פסיקתא רבתי

פסקא י: כי תשא את ראש בני ישראל

מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות

מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז

תוכן העניינים ↓

תוכן העניינים

פרשת י: כי תשא את ראש בני ישראל

  1. יכי תשא את ראש בני ישראלשמות ל, יב
§§1001§§

פסיקתא רבתי

דרשה י

כי תשא את ראש בני ישראל

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיְיָ בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם(שמות ל, יב)

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

על פי כתב יד פרמה, הספרייה הפלטינית 3122 §§cover-end§§

חלק א

ילמדנו

אכמה פעמים בשנה תורמין את הלשכה — מחצית השקל

הלכה · ילמדנו · תרומת הלשכה וגביית השקלים מאדר; מלכות עשו מול הקדוש ברוך הוא; מחצית השקל כפרה על המניין

בראש הפסקא כותרת הסופר ״פרשת כי תשא״.

״בשלשה פרקים בשנה״ — משנה שקלים ג, א (״תורמין את הלשכה בפרוס הפסח, בפרוס עצרת, בפרוס החג״; הנדפס משלים). ״ילמדינו רבינו״ — בכתב היד ״רבי׳״; ״חכמים״ — ״חכמי׳״ (בדפוס ״רבותינו״).

מקבילה ל״דרך עצל״: פסיקתא דרב כהנא, כי תשא ב (פתיחתא של רבי יעקב בר יודא בשם רבי יונתן דבית גוברין: ״דהוא מדמיא להדא סירתתא… גלגולותך, דימוסייך, ארנונך״; ״אורח ישרים — זה הקדוש ברוך הוא״).

״רבי יעקב בן יוחי״ — בדפוס ״בן יוסי״. ״[באלהים]״ — בכתב היד ״באלים״, ובדפוס ״באלהים״, כהמשך ״אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן״. ״מצד אחר״ — בכתב היד ״אחד״, מסומן במאגרים; כבדפוס. ״לעסק טירונים״ — בדפוס ״טירבוס״. ״כבושה״ — בכתב היד ״בבושה״, מסומן במאגרים; כבדפוס (״כבושה לפני״).

״(הת)״ אחרי ״ולהיכן״, ״(ל)״ אחרי ״כדי״ — מחיקות. ״הולכת״ — הוי״ו מסופקת במאגרים. ״ישראל״ (״משל כל ישראל״) — סוף המלה חסר בכתב היד.

המדרש קורא ״כמסוכת חדק״ (במסורה: כמשכת) ו״אורח ישרים סלולה״ (במסורה: וארח… סללה).

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וגו׳(שמות ל, יב).

ילמדינו רבינו:

כמה פעמים בשנה תורמין את הלשכה?

כך שנו חכמים:

בשלשה פרקים בשנה.

ולהיכן היית תרומת הלשכה הולכת?

לוקחים בה תמידים משל כל ישראל, מן השקלים שהיו שוקלים.

למה? כדי שיהו כל ישראל שותפין בו.

ומאימתי היו מתחילין מן אדר לגבות? מראשו של אדר;

ותורמין בראשו של ניסן.

ולמה מתחלין מן אדר ותורמין בניסן?

כדי שלא לדחוק את ישראל היו מזהירין אותם מראש אדר.

דרך עצל — מלכותו של עשו

אמר שלמה:

דֶּרֶךְ עָצֵל כמסוכתכמסוכת — כגדר, כמשוכה (של קוצים) חָדֶק(משלי טו, יט).

מהו דֶּרֶךְ עָצֵל כמסוכת חָדֶק?

אמר רבי יעקב בן יוחי:

באלהים ובעשו הפסוק הזה מדבר.

דֶּרֶךְ עָצֵל — זה עשו.

מהו כמסוכת חָדֶק?

אלא כשם שהסוכה הזה של קוצים מתחדקתמתחדקת — נאחזת, נתפסת (כחדק, קוץ) בגדיו של אדם,

והוא מפשרמפשר — מתיר, מפריד אותה מצד זה — והיא מתחדקת מצד אחר;

כך היא מלכותו של עשו:

גובה את הארנוןהארנון — מס התבואה למלכות מישראל, ועד שלא יגבה הארנון — הרי הגולגולתהגולגולת — מס הגולגולת, מס הנפש באה עליהן;

ועד שזאת נגבת — באין עליהן לעסק טירוניםטירונים — גיוס חיילים צעירים לצבא.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא אֹורַח יְשָׁרִים סְלֻולָה:

כבושה לפני הקדוש ברוך הוא;

ישראל — משמיע אותם מאחד באדר, ונגבים בראשו של ניסן.

הוי אֹורַח יְשָׁרִים סְלֻולָה.

מחצית השקל — כפרה למניין

אם תאמר שהיו נגבים יותר מכוחם —

לא נגבים דבר גדול, אלא מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל(שמות ל, יג).

וכמה מחצית השקל?

אמר רבי חנינא: חצי הסלע.

אם תאמר: חצי הסלע הזה לחנויות בית המקדש הוא ניגבה —

לא היה ניגבה אלא על כפרתם של ישראל, שהיו לוקחין בהם תמידים.

אמר הקדוש ברוך הוא:

צפוי לפניי שכל מניין שעתידין ישראל להימנות יש בהם חיסרון.

אלא מה אני עושה? הריני מתקן להם רפואה, שכל מניין שיהו נימנין — שיהא להם כפרה.

מה היתה כפרתם? זו פרשת שקלים.

ממה שקראו בעינין:

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

תרגום לעבריתכמסוכת כגדר, כמשוכה (של קוצים) מתחדקת נאחזת, נתפסת (כחדק, קוץ) מפשר מתיר, מפריד הארנון מס התבואה למלכות הגולגולת מס הגולגולת, מס הנפש טירונים גיוס חיילים צעירים לצבא

חלק ב

פתיחתות

בשׇׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר

פתיחתא ראשונה · שררך — סנהדרין גדולה בטיבורו של עולם; ישראל נמשלו בחטים, ובחשבון ובמידה הם נמנים

שׇׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל־יֶחְסַר הַמָּזֶג בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים(שיר השירים ז, ג)

מקבילות: בבלי סנהדרין פרק ד, לז ע״א (״שררך — זו סנהדרין… שיושבת בטיבורו של עולם״, ״אל יחסר המזג״ — עשרים ושלשה); שיר השירים רבה ז, ג (״שררך — אלו סנהדרין, מה תינוק… מטיבורו״; ״אבון בר חסדי אמר: אית אתרין דקריין… לזהרא סהרא״; ״אל תחסר סנהדרין מעשרים ושלשה״; ״והלא של איסטרובילין יפה משל חטים״; ״ערמת חטים — ערמת של חטאים״; ״סוגה בשושנים — אלו דברי תורה״). בפסיקתא דרב כהנא, ולקחתם ט, ״פרי עץ הדר — זה סנהדרין גדולה״ והישיבה לפני הסנהדרין.

״רבי תנחומא בר אבא״ — בכתב היד ״תנחומ׳ בר׳ אבא״; בדפוס ״בי רבי אבא״. ״סנה[ד]רין״ — הדל״ת הושלמה במאגרים. ״כך כל העם הזה חיה״ — ״העם״: המ״ם הושלמה במאגרים; ״(של תינוק)״ אחריו — מחיקת מאגרים (כפל מן ״חייו של תינוק״), וכן ״שררך״ השני — הסופר מחק.

״אבא בן חסדא״ — בדפוס ״אבין בן חסדא״, ובשיר השירים רבה ״אבון בר חסדי״. ״ניטורגונין״ — בדפוס ״בטריגונין״.

״מהו הסהר״ — בכתב היד ״הס׳״; לפניו ״זה הספל״ — הסופר מחק (כפל). ״הסחורה והשכר היו בעולם״ — ״היו בעולם״ בגליון; ״(והטבר)״ — מחיקת מאגרים. ״שהיו יושבין וממזגין״ — לפניו מחק הסופר ״הזה… כשאומן״, ומאגרים ״(כשהו׳)״; וכן ב״דבר אחר״ שאחריו.

״כך [לא] היתה סנהדרין… חסירה״ — בכתב היד ״אלא״, מסומן במאגרים; כבדפוס (״כך לא היתה סנהדרין חסרים״). ״ומהם ומשתיירים״ — כך בכתב היד (בדפוס ״ומהם היו משתמרים״). ״(סד)״ לפני ״סנהדרין״, ״(בטר)״ לפני ״בטנך״, ״(מעכבדו)״, ״(ר)״, ״(ל)״ — מחיקות.

״[מי] מעכבו״ — הושלם כבדפוס (״מי מעכבו שלא לאכול״). ״בא לפני ישראל״ — הסופר מחק ״הקדוש ברוך הוא״ לפני ״ישראל״. ״אמרה לו״ — בכתב היד ״אמ׳ לו״; האשה אומרת (בדפוס ״אמרה לו״). ״כיצד (כ״י: כיזצד)״ — שיבוש כתיב.

״רכים (כ״י: רבים) כשושנים (כ״י: בשושנים)״ (פעמיים) — בכתב היד ״רבים בשושנים״, מסומן במאגרים; כבדפוס (״שהם רכים כשושנים״).

״לאוצר או כמה משפלות״ — בגליון, במקום ״לתבן אומ׳״ שמחק הסופר. ״לאו״ לפני ״לאיכן״ — כך בכתב היד. ״מצפים לים״ — לפניו מחק הסופר ״באש״, ומאגרים ״(ומ)״. ״חייו (כ״י: חייב) של עולם״ — מסומן במאגרים; בדפוס ״שהם חיותם של עולם״.

