מדרש
פרשת משפטים
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓פרשת משפטים
פרשת משפטים
מדרש תנחומא
דרשה א
וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם(שמות כא, א)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · בעל הזרוע מעביר על המשפט, והקדוש ברוך הוא ״משפט אהב״; שני השונאים והחמור הרובץ — ״אתה כוננת מישרים״
וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב אַתָּה עָשִׂיתָ(תהלים צט, ד)
בדפוס סימן א. ״אהב״ (בפעם הראשונה) — הה״א מסופקת בכתב היד. ״אתה כוננתה מישרים״ — בפסוק (תהלים צט, ד) ״כוננת״, וכך כתב היד בהמשך. ״רבי אלכסדרי״ — כך בכתב היד; בדפוס ובתנחומא בובר ״רבי אלכסנדרי״. ״אמר: [לא] כך כתוב בתורה?״ — בכתב היד ״לו״ (מאגרים מסמנו כשיבוש); בדפוס ״אמר: לא כתיב בתורה״. ״כי תראה חמור שונאך רובץ… עזוב תעזוב עמו״ — שמות כג, ה (״שנאך רבץ… מעזב לו עזב תעזב עמו״).
בדפוס: ״כל העוז והשבח והגדולה והגבורה של מלך מלכי המלכים הוא — משפט אהב״; ״מעביר על המשפט״; ״ונושא פנים לפני אוהביו וקרוביו״; ״התחיל מסיח עמו: עזוב קימעא מכאן, העלת מכאן, ערוק מכאן״; ״לא הייתי סבור שהוא שונאי״.
מקבילות: תנחומא בובר, משפטים א (״אמר ר׳ אלכסנדרי: שני חמרים היו מהלכין בדרך והיו שונאין זה את זה… משעבר אמר: כתיב בתורה כי תראה חמור שונאך… נכנסו להם לפונדוק ואכלו ושתו״); שמות רבה ל, א (״ועוז מלך משפט אהב — אימתי נתן העוז להקב״ה? בשעה שהוא עושה את הדין״ — בענין אחר); ל, כג.
וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם(שמות כא, א).
זה שאמר הכתוב:
וְעֹוז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב אַתָּה כוננתה מֵישָׁרִים מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב אַתָּה עָשִׂיתָ(תהלים צט, ד).
כל העוז, והשבח, והגדולה, והגבורה — של מלך מלכי המלכים הוא; ומִשְׁפָּט אָהֵב.
בנוהג שבעולם:
מי שהוא בעל זרועבעל זרוע — בעל כוח, אדם תקיף — אינו רוצה לעשות דבריו במשפט, אלא מעביר המשפט:
חומס וגוזל, ומעביר על דעת קונו,
ונושא פנים לבני אדם אהוביו,
ועושה שלא כדין לשונאיו.
אבל הקדוש ברוך הוא, מלך מלכי המלכים — מִשְׁפָּט אָהֵב:
אינו עושה דבריו אלא במשפט.
הוי אומר: וְעֹוז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב.
מהו אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים?
אמר רבי אלכסדרי:
שני חמרים מהלכין בדרך, שונאים זה את זה;
רבץ לאחד מהם את חמורו;
וחבירו עובר, ורואהו שרבץ תחת משאו.
אמר: לא כך כתוב בתורה?
כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שונאך רובץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מעזוב לוֹ עזוב תעזוב עִמּוֹ(שמות כג, ה).
מה עשה? חזר וטען ומלוהוומלוהו — וליווהו, הלך עמו.
התחיל משיח עמומשיח עמו — משוחח עמו: עזוב קימעאקימעא — מעט מכאן, העלה מכאן, פרוק מיכאן — עד שיטעון עמו.
נמצאו עושים שלום ביניהם.
וחבירו אומר: לא הייתי אומר שהוא שונאי? ראה איך ריחם עלי, כשראה אותי ואת חמורי בדוחק!
מתוך כך נכנסו לפונדקלפונדק — לבית מלון, לאכסניה, אכלו ושתו ביחד, ונתאהבו זה לזה.
הוי אומר: אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים מִשְׁפָּט וּצְדָקָה.
פתיחתא שנייה · ״ואיש תרומות״ — המשים עצמו כתרומה בזוית ואינו עוסק בדיני הציבור; רבי אסי בוכה על שנתרחק מן הדינין
מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה(משלי כט, ד)
בדפוס סימן ב. ״מחר[י]ב״ — הי׳ השלמת מאגרים. ״יושבין [ל]פניך״ — הל׳ מסופקת בכתב היד. ״שלא ניתן דין וחשבון שהייתי יכול״ — כך בכתב היד; בדפוס ״שמא אתן דין וחשבון על שהייתי יכול״.
בדפוס: ״בזויות הבית ואומר: מה לי בטורח הצבור״; ״הרי תלמידיך יושבים לפניך, יש גמילות חסדים שלא עשית״; ״אמר לו: בני, עליה אני בוכה״.
מקבילות: תנחומא בובר, משפטים ב, ושמות רבה ל, יג — ״מלך במשפט יעמיד ארץ — זה הקב״ה… ואיש תרומות יהרסנה — זה אדם (הראשון)״: פירוש אחר לגמרי, ובלא מעשה רבי אסי.
וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים(שמות כא, א).
זה שאמר הכתוב:
מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹתתרומות — (דרש:) כתרומה המופרשת ומונחת בצד יֶהֶרְסֶנָּה(משלי כט, ד).
מלכה של תורה — במשפט שהוא עושה מעמיד את הארץ.
וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה —
אם משים אדם עצמו כתרומה הזו, שמושלכת בזוית הבית,
ואמר: מה לי בטורח ציבור? מה לי בדיניהם? מה לי לשמוע קולם? שלום עליך, נפשי! —
הרי זה מחריב את העולם.
הוי: וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה.
מעשה ברבי אסי, כשהיה מסתלק מן העולם,
נכנס בן אחותו אצלו, מצאו בוכה.
אמר לו: רבי, מפני מה אתה בוכה?
יש תורה שלא למדתה ולימדתה? הרי תלמידך יושבין לפניך!
יש גמילות חסד שלא עשית?
ועל כל מדות שהיו בך — היית מתרחק מן הדינין, ולא נתתה רשות על עצמך להתמנות על צורכי ציבור.
אמר לו: ועליה אני בוכה, שלא ניתן דין וחשבון, שהייתי יכול לעשות דיניהם של ישראל.
הוי: וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה.
חלק ב
גוף הדרשה
דרשת הפסוק · ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״ · ״ואלה״ מוסיף על המשפטים שבמרה; ההולך לפני דייני האומות כופר; משל הרופא ושני החולים; אם תעשו את הדין — אבנה לכם בית המקדש
בדפוס סימן ג. ״ואלה — מוסיף על [הראשונים] ועל האחרונים״ — בכתב היד ״על האחרונים ועל האחרונים״, ומאגרים מסמן את הראשון כשיבוש; בדפוס ״מוסיף על האחרונים ועל הראשונים שבח״, ובהמשך גם בכתב היד ״שמוסיף על הראשונים״. ״פלוני״ — בכתב היד ״פלו׳״. ״ואל י[ש]תה״ — הש׳ השלמת מאגרים. ״ח[ק]ת הגוים״ — בכתב היד ״חת״, ומאגרים מתקן. ״כי חקת העמים״ — בפסוק (ירמיה י, ג) ״חקות״. ״אף אני נתתי להם חוקים אשר לא טובים״ — בפסוק (יחזקאל כ, כה) ״וגם אני נתתי להם חקים לא טובים״. ״ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם״ — בפסוק (ויקרא יח, ה) ״ושמרתם את חקתי ואת משפטי״ (״את כל״ — כויקרא יט, לז; כ, כב). ״אבנה לכם״ — הסופר כתב ״אתכם״, מחקו, ובגליון ״לכם״.
בדפוס: ״שאסור להזדקק לפניהם… לפני ישראל ולא לפני כותים״; ״כפר בהקדוש ברוך הוא תחלה ואחרי כן כפר בתורה״; ״נכנס אל אחר, אמר לבני ביתו: הזהרו שאל יאכל דבר פלוני״.
מקבילות: ״כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף״ — תנחומא בובר, משפטים ב (״אמר ר׳ אבהו״); שמות רבה א, ב. ״לפניהם ולא לפני גוים״ — בבלי גיטין פרק ט, פח ע״ב (״רבי טרפון אומר: כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של גוים… לפניהם ולא לפני גוים״), ולהלן בשאילתא, סעיף ו. ״ואשיבה שופטיך כבראשונה… ציון במשפט תפדה״ — שמות רבה ל, כג (״ואם עשיתם את הדינין עתיד הקב״ה להחזיר לכם בתי דינין שלכם״).
וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים(שמות כא, א).
אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בן זימרא:
כל מקום שנאמר ״אלה״ — פסל את הראשונים;
״ואלה״ — מוסיף על הראשונים ועל האחרונים.
כדעת הזו אתה פותר את כולם.
ואף כאן: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים — שמוסיף על הראשונים, שאמר: שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ(שמות טו, כה).
וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים לִפְנֵיהֶם — ולא לפני אומות העולם.
מניין לבעלי דינין של ישראל, שיש להם דין זה עם זה,
שיודעין שאומות העולם דנין אותו הדין כדיני ישראל —
שאסור להזדקק להםלהזדקק להם — לפנות אליהם, להיזקק לדינם?
תלמוד לומר: אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם — לפני ישראל, ולא לפני אומות העולם.
שכל מי שמניח דייני ישראל, והולך לפני אומות העולם — כפר בהקדוש ברוך הוא תחלה, וכפר בתורה,
שנאמר: כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹויְבֵינוּ פְּלִילִים(דברים לב, לא).
משל, למה הדבר דומה?
לחולה שנכנס הרופא לבקרו;
אמר לבני ביתו: האכילוהו והשקוהו כל מה שרוצה, אל תמנעו ממנו כלום.
נכנס על אחר;
אמר להם: אל יאכל דבר פלוני, ואל ישתה דבר פלוני.
אמרו לו: לזה אמרת לאכול כל מה שהוא רוצה, ולזה אתה אומר: אל יאכל דבר פלוני ואל ישתה דבר פלוני?
אמר להם:
החולה הראשון — אינו של חיים; לפיכך אמרתי להם: אל ימנעו לו כלום — בין יאכל, בין לא יאכל, ימות;
אבל זה — של חיים; אמרתי: אל יאכל דבר פלוני, מפני שמכביד את חוליו.
וכן חקת הגוים,
שנאמר: כִּי חקת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא(ירמיה י, ג),
וכתיב: אף אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חוקים אשר לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם(יחזקאל כ, כה).
אבל מצות וחקים של ישראל — כתיב: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כל חֻקֹּתַי וְאֶת כל מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹותָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם(ויקרא יח, ה).
וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים.
אמר הקדוש ברוך הוא:
אם עשיתם אתם את הדין, ואין אתם מזדקקין לפני אומות העולם —
אבנה לכם בית המקדש, וישבו בה סנהדרין,
שנאמר: וְאָשִׁיבָה שֹׁופְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁונָה(ישעיה א, כו);
וכתיב: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה(ישעיה א, כז);
כֹּה אָמַר יְיָ שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת(ישעיה נו, א).
חלק ג
פתיחתות
פתיחתא שלישית · הדיין המכיר פנים מסלק את השכינה, והדן דין אמת השכינה עמו; נבוכדנצר, עצת דניאל ושנים עשר חדש של צדקה
גַּם־אֵלֶּה לַחֲכָמִים הַכֵּר־פָּנִים בְּמִשְׁפָּט בַּל־טוֹב(משלי כד, כג)
בדפוס סימן ד. ״אלה החקים והמשפטים״ — דברים יב, א. ״מה [ה]קדוש ברוך הוא עושה״ — הה״א השלמת מאגרים. ״משד עניים… יפיה לו״ — בפסוק (תהלים יב, ו) ״יפיח״. ״כי המה עונות חרב… שדון — ׳שדין׳ כתב״ — בפסוק (איוב יט, כט) ״כי חמה עונות חרב למען תדעון שדין״ (כתיב ״שדין״, וקרי ״שַׁדּוּן״); בדפוס ״שדון — שדן כתיב״. ״והושיעם מאויביהם״ — בפסוק (שופטים ב, יח) ״מיד איביהם״. ״נבוכדנצר״ — בכתב היד ״נבוכד-נצר״ בכל הסעיף.
״ואלו אילן בגו ארעא ורומיה שגיא״ — דניאל ד, ז (״בגוא… ורומה״). ״קרא בחיל… וצפרניא מן ענפוהי״ — דניאל ד, יא, בכתיב כתב היד: ״גודו״, ״אנפוהי״ (במקרא ״ענפוהי״), ״עפייה״, ״ענביה״ (במקרא ״אנבה״; הע׳ מסופקת בכתב היד), ״[תנד]״ (בכתב היד ״תנור״, ומאגרים מסמן את הר׳ כשיבוש), ״וצפרניא״ (במקרא ״וצפריא״). ״אדין דניאל… ופשריה [לערך]״ — דניאל ד, טז, בכתיב כתב היד: ״בלטשצר״ (במקרא ״בלטשאצר״), ״חדא״, ״ורעיונהי יבהלוניה״ (במקרא ״ורעינהי יבהלנה״), ״ופשריה״ (במקרא ״ופשרא״, ״ופשרה״), ״מרי״ (במקרא ״מראי״); ״לערך״, ״וערך״ (״שונאך וערך״) — בכתב היד ״לעדך״, ״ועדך״ (מאגרים מסמן את הד׳ כשיבוש); במקרא ״לעריך״ (קרי ״לעָרָךְ״), ובדפוס ״לערך״, ״וערך״. ״בנבוכ[ד]נצר״ — בכתב היד ״בנבוכתנצר״, ומאגרים מתקן. ״להן מלכא… במיחן ענייך״ — דניאל ד, כד, בכתיב כתב היד (״עלך וחטאך״ — כקרי; ״פרוק״, ״במיחן״; ״ענייך״ — במקרא ״ענין״; ״תהוא״ — במקרא ״תהוה״). ״שנים ע[ש]ר״ — הש׳ השלמת מאגרים. ״אמרו [לו]״ — השלמת מאגרים. ״ענא מלכא״ — במקרא (דניאל ד, כז) ״ענה״. ״צוה ופסק מהן״ — הסופר כתב ״צור״, מחקו, ובגליון ״צוה״. ״ולך טרדין מן אינשא… להוי מדורך״ — דניאל ד, כב (״אנשא… להוה מדרך״; ובפסוק כט ״ולך מן אנשא טרדין״).
בדפוס: ״שולף חרבו כנגדו להודיעו שיש דין למעלה״; ״אלא תלה דניאל כלפי מעלה״; ״שלסוף נפשו קניטא״; ״אמר לעבדיו: מה קול זה״; ״צוה ופסק להם״.
מקבילה: שמות רבה ל, כד (״גם אלה לחכמים הכר פנים במשפט בל טוב — אמר הקב״ה: מי גרם לדיינין שיהיו יודעין לדון? ע״י שקבלתם את התורה שכתוב בה אלה החוקים והמשפטים… וכיון שרואה אותו שהוא נושא פנים, כביכול מסלק שכינתו ועולה לשמים, והמלאכים אומרים לו: רבון העולם, מה יש לך?״).
זה שאמר הכתוב:
גַּם אֵלֶּה לַחֲכָמִים הַכֵּר פָּנִים בְּמִשְׁפָּט בַּל טוֹב(משלי כד, כג).
אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל:
הוו יודעין שנתתי לכם את התורה, וכתב בה: אֵלֶּה הַחֻוקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים(דברים יב, א).
הַכֵּר פָּנִים בְּמִשְׁפָּט בַּל טוֹב — מהו?
שבשעה שדיין מכיר פנים ומקלקל את הדין — מסלק את השכינה,
שכתוב בו: טוֹב יְיָ לַכֹּל(תהלים קמה, ט);
מפני שכתוב בו: אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּוט(תהלים פב, א).
ומלאכי השרת אומרים: מהו שסילק שכינתו מן ישראל?
והוא אומר: סילקתי שכינתי ממקום פלוני, מפני שראיתי הדיין שקילקל את הדין, ועמדתי משם,
שנאמר: מִשֹּׁד עֲנִיִּים מֵאֶנְקַת אֶבְיוֹנִים עַתָּה אָקוּם יֹאמַר יְיָ אָשִׁית בְּיֵשַׁע יפיה לוֹ(תהלים יב, ו).
מה הקדוש ברוך הוא עושה?
מביא חרבו כנגדן, להודיען שיש דיין למעלה,
שנאמר: גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב כִּי המה עֲוֺנוֹת חָרֶב לְמַעַן תֵּדְעוּן שדון(איוב יט, כט) — ״שדין״ כתב.
וכשדן דין אמת — אין השכינה זזה הימנו,
שנאמר: וְכִי הֵקִים יְיָ לָהֶם שֹׁופְטִים וְהָיָה יְיָ עִם הַשֹּׁופֵט וְהוֹשִׁיעָם מאויביהם כֹּל יְמֵי הַשּׁוֹפֵט(שופטים ב, יח).
לכך כתיב: שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי(ישעיה נו, א) —
אני מקרב עצמי עמכם.
וכן אתה מוצא בנבוכדנצר, כשראה את החלום:
וַאֲלוּ אִילָן בגו אַרְעָא ורומיה שַׂגִּיא(דניאל ד, ז) — וכל אותו עניין;
קָרֵא בְחַיִל וְכֵן אָמַר גודו אִילָנָא וְקַצִּצוּ אנפוהי אַתַּרוּ עפייה וּבַדַּרוּ(דניאל ד, יא) ענביה תנד חֵיוְתָא מִן תַּחְתּוֹהִי וצפרניא מִן עַנְפוֹהִי.
