מדרש
פרשת ויחי
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓פרשת ויחי
מדרש תנחומא
דרשה א
וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם(בראשית מז, כט)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · כצלו של עוף ימינו; אין מי יקוה שלא ימות — אברהם, יצחק ויעקב
כִּי־גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְתוֹשָׁבִים כְּכׇל־אֲבֹתֵינוּ כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל־הָאָרֶץ וְאֵין מִקְוֶה(דברי הימים א כט, טו)
בדפוס סימן א. ״אין מי יקוה״ — ״אין״ בגליון כתב היד, תחת ״או״ שמחק הסופר. ״עלי ארץ״ — בפסוק (דברי הימים א כט, טו) ״על הארץ״; כתב היד מביא את הפסוק פעמיים, ובשנייה ״עלי ארץ״, כבתנחומא בובר. ״ימיו כצל עובר״ — תהלים קמד, ד.
בדפוס: ״הלואי כצלו של כותל או כצל האילן אלא כצלו של עוף״; ״אלא הכל יודעים ואומרים בפיהם שהן מתים״; ״לכך כתיב ויקרבו ישראל למות״.
מקבילות: בראשית רבה צו, ב (״כצל ימינו על הארץ ואין מקוה, והלואי כצלו של כותל או כצלו של אילן, אלא כצלו של עוף בשעה שהוא עף״; ״ושכבתי עם אבותי — אימתי? בשעה שנטה למות״); תנחומא בובר, ויחי ב.
וַיְחִי יַעֲקֹב(בראשית מז, כח);
וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת(בראשית מז, כט).
זה שאמר הכתוב:
כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְתוֹשָׁבִים כְּכׇל אֲבֹותֵינוּ כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל הָאָרֶץ וְאֵין מִקְוֶה(דברי הימים א כט, טו).
כַּצֵּל יָמֵינוּ —
אינו כצלו של כותל או כצל האילן,
אלא כצלו של עוף:
יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר(תהלים קמד, ד).
כַּצֵּל יָמֵינוּ עלי ארץ וְאֵין מִקְוֶה —
אין מי יקוה שלא ימות;
הכל אומרים שהם מתים:
אברהם אמר: וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי(בראשית טו, ב);
יצחק אמר: בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת(בראשית כז, ד);
יעקב אמר: וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹותַי(בראשית מז, ל).
אמתי? בשעה שנטה למות.
פתיחתא שנייה · החצוצרות שנגנזו, זמרי ופינחס, השפלת דוד ויעקב; כל מי שנאמר בו קריבה לא הגיע לימי אבותיו
אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת־הָרוּחַ וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת וְאֵין מִשְׁלַחַת בַּמִּלְחָמָה וְלֹא־יְמַלֵּט רֶשַׁע אֶת־בְּעָלָיו(קהלת ח, ח)
בדפוס סימן ב. ״[הוי]״ — השלמת מאגרים. ״קריבה״ בצד ״הקרבה״ — כך בכתב היד. ״והמלך דוד זקן״ — מלכים א א, א. ״הן קרבו ימיך למות״ — דברים לא, יד.
בדפוס: ״כיון שהגיע למות גנזן הקדוש ברוך הוא שלא יהא תוקע אדם אחר בהן והן באין אצלו״; ״והלא פנחס היה מדבר לפני משה״; ״והשפיל משה את עצמו״; ״חייך אתה נטמן ואין אתה מת״; ״בעז ועובד וישי״.
מקבילות: בראשית רבה צו, ג (״רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: חצוצרות שעשה משה במדבר… גנזם הקדוש ברוך הוא שלא יהא אחר תוקע בהן״; ״ואין מות אלא לשון השפלה״); תנחומא בובר, ויחי ג–ד (״חייך נטמן אתה ואין אתה מת״).
וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת(בראשית מז, כט).
זה שאמר הכתוב:
אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת וְאֵין מִשְׁלַחַת בַּמִּלְחָמָה וְלֹא יְמַלֵּט רֶשַׁע אֶת בְּעָלָיו(קהלת ח, ח).
אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:
חצצרות שעשה משה במדבר — כיון שנטה למות, גנזן הקדוש ברוך הוא,
שלא יהא אחד תוקע בהם;
לקיים מה שנאמר: אֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת.
דבר אחר:
אֵין שִׁלְטוֹן —
כשעשה זמרי אותו מעשה, מה כתיב שם? וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה(במדבר כה, ח).
והיכן היה משה? פינחס היה מדבר לפני משה!
אלא לקיים: אֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת.
דבר אחר:
אין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת — אלא לשון השפלה:
נתן הישועה לפינחס, והשפיל את משה.
ואף דוד — כתב בו: וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן(מלכים א א, א);
כיון שנטה למות — וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת(מלכים א ב, א).
ואף יעקב — כשנטה למות, התחיל משפיל עצמו לפני יוסף:
וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ.
אמתי? כשקרב למיתה:
וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל.
אמר רבי שמעון בן לקיש:
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, אתה שוכב ואין אתה מת.
וַיִּקְרְבוּ — מה וַיִּקְרְבוּ?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: היום קובלקובל — מתלונן עליך לומר כי הוא יקום —
כאדם שהוא אומר: פלוני קרב על חבירו.
הוי וַיִּקְרְבוּ.
אמרו רבותינו:
כל מי שנאמר בו הקרבה — לא הגיע לימי אבותיו.
דוד כתיב ביה קריבה: וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד —
לא הגיע לימי אבותיו, בועז עובד וישי;
עובד — אמרו רבותינו: יתר מארבע מאות שנה חיה;
ודוד לא חיה אלא שבעים — לא הגיע לימי אבותיו.
עמרם חיה מאה ושלשים ושבע שנה;
משה לא חיה אלא מאה ועשרים —
לפיכך הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת(דברים לא, יד).
יעקב — כתב בו קריבה, שלא הגיע לימי אבותיו:
אברהם חיה מאה ושבעים וחמש;
יצחק — מאה ושמונים;
יעקב — מאה וארבעים ושבע.
לפיכך כתב בו קריבה: וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל.
חלק ב
גוף הדרשה וחתימה
דרשת הפסוק · ״ויקרא לבנו ליוסף… אל נא תקברני במצרים״ · וחתימה · חסד של אמת; שלא יעשוהו עבודה זרה; קבורת ארץ ישראל וגלגול מחילות; צוואות רבי יוחנן, רבי יאשיה ורבינו הקדוש; בלע המות לנצח
בדפוס סימן ג. ״מית בריה דרחמיך טעון, מית רחמיך פרוק״ — כך בכתב היד. ״ע״ז״ — נפתח ״עבודה זרה״. ״[רבי] חלבו״ — השלמת מאגרים. ״את קברותיכם״ — לפניו בכתב היד ״קבור״ (חזרה), ומאגרים מוחק. ״רבי יוחנן כשהיה מסתלק״ — לפניו בכתב היד ״אמר״, והסופר מחקו. ״אלמנתי״ — המ״ם מסופקת בכתב היד. ״שיבלע״ — העי״ן מסופקת בכתב היד. ״יען גבר לבך״ — בפסוק (יחזקאל כח, ב) ״יען גבה לבך״, וכך הדפוס. ״וישבע לו וישתחו ישראל על ראש המטה״ — בראשית מז, לא. ״ויעשו בניו לו כן כאשר צום״ — בראשית נ, יב.
לשון כתב היד בפסוקים, שאינה המסורה, מחוץ לציטוט הפסוק: ״ונשאתי״ (בראשית מז, ל: ״ונשאתני״); ״גבר״ (יחזקאל כח, ב: ״גבה״, וכך הדפוס); ״עממוהו״ (שם, ג: ״עממוך״); ״אנשי״ (ירמיה כ, ו: ״ישבי״); ״ונתתי בכם רוח וחייתם״ (יחזקאל לז, יד: ״ונתתי רוחי בכם וחייתם״); ״וקול צעקה״ (ישעיה סה, יט: ״וקול זעקה״).
בדפוס: ״לפיכך אמר יעקב אל נא תקברני במצרים״; ״עושה להם מחילות בארץ״; ״מעשה ברבי ורבי אלעזר שהיו מהלכין בפילי שחוץ לטבריא״; ״אל תזוז אלמנתי מתוך ביתי ואל תספידוני בעיירות שבארץ ישראל״; ״רבינו הקדוש חשש בשיניו״; ״וישתחו ישראל לשכינה שעומדת עליו״; ״וכיון שיבולע המות״.
מקבילות: בראשית רבה צו, ה (״אמר רבי סימון: אם כן הפסידו הצדיקים שהם קבורים בחוצה לארץ? אלא מה הקדוש ברוך הוא עושה? עושה להן מחילות בארץ…״; ״רבי יוחנן כשהיה מסתלק מן העולם… קברו אותי בכלים צבועים דבריקא, לא לבנים ולא שחורים״); תנחומא בובר, ויחי ה–ז (״שלש עשרה שנה חשש בשיניו, וכל אותן שלש עשרה שנה לא מתה חיה בארץ ישראל״).
וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף(בראשית מז, כט) —
למה לא קרא לראובן ושמעון ולוי, אלא ליוסף?
ללמדך שהכל מכבדין למי שהשעה עומדת לו.
ועוד: היתה ספיקהספיקה — יכולת, כח בידו לעמוד בצואתו.
וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם —
בשבילך ירדתי למצרים, ובשבילך אמרתי אָמוּתָה הַפָּעַם(בראשית מו, ל);
ועכשיו — אפילו אדם מת בספינה, הנפש הולכת אצל אבותיו:
וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹותַי ונשאתי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻורָתָם(בראשית מז, ל).
וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת —
וכי יש חסד של שקר, שהוא אומר חֶסֶד וֶאֱמֶת?
למה?
משל הדיוט אומר: מית בריה דרחמיך — טעון; מית רחמיך — פרוק.משל הדיוט אומר… — משל הדיוט אומר: מת בנו של אוהבך — טעון (שא עמו את משאו); מת אוהבך — פרוק (הנח לו).
משל הדיוט אומר: מת בנו של אוהבך — טעון (שא עמו את משאו); מת אוהבך — פרוק (הנח לו).
אמר לו: אם עשית חסד אחר מיתתי — הוא חסד של אמת.
אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם —
שסופה ללקות בכנים, ויהיו מרחשותמרחשות — רוחשות, זוחלות תחתיי.
לפיכך אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם.
