מכילתא דמילואים
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓מילואים
ספרא, מילואים
פרשה א
קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת(ויקרא ח, ב)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד וטיקן 66, עם השלמה מכתב יד אוקספורד 151 (מ״באותה שעה זכה במתנות כהונה״ עד ״צידקו עליהם את הדין ושתקו״) §§cover-end§§
חלק א
פרק א
דרשת הפסוק · ״קח את אהרן ואת בניו אתו״ · אחרי מעשה העגל נתרחק אהרן, וב״קח את אהרן״ נתקרב
״אשר עשה אהרן״ — הושלם במאגרים (בכתב היד ״את הע׳״ בלבד). ״כשהוא״ — הכ״ף הושלמה במאגרים. בדפוס ״היה במשמע שנתקרב אהרן״.
וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר(ויקרא ח, א) קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ(ויקרא ח, ב) —
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר:
וַיִּגֹּף יְיָ אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן וגו׳(שמות לב, לה) —
היה במשמע שנתרחק אהרן.
כשהוא אומר:
קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ —
ידע משה שניתקרב אהרן.
דרשת הפסוק · ״קח את אהרן״ · בלבו של משה · משה ידע שנתרחק אהרן: לא נאמר בו ״גם בפעם ההיא״
בדפוס הפסוק שלם: ״ובאהרן התאנף יי מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא״.
״גם בפעם ההיא״ — דברים ט, יט (במסורה: ההוא).
מנין שהוא בלבו שלמשה שניתרחק אהרן?
כשהוא אומר:
וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף יְיָ וגו׳(דברים ט, כ) —
לא נאמר גַּם בַּפַּעַם הַהִיא(דברים ט, יט);
ובישראל הוא אומר:
וַיִּשְׁמַע יְיָ אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִיא.
כשהוא אומר:
קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ(ויקרא ח, ב) —
ידע משה שנתקרב אהרן.
דרשת הפסוק · ״קח את אהרן״ · בלבו של אהרן · אהרן חשב שנתרחק, וב״קרב אל המזבח״ ידע שנתקרב
״שהוה״ — בכתב היד ״שהו״, והה״א הושלמה במאגרים; ״שנתקרב״ — השי״ן הושלמה במאגרים. בדפוס ״אלא שלא יהיה לבו לדבר אחר״, ובסופו ״כשהוא אומר קח את אהרן״.
מנין שהוא בלבו שלאהרן שמה ניתרחק?
כשהוא אומר בסוף העינין:
קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ(ויקרא ט, ז).
והלא כבר היסדיר משה לפניו את כל העבודה!
אילא שהוה לבו לדבר אחר.
כשהוא אומר:
קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ —
ידע אהרן שנתקרב.
דרשת הפסוק · ״קח את אהרן״ · דבר אחר · לקיחה האמורה בבני אדם: לקיחה בדברים
״לקיחין״ — אות מסופקת בכתב היד (מאגרים). ״ולקחת״ (במדבר יא, טז) — בכתב היד ״ולקחתי״, והיו״ד נמחקה במאגרים. ״ולקחתי את הלוים״ — כך בכתב היד (במסורה במדבר ג, מא: ולקחת). ״אשר נקבו בשמות״ — בכתב היד ״א׳ נ׳ ב׳״.
בדפוס ״אלא אמר לו הקדוש ברוך הוא קחם בדברים״, בלי הפסוק ״ויקח יי אלהים את האדם״.
דבר אחר:
קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ(ויקרא ח, ב) — מה תלמוד לומר?
והלא במקומות הרבה נאמרו בו במשה ליקיחין בני אדם,
שנאמר:
ולקחתי אֶת הַלְוִיִּם לִי אֲנִי יְיָ(במדבר ג, מא);
ואומר:
וְלָקַחְתָּ אֹותָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִימָּךְ(במדבר יא, טז);
ואומר:
קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ וגו׳(במדבר כז, יח);
ואומר:
וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמֹות(במדבר א, יז).
וכי משה מפשילמפשיל — נושא על גבו, משליך לאחוריו היה את בני אדם לאחריו?
אילא אמר לו: קחם בדברים, שלא יהא ליבן לדבר אחר.
כן הוא אומר:
וַיִּקַּח יְיָ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּיחֵהוּ בְגַן עֵדֶן וגו׳(בראשית ב, טו).
דרשת הפסוק · ״ואת הבגדים… ואת סל המצות״ · הבגדים, השמן, הפר והאילים — כמו שנצטוה בשמות
״שפיקדתיך״ — השי״ן הושלמה במאגרים; ״כשנאמר״ (בפר החטאת) — הושלם במאגרים. ״לא״ (לא כסדר) — בין השורות בכתב היד; ״או״ שלפני ״להלן״ — מחוק בידי הסופר.
״וסמכו… על ראש פר החטאת״ — מאגרים מסמן ״וסמכו״ כ״כך״: בשמות כט, י ״וסמך אהרן ובניו את ידיהם על ראש הפר״; הסיום כויקרא ח, יד. ״קדש רקח מעשה רקח״ — חסר ״מרקחת״ שבמקרא. בדפוס בפר החטאת רק ״והקרבת את הפר לפני יי״.
וְאֵת הַבְּגָדִים(ויקרא ח, ב) — אילו בגדים שפיקדתך עליהם,
כמה שנאמר: וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ וגו׳(שמות כח, ד).
וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה — זה שמן המשחה שפיקדתיך עליו,
כשנאמר: וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ(שמות ל, כה).
וְאֵת פַּר הַחַטָּאת — כשנאמר:
וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַפָּר לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד(שמות כט, י),
וסמכו אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ פר החטאת.
וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים — כשנאמר:
וְאֶת הָאַיִל הָאֶחָד תִּקָּח(שמות כט, טו), וְלָקַחְתָּ אֵת הָאַיִל הַשֵּׁנִי(שמות כט, יט).
וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת — לא כסדר האמורין להלן האמורין כן.
דרשת הפסוק · ״ואת כל העדה הקהל״ · ״וירחץ אתם במים״ · נוהגין קדושה בכהונה; קידוש ידים ורגלים וטבילת יום הכיפורים
״אתה שעה״ (פעמיים) = אותה שעה. בדפוס ״לפי מה שהוא מקריב״ ו״באותה שעה זכו בטבילת יום הכפורים״.
וְאֵת כׇּל הָעֵדָה הַקְהֵל(ויקרא ח, ג) —
עשה במעמד כל העדה, שיהוא נוהגין קדושה בכהונה.
וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתוֹ(ויקרא ח, ד) —
כשם שהיסדיר משה עבודת בית המקדש,
כך הסדיר עבודת כהונה ולויא, ובגדי כל אחד ואחד לפי משהוא.
וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם(ויקרא ח, ו) —
אתה שעה זכו בקידוש ידים ורגליםבקידוש ידים ורגלים — ברחיצת הידים והרגלים מן הכיור לפני העבודה;
אתה שעה זכה בטבילת יום הכיפורים.
דרשת הפסוק · ״ויתן עליו את הכתנת״ · משה מלביש את אהרן בחייו ומפשיטו במיתתו
הפסוקים (ויקרא ח, ז; במדבר כ, כה–כו) בכתב היד בראשי תיבות, ונפתחו כאן לפי המקרא. ״שנעשה״ — הנו״ן הושלמה במאגרים. בדפוס ״שנעשה משה סגן הכהנים לאהרן״.
וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ(ויקרא ח, ז) —
מלמד שעשה משה סגןסגן — משנה, ממלא מקומו של הכהן הגדול לאהרן:
הוא היה מפשיטו, והוא היה מלבישו.
וכשם שנעשה לו סגן בחייו — כך נעשה לו סגן במיתתו,
שנאמר:
קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר(במדבר כ, כה)
וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם(במדבר כ, כו).
דרשת הפסוק · ״ויעש משה כאשר צוה״ · מיתת אהרן · העליונים עליונים: בגדי שכינה נלבשין תחת בגדי כהונה
״במיתתו״ — בכתב היד ״במותו״, ותוקן במאגרים; ״והפשיטו״ — הוי״ו הושלמה במאגרים. בדפוס ״אלא אילו מעשה ניסים שעשה משה ועשה לו הקב״ה במיתתו יותר מבחייו״.
ומנין שעשה משה כן?
שנאמר:
וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וַיַּעֲלוּ אֶל הֹר הָהָר לְעֵינֵי כׇּל הָעֵדָה(במדבר כ, כז)
וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו(במדבר כ, כח).
וכי האך היה משה יכול להפשיט את אהרן את בגדיו כסידרן?
והלא העליונים הן העליונים לעולם, והתחתונים הן התחתונים לעולם!
אלא מעשה ניסין עשה לו המקום לאהרן במיתתו יתיר מחיו:
העמידו משה על הסלע, והפשיטו בגדי כהונה,
ובגדי שכינה נילבשין תחתיהן.
דרשת הפסוק · ״וילבש אתם את אלעזר בנו״ · אהרן לבש בגדי שכינה, ומשה הלביש את אלעזר כסדרן
בדפוס: ״כבוד גדול חלק לו המקום״.
וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ(במדבר כ, כח) —
וכי היאך היה משה יכול להלביש את אלעזר בגדים כסידרן?
אילא כבוד גדול עשה לו המקום לאהרן במיתתו יתיר מיחיו:
שנילבש בגדי שכינה למטה;
חזר משה והפשט את אהרן את בגדיו כסידרן,
והלביש את אלעזר כסידרן.
דרשת הפסוק · ״וישם עליו את החשן״ · בגדי זהב בכל יום, ובגדי לבן ביום הכיפורים
בדפוס: ״פרשה זו נלמדה בשעת׳ ונלמדה לדורות״.
״ולימדה״ — הוי״ו הושלמה במאגרים.
וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן וגו׳(ויקרא ח, ח) —
פרשה זו לימדה לשעתה ולימדה לדורות;
לימדה לשירות יום יום, לשירות יום הכיפורים:
בכל יום — משמש בבגדי זהב,
ויום הכפורים — בבגדי לבן.
דרשת הפסוק · ״וישם את המצנפת״ · כאן הבגדים קודמים לקרבנות, ולהלן הקרבנות קודמים
״וכן הוא מסרגן״ — כך בכתב היד; בדפוס ״וכאן הוא מסדר את הבגדים״. ״או להלן״ (פעמיים) — כך בכתב היד; בדפוס ״להלן״.
וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם עַל הַמִּצְנֶפֶת וגו׳(ויקרא ח, ט) —
לא כסדר האמורין להלן אמורין כן.
או להלן הסדיר את הבגדים כסידרן — וכן הוא מסרגןמסרגן — מסדרן בשורה, זה אחר זה;
או להלן היסדיר את הקורבנות תחילה, ואחר כך הסדיר את הבגדים —
כן הסדיר את הבגדים תחילה, ואחר כך הסדיר את הקורבנות.
דרשת הפסוק · ״ויקח משה את שמן המשחה״ · שמן המשחה: נס מתחלה ועד סוף, ומשיחת המלכים
״ממנו״ — בכתב היד ״מנו״, והמ״ם הושלמה במאגרים; ״אהרן ובניו״ — הושלם במאגרים. ״יהואחז״ — בכתב היד ״יהוא״, ו״חז״ הושלם במאגרים באותיות מסופקות; כך מחייב ההמשך (״מפני מחלקתו שליהויקים אחיו שהוא גדול הימנו שתי שנים״). בדפוס ״ואת יואש מפני מחלוקתו של יהויקים״, ויהואחז חסר.
מקבילה: בבלי הוריות פרק ג, יא ע״ב, ברייתא ״רבי יהודה אומר: שמן המשחה שעשה משה במדבר, כמה נסים נעשו בו מתחלה ועד סוף״.
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה(ויקרא ח, י) —
רבי יהודה אומר:
שמן המשחה שעשה משה במדבר — מעשה נסין נעשו בו מתחלה ועד סוף.
מתחילה לא היה אלא שנים עשר לוגלוג — מידת לח, כשש ביצים,
שנאמר: שֶׁמֶן זַיִת הִין(שמות ל, כד).
אם לסוך בו את העצים — לא היה סופק!
כמה האור שורף, כמה עצים בולעין, כמה יוראיורא — יורה, דוד בישול בולעת!
ממנו נמשחו אהרן ובניו כל שבעת ימי המילואים;
המנו נמשחו כהנים גדולים ומלכים.
ואפילו כהן גדול בן כהן גדול טעון משיחא,
ואין מושחין מלך בן מלך.
מפני מה משחו את שלמה? מפני מחלקתו שלאדוניה;
ואת יואש — מפני מחלקתה שלעתליה;
ואת יהואחז — מפני מחלקתו שליהויקים אחיו, שהוא גדול הימנו שתי שנים.
