מדרש

תנחומא (בובר)

פרשת בשלח

מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות

מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז

תוכן העניינים ↓

תוכן העניינים

§§1801§§

מדרש תנחומא (בובר)

דרשה א

ויהי בשלח פרעה

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה(שמות יג, יז)

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים והערות בובר

על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154; הקטעים שאינם בטקסט מאגרים של כתב היד — מהדורת בובר §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אחֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַ מִי הִקְשָׁה אֵלָיו וַיִּשְׁלָם — דור המבול, דור הפלגה, סדום ופרעה

פתיחתא ראשונה · כל מי שנתקשה כנגדו — סופו לוקה; פרעה נתקשה, ובמכת בכורות שילחן

חֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַ מִי־הִקְשָׁה אֵלָיו וַיִּשְׁלָם(איוב ט, ד)

״[וגבורה]״ — בכתב היד ״עמו חכמה ותושיה״, צירוף איוב יב, יג ויב, טז, ומאגרים סימנוהו sic; תוקן כפסוק (יב, יג) וכבובר. ״דור [הפלגה]״ — תיקון מאגרים, וכבובר. ״חכם לב״ אחרי ״וישלם״ — הוספת בובר.

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה וגו׳(שמות יג, יז).

זה שאמר הכתוב:

חֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַ מִי הִקְשָׁה אֵלָיו וַיִּשְׁלָם(איוב ט, ד).

זה הקדוש ברוך הוא,

שנאמר: עִמּוֹ חׇכְמָה(איוב יב, יג) וגבורה וגו׳.

מִי הִקְשָׁה אֵלָיו וַיִּשְׁלָם?

דור המבול נתקשו כנגדו — שטפן במים;

דור הפלגה נתקשו כנגדו — הפיצם בכל העולם;

אנשי סדום נתקשו כנגדו — מה היה סופן? וַיְיָ הִמְטִיר עַל סְדֹום(בראשית יט, כד).

פרעה אמר: מִי יְיָ(שמות ה, ב);

והקדוש ברוך הוא אמר לו: שַׁלַּח אֶת עַמִּי(שמות ה, א);

ואף הוא נתקשה,

שנאמר: וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ(שמות יג, טו).

כיון שבאת מכת הבכורות עליו — מיד שילחן.

לכך נאמר: וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה וגו׳.

באִמְרוּ לֵאלֹהִים מַה נּוֹרָא מַעֲשֶׂיךָ — יכחשו לך אויביך

פתיחתא שנייה · ״יכחשו״ — ישברו או ישקרו: נבוכדנצר, סנחריב ופרעה, שאמר ״לא אשלח״ והוא בעצמו שלחן

אִמְרוּ לֵאלֹהִים מַה־נּוֹרָא מַעֲשֶׂיךָ בְּרֹב עֻזְּךָ יְכַחֲשׁוּ לְךָ אֹיְבֶיךָ(תהלים סו, ג)

״לא ידעתי״ — לפניו בכתב היד ״א״, ומאגרים מחקו. ״[אשלח]״ — תיקון מאגרים. ״רבי ברכיה ורבי יהודה הלוי בר שלום. חד אמר… וחד אמר״ — בסימון מאגרים לארמית. ״לאלהים״ — בכתב היד ״לאלהי׳״. בבובר בראש הסימן ״ד״א [ויהי בשלח פרעה]״, ואחרי ״לפועלך הטוב״ — ״[יישר]״; ״פנים לארצו״ אחרי ״וישב בבושת״. ״הוא אמר גם ישראל לא אשלח״ — אינו בבובר.

זה שאמר הכתוב:

אִמְרוּ לֵאלֹהִים מַה נּוֹרָא מַעֲשֶׂיךָ(תהלים סו, ג).

רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמר:

מהו אִמְרוּ לֵאלֹהִים? אמור לפועלך הטוב.

בְּרֹוב עֻזְּךָ יְכַחֲשׁוּ לְךָ —

רבי ברכיה ורבי יהודה הלוי בר שלום.

חד אמר: יְכַחֲשׁוּ לְךָ — ישברו, כשם שאמר: וְיִכָּחֲשׁוּ אֹויְבֶיךָ לָךְ(דברים לג, כט);

וחד אמר: יְכַחֲשׁוּ לְךָ — ישקרו, ויעשו אויביך כחשים.

נבוכד נצר אמר: בְּרִיךְ אֱלָהֲהוֹן דִּי שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹבריך אלההון די שדרך מישך ועבד נגו — ברוך אלהיהם של שדרך, מישך ועבד נגו וגו׳(דניאל ג, כח) —

הוי: יְכַחֲשׁוּ לְךָ.

סנחריב אמר: מִי בְּכׇל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת וגו׳(ישעיה לו, כ) —

לא זז משם עד שכיחש,

שנאמר: וַיָּשׇׁב בְּבֹושֶׁת וגו׳(דברי הימים ב לב, כא).

פרעה אמר: לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְיָ וגו׳(שמות ה, ב) —

נעשה כחשן, שאמר: יְיָ הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים(שמות ט, כז).

הוא אמר: גם יִשְׂרָאֵל לֹא אשלח —

והוא בעצמו שלחן, שנאמר: וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה וגו׳(שמות יג, יז).

תרגום לעבריתבריך אלההון די שדרך מישך ועבד נגו ברוך אלהיהם של שדרך, מישך ועבד נגו

גבִּרְצוֹת יְיָ דַּרְכֵי אִישׁ גַּם איְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ — יצר הרע, הנחש ופרעה

פתיחתא שלישית · יצר הרע — אויב גדול מכולם, ״אם רעב שנאך״ — לחמה של תורה; הנחש שגילה את הקערה; פרעה שאמר ״ארדף״

בִּרְצוֹת יְיָ דַּרְכֵי־אִישׁ גַּם־אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ(משלי טז, ז)

״להפילו״ — בכתב היד ״להפיל׳״. ״בתוך עשר שנים… בתוך עשרים שנה״ — בכתב היד ״י׳ שנים… כ׳ שנה״; לפני ״עשר״ בכתב היד ״יום״, ומאגרים מחקו. ״[לחם]״, ״[צמא]״ — השלמות מאגרים. ״מלחמה של תורה״ — בכתב היד ״מלחמתה״ מחוק בידי הסופר, ובגליון ״מלחמה״ (בובר: מלחמתה). ״לכו לחמו בלחמי״ — הוי״ו והיו״ד מסופקות. ״יצר הרע״ (״גם אויביו ישלים אתו — זה יצר הרע״) — בכתב היד ״יצר (ט)הרע״, ומאגרים מחקו ט׳. ״תאמרנה״ — בכתב היד ״תאמר׳״. ״נתן פיה״ — כך בכתב היד, ומאגרים סימנוהו sic (בובר: פיה). ״שהיתה מתחילה״ — בכתב היד ״שהיית׳ מתחיל׳״. ״וכל איש ישראל״ — כך בכתב היד (בובר: כל). ״בשלח״ (בסוף) — בכתב היד ״בשל׳״. בבובר ״אשיג אחלק שלל״ אחרי ״ארדף״.

זה שאמר הכתוב:

בִּרְצוֹת יְיָ דַּרְכֵי אִישׁ וגו׳(משלי טז, ז).

ואמר רבי יהושע בן לוי:

במי הוא מדבר? ביצר הרע — ויש אויב גדול מזה?

בנוהג שבעולם, אדם שהוא דר בכרך עם חבירו שנה אחת — אפילו הוא שונאו, נעשה אוהבו;

יצר הרע גדל עם האדם מנערותו ועד זקנותו, ובכל יום ויום רוצה להפילו;

ואם אינו יכול להפילו בתוך עשר שנים — מפילו בתוך עשרים שנה.

אמרו עליו על יוחנן כהן גדול, ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה, ולבסוף נעשה צדוקיצדוקי — מכת הצדוקים, הכופרים בתורה שבעל פה.

רבי ברכיה קורא עליו:

אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִילֵהוּ(משלי כה, כא) לחם וגו׳ — זה יצר הרע:

האכילהו מלחמה של תורה, כשם שאומר: לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי(משלי ט, ה);

וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם — מממיה של תורה, כשם שאומר: הוֹי כׇּל(ישעיה נה, א) צמא לְכוּ לַמַּיִם.

מפני מה? כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹותֶה עַל רֹאשׁוֹ וגו׳(משלי כה, כב).

הוי: בִּרְצוֹת יְיָ דַּרְכֵי אִישׁ — זה יצר טוב;

גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ — זה יצר הרע.

אמר דוד: כׇּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה יְיָ מִי כָמוֹךָ מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ(תהלים לה, י) — יצר טוב מיצר רע.

מעשה בנחש

רבי שמואל בר נחמני אמר:

גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִים — זה הנחש, שכתיב בו: וְאֵיבָה אָשִׁית וגו׳(בראשית ג, טו);

וכשהקדוש ברוך הוא רוצה בדרכיו של אדם — הוא משלים אותו לו.

מעשה בנחש אחד שהיה בא ומרתיעומרתיע — ונרתע, בורח מן השדה.

נכנס לתוך ביתו של אדם ערב שבת עם חשיכה, וראה קערה של שום שחוקשום שחוק — שום כתוש נתונה על השולחן;

נתן פיה עליה לאכול את השום, וכשאכלו — הקיאו לתוכה, וכיסה את הקערה כשם שהיתה מתחילה.

ראה אותו נחש אחר של בית — מה עשה? הלך וגילה את הקערה.

ומצאו אותה מגולה, ושפכוה.

מי גרם לבעל הבית הזה שלא מת? אותו נחש שגילה אותה.

הוי: בִּרְצוֹת יְיָ דַּרְכֵי אִישׁ וגו׳.