״הקנה שלה״ — הסופר מחק וי״ו (״הקונה״). ״אומרים לישראל״ — בכתב היד ״או׳״, ובסופו סימן חסר. ״כשנכנסו״ — בכתב היד ״כשיכנסו״ (כפול ״כך כך״), ויד מאוחרת תיקנה. ״(ו)״ לפני ״ינחנו״, ״(ב)״ לפני ״לבית יעקב״ — מחיקות. ״משרפות (כ״י: מסרפ׳)״ — מאגרים תיקן (ס→ש).

המדרש קורא ״חיטים״ (במסורה: חטים), ״ליי ומלואה״ (במסורה: ליהוה הארץ ומלואה), ״והיו כתבן״ (במסורה: יהיו), ״משרפות סיד״ (במסורה: שיד), ״סוכתה״ (במסורה: סכתה; בלי ״מרעמסס״), ״שאו את ראש בני״ (במסורה: ראש כל עדת בני), ״לא כן עבדי משה״ (במדבר יב, ז; בדפוס ״בכל ביתי נאמן הוא״).

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות ל, יב) —

כך פתח רבי תנחומא בר אבא:

זו היא שנאמרה ברוח הקדש על ידי שלמה:

שׇׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג וגו׳(שיר השירים ז, ג).

מהו שׇׁרְרֵךְ אַגַּן?

זו סנהדרין גדולה שהיתה בירושלם, דנה דיני נפשות.

ולמה הוא מושלה בטיבור — שׇׁרְרֵךְ?

אלא מה הטיבר הזה נתון באמצעו של אדם —

כך הייתה סנהדרין יושבין בירושלם, שירושלם היא אמצעו של עולם.

דבר אחר:

שׇׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר — שׇׁרְרֵךְ:

מה הטיבור הזה הוא חייו של תינוק,

כך כל העם הזה חיה בזכות סנהדרין, שהיו יושבין ועוסקין בהילכות התורה.

אגן הסהר — חצי גורן עגולה

אַגַּן הַסַּהַר —

אבא בן חסדא אמר:

בבבל קורין לירח סיהראסיהרא — ירח.

זו סנהדרין, שלא היו יושבין ניטורגוניןניטורגונין — במשולש, בזוויות, אלא איסטרונגולוןאיסטרונגולון — בעיגול — בחצי גורן עגולה,

כדי שיהו רואין זה את זה;

שאם היו יושבים ניטורגונים — היושבים בזויות מצטערין לראות אילו את אילו, ואינם יכולים לשאול זה את זה.

הוי אַגַּן הַסַּהַר.

מהו אַגַּן הַסַּהַר? זה הספלהספל — הקערה, האגן,

שנאמר: וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹות וגו׳(שמות כד, ו).

מה הספל הזה עגול איסטרונגילון — כך היו יושבין.

שׇׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר — מהו הַסַּהַר?

שבשעה שהיו יושבין — הסחורה והשכר היו בעולם.

אל יחסר המזג

אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג —

שהיו יושבין וממזגיןוממזגין — ומבררין, ומכריעין (כמוזג יין במים) ההלכות:

זה אסור וזה מותר, וזה טהור וזה טמא.

דבר אחר:

אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג —

כשהאומן נותן שלישו של כוס יין ושני חלקים של מים,

כן לא היתה סנהדרין לעולם חסירה מעשרים ושלשה.

כיצד? שבעים זקנים היו יושבין בה;

וכיון שהיו מבקשין לילך ולאכול — ולא כולהם ניפנים באחד,

אלא מהם הולכים ואוכלים, ומהם ומשתיירים, עד שהיו אותם באים, ואחרכך היו הולכים;

ולא חסרה מן ימיה מן עשרים ושלשה.

אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג —

אל תהי אומר כן, אלא המוזג:

זה הקדוש ברוך הוא, שבזכותם לא חסר עולמו, אלא היה כבודו שרוי ביניהם;

כיון שבטלה סנהדרין — נסתלקה השכינה.

בטנך ערמת חטים

בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִיטִּים — אילו ישראל.

ולמה נמשלו בחטים?

שהן סדוקות מאמצעיתם, מה שאין אתה מוצא כן לא כעדשים ולא בשאר הפירות.

ולמה החטים סדוקות? שהכל טפילה להם.

דבר אחר:

בִּטְנֵךְ עֲרֵימַת חִטִּים —

אמר רב הונא בשם רבי אידי:

והלא ערימת איסטרובליןאיסטרובלין — אצטרובלים, פירות האורן או ערמת פילפליןפילפלין — פלפלים יפה משל ערימת חטין;

הואיל והקדוש ברוך הוא מחבבים — יקרא אותם ערימת פילפלין!

אלא איפשר לעולם לחיות בלא פילפלין ובלא איסטרובלין, ואי איפשר לעולם לחיות בלא חיטין.

ואם יחסר העולם איסטרובלין ופילפלין — איכפת להם?

אבל אם חיסר חטים — אין לו חיים שעה אחת.

דבר אחר:

עֲרֵימַת חִטִּים —

אמר רבי יוחנן: ערימת חטאים.

כיצד? בא לפני ישראל תמחויתמחוי — קערה גדולה של מאכל של פיגוליןפיגולין — קרבנות שנפסלו במחשבת פיגול ושל נותרותנותרות — בשר קרבן שעבר זמן אכילתו או של חלב, והוא בא לאכול —

סבור שהוא שומן, ואמר לו: חלב הוא!

מיד כולה ידו מלאכול.

מי מעכבו שלא לאכול? אזהו גדר בינו לבין התמחוי?

אלא שנסתכל בדברי תורה.

סוגה בשושנים

סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים —

אין המקרא הזה אומר לך אלא דורשינידורשיני — דרשני.

יש אדם גודר שדה בשושנים?

דרך בני אדם גודרין כרמיהם או שדותיהם בקוצים ובדרדרים, בסירים ובקוצים;

שמא ראית מימיך אדם גודר שדה בשושנים?

אילו הן דברי תורה, שהם רכים כשושנים.

כיצד?

היה מתאוה לראות בתוך חופתו — אין לו יום גדול הימנו, שמשמח עם אשתו.

הוציא יציאתו והציע חופתו; בא להזקק לאשתו —

אמרה לו: שושנה אדומה ראיתי!

מיד פורש הימנה:

זה הופך פניו לכאן, וזה הופכת פניה לכאן.

מי הפרישו הימנה? איזה נחש עקצו? איזה עקרב עקצו? איזה גדר עמד ביניהם?

אילו דברי תורה, שרכים הם כשושנים.

משל בעל הבית ובן ביתו

בִּטְנֵךְ עֲרֵימַת חִיטִּים —

אמר רבי לוי:

למה נמשלה כנסת ישראל בחיטים?

אלא בעל הבית יש לו בן ביתבן בית — מנהל ביתו של בעל הבית, הממונה על אוצרותיו.

כשבא לחשב עמו — מהו נחשב עמו? מה אומר לו?

תן דעתך כמה משפלותמשפלות — סלים גדולים של תבן את מכניס לאוצר, או כמה משפלות של קש, או כמה משפלות של קוצים את מכניס לאוצר?

לאו.

לאיכן הוא נותן את הקוצים? באש.

לאיכן הוא משליך את הקש? מצפיםמצפים — מציפים, משליכים למים לים.

לאיכן הוא נותן את הזבל? משליכו לאישפות.

לאיכן הוא זורה את התבן? לרוח.

אבל מהו אומר לבן ביתו? תן דעתך כמה חטים את מכניס לאוצר.

למה? חייו של עולם.

כך הקדוש ברוך הוא — בעל הבית, כל העולם כולו שלו:

לַיְיָ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹושְׁבֵי בָהּ(תהלים כד, א).

ובן ביתו — זה משה:

לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה(במדבר יב, ז).

אמר הקדוש ברוך הוא: תן דעתך למנות את האומות?

לא — שנמשלו בקש.

מי היו אילו? אילו המצרים:

תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ(שמות טו, ז).

מה עושים? מצפים אותו למים:

וְנִיעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף(תהלים קלו, טו).

נמשלו בקוצים — משליכים אותן לאש:

וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת סיד קוֹצִים כְּסוּחִים בָּאֵשׁ יִצַּתּוּ(ישעיה לג, יב).

נמשלו בתבן — ומה עושים לתבן? זורים אותו לרוח:

והיו כְּתֶבֶן לִפְנֵי רוּחַ וּכְמֹץ גְּנָבַתּוּ(איוב כא, יח).

סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים.

אבל ישראל נמשלו בחטים, שהם דגנו של עולם:

בִּטְנֵךְ עֲרֵימַת חִטִּים.

לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא: משה, תן דעתך למנות את ישראל, לידע כמה יש בהם:

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

משל השבולת

השיבולת הזו של חיטים מתמרתמתמרת — מזדקפת, מתנשאת עולה, והקנה שלה ארוך, ועליה רחבים וארוכים, והשיבולת בראש הקנה.

והקנה שלה מתגאה ואומר: בשבילי נזרעה השדה;

והעלין מתגאים ואומרים: בשבילנו נזרעה השדה.

באתה הגורן —

מכניסים את הקש לאור, וזורים את המוץ לרוח, ומשיירים את החטים לגורן,

וכל העובר נוטל ומנשקם.

כך הגוים — בעולם הזה אומרים לישראל: בשבילנו נברא העולם;

לעתיד לבא: וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת סיד.