וכולו קים לעתיד לבוא,
שנאמר: שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם(שמות ל, לא).
דרשת הפסוק · ״וימשח את המשכן ואת כל אשר בו״ · הכהנים נמשחים אחרי הלבישה; כל כלי טעון משיחה בפני עצמו
״המשכן״ — הושלם במאגרים. ״משחת״ (שלוש פעמים) — בכתב היד ״מישחת״, והיו״ד נמחקה במאגרים. ״אהרן ובניו… כשמן הטוב על הראש״ — חסר בכתב היד (דילוג מ״משחת״ ל״משחת״) והושלם במאגרים. ״שהו״ — בכתב היד ״ש״; ״מלבישן ואחר כך מושחן״ ו״שנאמר״ (לפני ״וימשח את המזבח״) — הושלמו במאגרים.
וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר בּוֹ(ויקרא ח, י) —
לא כמשחת אהרן ובניו משחת כל הכלים.
משחת אהרן ובניו: מאחר שהוא מלבישן, חוזר ומושחן,
שנאמר:
כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹורֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן(תהלים קלג, ב).
או יכול שהו מושחן עד שלא ילבשם?
תלמוד לומר: שֶׁיֹּורֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו — מלבישן ואחר כך מושחן.
משחת כל הכלים — כל כלי וכלי טעון משיחה בפני עצמו,
שנאמר:
וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כׇּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּור וְאֶת כַּנּוֹ לְקַדְּשָׁם(ויקרא ח, יא).
הא למדתה שכול כלי וכלי טעון משיחה בפני עצמו.
דרשת הפסוק · ״ויקרב משה את בני אהרן וילבשם״ · כשם שמשה סגן לאהרן, כך סגן לבניו
בדפוס: ״כשם שפיקדו על בגדי אהרן כך פיקדו על בגדי בניו״.
הפסוק (ויקרא ח, יג) בכתב היד בראשי תיבות, ונפתח כאן לפי המקרא.
וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט וַיַּחֲבֹשׁ לָהֶם מִגְבָּעוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת מֹשֶׁה(ויקרא ח, יג) —
כשם שנעשה סגן לאהרן — כך נעשה סגן לבניו;
וכשם שפיקדו על גבי אהרן — כך פיקדו על גבי בניו,
שנאמר: וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וגו׳(שמות כח, ב),
ואומר: וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנֹת(שמות כט, ח).
דרשת הפסוק · ״ויגש את פר החטאת״ · בפרט מעשיו נקרא הפר ״חטאת״
וַיַּגֵּשׁ אֵת פַּר הַחַטָּאת(ויקרא ח, יד) —
מתחילה לא היה נקרא פר החטאת,
שנאמר: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי וגו׳(שמות כט, א);
וכשהוא פורט את מעשיו — היה נקרא פר החטאת,
שנאמר: וְאֶת בְּשַׂר הַפָּר וְאֶת עֹורוֹ וְאֶת פִּרְשׁוֹ תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה חַטָּאת הוּא(שמות כט, יד).
דרשת הפסוק · ״ויגש את פר החטאת״ · של מי · הפר חטאת אהרן ובניו, לא חטאת ציבור
אינו יודע אם חטאת אהרן ובניו היה, אם חטאת ציבור היה.
כשהוא אומר:
קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת(ויקרא ח, ב) —
האוי: חטאת אהרן ובניו היה, לא חטאת ציבור היה.
דרשת הפסוק · ״ויסמך אהרן ובניו את ידיהם״ · מקיש קרבנות היחיד לקרבנות הציבור בסמיכה
״וסמך״ — כך בכתב היד, ומאגרים מסמנו כ״כך״ (במסורה: ויסמך). ״סומכים״ — בכתב היד ״סוכים״, והמ״ם הושלמה במאגרים.
בכתב היד ״להקיש קורבנותיו לקורבנות הציבור; מה קורבן הציבור טעונין סמיכה אף קורבנות היחיד״; בדפוס להפך: ״מקיש קרבנות צבור לקרבנותיהם, מה קרבנותיהם טעונים סמיכה אף קרבנות צבור״.
וסמך אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ פַּר הַחַטָּאת(ויקרא ח, יד) —
וכי אהרן ובניו סומכים ידיהם על כל הקורבנות?
אילא מפני שקרבנן — סמכו עליו,
להקיש קורבנותיו לקורבנות הציבור:
מה קורבן הציבור טעונין סמיכה — אף קורבנות היחיד טעונין סמיכה;
מה סומך על קורבנותיו — אף הוא סומך על קורבנות הציבור.
אבל יחיד — כל אחד ואחד סומך על קרבנו,
שנאמר: וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קׇרְבָּנוֹ(ויקרא ג, ב).
דרשת הפסוק · ״וישחט ויקח משה את הדם״ · כל שבעת ימי המילואים משה עובד בכהונה גדולה
״יוצק״ — בכתב היד ״יצק״, ותוקן במאגרים. הפסוק (ויקרא ח, טו) בכתב היד בראשי תיבות, ונפתח כאן לפי המקרא.
וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו(ויקרא ח, טו) —
שכל שבעת ימי המילואים היה משה משמיש בכהונה גדולה:
הוא היה שוחט, הוא היה זורק,
הוא היה מזה, הוא היה מחטא,
הוא היה יוצק, הוא היה מכפר,
שנאמר:
וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו.
דרשת הפסוק · ״וישחט ויקח משה את הדם״ · משל · משה משמש עד שילמד אהרן, ואהרן רואה
״ניסית״ = נישאת (כך בדפוס). ״אהרן״ (הלוא אהרן אחיך) — הושלם במאגרים; יו״ד אחרי ״הלוי״ מחוקה בידי הסופר. ״ראה״ — בכתב היד ״רא״, והה״א הושלמה במאגרים. ״אתו״ — בכתב היד ״אתה״, ומאגרים מסמנו כ״כך״; תוקן כאן לפי ההמשך.
בדפוס ״ופסקו עם אמה שתהא משמשת עד שעה שתלמוד בתה״ ו״אתה תשמשני עד שילמוד אהרן״.
משלו משל: למה הדבר דומה?
לבת מלכים שניסית כשהיא קטנה,
ופסקה עם אמה שתהא משמשתה עד שעה שתלמד.
אף כך אהרן:
מתחילה לא היה אילא לוי,
שנאמר: הֲלֹוא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי(שמות ד, יד).
וכשנבחר להיות כהן גדול,
אמר לו המקום למשה: אתה תשמשם עד שעה שילמד.
היה משה שחט — ואהרן ראה אתו;
זורק — ואהרן ראה אתו;
מזה — ואהרן ראה אתו;
מחטא — ואהרן ראה אתו;
יצק — ואהרן רואה אתו;
מכפר — ואהרן ראה אתו,
שנאמר: וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וגו׳(ויקרא ח, טו).
דרשת הפסוק · ״ויקדשהו לכפר עליו״ · כפרה שלא יהא דבר גזול במקדש
בדפוס הלמה: ״וישחט ויקח משה את הדם ויקדשהו לכפר עליו״.
״כפרה״ — בכתב היד ״כפר״, ומאגרים מסמנו כ״כך״; תוקן לפי ההמשך (״לא היתה כפרה זו״) והדפוס. ״שונא גזל בעולה״ — הושלם במאגרים. בדפוס ״בשעה שצוה אדון העולם להתנדב… שלא יתנדב אדם גזל למקדש״.
כפרה זו — איני יודע מה הוא.
מנין אתה אומר: לא היתה כפרה זו אילא שאמר משה:
שמה, בשעה שיצא הכרוז להתנדב למקדש,
ודחקו ישראל איש ואשה, והיביאו שלא בטבתן —
תהא כפרה זו, שלא יהא דבר גזול במקדש.
כן הוא אומר:
כִּי אֲנִי יְיָ אֹוהֵב מִשְׁפָּט שֹׂונֵא גָזֵל בְּעוֹלָה וגו׳(ישעיה סא, ח).
דרשת הפסוק · ״ויקח את כל החלב… ואת הפר ואת עורו״ · פרים ושעירים הנשרפים: החלב למזבח, ושאר הכל נשרף
״כל שלא למד״ — ״כל״ בגליון, תחת ״כן״ שמחק הסופר. בדפוס ״למדנו משתי פרשיות אילו מנהג לדורות״. ״ויקח״ (בפסוק השני) — בכתב היד ״ויקרב את״, ומאגרים מסמנו כ״כך״; תוקן לפי ויקרא ח, טז.
״ואת הפר ואת עורו… ואת פרשו״ — כתב היד מדלג על ״ואת בשרו״ שבמקרא.
וַיִּקַּח אֶת כׇּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב וְאֵת יֹותֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת חֶלְבְּהֶן וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה הַמִּזְבֵּחָה(ויקרא ח, טז) —
כל שלא למד משתי פרשיות אילו — אינו מנהג לדורות.
מפני שהיתי אומר:
פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים — הואיל ואינן נאכלין, יהוא כולן נישרפים,
ולא יהא מהן למזבח כלום.
תלמוד לומר:
וַיִּקַּח אֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב וְאֵת יֹותֶרֶת וגו׳ —
זו היתה תרומתן למזבח, ושאר הכל שרף,
שנאמר: וְאֶת הַפָּר וְאֶת עֹורוֹ וְאֶת פִּרְשׁוֹ שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת מֹשֶׁה(ויקרא ח, יז).
דרשת הפסוק · ״ויקרב את איל העולה״ · סמיכה, זריקה וניתוח לעולה; ניתוח בלא הפשטה
״מפורש״ (מפורש כן) — בגליון כתב היד. ״מן״ (חוץ מן ההפשטה) — הושלם במאגרים. ״נתח״ — לפניו מחיקה (״ל..״) בכתב היד.
וַיַּקְרֵב אֵת אֵיל הָעֹולָה וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל(ויקרא ח, יח) —
מיכן למדו סמיכה לעולה.
וַיִּשְׁחָט וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב(ויקרא ח, יט) —
מיכן למדו זריקה לעולה.
וְאֶת הָאַיִל נִתַּח לִנְתָחָיו(ויקרא ח, כ) —
כל המפורש בעולת יחיד מפורש כן,
חוץ מן ההפשטה.
ויש אומרין: אין ניתוח בלא הפשטה.
דרשת הפסוק · ״ויקטר משה את הראש ואת הנתחים״ · מעשה איל העולה כעולת נדבה: הכל לאישים
״וכרעיו״ — היו״ד הושלמה במאגרים. ״רחץ״ — יו״ד לפניו מחוקה בידי הסופר. ״עולה הוא אשה לריח ניחוח ליי״ — כך בכתב היד, ומאגרים מסמן ״אשה לריח ניחוח״ כ״כך״ (במקרא: עלה הוא לריח ניחח אשה הוא ליי). בדפוס ״עולה היא לריח ניחוח אשה הוא ליי, כמה שנאמר להלן אשה ריח ניחוח ליי״.
וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַנְּתָחִים וְאֶת הַפָּדֶר(ויקרא ח, כ) —
כמה שנאמר להלן: וְנִתַּח אֹתוֹ לִנְתָחָיו את רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ(ויקרא א, יב);
מיכן למדו.
וְאֶת הַקֶּרֶב וְאֶת הַכְּרָעַיִם רָחַץ בַּמָּיִם(ויקרא ח, כא) —
כמה שנאמר להלן: וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם(ויקרא א, ט).
וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת כׇּל הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה —
כמה שנאמר להלן: וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה;
מיכן למדו.
עֹולָה הוּא אשה לְרֵיחַ נִיחֹוחַ ליי —
מלמד שכולן נתנין על גבי האישיםהאישים — האש שעל המזבח.
דרשת הפסוק · ״ויקרב את האיל השני״ · פר, שני אילים וסל המצות מעכבין את הקידוש
״והלא״ — בגליון, תחת ״זה לא״ שמחק הסופר. ״משלם״ — בכתב היד ״משלום״, ומאגרים מסמן את הוי״ו כ״כך״; בדפוס ״שמושלם על הכל״. ״פר, אחד מן האילים״ — כך בכתב היד, בלי וי״ו החיבור (פר ואחד מן האילים, וכך בדפוס: ״פר ואחד מן האילים לא יצא ידי קידושם״); הלשון נקראת כמות שהיא, ולא הוגה.
וַיַּקְרֵב אֶת הָאַיִל הַשֵּׁנִי(ויקרא ח, כב) —
והלא כבר זיוג הכתוב שני אילים זה נגד זה!
אם כן, למה נאמר וַיַּקְרֵב אֶת הָאַיִל הַשֵּׁנִי?
