פסקא מד: שובה ישראל
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓פרשת מד: שובה ישראל
פסיקתא רבתי
דרשה מד
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֺנֶךָ(הושע יד, ב)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד פרמה, הספרייה הפלטינית 3122 §§cover-end§§
חלק א
ילמדנו
הלכה · ילמדנו · אין תשובה למי שחוזר לעבירה; ״יעזוב רשע דרכו״, ואחר כך ״וישוב אל יי״; עד שלא נשוב למידת הדין
״ואשוב אחטא — ואין מספיקין בידו״: במשנה יומא ח, ט ״האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה״; בכתב היד חסר ״ואשוב״ השני.
אחרי ״ויטהר״ כתב הסופר ״אמר הקדוש ברוך הוא: יעזוב רשע דרכו, ואחר כך הוא יטבול ויטהר״ ומחק (הקדמת השורה הבאה). ״ואיני יכול מה לעשות״ — בכתב היד ״ואני יכול״; כך כתב הסופר בכפל שמחק בפתיחתא (״שאינו יכול מה לעשות״); בדפוס ״איני יודע מה לעשות״.
בדפוס: ״מי שהוא חוטא לומר שתתכפר לו על ידי תשובה [מהו]״, ״אם ירד אדם לטבול והשרץ בידו״, ״ואני אקבל אתכם״.
המדרש קורא ״בשובו מדרכו״ (ביחזקאל לג, יא: בשוב רשע מדרכו הרעה; בכתב היד ״בשובו מד׳״).
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ(הושע יד, ב).
ילמדינו רבינו:
מי שהוא חוטא — לומר שמכפר לו, מהו?
כך שנו רבותינו:
האומר: אחטא ואשוב, אחטא — ואין מספיקין בידו לעשות תשובה(משנה יומא ח, ט).
למה?
שאם אדם עושה תשובה וחזר בו לעבירות — אינה תשובה.
אם ירד אדם ויטבול, השרץ בידו — אין לו טהרה.
מה יעשה?
ישליך מה שבידו, ואחר כך הוא יטבל ויטהר.
אמר הכתוב: יַעֲזֹוב רָשָׁע דַּרְכּוֹ(ישעיה נה, ז), ואחרכך וְיָשֹׁוב אֶל יְיָ וִירַחֲמֵהוּ.
שהקדוש ברוך הוא חפץ בתשובה, ואינו חפץ להמית בריאבריא — בריה,
שנאמר: אִם אֶחְפֹּוץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בשובו מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה(יחזקאל לג, יא).
והקדוש ברוך הוא קורא אותם בתשובה, כביכול, שיחיו.
וכן הוא אומר לישראל: שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים(ירמיה ג, כב).
אמר להם הקדוש ברוך הוא:
עשו תשובה עד שלא נשוב למידת הדין, ואיני יכול מה לעשות;
אלא עד שאני עומד במידת רחמים — עשו תשובה, ואני מקבל אתכם.
מניין? ממה שקראו בנביא:
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ.
חלק ב
פתיחתא
פתיחתא · אין מידותיו של הקדוש ברוך הוא כמידת בשר ודם: אור מתוך אפילה, חוזר לאחר אפופסין; הוא הפה שהיכה, הוא הפה שריפא
כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם יְיָ(ישעיה נה, ח)
״רבי תנחומא״ — בכתב היד ״ר׳ תנחומ׳״; בדפוס ״ר׳ תנחומא בר אבא״, ובראש הפתיחתא ״שובה ישראל עד יי אלהיך״. ״יתברך שמו״ — בדפוס ״הקדוש ברוך הוא יתברך שמו״, ואחרי ״תוהו ובוהו״ נוסף ״והוציא אור מתוך חושך״.
אחרי ״מדליק נר מתוך נר״ כתב הסופר שוב ״שאינו יכול מה לעשות, אלא עד שאני עומד במידת רחמים עשו תשובה ואני מקבל אתכם, מניין? ממה שקראו בנביא שובה עד יי אלהיך״ (מן הילמדנו) ומחק.
״אפוסים״, ״הפוסים״ — כך בכתב היד; בדפוס ״(איספוסין) [אפופסין]״ (ראו במילון). ״איספלנית״ — בדפוס ״איספלניס״.
״[ואמרתי ללא עמי עמי אתם; הוא הפה שאמר כי היא לא אשתי — חזר וריפא ואמר]״ — חסר בכתב היד (דילוג מן ״חזר וריפא ואמר״ אל ״חזר וריפא ואמר״), והושלם מן הדפוס; בלעדיו ״כי אתם לא עמי״ נענה ב״תקראי אישי״.
״הוא הפה שאמר כי כפרה סוררה״ — לפני הפסוק כתב הסופר ״דברו״ ומחק, ״(דברים ד)״ מחיקת מאגרים, ו״שאמר״ כפול ומחוק.
המדרש קורא ״ארחם את ישראל״ (בהושע א, ו: את בית ישראל), ״והולכתיה במדבר״ (בהושע ב, טז: והלכתיה המדבר), ״ואמרתי ללא עמי עמי אתם״ (בדפוס; בהושע ב, כה: עמי אתה).
כך פתח רבי תנחומא:
כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם(ישעיה נה, ח) —
אין מדותיו של הקדוש ברוך הוא כמדת בשר ודם.
מידת בשר ודם — מדליק נר מתוך נר,
ואין אדם יכול להדליק אורה מתוך אפילה.
יתברך שמו — כשברא עולמו, היה הכל חשך, תֹהוּ וָבֹהוּ וגו׳(בראשית א, ב);
ומה אחריו? וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר(בראשית א, ג).
בשר ודם — משמוציא אפוסיםאפוסים — גזר דין, אינו יכול לחזור;
אבל הקדוש ברוך הוא — חוזר בו לאחר הפוסיםהפוסים — גזר הדין,
שנאמר: תֶּאְשַׁם שֹׁומְרוֹן כִּי מָרְתָה בֵּאלֹהֶיהָ(הושע יד, א) —
מה אחריו כתב? שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל(הושע יד, ב).
אין לך נביא שהיכה את ישראל שלא חזר נתן להם איספלניתאיספלנית — רטייה, תחבושת של רפואה וריפא אותן;
כל מכה ומכה שהיא מכה — היה חוזר ומרפא.
הושע אמר: כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת(הושע א, ו) ישראל,
וחזר ואמר: וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻוחָמָה(הושע ב, כה).
הוא הפה שאמר כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי(הושע א, ט) —
חזר וריפא ואמר וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אתם;
הוא הפה שאמר כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי(הושע ב, ד) — חזר וריפא ואמר וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ תִּקְרְאִי אִישִׁי(הושע ב, יח).
הוא הפה שאמר וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר(הושע ב, ה) — חזר וריפא ואמר: וְהֹולַכְתִּיהָ במדבר(הושע ב, טז).
הוא הפה שאמר דִּבְּרוּ דְבָרִים(הושע י, ד) — חזר וריפא: קְחוּ עִמָּכֶם(הושע יד, ג).
הוא הפה שאמר כִּי כְּפָרָה סֹורֵרָה סָרַר יִשְׂרָאֵל(הושע ד, טז) — חזר ואמר: וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ.
הוא הפה שאמר וְלֹא שָׁבוּ אֶל יְיָ אֱלֹהֵיהֶם(הושע ז, י) —
חזר וריפא: שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ.
חלק ג
גוף הדרשה
דרשת הפסוק · ״קחו עמכם דברים״ · למעלה מן העניין · בשר ודם מחליף אילוגין בממון הרבה, והקדוש ברוך הוא בדברים; ״צרור עון אפרים״ ואחר כך ״שובה״
״שובה ישראל עד יי אלהיך״ — בכתב היד ״עד יי יי״ (כפל), ואחד נשמט. ״מן הפרשה״ — הסופר כתב ״מן העניין״ ומחק. בדפוס ״(אמלוגין) [אילוגין]״, ״ומחליפו״, ״ואחר כל הדברים האלה״.
המדרש קורא ״עון צרור אפרים״ (בהושע יג, יב: צרור עון אפרים; וכך בדפוס).
דבר אחר:
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ(הושע יד, ב) —
אין מידת הקדוש ברוך הוא כמידת בשר ודם.
בשר ודם — כותב אילוגיןאילוגין — כתב אישום, גזר דין כתוב קשה, ומחליפין בממון הרבה;
והקדוש ברוך הוא — כותב אילוגין קשה, ומחליפן בדבר קל.
ואיזה הוא דבר קל? קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים(הושע יד, ג).
מה כתב למעלה מן הפרשה?
עון צָרוּר אֶפְרָיִם(הושע יג, יב), תֶּאְשַׁם שֹׁומְרוֹן כִּי מָרְתָה בֵּאלֹהֶיהָ(הושע יד, א);
ואחר כך כל הדברים האלה אומר לישראל:
עשו תשובה, ואני מחליף את כולם.
