פרשת עקב
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓ספרי דברים
לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְיָ לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ(דברים יא, כא)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד וטיקן 32 §§cover-end§§
חלק א
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״למען ירבו ימיכם וימי בניכם״ · העולם הזה, ימות המשיח והעולם הבא; ״לתת להם״ — תחיית המתים
כתב יד וטיקן 32, יד שלישית (מאגרים, פסקה א; פינקלשטיין עמ׳ 104).
״לעולם הבא״ — ״ע״ הושלמה במאגרים. ״אשר נשבע יי לאבותיכם לתת לכם״ — מסומן בכתב היד כקריאה שאינה בכתוב (במירכאות בודדות), ונדפס כך.
מקבילה: סנהדרין פרק יא, צ ע״ב (״אשר נשבע יי לאבתיכם לתת להם — לכם לא נאמר אלא להם, מיכן לתחיית המתים מן התורה״).
לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם(דברים יא, כא) — בעולם הזה.
וִימֵי בְנֵיכֶם — לימות המשיח.
כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ — לעולם הבא.
אשר נשבע יי לאבותיכם לתת לכם אין כתיב כן,
אלא לָתֵת לָהֶם —
נמצינו למדים תחיית המתים מן התורה.
דרשת הפסוק · ״כימי השמים על הארץ״ · שבע שמחות של פני הצדיקים, מעלותיהם, וצדיקים ככוכבים
כתב יד וטיקן 32, יד שלישית (מאגרים, פסקה א; פינקלשטיין עמ׳ 104–106).
בשבע השמחות מונה כתב היד שישה פסוקים; ״המשכילים יזהירו וגו׳״ (דניאל יב, ג) כולל ״ומצדיקי הרבים ככוכבים״, ופינקלשטיין מונה אותו לחוד. ״וכברקים״ (נחום ב, ה) — כך בכתב היד, במסורה ״כברקים״. ״לעולם הבא״ — בפינקלשטיין ״לעתיד לבא״.
דברי רבי עקיבא חסרים בכתב היד (״שיר + למעלה מזו״, ומאגרים מסמנים חסר; דילוג מ״שיר״ ל״למעלה מזו״), והושלמו מפינקלשטיין. ״ששים מעלות״ — בכתב היד ״ט׳ מעלות״, ומאגרים סימנו ״כך״; תוקן על פי פינקלשטיין (ס׳ / ט׳).
״המאהיבין את האוהבים״ — במאגרים ״המאחיבין״ (קריאה מסופקת); נקרא ״המאהיבין״ כבסוף הדרשה (״קל וחומר המאהיבים״) וכבפינקלשטיין. בפינקלשטיין ״הוי אומר המאהיבים, אם האוהבים ואוהביו כצאת השמש… קל וחומר המאהיבים״. ״מה כוכבים רודה את שורו מסוף העולם ועד סופו״ — כך בכתב היד; בפינקלשטיין ״רדים ושולטים״. ״העולם״ — ״ה״ הושלמה במאגרים.
״כי אבדם מלך ארם״ (מלכים ב יג, ז) — בכתב היד ״מלך אשור״, ומאגרים סימנו ״כך״.
מקבילות: פסקה י, ב (לשבע שמחות, ״דומין לעתיד לבוא״, ולמנורת בית המקדש); ויקרא רבה ל, ב (מרגליות; ״שבע כתות שלצדיקים שעתידין להקביל פני שכינה, ופניהם דומות לחמה ולבנה לרקיע ולכוכבים לברקים ולשושנים…״); פסיקתא דרב כהנא, ולקחתם ב.
כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ(דברים יא, כא) —
שיהו פניהן שלצדיקים דומין כיום,
כן הוא אומר: וְאֹוהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻורָתוֹ(שופטים ה, לא).
רבי שמעון בן יוחי אומר:
לשבע שמחות פניהן שלצדיקין עתידין להקביל פני שכינה לעולם הבא.
ואלו הן:
וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻורָתוֹ,
יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה(שיר השירים ו, י),
הַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ וגו׳(דניאל יב, ג),
וכַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ(נחום ב, ה),
לַמְנַצֵּחַ עַל שֹׁושַׁנִּים(תהלים מה, א),
וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וגו׳(הושע יד, ז).
שִׁיר לַמַּעֲלוֹת(תהלים קכא, א) —
למי שעתיד לעשות מעלות לעבדיו צדיקים לעולם הבא.
