מכילתא דרבי ישמעאל

פרשת בא: מסכתא דפסחא

מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות

מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז

תוכן העניינים ↓

תוכן העניינים

§§02§§

מכילתא דרבי ישמעאל

מסכתא דפסחא: החדש הזה לכם · חלק ב

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה(שמות יב, ב)

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

על פי כתב יד אוקספורד, בודליאנה 151, עם השלמות מכתב יד מינכן 117 · מסכתא דפסחא, פרשות ח (סופה)–טו (תחילתה) §§cover-end§§

חלק ח

פרשה ח · תשביתו שאור (סוף הפרשה)

אתַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹור מִבָּתֵּיכֶם — בשריפה

דרשת הפסוק · ״אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי״ · ביעור חמץ בשריפה בדין נותר, ועונש כרת שבעה ימים

כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ח״, הפסקה כולה; הורוביץ–רבין עמ׳ 28–29). בהורוביץ–רבין דברי רבי יוסי באים מיד אחרי ״אך ביום, חלק״ שבסוף חלק א.

״אף על פי שהיא אסור באכילה״ — כך בכתב היד: ״היא״ מסומן ״כך״ במאגרים, והסופר מחק את ההא שבסוף ״אסורה״ (בהורוביץ–רבין ״שהוא אסור״). ״אסור״ (אף על פי שהוא אסור בהנאה) — בגליון. ״כרת״ (נותר… וחייבין עליו כרת) והמשפט כולו ״וחמץ אסור באכילה ואסור בהנאה וחייבין עליו כרת והזמן גרם״ — בגליון.

״אדין ארבעת לשונות כאחת״ — הכ״ף מסופקת במאגרים (״באחת״ או ״כאחת״); בהורוביץ–רבין ״אדון ארבעה לשונות כאחת״.

״אמר לו רבי יהודה״ — בהורוביץ–רבין ״רבי יהודה בן בתירה״. ״אם למדת על נותר… וגו׳״, ״הוא יוכיח על חמץ וגו׳״ — הסופר קיצר, וכך הוא כאן; בהורוביץ–רבין במלואם.

״כי כל אכל מחמצת ונכרת״ — כך בכתב היד, כלשון שמות יב, יט; הדרשה על פסוק טו (״כי כל אכל חמץ ונכרתה״), וכך בהורוביץ–רבין. ״הנפש ההיא״ — כך בכתב היד (בפסוק: ההוא).

״חטים וגו׳ אלא לידי סירחון״ — הסופר קיצר את רשימת חמשת המינים; הושלמה מן הרשימה המלאה שבאותו כתב יד למעלה (חלק א, סעיף יז), וכך בהורוביץ–רבין. ״[ו]חמץ״ — הוי״ו הושלמה במאגרים.

״שענשו ואזהרתו לעולם״ — בהורוביץ–רבין ״שעשה ענשו כאזהרתו, יכול אף על החמץ יעשה ענשו כאזהרתו״. ״בכל מקום היא רשותי״ — בהורוביץ–רבין ״שהוא רשותי״.

רשימת חמשת המינים — כמו במשנה חלה א, א.

החלק פותח באמצע פרשה ח (תחילתה בחלק א, סעיף יז), ונגמר בדרשות הראשונות של פרשה טו (״זאת חקת הפסח״), שהמשכה בחלק ג.

רבי יוסי אומר:

תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹור מִבָּתֵּיכֶם(שמות יב, טו) — בשריפה.

אתה אומר: בשריפה, או אינו אלא בכל דבר?

את דן:

נותרנותר — בשר קרבן שנשאר אחרי הזמן שהותר לאוכלו, ומצותו בשריפה אסור באכילה, וחמץ אסור באכילה;

אם למדת על נותר שאינו אלא בשריפה — אף על חמץ לא יהיה אלא בשריפה.

הרי נבילהנבילה — בהמה שמתה שלא בשחיטה תוכיח,

שהיא אסורה באכילה ואינה בשריפה;

היא תוכיח על חמץ: אף על פי שהיא אסור באכילה, לא יהיה בשריפה.

אמרת: הפרשהפרש — יש הבדל בין הדברים!

נותר אסור בהנאה, וחמץ אסור בהנאה;

אם למדת על נותר שאינו אלא בשריפה — אף חמץ לא יהיה אלא בשריפה.

והרי השור הנסקלהשור הנסקל — שור שהמית אדם ונסקל, ובשרו אסור בהנאה יוכיח,

שהוא אסור בהנאה ואינו בשריפה;

הוא יוכיח על חמץ: אף על פי שהוא אסור בהנאה, לא יהיה בשריפה.

אמרת: הפרש!

נותר חייבין עליו כרת, וחמץ חייבין עליו כרת;

אם למדת על נותר שאינו אלא בשריפה וגו׳.

והרי חלב של שור הנסקל יוכיח,

שחייבין עליו כרת ואינו בשריפה;

הוא יוכיח על חמץ וגו׳.

אמרת: הפרש!

אדיןאדין — אדון, אסיק בדרך הדין ארבעת לשונות כאחת:

נותר — אסור באכילה, ואסור בהנאה, וחייבין עליו כרת, והזמן גרםוהזמן גרם — ואיסורו תלוי בזמן;

וחמץ — אסור באכילה, ואסור בהנאה, וחייבין עליו כרת, והזמן גרם.

ואל תאמר: נבילה תוכיח —

שאף על פי שאסורה באכילה, אינה אסורה בהנאה;

ולא שור הנסקל יוכיח —

שאף על פי שהוא אסור בהנאה, אין חייבין עליו כרת;

ולא חלב שור הנסקל יוכיח —

שאף על פי שחייבין עליו כרת, אין הזמן גרם.

אלמד דבר מדבר, אדין דבר מדבר:

אלמד דבר שהוא שוה בארבעה דרכים מדבר שהוא שוה בארבעה דרכים,

ולא אלמד דבר שהוא שוה בארבעה דרכים מדבר שאינו שוה, ולא בדרך אחד, ולא בשנים, ולא בשלשה.

אם למדת על נותר שאינו אלא בשריפה — אף חמץ לא יהיה אלא בשריפה.

אמר לו רבי יהודה:

סבור את שאת מחמיר עליו? אי את אלא מקיל עליו:

הא אם לא מצא אור — ישב לו ולא ישרוף!

אלא כלשון זה הוי אומר:

עד לא תגיע שעת הביעור — מצות כילויומצות כילויו — מצות ביעורו בשריפה;

משתגיע שעת הביעור — מצות כילויו בכל דבר.

רבי אומר:

בדבר שהוא בל יראה ו'בל ימצא'.

איזה הוא דבר שהוא בל יראה ו'בל ימצא'? אין את מוצא אלא שריפה.

כִּי כׇּל אֹכֵל — חמשת המינים

כִּי כׇּל אֹכֵל מחמצת ונכרת —

שומע אני: כל חמץ במשמע?

תלמוד לומר: לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ(דברים טז, ג).

לא אמרתי אלא דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ.

ואיזה הוא דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ? אילו חמשת המינין:

חטים וגו׳ והשעורין, והכוסמין, ושיבולת שועל, והשיפון. יצאו האורז, והדוחן, והפרגין, והשומשמין, והקטניות, שאינן באין לידי מצה וחמץ,

אלא לידי סירחוןסירחון — ריקבון.

ונכרת — הפסקה

ונכרת — אין הכרתה אלא הפסקה.

הַנֶּפֶשׁ ההיא — מזידהמזידה — בזדון, ולא בשגגה;

דברי רבי עקיבא.

מִיִּשְׂרָאֵל —

שומע אני: וְנִכְרְתָה מִיִּשְׂרָאֵל, ותלך לה אל עם אחר?

תלמוד לומר: מִלְּפָנַי אֲנִי יְיָ(ויקרא כב, ג) —

בכל מקום היא רשותי.

מִיּוֹם הָרִאשֹׁון — ענשו שבעה ואזהרתו לעולם

מִיּוֹם הָרִאשֹׁון ועד יוֹם הַשְּׁבִיעִי — ענשו שבעה, ואזהרתו לעולם.

שהיה בדין:

הואיל והחלב חייבין עליו כרת, וחמץ חייבין עליו כרת —

אם למדת על החלב שענשו ואזהרתו לעולם, אף חמץ ענשו ואזהרתו לעולם.

תלמוד לומר: מִיּוֹם הָרִאשֹׁון עַד יוֹם הַשְּׁבִיעִי —

ענשו שבעה, ואזהרתו לעולם.

עונש שמענו, ואזהרה לא שמענו;

תלמוד לומר: כׇּל מַחְמֶצֶת וגו׳(שמות יב, כ).

תרגום לעבריתנותר בשר קרבן שנשאר אחרי הזמן שהותר לאוכלו, ומצותו בשריפה נבילה בהמה שמתה שלא בשחיטה השור הנסקל שור שהמית אדם ונסקל, ובשרו אסור בהנאה הפרש יש הבדל בין הדברים אדין אדון, אסיק בדרך הדין והזמן גרם ואיסורו תלוי בזמן מצות כילויו מצות ביעורו סירחון ריקבון מזידה בזדון, ולא בשגגה

חלק ט

פרשה ט · ביום הראשון מקרא קדש

בבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ — חולו של מועד ומלאכת הגוי

דרשת הפסוק · ״וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם״ · חולו של מועד אסור במלאכה; מלאכת חבירך ומלאכת הגוי

כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ט״, הפסקה הראשונה ותחילת השנייה; הורוביץ–רבין עמ׳ 30–31). במאגרים הפסקה השנייה פותחת ב״כל מלאכה לא יעשה בהם, אין לי אלא יום טוב הקל״, שהוא סוף דברי רבי יונתן; כאן הגבול הועבר ל״אך אשר יאכל״.

״ארעם במאכל ובמשקה ובכסות נקייה״ — כך בכתב היד, ובהורוביץ–רבין ״ארעם במאכל ובמשתה ובכסות נקיה״.

״אלא יום״ (אין לי אלא יום טוב האחרון) ו״מוסף״ (שיש בו קרבן מוסף) — בגליון. ״לפניהם ולאחריהם״ (בחולו של מועד) — ״לפניהם״ מסומן ״כך״ במאגרים; בהורוביץ–רבין ״לפניו ולאחריו״. אחרי ״ששת ימי בראשית יוכיחו… והן מותרין בעשיית מלאכה״ מוסיף הורוביץ–רבין ״הם יוכיחו על חולו של מועד…״, וכן אחרי ״והרי ראשי חדשים יוכיחו״; בכתב היד אינו.

״או [אינו אלא… תלמוד לומר: ששת ימים תעשה מלאכה וגו׳. הא למדת: וכל מלאכה לא יעשה בהם]״ — בכתב היד אחרי ״או״ סימן חסר, ואחריו ״לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה גוי מלאכתך״ — סוף הדרשה ולא השאלה (דילוג הדומות: עין הסופר קפצה מ״ולא יעשה חבירך״ שבשאלה אל אותן מילים שבמסקנה). ההשלמה כלשון הורוביץ–רבין: ״או אינו אלא לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ויעשה גוי מלאכתך? תלמוד לומר: ששת ימים תעשה מלאכה וגו׳ (שמות לה, ב). הא למדת: וכל מלאכה לא יעשה בהם — לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך״ (ולפני ״או״ שם ״אתה אומר כן״). ״אבל עושה גוי את מלאכתו״ — בכתב היד בלבד, סוף המסקנה.

״על מלאכת הגוי במלאכתך״ (פעמיים) — הבי״ת מסומנת ״כך״ במאגרים; כך גם בהורוביץ–רבין. בסוף דברי רבי יונתן מקדים הורוביץ–רבין ״תלמוד לומר״ ל״כל מלאכה לא יעשה בהם״.

בַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וגו׳(שמות יב, טז) —

ארעם במאכל, ובמשקה, ובכסות נקייה.

אין לי אלא יום טוב הראשון והאחרון, שהן קרואין מקרא קודש;

חולו של מועדחולו של מועד — הימים שבין יום טוב הראשון ליום טוב האחרון מנין?

תלמוד לומר: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְיָ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ וגו׳(ויקרא כג, לז).

כׇּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם — חולו של מועד

כׇּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם וגו׳.

אין לי אלא יום טוב האחרון, שהוא אסור בעשיית מלאכה;

יום טוב הראשון מנין?

תלמוד לומר: בַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹודֶשׁ.

אין לי אלא יום טוב הראשון והאחרון, שהן אסורין בעשיית מלאכה;

חולו של מועד מנין?