נכנס דניאל אצלו מתפחד,
שנאמר: אֱדַיִן דָּנִיֵּאל דִּי שְׁמֵהּ בלטשצר אֶשְׁתּוֹמַם כְּשָׁעָה(דניאל ד, טז) חדא ורעיונהי יבהלוניה עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר בלטשצר חֶלְמָא ופשריה אַל יְבַהֲלָךְ עָנֵה בלטשצר וְאָמַר מרי חֶלְמָא לְשָׂנְאָךְ ופשריה לערך.
שונאו של נבוכדנצר מי הוא? ישראל.
למה? שהרג אותם, והחריב בית המקדש, והגלה אותם.
אלא תלה דניאל עיניו כלפי למעלה, ואמר:
מרי, ריבוני! החלום ופתרונו יקיים בנבוכדנצר — שונאך וערך.
כיון שראה נבוכדנצר את החלום ופתרונו, התחיל לומר לדניאל: מה אתה יועצני?
אמר לו: הללו העניים שהגלית מארצם — רעבים וצמאים, ערומים;
פתח להם אוצרותיך ופרנס אותם, אולי תרפא את החלום,
שנאמר: לָהֵן מַלְכָּא מִלְכִּי יִשְׁפַּר עלך וחטאך בְּצִדְקָה פרוק וַעֲוָיָתָךְ במיחן ענייך הֵן תהוא אַרְכָה לִשְׁלֵוְתָךְ(דניאל ד, כד).
וכי תעלה על דעתך שדניאל הצדיק היה משיא עצה כזו לנבוכדנצר, שונאו של מקום?
אלא לפי שראה ישראל שלפי גולה, מטולטלים, דוים ברעב —
לפיכך השיאו עצה כזו, ברחמנותו עליהם;
לפי שהיה יודע שלסוף נפשו קניטה עליהםקניטה עליהם — כועסת עליהם, מקפידה עליהם.
מיד פתח אותו רשע אוצרותיו, וחלק להם שנים עשר חדש.
לאחר שנים עשר חדש — שכח אותו רשע את החלום,
והתחיל ליטיילליטייל — לטייל, להתהלך על פלטריןפלטרין — פלטין — ארמון המושל שלו;
שמע קול המון צעקת העניים לפני אוצרותיו.
אמר: מה קול זה שאני שומע?
אמרו לו: העניים שהגלית תובעין פרנסתן.
מיד נכנס בו עין רעה:
ענא מַלְכָּא וְאָמַר הֲלָא דָא הִיא בָּבֶל רַבְּתָא דִּי אֲנָה בֱנַיְתַהּ לְבֵית מַלְכוּ בִּתְקָף חִסְנִי וְלִיקָר הַדְרִי(דניאל ד, כז).
אמר: אילולי בית הממון שלי — מהיכן אני בונה המדינה הזו כולה?
צוה ופסק מהן.
עוֹד מִלְּתָא בְּפֻום מַלְכָּא קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַל לָךְ אָמְרִין נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא מַלְכוּתָא עֲדָת מִינָּךְ(דניאל ד, כח).
וְלָךְ טָרְדִין מִן אינשא וְעִם חֵיוַת בָּרָא(דניאל ד, כב) להוי מדורך וגו׳.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע! מי גרם לך שלוה כל אותן שנים עשר חדש? הלא הצדקה שעשית!
ומה אומות העולם כך — ישראל על אחת כמה וכמה.
לכך נאמר: כֹּה אָמַר יְיָ שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה.
פתיחתא רביעית · אונקלוס הגר ואדריינוס דודו — ״כל פרקמטיא שנפלה לארץ סופה להתעלות״; אם אין אדם מל אינו יכול ללמוד תורה; המשפטים מעמידים את העולם; ״חמה אין לי״; לעתיד — ״ועניתיך ולא אענך עוד״
מַגִּיד דְּבָרָו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל לֹא־עָשָׂה כֵן לְכׇל־גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל־יְדָעוּם הַלְלוּ־יָהּ(תהלים קמז, יט–כ)
בדפוס סימן ה. ״אדריאנוס״, ״אדריינוס״ — כך בכתב היד, בשני הכתיבים. ״להמלך [ב]ך״ — הב׳ מסופקת בכתב היד. ״לך ועסוק בה״ (בפעם הראשונה) — ״לך״ בגליון כתב היד. ״אתה לי ואדם מיצר לי?״ — כך בכתב היד; בדפוס ״אתה קרוב לי ואדם מצר לי?״. ״כה אמר יי אלהי ישראל קדושו״ — בפסוק (ישעיה מט, ז) ״גאל ישראל קדושו״; ״ק[ד]וש ישראל״ — הד׳ השלמת מאגרים. ״עתידין ששימשת״ — הסופר כתב ״ששימרתה״, מחקו, ובגליון ״ששימשת״; בדפוס ״עתידין אלו שאמרת״, ובתנחומא בובר (משפטים ג) ״עתידין אלו ששמדתה״. ״מלכים״ (״שיהו מלכים עומדין״) — הכ׳ מסופקת בכתב היד. ״גילודר״ — בדפוס ״גילורר״, ובתנחומא בובר ״גולייר״. ״אמר לו סנקדראו: אם כן — ונתגייר?״ — כך בכתב היד, בקיצור; בדפוס ״אמר ליה סקנדרוס: א״כ מה תעשה? טמנהו? הואיל ונתגייר — הרגהו!״. ״לאיסטרלוס אנינה… אלא [אם נטל]״ — הו׳ שב״לאיסטרלוס״ מסופקת בכתב היד, ו״אם נטל״ בגליון; בדפוס ״נתת לאסטרטלירוס אנונה אלא אם כן נטל זינו שלו?״. ״מה כת[י]ב״ — הי׳ השלמת מאגרים. ״כאיזה צד״ — בכתב היד ״כאי-זה-צד״. ״עושה״ (״בדין אני עושה״) — הו׳ מסופקת בכתב היד. ״אמר ישעיה״ (על ״אבקש להשמיד״) — כך בכתב היד, והפסוק בזכריה יב, ט. ״חזה הוית עד די כרסוון [רמיו]… כעמר נקי״ — דניאל ז, ט, בכתיב כתב היד: ״כרסוון״ (במקרא ״כרסון״), ״יתיב״, ״לבושיה״, ״חיור״, ״ושיער רישיה״ (במקרא ״ושער ראשה״), ״נקי״ (במקרא ״נקא״); ״רמיו״ — בכתב היד ״דמיו״, פעמיים (מאגרים מסמן את הד׳ כשיבוש). ״מישהוא בשל, מישיעשה הכרם יין״ — כך בכתב היד (״מי-שהוא… מי-שיעשה״), כלומר ״משהוא בשל, משיעשה״. ״וארמסם״ — הס׳ מסופקת בכתב היד. ״ועניתיך ולא אענך עוד״ — בפסוק (נחום א, יב) ״ועניתך לא אענך עוד״.
בדפוס: ״עקילס (נ״א אונקלוס) הגר״; ״א״ל שמא אתה חסר כסף וזהב? הרי אוצרותי לפניך״; ״הכהו אנדריאנוס על לחיו… יש נותנין רטיה אלא על גב המכה״; ״כך לעולם אם אין אדם נימול אינו יכול ללמוד תורה, שנאמר מגיד דבריו ליעקב — למי שהוא מל ביעקב״.
מקבילה: תנחומא בובר, משפטים ג (״עקילס בן אחותו של אנדרינוס היה מבקש להתגייר… א״ל כל פרקמטיא שאתה רואה שהיא נתונה בארץ לך עסוק בה שסופה להתעלות… אמר לו סונדוקרוס שלו: עתידין אלו ששמדתה שיהו המלכים עומדין מפניהם… א״ל: היה לך ללמוד ולא לימול… אם אין אדם מל אינו יכול ללמד… אמר הקב״ה למשה: נתתי להם את התורה, תן להם את המשפטים… דור המבול לא אבדו מן העולם אלא שעברו על המשפט. אמר ר׳ אלעזר בן פדת: מה כתיב בם? מבקר לערב יוכתו מבלי משים לנצח יאבדו״).
וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים(שמות כא, א).
זה שאמר הכתוב:
מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל(תהלים קמז, יט) לֹא עָשָׂה כֵן לְכׇל גּוֹי(תהלים קמז, כ).
אונקלוס הגר — בן אחותו של אדריאנוס היה.
בקש להתגייר, והיה מתיירא מן אדריינוס דודו.
אמר לו: אני מבקש לעשות סחורה, כדי לצאת לחוץ, לידע דעת הבריות; ואני מבקש להמלך בך היאך לעשות.
אמר לו: כל פרקמטיאהפרקמטיאה — סחורה, עסק שאתה רואה שנפלה ונתונה בארץ — לך ועסוק בה, שסופה להתעלות, ואתה משתכר.
בא לו לארץ ישראל, ולמד את התורה.
אחר זמן הרבה מצאוהו רבי אליעזר ורבי יהושע; ראוהו פניו משונות.
אמרו זה לזה: אונקלוס לומד תורה!
כיון שבא אצלן, התחיל לשאול להם שאלות הרבה, והן משיבין אותו.
עלה אצל אדריינוס.
אמר לו: למה פניך משונות? סבור אני שהפסידה פרקמטיאפרקמטיא — סחורה, עסק שלך, או שמא אדם היצר לךהיצר לך — הציר לך, ציער אותך.
אמר לו: לאו; אתה לי, ואדם מיצר לי?
אמר לו: ולמה פניך משונות?
אמר לו: שלמדתי תורה; ולא עוד, אלא שמלתי את עצמי.
אמר לו: ומי אמר לך כך?
אמר לו: בך נמלכתי.
אמר לו: אמתי?
אמר לו: בשעה שאמרתי לך: מבקש אני לעשות סחורה, ואמרת לי: כל פרקמטייאפרקמטייא — סחורה, עסק שאתה רואה שנפלה והיא נתונה בארץ — לך ועסוק בה, שסופה להתעלות.
חזרתי על כל האומות, ולא ראיתי אומה שפלה נתונה בארץ כישראל — וסופן להתעלות;
שכך אמר ישעיה: כֹּה אָמַר יְיָ אלהי יִשְׂרָאֵל קְדוֹשׁוֹ לִבְזֹה נֶפֶשׁ לִמְתָעֵב גּוֹי לְעֶבֶד מֹשְׁלִים מְלָכִים יִרְאוּ וָקָמוּ שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְמַעַן יְיָ אֲשֶׁר נֶאֱמָן קְדֹושׁ יִשְׂרָאֵל וַיִּבְחָרֶךָּ(ישעיה מט, ז).
אמר לו סנקדרוס שלו: עתידין ששימשת שיהו מלכים עומדין מפניהם?
שנאמר: מְלָכִים יִרְאוּ וָקָמוּ.
הכה אותו אדריינוס על לחייו.
אמר לו: יש נותנין רטייהרטייה — תחבושת, אספלנית על המכה אלא על המכה?
עכשיו, אם רואים גילודרגילודר — מין חייל או אדם פשוט אחד — אין עומדין מלפניו; שהייתה אומר שהמלכים רואין אותן ועומדין מפניהם?
אמר לו סנקדראו: אם כן — ונתגייר?
אמר לו: אונקלוס, בן אחותי — עד שהוא במעי אמו היה ראוי להתגייר!
מה עשה סנקדרוס שלו? עלה לגג, ונפל ומת.
ורוח הקדש אומרת: כֵּן יֹאבְדוּ כׇל אוֹיְבֶיךָ יְיָ(שופטים ה, לא).
אמר לו אדריינוס: הרי מת; אין אתה אומר לי על מה עשית הדבר הזה?
אמר לו: שביקשתי ללמוד תורה.
אמר לו: היה לך ללמוד, ולא לימול!
אמר לו: נתתי לאיסטרלוסלאיסטרלוס — לחייל אנינהאנינה — מנת מזון של חייל, אלא אם נטל זינוזינו — כלי זינו, נשקו שלו?
כך לעולם: אם אין אדם מל — אין יכול ללמוד תורה,
שנאמר: מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל לֹא עָשָׂה כֵן לְכׇל גּוֹי.
מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב — למי שהוא מל כיעקב;
לֹא עָשָׂה כֵן לְכׇל גּוֹי — שכל הגוים ערלים.
חֻקָּיו — זו התורה;
וּמִשְׁפָּטָיו — אלו הדינין: שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט(שמות טו, כה).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: נתתי להם את התורה; לך ותן להם את המשפטים.
אמר להם הקדוש ברוך הוא: מבקשים אתם לעמוד בעולם? שימרו את המשפטים, שהן מעמידין את העולם,
שנאמר: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם.
דור המבול לא אבדו מן העולם אלא על שעברו על המשפטים.
אמר רבי אלעזר בן פדת:
מה כתיב בהם? מִבֹּקֶר לָעֶרֶב יֻכַּתּוּ מִבְּלִי מֵשִׂים(איוב ד, כ).
הוי אומר: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים.
דבר אחר:
דור המבול, עד שלא עשו את המשפט — כתיב בהם: לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹולָם(בראשית ו, ג).
רבי אליעזר אומר:
אם יש דין למטןלמטן — למטה — אין דין למעלןלמעלן — למעלה;
ואם אין דין למטן — יש דין למעלן.
כאיזה צדכאיזה צד — כיצד, באיזה אופן?
אם יעשו התחתונים את הדין — אין הדין נעשה מלמעלן.
לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא: שמרו את המשפט, שלא תגרמו לי לעשות משפט של מעלן,
שנאמר: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים.
אמר הקדוש ברוך הוא:
כל מה שאני עושה — בדין אני עושה;
שאילו הייתי מבקש פעם אחת לעבר את הדין — לא היה העולם יכול לעמוד.
אמר ישעיה: חֵמָה אֵין לִי מִי יִתְּנֵנִי שָׁמִיר שַׁיִת בַּמִּלְחָמָה אֶפְשְׂעָה בָהּ אֲצִיתֶנָּה יָּחַד(ישעיה כז, ד) —
פסיעה אחת הייתי פוסע ומעבר על הדין —
אֲצִיתֶנָּה יָּחַד — מיד העולם נשרף.
למה? — אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעזִּי(ישעיה כז, ה) — מפני שידה אחוזה במעוזי;
ידי אחוזה בדין, שנאמר: וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי(דברים לב, מא).
יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי — ביני ובין המשפט: שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִּי.
אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי —
אם משנה אני מדת הדין — ברק אחד יוצא ומחריב את העולם.
ומה אני עושה? — וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי.
אמר הקדוש ברוך הוא:
אני נקראתי בעל המשפט;
ואני מבקש לפשוט ידי בעשו — ואיני יכול, עד שנפרע לו שכר מצוה קלה שעשה לפני בעולם הזה.
אמר רבי פנחס הכהן בר חמא בשם רבי חלקיה בשם רבי סימון:
ראה מה כתיב: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֲבַקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד אֶת כׇּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם(זכריה יב, ט).
אמר ישעיה: רבונו של עולם, מי ממחה בידךממחה בידך — מוחה בידך, מעכב אותך, שאתה אומר: אֲבַקֵּשׁ?
אמר להם: כשאבקש להם זכות ולא אמצא — באותה שעה אשמיד.
אמר רבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש:
ראה מה כתיב:
חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי(דניאל ז, ט) כרסוון רמיו וְעַתִּיק יוֹמִין יתיב לבושיה כִּתְלַג חיור ושיער רישיה כַּעֲמַר נקי.
אמר הקדוש ברוך הוא:
כשאנקה עצמי מאומות העולם ממצות קלות שעשו לפני —
באותה שעה עַד דִּי כרסוון רמיו.
עד עכשיו הכרם בוסרבוסר — ענבים שלא בשלו;
מישהוא בשל, מישיעשה הכרם יין — אני דורכו,
ואתם מזמרים לי: בַּיּוֹם הַהוּא כֶּרֶם חֶמֶר עַנּוּ לָהּ(ישעיה כז, ב);
וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכׇל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי(ישעיה סג, ג).
באותה שעה — אגאול אתכם, ושוב אין אתם משתעבדין,
שנאמר: ועניתיך ולא אֲעַנֵּךְ עוֹד(נחום א, יב).
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | לא | לו |
| ב | י | — (הוספה) |
| ג | הראשונים | האחרונים |
| ג | ש | — (הוספה) |
| ג | ק | — (הוספה) |
| ד | ה | — (הוספה) |
| ד | תנד | תנור |
| ד | לערך | לעדך |
| ד | בנבוכדנצר | בנבוכתנצר |
| ד | ערך | עדך |
| ד | ש | — (הוספה) |
| ד | לו | — (הוספה) |
| ה | דֹ | — (הוספה) |
| ה | י | — (הוספה) |
| ה | רמיו | דמיו |
| ה | רמיו | דמיו |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212 |
מדרש תנחומא
נספח
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212 §§cover-end§§
חלק א
שאילתא
הלכה · שאילתא · לפניהם ולא לפני גוים; הוו מתונין בדין; עמידת בעלי הדין והעדים; כבוד תלמיד חכם; הדיין ושכינה; ביצוע; ״כי יפלא ממך דבר״
בדפוס סימן ו. שאילתא בלשון השאילתות (״שאילתא דמיחייבין דבית ישראל…״), עם ברייתות ומימרות מן הבבלי, שנשתרבבה לתנחומא; ראשה ארמית. בשאילתות דרב אחאי, פרשת משפטים, השאילתא ״דאסיר להון לדבית ישראל למיזל לדינא לקמי גוים… ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם — לפניהם ולא לפני גויים, דבר אחר לפניהם ולא לפני הדיוטות״ ממשיכה בדיני שלשה דיינים — לא כגוף השאילתא שכאן.
