים כמו שדברתי עמך פנים בפנים. שנ' "פה אֶל פה אד' בו" וג'. ולא עוד אילא לעולם הבא אני מעלה אותך על כל הצדיקים כולם. שחמשים וחמשה נהרי אפרסמון אני אנחילך יתיר מהם. שנ' "הן". ו"הן" בגימטיא נ'ה. ואלו הן. א' אברהם. ה' יצחק. ב' יעקב. י' משה. ומנין א' באותה התיבה של אברהם. שנ' "זרע אברהם אהבי". ואומ' "כי אחד קראתי[ו] וא'". ואומ' "אחד היה אב'" וג'. ומנין שה' [ש]באותה התבה שליצחק. שנ' "והנה יצחק מצחק". ומנין שבֵּי באותה ה[ת]בה שליעקב. כך יעקב בית כל ישראל. שנ' "מה טבו אהליך יעקב" וג'. ומנין שיוד באותה התבה של משה. שנ' "וידי משה כבדים". וכשם שיוד משמש כל האותיות שבשם המפורש. כך משה שימש כל התורה כולה. שנ' "זכרו תורת משה עבדי" וג'. ד'-א'. יוד. אל תהי קורא יוד אילא יד. שבידו קיבל את התורה מיד ימינו של הקב'ה. שנ' "מימינו אש דת למו".
מעשה בר' אבהו כשהיה מסתלק מן העולם הראה לו הקב'ה שלש-עשרה נהרי אפרסמון. התחיל לומר בשעת מיתה לתלמידיו. אשריכם עוסקי בתורה. אמרו לו. רבינו. מה ראית. אמר להן. שלש-עשרה נהרי אפרסמון נתן לי הקב'ה [שכר] תורתי. התחיל לומר "ואני אמרתי לריק יגעתי לתוהו והבל כוחי כליתי" וגו'.
בזכות אברהם ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו — בהבראם
מקבילות: בראשית רבה יב, ט · תנחומא בובר, בראשית טז · תנחומא בובר, לך לך ד · תנחומא בובר, חיי שרה ו
״אסיר״ — יצחק, שהיה אסור וקשור על המזבח; המשך הפסוק: ״לפתח בני תמותה״.
ד'א. "בהבראם". א'ר תחליפא. באברהם. הן הן האותיות "בהבראם". בזכותו של אברהם..
ד'א. "לך לך". בשבילך בראתי את העולם. א'ר תחליפא. אמ' הקב'ה. בך הבטתי ובראתי את העולם. שנ' "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם". מהו "בהבראם". באברהם בראם.
ד'א. "ואברהם זקן". שקנה שני עולמות. בראשונה היה שמו אברם ועכשיו נוסף לו ה'. שירש שני עולמות. שבזכותו נבראו העולם הזה והעולם הבא. א'ר חלפת' בר כהנא. כת' "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם". הן הן האותיות שבאברהם. הוי שבזכותו נבראו העולם הזה והעולם הבא.
אמר משה: קלסתיך — הן בגימטריא
מקבילות: דברים רבה ט, ו · דברים רבה יא, ט · תנחומא וזאת הברכה ז · תנחומא בובר, וזאת הברכה ו · ילקוט שמעוני וילך רמז תתקמ · פתרון תורה, וילך
״ובאותו לשון״ — ״הן קרבו ימיך למות״ (דברים לא, יד).
בדברים רבה ובתנחומא מובאות לכאן תשובות אחרות (ראו התוספות).
בשביל זה אמ' "להנחיל אהבי יש". "יש" בגימטריא ש'י. מלמ' שיש שלש מאות עולמות לצדיקים. לכך נא' "הן קרבו ימיך למות" וג'. אמר משה לפני הקב'ה. בדבר שאני קלסתיך בתוך ששים רבוא למקדש שמך בו קנסת עלי מיתה. קלסתיך בו. שנ' "הן ליו'י אלהיך השמים" וג'. בו קנסת עלי מיתה. שנ' "הן קרבו ימיך". אמ' לו הקב'ה למשה. משה. אי-זו היא מידה רעה היא שאמרתי לך "הן". אין "הֵן" אילא מידה טובה. שנ' "הן צדיק בארץ ישולם". "הנה אנכי שלח מלאך". "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא". וכשם שעלית אותי בששים רבוא כך אני מעלה אותך בחמשים וחמש רבוא צדיקים גמורים. "הן" בגימטריא. "הן" ה' חמשה נ' חמשים.
