מדרש

במדבר רבה

פרשה י: איש או אשה כי יפליא

מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות

מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז

תוכן העניינים ↓

תוכן העניינים

§§15§§

מדרש במדבר רבה

פרשה י · חלק ב: איש או אשה כי יפליא

אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִיא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיְיָ(במדבר ו, ב)

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

על פי כתב יד מינכן, הספרייה הממלכתית הבווארית 97 §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

דדִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ — בת שבע מוכיחה את שלמה

פתיחתא רביעית · ״איש או אשה כי יפליא״ · למואל — שהשליך עול מלכות שמים בליל חנכת המקדש; בת שבע מוכיחה את שלמה; אזהרות התורה ברמז: אשת איש, נשים נכריות והיין; לכך נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה

דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר־יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ מַה־בְּרִי וּמַה־בַּר־בִּטְנִי וּמֶה בַּר־נְדָרָי אַל־תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ־יָיִן וּלְרוֹזְנִים או אֵי שֵׁכָר פֶּן־יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק וִישַׁנֶּה דִּין כׇּל־בְּנֵי־עֹנִי תְּנוּ־שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ וַעֲמָלוֹ לֹא יִזְכׇּר־עוֹד פְּתַח־פִּיךָ לְאִלֵּם אֶל־דִּין כׇּל־בְּנֵי חֲלוֹף פְּתַח־פִּיךָ שְׁפׇט־צֶדֶק וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן(משלי לא, א–ט)

בדפוס וילנא י, ד. ״למה נקרא שמו למואל״ — בדפוס ״למה נקרא שלמה למואל״. ״ועלתה צהלת שמחת בת פרעה״ — התי״ו הושלמה במאגרים. ״דין הוא דאמר מתלא: כולא מחניפין למלכא״ — בדפוס ״הוא דאמר מתלא: כולא מחנפים למלכא״. ״כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת״ (ירמיהו לב, לא) — בכתב היד ״הבית הזה״ (מסומן במאגרים כמשובש), ותוקן כבמקרא; בדפוס ״כי על אפי ועל חמתי וגו׳״. ״לפני עבודה זרה פלונית״ — בדפוס ״לפני עבודת כוכבים פלונית״.

״כמין פרכת״ — בדפוס ״כמין פרס״. ״הלכו והודיעו״ — הוי״ו בגליון כתב היד. ״אמר רבי אמי״ — בדפוס ״אמר רבי יוחנן״. ״בן בת שבע הוא״ — בדפוס ״כן… בת שבע היא״. ״יהיה לי בן זריז וממולח בתורה״ — בדפוס ״יהיה לנו… בן זרוז ומלומד בתורה״.

״אמר רבי סימון: אלו דברי תורה החקוקים על הלוחות״ — בדפוס ״אמר רבי שמעון… החקוקים וכתוב בהם״, בלא ״על הלוחות״. ״אמר רבי חנין״ — בדפוס ״רבי חנן״. ״ישתה וישכח רישו״ — לפני ״ישתה״ כתב הסופר ״פן״ (מתחלת הפסוק הקודם) ומחקו.

״זו היתה התורה שמייסרתו״ — הסופר כתב ״שמסרתו״ ומחקו, ו״שמייסרתו״ בגליון; בדפוס ״שמסרתו״. ״ונתחתן בהם״ — בכתב היד ״ונתחתם״, ומאגרים סימנו את המ״ם כמשובשת; בדפוס ״והתחתן״.

״וכתב הכהן את האלות בספר ומחה האלה אל מי המרים״ — כך סדר המלים בכתב היד, ומאגרים סימנו אותו כמשובש (במסורה, במדבר ה, כג: ״וכתב את האלת האלה הכהן בספר ומחה אל מי המרים״); הוי״ו של ״האלות״ הושלמה במאגרים. בדפוס ״וכתב… האלות וגו׳״.

״ג׳ שמות נקראו לו״ — אחריו בכתב היד ד׳ מסופקת, שמחקוה מאגרים. ״עיקר אותינטיא שלהם״ — בכתב היד אות מסופקת (״שלםם״), ותוקן במאגרים ״שלהם״; בדפוס ״עיקר אוותינניה שלהם״. ״מודי רבי שמואל בר נחמן״ — בכתב היד ״מורי״, ומאגרים סימנו את הרי״ש כמשובשת; בדפוס ״מודה רבי שמואל ברבי נחמן באילין ארבעתיה״. ״אגור בן יקא״ — בדפוס ״יקה״. ״יכול אני להרבות נשים״ — בדפוס ״ואמר: יכילנא להרבות נשים״.

״אין עליהם לומר לאל״ — הסופר כתב ״לא״ ומחקו, ו״לאל״ בגליון; כך בדפוס. ״יין מסכה לו חוה לאדם״ — אחרי ״מסכה״ כתוב בכתב היד ״לה״, שמחקוהו מאגרים. ״בכוס עינו״ — לפני ״עינו״ כתוב בכתב היד ״עיני״, שמחקוהו מאגרים (במסורה ״בכיס״ כתיב, ״בכוס״ קרי).

סוף הסימן, ״ואני לא ידעתי דעת קדושים, שלא שמרתי עצמי מן היין וקלקלתי בזנות. הוי…״ — אינו בדפוס.

דבר אחר:

אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִיא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר(במדבר ו, ב).

הדא הוא דכתיב:

דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ(משלי לא, א).

בת פרעה בליל חנכת המקדש

למה נקרא שמו למואל?

אמר רבי ישמעאל:

באותו הלילה שהשלים שלמה מלאכת בית המקדש, נשא בתיה בת פרעה;

והיתה צהלתצהלת — קול השמחה שמחת בית המקדש, וצהלת בת פרעה,

ועלתה צהלת שמחת בת פרעה יותר מצהלת בית המקדש.

דין הוא דאמר מתלא: כולא מחניפין למלכא.דין הוא דאמר… — זה הוא שאומר המשל: הכל מחניפים למלך.

זה הוא שאומר המשל: הכל מחניפים למלך.

ולכך נקרא למואל — שהשליך עול מלכות שמים מעליו, כלומר: למה לו אל?

באותה שעה עלתה במחשבה לפני הקדוש ברוך הוא להחריב את ירושלם.

הדא הוא דכתיב:

כִּי עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי הָיְתָה לִּי(ירמיה לב, לא) העיר הזאת וגו׳.

רבנין אמרירבנין אמרי — החכמים אומרים:

אלף מיני זמר הכניסה לו בת פרעה, והיה מצוה לזמר לפניו באותו הלילה.

והיתה אומרת לו:

כך מזמרין לפני עבודה זרה פלונית,

וכך מזמרין לפני עבודה זרה פלונית.

מה עשתה בת פרעה?

כמין פרכת שטחה לו למעלה ממנו, וקבעה בו כל מיני אבנים טובות ומרגליות, שהיו מבהיקות כעין כוכבים ומזלות.

וכל זמן שהיה שלמה רוצה לעמוד — היה רואה אותן הכוכבים והמזלות, והיה ישן לו עד ארבע שעות.

בת שבע מוכיחה את שלמה

אמר רבי לוי:

אותו היום נתקרב תמיד בארבע שעות.

ועל אותה שעה שנינו:

מעשה היה, ונתקרב תמיד שלשחר בארבע שעות,

והיו ישראל עצבים, שהיה יום חנכת בית המקדש, ולא היו יכולין לעשות, מפני שהיה ישן שלמה,

והיו מתיראין להקיצו מפני אימת המלכות.

הלכו והודיעו לבת שבע אמו, והלכה היא והקיצתו והוכיחתו.

הדא הוא דכתיב:

מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ.

אמר רבי אמי:

מלמד שכפפתו אמו על העמוד, ואמרה לו:

מַה בְּרִי(משלי לא, ב) —

הכל יודעין שאביך ירא שמים היה; עכשיו יאמרו: בן בת שבע הוא, אמו גרמה לו!

וּמַה בַּר בִּטְנִי —

כל נשים שלבית אביך, כיון שמתעברות, שוב אין רואות פני המלך;

ואני דחקתי ונכנסתי, כדי שיהיה הבן מלובן ומזורזמלובן ומזורז — בריא וזריז.

וּמֶה בַּר נְדָרָי —

כל נשים שלבית אביך, כיון שמתעברות, היו נודרות ואומרות: יהיה לי בן הגון למלכות;

ואני נדרתי ואמרתי: יהיה לי בן זריז וממולחוממולח — וחריף, מחודד בתורה, והגון לנביאות.

אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ(משלי לא, ג) —

שתהא רודף אחר זמה, שהם מטלטלים דעתומטלטלים דעתו — מבלבלים את דעתו שלאדם,

כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): וְרֹועֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן(משלי כט, ג).

וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין —

התורה הזהירה ואמרה: לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים(דברים יז, יז);

הזהר בדברים הללו, שהם מחיית המלכים.

אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל(משלי לא, ד) —

מה לך אצל מלכים, שאומרים: למה לנו אל? לעשות כמעשיהם!

אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן —

מה לך להשוות עצמך למלכים, השותים יין ומשתכרין ועושין כל מיני זמה? אל תעשה כמעשיהם!

וּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכָר —

מי שכל רזי עולם גלויין לו — ישתה יין וישתכר?

פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻוקָּק(משלי לא, ה) —

אמר רבי סימון:

אלו דברי תורה, החקוקים על הלוחות, וכתוב בהן: לֹא תִּנְאָף(שמות כ, יג).

וִישַׁנֶּה דִּין כׇּל בְּנֵי עֹונִי —

אמר לו: הדין נמסר למלכות בית דוד,

כמה דתימר: בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר יְיָ דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט(ירמיה כא, יב);

תשתה יין, ותשנה דין כל בני עוני — תזכה את החייב, ותחייב את הזכאי?

מכאן אמרו:

דיין ששתה רביעית יין — אל ידון;

וכן חכם ששתה רביעית יין — אל יורה.

תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ(משלי לא, ו) —

אמר רבי חנין:

לא נברא יין בעולם הזה אלא לשלם שכר לרשעים בעולם הזה, שהם אבודים לעולם הבא,

ולנחם אבלים —

הדא הוא דכתיב:

וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ.

מכאן אמרו:

כל הנהרגין בבית דין היו משקין אותו יין חי, כדי שתטרף דעתו עליושתטרף דעתו עליו — שתתבלבל דעתו (ולא ירגיש בצער),

לקיים מה שנאמר: תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד.

יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ(משלי לא, ז) —

על האובד יאמר, שישכח המות שהוא רישו.

וַעֲמָלוֹ לֹא יִזְכׇּור עוֹד —

ועל מרי נפש הוא אומר, שימותו לו בנים ובנות, והוא מר נפש,

והיין ישמח הלב, ולא יזכור עוד את צערו.

וַעֲמָלוֹ לֹא יִזְכׇּור עוֹד — אלו בניו, שהם עמלו,

כההיא דתנינןכההיא דתנינן — כאותה ששנינו: וְאֶת עֲמָלֵנוּ(דברים כו, ז) — אלו הבנים,

כמה שנאמר: כׇּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹורָה תַּשְׁלִיכֻוהוּ(שמות א, כב).

פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם(משלי לא, ח) —

מכאן שאין טוענין ליורש וללוקח, שבית דין טוענין עליו.

דבר אחר:

פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם —

כנגד היתומים הוא אומר, שאין יודעין לטעון, ועוד שאין יודעין בעסק אביהם — שבית דין טוענין בשבילם.

הוי: אֶל דִּין כׇּל בְּנֵי חֲלוֹף —

זה בני המת, שחלף והלך לבית עולמו.

דבר אחר:

שהן חלופי אביהם,

כמה דתימר: אֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת לָמוֹ(תהלים נה, כ).

אמר רבי חנינא:

זה שאין מניח לו בן.

פְּתַח פִּיךָ שְׁפׇט צֶדֶק(משלי לא, ט) —

שלא תעשה עצמך כעורכי הדייניןכעורכי הדיינין — כמלמדי הטענות לבעלי הדין (כפרקליטים), שתלמדם טענות.

וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן —

כמה דתימר: לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹונְךָ בְּרִיבוֹ(שמות כג, ו).

דבר אחר:

אלו הצדקות ומתנות עניים, שהוא דינם, שאתה צריך להוציא מן הגוזלם ולתת להם,

לקיים מה שנאמר: אַל תִּגְזׇול דָּל כִּי דַל הוּא(משלי כב, כב).

״דברי למואל״ — אזהרות התורה

דבר אחר:

דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ —

זו היתה התורה שמייסרתו לשלמה, שנקראת אם לומדיה,

כמה דתימר: כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא(משלי ב, ג) — ׳אם׳ כתיב.

ולמה קרא הדבר משא?

לפי שדבר קשה בא לו לאדם, לכל מי שיעשה כמעשה שלמה.

מַה בְּרִי —

אינו אומר ׳מה בני׳, אלא מַה בְּרִי:

אלו צוואות והזהרות שלתורה, שהיא נקראת בר,

כמה דתימר: נַשְּׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף(תהלים ב, יב) — שכל דבריה ברים.

ועל האזהרה הכתובה בתורה, לֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ(דברים ז, ג), הוא אומר דבר זה;

לפי ששלמה לקח מבנות הגוים, ונתחתן בהם,

שנאמר: וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נׇכְרִיּוֹת וגו׳(מלכים א יא, א) מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר יְיָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(מלכים א יא, ב).

רבי חנניא בן רבי יהושע אומר: משום ׳לא תתחתן בם׳.

רבי שמעון בן יוחאי אומר:

לְאַהֲבָה — ממש, לזנות.

רבי יוסי בר חלפתא אמר: לא חייבן לגיירן ולקרבן תחת כנפי שמים.

וּמַה בַּר בִּטְנִי —

הזהירה תורה על אשת איש;

ולכך כתיב בכאן ׳בטן׳, שבנואף ונואפת כתיב: וְצָבְתָה בִטְנָהּ(במדבר ה, כז), לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּיל יָרֵךְ(במדבר ה, כב).

וּמֶה בַּר נְדָרָי —

הזהירתו התורה שלא לשתות יין, כדי שלא יבא להתעסק בזנות;

ולכך כתיב בכאן נְדָרָי — כנגד פרשת נזיר, הכתובה אחר פרשת סוטה,

שכתוב בה: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִיא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיְיָ.

אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ —

אחר שזכר רוח הקדש אלו שלש אזהרות ברמז, חזר ופרטן בפירוש.

הדא הוא דכתיב:

אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ —

כנגד הנשים נכריות שלקח, וסרו לבבו מן הקדוש ברוך הוא.

הוי חֵילֶךָ — זו חילה שלתורה, שאמרה: לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים, ועבר עליה.

וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין —

כנגד זנות אשת איש הכתוב מדבר.

הדא הוא דכתיב:

וּדְרָכֶיךָ,

כמה דתימר: כִּי הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ(בראשית ו, יב).

לַמְחוֹת — שלא תגרום למחות דברי תורה, היועצים אותך טובה,

כמה דתימר: לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה(משלי ח, יד).

ואין מְלָכִין אלא עצות,

כמה דתימר: לָהֵן מַלְכָּא מִלְכִּי יִשְׁפַּר עֲלָךְ(דניאל ד, כד).

הוי: לַמְחוֹת מְלָכִין,

כמה דתימר: וְכָתַב(במדבר ה, כג) הכהן את האלות בספר וּמָחָה האלה אֶל מֵי הַמָּרִים.

שמותיו של שלמה

אַל למלכין לְמוֹאֵל —

ג׳ שמות נקראו לו: ידידיה, קהלת, ושלמה.

רבי יהושע בן לוי אמר: ז׳: אגור, בן יקא, למואל, איתיאל.

אמר רבי שמואל בר נחמן:

עיקר אותינטיאאותינטיא — עיקר, המקור המוסמך שלהם ג׳: ידידיה, קהלת, ושלמה.

מודי רבי שמואל בר נחמן באילין ארבעתיאבאילין ארבעתיא — באלו הארבעה,

אלא שנתכנה בהםשנתכנה בהם — שנקרא בהם בכינוי, והוצרכו להדרש.

אגור — שאגר דברי תורה.

יקא — שהקיא דברי תורה, כספל הזהכספל הזה — כקערה הזאת, שהוא מתמלא בן שעתובן שעתו — בה בשעה ומתפנה בן שעתו.

למואל — שנם לאלשנם לאל — שאמר כלפי האל: יכול אני להרבות נשים ולא לחטוא.

איתיאל — שאמר: אתי אל ואוכלאתי אל ואוכל — עמי האל, ואוכל (ולא אחטא).

ואמר: אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל.

אמרה התורה: שלשה דברים נצטוו המלכים —

שלא להרבות נשים, ושלא להרבות סוסים, ושלא להרבות כסף וזהב;

אין עליהם לומר לאל שירבו ולא יחטאו.

היין גורם לזנות

אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן —

הרי זה אמור כנגד נדר נזיר, האמור אחר פרשת סוטה,

שצריכים המלכים לשמור עצמן מן היין, וכן הרוזנים, כדי שלא יבאו לידי זמה ויחייבו העולם.

ולמה הזהירה מלכים ורוזנים לבדם? והלא כל בני אדם צריכין להזהר מן היין, שלא ישתו ויקלקלו!

אלא מפני שספק ביד מלכים לשתות ולעשות כל רצונו בעבירה, ואין מי שימחה בידו.

פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻוקָּק —

שבשביל היין שישתה ישכח מה שצותה התורה למחוק — חוקים שלתורה; היא פרשת סוטה.

וִישַׁנֶּה דִּין כׇּל בְּנֵי עֹונִי —

הנואף הזה, כשהוא הולך אצל אשת איש והיא מתעברת הימנו,

נמצא אותו ממזר, שאין לו מן הדין חלק בנכסי בעלה, והוא מחלק עם בניו בנכסים, שיהיו סבורים שהוא בנו.

דבר אחר:

פעמים לא יניח בן הבעל, ומן התורה ירושתו חוזרת לאחיו,

וזה הממזר יורש ממונו, שיהיו סבורים שהוא בנו.

הוי: וִישַׁנֶּה דִּין כׇּל בְּנֵי עֹונִי.

לכך הזהירה תורה אחר סוטה דין נזיר, שהיין גורם לנואף ולנואפת לבא לתקלה ההיא.

הדא הוא דכתיב:

אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִיא וגו׳.

