פרשת וזאת הברכה
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓ספרי דברים
וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ(דברים לג, א)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 §§cover-end§§
חלק א
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״וזאת הברכה אשר ברך משה״ · משה, ואחריו כל הנביאים: תוכחה תחילה, ואחר כך דברי נחמה
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שמב, פסקה ראשונה ושנייה מ״וכן יואל״; פינקלשטיין עמ׳ 391–392).
״הנביאים״ — היו״ד השנייה הושלמה במאגרים. ״תתן להם״ (הושע ט, יד) — בכתב היד ״תתתן״, והסופר מחק את התי״ו הראשונה. ״משובתם״ (הושע יד, ה) — בכתב היד ״משובותכם״, ומאגרים סימנו ״כך״. בפינקלשטיין בהושע עוד ״תן להם רחם משכיל״ ו״וריח לו כלבנון״, ופסוקי הנחמה בסדר יד, ז; יד, ח; יד, ה–ו, כבכתב היד.
״ההיתה״ (יואל א, ב) — בכתב היד ״ההיא״, ומאגרים סימנו ״כך״. ״ספרו״ (יואל א, ג) — בכתב היד ״ספדו״, ומאגרים סימנו ״כך״. ״הילק החסיל״ (יואל ב, כה) — כך בכתב היד, ובמסורה ״והחסיל״; ״וחסד לאברהם״ (מיכה ז, כ) — כך בכתב היד, ובמסורה ״חסד״; ״תשקע בבל לא תקום״ (ירמיה נא, סד) — כך בכתב היד, ובמסורה ״ולא״. המילים שאינן כמסורה הוצאו מן הציטוט.
אחרי ״וכן עמוס… חזר ואמר להן דברי ניחומין״ סימן בכתב היד (״+״) ואין בגליון כלום, והפסוק הבא הוא ״מי אל כמוך״ (מיכה ז, יח). השמטה מ״דברי ניחומין״ ל״דברי ניחומין״: נחמת עמוס ותוכחת מיכה חסרות, וכמות שהוא הכתוב מייחס את דברי מיכה לעמוס. הושלמו מפינקלשטיין (עמוס ט, יג; מיכה ג, ב–ג), כלשונו (״הנה ימים באים ונגש חורש בקוצר וכן מיכה אמר להם… ואומר… וחזר ואמר להם דברי ניחומים״); ״נאם יי״ שבעמוס ט, יג אינו בפינקלשטיין.
ירמיה: ״אז תשמח״ — אחריו ״במ״ שנמחק במאגרים. ״יכול משאמרו… תלמוד לומר… אין אומרים דברי תוכחות״ — הסוף בגליון כתב היד; ״ככה״ (ירמיה נא, סד) הושלם במאגרים.
וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה(דברים לג, א) —
לפי שאמר להן משה לישראל דברים קשין תחילה:
מְזֵי רָעָב וּלְחֻומֵי רֶשֶׁף(דברים לב, כד), מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב(דברים לב, כה),
וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם(דברים ט, ח), מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם יְיָ(דברים ט, ז) —
חזר ואמר להן דברי תנחומין: וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה.
וממנו למדו כל הנביאים כולם,
שהיו אומרין להן לישראל דברים קשים תחילה, וחוזרין ואומרין דברי נחמות.
ואין לך בכל הנביאים שהיו דבריו קשין כהושע.
תחילת דבריו אמר: תֵּן לָהֶם יְיָ מַה תִּתֵּן(הושע ט, יד).
וחזר ואמר להן נחמות:
יֵלְכוּ יֹונְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ(הושע יד, ז),
יָשֻׁובוּ יֹושְׁבֵי בְצִילּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן(הושע יד, ח),
אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה(הושע יד, ה), אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה(הושע יד, ו).
וכן יואל אמר:
שִׁמְעוּ זֹאת הַזְּקֵנִים וְהַאֲזִינוּ כֹּל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הֶהָיְתָה וגו׳(יואל א, ב),
עָלֶיהָ לִבְנֵיכֶם סַפֵּרוּ וּבְנֵיכֶם לִבְנֵיהֶם(יואל א, ג), יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה(יואל א, ד).
חזר ואמר להן דברי ניחומין:
וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה הַיֶּלֶק החסיל וְהַגָּזָם(יואל ב, כה).
וכן עמוס אמר: שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁומְרוֹן וגו׳(עמוס ד, א).
חזר ואמר להן דברי ניחומין:
הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּוצֵר(עמוס ט, יג).
וכן מיכה אמר להם: שֹׂנְאֵי טוֹב וְאֹהֲבֵי רָע גֹּזְלֵי(מיכה ג, ב),
ואומר: וַאֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵר עַמִּי וְעוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם הִפְשִׁיטוּ(מיכה ג, ג).
וחזר ואמר להם דברי ניחומים:
מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹושֵׂא עָוֺן וְעֹובֵר עַל פֶּשַׁע(מיכה ז, יח),
יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּושׁ עֲוֺנֹותֵינוּ(מיכה ז, יט),
תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב וחסד לְאַבְרָהָם(מיכה ז, כ).
וכן ירמיה אמר להן: וְהִשְׁבַּתִּי מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמֵחֻוצוֹת יְרוּשָׁלִַם קוֹל שָׂשׂוֹן וגו׳(ירמיה ז, לד).
וחזר ואמר להן דברי ניחומין: אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל(ירמיה לא, יג).
יכול משאמרו להן דברי ניחומין, חוזרין ואומרין להן דברי תוכחות?
תלמוד לומר: כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל לא תָקוּם מן הָרָעָה אֲשֶׁר אני מֵבִיא עָלֶיהָ עַד הֵנָּה דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ(ירמיה נא, סד).
הוי: משאומרים להם דברי נחמות — אין אומרים דברי תוכחות.
דרשת הפסוק · ״וזאת הברכה״ · משה מתחיל במקום שסיים יעקב; תפילה קודמת לברכה
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שמב, פסקה שנייה; פינקלשטיין עמ׳ 392–393). ״לברך״ — בגליון כתב היד.
״אלהים״ (תהלים צ, א) — בכתב היד ״אלקים״, וכך בכל הפסקה: כתב היד כותב אלקים בכינוי. בפסוקים נכתב כמסורה, ומחוץ להם נשאר כמות שהוא.
״ועדיין דבר תלי בדלא תלי״ — כך בכתב היד, בארמית (מאגרים סימנו את ״ועדיין״ ואת ״תלי בדלא תלי״); בפינקלשטיין ״ועדין הדבר תלוי״.
״אם ברכה קודמת״ חסר בכתב היד (במקומו ״+״ ואין בגליון כלום), ובלעדיו המשפט משובש: ״אם תפילה קודמת הברכה את התפילה״. הושלם מפינקלשטיין.
דבר אחר:
וְזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א) — זה מוסף על ברכה ראשונה שבירכן יעקב אביהן:
וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם(בראשית מט, כח).
נמצינו למידין שממקום שסיים אבינו יעקב לברך את ישראל, משם מתחיל משה ובירכן,
שנאמר: וְזֹאת הַבְּרָכָה.
הרי זה מוסף על ברכה ראשונה. ואיזו זו?
זו תפילה, שנאמר: תְּפִילָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים(תהלים צ, א).
ועדיין דבר תלי בדלא תליתלי בדלא תלי — תלוי בדבר שאינו תלוי — עדיין אין לדבר הכרעה:
אין אנו יודעין אם תפילה קודמת הברכה, אם ברכה קודמת את התפילה.
כשהוא אומר וְזֹאת הַבְּרָכָה —
הוי: תפילה קודמת את הברכה, ואין ברכה קודמת לתפילה.
דרשת הפסוק · ״אשר ברך משה״ · כדאי משה לברך את ישראל, וכדאי ישראל שבירכם משה
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שמב, פסקה שנייה; פינקלשטיין עמ׳ 393). בכתב היד אין כאן למד; בפינקלשטיין ״אשר ברך משה״.
