מדרש
פרשה יג: זאת החיה
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓מדרש ויקרא רבה
פרשה יג
דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכׇּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ(ויקרא יא, ב)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 340 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · בני אהרן בצד המיתה, ושלושה מקומות שכעס משה ונתעלמה ממנו הלכה
אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין(משלי טו, לא)
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה א; מרגליות עמ׳ רסח–רעב). ״אזן״ הראשון — בכתב היד ״א״ לבד, והשלמה במאגרים. ״שתי דרישות״ — בכתב היד ״שני״; ״ואם לא הייתם״ — בכתב היד ״ולם״ (תוקנו במאגרים). ״למה שחטתם״ — לפניו ״א״ שמחק הסופר.
״אמר רבי הונא: בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה הלכה ממנו״ — בגליון. וכן בגליון ״טבייא מיתון ובישיא אונתרון. ורבי יהודה ברבי סימון אמר: אמר להון״; ״אישתירתון״ — בגליון, תחת ״אישתריהון״ שנמחק; ״איתמר ידע את ההלכה ושתק״ — בגליון (״ושקק״, ותוקן במאגרים). ״המדינה״ — בגליון, תחת ״המק׳״ שנמחק; במרגליות ״המחנה״. ״דרש״ השני (דרש אהרן) — נמחק בידי הסופר.
״ויקצף עליהם משה״ (שמות טז, כ) — הושלם ממרגליות, שבו תלויה הראיה ״בשבת מנין״. ״מי אמר להן״ — במרגליות ״מה אמר להן״. ״ובישיא אונתרון״ — ה־ו׳ מסופקת בכתב היד; במרגליות ״אישתירון״. ״אקריב״ — בכתב היד ״הקריב״, מסומן במאגרים ״כך״; במרגליות ״אקריב… אוכל״. ״אלעזר אחי״ — ״אחי״ מסופק בכתב היד, ואינו במרגליות.
בכתב היד ״שהיו בצד המיתה״ בא אחרי ״בקרב חכמים תלין״; במרגליות לפניו. אחרי ״דבר האיש אדני הארץ״ במרגליות ״אתנו קשות״ — אינו בכתב היד. ״ומה מעשר הקל״ — במרגליות ״ומה אם מעשר״. המדרש קורא ״שומעת״ (במסורה: שמעת), ״הנותרים״ (במסורה: הנותרם).
מקבילה: ספרי במדבר קנז (על ״ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא״: ״לפי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות. רבי אלעזר בן עזריה אומר: בשלשה מקומות בא משה לכלל כעס ובא לכלל טעות… ויקצוף על אלעזר ועל איתמר״).
רבי פינחס ורבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא פתח:
אֹזֶן שֹׁומַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים(משלי טו, לא).
אֹזֶן שֹׁומַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים — אילו בניו שלאהרן.
בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין — שהיו בצד המיתה,
זכו שנתייחד הדיבור עליהן ועל אביהן ועל אחי אביהן בחייהן.
הדא הוא דכתיב:
וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה(ויקרא י, טז).
מהו דָּרֹשׁ דָּרַשׁ? שתי דרישות.
אמר להם:
אם שחטתם — למה לא אכלתם?
ואם לא הייתם עתידין לאכל — למה שחטתם?
מיד: וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן.
וכיון שכעס — נתעלמה הלכה ממנו.
אמר רבי הונא:
בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה הלכה ממנו.
ואילו הן: בשבת, ובכלי מתכות, ובאונן.
בשבת מנין?
וַיּוֹתִירוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, וַיִּקְצֹף עֲלֵיהֶם מֹשֶׁה(שמות טז, כ).
וכיון שכעס — שכח מלומר להן הלכות שבת.
מי אמר להן?
אִכְלֻוהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַיְיָ(שמות טז, כה).
ובכלי מתכות מנין?
וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל(במדבר לא, יד).
וכיון שכעס — נתעלמה הלכה ממנו, שכח מלומר להן הלכות כלי מתכות.
וכיון שלא אמר — אמר אלעזר הכהן תחתיו:
וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא(במדבר לא, כא).
אמר להן: למשה רבי צוה, ואתי לא צוה.
באונן מנין?
וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן.
וכיון שכעס — שכח מלומר להן שהאונן אסור מלאכל בקדשים.
הַנּוֹתָרִים לֵאמֹר.
רבי פינחס ורבי יהודה ברבי סימון.
רבי פינחס אמר: אמר להן: טבייא מיתון, ובישיא אונתרוןטבייא מיתון, ובישיא אונתרון — הטובים מתו, והרעים נותרו.
ורבי יהודה בירבי סימון אמר: אמר להון: אף אתון לוויי לא אישתירתוןאף אתון לוויי לא אישתירתון — הלוואי שגם אתם לא נשארתם.
וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה(ויקרא י, יט) — בדיבור כנגדו,
היך מה דאת אמר: דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ(בראשית מב, ל).
הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ חַטָּאתָם.
אמר להם:
היום מתו בניי — היום אקריב קרבן?
היום מתו בניי — היום אכל בקדשים?
מיד דרש אהרן קל וחומר למשה:
ומה מעשר הקל — הרי הוא אסור לאונן;
חטאת, שהיא חמורה — אינו דין שהיא אסורה לאונן?
מיד: וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה(ויקרא י, כ) —
הוציא כרוזכרוז — הכרזה בכל המדינה, ואמר: אני טעיתי את ההלכה, ואהרן אחי למדני.
אלעזר אחי ידע את ההלכה ושתק;
איתמר ידע את ההלכה ושתק.
זכו שנתייחד הדיבור עליהן ועל אביהן ועל אחי אביהן בחייהן.
הדא הוא דכתיב:
וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם(ויקרא יא, א).
תני רבי חייא:
לֵאמֹר אֲלֵהֶם — לבנים, לאלעזר ולאיתמר.
פתיחתא שנייה · הקדוש ברוך הוא מדד את האומות ובחר בישראל, ובני נח שפרקו שבע מצוות
עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי־עַד שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ(חבקוק ג, ו)
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה ב, בשני קטעים; מרגליות עמ׳ רעב–רעו). ״בכל הדורות״ — בכתב היד ״בכל האו׳״ (האומות, בכפל מן השורה הקודמת), ותוקן כמרגליות. ״והיה אותו הכלב״ — בכתב היד ״והיה הכלב אותו״, וסימני היפוך מעליהם.
״מלחית״ — כך בכתב היד ובמרגליות; במאגרים הוצע ״מלהית״ בשלושת המקומות הראשונים. ״עולא ביראה״ — האל״ף האחרונה מסופקת; ״ופרקום״ — הרי״ש מסופקת.
אחרי דברי רב במרגליות: ״ר׳ יוחנן אמר: הקפיצן לתוך גהנם, כמה דאת אמר: לנתר בהם על הארץ״ — אינו בכתב היד. ״רבי הונא דציפורי״ — במרגליות ״רבי הונא רבה דציפורי״. ״שיבנה בית המקדש״ — במרגליות ״שיבנה בה״.
״לרופא״ (שנכנס לבקר) — הושלם ממרגליות; בלעדיו אין למשל נושא. המדרש קורא ״וימודד״ (במסורה: וימדד), ״ויאסור״ (במסורה: ויאסר).
מקבילה: תנחומא (ורשא) שמיני ו (״עמד וימודד ארץ… רבי תנחומא בן חנילאי אמר: התיר להם את האסורים ואת השקצים ואת הרמשים, מלה״ד לרופא שהלך לבקר ב׳ חולים״) — שם המשל ארוך ומפורש.
רבי שמעון בן יוחי פתח:
עָמַד וַיְמֹודֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם וגו׳(חבקוק ג, ו).
מידד הקדוש ברוך הוא בכל האומות, ולא מצא אומה שהיא ראויה לקבל את התורה — אלא ישראל;
ומדד הקדוש ברוך הוא בכל הדורות, ולא מצא דור הראוי לקבל את התורה — אלא דור המדבר;
מדד הקדוש ברוך הוא בכל ההרים, ולא מצא הר שתשרה שכינה עליו — אלא הר המורייה;
מדד הקדוש ברוך הוא בכל עיירות, ולא מצא עיר שיבנה בית המקדש — אלא ירושלם;
מדד הקדוש ברוך הוא בכל ההרים, ולא מצא הר שתינתן עליו תורה — אלא הר סיני;
מדד הקדוש ברוך הוא בכל הארצות, ולא מצא ארץ שהיא ראוייה לישראל — אלא ארץ ישראל.
הדא הוא דכתיב:
עָמַד וַיְמֹודֶד אֶרֶץ.
רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם.
רב אמר:
התיר דמן, התיר ממונן.
התיר דמן — לֹא תְחַיֶּה כׇּל נְשָׁמָה(דברים כ, טז);
התיר ממונן — וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ(דברים כ, יד).
רבי הונא דציפורי אמר:
התיר זוניםזונים — מזונות, מאכלים שלהם.
הדא הוא דכתיב:
מוּסַר מְלָכִים פִּתֵּחַ וַיֶּאְסֹור אֵזוֹר בְּמׇתְנֵיהֶם(איוב יב, יח).
עולא ביראה בשם רבי שמעון בן יוחי:
לאחד שיצא לגורן, וכלבו וחמורו עמו.
הטעין לחמורו חמש סאין, ולכלבו שתים.
והיה אותו הכלב מלחיתמלחית — מתנשף, מוציא לשונו.
העביר ממנו אחת — והיה מלחית; שתיהן — והיה מלחית.
אמר ליה: טעון — לית את טעון, ואת מלחיתטעון — לית את טעון, ואת מלחית — טעון? אינך טעון (כלום), ואתה מתנשף!