אבל ישראל — יְיָ בָּדָד יַנְחֶנּוּ וגו׳(דברים לב, יב);

שִׁלְחוּ מַגָּל כִּי בָשַׁל קָצִיר(יואל ד, יג).

לכך נמשלו בחטים.

בחשבון ובמידה

דבר אחר:

רבי יצחק אומר:

למה נמשלו בחטים?

אלא מה עיסקם של חיטים הללו? שהן נכנסים לאוצר — הם מכניסים אותם בחשבון ובמידה;

באו ליטול אותם מן האוצר — מוציאין אותם בחשבון ובמידה.

כך כשנכנסו למצרים — מנאם הקדוש ברוך הוא:

בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹותֶיךָ מִצְרָיְמָה וגו׳(דברים י, כב),

כׇּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים(בראשית מו, כז).

באו לצאת — מנאם שוב:

וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל סֻוכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי(שמות יב, לז).

וכן יצאו למדבר — שוב מנאם:

וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי וגו׳(במדבר א, א), שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ בְּנֵי וגו׳(במדבר א, ב);

ואף:

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי.

תרגום לעבריתסיהרא ירח ניטורגונין במשולש, בזוויות איסטרונגולון בעיגול הספל הקערה, האגן וממזגין ומבררין, ומכריעין (כמוזג יין במים) איסטרובלין אצטרובלים, פירות האורן פילפלין פלפלים תמחוי קערה גדולה של מאכל פיגולין קרבנות שנפסלו במחשבת פיגול נותרות בשר קרבן שעבר זמן אכילתו דורשיני דרשני בן בית מנהל ביתו של בעל הבית, הממונה על אוצרותיו משפלות סלים גדולים מצפים מציפים, משליכים למים מתמרת מזדקפת, מתנשאת

חלק ג

גוף הדרשה

גלמה מנה אותם בכל שעה — משל התסבריות

דרשת הפסוק · ״כי תשא״ · משל המלך המונה את הדיפלומטרון הקטן; ישראל סגולתו של הקדוש ברוך הוא

״ואינו משגיח עליהן״ — בכתב היד סימן חסר לפני ״משגיח״, והושלם [ולא היה] כבדפוס (״ולא היה משגיח עליהם למנות״). ״ומונה כמה יש בו״ — אחרי ״יש״ סימן חסר. ״ואחר כך ימים ומניחו״ — הסופר כתב פעמיים ומחק.

״דיפלומטרון״ — בדפוס ״פלומטרין״. ״כמה תיסבוריות״ — בכתב היד ״תיסבור׳״. ״אמר לו מרי״ — בדפוס ״אמרו לו״. ״איני (כ״י: אינו) נזקק״ — מסומן במאגרים; כבדפוס (״לפיכך איני נזקק״).

״של טימי[ו]ן הם״ — הוי״ו הושלמה, ו״של(י)״ — מאגרים מחק יו״ד. ״(מו)״ — מחיקה. ״סגולתו (כ״י: סגולתי) של אדם״ — מסומן במאגרים; בדפוס ״סגולותיו״. ״בצער שעמדו לי (כ״י: לו)״ — כבדפוס (״כך הם חביבין עלי בצער שעמדו לי״). ״לכל האומות״ — הסופר כפל ״לכל״.

המדרש קורא ״שאו את ראש כל עדת בני ישראל״ (במדבר א, ב), ״ויהיו עמים משרפות סיד״ (במסורה: והיו עמים משרפות שיד).

דבר אחר:

אמר רבי לוי:

למה מנה אותם בכל שעה?

למלך שהיה לו תסבריותתסבריות — אוצרות הרבה, ולא היה משגיח למנותם;

היה לו דיפלומטרוןדיפלומטרון — כלי קטן של זהב, ארנק של מטבעות אחד של זהב קטן,

והיה בכל שעה נוטלו, ומונה כמה יש בו, ומניחו;

ואחר כך ימים — מוציאו ומונה אותו.

אמר לו: מרי, כמה תיסבוריות יש לך, ואין את משגיח עליהם למנותם — אלא לזה הקטן?

אמר לו: כל אילו אינם שלי, אלא של טמיוןטמיון — אוצר המלך; ״של טמיון״ — הפקר, אבוד הם;

אבל זה עמד לי בכמה צער עד שלא סיגלתיסיגלתי — קניתי לי לסגולה אותו.

לפיכך איני נזקק לכל אילו, אלא לזה שסיגלתי.

כך הקדוש ברוך הוא — כמה יש אומות בעולם, כמה אוכלוסיןאוכלוסין — המוני בני אדם של גוים, ואינו משגיח עליהם.

אמר לו משה: מרי, רבונו של עולם, כמה אומות יש לך בעולם, ואין משגיח עליהם למנותם,

אלא בכל שעה: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר א, ב)?

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

בכל אילו האוכלוסין שאתם רואים אותם — אינם שלי;

של טימיון הם, של גיהנם הם:

ויהיו עַמִּים מִשְׂרְפוֹת(ישעיה לג, יב) סיד.

אבל אילו ישראל, שאני מונה אותם בכל שעה — סגולתי הם,

כמה שכתב: וִהְיִיתֶם לִי סְגֻולָּה(שמות יט, ה).

וכמה סגולתו של אדם חביבה עליו — כך הם חביבים עלי, בצער שעמדו לי.

בכמה יציאה עמדה לי:

אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבא לָקַחַת לוֹ גוֹי וגו׳(דברים ד, לד).

אמר הקדוש ברוך הוא: הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם(ירמיה לא, כ) — הבן שעמד לי ביוקר.

לפיכך אינו נזקק לכל האומות למנותם, אלא לישראל:

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות ל, יב).

תרגום לעבריתתסבריות אוצרות דיפלומטרון כלי קטן של זהב, ארנק של מטבעות טמיון אוצר המלך; ״של טמיון״ — הפקר, אבוד סיגלתי קניתי לי לסגולה אוכלוסין המוני בני אדם

חלק ד

פתיחתות

דוַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ

פתיחתא שנייה · ישראל ומשה נשפלו בעגל; המלאכים נטלו את העטרות, ומשה נטל קרני ההוד ומבקש לרומם ראשם של ישראל

וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל־אִישׁ וְאַל־תִּשָּׂא לָהֶם(ישעיה ב, ט)

מקבילה: פסיקתא דרב כהנא, כי תשא ג (פתיחתא קצרה של רבי יונתן: ״וישח אדם — אילו ישראל… וישפל איש — זה משה״; ״ואל תשא להם — אשא להם״).

״רבי יונתן דבית גברין״ — בדפוס ״דבית גוברין״. ״בשעה שעשו אותו (כ״י: אותי) מעשה״ — מסומן במאגרים; כבדפוס. ״רבי אבא בר כהנא״ — בכתב היד ״בר׳ כהנא״.

״זונרות (כ״י: דונרות)״ — כך בכתב היד בפעם הראשונה, ואחר כך ״בזנרות״, ״הזונרות״; בדפוס ״זוניאות״. ״(יר..)״ — מחיקה. ״וינצלו בני ישראל״ (שאינו בכתוב) — ״בני״ כפול בכתב היד.

״(ד)״ לפני ״אותה השעה״ — מחיקה. ״מלמעלן (כ״י: מן)״ — מאגרים תיקן. ״כשזכו ונתעלו״ — בגליון, במקום ״בשובו״ שמחק הסופר; ״נתעלית״ — בגליון (״נתעלהית׳״). ״(את את)״ — מחיקה.

״ושחקו״ — בכתב היד ״ושחקי״, מסומן במאגרים; כבדפוס. ״וזורה את הסרוחין״ — בדפוס ״וזירה [אותו על פני המים והשקה] את הסרוחים״.

״במה (כ״י: כמ׳) שפטתנו (כ״י: שיפעתנו) וזיכיתנו (כ״י: וזיכתני)״ — כתב היד משובש ומסומן במאגרים, ותוקן כדפוס (״במה (פשעתנו) [שפטתנו] וזכיתנו״). ״השיבו (כ״י: השיבי)״ — כבדפוס.

״אמר לו״ (״הואיל ודחקת״) — בגליון. ״(וח)״, ״(לא)״ לפני ״לראות״ — מחיקות. ״הגין ידיו עליו ומשם נטל״ — בגליון (״ידי[ו]״, ״עליך[ו]״, ״ומשה ומשם״). ״מעולה (כ״י: מעילה)״ — מסומן במאגרים; כבדפוס. ״להביט״ — הטי״ת מסופקת.

״ואף אתה, משה, שהיתה [עמנו]״ — המלה הושלמה כבדפוס (״ואף אתה משה היית עמנו״). ״אמר לו הקדוש ברוך הוא: לך רומם״ — לפני ״לו״ סימן חסר, והושלם [אמר] כבדפוס. ״תלה״ — בגליון. ״(לו)״ — מחיקה.

״וישח (כ״י: וישלח) אדם וישפל (כ״י: ויש) איש״ — בכתב היד ״וישלח אדם ויש אדם איש״, ותוקן מן הפסוק. ״אלא ולו (כ״י: ואל) תשא להם״ — בכתב היד ״ואל״ שוב, וכך אין לדרשה טעם; בדפוס ״אל תהי קורא ואל אלא ולו״. ״זקפתי את ראשך (כ״י: ראשן) לך״ — בדפוס ״את ראשך כך״.