"הן קרבו ימיך למות". אמ' משה קמי הב'ה. רבונו של עולם. בדיבור שקלסתיך "הן ליוי אלהיך" בו אתה גוזר עלי מיתה. אמ' לו. אני אעשה לך קורת רוח. "הנך שוכב עם אבותיך". אמ' ר' אבהו. אין לשון "הנך" אלא קורת רוח. שנ' "ו[ש]ם ינוחו יגיעי כח".
ד'א. "הן קרבו ימיך". למה נגזר מיתה עליו בלשון הן. רבנן אמרי. למה הדבר דומ'. לאחד שכבד המלך והביא לו דורון חרב חדה. אמ' לו המלך. התיזו את ראשו בה. אמ' לו אותו האיש. כמה שכבדתיך בה את מתיז את ראשי. כך אמ' לו משה. רבוש'ע. בהן קלסתיך. שכן כת' "הן ליי אלהיך השמים ושמי השמים". ובהן גוזר עלי מיתה. אמ' לו הק'. שכן רע רואה את הנכנסות ואינו רואה היוצאות. אמ' לו. אין אתה זוכר בשעה ששלחתיך לגאול אותן ממצרים ואמרת לי "הן לא יאמינו לי". "הן קרבו ימיך".
ד'א. א'ר אבין. מהו "הק'י". למה הדבר דומ'. למטרונה אחת שעשת למלך פורפירא משובחת. נטלה המלך והניחה. הגיעו ימיה של אותה מטרונה למות. אמ' המלך. תטול אותה פורפירא שכיבדה אותי. כך אמ' לו הק' למשה. קילסת אותי ב"הן ליי אלהיך" ובהן אני גוזר עליך מיתה.
א'ר יוחנן בשר'ש בן יהוצדק. אמ' הקב'ה למשה. דורות דורות וגילים גילים הם. כבר עבר דורך וגילך. מה אתה עושה כאן. "הן קרבו ימיך". אמ' משה. בלשון שקלסתיך. "הן לי'י אלי'ך השמים ושמי השמי'". בו אתה הרגני. "הן קרבו". א'ל. יודע אתה הנכנסין ולא היוצאין. ולא אמרת. "והן לא יאמינו לי". מדה כנגד מדה.
על פי כתב יד פריז, כל ישראל חברים H 47A (הומיליה נוספת, מחוץ לסדר כתב יד אוקספורד 151). במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| פסקא | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| תוס׳ א | בנות | — (הוספה) |
| תוס׳ א | על | — (הוספה) |
| תוס׳ א | ידודון | ירודון |
| תוס׳ א | בנות | — (הוספה) |
| תוס׳ ב | מי שמקלסו | שקילסתנו |
| תוס׳ ג | לה | לו |
| תוס׳ ג | לא | — (הוספה) |
| תוס׳ ו | קריבה | — (הוספה) |
| א | פחז | פרח |
| א | שהיה | שהיו |
| א | עודר | עודד |
| א | עודר | עודד |
| א | עודר | עודד |
| ב | בני | — (הוספה) |
| ג | מיתתו | מיתתן |
| ד | מעניש | עונש |
| ט | שבאותה תיבה | — (הוספה) |
הדרשה כולה
נושאי חלקים
לא נמצאו במאגרים: «עשר מיתות כתובות על משה» (ידוע מדברים רבה בדפוס, יא, י, וממדרש פטירת משה — אינם בייצוא); רוב דברי ר׳ יוחנן על «קטן וגדול שם הוא» — שעת המיתה, דוד הקטן ומשה הגדול.
תוספות: שש יחידות שחיבורים אחרים (ועדי נוסח אחרים של הפסיקתא) משבצים בתוך הדרשה ואינן בנספח שלנו — אחרי סעיפים א, ג (שתיים), ד ובסוף הפסקא (שתיים); הן מובאות על רקע אפור במקומן.