״על מזבחי״ — הע׳ מסופקת בכתב היד. ״לא תגלה ערותך״ — שמות כ, כב (״אשר לא תגלה ערותך עליו״). ״אשרו חמוץ״ — ישעיה א, יז. ״אמר רבא בר בר חנה״ — כך בכתב היד ובדפוס; בבבלי שבועות פרק ד, ל ע״ב ״ואמר רבה בר רב הונא״. ״לשודא דדייני״ — בכתב היד ״לשורא״ (מאגרים מסמן את הר׳ כשיבוש); בבבלי ובדפוס ״לשודא דדייני / דדיינא״. ״ואין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד יי״ — משלי כא, ל. ״הנה מטתו שלשלמה״ — כך בכתב היד, כמלה אחת (שיר השירים ג, ז). ״עד כמה? אמר רבי חנין אמר רבי שבתאי: כאשר ישא האומן את היונק״ — במדבר יא, יב; בבבלי (סנהדרין פרק א, ח ע״א) ״אמר רבי חנן ואיתימא רבי שבתאי״. ״והיכי דאמי רשע ערום? אמר חנינה״ — כך בכתב היד. ״ושמת עליהם שרי אלפים… שרי עשרות״ — בפסוק (שמות יח, כא) ״ושמת עלהם שרי אלפים שרי מאות… ושרי עשרת״. ״אחד רך״ — הד׳ מסופקת בכתב היד. ״בית דין״ — בכתב היד ״ב׳ד״.
״(כדכתיבא בסנהדרין בפרק ואלו הן הנחנקין.)״ — כך כתב הסופר, ולא העתיק את הברייתא; וכן בדפוס (״ת״ר כי יפלא ממך דבר למשפט כו׳ — בסנהדרין פי״א״). הברייתא הושלמה בסוגריים כפולים מבבלי סנהדרין פרק י, פו ע״ב–פז ע״א (נוסח הבבלי, הקיצורים פתוחים), עד ״אל המקום — מלמד שהמקום גורם״.
בדפוס: ״היה רש״א״ (בכתב היד ״רבי טרפון״, כבבלי גיטין פרק ט, פח ע״ב); ״אשרי הדיין המחמיץ את דינו״; ״אבל עדים לדברי הכל בעמידה״; ״לא מקרעה קרעוניה, דאי הוינא דלמא אית לי טעמא״.
מקבילות: בבלי גיטין פרק ט, פח ע״ב (אגוריאות של גוים); סנהדרין פרק א, ז ע״ב (״הוו מתונין בדין, דכתיב לא תעלה במעלות וסמיך ליה ואלה המשפטים״; ״אמור לחכמה אחותי את — אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך אומרהו״; ״עשרה שיושבין בדין קולר תלוי בצואר כולן״); ז ע״א (״כל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו גורם לשכינה שתסתלק מישראל… כל דיין שנוטל מזה ונותן לזה שלא כדין… לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו״); ו ע״ב (רבי שמעון בן מנסיא; ״רבי יהושע בן קרחה אומר: מצוה לבצוע״); ח ע״א (״כקטן כגדול תשמעון — שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה, למאי הלכתא… לאקדומיה״; ״ואצוה את שופטיכם… ואצוה אתכם… אזהרה לציבור שתהא אימת דיין עליהן, ואזהרה לדיין שיסבול את הציבור״); שבועות פרק ד, ל ע״א–ע״ב (״רב עולא בריה דרב עילאי הוה ליה דינא קמיה דרב נחמן…״; ״מחלוקת בבעלי דינין אבל בעדים דברי הכל בעמידה״; ״האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא… לא ליזיל״; ״רב יימר הוה ידע ליה סהדותא למר זוטרא… עשה דכבוד תורה עדיף״); סוטה פרק ג, כא ע״ב (״היכי דמי רשע ערום… זה המטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חברו״); יבמות פרק י, צ ע״ב (״שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה… ומעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים״); בבא בתרא פרק ח, קל ע״ב (״אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע: כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו…״).
שאילתא:שאילתא:… — שאלה (דרשת הלכה): שמחויבים בית ישראל: מי שיש לו דין עם חבירו — אסור לו ללכת אל אומות העולם,
שאלה (דרשת הלכה):
דמיחייבין דבית ישראל, דמאן דאית ליה דינא בהדיה חבריה —
שמחויבים בית ישראל: מי שיש לו דין עם חבירו —
אסיר ליה למיזל לגבי אומות העולם,
אסור לו ללכת אל אומות העולם,
שנאמר: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם(שמות כא, א).
ותניא:
היה רבי טרפון אומר:
כל מקום שאתה מוצא אוגריאותאוגריאות — בתי דין, מושבי שופטים של גוים — אף על פי שדיניהם כדיני ישראל, אין אתה רשאי להזקק להם,
שנאמר: לִפְנֵיהֶם — ולא לפני גוים;
לִפְנֵיהֶם — ולא לפני הדיוטותהדיוטות — בני אדם שאינם דיינים מומחים.
ודייני צריכי לחמוצי דיניהו,ודייני צריכי לחמוצי… — והדיינים צריכים להשהות (״לחמץ״) את דיניהם, כמו שדרש בר קפרא: מנין הדבר הזה שאמרו חכמים: ״היו מתונין בדין״?
והדיינים צריכים להשהות (״לחמץ״) את דיניהם,
כדדרש בר קפרא: מנא הא מילתא דאמור רבנן: היו מתונין בדין(משנה אבות א, א)?
כמו שדרש בר קפרא: מנין הדבר הזה שאמרו חכמים: ״היו מתונין בדין״?
שנאמר: וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹות עַל מִזְבְּחִי(שמות כ, כג), וסמיך ליה: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים.
ותנא:
לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ —
וכי ערותן של כהנים מגולות? והלא כבר נאמר: וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד(שמות כח, מב)!
אלא לומר לך:
כשם שהזהיר הקדוש ברוך הוא את הכהנים שלא יפסעו פסיעות גסותפסיעות גסות — צעדים רחבים — לשון: פזיזות במקדש —
כך הזהיר את הדיינין שלא יפסעו פסיעות גסות בדין.
ואומר: אַשְּׁרוּ חָמוֹץחמוץ — (דרש:) דיין המשהה את דינו(ישעיה א, יז) — אשרו דיין המחמץ את דינו.
תנו רבנן:
וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי יְיָ(דברים יט, יז) —
מצוה בנידונין שיעמדו ולא ישבו,
ויראו עצמן שהן עומדין לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: לִפְנֵי יְיָ.
תנו רבנן:
בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּוט עֲמִיתֶךָ(ויקרא יט, טו) — עם שאיתך בתורה ובמצות, השתדל לדונו בצדק.
רב עולא בריה דרב עילא הוה ליה דינא קמיה דרב נחמן.רב עולא בריה… — לרב עולא בנו של רב עילא היה דין לפני רב נחמן. שלח לו רב יוסף: עולא חברנו — עם שאתך בתורה ובמצות הוא. אמר (רב נחמן): מה שלח לי? להחניף לו? חזר ואמר: שמא כדי להקדים לו את דינו (להתיר לו את ריבו); או גם — (כדי שיינתן) לשיקול דעתם של הדיינים.
לרב עולא בנו של רב עילא היה דין לפני רב נחמן.
שלח ליה רב יוסף: עולא חבירנו — עם שאתך בתורה ובמצות הוא.
שלח לו רב יוסף: עולא חברנו — עם שאתך בתורה ובמצות הוא.
אמר: מאי שלח לי? לחנופיה ליה?
אמר (רב נחמן): מה שלח לי? להחניף לו?
הדר אמר: דילמא למישרא ליה תיגריה;
חזר ואמר: שמא כדי להקדים לו את דינו (להתיר לו את ריבו);
אינמי, לשודא דדייני.
או גם — (כדי שיינתן) לשיקול דעתם של הדיינים.
אמר עולא:
מחלוקת — בבעלי דינין;
אבל בעדים — דברי הכל בעמידה, שנאמר: וְעָמְדוּ.
מה ליושב? — שכן פסול לעדות מיושב;
אלא תלמיד חכם — מעיד מיושב.
אמר רבא בר בר חנה:
האי צורבא מרבנן דידע שהדותא, וזילא ביה מילתא למיזל לגבי דיינא דזוטר מיניה — לא ליזיל.האי צורבא מרבנן… — תלמיד חכם היודע עדות, וגנאי לו ללכת אל דיין קטן ממנו — לא ילך. ואמר רב שישא בנו של רב אידי: אף אנו שנינו כן:
תלמיד חכם היודע עדות, וגנאי לו ללכת אל דיין קטן ממנו — לא ילך.
ואמר רב שישא בריה דרב אידי: אף אנן נמי תנינא:
ואמר רב שישא בנו של רב אידי: אף אנו שנינו כן:
מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול — הרי זה לא יטול(משנה בבא מציעא ב, ח).
הני מילי — בממון;הני מילי… — דברים אלו אמורים — בממון; אבל באיסור —
דברים אלו אמורים — בממון;
אבל באיסורא — אֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְיָ(משלי כא, ל):
אבל באיסור —
כל מקום שיש חילול השם — אין חולקין כבוד לרב.
רב יימר הוה ידע בסהדותא למר זוטרא; אתא לקמיה דאמימר, אותביה.רב יימר הוה… — רב יימר היה יודע עדות למר זוטרא; בא לפני אמימר, והושיבו. אמר לו רב אשי לאמימר: והרי אמר עולא: מחלוקת בבעלי דינים, אבל עדים — לדברי הכל בעמידה! אמר לו: זו מצות עשה, וזו מצות עשה; מצות עשה של כבוד התורה עדיפה.
רב יימר היה יודע עדות למר זוטרא; בא לפני אמימר, והושיבו.
אמר ליה רב אשי לאמימר: והאמר עולא: מחלוקת בבעלי דינין, אבל עדים — דברי הכל בעמידה!
אמר לו רב אשי לאמימר: והרי אמר עולא: מחלוקת בבעלי דינים, אבל עדים — לדברי הכל בעמידה!
אמר ליה: האי עשה, והאי עשה; עשה דכיבוד תורה עדיף.
אמר לו: זו מצות עשה, וזו מצות עשה; מצות עשה של כבוד התורה עדיפה.
אמר רבי יוסי בר נחמני אמר רבי יונתן:
כל דיין שאינו דן דין אמת לאמתו — גורם לשכינה שתסלק מישראל,
שנאמר: מִשֹּׁוד עֲנִיִּים מֵאֶנְקַת אֶבְיוֹנִים עַתָּה אָקוּם יֹאמַר יְיָ(תהלים יב, ו).
ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:
כל דיין שנוטל מזה ונותן לזה שלא כדין — הקדוש ברוך הוא גובה ממנו נפשות,
שנאמר: אַל תִּגְזׇול דָּל כִּי דַל הוּא וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר(משלי כב, כב) כִּי יְיָ יָרִיב רִיבָם וְקָבַע אֶת קֹובְעֵיהֶם נָפֶשׁ(משלי כב, כג).
ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:
לעולם יראה דיין את עצמו כאילו חרב מונחת לו על יריכותיו, וגהנם פתוחה לו מתחתיו,
שנאמר: הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּורִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּורֵי יִשְׂרָאֵל(שיר השירים ג, ז) כֻּולָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת(שיר השירים ג, ח) —
מפחדה של גהנם, שהיא חשיכה כלילה.
דרש רבי יאשיה, ואית דאמרין משמיה דרב נחמן:דרש רבי יאשיה… — דרש רבי יאשיה, ויש אומרים משמו של רב נחמן: מה שכתוב:
דרש רבי יאשיה, ויש אומרים משמו של רב נחמן:
מאי דכתיב: בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר יְיָ דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט(ירמיה כא, יב)?
מה שכתוב:
וכי לבקר דנין, וביום אינן דנין?
אם ברור לך הדבר כבקר — אמרהו; ואם לאו — אל תאמרהו.
רבי חייא בר אבא אמר: מהכא:רבי חייא בר… — רבי חייא בר אבא אמר: מכאן (למדנו):
רבי חייא בר אבא אמר: מכאן (למדנו):
אֱמֹר לַחׇכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ(משלי ז, ד) —
אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך — אמרהו; ואם לאו — אל תאמרהו.
אמר רבי יהושע בן לוי:
עשרה שישבו בדין — הקולרהקולר — שלשלת הברזל שעל הצואר — האחריות לדין תלוי בצואר כולם.
וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק(דברים א, טז) —
אמר רבי שמעון בן לקיש:
צדק את הדין, ואחר כך חתכהוחתכהו — פסוק אותו, גמור את הדין.
כַּקָּטֹון כַּגָּדֹול תִּשְׁמָעוּן(דברים א, יז) —
אמר ריש לקיש:
שיהא עליך חביב דין של פרוטה כדין של מאה מנה.
למאי הלכתא? לעיוני ביה? פשיטא! אלא לאקדומיה.למאי הלכתא… — לאיזו הלכה (נאמר)? לעיין בו (בדין של פרוטה)? פשוט הוא! אלא — להקדים אותו (אם בא ראשון).
לאיזו הלכה (נאמר)? לעיין בו (בדין של פרוטה)? פשוט הוא! אלא — להקדים אותו (אם בא ראשון).
כתוב אחד אומר: וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁופְטֵיכֶם,
וכתוב אחר אומר: ואצו אֶתְכֶם(דברים א, יח).
אמר רבי שמלאי:
אזהרה של ציבור — שתהא אימת הדין עליהם;
ואזהרה לדיין — שיסבול את הציבור.
עד כמה?
אמר רבי חנין אמר רבי שבתאי:
כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹומֵן אֶת הַיֹּונֵק(במדבר יא, יב).
והיכי דאמי רשע ערום?והיכי דאמי רשע… — והיאך הוא רשע ערום?
והיאך הוא רשע ערום?
אמר חנינה: זה המטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חבירו.
וְשַׂמְתָּ עֲלֵיהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים ושרי מֵאוֹת(שמות יח, כא) —
שָׂרֵי אֲלָפִים — שש מאות;
ושָׂרֵי מֵאוֹת — ששת אלפים;
שָׂרֵי חֲמִשִּׁים — שנים עשר אלף;
שָׂרֵי עֲשָׂרֹות — ששת ריבוא.
נמצאו דייני ישראל שבעת ריבוא ושמונת אלפים.
מאי קא משמע לןמאי קא משמע לן — מה הוא משמיענו? דשרים מלגיו.
תניא:
רבי אליעזר בן יעקב אומר:
שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה,
ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה.
מעשה באדם אחד בשעת השמדבשעת השמד — בשעת גזירת השמד, שרכב על הסוס בשבת בימי יונים,
והביאוהו לבית דין, וסקלוהו —
לא מפני שהוא ראוי לכך, אלא מפני שהשעה צריכה לכך.
ושוב מעשה באחד שהטיח את אשתושהטיח את אשתו — שבא על אשתו (בפרהסיה) תחת התאנה,
והביאוהו לבית דין, וסקלוהו —
לא מפני שראוי לכך, אלא מפני שהשעה צריכה לכך.
רבי שמעון בן מנסיא אומר:
שנים שבאו לפניך לדין —
עד שלא תשמע את דבריהם, או משתשמע את דבריהם ואין אתה יודע להיכן הדין נוטה — אתה רשאי לומר להם: צאו ובצעוובצעו — ועשו פשרה;
ומשאתה יודע להיכן הדין נוטה — אין אתה רשאי לומר: צאו ובצעו,
שנאמר: פּטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב נְטוֹשׁ(משלי יז, יד) —
קודם שיתגלה לך הריב — אתה רשאי לנטשולנטשו — לעזבו;
לאחר שנתגלה לך הריב — אי אתה רשאי לנטשו.
רבי יהודה בן לקיש אומר:
שנים שבאו לפניך לדין, אחד רך ואחד חזק —
עד שלא תשמע את דבריהם, או משתשמע דבריהם ואין אתה יודע להיכן הדין נוטה — אתה רשאי לומר להם: אין אני נזקק לכם, שמא מתחייב הרך, ונמצא חזק רודפו;
משתשמע דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה — אין אתה רשאי לומר להם: איני נזקק לכם,
שנאמר: לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ.
רבי יהושע בן קרחה אומר:
מנין לתלמיד שיושב לפני רבו, ורואה זכות לעני וחובה לעשיר — מנין שלא ישתוק?
שנאמר: לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ — אל תכניס דבריך מפני איש.
ויהיו העדים יודעין את מי הם מעידין, ולפני מי הם מעידים, ומי עתיד ליפרע מהן,
שנאמר: וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי יְיָ.
ויהיו הדיינין יודעין את מי הם דנין, ולפני מי הם דנין, ומי עתיד ליפרע מהן,
שנאמר: אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּוט(תהלים פב, א).
וכן יהושפט אומר: וַיֹּאמֶר אֶל הַשֹּׁופְטִים רְאוּ מָה אַתֶּם עֹושִׂים כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ כִּי(דברי הימים ב יט, ו) אם לאלהים.
ושמא יאמר אדם: מה לי בצער זה?