כך אפילו שבע מצוות שקיבלו עליהן בני נח —
כיון שלא יכלו לעמוד בהן, עמדו ופרקוםופרקום — והשליכו אותן מעליהם על ישראל.
אמר רבי תנחום בר חנילאי:
לרופא שנכנס לבקר שני חולים —
אחד יש בו כדי לחיים, ואחד אין בו כדי לחיים.
זה שיש בו כדי לחיים — אמר ליה: דבר פלוני ודבר פלוני לא יאכל;
וזה שאין בו כדי לחיים — אמר להם: כל דבעי הבו ליהכל דבעי הבו ליה — כל מה שהוא רוצה תנו לו.
כך אומות העולם, שאינן לחיי העולם הבא:
כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל(בראשית ט, ג);
אבל ישראל, שהן לחיי העולם הבא:
זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכׇּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ(ויקרא יא, ב).
פתיחתא שלישית · המצוות לצרוף בהן את הבריות, וסעודת הצדיקים לעתיד לבוא
כׇּל־אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה מָגֵן הוּא לַחֹסִים בּוֹ(משלי ל, ה)
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה ג; מרגליות עמ׳ רעז–רעט). ״לצרוף״ — יו״ד שאחרי הצד״י נמחקה בידי הסופר. ״אריסטון״ — בכתב היד ״אריסטטון״, ותוקן במאגרים.
״ואכל לא תאכלוהו״ (ויקרא ז, כד) — הושלם ממרגליות, שבו תלויה הדרשה ״בשביל שתאכלו ממנו לעתיד לבוא״.
״תורה חדשה מאתי תצא״ — במרגליות ״תורה מאתי תצא״ (ישעיה נא, ד), בלי ״חדשה״. המדרש קורא ״מגן הוא לכל החוסים בו״ (במסורה: לחסים). במרגליות הברייתא ״תני רבי חייא: מלמד שהיה משה אוחז בחיה…״ חותמת פסקה זו; בכתב היד היא בסוף פסקה ד, וכאן היא שם.
מקבילה: פסיקתא דרב כהנא, חג הסוכות ה (״מביא בהמות ולויתן, והם עושים מלחמה זה עם זה… רומז ללויתן והוא מכה את הבהמות בסנפירין ושוחטו, ורומז לבהמות והוא מכה ללויתן בזנבו וממיתו״); כאן בהמות נוחר את הלויתן בקרניו, ובפסיקתא מכהו בזנבו, ושם נוסף עורו של לויתן לסוכה. הפסיקתא מצטטת סעיף זה: ״ויקרא רבה יג, ג״.
כׇּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה מָגֵן הוּא(משלי ל, ה).
רב אמר:
לא נתנו מצוות אלא לצרוף בהן את הביריות.
וכל כך למה? מָגֵן הוּא לכל החוסים בו —
בשביל מָגֵן הוּא לכל החוסים בו.
אמר רבי יודן ברבי שמעון:
בהמות וליויתן הן קניגיןקניגין — ציד, מחזה מלחמת החיות של צדיקים לעתיד לבוא;
וכל מי שלא ראה קיניגיןקיניגין — מחזות מלחמת החיות (בזירה) שלאומות העולם בעולם הזה — זוכה לראותן לעולם הבא.
כיצד הן נשחטין?
בהמות נותן לליויתן בקרניו ונוחרוונוחרו — ודוקרו בבית הצואר (נחירה, ולא שחיטה),
וליויתן נותן לבהמות בסנפיריו וקורעו.
והצדיקין אומרין: וזו שחיטה כשירה היא?
ולא כך תנינן תמן:
הכל שוחטין ובכל שוחטין ולעולם שוחטין, חוץ ממגל קציר והמגירה והשינים והצפורן, מפני שהן חונקין(משנה חולין א, ב)?
אמר רבי אבה בר כהנא:
אמר הקדוש ברוך הוא: תוֹרָה חדשה מֵאִתִּי תֵצֵא(ישעיה נא, ד) — וחידוש תורה מאיתי תצא.
רבי ברכיה בשם רבי יצחק:
אריסטוןאריסטון — סעודה גדול עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לעבדיו צדיקים לעתיד לבוא;
וכל מי שלא אכל נבילות וטרפות בעולם הזה — זוכה לאכל בעולם הבא.
הדא הוא דכתיב:
חֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכׇל מְלָאכָה, וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ(ויקרא ז, כד) —
בשביל שתאכלו ממנו לעתיד לבוא.
לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להן:
זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ(ויקרא יא, ב).
חלק ב
גוף הדרשה
דרשת הפסוק · ״זאת החיה״ · הטריפה שהראה הקדוש ברוך הוא למשה, אם זכיתם תאכלו, ומשה אוחז בחיה ומראה
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה ד; מרגליות עמ׳ רפ–רפא, והברייתא ״תני רבי חייא״ עמ׳ רעט–רפ). במרגליות פותח ״גופה״.