דבר אחר:
למה לא ביקש יעקב להקבר במצרים?
שלא יעשוהו מצריים עבודה זרה;
שכשם שנפרעין מן העובד — כך נפרעין מן הנעבד,
וכתיב: וּבְכׇל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים(שמות יב, יב).
וכן אתה מוצא בדניאל:
כיון שפתר חלומו של נבוכדנצר, מה כתיב?
בֵּאדַיִן מַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר נְפַל עַל אַנְפּוֹהִי וּלְדָנִיֵּאל סְגִיד וגו׳(דניאל ב, מו);
אבל דניאל לא קיבל.
למה? שכשם שנפרעין מעובדי עבודה זרה — כך נפרעין ממנה.
וכן אתה מוצא בחירם:
כיון שעשה עצמו אלוה, מה כתיב בו?
יַעַן גבר לִבְּךָ וַתֹּאמֶר אֵל אָנִי מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי בְּלֵב יַמִּים(יחזקאל כח, ב).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: הִנֵּה חָכָם אַתָּה מִדָּנִיֵּאל כׇּל סָתוּם לֹא עממוהו(יחזקאל כח, ג) —
שנבוכדנצר ביקש לקרב לו, ולא קיבל; ואת עושה עצמך אלוה?
מה כתב שם? עַל אֶרֶץ הִשְׁלַכְתִּיךָ לִפְנֵי מְלָכִים נְתַתִּיךָ לְרַאֲוָה בָךְ(יחזקאל כח, יז).
ויעקב אמר: שלא יפדו בו המצריים;
שהם משולים בחמורים,
שנאמר: אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם(יחזקאל כג, כ);
ואני משול בשה,
שנאמר: שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל(ירמיה נ, יז);
וכתיב: ופֶּטֶר חֲמֹור תִּפְדֶּה בְשֶׂה(שמות יג, יג) —
שלא יפדו בי המצרים.
הוי אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם.
למה? שהאבות תובעים ומחבבין קבורת ארץ ישראל.
אמר רבי אלעזר:
דברים בגובגו — בפנים, בתוכו.
אמר רבי חנינא:
דברים בגו.
אמר רבי יהושע בן לוי:
דברים בגו.
מהו ״דברים בגו״?
אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְיָ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים(תהלים קטז, ט).
אמרו רבותינו שני דברים;
אחד בשם רבי חלבו:
למה מחבבין האבות קבורת ארץ ישראל?
שמיתי ארץ ישראל חיין תחלה לימות המשיח, ואוכלין שנות המשיח.
ורבי חנינה אמר:
מי שמת בחוצה לארץ ונקבר שם — שני מיתות יש בידו,
שכך כתיב: וְאַתָּה פַשְׁחוּר וְכֹל אנשי בֵיתֶךָ תֵּלְכוּ בַּשֶּׁבִי וּבָבֶל תָּבוֹא וְשָׁם תָּמוּת וְשָׁם תִּקָּבֵר(ירמיה כ, ו) —
הוי: יש בידו שני מיתות.
לפיכך ישראל אומר: אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם.
אמר רבי סימון:
אם כן — הפסידו הצדיקים הקבורים בחוצה לארץ!
אלא מה הקדוש ברוך הוא עושה להם?
מחילותמחילות — מערות חפורות תחת האדמה בארץ, ועושה אותם כמערות הללו,
והן מתגלגלין ובאים עד שמגיעים לארץ ישראל.
כיון שמגיעים לארץ ישראל — נותן בהם רוח של חיים, והן עומדין,
שנאמר: הִנֵּה אֲנִי פֹותֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל(יחזקאל לז, יב),
ואחר כך: וְנָתַתִּי בכם רוח וִחְיִיתֶם(יחזקאל לז, יד).
אמר רבי שמעון בן לקיש:
מקרא מלא הוא, שכיון שמגיעין לארץ ישראל — נותן בהם נשמה,
שנאמר: נֹותֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ(ישעיה מב, ה).
מעשה ברבי ורבי אלעזר, שהיו מהלכים בפייליבפיילי — בשערים שחוץ מטבריה,
ראו ארון של מת שבא מחוצה לארץ להקבר בארץ ישראל.
אמר לו רבי לרבי אלעזר: מה מועיל זה, שיצאה נשמתו בחוצה לארץ, ובא להקבר בארץ ישראל?
אני קורא עליו: וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה(ירמיה ב, ז) — בחייכם לא עליתם;
וַתָּבֹואוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי — במיתתכם!
אמר לו: כיון שנקבר בארץ ישראל — מכפר לו,
שנאמר: וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ(דברים לב, מג).
רבי יוחנן, כשהיה מסתלק מן העולם, אמר לאותו שצריך להיטפללהיטפל — לטפל בו, לעסוק בקבורתו בו:
קברו אותי בכלים צבועים — לא לבנים ולא שחורים;
שאם עברתי בין הצדיקים — לא נבוש;
ואם עמדתי בין הרשעים — לא נכלםנכלם — נבוש.
רבי יאשיה, כשהיה נפטר מן העולם, אמר למי שהוא עומד עליו: קראו לתלמידי.
אמר להם: קברו אותי בכלים לבנים.
למה? שאני בוש במעשי להקביל פני בוראי.
מעשה ברבינו הקדוש, כשהיה מסתלק מן העולם,
אמר למי שהוא עומד עליו: קראו לתלמידי.
קרא להם, ובאו,
וצוה להם שלשה דברים.
אמר להם: אל תזוז אלמנתי מתוך ביתי;
ואל תספידוני בעיירות שבארץ;
ואל תניחו לנכרי שיגע במטתי —
אלא מי שניטפל בי בחיי, יטפל בי במותי.
בחייו דר בציפורי שבע עשרה שנה,
וקרא על עצמו: וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם(בראשית מז, כח) —
וחיה יהודה בציפורי שבע עשרה שנה.
עשה רבינו חושש בשנוחושש בשנו — כואב בשינו שלש עשרה שנה,
וכל אותם שלש עשרה שנה — לא מתה חיה בארץ ישראל, ולא הפילה אשה עוברה בארץ ישראל.
בסוף שלש עשרה שנה כעס רבינו על רבי חייא הגדול.
נכנס אליהו זכור לטוב אצל רבינו בדמותו של רבי חייא,
נתן ידו על שנו — ונתרפא.
למחר נכנס רבי חייא אצלו.
אמר לו: היאך, רבי — שינך מהו עושה?
אמר לו: בשעה שנתתה ידך עליו אתמול — נתרפאת.
באותה שעה אמר רבי חייא: אי לכם חיות שבארץ ישראל! אי לכם עוברות שבארץ ישראל!
אפילו —
כיון שאמר לו רבי חייא: לא הייתי אני שנתתי ידי על שינך —
ידע רבי שהיה אליהו זכור לטוב.
מן אותה שעה התחיל נוהג ברבי חייה כבוד.
וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹותַי —
אמר לו יעקב ליוסף: אם אתה עושה כשם שאמרתי לך — יפה;
ואם לאו — מיד נפשי יוצאה ממני.
אמר לו: כך אני עושה לך.
אמר לו: הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה(בראשית מז, לא).
כיון שנסתלק, מה כתיב שם?
וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם(בראשית נ, יב).
אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה — אין המות מניח לאדם שישמח;
אבל לעולם הבא — בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח(ישעיה כה, ח).
כיון שיבלע המות —
וְגַלְתִּי בִירוּשָׁלִַם וְשַׂשְׂתִּי בְעַמִּי וְלֹא יִשָּׁמַע בָּהּ עוֹד קוֹל בְּכִי(ישעיה סה, יט) וקול צעקה.
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | הוי | — (הוספה) |
| ג | רבי | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212 |
מדרש תנחומא
דרשה ב
וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם(בראשית מח, א)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212 §§cover-end§§
חלק א
ילמדנו
הלכה · ילמדנו · אין מברכין על נר ובשמים של מתים; מתי ישראל אינן מתים; הצדיקים תובעים מיתה בפיהם
בדפוס סימן ד. ״ויאמר״ — האל״ף מסופקת בכתב היד. ״מ[ת]ים״ — בכתב היד ״מים״ (חסרה תי״ו), והשלמת מאגרים. ״אלכה ואראנו״ (בפעם השנייה) — בגליון כתב היד, בקיצור ״אלכה ואר׳״. ״לכן אמר לו״ — כך בכתב היד; בדפוס ״לכך א״ל הקב״ה״.
בדפוס: ״אין מברכין לא על האור ולא על הבשמים של מתים מ״ט שכתוב לא המתים יהללויה״; ״אמר רבי מאיר מתי עובדי עכו״ם מתין״; ״יעקב תבע מיתה שנאמר אמותה הפעם״ … ״אתה אמרת אמותה הפעם תשב י״ז שנה וחלה ונאסף״ — הדפוס מביא את בראשית מו, ל, וכתב היד את בראשית מה, כח.
מקבילות: משנה ברכות ח, ו (״אין מברכין… ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים״).
וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹולֶה(בראשית מח, א).
ילמדינו רבינו: מהו לברך על הנר ועל הבשמים של מתים?
כך שנו רבותינו:
אין מברכין לא על המאור ולא על הבשמים של מתים.
מאי טעמא? דכתיב: לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ(תהלים קטו, יז).
אמר רבי לוי:
מיתי אומות העולם — מתים;
אבל מיתיהם של ישראל — אינן מתים, מפני שבזכותן החיים עומדים.
שכן את מוצא: כשעשו ישראל אותו מעשה —
אילולי שהזכיר משה רבינו זכות אבות, כבר היו אובדיןאובדין — אבודים, כלים ישראל מן העולם,
שנאמר: זְכֹור לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל(שמות לב, יג).
לפיכך קשה לפני הקדוש ברוך הוא לגזור מיתה על הצדיקים,
שנאמר: יָקָר בְּעֵינֵי יְיָ הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו(תהלים קטז, טו).
מה הקדוש ברוך הוא עושה?
מראה להן מתן שכרן — כדי שיתבעו מיתה בפיהם.
רבי אבהו, כשנטה למות — הראה לו הקדוש ברוך הוא מתן שכרו.
ותמה, ואמר: כל אלה לאבהו?
קרא על עצמו: וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי אָכֵן מִשְׁפָּטִי אֶת יְיָ וּפְעֻולָּתִי אֶת אֱלֹהָי(ישעיה מט, ד).
מיד נתאוה למיתה.