שלמה חזר והודה

ומניין שחזר שלמה והודה?

שנאמר: כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ(משלי ל, ב) —

זה נח, דכתיב: וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם(בראשית ט, כ),

שעל ידי יין נתקלל, ולא למדתי ממנו.

וְלֹא בִינַת אָדָם לִי —

זה אדם הראשון, שעל ידי יין ששתה נתקלל העולם בעבורו;

דמרדמר — שאמר רבי אבין: יין מסכהמסכה — מזגה לו חוה לאדם, ושתה,

שנאמר: וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם(בראשית ג, ו),

וכתיב: אַל תֵּרֶא יַּיִן כִּי יִתְאַדָּם כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ(משלי כג, לא).

וְלֹא לָמַדְתִּי חׇכְמָה(משלי ל, ג) —

מחכמת תורה, שבכל מקום שכתוב יין עשה רושם.

וְדַעַת קְדֹושִׁים אֵדָע —

מי שרצה לקדש עצמו, שלא יכשל בזנות — יזיר עצמו מן היין;

ואני לא ידעתי דעת קדושים, שלא שמרתי עצמי מן היין, וקלקלתי בזנות.

הוי: וְדַעַת קְדֹושִׁים אֵדָע.

לכך נאמר פרשת נזיר אחר פרשת סוטה.

תרגום לעבריתמלובן ומזורז בריא וזריז וממולח וחריף, מחודד מטלטלים דעתו מבלבלים את דעתו כמה דתימר כמו שאתה אומר (כמו שנאמר) שתטרף דעתו עליו שתתבלבל דעתו (ולא ירגיש בצער) כההיא דתנינן כאותה ששנינו כעורכי הדיינין כמלמדי הטענות לבעלי הדין (כפרקליטים) אותינטיא עיקר, המקור המוסמך באילין ארבעתיא באלו הארבעה שנתכנה בהם שנקרא בהם בכינוי כספל הזה כקערה הזאת בן שעתו בה בשעה שנם לאל שאמר כלפי האל אתי אל ואוכל עמי האל, ואוכל (ולא אחטא) דמר שאמר מסכה מזגה צהלת קול השמחה רבנין אמרי החכמים אומרים

חלק ב

דרשת הפסוקים

הדַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל — ויהי איש אחד מצרעה

דרשת הפסוק · ״דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם״ · בית דין מוזהרים על הנזיר; מנוח ואשתו, בשורת המלאך ונזירות שמשון

בדפוס וילנא י, ה. ״כל מקום שנאמר ויהי בצדיקים שקול הוא כשלשים ואחד צדיקים, כמניין ויהי״ — בדפוס ״שקול הוא כל א׳ צדיקים כמנין ויהי״. סדר הפסוקים ב״ויהי — לשון צער״ — בדפוס ״ויהי בימי אמרפל — עשו מלחמה״ אחרי ״ויראו בני האלהים״, ו״ויהי בהיות יהושע ביריחו… וחרבו שלופה בידו״.

״ויהי כאשר זקן שמואל״ — בכתב היד ״ויהי כי זקן שמואל״, ומאגרים סימנו ״כי״ כמשובש; תוקן כמסורה (שמואל א ח, א) וכבדפוס ״כאשר״. ״נאמר ׳אחד׳״ — ״אחד״ הושלם במאגרים; ״דכתיב״ — חציו בגליון.

״כמיוחד שבשבטים״ — בכתב היד ״במיוחד״, ומאגרים סימנו את הבי״ת כמשובשת; תוקן כבדפוס. ״שמארץ יהודה היה ואמו היתה מיהודה״ — בכתב היד ״מי?ה?ודה״ (ה״א מסופקת). ״שכן אימיה דשמשון הצללפוני״ — בדפוס ״שכך אמרו אמיה דשמשון צללפוני שמה״.

״דומין לבוראן: ושמי יי״ — בכתב היד ״ושמו יי״, ומאגרים סימנו את הוי״ו כמשובשת; הוא הפסוק ״ושמי יי לא נודעתי להם״ (שמות ו, ג), שהשם בו אחר ״ושמי״, כבצדיקים; וכך במקבילות — רות רבה (מהדורת לרנר) ומדרש שמואל: ״דומין לבוראן: ושמי יי לא נודעתי להם״, ובאסתר רבה ״לפי שדומין לבוראן, דכתיב״ (שמות ו, ג). בדפוס וילנא כבכתב היד ״ושמו״.

״ושמו מכיהו״ — שופטים יז, א (במסורה ״מיכיהו״); בדפוס ״מיכיהו״. ״ובני שמואל הבכור ושני אביה״ — דברי הימים א ו, יג (במסורה ״ושני ואביה״); הסופר כתב ״יונדב״ אחרי ״הבכור״ ומחקו, וכתב ״והשני״ ומחק את הה״א. בדפוס ״מבני שמואל: ויהי שם בנו הבכור יואל ושם משנהו אביה״ (שמואל א ח, ב).

״ולא היה מנוח עקר״ — ״עקר״ בגליון כתב היד, ביד אחרת; בדפוס ״לא היה מנוח עקר״. ״לפי ששתי פעמים נראה לאשה״ — הסופר כתב ״נראתה״ ומחק את התי״ו. ״הנה [נא] את עקרה״ — בכתב היד סימן הוספה (+) ואין בגליון דבר; ״נא״ הושלם כמסורה (שופטים יג, ג), כבדפוס וכבציטוט הפסוק להלן בכתב היד עצמו.

״הזהירה תורה״ — ״תורה״ בגליון כתב היד. ״כי הנך הרה״ — הה״א מסופקת בכתב היד. ״ותער לא יעלה על ראשו״ — כך בכתב היד, כלשון ״ומורה לא יעלה על ראשו״ (שופטים יג, ה); במסורה (במדבר ו, ה) ״תער לא יעבר על ראשו״, ובדפוס ״יעבור״. ״מכאן שלא היתה שורה השכינה אלא על בעלי מראה״ — ״על״ בגליון.

״מכל אשר יעשה מגפן היין״ (בדברי המלאך למנוח) — בכתב היד ״מכל אשר יצא״, כלשון הפסוק שלפניו, ותוקן במאגרים ״יעשה״ כמסורה (במדבר ו, ד). ״כשם שעשה אברהם״ — לפני ״אברהם״ כתוב בכתב היד ״אהרן״, שמחקוהו מאגרים.

״ואתה בשרתנו בהריון״ — בדפוס ״בהרוחה״. ״שמחתנו ונשמחך״ — בדפוס ״ונשמח עמך בגדי עזים״. ״רבי שמעון בן לקיש: למה נמשלה תפלת הצדיקים לעתר״ — בדפוס ״רבי שמעון בן לקיש״, ובסופו ״מדת אכזריות למדת רחמניות״.

״והוא פלאי — אמר לו המלאך: איני יודע…״ — לפני ״אמר לו המלאך״ כתוב בכתב היד ״שם שמו המלאך פלאי״, שמחקוהו מאגרים (הוא ראשית הדבר האחר שלאחריו). ״[שם] שמו שלמלאך פלאי״ — ״שם״ הושלם במאגרים. ״כדי שאשאל עליך״ — האל״ף הראשונה מסופקת בכתב היד, והושלמה במאגרים.

מקבילה: ״נעצרה נא אותך… עצורים היינו… ביום השמיני עצרת״ — פסיקתא דרב כהנא, ביום השמיני עצרת (״רבי יודן בשם רבי יצחק: כל זמן שישראל מעצרין בבתי כנסיות… ומה טעמא? נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים״).

אזהרה לבית דין

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר ו, ב) — אלו הנודרים בנזיר.

וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם — להזהיר בית דין על כך, שלא יניחו לנזיר לעבור על נזירותו;

שאם יראו שירצה לבטל נזירותו — יכופו אותו כדי לקיים דבריו.

ללמדך שהגדולים מוזהרין על ידי הקטנים, והם נענשים על ידיהם אם לא יוכיחו אותן.

וכן הוא אומר: וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו(ויקרא כו, לז) — איש בעון אחיו;

מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה.

״ויהי״ — לשון צער

דבר אחר:

אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִיא לִנְדֹּור וגו׳.

הדא הוא דכתיב:

וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצׇּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וגו׳(שופטים יג, ב).

וַיְהִי —

אמר רבי לוי:

כל מקום שנאמר וַיְהִי אינו אלא לשון צער.

וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ(אסתר א, א) — הוה המןהוה המן — היה המן.

וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹוט הַשֹּׁופְטִים(רות א, א) — היה רעב.

וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל(בראשית יד, א) — עָשׂוּ מִלְחָמָה(בראשית יד, ב).

וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם(בראשית ו, א) — וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם וגו׳(בראשית ו, ב).

וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ(יהושע ה, יג);

וַיְהִי יְיָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ(יהושע ו, כז) — וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם(יהושע ז, א).

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל(שמואל א ח, א) — וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו(שמואל א ח, ג).

וַיְהִי דָוִד לְכׇל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל(שמואל א יח, יד) — וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד(שמואל א יח, ט).

וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצׇּרְעָה — וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת(שופטים יג, כב).

וַיְהִי —

אמר רבי יודן:

כל מקום שנאמר בלשון הזה בצדיקים — שקול הוא כשלשים ואחד צדיקים, כמניין וַיְהִי.

