מדרש
פרשת בראשית
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, תשרי תשפ״ז
תוכן העניינים ↓פרשת בראשית
מדרש תנחומא (בובר)
דרשה א
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ(בראשית א, א)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים והערות מנדלבוים ובובר
על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר §§cover-end§§
חלק א
גוף הדרשה
דרשת הפסוק · ״בראשית ברא אלהים״ · המלאכים נבראו בשני או בחמישי, ולששת ימים נברא העולם או ביום הראשון
כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154 (מאגרים, בראשית פסקה א; בובר, סימן א, עמ׳ 1–2). ״ברא״ כפול בכתב היד, והסופר מחק את השני. ״המהלך״ — בכתב היד ״המהל״. ״המלאכים״ (״ואין יעופף אלא המלאכ׳״) — ראשי תיבות בכתב היד.
״מהו שכתיב במעשה כל יום ויום״ — אחריו בכתב היד ״+״ (סימן להשמטה) ואין בגליון כלום; ״ויהי כן״ הושלם כבובר. ״תוציא״ — כך בכתב היד, פעמיים (במסורה: תוצא).
מקבילות: בראשית רבה א (תיאודור–אלבק עמ׳ 5–6) — ״אימתי נבראו מלאכים״, רבי יוחנן ורבי חנינא; שם ״שלא יאמרו: מיכאל היה מותח בדרומו שלרקיע וגבריאל בצפונו״ — בשם רבי לוליאני בר טברי בשם רבי יצחק, וכאן בסתם; וכן בראשית רבה ג (פסקת ״יום אחד״). רבי יהודה ורבי נחמיה ודברי רבי ברכיה — בראשית רבה יב (תיאודור–אלבק עמ׳ 100), שם ״ותוצא הארץ — דבר שהיה פקוד בידה״.
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ(בראשית א, א).
כתיב: הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָ הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ וגו׳(תהלים קד, ג).
רבי יוחנן אמר:
שמים וארץ נבראו ביום ראשון,
ובשיני ברא הקדוש ברוך הוא את הרקיע ואת המלאכים.
ומניין שנבראו ביום שני?
שנאמר: הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ.
ומה כתיב אחריו? עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת(תהלים קד, ד).
רבי חנינא אמר:
בחמישי נבראו המלאכים,
שכן כתיב בחמשי: וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ(בראשית א, כ);
ואין יְעוֹפֵף אלא המלאכים, שנאמר: וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף(ישעיה ו, ב).
ולמה לא נבראו המלאכים ביום ראשון?
שלא יאמרו המינים: מיכאל היה עומד בצפון וגבריאל בדרום, ומותחים עם הקדוש ברוך הוא בשמים ובארץ.
ומי בראן? הקדוש ברוך הוא בעצמו,
שנאמר: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים וגו׳.
רבי יהודה ורבי נחמיה חולקין.
רבי יהודה אומר:
לששת ימים נברא העולם, שכתיב במעשה כל יום ויום וַיְהִי כֵן(בראשית א, ז).
הרי שיטתו של רבי יהודה.
ורבי נחמיה אומר:
ביום הראשון נברא כל העולם.
אמר לו רבי יהודה:
אם כן, מהו שכתיב במעשה כל יום ויום וַיְהִי כֵן?
אמר רבי ברכיה בשיטתו של רבי נחמיה:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵיא הָאָרֶץ(בראשית א, כד) —
אין לשון תּוֹצֵיא אלא בדבר שהיה מוכן מבראשית,
שנאמר: בְּרֵאשִׁית.
דרשת הפסוק · מעשה · לכמה ימים נברא העולם: משל התבשילין שבושלו יחד והוכנסו מין אחר מין
כתב יד אוקספורד 154 (מאגרים, פסקה ב; בובר, סימן ב, עמ׳ 2). ״חלפתא״ ו״עולמו״ — אותיות מסופקות בכתב היד. ״וכמה מיסון״ — אחריו בכתב היד פירוש: ״פי׳ מינין״, ואינו בטקסט.
״אמרה לו: הן״ ו״אמר לה: וכולם בבת אחת״ — בכתב היד ״א׳ל״ בשניהם, ונפתח לפי המדבר, כבובר. ״את משקה אריסטון״ — כך בכתב היד; בובר מחק ״את משקה״.
המעשה מוסיף על דעת רבי נחמיה שבסוף סימן א (ביום הראשון נברא כל העולם).
מעשה ששאלה מטרוניתאמטרוניתא — גבירה, אשה רומית חשובה אחת את רבי יוסי בן חלפתא:
לכמה ימים ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו?
אמר לה: מיום הראשון.
אמרה לו: מניין אתה מלמדיני?
אמר לה: עשית מימיך את משקה אריסטוןאריסטון — סעודה, משתה?
אמרה לו: הן.
וכמה מיסוןמיסון — מנה, מין מאכל (שמגישים בבת אחת) היה לך?
אמרה לו: כך וכך.
אמר לה: וכולם בבת אחת נתת לפניהם?
אמרה לו: לאו; אלא בישלתי כל התבשילין כאחת, אבל לא הכנסתי לפניהם אלא מיסון מיסון.
וכולם ממקרא אחד, שנאמר: כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא וגו׳(ירמיה י, טז).
דרשת הפסוק · ״בראשית״ · ״בראשית״ — בזכות ישראל שנקראו ראשית
כתב יד אוקספורד 154 (מאגרים, פסקה ג; בובר, סימן ג, עמ׳ 2). ״מהו בראשית״ — סוף המילה מסופק בכתב היד. ״ראשית תבואתו״ — כקרי (הכתיב: תבואתה); וראה סימן י.
״ממה שנקראו ראשית בעניין, שנאמר״ — בובר תיקן ״מנין ממה שקרינו בענין״.
אמר רבי יהודה בר שלום:
בזכות ישראל נברא העולם.
מהו אומר? מקדם ברא אלהים אין כתיב כאן, ו'מתחילה' אין כתיב כאן, אלא בְּרֵאשִׁית(בראשית א, א).
מהו בְּרֵאשִׁית? אילו ישראל, שנקראו ראשית,
שנאמר: קֹודֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹו וגו׳(ירמיה ב, ג).
ממה שנקראו ראשית בעניין,
שנאמר: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים וגו׳.
חלק ב
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · ענוותנותו של הקדוש ברוך הוא: מן התורה ועד ״בראשית ברא״ ואחר כך ״אלהים״
וַתִּתֶּן־לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי(תהלים יח, לו)
סימן זה אינו בכתב יד אוקספורד 154 ואינו במאגרים; נוסחו כמהדורת בובר (סימן ד, עמ׳ 2–3), מקובץ פרויקט השו״ת. מה שבובר הוסיף בסוגריים מרובעים — בתוך [[ ]]; ״דבר אחר״ — תיקון בובר במקום ״רבי אמר״ (פעמיים); ״הוי אומר וענותך״ (פעמיים) — בובר מחק ״אומר״, והושאר. ״ויאמר אלי יי… לא יפתח״ — תיקוני בובר לפי המסורה, במקום ״יי אלי… ולא״; ״קטיזמא״ — תיקונו במקום ״קטומה״.
מקבילה לדברי בן עזאי: בראשית רבה א (תיאודור–אלבק עמ׳ 10–11): ״בענותך תרבני — בשר ודם מזכיר שמו ואחרכך שיבחו… אבל הקדוש ברוך הוא… משברא צורכי עולמו ואחרכך הזכיר שמו״.
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים(בראשית א, א).
זה שאמר הכתוב:
וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ(תהלים יח, לו) —
מדבר בישראל. מהו כתיב? מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹוסִים בּוֹ(שמואל ב כב, לא).
וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי — זו תורה, שנאמר: מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ(דברים לג, ב).
וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי — ויש עניו מן הקדוש ברוך הוא?
אמר רבי אבא בר אחא:
התלמיד יושב לפני רבו; כשגומר התלמיד — אומר לרב: כמה יגעתיך!
אבל ישראל היו למדין מן הקדוש ברוך הוא; כשהן נפטרין — אומר להם: כמה יגעתי אתכם!
שנאמר: יְיָ אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹורֵב לֵאמֹר וגו׳(דברים א, ו).
הוי: וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי.
דבר אחר: וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי.
אמר רבי שמעון בן זירא:
מי עניו כהקדוש ברוך הוא?
התלמיד אומר לרבו: רבי, למדני פרק אחד! והוא אומר לו: לך וקדמני במקום פלוני.
אבל הקדוש ברוך הוא אמר ליחזקאל: קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה וְשָׁם אֲדַבֵּר אוֹתָךְ(יחזקאל ג, כב);
ויצא יחזקאל, ומצאו להקדוש ברוך הוא שקדמו לשם,
שנאמר: וָאָקוּם וָאֵצֵא אֶל הַבִּקְעָה וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד יְיָ עֹומֵד(יחזקאל ג, כג).
הוי: וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי.
דבר אחר: וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי.
אמר רבי לולייני בר טבריני בשם רבי יצחק:
ראה ענוותו שלהקדוש ברוך הוא! ראה מה כתיב: מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל(שמות יט, יט).
לא היה צריך לומר אלא האלהים ידבר ומשה יעננו בקול; לא עשה כן, אלא מֹשֶׁה יְדַבֵּר וגו׳.
הוי: וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי.
אמר רבי אבא בר כהנא:
בא וראה ענוותו שלהקדוש ברוך הוא! מה כתיב?
וַיֹּאמֶר אֵלַי יְיָ הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ(יחזקאל מד, ב).
מלך בשר ודם — כבודו ליכנס בשער גדול ולא בקטן; אבל הקדוש ברוך הוא נכנס בכבודו בשער קטן.
הוי אומר: וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי.
אמר רבי יהודה הלוי בר שלום:
התלמידין מהלכין ואחר כך הרב; אבל הקדוש ברוך הוא לא עשה כן.
אלא בשביל אברהם, שהיה יושב ומצטער, אמר הקדוש ברוך הוא למלאכים: נלך ונבקר את אברהם.
כשהם הולכין — נגלה עליו האלהים, ואחר כך המלאכים,
שנאמר: וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלֹונֵי מַמְרֵא(בראשית יח, א), ואחר כך וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא(בראשית יח, ב).
הוי: וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי.
אמר רבי סימון:
ראה מה כתיב: וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹומֵד לִפְנֵי יְיָ(בראשית יח, כב).
לא היה צריך לומר אלא והאלהים עודנו עומד; אלא תיקון סופרים הוא.
הוי אומר: וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי.
אמר בן עזאי:
בא וראה ענוותנותו שלהקדוש ברוך הוא!
מלך בשר ודם — מי שמזכיר את שמו, אחר כך מזכיר קטיזמאקטיזמא — מעשה הבריאה, מה שעשה שלו;
אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא כשהזכיר מעשיו — מזכיר אחר כך שמו,
שנאמר: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים.
פתיחתא שנייה · קצרה · הקדוש ברוך הוא הביט בתורה וברא את העולם, ואין ״ראשית״ אלא תורה
וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכׇל־עֵת(משלי ח, ל)
סימן זה אינו בכתב יד אוקספורד 154 ואינו במאגרים; נוסחו כמהדורת בובר (סימן ה, עמ׳ 3), מקובץ פרויקט השו״ת.
מקבילה: בראשית רבה א, פתיחתא ראשונה של רבי אושעיא (תיאודור–אלבק עמ׳ 1–2): ״אמון — אומן… כך היה הקדוש ברוך הוא מביט בתורה ובורא העולם״.
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים(בראשית א, א).
זה שאמר הכתוב:
וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן(משלי ח, ל).
מהו אָמוֹן?
אמר רבי יהודה בר אלעאי:
אומן בתורה: היה הקדוש ברוך הוא מביט בתורה ובורא את העולם.
הוי: וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן.
מה כתיב? בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים —
אין רֵאשִׁית אלא תורה, שנאמר: יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ וגו׳(משלי ח, כב).
הוי: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים.
חלק ג
גוף הדרשה
דרשת הפסוק · ״בראשית ברא אלהים״ · לא יקדים אדם את השם לקרבן: משה הזכיר מעשיו ואחר כך שמו
כתב יד אוקספורד 154 (מאגרים, פסקה ו; בובר, סימן ו, עמ׳ 5). ״חטאת״ — בכתב היד ״חטא׳״. ״קטיזמא״ — בבובר כך (בדפוס שלפניו ״הטיומא״).
מקבילות: בראשית רבה א (תיאודור–אלבק עמ׳ 11–12), ברייתא בשם שמעון בן יוחי: ״מנין שלא יאמר אדם ליי עולה… אלא עולה ליי… תלמוד לומר קרבן ליי… המחרפים והמגדפים… על אחת כמה וכמה״ (ספרא, ויקרא, נדבה); ״בראשית ברא ואחרכך אלהים״ — שם עמ׳ 10–11, בשם שמעון בן עזאי (וראה לעיל, סימן ד).
אמר רבי שמעון בן יוחי:
אוי להם לגדפניןלגדפנין — למגדפים, לאלה שמזכירים שם שמים לבטלה, שהם נושאים שמו של הקדוש ברוך הוא על חנם!
לא יהא אדם אומר: ליי קרבן, ליי עלה;
אלא: אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קׇרְבָּן לַיְיָ(ויקרא א, ב) — חטאת ליי, עולה ליי, מנחה ליי.
למה? בְּרֵאשִׁית בָּרָא(בראשית א, א), ואחר כך אֱלֹהִים:
משה הזכיר קטיזמאקטיזמא — מעשה הבריאה, מה שעשה שלו, ואחר כך שמו.
דרשת הפסוק · ״ברא אלהים״ · כמה אלוהות בראו את העולם: ״קדושים הוא״, ו״ברא״ ולא ״בראו״
סימן זה אינו בכתב יד אוקספורד 154 ואינו במאגרים; נוסחו כמהדורת בובר (סימן ז, עמ׳ 5), מקובץ פרויקט השו״ת. ״רבי שמלאי״ — תיקון בובר במקום ״רבי ישמעאל״; ״נאה ואדיר בקדושה״ — הוספתו; ״חשף יי את״ — תיקונו במקום ״חסף יי״.
מקבילות: ירושלמי ברכות ט, א (המינים שאלו את רבי שמלאי; ״קדושים הם אין כתיב כאן אלא הוא״; ״קדוש בכל מיני קדושות״ — בשם רבי יצחק, ו״הקדוש ברוך הוא דרכו בקדושה, דיבורו בקדושה… חשיפת זרועו בקדושה״ — בשם רבי יודן בשם רבי אחא); בראשית רבה ח (תיאודור–אלבק עמ׳ 62–63): ״המינים שאלו את רבי שמלאי… כמה אלוהות בראו את העולם״, ושם הוא מן ״נעשה אדם״.