תלמוד לומר: אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר וגו׳(שמות כג, טו) — מכל מקום.

דברי רבי יושיה.

רבי יונתן אומר:

אינו צריך:

אם יום טוב הראשון והאחרון, שאין קדושה לפניהם ולאחריהם — הרי הן אסורין בעשיית מלאכה;

חולו של מועד, שיש קדושה לפניהם ולאחריהם — אינו דין שיהא אסור בעשיית מלאכה?

ששת ימי בראשית יוכיחו,

שיש קדושה לפניהם ולאחריהם, והן מותרין בעשיית מלאכה.

לא!

אם אמרת בששת ימי בראשית, שאין בהן קרבן מוסףקרבן מוסף — הקרבן הנוסף על התמיד בשבתות, בראשי חדשים ובמועדים — לפיכך מותרין בעשיית מלאכה;

תאמר בחולו של מועד, שיש בו קרבן מוסף — לפיכך יהא אסור בעשיית מלאכה.

והרי ראשי חדשים יוכיחו,

שיש בהן קרבן מוסף, ומותרין בעשיית מלאכה.

לא!

אם אמרת בראשי חדשים, שאינן קרואין מקרא קודש — לפיכך הן מותרין בעשיית מלאכה;

תאמר בחולו של מועד, שהוא קרוי מקרא קודש — לפיכך יהא אסור בעשיית מלאכה.

הא למדנו על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה.

מלאכת חבירך ומלאכת הגוי

כׇּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם —

לא תעשה אתה, ולא יעשה חבירך, ולא יעשה גוי מלאכתך.

או אינו אלא: לא תעשה אתה, ולא יעשה חבירך, ויעשה גוי מלאכתך?

תלמוד לומר: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה(שמות לה, ב) וגו׳.

הא למדת: וכׇּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם —

לא תעשה אתה, ולא יעשה חבירך, ולא יעשה גוי מלאכתך — אבל עושה גוי את מלאכתו.

דברי רבי יושיה.

רבי יונתן אומר:

אינו צריך; הלא כבר נאמר: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וגו׳(שמות כ, ח).

והרי הדברים קל וחומר:

ומה אם שבת, חמורה — אין אתה מוזהר על מלאכת הגוי במלאכתך;

יום טוב, הקל — דין הוא שלא תהא מוזהר על מלאכת הגוי במלאכתך.

כׇּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם —

אין לי אלא יום טוב, הקל, שאתה מוזהר על מלאכת חבירך כמלאכתך;

שבת, חמורה — דין הוא שתהא מוזהר על מלאכת חבירך כמלאכתך.

תרגום לעבריתחולו של מועד הימים שבין יום טוב הראשון ליום טוב האחרון קרבן מוסף הקרבן הנוסף על התמיד בשבתות, בראשי חדשים ובמועדים

גאַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכׇל נֶפֶשׁ — אוכל נפש ושמירת המצות

דרשת הפסוק · ״אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם; ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים ושמרתם את היום הזה לדרתיכם״ · מכאן אמרו: משנה פסחים ג, ד–ה · אוכל נפש ביום טוב ובשבת; שימור המצה והמצוות; שבות

כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ט״, הפסקה השנייה; הורוביץ–רבין עמ׳ 31–33).

״תלמוד לומר: אך את אשר יאכל לכל נפש וגו׳, שכל אוכל נפש דוחה את יום טוב ואין כל עבודה דוחה את יום טוב״ — בגליון. וכן ״אינו דין שיהא מקצת אוכל נפש דוחה את השבת״. ״אך את אשר יאכל״ — כך בכתב היד (בפסוק: אך אשר יאכל).

״תפח — תכבה בצונין… כאדם שעמדו שערותיו״ — מסומן במאגרים כמשנה (פסחים ג, ד–ה). במשנה: ״תפח תלטוש בצונן״ (וכך בהורוביץ–רבין), ״והאוכלו פטור״, ״והאוכלו חייב כרת״, ״זה וזה האוכלו חייב כרת״, ״כל שהכסיפו פניו״; בכתב היד ״תכבה בצונין״, ״ואכלו״, ״זה וזה אוכלו חייב״ (בלי ״כרת״), ״שנכספו פניו״. בהורוביץ–רבין ״חייב מיתה״.

״אלא אם באת מצוה על ידך״ — בהורוביץ–רבין ״לידך״.

״ביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון״ — כך בכתב היד ובהורוביץ–רבין; בפסוק (ויקרא כג, לט, בחג הסוכות): ״וביום השמיני שבתון״.

אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל וגו׳(שמות יב, טז) —

כל אוכל נפשאוכל נפש — מלאכה לצורך אכילה דוחה את יום טוב, ואין כל עבודה דוחה את יום טוב.

שהיה בדין:

מה אם במקום שאין מקצת אוכל נפש דוחה את השבת — מקצת עבודה דוחה את השבת;

מקום שכל אוכל נפש דוחה את יום טוב — אינו דין שתהא כל עבודה דוחה את יום טוב?

תלמוד לומר: אַךְ את אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכׇל נֶפֶשׁ וגו׳ —

שכל אוכל נפש דוחה את יום טוב, ואין כל עבודה דוחה את יום טוב.

יהא מקצת אוכל נפש דוחה את השבת? והדין נותן:

מה אם במקום שאין כל עבודה דוחה את יום טוב — כל אוכל נפש דוחה את יום טוב;

מקום שמקצת עבודה דוחה את השבת — אינו דין שיהא מקצת אוכל נפש דוחה את השבת?

תלמוד לומר: אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל וגו׳ —

מקצת עבודה דוחה את השבת, אין מקצת אוכל נפש דוחה את השבת.

לָכֶם — ולא לבהמה

אַךְ אֲשֶׁר וגו׳ —

שומע אני: אף נפשות בהמה ונפשות אחרים במשמע?

תלמוד לומר: לָכֶם —

לָכֶם ולא לבהמה, לָכֶם ולא לאחרים.

דברי רבי ישמעאל.

רבי יוסי הגלילי אומר:

אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל וגו׳ — אף נפשות בהמה במשמע;

מביא נפשות בהמה, ומביא נפשות אחרים.

תלמוד לומר: אַךְ — חלק.

רבי עקיבא אומר:

אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל וגו׳ — אף נפשות בהמה במשמע;

משמע מביא נפשות בהמה, ומביא נפשות אחרים.

תלמוד לומר: לָכֶם — ולא לאחרים.

מה ראית לחלוק?

שאתה מוזהר על הבהמה, ואין אתה מוזהר על הגוי.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת(שמות יב, יז) — שמרהו שלא תביאהו לידי פסול.

מיכן אמרו:

תפח — תכבה בצוניןתכבה בצונין — תצנן אותו במים קרים(משנה פסחים ג, ד).

שיאור — ישרף, ואכלו פטור; סידוק — ישרף, ואכלו חייב כרת. איזהו שיאור? כקרני חגביםכקרני חגבים — סדקים דקים כקרני ארבה; סידוק? שנתערבו סדקיו זה בזה — דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: זה וזה אוכלו חייב. ואיזהו שיאור? כל שנכספו פניושנכספו פניו — שהלבינו פניו, כאדם שעמדו שערותיו(משנה פסחים ג, ה).

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת —

רבי יושיה אומר:

אל תקרא כן, אלא ושמרתם את המצוות:

כדרך שאין מחמצין את המצה, כך לא יחמצו את המצוות;

אלא אם באת מצוה על ידך — עשה אותה מיד.

כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וגו׳ — מגיד שלא יצאו אלא ביום.

הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם — אילו צבאות ישראל.

אתה אומר: אילו צבאות ישראל, או אינן אלא צבאות מלאכי השרת?

כשהוא אומר: יָצְאוּ כׇּל צִבְאוֹת יְיָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם(שמות יב, מא) — הרי צבאות מלאכי השרת אמור;

הא מה תלמוד לומר הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם? אילו צבאות ישראל.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה — שבות

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹורֹותֵיכֶם — למה נאמר?

והלא כבר נאמר: כׇּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם.

אין לי אלא דברים שהן משום מלאכה; ודברים שהן משום שבותשבות — איסור שאינו מלאכה גמורה מנין?

תלמוד לומר: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם וגו׳ —

להביא דברים שהן משום שבות.

ואף חולו של מועד יהיה אסור משום שבות? והדין נותן:

הואיל ויום טוב הראשון ואחרון קרואין מקרא קודש, וחולו של מועד קרוי מקרא קודש —

אם למדת על יום טוב הראשון והאחרון, שהן קרואין מקרא קודש, הרי הן אסורין משום שבות;

אף חולו של מועד, שהוא קרוי מקרא קדש, יהיה אסור משום שבות.

תלמוד לומר: בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם השביעי שַׁבָּתוֹן(ויקרא כג, לט).

תרגום לעבריתאוכל נפש מלאכה לצורך אכילה תכבה בצונין תצנן אותו במים קרים כקרני חגבים סדקים דקים כקרני ארבה שנכספו פניו שהלבינו פניו שבות איסור שאינו מלאכה גמורה

חלק י

פרשה י · בראשון בארבעה עשר

דבָּרִאשֹׁון בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר — שאור וחמץ

דרשת הפסוק · ״בראשן בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצת עד יום האחד ועשרים לחדש בערב; שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ״ · לילות, בל יראה ובל ימצא, שאור וחמץ, גבולים ובתים

כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה י״, הפסקה הראשונה ותחילת השנייה; הורוביץ–רבין עמ׳ 33–35). במאגרים הפסקה השנייה פותחת ב״אני אקרא את השאר״, באמצע הדין; כאן הגבול הועבר ל״כל מחמצת לא תאכלו״.

״הקיש שאר לחמץ״ — לפני ״שאר״ כתב הסופר ״על״ ומחקו. ״בבתיכם — למה נאמר״: בכתב היד באמצע המשפט ״ביתך ברשותך אף גבולך ברש״, שנכתב שלא במקומו (הוא בא להלן), ונמחק במאגרים.

״יצא חמיצו של נכרי שהוא ברשותו״ — כך בכתב היד; בהורוביץ–רבין ״שהוא ברשות ישראל״.

״לא יהו חייבין עליו כרת״ (בחמץ) — בכתב היד ״עליה״ בסימן קיצור (עליהם), מסומן ״כך״ במאגרים; תוקן כבהורוביץ–רבין.

״כי כל אוכל חמץ ונכרת״ (בתלמוד לומר), ״לא שמענו״ ו״ונכרתה״ — בגליון.

״כי כל אוכל מחמצת ונכרת״, ״כי כל אוכל חמץ ונכרת״ — כך בכתב היד (בפסוקים: ונכרתה). ״מעדת ישראל — שומע אני ונכרת מעדת ישראל״ — כך בכתב היד; בהורוביץ–רבין ״תכרת״.

״צורך להביא את הגרים״ — כך בכתב היד; בהורוביץ–רבין ״צריך״. ״בישראל״ (לפי שהוא מעשה בישראל) — בגליון.

בָּרִאשֹׁון בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר וגו׳(שמות יב, יח) — קבעו הכתוב חובה.

עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ וגו׳ לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב — למה נאמר?

לפי שהוא אומר: שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ(שמות יב, טו) —

אין לי אלא ימים; לילות מנין?

תלמוד לומר: עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים וגו׳ —

לרבות את הלילות.

שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹור — בל יראה ובל ימצא

שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹור וגו׳(שמות יב, יט).

אין לי אלא דברים שהן משום בל ימצא; ובל יראה מנין?

תלמוד לומר: לֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹור(שמות יג, ז).

אין לי אלא שאור — בל יראה ו'בל ימצא'; חמץ מנין?

תלמוד לומר: לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ.

הקיש שאר לחמץ, וחמץ לשאור:

מה זה בל יראה — אף זה בל יראה;

מה זה בל ימצא — אף זה בל ימצא;

מה זה מחמשת המינין — אף זה מחמשת המינין.

בְּבָתֵּיכֶם — מה ביתך ברשותך

בְּבָתֵּיכֶם — למה נאמר?

לפי שנאמר: בְּכׇל גְּבֻולֶךָ —

שומע אני כשמעו?

תלמוד לומר: בְּבָתֵּיכֶם:

מה ביתך בירשותך — אף גבולך ברשותך.

