פרשת יתרו: מסכתא דבחדש
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓מכילתא דרבי ישמעאל
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי(שמות יט, א)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד אוקספורד, בודליאנה 151, עם השלמות מכתב יד מינכן 117 · מסכתא דבחדש, פרשות א–ו §§cover-end§§
חלק א
פרשה א · בחדש השלישי
דרשת הפסוק · ״בחדש השלישי לצאת בני ישראל… ביום הזה באו מדבר סיני״ · מניין החדשים והשנים ליציאה, לבניין ולחורבן; רבן יוחנן בן זכאי והריבה
כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה א״, פסקה ראשונה, תחילתה; הורוביץ–רבין עמ׳ 203–204).
״ויהי מקץ עשרים שנה אשר בנה שלמה את שני הבתים את בית יי ואת בית המלך״ — כך בכתב היד: ״מקץ״ כבדברי הימים ב ח, א, והשאר כבמלכים א ט, י (ושם ״מקצה״); בהורוביץ–רבין דברי הימים ב ח, א (״את בית יי״). ״לא רצו למנות לביניינו… אחר אשר הוכתה העיר״ — כתוב בכתב היד פעמיים, והסופר מחק את השני; ״לביניינו ימנו לחורבנו״ נכתב שוב גם במשפט שאחריו, ונמחק במאגרים.
״בשנת שתים מלכות לנבוכדנצר״ — כך בכתב היד; במסורה (דניאל ב, א) ״ובשנת שתים למלכות נבכדנצר״. בהורוביץ–רבין דניאל קודם, ואחריו ״בששי בשנת שתים לדריוש המלך״ (חגי א, טו).
״למאוס דיהודה״ — בהורוביץ–רבין ״למעון יהודה״; ״מתחת גללי הצאן״ — שם ״הסוס״, כבשאלה ״סוס זה של מי הוא״. ״לשקול שקלי שמים״ — שם ״לשקול לשמים״; ״לעולים לבית הבחירה״ — שם ״לעולי רגלים״.
״תחת אשר לא עבדת… ועבדת את אויביך בשנאה״ — כך בכתב היד, בלי ״באהבה״ שכנגדו ובלי ״בשובע… ברעב ובצמא״ שבהורוביץ–רבין. ״ביום הזה באו מדבר סיני״ — בכתב היד ״ביום ההוא הזה״, ו״ההוא״ נמחק במאגרים.
מקבילות למעשה רבן יוחנן בן זכאי: ספרי דברים שה (״ראה רובה אחת מלקטת שעורין מתחת גללי בהמתם שלערביין״); בבלי כתובות פרק ו, סו ע״ב (בתו של נקדימון בן גוריון, ״מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים״).
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(שמות יט, א) —
מגיד שמונין חדשים לצאתם ממצרים.
אין לי אלא חדשים; שנים מנין?
תלמוד לומר: בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם(במדבר א, א).
אין לי אלא באותו הפרק; בפרק אחר מנין?
תלמוד לומר: בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(במדבר לג, לח).
כל אילו — עד שלא נכנסו ישראל לארץ;
משנכנסו ישראל לארץ מנין?
תלמוד לומר: וַיְהִי בִשְׁמנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וגו׳(מלכים א ו, א).
כל אילו — עד שלא נבנה הבית;
משנבנה הבית מנין?
תלמוד לומר: וַיְהִי מקץ עֶשְׂרִים שָׁנָה אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת שְׁנֵי הַבָּתִּים אֶת בֵּית יְיָ וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ(מלכים א ט, י).
לא רצו למנות לביניינו — ימנו לחורבנו,
שנאמר: אַחַר אֲשֶׁר הֻוכְּתָה הָעִיר(יחזקאל מ, א).
לא רצו למנות לעצמן — ימנו לאחרים,
שנאמר: בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ(חגי א, א),
בִשְׁנַת שְׁתַּיִם(דניאל ב, א) מלכות לנבוכדנצר.
וכן הוא אומר: אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים וגו׳(שיר השירים א, ח),
ואומר: תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ(דברים כח, מז), וְעָבַדְתָּ אֶת אֹויְבֶיךָ(דברים כח, מח).
כבר היה רבן יוחנן בן זכאי עולה למאוס דיהודהלמאוס דיהודה — למקום ביהודה (בהורוביץ–רבין ״למעון יהודה״); ״דיהודה״ — של יהודה,
וראה ריבהריבה — נערה אחת שהיא מלקטת שעורים מתחת גללי הצאן.
אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: ריבה זו מה היא?
אמרו לו: עברית.
סוס זה של מי הוא?
אמרו לו: של פרש ערביי הוא.
אמר להן רבן יוחנן בן זכיאי לתלמידיו:
כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה, ולא הייתי יודע מה הוא:
אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים וגו׳.
לא רציתן להשתעבד לשמים — הרי אתם משועבדים לפגומי גויםלפגומי גוים — לפחותים ובזויים שבגויים ערביים;
לא רציתם לשקול שקלי שמים, בֶּקַע לַגֻּולְגֹּלֶתבקע לגולגלת — מחצית השקל לכל נפש(שמות לח, כו) — הרי אתם שוקלין חמשה עשר שקלים במלכות אויביכם;
לא רציתם לתקן את הדרכים ואת הרחובות לעולים לבית הבחירה — הרי אתם מתקנים את הבורגניןהבורגנין — מגדלי השמירה ותחנות המשמר שעל הדרכים ואת הבורגסיןהבורגסין — תחנות משמר (צורה אחרת של אותה מילה) העולים לכרכי המלכיםלכרכי המלכים — לערי המלכים המבוצרות.
וכן הוא אומר:
תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ וגו׳ — וְעָבַדְתָּ אֶת אֹויְבֶיךָ בשנאה;
תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ מלובש — וְעָבַדְתָּ אֶת אֹויְבֶיךָ בערום;
תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ מֵרֹוב כֹּל — וְעָבַדְתָּ אֶת אֹויְבֶיךָ בְחֹוסֶר כֹּל.
מהו בְחֹוסֶר כֹּל? שנטלה דעת מהן.
דבר אחר:
בְחֹוסֶר כֹּל — שהן חסירין בתלמוד תורה.
בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי — ראש חדש היה;
לכך נאמר: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת.
דרשת הפסוק · ״ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני״ · נסיעתם מרפידים וביאתם לסיני בתשובה; הגלוי לפני המקום, וכוח התשובה
כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה א״, סוף הפסקה הראשונה ותחילת השנייה; הורוביץ–רבין עמ׳ 204–205). במאגרים פסקה חדשה פותחת ב״רבי אלעזר ברבי יוסי אומר משום אבא יוסי בן דורמסקית״, באמצע שרשרת הדרשות על ״וירא אלהים״; כאן הגבול הועבר לדיבור המתחיל ״ויחנו במדבר״.
״והלא כבר מפורש בפרשת מסעות: ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני״ — כך בכתב היד, והפסוק כלשון שמות יט, ב. בהורוביץ–רבין: ״והלא כבר נאמר בפרשת מסעות ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני, ומה תלמוד לומר ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני״ (במדבר לג, טו) — הסופר דילג מ״ויסעו מרפידים״ אל ״ויסעו מרפידים״.
״[שהן עתידין להכעיס]״ — חסר בכתב היד; הושלם במאגרים, וכך בהורוביץ–רבין, והוא שכנגד ״שהן עתידין לנאץ״.
״רבי אלעזר ברבי יוסי הגלילי אומר״ — בהורוביץ–רבין ״אמר רבי אלעזר ב״ר יוסי הגלילי״; ״כיוצא בו דרש רבי אלעזר ברבי יוסי״ — שם ״בן יוסי״. ״על מי מריבה״ (בסוף דבריו) — שם ״במי מריבה״.
וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ וגו׳(שמות יט, ב).
והלא כבר מפורש בפרשת מסעות: וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי!
הקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני:
מה ביאתן למדבר סיני — בתשובה, אף נסיעתן מרפידים — בתשובה.
דבר אחר:
הקיש ביאתן מדבר סיני לנסיעתן מרפידים:
מה נסיעתן מרפידים — מכעיסין למקום, ולשעה קלה עשו תשובה ונתקבלו;
אף ביאתן למדבר סיני — מכעיסין למקום, ולשעה קלה עשו תשובה ונתקבלו.
רבי אלעזר ברבי יוסי הגלילי אומר:
הרי הוא אומר: אֶעֶנְךָ בְּסֵתֶר רַעַם אֶבְחׇנְךָ עַל מֵי מְרִיבָה סֶלָה(תהלים פא, ח) —
משעה שהייתי עונך ומגין עליך ומרעים עליך את כל העולם,
מאותה שעה היה גלוי לפני מה שאתה עתיד לעשות על מי מריבה.
אבא שאול אומר:
הרי הוא אומר: אֶעֶנְךָ בְּסֵתֶר רַעַם וגו׳ —
אתה קורא בסתר, ואני אענך בגלוי ומרעים עליך את כל העולם.
רבי יהודה בן לקיש אומר:
הרי הוא אומר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות ב, כה) —
אלהים ראה בהם שעשו תשובה, והן לא ראו זה את זה;
וַיֵּדַע אֱלֹהִים — אלהים ידע בהן שעשו תשובה, והם לא ידעו זה בזה.
רבי אלעזר ברבי יוסי אומר משום אבא יוסי בן דורמסקית:
הרי הוא אומר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל — שהן עתידין להכעיס;
וַיֵּדַע אֱלֹהִים — שהן עתידין לנאץ.
וכל כך למה? מכוח התשובה בה הקשה.
כיוצא בו דרש רבי אלעזר ברבי יוסי:
הרי הוא אומר: בְּכׇל צָרָתָם לוֹ צָר וגו׳(ישעיה סג, ט), וַיֹּאמֶר אַךְ עַמִּי הֵמָּה בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ(ישעיה סג, ח).
וכי לא היה גלוי לפניו שהן עתידין לשקר?
תלמוד לומר: אַךְ — גלוי היה לפניו שהן עתידין לשקר.
ומה תלמוד לומר וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ?
אלא לא הושיען כבני אדם שהן עתידין להכעיס, אלא כבני אדם שאינן עתידין לבגוד בו עולמית.
וכן הוא אומר: וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וגו׳(תהלים עח, לו), וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ(תהלים עח, לז);
ואף על פי כן — וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֺן(תהלים עח, לח).
ואומר: הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וגו׳ וָשָׁב(ישעיה ו, י) —
אננקיאננקי — הכרח, כפייה לתשובה לעשות שלה — וְרָפָא לוֹ.
דרשת הפסוק · ״ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר״ · התורה ניתנה במקום הפקר, ביום ובקולות, לא בסתר; ישראל חונים בלב אחד
כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה א״, פסקה שנייה; הורוביץ–רבין עמ׳ 205–206).
״יכול לא היו שומעין את הקול? תלמוד לומר: קול יי בכח…״ — בהורוביץ–רבין: ״תלמוד לומר וכל העם רואים את הקולות. ואומר קול יי בהדר״ (שמות כ, טו), ובסוף: ״ופתחו כולם ואמרו יי יברך את עמו בשלום״.
״לא נתתיה [לא] במקום ארץ חשך״ — הסופר כתב ״אלא״ ומחקו, ו״לא״ הושלם במאגרים; בהורוביץ–רבין ״לא נתתיה בסתר ולא במקום ארץ חושך״. ״לא נתתיה פנגם״ — שם ״פנגוס״, ובפרשה ה ״פנגס״; בכתב היד ״פנגם״ גם שם (סעיף יט).
״וכי מה עשו אילו דוויים״ — בהורוביץ–רבין ״וכי מה עשו הגוים דווים האלו, שלא רצה ליתן להם את התורה״; ״שלא רצו לקבל״ — שם נוסף ״שנאמר״ לפני ״אלוה מתימן יבא״.
״אבל כן הוא אומר ויחן שם ישראל״ — בהורוביץ–רבין ״אבל כאן השוו כולם לב אחד״. ״שנים עשר חדש חסר עשרת ימים״ — שם ״פחות עשרת ימים״.
וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר(שמות יט, ב) — נתנה תורה בפרהסיא, במקום הפקר.
שאילו נתנה תורה בארץ ישראל, היו אומרים להן לאומות העולם: אין לכם חלק בה.
אלא נתנה תורה במדבר, דימוס פרהסיאדימוס פרהסיא — ברבים ובגלוי, במקום הפקר:
כל הרוצה לקבל — יבוא ויקבל.
יכול נתנה בלילה?
תלמוד לומר: וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹות הַבֹּקֶר(שמות יט, טז).
יכול נתנה בשתיקה?
תלמוד לומר: וַיְהִי קֹולֹות וּבְרָקִים.
יכול לא היו שומעין את הקול?