שאלו המינין את רבי שמלאי, אמרו לו: כמה אלהות בראו את העולם?
אמר להם: אני ואתם נשאל לתורה.
אמרו לו: הרי כתיב כִּי אֱלֹהִים קְדֹושִׁים(יהושע כד, יט)!
אמר להם: קראו סוף הפסוק: הם לא נאמר, אלא הוּא.
אמר רבי ברכיה בשם רבי אבא האדמוני:
מהו קְדֹושִׁים? שהוא קדוש בכל מיני קדושות.
אמר רבי אחא בר חנינא:
הקדוש ברוך הוא — דרכו בקדושה, הלוכו בקדושה, נראה בקדושה, דבורו בקדושה, חסיפתחסיפת — גילוי, חשיפת זרועו בקדושה, נאה ואדיר בקדושה.
דרכו בקדושה מנין? שנאמר: אֱלֹהִים בַּקֹּדֶשׁ דַּרְכֶּךָ(תהלים עז, יד).
הליכתו בקדושה מנין? שנאמר: הֲלִיכוֹת אֵלִי מַלְכִּי בַקֹּדֶשׁ(תהלים סח, כה).
נראה בקדושה — שנאמר: כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ(תהלים סג, ג).
דבורו בקדושה — שנאמר: אֱלֹהִים דִּבֶּר בְּקׇדְשׁוֹ(תהלים ס, ח).
חסיפת זרועו בקדושה מנין? שנאמר: חָשַׂף יְיָ אֶת זְרוֹעַ קׇדְשׁוֹ(ישעיה נב, י).
נאה ואדיר בקדושה מנין? שנאמר: מִי כָמֹוכָה בָּאֵלִים יְיָ וגו׳(שמות טו, יא).
הוי: כִּי אֱלֹהִים קְדֹושִׁים הוּא — שהוא קדוש בכל מיני קדושות.
אמרו לו: והכתיב בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים(בראשית א, א)!
אמר להן: בראו לא כתיב כאן, אלא בָּרָא.
דרשת הפסוק · ״את השמים ואת הארץ״ · רבי ישמעאל ורבי עקיבא: ״את השמים ואת הארץ״ — הם ומה שנברא עמהם
כתב יד אוקספורד 154 (מאגרים, פסקה ח; בובר, סימן ח, עמ׳ 5–6). ״הוי אומר שתי אלהות הן״ — בבובר ״היינו אומרים״.
מקבילות: בראשית רבה א (תיאודור–אלבק עמ׳ 12), ושם ״את השמים — לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות, ואת הארץ — לרבות אילנות ודשאים וגן עדן״; חגיגה יב ע״א (רבי ישמעאל שאל את רבי עקיבא, ששימש את נחום איש גם זו, על ״את השמים ואת הארץ״).
רבי ישמעאל שאל את רבי עקיבא,
שהיה רבי עקיבא דורש אכין ורקין מיעוטין, אתים וגמים ריבוין.
אמר לו רבי ישמעאל:
בראשית ברא אלהים שמים וארץ אין כתיב כאן, אלא אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ(בראשית א, א) — יישובו של מקרא הוא.
אמר לו רבי עקיבא:
ישובו של מקרא? כתיב: כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם(דברים לב, מז)!
אילו נאמר שמים וארץ — הוי אומר: שתי אלהות הן.
אלא אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ — הם ומה שנברא עמהם.
דרשת הפסוק · ״את השמים ואת הארץ״ · השמים החדשים כבר נבראו, ושבחו של דוד: ״גדלת מאד״
כתב יד אוקספורד 154 (מאגרים, פסקה ט; בובר, סימן ט, עמ׳ 6). ״והארץ החדשה״ (בפסוק) — בכתב היד ״החדש״. ״את יי יי אלהי״ — בכתב היד ״את יי אל״, ו״אל״ נמחק במאגרים והושלם ״יי״ (בספק).
מקבילה לדברי רבי הונא: בראשית רבה א (תיאודור–אלבק עמ׳ 11–12): ״אפילו אותן שכתוב בהן כי הנני בורא שמים חדשים… כבר הם ברואים מששת ימי בראשית״.
רבי הונא בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר:
השמים החדשים והארץ החדשה — הקדים וברא אותם,
שנאמר: כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה(ישעיה סו, כב).
אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מקלס אני לפניך על פלאים שעשית בעולם,
שנאמר: בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ יְיָ אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ(תהלים קד, א).
מה דרשו גדולי עולם?
רבי אלעזר ורבי יהושע אומרים:
גדול היית עד שלא בראת, ונתגדלת מאד משבראת עולמך, והוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ.
דרשת הפסוק · ״בראשית ברא אלהים״ · הקדוש ברוך הוא נתעטף באורה, ובזכות ישראל, התורה וציון נבראו שמים וארץ
כתב יד אוקספורד 154 (מאגרים, פסקה י; בובר, סימן י, עמ׳ 6–7). ״מסרתי״ — הרי״ש מסופקת בכתב היד. ״אמר לו: רבי שמואל, בלחישה אמרת לי?״ — בכתב היד ״אמ׳ לו ר׳ שמואל. בלחישה אמרת לי״; בובר: ״אמר לו בלחישה אמרת לי… [א״ל] כשם שקיבלתי״. ״אמר לו״ שלפני ״כשם שקיבלתי״ — הושלם כבובר.
״תבואתה כתיב… ולמה אנו קורין תבואתו״ — הכתיב והקרי בירמיהו ב, ג.
מקבילה: בראשית רבה ג (תיאודור–אלבק עמ׳ 19–20): רבי שמעון בן יהוצדק שאל את רבי שמואל בר נחמן, ״מלמד שנתעטף בה הקדוש ברוך הוא כשלמה… אמרה לו בלחישה… כשם ששמעתיה בלחישה, כך אמרתיה לך בלחישה״, ואחריו ״אמר רבי ברכיה: אילולי שדרשה רבי יצחק…״.
שאל רבי נתן בן אלעזר את רבי שמואל,
אמר לו: היאך ברא הקדוש ברוך הוא את העולם?
אמר לו רבי שמואל:
כשביקש הקדוש ברוך הוא את העולם לבראותו — נתעטף באורה,
שנאמר: עֹוטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה(תהלים קד, ב).
אמר לו: רבי שמואל, בלחישה אמרת לי? למה בלחישה?
אמר לו: כשם שקיבלתי בלחישה — כך מסרתי לך בלחישה.
אמר לו רבי תנחומא ברבי אבא:
והלא כבר שמענו את רבי יצחק דורשה ברבים!
מאימתי נתגדל הקדוש ברוך הוא? משברא שמים וארץ.
ובזכות מי בראו? בזכות ישראל, שנאמר: קֹודֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ(ירמיה ב, ג).
אמר רבי אבא בר כהנא:
תְּבוּאָתֹה כתיב; ולמה אנו קורין תבואתו?
שאין אנו אוכלין אלא מן התבואה, ולא מן הקרן, שהיא קיימת לנו לעולם הבא.
דבר אחר:
בזכות התורה נבראו שמים וארץ, שנאמר: וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ(ישעיה נא, טז).
דבר אחר: בזכות ציון, שנאמר: וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה.
דרשת הפסוק · ״בראשית ברא אלהים את השמים״ · כח מעשיו הגיד לעמו, ״ברא״ — לפרוע מן הרשעים, ״די״ לשמים, ושמים משלג
כתב יד אוקספורד 154 (מאגרים, פסקה יא; בובר, סימן יא, עמ׳ 7–8). ״אלהים״ (״הוי אומר בראשית ברא אלהים״) — בכתב היד ״אלים״, כתיבה מקוצרת של השם. ״מגש של שלג״ — בבובר ״מגוש״.
מקבילה לדברי רבי אחא: בראשית רבה ה (תיאודור–אלבק עמ׳ 37–38): ״אני אל שדי — אני הוא שאמרתי לשמים דיי ולארץ דיי, שאילולי שאמרתי… עד עכשיו היו מותחים והולכים״, בשם רבי נתן בשם רבי אחא. ״כי לשלג יאמר הוא ארץ״ — שם יב (תיאודור–אלבק עמ׳ 109–110), ברייתו של השלג מן השמים.
אמר רבי יצחק:
לא היה צריך לכתוב את התורה אלא מהַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם(שמות יב, ב).
ולמה כתב מבְּרֵאשִׁית(בראשית א, א)? להודיע כח גבורתו,
שנאמר: כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם(תהלים קיא, ו).
אמר ריש לקיש:
כביכול, דבר היה מפי הקדוש ברוך הוא — בִּדְבַר יְיָ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ(תהלים לג, ו) — וכתיב בו בָּרָא?
אלא ליפרע מן הרשעים, שמאבדין את העולם שנברא בעמל ביגיעה,
וליתן שכר טוב לצדיקים, שמקיימין את העולם שנברא בדבר יי.
הוי אומר: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים.
אמר רבי אחא:
דבר הקדוש ברוך הוא לשמים שיבראו, והיו נמתחין והולכין;
שאילמלי שאמר להם דיי — היו נמתחין והולכין עד שיחיו המתים.
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם — שמים הללו מהיכן נבראת?
מגש של שלג, שנאמר: כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר הֱוֵי אָרֶץ(איוב לז, ו).
וברכם הקדוש ברוך הוא, והיו פרים ורבים.
אמר דוד: יְבָרֶכְךָ יְיָ מִצִּיּוֹן(תהלים קלד, ג).
על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | המהלך | המהל |
| א | וַיְהִי כֵן | — (הוספה) |
| ד | בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים(בראשית א, א). | — (הוספה) |
| ד | מדבר בישראל. מהו כתיב? מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹוסִים בּוֹ(שמואל ב כב, לא). | — (הוספה) |
| ד | דבר אחר | רבי אמר |
| ד | ושם | — (הוספה) |
| ד | אדבר | — (הוספה) |
| ד | אותך | — (הוספה) |
| ד | דבר אחר | רבי אמר |
| ד | אלי | יי |
| ד | יי | אלי |
| ד | לא | ולא |
| ד | קטיזמא | קטומה |
| ה | בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים(בראשית א, א). | — (הוספה) |
| ז | רבי שמלאי | רבי ישמעאל |
| ז | נאה ואדיר בקדושה | — (הוספה) |
| ז | חשף | חסף |
| ז | את | — (הוספה) |
| ט | החדשה | החדש |
| ט | יי | — (הוספה) |
| י | אמר לו: | — (הוספה) |
מדרש תנחומא (בובר)
דרשה ב
אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם(בראשית ב, ד)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים והערות מנדלבוים ובובר
על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר §§cover-end§§
חלק א
ילמדנו
הלכה · ילמדנו · הברכה על הזיקים, מפני מה הזועות באות, ולמה לא נבראו המלאכים ביום הראשון
כתב יד אוקספורד 154 (מאגרים, פסקה יב; בובר, סימן יב, עמ׳ 8–9). ״כן הוא סברו של דבר״ — הסופר מחק ״סיבא״ וכתב ״סברו״, ו״דבר״ הושלם במאגרים. ״המלאכים״ (״שלא נבראו המלאכים״) ו״ולמה״ (הוי״ו) — הושלמו במאגרים.
״יהפך לחשך והירח לדם״ — כך בכתב היד, בלי ״השמש״ שבראש הפסוק (יואל ג, ד). ״המביט לארץ ותרעד… ומה כתיב אחריו: יהי כבוד יי לעולם״ — כך בכתב היד, והפסוק השני קודם במקרא (תהלים קד, לא–לב).
מקבילה: ירושלמי ברכות ט, ב — ״אליהו זכור לטוב שאל לרבי נהוריי: מפני מה באין זועות לעולם? אמר ליה: בעון תרומה ומעשרות… אמר ליה: בני, חייך כך היא סברא דמילתא, אבל כך עיקרו של דבר: בשעה שהקדוש ברוך הוא מביט בבתי תיטריות ובבתי קרקסיות יושבות בטח ושאנן ושלוה ובית מקדשו חרב…״ — שם השאלה לרבי נהוריי, וכאן לרב מרי. דברי רבי יוחנן ורבי חנינא על בריאת המלאכים — לעיל, סימן א.
אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם(בראשית ב, ד).
ילמדינו רבינו: מי שרואה זיקים וברקים — כיצד מברך עליהן?
כך שנו רבותינו: על הזיקים ועל הזועות, על הברקים, על הרעמים — אומר: ברוך שכוחו מלא עולם(משנה ברכות ט, ב).
הרי זה מן המשנה. מן המקרא מניין?
שנאמר: הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד(תהלים קד, לב),
ומה כתיב אחריו? יְהִי כְבוֹד יְיָ לְעוֹלָם(תהלים קד, לא).
שאל אליהו זכור לטוב את רב מרי: מפני מה הזועות באות לעולם?
אמר לו: בשעה שהקדוש ברוך הוא רואה את ישראל שאינן מפרישין מעשרותן כתיקנן — הזועות באות לעולם.
אמר לו אליהו זכור לטוב: חייך, כן הוא סברו של דבר; אלא כך הוא עיקרו של דבר:
בשעה שהקדוש ברוך הוא מביט בעולמו, ורואה בתי עבודה זרה יושבים על תלם בטח שלוה ושאנן, ובית מקדשו חרב —
באותה שעה רוצה להפיל את העולם, ומזעזע.
אמר הקדוש ברוך הוא: כל הרעש הזה בשביל לקדש את שמי,
שנאמר: כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וגו׳(ישעיה מג, ז).
ובמה שאני ראוי להתקלס — האומות מכעיסין אותי:
זה אומר: יי עושה כך וכך;
וזה אומר: לפלחלפלח — לעבוד (עבודה זרה) למזלות;
וזה אומר: לחמה ולשמש אני פולח.
לפיכך אני מביא את הרעש בעולם.
אף על פי שלא חטאו המזלות — בשביל שמכעיסין אותי בהן, אף הם לוקין עמהם,
שנאמר: יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם(יואל ג, ד).
ומה איכפת להם? אלא להודיע שלא ברא אלוה אחר את עולמי עמי.
תדע לך שכך הוא:
רבי יוחנן אמר: בשני נבראו המלאכים.
ומניין שבשיני נבראו המלאכים?
שנאמר: יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם(בראשית א, ו), וכתוב אחר אומר: הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו(תהלים קד, ג);
ומה כתיב אחריו? עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת(תהלים קד, ד).
הוי אומר: בשני נבראו המלאכים.
ורבי חנינא אמר: בחמשי נבראו את המלאכים.