יצא חמיצו של ישראל שהוא ברשות נכרי — אף על פי שהוא יכול לבערו, אבל אינו ברשותו;

יצא חמיצו של נכרי שהוא ברשותו, וחמץ שנפלה עליו מפולתמפולת — בית או חומה שנפלו — אף על פי שהוא ברשותו, אבל אינו יכול לבערו.

אתה אומר: לכך בא, או לא בא אלא ללמד: בבתים — שבעה, ובגבולים — לעולם?

תלמוד לומר: לֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹור בְּכׇל גְּבֻולְךָ שִׁבְעַת יָמִים(דברים טז, ד) —

מה בבתים שבעה, אף בגבולין שבעה.

כִּי כׇּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת — שאור וחמץ בכרת

כִּי כׇּל אֹוכֵל מַחְמֶצֶת ונכרת — למה נאמר?

לפי שהוא אומר: כִּי כׇּל אֹוכֵל חָמֵץ ונכרת —

אין לי אלא חמץ שחייבין כרת; שאר מנין?

תלמוד לומר: כִּי כׇּל אֹוכֵל מַחְמֶצֶת ונכרת.

עד שלא יאמר, יש לי בדין:

מה אם חמץ, שאינו מחמיץ לאחרים — חייבין עליו כרת;

שאר, שמחמיץ לאחרים — דין הוא שיהיו חייבין עליו כרת.

לא!

אם אמרת בחמץ, שהוא ראוי לאכילה — חייבין עליו כרת;

תאמר בשאר, שאינו ראוי לאכילה — לפיכך לא יהו חייבין עליו כרת.

תלמוד לומר: כִּי כׇּל אֹוכֵל מַחְמֶצֶת ונכרת.

אני אקרא את השאר — קל וחומר חמץ:

מה אם השאר, שאינו ראוי לאכילה — חייבין עליו כרת;

חמץ, שהוא ראוי לאכילה — דין הוא שיהו חייבין עליו כרת.

לא!

אם אמרת בשאר, שהוא מחמיץ לאחרים — חייבין עליו כרת;

תאמר בחמץ, שאינו מחמיץ לאחרים — לפיכך לא יהו חייבין עליו כרת.

תלמוד לומר: כִּי כׇּל אֹוכֵל חָמֵץ ונכרת, כִּי כׇּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת —

עד שיאמרו שני כתובים; ואם לאו — לא שמענו.

וְנִכְרְתָה — מזידה

וְנִכְרְתָה — אין הכרת אלא הפסקה.

הַנֶּפֶשׁ ההיא — מזידה;

דברי רבי עקיבא.

מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל —

שומע אני: ונכרת מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, ותלך לה אל עם אחר?

תלמוד לומר: מִלְּפָנַי(ויקרא כב, ג) —

בכל מקום רשותי.

בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ —

לפי שהוא מעשה בישראל, צורך להביא את הגרים;

בכל מקום שהוא מעשה בישראל — צורך להביא את הגרים.

תרגום לעבריתמפולת בית או חומה שנפלו

הכׇּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ — במה יוצאין ידי מצה

דרשת הפסוק · ״כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבתיכם תאכלו מצות״ · תערובת חמץ; מעשר שני ומצות שאינן לחם עני

כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה י״, סוף הפסקה השנייה; הורוביץ–רבין עמ׳ 35–36).

״ידי חובתו משום מצה, תלמוד לומר בכל מושבותיכם — יצא זה שאינו נאכל בכל מקום״ ו״ומניין שאין יוצא״ — בגליון.

״לא בשתי הלחם״ — אינו בהורוביץ–רבין. ״ואת הדבשנים״ — בהורוביץ–רבין ״והדובשנים״; ״וחלת מסרת״ — שם ״וחלות משרת״. ״אשתו לשה״ (בסוף דברי רבי אליעזר) — ״לשה״ בגליון; בהורוביץ–רבין ״אף כאן היא לשה״.

״יצאו אילו שאינן לחם עני״ — בהורוביץ–רבין בסוגריים. ״רבי יוסה הגלילי״ — כך כתוב כאן (בשאר המקומות ״יוסי״).

כׇּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ(שמות יב, כ) — למה נאמר?

לפי שנאמר: כִּי כׇּל אֹוכֵל מַחְמֶצֶת ונכרת(שמות יב, יט) —

אין לי אלא אילו; תערובתן מנין?

תלמוד לומר: כׇּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ.

בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת — מעשר שני

בְּכֹל מוֹשְׁבֹותֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת — למה נאמר?

לפי שהוא אומר: וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וגו׳(דברים יד, כג) —

והרי שהעלה מעשר שיני לירושלם — שומע אני יוצא בו ידי חובתו משום מצה?

תלמוד לומר: בְּכֹל מוֹשְׁבֹותֵיכֶם —

יצא זה, שאינו נאכל בכל מקום.

ומניין שאין יוצא —

לא בשתי הלחםבשתי הלחם — בשתי ככרות החמץ של חג השבועות,

ולא בלחם הפניםבלחם הפנים — בשתים עשרה החלות שעל השולחן במקדש,

ולא בשירי מנחותבשירי מנחות — בשארית המנחות, הנאכלת לכהנים,

ולא בחלות תודהבחלות תודה — בחלות הבאות עם קרבן תודה,

ולא ברקיקי נזירברקיקי נזיר — ברקיקים הבאים עם קרבנות הנזיר,

ולא בביכורים?

תלמוד לומר: בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת —

יצאו אילו, שאינן נאכלין בְּכֹל מוֹשְׁבֹותֵיכֶם.

לֶחֶם עֹנִי

משמע מוציא את אילו, ומביא את הספגניםהספגנים — עוגות ספוגיות מטוגנות, ואת הדבשניםהדבשנים — עוגות דבש, והאיסקריטיןוהאיסקריטין — ועוגות אפויות על גבי מחתה, וחלת מסרתוחלת מסרת — וחלה האפויה במחבת, ואשישהואשישה — ועוגה גדולה (או עוגת ענבים)?

תלמוד לומר: לֶחֶם עֹנִי(דברים טז, ג) —

יצאו אילו, שאינן לחם עני.

דברי רבי ישמעאל.

וחכמים אומרים:

יוצא בם ובמעשר שיני.

ומה תלמוד לומר לֶחֶם עֹנִי?

אלא: לא ילוש לא ביין, ולא בשמן, ולא בשאר כל המשקין;

אבל מקטףמקטף — מושח את פני העיסה הוא מכולם.

רבי אליעזר אומר:

יוצא בם ובמעשר שיני.

ומה תלמוד לומר לֶחֶם עֹנִי?

אלא: מה לחמו של עני — כל ימות השנה אשתו לשה והוא מסיק בתנורמסיק בתנור — מבעיר את התנור;

אף כאן — אשתו לשה והוא מסיק בתנור.

רבי יוסה הגלילי אומר:

הרי הוא אומר: לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים וגו׳ —

שומע אני: אף מעשר שני במשמע?

תלמוד לומר: לֶחֶם עֹנִי —

יצא מעשר שיני, שאינו נאכל אלא בשמחה.

תרגום לעבריתבשתי הלחם בשתי ככרות החמץ של חג השבועות בלחם הפנים בשתים עשרה החלות שעל השולחן במקדש בשירי מנחות בשארית המנחות, הנאכלת לכהנים בחלות תודה בחלות הבאות עם קרבן תודה ברקיקי נזיר ברקיקים הבאים עם קרבנות הנזיר הספגנים עוגות ספוגיות מטוגנות הדבשנים עוגות דבש והאיסקריטין ועוגות אפויות על גבי מחתה וחלת מסרת וחלה האפויה במחבת ואשישה ועוגה גדולה (או עוגת ענבים) מקטף מושח את פני העיסה מסיק בתנור מבעיר את התנור

חלק יא

פרשה יא · ויקרא משה לכל זקני ישראל

ווַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכׇל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל — משה חלק כבוד לזקנים

דרשת הפסוק · ״ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אלהם משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח״ · מכאן אמרו: משנה זבחים א, א · הזקנים בית דין; משיכה ולקיחה; שחיטת הפסח לשמו

כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה יא״, הפסקה הראשונה; הורוביץ–רבין עמ׳ 36).

״נם לו רבי יושיה״ — הסופר כתב ״נטלו״, מחקו, וכתב בגליון ״נם לו״. ״שכל הדברות שבתורה הדבר מפי משה לאמר לכל ישראל״ — בהורוביץ–רבין ״שכולן היו מפי משה לאמר לכל ישראל״.

״רבי ישמעאל:״ — בכתב היד בלי ״אומר״; בהורוביץ–רבין ״רבי ישמעאל אומר״. ״שלעולם נימנין על הפסח״ — הה״א הושלמה במאגרים. ״בלבד שיניח את הפסח כל שהוא״ — כמו בחלק א, סעיף ז, בדברי רבי ישמעאל; בהורוביץ–רבין ״ובלבד שיניח את הפסח כל שהוא״.

״כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירים…״ — משנה זבחים א, א (מסומן במאגרים). במשנה ״לשם חובה״, בכתב היד ״לשום חובה״.

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכׇל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות יב, כא) — מגיד שעשאן בית דין.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם — הדבר מפי משה לאמר לכל ישראל;

דברי רבי יושיה.

רבי יונתן אומר:

הדיבר מפי משה לאמר לזקנים, וזקנים לאמר לכל ישראל.

נם לו רבי יושיה:

אחד זה ואחד זה — מה נשתנה הדיבר הזה מכל הדיברות שבתורה?

שכל הדברות שבתורה — הדבר מפי משה לאמר לכל ישראל,

ואף כאן — הדיבר מפי משה לאמר לכל ישראל.

ומה תלמוד לומר וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם?

אלא: משה חלק כבוד לזקנים.

וכן הקדוש ברוך הוא אמר לו: חלוק כבוד לזקנים,

שנאמר: לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות ג, טז).

וכן עשה משה,

שנאמר: וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כׇּל וגו׳(שמות ד, כט).

מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן

מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן —

מִשְׁכוּ — מי שיש לו;

וּקְחוּ — מי שאין לו.

רבי יוסי הגלילי אומר:

משכו ידיכם מעבודה זרה, והדבקו במצוות.

רבי ישמעאל:

בא הכתוב ללמדך: שלעולם נימנין על הפסח, ומושכין את ידיהם ממנו עד שישחט,

בלבד שיניח את הפסח כל שהוא.

רבי יצחק אומר:

בא הכתוב ללמד על בהמה דקהבהמה דקה — צאן, שתהא נקנית במשיכהנקנית במשיכה — הקונה זוכה בה כשמושך אותה אליו.

וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח — לשמו

וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח — מצוה שישחטוהו לשמו;

אבל אם שחטו שלא לשמו — עבר על מצוה.

שומע אני: יהא כשר?

תלמוד לומר: מִשְׁכוּ וּקְחוּ — שנה עליו הכתוב לפסולשנה עליו הכתוב לפסול — חזר הכתוב ושנה אותו, לעכב.

מיכן אמרו: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירים, אלא שלא עלו לבעלים לשום חובה, חוץ מן הפסח ומן החטאת(משנה זבחים א, א).

תרגום לעבריתבהמה דקה צאן נקנית במשיכה הקונה זוכה בה כשמושך אותה אליו שנה עליו הכתוב לפסול חזר הכתוב ושנה אותו, לעכב

זוּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב — הלקיחות והמזבחות

דרשת הפסוק · ״ולקחתם אגדת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזת מן הדם אשר בסף ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר״ · מכאן אמרו: משנה נגעים יד, ו · אגודה, אזוב, סף, שלשה מזבחות, ונכנס בכי טוב

כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה יא״, הפסקה השנייה; הורוביץ–רבין עמ׳ 37–38). השורות האחרונות (״וכן הוא אומר: תשת חשך…״) מכתב יד מינכן 117: במאגרים הן פותחות את הפסקה השלישית, שכולה מכתב יד מינכן, אבל הן סוף הדרשה על ״עד בקר״, וצורפו לכאן.

״סתם, ופרט הכתוב באחת מהן שאינן אלא אגודה, אף פורט אני כל הלקיחות שבתורה״ — בגליון. ״אגודה״ — בכתב היד ״אגודת״.

״ולא אזוביון ולא איזוב כוחלית…״ — משנה נגעים יד, ו (מסומן במאגרים); במשנה ״לא אזוב יון, לא אזוב כוחלי, לא אזוב רומי, לא אזוב מדברית״ (בהורוביץ–רבין סדר אחר).