ואף אברהם תבע מיתה בפיו,
שנאמר: וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי(בראשית טו, ב);
לכן אמר לו: וְאַתָּה תָּבא אֶל אֲבֹותֶיךָ בְּשָׁלוֹם(בראשית טו, טו).
יצחק תבע מיתה בפיו,
שנאמר: וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְיָ לִפְנֵי מוֹתִי(בראשית כז, ז);
לכך כתב: וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמׇת(בראשית לה, כט).
יעקב תבע מיתה,
שנאמר: אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת(בראשית מה, כח).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה אמרתה אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ —
הלך וישב שבע עשרה שנה, וחלה.
חלק ב
פתיחתא
פתיחתא · המברך את ישראל כמברך את השכינה, והעוזר לישראל כעוזר לשכינה; הצדיקים מברכים את בניהם בשעת מיתתן
כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָיו יִכָּרֵתוּ(תהלים לז, כב)
בדפוס סימן ה. ״כי מבורכיו״ — כתיב מלא; בפסוק ״מברכיו״. ״ישמע[א]ל״ — בכתב היד ״ישמעל״, והאל״ף השלמת מאגרים. ״ארו מרוז אמר מלאך יי אורו ארור ישביה״ — כך בכתב היד, ״ארו״ ו״אורו״ מתחלפים; בפסוק (שופטים ה, כג) ״אורו מרוז אמר מלאך יי ארו ארור ישביה״.
בדפוס: ״א״ר מאיר כל המברך את ישראל כאלו מברך את השכינה״; ״וכי צריך הוא לסיוע״; ״אתה מוצא שהצדיקים מברכין לבניהם בשעת מיתתן״; ״והכניסן אל אביו שיברכם״.
מקבילות: מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, מסכתא דשירה ו (״כל מי שקם כנגד ישראל כאלו קם כנגד הקדוש ברוך הוא״); פסיקתא דרב כהנא, חג הסוכות (״כל מי שעושה מלחמה עמכם — כאלו עמי הוא עושה… וכן דבורה אמרה: כי לא באו לעזרת יי״).
וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה(בראשית מח, א).
זה שאמר הכתוב:
כִּי מְבֹורָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻולָּלָיו יִכָּרֵתוּ(תהלים לז, כב).
אמר רבי מאיר:
כל המברך את ישראל — כאלו מברך את השכינה;
שנאמר: ״כי מבורכיהן״ לא נאמר, אלא כִּי מְבֹורָכָיו.
אמר רבי שמעון בן יוחי:
כל העוזר את ישראל — כאילו עוזר את השכינה,
שנאמר: ארוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ יְיָ אֹורוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת יְיָ לְעֶזְרַת יְיָ בַּגִּיבּוֹרִים(שופטים ה, כג).
וכי צריך סיוע?
אלא ללמדך: שכל העוזר לישראל — כאילו עוזר לשכינה.
אמר רבי ישמעאל:
את מוצא שהצדיקים מברכים לבניהם בשעת מיתתן;
שכן יצחק אומר לעשו: וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְיָ לִפְנֵי מוֹתִי(בראשית כז, ז).
לפיכך — כשחלה יעקב, נטל יוסף שני בניו, והכניסן על אביו שיברכם.
חלק ג
למעלה מן העניין
פתיחתא · למעלה מן העניין · ״ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף״ · וגוף הדרשה · נתינת מקום לשעה; מערת המכפלה והכרי; מי אלה — ירבעם ואחאב; רוח הקדש חוזרת; אפרים לפני מנשה
בדפוס סימן ו. ״ש[ה]שעה״ — הה״א השלמת מאגרים. ״למי שהשעה בידו״ — ״למי״ בגליון כתב היד, תחת ״לפי״ שמחק הסופר. ״לאח[א]ב״ — האל״ף השלמת מאגרים. ״ביעקב וחזר ובירכן… תרגלית רוח הקדש״ — בגליון כתב היד. ״[לאפרים]״ (בכתב היד ״לבית אפרים״), ״קח[ם]״ — כך מתקן מאגרים, כלשון הפסוק (הושע יא, ג). ״תרגלית״ — כך בכתב היד, ומאגרים מסמן ״כך כתוב״; בדפוס ״תרגלתי רוח הקודש ליעקב בשביל אפרים״. ״וישלח״ — הלמ״ד מסופקת בכתב היד. ״בשני עמודים״ — הבי״ת מסומנת במאגרים ״כך כתוב״; בדפוס ״כשני עמודים״. ״כי סקל נבות וימת״ — מלכים א כא, יד. ״בקברי אשר כריתי לי״ — בראשית נ, ה. ״אל שדי״ — בפסוק (בראשית מח, ג) ״אל שדי נראה אלי״. ״ויאמר לו״ — בפסוק (שופטים יב, ו) ״ויאמרו לו״. ״לא כן אבי״ — בראשית מח, יח; ״ויברכם ביום ההוא לאמור״ (שם, כ), ״כך״ — בכתב היד, ובפסוק ״בך״.
בדפוס: ״אמר הקדוש ברוך הוא אני אמרתי לכם שתהיו מטמינין עצמכם״; ״נבות לא נתן מקום לשעה לכך כתיב ביה״; ״אלא ללמד כשמת יצחק״; ״אמר אע״פ שהוא בני מלך הוא ואחלק לו כבוד״; ״לאחר ששמשו אותו שבע עשרה שנה שעמד במצרים לא הכירן״; ״שני פעמים נסתלקה רוח הקודש מיעקב״; ״שרפשה לשר המלאכים״; ״כשני עמודים שבתוך דמוסין שבטבריא״.
מקבילות: תנחומא בובר, ויצא ה (״כל מי שעומד כנגד השעה נופל בידה, וכל מי שנותן מקום לשעה השעה נופלת בידו״ — נבות, אברהם, יצחק, יוסף, משה ודוד).
וַיְהִי אחר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה(בראשית מח, א).
מה כתיב למעלה מן הענין?
וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף(בראשית מז, כט) —
שהשעה עומדת לו.
והנביא צווח: לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ(ישעיה כו, כ).
אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי שתהיו מטמיניםמטמינים — מסתירים עצמיכם, ותתנו מקום לשעה.
נבות לא נתן מקום לשעה — ואבד,
כדכתיב: סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹות(מלכים א כא, יד).
מרדכי עמד כנגד השעה — והיה לו להחניףלהחניף — להחניף, לנהוג בחנופה לרשע;
ולפי שעמד כנגד המן הרשע קימעא — כבר היו ישראל כלין מן העולם.
דוד ברח וימלט מפני שאול;
וכן ברח מפני אבשלום בנו.
וכן משה: וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה(שמות ב, טו).
ויעקב ברח מפני עשו: וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם(הושע יב, יג).
ואף אבות העולם נתנו מקום לשעה, והחניפו למי שהשעה בידו:
אברהם ניטפל בשרה — לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ(בראשית יב, יג);
יצחק החניף לעשו — וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו(בראשית כה, כח);
ואף כאן — יעקב קרא לבנו ליוסף.
וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹותַי(בראשית מז, ל) —
אמר לו: באי זה מקום?
אמר לו: בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי(בראשית נ, ה).
וכי חופר קברות היה יעקב אבינו?
אלא כשמת יצחק, אמר יעקב: איפשר שיקבר עשו הרשע בקבורת הצדיקים?
מה עשה?
הביא כל כספו וזהבו, ועשה מהם כרי.
אמר לעשו: מה אתה מבקש — הכרי הזה, או הקבר הזה?
נטל עשו את הכרי — ויעקב נטל אותה מערה.
וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹולֶה —
רבותינו אומרים: אפרים אמר לו, שהוא עוסק בתורה לפני יעקב.
ולמה וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה(בראשית מח, ב)?
אמר: אף על פי שהוא בני — מלך הוא.
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי וגו׳(בראשית מח, ג),
וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִיךָ וגו׳(בראשית מח, ד) —
התחיל עושה את בני יוסף שבטים:
אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי(בראשית מח, ה).
וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה(בראשית מח, ח).
אמר רבי יהודה ברבי שלום:
וכי לא היה מכירן?
בכל יום יושבין ועוסקין בתורה לפניו, ועכשיו אומר מִי אֵלֶּה?
לאחר שהיו משמשין אותו שבע עשרה שנה שהיה במצרים!
אלא שראה לירבעם בן נבט ולאחאב בן עמרי עומדים מאפרים וממנשה, עובדי עבודה זרה —
ונסתלקה רוח הקדש ממנו.
כשראה יוסף כך — מיד נשתטח בקרקע, וביקש רחמים לפני הקדוש ברוך הוא,
ואמר: רבון העולמים, אם הם ראויין לברכה — אל תחזירני היום בבשת פנים!
מיד הכניס הקדוש ברוך הוא רוח הקדש ביעקב, וחזר ובירכן.
ומניין? שכן כתיב: וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי(הושע יא, ג) לאפרים קחם עַל זְרוֹעֹותָיו —
תרגלית רוח הקדש ליעקב באפרים.
אמר רבי שמואל בר נחמן:
שני פעמים נסתלקה רוח הקדש ליעקב באותה שעה:
אחד — שביקש לברך אפרים ומנשה;
ואחד — כשבא לגלות את הקץ.
וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם(בראשית מח, יד) —
התחיל מברכו: וְיִדְגּוּ לָרֹוב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ(בראשית מח, טז) —
בישרו שעתידים בני אפרים להיות ניצודיןניצודין — נצודים, נלכדים כדגים:
וַיֹּאמֶר לו אֱמׇר נָא שִׁבֹּולֶת וַיֹּאמֶר סִבֹּולֶת(שופטים יב, ו).
וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹוךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹותָהּ(בראשית מח, יז).
אמר לו: ידי אתה מבקש להסיר — שרפסהשרפסה — שרמסה, שהכריעה לשר המלאכים?
אמר רבי יוחנן:
בשני עמודים שבתוך דימוסיןדימוסין — בית המרחץ הציבורי שבטבריה — כך היו זרועותיו של יעקב.
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי(בראשית מח, יח).
וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי וגו׳(בראשית מח, יט) —
שראה לגדעון עומד ממנשה.
וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן — זה יהושע, שעמד מאפרים.
וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמר(בראשית מח, כ) כך —
עשה אפרים ראשון למנשה.
ואמתי נתקיימה ברכתו?
בחנוכת הנשיאים: שקרב אפרים ביום השביעי, ומנשה ביום השמיני;
לקיים מה שנאמר: מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים(ישעיה מד, כו).
