רבי דוסתאי בי רבי יניי אמר משם רבי מאיר:

הרי הוא אומר ביצחק: וּבֵרַכְתִּיךָ והרבתי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי(בראשית כו, כד).

דרש יצחק ואמר: הואיל ואין הברכה שורה אלא על מעשה ידי — עימר וזרע,

שנאמר: וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ ההיא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה ההיא מֵאָה שְׁעָרִים(בראשית כו, יב).

מאה — מנין;

מֵאָה שְׁעָרִים — מאה דגנים;

מֵאָה שְׁעָרִים — ששערו מאה פעמים, נמצא על אחד מאה במה ששיערו.

תניא:

אבא בנימין אומר: על שני דברים הייתי מצטער כל ימי: על תפלתי שתהא לפני מטתי, ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום.

על תפלתי שתהא לפני מטתי, מאי לפני מטתי?

אילימא לפני מטתי ממש, והאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי יהושע בן לוי: מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר?

שנאמר: וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל(ישעיה לח, ב).

לא תימא לפני מטתי, אלא אימא סמוך למטתי.

רש״י סמוך למטתי — כל ימי נזהרתי שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי עד שאקרא ק״ש ואתפלל.

ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום,

רש״י צפון לדרום — ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום. ונראה בעיני שהשכינה במזרח או במערב לפיכך נכון להסב דרך תשמיש לרוחות אחרות.

דאמר רבי חמא ברבי חנינא, אמר רבי יצחק: כל הנותן מטתו בין צפון לדרום, הויין ליה בנים זכרים, שנאמר: (כ״י אוקספורד 366, דפוס ונציה: ממתים ידך יי ממתים מחלד חלקם בחיים) וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם יִשְׂבְּעוּ בָנִים(תהלים יז, יד).

רש״י וצפונך — לשון צפון וסיפיה דקרא ישבעו בנים.

רב נחמן בר יצחק אמר: אף אין אשתו מפלת נפלים.

כתיב הכא: וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם, וכתיב התם: וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִים בְּבִטְנָהּ(בראשית כה, כד):

רש״י תמלא בטנם — תמלא ימי הריונם.

ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, לא היה אדם שהודה (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: שנתן הודאה) להקדוש ברוך הוא, עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר: הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְיָ(בראשית כט, לה):

רש״י הפעם אודה את ה׳ — לפי שראתה ברוח הקדש שיעקב מעמיד שנים עשר שבטים ולו ארבע נשים כיון שילדה בן רביעי הודית על חלקה שעלה יותר מן החשבון המגיע לה.

ראובן.

אמר רבי אלעזר:

אמרה לאה: ראו מה בין בני לבן חמי —

רש״י ראו מה בין בני לבן חמי — על שם העתיד קראה שמו כדאמרינן לקמן שמא גרים.

דאילו בן חמי, אף על גב דמדעתיה זבניה לבכירותיה, דכתיב: וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב(בראשית כה, לג), חזו מה כתיב ביה: וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב(בראשית כז, מא),

וכתיב: וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם וגו׳(בראשית כז, לו);

ואילו בני, אף על גב דעל כרחיה שקליה יוסף לבכירותיה מניה, דכתיב: וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹורָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף(דברי הימים א ה, א), אפילו הכי לא אקנא ביה, דכתיב: וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּילֵהוּ מִיָּדָם(בראשית לז, כא):

רות.

מאי רות?

אמר רבי יוחנן:

שזכתה ויצא ממנה דוד, שריוהו להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות.

רש״י רות — המואביה משום דאיירי בפירושי השמות נקט לה.

מנא לן דשמא גרים?

אמר רבי אליעזר:

דאמר קרא: לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת יְיָ אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ(תהלים מו, ט).

אל תקרי ״שמות״, אלא ״שמות״:

אמר רב הונא:

טעה בשלש ראשונות — חוזר לראש;

באמצעיות — חוזר ל״אתה חונן״;

באחרונות — חוזר ל״עבודה״.

ורב אסי אמר:

אמצעיות אין להן סדר.

רש״י אין להן סדר — ואם דלג ברכה אחת ואחר כך נזכר בה אומרה אף שלא במקומה.

מתיב רב ששת:

מהיכן הוא חוזר? מתחלת הברכה שטעה זה.

רש״י מתחלת הברכה שטעה זה — וממילא משתמע דגומר ממנה והלאה אלמא על סדרה צריך לחזור ולאומרה.

תיובתא דרב הונא!

אמר לך רב הונא:

אמצעיות כלהו חדא ברכתא נינהו.

רש״י חדא ברכתא נינהו — ודקתני מתניתין מתחלת הברכה שטעה זה היינו אתה חונן.

חוץ מן היין וכו׳(משנה ברכות ו, א)

מאי שנא יין?

אילימא משום דאשתני לעלויא אשתני לברכה — והרי שמן, דאשתני לעלויא ולא אשתני לברכה, דאמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: שמן זית מברכין עליו ״בורא פרי העץ״!

אמרי: התם משום דלא אפשר.

היכי נבריך?

נבריך ״בורא פרי הזית״ — פירא גופיה ״זית״ אקרי.

רש״י זית אקרי — והוה ליה בורא פרי הפרי שהפרי קרוי זית ואין זו בריאת שמים כי בידי אדם היא בריאה זו אבל גבי גפן הגפן היא העץ והענבים הם פרי הגפן.

ונבריך עליה ״בורא פרי עץ זית״?

אלא אמר מר זוטרא: חמרא — זיין, משחא — לא זיין.

רש״י חמרא זיין — להכי חשיב לקבוע לו ברכה לעצמו.

ומשחא לא זיין?

והתנן: הנודר מן המזון — מותר במים ובמלח.

והוינן בה: מים ומלח הוא דלא אקרי ״מזון״, הא כל מילי אקרי ״מזון״.

נימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל, דאמרי: אין מברכין ״בורא מיני מזונות״ אלא בחמשת המינין בלבד.

ואמר רב הונא: באומר ״כל הזן עלי״.

רש״י ואמר רב הונא — הא דקתני מותר במים ובמלח ואסור בשאר אוכלין ומשקין לאו באומר קונם מזון עלי דאין מזון אלא מה׳ מיני דגן חטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון אלא באומר כל הזן עלי קונם וכל מילי נהי דלא אקרו מזון מיהו מיזן זייני בר ממים ומלח אלמא משחא זיין.

אלמא משחא זיין!

אלא, חמרא סעיד, ומשחא לא סעיד.

וחמרא מי סעיד?

והא רבא הוה שתי חמרא כל מעלי יומא דפסחא, כי היכי דנגרריה ללביה וניכול מצה טפי?

טובא — גריר, פורתא — סעיד.

רש״י סעיד — חשיב טפי ממזון.

ומי סעיד כלל?!

והכתיב: וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד וגו׳(תהלים קד, טו) — נהמא הוא דסעיד, חמרא לא סעיד!

רש״י והכתיב ויין ישמח לבב אנוש — וסיפא דקרא ולחם לבב אנוש יסעד משמע אבל יין אינו אלא משמח ומשני לאו כדקאמרת אלא לחם יסעד ולא ישמח אבל יין סועד ומשמח.

אלא, חמרא אית ביה תרתי: סעיד ומשמח;

נהמא — מסעד סעיד, שמוחי לא משמח.

אי הכי, נבריך עליה שלש ברכות!

רש״י אי הכי — דזיין וסעיד מזון הוא ולבריך עליה שלש ברכות לאחריו ואנן אמרינן לקמן בפרקין (ברכות פרק ו, לז.) כל שהוא משבעת המינין ולא מין דגן חכמים אומרים ברכה אחת.

לא קבעי אינשי סעודתייהו עלויה.

אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא:

אי קבע עלויה סעודתיה, מאי?

אמר ליה:

לכשיבא אליהו ויאמר אי הויא קביעותא.

השתא מיהא בטלה דעתו אצל כל אדם.

גופא.

אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן:

שמן זית מברכין עליו ״בורא פרי העץ״.

היכי דמי?

אילימא דקא שתי ליה (משתא) — אוזוקי מזיק ליה.

רש״י אוזוקי מזיק — לגופיה ואין זו אכילה שטעונה ברכה דגבי ברכה ואכלת כתיב.

דתניא:

רש״י דתני׳ — דלאו בר אכילה היא.

השותה שמן של תרומה — משלם את הקרן, ואינו משלם את החומש;

רש״י השותה שמן של תרומה — בשוגג.

הסך שמן של תרומה — משלם את הקרן, ומשלם את החומש.

רש״י ואין משלם חומש — דגבי חומש אכילה כתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה (ויקרא כ״ב:י״ד) פרט למזיק.

רש״י משלם את הקרן — כשאחד מזיק את חבירו בממונו.

אלא דקא אכיל ליה על ידי פת.

אי הכי, הויא ליה פת עיקר והוא טפל.

ותנן, זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה — מברך על העיקר ופוטר את הטפלה!

אלא דקא שתי ליה על ידי ״אניגרון״, דאמר רבה בר שמואל: ״אניגרון״ — מיא דסלקא, ״אנסיגרון״ — מיא דכולהו שלקי.

רש״י ע״י אניגרון — מין מאכל הוא ונותנים לתוכו שמן ושנוי במשנה בכמה מקומות.

רש״י דאמר רבה בר שמואל — לא אתא הכא אלא לפרושי לן מאי ניהו.

רש״י מיא דסלקא — מים ששלקו בהן תרדין.

רש״י ע״י הפת — משום לפתן.

רש״י דכולהו שלקי — כל מיני ירק שלוק.

אם כן, הוה ליה אניגרון עיקר ושמן טפל, ותנן, זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה — מברך על העיקר ופוטר את הטפלה!

הכא במאי עסקינן — בחושש בגרונו.

דתניא:

החושש בגרונו לא יערענו בשמן תחלה בשבת, אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע.

רש״י החושש בגרונו — וצריך לתת בו שמן הרבה דהוה ליה שמן עיקר ואניגרון טפל.

רש״י לא יערענו בשמן — בשבת דמשהי ליה בתוך גרונו ואינו בולעו וכיון דלא בלע ליה מוכחא מילתא דלרפואה הוא וחכמים גזרו על כל רפואות הנכרות משום שחיקת סמנים שהיא מלאכה.

רש״י תחלה — כלומר לכתחלה לא יתן השמן בפיו לשם ערעור כי אם לשם בליעה ואם בא להשהותו ישהנו.

פשיטא!

מהו דתימא: כיון דלרפואה קא מכוין לא לבריך עליה כלל — קא משמע לן: כיון דאית ליה הנאה מיניה, בעי ברוכי.

רש״י דאית ליה הנאה מיניה — לבד הרפואה יש לו הנאת אכילה. והלכתא וכו׳ עד פטר להו לא גרסינן ומה״ג הוא.

אמר רבי חנינא:

הרואה באר בחלום — רואה שלום, שנאמר: וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים(בראשית כו, יט).

רבי נתן אומר:

מצא תורה — שנאמר: כִּי מֹוצְאִי מָצָא חַיִּים(משלי ח, לה), וכתיב הכא: בְּאֵר מַיִם חַיִּים.

רבא אמר:

חיים ממש.

עשרה דברים מחזירין את החולה לחליו, וחליו קשה, אלו הן:

האוכל בשר שור, בשר שמן, בשר צלי, בשר צפרים, וביצה צלויה, ותגלחת, ושחלים, והחלב, והגבינה והמרחץ.

רש״י ותגלחת — אם מגלח.

ויש אומרים: אף אגוזים.

ויש אומרים: אף קשואים.

תנא דבי רבי ישמעאל:

למה נקרא שמן קשואים — מפני שהן קשין לגוף (כ״י אוקספורד 366: לכל גופו של אדם) כחרבות.

איני? והכתיב: וַיֹּאמֶר יְיָ לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ(בראשית כה, כג) — אל תקרי ״גוים״ אלא ״גיים״, ואמר רב יהודה אמר רב: אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסק משלחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים!

לא קשיא: הא ברברבי,

הא בזוטרי.

רש״י זוטרי — יפין.

מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים, ושואלין את הגשמים בברכת השנים, והבדלה בחונן הדעת. רבי עקיבה אומר: אומרה ברכה רביעית בפני עצמה. רבי יהושע אומר: בהודאה.(משנה ברכות ה, ב)

כשם שתחיית המתים חיים לעולם — כך ירידת גשמים חיים לעולם.

רבי חייא בר אבא שמע לה מן הדא:

יְחַיֵּינוּ מִיֹּומָיִים בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִימֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו(הושע ו, ב),

נֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת יְיָ כְּשַׁחַר נָכוֹן מֹוצָאוֹ(הושע ו, ג).

כתיב:

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּושָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי(מלכים א יז, א).

רבי ברכיה אמר:

רבי יסה ורבנן.

[חד אמר: בין על הטל ובין על המטר נשמע לו;

וחרנא אמר: על המטר נשמע לו, ועל הטל לא נשמע לו.]

(דפוס ונציה: מאן דמר על המטר נשמע לו ועל הטל לא נשמע לו) מן הדא (ירושלמי תענית א, א: מאן דאמר על המטר נשמע לו ועל הטל לא נשמע לו — מן הדין קרייא): לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר(מלכים א יח, א) וגו׳ (ירושלמי תענית א, א: על פני האדמה).

ומן דמר בין על הטל ובין על המטר נשמע לו — איכן הותר נדרו של טל?

אמר רבי תנחומא עדרעייא:

סברין מימר: נדר שהותר מכללו — הותר כולו.

אית דבעי מימר:

בבנה של צרפית: וַיִּקְרָא אֶל יְיָ וַיֹּאמַר יְיָ אֱלֹהָי(מלכים א יז, כ) וגו׳ (ירושלמי תענית א, א: הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעתה להמית את בנה).

אמר רבי יודה בן פזי:

לאחד שגנב נרתיקו של רופא, עם כשהוא יוצא נפצע בנו.

חזר אצלו, אמר לו: אדוני הרופא! רפא את בני.

אמר לו: לך והחזר את הנרתק, שכל מיני רפואות נתונין בו, ואני מרפא את בנך.

כך אמר לו הקדוש ברוך הוא לאליהו:

לך והתר נדרו של טל, שאין המתים חיין אלא בטללים, ואני מחיה את בנה של הצרפית.

ומניין שאין המתים חיין אלא בטללים?

יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵילָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁוכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹות טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל(ישעיה כו, יט). (ירושלמי תענית א, א: מהו וארץ רפאים תפיל?)

אמר רבי תנחום אדרעייא:

וארעא תפקידיה תפלט.

רבי יעקב דכפר חנן בשם ריש לקיש:

בשעה שעשה אברהם זקינן רצוני (ירושלמי תענית א, א: זקינם את רצוני) — נשבעתי לו שאיני זז (ירושלמי תענית א, א: מזיז) טל מבניו לעולם.

מה טעם? לְךָ טַל יַלְדֻותֶיךָ(תהלים קי, ג),

וכתיב בתריה: נִשְׁבַּע יְיָ וְלֹא יִנָּחֵם(תהלים קי, ד).

אמר רבי יודה בן פזי:

בדייתיקי נתתיו לאברהם, במתנה נתתיו לו (ירושלמי תענית א, א: לאביהם) —

וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם(בראשית כז, כח).

אמר רבי שמואל בר נחמני:

בשעה שישראל באין לידי עבירה ומעשים (ירושלמי תענית א, א: עבירות מעשים) רעים — הגשמים נעצרין;

הן מביאין להן זקן אחד, כגון רבי יוסי הגלילי, והוא מפגיע בעדם — והגשמים (ירושלמי תענית א, א: ומיד הגשמים) יורדין;

אבל הטל אינו יורד בזכות ברייה (ירושלמי תענית א, א: בשביל בירייה).

מה טעם?

כְּטַל מֵאֵת יְיָ כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם(מיכה ה, ו).

רבי יעקב בר זבדי בשם רבי אבהו:

שמן זית — אומר עליו ״בורא פרי העץ״.

אמר רבי חייא בר פפא קומי רבי זעורא:

ומתניתא אמרה כן: ״חוץ מן היין, שעל היין הוא אומר: בורא פרי הגפן״.

ויין לאו שחוק הוא?

לא מר אלא ״חוץ מן היין״ — הא שאר כל הדברים, אף על פי ששחוקין, בעינן הן.

תנא רבי אושעיא:

עונה הוא אדם אמן אפילו לא אכל,

ואינו אומר: נברך שאכלנו משלו (ירושלמי סוכה ג, י ומגילה א, ט: אינו אומר ברוך שאכלנו) אלא אם כן אכל (ירושלמי סוכה ג, י: אם לא אכל).

תני:

אין עונין אמן יתומה ולא אמן קטופה ולא אמן חטופה.

בן עזאי אומר: [העונה אמן] יתומה — יהו בניו יתומים, חטופה — יתחטפו שנותיו, קטופה — תקטף נשמתו.

ארוכה — מאריכין לו ימיו ושנותיו בטובה.

אי זו היא אמן יתומה?

אמר רב הונא: דין דיתיב למיברכה והוא ענה ולא ידע למה הוא ענה (ירושלמי סוכה ג, י: ההן דחייב למברכה והוא עני ולא ידע מהו).

תנא:

גוי שבירך את השם — עונין אחריו אמן;

בשם — אין עונין אחריו אמן.

אמר רבי תנחומא:

אם בירכך גוי — ענה אחריו אמן, דכתיב: בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכׇּל הָעַמִּים(דברים ז, יד).

גוי אחד פגע את רבי ישמעאל ובירכו.

אמר ליה: כבר מילתך אמורה.

פגע אחרינא וקיללו.

אמר ליה: כבר מילתך אמורה.