רבי עקיבה אומר:
שיר למעלה אין כתוב כאן, אלא שִׁיר לַמַּעֲלוֹת — שלשים מעלות זו למעלה מזו.
רבי אומר:
שיר למעלה אין כתיב כן, אלא שִׁיר לַמַּעֲלוֹת —
ששים מעלות זו למעלה מזו.
או לפי שיש מעלות זו למעלה מזו, שומע אני שביניהן איבה, שנאה, קנאה ותחרות?
תלמוד לומר: וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם.
מה כוכבים אין ביניהן איבה, שנאה, קנאה ותחרות — כך צדיקים;
מה כוכבים אין אורן שלזה כאורן שלזה — כך צדיקין.
וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים — אילו גבאי צדקה.
רבי שמעון בן מנסיא אומר:
אילו זקנים,
כענין האמור: וְאֹוהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻורָתוֹ.
מי גדול — האוהבין או המאוהביןהמאוהבין — האהובים (שאחרים אוהבים אותם)?
הוי אומר: המאהיבין את האוהבים.
וְאֹוהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ — קל וחומר המאהיבים.
מה כוכבים רמין ומנוטליןומנוטלין — ומורמים, נישאים למעלה על כל באי העולם — כך הן צדיקין;
מה כוכבים רודהרודה — שולט (מן ״רדה״) את שורו מסוף העולם ועד סופו — כך צדיקים;
מה כוכבים פעמים נכנסין פעמים ניגלין — כך צדיקים;
מה כוכבים כיתות כיתות שאין להן מניין — כך צדיקים.
או בין עושין רצונו של מקום, ובין שאין עושין רצונו?
תלמוד לומר: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ(בראשית כח, יד).
אם עושין רצון מקום — הרי הן ככוכבין;
ואם לאו — הרי הן כעפר הארץ,
כן הוא אומר: כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם וַיְשִׂימֵם כֶּעָפָר לָדֻושׁ(מלכים ב יג, ז).
דרשת הפסוק · ״כימי השמים על הארץ״ · דבר אחר · הצדיקים קיימים כשמים וכתורה; דור הולך וארץ באה
כתב יד וטיקן 32, יד שלישית (מאגרים, פסקה א; פינקלשטיין עמ׳ 106–107).
״ודברים קל וחומר לצדיקים שבעבורן נברא העולם״ — בכתב היד חסרה ההנחה ״ומה שמים וארץ שלא נבראו אלא לכבודם של ישראל חיים וקיימים…״ (כך בפינקלשטיין). לא הושלם.
״רבי יהושע״ — ״הו״ הושלם במאגרים (בכתב היד ״ר׳ יש׳״). ״עליהן״ — ״ל״ הושלמה במאגרים. ״ארץ הולכת וארץ באת ודור לעולם עומד״ — דרשה, ובכתב היד במירכאות בודדות.
״אשר לא ימד ולא יספר מרוב״ (הושע ב, א) — כך בכתב היד (״מר׳״), כלשון בראשית לב, יג; במסורה ״ולא יספר״. ״כן הוא אומר״ — בפינקלשטיין ״הרי הוא אומר״; ״זה ספר האדם״ — בפינקלשטיין ״דבר אחר… זה מספר אדם״.
מקבילה: קהלת רבה א, ד (רבי יהושע בן קרחה: ״לא היה צריך קרא למימר אלא והארץ הולכת והארץ באה והדור לעולם הוא עומד״; ושם רבי שמעון בן יוחי: ״כי כימי העץ ימי עמי — ואין עץ אלא תורה… תורה שנבראת בשביל ישראל הרי היא קיימת לעולמי עולמים, ישראל שנבראו בזכותה על אחת כמה וכמה״).
דבר אחר:
כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ(דברים יא, כא) —
שיהו קיימין לעולם ולעולמי עולמים,
כן הוא אומר: כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וגו׳(ישעיה סו, כב).
ודברים קל וחומר לצדיקים שבעבורן נברא העולם.
רבי שמעון בן יוחי אומר:
הרי הוא אומר: כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי(ישעיה סה, כב),
ואין עץ אלא תורה,
שנאמר: עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ(משלי ג, יח).
ודברים קל וחומר:
ומה תורה, שלא נבראת אלא לכבודו שלישראל — חיין קיימין לעולם ולעולמי עולמים,
קל וחומר לצדיקים שבעבורן נברא העולם.
רבי יהושע בן קרחה אומר:
הרי הוא אומר: דּוֹר הֹולֵךְ וְדוֹר בָּא(קהלת א, ד).