תלמוד לומר: קוֹל יְיָ בַּכֹּחַ קוֹל יְיָ בֶּהָדָר(תהלים כט, ד), קוֹל יְיָ שֹׁובֵר אֲרָזִים(תהלים כט, ה),
קוֹל יְיָ חֹוצֵב(תהלים כט, ז), קוֹל יְיָ יָחִיל(תהלים כט, ח), קוֹל יְיָ יְחוֹלֵל(תהלים כט, ט),
יְיָ לַמַּבּוּל יָשָׁב וגו׳(תהלים כט, י).
אמר בלעם לכל העומדים עליו: יְיָ עֹוז לְעַמּוֹ יִתֵּן וגו׳(תהלים כט, יא).
רבי יוסי אומר:
הרי הוא אומר: לֹא בַסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי וגו׳(ישעיה מה, יט) —
כשנתתיה מבתחילה, לא נתתיה לא בִּמְקוֹם אֶרֶץ חֹשֶׁךְ, ולא במקום הסתר, ולא במקום אפילה.
לֹא אָמַרְתִּי לְזֶרַע יַעֲקֹב — לאילו אני נותנה;
אלא תֹּוהוּ בַקְּשׁוּנִי — לא נתתיה פנגםפנגם — לתוהו, לשווא (?).
וכן הוא אומר: אֲנִי יְיָ דֹּובֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים.
כבר, עד שלא נתתי להם את המצות, הקדמתי להם מתן שכרן,
שנאמר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ וגו׳(שמות טז, ה),
וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית(ויקרא כה, כא).
יכול אילו בלבד?
והלא כבר נאמר: וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וגו׳(תהלים קה, מד).
מפני מה? בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻוקָּיו(תהלים קה, מה).
היה רבי אלעזר ברבי יוסי הגלילי אומר:
הרי הוא אומר: מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻוקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל(תהלים קמז, יט), לֹא עָשָׂה כֵן לְכׇל גּוֹי וגו׳(תהלים קמז, כ).
וכי מה עשו אילו דווייםדוויים — חולים ואומללים, ולא רצה ליתן להם?
וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם — שלא רצו לקבל.
אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבא(חבקוק ג, ג), וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה וגו׳(חבקוק ג, ד),
לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר וגו׳(חבקוק ג, ה),
עָמַד וַיְמֹודֶד אֶרֶץ וגו׳(חבקוק ג, ו).
וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר —
כל מקום שהוא אומר ויסעו, ויחנו — נוסעין במחלוקת וחונין במחלוקת;
אבל כן הוא אומר: וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל — השוו כולם לב אחד.
שָׁם — מגיד שאמר להם: זמן הרבה אתם עושין שם.
וכן מצינו, שהרי היו שם שנים עשר חדש חסר עשרת ימים.
נֶגֶד הָהָר — למזרחית של הר.
כל מקום שאת מוצא נגד — פנים למזרח.
חלק ב
פרשה ב · ומשה עלה אל האלהים
דרשת הפסוק · ״ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו יי… כה תאמר לבית יעקב… אתם ראיתם… ואשא אתכם על כנפי נשרים״ · שליחות משה לנשים ולאנשים; ״אתם ראיתם״; משל הנשר הנושא את בניו
כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ב״, פסקה ראשונה; הורוביץ–רבין עמ׳ 207–208). ״ועתה״, סוף הפסקה במאגרים, נדפס בראש הסעיף הבא, עם ״אם שמוע תשמעו״ שבאותו פסוק.
״לא עדים אני מעמיד לכם״ — כך בכתב היד; במאגרים ובהורוביץ–רבין ״עליכם״. ״דבר אחר: כה תאמר לבית יעקב — בזכות יעקב…״ — בהורוביץ–רבין בסוגריים מרובעים (תוספת המהדיר).
״רבי אלעזר אומר: זה יום רעמסס״ — בהורוביץ–רבין ״רבי אליעזר״. ״נרתעין״ — הסופר כתב ״ניתעין״, מחקו וכתב ״נרתעין״ בגליון.
במשל: ״נטלו ונתנו על כתיפו״ נכתב בכתב היד גם לפני ״בא זאב״, ונמחק במאגרים; ״נטלו מאחוריו ונתנו לפניו״ — בגליון. ״אשר נשאך״ — בכתב היד ״נאך״, והשי״ן הושלמה במאגרים כבמקרא. ״שמא יזרק בו חץ… מוטב שיכנס בי ולא בבני״ — בהורוביץ–רבין ״שלא יזרוק… שיכנס בו ולא בבנו״.
וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים(שמות יט, ג) — זה יום שיני.
וַיִּקְרָא אֵלָיו יְיָ וגו׳ — מגיד שהקריאה קדמה לדבר.
כֹּה — בלשון הקודש;
כֹּה — כסדר הזה;
כֹּה — כעינין הזה;
כֹּה — שלא תפחות ושלא תוסיף.
תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב — אילו הנשים;
וְתַגֵּד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל — אילו האנשים.
דבר אחר:
כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב — בזכות יעקב;
וְתַגֵּד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל — בזכות ישראל.
דבר אחר:
כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב — אמור בלשון רכה ראשי הדברים לנשים;
וְתַגֵּד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל — ותדקדק עמהם.
אַתֶּם רְאִיתֶם(שמות יט, ד) —
לא במסורת אני אומר לכם,
לא כתובים אני משגר לכם,
לא עדים אני מעמיד לכם,
אלא אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם.
ראו על כמה הן חייבין לי: על עבודה זרה, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים לשעבר;
ולא נפרעתי מהן אלא על ידיכם.
וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים —
רבי אלעזר אומר:
זה יום רעמסס, לפי שנתקבצו כולם ובאו לרעמסס לשעה קלה;
וָאָבִיא אֶתְכֶם אֵלָי — לפני הר סיני.
רבי עקיבא אומר:
זה יום מתן תורה,
לפי שהיו ישראל נרתעין לאחוריהן שנים עשר מיל, וחוזרין לפניהם שנים עשר מיל —
עשרים וארבעה מילין על כל דיבור ודיבור.
וָאָבִיא אֶתְכֶם אֵלָי — לבית הבחירה.
דבר אחר:
וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים —
מה נשתנה הנשר הזה מכל העופות?
שכל העופות כלם נותנין את בניהם ביני רגליהן, מפני שהן מתיראין מעוף אחר שהוא פורח על גביהן;
אבל הנשר הזה אינו מתירא אלא מאדם הזה בלבד, שמא יזרק בו חץ.
אומר: מוטב שיכנס בי ולא בבני.
משל לאחד שהיה מהלך בדרך, והיה בנו מנהג לפניו.
ובאו ליסטיםליסטים — שודדים לשבותו — נטלו מלפניו ונתנו מאחריו.
בא זאב ליטלו מאחריו — נטלו מאחוריו ונתנו לפניו.
ליסטין מלפניו וזאב מאחריו — נטלו ונתנו על כתיפו,
שנאמר: וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ וגו׳(דברים א, לא).
דרשת הפסוק · ״ועתה אם שמוע תשמעו… ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה… ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים״ · כל התחלות קשות; ישראל סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש; שה פזורה
כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ב״: ״ועתה״ מסוף הפסקה הראשונה, ותחילת הפסקה השנייה; הורוביץ–רבין עמ׳ 208–209).
״והייתם לי״ — אחרי ״בדברי תורתי״ כתב הסופר שוב ״והייתם״ ומחקו. ״כדי שתבקע אוזן״ — בכתב היד ״שתקבע״ (מסומן ״כך״ במאגרים); תוקן כהורוביץ–רבין. ״כביכול איני מעמיד״ — בכתב היד ״אינו״ (מסומן ״כך״); תוקן כהורוביץ–רבין, כלשון ״ואיני משליט״ שאחריו.
״רבי אלעזר ברבי יוסי הגלילי אומר״ — בהורוביץ–רבין ״רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי״, ו״עתיד להיות לו בנים״. ״כל אחד ואחד״ — ״אחד״ בגליון. ״יכול דוויים״ — בכתב היד ״זוויים״ (מסומן ״כך״); תוקן כהורוביץ–רבין. ״תשיתמן״ — כך בכתב היד (במסורה ״תשיתמו״). ״יכול כהנים״ — נוסף בכתב היד.
״[תלמוד לומר: וגוי קדוש]״ — בכתב היד סימן חסר (+) אחרי ״ובני דוד כהנים היו״; הושלם מהורוביץ–רבין, שבלעדיו אין לשאלה האחרונה שבשרשרת תשובה.
״ראוין היו ישראל לאכול בקדשים״ — ״ישראל לאכול״ בגליון. ״ניטלו״ — בכתב היד ״נילו״, והטי״ת הושלמה במאגרים; אחריו כתב הסופר ״וני״ ומחק. ״אבל אומות העולם אינו כן״ — ״כן״ בגליון. בהורוביץ–רבין ״נבוכד נצר מלך בבל המשילן כשה, מה שה זו כשהיא לוקה מאחת מאבריה כל איבריה מרגישין, כך ישראל, אם נהרג אחד מהן כלן מרגישין ומצטערין״.
״מה סגולה של אדם חביב עליו״ — בהורוביץ–רבין ״מה סגולתו של אדם חביבה עליו״.
וְעַתָּה(שמות יט, ה) — עכשיו קבלו עליכם, שכל התחילות קשות.
אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ —
מיכן אמרו:
שמע אדם מצוה אחת — משמיעין אותו מצות הרבה,
שנאמר: אִם שָׁמעַ תִּשְׁמְעוּ;
שכח — משכיחין אותו מצות הרבה,
שנאמר: אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח(דברים ח, יט).
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי —
רבי אליעזר אומר: זו ברית שבת.
רבי עקיבא אומר: זו ברית מילה ועבודה זרה.
וִהְיִיתֶם לִי — שתהו פנויין לי ועסוקין בדברי תורתי, ולא תהיו עסוקין בדברים אחרים.
סְגֻולָּה — מה סגולה של אדם חביב עליו, כך תהו חביבין לי.
רבי יהושע בן קרחה אומר:
כדי שתבקע אוזן:
כשם שהאשה מסגלתמסגלת — קונה לעצמה נכסים (שלא מדעת בעלה) מאחר בעלה,
והבן מאחר אביו,
והעבד מאחר רבו,
והשפחה מאחר גבירתה —
יכול אף אתם תהו מסוגלין לי מאחורי?
תלמוד לומר: כִּי לִי כׇּל הָאָרֶץ.
וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים(שמות יט, ו) —
כביכול איני מעמיד ואיני משליט עליכם אחרים, אלא אני.
וכן הוא אומר: הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא ישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל(תהלים קכא, ד).
מַמְלֶכֶת — איני ממליך מאומות העולם, אלא מכם.
וכן הוא אומר: אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי וגו׳(שיר השירים ו, ט).
רבי אלעזר ברבי יוסי הגלילי אומר:
מניין אתה אומר שכל אחד ואחד מישראל עתיד לראות לו בנים כיוצאי מצרים?
שנאמר: תַּחַת אֲבֹותֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ(תהלים מה, יז).
אי בנים — יכול דוויים וסגופיןוסגופין — ומעונים?
תלמוד לומר: תשיתמן לְשָׂרִים בְּכׇל הָאָרֶץ.
אי שרים — יכול פרגמטיוטיןפרגמטיוטין — סוחרים?
תלמוד לומר: מַמְלֶכֶת.
אי מלך — יכול יהא חוזר ומכבשומכבש — וכובש ארצות?
תלמוד לומר: כֹּהֲנִים.
יכול כהנים מבטלין, כעינין שנאמר: וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ(שמואל ב ח, יח)?
תלמוד לומר: וְגוֹי קָדוֹשׁ.
מיכן אמרו:
ראוין היו ישראל לאכול בקדשים עד שלא עשו את העגל;
משעשו את העגל — ניטלו מהן וניתנו לכהנים.
שנאמר: שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל(ירמיה נ, יז) —
מושלן בשה:
מה דרכו שלשה — לוקה על אחד מאיבריו, וכולן מרגישין;
כך הן ישראל — אחד מהן חוטא, וכולן נענשין.
אבל אומות העולם אינו כן,
אלא אחד מהם נהרג, וכולן שמחין במפלתו.
וְגוֹי — קראך גוי,
שנאמר: וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד(שמואל ב ז, כג).
קָדוֹשׁ — קדושים ומקודשים, פרושים מאומות העולם ומשיקוציהן.
אֵלֶּה הַדְּבָרִים — שלא תפחות ולא תוסיף.
אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל — כסדר הזה.
דרשת הפסוק · ״ויבא משה ויקרא לזקני העם… ויענו כל העם יחדו… וישב משה… הנה אנכי בא אליך בעב הענן… וגם בך יאמינו לעולם״ · משה חלק כבוד לזקנים; העם ענו בלב אחד; דרך ארץ ממשה; המקום הודה לו
כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ב״, פסקה שנייה, סופה; הורוביץ–רבין עמ׳ 209–210).