דרשת הפסוק · ״שובה ישראל״ · משל הסונקתרו: אליהו גזר רעב שלא יפלו לבור שחת; הושע ביקש ״רחם משכיל ושדים צומקים״, ומשלא נשמע — ״לכו אתם ובקשו״
״אומרים״ — בכתב היד ״אומ׳״. ״סונקתרו״ — בדפוס ״(סונקנתרו) [סנקתדרון]״ (ראו במילון). ״שבקו״ — בכתב היד ״שנקי״, והיו״ד מסומנת במאגרים; תוקן כבדפוס.
״ברחמים אמר כך״ — אחרי ״ברחמים״ אות מחוקה. ״[אמר המלך:] ובשבילך״ — בכתב היד ״וכשמלך״ מחוק, ויד מאוחרת כתבה ״ובשבילך״; ״אמר המלך״ הושלם מן הדפוס. ״שדות״ — כפול ומחוק. ״לטימיון״ — הוי״ו הושלמה במאגרים.
״משהם מגדלים״ — הסופר מחק למ״ד (״משלהם״); אחרי ״קמה אין לו״ כתב שוב ״משלהם״, ומאגרים מחק. ״מאבדם״ — בכתב היד ״מאברם״, הרי״ש מסומנת במאגרים; כבדפוס. ״אבלו של קטן לאבלו של גדול״ — בדפוס ״צערו… לצערו״. ״בא לו אצל ישראל״ — בדפוס ״בא אצל ישראל״.
המדרש קורא ״מה תתן להם״ (בהושע ט, יד: מה תתן תן להם), ״רחם משכל״ (שם: משכיל).
דבר אחר:
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל(הושע יד, ב) —
אומרים על הושע ועל אליהו: אכזריים היו.
חס ושלום, לא היו אכזריים; האכזרי היה מציל.
אלא למה הדבר דומה?
לבן מלכים שדנו המלך ונתחייב שריפה.
מה עשה סונקתרוסונקתרו — יועצו, היושב עמו בדין? אמר למלך: שבקושבקו — הניחו בבית האיסוריןבבית האיסורין — בית הסוהר וירעב, ואחרכך את שורפו.
והוא חשב לומר: עד שתשוב חמתו.
כך, כשראה אליהו את ישראל טועים אחר אחאב, אמר אליהו:
מוטב שלש שנים ברעב, ולא יפלו לבור שחת.
הוי, כי באהבה עשה להם אליהו כך.
וכן הושע אמר: תֵּן לָהֶם יְיָ מַה תִּתֵּן לָהֶם רֶחֶם מַשְׁכִּיל וְשָׁדַיִם צֹומְקִיםצומקים — יבשים(הושע ט, יד) —
ברחמים אמר כך.
למה הדבר דומה?
לאדם שנידון, ונכנס כל שלו לטימיוןלטימיון — לאוצר המלך.
עמד אוהבו וביקש, ופייסו את המלך.
אמר המלך: ובשבילך — יכנסו שדות בלבד לטימיון, והיו הקרקעות במקומם.
כך הקדוש ברוך הוא דן את ישראל ואמר: כִּי אִם יְגַדְּלוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְשִׁכַּלְתִּים מֵאָדָם(הושע ט, יב).
אמר לו הושע: בבקשה, לא! — כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ וְסוּפָתָה יִקְצֹורוּ קָמָה אֵין לוֹ(הושע ח, ז):
משהם מגדלים את בניהם — את מאבדם; קָמָה אֵין לוֹ.
אמר לו: הכתבתי בתורה וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ(בראשית ג, טז),
וכן כאן: קָמָה אֵין לוֹ.
אמר לו הושע: אם כן, בבקשה — תֵּן לָהֶם רֶחֶם מַשְׁכִּל וְשָׁדַיִם צֹומְקִים,
שלא דומה אבלו של קטן לאבלו של גדול.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: וכן גזרתי — וְשִׁכַּלְתִּים מֵאָדָם.
כשראה הושע שאין הקדוש ברוך הוא שומע לו, בא לו אצל ישראל ואמר להם:
הרבה בקשתי ולא נשמע לי;
לכו אתם ובקשו על עצמיכם, שאינו מחזיר אתכם:
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל.
דרשת הפסוק · ״שובה ישראל״ · משל אוהב בן המלך: לך ובקש מאביך עד שלא תלקה — ונשתכרת המכות
״העבדים״ — בכתב היד ״העבידים״, ומאגרים תיקן. ״והוא מקבלך״ — הסופר כתב ״ואת״ ומחק, ויד מאוחרת כתבה ״והוא״. ״אם תשמע לי, עשה האחרונה ראשונה, ולך אצלו ובקש ממנו, והוא מקבלך״ — בגליון. ״ונשתכרת״ — בכתב היד ״ונשברת״, הבי״ת מסומנת במאגרים; תוקן כבדפוס וכלשון הנמשל (״ונשתכרתם המכות״).
״ולמסור אתכם״ — בכתב היד ״ומוכ׳״; בדפוס ״(ומונ׳) [ולמסור]״, כלשון המשל (״ולמוסרך ביד העבדים״). ״[ולהמיתכם ברעב, שנאמר]״ — הושלם מן הדפוס, כנגד ״ולהמיתך ברעב״ שבמשל. ״להכותם״ — בדפוס ״להכותכם״. ״וקדמו״ — בדפוס ״וקראו״.
המדרש קורא ״עברה״ (בהושע ה, י: עברתי).
דבר אחר:
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ(הושע יד, ב) —
לבן מלך שאמר לו אוהבו:
אביך עתיד להכותך, ולחבשך בבית האיסורין, ולמוסרך ביד העבדים, ולהמיתך ברעב;
ובאחרונה את חוזר ומבקש הימנו, והוא מקבלך.
אלא אם תשמע לי — עשה האחרונה ראשונה: ולך אצלו ובקש ממנו, והוא מקבלך,
ונשתכרתונשתכרת — ונמצאת נשכר — ניצלת מן המכות.
כן אמר הושע לישראל:
היו יודעים שהקדוש ברוך הוא עתיד להכותם,
שנאמר: עֲלֵיהֶם אֶשְׁפּךְ כַּמַּיִם עברה(הושע ה, י);
ולמסור אתכם למלכיות, שנאמר: יִפְּלוּ בַחֶרֶב שָׂרֵיהֶם(הושע ז, טז);
ולהמיתכם ברעב, שנאמר: וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ(הושע ב, יא).
ואחרכך — סוף שאתם באים ומבקשים.
הוי, שמעו אלי וקדמו ועשו תשובה עד שלא תלקו, ונשתכרתם המכות.
הוי: שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל.
דרשת הפסוק · ״שובה ישראל״ · כל הנביאים קראו לתשובה, והושע לימד את ישראל מה יאמרו
״כהושע״ — בכתב היד ״ביהושע״, ״בי״ מסומן במאגרים; תוקן כבדפוס. ״הושע אמר״ — לפני ״הושע״ כתוב ״(הרשע)״, ומאגרים מחק; ״אמר״ — הסופר כתב ״אם״, ויד מאוחרת תיקנה. בדפוס ״אבל הושע אמר״, ובסוף הדרשה נוסף ״וקחו עמכם דברים ושובו אל יי ואמרו אליו כל תשא עון וקח טוב״.
דבר אחר:
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל(הושע יד, ב) —
כל הנביאים קוראים לישראל לתשובה, אבל לא כהושע:
ירמיה — אִם תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְיָ אֵלַי תָּשׁוּב(ירמיה ד, א);
וישעיה אמר — דִּרְשׁוּ יְיָ בְּהִמָּצְאוֹ(ישעיה נה, ו);
ולא מלמדים את ישראל מה לומר.
הושע אמר: עשו תשובה — ומלמדם מה יפייסו על עצמם:
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ.
דרשת הפסוק · ״כי כשלת בעונך״ · ירמיה ועמוס הכו את ישראל בנפילה, והושע במכשול
״ישראל״ — בגליון. ״הכום״ — בכתב היד ״היבום״, הבי״ת מסומנת במאגרים; כבדפוס. ״כי כשלת״ — לפני ״כשלת״ אות מחוקה.
המדרש קורא ״בחלקלקות״ (בירמיה כג, יב: כחלקלקות; בכתב היד ״בח׳״), ״נפלה ולא תוסיף קום״ (בעמוס ה, ב: נפלה לא תוסיף קום; כבישעיה כד, כ ״ונפלה ולא תסיף קום״).
