מדרש
פרשת ויצא
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓פרשת ויצא
מדרש בראשית רבה
פרשה סח
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה(בראשית כח, י)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · יעקב הולך לבטח, ושוכב בלי פחד מעשו ומלבן
אָז תֵּלֵךְ לָבֶטַח דַּרְכֶּךָ וְרַגְלְךָ לֹא תִגּוֹף אִם־תִּשְׁכַּב לֹא־תִפְחָד וְשָׁכַבְתָּ וְעָרְבָה שְׁנָתֶךָ(משלי ג, כג–כד)
״תפחד״ (הראשון) — בכתב היד ״תשכד״, ותוקן במאגרים.
בתיאודור–אלבק ״זה יעקב שנ׳ ויצא יעקב מבאר שבע״. המדרש קורא ״ושכבתה״ (במסורה: ושכבת).
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב וגו׳(בראשית כח, י).
רבי יודן בשם רבי יונתן, רבי פינחס בשם רבי חננא בר פפא פתח:
אָז תֵּלֵךְ לָבֶטַח דַּרְכֶּךָ וגו׳(משלי ג, כג),
אִם תִּשְׁכַּב לֹא תִפְחָד וגו׳(משלי ג, כד).
אָז תֵּלֵךְ לָבֶטַח דַּרְכֶּךָ — זה יעקב:
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.
אִם תִּשְׁכַּב לֹא תִפְחָד — מעשו ומלבן.
ושכבתה וְעָרְבָה שְׁנָתֶךָ —
וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא(בראשית כח, יא).
פתיחתא שנייה · יעקב יוצא בידיים ריקות, ועזרו מעם יי השומר אותו מעשו ומלבן
שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל־הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי עֶזְרִי מֵעִם יְיָ עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ אַל־יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל־יָנוּם שֹׁמְרֶךָ הִנֵּה לֹא־יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל יְיָ שֹׁמְרֶךָ יְיָ צִלְּךָ עַל־יַד יְמִינֶךָ יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא־יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה יְיָ יִשְׁמׇרְךָ מִכׇּל־רָע יִשְׁמֹר אֶת־נַפְשֶׁךָ יְיָ יִשְׁמׇר־צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם(תהלים קכא, א–ח)
״רבי״ (שמואל) — הושלם במאגרים; ״אל״ (ההורים) — בכתב היד ״על״; ״בו״ — בכתב היד ״בה״; ״סיברי״ — בכתב היד ״סוברי״ (פעמיים); ״ינום״ (הראשון) והיו״ד של ״ישמרך״ — הושלמו במאגרים (בכתב היד ״שמרך״, כבתהלים קכא, ה); ״המות״ — במאגרים בסוגריים, ובתיאודור–אלבק ״ממלאך המות״.
בתיאודור–אלבק ״כת׳ ביה״, ״ר׳ חננא אמר גדוד שילחו, ר׳ יהושע אמר שילח עימו… ונטלן ממנו״, ״מעשו הרשע ומלבן״, ונוסף שם ״יי שמרך יי צלך״ (תהלים קכא, ה).
רבי שמואל בר נחמן פתח:
שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים וגו׳(תהלים קכא, א).
אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים — אל ההוריםההורים — ההורים (״ההרים״ נדרש: אבותיו ואמותיו),
למלפניי ולמעברניילמלפניי ולמעברניי — למלמדיי ולמעבריי — להוריי, שהרו אותי.
מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי —
אליעזר, בשעה שהלך להביא את רבקה, מה כתיב בו?
וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים(בראשית כד, י);
ואני — לא נזם אחד ולא צמיד אחד.
רבי חנינה אמר: גדודי שילחוגדודי שילחו — גדוד (של מלווים) שלח עמו.
רבי יהושע בן לוי אמר: שילח עמו, אלא שעמד עשו ונטלו ממנו.
חזר ומר: מה אנה מובד סיברי מן בריי?חזר ומר… — חזר ואמר: מה, אני מאבד את תקוותי מבוראי? חס ושלום! איני מאבד את תקוותי מבוראי,
חזר ואמר: מה, אני מאבד את תקוותי מבוראי?
חס ושלום! לית אנה מובד סיברי מן בריי,
חס ושלום! איני מאבד את תקוותי מבוראי,
אלא עֶזְרִי מֵעִם יְיָ וגו׳(תהלים קכא, ב).
אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ(תהלים קכא, ג) — למייטלמייט — למות.
אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ —
הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן וגו׳(תהלים קכא, ד).
יְיָ יִשְׁמׇרְךָ מִכׇּל רָע וגו׳(תהלים קכא, ז) — מעשו ומלבן.
יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ — ממלאך המות.
יְיָ יִשְׁמׇר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ וגו׳(תהלים קכא, ח) —
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב(בראשית כח, י).
פתיחתא שלישית · קצרה · מרד נשי עשו היה להן לתקלה, והצדיק יוצא מן הצרה
בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק(משלי יב, יג)
אותה דרשה, בשם אותם חכמים, בסוף פרשה סז, על ״וילך עשו אל ישמעאל״: שם ״ממרד שמירדו עשו וישמעאל בקדוש ברוך הוא — באת להם תקלה״. כאן בתיאודור–אלבק דברי המרד בסוגריים, ובסוף ״זה יעקב ויצא יעקב״.
רבי יודן בשם רבי אייבו פתח:
בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם וגו׳(משלי יב, יג) —
מימרדמימרד — ממרד, מן המרד שמרדו נשיו שלעשו בהקדוש ברוך הוא — באת להן תקלה.
וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק — זה יעקב:
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב(בראשית כח, י).
פתיחתא רביעית · זיווגו של אדם מן הקדוש ברוך הוא: יצחק בא זיווגו אצלו, ויעקב הלך אצל זיווגו
בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵיְיָ אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת(משלי יט, יד)
״והון״ (בפסוק הפתיחה) — בכתב היד ״והוך״, ותוקן במאגרים. שם הדורש חוזר בכתב היד אחרי פסוק הפתיחה, וכך בתיאודור–אלבק.
בתיאודור–אלבק ״ויש שהולך אצל זיווגו״, ובשני הפסוקים ״שנ׳״.
רבי פינחס בשם רבי אבהוא פתח:
בַּיִת וָהוֹן וגו׳(משלי יט, יד).
רבי פינחס בשם רבי אבהוא:
בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שאין זיווגו שלאיש הזה אלא מן הקדוש ברוך הוא.
בתורה — וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ וגו׳(בראשית כד, נ);
בנביאים — וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵיְיָ וגו׳(שופטים יד, ד);
בכתובים — בַּיִת וָהוֹן וגו׳.
ויש שהוא הולך אצל זיווגו, ויש שזיווגו בא אצלו.
יצחק — בא זיווגו אצלו:
וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים(בראשית כד, סג);
יעקב — הלך אצל זיווגו:
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע(בראשית כח, י).
פתיחתא חמישית · מששת ימי בראשית הקדוש ברוך הוא מזווג זיווגים, וקשה לפניו כקריעת ים סוף
אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת אַךְ סוֹרְרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה(תהלים סח, ז)
״אלים״ שבכתב היד (כתיבה מקוצרת של השם) נפתח ״אלהים״, כאן ובכל הפרשה; וכן ״אלי״ (בתפילות שבסעיף י) — ״אלהי״.
הסופר קיצר את המעשה: אחרי ״לששת ימים״ כתב בין סימני $ ״וגו׳ — גרשה כי תשא״ (קרא את המעשה בפרשת ״כי תשא״ — ושם הוא בשלמותו: תנחומא, כי תשא, ופסיקתא דרב כהנא, פסקא כי תשא, בפתיחתא ״כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים״; נבדקו), ודילג אל הפסוק שבסוף המעשה, ״כי אלהים שופט זה״ וגו׳. דברי הסופר נשארו במקומם, וגוף המעשה (״אמרה לו: ומאותה שעה… ישפיל וזה ירים״) מושלם אחריהם בסוגריים הכפולים, כהשלמת מאגרים. גם ״אחת״ (מטרונה) הושלם במאגרים.
בתיאודור–אלבק ״ר׳ יודן בר׳ סימון פתח״, ״מטרונה שאלה את ר׳ יוסי״, ונוסח המעשה אחר: ״אמרה לו אם הדבר קשה יכולה אני לעשותו, הלכה וזיווגה ונתנה זו לזה וזה לזו, לאחר ימים הלכו אותם המזווגים והכו זה את זו״; ״מה טעם אלהים מושיב יחידים ביתה״; ״מעלה לזה ומוריד לזה״.
רבי יהודה בירבי סימון פתח:
אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה וגו׳(תהלים סח, ז).
מטרונהמטרונה — גבירה, אשה רומית נכבדה אחת שאלה את רבי יוסי ברבי חלפתה.
אמרה לו: לכמה ימים ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו?
אמר לה: לששת ימים וגו׳.
גרשה כי תשא:
כִּי אֱלֹהִים שֹׁופֵט זֶה וגו׳(תהלים עה, ח).
אמרה לו: ומאותה שעה מהו עוסק?
אמר לה: יושב הוא ומזווג זיווגים — איש לאשה ואשה לאיש.
אמרה לו: אם כדבר הזה — יכולה אני לזווג מאה עבדים ומאה שפחות בלילה אחת!
הלכה וזיווגה מאה עבדים ומאה שפחות בלילה אחת.
עמדו והכו אלו את אלו, ופצעו אלו את אלו;
זה אומר: אין אני נוטל לזו, וזו אומרת: אין אני נוטלת לזה.
אמר לה: אם הדבר קל בעיניך — קשה הוא לפני הקדוש ברוך הוא כקריעת ים סוף.
הדה היא דכתיב:
אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה — כמוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת.
אמר רבי ברכיה:
כלשון הזה השיבה: יושב הוא ועושה סולמות — מוריד לזה ומעלה לזה.
הדה היא דכתיב:
כִּי אֱלֹהִים שֹׁופֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים.
יש שהוא הולך אצל זיווגו, ויש שזיווגו בא אליו.
יצחק — בא זיווגו אצלו:
וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וגו׳(בראשית כד, סג);
יעקב — הלך אצל זיווגו:
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב(בראשית כח, י).
חלק ב
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״ויצא יעקב מבאר שבע״ · יעקב נשא אשה בן שמונים וארבע, ולא יצא לחוץ לארץ בלא רשות
״עשה״ (עוד ארבע עשרה) — בכתב היד ״עו..״ (אותיות מטושטשות), ו״שה״ הושלם במאגרים; הכ״ף של ״כתוב״ — הושלמה במאגרים.
בתיאודור–אלבק ״יחזקיה אמר״, ״ועשו בן מ׳ שנה נשא״, ״מאיכן הורשה לו? לא מבאר שבע״ (כאן: ״מאיכן לא הורשה? לא מבאר שבע?״), ״ואם לאו לא אצא״; ״לפיכך צרך הכתוב לומר…״ — שם בסוגריים.
חזקיה אמר:
בן ששים ושלוש שנה היה יעקב אבינו בשעה שנטל את הברכות;
עשה עוד ארבע עשרה שנה מוטמןמוטמן — נסתר, מוצנע בארץ ושמש לעברושמש לעבר — ושימש את עבר (בבית מדרשו);
עשה עוד שבע שנים באימהותבאימהות — בעבודה בשביל האמהות (רחל ולאה) —
ונמצא נושא אשה בן שמונים וארבע שנה,
ועשו בן ארבעים שנה.
הא למדנו: שהקדוש ברוך הוא מקדים לרשעים, ומשהאומשהא — ומעכב, ומאחר לצדיקים.
אמר רבי הושעיה:
כבר כתוב:
וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ(בראשית כח, ז);
מה תלמוד לומר וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע(בראשית כח, י)?
אלא אמר: אבא, בשעה שביקש לצאת לחוץ לארץ — מאיכן לא הורשה? לא מבאר שבע?
אף אני — הרי אני הולך לבאר שבע:
ואם נתן לי רשות — הרי אני יוצא, ואם לאו — איני יוצא.
לפיכך צרך הכתוב לומר:
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.
דרשת הפסוק · ״ויצא״ · יציאת הצדיק מן העיר עושה רושם, כיציאת נעמי ורות ממואב
״הצדיק שבעיר״ (הראשון), ״זיו״ (בכתב היד ״ד..ה״, אותיות מטושטשות), הסמ״ך של ״סימון״, ״הוא שבחה״ (בדרשת רות), ״הצדקת״ (אחרי מקום חסר בכתב היד), ״היה״ (שם יצחק), ״רבי״ (עזריה) והלמ״ד של ״לזכותן״ — הושלמו במאגרים.
״כי לא יצא משם אלא הוא״ — כך בכתב היד, וגם בדרשת רות ״כי לא יצאה משם אלא הוא״ (שם במאגרים ״יצא״). בתיאודור–אלבק ״וכי לא יצא משם אלא הוא, והלא כמה חמרים וגמלים יצאו עימו״, ובדרשת רות ״וכי לא יצאה משם אלא היא, כמה חמרים וכמה גמלים יצאו״; ״רבי חנן״ (כאן ״רבי חנין״); ״הוא זיווה הוא הדרה והוא שבחה, פינה משם פינה זיווה הדרה ושבחה״. ״ניחה תמן שלא היתה״ — במאגרים תוקן ״היה״; בתיאודור–אלבק ״היתה״ כבכתב היד.
וַיֵּצֵא(בראשית כח, י) —
כי לא יצא משם אלא הוא? כמה חמורים וכמה גמלים יצאו!
ותמרותמר — ואתה אומר וַיֵּצֵא?
רבי עזריה בשם רבי יודה ברבי סימון, רבי חנין בשם רבי שמואל בר רב יצחק:
הצדיק שבעיר — הוא זיוה, והוא שבחה, והוא הדרה;
פינה משםפינה משם — פנה (הלך) משם — פינה זיווה, פינה שבחה, פינה הדרה.
ודכוותהודכוותה — וכיוצא בו: וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה וגו׳(רות א, ז).
וַתֵּצֵא — כי לא יצאה משם אלא הוא? כמה חמורים יצאו וכמה גמלים יצאו!
ותמר וַתֵּצֵא?
רבי עזריה בשם רבי סימון, רבי חנין בשם רבי שמואל בר רב יצחק:
הצדיק שבעיר — הוא זיווה, הוא שבחה, והוא הדרה;
פינה משם — פינה זיווה, פינה שבחה, פינה הדרה.
ניחה תמןניחה תמן — נוח (מובן) שם — שלא היתה שם אלא אותה הצדקת בלבד;
ברם הכהברם הכה — אבל כאן — לא היה שם יצחק?
רבי עזריה בשם רבי יודה בירבי סימון:
לא דומה זכותו שלצדיק אחד לזכותן שלשני צדיקים.
דרשת הפסוק · ״מבאר שבע״ · מבאר השבועה, הבכורה והברכה: יעקב חושש מתביעת אבימלך ועשו
״ורבי ברכיה״ (בראש הפסקה), ״עמי״, היו״ד של ״לי״ (שנשבע לי), ״דורות״ ו״יגע״ — הושלמו במאגרים; ״לי״ (ויאמר לי) — בכתב היד ״לו״; ״שלבכורה״ — בכתב היד ״שבבכורה״; ״ברכתי״ — בכתב היד ״בכורתי״, כבדברי רבי חונה שלפניו.
בתיאודור–אלבק ״ר׳ יודן ור׳ הונא״ (בלי רבי ברכיה בראש הפסקה), ״השבעה לי כמו שנשבע לי זקינך״, ״כך היית מרמה ונוטל את ברכותי ונמצאתי מאבד היגיעה שיגעה בי אמי״.
מִבְּאֵר שָׁבַע(בראשית כח, י) —
רבי יודן ורבי חונא ורבי ברכיה.
רבי יודן אמר:
מבאירה שלשבועהמבאירה שלשבועה — מן הבאר של השבועה (״באר שבע״ נדרש).
אמר: שלא יעמד עמי אבימלך ויאמר לי:
השבע לי כשם שנשבע לי זקינך —
נמצאתי משהא בשמחת בניימשהא בשמחת בניי — מתעכב בשמחת בניי (נדחית שמחתם) שבעה דורות.
ורבי חונה אמר:
מבאירה שלבכורה.
אמר: שלא יעמד עמי עשו ויאמר לי:
כך הייתה מרמי בימרמי בי — מרמה אותי ונוטל את בכורתי? —
נמצאתי מאבד את אותה השבועה.
רבי ברכיה אמר:
מבאירה שלברכה.
אמר: שלא יעמד עימי עשו ויאמר לי:
כך הייתה מרמי בי ונוטל את ברכתי? —
נמצאתי מאבד אותו יגע שיגעה בי אימה.
דרשת הפסוק · ״וילך חרנה״ · הגיע לחרן ביומו או רק יצא לדרכו, וה״א בסוף תיבה במקום למ״ד בתחילתה
הדל״ת של ״זידויה״ — הושלמה במאגרים; ״חרנה״ (בראש הדרשה השנייה) — בכתב היד ״אחרנה״; ״התיבון״ — בכתב היד ״התימון״; ״דייטי״ — הושלם במאגרים (בכתב היד ״ל״ בלבד), ובתיאודור–אלבק ״לבוטי״.
בתיאודור–אלבק ״פלן אזל לקיסרין ועד כדון הוא על זוודייא״, ״סדומה שעירה חרנה״ (בלי ״מצרימה״), ״והוא כת׳ ישובו רשעים לשאולה״.
וַיֵּלֶךְ חָרָנָה(בראשית כח, י) —
רבנן אמרי: בן יומובן יומו — באותו יום (הגיע לחרן).
רבי ברכיה בשם רבי יצחק:
לישנהון דבירייתה: פלן אזל קיסרין — ועד כדון הוא על זידויה.לישנהון דבירייתה… — לשון הבריות: פלוני הלך לקיסרין — ועדיין הוא עסוק בצידתו לדרך.
לשון הבריות: פלוני הלך לקיסרין — ועדיין הוא עסוק בצידתו לדרך.
חָרָנָה —
תני בשם רבי נחמיה:
כל דבר שיצרך למד מתחילתו — ניתן לו הא בסופו:
סדומה, שעירה, מצרימה, חָרָנָה.
התיבוןהתיבון — השיבו, הקשו: והא כתיב יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה(תהלים ט, יח)?
רבי אבא בר זבדא אמר:
לדייטי התחתונהלדייטי התחתונה — לקומה התחתונה שבשאול.
דרשת הפסוק · ״ויפגע במקום״ · הקדוש ברוך הוא מקומו של עולם, ושלוש התפילות שתיקנו האבות
הוי״ו של ״וקוראים״, ״מן״ (מה דכתיב), ״וי״ (הווי), הוי״ו של ״והלך״, השי״ן של ״שלש״, ״מודה אני״ והיו״ד של ״לפני״ — הושלמו במאגרים; ״ואם״ — בכתב היד ״ואין״ (פעמיים); ״בזריחתה״ — בכתב היד ״בזריחה״. ״מר׳ ישועה״ שבכתב היד נפתח ״מרכבותיך ישועה״.
״רבי חונא בשם רב אידי״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ הונא מש׳ ר׳ אמי״; ״מעונה אלהי קדם״ ו״הוי הקדוש ברוך הוא מקום עולמו״. ״צלי במקום צלו״ — בתיאודור–אלבק ״ויפגע במקום צלי״, והאות האחרונה של ״צלו״ מסופקת בכתב היד.
לתפילת המנחה בתיאודור–אלבק ״ואין שיחה אלא תפילה שנ׳ אשפוך לפניו שיחי״ (תהלים קמב, ג) ״וכן הוא אומר אשיחה ואהמה וישמע קולי״; לתפילת הערב ״ואתה אל תתפלל בעד העם וגו׳ עד ואל תפגע בי״, בלי ״ואם נביאים הם״. ״רבנין אמ׳ כנגד תמידין… תפילת ערבית אין לה קבע״ — שם בלי ״אמרו״. בפסוק ״וישכם אברהם״ הדרשה נשענת על המשכו, ״אשר עמד שם״; בפסוק ״ואם נביאים הם״ — על המשכו, ״יפגעו נא ביי צבאות״. המדרש קורא ״הייתה״ (במסורה: היית), ובמקום ״אדני״ שבמסורה — ״יי״.
מקבילות (נבדקו): ירושלמי ברכות ד, א — דברי רבי שמואל בר נחמני (שם סדר התפילות שחר, מנחה, ערב, ובמנחה ״מודה אני… כשם שזכיתני לראות החמה במזרח כך זכיתי לראות במערב״), ״רבי יהושע בן לוי אמר תפילות מאבות למדום״ (ולתפילת הערב ״יפגעו נא ביי צבאות״), ״ורבנן אמרו תפילות מתמידין גמרו… תפילת הערב לא מצאו במה לתלותה ושנו אותה סתם״, ודברי רבי תנחומא. בבלי ברכות פרק ד, כו ע״ב: ״רבי יוסי ברבי חנינא אמר תפלות אבות תקנום, רבי יהושע בן לוי אמר תפלות כנגד תמידין תקנום״ — הייחוס הפוך.
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וגו׳(בראשית כח, יא).
אמר רבי חונא בשם רב אידי:
למה מכנים שמו שלהקדוש ברוך הוא וקוראים אותו מקום?
שהוא מקומו שלעולמו, ואין עולמו מקומו.
אמר רבי יוסי ברבי חלפתה:
אין אנו יודעים אם הקדוש ברוך הוא מקומו שלעולמו, ואם עולמו מקומו;
ומן מה דכתיב הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי(שמות לג, כא) —
הוויהווי — הרי, הוי אומר הקדוש ברוך הוא מקומו שלעולמו, ואין עולמו מקומו.
אמר רבי יצחק:
כתיב: מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם(דברים לג, כז).
אין אנו יודעים אם הקדוש ברוך הוא מעונו שלעולמו, ואם עולמו מעונו;
מן מה דכתיב יי מָעוֹן אַתָּה(תהלים צ, א) הייתה וגו׳ —
הווי הקדוש ברוך הוא מעונו שלעולמו, ואין עולמו מעונו.
אמר רבי אבא בר יודן:
לגיבור שהיה רכוב על סוס, וכליו משופעיםמשופעים — תלויים ומשתלשלים עליו, הלך והלך —
הסוס טפילהטפילה — טפל, נגרר לרוכב, ולא הרוכב טפילה לסוס.
הדה היא דכתיב:
כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶיךָ מַרְכְּבֹותֶיךָ יְשׁוּעָה(חבקוק ג, ח) — אתמהא!
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם — צלי במקום צלוצלי במקום צלו — התפלל במקום — תפילתו (״ויפגע״ לשון תפילה).
אמר רבי יהושע בן לוי:
האבות הראשנים התקינו שלש תפילות.
אברהם התקין תפילת השחר,
שנאמר: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם(בראשית יט, כז);
ואין עמידה אלא תפילה — הכמה דתמר: וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה(תהלים קו, ל).
יצחק תיקן תפילה שלמנחה:
וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ וגו׳(בראשית כד, סג);
ואין שיחה אלא תפילה — שנאמר: תְּפִילָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף(תהלים קב, א),
וכך הוא אומר: עֶרֶב וָבֹקֶר וְצׇהֳרַיִם וגו׳(תהלים נה, יח).
יעקב התקין תפילה שלערבית,
שנאמר: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם;
ואין פגיעה אלא תפילה — שנאמר: וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וגו׳(ירמיה ז, טז),
וכן הוא אומר: וְאִם נְבִיאִים הֵם וְאִם יֵשׁ דְּבַר יְיָ וגו׳(ירמיה כז, יח).
אמר רבי שמואל בר נחמן:
כנגד שלשה פעמים שהיום משתנה.
בערבית צריך אדם לומר:
יהי רצון מלפני יי אלהי, שתוציאני מאפילה לאורה.
בשחרית צריך אדם לומר:
מודה אני לפני יי אלהי ואלהי אבותי, שהוצאתני מאפילה לאורה.
במנחה צריך אדם לומר:
יהי רצון מלפני יי אלהי: כשם שזכיתה אותי לראות חמה בזריחתה,
כך תזכה אותי לראות אתה בשקיעתה.
רבנן אמרי:
כנגד תמידים קבעו אותה:
תפילת השחר — כנגד תמיד שלשחר;
תפילת מנחה — כנגד תמיד שלבן הערבים;
תפילת הערב — לא מצאו לה קבע.
אמרו: תפילת הערב אין לה קבע(משנה ברכות ד, א) וגו׳.
אמר רבי תנחומה:
אף תפילת הערב יש לה קבע —
כנגד האיברים והפדריםוהפדרים — והחלבים (השומן שעל הקרביים) שהיו מתאכליןמתאכלין — נאכלים (נשרפים) באור על גבי המזבח כל הלילה.
דרשת הפסוק · ״ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש״ · השמש שקעה שלא בעונתה כדי לדבר עם יעקב בצנעה, וזרחה לו בשובו
בראש הפסקה מקום חסר בכתב היד, ו״ויפגע במקום״ הושלם במאגרים. ״לעבור״ — בגליון, תחת ״לעבוד״ שנמחק. ״כי בא״ — בכתב היד ״כיבה״, ומסומן במאגרים ״כך״; תוקן כתיאודור–אלבק. ״עם״ (השני) — בכתב היד ״אם״; ״בצאתו״ — בכתב היד ״בצאתי״, והוי״ו של ״אביו״ הושלמה במאגרים; ״גלגל״ (הראשון) והוי״ו של ״ובחזירתך״ — הושלמו במאגרים, ואותיות ״בחזירתך״ מסופקות.
״החזרתי לך גלגל חמה״ — כך בכתב היד ובתיאודור–אלבק; במאגרים הוצע ״הזרחתי״. ״רבי פנחס בשם רבי חנן דציפורין״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ חנן״ בלבד, ואין שם ״אתא שמשא, אתא שמשא״; ״שלא בעונתה״ (כאן ״שלא בעיתה״); ״כבו הפניסים״.
בבלי חולין פרק ז, צא ע״ב וסנהדרין צה ע״ב (נבדקו) — דרשה אחרת: ״אמר הקדוש ברוך הוא: צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה? מיד בא השמש״, ועל ״ויזרח לו השמש״ — ״שמש הבאה בעבורו זרחה בעבורו״.
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם(בראשית כח, יא) —
ביקש לעבור, ונעשה העולם כותל בפניו.
רבנן אמרי:
כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ —
מלמד שהשקיע הקדוש ברוך הוא חמה שלא בעיתהשלא בעיתה — שלא בזמנה, בשביל לדבר עם אבינו יעקב בצינעהבצינעה — בסתר, בצנעה.
לאוהבו שלמלך שבא אצלו לפרקיםלפרקים — לעיתים.
אמר המלך: כבו הפנסיםהפנסים — הנרות, הפנסים, שני מבקששני מבקש — שאני מבקש לדבר עם אוהבי בצינעה.
כך השקיע הקדוש ברוך הוא חמה שלא בעיתה, בשביל לדבר עם אבינו יעקב בצינעה.
רבי פנחס בשם רבי חנן דציפורין:
שמע קולן דמלאכי השרת אומרים: בא השמש, בא השמש! אתא שמשא, אתא שמשאאתא שמשא, אתא שמשא — בא השמש, בא השמש!
בשעה שאמר יוסף: הִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ(בראשית לז, ט) —
אמר יעקב: מי גילה לו ששמי השמש?
אותן שתי השעות שהשקיע לו הקדוש ברוך הוא חמה בצאתו מבית אביו —
אמתייאמתיי — מתי החזירן לו? בחזירתו לבית אביו.
הדה היא דכתיב:
וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ וגו׳(בראשית לב, לב).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: את סימן לבניך.
מה את — בצאתך השקעתי לך גלגל חמה, ובחזירתך החזרתי לך גלגל חמה;
כך בניך — בצאתן: אֻומְלְלָה יֹולֶדֶת הַשִּׁבְעָה וגו׳(ירמיה טו, ט);
בחזירתן: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי וגו׳(מלאכי ג, כ).
דרשת הפסוק · ״ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו״ · כמה אבנים נטל יעקב ומה ביקש לדעת מהתאחותן, ואיך נעשו לו כמיטה
הסופר דילג מ״אני יודע״ שבדברי רבי יודה אל ״שהקדוש ברוך הוא מייחד שמו עליו״ שבסוף דברי רבי נחמיה; החסר הושלם במאגרים והוא כאן בסוגריים, וכן ״אמר״ (פעמיים), ״זו לזו״, הלמ״ד של ״לזו״ ו״מי״.
״רבי ברכיה בשם״ כתוב פעמיים בכתב היד, ונמחק במאגרים. ״רטיבה הרטיב שם״ — בכתב היד ״מה ה ה״, והשאר הושלם במאגרים; בתיאודור–אלבק ״מה טרפה הטריף שם״, ו״כמטה וכתרונוס״ (כאן ״כמיטה וכפרונס״).
בתיאודור–אלבק רבנן: ״אברהם יצא ממנו ישמעאל ובני קטורה, יצחק יצא ממנו עשו״; רבי נחמיה: ״כיון שנתאחו הבין שהקב״ה ייחד שמו עליו״; ״ר׳ יוסי בן זימר׳״, ״כי הנה יי יוצא ממקומו״.
בבלי חולין פרק ז, צא ע״ב (נבדק) — דרשה אחרת על ״ויקח מאבני המקום… ויקח את האבן״: ״נתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד, וכל אחת ואחת אומרת עלי יניח צדיק זה ראשו… וכולן נבלעו באחד״.
וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם(בראשית כח, יא) —
רבי יודה ורבי נחמיה ורבנן.
רבי יודה אמר:
שתים עשרה אבנים נטל.
אמר: כך גזר הקדוש ברוך הוא — שהוא מעמיד שנים עשר שבטים;
אברהם לא העמידן, יצחק לא העמידן;
ואני — אם מתאחותמתאחות — מתחברות זו לזו (לאבן אחת) הן שתים עשרה אבנים זו לזו,
אני יודע שאני מעמיד שנים עשר שבטים.
כיון שנתאחו זו לזו — ידע שהוא מעמיד שנים עשר שבטים.
רבי נחמיה:
שלש אבנים נטל.
אמר: אברהם — ייחד הקדוש ברוך הוא שמו עליו; יצחק — ייחד הקדוש ברוך הוא שמו עליו;
ואני — אם מתאחות הן שלש אבנים זו לזו, יודע אני שהקדוש ברוך הוא מייחד שמו עלי.
כיון שנתאחו זו לזו — ידע שהקדוש ברוך הוא מייחד שמו עליו.
רבנן אמרי:
אבנים — מעוט אבנים שתים.