אמרו לו תלמידיו: רבי, כמה דאמרת להדין אמרת להדין!?

אמר לון: כן (ירושלמי סוכה ג, י ומגילה א, ט: ולא כן) כתיב: אֹורְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ(בראשית כז, כט).

רבי זעירא הוון בעיין ממניתיה ולא בעי מקבל עלוי.

כד שמע ההן תנייא תני: חכם, חתן, נשיא — גדולה מכפרת, קביל עלוי ממניתיה.

חכם — מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן(ויקרא יט, לב).

מה כתיב בתריה?

וְכִי יָגוּר אתכם גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹותוֹ(ויקרא יט, לג).

מה הגר מוחלין לו על כל עוונותיו, אף חכם שנתמנה מוחלין לו על כל עוונותיו.

חתן — וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל(בראשית כח, ט).

וכי מחלת שמה?

והלא בשמת שמה!

אלא שנמחלו לו כל עונותיו.

נשיא — בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמׇלְכוֹ(שמואל א יג, א).

וכי בן שנה היה?

אלא שנמחלו לו כל עונותיו כתינוק בן שנה.

מנין שקושרין לשון של זהורית וכו׳(משנה שבת ט, ג).

כשנים? כשני מיבעי ליה!

רש״י כשני מיבעי ליה — דומיא דכשלג דלא כתיב כשלגים.

אמר רבי יצחק:

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל:

אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים(ישעיה א, יח) הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו —

כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ (כ״י אוקספורד 366: ואם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ):

דרש רבא:

מאי דכתיב: לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יְיָ?

לכו נא — בואו נא מיבעי ליה!

יאמר יי — אמר יי מיבעי ליה!

לעתיד לבא יאמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם.

ויאמרו לפניו: רבונו של עולם, אצל מי נלך?

אצל אברהם, שאמרת לו יָדֹועַ תֵּדַע(בראשית טו, יג) (כ״י מינכן 95: כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ) — ולא בקש רחמים עלינו;

אצל יצחק, שבירך את עשו וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד(בראשית כז, מ) (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ) — ולא בקש רחמים עלינו;

אצל יעקב, שאמרת לו אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה(בראשית מו, ד) — ולא בקש רחמים עלינו;

אצל מי נלך עכשיו? יאמר יי!

רש״י יאמר ה׳ — אתה אמור התוכחה ובך אנו תולין.

אמר להן הקדוש ברוך הוא: הואיל ותליתם עצמכם בי —

אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ:

רש״י ארד עמך אעלה גם עלה — כאן רמז ד׳ גליות גם ריבויא הוא.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:

מאי דכתיב: כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה יְיָ אָבִינוּ גֹּואֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ(ישעיה סג, טז)?

לעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: בניך חטאו לי.

אמר לפניו: רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך.

אמר: אימר ליה ליעקב, דהוה ליה צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו.

אמר ליה: בניך חטאו.

אמר לפניו: רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך.

אמר: לא בסבי טעמא, ולא בדרדקי עצה.

אמר לו ליצחק: בניך חטאו לי.

אמר לפניו: רבונו של עולם, בני ולא בניך?

בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע — קראת להם בְּנִי בְכֹורִי(שמות ד, כב);

רש״י קראת להן בני בכורי ישראל — שהיה גלוי לפניך שהן עתידין לומר לפניך בסיני נעשה ונשמע לקבל עולך מאהבה כבנים.

עכשיו — בני ולא בניך?

רש״י ימחו — הואיל שחטאו ויתקדש שמך בעולם כשתעשה דין בעוברין על דבריך.

ועוד, כמה חטאו? כמה שנותיו של אדם — שבעים שנה (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: שנאמר: יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה(תהלים צ, י)).

דל עשרין, דלא ענשת עלייהו — פשו להו חמשין;

רש״י דל עשרין דלא ענשת להו — שכן מצינו בדור המדבר שלא ענש הקדוש ברוך הוא אלא מכ׳ שנה ומעלה דכתיב במדבר הזה יפלו פגריכם וגו׳ מבן כ׳ שנה ומעלה אשר הלינותם עלי (במדבר י״ד:כ״ט).

דל עשרין וחמש דלילותא — פשו להו עשרין וחמש;

דל תרתי סרי ופלגא, דצלויי ומיכל ודבית הכסא — פשו להו תרתי סרי ופלגא.

אם אתה סובל את כולם — מוטב;

ואם לאו — פלגא עלי ופלגא עליך;

ואם תמצא לומר כולם עלי — הא קריבית נפשי קמך.

פתחו ואמרו: (כי) אַתָּה אָבִינוּ.

רש״י כי אתה אבינו — כנגד יצחק אמרו והוא אמר להם הראו כנגד הקדוש ברוך הוא שהוא אביכם.

אמר להם יצחק: עד שאתם מקלסין לי, קלסו להקדוש ברוך הוא.

ומחוי להו יצחק הקדוש ברוך הוא בעינייהו.

מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים: אַתָּה יְיָ אָבִינוּ גֹּואֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו,

רש״י בשלשלאות של ברזל — כדרך כל הגולים שהרי על פי גזרת גלות ירד לשם.

דכתיב: בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹותוֹת אַהֲבָה וָאֶהְיֶה לָהֶם כִּמְרִימֵי עֹול עַל לְחֵיהֶם וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל(הושע יא, ד):

רש״י בחבלי אדם — בשביל חיבת האדם משכתים למצרים בחבלים ולא בשלשלאות.

רש״י כמרימי עול על לחייהם — כאדם הסובל ומסייע לבהמתו להרים עולה מעל צוארה בלווחין ובמקלות.

רש״י ואט אליו אוכיל — הטיתי לכם כח להכיל את עבודת הפרך.

אמרי דבי רבי ינאי:

לא שנו אלא באדם אחד, אבל בשני בני אדם — לא.

רש״י גמ׳ בשני בני אדם — כשמקפלין אותן מפשטין קמטיהן ונראין כמתקנין.

ובאדם אחד נמי לא אמרן אלא בחדשים, אבל בישנים — לא.

רש״י ישנים — קיפולן מתקנן יותר מן החדשים שהחדשים קשין מאליהן ואין ממהרין לקמוט.

וחדשים נמי לא אמרן אלא בלבנים, אבל בצבועים — לא.

ולא אמרן אלא שאין לו להחליף, אבל יש לו להחליף — לא.

רש״י יש לו — אחרים להחליף היום לא.

רש״י צבועין — קיפולן מתקנן.

תנא:

של בית רבן גמליאל לא היו מקפלים כלי לבן שלהן, מפני שהיה להן להחליף.

רש״י כלי לבן שלהן — רבותא נקט וכל שכן צבועים.

אמר רב הונא:

אם יש לו להחליף — יחליף, ואם אין לו להחליף — ישלשל בבגדיו.

רש״י יש לו להחליף יחליף — מי שיש לו בגדים לבד מאותן שלבש בחול יחליפם בשבת.

רש״י ישלשל בבגדיו — כלפי מטה שיראו ארוכים והוא מדת עשירים היושבים בביתם ואינם צריכים לסלק בגדיהם מן הארץ בשביל מלאכה וכבוד שבת הוא.

מתקיף לה רב ספרא:

והא מיתחזי כרמות רוחא!

כיון דכל יומא לא קעביד, והאידנא הוא דקא עביד — לא מיתחזי כרמות רוחא.

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי:

כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים,

רש״י בלי מצרים — כלומר אין לה קץ.

שנאמר: אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ וגו׳(ישעיה נח, יד).

רש״י אז תתענג — בתר וקראת לשבת עונג כתיב.

רש״י נחלת יעקב — ולא נחלת אברהם ויצחק.

לא כאברהם, שכתוב בו: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וגו׳(בראשית יג, יז);

ולא כיצחק, שכתוב בו: כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כׇּל הָאֲרָצֹות הָאֵל(בראשית כו, ג);

רש״י הארצות האל — ותו לא.

אלא כיעקב, שכתוב בו: וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹונָה וָנֶגְבָּה(בראשית כח, יד).

רש״י לארכה ולרחבה — ארץ זו ולא יותר.

רב נחמן בר יצחק אמר:

ניצול משעבוד מלכיות:

כתיב הכא: וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ,

וכתיב התם: וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹוךְ(דברים לג, כט).

אמר רב יהודה אמר רב:

כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו,

שנאמר: וְהִתְעַנַּג עַל יְיָ וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹות לִבֶּךָ(תהלים לז, ד).

עונג זה איני יודע מהו;

כשהוא אומר: וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹונֶג(ישעיה נח, יג) — הוי אומר זה עונג שבת.

במה מענגו?

רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אמר:

בתבשיל של תרדין ודגים גדולים וראשי שומין.

רש״י תבשיל של תרדין — חשוב הוא.

רש״י ראשי שומין — חשובים היו להן.

רב חייא בר אשי אמר רב:

אפילו דבר מועט ולכבוד שבת עשאו — הרי זה עונג.

מאי היא?

אמר רב פפא:

כסא דהרסנא.

רש״י כסא דהרסנא — דגים קטנים מטוגנים בשמן קרביהן ובקמח.

מפני מה גוים מזוהמין?

(כ״י מינכן 95: מפני) שלא עמדו על הר סיני.

שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא;

רש״י כשבא נחש על חוה — כשנתן לה עצה לאכול מן העץ בא עליה דכתיב הנחש השיאני (בראשית ג׳:י״ג) לשון נשואין.

ישראל שעמדו על הר סיני — פסקה זוהמתן;

גוים שלא עמדו על הר סיני — לא פסקה זוהמתן.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: גרים מאי?

רש״י גרים מאי — שלא היו על הר סיני מהיכן פסקה זוהמא.

אמר ליה: אף על גב דאינהו לא הוו, מזלייהו הוו, דכתיב: אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹומֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה וגו׳(דברים כט, יד).

רש״י מזלייהו הוו — בסיני וכל שעמדו על הר סיני נתקדשו ונטהרו ונתרפאו מכל מום ואף עורים ופסחים שהיו בישראל כדתניא בספרי.

ופליגא דרבי אבא בר כהנא, דאמר רבי אבא בר כהנא: עד שלשה דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו:

רש״י ופליגא — הא דאמרן דלא פסקה זוהמא עד סיני.

אברהם הוליד את ישמעאל,

יצחק הוליד את עשו,

יעקב הוליד שנים עשר שבטים שלא היה בהן שום דופי:

דבית רבי ינאי אמרי:

קיפול בשנים אסור.

רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן:

אין מקפלין בשבת בשנים.

וההן דמקפל על סיפסלה — כמאן דאינון תרין.

רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן:

לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ולשתייה;

על ידי שהפה זה טריח — התירו לו לעסוק בהן בדברי תורה.

רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא:

לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה.

מתניתא מסייעה בין לדין בין לדין: כיצד הוא עושה? או יושב ואוכל, או יושב ועוסק בדברי תורה.

כתוב אחד אומר: שַׁבָּת הִוא לַיְיָ(ויקרא כג, ג), וכתוב אחר אומר: עֲצֶרֶת לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ(דברים טז, ח) — הא כיצד?

תן חלק לתלמוד תורה, וחלק לאכול ולשתות.

אמר רבי אבהו:

״שבת ליי״ — שבות כיי: מה הקדוש ברוך הוא שבת ממאמר, אף את שבות ממאמר.

תנן התם:

רש״י תנן התם — גרסינן. ואף על גב דבפירקין היא.

רבי מאיר אומר: אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש; רבי יהודה אומר: אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש(משנה פסחים א, ד).

רש״י ושורפין בתחלת שש — ולא ימתין עד תחלת שבע שהוא אסור מן התורה לפי שאדם טועה בשעות.

רש״י ר׳ יהודה אומר — טועה אדם יותר מכאן וצריך להתרחק מן העבירה יותר ולא יאכל מסוף ארבע ולמעלה.

רש״י תולין — לא אוכלין ולא שורפין כלומר אין צריך לשרוף ומאכיל הוא לבהמתו כל חמש אבל הוא לא יאכל.

דכולי עלמא מיהא חמץ משש שעות ולמעלה אסור — מנלן?

רש״י דכולי עלמא מיהא חמץ מששת שעות ולמעלה אסור — מן התורה דאי לא מיתסר עד אורתא לא הוו גזרי ביה דבין יממא לליליא לא טעו אינשי.

אמר אביי:

תרי קראי כתיבי: כתיב שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹור לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם(שמות יב, יט), וכתיב אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹור מִבָּתֵּיכֶם(שמות יב, טו).

רש״י שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם — אפילו שעה אחת בתוך השבעת ימים וכתיב אך ביום הראשון תשביתו הרי שהה בו שעה אחת.

הא כיצד? לרבות ארבעה עשר לביעור.

רש״י הא כיצד לרבות כו׳ — דעל כרחיך האי הראשון ראשון קודם לכל שבעה קאמר דהיינו ארבעה עשר.

ואימא לרבות לילי חמשה עשר לביעור, דסלקא דעתך אמינא: ״ימים״ כתיב — ימים אין, לילות לא, קא משמע לן אפילו לילות?

רש״י ואימא לרבות ליל חמשה עשר — שלא ימתין עד הבוקר והכי קאמר אך בכניסת יום הראשון מיד תשביתו דאי משבעת ימים הוה אמינא ימים אין לילות לא.

ההוא לא איצטריכא ליה,

דהא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ, ואכילת חמץ לאכילת מצה.

רש״י השבתת שאור לאכילת חמץ — משעה שהזהיר שלא לאכול חמץ צוה להשבית השאור דכתיב שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל (חמץ).

השבתת שאור לאכילת חמץ — דכתיב שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹור לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כׇּל אֹוכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה;

ואכילת חמץ לאכילת מצה — דכתיב כׇּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹותֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת(שמות יב, כ) (וגו׳), וכתיב ביה במצה בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּות(שמות יב, יח).

רש״י ואכילת חמץ לאכילת מצה — משעה שחייב לאכול מצה הזהיר שלא לאכול חמץ דכתיב כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות וכתיב בערב תאכלו מצות אלמא זמן אכילת מצה ואיסור חמץ והשבתת שאור משחשיכה.

ואימא לרבות ליל ארבעה עשר לביעור?

״ביום״ כתיב.

ואימא מצפרא?

אַךְ — חלק.

רש״י אך חלק — אכין ורקין מיעוטין אלמא מקצת היום מותר ומקצתו אסור ומעתה יש לנו לחלק חציו לאיסור וחציו להיתר ואיכא דאמר אך הוא חץ בגימטריא דאח״ס בט״ע גי״ף דכ״ץ ותופס ח׳ תחת אל״ף וצד״י במקום כ׳.

דבי רבי ישמעאל תנא: מצינו ארבעה עשר שנקרא ״ראשון״, שנאמר בָּרִאשֹׁון בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ.

רב נחמן בר יצחק אמר:

״ראשון״ — דמעיקרא משמע, דאמר קרא הֲרִאשׁוֹן אָדָם תִּוָּלֵד(איוב טו, ז).

רש״י ראשון דמעיקרא משמע — בלאו רומיא דקראי אהדדי משמע ראשון במשמעות דקרא שהוא יום קודם לכל שבעה דקרא כיון דכתיב שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון ראשון קודם למעשה קאמר.

רש״י הראשון אדם תולד — הקודם לאדם הראשון נולדת.

אלא מעתה, וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(ויקרא כג, מ) — הכי נמי ״ראשון״ דמעיקרא משמע?

שאני התם, דכתיב וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים — מה שביעי שביעי לחג, אף ראשון ראשון לחג.

הכי נמי כתיב אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ, שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ!

אם כן נכתוב קרא ״ראשון״, ״הראשון״ למה לי? שמע מינה לכדאמרן.

רש״י הכא נמי הא כתיב — בהאי קרא גופיה שבעת ימים ודרוש נמי ראשון דומיא דשביעי.

אי הכי, התם נמי ״הראשון״ למה לי?

רש״י התם נמי — גבי לולב ה׳ דהראשון למה לי.

ותו, התם דכתיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן(ויקרא כג, לט) — אימר ״ראשון״ דמעיקרא משמע?

שאני התם, דאמר קרא וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן — מה שמיני שמיני דחג, אף ראשון ראשון דחג.

״הראשון״ למה לי? למעוטי חולו של מועד.

חולו של מועד — מראשון ושמיני נפקא!

רש״י מראשון ושמיני נפקא — מדכתיב בהנהו שבתון מכלל דאינך לאו שבתון נינהו.

איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל דכתב רחמנא וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי, וי״ו מוסיף על ענין ראשון — דאפילו בחולו של מועד, קא משמע לן.

רש״י על ענין ראשון — על ימים הקדומים לו דהיינו חולו של מועד.

ולא לכתוב רחמנא לא וי״ו ולא ה״א!

רש״י לא לכתוב רחמנא לא וי״ו — דמשמע ריבויא דתו איצטריך ה״א למיעוט.

ותו, התם דכתיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ(ויקרא כג, לה) יהיה לכם — ״ראשון״ דמעיקרא משמע?

אלא הני שלשה ״ראשון״ מיבעי ליה לכדתני דבי רבי ישמעאל, דתנא דבי רבי ישמעאל:

רש״י אלא מהני שלשה ראשון — דכתיב במקרא קודש דפסח ומקרא קודש דסוכות ומצות לולב לאתותב לרב נחמן דהני ראשון דכתיב בהו לאו למשמעותייהו קאתו אלא שמא בעלמא הוא דנקראו ראשון וכתנא דבי ר׳ ישמעאל.

בשכר שלשה ״ראשון״ זכו לשלשה ״ראשון״: להכרית זרעו של עשו, לבנין בית המקדש, ולשמו של משיח.