דבר אחר:
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ(הושע יד, ב) —
כל הנביאים שהכו את ישראל — הכום בנפילה:
ירמיה אמר — לָכֵן יִהְיֶה דַרְכָּם לָהֶם בחלקלקות בָּאֲפֵילָה יִדַּחוּ וְנָפְלוּ בָהּ(ירמיה כג, יב);
וכן עמוס — נָפְלָה ולא תוֹסִיף קוּם(עמוס ה, ב).
הושע לא עשאה אלא מתקלתמתקלת — מכשול:
כִּי כָשַׁלְתָּ.
דרשת הפסוק · ״שובה״ · ״לא יוכל בעלה הראשון… לקחתה״ — והקדוש ברוך הוא מקבל את השבים אף על פי שעבדו לאחר
״בעלה הראשון״ — בכתב היד ״האיש האחרון״ (מן הפסוק שלפניו), ותוקן מן הפסוק, כבדפוס. ״לא״ (״אם לא תמצא חן״) — בכתב היד ״לו״. ״ועבדו״ — בגליון. ״ויעזבו… עבדוהו״ — בכתב היד ״ויעבדום… עבדום״, שיבוש, ותוקן מן הפסוק (שופטים י, ו), כבדפוס.
בכתב היד הפסוקים בקיצור: ״לא יוכל… א׳ לש׳ לק׳״, ״ה׳א עד הל׳ ח׳ תח׳ הא׳ ההיא״; נפתחו מן הפסוקים.
המדרש קורא ״אם״ בלא ״ובעלה״ (בדברים כד, א: ובעלה והיה אם), ״איש אשתו״ (בירמיה ג, א: איש את אשתו), ״לאיש אחרון״ (שם: לאיש אחר).
דבר אחר:
שׁוּבָה(הושע יד, ב) —
חביבה תשובה לפני הקדוש ברוך הוא, שהוא מבטל דבריו בשביל התשובה.
היאך?
כתב בתורה: כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו(דברים כד, א),
וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ(דברים כד, ב),
וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן(דברים כד, ג) —
לֹא יוּכַל(דברים כד, ד) בעלה הראשון אֲשֶׁר שלחה לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה.
אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן:
אף על פי שעזבו אותי ועבדו לאחר — וַיַּעַזְבוּ אֶת יְיָ וְלֹא עֲבָדוּהוּ(שופטים י, ו) —
עשו תשובה ובאו אצלי, ואני מקבל אתכם.
מנין? ירמיה מפרש ואומר:
הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אשתו וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אחרון הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא(ירמיה ג, א).
בואו, ואני מקבל אתכם:
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ.
דרשת הפסוק · ״שובה ישראל״ · ״חי אני… אם אחפוץ במות הרשע״ — הואיל ונשבע, בדין הוא שנלך אצלו
״שנלך״ — לפניו כתב הסופר ״שלנ״ ומחק. בדפוס ״ועד היכן״, ״אינו נשבע אלא בקבלת שבים, שכן אמר יחזקאל״.
המדרש קורא ״חי אני נאם יי״ (ביחזקאל לג, יא: נאם אדני יי).
דבר אחר:
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל(הושע יד, ב) —
עד איכן התשובה עושה?
כל מה שברא הקדוש ברוך הוא — אינו כתב שנשבע, אלא בקבלת שבים.
מנין? יחזקאל מפרש: חַי אָנִי נְאֻם יי אִם אֶחְפֹּץ וגו׳(יחזקאל לג, יא).
אמרו הפיקחים שבישראל:
הואיל ונשבע שהוא מקבל השבים — בדין הוא שנלך לנו אצלו:
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל.
דרשת הפסוק · ״שובה״ · משל הבן החולה שאביו טועם לפניו את הרפואה: מי שאין בו סרחון אמר ״הנני שב״
״מצינו שמא לא היה אחריו סירחון אמר הריני שב״ — כך בכתב היד, ובדפוס ״שירחק״ במקום ״סירחון״; הכוונה מתפרשת בסוף הדרשה: מי שאין לו לא חטא ולא סרחון אמר ״הנני שב״.
״ומה מי שאין לו לא חטא ולא סרחון, חס ושלום, אמר הנני שב״ — בגליון. ״ולבא״ — הסופר כתב ״ולא״, ויד מאוחרת תיקנה. ״מזיקך״ — בכתב היד ״מזיק־ך״.
המדרש מביא ״הנני שב״ (בירמיה ל, יח: הנני שב שבות).
לבן מלכים שהיה חולה.
אומר הרופא: יאכל מן החפץ הזה, והוא מתרפא.
היה הבן מתיירא לאוכלו.
אמר לו אביו: תדע שאינו מזיקך — הריני אוכל הימנו.
כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל:
מתביישים אתם לעשות תשובה? הריני שב ראשון,
שנאמר: כֹּה אָמַר יְיָ הִנְנִי שָׁב(ירמיה ל, יח).
ומה מי שאין לו לא חטא ולא סרחון, חס ושלום, אמר הִנְנִי שָׁב —
בני אדם על אחת כמה וכמה צריכין לעשות תשובה, ולבא אצל הקדוש ברוך הוא:
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ.
דרשת הפסוק · ״שובה״ · העבירות אינן נזכרות לשב; התשובה חביבה מן הקרבנות
״ואף מן הקרבנות״ — הסופר כתב ״כן״, ויד מאוחרת תיקנה ״מן״, כבדפוס. ״שיעשה מתחילה״ — בדפוס ״שעשה״.
המדרש קורא ״לא תזכרנה״ (בישעיה סה, יז: ולא תזכרנה), ״ולא תעלה״ (שם: ולא תעלינה).
דבר אחר:
שׁוּבָה עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ(הושע יד, ב) —
אם יעשה אדם תשובה שלימה — אף העבירות שיעשה מתחילה אינן מתחשבות לו, ולא נזכרות לו.
מנין? ישעיה: לֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁונוֹת וְלֹא תעלה עַל לֵב(ישעיה סה, יז).
ואף מן הקרבנות חביבה היא התשובה —
שמואל הנביא אמר: הִנֵּה שְׁמֹועַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵלִים(שמואל א טו, כב).
דרשת הפסוק · ״שובה ישראל״ · המלאכים כותבים מעשיו של אדם; לצדיק — ״יבא שלום״, ולרשע — ״תיפח נפשך״; הפיקחים אמרו ״לכו ונשובה״
״מקוה״ — הוי״ו מסופקת. ״תיפח נפשך״ — בדפוס ״(מפח) [הפח] את נפשך״; ״כמה קיויתי לך״ — בדפוס ״כמה קראתי לך״. ״ואתה שלא עשית״ — בדפוס ״ולא עשית״.
המדרש קורא ״וינוחו״ (בישעיה נז, ב: ינוחו), ״לכו ונשובה עד יי״ (בהושע ו, א: אל יי).
דבר אחר:
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ(הושע יד, ב) —
אוי להן לרשעים שהן מתים ולא עושים תשובה, שהן מאבדין תקותם מן העולם הבא.
שמלאכים מסורין לאדם הזה, ובכל יום כותבין מעשיו;
והכל צפוי לפני הקדוש ברוך הוא, והכל חתום וכתוב:
אם צדיק אדם — כותב צדקתו,
ואם הרשיע אדם — כותבין רשעותו.
לפיכך, כשבא צדיק — המלאכים קודמין ומקלסין לפניו: יָבא שָׁלוֹם וינוחו(ישעיה נז, ב).
ואם מת אדם רשע שלא עשה תשובה — הקדוש ברוך הוא אומר לו:
תיפח נפשךתיפח נפשך — תצא נפשך, אוי לך! כמה קיויתי לך שתעשה תשובה, ואתה שלא עשית:
וְעֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה וּמָנוֹס אָבַד מִנְהֶם(איוב יא, כ).
ואמרו הפקחים: הואיל וכך הוא מקוה לשבים — אמרו:
לְכוּ וְנָשׁוּבָה עד יְיָ כִּי הוּא(הושע ו, א).
דרשת הפסוק · ״שובה ישראל״ · ״שמא נשוב ולא מקבל אותנו״? ״ארפא משובותיכם״; הרחוק — רשע שעשה תשובה ונתקרב
המדרש קורא ״ארפא״ (בירמיה ג, כב: ארפה).
״הנה נביא לא תקרא שוטים״ — מסומן כולו במאגרים כמסופק; בדפוס ״הנה נבא לא (תקרא) [תקראו] שוטים״. ״הרבה הוא ואומר״ — בדפוס ״הרבה הוא אומר״. ״על מי שהרחיק״ — אחרי ״מי״ אות מחוקה.
״אלא אם קרוב הוא אצל הקדוש ברוך הוא, מה רפואה הוא צריך? זה רשע…״ — בדפוס ״אלא קרוב (הוא) אצל הקב״ה מה רפואה [הוא] צריך, [אלא] זה רשע שהיה (קרוב) [רחוק]״.