אמר: אברהם — יצא ממנו פסולת: ישמעאל וכל בני קטורה;
יצחק — יצא ממנו פסולת: עשו וכל אלופיו;
ואני — אם מתאחות הן שתי אבנים זו לזו, יודע אני שאינו יוצא ממני פסולת.
וכיון שנתאחו שתי אבנים זו לזו — ידע שאינו יוצא ממנו פסולת.
רבי לוי ורבי לעזר בשם רבי יוסי בר זימרה:
עשאן כמרזבכמרזב — כמרזב (כצינור, סביב ראשו) ונתנן תחת ראשו, שהיה מתיירא מן החיה.
רבי ברכיה, רבי לוי בשם רבי חמא בירבי חנינה:
כתוב: כִּי הִנֵּה יְיָ יֹוצֵא וגו׳(מיכה א, ג),
וְנָמַסּוּ הֶהָרִים תַּחְתָּיו(מיכה א, ד) —
מי שנגלה עליו הקדוש ברוך הוא — על אחת כמה וכמה!
רבי ברכיה בשם רבי לוי:
אותן האבנים שנתן אבינו יעקב תחת ראשו — נעשו תחתיו כמיטה וכפרונסוכפרונס — וככסא.
מה רטיבהרטיבה — איזו לחלוחית (צמיחה) הצמיח שם הרטיב שם? —
קֹורוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים וגו׳(שיר השירים א, יז) —
צדיקים וצדיקות, נביאים ונביאות.
דרשת הפסוק · ״וישכב במקום ההוא״ · כאן שכב, אחרי שנים של לימוד ולפני שנים בבית לבן, ושירי תהלים שאמר
״כאן״, הלמ״ד של ״כל״, ״שהיה״, הוי״ו של ״אומר״ ו״מה טעמא״ (השני) — הושלמו במאגרים; ״לולי״ — בכתב היד ״וולי״.
״רבי נחמיה אמר: כן שכב״ — כך בכתב היד; בתיאודור–אלבק ״כאן שכב, הא כל עשרים שנה שהיה בבית לבן לא שכב״. ״ישראל סבה״ — יעקב אבינו, על ״יאמר נא ישראל״ (תהלים קכד, א) ועל ״תהלות ישראל״ (תהלים כב, ד); בתיאודור–אלבק ״ישראל סבא״.
וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא(בראשית כח, יא) —
רבי יודה ורבי נחמיה.
רבי יודה אמר:
כאן שכב;
כל ארבע עשרה שנה שהיה מוטמןמוטמן — נסתר, מוצנע בארץ ומשמש לעבר — לא שכב.
רבי נחמיה אמר:
כן שכב;
כל עשרים שנה שהיה בביתו שללבן — לא שכב.
מה היה אומר?
רבי יהושע בן לוי אמר:
חמש עשרה שיר המעלות שבספר תלים היה אומר.
מה טעמא?
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לוּלֵי יְיָ שֶׁהָיָה לָנוּ וגו׳(תהלים קכד, א) —
ישראל סבהישראל סבה — ישראל הזקן (יעקב אבינו).
רבי שמואל בר נחמן אמר:
כל ספר תילים היה אומר.
מה טעמא?
וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִילּוֹת וגו׳(תהלים כב, ד) —
ישראל סבה.
דרשת הפסוק · ״ויחלם והנה סלם מצב ארצה… עולים ויורדים בו״ · הסולם כמזבח וכסיני, והמלאכים העולים ויורדים ביעקב
״בחילמא״, ״ומסופהון לרישהון והן״, המ״ם של ״מן יומוי״, ״מן״ (דקפדוקיה), ״זה המזבח שנאמר״, ״אמר״ (שלומייניי), ״לוי אמר״ ו״מאן דאמר… ביעקב״ — הושלמו במאגרים. ״סב״ — בכתב היד ״רב״; ״דבייתך״ — בכתב היד ״רבייתך״ (מסומן במאגרים ״כך״), ותוקן כתיאודור–אלבק ״דביתך״.
״עולים״ — בכתב היד ״עולם״ (פעמיים, והיו״ד הושלמה במאגרים) ו״עורים״; ״יושב ודן בפרור״ — בכתב היד ״יושב ידו בפור״; ״ומצאין״ — בכתב היד ״ומצא״; ״האדם״ — בכתב היד ״האד״. ״קלח״ — בכתב היד ״קלה״. ״וירד משה מן ההר״ כתוב פעמיים בכתב היד, ונמחק במאגרים. ״אתאמר״ — בתיאודור–אלבק ״איתמר״.
המשפט ״מלאכים שהן מלוים… בחוצה לארץ״ כתוב פעמיים בכתב היד; בתיאודור–אלבק הוא בא פעם אחת, אחרי ״למעלן… למטה״. ״תרכוס״ — בתיאודור–אלבק ״תרונוס״; ״ישראל אשר בך אתפאר״ — שם ״שנ׳״, ו״יורדין ורואים אתו ישן״. המדרש קורא ״וירד יי אל הר סיני״ (במסורה: על הר סיני; מסומן במאגרים ״כך״), ״ראיתי את יי״ (במסורה: את אדני).
בבלי חולין פרק ז, צא ע״ב (נבדק) — נוסח אחר: ״עולים — שנים, ויורדים — שנים… וכתיב ביה במלאך וגויתו כתרשיש״ (על רוחבו של הסולם), ו״עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה, ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה; בעו לסכוניה, מיד והנה יי נצב עליו״.
חד ברנש אזל לגביה דרבי יוסי בירבי חלפתא.חד ברנש אזל… — אדם אחד הלך אל רבי יוסי ברבי חלפתא. אמר לו: נאמר לו לאותו אדם בחלום: לך, קח את פעולת (ממון) אביך מקפודקיא. אמר לו: וכי הלך אביך לקפודקיא מימיו? אמר לו: לא. אמר: לך, מנה עשרים קורות בתקרת ביתך, ותמצא אותו. אמר לו: אין בה עשרים. אמר לו: ואם אין בה עשרים — מנה מראשיהן לסופיהן, ומסופיהן לראשיהן; ובמקום שאתה מוצא עשרים — שם תמצא אותו. הלך, עשה, ומצא. ומנין למד זאת רבי יוסי ברבי חלפתא? מן ״קפודקיא״ (״כף״ — עשרים, ״דוקיא״ — קורה).
אדם אחד הלך אל רבי יוסי ברבי חלפתא.
אמר לה: אתאמר לה לההוא גוברא בחילמא:
אמר לו: נאמר לו לאותו אדם בחלום:
אזל, סב פעליה דאבוך מן קפאדוקיה.
לך, קח את פעולת (ממון) אביך מקפודקיא.
אמר לה: ואזל אבוך לקפדוקייא מן יומוי?
אמר לו: וכי הלך אביך לקפודקיא מימיו?
אמר לה: לא.
אמר לו: לא.
אמר: אזל, מני עשרין כשורין ברכסה דבייתך, ואת משכח לה.
אמר: לך, מנה עשרים קורות בתקרת ביתך, ותמצא אותו.
אמר ליה: לית בה עשרין.
אמר לו: אין בה עשרים.
אמר ליה: ואין לית ביה עשרין —
אמר לו: ואם אין בה עשרים —
מני מן ראשיהון לסופיהון, ומסופהון לרישהון;
מנה מראשיהן לסופיהן, ומסופיהן לראשיהן;
והן דאת משכח עשרין — את משכח לה.
ובמקום שאתה מוצא עשרים — שם תמצא אותו.
אזל, עבד, ואשכח.
הלך, עשה, ומצא.
ומנין יליף לה רבי יוסה ברבי חלפתה? מן דקפדוקיה.
ומנין למד זאת רבי יוסי ברבי חלפתא? מן ״קפודקיא״ (״כף״ — עשרים, ״דוקיא״ — קורה).
תני בר קפרא:
אין חלום שאין לו פיתרון.
וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם — זה הכבשהכבש — הכבש (המעלה המשופעת אל המזבח);
מֻוצָּב אַרְצָה — זה המזבח, שנאמר: מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי(שמות כ, כא);
וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה — אילו הקרבנות, שריחן עולה לשמים;
וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים — אילו כהנים גדולים;
עֹולִים וְיֹורְדִים בּוֹ — שהן עולים ויורדים בכבש;
וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג) — רָאִיתִי אֶת יי נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ(עמוס ט, א).
רבנן פתרין לה בסיני:
וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻולָּם — זה סיני;
מֻוצָּב אַרְצָה — וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר(שמות יט, יז);
וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה — וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם(דברים ד, יא);
וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים — זה משה ואהרן:
עֹולִים — וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים(שמות יט, ג);
וְיֹורְדִים — וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר(שמות יט, יד);
וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו — וַיֵּרֶד יְיָ אל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר(שמות יט, כ).
שלומייניי בשם רבי שמעון בן לקיש אמר:
תרכוסתרכוס — כסא שלשלוש רגלים הראה לו.
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר:
את הוא רגל שלישית.
היא דעתיה דרבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:
כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ(דברים לב, ט) —
מה החבל הזה, פחות משלשה אין מפקיעיןמפקיעין — קורעין, מנתקין אותו.
רבי ברכיה אמר:
עולם ושליש עולם הראה לו:
עֹולִים — אין פחות משנים;
יֹורְדִים — אין פחות משנים;
המלאך — שלישו שלעולם.
ומנין שהמלאך שלישו שלעולם? שנאמר:
וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ וגו׳(דניאל י, ו).
רבי חייה רבה ורבי יניי.
חד אמר: עֹולִים וְיֹורְדִים בסולם;
וחרנה אמר: עֹולִים וְיֹורְדִים ביעקב.
מאן דאמר עֹולִים וְיֹורְדִים בסולם — ניחה;
מאן דאמר עֹולִים וְיֹורְדִים ביעקב —
מעלים בו, מורידים בו, אופזים בו, קופזים בו, סונטים בואופזים בו, קופזים בו, סונטים בו — מדלגים עליו, קופצים עליו, מקניטים אותו.
יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר(ישעיה מט, ג) —
אתה הוא שאיקונין שלך חקוקה למעלן:
עולים למעלן ורואין איקוניןאיקונין — דמות, תואר פנים שלו, יורדים למטן ומוצאין אותו ישן.
למלך שהיה יושב ודן בפרור:
עולים לבסילקילבסילקי — לבסיליקה — בית מקורה גדול, מקום המשפט — ומצאין אותו ישן;
יורדים בפרור — ומוצאים אותו יושב ודן.
מלאכים שהן מלוים את האדם בארץ ישראל — אין מלוים אותו בחוצה לארץ.
למעלן — כל מי שהוא אומר: זכותו עולה, חובתו יורד;
למטה — כל מי שהוא אומר: זכותו יורד, חובתו עולה.
מלאכים שהן מלווים את האדם בארץ ישראל — אין מלוים אותו בחוצה לארץ:
עולין — אילו שליוו אותו בארץ ישראל;
יֹורְדִים — אילו שליוו אותו חוץ לארץ.
רבי לוי בשם רבי שמואל בר נחמן:
מלאכי השרת, על ידי שגילו מסטיריןמסטירין — סודות שלהקדוש ברוך הוא —
נדחו ממחיצתןממחיצתן — ממקומן (במחיצת השכינה) מאה ושלשים ושמונה שנה.
רבי תנחומה הווה מפק לישנההווה מפק לישנה — היה מוציא את הלשון (מבטא את המספר): קלח.
אמר רבי חמא בירבי חנינה:
על שנתגאו ואמרו: כִּי מַשְׁחִיתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה(בראשית יט, יג).
איכן חזרו? כאן:
עֹולִים, ואחר כך יֹורְדִים.
דרשת הפסוקים · ״ויצא יעקב… והנה יי נצב עליו״ — על הגליות · כל הפרשה נדרשת על הגלות: צלם נבוכדנצר, חנניה מישאל ועזריה, ודניאל
המשך הפסוק ״אומללה…״ (״נפחה נפשה…״), ״והנה סלם — הוא צלמו שלנבוכדנצר״, הבי״ת הראשונה של ״בבבל״ ו״והוצאתי בלעו מפיו״ — הושלמו במאגרים. ״הנון״ — בכתב היד ״דנין״; ״סונטים״ — בכתב היד ״סוטנים״; הה״א של ״עיליאה״ והוי״ו של ״ואתו״ — הושלמו במאגרים.
בתיאודור–אלבק ״ר׳ יהושע בן לוי פתר קריא בגליות״, ״כמה דאת אמר״, ״הקימה בבקעת דורא״, ״והוציא את בלעו מפיו״; הדרשה מסיימת שם את הפרשה. המדרש קורא ״דורה״ (במסורה: דורא), ״רומיה אמין שתין״ (רומה), ״לא איתנה פלחין״ (איתינא).
רבי יהושע בן לוי פתר קרייה בגליות:
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע(בראשית כח, י) —
הכמה דתמר: שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ(ירמיה טו, א).
וַיֵּלֶךְ חָרָנָה —
הכמה דתמר: אֲשֶׁר הוֹגָה יְיָ בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ(איכה א, יב).
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם(בראשית כח, יא) — עַד אֶפֶס מָקוֹם(ישעיה ה, ח).
וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ —
אֻומְלְלָה יֹולֶדֶת הַשִּׁבְעָה נָפְחָה נַפְשָׁהּ(ירמיה טו, ט) באה שִׁמְשָׁהּ בְּעֹוד יוֹמָם בּוֹשָׁה וְחָפֵרָה.
וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם — תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ(איכה ד, א).
וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו — כִּי יָרַד מַרְאֲשׁוֹתֵיכֶם(ירמיה יג, יח).
וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא — נִשְׁכְּבָה בְּבׇשְׁתֵּינוּ וגו׳(ירמיה ג, כה).
וַיַּחֲלֹם(בראשית כח, יב) — זה חלומו שלנבוכדנצר.
וְהִנֵּה סֻלָּם — הוא צלמו שלנבוכדנצר;
הוא סמל, הוא סולם — הנון אתוי דדן, והינון אתוי דדן.הוא סמל, הוא… — ״סמל״ (צלם) הוא ״סולם״ — אותיותיו של זה הן, והן אותיותיו של זה.
״סמל״ (צלם) הוא ״סולם״ — אותיותיו של זה הן, והן אותיותיו של זה.
מֻוצָּב אַרְצָה — אֲקִימֵהּ בְּבִקְעַתאקימה בבקעת — הקים אותו בבקעת דורה(דניאל ג, א).
וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה — רוּמֵיהּ אַמִּין שִׁתִּיןרומיה אמין שתין — גובהו שישים אמות.
וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים — זה חנניה מישאל ועזריה.
עֹולִים וְיֹורְדִים בּוֹ —
מעלים בו ומורידים בו, אופזים בו, קופזים בו, סונטים בואופזים בו, קופזים בו, סונטים בו — מדלגים עליו, קופצים עליו, מקניטים אותו:
דִּי לֵאלָהָךְ לָא איתנה פָלְחִיןדי לאלהך לא איתנה פלחין — שלאלהיך איננו עובדים(דניאל ג, יח).
וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג) —
עַבְדוֹהִי דִּי אֱלָהָא עִילָּיאָה פֻּוקוּ וֶאֱתוֹעבדוהי די אלהא עיליאה פוקו ואתו — עבדי האל העליון, צאו ובואו(דניאל ג, כו).
דבר אחר:
וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים — זה דניאל.
עֹולִים וְיֹורְדִים בּוֹ — שעלה והוציא את בילעו מתוך פיו,
הדא היא דכתיב:
וּפָקַדְתִּי עַל בֵּל בְּבָבֶל והוצאתי בִּלְעוֹ מִפִּיו(ירמיה נא, מד).
וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו —
דָּנִיֵּאל עֲבֵד אֱלָהָא חַיָּיאדניאל עבד אלהא חייא — דניאל, עבד האל החי(דניאל ו, כא).
על פי כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית). במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | תפחד | תשכד |
| ב | רבי | — (הוספה) |
| ב | אל | על |
| ב | בו | בה |
| ב | סיברי | סוברי |
| ב | סיברי | סוברי |
| ב | ינום | — (הוספה) |
| ב | יִ | — (הוספה) |
| ב | המות | — (הוספה) |
| ד | והון | והוך |
| ה | אחת | — (הוספה) |
| ה | אמרה לו: ומאותה שעה מהו עוסק? | — (הוספה) |
| ה | אמר לה: יושב הוא ומזווג זיווגים — איש לאשה ואשה לאיש. | — (הוספה) |
| ה | אמרה לו: אם כדבר הזה — יכולה אני לזווג מאה עבדים ומאה שפחות בלילה אחת! | — (הוספה) |
| ה | הלכה וזיווגה מאה עבדים ומאה שפחות בלילה אחת. | — (הוספה) |
| ה | עמדו והכו אלו את אלו, ופצעו אלו את אלו; | — (הוספה) |
| ה | זה אומר: אין אני נוטל לזו, וזו אומרת: אין אני נוטלת לזה. | — (הוספה) |
| ה | אמר לה: אם הדבר קל בעיניך — קשה הוא לפני הקדוש ברוך הוא כקריעת ים סוף. | — (הוספה) |
| ה | הדה היא דכתיב: | — (הוספה) |
| ה | אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה — כמוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת. | — (הוספה) |
| ה | אמר רבי ברכיה | — (הוספה) |
| ה | כלשון הזה השיבה: יושב הוא ועושה סולמות — מוריד לזה ומעלה לזה. | — (הוספה) |
| ה | הדה היא דכתיב: | — (הוספה) |
| ה | כִּי אֱלֹהִים שֹׁופֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים. | — (הוספה) |
| ו | שה | — (הוספה) |
| ו | כ | — (הוספה) |
| ז | ס | — (הוספה) |
| ז | הצדיק שבעיר | — (הוספה) |
| ז | זיו | — (הוספה) |
| ז | הוא שבחה | — (הוספה) |
| ז | הצדקת | — (הוספה) |
| ז | היה | — (הוספה) |
| ז | רבי | — (הוספה) |
| ז | ל | — (הוספה) |
| ח | ורבי ברכיה | — (הוספה) |
| ח | עמי | — (הוספה) |
| ח | לי | לו |
| ח | י | — (הוספה) |
| ח | דורות | — (הוספה) |
| ח | שלבכורה | שבבכורה |
| ח | ברכתי | בכורתי |
| ח | יגע | — (הוספה) |
| ט | ד | — (הוספה) |
| ט | חרנה | אחרנה |
| ט | התיבון | התימון |
| ט | דייטי | — (הוספה) |
| י | ו | — (הוספה) |
| י | ואם | ואין |
| י | וי | — (הוספה) |
| י | ואם | ואין |
| י | מן | — (הוספה) |
| י | ו | — (הוספה) |
| י | דכתיב | — (הוספה) |
| י | ש | — (הוספה) |
| י | מודה אני | — (הוספה) |
| י | י | — (הוספה) |
| י | בזריחתה | בזריחה |
| יא | וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם(בראשית כח, יא) | — (הוספה) |
| יא | כי | כיבה |
| יא | בא | — (הוספה) |
| יא | עם | אם |
| יא | בצאתו | בצאתי |
| יא | ו | — (הוספה) |
| יא | דכתיב | — (הוספה) |
| יא | גלגל | — (הוספה) |
| יא | ו | — (הוספה) |
| יב | אמר | — (הוספה) |
| יב | שאני מעמיד שנים עשר שבטים. | — (הוספה) |
| יב | כיון שנתאחו זו לזו — ידע שהוא מעמיד שנים עשר שבטים. | — (הוספה) |
| יב | רבי נחמיה | — (הוספה) |
| יב | שלש אבנים נטל. | — (הוספה) |
| יב | אמר: אברהם — ייחד הקדוש ברוך הוא שמו עליו; יצחק — ייחד הקדוש ברוך הוא שמו עליו; | — (הוספה) |
| יב | ואני — אם מתאחות הן שלש אבנים זו לזו, יודע אני שהקדוש ברוך הוא מייחד שמו עלי. | — (הוספה) |
| יב | כיון שנתאחו זו לזו — ידע | — (הוספה) |
| יב | אמר | — (הוספה) |
| יב | זו לזו | — (הוספה) |
| יב | ל | — (הוספה) |
| יב | מי | — (הוספה) |
| יב | רטיב | — (הוספה) |
| יב | רטיב | — (הוספה) |
| יב | שם | — (הוספה) |
| יג | כאן | — (הוספה) |
| יג | ל | — (הוספה) |
| יג | שהיה | — (הוספה) |
| יג | ו | — (הוספה) |
| יג | לולי | וולי |
| יג | מה טעמא | — (הוספה) |
| יד | בחילמא | — (הוספה) |
| יד | סב | רב |
| יד | מ | — (הוספה) |
| יד | דבייתך | רבייתך |
| יד | ומסופהון לרישהון; | — (הוספה) |
| יד | והן | — (הוספה) |
| יד | מן | — (הוספה) |
| יד | זה המזבח, שנאמר: | — (הוספה) |
| יד | אמר | — (הוספה) |
| יד | לוי אמר | — (הוספה) |
| יד | י | — (הוספה) |
| יד | מאן דאמר עֹולִים וְיֹורְדִים בסולם — ניחה; | — (הוספה) |
| יד | מאן דאמר עֹולִים וְיֹורְדִים ביעקב — | — (הוספה) |
| יד | עולים | עורים |
| יד | ודן | ידו |
| יד | ר | — (הוספה) |
| יד | י | — (הוספה) |
| יד | ין | — (הוספה) |
| יד | ם | — (הוספה) |
| יד | קלח | קלה |
| טו | נפחה | — (הוספה) |
| טו | נפשה | — (הוספה) |
| טו | שמשה | — (הוספה) |
| טו | בעוד | — (הוספה) |
| טו | יומם | — (הוספה) |
| טו | בושה | — (הוספה) |
| טו | וחפרה | — (הוספה) |
| טו | באה | — (הוספה) |
| טו | וְהִנֵּה סֻלָּם — הוא צלמו שלנבוכדנצר; | — (הוספה) |
| טו | הנון | דנין |
| טו | סונטים | סוטנים |
| טו | ה | — (הוספה) |
| טו | וֶ | — (הוספה) |
| טו | דכתיב | — (הוספה) |
| טו | בְּ | — (הוספה) |
| טו | והוצאתי בִּלְעוֹ מִפִּיו | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כ״י וטיקן 30 (יד שלישית); השלמות ותיקונים לפי מהדורת תיאודור–אלבק, מסומנים בטקסט |
מדרש בראשית רבה
פרשה סט
וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ(בראשית כח, יג)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · כל איבריו של אדם צמאים להקדוש ברוך הוא, ופמליא שלו
אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה אֲשַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ־צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי־מָיִם כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ(תהלים סג, ב–ג)
״אלים״ שבכתב היד (כתיבה מקוצרת של השם) נפתח ״אלהים״ בפסוקים, כאן ובכל הפרשה.
המ״ם של ״ככמאות״ (בתיאודור–אלבק ״ככמהין״) והלמ״ד השנייה של ״הללו״ — הושלמו במאגרים. ״מאתים וארבעים ושמונה״ — בתיאודור–אלבק ״רמ״ח״; ״רבי יוסי בן זימרה פתח״, ״צמאה לך נפשי כמה לך בשרי״. המדרש קורא ״ועייף״ ו״בקודש״ (במסורה: ועיף, בקדש).
וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב וגו׳(בראשית כח, יג).
רבי יוסי בר זימרה פתח:
צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי וגו׳(תהלים סג, ב).
רבי לעזר בשם רבי יוסי בר זימרה:
צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי —
אמר רבי אייבו:
ככמאות הללוככמאות הללו — ככמהין (פטריות) הללו, שהן מצפות למטר.
רבנן אמרין:
כשם שנפשי צמאה לך — כך מאתים וארבעים ושמונה איברים שיש בי צמאים לך.
איכן? בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵיף בְּלִי מָיִם.
על כֵּן בַּקֹּודֶשׁ חֲזִיתִיךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ(תהלים סג, ג) — זו פמליאפמליא — פמליה — שריו ומשרתיו של המלך שלך;
וּכְבוֹדֶךָ —
וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו.
פתיחתא שנייה · תלמיד חכם מתחדד בחבירו, והשכינה שנתייחדה על יעקב
בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד וְאִישׁ יַחַד פְּנֵי־רֵעֵהוּ(משלי כז, יז)
הנו״ן של ״אין״ — הושלמה במאגרים; ״משביח״ — בכתב היד ״משתבח״ באותיות מסופקות, ותוקן במאגרים (בתיאודור–אלבק ״משבח״).
בתיאודור–אלבק ״כך אין תלמיד חכם משבח אלא בחבירו״, ובסוף ״כיון שעמד אבינו יעקב איש יחד פני רעהו״.
רבי חמא בירבי חנינה פתח:
בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד וגו׳(משלי כז, יז).
אמר רבי חמא בירבי חנינה:
אין סכין מתחדדת אלא בירכה שלחברתהבירכה שלחברתה — בצידה (בלהב) של חברתה;
כך תלמיד חכמים אינו משביחמשביח — משתבח, משתפר אלא בחבירו.
בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד.
אִישׁ — זה יעקב;
כיון שעמד אבינו יעקב — וְאִישׁ יַחַד, שניתיחדה עליו השכינה:
וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו וגו׳(בראשית כח, יג).
חלק ב
למעלה מן העניין
פתיחתא · למעלה מן העניין · ״והנה יי נצב עליו״ · כבן מלכים שבאה מינקתו וברחו הזבובים מעליו: המלאכים ברחו כשנגלה הקדוש ברוך הוא
״כתחילה״ — בכתב היד ״תתחילה״, ותוקן במאגרים; בתיאודור–אלבק ״בתחילה״, ״מה כת׳ למעלה מן העיניין״, ״שחה עליו״ (כאן ״ושחה״), ובסוף ״[והנה יי נצב עליו]״ בסוגריים.
אמר רבי אבהו:
מה כתוב למעלה מן העניין?
וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹולִים וגו׳(בראשית כח, יב),
וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו וגו׳(בראשית כח, יג).
אמר רבי אבהו:
לבן מלכים שהיה ישן על גבי עריסה, והיו זבובים שוכנים עליו;
וכיון שבאת מינקתו ושחה עליוושחה עליו — ורכנה עליו והיניקתו — ברחו מעליו.
כך כתחילה: וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים;
כיון שניגלה עליו הקדוש ברוך הוא — ברחו מעליו.
חלק ג
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״והנה יי נצב עליו״ · ״עליו״ על הסולם או על יעקב, הצדיקים שאלהיהם מתקיים עליהם, והאבות הן המרכבה
״ניחה״ ו״שנאמר״ והאותיות ״הי״ של ״אלוהיהן״ (בכתב היד ״אלוהן״) — הושלמו במאגרים.
״רבי חייא רבא ורבי יניי״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ חייא ור׳ יניי״, ״מאן דאמר עליו על יעקב מתקיים עליו״. שם הפסוק ״ופרעה חולם והנה עומד על היאור״ מובא במלואו, בלשון ״שנאמר״.
בבלי חולין פרק ז, צא ע״ב (נבדק): ״בעו לסכוניה, מיד — והנה יי נצב עליו; אמר רבי שמעון בן לקיש: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו — כאדם שמניף על בנו״ — דרשה אחרת על ״נצב עליו״.
רבי חייא רבא ורבי יניי:
חד אמר:
עָלָיו(בראשית כח, יג) — על סולם;
וחרנה אמר:
עָלָיו — על יעקב.
מן דמרמן דמר — מי שאומר עָלָיו על סולם — ניחהניחה — נוח, מובן;
ומן דמר עָלָיו על יעקב — מתקיים עליומתקיים עליו — עומד עליו (לשמרו).
אמר רבי יוחנן:
הרשעים מתקיימים על אלהיהם:
וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה וגו׳(בראשית מא, א);
אבל הצדיקים — אלוהיהן מתקיימין עליהן:
וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו.
אמר רבי שמעון בן לקיש:
האבות הן הן המרכבה.
שנאמר:
וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם(בראשית יז, כב),
וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים(בראשית לה, יג),
וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו.
דרשת הפסוק · ״אני יי אלהי אברהם אביך… הארץ אשר אתה שכב עליה״ · שמונה עשרה ברכות כנגד הזכרת האבות, והארץ שקופלה תחת ראשו של יעקב
אחרי ״פעם הוא״ בא בכתב היד שוב ״פעם הוא״, ונמחק במאגרים. ״שיהא״ — הושלם במאגרים; בתיאודור–אלבק ״ובלבד ונקבר עליה״.
״שמונה עשר ברכות״ — כך בכתב היד. ״רבי חנניה״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ חנינה״; ״רבי חוניא אבשום בשם רבי לעזר״ — שם ״ר׳ חוניא מש׳ ר׳ אלעזר״. ״כאנש דמר״ — שם ״כאנש דאמר״. המדרש קורא ״אבותיי״ (במסורה: אבתי).
בבלי חולין פרק ז, צא ע״ב (נבדק), בשם רבי יצחק: ״מלמד שקפלה הקדוש ברוך הוא לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו, שתהא נוחה ליכבש לבניו״.
וַיֹּאמַר אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ(בראשית כח, יג).
רבי חנניה בשם רבי פינחס:
שמונה עשר פעם הוא מזכיר את האבות בתורה;
וכנגדן קבעו חכמים שמונה עשר ברכות שבתפילה.
ואם יאמר לך אדם: תשע עשרה הן —
אמור לו: וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו — לית הוא מינהוןלית הוא מינהון — אינו מהם.
ואם יאמר לך אדם: שבעה עשר הן —
אמור לו: וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹותַיי אַבְרָהָם וְיִצְחָק(בראשית מח, טז) — מינהון.
הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ.
רבי שמעון בן לקיש בשם בר קפרא:
קיפלה כפינקסקיפלה כפינקס — קיפל אותה כפנקס (לוח כתיבה מתקפל), ונתנה תחת ראשו —
כאנש דמר: מן תחות ראשך דידך.כאנש דמר… — כאדם שאומר: מה שתחת ראשך — שלך הוא.
כאדם שאומר: מה שתחת ראשך — שלך הוא.
רבי חוניא אבשום בשם רבי לעזר:
ובלבד שיהא נקבר עליה.
דרשת הפסוק · ״והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה״ · ישראל כעפר הארץ: מתברכים בתורה, מבלים את האומות, ודשים אותם המלכויות
המשך פסוק ישעיה (״אשר אמרו… לעוברים״) הושלם במאגרים (בתיאודור–אלבק ״וגו׳״), והיו״ד של ״מרביצים״ — הושלמה במאגרים; ״משקשקין״ — בכתב היד ״מקקשקין״; ״תמוגגנה״ — בכתב היד ״רמוגגנה״; ״מבלה״ — בכתב היד ״מבלים״; כולם תוקנו במאגרים.