״אשר צוהו יי — אף לנשים״ — בהורוביץ–רבין ״אף לנערים ולנשים אמור״. ״כל אשר דבר יי נעשה ונשמע״ — כך בכתב היד (״נע׳ ונש׳״), כלשון שמות כד, ז; בפסוק כאן (יט, ח) ״נעשה״ בלבד, וכך בהורוביץ–רבין.
״וכי היה צריך משה להשיב? אלא בא הכתוב ללמדך דרך ארץ ממשה…״ — בהורוביץ–רבין ״אלא למדה תורה דרך ארץ: בא משה והשיב תשובה לשולחו, שכן אמר משה: אף על פי שהוא יודע ועד, אשיב תשובה לשולחני״.
״רבי יהודה אומר… שהודה לו המקום״ — בהורוביץ–רבין נוסף ״שנאמר וגם בך יאמינו לעולם״. דברי רבי יהודה ורבי חוזרים בסעיף יז, על ״ויאמר אליו יי לך רד״.
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם(שמות יט, ז) — מגיד שמשה חלק כבוד לזקינים.
וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם — האיר את עיניהם.
אֵת כׇּל הַדְּבָרִים — ראשון ראשון, אחרון אחרון.
אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְיָ — אף לנשים.
וַיַּעֲנוּ כׇל הָעָם יַחְדָּיו(שמות יט, ח) —
לא ענו בחנופה, ולא קיבלו זה מזה,
אלא השוו כולם לב אחד ואמרו: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז).
וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְיָ —
וכי היה צריך משה להשיב?
אלא בא הכתוב ללמדך דרך ארץ ממשה,
שלא אמר: הואיל ויודע מה ששלחני, איני צריך להשיב.
דבר אחר:
ליתן שכר למשה על כל עלייה ועלייה, ועל כל ירידה וירידה.
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן(שמות יט, ט) — בענן עבה.
ואיזה זה? זה ערפל,
שנאמר: וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים(שמות כ, יח).
בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ —
רבי יהודה אומר:
מנין אתה אומר שאמר המקום למשה:
הריני אומר לך דבר, ואת מחזירני, ואני מודה לך —
שיהיו ישראל אומרים: גדול משה, שהודה לו המקום?
רבי אומר:
אין אנו צריכין לעשות למשה גדול, אלא אם כן עשינו להקדוש ברוך הוא שחזר בו ובדברו!
אלא מלמד שאמר המקום למשה: הרי אני קורא לך מראש ההר ואת עולה,
שנאמר: וַיִּקְרָא יְיָ לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ וגו׳(שמות יט, כ).
וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם — גם בך, גם בנביאים העתידין לעמוד אחריך.
דרשת הפסוק · ״ויגד משה את דברי העם אל יי״ · מה אמר המקום ומה השיבו ישראל: עונשין בשמחה; לשמוע ולראות את המלך
כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ב״, פסקה שלישית; הורוביץ–רבין עמ׳ 210–211).
דברי רבי יוסי הגלילי (״מתוך שנאמר והגבלת את העם סביב לאמר״) ופתיחת דברי רבי אלעזר בן פרטא (עד ״לומר למקום״) — בגליון כתב היד; שם אחרי ״אמר למשה״ כתוב ״לישראל״, ונמחק במאגרים. בהורוביץ–רבין ״רבי אליעזר בן פרטא״.
״ואת כל המשפטים״ — בכתב היד ״המעש׳״; תוקן כבמקרא (שמות כד, ג). בהורוביץ–רבין הפסוק בקיצור (״ויבא משה ויספר לעם״).
״דבר אחר: וכי מה אמר המקום…״ — בהורוביץ–רבין ״רבי אומר״. ״בעבור ישמע העם בדברי עמך. דבר אחר: בעבור… תן להם מה שבקשו״ — בגליון כתב היד.
וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְיָ(שמות יט, ט) —
וכי מה אמר המקום למשה לאמר לישראל? או מה אמרו ישראל לומר למקום?
רבי יוסי הגלילי אומר:
מתוך שנאמר: וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר(שמות יט, יב).
רבי אלעזר בן פרטא אומר:
וכי מה המקום אמר למשה לאמר לישראל? או מה אמרו ישראל למשה לומר למקום?
אלא מתוך שנאמר: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כׇּל דִּבְרֵי יְיָ וְאֵת כׇּל הַמִּשְׁפָּטִים(שמות כד, ג),
אמר להן: אם מקבלין אתם עליכם עונשין בשמחה — הרי אתם מקבלין שכר;
ואם לאו — הרי אתם מקבלין פורענות.
וקיבלו עליהן עונשין בשמחה.
דבר אחר:
וכי מה אמר המקום למשה לומר לישראל? או מה אמרו ישראל למשה לומר למקום?
אלא אמרו: רצונינו לשמוע מפי מלכינו; לא דומה שומע מפי פרגודפרגוד — וילון, מחיצה שלפני המלך לשומע מפי המלך.
אמר המקום: תן להם מה שביקשו —
בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ.
דבר אחר:
בַּעֲבוּר — אמרו: רצוננו לראות את מלכינו; לא דומה שומע לרואה.
אמר המקום: תן להם מה שבקשו —
כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יֵרֵד יְיָ(שמות יט, יא).
חלק ג
פרשה ג · לך אל העם וקדשתם
דרשת הפסוק · ״לך אל העם וקדשתם היום ומחר… והיו נכנים ליום השלישי״; ״ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם״ · סדר הימים עד מתן תורה; המזבח והמצבות; מה קרא משה בספר הברית
כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ג״, פסקה ראשונה, תחילתה; הורוביץ–רבין עמ׳ 211–212).
״רבי ישמעאל: בתחילת העינין…״ — כך בכתב היד; בהורוביץ–רבין ״רבי ישמעאל אומר״. ״ושבת הארץ״ — כך בכתב היד; במסורה (ויקרא כה, ב) ״ושבתה״.
״נטל את הדם וזרק על העם, [שנאמר: ויקח משה את הדם ויזרק על העם] וגו׳״ — בכתב היד סימן חסר (+) ואחריו ״וג׳״, והפסוק עצמו חסר; הושלם מהורוביץ–רבין (שמות כד, ח). ״הרי אתם קשורין״ — ״אתם״ בגליון. בהורוביץ–רבין ״קשורים ענובים תפוסים… וקבלו עליכם המצות כולן״.
״נטל מדם העולה בשני כוסות… מדם השלמים בשני כוסות״ — בהורוביץ–רבין ״בשתי כוסות״, ובשני ״נטל מדם השלמים״.
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם(שמות יט, י) — זה יום רביעי;
וּמָחָר — זה יום חמישי;
וְהָיוּ נְכֹונִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי(שמות יט, יא) — זה יום ששי, שבו נתנה תורה.
ומה עשה משה בחמישי?
השכים בבקר ובנה מזבח תחת ההר,
שנאמר: וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר(שמות כד, ד).
העמיד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל —
דברי רבי יהודה.
וחכמים אומרים:
שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה — על כל שבט ושבט.
בנה מזבח והקריב עליו עולה ושלמים.
נטל מדם העולה בשני כוסות — חלק למקום וחלק לציבור;
מדם השלמים בשני כוסות — חלק למקום וחלק לציבור,
שנאמר: וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹות(שמות כד, ו) — זה חלק למקום;
וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ — זה חלק לציבור.
וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאׇזְנֵי הָעָם(שמות כד, ז) —
אבל לא שמענו מהיכן קרא באזניהם.
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מתחילת בראשית ועד כאן.
רבי אומר:
מצוות שנצטווה אדם הראשון,
מצוות שנצטוו בני נח,
מצוות שנצטוו במצרים ובמרה,
ושאר כל המצות כולן.
רבי ישמעאל:
בתחילת העינין מהו אומר? ושבת הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיְיָ(ויקרא כה, ב), שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וגו׳(ויקרא כה, ג) —
שמיטין ויובלות, ברכות וקללות.
בסוף העינין מהו אומר? אֵלֶּה הַחֻוקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹות(ויקרא כו, מו).
אמרו: מקבלין אנו עלינו.
כיון שראה שקיבלו עליהם, נטל את הדם וזרק על העם,
שנאמר: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם(שמות כד, ח) וגו׳.
אמר להם: הרי אתם קשורין, תפוסין וענובין;
מחר בואו וקבלו עליכם את כל המצות.
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: בו ביום נעשו כל המעשים.
דרשת הפסוק · ״וכבסו שמלתם״; ״כי ביום השלישי ירד יי לעיני כל העם״ · טבילה מקל וחומר; עשר ירידות; מה שראו בסיני, ובכמה ישראל כדי לקבל
כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ג״, פסקה ראשונה, המשכה; הורוביץ–רבין עמ׳ 212).
״וכן שהן טעונין כיבוס בגדים״ — בהורוביץ–רבין ״כאן שהוא טעון כיבוס בגדים, אינו דין שיהא טעון טבילה״. ״אין כיבוס בגדים בתורה שאינו טעון טבילה״ — בכתב היד ״שאינן״ (מסומן ״כך״ במאגרים); תוקן כהורוביץ–רבין.
״מה שלא ראה [ישעיה] ויחזקאל״ — ״ישעיה״ חסר בכתב היד; הושלם במאגרים, וכך בהורוביץ–רבין. ״אינן כדיי לקבל״ — בהורוביץ–רבין ״אינו כדאי לקבל״.
וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹותָם(שמות יט, י) —
ומנין שיטענו טבילה?
הרי אני דן:
מה אם במקום שאינן טעונין כיבוס בגדים — טעונין טבילה,
וכן, שהן טעונין כיבוס בגדים — דין הוא שיטענו טבילה.
אין כיבוס בגדים בתורה שאינו טעון טבילה.
וְהָיוּ נְכֹונִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי(שמות יט, יא) — זה יום ששי, שבו נתנה תורה.
כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יֵרֵד יְיָ — זה אחד מעשר ירידות בתורה.
לְעֵינֵי כׇל הָעָם — מלמד שלא היה בהן סומין.
דבר אחר:
לְעֵינֵי כׇל הָעָם — מלמד שראו באותה שעה מה שלא ראה ישעיה ויחזקאל,
שנאמר: וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה(הושע יב, יא).
דבר אחר:
לְעֵינֵי כׇל הָעָם — מלמד שאם היו חסירין עד אחד, אינן כדיי לקבל.
רבי יוסי אומר:
אפילו יש שם שני אלפים ושני רבבות — הן כדי לקבל,
שנאמר: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְיָ רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(במדבר י, לו).
דרשת הפסוק · ״והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו… במשך היבל המה יעלו בהר״ · הגבלת ההר מכל צד; דין הנוגע בהר, הנסקל והנתלה; משנסתלקה השכינה
כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ג״: סוף הפסקה הראשונה והפסקה השנייה; הורוביץ–רבין עמ׳ 212–213), ודברי רבי יוסי שבסופו מכתב יד מינכן 117 (מאגרים, פסקה שלישית), שבכתב יד אוקספורד אינם.
״אבל יגע? תלמוד לומר: ונגוע בקצהו. יכול לא יעלה״ — בגליון כתב היד; לפניו כתב הסופר ״ילעלה״, והלמ״ד נמחקה במאגרים.
״ומנין אם מת בדחיה יצא… כי סקל יסקל או ירה יירה״ — בהורוביץ–רבין מ״תלמוד לומר יירה״ ואילך בסוגריים מרובעים; בכתב היד הוא שלם.
״כשימשך היובל את קולו, הכל רשאין לעלות בהר״ — בהורוביץ–רבין ״אתם רשאין״. ״רבי יוסי אומר: לא מקומו של אדם מכבדו… מכאן אמרו״ — בהורוביץ–רבין ״רבי יוסי אומר: מכאן אמרו: לא מקומו…״. מקבילה: בבלי תענית פרק ג, כא ע״ב (״תנינא, רבי יוסי אומר: לא מקומו של אדם מכבדו, אלא אדם מכבד את מקומו; שכן מצינו בהר סיני… נסתלקה שכינה ממנו, אמרה תורה: במשך היבל המה יעלו בהר״).
וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם(שמות יט, יב) — שומע אני למזרחו?
תלמוד לומר: סָבִיב.
לֵאמֹר — שהותרו זה בזה.
הִשָּׁמְרוּ לָכֶם — בלא תעשה.
עֲלוֹת בָּהָר —
יכול לא יעלה, אבל יגע?
תלמוד לומר: וּנְגֹועַ בְּקָצֵהוּ.
יכול לא יעלה ולא יגע, אבל יכנס בלקטקאבלקטקא — באפריון, במיטה נישאת?
