אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ(בראשית ו, ט).

ילמדנו רבינו: על כמה עבירות נשים מיתות בשעת לידתן?

כך שנו רבותינו:

על שלשה עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר(משנה שבת ב, ו) וגו׳.

ושלשתן מן התורה:

נדה — דכתיב: וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ(ויקרא טו, כה);

חלה — דכתיב: רֵאשִׁית עֲרִיסֹותֵיכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה(במדבר טו, כ);

הדלקת הנר — דכתיב: וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹונֶג(ישעיה נח, יג) — זו הדלקת הנר.

ואם תאמר לישב בחשך — אין זה עונג,

שאין יורדי גהינם נידונין אלא בחשך,

שנאמר: אֶרֶץ עֵיפָתָה כְּמוֹ אֹופֶל(איוב י, כב).

ומה ראו הנשים להצטוות על אלו שלש מצוות?

אמר הקדוש ברוך הוא: אדם הראשון תחלת בריותי היה, ונצטוה על עץ הדעת;

וכתב בחוה: וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וגו׳(בראשית ג, ו), וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל —

וגרמה לו מיתה, ושפכה את דמו.

וכתיב בתורה: שֹׁופֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ(בראשית ט, ו) —

ישפך דמה, ותשמור נדתה, כדי שיתכפר לה על דם האדם ששפכה.

מצות חלה מנין?

היא טימאה חלתו של עולם,

דאמר רבי יוסי בן קצרתא:

כשם שהאשה משקשקת עיסתה במים, ואחר כך מגבהת חלתה —

כך עשה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון,

דכתיב: וְאֵיד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה(בראשית ב, ו), ואחר כך וַיִּיצֶר יְיָ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה(בראשית ב, ז).

הדלקת הנר —

היא כבתה נרו של אדם,

דכתיב: נֵר אלהים נִשְׁמַת אָדָם(משלי כ, כז);

לפיכך תשמור הדלקת הנר.

אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ(בראשית ו, ט).

יתברך שמו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, שבחר בישראל משבעים אומות,

כמו שכתוב: כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ(דברים לב, ט),

ונתן להם תורה בכתב, ברמז, צפונות וסתומות; ופירשן בתורה שבעל פה, וגלה אותה לישראל.

ולא עוד, אלא שתורה שבכתב כללות, ותורה שבעל פה פרטות;

ותורה שבכתב מעט, ועל פה — אֲרֻוכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם(איוב יא, ט).

ומאי לֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים(איוב כח, יג)? וכי בארץ המתים תמצא?

אלא שלא תמצא תורה שבעל פה אצל מי שבקש העולם הזה — עונג, תאוה, וכבוד וגדולה בעולם הזה;

אלא במי שממית עצמו עליה,

דכתיב: זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל(במדבר יט, יד).

וכך דרכה של תורה:

פת במלח תאכל,

ומים במשורהבמשורה — במידה קטנה, בצמצום תשתה,

ועל הארץ תישן,

וחיי צער תחיה,

ובתורה תהיה עמל.

לפי שלא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא על תורה שבעל פה,

שנאמר: כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וגו׳(שמות לד, כז).

ואמרו חכמים: לא כתב הקדוש ברוך הוא למען הדברים האלה, ולא בגלל, אלא עַל —

תורה שבעל פה, שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול,

שהיא משולה בחשך,

שנאמר: הָעָם הַהֹולְכִים בַּחֹשֶׁךְ(ישעיה ט, א) — אלו בעלי תלמוד;

רָאוּ אוֹר גָּדוֹל — שהקדוש ברוך הוא מאיר עיניהם באיסור והיתר, ובטמא ובטהור;

ולעתיד לבוא — וְאֹוהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻורָתוֹ(שופטים ה, לא).

ולא קיבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם את ההר כגיגית,

שנאמר: וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר(שמות יט, יז).

ואמר רב דימי בר חמא בר חסא:

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אם מקבלים את התורה — מוטב; ואם לאו — שם תבא קבורתכם.

ואם תאמר: על תורה שבכתב כפה עליהם את ההר?

והלא בשעה שאמר להם: מקבלים אתם את התורה? — ענו כולם ואמרו: נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז),

מפני שאין בה צער, והיא מעט.

אלא אמר להן על התורה שבעל פה, שיש בה דקדוקי מצוות קלות וחמורות,

והיא עזה כמות, וקשה כשאול קנאתה;

לפי שאינו לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו,

שנאמר: וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכׇל נַפְשְׁךָ וּבְכׇל מְאֹדֶךָ(דברים ו, ה).

ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא תלמוד?

ראה מה כתיב אחריו: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ(דברים ו, ו) —

ואי זה זה? זה תלמוד, שהוא על הלב.

וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ(דברים ו, ז) — זה תלמוד, שצריך שינון.

ללמדך, שפרשה ראשונה שהוא בקרית שמע אין בה פירוש מתן שכרה בעולם הזה,

כמו שכתוב בפרשה שניה: וְהָיָה אִם שָׁמֹועַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי(דברים יא, יג), וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם(דברים יא, יד) —

זה מתן שכרן של עוסקי מצות, שהן עוסקין בתלמוד.

ופרשה שניה כתיב בה בְּכׇל לְבַבְכֶם וּבְכׇל נַפְשְׁכֶם, ולא כתיב בכל מאדך —

ללמדך, שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבעל פה,

לפי שיש בה צער ונידוד שינה, ומנוול עצמו עליה.

לפיכך מתן שכרה לעולם הבא,

שנאמר: הָעָם הַהֹולְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל —

אותו אור שנברא ביום ראשון, שגנזו הקדוש ברוך הוא לעמלי תורה שבעל פה ביום ובלילה,

שבזכותם העולם עומד,

שנאמר: כֹּה אָמַר יְיָ אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה וגו׳(ירמיה לג, כה).

אי זו היא נוהגת ביום ובלילה? זו תלמוד.

וכן הוא אומר: כֹּה אָמַר יְיָ אִם תָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי הַיּוֹם וְאֶת בְּרִיתִי הַלָּיְלָה(ירמיה לג, כ), גַּם בְּרִיתִי תֻפַר וגו׳(ירמיה לג, כא);

ואמר: כִּי אִם בְּתוֹרַת יְיָ חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה(תהלים א, ב).

ואף הקדוש ברוך הוא כרת ברית עם ישראל, שלא תשכח תורה שבעל פה מפיהם ומפי זרעם עד סוף כל הדורות,

שנאמר: וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר יְיָ וגו׳(ישעיה נט, כא);

ולא כתיב ממך, אלא מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר יְיָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.

ולפיכך קבע הקדוש ברוך הוא שתי ישיבות לישראל, שנוהגין בתורה יומם ולילה,

ומתקבצין שני פעמים בשנה, באדר ובאלולבאדר ובאלול — בשני ירחי הכלה, שבהם נתכנסו בני הישיבות שבבבל, מכל מקומות,

ונושאין ונותנין במלחמת של תורה, עד שמעמידין הדבר על בוריו והלכה לאמתתה,

ומביאין ראיה מן המקרא ומן המשנה ומן התלמוד, כדי שלא יכשלו ישראל בדברי תורה,

שנאמר: שָׁלוֹם רָב לְאֹוהֲבֵי תוֹרָתֶךָ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל(תהלים קיט, קסה).

ואותן שני ישיבות לא ראו שבי ולא שמד, ולא שלט בהם לא יון ולא אדום;

והוציאן הקדוש ברוך הוא שתים עשרה שנה קודם חרבן הבית, בתורתן ובתלמודן,

שכך כתיב: וְהִגְלָה אֶת כׇּל יְרוּשָׁלִַם וְאֵת כׇּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל עֲשֶׂרֶת גּוֹלֶה כל הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם הָאָרֶץ(מלכים ב כד, יד).

וכי מה גבורה יש בבני אדם ההולכים בגולה?

אלא אלו גבורי תורה, שכך נאמר בהם — הלא גִּבּוֹרִים עֹושֵׂי מִלְחָמָה(מלכים ב כד, טז):

עושי מלחמתה של תורה,

שכך כתיב: עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹות יְיָ(במדבר כא, יד).

ומתוכן — הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר:

חרש — שבשעה שאחד מהן מדבר, נעשו הכל כחרשין;

מסגר — בשעה שאחד מהן סוגר דברי טומאה וטהרה, או איסור והיתר, אין בעולם שיכול לפתוח, לטהר ולהתיר,

לקיים מה שנאמר: וְנָתַתִּי מַפְתֵּחַ בֵּית דָּוִד עַל שִׁכְמוֹ וּפָתַח וְאֵין סֹוגֵר וְסָגַר וְאֵין פֹּותֵחַ(ישעיה כב, כב).

וְאֶת אֵלֵי הָאָרֶץ לָקָח(יחזקאל יז, יג) — אלו חוריחורי — שרי, נכבדי יהודה ובנימין,

שעליהם נאמר: כֹּה אָמַר יְיָ כַּתְּאֵנִים הַטֹּובוֹת הָאֵלֶּה כֵּן אַכִּיר אֶת גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶרֶץ כַּשְׂדִּים לְטוֹבָה(ירמיה כד, ה).