״כתוב: אם תאבו… חרב תאכלו. דאמר רבי אחא״ — בגליון. ״חרובין תאכלו״ — הושלם ממרגליות, שבו תלוי המשל. ״תותבא״ — במרגליות ״תתובא״. המדרש קורא ״כי יי דבר״ (במסורה: כי פי יי דבר).
הברייתא ״תני רבי חייא״ באה בכתב היד בסוף הפסקה, ובמרגליות היא נדפסה בסוף פסקה ג (לפני עמ׳ רפ); כאן כסדר כתב היד. השווה פרשה א, פסקה ח (״זה חיה אוכלו וזה לא תאכלו״).
אמר רבי אבהו:
כמין גלגלת שלאש הראה לו הקדוש ברוך הוא למשה מתחת כסא כבוד שלו,
ואמר לו: אם ניקב קרום של מוח, ואפילו כל שהוא — פסולה.
ורבנין אמרין:
זֹאת הַחַיָּה(ויקרא יא, ב) —
החיה מטריפתה — תאכלו;
ושאינה חיה מטריפתה — לא תאכלו.
אמר ריש לקיש:
אם זכיתם — תאכלו; ואם לאו — תאכלו למלכיות.
אמר רבי אחא:
כתוב: אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ(ישעיה א, יט) וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי יְיָ דִּבֵּר(ישעיה א, כ).
חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ — חרובין תאכלו.
דאמר רבי אחא:
צריך יהודאה לחרובה — עבד תותבא;צריך יהודאה לחרובה… — כשהיהודי צריך לחרובים — עושה תשובה; והעניות נאה ליהודים כרצועה אדומה על לבו של סוס לבן.
כשהיהודי צריך לחרובים — עושה תשובה;
ויאיא מסכינתא ליהודאי, כי ערקתא סומקתא דעל ליביה דסוסיא חיורא.
והעניות נאה ליהודים כרצועה אדומה על לבו של סוס לבן.
תני רבי חייא:
מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה להן לישראל, ואומר להן: זאת החיה אכלו, וזאת לא תאכלו.
אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם(ויקרא יא, ט) — זה אכלו, וזה לא תאכלו;
אֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף(ויקרא יא, יג) — אלה תשקצו, ואלה לא תשקצו;
וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא(ויקרא יא, כט) — זה טמא, וזה אינו טמא.
זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ.
חלק ג
חתימה
חתימה · אדם, אברהם, דניאל ומשה ראו את ארבע המלכיות, ולסוף ״והיתה ליי המלוכה״
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה ה, בשני קטעים; מרגליות עמ׳ רפא–רצה). ״ראו למלכיות״ — בכתב היד ״ראוי״, והיו״ד נמחקה במאגרים. ״רבי תנחומא אמר לה, מנחמא״ — במרגליות ״ר׳ תנחומא אמר לה ר׳ מנחמא״. ״אילו ארבעה נהרות״ — במרגליות ״אילו ארבע מלכיות״. ״על שום שפשו ופרשו״ — במרגליות ״על שום ופשו פרשיו״ (חבקוק א, ח), ואחריו ״על שום ננסה קרטה קטיע פושכא״, שאינו בכתב היד.
״הוחילי״ — בכתב היד ״הוחילו״; ״אשר שם הזהב״ — בכתב היד ״שר״; ״זו מדי״ — בכתב היד ״ו״ (תוקנו במאגרים). ״ששך עיסה כנחש״ — כך בכתב היד (האותיות מסופקות) ובמרגליות; במאגרים הוצע ״עמה״. ״ועד כוש״ — בכתב היד ״ועל״, מסומן ״כך״. אחרי ״קרן השור״ בכתב היד ״שין״, שנמחק במאגרים; ״שאין חלק״ — במרגליות ״שאין לכם חלק״.
אחרי ״ההלך קדמת אשור״ במרגליות: ״אמר רבי חונא: בשלושה דברים קדמה מלכות יון למלכות הרשעה הזאת: בנווסים ובפנוקטין ובלשון״ — אינו בכתב היד. ״אמר רבי נחמיה״ — במרגליות ״רבי יהודה ביר׳ סימון״, ושם גם ״מאה ועשרים ושבעה דוכסין״. ״דכן אתא״ — במרגליות ״דכואתא״. ״מן חורשא״ — בכתב היד ״מן נהרא״, ותוקן במאגרים.
״ירמיה ראה אותה ארי״ — ״ראה״ הושלם במאגרים. ״קדמייתא״ — בכתב היד ״קמייתא״, מסומן ״כך״. ״זו מדי״ (הדוב) — בכתב היד ״זו בבל״, ותוקן כמרגליות (הארי הוא בבל). ״ולבו מן אנש ישנון״ — כך בכתב היד (הוי״ו מסומנת ״כך״; התי״ו של ״ישתנון״ נמחקה); במרגליות ״לבביה מן אנשא ישנון״. ״ותיכפל״ הראשון — בגליון.