דבר אחר:

בִּרְצוֹת יְיָ —

אילו ישראל, שכתיב בהם: וכל אִישׁ יִשְׂרָאֵל(דברים כט, ט) — כשהיו במצרים;

כיון שבאתה השעה להיגאל — גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ — זה פרעה, שכתיב בו: אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף(שמות טו, ט).

לכך נאמר: וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה(שמות יג, יז).

תרגום לעבריתומרתיע ונרתע, בורח שום שחוק שום כתוש צדוקי מכת הצדוקים, הכופרים בתורה שבעל פה

חלק ב

גוף הדרשה

דווי שהודה זה — משל למלך שנשבה בנו

דרשת הפסוק · ״ויהי בשלח פרעה״ · משל למלך שנשבה בנו ותלה את השובה, וזה הודה מיד; פרעה שילח רק אחר כל המכות

״ואמר״ — בכתב היד ״ואמ׳״. אחרי ״התחיל״ בכתב היד ״לצערו״, ומאגרים מחקו. ״במצרים״ — בכתב היד ״במצר׳״. ״הוי ששילח אותן״ — כך בכתב היד (בובר: ווי). ״בשלח פרעה״ — לפני ״פרעה״ בכתב היד ״בש״, ומאגרים מחקו. בבובר בראש הסימן ״ד״א [ויהי בשלח]״, ו״את ישראל״ אחרי ״ולא שילח״.

משל למלך שנשבה בנו

למה הדבר דומה?

למלך שנשבה בנו, לבש נקמה באויביו, והלך והביאו.

נטל את השבאייהשבאיי — השובה, מי שלקח בשבי ותלאו בגרדוןבגרדון — בגרדום, עמוד התלייה.

התחיל לצער אותו, ואמר לו: למה עשיתה כך לבני?

עם שהוא מצערו — התחיל להודות.

ואמר המלך: ווי שהודה זה! הייתי מבקש לצערו הרבה, והודה מיד!

נתן לו אפופסיןאפופסין — פסק דין, גזר דין.

כך פרעה, שיעבד את ישראל במצרים — התחילו המכות באות עליו, ולא שילח;

אלא אחר שבאו עליו כל המכות — התחיל לשלחן.

אמר הקדוש ברוך הוא: הוי ששילח אותן — וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה(שמות יג, יז).

תרגום לעבריתהשבאיי השובה, מי שלקח בשבי בגרדון בגרדום, עמוד התלייה אפופסין פסק דין, גזר דין

המי קרא ווי — פרעה

דרשת הפסוק · ״ויהי בשלח פרעה״ · משל למוכר קצצין של ארז בזול; פרעה ראה את ישראל עשויין דגלים על הים

״קצצין״ — בכתב היד ״קצצי׳״. ״ונעשו״ — בכתב היד ״ונעש׳״. ״בשלח״ — בכתב היד ״בשל׳״. ״להתאנף״ — כך בכתב היד (בובר תיקן: להתאנח). בבובר בראש הסימן ״[ויהי בשלח]״.

דבר אחר:

מי קרא ווי? פרעה קרא ווי.

אמר רבי יונתן בן אלעזר:

למה הדבר דומה?

לאדם שהיו לו קצציןקצצין — גזרי עצים, קורות של ארז, מכרם בדמים מועטים;

הלך הלוקח ועשה מהם תיבות ומגדלים וחפצים הרבה.

יצא אותו האיש שמכרם, וראה אותן החפצים — התחיל להתאנףלהתאנף — להתרגז, להתרעם,

אמר: אוי לו לאותו האיש, מה מכר!

כך פרעה: היו ישראל משועבדים לו בטיט ולבנים, ולא היו נכרים שהן אומה;

כיון שיצאו ממצרים ובאו, ונעשו דגלים על הים,

יצא פרעה, וראה אותן שהן עשויין דגלים —

באותה שעה התחיל קורא ווי: וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה(שמות יג, יז).

תרגום לעבריתקצצין גזרי עצים, קורות להתאנף להתרגז, להתרעם

ומי קרא ווי — המצריים

דרשת הפסוק · ״ויהי בשלח פרעה״ · משל לרופא שיצא מן המדינה; משה היה מתפלל ומרפא את המכות

״במדינה״ — בכתב היד ״במדינ׳״. ״[משה]״ — השלמת מאגרים, וכבובר. בבובר ״[נעשה] חולה״, ״(היו) [כשהיו]״, ובסוף הסימן ״ויהי בשלח פרעה״.

דבר אחר:

מי קרא ווי?

אמר ריש לקיש:

המצריים קראו ווי.

למה הדבר דומה?

לרופא שהיה במדינה, והיה אדם נפצע — והיה מרפא אותו; חולה — מרפא אותו;

כיון שיצא הרופא מן המדינה — היו בני המדינה קוראין ווי.

כך היו ישראל במצרים:

כשהיה המכה באה על המצרים — היו באים אצל משה ומבקשים ממנו, והוא מתפלל ומרפא את המכה;

כשיצאו ישראל ממצרים — באותה שעה אמרו המצרים: ווי ששילח פרעה את העם!

זמי קרא ווי — הכנענים

דרשת הפסוק · ״ויהי בשלח פרעה״ · משל לאריס ששמר את האוסיא עד שגדל בן המלך; הכנענים ששמרו את הארץ

אחרי ״אוסיא״ בכתב היד ״פי׳ פרדס״ — כותרת־ביאור של הסופר, ולא נדפסה (בובר הביאה בסוגריים). ״ואוכלין״ — בכתב היד ״ואוכלי׳״. בבובר ״הכנענים [קראו ווי]״.

דבר אחר:

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה(שמות יג, יז) — מי קרא ווי? הכנענים.

למה הדבר דומה?

למלך שהיה לו בן קטן, והיה לו אוסיאאוסיא — אחוזה, נחלה, והיה מבקש לצאת למדינת הים.

אמר לאריסלאריס — לחוכר, לעובד שדה בחלק מפירותיה אחד שיהא משמרה, ושיהא אוכל מפירותיה, עד שיעמד בנו על פרקו, ואחר כך נותנה לו.

כשגדל בנו של מלך — ביקש האוסיא; מיד התחיל האריס קורא ווי.

כך היו ישראל במצרים, והכנענים יושבים ומשמרים את ארץ ישראל ואוכלין פירותיה;

כיון ששמעו שיצאו ישראל ממצרים — התחילו צווחין ווי: וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה.

תרגום לעבריתאוסיא אחוזה, נחלה לאריס לחוכר, לעובד שדה בחלק מפירותיה

חגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ — הדג המבאיש

דרשת הפסוק · ״ויהי בשלח פרעה״ · משל לעבד שאכל דג מבאיש, ולקה, ונתן את דמיו; פרעה לקה ונתן שכרן ושילחן

״הספיק ללקות״ — בכתב היד ״הסכין לאכול״ מחוק בידי הסופר, ובגליון ״הספיק ללקות״ (בובר: ״(הסכין לאכול) [הספיק ללקות]״). ״מבאיש״ (בסוף המשל) — בכתב היד ״מבאי׳״. ״בשלח״ — בכתב היד ״בשל׳״. ״אמר לו המלך״ — בכתב היד ״א׳ל״. בבובר בראש הסימן ״ד״א ויהי בשלח פרעה״, ״[מגלבין]״ אחרי ״חמשים״.

ולהלן הוא אומר: גַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ(שמות ה, ב), וכאן הוא משלחן?

משל לעבד והדג המבאיש

למה הדבר דומה?

למלך שנתן לעבדו מעות, ואמר לו: קח לי דג אחד; הלך ולקח לו דג אחד מבאיש.

אמר לו המלך: חייך, אין אתה יוצא מאחת משלש:

או הדג אתה אוכל,

או דמיו אתה נותן,

או אתה לוקה מאה מגלביןמגלבין — מלקות ברצועה.

אמר לו: אני אוכלו.

לא הספיק לאכול ממנו קימעא, עד שנקטה נפשושנקטה נפשו — שקצה נפשו, שנמאס לו עליו.

אמר: אני לוקה מאה מגלבין.

לא הספיק ללקות חמשים, עד שהסכיןשהסכין — שהגיע, שעמד למות.

אמר: אני נותן את דמיו.

נמצא אוכל דג מבאיש, ולוקה, ונותן את דמיו.

כך פרעה, שיעבד את ישראל במצרים יותר מדאי:

אמר לו הקדוש ברוך הוא: שַׁלַּח עַמִּי(שמות ח, טז);

אמר: לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְיָ.

הביא עליו עשר מכות, ולא שילחן.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, יש לך ליתן שכרן,

שנאמר: וַיְיָ נָתַן אֶת חֵן הָעָם וגו׳(שמות יב, לו).

משנטל המכות ונתן שכרן — אחר כך שילחן.

לכך נאמר: וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה(שמות יג, יז).

תרגום לעבריתמגלבין מלקות ברצועה שהסכין שהגיע, שעמד שנקטה נפשו שקצה נפשו, שנמאס לו

טפרעה מתנחם בשאול, והקדוש ברוך הוא אינו מתנחם

דרשת הפסוק · ״ולא נחם אלהים״ · ״בן אדם נהה על המון מצרים״ — פרעה רואה את מלכי הגויים בשאול ומתנחם, והקדוש ברוך הוא אינו מתנחם

״והשכבה״ — בכתב היד ״והשכב׳״. ״[המונה]״ — תיקון מאגרים (ונו״ן מסופקת), כפסוק. ״שמה אשור״ — כך בכתב היד (במסורה ובבובר: שם). ״אמר לו הקדוש ברוך הוא״ — בכתב היד ״א׳ל הקב׳ה״. בבובר בראש הסימן ״[ולא נחם אלהים]״, ובסופו ״[הוי] ולא נחם אלהים״; ״את ערלים״ אחרי ״רדה והשכבה״; ״על כל המונה חללי חרב פרעה וכל חילו״ אחרי ״ונחם״.