וכתיב: וַיִּשְׁקֹד יְיָ עַל הָרָעָה וַיְבִיאֶהָ עָלֵינוּ כִּי צַדִּיק יְיָ אֱלֹהֵינוּ(דניאל ט, יד) —

משום דמשום ד — מפני ש־צַדִּיק יְיָ אֱלֹהֵינוּ וישקד על הרעה ויביאה?

אלא צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל, שהקדים והגלה גלות יכוניה לגלות צדקיה,

כדי שלא תשכח מהם תורה שבעל פה;

וישבו בתורתן בבבל מן אותה שעה עד היום, ולא שלט בהם לא אדום ולא יון, ולא גזרו עליהם שמד.

ואף לימות המשיח אין חבלו של משיח רואין,

שנאמר: הוֹי צִיּוֹן הִמָּלְטִי(זכריה ב, יא) — ירושלם, המלטי מאדום ומיון ומגזרותיהן.

וכתיב: חוּלִי וָגֹוחִי בַּת צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה כִּי אתה תֵצְאִי מִקִּרְיָה וְשָׁכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה(מיכה ד, י) —

ושכנתי בשדה כתיב: אף על פי שאת גולה בשדה — שכינתי אינה זזה ממך.

וּבָאת עַד בָּבֶל שָׁם תִּנָּצֵלִי שָׁם יִגְאָלֵךְ יְיָ מִכַּף אֹויְבָיִךְ —

ללמדך, שמשם מתחלת הגאולה, ומשם עולים לירושלם,

שנאמר: וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן(עובדיה א, כא);

אותה שעה — וְהָיְתָה לַיְיָ הַמְּלוּכָה. אמן, וכן יהי רצון.

שאלתא:שאלתא:… — שאלה (דרשת הלכה): שאסור להם לישראל לגזול ולחטוף דבר אחד מן חברו;

שאלה (דרשת הלכה):

דאסיר להון לישראל למיגזל ולמיחטף מידי חד מן חבריה;

שאסור להם לישראל לגזול ולחטוף דבר אחד מן חברו;

דאין לך חמור בכל אסורין שבתורה מן עונש גזל,

דאמר רבי אלעזר:

כל עבירות שבתורה עברו עליהם דור המבול, ולא נתחתם להם גזר דין למחות את זכרם במי המבול — עד שפשטו ידיהם בגזל,

שנאמר: כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וגו׳(בראשית ו, יג).

וכתיב: הֶחָמָס קָם לְמַטֵּה רֶשַׁע(יחזקאל ז, יא).

אמר רבי אלעזר:

מלמד שזקף החמס, וקם כמקל לפני הקדוש ברוך הוא, ואמר: רבונו של עולם, אני לֹא מֵהֶם וְלֹא מֵהֲמוֹנָם ולא נוה בהם!

ואמר רבי אבהו:

שלשה אין הפרגודהפרגוד — המסך שלפני כסא הכבוד ננעל בפניהם: אונאה, וגזל, ועבודה זרה.

אונאה — דכתיב: כֹּה הִרְאַנִי וְהִנֵּה יי נִצָּב עַל חוֹמַת אֲנָךְ וּבְיָדוֹ אֲנָךְ(עמוס ז, ז);

גזל — דכתיב: חָמָס וָשֹׁוד יִשָּׁמַע בָּהּ עַל פָּנַי תָּמִיד חֳולִי וּמַכָּה(ירמיה ו, ז);

עבודה זרה — דכתיב: הָעָם הַמַּכְעִיסִים אֹותִי עַל פָּנַי תָּמִיד(ישעיה סה, ג).

ואמר רבי יוחנן:

כל הגוזל שוה פרוטה מחבירו — כאילו גוזל נשמתו ממנו,

שנאמר: כֵּן אׇורְחוֹת כׇּל בֹּוצֵעַ בָּצַע ונפש בְּעָלָיו יִקָּח(משלי א, יט).

ומאן דגזל ועבד תשובה — מהדר גזילה למריה, מיכפר ליה;ומאן דגזל ועבד… — ומי שגזל ועשה תשובה — מחזיר את הגזילה לבעליה, ומתכפר לו; ואם מת הנגזל — מחזיר ליורשיו, ומתכפר לו. וכשמחזיר לנגזל — צריך הנגזל למחול לו, כדי שלא יימנע (הגזלן) מלעשות תשובה,

ומי שגזל ועשה תשובה — מחזיר את הגזילה לבעליה, ומתכפר לו;

ואי מיית נגזל — מהדר ליורשיו, ומיכפר ליה.

ואם מת הנגזל — מחזיר ליורשיו, ומתכפר לו.

וכי מהדר לנגזל — מיבעי ליה לאחולי גבי, כי היכי דלא לימנע למעיבד תשובה,

וכשמחזיר לנגזל — צריך הנגזל למחול לו, כדי שלא יימנע (הגזלן) מלעשות תשובה,

דתנו רבנןדתנו רבנן — ששנו חכמים (בברייתא):

הגזלנין ומלוה ברבית שהחזירו — אין מקבלין מהן; וכל המקבל מהן — אין רוח חכמה נוחה הימנו.

הני מילי — שאין גזילה חוזרת בעינה; אבל חוזרת בעינא — מקבלין.הני מילי —… — דברים אלו אמורים — כשאין הגזילה חוזרת בעצמה (בעין); אבל חוזרת בעינה — מקבלים.

דברים אלו אמורים — כשאין הגזילה חוזרת בעצמה (בעין); אבל חוזרת בעינה — מקבלים.

דאמר רבי יוחנן:

בימי רבי נשנית משנה זו.

מעשה באדם אחד שבקש לעשות תשובה;

אמרה לו אשתו: ריקה! אם אתה עושה תשובה — אפילו אבנט שאתה חוגר אינו שלך!

נמנע מלעשות תשובה.

באותה שעה אמרו: הגזלנין ומלוה ברבית שהחזירו — אין מקבלין מהם; וכל המקבל מהן — אין רוח חכמה נוחה הימנו.

שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מן הגזלן?

שגנב משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבע וחמשה, וגזלן כתיב ביה: וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵילָה אֲשֶׁר גָּזָל(ויקרא ה, כג).

אמר להן: זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו, וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו.

כביכול, עשה עין של מעלה כאילו אינה רואה, ואוזן כאילו אינה שומעת,

שנאמר: הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵיְיָ להסתיר עֵצָה וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וַיֹּאמְרוּ מִי יורנו וּמִי יודנו(ישעיה כט, טו);

ואמרו: אֵין יְיָ רֹואֶה אֹותָנוּ עָזַב יְיָ אֶת הָאָרֶץ(יחזקאל ח, יב).

אמר רבי מאיר:

משל, למה הדבר דומה? לשנים שהיו בעיר ועשו משתה:

אחד זימן את כל בני העיר, ולא זימן את המלך;

ואחר לא זימן לא את בני העיר ולא את בן המלך.

על מי המלך כועס? על מי שזימן את בני העיר ולא זימן את בן המלך.

אמר רבי מאיר:

בא וראה כמה גדולה כחה של מלאכה:

שור, שבטלו ממלאכתו — חמשה; שה, שלא בטלו — ארבעה.

ורבן יוחנן בן זכאי אמר:

בא וראה שחס הקדוש ברוך הוא על כבוד הבריות, אפילו על הגנב:

שור, שהלך ברגליו — חמשה; שה, שהרכיבו על כתיפו — ארבעה.

והיכא דגזל ואמר: אשקול השתא דצריך לי, והדר משלם — רשע מיקרי,והיכא דגזל ואמר… — וכשגזל ואמר: אטול עכשיו, שצריך אני לו, ואחר כך אשלם — רשע הוא נקרא,

וכשגזל ואמר: אטול עכשיו, שצריך אני לו, ואחר כך אשלם — רשע הוא נקרא,

דכתיב: חֲבֹל יָשִׁיב רָשָׁע גְּזֵילָה יְשַׁלֵּם(יחזקאל לג, טו) — אף על פי שהמשיב, רשע הוא.

ברם צריך אתה למילף:ברם צריך אתה… — אבל צריך אתה ללמוד: דברים אלו אמורים — כשגוזל על דעת ליטול לעצמו; כשרוצה לתת מתנה לאותו נגזל, והלה אינו רוצה לקבלה, ואמר: אגנוב ממנו דבר, ואשלם לו תשלומי כפל, כדי שאהנה אותו — או גם: הניח כלים במקום (שאינו שמור) או מעות, ופשע; ומצאם אדם אחר ואמר: אטלם עד שיתבעם, ויזהר בממונו פעם אחרת שלא יפשע — מהו (הדין)? כיון שאינו מתכוון ליטלו ממנו — מותר; או שמא, כיון שעד שיחזירנו לו יש לו (לנגזל) צער — מהו?