מניין? שנאמר: וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ(בראשית א, כ) — אילו המלאכים, שנאמר: וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף(ישעיה ו, ב).
הוי אומר: בחמשי נבראו.
בין כדברי רבי יוחנן ובין כדברי רבי חנינא — הא למדת שלא נבראו המלאכים אלא משברא הקדוש ברוך הוא את עולמו.
ולמה כן?
אלא אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני בורא אותם תחילה — הבריות אומרות: הם סייעו אותי בעולמי.
אמר הקדוש ברוך הוא: אני בעצמי בראתי את עולמי, שנאמר: אֶת כׇּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה(ישעיה סו, ב).
בריות שמים וארץ מניין? ממה שקראו בעינין,
שנאמר: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וגו׳.
חלק ב
פתיחתא
פתיחתא ראשונה · קצרה · איוב מבקש לבוא עד תכונתו, חבריו משיבים לו, והעליונים צריכין שלום
הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו(איוב כה, ב)
כתב יד אוקספורד 154 (מאגרים, פסקה יג; בובר, סימן יג, עמ׳ 9–10). ״אמר רבי אבא בר כהנא״ — ״אמר״ כפול בכתב היד, ונמחק בידי הסופר. ״שנאמר: כי אלהי משפט״ — הושלם במאגרים. ״אבא עד תכונתו״ (בפעם הראשונה) — כך בכתב היד. המדרש קורא ״אדעה מה מלים יעניני״ (במסורה: אדעה מלים יענני).
הפתיחתא אינה חוזרת לפסוק הפרשה. ״המשל ופחד עמו עשה שלום במרומיו״ חותם גם בבראשית רבה יב (תיאודור–אלבק עמ׳ 106–107) את הדרשה על בריאת האדם מן העליונים ומן התחתונים (״דאמר רבי שמעון בן לקיש״) — וראה להלן, סימן טו.
דבר אחר:
אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם(בראשית ב, ד).
זה שאמר הכתוב:
הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ(איוב כה, ב).
לפי שאיוב אמר: מִי יִתֵּן יָדַעְתִּי וְאֶמְצָאֵהוּ וגו׳(איוב כג, ג).
אמר רבי אבא בר כהנא:
אם בהיכל של מעלה הוא — אָבא עַד תְּכוּנָתוֹ;
ואם בהיכל של מטה — אָבוֹא עַד תְּכוּנָתוֹ.
ואין תְּכוּנָתוֹ אלא היכל, שנאמר: וַיָּכִינוּ הַמִּזְבֵּחַ עַל מְכוֹנֹתָו(עזרא ג, ג).
הוי אומר: זה היכל.
אֶעֶרְכָה לְפָנָיו מִשְׁפָּט(איוב כג, ד).
אמרו לו חביריו: אי אתה יודע שהוא נקרא אלהי המשפט? שנאמר: כִּי אֱלֹהֵי מִשְׁפָּט יְיָ(ישעיה ל, יח).
וּפִי אֲמַלֵּא תוֹכָחוֹת.
אמר לו: אם סותם פיו של אותו האיש — אֵדְעָה מה מִלִּים יַעֲנֵינִי(איוב כג, ה);
אם יהא משיבני על כל דבר ודבר — אם חטאתי, אם לא חטאתי.
הֵן קֶדֶם אֶהֱלֹךְ וְאֵינֶינּוּ וְאָחוֹר וְלֹא אָבִין לוֹ(איוב כג, ח).
אמר רבי יוחנן:
מיכאן אתה למד שהשכינה במערב.
הלכתי לדרום ולצפון ולא מצאתי. למה? כִּי יָדַע דֶּרֶךְ עִמָּדִי בְּחָנַנִי כַּזָּהָב אֵצֵא(איוב כג, י).
אמרו לו חביריו: איוב, עד מתי אתה מטריח בדברים?
אין אנו אומרים לך שאין אתה יכול להקביל פניו ולהטיח דברים עמו;
אמרו לו: יכול אתה להטיח עם מיכאל?
רבי יעקב מן כפר חנה אומר:
הַמְשֵׁל — זה מיכאל; וָפַחַד — זה גבריאל.
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו — אפילו העליונים צריכין שלום.
המזלות עולין:
שור אומר: אני תחילה — ואינו רואה מה שלפניו;
תאומים אומר: אני תחילה — ואינו רואה מה שלפניו;
וכן כל אחד ואחד אומר: אני ראשון.
הוי אומר: העליונים צריכין שלום.
חלק ג
גוף הדרשה
דרשת הפסוק · ״ביום עשות יי אלהים ארץ ושמים״ · משה ואהרן, יהושע וכלב, אב ואם, שמים וארץ — שקולים
סימן זה אינו בכתב יד אוקספורד 154 ואינו במאגרים; נוסחו כמהדורת בובר (סימן יד, עמ׳ 10), מקובץ פרויקט השו״ת. בסופו ״וכתיב״, ובובר מחקו.
מקבילות: בראשית רבה א (תיאודור–אלבק עמ׳ 13–14), סוף דברי רבי אלעזר ברבי שמעון: ״מלמד ששניהם שקולים… בכל מקום הוא מקדים משה לאהרן, ובמקום אחר הוא אומר הוא אהרן ומשה״; משנה כריתות ו, ט (כריתות כח ע״א): ״האב קודם לאם בכל מקום… תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו — מלמד ששניהם שקולין״.
אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ(בראשית ב, ד).
בכל מקום אתה מוצא משה קודם לאהרן; ומנין ששניהם שקולים? שנאמר: הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה(שמות ו, כו).
בכל מקום אתה מוצא יהושע קודם לכלב; ומנין ששניהם שקולים? שנאמר: בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפֻונֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן(במדבר לב, יב).
בכל מקום אתה מוצא כבוד האב קודם לכבוד האם; ומנין ששניהן שוין? שנאמר: אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ(ויקרא יט, ג).
בכל מקום אתה מוצא השמים קודם לארץ; ומנין ששניהם שוין?
שנאמר: בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.
חלק ד
פתיחתא
פתיחתא שנייה · אחד מלמעלה ואחד מלמטה בכל יום, ובששי — אדם מן התחתונים ונשמה מן העליונים
יְיָ בְּחׇכְמָה יָסַד־אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה(משלי ג, יט)
כתב יד אוקספורד 154 (מאגרים, פסקה טו; בובר, סימן טו, עמ׳ 11).
מקבילה: בראשית רבה יב (תיאודור–אלבק עמ׳ 106–107): ״בשיני — בראו מן העליונים… בששי בא לבראות את אדם: אם בורא אני מן העליונים — עכשיו העליונים רבים על התחתונים… אלא… מן העליונים ומן התחתונים, בשביל שלום״ — בסתם, ובסופו ״דאמר רבי שמעון בן לקיש: המשל ופחד עמו״; כאן בשם רבי עזריה בשם ריש לקיש, ו״הארץ מתרגזת… השמים מתרגזין״ במקום ״ואין שלום בעולמי״.
וכתיב: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם(בראשית ב, ד).
זהו שאמר הכתוב:
יְיָ בְּחׇכְמָה יָסַד אָרֶץ(משלי ג, יט).
אתה מוצא: בחכמה ברא הקדוש ברוך הוא שמים וארץ.
אמר רבי עזריה בשם ריש לקיש:
ביום הראשון ברא שמים וארץ.
נשתיירו חמשה ימים — ברא אחד מלמעלה ואחד מלמטה:
ברא בשני רקיע — מלמעלן;
בשלישי יִקָּווּ הַמַּיִם(בראשית א, ט) — מלמטן;
ברביעי יְהִי מְאֹורֹות(בראשית א, יד) — מלמעלן;
בחמישי יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם(בראשית א, כ) — מלמטן.
נשתייר יום הששי מלהבראות.
אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני בורא מלמעלן — הארץ מתרגזת; ואם אני בורא מלמטן — השמים מתרגזין.
מה עשה הקדוש ברוך הוא? ברא אדם מלמטן, ונשמה מלמעלן.
הוי אומר: יְיָ בְּחׇכְמָה יָסַד אָרֶץ.
חלק ה
גוף הדרשה
דרשת הפסוק · ״בהבראם״ · העולם נברא בה״י, בלא יגיעה, ובזכותו של אברהם
כתב יד אוקספורד 154 (מאגרים, פסקה טז; בובר, סימן טז, עמ׳ 11). ״והוא קומץ״ — בכתב היד ״והו״, ותוקן במאגרים. בסוף הסימן ״שנאמר״, ונמחק בידי הסופר.
מקבילות: בראשית רבה יב (תיאודור–אלבק עמ׳ 107–109): ״רבי אבהו בשם רבי יוחנן: בהיבראם — בהי בראם… כל האותות תופסין את הלשון, והי הזה אינו תופס את הלשון; כך לא בעמל ולא ביגע ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו״; ״באברהם״ — שם (תיאודור–אלבק עמ׳ 107) בשם רבי יהושע בן קרחה, וכאן בשם רבי תחליפא.
אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם(בראשית ב, ד).
מהו בְּהִבָּרְאָם?
אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן:
בה״י בראם.
ומה עסקו של ה״י כאן?
אלא כל האותיות — מוציא אדם מתוך פיו, והוא קומץ את פיו;
אבל ה״י — אדם מוציאה מתוך פיו בלא קומץ את פיו.
כך ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו בלא יגיעה, שנאמר: לֹא יִיעַף וְלֹא יגָע(ישעיה מ, כח).
דבר אחר:
בְּהִבָּרְאָם.
אמר רבי תחליפא:
באברהם — הן הן האותיות: בְּהִבָּרְאָם — בזכותו של אברהם.
דרשת הפסוק · ״ביום עשות… ויכולו… אשר ברא אלהים לעשות״ · מחשבה ועשייה, שלש בריות בכל יום, השבת שקדמה, והמזיקין שנשארו רוח בלא גוף
כתב יד אוקספורד 154 (מאגרים, פסקה יז — שתי פסקאות בשם זה; בובר, סימן יז, עמ׳ 11–12). ״שלש בריות״ — בכתב היד ״שלא״, ותוקן במאגרים. ״בשלישי״ — הסופר מחק ״בשני״ וכתב ״בשלישי״. ״דגים (ואילנות) ולויתן״ ו״ומשגמר (את) אילו״ — המילים שבסוגריים נמחקו במאגרים. ״הווין ליה בנין שדין״ — ארמית בתוך העברית, ומסומנת כך במאגרים.
מקבילות: בראשית רבה יב (תיאודור–אלבק עמ׳ 112): ״בית שמאי אומרים: מחשבה בלילה ומעשה ביום; בית הלל אומרים: מחשבה ומעשה ביום״, ו״מחשבה — בין ביום ובין בלילה, ומעשה — עם דמדומי חמה״ בשם רבי שמעון בן יוחי, וכאן בשם בית הילל. ״שלש בריות היה הקדוש ברוך הוא בורא בכל יום ויום״ — בראשית רבה יא (תיאודור–אלבק עמ׳ 96), אף שם בשם רבי לוי בשם רבי חמא ברבי חנינא, ושם ״בשלישי… וגן עדן״, ״ברביעי… ומזלות״. הנשמות שקדש עליהן השבת — בראשית רבה ז (תיאודור–אלבק עמ׳ 54), בשם רבי (״אילו המריאים, שברא הקדוש ברוך הוא את נשמתם, ובא לבראות גופן — וקדש את השבת ולא בראן״), וכאן בשם רבי בנייה; ובבראשית רבה יא שם רבי בנייה דורש ״לעשות״: ״כל מה שהיה… עומד לבראות בשביעי — הקדים וברא אתו בששי״.
בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם(בראשית ב, ד).
בית שמאי אומרים: מחשבה בלילה, ועשייה ביום.
ובית הילל אומרים:
מחשבה בין ביום ובין בלילה, וגמר מלאכה עם דמדומי חמה.
אמר רבי לוי בשם רבי חמא ברבי חנינא:
בכל יום היה הקדוש ברוך הוא בורא שלש בריות:
ביום ראשון — ברא שמים וארץ והאור;
בשני — ברא רקיע וגיהנם ומלאכי השרת;
בשלישי — אילנות ודשאים ונהרות;
ברביעי — חמה ולבנה וכוכבים;
בחמישי — דגים ולויתן ועופות.
ובששי — ששה בא לבראות, של ערב שבת ושל שבת.
ואילו הן: תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְיתוֹ אֶרֶץ(בראשית א, כד), ואדם וחוה.
נגמרה מלאכת אדם וחוה ושל בהמה;
ומשגמר אילו — בקש לבראות את השאר, וקדש השבת,
שנאמר: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וגו׳(בראשית ב, א), וַיְכַל אֱלֹהִים(בראשית ב, ב), וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים וגו׳(בראשית ב, ג), אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים וגו׳.
דבר אחר:
אֲשֶׁר בָּרָא — ועשה אין כתיב כאן, אלא לַעֲשׂוֹת: שקדמה השבת ולא נגמרה מלאכתן.
רבי בנייה אמר:
אילו המזיקין, שברא נפשותיהם;
עם שהוא בורא גופן — קדש יום השבת, והניחן, ונשארו רוח בלא גוף.
עד הנה פרים ורבים כבני אדם, ומתין כבני אדם.
והבא על השידה — הווין ליה בנין שדיןהווין ליה בנין שדין — יהיו לו בנים שדים.
וממי אתה למד? מאדם הראשון, שהיו לו בנים מרוחות.
וכל מי שבא עליה — אין עליו כלום, שהן דומין לאיש מקרה.
ויש אומרים: אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת — זו בית המקדש העתיד להיות.
דרשת הפסוק · ״אלה תולדות השמים והארץ״ · ״תולדות״ מלא: ששה דברים שניטלו מאדם הראשון, וחוזרים לעולם הבא
סימן זה אינו בכתב יד אוקספורד 154 ואינו במאגרים; נוסחו כמהדורת בובר (סימן יח, עמ׳ 12–14), מקובץ פרויקט השו״ת. מה שבובר הוסיף בסוגריים מרובעים — בתוך [[ ]]; ״מחזירן״, ״וחייו מנין״ ו״מישראל״ — תיקוניו במקום ״מחזיר לו״, ״ויחיו לעולם״ ו״מישר״, ו״האדמה״ במקום ״הארץ״ (כמסורה).
מקבילה: בראשית רבה יב (תיאודור–אלבק עמ׳ 101–105): ״כל תלדת שנאמרו בתורה חסרין, בר מן תריין… רבי יודן בשם רבי ראובן אמר: ששה, כנגד ששה דברים שניטלו מאדם הראשון: זיוו, וחייו, וקומתו, ופרי הארץ, ופרי האילן, ומאורות״, וחזרתם בבן פרץ; כאן בשם רבי פנחס בשם רבי ראובן, ובמקום ״פרי האילן״ — ״גן עדן״.
אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם(בראשית ב, ד).
רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן אמר:
כל תוֹלְדוֹת שבתורה חסרין וי״ו, חוץ משנים שהן מלאין:
אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ(רות ד, יח), אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם — שניהן מלאים.
אמר רבי יהודה הלוי בר שלום:
והן ששה.
אמר רבי פנחס בשם רבי ראובן:
כנגד ששה דברים שחיסר את אדם הראשון, ואלו הן: זיו פניו, וקומתו, וחייו, ופירות הארץ, וגן עדן, וחמה ולבנה.
זיו פניו מנין? שנאמר: מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ(איוב יד, כ).
קומתו מנין? שנאמר: אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי(תהלים קלט, ה).
חייו מנין? שנגזר עליו מיתה; שאילו זכה — היה חי וקיים לעולם.
ופירות הארץ מנין? שנאמר: אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ(בראשית ג, יז).
וגן עדן מנין? שנאמר: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם(בראשית ג, כד).
וחמה ולבנה מנין? שנאמר: חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְיָרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ אוֹרוֹ(ישעיה יג, י).
אבל לעולם הבא הקדוש ברוך הוא מחזירן:
זיו פניו מנין? שנאמר: כׇּל רֹואֵיהֶם יַכִּירוּם וגו׳(ישעיה סא, ט).
וקומתו מנין? שנאמר: וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת(ויקרא כו, יג).
רבי יהודה אומר:
מאי קוֹמְמִיּוּת? עתיד שיהיו כל אחד ואחד מישראל גובהו מאה אמה.
רבי שמעון בן יוחי אומר:
מאתים אמה, שנאמר: קוֹמְמִיּוּת — קום מאה, מיות מאה, הרי מאתים.
וחייו מנין? שנאמר: כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי וגו׳(ישעיה סה, כב).
ופירות הארץ מניין? שנאמר: וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כׇּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לׇחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר(יחזקאל מז, יב).
וגן עדן מנין? שנאמר: יָשֻׁובוּ יֹושְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן(הושע יד, ח).
חמה ולבנה מנין? שנאמר: וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים(ישעיה ל, כו).
אמר רבי אחא בשם רבי חנינא:
מַחַץ מַכָּתוֹ — של עולם — יִרְפָּא.
דרשת הפסוק · ״ביום עשות יי אלהים ארץ ושמים״ · בית שמאי ובית הילל: שמים תחילה או ארץ — כאילפס וכיסויה, ושניהם שקולין
כתב יד אוקספורד 154 (מאגרים, פסקה יט; בובר, סימן יט, עמ׳ 15). ״בית שמי״ — בכתב היד ״שמים״, והמ״ם האחרונה נמחקה במאגרים (כתיב ״שמי״ = שמאי, כבסימן כו). ״דכאילפס״ — כך בכתב היד. ״בעשייה {ש} ארץ״ — השי״ן נמחקה בידי הסופר.
מקבילות: בראשית רבה א (תיאודור–אלבק עמ׳ 13–14) — בית שמאי ובית הילל, ״אמר רבי יהודה ברבי אילעאי: והדה מסייעא לבית הילל: לפנים הארץ יסדתה״, ״אמר רבי חנין: ממקום שהמקרא מסייע דבית שמאי — משם בית הילל מסלקין אותן: והארץ היתה״ (כאן: רבי חנינא), ״רבי יוחנן משום חכמים: לביריה — שמים קדמו, ולשיכלול — הארץ קדמה; אמר רבי תנחומה: אנא אמר טעמא״, ודברי רבי שמעון בן יוחי (שם הראיה ״קורא אני אליהם יעמדו יחדו״) ורבי אלעזר ברבי שמעון (״ששניהם שקולים״, וכאן בסתם); חגיגה יב ע״א (תנו רבנן, בית שמאי ובית הלל); ירושלמי חגיגה ב, א — ״אמר רבי שמעון בן יוחי: תמיה אני היאך נחלקו אבות העולם על ביריית העולם… כלפס הזה וככיסויה. מה טעם? אף ידי יסדה ארץ וימיני טיפחה שמים״, כבכאן.
כתוב אחד אומר: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים(בראשית א, א),
וכתוב אחד אומר: בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם(בראשית ב, ד).
בית שמי אומרים: שמיים נבראו תחילה — בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים.
ובית הילל אומרים:
ארץ נברא תחילה, שנאמר: בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.
אמר רבי יהודה ברבי אילעאי:
המקרא עוזר לבית הילל, שנאמר: לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַדְתָּ(תהלים קב, כו).
ורבי חנינא אמר:
ממקומך אתה למד, שנאמר: בְּרֵאשִׁית בָּרָא וגו׳;
ומה כתיב אחריו? וְהָאָרֶץ הָייְתָה תֹוהוּ וגו׳(בראשית א, ב).
אמר רבי שמעון בן יוחי:
תמיה אני היאך נחלקו אבות העולם בבריאת שמים וארץ!
היך נבראו? דכאילפסכאילפס — כקדרה (ומכסה שלה) וככיסויה — כך ברא הקדוש ברוך הוא השמים והארץ,
שנאמר: אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ(ישעיה מח, יג).
למה הקדים הקדוש ברוך הוא שמים לארץ, וארץ לשמים? ללמדך ששניהם שקולין כאחת.
רבי תנחומא בר אבא אמר:
בבריאה — שמים קדמו לארץ; אבל בעשייה — ארץ קדמה לשמים.
חלק ו
חתימה
חתימה · אם שמים וארץ עתידין להתבלות — השמים החדשים עומדים לפניו, וימי ישראל עמהם
כתב יד אוקספורד 154 (מאגרים, פסקה כ; בובר, סימן כ, עמ׳ 15). בבובר הפסוק מובא עד ״כימי השמים על הארץ״, ובכתב היד רק ״למען ירבו ימיכם וימי בניכם״.
המטרונא דורשת את סוף הפסוק (״כימי השמים על הארץ״, דברים יא, כא), ורבי יוסי משיב מסוף ישעיהו (סו, כב): ״כן יעמד זרעכם ושמכם״.
שאלה מטרונא אחת את רבי יוסי:
כתיב: לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם(דברים יא, כא) —
אין אתם קיימים אלא כל זמן שמים וארץ קיימים; ועתידין שמים וארץ להתבלות!
שכך אמר ישעיה: שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ וגו׳(ישעיה מ, כו),
וכתיב: שְׂאוּ לַשָּׁמַיִם עֵינֵיכֶם וְהַבִּיטוּ וגו׳(ישעיה נא, ו).
אמר לה: מאותו נביא שהוכחתני ממנו — אני משיבך,
שנאמר: כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים(ישעיה סו, כב).
על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| יב | דבר | — (הוספה) |
| יב | המלאכים | — (הוספה) |
| יב | ולמה | למה |
| יג | כי | — (הוספה) |
| יג | אלהי | — (הוספה) |
| יג | משפט | — (הוספה) |
| יג | שנאמר: | — (הוספה) |
| יד | אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ(בראשית ב, ד). | — (הוספה) |
| טז | והוא | והו |
| יז | שלש | שלא |
| יח | שאילו זכה | — (הוספה) |
| יח | האדמה | הארץ |
| יח | מחזירן | מחזיר לו |
| יח | מנין | — (הוספה) |
| יח | מישראל | מישר |
| יח | וחייו מנין | ויחיו לעולם |
| יח | כל | — (הוספה) |
| יח | עץ | — (הוספה) |
| יח | מאכל | — (הוספה) |
| יח | לא | — (הוספה) |
| יח | יבול | — (הוספה) |
| יח | עלהו | — (הוספה) |
| יח | ולא | — (הוספה) |
| יח | יתם | — (הוספה) |
| יח | פריו | — (הוספה) |
| יח | לחדשיו | — (הוספה) |
| יח | יבכר | — (הוספה) |
| יט | שמי | שמים |
מדרש תנחומא (בובר)
דרשה ג
וַיֹּאמֶר יְיָ אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע(בראשית ג, כב)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים והערות מנדלבוים ובובר
על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר §§cover-end§§
חלק א
ילמדנו
הלכה · ילמדנו · הדבוק לספר ניצל עמו: אוי לרשעים ולדבוקיהם, ואשרי הצדיקים ודבוקיהם
כתב יד אוקספורד 154, ומ״אמר רבי יהודה בר אידי״ עד ״ואשרי דובקיהם״ (אחרי קרח) — כתב יד וטיקן 34, יד ראשונה (מאגרים, פסקה כא, בשלושה חלקים; בובר, סימן כא, עמ׳ 15–16). ״בתוכו״ — הוי״ו הושלמה במאגרים; ״דינם״ — בכתב היד ״דיןם״; ״לרשעים״ — בכתב היד ״לרשרעים״; ״הצדיקים״ — הסופר מחק יו״ד; ״מאתים״ — לפניו ״מתאי״, ונמחק במאגרים, וכן שי״ן לפני ״והלך״; ״לצדיקים״ (בסוף דברי קרח) — בגליון. ״אדם שמע״ — הסופר מחק למ״ד לפני ״אדם״.
״קמיקיסום״ — כך בכתב היד (בבובר ״גמיקיסוס״; בסימן לג ״קמיסמסין״): שטרי נישואין (יוונית γαμικός). המדרש קורא ״באדין גבריא אילן כפיתו בסרבליהון״ ו״חזיין לגוברייא אילך די לא שליט נורא בגושמיהון״ (במסורה: גבריא אלך כפתו… חזין לגבריא אלך… בגשמהון), ו״מאדם ועד בהמה״ (במסורה: עד).
מקבילות: משנה שבת טז, א — ״כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדלקה… מצילין תיק הספר עם הספר, ותיק התפלין עם התפלין״. דברי רבי יהודה בר אידי — בראשית רבה כו (תיאודור–אלבק עמ׳ 247–249): ״רבי חונא בשם רבי יוסי: דור המבול לא נמחו מן העולם עד שכתבו גמומוסיות לזכור ולבהמה״; וכאן להלן, סימן לג, בשם רבי הונא בשם רבי אידי.
וַיֹּאמֶר יְיָ אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ(בראשית ג, כב).
ילמדינו רבינו: מהו להציל תיק הספר עם הספר מפני הדליקה בשבת?
כך שנו רבותינו: מצילין תיק הספר עם הספר, ותיק התפילין עם התפילין(משנה שבת טז, א).
הרי שנו רבותינו: כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה(משנה שבת טז, א).
למה? כדי שלא ישרפו דברי תורה.
ותיק הספר — מפני מה מצילין אותו? כדי שלא ישרף? וכי דברי תורה כתובין בתוכו?
אלא בשביל שהוא דבוק לספר — זכה להנצל עמו.
אמר שלמה: הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים וגו׳(משלי יג, כ) —
אוי להם לרשעים ולדבוקים עמהם, ואשריהם לצדיקים ולדובקיהם.
מה כתיב בהם בדור המבול? וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְקוּם(בראשית ז, כג).
אם אדם חטא — בהמה מה חטאת?
אלא אוי להם לרשעים ולדבוקים בהם, ואשריהם הצדיקים והדבוקים בהם.
אמר רבי יהודה בר אידי:
לא נחתם גזר דינם של דור המבול עד שכתבו קמיקיסוםקמיקיסום — שטרי נישואין, כתובות לזכר ולבהמה.
לפיכך: מֵאָדָם ועד בְּהֵמָה.
הוי: אוי להם לרשעים ודובקיהם, ואשריהם לצדיקים ולדובקיהם,
שנאמר: וְגַם לְלוֹט וגו׳(בראשית יג, ה).
הוי: אשריהם הצדיקים ואשריהם דובקיהם, ואוי להם לרשעים ואוי לדובקיהם.
את מוצא שחלק קרח — הלכו עמו במחלקת מאתים איש וחמשים ראשי סנהדריות,
והלך עמהם אף הממון שלהם, שנאמר: וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ וגו׳(במדבר טז, לב).
אם הם חטאו — רכושם מה חטא?
אלא אוי להם לרשעים ואוי לדובקיהם, ואשריהם לצדיקים ואשרי דובקיהם.
ראה מה כתיב בחנניה מישאל ועזריה: בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּאבאדין גבריא — אז האנשים (האלה) נכפתו בבגדיהם אילן כְּפִיתוּ בְּסַרְבָּלֵיהוֹן(דניאל ג, כא).
וכיון שיצאו מכבשן האש, כתיב בהן: חָזַיִין לְגֻובְרַיָּיא אִילֵּךְ דִּי לָא שְׁלֵיט נוּרָא בְּגֶושְׁמְיהוֹןחזיין לגוברייא אילך די לא שליט נורא בגושמיהון — רואים את האנשים האלה, שלא שלטה האש בגופם(דניאל ג, כז).
למה סַרְבָּלֵיהוֹן לָא שְׁנוֹ? בשביל שהיו דבוקין בהן.
אשריהם הצדיקים, ואשרי דביקיהם.
אמר הקדוש ברוך הוא: אדם שמע לאשתו ונדבק בה — ונתגרש, שנאמר: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם(בראשית ג, כד).
ואם שמע ונדבק לי — היה כמוני: מה אני חי וקיים, כך הוא חי וקיים לעולם.
מניין? ממה שאמור בעינין:
וַיֹּאמֶר יְיָ אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם.
חלק ב
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · אדם עצל מלעשות תשובה, חוה ששמעה לנחש, וגדרו של עולם שנפרץ
עַל־שְׂדֵה אִישׁ־עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל־כֶּרֶם אָדָם חֲסַר־לֵב וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כׇּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה(משלי כד, ל–לא)
כתב יד אוקספורד 154 (מאגרים, פסקה כב; בובר, סימן כב, עמ׳ 16–17). ״הן האדם״ שבראש הסימן ו״הקדוש ברוך הוא״ שלפני ״מקונן״ — הושלמו כבובר ומאגרים. המדרש קורא ״ועל כרם חסר לב״ (במסורה: ועל כרם אדם חסר לב).
מקבילה: בראשית רבה כא (תיאודור–אלבק עמ׳ 199), פתיחתא שנייה: ״על שדה איש עצל עברתי — זה אדם הראשון; ועל כרם אדם חסר לב — זו חוה… כששילחו — התחיל מקונן עליו״ (בשם רבי הונא); שם ״והנה עלה כלו קמשונים — וקוץ ודרדר; כסו פניו חרולים — בזיעת אפך״, וכאן ״כסו פניו חרולים — וקוץ ודרדר״.