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ד | ת | — (הוספה) |
| ה | א | — (הוספה) |
| ו | ה | — (הוספה) |
| ו | א | — (הוספה) |
| ו | לאפרים | לבית אפרים |
| ו | ם | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212 |
מדרש תנחומא
דרשה ג
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים(בראשית מט, א)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212 §§cover-end§§
חלק א
ילמדנו
הלכה · ילמדנו · העובר לפני התיבה אינו עונה אמן; לשעבר הקדוש ברוך הוא מברך, מכאן ואילך הכהנים והצדיקים; ״כה״ — ברכת כהנים
בדפוס סימן ז. ״ואחד מהן פורס על שמע״ — כך בכתב היד; בדפוס ״ואחד מהן עובר לפני התיבה פורס על שמע״. ״ויי ברך את אברהם בכל״ — בראשית כד, א. ״וירא אלהים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו״ — בראשית לה, ט.
בדפוס: ״ילמדנו רבינו העומד לפני התיבה מהו שיענה אחר הכהנים אמן״; ״מכאן ואילך יהיו הכהנים וצדיקים מברכין אתכם״; ״ותגד לבני ישראל״.
מקבילות: משנה ברכות ה, ד (״העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים, מפני הטירוף״); פסיקתא דרב כהנא, וזאת הברכה, תוספת (״וממי למדו הראשונים… לא למדו אלא מן הקדוש ברוך הוא״: אדם, נח ואברהם). הלשון שמביא העורך שם בשם התנחומא (״ומנין למדו האבות לברך״; ״כל מי שקובעין בו ברכה אני חותם על ידיהם״) אינה כאן, אלא בתנחומא, וזאת הברכה א (בדפוס).
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו(בראשית מט, א).
ילמדינו רבינו: העובר לפני התיבה — מהו שיענה אמן אחר הכהנים?
כך שנו רבותינו:
העובר לפני התיבה לא יענה אחר הכהנים אמן(משנה ברכות ה, ד).
ראה כמה חביב לפני הקדוש ברוך הוא העובר לפני התיבה — שאינו עונה אחר הכהנים אמן.
אמר רבי חנין:
עשרה נכנסין לבית הכנסת, ואחד מהן פורס על שמעפורס על שמע — אומר ברכות קריאת שמע בקול לפני הציבור —
עליו נאמר: כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים(שיר השירים ב, ב).
אמר הקדוש ברוך הוא: לשעבר הייתי צריך לברך את בריותי,
שנאמר: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ(בראשית ט, א);
וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל(בראשית כד, א);
וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ(בראשית כה, יא);
וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹואוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹותוֹ(בראשית לה, ט).
מיכן ואילך — יהו הכהנים והצדיקים מברכין אתכם.
מנין זכו הכהנים לברכות, שיהו מברכים את ישראל?
אמר רבי אלעזר בן עזריה:
מיצחק, שכתוב בו: נֵלְכָה עַד כֹּה(בראשית כב, ה);
ואין ״כה״ אלא ברכת כהנים: כֹּה תְבָרְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר ו, כג).
ורבנן אמרי:
ממתן תורה: כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות יט, ג).
חלק ב
פתיחתות וגוף הדרשה
פתיחתא ראשונה ושנייה · וגוף הדרשה · ״ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו״ · יעקב ביקש לגלות את הקץ — משל העבד; ״שמע ישראל״; שלשה דברים שגזרו בית דין של מטה; ״האספו״ — הטהרו, זקנים, שתי גלויות
מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח(איוב יב, כ)
בדפוס סימן ח. ״[וחתמו]״ (בכתב היד ״ותתמו״) — כך מתקן מאגרים. ״ונתנו״ — הנו״ן השנייה בגליון כתב היד, תחת נו״ן סופית שמחק הסופר. ״[מרדכי]״ (בכתב היד ״מדדכי״), ״[האספו]״ (בכתב היד ״אאספו״) — כך מתקן מאגרים. ״באי זה צד״ — הצד״י מסופקת בכתב היד. ״ואת ראשית עריסותינו ותרומתינו ופרי דגן תירוש ויצהר״ — כך בכתב היד; בפסוק (נחמיה י, לח) ״ואת ראשית עריסתינו ותרומתינו ופרי כל עץ תירוש ויצהר נביא לכהנים אל לשכות בית אלהינו ומעשר אדמתנו ללוים״. ״וחותמין על החתום״ — בפסוק (נחמיה י, א) ״וכתבים ועל החתום״. ״וקבל היהודים״ — אסתר ט, כג. ״ושמעו אל ישראל אביכם״ — בראשית מט, ב.
בדפוס: ״שניהם בקשו לגלות מסטורין של הקדוש ברוך הוא״; ״היכן דיתיקי שלהן והאוני שלהן״; ״כשם שכבדוהו אני ואבותי״; ״ענו כולם שמע ישראל״; ״בשעה שנכנסו בניו ברכן התחיל מחלק להן פרוקפאות״; ״מנה מהם זקנים״; ״שמא אני יש במטתי פסולת״.
מקבילות: תנחומא בובר, ויחי ט (״מסיר שפה לנאמנים… זה יצחק ויעקב ששניהם בקשו לגלות״), י (״אמר רבי יהושע בן לוי: שלשה דברים גזרו בית דין של מטה, והסכים הקדוש ברוך הוא עמהם״), יא; בראשית רבה צט, ו (״האספו ואגידה לכם — שמינה אותן זקנים… נאמר האספו ונאמר הקבצו ושמעו, אלא הודיען שהן גולין שתי פעמים״); בבלי פסחים פרק ד, נו ע״א (״בקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה״; ״שמא יש במטתי פסול״; ״שמע ישראל״ — ו״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״).
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו(בראשית מט, א).
זה שאמר הכתוב:
מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח(איוב יב, כ).
הכתוב מדבר ביצחק ויעקב — שניהם בקשו לגלות מסטריןמסטרין — סודות של הקדוש ברוך הוא.
יצחק — וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹול(בראשית כז, א):
בקש לגלות לו את הקץ, והעלים הקדוש ברוך הוא ממנו.
יעקב בקש לגלות לבניו את הקץ:
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם וגו׳.
למה הדבר דומה?
לעבד שהאמינו המלך כל מה שבידו.
בא העבד למות —
קרא לבניו, לעשותם בני חורין, ולומר להם היכן דיאתיקידיאתיקי — צוואה שלהם והאוניוהאוני — ושטר המקח שלהם.
ידע המלך — עמד לו למעלה הימנו.
ראהו אותו המלך — הפליגהפליג — הסיט, שינה את את הדבר שהיה מבקש לגלות להם.
התחיל אומר להם: בבקשה מכם — אתם עבדיו של מלך; היו מכבדין אותו, כמו שהייתי אני מכבדו כל ימי.
כך וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו — לגלות להם את הקץ.
נגלה עליו הקדוש ברוך הוא.
אמר לו: לבניך אתה קורא — ולי לאו?
שכן ישעיה אומר: וְלֹא אֹותִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל(ישעיה מג, כב).
כיון שראה אותו יעקב —
התחיל אומר לבניו: בבקשה מכם, הוו מכבדין להקדוש ברוך הוא כשם שכיבדוהו אבותי,
שנאמר: הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ לפני אַבְרָהָם וְיִצְחָק(בראשית מח, טו).
אמרו לו: יודעים אנו מה בלבך —
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד(דברים ו, ד).
כיון ששמע מהם כך — מיד וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה(בראשית מז, לא);
התחיל אומר בלחש: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
אמר הקדוש ברוך הוא: כְּבֹוד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר וּכְבֹוד מְלָכִים חֲקֹור דָּבָר(משלי כה, ב) —
אין המדה הזו שלך:
הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר(משלי יא, יג).
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו.
זה שאמר הכתוב:
אֶקְרָא לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן לָאֵל גֹּומֵר עָלָי(תהלים נז, ג).
אמר רבי יהושע בן לוי:
שלשה דברים גזרו בית דין של מטןמטן — מטה, ואלו הן:
אחת — בימי עזרא, בשעה שעלו מבבל:
ביקש הקדוש ברוך הוא להתיר להם את המעשרות.
מה עשו? עמדו וגזרו על עצמן שיהו מעשרין,
שנאמר: וְאֶת רֵאשִׁית עֲרִיסֹותֵינוּ וּתְרוּמֹתֵינוּ וּפְרִי דגן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר נָבִיא לַכֹּהֲנִים ללשכת בֵּית אֱלֹהֵינוּ וּמַעְשַׂר אַדְמָתֵנוּ לַלְוִיִּם(נחמיה י, לח).
מה עשו? כתבו בספר, וחתמו אותו, ונתנו אותו בהיכל.
למחר נכנסו — ומצאו אותו חתום.
ומנין? שכך כתוב: וּבְכׇל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּורְתִים אֲמָנָה וחותמין עַל הֶחָתוּם(נחמיה י, א) —
מיכן שהסכים הקדוש ברוך הוא עמהם.
ואחד — בימי מרדכי ואסתר:
מה כתוב שם? קִיְּמוּ וְקִיבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם(אסתר ט, כז).
ומנין שהסכים הקדוש ברוך הוא עמהם?
דכתיב: וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים(אסתר ט, כג) — קיבל רבן של יהודים.
ואחת — בימי יהושע:
בשעה שנכנסו ישראל לארץ, אמר להם יהושע: וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכׇל אֲשֶׁר בָּהּ לַיְיָ(יהושע ו, יז).
ואין אתה מוצא שנצטוו על כך, אלא יהושע מעצמו אמר לו.
מנין שהסכים הקדוש ברוך הוא עליהם?
שכך כתיב: חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי וגו׳(יהושע ז, יא).
הוי: שהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו.
הוי: אֶקְרָא לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן לָאֵל גֹּמֵר עָלָי.
דבר אחר:
אֶקְרָא לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן —
מדבר ביעקב:
בשעה שנכנסו בניו לברכן — התחיל מחלק פרוקפאותפרוקפאות — מתנות, חלקי כבוד.
ומנין שהסכים הקדוש ברוך הוא עמו?
את מוצא: כל ברכה וברכה שבירך יעקב את השבטים — כך בירכן משה;
שהסכים הקדוש ברוך הוא עמו על כל ברכה וברכה.
אמתי? בשעה שהיה מסתלק מן העולם.
הוי: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו.