״איש אחד מצרעה ממשפחת הדני״

אִישׁ אֶחָד —

כל מקום שנאמר אֶחָד — גדול הוא.

בהקדוש ברוך הוא נאמר ״אחד״, דכתיב: יְיָ אֶחָד(דברים ו, ד) — אין בעולם כיוצא בו.

וכן באברהם: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם(יחזקאל לג, כד) — לא היה באותן הימים כיוצא בו.

בישראל כתיב: וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ(דברי הימים א יז, כא) — אין באומות כיוצא בהן.

וכן באבימלך הוא אומר: כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ וגו׳(בראשית כו, י) — לפי שהיה מלך.

וכן באלקנה הוא אומר אֶחָד(שמואל א א, א) — לפי שלא היה בדורו כיוצא בו.

מִצׇּרְעָה —

כל ששמו ושם עירו מפורש — בידוע שהוא מאותה העיר;

שמו ולא שם עירו — בידוע שהוא מירושלם.

מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי —

לפי שצרעה היה ליהודה, כמא דתימרכמא דתימר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): אֶשְׁתָּאוֹל וְצׇרְעָה וְאַשְׁנָה(יהושע טו, לג);

וצרעה היה לדן, שנאמר: וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם צׇרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל(יהושע יט, מא).

לפיכך צריך לפרש שהיה ממשפחת הדני.

אינו אומר ׳משבט דן׳, אלא מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי —

מלמד שאביו היה מדן, ואמו שלמנוח מיהודה.

ועל זה אמר יעקב: דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל(בראשית מט, טז) —

כמיוחד שבשבטים, זה יהודה;

לכך הקישו ליהודה, שמארץ יהודה היה, ואמו היתה מיהודה.

וכן מנוח היה מדן, ואשתו היתה מיהודה;

נמצא שמשון בא משבט דן ומשבט יהודה.

שכן אימיה דשמשוןאימיה דשמשון — אמו של שמשון הצללפוני, והיא מיוחסת על שבט יהודה,

שנאמר: וְשֵׁם אֲחוֹתָם הַצְלֶלְפּוֹנִי(דברי הימים א ד, ג).

״ושמו מנוח״ — שם הצדיקים קודם

וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ —

הרשעים קודמין לשמן: נָבָל שְׁמוֹ(שמואל א כה, כה), גׇּלְיָת שְׁמוֹ(שמואל א יז, ד), שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ(שמואל ב כ, כא);

אבל הצדיקים שמן קודמין: וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה, וּשְׁמוֹ יִשַׁי(שמואל א יז, יב), וּשְׁמוֹ בֹּעַז(רות ב, א), וּשְׁמוֹ מׇרְדֳּכַי(אסתר ב, ה), וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ —

דומין לבוראן: וּשְׁמִי יְיָ(שמות ו, ג).

התיבון ליההתיבון ליה — השיבו לו (הקשו עליו): הא כתיבהא כתיב — הרי כתוב: וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן(בראשית כד, כט)!

רבי יצחק אמר: פרדוכסיספרדוכסיס — דבר יוצא דופן, הפך הכלל.

רבי ברכיה אמר: מלובן ברשעמלובן ברשע — מצוין ברשעות.

התיבון: וּשְׁמוֹ מכיהו(שופטים יז, א)!

לפי שהיה מקבל אורחים, נכתב שמו כשם הצדיקים.

התיבון: וּבְנֵי שְׁמוּאֵל הַבְּכֹור וַשְׁנִי אביה(דברי הימים א ו, יג)!

רבנין אמרירבנין אמרי — החכמים אומרים: מה זה רשע — אף זה רשע.

רבי יודן אמר בשם רבי סימון:

לבסוף עשו תשובה; לכך נקרא שמו ושני — שנשתנו למעשים טובים, לכך זכו לרוח הקדש.

הדא הוא דכתיב:

דְּבַר יְיָ אֲשֶׁר הָיָה אֶל יוֹאֵל בֶּן פְּתוּאֵל(יואל א, א) —

זה שמואל. למה נקרא שמו פתואל? שפתה להקדוש ברוך הוא בתפלתו.

מָנוֹחַ —

למה נקרא שמו מנוח? שזכה לדבר עמו מלאך.

והנבואה נקראת מנוחה, שנאמר: וּשְׂרָיָה שַׂר מְנוּחָה(ירמיה נא, נט) —

מלמד שזכה ברוך בן נריה לרוח הקדש,

כמה דתימר: וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְיָ(ישעיה יא, ב).

״ואשתו עקרה ולא ילדה״

וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה לֹא יָלָדָה —

מלמד שהיה מחלוקת בין מנוח לאשתו.

הוא אומר לה: את עקרה, ולכך אינך יולדת;

והיא אומרת לו: את עקור, ולכך איני יולדת.

בא הכתוב ופירש שהיא היתה עקרה; ולכך נאמר: לֹא יָלָדָה — ולא היה מנוח עקר.

וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ אֶל הָאִשָּׁה(שופטים יג, ג) —

מכאן את למד שאשתו שלמנוח צדקת היתה, שזכתה לדבר עמה מלאך,

ולשום שלום בינה לבין בעלה, ולהודיעה שהיא עקרה, והיא מונעת ההריון ולא בעלה; ולכך דבר עמה.

ולפי שראתה במלאך נקראת שמה הצללפוני — שהיתה פונה במלאך; ואין צלל אלא מלאך,

כמה דתימר: כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹורָתִי(בראשית יט, ח).

להלן, שהיה צדיק לוט יותר מאשתו — באו המלאכים בצל קורתו, ולא בצל קורתה;

ברם הכאברם הכא — אבל כאן, שבא המלאך בצלה — לפי שהיתה צדקת, לכך נקראת הצלל.

ולמה נאמר ׳הצלל׳, ולא אמר ׳הצל׳? לפי ששתי פעמים נראה לאשה: אחת בעיר, ואחת בשדה.

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ —

הודיעה שהיא עקרה, ולכך לא ילדה,

כדי לשום שלום בינה לבין בעלה, לפי שהיתה מתרעמת על מנוח בעלה, על שלא היתה יולדת.

וְהָרִית וְיָולַדְתְּ בֵּן — מכאן ואילך את תקבלי הריון, ותלדי בן.

אזהרות האשה בשעת ההריון

וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא(שופטים יג, ד) —

הזהירה שלא תשתה חומץ יין וחומץ שכר וכל משרת ענביםמשרת ענבים — מים ששרו בהם ענבים;

שאילו אינן אלא משמרת ליין, כדי שלא יבוא לשתות יין, הנזיר; לכך אסרן עליו הכתוב.

וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר — כמשמעו,

כמה דתימר: מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר(במדבר ו, ג).

וְאַל תֹּאכְלִי כׇּל טָמֵא —

ואין טָמֵא אלא אסור לאכל לנזיר;

הזהירה תורה שלא יאכל כלום מכל אשר יצא מגפן היין,

כמה דתימר: וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל, מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג(במדבר ו, ד).

כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹולַדְתְּ בֵּן(שופטים יג, ה) —

מלמד שהיתה השכבת זרע שללילה שמורה ברחמה, שלא פלטתה;

וכיון שאמר לה המלאך: וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן — אותה שעה קיבלה הרחם אותה טיפה לשם הריון.

וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ וגו׳ —

כמה דתימר: ותַּעַר לֹא יעלה עַל רֹאשׁוֹ(במדבר ו, ה).

למה נקרא שמו שלתער מורה? שאין השער מתיירא אלא מן תער, שהוא מגלחו גילוח שלהשחתה,

כמה דתימר: וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ(ויקרא יט, כז).

כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן —

גלוי היה לפני הקדוש ברוך הוא ששמשון היה הולך אחר עיניו;

לפיכך הזירו בנזיר, שלא יהיה שותה יין, לפי שהיין מביא לידי זמה.

ומה בזמן שהיה נזיר — הלך אחר עיניו;

אילו היה שותה יין — לא היה לו תקנה לעולם, מרוב שהיה רודף אחר זמה.

מהו שאמר מִן הַבָּטֶן?

לקיים מה שנאמר: בְּטֶרֶם אֶצׇּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ(ירמיה א, ה).

אבל ברשעים מהו אומר? זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם תָּעוּ מִבֶּטֶן דֹּובְרֵי כָזָב(תהלים נח, ד);

וכן הוא אומר: הֵן בְּעָון חוֹלָלְתִּי וגו׳(תהלים נא, ז).

וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים —

בו תהיה חלה נבואת יעקב, שאמר: דָּן יָדִין עַמּוֹ וגו׳, יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ(בראשית מט, יז).

מנוח ואשתו

וַתָּבֹא הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ וגו׳(שופטים יג, ו), וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים וגו׳ —

מכאן שלא היתה שורה השכינה אלא על בעלי מראה.

וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן(שופטים יג, ז) —

אבל מה שאמר לה הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה — לא גלתה לו, שלא רצתה לגלות קלקולה.

כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבֶּטֶן עַד יוֹם מוֹתוֹ —

היא הוסיפה עַד יוֹם מוֹתוֹ, שהיא לא ידעה מה שעתיד להיות;

אבל המלאך, שהיה יודע שעתיד הוא לאבד נזירותו על ידי דלילה — לכך לא אמר ׳עד יום מותו׳.

וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל יְיָ וַיֹּאמַר(שופטים יג, ח) —

אמר רבי שמעון בן לקיש:

למה נמשלה תפלת הצדיקים לעתרלעתר — לקלשון (שבו הופכים את התבואה)? לומר לך:

מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום,

כך תפלתן שלצדיקים מהפכין מדת אכזריות למדת רחמים.

וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹהִים בְּקוֹל מָנוֹחַ(שופטים יג, ט) —

ולמה חזר המלאך אצל האשה, ולא בא אצל מנוח?

שלא לפסול דבריו הראשונים שאמר לאשה.

דבר אחר: כדי לחבבה בעיניו.

וַתְּמַהֵר הָאִשָּׁה וַתָּרׇץ וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ(שופטים יג, י) — מלמד שכל מעשה הצדיקים במהירות.

אֲשֶׁר בָּא בַיּוֹם אֵלָי —

אינו אומר ׳היום׳ אלא בַיּוֹם: מלמד שלא נראה אליה המלאך עד למחר,

לפי שמנוח לא נתפלל עד למחר, בתפלת הבקר,

כמה דתימר: יְיָ בֹּוקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּוקֶר אֶעֱרׇוךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה(תהלים ה, ד).

וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ(שופטים יג, יא) — אחר דבריה ואחר עצתה.

וַיֹּאמֶר לוֹ הַאַתָּה הָאִישׁ — מלמד שהצדיקים מבררים על מעשיהםמבררים על מעשיהם — מבררים ומאמתים את דבריהם.

וַיֹּאמֶר אָנִי — אני הוא בתחלה, ואני הוא בסוף, שאיני מחליף בדברי.

וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ עַתָּה יָבֹא דְבָרֶךָ(שופטים יג, יב) —

אמר לו מנוח: עד כאן שמעתי מן האשה, והנשים אינן בנות הוראהבנות הוראה — ראויות לסמוך על הוראתן, ואין לסמוך על דבריהן;

אבל עַתָּה יָבֹא דְבָרֶךָ — מפיך אני רוצה לשמוע,

שאיני מאמין בדבריה, שמא חילפה בדבריה, או פחתה, או הותירה.

מַה יִּהְיֶה מִשְׁפַּט הַנַּעַר — מה נזירות יצטרך הנער לשמור אחר שיולד.

וּמַעֲשֵׂהוּ — מה תעשה אמו קודם לכן, כל הימים שתהיה הרה ממנו.

וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְיָ אֶל מָנוֹחַ מִכֹּל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶל הָאִשָּׁה(שופטים יג, יג) —

לחלוק כבוד לאשה, ולחבבה בעיניו.

תִּשָּׁמֵר — על חומץ יין וחומץ שכר ומשרת ענבים אמר לו.

מִכֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל(שופטים יג, יד) —

כמה דתימר: מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן.

וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ — כמשמען.

וְכׇל טֻומְאָה אַל תֹּאכַל —

כמה דתימר: וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל.

וכֹּל אֲשֶׁר צִיוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹור — מה שאמר לה: וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ.

״נעצרה נא אותך״

וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ יְיָ נַעְצְרָה נָּא אוֹתָךְ(שופטים יג, טו) —

אמר לו מנוח: עצורים היינו,

כמה דתימר: כִּי עָצֹור עָצַר יְיָ בְּעַד כׇּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ(בראשית כ, יח);

ואתה בשרתנו בהריון — נעשה עמך יום טוב,

כמה דתימר: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם(במדבר כט, לה).

וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים — שמחתנו, ונשמחך; לפי שאין שמחה אלא בבשר.

וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְיָ אֶל מָנוֹחַ אִם תַּעְצְרֵינִי לֹא אֹוכַל בְּלַחְמֶךָ(שופטים יג, טז) —

אמר לו המלאך: אין דרך נביאי יי לקבל שכר על נבואתם.

בנביאי שקר מהו אומר? וַתְּחַלֶּלְינָה אֹותִי אֶל עַמִּי בְּשַׁעֲלֵי שְׂעֹורִים וּבִפְתוֹתֵי לֶחֶם וגו׳(יחזקאל יג, יט);

אבל בנביאי אמת מהו אומר? וַיֹּאמֶר חַי יְיָ אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם אֶקָּח(מלכים ב ה, טז).

וְאִם תַּעֲשֶׂה עֹולָה לַיְיָ תַּעֲלֶנָּה —

רמז לו המלאך שצריך להעלות עולה ליי על בשורה טובה,

כשם שעשה אברהם, בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת(בראשית יב, ז);

מיד בנה אברהם מזבח על בשורה טובה,

שכן כתיב: וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיְיָ הַנִּרְאֶה אֵלָיו — ואין מזבח בלא קרבן.

״כי לא ידע מנוח כי מלאך יי הוא״

כִּי לֹא יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ יְיָ הוּא — למה נאמר?

לפי שאמרה לו אשתו: וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד —

היית סבור שהכיר בו מנוח שהוא מלאך, ואף על פי כן היה מזמנו לאכול, שסבור היה וטועה שיש אכילה למעלה;

לכך נאמר: כִּי לֹא יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ יְיָ הוּא — לכך היה מזמנו לאכול.

אבל אלו היה יודע שהיה מלאך — אינו אומר לו שיאכל, שבקי היה שאין אכילה למעלה.

ולמה לא הכיר בו? מכאן את למד:

בשעה שהיו הנביאים הולכים בשליחותו שלהקדוש ברוך הוא,

רוח הקדש שהיה שורה עליהם היתה נותנת להם אימה בעיני רואיהם, שהכל מתיראין, שהיו דומין למלאכים.

ולמה אכלו המלאכים שבאו לבשר את שרה בהריון, וזה לא רצה לאכול?

לפי שאותן מלאכים, כשנתראו תחלה לאברהם, כדמות עוברי דרך נתראו לו,

והוא הכניסם לביתו כמנהגו, והזמינם לאכול, והם לא רצו לבטל ממנו מנהג האכסנייםהאכסניים — האורחים, ואכלו עמו;

ואחר שאכלו אמרו שליחותן, ולא נראה דבר שקבלו שכר על שליחותן.

אבל זה המלאך — כתחלה אמר שליחותו, ואלו היה אוכל עמו, היה נראה כאלו קבל שכר על שליחותו; לכך נמנע מלאכול.

״והוא פלאי״

וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ יְיָ מה שְׁמֶךָ(שופטים יג, יז) —

לפי שלא הכיר בו שהיה מלאך, לכך שאל לו על שמו.

כִּי יָבֹא דְבָרְךָ וְכִבַּדְנוּךָ —

אמר לו מנוח: אמור לי שמך, כדי שאשאל עליך באי זה מקום אמצאך, בעת שיתקיים נבואתך, ונתן לך דורוןדורון — מתנה.

ואין וְכִבַּדְנוּךָ אלא מנחה,

כמה דתימר: כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ(במדבר כב, יז).

וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ יְיָ לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי(שופטים יג, יח) —

אמר לו המלאך: אין את צריך לדע שמי, שאין סופך שתראיני עוד לעולם.

הדא הוא דכתיב:

וְהוּא פֶלִאי —

על עצמו אמר לו, שהוא יהיה מכוסה ממנו, שלא יראנו עוד לעולם,

כמה דתימר: פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי(תהלים קלט, ו).

דבר אחר:

וְהוּא פֶלִאי —

אמר לו המלאך: איני יודע לומר לך שמי,

שלפי השליחות ששולח אותנו הקדוש ברוך הוא — קורא לנו שם.

הוי: וְהוּא פֶלִאי — לפי פלאה ופלאה שעושה על ידינו, הוא קורא לנו שם.

דבר אחר:

וְהוּא פֶלִאי —

שם שמו שלמלאך פלאי, לפי שליחותו: הוא בא להזיר את שמשון,

כמה דתימר: כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר;

לכך קרא עצמו פלאי, כענין שאמר הכתוב:

אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִיא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיְיָ.

תרגום לעבריתהוה המן היה המן כמא דתימר כמו שאתה אומר (כמו שנאמר) אימיה דשמשון אמו של שמשון התיבון ליה השיבו לו (הקשו עליו) הא כתיב הרי כתוב פרדוכסיס דבר יוצא דופן, הפך הכלל מלובן ברשע מצוין ברשעות רבנין אמרי החכמים אומרים ברם הכא אבל כאן משרת ענבים מים ששרו בהם ענבים לעתר לקלשון (שבו הופכים את התבואה) מבררים על מעשיהם מבררים ומאמתים את דבריהם בנות הוראה ראויות לסמוך על הוראתן האכסניים האורחים דורון מתנה

ואִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִיא — רמז לנזירות שמשון

דרשת הפסוק · ״איש או אשה כי יפליא״ · משה רמז בפרשת נזיר לנזירות שמשון: האיש הוא המלאך, והאשה אמו

בדפוס וילנא י, ו. ״ולא רמזה משה בתורה״ — בדפוס ״שלא רמזו משה״. ״אתה חושב בי״ — בכתב היד ״חושבי״, והיו״ד נמחקה במאגרים. ״לנדר נדר [נזיר]״ — ״נזיר״ הושלם במאגרים. ״ודכוותיה״ — הוי״וים מסופקות בכתב היד.

