מדרש
פרשה ג: אני הגבר
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓מדרש איכה רבה
פרשה ג
אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ(איכה ג, א)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד מינכן 229 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא · שלש פרשיות נוספו על המגילה, ו״אני הגבר״ משולש
וְיִרְמְיָהוּ לָקַח מְגִלָּה אַחֶרֶת וַיִּתְּנָהּ אֶל־בָּרוּךְ בֶּן־נֵרִיָּהוּ הַסֹּפֵר וַיִּכְתֹּב עָלֶיהָ מִפִּי יִרְמְיָהוּ אֵת כׇּל־דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ־יְהוּדָה בָּאֵשׁ וְעוֹד נוֹסַף עֲלֵיהֶם דְּבָרִים רַבִּים כָּהֵמָּה(ירמיה לו, לב)
בכתב היד הפתיחתא וסעיף א הם פסקה אחת; הפתיחתא נחלקה ממנה, והמשכה בסעיף א.
״ברבי חנינא״ — הושלם במאגרים (וילנא: ״רבי חמא בר חנינא פתח״; בובר: ״רבי חנינא בר פפא פתח״). ״דברים״ שבפסוק (״ועוד נוסף עליהם דברים״) — הושלם במאגרים.
בבובר הסדר אחר: ״הלא כתבתי לך שלישים״ ודברי רבי שמואל בר נחמני קודמים לפתיחתא, ו״רבים — זה אני הגבר; כהמה — זכור יי״, ואחר כך דעת רבנן כסדר שבכתב היד.
אֲנִי הַגֶּבֶר(איכה ג, א).
רבי חמא ברבי חנינא פתח:
וְיִרְמְיָהוּ לָקַח מְגִלָּה אַחֶרֶת וַיִּתְּנָהּ אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּהוּ הַסֹּפֵר וַיִּכְתֹּב עָלֶיהָ מִפִּי יִרְמְיָהוּ אֵת כׇּל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה בָּאֵשׁ וְעוֹד נוֹסַף עֲלֵיהֶם דְּבָרִים רַבִּים כָּהֵמָּה(ירמיה לו, לב).
שאין תלמוד לומר כָּהֵמָּה — מה תלמוד לומר כָּהֵמָּה?
רב כהנא אמר:
וְעוֹד נוֹסַף עֲלֵיהֶם דְּבָרִים כָּהֵמָּה —
דְּבָרִים: אֵיכָה יָשְׁבָה(איכה א, א), אֵיכָה יָעִיב(איכה ב, א), אֵיכָה יוּעַם(איכה ד, א);
רַבִּים: זְכֹר יְיָ(איכה ה, א);
כָּהֵמָּה: אֲנִי הַגֶּבֶר, דהוא מתלתא תלתא פסוקיםדהוא מתלתא תלתא פסוקים — שהוא (בנוי) שלשה שלשה פסוקים.
הדא הוא דכתיב:
הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ שָׁלִישִׁים(משלי כב, כ) — דברים משולשין.
רבי שמואל בר נחמני אמר:
מהו שָׁלִישִׁים? גבורים,
כמה דאת אמר: וְשָׁלִישִׁים עַל כֻּלּוֹ(שמות יד, ז),
ומתרגמינן: וגיברין ממנן על כלהוןוגיברין ממנן על כלהון — וגבורים ממונים על כולם.
דבר אחר:
שָׁלִישִׁים —
אֲנִי הַגֶּבֶר, הוא מתלתא תלתא פסוקין.
חלק ב
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״אני הגבר ראה עני״ · כנסת ישראל כמטרונה שנדחתה, איוב, ועמידה בתוכחות
אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ אוֹתִי נָהַג וַיֹּלַךְ חֹשֶׁךְ וְלֹא־אוֹר אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ כׇּל־הַיּוֹם(איכה ג, א–ג)
״כל הנשים״ — אחרי ״כל״ סימן + בכתב היד, בלי השלמה בגליון (בבובר ״[את כל הנשים בשבילך]״). ״ולא קבלה אותך״ — הסופר מחק ״אותה״ וכתב ״ך״ בגליון; ״נכנסת״ — לפניה ״ל״ מחוקה.
״כאויב״ — כך בכתב היד (סימן ״כך״ במאגרים), בחילוף אותיות: במסורה ״כאיוב״. ״בכלן״ — בכתב היד ״בכלם״, ותוקן במאגרים. ״את מצא״ — המילוי ״מ[ו]צא״ של מאגרים לא נתקבל.
בבובר המשל אחר: ״אמרה לו: לאו, אלא הן הן שלא קבלו אותך״, והנמשל מפרט את עשו, ישמעאל ובני לוט (לא תרצח, לא תגנוב, לא תנאף); ובסופו מעשה ״ועשקו גבר וביתו״, שאין בכתב היד. דרשת ״אנא הוא איוב״ מורחבת שם בהשוואת פורענות איוב לפורענות ישראל. ״גברני לעמד בכלן״ — בבובר בשם רבי יודן.
״ואתא מרבבות קדש״ — כך בכתב היד; במסורה ״ואתה״. ״אשדת״ — כתיב, במלה אחת (קרי ״אש דת״).
מקבילות לברייתא ״כתחלה נגלה על בני עשו… החזירה על בני ישמעאל… ולבסוף על ישראל, וקבלוה״: ספרי דברים, פסקא שמג (בני עשו, עמון ומואב, ישמעאל, ובכל אחד מצוה מעשרת הדברות); פסיקתא דרב כהנא, וזאת הברכה (התוספת), ״מלמד שהחזיר הקדוש ברוך הוא על כל האומות לקבל את התורה, ולא קיבלוה״.
רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי אמר:
אֲנִי הַגֶּבֶר(איכה ג, א) —
אנא הוא דילפנא ייסוריןאנא הוא דילפנא ייסורין — אני הוא שלמדתי (טעמתי) ייסורים: אהני עלי מה דאהני לךאהני עלי מה דאהני לך — נאה לי מה שנאה לך.
משל למלך שכעס על מטרונה, ודחפה והוציאה חוץ לפלטין.
הלכה וצמצמה פניה אחר העמוד.
נמצא המלך עובר ורואה אותה.
אמר לה: אקישת אפיךאקישת אפיך — הקשית את פניך, העזת פנים!
אמרה לו: אדני המלך, כך יפה לי, וכך נאה, וכך ראוי לי — שלא קבלה אותך אשה אחרת אלא אני.
אמר לה: אני הוא שפסלתי כל הנשים בעבורך.
אמרה לו: אם כן, למה נכנסת למבוי פלני, ולחצר פלני, ולמקום פלני? לא בשביל אשה פלנית? ולא קבלה אותך!
כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: אקשיתון אפיכוןאקשיתון אפיכון — הקשיתם את פניכם!
אמרו לפניו: רבונו של עולם, כך יפה לנו, וכך נאה לנו, וכך הגון לנו — שלא קבלה אומה אחרת תורתך אלא אני.
אמר להם: אני הוא שפסלתי כל האומות בשבילכם.
אמרו לו: אם כן, למה החזרת תורתך על האומות, ולא קבלוה?
דתניא:
כתחלה נגלה על בני עשו,
הדא הוא דכתיב:
וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ(דברים לג, ב) — ולא קבלוה.
החזירה על בני ישמעאל, ולא קבלוה,
הדא הוא דכתיב:
הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן.
ולבסוף על ישראל, וקבלוה,
הדא הוא דכתיב:
וְאָתָא מֵרִבְבֹות קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת לָמוֹ,
וכתיב: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז).
דבר אחר:
אֲנִי הַגֶּבֶר.
אמר רבי יהושע בן לוי:
אני הוא הגבר — אנא הוא איובאנא הוא איוב — אני הוא איוב,
שנאמר: מִי גֶבֶר כאויב יִשְׁתֶּה לַּעַג כַּמָּיִם(איוב לד, ז).
רָאָה עֳנִי —
אמר רבי שמואל בר נחמן:
אמרה כנסת ישראל: כיון שראה אותי עניה מן המצות, עניה ממעשים טובים — הביא עלי שבט עברתו.
אמר רבי ברכיה:
גברני לעמד בכלן.
את מצא: אחר מאה חסר שתים תוכחות שיש במשנה תורה, מה כתיב?
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם(דברים כט, ט),
ומתרגמינן: אתון קימין יומא דין כלהוןאתון קימין יומא דין כלהון — אתם עומדים היום כולכם — גבורים לעמד בכלן.
אוֹתִי נָהַג(איכה ג, ב) — העולם הזה, שנקרא חשך ולא אור.
אַךְ בִּי יָשֻׁוב יַהֲפֹוךְ יָדוֹ כׇּל הַיּוֹם(איכה ג, ג) —
אמר רבי שמעון בן לקיש:
מלמד שהקדוש ברוך הוא מתיאש מן הצדיקים בעולם הזה, אבל חוזר ומרחם עליהם.
הדא הוא דכתיב:
אַךְ בִּי יָשֻׁוב.
דרשת הפסוק · ״בלה בשרי ועורי״ · צבור וסנהדרין, נבוכדנצר ואספסיאנוס, וארבעה החשובים כמתים
בִּלָּה בְשָׂרִי וְעוֹרִי שִׁבַּר עַצְמוֹתָי בָּנָה עָלַי וַיַּקַּף רֹאשׁ וּתְלָאָה בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם(איכה ג, ד–ו)
״כבני העצומים״ — בכתב היד ״בבני״, ותוקן במאגרים. ״אספסיאנוס״ — בכתב היד ״אספסינוס״, והאל״ף הושלמה במאגרים. ״כמתים״ — הוי״ו של ״כמותים״ מסופקת בכתב היד, ונמחקה במאגרים.
המדרש קורא ״רישא די דהבא״ (במסורה: ראשה), ״כי מתו האנשים״ (במסורה: כל האנשים). בבובר ״ותלאה — זה טרויאנוס״, ובסוף ״והלא דתן ואבירם היו״.
בִּלָּה בְשָׂרִי(איכה ג, ד) — זה צבור;
וְעוֹרִי — זה סנהדרין:
כשם שהעור חופה את הבשר, כך סנהדרין חופין על ישראל.
שִׁבַּר עַצְמוֹתָי — עיצומיעיצומי — עצומי, גבורי: בני אדם שהיו כבני העצומים.
בָּנָה עָלַי וַיַּקַּף רֹאשׁ(איכה ג, ה) — זה נבוכדנצר,
דכתיב ביה: אַנְתְּ הוּא רישא דִּי דַהֲבָא(דניאל ב, לח).
וּתְלָאָה — זה נבוזראדן.
דבר אחר:
רֹאשׁ — זה אספסיאנוס;
וּתְלָאָה — זה טרכיניסטרכיניס — טריאנוס הקיסר.
בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם(איכה ג, ו) —
אמר רבי שמואל:
ארבעה חשובין כמתים:
סומא — דכתיב: בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם;
מצורע — שנאמר: אַל נָא תְהִי כַּמֵּת(במדבר יב, יב);
ומי שאין לו בנים — דכתיב בה ברחל: הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי(בראשית ל, א);
ומי שירד מנכסיו — שנאמר: כִּי מֵתוּ הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים(שמות ד, יט).
וכי מתים היו? אלא שירדו מנכסיהם.
דרשת הפסוק · ״גדר בעדי ולא אצא״ · תפלה עם הצבור ואחר הצבור, והדרכים שנסתתמו
גָּדַר בַּעֲדִי וְלֹא אֵצֵא הִכְבִּיד נְחׇשְׁתִּי גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית נְתִיבֹתַי עִוָּה(איכה ג, ז–ט)
״פרסיון״ — כך בכתב היד (סימן ״כך״ במאגרים; וילנא: פרסיין). בבובר הדעות בסדר אחר: רבי אבהו — קינטרה של פרסיים, רבי ברכיה — סוגר של ערביים.
״מעשיו נפרטין״ (בסוף דברי רבנן) — הסופר מחק ״נפטרין״ וכתב ״נפרטין״ בגליון. המדרש קורא ״סתם תפלתי״ ודורש ״שתם כתיב״ (במסורה: שתם).
״ושכחן״ — כך בכתב היד (סימן ״כך״ במאגרים; וילנא: ושבחן). ״דמגלא״ — בווילנא ובבובר ״דמגדלא״. בבובר מעשה השור שברח שלם יותר: בעל השור נמצא בבבל ולא מצא את האיסטרטא שבה בא.
גָּדַר בַּעֲדִי וְלֹא אֵצֵא(איכה ג, ז) —
רבי איבו אמר: זה בסגר של ערבייאבסגר של ערבייא — המחסום (המשמר) של הערבים.
רבי ברכיה אמר: זה קסטרה של פרסיוןקסטרה של פרסיון — מחנה הצבא של הפרסים.
ורבנין אמרי: זה מטלית של כותיים.
הִכְבִּיד נְחׇושְׁתִּי — הכביד עלי ארנונייאותארנונייאות — מסי תבואה ודימוסיאותודימוסיאות — ומסים לאוצר הציבור וגלגלאותוגלגלאות — ומס הגולגולת.
גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ(איכה ג, ח) —
רבי אחא אמר:
כל המתפלל עם הצבור, למה הוא דומה?
לבני אדם שעשו עטרה למלך; בא עני אחד ונתן חלקו בתוכה.
מה המלך אומר? בשביל זה עני אני מקבלה? מיד מקבלה המלך ונותנה בראשו.
כך, אם היו עשרה צדיקים עומדין בתפלה ורשע עומד ביניהם —
מה הקדוש ברוך הוא אומר? בשביל רשע איני מקבל תפלתם?
ורבנין אמרין:
בא אחר הציבור — מעשיו נפרטיןנפרטין — נבדקים אחד אחד, נחשבים לבדם.
למה הוא דומה? למלך שנכנסו אריסיו ובני ביתו לכבדו; בא אחר באחרונה.
אמר: תיסתם חביתו!
מי גרם לו? הרי שבא באחרונה.
כך כל המתפלל לאחר הצבור — מעשיו נפרטין.
לכך נאמר: גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ סתם תְּפִלָּתִי —
שָׂתַם כתיב: לפי שתמו הצבור תפלתהוןתפלתהון — תפלתם.
גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית(איכה ג, ט) —
בנות לוד היו לשות עיסתן, ועולות ומתפללות ויורדות, שלא יחמיצו.
בנות צפורי הוויין סלקן ושכחן, ולא הוה בר נש קריץ לתאיניה קדמיי.בנות צפורי הוויין… — בנות צפורי היו עולות ומשכימות (משוער), ולא היה אדם מקדים אותן אל תאניו. וזה הסופר של מגדלא היה מסדר את נרותיו, עולה ושונה שלשה סדרים, ויורד ומדליק אותם.
בנות צפורי היו עולות ומשכימות (משוער), ולא היה אדם מקדים אותן אל תאניו.
והאי ספרא דמגלא הוה מסדר קנדיליה, סליק ופשט תלתא סדרין, ונחת ומדליק להון.
וזה הסופר של מגדלא היה מסדר את נרותיו, עולה ושונה שלשה סדרים, ויורד ומדליק אותם.
עובדא הוה בחד בר נש דהוא קאי ורדי, ערקת תורתיה.עובדא הוה בחד… — מעשה היה באדם אחד שהיה עומד וחורש, ברח שורו. יצא (אחריו), אמר להם: עכשיו (ראיתם אותו?) אמרו לו: בדרך המלך הזאת בא. התחיל מראה להם — ולא מצא את הדרך. וקראו עליו את המקרא הזה:
מעשה היה באדם אחד שהיה עומד וחורש, ברח שורו.
נפק, אמר להו: כדו.
יצא (אחריו), אמר להם: עכשיו (ראיתם אותו?)
אמרי ליה: באידנא איסטרטייא אתית.
אמרו לו: בדרך המלך הזאת בא.
שרי מחוי להון — ולא אשכח הדרך.
התחיל מראה להם — ולא מצא את הדרך.
וקרו עליה הדין קרייא:
וקראו עליו את המקרא הזה:
גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית נְתִיבֹותַי עִוָּה — אצדיאצדי — החריב, השם שממה,
כמה דאת אמר: עַוָּה עַוָּה עַוָּה אֲשִׂימֶנָּה(יחזקאל כא, לב).
דרשת הפסוק · ״דב ארב הוא לי״ · הדוב והארי, האילן שנפשח, והמטרה שהכל מורין בה
דֹּב אֹרֵב הוּא לִי אריה אֲרִי בְּמִסְתָּרִים דְּרָכַי סוֹרֵר וַיְפַשְּׁחֵנִי שָׂמַנִי שֹׁמֵם דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי כַּמַּטָּרָא לַחֵץ(איכה ג, י–יב)
״תלחי״ — המילוי ״ת[י]לחי״ של מאגרים לא נתקבל. ״אילן שנפשח קושרין אותו בשביעית״ — משנה שביעית ד, ו (כך מציינים במאגרים).
בבובר ״דוב אורב — זה הקדוש ברוך הוא; אריה במסתרים — אריה כתיב״. דברי ״וגברני לעמד בכלן״ — כפולים בכתב היד (בסעיף א בשם רבי ברכיה, וכאן בשם רבי יודן); בבובר רק כאן, בשם רבי ברכיה.
דֹּב אֹרֵב הוּא לִי(איכה ג, י) — זה נבוכדנצר;
אֲרִי בְּמִסְתָּרִים — זה נבוזראדן.
דבר אחר:
דֹּוב אֹורֵב — זה אספסיאנוס;
אֲרִי בְּמִסְתָּרִים — זה טרכיניסטרכיניס — טריאנוס הקיסר.
דְּרָכַי סוֹרֵר וַיְפַשְּׁחֵנִי(איכה ג, יא) — תלחיתלחי — ביקעני,
כדאמרינן: אילן שנפשח קושרין אותו בשביעית(משנה שביעית ד, ו).
דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי כַּמַּטָּרָא לַחֵץ(איכה ג, יב) —
תרין אמוראין.
חד אמר: בורמא לאספריסא.
וחד אמר: כקורת חצים, שהכל מורין בה והיא נצבת.
רבי יודן אמר:
וגברני לעמד בכלן.
את מוצא: אחר מאה חסר שתים תוכחות שיש במשנה תורה, מה כתיב?
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם(דברים כט, ט),
ומתרגמינן: אתון קיימין — גבורים לעמד בכלן.
דרשת הפסוק · ״הביא בכליותי בני אשפתו״ · לעג האומות בתיאטראות, קינות ישראל, וליל פסח כליל תשעה באב
הֵבִיא בְּכִלְיֹתָי בְּנֵי אַשְׁפָּתוֹ הָיִיתִי שְּׂחֹק לְכׇל־עַמִּי נְגִינָתָם כׇּל־הַיּוֹם הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים הִרְוַנִי לַעֲנָה(איכה ג, יג–טו)
״הכיא״ — כך בכתב היד (סימן ״כך״ במאגרים; וילנא: הביאן). ״מחי״ — המילוי ״מ[י]חי״ של מאגרים לא נתקבל. ״אוכלין בשבת״ — בכתב היד מילה מסופקת שנמחקה במאגרים, והושלמה כאן כבובר ובווילנא; ״ואין״ — הושלם במאגרים; ״והן״ — בכתב היד ״והם״, ותוקן במאגרים.
בבובר ״בני אפוכו, בני אומרי, שהיו תמורותיהן של אבותיהן״; דרשת ״הייתי שחוק״ פותחת שם ״רבי אבהו פתח״. ״השביעני במרורים״ שם בשם רבי אבין ומסיים ״איכה ישבה בדד״. ״ומשתכרין בצרתן״ — ״בצרתן״ אינו בבובר ובווילנא.
הֵבִיא בְּכִלְיֹותָי בְּנֵי אַשְׁפָּתוֹ(איכה ג, יג) —
רב ושמואל.
רב אמר: בני אופיכיה, בני אמוריה.
ושמואל אמר:
בני אדם שאוכלין הרבה ומוציאין אשפות — הכיא אותן עלי.
הָיִיתִי שְּׂחֹוק לְכׇל עַמִּי(איכה ג, יד) —
כתיב: יָשִׂיחוּ בִי יֹושְׁבֵי שָׁעַר(תהלים סט, יג) —
אלו אומות העולם, שהן יושבין בבתי תרטיאותתרטיאות — תיאטראות ובתי קרקסיאותקרקסיאות — אצטדיוני מרוצים.
וּנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר —
מאחר שהם יושבין ואוכלין ושותין ומשתכרין, בצרתן הן יושבין ומשיחין בי ומלעיגים בי,
ואומרים: בגין דלא נצרוך לחרובא כיהודאיבגין דלא נצרוך לחרובא כיהודאי — כדי שלא נצטרך לחרובים כיהודים.
והן אומרים אלו לאלו: כמה שנים את בעי מחיכמה שנים את בעי מחי — כמה שנים אתה רוצה לחיות?
והן אומרים: כחלוקה דיהודאי דשבתאכחלוקה דיהודאי דשבתא — כחלוקו של יהודי, של שבת.
ומכניסין את הגמל לתרטיאות שלהן, והחלוקין שלו עליו.
והן אומרים אלו לאלו: על מה זה מתאבל?
והן אומרים: היהודים הללו שומרי שביעית הן, ואין להם ירק, ואכלו החוחין של זה — והוא מתאבל עליהם.
ומכניסין את המימסהמימס — השחקן הלצן לתיאטרון שלהם, וראשו מגולח.