שאם היביא פר, אחד מן האילים — לא יצא ידי קידושי;
שני אילים ולא הביא פר — לא יצא ידי קידושי;
שני אילים ופר ולא הביא סל המצות — לא יצא ידי קידושי.
למה נקרא איל המילואים? שהוא משלם עם הכל.
למדנו שהמלואים שלמים לאהרן ולבניו.
דרשת הפסוק · ״ויסמכו אהרן ובניו את ידיהם״ · משל · כמי שפרע חובו ועשה יום טוב
״שסמכו״ — בכתב היד ״שמכו״, והסמ״ך הושלמה במאגרים; ״יום״ (ועשו יום טוב, בפעם הראשונה) — הושלם במאגרים.
וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל(ויקרא ח, כב) —
מלמד שסמכו ידיהם עליו בשמחה, ועשו יום טוב.
משל: למי שפרע חובו, ועשה יום טוב.
אף כך אהרן ובניו:
כיון שהישלימו עבודתן וקידושן, עבדת כל הכלים וקידושן —
הביאו איל וסמכו ידיהם עליו בשמחה, ועשו יום טוב.
דרשת הפסוק · ״וישחט ויקח משה מדמו״ · שלושה דמים בפרשה; גדר האמצעי ופרק האמצעי
בדפוס: ״והשלישי שלש עשרה״.
״לשתי״ — בכתב היד ״לש״, ו״תי״ הושלם במאגרים. ״וישחט ויקח משה מדמו ויתן״ (לפני ״על תנוך״) — הושלם במאגרים. ״גדר״ — הדל״ת מסופקת בכתב היד.
וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ(ויקרא ח, כג) —
שלושה דמים האמורין בפרשה אינן דומין זה לזה:
הראשון טעון שש מתנות;
השני — שתים;
והשלישי — נחלק לשתי רוחות.
לכך נאמר:
וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן הַיְמָנִית — זה גדר האימצעי;
וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית — זה פרק האימצעי;
וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית — זה פרק האימצעי.
דרשת הפסוק · ״ויקרב את בני אהרן ויתן משה מן הדם״ · גם בבני אהרן: גדר האמצעי ופרק האמצעי
״הימנית״ (תנוך אזנם הימנית) — הושלם במאגרים.
וַיַּקְרֵב אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיִּתֵּן מֹשֶׁה מִן הַדָּם עַל תְּנוּךְ אׇזְנָם הַיְמָנִית(ויקרא ח, כד) — זה גדר האמצעי;
וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית — זה פרק האימצעי;
וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית — זה פרק האימצעי.
דרשת הפסוק · ״ויקח את החלב… ואת שוק הימין״ · רשימה · פירות, שערים, בגדים, בהמה, חיה ועוף — בכולם מצוה למקום
בכתב היד פגום בשני מקומות (<...>): ״החלב ואת האליה ואת כל החלב אשר״ ו״וכתבתם על מזוזות״ הושלמו במאגרים. ״פירות״ — בכתב היד ״רות״, ו״פי״ הושלם במאגרים; הוי״ו של ״והחלה״, ״והלקט״, ״והשכחה״ — הושלמה במאגרים. ״שעטנז״, ״שנאמר״ (בבהמה טהורה), ״שלא״ — הושלמו במאגרים. ״מצוה״ (בבהמה טמאה) — בכתב היד ״בצוה״; ״ופטר״ — בכתב היד ״ופר״; ״יהו״ — בכתב היד ״יהא״; ״שכשיבואו״ — הוי״ו הושלמה במאגרים באות מסופקת. כולם תוקנו במאגרים.
בכתב היד ״אשר יצוד צד״ (במסורה: ציד). הפסוקים דברים טו, יט וויקרא כז, כח בכתב היד בראשי תיבות, ונפתחו לפי המקרא. בדפוס ״לא תלבש שעטנז״ על ״בגדים״ ו״גדילים״ על ״טלית״, ובחיה ועוף הפסוק ״איש איש מבית ישראל אשר יצוד ציד״.
וַיִּקַּח אֶת הַחֵלֶב וְאֶת הָאַלְיָה וְאֶת כׇּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב וְאֵת יֹותֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת הַכְּלָיֹות וְאֶת חֶלְבְּהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין(ויקרא ח, כה) —
אין לך כל דבר ודבר שאין בו מצות למקום.
פירות — יש בהן מצות הרבה:
התרומות, והמעשרות, והחלה, והביכורים,
והלקט, והשכחה, והפאה.
שערי הבתים ושערי המדינות — יש בהן מצוה למקום,
שנאמר: וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻוזוֹת וגו׳(דברים ו, ט).
טלית ובגדים — יש בהן מצוה למקום,
שנאמר: לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז(דברים כב, יא), גְּדִילִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ וגו׳(דברים כב, יב).
בהמה טהורה — יש בה מצוה למקום,
שנאמר:
כׇּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲבֹוד בִּבְכֹור שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ(דברים טו, יט).
בהמה טמאה — יש בה מצוה למקום,
שנאמר: וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ(שמות לד, כ).
חיה הגדילה במדבר, והעוף הפרוח באור —
הזהיר עליו הכתוב, שכשיבואו לידך לא יהו מחוסרין מצוה,
שנאמר: אֲשֶׁר יָצוּד צד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וגו׳(ויקרא יז, יג).
ושאר בהמה וחיה שלא פרט הכתוב שמן — עשאן כלל, שלא יהו מחוסרין מצוה,
שנאמר: אַךְ כׇּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִים אִישׁ לַיְיָ מִכׇּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וגו׳(ויקרא כז, כח).
דרשת הפסוק · ״ויקח את החלב… ואת שוק הימין״ · מעלות בקדשים · הנשרפים, העולה והשלמים: מה לכל אחד מהם
בכתב היד פגום בשלושה מקומות (<...>): ״יהא דמן ואימורן״, ״מתנה לכהנים״ ו״דמן ואמורן למזבח״ הושלמו במאגרים. ״שכולה״, ״הנאכלים״ — השי״ן והה״א הושלמו במאגרים. הפסוק (ויקרא ח, כה) בכתב היד בראשי תיבות.
בדפוס ״קדשי מקדש קדשי גבולים יש בהם מעלות על גב מעלות״.
קדשי המקדש כולן קדש — יש בהן מעלות על גבי מעלותמעלות על גבי מעלות — דרגות של קדושה זו למעלה מזו. כאיזה צד?
פרים הנישרפים ושעירים הנישרפים — אמר הכתוב: יהא דמן ואימורן למזבח;
העולה, שכולה כליל לאישים — אמר הכתוב: יהא עורה מתנה לכהנים;
שלמים הנאכלים לבעלים — אמר הכתוב: יהא דמן ואמורן למזבח,
שנאמר:
וַיִּקַּח אֶת הַחֵלֶב וְאֶת הָאַלְיָה וְאֶת כׇּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב וְאֵת יֹותֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹות וְאֶת חֶלְבְּהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין(ויקרא ח, כה) —
זו היתה תרומתן למזבח.
דרשת הפסוק · ״ויתן את הכל על כפי אהרן״ · מכאן להשקאת סוטה וטהרת יולדות ומצורעים
וַיִּתֵּן אֶת הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו(ויקרא ח, כז) —
וכי כל הקורבנות כולן ניתנין על ידי הבעלים?
אילא ללמדך:
היאך משקין את הסטות,
ומטהרין את הילדות,
ומטהרין את המצורעין.
דרשת הפסוק · ״וינף… ויקח משה אתם… מלאים הם״ · תנופת הקרבנות ומנחת סוטה; קל וחומר ממלך בשר ודם
בדפוס ״מלאים הם לריח ניחוח — מלמד שהמילואים קרואים ריח ניחוח״, ו״מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהעמיד לו כהן״.
וַיָּנֶף אֹותָם תְּנוּפָה(ויקרא ח, כז) — הוא הדין, ללמדך לתנופת הקרבנות.
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֹתָם מֵעַל כַּפֵּיהֶם(ויקרא ח, כח) —
ללמדך היאך כהן נוטל את המנחה מעל ידי סוטה ומניפה.
מִלֻּואִים הֵם לְרֵיחַ נִיחֹוחַ —
והרי דברים קול וחומר:
מלך בשר ודם קנא לו אוהב — ועשה יום טוב;
המקום ברוך הוא, שהיעמיד לו כהן גדול — על אחת כמה וכמה!
דרשת הפסוק · ״ויקח משה את החזה… למשה היה למנה״ · משה נוטל חלק בכהונה: קל וחומר למשמשין לעולם
בדפוס: ״מי ששימש בכהונה גדולה שעה אחת״.
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הֶחָזֶה וַיְנִיפֵהוּ תְנוּפָה לִפְנֵי יְיָ(ויקרא ח, כט) —
מלמד שאין המקום מקפיח שכר כל בריה.
כן הוא אומר:
מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִינָּם(מלאכי א, י).
מֵאֵיל הַמִּלֻּואִים לְמֹשֶׁה הָיָה לְמָנָה —
והרי דברים קול וחומר:
ואם מי ששימש בכהונה שעה אחת — נטל לו חילק בכהונה;
המשמשין בכהונה לעולם — על אחת כמה וכמה!
דרשת הפסוק · ״ויקח משה משמן המשחה ומן הדם״ · שש מתנות, שתים ושלש עשרה; כמה בהונות וכמה הזאות
״בהונות״ — בגליון, תחת ״בהמת״ שמחק הסופר. ״והשני״ (הוי״ו), ״ושלש בבניו; ויש אומרים: תשע״ (דילוג בכתב היד), ״בארבעת״ (הבי״ת), ״וטעון״ (הוי״ו), ״הזאות״ (הוי״ו) — הושלמו במאגרים. וי״ו לפני ״אלה שמות״ מחוקה בידי הסופר. הפסוק (במדבר ג, ג) בכתב היד בראשי תיבות.
לפני ״זריקה״ — מחיקה בכתב היד (מאגרים).
וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ(ויקרא ח, ל) —
שלשה דמים אמורים בפרשה, ואינן דומין זה לזה.
הראשון טעון שש מתנות:
זריקה, ומתן סביב, והזאה, וחיטויוחיטוי — מתן הדם באצבע על קרנות המזבח, יציקהיציקה — שפיכת שירי הדם אל יסוד המזבח, וכפרא.
והשני — שתים: זריקה, ומתן סביב.
השלישי — שלש עשרה:
טעון שש מתן בהונותבהונות — בהונות היד והרגל, שנותנים עליהן מן הדם — שלש באהרן ושלש בבניו;
ויש אומרים: תשע — שלש באהרן ושש בבניו;
ויש אומרין: חמש עשרה — שלש באהרן, ושתים עשרה בארבעת בניו,
שנאמר: אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן(במדבר ג, ג).
וטעון זריקה על גבי המזבח;
וטעון שש הזאות — שלוש באהרן ושלש בבניו;
ויש אומרים: תשע — שלש באהרן ושש בבניו;
ויש אומרים: חמש עשרה — שלש באהרן, ושתים עשרה בארבעת בניו.
דרשת הפסוק · ״ויז על אהרן ועל בגדיו״ · לא נשלם קידוש אהרן ובניו אלא בהזאת הדם
וי״ו לפני ״על בגדיו״ מחוקה בידי הסופר (כמקרא). ״קידוש״ — בכתב היד ״בקידוש״, והבי״ת נמחקה במאגרים; ״ובניו״ ו״אילא״ (בכתב היד ״לא״) — הושלמו במאגרים. הפסוק בכתב היד בראשי תיבות.
וַיַּז עַל אַהֲרֹן עַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ(ויקרא ח, ל) —
הא למדתה שלא שלם קידוש אהרן ובניו אילא בהזאת הדם.
דרשת הפסוק · ״בשלו את הבשר… והנותר״ · המילואים מותרן בשריפה
״את בשר האיל״ — בכתב היד מקוצר (״האיל״ באות הראשונה בלבד), ונפתח לפי שמות כט, לב.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו בַּשְּׁלוּ אֶת הַבָּשָׂר פֶּתַח וגו׳(ויקרא ח, לא) —
כמה שנאמר להלן: וְאָכַל אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת בְּשַׂר הָאַיִל וגו׳(שמות כט, לב).
וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ(ויקרא ח, לב) —
מלמד שהמלואים מותרן בשריפה.
דרשת הפסוק · ״ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים״ · מכ״ג באדר עד ראש ניסן; העמיד ופירק בכל יום
״המלואים״ — הוי״ו הושלמה במאגרים; ״עשרים״ — בכתב היד ״בעשרים״, והבי״ת נמחקה במאגרים. הפסוק בכתב היד בראשי תיבות.