אבל צריך אתה ללמוד:

הני מילי — היכא דקא גזיל אדעתא למשקלי לנפשי;

דברים אלו אמורים — כשגוזל על דעת ליטול לעצמו;

היכא דקא בעי למיתן מתנה לההוא נגזל, ולא בעי לקובלי, ואמר: אגנוב מיניה מידיה, ואשלם ליה תשלומי כפל, כי היכי דהני ליה —

כשרוצה לתת מתנה לאותו נגזל, והלה אינו רוצה לקבלה, ואמר: אגנוב ממנו דבר, ואשלם לו תשלומי כפל, כדי שאהנה אותו —

אי נמי, שבק מאני בדוכתא או זוזי, ופשע; ואשכחי איניש אחרינא ואמר: אינקתינהו עד דאיתבנהו, ויזדהר במנה זימנא אחרינא דלא ליפשע —

או גם: הניח כלים במקום (שאינו שמור) או מעות, ופשע; ומצאם אדם אחר ואמר: אטלם עד שיתבעם, ויזהר בממונו פעם אחרת שלא יפשע —

מאי?

מהו (הדין)?

כיון דלא ניתוקא מיני מכוין — שרי; או דילמא, כיון דעד דמהדר ליה אית ליה צערא — מאי?

כיון שאינו מתכוון ליטלו ממנו — מותר; או שמא, כיון שעד שיחזירנו לו יש לו (לנגזל) צער — מהו?

תא שמע, דתניא:תא שמע, דתניא… — בוא ושמע, ששנינו (בברייתא):

בוא ושמע, ששנינו (בברייתא):

לֹא תִּגְנֹוּב(ויקרא יט, יא) — על מנת למקט; ולֹא תִּגְנֹוּב — על מנת לשלם תשלומי כפל.

מאי טעמא? קרא יתירא הוא, דכתיב: לֹא תִגְזֹול(ויקרא יט, יג).מאי טעמא? קרא… — מה הטעם? מקרא יתר הוא, שכתוב: ״לא תגזול״. וכך ההלכה.

מה הטעם? מקרא יתר הוא, שכתוב: ״לא תגזול״.

וכן הלכתא.

וכך ההלכה.

אֵלֶּה תּוֹלְדֹות נֹחַ, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ(בראשית ו, ט) —

שלשה כתיב בפסוק זה. למה?

זה אחד משלשה שראו שלשה עולמות: נח, דניאל ואיוב.

נח — ראה עולם בישובו, וראהו בחרבנו, וחזר וראהו בישובו;

דניאל — ראה בנין בית ראשון, וראהו חרב, וחזר וראהו בנוי בבניין שני;

איוב — ראה בניין ביתו וחרבנו, וחזר וראהו ביישובו.

אִישׁ צַדִּיק —

על שזן בריותיו של הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק.

שני בני אדם נקראו צדיקים על שזנו הבריות: נח ויוסף;

שכך כתוב בו: עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק(עמוס ב, ו), וכתב בו: וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו(בראשית מז, יב).

אמר רבי אחוה בר זעירא:

אף בני נח שנכנסו בתיבה, והבהמה וחיה ועופות — כולם צדיקים היו.

לפי שדור המבול הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ(בראשית ו, יב): שהרביעו בהמה על חיה, וחיה על בהמה, והכל על אדם, ואדם על הכל;

לפיכך כתב בהם: וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם מן הָאָרֶץ(בראשית ו, יג).

ומניין שממעשה בראשית נצטוו הבהמות והחיות והעופות ורמש שלא לילך מין על שאינו מינו?

דכתיב: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וגו׳(בראשית א, כה) —

אמר להן הקדוש ברוך הוא: כל מין ומין ידבק במינו; שלא במינו — אסור.

תָּמִים הָיָה בְּדֹורֹותָיו —

זה אחד משבעה מהולים שנולדו בעולם:

אדם הראשון נברא מהול;

ושת בנו נולד מהול, דכתיב: וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ בצלמו(בראשית ה, ג);

נח נולד מהול — תָּמִים הָיָה בְּדֹורֹותָיו;

יעקב נולד מהול, דכתיב: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז);

ויוסף נולד מהול, שנאמר: ואֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף(בראשית לז, ב) — שהיה דומה לאביו;

משה נולד מהול, דכתיב: וַתֵּרֶא אֹותוֹ כִּי טוֹב הוּא(שמות ב, ב);

ואיוב נולד מהול, דכתיב: אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וגו׳(איוב א, ח).

בְּדֹורֹותָיו — ולא בדורות אחרים.

רבי יהודה ורבי נחמיה.

חד אמר:

תמים היה בדור המבול ובדור הפלגה; שאילו היה בדורו של אברהם — לא מצא ידיו ורגליו.

משל לחבית של אפרסמוןאפרסמון — בושם, שמן האפרסמון שהיתה מונחת במקום המטונף: במקומה ריחה נודף; שלא במקומה — אין ריחה נודף.

וחד אמר:

תָּמִים הָיָה בְּדֹורֹותָיו — כל שכן בדורות אחרים.

משל לצלוחית של פליטוןפליטון — בושם משובח, שמן נרד שהיתה מונחת במקום הטנופת, והיה ריחה נודף: ומה במקום הטנופת ריחה נודף — כל שכן במקום המבוסם!

אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ —

שהיה הקדוש ברוך הוא סומכו, שלא ישתקע במעשה דור המבול.

משל למלך שהיה לו בן, והיה הולך בשליחות אביו, והיה לפניו דרך משוקע בטיט, והיה המלך סומכו שלא ישתקע בטיט.

אבל אברהם כתיב ביה: הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים(בראשית יז, א);

ובאבות כתב: הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹותַי לְפָנָיו(בראשית מח, טו) —

שהיו מריחין בשכינה, והיו מקדימין והולכין לפניו לעשות רצונו.

עֲשֵׂה לְךָ תֵּיבַת עֲצֵי גֹופֶר(בראשית ו, יד).

אמר רב הונא בשם רבי יוסי:

מאה ועשרים שנה היה מתרה הקדוש ברוך הוא בדור המבול, שמא יעשו תשובה.

כיון שלא עשו — אמר לנח: עֲשֵׂה לְךָ תֵּיבַת עֲצֵי גֹופֶר.

עמד נח ונטע ארזים.

והיו אומרים לו: ארזים אלו למה?

אמר להן: הקדוש ברוך הוא מבקש להביא מבול לעולם, ואמר לי לעשות תיבה, כדי שאמלט בה אני ובני.

והיו משחקים ממנו, ומלעיגים בדבריו.

והיה משקה אותם ארזים, והם גדלים;

והיו אומרים לו: מה אתה עושה? ומשיב להם כענין הזה; והיו מלעיגים עליו.

לסוף קצצן, והיה מנסרן;

והיו אומרין לו: מה אתה עושה? ואומר להן כך; והיה מתרה בהם.

כיון שלא עשו תשובה — הביא עליהם מבול: וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְקוּם וגומר(בראשית ז, כג).

וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת נֹחַ(בראשית ח, א).

ילמדנו רבינו: הרואה קשת בענן — מהו צריך לברך?

כך שנו רבותינו: הרואה קשת בענן מברך: ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם, זוכר הברית, נאמן בבריתו, וקיים במאמרו.

הרי מן המשנה; מן התורה מנין?

דכתיב: אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וגומר(בראשית ט, יג).

ואין מעשיו כמעשה בשר ודם:

בשר ודם — כל זמן שאוהבו חי, אהבתו קיימת עמו; מת — בטלה אהבה.

והקדוש ברוך הוא אינו כן: מת אברהם — היתה אהבתו קיימת ליצחק בנו,

שנאמר: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ(בראשית כה, יא).

בנוהג שבעולם, המלך מכבד אוהבו בכסף וזהב ובגדים, ומעשרו;

נכנס לספינה, עומד עליו סער — מאבד נפשו וממונו, לפי שאין יכול המלך לשומרו מן הים ומן הליסטיםהליסטים — השודדים.

והקדוש ברוך הוא נותן לאוהבו מתנה, ומשמרו,

שנאמר: יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ(במדבר ו, כד).

ברך אברהם ושמרו, שנאמר: וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל(בראשית כד, א); וכן ליצחק וליעקב.

אדם נכנס בספינה, עמד עליו סער — אם יש עמו בהמה וכלים, משליכן לים ומקימין את האדם,

לפי שאין מרחמין על הבהמה ועל הכלים כשם שמרחמין על האדם.

אבל הקדוש ברוך הוא — כשם שרחמיו על האדם, כך רחמיו על הבהמה,

דכתיב: וְרַחֲמָיו עַל כׇּל מַעֲשָׂיו(תהלים קמה, ט).

וכן הוא אומר: וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כׇּל הַחַיָּה וְאֶת הַבְּהֵמָה.

וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת נֹחַ(בראשית ח, א).

זה שאמר הכתוב:

יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ(משלי יב, י) —

יודע צדיקו של עולם נפש בהמות, אפילו בשעת כעסו.