תלמוד לומר: וְעִמָּכֶם בִּדְבַר מִשְׁפָּט —
אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע:אמר להו רבא… — אמר להם רבא לרב פפא ולרב הונא בנו של רב יהושע: כשיבוא פסק דין שלי לפניכם, ותראו בו קושיה — אל תקרעוהו (אל תבטלוהו) עד שתבואו לפני; אם יש לי טעם — אומר לכם; ואם לאו — אחזור בי. ודברים אלו אמורים — בחיי; אבל אחר מותי — לא תקרעוהו, שאם הייתי (חי) — הייתי אומר לכם טעם; וגם לא תלמדו ממנו (הלכה) —
אמר להם רבא לרב פפא ולרב הונא בנו של רב יהושע:
כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו, וחזיתו ביה פירכא — לא תקרעוניה עד דאיתותון לקמאי;
כשיבוא פסק דין שלי לפניכם, ותראו בו קושיה — אל תקרעוהו (אל תבטלוהו) עד שתבואו לפני;
אי אית לי טעמא — אמינא לכו; ואי לא — נהדרו ביה.
אם יש לי טעם — אומר לכם; ואם לאו — אחזור בי.
והני מילי — מחיים;
ודברים אלו אמורים — בחיי;
אבל לאחר מיתה — לא מקרע תקרעוניה, דאי הוית — הוה אמינא לכו טעמא;
אבל אחר מותי — לא תקרעוהו, שאם הייתי (חי) — הייתי אומר לכם טעם;
ולא מגמר תגמרון מיניה —
וגם לא תלמדו ממנו (הלכה) —
דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
רבי יהושע בן קרחה אומר:
מצוה לבצוע,
שנאמר: אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם(זכריה ח, טז).
והלא כל מקום שיש משפט — אין שלום; שלום — אין משפט!
אלא איזה משפט שיש בו שלום? הוי אומר: זה ביצוע.
תנו רבנן: כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט(דברים יז, ח) — (כדכתיבא בסנהדרין בפרק ואלו הן הנחנקין.)
כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ — במופלא שבבית דין הכתוב מדבר.
מִמְּךָ — זה יועץ; וכן הוא אומר: מִמֵּךְ יָצָא חֹושֵׁב עַל יְיָ רָעָה יֹועֵץ בְּלִיָּעַל(נחום א, יא).
דָבָר — זו הלכה; לַמִּשְׁפָּט — זה הדין.
בֵּין דָּם לְדָם — בין דם נדה, דם לידה, דם זיבה;
בֵּין דִּין לְדִין — בין דיני נפשות, דיני ממונות, דיני מכות;
בֵין נֶגַע לָנֶגַע — בין נגעי אדם, נגעי בתים, נגעי בגדים.
דִּבְרֵי — אלו החרמים והערכין וההקדשות;
רִיבֹות — זו השקאת סוטה, ועריפת עגלה, וטהרת מצורע;
בִּשְׁעָרֶיךָ — זו לקט, שכחה ופאה.
וְקַמְתָּ — מבית דין; וְעָלִיתָ — מלמד שבית המקדש גבוה מארץ ישראל, וארץ ישראל גבוה מכל הארצות;
אֶל הַמָּקוֹם — מלמד שהמקום גורם.
הלכה · שאילתא · ״הוכח תוכיח״ — אפילו תלמיד לרב; הנתפס על אנשי ביתו ועירו; תיו של דיו ותיו של דם; עד היכן תוכחה; ״את משפטי תעשו״ ו״את חקתי תשמרו״
בדפוס סימן ז. ״לא תסטרנו״ — בכתב היד ״תסרטנו״ (מאגרים מסמן את האותיות כשיבוש); בבבלי ובדפוס ״תסטרנו״. ״ש[ח]ייב להוכיחו״ — בכתב היד ״שהייב״, ומאגרים מתקן. ״[ועל מצחן של רשעים… מלאכי חבלה.]״ — הסופר סימן השמטה (+) ולא השלים; הושלם מבבלי שבת פרק ה, נה ע״א (״ועל מצחם של רשעים תיו של דם כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה״), שכן ההמשך (״מה נשתנו אלו מאלו… הללו רשעים גמורים״) צריך לו. ״זקן בחור ובתולה״ — האותיות ״בת״ מסופקות בכתב היד; ״והתוית תוי״ — בפסוק (יחזקאל ט, ד) ״והתוית תו״. ״וממוקדשי״ — כך בכתב היד ובבבלי. ״ועד היכן [ת]וכחה״ — בכתב היד ״הוכחה״, ומאגרים מתקן. ״ויחר אף שאול״ — הח׳ מסופקת בכתב היד. ״ויש אומרים: יחזיק באמונה יתירה״ — בבבלי תמיד פרק א, כח ע״א. ״אלו דברים… ואלו הן: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים וברכת השם״ — בבבלי יומא פרק ו, סז ע״ב ״וגזל וברכת השם״. ״בשר בחלב״ — בכתב היד ״ובשר בחלב״.
בדפוס: ״מנין לרואה דבר מגונה בחברו שחייב להוכיחו״; ״והתוית תו על מצחות״; ״ושמא תאמר מעשה תהו הן? ת״ל אני יי — אני חקקתים״.
מקבילות: בבלי ערכין פרק ג, טז ע״ב (״לא תשנא את אחיך בלבבך — יכול לא יכנו ולא יסטרנו ולא יקללנו? תלמוד לומר בלבבך… עד היכן תוכחה? רב אמר: עד הכאה, ושמואל אמר: עד קללה, ורבי יוחנן אמר: עד נזיפה… ויחר אף שאול״); שבת פרק ה, נד ע״ב–נה ע״א (״כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו…״; ״אמר לו הקב״ה לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו… ועל מצחם של רשעים תיו של דם…״); תמיד פרק א, כח ע״א (״רבי אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? יאהב את התוכחות״); יומא פרק ו, סז ע״ב (״את משפטי תעשו — דברים שאלמלא נכתבו דין הוא שיכתבו… את חוקותי תשמרו — דברים שהשטן משיב עליהן… אני יי חקקתיו ואין לך רשות להרהר בהן״).
תנו רבנן:
לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ(ויקרא יט, יז) —
יכול לא תסטרנותסטרנו — תכה אותו על הלחי, ולא תקללנו? תלמוד לומר: בִּלְבָבֶךָ — בשנאה שבלב הכתוב מדבר.
מנין לרואה דבר מגונה בחבירו שחייב להוכיחו?
תלמוד לומר: הוֹכֵחַ.
הוכיחו ולא קיבל ממנו — מנין שיחזור ויוכיחו?
תלמוד לומר: תּוֹכִיחַ.
יכול אפילו פניו משתנות?
תלמוד לומר: וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.
דתניא:
הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ — אין לי אלא הרב לתלמיד; תלמיד לרב מניין?
תלמוד לומר: הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ — מכל מקום.
ומאן דלא מוכח — מיתפיס בההוא עון,ומאן דלא מוכח… — ומי שאינו מוכיח — נתפס באותו עון, שאמר החכם:
ומי שאינו מוכיח — נתפס באותו עון,
דאמר מר:
שאמר החכם:
כל מי שאפשר לו למחות באנשי ביתו ואינו ממחה — נתפש על אנשי ביתו;
באנשי עירו — נתפס על אנשי עירו;
בכל העולם כולו — נתפס על העולם כולו.
דאמר רבי חנינא:
מאי דכתיב: יְיָ בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו(ישעיה ג, יד)?
אם שרים חטאו — זקנים מה חטאו?
אלא זקנים שלא מיחו בשרים.
ואמר רב יהודה אמר רב:
מאי דכתיב: וַיֹּאמֶר אלי יי עבור בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהִתְוִיתָ תוי עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הנאנקים והנאנחים עַל כׇּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ(יחזקאל ט, ד)?
אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל:
לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, כדי שלא ישלטו בהן מלאכי חבלה;
ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה.
אמרה מידת הדין לפני הקדוש ברוך הוא:
רבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו?
אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים.
אמרה לפניו: רבונו של עולם, היה בידם למחות ולא מיחו!
אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם — לא קיבלו מהם.
אמרה לפניו: רבונו של עולם, אם לפניך גלוי — לפניהם מי גלוי?
חזר ואמר: זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית וְעַל כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּיו אַל תִּגַּשׁוּ וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ(יחזקאל ט, ו).
ומאי וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ?
יתיב רב יוסף וקאמר:יתיב רב יוסף… — ישב רב יוסף ואמר:
ישב רב יוסף ואמר:
אל תהי קורא אלא ״וממוקדשי״ —
אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה, מאלף ועד תיו.
הא למדת: שאפילו צדיקים גמורים נתפשים על הדור.
וכן הוא אומר: וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע(יחזקאל כא, ח) —
צַדִּיק — על שלא מיחה ברשע.
וכן אתה מוצא ביאשיה, שנתפס על דורו,
שנאמר: וְכָמֹוהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ(מלכים ב כג, כה).
ועד היכן תוכחה?
רב אמר: עד הכאה;
ושמואל אמר: עד קללה;
ורבי יוחנן אמר: עד נזיפהנזיפה — גערה.
ושלשתן מקרא אחד דרשו,
שנאמר: וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת הֲלא יָדַעְתִּי כִּי בֹוחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי(שמואל א כ, ל),
וכתיב: וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית עָלָיו לְהַכֹּותוֹ(שמואל א כ, לג).
תניא:
רבי אומר:
איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? יאהב את התוכחות;
שכל זמן שהתוכחות בעולם —
נחת רוח באה לעולם,
טובה באה לעולם,
ברכה בעולם,
רעה מסתלקת מן העולם,
שנאמר: וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב(משלי כד, כה) — על המוכיח ועל המתוכח.
ויש אומרים: יחזיק באמונה יתירה,
שנאמר: עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי(תהלים קא, ו).
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:
כל המוכיח את חבירו לשם שמים — זוכה לפלגולפלגו — לחלקו של הקדוש ברוך הוא,
שנאמר: מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי(משלי כח, כג).
ולא עוד, אלא שמושכין עליו חוט של חסדחוט של חסד — חן וחסד,
שנאמר: חֵן יִמְצָא.
תנו רבנן:
אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ(ויקרא יח, ד) —
אלו דברים שנכתבו בתורה, שאם לא יכתבו — דין הוא שיכתבו,
ואלו הן: עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים, וברכת השם.
וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם —
דברים שיצר הרע משיב עליהם, ואומות העולם משיבין עליהם תשובה,
ואלו הן:
לבישת שעטנז,
ואכילת בשר חזיר,
ורוק היבמהורוק היבמה — הרקיקה במצות חליצה,
והרבעת בהמהוהרבעת בהמה — והרבעת בהמה בכלאים,
והרכבת כלאים,
ושור הנסקל,
ועגלה ערופה,
וצפרי מצורע,
ופטר חמור,
ובשר בחלב,
ושעיר המשתלח.
ושמא תאמר: מעשה תהומעשה תהו — מעשים שאין בהם טעם הן?
תלמוד לומר: אֲנִי יְיָ — אני חקקתים, ואין לך רשות להרהר בהם.
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ו | לשודא | לשורא |
| ו | כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ — במופלא שבבית דין הכתוב מדבר. | — (הוספה) |
| ו | מִמְּךָ — זה יועץ; וכן הוא אומר: מִמֵּךְ יָצָא חֹושֵׁב עַל יְיָ רָעָה יֹועֵץ בְּלִיָּעַל(נחום א, יא). | — (הוספה) |
| ו | דָבָר — זו הלכה; לַמִּשְׁפָּט — זה הדין. | — (הוספה) |
| ו | בֵּין דָּם לְדָם — בין דם נדה, דם לידה, דם זיבה; | — (הוספה) |
| ו | בֵּין דִּין לְדִין — בין דיני נפשות, דיני ממונות, דיני מכות; | — (הוספה) |
| ו | בֵין נֶגַע לָנֶגַע — בין נגעי אדם, נגעי בתים, נגעי בגדים. | — (הוספה) |
| ו | דִּבְרֵי — אלו החרמים והערכין וההקדשות; | — (הוספה) |
| ו | רִיבֹות — זו השקאת סוטה, ועריפת עגלה, וטהרת מצורע; | — (הוספה) |
| ו | בִּשְׁעָרֶיךָ — זו לקט, שכחה ופאה. | — (הוספה) |
| ו | וְקַמְתָּ — מבית דין; וְעָלִיתָ — מלמד שבית המקדש גבוה מארץ ישראל, וארץ ישראל גבוה מכל הארצות; | — (הוספה) |
| ו | אֶל הַמָּקוֹם — מלמד שהמקום גורם. | — (הוספה) |
| ז | תסטרנו | תסרטנו |
| ז | שחייב | שהייב |
| ז | ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. | — (הוספה) |
| ז | תוכחה | הוכחה |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212 |
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) — הברייתא שהסופר מפנה אליה (ו) והשלמה אחת (ז) |
מדרש תנחומא
דרשה ב
אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ(שמות כב, כד)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · הקדוש ברוך הוא מנסה את העשירים ואת העניים; עושר, גבורה וחכמה — טובים לבעליהם או רעים להם
יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ וְאָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע וְהוֹלִיד בֵּן וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה(קהלת ה, יב–יג)
בדפוס סימן ח. ״עשיר למחר, ולא כל מי שהוא עני היום״ — בגליון כתב היד, על סימן ההשמטה (+) של הסופר. ״חיים שאולה״ — הש׳ מסופקת בכתב היד. ״ויהי ליהושפט עושר וכבוד הרבה מאד״ — בפסוק (דברי הימים ב יח, א) ״עשר וכבוד לרב״ (ובדברי הימים ב יז, ה ״ויהי לו עשר וכבוד לרב״). ״הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע נגן וגבור חיל״ — שמואל א טז, יח. ״וכל ישראל וכל יהודה אהב את דוד״ — בפסוק (שמואל א יח, טז) ״וכל ישראל ויהודה אהב את דוד״. ״ויראו הפלשתים כי מת גיבורם״ — בפסוק (שמואל א יז, נא) ״גבורם״. ״לנימפיון״ — בדפוס ״לנמסינן״. ״כי [ס]מך משה את ידיו עליו״ — בכתב היד ״שמך״, ומאגרים מתקן (דברים לד, ט). ״ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל״ — יהושע יג, כב (״הקוסם הרגו בני ישראל בחרב״).
בדפוס: ״הכל הקב״ה מנסה — את העשירים אם ידיהם פתוחה לעניים״; ״אם אינן מבעטים בעולם הזה״; ״ועשיר שעינו רעה״; ״זה גבורת דוד… זה גבורת גלית… שמת באבן הקלע״.
מקבילה: שמות רבה לא, ג (״יש רעה חולה ראיתי תחת השמש… אשרי אדם שהוא עומד בנסיונו, שאין בריה שאין הקב״ה מנסה אותה: העשיר מנסהו אם תהא ידו פתוחה לעניים, ומנסה העני אם יכול לקבל יסורין ואינו כועס… אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו יי… כי אתה עם עני״).
אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי(שמות כב, כד).
זה שאמר הכתוב:
יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹושֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ(קהלת ה, יב) וְאָבַד הָעֹושֶׁר הַהוּא(קהלת ה, יג) —
וְהוֹלִיד בֵּן וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה.
הכל הקדוש ברוך הוא מנסה אותן:
העשירים — אם ידיהם פתוחה לעניים — אוכלין נכסיהן, וצדקה שעושין — הקרן קיימת להם לעולם הבא,
שנאמר: וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְיָ יַאַסְפֶךָ(ישעיה נח, ח),
ואומר: אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְיָ(תהלים מא, ב).
והעניים — מנסה אותן: אם אינן מבעטיןמבעטין — מורדים, כועסים — נוטלין שכרן לעתיד לבוא,
שנאמר: כִּי אַתָּה עַם עָנִי תוֹשִׁיעַ(תהלים יח, כח).
איוב — נתיסר בעולם הזה, ושלם לו כפלי כפלים,
שנאמר: וַיֹּוסֶף יְיָ אֶת כׇּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה(איוב מב, י).
ועשיר שעינו רע — אבד הוא וממונו מן העולם,
שנאמר: וְאָבַד הָעֹושֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַין רָע.
לא כל מי שהוא עשיר היום — עשיר למחר;
ולא כל מי שהוא עני היום — עני למחר,
שנאמר: כִּי אֱלֹהִים שֹׁופֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים(תהלים עה, ח).
יש עושר שמור לבעליו לטובתו, ויש עושר שמור לבעליו לרעתו.
עושר שמור לבעליו לרעתו — זה עושרו של קרח,
שנאמר: וַיֵּרְדוּ הֵם וְכׇל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹולָה(במדבר טז, לג);
ועושרו של המן, שנאמר: וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עׇושְׁרוֹ(אסתר ה, יא), ולסוף — וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן(אסתר ז, י).
טוב לבעליו — זה עושרו של יהושפט,
שנאמר: וַיְהִי לִיהוֹשָׁפָט עושר וְכָבוֹד(דברי הימים ב יח, א) הרבה מאד.
ומה היה לו? — וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט וַיְיָ עֲזָרוֹ(דברי הימים ב יח, לא).
יש גבורה נעשית טובה לבעליה, ורעה לבעליה.
טובה לבעליה — זה דוד,
שנאמר: הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹודֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה(שמואל א טז, יח);
וכתוב בו: הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹותָיו(שמואל א יח, ז);
וכתיב: וְכׇל יִשְׂרָאֵל וכל יהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד(שמואל א יח, טז).
רעה לבעליה — זה גלית, שחירף וגידף: בְּרוּ לָכֶם אִישׁ(שמואל א יז, ח);
לסוף — וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גיבורם וַיָּנֻוסוּ(שמואל א יז, נא) — שמת באבן, ככלב.