״שעוקה חוצץ בצד האיסקופה״ — כך בכתב היד; בהורוביץ–רבין ״חוקק״. ״והספים והמזמרות״ (בדברי רבי עקיבא) — כך בכתב היד ובהורוביץ–רבין; בפסוק (מלכים א ז, נ): ״והספות והמזמרות״.

״הא אם הקדים זה לזה יצא״ — הסופר כתב ״לא יצא״ ומחק ״לא״. ״על כל הגעה טבילה, על כל הגעה טבילה״ — כך בכתב היד, פעמיים; ״כל״ הראשון בגליון. בהורוביץ–רבין פעם אחת.

״רבי ישמעאל אומר: ארבעה — הסף והשקוף ושתי המזוזות״ — אינו בהורוביץ–רבין, שם ״המשקוף ושתי מזוזות וכו׳״.

״מגיד שמרשות נתנה למלאך לחבל״ — כך בכתב היד; בהורוביץ–רבין ״מגיד משנתנה רשות למשחית לחבל״.

״עד בקר״ (הלמה), ו״והיה העולם נהגו בדרך ארץ, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה״ — בגליון. ״נהגו בדרך ארץ״ — הבי״ת מסופקת במאגרים. בהורוביץ–רבין ברשימת ״וישכם״ גם יעקב (בראשית כח, יח) ומשה (שמות לד, ד).

וּלְקַחְתֶּם אֲגֻודַּת אֵזוֹב(שמות יב, כב) — מיכן את דן כל הלקיחות שבתורה:

הואיל ונאמרו כל הלקיחות שבתורה סתם, ופרט הכתוב באחת מהן שאינן אלא אגודה —

אף פורט אני כל הלקיחות שבתורה שאינן אלא אגודות.

אֵזוֹב — ולא אזוביוןאזוביון — אזוב יווני, ולא איזוב כוחליתאיזוב כוחלית — מין אזוב שבו כוחלים את העין, ולא אזוב רומי, ולא אזוב מדברית, ולא כל אזוב שיש לו שם לווישם לווי — שם לוואי, תואר נוסף(משנה נגעים יד, ו).

וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף — אין סף אלא אסקופה

וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף — שיהיה בדם כדי טבילה.

אֲשֶׁר בַּסַּף — מגיד הכתוב שעוקהשעוקה — שגומה, בור קטן חוצץ בצד האיסקופההאיסקופה — מפתן הבית, ושוחט בתוכה.

אין סף אלא אסקופה,

שנאמר: בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי וגו׳(יחזקאל מג, ח),

ואומר: וַיָּנֻועוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים וגו׳(ישעיה ו, ד).

דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר:

אין סף אלא כלי,

שנאמר: והספים וְהַמְזַמְּרוֹת וגו׳(מלכים א ז, נ).

וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף — מבפנים או מבחוץ

וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וגו׳ — מבפנים.

אתה אומר: מבפנים, או אינו אלא מבחוץ?

תלמוד לומר: וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וגו׳(שמות יב, יג) —

הנראה לי, ולא לאחרים.

דברי רבי ישמעאל.

רבי יונתן אומר:

מבפנים.

או אינו אלא מבחוץ?

תלמוד לומר: וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹות —

לָכֶם לְאֹות, ולא לאחרים לאות.

רבי יצחק אומר:

לא כי, אלא מבחוץ — כדי שיהו מצריים רואין, ומעיהם מתחתכין.

וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף —

שומע אני: אם הקדים זה לזה לא יצא?

תלמוד לומר: וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹות וְעַל הַמַּשְׁקוֹף(שמות יב, ז) —

הא אם הקדים זה לזה, יצא.

נמצינו למידים: שלשה מזבחות היו לאבותינו במצרים —

המשקוף, ושתי המזוזות.

רבי ישמעאל אומר:

ארבעה — הסף, והשקוף, ושתי המזוזות.

מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף — עוד למה נאמר?

והלא כבר נאמר: וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף!

ומה תלמוד לומר מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף?

לפי שהוא אומר: וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ וגו׳ —

שומע אני: טבילה אחת לכולם?

תלמוד לומר: וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹות מִן הַדָּם וגו׳ —

על כל הגעה טבילה, על כל הגעה טבילה.

וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ — אינו מבחין בין צדיק לרשע

וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ וגו׳ —

מגיד שמרשות נתנה למלאך לחבל — אינו מבחין בין צדיק לרשע,

שנאמר: לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וגו׳(ישעיה כו, כ),

ואומר: הִנְנִי אֵלַיִךְ וְהוֹצֵאתִי חַרְבִּי וגו׳(יחזקאל כא, ח),

ואומר: וְהָיָה בַּעֲבֹור כְּבֹודִי וגו׳(שמות לג, כב).

עַד בֹּקֶר — נכנס בכי טוב

עַד בֹּקֶר — ללמדך שתהא נכנס בכי טובבכי טוב — בעוד היום מאיר, ויוצא בכי טוב.

וכן את מוצא שהיו אבות והנביאים נהגו בדרך ארץבדרך ארץ — כמנהג העולם, הנהגה נאותה,

שנאמר: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר(בראשית כב, ג),

וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר(יהושע ג, א),

וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבֹּקֶר(שמואל א טו, יב).

והרי הדברים קל וחומר:

ומה אם האבות והנביאים, הלכו לעשות רצון מי שאמר והיה העולם — נהגו בדרך ארץ;

שאר בני אדם — על אחת כמה וכמה.

וכן הוא אומר:

תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה וגו׳(תהלים קד, כ),

הַכְּפִירִים שֹׁואֲגִים לַטָּרֶף וגו׳(תהלים קד, כא),

תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹוטוּן וגו׳(תהלים קד, כח),

תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ וגו׳(תהלים קד, כב) —

מכאן ואילך יֵצֵא אָדָם לְפׇעֳלוֹ וְלַעֲבֹודָתוֹ(תהלים קד, כג).

ואומר: מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ וגו׳(תהלים קד, כד).

תרגום לעבריתאזוביון אזוב יווני איזוב כוחלית מין אזוב שבו כוחלים את העין שם לווי שם לוואי, תואר נוסף שעוקה שגומה, בור קטן האיסקופה מפתן הבית בכי טוב בעוד היום מאיר בדרך ארץ כמנהג העולם, הנהגה נאותה

חוְעָבַר יְיָ לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם — וראה את הדם

דרשת הפסוק · ״ועבר יי לנגף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזת ופסח יי על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף; ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם״ · עברה וזעם; דם עקידתו של יצחק; קל וחומר למזוזה

כתב יד מינכן 117 (מאגרים, ״פרשה יא״, הפסקה השלישית; הורוביץ–רבין עמ׳ 38–39). מכאן ועד ״ויהי בחצי הלילה״ (סעיף יא) הטקסט במאגרים מכתב יד מינכן.

״כמלך שהוא עובר״ — הכ״ף מסופקת במאגרים (״במלך״ או ״כמלך״); כך בהורוביץ–רבין. ״דבר אחר: ועבר יי, נותן הוא עברתו…״ — בהורוביץ–רבין בסוגריים.

״הכל גלוי לפניך״ — לפניו כתוב ״כל גלוי״, ונמחק במאגרים; בהורוביץ–רבין ״הכל גלוי וידוע לפניו״. ״אלא לשכר מצוה״ — בכתב היד ״לשם״, ותוקן במאגרים ל״לשכר״; בהורוביץ–רבין ״בשכר מצות שהם עושים״. ״אין פיסוח אלא חייס״ — הסמ״ך הושלמה במאגרים.

״ובהשחית בעם ראה״ — כך בכתב היד; בפסוק (דברי הימים א כא, טו): ״וכהשחית ראה יי״. ״כי אעבור בקרבך נאם יי״ — בפסוק (עמוס ה, יז): ״אמר יי״.

״ופסח יי על הפתח, והרי דברים קל וחומר״ — לפניו כתוב ״ופת״, ונמחק במאגרים. ״ונוהגת ביום ובלילה ונוהגת לדורות״ — שתי הווי״ן בגליון. ״עונותינו הטו אלה״ — כך בכתב היד; בפסוק (ירמיהו ה, כה): ״עונותיכם הטו אלה״. ״כי עונותיכם היו מבדילים״ — בפסוק (ישעיהו נט, ב): ״כי אם עונתיכם״.

וְעָבַר יְיָ לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם(שמות יב, כג) —

רבי יהודה אומר:

כמלך שהוא עובר ממקום למקום.

דבר אחר:

וְעָבַר יְיָ — נותן הוא עברתו ויראתו במצרים.

אין עברה אלא זעם,

שנאמר: יְשַׁלַּח בָּם וגו׳(תהלים עח, מט),

וכתיב: יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא(צפניה א, טו),

וכתיב: הִנֵּה יוֹם יְיָ בָּא אַכְזָרִי וְעֶבְרָה וגו׳(ישעיה יג, ט),

וכתיב: וּבְכׇל כְּרָמִים מִסְפֵּד כִּי אֶעֱבֹור בְּקִרְבְּךָ(עמוס ה, יז) נאם יי.

וְרָאָה אֶת הַדָּם — לשכר מצוה

וְרָאָה אֶת הַדָּם —

היה רבי ישמעאל אומר:

והלא הכל גלוי לפניך:

יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא(דניאל ב, כב),ידע מה בחשוכא… — יודע מה בחושך,

יודע מה בחושך,

גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָּ וגו׳(תהלים קלט, יב)!

ומה תלמוד לומר וְרָאָה אֶת הַדָּם?

אלא: לשכר מצוה שהן עושין — הוא נגלה, וחס עליהם,

שנאמר: וּפָסַח יְיָ עַל הַפֶּתַח.

אין פיסוח אלא חייסחייס — חס, מרחם,

שנאמר: כְּצִפֳּרִים עָפוֹת וגו׳(ישעיה לא, ה).

וְרָאָה אֶת הַדָּם — רואה הוא דם עקידתו של יצחק,

שנאמר: וַיִּקְרָא אַבְרָהָם וגו׳(בראשית כב, יד),

וכתיב: ובהשחית בעם רָאָה(דברי הימים א כא, טו).

מה ראה? ראה דם עקידתו של יצחק,

שנאמר: אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה(בראשית כב, ח).

וּפָסַח יְיָ עַל הַפֶּתַח — קל וחומר למזוזה

וּפָסַח יְיָ עַל הַפֶּתַח —

והרי דברים קל וחומר:

ומה אם דם פסח מצרים, הקל — שאינו אלא לשעה, ואינו נוהג ביום ובלילה, ואינו נוהג לדורות —

נאמר בו: וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית;

מזוזה, חמורה — שיש בה עשרה שמות מיוחדיםעשרה שמות מיוחדים — שמות הקודש הכתובים במזוזה, ונוהגת ביום ובלילה, ונוהגת לדורות —

על אחת כמה וכמה שלא יתן המשחית!

ומי גרם? עונותינו,

שנאמר: עונותינו הִטּוּ אֵלֶּה(ירמיה ה, כה),

וכתיב: כִּי עֲוֺנֹותֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּילִים(ישעיה נט, ב).

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה — פסח דורות

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה(שמות יב, כד) — להביא פסח דורות,

שלא יביא אלא מן הכבשים ומן העזים.

דברי רבי אליעזר.

לְחׇק לְךָ וּלְבָנֶיךָ — למה נאמר?

לפי שהוא אומר: וְלָקְחוּ מִן הַדָּם(שמות יב, ז) —

שומע אני: אף הנשים במשמע?

תלמוד לומר: לְחׇק לְךָ וּלְבָנֶיךָ —

האנשים, ולא הנשים.

תרגום לעבריתחייס חס, מרחם עשרה שמות מיוחדים שמות הקודש הכתובים במזוזה

חלק יב

פרשה יב · והיה כי תבאו אל הארץ

טוְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ — כאשר דבר: והיכן דבר

דרשת הפסוק · ״והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן יי לכם כאשר דבר ושמרתם את העבדה הזאת״ · כל ״כאשר דבר״ שבמקרא, והיכן נאמר הדבר

כתב יד מינכן 117 (מאגרים, ״פרשה יב״, הפסקה הראשונה ותחילת השנייה; הורוביץ–רבין עמ׳ 39–41). במאגרים הפסקה השנייה פותחת באמצע הרשימה (״כיוצא בו: כי ירחיב״); כאן הגבול הועבר לסוף הרשימה, ל״והיה כי יאמרו אליכם בניכם״.