דבר אחר:
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל(הושע יד, ב) —
השוטים אומרים: שמא נשוב ולא מקבל אותנו?
הנה נביא, לא תקרא שוטים:
הרבה הוא ואומר: שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים(ירמיה ג, כב) —
ואין אתם מפסידים; אלא מה? ארפא מְשׁוּבֹותֵיכֶם.
וכן ישעיה מתנבא: שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב(ישעיה נז, יט).
על איזה רחוק הוא אומר? על מי שהרחיק את עצמו.
אלא אם קרוב הוא אצל הקדוש ברוך הוא — מה רפואה הוא צריך?
זה רשע שהיה רחוק, ועשה תשובה ונתקרב אצל הקדוש ברוך הוא:
שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב.
אמר להם הושע: הואיל הוא מרפא את השבים —
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ.
דרשת הפסוק · ״עד יי אלהיך״ · צרה, קץ, תשובה, רחמים וזכות אבות — והתשובה גורמת לרחמים ולזכות האבות
בדפוס פותח ״דבר אחר שובה ישראל (מביאות) [חמשה דברים מביאים] את הגאולה״. ״לנו״ — הסופר כתב ״לפי״, ויד מאוחרת תיקנה. ״אלוה״ — בכתב היד ״אלה״; בדפוס ״אלהים״.
המדרש קורא ״לא ישכח״ (בדברים ד, לא: ולא ישכח), ״ושמעתה בקולו״ (בדברים ד, ל: ושמעת).
חמש מידות מביאות את הגאולה:
מתוך צרה אדם נגאל — בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה(דברים ד, ל);
ומתוך קץ — בְּאַחֲרִית הַיָּמִים;
ומתוך תשובה — וְשַׁבְתָּ עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ;
ומתוך רחמים — כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלֹהֶיךָ(דברים ד, לא);
ובזכות האבות — לֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹותֶיךָ.
התשובה גורמת לרחמים ולזכות האבות שיבאו,
שכן הוא אומר: וְשַׁבְתָּ עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ ושמעתה בְּקֹולוֹ,
ומיד: כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלֹהֶיךָ.
הוי, נשוב אצלו — שאין לנו כמוהו אלוה, שהוא מקבל אותנו בשעה שאנו שבים מפשע:
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל(הושע יד, ב).
דרשת הפסוק · ״שובה ישראל״ · משל בן המלך הרחוק מאביו מהלך מאה יום: ״שובו אלי ואשובה אליכם״
״הלך״ — בגליון. ״בשאר הדרך״ — בכתב היד ״כשאר״, הכ״ף מסומנת במאגרים; כבדפוס.
דבר אחר:
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ(הושע יד, ב) —
לבן מלכים שהיה רחוק מן אביו מהלך מאה יום.
אמרו לו אוהביו: חזור אצל אביך.
אמר להם: איני יכול.
שלח אביו ואמר לו: הלך מה את יכול לפי כחך, ואני בא אצלך בשאר הדרך.
כך אמר להם הקדוש ברוך הוא: שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם(מלאכי ג, ז).
דרשת הפסוק · ״עד יי אלהיך״ · בקש מאביך עד שלא ישב בבימה; בשר ודם מתפייס בדורון, והקדוש ברוך הוא בדברים; הולכים ריקנים ובאין מליאים
מקבילה: פסיקתא דרב כהנא, שובה כ (״תני בשם רבי מאיר: שובה ישראל — עד שהוא עומד במידת רחמים; ואם לאו — אלהיך, עד דלא יתעביד סניגוריה קטיגוריה״).
״[דבר אחר]״ — אינו בכתב היד (הדרשה נפתחת ״לבן מלכים שהיה לו דין״), והושלם מן הדפוס (״דבר אחר שובה ישראל לבן מלכים״). ״בפלטין״ — בכתב היד ״בפלטיו״ (וי״ו במקום נו״ן); כבדפוס. ״וימתח עליך״ — הסופר כתב ״מתח עמם״ ומחק, ויד מאוחרת כתבה ״וימתח עליך״. ״שיקבלנו״ — בכתב היד ״שקיבלנו״, ״קי״ מסומן במאגרים; כבדפוס. בדפוס ״שיקבלנו ספק מתקבל [ספק אינו מתקבל]״, ״והוא אומר להם וקח טוב״, ״לכן הנביא משבחו״.
דבר אחר:
לבן מלכים שהיה לו דין לפני אביו.
אמרו לו: בקש מן אביך עד שנתון בפלטיןבפלטין — בארמון שלו, עד שלא ישב בבימהבבימה — בכסא הדין וימתח עליך מידת הדין.
לכך הושע אמר להם לישראל: עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ(הושע יד, ב) —
עד שנתון במידת רחמים, עשו תשובה;
נקרא הקדוש ברוך הוא רחום וחנון — עשו תשובה עד שלא ימתח לכם מידת הדין.
בשר ודם כועס על חבירו — והוא מוליך לו דורוןדורון — מתנה שיקבלנו, והוא מתקבל;
הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא בדברים: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ(הושע יד, ג).
ולא עוד, אלא אדם שהוא הולך לכבד את המלך — הולך מלא וחוזר ריקם;
הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא הולכים אצלו ריקנים, ובאין מאצלו מליאים:
הן אומרים כׇּל תִּשָּׂא עָוֺן, והוא אומר לו וְקַח טוֹב.
לכך מיכה הנביא מקלסו על רוב רחמיו, ואומר לו: מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹושֵׂא עָוֺן וְעֹובֵר עַל פֶּשַׁע(מיכה ז, יח).
דרשת הפסוק · ״עד יי אלהיך״ · כיון שאדם מהרהר בתשובה — היא עולה עד כסא הכבוד
מקבילות: פסיקתא דרב כהנא, שובה יט (״רבי יודה נשווה בשם רבי יודה ברבי סימון: …גדול כחה של תשובה, שמגעת עד כסא הכבוד״); בבלי יומא פרק ח, פו ע״א (״אמר רבי לוי: גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר שובה ישראל עד יי אלהיך״).
לפני ״דרש״ אות מחוקה. ״היא עולה״, ״שהיא עולה״ — בכתב היד ״הוא״ (פעמיים), הוי״ו מסומנת במאגרים; תוקן כבדפוס, וכלשון ״ועומדת לה״. אחרי ״היא״ — ״(הי)״, מחיקה. ״עד מהלך חמש מאות״ — בדפוס ״חמש מאות שנים״; ״ולא עד רקיע שיני״ — בדפוס ״אלא עד רקיע (השני) [השביעי], ולא עד רקיע (השני) [השביעי] אלא שהיא עומדת לפני כסא הכבוד״.
דבר אחר:
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל(הושע יד, ב) —
דרש רבינו הקדוש:
גדול כוחה של תשובה:
שכיון שאדם מהרהר בלבו לעשות תשובה — מיד היא עולה,
לא עד עשרה מילין, ולא עד עשרים, ולא עד מאה — אלא עד מהלך חמש מאות;
ולא עד הרקיע הראשון, ולא עד רקיע שיני —
עד שהיא עולה ועומדת לה לפני כסא כבוד.
כן הושע אומר: שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ.
דרשת הפסוק · ״עד יי אלהיך״ · ״כי עונותינו רבו למעלה ראש״ — אפילו עד כסא הכבוד, ואתם עושים תשובה, אני מקבל אתכם
״אמר לו דוד״ — בדפוס ״אמר (לו) דוד״.
המדרש קורא ״כי עונותי רבו״ (בתהלים לח, ה: כי עונתי עברו ראשי; וכך בדפוס).
דבר אחר:
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ(הושע יד, ב) —
אמרו לו: רבונו של עולם, מתייראים אנו מן העונות, שהן מרובין.
אמר לו דוד: כִּי עֲוֺנֹותַי(תהלים לח, ה) רבו;
וכן עזרא אמר: כִּי עֲוֺונֹותֵינוּ רָבוּ לְמַעְלָה רֹּאשׁ(עזרא ט, ו).
אמר להם הקדוש ברוך הוא: אל תתייראו מן הדבר הזה.
אם הן עד הרקיע, ואתם עושים תשובה — אני סולח;
ולא עד הראשון, ולא עד השיני, ולא עד השלישי — אלא עד השביעי, עד כסא כבודי —
ואתם עושים תשובה, מיד אני מקבל אתכם:
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל — אפילו עונות
עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ.
דרשת הפסוק · ״שובה ישראל״ · מיכאל הסניגור, והקדוש ברוך הוא בכבודו מעיד; מידה טובה מרובה ממידת פורענות
מקבילה: פסיקתא דרב כהנא, שובה כב (״אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים, אם עושים אנו תשובה — מי מעיד עלינו? אמר להם: לרעה אני נעשה לכם עד, ולטובה איני נעשה לכם עד?״ — ״וקרבתי אליכם למשפט״; ומשם מעשה אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה).