המדרש קורא ״ואתנה צאני מרעיתי אדם אתם״ (במסורה: ואתן צאני צאן מרעיתי), ״קום רד מהר כי שחת עמך״ (בלי ״מזה״), ״הודיעני את דרכך״ (במסורה: הדעני נא), ״והיה בעבור ושמתיך… וסכותי כפי עד עברי״ (במסורה: בעבר כבדי… ושכתי כפי עליך), ״זכור לאברהם ליצחק וליעקב״ (שמות לב, יג: ולישראל), ״וקרנים״ (במסורה: קרנים).

דבר אחר:

כִּי תִשָּׂא(שמות ל, יב) —

כך פתח רבי יונתן דבית גברין:

וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ וְאַל תִּשָּׂא(ישעיה ב, ט) —

כך פתח.

מהו וַיִּשַּׁח?

אילו ישראל, שנקראו אדם:

ואתנה צֹאנִי מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם(יחזקאל לד, לא).

אימתי שחו ונשפלו?

בשעה שעשו אותו מעשה — השפילם הקדוש ברוך הוא.

כשעמדו בסיני ואמרו נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז) — נתן להם עטרת בראשם.

העטרות והזונרות

אמר רבי אבא בר כהנא בשם רבי לוי:

כיון שקיבלו ישראל עשרת הדברות — ירדו מאה ועשרים רבוא מלאכי השרת, זונרות ועטרת בידיהם,

והיו שנים מהם מזדווגין לכל אחד ואחד מישראל:

אחד נותן עטרות, ואחד חוגרו בזנרותבזנרות — בחגורות.

וכיון שעשו אותו המעשה — ירדו אותם המלאכים, והעבירו את העטרות מראשיהם, והתירו את הזונרות מהם.

וינצלו בני ישראל — בטובתם — אינו כן,

אלא וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי(שמות לג, ו).

מהו וַיִּתְנַצְּלוּ? בטובתם שלא בטובתם.

מהו אֶת עֶדְיָם? לשון תקשיטתקשיט — תכשיט:

וָאֶעְדֵּיךְ עֶדִי(יחזקאל טז, יא).

אותה השעה נעשו ישראל שפלים.

וַיִּשַּׁח אָדָם — אילו ישראל: אָדָם אַתֶּם.

וַיִּשְׁפַּל אִישׁ — זה משה: וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד(במדבר יב, ג).

למה? שבשעה שעלה להוריד לוחות הברית מלמעלן — קילקלו ישראל מלמטן.

מיד עמדו המלאכים להורגו.

מה עשה? אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה עומד כאן — אין בכוחך להן:

קוּם רֵד מַהֵר כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ(דברים ט, יב).

כשזכו ונתעלו — ואתה נתעלית עמהם,

שנאמר: וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וגו׳(שמות יט, ג);

עכשיו שחטאו הם בירידה — אף את לֶךְ רֵד(שמות לב, ז).

למה? בהם את תלוי.

הודיעני את דרכך — קרני ההוד

מיד ירד משה, נטל את העגל ושחקו, וזורה את הסרוחין;

ואחרכך מלמד סניגוריאסניגוריא — לימוד זכות, הגנה:

לָמָה יְיָ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ(שמות לב, יא),

ולָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם(שמות לב, יב).

ואם הורגם — היאך את מקיים מה שהתנית עם האבות:

זְכֹור לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק(שמות לב, יג) וליעקב?

כיון שנתקבל משה ונתרצה לו הקדוש ברוך הוא, התחיל אומר לו: רבונו של עולם,

הוֹדִיעֵנִי אֶת דְּרָכֶךָ(שמות לג, יג).

אמר לו: במה שפטתנו וזיכיתנו?

השיבו הקדוש ברוך הוא:

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ(שמות לג, יז).

למה? כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי.

כיון שנתקבל בראשונה — התחיל תובע אחרת:

הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹודֶךָ(שמות לג, יח).

אמר: אין את יכול:

וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹות אֶת פָּנָי(שמות לג, כ).

דחק משה בתפלה, וקיבלו הקדוש ברוך הוא.

אמר לו: הואיל ודחקת — בוא, ואני נותנך בנקרת הצור,

והיאך שאני עובר — אני מסכך את ידי עליך מפני מלאכי הזעףמלאכי הזעף — מלאכי חבלה, שלא יפגעון בך:

וְהָיָה בַּעֲבֹור וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וסכותי כַפִּי עַד עׇבְרִי(שמות לג, כב).

מה עשה משה? ישב לו בנקרת הצור, שהקדוש ברוך הוא עובר.

באו מלאכים לפגוע במשה.

מה עשה הקדוש ברוך הוא? הגין ידיו עליו.

ומשם נטל משה קרני ההוד, שנאמר: וקַרְנַיִם(חבקוק ג, ד).

מהיכן? מִיָּדוֹ.

וכיון שירד משה לקראת ישראל, ראו אותו דבר מעולה ומשובח.

כמה שאין אדם יכול להסתכל ביום בשעה שהוא עולה —

כך לא היה אדם יכול להביט במשה, אלא אם כן נתן סודרסודר — מטפחת, בד על פניו,

שנאמר: וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו(שמות לד, לג), שנאמר: מַסְוֶה.

רומם ראשם של בניך

באותה שעה היה רע על ישראל, ואמרו:

אנחנו בירידה, מפני שעשינו אותו מעשה;

ואף אתה, משה, שהיתה עמנו;

ונתרצה לנו הקדוש ברוך הוא וסלח לעונותינו —

וקרניך זקף, קרנינו שפלות!

מיד בא לו משה אצל הקדוש ברוך הוא.

אמר: רבונו של עולם, כשהשפלת אותם — אף אני נשפלתי עמהם,

שנאמר: וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ;

ועכשיו שזקפת ראשי — כך רומם ראשם של בניך.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: לך רומם.

אמר רבי יונתן דבית גברין:

אמר לו משה: לאו!

אלא כשם שאתה זקפת לי — כך אתה תלה ראשם של בניך.

מניין? שנאמר: וְאַל תִּשָּׂא לָהֶם —

ואל תהי קורא וְאַל, אלא ולו תשא להם: אתה תשא את ראשם.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: לאו, אלא אני זקפתי את ראשך לך — אף את זקוף ראשם של בניי:

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

תרגום לעבריתבזנרות בחגורות תקשיט תכשיט סניגוריא לימוד זכות, הגנה מלאכי הזעף מלאכי חבלה סודר מטפחת, בד

חלק ה

גוף הדרשה

הכי תשא — לשון נטילת ראש: משל בן המלך שסרח

דרשת הפסוק · ״כי תשא״ · הפדגוג מלמד סניגוריא — ״שאו את ראשו״ לגדולה; כך משה הפך את הגזירה לרוממות ישראל

״הקוסתגריס״ — בדפוס ״הקוסטנרי׳״. ״פירגוגו״ — בדפוס ״פידגוגו״. ״מונגינוס (כ״י: מוטגינוס)״ — הטי״ת מסופקת במאגרים; בדפוס ״מונגינוס״ (μονογενής, בן יחיד). ״אמר לו״ — לפניו מחק הסופר ״הקדוש ברוך הוא״.

״עליו שישאו את ראשו ויתלו אותו. אמר לו: יכולה קילוילוסיו״ — בגליון (בדפוס כמותו, ״קילווני׳ עליו… יכולה קילוילוסיו שלך״). ״ואינו״ — הוי״ו מסופקת.

״לכו שאו את [ראשו]״ — אחרי ״את״ סימן חסר; הושלם כבדפוס. ״לכו תלו את ראשו״ שאחריו — כך בכתב היד, ואינו בדפוס. ״הואיל״ — בגליון; ״ונתת לי נפשו״ — בדפוס ״ונתת לו נפשו״.

״סרחו על הקדוש ברוך הוא״ — ״ו על״ בגליון; ״(והע)״, ״(רא)״ — מחיקות. ״ראש(ם)״ בפסוק — מאגרים מחק מ״ם. ״לעשות״ — בכתב היד ״לעי׳״. בדפוס הקטע ״אמר לו הקדוש ברוך הוא… ורומם ראשם״ מקוצר.

דבר אחר:

כִּי תִשָּׂא(שמות ל, יב) —

כי תפקוד את ראש בני ישראל — אינו אומר כן, אלא כִּי תִשָּׂא.

מהו? לשון נטילת ראש.

למה הדבר דומה?

לבן מלך שסרח על אביו.

אמר המלך: לכו שאו את ראשו, לכו תלו את ראשו!

מיד שמעו הקוסתגריסהקוסתגריס — התליינים, אנשי הענישה של המלך ונטלוהו לחתוך את ראשו.

כיון ששמע פירגוגופירגוגו — מחנכו, האומן של בן המלך — נכנס לו אצל אביו.

אמר לו: אהה, מרי, מאבד את בנך מן העולם?

לא הוא שיש לך — מונגינוס הוא! אין את צריך לעשות כך.

אמר לו המלך: והיאך אני עושה, שכבר הוצאתי קלווססקלווסס — פקודה, גזירת המלך עליו שישאו את ראשו ויתלו אותו?

אמר לו: יכולה קילוילוסיוקילוילוסיו — פקודתך, גזירתך שלך מתקיימת, ובנך במקומו ואינו ניזוק.

אמר לו: היאך?

אמר לו: בלשון הזה אשר הוצאת עליו — בו את מגדלו בעולם.

מה אמרת? לכו שאו את ראשו! — לכו תלו את ראשו —

לכו ורוממו את ראשו ממה שהיתה;

ונמצא קלווסס שלך קיימת, ובנך בגדולה.

