מדרש
מזמור יט: השמים מספרים כבוד אל
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓מדרש תהלים
הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ(תהלים יט, ב)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Or. 786 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא · למענהו — לקילוסו ולעדותו; האומות מודים בבריאה ובתחיית המתים; אברי הארץ, הים והשמים לפני הקדוש ברוך הוא — והשמים מספרים כבודו
כֹּל פָּעַל יְיָ לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם־רָשָׁע לְיוֹם רָעָה(משלי טז, ד)
״למען אחי ורעי״ — בכתב היד ״שמעוני אחי וריעי״ (מסומן במאגרים כשיבוש; כלשון דברי הימים א כח, ב ״שמעוני אחי ועמי״); תוקן כבדפוס בובר ״וכתיב למען אחי ורעי״ (תהלים קכב, ח), שהוא הפסוק הנדרש ל״למענהו״.
״לעידותו״ — בכתב היד ״לעידותי״ (מסומן במאגרים כשיבוש). ״ברא״ — הרי״ש מסופקת; ״עולה״ — הוו מסופקת; ״מקלסין״ — היו״ד מסופקת; ״וכן״ — הכ״ף מסופקת. ״רחבת״ — בכתב היד ״רבת״, והחי״ת הושלמה במאגרים.
המדרש קורא ״ענו ליי בתורה״ (במסורה: בתודה; בדפוס בובר ״בתודה״). ״בששה ימים״ — בכתב היד ״בו׳ ימים״.
בדפוס בובר: ״מודים בהקב״ה שברא את העולם בששה ימים״; ״ובשבת אינו מצליח ואינו מעלה״; ״וזו ים, שנאמר הים ראה וינוס״; ״השמים יש לו לב לפני הקב״ה, שנאמר וההר בוער באש עד לב השמים״; ״השמים יש לו פה לפני הקב״ה, שנאמר השמים מספרים כבוד אל״.
לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד(תהלים יט, א) הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל(תהלים יט, ב).
זה שאמר הכתוב:
כֹּל פָּועַל יְיָ לַמַּעֲנֵהוּ(משלי טז, ד) — לקילוסו, שנאמר: עֱנוּ לַיְיָ(תהלים קמז, ז) בתורה.
דבר אחר:
לַמַּעֲנֵהוּ — לענות שבחו, להעיד אלהותו,
כעיניין שנאמר: לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ(שמות כ, יג),
וכתיב: לְמַעַן אַחַי וְרֵיעָי(תהלים קכב, ח).
רבי אבהו אמר:
שני דברים אין אומות העולם כופרין בהן:
מודים בהקדוש ברוך הוא שברא את העולם בששה ימים, ושהוא מחיה את המתים.
כיצד?
כשהוא הולך ומעלה אוב וידעוני וזכורואוב וידעוני וזכורו — מעלי מתים בכשפים: האוב, הידעוני, והמעלה בזכורו —
וכל ימות השבתימות השבת — ימות החול שבשבוע הוא מצליח ומעלה, ובשבת אינו מצליח ומעלה.
והבהמה, אפילו בחול אינה עולה, לפי שאינה חיה לעתיד לבא.
הוי: כֹּל פָּעַל יְיָ לַמַּעֲנֵהוּ — לעידותו.
דבר אחר:
לַמַּעֲנֵהוּ — לקילוסו, שהכל מקלסין אותו על פעולתו, וכל מעשיו מקלסין אותו.
רבי ברכיה בשם רבי שמעון אומר:
מי שאין לו ראש בפני הבריות — יש לו ראש בפני הקדוש ברוך הוא; וזו הארץ, שנאמר: וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל(משלי ח, כו).
ומי שאין לו עינים בפני הבריות — יש לו עינים בפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: הַיָּם רָאָה וַיָּנֹוס(תהלים קיד, ג).
ואין לו ידים לים בפני הבריות, ויש לו בפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם(תהלים קד, כה).
וכן הארץ, שנאמר: וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם(בראשית לד, כא).
ואין לה אזנים בפני הבריות, ויש לה בפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ שִׁמְעִי דְּבַר יְיָ(ירמיה כב, כט).
שמים אין לו לב בפני הבריות, ויש לו בפני הקדוש ברוך הוא: עַד לֵב הַשָּׁמַיִם(דברים ד, יא).
וכן הים, שנאמר: קָפְאוּ תְהֹומֹות בְּלֶב יָם(שמות טו, ח).
והארץ אין לה טבור בפני הבריות, ויש לה בפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: עַל טַבּוּר הָאָרֶץ(יחזקאל לח, יב).
ואין לה פה בפני הבריות, ויש לה בפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ(במדבר טז, לב).
וכן הארץ אין לה רגלים בפני הבריות, ויש לה בפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹומָדֶת(קהלת א, ד).
ואין לה יריכים בפני הבריות, ויש לה בפני הקדוש ברוך הוא: וְקִיבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ(ירמיה לא, ח).
והשמים — מניין מספרים כבוד אל?
שכן כתיב: הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל.
פתיחתא · המרבה בשבחו של הקדוש ברוך הוא מובלע מן העולם; החזן שהוסיף על המטבע; האל הגדול הגבור והנורא — משה, ירמיה, דניאל ואנשי כנסת הגדולה
הַיְסֻפַּר־לוֹ כִּי אֲדַבֵּר אִם־אָמַר אִישׁ כִּי יְבֻלָּע(איוב לז, כ)
הסימן אינו פותח בפסוק המזמור; בדפוס בובר ״[השמים מספרים כבוד אל]״ בסוגרי השלמה.
״מן העולם״ (השני) — בגליון כתב היד, וסימן ההשמטה במקומו. ״קירייתא״ — היו״ד הושלמה במאגרים. ״עליהון״ — בכתב היד ״אליהון״, ותוקן במאגרים. ״מטבעו״ — המ״ם מסופקת.
״מצאנוהו״ — בכתב היד ״מצאנוך״ (מסומן במאגרים כשיבוש); תוקן כבפסוק וכבדפוס בובר. ״גבורות״ — אחרי הגימ״ל גרש מחוק. ״איש כפר נבוריא״ — בכתב היד ״אין״, ותוקן במאגרים. ״לה טימי״ — הלמ״ד הושלמה במאגרים.
״שהוקם המשכן בימיו״ — בכתב היד ״שוקם המשכן במין״; הה״א והיו״ד הושלמו במאגרים, והנו״ן מסומנת כשיבוש; תוקן כבדפוס בובר ״שהוקם המשכן בימיו״. ״וביתו״ — התי״ו מסופקת; לפני ״הגיבור״ שבירמיה כתב הסופר וו ומחקה, ואחרי ״בית המקדש״ — וו (״ביתו״) ומחקה.
״החזירו עטרה ליושנה״ — לפניו כתוב ״החזר״, ונמחק במאגרים; ״ליושנה״ — בכתב היד ״ליוש״, והושלם במאגרים. בפסוק נחמיה ט, לב כתב הסופר ״ועתה יי אלהינו״ ומחק את השם (במסורה: ועתה אלהינו).
המדרש קורא ״ישמיע כל תהילותיו״ (במסורה: כל תהלתו), ו״נורא אלהים ממקדשך״ (במסורה: ממקדשיך).
בדפוס בובר: ״אם יבקש אדם לומר שבחו של הקב״ה יותר מדאי, נטרד מן העולם״; ״ר׳ חנינא ור׳ יונתן אזלין למיעבד באלין קרייתא דדרומה, עיילוה לחד בי כנישתא״; ״האל הגדול הגבור והנורא, האדיר והאמיץ והעזוז״; ״אמר ר׳ אבין תרגם יעקב איש כפר נובריא בצור״; ״הגדול שעשה גדולות במצרים, הגבור שעשה גבורות על הים״; ״החזירו הגדולה ליושנה״; ״אמר ר׳ יעקב בר׳ אלעזר״.