״שקיבלת״ — בכתב היד ״שקיבלה״, הה״א מסומנת במאגרים; כבדפוס. ״מידת הטוב״ — לפניו ״(הדין)״, מחיקת מאגרים. ״חוטא אני מעיד, על מי שהוא״ — בגליון. בדפוס ״אמר להם לכו בקשו פני ואני מעיד עליכם״.
המדרש קורא ״לך אמור לנו בקשו פני״ (בתהלים כז, ח: לך אמר לבי בקשו פני; בדפוס הפסוק חסר).
דבר אחר:
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל(הושע יד, ב) —
אמרו לו ישראל: רבונו של עולם, אם עושין אנו תשובה — מי מעיד שקיבלת אותנו?
אמר להם: הסניגורהסניגור — המליץ, מלמד הזכות שלכם — זה מיכאל,
שנאמר: בָעֵת הַהִיא יַעֲמֹוד מִיכָאֵל(דניאל יב, א).
אמרו: אין אנו מבקשים אלא לך,
שנאמר: לְךָ אמור לנו בַּקְּשׁוּ פָנָיי(תהלים כז, ח).
אמר להם: ואני מעיד לכם.
ויש לך מניין ללמד:
וכי איזו מידה מרובה — מידת הטוב או מידת הפורענות?
הוי אומר: מידת הטוב.
בא וראה: אין כבודו של הקדוש ברוך הוא להעיד על הדברים הללו,
והוא בכבודו מעיד על המנאפים ועל המכשפים,
שנאמר: וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִתִי עֵד מְמַהֵר(מלאכי ג, ה).
אמר הקדוש ברוך הוא:
ואם על מי שהוא חוטא אני מעיד — על מי שהוא עושה תשובה על אחת כמה וכמה.
חלק ד
חתימה
חתימה · העונות נבלעין מן העולם, והקדוש ברוך הוא משליכן לים
המדרש קורא ״יבוקש עון בית ישראל״ (בירמיה נ, כ: יבקש את עון ישראל; בדפוס ״יבוקש עון ישראל״), ״לא תמצאנה״ (שם: ולא תמצאינה), ״חטאתינו״ (במיכה ז, יט: חטאותם; הנדפס כבכתב היד).
אמר הושע: שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ(הושע יד, ב).
אמרו לו: רבונו של עולם, ומה את עושה לכל עוונותינו?
אמר להם: עשו תשובה, והן נבלעין מן העולם,
שנאמר: יְבֻוקַּשׁ עון בית יִשְׂרָאֵל וְאֵינֶנּוּ וְאֶת חַטֹּאת יְהוּדָה לא תִמָּצֶאנָה(ירמיה נ, כ).
אמרו לו: ולאיכן משליכן?
אמר להם: לים,
שנאמר: יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּושׁ עֲוֺונֹותֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻולוֹת יָם כׇּל חטאתינו(מיכה ז, יט).
על פי כתב יד פרמה, הספרייה הפלטינית 3122. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | ואיני | ואני |
| ב | וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אתם; | — (הוספה) |
| ב | הוא הפה שאמר כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי(הושע ב, ד) — חזר וריפא ואמר | — (הוספה) |
| ד | שבקו | שנקי |
| ד | אמר המלך: | — (הוספה) |
| ד | מאבדם | מאברם |
| ה | העבדים | העבידים |
| ה | נשתכרת | נשברת |
| ה | למסור | מוכ׳ |
| ה | ולהמיתכם ברעב, שנאמר: | — (הוספה) |
| ו | כהושע | ביהושע |
| ז | הכום | היבום |
| ח | לא | לו |
| ח | בעלה הראשון | האיש האחרון |
| ח | שלחה | — (הוספה) |
| ח | ויעזבו | ויעבדום |
| ח | עבדוהו | עבדום |
| יד | אלוה | אלה |
| טו | בשאר | כשאר |
| טז | דבר אחר: | — (הוספה) |
| טז | בפלטין | בפלטיו |
| טז | שיקבלנו | שקיבלנו |
| יז | היא | הוא |
| יז | שהיא | שהוא |
| יט | שקיבלת | שקיבלה |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| פסיקתא רבתי | כ״י פרמה 3122 |
פסיקתא רבתי
פסקא נוספת
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֺנֶךָ(הושע יד, ב)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד פרמה, הספרייה הפלטינית 3122 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתא
פתיחתא ראשונה · המתים שאינם מהללים הם הרשעים שאינם שבים; הצדיקים מרננים על משכבותם; מה יעשה אדם וינצל מדינה של גיהנם
כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ מָוֶת יְהַלְלֶךָּ לֹא־יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי־בוֹר אֶל־אֲמִתֶּךָ(ישעיה לח, יח)
הדרשה הזאת (כא–כט) באה בכתב יד פרמה בדפים קצח–ר, בכותרת הסופר ״פרשת שובה״, ומאגרים מצרפים אותה לפסקא מד; בנדפס אינה בפסקא מד אלא בין ההוספות שבסוף הספר (MD 839/2/3), שם היא נפתחת ״שובה ישראל עד יי אלהיך כי כשלת בעונך״.
״על [ידי] ישעיה״ — ״ידי״ הושלם מן הדפוס, כלשון ״על ידי שלמה״ (כה). ״תודך״ — בכתב היד ״תורך״, ותוקן מן הפסוק וכבהמשך (״כי לא שאול תודך״, פעמיים). ״בני״ — בכתב היד ״בנו״, הוי״ו מסומנת במאגרים; ״דע״ — הסופר כתב ״דע״ ומחק, וכתב שוב (מסופק); בדפוס ״בנודע״. ״לך״ (״שאין לך שבח״) — מסופק.
״מתים שאמר דוד״ — הסופר כתב ״מהו״, ויד מאוחרת תיקנה ״מתים״; בדפוס ״מהו שאמר דוד״ ו״[כנגד] רשעים״. ״קוראים״ — ״ור״ מסומן במאגרים. ״[בכל] איבריהם״, ״אנ[י]״ — הושלמו במאגרים. ״לשמי״ — בדפוס ״(לשוני) [לפני]״. ״בחייהם״ — לפניו אות מחוקה.
״ישעיה״ (בדבר אחר) — לפניו ״(י..)״, מחיקה, והשי״ן מסופקת. ״[חולק]״ — הושלם במאגרים, כבדפוס. ״ואל יגביה״ — לפניו ״(יגיד)״, מחיקה. ״ממנו״, ״ובמצותם״ — כך בכתב היד; בדפוס ״(ממנו) [ממונו]״, ״(ובמצותם) [ובמצותיה]״. ״חי[י]״ — היו״ד הושלמה במאגרים, מסופקת; ״העולם״ — בכתב היד ״העולמים״, ומאגרים תיקן. ״תורה״ — בכתב היד ״תורת״, ומאגרים תיקן. בדפוס ״ואני מעיד (אל) [עלי] מי שיש [בו מדות] הללו שהוא יורש עוה״ב״.
המדרש קורא ״ומות יהללך״ (בישעיה לח, יח: מות יהללך), ״אשכון את דכא״ (בישעיה נז, טו: ואת דכא).
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ(הושע יד, ב) —
זו היא שנאמרה ברוח הקודש על ידי ישעיה:
כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ ומות יְהַלְלֶךָּ וגו׳(ישעיה לח, יח).
אמר ישעיה לפני הקדוש ברוך הוא:
מי שיהיה לו זכות לפניך, וינצל מן העונות — ירד לשאול?
אמר לו: בני, דע שלא נברא אלא לשבח, לשמי, לכבודי,
שנאמר: כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וגו׳(ישעיה מג, ז);
ואם הוא קורא בשמי ומנוקה מן החטא — ינצל מדינה של גיהנם.
אמר ישעיה לפני הקדוש ברוך הוא:
רבונו של עולם, אם רצונך — אפילו חוטא אדם לפניך, אם יעשה תשובה, אתה מוחל לו, ויחיה ולא ימות;
מפני שאין לך שבח מן המתים, שכך אמר דוד: לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ(תהלים קטו, יז).
אמר לו הקדוש ברוך הוא לישעיה:
בני, מתים שאמר דוד בפסוק זה — אינו אלא רשעים שאינן עושים תשובה,
והם הולכים בחקות הגוים ומכעיסין אותי, ואני אמתין להם אולי יעשו תשובה;
ואפילו בחייהם קוראים מתים,
שנאמר: כִּי לֹא אֶחְפֹּוץ בְּמוֹת הַמֵּת(יחזקאל יח, לב).