מקבילה: שמות רבה כ, יב — ״דבר אחר: ולא נחם אלהים — אף על פי ששלחם פרעה לא נתנחם הקדוש ברוך הוא״, במשל אחר (״למלך שנשבה בנו״).

לפי שהקדוש ברוך הוא אמר לנביא: בֶּן אָדָם נְהֵה עַל הֲמוֹן מִצְרַיִם וגו׳(יחזקאל לב, יח) —

התחיל פרעה מתגאה, ואמר: אני יורד אצלו.

אמר לו: מִמִּי נָעָמְתָּ וגו׳(יחזקאל לב, יט) — ממי את יפה? טוב אתה ממלך אשור, או ממלך צור וצידון?

רְדָה וְהׇשְׁכְּבָה וגו׳.

שמה אַשּׁוּר וְכׇל קְהָלָהּ(יחזקאל לב, כב);

שָׁם עֵילָם וְכׇל(יחזקאל לב, כד) המונה;

שָׁם מֶשֶׁךְ תֻּובַל וְכׇל הֲמוֹנָהּ(יחזקאל לב, כו);

שָׁמָּה אֱדוֹם מְלָכֶיהָ וְכׇל נְשִׂיאֶיהָ(יחזקאל לב, כט);

שָׁמָּה נְסִיכֵי צָפוֹן(יחזקאל לב, ל).

באותה שעה היה פרעה רואה אותם ומתנחם,

שנאמר: אוֹתָם יִרְאֶה פַרְעֹה וְנִיחַם(יחזקאל לב, לא).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: פרעה, אין אתה מתנחם ממה שעשית לבניי —

וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים(שמות יג, יז).

ילא כדרך כל הארץ — העבד ורבו, והקדוש ברוך הוא וקרוביו

דרשת הפסוק · ״ולא נחם אלהים״ · העבד טוען, מרחיץ, מלביש, מנעיל ומאיר לרבו — והקדוש ברוך הוא עשה כל אלה לישראל, שהם קרובו

״נשרים״ — בכתב היד ״נשרי׳״. ״[תחש]״ — השלמת מאגרים, כפסוק. ״הארץ״ — בכתב היד ״האר׳״. ״מרחץ״ — כך בכתב היד (בובר: מרחיץ). ״מרחיץ אותם״ — כך בכתב היד (בובר: אותנו). בבובר ״תהלה לכל חסידיו״ אחרי ״וירם קרן לעמו״.

מקבילה: שמות רבה כה, ו — ״בנוהג שבעולם העבד מלביש רבו, והקדוש ברוך הוא אינו כן אלא ואלבישך רקמה; בנוהג שבעולם העבד מנעיל את רבו… ואנעלך תחש; בנוהג שבעולם העבד טוען את רבו… ואשא אתכם על כנפי נשרים״.

דבר אחר:

וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים(שמות יג, יז) — לא נחם כדרך כל הארץ.

כיצד?

דרך ארץ — העבד טוען את רבו, שמא אדונו טוענו?

הקדוש ברוך הוא לא נהג עמם כך, אלא: וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ וגו׳(דברים א, לא),

ואומר: וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וגו׳(שמות יט, ד).

דרך ארץ — העבד מרחץ את רבו; אבל כאן הקדוש ברוך הוא היה מרחיץ אותם,

שנאמר: וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם(יחזקאל טז, ט).

דרך ארץ — העבד מלביש את אדונו; אבל כאן הקדוש ברוך הוא מלביש אותם,

שנאמר: וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה(יחזקאל טז, י).

דרך ארץ — העבד מנעיל את רבו; אבל כאן: וָאֶנְעֲלֵךְ תחש.

דרך ארץ — העבד מאיר לרבו; אבל כאן הקדוש ברוך הוא מאיר לישראל,

שנאמר: וַיְיָ הֹולֵךְ לִפְנֵיהֶם וגו׳(שמות יג, כא).

הוי: וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים — כדרך כל הארץ.

וכל כך למה? כִּי קָרוֹב הוּא — שהם קרובים של הקדוש ברוך הוא,

שנאמר: וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹובוֹ(תהלים קמח, יד).

חילופי נוסח והשלמות

על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154; הקטעים שאינם בטקסט מאגרים של כתב היד — מהדורת בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אוגבורהותושיה
אהפלגההמבול
באשלחשלח
גלחםלם
גצמאמא
ומשה— (הוספה)
טהמונההמולה
יתחשתח

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומא בוברכ״י אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154 (טקסט מאגרים)
§§1802§§

מדרש תנחומא (בובר)

דרשה ב

אז ישיר משה

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיְיָ וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַיְיָ כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם(שמות טו, א)

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים והערות בובר

על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154; הקטעים שאינם בטקסט מאגרים של כתב היד — מהדורת בובר §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

יאאִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה — עמכם הייתי בשעבוד; בזכות האמנה

פתיחתא ראשונה · למעלה מן העניין · השכינה יוצאת לקראת הגליות; ״ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר״ — עמכם הייתי במצרים ובבבל; ״תשורי מראש אמנה״ — בזכות האמנה אמרו שירה

אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים(שיר השירים ד, ח)

״לא היה צריך לומר אלא מלבנון תבואי״ — בכתב היד לפני ״מלבנון״ ״תי״, ומאגרים השלימו א׳ ומחקו את המילה; בבובר ״לא היה צריך לומר אלא אתי מלבנון (תבואי) [כלה]״. אחרי ״לאנפטי״ בכתב היד ״פי׳ לתחום״ — ביאור הסופר, ולא נדפס. ״להנתן״ — תוספת בגליון כתב היד. ״במצרים הייתי עמכם״ — ״הייתי״ כפול בכתב היד, והשני מחוק. ״שהאמינו תחילה״ — ״שהאמינו״ כפול בכתב היד, והשני מחוק. ״כמראה אבן הספיר״ — כך בכתב היד (במסורה: כמראה אבן ספיר; ובובר תיקן). ״ויהי ביום הניח יי״ — כך בכתב היד (בישעיה יד, ג: והיה). ״לבן סיסי״ — ״רבי לוי בר סיסי״ כך בכתב היד (בובר: סוסי). ״האמנה״, ״הגדולה״ — בכתב היד ״האמנ׳״, ״הגדו׳״. בבובר ״[אתי מלבנון תבואי]״ ו״[תשורי מראש אמנה]״ (פעמיים), ״[ויאמינו ביי ובמשה עבדו]״.

מקבילות: שמות רבה כג, ה — ״תשורי מראש אמנה: אמר רבי יוסטא: הר הוא ושמו אמנה״ (כאן: רבי יוסי בן שונם); שמות רבה כב, ג — ״ובזכות האמנה שהאמינו זכו לומר שירה״.

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וגו׳(שמות טו, א).

זה שאמר הכתוב:

אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה וגו׳(שיר השירים ד, ח).

לא היה צריך לומר אלא מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי.

מהו אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי?

אלא לעולם הבא הקדוש ברוך הוא מביא ומכנס גליותיהן של ישראל, והם הולכין לירושלם, והשכינה תצא לאנפטילאנפטי — לקראתם, לקבלת פניהם שלהם,

שנאמר: אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי.

דבר אחר:

אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה.

אמר רבי לוי:

אמר הקדוש ברוך הוא: עמכם הייתי בשעבודה של מצריים.

אמר רבי ברכיה הכהן: דרש רבי לוי בר סיסי:

וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל(שמות כד, י) — משנגאלו;

וְתַחַת רַגְלָיו — עד שלא נגאלו, במקום שדירכה של לבינה להנתן הייתה נתונה.

גדול היה שעבודה של בבל מן שעבודה של מצרים:

במצרים כתיב: וְתַחַת רַגְלָיו וגו׳,

ובבבל כתיב: כְּמַרְאֵה אֶבֶן(יחזקאל א, כו) הספיר וגו׳;

במצרים כתיב: וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם וגו׳(שמות א, יד),

ובבבל כתיב: ויהי בְּיוֹם הָנִיחַ יְיָ וגו׳(ישעיה יד, ג).

אמר להם הקדוש ברוך הוא: בבבל הייתי עמכם, ובמצרים הייתי עמכם.

הוי: אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה.

אמר רבי יוסי בן שונם:

הר הוא ושמו אמנה,

וכיון שהגליות מגיעות להר זה — אומרות שירה,

שנאמר: תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה — בזכותו של אברהם;

מֵרֹאשׁ שְׂנִיר — בזכותו של יצחק;

וְחֶרְמוֹן — בזכותו של יעקב.

דבר אחר:

בזכות מה זכו ישראל לומר שירה על הים? בזכות האמנה שהאמינו.

מה כתיב למעלה מן העיניין? וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹולָה וגו׳(שמות יד, לא).

אמר רבי נחמיה:

בזכות מה אמרו שירה? בזכות האמנה שהאמינו תחילה,

שנאמר: וַיַּאֲמֵן הָעָם(שמות ד, לא).

תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה — בזכות האמנה זכו לומר שירה,

שנאמר: אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה.

תרגום לעבריתלאנפטי לקראתם, לקבלת פניהם

יבקַוֺּה קִוִּיתִי יְיָ — באז

פתיחתא שנייה · ״ויעלני מבור שאון מטיט היון״ — טיט לבנים; ״אז״ — באז נעשה היבשה ים ולנו הים יבשה; באז סרח משה ובו תיקן; א׳ וז׳ — שמונה, זכות המילה

קַוֺּה קִוִּיתִי יְיָ וַיֵּט אֵלַי וַיִּשְׁמַע שַׁוְעָתִי וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן וַיָּקֶם עַל־סֶלַע רַגְלַי כּוֹנֵן אֲשֻׁרָי וַיִּתֵּן בְּפִי שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּה לֵאלֹהֵינוּ יִרְאוּ רַבִּים וְיִירָאוּ וְיִבְטְחוּ בַּיְיָ(תהלים מ, ב–ד)

״קוה קויתי אל יי״ — כך בכתב היד, בצירוף תהלים כז, יד (במסורה: קוה קויתי יי). ״נאקתם״ — בכתב היד ״נאקת׳״. ״ויעלני״ — הלמ״ד מסופקת. ״[יבשה]״ — השלמת מאגרים. ״גזירין״ — בכתב היד ״גזירי׳״, בסימון מאגרים לארמית (בובר: גזורים). ״שוועתי״ — כך בכתב היד, כתיב מלא. בבובר בראש הסימן ״ד״א [אז ישיר משה]״, ״[חזק ויאמץ לבך וקוה אל יי]״, ״כונן אשורי״ בסוגריים.