יש חכמה טובה לבעליה, ורעה לבעליה.
טובה לבעליה — זה יהושע בן נון,
שנאמר: וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חׇכְמָה(דברים לד, ט).
למה הוא דומה? לנימפיוןלנימפיון — לבית מעיין, מזרקה ציבורית המשקה את כל המדינה, והיו הכל משבחין אותו.
אמר להם אחד: שבחו למעין שמספיק לו!
כך היו משבחין ליהושע, שהיה משקה מחכמתו כל ישראל;
אמרו להם: שבחו למשה — כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו.
חכמה רעה לבעליה — זה בלעם: נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְיֹודֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן(במדבר כד, טז);
ולסוף — וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל(יהושע יג, כב).
פתיחתא שנייה · עובדיהו לוה ברבית ולא הלוה, ויהורם הלוה ומת; תפלת שלמה על הממון; העניים עמו של הקדוש ברוך הוא; ״לא תהיה לו כנושה״, ״לא תשימון עליו נשך״
כַּסְפּוֹ לֹא־נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל־נָקִי לֹא־לָקָח עֹשֵׂה־אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם(תהלים טו, ה)
בדפוס סימן ט. ״עשה אלה לא ימוט לעולם״ — תהלים טו, ה. ״ועובדיהו היה ירא את יי״ — בפסוק (מלכים א יח, ג) ״ועבדיהו היה ירא את יי מאד״. ״כספך היה לסיגים״ — ישעיה א, כב. ״כספם בחוצות ישליכו״ — בפסוק (יחזקאל ז, יט) ״כספם בחוצות ישליכו וזהבם לנדה יהיה״. ״ונתת לאיש ככל דרכיו… כי אתה יודע לבדך את לבב כל בני האדם״ — בפסוק (מלכים א ח, לט) ״כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם״. ״בפרח רשעים כמו עשב״ — תהלים צב, ח. ״כי נחם יי עמו וענייו ירחם״ — ישעיה מט, יג (״ועניו״). ״לא תראה לו שדה וכרם״ — הסופר כתב ״אם״, מחקו, ובגליון ״לא״. ״שלו[ק]ח ברבית״ — בכתב היד ״שלומח״, ומאגרים מתקן. ״המלוה והלוה והערב ו[העדים]״ — בכתב היד ״והערום״ (מאגרים מסמן את האותיות כשיבוש); במשנה ובדפוס ״והעדים״. ״כך הרבית אינו מרגיש עד שנתבטבטה עליו״ — הסופר סימן השמטה (+), והמשפט בגליון כתב היד. ״כי יחטאו לך כי אין אדם אשר לא יחטא״ — מלכים א ח, מו.
בדפוס: ״ולפיכך כספך היה לסיגים, וכתיב כספם וזהבם בחוצות ישליכו״; ״מדת הקב״ה לא כמדת בשר ודם״; ״תיישר עולמך בשוה העשירים והעניים… א״כ חסד ואמת מן ינצרוהו — אם יהיו כלם עשירים או עניים מי יוכל לעשות חסד״; ״שכל מי שמלוה ברבית אינו ירא מן הקב״ה, שנאמר אל תקח מאתו נשך״; ״אם הוא חייב לך אף אתה חייב לי״ (תחת ״חייב לו״ שבכתב היד).
מקבילה: שמות רבה לא, ד (״כספו לא נתן בנשך — בא וראה, כל מי שיש בו עושר ונותן צדקה לעניים ואינו מלוה ברבית מעלין עליו כאלו קיים המצות כלן… ומי היה זה? עובדיה, שהיה עשיר, אפוטרופוס של אחאב… היה לוה בנשך מן יהורם בן אחאב… אבל יהורם שהלוה ברבית אמר האלהים: עד עכשיו זה קיים, יבא יהוא ויהרוג אותו״).
אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי(שמות כב, כד).
זה שאמר הכתוב:
כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ(תהלים טו, ה).
בא וראה:
כל מי שיש לו עשר, ונותן צדקה לעניים, ואינו מלוה ברבית — מעלין עליו כאילו קיים את כל המצות,
שנאמר: עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.
ומי היה זה? זה עובדיה, שהיה עשיר, אפיטרופוסאפיטרופוס — ממונה על בית המלך, סוכן של אחאב,
שנאמר: וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל עֹובַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת וְעֹובַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת יְיָ(מלכים א יח, ג).
והיה מפרנס את הנביאים מנכסיו כל אותו הרעב, ולוה ברבית מיהורם בן אחאב.
עובדייהו — קיים: כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ.
ויהורם, שנתן ברבית — אמר הקדוש ברוך הוא: עד עכשיו הוא חי? יבוא יהוא ויהרגנו!
שנאמר: בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה(יחזקאל יח, יג);
וכתיב: וְיֵהוּא מִלֵּא יָדוֹ בַקֶּשֶׁת וַיַּךְ אֶת יְהוֹרָם בֵּין זְרֹועָיו וַיֵּצֵא הַחֵצִי מִלִּבּוֹ וַיִּכְרַע בְּרִכְבּוֹ(מלכים ב ט, כד) —
על שקשה לבו, ופשט את זרועיו ליטול את הרבית;
לקיים מה שנאמר: בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה.
ואף בירושלם היו בה אנשים מלוין ברבית,
שנאמר: כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים(ישעיה א, כב).
ומה נעשה להם? — כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם כִּי מָאַס יְיָ בָּהֶם(ירמיה ו, ל);
לפיכך — כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ(יחזקאל ז, יט).
למה? על שעברו על התורה, שנאמר: אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ(ויקרא כה, לז).
כשבנה שלמה בית המקדש, עמד בתפלה ואמר:
רבון העולמים, אם יתפלל אדם על הממון בבית זה, ואתה יודע שמשחית בממונו — אל תתן לו;
ואם תראה שהעושר טוב לו — תן לו;
שנאמר: וְנָתַתָּ לָאִישׁ כְּכׇל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ כִּי אַתָּה יודע לְבַדְּךָ אֶת לְבַב כׇּל בְּנֵי הָאָדָם(מלכים א ח, לט).
לפי שבעולם הזה — רשעים, והם נתונים בשלוה,
שהקדוש ברוך הוא משלם להם מיעוט מעשים טובים שבידם בעולם הזה,
שנאמר: וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂונְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ(דברים ז, י);
וכתיב: בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב(תהלים צב, ח).
אבל לעתיד לבוא — הקדוש ברוך הוא פותח אוצרותיו לצדיקים בגן עדן;
והרשעים, שאכלו את הרבית — נושכין בשיניהם את בשרם, ותוהין,
שנאמר: הַכְּסִיל חֹובֵק אֶת יָדָיו וְאֹוכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ(קהלת ד, ה);
ואומר: אילולי היינו פועלים וטוענים על כתיפינו!
שנאמר: טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חׇפְנַיִם עָמָל וגו׳(קהלת ד, ו).
והעניים — עמו של הקדוש ברוך הוא,
שנאמר: כִּי נִחַם יְיָ עַמּוֹ וענייו יְרַחֵם(ישעיה מט, יג).
מדת בשר ודם: עשיר שיש לו עניים קרובים — שונאן, ואינו מודה בהן,
שנאמר: כׇּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻוהוּ אַף כִּי מְרֵעֵהוּ רָחֲקוּ מִמֶּנּוּ מְרַדֵּף אֲמָרִים לא הֵמָּה(משלי יט, ז);
והקדוש ברוך הוא — כל העושר והכבוד שלו מחופףמחופף — מסוכך, מגן על העניים,
שנאמר: כִּי יְיָ יִסַּד צִיּוֹן וּבָהּ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמּוֹ(ישעיה יד, לב).
תַּלְוֶה אֶת עַמִּי —
אמר דוד: רבון העולם, יֵשֵׁב עוֹלָם לִפְנֵי אֱלֹהִים(תהלים סא, ח) — תשב עולמך בשוה, העשירים והעניים!
אמר לו: אם כן — חֶסֶד וֶאֱמֶת מַן יִנְצְרֻוהוּ.
לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹושֶׁה —
אם השאלת אותו — לא תדחקנותדחקנו — תלחץ עליו (לפרוע);
לא תראה לו שדה וכרם או בית, ותאמר לו: טול ממני עשרת רבוארבוא — רבבה, עשרת אלפים ותעשה פרקמטיא, וכתוב לי על שדך ועל כרמך ועל ביתך;
ולמחר הוא מפסיד, ותטול את כרמו.
מיכאן אתה למד: שכל מי שלוקח ברבית — אינו ירא מן הקדוש ברוך הוא.
לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ —
שנו רבותינו:
אלו עוברין בלא תעשה: המלוה, והלוה, והערב, והעדים; וחכמים אומרים: אף הסופר(משנה בבא מציעא ה, יא).
לפיכך כולן לוקין.
ומנין שהלוה לוקה? דכתיב: לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ(דברים כג, כ).
למה רבית דומה? למי שנשכו נחש:
לא הרגיש; אמר: מי נשכני? ולא ידע, עד שנתבטבטהשנתבטבטה — שנתפחה ונתנפחה עליו.
כך הרבית — אינו מרגיש, עד שנתבטבטה עליו.
אִם חָבֹל תַּחְבֹּל(שמות כב, כה) —
אמר הקדוש ברוך הוא: אם הוא חייב לך — אף אתה חייב לו,
שנאמר: כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא(מלכים א ח, מו).
חלק ב
גוף הדרשה
דרשת הפסוק · ״אם חבל תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו״ · המשכון חוזר לבעליו כשהוא צריך לו; שכר שכיר ביומו — משל החמור והאלומה; ״אלהים לא תקלל״ — משל הדיין, ותבואה מתמעטת
בדפוס סימן י. ״[יתד של מחרישה השכים]״, ״[יתד של מחרישה]״ — בכתב היד ״יתר משל מחר שהוא הסכים״, ״יתר משל מחר״ (מאגרים מסמנם כשיבוש); כשמות רבה לא, ז (״שהוא נוטל יתד של מחרישה השכים הוא השיבו״), ובדפוס ״שאם נוטל יתד המחרישה שכשהוא משכים הוא משיבו״. ״כבוא השמש״ — דברים כד, יג. ״כי היא כסותה לבדה היא שמלתו״ — כקרי (שמות כב, כו; כתיב ״הוא… הוא״). ״הרי צנה״ — הסופר כתב ״החיצנה״, מחקו, ובגליון ״הרי צנה״. ״והעמידו בבית״ — הסופר כתב ״בתוך״, מחקו, ובגליון ״בבית״.
בדפוס: ״מכרו לו אלומה… והיה החמור בא בדרך אחריו מקוה לאכול אותו אלומה״; ״אמרו לו רשע״; ״ומוציאו ריקם״; ״זכהו, יצא ומשבח את הדיין אמר אין חכם בעולם כפלוני הדיין״; ״אם קללת הדיין תבואתך אתה מקלל״; ״שהדיין מקולל״; ״ויהי בימי שפוט השופטים — דור שופט את שופטיו״.
מקבילות: שמות רבה לא, ז (״שני דברים יש כאן חבול תחבול… כתוב אחד אומר עד בא השמש תשיבנו לו וכתוב אחד אומר וכבוא השמש, אמור מעתה שאתה צריך להחזיר לו במה שיישן״); לא, ח (״ושמעתי כי חנון אני — מה כתיב אחריו אלהים לא תקלל… מעשה באחד שהיה לו דין… פלוני השופט אין כמותו בעולם… אין דיין שוטה הימנו… ואם קללת תבואתך אתה מקלל״).
שני דברים יש כאן: חָבֹל תַּחְבֹּל(שמות כב, כה).
למדך הכתוב: שהוא נוטל יתד של מחרישהיתד של מחרישה — היתד שבראש המחרישה, שהלווה צריך לה בבוקר השכים — הוא ישיבו.
כתוב אחד אומר: עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ,
וכתוב אחר אומר: כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ(דברים כד, יג).
אמור מעתה:
שאתה צריך להחזיר לו במה שישן — שנאמר: עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ;
ובבקר — אתה צריך להחזיר לו יתד של מחרישה.
וכן: בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ(דברים כד, טו) — למה? כִּי עָנִי הוּא.
ואומר: כִּי הִיא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ הִיא שִׂמְלָתוֹ לְעֹורוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב(שמות כב, כו) — הרי צנהצנה — קור פוגעת בו בלילה;
וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי.
שני דברים כאן דומין זה לזה.
בשכיר כתיב: בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ.
כגון שהיה מהלך בדרך, והחמור אחריו;
מכר לו אלומה של עמירעמיר — שבולים קצורות, נתנה על כתפו,
והיה הוא והחמור בא בדרך אחד, מקוה לאכול אותה אלומה.
מה עשה לו אדונו?
בא והעמידו בבית, וקשר את האלומה למעלה ממנו.
אמר לו: רשע! כל הדרך הוא רץ בשבילה, ולא נתתה לפניו?
כך שכיר — עמל ומצטער כל היום, מקוה לשכרו, ומוציאו ריקן;
וְאֵלָיו הוּא נֹושֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ.
וכאן כתיב: וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי;
מה כתיב אחריו? אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל(שמות כב, כז).
מה ענין זה לזה?
מעשה באחד שהלך אצל הדיין עם חבירו, הוציאו זכאי;
יצא משבח את הדיין, ואמר: אין כפלוני הדיין — והוא מלאך!
לזמן חזר אצלו לדין, וחייבו;
התחיל לקללו, ואמר: אין שוטה בעולם כמותו!
אמרו לו: אתמול מלאך, והיום שוטה?
לכך כתיב: אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל.
מה כתיב אחריו? מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר(שמות כב, כח) —
אם קללת — תבואתך אתה מקלל.
וכן אתה מוצא: כל זמן שהדיין מתקלל — התבואה מתמעטת, והרעב בא,
שנאמר: וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹוט הַשֹּׁופְטִים וַיְהִי רָעָב(רות א, א).
לכך נאמר: אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל, וסמיך ליה: מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ.
חלק ג
פתיחתות
פתיחתא שלישית · ״כסף נמאס״ — האומות אומרות: מאסם אלהיהם; משל המלך המכה את אשתו; בית המקדש מתמשכן; העניות קשה מכל היסורין
כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם כִּי־מָאַס יְיָ בָּהֶם(ירמיה ו, ל)
בדפוס סימן יא. ״אמר רבי ירמיה״ — כך בכתב היד; בדפוס ״אמר ירמיה הנביא״, ובהמשך גם בכתב היד ״כששמע ירמיה כך אמר לפניו״. ״ובאחרונה אדם [פורכו]״ — בכתב היד סימן השמטה (+) אחרי ״אדם״; הושלם כשמות רבה לא, י (״ובאחרונה האדם פורכו בידו״) ובדפוס (״ובאחרונה אדם פורכו״). ״כי אם מאוס מאסתנו״ — איכה ה, כב. ״[אף על פי כן]״ — בכתב היד ״כע״פ כן״, ומאגרים מתקן. ״ונתתי משכני בתוכם״ — בפסוק (ויקרא כו, יא) ״בתוככם״. ״שאם [י]עברו״ — הי׳ מסופקת בכתב היד והושלמה במאגרים. ״ויען השטן אל יי״ — בפסוק (איוב א, ט) ״את יי״. ״מכף רגלו ועד קדקדו״ — בפסוק (איוב ב, ז) ״עד קדקדו״.
בדפוס: ״שכבר מאסן הקב״ה״; ״אמר לו שושבינה״; ״אמר הקב״ה לא שאני חייב לא״ה אני ממשכן להן מקדשי״; ״אני ממשכנן שתי משכונות שנאמר אם חבל תחבל, א״ל משה רבינו עד מתי״; ״ארז״ל כל היסורין לצד אחד״; ״היאך אעמוד על המקח בשוק ואין בידי פרוטה״; ״ולא את הוא שבחרת ביסורים יותר מן העניות״.
מקבילות: שמות רבה לא, י (״כסף נמאס קראו להם, בשעה שגלו ישראל מירושלים הוציאו אותם השונאין בקולרין… משל לאחד שהיה מכה לאשתו אמר לו שושבינה… אם לגרשה אתה רוצה הכה אותה עד שתמות״); לא, יב (״אמרו רבותינו כל היסורין לצד אחד והעניות לצד אחד, רצונך לידע בא וראה כשהיה השטן מקטרג איוב״).
אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה(שמות כב, כד).
אמר רבי ירמיה:
כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם(ירמיה ו, ל).
אתה מוצא: כשגלו ישראל מירושלם — הוציאו אותן בקולריןבקולרין — בשלשלות של צוואר.
אמרו האומות: כבר מאסם אלהיהם, שאמר להם: כֶּסֶף נִמְאָס.
מה הכסף — נצרףנצרף — נמס ומזוקק באש ונעשה כלי, ושוב נצרף ונעשה כלי, וכן פעמים הרבה,
ובאחרונה אדם פורכופורכו — מפורר אותו, שובר אותו, ושוב אינו נעשה למלאכה —
כך ישראל אין להם תקומה, שכבר מאסם.
כששמע ירמיה כך, אמר לפניו: רבונו של עולם,
הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה אִם בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ מַדּוּעַ הִכִּיתָנוּ וְאֵין לָנוּ מַרְפֵּא(ירמיה יד, יט).
משל למלך שמכה את אשתו.
אמר לו שושבינושושבינו — ידידו, השושבין שלו:
אם לגרשה אתה מבקש — הכה אותה עד שתמות;
ואם דעתך לחזור עליה — למה תדקדק בהכאתה?
אמר לו: אפילו פלטריןפלטרין — ארמון שלי חרב — איני מגרשה.