אל תקרי כן, אלא ארץ הולכת וארץ באת ודור לעולם עומד.
ולפי ששינו מעשיהן — שינה המקום עליהן סידורו שלעולם.
כן הוא אומר: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר(הושע ב, א) מרוב.
כשישראל עושין רצון המקום — כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר;
ואם לאו — וְהָיָה מִסְפַּר.
ואומר: עַד אִם נוֹתַרְתֶּם כַּתֹּורֶן(ישעיה ל, יז);
ואומר: כִּי כֹה אָמַר יי הָעִיר הַיֹּוצֵאת אֶלֶף תַּשְׁאִיר וגו׳(עמוס ה, ג).
וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל — זה מספר שמים;
כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר — זה ספר האדם.
על פי כתב יד וטיקן 32. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | לעולם | לולם |
| ב | למעלה | — (הוספה) |
| ב | אין כתוב כאן, אלא | — (הוספה) |
| ב | שִׁיר לַמַּעֲלוֹת | — (הוספה) |
| ב | שלשים מעלות זו | — (הוספה) |
| ב | ששים | ט׳ |
| ב | המאהיבין | המאחיבין |
| ב | העולם | עולם |
| ב | ארם | אשור |
| ג | יהושע | יש׳ |
| ג | עליהן | עיהן |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| ספרי דברים | כ״י וטיקן 32 |
ספרי דברים
כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כׇּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכׇל דְּרָכָיו וּלְדׇבְקָה בוֹ(דברים יא, כב)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד וטיקן 32 §§cover-end§§
חלק א
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת״ · כסלע שלא תאבד; קשין לקנותן כזהב ונוחין לאבדן כזכוכית; צפור של בן המלך
כתב יד וטיקן 32, יד שלישית (מאגרים, פסקה א; פינקלשטיין עמ׳ 107–108).
אחרי ״לפי שנאמר״ חסר בכתב היד (מאגרים מסמנים חסר), והמשפט אינו עומד בלעדיו; הושלם מפינקלשטיין: ״והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי, שומע אני כיון ששמע אדם דברי תורה ישב לו ולא ישנה, תלמוד לומר״.
״היה רבי שמעון אומר״ — כך בכתב היד (״ר׳ שמע׳ או׳״); בפינקלשטיין ״היה רבי ישמעאל אומר״. ״ונתנו… בציפור זה… איבדתה״ — כך בכתב היד; בפינקלשטיין ״ונתנה… בצפור זו… אבדת אותו״.
כִּי אִם שָׁמֹור תִּשְׁמְרוּן אֶת כׇּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת(דברים יא, כב) —
למה נאמר?
לפי שנאמר: וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי(דברים יא, יג) — שומע אני כיון ששמע אדם דברי תורה ישב לו ולא ישנה; תלמוד לומר:
כִּי אִם שָׁמֹור תִּשְׁמְרוּן.
מגיד הכתוב: שכשם שאדם צריך להיזהר בסילעובסילעו — במטבע הסלע שלו שלא תאבד,
כך יהא אדם צריך להיזהר בתלמודו שלא יאבד.
כן הוא אומר: אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף(משלי ב, ד) —
מה כסף קשה לקנותו, כך דברי תורה קשין לקנותן.
או מה כסף קשה לאבדו, כך דברי תורה קשין לאבדן?
תלמוד לומר: לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית(איוב כח, יז) —
קשין לקנותן כזהב, ונחין לאבדן ככלי זכוכית;
וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָז.
היה רבי שמעון אומר:
רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד(דברים ד, ט).
משל למלך שצד צפור ונתנו ביד עבדו.
אמר לו: הוי זהיר בציפור זה לבני;
אם איבדתה — לא תהא סבור ציפור באיסרבאיסר — במטבע נחושת קטן איבדתה, אלא כאילו נפשך איבדת.
כן הוא אומר: כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם וגו׳(דברים לב, מז) —
דבר שאתם אומרים ריק הוא — הוּא חַיֵּיכֶם.
דרשת הפסוק · ״כי אם שמור תשמרון״ · דרשת רבי שמעון בן יוחי · הלומד מעט מעט מתעשר, והעצל מניח דברים בפרשה ופורץ גדר
כתב יד וטיקן 32, יד שלישית (מאגרים, פסקה א; פינקלשטיין עמ׳ 108–109).