״למידין״ — בכתב היד ״למידת״, ותוקן במאגרים. ״כדיי הוא בירכתן״ — כך בכתב היד; בפינקלשטיין ״כדיי היא ברכתם״.
אילו אחרים בירכו את ישראל — כדייכדיי — כדאי, ראויה הוא בירכתן;
אלא שבא משה ובירכן.
נמצינו למידין:
שכדי משה לברך את ישראל, וכדי ישראל שבירכם משה.
דרשת הפסוק · ״איש האלהים״ · משה, אלקנה, שמואל, דוד, שמעיה, עידו, אליהו, אלישע, מיכה ואמוץ
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שמב, פסקה שנייה; פינקלשטיין עמ׳ 393). בראש הדרשה ״א״ שנמחק במאגרים; ״שנקראו איש אלקים״ — בכתב היד ״האלקים״, והה״א נמחקה במאגרים, כלשון הרשימה כולה; ואחריה שורה כפולה (״משה נקרא איש אלקים זה אחד מעשרה שנקראו איש אלקים״) שמחק הסופר. ״ויבא איש האלקים״ (שמואל א ב, כז) — לפניו ״אלקנה״ שמחק הסופר; ״האלקים לפני עלי״ — כך בכתב היד, ובמסורה ״אלהים אל עלי״.
״האלהים״ (דברים לג, א; נחמיה יב, כד; מלכים א כ, כח) — בכתב היד ״אלקים״, ומאגרים סימנו ״כך״, ותוקן כמסורה וכפינקלשטיין; ״אלהים״ (שמואל א ט, ו) — בכתב היד ״אלקים״ בכינוי (מאגרים: ״כך״). ״ואיש אלקים״ (דברי הימים ב כה, ז) — כך בכתב היד, ובמסורה ״ואיש האלהים״, והמילה הוצאה מן הציטוט. ״במצות״ (נחמיה יב, כד) — בכתב היד ״כמצות״, ומאגרים סימנו ״כך״. ״ויגש״ (מלכים א כ, כח) — בכתב היד ״ויבא״, ומאגרים סימנו ״כך״. ״אמוץ״ — בכתב היד ״אמון״, ומאגרים סימנו ״כך״.
שמעיה: בכתב היד ״ויהי דבר יי״, ובמלכים א יב, כב ״דבר האלהים״ (בדברי הימים ב יא, ב ״דבר יי אל שמעיהו״). עידו: בכתב היד ״ואיש האלקים בא מיהודה״, ובמסורה ״והנה איש אלהים״ (מלכים א יג, א). אלישע: לפני הפסוק ״ויבא אלקים״, שנמחק במאגרים.
במשה מביא כתב היד את הלמד עצמו; בפינקלשטיין ״תפלה למשה איש האלהים״.
אִישׁ הָאֱלֹהִים(דברים לג, א) —
זה אחד מעשרה שנקראו איש אלקים.
משה נקרא איש אלקים,
שנאמר: וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּירַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים.
אלקנה נקרא איש אלקים,
שנאמר: וַיָּבֹא אִישׁ האלקים לפני עֵלִי(שמואל א ב, כז).
שמואל נקרא איש אלקים,
שנאמר: הִנֵּה נָא אִישׁ אֱלֹהִים בָּעִיר הַזֹּאת(שמואל א ט, ו).
דוד נקרא איש אלקים,
שנאמר: בְּמִצְוַת דָּוִד אִישׁ הָאֱלֹהִים(נחמיה יב, כד).
שמעיה נקרא איש אלקים,
שנאמר: וַיְהִי דְּבַר יי אֶל שְׁמַעְיָה אִישׁ הָאֱלֹהִים לֵאמֹר(מלכים א יב, כב).
עידו נקרא איש האלקים,
שנאמר: ואִישׁ האלקים בָּא מִיהוּדָה בִּדְבַר יְיָ אֶל(מלכים א יג, א) ביתאל.
אליהו נקרא איש אלקים:
תִּיקַר נָא נַפְשִׁי וְנֶפֶשׁ עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה חֲמִשִּׁים בְּעֵינֶיךָ(מלכים ב א, יג).
אלישע נקרא איש אלקים,
שנאמר: הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא(מלכים ב ד, ט).
מיכה נקרא איש אלקים,
שנאמר: וַיִּגַּשׁ אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל(מלכים א כ, כח).
אמוץ נקרא איש אלקים,
שנאמר: וְאִישׁ אלקים בָּא אֵלָיו לֵאמֹר אַל יָבא עִמְּךָ צְבָא יִשְׂרָאֵל(דברי הימים ב כה, ז).
דרשת הפסוק · ״לפני מותו״ · ״לפני מותו״ — סמוך למיתה; כיוצא בו ״לפני בוא יום יי״ — סמוך לביאה
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שמב, פסקה שנייה; פינקלשטיין עמ׳ 393–394). ״הגדול הגיבור והנורא״ (מלאכי ג, כג) — ״הגיבור״ מחק הסופר. ״לפני בא יום יי״ — כך בכתב היד (כתיב חסר), ובשנייה ״לפני בוא״. בפינקלשטיין ״סמוך למותו״, ובלי ״והשיב לב אבות על בנים״.
לִפְנֵי מוֹתוֹ(דברים לג, א) —
וכי תעלה על דעתך שלאחר מיתה היה משה מברך את ישראל?
אלא מה תלמוד לומר לִפְנֵי מוֹתוֹ? סמוך למיתה.
כיוצא בו אתה אומר:
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁולֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בא יוֹם יְיָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא(מלאכי ג, כג),
וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים(מלאכי ג, כד).
וכי עלת על דעתינו שלאחר ביאה היה אליהו מתנבא להן לישראל?
ומה תלמוד לומר לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְיָ? סמוך לביאה.
על פי כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | הנביאים | הנביאם |
| א | משובתם | משובותכם |
| א | ההיתה | ההיא |
| א | ספרו | ספדו |
| א | הִנֵּה יָמִים בָּאִים | — (הוספה) |
| א | וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּוצֵר | — (הוספה) |
| א | וכן מיכה אמר להם: | — (הוספה) |
| א | שֹׂנְאֵי טוֹב וְאֹהֲבֵי רָע גֹּזְלֵי | — (הוספה) |
| א | ואומר: | — (הוספה) |
| א | וַאֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵר עַמִּי וְעוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם הִפְשִׁיטוּ | — (הוספה) |
| א | וחזר ואמר להם דברי ניחומים: | — (הוספה) |
| א | ככה | — (הוספה) |
| ב | אם ברכה קודמת | — (הוספה) |
| ג | למידין | למידת |
| ד | האלהים | אלקים |
| ד | במצות | כמצות |
| ד | האלהים | אלקים |
| ד | ויגש | ויבא |
| ד | האלהים | אלקים |
| ד | אמוץ | אמון |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| ספרי דברים | כ״י לונדון, הספרייה הבריטית 341 |
ספרי דברים
וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ(דברים לג, ב)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 §§cover-end§§
חלק א
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״ויאמר יי מסיני בא״ · משה, דוד, שלמה ושמונה עשרה: שבח המקום תחילה, ואחר כך צורכי ישראל
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שמג; פינקלשטיין עמ׳ 394–395).
״אשרי עולם ממלכו״ — בשיטה ״עולה״ שמחק הסופר, ובגליון ״עולם״. ״אשרי מדיאנו״ — הוי״ו מסופקת; בפינקלשטיין ובילקוט שמעוני ״אשרי עולם מדיינו״, ובמדרש תנאים לדברים לג, ב ״אשרי העולם מי דיינו״. ״בצורכו״ — הוי״ו מסופקת. ״ללאיטר״ — בפינקלשטיין ״ללוטייר״; ״ונצרך לאחד״ — בפינקלשטיין ״ונשכר לאחד״; ״והיו הכל מקלסין״ — בפינקלשטיין ״והיו אחרים מקלסים עמו״.