אבל צדיקים שבישראל — שמתייראין מן הדין, ועוסקין בתורה, ומברכין ומקדשין ומיחדים אותי בכל יום, בכל אבריהם, בכל חייהם ובמיתתן —
כך אני מרביצןמרביצן — משכיבן, מניחן במנוחה בכבוד גדול תחת עץ החיים בגן עדן,
ובקבריהם אני נותן להם מנוחה;
ועומדים מקבריהם כל ערבי שבתות וכל ראשי חדשים וימים טובים וזמנים, ומרננים ומשבחים לשמי,
שנאמר: יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם(תהלים קמט, ה).
אבל הרשעים — לא מברכין אותי, לא בחייהם ולא במיתתם;
לכך אמר דוד: לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ,
ולכך נאמר: כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ.
דבר אחר:
כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ —
אמר ישעיה: רבונו של עולם, מה יעשה אדם וינצל מדינה של גיהנם?
אמר לו:
יעשה צדקה,
חולק פתו לעניים, ויתן ממנו לסופרים ולתלמידיהם,
ואל יגביה דעתו על הבריות,
ויעסוק בתורה ובמצותם,
ויהיה בענוה,
ואל ידבר בגסות הרוח,
וישפיל דעתו לפני כל הבריות —
ואשכון עמו, שנאמר: מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן את דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ(ישעיה נז, טו).
ואני מעיד על מי שיש מדות הללו, שהוא יורש חיי העולם הבא.
כל מי שיש לו תורה, ומעשים טובים, וענוה, ויראת שמים — נוצל מן הדין.
חלק ב
גוף הדרשה
ברייתא · ״עמד וימודד ארץ״ · מדד הקדוש ברוך הוא בני אדם, ימים, דורות, אומות, הרים, ארצות, ימים וחודשים — ולא מצא חודש לכפרה אלא תשרי
מקבילה: ויקרא רבה יג, ב (״רבי שמעון בן יוחי פתח: עמד וימודד ארץ… מדד הקדוש ברוך הוא בכל האומות ולא מצא אומה שהיא ראויה לקבל את התורה אלא ישראל״; הדורות, ההרים, העיירות — ״ולא מצא עיר שיבנה בה בית המקדש אלא ירושלם״ — והארצות, ״ולא מצא ארץ שהיא ראויה לישראל אלא ארץ ישראל״). משה, ים סוף, השבת וחודש תשרי — רק כאן.
״על ידו״ — לפניו ״ד״ מחוקה; ״ולא מצא נאה״ — לפניו אותיות מחוקות. ״מדד כל הארצות ולא מצא עיר נאה״ — אחרי ״ולא מצא״ סימן חסר, וכך בדפוס; בויקרא רבה הארצות והעיירות שני מאמרים (ראו לעיל), וכאן כנראה דילוג.
״מקודש״ — בכתב היד ״מקור׳״, הרי״ש מסומנת במאגרים; ״כיום השבת״, ״כיום חדש תשרי״ — בכתב היד ״ביום״, הבי״ת מסומנת במאגרים; כבדפוס (״כיום השבת״, ״(כיום חודש) [כחודש] תשרי״). ״צדקתם מסייעתו״ — צדקת אבות העולם; בדפוס ״צדקתו מסייעתו״.
כתב: עָמַד וַיְמֹודֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר וגו׳(חבקוק ג, ו).
תניא:
אמר רבי שמעון בן יוחי:
מלמד שמדד הקדוש ברוך הוא את בני אדם, ולא מצא אדם נאה שיצאו ישראל ממצרים על ידו — אלא משה רבינו;
מדד הקדוש ברוך הוא את כל הימים, ולא מצא נאה להעביר ישראל בתוכו — אלא מי ים סוף;
מדד כל הדורות, ולא מצא דור נאה שיתן להם תורה — אלא דור המדבר;
מדד הקדוש ברוך הוא את כל האומות, ולא מצא אומה שלימה שהיא ראויה לקבל את התורה — אלא ישראל;
מדד כל ההרים, ולא מצא הר נאה ליתן תורה עליו — אלא הר סיני;
מדד כל הארצות, ולא מצא עיר נאה לבנות בית המקדש בתוכה — אלא ירושלם.
חזר הקדוש ברוך הוא ומדד את כל ההרים, ולא מצא הר נאה שישרה שכינתו עליו — אלא הר המורייה;
מדד ימי בראשית, ולא מצא יום ראוי להיות מקודש — כיום השבת, שבו שבת מכל מלאכתו;
מדד את החדשים, ולא מצא חדש נאה לכפרה ולסליחה — כיום חדש תשרי, שבו נולדו אבות העולם.
וכל העושה בו תשובה — צדקתם מסייעתו.
לכך נאמר: עָמַד וַיְמֹודֶד אֶרֶץ.
דרשת הפסוק · ״שובה ישראל״ · בעולם הזה הקדוש ברוך הוא דן דיני ממונות, ולעולם הבא דיני נפשות
״(לפני)״ אחרי ״במידת רחמים״ — מחיקת מאגרים.
תהלים עה, ט בכתב היד משובש: ״כי כרם יי חמר כי לא מסך ויג׳ מזה אך שמר׳ ימ׳ יש׳ כל רשעי ארץ״; תוקן מן הפסוק (״כוס ביד״, ״[ויין]״, ״מלא״), ובדפוס ״כי כוס ביד יי ויין חמר מלא מסך וגו׳״.
דבר אחר:
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ(הושע יד, ב) —
אמר רבי אלעזר:
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל:
בני, עשו תשובה לפני, וארחם עליכם, עד שאני שרוי במידת רחמים.
שאין הקדוש ברוך הוא עוסק בעולם הזה אלא בדיני ממונות,
שנאמר: כִּי אֱלֹהִים שֹׁופֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים(תהלים עה, ח);
אבל לעולם הבא — אינו דן אלא בדיני נפשות,
שנאמר: כִּי(תהלים עה, ט) כוס ביד יְיָ ויין חָמַר מלא מֶסֶךְ וַיַּגֵּר מִזֶּה אַךְ שְׁמָרֶיהָ יִמְצוּ יִשְׁתּוּ כֹּל רִשְׁעֵי אָרֶץ.
דרשת הפסוק · ״קחו עמכם דברים״ · העולם הזה כערב שבת והעולם הבא כשבת; טוב לרשע שחי ועושה תשובה; ״קחו עמכם דברים״ — לא קרבנות אלא וידוי ודמעה
״בכחך״ (בפסוק) — בכתב היד ״כב׳״. ״רבי שמעון בן נחמן אמר רבי יונתן״ — כך בכתב היד (״בן נחמ׳… יונת׳״); בדפוס ״א״ר (שמעון) [שמואל] בר נחמני א״ר יונתן״, כשלשלת הרגילה של רבי יונתן.
״ערב שבת״ — בכתב היד ״ולערב שכת׳״, ומאגרים תיקן ״שבת״. ״[דומה] לים״ — בכתב היד ״לזה״, ומאגרים תיקן; ״דומה״ הושלם. ״ואם לאו, בים או בשבת מאין יאכל״ — כך בכתב היד; מאגרים מוחק וי״ו (״לא״) ומשלים ״[תיקן ביבשה או בע״ש]״ ו״[מה]״, ומוחק ״בשבת״ שבסוף; הושארה לשון כתב היד, בלי ״בשבת״ הכפול. בדפוס ״אם תיקן אדם בערב שבת [או ביבשה] אוכל בשבת [או בים]״.
״[הוא]״ (בפסוק), ״[אין] ניכר״, ״[אומר]״ — הושלמו במאגרים, כבדפוס. ״כל זמן שאני קיימת… אלא מי יפריד ביני וביניך״ — בגליון; ״יום המיתה״ — מאגרים סימן כמחוק ומסופק, והוא התשובה לשאלה (״מי יפריד ביני וביניך? יום המיתה״), והושאר. הגליון ו״יום המיתה״ אינם בדפוס. ״יותר מן הצדיק״ — ״יותר״ אינו בדפוס.
אמר רבי שמעון בן נחמן אמר רבי יונתן:
ארבעה מקראות הוקשו לחכמים זה לזה:
כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה(קהלת ט, י) —
העולם הזה דומה ליבשה ולערב שבת, והעולם הבא דומה לים ולשבת;
אם תיקן אדם בערב שבת — אוכל בשבת;
ואם לאו — בים או בשבת, מאין יאכל?
וכן הוא אומר: קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חׇפְשִׁי מֵאֲדֹונָיו(איוב ג, יט).
וכי אין הכל יודעין שקטון וגדול שם הוא?
ללמדך: בעולם הזה אין ניכר מי הוא קטן ומי הוא גדול.
וכן רות אמרה לנעמי: כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵיךְ(רות א, יז) —
כל זמן שאני קיימת לעשות תשובה, אהיה כמותך;
אלא מי יפריד ביני וביניך? יום המיתה.
וכן הוא אומר: כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת(קהלת ט, ד).