את מוצא שרמז משה בפרשה זו לנזירות שמשון,

ללמדך שאין לך דבר כתוב בנביאים וכתובים ולא רמזה משה בתורה.

אִישׁ(במדבר ו, ב) — זה היה המלאך שבא להזיר את שמשון, שנקרא איש,

כמה דתימר: הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אָנִי(שופטים יג, יא).

מהו וַיֹּאמֶר אָנִי?

אמר לו המלאך: אתה חושב בי שאני איש — ואני איני איש, אלא אני מלאך.

ודכוותיהודכוותיה — וכיוצא בו: אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי(בראשית כז, כד) — איני עשו, אלא יעקב.

אוֹ אִשָּׁה — שלא נראה תחלה אלא לאשה.

כִּי יַפְלִיא — ששם שמו פלאי.

לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיְיָ —

כמה דתימר: כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן(שופטים יג, ה).

תרגום לעבריתודכוותיה וכיוצא בו

זדַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל — מי נודר בנזיר

דרשת הפסוק · ״דבר אל בני ישראל… להזיר ליי״ · בני ישראל, עבדים ונשים בנזירות; נזירות כנדרים וכינויי נזירות; שמעון הצדיק והנזיר מן הדרום

בדפוס וילנא י, ז. ״אין הגוים נודרים נזירות״ ו״הגוים אין להם נזירות״ — בדפוס ״העובדי כוכבים״ ו״הכותים״. ״ואינו מפר את נדרי עבדו״ — ״נדרי״ בגליון כתב היד, ביד אחרת. ״חומר בעבדים מבנשים״ — בכתב היד ״מבאנשים״, והאל״ף נמחקה במאגרים. ״משלים נזירותו״ — הרי״ש מסופקת בכתב היד.

״הריני נזיר, נזיק, נזיח, פזיח״ — בכתב היד ״נזיר נזיח פזיח״, ומאגרים סימנו את הרי״ש של ״נזיר״ השני כמשובשת; תוקן ״נזיק״ כבדפוס וכמשנה (נזיר א, א). ״יכול שיזיר את אחרים״ — בכתב היד ״שחיר״, ומאגרים סימנו את החי״ת כמשובשת; תוקן כבדפוס. ״שהאיש מזיר את בנו״ — בדפוס ״מדיר״.

״אמר רבי שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר אלא א׳״ — ״א׳״ בגליון כתב היד. ״ויפה עינים״ — הסופר כתב ״ענינים״ ומחקו, ו״עינים״ בגליון. ״תילי תילים״ — לפניו בכתב היד ״תלי תילי תילי״, שמחקוהו מאגרים; בדפוס ״תלים תלים״. ״מה ראית להשחית את השער הנאה הזה? נומת לי״ — בכתב היד אותיות מחוקות וסוגריים ריקים במאגרים בתוך המשפט (״בני. () מה ראית… הנאה (ה..) הזה. () נומת() לי ()״); בדפוס ״נם לי״. ״ומכתי את ראשו״ — בדפוס ״והרכנתי את ראשי״.

״רבי מנא בעי״ — ״רבי״ בגליון כתב היד; בדפוס ״רבי מונא״. ״בני אדם מתוך אקפדה הם נודרים בנזיר, וכיון שהם נודרים מתוך הקפידה סופן לתהות״ — ״הם נודרים… מתוך הקפידה״ בגליון כתב היד; בדפוס ״מתוך הקפדה״.

דבר אחר:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר ו, ב) —

תני: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל — בני ישראל נודרים נזירות, אין הגוים נודרים נזירות.

וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם — לרבות את העבדים.

אִישׁ — ולא קטן.

אוֹ אִשָּׁה — לעשות הנשים כאנשים.

וזו היא ששנינו:

הגוים אין להם נזירות. נשים ועבדים יש להם נזירות. חומר בנשים מבעבדים — שהוא כופה את עבדו, ואינו כופה את אשתו. חומר בעבדים מבנשים — שהוא מפר נדרי אשתו, ואינו מפר את נדרי עבדו. הפר לאשתו — הפר עולמית; הפר לעבדו — יצא לחירות, ומשלים נזירותו. עבר מכנגד פניועבר מכנגד פניו — הלך מעל פני רבו (ברח) — רבי מאיר אומר: לא ישתה יין; ורבי יוסי אומר: ישתה(משנה נזיר ט, א).

כִּי יַפְלִיא — להביא מי שיודע לפלותלפלות — לפרש בפיו (ולהבין מה שהוא נודר);

מכאן אמרו: מופלא הסמוך לאישמופלא הסמוך לאיש — נער סמוך לגיל מצוות, שהוא מבין לשם מי נדר — נדריו קיימין.

דבר אחר:

כִּי יַפְלִיא — כשיפרוש.

לִנְדֹּור — פרט למהרהר בלב.

לִנְדֹּור נֶדֶר נָזִיר — למה נאמר פרשה זו?

לפי שהוא אומר: אִישׁ כִּי יִדֹּור נֶדֶר לַיְיָ אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻועָה לֶאְסֹור אִסָּר(במדבר ל, ג) —

שאם נדר יום אחד — אסור יום אחד; שנים — אסור שנים; מאותו המין שנדר — מאותו המין אסור;

שומע אני אף בנזירות כך? לכך נאמר פרשה זו:

שאם נדר יום אחד או שעה אחת — אסור ל׳ יום: אסור לשתות יין, וליטמא למתים, ואסור בתגלחת.

לִנְדֹּור נֶדֶר נָזִיר — למה כתב כאן נְדֹּר? לעשות נזירות כנדרים:

מה בנדרים עובר ב׳בל יחלבל יחל — איסור ״לא יחל דברו״׳ ועל ׳בל תאחרבל תאחר — איסור ״לא תאחר לשלמו״׳ — אף בנזירות כיוצא בהן;

מה בנדרים האב מפר נדרי בתו, והאיש מפר נדרי אשתו — אף בנזירות כיוצא בהן.

נָזִיר לְהַזִּיר — לעשות כינוי נזירותכינוי נזירות — לשון אחרת לנזירות, שאינה ״נזיר״ ממש כנזירות:

האומר: הריני נזיק, נזיח, פזיח — הרי זה נזיר.

לְהַזִּיר — יכול שיזיר את אחרים? תלמוד לומר: נָזִיר — את עצמו מזיר, ואין מזיר את אחרים.

אבל הלכה למשה מסיני שהאיש מזיר את בנו בנזיר, ואין האשה מדרתמדרת — מדירה, מטילה נדר את בנה בנזיר.

רבי ישמעאל אומר:

נָזִיר לְהַזִּיר — מכאן שאדם קובע עליו נזירות בתוך נזירותו.

לְהַזִּיר לַיְיָ — מצוה להזיר לשם.

שמעון הצדיק והנזיר מן הדרום

אמר רבי שמעון הצדיק:

מימי לא אכלתי אשם נזיראשם נזיר — קרבן האשם שמביא נזיר שנטמא אלא א׳.

פעם אחת עלה אלי אחד מן הדרום, וראיתי אדמוני, ויפה עינים וטוב ראי, וקווצותיו מסודרות תילי תיליםתילי תילים — תלתלים תלתלים.

אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את השער הנאה הזה?

נומת לינומת לי — אמר לי (?):

רבי, רועה הייתי בעירי, והלכתי למלאות את הניאובהניאוב — כלי המים מים מן המעין,

וראיתי את הבוביאהבוביא — הבבואה, דמותי הנראית במים שלי בתוך המים, ופחז יצרי עליופחז יצרי עלי — ויצרי התגבר עלי בפחזות, ובקש לאבדני מן העולם.

אמרתי לו: רשע! מה אתה מתגאה בדבר שאינו שלך, שלעפר, שלרמה ושלתולעה?

עלי להקדישך לשמים, ולגלחך לשמים!

ומכתי את ראשו ונשקתיו, ואמרתי לו:

בני, כמותך ירבו עושי רצון המקום בישראל; עליך אמר הכתוב: לְהַזִּיר לַיְיָ.

רבי מנא בעיבעי — שואל:

למה לא היה שמעון הצדיק אוכל אשם נזיר?

אם תאמר: מפני שנזיר חוטא היה, על שציער עצמו מן היין —

וכי לא היה אוכל שמעון הצדיק חטאת חלב או חטאת דם מימיו?

סברסבר — סבר, היה סבור שמעון הצדיק:

בני אדם מתוך אקפדהאקפדה — כעס, הקפדה הם נודרים בנזיר; וכיון שהם נודרים מתוך הקפידה — סופן לתהותלתהות — להתחרט;

וכיון שהוא תוהאתוהא — מתחרט — נעשו קרבנותיו כשוחט חולין בעזרה.

וזה — מתוך יישוב הדעת נדר, ופיו ולבו שוים.