מקבילה: תנחומא (ורשא), בשלח י — ״ונעשה גזרים, שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים״ (בעשרה נסים שנעשו על הים).

זה שאמר הכתוב:

קַוֺּה קִוִּיתִי יְיָ וגו׳(תהלים מ, ב).

אמר רבי פנחס הכהן בר חמא:

אם קויתה ולא בא — חזור וקוה.

אמר דוד: קַוֵּה אֶל יְיָ וגו׳(תהלים כז, יד) — אם בא קויך, יפה; אם לאו — חזור וקוה אל יי.

ואמר דוד: קַוֺּה קִוִּיתִי אל יְיָ —

מתוך הקיווי: וַיֵּט אֵלַי וַיִּשְׁמַע שַׁווְעָתִי.

וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וגו׳(שמות ב, כד) —

וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן וגו׳(תהלים מ, ג) — מטיט לבנים;

וַיָּקֶם עַל סֶלַע רַגְלַי — שנתן לי ביזת מצרים וביזת הים;

כּוֹנֵן אֲשֻׁורָי,

וַיִּתֵּן בְּפִי שִׁיר חָדָשׁ(תהלים מ, ד) —

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וגו׳(שמות טו, א).

מהו אָז?

באז עשה הקדוש ברוך הוא לדורו של אנוש היבשה ים,

שנאמר: אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְיָ(בראשית ד, כו);

ולנו עשה הים יבשה —

באז אנו מקלסין אותו.

דבר אחר:

למה באז?

אמר משה: באז קראתי תיגר לפני הקדוש ברוך הוא,

שנאמר: וּמֵאָז בָּאתִי וגו׳(שמות ה, כג);

ובלשון שסרחתי בו — בלשון אני מתקן, ואקלס אותך.

דבר אחר:

אָז —

א׳ — אחד, ז׳ — שבעה, הרי שמונה.

אמר משה: בזכות המילה, שניתנה לשמונה, נקרע הים — ונקלס באז.

אמר רבי לוי:

לְגֹוזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים(תהלים קלו, יג) — שכן בלשון ארמי קורין למהולין גזיריןגזירין — נימולים:

בזכות המילה נקרע הים.

תרגום לעבריתגזירין נימולים

חלק ב

גוף הדרשה וחתימה

יגאָז יָשִׁיר — שירה לעתיד לבא; ישראל, המלאכים והנשים

דרשת הפסוק · ״אז ישיר״ · ״ולא קרב זה אל זה״ — בניי נתונים בצרה ואתם מקלסים; ישראל קודמים למלאכים; ״קדמו שרים אחר נגנים״; ״בעמדם תרפינה כנפיהם״

״[הוא] נאה [לשירה]״ — בכתב היד ״נאה השירה״ מחוק בידי הסופר, ובגליון ״נאה השירה״, ומאגרים הוסיפו ״הוא״ ותיקנו ״לשירה״ (וכבובר: ״(נאה השירה) [הוא נאה לשירה]״). ״אימנון״ — היו״ד מסופקת. ״מקלסין לפני״ — בכתב היד ״מקל׳״. ״[אילו] ישראל״, ״[האנשים]״ — תיקוני מאגרים, וכבובר. אחרי ״אילו ישראל״ (בדברי רבי לוי) בכתב היד ״א״, ומאגרים מחקו. ״השרת״ — בכתב היד ״השר׳״. ״שרפים״ — היו״ד מסופקת. ״עומדים״ — בכתב היד ״עומדי׳״. ״בעמדם תרפינה כנפיהם״ — כך בכתב היד (יחזקאל א, כד: כנפיהן). ״קרבת אל חד מן קאמייא״ — כך בכתב היד (בדניאל ז, טז: על; בובר תיקן). בבובר ״אז ישיר משה [ובני ישראל]״, ״[אלו הנשים]״, ״[חס ושלום, אין ישיבה למעלה]״, ובדברי רבי חייא בר אבא — ״(אחר נוגנים)״, ״(ואחר כך)״ בסוגריים.

מקבילות: שמות רבה כג, ז — ״דבר אחר: אז ישיר משה, הה״ד קדמו שרים אחר נוגנים: אמר רבי יוחנן: בקשו המלאכים לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא באותו הלילה שעברו ישראל את הים, ולא הניחן הקדוש ברוך הוא״; שמות רבה מג, ד — ״וכי יש ישיבה למעלה? אתה מוצא שכולם עומדין, שנאמר שרפים עומדים ממעל לו, וכן בעמדם תרפינה כנפיהם, וכן קרבית על חד מן קאמייא״; תנחומא (ורשא), אמור ו — ״אמר רבי שמואל בר רבי נחמני: ראה מה כתיב שם: בעמדם תרפינה כנפיהם; מי ששומע בעמדם סבור שיש ישיבה למעלה״.

אז שר לא נאמר, אלא אָז יָשִׁיר(שמות טו, א) —

לעתיד לבא עתידין ישראל לומר שירה ליי;

הוא נאה לשירה, והשירה נאה ליי.

וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר — מהו לֵאמֹר? לאמר הנסים לדורות, שעשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל.

דבר אחר:

אָז יָשִׁיר —

בשעה שהיו ישראל חונים על הים, באו מלאכי השרת לקלס להקדוש ברוך הוא, ולא הניחן הקדוש ברוך הוא,

שנאמר: וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה וגו׳(שמות יד, כ),

ואומר: וְקָרָא זֶה אֶל זֶה(ישעיה ו, ג).

משל למלך שנשבה בנו

למי היו דומין?

למלך שנשבה בנו, לבש נקמה באויביו, והלך להביא אותו;

ובאו הביריות לומר לו אימנוןאימנון — מזמור שבח.

אמר להן: לכשאני פודה את בני — אתם מקלסין אותי.

כך ישראל היו נתונים בצרה בים, באו מלאכי השרת לקלס להקדוש ברוך הוא — נזף בהם;

אמר להם הקדוש ברוך הוא: בניי נתונים בצרה, ואתם מקלסין לפני?

משל למלך שירד למלחמה ונצח

כיון שעלו מן הים, בקשו ישראל ומלאכי השרת לומר שירה.

אמר רבי אבין הלוי:

למה הדבר דומה?

למלך שירד למלחמה ונצח, ובאו בנו ועבדו ועטרה בידם ליתן בראשו של מלך.

באו למלך ואמרו לו: בנך ועבדך עומדים ועטרה בידם — מי יכנס תחילה?

אמר להם: שוטים שבעולם! עבדי קודם לבני? יכנס בני תחילה.

כך כיון שעלו ישראל מן הים, באו ישראל ומלאכי השרת לומר שירה;

אמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת: הניחו לישראל תחילה —

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה.

נמצאו הנשים ומלאכי השרת עומדים — מי יקלס תחילה?

אמר רבי חייא בר אבא:

רב השלום עשה שלום ביניהם,

שנאמר: קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹוגְנִים וגו׳(תהלים סח, כו):

קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹוגְנִים — אילו ישראל;

ואחר כך נֹוגְנִים — אילו המלאכים;

ואחר כך בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת.

אמר רבי לוי:

השמים, לא אקבל הדבר הזה! אלא הנשים קילסו תחילה;

אלא שאַחַר נֹוגְנִים — אילו ישראל;

בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת — אילו הנשים.

התחילו מלאכי השרת להתרעם לפני הקדוש ברוך הוא,

אמרו: לא דיינו שקדמו לנו האנשים, אלא אף הנשים כן?

אמר להן הקדוש ברוך הוא: חייכם, כן.

אמר רבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן:

ראה מה כתיב: וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי(יחזקאל ג, יב) —

מהו אַחֲרַי? אחרי שקילסתי אני וחבירי;

אחר כך הלכו מלאכי השרת ואמרו: בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ.

אמר רבי פנחס הכהן בר חמא:

מה כתיב? בְּעׇמְדָם תְּרַפֶּינָה כנפיהם(יחזקאל א, כד).

מהו? מי ששומע בְּעׇמְדָם סבור שמא יש ישיבה למעלה;

אלא הכל עומדים,

שנאמר: שְׂרָפִים עֹמְדִים וגו׳(ישעיה ו, ב),

וכן הוא אומר: קִרְבֵת אל חַד מִן קָאֲמַיָּיאקאמייא — העומדים (המלאכים)(דניאל ז, טז).

מהו ״בעומדם״?

אלא כשישראל עומדים ומקלסין להקדוש ברוך הוא — אותה שעה תְּרַפֶּינָה כנפיהם.

תרגום לעבריתאימנון מזמור שבח קאמייא העומדים (המלאכים)

ידגאה על גאים — ארבעה גאים בכסא הכבוד; סוס ורכבו

דרשת הפסוק · ״אשירה ליי כי גאה גאה״ · חתימה · ארבעה גאים קבועים בכסא הכבוד; כולם כסוס אחד; הסוסים מעוטרים מתסבריות של יוסף — כדי שיהנו ישראל בביזה

״ארבעה גאים״ — בכתב היד ״ד׳ גאי׳״. ״סוס ורוכבו״ (בפעם הראשונה) — בכתב היד ״סוס ורו׳״. ״[אלא]״, ״[כספיכם]״ — תיקוני מאגרים, וכבובר. בבובר ״יש בעולם״ (כאן: הן בעולם); בדבר האחר ״[בר קפרא אמר]״; ובסוף ״קדש ליי״ במקום ״וגו׳״.