וכי אין הכל יודעין כך?
אלא טוב לו לרשע שהוא חי בעולם הזה ועושה תשובה, יותר מן הצדיק שנפטר בחטאו.
וכן הוא אומר: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְיָ(הושע יד, ג).
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל:
בניי, איני מבקש מכם לא עולות, ולא חטאות, ולא אשמות, ולא מנחות,
אלא שתרצו אותי בתפילה, בתחינה, ובכוונת הלב.
יכול בדברים בטילים? תלמוד לומר: כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻורְךָ רָע(תהלים ה, ה);
אלא בווידוי, ובתחנונים, ובדמעה.
לכך נאמר: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְיָ.
חלק ג
פתיחתא
פתיחתא שנייה · ראובן פתח בתשובה, והושע בן בארי בן בנו פותח לישראל בתשובה; משל השליח הבקי שהזהיר את המדינה המורדת
מִפְּרִי פִי־אִישׁ יִשְׂבַּע־טוֹב וּגְמוּל יְדֵי־אָדָם ישוב יָשִׁיב לוֹ(משלי יב, יד)
מקבילות: פסיקתא דרב כהנא, שובה ט (״מפרי פי איש ישבע טוב… רבי ליעזר אומר: בשקו ובתעניתו היה עסוק… חייך שבן בנך מחזיר את ישראל לאביהם שבשמים… ולמה מת בארה בגולה? בשביל שיחזרו עשרת השבטים בזכותו״; ״רבי ברכיה אמר: … אתה פתחתה בתשובה תחילה״); שובה יא (״רבי אלעזר בשם רבי שמואל בר נחמן: למדינה שמרדה למלך, ושילח לה המלך פורמלכוס אחד להחריבה… טלו לכם ימין״).
״בן חביב״ — בכתב היד ״בני חביב״, ומאגרים תיקן. ״שבן בנך״ — בכתב היד ״שבו בנך״, ומאגרים תיקן; בדפוס ״שבן בן בנך״. ״[ו]כתיב״ — הוי״ו והיו״ד הושלמו במאגרים. ״[ד]ור״ — הושלם במאגרים. ״על אותו מעשה״ — אחרי ״בשקו״ אות מחוקה. בדפוס ״[ולמה מת בארה] בגולה״, ״[א״ר ברכיה] אמר לו הקב״ה לראובן״.
המדרש קורא ״מפרי פי אש״ (כתיב חסר) ו״ישיב״ (קרי; כתיב: ישוב), ״תגלת פלאסר״ (בדברי הימים א ה, ו: תלגת פלנאסר מלך אשור; כמלכים ב טו, כט).
דבר אחר:
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ(הושע יד, ב) —
זהו שנאמר ברוח הקודש על ידי שלמה:
מִפְּרִי פִי אש יִשְׂבַּע טוֹב וּגְמוּל יְדֵי אָדָם יָשִׁיב לוֹ(משלי יב, יד).
כנגד מי אמר שלמה מקרא זה?
לא אמרו אלא כנגד תשובתו של ראובן,
שנאמר: וַיָּשׇׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר(בראשית לז, כט).
רבי אליעזר אומר:
בשקו ובתעניתו היה יושב על אותו מעשה שארעו, ולא נפנה משקו ומתעניתו;
בא והציץ בבור — וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: ראובן, אתה ביקשת להשיב את יוסף, בן חביב לאביו —
חייך, שבן בנך ישיב את ישראל בתשובה שלימה לאביהם שבשמים.
ואיזהו? זה הושע בן בארי.
הדא הוא דכתיב:
תְּחִילַּת דִּבֶּר יְיָ בְּהוֹשֵׁעַ(הושע א, ב),
וכתיב: בְּאֵרָה בְנוֹ אֲשֶׁר הֶגְלָה תגלת פלאסר הוּא נָשִׂיא לָראוּבֵנִי(דברי הימים א ה, ו).
הוא בארה, הוא בארי.
ולמה נקרא שמו בארה? שהוא בארה של תורה.
ולמה מת בארה בגולה? כדי שיחזרו עשרת השבטים לירושלם.
ולמה מת משה במדבר? כדי שיחזרו ויעמדו דור המדבר בזכותו.
אמר לו הקדוש ברוך הוא לראבן:
אתה פתחת בתשובה תחילה — חייך, הושע בן בארי בנך יבא ויפתח להם לישראל בתשובה,
שנאמר: שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ.
משל, למה הדבר דומה?
למדינה שמרדה למלך, ושלח המלך להחריבה.
והיה אותו שליח בקי, ואמר לבני המדינה:
טלו לכם שבועה שלא תמרדו למלך,
ולא יעשה לכם המלך כשם שעשה למדינה פלניאפלניא — פלונית ולכל חברותיה.
כך הושע בן בארי היה מוכיח את ישראל, והיה אומר להם:
בני, עשו תשובה, שלא יעשה הקדוש ברוך הוא כמו שעשה לשומרון ולחברותיה.
חלק ד
גוף הדרשה וחתימה
דרשת הפסוק · ״שובה ישראל״ · נמנע מקין חצי הגזירה; אדם הראשון למד ממנו כוחה של תשובה ופתח ״מזמור שיר ליום השבת״
מקבילה: פסיקתא דרב כהנא, שובה יב (״אם עושין אנו תשובה — מקבלינו אתה? אמר להם: תשובתו של קין קבלתי — ותשובתכם איני מקבל?… עם שהוא יוצא, פגע בו אדם הראשון. אמר לו: מה נעשה בדינך? אמר לו: עשיתי תשובה ופירשתי… באותה השעה אמר טוב להודות ליי״). אצל קין — ״ויצא״ ו״בארץ נד״; שם ״רבי לוי: המזמור הזה אדם אמרו״.
״מקבלינו״ — הוי״ו מסופקת. ״[ק]ין״ — הושלם במאגרים. ״ואמר״ — כפול ומחוק. ״עשיתי [תשובה] ופירשתי״ — בכתב היד ״עשיתי ופירשתי״; מאגרים מחליף ״(ופירשתי) [תשובה ונתפשרתי]״ כבדפוס, ו״ופירשתי״ כפסיקתא דרב כהנא; כאן הושלם ״תשובה״ בלבד. ״כך היה כח תשובה״ — בדפוס ״כך הוא כח התשובה״. ״הקדוש ברוך הוא, ואמר״ — בגליון; בדפוס ״בשבחו של מזמור שיר ליום השבת״.
אמר רבי אלעזר:
אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אם אנו עושין תשובה — אתה מקבלינו?
אמר להם: בני, תשובתו של קין קיבלתי — ותשובותיכם איני מקבל?
שתי גזירות נגזרו על קין, שנאמר: נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ(בראשית ד, יב);
וכיון שעשה תשובה ואמר גָּדוֹל עֲוֺנִי מִנְּשֹׂוא(בראשית ד, יג) — נמנע ממנו חצי הגזירות,
דכתיב: וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יי וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נד(בראשית ד, טז).
פגע בו אדם הראשון. אמר לו: בני, מה נעשה בדינך?
אמר לו: עשיתי תשובה ופירשתי.
באותה שעה, כיון ששמע אדם, התחיל טפוח על פניו ואמר:
כך היה כח תשובה, ואני לא הייתי יודע!
מיד פתח אדם פיו בשבחו של הקדוש ברוך הוא, ואמר:
מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת(תהלים צב, א) טוֹב לְהֹודוֹת(תהלים צב, ב) וכו׳.
דרשת הפסוק · עשרת ימי תשובה · יחיד השב בעשרת ימי תשובה כציבור; ימחלו זה לזה בערב יום הכיפורים; הקדוש ברוך הוא שינה מפני השלום
מקבילה: בבלי יבמות פרק ו, סה ע״ב (״גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו: דמעיקרא כתיב ואדוני זקן, ולבסוף כתיב ואני זקנתי״).
״כתשובת ציבור״ — בכתב היד ״בתשובת״, ומאגרים תיקן; בדפוס ״כתשובת צבור״. ״ובח[י]בה״ — הושלם במאגרים.
״צחקה״ — בכתב היד ״צעקה״, ומאגרים תיקן. ״ואני [זקנתי]. [היא] אמרה״ — בכתב היד ״ואני זקן אמרה״; מאגרים מחק ״ואני זקן״ והשלים ״זקנתי. היא״; כאן נשאר ״ואני״ ותוקן ״זקנתי״ מן הפסוק. ״(ואנ)״ לפני ״ואדני״ — מחיקה. ״הקדוש ברוך הוא״ (״ושינה בו״) — בכתב היד ״המקד״, ומאגרים תיקן; בדפוס ״(התיבה) [הקב״ה]״. ״[תיפול]״ — הסופר כתב ״תיכנ׳״ ומחק, ומאגרים השלים; בדפוס ״שלא תפיל״.