תרגום לעבריתלפלות לפרש בפיו (ולהבין מה שהוא נודר) מופלא הסמוך לאיש נער סמוך לגיל מצוות, שהוא מבין לשם מי נדר עבר מכנגד פניו הלך מעל פני רבו (ברח) בל יחל איסור ״לא יחל דברו״ בל תאחר איסור ״לא תאחר לשלמו״ כינוי נזירות לשון אחרת לנזירות, שאינה ״נזיר״ ממש מדרת מדירה, מטילה נדר אשם נזיר קרבן האשם שמביא נזיר שנטמא תילי תילים תלתלים תלתלים נומת לי אמר לי (?) הניאוב כלי המים הבוביא הבבואה, דמותי הנראית במים ופחז יצרי עלי ויצרי התגבר עלי בפחזות בעי שואל סבר סבר, היה סבור אקפדה כעס, הקפדה לתהות להתחרט תוהא מתחרט

חמִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר — גבורים לשתות יין

דרשת הפסוק · ״מיין ושכר יזיר״ · גבורת התורה באשרי וגבורת היין באוי; היין והדעת, כעקרב וכימה; סייג לתורה — ״סחור סחור לכרמא לא תקרב״; יין ושכר, יין מצוה וטעם כעיקר

בדפוס וילנא י, ח. ״אשרך ארץ שמלכך בן חורין״ — קהלת י, יז (במסורה ״אשריך… בן חורים״); בדפוס ״אשריך… חורים״. ״בזמן שמלכה בן תורה״ — בדפוס ״עוסק בתורה״. ״וכתיב בתריה״ — בדפוס מובא המשך הפסוק ״ושתה בלב טוב יינך… הדא הוא דכתיב אחריו״.

״מצדיקי רשע עקב שחד וצדקת צדיקים יסורו ממנו״ — כך בכתב היד; במסורה (ישעיהו ה, כג) ״יסירו״.

״לבאים לחקר ממסך״ (בפעם הראשונה) — בכתב היד ״הבאים״, ומאגרים סימנו את הה״א כמשובשת; תוקן כמסורה (משלי כג, ל), כבדפוס וככתב היד עצמו להלן. ״מתוך התחרות״ — בדפוס ״מתוך השכרות״. ״למאחרים על היין״ — החי״ת מסופקת בכתב היד.

״זה משה״ — בגליון כתב היד. ״היין והדעת נמשלו בכימה״ — בדפוס ״ככימה ועקרב״. ״יין חשבונו סוד, וסוד חשבונו ע׳״ — בדפוס ״יין חשבונו שבעים, וסוד חשבונו שבעים״.

״וגם אסרה אכילת כל היוצא מן הגפן שלא ישתכר מהם״ — בגליון כתב היד, ביד אחרת; כך בדפוס. ״יכול יחבקנה״ — הסופר כתב ״ידבקנה״ ומחקו, ו״יחבקנה״ בגליון. ״רוח חכמים נוחה הימנה״ (פעמיים) — בכתב היד ״הימנו״, ומאגרים סימנו את הוי״ו כמשובשת; תוקן כבדפוס.

״מכל אשר יצא מגפן היין״ (״וכן בנזיר הוא אומר״) — כך בכתב היד, כלשון שופטים יג, יד; במסורה (במדבר ו, ד) ״מכל אשר יעשה מגפן היין״. ״שלא יאכל״ — לפני ״יאכל״ בכתב היד וי״ו מסופקת, שמחקוה מאגרים. ״אפילו [מ]אחד משלשתן״ — המ״ם הושלמה במאגרים.

״ולהלן הוא אומר״ — בכתב היד ״והלן״; בדפוס ״ולהלן״. ״כאן נאמר לא תקרבו (ויקרא יח, ו), ולהלן הוא אומר לא תקרב (ויקרא יח, יט)״.

״ואכלת לפני יי אלהיך במקום אשר יבחר… מעשר דגנך תירושך ויצהרך״ — דברים יד, כג (במקרא ״במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר…״). ״ונסכו יין רביעית ההין״ — ויקרא כג, יג (קרי). ״שאר איסורין שבתורה״ — הסופר כתב ״שאין״ ומחקו, ו״שאר״ בגליון. ״לחייב על זה בפני עצמו [ועל זה בפני עצמו]״ — ״על זה״ בגליון כתב היד, וההמשך חסר בכתב היד (דילוג מ״בפני עצמו״ אל ״בפני עצמו״) והושלם מדפוס וילנא. בדפוס ״ומותר ברפואתו ובסחורתו״.

מקבילה: ספרי במדבר כג — ״לעשות יין מצוה כיין רשות״, רבי אלעזר הקפר ביין ובשכר, ״אין נזירות בכל מקום אלא פרישות״, טעם כעיקר, ״לחים — להביא את הבוסר״.

מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר(במדבר ו, ג) —

הדא הוא דכתיב:

הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וְאַנְשֵׁי חַיִל לִמְסֹוךְ שֵׁכָר(ישעיה ה, כב) מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד וְצִדְקַת צַדִּיקִים יסורו מִמֶּנּוּ(ישעיה ה, כג).

תמן כתיבתמן כתיב — שם כתוב: אַשְׁרֵךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חורין(קהלת י, יז).

אמתי הארץ באשרי? בזמן שמלכה בן תורה,

שנאמר: וְהַלֻּוחֹות מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וגו׳(שמות לב, טז) —

אל תקרא ׳חרות׳ אלא ׳חירות׳: שאין לך בן חורין אלא מי שהוא עוסק בתלמוד תורה בלבד.

וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ —

שקובעים עתים לתורה, ואחר כך הם אוכלים,

לקיים מה שנאמר: לֵךְ אֱכֹול בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וגו׳(קהלת ט, ז).

וכתיב בתריהוכתיב בתריה — וכתוב אחריו: בִּגְבוּרָה וְלֹא בַשְּׁתִי —

בגבורה שלתורה, ולא בשתייה שליין.

לכך אמר ישעיה: גבורה שלתורה היא באשרי, אבל גבורת יין הוא באוי.

הדא הוא דכתיב:

הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן;

וכן הוא אומר: לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי וגו׳(משלי כג, כט) לַמְאַחֲרִים עַל הַיָּיִן וגו׳(משלי כג, ל).

וְאַנְשֵׁי חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר —

תמן כתיב: וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכׇּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים וגו׳(שמות יח, כא), וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכׇל עֵת וגו׳(שמות יח, כב);

אבל אלו אינם אנשי חיל, אלא לִמְסֹוךְ שֵׁכָר,

כמה דתימר: לַבָּאִים לַחְקֹור מִמְסָךְ.

מהו לִמְסֹךְ שֵׁכָר? שהיו מושכים יין חזק ביין קל, כדי להשתכר בו.

מעשה בחבורה של זללין

מעשה בחבורה אחת שלזליןשלזלין — של זוללים (שתייני יין), שהיו יושבין ושותים יין עד חצי הלילה, ולא היו משתכרין.

בא להם יין, אמרו למזוג יין ביין; עושים כן, עד שנכנס בהן יין.

עמדו והיו מכים זה את זה; מתוך התחרותהתחרות — מריבה, קטטה נפלה הצווחה בעיר,

ובא הלופרהלופר — הממונה על הענשת החייבים (?) ותפשם, ומסרם למלכות, ואבדו כלם.

מי גרם להם? היין שהיו שותים.

ועליהם נאמר: לַבָּאִים לַחְקֹר מִמְסָךְ — אין מִמְסָךְ אלא יין ביין.

הוי: וְאַנְשֵׁי חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר.

ומתוך כך משכחין את התורה ומעוותין את הדין,

שכן כתיב אחריו: מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד;

ואומר: פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻוקָּק(משלי לא, ה) — ישכח את התורה שניתנה על ידי מחוקק, זה משה,

שנאמר: כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹוקֵק סָפוּן(דברים לג, כא).

היין והדעת

מה כתיב שם? וִישַׁנֶּה דִּין כׇּל בְּנֵי עֹנִי.

היין והדעת נמשלו בכימהבכימה — בקבוצת הכוכבים כימה (הפליאדות):

כל שעה שכימה נראית ברקיע — אין עקרב נראה ברקיע; ומשעקרב נראה — כימה אינה נראית.

כך היין משול בעקרב, והדעת משולה בכימה.

מה העקרב מכה בעוקצו — כך היין מכה בסופו, שנאמר: אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ(משלי כג, לב);

וכשם שהכימה מבשלת הפירות ונותנת בהם טעם — כך הדעת נותנת ריח וטעם בדבריו שלאדם.

נכנס היין — יצא הדעת; כל מקום שיש יין — אין דעת.

נכנס יין — יצא סוד: יין חשבונו סוד, וסוד חשבונו ע׳.

הדעת מתחלקת בארבעה חלקים: שנים בשתי הכליות, וחלק אחד בפה, וחלק אחד בלב.

ומנין ששני חלקים שלחכמה בשתי כליות? שנאמר: מִי שָׁת בַּטֻּוחוֹת חׇכְמָה(איוב לח, לו) — אלו הכליות, שהן טוחותטוחות — מכוסות, טמונות בגוף.

וחלק אחד בלב, שנאמר: וּבְסָתֻום חׇכְמָה תוֹדִיעֵנִי(תהלים נא, ח).

וחלק אחד בפה, שנאמר: פִּי יְדַבֵּר חׇכְמוֹת(תהלים מט, ד).

ניתנה הדעת הזאת בארבעה כלים הללו, וכנגדן נתנו חכמים שיעור לשכרות בארבעה: רביעיתרביעית — רבע לוג (מידת לח) יין חי, שהן ד׳ כוסות.