שאין מדותיו כמדת בשר ודם:

מדת בשר ודם — כשמרדה מדינהמדינה — מחוז, גליל (לא מדינה כבלשון ימינו) למלך, משלח לגיונותיולגיונותיו — גדודי צבאו עליה, ומוסיף הטובים עם הרעים;

שאינו יודע מי מרד ומי לא מרד, מי כשר ומי שאינו כשר.

והקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא אפילו כל הדור מכעיסו, ויש בו צדיק אחד — מצילו.

הוי אומר: יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ;

וכן הוא אומר: טוֹב יְיָ לְמָעוֹז בְּיוֹם צָרָה וְיֹודֵעַ חֹוסֵי בוֹ(נחום א, ז).

וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי — אלו דור המבול, שהיו אכזרים.

אמרו רבותינו: בשעה שהעלה הקדוש ברוך הוא עליהם את התהומות, והיו רואים את המעינות עולות עליהם — מה היו עושים?

היו להם בנים הרבה, כמה שנאמר: זַרְעָם נָכוֹן לִפְנֵיהֶם עִמָּם(איוב כא, ח) —

שהיתה אשה מתעברת בלילה, ויולדת למחר, כמה דאת אמר: וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּוקֶר(שמות לד, ב);

וְצֶאֱצָאֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם — שהיו רואין לעצמן בנים ובני בנים.

היו בהם בני אדם שהיו נוטלין את בניהם, ונותנין אותם על התהום, וכובשין עליהם, ואינן מרחמין;

לכך נאמר: וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אכזרים.

ומנין שהיו עושין כן?

שכן איוב אומר: יִשְׁכָּחֵהוּ רֶחֶם מְתָקוֹ רִמָּה עוֹד לֹא יִזָּכֵר וַתִּשָּׁבֵר כָּעֵץ עַוְלָה(איוב כד, כ) —

עוֹד לֹא יִזָּכֵר הרחם שלו, שהיו בניו.

מה עשה להם הקדוש ברוך הוא? הוריד עליהם מי המבול מלמעלה, ושברן,

שנאמר: וַתִּשָּׁבֵר כָּעֵץ עַוְלָה.

אמר רבי ברכיה:

קשים היו, ובעלי קומה, שכך כתוב בהן: הֵמָּה הַגִּבֹּורִים(בראשית ו, ד);

ואילולי שפרע מהן באש מלמעלה — אין בריה יכולה להם,

שכן איוב אומר: אִם לֹא נִכְחַד קִימָנוּ וְיִתְרָם אָכְלָה אֵשׁ(איוב כב, כ).

כיון שראה הקדוש ברוך הוא שלא נשטפו קומתן בתהומות של מטן — הוריד עליהם אש מן השמים,

שנאמר: וְיִתְרָם אָכְלָה אֵשׁ.

ולא עוד, אלא שהפך עליהם העוף והבהמות והחיה, והן גועו אותם,

שנאמר: וַיִּגְוַע כׇּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ וגו׳(בראשית ז, כא) — במה? בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה.

כיון שראו עצמן שהן אובדים — היו מבקשין להפוך את התיבה.

מה עשה הקדוש ברוך הוא? הקיף את התיבה אריות,

שנאמר: וַיִּסְגֹּור יְיָ בַּעֲדוֹ(בראשית ז, טז);

ואין וַיִּסְגֹּר אלא אריות, כמה דאת אמר: אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵיהּ וּסְגַר פֻּום אַרְיָוָתָא וגו׳(דניאל ו, כג).

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר(בראשית ח, טו), צֵא מִן הַתֵּיבָה(בראשית ח, טז).

ילמדנו רבינו: מהו ליתן רוק תפלרוק תפל — רוק של אדם שלא טעם כלום, שהיו רופאים בו את העין על גבי העין בשבת?

אמר רבי חייא בר אבא בשם רבי לוי:

אסור ליתן רוק תפל על גבי העין בשבת, מפני שהיא כמרפא בשבת.

בא וראה, שאין מכה בעולם שאין לה רופא;

ומהו רפואתו של יצר הרע? תשובה,

דאמר רבי יהודה בר שלום בשם רבי אלעזר:

שלשה דברים מבטלין גזירה קשה, ואלו הן: תשובה, ותפלה, וצדקה.

אמר רב הונא בשם רבי יוסי: אף שינוי השם ומעשים טובים.

לפיכך היה קדוש ברוך הוא מקוה לדור המבול, שמא יעשו תשובה;

כיון שלא עשו תשובה — וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר וגו׳(בראשית ז, כג), ושייר לנח בתיבה.

כיון שנחו המים, היה צריך נח לצאת מן התיבה;

אלא אמר: ברשות הקדוש ברוך הוא נכנסתי, שאמר לי: בֹּא אַתָּה וְכׇל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּיבָה(בראשית ז, א); ועכשיו — איני יוצא אלא ברשותו.

מיד נגלה עליו הקדוש ברוך הוא,

שנאמר: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר צֵא מִן הַתֵּיבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ.

צֵא מִן הַתֵּיבָה(בראשית ח, טז).

זה שאמר הכתוב:

הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ בִּי יַכְתִּירוּ צַדִּיקִים כִּי תִגְמֹול עָלָי(תהלים קמב, ח).

הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי — שהיה נח סגור בתיבה.

אמר רבי לוי:

כל אותן שנים עשר חדש לא טעם טעם שינה, לא נח ולא בניו, שהן זקוקין לזון את הבהמה ואת החיה ואת העופות.

רבי עקיבא אומר:

אפילו שבישתיןשבישתין — זמורות, ענפי גפן לפילין, זכוכית לנעמיותלנעמיות — לבנות היענה, הכניסו בהם לזון אותם.

יש בהמה שאוכלת לשתי שעות בלילה, ויש אוכלת לשלשה.

תדע לך שלא טעמו טעם שינה,

דאמר רבי יוחנן בשם רבי אליעזר ברבי יוסי הגלילי:

פעם אחת שהה נח לזון את האריה; הכישו האריה, ויצא צולע,

שנאמר: וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ(בראשית ז, כג) — אַךְ: שלא היה שלם.

רבי הונא בשם רבי יוסי אמר: יצא גונחגונח — נאנק, חולה בחזהו מן הצנההצנה — הקור.

לפיכך הוא אומר: הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי.

בִּי יַכְתִּירוּ צַדִּיקִים — שבי נוטלין כתר צדיקים;

שאומרין: ומה נח, שהיה צדיק ולא צדיק שלם — כך עשה לו הקדוש ברוך הוא נסים, שנאמר: יְמַלֵּט אִי נָקִי(איוב כב, ל), ולא נקי;

אם היה צדיק — על אחת כמה וכמה!

צֵא מִן הַתֵּיבָה(בראשית ח, טז).

שאמר הכתוב:

אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמֹור וְעַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים(קהלת ח, ב).

אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: משביע אני עליכם — שאם תגזור עליכם המלכות גזירות קשות, אל תמרדו עליה בכל דבר שהיא גוזרת עליכם, אלא פִּי מֶלֶךְ שְׁמֹור.

אבל אם תגזור עליכם לבטל את התורה ואת המצות — אל תשמעו לה, אלא אמרו לה:

אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמֹור — בכל מה שאת צריכה; אבל עַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים אַל תִּבָּהֵל מִפָּנָיו תֵּלֵךְ(קהלת ח, ג).

למה? שאין מבטלין אתכם מן המצוות אלא שתכפרו בהקדוש ברוך הוא; לפיכך עַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים.

וכך עשו חנניה וחביריו.

בשעה שהעמיד נבוכדנצר את הצלם, אמרו לו: מה אתה סובר — שאם אתה משליך אותנו לתוך הכבשן, אין הקדוש ברוך הוא מציל אותנו?

בין מציל, בין שאינו מציל — אין אנו משתחוים לצלם!

הֵן אִיתַי אֱלָהַנָא דִּי אֲנַחְנָא פָלְחִין יכיל לְשֵׁיזָבוּתַנָא מִן אַתּוּן נוּרָא וגו׳(דניאל ג, יז),

וְהֵן לָא יְדִיעַ לֶהֱוֵא לָךְ מַלְכָּא דִּי לאלהך לָא אִיתַנָא פָלְחִין וגו׳(דניאל ג, יח).

אמר להם נבוכדנצר: הַצְדָּא שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ(דניאל ג, יד) — מהו הַצְדָּא? אמר להם: אמת אתם אומרים כך?

עֲנוֹ שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ וגו׳(דניאל ג, טז) — לא אמרו ליה מלכא, אלא אמרו לו: אתה, נבוכדנצר! לָא חַשְׁחִין אֲנַחְנָא עַל דנא פִּתְגָם לַהֲתָבוּתָךְ.

אם למסים ולארנוניותולארנוניות — ולמס התבואה והבהמה שגובה המלכות, ולכל מה שאתה גוזר — אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמֹור, ואתה מלך עלינו;

אבל לכפור בהקדוש ברוך הוא — אתה, נבוכדנצר! לא השחין אֲנַחְנָא עַל דנא וגו׳;

שכך אנו מצווין: עַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים אַל תִּבָּהֵל מִפָּנָיו תֵּלֵךְ ואל תַּעֲמֹוד בְּדָבָר רָע.

