מדרש
פרשה ח: מי יתנך כאח לי
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓מדרש שיר השירים רבה
פרשה ח
מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ גַּם לֹא יָבֻוזוּ לִי(שיר השירים ח, א)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד וטיקן 76 §§cover-end§§
חלק א
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי״ · כיוסף לבנימן; משה ואהרן שנשקו; והאחות שנשקה לאחיה שניצל מדליקה
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק א, פסקה א; דפוס וילנא ח, א, א). ״כאי זה אח״ (בפעם השנייה) — ״אח״ בגליון. ״כאי זה אח״ (בראשונה) — גרש מחוק בידי הסופר.
בוילנא ״לא יבוזו לו״; ״זה המדבר״; ״לית דא מבדה לי״ — כך גם שם. ״במירון… במרון״ — כך בכתב היד.
המדרש קורא ״וישנאו אותו ויקנאו בו אחיו״ — צירוף של בראשית לז, ד ולז, יא (בוילנא רק ״ויקנאו בו אחיו״); ״יוסף את בנימן״ — קיצור בראשית מג, טז (״וירא יוסף אתם את בנימין״, כבוילנא).
מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי(שיר השירים ח, א) — כאי זה אח?
קין להבל? קין הרג להבל,
שנאמר: וַיָּקׇם קַיִן אֶל הֶבֶל(בראשית ד, ח).
אלא כישמעאל ליצחק? ישמעאל שונא ליצחק.
אלא כעשו ליעקב?
שנאמר: וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב(בראשית כז, מא).
אלא כאחי יוסף ליוסף? שונאים היו אותו,
שנאמר: וַיִּשְׂנְאוּ אֹותוֹ(בראשית לז, ד) וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו(בראשית לז, יא).
כאי זה אח יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי?
הוי אומר: כיוסף לבנימן, שאהבו בלבו,
שנאמר: יוֹסֵף אֶת בִּנְיָמִן(בראשית מג, טז).
אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ — חוץ זה מדבר, שהוא חוץ לישוב.
אֶשָּׁקְךָ — כשני אחים שנשקו זה לזה. ואלו הן? משה ואהרן,
שנאמר: וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ(שמות ד, כז).
גַּם לֹא יָבֻוזוּ לִי.
אמר רבי פנחס:
מעשה בשני אחים, שהיה אחד במירון ואחד בגוש חלב.
נפלה דליקה בבית זה שהיה במרון,
ובאת אחותו מגוש חלב;
התחילה מגפפתומגפפתו — מחבקת אותו ומחבקתו ומנשקתו, ואומרת:
לית דא מבדה לילית דא מבדה לי — אין זו אבדה לי (אחי לא אבד) — דהוה אחי באננקיבאננקי — בצרה, בסכנה, ונתפלט ממנה.
דרשת הפסוק · ״אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני אשקך מיין הרקח מעסיס רמני״ · בית אמי — סיני; יין הרקח — משניות ותלמוד; עסיס רמונים — הגדות
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ב, פסקה א — בשתי רשומות, מאוחדות כאן; דפוס וילנא ח, ב, א). ״(אל) אביאך״ — ״אל״ שלפני ״אביאך״ נמחק במאגרים. ״כהונה״ — בכתב היד ״כהונ׳״.
אין בכתב היד פסקאות על שיר השירים ח, ג–ד, וכך גם בדפוס וילנא.
המדרש קורא ״מעסיס רמונים״ (במסורה: רמני; בוילנא ״רמוני״).
אֶנְהָגְךָ אֲבִיאֲךָ(שיר השירים ח, ב) —
אֶנְהָגְךָ — מהעליונים לתחתונים;
אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי — זה סיני.
אמר רבי ברכיה:
למה קורין לסיני בית אמי? שמשם נעשו ישראל כתינוק בן יומו.
תְּלַמְּדֵנִי — מצות ומעשים טובים.
אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח — אלו משניות גדולות,
כגון משנתו של רבי חייא רבה, ומשנתו של רבי הושעיא, ושל בר קפרא, ומשנת רבי עקיבא.
מֵעֲסִיס רמונים — אלו ההגדות, שטעמן כרמון.
דבר אחר:
אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח — זה התלמוד, שמפוטםשמפוטם — שממולא ומתובל במשניות כרקח.
מֵעֲסִיס רמונים — אלו בגדי כהונה גדולה,
היך מה דאת אמר: פַּעֲמֹון זָהָב וְרִמּוֹן(שמות כח, לד).
דרשת הפסוק · ״מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה תחת התפוח עוררתיך שמה חבלתך אמך״ · ההר שנתלש על ישראל, נעשה ונשמע כתפוח, והחבלה שבמעשה העגל
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ה, פסקה א; דפוס וילנא ח, ה, א). ״ונעלה״ — בכתב היד ״ונע״, גרש מחוק ותוספת שאינה קריאה בגליון; ״לה״ הושלם במאגרים בספק, והוא ההשלמה היחידה שהולמת את אותיות הכ״י (״ונצב״ שבוילנא אינו מתחיל ב״ונע״). ״סיון״ — הושלם במאגרים, הסמ״ך מסופקת. ״אלא״ — תוקן במאגרים מ״ולא״; ״האילנות יש״ — בגליון. ״תורה״ — בכתב היד ״תור״ עם סימן קיצור.
״כדון״ — בכתב היד ״נדון״ (מסומן במאגרים כצורה חריגה), ותוקן על פי ההקשר וכבוילנא. ״חדתה״ — הה״א האחרונה מסופקת. ״חיבלה״ — וי״ו מחוקה בידי הסופר. ״שמה חבלה״ (בשעה שאמרו לעגל) — כך בכתב היד; בוילנא ״שמה חובלה״. ״אתברית״ — בכתב היד ״את־ברית״, מלה אחת שכתובה מחוברת (המקף של מאגרים); בוילנא ״איתברית״.
״מונחת״ — בוילנא ״מנחת״. דברי רבי יוחנן: בוילנא ״אבדו עצה טובה שנתנה להם בסיני, שנאמר ׳ותפרעו כל עצתי׳״; ובדברי רבי יהושע דסכנין בוילנא נוסף ״וירא משה את העם כי פרוע הוא״. ״בית קציפה״ — בוילנא ״בית קצופה״.
המדרש קורא ״אלה אלהיך ישראל״ (בכתב היד ״אל׳יך״).
מִי זֹאת עֹולָה מִן הַמִּדְבָּר(שיר השירים ח, ה) —
עילויהעילויה — עלייתה מן המדבר, סילוקהסילוקה — הסתלקותה (פטירתה) מן המדבר, מיתה מן המדבר,
היך מה דאת אמר: בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻותוּ(במדבר יד, לה).
מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ.
אמר רבי יוחנן:
שהיא מונחת פירקי תורה ופרקי מלכות לעתיד לבא.
תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ.
דרש פלטיוןפלטיון — שם אדם (Πλάτων?) איש רומי ואמר:
נתלש הר סיני, ונעלה בשמי מרום, והיו ישראל נתונים תחתיו,
שנאמר: וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר(דברים ד, יא).
דבר אחר:
תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ — זה סיני.
ולמה נמשל בתפוח? זה עושה פירות בחדש סיון — כך התורה נתנה בסיון.
דבר אחר:
תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ — למה לא באגוז ואילן אחר?
אלא כל האילנות יש דרכן מוציאין עליהן תחלה, ואחר כך פירותיהן;
ותפוח זה מוציא פירותיו תחלה, ואחר כך מוציא עליו.
כך הקדימו ישראל עשיה לשמיעה,
שנאמר: נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז).
אמר הקדוש ברוך הוא:
אם אתם מקבלין עליכם תורתי — מוטב;
ואם לאו — הריני כובש עליכם להר הזה, והורג אתכם.
שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ — וכי שמה חבלה?