בתיאודור–אלבק ״אילו דממגיין מחתך״, ״מן חוביך״, ״היו מרביצים להם בפלטיות״, ״הא סימן טב, מה פלטיה זו״, ״והלא לא פירש יחזקאל אלא מן המזרח [למערב]״. ״הכמה דתמר״ — בכתב היד ״הכ׳ דת׳״, כבשאר הפרשיות (בתיאודור–אלבק ״כמה דאת אמר״). המדרש קורא ״ופרצתה״ (במסורה: ופרצת), ״מוגייך״, ״צמחה תברך״.
וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ(בראשית כח, יד).
מה עפר הארץ אינו מתברך אלא במים —
כך בניך אינן מתברכין אלא בזכות התורה, שנמשלה במים.
מה עפר הארץ מבלה את כל כלי מתכות, והוא קיים לעולם —
כך בניך מבלים את כל אומות העולם, והן קיימין לעולם.
מה עפר הארץ עשוי דיישעשוי דייש — עשוי מדרס, נדרס ברגליים —
כך בניך עשויים דייש למלכיות.
הדה היא דכתיב:
וְשַׂמְתִּיהָ בְּיַד מוֹגַיִךְ אֲשֶׁר אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹורָה וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ וְכַחוּץ לַעֹובְרִים(ישעיה נא, כג).
מהו מוֹגַיִיךְ? אילין דמגגין מחתךאילין דמגגין מחתך — אלה שממוגגים (ממיסים) את מכתך.
אפילו כך — לטבתיך משקשקין ליך מן חובתיךלטבתיך משקשקין ליך מן חובתיך — לטובתך הם שוטפים (מנקים) אותך מחטאיך,
הכמה דתמר: בִּרְבִיבִים תְּמֹוגְגֶנָּה צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ(תהלים סה, יא).
אֲשֶׁר אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹורָה —
מה היו עושים להן? היו מרביצים אותם ביפלטריותביפלטריות — ברחובות, בכיכרות, ומעבירים לידים עליהם.
רבי עזריה בשם רבי אחא:
הא סימן טוב:
מה פלטיאהפלטיאה — רחוב רחב, כיכר מבלה את העוברים ואת השבים, והיא קיימת לעולם —
כך בניך מבלים את אומות העולם, והן קיימין לעולם.
ופרצתה יָמָּה.
אמר רבי אבא בר כהנא:
את הוא תרועיה דיימהאת הוא תרועיה דיימה — אתה הוא פורצו (שוברו) של הים,
הכמה דתמר: עָלָה הַפֹּורֵץ לִפְנֵיהֶם(מיכה ב, יג).
רבי יוסי בן חנינה אמר:
אף חלוקי יחזקאלחלוקי יחזקאל — חלוקת הארץ שביחזקאל (פרק מח) הראה לו.
והלא לא פירש יחזקאל אלא מן המזרח?
ובא ישעיה ופירש: כִּי יָמִין וּשְׂמֹאל וגו׳(ישעיה נד, ג).
דרשת הפסוק · ״והנה אנכי עמך ושמרתיך… כי לא אעזבך״ · על כל בקשותיו של יעקב השיבו הקדוש ברוך הוא — ואף על הפרנסה
הוי״ו של ״ורבי איסי״, ״עמך״ והיו״ד של ״ראיתי״ — הושלמו במאגרים.
״רבי איסי״ ו״רבי יסא״ — כך בכתב היד; בתיאודור–אלבק ״ר׳ אסי״, ואין שם ״רבנן ורבי איסי״ בראש הדרשה. שם הפסוק מתהלים במלואו: ״ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם״. המדרש קורא ״והשיבתיך״ (במסורה: והשבתיך).
וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וגו׳(בראשית כח, טו).
רבנן ורבי איסי:
רבנן אמרין:
על הכל השיבו הקדוש ברוך הוא, ועל הפרנסה לא השיבו:
אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי(בראשית כח, כ) — וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ;
וּשְׁמָרַנִי — וּשְׁמַרְתִּיךָ;
בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ — בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ;
וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי(בראשית כח, כא) — וַהֲשִׁיבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת.
ועל הפרנסה לא השיבו.
אמר רבי יסא:
אף על הפרנסה השיבו:
כִּי לֹא אֶעֱזׇבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי —
ואין עזיבה אלא פרנסה,
הכמה דתמר: וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב(תהלים לז, כה).
דרשת הפסוק · ״ויקץ יעקב… מה נורא המקום הזה… וזה שער השמים״ · הסולם מבאר שבע עד בית המקדש, שער השמים, והמקדש בנוי וחרב ובנוי
הוי״ו של ״ושיפועו״ — הושלמה במאגרים; ״בך״ — בכתב היד ״בו״, ותוקן במאגרים כתיאודור–אלבק.
״מניין וזה״ — כך בכתב היד (מניין אותיות ״וזה״ = שמונה עשר); בתיאודור–אלבק ״מניין וזה י״ח״. ״בנוי וחרב בנוי״ — שם ״בנוי וחרב ובנוי״; ״אין בית המקדש שלמעלן״ — שם ״אין המקדש שלמעלן״. המדרש קורא ״וירא ויאמר״ (במסורה: ויירא), ״ממקדשך״ (במסורה: ממקדשיך), ״לבינו״, ״חיזק״.
וַיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וגו׳(בראשית כח, טז).
רבי יוחנן אמר:
ממישנתוממישנתו — מתוך משנתו (לימודו).
וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְיָ בַּמָּקוֹם הַזֶּה.
אמר: איכן היא השכינה שרויה? בַּמָּקוֹם הַזֶּה — ולא הייתי יודע.
וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה(בראשית כח, יז).
אמר רבי לעזר בשם רבי יוסי בר זימרא:
הסולם הזה עומד בבאר שבע, ושיפועוושיפועו — וקצהו המשופע מגיע עד בית המקדש.
ומה טעם?
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע(בראשית כח, י),
וירא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה.
אמר רבי יודה בירבי סימון:
הסולם הזה עומד בבית המקדש, ושיפועו עד ביתאל.
ומה טעם?
וַיִּירָא וַיֹּאמַר,
וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא(בראשית כח, יט) ביתאל.
אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וגו׳.
אמר רבי אחא:
עתיד השער הזה להיפתח להרבה צדיקים כיוצא בך.
אמר רבי שמעון בן יוחיי:
אין בית המקדש שלמעלן גבוה מבית המקדש שלמטן אלא שמונה עשר מיל.
ומה טעם? וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם — מניין וְזֶה.
דבר אחר:
שהראה לו הקדוש ברוך הוא בית המקדש בנוי, וחרב, בנוי.
וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה — הרי בנוי,
הכמה דתמר: נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁךָ(תהלים סח, לו).
אֵין זֶה — הרי חרב,
הכמה דתמר: עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּינוּ(איכה ה, יז).
כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם — בנוי ומשוכללומשוכלל — ושלם, גמור לעתיד לבוא,
הכמה דתמר: כִּי חִיזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ וגו׳(תהלים קמז, יג).
דרשת הפסוק · ״וישכם יעקב… ויקרא שם המקום ההוא ביתאל ואולם לוז שם העיר״ · השמן שנצק כמפי הפך, ולוז: העיר שפתחה נסתר, והאיש שהראה את מבואה
״הפך״ — הושלם במאגרים; בתיאודור–אלבק ״ויצק שמן על ראשה כמיפי הפך״. ״היטריף״ — כך בכתב היד, ובמאגרים הוצע ״הרטיב״; בתיאודור–אלבק ״הטריף״. ״זה״ ו״להם״ (המ״ם) — הושלמו במאגרים.
בתיאודור–אלבק ״אמר ר׳ סימון לוז היה עומד על פתח העיר, ר׳ לעזר בר מרום מש׳ ר׳ פינחס בר חמא לוז היה עומד על פתח המערה״: בכתב היד דילג הסופר מ״פתח״ ל״פתח״, והדברים נשארו בשם רבי סימון. ״על אחת כמה ואחת כמה״ — כך בכתב היד; שם ״על אחת כמה וכמה״. דברי רבי ינאי באו גם בפרשה ס (רבי יעקב בר יחא, על אליעזר).
וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן וגו׳(בראשית כח, יח) —
כמיפיכמיפי — כשיעור מה שבפי (הפך) הפך.
וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא(בראשית כח, יט) ביתאל וגו׳.
אמר רבי אבא בר כהנא:
למה נקרא שמה לוז?
כל מי שנכנס לשם היטריףהיטריף — הצמיח עלים (״טרף״ — עלה) מצוות ומעשין טובין כלוז.
רבנן אמרין:
מה לוז הזה אין לו פה — כך לא היה אדם יכול לעמוד על פיתחה שלעיר.
אמר רבי סימון:
לוז היה עומד על פיתחה שלמערה, והיה הלוז חלול;
והיו נכנסים דרך הלוז למערה, ונכנסים דרך המערה לעיר.
הדה היא דכתיב:
וַיִּרְאוּ הַשֹּׁמְרִים אִישׁ וגו׳(שופטים א, כד),
וַיַּרְאֵם אֶת מְבוֹא הָעִיר(שופטים א, כה).
רבי ינאי בשם רבי ישמעאל עבד לה אפטרהעבד לה אפטרה — עשה ממנה דרשת סיום:
מה אם זה, שלא הלך לא בידיו ולא ברגליו,
אלא על ידי שהראה להם באצבע — ניצל מן הפורענות;
ישראל, שהן עושין חסד עם גדוליהן בידיהן וברגליהן — על אחת כמה ואחת כמה.
על פי כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית). במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | מ | — (הוספה) |
| א | ל | — (הוספה) |
| ב | ן | — (הוספה) |
| ב | משביח | משתבח |
| ג | כתחילה | תתחילה |
| ד | ניחה | — (הוספה) |
| ד | הי | — (הוספה) |
| ד | שנאמר | — (הוספה) |
| ה | שיהא | — (הוספה) |
| ו | דכתיב | — (הוספה) |
| ו | אֲשֶׁר אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹורָה וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ וְכַחוּץ לַעֹובְרִים | — (הוספה) |
| ו | משקשקין | מקקשקין |
| ו | תמוגגנה | רמוגגנה |
| ו | י | — (הוספה) |
| ו | מבלה | מבלים |
| ז | ו | — (הוספה) |
| ז | עמך | — (הוספה) |
| ז | י | — (הוספה) |
| ח | ו | — (הוספה) |
| ח | בך | בו |
| ט | הפך | — (הוספה) |
| ט | דכתיב | — (הוספה) |
| ט | זה | — (הוספה) |
| ט | ם | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כ״י וטיקן 30 (יד שלישית); השלמות ותיקונים לפי מהדורת תיאודור–אלבק, מסומנים בטקסט |
מדרש בראשית רבה
פרשה ע
וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ(בראשית כח, כ)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא · נודרים בשעת צרה, ויעקב פתח בנדר תחילה
אֲשֶׁר־פָּצוּ שְׂפָתָי וְדִבֶּר־פִּי בַּצַּר־לִי(תהלים סו, יד)
בתיאודור–אלבק ״נודרין בעת צרתן״, ״כל מי שנודר״, ובפסוק תהלים ״נדר לאביר יעקב״.
וַיִּדַּר יַעֲקֹב וגו׳(בראשית כח, כ).
אֲשֶׁר פָּצוּ שְׂפָתָי וגו׳(תהלים סו, יד).
אמר רבי יצחק הבבלי:
מן דנדר מצווהמן דנדר מצווה — מי שנודר (בשעת צרה) — מצוה עושה?
מהו לֵאמֹר? — לאמר לדורות, כדי שיהו נודרים בשעת צרתן.
יעקב פתח בנדר תחילה;
לפיכך כל מי שהוא נודר — לא יהא תולה את הנדר אלא בו.
אמר רבי אבהוא:
כתיב: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַיְיָ(תהלים קלב, ב) —
נדר לאביר אברהם ו'לאביר יצחק' אינו אומר כן,
אלא לַאֲבִיר יַעֲקֹב —
תלה את הנדר במי שפתח בו תחילה.
פתיחתא · המשך · דוד וישראל תלו את הנדר ביעקב, שפתח בו תחילה
״רבי חינה״ — בכתב היד ״חייה״, ותוקן במאגרים; בתיאודור–אלבק ״ר׳ יודן בשם ר׳ אידי״.
המשך הפסוק (״כי בלב שלם… שמחה גדולה״) הושלם במאגרים; הסופר כתב ״וגו׳״ ומחקו. ״אלי״ שבכתב היד (כתיבה מקוצרת) נפתח ״אלהי״, כאן ובפסוק. החזרה ל״וידר יעקב נדר״ בסוף — בסוגריים בתיאודור–אלבק, ואינה בכתב היד.
רבי חינה בשם רבי אידי:
כתוב: וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל הִתְנַדְּבָם(דברי הימים א כט, ט) כִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לַיְיָ וְגַם דָּוִד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה.
לפי שהיו עוסקים במצוות נדבה ועלת בידם — לפיכך שמחו.
מהוא אומר?
וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת יְיָ לְעֵינֵי כׇּל הַקָּהָל וגו׳(דברי הימים א כט, י) —
אלהי אברהם יצחק וישראל אינו אומר כן,
אלא אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ —
תלה את הנדר במי שפתח לו תחילה.
אמר רבי יודן:
עוד מן אתרה לית היא חסירהעוד מן אתרה לית היא חסירה — אף ממקומה (מן הכתוב עצמו) אינה חסרה:
וידרו ישראל אינו אומר כן,
אלא וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר וגו׳(במדבר כא, ב) —
ישראל סבהסבה — הזקן (יעקב אבינו).
וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר וגו׳(בראשית כח, כ).
חלק ב
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״וידר יעקב נדר״ · שנים נדרו והפסידו, ושנים נדרו ונשתכרו
בתיאודור–אלבק בסדר אחר: ״ישראל וחנה נשתכרו, יפתח נדר והפסיד, יעקב נדר והפסיד״.
ארבעה הם שנדרו:
שנים שנדרו והפסידו, שנים שנדרו ונשתכרו.
יעקב נדר — והפסיד;
ויפתח נדר — והפסיד;
חנה נדרה — ונשתכרה;
ישראל נדרו — ונשתכרו.
דרשת הפסוק · ״אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה״ · מסורסת הפרשה או על הסדר, וארבע העבירות שנשמר מהן יעקב
״אלים״ שבכתב היד (כתיבה מקוצרת של השם) נפתח ״אלהים״ בפסוקים, כאן ובכל הפרשה. ״הכ׳ דת׳״ נפתח ״הכמה דתמר״ (בתיאודור–אלבק ״כמה דאת אמר״).
״שאם יהיה לי זכות״ — בתיאודור–אלבק ״שאם יהיה לי״, בלי ״זכות״. ״ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך״ — הושלם מתיאודור–אלבק, שעליו בנוי ״אין דרך אלא…״. המשך פסוק עמוס הושלם במאגרים (הסופר כתב ״וגו׳״ ומחקו).
״ולא חשך ממני מאומה… כי אם הלחם אשר הוא אוכל״ — צירוף של בראשית לט, ט ו־לט, ו (כך גם בתיאודור–אלבק).
רבי אייבו ורבי יונתן:
חד אמר: מסורסתמסורסת — הפוכה, שלא על סדר הדברים היא הפרשה;
וחרנה אמרוחרנה אמר — והאחר אמר: על הסדר נאמרה.
מן דמרמן דמר — מי שאומר: מסורסת היא הפרשה —
הִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ(בראשית כח, טו) — אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי(בראשית כח, כ)? אתמהאאתמהא — בתמיה!!
ומן דמר: על הסדר נאמרה —
ומה מקייםומה מקיים — ומה הוא מקיים (כיצד מתפרש) אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי?
אלא: שאם יהיה לי זכות — שיתקיימו כל התנאים שהיתנה עימי.
רבי אבהו ורבנן:
רבי אבהו אמר:
אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים וגו׳ — מלשון הרע,
הכמה דתמרהכמה דתמר — כמו שאתה אומר: וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר(ירמיה ט, ב).
וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל — מגילוי עריות,
הכמה דתמר: וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה(בראשית לט, ט) כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל וגו׳(בראשית לט, ו) — לשון נקי.
וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי(בראשית כח, כא) — משפיכות דמים;
וְהָיָה יְיָ לִי לֵאלֹהִים — מעבודה זרה.
רבנן פתרין לה בכל עיניינהפתרין לה בכל עיניינה — פותרים (דורשים) אותו בכל ענייניו:
אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ —
מעבודה זרה, ומגילוי עריות, ומשפיכות דמים, ומלשון הרע.
ואין דרך אלא עבודה זרה,
הכמה דתמר: הַנִּשְׁבָּעִים בְּאַשְׁמַת(עמוס ח, יד) שֹׁמְרוֹן וְאָמְרוּ חֵי אֱלֹהֶיךָ דָּן וְחֵי דֶּרֶךְ בְּאֵר שָׁבַע וְנָפְלוּ וְלֹא יָקוּמוּ עוֹד.
ואין דרך אלא גילוי עריות,
הכמה דתמר: כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת(משלי ל, כ).
ואין דרך אלא שפיכות דמים,
שנאמר: בְּנִי אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִיתָּם וגו׳(משלי א, טו), כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע וגו׳(משלי א, טז).
ואין דרך אלא לשון הרע,
שנאמר: וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן(בראשית לא, א).
דרשת הפסוק · ״ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש״ · עקילס הגר לפני רבי אליעזר ורבי יהושע: לחם ושמלה
״עקילס״ — בכתב היד ״עסילס״; ״לחם״ (בפסוק דברים) — בכתב היד ״וחם״; שניהם תוקנו במאגרים.
״זכה לבניו זכה למצות״ — ״זכה למצות״ הושלם במאגרים; בתיאודור–אלבק ״זכה אדם לתורה זכה למצוה״, ו״בני בניהם״ (כאן ״בני בנותיהן״), ״בגדי כהונה״ (כאן ״כהונה גדולה״).
מקבילות: במדבר רבה ח, ט — כמעט מילה במילה (״דבר שנתחבט עליו אותו זקן״); קהלת רבה ז, ח — עקילס הגר שאל לרבי אליעזר (״כמה טווסין וכמה פסיונין אית לי״) ואחר כך לרבי יהושע, ותלמידיו אומרים לו ״וכי קלה היא בעיניך דבר שנחבט בו הזקן… ולמה את מושיטו בקנה״; תנחומא בובר, לך לך ו — ״מעשה באונקלוס הגר ששאל לזקן אחד״, בלי דברי רבי יהושע.
וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ(בראשית כח, כ).
עקילס הגר נכנס אצל רבי ליעזר.
אמר לו: הרי כל שבחו שלגר — שאמר: וְאֹוהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה(דברים י, יח).
אמר: וכי קלה היא בעיניך דבר שנתחבט עליושנתחבט עליו — שהתחנן עליו בהשתטחות הזקן:
וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וגו׳ —
ובא זה והושיטה לו בקנהוהושיטה לו בקנה — ונתנה לו בזלזול, כמי שמושיט בקצה קנה!
נכנס אצל רבי יהושע, והתחיל מנחמו בדבריםמנחמו בדברים — מפייסו בדברים:
לֶחֶם — זו התורה,
הכמה דתמרהכמה דתמר — כמו שאתה אומר: לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וגו׳(משלי ט, ה);
שִׂמְלָה — זה טלית.
זכה אדם לתורה — זכה לבניו, זכה למצות.
ולא עוד, אלא שהן משיאין מבנותיהן לכהונה,
והיו בני בנותיהן מקריבים עולות על גבי המזבח.
לֶחֶם — זה לחם הפנים;
שִׂמְלָה — אילו בגדי כהונה גדולה.
הרי במקדש; בגבוליןבגבולין — מחוץ למקדש, בשאר הארץ מנין?
לֶחֶם — זו חלה;
וְשִׂמְלָה — זו ראשית הגז.
דרשת הפסוק · ״ושבתי בשלום… והיה יי לי לאלהים״ · לשון ״והיה״ של יעקב נעשה מפתח לגאולת בניו
״שלאבות״ — בכתב היד באותיות מסופקות ״שלאומות העולם״, ותוקן במאגרים כתיאודור–אלבק (״סיחתן שלאבות… לגאולתן שלבנים״). ״אתה אמרת: והיה יי לי לאלהים״ — הושלם במאגרים.
״דסכנין״ — בכתב היד ״דסכ׳״ (בתיאודור–אלבק ״דסיכנין״). המדרש קורא ״יוסיף יי״ (במסורה: אדני).
וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם וגו׳(בראשית כח, כא).
רבי יהושע דסכניןדסכנין — איש סכנין (עיירה בגליל) בשם רבי לוי:
נטל הקדוש ברוך הוא שיחתןשיחתן — לשון דיבורם שלאבות, ועשאה מפתח לגאולת בנים.
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
אתה אמרת: וְהָיָה יְיָ לִי לֵאלֹהִים —
חייךחייך — (בשבועה) בחייך, כל מידות טובות וברכות ונחמות שאני נותן לבניך — איני נותנן אלא בלשון הזה:
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים וגו׳(זכריה יד, ח);
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ וגו׳(ישעיה ז, כא);
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף יי שֵׁנִית יָדוֹ וגו׳(ישעיה יא, יא);
וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס(יואל ד, יח);
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל(ישעיה כז, יג).
דרשת הפסוק · ״וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך״ · פטר חמור נפדה בגדי, ושבט לוי אחד מעשרה
״זאת הבהמה״ — בכתב היד ״וזאת״, והו״ו נמחקה במאגרים. בתיאודור–אלבק הראיה מפורשת: ״שור שה כשבים ושה עזים״.
מ״עשר אעשרנו לך״ ועד ״ואין קדש מוציא קדש״ — בסוגריים מרובעים במאגרים (אחרי ״גרש״ של הסופר, בין סימני $, שנשאר במקומו), ובו אותיות מסופקות וציון גליון: כנראה הוספה בגליון. בתיאודור–אלבק ״ולמה לא הפריש משני שבטים״, ״והלא י״ד היו״, ״אשרי אומתך מה בתוכה״.
וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי וגו׳(בראשית כח, כב).
חד גוי שאליהחד גוי שאליה — גוי אחד שאל אותו לרבי מאיר.
אמר לו: פטר חמור במה הוא נפדה?
אמר לו: בשה,
דכתיב: וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה(שמות לד, כ).
אמר לו: ואם אין שה?
אמר לו: בגדי.
אמר ליה: מן הןמן הן — מנין??
אמר ליה: דכתיב: מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ(שמות יב, ה).
אמר ליה: אילו לפסח!
אמר לה: אף גדי נקרא שמו שה.
אמר ליה: מן הן?
אמר ליה: דכתיב: זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ וגו׳(דברים יד, ד).
עמד ונשקו על ראשו.
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:
כותי אחד שאל את רבי מאיר.
אמר ליה: אין אתן אומרים: יעקב אמיתי?
אמר ליה: היןהין — הן.
אמר: לא כך אמר: וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי גרש — עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ?
אמר לו: הין.
אמר לו: הפריש שבטו שללוי — אחד מעשרה;
ולמה הפריש אחד מעשרה לשנים שבטים אחרים?
אמר לו: וכי שנים עשר הם?
שנאמר: אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי(בראשית מח, ה).
אמר ליה: כל דכןכל דכן — כל שכן! אוספת מים — אוסיף קמחאוספת מים — אוסיף קמח — הוספת מים — הוסף קמח (מוסיפים במנין, מוסיפים במעשר).
אמר לו: אין את מודה לי שהן ארבע אימהות?
אמר לו: הין.
אמר לו: צא מהן ארבע בכורות לארבע אימהות;
והבכור קדש, ואין קדש מוציא קדש.
אמר: סוביסובי — אשרי (טובי) אומתך — מה אית בהמה אית בה — מה שיש בה!
דרשת הפסוקים · ״וישא יעקב רגליו… וירא והנה באר בשדה״ · לבו טוען רגליו, ושש דרשות על הבאר והאבן
״רגלוי״ — בכתב היד ״רגל״, והשאר הושלם במאגרים; בתיאודור–אלבק ״טעין ליביה רגלוהי, הדא אמ׳ כרסה טענא רגליא״.
״כל אחד ואחד״ (הראשון) — בכתב היד ״לכל״. ״פי הבאר״ (פעמיים) — הושלם במאגרים. ״לרגל הבא״ — בכתב היד ״הכא״ (מסומן במאגרים ״כך״); תוקן כתיאודור–אלבק.
״בתי דינין היו שם…״ (המשנה) — הושלם במאגרים; הסופר כתב ״היו שם וגו׳״ ומחקו. ״שמעמידים״, ״שמישם״ (בבית הכנסת) — היו״ד הושלמה במאגרים. ״זה מופלא״ — בכתב היד ״זא״, והושלם במאגרים; בתיאודור–אלבק ״שמסיים את ההלכה״ (כאן ״שהוא מסרס״). ״שומעים״ (בבית הכנסת) — בכתב היד ״מעים״.
וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וגו׳(בראשית כט, א).
אמר רבי אחא:
חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב וגו׳(משלי יד, ל) —
כיון שנתבשר בשורה טובה — טען לביהטען לביה — ליבו נשא (את רגליו) רגלוי.
הדה היאהדה היא — זו היא (שאומרים):
כרסה טענה רגלייהכרסה טענה רגלייה — הכרס נושאת את הרגליים.
וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וגו׳(בראשית כט, ב).
רבי חמא בירבי חנינה פתר ביה שת שטיןפתר ביה שת שטין — פירש בו (בפסוק) שש דרכים:
וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה — זו הבאר;
וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹובְצִים עָלֶיהָ — משה ואהרן ומרים;
כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים — שמשם היה כל אחד ואחד מושך לדגלו ולשבטו ולמשפחתו.
וְהָאֶבֶן גְּדֹולָה עַל פִּי הַבְּאֵר —
אמר רבי חנינה: כמלוא פי כברהכברה — נפה קטנה היה בה.
וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כׇל הָעֲדָרִים(בראשית כט, ג) — בשעת המחנות;
וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר — שמשם היה כל אחד ואחד מושך לדיגלו ולשבטו ולמשפחתו;
וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי וגו׳ — בשעת המסעות.
דבר אחר:
וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה — זה ציון;
וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן — אילו שלשה רגלים;
כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים — שמשם שואבים רוח הקודש;
וְהָאֶבֶן גְּדֹולָה עַל פִּי הַבְּאֵר — זו שמחת בית השאבה.
אמר רבי הושעיה:
למה קורים אותה בית השואבה? שמישם היו שואבים רוח הקודש.
וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כׇל הָעֲדָרִים — באים מלבוא חמת עד נחל מצרים;
וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר — שמישם היו שואבים רוח הקודש;
וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן — מונח לרגל הבאמונח לרגל הבא — שמור (נח במקומו) עד הרגל הבא.
דבר אחר:
וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה — זו ציון;
וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹובְצִים עָלֶיהָ — אילו שלשה בתי דינים,
דתנינן: שלשה בתי דינין היו שם: אחד בפתח הר הבית, ואחד בפתח העזרה, ואחד בלשכת הגזית(משנה סנהדרין יא, ב).
כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים — שמישם היו שומעים את הדין;
וְהָאֶבֶן גְּדֹולָה עַל פִּי הַבְּאֵר — זה בית דין הגדול שבלשכת הגזית;
וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כׇל הָעֲדָרִים — אילו בתי דינים שבארץ ישראל;
וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן — שמשם היו שומעים את הדין;
וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן — שהיו נושאין ונותנין בדין, עד שמעמידים אותו על בוריו.
דבר אחר:
וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה — זו ציון;
וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה — אילו שלוש מלכיות הראשונות;
כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים — שהעשירו מן הקדשות הצפונות בלשכות;
וְהָאֶבֶן גְּדֹולָה — זו זכות אבות;
וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כׇל הָעֲדָרִים — זו מלכות הרשעה הזאת, שהיא מכתבת טירונייהמכתבת טירונייה — מגייסת (רושמת בספר הצבא) חיילים חדשים מכל אומות העולם;
וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן וגו׳ — שהעשירו מן ההקדישות הצפונות בלשכות;
וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי וגו׳ — לעתיד לבא זכות אבות עומדת.
דבר אחר:
וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה — זו סנהדרין;
וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹובְצִים עָלֶיהָ — אילו שלוש שורות שלתלמידי חכמים שהן יושבים לפניהן(משנה סנהדרין ד, ד);
כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא יַשְׁקוּ — שמשם היו שומעים את ההלכה;
וְהָאֶבֶן גְּדֹולָה — זה מופלא בית דין, שהוא מסרס את ההלכהמסרס את ההלכה — מנהל את (הדיון ב)הלכה;
וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כׇל הָעֲדָרִים — אילו התלמידים שבארץ ישראל;
וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן וגו׳ — שמישם היו שומעים את ההלכה;
וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן וגו׳ — שהיו נושאים ונותנים בהלכה, עד שהיו מעמידין אותה על בורייה.
דבר אחר:
וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה — זו בית הכנסת;
וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה וגו׳ — אילו שלשה קרייםקריים — קוראים (בתורה);
כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא וגו׳ — שמישם היו שומעים את התורה;
וְהָאֶבֶן גְּדֹולָה — זה יצר רע;
וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כׇל הָעֲדָרִים — זה הצבור;
וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן — שמשם היו שומעים את התורה;
וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן — שכיון שהיו יוצאים להם, יצר הרע חוזר למקומו.
דרשת הפסוקים · ״וירא והנה באר בשדה… והשיבו את האבן״ · הבאר והאבן במעמד הר סיני
״חסירין עד אחד״ — בכתב היד ״עור״ (מסומן במאגרים ״כך״); תוקן כתיאודור–אלבק. ״כפר אכוס״ — בתיאודור–אלבק ״כפר עכוס״.
דבר אחר:
וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה(בראשית כט, ב) —
רבי יוחנן פתר לה בסיניפתר לה בסיני — פירש אותו (את הפסוק) במעמד סיני:
וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה — זה סיני;
וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן וגו׳ — כהנים, לויים וישראל;
כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא — שמישם שמעו עשרת הדיברות;
וְהָאֶבֶן גְּדֹולָה — זו השכינה;
וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כׇל הָעֲדָרִים(בראשית כט, ג) —
רבי שמעון בן יהודה איש כפר אכוס אמר משם רבי שמעון:
שאילו היו ישראל חסירין עד אחד — לא היו כדייכדיי — ראויים לקבל את התורה.
וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן וגו׳ — שמישם שמעו עשרת הדיברות;
וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן וגו׳ —
אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם וגו׳(שמות כ, יט).
דרשת הפסוקים · ״ויאמר להם יעקב… הידעתם את לבן… השלום לו״ · בורחים מחרון אף, ומי שעתיד ללבן את העוונות, בזכות רחל
״פתר״ — בכתב היד ״פתח״, ותוקן במאגרים (בתיאודור–אלבק ״פתר קרייה בגלות״). ״ויאמרו מחרן אנחנו״, שעליו ״מחרונו״ — הושלם מתיאודור–אלבק. ״נשמע״ — בכתב היד ״מע״.
בתיאודור–אלבק פסוקי ירמיה במלואם: ״נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה… כי יש שכר לפעולתך״.
וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי וגו׳(בראשית כט, ד).
רבי יוסי בן חנינה פתר קרייה בגליותקרייה בגליות — את המקרא בגלויות:
וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב וגו׳ וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ —
מחרונומחרונו — מחרון אפו שלהקדוש ברוך הוא אנו בורחים.
וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן(בראשית כט, ה) —
הידעתם את מי שהוא עתיד ללבן את עוונותיכם כשלג?
וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ.
וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וגו׳(בראשית כט, ו) —
באיזו זכות?
בזכות וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן.
הדה היא דכתיב:
קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע וגו׳(ירמיה לא, טו);
כֹּה אָמַר יְיָ מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי(ירמיה לא, טז), וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ וגו׳(ירמיה לא, יז).
דרשת הפסוקים · ״השלום לו… הן עוד היום גדול… עודנו מדבר עמם״ · דיבור מצוי בנשים, דברי יעקב לרועים, ורחל שלא נגעה בה בריה
״רועים״ — בכתב היד ״רוים״; ״חנה״ — בכתב היד ״נה״; שניהם הושלמו במאגרים.
בתיאודור–אלבק ״רבן שמעון בן גמליאל״, ״כמה בין שכינות לשכינות״, ״ברם הכא אחת הייתה״, ובפסוק תהלים ״סביב ליראיו״ (כאן ״לסובבים ליראיו״).
דבר אחר:
וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם(בראשית כט, ד),
וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם(בראשית כט, ה),
וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ(בראשית כט, ו) — השלום ביניכם לבינו?
וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם — ואין פיטטין את בעיואין פיטטין את בעי — ואם דיבורים (פטפוט) אתה מבקש:
וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ —
הדה אמרההדה אמרה — זאת אומרת: שדיבור מצוי בנשים.
וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל וגו׳(בראשית כט, ז).
אמר להם: אם שומרי שכר אתם — הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל;
ואם שלכם אתם רועים — לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה וגו׳.
וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל וגו׳(בראשית כט, ח).
עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם(בראשית כט, ט).
אמר רבי שמעון בן גמליאל:
בא וראה כמה בין שכונות לשכונותשכונות לשכונות — מקום מושב למקום מושב (בין מדין לחרן)!
להלן — שבע היו, וביקשו הרועים להיזדווג להםלהיזדווג להם — להתגרות בהן,
הדא היא דכתיב:
וַיָּבֹאוּ הָרֹועִים וגו׳(שמות ב, יז);
ברם הכהברם הכה — אבל כאן — אחת היית, ולא נגע בה בירייהבירייה — בריה (שום אדם),
על שם חֹנֶה מַלְאַךְ יְיָ וגו׳(תהלים לד, ח) — לסובבים ליראיו.
דרשת הפסוקים · ״ויהי כאשר ראה יעקב… וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך״ · גלילת האבן, שלוש נשיקות, ולמה בכה יעקב
דברי רבי יוחנן על ״ויגל את האבן״ (בתיאודור–אלבק הפסוק מובא). פירוט שלוש הנשיקות (״נשיקה שלגדולה… נשיקה שלפרישות״) — הושלם במאגרים, מדילוג הדומות.
״שלקרובות״ — הו״ו מסופקת (ו׳ או י׳). ״אמר״ — בכתב היד ״אב׳״; ״למה״ (השלישי) — בכתב היד ״שמה״; ״וגדרו״ — בכתב היד ״גדרו״; ״אנשים״, ״ללאה״ — הושלמו במאגרים. ״ערייה״ — כך בכתב היד (במאגרים ״ערוה״).
״עימיך הוא דמיך״ — בכתב היד ״היא״ (מסומן במאגרים ״כך״); תוקן כתיאודור–אלבק (״עימך הוא דמיך, לית הוא דמיך עימי״) וכהמשך המשפט (״עימי לית הוא דמיך״).
מקבילה: רות רבה ב, כא — ״כל נשיקה של תיפלות בר מן תלת״, אותן שלוש הנשיקות ואותם פסוקים, ו״רבי תנחומא אמר: אף נשיקה של קריבות… וישק יעקב לרחל״.
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב(בראשית כט, י) וגו׳.
אמר רבי יוחנן:
כזה שהוא מעביר את הפקקהפקק — המגופה מעל גבי צלוחיתצלוחית — בקבוק קטן.
וַיִּשַּׁק יַעֲקֹוב לְרָחֵל(בראשית כט, יא).
כל נשיקה לתיפלותלתיפלות — של תפלות (של הבל), בר מן תלתבר מן תלת — חוץ משלוש:
נשיקה שלגדולה, נשיקה לפרקים, נשיקה שליפרישותשליפרישות — של פרידה.
נשיקה שלגדולה — וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן(שמואל א י, א);
נשיקה שלפרקים — וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ(שמות ד, כז);
נשיקה שלפרישות — וַתִּשַּׁק עׇרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ(רות א, יד).
רבי תנחומה אמר:
אף נשיקה שלקרובותשלקרובות — של קרובים:
וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל — שהייתה קרובתו.
וַיִּשָּׂא אֶת קֹולוֹ וַיֵּבְךְּ.
למה בכה?
אמר: אליעזר, בשעה שהלך להביא את רבקה — מה כתוב בו?
וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים(בראשית כד, י);
ואני — לא נזם אחד ולא צמיד אחד.
דבר אחר:
למה בכה? שראה שאינה נכנסת עימו לקבורה.
היא דהיא אמרה לה ללאה: לָכֵן יִשְׁכַּב עִימָּךְ(בראשית ל, טו).היא דהיא אמרה… — זו שהיא אמרה לה, ללאה: ״לכן ישכב עמך״. אמרה לה: עמך הוא ישן, עמי אינו ישן.
זו שהיא אמרה לה, ללאה: ״לכן ישכב עמך״.
אמרה לה: עימיך הוא דמיך, עימי לית הוא דמיך.
אמרה לה: עמך הוא ישן, עמי אינו ישן.
דבר אחר:
למה בכה? שראה אנשים מלחשיםמלחשים — לוחשים אילו לאילו.
אמרו: מה בא זה לחדש לנו — דבר שלערייה?
שמשעה שלקה העולם בדור המבול, עמדו אומות העולם וגדרו עצמן מן הערייה.
והדה אמרה: שאנשי המזרח גדורים מן העריהגדורים מן העריה — פרושים, שומרים עצמם מן הזימה.
דרשת הפסוקים · ״ויגד יעקב לרחל… ותרץ ותגד לאביה… ויהי כשמע לבן״ · לרמאות ולצדק, רחל שמתה אמה, ולבן המחבק והמנשק
״אין לרמיות… ואין לצדק״ (״אין״ = אם); ״לצדק״ — בכתב היד ״לדק״. ״ותרץ ותגד״ (הלמה), ״אמה״, ״לה להגיד״, ״היה״ — הושלמו במאגרים; לפני ״לה להגיד״ יש בכתב היד חסר.
״דינרין אינון… דילמא״ — הושלם במאגרים מדילוג הדומות; הסופר כתב ״מרגלין״ ומחקו. בתיאודור–אלבק ״אמר ליה״ (כאן ״אמר לה״), ״מרגלין אינון ויהיבין בפומיה״.
וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל וגו׳(בראשית כט, יב) —
אין לרמיותאין לרמיות — אם לרמאות — כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא;
ואין לצדק — וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וגו׳.
וַתָּרׇץ וַתַּגֵּד.
אמר רבי יוחנן:
לעולם אין האשה רגילה אלא לבית אמה.
התיבוןהתיבון — השיבו לו (הקשו): והכתיב וַתָּרׇץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ!
אמר להם: שמיתה אמה; ולמי היה לה להגיד? לא לאביה? אתמהאאתמהא — בתמיה!!
וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע וגו׳(בראשית כט, יג).
אמר: אליעזר, פסול הביתפסול הבית — עבד הבית, הפסול לבוא בקהל היה, וכתוב בה וַיִּקַּח הָעֶבֶד(בראשית כד, י) —
זה, שהוא אהובו שלבית — על אחת כמה ואחת כמה!
וכיון דלא חמה אפיסטקיתיה — וַיְחַבֶּק לוֹ;וכיון דלא חמה… — וכיון שלא ראה (אצלו) אפילו אמתחת — ״ויחבק לו״; אמר: שמא דינרים הם, והם נתונים בחגורתו. כיון שלא מצא כלום — ״וינשק לו״; אמר: שמא מרגליות הן, והן נתונות בפיו. אמר לו: מה אתה סבור? ממון באתי טוען? לא באתי טוען אלא דברים:
וכיון שלא ראה (אצלו) אפילו אמתחת — ״ויחבק לו״;
אמר: דילמא דינרין אינון, ואינון יהיבין בחרציה.
אמר: שמא דינרים הם, והם נתונים בחגורתו.
כיון דלא אשכח כלום — וַיְנַשֶּׁק לוֹ;
כיון שלא מצא כלום — ״וינשק לו״;
אמר: דילמא מרגליין הינין, והינין יהיבן בפימה.
אמר: שמא מרגליות הן, והן נתונות בפיו.
אמר לה: מה את סביר? ממון אתית טעין? לא אתית טעין אלא מילין:
אמר לו: מה אתה סבור? ממון באתי טוען? לא באתי טוען אלא דברים:
וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.
דרשת הפסוקים · ״אך עצמי ובשרי אתה… חדש ימים… ועבדתני חנם״ · כעצם אני מהדק לך, חודש ימים לקרוב, ושכרו של יעקב
״הוה״ — הושלם במאגרים; ״פולרין״ (השני) — בכתב היד ״חולרין״.
בתיאודור–אלבק ״מהדק לך״ (כאן ״מחרק״), ״ר׳ אסי״ (כאן ״רבי אימי״), ״בשיתה פולרין״ (כאן ״באישתה״).
וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי(בראשית כט, יד).
אמר ליה: מלך הייתי סבור לעשותך עליי;
וכדון דלית גבך כלום — אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה —וכדון דלית גבך… — ועכשיו שאין אצלך כלום — ״אך עצמי ובשרי אתה״ — כעצם הזה אני כותש אותך.
ועכשיו שאין אצלך כלום — ״אך עצמי ובשרי אתה״ —
כהדן גרמה אנה מחרק לך.
כעצם הזה אני כותש אותך.
וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים.
אמר רבי אימי:
לימדתך התורה דרך הארץ: עד איכן אדם צריך ליטפל בקרובוליטפל בקרובו — לטפל (לארח ולפרנס) את קרובו? עד חודש ימים.
וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי(בראשית כט, טו) —
הֲכִי אָחִי אַתָּה? ואם לאו — וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם?
איפשר כן?
אלא: אין הוה פעלה בעשרה פולרין — הווה יהב לה חמשה פולרין;אלא: אין הוה… — אלא: אם היתה פעולתו שווה עשרה פולרין — היה נותן לו חמשה פולרין; ואם היה משאו (שהביא) שווה שישה פולרין — היה נותן (קונה ממנו) בשלושה פולרין. אמר לו: מה אתה סבור? ממון באתי לבקש? לא באתי אלא בשביל שתי הנערות האלה:
אלא: אם היתה פעולתו שווה עשרה פולרין — היה נותן לו חמשה פולרין;
ואן הוות מובלתה באישתה פולרין — הוה יהב לה בתלתה פולרין.
ואם היה משאו (שהביא) שווה שישה פולרין — היה נותן (קונה ממנו) בשלושה פולרין.
אמר ליה: מה את סביר? ממון אתית בעי?
אמר לו: מה אתה סבור? ממון באתי לבקש?
לא אתית אלא מן בגין אלין תרתן טלייתה:
לא באתי אלא בשביל שתי הנערות האלה:
וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת וגו׳(בראשית כט, טז).
דרשת הפסוק · ״וללבן שתי בנות שם הגדלה לאה ושם הקטנה רחל״ · לאה ורחל כשתי קורות, ומתנותיהן לעולם ולשעה
״שלזו״ ו״השבת״ — הושלמו במאגרים; ״דוחה״ — אותיות מסופקות. ״לילות שלפרעה…״ — כך בכתב היד (במאגרים ובתיאודור–אלבק ״לילו״).
״כהונה לעולם… קטנה במתנותיה״ — הושלם במאגרים מדילוג הדומות. בתיאודור–אלבק ״אלופים״ (כאן ״אלפים״).
וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת(בראשית כט, טז) —
שְׁתֵּי בָנוֹת — כשתי קורות מפולשותמפולשות — פתוחות מקצה לקצה מסוף העולם ועד סופו.
זו העמידה אלפים, וזו העמידה אלפים;
זו העמידה מלכים, וזו העמידה מלכים;
מזו עמדו הורגי אריות, ומזו עמדו הורגי אריות;
מזו עמדו מכבשי ארצותמכבשי ארצות — כובשי ארצות, ומזו עמדו מכבשי ארצות;
מזו עמדו מחלקי ארצות, ומזו עמדו מחלקי ארצות.
קורבן בנה שלזו דוחה את השבת, וקורבן בנה שלזו דוחה את השבת;
מלחמת בנה שלזו דוחה את השבת, ומלחמת בנה שלזו דוחה את השבת.
לזו ניתן שתי לילות, ולזו ניתן שתי לילות:
לילות שלפרעה ולילות שלסנחריב — ללאה;
לילות שלגדעון ולילות שלמרדכי — לרחל:
בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה(אסתר ו, א).
שֵׁם הַגְּדֹולָה לֵאָה — גדולה במתנותיה:
כהונה לעולם ומלכות לעולם.
וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל — קטנה במתנותיה:
יוסף לשעה ושאול לשעה.
דרשת הפסוק · ״ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר״ · לאה בכתה שלא תיפול בחלקו של עשו, ותפילתה ביטלה את הגזירה
״רכות״ (השני) ו״יהי רצון״ — הושלמו במאגרים.
בתיאודור–אלבק ״אמר ליה״, ״שלא תיפול בחלק עשו הרשע״, ״ר׳ הונה: גדולה תפילה״ (כאן ״רבי חונייא: קשה התפילה״). ״עיקר סימניה… נאה״ אינו בתיאודור–אלבק.
וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת(בראשית כט, יז).
אמוריה דרבי יוחנן תרגם קודמוי:אמוריה דרבי יוחנן… — המתורגמן של רבי יוחנן תרגם לפניו: עיניה של לאה היו רכות. אמר לו: עיניה של אמך היו רכות! ומהו ״רכות״? רכות מבכי.
המתורגמן של רבי יוחנן תרגם לפניו:
עיינה דלאה הווין רכיכין.
עיניה של לאה היו רכות.
אמר לה: עיינא דאימיך הוויין רכיכין!
אמר לו: עיניה של אמך היו רכות!
ומהוא רַכּוֹת? רכות מבכייה.
ומהו ״רכות״? רכות מבכי.
שכך היו התנאיןהתנאין — התנאים (ההסכמים בין המשפחות): שיהא גדול נושא גדולה, והקטן נושא לקטנה.
והיתה בוכה ואומרת: יהי רצון שלא אפול בחלקו שלרשע.
אמר רבי חונייא:
קשה התפילהקשה התפילה — חזקה התפילה שביטלה את הגזירה, ולא עוד אלא שקדמה לאחותה.
וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּואַר.
עיקר סימניהעיקר סימניה — עיקר תוארה (צורת גופה) שרחל לא היה אלא נאה:
וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּואַר.
דרשת הפסוקים · ״ויאהב יעקב את רחל… ויהיו בעיניו כימים אחדים״ · יעקב מברר את דבריו מפני הרמאים, ושבע שנים כימים אחדים
״רמאיין״ — בכתב היד ״דמאיין״ (מסומן במאגרים ״כך״); תוקן כתיאודור–אלבק. ״מברר״ — בכתב היד ״בברר״; ״בתך״ — בכתב היד ״ביתך״; ״בזו״ — בכתב היד ״זו״. ״ברחל״ — הושלם מתיאודור–אלבק (שם בסוגריים).
״ויהיו בעיניו כימים אחדים״ ו״וישבת עמו ימים אחדים״ (בראשית כז, מד) — בתיאודור–אלבק מפורשים; ״רבי חנניה בר פזי״ — שם ״ר׳ חנינה בן פזי״.
וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל(בראשית כט, יח).
אמר לה: בגין דאנה ידעבגין דאנה ידע — מפני שאני יודע דאנשי מקומך רמאיין —
לפיכך אני מברר את עסקייעסקיי — דבריי ממך:
וַיֹּאמֶר אֶעֱבׇדְךָ בְּרָחֵל — ולא בלאה;
בִּתְּךָ — שלא תביא אחרת מן השוק ושמה רחל;
קטנה — שלא תחליף שמותן זו בזו.
אפילו אם נותן את הרשע בחמור שלחרשים — אין את מועיל ממנו כלום.
וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי וגו׳(בראשית כט, יט).
וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל וגו׳(בראשית כט, כ).
אמר רבי חנניה בר פזי:
נאמר כן אֲחָדִים, ונאמר להלן אֲחָדִים(בראשית כז, מד) —
מה אֲחָדִים שנאמר כן — שבע שנים,
אף אֲחָדִים שנאמר להלן — שבע שנים.
דרשת הפסוק · ״ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי״ · יעקב בן שמונים וארבע, ומבקש להעמיד שנים עשר שבטים
״אדם״ — הושלם במאגרים; ״אל״ (בסוף) — בכתב היד ״לל״.
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה וגו׳(בראשית כט, כא).
אמר רבי אייבו:
אפילו אדם פרוץפרוץ — מופקר בזימה אינו אומר כלשון הזה —
כך היה יעקב אבינו אומר: הָבָה אֶת אִשְׁתִּי?
אלא אמר: כך גזר עליי הקדוש ברוך הוא, שאני מעמיד שנים עשר שבטים;
הרי אני בן שמונים וארבע שנה — ואם אין אני מעמידן עכשיו, אמתיי אני מעמידן?
לפיכך צרךצרך — הוצרך הכתוב לומר:
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי.
דרשת הפסוקים · ״ויאסף לבן… ויהי בבקר והנה היא לאה… מלא שבע זאת״ · עצת לבן ואנשי מקומו, הילייה הילייה, ותשובת לאה ליעקב
״עביד״, ״לי משכונין״ (בכתב היד ״לכונין״), ״מפרש״ (״מפר״), ״אייתי״ (״אי״), ״ביה״ (״בה״), ״כדן, אמר ליה״ (״כדו״) — הושלמו ותוקנו במאגרים. ״הוי״ — בכתב היד ״הווה״; ״למה״ — ״ולמה״; ״הוו״ — ״הווה״. ״וכיון״ — אותיות מסופקות. ״ויהב לה הדה לאה״ — בכתב היד ״לה הדה״ פעמיים, והכפל נמחק במאגרים.
בתיאודור–אלבק ״אמרו ליה עביד מה דהני לך״ (כאן ״אמר לה״), ״הי לאה הי לאה״, ״מה את צבי״ (כאן ״סכי״), ובסוף ״אף את קרית לי ואנא עניתי לך״.
מקבילות: ירושלמי מועד קטן א, ז — ״על שם שאין מערבין שמחה בשמחה… רבי יעקב בר אחא שמע לה מן הדא: מלא שבוע זאת״; בבלי מועד קטן פרק א, ח ע״ב — ״לפי שאין מערבין שמחה בשמחה״, והראיה שם מחנוכת הבית של שלמה (מלכים א ח, סה), לא מ״מלא שבוע זאת״.
וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כׇּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה(בראשית כט, כב).
כינס את כל אנשי מקומו.
אמר להן: יודעים אתם שהיינו מדוחקים למיםמדוחקים למים — דחוקים (חסרים) במים,
וכיון שבא הצדיק הזה לכאן — נתברכנו במים.
אמרין לה: ומה הני לך עביד?אמרין לה: ומה… — אמרו לו: ומה שטוב לך — עשה. אמר להם: אם אתם רוצים — אני מרמה בו, ונותן לו את זו, לאה; שהוא אוהב את זו, רחל, הרבה, והוא יעבוד אצלנו עוד שבע שנים אחרות. אמרו לו: עשה מה שטוב לך. אמר להם: תנו לי משכונות — שלא יהיה אחד מכם מגלה (את הדבר). נתנו לו משכונות, והלך והביא בהם יין, שמן ובשר.
אמרו לו: ומה שטוב לך — עשה.
אמר להון: אין בעיי אתון — אנה מרמי בה, ויהב לה הדה לאה;
אמר להם: אם אתם רוצים — אני מרמה בו, ונותן לו את זו, לאה;
דהוא רחם להדה רחל סגין,
שהוא אוהב את זו, רחל, הרבה,
והוא עבד גבן עוד שבע שנים אחרניין.
והוא יעבוד אצלנו עוד שבע שנים אחרות.
אמר לה: עבד מה דהני לך.
אמרו לו: עשה מה שטוב לך.
אמר להון: יהבון לי משכונין — דלית חד מינכון מפרש.
אמר להם: תנו לי משכונות — שלא יהיה אחד מכם מגלה (את הדבר).
יהבון לה מישכונין,
נתנו לו משכונות,
ואזל איתי עליהון חמר, משח וקפד.
והלך והביא בהם יין, שמן ובשר.
הוי: למה נקרא שמו לבן הארמי? שרימה אפילו באנשי מקומו.
כל ההוא יומא הוו מכללין ביה;כל ההוא יומא… — כל אותו היום היו מכינים בו (את החופה ומקשטים אותה); וכיון שנכנס לביתו בערב, אמר להם: מהו כך? אמרו לו: אתה גמלת (עמנו) חסד, בזכותך! היו משבחים לפניו ואומרים: הילייה, הילייה — היא לאה, היא לאה! בערב באו בהכנסת הכלה, וכיבו את הנרות. אמר להם: מהו כך? אמרו: מה אתה מצפה? שאנו נוהגים בפריצות כמותכם?
כל אותו היום היו מכינים בו (את החופה ומקשטים אותה);
וכיון דעל לביתיה ברמשא, אמר להון: מהו כדן?
וכיון שנכנס לביתו בערב, אמר להם: מהו כך?
אמר ליה: את גמלת חסד בזכותך!
אמרו לו: אתה גמלת (עמנו) חסד, בזכותך!
הוון מקלסין קודמוי ואמרין: הילייה, הילייה — היא לאה, היא לאה!
היו משבחים לפניו ואומרים: הילייה, הילייה — היא לאה, היא לאה!
ברמשא אתון מעלתה, וטפון בוצינייה.
בערב באו בהכנסת הכלה, וכיבו את הנרות.
אמר להון: מהוא כדן?
אמר להם: מהו כך?
אמרין: מה את סכי? דאנן דביזיון דכוותכון?
אמרו: מה אתה מצפה? שאנו נוהגים בפריצות כמותכם?
כל ההוא לילייה צווח לה רחל, והיא ענייה לה.כל ההוא לילייה… — כל אותו הלילה היה קורא לה 'רחל', והיא עונה לו. בבוקר — ״והנה היא לאה״. אמר לה: מה, רימית, בת רמאי? אמרה: וכי יש סופר (מלמד) שאין לו תלמידים? והלא כך היה אביך קורא: קרא לך 'עשו', ואתה עונה לו?
כל אותו הלילה היה קורא לה 'רחל', והיא עונה לו.
בצפרא — וְהִנֵּה הִיא לֵאָה(בראשית כט, כה).
בבוקר — ״והנה היא לאה״.
אמר לה: מה, רמייתה, ברת רמאי?
אמר לה: מה, רימית, בת רמאי?
אמרה: ואית ספר דלית לה תלמידין?
אמרה: וכי יש סופר (מלמד) שאין לו תלמידים?
ולא כן הווה צווח אביך: צווח לך עשו, ואת עני לה?
והלא כך היה אביך קורא: קרא לך 'עשו', ואתה עונה לו?
וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי וגו׳.
וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ(בראשית כט, כו).
מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וגו׳(בראשית כט, כז).
אמר רבי יעקב בר אחא:
מיכן שאין מערבים שמחה בשמחה, אלא מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת.
דרשת הפסוק · ״ויבא גם אל רחל… ויעבד עמו עוד שבע שנים אחרות״ · שבע השנים האחרונות שלמות ובאמונה כראשונות
״מה״ — בכתב היד ״מן״. ״באמנה״ (הראשון) — כך בכתב היד (במאגרים ״באמונה״). בתיאודור–אלבק הלמה ממשיכה ״ויעבד עמו עוד שבע שנים אחרות״, שעליה הדרשה.
וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל(בראשית כט, ל).
אמר רבי יהודה בירבי סימון:
בנוהג שבעולם, פועל עושה עם בעל הבית שתים שלוש שעות באמנה,
ובסוף הוא מתעצל במלאכתו;
ברם הכאברם הכא — אבל כאן —
מה הראשונות שלימות, אף האחרונות שלימות;
מה הראשונות באמונה, אף האחרונות באמונה.
חלק ג
חתימה
חתימה · כיעקב שנשתעבד לפני נשואיו ואחריהם, כך ישראל לפני הגואל ואחריו
וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר(הושע יב, יג)
בכתב היד ובתיאודור–אלבק בהמשך אותה פסקה.
״ויברח״ — הושלם במאגרים (בכתב היד ״ו״ בלבד). ״ומשנולד הגואל אתם מישתעבדים״ — הושלם במאגרים מתיאודור–אלבק (״משנולד גואל אתם נשתעבדתם״). בתיאודור–אלבק הפסוק במלואו: ״ויעבד ישראל באשה ובאשה שמר״.
אמר רבי יוחנן:
כתיב: וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וגו׳(הושע יב, יג).
אמר: דיגמהדיגמה — דוגמה, משל שלכם דומה ליעקב אביכם.
מה יעקב אביכם —
עד שלא נשא אשה נשתעבד, ומשנשא אשה נשתעבד;
אף אתם —
עד שלא נולד גואל נשתעבדתם,
ומשנולד הגואל אתם מישתעבדים.
על פי כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית). במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | חינה | חייה |
| ב | כִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לַיְיָ וְגַם דָּוִד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה | — (הוספה) |
| ב | וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר וגו׳(בראשית כח, כ) | — (הוספה) |
| ד | וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ | — (הוספה) |
| ד | שֹׁמְרוֹן וְאָמְרוּ חֵי אֱלֹהֶיךָ דָּן וְחֵי דֶּרֶךְ בְּאֵר שָׁבַע וְנָפְלוּ וְלֹא יָקוּמוּ עוֹד | — (הוספה) |
| ה | עקילס | עסילס |
| ה | לחם | וחם |
| ה | זכה למצות | — (הוספה) |
| ו | שלאבות | שלאומות העולם |
| ו | אתה אמרת: וְהָיָה יְיָ לִי לֵאלֹהִים | — (הוספה) |
| ז | זאת | וזאת |
| ז | עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ | — (הוספה) |
| ז | אמר לו: הין. | — (הוספה) |
| ז | אמר לו: הפריש שבטו שללוי — אחד מעשרה; | — (הוספה) |
| ז | ולמה הפריש אחד מעשרה לשנים שבטים אחרים? | — (הוספה) |
| ז | אמר לו: וכי שנים עשר הם? | — (הוספה) |
| ז | שנאמר: אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי(בראשית מח, ה). | — (הוספה) |
| ז | אמר ליה: כל דכן! אוספת מים — אוסיף קמח. | — (הוספה) |
| ז | אמר לו: אין את מודה לי שהן ארבע אימהות? | — (הוספה) |
| ז | אמר לו: הין. | — (הוספה) |
| ז | אמר לו: צא מהן ארבע בכורות לארבע אימהות; | — (הוספה) |
| ז | והבכור קדש, ואין קדש מוציא קדש. | — (הוספה) |
| ח | וי | — (הוספה) |
| ח | כל | לכל |
| ח | פי | — (הוספה) |
| ח | הבאר | — (הוספה) |
| ח | פי | — (הוספה) |
| ח | הבאר | — (הוספה) |
| ח | הבא | הכא |
| ח | בתי דינין היו שם: אחד בפתח הר הבית, ואחד בפתח העזרה, ואחד בלשכת הגזית | — (הוספה) |
| ח | י | — (הוספה) |
| ח | ה | — (הוספה) |
| ח | ה מופל | — (הוספה) |
| ח | י | — (הוספה) |
| ח | שו | — (הוספה) |
| ט | עד | עור |
| י | פתר | פתח |
| י | וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ | — (הוספה) |
| י | דכתיב | — (הוספה) |
| י | נִשְׁ | — (הוספה) |
| יא | ע | — (הוספה) |
| יא | דכתיב | — (הוספה) |
| יא | חֹ | — (הוספה) |
| יב | וגו׳ | — (הוספה) |
| יב | לפרקים | לפריקים |
| יב | נשיקה שלגדולה — | — (הוספה) |
| יב | וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן(שמואל א י, א); | — (הוספה) |
| יב | נשיקה שלפרקים — | — (הוספה) |
| יב | וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ(שמות ד, כז); | — (הוספה) |
| יב | נשיקה שלפרישות — | — (הוספה) |
| יב | אמר | אב |
| יב | ללאה | — (הוספה) |
| יב | הוא | היא |
| יב | למה | שמה |
| יב | אנשים | — (הוספה) |
| יב | ו | — (הוספה) |
| יג | צ | — (הוספה) |
| יג | וַתָּרׇץ וַתַּגֵּד | — (הוספה) |
| יג | מה | — (הוספה) |
| יג | לה להגיד | — (הוספה) |
| יג | היה | — (הוספה) |
| יג | דינרין אינון, ואינון יהיבין בחרציה. | — (הוספה) |
| יג | כיון דלא אשכח כלום — | — (הוספה) |
| יג | וַיְנַשֶּׁק לוֹ; | — (הוספה) |
| יג | אמר: דילמא | — (הוספה) |
| יד | הוה | — (הוספה) |
| יד | פולרין | חולרין |
| טו | שלזו | — (הוספה) |
| טו | השבת | — (הוספה) |
| טו | כהונה לעולם ומלכות לעולם. | — (הוספה) |
| טו | וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל — קטנה במתנותיה: | — (הוספה) |
| טז | רכות | — (הוספה) |
| טז | יהי רצון | — (הוספה) |
| יז | רמאיין | דמאיין |
| יז | מברר | בברר |
| יז | בְּרָחֵל | — (הוספה) |
| יז | בתך | ביתך |
| יז | בז | — (הוספה) |
| יח | אדם | — (הוספה) |
| יח | אל | לל |
| יט | עביד | — (הוספה) |
| יט | י מש | — (הוספה) |
| יט | ש | — (הוספה) |
| יט | תי | — (הוספה) |
| יט | הוי | הווה |
| יט | למה | ולמה |
| יט | הוו | הווה |
| יט | י | — (הוספה) |
| יט | כדן | כדו |
| יט | אמר ליה | — (הוספה) |
| כ | מה | מן |
| כא | יִּבְרַח | — (הוספה) |
| כא | ומשנולד הגואל אתם מישתעבדים | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כ״י וטיקן 30 (יד שלישית); השלמות ותיקונים לפי מהדורת תיאודור–אלבק, מסומנים בטקסט |
מדרש בראשית רבה
פרשה עא
וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה(בראשית כט, לא)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד לונדון 340 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · העקרות אסורות בבתיהן, וכשהן נפקדות הן נזקפות, כלאה השנואה
כִּי־שֹׁמֵעַ אֶל־אֶבְיוֹנִים יְיָ וְאֶת־אֲסִירָיו לֹא בָזָה(תהלים סט, לד)
בתיאודור–אלבק ״ר׳ בינימן בן לוי״, ״לא היה צריך קריא למימר״, ובסוף ״הה״ד וירא י״י כי שנואה לאה וגו׳״.