״שמצרף״ — בשיטה ״שמנ׳״ שנמחק, ובגליון ״שמצרף״. ״עשיר״ (פעמיים) — בפינקלשטיין ״מעשיר״.
״ועל כרם חסר לב״ (משלי כד, ל) — כך בכתב היד, בלא ״אדם״. אחרי ״שסופו נקרא עצל״ מאגרים מסמנים חסר; בפינקלשטיין: ״הואיל וקנה שדה וקנה כרם וקרוי איש וקרוי אדם, למה נקרא עצל וחסר לב? שקנה שדה וקנה כרם ולא עמל בהם״. הנוסח שבכתב היד מובן, ולא הושלם.
״שנים שלשה דברים בפרשה״ — בכתב היד ״דבר״, ותוקן כבפינקלשטיין (״שנים שלשה דברים בפרשה״, כבשלוש הפעמים שלמעלה). ״להנח״ — כך בכתב היד (כתיב חסר), ״מטמי״ בלא וי״ו.
״ופורץ גדירן של חכמים״ — לפניו ״של חכמין״ שנמחק בידי הסופר; ״חכמים״ — בכתב היד ״חכמה״, ומאגרים סימנו ״כך״.
מקבילה: ״כל הפורץ גדירן של חכמים לסוף פורענות בא עליו, שנאמר ופורץ גדר ישכנו נחש״ — תוספתא חולין ב, כג (רבי ישמעאל לבן דמה).
רבי שמעון בן יוחי אמר:
משל לשני אחין שהיו מסגליןמסגלין — קונים נכסים, מרוויחים אחר אביהן:
אחד מצרףמצרף — מצרף פרוטה לפרוטה, צובר דינר ואוכלו, ואחד מצרף דינר ומניחו.
זה שהיה מצרף דינר ואוכלו — נמצא אין בידו כלום;
וזה שמצרף דינר ומניחו — נמצא עשיר לאחר זמן.
כך תלמידי חכמים:
למד שנים שלשה דברים ביום, שנים שלשה פרקים בשבת, שתים שלש פרשיות בחודש —
נמצא עשיר לאחר זמן,
ועליו נאמר: וְקֹובֵץ עַל יָד יַרְבֶּה(משלי יג, יא).
זה שאמר: היום אני למיד, למחר אני למד; היום אני שונה, למחר אני שונה —
נמצא אין בידו כלום,
ועליו הוא אומר: אֹוגֵר בַּקַּיִץ וגו׳(משלי י, ה),
ואומר: מֵחֹרֶף עָצֵל לֹא יַחֲרֹשׁ וְשָׁאַל בַּקָּצִיר וָאָיִן(משלי כ, ד),
שֹׁומֵר רוּחַ לֹא יִזְרָע וגו׳(קהלת יא, ד).
עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וגו׳(משלי כד, ל),
וְהִנֵּה עָלָה כֻולּוֹ קִמְּשֹׂנִים וגו׳(משלי כד, לא).
עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי — זה שקנה שדה כבר;
וְעַל כֶּרֶם חֲסַר לֵב — זה שקנה כרם כבר.
הואיל וקנה שדה וקנה כרם ולא עמל בהן — מנין שסופו נקרא עצל?
ולמה נקרא חסר לב? שקנה שדה וכרם ולא עמל בהן.
מנין שסופו להנח שנים שלשה דברים בפרשה?
שנאמר: וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂונִים.
מנין שמבקש פתחה שלפרשה ואינו מוצא?
שנאמר: כׇּסּוּ פָנָיו חֲרֻולִּים,
ועליו הוא אומר: וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה.
מתוך שראה שלא עמדה בידו — הוא יושב מטמי את הטהור ומטהר את הטמא,
ופורץ גדירן של חכמים.
לסוף מה עונשו?
בא שלמה ופירש עליו בקבלה: וּפֹורֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ(קהלת י, ח).
הא כל הפורץ גדירן שלחכמים — לסוף שפורעניות באות עליו.
דרשת הפסוק · ״כי אם שמור תשמרון״ · דרשות התנאים · נפש שבעה ונפה; ספוג ומוך; שתה מים מבורך — רבי שמעון בן יוחי, רבי שמעון בן מנסיא ורבי עקיבא
כתב יד וטיקן 32, יד שלישית (מאגרים, פסקה א; פינקלשטיין עמ׳ 109–110).