אמר רבי פינחס הכהן בר חמא ורבי יהודה ברבי שלום:
מהו הֵאָסְפוּ?
הטהרו —
כענין שנאמר: תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף(במדבר יב, יד).
דבר אחר:
הֵאָסְפוּ —
מינה אותם זקנים,
שנאמר: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ(במדבר יא, טז).
למה הֵאָסְפוּ, הִקָּבְצוּ(בראשית מט, ב)?
הודיען שהן גולין שני פעמים.
משמינה מהן זקנים — התחיל מוכיחן: רְאוּבֵן בְּכֹורִי אַתָּה(בראשית מט, ג).
ומאותה שעה זכו ישראל להיות קוראים שמע.
באי זה צד?
כשהיה יעקב מסתלק מן העולם — הרהר בלבו,
ואמר: אברהם אבי הוליד יצחק וישמעאל; יצחק אבי הוליד אותי ואת עשו —
שמא אני יש במיטתי פסול?
כיון ששמעו בניו כך — אמרו כולן בפה אחד: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד —
וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם.
חלק ג
גוף הדרשה וחתימה
דרשת הפסוק · ״ראובן בכורי אתה״ עד ״כלי חמס מכרתיהם״ · טיפה ראשונה; שלשה כתרים שאבדו; ״פחז״ נוטריקון; כמים; שמעון ולוי מכרו את יוסף; ״מכרותיהם״
בדפוס סימן ט. ״[זעת]״ — בכתב היד ״ועתה״, ומאגרים מסמן ״כך כתוב״; בדפוס ״חסכת עול מצוארך זעת מן החטא״, וכך מתבקש בנוטריקון (פחז: פ — פחזת, ח — חסכת, ז — זעת). ״רבי היה מסרס מן התיבה: זנית, חרדת, פרח חטאך״ — בדפוס ״ר׳ יהודה מסרס את התיבה זעת חרדת פרח חטאתך״. ״[יש ב]ידו״ — השלמת מאגרים. ״גדלים״ — הסופר מחק את הו׳ (״גדולים״). ״תחיה״ — הה״א האחרונה מסופקת בכתב היד. ״עיליתה״ — כך בכתב היד.
בדפוס: ״רבי אליעזר אומר פחזת חטאת זנית״; ״דבר אחר פחז פסעת על דת חללת בכורתך זר שעשית״; ״יצא ראובן ואזניו מקטפות התחיל קורא לשמעון וללוי״; ״וארבעה אלו היו גדולים״; ״נתן יוסף עיניו בשמעון״; ״כלים שבידכם חמוסין גזולין הן מעשו״.
מקבילות: בראשית רבה צט, ו (״ראובן בכורי אתה, אתה הוא בכורי, אתה הוא דומה לי, אני עשיתי פ׳ שנה אפילו טיפת קרי לא ראיתי״; ״יתר שאת ויתר עז, שלשה כתרים היו בידך״), ז (״מכורותיהם — אמר רבי יוחנן: לשון יוני הוא מכירין… ויש אומרים מכורותיהן מגורותיהם, כד״א מכורותיך ומולדותיך״); צח, ה (״אחים לדינה ולא ליוסף״); תנחומא בובר, ויחי יא–יב.
רְאוּבֵן בְּכֹורִי אַתָּה(בראשית מט, ג) —
בְּכֹורִי — טיפה ראשונה שלי,
שעשיתי שמונים שנה — אפילו קרי לא ראיתי.
דבר אחר:
בְּכֹורִי אַתָּה — דומה לי.
יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז —
שלשה כתרים היו בידך: כהונה, מלכות ובכורה.
שְׂאֵת — זו כהונה: וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו(ויקרא ט, כב);
עָז — זו מלכות: וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ(שמואל א ב, י);
יֶתֶר, יֶתֶר — בכורה, שהיא שני חלקים: לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם(דברים כא, יז).
ואבדת אותם.
מי גרם לו? פַּחַז כַּמַּיִם(בראשית מט, ד);
לפיכך אַל תּוֹתַר.
מהו פַּחַז? נוטריקוןנוטריקון — ראשי תיבות.
רבי אליעזר אומר:
פחזת, חטאת, זנית.
רבי יהושע אומר:
פחזת, חסכת עול מצוארך, זעת מן החטא.
רבי היה מסרסמסרס — מהפך את סדר מן התיבה: זנית, חרדת, פרח חטאך.
פַּחַז — פסעתה על דת, חיללת בכורתך, זר נעשית.
כַּמַּיִם — מהו כַּמַּיִם?
אדם — אם יש בידו קיתוןקיתון — כד של מים ונשפך, אין משייר בו כלום;
אבל יש בו שמן או דבש — משייר בו.
לכך אומר: כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר.
כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ —
עיליתה משכבי אביך.
אימתי? בשעת דודאים:
הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי, לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ(בראשית ל, טו).
חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה —
תהיה מרוחק, עד שיבא משה, שכתוב בו: וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים(שמות יט, ג),
ויקרבך, יאמר לך: יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹות(דברים לג, ו).
יצא ראובן ואזניו מקוטפותמקוטפות — קטופות, כבושות (בבושה).
התחיל קורא לשמעון: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים(בראשית מט, ה) —
אחי דינה, ולא אחי יוסף — שהם מכרוהו.
אמר רבי שמלאי:
בראובן כתיב: לְמַעַן הַצִּיל אֹותוֹ מִיָּדָם(בראשית לז, כב) —
הרי שלא היה במכירת יוסף.
ואף יהודה אמר להן: מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג(בראשית לז, כו).
וארבעה אלו היו גדלים עמו.
נמצאת למד ששמעון ולוי מכרוהו;
שבשעה שירדו למצרים — נתן עיניו בשמעון:
וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹור אֹותוֹ(בראשית מב, כד).
לכך קרא לשניהם פה אחד: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים.
כְּלֵי חָמָס —
אמר להם: כלים שבידכם חמוסים — גזולים הם לעשו,
שנאמר לו: וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה(בראשית כז, מ).
כלים של חמס — ואין ״חמס״ אלא עשו,
שנאמר: מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם(עובדיה א, י).
מְכֵרֹותֵיהֶם —
לשון יוני הוא, שקוראים לחרבות ״מכיריןמכירין — סייפים״.
ויש אומרים: מְכֵרֹותֵיהֶם — מגורותיהם,
כמה דאת אמר: מְכֹורֹותַיִךְ וּמֹולְדֹותַיִךְ(יחזקאל טז, ג).
דרשת הפסוק · ״בסדם אל תבא נפשי״ עד ״לבן שנים מחלב״ · זמרי וקרח; כאיש אחד; ארור אפם; אחלקם ביעקב; יהודה — הודאה, מלכות, ארבע נפשות; ״יין״ — תורה
בדפוס סימן י. ״הכה״ — הה״א הראשונה מסופקת בכתב היד. ״ל[ח]לוק״ — בכתב היד ״ללוק״, והחי״ת השלמת מאגרים. ״[והיאך]״ (בכתב היד ״ואיאך״) — כך מתקן מאגרים. ״משבט״ — השי״ן מסופקת בכתב היד. ״[אביך]״ — בכתב היד ״בני אמך״, ומאגרים מתקן כלשון הפסוק (בראשית מט, ח) וכהמשך הדרשה (״יעקב… אמר ליהודה בני אביך״). ״[ארבע]״ (בכתב היד ״הרבה״) — כך מתקן מאגרים, כהמשך (״ארבעה״) וכדפוס (״ארבע נפשות״). ״[שהתורה]״ (בכתב היד ״ההתורה״) — כך מתקן מאגרים. ״הימן״ — דברי הימים א ו, יח, והייחוס ״בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל״ — שם, כב–כג. ״הן גוים כמר מדלי״ — ישעיה מ, טו. ״וכה״א״ — נפתח ״וכן הוא אומר״. ״כבס ביין לבושו… ובדם ענבים סותה״ — בפסוק (בראשית מט, יא) ״סותה״, ובדרשה ״סותו״, כבדפוס. ״מן הכבשן״ — בדפוס ״מן הכבשן ומגוב אריות״.
לשון כתב היד בפסוקים, שאינה המסורה, מחוץ לציטוט הפסוק: ״סותה״ ו״סותו״ — הפסוק (בראשית מט, יא) ״סותה״, והדרשה ״סותו״; ״כרע שכב כארי וכלביא״ — במדבר כד, ט (בבראשית מט, ט ״כרע רבץ כאריה וכלביא״), וכך גם הדפוס.
בדפוס: ״אל תתיחד כבודי עמהן״; ״הוא שאמר בלעם״ … ״ובעת הכעס לא קלל אלא אפם״; ״וכל מי שמסבב על הפתחים הוא משבט שמעון״; ״מטרף בני יוסף עלית שאמרת מה בצע כי נהרוג״; ״אני אציל מבניך ד׳ דניאל חנניה מישאל ועזריה מן הכבשן ומגוב אריות״; ״ולו יקהת עמים יקהת שני עמים״; ״אם יטעו בהלכה תהא מתכבסת בתחומו״; ״חיך לי לי מיינה של תורה״.
מקבילות: בראשית רבה צט, ז (״בסודם אל תבא נפשי — כשיעמוד זמרי ויעשה אותו מעשה בכזבי… אחלקם ביעקב — כ״ד אלף נפלו משבטו של שמעון בזמרי, והיו אלמנותיו כ״ד אלף, ונחלקו שני אלפים לכל שבט ושבט״; ״ומה אם בשעת הכעס לא קלל אלא אפם״); תנחומא בובר, ויחי יב (״כששני השבטים האלו נקהלים לא יזכר שמי שם״).
בְּסֹודָם אַל תָּבֹוא נַפְשִׁי(בראשית מט, ו) —
כשיעמד זמרי ויעשה בכזבי — אל יזכר נפשי בהם.
וכן הוא אומר: וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא(במדבר כה, יד) —
כינה שמו ושם אביו,
ובכל ישראל לא היו שמות אלו.
ובִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹודִי —
כשיקהל קרח את כל העדה לחלוק על משה —
אַל תֵּחַד כְּבֹודִי: אל יתיחד כבודי בהם;
אלא וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי(במדבר טז, א) — ולא אמר ״בן יעקב״.
והיכן יזכר שמי? על הדוכן:
וְאֵלֶּה הָעֹמְדִים וּבְנֵיהֶם הֵימָן(דברי הימים א ו, יח) —
בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל(דברי הימים א ו, כג).
כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ —
וכי איש אחד הרגו? והלא וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כׇּל זָכָר(בראשית לד, כה)!
אלא שנחשבו לפני הקדוש ברוך הוא ולפניהם כאיש אחד.
וכן הוא אומר: הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי(ישעיה מ, טו) —
לשון יוני קוראים לאחד ״הן״.
וכן הוא אומר: וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד(שופטים ו, טז).
כיוצא בו: סוּס וְרֹוכְבוֹ רָמָה בַיָּם(שמות טו, א).
אָרוּר אַפָּם(בראשית מט, ז) —
לא קילל אלא לאפם.
הוא שבלעם אומר: מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל(במדבר כג, ח) —
בשעת כעס לא קילל אלא לאפם, והיאך אני אוכל לקללם?
אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב —
ארבעה ועשרים אלף נפלו משבט שמעון על מעשה זמרי,
ואלמנותיהם עשרים וארבעה אלף;
וחלקם שני אלפים לכל שבט ושבט,
שנאמר: אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב.
וכל מי שמסבב על הפתחים — משבט שמעון.
אמר הקדוש ברוך הוא: אף לוי יהא מסבב.
מה עשה? האכילו פרוסתופרוסתו — פת לחמו בנקיותבנקיות — בכבוד, בלא בזיון:
ונתקיימה נבואת יעקב — שנתן לו אחד מעשרה, והוא מסבב על הגרנות ואומר: תנו חלקי!
לפיכך אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב.
הרי שמעון ולוי יצאו פניהם מכורכמותמכורכמות — מוריקות, חיוורות.
התחיל קורא: יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ(בראשית מט, ח).
אמר: אתה הודית במעשה תמר — יוֹדוּךָ אַחֶיךָ להיות עליהם מלך.
יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹויְבֶיךָ —
זה דוד העומד ממנו:
וְאֹויְבַי תַּתָּה לִּי עֹורֶף(שמואל ב כב, מא).
ויִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אביך —
יצחק אמר ליעקב: בְּנֵי אִמֶּךָ(בראשית כז, כט) — שלא היתה לו אשה אחרת אלא רבקה;
יעקב, שהיו לו נשים הרבה — אמר ליהודה: בְּנֵי אָבִיךָ.
גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ(בראשית מט, ט) —
שאמרת: מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג(בראשית לז, כו).
מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ —
מטרף תמר הצלת נפשות ארבע מן המיתה: תמר ושני בניה ועצמך.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה הצלת נפשות ארבע מן השריפה —
שכך פסקת: הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף(בראשית לח, כד) —
אני אציל מבניך ארבעה: דניאל, חנניה, מישאל ועזריה — מן הכבשן.
לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה(בראשית מט, י) —
זה כסא מלכות:
כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד שֵׁבֶט מִישֹׁור שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ(תהלים מה, ז).
וּמְחֹוקֵק מִבֵּין רַגְלָיו —
כשיבא אותו שהמלכות שלו, שכתוב ביה: בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה עֲטֶרֶת גֵּיאוּת שִׁכּוֹרֵי אֶפְרָיִם(ישעיה כח, ג).
עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה — שהמלכות שלו.
וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים — יקההיקהה — יקהה, יעמעם שיני עמים:
יָשִׂימוּ יָד עַל פֶּה אׇזְנֵיהֶם תֶּחֱרַשְׁנָה(מיכה ז, טז).
דבר אחר:
וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים —
מי שעמים מתקהלין עליו,
שנאמר: שֹׁורֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹושׁוּ(ישעיה יא, י).
אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה(בראשית מט, יא) —
״גפן״ — אלו ישראל,
שנאמר: גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ(תהלים פ, ט);
יאסור לעירו — עיר הקדש.
וְלַשֹּׂורֵקָה — אלו ישראל: וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק(ירמיה ב, כא).
בְּנִי אֲתֹונוֹ — יבנו שער האיתוןהאיתון — האיתון, הכניסה.
דבר אחר:
בְּנִי אֲתֹונוֹ — עַל עַיִר בֶּן אֲתֹונוֹת(זכריה ט, ט).
כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻושׁוֹ — מרוב יין.
וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה —
אין ״סותו״ אלא טעות: כִּי יְסִיתְךָ(דברים יג, ז) —
אם יטעו בהלכה — תהי מתכבסת בתחומו.
אין ״יין״ אלא תורה:
כִּי טוֹבִים דֹּודֶיךָ מִיָּיִן(שיר השירים א, ב);
הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן(שיר השירים ב, ד).
חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן(בראשית מט, יב) —
מכאן את למד שהתורה הרבה אצלו: חיך לי ליחיך לי לי — החך — שלי, שלי — מיינה של תורה.
וּלְבֶן שִׁנַּיִם — בזכות התורה:
אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ(ישעיה א, יח).
דרשת הפסוק · ״זבולן לחוף ימים״ עד ״ויהי למס עבד״ · שותפות זבולון ויששכר — פרקמטיא ותורה; יששכר חמור גרם; ״מס״ — הלכה
בדפוס סימן יא. ״אחד״ (״ולא היה לו עמל אחד״) — הד׳ מסומנת במאגרים ״כך כתוב״; בדפוס ״ולא היה לו עמל בדבר אחר״. ״לפי׳״ — נפתח ״לפיכך״. ״ומבני יששכר ידעי בינה לעתים״ — דברי הימים א יב, לג. ״יגעת באנחתי״ — בפסוק (ירמיה מה, ג) ״יגעתי באנחתי״. ״ושרי ביששכר עם דבורה ויששכר כן ברק בעמק שלח ברגליו״ — שופטים ה, טו; ״בן ברק״ — כך בכתב היד, ובפסוק ״כן ברק״.
בדפוס: ״לפיכך כתוב בו מבני יששכר יודעי בינה לעתים״; ״וזבולן מביא באניות הסחורה״; ״שמרביצין תורה בארץ ישראל לפני חכמים״; ״כי טוב זו תורה״.
מקבילות: בראשית רבה צט, י (״ויהי למס עובד — מהו מס? זו הלכה, שהיו טועים בה היו מבקשים מידם… בעמק שלח ברגליו — בעומקה של הלכה״).
זְבוּלֻון לְחוֹף יַמִּים(בראשית מט, יג) —
קידם זבולון ליששכר.
ולמה כן?
שזבולן עוסק בפרקמטיאהבפרקמטיאה — במסחר, ויששכר עוסק בתורה;
עשו שותפות ביניהם — שיהא פרקמטיא של זבולון ליששכר.
שכן משה מברכן: שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ(דברים לג, יח) —
בְּצֵאתֶךָ — לפרקמטיא,
משום דיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ — עוסק בתורה.
למה? עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ(משלי ג, יח).
לפיכך הקדים זבולן ליששכר —
שאלמלא זבולון לא עסק יששכר בתורה.
ומתוך שנתיחד יששכר בתורה, ולא עסק בפרקמטיאה, ולא היה לו עמל אחד —
לפיכך כתב בו: וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר ידְעֵי בִינָה לַעִתִּים(דברי הימים א יב, לג).
יִשָּׂשכָר חֲמֹור גָּרֶם(בראשית מט, יד) —
יששכר נותן עצמו על התורה כחמור למשוילמשוי — למשא, וזבולן מביא באניות.
רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם —
אלו התלמידים שלו, שמרביציןשמרביצין — שמלמדים ומפיצים תורה בארץ לפני חכמים,
שנאמר: אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם כַּנְפֵי יוֹנָה(תהלים סח, יד).
וַיַּרְא מְנֻוחָה(בראשית מט, טו) — זו תורה,
שנאמר: ״יגעת באנחתי״ וּמְנוּחָה לֹא מָצָאתִי(ירמיה מה, ג).
כִּי טוֹב — כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם(משלי ד, ב).
וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּול — עולה של תורה.
וַיְהִי לְמַס עֹובֵד —
״מס״ — זו הלכה:
כשהיו טועין — היו שואלין ומבקשין מידם.
וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹורָה וְיִשָּׂשכָר בן בָּרָק בָּעֵמֶק(שופטים ה, טו) —
בעמקה של הלכה;
שֻׁולַּח בְּרַגְלָיו.
דרשת הפסוק · ״דן ידין עמו״ עד ״והוא יגד עקב״ · כאחד שבטי ישראל — שמשון כיחידו של עולם; נחש יחידי ונקמן; אליהו משבט גד
בדפוס סימן יב. ״שבשבטים״ — הבי״ת מסופקת בכתב היד. ״יגודנו״, ״יגוד״ — כתיב מלא; בפסוק ״יגודנו… יגד״. ״כלומר שהגואל הבא בעקב הוא מגד״ — בדפוס ״כלומר כשהגואל הבא בעקב הוא מגד״.
בדפוס: ״דן ידין עמו כאחד כיהודה מיוחד שבשבטים״; ״כנחש נקמן כך שמשון״.
מקבילות: בראשית רבה צט, יא (״דן ידין עמו — כמיוחד שבשבטים״; ״הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא, שהוא משבט גד, לכך נאמר והוא יגוד עקב״).
דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל(בראשית מט, טז) —
כיהודה, מיוחד שבשבטים.
דבר אחר:
כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל —
כיחידו של עולם, שאינו צריך לאחרים במלחמה:
פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וגו׳(ישעיה סג, ג);
כך שמשון מדן — אינו צריך לאחרים:
בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ(שופטים טו, טז).
יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ(בראשית מט, יז) —
כל החיות מהלכות זוגות, ונחש יחידי;
כנחש נקמןנקמן — נוקם — כך שמשון:
וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים(שופטים טז, כח).
כיון שראהו יעקב — אמר: לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְיָ(בראשית מט, יח).
גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻוד עָקֵב(בראשית מט, יט) —
כלומר: שהגואל הבא בעקב — הוא מגד.
זה שהוא בא בעקב:
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁולֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְיָ(מלאכי ג, כג) —
שהוא משבט גד.
לכך נאמר: יָגֻוד עָקֵב.
דרשת הפסוק · ״מאשר שמנה לחמו״ עד ״בן פרת יוסף״ · בנות אשר נאות לכהונה ולמלכות; בקעת גניסר; בן פרת יוסף
בדפוס סימן יג. ״באשרי כי אשרוני בנות״ — בראשית ל, יג. ״והוא יתן מעדני מלך״ — בראשית מט, כ. ״המלבישכן שני עם עדנים״ — שמואל ב א, כד. ״פירותיו״ — כך בכתב היד; בדפוס ״פירותיה״. ״ומשפירין״ — כך בכתב היד, וכן בדפוס (״ומשמירין/ ומשפירין״).