שתה אדם כוס אחד, שהוא רביעית — יצא האדם מרביעית דעתו;

שתה שני כוסות — יצאו שני חלקים מן דעתו;

שתה ג׳ כוסות — יצאו שלשה חלקים מן דעתו, ולבו מטורף; מיד הוא מתחיל מדבר שלא כהוגן;

שתה כוס רביעי — יצא כל דעתו: נשתעממונשתעממו — קהו, נחלשו כל הכליות, ונטרף לבו, והלשון נפסק — מבקש לדבר ואינו יכול, אלא לשונו עגום.

לכן אמרו:

כהן ששתה רביעית יין — פסול לעבודה;

ישראל ששתה רביעית יין — פסול מלדון.

ללמדך שאין טוב יוצא מן היין.

הדא הוא דכתיב:

מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹומֶץ יַיִן וְחֹומֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה.

סייג לתורה

ואם אסרה תורה יין וחומץ מפני שכרות — למה אסרה משרת ענבים, שהוא לא ישתכר מהם,

וגם אסרה אכילת כל היוצא מן הגפן, שלא ישתכר מהם?

למה כך? מכאן שחייב אדם להרחיק עצמו מן הכיעור ומן הדומה לכיעור;

מכאן שעשתה התורה סייג לדבריה.

תמן תנינןתמן תנינן — שם שנינו: הוו מתונין בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה(משנה אבות א, א).

כיצד יעשה אדם סייג לדבריו, כדרך שעשתה תורה סייג לדבריה?

הרי הוא אומר: וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻומְאָתָהּ לֹא תִקְרַב(ויקרא יח, יט).

יכול יחבקנה וישקנה וידבר עמה דברים בטלים? תלמוד לומר: לֹא תִקְרַב.

יכול תישן עמו בבגדיה על המטה? תלמוד לומר: לֹא תִקְרַב.

יכול תרחוץ את פניה, ותכחול את עיניה, ויטול הימנה שאלת כוס? תלמוד לומר: וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ(ויקרא טו, לג) —

כל ימים שהיא דוה תהא בנידויתהא בנידוי — תהא מרוחקת.

מכאן אמרו:

כל המנבלת עצמההמנבלת עצמה — המנוולת עצמה (שאינה מתקשטת) בימי נדתה — רוח חכמים נוחה הימנה;

כל המקשטת עצמה בימי נדתה — אין רוח חכמים נוחה הימנה.

הרי הוא אומר: אִישׁ אִישׁ אֶל כׇּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ(ויקרא יח, ו).

מכאן אמרו:

אל יתיחד אדם עם כל הנשים בפונדקבפונדק — בבית מלון, אפילו עם אחותו ועם בתו ועם חמותו, מפני טענת הבריותטענת הבריות — חשד הבריות.

לא יספרלא יספר — לא ישוחח עם אשה בשוק, אפילו עם אשתו, ואין צריך לומר עם אשה אחרת, מפני טענת הבריות.

לא יהלך אדם אחר אשה בשוק, אפילו היא אשתו, ואין צריך לומר עם אשה אחרת, מפני טענת הבריות.

כאן נאמר: לֹא תִקְרְבוּ, ולהלן הוא אומר: לֹא תִקְרַב —

לדבר המביא לידי עבירה לא תקרבו.

הרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור;

שכך אמרו חכמים: הרחק מחטא הקל, שמא יביאך לידי חמור; הוי רץ למצוה קלה, שיביאך לחמורה.

וכן בנזיר הוא אומר: וְכׇל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וגו׳, מִכֹּל אֲשֶׁר יצא מִגֶּפֶן הַיַּיִן(במדבר ו, ד) —

עשתה תורה סייג לדבריה, שלא יאכל ולא ישתה מכל דבר הנעשה מגפן היין, כדי שלא יבא לשתות יין.

מתלא אמרה: לך לך, אמרין נזירא, סחור סחור לכרמא לא תקרב.מתלא אמרה… — המשל אומר: ״לך, לך,״ אומרים לנזיר, ״סביב סביב לכרם אל תקרב.״

המשל אומר: ״לך, לך,״ אומרים לנזיר, ״סביב סביב לכרם אל תקרב.״

מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר —

אפילו לא אמר אלא ׳הריני נזיר מן היין׳ — הרי הוא נזיר שלם.

לפי שמצינו שלשה דברים אסורין בנזיר: לשתות יין, ולגלח שערו, וליטמא למתים;

יכול לא יהא נזיר עד שיזור מכלן? תלמוד לומר: מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר — אפילו מאחד משלשתן הוי נזיר.

מכאן אמרו:

האומר: הריני נזיר מן החרצנים, מן הזגים, מן התגלחת, מן הטומאה — הרי זה נזיר, וכל דקדוקי נזירות עליו(משנה נזיר א, ב).

רבי יוסי הגלילי אומר:

מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר — למה כפל הכתוב יין ושכר? והלא יין הוא שכר, ושכר הוא יין! למה כן?

לפי שהוא אומר: וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹושְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ(דברים יד, כג) —

יכול אף הנזיר במשמע?

ומה אני מקיים מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר? בשאר כל המינין, חוץ מיין מצוה.

או אף ביין מצוה?

ומה אני מקיים וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹושְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ? בשאר כל אדם, חוץ מן הנזיר.

תלמוד לומר: מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר — לעשות יין מצוהיין מצוה — יין שמצוה לשתותו (יין מעשר שני, ״ואכלת לפני יי״) כיין רשות.

רבי אלעזר הקפר אומר:

יין — זה מזוגמזוג — מהול במים; שכר — זה חי.

או אינו אלא יין — זה חי, ושכר — זה מזוג?

תלמוד לומר: וְנִסְכֹּו יַיִן רְבִיעִית הַהִין(ויקרא כג, יג),

ואומר: הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר(במדבר כח, ז) —

חי אתה מנסך, ואין אתה מנסך מזוג.

הא אין עליך לומר כלשון האחרון, אלא כלשון הראשון:

יין — זה מזוג; שכר — זה חי.

יַזִּיר — אין נזירות בכל מקום אלא פרישות.

וכן הוא אומר: וְיִנָּזְרוּ מִקׇּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל(ויקרא כב, ב),

ואומר: וְאֶת עִינְּבֵי נְזִירֶךָ(ויקרא כה, ה),

ואומר: וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת(הושע ט, י),

ואומר: הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי(זכריה ז, ג).

הא אין נזירות בכל מקום אלא פרישות.

יַזִּיר — שומע אני מסחורתו ומרפואתו?

תלמוד לומר: לֹא יִשְׁתֶּה —

בשתיה הוא אסור, ומותר בסחורתו וברפואתו.

חֹומֶץ יַיִן וְחֹומֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה — מגיד שעשה בו חומץ כיין, וחומץ מצוה כיין מצוה.

וְכׇל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה — מגיד שאם שרה ענבים במים, שהן בנותן טעםבנותן טעם — כשטעם הענבים ניכר במים.

מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה:

מה אם היוצא מן הגפן, שאין איסורן איסור עולם, ואין איסורן איסור הנאה, ויש לו התר אחר איסור — עשה בו טעם כעיקרטעם כעיקר — טעם האיסור כגוף האיסור;

שאר איסורין שבתורה, שאיסורן איסור עולם, ואיסורן איסור הנאה, ואין להם היתר לאחר איסורן — אינו דין שנעשה בו טעם כעקר?

ועֲנָבִים — כמשמען.

לַחִים — להביא את בוסרבוסר — ענבים שלא בשלו.

וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל — לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.

ומכאן אתה דן לכל איסורין שבנזיר:

ומה כאן, שהוא מין אחד והם שני שמות — וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו;

אף כל שהן מין אחד והם שתי שמות — חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.

להביא יין חדש וענבים, שהוא חייב שתים.

תרגום לעבריתתמן כתיב שם כתוב וכתיב בתריה וכתוב אחריו שלזלין של זוללים (שתייני יין) התחרות מריבה, קטטה הלופר הממונה על הענשת החייבים (?) בכימה בקבוצת הכוכבים כימה (הפליאדות) טוחות מכוסות, טמונות רביעית רבע לוג (מידת לח) נשתעממו קהו, נחלשו תמן תנינן שם שנינו תהא בנידוי תהא מרוחקת המנבלת עצמה המנוולת עצמה (שאינה מתקשטת) בפונדק בבית מלון לא יספר לא ישוחח טענת הבריות חשד הבריות יין מצוה יין שמצוה לשתותו (יין מעשר שני, ״ואכלת לפני יי״) מזוג מהול במים בנותן טעם כשטעם הענבים ניכר במים טעם כעיקר טעם האיסור כגוף האיסור בוסר ענבים שלא בשלו

חילופי נוסח והשלמות

על פי כתב יד מינכן, הספרייה הממלכתית הבווארית 97. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
דת— (הוספה)
דהעיר הזאתהבית הזה
דונתחתןונתחתם
דו— (הוספה)
דשלהם— (הוספה)
דמודימורי
הכאשרכי
ה״אחד״— (הוספה)
הכמיוחדבמיוחד
הושמיושמו
הנא— (הוספה)
היעשהיצא
השם— (הוספה)
ונזיר— (הוספה)
זנזיקנזיר
זשיזירשחיר
חלבאיםהבאים
חהימנההימנו
חהימנההימנו
חולהלןוהלן
חמ— (הוספה)
חועל זה בפני עצמו— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
במדבר רבהכ״י מינכן 97

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
במדבר רבהכ״י מינכן 97