״ואת אסירים״ — בכתב היד ״ואל אסיריו״, ״אביוניו״ — שם ״אביוני״ (תוקנו במאגרים, וכך בתיאודור–אלבק). ״מקום״ — אותיות מסופקות בכתב היד. ״העקרות״, ״שהוא״, ״שנואת״ — כתיקון מאגרים (בכתב היד ״העקות״, ״שהיא״, ״שנאת״).
וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וגו׳(בראשית כט, לא).
כִּי שֹׁומֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים יְיָ וגו׳(תהלים סט, לד).
אמר רבי בנימן ברבי לוי:
לא ראשו שלפסוק הזה סופו, ולא סופו ראשו.
לא צריך קרייה למימרלא צריך קרייה למימר — לא היה צריך המקרא לומר אלא: כי שומע אל אביונים יי ואת אסירים לא בזה,
או: כי שומע אל אביוניו יי ואת אסיריו לא בזה.
אלא כִּי שֹׁומֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים יְיָ — אילו ישראל,
דמרדמר — שאמר רבי יוחנן:
בכל מקום שנאמר דל ו'עני' ו'אביון' — בישראל הכתוב מדבר.
וְאֶת אֲסִירָיו לֹא בָזָה — אילו העקרות שהן אסורות בתוך בתיהם;
וכיון שהקדוש ברוך הוא פוקדן בבנים — הן נזקפותנזקפות — מזדקפות, מרימות ראש.
תדע לך שהוא כן:
לאה שנואת הבית היית, וכיון שפקדה הקדוש ברוך הוא בבנים — נזקפה.
הדה היא דכתיב:
וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה.
פתיחתא שנייה · הנופלות והכפופות הן העקרות, שנזקפות כשהן נפקדות
סוֹמֵךְ יְיָ לְכׇל־הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכׇל־הַכְּפוּפִים(תהלים קמה, יד)
הפסוק כפול בכתב היד: פסוק הפתיחה, ושוב כדיבור המתחיל; בתיאודור–אלבק פעם אחת, ובסוף ״הה״ד וירא י״י כי שנואה לאה וגו׳״.
סוֹמֵךְ יְיָ לְכׇל הַנֹּופְלִים(תהלים קמה, יד).
סוֹמֵךְ יְיָ לְכׇל הַנֹּופְלִים — אילו העקרות שהן נופלות בתוך בתיהם;
וְזוֹקֵף לְכׇל הַכְּפוּפִים — שכיון שהקדוש ברוך הוא פוקדן בבנים, הן נזקפות.
תדע לך שכן:
לאה שנואת הבית היית, וכיון שפקדה הקדוש ברוך הוא בבנים — נזקפה:
וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה(בראשית כט, לא).
חלק ב
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״כי שנואה לאה״ · לאה שהיתה אמורה לעשו, הבריות שסנטו בה, ויעקב שביקש לגרשה
״אמורה לשונא״ — כך בכתב היד ובתיאודור–אלבק; במאגרים תוקן ״ארוסה״. ״לגדולה״ — בכתב היד ״לה״, והושלם במאגרים. ״סונטים״ (מפרשי ימים) — בכתב היד ״סוטנים״; ״בה״ (מהלכי דרכים) — שם ״ה״. אחרי ״הגתיות״ בכתב היד ״אף כת׳ בה״, ונמחק במאגרים. ״שלאילו״, ״הדה״, ״מי״ — כתיקון מאגרים (בכתב היד ״שאילו״, ״הזה״, ״מה״).
בתיאודור–אלבק: ״שלא תיפול בחלק עשו הרשע״; ״ר׳ חונא: גדולה תפילה שבטלה הגזירה״ (כאן ״קשה היא התפילה״); ״אף הנשים מאחורי קוריים״ (כאן ״הגתיות״); ״ר׳ חנן״; ובסוף ״מי היה ראש מיטתו… לאה״, בלי ״לא״.
וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וגו׳(בראשית כט, לא) —
שעשת כמעשה השנואים:
שהיתה אמורה לשונא.
שכך היו התנאיםהתנאים — ההסכמים (בין המשפחות, על השידוכים): שיהא גדול נושא לגדולה, והקטן נושא לקטנה.
והיתה בוכה ואומרת: יהי רצון שלא אפול בחלק זה הרשע.
אמר רבי חונייא:
קשה היא התפילה שביטלה את הגזירה — ולא עוד, אלא שקדמה לאחותה.
והיו הכל סונטיםסונטים — מלעיגים, מקניטים בה:
מפרשי ימים סונטים בה,
מהלכי דרכים היו סונטים בה,
אף הגתיותהגתיות — הנשים העובדות בגתות מאחורי קורייםקוריים — קורות (הבתים או הנולים) היו סונטים בה.
והיו אומרים:
לאה זו — אין סיתרה כגלויהאין סיתרה כגלויה — אין מה שבסתר כמו מה שבגלוי (אין תוכה כברה);
נראת צדקת, ואינה צדקת;
אילו היתה צדקת — היתה מרמה באחותה?
רבי יודה בירבי סימון, רבי חנין בשם רבי שמואל בר רב יצחק:
כיון שראה יעקב אבינו מעשים שרימת לאה באחותה — נתן דעתו לגרשה.
וכיון שפקדה הקדוש ברוך הוא בבנים, אמר: לאמןלאמן — לאם של (הבנים) שלאילו אני מגרש?
ובסוף הוא מודה על הדבר.
הדה היא דכתיב:
וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּיטָּה(בראשית מז, לא).
מי היה ראש מיטתו שלאבינו יעקב? לא לאה?
דרשת הפסוק · ״ורחל עקרה״ · רחל עיקר הבית, וישראל נקראים על שמה ועל שם בנה ובן בנה
דברי רבי אבא בר כהנא — מכתב יד לונדון 340 (חסרים בכתב יד וטיקן 30).
אחרי דברי רבי יצחק בכתב היד ״ורחל עיקר. ורחל עקרה. עיקרה״ — מחוק במאגרים ואינו כאן. ״לשם״ (בנה) — הושלם במאגרים; ״אולי״ — בכתב היד ״אילו״.
בתיאודור–אלבק ״לפיכך נקראו ישראל על שמה״ ו״ולא לשמה בלבד״; שם הפסוקים שלמים: ״אולי יחנן י״י צבאות שארית יוסף״, ״הבן יקיר לי אפרים״.
וְרָחֵל עֲקָרָה(בראשית כט, לא) —
אמר רבי יצחק:
רחל היתה עיקרו שלבית, כמה שנאמר:
וַיַּרְא יְיָ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וגו׳ וְרָחֵל עֲקָרָה.
אמר רבי אבא בר כהנא:
רוב מסוביםמסובים — בני הבית היושבים (בסעודה) שללאה היו — לפיכך עושים רחל עקרעקר — עיקר.
רחל היתה עיקרו שלבית.
אמר רבי שמואל בר נחמן:
לפי שהדברים אמורים ברחל — לפיכך נקראו ישראל לשמה:
רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ(ירמיה לא, טו).
ולא לשמה, אלא לשם בנה:
אוּלַי יֶחֱנַן יְיָ וגו׳(עמוס ה, טו).
ולא לשם בנה, אלא לשם בן בנה:
הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם וגו׳(ירמיה לא, כ).
דרשת הפסוק · ״ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן״ · ארבע מידות בשמות ובמעשים, ושמות השבטים נאים כמעשיהם
״ששמותן כעורין״ — בכתב היד ״שמותן נאים״ (״נאים״ באותיות מסופקות), ותוקן במאגרים; ״נאים״ (שמותן נאים ומעשיהן נאים), ״ראובן״ ו״בין״ — הושלמו במאגרים. ״גדדין״ — בכתב היד ״גדיין״. ״חקופה״ — כך בכתב היד (במסורה: חקופא).
בתיאודור–אלבק ״וזכו ועלו ובנו״, ״גדין ומרדין״ (כאן ״ומררין״), ״ראו בן הבנים״, ״אין שמות השבטים עבור להם״.
וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן(בראשית כט, לב).
אמר רבי יוסי בן חנינה:
ארבע מדות נאמרו בשמות:
יש ששמותן כעורין ומעשיהן נאים,
ויש ששמותן כאוריםכאורים — מכוערים ומעשיהן כאורין,
שמותן נאים ומעשיהן נאים,
ויש ששמותן נאים ומעשיהן כאורים.
שמותן נאים ומעשיהם כאורים — זה עשו: שמו עושה, ואינו עושה;
ישמעאל: שמו שומע, ואינו שומע.
שמותן כאורים ומעשיהן נאים — אילו בני הגולה:
בְּנֵי בַקְבּוּק בְּנֵי חקופה בְּנֵי חַרְחוּר(עזרא ב, נא) — ועלו ובנו בית המקדש.
כאורים ומעשיהן כאורין — אילו המרגלים:
סְתוּר(במדבר יג, יג) — בר סתוריןבר סתורין — בן הריסות (הורס, סותר); גַּדִּי(במדבר יג, יא) — גדדין ומרריןומררין — וממררים (מכעיסים).
שמותן נאים ומעשיהן נאים — אילו השבטים:
רְאוּבֵן — ראו בן בין הבנים;
שִׁמְעוֹן(בראשית כט, לג) — שומע בקול אביו שבשמים.
אמר רבי יוסי בן חנינה:
אין שמותן שלשבטים עבור להםעבור להם — גנאי להם, אלא חפות להםחפות להם — כחופה להם — כבוד ועיטור.
דרשת הפסוק · ״ויתן לי גם את זה ותקרא שמו שמעון״ · שמעון עתיד להעמיד שונא, ופינחס מלוי מרפא מכתו
וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר וגו׳(בראשית כט, לג) —
זה עתיד להעמיד שונא.
ומי מרפא מכתו?
גַּם אֶת זֶה — זה פינחס, שהוא עומד מלוי.
דרשת הפסוק · ״עתה הפעם ילוה אישי… על כן קרא שמו לוי״ · לוי עתיד ללוות את הבנים לאביהם שבשמים
״על כן קרא שמו״ — בכתב היד אותיות מטושטשות (״ק..א …״), ובמאגרים הושלם ״על כן״ בלבד; הושלם כלשון כתב היד עצמו בסעיפים ח ו־יג (״על כן קרא שמו״). בתיאודור–אלבק ״בכל מקום שנ׳ על כן קראה שמו״.
וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה וגו׳(בראשית כט, לד) —
רבי יודן אומר:
לווייתילווייתי — הליווי שלי (המלווה) — זה עתיד ללוות את הבנים לאביהן שבשמים.
עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי —
בכל מקום שנאמר על כן קרא שמו — מרובה באוכלסיםבאוכלסים — בהמון בני אדם.
דרשת הפסוק · ״הפעם אודה את יי… על כן קראה שמו יהודה״ · הודאת לאה על חלקה, שבט כהונה ושבט מלכות, ובני לאה המודים ובני רחל השותקים
״ולי לא החזקת טובה״, ״מטו״ (השני), ״הם שני״ — הושלמו במאגרים; ״אימהות״ — בכתב היד ״אמ״; ״מטו״ (הראשון) — שם ״טו״. אחרי ״הפעם אודה את יי״ בכתב היד ״הדה את יי״, ונמחק במאגרים; וכן ו״ו שלפני ״הודייה״ (״פלך והודייה״).
״על כן קרא שמו״ (בסוף הסעיף) — כך בכתב היד, ובתיאודור–אלבק ״על כן קראה שמו״; במאגרים נמחק ״קרא שמו״.
״נגרע״ ו״אהבתי״ — כך בכתב היד (מסומנים במאגרים ״כך״), ונכתבו כבמקרא. ״דיגמדידה״ — בתיאודור–אלבק ״דיגמה דידיה״ (הדוגמה שלו).
בתיאודור–אלבק ״ר׳ יוסי א׳ מטו מטו בני״ (כאן ״רבי יצחק״), ״עלו מהם ב׳ שבטים״, ״יודע במכירת יוסף״; שם הפסוקים שלמים: ״ואת דבר המלוכה לא הגיד לו״, ״הודו לי״י כי טוב כי לעולם חסדו״.
וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְיָ וגו׳(בראשית כט, לה).
רבי ברכיה בשם רבי לוי:
לכהן שירד לגורן:
נתן לו אחד כור שלמעשר — ולא החזיק לו טובה;
ונתן לו אחד קומץ שלחולין — והחזיק לו טובה.
אמר לו: אדני כהן, אני נתתי לך כור, וזה לא נתן לך אלא קומץ,
ואתה מחזיק לו טובה, ולי לא החזקת טובה?
אמר לו: אתה — מחלקימחלקי — מן החלק המגיע לי נתתה לי, אבל זה — משלו נתן לי; לפיכך אני מחזיק לו טובה.
כך, לפי שהיו אימהות סבורות שזו מעמדת שלשה וזו מעמדת שלשה, זו שלשה וזו שלשה —
וכיון שילדה לאה בן רביעי, אמרה:
הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְיָ.
הדה היא דכתיב:
וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה וגו׳(במדבר יז, יז).
רבי יצחק אמר:
מטו מטו בניי — מטו בעגל, מטו במרגליםמטו במרגלים — נכשלו (מָטוּ) במרגלים.
רבי לוי אמר:
עלה מהם שני שבטים: שבט כהונה ושבט מלכות.
ואת מוצא: כל מה שכתוב בזה — כתוב בזה:
בזה משיחה ובזה משיחה,
בזה מטה ובזה מטה,
בזה ברית מלח ובזה ברית מלח,
בזה פעם ובזה פעם,
בזה נזר ובזה נזר,
בזה קריבה ובזה קריבה,
בזה שלשלת יחסיםשלשלת יחסים — שושלת ייחוס ובזה שלשלת יחסים,
בזה ציץ ובזה ציץ.
אמר רבי לוי:
לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו(איוב לו, ז) — דיגמדידהדיגמדידה — הדוגמה שלו (דיגמא דידיה).
לאה תפסה פלך הודייהפלך הודייה — כישור (פלך) של הודיה — אחזה במידת ההודיה — ועמדו כל בניה בעלי הודייה:
יהודה — וַיַּכֵּר יְהוּדָה(בראשית לח, כו);
דוד — הֹודוּ לַיְיָ כִּי טוֹב(תהלים קז, א);
דניאל — לָךְ אֱלָהּ אֲבָהָתִי(דניאל ב, כג).
רחל תפסה פלך שותקנותשותקנות — שתקנות — ועמדו כל בניה בעלי מסטיריןמסטירין — סודות:
בנימן — יָשְׁפֵה(שמות כח, כ): יש פה — ידע במכירתו שליוסף, ואינו מגיד;
שאול — וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה(שמואל א י, טז);
אסתר — אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וגו׳(אסתר ב, כ).
עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה —
בכל מקום שנאמר על כן קרא שמו — מרובה באוכלסיןבאוכלסין — בהמון בני אדם.
דרשת הפסוק · ״ותעמד מלדת״ · בניה של אשה מעמידים את רגלה בביתה
שם החכם חסר בכתב היד, והושלם במאגרים ״אמי״, כבתיאודור–אלבק (״אמר ר׳ אמי״).
דרשת הפסוק · ״ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה״ · רחל קינאה במעשיה הטובים של אחותה
בתיאודור–אלבק בלי ״כתיב״, ו״ואת אמ׳ ותקנא רחל״ (כאן ״ותמר״).
וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה וגו׳(בראשית ל, א).
אמר רבי יצחק:
כתיב: אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים וגו׳(משלי כג, יז),
ותמרותמר — ואת אמר — ואתה אומר: וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹותָהּ?
אלא מלמד שקינת במעשיה הטובים.
אמרה: אילולי שהיא צדקת — היתה יולדת?
דרשת הפסוק · ״ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי״ · ארבעה חשובים כמת
בכתב היד הפסוק מובא בקיצור (״ותאמר אל יעקב הבה״), והראיה בסופו; סופו הושלם כבתיאודור–אלבק (״מי שאין לו בנים מרחל [ואם אין מתה אנכי]״).
מקבילה: בבלי נדרים פרק ט, סד ע״ב, ברייתא — ״ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים״; שם ״עני״ במקום ״מי שירד מנכסיו״ (״עני — דכתיב: כי מתו כל האנשים״), ובלי ״וכי מתים היו… אלא ירדו מנכסיהם״.
וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים(בראשית ל, א) —
שמואל אמר:
ארבעה הם חשובים כמת, ואילו הן:
סומא, ומצורע, ומי שאין לו בנים, ומי שירד מנכסיו.
מי שאין לו בנים — מניין?
וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.
סומא — מניין?
בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי וגו׳(איכה ג, ו).
מצורע — מנין?
אַל נָא תְהִי כַּמֵּת(במדבר יב, יב).
מי שירד מנכסיו — מניין?
כִּי מֵתוּ כׇּל הָאֲנָשִׁים(שמות ד, יט).
וכי מתים היו? והלא דתן ואבירם היו!
אלא ירדו מנכסיהם.
מקבילות והערות · יא
ארבעה חשובים כמת
מקבילות: בבלי נדרים פרק ט, סד ע״ב
ברייתא: ״ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים״ — עני במקום מי שירד מנכסיו, אותן ראיות.
דרשת הפסוק · ״ויחר אף יעקב ברחל… הנה אמתי בלהה״ · כך עונים את המעיקות; שרה שהכניסה צרתה לביתה, ורחל שנבנתה כמותה
״לפני״ — הושלם במאגרים, כבתיאודור–אלבק.
בתיאודור–אלבק ״ורבנא בשם ר׳ אבא בר כהנא״ (כאן ״ודהכה״, ורבנן דהכא); ״לא חגר מתניו כנגדה… וחגר מתניו כנגד שרה״ — כאן ״לא חגר״ גם בשני, כשאלה; ״ואבנה גם אנכי ממנה״ (כאן ״אבנה… וגם אבנה״).
וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וגו׳(בראשית ל, ב).
רבנן דדרומהרבנן דדרומה — חכמי הדרום בשם רבי אלכסנדרי, ודהכהודהכה — ושל כאן (חכמי מקום זה) בשם רבי אבא בר כהנא:
הֶחָכָם יַעֲנֶה דַעַת רוּחַ וגו׳(איוב טו, ב) — זה אברהם:
וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי(בראשית טז, ב).
וִימַלֵּא קָדִים בִּטְנוֹ — זה יעקב:
וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: כך עונים את המעיקותהמעיקות — המצירות, המצטערות?
חייך, שבניך עתידים לעמוד לפני בנה!
וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים וגו׳ — ממך מנע, ממני לא מנע.
אמרה לו: כך עשה אביך לאמך? לא חגר מתניו לנגדהחגר מתניו לנגדה — התאזר (בתפילה) בעדה!
אמר לה: אותו — לא היו לו בנים; אני — יש לי בנים.
אמרה לו: וזקינך — לא היו לו בנים? לא חגר מתניו כנגד שרה?
אמר לה: יכולה את לעשות כשם שעשת זקנתי?
אמרה לו: מה עשת?
אמר לה: הכניסה צרתה לביתה.
אמרה לו: אם הדבר הזה מעכב —
הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה וגו׳(בראשית ל, ג).
אִבָּנֶה — וגם אבנה:
מה זו נבנת על ידי צרתה — אף זו נבנת על ידי צרתה.
דרשת הפסוק · ״ותאמר רחל דנני אלהים… על כן קראה שמו דן״ · דנני וחייבני, דנני וזיכני
״על כן קרא שמו״ — כך בכתב היד (הרי״ש מסופקת), ובתיאודור–אלבק ״על כן קראה שמו״; במאגרים נמחק ״קרא שמו״.
וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וגו׳(בראשית ל, ו) —
דָּנַנִּי — וחייבני; דָּנַנִּי — וזיכני.
דָּנַנִּי — וחייבני: וְרָחֵל עֲקָרָה(בראשית כט, לא);
דָּנַנִּי — וזיכני: וַיִּתֶּן לִי בֵּן.
עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן —
בכל מקום שנאמר על כן קרא שמו — מרובה באוכלסיםבאוכלסים — בהמון בני אדם.
דרשת הפסוק · ״ותאמר רחל נפתולי אלהים נפתלתי עם אחתי״ · רחל שלא גילתה ליעקב את הרמאות, ודברי תורה בחלקו של נפתלי
״אלים״ שבכתב היד (כתיבה מקוצרת של השם) נפתח ״אלהים״.
״שהם״ — הושלם במאגרים; ״בך״ — בכתב היד ״מך״; ״ממני״ — בכתב היד ״ממנו״ (מסומן במאגרים ״כך״), כבתיאודור–אלבק.
בתיאודור–אלבק ״נימפה היה לי לעשות״, ״אם איני כדיי ליבנות העולם ממני״, ״יהו נאמ׳ בחלק נפתלי״.
וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים וגו׳(בראשית ל, ח) —
נופתי, פתיתי, תיליתיתיליתי — תליתי (את אחותי עלי) אחתי עלי.
אמר רבי יוחנן:
נימפינימפי — שושבינה (לכלה) היה לי לעשות לפני אחתי.
אילו שילחתי ואמרתי לו: תן דעתך שהם מרמים בך — לא היה פורש;
אלא אמרתי: אם איני כדייכדיי — ראויה שיבנה העולם ממני — ייבנה מאחותי.
פיתולייה לא דידי הוון:פיתולייה לא דידי… — הפיתולים האלה לא שלי היו:
הפיתולים האלה לא שלי היו:
כלום הלך יעקב אצל לבן אלא בשבילי?
עצמו — נופת, לא שלי הוא?
דברי תורה, שנאמר בהם נֹופֶת צוּפִים(תהלים יט, יא) — יהואיהוא — יהיו נאמרים בתוך חלקו שלנפתלי.
דרשת הפסוק · ״ותלד זלפה שפחת לאה ליעקב בן״ · זלפה נערה היתה, ולא היה עיבורה ניכר
״נכרת״ — בכתב היד ״נכתת״, ותוקן במאגרים, כבתיאודור–אלבק. בתיאודור–אלבק ״וכאן ותלד״ (כאן ״וכן כתוב״).
וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן(בראשית ל, י).
בכולם כתוב ותהר, וכן כתוב ותלד?
אלא בחורה היית, ולא היתה נכרת בעיבורה.
דרשת הפסוק · ״ותאמר לאה בגד ותקרא את שמו גד״ · גד שעתיד לגדד את האומות, ואליהו: משבט גד או משבט בנימן
כתב היד קורא ״באגד״ (כקרי ״בא גד״; בכתיב ״בגד״).
״גדה״ (דביתה) — בכתב היד ״גד״; ״לגדד״ — שם ״לגרד״ (מסומן במאגרים ״כך״), כבתיאודור–אלבק; ״נימנו״ — שם ״ממנו״; ״קרייה״ — שם ״סרייה״. ״מיושבי לשכת הגזית היה… דרבי אלעזר״ ו״את עולמו״ — הושלמו במאגרים (דילוג הדומות בכתב היד).
בתיאודור–אלבק ״אמר ליה ר׳ פליפי לר׳ נהוריי״ (כאן ״אמר לה רבי פליפי בר נוהריי״), ״ויען אליהו״, ״ויהי להם גבול יעזר וכל ערי הגלעד״, ״אלו אמרו מגד ואילו אמרו מבינימן״.
וַתֹּאמֶר לֵאָה באגד(בראשית ל, יא) —
אתה גדה דביתה, אתה גדה דעלמא;אתה גדה דביתה… — בא מזלו (גדו) של הבית, בא מזלו של העולם;
בא מזלו (גדו) של הבית, בא מזלו של העולם;
בא מי שהוא עתיד לגדד משתיתןמשתיתן — יסודותיהם שלאומות העולם.
נימנו: אליהו משלמימשלמי — משל מי (מאיזה שבט)?
רבי לעזר אמר:
משלבנימן: וְיַעֲרֶשְׁיָה וְאֵלִיָּה וגו׳(דברי הימים א ח, כז).
רבי נוהרי אמר:
משלגד — הדה היא דכתיב:
וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּושָׁבֵי גִלְעָד(מלכים א יז, א).
אמר לה רבי פליפי בר נוהריי:
מה חמית מימר כן?מה חמית מימר… — מה ראית לומר כן?
מה ראית לומר כן?
אמר לה:
דכתיב: וַיְהִי לָהֶם הַגְּבוּל יַעְזֵר וגו׳(יהושע יג, כה).
מה מקיים רבי לעזר קרייה דרבי נוהריי, מִתֹּושָׁבֵי גִלְעָד?מה מקיים רבי… — כיצד מקיים רבי אלעזר את המקרא של רבי נהוראי, ״מתושבי גלעד״? מיושבי לשכת הגזית היה. וכיצד מקיים רבי נהוראי את המקרא של רבי אלעזר, ״ויערשיה ואליה״ וגו׳?
כיצד מקיים רבי אלעזר את המקרא של רבי נהוראי, ״מתושבי גלעד״?
מיושבי לשכת הגזית היה.
ומה מקיים רבי נוהריי קרייה דרבי אלעזר, וְיַעֲרֶשְׁיָה וְאֵלִיָּה וגו׳?
וכיצד מקיים רבי נהוראי את המקרא של רבי אלעזר, ״ויערשיה ואליה״ וגו׳?
אלא מדרשות הןמדרשות הן — דרשות הן (ולא ייחוס):
בשעה שהמקום מרעיש את עולמו — אליהו מזכיר זכות אבות, בני ירוחם,
והקדוש ברוך הוא מתמלא רחמים על עולמו.
פעם אחת נחלקו רבותינו עליו:
אילו אומרים משלגד, ואילו אמרו משלבנימן.
בא ועמד לפניהם; אמר להם:
רבותיי, למה אתם חולקים עלי? אני מבני בניה שלרחל אני.
דרשת הפסוק · ״ותאמר לאה באשרי״ · נחלתו העשירה של אשר, ובנותיו שנישאו לכהנים ולמלכים
וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאׇשְׁרִי(בראשית ל, יג).
אמר רבי לוי:
לא לן אשר באכסנייהבאכסנייה — בבית הארחה, בפונדק מימיו;
ירש אשר גגי פלאטריותגגי פלאטריות — גגות ארמונות — מה שלא ירש יהודה ארצות.
הדה היא דכתיב:
ובְּנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָוה וגו׳(דברי הימים א ז, ל), הוּא אֲבִי בִרְזָיִית(דברי הימים א ז, לא).
רבי לוי ורבי סימון:
רבי לוי אמר:
שהיו בנותיהן נאות, והיו נשואות לכהנים שנמשחו בשמן זית.
רבי סימון אמר:
שהיו בנתיהן נאות, והיו נשואות למלכים שנמשחו בשמן הזית.
על פי כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד לונדון 340. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | ואת | ואל |
| א | אסירים | אסיריו |
| א | ו | — (הוספה) |
| א | ר | — (הוספה) |
| א | שהוא | שהיא |
| א | ו | — (הוספה) |
| א | דכתיב | — (הוספה) |
| ג | גדול | — (הוספה) |
| ג | סונטים | סוטנים |
| ג | ב | — (הוספה) |
| ג | ל | — (הוספה) |
| ג | הדה | הזה |
| ג | דכתיב | — (הוספה) |
| ג | מי | מה |
| ד | לשם | — (הוספה) |
| ד | אולי | אילו |
| ה | ש | — (הוספה) |
| ה | כעורין | נאים |
| ה | נאים | — (הוספה) |
| ה | גדדין | גדיין |
| ה | רְאוּבֵן | — (הוספה) |
| ה | י | — (הוספה) |
| ז | על כן קרא שמו | ק..א |
| ח | ולי לא החזקת טובה | — (הוספה) |
| ח | י | — (הוספה) |
| ח | הות | — (הוספה) |
| ח | דכתיב | — (הוספה) |
| ח | מ | — (הוספה) |
| ח | מטו | — (הוספה) |
| ח | הם שני | — (הוספה) |
| ח | יגרע | נגרע |
| ח | אבהתי | אהבתי |
| ט | אמי | — (הוספה) |
| יא | לי | — (הוספה) |
| יא | בנים | — (הוספה) |
| יא | ואם | — (הוספה) |
| יא | אין | — (הוספה) |
| יא | מתה | — (הוספה) |
| יא | אנכי | — (הוספה) |
| יב | לפני | — (הוספה) |
| יד | שהם | — (הוספה) |
| יד | בך | מך |
| יד | ממני | ממנו |
| טו | נכרת | נכתת |
| טז | ה | — (הוספה) |
| טז | לגדד | לגרד |
| טז | נימנו | ממנו |
| טז | דכתיב | — (הוספה) |
| טז | קרייה | סרייה |
| טז | מיושבי לשכת הגזית היה. | — (הוספה) |
| טז | ומה מקיים רבי נוהריי קרייה דרבי אלעזר | — (הוספה) |
| טז | את עולמו | — (הוספה) |
| טז | והקדוש ברוך הוא | וחקב״ה |
| יז | דכתיב | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כ״י וטיקן 30 (יד שלישית), השלמה מכ״י לונדון 340 (בסעיף ד); השלמות ותיקונים לפי מהדורת תיאודור–אלבק, מסומנים בטקסט |
מדרש בראשית רבה
פרשה עב
וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ(בראשית ל, יד)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · קצרה · ראובן שהלך לשדה בנערותו, ובזקנתו ביקש ארץ
חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל־פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי־יַזְקִין לֹא־יָסוּר מִמֶּנָּה(משלי כב, ו)
״גם״ — בכתב היד ״ום״, ותוקן במאגרים. בתיאודור–אלבק הפסוקים לבדם (״חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה; יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה״), בלי ״זה ראובן״.
וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וגו׳(בראשית ל, יד).
חֲנֹוךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ(משלי כב, ו).
חֲנֹוךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ — זה ראובן:
וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וגו׳.
גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה —
יֻותַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת(במדבר לב, ה).
פתיחתא שנייה · קצרה · לאה השבעה בבנים נשכרה, ורחל רבת הבנים אומללה
שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד־עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה יְיָ מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל(שמואל א ב, ה–ו)
בתיאודור–אלבק בלי ״זו לאה״, ו״ומי עשה כן״.
שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ(שמואל א ב, ה) — זו לאה,
שהיתה שביעה בבנים, ונשכרה.
אלא וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ — רחל,
שהיתה רעיבה לבנים, חדילהחדילה — פסקה (מללדת).
עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה — לאה,
שהיתה עקורה מן הביתעקורה מן הבית — נעקרת, דחויה מן הבית, ילדה שבעה.
אלא וְרַבַּת בָּנִים אֻומְלָלָה — רחל,
שהיתה ראויה שיעמד ממנה רובן שלבנים, אומללה.
מי עשה כן?
יְיָ מֵמִית וּמְחַיֶּה(שמואל א ב, ו).
חלק ב
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים… ויבא אתם אל לאה אמו״ · הדודאים מן ההפקר, שמירתם מגזל, וכבוד האם
״סעדין״ — בכתב היד ״סערין״ (מסומן במאגרים ״כך״); ״בן״ (השני) — שם ״כן״ (״כך״); ״המובקר״ (הראשון) — שם ״המובחר״; ״שהוא״ — שם ״שהיא״; ״על״ — שם ״עד״; ״כבודה״ — שם ״סבורה״ (במאגרים ״כבורה״ ״כך״). ״היו״ (פעמיים) — בכתב היד ״שהיו״ ו״כמה שהיו״ (״כמה וכמה כמה שהיו״, כפל), ותוקנו במאגרים; בתיאודור–אלבק ״עד היכן היו שמורים… כמה וכמה שהיו שמורין״.
בתיאודור–אלבק ״ר׳ חייא ברבא״ (כאן ״בר ווה״), ״מייאשין״, ״איפורייאה״, ״עד היכן היו שמורים״, ״היה כבוד האם עליו״.
וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וגו׳(בראשית ל, יד) —
רבי חייא בר ווה אמר: יברוחיןיברוחין — יברוחין — הדודאים (מנדרגורה).
רבי יצחק אמר: סעדין.
רבי יודה בירבי סימון אמר: מיישיןמיישין — פירות עץ המֵיש.
בן כדברי אילובן כדברי אילו — בין כדברי אלה, בן כדברי אילו —
הכל מודים שלא הביא אלא דבר שהוא מן המובקר.
תדע לך שהוא כן:
שהלך בשעת הקציר, בשעת ביכור כל מיני אמפורייהאמפורייה — פירות הקיץ,
ולא הביא אלא דבר שהוא מן המובקר.
ולהודיעך עד איכןאיכן — היכן — עד כמה היו שמורים מגזל הארץ;
ואם כך היו שמורים מגזל הארץ — על אחת כמה וכמה היו שמורים משאר כל הגזל.
וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ —
להודיעך עד איכן היה כבודה שלאמו עליו,
שלא טעמן עד שהביאן אל אמו.
דרשת הפסוק · ״ותאמר לה המעט קחתך את אישי… לכן ישכב עמך הלילה״ · רחל שזלזלה בצדיק אינה נקברת עמו, ומה הפסידה כל אחת ומה נשכרה
״הנית״ — הושלם במאגרים, כבתיאודור–אלבק. ״הדא דהיא אמרה״ — כך בכתב היד (הרי״ש של ״אמרה״ מסופקת); במאגרים תוקן ״הוא דהיא״, ובתיאודור–אלבק ״הה״ד״.
בדברי רבי לעזר בכתב היד ״זו הפסידה זו הפסכרה זו השתכרה…״ (מסומן במאגרים ״כך״, ותוקן שם ״השתכרה״); תוקן ״וזו הפסידה״ כבדברי רבי שמואל בר נחמן שאחריו וכבתיאודור–אלבק (״זו הפסידה וזו הפסידה זו נשתכרה וזו נשתכרה״). ״נסתכרה״ — כך בכתב היד. בסוף הפסקה כפל ״ורחל נשתכרה דודאים והפסידה שבטים וקבורה״ — מחוק במאגרים ובידי הסופר, ואינו כאן.
בתיאודור–אלבק ״ר׳ ברכיה אמר ר׳ אלעזר ור׳ שמואל בר נחמן״; ״לאה הפסידה דודאים ונשתכרה שבטים (ובכורה)״.
וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ(בראשית ל, יד).
וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ וגו׳(בראשית ל, טו) —
אמר רבי יצחק:
הנית לשבי מן דקני.
תני רבי שמעון בן יוחי:
לפי שזילזלה בצדיק — לפיכך אינה נכנסת עמו לקבורה.
הדא דהיא אמרההדא דהיא אמרה — זה שהיא אומרת: לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ —
אמרה לה: עמיך הוא דמיך, עימי לית הוא דמיך.אמרה לה: עמיך… — אמרה לה: עמך הוא שוכב, עמי אינו שוכב.
אמרה לה: עמך הוא שוכב, עמי אינו שוכב.
רבי ברכיה אמר, רבי לעזר ורבי שמואל בר נחמן:
רבי לעזר אומר:
זו הפסידה וזו הפסידה, זו השתכרה וזו השתכרה:
לאה הפסידה דודאים — נסתכרהנסתכרה — נשתכרה שבטים ובכורה;
ורחל נשתכרה דודאים — והפסידה שבטים ובכורה.
רבי שמואל בר נחמן אמר:
זו הפסידה וזו הפסידה, זו השתכרה וזו השתכרה:
לאה הפסידה דודאים — נשתכרה שבטים וקבורה;
ורחל נשתכרה דודאים — והפסידה שבטים וקבורה.
דרשת הפסוק · ״ויבא יעקב מן השדה בערב״ · תנאי בית דין בשכר פועלים: ההליכה על בעל הבית והחזרה על הפועל
״משלפועל״ (השני) — בכתב היד ״משפועל״, והלמ״ד הושלמה במאגרים. המדרש קורא ״עד ערב״ (במסורה: עדי ערב).
המשנה (בבא מציעא ז, א) — בתיאודור–אלבק ״ופסק עימהן להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ולהעריב אינו יכול לכופן״; שם ״ר׳ אמי בשם ר׳ שמעון בן לקיש״.
מקבילה: ירושלמי בבא מציעא ז, א — ״מקום שאין מנהג… תניי בית דין הוא שתהא השכמה של פועלין והערבה של בעל הבית״, וראייתו ״תזרח השמש יאספון… יצא אדם לפעלו״; ״עד איכן? עד כדי למלאות לו חבית מים ולצלות לו דגה ולהדליק לו נר״ — שם בלי ״ערב שבת״, ובשם ״יהודה בן בוני, רבי אמי, רב יהודה״ (כאן רבי מנא ורבי אימי בשם רבי שמעון בן לקיש).
וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב(בראשית ל, טז) —
תנינן: השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב(משנה בבא מציעא ז, א) וגו׳.
אמר רבי מנא:
מקום שאין מנהג — תנאי בית דין הוא:
שתהא הוצאה משלבעל הבית, והכנסה משלפועל.
הוצאה משלבעל הבית — מניין?
תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ(תהלים קד, כב) — מיכן והלךמיכן והלך — מכאן והלאה יֵצֵא אָדָם לְפׇעֳלוֹ(תהלים קד, כג).
הכנסה משלפועל — מנין?
וְלַעֲבֹודָתוֹ עד עָרֶב.
רבי אימי בשם רבי שמעון בן לקיש:
הטריחוהטריחו — הטילו טורח על בעל הבית: שאם היתה ערב שבת — שתהא הכנסה משלו.
עד איכן?
עד שיהיה כל אחד ואחד ממלא לו חבית שלמים, וצולה לו דגה, ומדליק לו נר.
וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה —
הדה היא דכתיב:
וְלַעֲבֹודָתוֹ עד עָרֶב.
מקבילות והערות · ה
תנאי בית דין: הוצאה משלבעל הבית והכנסה משלפועל
מקבילות: משנה בבא מציעא ז, א · ירושלמי בבא מציעא ז, א
משנה: ״השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן״.
ירושלמי: ״מקום שאין מנהג… תניי בית דין הוא שתהא השכמה של פועלין והערבה של בעל הבית… עד איכן? עד כדי למלאות לו חבית מים ולצלות לו דגה ולהדליק לו נר״ — בשם יהודה בן בוני, רבי אמי, רב יהודה; בלי ערב שבת.
דרשת הפסוק · ״ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא״ · לאה שכוונה להעמיד שבטים, ויששכר וזבולון שעמדו על ידי הדודאים
״רגליו״ — הושלם במאגרים; ״הקדוש ברוך הוא״ — בכתב היד ״קוב׳ה״, והה״א הושלמה במאגרים; לפני ״הדודאים״ בכתב היד ו״ו, ונמחקה במאגרים.
בתיאודור–אלבק ״יששכר עוסק בתורה וזבולון מפרש בים ובא ונותן לו״.
וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ(בראשית ל, טז) —
מלמד שלא הניחה אותו לרחוץ רגליו.
וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבא —
אמר רבי אבהו:
צפה הקדוש ברוך הוא שלא היתה כוונתה אלא על מנת להעמיד שבטים;
לפיכך צרךצרך — הוצרך הכתוב לומר: וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבא.
אמר רבי לוי:
בא וראה מה יפה היית סרסורותןסרסורותן — תיווכם שלדודאים,
שעל ידי דודאים עמדו שני שבטים גדולים בישראל: יששכר וזבולון.
יששכר יושב ועוסק בתורה,
וזבולן יוצא ומפרש בימים, ובא ונותן בתוך פיו שליששכר —
והתורה רבה בישראל:
הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ(שיר השירים ז, יד).
דרשת הפסוק · ״ותאמר לאה נתן אלהים שכרי… ותקרא שמו יששכר״ · יששכר בן התורה, ראשי הסנהדריות שהעמיד, וזבולון שהאכילו
המדרש קורא ״ידעי בינה״ (במסורה: יודעי), ״זבולן לחף״ (במסורה: זבולן לחוף).
בתיאודור–אלבק ״ר׳ תנחומ׳ אמר לקילסין, ד״א לעיבורין״ (כאן ״לקירסין״, ו״רבי יוסי בר קצרי אמר לעיבורים״); ״וכשבא משה לברך את ישראל״; ״ממה שיששכר באהליך, ויש א׳ יששכר באהלי זבולון״.
וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי(בראשית ל, יח) —
יששכר תשיעי לשבטים היה, והוא הקריב שיני למלך.
הדה היא דכתיב:
בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב וגו׳(במדבר ז, יח).
מפני מה? שהיה בן תורה.
הדה היא דכתיב:
וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר ידְעֵי בִינָה וגו׳(דברי הימים א יב, לג).
מהו לַעִתִּים?
רבי תנחומה אמר: לקירסיןלקירסין — לקביעת התקופות והמועדים.
רבי יוסי בר קצרי אמר: לעיבורים.
רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם — אילו מאתים ראשי סנהדריות שהיה שבטו שליששכר מעמיד.
וְכׇל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם — שהיו מסכימים הלכה על פיהם,
והוא משיב להם הלכה כהלכה למשה מסיני.
וכל השבח הזה מניין ליששכר?
משלזבולן, שהיה עוסק בפרגמטיאבפרגמטיא — בסחורה שלו, ומאכיל את יששכר שהיה בן תורה.
הדה היא דכתיב:
זְבוּלֻן לְחף יַמִּים יִשְׁכֹּן(בראשית מט, יג).
וכשבא משה לברך את השבטים — הקדים ברכת זבולן לברכת יששכר.
הדה היא דכתיב:
שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ(דברים לג, יח).
אל תיקרא כן, אלא: שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ — ממה שיששכר באוהלך.
ויש אומרים:
יששכר באהלי זבולן.
דרשת הפסוק · ״ותאמר לאה זבדני אלהים… הפעם יזבלני אישי״ · כשדה שכל זמן שמזבלים אותה היא עושה פירות
בתיאודור–אלבק לפני הדרשה גם סוף הפסוק: ״אתי זבד טוב הפעם יזבלני אישי״.
וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים וגו׳(בראשית ל, כ) —
השדה הזו, כל מה שאת מזבלה ומעדרה — היא עושה פירות.
דרשת הפסוק · ״ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה״ · דינה שנבראה זכר ונעשתה נקבה בתפילת רחל
״הוא״ (יכול הוא להשתנות) — בכתב היד ״היא״ (מסומן במאגרים ״כך״), כבתיאודור–אלבק. המשך פסוק ירמיה ו״ו״ שלפני ״מתפילה״ — הושלמו במאגרים.
המשנה (ברכות ט, ג): ״היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר — הרי זו תפילת שוא״. בתיאודור–אלבק ״אמר ר׳ חנינה בן פזי״ ו״אמר ר׳ חנינה: נתכנסו אימהות״.
מקבילה: ירושלמי ברכות ט, ג — ״דבית ינאי אמר: ביושבת על המשבר; הא קודם כן — יצלי, על שם הנה כחומר ביד היוצר״; ״רבי בשם דבית ינאי: עיקר עיבורה של דינה זכר היה, מאחר שנתפללה רחל נעשית נקיבה״; ״רבי יהודה בן פזי בשם דבית רבי יניי: אמינו רחל מנביאות הראשונות היתה״ — בלי קושיית ״התיבון״ ובלי ״נתכנסו כל האימהות״.
וְאַחַר יָלְדָה בַּת וגו׳(בראשית ל, כא) —
תנינן: כיצד? היתה אשתו מעוברת(משנה ברכות ט, ג).
דבית רבי ינאי אמריןדבית רבי ינאי אמרין — אנשי בית רבי ינאי אומרים:
ביושבת על המשבר היא מתניתהמתניתה — המשנה.
אמר רבי יהודה בר פזי:
אף יושבת על המשבר יכול הוא להשתנות.
הדה היא דכתיב:
הֲכַיּוֹצֵר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָכֶם, הִנֵּה כַחֹומֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל(ירמיה יח, ו).
התיבוןהתיבון — השיבו (הקשו): והא כתיב וְאַחַר יָלְדָה בַּת!
אמר להם: עיקר ברייתה שלדינה זכר היית,
ומתפילה שלרחל, שאמרה יֹוסֵף יְיָ לִי בֵּן אַחֵר(בראשית ל, כד) — נעשת נקבה.
אמר רבי חנניה בר פזי:
אימהות נביאות היו, ורחל היתה מן האימהות.
יוסף יי לי בנים אחרים — אינו אומר כן, אלא יֹוסֵף יְיָ לִי בֵּן אַחֵר.
אמרה: עוד אחר הוא עתיד לעמוד — הלוויהלווי — הלוואי יהיה ממני.
אמר רבי חנניה בר פזי:
נתכנסו כל האימהות ואמרו: דיינו זכרים; תיפקודתיפקוד — תיפקד עוד זו.
מקבילות והערות · ט
ביושבת על המשבר; עיקר ברייתה של דינה זכר
מקבילות: משנה ברכות ט, ג · ירושלמי ברכות ט, ג
משנה: ״היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר — הרי זו תפלת שוא״.
ירושלמי (כ״י ליידן): ״דבית ינאי אמר: ביושבת על המשבר; הא קודם כן — יצלי… עיקר עיבורה של דינה זכר היה, מאחר שנתפללה רחל נעשית נקיבה… אמינו רחל מנביאות הראשונות היתה״.
על פי כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית). במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | גם | ום |
| ג | סעדין | סערין |
| ג | בן | כן |
| ג | המובקר | המובחר |
| ג | שהוא | שהיא |
| ג | היו | שהיו |
| ג | על | עד |
| ג | היו | כמה שהיו |
| ג | כבודה | סבורה |
| ד | הנית | — (הוספה) |
| ד | ו | — (הוספה) |
| ד | הפסידה | הפסכרה |
| ה | ל | — (הוספה) |
| ה | דכתיב | — (הוספה) |
| ו | רגליו | — (הוספה) |
| ז | דכתיב | — (הוספה) |
| ז | דכתיב | — (הוספה) |
| ז | דכתיב | — (הוספה) |
| ז | דכתיב | — (הוספה) |
| ט | הוא | היא |
| ט | דכתיב | — (הוספה) |
| ט | לא | — (הוספה) |
| ט | אוכל | — (הוספה) |
| ט | לעשות | — (הוספה) |
| ט | לכם | — (הוספה) |
| ט | הנה | — (הוספה) |
| ט | כחומר | — (הוספה) |
| ט | ביד | — (הוספה) |
| ט | היוצר | — (הוספה) |
| ט | כן | — (הוספה) |
| ט | אתם | — (הוספה) |
| ט | בידי | — (הוספה) |
| ט | בית | — (הוספה) |
| ט | ישראל | — (הוספה) |
| ט | ו | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כ״י וטיקן 30 (יד שלישית); השלמות ותיקונים לפי מהדורת תיאודור–אלבק, מסומנים בטקסט |
מדרש בראשית רבה
פרשה עג
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ(בראשית ל, כב)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית) §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · קצרה · שלוש שנפקדו בראש השנה: שרה, רחל וחנה
זׇכְרֵנִי יְיָ בִּרְצוֹן עַמֶּךָ פׇּקְדֵנִי בִּישׁוּעָתֶךָ(תהלים קו, ד)
״אלים״ שבכתב היד (כתיבה מקוצרת של השם) נפתח ״אלהים״ בפסוקים, כאן ובכל הפרשה.
״שרה״ — הושלם במאגרים; ״וחנה״ — בכתב היד ״ודינה״, ותוקן במאגרים כתיאודור–אלבק. שם ״אמר ר׳ אלעזר בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה״.
מקבילה: ברייתא בבבלי ראש השנה פרק א, י ע״ב — ״רבי אליעזר אומר… בראש השנה נפקדה שרה ורחל וחנה״ (שם בשם התנא, בתוך רשימת מאורעות תשרי).
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וגו׳(בראשית ל, כב).
זׇכְרֵנִי יְיָ בִּרְצוֹן עַמֶּךָ וגו׳(תהלים קו, ד).
אמר רבי לעזר:
בראש שנה נפקדה שרה, רחל, וחנה:
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל.
פתיחתא שנייה · חסדו של אברהם ואמונתו של יעקב, ורחל עיקר ביתו
זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל רָאוּ כׇל־אַפְסֵי־אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ(תהלים צח, ג)
״שנאמר״ (פעמיים), ״ינו״ שב״אבינו״, הרי״ש של ״ראובן״ ו״ובני בלהה וגו׳״ — הושלמו במאגרים.
בתיאודור–אלבק ״מי היה ביתו שליעקב אבינו״, ובלי ״שנאמר״ לפני הפסוקים.
זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ וגו׳(תהלים צח, ג).
זָכַר חַסְדּוֹ — זה אברהם,
שנאמר: חֶסֶד לְאַבְרָהָם(מיכה ז, כ).
וֶאֱמוּנָתוֹ — זה יעקב,
שנאמר: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב.
לְבֵית יִשְׂרָאֵל — ישראל סבאישראל סבא — ישראל הזקן (יעקב אבינו).
מי היה ביתו שלאבינו יעקב? לא רחל?
בכולם כתיב:
בְּנֵי לֵאָה בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן(בראשית לה, כג),
וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת וגו׳(בראשית לה, כו),
וּבְנֵי בִלְהָה וגו׳(בראשית לה, כה);
וברחל כתוב:
בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב וגו׳(בראשית מו, יט).
דבר אחר:
זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל —
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וגו׳(בראשית ל, כב).
פתיחתא שלישית · שלא תקרב אל יעקב עצת לבן, ובהרבה תפילות נפקדה רחל
פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרׇב־לִי כִּי־בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי(תהלים נה, יט)
בתיאודור–אלבק ״שלא תקרב לי עצת הרשע… יטלינה״, ואחריו סוף הפסוק ״כי ברבים היו עמדי״, שעליו בא ״דאמר ר׳ יודן… בהרבה תפילות״; כאן חסר סוף הפסוק. שם ״בזכותה דכת׳ ויזכר אלהים את רחל״.
פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי וגו׳(תהלים נה, יט).
פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי — זה יעקב.
מִקְּרׇב לִי — שלא תיקרב לו עצתו שלרשע,
שלא יאמר: זו שילדה — יטלנה עמו; וזה שלא ילדה — אל יטלנה עימו.
דמר רבי יודן בשם רבי אייבו:
בהרבה תפילות נפקדה רחל:
רָחֵל(בראשית ל, כב) — בזכותה;
אֶת רָחֵל — בזכות אחותה;
וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים — בזכות יעקב;
וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ — בזכות אימהות.
חלק ב
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״ויזכר אלהים״ · הרשעים הופכים מידת רחמים למידת הדין, והצדיקים מידת הדין לרחמים
״לרשעים״ — בכתב היד ״הרשעים״, ותוקן במאגרים; ״אלהים״ (בכל מקום שנאמר) — הושלם במאגרים.
הדרשה כבר באה בפרשה לג, ד, על ״ויזכר אלהים את נח״. בתיאודור–אלבק נוסף ״יי ארך אפים ורב חסד״.
אמר רבי שמואל בר נחמן:
אוי להם לרשעים, שהן הופכים מידת רחמין למידת הדין.
בכל מקום שנאמר יי — מידת רחמים:
יְיָ יְיָ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד(שמות לד, ו);
וכתיב:
וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם(בראשית ו, ה),
וַיִּנָּחֶם יְיָ כִּי עָשָׂה וגו׳(בראשית ו, ו),
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי(בראשית ו, ז).
ואשריהם הצדיקים, שהן הופכים מידת הדין למידת רחמים.
בכל מקום שנאמר אלהים — מידת הדין:
אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל(שמות כב, כז),
עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם(שמות כב, ח);
וכתיב:
וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם(שמות ב, כד),
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ(בראשית ח, א),
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב).
דרשת הפסוק · ״ויזכר אלהים את רחל… ויפתח את רחמה״ · שתיקתה של רחל, זכות דן, ושלשה מפתחות שבידו של הקדוש ברוך הוא
״מה זכירה נזכר לה״ — בתיאודור–אלבק ״זכר לה״. ״עמד יוסף ובנימן״ — שם ״נולד יוסף ובינימן״. ״רבי חונא, רבי אחא בשם רבי סימון״ — כך בכתב היד (שם ״ר׳ הונא ר׳ אחא מש׳ ר׳ סימון״). ״אוצרו״ — בכתב היד ״אוצ׳״.
מה זכירה נזכר לה?
שתיקה ששתקה לאחותה:
בשעה שהיו נותנין לו את לאה — היתה יודעת, ושתקתושתקת — ושתקה.
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב) —
והדין נותן, שהכניסה צרתהצרתה — אשה אחרת של בעלה לביתה.
רבי חונא, רבי אחא בשם רבי סימון:
דָּן יוֹסֵף וּבִנְיָמִן(דברי הימים א ב, ב) —
בזכות דן נפקדה רחל; בזכות דן עמד יוסף ובנימן.
וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ.
רבי מנחמה בשם רבי ביבי:
שלשה מפתחות בידו שלהקדוש ברוך הוא: מפתח קבורה, ומפתח גשמים, ומפתח רחם.
מפתח קבורה —
הִנֵּה אֲנִי פֹותֵחַ אֶת קִבְרתֵיכֶם(יחזקאל לז, יב);
מפתח גשמים —
יִפְתַּח יְיָ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ וגו׳(דברים כח, יב);
מפתח הרחם —
וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ.
ויש אומרים: אף מפתח פרנסה —
פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וגו׳(תהלים קמה, טז).
דרשת הפסוק · ״ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלהים את חרפתי״ · החרפה הנתלית באשה עקרה, וחרפת פילגש בגבעה וירבעם
״הסירחון״ — בגליון כתב היד; המילה שבשורה (״הסירוון״, ובמאגרים ״הסיחון״) נמחקה בידי הסופר. ״ברך״ השני — בכתב היד ״בריך״, והיו״ד נמחקה במאגרים. ״פילגש בגבעה… את חרפתי״ השני — הושלם במאגרים.
״מן אכל הדה מקמתה ברך״ — בתיאודור–אלבק ״מן אכל הדא מקמתא ברך, מאן תבר הדא מקמתא ברך״; שם ״אסף אלהים את חרפתי בימי פילגש בגבעה״, ו״את סבור שירבעם נגף״.
אחרי ״את סבור ירבעם הוא שניגף״ קיצר הסופר, ובין סימני $ כתב ״כו׳, גרש — הקול קול יעקב״ (״כו׳ גרש״ — כקריאת מאגרים): הדרשה כולה כתובה בכתב היד בפרשה סה, כ, על ״הקול קול יעקב״, ושם ״רבי לוי אמר״ (כאן, בתיאודור–אלבק, ״רבי אסי אמר״), ודברי רבי יוחנן וריש לקיש מוחלפים. דברי הסופר נשארו במקומם, והחסר — מ״ולא נגף אלא אביה״ עד ״ומה אם מלך שהונה את המלך ניגף״ — הושלם בסוגריים הכפולים מתיאודור–אלבק (מה שבסוגריים שם — נכלל); מ״הדיוט שהוא מונה הדיוט״ — שוב כתב היד. בתיאודור–אלבק ״הדיוט שהוא מונה את הדיוט לא כל שכן״.
וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר וגו׳(בראשית ל, כג).
אמר רבי לוי בירבי זכריה:
עד שלא תלד האשה — הסירחוןהסירחון — הקלקול (האשמה) נתלה בה:
מן אכל הדה מקמתה? ברך!מן אכל הדה… — מי אכל את זה שלפניה? — בנך! ומי שבר את זה שלפניה? — בנך!
מי אכל את זה שלפניה? — בנך!
ומן תבר הדה מקמתה? ברך!
ומי שבר את זה שלפניה? — בנך!
אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי —
פילגש בגבעה, שנאמר:
אָרוּר נֹותֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִין(שופטים כא, יח).
אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי — בימי ירבעם:
וְלֹא עָצַר כֹּחַ יָרׇבְעָם וגו׳(דברי הימים ב יג, כ).
אמר רבי שמואל בר נחמן:
את סבור ירבעם הוא שניגף?
כו׳, גרש — הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב(בראשית כז, כב).
ולא נגף אלא אביה.
ולמה נגף?
אמר רבי אבא בר כהנא:
על ידי שהעביר הכרת פניהם של ישראל,
דכתיב: הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם(ישעיה ג, ט).
רבי אסי אמר:
על ידי שהעמיד עליהם שומרים שלשה ימים, עד שנתקלקלה צורתן.
ותנינן:
אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, אפעלפי שיש סימנין בגופו ובכיליו; ואין מעידין אלא לאחר שלשה ימים(משנה יבמות טז, ג).
עליהם הוא אומר:
עָצְמוּ לִי אַלְמְנוֹתָיו מֵחוֹל יַמִּים(ירמיה טו, ח).
רבי יוחנן אמר:
על שביזה לאחיה השילוני,
שנאמר: ועמכם אֲנָשִׁים רֵקִים בְּנֵי בְלִיַּעַל(דברי הימים ב יג, ז) —
קרא לאחיה בְלִיַּעַל.
ריש לקיש אמר:
על שחיסדן ברבים,
שנאמר: וְעִמָּכֶם עֶגְלֵי זָהָב אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יָרׇבְעָם לֵאלֹהִים(דברי הימים ב יג, ח).
רבנין אמרין:
על שבאת עבודה זרה על ידו ולא בערה.
הדא הוא דכתיב:
וַיִּלְכֹּד מִמֶּנּוּ עָרִים אֶת(דברי הימים ב יג, יט) ביתאל,
וכתיב: וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד(מלכים א יב, כט) בביתאל.
והלא דברים קל וחומר:
ומה אם מלך שהונה את המלך — ניגף,
הדיוט שהוא מונהמונה — מאנה, מטעה הדיוט — על אחת כמה וכמה!
דרשת הפסוק · ״ותקרא את שמו יוסף לאמר יסף יי לי בן אחר״ · ״אחר״: לגלות, למחלוקת ולמעשים אחרים
״אחר״ הראשון — בכתב היד ״אחד״ (מסומן במאגרים ״כך״); ״לגלות״ — בכתב היד ״לגלול״, ותוקן במאגרים.
סוף הפסוק ״יסף יי לי בן אחר״ אינו בכתב היד, והושלם מתיאודור–אלבק (שם בסוגריים, בראש הדרשה). ״עושה מעשים אחרים״ — שם ״מעשה אחרים״; ״לפנים מן נהר סמבטיון״ — שם ״מנהר סבטיון״.
וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר(בראשית ל, כד) יֹסֵף יְיָ לִי בֵּן אַחֵר.
אַחֵר — לגלות.
אמר רבי יהודה בירבי סימון:
לא למקום שגלו עשרת השבטים גלו שבט יהודה ובנימן:
עשרת השבטים גלו לפנים מן נהר סמבטיוןסמבטיון — הנהר האגדי ששובת בשבת;
שבט יהודה ובנימן — מפוזרין בכל הארצות.
אַחֵר — למחלוקת.
דמר רבי פינחס בשם רבי סימון:
מתפילתה שלרחל לא חלק שבט יהודה ובנימן עם עשרת השבטים.
אַחֵר — עושה מעשים אחרים.
דרשת הפסוק · ״ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני״ · כיון שנולד יוסף נולד שטנו של עשו: ביד בני רחל הוא נופל
״קטניהם״ — הה״א הושלמה במאגרים.
בתיאודור–אלבק ״מסורת היא שאין עשו נופל אלא ביד בני בניה שלרחל״, ״שהן צעירים שלשבטים״. המדרש קורא ״אם לא יסחבום״ (במסורה: אם לוא).
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה וגו׳(בראשית ל, כה) —
כיוון שנולד — סטנוסטנו — שטנו שלעשו:
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וגו׳.
דמר רבי פינחס בשם רבי שמואל בר נחמן:
מסורת אגדה היא: ביד בניה שלרחל עשו נופל.