כיון ששמע מהם כך — בדאין נְבוּכַדְנֶצַּר הִתְמְלִי חֱמָה וּצְלֵם(דניאל ג, יט) אפוהי אישתני וגו׳.

כיון שהסיקו את הכבשן — בדאין גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ כְּפִיתוּ בְּסַרְבָּלֵיהוֹן(דניאל ג, כא) פטשיהון וגו׳.

מכאן אתה למד, שאפילו בשעת סכנה אל ישנה אדם עצמו מן כבודו; שהרי יצאו להשרף, וקישטו את עצמן:

וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּיהוֹן שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ נְפַלוּ לגו אַתּוּן נוּרָא יקידתא מְכַפְּתִין(דניאל ג, כג).

כיון שירדו לתוך הכבשן, תלו עיניהם ואמרו: רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שלא בטחנו במעשינו, אלא בשמך הגדול; שלא יחל שמך לעיני הגוים:

לֹא לָנוּ יְיָ לֹא לָנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד וגו׳(תהלים קטו, א), לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם(תהלים קטו, ב) — וכל אותו ענין.

והרי כנס הרשע הזה את כל הלשונות,

שנאמר: בדאין מתכנסין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּיא סִגְנַיָּיא וּפַחֲוָותָא וגומר(דניאל ג, ג).

ששה נסים נעשו באותו יום, אלו הן:

צף הכבשן,

ונפרץ הכבשן,

ונמק סודוונמק סודו — ונימוח הסיד שלו (של הכבשן),

ונהפך הצלם על פניו,

ונשרפו ארבעה מלכויות,

והחיה יחזקאל את המתים.

וכולן מן המשנה; אלא הללו ארבע מלכויות מפורש מן הפסוק,

דכתיב: וגֻּבְרַיָּא אליך דִּי הסיקו לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ קטיל הבו שְׁבִיבָא דִּי נוּרָא(דניאל ג, כב).

ומנין שנשרפו ארבע מלכויות? דכתיב: וּמִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּיא סִגְנַיָּיא וּפַחֲוָותָא וְהַדָּבְרֵי מַלְכָּא(דניאל ג, כז) — והיכן אדרגזריא, גדבריא וחביריו?

אלא — קטיל המו שְׁבִיבָא דנורא.

באותה שעה בקשו מלאכי השרת לירד להציל חנניה וחביריו מן הכבשן.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: הואיל ולשמי ירדו — אני יורד ומצילן ומתירן,

שנאמר: עֹושֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים וגו׳(תהלים קמו, ז), יְיָ מַתִּיר אסורין.

משהתירן והציף להם את הכבשן — העלה אותו, והשוה אותו לארץ, שהיה עמוק.

כיון שראה המלאך, אמר להם: צאו לכם מיכן! שהרי כבר התיר לכם הקדוש ברוך הוא, ועשה לכם ניסים, והשוהו לארץ.

אמרו לו: אין אנו יוצאין אלא ברשות המלך, שלא יאמר: ברחו להם מן הכבשן.

אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמֹור — ברשותו הושלכנו, וברשותו נצא.

כיון שבא נבוכדנצר וראה אותם, התחיל תמיה: עָנֵה וְאָמַר שַׁדְרַךְ משך וַעֲבֵד נְגוֹ עַבְדוֹהִי דִּי אֱלָהָא עילאה פוקו וֶאֱתוֹ(דניאל ג, כו) —

סקו ואתו לא נאמר, אלא פוקו וֶאֱתוֹ: מיכן שנעשה הכבשן שוה לארץ.

בדאין נָפְקִין — ברשותו השליכו אותן, וברשותו יצאו.

ממי למדו? מנח, שנכנס ברשותו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר לו: בֹּא אַתָּה וְכׇל בֵּיתְךָ(בראשית ז, א);

ולבסוף נאמר לו: צֵא מִן הַתֵּיבָה.

זה שאמר הכתוב:

בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק(משלי יב, יג).

בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע — אלו דור המבול, שאמרו: מי שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ וּמַה נּוֹעִיל כִּי נִפְגַּע בּוֹ(איוב כא, טו);

ולא עוד, אלא אמרו לאל סוּר מִמֶּנּוּ(איוב כא, יד) — יש גר תושב שיאמר לבעל הבית: פנה את כליך?!

וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק — זה נח, שאמר לו: צֵא מִן הַתֵּיבָה(בראשית ח, טז).

אמר דוד:

הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי(תהלים קמב, ח) —

כשהיה נח נתון בתיבה, היה מתפלל תמיד: הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי,

שנאמר: עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כׇּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹוא רַק לשתף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ(תהלים לב, ו).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: נח! גזירה היא מלפני, שלא תצאו מן המסגר הזה עד שתשלימו שנים עשר חדש.

וכן ישעיה אומר: כֹּה אָמַר יְיָ בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ וּבְיוֹם יְשׁוּעָה עֲזַרְתִּיךָ וְאֶצׇּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם(ישעיה מט, ח) לְאוֹר גּוֹיִם(ישעיה מב, ו), לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ(ישעיה מט, ט).

לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ — שהיו אסורין מלשמש המטה.

למה? שבשעה שהעולם שרוי בצער ובחרבן — אסור לאדם להזקק בפריה ורביה, שלא יהא הקדוש ברוך הוא עוסק בחרבן העולם, והוא בונה.

וכך עשה יוסף: עד שלא באו שני בצורת, נזקק לאשתו,

שנאמר: וּלְיוֹסֵף יֻולַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב(בראשית מא, נ).

וכן איוב אמר: בְּחֶסֶר וּבְכָפָן גַּלְמוּד(איוב ל, ג) — כשחסר וכפן בא לעולם, גַּלְמוּד — גלה ממטה.

וכך עשה נח משנכנס לתיבה, שנאמר בו: וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו(בראשית ז, ז), ואחר כך וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו;

וכשיצא, אמר לו: צֵא מִן הַתֵּיבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ(בראשית ח, טז).

מכאן אתה למד, שנאסר נח ובניו בתשמיש המטה.

הדא הוא דכתיב:

לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ — לאמר לאסורים מתשמיש המטה: צאו מן התיבה;

לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ — אלו הבהמה והחיה והעופות.

מיד אמר להם: וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ(בראשית ט, ז).

אמר לו נח: רבון העולמים! שמא אתה חוזר ומביא מבול?

אמר לו: לאו; נשבע אני שאיני מביא מבול לעולם,

שנאמר: וַיָּרַח יְיָ אֶת רֵיחַ(בראשית ח, כא) ניחוח וגו׳; ואומר: כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹור מֵי נֹחַ וגו׳(ישעיה נד, ט).

את מוצא: מאותה שעה עד שבנה שלמה בית המקדש — ארבעים יום היו עושים גשמים כל שנה ושנה, לשום ימי המבול שהיו ארבעים יום.

וכשבנה שלמה בית המקדש, בקש עליהם רחמים, ופסקו מן העולם,

שנאמר: וּבַשָּׁנָה האחד עשר בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי כָּלָה הַבַּיִת לְכׇל דְּבָרָיו וּלְכׇל מִשְׁפָּטָיו וַיִּבְנֵהוּ שֶׁבַע שָׁנִים(מלכים א ו, לח).

בְּיֶרַח בּוּל — שבוללין לבהמהשבוללין לבהמה — שמערבבים מספוא לבהמה (מתוך הבית, משכלה המרעה בשדה) מתוך הבית.

דבר אחר: בְּיֶרַח בּוּל — בירח שנחסר ארבעים יום של מבול.

ומצינו שאמר לנח: וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל(בראשית ט, טו); ובא ישעיה ופירש שנשבע, דכתיב: אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי — וקיים דברו לעולם.

שלש שבועות שנשבע בפירוש לישראל — על אחת כמה וכמה!

אלו הן:

כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹוף עָלַיִךְ וּמִגְּעׇור בָּךְ(ישעיה נד, ט), כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה וגו׳(ישעיה נד, י);

והשניה — נִשְׁבַּע יי אלהים בְּקׇדְשׁוֹ(עמוס ד, ב);

והשלישית — נִשְׁבַּע יְיָ בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻוזּוֹ(ישעיה סב, ח).

בִּימִינוֹ — זו תורה, שנאמר: מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ(דברים לג, ב);

וּבִזְרוֹעַ עֻוזּוֹ — זו תפילין, שנאמר: יְיָ עֹוז לְעַמּוֹ יִתֵּן(תהלים כט, יא).

אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹויְבַיִךְ וגו׳.

ומה נשבע? שהוא בכבודו בונה אותה,

שנאמר: בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם יְיָ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס(תהלים קמז, ב).

אמר רבי שמואל בר נחמן:

מסורת אגדה היא, שאין ירושלם נבנית עד שיכנסו הגליות.