מקבילות: ירושלמי ברכות ט, א (״רבי יוחנן ורבי יונתן אזלין מיעבד שלמא באילין קורייתא דדרומה, עלון לחד אתר ואשכחון לחזנא דאמר האל הגדול הגבור והנורא האביר והאמיץ ושיתקו אותו… אין לך רשות להוסיף על מטבע שטבעו חכמים בברכות״; רב הונא בשם רב ״שדי לא מצאנוהו שגיא כח״; רבי אבהו בשם רבי יוחנן ״היסופר לו כי אדבר… מתבלע מן העולם״; רבי שמואל בר נחמן ״כגון אני וחברי״; ״תרגם יעקב כפר נבורייא בצור: לך דומיה תהלה… סמא דכולא משתוקא, למרגלית דלית לה טימי, כל שמשבח בה פגמה״) — שם החכמים רבי יוחנן ורבי יונתן, כאן רבי חנניה ורבי יונתן; בבלי ברכות פרק ה, לג ע״ב (״ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא, אמר: האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז…״); בבלי יומא פרק ז, סט ע״ב (רבי יהושע בן לוי: ״למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה — שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר האל הגדל הגבר והנורא, אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא; אתא דניאל… לא אמר גבור״; רבי אלעזר: ״מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו״).
זה שאמר הכתוב:
הַיְסֻופַּר לוֹ כִּי אֲדַבֵּר אִם אָמַר אִישׁ כִּי יְבֻולָּע(איוב לז, כ).
רבי אבהו בשם רבי יוחנן אמר:
אם מבקש אדם לומר שבחו של הקדוש ברוך הוא יותר מידיי — נטרד מן העולם, והוא מובלע מן העולם,
שכן הוא אומר: מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ יַשְׁמִיעַ כׇּל תהילותיו(תהלים קו, ב).
רבי חנניה ורבי יונתן אזלין למיעבד באילין קירייתא דדרומא.
עיילו לחד כנישתא.עיילו לחד כנישתא… — נכנסו לבית כנסת אחד. ראו את אותו חזן שעבר לפני התיבה ואמר: האל הגדול הגבור והנורא, האדיר והאמיץ והעזוז. השתיקוהו.
נכנסו לבית כנסת אחד.
חזייוה לההוא חזנא דקרב ואמר: האל הגדול הגיבור והנורא, האדיר והאמיץ והעיזוז.
ראו את אותו חזן שעבר לפני התיבה ואמר: האל הגדול הגבור והנורא, האדיר והאמיץ והעזוז.
שתקו יתיה.
השתיקוהו.
אמרו לו: אין לך להוסיף על מטבעמטבע — נוסח קבוע של ברכה שטבעו חכמים בברכות.
מניין? ממשה רבינו, שאמר: הָאֵל הַגָּדֹול הַגִּיבֹּור וְהַנּוֹרָא(דברים י, יז).
אוספוןאוספון — הוסיפו עליהון מטבעו של אברהם אבינו: אֵל עֶלְיוֹן קֹונֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ(בראשית יד, כב).
רב הונא בשם רב אמר:
שַׁדַּי לֹא מְצָאנֻוהוּ שַׂגִּיא כֹחַ(איוב לז, כג) — לא מצאנו כח גבורתו של הקדוש ברוך הוא.
אמר רבי שמואל בר נחמן:
מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ — כגון אנא וחבראיכגון אנא וחבראי — כגון אני וחבריי. ומאן אינון? חבורתאי דדוד.
אמר רבי אבין:
תירגםתירגם — פירש, דרש רבי יעקב איש כפר נבוריא בצור: לְךָ דֻומִיָּה תְהִילָּה(תהלים סה, ב) —
סמא דכולה משתוקא;סמא דכולה משתוקא… — סם (רפואה) של הכל — השתיקה; ואפילו למרגלית שאין לה דמים — כל מה שאתה משבח אותה, אתה פוגם אותה.
סם (רפואה) של הכל — השתיקה;
ואפילו למרגליתא דלית לה טימי — כל מה דאת משבח לה, את פגים לה.
ואפילו למרגלית שאין לה דמים — כל מה שאתה משבח אותה, אתה פוגם אותה.
אמר רבי פנחס הכהן בר חמא:
משה תיקן להם לישראל סדר תפילה,
שנאמר: כִּי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹונֵי הָאֲדֹונִים הָאֵל הַגָּדֹול הַגִּבֹּור וְהַנּוֹרָא.
הגדול הגיבור — שעשה גדולות במצרים וגבורות על הים;
והנורא — שהוקם המשכן בימיו, שנאמר: נוֹרָא אֱלֹהִים ממקדשך(תהלים סח, לו).
ירמיהו אמר: הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּיבּוֹר(ירמיה לב, יח), ולא אמר הנורא.
למה אמר הגיבור? לזה נאה לקרותו גיבור — שרואה שבניו בקולריןבקולרין — בכבלי צוואר וביתו חרבה, ושותק.
ולא אמר נורא — על בית המקדש שנחרב, שנאמר: נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ.
היכן היא מוראו? שנכנסו שונאין בביתו ולא נתייראו.
אבל דניאל אמר: הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא(דניאל ט, ד), ולא אמר הגיבור.
למה? שבניו מסורין בקולרין — והיכן היא גבורתו?
ולמה אמר הנורא? לזה נאה לקרותו נורא — שעושה נוראות לנו בבור אריות ובכבשן האש.
וכיון שעמדו אנשי כנסת הגדולה — החזירו עטרה ליושנה,
שנאמר: וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּיבּוֹר וְהַנּוֹרָא(נחמיה ט, לב).
למה? שהוא מרומם על כל קילוס שקילסוהו.
אמר רבי יעקב בן אלעזר:
יודעין היו באלהיהן שאמיתי הוא, ואין מחניפין לו;
ודיי הוא בקילוס שקילסו משה רבינו.
חלק ב
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״השמים מספרים כבוד אל״ · השמים עונים לישעיה: אף אנו מקלסין; משל הזקן הפיקח — המדינה שהמלך דר בה יודעת עושרו; ואימתי הכל מקלסין — כשירומם קרן ישראל
״חסידיו״ — בכתב היד ״חסידין״ (מסומן במאגרים כשיבוש); תוקן כבפסוק וכבדפוס בובר. ״היא נאה״ — לפני ״היא״ כתוב ״ש״, ונמחק במאגרים; ״שהיא יודעת״ — היו״ד מסופקת.
בדפוס בובר: ״והיתה כל אחת ואחת אומרת כך וכך זהב יש למלך״; ״אמר להם ומנין אתם יודעים״; ״לפי שהיא יודעת עשרו וכבודו״; ״אינן יכולין לספר שבחו של הקב״ה, ומי יוכל לספר שבחו״; ״ואימתי הכל מקלסין אותו״.
אמר ישעיה הנביא: רׇונּוּ שָׁמַיִם כִּי עָשָׂה יְיָ(ישעיה מד, כג).
אמרו לו: אף אנו מקלסין, שנאמר: הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל(תהלים יט, ב).
משל למלך שהיו לו מדינות הרבה,
והיו כל אחת ואחת אומרת: כך וכך זהב, כך וכך כסף ומעילים ועבדים ושפחות יש לו למלך; יש לו אבנים טובות ומרגליות.
והיה שם זקן אחד פיקח.
אמר להן: מניין אתם יודעין, ואתם רחוקין ממנו כמה פרסאותפרסאות — מידת דרך (כארבעה מילין)?