״והיכן דבר: והיה ביום הששי״ — לפני הפסוק כתב הסופר שוב ״דבר״ ומחקו. ״והיכן דבר: אבל שרה אשתך״ — אחרי ״והיכן דבר״ כתב הסופר ״אמר״ ומחקו.

״[כיוצא בו]: אז תתענג על יי״ — בכתב היד במקומו סימן חסר; הושלם כבשאר הרשימה (בהורוביץ–רבין ״כיוצא בדבר אתה אומר״). אחרי ״אז תתענג על יי״ כתוב בכתב היד וי״ו והא בסימן קיצור, כלומר ״והרכבתיך״ שבפסוק (ישעיהו נח, יד), ונפתח כך.

״ומכרתי את בניכם ואת בנותיכם״ — בכתב היד ״בניהם… בנותיהם״, מסומן ״כך״ במאגרים; תוקן כבפסוק (יואל ד, ח) וכבהורוביץ–רבין.

״והיכן דבר: את יי האמרת היום״ (דברים כו, יז) — בהורוביץ–רבין ״והייתם לי סגולה״ (שמות יט, ה). ״ואומר: והייתם לי קדושים״ — בהורוביץ–רבין זה מקור ״ולהיותך עם קדוש כאשר דבר״ (דברים כו, יט); שם גם ״כה אמר יי… שימו איש חרבו על ירכו״, ״והיכן דבר: זובח לאלהים יחרם״ (בסוגריים). ״בקרבי אקדש״ — בכתב היד ״בקר׳״.

״הנה באה ונהייתה נאם יי אלהים״ — בפסוק (יחזקאל לט, ח): ״נאם אדני יי״. ״תלה הכתוב לעבודת הזאת״ — כך בכתב היד בפתיחה, ובחתימה ״לעבודה הזאת״.

וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ(שמות יב, כה) — תלה הכתוב לעבודת הזאת מביאתן לארץ ולהלן.

כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר — והיכן דבר? וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ(שמות ו, ח).

כיוצא בדבר אתה אומר: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ(שמות טז, כג) —

והיכן דבר? וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ(שמות טז, ה).

כיוצא בו: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ(ויקרא י, ג) —

והיכן דבר? וְנֹועַדְתִּי שָׁמָּה(שמות כט, מג).

כיוצא בו: פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם(דברים יא, כה) —

והיכן דבר? אֶת אֵמָתִי אֲשַׁלַּח(שמות כג, כז).

כיוצא בו: כִּי יַרְחִיב(דברים יב, כ) —

והיכן דבר? כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ(שמות לד, כד),

ואומר: וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻולְךָ(שמות כג, לא).

כיוצא בו: כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ(דברים טו, ו) —

והיכן דבר? בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכׇּל הָעַמִּים(דברים ז, יד).

כיוצא בו: וַיְיָ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם(דברים כו, יח) —

והיכן דבר? אֶת יְיָ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם(דברים כו, יז).

כיוצא בו: וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן(דברים כו, יט) —

והיכן דבר? וּנְתָנְךָ יְיָ לְרֹאשׁ(דברים כח, יג),

ואומר: וִהְיִיתֶם לִי קְדֹושִׁים(ויקרא כ, כו).

כיוצא בו: שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ(ישעיה א, ב) —

והיכן דבר? הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם(דברים לב, א).

כיוצא בו: וְנִגְלָה כְּבוֹד יְיָ(ישעיה מ, ה) —

והיכן דבר? רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא(דברים לב, לט).

כיוצא בו: אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם(ישעיה א, יט), אִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם(ישעיה א, כ) —

והיכן דבר? וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב(ויקרא כו, כה).

כיוצא בו: בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח(ישעיה כה, ח) —

והיכן דבר? אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּיה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא.

כיוצא בו: אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ וְהִרְכַּבְתִּיךָ(ישעיה נח, יד) —

והיכן דבר? יַרְכִּיבֵהוּ עַל בָּמֳותֵי אָרֶץ(דברים לב, יג).

כיוצא בו: הִנֵּה בָאָה וְנִהְיָיתָה(יחזקאל לט, ח) נאם יי אלהים —

והיכן דבר? אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם(דברים לב, מב).

כיוצא בו: וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ(מיכה ד, ד) —

והיכן דבר? וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ(ויקרא כו, ו).

כיוצא בו: וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד(עובדיה א, יח) —

והיכן דבר? וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב(במדבר כד, יט).

כיוצא בו: וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה(בראשית כא, א) —

והיכן דבר? אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ(בראשית יז, יט).

כיוצא בו: וַיַּעַשׂ יְיָ לְשָׂרָה —

והיכן דבר? בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְיָ(בראשית טו, יח).

כיוצא בו: וּמָכַרְתִּי אֶת בְּנֵיכֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם(יואל ד, ח) —

והיכן דבר? וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן(בראשית ט, כה).

כיוצא בו: וַיְיָ אָמַר לָכֶם לֹא תֹוסִיפוּן(דברים יז, טז) —

והיכן אמר? כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם(שמות יד, יג).

כיוצא בו: זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ(ישעיה סה, כה) —

והיכן דבר? וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה.

כיוצא בו: מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר יְיָ(מלכים א יא, ב) —

והיכן אמר? לֹא תִתְחַתֵּן(דברים ז, ג).

כיוצא בו: אָז אָמַר שְׁלֹמֹה(מלכים א ח, יב) —

והיכן אמר? כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה(ויקרא טז, ב).

כיוצא בו: וְהָיוּ לִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹושֶׂה סְגֻולָּה(מלאכי ג, יז) —

והיכן אמר? וִהְיִיתֶם לִי סְגֻולָּה(שמות יט, ה).

כיוצא בו: וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם יְיָ(יואל ג, ה) —

והיכן אמר? וְרָאוּ כׇּל עַמֵּי הָאָרֶץ(דברים כח, י).

כיוצא בו: וְגַם מֵהֶם אֶקַּח(ישעיה סו, כא) —

והיכן אמר? הַנִּסְתָּרֹות לַיְיָ אֱלֹהֵינוּ(דברים כט, כח).

ואף כאן אתה אומר: וְהָיָה כִּי תָבֹואוּ אֶל הָאָרֶץ —

תלה הכתוב לעבודה הזאת מביאתן לארץ ולהלן.

יוְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם — בשורה נתבשרו ישראל

דרשת הפסוק · ״והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבדה הזאת לכם; ואמרתם זבח פסח הוא ליי… ויקד העם וישתחוו; וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה יי את משה ואהרן כן עשו״ · בשורה רעה ובשורה טובה; חמושים; שכר הליכה ועשייה

כתב יד מינכן 117 (מאגרים, ״פרשה יב״, סוף הפסקה השנייה; הורוביץ–רבין עמ׳ 41–42).

״ויש אומרים: אחד מחמש מאות״ — בכתב היד ״ויא״, ותוקן במאגרים ל״ויש״. ״ולא אחד מחמש מאות עלו״ — האל״ף הושלמה במאגרים.

״רבי יוסי אומר: ראויין היו ישראל כלייה״ — בהורוביץ–רבין ״רבי יוסי הגלילי אומר: ראויין היו שונאיהם של ישראל כלייה״. ״ללמדך שכל מי שרואה ושומע ניסים… צריך ליתן שבח״ — בהורוביץ–רבין דרשה בפני עצמה על ״ויקוד העם״.

״לעשות, מעלה עליהם כאלו עשו וגו׳״ ו״כאשר צוה יי״ — בגליון.

וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם(שמות יב, כו) —

בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה: שסוף התורה עתידה להשתכח.

ויש אומרים:

בשורה טובה נתבשרו ישראל באותה שעה: שהן עתידין לראות להן בנים ובני בנים,

שנאמר: וַיִּקֹּוד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ(שמות יב, כז).

למה השתחוו?

משום שנאמר: וַחֲמֻושִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות יג, יח) —

עלו אחד מחמשה.

ויש אומרים: אחד מחמשים.

ויש אומרים: אחד מחמש מאות.

רבי נהוראי אומר:

העבודההעבודה — לשון שבועה: בעבודת בית המקדש! ולא אחד מחמש מאות עלו,

שנאמר: רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה(יחזקאל טז, ז),

ואומר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וגו׳(שמות א, ז) —

שהיתה אשה יולדת ששה בכרס אחדבכרס אחד — בבטן אחת, בלידה אחת;

ואת אומר: אחד מחמש מאות עלו?!

ואימתי מתו? בשלשה ימי אפילה,

שנאמר: לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו(שמות י, כג) —

שהיו קוברין את מתיהן, והודו ושבחו שלא יראום אויבים וששו במפלתם.

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא — צריך ליתן שבח

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא —

רבי יוסי אומר:

ראויין היו ישראל כלייה במצרים, עד שגמר האחרון שבהם את פסחו,

שנאמר: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.

ללמדך: שכל מי שרואה ושומע ניסים שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל במצרים — צריך ליתן שבח,

שנאמר: וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ וגו׳(שמות יח, ח),

וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ(שמות יח, ט),

וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ יְיָ(שמות יח, י).

וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ — שכר הליכה ושכר עשייה

וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ וגו׳(שמות יב, כח) — ליתן שכר להליכה, ושכר לעשייה.

וַיַּעֲשׂוּ — וכי כבר עשו?

אלא: מכיון שקבלו עליהם לעשות — מעלה עליהם כאלו עשו וגו׳.

כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ — להודיע שבחן של ישראל:

שכשם שאמרו להן משה ואהרן — כן עשו.

דבר אחר:

ומה תלמוד לומר כֵּן עָשׂוּ? אלא: שאף משה ואהרן כן עשו.

תרגום לעבריתהעבודה לשון שבועה: בעבודת בית המקדש בכרס אחד בבטן אחת, בלידה אחת

חלק יג

פרשה יג · ויהי בחצי הלילה

יאוַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה — יוצרו חלקו

דרשת הפסוק · ״ויהי בחצי הלילה ויי הכה כל בכור בארץ מצרים מבכר פרעה הישב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור וכל בכור בהמה״ · חצות הלילה; לא על ידי מלאך; בכור פרעה, השבי והבהמה

הפסקה הראשונה (״ויהי בחצי הלילה… אלא אם כן יוצרו חלקו״) מכתב יד מינכן 117, והשאר מכתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה יג״, הפסקה הראשונה, השנייה ותחילת השלישית; הורוביץ–רבין עמ׳ 42–44). במאגרים הפסקה השנייה פותחת בדברי רבי יהודה בן בתירה, והשלישית ב״ללמדך שכל גזירות״, באמצע הדרשה על ״עד בכור השבי״; כאן הגבול הועבר ל״ויקם פרעה״.

״ויאמר משה כה אמר יי בחצי הלילה״ — כך בכתב היד; בפסוק (שמות יא, ד): ״כחצת הלילה״.

״משל: ביד אדם…״ — אחרי ״משל״ במאגרים סימן של מקום פגום בכתב היד; בהורוביץ–רבין אין משל, ודברי רבי יהודה בן בתירה הם ״היודע שעותיו ועונותיו הוא חלקו״ בלבד.

״ויך כל בכור בארץ״ — כך בכתב היד, כלשון תהלים קה, לו (״ויך כל בכור בארצם״); בהורוביץ–רבין ״ויך כל בכור במצרים״ (תהלים עח, נא).

״ונאמר: בנפל אויבך״ — הנו״ן מסופקת במאגרים. ״בן אדם יען אשר אמרה על ירושלם״ — בפסוק (יחזקאל כו, ב): ״אמרה צר על ירושלם״; ״הנני אליך צר״ — בפסוק (שם ג): ״הנני עליך צר״.

״שלא יהו המצריים [אומרים]״ — אחרי ״המצריים״ סימן חסר בכתב היד; הושלם ״אומרים״ כבהורוביץ–רבין וכבדרשה על השבי שלמעלה.

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וגו׳(שמות יב, כט) — יוצרו חלקו.

למה נאמר?

לפי שנאמר: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר יְיָ(שמות יא, ד) בחצי הלילה —

וכי אפשר לבשר ודם לעמוד על חציו של לילה?

אלא אם כן יוצרו חלקו.

רבי יהודה בן בתירה אומר:

משל: ביד אדם, והוא רוצה לחלקו — וכי איפשר לכוינולכוינו — לכוון אותו בדיוק?

אבל היודע שעותיו ועונותיו — הוא חלקו.