תלמוד לומר: עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹועַ בְּקָצֵהוּ.
כׇּל הַנֹּוגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת — הרי זה עונש.
לֹא תִגַּע בּוֹ יָד(שמות יט, יג) — ולא בשילה, ולא באהל מועד, ולא בבית עולמים.
כִּי סָקל יִסָּקֵל —
ומנין ידחה?
תלמוד לומר: יָרֹה.
ומנין אם מת בדחיה יצא?
תלמוד לומר: יִיָּרֶה.
ומנין לכל הנסקלין נתלין?
תלמוד לומר: כִּי סָקל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה.
אִם בְּהֵמָה — אין לי אלא בהמה; חיה מנין?
תלמוד לומר: אִם בְּהֵמָה.
אִם אִישׁ — אין לי אלא איש; אשה מנין?
תלמוד לומר: אִם אִישׁ.
לֹא יִחְיֶה —
רבי עקיבא אומר:
נאמר כאן לֹא יִחְיֶה, ונאמר להלן מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה(שמות כב, יז) —
מה כאן בסקילה, אף להלן בסקילה.
בִּמְשֹׁךְ הַיֹּובֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר — כשימשך היובל את קולו, הכל רשאין לעלות בהר.
רבי יוסי אומר:
לא מקומו של אדם מכבדו, אלא הוא מכבד את מקומו.
מכאן אמרו:
כל זמן שהשכינה בהר — כׇּל הַנֹּוגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת;
נסתלק כבוד שכינה — הכל רשאין לעלות בהר.
דרשת הפסוק · ״וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם… היו נכנים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה״ · מכאן אמרו: משנה מקואות ח, ג · משה לא פנה לעסקיו; עלייתו בבקר; הפרישה מן האשה, ראייה מסיני
כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ג״, פסקאות רביעית ושישית), ובאמצע — הפסקה החמישית מכתב יד מינכן 117 (״יכול לדיבור זה בלבד… מן ההר אל העם״), שבכתב יד אוקספורד אינה; הורוביץ–רבין עמ׳ 213–214.
״וירד משה מן ההר אל העם — מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו…״ — כך בכתב יד אוקספורד; נוסח מינכן שאחריו חוזר על המשפט כחלק מן הדרשה המלאה (״כבר זה אמור… מלמד…״), וכך גם בהורוביץ–רבין, שבו המשפט כתוב פעמיים.
״דברות אהל מועד מנין״ — אחרי ״אהל מועד״ כתב הסופר ״דברות״ ומחקו. ״זמנן וכבסו בגדיהם״ — הסופר כתב ״ויכבסו״ ומחק את היו״ד.
״אלא נכונים — והיו נכונים, גזירה שוה״ — בהורוביץ–רבין ״אלא היו נכונים — והיו נכונים לגזירה שוה״. ״לך אל העם וקדשתם היום ומחר״ (בדברי רבי) — בכתב היד ״הוא ומחר״ (מסומן ״כך״); תוקן כבמקרא. אחרי ״יטבול בחמישי״ כתב הסופר ״הוא״ ומחקו, וכל דברי רבי נכתבו פעמיים והשני נמחק. בהורוביץ–רבין ״ויהי טהור כמו הערב שמש״.
״מיכן אמרו: הפולטת שכבת זרע…״ — משנה מקואות ח, ג (״הפולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה, דברי רבי אלעזר בן עזריה; רבי ישמעאל אומר: פעמים שהן ארבע עונות… רבי עקיבא אומר: לעולם חמש״); בהורוביץ–רבין ״רבי אליעזר אומר״ במקום ״רבי ישמעאל״.
וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם(שמות יט, יד) —
מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו, ולא היה יורד לתוך ביתו, אלא מִן הָהָר אֶל הָעָם.
יכול לדיבור זה בלבד? ושאר כל הדברות שבתורה מניין?
תלמוד לומר: וַיֵּרֶד יְיָ עַל הַר סִינַי(שמות יט, כ).
כבר זה אמור; ומה תלמוד לומר וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם?
מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו, ולא היה יורד לתוך ביתו, אלא מִן הָהָר אֶל הָעָם.
אין לי אלא דברות הר סיני; דברות אהל מועד מנין?
תלמוד לומר: וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה(שמות לד, לד).
ומנין לכל העליות שהיה עולה — בבקר היה עולה?
שנאמר: וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר וגו׳(שמות לד, ב),
וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ(שמות לד, ג),
וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וגו׳(שמות לד, ד).
שאין תלמוד לומר כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתוֹ;
אלא זה בנין אב: כל זמן שהיה עולה — בבקר היה עולה.
וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם — זמנן, וכבסו בגדיהם, והטהרו.
וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹונִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים(שמות יט, טו) —
אבל לא שמענו שאמר המקום לפרוש מן האשה!
אלא נְכֹונִים, וְהָיוּ נְכֹונִים(שמות יט, יא) — גזירה שוה:
מהו נְכֹונִים האמור כאן — לפרוש מן האשה,
אף הָיוּ נְכֹונִים האמור להלן — לפרוש מן האשה.
רבי אומר:
ממקומו הוא מוכרע:
לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר(שמות יט, י) —
אם לעינין טבילה — יטבול בחמישי ויהא כמו ערב שמש!
ומה תלמוד לומר לֵךְ אֶל הָעָם וגו׳?
אלא שאמר המקום למשה לפרוש מן האשה.
אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה —
מיכן אמרו: הפולטת שכבת זרע ביום השלישי — שהיא טהורה(משנה מקואות ח, ג);
ראייה לדבר מסיני.
דברי רבי אלעזר בן עזריה.
רבי ישמעאל אומר:
פעמים שהן ארבע עונותעונות — עונה = יום או לילה, פעמים שהן חמש, פעמים שהן שש.
רבי עקיבא אומר: לעולם חמש.
דרשת הפסוק · ״ויהי ביום השלישי בהית הבקר ויהי קלת וברקים וענן כבד על ההר וקל שפר חזק מאד ויחרד כל העם״ · המקום הקדים את משה; קולות וברקים משונים; קול השופר מגביר והולך
כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ג״, פסקה שישית, המשכה; הורוביץ–רבין עמ׳ 214).
״שהקדים המקום על ידיו״ — בהורוביץ–רבין ״על ידו״. ״קול קולות… ברק ברקים״ — שם ״קולי קולות… ברקי ברקים״.
״אבל כאן״ — ״כאן״ בגליון. ״קולו עמה״, ״ולמה רך מבתחילה״, ״לשכר את האוזן״ — כך בכתב היד, וכך גם בסעיף טו; בהורוביץ–רבין ״קולו עמום… ולמה כך מתחלה… לשכך את האוזן״.
וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹות הַבֹּקֶר(שמות יט, טז) —
מלמד שהקדים המקום על ידיו,
לקיים מה שנאמר: עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִיבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ(שיר השירים א, יב).
וַיְהִי קֹולֹות — קול קולות, ומיני קולות משונים זה מזה.
וּבְרָקִים — ברק ברקים, ומיני ברקים משונים זה מזה.
וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר — זה ערפל,
שנאמר: וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל(שמות כ, יח).
וְקֹול שֹׁופָר חָזָק מְאֹד —
מנהג הדיוט: כל שהוא הולך — קולו עמהקולו עמה — קולו נחלש (בהורוביץ–רבין ״עמום״);
אבל כאן: כל שהוא הולך — קולו מגביר.
ולמה רך מבתחילה? לשכר את האוזןלשכר את האוזן — לשכך את האוזן, להרגילה במה שהיא יכולה לשמוע מה שהיא יכולה לשמוע.
וַיֶּחֱרַד כׇּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה — מלמד שנזדעזעו.
דרשת הפסוק · ״ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר״ · יי לסיני בא כחתן לקראת כלה; ההר נתלש ועמדו תחתיו; יונתי בחגוי הסלע
כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ג״, סוף הפסקה השישית והפסקה השביעית; הורוביץ–רבין עמ׳ 214–215).
״תחתית ההר״ — כך הלמה בכתב היד (במקרא ״בתחתית ההר״). ״אמר רבי יוסה: יהודה היה דורש…״ — בהורוביץ–רבין ״אמר רבי יוסי״, ונוסף: ״ליתן תורה לישראל, או אינו אומר כן, אלא יי מסיני בא לקבל את ישראל, כחתן…״.
״מלמד שהיו מתיראין״ — בכתב היד ״שהיה״ (מסומן ״כך״ במאגרים); תוקן כהורוביץ–רבין. ״ויתיצבו… תחתית ההר״ — בהורוביץ–רבין מ״מלמד שהיו ישראל מתיראין״ עד ״בתחתית ההר״ בסוגריים מרובעים; בכתב היד הוא שלם.
״השמיעיני את קולך״ (בדברי רבי אלעזר) — בכתב היד ״המיעיני״, והשי״ן הושלמה במאגרים. ״רבי אלעזר אומר: על ים סוף דבר אמור״ — בהורוביץ–רבין ״רבי אליעזר״.
וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה(שמות יט, יז) —
אמר רבי יוסה:
יהודה היה דורש:
יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב) — אל תקרא כן, אלא יי לסיני בא,
ליתן תורה לישראל,
כחתן זה שהוא יוצא לקראת כלה.
וַיִּתְיַצְּבוּ — ניצפפוניצפפו — נדחקו זה אל זה.
מלמד שהיו מתיראין מפני הזיקיןהזיקין — כוכבי שביט וזיקי אש, ומפני הזועותהזועות — רעידות האדמה, מפני הרעמים, מפני הברקים הבאים.
תַחְתִּית הָהָר —
מלמד שנתלש ההר ממקומו, וקרבו ועמדו תחתיו,
שנאמר: וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וגו׳(דברים ד, יא).
עליהם מפורש בקבלה: יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע(שיר השירים ב, יד) —
הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ — אילו שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל(שמות כד, ד);
הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ — אילו עשרת הדברות;
כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב — אילו לאחר עשרת דיברות;
וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה — וַיִּקְרְבוּ כׇּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יְיָ(ויקרא ט, ה).
רבי אלעזר אומר:
על ים סוף דבר אמור:
הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ — הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְיָ(שמות יד, יג);
הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ — וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ וגו׳(שמות יד, י);
כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב — וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם(שמות ב, כג);
וּמַרְאֵךְ נָאוֶה — וַיַּעַשׂ הָאֹותֹות לְעֵינֵי הָעָם(שמות ד, ל), וַיַּאֲמֵן הָעָם(שמות ד, לא).
דבר אחר:
כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב — על הים: אָשִׁירָה לַיְיָ כִּי גָאֹה גָּאָה(שמות טו, א);
וּמַרְאֵךְ נָאוֶה — אילו מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹונְקִים יִסַּדְתָּ עֹוז(תהלים ח, ג).
חלק ד
פרשה ד · והר סיני עשן כלו
דרשת הפסוק · ״והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו יי באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד״ · התורה נמשלה לאש; מכנים את הבורא מבריותיו לשבר את האוזן; ההר שבחלקו של בנימן
כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ד״, פסקה ראשונה, תחילתה; הורוביץ–רבין עמ׳ 215–216).
״יכול מקום הכבוד״ — בהורוביץ–רבין ״מקום הכבוד בלבד״. ״כעשן הכבשן״ — בכתב היד ״הבשן״ (מסומן ״כך״ במאגרים); תוקן כבמקרא. אחרי ״יכול ככבשן״ כתב הסופר ״יכול״ ומחקו. ״לשבר את האזן״ — הבי״ת מסופקת; ״האזן״ בגליון (ובשאר המקומות בכתב היד ״האוזן״); אחרי ״יכולה״ כתוב ״לעמוד״, ונמחק במאגרים. בהורוביץ–רבין ״לשכך האוזן״, וכן להלן.
״מי לא יירא״ — בכתב היד ״איירא״, והאל״ף נמחקה במאגרים. ״וכי מי נתן כח בארי״ — בהורוביץ–רבין ״כח וגבורה בארי״.
״והלא בכלל כל ההרים היה, שנאמר הרים נזלו מפני יי״ — בהורוביץ–רבין נוסף ״זה סיני״. ״ואף על פי כן״ — שם ״ועוד שכל השבטים… ואף על פי כן״.
וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ(שמות יט, יח) — יכול מקום הכבוד?
תלמוד לומר: כֻּולּוֹ.
מפני מה? מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְיָ בָּאֵשׁ —
מגיד שהתורה אש, ומאש נתנה, ובאש נמשלה.
מה דרכה של אש? אם קרב אדם אצלה — ניכוה; רחק ממנה — צנן.
אין לו לאדם אלא להתחמם כנגד אורה.
וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ — יכול כעשן זה בלבד?
תלמוד לומר: כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן.
אי כבשן, יכול ככבשן זה בלבד?
תלמוד לומר: וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם(דברים ד, יא).
ומה תלמוד לומר כבשן? לשבר את האזןלשבר את האזן — להשמיע לאוזן כפי מה שהיא יכולה לקבל מה שהיא יכולה לשמוע.
כיוצא בו: אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא וגו׳(עמוס ג, ח) —
וכי מי נתן כח בארי? לא הוא?
אלא הרי אנו מכניןמכנין — מתארים בכינוי, בדימוי אותו מברייתיו, לשכר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע.
כיוצא בו: וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וגו׳(יחזקאל מג, ב) —
וכי מי נתן כח וגבורה במים? לא הוא?
אלא הרי אנו מכנין אותו מבריותיו, לשכר את האוזן.
וַיֶּחֱרַד כׇּל הָהָר — והלא בכלל כל ההרים היה,
שנאמר: הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי יְיָ וגו׳(שופטים ה, ה),
ואומר: לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻונִּים(תהלים סח, יז).
אמר להם: כולכם גבניןגבנין — בעלי גבנון, בעלי מום אתם,
כמה דאת אמר: אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק(ויקרא כא, כ).
מפני מה שרת שכינה בחלקו של בנימן?
שכל השבטים היו שותפין במכירתו של יוסף, ובנימן לא היה שותף עמהם;
וכל השבטים נולדו בחוצה לארץ, ובנימן נולד בארץ ישראל.
אף על פי כן — הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ אַף יְיָ יִשְׁכֹּן לָנֶצַח.
דרשת הפסוק · ״ויהי קול השפר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלהים יעננו בקול״ · השופר סימן יפה לישראל; המקום מסייע את משה בקולו
כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ד״, פסקה ראשונה, המשכה; הורוביץ–רבין עמ׳ 216).
״מה שהיא יכולה לשמוע״ — בכתב היד ״שהוא״ (מסומן ״כך״); תוקן כבסעיף יב. דרשת ״מנהג הדיוט״ חוזרת כאן כמעט מילה במילה מסעיף יב (״וקול שופר חזק מאד״), וכך גם בהורוביץ–רבין.
״ויי אלהים בשופר יתקע״ — במסורה (זכריה ט, יד) ״ואדני יהוה״, ובכתב היד ״ויי אל׳ים״.
״עד שמשה אומר לו: דבר״ — בהורוביץ–רבין ״עד שמשה אמר דבר״; אחרי ״שכבר״ כתב הסופר שוב ״שכבר״ ומחקו. ״והיה הקדוש ברוך הוא מסיעו בקולו״ — שם ״מסייעו״, ו״שנתן הקב״ה כח וגבורה במשה״.
וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁופָר(שמות יט, יט) — הרי זה סימן יפה בכתובים:
כל מקום שהוא אומר שופר — הרי זה סימן יפה לישראל,
שנאמר: עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה וגו׳(תהלים מז, ו),
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וגו׳(ישעיה כז, יג),
ויי אלהים בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע(זכריה ט, יד).
הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד —
מנהג הדיוט: כל שהוא הולך — קולו עמה;
אבל כאן: כל שהוא הולך — קולו מגביר.
ולמה רך מבתחילה? לשכר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע.
מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים וגו׳ —
רבי אליעזר אומר:
ומנין אתה אומר שאין המקום מדבר עד שמשה אומר לו: דבר, שכבר קיבלו בניך עליהם?
לכך נאמר: מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל.
אמר לו רבי עקיבא:
בוודאי כן הוא הדבר.
ומה תלמוד לומר מֹשֶׁה יְדַבֵּר?
אלא מלמד שניתן כח וגבורה במשה, והיה הקדוש ברוך הוא מסיעומסיעו — מסייעו בקולו;
ובנעמהובנעמה — ובנעימה, בקול נעים שהיה משה שומע בו — היה משמיע את ישראל.
לכך נאמר: מֹשֶׁה יְדַבֵּר.
דרשת הפסוק · ״וירד יי על הר סיני אל ראש ההר ויקרא יי למשה אל ראש ההר״ · המקום הרכין את השמים על ראש ההר; לא עלה אדם ולא ירד הכבוד
כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ד״, פסקה ראשונה, המשכה; הורוביץ–רבין עמ׳ 216–217).
״תלמוד לומר: אל ראש ההר״ ו״יכול ממש שירד הכבוד והוצען על גבי הר סיני״ — בגליון כתב היד. ״על גבי המטה״ — בהורוביץ–רבין ״על ראש המטה״.
״מפניך עמים ירגזו״ — בכתב היד ״מפ׳ עמ׳ ירג׳״; במסורה (ישעיה סד, א) ״מפניך גוים ירגזו״. ״בעשותך נוראות לו נקוה מפניך הרים נזולו״ — כך בכתב היד; במסורה (סד, ב) ״לא נקוה ירדת מפניך הרים נזלו״.
״לא עלה אליהו למעלה ולא ירד הכבוד למטן״ — בהורוביץ–רבין ״לא עלה משה ואליהו למעלה ולא ירד הכבוד למטה״.
וַיֵּרֶד יְיָ עַל הַר סִינַי(שמות יט, כ) — שומע אני על כולו?
תלמוד לומר: אֶל רֹאשׁ הָהָר.
יכול ממש שירד הכבוד והוצעןוהוצען — ונפרש (כמצע) על גבי הר סיני?
תלמוד לומר: כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם(שמות כ, יט).
מלמד שהרכיןשהרכין — שהטה והשפיל המקום שמים התחתונים ושמי שמים העליונים על ראש ההר,
וירד הכבוד והוצען על גב הר סיני —
כאדם שהוא מציע את הכר על גבי המטה,
וכאדם שהוא מדבר מעל גבי הכר,
שנאמר: כִּקְדֹוחַ אֵשׁ הֲמָסִים מַיִם תִּבְעֶה אֵשׁ לְהוֹדִיעַ שִׁמְךָ לְצָרֶיךָ מִפָּנֶיךָ עמים יִרְגָּזוּ(ישעיה סד, א),
וכן הוא אומר: בַּעֲשׂוֹתְךָ נוֹרָאוֹת לו נְקַוֶּה מִפָּנֶיךָ הָרִים נָזֹולּוּ(ישעיה סד, ב).
רבי יוסי אומר:
הרי הוא אומר: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיְיָ וגו׳(תהלים קטו, טז) —
לא עלה אליהו למעלה, ולא ירד הכבוד למטן.
אלא מלמד שאמר המקום למשה: הרי אני קורא לך מראש ההר ואת עולה,
שנאמר: וַיִּקְרָא יְיָ לְמֹשֶׁה.
דרשת הפסוק · ״רד העד בעם פן יהרסו… וגם הכהנים הנגשים אל יי יתקדשו… לך רד ועלית אתה ואהרן עמך… וירד משה אל העם ויאמר אלהם״ · יחיד שנפל ככולם; הכהנים אינם בכלל העם; מחיצת משה, הכהנים והעם
כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ד״, סוף הפסקה הראשונה ותחילת השנייה; הורוביץ–רבין עמ׳ 217–218).
״פן יהרסו אל יי לראות — מלמד שנתנה רשות לשלוחין לחבל״ — בהורוביץ–רבין ״שמא ידחקו לראות. ונפל ממנו רב — מלמד שנתנה רשות לשלוחים לחבל. דבר אחר: אפילו רב אחד מהם שיפול…״; כתב היד מדלג על הלמה ״ונפל ממנו רב״. ״על ידי כולן״ — הסופר כתב ״יהי״, מחקו וכתב ״ידי״ בגליון.
״תלמוד לומר: לך אל העם וקדשתם… אין הכהנים בכלל העם״ — כל הקטע בגליון כתב היד; ״אם״ שבסופו נמחק במאגרים. ״ועל עם הקהל יכפר״ — בכתב היד ״הקב׳ה״ (מסומן ״כך״); תוקן כבמקרא (ויקרא טז, לג: ״ועל כל עם הקהל יכפר״). ״וזה יהיה מעשה הכהנים״ — כך בכתב היד; במסורה (דברים יח, ג) ״משפט הכהנים״.
״יפה אמרת… דבר אחר: אין אנו צריכין…״ — בהורוביץ–רבין ״רבי אומר״ (כבסעיף ו), ו״אלא מזרזין״.
״ועלית אתה ואהרן עמך״ — אחרי ״עמך״ כתב הסופר שוב ״עמך״ ומחקו. ״מה את מחיצה לעצמך, [אף הן מחיצה לעצמן]״ — בכתב היד סימן חסר (+); הושלם מהורוביץ–רבין (שם בסוגריים מרובעים).
״דבר אחר: ויאמר אליהם — אמר להם: היו עתידין לקבל מלכות שמים בשמחה״ — בהורוביץ–רבין בסוגריים מרובעים.
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם(שמות יט, כא) — הסהדהסהד — העד בהם.
פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל יְיָ לִרְאוֹת —
מלמד שנתנה רשות לשלוחין לחבללשלוחין לחבל — למלאכי חבלה.
יחידי שיפול בהן — הרי הוא עלי ככולן;
מלמד שאף אחד ממעט על ידי כולן.
דבר אחר:
יחידי שיוטל מהן — הרי הוא עלי כנגד כל מעשה בראשית,
שנאמר: כִּי לַיְיָ עֵין אָדָם(זכריה ט, א).
וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל יְיָ יִתְקַדָּשׁוּ(שמות יט, כב) —
יכול הכהנים בכלל העם?
תלמוד לומר: לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר(שמות יט, י) —
אין הכהנים בכלל עם.
שנאמר: וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר(ויקרא טז, לג) —
אין הכהנים בכלל העם.
וְזֶה יִהְיֶה מעשה הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם(דברים יח, ג) —
אין הכהנים בכלל העם.
ואילו הן הכהנים?
רבי יהושע בן קרחה אומר:
נדב ואביהוא.
אינו אומר הכהנים, והַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל יְיָ.
וכשהוא אומר וְגַם — ואף הזקינים עמהם.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְיָ לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹות(שמות יט, כג) — כבר העדתי בהן, וקבעתי להם תחומין.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְיָ לֶךְ רֵד(שמות יט, כד) — יפה אמרת.
זה הוא שהיה רבי יהודה אומר:
ומנין אתה אומר שאמר המקום למשה: הריני אומר לך דבר, ואתה מחזירני, ואני מודה לך —
שיהו ישראל אומרים: גדול משה, שהודה לו המקום?
דבר אחר:
אין אנו צריכין לעשות למשה גדול, אלא אם כן עשינו להקדוש ברוך הוא שחזר בו ובדברו!
אבל מזרזין את אדם בשעת תלמוד, ומזרזין אותו בשעת מעשה.
וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים — יכול הכל יעלו?
תלמוד לומר: וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹות.
יכול אף הכהנים עמך?
תלמוד לומר: וְעָלִיתָ אַתָּה.
אמור מעתה: מה את — מחיצה לעצמך, אף הן מחיצה לעצמן,
והעם כל עיקר אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹות אֶל יְיָ.
פֶּן יִפְרׇץ בָּם — שמא יתריעו.
וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם(שמות יט, כה) — אמר להם מיד, ולא עיכב.
דבר אחר:
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם — אמר להם: היו עתידין לקבל מלכות שמים בשמחה.
דבר אחר:
וַיֹּאמֶר — אמר להן: היו אומרים על הן — הן, ועל לאו — לאו.
דרשת הפסוק · ״וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר״ · אלהים — דיין; עשרת הדברות בדיבור אחד; על הן הן; משה משיב לגבורה
כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ד״, פסקה שנייה, סופה; הורוביץ–רבין עמ׳ 218–219).
״לפי שיש פרשות בתורה… שומע אני אף עשרת דברות כן״ — אינו בהורוביץ–רבין, ששם רק ״אין אלהים אלא דיין, דיין ליפרע ונאמן לשלם שכר״.
״נאמרו כולן בדיבור אחד? תלמוד לומר: האלה — הדברים האלה נאמרו בדיבור אחד, ושאר כל הדברות שבתורה נאמרו״ — בגליון כתב היד.
״דברי רבי ישמעאל״ — הסופר כתב ״ד״א״, מחקו וכתב ״דברי״ בגליון. ״אלי הטיבו״ — הסופר כתב ״אללי״ ומחק למ״ד אחת.
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים(שמות כ, א) — אין אלהים אלא דיין: דיין להפרעלהפרע — לגבות עונש, ונאמן לשלם שכר.
לפי שיש פרשות בתורה שאם עשאן אדם — מקבל שכר; אם לאו — אין מקבל עליהן פורענות.
שומע אני אף עשרת דברות כן?