בדפוס: ״זו בקעת גינוסר המבכרת פירותיה וממהרת כאילה״; ״הנותן אמרי שפר לפי שארצו מבורכת״.
מקבילות: בראשית רבה צט, יב (״מאשר שמנה לחמו — שבנותיו נאות״).
מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ(בראשית מט, כ) —
שבנותיו נאות:
בְּאׇשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת(בראשית ל, יג).
וכן הוא אומר: בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו(דברים לג, כד) — בבנותיו.
וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ — שבנותיו ראויות למלכות.
וכן הוא אומר: המלבישכן שָׁנִי עִם עֲדָנִים(שמואל ב א, כד).
נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻוחָה(בראשית מט, כא) —
זו בקעת גניסרגניסר — גינוסר, העמק שעל ים כנרת, המבכרת פירותיו וממהרת כאיל.
הַנֹּותֵן אִמְרֵי שָׁפֶר — שארצו מבורכת:
וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת יְיָ(דברים לג, כג) —
שמכבדין מפירותיה למלכים, ומשפיריןומשפירין — ומייפים דבריהם;
ואם יש בלבם עליהם — מתרציםמתרצים — מתפייסים.
בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף(בראשית מט, כב) —
שעל ידי פרות נתגדל.
פתיחתא · וגוף הדרשה · ״בנימין זאב יטרף״ · הסוד ליראיו, לישרים ולנביאים; השבטים מזדווגים כנגד ארבע מלכויות; בנימין זאב יטרף — בשופטים, בארצו, בשאול, באסתר, בקרבנות ובמזבח
כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי יֱיִ דָּבָר כִּי אִם־גָּלָה סוֹדוֹ אֶל־עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים(עמוס ג, ז)
בדפוס סימן יד. ״כי לא יעשה יי אלהים״ — בפסוק (עמוס ג, ז) ״כי לא יעשה אדני יי״. ״ברוח הקדש הן עושין״; ״לה״ (״מזדווגין לה״); ״וליוסף מזדווגין״ — בגליון כתב היד. ״קרמיתא״ — בפסוק (דניאל ז, ד) ״קדמיתא״. ״[ש]לישי״ — השלמת מאגרים. ״[שנמשל]״ (בכתב היד ״בנמשל״) — כך מתקן מאגרים. ״ולה שתי פיות״ — כך בכתב היד, ומאגרים מסמן ״כך כתוב״; בפסוק (שופטים ג, טז) ״ולה שני פיות״, ובדפוס ״שתי פיות״. ״לפיכך בבקר יאכל עד + ולערב״ — בכתב היד סימן השלמה בלא השלמה. ״ולע[ר]ב״ — הרי״ש השלמת מאגרים. ״מבתך״ — בכתב היד ״מביתך״, ובדפוס ״מבתך״. ״אמר רבי שמואל בר נחמיה״ — בדפוס ״אמר רבי שמואל בר נחמן״, וכן בבראשית רבה (״רבי פנחס בשם רבי שמואל בר נחמן״).
לשון כתב היד בפסוקים, שאינה המסורה, מחוץ לציטוט הפסוק: ״יי אלהים״ (עמוס ג, ז: ״אדני יי״); ״ליריאיו״ (תהלים כה, יד: ״ליראיו״); ״קרמיתא… דינשר״ (דניאל ז, ד: ״קדמיתא… די נשר״); ״חיוא… תנינא דמיא״ (ז, ה: ״חיוה… תנינה דמיה״); ״שילה״ (שופטים כא, כא: ״שילו״); ״שתי״ (שופטים ג, טז: ״שני״); ״חרב פפיות״ (תהלים קמט, ו: ״וחרב פיפיות״).
בדפוס: ״וליוסף מזדווג כנגד מלכות אדום״; ״אלו מרובין ואלו מעוטין משה ראה אותן וברכן״; ״שהקישה כנגד שבט בנימין שנמשל כזאב״; ״אמר ליה הקדוש ברוך הוא חלקת לי כבוד ועמדת מעל הכסא חייך אני מעמיד מבתך בן שישב על כסאי״; ״ביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר בית המן״; ״ומדבר במזבח שהיה אמה אחת מן המזבח בתוך חלקו של בנימן״.
מקבילות: בראשית רבה עג, ז; עה, ה (״מסורת היא שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל, הה״ד אם לא יסחבום צעירי הצאן״); צט, ג (״בנימין זאב יטרף — מדבר בשופטיו: מה הזאב הזה חוטף, כך חטף אהוד לבו של עגלון״); תנחומא בובר, ויחי יג–טו (״בתחלה היה הסוד ליראיו״; ״מדבר בשופטו באהוד״; ״מדבר בארצו… זו יריחו״).
בִּנְיָמִן זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד(בראשית מט, כז).
זה שאמר הכתוב:
כִּי לֹא יַעֲשֶׂה יי אלהים דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים(עמוס ג, ז).
בתחלה היה הסוד ליריאיו,
שנאמר: סוֹד יְיָ(תהלים כה, יד) ליריאיו;
חזר נתנו לישרים,
שנאמר: וְאֶת יְשָׁרִים סוֹדוֹ(משלי ג, לב);
חזר נתנו לנביאים:
כִּי לֹא יַעֲשֶׂה יי אלהים דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים.
כל מה שהיו הצדיקים עושין — ברוח הקדש הן עושין.
יעקב, שבירך יהודה — המשילו באריה,
שנאמר: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה(בראשית מט, ט);
ומזווגו כנגד מלכות בבל, שכתוב בה: קרמיתא כְאַרְיֵה וְגַפִּין דינשר לַהּ(דניאל ז, ד);
ודניאל, חנניה, מישאל ועזריה — מזדווגיןמזדווגין — עומדים כנגדה לה.
וליוסף — מזדווגין כנגד מלכות הרשעה.
אמר רבי שמואל בר נחמיה:
מסורת אגדה היא, שאין עשו נופל אלא ביד בני בניה של רחל,
שנאמר: אִם לא יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן(ירמיה מט, כ).
משה זיווג שבט לוי כנגד מלכות יון —
בני חשמונאי, שהם מלוי:
לוי — שבט שלישי, וזו — מלכות שלישית;
לוי — שלש אותיות, יון — שלש אותיות;
זה מקריב פרים — וזו כותבת בקרן השור: אין לכם חלק באלהי ישראל;
אלו מרובים — ואלו מעוטים.
משה ראה אותם, ובירכם: בָּרֵךְ יְיָ חֵילוֹ(דברים לג, יא).
מקיש לבנימין כנגד מלכות מדי —
שמרדכי פורע ממנה, שהוא משבט בנימן;
וכתיב במלכות מדי: וַאֲרוּ חיוא אׇחֳרִי תנינא דמיא לְדֹוב(דניאל ז, ה) —
שהקיש כנגד שבט בנימין, שנמשל בזאב.
בִּנְיָמִן זְאֵב יִטְרָף —
מה זאב חוטף — כך שבטו של בנימן;
שכן הוא אומר: וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹולוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת(שופטים כא, כא) שילה —
הרי: כשם שהזאב חוטף, כך בנימין.
וכן בשופטים — באהוד:
וַיַּעַשׂ לוֹ אֵהוּד חֶרֶב וְלָהּ שתי פֵיוֹת(שופטים ג, טז) —
שהיא אוכלת בשני עולמות;
שהיה עוסק בתורה, שכתוב בה: ״חרב פפיות״ —
שזוכה בעולם הזה ולעולם הבא.
נכנס אצל עגלון.
אמר לו: דְּבַר אֱלֹהִים לִי אֵלֶיךָ וַיָּקׇם מֵעַל הַכִּסֵּא(שופטים ג, כ).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה חלקת לי כבוד ועמדת מעל הכסא —
חייך, אני מעמיד מביתך בן שישב על כסאי.
ואי זו? זו רות המואביה.
כיון שעמד שלמה — וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא יְיָ לְמֶלֶךְ(דברי הימים א כט, כג).
מה כתיב באהוד?
וַיִּשְׁלַח אֵהוּד אֶת יַד שְׂמֹאלוֹ וַיִּקַּח אֶת הַחֶרֶב מֵעַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ וַיִּתְקָעֶהָ בְּבִטְנוֹ(שופטים ג, כא).
וַיִּשְׁלַח אֵהוּד אֶת יַד שְׂמֹאלוֹ — בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד;
וַיִּתְקָעֶהָ בְּבִטְנוֹ — וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל.
מדבר בארצו:
בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף — מדבר בארצו, שהיא מבכרתמבכרת — מקדימה, שפירותיה מבשילים מוקדם פירותיה;
לפיכך בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד;
וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל — זו בית אל, המלקשתהמלקשת — המאחרת, שפירותיה מבשילים מאוחר פירותיה.
בִּנְיָמִן זְאֵב יִטְרָף — מדבר במלכים, בשאול:
יֹאכַל עַד —
וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכׇל אֹויְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ(שמואל א יד, מז);
וַיַּעַשׂ חַיִל וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁוסֵהוּ(שמואל א יד, מח).
וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל —
וַיָּמׇת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְנֹושֵׂא כֵלָיו(שמואל א לא, ו), וְכׇל בֵּיתוֹ יַחְדָּיו מֵתוּ(דברי הימים א י, ו).
הוי וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל.
בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד — מדבר באסתר המלכה:
בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד — וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן לִשְׁתּוֹת עִם אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה(אסתר ז, א);
וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל — וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן(אסתר ז, י).
מה כתיב אחריו? בַּיּוֹם הַהוּא נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וגו׳(אסתר ח, א).
בִּנְיָמִן זְאֵב יִטְרָף — מדבר בקרבנות:
בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד — אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר(במדבר כח, ד);
וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל — וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם.
מדבר במזבח:
אמה אחת היה מן המזבח בתוך חלקו של בנימן;
ואף על פי כן לא היתה האש זזה מתוך חלקו —
לקיים מה שנאמר: חֹפֵף עָלָיו כׇּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן(דברים לג, יב).