רבי אליעזר אומר:

נאמר כאן לילה, ונאמר להלן לילה:

מה לילה האמור כאן — עד חצות,

אף לילה האמור להלן — עד חצות.

וַיְיָ הִכָּה — לא על ידי מלאך

וַיְיָ הִכָּה —

שומע אני: על ידי המלאך, או על ידי השליח?

תלמוד לומר: וְהִכֵּיתִי(שמות יב, יב) —

לא על ידי מלאך, ולא על ידי השליח.

וַיְיָ הִכָּה כׇל בְּכוֹר וגו׳ — אפילו ממקומות אחרים.

ובכורי מצרים שהן במקומות אחרים מנין?

תלמוד לומר: לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם(תהלים קלו, י).

ובכורי חם, כוש ופוט ולוד, מנין?

תלמוד לומר: וַיַּךְ כׇּל בְּכוֹר(תהלים קה, לו) בארץ.

מִבְּכֹור פַּרְעֹה — פרעה בכור היה

מִבְּכֹור פַּרְעֹה — בא הכתוב ללמד על פרעה שהוא בכור.

אתה אומר: ללמדך על פרעה שהוא בכור, או אינו בא אלא ללמד על בנו שהוא בכור?

וכשהוא אומר: הַיֹּושֵׁב עַל כִּסְאוֹ — הרי בנו אמור;

הא מה תלמוד לומר מִבְּכֹור פַּרְעֹה? בא הכתוב ללמד על פרעה שהוא בכור.

פרעה נשתייר מכל הבכורות;

עליו הכתוב אומר: וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ וגו׳(שמות ט, טז).

בעל צפוןבעל צפון — שם עבודה זרה של מצרים נשתייר מכל היראיותהיראיות — האלילים, מה שירא ממנו, בשביל לפתות לבן של מצרים;

עליו הוא אומר: מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם וגו׳(איוב יב, כג).

עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי — וכי שבויין מה חטאו

עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי — וכי שבויין מה חטאו?

אלא שלא יהיו השבויין אומרים:

יראתינויראתינו — אלוהינו, האליל שאנו יראים ממנו הביאה עליהם את הפורענות;

קשה יראתינו, שעמדה לעצמה;

קשה יראתינו, שלא שלטה בנו הפורענות.

ללמדך: שכל גזירות שהיה פרעה גוזר על ישראל — היו שבויין שמחין בהם,

שנאמר: שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה(משלי יז, ה),

ונאמר: בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח(משלי כד, יז),

וכן: בֶּן אָדָם יַעַן אֲשֶׁר אָמְרָה עַל יְרוּשָׁלִַם הֶאָח וגו׳(יחזקאל כו, ב) —

מה הוא אומר? הִנְנִי אליך צֹר וְהַעֲלֵיתִי עָלַיִךְ וגו׳(יחזקאל כו, ג).

ולא שבויין בלבד, אלא אפילו עבדים ושפחות:

עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵיחָיִם(שמות יא, ה).

וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה — וכי בהמה מה חטאת?

אלא שלא יהו המצריים אומרים:

יראתינו הביאה עלינו את הפורענות;

קשה יראתינו, שעמדה לעצמה;

קשה יראתינו, שלא שלטה בה הפורענות.

תרגום לעבריתלכוינו לכוון אותו בדיוק בעל צפון שם עבודה זרה של מצרים היראיות האלילים, מה שירא ממנו יראתינו אלוהינו, האליל שאנו יראים ממנו

יבוַיָּקׇם פַּרְעֹה לַיְלָה — ותחזק מצרים על העם

דרשת הפסוק · ״ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים ותהי צעקה גדלה במצרים… ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו… וברכתם גם אתי; ותחזק מצרים על העם… וישא העם את בצקו… משארתם צררת בשמלתם על שכמם״ · פרעה מחזר על הבתים; חלוק כבוד למלכות; בצק ומשארות

כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה יג״, הפסקה השלישית בלי תחילתה; הורוביץ–רבין עמ׳ 44–46).

״על ידי שדים ושדות״ — כך בכתב היד; בהורוביץ–רבין ״שרים ושרות״. ״הוא״ (תלמוד לומר הוא) — בגליון.

״ונזרת״ — הזי״ן מסופקת במאגרים. ״היום״ (והיה אותו היום קשה) — בגליון. ״דרך הביבין… מתוך המתים״ — בהורוביץ–רבין ״דרך הבוכין… מתוך כוכיהן״.

״אלא מלמד שמשה חלק כבוד למלכות״ — ״מלמד״ בגליון. בהורוביץ–רבין לפני כן ״שאין תלמוד לומר אלה, אלא שסופך עתיד להיות בראשם ולירד בראשונה״.

״וידבר יי אל משה ואל אהרן ויצום״ — לפניו כתב הסופר ״ויא[מם]״ ומחקו. ״וכמקרביה לגובה בקל עציב זעיק״ — כך בכתב היד; בפסוק (דניאל ו, כא): ״וכמקרבה לגבא לדניאל בקל עציב זעק״.

״קחו מה שדברתם ולכו״ — בהורוביץ–רבין ״גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו״.

״והיו כולן מרווקים אחרים״ — הסופר כתב ״מראי[ה]ן״, מחקו, וכתב בגליון ״מרווקים״; בהורוביץ–רבין ״וכולן בכורים מרווקים אחרים״. ״המקום מפרסמה״ — המ״ם הושלמה במאגרים.

״ישבות מעיר מלוש בצק עד חמצתו״ — לפני ״חמצתו״ כתוב ״שמ״, ונמחק במאגרים. ״ישבות״ — בכתב היד ״יש-בות״.

״אילו שיירי מצה ומרור״ — המשפט ״אתה אומר שיירי מצה ומרור״ כתוב פעמיים, והשני נמחק בידי הסופר.

וַיָּקׇם פַּרְעֹה(שמות יב, ל) —

שומע אני: בשלש שעות, שכן דרך מלכים לעמוד בשלש שעות?

תלמוד לומר: לַיְלָה.

אי לַיְלָה — שומע אני: על ידי שדים ושדותשדים ושדות — שדים ושדות (מזיקים)?

תלמוד לומר: הוּא.

הוּא וְכׇל עֲבָדָיו וְכׇל מִצְרַיִם —

מגיד שהיה פרעה מחזיר על בתי כל עבדיו ועל בתי כל מצרים, ומעמידן כל אחד ואחד ממקומו.

וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה — האיקונין

וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹולָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת וגו׳ —

היה רבי נתן אומר:

וכי לא היו שני בתים שלא היו בהן בכור?

אלא מכיון שהיה בכור מת לאחד מהן, היה עושה לו איקוניןאיקונין — צלם, דמות שלו ומעמידה בתוך ביתו;

ואותו הלילה נשחקת, ונדקת, וניזרתוניזרת — ומתפזרת;

והיה אותו היום קשה בעיניהם כאילו אותו היום קברוהו.

ולא עוד, אלא שהיו מצריים קוברין בתוך בתיהם,

והיו הכלבים נכנסין דרך הביביןהביבין — תעלות המים והשופכין, מחטטיןמחטטין — חופרים ומוציאין את הבכורות מתוך המתים ומתעתעיןומתעתעין — ומתעללים, משחקים בהם;

וקשה היה בעיניהם כאילו אותו היום קברוהו.

וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה — חלוק כבוד למלכות

וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה(שמות יב, לא) —

מגיד שהיה פרעה מחזיר ומשאל: איכן משה שרוי? איכן אהרן שרוי?

וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ וגו׳ —

אמר לו משה: מוזהרין אנו שלא לצאת אלא בפרהסיאבפרהסיא — בגלוי, בפומבי,

שנאמר: וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ וגו׳(שמות יב, כב).

דבר אחר:

למה נאמר?

לפי שהוא אומר: וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי וגו׳(שמות י, כח),

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ וגו׳(שמות י, כט) —

יפה דברת, ובזמנה דברת:

לֹא אֹוסִיף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ;

אלא: וְיָרְדוּ כׇל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וגו׳(שמות יא, ח) —

סופך עתיד לירד בראשנה!

אלא מלמד שמשה חלק כבוד למלכות.

וכן הקדוש ברוך הוא אומר: חלוק כבוד למלכות,

שנאמר: וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם וגו׳(שמות ו, יג) —

ציום לחלוק כבוד למלכות.

וכן מצינו ביוסף שחלק כבוד למלכות,

שנאמר: בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה וגו׳(בראשית מא, טז).

וכן מצינו באבינו יעקב שחלק כבוד למלכות,

שנאמר: וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה(בראשית מח, ב).

וכן מצינו באליהו שחלק כבוד למלכות,

שנאמר: וְיַד יְיָ הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מׇתְנָיו וגו׳(מלכים א יח, מו).

וכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה:

בֵּאדַיִן קְרֵב נבוכדנאצר לִתְרַע אַתּוּן נוּרָא(דניאל ג, כו).באדין קרב נבוכדנאצר… — אז קרב נבוכדנאצר אל פתח כבשן האש.

אז קרב נבוכדנאצר אל פתח כבשן האש.

וכן מצינו בדניאל:

וּכְמִקְרְבֵיהּ לגובה בְּקָל עֲצִיב זְעִיק וגו׳(דניאל ו, כא) —וכמקרביה לגובה… — וכשקרב אל הגוב, בקול עצוב צעק וגו׳ —

וכשקרב אל הגוב, בקול עצוב צעק וגו׳ —

ומה הוא אומר?

אֱדַיִן דָּנִיֵּאל עִם מַלְכָּא מַלִּיל מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי(דניאל ו, כב).אדין דניאל עם… — אז דיבר דניאל עם המלך: המלך, לעולמים חיה.

אז דיבר דניאל עם המלך: המלך, לעולמים חיה.

קוּמוּ צְּאוּ — קחו מה שדברתם

וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ —

אני אמרתי: מִי וָמִי הַהֹלְכִים(שמות י, ח),

ואתם אומרים: בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ וגו׳(שמות י, ט) —

קוּמוּ צְּאוּ וגו׳.

אני אמרתי: רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג(שמות י, כד),

ואתם אמרתם: וְגַם מִקְנֵינוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ(שמות י, כו) —

גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ(שמות יב, לב).

ואתם אומרים: גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹולֹות(שמות י, כה) —

קחו מה שדברתם, ולכו.

וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי — והתפללו עלי שתכלה ממני הפורענות.

וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם — כלנו מתים

וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם וגו׳(שמות יב, לג) — מגיד שהיו מבהלין אותן וטורדין אותן לצאת.

כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים —

אמרו: לא כגזירת משה!

משה אמר: וּמֵת כׇּל בְּכוֹר וגו׳(שמות יא, ה) —

היו אומרים: ארבעה חמשה בנים לאחד מהם, ואחד מהם מת — הותרההותרה — בטלה הגזירה.

והן לא יודעין שנשיהם חשודות על העריות, והיו כולן מרווקיםמרווקים — מרווקים, מגברים שאינם בעליהן אחרים.

הן עשו בסתר, והמקום פרסמן בגלוי.

והרי הדברים קל וחומר:

ומה אם מידת הפורענות, מעוטה — העושה בסתר, המקום מפרסמה בגלוי;

קל וחומר למידת הטובה, מרובה.

וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ — משארותם

וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ וגו׳(שמות יב, לד) —

מגיד שלשו את העיסה, ולא הספיקו לחמצה עד שנגאלו.

וכן את מוצא לעתיד לבא, מה הוא אומר?

יִשְׁבּוֹת מֵעִיר מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד חֻמְצָתוֹ(הושע ז, ד), יוֹם מַלְכֵּינוּ(הושע ז, ה).

מִשְׁאֲרֹותָם — אילו שיירי מצה ומרור.

אתה אומר: שיירי מצה ומרור, או אינו אלא של פסחים?

כשהוא אומר: לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וגו׳(שמות יב, י) — הרי שיירי פסחים אמורים;

הא מה תלמוד לומר מִשְׁאֲרֹותָם צְרֻורֹות בְּשִׂמְלֹותָם? אילו שיירי מצה ומרור.

צְרֻורֹות בְּשִׂמְלֹותָם עַל שִׁכְמָם —

רבי נתן אומר:

וכי לא היה שם בהמה? והלא כבר נאמר: וְגַם עֵרֶב רַב וגו׳(שמות יב, לח)!

ומה תלמוד לומר צְרֻורֹות בְּשִׂמְלֹותָם עַל שִׁכְמָם?

אלא שהיו ישראל מחבבין את המצות.