״בצורכי ישראל״ — לפניו ״בצוכ״, ו״מסיני בא״ — לפניו ״בא״; שניהם נמחקו במאגרים. אחרי ״חזר וחתם בשבחו של מקום״ סימן בכתב היד (״+״) ואין בגליון כלום; בפינקלשטיין הפסוק ״אין כאל ישורון״ (דברים לג, כו), ולא הושלם.
דוד: ״ואף דוד המלך פתח בשבחו של מקום״ ו״הללו אל בקדשו״ — בגליון כתב היד. ״הללו יה״ — בכתב היד ״הללו יק״, בכינוי.
שלמה: כל המשפט ״ואף שלמה בנו… תחלה״ בגליון; ״פתח״ — בכתב היד ״חתם״, ומאגרים סימנו ״כך״. ״אין כמוך אלהים״ (דברי הימים ב ו, יד) — בכתב היד ״מי אל כמוך״ (מאגרים: ״כך״; מן מיכה ז, יח), ותוקן על פי פינקלשטיין. ״לעבדיו ההולכים לפניו״ — כך בכתב היד, ובמסורה ״לעבדיך ההלכים לפניך״. ״קומה אלהים לנוחך״ — בכתב היד ״קומה אלקים למנוחותיך״ (מאגרים: ״כך״), ובמסורה ״קומה יי אלהים לנוחך״ (דברי הימים ב ו, מא; השווה תהלים קלב, ח ״קומה יי למנוחתך״).
שמונה עשרה: ״שתיקנו חכמים הראשונים״ — בפינקלשטיין ״נביאים הראשונים״. אחרי ״שנאמר״ כתב הסופר ״מי אל כמוך נושא״ ומחקו. ״קדוש ונורא שמך״ — בפינקלשטיין ״קדוש אתה ונורא שמך״.
וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב) —
מגיד הכתוב: כשפתח משה, לא פתח לצורכן של ישראל תחילה, אלא עד שפתח לשבחו של מקום.
משל למה הדבר דומה?
ללאיטרללאיטר — לנואם, למליץ (המדבר בשם אדם לפני השליט) שהיה עומד על הבמה, ונצרך לאחד לדבר על ידיו,
ולא פתח בצורכי אותו האיש תחילה, עד שפתח בשבחו של מלך:
אשרי עולם ממלכוממלכו — שהוא מלכו! אשרי מדיאנומדיאנו — שזה דיינו, שהוא שופטו!
עלינו זרחה חמה! עלינו זרחה לבנה!
והיו הכל מקלסין.
ואחר כך פתח בצורכו של אותו האיש, וחזר וחתם בשבחו של מלך.
אף משה רבינו לא פתח בצורכי ישראל עד שפתח בכבודו של מקום,
שנאמר: וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא;
ואחר כך פתח בצורכן של ישראל,
שנאמר: וַיְהִי בִישֻׁורוּן(דברים לג, ה);
חזר וחתם בשבחו של מקום.
ואף דוד המלך פתח בשבחו של מקום תחילה,
שנאמר: הַלְלוּ יָהּ שִׁירוּ לַיְיָ שִׁיר חָדָשׁ תְּהִילָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים(תהלים קמט, א);
וחזר ופתח בשבחן של ישראל,
שנאמר: כִּי רוֹצֶה יְיָ בְּעַמּוֹ יְפָאֵר עֲנָוִים(תהלים קמט, ד);
חזר וחתם בשבחו של מקום,
שנאמר: הַלְלוּ אֵל בְּקׇדְשׁוֹ(תהלים קנ, א).
ואף שלמה בנו פתח בשבחו של מקום תחלה:
אין כמוך אלהים שֹׁומֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לעבדיו הַהֹולְכִים לפניו בְּכׇל לִבָּם(דברי הימים ב ו, יד);
ואחר כך לצורכם של ישראל,
שנאמר: רָעָב כִּי יִהְיֶה בָאָרֶץ(דברי הימים ב ו, כח);
חזר וחתם בשבחו של מקום,
שנאמר: וְעַתָּה קוּמָה אֱלֹהִים לְנוּחֶךָ(דברי הימים ב ו, מא).
ואף שמונה עשרה שתיקנו חכמים הראשונים שיהו ישראל מתפללין,
לא פתחו בצורכן של ישראל תחילה, עד שפתחו בשבחו של מקום.
שנאמר: האל הגדול הגיבור והנורא(תפלת שמונה עשרה, ברכת אבות), קדוש ונורא שמך(תפלת שמונה עשרה, ברכת קדושת השם);
ואחר כך מתיר אסורים(תפלת שמונה עשרה, ברכת גבורות),
ואחר כך רופא חולים(תפלת שמונה עשרה, ברכת רפואה),
ואחר כך מודים אנחנו לך(תפלת שמונה עשרה, ברכת הודאה).
דרשת הפסוק · ״ויאמר יי מסיני בא״ · התורה נגלתה בארבע לשונות: עברי, רומי, ערבי וארמי
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שמג; פינקלשטיין עמ׳ 395). ״ערבי״ — בשיטה ״עברי״ שמחק הסופר, ובגליון ״ערבי״. ״ואתא״ — כך בכתב היד, וכך המדרש קורא (״זה לשון ארמי״); במסורה ״ואתה מרבבת קדש״, ולכן ״ואתא״ מחוץ לציטוט, כאן ובסעיף ט.
בכתב היד דרשת הלשונות קודמת לדרשת הרוחות (סעיף ג); בפינקלשטיין להפך. בפינקלשטיין ״לא בלשון אחד אמר להם״.
דבר אחר:
וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב) —
כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל, לא בלשון אחד נגלה, אלא בארבע לשונות:
וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא — זה לשון עברי;
וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ — זה לשון רומי;
הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן — זה לשון ערבי;
ואתא מֵרִבְבֹות קֹודֶשׁ — זה לשון ארמי.
דרשת הפסוק · ״ויאמר יי מסיני בא״ · נגלה מארבע רוחות; הרוח הרביעית — ״אלוה מתימן יבוא״
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שמג; פינקלשטיין עמ׳ 395). בכתב היד אחרי הלמד סימן (״+״) ואין בגליון כלום, וממשיך ״ואיזו היא רוח רביעית״ — בלי שנזכרו הרוחות. גוף הדרשה הושלם מפינקלשטיין.
״אלוה״ (חבקוק ג, ג) — בכתב היד ״אלוק״, בכינוי.
דבר אחר:
וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב) —
כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל, לא מרוח אחת נגלה, אלא מארבע רוחות,
שנאמר: וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא, וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ, הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן.
ואיזו היא רוח רביעית?
כמה שנאמר: אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבא(חבקוק ג, ג).
דרשת הפסוק · ״ויאמר יי מסיני בא״ · עשו, עמון ומואב וישמעאל לא קיבלו את התורה; משל החמור והכלב
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שמג; פינקלשטיין עמ׳ 395–397). ״בא״ — לפניו ״י״ שמחק הסופר. ״ועל חרבך״ — אחריו ״ע״ שנמחק במאגרים. ״כתוב״ (אצל בני עמון) — הוי״ו מסופקת.
״ועל כך הבטיחו אביו״ — כך בכתב היד; בפינקלשטיין אין משפט זה. ״שלא הלך״ ו״לא דיים שלא שמעו״ — בגליון כתב היד. ״את הגוים״ (מיכה ה, יד) — בכתב היד ״על כל הגוים״, ומאגרים סימנו ״כך״.
״ואותם לא יעשו״ (יחזקאל לג, לא) — כך בכתב היד, ואינו בפינקלשטיין. בפינקלשטיין ״וכן לכל אומה ואומה שאל להם״, ובסוף: ״כיון שראה הקדוש ברוך הוא כך נתנם לישראל״.
מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, מסכתא דבחדש ה (בני עשו, עמון ומואב, ישמעאל, בשינויים).
דבר אחר:
וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב) —
כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל, לא על ישראל בלבד הוא נגלה, אלא על כל האומות.
כתחילה הלך אצל בני עשו. אמר להם: מקבלין אתם את התורה?
אמרו: מה כתוב בה?
אמר להם: לֹא תִּרְצָח(שמות כ, יג).
אמרו לו: רבונו של עולם! כל עצמן של אותם אנשים — אביהם רוצח הוא,
שנאמר: וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו(בראשית כז, כב);
ועל כך הבטיחו אביו,
שנאמר: וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה(בראשית כז, מ).
הלך לו אצל בני עמון ומואב. אמר להם: מקבלין אתם את התורה?
אמרו לו: מה כתוב בה?
אמר להם: לֹא תִּנְאָף.
אמרו לו: רבונו של עולם! כל עצמה של ערוה שלהן היא,
שנאמר: וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן(בראשית יט, לו).
הלך אצל בני ישמעאל. אמר להם: מקבלין אתם את התורה?
אמרו לו: מה כתוב בה?
אמר להם: לֹא תִּגְנֹוב.
אמרו לפניו: רבונו של עולם! כל עצמן — אביהן ליסטיסליסטיס — שודד, לסטים היה,
שנאמר: וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם(בראשית טז, יב).
לא הייתה אומה באומות שלא הלך ודיבר ודפק על פתחה — מה אם ירצו ויקבלו את התורה.
וכן הוא אומר: יוֹדוּךָ יְיָ כׇּל מַלְכֵי אָרֶץ כִּי שָׁמְעוּ אִמְרֵי פִיךָ(תהלים קלח, ד).
יכול שמעו וקבלו?
תלמוד לומר: וְאוֹתָם לֹא יַעֲשׂוּ(יחזקאל לג, לא);
ואומר: וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵימָה נָקָם(מיכה ה, יד) את הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמֵעוּ.
לא דיים שלא שמעו,
אלא אפילו שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהן, עד שפרקום ונתנום לישראל.
משל לאחד ששילח את חמורו ואת כלבו לגורן,
והטעינו לחמורו לתךלתך — מידת יבש, חצי כור, ולכלבו שלש סאים.
והיה החמור מהלך, והכלב מלחיתמלחית — מוציא לשונו ומתנשף מעייפות.
פרק ממנו סאה ונתנו על החמור; וכן שיני, וכן שלישי.
אף כך ישראל — קבלו את התורה כפירושיה וכדיקדוקיה;
אף אותן שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהן, עד שפרקום ונתנום לישראל.
לכך נאמר: וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא.
דרשת הפסוק · ״ויאמר יי מסיני בא״ · העולם רעש במתן תורה; האומות שואלות את בלעם, ״יי עוז לעמו יתן״
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שמג; פינקלשטיין עמ׳ 397–398). ״ליתן״ — לפניו ״ע״ שנמחק במאגרים. ״כן״ (אם כן) — בגליון כתב היד.
בכתב היד דרשה זו קודמת לדרשת שעיר ולמשל המתנה (סעיפים ו–ז); בפינקלשטיין היא באה אחריהם. סימני העמודים במאגרים (398 ואחריו 397) מראים את השינוי.
״הרעיש כל העולם כולו על יושביה״ — כך בכתב היד. בפינקלשטיין אחרי תהלים כט, ג גם ״קול יי בכח״; ״מאבד את עולמו״ — בפינקלשטיין ״מחריב את העולם במים״.
מקבילה: זבחים פרק יד, קטז ע״א (״נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע… שמא מבול בא לעולם״, ושם על תהלים כט, י–יא).
דבר אחר:
וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב) —
כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל, הרעיש כל העולם כולו על יושביה,
שנאמר: קוֹל יְיָ עַל הַמָּיִם אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים(תהלים כט, ג).
כיון ששמעו כל הקולות, נתקבצו כל האומות אצל בלעם.
אמרו לו: כמדומין אנו שהקדוש ברוך הוא מאבד את עולמו.
אמר להן: והלא כבר נאמר: וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל(בראשית ט, טו).
אמרו לו: הקול הזה מהו?
אמר להן: יְיָ עֹוז לְעַמּוֹ יִתֵּן(תהלים כט, יא),
ואין עֹוז אלא תורה, שנאמר: עִמּוֹ עֹוז וְתוּשִׁיָּה(איוב יב, טז).
אמרו לו: אם כן — יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
דרשת הפסוק · ״וזרח משעיר למו״ · לעתיד ירעיש העולם בפורענות שעיר, כבמתן תורה
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שמג; פינקלשטיין עמ׳ 397). הלמד בכתב היד ״ויאמר יי מסיני בא״; בפינקלשטיין ״וזרח משעיר למו״, וזו הדרשה.
בבראשית כה, כו האותיות ״א״ ב״יצא״, ״יו״ ב״אחיו״ ו״ת״ ב״אחזת״ מסופקות; ״ואחריכן״ — כך בכתב היד, בתיבה אחת (במסורה ״ואחרי כן״, ולכן מחוץ לציטוט), ובלי ״ואומר״ שבפינקלשטיין. ״המקום״ — המ״ם האחרונה מסופקת. ״נכנסת לתוכן״ — בפינקלשטיין ״ביניכם״.
דבר אחר:
וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב) —
כשעתיד המקום ליפרע משעיר,
עתיד להרעיש כל העולם כולו על יושביו, כדרך שהרעיש בשעת מתן תורה,
שנאמר: יְיָ בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר(שופטים ה, ד);
ואחריכן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו(בראשית כה, כו).
אמר להן המקום: אין כל אומה ולשון נכנסת לתוכן.
דרשת הפסוק · ״ויאמר יי מסיני בא״ · משל הבן שזכה במתנה: יעקב בלא פסולת, ולו ניתנה התורה
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שמג; פינקלשטיין עמ׳ 397). ״דבר אחר״ — ״חר״ מסופקות. ״לך״ (אני נותן מתנה) — בגליון כתב היד. ״את עצמו״ — לפניו ״שערו״ שמחק הסופר.
״ופירסם את עצמו״ — כך בכתב היד; בפינקלשטיין ״ופרכס את עצמו״. ״והיה מתיירא מאחיו מפני אוהביו״ — בפינקלשטיין ״מפני אחיו ומפני אוהביו״. ביצחק חסר בכתב היד ״חזרו להיות רעים יותר מן הראשונים״, וביעקב ״אלא נולדו כל בניו תמימים״ (כך בפינקלשטיין).
דבר אחר:
משל למלך שהיה מבקש ליתן מתנה לאחד מבניו,
והיה מתיירא מאחיו, מפני אוהביו ומפני קרוביו.
מה עשה אותו הבן? עמד ופירסם את עצמוופירסם את עצמו — הראה את עצמו ברבים (בפינקלשטיין ״ופרכס״: קישט את עצמו), וסיפר את שערו.
אמר לו המלך: לך אני נותן מתנה.
כך כשבא אבינו אברהם לעולם, יצאת ממנו פסולת: ישמעאל ובני קטורה;
חזרו להיות רעים יותר מן הראשונים.
כשבא יצחק, יצא ממנו פסול: עשו וכל אלופי אדום.
אבל יעקב לא נמצא בו פסולת,
כעיניין שנאמר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז).
אמר לו המקום: לך אני נותן את התורה.
לכך נאמר: וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב).
דרשת הפסוק · ״הופיע מהר פארן״ · במצרים, במתן תורה, לימות גוג ומגוג ולימות המשיח
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שמג; פינקלשטיין עמ׳ 398). ״מציון״ (תהלים נ, ב) — חסר בכתב היד והושלם במאגרים.