רש״י בשכר ג׳ ראשון — שביתת הרגל דפסח ושביתת הרגל דחג ונטילת לולב שנקראו ראשונים זכו לשלשה ראשון.

להכרית זרעו של עשו — דכתיב וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּולּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר(בראשית כה, כה);

ולבנין בית המקדש — דכתיב כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ(ירמיה יז, יב);

ולשמו של משיח — דכתיב רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם(ישעיה מא, כז) (כ״י מינכן 95: ולירושלם מבשר אתן).

רבא אמר:

מהכא: לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי(שמות לד, כה) — לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים.

רש״י לא תשחט על חמץ וגו׳ — ושחיטת פסח זמנה מתחלת שבע שהוא בין הערבים שכבר נוטה חמה לצד שקיעתה והכי אמרינן בפ׳ אמר להן הממונה (יומא פרק ג, כח:) צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי דהיינו מחצות ואילך וגמרינן מינה דשחיטת התמיד מתחלת שבע וקשיא לן התם מתניתין דתמיד נשחט בשש שעות ומחצה ומשני לן שאני כותלי בית המקדש דלא מכווני רחבין תחתיהן מאד ולא משתחרי עד שש ומחצה.

ואימא כל חד וחד כי שחיט?

רש״י ואימא כל חד וחד — יבער סמוך לשחיטתו מעט ואם שהה עד תשע יבערנו בתשע.

זמן שחיטה אמר רחמנא.

רש״י זמן שחיטה קאמר רחמנא — לא חלקה תורה לישראל לזה זמנו ולזה זמנו הואיל וקבע לו זמן ואיסורו שוה בכל לכולם זמן אחד קבע.

תניא נמי הכי:

אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹור מִבָּתֵּיכֶם — מערב יום טוב. או אינו אלא ביום טוב עצמו? תלמוד לומר לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי — לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים. דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר:

אינו צריך, הרי הוא אומר אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹור מִבָּתֵּיכֶם, וכתיב כׇּל מְלָאכָה לֹא(שמות יב, טז) (תעשו), ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה.

רש״י שהיא אב מלאכה — וזו הבערה שלא לצורך היא והכתוב אסר מלאכה ביו״ט הלכך האי ראשון בארבעה עשר קאמר.

רבי יוסי אומר:

אינו צריך, הרי הוא אומר אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹור מִבָּתֵּיכֶם — מערב יום טוב. או אינו אלא ביום טוב? תלמוד לומר אַךְ — חלק.

רש״י אך חלק — התיר לך הכתוב לשהותו מקצת יום ביעורו ואי יום ביעורו ביום טוב מי שרי לשהוייה כלל הא איתקש כו׳ ואכילת מצה משחשיכה ועל כרחך השבתת שאור כשתחשך ואם כן לא משכחת אך חלק דאי לאו אך איכא למימר ביום הראשון בין השמשות שהוא התחלת היום אבל השתא על כרחך בתוך יום ביעורו שרי ליה קרא לשהוייה.

ואי ביום טוב עצמו מי שרי? הא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ, ואכילת חמץ לאכילת מצה!

אמר רבא:

שמע מינה מדרבי עקיבא תלת:

שמע מינה אין ביעור חמץ אלא שריפה;

ושמע מינה הבערה לחלק יצאת;

ושמע מינה לא אמרינן הואיל והותרה הבערה לצורך, הותרה נמי שלא לצורך:

רש״י ש״מ — מדלא נפקא ליה דהאי יום הראשון ערב יום טוב הוא אלא משום דאסור להבעיר ביום טוב שמע מינה סבירא ליה כר׳ יהודה דאמר לקמן בפרק כל שעה [כא. וכז:] אין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף לה מנותר דאי השבתתו בכל דבר סבירא ליה לוקמיה ביו״ט ויבערנו בדבר אחר יאכילנו לכלבים או ישליכנו לים.

רש״י וש״מ — מדקאמר שהוא אב מלאכה סבירא ליה כר׳ נתן דאמר הבערה לחלק יצאתה דתניא (שבת דף ע.) הבערה ללאו יצאת שהיתה בכלל לא תעשה כל מלאכה חזר והוציאה מכללו ופרט בה לאו לעצמה לומר לך שאינה במיתת בית דין כשאר מלאכות אלא בלאו זה לבדו ר׳ נתן אומר לחלק יצאתה שלא תאמר העושה ארבעה או חמשה אבות מלאכות בשוגג בשבת אינו חייב אלא אחת דהא חד לאו איכא בכולהו וחד כרת לפיכך פרט בה בפני עצמה להקיש אליה מה היא מיוחדת שהיא אב מלאכה וחייבין עליה לעצמה כו׳ אלמא לר׳ יוסי לאו אב מלאכה היא.

וחומץ האדומי(משנה פסחים ג, א) —

דשדו ביה שערי.

רש״י דשדו ביה מי שערי — ביין נותנין שעורין שלמים כדי להחמיצו לפי שיינם טוב ואינו בא לידי חימוץ עד שנותנין לתוכו שעורין.

אמר רב נחמן (בר יצחק):

בתחלה, כשהיו מביאין נסכים מיהודה, לא היה יינם של יהודה מחמיץ עד שנותנין לתוכן שעורין, והיו קורין אותו ״חומץ״ סתם;

רש״י בתחילה — כשבית המקדש קיים היו מביאין נסכים מיהודה ובזכות הנסכים היה טעם ביינם ולא היה מחמיץ כו׳.

ועכשיו אין יינם של אדומיים מחמיץ עד שנותנין לתוכן שעורין, וקורין אותו ״חומץ האדומי״ — לקיים מה שנאמר אִמָּלְאָה הׇחֳרָבָה(יחזקאל כו, ב): אם מלאה זו — חרבה זו, ואם מלאה זו — חרבה זו.

רש״י אמלאה החרבה — רישא דקרא יען אמרה צור לירושלים האח וגו׳ אתמלא מן חורבנה של ירושלים וצור מאדום היא.

רב נחמן בר יצחק אמר:

מהכא: וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ(בראשית כה, כג).

רש״י ולאם מלאם יאמץ — כשעשו גבור יעקב חלש אין מלכות שניהם מתקיים יחד.

אמר רב ספרא:

צלותיה דאברהם — מכי משחרי כותלי.

רש״י צלותיה דאברהם — תפלת הערב שלו.

רש״י מכי משחרי כותלי — חומות הפונות למזרח שהלבינו מהנץ החמה הבאה מן המזרח ונוצצת עליהן ובתחילת שבע שעות שהחמה באמצע הרקיע בראש כל אדם אינה עושה עמוד אלא תחתיהן משחירין אותן הכתלים לפי שאין חמה נוצצת אלא בראש הכותל בעוביו ומיצל חודו של שפת עוביו על זקיפת הכותל ומשחרת מההיא שעתא נוטים צללי ערב וקרוי ערב.

אמר רב יוסף:

אנן מאברהם ניקום וניגמר?

רש״י אנן מאברהם ניקום ונגמר — באת ללמדנו להיות זריזין כאברהם.

אמר רבא:

תנא גמר מאברהם, ואנן לא גמרינן מיניה?

דתניא:

וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ(ויקרא יב, ג) —

מלמד שכל היום כשר למילה,

אלא שהזריזין מקדימין למצות,

שנאמר: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹושׁ וגו׳(בראשית כב, ג).

אלא אמר רבא: רב יוסף הא קא קשיא ליה,

דתנן: חל ערבי פסחים להיות בערב שבת — נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה(משנה פסחים ה, א);

רש״י חל להיות בערב שבת — הוצרך למהר תמיד של בין הערבים בכל יכולת לפי שפסחים נשחטו אחריו וצריך לצלותן מבעוד יום ואמרינן התם מוקמינן ליה אדיניה מכי ינטו צללי ערב וקתני נשחט התמיד בשש ומחצה ואי מכי משחרי כותלי מיקרי בין הערבים נשחטיה מכי משחרי דהיינו מתחלת שבע.

ונשחטיה מכי משחרי כותלי!

מאי קושיא? ודילמא —

כותלי דבית המקדש בשש ומחצה משחרי, משום דלא מכווני טובא;

רש״י דלא מכווני — לא הוו זקופים בצמצום ולפי שהחומה היתה רחבה מלמטה והולכת ומתקצרת ועולה ולפיכך אין חודו של שפת עוביו למעלה מיצל על זקיפתו להשחירו עד שתימשך חמה למערב.

אי נמי שאני אברהם, דאיצטגנינות גדולה היתה בלבו;

רש״י איצטגנינות — להיות בקי בהליכות המזלות ותחילות השעות דהכי תניא בבבא בתרא (דף טז:) ויי ברך את אברהם בכל איצטגנינות גדולה היתה בלבו וכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו לשאול במזלות.

אי נמי משום דזקן ויושב בישיבה הוה,

דאמר רבי חמא ברבי חנינא:

מימיהן של אבותינו לא פרשה (כ״י הספרייה הבריטית 400, כ״י אוקספורד 366: פסקה) ישיבה מהם.

היו במצרים — ישיבה עמהם,

שנאמר: לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות ג, טז);

היו במדבר — ישיבה עמהם,

שנאמר: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר יא, טז);

אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה,

שנאמר: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים(בראשית כד, א);

יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה,

שנאמר: וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק(בראשית כז, א);

יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה,

שנאמר: וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּוקֶן(בראשית מח, י).

אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה,

שנאמר: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּושֵׁל בְּכׇל אֲשֶׁר לוֹ(בראשית כד, ב) —

אמר רבי אלעזר:

שמושל בתורת רבו.

הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר(בראשית טו, ב) —

אמר רבי אלעזר:

שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים.

רש״י דולה ומשקה — נוטריקון של דמשק.

אמר רב:

קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי וגו׳(בראשית כו, ה).

אמר ליה רב שימי בר חייא לרב: ואימא שבע מצות?

הא איכא נמי מילה!

ואימא שבע מצות ומילה?

אמר ליה: אם כן, ״מצותי ותורותי״ למה לי?

רש״י שבע מצות — שנצטוו לשאר כל בני נח אבל תורה לא נתנה לו.

אמר (רב) ואיתימא רב אשי:

קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר: תוֹרֹותָי — אחת תורה שבכתב (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: דברי תורה) ואחת תורה שבעל פה (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: דברי סופרים):

רש״י אפילו עירובי תבשילין — שאינו הלכה למשה מסיני אלא תקנת סופרים שעתידין לתקן.

בשלמא ארון תשעה, דכתיב וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אׇרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רׇחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹומָתוֹ(שמות כה, י),

אלא כפורת טפח מנלן?

דתני רבי חנינא:

כל הכלים שעשה משה נתנה בהן תורה מדת ארכן ומדת רחבן ומדת קומתן; כפורת, מדת ארכה ומדת רחבה נתנה, מדת קומתה לא נתנה.

רש״י מדת קומתה לא נתנה — מדת עוביה היא קומתה שהיא היתה לארון ככסוי תיבה.

צא ולמד מפחות שבכלים, שנאמר וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב(שמות כה, כה), מה להלן טפח אף כאן טפח.

רש״י מסגרת — שפה כעין לבזבזין סביב השלחן.

ונילף מכלים גופייהו?

תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת.

רש״י תפשת מרובה כו׳ — כל דבר שמשמעו מרובה ומועט אם תפשת את המועט יפה תפשת דבציר מהכי לא משמע ואם ימצא שהיה לך לתפוס המרובה הרי הוסיפו לך ולא נטלו ממה שבידך כלום ואם תפשת המרובה לא תפשת שאתה נראה כשקרן בדבריך ושמא המועט יש לך לתפוס ואתה הרבית לתפוס חסרו לך ממה שבידך והיינו לא תפשת אבל כשתתפוש המועט אם יוסיפו טוב ואם לאו מה שתפשת תפשת ומשל הוא.

ונילף מציץ, דתניא: ציץ דומה כמין טס של זהב, ורחב שתי אצבעות, ומוקף מאזן לאזן, וכתוב עליו שני שיטין: יו״ד ה״א מלמעלה, וקדש למ״ד מלמטה.

רש״י ונילף מציץ — שהוא מועט ממסגרת. קדש למ״ד מלמטה גרסינן.

ואמר רבי אליעזר ברבי יוסי: אני ראיתיו ברומי, וכתוב עליו קדש ליי בשיטה אחת.

רש״י אני ראיתיו ברומי — שהכניסוהו לאוצר המלך כדאמרינן במעילה (דף יז:) בבן תלמיון.

דנין כלי מכלי, ואין דנין כלי מתכשיט.

רש״י תכשיט — מלבוש לאדם.

ונילף מזר, דאמר מר: זר משהו?

רש״י מזר — של ארון או של מזבח או של מסגרת זר אינו כלי אלא תיקון כלי לקשטן.

דנין כלי מכלי, ואין דנין כלי מהכשר כלי.

אי הכי, מסגרת נמי הכשר כלי הוא!

רש״י מסגרת נמי הכשר — קישוט שלחן הוא.

מסגרתו למטה היתה.

רש״י למטה היתה — מרגל לרגל היתה נתונה בראשם ודף השלחן מונח עליו.

הניחא למאן דאמר מסגרתו למטה היתה, אלא למאן דאמר מסגרתו למעלה היתה, מאי איכא למימר?

רש״י הניחא כו׳ — פלוגתא במנחות (דף צו:).

רש״י מאי איכא למימר — אדיליף מינה נילף מזר.

האי הכשר כלי הוא.

אלא, דנין דבר שנתנה בו תורה מדה מדבר שנתנה בו תורה מדה, ואל יוכיחו ציץ וזר, שלא נתנה בהן תורה מדה כלל.

רב הונא אמר:

מהכא: עַל פְּנֵי הַכַּפֹּורֶת קֵדְמָה(ויקרא טז, יד), ואין פנים פחות מטפח.

רש״י ואין פנים — של אדם פחותין מטפח.

ואימא כאפי דבר יוכני?

תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת.

ואימא כאפי דציפרתא דזוטר טובא?

אמר רב אחא בר יעקב:

רב הונא ״פני״ ״פני״ גמר, כתיב הכא אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּורֶת(ויקרא טז, ב) וכתיב התם מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו(בראשית כז, ל).

רש״י פני פני גמר — ג״ש גמר ובציפרתא לא כתיב פני.

רש״י בר יוכני — עוף גדול הוא מאד ובבכורות (דף נז:) אמרינן פעם אחת הטילה בר יוכני ביצה במקומנו וטבעה ששים כרכים ושיברה ש׳ ארזים.

ונילף מפנים של מעלה, דכתיב כִּרְאֹות פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי(בראשית לג, י)?

תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת.

רש״י תפשת מרובה — במקום שאתה שומע אף המועט במרובה לא תפשת דיש להקשות תפוס את המועט והרי אתה שקרן בדבריך.

ונילף מכרוב, דכתיב אֶל הַכַּפֹּורֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻובִים(שמות כה, כ)?

רש״י ונילף מפני הכרובים — דזוטרי מטפח.

אמר רב אחא בר יעקב:

גמירי, אין פני כרובים פחותין מטפח, ורב הונא נמי מהכא גמיר.

אמר רבי (אליעזר):

למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י וטיקן 134: בעתר)?

רש״י למה נמשלה כו׳ — אגב דאמר הואיל וראויות להפך בעתר נקט נמי הא מלתא למה נמשלה כו׳ דכתיב ויעתר (אל יי) ויעתר לו (בראשית כ״ה:כ״א).

לומר לך: מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקדוש ברוך הוא ממדת אכזריות למדת רחמנות:

לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה(ירמיה כט, יא) —

מיוחס לרש״י ונתתי לכם אחרית ותקוה — איידי דאיירי רב יהודה לעיל נקיט ואזיל.

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב:

אלו דקלים וכלי פשתן.

מיוחס לרש״י דקלים — להתפרנס מהן שיש מהן בבבל הרבה כדאמרינן בפ״ק (דף ט:) עולא איקלע לבבל חזא מלא צנא דתמרי כו׳.

מיוחס לרש״י כלי פשתן — ללבוש.

וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְיָ(בראשית כז, כז) —

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב:

כריח שדה של תפוחים:

ונלכדה ביתתר.(משנה תענית ד, ו)

רבי הוה דרש עשרין וארבעה עובדין בבִּילַּע יי וְלֹא חָמַל(איכה ב, ב),

ורבי יוחנן דרש אשיתין.

ורבי יוחנן יתיר על רבי?

אלא על ידי דרבי הוה סמיך לחרבן בית מוקדשא, הוה תמן סבין נהירין, והוה דרש ואינון בכיי ומשתתקין (לון) וקיימין לון.

תני:

אמר רבי יהודה בירבי אלעאי: ברוך רבי היה דורש: הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו(בראשית כז, כב) — קולו שליעקב צווח ממה שעשו לו ידיו שלעשו בביתתר.

תני רבי שמעון בן יוחי: עקיבה רבי היה דורש: דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב(במדבר כד, יז) — דרך כוזבא מיעקב.

רבי עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה, הוה אמר: דין הוא מלכא משיחא.

אמר ליה רבי יוחנן בר תורתא: עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד {לא} יבא.

אמר רבי יוחנן: קול אדריינוס קיסר הורג בביתתר שמונים אלף ריבוא.

אמר רבי יוחנן: שמונים {אלף} זוג שלתוקעי קרנות היו מקיפין את ביתתר, וכל אחד ואחד היה ממונה על כמה חיילות,

והיה שם בן כוזבה והיה לו מאתים אלף מטיפי אצבע.

שלחו חכמים ואמרו לו: עד אימתי אתה עושה את ישראל בעלי מומין?

אמר להן: וכי היאך איפשר לבודקן?