אלא מדינה שהוא דר בה — היא נאה לומר עושרו ושבחו של מלך, שהיא יודעת עושרו וכבודו.
כך אמר דוד: הארץ וכל מה שיש בה אינן יכולין לומר שבחו של הקדוש ברוך הוא.
ומי יוכל לומר שבחו? הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל.
ואימתי יהיו הכל מקלסין אותו? כשירומם קרנם של ישראל,
שנאמר: וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ תְּהִילָּה לְכׇל חֲסִידָיו לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹובוֹ הַלְלוּ יָהּ(תהלים קמח, יד).
באותו זמן: הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ אֶת יְיָ מִן הַשָּׁמַיִם(תהלים קמח, א).
לכך נאמר: הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל.
חלק ג
פתיחתות
פתיחתא · שמואל ורבי הושעיה למדו מן התורה מה שיש ברקיע; החלל שבין המים העליונים לרקיע
מִי־יְסַפֵּר שְׁחָקִים בְּחׇכְמָה וְנִבְלֵי שָׁמַיִם מִי יַשְׁכִּיב(איוב לח, לז)
״ישכיב״ — בכתב היד ״ישכיר״ (מסומן במאגרים כשיבוש); תוקן כבפסוק וכבדפוס בובר. ״כשם שאני מכיר״ — השי״ן הושלמה במאגרים. ״יגיעו״ — כתוב פעמיים, והסופר מחק את השני. ״כחלל״ — הכ״ף מסופקת.
״אשר מעל לרקיע ובין המים אשר מתחת לרקיע״ — כך בכתב היד, בסדר הפוך מן הפסוק (בראשית א, ז: ״בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע״), כנראה מחמת הדרשה על ״אשר מעל לרקיע״; נדפס מחוץ לציטוט.
בדפוס בובר: ״מי יספר שחקים (בגאוה) [בחכמה]״; ״אמר ר׳ שמואל בר אבא ידע אנא בשבילי דרקיע כשבילי דנהרדעא״; ״אלא על ידי שהוא יגע בחכמתה של תורה״; ״אמר ר׳ פנחס [הכהן] בר חמא״; ובסוגרי השלמה ״[שמים העליונים תלוים באויר ומזיע המים העליונים הגשמים יורדין]״.
דבר אחר:
הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל(תהלים יט, ב).
זה שאמר הכתוב:
מִי יְסַפֵּר שְׁחָקִים וְנִבְלֵי שָׁמַיִם מִי יַשְׁכִּיב(איוב לח, לז).
אמר רבי שמואל בר אבא:
מכיר אני כל חוצות שמים כשם שאני מכיר חוצות של נהרדעאחוצות של נהרדעא — רחובות נהרדעא, עירו של שמואל בבבל.
וכי שמואל עלה לרקיע?
אלא על ידי שהיה יגיעו בחכמתה של תורה — למד מתוכה מה שיש בשחקים.
אמר רבי הושעיה:
כחלל שבין מים התחתונים לרקיע — כך יש חלל בין המים העליונים לרקיע.
אמר רבי פנחס בר חמא:
מקרא מלא הוא: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם(בראשית א, ז) אשר מעל לרקיע ובין המים אשר מתחת לרקיע.
אשר על הרקיע אינו אומר, אלא אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ,
שנאמר: מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו(תהלים קד, יג).
וכי רבי הושעיה עלה לרקיע?
אלא על ידי שהיה יגע בחכמתה של תורה — למד מתוכה כל מה שיש ברקיע.
פתיחתא · ארבעה מזמורים שהיה צריך אדם הראשון לומר, ואמרם דוד
מָה־אָשִׁיב לַיְיָ כׇּל־תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי(תהלים קטז, יב)
״וכן מפורש במזמור למנצח על הנחילות״ — הסופר מפנה (בין סימני $ במאגרים) למזמור ה, ג, ושם הדרשה בכתב היד: ״ארבע מזמרות שהיה צריך אדם הראשון לאומרן. שבישבילו העולם על מליאתו. +. השמים מספרים כבוד אל. ולמה היה צריך לאומרו. שהוא ראה את השמים תחילה. מזמור שיר ליום השבת. ולמה היה צריך לאמרו. שהשבת פדת אותו מן הדין. ולמנצח על הנחילות. ולמה היה צריך לאמרו. שהוא נחל את העולם תחילה.״ דבריו נשארו במקומם, והעניין הושלם בסוגרי השלמה מלשון כתב היד שם. המזמור הראשון, שבמקומו סימן השמטה בכתב היד (״ליי הארץ ומלואה, ולמה היה צריך לאומרו״), הושלם מדפוס בובר במזמור ה, ג: ״[ואמרם דוד, ואלו הן. ליי הארץ ומלואה, ולמה היה צריך לאומרו], שבשבילו נברא העולם על מלואותו״.
המדרש קורא ״למנצח על הנחילות״ (במסורה: אל הנחילות; מסומן במאגרים כשיבוש), כאן ובמזמור ה.
״רבי יעקב בר זבדי״ — כך בכתב היד; בדפוס בובר השם מוקף בסוגרי מחיקה כאן, ובא בסימן ו. בדפוס בובר: ״וכו׳ במזמור חמישי״.
דבר אחר:
הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל(תהלים יט, ב).
אמר רבי יעקב בר זבדי:
זה שאמר הכתוב:
מָה אָשִׁיב לַיְיָ כׇּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי(תהלים קטז, יב).
אמר רבי שמואל בר נחמן:
ארבעה מזמורין היה צריך אדם הראשון לומר.
וכן מפורש במזמור לַמְנַצֵּחַ על הַנְּחִילוֹת(תהלים ה, א):
לַיְיָ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ(תהלים כד, א) — ולמה היה צריך לאומרו? שבישבילו העולם על מליאתו.
הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל — ולמה היה צריך לאומרו? שהוא ראה את השמים תחילה.
מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת(תהלים צב, א) — ולמה היה צריך לאמרו? שהשבת פדת אותו מן הדין.
ולַמְנַצֵּחַ על הַנְּחִילוֹת — ולמה היה צריך לאמרו? שהוא נחל את העולם תחילה.
חלק ד
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע״ · משל הגבור והאבן שהוא מתגושש בה; השמים אינם אלא משמוש אצבעו; משל הווילון; השמים מורידים והבריות מקלסין — ובחטא נעצרים
״כמוה״ (השני) — בכתב היד ״כמות״ (מסומן במאגרים כשיבוש); תוקן כמשל שלמעלה (״יעשה כמוה״) וכבדפוס בובר. לפני ״הזה של עין״ כתב הסופר ״של״ ומחקו.
״כיצד״ — בכתב היד ״כי-צר״ (מסומן במאגרים כשיבוש). ״יי״ (״וחרה אף יי בכם״) — הושלם במאגרים כבפסוק. ״חוטאין״ — הטי״ת מסופקת.
המדרש קורא ״ויגלו שמים עוונם״ (במסורה: יגלו שמים עונו), ו״אשר כוננת״ (במסורה: אשר כוננתה).
בדפוס בובר: ״[אמר ר׳ יעקב בן זבדי] משל לגבור״; ״אתם יודעין כח גבורתו״; ״והלא כבר נאמר כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך״; ״משל למלך שהיה מתח וילון על פתח פלטין שלו״; ״ממה שהשמים מורידין [גשמים]״; ״חס ושלום כשישראל חטאו מה כתיב, יגלו שמים עונו״.
דבר אחר:
הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל(תהלים יט, ב).
אמר רבי יעקב:
משל לגיבור שנכנס במדינה, ולא היו יודעין גבורתו.