״אסף״ — בכתב היד ״אף״; ״אסף אמר״, ״נמשלה בחזיר״, ״כילו״, ״אותו האיש״ (בסימני היפוך) — השלמות ותיקוני מאגרים. ״כל שפרט דוד״ — ״כל״ ו״דוד״ הושלמו במאגרים, ו״שבפרט״ תוקן. ״למלך שמיא״ — בכתב היד ״לאלה׳״; ״כורש״ — בכתב היד ״כש״. ״זו יוון״ — לפניו ״מד״ שנמחק במאגרים. ״ותקיפא יתירא״ (בפסוק דניאל ז, ז השני) — ביניהם בכתב היד ״ז״ (התחלת ״זו״ שלא במקומה), שנמחק במאגרים.
״[אמר: ברוך] אלהי של שמעון הצדיק״ — בכתב היד ״כד הוה חמי לשמעון הצדיק אלה׳י של שמעון הצדיק״, בלי פועל (הסופר כתב ״א׳״ ו״אלוה׳״ ומחקם). הושלם כמרגליות (״אמר: בריך אלהיה שלשמעון הצדיק״) וכדפוס וילנא (״אומר: ברוך יי אלהי של שמעון הצדיק״). השלמת מאגרים ״היה יורד ממרכבתו ומשתחוה, ואמר: ברוך״ אינה בשום עד של ויקרא רבה שבידינו, ולא נתקבלה. ״שמגדלת את הצדיקים״ (השפן) — בכתב היד ״שהוא מקלס להקדוש ברוך הוא. הצדיקים״, בשיבוש מן הדבר אחר הקודם; תוקן כמרגליות. ״מעלת״ (בדבר אחר האחרון) — בכתב היד ״מעלה״, ואחריו ״שמעלת״ שנמחק במאגרים.
״על חסדך ועל אמתך״ — כך בתהלים קלח, ב (במרגליות צוין תהלים קטו, א). ״סליק פרשתא״ — במרגליות בסוף הפסקה.
מקבילות: בראשית רבה טז, ד (״ונהר יוצא מעדן… אילו ד׳ מלכיות כנגד ד׳ ראשים; שם האחד פישון — זו בבל, על שם ופשו פרשיו״) ומד, יז (״אימה — זו בבל… חשיכה — זו מדי״).
אמר רבי ישמעאל בר נחמן:
כל הנביאים ראו למלכיות בעיסוקן.
אדם הראשון ראה את המלכיות בעיסוקן.
הדא הוא דכתיב:
וְנָהָר יֹוצֵא מֵעֵדֶן(בראשית ב, י).
רבי תנחומא אמר לה, מנחמא בשם רבי יהושע בן לוי:
עתיד הקדוש ברוך הוא להשקות כוס תרעלה לאומות העולם לעתיד לבוא.
הדא הוא דכתיב:
וְנָהָר יֹוצֵא מֵעֵדֶן — מקום שהדין יוצא.
מִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים — אילו ארבעה נהרות.
שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן(בראשית ב, יא) — בבל, על שום שפשו ופרשו.
הוּא הַסֹּובֵב אֵת כׇּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה — זה נבוכדנצר הרשע,
שעלה והקיף את כל ארץ ישראל, שמחילת להקדוש ברוך הוא.
הדא הוא דכתיב:
הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ(תהלים מב, ו).
אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב — אילו דברי תורה: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב(תהלים יט, יא).
וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִיא טוֹב(בראשית ב, יב) — מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל, ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל.
שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם — מקרא ומשנה, ותלמוד ואגדה.
וְשֵׁם הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן(בראשית ב, יג) — זו מדי, שהעמידה המן הרשע, ששך עיסה כנחש,
על שום: עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ(בראשית ג, יד).
הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כׇּל אֶרֶץ כּוּשׁ — הַמֹּלֵךְ מֵהֹודּוּ וְעַד כּוּשׁ(אסתר א, א).
וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל(בראשית ב, יד) — יוון,
שהיתה חדה וקלה בגזירותיה, ואומרת להן לישראל: כתבו על קרן השור שאין חלק באלהי ישראל.
הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר.
אמר רבי חונא:
כל המלכיות נקראו על שום אשור — על שום שהיו מתאשריםמתאשרים — מתעשרים, מתגדלים מישראל.
אמר רבי יוסי ברבי חנינא:
כל המלכיות שנקראו על שום נינוה — על שום שהיו מתנויםמתנוים — מתנאים, מתפארים לישראל.
אמר רבי יוסי ברבי חנינא:
כל המלכיות שנקראו על שום מצרים — על שום שהיו מצירים לישראל.
נהר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת — זו אדום, שפרת ורבת בתפילתו שלזקן.
דבר אחר: שפרת ורבת, הציראהצירא — הצירה, הביאה צרה לעולמו.
דבר אחר: שפרת ורבת, והצירא לבנו.
דבר אחר:
פְרָת — שפרת ורבת, והצירא לביתו.
דבר אחר:
פְרָת — על שום סופה, שאני עתיד ליפרע ממנה בסוף.