אחרי דברי רבי יוסי ברבי יהודה מוסיף מאגרים ״[שנא׳]״, ואין אחריו פסוק; לא הובא כאן. בדפוס הפסוק ״כי שבעת ימים ימלא את ידיכם״ לפני ״כל שבעה ימי המילואים״.
וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם(ויקרא ח, לג) —
מיכן אמרו:
בעשרים ושלשה באדר קרבו המלואים;
עשרים ושלשה ושבעה — הרי שלושים;
באחד בניסן שלמו המלואים.
שכל שבעת ימי המלואים היה משה מעמיד את המשכן בכל בוקר ובוקר,
ומקריב קורבנותיו עליו, ומפרקו;
לשמיני — העמידו ולא פרקו.
רבי יוסי בר רבי יהודה אומר:
אף בשמיני העמידו ופרקו.
דרשת הפסוק · ״כאשר עשה ביום הזה״ · משנה · מפרישין כהן גדול ושורף הפרה שבעה ימים
״שבעת ימים… ללשכת פלהדרין״ — משנה יומא א, א (שם ״קודם יום הכפורים״). ״כך מפרישין הכהן השרף את הפרה מביתו״ — כמשנה פרה ג, א (״שבעת ימים קודם לשרפת הפרה מפרישין כהן השורף את הפרה מביתו״).
״צוה״ — כ״ף לפניו נמחקה במאגרים. ״עליכם״ — בכתב היד ״על׳״. בדפוס ״שמא תמצא את אשתו ספק נידה וידחה כל שבעת הימים״.
כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה(ויקרא ח, לד) —
מיכן אמרו:
שבעת ימים קודם ליום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדריןפלהדרין — פרהדרין, לשכת היועצים (במקדש: הלשכה שבה פורש הכהן הגדול)(משנה יומא א, א).
וכשם שמפרישין כהן גדול מביתו — כך מפרישין הכהן השרף את הפרה מביתו.
ולמה מפרישין אותו שבעה?
שאם תמצא אשתו ספיק נידהספיק נידה — ספק נדה — ידחה שבעת ימים.
צִוָּה יְיָ לַעֲשֹׂות לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם —
אמר להם: כפרה זו תכפר עליכם עד שיחיו המתים.
דרשת הפסוק · ״ופתח אהל מועד תשבו״ · קל וחומר: מקיים דברי המלך ומקיים דברי המקום
״ומה״, ״מי שהו״ ו״המקיים״ — הושלמו במאגרים. הפסוק בכתב היד בראשי תיבות (״ש׳ י׳ ו׳״). בדפוס ״ומה אם מקיים דברי בשר ודם המקום מקבלו״.
וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם וגו׳(ויקרא ח, לה) —
והרי דברים קול וחומר:
ומה אם מי שהו מקים דברי בשר ודם — קונה לו אוהב, והמלך מקבלו;
המקיים דבריו שלמקום — על אחת כמה וכמה!
דרשת הפסוק · ״ויעש אהרן ובניו את כל הדברים״ · אהרן ובניו שמחים לקבל דברי משה כמפי הקדוש ברוך הוא
״לשליח״ — כך בכתב היד, ומאגרים מסמן את הלמ״ד כ״כך״; בדפוס ״כדי השליח לשולחיו, כדי המצוה למי שנצטוה״. ״כמפי הקודש ברוך הוא״ — כך בכתב היד.
וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כׇּל הַדְּבָרִים(ויקרא ח, לו) —
מלמד שהיו אהרן ובניו ששין ושמחין כששמעין,
לקבל דברים מפי משה כמפי הקודש ברוך הוא.
שכך נאמר:
וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כׇּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ בְּיַד מֹשֶׁה —
כדאי לשליח למשליח, וכדי המצוא למי שניצטוה.
חלק ב
פרק ב
דרשת הפסוק · ״ויהי ביום השמיני״ · שלישי של סיני ושמיני של המילואים: למנין, לא לחודש
״הצריכים״, ״השלישי״ (הה״א), ״למנין ולא שמיני״ — הושלמו במאגרים. ״כן״ = כאן. ״לשום ששה בחדש״ = לשם; בדפוס ״הוי אומר שלישי למנין שהוא ששה בחודש״.
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי(ויקרא ט, א) —
זה אחד מן הכתובין הצריכים לדרש.
כן אמר: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי,
ולהלן נאמר: וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי(שמות יט, טז).
איני יודע: אם שלישי למינין, אם שלישי לשבת, אם שלישי לראש חודש.
כישהוא אומר:
כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יֵרֵד יְיָ לְעֵינֵי כׇל הָעָם עַל הַר סִינָי(שמות יט, יא),
וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי —
הוה: שלישי לרביעי, לשום ששה בחדש.
כן נאמר: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי —
איני יודע אם שמיני למינין, אם ראש חודש.
כשהוא אומר:
כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם(ויקרא ח, לג),
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי —
הווה: שמיני למנין ולא שמיני לראש חודש.
דרשת הפסוק · ״ויהי ביום השמיני״ · רשימה · היום השמיני נטל עשר עטרות
״ראשון לירידת האש, ראשון להקמת המשכן״ — הושלמו במאגרים (בכתב היד שמונה בלבד). בדפוס במקום ״הקמת המשכן״: ״ראשון לאכילת קדשים״, וסדר העטרות אחר.
אותו היום נטל עשר עטרותעטרות — כתרים, מעלות של כבוד:
ראשון למעשה בראשית,
ראשון לנשאים,
ראשון לירידת האש,
ראשון להקמת המשכן,
ראשון לכהונה,
ראשון לעבודה,
ראשון לאסור הבמותלאסור הבמות — לאיסור ההקרבה על במות יחיד, מחוץ למשכן,
ראשון לשכון בישראל,
ראשון לברך את ישראל,
ראשון לראשי חדשים.
דרשת הפסוק · ״קרא משה לאהרן ולבניו״ · המקום כיבד את אהרן תחילה, ומשה כיבדו בסוף
״שקרא״ — השי״ן הושלמה במאגרים.
קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו(ויקרא ט, א) —
לפי שכבדו המקום לאהרן תחילה, ואף משה כבדו בסוף.
ומנין שכיבדו המקום לאהרן תחילה?
שנאמר: וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ(שמות יט, כד).
ואף משה כבדו בסוף — שקרא משה לאהרן ולבניו, ואחר כך לזקני ישראל.
דרשת הפסוק · ״ויאמר אל אהרן קח לך עגל״ · אהרן שולח דורון לפניו עד שלא ייכנס למקדש
בדפוס: ״שמא ישנאך בביאתך למקדש״.
וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל וגו׳(ויקרא ט, ב) —
מלמד שאמר לו משה לאהרן:
אהרן אחי, אף על פי שניתרצה המקום לכפר על עונותיך,
צריך אתה לתן לתוך פיו שלסטןשלסטן — של השטן:
לשלח דרוןדרון — דורון, מתנה לפניך עד שלא תיכנס למקדש,
שמה יסטנך בביאתך למקדש.
דרשת הפסוק · ״ואל בני ישראל תדבר״ · ישראל מביאים שעיר על מכירת יוסף ועגל על העגל
בדפוס: ״ושמא תאמר אין צריך כפרה אלא אני״.
וי״ו לפני ״עשו להם״ מחוקה בידי הסופר.
שמה תאמר: אינו צריך כפרה אילא אני והוא?
אף ישראל צריכין כפרה,
שנאמר: וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר וגו׳(ויקרא ט, ג).
וכי מה ראו ישראל להביא יתיר מאהרן?
אילא אמר להן:
יש בידכם כתחילה, יש בידכם בסוף.
יש בידכם כתחילה — שנאמר: וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ וגו׳(בראשית לז, לא);
יש בידכם בסוף — שנאמר: עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה(שמות לב, ח).
יבוא שעיר ויכפר על מעשה שעיר;
יבא עגל ויכפר על מעשה עגל.
דרשת הפסוק · ״ושור ואיל לשלמים״ · העגל נדמה לשני מינים, ולכן שור ועגל מכפרים
״ומנין״ — בכתב היד ״ומינין״, והיו״ד נמחקה במאגרים. ״עשו״ — בכתב היד ״ששו״ (ולפניו וי״ו שמחק הסופר), ומאגרים מתקנים את השי״ן הראשונה לעי״ן, כבמקרא.
וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי יְיָ(ויקרא ט, ד) —
לפי שנידמת עבירה לשני מינין, לפיכך הביאו לשני מינין.
ומנין שנידמת עבירה לשני מינין?
שנאמר: עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה(שמות לב, ח),
ולהלן הוא אומר: וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב(תהלים קו, כ).
יבוא השור ויכפר על מעשה השור;
יבוא העגל ויכפר על מעשה העגל.
דרשת הפסוק · ״לזבח לפני יי… כי היום יי נראה אליכם״ · העבירה כבר נזבחה, וישראל יראו את המלך
״הימנה״ — בכתב היד ״הימנו״, ותוקן במאגרים. ״מדינה״ — בין השורות בכתב היד.
תדע שניתרצה המקום לכפר על עונותיכם:
עבירה שאתם מתיראין הימנה — כבר נזבחת לפני המקום,
שנאמר: לִזְבֹּחַ לִפְנֵי יְיָ(ויקרא ט, ד).
אמרו ישראל למשה:
וכי היאך מקלסתמקלסת — משבחת מדינה את המלך, ואינה רואה את המלך?
אמר להן: על מנת כן —
כִּי הַיּוֹם יְיָ נִרְאָה אֲלֵיכֶם.
דרשת הפסוק · ״ויקחו… ויקרבו כל העדה״ · משל · ישראל קרבו בשמחה כאשה שנתרצה לה בעלה
״משמשת״ — מאגרים מוסיף וי״ו (״משמשתו״); כתב היד קריא ונשאר.
וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה(ויקרא ט, ה) — בזריזות.
וַיִּקְרְבוּ כׇּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יְיָ —
מלמד שקרבו כולם לפני יי בשמחה, ועמדו לפניו.
משל: מי שכעס על אשתו והוציאה;
לאחר זמן ניתרצה לה —
מיד חגרה את מותניה, וקישרה את כתפיה, והיתה משמשת יתיר מדאי.
אף כך ישראל:
כיון שידעו שניתרצה המקום לכפר על עונותיהם —
קרבו כולם בשמחה ועמדו לפניו,
שנאמר: וַיִּקְרְבוּ כׇּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יְיָ.
דרשת הפסוק · ״ויאמר משה זה הדבר״ · עבודה מיוחדת לפני המקום, ואז ״וירא אליכם כבוד יי״
״יי״ (אשר צוה יי) — בכתב היד ״יייי״. ״ירא אליכם״ — כך בכתב היד (במסורה: וירא).
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ תַּעֲשׂוּ(ויקרא ט, ו) —
אתו יצר הרע העבירו מלבבכם;
יהו כולכם יראה אחת ועצה אחת לשרת לפני המקום.
כשם שהוא יחידי בעולם — כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו,
שנאמר: וּמַלְתֶּם אֵת עׇרְלַת לְבַבְכֶם וְעׇרְפְּכֶם וגו׳(דברים י, טז).
מפני מה?
כִּי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹונִים וגו׳(דברים י, יז).
אם עשיתם כן — ירא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְיָ.
דרשת הפסוק · ״ויאמר משה אל אהרן״ · משה, אהרן ושמואל שקולין זה בזה
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן(ויקרא ט, ז) —
זה הוא שאמר:
מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל וגו׳(תהלים צט, ו) —
מלמד ששלשתן שקולין זה בזה.
דרשת הפסוק · ״קרב אל המזבח״ · משל · אהרן בוש ומתירא, ומשה מזרזו כאחות המלכה
״את״ (שנשא את אשה) — הושלם במאגרים. ״גוסי״ — בכתב היד ״גוי״, והסמ״ך הושלמה במאגרים; בדפוס ״הגיסי דעתיך״. ״בנאי״ — כך בכתב היד; בדפוס ״ובואי״.
קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ(ויקרא ט, ז) —
משלו משל: למה הדבר דומה?
למלך בשר ודם שנשא את אשה, היתה מתבישת מלפניו.
נכנסה אצלה אחותה, אמרה לה:
אחותי, למה ניכנסת לדבר הזה? לא שתשמשי את המלך?
גוסי דעתיך בנאי, ושמשי את המלך!
כך אמר לו משה לאהרן:
אהרן אחי, למה נבחרתה להיות כהן גדול? לא שתשרת לפני המקום?
הגס דעתךהגס דעתך — חזק את לבך, אל תתבייש, ובא עבד עבדתך!
ויש אומרין:
היה אהרן ראה את המזבח כתבנית שור, היה מיתירא הימנו.
ניכנס משה אצלו, אמר לו:
אהרן אחי, לא ממזבח שאתה מתירא! הגס דעתך, ובא קרב אליו.