דרשת הפסוק · ״כל אלה שבטי ישראל שנים עשר״ · שנים עשר שבטים כסדרו של עולם; כשלוי נמנה אין אפרים ומנשה נמנים; רבקה ראתה שנים עשר
בדפוס סימן טו. ״נמנה עמהן אינן נמנין עמו. וכשאין לוי״ — בגליון כתב היד. ״שנים עשר נשיאים״ — בראשית יז, כ (ישמעאל). ״לבני יוסף לאפרים אלישמע בן עמיהוד למנשה גמליאל בן פדהצור״ — במדבר א, י. ״וימלאו ימיה ללדת והנה תומים״ — בראשית כה, כד; ״ויצא הראשון״ (שם, כה), ״ואחרי כן יצא אחיו״ (שם, כו). ״הבנים״ — הנו״ן מסופקת בכתב היד. ״מצטערת״ — העי״ן מסופקת בכתב היד. ״תרי עשר״ — התי״ו מסופקת בכתב היד.
בדפוס: ״ואלו שבטים על סדרו של עולם י״ב שעות ביום י״ב שעות בלילה וכן המזלות והחדשים וי״ב אבני האפוד״; ״אמר רבי יוחנן וכי י״ב שבטים הן״; ״ואית דמייתי לה מהכא״.
מקבילות: תנחומא בובר, ויחי טז (״כל אלה שבטי ישראל שנים עשר — אלו השבטים, אבל להלן בישמעאל שנים עשר נשיאים יוליד״).
כׇּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר(בראשית מט, כח) —
אבל להלן: שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִים(בראשית יז, כ).
ואלו — שבטים, על סדרו של עולם:
שתים עשרה שעות ביום, ושתים עשרה שעות הלילה, המזלותהמזלות — שנים עשר המזלות, החדשים.
לפיכך כׇּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר.
אמר רבי יוחנן:
וכי שנים עשר שבט הן? והלא כבר נאמר: אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי(בראשית מח, ה) — והם ארבעה עשר!
אלא כשלוי נמנה עמהן — אינן נמנין עמו;
וכשאין לוי נמנה עמהם — אפרים ומנשה נמנים שבט אחד.
מנין? שכן כתיב: לִבְנֵי יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד לִמְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר(במדבר א, י).
הוי כׇּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר — לא פחות ולא יתר.
ואפילו רבקה ראתה אותם שנים עשר,
דכתיב: וַיֹּאמֶר יְיָ לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ(בראשית כה, כג) — הרי שנים;
וּשְׁנֵי לְאֻומִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ — הרי ארבעה;
וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ — הרי שיתאשיתא — שישה;
וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר — הרי תמניאתמניא — שמונה;
וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִים(בראשית כה, כד) — הרי עשרה;
וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן(בראשית כה, כה), וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו(בראשית כה, כו) — הרי תרי עשרתרי עשר — שנים עשר.
ואית דמייתי ליה מהכא:ואית דמייתי ליה… — ויש שמביאים אותו מכאן:
ויש שמביאים אותו מכאן:
לָמָּה זֶּה(בראשית כה, כב) — בגימטריא תרי עשר.
כיון שנתרוצצו הבנים במעיה — אמרה: כך אני מצטערת בשנים עשר?
שאמר לי הקדוש ברוך הוא: שנים עשר עתידין לעמוד ממני!
וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי.
דרשת הפסוק · ״וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם״ · כללן באחרונה — ברכות משולבות; ״וזאת״ — משה מתחיל במקום שפסק יעקב; מזקנים אתבונן
בדפוס סימן טז. ״כללן״ — בגליון כתב היד, תחת ״בכולן״ שמחק הסופר. ״כתיב״ — היו״ד מסופקת בכתב היד. ״ובזאת אשר דבר להם אביהם״ — כך בכתב היד (״ובזאת״). ״ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך״ — בראשית כח, ג. ״ויקרא יצחק את יעקב ויברך אותו ויצוהו ויאמר לו״ — בפסוק (בראשית כח, א) ״ויקרא יצחק אל יעקב״.
בדפוס: ״וזאת הברכה אשר ברך משה אמר להם אומר אני לכם אימתי מגיעות לכם הברכות האלו משעה שתקבלו את התורה״; ״ואף במה שחתם להם יעקב פתח משה״; ״ואף דוד כשהתחיל בשירה פתח במקום שפסק משה באשרי האיש״.
מקבילות: תנחומא בובר, ויחי יז (״אותו אין כתיב כאן אלא ברך אותם״; ״ואף במה שחתם יעקב פתח להן משה, אמר משה מזקנים אתבונן״).
וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹותָם(בראשית מט, כח) —
״ברך אותו״ אין כתיב, אלא בֵּרַךְ אֹותָם.
למה?
לפי שנתן ליהודה גבורתו של ארי, וליוסף גבורתו של שור,
ולנפתלי קלות איל, ולדן נשיכתו של נחש —
תאמר שזה גדול מזה?
הרי כללן באחרונה: אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹותָם.
ולפי שחלק להם את הארץ,
ונתן ליהודה ארץ שהיא עושה שעורים, ולבנימין ארץ שהיא עושה חטים —
אף על פי כן כללם אלו באלו, שיהו אוכלים אלו משל אלו.
הוי וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם —
״וזאת אשר דבר אליהם״ אין כתיב כך, אלא לָהֶם.
וְזֹאת —
עתיד נביא לברך אתכם כיוצא בי,
ומהיכן שפסקתי אני — יתחיל לברך.
וכך עשה משה: וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(דברים לג, א).
אמר להם: אומר אני לכם אימתי מגיעות לכם הברכות הללו —
משעה שתקבלו וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(דברים ד, מד).
ואף במה שחתם יעקב — בירך להם משה.
אמר משה: מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן(תהלים קיט, ק).
יצחק, כשבירך יעקב — אמר לו: וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹותְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ(בראשית כח, ג).
במה חתם בסוף ברכתו? בקריאה:
וַיִּקְרָא יִצְחָק את יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹותוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ(בראשית כח, א).
ויעקב — במה שפסק אביו, משם התחיל: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו(בראשית מט, א);
וחתם: ״ובזאת אשר דבר להם אביהם״.
ומשה — כשבירך את השבטים, התחיל ממקום שפסק יעקב: וְזֹאת הַבְּרָכָה;
במה חתם? באַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ(דברים לג, כט).
ואף דוד — כשהתחיל בשירה, פתח ממקום שפסק משה: אַשְׁרֵי הָאִישׁ(תהלים א, א).
הוי: מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן.
דרשת הפסוק · ״ויצו אותם ויאמר אלהם אני נאסף אל עמי״ עד ״ויעש לאביו אבל שבעת ימים״ · וחתימה · אם זכיתם — נטפלתם בעצמי; גרן האטד וכתרי הכנענים; שבעת ימי אבל; והפכתי אבלם לששון
בדפוס סימן יז. ״ויעשו בו לו כן״ — כך בכתב היד; בפסוק (בראשית נ, יב) ״ויעשו בניו לו כן״. ״[ושלשלו בגדיהם כדי שיתגנו ויראו כאבילים]״ — במאגרים בסוגריים מרובעים ובספק: השלמת המהדיר, ובכתב היד אין. ״לא״ (״ומפתח אהל מועד לא תצאו״) — בגליון כתב היד. ״ויבאו עד גרן האטד אשר בעבר הירדן״ — בראשית נ, י. ״ואנחם ציון וחרבותיה״ — כך בכתב היד, לפני הפסוק.
בדפוס: הסימן מתחיל ״ולמה אבל שבעת ימים כנגד שבעת ימי המשתה״, ואחרי הנחמה בא בדפוס עוד ״ויראו אחי יוסף כי מת אביהם… כמה גדול כח השלום״, שאינו בכתב היד.
מקבילות: תנחומא בובר, ויחי יח (״מה עשו? חנטו אותו והעלו אותו״); בבלי סוטה פרק א, יג ע״א (״וכי גורן יש לו לאטד?״ — שהקיפו כתרים לארונו של יעקב, כגורן שמקיפין לו אטד).
דבר אחר:
וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר(בראשית מט, כח);
וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי(בראשית מט, כט).
אמר להם: אם זכיתם — נטפלתם בעצמי;
ואם לאו — משאני מסתלק, אצל אבותי אני הולך.
וכיון שנסתלק — מיד וַיַּעֲשׂוּ בו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם(בראשית נ, יב).
מה עשו? חנטוחנטו — חנטו, שמרו את הגוף בבשמים אותו, והעלו אותו.
מה כתוב שם?
וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן(בראשית נ, י).
וכי יש גורן לאטד?
אלא אלו הכנעניים — שנטלו כתריהם והקיפו ארונו, כגורן הזה שמקיפין אותו באטד.
רבי אליעזר אומר:
כיון שראו ארונו של יעקב — התירו אזורי מתניהםאזורי מתניהם — חגורות מתניהם ושלשלו בגדיהם כדי שיתגנו ויראו כאבילים, וחלקו לו כבוד.
רבי שמעון בר נחמן אומר:
קשרי כתפותיהםכתפותיהם — כתפיות בגדיהם התירו.
רבי אומר:
באצבע הראו את הארון, ואמרו: אֵבֶל כָּבֵד לְמִצְרָיִם(בראשית נ, יא).
לפיכך נתן להם הקדוש ברוך הוא גרן בגרן האטד.
וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים —
מיכאן שאבל שבעת ימים.
רבותינו אומרים:
מהכא: וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים(ויקרא ח, לג).
ולמה אבל שבעה? כנגד שבעת ימי המשתה.
אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה נצטערתם על הצדיק באבלו שבעת ימים;
לעתיד — וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם(ירמיה לא, יג),
ואנחם ציון וחרבותיה,
שנאמר: כִּי נִחַם יְיָ צִיּוֹן נִחַם כׇּל חׇרְבֹותֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן יְיָ שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה(ישעיה נא, ג).
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ח | חתמו | תתמו |
| ח | מרדכי | מדדכי |
| ח | האספו | אאספו |
| ט | זעת | ועתה |
| ט | יש ב | — (הוספה) |
| י | ח | — (הוספה) |
| י | היאך | איאך |
| י | אביך | אמך |
| י | ארבע | הרבה |
| י | שהתורה | ההתורה |
| יד | ש | — (הוספה) |
| יד | שנמשל | בנמשל |
| יד | רֶ | — (הוספה) |
| יז | ושלשלו בגדיהם כדי שיתגנו ויראו כאבילים | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212 |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212 |