״אל נקמות הופיע״ — כך בכתב היד, ובמסורה ״אל נקמות יי אל נקמות הופיע״ (תהלים צד, א). ״אלהים הופיע״ (תהלים נ, ב) — בכתב היד ״אלקים״, בכינוי.
הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן(דברים לג, ב) —
ארבע הופעות הן:
הראשונה במצרים,
שנאמר: רֹועֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹוהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹושֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה(תהלים פ, ב).
שנייה בשעת מתן תורה,
שנאמר: הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן.
שלישית לימות גוג ומגוג,
שנאמר: אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ(תהלים צד, א).
רביעית לימות המשיח,
שנאמר: מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹופִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ(תהלים נ, ב).
דרשת הפסוק · ״ואתא מרבבות קדש״ · לא כמלך בשר ודם; אות הוא בתוך רבבות קודש, והאומות שואלות ״מה דודך מדוד״
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שמג; פינקלשטיין עמ׳ 398–399).
״בפמליא שלו… בני אדם קבוצין״ — כך בכתב היד; בפינקלשטיין ״בתוך פלטיא שלו… בני אדם משובחים ממנו״. בילקוט שמעוני (וזאת הברכה), המעתיק דרשה זו בלשון כתב היד (״יושב בפמליא שלו, יש בה בני אדם נאים ממנו״), ״ארוכים ממנו… גוצים ממנו״, וכך בפסיקתא דרב כהנא, וזאת הברכה (תוספת) ה: ״וגוצים ממנו וארוכים ממנו״. ״ואנויהו״ — כך בכתב היד.
״נהרגין״ — בכתב היד ״נוהגין״, ותוקן במאגרים. ״הורגנו״ (תהלים מד, כג) — ״רגנו״ מסופקות, ״בואו״ — ״בו״ מסופקות. ״נאותו״ — בשיטה ״נתאוו״ שמחק הסופר, ובגליון ״נאותו״. ״להם״ — בכתב היד ״לכם״, ומאגרים סימנו ״כך״.
בכתב היד אין ״כך״ לפני ״היו אומות העולם״ (כבפינקלשטיין), ו״אומר להם לישראל״ — בפינקלשטיין ״אמרו להם״.
ואתא מֵרִבְבֹות קֹודֶשׁ(דברים לג, ב) —
שלא כמידת בשר ודם מידת הקדוש ברוך הוא.
מידת בשר ודם — כשהוא עושה משתה לבנו, הוא שמח בחופתו, מראה לו כל גנזיו וכל אשר לו;
אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן,
אלא ואתא מֵרִבְבֹות קֹודֶשׁ — ולא כל רבבות קודש.
דבר אחר:
ואתא מֵרִבְבֹות קֹודֶשׁ —
מלך בשר ודם יושב בפמליאבפמליא — בחבורת עבדיו ושריו שלו:
יש בה בני אדם נאין, יש בה בני אדם קבוציןקבוצין — נמוכי קומה (כ״גוצים״), יש בה בני אדם גיבורין ממנו;
אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן,
אלא ואתא מֵרִבְבֹות קֹודֶשׁ — אות הוא בתוך רבבות קודש.
וכשנגלה על הים, מיד הכירוהו,
שנאמר: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵיהוּ(שמות טו, ב).
היו אומות העולם משאיליןמשאילין — שואלין את ישראל, ואומרים להם:
מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד(שיר השירים ה, ט), שכך אתם מומתין עליו, שכך אתם נהרגין עליו?
כעיניין שנאמר: עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ(שיר השירים א, ג);
ואומר: כִּי עָלֶיךָ הֹורַגְנוּ כׇל הַיּוֹם(תהלים מד, כג).
כולכם נאים, כולכם גיבורין — בואו והתערבו עמנו!
וישראל אומרין להם: נאמר לכם מקצת שבחו, ואתם מכירין אותו:
דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה(שיר השירים ה, י),
רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז(שיר השירים ה, יא), עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם(שיר השירים ה, יב),
לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּושֶׂם(שיר השירים ה, יג), יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב(שיר השירים ה, יד),
שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ(שיר השירים ה, טו), חִכּוֹ מַמְתַקִּים(שיר השירים ה, טז).
כיון ששמעו אומות העולם נאותו ושבחו של מי שאמר והיה העולם,
אומר להם לישראל: נבוא עמכם!
שנאמר: אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים(שיר השירים ו, א).
וישראל אומרין להם: אין לכם חלק בו —
אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי(שיר השירים ו, ג).
דרשת הפסוק · ״מימינו אש דת למו״ · הדיבור עוקף את מחנה ישראל וחוזר, והקדוש ברוך הוא חוקקו בלוח
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שמג; פינקלשטיין עמ׳ 399). ״יוצא״ — האל״ף הושלמה במאגרים. ״ימינן של ישראל״ — אחרי ״ימינן״ ״י״, ולפני ״מקום״ ״יש״; שניהם נמחקו במאגרים. ״והיה קולו״ — בגליון כתב היד.
״מימינו של קודש״ — כך בכתב היד; בפינקלשטיין ״ימינו של הקדוש ברוך הוא״. ״ועוקף״ — בפינקלשטיין ״ועוקב״.
מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ(דברים לג, ב) —
כשהיה הדיבר יוצא מפי הקדוש ברוך הוא,
היה יוצא דרך מימינו של קודש לשמאלן של ישראל,
ועוקף את מחנה ישראל שנים עשר מיל על שנים עשר מיל,
וחוזר ובא דרך ימינן של ישראל לשמאלו של מקום;
והקדוש ברוך הוא מקבלו בימינו, וחוקקו בלוח.
והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו,
שנאמר: קוֹל יְיָ חֹוצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ(תהלים כט, ז).
דרשת הפסוק · ״מימינו אש דת למו״ · דברי תורה כאש: מן השמים, חיים לעולם, צורבים ומסמנים את העמלים בהם
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שמג; פינקלשטיין עמ׳ 399–400). ״דברי תורה כל המשתמש בהם עושי בגופו רושם״ ו״מה אש״ שאחריו — בגליון כתב היד; ״עושי״ — כך בכתב היד. ״הן״ — הושלם במאגרים.
״אש דת״ — ״אלולי דת״ בגליון כתב היד. ״לעמול בה״ — כך בכתב היד; בפינקלשטיין ״אלולא דת שנתנה עמה אין אדם יכול לעמוד בה״.
מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ(דברים לג, ב) —
מגיד הכתוב שדברי תורה נמשלו באש.
מה אש נתנה מן השמים — כך דברי תורה ניתנו מן השמים,
שנאמר: אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם(שמות כ, יט).
מה אש חיים לעולם — אף דברי תורה חיים לעולם.
מה אש — אם קרוב לה אדם נכווה, רחוק ממנה צונן —
כך דברי תורה: כל זמן שאדם עמל בהן, חיים הן לו; פירש מהן — מיד ממיתין אותו.
ומה אש משתמשין בה בעולם הזה ובעולם הבא —
כך דברי תורה משתמשין בעולם הזה ובעולם הבא.
ומה אש — כל המשתמש בה עושה בגופו רושם —
כך דברי תורה: כל המשתמש בהם עושי בגופו רושם.
מה אש — בני אדם העמיליןהעמילין — העמלים, העוסקים בה ניכרין הן בין הבריות —
כך תלמידי חכמים ניכרין בדיבורן, ובהילוכן, ובעטיפתןובעטיפתן — ובלבושם, בטליתם בשוק.
אֵשׁ דָּת —
אלולי דת נתנה עמה, אין אדם יכול לעמול בה.