תלמוד לומר: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים —
אין אלהים אלא דיין: דיין להיפרע, ונאמן לשלם שכר.
אֵת כׇּל הַדְּבָרִים — מלמד שאמר המקום עשרת דיברות בדיבור אחד,
מה שאי איפשר לבשר ודם לומר כן,
שנאמר: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר.
אם כן, מה תלמוד לומר אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ(שמות כ, ב), לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים(שמות כ, ג)?
אלא מלמד שאמר המקום עשרת דיברות בדיבור אחד, וחזר ופרטן דיבור דיבור בפני עצמו.
שומע אני אף שאר כל הדיברות שבתורה נאמרו כולן בדיבור אחד?
תלמוד לומר: הָאֵלֶּה —
הדברים האלה נאמרו בדיבור אחד,
ושאר כל הדברות שבתורה נאמרו דיבור דיבור בפני עצמו.
לֵאמֹר — מלמד שהיו אומרים על הן — הן, ועל לאו — לאו;
דברי רבי ישמעאל.
ורבי עקיבא אמר:
על הן — הן, ועל לאו — הן.
דבר אחר:
לֵאמֹר — צא ואמור להן, והשיבני.
ומנין שהיה משה משיב דברים לפני הגבורה?
שנאמר: וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְיָ(שמות יט, ח).
ומה היו דברי העם? כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז).
ומנין שהמקום הודה לדבריהם?
שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלָי הֵטִיבוּ וגו׳(דברים יח, יז).
חלק ה
פרשה ה · אנכי יי אלהיך
דרשת הפסוק · ״אנכי יי אלהיך״ · למה לא נאמרו הדברות בתחילת התורה; שבחן של ישראל; אין שתי רשויות
כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ה״, פסקה ראשונה, תחילתה; הורוביץ–רבין עמ׳ 219–220).
״מפני מה לא נאמרו״ — ״לא״ בגליון. ״משל למלך בשר ודם״ — בהורוביץ–רבין ״משלו משל למה הדבר דומה, לאחד שנכנס במדינה״, ו״כלום עשית לנו טובה״.
״לקבל את התורה, והשוו כולם לב אחד לקבל״ — בגליון כתב היד. ״מלכות אלהים בשמחה״ — בהורוביץ–רבין ״מלכות שמים״. ״ממשכנין זה על ידי זה. ולא שלכך…״ — בהורוביץ–רבין ״ממשכנין עצמן זה על זה. ולא על הנגלות בלבד נגלה הקב״ה עליהם לכרות ברית עמהם, אלא אף על הסתרים״, והפסוק ״הנסתרות ליי אלהינו״ בסוף הדברים, ו״ויהא הצבור מתמשכן״.
״חזה הוית עד די כרסוון רמיו… נהר דינור נגיד״ — כך בכתב היד; במסורה (דניאל ז, ט–י) ״כרסון… נהר די נור נגד״.
״אנכי יי אלהיך — כשעמד הקדוש ברוך הוא ואמר אנכי יי אלהיך, מי עמד ומיחה כנגדו?״ — ״כשעמד… אנכי יי אלהיך״ בגליון כתב היד; בהורוביץ–רבין הוא המשך דברי רבי נתן, בלי הלמה. ״לא בסתר דברתי… פנגם״ — כבסעיף ג, בשם רבי יוסי.
אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ(שמות כ, ב) —
מפני מה לא נאמרו עשרת הדברות מתחילת התורה?
משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה.
אמר להן: אמלוך עליכם.
אמרו לו: כלום עשיתה לנו, שתמלוך עלינו?
מה עשה? בנה להן החומה, הכניס להן את המים, עשה להם מלחמות.
אמר להן: אמלוך עליכם.
אמרו לו: הן והן.
כך הוציא המקום את ישראל ממצרים,
קרע להן את הים,
הוריד להן את המן,
העלה להן את הבאר,
הגיזהגיז — הסיע, הביא (ברוח) להן את השליו,
עשה להן מלחמות עמלק.
אמר להן: אמלוך עליכם.
אמרו לו: הן והן.
רבי אומר:
להודיע שבחן של ישראל:
שכשעמדו כולם לפני הר סיני לקבל את התורה, והשוו כולם לב אחד לקבל מלכות אלהים בשמחה.
ולא עוד, אלא שהיו ממשכניןממשכנין — ערבים (נותנים משכון) זה לזה זה על ידי זה.
ולא שלכך, אלא שנגלה הקדוש ברוך הוא לכרות עמהן ברית על הסתרים,
שנאמר: הַנִּסְתָּרֹות לַיְיָ אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹות לָנוּ(דברים כט, כח).
אמרו לו: על הגלוין אנו כורתין עמך ברית, ואין אנו כורתין עמך ברית על הסתרים,
שלא יהא אחד חוטא בסתר, ויהא הציבור נתפס.
אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ — למה נאמר?
לפי שנגלה על הים כגבור עושה מלחמות,
שנאמר: יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה(שמות טו, ג);
נגלה על הר סיני כזקן מלא רחמים,
שנאמר: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(שמות כד, י);
וכשנגאלו מהו אומר? וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר;
ואומר: חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כׇרְסָוָון רְמִיוחזה הוית עד די כרסוון רמיו — רואה הייתי עד שכסאות הושמו וגו׳(דניאל ז, ט),
נְהַר(דניאל ז, י) דינור נגידדינור נגיד — של אש נמשך וגו׳ —
שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר: שתי רשויות הן.
אלא אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ:
אני במצרים, אני על הים, אני בסיני;
אני לשעבר, אני לעתיד לבא;
אני בעולם הזה, אני לעולם הבא,
שנאמר: רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וגו׳(דברים לב, לט),
ואומר: עַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וגו׳(ישעיה מו, ד),
ואומר: כֹּה אָמַר יְיָ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְיָ צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וגו׳(ישעיה מד, ו),
ואומר: אֲנִי אַחֲרוֹן וְאֶת אַחֲרֹונִים אֲנִי הוּא(ישעיה מא, ד).
רבי נתן אומר:
מיכן תשובה למיניןלמינין — לכופרים, שהיו אומרים: שתי רשויות הן.
אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ —
כשעמד הקדוש ברוך הוא ואמר: אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ, מי עמד ומיחה כנגדו?
אם תאמר: במטמוניותבמטמוניות — בסתר היה הדבר —
והלא כבר נאמר: לֹא בַסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי וגו׳(ישעיה מה, יט);
לֹא אָמַרְתִּי לְזֶרַע יַעֲקֹב — לאילו אני נותנה;
אלא תֹּהוּ בַקְּשׁוּנִי — לא נתתיה פנגם.
וכן הוא אומר: אֲנִי יְיָ דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים.
דרשת הפסוק · ״אנכי יי אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ · תבור וכרמל באו לסיני; הארץ חלה, ואומות העולם נבהלו אל בלעם
כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ה״, פסקה ראשונה, סופה; הורוביץ–רבין עמ׳ 220–221).
״כשעמד הקדוש ברוך הוא ועמד ואמר״ — כך בכתב היד; בהורוביץ–רבין ״כשעמד הקב״ה ואמר״. ״עמד כל אחד ואחד במקומו ואמר״ — שם ״ואמרו״.
״נתכנסו כל אומות העולם ובאו להם אצל בלעם בן בעור״ — בהורוביץ–רבין ״כל מלכי אומות העולם אצל בלעם הרשע״. ״שוטים שבעולם״ — אינו בהורוביץ–רבין. ״הקדוש ברוך הוא נותן תורה לעמו ישראל״ — שם ״רוצה ליתן תורה לעמו״.
מקבילה: בבלי זבחים פרק יד, קטז ע״א (רבי אלעזר המודעי: ״נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו… שמא מבול בא לעולם… מבול של מים אינו מביא, אבל מבול של אש מביא… יי עוז לעמו יתן״).
דבר אחר:
אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ(שמות כ, ב) —
כשעמד הקדוש ברוך הוא ועמד ואמר: אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ,
היו ההרים מתרעשין והגבעות מתמוטטות,
ובא תבור מבית אילים, וכרמל מאספמיאמאספמיא — מספרד,
שנאמר: חַי אָנִי נְאֻם הַמֶּלֶךְ יְיָ צְבָאוֹת שְׁמוֹ כִּי כְּתָבוֹר וגו׳(ירמיה מו, יח).
זה אומר: אני נקראתי, וזה אומר: אני נקראתי.
וכיון ששמעו מפיו אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם,
עמד כל אחד ואחד במקומו ואמר: לא עסק אלא עם מי שהוציא ממצרים.
דבר אחר:
אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ —
שכשעמד הקדוש ברוך הוא ואמר: אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ, היתה ארץ חלה,
שנאמר: יְיָ בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ וגו׳(שופטים ה, ד),
ואומר: הָרִים נָזְלוּ וגו׳(שופטים ה, ה),
ואומר: קוֹל יְיָ בַּכֹּחַ וגו׳(תהלים כט, ד), קוֹל יְיָ שֹׁובֵר(תהלים כט, ה), קוֹל יְיָ חֹוצֵב(תהלים כט, ז), קוֹל יְיָ יְחוֹלֵל וגו׳(תהלים כט, ט),
וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹומֵר כָּבוֹד —
עד שנתמלאו בתיהם מזיו שכינה.
באותה שעה נתכנסו כל אומות העולם, ובאו להם אצל בלעם בן בעור.
אמרו לו: שמא המקום מחריב עולמו במבול?
אמר להם: שוטים שבעולם! כבר נשבע המקום לנח שאינו מביא מבול לעולם,
שנאמר: כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי(ישעיה נד, ט).
אמרו לו: מבול של מים אינו מביא, אבל מביא הוא מבול של אש!
אמר להם: אינו מביא לא מבול של מים ולא מבול של אש,
אלא הקדוש ברוך הוא נותן תורה לעמו ישראל,
שנאמר: יְיָ עֹוז לְעַמּוֹ יִתֵּן וגו׳(תהלים כט, יא).
וכיון ששמעו מפיו הדבר הזה — פנו כולם והלכו איש למקומו.
דרשת הפסוק · ״אנכי יי אלהיך״; ״ויאמר יי מסיני בא״ · התורה הוצעה לבני עשו, עמון ומואב וישמעאל; שבע מצות בני נח; למה ניתנה במדבר
כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ה״, פסקה שנייה; הורוביץ–רבין עמ׳ 221–222).
״לפיכך נתבעו אומות העולם, שלא יהא להן פתחון פה לומר…״ — בהורוביץ–רבין ״ולפיכך נתבעו אומות העולם בתורה, כדי שלא ליתן פתחון פה להם כלפי שכינה לומר…״. ״זו היא ירושה שהוריש לנו אבינו״ — שם ״שהורישנו״.
״מקבלין אתם עליכם את התורה״ (אצל בני עמון ומואב) — בכתב היד ״עלי״ בתוספת (+), ונפתח ״עליכם״ כבשני האחרים. ״כולם בני מנאפין הן״ — בהורוביץ–רבין ״כלנו מניאוף… והיאך נקבלה״. ״זו היא ברכה שנאמרה בהן״ — שם ״בזו הברכה נתברך אבינו״.
״וכשבא אצל ישראל — מימינו אש דת למו״ — לפני הפסוק כתב הסופר ״וג׳״ ומחקו.
״רבי שמעון בן אלעזר אומר״ — הסופר כתב ״ישמע׳״, מחקו וכתב ״שמעון״ בגליון; כך בהורוביץ–רבין. ״על שלא מינו אותו״ — ״אותו״ בגליון. ״אם בשבע מצות״ (בפעם השנייה) — הסופר כתב ״מידות״, מחקו וכתב ״מצות״ בגליון.
במשל, ״אמרו לו: ריקה! אם על אוצר של תבן נחשדתה…״ — בהורוביץ–רבין ״וזה שהיה ממונה על הכסף ועל הזהב אמר לו: ריקה, בתבן כפרת, בכסף וזהב על אחת כמה וכמה״.
״בשלשה דברים נמשלה תורה… מה אילו חינם, אף דברי תורה חנם לכל באי העולם״ — בהורוביץ–רבין ״ניתנה תורה… מה אלו חנם לכל באי העולם, כך דברי תורה חנם לכל באי העולם״.
מקבילות: ספרי דברים שמג (״כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל, לא על ישראל בלבד הוא נגלה, אלא על כל האומות״: בני עשו — ״לא תרצח״, בני עמון ומואב — ״לא תנאף״, בני ישמעאל — ״לא תגנוב״; ״אפילו שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהן״); בבלי עבודה זרה פרק א, ב ע״ב (רבי יוחנן: ״מלמד שהחזירה הקב״ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה״).
לפיכך נתבעו אומות העולם,
שלא יהא להן פתחון פה לומר: אילו נתבענו — כבר קיבלנו עלינו.