הֵן הָאָדָם(בראשית ג, כב).
זהו שאמר הכתוב:
עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם חֲסַר לֵב(משלי כד, ל).
עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי — זה אדם, שהיה עצל מלעשות תשובה.
וְעַל כֶּרֶם חֲסַר לֵב — זה חוה, ששמעה לדברי נחש.
וְהִנֵּה עָלָה כֻולּוֹ קִמְּשֹׂונִים(משלי כד, לא) — שמלאו כל העולם פורענות.
כׇּסּוּ פָנָיו חֲרֻולִּים — שנאמר: וְקוֹץ וְדַרְדַּר(בראשית ג, יח).
וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה — שפרץ גדירו של עולם.
כיון שנגזרו עליו גזירות רעות — התחיל הקדוש ברוך הוא מקונן:
הֵן הָאָדָם.
פתיחתא שנייה · עד מתי גזירות הרעות על ישראל ועל בני אדם הראשון — עד בקרו של עולם הבא
וָאֶשְׁמְעָה אֶחָד־קָדוֹשׁ מְדַבֵּר וַיֹּאמֶר אֶחָד קָדוֹשׁ לַפַּלְמוֹנִי הַמְדַבֵּר עַד־מָתַי הֶחָזוֹן הַתָּמִיד וְהַפֶּשַׁע שֹׁמֵם תֵּת וְקֹדֶשׁ וְצָבָא מִרְמָס וַיֹּאמֶר אֵלַי עַד עֶרֶב בֹּקֶר אַלְפַּיִם וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְנִצְדַּק קֹדֶשׁ(דניאל ח, יג–יד)
כתב יד אוקספורד 154 (מאגרים, פסקה כג — שתי פסקאות בשם זה; בובר, סימן כג, עמ׳ 17). ״מסתלקת מישראל״ — ״מישראל״ בגליון. ״החזון התמיד״ (בפעם הראשונה) — בכתב היד ״החזון תמיד״. המדרש קורא ״ויאמר אלי ערב בקר״ ו״ויאמר אליהם עד ערב בקר״ (במסורה: ויאמר אלי עד ערב בקר).
מקבילה: בראשית רבה כא (תיאודור–אלבק עמ׳ 198–199), פתיחתא ראשונה: ״ואשמע אחד קדוש מדבר… הגזירה שנגזרה על אדם הראשון״, וחוזרת ל״הן האדם״; ״פלמוני״ — שם דורשו ״לפנימי דיבר״, וכאן מיכאל או גבריאל.
הֵן הָאָדָם(בראשית ג, כב).
זה שאמר הכתוב:
וָאֶשְׁמְעָה אֶחָד קָדוֹשׁ מְדַבֵּר וַיֹּאמֶר אֶחָד קָדוֹשׁ לַפַּלְמוֹנִי הַמְדַבֵּר(דניאל ח, יג).
מהו פַּלְמוֹנִי?
רבי יוחנן אמר: זה מיכאל, שהוא עומד לפנים.
רבי חנינא אמר: זה גבריאל.
מדבר בישראל, שהיה אומר: עַד מָתַי הֶחָזוֹן הַתָּמִיד — עד מתי הנבואה מסתלקת מישראל;
וְהַפֶּשַׁע שֹׁומֵם — זה בית המקדש, ששמם בעונותינו;
תֵּת קודש — אין קָוֹדשׁ אלא ישראל, שנאמר: קֹודֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ(ירמיה ב, ג);
וְצָבָא מִרְמָס — עד מתי הן מרמס לאומות העולם?
וַיֹּאמֶר אֵלַי עֶרֶב בֹּקֶר(דניאל ח, יד) — עד מתי גזירות הרעות? עד שיעשה ערבן של ישראל בקר.
באותה שעה: וְנִצְדַּק קֹודֶשׁ.
דבר אחר:
וָאֶשְׁמְעָה אֶחָד קָדוֹשׁ מְדַבֵּר.
אמר לו: כל גזירות הרעות בשל מי הן? אמר לו: לאדם הראשון.
עַד מָתַי הֶחָזוֹן הַתָּמִיד וְהַפֶּשַׁע שֹׁומֵם — את משיבו: מן הגזירות, שכתוב בו: כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל וגו׳(בראשית ג, יט).
תֵּת קודש וְצָבָא מִרְמָס — אילו בניו של אדם הראשון, שנגזרה עליהם מיתה.
וַיֹּאמֶר אליהם עַד עֶרֶב בֹּקֶר — עד שיבא בקרו של עולם הבא.
וכשנגזרה עליו מיתה וגזירות רעות — התחיל עליו הקדוש ברוך הוא מקונן:
הֵן הָאָדָם.
חלק ג
גוף הדרשה וחתימה
דרשת הפסוק · ״ויעש יי אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור״ · בגדי אדם הראשון — דקים, חלקים ונאים, ובהם הקריבו הבכורות
כתב יד אוקספורד 154 (מאגרים, פסקה כד; בובר, סימן כד, עמ׳ 17–18). ״הן האדם״ שבראש הסימן — הושלם כבובר. ״הדקים״ ו״מרגיש״ — הסופר (או יד שנייה) מחק ״חזקים״ ו״מרגיז״ וכתב בגליון ״הדקים״ ו״מרגיש״. ״לפיטטו״ — אחריו בכתב היד פירוש: ״פי׳ מיני בגדים״, ואינו בטקסט. ״כצפורן״ — הוי״ו הושלמה במאגרים, והרי״ש מסופקת. בסוף הסימן ״מהו הן האדם״, ונמחק בידי הסופר.
מקבילה: בראשית רבה כ (תיאודור–אלבק עמ׳ 196–197): ״יצחק רבייה: חלקים כצפורן, ונאים כמרגלית; אמר רבי יוחנן: ככלי פשתן הדקים, הבאים מבית שאן״, ומיני העורות — ״רבי יהושע בן לוי אמר: לגא; רבי יוסי בן חנינא: סיסרטן״ (כאן ״ליגנון… סיסטין״).
הֵן הָאָדָם(בראשית ג, כב).
מה כתיב למעלה מן העניין? וַיַּעַשׂ יְיָ אֱלֹהִים לְאָדָם(בראשית ג, כא).
מהו כׇּתְנוֹת עוֹר?
רבי מאיר ורבי יוחנן אומרים:
כבגדים הדקים הבאים מבית שאן: הן דבוקים על בשרו של אדם, ואינו מרגיש.
רבי שמואל בר נחמני אמר: לפיטטולפיטטו — מין בגד דק.
רבי יהושע בן לוי אמר: ליגנוןליגנון — בגד פשתן.
רבי יוסי ברבי חנינא אמר: סיסטיןסיסטין — מין בגד יקר.
רבי אבהו אמר: היה רבי יצחק אומר: חלקין כצפורן, ונאין כמרגלית.
ריש לקיש אמר: כמעשה השמים.
וכשהייתה העבודה בבכורות — היו מקריבים בהן.
כיון שחטא — התחיל הקדוש ברוך הוא מקונן עליהן:
הֵן הָאָדָם.
דרשת הפסוק · ״ויגרש את האדם… את הכרובים ואת להט החרב… לשמר את דרך עץ החיים״ · וחתימה · גירושו של אדם, הכרובים, להט החרב והתורה, השירה שלא אמר, ותשובת קין והודאת אדם
כתב יד אוקספורד 154 (מאגרים, פסקה כה; בובר, סימן כה, עמ׳ 18–19). השעות שבראש הסימן (״אמר רבי יהודה: שעה ראשונה עלה במחשבה…״) ו״את הכרובים״ — אינם בכתב היד, והושלמו מבובר (מקובץ פרויקט השו״ת).
״לשמר את דרך עץ החיים. אמר רבי שמואל בר נחמן: לשמר את דרך״ — בגליון כתב היד, ביד שנייה (תיקון השמטה מ״דרך״ ל״דרך״). ״בצלמון״ — בכתב היד ״בצלמ׳״. ״מזמור״ — הוי״ו הושלמה במאגרים. ״ששמע״ — בכתב היד ״שממע״; ״בעולם״ — הלמ״ד הושלמה במאגרים; ״הבא״ כפול, והשני נמחק במאגרים.
״יי צבאות יושב הכרובים״ — כך בכתב היד (ישעיהו לז, טז, בלי ״אלהי ישראל״); בובר הגיה כמלכים ב יט, טו. ״מה כרובים שנאמר כאן — חרופים וגדופים, אף כאן״ — כך בכתב היד, והכוונה: מה ״כרובים״ שנאמר בסנחריב.
מקבילות: השעות — ויקרא רבה כט (מרגליות עמ׳ תרסח–תרסט, ״בשעה ראשונה עלה במחשבה, בשנייה נמלך במלאכי השרת, בשלישית כינס עפרו…״, בשם רבי אליעזר; וכן בגירסת מרגליות שתים עשרה שעות); וסדר אחר — סנהדרין לח ע״ב (רבי יוחנן בר חנינא). ״ויגרש — ויגרס בחצץ״ — בראשית רבה כא (תיאודור–אלבק עמ׳ 202–203). ״לא נטרד מתוך גן עדן עד שחירף וגידף״ — בראשית רבה יט (תיאודור–אלבק עמ׳ 181–182), אף שם בשם ריש לקיש, וראייתו ״ויקו לעשות ענבים ויעש באושים״. להט החרב וחרב התורה — בראשית רבה כא (תיאודור–אלבק עמ׳ 203–204): ״המתהפכת — שהיא מתהפכת על אדם… רבנין אמרי: חרב תורה — חרב פיפיות בידם״.
מקבילות לסוף הסימן: ״לא לקו המאורות עד מוצאי השבת״ — בראשית רבה יב (תיאודור–אלבק עמ׳ 101–105), ״רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכוס אמר משום רבי שמעון״. תשובת קין — בראשית רבה כב (תיאודור–אלבק עמ׳ 217–218): ״לעליונין ולתחתונין את סובל, ולפשעי אין את סובל?״; ושם (עמ׳ 220): ״פגע בו אדם הראשון. אמר לו: מה נעשה בדינך? אמר לו: עשיתי תשובה ופישרתי… מיד עמד אדם הראשון ואמר מזמור… טוב להודות ליי״.
וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם(בראשית ג, כד).
אמר רבי יהודה: שעה ראשונה — עלה במחשבה; שניה — נמלך במלאכי השרת;
בשלישית — כינס עפרו; ברביעית — גבלו; בחמישית — רקמו; בששית — עשאו גולם;
בשביעית — נפח בו נשמת חיים; בשמינית — הכניסו לגן עדן; בתשיעית — צוהו;
בעשירית — חטא; באחד עשר — נידון; בשתים עשר — גרשו, שנאמר: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם.
מהו וַיְגָרֶשׁ? שגירשו ביסורים.
דבר אחר:
וַיְגָרֶשׁ — שבשבילו חרב בית המקדש, שנאמר: וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ וגו׳(איכה ג, טז).
אֶת הַכְּרֻובִים.
לפיכך נקראו כְּרֻובִים — שהן רבים.
אמר ריש לקיש:
לא יצא אדם מגן עדן עד שחרף וגידף.
נאמר כאן כְּרֻובִים, ונאמר בסנחריב: יְיָ צְבָאוֹת יֹושֵׁב הַכְּרֻובִים(ישעיה לז, טז).
מה כְּרֻובִים שנאמר כאן — חרופים וגדופים, אף כאן חרופים וגדופים.
אֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת — זו גיהנם, המתהפכת מחמין לצונן ומצונן לחמין על הרשעים.
חזקיה בריה דרבי חייאבריה דרבי חייא — בנו של רבי חייא אמר:
והיכן משלמין את נפשותיהן? בצונן, שנאמר: תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן(תהלים סח, טו).
ומי ינצל מדינה של גיהנם? מי שעוסק בתורה:
אֵת לַהַט הַחֶרֶב — אין חֶרֶב אלא תורה, שנאמר: חֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם(תהלים קמט, ו).
לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.
אמר רבי שמואל בר נחמן:
לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ, ואחר כך עֵץ הַחַיִּים.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני הנחתיך בגן עדן שתהא יגע בתורה ותאכל מעץ החיים;
ועכשיו שחטאתה — מה אתה עושה כאן? צא!
וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: הייתה צריך לומר לפני שירות על מה שבראתי אותך ועל מה שעשיתי עמך, ולא אמרת;
הרי אני אומר לעצמי, שנאמר: אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי וגו׳(ישעיה ה, א).
מה עשה הקדוש ברוך הוא? טרדו מן העולם הזה, שנאמר: תִּשְׁטֹף סְפִיחֶיהָ עֲפַר אָרֶץ(איוב יד, יט).
אמר רבי סימון: אפילו אדם הראשון נמחה במים.
אמר רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו משום רבי שמעון בן יוחי:
לא נשתנה זיו פניו שאדם הראשון, ולא לקו המאורות, עד שיצא השבת;
ועם שהוא דנו — קדש השבת.
לפיכך הוא אומר: מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת(תהלים צב, א).
אתה מוצא: בשעה שהרג קין להבל, נגלה עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו: אֵי הֶבֶל אָחִיךָ(בראשית ד, ט).
בקש לגנב דעת של מעלה.
אמר הקדוש ברוך הוא: מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי(בראשית ד, י).
כיון ששמע קין — התחיל עשות תשובה של רמאות,
שנאמר: וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל יְיָ גָּדוֹל עֲוֺנִי מִנְּשֹׂא(בראשית ד, יג).
אמר לפניו: רבונו של עולם, אתה טוען העליונים והתחתונים — ואין אתה יכול לטעון עוני?
דבר אחר:
אמרו לפניו: רבונו של עולם, אתה נקראת מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹושֵׂא עָוֺן וְעֹובֵר עַל פֶּשַׁע(מיכה ז, יח) — וגָּדוֹל עֲוֺנִי מִנְּשֹׂא?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: עשית תשובה — חייך, שאני מבטל ממך גזירה אחת,
שנאמר: וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יְיָ וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד(בראשית ד, טז).
עד שהוא יוצא — פגע בו אדם הראשון.
אמר לו: מה נעשה בדינך?
אמר: אילולי שהודיתי — כבר הייתי אבוד מן העולם.
באותה שעה אמר אדם הראשון: טוֹב לְהֹודוֹת לַיְיָ(תהלים צב, ב).
בעולם הזה — יחידים מודים להקדוש ברוך הוא;
אבל לעולם הבא — הכל מודים, ואומרים לו הודאה,
שנאמר: אוֹדְךָ יְיָ כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁוב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי(ישעיה יב, א).