אמר להם פקח אחד: מאבנא דהוא מתגושש בה — אתון ידעין מה כוחו.אמר להם פקח… — אמר להם פיקח אחד: מן האבן שהוא מתאבק בה — אתם יודעים מה כוחו.
אמר להם פיקח אחד: מן האבן שהוא מתאבק בה — אתם יודעים מה כוחו.
כך מן השמים אנו למידין כחו של הקדוש ברוך הוא.
אמר רבי יהושע בן לוי:
לפי שהוא אומר: אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא(ירמיה כג, כד) — יכול שכבודו מלא עליונים ותחתונים?
שנאמר: כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹותֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כוננת(תהלים ח, ד) —
אין בהם אלא כדי מישמוש אצבעו של הקדוש ברוך הוא.
משל למלך שהיה מונח ווילוןווילון — מסך, פרוכת על פתח פלטין שלו.
אמר המלך: כל מי שהוא חכם — יאמר מה השלמה הזאתהשלמה הזאת — השמלה (היריעה) הזאת;
וכל מי שהוא עשיר — יעשה כמוה;
וכל מי שהוא גיבור — יגע בה.
כך הקדוש ברוך הוא מתח את השמים כדוקכדוק — כקרום דק הזה של עין, שנאמר: הַנּוֹטֶה כַדֹּוק שָׁמַיִם(ישעיה מ, כב) —
מלמד שפרשו כמין וילון.
אמר הקדוש ברוך הוא: כל שהוא חכם — יאמר מה השלמה הזאת;
וכל מי שהוא עשיר — יעשה כמוה;
וכל מי שהוא גיבור — יבוא ויגע בה.
אמר רבי פנחס הכהן בר חמא:
ממה שהשמים מורידין, והארץ מגדלת, והבריות אוכלין ומקלסין להקדוש ברוך הוא —
לפיכך כתיב: הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל מַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ.
חס ושלום, כשישראל חוטאין — מה כתיב? ויְגַלּוּ שָׁמַיִם(איוב כ, כז) עוונם.
כיצד? וְחָרָה אַף יְיָ בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם(דברים יא, יז).
וכשישראל זוכין — מה כתיב? יִפְתַּח יְיָ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר(דברים כח, יב).
דרשת הפסוק · ״יום ליום יביע אמר״ · מניין היה משה יודע יום ולילה במרום: מקרא ומשנה, קילוס המלאכים, המן, קריאת שמע ותפילה; המלאך שעושה עטרה מן התפילות
״שהיה״ (״בשעה שהיה הקדוש ברוך הוא מלמדו״) — בכתב היד ״שהיא״, ותוקן במאגרים. אחרי ״יודע שהיה״ כתוב ״יוד״, ונמחק במאגרים. ״ועושה״ — בכתב היד ״ועה״, והושלם במאגרים. ״המלאך״, ״יורד״, ״וכשהיתה״ — אותיות מסופקות. ״ביה״ — אחרי הה״א גרש מחוק. ״ארבעים״ — אחרי הבי״ת גרש מחוק.
״וכל צבא השמים״ — כך בכתב היד (במסורה: וצבא השמים לך משתחוים). כאן חסר בכתב היד, כנראה בדילוג, מה שבדפוס בובר: ״וכשמקלסין אותו בברוך, היה יודע שהוא לילה. [ד״א כשהיה רואה גלגל חמה בא וכורע, היה יודע שהוא לילה], וכשהיה רואה הכוכבים והלבנה והמזלות באים ומשתחוים לפני הקב״ה, היה יודע שהוא יום, שנאמר וצבא השמים לך משתחוים״ — ולכן הפסוק בא כאן על הקדוש ולא על ההשתחוויה. לא הושלם, שאין הכרח שהטקסט חסר ולא קוצר.
המדרש קורא ״ונהורא עימיה שרי״ (במסורה: ונהורא עמה שרא).
בדפוס בובר: ״וכי גם לילה לפני הקב״ה, והכתיב ולילה כיום יאיר״; ״ואין דודי אלא ארבעה ועשרים ספרים, שכן דודי בגימטריא ארבעה ועשרים״; ״דבר אחר כשהיה שומע קריית שמע קודם לתפלה״; ״צדיק זה הקב״ה, שכתיב בו צדיק וישר הוא״.
יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹומֶר(תהלים יט, ג) — במשה רבינו הכתוב מדבר,
שנאמר: וַיְהִי שָׁם עִם יְיָ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה(שמות לד, כח).
וכי יש לילה לפני הקדוש ברוך הוא? והכתיב: וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר(תהלים קלט, יב);
וכתיב: וְנֹוגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה(חבקוק ג, ד);
וכתיב: וּנְהוֹרָא(דניאל ב, כב) עימיה שרי;
וכתיב: גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָּ.
ומניין היה יודע משה רבינו אימתי היה יום ואימתי היה לילה, שהוא מחשב ארבעים יום וארבעים לילה אצל הקדוש ברוך הוא?
אלא בשעה שהיה הקדוש ברוך הוא מלמדו מקרא — היה יודע שהיה יום;
וכשהיה מלמדו משנה — יודע שהיה לילה.
ומניין שהקדוש ברוך הוא עוסק במקרא ביום ובמשנה בלילה?
שנאמר: דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם(שיר השירים ה, י).
כשהוא עוסק במקרא ביום — פניו צחות כשלג.
ואין דּוֹדִי אלא עשרים וארבעה ספרים, שכן דודי בגימטריאבגימטריא — בחשבון האותיות עשרים וארבעה.
וכשהוא עוסק במשנה בלילה — פניו מאדימות.
דבר אחר:
כשהמלאכים מקלסין להקדוש ברוך הוא ב'קדוש' — היה יודע שהוא יום,
שנאמר: וכל צְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים(נחמיה ט, ו).
דבר אחר:
כשהיה רואה שהמלאכים שוחקין מןשוחקין מן — טוחנים את המן לישראל להוריד להן — היה יודע שהוא יום;
וכשרואה שהיה יורד — היה יודע שהוא לילה,
שנאמר: וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו(במדבר יא, ט).
דבר אחר:
כשהיה קרית שמע קודם לתפילה — היה יודע שהוא יום;
וכשהיתה התפילה קודמת לקרית שמע — היה יודע שהוא לילה.
רבי פנחס בשם רבי אבא אמר:
המלאך שהוא ממונה על התפילה — הוא ממתין עד שמתפללת כניסה אחרונהכניסה אחרונה — הקהל האחרון (בית הכנסת האחרון) שבישראל,
ועושה מהן עטרה, ונותנה בראשו של הקדוש ברוך הוא,
שנאמר: ובְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק(משלי י, ו) — זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב ביה: צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא(דברים לב, ד).
לכך נאמר: יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ.
דרשת הפסוק · ״יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת״ · יום מתנה ליום: יהושע ודבורה; לילה מחווה ללילה: אברהם, מכת בכורות, גדעון, סנחריב
סימן ח של דפוס בובר (״זה יומו של משה שבישר יומו של יהושע… חמה שעמדה לו למשה שתי פעמים״) אינו בכתב היד, ומאגרים מדלג על מספרו; בבובר הוא כולו בסוגרי השלמה. מובאה ״מדרש תהלים יט, ח״ מפנה לכאן, לסעיף שבו יומו של יהושע.
״ליומה של דבורה״ — בכתב היד ״ליומה דבורה של״, וסימני ההיפוך של הסופר מחזירים את הסדר. ״עמד״ — בכתב היד ״העמיד״ (מסומן במאגרים כשיבוש); תוקן כבפסוק וכבדפוס בובר. ״שנעשו״ — אחרי השי״ן גרש מחוק.