תרגום לעבריתשדים ושדות שדים ושדות (מזיקים) איקונין צלם, דמות וניזרת ומתפזרת הביבין תעלות המים והשופכין מחטטין חופרים ומתעתעין ומתעללים, משחקים בפרהסיא בגלוי, בפומבי הותרה בטלה הגזירה מרווקים מרווקים, מגברים שאינם בעליהן

יגוּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה — וינצלו את מצרים

דרשת הפסוק · ״ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלת; ויי נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום וינצלו את מצרים״ · שאילת הכלים; רוח הקדש; ביזת מצרים וביזת הים

כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה יג״, הפסקה הרביעית; הורוביץ–רבין עמ׳ 46–47).

״וישאילום — כשמועו״ — בהורוביץ–רבין ״כמשמעו״. ״רבי אליעזר אומר: רוח הקדש שרת על ישראל״ — בהורוביץ–רבין ״רבי אליעזר בן יעקב אומר: רוח הקדש שרתה עליהם״.

״שעבודה זרה שלהם ניתיכה״ — לפני ״שלהם״ כתוב ״עליהם״, ונמחק במאגרים.

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה(שמות יב, לה) —

וכי מה אמר להם משה לישראל במצרים?

הרי הוא אומר: דַּבֶּר נָא בְּאׇזְנֵי הָעָם וגו׳(שמות יא, ב) —

וכן עשו בני ישראל.

וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹות —

שאין תלמוד לומר שְׂמָלֹות;

אלא: הכסות היתה חביבה עליהם יותר מן הכסף ומן הזהב.

וַיְיָ נָתַן אֶת חֵן הָעָם — וישאילום

וַיְיָ נָתַן אֶת חֵן הָעָם וגו׳ וַיַּשְׁאִילוּם(שמות יב, לו) — כשמועוכשמועו — כמשמעו;

דברי רבי ישמעאל:

לא הספיק לומר לו השאילני, עד שהוא מוציא ונותן לו.

רבי יוסי הגלילי אומר:

האמינו בהם משלשת ימי האפילה;

שהוא אומר: מה אם בשעה שהיינו באפילה והן באורה, לא נחשדו — ועכשיו נחשדין?

האמינו בהם משלשת ימי האפילה.

רבי אליעזר אומר:

רוח הקדש שרת על ישראל, והיה אומר לו:

השאילני כליך — במקום פלוני הוא מונח לך;

והלה מוציא ונותן לו.

ואין חֵן אלא רוח הקדש,

שנאמר: וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דוד רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים(זכריה יב, י).

ורבי נתן אומר:

אין צריך לומר וַיַּשְׁאִילוּם;

אלא מה שלא שאלו — היו משאילין להן.

וכן הוא אומר לו: תן לי חפץ פלוני,

והיה אומר לו: טול ולך מיד, ואחר כיוצא בו.

וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם — ביזת הים

וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם —

מגיד שעבודה זרה שלהם ניתיכהניתיכה — נמסה, נתכה, ובטילה, וחוזרת לתחילתה.

ומנין שביזת הים גדולה מביזת מצרים?

שנאמר: וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי(יחזקאל טז, ז) — זו ביזת מצרים;

עֲדָיִים — זו ביזת הים.

כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף(תהלים סח, יד) — זו ביזת מצרים;

וְאֶיבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ — זו ביזת הים.

תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ(שיר השירים א, יא) — זו ביזת הים;

עִם נְקֻודּוֹת הַכָּסֶף — זו ביזת מצרים.

תרגום לעבריתכשמועו כמשמעו ניתיכה נמסה, נתכה

חלק יד

פרשה יד · ויסעו בני ישראל מרעמסס

ידוַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה — סוכות: ענני כבוד

דרשת הפסוק · ״ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף; וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד; ויאפו את הבצק… עגת מצות… כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה״ · קולו של משה; סוכות ממש או ענני כבוד; ששים ריבוא; עוגות

כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה יד״, הפסקה הראשונה; הורוביץ–רבין עמ׳ 47–49).

״מרעמסס לסוכת מאה ושלשים, מהלך ארבעים פרסה״ — אחרי ״מאה ושלשים״ סימן חסר בכתב היד; בהורוביץ–רבין ״מרעמסס לסכות מאה ועשרים פרסה, מהלך ארבעים מיל פרסה״ (וכן ״כהרף עין נסעו בני ישראל״).

״סוכות ממש היו״ — ״ויעקב נסע סוכותה״ (בראשית לג, יז) מובא בכתב היד אחרי ״דברי רבי אליעזר״, ובהורוביץ–רבין לפניו. ״וחכמים אומרים״ — מסופק במאגרים; כך בהורוביץ–רבין. בדברי רבי עקיבא מביא הורוביץ–רבין את כל הפסוק ״וברא יי על מכון הר ציון… ענן יומם… כי על כל כבוד חופה״ (ישעיהו ד, ה).

מקבילות: בספרא, אמור, פרק יז, על ״כי בסכות הושבתי את בני ישראל״ (ויקרא כג, מג): ״רבי אליעזר אומר: סוכות ממש היו; רבי עקיבא אומר: בסוכות ענני כבוד היו״ — כחלוקת השמות כאן. בבבלי סוכה פרק א, יא ע״ב בחילוף: ״ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר; רבי עקיבא אומר: סוכות ממש עשו להם״.

״רבי נחמיה אומר: לפי שצרך למד בתחילתו תתן לו״ — בהורוביץ–רבין ״לפי שצריך למד מתחלתו נותן לו״.

״ששים ריבוא; דברי רבי ישמעאל״ — בהורוביץ–רבין ״כששים ריבוא״. ״רבי יונתן אומר: מאה וששים ריבוא״ — אינו בהורוביץ–רבין, ושם דברי רבי יונתן ״לבד מנשים טף וזקנים״. ״רבי עקיבא: מאתים וארבעים ריבוא״ — בכתב היד בלי ״אומר״. ״רבי יונתן אומר: שלש מאות וששים ריבוא״ — בהורוביץ–רבין ״רבי נתן״.

״עליה אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו״ — בכתב היד ״הק׳״; בהורוביץ–רבין ״הקב״ה״. ״ואחריכן יצאו״ — כך בכתב היד (בפסוק: ואחרי כן).

״אך עשי לי משם עוגה קטנה״ — בפסוק (מלכים א יז, יג): ״עשי לי משם עגה קטנה״, וכך גם כאן.

וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סוכותה(שמות יב, לז) —

מרעמסס לסוכת מאה ושלשים, מהלך ארבעים פרסהפרסה — מידת אורך, ארבעה מילין.

הלך קולו של משה מהלך ארבעים יום.

ואל תתמה! הרי הוא אומר:

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן קְחוּ לָכֶם מְלֹא חׇפְנֵיכֶם וגו׳(שמות ט, ח),

וְהָיָה לְאָבָק עַל כׇּל אֶרֶץ מִצְרָיִם וגו׳(שמות ט, ט).

והרי הדברים קל וחומר:

ומה אם אבק, שאין דרכו להלך — והלך מהלך ארבעים יום;

קל וחומר לקול, שדרכו להלך.

כהרף עין באו ישראל מרעמסס לסוכות,

לקיים מה שנאמר: וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וגו׳(שמות יט, ד).

סוכותה — סוכות ממש או ענני כבוד

סוכותה — סוכות ממש היו;

דברי רבי אליעזר,

שנאמר: וְיַעֲקֹב נָסַע סוכותה(בראשית לג, יז).

וחכמים אומרים:

אין סוכות אלא מקום,

שנאמר: וַיִּסְעוּ מִסֻּוכֹּות וַיַּחֲנוּ בְאֵיתָם(במדבר לג, ו) —

מה איתם מקום, אף סוכות מקום.

רבי עקיבא אומר:

אין סוכות אלא ענני כבוד,

שנאמר: כִּי עַל כׇּל כָּבוֹד חֻופָּה(ישעיה ד, ה).

ואין לי אלא לשעבר; לעתיד לבוא מנין?

תלמוד לומר: וְסֻוכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם וגו׳(ישעיה ד, ו),

ואומר: וּפְדוּיֵי יְיָ יְשֻׁובוּן וגו׳(ישעיה לה, י).

רבי נחמיה אומר:

סוכותה — לפי שצרך למד בתחילתו תתן לו, הא בסופו.

כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי — ששים ריבוא

כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי וגו׳ — ששים ריבואריבוא — עשרת אלפים;

דברי רבי ישמעאל,

שנאמר: הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה(שיר השירים ג, ז) —

הנה מטתו של מי שהשלום שלו,

ששים ריבוא גיבורים מִגִּבֹּורֵי יִשְׂרָאֵל כֻּולָּם אֲחֻוזֵי חֶרֶב וגו׳(שיר השירים ג, ח).

עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹות יְיָ(במדבר כא, יד);

יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ וגו׳(תהלים קמט, ה),

רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וגו׳(תהלים קמט, ו),

לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם וגו׳(תהלים קמט, ז),

לֶאְסֹור מַלְכֵיהֶם בְּזִיקִּים וגו׳(תהלים קמט, ח),

לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב וגו׳(תהלים קמט, ט).

לְבַד מִטָּף — לבד מנשים, טף וקטנים.

רבי יונתן אומר:

מאה וששים ריבוא.

לְבַד מִטָּף — לבד מנשים, טף וקטנים.

וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה(שמות יב, לח) — מאה ועשרים ריבוא;

דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא: מאתים וארבעים ריבוא.

רבי יונתן אומר: שלש מאות וששים ריבוא.

צֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד —

עליה אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו:

ואחריכן יֵצְאוּ בִּרְכֻושׁ גָּדוֹל(בראשית טו, יד) —

עם יציאתם ממצרים, אני ממלאם כסף וזהב.

וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק — עוגות

וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק וגו׳(שמות יב, לט) —

מגיד שלשו את העיסה, ולא הספיקו לחומצה עד שנגאלו.

וכן את מוצא לעתיד לבוא, מה הוא אומר?

יִשְׁבּוֹת מֵעִיר וגו׳(הושע ז, ד), יוֹם מַלְכֵּינוּ וגו׳(הושע ז, ה).

עֻוגֹות — אין עֻוגֹות אלא חררהחררה — עוגה האפויה על גחלים,

שנאמר: וְעֻוגַת שְׂעֹורִים וגו׳(יחזקאל ד, יב),

ואומר: אַךְ עֲשִׂי לִי מִשָּׁם עֻוגָה קְטַנָּה וגו׳(מלכים א יז, יג).

נס גדול נעשה להם בחררה: שהיו אוכלים ממנה שלשים יום, עד שירד להם המן.

כִּי גֹורְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וגו׳ —

שומע אני: מאיליהם?

תלמוד לומר: לֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ —

עד שנגאלו.

תרגום לעבריתפרסה מידת אורך, ארבעה מילין ריבוא עשרת אלפים חררה עוגה האפויה על גחלים

טווְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם — שכינה משועבדת עמהם

דרשת הפסוק · ״וגם צדה לא עשו להם; ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה; ויהי מקץ שלשים שנה… יצאו כל צבאות יי מארץ מצרים; ליל שמרים הוא ליי… שמרים לכל בני ישראל לדרתם״ · אמונת ישראל; ארבע מאות שנה; הדברים שכתבו לתלמי; גלות השכינה

כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה יד״, הפסקה השנייה; הורוביץ–רבין עמ׳ 49–52).

״צדה לדרך״ — בכתב היד ״צדיה״, והיו״ד נמחקה במאגרים.

״אומר שלשים שנה וארבע מאות שנה״ (כתוב אחד אומר) — בגליון. ״אם עשו תשובה אני גאלם לדורות ואם לאו גאלם אני לשנים״ — בהורוביץ–רבין ״אמר הקדוש ברוך הוא: אם עושין תשובה…״.

״ומושב בני [ישראל] אשר ישבו במצרים…״ — אחרי ״בני״ סימן חסר בכתב היד; הושלם כבהמשך (״ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים״). זה לשון התרגום לתלמי, ולא לשון המקרא; וכן שאר הדברים שכתבו לו.

ברשימת הדברים שכתבו לתלמי — ״ותכחש שרה בקרביה״, בהורוביץ–רבין ״ותצחק שרה בקרוביה לאמר״; ״זכור ונקוביו בראו״, שם ״זכר ונקוביו בראם״; ״ויכל בששי וישבת בשביעי״, שם ״ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי״.