והן אומרים אלו לאלו: על מה ראשו מגולח?
והוא אומר: היהודים הללו שומרי שבתות הן,
וכל מה שהן יגעין כל ימות השבת — אוכלין בשבת;
ואין להן עצים לבשל בהם, והן שוברין מטותיהן ומבשלין בהן,
והן ישנים בארץ ומתעפרין בעפר, וסכין בשמן —
לפיכך השמן ביוקר.
דבר אחר:
יָשִׂיחוּ בִי יֹושְׁבֵי שָׁעַר — אלו ישראל, שהן יושבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
וּנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר — מאחר שהן יושבין ואוכלין ושותין ומשתכרין בסעודת תשעת באב,
יושבין וקוראין קינים ונהי ואֵיכָה(איכה א, א).
הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים(איכה ג, טו) — זה יום טוב הראשון של פסח,
דכתיב בו: עַל מַצּוֹת וּמְרֹורִים(במדבר ט, יא).
הִרְוַנִי לַעֲנָה — מה שהשביעני בלילי יום טוב הראשון של פסח, הרוני בלילי תשעה באב.
לַעֲנָה — הוי: ליל יום טוב הראשון של פסח הוא ליל תשעה באב.
דרשת הפסוק · ״ויגרס בחצץ שני״ · בנו של רבי חנניה בן תרדיון, סעודת תשעה באב, וסעודות של טובה
וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵפֶר וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה וָאֹמַר אָבַד נִצְחִי וְתוֹחַלְתִּי מֵיְיָ(איכה ג, טז–יח)
״ויגרס בחצץ שני״ בראש הפסקה — סוף המילה אינו נקרא בכתב היד, והושלם מבובר. ״לאחר״ — בכתב היד ״לאר״, והחי״ת הושלמה במאגרים. ״רב מן דהוה אכיל כל אכלים״ — בכתב היד אותיות מטושטשות, ו״כל״ הושלם במאגרים בספק (וילנא: ״כל מאכלו״).
״שיש טובה״ כפול בכתב היד, והסופר מחק. ״רבי אבהו״ כפול בכתב היד, ונמחק במאגרים. ״פסיק״ — כך בכתב היד (סימן ״כך״ במאגרים; וילנא ובובר: ספק). ״אלא מוחין דעוף״ — ״אלא״ בגליון. ״שלשה עשר לעינין״ — כך בכתב היד (סימן ״כך״ במאגרים); בבובר ובווילנא ״גרעינין״.
המדרש קורא ״ולא שמעתי לקול מורי״ (במסורה: בקול), ״ותוחלתי יי״ (במסורה: ותוחלתי מיהוה; סימן ״כך״ במאגרים).
בבובר: אבי הנער מצאו במדבר וקרא עליו ״ערב לאיש לחם שקר״; ״ונהמת באחריתך״ (משלי ה, יא–יד) בפי האב; ואחריו ״דבר אחר: ויגרס בחצץ שני״ — כלי גולה של יחזקאל, שאין בכתב היד. בווילנא ״מחדא פטיליקי אכל רבי חדא פתית״ (אכל פרוסה אחת מכל תבשיל), ובכתב היד ״לא אכל״ — כנראה בלשון תמיהה.
וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי(איכה ג, טז).
מעשה בבנו של רבי חנניה בן תרדיון, שנתחבר ללסטין וגלה את רזןרזן — סודם.
והרגוהו, ומלאו פיו עפר וצרורות.
לאחר שלשה ימים נתנוהו בכליבאבכליבא — בארון, בתיבה,
ובקשו לקלס עליו מפני כבוד אביו — ולא הניחן.
אמר להם: הניחו לי, ואני אומר על בני.
פתח ואמר:
וְלֹא שָׁמַעְתִּי לקול מוֹרָי וְלִמְלַמְּדַי לֹא הִטִּיתִי אׇזְנִי(משלי ה, יג),
כִּמְעַט הָיִיתִי בְכׇל רָע בְּתוֹךְ קָהָל וְעֵדָה(משלי ה, יד).
ואמו קראת עליו:
כַּעַס לְאָבִיו בֵּן כְּסִיל וּמֶמֶר לְיוֹלַדְתּוֹ(משלי יז, כה).
אחותו קראת עליו:
עָרֵב לָאִישׁ לֶחֶם שָׁקֶר וְאַחַר יִמָּלֵא פִיהוּ חָצָץ(משלי כ, יז).
ותנן:
כל שהוא מסעודת תשעה באב — אסור לאכול בשר, ולשתות יין, ולאכול שני תבשילין, ולרחוץ ולסוך;
וכל שאינו מסעודת תשעה באב — מותר לאכול בשר, ולשתות יין, ולאכל שני תבשילין.
רב, מן דהוה אכיל כל אכלים, הוה נסיב חד פת פחית, ויהיב עליה קטם, ואמר:רב, מן דהוה… — רב, כשהיה אוכל כל מאכלו, היה לוקח פת פחותה אחת, ונותן עליה אפר, ואומר:
רב, כשהיה אוכל כל מאכלו, היה לוקח פת פחותה אחת, ונותן עליה אפר, ואומר:
זו היא סעודת תשעה באב,
לקיים מה שנאמר: וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵפֶר.
וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה(איכה ג, יז) —
רבי אלעזר ברבי יוסי בשם רבי חנינא בריה דרבי אבהו:
מעשה באשה אחת בקיסרין שהוליך את בנה אצל נחתום אחד.
אמרה לו: למד את בני אומנות.
אמר לה: ימתין אצלי חמש שנים, ואני מלמדו חמש מאות מינין בחטה.
כמה מינין יש בחטה?
רבי אחא אמר:
בְּחִטֵּי מִנִּית(יחזקאל כז, יז) — חטים דלא מנייןחטים דלא מניין — חטים שאין להן מנין.
ורבנין אמרי: חמש מאות בחטין, כמנין מִנִּית.
רבי חנניה ורבי יונתן הוו יתבין וחשבין להון עד שיתין, וקמו להון.רבי חנניה ורבי… — רבי חנניה ורבי יונתן היו יושבים ומונים אותם עד ששים, ועמדו להם.
רבי חנניה ורבי יונתן היו יושבים ומונים אותם עד ששים, ועמדו להם.
ועוד אמר רבי אלעזר ברבי יוסי:
מעשה באשה אחת שהוליכה את בנה אצל חד פרכוטס.
אמרה לו: למד את בני אומנות.
אמר לה: ימתין אצלי חמש שנים, ואני מלמדו מאה מינין בביצה.
שמע רבי ואמר: לא ראינו שיש טובה בעולם.
שמע רבי שמעון בן חלפתא ואמר: לא שמענו שיש טובה בעולם.
רבי יהודה בן בתירה אזל לנציבין בערבי צומא רבא; אכל ופסק.רבי יהודה בן… — רבי יהודה בן בתירה הלך לנציבין בערב הצום הגדול (תשעה באב); אכל ופסק. שמע ראש הגולה ובא אליו, ואמר לו: ישגיח עלי רבי (יבוא לסעוד אצלי). אמר לו: אכלתי ופסקתי. אמר לו: ישגיח עלי רבי, שלא יהיו אומרים: לא חשב אותו לכלום. הטריח עליו — הלך עמו. כיון שהלך, אמר לנער: בני, תבשיל שאתה מביא לנו בפעם הראשונה — לא תביא לנו בפעם אחרת. כשאכלו, הביאו לפניהם שמונים תבשילים. אמר לו: רבי, אחרי שאכלתי ופסקתי — הביאו לפנינו שמונים תבשילים! מכל תבשיל ותבשיל לא אכל רבי פרוסה אחת, ולא שתה רבי כוס אחת? אמר: למה לה לנפש (משוער)? שהיא כמה שנותנים לה — מרובה.
רבי יהודה בן בתירה הלך לנציבין בערב הצום הגדול (תשעה באב); אכל ופסק.
שמע ריש גלותא ואתא לגביה, ואמר ליה: ישגח עלי רבי.
שמע ראש הגולה ובא אליו, ואמר לו: ישגיח עלי רבי (יבוא לסעוד אצלי).
אמר ליה: אכלית ופסקית.
אמר לו: אכלתי ופסקתי.
אמר ליה: ישגח עלי רבי, דלא יהוון אמרין: לא חשביה כלום.
אמר לו: ישגיח עלי רבי, שלא יהיו אומרים: לא חשב אותו לכלום.
מטרח עלוי — אזל עימיה.
הטריח עליו — הלך עמו.
כיון דאזל, אמר לטליא: ברי, פטיליקא דאת מייתי לן זמן קדמיי — לא תייתי לן זמן אחורי.
כיון שהלך, אמר לנער: בני, תבשיל שאתה מביא לנו בפעם הראשונה — לא תביא לנו בפעם אחרת.
מן דאכלון, אייתון קדמיהון תמנין פטיליקין.
כשאכלו, הביאו לפניהם שמונים תבשילים.
אמר ליה: רבי, מן דאכלית ופסקית — אייתון קדמן תמנין פטיליקין!
אמר לו: רבי, אחרי שאכלתי ופסקתי — הביאו לפנינו שמונים תבשילים!
מהדא פטיליקי לא אכל רבי חדא פטית, ולא אישתי רבי חד כס?
מכל תבשיל ותבשיל לא אכל רבי פרוסה אחת, ולא שתה רבי כוס אחת?
אמר: למה לה נפשא? דהיא כמה דאיתיהיב לההיא — נפישה.
אמר: למה לה לנפש (משוער)? שהיא כמה שנותנים לה — מרובה.
רבי אבהו אזל לבצרה, ואיתקבל גבי יוסי רישא.רבי אבהו אזל… — רבי אבהו הלך לבצרה, והתארח אצל יוסי ״רישא״. הביאו לפניו שמונים מיני מוחות של עוף. אמר לו: אל יכעס רבי, שלא היה הציד מצוי (משוער). ולא קראו לו יוסי ״רישא״ (ראש), אלא משום שלא היה מאכלו אלא מוחות של עוף.
רבי אבהו הלך לבצרה, והתארח אצל יוסי ״רישא״.
אייתון קמיה תמנין מיני מוחין דעוף.
הביאו לפניו שמונים מיני מוחות של עוף.
אמר ליה: לא יכעוס רבי, דלא הוה צידא פסיק.
אמר לו: אל יכעס רבי, שלא היה הציד מצוי (משוער).
ולא קריין ליה יוסי רישא, אלא דלא הוה מאכליה אלא מוחין דעוף.
ולא קראו לו יוסי ״רישא״ (ראש), אלא משום שלא היה מאכלו אלא מוחות של עוף.