אמרו לו: כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארז מן לבנון לא יהיה נכתב באיסרטיא שלך.

והיו לו מאתים אלף כך ומאתים אלף כך.

וכד דהוה נפק לקרבא הוה אמר: ריבוניה דעלמא, לא תסעוד ולא תכסוף, הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ(תהלים ס, יב).

שלש שנים ומחצה עשה אדריינוס מקיף על ביתתר,

והוה רבי אלעזר המודעי יושב על השק ועל האפר ומתפלל בכל יום ואומר: רבון העולמים, אל תשב בדין היום, אל תשב בדין היום.

בעא אדריינוס מיזל ליה.

אמר ליה חד כותיי: לא תיזיל לך, דאנא חמי מה מיעבד ומשלים לך מדינתא.

עאל ליה מן ביבא דמדינתא, עאל ואשכח רבי אלעזר המודעי קאים מצלי.

עבד נפשיה לחיש ליה בגו אודניה.

חמוניה בני מדינתא ואייתוניה גבי בן כוזבא.

אמרון ליה: חמינן ההן סבא משתעי לחביבך.

אמר ליה: מה אמרת ליה ומה אמר לך?

אמר ליה: אנא אמר לך — מלכא קטל לי, ואי לא אנא אמר לך — את קטל יתי; טב לי מלכא קטל יתי ולא את.

אמר ליה: אמר לי דאנא משלים מדינתא.

אתא גבי רבי אלעזר המודעי.

אמר ליה: מה אמר לך הדין כותייא?

אמר ליה: לא כלום.

מה אמרת ליה?

אמר ליה: לא כלום.

יהב ליה חד בעוט וקטליה.

מיד יצאת בת קול ואמרה: הוֹי רֹועִי הָאֱלִיל עֹוזְבִי הַצֹּאן חֶרֶב עַל זְרוֹעוֹ וְעַל עֵין יְמִינוֹ זְרֹועוֹ יָבשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה(זכריה יא, יז);

הרגת את רבי אלעזר המודעי, זרוען שלכל ישראל ועין ימינם, לפיכך זרועו שלאותו האיש יבוש תיבש ועין ימינו כהה תכהה.

מיד נלכדה ביתתר ונהרג בן כוזבה.

אתון טעינין רישיה גבי אדריינוס.

אמר לון: מאן קטל הדין?

אמר ליה חד כותייא: אנא קטלתיה.

אמר ליה: חמי לי פטומיה.

חמי ליה פטומיה, אשכח חכינה כריכה עלוי.

אמר: אילולי אלהא דקטליה מאן הוה יכיל קטליה?

וקרא עלוי: אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַיְיָ הִסְגִּרָם(דברים לב, ל).

והיו הורגים בהם והולכין עד ששקע הסוס בדם עד חוטמו, והיה הדם מגלגל סלעים משאוי ארבעים סאה, עד שהלך הדם בים ארבעת מיל.

אם תאמר שהיא קרובה לים — והלא רחוקה מן הים ארבעים מיל.

אמרו: שלש מאות מוחי תינוקות מצאו על אבן אחת,

ומצאו שלש קופות שלקצוצי תפילין שלתשע תשע סאין, ויש אומרים: תשע של שלש שלש סאין.

תני:

רבן שמעון בן גמליאל אומר:

חמש מאות בתי סופרים היו בביתתר, והקטן שבהן אין פחות מחמש מאות תינוקות,

והיו אומרים: אם באו השונאים עלינו, במכתובים הללו אנו יוצאין עליהן ומנקרים את עיניהם.

וכיון שגרמו עונות, היו כורכים כל אחד ואחד בספרו ושורפין אותו, ומכולם לא נשתייר אלא אני.

וקרא על גרמיה: עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי(איכה ג, נא).

כרם גדול היה לאדריינוס הרשע, שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל, כמין טיבריא לציפורי,

והקיפו גדר מהרוגי ביתתר מלא קומה ופישוט ידיים,

ולא גזר עליהם שייקברו, עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם שייקברו.

אמר רב חונה:

משניתנו הרוגי ביתתר לקבורה נקבעה הטוב והמטיב: הטוב — שלא נסרחו, והמטיב — שניתנו לקבורה.

תני:

רבי יוסי אומר:

חמשים ושתים שנה עשת ביתתר לאחר חרבן בית המקדש.

ולמה חרבה?

על שהדליקה נירות לאחר חורבן בית המקדש.

ולמה הדליקה נירות?

שהיו בולווטי ירושלם יושבים באמצע המדינה,

וכדו דהוון חמיי בר נש סליק לירושלם, הוון אמרין ליה: בגין דשמעינן עלך דאת בעי מתעבדה ארכונטס ובולבוטס — והוא אמר לון: לית בדעתי;

בדיל דשמעינן עלך דאת בעי מזבנה אוסייא דילך — והוא אמר לון: לית בדעתי.

והוה חבריה אמר ליה: מה את בעי מן דין? כתוב ואנא חתם.

והוה כתיב וחבריה חתם, והוון משלחין אוניתא לבר בייתה, ואמרון ליה: אין אתא פלניא מיעול לאוסייא דידיה, לא תשבקיניה, דהיא זבינה גבן.

וכיון דהוה שמע מינהון כך הוה אמר: הלוואי איתבר ריגליה דההוא גברא ולא סלק לירושלם.

הדא הוא דכתיב:

צָדוּ צְעָדֵינוּ מִלֶּכֶת בִּרְחֹובֹותֵינוּ(איכה ד, יח).

צָדוּ צְעָדֵינוּ — אצדי אורחתה דההוא בייתא;

קָרַב קִצֵּינוּ — קרב קיציה דההוא ביתא;

מָלְאוּ יָמֵינוּ — מלא יומוי דההוא בייתא.

אוף אינון לא נפקון טבאות — שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה(משלי יז, ה).

קסרי וירושלים:

אם יאמר לך אדם ״חרבו שתיהן״ — אל תאמן;

״ישבו שתיהן״ — אל תאמן;

״חרבה קסרי וישבה ירושלים״, ״חרבה ירושלים וישבה קסרי״ — תאמן.

שנאמר: אִמָּלְאָה הׇחֳרָבָה(יחזקאל כו, ב) — אם מליאה זו, חרבה זו; אם מליאה זו, חרבה זו.

רש״י אמלאה החרבה — רישא דקרא יען אמרה צור על ירושלים אמלאה החרבה עכשיו אתמלא מחורבתה.

רב נחמן בר יצחק אמר:

מהכא: וּלְאֹום מִלְאֹום יֶאֱמָץ(בראשית כה, כג).

ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא:

אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך,

שהרי אבימלך קלל את שרה — הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם(בראשית כ, טז),

ונתקיים בזרעה — וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו(בראשית כז, א).

אמר רבה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא:

גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם,

שכל אותן שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר — לא נענש.

דאמר מר:

רש״י יעקב למד תורה י״ד שנה בבית עבר — כשפירש מאביו ללכת לחרן ולא נענש עליהן על כיבוד אביו ובשאר כל השנים שנשתהה בבית לבן ובדרך נענש כדמפרש ואזיל.

למה נמנו שנותיו של ישמעאל? כדי ליחס בהן שנותיו של יעקב,

רש״י למה נמנו שנותיו של ישמעאל — מה לנו למנות שנות הרשעים.

רש״י להתייחס בהן שנותיו של יעקב — על ידי מנין שנות ישמעאל אנו למדין [באיזה פרק משנות יעקב עברו עליו כל הקורות והמוצאות אותו מהן אנו למדין] ששימש בבית עבר י״ד שנה כיצד אברהם בן פ״ו שנה כשנולד ישמעאל וכשנולד יצחק היה בן מאה שנה הרי היו לישמעאל י״ד שנה ויצחק קדם ליעקב ששים שנה הרי לישמעאל ע״ד כמה פיישן משנותיו של ישמעאל ס״ג נמצא שהיה יעקב כשמת ישמעאל בן ס״ג שנה.

דכתיב: וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים(בראשית כה, יז).

כמה קשיש ישמעאל מיצחק? ארביסר שנין,

דכתיב: וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹונִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם(בראשית טז, טז),

וכתיב: וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ(בראשית כא, ה);

וכתיב: וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹותָם(בראשית כה, כו).

בר כמה הוה ישמעאל כדאתיליד יעקב? בר שבעים וארבעה.

כמה פיישן משניה? שתין ותלת.

ותניא:

היה יעקב אבינו בשעה שנתברך מאביו בן ששים ושלש שנה, ובו בפרק מת ישמעאל,

רש״י ותניא היה יעקב כו׳ — ותניא נמי הכי שהיה יעקב כשנתברך מאביו בן ס״ג ובו בפרק מת ישמעאל שנאמר וילך עשו אל ישמעאל וגו׳.

דכתיב: וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ וגו׳(בראשית כח, ו), וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת(בראשית כח, ט).

ממשמע שנאמר ״בת ישמעאל״, איני יודע שהיא ״אחות נביות״?

מלמד שקידשה ישמעאל ומת, והשיאה נביות אחיה.

רש״י מלמד שקידשה ישמעאל — אביה ומת והשיאה נביות אחיה.

שתין ותלת וארביסר עד דמתיליד יוסף — הא שבעין ושבעה;

וכתיב: וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעׇמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה(בראשית מא, מו) — הא מאה ושבע;

שב דשבעא ותרתי דכפנא — הא מאה ושיתסר.

רש״י וארבע עשרה שנה — היה יעקב בבית לבן עד דאתיליד יוסף דכתיב עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך וגו׳ (בראשית לא) וכשנולד יוסף שלמו שני עבדות הבנות שנאמר ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו׳ (שם ל) ומשם והלאה עבד אותו בשכר הצאן הרי בן ע״ז היה יעקב כשנולד יוסף וכתיב ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה נמצא יעקב בן מאה ושבע [שנים כשהיה יוסף בן שלשים שנה] ונשתהה יעקב לישב בארץ כנען שלא ירד למצרים.

רש״י שבעה דשבעא ותרין דכפנא — דכתיב כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ וגו׳ (בראשית מה) הרי בן קי״ו היה יעקב כשירד למצרים וקרא כתיב שלשים ומאת שנה נמצא משנסע מבית אביו עד שבא לבית לבן ארבע עשר ואותן השנים היה בבית עבר ולא חשיב להו לא גרסינן הכא עד לקמן.

וכתיב: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ(בראשית מז, ח),

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה(בראשית מז, ט);

מאה ושיתסר הויין!

אלא שמע מינה: ארבע עשרה שנין דהוה בבית עבר — לא חשיב להו.

דתניא:

היה יעקב בבית עבר מוטמן ארבע עשרה שנה;

עבר מת לאחר שירד יעקב אבינו לארם נהרים שתי שנים;

רש״י עבר מת לאחר ירידתו של יעקב לארם נהרים — ובא לבית לבן ועמד שם שתי שנים צא וחשוב שנותיו של עבר ונמצא שמת כשהיה יעקב בן שבעים ותשע שנה והיינו שתי שנים משבא לבית לבן כשתחשוב י״ד שנה ששימש בבית עבר.

יצא משם ובא לו לארם נהרים;

רש״י יצא — יעקב מבית עבר שתי שנים לפני מיתתו של עבר.

נמצא כשעמד על הבאר בן שבעים ושבע שנה.

רש״י נמצא כשעמד כו׳ — הכי גרסינן מנלן דלא איענש עלייהו דתניא נמצא יוסף כשפירש מאביו שלא ראהו עשרים ושתים שנה כדרך שפירש יעקב מבית אביו שלא כיבדו נתאבל על יוסף כ״ב שנה כיצד יוסף בן שבע עשרה שנה היה כשפירש מאביו וכשמלך על מצרים היה בן שלשים שנה שנאמר ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה הרי י״ג ושבעה דשבעא ותרין דכפנא הרי עשרים ושתים שנה שנתכסה יוסף מאביו ויעקב עמד עשרים שנה בבית לבן וי״ד שנה בבית עבר.

ומנלן דלא מיענש?

דתניא:

נמצא יוסף שפירש מאביו עשרים ושתים שנה, כשם שפירש יעקב אבינו מאביו.

דיעקב — תלתין ושיתא הויין!

אלא ארביסר דהוה בבית עבר — לא חשיב להו.

רש״י אלא — שמע מינה י״ד דבית עבר לא חשיב להו — דלא איענש עלייהו.

סוף סוף דבית לבן עשרין שנין הויין!

אלא משום דאשתהי באורחא תרתין שנין.

דתניא:

יצא מארם נהרים ובא לו לסכות, ועשה שם שמונה עשר חודש,

שנאמר: וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּותָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּות(בראשית לג, יז);

ובבית אל עשה ששה חדשים והקריב זבחים.

רש״י אי הכי בצירא להו — ואין כאן אלא עשרים דבית לבן.

רש״י אישתהי ב׳ שנים באורחא — דבשובו מארם נהרים לבא ליצחק אביו ויבן לו בית לימות החורף עשה סוכות ב׳ פעמים שני ימות הקיץ הרי י״ח ובבית אל עשה ששה חדשים כשיצא משכם שנאמר קום עלה בית אל וגו׳ (בראשית לה).

סומא פורס על שמע וכו׳(משנה מגילה ד, ו)

תניא:

אמרו לו לרבי יהודה: הרבה צפו לדרוש במרכבה, ולא ראו אותה מימיהם.

רש״י לדרוש במרכבה — דיחזקאל.

ורבי יהודה — התם באבנתא דליבא תליא מילתא, והא קא מיכוין וידע;

הכא משום הנאה הוא, והא לית ליה הנאה.

ורבנן — אית ליה הנאה, כרבי יוסי.

דתניא, אמר רבי יוסי:

כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה: וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצׇּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה(דברים כח, כט) — וכי מה אכפת ליה לעור בין אפילה לאורה?

עד שבא מעשה לידי: פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפלה, וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו.

אמרתי לו: בני, אבוקה זו למה לך?

אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי — בני אדם רואין אותי, ומצילין אותי מן הפחתין ומן הקוצין ומן הברקנין.

רש״י פחתים — גומות.

שאל רבי את רבי יהושע בן קרחה: במה הארכת ימים?

אמר לו: קצת בחיי?

אמר לו רבי: תורה היא, וללמוד אני צריך.

רש״י ללמוד אני צריך — אולי אוכל לקיים.

אמר לו: מימי לא נסתכלתי בדמות אדם רשע;

דאמר רבי יוחנן:

אסור לאדם להסתכל בצלם דמות אדם רשע,

שנאמר: לולא פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹושֵׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ(מלכים ב ג, יד).

רש״י לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך — אלישע אמר כן ליהורם.

רבי אלעזר אמר:

עיניו כהות (כ״י מינכן 95: המסתכל בדמות אדם רשע עיניו כהות),

שנאמר: וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹות(בראשית כז, א) — משום דאסתכל בעשו הרשע.

והא גרמא ליה?

והאמר רבי יצחק:

לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה ונתקיים בזרעה,

שנאמר: הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם(בראשית כ, טז) — אל תקרי ״כסות״ אלא ״כסיית עינים״!

הא והא גרמא ליה.

רבא אמר:

מהכא: שְׂאֵת פְּנֵי רָשָׁע לֹא טוֹב(משלי יח, ה).

בשעת פטירתו אמר לו [רבי]: ברכני.

אמר לו: יהי רצון שתגיע לחצי ימי.

ולכולהו לא?

אמר לו: הבאים אחריך בהמה (כ״י אוקספורד 366: כבהמה) ירעו.

רש״י הבאים אחריך בהמה ירעו — בתמיה אין טוב לך לחיות ימים רבים כמוני שא״כ לא יטלו בניך בגדולתך ואתה נשיא והם כל ימיהם יהיו הדיוטות.

[אין בין במה גדולה לבמה קטנה כו׳.](משנה מגילה א, י)

רבי יוחנן עבד תלת שנין ופלג דלא נחת לבית וועדא מן צערא.

בסופא חמא רבי אלעזר בחילמיה: למחר סיני נחת ומחדת לכון מילה.

עאל ואמר קומיהון: מאיכן קשט הקושט הזה שתהא עבודה בבכורות?

מן הדין קרייה: כִּי לִי כׇּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּותִי כׇל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וגו׳(במדבר ג, יג),

וכתיב: וּבְכׇל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים וגו׳(שמות יב, יב).

קודם לכן מה היו עושין?

וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹול הַחֲמֻודֹות אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת(בראשית כז, טו).

מהו הַחֲמֻודֹות?

שהיה משמש בכהונה גדולה.

אמר רבי לוי:

שָׁבַר יְיָ מַטֵּה רְשָׁעִים(ישעיה יד, ה) — אילו הבכורות שהקריבו לעגל תחילה.

תמן תנינן:

סומא אינו גולה — דברי רבי יהודה;

רבי מאיר אומר:

גולה.

ושניהן מקרא אחד הן דורשין: בְּלֹא רְאוֹת(במדבר לה, כג) —

רבי יהודה אומר:

לרבות את הסומא;

רבי מאיר אומר:

פרט לסומא.

וכא תנינן: ״כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוש את שמע״ — הא אם ראה, פורש.

רבי חגיי בעא קומי רבי יוסה:

מחלפה שיטתיה דרבי יהודה: תמן הוא אמר ״פרט״, והכא הוא אמר ״לרבות״!

אמר רבי חנניה בריה דרבי הלל:

ביושב בבית אפל היא מתניתא — כך אנו אומרים: היושב בבית אפל לא יפרוש את שמע.

ברם הכא — ״בלא ראות״ לרבות את הסומא.

תנו רבנן:

נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה — יוציא ויתן כתובה,

שמא לא זכה להבנות ממנה.

אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר:

מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן(בראשית טז, ג) —

רש״י גמ׳ מקץ עשר שנים — בא על הגר והאי דלא נסיב לה בהנך שני קמאי עד שלא בא לארץ כנען שהיו שנים מרובות בפדן ארם ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו דלמא משום עון חוצה לארץ הם עקורים.

ללמדך שאין ישיבת חוץ לארץ עולה לו מן המנין.

לפיכך: חלה הוא, או שחלתה היא, או שניהם חבושים בבית האסורים — אין עולין לו מן המנין.

רש״י לפיכך — הואיל וקא חזינן שאין ישיבת חוצה לארץ מן המנין דתלינן בכל דבר המונען מן ההריון חלה הוא או חלתה היא כו׳.

אמר ליה רבא לרב נחמן: ולילף מיצחק!

רש״י ולילף מיצחק — ששהה עשרים שנה ולא נשא אחרת.

דכתיב: וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה וגו׳(בראשית כה, כ),

וכתיב: וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹותָם(בראשית כה, כו).

אמר ליה: יצחק עקור היה.

רש״י עקור היה — ויודע שמחמת עצמו הוא ולקמן נפקא לן דעקור היה.

אי הכי, אברהם נמי עקור היה!

רש״י אברהם נמי עקור היה — כדאמרינן לקמן והיכי ילפת מיניה.

ההוא מיבעי ליה לכדרבי חייא בר אבא,

רש״י ההוא מיבעי ליה כו׳ — כלומר יצחק עקור היה משום הכי לא נסיב אחריתי וקרא דיצחק בן ששים שנה לא יתירא הוא דתימא להכי כתביה רחמנא למיגמר מיניה שהיית עשרים שנה דההוא מיבעי ליה כו׳ אבל מקץ עשר שנים דאברהם אף על גב דעקור הוה ילפינן מיניה דאי לאו לדרשא למאי הלכתא קאשמעינן קרא מקץ עשר שנים.

דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

למה נמנו שנותיו של ישמעאל? כדי לייחס בהן שנותיו של יעקב.

רש״י לייחס בהן — לידע שנותיו של יעקב בן כמה שנים היה כשהלך לבית עבר וכשעמד על הבאר ובשלהי גמרא דמגילה (דף יז.) מפרש לה והאי קרא דיצחק בן ששים שנה מייתי ליה התם דילפינן מיניה דגדול תלמוד תורה מכיבוד אב ואם שכל אותן שנים שהיה יעקב בבית עבר לא נענש עליהם.

אמר רבי יצחק:

יצחק אבינו עקור היה,

שנאמר: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיְיָ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ(בראשית כה, כא) —

״על אשתו״ לא נאמר, אלא ״לנוכח״ — מלמד ששניהם עקורים היו.

אי הכי, וַיֵּעָתֶר לוֹ — ״ויעתר להם״ מיבעי ליה!

רש״י ויעתר להם מיבעי ליה — בשלמא אי אמרת תפלת יצחק על אשתו היתה היינו דכתיב ויעתר לו כמו שהיה מתפלל עליה ותהר רבקה אשתו אלא אי אמרת על עצמו היה מתפלל ולנוכח אשתו משמע ששניהם היו צועקים זה מול זה ויעתר להם מיבעי ליה.

לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע.

רש״י לפי שאינו דומה — תפלתו שהיה צדיק בן צדיק לתפלתה שהיתה צדקת בת רשע לפיכך תלה בו הכתוב.

אמר רבי יצחק:

מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים.

אמר רבי יצחק:

למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר?

מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום,

רש״י עתר — פל״א בלעז.

כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקדוש ברוך הוא ממדת רגזנות למדת רחמנות.

אמר רבי אמי:

אברהם ושרה טומטמין היו,

שנאמר: הַבִּיטוּ אֶל צוּר(ישעיה נא, א)

חֻוצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻוקַּרְתֶּם,

רש״י חוצבתם — נעשה לו זכרות.

רש״י נוקרתם — נעשה לה נקבות כמו אני קרתי ושתיתי מים (ישעיהו לז).

וכתיב: הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם(ישעיה נא, ב).

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:

שרה אמנו אילונית היתה,

שנאמר: וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד(בראשית יא, ל) —

רש״י אין לה ולד — קרא יתירא הוא דהא כתיב עקרה.

אפילו בית ולד אין לה.

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב:

לא שנו אלא בדורות הראשונים, ששנותיהן מרובות;

רש״י לא שנו — דשוהה עשר שנים.

אבל בדורות האחרונים, ששנותיהן מועטות — שתי שנים ומחצה, כנגד שלשה עיבורים.

רש״י שלשה עיבורים — כ״ז חדשים לימי הולד וחדש לכל עיבור ועיבור לימי טומאה וטהרה דאשה מתעברת סמוך לוסתה.

רבה אמר רב נחמן:

שלש שנים, כנגד שלש פקידות,

רש״י שלש פקידות — שהקדוש ברוך הוא פוקד העקרות לשמוע תפלתן בר״ה וגוזר עליהן הריון.

דאמר מר: בראש השנה נפקדו שרה רחל וחנה.

אמר רבה:

ליתנהו להני כללי:

רש״י להני כללי — דקאמר כל דורות של עכשיו שתי שנים ומחצה שהייתן.

מכדי מתניתין מאן תקין? רבי;

והא בימי דוד אימעוט שני, דכתיב: יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה(תהלים צ, י)!

והאי ״שמא לא זכה להבנות הימנה״ — ודלמא איהי דלא זכיא!

רש״י ודלמא איהי דלא זכיא — ולא תטול כתובה.

איהי, כיון דלא מפקדא אפריה ורביה — לא מיענשה.

רש״י כיון דלא מיפקדא אפריה ורביה — לא איכפת לה ולא ענש לה קודשא בריך הוא על עונותיה.

איני? והא אמרו ליה רבנן לרבי אבא בר זבדא: נסיב איתתא ואוליד בני!

רש״י איני והא אמרו ליה כו׳ — אמתניתין פריך דקתני ישא אחרת שמא לא זכה להבנות ממנה ויזכה להבנות מן השניה.

ואמר להו: אי זכאי — הוו לי מקמייתא!

התם דחוי קא מדחי להו לרבנן, דרבי אבא בר זבדא איעקר מפרקיה דרב הונא.

רב גידל איעקר מפרקיה דרב הונא;

רבי חלבו איעקר מפרקיה דרב הונא;

רב ששת איעקר מפרקיה דרב הונא;

רב אחא בר יעקב אחדתיה סוסכינתא, תליוה בארזא דבי רב ונפק מיניה כהוצא ירקא.

רש״י סוסכינתא — חולי מעוצר השתן ואדם נעקר הימנו.

רש״י כהוצא ירקא — ירוק ככף תמר.

אמר רב אחא בר יעקב:

שיתין סבי הוינא, וכולהו איעקור מפרקיה דרב הונא, לבר מאנא דקיימי בנפשאי:

הַחׇכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ(קהלת ז, יב).

מנא הני מילי?

אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון:

אמר קרא: וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁוהָ — איש דרכו לכבש, ואין אשה דרכה לכבש.

אדרבה, ״וכבשוה״ — תרתי משמע!

אמר רב נחמן בר יצחק:

״וכבשה״ כתיב.

רב יוסף אמר:

מהכא: אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה(בראשית לה, יא) — ולא קאמר ״פרו ורבו״.

תנו רבנן:

בברכותיה של ארץ ישראל — בית סאה עושה חמשת ריבוא (כ״י מינכן 95: עשרת ריבו) כורין;

רש״י בברכותיה — כשהשנה מבורכת.

בישיבתה של צוען — בית סאה עושה שבעים כורין.

רש״י בישיבתה של צוען — כלומר כדמפרש ואזיל ומצוען אתה למד לארץ ישראל כדמפרש ואזיל.

דתניא, אמר רבי מאיר:

אני ראיתי בבקעת בית שאן בית סאה עושה שבעים כורין.

רש״י אני ראיתי בבקעת בית שאן — שהיא משאר ארצות.

רש״י בית סאה עושה שבעים כורים — וכיון דבשאר ארצות יש שבעים כורים כל שכן בארץ מצרים שאין לך מעולה בכל הארצות כמצרים שהרי נמשלה לגן יי ואין במצרים מדינה מעולה כצוען.

ואין לך מעולה בכל ארצות יותר מארץ מצרים,

שנאמר: כְּגַן יְיָ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם(בראשית יג, י);

ואין לך מעולה בכל ארץ מצרים יותר מצוען, דהוו מרבו בה מלכים,

רש״י דמרבו בה מלכי — מצרים שנאמר כי היו בצוען שריו על מלכי ישראל הכתוב מדבר לגנאי שמרדו בהקדוש ברוך הוא וסמכו על מלכי מצרים ותמיד היו שריהם ושלוחיהם מצויין בצוען שלוחים למלך מצרים מביאין תשורה.

דכתיב: כִּי הָיוּ בְצֹועַן שָׂרָיו(ישעיה ל, ד) (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 113, כ״י פירקוביץ 187: ומלאכיו חנם יגיעו);

ואין לך טרשים בכל ארץ ישראל יותר מחברון, דהוו קברי בה שיכבי;

ואפילו הכי חברון מבונה על אחת משבעה בצוען,

רש״י מבונה — בנויה בכל טוב מבונה לשון פרי כדכתיב ואבנה גם אנכי ממנה (בראשית ל׳:ג׳).

דכתיב: וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹועַן מִצְרָיִם(במדבר יג, כב).

מאי נבנתה?

אילימא נבנתה ממש — אפשר אדם בונה בית לבנו קטן קודם שיבנה לבנו גדול?

רש״י לבנו הקטן — לכנען.

רש״י לבנו גדול — למצרים.

שנאמר: וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן(בראשית י, ו)!

אלא, שמבונה על אחת משבעה בצוען.

רש״י על אחת משבעה — הרי שבע פעמים שבעים כורים הרי ד׳ מאות ותשעים ובמקום שאינו טרשים כחברון יש להוסיף עד חמש מאות ובברכותיה כתיב מאה שערים על אחת שבשאר שנים נתברך למאה מאה פעמים חמש מאות הרי חמשת ריבוא.

והני מילי בטרשים, אבל שלא בטרשים — חמש מאה.

והני מילי שלא בברכותיה, אבל בברכותיה — כתיב: וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא וגו׳(בראשית כו, יב).

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר:

מפני מה נענש אברהם אבינו, ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים?

מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים,

שנאמר: וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ(בראשית יד, יד).

ושמואל (קטע הגניזה CUL T-S F 12104: שמואל בר נחמני) אמר:

מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא,

מיוחס לרש״י שהפריז על מדותיו — שהגדיל לישאל על מדותיו של הקדוש ברוך הוא שאמר במה אדע.

שנאמר: בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה(בראשית טו, ח).

ורבי יוחנן אמר:

שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה,

שנאמר: תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻושׁ קַח לָךְ(בראשית יד, כא).

מיוחס לרש״י תן לי הנפש והרכוש קח לך — ולא היה לו לעשות כן שהיה לו לגיירם.

וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ —

רב אמר: שהוריקן בתורה.

מיוחס לרש״י שהוריקן בתורה — שלימדם תורה כאדם שמריק מכלי זה לתוך כלי זה כך הוא לימדן תורה.

ושמואל אמר: שהוריקן בזהב.

מיוחס לרש״י שהוריקן — לשון ציהוב שנאמר ואברותיה בירקרק חרוץ (תהלים ס״ח:י״ד) שנתן להם זהב הרבה.

שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת —

אמר רבי אמי בר אבא: אליעזר כנגד כולם.

איכא דאמרי: אליעזר הוא, דחושבניה הכי הוי.

מיוחס לרש״י אליעזר הוא חושבניה — דאליעזר בגימטריא שמונה עשר ושלש מאות שלא היה עמו אלא אליעזר לחוד.

מיוחס לרש״י אליעזר — היה שקול כנגד כולן.

ואמר רבי אמי בר אבא:

בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו,

שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי(בראשית כו, ה) — חושבניה מאה ושבעין ותרין.

מיוחס לרש״י מאה ושבעים ותרתין — דהכי משמע עקב כמנין עק״ב שנים שמע אברהם בקולי וכל שנותיו היו קע״ה אלמא בן שלש שנים הכיר את בוראו.

ואמר רמי בר אבא:

השטן — בחושבניה תלת מאה ושיתין וארבעה.

ואמר רמי בר אבא:

כתיב אַבְרָם(בראשית יז, ה), וכתיב אַבְרָהָם!

בתחלה המליכו הקדוש ברוך הוא על מאתים וארבעים ושלשה אברים,

ולבסוף המליכו על מאתים וארבעים ושמונה אברים.

מיוחס לרש״י שס״ד ימים אית ליה וכו׳ — וימי השנה שס״ה ימים.

מיוחס לרש״י המליכו — השליטו.

אלו הן:

שתי עינים,

מיוחס לרש״י אלו הן שתי עיניים — דלאחר שמל היה שלם בכל אבריו.

ושתי אזנים,

וראש הגוייה.

מיוחס לרש״י ראש הגוייה — הוא אבר.

ואמר רמי בר אבא:

מאי דכתיב: עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים וגו׳(קהלת ט, יד)?

עִיר קְטַנָּה — זה הגוף;

וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט — אלו אברים;

וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹותָהּ — זה יצר הרע;

וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים וחרמים (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 110–111, כ״י גירונה: גדולים) — אלו עונות;

וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן וחכם(קהלת ט, טו) — זה יצר טוב;

וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחׇכְמָתוֹ — זו תשובה ומעשים טובים;

וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא — דבשעת יצר הרע לית דמדכר ליה ליצר טוב.

הַחׇכְמָה תָּעֹוז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים(קהלת ז, יט):

הַחׇכְמָה תָּעֹוז לֶחָכָם — זו תשובה ומעשים טובים;

מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים —

שתי עינים,

ושתי אזנים,

ושתי ידים,

ושתי רגלים,

וראש הגוייה,

ופה.

מיוחס לרש״י מעשרה שליטים — שהן מועילין לגוף יותר מעשרה שליטים ואלו הן כו׳.

אמר רבי זכריה משום רבי ישמעאל:

ביקש הקדוש ברוך הוא להוציא כהונה משם (קטע הגניזה CUL T-S F 12104: ממלכי צדק),

שנאמר: וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן(בראשית יד, יח).

כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום — הוציאה מאברהם,

מיוחס לרש״י הוציאה — לכהונה.

שנאמר: וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹונֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ(בראשית יד, יט), וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן(בראשית יד, כ).

אמר לו אברהם: וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו (כ״י מינכן 95: רבו)?

מיד נתנה לאברהם,

שנאמר: נְאֻם יְיָ לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹויְבֶיךָ הֲדֹום לְרַגְלֶיךָ(תהלים קי, א),

ובתריה כתיב: נִשְׁבַּע יְיָ וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק(תהלים קי, ד) — על דיבורו של מלכי צדק.

מיוחס לרש״י על דיבורו של מלכי צדק — ניטלה ממנו הכהונה.

והיינו דכתיב: וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן —

הוא כהן, ואין זרעו כהן.

בזמן שהצדיקים באין לעולם טובה באה לעולם, ופורענות מסתלקת מן העולם,

וכשנפטרין מן העולם פורענות באה לעולם, וטובה מסתלקת מן העולם.

בזמן שהרשעים באין לעולם פורענות באה לעולם, וטובה מסתלקת מן העולם,

וכשמסתלקין מן העולם טובה באה לעולם, ופורענות מסתלקת מן העולם.

ומניין שכשהצדיקים באין לעולם טובה באה לעולם, ופורענות מסתלקת מן העולם,

שנאמר וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ וגו׳(בראשית ה, כט).

ומניין כשנפטרין מן העולם פורענות באה לעולם, וטובה מסתלקת מן העולם,

שנאמר (דפוס: הצדיק אבד) וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב(ישעיה נז, א),

ואומר יָבא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם וגו׳(ישעיה נז, ב) הולך שלום אל הקבר,

ואומר וְאַתֶּם קִרְבוּ הֵנָּה בְּנֵי עֹונְנָה וגו׳(ישעיה נז, ג).

ומניין שכהרשעים באין לעולם פורענות באה לעולם, וטובה מסתלקת מן העולם,

שנאמר בְּבא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז וגו׳(משלי יח, ג).

ומניין שכשמסתלק מן העולם טובה באה לעולם, ופורענות מסתלקת מן העולם,

שנאמר וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה וגו׳(משלי יא, י),

ואומר לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וגו׳(דברים יג, יח).

כל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם,

אבדו מן העולם פורענות נסתלק וחרון אף מן העולם.

ולא שהצדיקים תולין לעולם בחייהם בלבד,

אלא אף במיתה,

שנאמר וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל וגו׳(בראשית ז, י),

מה טיבן של אילו שבעת הימים,

אילו שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק שעיכבו את הפורענות מלבוא לעולם,

לכך נאמר וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים.

דבר אחר:

מה טיבן של שבעת הימים הללו,

מלמד שנתן להם המקום שבעת ימים לאחר גזירה,

שמא יעשו תשובה,

ולא עשו,

לכך נאמר וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים.

דבר אחר:

וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים,

מלמד ששינה להם המקום סדורו של עולם,

והיתה חמה יוצאה במערב ושוקעת במזרח,

לכך נאמר וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים.

דבר אחר:

מלמד שנתן להם המקום מאכל ומשתה וישבו ואכלו ושתו

והראן מעין העולם הבא,

כל כך למה,

כדי שיראו דברו וידעו מה אבדו.