״נדבר עם אבינו אברהם״ — ״עם״ כתוב פעמיים, והשני נמחק בידי הסופר. ״בין הבתרים״ — היו״ד הושלמה במאגרים. בהורוביץ–רבין ״בחמשה עשר בניסן נדבר… נולד יצחק״ בסוגריים.

״למענכם שלחתי בבלה״ — לפניו כתוב שוב ״הנגלה נגליתי אל בית אביך״, ונמחק במאגרים. ״ושב יי אלהיך את שבותך וגו׳״ — בגליון. ״והשיב יי אלהיך״ — ״אלהיך״ מסופק במאגרים.

״תקעו בחדש שופר בכסא״ — כך בכתב היד; בפסוק (תהלים פא, ד): ״בכסה״.

וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם(שמות יב, לט) — להודיע שבחן של ישראל:

שלא אמרו למשה: היאך אנו יוצאין למדבר ואין בידינו צדה לדרך?

אלא האמינו בו, והלכו להם אחרי משה.

עליהם מפורש בקבלהבקבלה — בדברי הנביאים: הָלֹוךְ וְקָרָאתָ בְאׇזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר וגו׳(ירמיה ב, ב).

מה שכר נטלו על כך? קֹודֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ וגו׳(ירמיה ב, ג).

וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל — שני כתובים

וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(שמות יב, מ) —

כתוב אחד אומר: שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה,

וכתוב אחד אומר: וַעֲבָדוּם וְעִינּוּ אֹותָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה(בראשית טו, יג) —

כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?

שלשים שנה עד שלא נולד יצחק נגזרה גזירה בין הבתרים.

רבי אומר:

כתוב אחד אומר: וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹותָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה,

וכתוב אחד אומר: וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה(בראשית טו, טז) —

כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?

אם עשו תשובה — אני גאלם לדורות;

ואם לאו — גאלם אני לשנים.

הדברים שכתבו לתלמי המלך

ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים בארץ כנען ובארץ גושן שלשים שנה וארבע מאות שנה —

זה אחד מן הדברים שכתבו לתלמי המלךלתלמי המלך — תלמי (פטולמאוס) מלך מצרים, שבימיו תורגמה התורה ליוונית.

כיוצא בו כתבו לו: אלהים ברא בראשית;

כיוצא בו: אעשה אדם בצלם ובדמות;

כיוצא בו: זכור ונקוביו בראו;

כיוצא בו: ויכל בששי וישבת בשביעי;

כיוצא בו: הבה ארדה ואבלה;

כיוצא בו: ותכחש שרה בקרביה;

כיוצא בו: כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוסאבוס — שוקת, מקום מאכל הבהמה (במקום ׳שור׳);

כיוצא בו: ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא אדםנושא אדם — בהמה הנושאת בני אדם (במקום ׳חמור׳);

כיוצא בו: לא חמור אחד מהם נשאתי;

כיוצא בו: אשר לא צויתי לעבדם;

כיוצא בו: אשר חלק יי אלהיך להאיר לכל העמים אשר תחת כל השמים;

כיוצא בו: ואת צעירת הרגליםצעירת הרגלים — קטנת הרגליים (במקום ׳ארנבת׳, ויקרא יא, ו).

כתבו לו: ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים ובארץ כנען ובארץ גשן שלשים שנה וארבע מאות שנה —

אחד מן הדברים שכתבו לתלמי המלך.

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה — קץ אחד לכולם

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וגו׳(שמות יב, מא) —

מגיד שמכיון שהגיע הקץ, לא עיכבן המקום כהרף עין.

בחמשה עשר בניסן — נדבר עם אבינו אברהם בין הבתרים;

בחמשה עשר בניסן — באו מלאכי השרת אצל אבינו אברהם לבשרו;

בחמשה עשר בניסן — נולד יצחק;

בחמשה עשר בניסן — נגזרה גזירה בין הבתרים,

שנאמר: וַיְהִי מִקֵּץ וגו׳ —

קץ אחד לכלם.

וכן הוא אומר: וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ וגו׳.

שכינה משועבדת עמהם

וכן את מוצא: שכל זמן שישראל משועבדים — שכינה משועבדת עמהם,

שנאמר: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו וגו׳(שמות כד, י);

וכשנגאלו, מה הוא אומר? וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר.

ואומר: בְּכׇל צָרָתָם לוֹ צָר(ישעיה סג, ט).

אין לי אלא צרת ציבור; יחיד מנין?

תלמוד לומר: יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ וגו׳(תהלים צא, טו),

ואומר: וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר וגו׳(בראשית לט, כ) —

ומה הוא אומר? וַיְהִי יְיָ אֶת יוֹסֵף(בראשית לט, כא).

וכן הוא אומר: מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ וגו׳(שמואל ב ז, כג).

רבי אליעזר אומר:

עבודה זרה עברה עם ישראל בים,

שנאמר: וְעָבַר בַּיָּם צָרָה(זכריה י, יא).

ואיזה זה? זה צלמו של מיכהצלמו של מיכה — פסל מיכה.

רבי עקיבא אומר:

אילולי הדבר כתיב, אי אפשר לאומרו:

כביכולכביכול — כאילו אפשר לומר כן, אמרו ישראל לפני המקום: עצמך פדית.

שכינה גולה עמהם

וכן את מוצא: שכל מקום שגלו ישראל — כביכול שכינה גלת עמהם.

גלו למצרים — שכינה עמהם,

שנאמר: הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ וגו׳(שמואל א ב, כז);

גלו לבבל — שכינה עמהם,

שנאמר: לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה וגו׳(ישעיה מג, יד);

גלו לעילם — שכינה עמהם,

שנאמר: וְשַׂמְתִּי כִסְאִי בְּעֵילָם(ירמיה מט, לח);

גלו לאדום — שכינה עמהם,

שנאמר: מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם וגו׳(ישעיה סג, א).

וכשהן חוזרין — שכינה חוזרת עמהם,

שנאמר: וְשָׁב יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וגו׳(דברים ל, ג).

והשיב יי אלהיך את שבותך ורחמך אינו אומר כן, אלא וְשָׁב יְיָ אֱלֹהֶיךָ וגו׳.

ואומר: אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה(שיר השירים ד, ח).

וכי מלבנון היא באה? והלא ללבנון היא עולה!

מה תלמוד לומר אִתִּי מִלְּבָנוֹן?

אלא: כביכול, אני ואת עולין ללבנון.

לֵיל שִׁמֻּורִים הוּא לַיְיָ — בו עתידין להיגאל

לֵיל שִׁמֻּורִים הוּא לַיְיָ(שמות יב, מב) —

בו נגאלו, בו עתידין להיגאל;

דברי רבי יהושע,

שנאמר: הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיְיָ שִׁימֻּורִים.

רבי אליעזר אומר:

בו נגאלו; אבל לעתיד לבא אין נגאלין אלא בתשרי,

שנאמר: תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר(תהלים פא, ד) בכסא וגו׳.

מפני מה? כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא(תהלים פא, ה).

ומה תלמוד לומר הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיְיָ?

אלא: הוא הלילה שאמר המקום לאברהם אבינו: בלילה הזה אני גואל את בניך.

וכשהגיע הקץ, לא עיכבן המקום אפילו כהרף עין.

שִׁמֻּורִים לְכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹורֹותָם — מגיד שכל ישראל צריכין להשתמר בו.

תרגום לעבריתבקבלה בדברי הנביאים לתלמי המלך תלמי (פטולמאוס) מלך מצרים, שבימיו תורגמה התורה ליוונית נושא אדם בהמה הנושאת בני אדם (במקום ׳חמור׳) אבוס שוקת, מקום מאכל הבהמה (במקום ׳שור׳) צעירת הרגלים קטנת הרגליים (במקום ׳ארנבת׳, ויקרא יא, ו) צלמו של מיכה פסל מיכה כביכול כאילו אפשר לומר כן

חלק טו

פרשה טו · זאת חקת הפסח

טזזֹאת חֻקַּת הַפָּסַח — כלל ופרט; פסח מצרים ופסח דורות

דרשת הפסוק · ״ויאמר יי אל משה ואהרן זאת חקת הפסח״ · כולל ופורט בפרשיות; פסח מצרים ופסח דורות; חוקה שבפסח

כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה טו״, ארבע הפסקאות הראשונות, בסוף הקובץ של חלק זה; הורוביץ–רבין עמ׳ 52–53). מאגרים חילק את הפרשה בין שני קבצים אחרי דברי רבי אסי בן עקביא; הקובץ הבא פותח שוב ״פרשה טו״ בדרשה על ״כל בן נכר״.

״ויאמר יי אל משה ואל אהרן״ — כך בכתב היד (שמות יב, מג: ״ואהרן״), ולכן ״ואל אהרן״ מחוץ לסימון הפסוק. ״אין לי אלא פסח מצרים״ — ״מצרים״ בגליון. ״נם לו רבי יושיה״ — הסופר כתב ״נימולו״ ומחקו, וכתב בגליון ״נם לו״. ״תעשו אותו״ — בכתב היד ״תעשה״, ותוקן במאגרים כבמקרא. ״רבי יאשיה״ ו״רבי יושיה״ — שתי הכתיבות בכתב היד.

בהורוביץ–רבין ״יש פרשיות שהוא כולל בתחלה ופורט בסוף״, ״דברים המחוסרים בו״, ״איסי בן עקיבא אומר: חוקה האמורה בפסח אינה אלא בגופו״.

פרשה טו נמשכת בחלק ג: ״כל בן נכר לא יאכל בו — אחד ישראל משומד ואחד גוי במשמע״.

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה ואל אהרן זֹאת חֻוקַּת הַפָּסַח(שמות יב, מג) —

יש פרשות שהוא כולל בתחילה ופורט בסוף, פורט בתחילה וכולל בסוף.

וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ(שמות יט, ו) — פרט;

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל — כלל.

זֹאת חֻוקַּת הַתּוֹרָה(במדבר יט, ב) — כלל;

וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻומָּה תְּמִימָה — פרט.

זֹאת חֻוקַּת הַפָּסַח — כלל;

כׇּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ — פרט.

כלל ופרט — אין בכלל אלא מה שבפרט.

פסח מצרים ופסח דורות

זֹאת חֻוקַּת הַפָּסַח — בפסח מצרים ובפסח דורות הכתוב מדבר;

דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר:

בפסח מצרים הכתוב מדבר.

אין לי אלא פסח מצרים; פסח דורות מנין?

תלמוד לומר: כְּכׇל חֻוקֹּותָיו וּכְכׇל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ(במדבר ט, ג).

נם לו רבי יושיה:

אחד זה ואחד זה — בפסח מצרים ובפסח דורות הכתוב מדבר.

ומה תלמוד לומר כְּכׇל חֻוקֹּותָיו וּכְכׇל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹותוֹ?

אלא בא הכתוב ללמד בו דברים מחוסרים בו.

רבי אסי בן עקביא אומר:

חוקה האמורה בפסח — אינה אלא גופו.

חילופי נוסח והשלמות

על פי כתב יד אוקספורד, בודליאנה 151, עם השלמות מכתב יד מינכן 117 · מסכתא דפסחא, פרשות ח (סופה)–טו (תחילתה). במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אוהשעורין, והכוסמין, ושיבולת שועל, והשיפון. יצאו האורז, והדוחן, והפרגין, והשומשמין, והקטניות, שאינן באין לידי מצה וחמץ— (הוספה)
או— (הוספה)
באינו אלא: לא תעשה אתה, ולא יעשה חבירך, ויעשה גוי מלאכתך?— (הוספה)
בתלמוד לומר:— (הוספה)
בשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה(שמות לה, ב)— (הוספה)
בוגו׳.— (הוספה)
בהא למדת:— (הוספה)
בוכׇּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם— (הוספה)
דעליועליהם
וה— (הוספה)
זאגודהאגודת
חלשכרלשם
חפיסוחפיוח
טכיוצא בו— (הוספה)
טבניכםבניהם
טבנותיכםבנותיהם
יוישויא
יא— (הוספה)
יאאומרים— (הוספה)
יבמ— (הוספה)
טוישראל— (הוספה)
טוי— (הוספה)
טזתעשותעשה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מכילתא דרבי ישמעאלכ״י אוקספורד, בודליאנה 151; השלמות מכ״י מינכן 117

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מכילתא דרבי ישמעאלכ״י אוקספורד, בודליאנה 151; השלמות מכ״י מינכן 117