אָשִׁירָה לַיְיָ כִּי גָאֹה גָּאָה(שמות טו, א).

אמר רבי אבין הלוי:

ארבעה גאים הן בעולם:

הגאה שבחיות — אריה;

וגאה שבבהמות — שור;

וגאה שבעופות — נשר;

ואדם גאה על כולן.

נטלן הקדוש ברוך הוא וקבען בכסא הכבוד, שמתגאה על גאים.

הוי: אָשִׁירָה לַיְיָ כִּי גָאֹה גָּאָה.

סוּס וְרֹוכְבוֹ — וכי סוס אחד היה, שכתיב: סוּס וְרֹכְבוֹ?

אלא כולם לא היו ספורים לפני הקדוש ברוך הוא אלא כאחד.

דבר אחר:

סוּס וְרֹוכְבוֹ — קשרם הקדוש ברוך הוא זה בזה.

למה? כדי שיהנו ישראל בביזה.

למה?

כיון שיצאו ישראל ממצרים, ויצאו המצרים לרדף אחריהם,

אמר להם פרעה: יודע אני שנטלו כספיכם וזהביכם — אלא אל תתנו דעתכם בביזה.

מה עשה? פתח תסבריותתסבריות — אוצרות של יוסף, אמר להם: טלו לכם כסף וזהב.

ונטלו, ועטרו את סוסיהם,

שנאמר: כׇּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה(שמות יד, ט).

לפיכך היו קשורים זה בזה — כדי שיהנו ישראל בביזה.

בעולם הזה נהנו ישראל בביזת שנאיהם;

אבל לעולם הבא כל מה שהאומות מסגליןמסגלין — צוברים, אוספים לאוצר — לישראל הוא,

שנאמר: וְהָיָה סַחְרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ וגו׳(ישעיה כג, יח).

תרגום לעבריתתסבריות אוצרות מסגלין צוברים, אוספים לאוצר

חילופי נוסח והשלמות

על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154; הקטעים שאינם בטקסט מאגרים של כתב היד — מהדורת בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
יביבשהיבש
יגהוא— (הוספה)
יגלשירההשירה
יגאילונילו
יגהאנשיםהננשים
ידאלאכלא
ידכספיכםכספיהם

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומא בוברכ״י אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154 (טקסט מאגרים)
§§1803§§

מדרש תנחומא (בובר)

דרשה ג

ויסע משה את ישראל

וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם(שמות טו, כב)

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים והערות בובר

על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154; הקטעים שאינם בטקסט מאגרים של כתב היד — מהדורת בובר §§cover-end§§

חלק א

פתיחתא

טווַיַּסַּע כַּצֹּאן עַמּוֹ — למה כצאן

פתיחתא · הצאן מתפזרת והרועה מכנסה; צאן לעונשים ואדם למתן שכר; ״נחית״ — נוטריקון; וכל אלה בזכות משה

וַיַּסַּע כַּצֹּאן עַמּוֹ וַיְנַהֲגֵם כַּעֵדֶר בַּמִּדְבָּר(תהלים עח, נב)

״ואף על פי כן״ — בכתב היד ״וא׳עפי־כן״. ״נוראות״, ״נפלאות״ — בכתב היד ״נוראו׳״, ״נפלאו׳״. ״חיים נתת לנו״ — בכתב היד ״עשית״ מחוק בידי הסופר, ובגליון ״נתת״. ״[ידך]״, ״[ויסע]״ — השלמות מאגרים, וכבובר. ״ואתנה צאני״ — כך בכתב היד ובבובר (במסורה: ואתן). בבובר: ״צאן מרעיתי אדם אתם״ אחרי ״ואתנה צאני״; אחרי ״צאן לעונשים ואדם למתן שכר״ — ״[אם חייבים נוהג בהם כצאן כדי ענשו, ואם עשו מצות נוהג בהם כאדם ליתן להם שכר, הוי צאן לעונשים ואדם למתן שכר]״; ״ישראל״ אחרי ״שה פזורה״; ״[כשם]״ לפני ״כשהרועה״.

מקבילה: שמות רבה כד, ג — ״דבר אחר: ויסע משה את ישראל, הה״ד ויסע כצאן עמו: כאיזה צאן? כצאנו של יתרו״ — דרשה אחרת על הפסוק.

וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל וגו׳(שמות טו, כב).

זה שאמר הכתוב:

וַיַּסַּע כַּצֹּאן עַמּוֹ(תהלים עח, נב).

למה כַּצֹּאן?

אלא מה הצאן מתפזרה והרועה מכנסה —

כך היו ישראל במדבר מתלחמין ובוכים ומתרעמים בכל שעה,

שנאמר: כַּמָּה יַמְרוּהוּ בַמִּדְבָּר(תהלים עח, מ);

כביכול לא נסתלק מעליהם הקדוש ברוך הוא, אלא ניהגם כצאן,

שנאמר: וַיַּסַּע מֹשֶׁה.

דבר אחר:

למה כַּצֹּאן?

אלא מה הצאן הזה משברת את האילנות, ואף על פי כן אין בעליה מקפיד עליה —

לפיכך קורא אותם צאן;

וכן הוא אומר: ואתנה צֹאנִי וגו׳(יחזקאל לד, לא).

אם צאן — למה אדם? אם אדם — למה צאן?

אלא —

אמר רבי יוחנן:

צאן — לעונשים, ואדם — למתן שכר.

דבר אחר:

וַיַּסַּע כַּצֹּאן עַמּוֹ.

אמר רבי ברכיה:

ראה מה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, שקראן שה,

שנאמר: שֶׂה פְזוּרָה וגו׳(ירמיה נ, יז).

ומי שיש לו שה אחד — מאכילו ומשקו בעונתו, שהוא אחד;

אבל מי שיש לו צאן הרבה — אינו יכול להזדקק להם, אלא מתייגע עמהן הרבה.

ראה חיבה שחיבב הקדוש ברוך הוא את ישראל, שקראן צאן,

ואומר: אַרְבֶּה אֹותָם כַּצֹּאן(יחזקאל לו, לז).

דבר אחר:

למה כַּצֹּאן?

אלא כשהרועה זהיר בצאנו ביום מפני החמה, ובלילה מפני הזאבים —

כך היה הקדוש ברוך הוא זהיר בישראל,

שנאמר: וְסֻוכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם וגו׳(ישעיה ד, ו),

ואומר: לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן וגו׳(שמות יג, כב),

ואומר: נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ וגו׳(תהלים עז, כא).

מהו נָחִיתָ?

אלא נָחִיתָ — לשון נוטריקון הוא:

נוראות הראית במצרים,

חרונך שפכת עליהם,

ימינך בלעה אותם,

תהום כסית עליהם.

רבי יהושע אמר:

נפלאות עשית לנו,

חירות נתת לנו,

ים בקעת לנו,

תורה נתת לנו.

רבי אלעזר המודעי אמר:

נסים עשית לנו,

חיים נתת לנו,

ידך הראית לנו,

תלוי ראש נתת לנו.

וחכמים אומרים:

נביאים העמדת ממנו,

חסידים העמדת ממנו,

ישרים תמימים העמדת ממנו.

וכל אילו בזכות משה;

לכך נאמר: וַיַּסַּע מֹשֶׁה.

חלק ב

גוף הדרשה

טזוַיַּסַּע מֹשֶׁה — שהסיען בעל כרחן

דרשת הפסוק · ״ויסע משה״ · ביזת הים — אבנים טובות ומרגליות על שפת הים; נסיעה שלא על פי הגבורה, או על פי אמנה

״משה״ (בראש הסימן) — בכתב היד ״מש׳״. ״טובות״ — בכתב היד ״טובו׳״, ובפעם השנייה ״טובו(ב)[ת]״ — [טובות], תיקון מאגרים. ״מעלה״ — בכתב היד ״מעל׳״. ״איזו היא״ — ״היא״ כפול בכתב היד, והשני מחוק. ״הגבורה״ — בכתב היד ״הגבור׳״. ״על פי יי יחנו״ — כך בכתב היד (בובר: ״על פי יי יסעו וגו׳״). ״וקראת״ — בכתב היד ״וקרא׳״. בבובר בראש הסימן ״ד״א [ויסע משה]״; ״(אחד) [אחר] שנים ושלשה [מקומות]״; ״[משה]״ אחרי ״ויסע״; ובסוף ״[לאמר כה אמר יי זכרתי לך חסד נעוריך וגו׳ לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה]״.

מקבילה: שמות רבה כד, ב — ״רבי אלעזר אומר: על פי הגבורה לא נסעו, אלא שהסיען משה במקל, לפי שראו פגרי מצרים…״ — בלשון אחרת ובייחוס אחר.

מהו וַיַּסַּע מֹשֶׁה(שמות טו, כב)? שהסיען בעל כרחן, שלא בטובתן.

כיצד?

אלא בשעה שיצאו ישראל ממצרים, יצא פרעה לרדף אותם בכל אותם האוכלוסיןהאוכלוסין — ההמון, החיילות,

שנאמר: וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר(שמות יד, ז).

מה עשה? עמד וקישט כל אותן הסוסים באבנים טובות ומרגליות.

כשבאו לים וטבען הקדוש ברוך הוא — היו צפין על שפת הים כל אותן האבנים טובות ומרגליות;

היו מושלכים, והיו ישראל יורדין בכל יום ונוטלין מהם, ולא היו מבקשים לזוז משם.

כיון שראה משה כך, אמר להם: מה אתם סבורים? שבכל יום הים מעלה לכם אבנים טובות ומרגליות?

עמד והסיען בעל כרחן.

דבר אחר:

וַיַּסַּע מֹשֶׁה.