על פי כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | פתח | חתם |
| א | אין כמוך אלהים | מי אל כמוך |
| א | לנוחך | למנוחותיך |
| ג | כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל, לא מרוח אחת נגלה, אלא מארבע רוחות, | — (הוספה) |
| ג | שנאמר: וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא, וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ, הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן. | — (הוספה) |
| ד | את | על כל |
| ח | מציון | — (הוספה) |
| ט | נהרגין | נוהגין |
| ט | להם | לכם |
| י | יוצא | יוצ |
| יא | הן | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| ספרי דברים | כ״י לונדון, הספרייה הבריטית 341 |
ספרי דברים
אַף חֹבֵב עַמִּים כׇּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ(דברים לג, ג)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 §§cover-end§§
חלק א
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״אף חובב עמים כל קדושיו בידך״ · חיבת ישראל; פרנסיהם נותנים נפשם עליהם, והם מקבלים עול תורה
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שמד, פסקה ראשונה ושנייה מ״כל קדושיו בידך״; פינקלשטיין עמ׳ 400).
״בדוד מהו אומר״ — בכתב היד דברי הימים א כא, יז ״ואני הוא אשר חטאתי… ואלה הצאן מה עשו״; בפינקלשטיין מאותו פסוק ״הלא אני אמרתי למנות בעם״. ״אף על פי אנוסין… אף על פי בזויין״ — כך בכתב היד (בלי ״ש״ בראשונה ובשלישית); בפינקלשטיין ״שאנוסים… שלוקים… שבזוזים״. ״לרגליך״ — כך בכתב היד בשלושת הסעיפים (במסורה ״לרגלך״), ולכן מחוץ לציטוט.
אַף חֹובֵב עַמִּים(דברים לג, ג) —
מלמד שחיבב המקום את ישראל מה שלא חיבב כל אומה ומלכות.
כׇּל קְדֹושָׁיו בְּיָדֶךָ —
אילו פרנסי ישראל, שעומדין על ישראל ונפשם נותנין עליהן.
במשה מהו אומר?
וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵינִי נָא(שמות לב, לב).
בדוד מהו אומר?
וַאֲנִי הוּא אֲשֶׁר חָטָאתִי וְהָרֵעַ הֲרֵעתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ(דברי הימים א כא, יז).
וְהֵם תֻּוכּוּ לרגליך —
אף על פי אנוסין, אף על פי שלוקין, אף על פי בזויין.
יִשָּׂא מִדַּבְּרֹותֶיךָ —
מקבלין עול תורתך עליהן,
וכן הוא אומר: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז).
דרשת הפסוק · ״אף חובב עמים״ · גזל הגוי והסרדיוטות שבאו לרבן גמליאל; גדולי ארץ ישראל מתמשכנים על ישראל
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שמד, פסקה שנייה; פינקלשטיין עמ׳ 400–401).
״סרוטיאות״ — כך בכתב היד; בפינקלשטיין ״סרדיטיאות״. ״ועשו עצמיכם גרים״ — בפינקלשטיין ״יהודים״. ״אמרו להן״ — כך בכתב היד, ובפינקלשטיין ״אמרו להם״, והכוונה: הסרדיוטות לחכמים.
״ביחזקאל״ — הקו״ף הושלמה במאגרים. ״ואת שכב״ (יחזקאל ד, ד) — כך בכתב היד, ובמסורה ״ואתה שכב״; ״ואת״ מחוץ לציטוט. בפינקלשטיין ״והם תכו לרגליך — אף על פי שהם מכעיסים ואף על פי שהם חוטאים״.
מקבילה: בבא קמא פרק ד, לח ע״א (״וכבר שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל״), ושם ההלכה בשור של ישראל שנגח שור של נכרי.
דבר אחר:
אַף חֹובֵב עַמִּים(דברים לג, ג) —
מלמד שלא חלק הקדוש ברוך הוא חיבה לאומות כדרך שחלק לישראל.
תדע לך, שהרי אמרו: גזילו של נוכרי מותר, ושל ישראל אסור.
וכבר שלחה מלכות שני סרוטיאותסרוטיאות — חיילים, קצינים (של המלכות הרומית), ואמרה להן:
לכו ועשו עצמיכם גרים, וראו תורתם של ישראל מה טיבה.
הלכו להם אצל רבן גמליאל לאושא,
וקראו את המקרא, ושנו את המשנה, מדרש הלכות והגדות.
בשעת פטירתןפטירתן — היפרדם, צאתם אמרו להן:
כל תורתכם נאה ומשובחת, חוץ מדבר אחד: גזילו של גוי מותר ושל ישראל אסור;
ודבר זה אין אנו מודיעין אותו למלכות.
כׇּל קְדֹושָׁיו בְּיָדֶךָ —
אילו גדולי ארץ ישראל, שמתמשכניןשמתמשכנין — שממשכנים את עצמם, נעשים ערבים ונענשים בעד ישראל על כל ישראל.
וכן ביחזקאל:
ואת שְׁכַב עַל צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִי וְשַׂמְתָּ אֶת עֲוֺן בֵּית יִשְׂרָאֵל עָלָיו(יחזקאל ד, ד),
ואומר: וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ אֶת שְׁנֵי עֲוֺנָם וגו׳(יחזקאל ד, ה),
וְכִלִּיתָ אֶת אֵלֶּה וְשָׁכַבְתָּ עַל צִידְּךָ הַיְמָנִי וגו׳(יחזקאל ד, ו).
וְהֵם תֻּוכּוּ לרגליך —
אף על פי שהן מכעיסין.
יִשָּׂא מִדַּבְּרֹותֶיךָ —
מקבלין עליהן עול תורתך: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז).
דרשת הפסוק · ״אף חובב עמים״ · נפשות הצדיקים צרורות באוצר; ישראל נרתעים במתן תורה וחוזרים
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שמד, פסקה שנייה; פינקלשטיין עמ׳ 401–402). ״של צדיקים״ — לפניו ״יש״ שנמחק במאגרים.
״אלהיך״ (שמואל א כה, כט) — בכתב היד ״אלקיך״, בכינוי. ״שנתונות עמו באוצר״ — בפינקלשטיין ״שהן נתונות באוצר״. ״אף על פי שהן נרתעין״ — בפינקלשטיין ״ואפילו הם נרתעים״.
דבר אחר:
אַף חֹובֵב עַמִּים(דברים לג, ג) —
מלמד שחיבב הקדוש ברוך הוא את ישראל מה שלא חיבב כל אומה ומלכות.
כׇּל קְדֹושָׁיו בְּיָדֶךָ —
אילו נפשותיהן של צדיקים, שנתונות עמו באוצר,
שנאמר: וְהָיְיתָה נֶפֶשׁ אֲדֹונִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ(שמואל א כה, כט).
וְהֵם תֻּוכּוּ לרגליך —
אף על פי שהן נרתעין לאחוריהן שנים עשר מיל, וחוזרין שנים עשר מיל.
יִשָּׂא מִדַּבְּרֹותֶיךָ —
כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז).
על פי כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | ביחזקאל | ביחזאל |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| ספרי דברים | כ״י לונדון, הספרייה הבריטית 341 |
ספרי דברים
תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב(דברים לג, ד)
על פי כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 §§cover-end§§
חלק א
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״תורה צוה לנו משה״ · הציווי אינו אלא בעבורנו
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שמה; פינקלשטיין עמ׳ 402).
אחרי ״אינו אלא בעבורינו״ סימן בכתב היד (״+״) ואין בגליון כלום. בפינקלשטיין כאן ראיות מן המקדש: ״וכן הוא אומר ואבנה הבית לשם יי אלהי ישראל — בית זה למה? לארון; ואומר ואשים שם מקום לארון״ (מלכים א ח, כ–כא), ולא הושלמו.
תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה(דברים לג, ד) —
ציווי זה אינו אלא לנו, אינו אלא בעבורינו.
דרשת הפסוק · ״תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב״ · לא ממשה אוחזים בתורה אלא ירושה מן האבות, לגדולים ולקטנים
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שמה; פינקלשטיין עמ׳ 402). ״קהילת״ — כך בכתב היד. בפינקלשטיין ״וכי ממשה רבינו״, ו״ירושה לבני קטנים מנין״.