״ולילה״ — בכתב היד ״ולולה״ (הוו מסופקת), ותוקן במאגרים. ״לילה של״ (״מחווה על לילה של מכת בכורים״) — מסופק בקריאה.
בדפוס בובר: ״לילו של אברהם מחווה ללילה של מכת בכורות״; ״כמה נסים ונפלאות נעשו בהן״.
דבר אחר:
יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹומֶר(תהלים יט, ג).
אמר רבי זעירא:
יומו של יהושע מתנהמתנה — מספר, מגיד ליומה של דבורה.
כתיב ביומו של יהושע: וַיִּדֹּום הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד(יהושע י, יג);
וכתיב ביומה של דבורה: מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִילּוֹתָם(שופטים ה, כ).
ויומה של דבורה מתנה כמה ניסין ונפלאות שנעשו בו.
וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת —
לילו של אברהם מחווהמחווה — מגלה, מבשר על לילה של מכת בכורים;
ולילה של מכת בכורים מחווה על לילו של גידעון;
ולילו של גדעון מחוה על לילו של סנחריב.
כמה ניסין ופלאין נעשו בהן.
דרשת הפסוק · ״יום ליום יביע אמר… אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם; בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם״ · היום והלילה לווים ופורעים זה מזה בארבע התקופות, בלי עדים; זקני ישראל מעברים את השנה, ומיד הכל שואלים על המועדות
״בשעה״ — בכתב היד ״בשה״, והעי״ן הושלמה במאגרים. ״ללילה״ (״היום פורע ללילה״) — הלמ״ד הושלמה במאגרים. ״תשרי״ (תקופת תשרי הראשונה) — אחרי השי״ן גרש מחוק. ״לזה״, ״ישראל״, ״ביניהם״ — אותיות מסופקות.
המדרש קורא ״אין אומר אין דברים״ (במסורה: אין אמר ואין דברים).
בדפוס בובר: ״מן תקופת טבת עד תקופת ניסן הלילה פורע ליום״; ״אחד משלשים בשעה״; ״ונוטלין זה מזה בפיטסין״; ״אבל למטה זקני ישראל ויודעין סוד העיבור״; ״ששואלין זה לזה בכמה בחודש, בכמה בתקופות״.
דבר אחר:
יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹומֶר(תהלים יט, ג).
אמר רבי יוחנן:
בשעה שהזקינים נכנסין לעבר שנהלעבר שנה — להוסיף חודש לשנה (שנה מעוברת) — הם נוטלין מן היום ונותנין על הלילה, ונוטלין מן הלילה ונותנין על היום.
כיצד?
שנים עשר חדשים בשנה, וארבע תקופות בשנה:
תקופת ניסן — שלשה חדשים: ניסן, אייר, סיון;
תקופת תמוז — שלשה חדשים: תמוז, אב, אלול;
תקופת תשרי — שלשה חדשים: תשרי, מרחשון, כסליו;
תקופת טבת — שלשה חדשים: טבת, שבט, אדר.
מן תקופת טבת עד תקופת ניסן — הלילה פורע מן היום;
ומן תקופת ניסן עד תקופת תמוז — היום לוה מן הלילה.
וכמה פורע זה לזה ולווה זה מזה? אחד משלשים בשעה.
ומן תקופת תמוז עד תקופת תשרי — היום פורע ללילה;
ומן תקופת תשרי עד תקופת טבת — הלילה לווה מן היום.
נמצאו בתקופת ניסן ותשרי אינן חייבין זה לזה כלום;
נוטלין זה לזה בפיטסין, ופורעין זה לזה בפיטסין.
ואין אחד שומע ביניהן, ואין מידיינין כבני אדם,
שאין לוין ופורעין אלא בעדים ובבית דין,
שנאמר: אֵין אֹומֶר אין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם(תהלים יט, ד).
אבל למטן — זקני ישראל ויודעי סוד העיבור נוטלין מן היום ונותנין ללילה, ונוטלין מן הלילה ונותנין ליום,
ואין אומר ואין דברים ביניהם.
וכשהזקינים יוצאין מבית הוועדמבית הוועד — ממקום מושב החכמים, לאחר שקבעו ראשי חודשים וראשי שנים, ועיברו את השנה, ותיקנו את המועדות —
מיד בְּכׇל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם(תהלים יט, ה) — שהכל אומרין: אימתי ראש השנה? אימתי המועדות?
וּבִקְצֵה תֵבֵל מִילֵּיהֶם — ששואלין זה לזה: כמה בחדש? כמה בתקופה?
דרשת הפסוק · ״לשמש שם אהל בהם; …כי ממזרח שמש ועד מבואו״ · השמש בתיקו וכקלע של ספינה; החמה והלבנה מתביישות לצאת, והקדוש ברוך הוא מאיר לפניהן חציו; הילוכו של השמש הוא קילוסו
״לפניהן״ — בכתב היד ״לפניהם״, ותוקן במאגרים. ״יהלכו״ — אחריו נו״ן מחוקה. ״מהו״ (״מהו לא נעדר״) — בכתב היד ״מהם״ (מסומן במאגרים כשיבוש); תוקן כבדפוס בובר. ״הוא״ (״הילוכו הוא קילוסו״) — בכתב היד ״היא״ (מסומן במאגרים כשיבוש); תוקן כבדפוס בובר. ״בתיק״, ״בשם״ — אותיות מסופקות.
״כסות עיניהם״ — כך בכתב היד; בדפוס בובר ״(כסות) [כהות]״.
המדרש קורא ״ולשמש״ (במסורה: לשמש), ״שמש וירח… ולנוגה ברק חניתיך״ (במסורה: שמש ירח… לנגה ברק חניתך).
בדפוס בובר: ״השמש נתון בתוך התיק״; ״כספינה שהיא באה מקרקוניא שיש לה שס״ה חבלים, כמנין ימות השנה״, ואחריו בסוגרי השלמה ״[וכספינה שהיא באה מאלכסנדריא, שיש בה שנ״ד חבלים, כמנין ימות הלבנה…]״; ״מאיר לפניהם, והן מהלכין לאורו״; ״מהו לא נעדר, לא פסקין, הא כמה דאת אמר לכולם בשם יקרא״.
מקבילות: פסיקתא דרב כהנא, פסקא אחריתי (חג הסכות), א (״את מוצא: מן הרקיע ועד רקיע מהלך חמש מאות שנה, ונשתיק יש לו, כשם שכתב לשמש שם אהל בהם. והוא ניתן בתוך נשתיקו, והוא יוצא מהלך אלף וחמש מאות שנה, עד שהוא מתיש את כחו ואינו מזיק לברייה״) — כאן ״השמש נתון בתיק״ על אותו פסוק; הנרתק, הבריכה שמתשת את חמתו והוצאתו מנרתיקו לעתיד לבוא — להלן, סימן יג. ״מן הרקיע ועד רקיע מהלך חמש מאות שנה״ אינו במזמור הזה (לא בכתב היד ולא בדפוס בובר); בראשית רבה ו, ו (״ומרקיע ועד הרקיע — מהלך חמש מאות שנה״; ״גלגל חמה יש לו נרתק. מה טעם? לשמש שם אהל בהם״).
ולַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם(תהלים יט, ה).
אמר רבי פנחס בשם רבי אבא:
השמש נתון בתיקבתיק — בנרתיק.
אמר רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן:
כקלע של ספינהכקלע של ספינה — כמפרש הספינה השמש מהלך.
רבי ברכיה אמר:
כספינה שהיא באה מקרקדונייאמקרקדונייא — מקרתגו, שיש לה שלש מאות ששים וחמשה חבלים, כמיניין ימות החמה.