והרי שנתבעו ולא קיבלו עליהם,
שנאמר: וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא וגו׳(דברים לג, ב).
נגלה על בני עשו הרשע.
אמר להן: מקבלין אתם עליכם את התורה?
מה כתוב בה?
אמר להם: לֹא תִּרְצָח(שמות כ, יג).
אמרו לו: זו היא ירושה שהוריש לנו אבינו: עַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה(בראשית כז, מ).
נגלה על בני עמון ומואב.
אמר להם: מקבלין אתם עליכם את התורה?
אמרו לו: מה כתוב בה?
לֹא תִּנְאָף.
אמרו לו: כולם בני מנאפין הן,
שנאמר: וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן(בראשית יט, לו).
נגלה על בני ישמעאל.
אמר להם: מקבלין אתם עליכם את התורה?
מה כתוב? לֹא תִּגְנֹוב.
אמרו לו: זו היא ברכה שנאמרה בהן: וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם(בראשית טז, יב),
וכתיב: כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וגו׳(בראשית מ, טו).
וכשבא אצל ישראל — מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ —
פתחו כולם פיהם ואמרו: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז).
וכן הוא אומר: עָמַד וַיְמֹודֶד אֶרֶץ וגו׳(חבקוק ג, ו).
רבי שמעון בן אלעזר אומר:
מה אם בשבע מצות שנצטוו בני נח — לא יכלו לעמוד בהן,
על אחת כמה וכמה בכל המצות שבתורה.
משל למלך שמינה לו שני אפוטרופיןאפוטרופין — ממונים, נאמנים:
אחד ממונה על אוצר של תבן, ואחד ממונה על אוצר של כסף ושל זהב.
נחשד זה שהיה ממונה על אוצר של תבן,
והיה מתרעם על שלא מינו אותו על אוצר של כסף ושל זהב.
אמרו לו: ריקהריקה — ריק, שוטה! אם על אוצר שלתבן נחשדתה — היאך יאמינו אותך על אוצר של כסף ושל זהב?
והרי דברים קל וחומר:
אם בשבע מצות שנצטוו בני נח — לא יכלו לעמוד בהן,
על אחת כמה וכמה בכל המצות שבתורה.
מפני מה לא נתנה תורה בארץ ישראל?
שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר: לפי שניתנה תורה בארצו, לפיכך לא קיבלנו עלינו.
דבר אחר:
שלא להטיל מחלוקת בין השבטים,
שלא יהא זה אומר: בארצי נתנה תורה,
וזה אומר: בארצי נתנה תורה,
וזה: בארצי נתנה תורה.
לפיכך נתנה במדבר, דימוס פרהסיאדימוס פרהסיא — ברבים ובגלוי, במקום הפקר.
בשלשה דברים נמשלה תורה: במדבר, באש, ובמים.
לומר לך: מה אילו חינם — אף דברי תורה חנם לכל באי העולם.
דרשת הפסוק · ״אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים״ · עבדים למלכים היו ולא עבדים לעבדים; בית העובדים עבודה זרה
כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ה״, פסקה שנייה, סופה; הורוביץ–רבין עמ׳ 222).
״ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים״ — בהורוביץ–רבין ״מיד פרעה מלך מצרים״ בסוגריים מרובעים; בכתב היד הוא שלם.
אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים(שמות כ, ב) — עבדים למלכים היו.
אתה אומר: עבדים למלכים היו, או עבדים לעבדים היו?
כשהוא אומר: וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם(דברים ז, ח) —
הוי: עבדים למלכים היו, ולא עבדים לעבדים.
דבר אחר:
מִבֵּית עֲבָדִים — מבית העובדים, שהיו עובדים לעבודה זרה.
חלק ו
פרשה ו · לא יהיה לך
דרשת הפסוק · ״לא יהיה לך אלהים אחרים על פני״ · משל המלך שאינו גוזר עד שיקבלו מלכותו; קבלת מלכות במצרים ובסיני
כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ו״, פסקה ראשונה, תחילתה; הורוביץ–רבין עמ׳ 222–223).
״משל למלך״ — הסופר כתב ״למה״, מחקו וכתב ״למלך״. ״קבלו גזירותי״ (בסוף המשל) — לפניו כתוב ״מלכותי״, ונמחק במאגרים.
״כמעשה ארץ מצרים… הוא שנאמר כאן: אנכי יי אלהיך — אני הוא שקיבלתם מלכותי עליכם במצרים״ — בהורוביץ–רבין ״…אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אני הוא שקבלתם עליכם מלכותי בסיני… קבלתם מלכותי באהבה, קבלו גזרותי״. ״קבלתם מלכותי״ (בפעם השנייה) — בכתב היד ״קבלו״ והוי״ו מחוקה, ו״תם״ הושלם במאגרים.
לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים(שמות כ, ג) — למה נאמר?
לפי שהוא אומר: אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ(שמות כ, ב).
משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה.
אמרו לו עבדיו: גזור עליהן גזירות.
אמר להן: לא. כשיקבלו מלכותי — אגזור עליהן גזירות;
שאם אינן מקבלין מלכותי — היאך מקיימין גזירותי?
כך אמר המקום לישראל: אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ — לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים.
אני הוא שקיבלתם מלכותי עליכם במצרים.
אמרו לו: הן והן.
וכשם שקבלתם מלכותי עליכם — קבלו גזירותי.
לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים —
רבי שמעון בן יוחי אומר:
הוא שנאמר להלן: אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם(ויקרא יח, ב) —
אני הוא שקיבלתם מלכותי עליכם בסיני.
אמרו לו: הן והן.
קבלתם מלכותי — קבלו גזירותי.
כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם וגו׳(ויקרא יח, ג) —
הוא שנאמר כאן: אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ —
אני הוא שקיבלתם מלכותי עליכם במצרים.
אמרו לו: הן והן.
קבלתם מלכותי — קבלו גזירותי.
דרשת הפסוק · ״לא יהיה לך אלהים אחרים על פני״ · העשוי כבר; למה נקראו ״אחרים״; דור אנוש; כל שתמליכנו עליך; על פני — לכל הדורות
כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ו״, סוף הפסקה הראשונה והפסקאות השלישית והרביעית), ו״דבר אחר: אחרים — שהן מאחרים את הטובה״ מכתב יד מינכן 117 (מאגרים, פסקה שנייה), שבכתב יד אוקספורד אינו; הורוביץ–רבין עמ׳ 223–224.
״כי לא אלהים המה״ — בכתב היד ״לאלהי׳״; תוקן כבמקרא (ישעיה לז, יט). ״מלבוא לעולם״ (במינכן) — הסופר כתב ״בם״, מחקו וכתב ״לעולם״. ״שהן עושין את אלוהיהן אחרונים״ — בהורוביץ–רבין ״שהם עושין את עובדיהם אחרים״. ״ולא יושיענו״ — במסורה (ישעיה מו, ז) ״לא יושיענו״.
״רבי יוסי אומר: אלהים אחרים — למה נאמר״ — הסופר כתב ״כמה״ ותיקן ״למה״. ״היה בהן צורך״ — בכתב היד ״כהן״ (מסומן ״כך״); תוקן כהורוביץ–רבין. ״וקראתם עצמיכם״ — לפניו ״מ״ שנמחקה במאגרים; בהורוביץ–רבין ״וקראתם עצמכם בשמי… ואקרא עצמי בשמי״. ״וכן הוא אומר״ — ״אומר״ בגליון.
״חדשים מקרוב באו״ — בכתב היד ״לבקרים״ (כלשון איכה ג, כג; הבי״ת מסופקת), ובמאגרים ״לבקרוב״; תוקן כבמקרא (דברים לב, יז) וכהורוביץ–רבין. ״וצרך לו״ — בהורוביץ–רבין ״ונצרך לו״; ״וכן של בדיל וכן של עופרת״ — שם ״או מעופרת״.
״רבי אלעזר אומר: שהן מחדשין״ — בהורוביץ–רבין ״רבי אליעזר״. ״רבי חנניה בן אנטיגנוס… אפילו קיסם אחד״ — שם ״רבי חנינא… או חרס״. ״אחרון במעשים״ — הבי״ת מסופקת.
״על פני… לומר״ — ״לומר״ הראשון בגליון. ״אף אתה לא בנך ולא בן בנך תעבד עבודה זרה״ — בהורוביץ–רבין ״אף אתה ובנך ובן בנך לא תעבוד״.
לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים(שמות כ, ג) — למה נאמר?
לפי שהוא אומר: לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וגו׳(שמות כ, ד) —
אין לי אלא שלא יעשה; העשוי כבר מנין שלא יקיים?
תלמוד לומר: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וגו׳.
אֱלֹהִים אֲחֵרִים — וכי אלוהות המה?
והלא כבר נאמר: וְנָתֹן אֶת אֱלֹהֵיהֶם בָּאֵשׁ כִּי לֹא אֱלֹהִים הֵמָּה(ישעיה לז, יט)!
ומה תלמוד לומר אֲחֵרִים? אלא שאחרים קורין אותן אלוהות.
דבר אחר:
אֲחֵרִים — שהן מאחרים את הטובה מלבוא לעולם.
דבר אחר:
אֱלֹהִים אֲחֵרִים — שהן עושין את אלוהיהן אחרונים.
דבר אחר:
אֱלֹהִים אֲחֵרִים — שהן אחרונים לעובדיהן.
וכן הוא אומר: יִצְעַק אֵלָיו וְלֹא יַעֲנֶה מִצָּרָתוֹ ולא יוֹשִׁיעֶנּוּ(ישעיה מו, ז).
רבי יוסי אומר:
אֱלֹהִים אֲחֵרִים — למה נאמר?
שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר: אילו נקראו בשמו — היה בהן צורך.
נקראו בשמו, ואין בהן צורך.
אימתי נקראו בשמו? בימי אנוש בן שת,
שנאמר: אָז הוּחַל לִקְרֹוא בְּשֵׁם יְיָ(בראשית ד, כו).
באותה שעה עלה אוקינוסאוקינוס — הים הגדול המקיף את העולם והציף שלישו של עולם.
אמר להם המקום: אתם עשיתם מעשה חדש וקראתם עצמיכם —
אף אני אעשה מעשה חדש ואקרא עצמי.
וכן הוא אומר: הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וגו׳(עמוס ה, ח).
רבי אלעזר אומר:
אֱלֹהִים אֲחֵרִים — שהן מחדשין להן אלוהות בכל יום.
הא כיצד?
היה לו של זהב וצרך לו — עשאו של כסף;
היה לו של כסף וצרך לו — עשאו של נחשת;
היה לו של נחשת ונצרך — עשאו של ברזל;
וכן של בדיל, וכן של עופרת,
שנאמר: חֲדָשִׁים מִקָּרֹוב בָּאוּ וגו׳(דברים לב, יז).
רבי יצחק אומר:
אילו נפרט להם כל שם עבודה זרה, לא היה מספיק להם כל העורות שבעולם.
רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר:
בוא וראה לשון שתפסה תורה: לַמֹּולֶךְ(ויקרא יח, כא) — כל שתמליכנו עליך, אפילו קיסםקיסם — שבב עץ אחד.
רבי אומר:
אֱלֹהִים אֲחֵרִים — שהן אחרונים למי שהוא אחרון במעשים.
ומי הוא אחרון שבמעשים? הקורא אותן אלוהות.
עַל פָּנַָי — למה נאמר?
שלא ליתן פתחון פה לישראל לומר: לא נצטווה על עבודה זרה אלא מי שיצא ממצרים.
תלמוד לומר: עַל פָּנַָי —
לומר: מה אני חי וקיים לעולם ולעלמי עולמים,
אף אתה, לא בנך ולא בן בנך תעבד עבודה זרה עד סוף כל הדורות.
דרשת הפסוק · ״לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ״ · מגלופה ועד בוביא: כל מין פסל ודמות נאסר
כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ו״, פסקה רביעית; הורוביץ–רבין עמ׳ 224–225).
״אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם״ — בכתב היד כסף וזהב בשלב אחד; בהורוביץ–רבין שלב לכל אחד. ״פן תשחיתון ועשיתם פסל״ — במסורה (דברים ד, טז) ״ועשיתם לכם פסל״; ״תבנית דגה״ — במסורה (ד, יח) ״תבנית כל דגה״.
״אבל יעשה דמות מלאכים, כרובים ואופנים״ — בהורוביץ–רבין נוסף ״וחשמלים״; ״אבל יעשה לו חשך והברה״ — שם ״דמות תהום וחשך ואפלה, תלמוד לומר ואשר מתחת לארץ״.
״להביא את הבוביא״ — הבי״ת הראשונה מסופקת. ״ויש אומרים: להביא את הסוד־וירוס״ — כך בכתב היד (מסומן ״כך״ במאגרים); בהורוביץ–רבין ״את השברירים״. ״וכל כך רדף אחר יצר הרע… מתלת התר״ — בהורוביץ–רבין ״כל כך רדף הכתוב… אמתלת התר״.
לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל(שמות כ, ד) —
לא יעשה לו גלופהגלופה — צורה חקוקה, אבל יעשה לו אטומהאטומה — צורה יצוקה ומלאה?
תלמוד לומר: וְכׇל תְּמוּנָה.
לא יעשה לו אטומה, אבל יעשה לו מטעמטע — אילן נטוע (לעבודה זרה)?
תלמוד לומר: לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁירָה(דברים טז, כא).
לא יטע לו מטע, אבל יעשה לו של עץ?
תלמוד לומר: כׇּל עֵץ.
לא יעשה לו של עץ, אבל יעשה לו של אבן?
תלמוד לומר: וְאֶבֶן מַשְׂכִּית(ויקרא כו, א).
לא יעשה לו של אבן, אבל יעשה לו של כסף ושל זהב?
תלמוד לומר: אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם(שמות כ, כ).
לא יעשה לו של כסף ושל זהב, אבל יעשה לו של נחשת, ושל ברזל, ושל בדיל, ושל עופרת?
תלמוד לומר: וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ(ויקרא יט, ד).
לא יעשה לו דמות כל אלה, אבל יעשה לו דמות כל סמל?
תלמוד לומר: פֶּן תַּשְׁחִיתוּן וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כׇּל סָמֶל(דברים ד, טז).
לא יעשה לו תמונת כל סמל, אבל יעשה לו דמות בהמה, חיה ועוף?
תלמוד לומר: תַּבְנִית כׇּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כׇּל צִפּוֹר וגו׳(דברים ד, יז).
לא יעשה לו דמות כל אלה, אבל יעשה לו דמות דגים וחגבים, שקצים ורמסים?
תלמוד לומר: תַּבְנִית כׇּל רֹומֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית דָּגָה וגו׳(דברים ד, יח).
לא יעשה דמות כל אלה, אבל יעשה לו דמות חמה ולבנה, וכוכבים ומזלות?
תלמוד לומר: וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וגו׳(דברים ד, יט).
לא יעשה כל אלה, אבל יעשה דמות מלאכים, כרובים ואופנים?
תלמוד לומר: אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם.
אי אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם, יכול דמות חמה ולבנה וכוכבים?
תלמוד לומר: מִמַּעַל —
לא דמות מלאכים, לא דמות כרובים, ולא דמות אופנים.
לא יעשה לו דמות כל אלה, אבל יעשה לו חשך והברה?
תלמוד לומר: וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ —
להביא את הבוביאהבוביא — הבבואה, הדמות הנראית במים (?);
דברי רבי עקיבא.
ויש אומרים:
להביא את הסוד־וירוס.
וכל כך רדף אחר יצר הרע, שלא ליתן מקום למצא לו מתלת התרמתלת התר — אמתלה, עילה להיתר.
דרשת הפסוק · ״לא תשתחוה להם ולא תעבדם״ · חיוב על העבודה ועל ההשתחויה כל אחת בפני עצמה; אזהרה לזובח
כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ו״, פסקה רביעית, המשכה; הורוביץ–רבין עמ׳ 225).
״וזבח לאלהים יחרם״ — כך בכתב היד (והאותיות ״וז״ מסופקות); במסורה (שמות כב, יט) ״זבח״. ״לא תשתחוה לאל אחר כי יי קנא שמו״ — שמות לד, יד; בהורוביץ–רבין ״כי לא תשתחוה לאל אחר״ בלבד.
לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תׇעׇבְדֵם(שמות כ, ה) — למה נאמר?
לפי שהוא אומר: וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים(דברים יז, ג) —
לחייב על העבודה בפני עצמה, ועל השתחויה בפני עצמה?
או לא יהיה חייב עד שיעבוד וישתחוה?
תלמוד לומר: לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תׇעׇבְדֵם —
לחייב על העבודה בפני עצמה, ועל השתחויה בפני עצמה.
דבר אחר:
לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה וגו׳ — למה נאמר?
לפי שהוא אומר: וזֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יׇחֳרָם(שמות כב, יט) —
עונש שמענו; אזהרה מנין?
תלמוד לומר: לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה וגו׳.
וכן הוא אומר: לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי יְיָ קַנָּא שְׁמוֹ וגו׳(שמות לד, יד).
דרשת הפסוק · ״כי אנכי יי אלהיך אל קנא״ · סיפור · המקום שליט בקנאה ואין הקנאה שולטת בו; פילוסופוס שואל את רבן גמליאל
כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ו״, פסקה רביעית, המשכה; הורוביץ–רבין עמ׳ 226).
״כי אני יי אלהיך״ — כך בכתב היד (בפסוק ״אנכי״), ובדבר אחר ״כי אנכי״. ״רבי אומר: אלוה של קנאה״ — בהורוביץ–רבין ״[וכי אני אלוה של קנאה]״, בלי ״רבי אומר״. ״ואין הקנאה שליטה בי״ — בכתב היד ״כי״ (מסומן ״כך״); תוקן כהורוביץ–רבין.
״משל: גבור מתקנא בגבור… להתקנאות בה״ — בגליון כתב היד, ובראשו ״אמר לו: אילו קורא לכלבו״, שנמחק במאגרים (נכתב בטעות, והוא בא להלן). ״ומה ראית״ — אחריו כתב הסופר שוב ״אמר ומה ראית״ ומחקו. ״והרי שנפלה דליקה״ — בכתב היד ״דליקת״ (מסומן ״כך״). ״עם מי הוא נלחם״ — לפניו כתב הסופר ״כנגד״ ומחקו.
״יאבד עולמו?״ — בהורוביץ–רבין ״יאבד עולמו מפני השוטים״, כבמשנה.
מקבילה: משנה עבודה זרה ד, ז (״שאלו את הזקנים ברומי: אם אין רצונו בעבודה זרה, למה אינו מבטלה? … הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות; יאבד עולמו מפני השוטים?״).
כִּי אני יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא(שמות כ, ה) —
רבי אומר:
אלוה של קנאה.
אני שליט בקנאה, ואין הקינאה שליטה בי;
אני שליט בנומהבנומה — בתנומה, בשינה, ואין הנומה שליטה בי.
וכן הוא אומר: הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא ישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל(תהלים קכא, ד).
דבר אחר:
כִּי אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא —
בקנאה אני נפרע מעבודה זרה, אבל חנון ורחום אני בדברים אחרים.
שאל פילוסופוספילוסופוס — פילוסוף אחד את רבן גמליאל:
כתוב בתורתכם: כִּי אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא —
וכי יש כח בעבודה זרה להתקנות בה?
משל: גבור מתקנא בגבור, חכם בחכם, עשיר בעשיר —
וכי יש כח בעבודה זרה להתקנאות בה?
אמר לו: אילו אדם קורא לכלבו בשם אביו,
וכשהוא נודר — נודר בחיי כלב זה —
במי האב מתקנא? בבן, או בכלב?
אמר לו: וכי יש למקצתה צורך?
אמר לו: ומה ראית?
אמר לו: והרי שנפלה דליקה במדינה פלונית, והוצל בית עבודה זרה שלה — לא שעמדה לעצמה?
אמר לו: מלך בשר ודם יוצא למלחמה — עם מי הוא נלחם? עם החיים, או עם המתים?
אמר לו: עם החיים.
אמר לו: הואיל ואין למקצתה צורך, מפני מה אינו מבטלה?
אמר לו: וכי לדבר אחד אתם עובדים?
והרי אתם עובדים לחמה וללבנה, לכוכבים ולמזלות, להרים ולגבעות, לאפיקים ולגיאיות — אפילו לאדם!
יאבד עולמו?
אָסֹף אָסֵף כֹּל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה נְאֻם יְיָ(צפניה א, ב).
אמר לו: הואיל ונכשלו בה רשעים, מפני מה אינו מעבירה מן העולם?
אמר לו: מפני השוטים.
אם כן, אף לאדם עובדין:
וְהִכְרַתִּי אֶת הָאָדָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה נְאֻם יְיָ(צפניה א, ג).
דרשת הפסוק · ״פקד עון אבת על בנים על שלשים… ועשה חסד לאלפים לאהבי ולשמרי מצותי״ · פקידת עון כשאינם מסורגין; מידה טובה מרובה; אוהבי המקום נותנים נפשם על המצות
כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ו״, סוף הפסקה הרביעית והפסקה החמישית; הורוביץ–רבין עמ׳ 226–227).
״בן רשע״ (השלישי, בשני המקומות) ו״בן קוצץ״ — בגליון כתב היד. ״אמר המקום: אין בישראל רשע בן רשע בן רשע״ — בהורוביץ–רבין ״אמר: חס ושלום, אין בישראל…״ (דברי משה).
״מה לך לוקה מאה פרגל״ — בהורוביץ–רבין ״מאפרגל״. ״על שנטלתי את הלולב״ — לפניו ״על״ כפול שנמחק. ״גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים״ — ״לי״ בגליון; בכתב היד ״לאביהם״ (מסומן ״כך״); תוקן כהורוביץ–רבין, כלשון המדבר ״לי״.
מקבילה: ויקרא רבה לב, א (״מה לך יוצא ליסקל? על שמלתי את בני… מה לך לוקה בפרגל? על שעשיתי סוכה, על שנטלתי לולב… המכות האלה גרמו לי שנאהב לאבינו שבשמים״).
פֹּוקֵד עֲוֺן אָבֹות עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים(שמות כ, ה) —
בזמן שאין מסורגיןמסורגין — לסירוגין (צדיק ורשע זה אחר זה), או בזמן שהן מסורגין?
הא כיצד? רשע בן רשע בן רשע.
רבי נתן אומר:
קוצץ בן קוצץ בן קוצץקוצץ בן קוצץ בן קוצץ — כופר (״מקצץ בנטיעות״) בן כופר בן כופר.
כיון ששמע משה את הדבר הזה — וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ(שמות לד, ח).
אמר המקום: אין בישראל רשע בן רשע בן רשע.
כשם שמידת הפורענות לארבעה דורות, כך מידת הטובה לארבעה דורות?
תלמוד לומר: לַאֲלָפִים(שמות כ, ו).
אי לַאֲלָפִים, שומע אני מעוט אלפים שנים?
תלמוד לומר: לְאֶלֶף דּוֹר(דברים ז, ט) —
דורים לאין חקר ואין מספר.
לְאֹהֲבַי — זה אברהם וכיוצא בו;
וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָי — אילו הנביאים והזקינים.
רבי נתן אומר:
לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁומְרֵי מִצְוֺתָי —
אילו שהן יושבין בארץ ישראל ונותנין נפשן על כל המצות.
מה לך יוצא להרג? — על שמלתי את בני.
מה לך יוצא לישרף? — על שקריתי בתורה.
מה לך יוצא ליצלב? — על שאכלתי את המצה.
מה לך לוקה מאה פרגלפרגל — שוט; ״מאה פרגל״ — מאה מלקות? — על שנטלתי את הלולב.
ואומר: אֲשֶׁר הֻוכֵּיתִי בֵּית מְאַהֲבָי(זכריה יג, ו) —
המכות האלה גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים.
על פי כתב יד אוקספורד, בודליאנה 151, עם השלמות מכתב יד מינכן 117 · מסכתא דבחדש, פרשות א–ו. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | שהן עתידין להכעיס | — (הוספה) |
| ג | לא | — (הוספה) |
| ד | נשאך | נאך |
| ה | שתבקע | שתקבע |
| ה | איני | אינו |
| ה | דוויים | זוויים |
| ה | תלמוד לומר: וְגוֹי קָדוֹשׁ | — (הוספה) |
| ה | ניטלו | נילו |
| ז | המשפטים | המעש׳ |
| ח | שנאמר: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם(שמות כד, ח) | — (הוספה) |
| ט | שאינו | שאינן |
| ט | ישעיה | — (הוספה) |
| יא | היום | הוא |
| יג | שהיו | שהיה |
| יג | השמיעיני | המיעיני |
| יד | הכבשן | הבשן |
| טו | שהיא | שהוא |
| יז | הקהל | הקב׳ה |
| יז | אף הן מחיצה לעצמן | — (הוספה) |
| כג | קבלתם | קבל |
| כד | אלהים | לאלהי׳ |
| כד | בהן | כהן |
| כד | מקרוב | לבקרים |
| כז | בי | כי |
| כז | דליקה | דליקת |
| כח | לאבי | לאביהם |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| מכילתא דרבי ישמעאל | כ״י אוקספורד, בודליאנה 151, השלמות מכ״י מינכן 117 |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| מכילתא דרבי ישמעאל | כ״י אוקספורד, בודליאנה 151, השלמות מכ״י מינכן 117 |