רבי חייא רבא אזל לדרומא, ואיתקבל גבי רבי יהושע בן לוי.רבי חייא רבא… — רבי חייא רבא הלך לדרום, והתארח אצל רבי יהושע בן לוי. הביאו לפניו עשרים וארבעה תבשילים. אמר לו: בשבת מה אתם עושים? אמר לו: אנו כופלים אותם. לאחר ימים בא רבי יהושע בן לוי לטבריה, והתארח אצל רבי חייא רבא. ונתן לתלמידיו של רבי יהושע דינרים, ואמר להם: לכו עשו לרבכם כמנהגו.
רבי חייא רבא הלך לדרום, והתארח אצל רבי יהושע בן לוי.
אייתיו לקמיה עשרים וארבעה תבשילין.
הביאו לפניו עשרים וארבעה תבשילים.
אמר ליה: בשבתא מה אתון עבדין?
אמר לו: בשבת מה אתם עושים?
אמר ליה: אנן כפלין להון.
אמר לו: אנו כופלים אותם.
לבתר יומין אתא רבי יהושע בן לוי לטבריה, ואיתקבל גבי רבי חייא רבא.
לאחר ימים בא רבי יהושע בן לוי לטבריה, והתארח אצל רבי חייא רבא.
ויהב לתלמידויי דרבי יהושע דרכמונין, ואמר להון: זילו עבידו לרבכון כמנהגיה.
ונתן לתלמידיו של רבי יהושע דינרים, ואמר להם: לכו עשו לרבכם כמנהגו.
רבי יצחק ברבי אלעזר הוה ידע למיסדר סעודתא כמנין ימות החמה.רבי יצחק ברבי… — רבי יצחק ברבי אלעזר היה יודע לסדר סעודה (של תבשילים) כמנין ימות החמה. כשהיה לו — היה עושה; כשלא היה לו — לוקח שלשה עשר גרעינים, ומונה עליהם, כדי שלא ישכח אותם.
רבי יצחק ברבי אלעזר היה יודע לסדר סעודה (של תבשילים) כמנין ימות החמה.
כד הוה ליה — הוה עביד;
כשהיה לו — היה עושה;
כד לא הוה ליה — נסיב שלשה עשר לעינין, ומני עליהון, בגין דלא יתנשי יתהון.
כשלא היה לו — לוקח שלשה עשר גרעינים, ומונה עליהם, כדי שלא ישכח אותם.
נָשִׁיתִי טוֹבָה —
אמר רבן שמעון בן גמליאל: זו רחיצת ידים ורגלים אחר המרחץ.
וָאֹמַר אָבַד נִצְחִי וְתוֹחַלְתִּי(איכה ג, יח) יי —
אמר רבי שמעון בן לקיש:
משהקדוש ברוך הוא מתיאש מן הצדיקים בעולם הזה, הוא חוזר ומרחם עליהם.
הדא הוא דכתיב:
וָאֹמַר אָבַד נִצְחִי.
דרשת הפסוק · ״זכר עניי ומרודי״ · המלך המתגעגע לבניו, והכתובה שהחזיקה את המטרונה בהמתנתה
זְכׇר־עׇנְיִי וּמְרוּדִי לַעֲנָה וָרֹאשׁ זָכוֹר תִּזְכּוֹר ותשיח וְתָשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִׁי זֹאת אָשִׁיב אֶל־לִבִּי עַל־כֵּן אוֹחִיל(איכה ג, יט–כא)
״ואית שלשה פסוקים״ — כך בכתב היד, באמצע המשל; בווילנא בסוגריים, ושוב בהשלמה אחרי ״אמר״. ״קטין״ (במתלא) — הסופר מחק ״קינין״ וכתב ״קטין״ בגליון; בווילנא ״עד דשמינא עביד קטין״, בבובר ״עד שמינא כחיש כחישא מיית״.
״אל לבי״ — הושלם במאגרים. ״אבדתי״ — היו״ד בגליון. ״על כן אוחיל״ — אחריו ״לו״ מחוק בכתב היד. ״מתחממת״ — כך בכתב היד; בווילנא ״מתנחמת״. המדרש קורא ״ורוש״ (במסורה: וראש).
בבובר משל המלך ״שהלך לחמת גדר ונטל בניו עמו״, ובמשל הכתובה השכנות אומרות ״זילי נסבי לך גבר אוחרנן״, והאומות מציעות לישראל ״דוכוסין ואפרכסין ואיסטרטליטין״.
זְכׇר עׇנְיִי וּמְרוּדִי(איכה ג, יט) —
כנסת ישראל אומרה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם,
זכור עינויין שעניתני;
וּמְרוּדִי — שמרדתי בך;
וייסורין שהרויתני — לַעֲנָה ורוש:
יצאו אלו באלו.
זָכר תִּזְכּוֹר(איכה ג, כ) —
תני רבי חייא:
משל למלך שיוצא למלחמה, והיו בניו עמו, והיו מקניטין אותו.
למחר יצא המלך לבדו, ולא היו בניו עמו.
אמר המלך: הלואי היו בני עמי, ואפילו הן מקניטין!
ואית שלשה פסוקים: מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹורְחִים(ירמיה ט, א).
כך המלך — זה הקדוש ברוך הוא; בניו — אלו ישראל.
בשעה שהיו ישראל יוצאים למלחמה, היה הקדוש ברוך הוא יוצא עמהם;
כיון שהכעיסוהו — לא יצא עמהם.
וכיון שלא היו ישראל בארץ, אמר:
מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹורְחִים — מי יתן עמי כמראש, כשהיה במדבר!
וכתיב: בֶּן אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹושְׁבִים עַל אַדְמָתָם(יחזקאל לו, יז),
והדין: זָכר תִּזְכּוֹר וְתָשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִׁי.
אמר רבי יודן:
זָכר תִּזְכּר — יודע אני שאתה זוכר אומות העולם,
אבל מה אעשה? וְתָשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִׁי.
מתלא אמרה: עד דעביה קטין — נפשיה דקטינא נפקת.מתלא אמרה… — המשל אומר: עד שהשמן מתרזה — נפשו של הרזה יוצאת.
המשל אומר: עד שהשמן מתרזה — נפשו של הרזה יוצאת.
זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי(איכה ג, כא) —
רבי אבא בר כהנא בשם רבי יוחנן אמר:
למלך שנשא מטרונה, וכתב לה כתובה מרובה.
ואמר לה: כך וכך חופות אני עושה לך, כך וכך ארגוונותארגוונות — בגדי ארגמן טובות אני נותן ליך.
הניחה המלך והלך לו למדינת הים, ואיחר לשם.
נכנסו שכנותיה אצלה, והיו מקניטות אותה ואומרות לה:
הניחך המלך והלך לו למדינת הים, ושוב אינו חוזר עליך!
והיתה בוכה ומתאנחת.
וכיון שנכנסה לתוך ביתה, פותחת ומוציאה כתובתה, וקוראה ורואה שכתובתה:
כך וכך חופות אני עושה, כך וכך ארגוונות טובות אני נותן ליך — מיד היתה מתחממתמתחממת — מתחמם לבה, מתנחמת.
לימים בא המלך.
אמר לה: בתי, אני תמה איך המתנת לי כל אותן השנים!
אמרה לו: אדני המלך, אלמלא כתובה מרובה שכתבת ונתת לי — כבר אבדוני שכנותי.
כך אומות העולם מונין את ישראל ואומרין להם:
אלהיכם הסתיר פניו מכם, וסילק שכינתו מכם; עוד אינו חוזר עליכם!
והם בוכין ומתאנחין.
וכיון שנכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, וקורין בתורה, ומוצאין שכתוב:
וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם(ויקרא כו, ט), וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם(ויקרא כו, יא), וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם(ויקרא כו, יב) —
והן מתנחמין.
למחר, כשיבא קץ הגאולה, אומר להם הקדוש ברוך הוא לישראל:
בני, אני תמה מכם, היאך המתנתם לי כל אותן השנים!
והן אומרים לפניו: רבונו של עולם, אילולי תורתך שנתת לנו — כבר איבדונו האומות.
לכך נאמר: זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי,
ואין זֹאת אלא תורה, שנאמר: וְזֹאת הַתּוֹרָה(דברים ד, מד).
וכן דוד אמר: לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁועָי אָז אָבַדְתִּי בְעׇנְיִי(תהלים קיט, צב).
עַל כֵּן אוֹחִיל —
ומיחד שמו שתי פעמים ביום, ואומר: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד(דברים ו, ד).
דרשת הפסוק · ״חסדי יי כי לא תמנו״ · חידוש בכל בקר, מלאכים חדשים ונהר דינור, והפקח שבחר במלך
חַסְדֵי יְיָ כִּי לֹא־תָמְנוּ כִּי לֹא־כָלוּ רַחֲמָיו חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ חֶלְקִי יְיָ אָמְרָה נַפְשִׁי עַל־כֵּן אוֹחִיל לוֹ(איכה ג, כב–כד)
״חנוקא״ — בכתב היד ״חנוקה״, ותוקן במאגרים. ״יום ויום״ — הוי״ו הושלמה במאגרים. ״דחיותא״ — המילוי ״דחיו[א]תא״ של מאגרים לא נתקבל. ״נטר הוא״ — בווילנא ״נטר הוינא״ (שמרתי); ״מניין מתבריין״ — בווילנא לפניו ״ולאן אינון אזלין? מן הן דמתבריאו״.
בבובר ״חדשים לבקרים״ בשם רבי סימון ורבי אלכסנדראי; ״בכל יום ויום הקדוש ברוך הוא מחדש לו כת של מלאכים״ בשם רבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן; ושאלת אדריאנוס אחרת. במשל הפקח שם ״איני נוטל אלא המלך לבדו״, ומוסיף ״יי מנת חלקי וכוסי״; ״ומיחד שמו שתי פעמים ביום״ בא שם תחת ״על כן אוחיל לו״ (פסוק כד).
חַסְדֵי יְיָ כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו(איכה ג, כב) —
אמר רבי שמעון בן לקיש:
משהקדוש ברוך הוא מתיאש מן הצדיקים בעולם הזה, הוא חוזר ומרחם עליהם.
הדא הוא דכתיב:
חַסְדֵי יְיָ כִּי לֹא תָמְנוּ.
חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ(איכה ג, כג) —
אמר רבי אלסכנדראי:
על שאתה מחדשנו בכל בקר ובקר, אנו יודעים שאמונתך רבה לתחיית המתים.
אמר רבי שמעון בר אבא:
כל שאתה מחדשנו בבקרן של מלכיות, אנו יודעין שאמונתך רבה לגאלנו.
אמר רבי חלבו:
בכל יום ויום בורא הקדוש ברוך הוא כת של מלאכים חדשים, ואומרין שירה חדשה, והולכין להם.
אמר רבי ברכיה:
הישבתיהישבתי — השבתי, הקשיתי לרבי חלבו: והא כתיב: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר(בראשית לב, כז)!