אמר רבי ברכיה:
לאחד שהלך במקום סכנה ונוצל.
פגע ביה חבריה, אמר ליה: בההוא אתרא דסכנתא עברתא?פגע ביה חבריה… — פגע בו חברו, אמר לו: במקום ההוא של הסכנה עברת?
פגע בו חברו, אמר לו: במקום ההוא של הסכנה עברת?
כמה סכנת עברת!
כדון ילדתך אמך; כמה צערא עברה עליך!כדון ילדתך אמך… — עכשיו ילדתך אמך; כמה צער עבר עליך! ועכשיו נבראת בריה חדשה.
עכשיו ילדתך אמך; כמה צער עבר עליך!
וכדון אתברית ברייה חדתה.
ועכשיו נבראת בריה חדשה.
אמר רבי אבא בר כהנא:
שמה חבלה ושמה חובלה.
חיבלה — בשעה שאמרו כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע;
שמה חבלה — בשעה שאמרו לעגל אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל(שמות לב, ד),
וחובלו — נתמשכנונתמשכנו — נלקחו מהם כמשכון.
תני רבי שמעון בן יוחאי:
זיןזין — כלי זין, שריון שנתן לישראל בחורב — שם המפורש היה חקוק עליו;
וכשחטאו, נוטל מהן.
רבי איבו ורבנן.
רבי איבו אמר: מאילומאילו — מאליו היה נקלף.
ורבנן אמרי: מלאך היה יורד ומקלפו.
אמר רבי שמעון בן חלפתא:
עלובה היא הכלה שמקלקלת בתוך חופתה.
אמר רבי יוחנן:
איבדו עצה טובה שנתנה להם; ואין עצה אלא תורה,
שנאמר: לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה(משלי ח, יד).
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:
כתיב: וּבְחֹורֵב הִקְצַפְתֶּם אֶת יְיָ(דברים ט, ח).
אמר הקדוש ברוך הוא: באתי לברך אתכם, ומצאתי חיככם נקוב, שאינו מחזק ברכה.
ואין נקוב אלא פרוע,
היך מה דאת אמר: וַתִּפְרְעוּ כׇל עֲצָתִי(משלי א, כה).
רבי לוי אמר:
עשיתם להקדוש ברוך הוא כאלו מתאבל עליכם;
אית אתרין צווחין לבית אבלהאית אתרין צווחין לבית אבלה — יש מקומות שקוראים לבית האבל — בית קציפהבית קציפה — בית הקצף (כך קוראים לבית האבל).
דרשת הפסוק · ״שימני כחותם על לבך״ · מלאך המות אין לו עסק באומה שאמרה נעשה ונשמע; ״חרות״ — חירות
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ו, פסקה א; דפוס וילנא ח, ו, א). ״ספיקליטור קוזמוקלוטור״ — בוילנא ״קפוקליטור קוזמוקרוטור״. ״הגלילי״ — מחוץ לסימון השמות בכתב היד.
המדרש קורא ״ונהורא עמיה שרי״ (במסורה: ונהירא עמה שרא). בוילנא הפסוק משמות לב, טז מובא במלואו (״והמכתב מכתב אלהים הוא״).
שִׂימֵנִי כַחוֹתָם(שיר השירים ח, ו).
אמר רבי מאיר:
אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה שחשבת בלבך לעשות לנו — עשה.
דאמר רבי יוחנן בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי:
בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני ואמרו נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז),
באותה שעה קרא הקדוש ברוך הוא למלאך המות, ואמר לו:
אף על פי שמיניתיך ספיקליטורספיקליטור — תליין, ממונה על ההריגה קוזמוקלוטורקוזמוקלוטור — שליט העולם על בריותי — אין לך עסק באומה זו.
הדא הוא דכתיב:
וַיְהִי כְּשׇׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ(דברים ה, כ).
וכי יש חשך למעלה? והא כתיב: וּנְהוֹרָא עִמֵּיהּ שְׁרֵי(דניאל ב, כב)!