על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| כא | בתוכו | בתכו |
| כא | דינם | דיןם |
| כא | לרשעים | לרשרעים |
| כב | הֵן הָאָדָם(בראשית ג, כב). | — (הוספה) |
| כב | הקדוש ברוך הוא | — (הוספה) |
| כג | הֵן הָאָדָם(בראשית ג, כב). | — (הוספה) |
| כג | התמיד | תמיד |
| כד | הֵן הָאָדָם(בראשית ג, כב). | — (הוספה) |
| כד | כצפורן | כצפרן |
| כה | וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם(בראשית ג, כד). | — (הוספה) |
| כה | אמר רבי יהודה: שעה ראשונה — עלה במחשבה; שניה — נמלך במלאכי השרת; | — (הוספה) |
| כה | בשלישית — כינס עפרו; ברביעית — גבלו; בחמישית — רקמו; בששית — עשאו גולם; | — (הוספה) |
| כה | בשביעית — נפח בו נשמת חיים; בשמינית — הכניסו לגן עדן; בתשיעית — צוהו; | — (הוספה) |
| כה | בעשירית — חטא; באחד עשר — נידון; בשתים עשר — גרשו, שנאמר: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם. | — (הוספה) |
| כה | אֶת הַכְּרֻובִים. | — (הוספה) |
| כה | מזמור | מזמר |
| כה | ששמע | שממע |
| כה | בעולם | בעום |
מדרש תנחומא (בובר)
דרשה ד
זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹות אָדָם(בראשית ה, א)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים והערות מנדלבוים ובובר
על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר §§cover-end§§
חלק א
ילמדנו
הלכה · ילמדנו · שיעור פריה ורביה, מאה ושלשים שנה שפירש אדם, ולידת שת ראש התולדות
כתב יד אוקספורד 154 (מאגרים, פסקה כו — שתי פסקאות בשם זה; בובר, סימן כו, עמ׳ 19–20). ״מאה ושלשים״ — בכתב היד ״ק״ל״. ״כשיעסוק״ — הסופר מחק מילה (״כ…״), והושלם במאגרים. ״אם הניח אותי והלך בדרכי לבו… אשר״ — הושלם במאגרים (מקצת האותיות ביד שנייה), ו״אשר בהעוות״ שנכפל נמחק. ״בלבו״ — בכתב היד ״אלבו״, ותוקן במאגרים. ״ובנגעי בני אדם״ — הושלם כבובר.
המדרש קורא ״הנה בן נולד לך והוא יהיה״ (במסורה: הוא יהיה), ״ואני אהיה לו לאב״ (במסורה: אני), ״ויקם שטן לשלמה״ (במסורה: ויקם יהוה שטן לשלמה), ״ויחי אדם מאה ושלשים שנה… בצלמו״ (במסורה: שלשים ומאת שנה… כצלמו).
מקבילות: משנה יבמות ו, ו; יבמות סא ע״ב — שם טעמם של בית שמאי ״ילפינן ממשה״, וכאן ״כנגד קין והבל״; עירובין יח ע״ב — ״כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד רוחין ושידין ולילין… היה רבי מאיר אומר: אדם הראשון חסיד גדול היה… ופירש מן האשה מאה שלשים שנה״; בראשית רבה כד (תיאודור–אלבק עמ׳ 235–236), אף שם בשם רבי סימון: ״כל מאה ושלשים שנה שפירשה חוה מאדם — היו רוחות הזכרים מתחממין ממנה… רוחות הנקבות מתחממות מאדם… בשבט אנשים ובנגעי בני אדם — בנויי דאדם קדמאה״; וכן בראשית רבה כ (תיאודור–אלבק עמ׳ 195–196).
זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹות אָדָם וגו׳(בראשית ה, א).
ילמדינו רבינו: מהו שיבטל אדם מפריה ורביה בזמן שאין לו בנים?
כך שנו רבותינו: לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים. בית שמאי אומרים: שני זכרים; ובית הילל אומרים: זכר ונקבה, שנאמר: זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם(בראשית ה, ב)(משנה יבמות ו, ו).
מאי טעמיהומאי טעמיהו — מה טעמם דבית שמיי? כנגד קין והבל.
מאי טעמייהו דבית הילל? כנגד אדם וחוה.
אמר רבי סימון:
מאה ושלשים שנה נפרש אדם מחוה אשתו, כיון שנהרג הבל.
אמר אדם: מה אני מוליד בנים — והם הולכים למאירה?
מה היה עושה?
אמר רבי סימון:
רוחות נקיבות באות אצלו, ומתחממות ממנו.
שכן אמר הקדוש ברוך הוא לדוד: הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ והוא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה(דברי הימים א כב, ט),
ואֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן(שמואל ב ז, יד).
אימתי? כשיעסוק בתורה.
אבל אם הניח אותי והלך בדרכי לבו — אֲשֶׁר בְּהַעֲוֺותוֹ וְהֹוכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים.
מאי בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים? זה הדד ורזון בן אלידע, שנאמר: וַיָּקֶם שָׂטָן לִשְׁלֹמֹה(מלכים א יא, יד).
וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם — ואין נגעי אלא המזיקין, שנאמר: וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאׇהֳלֶךָ(תהלים צא, י).
להודיעך שכל מאה ושלשים שנה שפירש אדם מחוה — היו הרוחות באות אצלו ומתחממות ממנו, ומוליד מזיקין.
באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא: אני לא בראתי את עולמי אלא לפרייה ורבייה,
שנאמר: לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ(ישעיה מה, יח).
מה עשה הקדוש ברוך הוא? נתן תאותו של חוה בלבו של אדם, ושימש עימה, וילדה שת,
שנאמר: וַיְחִי אָדָם מאה ושלשים שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ בצלמו(בראשית ה, ג).
כיון שנולד שת, אמר אדם: לבניי הראשונים לא הייתי מייחס — למה? שהיו למאירה;
אבל לזה אני מייחס, מפני שהוא ראש תולדות.
מניין? ממה שקראו בעיניין:
זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹות וגו׳.
הלכה · נספח לילמדנו · הבא על הרוחות אינו זנות: מעשה בחסיד שנזדווגה לו שידה ביום הכפורים
כתב יד אוקספורד 154 (מאגרים, פסקה כז; בובר, סימן כז, עמ׳ 20). ״לא היה אליהו״ — בכתב היד חסרה מילה (מאגרים: ״[]״), ו״היה״ בגליון ביד שנייה; ״לא״ הושלם כבובר. ״ופטר אותו״ — כך בכתב היד (בבובר ״ופוטר״).
״כמקרה לילה דמי״ — ״דמי״ ארמית, ומסומן במאגרים.
מיכאן אמרו: הבא על הרוחות — אין לו עליו כלום, ואינו זנות.
אף על פי שהוציא שכבת זרע — כמקרה לילה דמידמי — דומה.
ומה שכתוב לֹא תִּנְאָף(שמות כ, יג) — עם בני אדם ועם בהמה;
וְלֹא תִּנְאָף(דברים ה, יז) — ביד וברגל;
אבל הרוחות — אין זו זנות.
ועוד: מעשה בחסיד אחד שנזדמנה לו שידה בדמות אשה, ופיתה אותו ונזדווגה לו; ויום הכפורים היה.
ונצטער לאחר כך אותו חסיד עד מאד, עד שנזדמן לו אליהו זכור לטוב.
אמר לו: מפני מה אתה מיצר?
היגיד לו כל המעשה שאירע לו.
אמר לו: פטור אתה — שידה הייתה.
ואילו היה חייב — לא היה אליהו זכור לטוב נראה לו, ומדבר עמו, ופטר אותו.
מיכאן אתה למד שאינו זנות, ופטור הוא.
חלק ב
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · לאדם הראשון הראו כל הדורות, ו״לא אחד בהם״ — יום הכפורים או השבת
גׇּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל־סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ יָמִים יֻצָּרוּ ולא וְלוֹ אֶחָד בָּהֶם(תהלים קלט, טז)
כתב יד אוקספורד 154, ומ״מהו ולא אחד בהם״ עד ״הוי ולא אחד בהם״ (דברי רבי אלעזר) — כתב יד וטיקן 34, יד שנייה (מאגרים, פסקה כח, בשלושה חלקים; בובר, סימן כח, עמ׳ 21). ״נשתנה״ — הנו״ן מסופקת בכתב היד; ״מהו״ (בדברי רבי יהושע) — הוי״ו מסופקת.
המדרש קורא ״גולמי״ ו״ימים יוצרו״ (במסורה: גלמי, יצרו). בבובר ״ולו אחד בהם״ בדברי רבי יהושע ובדבר האחר (כקרי).
מקבילה: בראשית רבה כד (תיאודור–אלבק עמ׳ 230–231), פתיחתא שנייה: ״אמר רבי יודה ברבי סימון: עד שאדם הראשון לפני הקדוש ברוך הוא גולם — הראה לו דור דור וחכמיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ודורשיו… וכבר הן כתובין על ספרו שלאדם״.
זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹות אָדָם(בראשית ה, א).
זהו שאמר הכתוב:
גׇּולְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ(תהלים קלט, טז).
עד שאדם היה מוטל גולם — הראהו הקדוש ברוך הוא דור דור ודורשיו, דור דור וצדיקיו, דור דור ורשעיו, עד שיחיו את המתים.
אמר לו: כל מה שראו עיניך — כֻּולָּם יִכָּתֵבוּ.
מהו וְלא אֶחָד בָּהֶם?
רבי אלעזר ורבי יהושוע.
רבי אלעזר אומר:
יָמִים יֻוצָּרוּ וְלא אֶחָד בָּהֶם.
אמר הקדוש ברוך הוא: ביום הזה אני גואל את בניי ממצרים; ביום הזה אני קורע להם את הים;
ביום הזה אני מפיל את שונאיהם; ביום הזה אני נותן להם את התורה.
ולא נשתנה יום אחד מהם, ולא נתחלפו.
הוי: וְלא אֶחָד בָּהֶם.
רבי יהושע אומר:
וְלא אֶחָד בָּהֶם — מהו? מימים שברא הקדוש ברוך הוא — בחר לו אחד מהם.
ואיזה? זה יום הכפורים, שנאמר: הֲלא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ(ישעיה נח, ו).
דבר אחר:
וְלא אֶחָד בָּהֶם — זה יום השבת, שנאמר: עַל כֵּן בֵּרַךְ יְיָ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ(שמות כ, יא).
דבר אחר:
גׇּולְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ — שהראה לו הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון כל הדורות, ונתנם בספרו,
שנאמר: זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹות אָדָם וכו׳.
פתיחתא שנייה · קצרה · אדם ביקש שלא יכתבו עליו שהביא מיתה על הצדיקים: כל אדם כותב מעשיו וחותם
בְּיַד־כׇּל־אָדָם יַחְתּוֹם לָדַעַת כׇּל־אַנְשֵׁי מַעֲשֵׂהוּ(איוב לז, ז)
כתב יד אוקספורד 154 (מאגרים, פסקה כט; בובר, סימן כט, עמ׳ 21). ״הצדיקים״ — הסיומת הושלמה במאגרים; ״ראה על מה הבאת״ — ״מה״ הושלם, ושי״ן שלפני ״הבאת״ נמחקה במאגרים. ״הרשעים״ (״אי איכפת לי על הרשעים״) — הגרש מסופק בכתב היד.
פותח בפסוק הפתיחה בלי ״זה שאמר הכתוב״, ואינו חוזר לפסוק הפרשה; ענינו ספר מעשיו של אדם (״זה ספר תולדות אדם״).
מקבילה לסוף הענין: תענית יא ע״א — ״בשעת פטירתו של אדם לבית עולמו כל מעשיו נפרטין לפניו… ואומרים לו: חתום! וחותם. שנאמר: ביד כל אדם יחתום״.
בְּיַד כׇּל אָדָם יַחְתּוֹם(איוב לז, ז) — מהו?
אלא כשברא הקדוש ברוך הוא את אדם, העביר לפניו כל הדורות עד שיחיו המתים — הצדיקים והרשעים.
אמר לו: ראה על מה הבאת מיתה — על הצדיקים!
כיון ששמע אדם כך — התחיל מיצר.
אמר לפניו: רבונו של עולם, וכך עשיתי בעולמך?
אי איכפת לי על הרשעים שהן מתים — אלא על הצדיקים, שלא יהו מתרעמין עלי.
אלא בבקשה ממך: שלא תכתוב עלי שאני הבאתי מיתה עליהם.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: כך אני עושה.
כיון שבא אדם ליפטר מן העולם — נגלה עליו הקדוש ברוך הוא.
אמר לו: כתוב מעשיך שעשית, שאתה מת על מעשיך שעשית. והוא כותב.
כיון שכתב — אומר לו: חתום! והוא חותם,
שנאמר: בְּיַד כׇּל אָדָם.
ולעתיד לבא יושב הקדוש ברוך הוא לדון עם בריותיו;
מביא כל הספרים של בני אדם, ומגלה להם מעשיהם,
שנאמר: בְּיַד כׇּל אָדָם יַחְתּוֹם וגו׳.
פתיחתא שלישית · קצרה · אילו זכו הדורות היה קורא שמותם: רבי מאיר וכידור, ומשפחות הלוים במצרים
מִי־פָעַל וְעָשָׂה קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ אֲנִי יְיָ רִאשׁוֹן וְאֶת־אַחֲרֹנִים אֲנִי־הוּא(ישעיה מא, ד)
כתב יד אוקספורד 154 (מאגרים, פסקה ל; בובר, סימן ל, עמ׳ 21–22). ״שמו״ ו״מודיע״ — הושלמו במאגרים. ״והפקדנו״ — בכתב היד ״והפקרנו״, ומאגרים סימנו ״כך״; ״כידור״ — הרי״ש מסופקת. ״אלה משפחת הלבני״ ו״נתחברה לכם שכינה״ — מאגרים סימנו ״כך״; ״להם״ — כבובר.
״אלה משפחת הלבני״ — כך בכתב היד (במדבר כו, נח: ״אלה משפחת לוי משפחת הלבני״; ובבמדבר ג, כא ״לגרשון משפחת הלבני ומשפחת השמעי״).
רבי מאיר שהיה דורש בשמות ומעשה כידור — יומא פג ע״ב, ושם המעשה אחר (כידור בעל האכסניה, והכיס שהפקידו אצלו).
דבר אחר:
זֶה סֵפֶר(בראשית ה, א).
אמר רבי יהושע:
זה שאמר הכתוב:
מִי פָעַל וְעָשָׂה קֹורֵא הַדֹּורוֹת מֵרֹאשׁ(ישעיה מא, ד).