אמר רבי יהושע:

איזו היא הנסיעה שנסעו ישראל שלא על פי הגבורה? זו,

שנאמר: וַיַּסַּע מֹשֶׁה.

רבי אלעזר המודעי אומר:

על פי הגבורה נסעו;

שכן מצינו במקום אחד, שנים ושלשה: עַל פִּי יְיָ יַחֲנוּ(במדבר ט, כ);

ואף כאן, אף על פי שכתיב וַיַּסַּע — על פי הגבורה נסעו.

מהו וַיַּסַּע מֹשֶׁה?

בשעה שאמר להם שיסעו, לא אמרו לו: להיכאן אנו נוסעין? למדבר — שמא אין בו כלום!

אלא עמדו ונסעו להם, על פי אמנה.

אמר ירמיה: הָלֹוךְ וְקָרָאתָ בְאׇזְנֵי יְרוּשָׁלִַים וגו׳(ירמיה ב, ב).

תרגום לעבריתהאוכלוסין ההמון, החיילות

יזהמדבר הגדול והנורא — מדבר שור, שבור מלכא ומרוטה

דרשת הפסוק · ״ויצאו אל מדבר שור״ · מדבר מלא נחשים ועקרבים; הנחש שבלע שלש שיירות של שבור מלכא; מרוטה שנשרו שערותיו מפחד

סימן זה אינו בטקסט מאגרים של כתב היד; נוסחו כמהדורת בובר. ״סרודות״ — בבובר אחריו ״(פי׳ שקים)״, ולא נדפס. ״ברבי חנינא״ — בנוסח בובר ״ב״ר חנינא״.

מקבילות: שמות רבה כד, ד — ״…וראה נחש אחד ישן, והיה בו כקורת בית הבד; וראה את הנחש והוא לא ראהו; מרוב שנכנסה בו חרדה נתבהל ונשר שערו, והיו קורין אותו מרוטה; הוא שמשה אמר להם לישראל: המוליכך במדבר הגדול״; תנחומא (ורשא), בשלח יח — ״אדם אחד היה בארץ ישראל, והיו קורין אותו מרוטה; פעם אחת עלה בהר ללקט עצים, ראה את הנחש ישן״.

דבר אחר:

וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר(שמות טו, כב).

אמרו רבותינו:

מדבר שור היה שמונה מאות פרסה על שמונה מאות פרסה, והיה מלא נחשים ועקרבים וחיה רעה.

אמר רבי יוסי:

היה שם נחשים כקורות בית הבד, ועקרבים כמלא הזרת;

וכן הוא אומר: הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹול וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וגו׳(דברים ח, טו).

מעשה בשבור מלכא

מעשה בשבור מלכא, שהיה עובר שם:

ועברה שיירא ראשונה — ובלעה הנחש;

עברה שניה — ובלעה;

שלישית — ובלעה.

והיה המלך יושב ומיצר.

היו עמו שם איסקולסקיטוןאיסקולסקיטון — חכמים, יועצים, אמרו לו: מה אתה עומד? הביא עשרה גבורים — והביא.

אמרו לו: ימלאו סרודותסרודות — שקים של תבן.

והיו ממלאין את הסרודות תבן, ומגלגלין לפניו, והוא בולע,

עד שנפתח כריסו, ולא היה יכול לזוז; ועמדו והרגו אותו.

הוי: הַמּוֹלִיכְךָ וגו׳.

ואומר: אֶפְעֶה וְשָׂרָף מְעוֹפֵף(ישעיה ל, ו).

מהו שָׂרָף מְעוֹפֵף? העוף שהיה פורח עליו — מיד היה נשרף.

רבי חייא הגדול אמר:

אדם אחד היה בארץ ישראל, מרוטהמרוטה — קרח, שנשרו שערותיו שמו.

למה נקרא שמו מרוטה?

אמרו: פעם אחת עלה ללקט עצים מן ההר, וראה את הנחש ישן, והנחש לא ראהו;

ומפחדו נשרו שערותיו, והיו קוראין אותו מרוטה, ולא צימח בו שיער עד יום מותו.

הוי: הַמּוֹלִיכְךָ וגו׳.

אמר רבי יוסי ברבי חנינא:

גדול הוא אלהינו, שהצילנו מן המדבר ההוא.

תרגום לעבריתאיסקולסקיטון חכמים, יועצים סרודות שקים מרוטה קרח, שנשרו שערותיו

יחהמים המרים והעץ — במר מרפא את המר

דרשת הפסוק · ״וילכו שלשת ימים במדבר״ · כשכלו המים המתוקים שמן הים נתרעמו; ״ויורהו״ — מן התורה; מה היה העץ; הקדוש ברוך הוא במר מרפא את המר

״וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים״ בראש הסימן — הוספת בובר. מראש הסימן עד ״ואמר על המים ונמתקו״ — כתב יד אוקספורד 154; משם עד סוף הסימן — אינו בטקסט מאגרים של כתב היד, ונוסחו כמהדורת בובר. ״[אעלה ארוכה לך]״ — הוספת בובר.

״וילנו״ — כך בכתב היד (בובר: וילונו). ״למדין״ — כך בכתב היד (בובר: למודין). בבובר ״[דבר] מן התורה״.

מקבילות: תנחומא (ורשא), בשלח כד — ״ויורהו יי עץ, ויראהו לא נאמר כאן אלא ויורהו — הורהו בדרכיו; ומה העץ? רבי יהושע אומר: של ערבה היה… רבי נתן אומר: הרדופני… רבן שמעון בן גמליאל אומר: בא וראה כמה מופלאין דרכיו של הקדוש ברוך הוא: בשר ודם במתוק מרפא את המר, אבל הקדוש ברוך הוא במר מרפא את המר״; שמות רבה נ, ג — ״ויורהו יי עץ, ומה היה? יש אומרים זית, ויש אומרים ערבה, ויש אומרים הרדופני היה…״.

וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם(שמות טו, כב).

רבי יהושע אומר:

בשעה שעברו ישראל בים, יצאו להם מים מתוקים, ומהם נטלו בכליהם, והיו שותים;

וכיון שכלו המים — היו מתרעמים,

שנאמר: וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה וגו׳(שמות טו, כד).

וַיָּבֹאוּ מָרָתָה(שמות טו, כג) —

היה להם להימלך בגדול שבהן; אלא עמדו ונתרעמו.

רבי אלעזר המודעי אומר:

למדין היו ישראל לומר דברים של תרעומת לפני הקדוש ברוך הוא.

מיד: וַיִּצְעַק אֶל יְיָ וַיּוֹרֵהוּ יְיָ עֵץ(שמות טו, כה).

ויראהו לא נאמר, אלא וַיּוֹרֵהוּ.

אמר רבי שמעון בן יוחי:

מן התורה, שכתיב בה עֵץ חַיִּים(משלי ג, יח), לימדו הקדוש ברוך הוא,

ואמר על המים — ונמתקו.

דבר אחר:

וַיּוֹרֵהוּ יְיָ עֵץ — ומה היה?

רבי יהושע אומר: עץ זית היה.

רבי נחמיה אומר: עץ של ערבה.

ויש אומרים: עיקרי תאנה.

ויש אומרים: עיקרי רימון, שאין מרים כהם.

וחכמים אומרים: הרדופניהרדופני — הרדוף, צמח מר עץ הוא, ואין מר כמוהו.

אמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה:

ראה מה גדולים נסים של הקדוש ברוך הוא:

בשר ודם — במתוק מרפא את המר;

אבל הקדוש ברוך הוא — במר מרפא את המר,

שנאמר: כִּי(ירמיה ל, יז) אַעֲלֶה אֲרֻוכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נאום יְיָ —

במה שהוא מכה הוא מרפא.

אמר הקדוש ברוך הוא למשה שיתן דבר מר בתוך דבר מר, למתוק בו.

כיוצא בו כתיב: וַיֵּצֵא אֶל מוֹצָא הַמַּיִם וַיַּשְׁלֶךְ שָׁם מֶלַח וגו׳(מלכים ב ב, כא),

וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר יְיָ רִפִּאתִי לַמַּיִם.

כיוצא בו: וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ יִשְׂאוּ דְּבֶלֶת תְּאֵנִים וגו׳(ישעיה לח, כא) —

והלא בזמן שנותנים שרף של תאנים על הבשר — מיד הוא מתאכל? אלא כדי לעשות נס.

תרגום לעבריתהרדופני הרדוף, צמח מר

יטשָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט — כבוד אב ואם; רפאות לשרך

דרשת הפסוק · ״שם שם לו חק ומשפט״ · השומע מצוה אחת שומע הרבה; השומע מפי תלמיד חכם כשומע מפי הגבורה; התורה מרפאה

״בקול יי אלהיך״ — כך בכתב היד (בפסוק: לקול; ובובר תיקן). ״כבוד אב ואם״ — כך בכתב היד (בובר: כיבוד). ״אם שמע תשמע״, ״לשמע״ — כך בכתב היד (בובר: שמוע, לשמוע). ״רבי שמעון בן אלעזר״ — כך בכתב היד, ובובר תיקן כך את ״(ר׳ אלעזר)״ שבנוסחו. ״אילו כל הגזירות״ — כך בכתב היד (בובר: אלו הגזירות). ״לישראל״ — בכתב היד ״לישר׳״.

שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט(שמות טו, כה) —

חק — כבוד אב ואם.

וַיֹּאמֶר אִם שָׁמעַ תִּשְׁמַע(שמות טו, כו) —

רצה אדם לשמע מצוה אחת — שומע הרבה.

רבי שמעון בן אלעזר אומר:

כל הרוצה לשמע — משמיעין אותו.

בקול יְיָ אֱלֹהֶיךָ —

מיכאן אתה למד: כל השומע מפי תלמיד חכם — כשומע מפי הגבורה.

וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה — זה משא ומתן בשלום.

וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו — אילו הלכות;

וְשָׁמַרְתָּ כׇּל חֻוקָּיו — אילו כל הגזירות.