לכך נאמר: קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ.
דרשת הפסוק · ״ויקרב אהרן… ויקרב את קרבן העם״ · קרבן הכהן מכפר יתר מקרבן העם
״בא לו״ — בגליון, תחת ״בלא״ שמחק הסופר. הפסוק (ויקרא ט, ז) בכתב היד בראשי תיבות.
וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ(ויקרא ט, ח) — בזריזות.
וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ — בקורבנו יתחיל.
וַיַּקְרֵב אֵת קׇרְבַּן הָעָם(ויקרא ט, טו) —
מאחר שניפנו קורבנותיו, בא לו קרב לקורבן העם.
תדעו שקורבנו מכפר יתיר מקורבן העם:
שקורבן העם אינו מכפר על הכהנים,
קורבנו מכפר על ידו ועל יד העם,
שנאמר: וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וגו׳(ויקרא ט, ז).
דרשת הפסוק · ״וישחטהו ויחטאהו כראשון״ · שעיר העם כעגל אהרן: חיטוי ושתי מתנות שהן ארבע
בדפוס: ״שתי מתנות שהם ארבע״.
וַיִּשְׁחָטֵהוּ וַיְחַטְּאֵהוּ כָּרִאשׁוֹן(ויקרא ט, טו) —
מה הראשון טעון חטאיו — אף זו טעון חטאיו;
מה הראשון טעון שתי מתנות שלארבע — אף זה טעון שתי מתנות שלארבע.
דרשת הפסוק · ״ויקרב את העלה ויעשה כמשפט״ · עולת העם כעולת נדבה בכל דיניה
בדפוס: ״מה עולה פקעו איברים מעל המזבח מחזירם למערכה״.
וַיַּקְרֵב אֶת הָעֹלָה וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט(ויקרא ט, טז) —
מה עולה טעונה הפשט ונתוחהפשט ונתוח — הסרת העור וחיתוך הקרבן לאבריו — אף זו טעונה הפשט וניתוח;
מה עולה כולה כלילכליל — כולו נשרף על המזבח לאישי — אף זו כולה כליל לאישי;
מה עולה עמד בצד המזבח וזורק — אף זו עמד בצד המזבח וזורק;
מה עולה, אם פקעאפקעא — פקעו, ניתזו (מן האש) איברין למזבח ומן מזבח למערכה —
אף זו, אם פקעא איברין למזבח, ומחזירה למערכה.
לכך נאמר: וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט.
דרשת הפסוק · ״ויקרב את המנחה וימלא כפו״ · מלוא קומצו, ופסול בצרור, גרגר מלח או קורט לבונה
״מילוי״ (פעמיים) — בכתב היד ״ילוי״, והמ״ם הושלמה במאגרים; ״צרור״ (פעמיים) — בכתב היד ״צרר״, ותוקן במאגרים. ״כן״ = כאן. ״להלן״ — ״וקמץ משם מלא קמצו״ (ויקרא ב, ב).
וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה וַיְמַלֵּא כַפּוֹ מִמֶּנָּה(ויקרא ט, יז) —
נאמר כן מילוי, נאמר להלן מילוי:
מה מילוי האמור להלן — מלוא קומצו,
אף מילוי האמור כן — מלוא קומצו;
מה מילוי האמור להלן — קמץ ועלה בידו צרור גרגר המלח או קורטקורט — פירור, מעט לבונה, פסול;
אף מלא האמור כן — צרור גרגר המלח או קורט שללבונה, פסול.
דרשת הפסוק · ״ויקטר על המזבח מלבד עלת הבקר״ · שתי מנחות: אחת עם העולה ואחת בפני עצמה
וַיַּקְטֵר עַל הַמִּזְבֵּחַ מִלְּבַד עֹולַת הַבֹּקֶר(ויקרא ט, יז) —
מה בזה ללמדנו?
אם למד שאם לא מצא מנחה — יבא בהמה?
והלוא כבר נאמר: וַיַּקְרֵב אֶת הָעֹלָה וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט(ויקרא ט, טז)!
אם כן, למה נאמר וַיַּקְטֵר עַל הַמִּזְבֵּחַ מִלְּבַד עֹולַת הַבֹּקֶר?
מלמד ששתי מנחות היו שם: אחת עם העלה, ואחת בפני עצמה.
דרשת הפסוק · ״וישחט את השור… ואת החזות״ · שלמי ציבור; אהרן ובניו למדו שבע עבודות בשעה קלה
״וחיטוי״ — בכתב היד ״וחיטוו״, ותוקן במאגרים.
וַיִּשְׁחַט אֶת הַשּׁוֹר וְאֶת הָאַיִל זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לָעָם(ויקרא ט, יח) —
מיכן למדו שלמים לציבור.
וְאֵת הֶחָזוֹת וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין הֵנִיף אַהֲרֹן תְּנוּפָה לִפְנֵי יְיָ(ויקרא ט, כא) —
להגיד גדולתו שלאהרן ובניו:
שבשעה קלאקלא — קלה, קצרה למדו שבע עבדות —
שחיטה, קבלא, וזריקא, הזאה, וחיטוי, יציקה, וכפרה.
דרשת הפסוק · ״ויהי ביום השמיני״ · הקמת המשכן · שמיני לקדושת אהרן; המשכן הוקם בראש חודש
בדפוס ״כשהוא אומר״ במקום ״תלמוד לומר״.
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי(ויקרא ט, א) — הוא יום השמיני מקודשת אהרן והבנים.
או יכול בשמיני, או בחדש?
תלמוד לומר:
וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן(שמות מ, יז) —
מלמד שבראש חודש הוקם המשכן.
דרשת הפסוק · ״ויהי ביום השמיני״ · השראת השכינה · ביום הקמת המשכן שרתה שכינה, ועל ידי עבודת אהרן
בדפוס: ״עד שבא אהרן ושימש בבגדי כהונה גדולה״.
יכול הוקם המשכן בראש חדש, שרת שכינה בשמיני או בחדש?
תלמוד לומר:
וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻות(במדבר ט, טו) —
מלמד שביום הוקם המשכן — בו ביום שרת שכינה,
וביום שרת שכינה — בו ביום הוקם המשכן.
שרת שכינה על מעשה ידי אהרן:
שבעת ימי המלואים, שהיה משה משמש — ולא שרת שכינה על ידיו,
עד שבא אהרן ושמש בכהונה גדולה, ושרת שכינה על ידיו,
שנאמר: כִּי הַיּוֹם יְיָ נִרְאָה אֲלֵיכֶם(ויקרא ט, ד).
דרשת הפסוק · ״ויהי״ · שמחה במרום כיום בריאת העולם, וברכת משה לישראל
אחרי ״ויהי״ (הראשון) — מחיקה בכתב היד (״ב..״). ״בו״ — הושלם במאגרים; ״היא״ — בכתב היד ״הוא״, ותוקן במאגרים. ״ויהי נועם יי אלהינו״ — כך בכתב היד (במסורה: נעם אדני אלהינו).
בדפוס ״כיום שנבראו בו שמים וארץ״, ונוספה ברכה שנייה: ״רבי מאיר אומר כך ברכן: יי אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים״; אינה בכתב היד.
מקבילה: פסיקתא דרב כהנא, וזאת הברכה ב — בין ארבע הברכות שבירך משה את ישראל: ״וירא משה את כל המלאכה… ויברך אותם משה — מה ברכה ברכן? אמר להם: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם״, ושם ״ויהי נועם״.
מה תלמוד לומר וַיְהִי(ויקרא ט, א)?
מלמד שהיתה שמחה לפניו במרום כיום שניברא בו העולם.
במעשה בראשית הוא אומר: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹוקֶר(בראשית א, ה),
וכן הוא אומר: וַיְהִי.
כיון שכילו ישראל את מלאכת המשכן — בא משה ובירכן,
שנאמר: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כׇּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ וגו׳(שמות לט, מג).
מה היא ברכה שבירכן?
אמר להן: תשרה שכינה במעשה ידיכם.
והן אומרין:
וִיהִי נֹועַם יי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וגו׳(תהלים צ, יז).
דרשת הפסוק · ״צאינה וראינה״ · יום השמיני · אהל מועד עטרת ישראל; שכינה ואש חדשה ביום חתונתו
מ״ם אחרי ״ולאומי״ מחוקה בידי הסופר. בדפוס ״ביום ששרתה שכינה בבית״.
על אותה שעה הוא אומר:
צְאֶנָה וּרְאֶנָה בְּנוֹת צִיּוֹן(שיר השירים ג, יא) — בנים המצוינים לי במילה ובתגלחת.
בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — המלך שהשלום שלו.
בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ —
זה אהל מועד, שהוא מצויר בתכלת וארגמן ובשש.
אִמּוֹ — אין אמו אילא ישראל,
שנאמר: וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ(ישעיה נא, ד).
בְּיוֹם חֲתֻונָּתוֹ — ביום ששרת שכינה לישראל.
וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ — ביום שירדה אש חדשה מן השמים,
וליחכאוליחכא — וליחכה, ואכלה (האש) על גבי המזבח את העולה ואת החלבים.
דרשת הפסוק · ״וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם״ · באותה שעה זכה אהרן במתנות כהונה ובנשיאות כפים
מכאן ועד סעיף עב (״ויעשו כדבר משה״) הנוסח מכתב יד אוקספורד 151. אותם פסוקים (ויקרא ט, כב – י, ז) נדרשים שוב, בנוסח אחר, בסעיפים עג–קב (כתב יד וטיקן 66); וכך סדרם גם בדפוס.
״עד שיהו מתים״ — כך בכתב היד; בדפוס ״עד שיחיו המתים״.
וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם(ויקרא ט, כב) —
באותה שעה זכה במתנות כהונהבמתנות כהונה — החלקים שניתנים לכהנים מן הקרבנות;
באותה שעה זכה בנשיאות כפיםבנשיאות כפים — בברכת כהנים בנשיאת הידים, לו ולדורותיו, עד שיהו מתים.
דרשת הפסוק · ״וירד מעשת החטאת״ · אהרן ירד מן המזבח בשמחה
בכתב היד ״וירד מעשו׳ החט׳ והעולה והשלמים״.
וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂות הַחַטָּאת וְהָעֹולָה וְהַשְּׁלָמִים(ויקרא ט, כב) —
משניפנה מקרבנותיו, ירד לו מן המזבח בשמחה.
דרשת הפסוק · ״ויבא משה ואהרן אל אהל מועד״ · השכינה לא ירדה, ומשה נכנס וביקש רחמים
בדפוס: ״מיד נכנס משה עמו״.
״ישראל״, ״אמר״, ״רחמים״ — בכתב היד ״ישר׳״, ״א׳״/״אמ׳״, ״רחמי׳״.
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד(ויקרא ט, כג) —
כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים, ולא ירדה שכינה לישראל —
היה עומד ומצטער.
אמר: יודע אני שכעס עלי המקום, ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל.
כך עשה לי משה אחי: שנכנסתי ונתביישתי, ולא ירדה שכינה לישראל!
כשיצא, אמר לו:
משה אחי, כך עשיתה לי: שנכנסתי ונתביישתי, ולא ירדה שכינה לישראל!
מיד נכנס משה אצלו, וביקשו רחמים, וירדה שכינה לישראל:
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד.
דרשת הפסוק · ״ותצא אש מלפני יי״ · באש החדשה פתחו ישראל ואמרו שירה
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְיָ(ויקרא ט, כד) —
כיון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום, ליחכה על המזבח את העולה ואת החלבים —
פתחו פיהם ואמרו שירה.
על אותה שעה הוא אומר:
רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּיְיָ לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִילָּה(תהלים לג, א).
דרשת הפסוק · ״ותצא אש״ · נדב ואביהוא · ״עוד שני זקנים הללו מתים״: מי קובר את מי
״ואביהוא״ — בכתב היד ״ואביהו׳״. בדפוס ״אמר הקדוש ברוך הוא נראה מי קובר את מי״.
באותה שעה קפצה פורענות על נדב ואביהוא.
ויש אומרים: מסיני נטלו את שלהם.
וכיון שראו את משה ואהרן שהיו מהלכין תחילה,
הן באין אחריהן, וכל ישראל באין אחריהן —
אמר לו נדב לאביהוא:
עוד שני זקנים הללו מתים, ואנו ננהיג את הקהל!
אמר להם המקום:
מי קובר את מי? הם קוברין אתכם, ויהיו מנהגים את הקהל.
דרשת הפסוק · ״ויקחו בני אהרן… ותצא אש״ · דבר אחר · נדב ואביהוא הכניסו אש זרה, ונשרפו באש טהורה
״שני״ (ויקחו שני בני אהרן) — מחוק בידי הסופר. ״שקרבו״, ״נטלו״, ״בחוטמו״ — אות מסופקת בכתב היד (מאגרים).