אמר לי: חנוקא סברת לחנוקני?אמר לי: חנוקא… — אמר לי: חנק (משוער: לחץ) חשבת לחנוק אותי? גבריאל ומיכאל הם הם שרים של מעלה — שהכל מתחלפים, והם אינם מתחלפים.
אמר לי: חנק (משוער: לחץ) חשבת לחנוק אותי?
גבריאל ומיכאל הן הן שרים של מעלה — דכולא מתחלפין, ואינון לא מתחלפין.
גבריאל ומיכאל הם הם שרים של מעלה — שהכל מתחלפים, והם אינם מתחלפים.
אדריאנוס שחיק עצמותשחיק עצמות — יישחקו עצמותיו שאל את רבי יהושע בן חנניה.
אמר לו: אתם אומרים: בכל יום ויום בורא הקדוש ברוך הוא כת של מלאכים חדשים, ואומרים שירה חדשה, והולכין להם?
אמר לו: אין.אמר לו: אין… — אמר לו: כן. אמר לו: ממה הם נבראים? אמר לו: מנהר דינור (נהר האש) הזה. אמר לו: ומה עניינו של נהר דינור? אמר לו: כירדן הזה, שאינו פוסק בלילה ואינו פוסק ביום. אמר לו: והיאך? הירדן הולך — ופוסק בלילה! אמר לו: שמרתי (את הירדן) בבית פעור, והירדן הזה כמו שהוא הולך ביום, כך הולך בלילה. אמר לו: ומנין אותו נהר דינור יוצא? אמר לו: מזיעתן של החיות, ממה שהן נושאות את הכסא.
אמר לו: כן.
אמר לו: מניין מתבריין?
אמר לו: ממה הם נבראים?
אמר לו: מן הדין נהר דינור.
אמר לו: מנהר דינור (נהר האש) הזה.
אמר ליה: ומה עיסקיה דנהר דינור?
אמר לו: ומה עניינו של נהר דינור?
אמר ליה: כהדין ירדנא, דלא פסיק ליה בליליא ולא פסיק ביממא.
אמר לו: כירדן הזה, שאינו פוסק בלילה ואינו פוסק ביום.
אמר ליה: והינין? ירדנא מהלך — ופסיק בליליא!
אמר לו: והיאך? הירדן הולך — ופוסק בלילה!
אמר ליה: נטר הוא בבית פעור, והדין ירדנא כמה דמהלך ביממא, כך מהלך בלילא.
אמר לו: שמרתי (את הירדן) בבית פעור, והירדן הזה כמו שהוא הולך ביום, כך הולך בלילה.
אמר ליה: ומנין אותו נהר דינור נפיק?
אמר לו: ומנין אותו נהר דינור יוצא?
אמר ליה: מן זיעתהון דחיותא, ממה דטעונין בכורסייא.
אמר לו: מזיעתן של החיות, ממה שהן נושאות את הכסא.
חֶלְקִי יְיָ אָמְרָה נַפְשִׁי(איכה ג, כד) —
רבי אבהו בשם רבי יוחנן אמר:
למלך שנכנס למדינה, והיו עמו דוכוסין ואיפרכין ואיסטרטילויוטיןדוכוסין ואיפרכין ואיסטרטילויוטין — שרי צבא, מושלי מחוזות ושרי חיל,
והיו גדולי מדינה יושבין באמצע המדינה.
חד אמר: אנא נסיבא דוכוסין לגבי;חד אמר: אנא… — אחד אמר: אני לוקח לי את הדוכסים; ואחד אמר: אני לוקח לי את האפרכים; ואחד אמר: אני לוקח לי את שרי החיל. היה פקח אחד שם. אמר: אני לוקח את המלך — שהכל מתחלפים, והמלך אינו מתחלף.
אחד אמר: אני לוקח לי את הדוכסים;
וחד אמר: אנא נסיב איפרכין לגבי;
ואחד אמר: אני לוקח לי את האפרכים;
וחד אמר: אנא נסיב איסטרטילויוטין לגבי.
ואחד אמר: אני לוקח לי את שרי החיל.
היה פקח אחד לשם.
היה פקח אחד שם.
אמר: אנא נסיב למלכא — דכולא מתחלפין, ומלכא אינו מתחלף.
אמר: אני לוקח את המלך — שהכל מתחלפים, והמלך אינו מתחלף.
כך אומות העולם: מהן עובדין לחמה, ומהן עובדין ללבנה, ומהן עובדין לעץ ואבן;
אבל ישראל אינן עובדין אלא להקדוש ברוך הוא.
הדא הוא דכתיב:
חֶלְקִי יְיָ אָמְרָה נַפְשִׁי —
שאני מיחד אותו שתי פעמים בכל יום, ואומר: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד(דברים ו, ד).
דרשת הפסוק · ״טוב יי לקוו״ · ״יכול לכל? תלמוד לומר״ — הטוב למי שראוי לו, ושלשה עולות
טוֹב יְיָ לְקֹוָו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם לִתְשׁוּעַת יְיָ טוֹב לַגֶּבֶר כִּי־יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו(איכה ג, כה–כז)
בבובר נוסף ״טוב יי למעוז ביום צרה… ויודע חוסי בו״ (נחום א, ז), וחסר ״מי אל כמוך… לשארית נחלתו״; ״עול מלאכה״ — בבובר ״עול מלכות״.
טוֹב יְיָ לְקֹוָו(איכה ג, כה) — יכול לכל?
תלמוד לומר: לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ.
ודכוותיה: אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים(תהלים עג, א) — יכול לכל?
תלמוד לומר: לְבָרֵי לֵבָב — אלו שליבן ברור עליהם שאין בידן עון.
ודכוותיה: אַשְׁרֵי אָדָם עז לוֹ בָךְ(תהלים פד, ו) — יכול לכל?
תלמוד לומר: מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם — אלו דשבילי אוריתא כבישין בליבהוןדשבילי אוריתא כבישין בליבהון — ששבילי התורה כבושים (סלולים) בלבם.
ודכוותיה: הֵטִיבָה יְיָ לַטּוֹבִים(תהלים קכה, ד) — יכול לכל?
תלמוד לומר: וְלִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם.
ודכוותיה: קָרוֹב יְיָ לְכׇל(תהלים קמה, יח) — יכול לכל?
תלמוד לומר: לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻוהוּ בֶאֱמֶת.
ודכותיה: מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹושֵׂא עָוֺן וְעֹובֵר עַל פֶּשַׁע(מיכה ז, יח) — יכול לכל?
תלמוד לומר: לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ.
והכתיב: טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם לִתְשׁוּעַת יְיָ(איכה ג, כו) —
אמר רבי שמעון בן לקיש:
משהקדוש ברוך הוא מתיאש מן הצדיקים בעולם הזה, הוא חוזר ומרחם עליהם.
הדא הוא דכתיב:
טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם לִתְשׁוּעַת יְיָ.
טוֹב לַגֶּבֶר כִּי יִשָּׂא עֹול בִּנְעוּרָיו(איכה ג, כז) — עול תורה, עול אשה, עול מלאכה.
דרשת הפסוק · ״ישב בדד וידום״ · הקדוש ברוך הוא מתאבל כמלך אבל, ורבי בוכה על הפסוקים
יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה(איכה ג, כח–ל)
״את ראשו בשק״ — ״ראשו״ בגליון (בסימן + בשיטה). ״אף״ — בכתב היד ״א״, והפ״א הושלמה במאגרים. ״אמרו לו״ — בכתב היד ״אמ׳ לו״, ונפתח ברבים כבווילנא.
המדרש קורא ״ובסערה״ (במסורה: ובשערה), ״יתן למכה לחי״ (במסורה: למכהו, וכך בסוף הפסקה), ״מה שיחו״ (במסורה: שחו).
בבובר ״אמר רב נחמן״, והמלך תולה ״שק על פתחו״, והשאר בקיצור (״וכו׳ דכתיב לעיל״); ו״יתן בעפר פיהו — זה אחד מששה מקראות כשהיה רבי דורש ומגיע לאחד מהם בוכה״, בסדר פסוקים אחר.
יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּום(איכה ג, כח) —
אמר רבי שמואל בר נחמן:
קרא הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת ואמר להם: מלך בשר ודם אבל — מהו עושה?
אמרו לו: לובש שחורים ומכסה את ראשו בשק.
אמר: אף אני עושה כן.
הדא הוא דכתיב:
אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם(ישעיה נ, ג).
ועוד שאל להם: מלך בשר ודם אבל — מהו עושה?
אמרו לו: מכבה את הפנסיןהפנסין — הפנסים, הנרות.
אמר להם: אף אני עושה כן.
הדא הוא דכתיב:
שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נׇגְהָם(יואל ב, י).
ועוד שאל להם: מלך בשר ודם אבל — מהו עושה?
אמרו לו: מהלך יחף.
אמר להם: אף אני עושה כן.
הדא הוא דכתיב:
יְיָ בְּסוּפָה ובסערה דַּרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו(נחום א, ג).
ועוד שאל להם: מלך בשר ודם אבל — מהו עושה?
אמרו לו: יושב ודומם.
אמר להם: אף אני עושה כן.
הדא הוא דכתיב:
יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו.
יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה(איכה ג, כט), יִתֵּן למכה לֶחִי יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה(איכה ג, ל) —
רבי הוה פשיט קרייה, וכד הוה מטי אילין פסוקיא הוה בכי:רבי הוה פשיט… — רבי היה שונה את המקרא, וכשהיה מגיע לפסוקים האלה היה בוכה:
רבי היה שונה את המקרא, וכשהיה מגיע לפסוקים האלה היה בוכה:
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹותִי(שמואל א כח, טו);
וכתיב: כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹורֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂיחוֹ(עמוס ד, יג) —
אפילו דברים שאין בהם ממש נכתבין לו לאדם על פינקסופינקסו — פנקסו, לוח החשבון שלו.
ומי כותבן? עֹושֵׂה שַׁחַר עֵיפָה.
בַּקְּשׁוּ אֶת יְיָ כׇּל עַנְוֵי הָאָרֶץ וגו׳(צפניה ב, ג),
וכתיב: שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב(עמוס ה, טו).
למה? כִּי אֶת כׇּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִיא בְמִשְׁפָּט(קהלת יב, יד).
והדין: יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ,
וכתיב: יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה.
דרשת הפסוק · ״כי לא יזנח לעולם״ · לא שבק ולא שביק: פה שבסיני ולב שבבבל, והמן
כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם אֲדֹנָי כִּי אִם־הוֹגָה וְרִחַם כְּרֹב חֲסָדָיו כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבּוֹ וַיַּגֶּה בְּנֵי־אִישׁ(איכה ג, לא–לג)
״כאחד״ — כך בכתב היד (סימן ״כך״ במאגרים; וילנא: באחד). ״ויבא לב שבבבל״ — הושלם במאגרים. ״אמר הקדוש ברוך הוא״ — לפניו ״הק׳״ מחוק. המדרש קורא ״לעולם יי״ (במסורה: לעולם אדני).