הדא הוא דכתיב:
פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי(ישעיה סג, ג).
אברהם ראה את המלכיות בעיסוקן:
וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹולָה נֹופֶלֶת עָלָיו(בראשית טו, יב).
אֵימָה — זו בבל, על שום נְבוּכַדְנֶצַּר(דניאל ג, יט) איתמלי חמהאיתמלי חמה — התמלא חמה.
חֲשֵׁיכָה — זו מדי, שהחשיכה בגזירותיה את ישראל:
לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹוג וּלְאַבֵּד אֶת כׇּל הַיְּהוּדִים(אסתר ג, יג).
גְדֹולָה — זו יוון.
אמר רבי נחמיה:
מלמד שהיתה מלכות יוון מעמדת מאה ועשרים ושבעה איפרכיןאיפרכין — מושלי מחוזות, מאה ועשרים ושבעה איסטרטיליןאיסטרטילין — שרי צבא.
ורבנין אמרין:
ששים ששים.
רבי ברכיה ורבי חנן על הדא דרבנין:
הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹול וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב(דברים ח, טו) —
מה עקרב הזו משרצת ששים ששים, כך מלכות יוון היתה מעמדת ששים ששים.
נֹופֶלֶת עָלָיו — זו אדום, על שום לקול נפלה רָעֲשָׁה הָאָרֶץ(ירמיה מט, כא).
ויש שמחליפין:
אֵימָה — זו אדום, על שום ודחילא וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא יתירא(דניאל ז, ז).
חֲשֵׁיכָה — זו יוון, שהיא חשיכה בגזירותיה,
שאמרה להן לישראל: כתבו על קרן השור שאין להן חלק באלהי ישראל.
גְדֹולָה — זו מדי, על שום גִּידַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵירוֹשׁ אֶת הָמָן(אסתר ג, א).
נֹופֶלֶת עָלָיו — זו בבל, על שום נָפְלָה נָפְלָה בָּבֶל(ישעיה כא, ט).
דניאל ראה את המלכיות בעיסוקן:
חזי הֲוֵית בְּחֶזְוִי די לֵילְיָא וַאֲרוּ אַרְבַּע רוּחֵי שְׁמַיָּא(דניאל ז, ב),
וְאַרְבַּע חוון רַבְרְבָן סלקו מִן יַמָּא(דניאל ז, ג).
אם זכיתם — מִן יַמָּא; ואם לאו — מן חורשאמן חורשא — מן היער.
אם זכיתם — מן היאור; ואם לאו — מן היער.
הדא חיותא, כד סלקא מן נהרא — לית הוא ממכיא; סלקא מן חורשא — היא ממכיא.
דכן אתאדכן אתא — וכך בא (הכתוב): יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר(תהלים פ, יד).
אם זכיתם — מן היאור; ואם לאו — מן היער.
הדא חיותא, כד סלקא מן נהרא — לית הוא ממכיא; סלקא מן חורשא — הוא ממכיא.
שָׁנְיָן דָּא מִן דָּא — סניאן דא מן דאסניאן דא מן דא — שונאות זו את זו:
מלמד שכל אומה ששולטת בעולם היא שונאה ישראל, ומשתעבדת בהן יתיר מן הכל.
קַדְמָיְיתָא כְאַרְיֵה(דניאל ז, ד) — זו בבל.
ירמיה ראה אותה ארי, ראה אותה נשר.
ראה אתה ארי: עָלָה אַרְיֵה מִסֻּובְּכוֹ(ירמיה ד, ז);
חזר וראה אותה נשר: הִנֵּה כַנֶּשֶׁר יַעֲלֶה וְיִדְאֶה(ירמיה מט, כב).
אמר לדניאל: את, מה חמיתהאת, מה חמיתה — אתה, מה ראית?
אמר להון: אני חמיתי אפין כאריהאני חמיתי אפין כאריה — אני ראיתי פנים כאריה וגפין די נשר.
הדא קַדְמָיְיתָא כְאַרְיֵה וְגַפִּין דִּי נְשַׁר לַהּ — חד היאחד היא — אחת היא.
חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי מְּרִיטוּ גַפַּהּ וּנְטִילַת מִן אַרְעָא.
רבי לעזר ורבי ישמעל בר נחמן.
רבי לעזר אמר:
כל אותו ארי לקה, ולבו לא לקה,
דכתיב: וּלְבַב אֱנָשׁ יְהִיב ליה.
ורבי ישמעאל בר נחמן אמר:
אף לבו לקה,
דכתיב: ולבו מִן אנש יְשַׁנּוֹן(דניאל ד, יג).
חזה הוית וַאֲרוּ חיוא אׇחֳרִי(דניאל ז, ה) תיניינא דמיא לדוב — זו מדי.
אמר רבי יוחנן:
דמיא לדוב — ״ודוב״ כתיב: ודוב היה שמה.