דבר אחר:
כיון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים, ולא ירדה שכינה לישראל —
אמר לו נדב לאביהוא: וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש?
מיד נטלו אש זרה, נכנסו לבית קדשי הקדשים,
שנאמר: וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וגו׳(ויקרא י, א).
אמר להם המקום:
אני אכבד אתכם יותר ממה שכיבדתם אתי:
אתם הכנסתם לפני אש טמאה — אני אשרף אתכם באש טהורה.
כיצד היתה?
שני חוטין של אש יצאו מבית קדשי הקדשים, ונחלקו לארבעה:
שנים נכנסו בחוטמו של זה, ושנים נכנסו בחוטמו של זה,
ונשרף גופיהן, ובגדיהן קיימין,
שנאמר: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְיָ וַתֹּאכַל אתָם וַיָּמֻותוּ לִפְנֵי יְיָ(ויקרא י, ב).
דרשת הפסוק · ״וידם אהרן״ · משה מפייס את אהרן, ואהרן מצדיק את הדין ושותק
בדפוס: ״כך עבירה בידי וביד בני שכך הגעתני״.
״ותוהה״ — בכתב היד ״ותוחה״, ומאגרים מסמן את החי״ת כ״כך״ (בדפוס ״ותוהא״). ״שכך״ — בכתב היד ״שכד״, ותוקן במאגרים. וי״ו אחרי ״נאמר״ מחוקה בידי הסופר. ״וידום״ — כך בכתב היד (במסורה: וידם).
היה אהרן עומד ותוהה, ואמר:
אוי לי! כך עבודה בידי ובידי בניי, שכך הגיעתנו?
נכנס משה אצלו והיה מפייסו. אמר לו:
אהרן אחי, מסיני נאמר לי: עתיד אני לקדש את הבית הזה, באדם גדול אני מקדשהו.
הייתי אומר: או בי או בך בית הזה מתקדש.
עכשיו נמצאו בניך גדולים ממני וממך, שבהם הבית נתקדש!
כיון ששמע אהרן — צידק עליו הדין ושתק,
שנאמר: וַיִּדֹּום אַהֲרֹן(ויקרא י, ג).
דרשת הפסוק · ״וידם אהרן״ · רשימה · אברהם, יעקב ודוד צידקו עליהם את הדין
״אברהם״ — בכתב היד ״אברה׳״. ״צידק״ — בכתב היד ״צדיק״, ותוקן במאגרים; ״נמקו״ — בכתב היד ״נמו״; ״איולתי״ — בכתב היד ״אילתי״ (הושלמו במאגרים).
ולמודים צדיקים שמצדיקים עליהם את הדין:
אברהם צידק עליו את הדין —
שנאמר: וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר(בראשית יח, כז);
יעקב צידק עליו את הדין —
שנאמר: קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכׇּל הָאֱמֶת וגו׳(בראשית לב, יא);
דוד צידק עליו הדין —
שנאמר: הִבְאִישׁוּ נָמַקּוּ חַבּוּרֹותָי מִפְּנֵי אִיוַּלְתִּי(תהלים לח, ו).
דרשת הפסוק · ״ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן״ · הכהנים אין מטמאין למתים, והלוים נטמאו להם
״חכמים״ — בכתב היד ״חכמ׳״; ״אלעזר״ — ״אלע׳״.
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן(ויקרא י, ד) —
מיכן אמרו חכמים: אין מטמאין למתים.
שהרי אלעזר ואיתמר הכהנים לא נטמאו להם.
מי נטמאו להם? הלוים.
דרשת הפסוק · ״ויקרבו וישאם בכתנתם״ · גופם נשרף ובגדיהם קיימין, שלא יהיו מבוזין
יו״ד ב״ויקריבו״ מחוקה בידי הסופר. ״כורחו״ — בכתב היד ״כורחן״, ומאגרים מסמן את הנו״ן כ״כך״; בדפוס ״שנכנסו לפניו שלא כרצונו״.
וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻום בְּכֻתֳּנֹתָם(ויקרא י, ה) —
מלמד שחס עליהם המקום במיתתן יותר מחייהן.
שאילו נשרף גופיהן ואין בגדיהן קיימין — היו מפורסמין ומבוזיןמפורסמין ומבוזין — נודעים לגנאי ומבוזים;
אלא נשרף גופיהן, ובגדיהם קיימין.
והרי דברים קל וחומר:
ומה אם אילו, שהכעיסו את המקום, נכנסו לפניו על כורחו — כך עשה להם;
קל וחומר לשאר צדיקים!
דרשת הפסוק · ״ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר״ · משנה · אין מתאבלין על הרוגי בית דין; כהן גדול אינו יוצא אחר המטה
״ואל אלע׳ ואל איתמ׳״ — כך בכתב היד, ומאגרים מסמן ״ואל״ כ״כך״ (במסורה: ולאלעזר ולאיתמר). ״בית״ — בכתב היד ״בי׳״.
״מת לו מת… והוא נגלה״ — משנה סנהדרין ב, א (שם ״אינו יוצא… אלא הן נכסין והוא נגלה, הן נגלין והוא נכסה״). ״ניכסין״ — בכתב היד ״ניכנסין״, והנו״ן נמחקה במאגרים. ״ונגלין והוא נכסה״ — בכתב היד חוזר ״ונכסין והוא נגלה״ (כפל הסופר), ותוקן לפי המשנה ולפי הדפוס (״הם נכסים והוא נגלה, הם נגלים והוא נכסה״).
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן(ויקרא י, ו) ואל אלעזר ואל איתמר —
מיכן אמרו: הרוגי בית דיןהרוגי בית דין — המומתים בבית דין אין מתעסקין עליהן לכל דבר.
שמא תאמרו: הרי אנו הולכין לתוך ביתינו, ומתאבלין ואונניןואוננין — ונוהגים אנינות (דין האבל לפני הקבורה) ובוכין?
הלא כבר פקדנו המקום שלא תצאו מן המקדש,
שנאמר: וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ(ויקרא י, ז).
מיכן אמרו:
כהן גדול שמת לו מת — אין יוצא אחר המיטה;(משנה סנהדרין ב, א)
ניכסין והוא נגלה, ונגלין והוא נכסה.(משנה סנהדרין ב, א)
דרשת הפסוק · ״ויעשו כדבר משה״ · אלעזר ואיתמר צידקו את הדין ושתקו
וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה(ויקרא י, ז) — צידקו עליהם את הדין ושתקו.
דרשת הפסוק · ״וישא אהרן את ידיו… וירד״ · בירידתו מן המזבח נשא כפיו ובירך, בעמידה
מכאן ועד סוף הפרשה שוב כתב יד וטיקן 66, והוא חוזר ודורש את ויקרא ט, כב – י, ז, שנדרשו בסעיפים סא–עב בנוסח אחר.
״שבירידתו״ — היו״ד הושלמה במאגרים. בראש הפסקה ״שנאמר״ — כך בכתב היד. הפסוק בכתב היד בראשי תיבות (״הח׳ והע׳ והש׳״).
שנאמר:
וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂות וגו׳(ויקרא ט, כב) —
זה מקרא מסורס. אילא ראוי לומר:
וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂות הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים,
וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם —
שבירידתו נשא כפיו ויברך את העם.
וַיְבָרְכֵם — בעמידה.
דרשת הפסוק · ״ויברכם״ · בעמידה · ברכה כברכה בהר גריזים: בעמידה
בדפוס: ״תלמוד לומר לעמוד לפני יי לשרתו ולברך בשמו, מקיש ברכה לשירות״.
וי״ו לפני ״אלה״ ולפני ״הלוים״ — מחוקה בידי הסופר. ״קדשו״ — בכתב היד ״קשו״, והדל״ת הושלמה במאגרים. ״למען״ — כך בכתב היד כאן (במסורה: למעון). הפסוק דברים כז, יב בכתב היד בראשי תיבות.
יכול בעמידה ושלא בעמידה?
תלמוד לומר:
אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעׇבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן(דברים כז, יב).
נאמרה כן ברכה, נאמר להלן ברכה:
מה ברכה שנאמרה להלן — בעמידה,
אף ברכה שנאמרה כן — בעמידה.
ואומר:
וַיָּקֻומוּ הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם וַיִּשָּׁמַע בְּקוֹלָם וַתָּבוֹא תְפִלָּתָם למען קׇדְשׁוֹ לַשָּׁמָיִם(דברי הימים ב ל, כז).
דרשת הפסוק · ״ויברכם״ · תפילה וברכה · בדור חזקיה באה תפילתם לשמים, ובדורות עובדי עבודה זרה לא
״למעון״ — הוי״ו הושלמה במאגרים. הפסוק ישעיה א, טו בכתב היד בראשי תיבות.
בדורו שלחזקיה מלך יהודה, שהן עסיקין בתורה — מה אומר?
וַתָּבוֹא תְפִלָּתָם לִמְעוֹן קׇדְשׁוֹ לַשָּׁמָיִם(דברי הימים ב ל, כז).
אבל בדורות אחרים, שהן עסיקין בעבודה זרה — מה הוא אומר?
וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ(ישעיה א, טו).
דרשת הפסוק · ״ויברכם״ · ברכת כהנים · הברכה הסתומה מתפרשת בברכת כהנים
״ישא יי פניו״ — בכתב היד ״ישא יי פ׳״.
וַיְבָרְכֵם(ויקרא ט, כב) — זו ברכה הסתומא שאי אתה יודעה.
חזר הכתוב מפרש להלן:
יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ(במדבר ו, כד),
יָאֵר יְיָ פָּנָיו וגו׳(במדבר ו, כה),
יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו וגו׳(במדבר ו, כו).
דרשת הפסוק · ״ויבא משה ואהרן אל אהל מועד״ · דין וחילוף · ביאה מעין עבודה כירידה: משה נכנס ללמד את אהרן הקטורת
בחילוף כתב היד קורא ״ביאה שאינה טעונה רחיצה טעונה ברכה, יציאה שהיא טעונה רחיצה אינו דין שתיטען ברכה״, ומאגרים מציע להחליף ״רחיצה״ ו״ברכה״ (וכך בדפוס); החילוף מחייב זאת, וההצעה התקבלה כאן כתיקון.
״שמעון אומר״ — כך בכתב היד, בלי ״רבי״; בדפוס אין דבריו (שם ״הריני דן ירידה טעונה ברכה… מה יציאה מעין עבודה״).
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד(ויקרא ט, כג) —
למה ניכנס משה עם אהרן? ללמדו על מעשה הקטורת.
או לא נכנס אלא לדבר אחר?
הרי אני דן:
ירידה טעונה ברכה, וביאה טעונה ברכה;
מה ירידה מעינין עבודה — אף ביאה מעינין עבודה.
שמעון אומר:
יציאה טעונה ברכה, וביאה טעונה ברכה;
מה יציאה מעינין עבודה — אף ביאה מעינין עבודה.
מנין לביאה שתיטען ברכה?
מה יציאה, שאינה טעונה רחיצה — טעונה ברכה;
ביאה, שהיא טעונה רחיצה — אינו דין שתיטען ברכה!
או חלוף:
מה אם ביאה, שאינה טעונה ברכה — טעונה רחיצה;
יציאה, שהיא טעונה ברכה — אינו דין שתיטען רחיצה!
לא! אם אמרתה בביאה — שהוא נכנס מחול לקדש,
תאמר ביציאה — שהיא יוצא מקודש לחול?
בטל החילוף, חזר לדין:
ירידה טעונה ברכה, וביאה טעונה ברכה;
מה ירידה מעינין עבודה — אף ביאה מעינין עבודה.
הא למה נכנס משה עם אהרן? ללמדו על מעשה הקטורת.
דרשת הפסוק · ״ותצא אש… וירא כל העם וירנו״ · ישראל ראו את האש החדשה, נפלו על פניהם ושיבחו
״ותאכל״ — הושלם במאגרים.
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְיָ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים(ויקרא ט, כד) —
כיון שראו ישראל אש חדשה שירדה מן המרום, ותאכל על גבי המזבח את העלה ואת החלבים —
נפלו על פניהם ושיבחו לשמים,
שנאמר: וַיַּרְא כׇּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם.
דרשת הפסוק · ״ויפלו על פניהם״ · כיוצא בו · כך נפלו על פניהם בחנוכת הבית בימי שלמה
״להודות״ — כך בכתב היד, ומאגרים מסמן את הלמ״ד כ״כך״ (במסורה: והודות). ״כי טוב״ — הושלם במאגרים.