בווילנא ״יבא פה שבסיני ויכפר על פה שבבבל, ויבא לב שבבבל ויכפר על לב שבסיני״. בבובר לפני דברי רבי ברכיה מחלוקת רבנן ורבי שמעון בן יוחאי ״למה באו ישראל לספק בימי המן״ (עבודה זרה או תבשיל גוים), שאין בכתב היד.
כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם(איכה ג, לא) יי — כביכול לא שבק ולא שביקלא שבק ולא שביק — לא עזב ואינו עוזב.
כִּי אִם הוֹגָה וְרִחַם כְּרֹב חֲסָדָיו(איכה ג, לב) —
אמר רבי שמעון בן לקיש:
משהקדוש ברוך הוא מתיאש מן הצדיקים בעולם הזה, הוא חוזר ומרחם עליהם.
הדא הוא דכתיב:
כִּי אִם הוֹגָה וְרִחַם וגו׳.
כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבּוֹ(איכה ג, לג) —
רבי ברכיה בשם רבי לוי אמר:
בשני מקומות פעלו ישראל: כאחד פעלו בפיהם ולא בלבם, ובאחד פעלו בלבם ולא פעלו בפיהם.
ואלו הן: סיני ובבל.
בסיני פעלו בפיהם ולא בלבם,
הדא הוא דכתיב:
וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ(תהלים עח, לו).
בבבל פעלו בלבם ולא בפיהם,
הדא הוא דכתיב:
כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבּוֹ.
אמר הקדוש ברוך הוא: יבא פה שבסיני ויכפר על לב שבבבל, ויבא לב שבבבל ויכפר על פה שבסיני.
אף על פי כן וַיַּגֶּה בְּנֵי אִישׁ — הביא עליהם איש צר ואויב, זה המן, והגה את מכתן.
דרשת הפסוק · ״לדכא תחת רגליו״ · נבוכדנצר, שנמסרו בידו בני אדם וחיות ועוף
לְדַכֵּא תַּחַת רַגְלָיו כֹּל אֲסִירֵי אָרֶץ לְהַטּוֹת מִשְׁפַּט־גָּבֶר נֶגֶד פְּנֵי עֶלְיוֹן לְעַוֵּת אָדָם בְּרִיבוֹ אֲדֹנָי לֹא רָאָה(איכה ג, לד–לו)
המדרש קורא ״די דאירין״ (במסורה: די דארין) ו״רישא״ (במסורה: ראשה). בבובר נוסף ״ודי הוה צבי הוה מחי״ (דניאל ה, יט).
לְדַכֵּא תַּחַת רַגְלָיו וגו׳(איכה ג, לד), לְהַטּוֹת מִשְׁפַּט גָּבֶר וגו׳(איכה ג, לה), לְעַוֵּת אָדָם בְּרִיבוֹ וגו׳(איכה ג, לו) —
זה נבוכדנצר, שכתוב בו:
דִּי דאירין בְּנֵי אֲנָשָׁא חֵיוַת בָּרָא וְעוֹף שְׁמַיָּא יְהַב בִּידָךְ וְהַשְׁלְטָךְ בְּכׇלְּהוֹן אַנְתְּ הוּא רישא דִּי דַהֲבָא(דניאל ב, לח).
דרשת הפסוק · ״מי זה אמר ותהי״ · המן צוה והקדוש ברוך הוא לא צוה; מדה כנגד מדה, ותרעומת ישראל
מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי אֲדֹנָי לֹא צִוָּה מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב מַה־יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי גֶּבֶר עַל־חֲטָאָו(איכה ג, לז–לט)
״אמר רבי ברכיה״ — השם בגליון. המדרש קורא ״ותהי יי״ (במסורה: ותהי אדני), ״ויי שכחני״ (במסורה: ואדני שכחני). ״את בניו במצרים״ — כך בכתב היד; בווילנא ובבובר ״את בנו״ (יוסף).
בבובר נוסף לפני המן ״פרעה צוה… והקדוש ברוך הוא לא צוה, דכתיב מרכבות פרעה וחילו ירה בים״; דרשת ״מה יתאונן״ שם בשמות אחרים (רבי יודן, רבי חיננא, רבי לוי, רבי יונתן).
מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי יי לֹא צִוָּה(איכה ג, לז) —
מי צוה? המן צוה, והקדוש ברוך הוא לא צוה.
המן צוה לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד(אסתר ג, יג), והקדוש ברוך הוא לא צוה:
יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ וגו׳(אסתר ט, כה).
מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב(איכה ג, לח) —
אמר רבי אלעזר:
משעה שאמר הקדוש ברוך הוא: רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע(דברים ל, טו) —
לא יצאתה טובה לעושה רעה, ורעה לעושה טובה;
אלא טובה לעושה טובה, ורעה לעושה רעה,
כמה דאת אמר: יְשַׁלֵּם יְיָ לְעֹושֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ(שמואל ב ג, לט).
מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי(איכה ג, לט) — דיו שהוא חי.
אמר רבי לוי:
אמר הקדוש ברוך הוא: חיותך בידי, וחי — ואתה מתאונן?
אמר רבי הונא:
יעמד כגבור ויתודה על חטאיו, ואל יתאונן.
אמר רבי ברכיה:
מה יתאונן חי העולמים? אם מבקש הוא להתאונן — גֶּבֶר עַל חֲטָאָיו.
רבי אמר:
תורעמנין בני תורעמניןתורעמנין בני תורעמנין — מתרעמים בני מתרעמים!
אדם הראשון — אחר כל השבח שעשיתי עמו, הוא מתרעם לפני ואומר: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי(בראשית ג, יב).
אף יעקב כן: אני עוסק להמליך את בניו במצרים, והוא מתרעם ואומר: נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵיְיָ(ישעיה מ, כז).
ואף בניו כן: אני עוסק לבור להם לחם קל, כדי שלא יהא אחד מהן גוסא ודולרייאודולרייא — וחולי מעיים אחוזתו,
והן מתרעמין לפני ואומרים: וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹוקֵל(במדבר כא, ה).
אף ציון כן היא: וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְיָ ויי שְׁכֵחָנִי(ישעיה מט, יד).
דרשת הפסוק · ״נחפשה דרכנו ונחקורה״ · דרשות בתענית: לב אל כפים, הכנעה, קישוט עצמו, ״נחנו פשענו״
נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד־יְיָ נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל־כַּפָּיִם אֶל־אֵל בַּשָּׁמָיִם נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ(איכה ג, מ–מב)
״דילמא״ (בכתב היד ״דילמ׳״) אחרי הפסוקים — אינו בבובר ובווילנא. המדרש קורא ״שרי יהודה״ (במסורה: שרי ישראל; סימן ״כך״ במאגרים), ״וכראות״ (במסורה: ובראות), ״ויהי דבר״ (במסורה: היה דבר; סימן ״כך״ במאגרים); ״וכראות״ מחוץ לציטוט, ״נכנעו ולא אשחיתם״ (במסורה: לא אשחיתם).
בבובר ״רבי אבא בר זבדא ורבי תנחום בר עילאי״, ודרשת רבי ביבא מסתיימת ״כך כל תענית שנעשה בצבור אם אינה נעשית כל צרכה… נתנה עלי בקולה״; דרשת רבי תנחום שם בקל וחומר (״מי שמכניע עצמו מתוך רווחה על אחת כמה וכמה״). בווילנא ״ורבי יוסי״ במקום ״ורבי אסי״.
נַחְפְּשָׂה דְרָכֵנוּ וְנַחְקֹורָה וְנָשׁוּבָה עַד יְיָ(איכה ג, מ), נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם(איכה ג, מא).
דילמאדילמא — שמא?
רבי ביבא בר זבדאי ורבי תנחום בר חנילאי ורבי יאשיה נפקון לתעניתאנפקון לתעניתא — יצאו לתענית (הציבור).
דרש רבי ביבא בר זבדאי ואמר:
איפשר דליביה דבר נש נסיב מיניה וחזר עילויה?איפשר דליביה… — אפשר שלבו של אדם ניטל ממנו וחוזר אליו? אלא נשוה את לבנו לידינו, ואחר כך ״אל אל בשמים״.
אפשר שלבו של אדם ניטל ממנו וחוזר אליו?
אלא אנשווי לבינן לגבי ידינן, ואחר כך אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם.
אלא נשוה את לבנו לידינו, ואחר כך ״אל אל בשמים״.
אם יש שרץ בידו של אדם, אפילו טובל בכל מימי בראשית — אינו טהור לעולם;
השליך השרץ מידו — עלתה לו טבילה בארבעים סאה.
דרש רבי תנחום:
וַיִּכָּנְעוּ שָׂרֵי יהודה וְהַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ צַדִּיק יְיָ(דברי הימים ב יב, ו).
וכראות יְיָ כִּי נִכְנָעוּ ויהי דְבַר יְיָ אֶל שְׁמַעְיָה לֵאמֹר נִכְנְעוּ ולא אַשְׁחִיתֵם וְנָתַתִּי לָהֶם כִּמְעַט לִפְלֵיטָה וְלֹא תִתַּךְ חֲמָתִי בִּירוּשָׁלִַם בְּיַד שִׁישָׁק(דברי הימים ב יב, ז).
וכראות יי כי נתענו אין כתיב כאן, אלא כִּי נִכְנָעוּ.
דרש רבי יאשיה:
הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקשּׁוּ(צפניה ב, א) — נקשט עצמן, ואחר כך נקשט אחרים.
מבגין דאית הכא בר נש דאמר עלי לישן בישן קדם רבי יוחנן? אלא כל עמא לדינא!מבגין דאית הכא… — משום שיש כאן אדם שאמר עלי לשון הרע לפני רבי יוחנן? אלא כל העם לדין (משוער)! אמרו: היו שם רבי חייא ורבי אמי ורבי אסי — עמדו ויצאו להם.
משום שיש כאן אדם שאמר עלי לשון הרע לפני רבי יוחנן? אלא כל העם לדין (משוער)!
אמרון: הוה תמן רבי חייא ורבי אמי ורבי אסי — קמון ונפקון להון.
אמרו: היו שם רבי חייא ורבי אמי ורבי אסי — עמדו ויצאו להם.
נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ(איכה ג, מב) —
רבנין דהתם אמרי: אית כרנבי מרירן בסימא, דסימא חמיע.רבנין דהתם אמרי… — חכמי בבל אומרים: יש כרוב מר בתוך המתוק, שהמתוק החמיץ (משוער). חכמי ארץ ישראל אומרים: אם המעשים רעים — לבעליהם הם קשים (משוער).
חכמי בבל אומרים: יש כרוב מר בתוך המתוק, שהמתוק החמיץ (משוער).