כך ירמיה אומר:
אם לגרשנו אתה רוצה — הכה אותנו עד שנמות: כִּי אִם מָאֹוס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד(איכה ה, כב);
ואם לאו — מַדּוּעַ הִכִּיתָנוּ וְאֵין לָנוּ מַרְפֵּא?
השיבו הקדוש ברוך הוא: אם אני מחריב את עולמי — איני מגרש את ישראל,
שנאמר: כֹּה אָמַר יְיָ אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי אֶרֶץ לְמָטָּה גַּם אֲנִי אֶמְאַס בְּכׇל זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַל כׇּל אֲשֶׁר עָשׂוּ נְאֻם יְיָ(ירמיה לא, לז).
אלא אף על פי כן — תנאי התניתי עמהם: שאם חטאו, יהא בית המקדש מתמשכןמתמשכן — נלקח כמשכון על ידיהם,
שנאמר: וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בתוכם(ויקרא כו, יא) — ונתתי משכוני.
וכן בלעם אומר: מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב(במדבר כד, ה) — כשהן בנויות;
״ומשכנותיך״ — כשהן חריבות.
אמר הקדוש ברוך הוא: לא שאני חייב לאומות אני ממשכן להם מקדשי, אלא עוונותיכם גרמו לי,
שנאמר: כֹּה אָמַר יְיָ אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ הֵן בַּעֲוֺנֹותֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁולְּחָה אִמְּכֶם(ישעיה נ, א).
וכן התניתי עם משה עליהם: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי —
שאם יעברו על המצות — אני ממשכנן שני משכונות: אִם חָבֹל תַּחְבֹּל(שמות כב, כה).
אמר לו משה: רבוני, עד מתי?
אמר לו: עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ — עד שיבא משיח,
שנאמר: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה(מלאכי ג, כ).
אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ.
אמרו רבותינו: כל היסורין לצד אחד, והעניות לצד אחד.
בשעה שבא השטן לקטרג את איוב, כמה דאת אמר: וַיַּעַן הַשָּׂטָן אל יְיָ וַיֹּאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים(איוב א, ט),
אמר לו הקדוש ברוך הוא לאיוב: מה אתה רוצה — עניות או יסורין?
אמר לו: מקבל אני עלי כל יסורין שבעולם, ולא עניות —
שאעמוד על המקח בשוק, ואין בידי פרוטה!
מיד: וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְּנֵי יְיָ וַיַּךְ אֶת אִיּוֹב בִּשְׁחִין רָע מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קׇדְקֳדוֹ(איוב ב, ז).
התחיל צווח: מִי יִתֵּן יָדַעְתִּי וְאֶמְצָאֵהוּ אָבא עַד תְּכוּנָתוֹ(איוב כג, ג) — כנגד מדת הדין.
אמר לו אליהוא: מה אתה עומד ומונה? ולא אתה הוא שבחרת בנגעים יתר מן העניות?
שנאמר: הִשָּׁמֶר אַל תֵּפֶן אֶל אָוֶן כִּי עַל זֶה בָּחַרְתָּ מֵעֹונִי(איוב לו, כא).
פתיחתא רביעית · כל הבריות לוות זו מזו ואינן דנות; המלוה ברבית מבזה אוצר המלך; ״אלהים לא תקלל״ — כבוד הזקנים; שלש רגלים
טוֹב־אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט כִּי־לְעוֹלָם לֹא־יִמּוֹט לְזֵכֶר עוֹלָם יִהְיֶה צַדִּיק(תהלים קיב, ה–ו)
בדפוס סימן יב. ״ושולמים זה לזה״ — כך בכתב היד; בדפוס ״ומשלמים״. ״שמש וירח עמד זבולה״ — בפסוק (חבקוק ג, יא) ״שמש ירח״. ״ש[א]תה מעלה״ — הא׳ השלמת מאגרים. ״[מפשיט]״ — בכתב היד ״מפטיש״ (מאגרים מסמנו כשיבוש), ובהמשך ״ומפשיט בו את הערומים״; כך הדפוס. ״לעג לרש [חרף] עושהו״ — בכתב היד ״הרף״; כפסוק (משלי יז, ה) ובדפוס. ״הוא בולען״ — הו׳ מסופקת בכתב היד. ״ובוגד לא בגדו בך כחתמך שודד תושד״ — בפסוק (ישעיה לג, א) ״ובוגד ולא בגדו בו כהתמך שודד תושד״. ״עני״ (ואל תדכא) — הע׳ מסופקת בכתב היד. ״לכך הזהיר״ — הסופר כתב ״הוריד״, מחקו, ובגליון ״הזהיר״.
בדפוס: ״כל בריותיו של הקב״ה לוין זה מזה״; ״ובשר ודם לוה מחברו ומבקש לבולעו ברבית ובגזל״; ״משל למלך שפתח אוצרות לאחד״; ״היה חייב לו חבירו מנה מכהו ומפשיטו״; ״כי בטחת בדרכך״; ״על שבזו משה ואהרן״; ״ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו״.
מקבילות: שמות רבה לא, טו (״טוב איש חונן ומלוה… בא וראה כל בריותיו של הקב״ה לווין זה מזה, היום לוה מן הלילה והלילה מן היום, ואינן דנין זה עם זה כבריות״); לא, טז (״אלהים לא תקלל… וכן אתה מוצא שלא לקה קרח ועדתו אלא על שפשט ידו במשה ואהרן, וכן אנשי ירושלים לקו על שבזו הנביאים… לכך הזהיר הקב״ה על כבודן של זקנים״).
אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה(שמות כב, כד).
אמר דוד: טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט(תהלים קיב, ה) כִּי לְעוֹלָם לֹא יִמּוֹט(תהלים קיב, ו).
כל בריותיו של הקדוש ברוך הוא לוין זה מזה:
היום לווה מן הלילה, ולילה לווה מן היום,
ואינן דנין זה עם זה כמו הבריות,
שנאמר: יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹומֶר וגו׳(תהלים יט, ג), אֵין אֹומֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם(תהלים יט, ד).
הלבנה לווה מן הכוכבים, והכוכבים לווים מן הלבנה;
וכשהקדוש ברוך הוא רוצה — אינו מוציאן,
שנאמר: הָאֹומֵר לַחֶרֶס וְלֹא יִזְרָח וּבְעַד כּוֹכָבִים יַחְתֹּם(איוב ט, ז).
האור לווה מן השמש, והשמש לווה מן האור,
שנאמר: שֶׁמֶשׁ ויָרֵחַ עָמַד זְבֻולָה(חבקוק ג, יא).
החכמה לווה מן הבינה, והבינה לווה מן החכמה,
שנאמר: אֱמֹור לַחׇכְמָה אֲחֹותִי אָתְּ(משלי ז, ד).
החסד לווה מן הצדקה, והצדקה לווה מן החסד,
שנאמר: רֹודֵף צְדָקָה וָחָסֶד(משלי כא, כא).
השמים לווה מן הארץ, והארץ לווה מן השמים,
שנאמר: יִפְתַּח יְיָ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם(דברים כח, יב).
התורה לווה מן המצוות, והמצוות לווה מן התורה,
שנאמר: שְׁמֹור מִצְוֺתַי וֶחְיֵה(משלי ז, ב).
בריותיו — לוין זה מזה, ושולמיםושולמים — ומשלמים זה לזה;
ובשר ודם — לווה מחבירו, ומבקש לבלעו ברבית ובגזל.
והנוטל רבית אומר להקדוש ברוך הוא: אין אתה נוטל מעולמך שכר, שהבריות בתוכו:
שכר הארץ שאתה משקה,
שכר צמחים שאתה מעלה,
שכר מאורות שאתה מאיר,
שכר נשמה שנפחתה,
שכר גוף שאתה שומר.
אמר הקדוש ברוך הוא: ראו כמה הלויתי — ואיני נוטל רבית;
ומה הלוותה הארץ — ואינה נוטלת רבית;
אלא אני נוטל את הקרן שהלויתי, והיא נוטלת את שלה,
שנאמר: וְיָשֹׁוב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ(קהלת יב, ז).
ומי שהוא נוטל ברבית, מה כתיב בו? בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה(יחזקאל יח, יג).
משל למלך שפתח אוצרו לאחד;
התחיל מונה בו את העניים,
והורג בו אלמנות,
מבזה בו את האביונים,
מפשיטמפשיט — מפשיט את בגדיהם, גוזל בו ערומים,
עושה בו חמס וגזל,
ממלא אותו שקר,
ומפסיד אוצר המלך.
כך הקדוש ברוך הוא פתח אוצרו לעשירים, והכל שלו, שנאמר: לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב(חגי ב, ח).
התחיל העשיר להלוות ברבית:
מונה בו את האלמנות, ודוחקן ברבית;
מבזה בו את האביונים;
ומפשיט בו את הערומים המבקשים ממנו צדקה;
והקדוש ברוך הוא צווח: לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹושֵׂהוּ(משלי יז, ה).
היה חייב לו חבירו מנה — מפשיטו, ויושב ערום.
עושה בו חמס וגזל — שמסרו לו משכונות שלהם, והוא בולען;
והקדוש ברוך הוא אומר לו: הוֹי שׁוֹדֵד וְאַתָּה לֹא שָׁדוּד וּבוֹגֵד לא בָגְדוּ בך כחתמך שׁוֹדֵד תּוּשַּׁד כַּנְּלֹתְךָ לִבְגֹּוד יִבְגְּדוּ בָךְ(ישעיה לג, א).
נתן לו הקדוש ברוך הוא ממון מן אוצרו, שהוא של אמת — והוא עושה ממונו אוצר של שקר,
שנאמר: חֲרַשְׁתֶּם רֶשַׁע עַוְלָתָה קְצַרְתֶּם אֲכַלְתֶּם פְּרִי כָחַשׁ כִּי בָטַחְתָּ וגו׳(הושע י, יג);
לפיכך: כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע(משלי י, כה).
וכן שלמה צווח: אַל תִּגְזׇל דָּל כִּי דַל הוּא וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר(משלי כב, כב) כִּי יְיָ יָרִיב רִיבָם(משלי כב, כג).
אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל(שמות כב, כז) — מה ראה להזהיר על הדיינין ועל הנשיא?
אתה מוצא: שלא לקה קרח ועדתו אלא על שביזה משה ואהרן;
ואף אנשי ירושלם לא לקו אלא על שביזו דברי הנביאים,
שנאמר: וַיִּהְיוּ מַלְעִיבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִיאָיו עַד עֲלוֹת חֲמַת יְיָ בְּעַמּוֹ עַד לְאֵין מַרְפֵּא(דברי הימים ב לו, טז),
ואומר: חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב(ירמיה ה, ג).
לכך הזהיר הקדוש ברוך הוא על כבודן של זקנים, שהם מזהירין לישראל על עבודה זרה,
שנאמר: וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ(שמות כג, יג).
מה כתיב אחריו? שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה(שמות כג, יד).
קבע להם הקדוש ברוך הוא לישראל:
חג המצות — שבו עשה להם נסים במצרים;
וחג הקציר — שבו נתן להם את התורה, שאוכלין מפירותיה בעולם הזה, והקרן קיימת להם לעולם הבא,
שנאמר: טוֹב פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפָּז וּתְבוּאָתִי מִכֶּסֶף נִבְחָר(משלי ח, יט);
וחג האסיף — שהקדוש ברוך הוא ממלא בתיהם מן הברכה,
שנאמר: כַּבֵּד אֶת יְיָ מֵהוֹנֶךָ וּמֵרֵאשִׁית כׇּל תְּבוּאָתֶךָ(משלי ג, ט) וְיִמָּלְאוּ אֲסָמֶיךָ שָׂבָע וְתִירוֹשׁ יְקָבֶיךָ יִפְרֹוצוּ(משלי ג, י).
לכך נאמר: רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ(שמות כג, יט).
פתיחתא חמישית · למעלה מן העניין · קין שהבהיל עצמו ליטול את העולם — ונע ונד; המלוה ברבית סוף שנצרך לבריות; ״אם ענה תענה״ — וחרה אפי, אימתי
נִבְהָל־לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא־יֵדַע כִּי־חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ(משלי כח, כב)
בדפוס סימן יג. ״נהרג הבל״ — הסופר כתב ״והרג״, מחק את הו׳, ובגליון נ׳. ״אמתי״ — כך בכתב היד.
בדפוס: ״זה קין שהבדיל עצמו ליטול את העולם״; ״על עסקי שדה נהרג הבל״; ״עד שמוציאין אותו מן העולם״; ״אם ענה תענה צעק יצעק שמע אשמע כלו כפול ללמדך שאין הפרגוד ננעל בפניו״.
מקבילות: שמות רבה לא, יז (״נבהל להון איש רע עין זה קין שהבהיל עצמו ליטול העולם… אמרו זה לזה בא ונחלוק העולם אמר קין טול״); תנחומא בובר, משפטים ה.
אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה(שמות כב, כד).
זה שאמר הכתוב:
נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹואֶנּוּ(משלי כח, כב).
אִישׁ רַע עָיִן — זה קין, שהבהיל את עצמו ליטול את העולם.
כיצד?
כשהיה הבל וקין בעולם, מה כתיב בהן? וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה(בראשית ד, ח) —
על עסק שדה נהרג הבל.
אמר לו קין להבל: נחלוק העולם — טול אתה את המטלטליןהמטלטלין — הנכסים שאינם קרקע, ואני את השדות;
והוא שחישב להוציא אותו מן העולם.
חלקו ביניהם: נטל הבל את המטלטלין, וקין את הקרקעות.
היה הבל מהלך בעולם, וקין רודפו, ואומר לו: צא מתוך שלי!
רץ להרים — והוא אחריו, ואומר: זו שלי!
עד שעמד עליו והרגו,
שנאמר: וַיָּקׇם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ.
וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹואֶנּוּ.
מה חיסרו? — נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ(בראשית ד, יב):
בכל מקום שהיה הולך — היה הקדוש ברוך הוא מביא רוח רעה לרגלו,
והיו מכין אותו ורודפים אחריו, עד שמוציאין אותו.
ושלמה צווח: אִם יוֹלִיד אִישׁ מֵאָה וְשָׁנִים רַבּוֹת יִחְיֶה(קהלת ו, ג).
כך כל המלוה את חבירו ברבית — סוף שנצרך לבריות,
שנאמר: וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹואֶנּוּ.
מה כתיב למעלה מן הענין?
אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹותוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ(שמות כב, כב) —
כולו כפול, ללמדך: שאין הפרגודהפרגוד — המחיצה (הוילון) שלפני הקדוש ברוך הוא ננעל לפניו.
מה כתיב אחריו? וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם וגו׳(שמות כב, כג).
אמתי?
אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי.
פתיחתא שישית · קצרה · המלוה לנכרי ברבית ולא לישראל — המלכות נוטלת ממונו ובונה בו צורכי הרבים
מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ ובתרבית וְתַרְבִּית לְחוֹנֵן דַּלִּים יִקְבְּצֶנּוּ(משלי כח, ח)
בדפוס סימן יד. ״זה שאמר הכתוב״ — ״זה״ בגליון כתב היד. ״לחונן דלים יקבצו״ (בסוף) — כך בכתב היד; בפסוק ״יקבצנו״.
בדפוס: ״מלהלוות את ישראל שלא ברבית״; ״עושק דלים הוא״; ״ובונה ממנו דמוסיות ומרחצאות ואסטווניות שבמדינה״.
מקבילות: שמות רבה לא, יא (״מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו… מה המלך עושה באותו ממון בונה״); לא, יז (״ואיזה חונן דלים זה עשו, וכי עשו חונן דלים הוא והלא עושק דלים הוא״); תנחומא בובר, משפטים ה.
זה שאמר הכתוב:
מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לְחוֹנֵן דַּלִּים יִקְבְּצֶנּוּ(משלי כח, ח).
כאיזה צד?
היה ישראל צריך ללוות, ובא נכרי;
ואמר: מוטב שאלוה לגוי ואטול ממנו רבית, מלהלוות לישראל שלא ברבית —
והלוה לו, והעשיר.
לפיכך שלמה צווח עליו: מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לְחוֹנֵן דַּלִּים יִקְבְּצֶנּוּ.
זה עשו.
ועשו חונן דלים? עושק דלים הוא!
אלא שהמלכות שומעת שהוא נושך את הרבית — ומתגרה בו, ונוטלת ממונו,
ובונה ממנו רמסיותרמסיות — מרחצאות ציבוריים ומרחצאות ואצטווניותואצטווניות — ואכסדראות של עמודים שבמדינה, וצורכי העוברים והשבים.
הוי: לְחוֹנֵן דַּלִּים יקבצו.
פתיחתא שביעית · ״מלוה יי״ — נפש תחת נפש; הקדוש ברוך הוא נושא ונותן בדין, ולמלוה ברבית פוסק מיד; ״את העני עמך״ — עניי עירך, ״בגלל״, ורבי תנחום שהפריש לעניים
מַלְוֵה יְיָ חוֹנֵן דָּל וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם־לוֹ(משלי יט, יז)
בדפוס סימן טו. ״רבי פינחס הכהן בר חמא״ — בדפוס ״בן חמא״. ״והא כתיב״ — בכתב היד בסימון הארמית של מאגרים. ״ויאמר זה בכה… ויצא הרוח ויעמד לפני יי ויאמר אני אפתנו״ — מלכים א כב, כ–כא. ״וכל צבא השמים עומדים עליו״ — בפסוק (מלכים א כב, יט) ״עמד עליו״. ״דמיו בו יהיה״ — יחזקאל יח, יג. ״כאילו אתה [עני] עמך״ — השלמת מאגרים. ״[מה] כתיב״ — בכתב היד ״כמה כתיב״, ומאגרים מוחק את הכ׳. ״הגלגל״ — הל׳ האחרונה מסופקת. ״את ידך״ — הד׳ מסופקת. ״לא [כתב]״ — בכתב היד ״תתב״, ומאגרים מתקן. ״רבי [ת]נחום בר חנילאי״ — בכתב היד ״נחום״, והת׳ השלמת מאגרים; כך בדפוס (״רבי תנחום בר חנילאי״) ובתנחומא בובר (״ר׳ תנחום בן חנילאי״).