אם יאמר לך אדם: כבר נתכנסו הגליות ולא נבנית — אל תאמין!

למה? שכך כתיב: בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם יְיָ, ואחר כך — נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס.

אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לא כבר נבנית ירושלם וחרבה?

אמר להם: על ידי עונות חרבה, וגליתם מתוכה;

אבל לעתיד לבוא — אני בונה אותה, ואינו מחריב אותה לעולם,

שנאמר: כִּי בָנָה יְיָ צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ(תהלים קב, יז).

וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ היוצאין מִן הַתֵּיבָה(בראשית ט, יח).

ילמדינו רבינו: מי מצוה על פריה ורביה — האיש או האשה?

כך שנו רבותינו:

האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה. רבי יוחנן בן ברוקה אומר: על שניהם הוא אומר: וַיְבָרֶךְ אֹותָם אֱלֹהִים, פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ(בראשית א, כח)(משנה יבמות ו, ו).

אמרו לו: וְכִבְשֻׁוהָ — וכבשה כתיב: האיש כובש את הארץ, ולא האשה.

והאיש מצווה יותר מן האשה. תדע לך: שהרי אברהם דחק להשיא אשה ליצחק בנו —

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ(בראשית כד, ב), וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיְיָ(בראשית כד, ג), כִּי אֶל אַרְצִי(בראשית כד, ד) —

הרי שאברהם דחק על פריה ורביה.

וכן יצחק אומר ליעקב: קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל(בראשית כח, ב) — לישא אשה ההוגנת לך.

ולא כדור המבול, שהיו שטופים בזנות, והולכים על מין שאינו שלהם.

ראה מה כתיב: וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם וגו׳(בראשית ו, ב); ולפיכך אבדו מן העולם.

ואף הבהמה קלקלה על מין שאינו מינה: הסוס על החמור, והחמור על השור, והנחש על הצבי.

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר(בראשית ו, יב) — כל אדם אינו כתוב, אלא כׇּל בָּשָׂר;

לפיכך וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וגו׳(בראשית ז, כג).

ולא נכנסו לתיבה אלא מאותן שלא קלקלו — מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה(בראשית ז, ב) — לפי שאין התיבה קולטת אלא כשרים.

ומאליהן היו באים, שנאמר: שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ(בראשית ז, ט).

ראה מה כתיב ביציאתן מן התיבה: כׇּל הַחַיָּה כׇּל הָרֶמֶשׂ וְכׇל הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ למשפחותם יָצְאוּ(בראשית ח, יט) —

וכי יש משפחת לבהמה? אלא ממשפחה שלא נדבקה למין אחר.

לפיכך ייחסן הקדוש ברוך הוא, הם ובני נח: וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּוצְאִים מִן הַתֵּיבָה.

וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ(בראשית ט, יח) — שעשה להם הקדוש ברוך הוא הוייה בעולם.

אבל באומות העולם כתיב: בַּלָּהוֹת אֶתְּנֵךְ וְאֵינֵךְ וּתְבֻוקְשִׁי וְלֹא תִמָּצְאִי עוֹד לְעוֹלָם(יחזקאל כו, כא):

בַּלָּהוֹת — בל היות;

וְאֵינֵךְ — עכשו;

וּתְבֻוקְשִׁי — לעולם הבא;

וְלֹא תִמָּצְאִי — לעתיד לבא.

אבל ישראל — היו, עתידין להיות.

ומנין? דכתיב: זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם(תהלים עד, ב) — קֶּדֶם: עד שלא נברא העולם;

והן עכשיו, שנאמר: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם(דברים כט, ט), ואומר: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלֹהֵיכֶם(דברים ד, ד);

ועתידים להיות לעולם הבא: וְהָיוּ לִי נאם יי לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹושֶׂה סְגֻולָּה וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹול אִישׁ עַל בְּנוֹ הָעֹובֵד אֹותוֹ(מלאכי ג, יז).

הַיֹּוצְאִים מִן הַתֵּיבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת —

וכי שם היה הגדול? והלא כבר נאמר: אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל(בראשית י, כא)!

ולמה הקדימו לשם? שהיה כשר ושלם לבוראו.

וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן — זה אחד משלשה ששימשו בתיבה ולקו: חם, וכלב, ועורב.

חם — לקה בעורו;

כלב — נקשר;

עורב — זורק בפיוזורק בפיו — מזריע מפיו (העורב, לפי האגדה).

שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ(בראשית ט, יט), וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה(בראשית ט, כ) —

כיון שנזקק לאדמה, נעשה חולין.

אמר רבי יהודה בר שלום:

בתחלה — אִישׁ צַדִּיק תָּמִים(בראשית ו, ט); ועכשיו — אִישׁ הָאֲדָמָה.

וַיִּטַּע כָּרֶם — משנטע כרם, נקרא איש האדמה.

שלשה נזקקו לאדמה ונעשו חולין: קין ונח ועזיה.

קין — דכתיב: וְקַיִן הָיָה עֹובֵד אֲדָמָה(בראשית ד, ב), וכתב בו: נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ(בראשית ד, יב).

נח — נתבזה: וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן(בראשית ט, כא).

אמרו חכמים:

בו ביום נטע,

בו ביום עשה פירות,

בו ביום בצר,

בו ביום דרך,

בו ביום שתה,

בו ביום נשתכר,

בו ביום נתגלה.

אמרו רבותינו:

כשבא נח ליטע את הכרם, בא סטןסטן — שטן ועמד לפניו.

אמר לו: מה אתה נוטע? אמר לו: כרם.

אמר לו: ומה טיבו?

אמר לו: פירותיו מתוקין, בין לחים בין יבישין, ועושין מהם יין המשמח את בני אדם, דכתיב: וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ(תהלים קד, טו).

אמר לו השטן: בא ונשתתף שנינו בכרם זה. אמר לו: לחיים.

מה עשה השטן? הביא כבש, והרגו תחת הגפן; אחר כך הביא ארי, והרגו שם; ואחר כך חזיר; ואחר כך קוף;

והטיפו דמיהם באותו כרם, והשקהו מדמיהם.

לפיכך:

קודם שישתה אדם — הוא כרחל הזו, שאינה יודעת כלום: וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹוזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה(ישעיה נג, ז);

שתה חמשה, שבעה כוסות — מתגבר כארי, ואומר: אין כמותי בעולם;

כיון ששתה עשרה, חמשה עשר — נעשה כחזיר, מתלכלך במי רגלים ובדבר אחר;

נשתכר — נעשה כקוף: עומד ומרקד ומשחק, ומוציא נבלות הפה, ואינו יודע מה לעשות.

וכל זאת אירע לנח הצדיק!

ומה נח, שהקדוש ברוך הוא פירש שבחו — כך; שאר בני אדם — על אחת כמה וכמה!

ועוד, שקלל זרעו ואמר: אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים(בראשית ט, כה).

וחם — על שראה בעיניו ערות אביו, נעשו עיניו אדומות;

ועל שהגיד בפיו, נעשו שפתותיו עקושות;

ועל שחזר פניו, נתחרך שיער ראשו וזקנו;

ועל שלא כסה את הערוה, הולך ערום ונמשכה ערלתו.

לפי שכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה.

ואף על פי כן חזר הקדוש ברוך הוא וריחמו, שרחמיו על כל מעשיו.

אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל ונמסר לעבדות בעין שראה ובפיו שהגיד — בדין הוא שיצא בעין ובשן לחירות:

וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וגו׳(שמות כא, כו), וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל וגו׳(שמות כא, כז).

והלא דברים קל וחומר: ומה אם עבדו, קנין כספו — על שסימא עינו והפיל את שנו, יצא לחירות;

זרע ברוכי יי, שהם מטע יי להתפאר — כשהן מתים, אינו דין שיצאו לחירות מן העונות?

דכתיב: בַּמֵּתִים חׇפְשִׁי(תהלים פח, ו) — שיצאו לחירות במאתים וארבעים ושמנה איברים.

אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה, על ידי יצר הרע רבו עונות; לעתיד — וַהֲסִרֹותִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם(יחזקאל לו, כו);

וכתיב: וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָוֺן בִּפְנוֹתָם אַחֲרֵיהֶם(יחזקאל כט, טז);

וכתיב: בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם יְיָ יְבֻקַּשׁ אֶת עֲוֺן יִשְׂרָאֵל ואינינו וְאֶת חטאות יְהוּדָה וְלֹא תמצאנה(ירמיה נ, כ).

בעזיה כתיב: כִּי אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה(דברי הימים ב כו, י) — שהיה מלך, והפקיד עצמווהפקיד עצמו — ומסר עצמו, התמכר לאדמה, ולא נזקק לתורה.

יום אחד נזקק לבית הוועדבית הוועד — בית המדרש, מקום כינוס החכמים. שאל אותם, אמר להם: במה אתם עוסקין? אמרו: בהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת(במדבר א, נא).

אמר להם: הקדוש ברוך הוא מלך, ואני מלך — נאה למלך לשמש לפני המלך, והקטיר לפניו.