כל זמן שהיה אברהם קיים היה שובע,

שנאמר וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל(בראשית כד, א),

משמת אברהם וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ(בראשית כו, א).

בא יצחק היה שובע,

שנאמר וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ וגו׳(בראשית כו, יב).

כל זמן שהיה אברהם קיים היו בארות נובעות מים,

משמת אברהם מהו אומר וְכׇל הַבְּאֵרֹות וגו׳(בראשית כו, טו),

אמרו הואיל ואין נובעות מים אינן אלא תקלה מפני גייסות,

עמדו וסתמום.

בא יצחק והיו בארות נובעות מים,

שנאמר וַיָּשׇׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹות הַמַּיִם וגו׳(בראשית כו, יח),

וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל(בראשית כו, יט). (דפוס: כל זמן שהיה יצחק קיים היתה ברכה לזרע, שנאמר ויזרע יצחק בארץ ההיא וגומר)

דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דרב אסי וזמנין אמר לה משמיה דרב אמי:

כל אדם שיש בו גסות הרוח — לסוף מתמעט,

רש״י מתמעט — מחשיבותו.

שנאמר: רוֹמּוּ מְּעַט(איוב כד, כד);

רש״י רומו מעט — כיון שרומו מתמעט.

ושמא תאמר ישנו בעולם — תלמוד לומר: וְאֵינֶנּוּ.

רש״י ישנו בעולם — מתקיים.

ואם חוזר בו — נאסף בזמנו כאברהם אבינו,

שנאמר: וְהֻומְּכוּ כַּכֹּל יִקָּפְצוּן —

רש״י והומכו — ואם חזר ונעשה עניו שממיך את עצמו.

רש״י ככל — כאותן שנאמר בהן כל.

רש״י יקפצון — מן העולם ימותו מות ישרים אברהם כתיב ביה ויי ברך את אברהם בכל, יצחק כתיב ביה ואוכל מכל, יעקב כתיב ביה כי חנני אלהים וכי יש לי כל. והכי מפרש בהדיא בבראשית רבה (דבשלמא בכל מכל רבותא הוא שנתברכו בכל אבל וכל אשר תתן לי מילתא בעלמא הוא דקאמר).

כאברהם יצחק ויעקב, דכתיב בהו: בַּכֹּל(בראשית כד, א), מִכֹּל(בראשית כז, לג), כֹל(בראשית לג, יא).

ואם לאו — וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּולֶת יִמָּלוּ.

מאי וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּולֶת?

רב הונא ורב חסדא:

חד אמר: כי סאסא דשיבלתא;

וחד אמר: כשיבולת עצמה.

בשלמא למאן דאמר כי סאסא דשיבלתא — היינו דכתיב וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּולֶת;

אלא למאן דאמר כי שובלתא עצמה, מאי וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּולֶת?

אמר רב אסי (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 2675, כ״י וטיקן 110–111: רב אשי), וכן תנא דבי רבי ישמעאל:

משל לאדם שנכנס לתוך שדהו — גבוהה גבוהה הוא מלקט.

רש״י גבוהה גבוהה הוא מלקט — והיינו וכראש שבולת שראשה נראית למעלה מחברותיה.

רש״י כסאסא דשיבלתא — גבהו של שבולת שקורין זקן השבולת והוא נשבר ונופל מאליו.

הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ(שמות א, י) — ״להם״ מיבעי ליה!

אמר רבי חמא ברבי חנינא:

באו ונחכם למושיען של ישראל.

רש״י ונתחכם למושיען — לבקש לנו חכמה כנגדו.

במה נדונם?

רש״י במה נידונם — שלא יוכל לדון אותנו בו שידענו מדרכיו שמדד מדה כנגד מדה לדור המבול ולאנשי סדום.

נדונם באש — כתיב כִּי הִנֵּה יְיָ בָּאֵשׁ יָבא(ישעיה סו, טו), וכתיב כִּי בָאֵשׁ יְיָ נִשְׁפָּט וגו׳(ישעיה סו, טז);

רש״י כי באש ה׳ נשפט — וכן ישיב לנו גמול.

בחרב — כתיב [וּבְחַרְבּוֹ אֶת כׇּל בָּשָׂר];

אלא בואו ונדונם במים, שכבר נשבע הקדוש ברוך הוא שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר: כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי וגו׳(ישעיה נד, ט).

והן אינן יודעין שעל כל העולם כולו אינו מביא, אבל על אומה אחת הוא מביא;

אי נמי: הוא אינו מביא, אבל הן באין ונופלין בתוכו, וכן הוא אומר: וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ(שמות יד, כז).

והיינו דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם(שמות יח, יא)? בקדירה שבישלו בה נתבשלו.

רש״י שבשלו — לשון ויזד יעקב נזיד (בראשית כה).

מאי משמע דהאי ״זדו״ לישנא דקדירה הוא? דכתיב וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד(בראשית כה, כט).

וְנַעֲרֹותֶיהָ הֹולְכֹות וגו׳(שמות ב, ה) —

אמר רבי יוחנן:

אין הליכה זו אלא לשון מיתה, וכן הוא אומר: הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת(בראשית כה, לב).

רש״י לשון מיתה — כדמפרש ואזיל שהיו ממחות בידה הצלתו של צדיק.

יוסף זכה וכו׳(משנה סוטה א, ט)

מאי שנא מעיקרא, דכתיב: וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּור אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כׇּל עַבְדֵי פַרְעֹה וגו׳(בראשית נ, ז), והדר: וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו(בראשית נ, ח);

רש״י מאי שנא מעיקרא — דאקדמינהו למצרים מקמי אחי יוסף ומאי שנא לבסוף דכתיב הוא ואחיו והדר וכל העולים אתו.

ומאי שנא לבסוף, דכתיב: וַיָּשׇׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו(בראשית נ, יד), והדר: וְכׇל הָעֹולִים אִתּוֹ לִקְבֹּור אֶת אָבִיו?

אמר רבי יוחנן (כ״י אוקספורד 2675: ר׳ אלעזר):

בתחילה, עד שלא ראו בכבודן של ישראל, לא נהגו בהן כבוד; ולבסוף, שראו בכבודן, נהגו בהן כבוד.

דכתיב: וַיָּבֹאוּ עַד גֹּורֶן הָאָטָד(בראשית נ, י) —

וכי גורן יש לו לאטד?

רש״י וכי — דרך לאסוף אטדין ולעשות מהן גורן.

אמר רבי אבהו:

מלמד שהקיפוהו כתרים לארונו של יעקב כגורן זה שמקיפים לו אטד, שבאו בני עשו ובני ישמעאל ובני קטורה.

רש״י שמקיפין לו אטד — גדר של קוצים.

תנא: כולם למלחמה באו; כיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב, נטלו כולן כתריהן ותלאום בארונו של יעקב.

תנא: שלשים וששה כתרים נתלו בארונו של יעקב.

רש״י שלשים וששה כתרים — י״ב נשיאים דישמעאל וכ״ג אלופים נמנו בעשו ואם תאמר כ״ה הן תימן וקנז נמנו ב׳ פעמים ואם תאמר קרח נמנה ב׳ פעמים שני קרח הן אחד מבני אליפז ואחד מבני אהליבמה ומ״מ ל״ה הן וכתרו של יוסף הרי ל״ו.

וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד — תנא: אפילו סוסים ואפילו חמורים.

(מאילו מאילו) כיון שהגיעו למערת המכפלה, אתא עשו קא מעכב.

רש״י קא מעכב — שלא יקברוהו שם.

אמר להן: מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן(בראשית לה, כז) — ואמר רבי יצחק: קרית ארבע, ארבע זוגות היו: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה — איהו קברה ללאה בדידיה, והאי דפייש — דידי הוא.

רש״י אמר — קרית ארבע שמה שאינה מחזקת אלא ד׳ זוגות הא דא״ר יצחק לאו מלתא דעשו היא אלא גמרא קאמר ליה למימר טעמא דעיכובא דודאי כן הוה כדברי עשו שאינה מחזקת אלא ח׳ קברים.

רש״י איהו — יעקב.

רש״י קברה ללאה בדידיה — בחלק המגיעו כדכתיב ושמה קברתי את לאה.

אמרו ליה: זבינתה.

רש״י זבינתיה — כשמכרת הבכורה.

אמר להו: נהי דזביני בכירותא, פשיטותא מי זביני?

רש״י פשיטותא מי זביני — חלקי בחלק פשוט לא מכרתי.

אמרו ליה: אין,

רש״י א״ל אין — פשיטותיך נמי זבנת חלקך במערה זו לגמרי שכך אמר אבינו בשעת מיתה אשר כריתי לי ואין כירה אלא לשון מכירה כמו ואכרה לי בחמשה עשר כסף (הושע ג).

דכתיב: בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי(בראשית נ, ה);

ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק (כ״י מינכן 95: ר׳ שמע׳ בן יוחי): אין כירה אלא לשון מכירה, שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה.

רש״י נהי דזבינתי לבכורתי — ולא אטול פי שנים אלא כמוהו.

אמר להו: הבו לי איגרתא.

אמרו ליה: איגרתא בארעא דמצרים היא.

ומאן ניזיל? ניזיל נפתלי, דקליל כי איילתא,

דכתיב: נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻוחָה הַנֹּותֵן אִמְרֵי שָׁפֶר(בראשית מט, כא);

אמר רבי אבהו: אל תקרי ״אמרי שפר״ אלא ״אמרי ספר״.

רש״י הבו איגרתא — הראו שטר מכירה.

חושים בריה דדן תמן הוה, ויקירן ליה אודניה.

אמר להו: מאי האי?

רש״י מאי האי — למה אינכם קוברין אותו.

ואמרו ליה: קא מעכב האי עד דאתי נפתלי מארעא דמצרים.

אמר להו: ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון?

שקל קולפא, מחייה ארישיה, נתרן עיניה ונפלו אכרעא דיעקב. פתחינהו יעקב לעיניה ואחיך.

רש״י שקיל גולפיה — מקל כמו גולפי טובי בלע מאבימי בערכין (דף כב.).

והיינו דכתיב: יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע(תהלים נח, יא).

רש״י יקירן אודניה — כבדו אזניו משמוע.

באותה שעה נתקיימה נבואתה של רבקה,

דכתיב: לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד(בראשית כז, מה);

ואף על גב דמיתתן לא ביום אחד הואי, קבורתן מיהא ביום אחד הואי.

ואי לא עסק ביה יוסף אחיו, לא הוו מעסקי ביה?

רש״י ואי לא איעסק ביה יוסף אחיו מי לא הוי מיעסקי ביה — כלומר היאך הניחוהו אחיו ליוסף ליטול לו את השם לבדו של קבורת אביהם וכי פרקו מעליהן העול ולא חשו לו ואם לא נתעסק בו הוא הם לא היו עסוקין בו והכתיב וישאו אותו בניו אלמא אף הם היו עסוקין במשאו וקבורתו ומסקנא כתיב אחרי קברו את אביו תלה הכתוב בו שהוא היה עיקר הדבר.

והכתיב: וַיִּשְׂאוּ אֹותוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן(בראשית נ, יג)!

אמרו: הניחו לו, כבודו במלכים יותר מבהדיוטות.

רש״י אמרו — אחיו ביניהן הניחו לו להתעסק בו כנגד כולנו.

רש״י כבודו — של אבינו במלך יותר מבהדיוטות שיוסף מלך הוא.

ואמר רבי אלעזר:

כל אדם שיש בו חנופה, אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו, שנאמר: אֹומֵר לְרָשָׁע צַדִּיק אָתָּה יִקְּבֻוהוּ עַמִּים יִזְעָמוּהוּ לְאֻומִּים(משלי כד, כד).

ואין ״קוב״ אלא קללה, שנאמר: (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 110–111: מה אקב) לֹא קַבֹּה אֵל(במדבר כג, ח);

ואין ״לאום״ אלא עוברין, שנאמר: וּלְאֹום מִלְאֹום יֶאֱמָץ(בראשית כה, כג).

דרש רבי עקיבה:

וַיִּחַר אַף אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי מִמִּשְׁפַּחַת רָם(איוב לב, ב).

אליהוא — זה בלעם.

בן ברכאל — שבא לקלל את ישראל ובירכן: וְלֹא אָבָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹועַ אֶל בִּלְעָם(דברים כג, ו).

הבוזי — שהיתה נבואתו בזויה: נֹופֵל וּגְלוּי עֵינָיִם(במדבר כד, ד).

ממשפחת רם — מִן אֲרָם יַנְחֵינִי בָלָק(במדבר כג, ז).

אמר לו רבי אלעזר בן עזריה:

אין הוא הוא — כבר כסה עליו המקום;

ואין לית הוא הוא — עתיד להתוכח עמך.

אלא אליהוא — זה יצחק.

בן ברכאל — בן שבירכו האל, שנאמר: וַיְבָרְכֵהוּ יְיָ(בראשית כו, יב).

הבוזי — שביזה כל בתי עבודה זרה בשעה שנעקד על גבי המזבח.

ממשפחת רם — בן אברם.

אילו נאמרין כול׳.(משנה סוטה ז, א)

כתיב: וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה(במדבר ה, כא) — בכל לשון שהיא שומעת, דברי רבי יאשיה.

אמר ליה רבי יונתן:

ואם אינה שומעת, ולמה היא עונה אחריו אמן?

אלא שלא יאמר לה על ידי תורגמן.

רבי יוחנן בשם רבי לעזר בירבי שמעון:

לא מצינו שדיבר המקום עם אשה אלא עם שרה בלבד.

והא כתיב: אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה וגו׳(בראשית ג, טז)!

אמר רבי יעקב דכפר חנין:

על ידי התורגמן.

והא כתיב: וַיֹּאמֶר יְיָ לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ(בראשית כה, כג)!

אמר רבי בא בר כהנא:

הדיבור נפלה לה.

אמר רבי בירי:

כמה כירכורי כירכורים!

הקדוש ברוך הוא מתאוה לשמוע שיחתן שלצדקניות:

וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ(בראשית יח, טו).

הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו(בראשית כז, כב):

״הקול״ — זה אדריינוס קיסר, שהרג באלכסנדריא של מצרים ששים רבוא על ששים רבוא, כפלים כיוצאי מצרים;

״קול יעקב״ — זה אספסיינוס קיסר, שהרג בכרך ביתר ארבע מאות רבוא, ואמרי לה ארבעת אלפים רבוא;

״והידים ידי עשו״ — זו מלכות הרשעה, שהחריבה את בתינו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.

רש״י הקול — קול צוחה ובכי עולה מיעקב ראה יצחק בנבואה מפלה זו של ביתר.

דבר אחר:

הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב — אין לך תפלה שמועלת שאין בה מזרעו של יעקב;

וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו — אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשו.

רבי יהודה אומר:

לא ירעה רוק בהמה, ולא יישנו שני רוקים בטלית אחת.

וחכמים מתירין.

כל שעסקו עם הנשים, לא יתיחד עם הנשים.

ולא ילמד אדם את בנו אמנות בין הנשים.

רבי מאיר אומר:

לעולם ילמד אדם את בנו אמנות נקיה וקלה, ויתפלל למי שהעשר והנכסים שלו,

שאין אמנות שאין בה עניות ועשירות,

שלא עניות מן האמנות ולא עשירות מן האמנות,

אלא הכל לפי זכותו.

רבי שמעון בן אלעזר אומר:

ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אמנות, והן מתפרנסין שלא בצער.

והלא לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני,

אינו דין שאתפרנס שלא בצער.

אלא שהרעותי מעשי וקפחתי את פרנסתי.

אבא גרין איש צדין אומר משום אבא גריא:

לא ילמד אדם את בנו, חמר, גמל, ספר, ספן, רועה, וחנוני, שאמנותן אמנות לסטים.

רבי יהודה אומר משמו:

החמרין, רבן רשעים,

והגמלין, רבן כשרים.

הספנין, רבן חסידים.

טוב שברופאים, לגיהנם.

והכשר שבטבחים, שתפו של עמלק.

רבי נהוראי אומר:

מניח אני כל אמנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה,

שאדם אוכל משכרה בעולם הזה וקרן קימת לעולם הבא.

ושאר כל אמנות אינן כן. (כ״י קאופמן: שאין לך אומנות שהיא עומדת לאדן אלא בנערותו בלבד.)

כשאדם בא לידי חלי או לידי זקנה או לידי יסורין ואינו יכול לעסק במלאכתו, הרי הוא מת ברעב.

אבל התורה אינה כן, אלא משמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו.

בנערותו, מה הוא אומר: וְקוֹיֵ יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ(ישעיה מ, לא).

בזקנותו, מהו אומר: עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה(תהלים צב, טו).

וכן הוא אומר באברהם אבינו עליו השלום: וְאַבְרָהָם זָקֵן, וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל(בראשית כד, א).

מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כלה עד שלא נתנה (כ״י קאופמן: באת לעולם),

שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֺתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי(בראשית כו, ה).

רבי נוהריי אומר:

מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה,

שאוכלין שכר עמלה בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא להם,

לפי שכל אומניות שבעולם אין עומדין לאדם אלא בנערותו,

בזמן שכוחו עליו,

אבל אם בא לידי חולי,

או לידי זקנה,

לידי מידת הייסורין,

ואין עושה מלאכה,

לסוף שמת ברעב,

אבל תורה משמרתו לאדם מכל רע בנערותו,

ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו.

בנערותו מהו אומר,

וְקוֹיֵי יְיָ יַחֲלִיפוּ כה יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים וגו׳(ישעיה מ, לא).

בזקנותו מהו אומר,

עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה וגו׳(תהלים צב, טו).

וכן אתה מוצא באברהם אבינו שבירכו המקום בזקנותו יותר מנערותו,

שנאמר וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם(בראשית כד, א).