כִּי אֲנִי יְיָ רֹופְאֶךָ —

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: תורה שנתתי לכם — הם מרפאים אתכם,

שנאמר: רִפְאוּת תְּהִי לְשׇׁרֶּךָ וגו׳(משלי ג, ח).

חילופי נוסח והשלמות

על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154; הקטעים שאינם בטקסט מאגרים של כתב היד — מהדורת בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
טוידך— (הוספה)
טוויסע— (הוספה)
טזטובותטובוב
יחוַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם(שמות טו, כב).— (הוספה)
יחאַעֲלֶה אֲרֻוכָה לָךְ— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומא בוברכ״י אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154 (טקסט מאגרים); הקטעים שאינם בו — מהדורת בובר
§§1804§§

מדרש תנחומא (בובר)

דרשה ד

ויאמר יי אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא(שמות טז, ד)

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים והערות בובר

על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154; הקטעים שאינם בטקסט מאגרים של כתב היד — מהדורת בובר §§cover-end§§

חלק א

פתיחתא

ככִּי בָם יָדִין עַמִּים יִתֶּן אֹכֶל לְמַכְבִּיר — בשמים דן ובשמים זן

פתיחתא · דור המבול, סדום וסיסרא נידונו מן השמים; משל לנחתום — הגחלים והפת מן הכבשן; הלחם מן השמים והטל מן הארץ; לנבוכדנצר במידה, ולישראל בלא קיצבה

כִּי־בָם יָדִין עַמִּים יִתֶּן־אֹכֶל לְמַכְבִּיר(איוב לו, לא)

״משה״ (בראש הסימן) — בכתב היד ״מש׳״. ״העולם״ — בכתב היד ״העול׳״. ״[ידין]״, ״[צריך]״ — השלמות מאגרים. ״משמים נלחמו״ — כך בכתב היד (במסורה: מן שמים; ובובר תיקן). ״וכשביקש״ — בכתב היד ״וכשביק׳״. ״כי יהיו לי עבדים״ — כך בכתב היד (בדברי הימים ב יב, ח: כי יהיו לו לעבדים; ובובר תיקן). ״כשהורדתי״ — כך בכתב היד (בובר: כשהורדת). בבובר: ״[יתן אוכל למכביר]״, ״[דבר יום ביומו]״, ״[לכם לחם מן השמים]״; ״וזש״ה״, ״אוהבו״, ״שונאו״.

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם(שמות טז, ד).

זה שאמר הכתוב:

כִּי בָם יָדִין עַמִּים(איוב לו, לא) —

השמים הללו, בם הוא דן את אומות העולם.

תדע לך:

כשחטאו דור המבול — דנם בהם,

שנאמר: יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים פַּחִים וגו׳(תהלים יא, ו);

הוי: כִּי בָם ידין עַמִּים וגו׳.

אנשי סדום, כשחטאו — דנם בשמים,

שנאמר: וַיְיָ הִמְטִיר עַל סְדֹום וגו׳(בראשית יט, כד);

סיסרא אף, כשחטא — משמים דנם,

שנאמר: משמים נִלְחָמוּ וגו׳(שופטים ה, כ).

בשמים הוא דן את העמים.

יִתֶּן אֹוכֶל לְמַכְבִּיר — מהן נתן מזון לישראל.

משל לנחתום

למה הדבר דומה?

לנחתוםלנחתום — לאופה שהיה עומד על הכבשן:

נכנס שנאו — וחתה גחלים ונתן על ראשו;

נכנס אהבו — רדה פת חמה ונתן לו;

הגחלים והפת — שניהם יצאו מתוך הכבשן.

כך הקדוש ברוך הוא: הוריד אש על הסדומים ושרפן,

ומן השמים הוריד לישראל מן,

שנאמר: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם וגו׳.

לחם מן השמים

דבר אחר:

לא היה צריך לומר מִן הַשָּׁמָיִם, אלא מן הארץ — שאין דרכו של לחם לעלות אלא מן הארץ.

זה שאמר הכתוב:

כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ יְיָ עָשָׂה(תהלים קלה, ו) —

כשביקש — קרע הים לפני ישראל ועשאו יבשה;

וכשביקש — עשאו ים.

דרכו של שמים להוריד טל ומטר, והארץ להוציא לחם,

שנאמר: אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם(איוב כח, ה);

וכשביקש — הוריד הלחם מן השמים,

שנאמר: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם,

והטל עולה מן הארץ,

שנאמר: וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל(שמות טז, יד).

זה שאמר הכתוב:

כִּי יִהְיוּ(דברי הימים ב יב, ח) לי עבדים וגו׳ —

ולא יהיו עבדים לנבוכד נצר,

שנאמר: וַיְהִי בָהֶם מִבְּנֵי יְהוּדָה דָּנִיֵּאל וגו׳(דניאל א, ו).

מה היה עושה להם? וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ וגו׳(דניאל א, ה) — במידה;

אבל כשהורדתי להם מן — היה יורד כשם שהמטר יורד, ואין לו קיצבאקיצבא — קצבה, שיעור:

כך הייתי ממטיר.

תרגום לעבריתלנחתום לאופה קיצבא קצבה, שיעור

חלק ב

גוף הדרשה וחתימה

כאוְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא — שני אלפים אמה; מידה טובה מרובה

דרשת הפסוק · ״הנני ממטיר לכם לחם״ · המן נימוק ונעשה נחלים — לצדיקים לעולם הבא; לאומות גד ולענה ולישראל דבש; ״ודלתי שמים פתח״ — מזון שני אלפים שנה

״ומי שאינו מאמין״ — אחריו בכתב היד ״זוכ״, ומאגרים מחקו. ״[הלוי]״ — תיקון מאגרים, וכבובר. ״ברבי שלום״ — בכתב היד ״ב׳ר״. ״שני אלפים שנה… ששים אמה… שנים עשר חדש״ — בכתב היד ״ב׳ אלפים… ס׳ אמה… י׳ב חדש״. ״מידה פורענות״ — כך בכתב היד, ומאגרים סימנוהו sic (בובר: מדה פורעניות). ״זבדיי״ — כך בכתב היד (בובר: זבדי). ״ושוטף״ — כך בכתב היד (בובר: ושטף). ״ולמי הוא מתוקן״ — כך בכתב היד (בובר: היה). בבובר ״[בכל יום]״ אחרי ״לישראל״.

זבדיי בן לוי אמר:

שני אלפים אמה היה יורד המן בכל יום, והיה עומד עד ארבע שעות;

כיון שהיה השמש באה עליו — היה נימוקנימוק — נמס, ונעשה נחלים נחלים, ושוטף ויורד.

ולמי הוא מתוקן עכשיו? לצדיקים לעולם הבא:

מי שהוא מאמין — זוכה ואוכל ממנו;

ומי שאינו מאמין — אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת וגו׳(איוב כ, יז).

וכיון שהיה יורד בנחלים, היו אומות העולם באין לשתות ממנו — והוא נעשה בפיהם גד ולענה,

שנאמר: וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וגו׳(במדבר יא, ז);

אבל לישראל נעשה בתוך פיהם דבש, כשם שאומר: וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִית בִּדְבָשׁ(שמות טז, לא).

ואמר רבי יהודה הלוי ברבי שלום:

חשבון הוא, שהיה המן יורד לישראל בכל יום מזון שני אלפים שנה, וגבהו ששים אמה.

כתיב במבול: בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כׇּל מַעְיְינֹות וגו׳(בראשית ז, יא),

וכתיב במן: וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח(תהלים עח, כג) —

הדלת — ארבע חלונות.

וכתיב: נֹוצֵר חֶסֶד(שמות לד, ז),

וכתיב: פֹּוקֵד עֲוֺן אָבוֹת וגו׳ —

מיכאן שמידה טובה מרובה על מידה פורענות חמש מאות כפלים.

שתי חלונות שנפתחו במבול — ירדו כל אותן הגשמים שנים עשר חדש;

וכאן כתיב: וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח —

מיכאן שהיה המן יורד בכל יום מזון שני אלפים שנה.

תרגום לעבריתנימוק נמס

כבוְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן — כל אחד לפי כוחו

דרשת הפסוק · ״הנני ממטיר לכם לחם״ · האומות טועמים את המן בצבי; התינוקות, הבחורים, הזקנים והחולה — כל אחד לפי כוחו; ״מחוספס״ — רמ״ח איברים; ״לחם אבירים״ — לחם איברים

״אומרים״, ״התינוקות״, ״טועמים״, ״ששים״ — בכתב היד ״אומרי׳״, ״התינוקו׳״, ״טועמי׳״, ״ששי׳״. ״ברבי חנינא״ — בכתב היד ״ב׳ר״ (בובר: בר). ״השדה״ — הדל״ת מסופקת. ״מאתים ארבעים ושמונה״ — בכתב היד ״רמ׳ח״. ״הגוף״ — כך בכתב היד (בובר תיקן: הגוי). ״כגידין מרים״ — כך בכתב היד (בובר: מרין). ״ולחמי״ — כך בכתב היד ובמסורה (בובר: ולחמו). ״ויצא העם ולקטו״ — כך בכתב היד (בובר: ויצאו). בבובר ״[ומלקטים]״ אחרי ״לפתח אהליהם״, ״[דק מחספס]״ לפני דברי בר קפרא.

אומות העולם לא היו יכולין לטעום ממנו, שהיה בפיהם כגידיןכגידין — כגידים — קשה ומר מרים.

ומה היו עושים?

היו צדין צבי שהיה שותה ממנו, וטועמין ממנו מטעמו של מן,

והיו אומרים: אשרי הגוף שככה לו!

אמר רבי יוסי ברבי חנינא:

לא כשם שהזקן טועם ממנו — התינוקות טועמין אותו.

כיצד?