דבר אחר:
תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה(דברים לג, ד) —
וכי ממשה אנו אוחזין את התורה? והלא אבותינו זכו בה,
שנאמר: מוֹרָשָׁה קְהִילַּת יַעֲקֹב.
שומע אני: ירושה לבני מלכים, ירושה לבני קטנים?
תלמוד לומר: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּולְּכֶם(דברים כט, ט).
דרשת הפסוק · ״מורשה קהלת יעקב״ · התורה מאורסה לישראל, וכאשת איש לאומות העולם
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שמה; פינקלשטיין עמ׳ 402). ״איש״ — בגליון כתב היד.
״מאורסה״ — כך בכתב היד (בסמ״ך); בפינקלשטיין ״מאורשה״, ושם ״אל תהי קורא״. ״הבא אל אשת רעהו״ (משלי ו, כט) — כך בכתב היד ובמסורה; בפינקלשטיין ״על״.
אל תיקרי מוֹרָשָׁה(דברים לג, ד) אלא מאורסה:
שהתורה מאורסה היא לישראל, וכאשת איש היא לאומות העולם.
וכן הוא אומר: הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה(משלי ו, כז),
אִם יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל הַגֶּחָלִים וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה(משלי ו, כח),
כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כׇּל הַנֹּוגֵעַ בָּהּ(משלי ו, כט).
דרשת הפסוק · ״מורשה קהלת יעקב״ · משל בן המלך שנשבה, ושב אחר מאה שנה לירושתו
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שמה; פינקלשטיין עמ׳ 402). ״לחזור״ (אחר מאה שנים) — הושלם במאגרים.
בכתב היד אין הנמשל. בפינקלשטיין הדרשה פותחת ״דבר אחר: אל תהי קורא מאורשה אלא מורשה, מלמד שהתורה מורשה לישראל״, והנמשל: ״כך תלמיד חכם שפירש מדברי תורה והלך לו לדברים אחרים, אם מבקש לחזור אפילו לאחר מאה שנה אינו בוש לחזור״. לא הושלם: המשל עומד בפני עצמו, ו״מורשה קהלת יעקב״ שבסופו חותם אותו.
מוֹרָשָׁה קְהִילַּת יַעֲקֹב(דברים לג, ד) —
משל לבן מלך שנשבה כשהוא קטן למדינת הים:
אם מבקש אחר מאה שנים לחזור — אינו בוש לחזור,
מפני שהוא אומר: לירושתי אני חוזר.
מוֹרָשָׁה קְהִילַּת יַעֲקֹב.
על פי כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ד | לחזור | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| ספרי דברים | כ״י לונדון, הספרייה הבריטית 341 |
ספרי דברים
יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר(דברים לג, ו)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 §§cover-end§§
חלק א
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״יחד שבטי ישראל יחי ראובן ואל ימות״ · משל המלך שבניו ביקשו ממנו שיתרצה לאחיהם הגדול
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שמז; פינקלשטיין עמ׳ 404).
״אילמלי שבטים לא נתרצה המקום״ — בפינקלשטיין ״כך אילמלא שבטים לא נתרצה המקום לראובן״. ״שתרצה לאחינו״ — בפינקלשטיין ״שתתרצה״.
יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל(דברים לג, ה) יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹות(דברים לג, ו) —
וכי מה עיניין זה לזה?
משל למלך שבא אצל בניו לפרקיםלפרקים — לפרקי זמן, מזמן לזמן.
כשהוא נפטר מבניו, היו בניו וקרוביו מלוין אותו.
אמר להן: בני, שמא כלום צורך יש לכם? שמא דבר יש לכם?
אמרו לו: אבא, אין לנו צורך ואין לנו דבר, אלא שתרצה לאחינו הגדול.
אילמלי שבטים — לא נתרצה המקום.
לכך נאמר: יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.
דרשת הפסוק · ״יחי ראובן ואל ימות״ · לעולם הבא; מעשה יוסף ומעשה בלהה; מחלוקת על זכות וחובה ותשובת ראובן
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שמז; פינקלשטיין עמ׳ 404–405).
״רבי חנינה בן גמליאל״ — בכתב היד ״ר׳ חנינה בן גמלא׳״; בפינקלשטיין ״רבי חנניה בן גמליאל״. ״ושמעי״ (שמואל ב טז, יג) — בכתב היד ״ושמעו״, ומאגרים סימנו ״כך״. ״ואף על פי כן לעומתו״ — כך בכתב היד; בפינקלשטיין ״ושמעי הולך בצלע — אף על פי כן ההר לעומתו״, וכן ״שלמה בנה את המילוא — אף על פי כן סגר את פרץ עיר דוד אביו״.
״ראובן״ (שעשה ראובן תשובה) — הושלם במאגרים. ״מוצל ראובן״ — בפינקלשטיין ״מוצל היה ראובן״; ״איפשר שהוא עתיד״ — בפינקלשטיין ״איפשר מי שעתיד״.
מקבילות: פסיקתא דרב כהנא, וזאת הברכה ד (״מה ברכה מטהרת טמאים — אף משה מקרב רחוקים… וכאן ראובן — יחי ראובן ואל ימות״) ו־ו (״תשב אנוש עד דכא — זה שבטו של ראובן, שהן בעלי תשובה למקום״).
מקבילה: שבת פרק ה, נה ע״ב (״מוצל אותו צדיק מאותו עון… אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר ארור שכב עם אשת אביו… עלבון אמו תבע״, שם בשם רבי שמעון בן אלעזר).
דבר אחר:
יְחִי רְאוּבֵן — במעשה יוסף;
וְאַל יָמֹות — במעשה בלהה.
רבי חנינה בן גמליאל אומר:
לעולם אין מחליפין לא זכות בחובה ולא חובה בזכות, חוץ משל ראובן ומשל דוד,
שנאמר: וְשִׁמְעִי הֹלֵךְ בְּצֵלַע הָהָר לְעֻומָּתוֹ(שמואל ב טז, יג),
ואף על פי כן לְעֻומָּתוֹ;
שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא(מלכים א יא, כז) — סָגַר אֶת פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו.
וחכמים אומרין:
לעולם אין מחליפין לא זכות בחובה ולא חובה בזכות,
אלא נותנין מתן שכר על המצוות, ועונשין על העבירות.
ומה תלמוד לומר יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹות? שעשה ראובן תשובה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר:
מוצלמוצל — ניצל, נשמר ראובן מאותו החטא, ולא נזקקנזקק — נגע, בא לידי (אותו מעשה) לאותו מעשה.
איפשר שהוא עתיד לעמוד בראש שבטים בהר עיבל,
ואומר: אָרוּר שֹׁוכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו(דברים כז, כ) — ונזקק לאותו מעשה?
ומה תלמוד לומר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ(בראשית מט, ד)? שתבע עלבונה של אמו.
דרשת הפסוק · ״ויהי מתיו מספר״ · גבורי ראובן — גבורים בכח וגבורים בתורה
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שמז; פינקלשטיין עמ׳ 405). ״בנו״ (דברי הימים א ה, ו) — בכתב היד ״בני״, ומאגרים סימנו ״כך״.
בפינקלשטיין לפני דרשה זו עוד ״ויהי מתיו מספר — בעולם הזה שימיו מספר, אבל לעתיד לבא יחי ראובן ואל ימת״, ואינו בכתב היד.
וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר(דברים לג, ו) —
גיבורין בכח, גיבורין בתורה.
גיבורין בכח: מְתַיִךְ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וּגְבוּרָתֵךְ בַּמִּלְחָמָה(ישעיה ג, כה).