ואילו זכו הדורות — היה הקדוש ברוך הוא קורא שמותם, כשם שקרא לאדם ולחוה,
שנאמר: וַיְבָרֶךְ אֹותָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם(בראשית ה, ב).
וכן אתה מוצא: כשהיה הקדוש ברוך הוא רואה צדיק נולד — הוא בכבודו קורא אותו שמו.
קרא לנח, שהיה צדיק, שנאמר: וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ(בראשית ה, כט).
קרא לאברהם, שנאמר: וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם(בראשית יז, ה).
וכן יצחק, וכן יעקב, וכן שלמה, וכן יאשיהו, שנאמר: הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ(מלכים א יג, ב).
ואילו זכו הדורות — היה קורא שם לכל אחד ואחד, ומשמו היה מודיע מעשיו.
אמרו רבותינו: כשהיה רבי מאיר רואה אדם — היה למד שמו, ומשמו היה יודע מעשיו.
פעם אחת באו אצלו שני תלמידים, והיה שם האחד כידור.
אמר רבי מאיר לתלמידיו: הזהרו בכידור זה!
אמר לו: בן תורה הוא.
אמר להם: הזהרו עצמיכם ממנו.
לאחר ימים הלכו לבית המרחץ, והפקידו בגדיהם אצל כידור. נטל בגדיהם והלך לו.
יצאו ולא מצאו; הלכו לבתיהם ולבשו בגדים אחרים.
באו לפני רבי מאיר.
אמר להם רבי מאיר: למה חלפתם בגדיכם?
אמר לו: הלכנו לבית המרחץ, והפקדנו בגדינו אצל כידור, ונטלן.
אמר להן: והלא אמרתי לכם: הזהרו בכידור זה!
אמרו לו: רבי, בבקשה ממך — מאיין הייתה יודע?
אמר להם: משמו; וכתיב: כִּי דוֹר תַּהְפֻּוכֹות הֵמָּה וגו׳(דברים לב, כ).
וכן אתה מוצא במצרים: אֵלֶּה מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי(במדבר כו, נח) —
לפי השעה קרא שמותם:
כשעמד פרעה ושיעבד אותם בטיט ובלבנים — לפיכך מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי(במדבר ג, כא);
וּמִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְעִי — כיון שצעקו מן השיעבוד, ושמע הקדוש ברוך הוא תפילתם;
מִשְׁפַּחַת הַחֶבְרֹונִי(במדבר ג, כז) — שנתחברה להם שכינה.
ללמדך שאילו זכו הדורות — היה הקדוש ברוך הוא קורא שמותם,
שנאמר: קֹורֵא הַדֹּורוֹת וגו׳.
פתיחתא שלישית · דבר אחר · לרבקה הודיע מה עתיד לעשות: משל השדה שמלאה האוצרות בר והאיצטבליות קש
מִי־פָעַל וְעָשָׂה קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ אֲנִי יְיָ רִאשׁוֹן וְאֶת־אַחֲרֹנִים אֲנִי־הוּא(ישעיה מא, ד)
כתב יד אוקספורד 154 (מאגרים, פסקה לא; בובר, סימן לא, עמ׳ 22). ״צעיר״ — בכתב היד ״עעיר״ (מסופק), ותוקן במאגרים. ״לשדה״ — בכתב היד ״לשרה״, ומאגרים סימנו ״כך״. ״והאיצטבליות״ — הטי״ת הושלמה במאגרים. ״תהא ברוכה כאותה השדה״ — ״ברוכה כ״ בגליון ביד שנייה.
המדרש קורא ״ויאמר יי שני גוים״ (במסורה: ויאמר יהוה לה שני גוים), ״ותלך לדרוש״ ו״ורב יעבד צעיר״.
דבר אחר:
מִי פָעַל וְעָשָׂה(ישעיה מא, ד).
אף לרבקה אמר הקדוש ברוך הוא מה עתיד לעשות,
שנאמר: וַתֵּלֶךְ לִדְרֹושׁ אֶת יְיָ(בראשית כה, כב), וַיֹּאמֶר יְיָ שְׁנֵי גוֹיִם(בראשית כה, כג).
אמר לה: לעשו אני שונא, וליעקב אני אוהב, שנאמר: וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.
הודיע לה הקדוש ברוך הוא כל הדברים עד שלא נולדו.
אמר לה: דומה את לשדה שנזרעה והצליחה, ומלאו האוצרות בר, והאיצטבליות קש.
אמר: תהא ברוכה כאותה השדה, שמלאה האוצרות בר והאיצטבלאות קש.
אמר הקדוש ברוך הוא לרבקה: יהי שלום בכרס הזה, שהוא עתיד למלאות גן עדן צדיקים, וגיהנם רשעים,
שנאמר: שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ.
שנאמר: מִי פָעַל וְעָשָׂה.
חלק ג
גוף הדרשה וחתימה
דרשת הפסוק · ״זה ספר תולדות אדם״ · וחתימה · אדם רואה בשנתו את הצדיקים שיוצאים ממנו, ודוד שנכתב בספרו אומר שירה — ושיר חדש לעולם הבא
כתב יד אוקספורד 154 (מאגרים, פסקה לב; בובר, סימן לב, עמ׳ 22–23). ״וכל הגרים״ — בכתב היד ״וכן״, ותוקן במאגרים. ״לפיכך אני צריך״ — הסופר (או יד שנייה) מחק ״לפניך״ וכתב ״לפיכך״. ״שנאמר אז ישיר״ — בגליון, ביד שנייה.
בבובר נוספו ״שלמה וכל השופטים״ ו״ראית אותם, חייך״, ואינם בכתב היד.
זֶה סֵפֶר וגו׳(בראשית ה, א).
מה עשה הקדוש ברוך הוא לאדם? הפיל עליו שינה, והראה לו:
נח וכל התמימים; אברהם וכל הגרים;
יצחק וכל מקריבי עולה; יעקב וכל יושבי אהלים;
משה וכל הענוים; אהרן וכל הכהנים;
יהושע וכל הפרנסים; דוד וכל המלכים.
וכיון שראה את כולם — הקיץ משנתו.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: ראיתה כל הצדיקים הללו? יוצאין ממך!
כיון שאמר לו כך — נחה רוחו.
אמר דוד:
רבונו של עולם, כתבת אותי בספרו של אדם הראשון, שנאמר: אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי(תהלים מ, ח).
לפיכך אני צריך לומר לפניך שירה,
שנאמר: אָז אָמַרְתִּי — אין אָז אלא שירה, שנאמר: אָז יָשִׁיר(שמות טו, א).
לפיכך מקלסו: רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה יְיָ אֱלֹהַי(תהלים מ, ו).
אימתי אנו צריכין לומר לפניך שירה? לעולם הבא,
שנאמר: מִזְמוֹר שִׁירוּ לַיְיָ שִׁיר חָדָשׁ(תהלים צח, א).
על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| כו | כשיעסוק | — (הוספה) |
| כו | אשר | — (הוספה) |
| כו | אם הניח אותי והלך בדרכי לבו | — (הוספה) |
| כו | וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם | — (הוספה) |
| כו | בלבו | אלבו |
| כז | לא | — (הוספה) |
| כט | הצדיקים | הצדיק |
| כט | מה | — (הוספה) |
| כט | הבאת | שהבאת |
| ל | שמו | שמ |
| ל | מודיע | מודע |
| ל | והפקדנו | והפקרנו |
| ל | להם | לכם |
| לא | צעיר | עעיר |
| לא | לשדה | לשרה |
| לא | והאיצטבליות | והאיצבליות |
| לב | וכל | וכן |
מדרש תנחומא (בובר)
דרשה ה
וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ(בראשית ו, ה)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים והערות מנדלבוים ובובר
על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר §§cover-end§§
חלק א
ילמדנו
הלכה · ילמדנו · שנים עשר חודש באש ובשלג, ודור המבול שנידון במידה שחטא — ברבה
כתב יד אוקספורד 154 (מאגרים, פסקה לג; בובר, סימן לג, עמ׳ 23–24). ״כך דינן של אילו באש ובשלג. מניין?״ — בגליון ביד שנייה (״דינן״ — תיקון מאגרים ל״דינם״). ״קמיסמסין״ — אחריו בכתב היד פירוש: ״פי׳ כתובות״, ואינו בטקסט. ״ארחות״ (בפסוק) — בכתב היד ״ארחו׳״. ״נפשותיהן״ — אותיות מסופקות בכתב היד.
המדרש קורא ״בחומו נדעכו״, ״אורח כנשים״, ״כל מעיינות״ (במסורה: בחמו, ארח, מעינת).
מקבילות: משנה עדיות ב, י — ״משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש, שנאמר: והיה מדי חדש בחדשו״ (מדברי רבי עקיבא). ״מכל אשר בחרו — זכור ובהמה״ ו״דור המבול לא נמחו מן העולם עד שכתבו גמומוסיות לזכור ולבהמה״ — בראשית רבה כו (תיאודור–אלבק עמ׳ 247–249), בשם רבי חונא בשם רבי יוסי (כאן: רבי הונא בשם רבי אידי; ולעיל, סימן כא, רבי יהודה בר אידי). ״מהו רבה… כמה שחטאו ברבה כך אני נפרע מהם ברבה״ — סנהדרין קח ע״א: ״אמר רבי יוחנן: דור המבול ברבה קלקלו, וברבה נידונו״. ״תשלג בצלמון״ בשם חזקיה — לעיל, סימן כה.
וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ(בראשית ו, ה).
ילמדינו רבינו: כמה דינם של רשעים בגיהנם?
כך שנו רבותינו: משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש(משנה עדיות ב, י).
זה מן המשנה. מן המקרא מניין?
דכתיב: וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחׇדְשׁוֹ(ישעיה סו, כג) — מאותו חודש לאותו חדש, שנים עשר חדשים;
שנאמר: מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ(אסתר ג, ז).
ובמה הם נידונין? באש ובשלג, שנאמר: לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג(משלי לא, כא).
זהו גיהנם: ונוטלין אותו מן השלג, ומקלעין אותו לתוך האש.
אמר דוד: וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן(תהלים מ, ג).
ולמה נקרא שמו טיט היון?
שהן נוטלים אותן ומשליכין אותן לאש — והן צווחין: וויווי — אוי (צעקת כאב)!
ואחר כך הן מקלעים אותם לשלג — והן צווחין: ווי!
לכך נקרא שמו היוון: מקום שאומרים שם ווי ווי.
והיכן משלימים את נפשותיהן?
אמר חזקיה בריה דרבי חייא:
בתוך השלג, שנאמר: תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן(תהלים סח, טו).
ומה ראית להקיש משפט רשעים בגיהנם ומשפט דור המבול?
שכשם שדינם של אילו באש ובשלג — כך דינן של אילו באש ובשלג.
מניין? שנאמר: בְּחֻומּוֹ נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם(איוב ו, יז).
ובשלג מניין? שנאמר: וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ(בראשית ז, יב).
ולמה כך? אלא במידה שאדם מודד בה — מודדין לו.
ראה מה כתיב: וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם(בראשית ו, ב) — אילו הבתולות;
כִּי טֹבֹת — אילו הפנויות;
וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים — אילו נשי אנשים;
מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ — אף על הזכור ועל הבהמה.
אמר רבי הונא בשם רבי אידי:
לא נתחתם גזר דינם של דור המבול עד שכתבו קמיסמסיןקמיסמסין — שטרי נישואין, כתובות לזכר ולבהמה.
לפיכך באו עליהן המים כמין אשה, שנאמר: יִלָּפְתוּ אׇרְחוֹת דַּרְכָּם(איוב ו, יח).
ואין יִלָּפְתוּ אלא אשה, שנאמר: וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת(רות ג, ח);
ואין אׇרְחוֹת אלא אשה, שנאמר: אֹורַח כַּנָּשִׁים(בראשית יח, יא);
וכן דַּרְכָּם — שנאמר: כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי(בראשית לא, לה).
הוי אומר: במה שחטאו בו — נפרע מהם.
תדע לך שכן הוא: ראה מה כתיב: בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כׇּל מַעְיְינֹות תְּהוֹם רַבָּה(בראשית ז, יא).
מהו רַבָּה?
אלא אמר הקדוש ברוך הוא: כמה שחטאו ברבה — כך אני נפרע מהם ברבה.
מניין? ממה שקראו בעניין:
וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה וגו׳.
חלק ב
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · העולם שנברא בחכמה ובדעת ניתן לבריות, והן מכעיסין לפניו ביום ובלילה
כִּי־יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחׇכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל־בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ גַּם־זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה כִּי מֶה־הֹוֶה לָאָדָם בְּכׇל־עֲמָלוֹ וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ שְׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּי כׇל־יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ גַּם־בַּלַּיְלָה לֹא־שָׁכַב לִבּוֹ גַּם־זֶה הֶבֶל הוּא(קהלת ב, כא–כג)
כתב יד אוקספורד 154 (מאגרים, פסקה לד; בובר, סימן לד, עמ׳ 24). ״וירא יי כי רבה״ שבראש הסימן — הושלם כבובר. ״שהיו״ כפול בכתב היד (״ובכשרון שהיו שהיו״); ״אפילו (בלילה) ביום״ — ״בלילה״ נמחק במאגרים. ״מכאובים״ — מאגרים סימנו ״כך״.
מקבילה: בראשית רבה כז (תיאודור–אלבק עמ׳ 255–257), שתי פתיחתות: ״כי יש אדם שעמלו… גדול כוחן שלנביאין שמדמין את הצורה ליוצרה… ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם… בחכמה — יי בחכמה; ובדעת — בדעתו תהומות… ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו — זה דור המבול״, ו״כי כל ימיו מכאובים — שהיו מוכאבין במעשיהם הרעים… ומנין שאף ביום? רק רע כל היום״.
וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה וגו׳(בראשית ו, ה).
זה שאמר הכתוב:
כִּי יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ(קהלת ב, כא) וכו׳ — מדבר בהקדוש ברוך הוא.
ומניין שנקרא אדם? שנאמר: דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה(יחזקאל א, כו).
שֶׁעֲמָלוֹ בְּחׇכְמָה — שנאמר: יְיָ בְּחׇכְמָה יָסַד אָרֶץ(משלי ג, יט).
בְדַעַת מניין? שנאמר: בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ וגו׳(משלי ג, כ).
וּבְכִשְׁרוֹן — שהיו המעשים מתכשרין מעצמן.
לְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ — אילו הבריות.
יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ גַּם זֶה הֶבֶל.