״נפש רעבה כל מר מתוק״ (משלי כז, ז) — כך בכתב היד, באמצע דברי רבי שמעון בן מנסיא; אינו בפינקלשטיין. ״מה נופת זו״ — כך בכתב היד; בפינקלשטיין ״דבר אחר: נפש שבעה תבוס נופת — מה נפה זו״, והדרשה על נפה. ״מוציאה״ — בכתב היד ״מֻצואה״, ותוקן במאגרים.
״שאין סופג״ — בכתב היד ״שאין סו׳״; בפינקלשטיין ״שאינו סופג״. ״מימיו״ — בכתב היד ״מיםיו״, ותוקן במאגרים. ״בורך״ — בפינקלשטיין ״באר״. ״צדדיה״ — ״ה״ הושלם במאגרים.
״ונוזלים מתוך בארך״ (משלי ה, טו) — בכתב היד ״מן״, ומאגרים סימנו ״כך״.
״רבי שמעון בן יוחי אמר״, ״רבי שמעון בן מנסיא אמר״ (השני), ״רבי עקיבא אמר״ — בכתב היד ״אמ׳״; בפינקלשטיין ״אומר״ בכולם.
רבי שמעון בן מנסיא אומר:
הרי הוא אומר: נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה וגו׳(משלי כז, ז) —
תלמיד לא למד מתחילתו כל דבר;
נֶפֶשׁ רְעֵבָה כׇּל מַר מָתוֹק —
לא היה אלא מה שלמד.
נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה תָּבוּס נֹפֶת —
מה נופתנופת — כאן: נפה, כלי לניפוי קמח זו מוציאה קמח בפני עצמו, סובין בפני עצמן, קיברקיבר — סובין גסים, פסולת הקמח בפני עצמו,
כך יושב ומברר דברי תורה ומשקלן:
איש פלוני אוסר, איש פלוני מתיר;
איש פלוני מטמי, איש פלוני מטהר.
רבי יהודה אומר:
תלמיד שכוחו יפה — דומה לספוג, שסופג את הכל;
שינישיני — שני (במעלה), כלומר פחות ממנו לו — דומה למוךלמוך — לפקעת צמר או פשתן (שאינה סופגת אלא מעט), שאין סופג אלא צורכו;
זה שאמר: דיי מה ששנה לי רבי.
רבי שמעון בן יוחי אמר:
הרי הוא אומר: שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וגו׳(משלי ה, טו) —
שנה ממי שעימך בעיר, ואחר כך היפרשהיפרש — צא ולמד במקומות אחרים בכל מקום,
כן הוא אומר: הָיְתָה כׇּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר(משלי לא, יד).
רבי שמעון בן מנסיא אמר:
שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ —
שתה מימיו שבראך, ואל תשתה מים עכורין ותמשך עם דברי מינין.
רבי עקיבא אמר:
הרי הוא אומר: שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ —
בורך: תחילתו אין יכול להוציא טיפת מים מאילו, לא היה אלא מה שבתוכו;
כך כל תלמיד: לא למד מתחילתו כל דבר, לא היה אלא מה שלמד.
וְנֹוזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ — דומה לבאר:
מה באר מנזלתמנזלת — מזילה, נובעת מים חיים מכל צדדיה, כך באין תלמידין ולמידין הימינו,
כן הוא אומר: יָפוּצוּ מַעְיְנֹותֶיךָ וגו׳(משלי ה, טז).
דרשת הפסוק · ״כי אם שמור תשמרון״ · נמשלו דברי תורה · דברי תורה כמים, כיין, כשמן וכדבש
כתב יד וטיקן 32, יד שלישית (מאגרים, פסקה א; פינקלשטיין עמ׳ 110–111).
״הטמאין״ (השני) — בשיטה ״הטומאה״ שנמחק, ובגליון ״הטמאין״. ״מה יין את טועם טעם מתחילתו״ — כך בכתב היד; בפינקלשטיין ״אי אתה טועם בו טעם מתחלתו״.
מקבילה: פסיקתא דרב כהנא, ולקחתם א — ״קחו מוסרי ואל כסף… למה תשקלו כסף״ (ישעיה נה, ב, הפסוק שאחרי ״הוי כל צמא לכו למים״), ״לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי״, ו״שכר דבר אחד מן התורה אין בירייה יכולה ליתן״ (כאן: ״מה מים אין להם דמים כך דברי תורה אין להם דמים״).