אמר לו המלך: חייך, הואיל ולימדת אותי סניגוריא ונתת לי נפשו —

על ידך אני זוקפו ותולה לו ראש.

כך — הבן, אילו ישראל:

בָּנִים אַתֶּם לַיְיָ(דברים יד, א).

סרחו על הקדוש ברוך הוא והכעיסוהו.

אמר הקדוש ברוך הוא: אני מאבדם מן העולם:

הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם(דברים ט, יד).

כיון ששמע משה כך — חגר מתניו בסניגוריא, ובא לו אצל הקדוש ברוך הוא.

אמר: רבונו של עולם, מאבד את בניך מן העולם?

הזכר כמה ראית בהם עד שלא הוצאתם ממצרים;

ולא עוד, אלא הזכר לאבותיהם —

הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת(שמות לב, יד).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: וכבר יצתה הגזירה שינשאו את ראשם!

אמר משה: רבונו של עולם, יכולה גזירתך לעמד, ובניך במקומם.

אמר לו: היאך?

אמר לו: מה הוצאת עליהם את הגזירה? לא שינשו את ראשיהם?

הפוך את הלשון — ורומם ראשם.

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

חייך, הואיל ואת לימדת עליהם סניגוריא — על ידך אני מרומם ונושא את ראשם:

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

תרגום לעבריתהקוסתגריס התליינים, אנשי הענישה של המלך פירגוגו מחנכו, האומן של בן המלך קלווסס פקודה, גזירת המלך קילוילוסיו פקודתך, גזירתך

חלק ו

פתיחתות

וכִּי אֱלֹהִים שֹׁופֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים

פתיחתא שלישית · משה שחק את העגל והשקה את ישראל; משפיל את מי שנשתתף במעשה העגל ומרים את מי שלא נשתתף

כִּי־אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים(תהלים עה, ח)

מקבילה: פסיקתא דרב כהנא, כי תשא ד (פתיחתא של רבי יונה בן צרייה על אותו הפסוק — בה המטרונא ורבי יוסי ברבי חלפתא, ו״בלשון זה הושפלו… ובלשון זה הוגבהו — זה יתנו״; דין העדים וההתראה אינו שם).

״רבי תנחומא בירבי בשם רבי יונה שמבוצרה״ — בכתב היד ״ביר׳ בשם ר׳ יונה שמבוצר׳״; בדפוס ״רבי תנחומא בי רבי יונה ממצוצרא״, ובפסיקתא דרב כהנא ״רבי יונה בן צרייה״. ״(?כ?י)״ בראש הדרשה — הכ״ף מסופקת.

״וזירה אותו (כ״י: אותי)״ — מסומן במאגרים. ״על פני המים וגו׳״ אחרי ״אותו״ — הסופר מחק, וכתבו להלן אחרי ״וישק״. ״(ויה)״ — מחיקה.

״והתירא״ — כך בכתב היד (התראה). שלושת הדינים כבבלי יומא פרק ו, סו ע״ב: עדים והתראה — בסייף; עדים בלא התראה — במגפה (״ויגף יי את העם״); לא עדים ולא התראה — בהדרוקן, בדיקה כסוטות (״ויזר על פני המים וישק״). ״לא התיירא היה שותה״ — כלומר לא עדים ולא התראה. בדפוס הדינים מוחלפים (״עדים ולא התראה היה שותה… וכל מי שלא היה לו עדים ולא התראה היה מת במגפה״); כתב היד הושאר. ״כסוטות (כ״י: בסוטות)״ — מסומן במאגרים; כבדפוס.

״זה ישפיל (כ״י: ישפוט)״ — מאגרים תיקן כפסוק. ״משפיל לכל מי שנשתתף במעשה העגל״ ואחריו סימן חסר — הושלם [ומרומם לכל מי שלא נשתתף] כבדפוס (״ומרומם לכל מי שלא נשתתף במעשה העגל״). ״(שנת)״ — מחיקה.

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות ל, יב) —

כך פתח רבי תנחומא בירבי בשם רבי יונה שמבוצרה:

כִּי אֱלֹהִים שֹׁופֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים(תהלים עה, ח).

מהו כִּי אֱלֹהִים?

אלא שבשעה שעשו ישראל אותו המעשה — מיד ירד משה, ושחקו, וזירה אותו;

וַיַּשְׁקְ(שמות לב, כ) — והיה משקה אותם,

שנאמר: וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וגו׳.

אמרו רבותינו:

כל מי שהיה לו עדים והתיראוהתירא — והתראה — היה נהרג;

לא התיירא — היה שותה מאותן המים ונבדק כסוטות;

וכל מי שהיה לו עדים ולא התיירא — היה במגפה,

שנאמר: כִּי אֱלֹהִים שֹׁופֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים.

משפיל לכל מי שנשתתף במעשה העגל, ומרומם לכל מי שלא נשתתף,

שנאמר: וְזֶה יָרִים.

כִּי תִשָּׂא.

תרגום לעבריתוהתירא והתראה

זאִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף

פתיחתא רביעית · מלאך אחד המלמד זכות מכריע אלף מקטרגים; משה הוא המלאך המליץ על ישראל בעגל

וַתִּקְרַב לַשַּׁחַת נַפְשׁוֹ וְחַיָּתוֹ לַמְמִתִים אִם־יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי־אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יׇשְׁרוֹ וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר רֻטְפַשׁ בְּשָׂרוֹ מִנֹּעַר יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו(איוב לג, כב–כה)

״רבי תנחומא בירבי בשם רבי מנחמא בן יעקב שאמר בשם רבי אבון״ — בדפוס ״רבי תנחומא בי ר׳ מנחם בן יעקב שאמר בשם אביו״. ״פתח בו״ — הוי״ו מסופקת. ״אדומים״ — כך בכתב היד; בדפוס ״גורמים״. ״(ל..)״ — מחיקה.

״אפילו יש שם״ — מאגרים מחק ״(ם)״ (״ישם״). ״מחייבין (כ״י: מחייכין)״ — מסומן במאגרים. ״רבי אלעזר בירבי יוסי״, ״רבי אלעזר בר יוסי הגלילי״ — כך בכתב היד; בדפוס ״רבי אליעזר בי ר׳ יוסי הגלילי״ (במשנה ובתלמודים: רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי). ״אמר רבי אחא״ — בדפוס ״אמר רבי יוחנן״. ״כפרכס״ — הכ״ף מסופקת; בדפוס ״כאפרכסת״.

״אלא אותו המלאך שמלמד עליו זכות אמר להקדוש ברוך הוא: פדעהו״ — בגליון. ״(א)״ — מחיקה. ״כנגד ישראל״, ״באותה שעה״ — בגליון. ״אלא משה. וישלח מלאך״ לפני ״ואין מלאך״ — הסופר מחק (כפל). ״רבון העולמים (כ״י: ן)״ — מאגרים תיקן. ״זכות(ם)״ — מאגרים מחק מ״ם. ״לאלה[י]ם״ — היו״ד הושלמה.

״אשר נשבעת להם (כ״י: לך) בך״ — כבפסוק (״נשבעת להם בך״) וכבדפוס.

המדרש קורא ״ותקרב לשחת נפש וחיתו״ (במסורה: נפשו), ״ויחונונו״ (במסורה: ויחננו), ״אם עליו מלאך״ (במסורה: אם יש עליו), ״וישלח מלאך ויוציאם ממצרים״ (במסורה: ויצאנו), ״זובח לאלהים יחרם״ (במסורה: זבח לאלהים יחרם; בכתב היד הוחסרה היו״ד).

דבר אחר:

פתח בו רבי תנחומא בירבי בשם רבי מנחמא בן יעקב, שאמר בשם רבי אבון:

זה שאמר הכתוב:

אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ אֶחָד מִנִּי וגו׳(איוב לג, כג).

איוב מדבר כנגד בני אדם בשעה שעונותהם אדומים והם חולים:

רֻוטְפַשׁ בְּשָׂרוֹ מִנֹּועַר יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו(איוב לג, כה),

וַתִּקְרַב לַשַּׁחַת נפש וְחַיָּתוֹ לַמְמִתִים(איוב לג, כב).

מהו כן?

אלא שמיד מלאכי חבלה באים ומקטרגיםומקטרגים — ומלמדים חובה, מאשימים אותו,

והקדוש ברוך הוא אומר: אין מלאך שילמד עליו זכות?

שנאמר: אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף.

רבותינו אומרים:

אפילו יש שם תשע מאות תשעים ותשעה מלאכים מחייבים ואחד מזכה —

הקדוש ברוך הוא כביכול מטה לזכות.

רבי אלעזר בירבי יוסי אומר:

אפילו יש באותו מלאך המזכה תשע מאות ותשעים ותשעה חלקים מחייבין ואחד מזכה —

כביכול מטה לזכות.

ולמה?

אמר רבי אלעזר בר יוסי הגלילי:

אין כתב אחד מאלף, אלא מִנִּי אָלֶף.

אמר רבי אחא:

כשתהא שומע הדבר משם רבי אלעזר בר יוסי הגלילי — הרעישה אזנך כפרכסכפרכס — כאפרכסת, כמשפך הזו, כדי לקבלו מיד.

וַיְחֻונּוּנו וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת וגו׳(איוב לג, כד).

מהו פְּדָעֵהוּ?

אלא אותו המלאך שמלמד עליו זכות אמר להקדוש ברוך הוא:

פדעהו באיסוריםבאיסורים — בייסורים, ואת מביאהו בתשובה.