ואמר רבי יהושע בן לוי:
בכל יום ויום חמה ולבנה כסות עיניהם מאורה של מעלה, והן מתעכבות לצאת.
מה עושה הקדוש ברוך הוא? מאיר לפניהן חיצים, והן מהלכין לאורו,
שנאמר: יְיָ בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן(תהלים פט, טז).
וכשבאין להיכנס — אינן יודעין איכן הולכין, מפני אורו של מעלה,
והן עומדין ברקיע ושוהין ליכנס.
והקדוש ברוך הוא זורק לפניהם לפידים וחיצים וברקים, ולמקום שהוא זורקן — שם הן הולכין,
שנאמר: שֶׁמֶשׁ וירח עָמַד זְבֻולָה לְאוֹר חִיצֶּיךָ יְהַלֵּכוּ ולנוגה בְּרַק חניתיך(חבקוק ג, יא).
רבי לוי אמר:
בכל יום ויום עומדין בדין לפני הקדוש ברוך הוא.
למה? שהן מתביישין לצאת, ואומרין: לפי שהבריות משתחוין לנו ומכעיסין להקדוש ברוך הוא.
ומה עושה? מאיר לפניהם חציו, שנאמר: לְאוֹר חִיצֶּיךָ יְהַלֵּכוּ;
והם יוצאין בעל כורחן, שנאמר: בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר מִשְׁפָּטוֹ יִתֵּן לָאוֹר(צפניה ג, ה).
מהו לֹא נֶעְדָּר? לא פסקיןלא פסקין — אינם פוסקים, הא כמה דאת אמר: לְכֻולָּם בְּשֵׁם יִקְרָא(ישעיה מ, כו).
ומהו לֹא יוֹדֵעַ עַוָּל בֹּושֶׁת? לא חכמין ולא בהתיןלא חכמין ולא בהתין — אינם יודעים ואינם בושים — טעוון דפלחין להון לקיין ולא בהתיןטעוון דפלחין להון לקיין ולא בהתין — האלילים — עובדיהם לוקים ואינם בושים.
רבי חנינא בשם רבי אבהו אמר:
הילוכו הוא קילוסו, שנאמר: כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי(מלאכי א, יא).
רבי הונא אמר:
הוא שיהושע אמר לשמש: שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם(יהושע י, יב) — שתוק ואנא קאיםשתוק ואנא קאים — שתוק, ואני עומד.
דרשת הפסוק · ״והוא כחתן יצא מחפתו ישיש כגבור לרוץ ארח״ · השמש נכנס גבור ויוצא חלש מעוונות הבריות, נכנס טהור ויוצא טמא; ועושה שביל בפני עצמו
״ויוצא״ (הראשון) — הסופר כתב ״וג…״, מחק את הגימ״ל וכתב בגליון יו״ד.
בדפוס בובר בסדר הפוך: תחילה ״מה חתן זה נכנס טהור ויוצא טמא״ ו״יכול שהוא עושה אנגרייא, תלמוד לומר ישיש כגבור לרוץ אורח״, ואחר כך ״דבר אחר מה חתן זה נכנס גבור ויוצא חלש, [כך השמש יוצא גבור ונכנס חלוש], מעוונות של בריות״.
וְהוּא כְּחָתָן יֹוצֵא מֵחֻופָּתוֹ(תהלים יט, ו) —
מה חתן זה נכנס גיבור ויוצא חלש,
כך השמש הזה נכנס גיבור ויוצא חלש — מעוונות של בריות.
דבר אחר:
מה חתן זה נכנס טהור ויוצא טמא,
כך השמש הזה נכנס טהור ויוצא טמא.
יכול שהוא עושה אגרייאאגרייא — עבודת כפייה בדרכים? שנאמר: יָשִׂישׂ כְּגִיבּוֹר לָרוּץ אֹורַח —
מלמד שהוא עושה שביל בפני עצמו.
דרשת הפסוק · ״מקצה השמים מוצאו ותקופתו על קצותם ואין נסתר מחמתו; תורת יי תמימה משיבת נפש״ · השמש בנרתיקו והבריכה שמתשת את חמתו; לעתיד לבוא שולפו מנרתיקו ודן בו את הרשעים; צדקה שלא נתנו ברקיע הראשון; העוסק בתורה נסתר מחמתו
״אשר אור לו בציון״ — בכתב היד ״אר לו בציון״ וסימן השמטה; ״אשר״ תוקן במאגרים, ו״אור״ הושלם במקום סימן ההשמטה כבפסוק וכבדפוס בובר. לפני ״ור׳ שמעון בן לקיש״ כתב הסופר ״בש׳״ ומחקו.
״נסתר״ (״אבל לעתיד לבא אין נסתר״) — בכתב היד ״נתתר״, ותוקן במאגרים. ״בתורה״ (״ולמי שהוא עוסק בתורה״) — בגליון כתב היד, וסימן ההשמטה במקומו. ״זכרו… עבדי״ — בכתב היד ״זבח (או: זכח) תורת משה עבדו״; תוקן במאגרים כבפסוק. ״ובריכה״, ״ומה״ — אותיות מסופקות.
המדרש קורא ״הנה יום בא בוער כתנור״ (במסורה: כי הנה היום בא בער כתנור).
בדפוס בובר: ״את מוצא שהוא נתון בנרתיק, ונתון בגלגל״; ״והוא מפשר חמתו במים אשר מעל לרקיע״; ״מוציא החמה ושולף אותה מנרתיקה, ומביאה לרקיע השני, ודן בה את הרשעים״; ״שעמדה לפניו לשיבתו לתחיית המתים״.
מקבילות: בראשית רבה ו, ו (״באחד בתקופת תמוז אין צל לכל ברייה… גלגל חמה יש לו נרתק… ובריכה שלמים לפניו: בשעה שהוא יוצא — הקדוש ברוך הוא מתיש את כוחו במים… אבל לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מערטלו ומשתקו, ומלהט בו את הרשעים״; רבי יניי ורבי שמעון בן לקיש ״אין גיהנם, אלא יום הוא שהוא מלהט את הרשעים״; רבנן ״יש גהינם, שנאמר אשר אור לו בציון״; ״שלא נתנם ברקיע הראשון״); פסיקתא דרב כהנא, פסקא אחריתי (חג הסכות), א (״עד שהוא מתיש את כחו ואינו מזיק לברייה… ומוציאו מתוך נשתיקו, והוא יוצא על תקופתו ופורע מן הרשעים, שנאמר כי הנה יום בא בוער כתנור״).
מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ(תהלים יט, ז) — שבאחד בתקופת תמוז אין צל לכל ברייה תחתיו.
וּתְקוּפָתוֹ עַל קְצוֹתָם.
רבנן אמרי:
יש גיהנם לעתיד לבא, שנאמר: אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן(ישעיה לא, ט).
רבי ינאי ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרויהו:
אין גיהנם לעתיד לבא, אלא השמש הזה מלהט את הרשעים,
שנאמר: הִנֵּה יום בָּא בֹּועֵר כַּתַּנּוּר(מלאכי ג, יט).
את מוצא שהוא בנרתקבנרתק — בנרתיק, ונתון בגלגל, ובריכה של מים שעל גבי הרקיע עוברת תחתיו,
והיא מתשתמתשת — מחלישה חמתו במים אשר מעל לרקיע;
ואף על פי כן אֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ.
ומה הקדוש ברוך הוא עושה ליום הדין?
מוציא חמה ושולף אותו מנרתיקו, ומביאו לרקיע השיני, ודן בו את הרשעים, והוא שורפן,
שנאמר: הִנֵּה יום בָּא בֹּועֵר כַּתַּנּוּר.