התינוקות היו טועמין אותו טעם חלב,

שנאמר: וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן(במדבר יא, ח);

והבחורים היו טועמין בו כדבש,

שנאמר: וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִית בִּדְבָשׁ(שמות טז, לא);

והזקנים טועמים בו כלחם,

שנאמר: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם(שמות טז, ד);

והחולה היה טועמו כסולת המעורב בשמן ודבש — כטיסניכטיסני — כדייסת גריסים לחולה זו שעושין לחולה,

שנאמר: וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר.

ומניין שהיה בו טעם סולת ודבש?

שנאמר: וְלַחְמִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ סֹלֶת וָשֶׁמֶן וּדְבַשׁ וגו׳(יחזקאל טז, יט).

כל אחד ואחד היה טועם בו לפי כוחו.

מי שהיה זריז — היה יוצא ומלקט מן השדה,

שנאמר: וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ;

והבינונים — היו יוצאין לפתח אהליהם;

והעצלים — היו רובצין להם, ופושטין ידיהם, והוא יורד לתוך ידיהם,

שנאמר: וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וגו׳(שמות טז, יד).

בר קפרא אמר:

מהו מְחֻוסְפָּס?

לחם שהיה נטור ברמ״ח איברים, כמניין אותיות מְחֻוסְפָּס:

מ׳ — ארבעים,

ח׳ — שמונה,

ס׳ — ששים,

פ׳ — שמונים,

ס׳ — ששים —

הרי מאתים ארבעים ושמונה, כנגד מאתים ארבעים ושמונה איברים שבאדם,

שנאמר: ולחם אַבִּירִים(תהלים עח, כה).

אל תיקרי לֶחֶם אַבִּירִים אלא לחם איברים:

היו מלאכי השרת טוחנין את המן, והיה יורד לישראל, והיו אוכלין אותו,

ולא היה אחד מהם צריך לנקביולנקביו — לעשיית צרכיו, לפי שהיה נטור באיברים.

הוי: לֶחֶם אַבִּירִים — לחם איברים.

תרגום לעבריתכגידין כגידים — קשה ומר כטיסני כדייסת גריסים לחולה לנקביו לעשיית צרכיו

כגעֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת — באלוש ניתן המן

דרשת הפסוק · ״הנני ממטיר לכם לחם״ · בזכות ״לושי ועשי עגות״ של שרה; אתם מקריבים לי עומר אחד בשנה ואני נותן לכם עומר לגולגולת בכל יום

״ברבי חנינא״ — בכתב היד ״ב׳ר״. ״דכתיב״ — בכתב היד ״דכת׳״, בסימון מאגרים לארמית. ״עוגות״ — בכתב היד ״עוגו׳״. ״מקריבים״ — בכתב היד ״מקריב׳״. ״[ואני]״ — תיקון מאגרים. בבובר ״הנני ממטיר לכם לחם וגו׳״, ובסוף ״[דבר יום ביומו]״.

מקבילה: שמות רבה כה, ה — ״אמר רבי יהודה הלוי ברבי שלום בשם רבי יונה, ואף רבי לוי בשם רבי חמא ברבי חנינא: …והיכן ירד? באלוש; ולמה באלוש? בזכות שאמר אברהם לושי ועשי עוגות״.

אמר רבי חמא ברבי חנינא:

המן כשנתן לישראל — באלושבאלוש — בעיסה לושה; אלוש — שם החניה (במדבר לג, יג) ניתן להם.

ולמה באלוש? בזכות אמינו שרה, דכתיב: לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻוגוֹת(בראשית יח, ו);

לכך נתן להם באלוש,

שנאמר: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם וגו׳(שמות טז, ד).

אמר להם הקדוש ברוך הוא: ראו מה ביני וביניכם:

אתם מקריבים לי עומר אחד בכל שנה,

שנאמר: וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹומֶר וגו׳(ויקרא כג, י);

ואני נתתי לכם לכל אחד ואחד עומר,

שנאמר: עֹומֶר לַגֻּולְגֹּולֶת(שמות טז, טז).

ולא עוד, אלא אתם הייתם מקריבים לי עומר אחד בשנה, ואני נתתי לכם מן בכל יום,

שנאמר: וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ.

תרגום לעבריתבאלוש בעיסה לושה; אלוש — שם החניה (במדבר לג, יג)

כדרְאוּ כִּי יְיָ נָתַן לָכֶם את הַשַּׁבָּת — לחם משנה; זיז ולויתן

דרשת הפסוק · ״ראו כי יי נתן לכם את השבת״ · חתימה · תשובה לאומות: בערב שבת שתי פרידות; ״משנה״ — משונה בטעמו; משה ששכח פרשת שבת; המותירים — דתן ואבירם; לעולם הבא — זיז ולויתן

״[משונה]״ — תיקון מאגרים, וכבובר. ״ברבי חייא״ — בכתב היד ״ב׳ר״ (בובר: בר). ״דיבר״, ״ללקוט״, ״יותיר״, ״תריבון״, ״כולכם״ — כך בכתב היד. ״רבי יהודה אומר״ — בכתב היד ״או׳״. ״אומרת״ — בכתב היד ״ואומ׳״. ״לויתן״ — כך בכתב היד, ״בהמות זיז ולויתן״. בבובר: ״(את) השבת״ (פעמיים), ״(ויבואו כל נשיאי העדה ויגידו למשה)״, ״שבתון שבת קודש ליי מחר וגו׳״ אחרי ״הוא אשר דבר יי״, ״ויותירו אנשים ממנו״ אחרי ״ולא שמעו אל משה״, ״רבי יהושע [דסכנין]״.

מקבילות: שמות רבה כה, י — ״…מה אנשים שנאמרו להלן דתן ואבירם, אף אנשים שנאמרו כאן דתן ואבירם; וירם תולעים ויבאש״; תנחומא (ורשא), נצבים ד — הצדיקים אוכלים מבהמות ולויתן, ״שנאמר יכרו עליו חברים״. בפסיקתא דרב כהנא (חג הסוכות, סעיף ה) מובאת דרשת ״ובצלצל דגים ראשו — יכרו עליו חברים״, ומקבילתה כאן: ״לעולם הבא אני מאכיל אתכם בהמות זיז ולויתן… שנאמר יכרו עליו חברים יחצוהו בין כנענים״.

רְאוּ כִּי יְיָ נָתַן לָכֶם את הַשַּׁבָּת(שמות טז, כט).

מהו רְאוּ?

אמר רבי יצחק:

ראו היאך אתם משיבים לאומות העולם:

שאם יאמרו לכם: למה אתם משמרים את השבת? מה נסים נעשו לכם? —

רְאוּ כִּי יְיָ נָתַן לָכֶם את הַשַּׁבָּת.

אמרו להם: בכל יום היה יורד פרידהפרידה — גרגר, חלק אחד אחת, ובערב שבת שתי פרידות,

שנאמר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ וגו׳(שמות טז, ה).

מהו מִשְׁנֶה? אם תאמר שנים — והלא כבר נאמר: שְׁנֵי הָעֹומֶר לָאֶחָד(שמות טז, כב).

ומהו מִשְׁנֶה?

חזקיה ברבי חייא אמר:

שהיה משונה בטעמו, ובריחו, ובתוארו.

ולא עוד, אלא שבכל יום מי שהיה מותיר ממנו מערב ועד בקר — היה מבאיש;

ובשבת כתיב: לֹא הִבְאִישׁ וגו׳(שמות טז, כד).

הוי: לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה.

באותה שעה נזכר ששכח לומר להם פרשת שבת שאמר לו הקדוש ברוך הוא;

כיון שבאו ואמרו לו, אמר להם משה: הוּא אֲשֶׁר דִּיבֶּר יְיָ וגו׳(שמות טז, כג).

אמר ירמיה: לָמָּה תריבון אֵלָי וגו׳(ירמיה ב, כט) —

אפילו משה, שאמרתי לו לומר להם פרשת שבת, שכח ולא אמר להם —

כֻּולְּכֶם פְּשַׁעְתֶּם בִּי.

רבי יהודה אומר:

כיבד הקדוש ברוך הוא את השבת:

שבכל יום היה המן יורד, ובשבת לא היה יורד,

שנאמר: והיה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹוט וְלֹא מָצָאוּ(שמות טז, כז).

אמר להם משה: כל מי שהוא נוטל עומר לגולגולת — לא יטול יותר ממנו,

שנאמר: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵיר מִמֶּנּוּ וגו׳(שמות טז, יט).

וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וגו׳(שמות טז, כ) — ומי היו? אילו דתן ואבירם.

רבי יהושע בשם רבי לוי אמר:

כשהניחו מן המן — היו תולעים יוצאים מתוך אהליהם, ונכנסין בתוך אהליהם של ישראל;

ורוח הקדש צווחת ואומרת עליהם: סבורים אתם שאתם עושין בסתר, ואינו גלוי לפני?

שנאמר: אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ וגו׳(ירמיה כג, כד).

אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה אכלתם את המן בזכות אבותיכם;

אבל לעולם הבא — אני מאכיל אתכם בהמות זיזזיז — עוף גדול (זיז שדי), סעודת הצדיקים ולויתן, ואתם אוכלים בזכות עצמיכם,

שנאמר: יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים יֶחֱצוּהוּ בֵּין כְּנַעֲנִים(איוב מ, ל).

תרגום לעבריתפרידה גרגר, חלק אחד זיז עוף גדול (זיז שדי), סעודת הצדיקים

חילופי נוסח והשלמות

על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154; הקטעים שאינם בטקסט מאגרים של כתב היד — מהדורת בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
כידיןידי
כצריךריך
כאהלויבלוי
כגואניונני
כדמשונהמוונה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומא בוברכ״י אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154 (טקסט מאגרים)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומא בוברכ״י אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154 (טקסט מאגרים)
תנחומא בוברכ״י אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154 (טקסט מאגרים); הקטעים שאינם בו — מהדורת בובר