רבנין דהכא אמרין: אין דעובדין בישין למריהון קשיין.
חכמי ארץ ישראל אומרים: אם המעשים רעים — לבעליהם הם קשים (משוער).
רבי הונא בשם רב יוסף אמר:
נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ — כמדותינו; אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ — כמדותיך.
אמר רבי לוי:
נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ — והחרבת מקדשיך.
דרשת הפסוק · ״סכתה באף ותרדפנו״ · שערי תפלה ושערי תשובה, עת רצון, והענן שהקיף את רבי עקיבא
סַכּוֹתָה בָאַף וַתִּרְדְּפֵנוּ הָרַגְתָּ לֹא חָמָלְתָּ סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה סְחִי וּמָאוֹס תְּשִׂימֵנוּ בְּקֶרֶב הָעַמִּים(איכה ג, מג–מה)
דברי ״רבי חלבו ורבי ברכיה בשם רבי ענן בן יוסי: אף שערי תפלה לעולם פתוחים״ — בגליון. בווילנא ״אמר רב ענן: אף שערי תפלה אינן ננעלים לעולם״; בבובר ״אף שערי תשובה לעולם פתוחים״. המדרש קורא ״הרגתה״ (במסורה: הרגת).
בבובר השואל ״רבי חיננא בר פפא״, והתפלה נמשלה ״למרחץ״ (לא למקוה), בתוספת ״ומה המרחץ… מוצא שם אביו או רבו מתבייש והולך לו״; מעשה רבי עקיבא שם בראש הפסקה, בתוספת ״אחרים אומרים: כדי שלא יצטער הדיין״. ״סחי ומאוס״ — בבובר ״כהדא צייתיה דפסולא״.
סַכּתָה בָאַף וַתִּרְדְּפֵנוּ הרגתה לֹא חָמָלְתָּ(איכה ג, מג), סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ(איכה ג, מד) —
רבי חלבו שאל את רבי שמואל בר נחמן, אמר לו:
מפני ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה — מהו דין דכתיבמהו דין דכתיב — מהו זה שכתוב: סַכּתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה?
אמר לו:
נמשלה תפלה במקוה, ונמשלה תשובה בים.
מה מקוה זה — פעמים פתוח, פעמים נעול; כך שערי תפלה — פעמים נעולים, פעמים פתוחים.
אבל הים הזה — לעולם פתוח; כך שערי תשובה — לעולם פתוחים.
רבי חלבו ורבי ברכיה בשם רבי ענן בן יוסי אמרו:
אף שערי תפלה לעולם פתוחים.
הדא הוא דכתיב:
כַּיְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּכׇל קׇרְאֵינוּ(דברים ד, ז) —
ואין קריאה אלא תפלה, שנאמר: וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה(ישעיה סה, כד).
אמר רבי יוסי בר חלפתא:
עתים הן לתפלה, שכך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא:
רבונו של עולם, בשעה שאני מתפלל לפניך, תהיה תפלתי על שעת רצון.
הדא הוא דכתיב:
וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְיָ עֵת רָצוֹן(תהלים סט, יד).
רבי עקיבא היה עומד ונידון לפני טורנוסרופוסטורנוסרופוס — טיניוס רופוס, מושל יהודה, והיה שם יהושע הגרסיהגרסי — טוחן הגריסין עומד בתפלה עמו.
ירד ענן והקיפן.
אמר: דומה אני שלא ירד ענן והקיף, אלא כדי שלא תשמע תפלתו של רבי.
הדא הוא דכתיב:
סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה.
סְחִי וּמָאוֹס תְּשִׂימֵנוּ בְּקֶרֶב הָעַמִּים(איכה ג, מה) — מאסייא פסילאייאמאסייא פסילאייא — מאוסים ופסולים.
דרשת הפסוק · ״פצו עלינו פיהם״ · למה הקדים פ״א לעי״ן
פָּצוּ עָלֵינוּ פִּיהֶם כׇּל־אֹיְבֵינוּ(איכה ג, מו)
״ולמה״ — לפניו ״קד״ מחוק במאגרים.
הדרשה על סדר האלפא ביתא: פסוקי פ״א (מו–מח) קודמים לפסוקי עי״ן (מט–נא).
פָּצוּ עָלֵינוּ פִּיהֶם(איכה ג, מו) —
ולמה הקדים פ״א לעי״ן? שהיו אומרים בפיהם מה שלא ראו בעיניהם.
דרשת הפסוק · ״עיני נגרה ולא תדמה״ · רוח הקדש סמוכה לגאולה, והתינוקות של ביתר שנשרפו בספריהם
עֵינִי נִגְּרָה וְלֹא תִדְמֶה מֵאֵין הֲפֻגוֹת עַד־יַשְׁקִיף וְיֵרֶא יְיָ מִשָּׁמָיִם עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי(איכה ג, מט–נא)
״הקטן״ — הה״א הושלמה במאגרים. לפני ״חמש מאות״ — ״מ״ שנמחקה במאגרים. המדרש קורא ״והכרמל ליער״ (כקרי), ״רוח יי אלהים עלי״ (במסורה: רוח אדני יהוה).
בבובר ״חמש מאות תינוקות״ בכל בית (לא ״שלש מאות״), התינוקות אומרים ״ומנקרין עיניהון״, והסיפור בגוף שלישי: ״רבי שמעון בן גמליאל היה הקטן שבהם, ולא נשתייר מהם אלא הוא״.
עֵינִי נִגְּרָה וְלֹא תִדְמֶה וגו׳(איכה ג, מט), עַד יַשְׁקִיף וְיֵרֶא יְיָ מִשָּׁמָיִם(איכה ג, נ).
רבי אחא בשם רבי שמואל בר נחמן אמר:
בשלשה מקומות מצינו רוח הקדש סמך לגאולה.
מאי טעמא?
מְשׂוֹשׂ פְּרָאִים מִרְעֵה עֲדָרִים(ישעיה לב, יד) — מה כתיב אחריו?
עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם וְהָיָה מִדְבָּר לַכַּרְמֶל וְהַכַּרְמֶל לַיַּעַר יֵחָשֵׁב(ישעיה לב, טו).
ודכוותיה: הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר וגו׳(ישעיה ס, כב),
וכתיב בתריה: רוּחַ יי אלהים עָלָי יַעַן מָשַׁח יְיָ אֹותִי וגו׳(ישעיה סא, א).
והדין: עֵינִי נִגְּרָה,
וכתיב בתריה: עַד יַשְׁקִיף וְיֵרֶא יְיָ מִשָּׁמָיִם.
עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי(איכה ג, נא) —
אמר רבן שמעון בן גמליאל:
חמש מאות בתי סופרים היו בבית תר, וקטן שבהן לא היה פחות משלש מאות תינוקות.
והיו אומרים: אם יבאו השנאים עלינו — במכתביןבמכתבין — בעטים (בחרטי הכתיבה) הללו אנו יוצאים ודוקרין אותם.
וכיון שגרמו העונות ובאו השונאים, כרכו כל אחד ואחד בספרו, ושרפו אותם.
ולא נשתיר מהם אלא אני, וקראתי על עצמי:
עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי.
דרשת הפסוק · ״צוד צדוני כצפור״ · יוסף, ירמיה ודניאל בבור, והאומות כמים הזדונים
צוֹד צָדוּנִי כַּצִּפּוֹר אֹיְבַי חִנָּם צָמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי וַיַּדּוּ־אֶבֶן בִּי צָפוּ־מַיִם עַל־רֹאשִׁי אָמַרְתִּי נִגְזָרְתִּי(איכה ג, נב–נד)
דרשת ״צפו מים על ראשי״ — ״אלו האומות״ — אינה בבובר.
צוֹד צָדוּנִי כַּצִּפּוֹר אֹויְבַי חִנָּם(איכה ג, נב), צָמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי(איכה ג, נג) — זה יוסף, זה ירמיה, זה דניאל.
צָפוּ מַיִם עַל רֹאשִׁי וגו׳(איכה ג, נד) — אלו האומות, שכתוב בהן:
הוֹי הֲמוֹן עַמִּים רַבִּים כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן וּשְׁאוֹן לְאֻומִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם כַּבִּירִים יִשָּׁאוּן(ישעיה יז, יב).
דרשת הפסוק · ״קראתי שמך יי מבור תחתיות״ · מן הבור: יוסף, ירמיה ודניאל
קָרָאתִי שִׁמְךָ יְיָ מִבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת קוֹלִי שָׁמָעְתָּ אַל־תַּעְלֵם אׇזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי קָרַבְתָּ בְּיוֹם אֶקְרָאֶךָּ אָמַרְתָּ אַל־תִּירָא(איכה ג, נה–נז)
קָרָאתִי שִׁמְךָ יְיָ מִבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת(איכה ג, נה) — זה יוסף, זה ירמיה, זה דניאל.
קוֹלִי שָׁמָעְתָּ וגו׳(איכה ג, נו);
קָרַבְתָּ בְּיוֹם אֶקְרָאֶךָּ וגו׳(איכה ג, נז).
דרשת הפסוק · ״רבת יי ריבי נפשי״ · אדריאנוס ההורג את השואל בשלומו ואת שאינו שואל
רַבְתָּ אֲדֹנָי רִיבֵי נַפְשִׁי גָּאַלְתָּ חַיָּי רָאִיתָה יְיָ עַוָּתָתִי שׇׁפְטָה מִשְׁפָּטִי רָאִיתָה כׇּל־נִקְמָתָם כׇּל־מַחְשְׁבֹתָם לִי(איכה ג, נח–ס)
״יהודאי״ (תשובת הראשון) — סוף המילה אינו נקרא בכתב היד, והושלם כבווילנא. ״אדרינוס״, ״אחרן״, ״יתעבד״ — מילויי האמות של מאגרים (אדרי[א]נוס, א[ו]חרן, יתעב[י]ד) לא נתקבלו.
המדרש קורא ״רבת יי״ (במסורה: רבת אדני) ו״ראית״ (במסורה: ראיתה). בבובר אדריאנוס מוציא כרוז ״כל דלא שאיל בשלמיה דמלכא יתקטיל״, ובסוף ״הוא שכנסת ישראל אומרת: רבת יי ריבי נפשי״.
רַבְתָּ יי רִיבֵי נַפְשִׁי גָּאַלְתָּ חַיָּי(איכה ג, נח), רָאִיתָ יְיָ עַוָּתָתִי שׇׁפְטָה מִשְׁפָּטִי(איכה ג, נט).