משה — המלאך המליץ

וַתִּקְרַב לַשַּׁחַת נַפְשׁוֹ —

מדבר כנגד ישראל, שבשעה שעשו את העגל באו המלאכים והיו מקטרגים אותם באותה שעה;

והיא שמשה אומר:

כִּי יָגֹורְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵימָה(דברים ט, יט).

מיד עמד משה באותה שעה, חגר מתניו בתפלה,

והיה מלמד עליהם זכות, ומבקש רחמים לפני הקדוש ברוך הוא.

ואיוב מפרשה: אִם עָלָיו מַלְאָךְ —

ואין מלאך אלא משה:

וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ ויוציאם מִמִּצְרָיִם(במדבר כ, טז).

ומה רחמים ביקש עליהם?

אלא אמר לפניו: רבון העולמים,

לָמָה יְיָ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ(שמות לב, יא).

וַיְחֻונֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת —

מהו כן?

אלא אמר לו משה: רבון העולמים, יודע אני שהם מחייבים מיתה,

שכך אמרת: זֹובֵחַ לָאֱלֹהִים יׇחֳרָם(שמות כב, יט);

אלא בבקשה ממך: פדה אותם ממלאכי חבלה, הזכר זכות אבותם:

זְכֹור לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וליעקב עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ(שמות לב, יג) להם בָּךְ.

תרגום לעבריתומקטרגים ומלמדים חובה, מאשימים כפרכס כאפרכסת, כמשפך באיסורים בייסורים

חרַבִּים אֹמְרִים לְנַפְשִׁי אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶלָה

פתיחתא חמישית · שונאי דוד והאומות שמחו על החטא; הקדוש ברוך הוא הגן ומרים ראש — שמן המשחה והמשכן

רַבִּים אֹמְרִים לְנַפְשִׁי אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶלָה וְאַתָּה יְיָ מָגֵן בַּעֲדִי כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי(תהלים ג, ג–ד)

מקבילה: פסיקתא דרב כהנא, כי תשא א (פתיחתא על אותו הפסוק: ״רבי שמואל בר אימי פתר קרייה בדואג ואחיתופל… ורבנין דפתרין קרייה באומות העולם״; ״מות יומת הנואף והנואפת״, ״זובח לאלהים יחרם״, ״גם יי העביר חטאתך״; ״כבודי — שהשריתה שכינתך בתוכינו… ועשו לי מקדש״; ״ומרים ראשי… כי תשא את ראש״).

סדר הקטעים ח–יד כבכתב היד: במאגרים מסומנים ארבעה קטעים ״1״–״4״ ומובאים בסדר 2, 1, 4, 3; סימני הדפים שבהם (קטע 1, פתיחתא זו: לח ע״ב–לט ע״א; 2, ט: לט ע״א–ע״ב; 3, י–יג: לט ע״ב–מ ע״ב; 4, יד: מ ע״ב–מא ע״א, ואחריו פסקא יא בדף מא ע״ב) מעידים על הסדר 1, 2, 3, 4, וכך גם בדפוס.

״ואומרים״ — בגליון. ״אין לזה ישועה״ — לפניו מחק הסופר וי״ו. ״ועוד שאמרת בתורה״ — בכתב היד ״שאמ׳״, כדפוס ״ואתה יי ועוד שאמרת בתורה״. ״(ש)״ — מחיקה. ״ומשיחים הם לומר״ — בדפוס ״ומשיחים בהם״.

״ונתנחמתה (כ״י: ונתחמתה)״ — מסומן במאגרים; בדפוס ״ונתנחם״. ״ידענו (כ״י: ידעני)״ — מסומן במאגרים; כבדפוס. ״(כי תשא)״ לפני ״כבודי זה המשכן״ — מחיקת מאגרים. ״ומרים ראשי (כ״י: כבודי)״ — כבפסוק ובדפוס (״ומרים ראשי — כי תשא את ראש״).

המדרש קורא ״רבים אומרים לנפשי אין לו באלהים סלה״ (בלי ״ישועתה״), ״כבודי ומרים״ (בפתיחה: בלי ״כבודי״), ״ולא תמות״ (במסורה: לא תמות), ״זכור לאברהם ליצחק וליעקב״.

כִּי תִשָּׂא(שמות ל, יב) —

כך פתח רבי תנחומא בירבי בשם רבי שמואל:

רַבִּים אֹומְרִים לְנַפְשִׁי אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶלָה(תהלים ג, ג),

וְאַתָּה יְיָ מָגֵן בַּעֲדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי(תהלים ג, ד).

רַבִּים אֹומְרִים לְנַפְשִׁי —

כשנכשל דוד באותו המעשה, היו שונאים שמחים עליו ואומרים: אין לזה ישועה מעתה.

הוא שאומר על עצמו:

רַבִּים אֹומְרִים לְנַפְשִׁי אֵין לו בֵאלֹהִים סֶלָה;

ועוד שאמרת בתורה: מוֹת יוּמַת הַנֹּואֵף וְהַנֹּואָפֶת(ויקרא כ, י).

וכיון שבא נתן ואמר לי:

גַּם יְיָ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ ולא תָמוּת(שמואל ב יב, יג) —

ידעתי שהיגנתה בעדי: וְאַתָּה יְיָ מָגֵן בַּעֲדִי.

ולא עוד, אלא כְּבוֹדִי וּמֵרִים:

כְּבוֹדִי — זה מלכות;

וּמֵרִים רֹאשִׁי — זה שמן המשחה.

דבר אחר:

אֹומְרִים לְנַפְשִׁי — מדבר בישראל.

אימתי? כשעשו אותו המעשה התחילו כל אומות העולם שמחים עליהם, ומשיחים הם לומר:

מעתה אין לאילו עמידה ולא ישועה.

ומהו יְיָ מָגֵן בַּעֲדִי?

ועוד את עמהם, שאמרת בתורה: זֹובֵחַ לָאֱלֹהִים יׇחֳרָם(שמות כב, יט).

וכיון שאמר לו משה: זְכֹור לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק(שמות לב, יג) וליעקב,

שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם(שמות לב, יב) —

ונתנחמתה: וַיִּנָּחֶם יְיָ עַל הָרָעָה(שמות לב, יד) —

ידענו שהגנתה בעדינו: וְאַתָּה יְיָ מָגֵן בַּעֲדִי.

ולא עוד, אלא כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי:

כְּבוֹדִי — זה המשכן: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם(שמות כה, ח);

וּמֵרִים רֹאשִׁי —

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

חלק ז

גוף הדרשה

טכל מה שאת יכול לרומם את האומה הזו — רוממה

דרשת הפסוק · ״כי תשא את ראש״ · ראשם של ישראל הוא הקדוש ברוך הוא; משלי העטרה, הטלית של הזקן והפורפירא של המלך

במאגרים מסומן הקטע ״2״ (לט ע״א–ע״ב); בא אחרי הפתיחתא שלמעלה (ח), כבכתב היד וכבדפוס.

״אנו (כ״י: אני) מוצאים (כ״י: מוציאם) שבמקומות הרבה״ — מסומן במאגרים; כבדפוס (״אנו מוצאים במקומות הרבה״). ״שכאילו (כ״י: שבאילו) לי את רומם״ — בגליון, במקום ״שכולה״ שמחק הסופר, ובו ״ב״ מסומנת; כבדפוס.

״והיתה מנערה״ — הסופר כפל ״והיתה״. ״ובזו [אתה] זהיר״ — המלה הושלמה במאגרים. ״ניתמניתי (כ״י: ניתמנותי)״ — מסומן במאגרים; בדפוס ״לכשניתמניתי״. ״פורפור[ות]״ — הושלם במאגרים; ״(מצ)״ — מחיקה.

״שבשביל זו ניתמניתי (כ״י: נותתי) מלך״ — ״נותתי״ אינו מלה; תוקן כלשון כתב היד עצמו במשל הזקן שלפניו (״שבשביל זו ניתמניתי זקן — היא לבשתי באותה שעה״, ושם בכתב היד ״ניתמנותי״) וכנמשל (״שהיא המליכה אותי תחילה״). בדפוס ״נשאתי בת מלך״.

המדרש קורא ״שאו את ראש בני ישראל״ (במדבר א, ב: ראש כל עדת בני), ״לפני׳ ויי בראשם״ (מיכה ב, יג: לפניהם), ״ואנויהו״ (במסורה: ואנוהו).

דבר אחר:

כִּי תִשָּׂא אֶת(שמות ל, יב) —

אנו מוצאים שבמקומות הרבה הקדוש ברוך הוא אמר למשה:

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר א, ב),

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

ולמה כן?

אלא אמר הקדוש ברוך הוא למשה:

משה, כל מה שאת יכול לרומם את האומה הזו — רוממה, שכאילו לי את רומם.

כי תשא את בני ישראל — אין כתב כאן,

אלא כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

ואין ראשם של ישראל אלא הקדוש ברוך הוא,

שנאמר: וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַיְיָ בְּרֹאשָׁם(מיכה ב, יג).

משל העטרה

למה הדבר דומה?

למי שהיה יושב ועושה עטרה, ומקביע בתוכה אבנים טובות ומרגליות.

עבר אחד וראה אותו.

אמר לו: כל מה שאת יכול לקבוע בתוכה — קבע, שהיא עתידה להינתן בראשו של מלך.

משל הזקן והטלית

לזקן שהיה לו טלית אחת, והיתה מנערה בכל שעה ומקפלה.

אמר לו תלמידו: רבי, רבי, כמה טליתות יש לך אחרים — ובזו אתה זהיר יותר מכולם?