מיד — ויבא אל המזבח להקטיר; וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ(דברי הימים ב כו, יז) שמנה עשר אלף מבני החיל, וכולם פירחי כהונהפירחי כהונה — כהנים צעירים.

אמרו לו: לֹא לְךָ עוזיהו לְהַקְטִיר(דברי הימים ב כו, יח) כי אם לבני אהרן המתקדשים; צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ, וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְיָ(דברי הימים ב יט, ב).

מיד — וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ(דברי הימים ב כו, יט).

באותה שעה נבקע ההיכל הילך והילךהילך והילך — לכאן ולכאן, שנים עשר מיל על שנים עשר מיל; וְגַם הוּא נבהל לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ יְיָ(דברי הימים ב כו, כ).

מי גרם לו? שבטל עצמו מן התורה, והפקיד עצמו לאדמה.

וַיִּטַּע כָּרֶם(בראשית ט, כ) —

זה אחד מארבעה שהתחילו בארבעה ארבעה דברים.

נח התחיל:

בנטיעה — וַיִּטַּע כָּרֶם;

ובארירה — אָרוּר כְּנָעַן(בראשית ט, כה);

ובעבדות — עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו;

ובשכרות — וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן(בראשית ט, כא).

אברהם התחיל בזקנה, ובייסורין, ובפונדקובפונדק — ובבית אכסניה לעוברי דרכים, ובליגטאובליגטא — ובמתנה שבצוואה (מתנת שכיב מרע).

בזקנה — שהיו האב והבן נכנסים לעיר, ואין אדם יודע את מי לכבד.

אמר: רבוני! הפרש בין אב לבן. אמר לו: ממך אני מתחיל, שנאמר: וְאַבְרָהָם זָקֵן(בראשית כד, א).

ובייסורין — אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! אילולי שנתת שלוה לדור המבול, לא היו מכעיסין ומורדין, ואומרין לאל סוּר מִמֶּנּוּ(איוב כא, יד).

אמר לו: ממך אני מתחיל. לפיכך נתיסר בבנו, שנאמר: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם וגו׳(בראשית כא, ח).

רבי אושעיא ורבי אבון.

חד אמר: שנגמל מן היסורין;

וחד אמר: שנגמל מיצר הרע ליצר טוב.

בפונדק מנין? שנאמר: וַיִּטַּע אֶשֶׁל(בראשית כא, לג).

רבי נחמיה אומר: אילן.

ורבנין אמריורבנין אמרי — והחכמים אומרים:

שאל הן האותיות: שהיה אדם נכנס אצלו, הוא אומר לו: שאל כל מה שאתה מבקש, ואני נותן לך; ועשה פונדק בפרשת דרכים.

בליגטא — דכתיב: וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹות וגו׳(בראשית כה, ו).

משה התחיל בכהונה, ובדוכן, ובקרבנות, ובתורה.

בכהונה — ששימש בכהונה גדולה שבעת ימי מילואים;

בדוכן — שהעמיד אלעזר בן אהרן על הדוכן, שנאמר: וּנְשִׂיא נְשִׂיאֵי הַלֵּוִי אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וגו׳(במדבר ג, לב);

בקורבנות — וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת הָרֹאשׁ וגו׳(ויקרא ח, כ);

ובתורה — וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻוחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה וגו׳(שמות כד, יב).

בלעם התחיל בקוביאבקוביא — במשחק בקוביות, בהימורים, ובבלוריתובבלורית — ובגידול שער הראש כדרך הגוים, לשם עבודה זרה, ובקסמים, ובזנות.

הוי נח — מארבעה שהתחילו בארבעה ארבעה דברים.

וַיִּטַּע כָּרֶם(בראשית ט, כ) — מהיכן? מחרצנים שהכניס בתיבה.

וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת(בראשית ט, כג) — ויקחו לא נאמר, אלא וַיִּקַּח: שם נתחזק במצוה תחלה.

וַיֵּלְכוּ אֲחֹורַנִּית — שהיו מהלכים לאחוריהם;

וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם — שהיה ביאתן כדרך הליכתן;

וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ.

מה פרע הקדוש ברוך הוא מתן שכרן? נתן לשם הטלתהטלת — הטלית (כסות של מצוה, כנגד שכיסה את אביו), וליפת הקבורה בארץ ישראל.

וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן(בראשית ט, כה) — חם ראה, וכנען מתארר?

רבי יהודה אומר:

אין הקללה עומדת במקום ברכה, לפי שכבר בירך הקדוש ברוך הוא נח ובניו, שנאמר: וַיְבָרֶךְ אותם אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו(בראשית ט, א); וכנען נתעבר בתיבה.

רבי נחמיה אומר:

כנען ראה והגיד לחם אביו, וחזרה קללה לעיקרה; לפיכך וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן.

ורבותינו אומרים:

עד שהיה נח בתיבה, אמר בלבו: ולואי שיהיו לבניי עבדים, שיהיו בניי יושבין ועבדים משמשין לפניהם!

אלא כשאצא מכאן — מה שאני מוליד, עושה אני אותם עבדים להם.

מיד אמר לו: אתה לא הנחת לי להוליד בן רביעי לעשותו עבד — בן רביעי שאתה מוליד יהא ארור!

לפיכך וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן — על דעתו דמאן דאמרדמאן דאמר — של מי שאומר שחם עמד וסירס את אביו.

אמר רבי שמעון בן לקיש:

והרי יש משל שם עבדים, שנאמר: כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וגו׳(דברים טו, יב)!

אלא בניו של שם יוצאים לחירות; וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ וגו׳(דברים טו, טז), וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּ בְאׇזְנוֹ וּבַדֶּלֶת(דברים טו, יז) —

הרי עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה: עבד שאינו נוטל חירות ויוצא לעולם.

מי גרם לו כל ארירהארירה — קללה הזו? על שביזה כבוד אביו.

כך עתיד הקדוש ברוך הוא ליפרע מבני בניו של חם, ולבזותם על ידי מלך אשור,

שנאמר: כֵּן יִנְהַג מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שְׁבִי מִצְרַיִם וְאֶת גָּלוּת כּוּשׁ נְעָרִים וּזְקֵנִים עָרוֹם וְיָחֵף וַחֲשׂוּפַי שֵׁת עֶרְוַת מִצְרָיִם(ישעיה כ, ד).

אבל יפת, שכיבד — מה פרע הקדוש ברוך הוא לו? כשיבוא גוג על ישראל ומפילן — וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא אֶתֵּן לְגוֹג שָׁם קֶבֶר(יחזקאל לט, יא).

ולשם מה פרע לו? כשנכנסו בני אהרן להקריב — וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְיָ וַתֹּאכַל אוֹתָם(ויקרא י, ב): אוֹתָם — ולא בגדיהם; שריפת נשמה, וגוף קיים; על שהיו מבני בניו של שם.

הרי בצדיקים; ברשעים מניין?

כשעלה סנחריב לירושלם — וחיילותיו נשרפו גופן, ולא נשרפו בגדיהם. למה? שהן מבני בניו של שם: בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר(בראשית י, כב).

וכתיב: יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת(בראשית ט, כז); אף על פי כן — וְיִשְׁכֹּן בְּאׇהֳלֵי שֵׁם.

וַיְהִי כׇל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת(בראשית יא, א).

ילמדינו רבינו: בית שנותנין בו את העירוב — מהו שיהא צריך לעירוב?

כך שנו רבותינו:

רבי יעקב בר אחא שאל את רבי אבהו: בית שנותנין בו את העירוב — מהו שיהא צריך את העירוב?

אמר לו: בית שמאי אומרים: צריך; ובית הלל אומרים: אין צריך. והלכה כבית הלל.

אמר רבי יהושע בן לוי:

לא התקינו עירובי חצירות אלא מפני דרכי שלום.

כיצד? אשה משלחת בנה אצל חברתה, והיא גוחנת עליו ונושקתו;

ואמו אומרת: הרי אוהבת אותי! והיה בלבי עליה.

ונמצאו עושות שלום על ידי העירוב.

אמר הקדוש ברוך הוא: אני עושה שלום בעולמי, ורשעים אלו עומדין ליתן מחלוקת!

ומנין שחלקו על הקדוש ברוך הוא? ממה שקראו בענין: וַיְהִי כׇל הָאָרֶץ.

וַיְהִי כׇל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת(בראשית יא, א).

זה שאמר הכתוב:

אַל תַּהַרְגֵם פֶּן יִשְׁכְּחוּ עַמִּי הֲנִיעֵמוֹ בְחֵילְךָ וְהוֹרִידֵמוֹ(תהלים נט, יב), כִּי מָרוּ בָךְ(תהלים ה, יא).

הפסוק הזה דוד אמרו כנגד דואג ואחיתופל.

אמר דוד: רבונו של עולם!