וכן נפלו על פניהם בימי שלמה,
שנאמר:
וְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רֹואִים בְּרֶדֶת הָאֵשׁ וּכְבוֹד יְיָ עַל הַבָּיִת וַיִּכְרְעוּ אַפַּיִם אַרְצָה עַל הָרִצְפָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ להודות לַיְיָ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ(דברי הימים ב ז, ג).
דרשת הפסוק · ״ותצא אש״ · ״וערבה ליי״ · כימי משה וכשני שלמה; רבי: כימי נח וכמנחת הבל
״יהודה״ — הה״א הושלמה במאגרים; ״וירושלם״ — בכתב היד ״ויר׳״. ״כימי שלמה״ — כך בכתב היד, ומאגרים מציע ״כשני״ (וכך בדפוס). ״קדמוניות״ (בדברי רבי) — היו״ד הושלמה במאגרים. ״כימי נח״ — כך בכתב היד (במסורה: כי מי נח). בדפוס ״כשנות הבל״.
על אותה שעה הוא אומר:
וְעָרְבָה לַיְיָ מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם וגו׳(מלאכי ג, ד).
כִּימֵי עוֹלָם — כימי משה;
וּכְשָׁנִים קַדְמֹונִיֹּות — כימי שלמה.
רבי אומר:
כִּימֵי עוֹלָם — כימי נח,
שנאמר: כימי נֹחַ זֹאת לִי וגו׳(ישעיה נד, ט);
וּכְשָׁנִים קַדְמֹונִיֹּות — כמנחת הבל, שלא היתה עבדה זרה בעולם.
דרשת הפסוק · ״ויקחו בני אהרן״ · נדב ואביהוא בשמחתם הוסיפו אהבה על אהבה
״אש״ (כיון שראו אש חדשה) — בין השורות בכתב היד. ״ולחכה״ — בכתב היד ״ולח״, והושלם במאגרים.
וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ(ויקרא י, א) —
אף הן בשמחתן בני אהרן:
כיון שראו אש חדשה שירדה מן המרום, ולחכה על גבי המזבח את העולה ואת החלבים —
עמדו להוסיף אהבה על אהבה,
שנאמר: וַיִּקְחוּ — אין לקיחה אילא שמחה.
דרשת הפסוק · ״בני אהרן נדב ואביהוא״ · לא חלקו כבוד לאהרן ולא נטלו עצה ממשה
בראש הפסקה בכתב היד ״שנ׳ בני אהרן״, ומאגרים מוחקו. ״אם כן למה נאמר בני אהרן״ — בכתב היד ״נדב ואביהוא״ (הסופר נגרר אחר ״נדב ואביהוא״ שבשורה הקודמת); תוקן, שהשאלה היא על ״בני אהרן״, והתשובה ״לא חלקו כבוד לאהרן״ מוסבת עליו, וכך בדפוס: ״מה תלמוד לומר בני אהרן — שלא חלקו כבוד לאהרן״.
נָדָב וַאֲבִיהוּא(ויקרא י, א) —
מה תלמוד לומר בְנֵי אַהֲרֹן?
מימשמע שאמר נָדָב וַאֲבִיהוּא — אינו יודע שהן בני אהרן?
אם כן, למה נאמר בני אהרן? —
לא חלקו כבוד לאהרן;
נָדָב וַאֲבִיהוּא — לא נטלו עיצה ממשה.
דרשת הפסוק · ״איש מחתתו״ · לא נטלו עצה זה מזה
אִישׁ מַחְתָּתוֹ(ויקרא י, א) — איש מעצמו עשו, לא נטלו עיצה זה בזה.
דרשת הפסוק · ״ויקריבו לפני יי אש זרה״ · בלא עיתה, או מבית הכירים ובלא נמלכו במשה
בדפוס: ״הכניסוה בלא עצה״.
וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְיָ אֵשׁ זָרָה(ויקרא י, א) —
רבי ישמעאל אומר:
יכול אש זרה ממש?
תלמוד לומר: אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹותָם — הכניסוה בלא עיתה.
רבי עקיבה אומר:
לא הכניסוה אלא מבית הכירים,
שנאמר: וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְיָ אֵשׁ זָרָה.
אם כן, למה נאמר אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם? —
לא נימלכו במשה רבן.
דרשת הפסוק · ״אש זרה״ · דברי רבי אליעזר · בני אהרן נתחייבו מיתה שהורו הלכה בפני רבן
בדפוס: ״לא נתחייבו אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן״.
מקבילה: בבלי עירובין פרק ו, סג ע״א, ברייתא ״רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן״.
רבי אליעזר אומר:
לא ניתחיבו מיתה בני אהרן אילא עד שהורו הלכה בפני רבן;
שכל המורא הלכה בפני רבו — חייב מיתה.
מעשה · ״תמיה אני אם מוציא זה שבתו״: התלמיד מת
״אני״ ו״נביא״ — הושלמו במאגרים; ״הוציא״ — בכתב היד ״הוצא״, והיו״ד הושלמה במאגרים.
מקבילה: בבלי עירובין, שם: ״תמיה אני אם יוציא זה שנתו… אמרה לו נביא אתה״; בכתב היד ״שבתו״, והשואלים הם תלמידיו.
אמרו: מעשה שעירע בתלמיד אחד, שהורה הלכה בפני רבי אליעזר רבו.
ואמר רבי אליעזר לאימא שלום אשתו:
תמיה אני אם מוציא זה שבתו בשלום!
ולא הוציא עד שמת.
אמרו לו תלמידיו: רבינו, נביא אתה?
אמר להם: לא נביא אני, ולא בן נביא אני,
אילא כך מקובלני: שכל המורה הלכה בפני רבו — חייב מיתה.
דרשת הפסוק · ״ותצא אש מלפני יי ותאכל אתם״ · האש שרפה את נשמתן; אבא יוסי בן דוסאי: שני חוטין
בדפוס: ״אבא יוסי בן דוסתאי״.
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְיָ וַתֹּאכַל אתָם(ויקרא י, ב) —
מלמד שיצתה אש מבית קודש הקדשים, ושרפה את נשמתן.
אבה יוסי בן דסאי אומר:
שני חוטין שלאש יצתה מבית קודשי הקדשים, ניפיצחו לארבעה;
ניכינסו שנים בחוטמו שלזה, ושנים בחוטמו שלזה.
דרשת הפסוק · ״ותאכל אתם״ · הגוף נשרף ולא הבגדים; כתנות הכהנים ולא הלוים
״הנישאים״ ו״הנושאים״ — בין השורות בכתב היד, תחת ״הניסאון״ (פעמיים) שמחק הסופר.
וַתֹּאכַל אתָם(ויקרא י, ב) — אתם שרפו, ולא בגדיהם,
שנאמר: וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻום בְּכֻתֳּנֹותָם(ויקרא י, ה) —
בכותנות הנישאים.
או יכול בכותנות — בכותנות הנושאים?
תלמוד לומר: וַתֹּאכַל אתָם — אתם שרפו, ולא בגדיהם.
ואומר: וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹות(שמות כח, מ) — כתנות לכהנים, ולא כתנות ללוים.
דרשת הפסוק · ״וימותו לפני יי״ · רבי אליעזר: מתו בחוץ; רבי עקיבה: מתו בפנים
בדפוס: ״מלמד שהטילו חנית של ברזל וגררום״.
״מתרין״ — יו״ד אחרי התי״ו מחוקה בידי הסופר.
וַיָּמֻותוּ לִפְנֵי יְיָ(ויקרא י, ב) —
רבי אליעזר אומר:
לא מתו אלא בחוץ, מקום שהלוים מתרין ליכנס,
שנאמר: וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻום בְּכֻתֳּנֹותָם(ויקרא י, ה).
אם כן, למה נאמר וַיָּמֻותוּ לִפְנֵי יְיָ? —
נגפם המלאך ודחפם, והוציאן לחוץ.
רבי עקיבה אומר:
לא מיתו אילא בפנים,
שנאמר: וַיָּמֻותוּ לִפְנֵי יְיָ.
אם כן, למה נאמר וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻום בְּכֻתֳּנֹותָם? —
מלמד שהיטיל בהן חכות שלברזלחכות שלברזל — אנקולים (ווים) של ברזל, גררם והוציאם בחוץ.
דרשת הפסוק · ״הוא אשר דבר יי לאמר בקרבי אקדש״ · דבר שנאמר בסיני; אהרן שתק וקיבל שכר
בדפוס: ״כיון שידע אהרן שבניו ידועי המקום״.
״שלהקדוש ברוך הוא״ — בכתב היד ״שלק׳-ב׳ה״, והה״א הושלמה במאגרים. ״ישראל״ — בכתב היד ״יש׳״.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ(ויקרא י, ג) —
זה דבר נאמר לו למשה מסיני, לא ידעו עד שבא מעשה לידיו,
שנאמר: וְנֹועַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(שמות כט, מג).
כיון שבא מעשה לידיו, אמר משה לאהרן:
אהרן אחי, לא מתו בניך אלא על קדושת שמו שלהקדוש ברוך הוא.
כיון שיודע אהרן שבניו קדש המקום הן — שתק, וקיבל שכר על שתיקתו.
דרשת הפסוק · ״וידם אהרן״ · המקבל עליו ושותק סימן יפה לו
בדפוס: ״כל המקבל עליו ושותק סימן יפה לו״.
״יפה״ — בכתב היד ״יפח״, ומאגרים מסמן את החי״ת כ״כך״. ״שימן״ = סימן; ״המקביל״ = המקבל. ״עת לחשות עת לדבר״ — כך בכתב היד (במסורה: ועת לדבר).
וַיִּדֹּם אַהֲרֹן(ויקרא י, ג) —
מיכן אמרו: כל המקביל עליוהמקביל עליו — המקבל עליו (את הדין) — שימןשימן — סימן יפה לו.
על ידי דויד הוא אומר: דּוֹם לַיְיָ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ(תהלים לז, ז);
על ידי שלמה הוא אומר: עֵת לַחֲשׁוֹת עֵת לְדַבֵּר(קהלת ג, ז) —
עיתים לכל: עיתים שאדם שותק, עיתים שאדם מדבר.
דרשת הפסוק · ״בני עזיאל דד אהרן״ · עוזיאל כאהרן רודף שלום בישראל
״חברון״ — כך בכתב היד, בלי וי״ו (במסורה: וחברון).
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן(ויקרא י, ד) —
ממשמע שנאמר:
וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר חברון וְעֻוזִּיאֵל(שמות ו, יח) —
אינו יודע שעוזיאל דוד אהרן?
אם כן, למה נאמר דֹּד אַהֲרֹן?
מיקיש מעשה עוזיאל למעשה אהרן:
מה אהרן רודף שלום בישראל — אף עוזיאל רודף שלום בישראל.
ומנין שהיה אהרן רודף שלום בישראל?
שנאמר: וַיִּרְאוּ כׇּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וגו׳(במדבר כ, כט).
דרשת הפסוק · ״דד אהרן״ · אהרן ומשה · את אהרן בכו כל בית ישראל, שלא הוכיח איש
בדפוס: ״שאהרן לא אמר לאיש ולא לאשה סרחת״.
ובמשה הוא אומר:
וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹות מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וגו׳(דברים לד, ח).
מפני מה בכו את אהרן כל בית ישראל,
את משה לא בכו אלא בני ישראל?
שאינו אומר לאיש: סרח, ולאשה: סרחתאסרחתא — סרחת, חטאת (בלשון נקבה).
אבל משה, מפני שהוא מוכיחן — נאמר בו:
וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹות מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וגו׳.
דרשת הפסוק · ״דד אהרן״ · מלאכי ב, ה · אהרן רודף שלום ומקבל דברי תורה באימה
וי״ו לפני ״בקבלה״ — מחוקה בידי הסופר. ״ויראני״ — כך בכתב היד (במסורה: וייראני).
וכן הכתוב מפורש על אהרן בקבלה:
בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם(מלאכי ב, ה) — שהוא רודף שלום בישראל.
וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַירָאֵנִי —
שקיבל עליו כל דברי תורה באימה, ביראה, וברתיתוברתית — וברטט, ברעדה, ובזיעובזיע — ובזיעה, בחרדה.
דרשת הפסוק · ״ומפני שמי נחת הוא״ · אהרן נרתע בשעת המשיחה, ורוח הקדש השיבתו
בדפוס: ״השיבתו רוח הקודש״.
הפסוק תהלים קלג, א בכתב היד בראשי תיבות (״שבת א׳ ג׳ י׳״).
מה תלמוד לומר מִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא(מלאכי ב, ה)?
אמרו: בשעה שהיציק משה שמן המשחה על ראש אהרן — נירתע ונפל לאחריו.
אמר: אוי לי! שמה מעלתי בשמן המשחה!