כִּי כׇל יָמָיו מַכְאֹובִים(קהלת ב, כג) — שהיו מכאובים לפני הקדוש ברוך הוא במעשיהם הרעים;
וָכַעַס עִינְייָנוֹ — שהיו מכעיסין לפני הקדוש ברוך הוא;
גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ — שהיו עושין רע בלילה.
ומניין שאפילו ביום? שנאמר:
רַק רַע כׇּל הַיּוֹם.
פתיחתא שנייה · קצרה · עיני יי צופות: טובים — נח ובניו, ורעים — דור המבול
בְּכׇל־מָקוֹם עֵינֵי יְיָ צֹפוֹת רָעִים וְטוֹבִים(משלי טו, ג)
כתב יד אוקספורד 154 (מאגרים, פסקה לה; בובר, סימן לה, עמ׳ 24). ״כל מקום עיני יי משוטטות״ — כך בכתב היד, ואינו פסוק כלשונו (זכריה ד, י: ״עיני יי המה משוטטים בכל הארץ״; דברי הימים ב טז, ט: ״כי יי עיניו משטטות בכל הארץ״); בובר הגיה כדברי הימים. הפתיחתא אינה חוזרת לפסוק הפרשה.
דבר אחר:
וַיַּרְא יְיָ(בראשית ו, ה).
זהו שאמר הכתוב:
בְּכׇל מָקוֹם עֵינֵי יְיָ צֹופוֹת רָעִים וְטוֹבִים(משלי טו, ג).
וכתיב: כל מקום עיני יי משוטטות.
צופות מעשיהם של צדיקים ומעשיהם של רשעים:
טוֹבִים — זה נח ובניו; ורָעִים — אילו דור המבול.
פתיחתא שלישית · הרשעים בוטחים בשבועה שלא יביא מבול, ולו שפטים אחרים ליפרע מהם
כִּי לְכׇל־חֵפֶץ יֵשׁ עֵת וּמִשְׁפָּט כִּי־רָעַת הָאָדָם רַבָּה עָלָיו(קהלת ח, ו)
כתב יד אוקספורד 154 (מאגרים, פסקה לו — שתי פסקאות בשם זה; בובר, סימן לו, עמ׳ 24–25). ״שנשבע הקדוש ברוך הוא״ — ״הקדוש ברוך הוא״ בגליון. ״והקדוש ברוך הוא נשבע שאיני מביא מבול… ואנו עושים״ — כך בכתב היד, והם דברי הרשעים; בובר: ״ואומרים: הקדוש ברוך הוא נשבע״.
״כימי נח זאת לי״ — כך בכתב היד, מלה אחת (במסורה: כי מי נח). ״ומהו עשה לרשע״ — כך בכתב היד.
דבר אחר:
וַיַּרְא יְיָ(בראשית ו, ה).
זה שאמר הכתוב:
כִּי לְכׇל חֵפֶץ וגו׳(קהלת ח, ו).
אלא לפי שהרשעים מכעיסין להקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא נשבע שאיני מביא מבול לעולם — ואנו עושים כל מה שאנו מבקשין.
ומניין שנשבע הקדוש ברוך הוא? שכן ישעיה אמר: כימי נֹחַ זֹאת לִי(ישעיה נד, ט).
הקדוש ברוך הוא רואה את הרשעים היאך מכעיסין לפניו — כביכול תוהא שנשבע, והוא אומר: מה אעשה שנשבעתי?
מניין? שנאמר: וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת(ישעיה נט, טו).
למה אמר הקדוש ברוך הוא: וַיַּרְא יְיָ וַיֵּרַע בְּעֵינָיו? כביכול, למה? כִּי אֵין מִשְׁפָּט.
אמר הקדוש ברוך הוא: הרשעים שבעולם כך אומרים: שאני נשבעתי שאיני מביא מבול לעולם —
יש לי שפטים אחרים ליפרע מכם.
ומהו עשה לרשע? משקעו במים, או בנהר, או לתוך הבור.
לכך אמר: כִּי לְכׇל חֵפֶץ יֵשׁ עֵת וּמִשְׁפָּט.
לכך נאמר: וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת.
פתיחתא רביעית · נח עסק בתיבה כדי שישאלוהו ויעשו תשובה, ודור המבול לא השגיחו
אַנְשֵׁי־רָע לֹא־יָבִינוּ מִשְׁפָּט וּמְבַקְשֵׁי יְיָ יָבִינוּ כֹל(משלי כח, ה)
כתב יד אוקספורד 154 (מאגרים, פסקה לז; בובר, סימן לז, עמ׳ 25). ״שהוא מביא״ — בכתב היד ״שהו״. ״ואילמלי״ — בכתב היד ״ואילמל׳״. ״בשמים או בדברים אחרים, שאמר לו״ — כך בכתב היד (״אחרי׳״); בובר: ״בדברים, אחרי שאמר לו״.
דבר אחר:
וַיַּרְא יְיָ(בראשית ו, ה).
זה שאמר הכתוב:
אַנְשֵׁי רָע לֹא יָבִינוּ מִשְׁפָּט(משלי כח, ה) — אילו דור המבול, שהיו חוטאין, ולא היו מסתכלין שהפורענות באה עליהן.
וּמְבַקְשֵׁי יְיָ יָבִינוּ כֹל — זה נח ובניו, ששמעו מהקדוש ברוך הוא שהוא מביא מבול, ונתייראו מהקדוש ברוך הוא.
בא וראה: למה אמר הקדוש ברוך הוא לנח שיעשה תיבה? כדי שיראו אותו שהוא עוסק בה, ויעשו תשובה.
ואילמלי כך — לא היה יכול הקדוש ברוך הוא להציל את נח בשמים, או בדברים אחרים?
שאמר לו: עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר(בראשית ו, יד).
צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה(בראשית ו, טז) — ולמה כך?
אמר הקדוש ברוך הוא: מתוך כך שאני אומר לו: עשה תיבה — והוא עוסק בה,
והם מתכנסים אצלו ואומרים לו: נח, מה אתה עושה?
והוא אומר להם: תיבה, שאמר לי הקדוש ברוך הוא שהוא מביא מבול לעולם, שהן מכעיסין אותו —
ומתוך כך עושין תשובה.
כך הקדוש ברוך הוא מחשב; אבל הם לא היו משגיחין עליו.
הוי אומר: אַנְשֵׁי רָע לֹא יָבִינוּ מִשְׁפָּט.
פתיחתא חמישית · יצר טוב ויצר הרע בגוף האדם, ודור המבול שלא קיבלו עליהם יצר טוב
עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט וּבָא־אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם וּמִלַּט־הוּא אֶת־הָעִיר בְּחׇכְמָתוֹ וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת־הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא(קהלת ט, יד–טו)
כתב יד אוקספורד 154 (מאגרים, פסקה לח; בובר, סימן לח, עמ׳ 25).
מקבילה: נדרים לב ע״ב — ״ואמר רמי בר אבא, מאי דכתיב: עיר קטנה ואנשים וגו׳ — עיר קטנה זה הגוף, ואנשים בה מעט אלו אברים, ובא אליה מלך גדול וסבב אתה זה יצר הרע, ובנה עליה מצודים וחרמים אלו עונות, ומצא בה איש מסכן וחכם זה יצר טוב״.
דבר אחר:
וַיַּרְא יְיָ(בראשית ו, ה).
זהו שאמר הכתוב:
יֵשׁ רָעָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ(קהלת י, ה).
אמר הקדוש ברוך הוא: ראו מה עשו הרשעים הללו!
שתי בריות אני עשיתי באדם: יצר טוב ויצר הרע, שנאמר: עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט(קהלת ט, יד).
עִיר קְטַנָּה — זה הגוף;
וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט — אילו איברים;
וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל — זה יצר רע;
וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹולִים — אילו חטאות;
וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן וחָכָם(קהלת ט, טו) — זה יצר טוב;
וּמִילַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחׇכְמָתוֹ — שהוא מביא את האדם לחיים;
וְאָדָם לֹא זָכַר וגו׳ — זה דור המבול, שלא קיבלו עליהם יצר טוב.
חלק ג
גוף הדרשה וחתימה
דרשת הפסוק · ״ויהי נח בן חמש מאות שנה״ · נח נמנע מפריה ורביה מפני הרשעים, ונזקק לה לאחר חמש מאות שנה
כתב יד אוקספורד 154 (מאגרים, פסקה לט; בובר, סימן לט, עמ׳ 25–26). ״חמש מאה שנה״ — כך בכתב היד.
בבראשית רבה כו (תיאודור–אלבק עמ׳ 244–245) טעם אחר, בשם רבי יודן: ״אם רשעים הם — אין רצוני שיאבדו במים… וכבש הקדוש ברוך הוא על מעיינו, והוליד לחמש מאות שנה״.
דבר אחר:
וַיַּרְא יְיָ(בראשית ו, ה).
מה כתיב למעלה מן העיניין? וַיְהִי נֹחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה(בראשית ה, לב).
בוא וראה: כל הרשעים שלפני נח — היו מולידים בן שבעים, ובן שמונים שנה, ובן מאה; ונח — בן חמש מאות שנה הוליד.
ולמה כן? נסתכל נח בבני אדם שהן עתידין עומדין ומכעיסין להקדוש ברוך הוא,
ואמר: למה לי להזקק לפריה ורביה? לכך לא הוליד עד חמש מאה שנה.
ואחר כן אמר: ימות אותו האיש בלא בנים?
והקדוש ברוך הוא צוה לאדם על ידי פריה ורביה, שנאמר: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים(בראשית א, כח) — ואני מת בלא בנים?
מה עשה נח? נזקק לפריה ורביה לאחר חמש מאות שנה,
שנאמר: וַיְהִי נֹחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה.
דרשת הפסוק · ״לא ידון רוחי באדם… הנפלים היו בארץ״ · וחתימה · אין הנפשות חוזרות, הנפילים ומרדם מרוב טובה, ולעולם הבא — לב האבן נעקר
כתב יד אוקספורד 154 (מאגרים, פסקה מ; בובר, סימן מ, עמ׳ 26–27). ״וגם אחריכן״ — כך בכתב היד, מלה אחת. ״משותאל״ — כך בכתב היד (בבובר ״מתושאל״, כבמסורה). בבובר בסוף הסימן ״חסלת בראשית״.
המדרש קורא ״וקור וחום״, ״והסירותי״, ״וקויי״ (במסורה: וקר וחם, והסרתי, וקוי).
מקבילות: בראשית רבה כו (תיאודור–אלבק עמ׳ 249–253): ״רבי הונא, רבי אחא: בשעה שאחזיר רוח לנדנה — איני מחזיר רוחן לנדניהן״ (כאן בשם רבי יוחנן, ובראיה ״וישב חרבו אל נדנה״); שם (עמ׳ 253–255): ״נפילים — שהיפילו את העולם״, ו״אמר רבי ברכיה: היתה אשה יוצאה לשוק, והיתה רואה בחור, מתאוה לו… והיתה מעמדת בחור כיוצא בו״. ״מחויאל — מוחן אני מן העולם, מתושאל — מתישן אני מן העולם״ — בראשית רבה כג (תיאודור–אלבק עמ׳ 222–223), בדרשה אחרת. ״אחת לארבעים שנה היו זורעים״ — בראשית רבה לד (תיאודור–אלבק עמ׳ 321–323), אף שם בשם רבי יצחק.
וַיֹּאמֶר יְיָ לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹולָם(בראשית ו, ג).
אמר ריש לקיש:
אמר הקדוש ברוך הוא: איני בורא עוד נפש לאדם, שנאמר: לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם.
רבי יוחנן אמר:
מהו לֹא יָדוֹן? כשיעלו נפשותיהם אצלי — איני מחזירן להם,
כעיניין שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ לַמַּלְאָךְ וַיָּשֶׁב חַרְבּוֹ אֶל נְדָנָהּ(דברי הימים א כא, כז).
אמר להם הקדוש ברוך הוא: לעצמיכם אתם עשים רעה, שאתם נפלים מן העולם,
שנאמר: הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ וגו׳(בראשית ו, ד).
למה נקרא שמם נפילים? שהפילו את העולם.
וְגַם אחריכן —
אמר רבי ברכיה:
אין כתיב וילדו מהם, אלא וְיָלְדוּ לָהֶם —
אלא מלמד שהייתה אשה רואה אחד מהם, ומיד מתייחמת כנגדו, ויולדת.
כיוצא בו אמר יחזקאל: הָאִשָּׁה הַמְּנָאָפֶת וגו׳(יחזקאל טז, לב).
הֵמָּה הַגִּבֹּורִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם — אנשים שנתפרשו שמותן למעלה:
מחויאל — שמיחה הקדוש ברוך הוא שמותן מן העולם; משותאלמשותאל — ״שנתשו אל״ – שעקרם האל — שנתשו אל.
אַנְשֵׁי הַשֵּׁם — שהיו קשים ומורדים בהקדוש ברוך הוא, שנאמר: וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ(איוב כא, יד).
אמר רבי יצחק:
למה היו מורדים? שהיו זורעים שנה אחת, והיה עושה תבואה לארבעים שנה.
אמר רבי שמואל בר אמי:
למה היו מורדים? שהיו רואים בנים ובני בנים, ולא היו מתים.
אמר הקדוש ברוך הוא: מיכאן ואילך —
עֹוד כׇּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר(בראשית ח, כב) — שהיו מולידים וקוברים;
וְקֹור וָחֹום — שלא היו יסורים באים עליהם;
מיכאן ואילך היו מתייסרין באש ובשלג.
מעשה בתלמיד אחד של רבי עקיבא, שאמרו לו בחלום:
באדר אתה מת, וניסן אי אתה רואה; מה שזרעתה לא תקצר.
בא לו לפני רבי עקיבא.
אמר לו: באדירותבאדירות — בכבוד, בשם טוב אתה מת, ואי אתה בא לידי ניסיון; ומה שהולדת אי אתה קובר.
אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה, על ידי שיצר הרע מצוי — הייסורין מצויין בבני אדם;
אבל לעולם הבא אני עוקרן מכם, שנאמר: וַהֲסִירֹותִי אֶת לֵב הָאֶבֶן(יחזקאל לו, כו).
ומחדש אני איבריכם, שכן אמר ישעיה:
וְקוֹיֵי יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ(ישעיה מ, לא).
על פי כתב יד אוקספורד, הספרייה הבודליאנית 154, וקטעים מכתב יד וטיקן 34; סימנים ד, ה, ז, יד, יח — מהדורת בובר. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| לג | דינן | דינם |
| לד | וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה וגו׳(בראשית ו, ה). | — (הוספה) |
| לז | שהוא | שהו |