אַל תַּהַרְגֵם — כדרך בני אדם;

פֶּן יִשְׁכְּחוּ — נסים שעשית עמי;

אלא הֲנִיעֵמוֹ בְחֵילְךָ — יהו מטולטלין בעולם;

וְהוֹרִידֵמוֹ — מגדולתם. למה? כִּי מָרוּ בָךְ.

חַטַּאת פִּימוֹ(תהלים נט, יג) — שהיו חוטאים בפיהם, ומדברים בשפתותיהם:

דואג אומר: רָאִיתִי אֶת בֶּן יִשַׁי בָּא נֹובֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִיטוּב(שמואל א כב, ט);

אחיתופל אמר: בא אֶל פִּילַגְשֵׁי אָבִיךָ אֲשֶׁר הִנִּיחַ וגו׳(שמואל ב טז, כא).

דבר אחר: אמרו דוד כנגד דור הפלגה.

אַל תַּהַרְגֵם פֶּן יִשְׁכְּחוּ — בהריגה שהרגת דור המבול;

אלא הֲנִיעֵמוֹ בְחֵילְךָ — אלא טלטל אותם מן העולם, כמה שנאמר: וַיָּפֶץ יְיָ אֹותָם(בראשית יא, ח);

וְהוֹרִידֵמוֹ — שאמרו הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל(בראשית יא, ד).

וַיְהִי כׇל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת(בראשית יא, א).

מה כתיב למעלה מן העניין? אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹות בְּנֵי נֹחַ, וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל(בראשית י, לב);

אחר כך — וַיְהִי כׇל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת.

אמר שלמה: אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ(משלי כז, כב) —

מי שהוא מכה את האויל, עם שהוא מעלה את השבט לשנות לו — שוכח לראשונה;

בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי — עם שהוא עולה, הוא שוכח את השניה;

אפילו כן — לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ.

נחמן בנו של רבי שמואל ברבי נחמני אמר:

למה הדבר דומה? לצנצנת מלאה חגבים: עלה ראשון — ונפל; השני — ונפל; השלישי — ונפל.

השלישי לא למד מן השני, ושני לא למד מן הראשון.

כך עמדו דור אנוש, וקראו שמו של הקדוש ברוך הוא לעבודה זרה, שנאמר: אָז הוּחַל לִקְרֹוא בְּשֵׁם יְיָ(בראשית ד, כו);

יצא אוקיינוסאוקיינוס — הים הגדול המקיף את העולם והציף שלישו של עולם, שנאמר: הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ יְיָ שְׁמוֹ(עמוס ה, ח),

ואומר: אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם תִּשְׁטֹוף סְפִיחֶיהָ עֲפַר אָרֶץ וְתִקְוַת אֱנוֹשׁ הֶאֱבַדְתָּ(איוב יד, יט).

דור המבול אמרו לאל סוּר מִמֶּנּוּ(איוב כא, יד), מַה שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶינּוּ(איוב כא, טו); ולא למדו מדור אנוש — עד שמחה את זכרם.

דור הפלגה לא למדו מדורות ראשונים. הוי — אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ.

מהו בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת? זה דור הפלגה, שהוציאו חירופים מפיהם אחר יחידו של עולם.

שָׂפָה אֶחָת — שין כתיב: ששפו פורענות לעולם.

אמרו: לא כל הימנולא כללא כל — לא כל ממך — אין הרשות בידך (הֵימָךְ = ממך, בלשון בני ארץ ישראל) הימנו — אין הרשות בידו, אינו רשאי שיבור את העליונים ויתן לנו את התחתונים! נעלה לרקיע, ונכה אותו בקרדומות.

נחלקו לשלש כיתות:

אחת אומרת: נעלה ונשב שם;

ואחת אומרת: נעלה ונעשה עם עצמן מלחמה;

ואחת אומרת: נעלה ונעבוד שם עבודה זרה.

זו שאומרת נעלה ונשב שם — מִשָּׁם הֱפִיצָם יְיָ(בראשית יא, ט);

זו שאומרת נעשה מלחמה — נעשו קופים, רוחים ושדים;

זו שאומרת נעבוד עבודה זרה — בַּלַּע יי פַּלַּג לְשׁוֹנָם(תהלים נה, י), וַיָּפֶץ יְיָ אֹותָם מִשָּׁם(בראשית יא, ח).

רבי איבו בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר:

בשלשה מקומות חלקו באי העולם על הקדוש ברוך הוא:

אחת — כאן;

ואחת — בימי יהושע, שנאמר: וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו לְהִלָּחֵם עִם יְהוֹשֻׁעַ וְעִם יִשְׂרָאֵל פֶּה אֶחָד(יהושע ט, ב);

ואחת — בימי גוג ומגוג, שנאמר: יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל יְיָ וְעַל מְשִׁיחוֹ(תהלים ב, ב).

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ(בראשית יא, ג) — כוש אמר לפוט, ופוט לכנען.

הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים — אמר להם הקדוש ברוך הוא: רשעים! ב'הבה' אני אבלבל אתכם: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם(בראשית יא, ז).

אמר רבי חייא ברבי אבא:

מגדל — שליש נשרף, שליש נבלע, שליש קיים; מי שעולה לראשו רואה דקלים שביריחו כחגבים.

אתה מוצא: מעשה דור המבול נתפרשו מעשיהם, ומעשה דור הפלגה לא נתפרשו מעשיהם.

דור המבול — בא איוב ופירשן:

גְּבֻולוֹת יַשִּׂיגוּ עֵדֶר גָּזְלוּ וַיִּרְעוּ(איוב כד, ב) — שהיו נכנסים זה בגבולו של זה;

עֵדֶר גָּזְלוּ וַיִּרְעוּ — שהיו גוזלים זה צאנו של זה;

חֲמוֹר יְתוֹמִים יִנְהָגוּ(איוב כד, ג) — שהיו רואין חמורו של יתום, באים ונוטלין אותו ממנו;

יַחְבְּלוּ שׁוֹר אַלְמָנָה — אלמנה שמת בעלה והניח לה שור, באין ונוטלין אותו ממנה.

כיון שרואין בני אדם כך — מפשיטין בגדיהם, והולכין ערומים, שנאמר: עָרוֹם הלכו מִבְּלִי לְבוּשׁ וְאֵין כְּסוּת בַּקָּרָה(איוב כד, ז);

עד שאמרו לאל סוּר מִמֶּנּוּ, מַה שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ.

למה היו דומין דור המבול ודור הפלגה? לשני בני אדם המשמשין לפני המלך:

האחד אומר למלך: איני יכול לעמוד לא בך ולא בטרחותךבטרחותך — בטורח שאתה מטיל, בעבודתך;

והשני אומר: לא כל המך! אלא — או אני או אתה.

הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר(בראשית יא, ד) — ירד הוא למטה, ואנו נעלה בשמים; ואם לאו — נעשה מלחמה.

ואף על פי כן הניחם, ואמר להם: עשו! וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת(בראשית יא, ו).

יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק יי יִלְעַג לָמוֹ(תהלים ב, ד) — שאילולי לא בנו, היו אומרים: אילו בנינו — היינו עולים לשמים ונלחמים כנגדו.

הצליח להם ועשו; הביט בהם והפיצם, שנאמר: וַיָּפֶץ יְיָ אֹותָם.

אמר להם: אתם אומרים פֶּן נָפוּץ — תהיו נפוצים על פני כל הארץ: מְגוֹרַת רָשָׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ(משלי י, כד).

וַיֵּרֶד יְיָ לִרְאֹות אֶת הָעִיר(בראשית יא, ה) — וכי הוא צריך לירד ולראות? והלא הכל צפוי וגלוי לפניו, והשמים כסאו והארץ הדום רגליו — יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא(דניאל ב, כב)!

אלא ללמד לבריות, שלא לגמור את הדין, ושלא לומר דבר מה שלא ראו.

וַיֹּאמֶר יְיָ הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻולָּם וגו׳ וְעַתָּה — מה ראו וְעַתָּה?

אף על פי שמרדו ובעטו ועשו מגדל — פשט להם הקדוש ברוך הוא ימינו לעשות תשובה, כענין שנאמר: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ שֹׁואֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה(דברים י, יב).

והן אומרים: לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם — אפילו אותם אנשים נבצרים מן העולם, אינם עושין תשובה; כמה דאת אמר: כְּבוֹצֵר עַל סַלְסִלּוֹת(ירמיה ו, ט).

הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה(בראשית יא, ז) — בלבל לשונותיהם, ולא היה מבין אחד מהם לשונו של חבירו;

שהלשון הראשון היו מדברים בלשון הקדש, ובו בלשון נברא העולם.

אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה, על ידי יצר הרע חלקו בריותי, ונחלקו לשבעים לשון;

אבל לעולם הבא — משוין כולם כתף אחד, ועובדין אותו,

שנאמר: כִּי אָז אֶהְפֹּוךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹוא כֻולָּם בְּשֵׁם יְיָ ולְעׇבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד(צפניה ג, ט).

ואבטל שעבוד האומות מישראל, ויהיו עובדים אותי ביראה,

שנאמר: עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה(תהלים ב, יא). וכן יהי רצון.