משיבה אתו רוח הקדש:
הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד(תהלים קלג, א)
כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד וגו׳(תהלים קלג, ב),
כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן(תהלים קלג, ג) —
מה הטל — אין בו מעילהמעילה — שימוש של חולין בהקדש, אף שמן המשחה — אין בו מעילה.
דרשת הפסוק · ״דד אהרן״ · מלאכי ב, ו · אהרן לא טימא טהור, לא התיר אסור ולא הרהר
״הטמא״ ו״טהור״ — בכתב היד ״הט״ ו״ט״, והושלמו במאגרים.
תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ(מלאכי ב, ו) —
שלא אמר על הטמא טהור, ועל הטהור טמא.
וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו —
שלא אסר את המותר, ולא היתיר את האסור.
בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי —
שלא הרהר אחר דרכי המקום, כדרך שלא הרהר אברהם אבינו.
וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֺן — שהשיב פושעים לתלמוד תורה.
ואומר: מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ(שיר השירים א, ד).
דרשת הפסוק · ״ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר״ · בקלקלה מתחילין מן הקטן: הנחש, חוה ואדם
״ואל אלעזר ואל איתמר״ — כך בכתב היד, ומאגרים מסמנו כ״כך״ (במסורה: ולאלעזר ולאיתמר). ״ויאמר יי אל הנחש״ — כך בכתב היד (במסורה: יי אלהים). וי״ו לפני ״אל האשה״ נמחקה במאגרים. ״ניתקלל״ — בכתב היד ״ניתקל״, והלמ״ד הושלמה במאגרים. ״רבי אומר״ — בכתב היד ״ר׳ א׳״.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן(ויקרא י, ו) ואל אלעזר ואל איתמר בָּנָיו —
רבי אומר:
בגדולה מתחילין מן הגדול, בקלקלה מתחילין מן הקטן,
שנאמר:
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה וגו׳(בראשית ג, יד);
אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה וגו׳(בראשית ג, טז);
וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וגו׳(בראשית ג, יז).
כתחילה ניתקלל נחש, ואחר כך חוה, ואחר כך אדם.
דרשת הפסוק · ״ראשיכם אל תפרעו״ · פריעה כפריעה: גידול שיער ולא הסרת הכובע
רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ(ויקרא י, ו) — אל תגדלו.
או רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ — מן הכוביעהכוביע — הכובע, המצנפת שעל הראש?
הריני דן: נאמר כן פרוע, ונאמר להלן פרוע:
מה פירוע שנאמר להלן — גידול שיער,
אף פירוע נאמר כן — גידול שיער.
דרשת הפסוק · ״ובגדיכם לא תפרמו… את השרפה״ · מקרא מסורס; שריפת נשמה וגוף קיים
״לאו״ — בכתב היד ״לו״, ומאגרים מסמן את הוי״ו כ״כך״ (ובהמשך כתב היד ״לא״). ״מסורס״ ו״מה שריפה״ — בין השורות בכתב היד. ״בוכים״ ו״שריפה״ (אמורה בבת כהן) — הוי״ו והיו״ד הושלמו במאגרים. ״ובאמה״ — בגליון, תחת ״אמרו״ שמחק הסופר.
שריפה בבת כהן — ויקרא כא, ט; באשה ואמה — ויקרא כ, יד.
וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ(ויקרא י, ו) — אל תקרעו בגדיכם.
וְלֹא תָמֻותוּ — ממשמע לאו אתה שומע היןהין — הן, מצות עשה.
עַל כׇּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם יִבְכּוּ —
מקרא מסורס: אחיכם בוכים — עַל כׇּל הָעֵדָה יִקְצֹף.
יִבְכּוּ אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ —
מה תלמוד לומר אֶת הַשְּׂרֵפָה?
מה שריפה האמור כן — שריפת נשמה וגוף קיים,
אף שריפה האמורה להלן — שריפת נשמה וגוף קיים:
שריפה אמורה בבת כהן, שריפה האמורה באשתו ובאמה.
דרשת הפסוק · ״ומפתח אהל מועד לא תצאו… פן תמתו״ · האיסור לצאת הוא בשעת העבודה בלבד
״מן המקדש לא יצא״ — כך בכתב היד (במקרא ״ומן המקדש״, ויקרא כא, יב); ״תמותו״ — כתיב מלא בכתב היד, כאן ובסעיף צט.
וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ(ויקרא י, ז) —
יכול בשעת העבדה ושלא בשעת העבדה?
תלמוד לומר: מן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל(ויקרא כא, יב).
אימתי אינו יוצא ואינו מחלל? הוי אומר: בשעת העבדה.
פֶּן תָּמֻותוּ — ממשמע לא אתה שומע הין.
דרשת הפסוק · ״כי שמן משחת יי עליכם״ · האיסור חל על כל הכהנים לדורות
״כי משחת יי עליכם״ — כך בכתב היד בלמה, בלי ״שמן״; בסוף הדרשה ״כי שמן משחת״.
כִּי מִשְׁחַת יְיָ עֲלֵיכֶם(ויקרא י, ז) — מה תלמוד לומר?
שיכול: אין לי אילא אהרן ובניו, שניתרבו בשמן המשחה,
שאם יצאו בשעת העבדה — חייבין מיתה;
מניין לכל הכהנים שבכל הדורות?
תלמוד לומר: כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת.
דרשת הפסוק · ״ויעשו כדבר משה״ · רשימה · שבח לבני אהרן, לישראל וליהושע שקיימו מצות רבם
״ואת אהרן״ (שמות יב, כח) — כך בכתב היד, ומאגרים מסמנו כ״כך״ (במסורה: ואהרן). ״צוה יי את משה״ (במדבר ה, ד) — כך בכתב היד, ומאגרים מסמנו כ״כך״ (במסורה: דבר יי אל משה). ״את״ (משבח את ישראל במצרים), ״יי את משה עבדו כן צוה״ (דילוג בכתב היד), ״וכן״, ״הסיר״ — הושלמו במאגרים.
בדפוס חסר ״וכן הכתוב משבח את ישראל במצרים״.
וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה(ויקרא י, ז) — שקימו עליהם מצות הרבה.
שבח לו לתלמיד שהוא מקיים עליו מצות רבו;
שבח להן לבני אהרן שקיימו עליהם מצות משה.
וכן הכתוב משבח את ישראל במצרים,
שנאמר:
וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת מֹשֶׁה ואת אהרן כֵּן עָשׂוּ(שמות יב, כח).
וכן הכתוב משבח את ישראל בפרשת שילוח הטמאים,
שנאמר:
וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר(במדבר ה, ד) צוה יי את מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
וכן הכתוב משבח את יהושע:
כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדּוֹ כֵּן צִוָּה מֹשֶׁה אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְכֵן עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לֹא הֵסִיר דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת מֹשֶׁה(יהושע יא, טו).
על פי כתב יד וטיקן 66, עם השלמה מכתב יד אוקספורד 151 (מ״באותה שעה זכה במתנות כהונה״ עד ״צידקו עליהם את הדין ושתקו״). במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן | — (הוספה) |
| א | כשהוא | שהוא |
| ג | שהוה | שהו |
| ג | שנתקרב | נתקרב |
| ד | ולקחת | ולקחתי |
| ה | שפיקדתיך | פיקדתיך |
| ה | כשנאמר | — (הוספה) |
| ז | שנעשה | שעשה |
| ח | במיתתו | במותו |
| ח | והפשיטו | הפשיטו |
| י | ולימדה | לימדה |
| יב | ממנו | מנו |
| יב | אהרן ובניו | — (הוספה) |
| יב | יהואחז | יהוא |
| יג | המשכן | — (הוספה) |
| יג | כמשחת | כמישחת |
| יג | משחת | מישחת |
| יג | משחת | מישחת |
| יג | אהרן ובניו: מאחר שהוא מלבישן, חוזר ומושחן, | — (הוספה) |
| יג | שנאמר: | — (הוספה) |
| יג | כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ | — (הוספה) |
| יג | שהו | ש |
| יג | מלבישן ואחר כך מושחן | — (הוספה) |
| יג | משחת | מישחת |
| יג | שנאמר | — (הוספה) |
| יז | סומכים | סוכים |
| יח | יוצק | יצק |
| יט | אהרן | — (הוספה) |
| יט | ראה | רא |
| יט | אתו | אתה |
| כ | כפרה | כפר |
| כ | שֹׂונֵא גָזֵל בְּעוֹלָה | — (הוספה) |
| כא | ויקח | ויקרב |
| כב | מן | — (הוספה) |
| כג | וכרעיו | וכרעו |
| כד | משלם | משלום |
| כה | שסמכו | שמכו |
| כה | יום | — (הוספה) |
| כו | לשתי | לש |
| כו | וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן | — (הוספה) |
| כז | הימנית | — (הוספה) |
| כח | הַחֵלֶב וְאֶת הָאַלְיָה וְאֶת כׇּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר | — (הוספה) |
| כח | פירות | רות |
| כח | והחלה | החלה |
| כח | והלקט | הלקט |
| כח | והשכחה | השכחה |
| כח | וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻוזוֹת | — (הוספה) |
| כח | שעטנז | — (הוספה) |
| כח | שנאמר | — (הוספה) |
| כח | מצוה | בצוה |
| כח | ופטר | ופר |
| כח | שכשיבואו | שכשיבוא |
| כח | יהו | יהא |
| כח | שלא | לא |
| כט | יהא דמן ואימורן | — (הוספה) |
| כט | שכולה | כולה |
| כט | מתנה לכהנים | — (הוספה) |
| כט | הנאכלים | נאכלים |
| כט | דמן ואמורן למזבח | — (הוספה) |
| לג | והשני | השני |
| לג | ושלש בבניו; | — (הוספה) |
| לג | ויש אומרים: תשע | — (הוספה) |
| לג | בארבעת | ארבעת |
| לג | וטעון | טעון |
| לג | הזאות | הזאת |
| לד | קידוש | בקידוש |
| לד | ובניו | — (הוספה) |
| לד | אילא | לא |
| לו | המלואים | המלאים |
| לו | עשרים | בעשרים |
| לח | ומה | — (הוספה) |
| לח | מי שהו | — (הוספה) |
| לח | המקיים | — (הוספה) |
| מ | הצריכים | — (הוספה) |
| מ | השלישי | שלישי |
| מ | למנין ולא שמיני | — (הוספה) |
| מא | ראשון לירידת האש, | — (הוספה) |
| מא | ראשון להקמת המשכן, | — (הוספה) |
| מב | שקרא | קרא |
| מה | ומנין | ומינין |
| מה | עשו | ששו |
| מו | הימנה | הימנו |
| מח | יי | יייי |
| נ | את | — (הוספה) |
| נ | גוסי | גוי |
| נד | מילוי | ילוי |
| נד | מילוי | ילוי |
| נד | צרור | צרר |
| נד | צרור | צרר |
| נו | וחיטוי | וחיטוו |
| נט | בו | — (הוספה) |
| נט | היא | הוא |
| סז | ותוהה | ותוחה |
| סז | שכך | שכד |
| סח | צידק | צדיק |
| סח | נמקו | נמו |
| סח | איולתי | אילתי |
| ע | כורחו | כורחן |
| עא | ניכסין | ניכנסין |
| עא | ונגלין והוא נכסה | ונכסין והוא נגלה |
| עג | שבירידתו | שבירדתו |
| עד | קדשו | קשו |
| עה | למעון | למען |
| עז | ברכה | רחיצה |
| עז | רחיצה | ברכה |
| עז | ברכה | רחיצה |
| עז | רחיצה | ברכה |
| עח | ותאכל | — (הוספה) |
| עט | כִּי טוֹב | — (הוספה) |
| פ | יהודה | יהוד |
| פ | קדמוניות | קדמונות |
| פא | ולחכה | ולח |
| פב | בני אהרן | נדב ואביהוא |
| פו | אני | — (הוספה) |
| פו | הוציא | הוצא |
| פו | נביא | — (הוספה) |
| צ | שלהקדוש | שלק׳ |
| צא | יפה | יפח |
| צו | הטמא | הט |
| צו | טהור | ט |
| צז | אל | ואל |
| צז | ניתקלל | ניתקל |
| צט | לאו | לו |
| צט | בוכים | בכים |
| צט | שריפה | שרפה |
| קב | את | — (הוספה) |
| קב | וכן | כן |
| קב | הסיר | הסר |
| קב | יְיָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדּוֹ כֵּן צִוָּה | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| ספרא | כ״י וטיקן 66, השלמה מכ״י אוקספורד 151 (סעיפים סא–עב) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| ספרא | כ״י וטיקן 66, השלמה מכ״י אוקספורד 151 (סעיפים סא–עב) |