בדפוס: ״ונתת לו פרנסה והחיית אותו… ואזכור אני להם את המצוה… ומציל אני אותם״; ״הקב״ה יושב עליו במשפט לומר היאך יוצא משפטו, למי שהוא גונב ולמי שהוא נואף״; ״ויאמר יי מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמת גלעד״; ״דמיו בו לא יחיה״; ״את מוצא בקיץ שהיום לוה מן הלילה מתקופת טבת עד תקופת תמוז, ומתקופת תמוז עד תקופת טבת הלילה לוה מן היום״; ״א״ר נחמן ב״ר״; ״אני עשיתי אותך עשיר ואותו עני, אם אין אתה נותן לו אני הופך את הגלגל״; ״ליטרא אחת של בשר ולעניים חצי ליטרא״.
מקבילות: תנחומא בובר, משפטים ו (״פתח בה ר׳ תנחומא מלוה יי חונן דל״; מיכה ואחאב; ״מיד מלאכי השרת עונין לא יחיה, את כל התועבות האלה עשה מות יומת״), ז (״מה בין מעשה אדם למעשה הקב״ה״) ו־ח (״מאחיך — ששניכם שוים… אמרו עליו על ר׳ תנחום בן חנילאי כשהיה לוקח לביתו בשר או ירק או כל דבר היה אומר לבני ביתו הפרישו לעניים חלקם, שלא לקחתי אלא ליטרא אחת של בשר בשבילי ולעני חצי ליטרא״); שמות רבה לא, יב (״מלוה יי חונן דל וגמולו ישלם לו״). ״ביום טובה היה בטוב״ ומעשה המפריש לעניים — גם בפסיקתא דרב כהנא, ביום השמיני עצרת (״אמר רבי תנחום ברבי חייא… כך היתה אמו של רבי תנחום ברבי חייא עושה… ליטרא אחת של בשר — לוקחת לו שתים, אחת לו ואחת לעניים״).
אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה(שמות כב, כד).
כך פתח רבי תנחומא:
מַלְוֵה יְיָ חוֹנֵן דָּל וּגְמֻולוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ(משלי יט, יז).
מַלְוֵה יְיָ חוֹנֵן דָּל — כביכול ליי הוא מלוה.
וּגְמֻולוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ.
אמר רבי פינחס הכהן בר חמא אמר רבי ראובן:
מהו וּגְמֻולוֹ יְשַׁלֶּם?
יכול נתן פרוטה לעני — הקדוש ברוך הוא משלם לו?
אלא אמר הקדוש ברוך הוא:
נפשו של עני היתה מפרכסתמפרכסת — מפרפרת לצאת מן הרעב, ונתתה לו פרוסה, והחייתה אותו —
חייך, שאני מחזיר לך נפש תחת נפש:
למחר בנך או בתך בא לידי חולי ולידי מיתה,
ונזכר אני להם את המצוה שעשית עם העני — ומציל אותם מן המיתה.
הוי: וּגְמֻולוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ — שאני משלם לך נפש תחת נפש.
אמר הקדוש ברוך הוא: דייך שנקראת מלוה לי.
אמר הקדוש ברוך הוא: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי — אתה עמי, תזכה למחיצתי.
את מוצא: על כל עבירה ועבירה שאדם עושה — הקדוש ברוך הוא יושב עליו במשפט.
וכן אתה מוצא בימי אחאב, שאמר מיכה:
רָאִיתִי אֶת יְיָ יֹושֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכׇל צְבָא הַשָּׁמַיִם עומדים עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ(מלכים א כב, יט).
וכי יש שמאל למעלן? והא כתיב: יְמִינְךָ יְיָ נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יְיָ תִּרְעַץ אוֹיֵב(שמות טו, ו),
וכן הוא אומר: יְמִין יְיָ רוֹמֵמָה יְמִין יְיָ עֹושָׂה חָיִל(תהלים קיח, טז)!
ומה הוא מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ?
אלא: אלו שמלמדים זכות — מימינו; ואלו שמלמדים חובה — נקראו משמאל.
וַיֹּאמֶר יְיָ מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב(מלכים א כב, כ) — ללמדך שהוא נושא ונותן בדין עמהם.
וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹומֵר בְּכֹה, וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי יְיָ וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ(מלכים א כב, כא).
אמר לו: יודע אתה אחריו עבירה?
אמר לו: הן.
התחיל נושא ונותן בדינו, שנאמר: וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹומֵר בְּכֹה.
אבל המלוה ברבית — אין הקדוש ברוך הוא נושא ונותן בדינו,
שנאמר: בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה(יחזקאל יח, יג) —
פוסק את דינו מיד;
מלאכי השרת אומרים: אֵת כׇּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה עָשָׂה מוֹת יוּמָת דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה.
לכך אמר משה: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי.
בא וראה מה בין מעשה אדם למעשה של הקדוש ברוך הוא:
אדם שהוא חייב לחבירו מאתים, או רבוא, או שלש מאות,
והוא אומר לו: תן לי את שלי!
ואומר לו: אין בידי —
מיד עושין מריבה, ומבזין זה את זה.
והקדוש ברוך הוא אינו כן:
אתה מוצא — בקייץבקייץ — בקיץ היום לווה מן הלילה, בתקופת תמוזבתקופת תמוז — בימי הקיץ, שהיום ארוך;
ובתקופת טבת — הלילה לווה מן היום;
ואין אֹומֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם(תהלים יט, ד).
לכך הזהיר הקדוש ברוך הוא למשה, ואומר לישראל: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי —
לא תנהוג בו מנהג בזיון, שהוא עמי.
אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ — הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני עמך.
אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ.
מיכאן אמרו רבותינו:
ענייך ועניי עירך — ענייך קודמין;
עניי עירך ועניי עיר אחרת — עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת.
אמר רב נחמן:
בא וראה מה כתיב: נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל(דברים טו, י) —
״בעבור״, או ״למען״, או ״בשביל״, או ״תחת הדבר הזה״ לא נאמר, אלא בִּגְלַל:
אני עשיתי אותך עשיר, ולאותו עני;
אם אתה נותן לו — מוטב;
ואם לאו — אני הופך את הגלגל, ואעשה אותך עני, ואותו עשיר.
למה? כִּי אֱלֹהִים שֹׁופֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים(תהלים עה, ח).
אמר רבי שילא:
ראה מה כתיב: לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּוץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן(דברים טו, ז).
מהו מאַחֶיךָ?
לא כתב ״מעני״ אלא מאַחֶיךָ — ששניכם שוים;
ואל תגרום לעצמך שתעשה כמותו.
״מאחיך״ — לשון יוונית הוא.
לפיכך: אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ.
אמרו עליו על רבי תנחום בר חנילאי:
שהיה לוקח לביתו בשר, או ירק, או כל דבר — היה אומר לבני ביתו: הפרישו לעניים חלק בם;
שלא לקחתי לכם אלא ליטראליטרא — מידת משקל (ליטרה) בשר, ושל עניים — חצי ליטרא.
שהיה מקיים: בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים עַל דִּבְרַת וגו׳(קהלת ז, יד).
בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב — בגמילות חסד שתעשה עם העניים;
וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה — לפי שאינך רחוק מן העניות, שאין לך רעה גדולה מן העניות.
לכך נאמר: אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ.
חלק ד
גוף הדרשה וחתימה
דרשת הפסוק · ״אם חבל תחבל שלמת רעך״ · וחתימה · הקדוש ברוך הוא מחזיר לאדם את נפשו בכל יום — אף אתה החזר את המשכון; בעולם הזה צעקת יחיד, ולעתיד ״טרם יקראו ואני אענה״
בדפוס סימן טז. ״כמה״ — הכ׳ מסופקת בכתב היד. ״אחד״ — הד׳ מסופקת. ״כי היא כסותה לבדה״ — כקרי (שמות כב, כו; כתיב ״הוא״). ״שמא קורא תיגר לפני״ — בדפוס ״שהוא קורא תגר לפני״.
בדפוס: ״כמה את חייב לי אתה חוטא לפני״; ״והיא מתחייבה אני מחזיר לך את נפשך״; ״הוא שוכב על מטתו״; ״בעוה״ז הייתי שומע צעקת יחידים״.
מקבילות: שמות רבה לא, ז (״אם חבול תחבול — א״ל האלהים אם חייב הוא לך אף אתה חייב לי״); תנחומא בובר, משפטים ט (״אם חבול תחבול… אמר הקב״ה אתה כמה חייב לי אתה חוטא לפני ואני ממתין לך״).
אִם חָבֹל תַּחְבֹּל(שמות כב, כה).
אמר הקדוש ברוך הוא: כמה אתה חייב לי!
אתה חוטא לי — ואני ממתין לך;
ונפשך עולה אצלי בכל יום, ובכל אמשאמש — ערב ואמש, ונותנת דין וחשבון — והיא מתחייבת,
ואני מחזיר לך את נפשך — שאתה חייב לי.
אף אתה — אף על פי שהוא חייב לך:
אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ כִּי הִיא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ(שמות כב, כו).
אף אתה — דבר אחד יש לי אצלך:
אם אין אתה מחזיר משכונו — איני מחזיר לך את נפשך.
לפיכך: אם חבלת — נפשך תחבל.
וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי.
שמא קורא תיגרתיגר — תלונה, קובלנה לפני, אומר: רבון העולם, אני אדם והוא אדם —
ושוכב על מטתו, ואני במה אשכב?
לפיכך: וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי.
אמר הקדוש ברוך הוא:
בעולם הזה — הייתי שומע צעקת יחידי;
ולעתיד — וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה(ישעיה סה, כד).
והנביא אומר: כִּי עַם בְּצִיּוֹן יֵשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם בָּכוֹ לֹא תִבְכֶּה חָנוֹן יׇחְנְךָ לְקוֹל זַעֲקֶךָ כְּשׇׁמְעָתוֹ עָנָךְ(ישעיה ל, יט).
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ח | סמך | שמך |
| ט | ק | — (הוספה) |
| ט | העדים | הערום |
| י | יתד של מחרישה השכים | יתר משל מחר שהוא הסכים |
| י | יתד של מחרישה | יתר משל מחר |
| יא | פורכו | — (הוספה) |
| יא | אף על פי כן | כע״פ כן |
| יא | י | — (הוספה) |
| יב | א | — (הוספה) |
| יב | מפשיט | מפטיש |
| יב | חרף | הרף |
| טו | עני | — (הוספה) |
| טו | מה | כמה |
| טו | כתב | תתב |
| טו | ת | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212; השלמה אחת (יא) מן הדפוס (ורשא) |
מדרש תנחומא
דרשה ג
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמׇרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי(שמות כג, כ)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212 (ושורה אחת מכתב יד ניו יורק, קולומביה X 893 M 5843) §§cover-end§§
חלק א
פתיחתא
פתיחתא ראשונה · ״איך אשיתך״ — הבדלה, שנאה, חיוב, הפקר; ארץ חמדה ונחלת צבי; כאשה בוגדת מרעה — ומלאך תחת השכינה
וְאָנֹכִי אָמַרְתִּי אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים וְאֶתֶּן־לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם וָאֹמַר אָבִי תקראו תִּקְרְאִי־לִי וּמֵאַחֲרַי לֹא תשובו תָשׁוּבִי אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה מֵרֵעָהּ כֵּן בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם־יְיָ(ירמיה ג, יט–כ)
בדפוס סימן יז. ״ואני אמרתי״ — בפסוק (ירמיה ג, יט) ״ואנכי אמרתי״. ״תקראי לי… תשובו״ (בפעם הראשונה) — ״תקראי״ כקרי ו״תשובו״ ככתיב; בהמשך ״תשובי״ כקרי. ״אלא [לשון הבדלה]״ — בכתב היד סימן השמטה (+) אחרי ״אלא״; הושלם מן הדפוס (״אין לשון אשיתך אלא לשון הבדלה״), וכך ההמשך (״אני ואתם… היאך עשיתם להכניס ביני וביניכם אומות אחרות״). ״לקטרג אתכם״ — בדפוס כאן שני מאמרים: ״ואתם גרמתם לעצמכם לשנוא אתכם, וריב״ל אמר איך אשיתך בבנים אני הייתי מלמד סניגוריא עליכם ואתם גרמתם לעצמכם לקטרג אתכם״; בכתב היד נשמט מן ״גרמתם לעצמכם״ הראשון אל השני (הדומות). ״לעשות [ענבים]״ — בכתב היד ״ענוים״; כפסוק (ישעיה ה, ד) ובדפוס. ״מצד ביתאל״ — בפסוק (יהושע יב, ט) ״בית אל״. ״לתפנוקיה״ — הה״א בגליון כתב היד.
בדפוס: ״לשון בדילה, כד״א וישת לו עדרים לבדן״; ״רבי חמא בר חנינא אמר… לשון שנאה הוא״; ״מעדרו ומסקלו ומנכשו״; ״ואעפ״כ היה בתוך התבן פירות… בליל חמיץ יאכלו — בלילים היו מן הפירות״; ״אם לא היה קונה בא״י״; ״א״ר יהודה בי רב שלום ולואי כאשה בגדה מריעה האשה שיש לה ריעה הוא מאכילה ומשקה״; ״כיון שנתמעטה ידו״; ״כלום חסרתי אתכם דבר שבגדתם בי״.
מקבילות: תנחומא בובר, משפטים י (״ר׳ אלעזר בן פדת אומר מה זה אשיתך עלתה על דעתי שנהא בעולם אני ואתם, היאך עשיתם לי להכניס ביניכם אומות״; ״פורפירא בבליקון, שהיה מלך בבל לובש ושולט ביריחו״); שמות רבה לב, ב, ה (״ר׳ יצחק פתח ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים אכן בגדה אשה מרעה״).
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁולֵחַ מַלְאָךְ(שמות כג, כ).
זה שאמר הכתוב:
ואני אָמַרְתִּי אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם וָאֹומַר אָבִי תִּקְרְאִי לִי וּמֵאַחֲרַי לֹא תָשׁוּבִו(ירמיה ג, יט).
אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים.
אמר רבי אלעזר בן פדת:
אין לשון אֲשִׁיתֵךְ אלא לשון הבדלה.
אמר הקדוש ברוך הוא: אני ואתם — עלה על דעתי להיות בעולם, שאני אב ואתם בנים;
היאך עשיתם להכניס ביני וביניכם אומות אחרות?
אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים — אין הלשון הזה אלא לשון בדילהבדילה — הבדלה,
כמה דאת אמר: וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים(בראשית ל, מ).
רבי חמא בר חנינא אמר:
אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים — לשון שנאה,
כדאת אמר: וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה(בראשית ג, טו);
שאהבה גדולה היתה ביני וביניכם, שנאמר: אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְיָ(מלאכי א, ב),
ואתם גרמתם לעצמכם לקטרג אתכם.
ואין לשון אֲשִׁיתֵךְ אלא חייב,
כדאת אמר: אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו(שמות כא, ל).
ורבי ברכיה אומר:
אין לשון אֲשִׁיתֵךְ אלא הפקר,
כמה דאת אמר: וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת(ישעיה ה, ו).
חביבים הייתם לפני כאדם שיש לו כרם יפה — מעדרו, מנכשומנכשו — עוקר ממנו עשבים רעים;
ועשיתם לעצמיכם הפקר:
מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻושִׁים(ישעיה ה, ד).
וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה — ארץ שנתחמדו לה כל גדולי עולם.
אברהם אומר לבני חת: תְּנוּ לִי אֲחֻוזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם(בראשית כג, ד);
ואף הקדוש ברוך הוא מחבבה לפני יצחק: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ(בראשית כו, ג);
יעקב אמר: בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי(בראשית נ, ה).
הוי: אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי.
מה צבי זה — שוחטין אותו ומפשיטין אותו מעורו, ואחר כך מחזירין את הבשר לעור, ואין העור מחזיקו —
כך ארץ ישראל לא היתה מחזקת את פירותיה.
ראה מה כתיב: וְהָאֲלָפִים וְהָעֲיָירִים עֹובְדֵי הָאֲדָמָה בְּלִיל חָמִיץ יֹאכֵלוּ אֲשֶׁר זֹורֶה בָרַחַת וּבַמִּזְרֶה(ישעיה ל, כד).
בראשונה היו זורין ברחת, ואחר כך במזרה.
למה? שהיה הדגן יתר מן התבן;
ואף על פי כן היה בתוך התבן פירות.
מנין? שכך כתיב: בְּלִיל חָמִיץ — בלוליםבלולים — מעורבבים היו מן הפירות.
הוי: נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם — נחלה שאינה מחזקת פירות, כצבי.
דבר אחר:
נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם — ארץ ישראל, שנתאוו לה מלכי העולם.
כאיזה צד?
כתיב: מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶחָד מֶלֶךְ הָעַי אֲשֶׁר מִצַּד ביתאל אֶחָד(יהושע יב, ט);
ואין בין יריחו לעי אלא שלשת מיליןמילין — מילים (מידת אורך) — והוא אומר כן?