ומהו מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ? זה מלאך המות, שקרוי חשך.
שנאמר: וְהַלֻּוחֹות מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה, חָרוּת עַל הַלֻּוחֹות(שמות לב, טז) —
אל תהי קורא אלא חירות.
רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן.
רבי יהודה אומר: חירות ממלאך המות.
רבי נחמיה אומר: חירות מן המלכיות.
ורבנן אמרי: חירות מן הייסורין.
דרשת הפסוק · ״שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך״ · דבר אחר · קריאת שמע ותפילין; השבועה על יכניה שבטלה בתשובה, וזרובבל כחותם
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ו, פסקה ב — בשתי רשומות, מאוחדות כאן; דפוס וילנא ח, ו, ב). ״שימני״ — היו״ד הושלמה במאגרים. ״כחותם״ (בדברי רבי מאיר, בראשונה) — בכתב היד ״כחות׳״; ״וכחותם על זרועך״ — הוי״ו של המדרש, ולכן מחוץ לציטוט. בפסוק ירמיה כב, כד — ״בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני״ כפול, והשני נמחק בידי הסופר. ״שנתקתיך״ — בגליון, תחת ״שנתיק״ שנמחק. ״ולית״ — הלמ״ד הושלמה במאגרים. ״ליה״ — הה״א מסופקת.
״רבי חננא ברבי יצחק״ — בוילנא ״ר׳ חנינא בר יצחק״; ״ולית אנא ידע״ — שם ״ולית אנא ידעה מה היא״; ״רבי אחא ורבי אבון ברבי בנימן בשם רבי אבא בריה דרב פפא״ — שם ״ר׳ אחא בר רבי אבון בר בנימין בשם ר׳ אחא בריה דרב פפי״.
המדרש קורא ״חי אני נאם יי כי אם יכניה בן יהויקים״ ובפעם השנייה ״חי אני יי אם יהיה כניהו״ (במסורה: חי אני נאם יהוה כי אם יהיה כניהו), ״ושמתי כחותם״ (במסורה: ושמתיך), ״כתבו את האיש ערירי״ (במסורה: את האיש הזה), ״והיה ביום ההוא אקחך זרובבל״ (חגי ב, כג: ביום ההוא… אקחך), ״בני יכניה אסיר״ (במסורה: ובני יכניה אסר).
דבר אחר:
שִׂימֵנִי כַחוֹתָם(שיר השירים ח, ו).
רבי ברכיה אמר:
זה קרית שמע,
שנאמר: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה עַל לְבָבֶךָ(דברים ו, ו).
כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ — אלו התפילין,
היך מה דאת אמר: וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ(דברים ו, ח).
אמר רבי מאיר:
שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ ו כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ — כיהויכין.
דאמר רבי מאיר:
נשבע הקדוש ברוך הוא שבועה שהוא נותק מלכות בית דוד מידו.
הדא הוא דכתיב:
חַי אָנִי נְאֻם יְיָ כִּי אִם יכניה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה חוֹתָם עַל יַד יְמִינִי כִּי מִשָּׁם אֶתְּקֶנְךָּ(ירמיה כב, כד).
אמר רבי חננא ברבי יצחק:
משם אני נותק מלכות בית דוד.
אנתקך אין כתיב כאן, אלא אֶתְּקֶנְךָּ — בתשובה.
דבר אחר:
אֶתְּקֶנְךָּ — ממקום שנתקתיך, שם תהיה תקנתך.
אמר רבי זעירא:
אנא שמעית קליה דרבי יצחק יתיב דריש הדה מלה, ולית אנא ידע.אנא שמעית קליה… — אני שמעתי את קולו של רבי יצחק יושב ודורש את הדבר הזה, ואיני יודע (את פירושו).
אני שמעתי את קולו של רבי יצחק יושב ודורש את הדבר הזה, ואיני יודע (את פירושו).