חד יהודאי עבר קדם אדרינוס ושאל בשלמיה.חד יהודאי עבר… — יהודי אחד עבר לפני אדריאנוס ושאל בשלומו. אמר לו: מי אתה? אמר לו: יהודי. אמר לו: ויש יהודי שעובר לפני אדריאנוס ושואל בשלומו?! אמר: לכו וטלו את ראשו! עבר אחר, ראה מה נעשה בראשון, ולא שאל בשלומו. אמר לו: מי אתה? אמר לו: יהודי. אמר לו: ויש יהודי שעובר לפני אדריאנוס ואינו שואל בשלומו?! אמר: לכו וטלו את ראשו! אמרו לו חברי מועצתו: איננו יודעים מה הם המעשים האלה שאתה עושה: מי ששואל בשלומך — נהרג, ומי שאינו שואל בשלומך — נהרג! אמר להם: ואתם רוצים ללמד אותי איך אני רוצה להרוג את שונאי?
יהודי אחד עבר לפני אדריאנוס ושאל בשלומו.
אמר ליה: מאן את?
אמר לו: מי אתה?
אמר ליה: יהודאי.
אמר לו: יהודי.
אמר ליה: ואית יהודאי עבר קדם אדריאנוס ושאיל בשלמיה?!
אמר לו: ויש יהודי שעובר לפני אדריאנוס ושואל בשלומו?!
אמר: איזילו וסבו רישיה!
אמר: לכו וטלו את ראשו!
עבר אחרן, חמא מה יתעבד בקדמאה, ולא שאיל בשלמיה.
עבר אחר, ראה מה נעשה בראשון, ולא שאל בשלומו.
אמר ליה: מאן את?
אמר לו: מי אתה?
אמר ליה: יהודאי.
אמר לו: יהודי.
אמר ליה: ואית יהודאי עבר קדם אדריאנוס ולא שאיל בשלמיה?!
אמר לו: ויש יהודי שעובר לפני אדריאנוס ואינו שואל בשלומו?!
אמר: אזילו וסבו רישיה!
אמר: לכו וטלו את ראשו!
אמרי ליה סנקליטוון שלו: לית אנן ידעין מה אילין עובדיה דאת עביד: דשאיל בשלמך — מתקטיל, דלא שאיל בשלמך — מתקטיל!
אמרו לו חברי מועצתו: איננו יודעים מה הם המעשים האלה שאתה עושה: מי ששואל בשלומך — נהרג, ומי שאינו שואל בשלומך — נהרג!
אמר להון: ואתון בעיין מלכא יתי איך אנא בעי למקטלא בשנאי?
אמר להם: ואתם רוצים ללמד אותי איך אני רוצה להרוג את שונאי?
ורוח הקדש צווחת ואומרת: רָאִיתָ יְיָ עַוָּתָתִי, רָאִיתָ כׇּל נִקְמָתָם וגו׳(איכה ג, ס).
דרשת הפסוק · ״שמעת חרפתם יי״ · ״אני מנגינתם״ — אנא זימריהון
שָׁמַעְתָּ חֶרְפָּתָם יְיָ כׇּל־מַחְשְׁבֹתָם עָלָי שִׂפְתֵי קָמַי וְהֶגְיוֹנָם עָלַי כׇּל־הַיּוֹם שִׁבְתָּם וְקִימָתָם הַבִּיטָה אֲנִי מַנְגִּינָתָם(איכה ג, סא–סג)
שָׁמַעְתָּ חֶרְפָּתָם יְיָ(איכה ג, סא), שִׂפְתֵי קָמַי וְהֶגְיוֹנָם(איכה ג, סב), שִׁבְתָּם וְקִימָתָם הַבִּיטָה אֲנִי מַנְגִּינָתָם(איכה ג, סג) —
אנא זימריהוןאנא זימריהון — אני הוא זמרם (שירם).
דרשת הפסוק · ״תשיב להם גמול״ · נקמת המקדש והמילה, מיתת אגג, ומחיית זכר עמלק
תָּשִׁיב לָהֶם גְּמוּל יְיָ כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת־לֵב תַּאֲלָתְךָ לָהֶם תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יְיָ(איכה ג, סד–סו)
סוף הדף פגום בכתב היד: אותיות רבות מסופקות במאגרים, ומילים בגליון.
״אמר״ (ירמיה אמר) — משוחזר במאגרים. ״ופרע״ — בגליון. ״מתחת השמים״ (בפסוק שמות יז, יד) — בכתב היד ״מת״, והושלם במאגרים; ״כמשמעו״ — המ״ם הושלמה במאגרים. ״בא לאבד״ — בכתב היד ״בקש״ בספק, ותוקן במאגרים כבווילנא.
״ספר תורתך שנתת״, ״לאבד״ (בדבר אחר), ״ועד סופו. שנאמר מקצה״, ״בשעה״, ״ותשמי[דם]״ — בגליון או במקום הפגום, ונקראו במאגרים. אחרי ״לאבד את ישראל״ מקום מטושטש, ובווילנא אין כאן כלום. בווילנא הפסוק ״מקצה הארץ ועד קצה הארץ״ (דברים כח, סד); בכתב היד ״השמים… השמים״, כלשון דברים ד, לב (במסורה ״ולמקצה השמים״; ״מקצה״ מחוץ לציטוט).
המדרש קורא ״מחיק הארץ ועד העזרה״ (במסורה: ומחיק הארץ עד העזרה), ״על אויבך״ (במסורה: אויביך). דעת ״הביא ארבעה קונטיסין״ — בבובר בשם רבנן, ובכתב היד בשם רבי יצחק, כמו הדעה שאחריה. ״ומתח״ — אחריו וי״ו מסופקת, שנמחקה במאגרים. בבובר חסרים דברי רבי אליעזר ורבי נתן שבסוף הפסקה; המקומות הפגומים נבדקו מול וילנא, שנוסחו כאן קרוב לכתב היד.
תָּשִׁיב לָהֶם גְּמוּל(איכה ג, סד) —
ירמיה אמר: תָּשִׁיב לָהֶם גְּמוּל,
ואסף אמר: וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם(תהלים עט, יב).
מהו אֶל חֵיקָם?
רבי יהודה בן גדיא אמר:
תשיב להם גמול — מה שעשו בבית המקדש, שנתון בחיקו של עולם,
דאמר רבי הונא: מֵחֵיק הָאָרֶץ ועד הָעֲזָרָה(יחזקאל מג, יד).
ורבנין אמרי:
מה שעשו במילה, שניתנה בחיקו של אדם,
דאמר רבי יהושע דסיכנין ורבי לוי בשם רבי יוחנן:
שהיו נוטלין מילותיהןמילותיהן — העורלות שנכרתו במילתן של ישראל ומזרקין אותן כלפי למעלה, ואומרים: בזה בחרת? הא לך מה שבחרת!
עד שעמד שמואל הנביא ופרע בהם.
הדא הוא דכתיב:
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק(שמואל א טו, לב),
וכתיב: וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג וגו׳(שמואל א טו, לג).
אמר רבי אבא בר כהנא:
התחיל מחתך בבשרו חתיכות חתיכות, ומאכיל לנעמיותלנעמיות — ליענים.
הדא הוא דכתיב:
יֹאכַל בַּדֵּי עוֹרוֹ(איוב יח, יג).
רבי יצחק אמר:
הביא ארבעה קונטיסיןקונטיסין — מוטות, כלונסאות ומתח עליהם — וַיֹּאמֶר אֲגָג אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת:
כך ממיתין השרים — מיתות מרות.
רבי יצחק אמר:
סירסו, לפי שהיה נוטל את המילות וזורקן כלפי למעלה — עד שפרע ממנו.
הדא הוא דכתיב:
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ וַיְשַׁסֵּף וגו׳ —
מלמד שחתכו ארבע חתיכות.
תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת לֵב(איכה ג, סה) —
תרין אמוראין.
חד אמר: תבירות ליבאתבירות ליבא — שברון לב.
וחד אמר: עזיזות ליבאעזיזות ליבא — עזות לב, קשיות לב.
מאן דאמר תבירות ליבא — שנאמר: אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ(בראשית יד, כ);
ומאן דאמר עזיזות ליבא — מָגֵן עֶזְרֶךָ(דברים לג, כט).
תַּאֲלָתְךָ לָהֶם — תלי אותן בייסורין, והביא עליהם כל אלות שבתורה,
כמה דאת אמר: וְנָתַן יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵת כׇּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אויבך וְעַל שֹׂונְאֶיךָ וגו׳(דברים ל, ז).
תִּרְדֹּוף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם(איכה ג, סו) —
ירמיה אמר: תִּרְדֹּוף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם,
ומשה אמר: כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם(שמות יז, יד).
שמואל אמר:
עֲמָלֵק — כמשמעו;
זֵכֶר — זה המן;
מָחֹה — בעולם הזה; אֶמְחֶה — לעולם הבא;
מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם — לו ולכל הדור ההוא, עד סוף כל הדורות.
רבי יהושע אמר:
שלא יהא נין ונכד לעמלק.
מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם — שלא יאמרו: אילן זה של עמלק, גמל זה של עמלק, רחל זה של עמלק.
רבי אליעזר אומר:
לפי שבקש לאבד את ישראל מתחת כנפי השמים, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא:
רשע זה בא לאבד את ישראל מתחת כנפיך; ספר תורתך שנתת להם — מי יקרא בו?
דבר אחר:
לפי שבקש לאבד את ישראל, שהן עתידין להתפזר מסוף העולם ועד סופו,
שנאמר: מקצה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם(דברים ד, לב).
רבי אליעזר אומר:
אימתי יאבד שמם של אלו מן העולם, ותעקר עבודה זרה ועובדיה מן העולם, ויהא הקדוש ברוך הוא יחידי בעולם?
כענין שנאמר: וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶךְ עַל כׇּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד(זכריה יד, ט) —
בשעה שתִּרְדֹּוף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יְיָ.
רבי נתן אמר:
לא בא המן אלא לזכר ישראל.
הדא הוא דכתיב:
וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם(אסתר ט, כח).
על פי כתב יד מינכן 229. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| פתיחתא | ברבי חנינא | — (הוספה) |
| פתיחתא | דברים | — (הוספה) |
| א | בכלן | בכלם |
| ב | כבני | בבני |
| ב | אספסיאנוס | אספסינוס |
| ה | בשבת | — (הוספה) |
| ה | ואין | — (הוספה) |
| ה | והן | והם |
| ה | ה | — (הוספה) |
| ו | נָּי | — (הוספה) |
| ו | לאחר | לאר |
| ו | כל | — (הוספה) |
| ז | לבי | — (הוספה) |
| ח | חנוקא | חנוקה |
| ח | ו | — (הוספה) |
| י | אף | א |
| יא | ויבא לב שבבבל | — (הוספה) |
| יז | הַ | — (הוספה) |
| כ | אי | — (הוספה) |
| כב | מתחת | מת |
| כב | כמשמעו | כמשעו |
| כב | בא | בקש |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| איכה רבה | כ״י מינכן 229 |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| איכה רבה | כ״י מינכן 229 |