אִם לא יִסְחָבוּם וגו׳(ירמיה מט, כ).
ולמה הוא קורא אותן צְעִירֵי הַצֹּאן?
שהן קטניהם שלשבטים.
דרשת הפסוקים · ״ויאמר אליו לבן… נחשתי״ עד ״ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי״ · נסית ובדקת; ״מעט״ שבעים; ברכה הולכת לרגלי הצדיקים
״נסית״ — בכתב היד ״נסירת״, והרי״ש נמחקה במאגרים (בתיאודור–אלבק ״נסיתי״). ״מה״ (להלן שבעים) — הושלם במאגרים.
המדרש קורא ״ויאמר לבן אם נא״ (במסורה: ויאמר אליו לבן). ״ויהי מאז הפקיד״ — בתיאודור–אלבק ״ויברך יי את בית המצרי בגלל יוסף״. ״ראובן בעי ביי…״ — בתיאודור–אלבק על ״ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי״, שאינו בכתב היד, והושלם משם; שם ״ושמעון בעי ביי״.
וַיֹּאמֶר לָבָן אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי(בראשית ל, כז) —
נסית ובדקיתובדקית — ובדקתי:
וַיְבָרְכֵנִי יְיָ בִּגְלָלֶךָ.
וַיֹּאמַר נׇקְבָה שְׂכָרְךָ וגו׳(בראשית ל, כח) —
סכום, קטע, פרשסכום, קטע, פרש — קצוב, פסוק, פרט (את שכרך).
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַתָּה יָדַעְתָּ וגו׳(בראשית ל, כט),
כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה וגו׳(בראשית ל, ל).
רבי יודה בירבי סימון בשם חזקיה:
מְעַט — שבעים.
נאמר כן מְעַט, ונאמר להלן: וַיָּגׇר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט(דברים כו, ה) —
מה להלן שבעים, אף כאן שבעים.
וַיְבָרֶךְ יְיָ אֹותְךָ לְרַגְלִי —
לכל מקום שהצדיקים הולכים — ברכה הולכת עמהם.
ירד יצחק לגרר — ובאת ברכה לרגלו,
שנאמר: וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא(בראשית כו, יב);
ירד יוסף אצל פוטיפרע — ובאת ברכה לרגלו,
שנאמר: וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד וגו׳(בראשית לט, ה);
ירד יעקב אצל לבן — ובאת ברכה לרגלו,
שנאמר: וַיְבָרֶךְ יְיָ אֹותְךָ לְרַגְלִי וגו׳.
וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי —
ראובן בעי בייבעי ביי — צריך בית, שמעון בעי ביי.
דרשת הפסוקים · ״וענתה בי צדקתי״ עד ״וישם דרך שלשת ימים״ · אל תתהלל ביום מחר; לבן חוזר בו עשר פעמים; צאן לבן הנותרת
״ומתענה״ — העי״ן הושלמה במאגרים; ״יעקב״ (לפני ״היה חוזר בו״) — נמחק במאגרים; ״אין מניין״ — הושלם במאגרים.
״הנותרת״ — בכתב היד ״הניתרת״ (מסומן במאגרים ״כך״); בתיאודור–אלבק ״ריש לקיש אמר נותרת כת׳״, על ״ויעקב רעה את צאן לבן הנותרות״, שאינו בכתב היד. ״ותמר״ = ואת אמרת; בתיאודור–אלבק ״מחר בתך יוצאת ומתענה״. ״מנהן ביישן״ — שם ״מנהון בישין״.
וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי(בראשית ל, לג).
אמר רבי יודה בירבי סימון:
כתיב: אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר וגו׳(משלי כז, א),
ותמרותמר — ואתה אומר: וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר?
מחר ביתךביתך — בתך יוצאה ומתענה:
וַתֵּצֵא דִינָה וגו׳(בראשית לד, א).
וַיֹּאמֶר לָבָן הֵן לוּ יְהִי כִדְבָרֶיךָ(בראשית ל, לד).
אמר רבי חייא רבה:
כל דבר ודבר שהיה לבן מתנה עם יעקב אבינו — היה חוזר בו עשרה פעמים למפרע: הין, לאהין, לא — הן — לא (הסכים וחזר בו).
רבנן אמרי:
מאה פעם:
וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי(בראשית לא, ז) —
אין מניין פחות מעשרה.
וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וגו׳(בראשית ל, לו).
רבי שמעון בן לקיש אמר:
הַנּוֹתָרֹת כתב —
מנהן ביישן, מינהן עקרן, ומנהן קווסרןמנהן ביישן, מינהן עקרן, ומנהן קווסרן — מהן רעות, מהן עקרות, ומהן כחושות.
דרשת הפסוקים · ״ויקח לו יעקב מקל״ עד ״ובהעטיף הצאן״ · המקלות ברהטים, מלאכי השרת שהביאו את הצאן, והעטופים והקשורים
״ולוז״ — בכתב היד ״ו?ז?וז״, ותוקן במאגרים; ״חוטר חיור״ — הושלם במאגרים (בתיאודור–אלבק ״חוטר חוור״); ״היה״ שני — נמחק במאגרים. ״הברכות״, ״והזכר״ — בכתב היד ״הבירכיות״, ״והזכיר״, והיו״דים נמחקו במאגרים. ״דלבן״ בסוף — אותיות מטושטשות, והושלם במאגרים.
״רבי חונייא דברת חברן״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ חוניא״; בפרשה עד, יג, ״דברת חוורן״, ושם הדרשה ״עולים אין כתיב… מאיליהם היו עולים״ שוב. ״עולים… אלא העולים״ — שם ״עולים על הצאן אין כת׳ אלא העולים״. המדרש קורא ״העתודים״.
וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן(בראשית ל, לז) —
חוטר חיור, רטיב, ודלוז, ודדלוברטיב, ודלוז, ודדלוב — לח, ושל לוז, ושל דולב.
כך היה יעקב אבינו נותן את המקלות בתוך הברכותהברכות — הבריכות (שקתות המים) שלמים;
והיתה בהמה באה לשתות, והיתה רואה את המקלות ונרתעת לאחוריה,
והזכר רובעהרובעה — בא עליה — והיא יולדת כיוצא בו.
אמר רבי הושעיה:
נעשו המים זרע בתוך מעיהם, ולא היו חסירות אלא צורת הוולד בלבד.
אמר רבי חונייא דברת חברן:
מלאכי שרת היו טועניןטוענין — נושאים מתוך צאנו שללבן, ובאים ונותנין בתוך צאנו שליעקב.
הדה היא דכתיב:
שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כׇּל הָעַתֻּודִים(בראשית לא, יב) —
עולים אין כתיב כן, אלא הָעֹולִים — מאיליהם היו עולים.
רבי תנחומא אמר: שטף שלגשמיםשטף שלגשמים — זרם של גשמים.
רבנן אמרי: ענני כבוד.
וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן וגו׳(בראשית ל, מב).
רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש:
רבי יוחנן אמר: בכיריא דלבןבכיריא דלבן — המבכירות (הבריאות) של לבן.
ורבי שמעון בן לקיש אמר: לקישיאלקישיא — המאחרות (החלשות) דלבן.
דרשת הפסוק · ״ויפרץ האיש מאד מאד״ · פרצה מעין העולם הבא, ומניין צאנו וכלביו של יעקב
״פרצה״ — בכתב היד ״לפריצה״, והלמ״ד והיו״ד נמחקו במאגרים; ״ענין״ — בכתב היד ״עניך״; ״חד כלב״ — הושלם במאגרים, והסופר מחק אחריו ״אלא״.
״קבזר״ — הושלם במאגרים בראש דברי רבי אבא בר כהנא; כך בבראשית רבה צו (״ויקרבו ימי ישראל״, בתיאודור–אלבק): ״ר׳ אבא בר כהנא אמ׳ קבזר מאה ותרתין רבוון ושבעה אלפין ומאתיין ענין״. כאן בתיאודור–אלבק ״ר׳ אבא בר כהנא אמר מאה ותרתין רבבן״, בלי המילה, ו״ר׳ שמעון בר אבא אמר נפרצה לו פרצה מעין עולם הבא״ — בלי רבי סימון.
וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ וגו׳(בראשית ל, מג).
רבי סימון בשם רבי שמעון בר אבא:
נפרצה פרצה מעין דגמתדגמת — דוגמת שלעולם הבא.
רבי אבא בר כהנא אמר:
קבזר מאה ותרתן רבבן ושיבעה אלפים ומאתים ענין הוה לאבינו יעקב.קבזר מאה ותרתן… — (קבזר) מאה ושתיים רבבות ושבעת אלפים ומאתיים צאן היו לאבינו יעקב.
(קבזר) מאה ושתיים רבבות ושבעת אלפים ומאתיים צאן היו לאבינו יעקב.
רבי לוי אמר: ששים ריבוא כלבים.
רבנן אמרי: מאה ועשרין ריבוא.
ולא פליגין:ולא פליגין… — ואינם חולקים: מי שאמר ששים רבוא — לכל עדר כלב אחד; ומי שאמר מאה ועשרים רבוא — לכל עדר שני כלבים.
ואינם חולקים:
מן דמר ששים רבוא — לכל עדר חד כלב;
מי שאמר ששים רבוא — לכל עדר כלב אחד;
ומן דמר מאה ועשרין ריבא — לכל עדר תרין כלבין.
ומי שאמר מאה ועשרים רבוא — לכל עדר שני כלבים.
דרשת הפסוקים · ״וישמע את דברי בני לבן״ עד ״וירא יעקב את פני לבן״ · בני לבן שנולדו בזכות יעקב, הכבוד שהוא כסף וזהב, ופניו של לבן שנשתנו
״את״ — בכתב היד ״אל״; הוי״ו של ״בוזו״ וסוף הפסוק — הושלמו במאגרים, ו״וגו׳״ שאחריו נמחק בידי הסופר. ״את כל הכבוד הזה״ אינו בכתב היד, והושלם מתיאודור–אלבק.
״לב אדם ישנה פניו״ — בן סירא יג, כה (בתיאודור–אלבק ״בין טוב בין רע״). ״רבי יהושע דסכנין״ — בכתב היד ״דסכ׳״; ״ואת יושב כן״ — בתיאודור–אלבק ״חייך חמיך אינו מסביר לך פנים ואת יושב כאן״.
וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי וגו׳(בראשית לא, א).
חזקיה אמר:
עד שלא ירד יעקב אבינו לשם — לא נפקדו בזכרים;
וכיון שירד יעקב אבינו לשם — נפקדו בזכרים.
הדה היא דכתיב:
וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן וגו׳.
אֵת כׇּל הַכָּבֹוד הַזֶּה.
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:
אין כבוד אלא כסף וזהב,
שנאמר: בֹּוזּוּ כֶסֶף בֹּוזּוּ זָהָב וְאֵין קֵצֶה לַתְּכוּנָה כָּבֹוד מִכֹּל כְּלִי חֶמְדָּה(נחום ב, י).
וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וגו׳(בראשית לא, ב).
בר סירא אמר:
לב אדם ישנה פניו בין טוב לרע(בן סירא יג, כה).
אמר הקדוש ברוך הוא לאבינו יעקב:
חמיך אינו מסבירך פניםמסבירך פנים — מאיר לך פנים, ואת יושב כןואת יושב כן — ואתה יושב כאן?
שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וגו׳(בראשית לא, ג).
על פי כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית). במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | שרה | — (הוספה) |
| א | וחנה | ודינה |
| ב | שנאמר | — (הוספה) |
| ב | שנאמר | — (הוספה) |
| ב | ינו | — (הוספה) |
| ב | רְ | — (הוספה) |
| ב | וּבְנֵי בִלְהָה וגו׳(בראשית לה, כה) | — (הוספה) |
| ד | לרשעים | הרשעים |
| ד | אלהים | — (הוספה) |
| ו | פילגש בגבעה, שנאמר: | — (הוספה) |
| ו | אָרוּר נֹותֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִין(שופטים כא, יח). | — (הוספה) |
| ו | אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי | — (הוספה) |
| ו | כו׳, גרש | — (הוספה) |
| ו | ולא נגף אלא אביה. | — (הוספה) |
| ו | ולמה נגף? | — (הוספה) |
| ו | אמר רבי אבא בר כהנא: | — (הוספה) |
| ו | על ידי שהעביר הכרת פניהם של ישראל, | — (הוספה) |
| ו | דכתיב: הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם(ישעיה ג, ט). | — (הוספה) |
| ו | רבי אסי אמר: | — (הוספה) |
| ו | על ידי שהעמיד עליהם שומרים שלשה ימים, עד שנתקלקלה צורתן. | — (הוספה) |
| ו | ותנינן: | — (הוספה) |
| ו | אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, אפעלפי שיש סימנין בגופו ובכיליו; ואין מעידין אלא לאחר שלשה ימים | — (הוספה) |
| ו | עליהם הוא אומר: | — (הוספה) |
| ו | עָצְמוּ לִי אַלְמְנוֹתָיו מֵחוֹל יַמִּים(ירמיה טו, ח). | — (הוספה) |
| ו | רבי יוחנן אמר: | — (הוספה) |
| ו | על שביזה לאחיה השילוני, | — (הוספה) |
| ו | שנאמר: ועמכם אֲנָשִׁים רֵקִים בְּנֵי בְלִיַּעַל(דברי הימים ב יג, ז) — | — (הוספה) |
| ו | קרא לאחיה בְלִיַּעַל. | — (הוספה) |
| ו | ריש לקיש אמר: | — (הוספה) |
| ו | על שחיסדן ברבים, | — (הוספה) |
| ו | שנאמר: וְעִמָּכֶם עֶגְלֵי זָהָב אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יָרׇבְעָם לֵאלֹהִים(דברי הימים ב יג, ח). | — (הוספה) |
| ו | רבנין אמרין: | — (הוספה) |
| ו | על שבאת עבודה זרה על ידו ולא בערה. | — (הוספה) |
| ו | הדא הוא דכתיב: | — (הוספה) |
| ו | וַיִּלְכֹּד מִמֶּנּוּ עָרִים אֶת(דברי הימים ב יג, יט) ביתאל, | — (הוספה) |
| ו | וכתיב: וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד(מלכים א יב, כט) בביתאל. | — (הוספה) |
| ו | והלא דברים קל וחומר: | — (הוספה) |
| ו | ומה אם מלך שהונה את המלך — ניגף, | — (הוספה) |
| ז | יֹסֵף יְיָ לִי בֵּן אַחֵר | — (הוספה) |
| ז | אחר | אחד |
| ז | לגלות | לגלול |
| ח | ה | — (הוספה) |
| ט | מה | — (הוספה) |
| ט | וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי | — (הוספה) |
| י | ע | — (הוספה) |
| י | אין מניין | — (הוספה) |
| י | הנותרת | הניתרת |
| יא | ל | — (הוספה) |
| יא | חוטר חיור | — (הוספה) |
| יא | דכתיב | — (הוספה) |
| יא | לבן | — (הוספה) |
| יב | קבזר | — (הוספה) |
| יב | ענין | עניך |
| יב | חד כלב | — (הוספה) |
| יג | דכתיב | — (הוספה) |
| יג | את | אל |
| יג | אֵת כׇּל הַכָּבֹוד הַזֶּה | — (הוספה) |
| יג | וּ | — (הוספה) |
| יג | בֹּוזּוּ זָהָב וְאֵין קֵצֶה לַתְּכוּנָה כָּבֹוד מִכֹּל כְּלִי חֶמְדָּה | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כ״י וטיקן 30 (יד שלישית); השלמות ותיקונים לפי מהדורת תיאודור–אלבק, מסומנים בטקסט |
מדרש בראשית רבה
פרשה עד
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ(בראשית לא, ג)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא · קצרה · ארץ החיים שמתיה חיים תחילה לימות המשיח, ואביו ואמו מצפים ליעקב
זָעַקְתִּי אֵלֶיךָ יְיָ אָמַרְתִּי אַתָּה מַחְסִי חֶלְקִי בְּאֶרֶץ הַחַיִּים(תהלים קמב, ו)
״מצפה״ (אני עצמי) — הצד״י הושלמה במאגרים.
בתיאודור–אלבק ״ריש לקיש אמר בשם בר קפרא מן הכא״; ״ותמר״ = ואת אמרת. ״שוב אל ארץ אבתיך״ כפול בכתב היד, פעם חסר ופעם מלא. המדרש קורא ״צעקתי״ (במסורה: זעקתי).
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל יַעֲקֹב שׁוּב וגו׳(בראשית לא, ג).
צעקתי אֵלֶיךָ יְיָ וגו׳(תהלים קמב, ו).
חֶלְקִי בְּאֶרֶץ הַחַיִּים —
והלא אין ארץ החיים אלא צור וחברותיה: תמן שובעה, תמן זולהתמן שובעה, תמן זולה — שם שובע, שם זול (המחיה)!
ותמרותמר — ואתה אומר: חֶלְקִי בְּאֶרֶץ הַחַיִּים?
אלא ארץ שמיתיה חייםשמיתיה חיים — שמתיה חיים תחילה לימות המשיח.
רבי שמעון בן לקיש בשם בר קפרא מייתי לה מן הכהמייתי לה מן הכה — מביא אותה (את הראיה) מכאן:
נֹותֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ(ישעיה מב, ה).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה אמרתה חֶלְקִי בְּאֶרֶץ הַחַיִּים —
שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבתֶיךָ.
שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ —
אביך מצפה לך, אמך מצפה לך, אני עצמי מצפה לך.
חלק ב
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״ואהיה עמך״ · נכסי חוצה לארץ אינם בכלל ברכה; ״עמך״ ליעקב ו״עמך בכל אשר הלכת״ לדוד
״כסי״ (נכסי) — הושלם במאגרים; ״משתשוב״ — השי״ן הושלמה במאגרים. ״אלא דויד… אשר הלכת״ — הושלם במאגרים (כתיאודור–אלבק).
״התהלכת״ ו״לך שוב״ — ״הת״ ו״לך״ נמחקו בידי הסופר. בתיאודור–אלבק ״ר׳ אמי בשם ר׳ שמעון בן לקיש״, ״דוד על ידי שמפרנס את ישראל״.
רבי אימי בשם רבי שמעון בן לקיש:
נכסי חוץ לארץ אינן בכלל ברכה,
אלא משתשוב אל ארץ אבותיך — וְאֶהְיֶה עִמָּךְ(בראשית לא, ג).
הכה אתמרהכה אתמר — כאן נאמר: עִימָּךְ,
ולהלן אתמרולהלן אתמר — ולהלן נאמר: וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ(שמואל ב ז, ט)?
אלא דויד — על ידי שהוא מפרנס לכל ישראל, הוא אומר לו:
וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ;
אבל יעקוב — על ידי שהוא מפרנס את ביתו, הוא אומר:
שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וגו׳.
דרשת הפסוק · ״וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה״ · שלשה דברים שמשבחים את בני המזרח, ועצה שניטלת בשדה
״ואוכלין״ — הושלם במאגרים.
בתיאודור–אלבק ״בג׳ דברים אני אוהב בני מדי״, ״ואין מתייעצים אלא בשדה״.
וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא(בראשית לא, ד).
אמר רבן שמעון בן גמליאל:
בשלשה דברים אני משבח את בני המזרח:
שאינן מושכין ואוכלין, אלא חותכין ואוכלין;
ואינן נושקין בפה, אלא ביד;
ואינן נוטלין עיצה, אלא בשדה.
הדה היא דכתיב:
וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹוב.
דרשת הפסוקים · ״ויאמר להן ראה אנכי״ עד ״ויצל אלהים את מקנה אביכם״ · עמדי: סמכי; לבן חוזר בו עשר פעמים; צפה הקדוש ברוך הוא; אין דור שאין בו כאבות
״חייה״ — בכתב היד ״רייה״; ״חוזר״ — ״חיזר״; ״מה״, ״עתיד״ (בכתב היד ״עומד״), ״והיה״, ״שאין״, ״כאברהם״, ״האלהים״, ״חוניה״, ״הנצולות״ — תוקנו והושלמו במאגרים. ״את כל אשר עשה לך לבן אין כתוב כאן אלא״ — הושלם במאגרים.
״עמודי סמכי״ — בתיאודור–אלבק ״ואלהי אבי היה עמדי — עמדי סמכי״; כאן חסר הלמה. ״ואין מניין״ — כך בכתב היד (במאגרים תוקן ״מנים״), כבפרשה עג וכתיאודור–אלבק. ״רבי אליעזר בן יעקב״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ אליעזר״. ״רבי יודה ורבי אייבו״ — שם ״ר׳ יודן ור׳ אייבו״.
המדרש קורא ״ויאמר להם רואה אנכי את פני אביכם״ (במסורה: להן ראה… אביכן), ״נקודים״ (במסורה: נקדים), ״מקנה אביכן״ (במסורה: אביכם). ״עולים אין כתיב… מאיליהם היו עולים״ — גם בפרשה עג, יא, בשם ״רבי חונייא דברת חברן״; ״חוורן״ — בכתב היד ״חוורין״, והיו״ד נמחקה במאגרים. בתיאודור–אלבק ״כי ראיתי את כל אשר לבן עשה לך אין כת׳ אלא עושה לך״.
וַיֹּאמֶר להם רואה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אביכם(בראשית לא, ה) —
עמודי — סמכיעמודי — סמכי — עמדי — משענתי.
וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן(בראשית לא, ו), וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי(בראשית לא, ז).
אמר רבי חייה רבה:
כל דבר ודבר שהיה לבן מתנה עם יעקוב אבינו — היה חוזר בו עשרה פעמים למפריעלמפריע — למפרע (חזר בו): הין, לא.
רבנן אמרי:
מאה פעמים:
וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי —
ואין מניין פחות מעשרה.
אִם כֹּה יֹאמַר נְקֻודִּים וגו׳(בראשית לא, ח).
רבי ברכיה ורבי לוי משום רבי חמא ברבי חנינא:
צפה הקדוש ברוך הוא מה לבן עתיד לעשות עם אבינו יעקוב, והיה צר צורה כיוצא בו.
אם כה אמר אן כתיב כןאן כתיב כן — אין כתוב כאן, אלא אִם כֹּה יֹאמַר.
רבי יודה ורבי אייבו בשם רבי יוחנן:
כִּי רָאִיתִי(בראשית לא, יב) — 'את כל אשר עשה לך לבן' אין כתוב כאן, אלא אֵת כׇּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ.
וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם(בראשית לא, יא).
רבי אליעזר בן יעקוב אמר:
לו ולדורות:
אן דוראן דור — אין דור שאין בו כאברהם,
ואין דור שאין בו כיעקוב,
ואין דור שאין בו כמשה,
ואין דור שאין בו כשמואל.
וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה.
אמר רבי חוניה דברת חוורן:
עולים אין כתיב כן, אלא הָעֹולִים — מאיליהם היו עולים.
רבי תנחומא אמר: שטף שלגשמים.
רבנן אמרין: ענני כבוד.
וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אביכן(בראשית לא, ט) —
כזה שהוא מציל מן הנצולות.
דרשת הפסוקים · ״ותען רחל ולאה״ עד ״הלא נכריות נחשבנו לו״ · למה מתה רחל תחילה, ולבן שמכר את בנותיו
״ורבי יוסי. רבי יודה״ — הושלם במאגרים; ״שדיברה״ — הה״א הושלמה; ״לו״ — בכתב היד ״לה״.
״והווה כן — כשגגה שיצא מלפני השליט״ חוזר בסעיף יא. ״קווקייה טבה״ — בתיאודור–אלבק ״קוקייה טבא״; שם ״אמר ליה ר׳ יוסי״.
וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וגו׳(בראשית לא, יד) —
למה מיתה רחל תחילה?
רבי יודה ורבי יוסי:
רבי יודה אמר:
שדיברה בפני אחותה.
אמר לו רבי יוסי:
ראיתה מימיך אדם קורא ראובן, ושמעון עונה אותו?
והלא לרחל קרא, ורחל ענתענת — ענתה אותו!
על דעתיה דרבי יודה — ניחהעל דעתיה דרבי יודה — ניחה — לפי דעתו של רבי יודה — ניחא (מובן);
ועל דעתיה דרבי יוסיועל דעתיה דרבי יוסי — ולפי דעתו של רבי יוסי — לא מיתה אלא מקיללתו שלזקן:
עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה(בראשית לא, לב).
והווה כןוהווה כן — וכך היה — כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט(קהלת י, ה):
וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת(בראשית לא, יט); וַתָּמׇת רָחֵל(בראשית לה, יט).
הֲלא נׇכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ וגו׳(בראשית לא, טו).
אפשר כן?
אלא אין הווה חמי קווקייה טבה — הווה נסיב לה;אלא אין הווה… — אלא אם היה רואה קדרה טובה — היה לוקח אותה; קערה טובה — היה לוקח אותה.
אלא אם היה רואה קדרה טובה — היה לוקח אותה;
פטילקין טב — הוה נסב לה.
קערה טובה — היה לוקח אותה.
דרשת הפסוקים · ״כי כל העשר״ עד ״ותגנב רחל את התרפים״ · לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, וגניבת התרפים לשם שמים
״מה שקנה מקניינו״ — כך בכתב היד וכך בתיאודור–אלבק (״מה שקנה מקיניינו״); במאגרים תוקן ״מקנה״. ״גזיזה״ — בכתב היד ״גזירה״, ותוקן במאגרים כתיאודור–אלבק.
״את בניו״ (וישא) — אינו בכתב היד, והושלם מתיאודור–אלבק. ״מה אנה מזל לי ומשבק הדין סבה בקילקוליה״ — בתיאודור–אלבק ״אנן אזלין ונשבוק הדן סבא בקילקוליה״.
כִּי כׇל הָעֹושֶׁר וגו׳(בראשית לא, טז),
וַיָּקׇם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא וגו׳(בראשית לא, יז).
אמר רבי יוחנן:
לֵב חָכָם לִימִינוֹ(קהלת י, ב) — זה יעקב:
וַיָּקׇם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו, ואחרכך אֶת נָשָׁיו;
וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ — זה עשו:
וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וגו׳(בראשית לו, ו), ואחרכך אֶת בָּנָיו.
וַיִּנְהַג אֶת כׇּל מִקְנֵהוּ וגו׳(בראשית לא, יח) —
מה שקנה מקניינו.
וְלָבָן הָלַךְ וגו׳(בראשית לא, יט) —
בכל מקום שנאמר גזיזה — עשה רושם.
וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים וגו׳ —
והיא לא נתכוונה אלא לשם שמים.
אמרה: מה, אנה מזל לי, ומשבק הדין סבה בקילקוליה?אמרה: מה, אנה… — אמרה: מה, אני הולכת לי, ומניחה את הזקן הזה בקלקולו?
אמרה: מה, אני הולכת לי, ומניחה את הזקן הזה בקלקולו?
לפיכך צרך הכתוב לומר: וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים.
דרשת הפסוקים · ״ויגד ללבן ביום השלישי ויקח את אחיו עמו וירדף אחריו״ · מה שהלך יעקב בשלשה ובשבעה ימים הלך לבן ביום אחד
״לריצה״ (פעמיים) — בכתב היד ״לרוצה״, ותוקן במאגרים.
בתיאודור–אלבק ״מה נפשך רוצה ולא רוצה״; ״ויוגד״ — כך בכתב היד (במסורה: ויגד).
וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וגו׳(בראשית לא, כב).
רבי אבהוא אמר:
מה שהילך יעקב אבינו לשלשה ימים — הילך לבן ביום אחד:
וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי — שלישי לבריחה.
אמר רבי חייה רבה:
מה הילך יעקב אבינו לשבעה ימים — הילך לבן ליום אחד.
מה נפשך? רוצה לריצה!
כבר כתוב: וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וגו׳(בראשית ל, לו);
וַיֻּוגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי — שלישי לבריחה;
וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו עִמּוֹ וַיִּרְדֹּף וגו׳(בראשית לא, כג) —
יומא דהוה קיימין ביה הוהיומא דהוה קיימין ביה הוה — ביום שהיו עומדים בו היה (באותו יום עצמו השיגו).
מה שהילך אבינו יעקב לשבעה ימים — הלך לבן ליום אחד.
מה נפשך? רוצה לריצה!
דרשת הפסוק · ״ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה״ · נביאי אומות העולם בחצי דיבור ובלשון טומאה, ונביאי ישראל בדיבור שלם
״אומות העולם… על נביאי״ — הושלם במאגרים; ״טומאה״ — ״אה״ הושלם במאגרים; ״לא יהיה טהור״ ו״בלשון״ — הושלמו במאגרים. ״מקרה לילה״ — הושלם מתיאודור–אלבק, והוא עיקר הראיה.
״כך יהיה בשכרן״ — בסוגריים במאגרים (מחיקה), ובתיאודור–אלבק ישנו; כאן נשאר. ״רבי יוסי בן חנינה״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ יוסי״. ״הכמה דתמר״ ו״דכמה דתמר״ — בכתב היד ״הכ׳ דת׳״, ״דכ׳ דת׳״; בתיאודור–אלבק ״היך דאת אמר״.
המדרש קורא ״בסעפים״, ״יגונב״ (במסורה: בשעפים, יגנב). בתיאודור–אלבק ״רחוק מרשעים יי״, ״ר׳ אלעזר בן מנחם״.
וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹום הַלָּיְלָה וגו׳(בראשית לא, כד).
מה בין נביאי ישראל לבין נביאי אומות העולם?
רבי חמא ברבי חנינא ורבי יששכר דכפר מנדי.
רבי חמא ברבי חנינא אמר:
אין הקדוש ברוך הוא ניגלה על נביאי אומות העולם אלא בחצי הדיבור,
הכמה דתמרהכמה דתמר — כמו שאתה אומר: וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם(במדבר כג, ד).
אמר רבי יששכר דכפר מנדי:
כך יהיה בשכרן!
אין הלשון הזה וַיִּקָּר אלא לשון טומאה,
דכמה דתמרדכמה דתמר — כמו שאתה אומר: כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה(דברים כג, יא).
אבל נביאי ישראל — בדיבור שלם, בלשון חיבה, בלשון קדושה,
בלשון שמלאכי שרת מקלסיןמקלסין — משבחים אותו:
וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר וגו׳(ישעיה ו, ג).
רבי יוסי בן חנינה אמר:
אין הקדוש ברוך הוא נגלה לנביאי אומות העולם אלא בשעה שדרך בני אדם לפרוש אילו מאילו.
הדא היא דכתיב:
בסעפים מֵחֶזְיֹונוֹת לָיְלָה וגו׳(איוב ד, יג),
וְאֵלַי דָּבָר(איוב ד, יב) יגונב וגו׳.