המדרש קורא ״לאברהם״ (בבראשית יח, יג: אל אברהם), ״למה צחקה״ (שם: למה זה צחקה), ״האמנם״ (שם: האף אמנם).
יתברך שמו ויתעלה זכרו, שהוא מחבב את ישראל, ותיקן להם עשרת ימי תשובה,
שאפילו יחיד עושה בהן תשובה — מקבלין תשובתו כתשובת ציבור.
לפיכך צריכין כל ישראל להחזיק בתשובה,
ולעשות שלום בין אדם לחבירו,
ולמחול זה לזה בערב יום הכיפורים —
כדי שיקבל תשובתם ותפילתם לפני הקדוש ברוך הוא בשלום ובחיבה יתירה.
שכן מצינו שגדול כח השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו,
שנאמר: וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹותִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן(בראשית יח, יב);
וַיֹּאמֶר יְיָ לאברהם לָמָּה(בראשית יח, יג) צחקה שָׂרָה האמנם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי.
היא אמרה וַאדֹנִי זָקֵן,
ושינה בו הקדוש ברוך הוא ואמר כנגד שרה וַאֲנִי זָקַנְתִּי —
כדי שלא תיפול איבה ביניהם.
דרשת הפסוק · גדול השלום · אפרים בעבודה זרה ובשלום; ברכת כהנים חותמת בשלום; קיבוץ גליות בשלום; אבני המזבח המשימות שלום
מקבילות: בראשית רבה לח, ו (״רבי… גדול שלום, שאפילו ישראל עובדים עבודה זרה ושלום ביניהן — אמר הקדוש ברוך הוא: כביכול איני שולט בהם, שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו״); ויקרא רבה ט, ט (גדול השלום — ״בברכת כהנים: וישם לך שלום״); מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו — מסכתא דבחדש יא (״רבן יוחנן בן זכאי אומר… ומה אם אבני מזבח, שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות, על שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים — אמר הקדוש ברוך הוא לא תניף עליהם ברזל״).
״חבור עצבים אפרים הנח לו״ — הסופר כתב ״עצמ׳ אפו׳ הנחלו״ ומחק, והפסוק הושלם במאגרים (״[שנ׳ חבור עצבים אפרים הנח לו]״), כבדפוס. ״בחבורה״ — מאגרים מתקן ״בחברה״, כבדפוס; הושאר.
״ואמר רבי לוי״ — בדפוס ״וא״ר אלעזר״. ״חותמת״ — ״מ׳״ מסופקת. ״ויחזור כל הגליות״ — בדפוס ״(ויחזור) [ויחזיר]״. ״מחזירם״ — בכתב היד ״מחיזרם״, ״יז״ מסומן במאגרים; כבדפוס. ״נוטה״ — בכתב היד ״נולה״ (הלמ״ד מסופקת), ותוקן מן הפסוק.
״אף הוא משים שלום״ — מאגרים מתקן ״(אף) [ו]הוא״; הושאר. ״[על אחת כמה וכמה]״ — הושלם במאגרים (״עאכ״ו״), כבדפוס. ״שמצילן מן החרב; לפיכך צריכין… בין איש לחבירו״ — בגליון, ואינו בדפוס.
המדרש קורא ״וישים״ (במדבר ו, כו: וישם; כתיב מלא), ״הנני נוטה אליך״ (בישעיה סו, יב: הנני נטה אליה).
אמר רבי אלעזר:
גדול השלום — שאפילו ישראל עובדין עבודה זרה, ועושין שלום ביניהם, ועומדין בחבורה אחת — אין מידת הדין נוגעת בהם,
שנאמר: חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ(הושע ד, יז).
ואמר רבי לוי:
גדול השלום — שאפילו ברכת כהנים חותמת בו,
שנאמר: וְיָשֵׂים לְךָ שָׁלוֹם(במדבר ו, כו).
ואף לעולם הבא, כשיחזור הקדוש ברוך הוא לישראל לירושלם, ויחזור כל הגליות בתוכה —
לשלום הוא מחזירם,
שנאמר: שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם(תהלים קכב, ו);
וכן הוא אומר: הִנְנִי(ישעיה סו, יב) נוטה אליך כְּנָהָר שָׁלוֹם.
ובא וראה כמה גדול שכר המשים שלום בין אדם לחבירו.
כתב: אֲבָנִים שְׁלֵימוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח יְיָ אֱלֹהֶיךָ(דברים כז, ו).
מה אבנים — שאין שמעות, ואין רואות, ואין מריחות, ואין מדברות —
הואיל ומשימות שלום בין אדם לחבירו על הזבחים שעושין עליהן,
מצילן הכתוב מן החרב, ומכריז עליהן: לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל(דברים כז, ה);
אדם, שהוא שומע ורואה, מריח ומדבר, אף הוא משים שלום בין אדם לחבירו —
על אחת כמה וכמה שמצילן מן החרב.
לפיכך צריכין כל ישראל לשים שלום בין איש לחבירו.
ברייתא · חתימה · תשובה, תפילה וצדקה — ושלשתן בפסוק אחד: ״ויכנעו עמי… ויתפללו ויבקשו פני וישובו מדרכם הרעים״
מקבילות: פסיקתא דרב כהנא, בשמיני עצרת ג (״רבי יודן בשם רבי לעזר: שלשה הן שמבטלין את הגזירה, ואילו הן: התפילה והצדקה והתשובה; ושלשתן בפסוק אחד… ויבקשו פני — זו צדקה, דכתיב אני בצדק אחזה פניך״; ושם נוסף ״רבי חונא בשם רבי יוסי: אף שינוי השם ושינוי מעשה״); ירושלמי תענית ב, א (״אמר רבי לעזר: שלשה דברים מבטלין את הגזירה קשה, ואילו הן: תפילה וצדקה ותשובה, ושלשתן בפסוק אחד״); בראשית רבה מד, יב (״רבי יודן בשם רבי לעזר: שלשה דברים מבטלים את הגזירה, ואילו הן: תפילה וצדקה ותשובה״). כאן בלשון ברייתא (״תנו רבנן״) ובלא שם אומר, ו״גזירה רעה״.
״[תשובה]״ — חסר בכתב היד, והושלם במאגרים, כבדפוס (״תפלה תשובה וצדקה״).
המדרש קורא ״עליהן״ (בדברי הימים ב ז, יד: עליהם) ו״וישובו מדרכם״ (שם: וישבו מדרכיהם; בדפוס ״(מדרכם) [מדרכיהם]״).
תנו רבנן:
שלשה דברים מבטלים גזירה רעה, ואילו הן: תשובה, תפילה וצדקה.
ושלשתן בפסוק אחד,
שנאמר: וְיִכָּנְעוּ עַמִּי אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עליהן וְיִתְפַּלְלוּ(דברי הימים ב ז, יד) — זו תפילה;
וִיבַקְשׁוּ פָנַי — זו צדקה, שנאמר: אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ(תהלים יז, טו);
וְיָשֻׁובוּ מדרכם הָרָעִים — זו תשובה.
לכך נאמר: שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ(הושע יד, ב).
על פי כתב יד פרמה, הספרייה הפלטינית 3122. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| כא | ידי | — (הוספה) |
| כא | תודך | תורך |
| כא | בני | בנו |
| כא | בכל | — (הוספה) |
| כא | י | — (הוספה) |
| כא | חולק | — (הוספה) |
| כא | י | — (הוספה) |
| כא | העולם | העולמים |
| כא | תורה | תורת |
| כב | מקודש | מקור׳ |
| כב | כיום | ביום |
| כב | כיום | ביום |
| כג | כוס ביד | כרם |
| כג | ויין | — (הוספה) |
| כג | מלא | כי לא |
| כד | שבת | שכת׳ |
| כד | דומה | — (הוספה) |
| כד | ים | זה |
| כד | הוא | — (הוספה) |
| כד | אין | — (הוספה) |
| כד | אומר | — (הוספה) |
| כה | בן | בני |
| כה | שבן | שבו |
| כה | ו | — (הוספה) |
| כה | ד | — (הוספה) |
| כו | ק | — (הוספה) |
| כו | תשובה | — (הוספה) |
| כז | כתשובת | בתשובת |
| כז | י | — (הוספה) |
| כז | זקנתי | זקן |
| כז | צחקה | צעקה |
| כז | היא | — (הוספה) |
| כז | הקדוש ברוך הוא | המקד |
| כז | תיפול | — (הוספה) |
| כח | חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ | — (הוספה) |
| כח | מחזירם | מחיזרם |
| כח | נוטה | נולה |
| כח | על אחת כמה וכמה | — (הוספה) |
| כט | תשובה | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| פסיקתא רבתי | כ״י פרמה 3122 |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| פסיקתא רבתי | כ״י פרמה 3122 |