גיבורין בתורה,
שנאמר: גִּיבֹּורֵי כֹחַ עֹושֵׂי דְבָרוֹ(תהלים קג, כ);
ואומר: בְּאֵרָה בְנוֹ אֲשֶׁר הֶגְלָה תִּלְּגַת פִּלְנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשֻּׁור הוּא נָשִׂיא לָראוּבֵנִי(דברי הימים א ה, ו).
על פי כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | ושמעי | ושמעו |
| ב | ראובן | — (הוספה) |
| ג | בנו | בני |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| ספרי דברים | כ״י לונדון, הספרייה הבריטית 341 |
ספרי דברים
וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע יְיָ קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה(דברים לג, ז)
על פי כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 §§cover-end§§
חלק א
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״יחי ראובן ואל ימות וזאת ליהודה״ · סמיכות ראובן ויהודה: ראובן הודה כשראה את יהודה מודה
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שמח; פינקלשטיין עמ׳ 405).
בפינקלשטיין ״וכי מה ענין זה לזה? לפי שעשה יהודה מה שעשה ועמד ואמר צדקה ממני״ (בראשית לח, כו), ו״יהודה גרם לראובן שעשה תשובה״. ״כיחדו״ (איוב טו, יח) — כך בכתב היד.
יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹות(דברים לג, ו) וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר(דברים לג, ז) —
ראה ראובן את יהודה שעמד והודה — אף הוא הודה על מעשיו.
הוי, מי גרם? יהודה גרם לראובן שהודה במעשיו.
עליהם הכתוב אומר:
אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ וְלֹא כִיחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם(איוב טו, יח), לָהֶם לְבַדָּם נִתְּנָה הָאָרֶץ(איוב טו, יט).
דרשת הפסוק · ״שמע יי קול יהודה ואל עמו תביאנו״ · משה מתפלל על שבט יהודה; קבורת יהודה עם האבות
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שמח; פינקלשטיין עמ׳ 405–406). ״יהודה״ — לפניו ״מ״ שנמחק במאגרים.
״שנקבר עם אבות בארץ״ (בדברי רבי מאיר) — לפני ״בארץ״ ״במצרים״, שנמחק במאגרים. ״אתה מעלה אותן״ — כך בכתב היד; בפינקלשטיין ״אותו״.
בדברי רבי יהודה חסרה בכתב היד הראיה שבפינקלשטיין: ״שנאמר והעליתם את עצמותי מזה אתכם (שמות יג, יט) — שאין תלמוד לומר אתכם; מה תלמוד לומר אתכם? שכל שבט ושבט העלה עצמות שבטו ממצרים״. לא הושלם. ״בקבורה״ — בפינקלשטיין ״בקבורתם״.
שְׁמַע יְיָ קוֹל יְהוּדָה(דברים לג, ז) —
מלמד שנתפלל משה על שבטו של יהודה.
אמר לפניו: רבונו של עולם!
כל זמן ששבטו של יהודה שרוי בצער מתפלל לפניך — אתה מעלה אותן מתוכה.
וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ —
שנקבר עם אבות בארץ.
רבי יהודה אומר:
וכי בלבד עצמות יוסף העלו ישראל ממצרים?
והרי כל שבט ושבט העלו עצמות שבטו ממצרים!
ומה תלמוד לומר וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ? שנקבר עם אבות בקבורה.
רבי מאיר אומר:
הריהו אומר: בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן(בראשית נ, ה) —
אני נקבר בה, ואין אחר נקבר בה.
הא מה תלמוד לומר וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ? שנקבר עם אבות בארץ.
יָדָיו רָב לוֹ — בשעה שהרג את עשו;
וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה — בעומדו לפני יוסף.
דרשת הפסוק · ״וזאת ליהודה״ · משה מתפלל על שבט שמעון, שנחלתו בתוך נחלת יהודה
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שמח; פינקלשטיין עמ׳ 406). ״אחיו״ (שופטים א, ג) — בכתב היד ״אחי״, ומאגרים סימנו ״כך״. ״חתת אלהים״ (בראשית לה, ה) — בכתב היד ״אלקים״, בכינוי. ״שרוי בצרה את מעלה אותו״ — בפינקלשטיין ״שרוי בצער ומתפלל לפניך אתה מעלה אותו״.
״ויפלו חבלים מנחלת בני יהודה לנחלת בני שמעון״ — כך בכתב היד, במירכאות בודדות (כמובאה שאינה בכתוב); אינו פסוק כלשונו (השווה יהושע יט, ט ״מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון״, ותהלים טז, ו ״חבלים נפלו לי בנעמים״), ואינו בפינקלשטיין.
מקבילות: מדרש תהלים צ (״אף על פי כן טפלו עם שבט יהודה, שנאמר מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון״); פסיקתא דרב כהנא, וזאת הברכה ו (״ואף על פי כן טפלו ליהודה… ואין שמע אלא שמעון״).
דבר אחר:
וְזֹאת לִיהוּדָה(דברים לג, ז) —
מלמד שנתפלל משה על שבטו של שמעון.
אמר לפניו: רבונו של עולם!
כל זמן ששבטו של שמעון שרוי בצרה — את מעלה אותו מתוכה.
וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ —
שקרבו עמו לברכה,
שנאמר: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי בְגֹורָלִי(שופטים א, ג);
ויפלו חבלים מנחלת בני יהודה לנחלת בני שמעון.
יָדָיו רָב לוֹ —
בשעה שנאמר: וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי(בראשית לד, כה).
וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה —
כעינין שנאמר: וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים(בראשית לה, ה).
דרשת הפסוק · ״וזאת ליהודה״ · משה מתפלל על דוד: גלית, ושובו אל אחיו בשלום
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שמח; פינקלשטיין עמ׳ 406–407). ״שתחזירו״ — לפניו ״ת״ שנמחק במאגרים. ״בשעה שאמר״ — אחריו ״משה״, שמחק הסופר.
דבר אחר:
וְזֹאת לִיהוּדָה(דברים לג, ז) —
מלמד שנתפלל משה על דוד.
אמר לפניו: רבונו של עולם!
כל זמן שדוד מלך ישראל שרוי בצער ומתפלל לפניך — אתה מעלה אותו מתוכה.
וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ — שתחזירו אצל אחיו לשלום.
יָדָיו רָב לוֹ — בשעה שהרג את גלית הפלשתי.
וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה — בשעה שאמר: אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים(תהלים קכא, א).
דרשת הפסוק · ״וזאת ליהודה״ · משה מתפלל על מלכי בית דוד: יאשיהו, מנשה ויהושפט
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שמח; פינקלשטיין עמ׳ 407). ״אוסיפך על אבותיך״ (מלכים ב כב, כ) — כך בכתב היד, ובמסורה ״אספך על אבתיך״.
מקבילה: פסיקתא דרב כהנא, ולקחתם ג (״פנה אל תפלת הערער — זה מנשה מלך יהודה… ויעתר לו — ויחתר כתיב״).
דבר אחר:
וְזֹאת לִיהוּדָה(דברים לג, ז) —
מלמד שנתפלל משה על מלכי בית דוד.
אמר לפניו: רבונו של עולם!
כל זמן שמלכי בית דוד שרוין בצער ומתפללין לפניך — את מעלה אותן מתוכה.
וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ — זה יאשיהו,
שנאמר: הִנְנִי אֹוסִיפְךָ עַל אֲבֹותֶיךָ(מלכים ב כב, כ).
יָדָיו רָב לוֹ — זה מנשה,
שנאמר: וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד(מלכים ב כא, טז);
לסוף מה נאמר בו? וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ(דברי הימים ב לג, יג).
וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה — זה יהושפט,
שנאמר: וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט וַיְיָ עֲזָרוֹ(דברי הימים ב יח, לא).
על פי כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ג | אחיו | אחי |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| ספרי דברים | כ״י לונדון, הספרייה הבריטית 341 |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| ספרי דברים | כ״י לונדון, הספרייה הבריטית 341 |