אמר רבי יהושע בן לוי:
צדקה הקדוש ברוך הוא עושה עם כל באי העולם, שלא נתנו ברקיע הראשון;
שאילמלא נתנו ברקיע הראשון — לא היה לכל ברייה צל תחתיו,
שנאמר: אֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ.
אבל לעתיד לבא — אֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ.
ולמי שהוא עוסק בתורה — מה כתיב אחריו? תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה מְשִׁיבַת וגו׳(תהלים יט, ח).
וכן הוא אומר: אֵין חֹשֶׁךְ וְאֵין צַלְמָוֶת לְהִיסָּתֶר שָׁם פֹּועֲלֵי אָוֶן(איוב לד, כב).
ומי נסתר? מי שהוא עוסק בתורה,
שנאמר: זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי(מלאכי ג, כב);
וכתיב: תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ — שעומדת לאדם לשיבתו בתחיית המתים,
כמה דאת אמר: וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ(רות ד, טו).
דרשת הפסוק · ״תורת יי תמימה… עדות יי נאמנה מחכימת פתי… משפטי יי אמת צדקו יחדו״ · התורה תמימה כשהיא יוצאת מפי תמים; רבי תנחומא דורש את הפסוקים על ששה סדרי משנה — ובסדר מועד סוכה ולולב
״עדות״ — בכתב היד ״אדות״, ותוקן במאגרים. ״וזורע״ — בכתב היד ״וזרוע׳״; תוקן כבדפוס בובר ״שהוא מאמין בחיי העולם וזורע״. ״שהוא תמים״ — בכתב היד ״שהיא״ (מסומן במאגרים כשיבוש). ״כלך״ — בכתב היד ״מלך״ (מסומן במאגרים כשיבוש); תוקן כבפסוק וכבדפוס בובר.
״זה סדר ישועות״ — כך בכתב היד, כינוי סדר נזיקין (על פי ישעיה לג, ו ״והיה אמונת עתיך חסן ישועת״); בדפוס בובר ״זו סדר נזיקין״. ששת הסדרים כולם נדרשים כאן.
בדפוס בובר הסימן נפתח בסוגרי השלמה: ״[תורת יי תמימה. ר׳ ירמיה ורבנן, חד מנהון אמר למה היא תמימה, שהיא משיבת נפש, וחרינא אמר למה היא משיבת נפש, שהיא תמימה]״; ״בשעה שהיא יוצאת מפי של צדיק שהוא תמים, ואימתי היא נאמנת, בשעה שהיא יוצאה מפי נאמן״; ״פקודי יי ישרים משמחי לב. זה סדר מועד, שיש בה סוכה ולולב״.
עֵדוּת יְיָ נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי(תהלים יט, ח).
ולמה מַחְכִּימַת פֶּתִי? שהיא נאמנת.
דבר אחר:
תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה — אימתי היא תְּמִימָה? בשעה שהיא יוצאה מן הגוף של צדיק, ומן הפה שהוא תמים.
ואימתי היא נֶאֱמָנָה? בשעה שהיא יוצאה מפי תמים ונאמן.
רבי תנחומא פתר לה בשיתא סדרי משנהבשיתא סדרי משנה — בששה סדרי משנה:
תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה — זה סדר נשים, וכן הוא אומר: כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ(שיר השירים ד, ז);
עֵדוּת יְיָ נֶאֱמָנָה — זרעים, שהוא מאמין בחיי העולם וזורע;
יִרְאַת יְיָ טְהוֹרָה(תהלים יט, י) — זה סדר טהרות, שמפריש בין טומאה לטהרה;
פִּיקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים(תהלים יט, ט) — זה סדר מועד, שיש בו סוכה ולולב וכל מועדי השנה, דכתיב: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ(דברים טז, יד);
מִצְוַת יְיָ בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם — זה סדר קדשים, שמאיר עיניהם של חכמים בקדושה;
מִשְׁפְּטֵי יְיָ אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו — זה סדר ישועותסדר ישועות — סדר נזיקין, שיש בו כל הדינים.
דרשת הפסוק · ״פקודי יי ישרים משמחי לב מצות יי ברה מאירת עינים; יראת יי טהורה… צדקו יחדו״ · התורה רפואה לכל האיברים; פרשת המת לבני אהרן שירא את השם; צדקו — מקל וחומר ומגזירה שוה
״חייא״ — בכתב היד ״חייה״, ותוקן במאגרים כבדפוס בובר.
המדרש קורא ״רפאות תהי לשררך״ (במסורה: לשרך).
בדפוס בובר: ״כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך״; ״[אמר ר׳ לוי] לפי שהיה אהרן ירא את השם״; ״שאינה זזה לא ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו״; ״אמור אל הכהנים בני אהרן [ואמרת אליהם] לנפש לא יטמא בעמיו״; ״ר׳ (שמואל) [שמעון] בן לקיש אומר״.
דבר אחר:
פִּיקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים(תהלים יט, ט).
תני חזקיה בר חייא:
התורה עטרה לראש, שנאמר: כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ(משלי א, ט);
ענק לצואר, שנאמר: וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹותֶיךָ;
מלוגמאמלוגמא — רטייה, תחבושת ללב, שנאמר: מְשַׂמְּחֵי לֵב;
קילוריתקילורית — משחת עיניים לעין, שנאמר: מְאִירַת עֵינָיִם;
רטייה למכה, שנאמר: רִפְאוּת תְּהִי לשררך(משלי ג, ח);
כוס עיקריןכוס עיקרין — משקה של שרשים, רפואה לבני מיעים, שנאמר: וְשִׁיקּוּי לְעַצְמתֶיךָ.
ומניין שנבלעת ברמ״ח איבריםברמ״ח איברים — במאתיים ארבעים ושמונה איברי הגוף? שנאמר: וּלְכׇל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא(משלי ד, כב).
דבר אחר:
יִרְאַת יְיָ טְהוֹרָה(תהלים יט, י) —
לפי שהיה אהרן ירא את השם, שנאמר: וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַירָאֵינִי(מלאכי ב, ה),
לפיכך ניתנה פרשה אחת מן התורה שאינה זזה לא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות.
ואיזו זו? זו פרשת המת, שלא יהא מיטמא למת, שנאמר: אֱמֹור אֶל הַכֹּהֲנִים לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא(ויקרא כא, א).
צָדְקוּ יַחְדָּיו.
רבי שמעון בן לקיש אמר:
צדקו מקל וחומר.
ורבנין אמרין:
צדקו מגזירה שוה.
דרשת הפסוק · ״הנחמדים מזהב ומפז רב… גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב״ · שלמה פירש מי אמר ״הנחמדים״; המשמר את התורה נעשה רב — אברהם ומשה
״ופותחין״ — הוו הושלמה במאגרים. ״רב״ (״בשמרם עקב רב״, השלישי) — בכתב היד ״ב״, והרי״ש הושלמה במאגרים. ״האיש״ — השי״ן מסופקת. ״נעשה״ (״עקב ששמרם משה נעשה רב״) — בכתב היד ״נעש׳״.
בדפוס בובר: ״אין אנו יודעין מי אמרו״; ״[כל המשמר את התורה, סוף נעשה רב. דבר אחר]״ (בסוגרי השלמה); ״ששמרם אברהם שנעשה רב״; ״ששמרם משה שנעשה רב״.
הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז(תהלים יט, יא) —
אין אנו יודעין מי אמרן, אם ישראל אם אומות העולם.
בא שלמה ופירש: בְּצִילּוֹ חִימַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי(שיר השירים ב, ג).
גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשׇׁמְרָם עֵקֶב רָב(תהלים יט, יב) — כל המשמר את התורה, סוף נעשה רב.
דבר אחר:
בְּשׇׁמְרָם עֵקֶב רָב — כל המשמר את התורה מראש ועד עקב — הוא רב, ופותחין לו פתח.
דבר אחר:
בְּשׇׁמְרָם עֵקֶב רָב — עקב ששמרם אברהם נעשה רב, שנאמר: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל(בראשית יח, יח).
דבר אחר:
עקב ששמרם משה נעשה רב, שנאמר: גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל(שמות יא, ג).
דרשת הפסוק · ״שגיאות מי יבין… גם מזדים חשך עבדך אל ימשלו בי אז איתם ונקיתי מפשע רב; יהיו לרצון אמרי פי… יי צורי וגאלי״ · דוד קילס בשמים ובתורה ואחר כך ביקש מחילה; משל הכותיים בפתחים; משה פתח בשבח ואחר כך ביקש על ראובן; צורי וגואלי
״בוראו״ — בכתב היד ״בוראך״ (מסומן במאגרים כשיבוש); תוקן כבדפוס בובר. ״ימשלו״ — המ״ם מסופקת; ״כמה דאת אמר״ — הכ״ף מסופקת. ״פי״ — בכתב היד ״פ״, והיו״ד הושלמה במאגרים.
״לכולם״ (״שמא אתה צריך לכולם״) — כך בכתב היד, כתיב של ״לכלום״; בדפוס בובר ״לכלום״.
בדפוס בובר: ״מעשה ידיו מגיד הרקיע, אמר ליה הרקיע שמא אתה צריך לכלום״; ״שגיאותיו דעבדית קמך״; ״יאה לאלהא רבא למישבק חובין רברבין״; ״בתחלה אמרו תנו לנו מים ונשתה, מששתה אמרו תנו לנו בצל אחד״; ״בצל בלי פת לית בה מששא״; ״יכתבון לדורות ויוחקו לדורות״.
שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין(תהלים יט, יג).
תני רבי שמעון בן יוחי:
כמה גיבורין הן הצדיקים, שהן יודעין לפתות לבוראם, ויודעין היאך לקלס.
ראה דוד היאך מקלס את בוראו:
התחיל מקלסו בשמים, שנאמר: הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל(תהלים יט, ב).
אמרו השמים: שמא אתה צריך לכולם?
וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ.
אמר לו הרקיע: שמא אתה צריך כולם?
היה מזמר והולך. התחיל לקלס בתורה, שנאמר: יִרְאַת יְיָ טְהוֹרָה(תהלים יט, י).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: דוד, מה את בעי?
אמר לו: שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין — שגיאותא דעבדית קמך בעינא דתשרי לישגיאותא דעבדית קמך בעינא דתשרי לי — את השגיאות שעשיתי לפניך — מבקש אני שתמחל לי.
אמר ליה: הא שרי לך, והא שביק לךהא שרי לך, והא שביק לך — הרי מותר לך, והרי מחול לך.
גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ(תהלים יט, יד) — אלו הזדונות.
אַל יִמְשְׁלוּ בִי אָז אֵיתָם — אלו תוקפי עבירותתוקפי עבירות — עבירות חמורות, כמה דאת אמר: אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ(במדבר כד, כא).
וְנִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב — מאותו עון רב.
אמר רבי לוי:
אמר דוד: ריבונו של עולם, אתה אלוה רב, ואנא חוביי רברביןואנא חוביי רברבין — ואני — חטאיי גדולים;
יאה לאלה רבא למשבק חובין רברבין,יאה לאלה רבא… — נאה לאלוה גדול למחול חטאים גדולים,
נאה לאלוה גדול למחול חטאים גדולים,
שנאמר: לְמַעַן שִׁמְךָ יְיָ וְסָלַחְתָּ לַעֲוֺנִי כִּי רַב(תהלים כה, יא).
דבר אחר:
אָז אֵיתָם — אז אהיה תם.
אמר רבי אחא:
הכותיים הללו יודעין לסבב על הפתחין.
בתחילה אומר: תנו לנו מעט מים;
מששתה אומר: תנו לנו בצל אחד — ונותנין לו;
אומר להם: בצל בלא פיתה לית ביה מששאבצל בלא פיתה לית ביה מששא — בצל בלא פת — אין בו ממש.
כך הצדיקים יודעין לפתות את בוראן, שנאמר: שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן(משלי י, לב);
אבל הרשעים — וּפִי רְשָׁעִים תַּהְפֻּוכוֹת — שאינן יודעין לרצות להקדוש ברוך הוא.
דבר אחר:
שִׂפְתֵי צַדִּיק — זה משה.
בשעה שביקש לקרב את ראובן, מהו אומר תחילה?
וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב),
אַף חֹובֵב עַמִּים(דברים לג, ג),
תּוֹרָה צִיוָּה לָנוּ מֹשֶׁה(דברים לג, ד),
וַיְהִי בִישֻׁורוּן מֶלֶךְ(דברים לג, ה) —
יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹות(דברים לג, ו).
יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי(תהלים יט, טו) — יכתבו לדורות ויחקקו לדורות.
יְיָ צוּרִי וְגֹואֲלִי —
צוּרִי בים סוף, וְגֹואֲלִי בעמלק;
צוּרִי במרה, וְגֹואֲלִי בסיני;
צוּרִי בעולם הזה, וְגֹואֲלִי לעולם הבא.
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Or. 786. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | למען | שמעוני |
| א | לעידותו | לעידותי |
| א | רחבת | רבת |
| ב | קירייתא | קרייתא |
| ב | עליהון | אליהון |
| ב | מצאנוהו | מצאנוך |
| ב | איש | אין |
| ב | לה | ה |
| ב | שהוקם | שוקם |
| ב | בימיו | במין |
| ב | ליושנה | ליוש |
| ג | חסידיו | חסידין |
| ד | ישכיב | ישכיר |
| ד | שאני | אני |
| ה | לַיְיָ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ(תהלים כד, א) — ולמה היה צריך לאומרו? שבישבילו העולם על מליאתו. | — (הוספה) |
| ה | הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל — ולמה היה צריך לאומרו? שהוא ראה את השמים תחילה. | — (הוספה) |
| ה | מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת(תהלים צב, א) — ולמה היה צריך לאמרו? שהשבת פדת אותו מן הדין. | — (הוספה) |
| ה | ולַמְנַצֵּחַ על הַנְּחִילוֹת — ולמה היה צריך לאמרו? שהוא נחל את העולם תחילה. | — (הוספה) |
| ו | כמוה | כמות |
| ו | יי | — (הוספה) |
| ו | כיצד | כיצר |
| ז | שהיה | שהיא |
| ז | ועושה | ועה |
| ט | עמד | העמיד |
| ט | ולילה | ולולה |
| י | בשעה | בשה |
| י | ללילה | לילה |
| יא | לפניהן | לפניהם |
| יא | מהו | מהם |
| יא | הוא | היא |
| יג | אשר | אר |
| יג | אור | — (הוספה) |
| יג | נסתר | נתתר |
| יג | זכרו | זכח |
| יג | עבדי | עבדו |
| יד | עדות | אדות |
| יד | שהוא | שהיא |
| יד | כלך | מלך |
| יד | וזורע | וזרוע |
| טו | חייא | חייה |
| טז | ופותחין | ופתחין |
| טז | רב | ב |
| יז | בוראו | בוראך |
| יז | פי | פ |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| מדרש תהלים | כ״י קמברידג׳ Or. 786 |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| מדרש תהלים | כ״י קמברידג׳ Or. 786 |