בכלי חרס: בכתב היד דילוג מ״אלא״ ל״אלא״ (מאגרים מסמנים חסר), ונשאר ״אלא במי שהו בעיניין בירוד שבכלים״, שאינו עומד; הושלם מפינקלשטיין. ״בעיניו״ — בכתב היד ״בעיניין״, ומאגרים סימנו ״כך״; ״בירוד… בכלי חרס״ — בפינקלשטיין ״כירוד… ככלי חרס״.
נמשלו דברי תורה במים:
מה מים חיים לעולם — כך דברי תורה חיים לעולם,
כִּי חַיִּים הֵם לְמֹוצְאֵיהֶם(משלי ד, כב).
מה מים מעלין את הטמאין מטומאתן — כך דברי תורה מעלין את הטמאין מטומאתן,
צְרוּפָה אִמְרָתְךָ מְאֹד וְעַבְדְּךָ אֲהֵבָהּ(תהלים קיט, קמ).
מה מים משיבין נפשו שלאדם,
שנאמר: מַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה(משלי כה, כה) —
כך דברי תורה משיבין נפשו שלאדם,
תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה וגו׳(תהלים יט, ח).
מה מים חנם לעולם — כך דברי תורה חנם לעולם,
שנאמר: הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם(ישעיה נה, א).
מה מים אין להם דמים — כך דברי תורה אין להם דמים,
יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וגו׳(משלי ג, טו).
או מה מים אין משמחין את הלב — כך דברי תורה אין משמחין את הלב?
כִּי טוֹבִים דֹּודֶיךָ מִיָּיִן(שיר השירים א, ב) —
מה יין משמח את הלב — אף דברי תורה משמחין הלב,
פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב(תהלים יט, ט).
מה יין את טועם טעם מתחילתו, וכל זמן שמתישן בקנקן סופו להשביח —
כך דברי תורה: כל זמן שמתישנין בגוף סופו להשביח,
בִּישִׁישִׁים חׇכְמָה וגו׳(איוב יב, יב).
מה יין אי אפשר לו להתקיים לא בכלי כסף ולא בכלי זהב, אלא בירוד שבכלים, בכלי חרס —
כך דברי תורה אין מתקיימין במי שהוא בעיניו ככלי כסף וככלי זהב, אלא במי שהו בעיניו בירוד שבכלים, בכלי חרס.
או מה יין פעמים שהוא רע לראש ורע לגוף — יכול אף דברי תורה כן?
לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים(שיר השירים א, ג) —
מה שמן יפה לראש, יפה לגוף — כך דברי תורה יפין לראש, יפין לגוף,
כִּי לִווְיַת חֵן וגו׳(משלי א, ט),
ואומר: תִּתֵּן לְרֹאשְׁךָ לִווְיַת חֵן וגו׳(משלי ד, ט).
נמשלו דברי תורה בשמן ודבש:
וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹופֶת צוּפִים(תהלים יט, יא).
דרשת הפסוק · ״כי אם שמור תשמרון״ · השומר ראשונים מתקיימים בידו אחרונים, והשוכח — אף האחרונים
כתב יד וטיקן 32, יד שלישית (מאגרים, פסקה א; פינקלשטיין עמ׳ 111–112).
״מתקיימין״ — בכתב היד ״מתקממין״, ותוקן במאגרים. ״ולפי ששומע ראשון ומשכחו״ — כך בכתב היד; בפינקלשטיין ״ומנין שאם שומע ראשון ראשון ומשכחו״.
״כתוב במגילת חסידים: יום עזבתני יום אעזבך״ — בפינקלשטיין ״וכתוב במגילת חריסים: יום תעזבני יומים אעזבך״.
כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן(דברים יא, כב) —
מנין אתה אומר שאם שמע אדם דבר מדברי תורה ומקימו —
כשם שראשנים מתקימין בידו, כך אחרונין מתקיימין בידו?
שנאמר: כִּי אִם שָׁמֹור תִּשְׁמְרוּן.
ולפי ששומע ראשון ומשכחו —
כשם שאין הראשון מתקיימין בידו, כך אין האחרונים מתקיימין בידו;
תלמוד לומר: וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח(דברים ח, יט).
אי את מעלים עיניך ממנו עד שילך לו,
שנאמר: הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ(משלי כג, ה).
כתוב במגילת חסידיםבמגילת חסידים — בחיבור קדום של פתגמים: יום עזבתני — יום אעזבך.
דרשת הפסוק · ״כי אם שמור תשמרון״ · דבר אחר · לא בני הגדולים בלבד; שפן, עזרא ורבי עקיבא בשעתם; ״ישוטטו״ — אין דבר ברור
כתב יד וטיקן 32, יד שלישית (מאגרים, פסקה א; פינקלשטיין עמ׳ 112–113).