אמר לו: בזו אני זהיר, שבשביל זו ניתמניתי זקן — היא לבשתי באותה שעה.

כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה:

הוי זהיר באומה זו, שמכל האומות שבראתי — היא המליכה אותי תחילה,

שנאמר: זֶה אֵלִי ואנויהו(שמות טו, ב).

משל המלך והפורפירא

למלך שהיה לו פורפוראותפורפוראות — בגדי ארגמן של מלכות הרבה, והיה לו עוד פורפרא אחת,

והיה מפקד בכל שעה את הבסטיירהבסטייר — הממונה על בגדי המלך שלו בשביל אותה פרופרא.

אמר לו: אדוני המלך, כמה פורפורות יש לך — ועל זו את מצוינימצויני — מצווה אותי, מזהיר אותי יותר מכולם?

אמר לו: בזו אני זהיר, שבשביל זו ניתמניתי מלך — היא לבשתי באותה שעה.

כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה:

הוי זהיר באומה זו, שהיא המליכה אותי תחילה על הים לכל האומות, ואמרה לי:

זֶה אֵלִי ואנויהו.

לפיכך רומם את ראשם:

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

תרגום לעבריתפורפוראות בגדי ארגמן של מלכות הבסטייר הממונה על בגדי המלך מצויני מצווה אותי, מזהיר אותי

ישלש תרומות — אדני המשכן

דרשת הפסוק · ״כי תשא״ · השקלים עשו את אדני המשכן, והם נושאים את המשכן ואת השכינה

במאגרים מסומן הקטע ״3״ (י–יב, ואחריו ״בעשרה מקומות״, יג; לט ע״ב–מ ע״ב).

״שלש תרומת יש כאן״ — כך בכתב היד ובדפוס, ונזכרת רק הראשונה, של אדני המשכן. ״נתנו הקרשים״ — בדפוס ״נעשו הקרשים״. ״מלמד ללמדך״ — בדפוס ״מניין ללמד״, ומביא את סוף הפסוק ״בכתף ישאו״.

דבר אחר:

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות ל, יב) —

אמר רבי שמואל בן נחמן:

שלש תרומת יש כאן.

תרומה הראשונה — של אדני משכן.

אמר הקדוש ברוך הוא: משה, אמור להם שיביאו שקלים.

מיד הביאו ועשו אדנים.

כיון שנעשו אדנים — נתנו הקרשים, ואחרכך חיפו את היריעות.

ולמה כן? אמר הקדוש ברוך הוא: השקלים שהביאו ישראל — עשו אדני המשכן.

וכל כך למה?

אלא שהשכינה באה לתוך המשכן, והם נושאים אותם: כִּי תִשָּׂא.

ואם אין את למד מכן — יש לך מלמד ללמדך:

וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹודַת הַקֹּודֶשׁ עֲלֵיהֶם(במדבר ז, ט).

יאזֶה יִתְּנוּ — ששה גרמיסין ומחצית השקל

דרשת הפסוק · ״זה יתנו״ · חטאו בשש שעות — ששה גרמיסין; מחצית השקל כנגד חצי היום ועשרת הדברות; מטבע של אש

מקבילה: פסיקתא דרב כהנא, כי תשא יא (״לפי שחטאו בחצי היום, לפיכך יתנו מחצית השקל… לפי שחטאו בשש שעות ביום… דעביד שיתא גרמיסין״; ״לפי שעברו ישראל על עשרת הדברות… עשרה גירה״ — רבן יוחנן בן זכאי).

״טורפין״ — בדפוס ״(טורפין) [פורטין]״. ״ורבותינו אמרו״ — בכתב היד ״ורבותי׳ אמר׳״. ״מטבע של סערה (כ״י: סעודה) של אש״ — הדל״ת מסומנת במאגרים; ד׳ במקום ר׳ כדרך כתב היד (מדי, שדר, הגריות בפסקא כה; דונרות, ד). בדפוס ״מטבע של שערה של אש״ — אותה מלה בשי״ן (״בשערה ישופני״, איוב ט, יז; ״בסופה ובשערה״, נחום א, ג). ״כזה (כ״י: בזה) יתנו״ — ״ב״ מסומנת במאגרים; כבדפוס (״כזה יתנו כל העובר״).

דבר אחר:

זֶה יִתְּנוּ(שמות ל, יג) —

כמה הוא טורפיןטורפין — מטבע זה שהראה הקדוש ברוך הוא למשה, ואמר לו זֶה יִתְּנוּ?

ששה גרמיסיןגרמיסין — מטבעות קטנות של כסף.

אמר הקדוש ברוך הוא: הם חטאו משש שעות ולמעלה — כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה(שמות לב, א);

לפיכך יביאו ששה גרמיסין.

ורבותינו אמרו:

הם חטאו מחצות היום ולמעלה — יביאו מחצית השקל ויכפר עליהם:

זֶה יִתְּנוּ מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל.

וכמה הוא מחצית? עשר מעיןמעין — מעות (מטבע קטנה), שעשר מעין מחצית השקל —

כדי שיכפרו על עשרת הדברות שעברו עליהם:

זֶה יִתְּנוּ כׇּל הָעֹובֵר.

דבר אחר:

יִתְּנוּ —

הקדוש ברוך הוא נטל כמין מטבע של סערה של אש, ואמר לו:

כזה יתנו כל העובר.

תרגום לעבריתטורפין מטבע גרמיסין מטבעות קטנות מעין מעות (מטבע קטנה)

יבעבירתם מביאה אותם לידי מעלות — מכירת יוסף ופרשת שקלים

דרשת הפסוק · ״זה יתנו״ · השבטים שישבו לאכול לחם זיכו את כל העולם; העגל גרם לפרשת שקלים

״גדולות (כ״י: גדילות)״ — מסומן במאגרים; כבדפוס. ״ואומרים״ — בגליון. ״אנו (כ״י: אני) מושכים״ — מסומן במאגרים; כבדפוס. ״באים״ — בגליון.

״רבי יהודה בירבי שלום״ — בדפוס ״רבי יהודה הלוי בי רבי שלום״. ״על יוסף״ — בגליון, במקום ״של״ שמחק הסופר; ״ואם עבירתם״ — בגליון, במקום ״ואת״. ״(שקל..)״ — מחיקה. ״מצוה שהם עושים״ — בדפוס ״זכותם״.

המדרש קורא ״לכו ונמכרנו לישמעאל״ (במסורה: לישמעאלים), ״בוצע ברך ניאץ״ (במסורה: ובצע ברך נאץ).

דבר אחר:

זֶה יִתְּנוּ(שמות ל, יג) —

בא וראה חיבתם של ישראל, שעבירותיהם מביאות אותם לידי מעלות גדולות —

זכיותיהם על אחת כמה וכמה!

כשיוסף משתלח מאביו לילך אצל אחיו — כיון שראו, חשבו עליו להורגו:

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו(בראשית לז, יט), וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ(בראשית לז, כ).

והם עומדים ומשליכים אותו לבור, ואומרים:

נאכל, נשתה, ואחרכך אנו מושכים ומעלים אותו, והורגים אותו.

אכלו ושתו. באו לברך —

אמר להם יהודה: באים להרוג ומברכים להקדוש ברוך הוא? אין אנו אלא מנאציםמנאצים — מבזים, מחרפים!

מהו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג(בראשית לז, כו)?

אמר להם יהודה: בֹוצֵעַ בֵּרֵךְ נִיאֵץ יְיָ(תהלים י, ג);

אלא לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לישמעאל(בראשית לז, כז).

וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכׇול לֶחֶם(בראשית לז, כה) —

אמר רבי יהודה בירבי שלום:

הסיבההסיבה — הסעודה, ההסבה אחת שישבו השבטים ונטלו עצה על יוסף למוכרו — זכה את כל העולם,

שנימכר למצרים וכילכל את העולם בשני הרעב:

וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכׇול לֶחֶם — להאכיל לחם לכל העולם.

ואם עבירתם גרמה לכל העולם שיחיה — זכותם על אחת כמה וכמה!

כך אף כאן: מי גרם לפרשת שקלים? העבירה של עגל.

ואם עבירתם למצוה — מצוה שהם עושים על אחת כמה וכמה:

כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָיתִי וּמוּם אֵין בָּךְ(שיר השירים ד, ז).

תרגום לעבריתמנאצים מבזים, מחרפים הסיבה הסעודה, ההסבה

יגבעשרה מקומות נמנו ישראל

דרשת הפסוק · ״כי תשא״ · המניינים מירידת מצרים ועד לעתיד לבא; מניין שלא מפי הדיבור — מגפה

מקבילה: פסיקתא דרב כהנא, כי תשא ט (״בעשרה מקומות נמנו את ישראל… ואחד בימי עזרא — כל הקהל כאחד ארבע רבוא… לעתיד — עוד תעבורנה הצאן״) ו־י (״מה שחסרו בימי דוד נתמלאו בימי שלמה… יהודה וישראל רבים כחול״).

בכתב היד נמנים תשעה בלבד (ובימי שאול רק ״ויפקדם בטלאים״); הנדפס מוסיף ״ויפקדם בבזק״ ו״ואחת בימי עזרא״, וכך בפסיקתא דרב כהנא. לא הושלם.

״בעשרה״ — בכתב היד ״בעשר׳״. ״(דוד)״ לפני ״יואב״ — מחיקת מאגרים. ״וכל זמן שנימנו מפי הדיבור לא נגעה בהם מגפה״ — בגליון. ״שנימנו (כ״י: שנימו)״ — מסומן במאגרים.