רבי מאיר אומר:

שלא היתה לו בת.

רבי שמעון אומר משם רבי יהודה:

שהיתה לו בת.

רבי לעזר המודעי אומר:

זו איסתגנינוס שהיתה בידו של אברהם אבינו שהכל היו באין לפניו.

רבי שמעון בן יוחי אומר:

זו מרגלית טובה שהיתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל הרואה אותה מיד נתרפא.

משמת אברהם אבינו נטלה המקום ותלאה בגלגל חמה.

מדה שנייה, שלא מרד עשו בימיו.

מדה שלישית, שעשה ישמעאל תשובה בימיו.

אחרים אומרים:

בת היתה לו לאברהם ובכל שמה.

וברכו המקום בזקנותו יותר מנערותו.

וכל כך למה,

מפני שעשה את התורה עד שלא באת,

שנאמר עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֺתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹותָי(בראשית כו, ה),

תורתי לא נאמר אלא תוֹרֹותָי,

מלמד שנתגלו לו טעמי תורה ודקדוקיה (כ״י ערפורט: דברי תורה ודברי סופרים).

רבי נהוריי אומר:

מניח אני כל אומניות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה.

שכל אומנות אינו עומדת לו לאדם אלא בימי נערות, בזמן שכוחו עליו;

אבל אם בא לידי חולי, או נכנס לידי זקנה, או למידה שלייסורין, ואינו יכול לעשות מלאכה — הרי הוא מת ברעב.

אבל התורה אינה כן, אלא מכבדתו ומשמרתו מכל רע בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו.

בנערותו מהו אומר?

וְקוֹיֵי יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא ייעפו יֵלְכוּ וְלֹא ייגעו.

ובזקנותו מה הוא אומר?

עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁינִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ.

וכן אתה מוצא באבינו אברהם, ששימר את התורה עד שלא באת לעולם,

שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֺתַיי חֻוקּוֹתַיי וְתוֹרֹותָיי.

אף גידלו ובירכו בנערותו, ונתן לו אחרית ותקוה בזקנותו.

בנערותו מהו אומר?

ואברהם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב(בראשית יג, ב).

ובזקנותו מהו אומר?

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמור רבנן, כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר — הוא נענה תחילה?

אמר ליה: דכתיב:

וַיְיָ שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ(איוב מב, י).

אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא:

וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹותָיו(בראשית כ, יז) [וגו׳],

וכתיב: וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וגו׳(בראשית כא, א) —

רש״י פקד — מדלא כתיב ויפקוד את שרה וכתיב פקד משמע פקד כבר תחילה לאבימלך.

כאשר אמר אברהם אל אבימלך.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, בהדי הוצא לקי כרבא?

רש״י בהדי הוצא לקי כרבא — קוץ הגדל אצל הכרוב כשבא לעקרו פעמים שנעקר הכרוב עמו ונמצא לוקה בשבילו כלומר שכיני רשע לוקין עמו.

אמר ליה: דכתיב:

לָמָּה תָרִיבוּ אֵלָי כֻּלְּכֶם פְּשַׁעְתֶּם בִּי נְאֻם יְיָ(ירמיה ב, כט).

רש״י כולכם פשעתם — אף הנביא במשמע.

אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא:

עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹור מִצְוֺתַי וְתוֹרֹותָי(שמות טז, כח).

רש״י עד אנה מאנתם — ומשה ואהרן בכלל.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

כתיב וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים(בראשית מז, ב); מאן נינהו חמשה?

אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן — אותן שהוכפלו בשמות.

רש״י אותם שהוכפלו שמותם — בברכת משה דן זבולון גד ואשר ונפתלי הודיעך הכתוב שחלשים שבכולן היו וצריכין חיזוק לפיכך כפל את שמם לחזקם ואותן הביא יוסף לפני פרעה כדי שלא יברור אותם להיות ראשי גייסות ולהטריחם.

יהודה נמי איכפולי מיכפל!

אמר ליה: למילתיה הוא דאיכפל,

דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:

מאי דכתיב יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹות וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר(דברים לג, ו), וזאת ליהודה?

כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון,

רש״י מגולגלין בארון — לא היה שלדו קיימת ומחוברת מפני נידוי דקאמר ליה ליעקב אם לא אביאנו אליך וחטאתי לך כל הימים (בראשית מג) ואף על פי שנתקיים התנאי נפקא לן במסכת מכות (דף יא:) קללת חכם אפילו על תנאי היא באה.

עד שבא משה ובקש רחמים.

אמר לפניו: רבונו של עולם, מי גרם לראובן שיודה?

רש״י מי גרם לראובן כו׳ — מדרש אגדה הוא בתנחומא מכיון שהודה יהודה ואמר צדקה ממני עמד ראובן ואמר אני בלבלתי יצועי אבי.

יהודה!

רש״י כל השבטים יצאו עצמותיהם ממצרים ונקברו בארץ ישראל שנאמר והעליתם את עצמותי מזה אתכם (שמות יג) משמע שאף עצמותם העלו ולא נכתב יוסף אלא להודיעך שבחו של משה שכל ישראל נתעסקו בביזה והוא עסק במצוה.

מיד (כ״י מינכן 95: שנ׳ וזאת ליהוד׳) — שְׁמַע יְיָ קוֹל יְהוּדָה(דברים לג, ז).

על איבריה לשפא.

רש״י לשפא — נכנס כל עצם ונתחבר למקומו ששף משם לשפא אשלוייה שדונא בלעז כמו שף מדוכתיה (חולין דף מב:).

לא הוו קא מסקי למתיבתא דרקיעא — וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ.

לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן ולמשקל ומיטרח בהדי רבנן — יָדָיו רָב לוֹ.

לא הוה סליק ליה שמעתתא אליבא דהלכתא — וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה.

רש״י לא הוה סלקא ליה — כלומר לא היה עולה בידו למימר שמעתתא אליבא דהלכתא.

רש״י אליבא דהלכתא — לא הוה מסתייעא מילתא למימר מילתא דתהוי הלכתא כוותיה.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי (כ״י מינכן 95: דאמור רבנן), בתר עניא אזלא עניותא?

אמר ליה: דתנן:

עשירים מביאין בכורים בקלתות של זהב ושל כסף,

ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה,

רש״י נצרים — שבטים.

הסלים והבכורים נותנים לכהנים.

אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא:

רש״י הסלין והבכורין נותנין לכהן — והעשירים לא היו נותנין קלתותיהן לכהן.

וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא(ויקרא יג, מה).

רש״י וטמא טמא — לא די לו נגעו אלא שמבייש את עצמו על כרחו הטיל עליו הכתוב חובה.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמור רבנן, השכם ואכול, בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה,

ואמרי אינשי: שיתין רהוטי רהוט ולא מטו לגברא דמצפרא כרך?

רש״י שיתין רהוטי רהוט — ששים איש רצו ולא הגיעו לאוכל שחרית.

דכתיב:

לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ וְלֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ(ישעיה מט, י).

אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא:

וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם(שמות כג, כה) — זו קרית שמע ותפלה;

וּבֵרַךְ [את] לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ — זו פת במלח וקיתון של מים;

מכאן ואילך — וַהֲסִירֹותִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ.

ותניא:

מחלה — זו מרה.

ולמה נקרא שמה מחלה?

ששמונים ושלשה חלאין יש בה, מחלה בגימטריא הכי הוו,

וכולן פת במלח שחרית וקיתון של מים מבטלן.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמור רבנן, חברך קרייך חמרא — אוכפא לגביך מוש?

רש״י אוכפא לגביך מוש — כלומר טול אוכף של חמור והסירהו אליך ושים אותו על גביך כלומר הודה לדבריו ואל תענהו. מוש — לשון לא ימיש (שמות יג) כלומר הסירהו אליך כמו סורו נא (בראשית יט).

אמר ליה: דכתיב:

וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּורַחַת(בראשית טז, ח).

רש״י שפחת שרי — אמר לה והיא ענתה שרי גברתי.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, מילתא גנאה דאית ביך — קדים אמרה?

אמר ליה: דכתיב:

וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי(בראשית כד, לד).

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, שפיל ואזיל בר אווזא ועיניה מטייפי?

רש״י שפיל ואזיל — כלומר מחמת ענותנותו של אדם לא יהא בוש מלשאול דבר הצריך לו בין לתורה בין לפרנסתו ולתבוע חובו.

רש״י ועיניה מטייפי — עיניו מצפות למעלה למרחוק למזונותיו וחבירו בכתובות (דף ס.) נטוף עיניך.

אמר ליה: דכתיב:

וְהֵטִיב יְיָ לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ(שמואל א כה, לא) [אֶת] אֲמָתֶךָ.

רש״י כאשר ייטב וגו׳ — באביגיל כתיב שהיתה מתנבאה שימות נבל בעלה ובתוך דבריה מרמזת לדוד שיזכור את יפיה.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, שיתין תכלי מטייה לככא (כ״י מינכן 95: מטו לבבא) דקל חבריה שמע ולא אכל?

רש״י שיתין — לאו מקרא נפקי אלא מילתא בעלמא הוא דקאמרי אינשי ולאו דוקא הוא.

רש״י תכלי — אבלות ומכאובות.

אמר ליה: דכתיב:

וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ וּלְצָדֹוק הַכֹּהֵן וְלִבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא(מלכים א א, כו).

רש״י ולי אני עבדך — אלמא קובל היה עליו שלא זימנו למשתה.

אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא:

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ(בראשית כד, סז),

וכתיב בתריה: וַיֹּוסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה(בראשית כה, א).

רש״י ויוסף אברהם — נתקנא ביצחק.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, חמרא למריה — טיבותא לשקייה?

רש״י חמרא למריה וטיבותא לשקייה — היין של מלך הוא והשותין אותו מחזיקין טובה לשר המשקה ולא למלך.

אמר ליה: דכתיב:

וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו(במדבר כז, יח) למען ישמעון ויראון כל עדת בני ישראל,

וכתיב: וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חׇכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו כל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(דברים לד, ט).

רש״י ויסמוך את ידיו — תלה החכמה והגדולה במשה כאילו הוא נותנה ליהושע והיא אינה אלא מפי הקדוש ברוך הוא.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, כלבא בכפניה גללי מבלע?

רש״י גללי — אבנים לשון מורי. ל״א גללים ממש וראשון ישר דגללים ממש אורחיה הוא.

דכתיב:

נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה תָּבוּס נֹופֶת וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה כׇּל מַר מָתוֹק(משלי כז, ז).

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, מטייל ואזיל דיקלא בישא גבי קינא דשרכי?

רש״י קינא דשרכי — אילנות בטלים ואין עושים פרי כמו גברא דשרכא בטל כלומר דרך דקל רע ליגדל בצד אילן סרק.

אמר ליה: דבר זה כתוב בתורה, שנוי בנביאים, ומשולש בכתובים, ותנן במתניתין, ותנינא בברייתא.

כתוב בתורה — דכתיב: וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל(בראשית כח, ט).

שנוי בנביאים — דכתיב: וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵקִים ויהיו עִמּוֹ(שופטים יא, ג).

ומשולש בכתובים — דכתיב: כל עוף למינו ישכון ובני אדם לדומה לו.

תנן במתניתין:

כל המחובר לטמא — טמא,

רש״י המחובר לטמא טמא כו׳ — במסכת כלים היא בפרק טבעת אדם דקתני אונקלי של דרגש ושל שולחן טמאה ושל מנורת עץ טהורה זה הכלל המחובר לטמא טמא לטהור טהור אונקלי מסמר של מתכת עשוי כמזלג לתלות שם בהמה בשעת הפשטה ותחוב בכותל כדאמרינן בתמיד נשחט (פסחים פרק ה, סד.) אונקליות של ברזל היו תחובין בעמודים כו׳ ואם תחבו במנורת עץ דפשוטי כלי עץ בטל מסמר לגבה ואינה מקבלת טומאה ואפילו נגעה בו טומאה אבל בדרגש ובשולחן שמקבלין טומאה הן אף הוא מקבל טומאה.

כל המחובר לטהור — טהור.

ותנינא בברייתא:

רבי אליעזר אומר:

לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו.

רש״י לא לחנם הלך זרזיר — רבי אליעזר סבר זרזיר עוף טמא הוא ורבנן פליגי עליה בשחיטת חולין באלו טריפות (דף סה.).

רש״י זרזיר — אשטורוני״ל.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, קרית חברך ולא ענך — רמי גודא רבה שדי ביה (כ״י מינכן 95: קריתיה לבר עמיתך ולא ענייך דחי גידא רבא שדי עילוייה)?

רש״י קרית חברך — להוכיחו ולא ענך.

אמר ליה:

יַעַן טִהַרְתִּיךְ וְלֹא טָהַרְתְּ מִטֻּומְאָתֵךְ לֹא תִטְהֲרִי עוֹד(יחזקאל כד, יג).

רש״י דחי גודא — כותל הפל עליו כלומר הניחו ויפול ברשעו דחהו בידים.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, בירא דשתית מיניה — לא תשדי ביה קלא?

רש״י דשתית מיניה — ששתית מינה כבר בצמא.

רש״י לא תשדי ביה קלא — מוט״א בלעז כלומר דבר הנצרך לך פעם אחת שוב לא תבזהו.

אמר ליה: דכתיב:

לֹא תְתַעֵב אֲדֹומִי כִּי אָחִיךָ הוּא(דברים כג, ח),

ולא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, אי דלית דורא — דלינא, ואי לא — לא דלינא?

רש״י אי דלית דורא דלינא — אם תדלה ותגביה המשוי עמי דלינא דורא משוי משל הוא שאין אדם רוצה ליכנס בסכנת היזק ממון ותחת עול דבר אלא אם כן משתתף חבירו עמו.

אמר ליה: דכתיב:

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ(שופטים ד, ח).

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, כד הוינן זוטרי — לגברי, השתא דקשישנא — לדרדקי?

רש״י כי הוינן זוטרי לגברי — כשהיינו קטנים היינו חשובים כגברי.

רש״י השתא דקשישנא — עכשיו שהזקננו הננו שפלים כתינוקות.

אמר ליה: מעיקרא כתיב:

וַיְיָ הֹולֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹותָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם(שמות יג, כא),

ולבסוף כתיב:

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁולֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמׇרְךָ בַּדָּרֶךְ(שמות כג, כ).

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, בתר מרי ניכסי ציבי משך?

אמר ליה: דכתיב:

וְגַם לְלוֹט הַהֹולֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים(בראשית יג, ה).

ואמר רבי יצחק:

לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך,

שהרי אבימלך קלל את שרה (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 116: ואף על פי שלא נתקיימה בה) ונתקיים בזרעה,

שנאמר: הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם(בראשית כ, טז) —

אמר לה: הואיל וכסית ממני ולא גילית שהוא אישך וגרמת אלי הצער הזה, יהי רצון שיהו לך בני כסויי עינים.

ונתקיים בזרעה,

דכתיב: וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹות(בראשית כז, א).

מעשה ברבן יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא ושכור וכו׳(משנה בבא מציעא ז, א)

מעשה לסתור?

רש״י מעשה לסתור — וכי דרך בני אדם להביא מעשה על דבריו לסותרו דקתני ברישא הכל כמנהג המדינה ותנא מעשה אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה כו׳.

חסורי מחסרא והכי קתני: ואם פסק להן מזונות ריבה להן.

רש״י ריבה להן — יותר על המנהג דכיון דלא צריך לאתנויי ואתני מזוני יתירי קאמר.

ומעשה נמי ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו: צא שכור לנו פועלים.

הלך ופסק להן מזונות.

וכשבא אצל אביו אמר לו: בני, אפילו אתה עושה להן כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב.

למימרא דסעודתא דאברהם אבינו עדיפא מדשלמה?

והכתיב:

וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּור סֹולֶת וְשִׁשִּׁים כֹּור קָמַח(מלכים א ה, ב),

עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִיאִים ועשרה בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּורִים אֲבוּסִים(מלכים א ה, ג),

ואמר גוריון בן אסטיון משמיה דרב: הללו לעמילן של טבחים,

רש״י הללו — הקמח והסולת.

רש״י לעמילן של טבחים — חלות עשויות לכסות פי הקדרות לשאוב זוהמת התבשיל.

ורבי יצחק אמר: הללו לציקי קדירה!

רש״י הללו — הבקר והצאן המנוין בזה הפסוק.

רש״י לציקי קדירה — אינו אלא למין מאכל ששמו ציקי קדירה אשרו״ד בלעז.

ואמר רבי יצחק:

אלף נשים היו לשלמה, כל אחת ואחת עשתה לו בביתה כך.

מאי טעמא?

זו סבורה שמא אצלי סועד היום, וזו סבורה [שמא] אצלי סועד היום.

ואילו גבי אברהם כתיב וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב(בראשית יח, ז),

ואמר רב יהודה אמר רב: בֶּן בָּקָר אחד, ״רך״ שנים, ״וטוב״ שלשה.

התם תלתא תורי לתלתא גברי, הכא לכל ישראל ויהודה,

שנאמר: יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל(מלכים א ד, כ) (שפת) הַיָּם.

מאי בַרְבֻּורִים אֲבוּסִים?

רש״י ברבורים — תרנגולין.

אמר רב: שאובסים אותן בעל כרחן.

רש״י שאובסין אותן בעל כרחן — תוחבין להם מאכל בפיהם בחזקה.

ושמואל אמר: שאבוסים ועומדים מאליהם.

ורבי יוחנן אמר: מביאין תור ממרעיתו בדלא אניס, ותרנגולת מאשפתה בדלא אניסא.

רש״י תור — שור.

רש״י בדלא אניס — שלא עשה מלאכה.