אמר רבי לעזר בר מנחם:
רָחוֹק יְיָ מֵרְשָׁעִים וגו׳(משלי טו, כט) — אילו נביאי אומות העולם;
וּתְפִילַּת צַדִּיקִים יִשְׁמָע — אילו נביאי ישראל.
דרשת הפסוק · ״ויבא אלהים אל לבן… השמר לך״ · משל המלך ואוהבו והמלך ופילגשו: לאומות העולם הוא נגלה בלילה
״בר״ (פפא) — הבי״ת הושלמה במאגרים; ״ופילגש״ — הו״ו הושלמה; ״דברים״ — הושלם במאגרים; ״הוא חושבן״ — בכתב היד ״היא הושבן״, ותוקן במאגרים.
״רבי חננה בר פפא״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ חננא״.
מה בין נביאי ישראל לבין נביאי אומות העולם?
רבי חננה בר פפא ורבי סימון:
רבי חננא בר פפא אמר:
למלך ואוהבו שהיו נתונים בטרקליןבטרקלין — באולם הקבלה (triclinium):
כל שעה שהוא מבקש לדבר — הוא מדבר עם אוהבו.
רבי סימון אמר:
למלך שהיה לו אשה ופילגש:
בשעה שהוא בא אצל אשתו — הוא בא אצלה בפרהסיאבפרהסיא — בגלוי (parrhesia);
ובשעה שהוא בא אצל פילגשו — הוא בא במטמוניתבמטמונית — בסתר.
כך אין הקדוש ברוך הוא נגלה על נביאי אומות העולם אלא בלילה:
וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה(במדבר כב, כ),
וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה(בראשית כ, ג),
וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן וגו׳(בראשית לא, כד).
אפילו דברים שאת אומרן לו לטובתו — הוא חושבן לרעתו:
הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב(בראשית לא, כט).
דרשת הפסוקים · ״למה נחבאת לברוח״ עד ״למה גנבת את אלהי״ · דברי לבן ליעקב, ובושתם של השבטים בזקנו
״למה״ לפני ״אתחמדת״ — נמחק במאגרים; ״את״ הכפול בסוף — נמחק בידי הסופר.
״אתחמדת״ מפרש בתיאודור–אלבק את ״כי נכסף נכספתה״, שאינו בכתב היד. ״לעת זקנתך״ — שם ״שבעת זקנותך״. ״אלי״ שבכתב היד נפתח ״אלהי״. המדרש קורא ״נחבאתה״, ״הגדתה״, ״הלוך הלכתה״, ״גנבתה״.
לָמָּה נחבאתה לִבְרֹוחַ וגו׳(בראשית לא, כז), וְלֹא הגדתה לִּי —
אמר: דילמא דחזר ביה.אמר: דילמא דחזר… — אמר: שמא חזר בו. ״ולא נטשתני לנשק״ וגו׳ — אמר לו: עדיין יש בו (ממש). ״יש לאל ידי לעשות עמכם רע״ — אמר: אין זה ממנו (אין הדבר בידו).
אמר: שמא חזר בו.
וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק וגו׳(בראשית לא, כח) —
אמר לה: עד כדון אית בה.
אמר לו: עדיין יש בו (ממש).
יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע(בראשית לא, כט) —
אמר: לית היא מניה.
אמר: אין זה ממנו (אין הדבר בידו).
וְעַתָּה הָלֹוךְ הלכתה(בראשית לא, ל), לָמָּה גנבתה —
אתחמדתאתחמדת — נכספת, התאווית.
לָמָּה גנבתה אֶת אֱלֹהָי.
אמר רבי אייבו:
כיון ששמעו השבטים כן, אמרו:
בושנו בך, לבן, אבי אמינואבי אמינו — אבי אמנו! לעת זקנתך אתה אומר: לָמָּה גנבתה אֶת אֱלֹהָי?
דרשת הפסוקים · ״עם אשר תמצא את אלהיך״ עד ״ויחפש ולא מצא את התרפים״ · קללת לבן שיצאה כשגגה, חיפושו באהלים, והתרפים שנעשו קיתונות
״משמשנו״ — השי״ן השנייה הושלמה במאגרים; בתיאודור–אלבק ״דהוה ידע דהיא ממשמשתם״.
״מלפני השליט״ — בכתב היד ״מלפ׳ השל׳״. בתיאודור–אלבק ״והוה כשגגה היוצא מלפני השליט״, ובלי ״ותגנב רחל״; לפני ״למה באהל רחל שני פעמים״ — ״ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל״.
עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה(בראשית לא, לב) —
והווה כןוהווה כן — וכך היה — כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּוצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט(קהלת י, ה):
וַתִּגְנֹב רָחֵל(בראשית לא, יט), וַתָּמׇת רָחֵל(בראשית לה, יט).
וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וגו׳(בראשית לא, לג).
בְּאֹהֶל יַעֲקֹב — שהוא אוהלה שלרחל.
וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹות וגו׳.
למה בְּאֹהֶל רָחֵל שני פעמים?
דהוה ידעדהוה ידע — שהיה יודע דהיא משמשנו.
וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים(בראשית לא, לד),
בְּכַר הַגָּמָל — בעביטא דגמלאבעביטא דגמלא — בעביט (סל המשא) של הגמל.
וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם,
וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וגו׳(בראשית לא, לה).
אמר רבי יוחנן:
תרפים לא מצא — קיתונותקיתונות — כדים, כלי שתייה מצא; נעשו תרפים קיתונות.
דרשת הפסוקים · ״ויחר ליעקב וירב בלבן״ עד ״כי דלקת אחרי״ · קפדנותם של אבות וענוותנותם של בנים: יעקב מול לבן ודוד מול שאול
״ויחר יעקב״ — כך בכתב היד (מסומן במאגרים ״כך״; במסורה ״ליעקב״). ״חגיי״ — החי״ת הושלמה במאגרים; ״קופדנותן״ — הדל״ת הושלמה במאגרים; ״ענותנותן״ — בכתב היד ״ענוונותן״, ותוקן במאגרים.
אחרי פתיחת הדרשה קיצר הסופר, ובין סימני $ כתב ״גרש, בשמעו ׳מה מצאת מכל כלי׳ וגו׳״. דברי הסופר נשארו במקומם, והחסר — מ״קפדנותן של אבות מנין״ עד ״כי מבקש את נפשי״ — הושלם בסוגריים הכפולים מכתב יד וטיקן 60; מ״ברם הכה כי דלקת אחרי״ — שוב וטיקן 30. בוטיקן 60 ״ענוונונן״ (ובמאגרים ״ענוותונן״, מסומן ״כך״), ונוסח כתיאודור–אלבק ״ענותנותן״; קיצוריו (״מנ׳״, ״ליע׳ ויר׳״, ״פצעי׳״, ״אל׳״, ״מצ׳ מ׳ כלי בי׳״, ״משש׳״, ״ויא׳״, ״דמי׳״) נפתחו.
בתיאודור–אלבק ״ר׳ עזריה ר׳ יונתן בן חגי ור׳ יצחק בר מריון ותנו לה בשם ר׳ חננא בר יצחק״, ״לא אלא דברי פיוסים״, ״מזכיר שפיכות דמים בפיוסו״. המדרש קורא ״מניות ברמה״ (כקרי; הכתיב: מנוות) ו״לפני יונתן״ (במסורה: יהונתן).
וַיִּחַר יעקב וַיָּרֶב בְּלָבָן וגו׳(בראשית לא, לו).
רבי עזריה ורבי יונתן בר חגיי ורבי יצחק בר מריון, ותני להותני לה — ושונים אותה בשם רבי חננא בר יצחק:
קופדנותן שלאבות, ולא ענותנותן שלבנים.
גרש, בשמעו מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי וגו׳(בראשית לא, לז).
קפדנותן של אבות מנין?
וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וגו׳.
את סבור שמא מכות או פצעים היו שם? אינן אלא דברי פיוסים:
יעקב מפייס את חמיו:
כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כׇּל כֵּלַי מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ!
אמר רבי סימי:
חתן שהוא דר אצל חמיו — אפשר לו שלא להנות ממנו אפילו כלי אחד, אפילו סכינה אחת?
ברם הכא: כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כׇּל כֵּלַי — אפילו מחט, אפילו צינורא.
ולא ענותנותן של בנים מנין? מדוד:
וַיִּבְרַח דָּוִד מִנָּיוֹת בָּרָמָה וַיָּבֹא וַיֹּאמֶר לִפְנֵי יונתן מֶה עָשִׂיתִי מֶה עֲוֺנִי וּמֶה חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי(שמואל א כ, א).
מזכיר שפיכות דמים בתוך פיוסו: כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי;
ברם הכהברם הכה — אבל כאן: כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי.
דרשת הפסוקים · ״זה עשרים שנה אנכי עמך״ עד ״זה לי עשרים שנה בביתך״ · טרפה לא הבאתי, גנובתי יום ולילה, ומה היה אומר יעקב בלילות
״לארי״ — בכתב היד ״על ארי״ (תוקן במאגרים); ״סאים״ — בגליון, תחת ״שיחים״ שנמחק (בתיאודור–אלבק ״שיים״, כלומר שיות של צאן); ״היה״ — בכתב היד ״הוה״; ״ביממנה״ — הבי״ת הושלמה במאגרים; ״היה״ (אומר), ״יהושע״ ו״ישראל״ השני — הושלמו במאגרים.
אחרי ״למפריע״ קיצר הסופר ב״וגו׳״ (הדרשה כולה בסעיף ד ובפרשה עג, י). דברי הסופר נשארו, והחסר — ״הן, לא. רבנין אמרין: מאה פעמים, שנאמר: עשרת מנים״ — הושלם בסוגריים הכפולים מתיאודור–אלבק (שם ״הן לא״ בסוגריים, ו״אמ׳״, ״ק׳״ — נפתחו).
״ואין מניין״ — כך בכתב היד (במאגרים תוקן ״מנים״). בתיאודור–אלבק ״תלמוד לומר כאשר יהגה האריה״, ״קריין לי גנבא ביממא וגנבא בליליא״. המדרש קורא ״טריפה״, ״וגנובתי״, ״חורב״.
זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ וגו׳(בראשית לא, לח).
טְרֵיפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ וגו׳(בראשית לא, לט) — דקטילהדקטילה — של הנהרגת.
אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה — אני הייתי חוטא על ארי;
שכך גזר הקדוש ברוך הוא לארי, שיהיה אוכל חמשה סאיםחמשה סאים — חמשה שיים (שה ושה) מצאנו שללבן בכל יום.
ואם תאמר: אילו היה רועה אחר — היה מצילן?
תלמוד לומר:
כַּאֲשֶׁר יֶהְגֶּה הָאַרְיֵה וְהַכְּפִיר עַל טַרְפּוֹ אֲשֶׁר יִקָּרֵא עָלָיו מְלֹא רֹועִים מִקּוֹלָם לֹא יֵחָת(ישעיה לא, ד).
גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻובְתִי לָיְלָה —
קריין לי גנבה ביממנה, וקריין לי גנבה בליליא.קריין לי גנבה… — קוראים לי גנב ביום, וקוראים לי גנב בלילה.
קוראים לי גנב ביום, וקוראים לי גנב בלילה.
הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹורֶב וגו׳(בראשית לא, מ) —
ומה היה אומר?
רבי יהושע בן לוי אמר:
חמש עשרה שיר המעלות שבספר תלים היה אומר.
הדה היא דכתיב:
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת — לוּלֵי יְיָ שֶׁהָיָה לָנוּ וגו׳(תהלים קכד, א) — ישראל סבהישראל סבה — ישראל הזקן (יעקב).
רבי שמואל בר נחמן אמר:
כל ספר תלים היה אומר:
וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִילּוֹת יִשְׂרָאֵל(תהלים כב, ד) — ישראל סבה.
זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ וגו׳(בראשית לא, מא).
אמר רבי חייא רבה:
כל דבר ודבר שהיה לבן מתנה עם אבינו יעקב — היה חוזר בו עשרה פעמים למפריע וגו׳ — הן, לא.
רבנין אמרין:
מאה פעמים, שנאמר: עֲשֶׂרֶת מֹנִים;
ואין מניין פחות מעשרה.
דרשת הפסוק · ״לולי אלהי אבי אלהי אברהם״ · כל ״לולי״ בזכות אבות, בזכות קדושת השם, באמנה ובתורה
״אלא״ (לא עלו) — הושלם במאגרים. ״אלי״ שבכתב היד נפתח ״אלהי״.
״אמר לה״ — בתיאודור–אלבק ״אמר ליה״. ״זבדיי בר לוי״ — שם ״זבדיי בן לוי״. המדרש קורא ״כי לולי התמהמהנו״, ״לולי האמנתי״ (במסורה: לולא).
לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי וגו׳(בראשית לא, מב).
זבדיי בר לוי ורבי יהושע בר לוי:
זבדיי בר לוי אמר:
בכל מקום שנאמר לוּלֵי — בזכות אבות.
אמר לה:
והא כתיבוהא כתיב — והרי כתוב: כִּי לולי הִתְמַהְמָהְנוּ(בראשית מג, י)?
אמר לה:
כל עצמן לא עלו אלא בזכות אבות;
שאילולי זכות אבות — לא היו עולים משם בשלום.
אמר רבי תנחומה:
אית דמפקין לישנהאית דמפקין לישנה — יש שמוציאים את הלשון (מוסרים את המאמר): רבי יהושע בן לוי וזבדיי בן לוי.
רבי יהושע בן לוי אמר:
בכל מקום שנאמר לוּלֵי — בא בזכות אבות, חוץ מזה.
אמר לה:
אף זה בזכות אבות.
רבי יוחנן אמר: בזכות קדושת השם.
רבי לוי אמר:
בזכות אמנה, ובזכות תורה.
בזכות אמנה —
לולי הֶאֱמַנְתִּי(תהלים כז, יג);
בזכות תורה —
לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁועָי וגו׳(תהלים קיט, צב).
דרשת הפסוק · ״את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים״ · המלאכה חביבה מזכות אבות: זו הצילה ממון וזו הצילה נפשות
״הצילה״ הראשון כתוב פעמיים (באותיות מסופקות) ונמחק במאגרים.
״רבי ירמיה בר אלעזר״ — בתיאודור–אלבק ״ר׳ ירמיה בן אלעזר״, ו״חביבה היא המלאכה״.
אֶת עׇנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי וגו׳(בראשית לא, מב).
אמר רבי ירמיה בר אלעזר:
חביבה המלאכה מזכות אבות:
שזכות אבות הצילה ממון, ומלאכה הצילה נפשות.
זכות אבות הצילה ממון —
לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וגו׳;
ומלאכה הצילה נפשות —
אֶת עׇנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי וגו׳.
דרשת הפסוקים · ״ויען לבן… הבנות בנתי״ עד ״ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים״ · ארבע בנותיו של לבן, שן האבן, ובניו של יעקב שנקראו אחיו
דרשת ״כולהם בנתיו היו״ חוזרת בכתב היד בסעיף יז, על ״אם תענה את בנתי״, בשם רבי אבהו.
״חד והלווי קבריה״ — בתיאודור–אלבק ״חד הוה ליה ולווי קבריה״. ״בלשון הקודש״ — בכתב היד ״הקו׳״. ״גבורים כיוצא בו, צדיקים כיוצא בו״ — שם ״גיבורים היו כיוצא בו וצדיקים״. המדרש קורא ״בנותיי״.
וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹותַיי וגו׳(בראשית לא, מג).
אמר רבי ראובן:
כולהם בנתיו היו:
הַבָּנוֹת בְּנֹותַיי — הרי שתים;
וְלִבְנֹותַיי מָה אֶעֱשֶׂה — הרי ארבע.
רבנן מייתין לה מן הכה:
אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹותַיי(בראשית לא, נ) — הרי שתים;
וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹותַיי — הרי ארבע.
וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וגו׳(בראשית לא, מה).
אמר רבי יוחנן:
כשן הזו שלטבריהכשן הזו שלטבריה — כשן הסלע של טבריה היית.
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים(בראשית לא, מו) —
כמה אחים היה לו? חד, והלווי קבריהחד, והלווי קבריה — אחד, והלוואי שקברו (את עשו)!
אלא אילו בניו, שהיה קורא אותן בלשון הקודש אחיו.
אמר רבי חוניא:
גבורים כיוצא בו, צדיקים כיוצא בו.
אמר רבי יודן:
לבש אדם לבושו שלאביו — הרי הוא כיוצא בו.
דרשת הפסוקים · ״ויקרא לו לבן יגר שהדותא״ עד ״אם תענה את בנתי״ · לשון סורסי שחלק לו הקדוש ברוך הוא כבוד, והמצפה
״היינו״ — הושלם במאגרים. דרשת ״כולהם בנותיו היו״ חוזרת כאן בשם רבי אבהו, כבסעיף טז בשם רבי ראובן; בתיאודור–אלבק כאן ״אמר ר׳ ראובן כולהם בנותיו״ בלבד.
״מציאנו שהקדוש ברוך הוא חילק לו כבוד״ — בתיאודור–אלבק ״הקב״ה חלק לו כבוד״. המדרש קורא ״בנתיי״.
וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא(בראשית לא, מז).
אמר רבי שמואל בר נחמן:
אל יהיה לשון זה סורסיסורסי — סורי (ארמי) קל בעיניך,
שבתורה ובנביאים ובכתובים מציאנומציאנו — מצאנו שהקדוש ברוך הוא חילק לו כבוד:
בתורה — וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא;
בנביאים — כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם וגו׳(ירמיה י, יא);
ובכתובים — וַיְדַבְּרוּ הַכַּשְׂדִּים לַמֶּלֶךְ אֲרָמִית(דניאל ב, ד).
וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר(בראשית לא, מט).
אמר רבי אבהוא:
כי יסתר אין כתיב כן, אלא כִּי נִסָּתֵר —
עד כאן היינו רואים זה את זה; מיכן והילך אין אנו רואים זה את זה.
אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַיי(בראשית לא, נ).
אמר רבי אבהו:
כולהם בנותיו היו:
הַבָּנוֹת בְּנֹותַיי(בראשית לא, מג) — הרי שתים;
וְלִבְנֹותַיי מָה אֶעֱשֶׂה — הרי ארבע.
רבנן מייתין לה מן הכה:
אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַיי — הרי שתים;
וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹותַיי — הרי ארבע.
דרשת הפסוקים · ״ויאמר לבן ליעקב הנה הגל הזה… עד הגל הזה״ · לרעה אין עוברים את הגל: מעשה דוד ויואב באדום ובמואב
״עובר״ — בגליון; ״עלי״ — בכתב היד ״עליו״ (פעמיים), ותוקן במאגרים. ״רב לכם סב את ההר… איסטליות שלהם״ (בדברי יואב לדוד) — הושלם במאגרים. ״יואב״ — בכתב היד ״מואב״; ״שמונה עשר״ — הסופר מחק ה״א.
בתיאודור–אלבק המעשה מקוצר: ״שילח אל דוד כל המורע… סיפר להם המעשה ששלח לו יואב״. ״כתוב אחד אומר שמונה עשר״ — דברי הימים א יח, יב (ושמואל ב ח, יג); ״וכתוב אחר אומר שנים עשר״ — תהלים ס, ב. ״עדות״ — בכתב היד ״עד׳״.
וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה(בראשית לא, נא).
אמר רבי יוחנן:
כזה שהוא מורה את החניתכזה שהוא מורה את החנית — כמי שזורק את החנית.
עֵד הַגַּל הַזֶּה וגו׳(בראשית לא, נב) —
לרעה אין את עובר עלי; לטובה את עובר עלי.
לרעה אין את עובר עלי — עובר אתה עלי לפרגמטיהלפרגמטיה — למסחר (pragmateia).
בשעה ששילח דוד את יואב לארם נהרים ולארם צובה —
פגע באדומים, וביקש לזנבןלזנבן — להכותם מאחור; הוציאו לו אסטליות שלהם:
רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה וגו׳(דברים ב, ג).
פגע במואביים, וביקש לזנבן; והוציאו לו אסטליות שלהם:
אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב(דברים ב, ט).
שילח אצל דוד. אמר לו:
פגעתי באדומיים ובקשתי לזנבן, והוציאו לי אסטליות שלהם:
רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר;
פגעתי במואביים וביקשתי לזנבן, הוציאו לי איסטליות שלהם:
אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב.
באותה שעה לא נהג דוד בעצמו מלך,
אלא עמד והעביר פורפירופורפירו — בגד הארגמן שלו (porphyra) מעליו ועטרה מעל ראשו, ונתעטף טליתו, והלך לו אצל סנהדרין.
אמר להם: רבותיי, לא באתי לכן אלא לילמד; ואם נותנין אתם לי רשות — אני מלמד.
שילחתי את יואב לארם נהרים ולארם צובה,
ופגע באדומיים וביקש לזנבן, והוציאו לו את אסטליות שלהם:
רַב לָכֶם סֹב.
ולא הם פרצו את הגדר תחילה?
וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַעֲמָלֵק(שופטים ג, יג).
פגע במואביים וביקש לזנבן, והוציאו לו אסטליות שלהם:
אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב.
ולא הם פרצו את הגדר תחילה?
וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם וגו׳(במדבר כב, ה),
וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי(במדבר כב, ו).
כמה איגרות כתב?
רבי אייבו אמר:
שתי איגרות כתב: אחת למואביים, ואחת לאדומיים.
רבי חנינה אמר:
איגרת אחת כתב.
הדה היא דכתיב:
וַיָּשׇׁב יוֹאָב וגו׳(תהלים ס, ב) —
חזר ולמד שלאדומיים ושלמואביים.
הדה היא דכתיב:
לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשַׁן עֵדוּת(תהלים ס, א) —
לעדה שהיא משיחהמשיחה — מספרת, מסיחה בלשונו שלאל;
מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד —
מכות ותמות לדוד;
בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם וגו׳.
כתוב אחד אומר: שְׁמוֹנָה עָשָׂר(דברי הימים א יח, יב),
וכתוב אחר אומר: שְׁנֵים עָשָׂר?
אלא שתי מלחמות היו: אחת שלשנים עשר, ואחת שלשמונה עשר.
דרשת הפסוקים · ״אלהי אברהם ואלהי נחור״ עד ״וילך וישב לבן למקומו״ · קודש וחול בשבועת לבן, ושובו של לבן לדוויו
״אלהי אברהם — קודש; ואלהי נחור — חול; אלהי אביהם״ — הושלם במאגרים. ״מפרינים״ — בגליון, תחת ״מפריכין״ שנמחק.
״דווים וסכופים״ — בתיאודור–אלבק ״דוויים וכפויים״. ״אלי״ שבכתב היד נפתח ״אלהי״.
אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר(בראשית לא, נג) —
אֱלֹהֵי אַבְרָהָם — קודש;
וֵאלֹהֵי נָחוֹר — חול;
אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם — משמש קודש וחול.
וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וגו׳(בראשית לא, נד),
וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר וַיְנַשֵּׁק וגו׳(בראשית לב, א).
אמר רבי אייבו:
דווים וסכופיםדווים וסכופים — עצובים וכפופים היו, ולא היו מפרינים אלא בפה.
הדה היא דכתיב:
וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר, וַיֵּלֶךְ וַיָּשׇׁב לָבָן לִמְקֹומוֹ —
חזר לדוויולדוויו — לחליו (לצערו).
מלמד שנכנסו ליסטיםליסטים — שודדים (lestai) בתוך ביתו, והיו מקרקריםמקרקרים — מחריבים, הורסים בו כל הלילה.
דרשת הפסוקים · ״ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים״ עד ״מחנים״ · מחנות המלאכים שחלו לפני יעקב בכניסתו לארץ, ושלוחיו לעשו
״חלים״ — בכתב היד ״חולים״; ״פחות״ — ״חו״ הושלם במאגרים; ״פרזבין״ — אותיות מטושטשות, והפ״א הושלמה במאגרים.
בתיאודור–אלבק ״ואין שכינה שורה פחות מס׳ ריבוא״, ״אמר ר׳ אייבו לקח מאילו ומאילו״ (כאן ״רבי יודן״). הדרשה האחרונה מוליכה אל ״וישלח יעקב מלאכים״, תחילת פרשה עה.
וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וגו׳(בראשית לב, ב) —
כמה מלאכים היו חלים לפני יעקב אבינו בכניסתו לארץ ישראל?
רבי חונא בשם רבי אייבו:
ששים ריבא מלאכים היו חלים לפני אבינו יעקב בכניסתו לארץ.
הדה היא דכתיב:
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה וגו׳(בראשית לב, ג) —
ואין שכינה חונה פחות מששים רבוא.
רבנן אמרי:
מאה ועשרים ריבוא:
וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם.
אמר רבי יודן:
נטל מאילו ומאילו, ושילח פרזביןפרזבין — שליחים, צירים (presbeis) לפניו.
הדה היא דכתיב:
וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו וגו׳(בראשית לב, ד).
על פי כתב יד וטיקן 30 (יד שלישית), עם השלמה מכתב יד וטיקן 60. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | צ | — (הוספה) |
| ב | כסי | — (הוספה) |
| ב | ש | — (הוספה) |
| ב | אלא דויד — על ידי שהוא מפרנס לכל ישראל, הוא אומר לו: | — (הוספה) |
| ב | וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ; | — (הוספה) |
| ב | וגו׳ | — (הוספה) |
| ג | ואוכלין | — (הוספה) |
| ג | דכתיב | — (הוספה) |
| ד | חייה | רייה |
| ד | חוזר | חיזר |
| ד | מה | — (הוספה) |
| ד | עתיד | עומד |
| ד | ו | — (הוספה) |
| ד | 'את כל אשר עשה לך לבן' אין כתוב כאן, אלא | — (הוספה) |
| ד | הָ | — (הוספה) |
| ד | שאין | באן |
| ד | כ | — (הוספה) |
| ד | חוניה | חונייא |
| ד | ו | — (הוספה) |
| ה | ורבי יוסי | — (הוספה) |
| ה | רבי יודה | — (הוספה) |
| ה | ה | — (הוספה) |
| ה | לו | לה |
| ו | אֶת בָּנָיו | — (הוספה) |
| ו | גזיזה | גזירה |
| ז | לריצה | לרוצה |
| ז | לריצה | לרוצה |
| ח | אומות העולם? | — (הוספה) |
| ח | רבי חמא ברבי חנינא ורבי יששכר דכפר מנדי. | — (הוספה) |
| ח | רבי חמא ברבי חנינא אמר: | — (הוספה) |
| ח | אין הקדוש ברוך הוא ניגלה על נביאי | — (הוספה) |
| ח | אה | — (הוספה) |
| ח | לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה | — (הוספה) |
| ח | בלשון | — (הוספה) |
| ח | דכתיב | — (הוספה) |
| ט | ב | — (הוספה) |
| ט | ו | — (הוספה) |
| ט | דברים | — (הוספה) |
| ט | הוא | היא |
| ט | חושבן | הושבן |
| יא | ש | — (הוספה) |
| יב | ח | — (הוספה) |
| יב | ד | — (הוספה) |
| יב | ענותנותן | ענוונותן |
| יב | קפדנותן של אבות מנין? | — (הוספה) |
| יב | וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וגו׳. | — (הוספה) |
| יב | את סבור שמא מכות או פצעים היו שם? אינן אלא דברי פיוסים: | — (הוספה) |
| יב | יעקב מפייס את חמיו: | — (הוספה) |
| יב | כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כׇּל כֵּלַי מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ! | — (הוספה) |
| יב | אמר רבי סימי: | — (הוספה) |
| יב | חתן שהוא דר אצל חמיו — אפשר לו שלא להנות ממנו אפילו כלי אחד, אפילו סכינה אחת? | — (הוספה) |
| יב | ברם הכא: כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כׇּל כֵּלַי — אפילו מחט, אפילו צינורא. | — (הוספה) |
| יב | ולא ענותנותן של בנים מנין? מדוד: | — (הוספה) |
| יב | וַיִּבְרַח דָּוִד מִנָּיוֹת בָּרָמָה וַיָּבֹא וַיֹּאמֶר לִפְנֵי יונתן מֶה עָשִׂיתִי מֶה עֲוֺנִי וּמֶה חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי(שמואל א כ, א). | — (הוספה) |
| יב | מזכיר שפיכות דמים בתוך פיוסו: כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי; | — (הוספה) |
| יג | לארי | על ארי |
| יג | היה | הוה |
| יג | אֲשֶׁר יִקָּרֵא עָלָיו מְלֹא רֹועִים מִקּוֹלָם לֹא יֵחָת | — (הוספה) |
| יג | ב | — (הוספה) |
| יג | היה | — (הוספה) |
| יג | יהושע | — (הוספה) |
| יג | דכתיב | — (הוספה) |
| יג | ישראל | — (הוספה) |
| יג | — הן, לא. | — (הוספה) |
| יג | רבנין אמרין: | — (הוספה) |
| יג | מאה פעמים, שנאמר: עֲשֶׂרֶת מֹנִים; | — (הוספה) |
| יד | אלא | — (הוספה) |
| יז | היינו | — (הוספה) |
| יח | רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר; | — (הוספה) |
| יח | פגעתי במואביים וביקשתי לזנבן, הוציאו לי איסטליות שלהם: | — (הוספה) |
| יח | דכתיב | — (הוספה) |
| יח | יואב | מואב |
| יח | דכתיב | — (הוספה) |
| יט | אֱלֹהֵי אַבְרָהָם — קודש; | — (הוספה) |
| יט | וֵאלֹהֵי נָחוֹר — חול; | — (הוספה) |
| יט | אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם — | — (הוספה) |
| יט | דכתיב | — (הוספה) |
| כ | חלים | חולים |
| כ | דכתיב | — (הוספה) |
| כ | חו | — (הוספה) |
| כ | פרזבין | ..ברזבין |
| כ | דכתיב | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כ״י וטיקן 30 (יד שלישית); השלמה (סעיף יב) מכ״י וטיקן 60; השלמות ותיקונים לפי מהדורת תיאודור–אלבק, מסומנים בטקסט |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| בראשית רבה | כ״י וטיקן 30 (יד שלישית); השלמות ותיקונים לפי מהדורת תיאודור–אלבק, מסומנים בטקסט |
| בראשית רבה | כ״י וטיקן 30 (יד שלישית), השלמה מכ״י לונדון 340 (בסעיף ד); השלמות ותיקונים לפי מהדורת תיאודור–אלבק, מסומנים בטקסט |
| בראשית רבה | כ״י וטיקן 30 (יד שלישית); השלמה (סעיף יב) מכ״י וטיקן 60; השלמות ותיקונים לפי מהדורת תיאודור–אלבק, מסומנים בטקסט |