אדעתא דרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן:
עַל כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר(ירמיה ה, ו) — זו בבל;
זְאֵב עֲרָבוֹת יְשׇׁודְדֵם — זו מדי;
נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם — זו יוון;
כׇּל הַיּוֹצֵא מֵהֵנָּה יִטָּרֵף — זו אדום.
למה? כִּי רַבּוּ פִּשְׁעֵיהֶם עָצְמוּ מְשֻׁובוֹתֵיהֶם.
חָזֵה הֲוֵית וארו אׇחֳרִי כִּנְמַר(דניאל ז, ו) — זו יוון,
שהייתה מנמרת בגזירותיה, ואומרת להן לישראל: כתבו על קרן השור שאין להן חלק באלהי ישראל.
בתר דנא חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי עם לֵילְיָא וַאֲרוּ חֵיוָה רְבִיעָאָה דחילא וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא יתירא — זו אדום.
דניאל ראה שלשתן בלילה אחד, ולזו בלילה אחד. ולמה?
רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש.
רבי יוחנן אמר: ששקולה כנגד שלשתן.
ורבי שמעון בן לקיש אמר:
״יתירא״.
מותיב רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש: בֶן אָדָם הִנָּבֵא וְהַךְ כַּף אֶל כָּף(יחזקאל כא, יט).
דא מה עביד לה רבי שמעון בן לקיש? עביד לה: וְתִיכָּפֵל.
משה ראה את המלכיות בעיסוקן:
אֶת הַגָּמָל וְאֶת הָאַרְנֶבֶת וְאֶת הַשָּׁפָן(דברים יד, ז).
אֶת הַגָּמָל — זו בבל: אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ(תהלים קלז, ח).
אֶת הַשָּׁפָן — זו מדי.
רבנין ורבי יהודה ברבי סימון.
רבנין אמרין:
מה השפן הזה יש בו סימני טומאה וסימני טהרה, כך היתה מלכות מדי מעמדת צדיק ורשע.
אמר רבי יהודה ברבי סימון:
דריוש האחרון בנה שלאסתר היה — טהור מאמו, וטמא מאביו.
וְאֶת הָאַרְנֶבֶת — זה יוון: אמו שלתלמישלתלמי — של תלמי (תלמי המלך) המלך ארנבת שמה.
וְאֶת הַחֲזִיר(דברים יד, ח) — זה אדום.
משה נתן שלשתן בפסוק אחד, ולזו בפסוק אחד. למה?
רבי יוחנן וריש לקיש.
רבי יוחנן אמר: שהיא שקולה כנגד שלשתן.
ורבי שמעון בן לקיש אמר:
״יתירא״.
מתיב רבי יוחנן לריש לקיש: בֶן אָדָם הִנָּבֵא וְהַךְ כַּף אֶל כָּף.
דא מה עביד לה ריש לקיש? עביד לה: וְתִיכָּפֵל.
רבי פינחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון:
מכל הנביאים לא פירסמוה אלא שנים: אסף ומשה.
אסף אמר: יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר;
משה אמר: וְאֶת הַחֲזִיר.
למה נמשלה בחזיר?
לומר לך: מה חזיר הזה, בשעה שהוא רבוץ ומוציא טלפיו, הוא אומר: ראו שאני טהור!
כך היתה מלכות הרשעה הזו מתגאה, וחומסת וגוזלת, ונראת כילו שהיא מצעת בימהמצעת בימה — מציעה בימה (כס המשפט).
מעשה בשלטון אחד בקיסרי, שהיה הורג את הגנבים ואת המנאפין ואת המכשפין.
ואמר לסנקליטיןלסנקליטין — לחברי מועצתו (הסנאט) שלו: שלשתן עשה אותו האיש בלילה אחד.
דבר אחר:
אֶת הַגָּמָל(ויקרא יא, ד) — זו בבל. כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא — שהיא מקלסת להקדוש ברוך הוא.
רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי ישמעל בר נחמן:
כל שפרט דוד כלל אותו הרשע בפסוק אחד:
כען אנא נְבֻוכַדְנֶצַּר מְשַׁבַּח וּמְרוֹמֵם וּמְהַדַּר לְמֶלֶךְ שְׁמַיָּא וגו׳(דניאל ד, לד).
מְשַׁבַּח — שַׁבְּחִי יְרוּשָׁלִַם אֶת יְיָ(תהלים קמז, יב);
וּמְרוֹמֵם — אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִילִּיתָנִי(תהלים ל, ב);
וּמְהַדַּר לְמֶלֶךְ שְׁמַיָּא — יְיָ מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים(תהלים צט, א);
דִּי כׇל מַעֲבָדוֹהִי קְשֹׁט — עַל חַסְדְּךָ וְעַל אֲמִתֶּךָ(תהלים קלח, ב);
וְאֹורְחָתֵיהּ דִּין — יָדִין עַמִּים בְּמֵישָׁרִים(תהלים צו, י);
וְדִי מַהְלְכִין בְּגֵוָה — יְיָ מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ(תהלים צג, א);
יָכִיל לְהַשְׁפָּלָה — וְכׇל קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ(תהלים עה, יא).