אלא כל מלך שהיה מולך בחוצה לארץ, ולא היה קונה בארץ ישראל — לא היה נקרא מלך.
למה? שהיו מתאוין לארץ ישראל ולפירותיה.
הוי אומר: נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם.
אמר רבי פרנך בשם רבי יוחנן:
ראה מה כתיב: וָאֵרֶא בַשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה(יהושע ז, כא) —
פורפיראפורפירא — בגד ארגמן בבליקוןבבליקון — בבלי, מעשה בבל, שהיה מלך בבל לבוש ושולט ביריחו.
הוי: נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם.
ואומר: אָבִי תִּקְרְאִי לִי וּמֵאַחֲרַי לֹא תָשׁוּבִי.
מה האב זקוק לתפנוקיהלתפנוקיה — לעונג שלה, לפינוקיה של בתו — כך הייתי זקוק לכם,
שנאמר: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם(שמות טז, ד),
וכתיב: וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וגו׳(שמות טז, יד).
וָאֹמַר אָבִי תִּקְרְאִי לִי וּמֵאַחֲרַי לֹא תָשׁוּבִי, אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה מֵרֵעָהּ כֵּן בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְיָ(ירמיה ג, כ).
אמר רבי יהודה ברבי סימון:
ולואי כאשה בוגדת מרעה!
שיש לה רע, ומאכילה ומשקה — אוהבת אותו;
כיון שנתמטהשנתמטה — שירד מנכסיו ידו — מנחתמנחת — מניחה, עוזבת אותו, והולכת לה.
אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה מֵרֵעָהּ — אני לא עשיתי כן,
אלא המן יורד לכם, והבאר עולה — חסרתי אתכם דבר?
שנאמר: בְּגַדְתֶּם בִּי.
אמר הקדוש ברוך הוא: אומות העולם בגדו בי — ונתתי להם שרים שיהו משמשין אותם;
אף אתם כן — אני נותן לכם מלאך שיהא משמר אתכם,
שנאמר: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁולֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמׇרְךָ בַּדָּרֶךְ.
כשזכיתם וקיבלתם את התורה, והייתם עושים רצוני — הייתי מהלך לפניכם: וַיְיָ הֹולֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם(שמות יג, כא);
ועכשיו עשיתם עבודה זרה כאומות העולם — איני משלח לפניכם אלא מלאך.
חלק ב
גוף הדרשה וחתימה
דרשת הפסוק · ״הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך״ · וחתימה · משה דוחה את המלאך ויהושע משתחוה לו; מלאך אינו נושא פנים; הצרעה והאמוריים; לעתיד — אליהו
בדפוס סימן יח. ״ילך [נא] יי בקרבנו״ — הנ״א השלמת מאגרים; בפסוק (שמות לד, ט) ״ילך נא אדני בקרבנו״. ״מה [בין]״ — בגליון כתב היד. ״ויפל יהושע על פניו ארצה״ — בפסוק (יהושע ה, יד) ״אל פניו״. ״צפרני רגליו״ — הסופר כתב ״צפרני״ פעמיים ומחק את השנייה. ״ששימר״ — הי׳ מסופקת בכתב היד. ״[המחוורות]״ — בכתב היד ״המחזורות״ (מאגרים מסמנו כשיבוש); בדפוס ״המחוורת״. ״יה יי מי יעמוד״ — בפסוק (תהלים קל, ג) ״יה אדני מי יעמד״. ״כאיזה צד״ — הכ׳ מסופקת בכתב היד. ״החלחול״ — בכתב היד ״התלתול״ (מאגרים מסמנו כשיבוש); כך הדפוס ״החלחול״. ״ורבותינו אומרין… והורגין אותן״ — שורה זו מכתב יד ניו יורק, קולומביה X 893 M 5843; ״נמרסקות״ — כך שם (מאגרים מסמנו כשיבוש), ובדפוס ״כמוסקות״. ״ועל מלכי האדמה באדמה״ — בפסוק (ישעיה כד, כא) ״על האדמה״. ״לפני בא יום הגדול והנורא״ — בפסוק (מלאכי ג, כג) ״לפני בוא יום יי הגדול והנורא״.
בדפוס: ״ועתה באתי, מיד ויפול יהושע״; ״בדין הוא שישמרך״; ״שלמטן מכוון כנגד״ (בית המקדש); ״דבר אחר כי לא ישא לפשעכם למה שהוא שליח״; ״ואף לא ילך מלאך אלא ושלחתי את הצרעה לפניך״; ״הקב״ה היה אוסרן לפני ישראל״; ״נפרע מן השרים של עכו״ם תחלה ואח״כ על מלכי האומות״.
מקבילות: תנחומא בובר, משפטים י–יב (״הרי ב׳ פעמים באתי להנחיל את ישראל, אני הוא שבאתי…״; ״השמר מפניו… לא זכיתם לשמוע בקולי״; ״שמו של הקב״ה משותף עם כל מלאך ומלאך, א״ל משה איני מבקש שילך עמנו…״; ״ר׳ ברכיה אמר הקב״ה היה אוסרן לפני ישראל, והיו באין והורגין אותן״); שמות רבה לב, ד, ח.
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁולֵחַ מַלְאָךְ(שמות כג, כ).
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לפניך אני משלח, ולא לפניהם.
אמר משה: אם לפני אתה משלח — איני מבקש, אלא: יֵלֶךְ נָא יי בְּקִרְבֵּנוּ(שמות לד, ט).
ראה מה בין הראשונים לאחרונים:
הקדוש ברוך הוא אומר למשה: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ —
השיבו: איני חפץ אלא לך.
יהושע ראה את המלאך — ונפל על פניו,
שנאמר: וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ על פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ(יהושע ה, יד), וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ(יהושע ה, יג).
אמר רבי יצחק:
מה עשה לו המלאך? כיון ששמע הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ — התחיל צועק מתחת צפרני רגליו:
וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא יְיָ עַתָּה בָאתִי —
הנה שני פעמים באתי להנחיל את ישראל:
אני הוא שבאתי בימי משה רבך, ודחה אותי, ולא רצה שאלך עמו.
מיד: וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ.
אבל משה — דחה אותו.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמׇרְךָ — ולכל מי ששימר את התורה כיוצא בך.
אמר רבי שמעון בן לקיש:
כתיב: בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה(תהלים צא, ד).
אמר לו: צנהצנה — מגן נעשה לך, ולכל מי ששימר את התורה כיוצא בך:
צִנָּה וְסֹוחֵרָה אֲמִתּוֹ.
לפיכך: לִשְׁמׇרְךָ — בדין הוא שנשמרך.
לִשְׁמׇרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִינֹותִי —
זה אחד מן המקראות המחוורותהמחוורות — המבוררות, הברורות: שבית המקדש של מטן — כנגד בית המקדש של מעלן.
הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹולוֹ(שמות כג, כא).
למה? לא זכיתם לשמוע בקולי — שמעו בקולו של מלאך.
הוא אינו יכול לישא לפשעכם. למה? שהוא מן הכת שאינן חוטאין;
לכך: כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם.
למה? שהוא שליח, וכל מה שהשליח משתלח לעשות — הוא עושה;
אבל אני — נושא לכם פנים, שנאמר: יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ(במדבר ו, כו).
אמר דוד: רבונו של עולם, ולמלאך אתה מוסרנו, שאינו נושא פנים?
אִם עֲוֺנוֹת תִּשְׁמׇור יָהּ יי מִי יַעֲמֹוד(תהלים קל, ג).
אם תאמר: אין הסליחה מסורה לך — כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא(תהלים קל, ד);
לא מסרת אותה למלאך שר הפנים, שנאמר: כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם.
למה? כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ.
אמר רבי שמעון בן לקיש:
שמו של הקדוש ברוך הוא משותף עם כל מלאך, שנאמר: כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ.
אמר לו משה: איני מבקש שילך מלאך עמנו, אלא אתה;
ואם אין אתה הולך — אין אנו זזים ממקומינו,
שנאמר: וּבַמֶּה יִווָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ(שמות לג, טז).
אמר לו: חייך, ואף לא מלאך, שנאמר: וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וגו׳(שמות כג, כח).
כאיזה צד האמוריים מתים?
אמר רבי לוי:
שתי צרעיותצרעיות — צרעות היה הקדוש ברוך הוא מזויג לכל אחד ואחד מהן,
וכל אחת ואחת הולכת ושופכת אירסהאירסה — ארסה לתוך עינו,
והעין מתבקע, ונופל מלא קומתו, ומת.
רבי אחא ברבי אמר:
החלחולהחלחול — רעד, חלחלה היה נכנס להם, והיו מתרפין לפני ישראל, והורגים אותם.
ורבותינו אומרין:
היו נעשין פניהן נמרסקותנמרסקות — מרוסקות, מעוכות מכבשן האש, והיו מתרפין לפני ישראל, והורגין אותן.
רבי אבא בר כהנא אמר:
הקדוש ברוך הוא הוא אוסרן לפני ישראל, והיו באין והורגין אותן,
שנאמר: וַיִּתֵּן יְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ גַּם אֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וְאֶת כׇּל עַמּוֹ(דברים ג, ג) —
כאדם שהוא אוסר שונא של בנו, ונותנו לפניו.
ולא תאמר שקטנים היו האמוריים; ראה מה כתיב בהם:
וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹובַהּ אֲרָזִים גׇּבְהוֹ וְחָסֹון הוּא כָּאַלּוֹנִים וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשׇׁרָשָׁיו מִתָּחַת(עמוס ב, ט).
וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל — זה השר שלהם;
וְשׇׁרָשָׁיו מִתָּחַת — אלו האמוריים.
וכן הוא עושה לעתיד: נפרע מן השרים של אומות העולם תחלה, ואחר כך כל מלכי האומות,
שנאמר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְיָ עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה(ישעיה כד, כא) באדמה.
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל:
בעולם הזה — מלאך הייתי משלח להבריח מפניכם אומות העולם;
אבל לעתיד לבוא — אני מנהיג אתכם, ואליהו אני משלח לפניכם,
שנאמר: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בא יוֹם הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא(מלאכי ג, כג).
חלק ג
פתיחתא
פתיחתא שנייה · קצרה · מצוה אחת — מלאך אחד; אלף משמאל ורבבה מימין; מלאך כורז לפני האדם; יעקב ומחנות המלאכים
כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה־לָּךְ לִשְׁמׇרְךָ בְּכׇל־דְּרָכֶיךָ(תהלים צא, יא)
בדפוס סימן יט. ״בכל דרכך״ — בפסוק (תהלים צא, יא) ״דרכיך״. ״המצוות״ — האותיות ״ות״ מסופקות בכתב היד. ״בלכתו צקלג״ — בפסוק (דברי הימים א יב, כא) ״בלכתו אל צקלג״. ״ממינך״ — כך בכתב היד (בפסוק ״מימינך״). ״על ידיך״ — בפסוק (דברים ו, ח) ״על ידך״. ״רוחות ומזיקין״ — הסופר כתב ״רבות מזיקין״, מחק את ״רבות״, ובגליון ״רוחות ו״. ״היאך״ — לפניו ו׳ מסופקת שמאגרים מוחק. הפתיחתא אינה חוזרת אל ״הנה אנכי שלח מלאך״, וחותמת ב״מתהלך בתומו צדיק״ — כך גם בדפוס, וכאן סוף הפרשה.
בדפוס: ״אמר ליה רבי חנינא״; ״לפי שכל העולם כלו מלא רוחות ומזיקים״; ״א״ר יהודה בר שלום״; ״תשעה קבין מזיקין״; ״פורמא בפניהם כגון חמורים של טוחנים… והאדם נשתטה״; ״שתק מיד נזוק, והמלאך אומר נשלם פלוני״; ״כורז לפניו להגיד לאדם יושרו״.
מקבילה: שמות רבה לב, ו (״חונה מלאך יי סביב ליראיו — עושה אדם מצוה אחת הקב״ה נותן לו מלאך אחד לשמרו… שתי מצות… שני מלאכים… עשה הרבה מצות נותן לו הקב״ה חצי מחנהו, שנא׳ יפול מצדך אלף ורבבה מימינך״).
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁולֵחַ מַלְאָךְ(שמות כג, כ).
זה שאמר הכתוב:
כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמׇרְךָ בְּכׇל דְּרָכֶךָ(תהלים צא, יא).
עשה אדם מצוה אחת — מוסרין לו מלאך אחד;
שתי מצוות — מוסרין לו שני מלאכים;
עשה כל המצוות — מוסרין לו מלאכים הרבה,
שנאמר: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ.
ומי הן המלאכים?
אילו שמשמרין אותו מן המזיקין, שנאמר: יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ(תהלים צא, ז).
ומה הוא יִפֹּול? שמשלימין לו,
כענין שנאמר בדברי הימים: וּמִמְּנַשֶּׁה נָפְלוּ עַל דָּוִד(דברי הימים א יב, כ),
וכתיב: בְּלֶכְתּוֹ צִקְלַג נָפְלוּ עָלָיו מִמְּנַשֶּׁה(דברי הימים א יב, כא).
וּרְבָבָה מִמִינֶךָ.
למה מן השמאל אלף, ומן הימין רבבה?
לפי שהשמאל אינה צריכה מלאכים הרבה,
ששמו של הקדוש ברוך הוא כתוב בתפילין, והתפילין נתונין על השמאל,
שנאמר: וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶיךָ(דברים ו, ח).
אמר רבי חנינה:
אין כתיב ״יהא מצדך״, אלא יִפֹּול מִצִּדְּךָ:
שמאל, שאינה פשוטה במצות — אינה מפלת אלא אלף מזיקין;
וימין, שהיא פשוטה במצות — מפלת רבוא מזיקין.
אמר רבי יהושע בן לוי:
מהו יִפֹּול מִצִּדְּךָ אֶלֶף?
הקדוש ברוך הוא מוסר לכל אחד ואחד מישראל רבוא ואלף מלאכים, שיהו משמרין אותו ועושין לו דרך;
ואחד מכריז לפניו ואומר: תנו כבוד לצלמו של הקדוש ברוך הוא!
לפי שכל העולם כולו מלא רוחות ומזיקין.
אמר רבי יהודה ברבי שלום בשם רבי לוי:
אין לך בית רובערובע — רובע קב (שטח זריעתו) בחללו של עולם, שאין בו תשעת קביןקבין — קבים (מידת נפח) מזיקין.
היאך עשויין?
אמר רבי לוי:
פרמאפרמא — כיסוי עיניים בפניהם, כגון חמורים של טחוניןשל טחונין — של הטחנה;
וכשעונות גורמין — הפורמא נגלה, והאדם נשטהנשטה — נעשה שוטה;
וכשהמלאך כורזכורז — מכריז — האדם בשלום;
שתק — מיד ניזוק,
שנאמר: וַתִּקְרַב לַשַּׁחַת נַפְשׁוֹ וְחַיָּתוֹ לַמְמִיתִים(איוב לג, כב) —
״למתים״ אינו אומר, אלא לַמְמִיתִים — לאותן מלאכי חבלה שהוא נמסר להם.
ומנין שמלאך כורז לפניו?
שנאמר: אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף(איוב לג, כג) —
אם יהא מן אותן אלף כורז עליו — לְהַגִּיד לְאָדָם יׇשְׁרוֹ;
אותה שעה — וַיְחֻונֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת מָצָאתִי כֹופֶר(איוב לג, כד).
הוי: אם נתרבה במצות — רבוא ואלף מלאכים משמרים אותו;
ואם הוא שלם בתורה ובמעשים טובים — הקדוש ברוך הוא משמרו,
שנאמר: יְיָ שֹׁמְרֶךָ יְיָ צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ(תהלים קכא, ה).
וכן אתה מוצא ביעקב, שכתוב בו: אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז) — במעשים טובים;
יֹושֵׁב אֹוהָלִים — עוסק בתורה;
ונתרבה במצוות — נמסרו לו מחנות מלאכים לשומרו,
שנאמר: וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים(בראשית לב, ב), וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם(בראשית לב, ג);
ואומר: וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹולִים וְיֹורְדִים בּוֹ(בראשית כח, יב), וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר(בראשית כח, יג), וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ(בראשית כח, טו).
אמר רבי הושעיא:
אשריו ילוד אשה, שראה מלך מלכי המלכים ופמליאופמליא — ופמליה, משרתיו שלו משמרין אותו, ומשלח מלאכים בשליחותו,
שנאמר: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם(בראשית לב, ד).
וכן הוא אומר: הַמַּלְאָךְ הַגֹּואֵל אֹותִי מִכׇּל רָע(בראשית מח, טז).
אמר הכתוב: מִתְהַלֵּךְ בְּתֻומּוֹ צַדִּיק אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו(משלי כ, ז).
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212 (ושורה אחת מכתב יד ניו יורק, קולומביה X 893 M 5843). במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| יז | לשון הבדלה | — (הוספה) |
| יז | ענבים | ענוים |
| יח | נא | — (הוספה) |
| יח | המחוורות | המחזורות |
| יח | החלחול | התלתול |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212, ושורה אחת (יח) מכ״י ניו יורק, קולומביה X 893 M 5843; השלמה אחת (יז) מן הדפוס (ורשא) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212 |
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) — הברייתא שהסופר מפנה אליה (ו) והשלמה אחת (ז) |
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212; השלמה אחת (יא) מן הדפוס (ורשא) |
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212, ושורה אחת (יח) מכ״י ניו יורק, קולומביה X 893 M 5843; השלמה אחת (יז) מן הדפוס (ורשא) |