״מה אילו לא שפן בשעתו״ — כך בכתב היד; בפינקלשטיין ״מה אילו לא עמד שפן בשעתו״. ״זה שעמד קיים תורה״ — כך בכתב היד; בפינקלשטיין ״וקיים״. ״דבר שאמר״ — ״דבר״ בגליון כתב היד. ״מה טוב״ (משלי טו, כג, בפעם השנייה) — בכתב היד ״טֻב״, בסימן הניקוד שבמאגרים. ״היתה תורה משתכחת״ — בכתב היד ״ה?י?׳ תו׳ מש׳״, קריאה מסופקת.
״אם תחילה״ — בכתב היד ״את״, ותוקן במאגרים. ״רבי שמעון בן יוחי אומר: לומר שהתורה…״ — בפינקלשטיין ״אם לומר שהתורה…״.
דבר אחר:
כִּי אִם שָׁמֹור תִּשְׁמְרוּן(דברים יא, כב) —
שמא תאמר: ישנו בני הזקנים, ישנו בני הגדולים, ישנו בני הנביאים?
תלמוד לומר: כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן —
מגיד שהכל שווין בתורה.
כן הוא אומר: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב(דברים לג, ד) —
כהנים לוים וישראלים אין כתוב, אלא קְהִלַּת יַעֲקֹב.
כן הוא אומר: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּולְּכֶם(דברים כט, ט).
מה אילו זה שעמד קיים תורה בישראל — לא היתה תורה משתכחת?
ואומר: וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב(משלי טו, כג) —
מה אילו לא שפן בשעתו, עזרא בשעתו, רבי עקיבא בשעתו — לא היתה תורה משתכחת מישראל?
ואומר: וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב —
דבר שאמר זה שקול כנגד הכל.
הרי הוא אומר: יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר יְיָ וְלֹא יִמְצָאוּ(עמוס ח, יב).
רבותינו היתירו שהולכין מעיר לעיר וממדינה למדינה על שרץ שנגע בככר,
לידע אם תחילה הוא אם שנייה.
רבי שמעון בן יוחי אומר:
לומר שהתורה עתידה להשתכח מישראל?
והלא כבר נאמר: כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ(דברים לא, כא)!
אלא: איש פלוני אוסר, איש פלוני מתיר; איש פלוני מטמי, איש פלוני מטהר —
וְלֹא יִמְצָאוּ דבר ברור.
דרשת הפסוק · ״כי אם שמור תשמרון את כל המצוה״ · דבר אחר · לא יניח פרשה קשה ולא יסתפק בהלכות: מדרש, הלכות והגדות
כתב יד וטיקן 32, יד שלישית (מאגרים, פסקה א; פינקלשטיין עמ׳ 113).
״כי אם שמר״ — בכתב היד ״שמע״, ומאגרים סימנו ״כך״. ״שמא תומר: הריני קורא פרשה קשה״ — בכתב היד ״תו׳. הריני קורא״ (״שמא״ הושלם); בפינקלשטיין ״שמא תאמר הריני למד פרשה קשה״. ״הקלה״ — בכתב היד ״הקלל״, ותוקן במאגרים. ״תומר״ (כאן ובסעיף ט) — בכתב היד ״תו׳״, וכך נפתח על פי ״שלא תומר״ שבכתב היד עצמו.
״וכשהוא אומר: חכם בני״ — כך פתחנו את הקיצור שבכתב היד (״וכ׳״ ואחריו ״שה״ בגרש); בפינקלשטיין ״וכן הוא אומר״. ״בני אם חכם לבך״ — בפינקלשטיין עם המשך הפסוק ״ישמח לבי גם אני״, שעליו הדרשה.
דבר אחר:
כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן(דברים יא, כב) —
שמא תומר: הריני קורא פרשה קשה ומניח את הקלה?
תלמוד לומר: כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם(דברים לב, מז) —
מדבר שאתם אומרים ריקן הוא — הוּא חַיֵּיכֶם.
שלא תומר: לימדתי הלכות — דיי?
תלמוד לומר: מצוה, הַמִּצְוָה, כׇּל הַמִּצְוָה —
למוד מדרש, הלכות והגדות.
כשהוא אומר: כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם(דברים ח, ג) — זה מדרש;
כִּי עַל כׇּל מוֹצָא פִי יְיָ — אילו הלכות והגדות.