״ממה שקראו בעינין: אל גינת אגוז ירדתי״ — מעבר לפסקא יא (״יהודה וישראל רבים כחול״), ואחריו בכתב היד ובדפוס עוד ״דבר אחר: ונתנו כופר נפשו״ (יד); בדפוס ״ורבי תנחומא בי רבי פותר: אל גינת אגוז ירדתי״.

המדרש קורא ״ויעמד שטן לישראל ויסת לדוד״ (במסורה: על ישראל… את דויד), ״כחול אשר על שפת״ (מלכים א ד, כ: ״כחול אשר על הים לרב״).

דבר אחר:

כִּי תִשָּׂא(שמות ל, יב) —

בעשרה מקומות נמנו ישראל:

אחת בירידתם למצרים, שנאמר: כׇּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב שִׁבְעִים(בראשית מו, כז);

ואחת בעלותם ממצרים, שנאמר: כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי וגו׳(שמות יב, לז);

ואחת כאן: כִּי תִשָּׂא;

ושני פעמים בספר וידבר;

ושני פעמים בימי שאול: וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים(שמואל א טו, ד);

ואחת בימי דוד: וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם(שמואל ב כד, ט);

ואחת לעתיד לבא: עֹוד תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה(ירמיה לג, יג).

וכל זמן שנימנו מפי הדיבור — לא נגעה בהם מגפה;

וכל זמן שנימנו שלא מפי הדיבר — נגעה בהם מגפה.

ואימתי נימנו שלא מפי הדיבר ונגעה בהם מגפה? בימי דוד,

שנאמר: וַיַּעֲמֹד שָׂטָן לישראל וַיָּסֶת(דברי הימים א כא, א) לדוד;

מיד נגעה בהם מגפה, שנאמר: וַיִּתֵּן יְיָ דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל(דברי הימים א כא, יד).

ומה חסרו בימי דוד — נתמלאו בימי שלמה:

יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל(מלכים א ד, כ) שפת.

ממה שקראו בעינין:

אֶל גִּינַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִיבֵּי הַנָּחַל(שיר השירים ו, יא).

ידוְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ — לא באונס ולא במפתה

דרשת הפסוק · ״ונתנו איש כופר נפשו״ · ישראל חוששים לקנסות האונס, המפתה, השור הנגח והמוציא שם רע; ״זה יתנו״ — מטבע של אש

במאגרים מסומן הקטע ״4״ ומובא לפני י–יג; בכתב היד (מ ע״ב–מא ע״א) ובדפוס הוא בא אחרי ״בעשרה מקומות״ (יג), אחרון בפסקא.

מקבילה: פסיקתא דרב כהנא, כי תשא יא (״אמר רבי מאיר: כמין מטביע של אש הוציא מתחת כסא הכבוד שלו והראהו למשה, ואמר לו: זה יתנו״).

״(ונפ)״ — מחיקה. ״כאונס (כ״י: באונס) אשה״ — מסומן במאגרים; כבדפוס (״כאונס אשה״). ״מאה כסף״ — בדפוס ״חמשים כסף״ (קנס האונס, דברים כב, כט); ״וענשו אותו מאה כסף״ — לשון מוציא שם רע (דברים כב, יט), וכך גם להלן. ״קטריקי״ — בדפוס כמותו.

״שיש לו״ — בגליון. ״עשינו״ — הוי״ו מסופקת. ״(מי..)״ — מחיקה. ״שלשים (כ״י: שלשה) שקלים״ — מסומן במאגרים; כפסוק (״שלשים שקלים״) וכבדפוס. ״איני (כ״י: אינו) מבקש״ — מסומן במאגרים; כבדפוס. ״ולא במפתה״ — ״ולא״ כפול בכתב היד.

״(בוראי)״ — מחיקה. ״שבדבר שהכעיסוהו בו (כ״י: בי) בדבר״ — מסומן במאגרים; כבדפוס. ״זה ישפיל (כ״י: ישפוט)״ — מאגרים תיקן כפסוק.

המדרש קורא ״ונתנו כפר נפשו״ (בלי ״איש״), ״אשר לא אורסה״ (במסורה: ארשה), ״ולבם לא נכון״ (תהלים עח, לז), ״אלה אלהיך ישראל אשר״ (שמות לב, ד), ״זה אלהיך ישראל״ (בנחמיה ט, יח: ״זה אלהיך אשר העלך ממצרים״).

דבר אחר:

כִּי תִשָּׂא(שמות ל, יב) —

וְנָתְנוּ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ.

איזה כֹּופֶר נַפְשׁוֹ?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: מיתה הם חייבים על שעשו את העגל, אלא יתנו כפרת נפשם:

וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּופֶר נַפְשׁוֹ.

כיון ששמעו ישראל — הצירוהצירו — הצטערו.

אמרו: על חנם היינו יגיעים ובוזזים בתי מצרים ונוטלים את ממונם — והשליך אותו כאן!

כתוב בתורה באונס שיתן קנס: וְעָנְשׁוּ אֹותוֹ מֵאָה כֶסֶף(דברים כב, יט);

ואנחנו אנסנו את הדיבור — קיבלנו אותו ועברנו עליו;

עכשיו צריך כל אחד ואחד ממנו ליתן מאה כסף כאונס אשה!

אלא כמי שמפתה את הבתולה:

כִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אורסה(שמות כב, טו) —

מהו קטריקיקטריקי — קנסו, עונשו שלו? כֶּסֶף יִשְׁקֹול כְּמֹוהַר הַבְּתוּלֹות(שמות כב, טז).

הרי כל אחד ואחד מישראל צריך ליתן חמשים סלע,

שנעשינו כמפתה, ופיתינו את הדיבר ולא שמרנו אותו:

וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם(תהלים עח, לו), אלא וְלִבָּם לֹא נָכוֹן(תהלים עח, לז).

ולא זו, אלא למי שיש לו שור נגח, ונגח אדם — מהו עונשו?

אדונו נותן שלשים שקלים כסף:

וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹול שִׁלְשֹׁום(שמות כא, כט).

ואנחנו עשינו שור: וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר(תהלים קו, כ);

עכשיו כל אחד ואחד מישראל צריך ליתן שלשים שקלים של כסף!

אלא במוצא שם רע: וְעָנְשׁוּ אֹותוֹ מֵאָה כֶסֶף;

ואנחנו הוציאנו שם רע על הקדוש ברוך הוא, שהוא העלנו ממצרים,

ואמרנו לעגל: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר(שמות לב, ד).

ידע הקדוש ברוך הוא מה בלבם.

אמר למשה: אמור להם: למה אתם מתייראים?

איני מבקש שתתנו לי — לא באונס, ולא במפתה, ולא בשור נגח, ולא במוציא שם רע;

אלא זֶה יִתְּנוּ(שמות ל, יג).

מהו זֶה יִתְּנוּ?

אמר רבי מאיר:

נטל הקדוש ברוך הוא מטבע של אש קטן, והראה למשה, ואמר לו: זֶה יִתְּנוּ — כמות זה יתנו.

כיון שראה דוד בזה נותן להם כפרה, התחיל אומר:

בואו וראו נפלאותיו של הקדוש ברוך הוא ומעשיו, שבדבר שהכעיסוהו בו — בדבר נתן להם כפרה:

כִּי אֱלֹהִים שֹׁופֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים(תהלים עה, ח).

זֶה השפיל את ישראל לבאר שחת: זֶה אֱלֹהֶיךָ(נחמיה ט, יח) ישראל;

זֶה יָרִים — שרומם קרנם בזה:

זֶה יִתְּנוּ.

תרגום לעבריתהצירו הצטערו קטריקי קנסו, עונשו

חילופי נוסח והשלמות

על פי כתב יד פרמה, הספרייה הפלטינית 3122. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אבאלהיםבאלים
אאחראחד
אכבושהבבושה
בד— (הוספה)
בם— (הוספה)
בלאאלא
במי— (הוספה)
ברכיםרבים
בכשושניםבשושנים
בכיצדכיזצד
בשרכיםשרבים
בכשושניםבשושנים
בחייוחייב
בכסוחיםבס׳
במשרפותמסרפ׳
גולא היה— (הוספה)
גאיניאינו
גו— (הוספה)
גסגולתוסגולתי
גלילו
דאותואותי
דזונרותדונרות
דןמן
דושחקוושחקי
דבמהכמ׳
דשפטתנושיפעתנו
דוזיכיתנווזיכתני
דהשיבוהשיבי
דמעולהמעילה
דעמנו— (הוספה)
דוישחוישלח
דוישפלויש
דאמר— (הוספה)
דולוואל
דראשךראשן
המונגינוסמוטגינוס
הראשו— (הוספה)
ואותואותי
וכסוטותבסוטות
וישפילישפוט
וומרומם לכל מי שלא נשתתף— (הוספה)
זמחייביןמחייכין
זםן
זי— (הוספה)
זלהםלך
חונתנחמתהונתחמתה
חידענוידעני
חראשיכבודי
טאנואני
טמוצאיםמוציאם
טשכאילושבאילו
טאתה— (הוספה)
טניתמניתיניתמנותי
טות— (הוספה)
טניתמניתינותתי
יאסערהסעודה
יאכזהבזה
יבגדולותגדילות
יבאנואני
יגשנימנושנימו
ידכאונסבאונס
ידשלשיםשלשה
ידאיניאינו
ידבובי
ידישפילישפוט

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכ״י פרמה 3122

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
פסיקתא רבתיכ״י פרמה 3122