רש״י בדלא אניסא — בגידול אפרוחין.

אמר רבי יוחנן:

מובחר שבבהמות — שור, מובחר שבעופות — תרנגולת.

אמר אמימר: זגתא אוכמתא בי בטניתא דמשתכחא ביני עצרי דלא מציא פסיא קניא.

רש״י זגתא — תרנגולת.

רש״י דלא מצי פסיא קניא — שאינה יכולה לפסוע קנה מרוב שמנה.

רש״י פטניתא — המפטמת בבית לשון אחר בטניתא בעלת כרס.

רש״י דמשתכחא בי עצורי — בין הגיתות ואוכלת החרצנים.

וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם.

אמר רב יהודה אמר רב:

בֶּן בָּקָר אחד, ״רך״ שנים, ״וטוב״ שלשה.

ואימא חד, כדאמרי אינשי ״רכיך וטב״!

אם כן לכתוב ״רך טוב״, מאי ״וטוב״?

שמע מינה לדרשה.

אימא תרי: מדטוב לדרשה, רך נמי לדרשה.

מתיב רבה בר עולא, ואיתימא רב הושעיא, ואיתימא רב נתן ברבי הושעיא:

וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹותוֹ — כל חד וחד יהביה לנער חד.

וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם(בראשית יח, ח) — דקמא קמא דמטיא אייתי לקמייהו.

רש״י קמא קמא דמטאי — ראשון שמגיע לאכול שנגמר בישולו.

ולמה לי תלתא?

תסגי בחד!

אמר רב חנן בר רבא:

כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל.

רש״י לשונות בחרדל — מעדן מלכים ושרים הוא.

אמר רבי תנחום בר חנילאי:

לעולם אל ישנה אדם מן המנהג (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 115, כ״י וטיקן 117: עצמו ממנהג המדינה), שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם.

״ואכלו״ סלקא דעתך?

אלא אימא: נראו כמי שאכלו ושתו.

אמר רב יהודה אמר רב:

כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו, עשה הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו;

וכל [מה] שעשה אברהם על ידי שליח, עשה הקדוש ברוך הוא לבניו על ידי שליח.

וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם — וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת יְיָ(במדבר יא, לא).

רש״י מאת ה׳ — כגון שלוים הגיז בעצמו.

וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב — הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם(שמות טז, ד).

וְהוּא עֹומֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ — הִנְנִי עֹומֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר(שמות יז, ו) [וגו׳].

וְאַבְרָהָם הֹולֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם(בראשית יח, טז) — וַיְיָ הֹולֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם(שמות יג, כא).

יֻוקַּח נָא מְעַט מַיִם(בראשית יח, ד) — וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם.

רש״י יוקח נא מעט מים — על ידי שליח.

ופליגא דרבי חמא ברבי חנינא, דאמר רבי חמא ברבי חנינא, וכן תנא דבי רבי ישמעאל:

בשכר שלשה זכו לשלשה:

רש״י זכו לשלש — שלש מתנות שניתנו להם במדבר על ידי משה ואהרן.

בשכר חֶמְאָה וְחָלָב — זכו למן,

בשכר וְהוּא עֹומֵד עֲלֵיהֶם — זכו לעמוד הענן,

רש״י זכו לעמוד ענן — עומד עליהם תמיד כדכתיב ועננך עומד עליהם (במדבר י״ד:י״ד).

בשכר יֻוקַּח נָא מְעַט מַיִם — זכו לבארה של מרים.

רש״י לבארה של מרים — היינו נמי והכית בצור ובעמוד ענן פליגי.

יֻוקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם.

אמר רבי ינאי ברבי ישמעאל:

אמרו לו: וכי בערביים חשדתנו, שהם משתחוים לאבק רגליהם?

כבר יצא ממנו ישמעאל.

רש״י כבר יצא ממנו ישמעאל — ממך יצא הרגיל לעשות כן.

רש״י ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ — שלא יכניס ע״ז בתוך ביתו שהערביים רגילין להשתחוות לאבק רגליהן והן נדמו לו כערביים.

וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלֹונֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹושֵׁב פֶּתַח הָאֹוהֶל כְּחֹום הַיּוֹם(בראשית יח, א).

מאי כְּחֹום הַיּוֹם?

אמר רבי חמא ברבי חנינא:

אותו היום יום שלישי של מילה של אברהם היה, ובא הקדוש ברוך הוא לשאול באברהם.

הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה, כדי שלא יטריח אותו צדיק באורחים.

רש״י הוציא חמה מנרתיקה — להזריח חמה בכח שלא יהו עוברי דרכים מצוים.

שדריה לאליעזר למיפק לברא.

נפק ולא אשכח. אמר: לא מהימנא לך. (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 115, כ״י וטיקן 117: ולא אשכח, ולא הימן ביה.)

היינו דאמרי תמן: לית הימנותא בעבדי.

נפק איהו, חזייה להקדוש ברוך הוא דקאי אבבא.

היינו דכתיב אַל נָא תַעֲבֹור מֵעַל עַבְדֶּךָ(בראשית יח, ג).

רש״י [תמן אמרי — בארץ ישראל].

כיון דחזא דקא אסר ושרי, אמר: לאו אורח ארעא למיקם הכא.

רש״י כיון דחזא — הקדוש ברוך הוא.

רש״י דקא אסר — אברהם את מילתו ושרי אמר לאו אורח ארעא למיקם הכא.

היינו דכתיב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרׇץ לִקְרָאתָם(בראשית יח, ב) —

רש״י היינו — דמעיקרא כתיב נצבים עליו ולבסוף כתיב וירץ לקראתם.

מעיקרא אתו קמו עליה, כי חזיוהו דהוה ליה צערא אמרו: לאו אורח ארעא למיקם הכא.

מאן נינהו שלשה אנשים?

מיכאל וגבריאל ורפאל.

מיכאל שבא לבשר את שרה, רפאל שבא לרפא את אברהם, גבריאל אזל למהפכיה לסדום.

והא כתיב וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹומָה בָּעֶרֶב(בראשית יט, א)!

דאזל מיכאל בהדיה לשזביה ללוט.

דיקא נמי [דכתיב] וַיַּהֲפֹוךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל(בראשית יט, כה) ולא כתיב ״ויהפכו״, שמע מינה.

רש״י דיקא נמי — דחד הוא דאזיל להפך סדום.

מאי שנא לגבי אברהם דכתיב כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ(בראשית יח, ה), ומאי שנא לגבי לוט דכתיב וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד(בראשית יט, ג)?

אמר רבי אלעזר:

מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול.

כתיב וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם, וכתיב וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם.

אמר רבי אלעזר:

מכאן שצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 115, כ״י וטיקן 117: מנלן? מאברהם, דקאמר להו ״פת לחם״, וכתיב ״שלש סאין״;) רשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים.

מנלן?

מעפרון.

מעיקרא כתיב אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹות שֶׁקֶל כֶּסֶף(בראשית כג, טו),

ולבסוף כתיב וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹון אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאׇזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹובֵר לַסֹּוחֵר(בראשית כג, טז) —

רש״י עובר לסוחר — מלמד שבכל מקום היה מתקבל בשקל ואיכא דוכתא דקרו לקנטיר תיקלא.

דלא שקל מיניה אלא קנטרי, דאיכא דוכתא דקרי ליה לתיקלא קנטירא.

רש״י קנטרי — משקל גדול שקורין צנטינ״ר מאה מנה.

כתיב קֶמַח וכתיב סֹלֶת(בראשית יח, ו).

אמר רבי יצחק:

מכאן שהאשה צרה עיניה באורחים יותר מן האיש.

רש״י מכאן שהאשה עיניה צרה באורחין — היא אמרה קמח והוא סולת.

רש״י סולת — עדיף מקמח.

כתיב לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻוגוֹת, וכתיב וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר, ואילו לחם לא אייתי לקמייהו.

אמר אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר משמיה דרבי מאיר:

אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה היה, ושרה אמנו אותו היום פירסה נדה.

רש״י פירסה נדה — חזר להיות לה אורח כנשים.

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל(בראשית יח, ט) — להודיע ששרה אמנו צנועה היתה.

אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי יצחק:

יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה, אלא מאי ״באהל״?

כדי לחבבה על בעלה.

רש״י כדי לחבבה על בעלה — להודיעו שהיא צנועה משאר חברותיה שאינה נראית וצריך לישאל אחריה.

רבי יוסי ברבי חנינא אמר: כדי לשגר לה כוס של ברכה.

תני משום רבי יוסי:

למה נקוד על ״איו״ שבאליו?

רש״י על איו שבאליו — (נקוד) — איו שלו נקוד והלמ״ד אינה נקודה.

לימדה תורה דרך ארץ, שישאל אדם באכסניא שלו.

רש״י לימדה תורה וכו׳ — והיינו נקודת איו דלא היו צריכין לישאל דיודעין היו שהיא באהל דכל נקודה עוקרת התיבה שאינה אלא לדרשה ודרוש מינה דרך ארץ.

רש״י באכסניא — אשת אושפיזא.

והאמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה כלל!

על ידי בעלה שאני.

רש״י על ידי בעלה — לא שישאל לה לשלום אלא לבעלה ישאל מה שלום הגברת.

אַחֲרֵי בְלֹותִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה(בראשית יח, יב).

אמר רב חסדא:

אחר שנתבלה הבשר ורבו הקמטין, נתעדן הבשר ונתפשטו הקמטין, וחזר היופי למקומו.

רש״י קמטין — פרוצנ״ש.

כתיב וַאדֹונִי זָקֵן וכתיב וַאֲנִי זָקַנְתִּי(בראשית יח, יג) — דלא מותיב הקדוש ברוך הוא כדקאמרה איהי.

רש״י היא אמרה ואדוני זקן — אמר לו הקדוש ברוך הוא שהיא אמרה ואני זקנתי.

תנא דבי רבי ישמעאל:

גדול שלום, שאפילו הקדוש ברוך הוא שינה בו,

שנאמר: וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ וגו׳ וַאדֹונִי זָקֵן,

וכתיב: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָהָם וגו׳ וַאֲנִי זָקַנְתִּי.

וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵנִיקָה בָנִים שָׂרָה(בראשית כא, ז) — כמה בנים הניקה שרה? (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 117: והלא לא היה לה אלא בן אחד!)

אמר רבי לוי:

אותו היום שגמל אברהם את יצחק בנו עשה סעודה גדולה.

היו כל אומות העולם מרננים ואומרים: ראיתם זקן וזקנה שהביאו אסופי מן השוק ואומרים ״בנינו הוא״, ולא עוד אלא שעושין משתה גדול להעמיד דבריהם!

רש״י אסופי — ילד מן השוק ולא נודע של מי והמוצאו אוספו אל הבית.

מה עשה אברהם אבינו?

הלך וזימן כל גדולי הדור, ושרה אמנו זימנה את נשותיהם.

וכל אחת ואחת הביאה בנה עמה, ומניקתה לא הביאה.

ונעשה נס בשרה אמנו, ונפתחו דדיה כשני מעיינות, והניקה את כולן.

ועדיין היו מרננים ואומרים: אם שרה הבת תשעים שנה תלד, אברהם בן מאה שנה יוליד?

מיד נהפך קלסתר פנים של יצחק ונדמה לאברהם, פתחו כולם ואמרו אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק(בראשית כה, יט).

עד אברהם לא היה זקנה, מאן דהוה בעי למשתעי בהדי אברהם משתעי בהדי יצחק, בהדי יצחק משתעי בהדי אברהם.

אתא אברהם בעא רחמי והוה זקנה,

רש״י בעא רחמי — כדי שיכירו בינו ובין בנו.

שנאמר: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים(בראשית כד, א).

עד יעקב לא הוה חולשא, אתא יעקב בעא רחמי והוה חולשא,

רש״י בעא רחמי והוה חולשא — שיחלה אדם לפני מותו ויצוה לביתו.

שנאמר: וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹולֶה(בראשית מח, א).

עד דאתא אלישע לא הוה דחליש ואתפח, אתא אלישע בעא רחמי ואתפח,

שנאמר: וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חׇלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ(מלכים ב יג, יד),

רש״י חליו אשר ימות בו — מכלל דחלה עוד שלא מת בו.

מכלל דחלה חלי אחריתי.

רש״י ואתפח — ונתרפא.

תנו רבנן:

שלשה חלאין חלה אלישע: אחד שדחפו לגיחזי בשתי ידיו, ואחד שגירה דובין בתינוקות, ואחד שמת בו,

שנאמר: וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חׇלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ:

משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב.

מסייעא ליה לרבי לוי בר לחמא, דאמר רבי לוי בר לחמא: איוב בימי משה היה.

כתיב הכא מִי יִתֵּן אפוא וְיִכָּתְבוּן מִלָּי(איוב יט, כג), וכתיב התם וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא(שמות לג, טז).

ואימא בימי יצחק, דכתיב מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד(בראשית כז, לג)!

ואימא בימי יעקב, דכתיב אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ(בראשית מג, יא)!

ואימא בימי יוסף, דכתיב אֵיפֹה הֵם רֹועִים(בראשית לז, טז)!

לא סלקא דעתך, דכתיב מִי יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻוחָקוּ, ומשה הוא דאיקרי מחוקק, דכתיב וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹוקֵק סָפוּן(דברים לג, כא).

רבי שמעון ברבי איתילידא ליה ברתא, הוה קא חלש דעתיה.

אמר ליה אבוה: רביה באה לעולם.

אמר ליה בר קפרא: תנחומין של הבל ניחמך אבוך.

[דתניא:]

אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אלא אשרי למי שבניו זכרים, אוי לו למי שבניו נקבות.

אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסי, אשרי מי שאומנותו בוסמי, אוי למי שאומנותו בורסי.

כתנאי: וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל(בראשית כד, א).

מאי ״בכל״?

רבי מאיר אומר:

שלא היתה לו בת.

רבי יהודה אומר:

שהיתה לו בת.

אחרים אומרים:

בת היתה לו לאברהם ובכל שמה.

רבי אלעזר המודעי אומר:

איצטגנינות היתה בלבו של אברהם אבינו, שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו.

רש״י איצטגנינות — חוזה בכוכבים.

רש״י משכימים לפתחו — ליטול עצה ממנו.

רבי שמעון בן יוחי אומר:

אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא; ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם, תלאה הקדוש ברוך הוא בגלגל חמה.

אמר אביי:

היינו דאמרי אינשי: אידלי יומא אידלי קצירא.

רש״י אידלי יומא — הוגבה שמש כשהחמה זורחת.

רש״י אידלי קצירא — מיקל החולי.

דבר אחר: שלא מרד עשו בימיו.

דבר אחר: שעשה ישמעאל תשובה בימיו.

שלא מרד עשו בימיו מנלן?

דכתיב וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף(בראשית כה, כט), ותנא: אותו היום נפטר אברהם אבינו, ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו.

[ומאי שנא של עדשים?]

אמרי במערבא משמיה דרבה בר מרי:

מה עדשה זו אין לה פה, אף אבל אין לו פה.

רש״י אבל אין לו פה — שהוא יושב ודומם.

דבר אחר: מה עדשה זו מגולגלת, אף אבילות מגלגלת ומחזרת על באי העולם.

מאי בינייהו?

איכא בינייהו לנחומי בביעי.

רש״י לנחומי בביעי — אין להם פה אבל אינם מגלגלים כגלגל.

רש״י עדשין אין להן פה — כמו שיש לפולין ולשאר מיני קטנית כמין סדק.

אמר רבי יוחנן:

חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום: בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, וכפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה.

רש״י ושט את הבכורה — וביזה את העבודה שהיתה בבכורות שט תרגום של בזיון מדוע הקילתני (שמואל ב יט) תרגום יונתן אשטתני.

בא על נערה מאורסה — כתיב הכא וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה, וכתיב התם כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ(דברים כב, כז).

הרג את הנפש — כתיב הכא ״עיף״, וכתיב התם אוֹי נָא לִי כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹורְגִים(ירמיה ד, לא).

וכפר בעיקר — כתיב הכא לָמָּה זֶּה לִי(בראשית כה, לב), וכתיב התם זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ(שמות טו, ב).

וכפר בתחיית המתים, דכתיב הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת.

ושט את הבכורה, דכתיב וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹורָה(בראשית כה, לד).

ושעשה ישמעאל תשובה בימיו מנלן?

כי הא דרבינא ורב חמא בר בוזי הוו יתבי קמיה דרבא וקא מנמנם רבא.

אמר ליה רבינא לרב חמא בר בוזי: ודאי דאמריתו כל מיתה שיש בה גויעה זו היא מיתתן של צדיקים?

אמר ליה: אין.

והא דור המבול?

אמר ליה: אנן גויעה ואסיפה קאמרינן.

והא ישמעאל דכתיב ביה גויעה ואסיפה!

אדהכי איתער בהו רבא, אמר להו: דרדקי, הכי אמר רבי יוחנן: ישמעאל עשה תשובה בחיי אביו,

שנאמר: וַיִּקְבְּרוּ אֹותוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו(בראשית כה, ט).

ודילמא דרך חכמתן קא חשיב להו?

אלא מעתה וַיִּקְבְּרוּ אֹותוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו(בראשית לה, כט) — מאי טעמא לא חשיב להו דרך חכמתן?

אלא מדאקדמיה אדבורי אדבריה, ומדאדבריה שמע מינה תשובה עבד בימיו.

תנו רבנן:

שלשה הטעימן הקדוש ברוך הוא בעולם הזה מעין העולם הבא, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב.

אברהם — דכתיב ביה בַּכֹּל;

יצחק — דכתיב ביה מִכֹּל(בראשית כז, לג);