אֶת הַשָּׁפָן(ויקרא יא, ה) — זו מדי. כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא — שמקלסת להקדוש ברוך הוא:
כֹּה אָמַר כֹּורֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי וגו׳(עזרא א, ב).
אֶת הָאַרְנֶבֶת(ויקרא יא, ו) — זו יוון. כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִיא — שמקלסת להקדוש ברוך הוא:
אלכסנדרוס, כד הוה חמי לשמעון הצדיקכד הוה חמי לשמעון הצדיק — כשהיה רואה את שמעון הצדיק, אמר: ברוך אלהי של שמעון הצדיק.
אֶת הַחֲזִיר(ויקרא יא, ז) — זו אדום. וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר — שאינה מקלסת להקדוש ברוך הוא;
ולא דייה שאינה מקלסת, אלא מחרפת ומגדפת ואומרת:
מִי לִי בַשָּׁמָיִם וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ(תהלים עג, כה).
דבר אחר:
אֶת הַגָּמָל — זו בבל. כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא — שמגדלת את הצדיקים:
וְדָנִיֵּאל בִּתְרַע מַלְכָּא(דניאל ב, מט).
וְאֶת הַשָּׁפָן — זו מדי. כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא — שמגדלת את הצדיקים:
וּמׇרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ(אסתר ב, יט).
אֶת הָאַרְנֶבֶת — זו יוון. כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִיא — שמגדלת את הצדיקים:
אלכסנדרוס מקדון, כד הוה חמי שמעון הצדיק, הוה קאים על ריגליה.אלכסנדרוס מקדון… — אלכסנדרוס מוקדון, כשהיה רואה את שמעון הצדיק, היה עומד על רגליו. אמרו לו: יהודי הוא! אינך יכול לראות? מפני יהודי אתה עומד!
אלכסנדרוס מוקדון, כשהיה רואה את שמעון הצדיק, היה עומד על רגליו.
אמרין ליה: יהודאי — לית את יכיל למיחמי? מן קדם יהודיי את קאים!
אמרו לו: יהודי הוא! אינך יכול לראות? מפני יהודי אתה עומד!
אמר להן: בשעה שאני יוצא למלחמה — כדמותו אני רואה, ונוצח.
אֶת הַחֲזִיר — זו אדום. וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר — שאינה מגדלת את הצדיקים;
ולא דייה שאינה מגדלת, אלא הורגת.
הדא הוא דכתיב:
קָצַפְתִּי עַל עַמִּי חִלַּלְתִּי נַחֲלָתִי וָאֶתְּנֵם בְּיָדֵךְ(ישעיה מז, ו) — זה רבי עקיבה וחביריו.
דבר אחר:
אֶת הַגָּמָל — זו בבל. כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא — שגררה מלכות אחריה;
אֶת הַשָּׁפָן — זו מדי. כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא — שגררה מלכות אחריה;
אֶת הָאַרְנֶבֶת — זה יוון. כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא — שגררה מלכות אחריה;
וְאֶת הַחֲזִיר — זו אדום. וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר — שלא גררה מלכות אחריה.
ולמה נקרא שמה חזיר? שמחזרת עטרת לבעלה.
הדא הוא דכתיב:
וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיְיָ הַמְּלוּכָה(עובדיה א, כא).
על פי כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 340. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | אזן | א |
| א | שתי | שני |
| א | ואם | ולם |
| א | וַיִּקְצֹף עֲלֵיהֶם מֹשֶׁה | — (הוספה) |
| א | אקריב | הקריב |
| א | ושתק | ושקק |
| ב | הדורות | האומות |
| ב | לרופא | — (הוספה) |
| ג | וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ | — (הוספה) |
| ד | חרובין תאכלו | — (הוספה) |
| ה | הוחילי | הוחילו |
| ה | אשר | שר |
| ה | זו | ו |
| ה | ועד | ועל |
| ה | שין | |
| ה | חורשא | נהרא |
| ה | מן | |
| ה | ראה | — (הוספה) |
| ה | קדמייתא | קמייתא |
| ה | מדי | בבל |
| ה | ז | |
| ה | והך | — (הוספה) |
| ה | אסף | אף |
| ה | אמר | — (הוספה) |
| ה | נמשלה | משלה |
| ה | בחזיר | חזיר |
| ה | כילו | כולו |
| ה | האיש | — (הוספה) |
| ה | כל | — (הוספה) |
| ה | שפרט | שבפרט |
| ה | דוד | — (הוספה) |
| ה | למלך | לאלה׳ |
| ה | כורש | כש |
| ה | יוון | מדיוון |
| ה | שמקלסת | מקלסת |
| ה | אמר: ברוך | — (הוספה) |
| ה | שמגדלת את | שהוא מקלס להקדוש ברוך הוא |
| ה | אמר | |
| ה | מעלת | מעלה |
| ה | שמעלת |