וכשהוא אומר: חֲכַם בְּנִי וגו׳(משלי כז, יא),
בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ(משלי כג, טו).
רבי שמעון בן מנסיא אומר:
אין לי אלא אביו שבארץ; אביו שבשמים מנין?
תלמוד לומר: גַם אָנִי — לרבות אביו שבשמים.
דרשת הפסוק · ״אשר אנכי מצוה אתכם לעשתה״ · השמירה אינה פוטרת מן המעשה; אין למעלה מן הלומד, השומר והעושה
כתב יד וטיקן 32, יד שלישית (מאגרים, פסקה א; פינקלשטיין עמ׳ 113). ״ועשה״ כפול בכתב היד ונמחק בידי הסופר.
אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ(דברים יא, כב) —
למה נאמר?
לפי שנאמר: כִּי אִם שָׁמֹור תִּשְׁמְרוּן —
שומע אני כיון ששימר אדם דברי תורה ישב לו ולא יעשה?
תלמוד לומר: לַעֲשֹׂותָהּ —
תשובתה לַעֲשֹׂותָהּ.
למד אדם תורה — הרי בידו מצוה אחת;
למד ושימר — הרי בידו שתי מצות;
למד ושימר ועשה — אין למעלה הימנו.
דרשת הפסוק · ״לאהבה״ · לא ללמוד בשביל כבוד, וסוף הכבוד לבוא; לעשות דברים לשמם
כתב יד וטיקן 32, יד שלישית (מאגרים, פסקה א; פינקלשטיין עמ׳ 113–114).
״לראשך״ — ״ראש״ הושלם במאגרים. ״ובשמאולה עשר וכבוד״ — בכתב היד ״ובש׳ עש׳ וכבוד״. ״לשמם״ — בכתב היד ״לשםם״, ותוקן במאגרים.
״המשתמש בכלי שנברא בו העולם הזה והעולם הבא״ — כך בכתב היד; בפינקלשטיין ״שנברא בו העולם״.
לְאַהֲבָה(דברים יא, כב) —
שמא תומר: הריני למד תורה בשביל שאיקרי חכם, בשביל שאשב בישיבה, בשביל שאריך ימים לעולם הבא?
תלמוד לומר: לְאַהֲבָה —
למוד מכל מקום, וסוף הכבוד לבוא.
וכן הוא אומר: עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וגו׳(משלי ג, יח),
ואומר: כִּי חַיִּים הֵם לְמֹוצְאֵיהֶם(משלי ד, כב),
ואומר: תִּתֵּן לְרֹאשְׁךָ לִווְיַת חֵן(משלי ד, ט) — בעולם הזה;
עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תְּמַגְּנֶךָּ — בעולם הבא;
אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ(משלי ג, טז) — לעולם הבא;
ובִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד — בעולם הזה.
רבי אלעזר ברבי צדוק אומר:
עשה דברים לשום פעולתןפעולתן — מי שפעלן ועשאן, כלומר לשם הקדוש ברוך הוא, דבר בהם לשמם.
והוא היה אומר:
ומה בלשצר, שנשתמש בכלי בית המקדש, וכלי חול היו — נעקרו חייו מן העולם הזה ומן העולם הבא;
המשתמש בכלי שנברא בו העולם הזה והעולם הבא — על אחת כמה וכמה שייעקרו חייו מן העולם הזה ומן העולם הבא.
על פי כתב יד וטיקן 32. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי | — (הוספה) |
| א | — שומע אני כיון ששמע אדם דברי תורה ישב לו ולא ישנה; תלמוד לומר: | — (הוספה) |
| ב | דברים | דבר |
| ב | חכמים | חכמה |
| ג | מוציאה | מֻצואה |
| ג | מימיו | מיםיו |
| ג | מתוך | מן |
| ג | ה | — (הוספה) |
| ד | בירוד שבכלים, בכלי חרס — | — (הוספה) |
| ד | כך דברי תורה אין מתקיימין במי שהוא בעיניו ככלי כסף וככלי זהב, אלא | — (הוספה) |
| ד | בעיניו | בעיניין |
| ה | מתקיימין | מתקממין |
| ו | אם | את |
| ז | שמר | שמע |
| ז | שמא | — (הוספה) |
| ז | הקלה | הקלל |
| ט | רֹאשְׁ | — (הוספה) |
| ט | לשמם | לשםם |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| ספרי דברים | כ״י וטיקן 32 |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| ספרי דברים | כ״י וטיקן 32 |