אמר ליה רבי אחא אריכאאריכא — הארוך (כינויו): תימרתימר — תאמר — כלומר: אמור, זהו —
הדא היא דכתיב:
כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי גֶּבֶר לֹא יִצְלַח בְּיָמָיו(ירמיה כב, ל) —
בימיו אינו מצליח, אבל בימי בנו מצליח,
דכתיב: בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻובָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם יְיָ ושמתי כַּחוֹתָם(חגי ב, כג).
רבי אחא ורבי אבון ברבי בנימן בשם רבי אבא בריה דרב פפא אמרי:
גדול כחה של תשובה, שמבטלת הגזרה ומבטלת השבועה.
מבטלת הגזירה — מנין?
שנאמר: כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ עֲרִירִי,
והיה בַּיּוֹם הַהוּא — אֶקָּחֲךָ זְרֻובָּבֶל.
מבטלת השבועה —
שנאמר: חַי אָנִי יי אם יִהְיֶה כׇּנְיָהוּ בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה חוֹתָם עַל יַד יְמִינִי,
וכתיב: בְנֵי יְכׇנְיָה אַסִּיר שְׁאַלְתִּיאֵל(דברי הימים א ג, יז).
אַסִּיר.
רבי תנחום ברבי ירמיה אמר:
שהיה חבוש בבית הייסוריןבבית הייסורין — בבית האסורים.
שְׁאַלְתִּיאֵל — שממנה הושתלה מלכות בית דוד.
דבר אחר:
אַסִּיר — שאסר הקדוש ברוך הוא בשבועה את עצמו;
שְׁאַלְתִּיאֵל — ששאל לבית דין של מעלה, והתירו לו נדרו.
דרשת הפסוק · ״שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך״ · כגשם וכחותם שאלו ישראל שלא כהוגן, והקדוש ברוך הוא אינו שוכחם
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ו, פסקה ג; דפוס וילנא ח, ו, ג). ״אמר רבי איבו״ — בכתב היד ״אמ׳ איבו״; ״רבי״ הושלם כבוילנא. ״טחי גגות״ — בגליון, תחת ״נוחי גנות״ שנמחק. ״שבורו״ — בכתב היד בסימן קיצור; ״מלא״ — תוקן במאגרים. ״נגלה״ — בגליון (יד אחרת). ״בשם״ — המ״ם מסופקת. ״חקותיך״ — וי״ו נמחקה במאגרים.
״רבי סימון אמר בן קוזות בשם רבי לוי״ — כך סדר המלים בכתב היד; בוילנא ״ר׳ סימון בן קוזות אמר בשם ר׳ לוי״. ״כשם [שאי איפשר]״ — בכתב היד ״שאיפשר״, שאין בו טעם (ההמשך: ״כך… ואנכי לא אשכחך״); ״אי״ נשמט לפני ״איפשר״ (הפלגה של אותיות דומות), והתיקון כבוילנא ״שאי אפשר״. ״מי שבורו מלא מים״ — כך בוילנא.
המדרש קורא ״הן על כפים חקותיך נגד תמיד״ (במסורה: חקתיך חומתיך נגדי תמיד).
אמר רבי איבו:
שני דברים שאלו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא ולא שאלו כהוגן,
עמדו הנביאים ותקנום על ידיהם.
ישראל אמרו: וְיָבא כַגֶּשֶׁם לָנוּ(הושע ו, ג).
אמרו להם הנביאים: לא שאלתם כהוגן,
שהגשמים סימן טרחות הן לעולם:
יוצאי דרכים מצרים בהם,
מפרישי ימיםמפרישי ימים — יורדי הים, המפליגים בים מצרין בהן,
טחי גגותטחי גגות — המורחים טיח על הגגות מצרין בהן,
דורכי גתות מצרין בהם,
עומסי גרנותעומסי גרנות — המעמיסים את התבואה בגרנות מצרין בהן,
שבורו מלא מים וגתו מלא יין — מצרין בהן;
ואתם אומרים וְיָבא כַגֶּשֶׁם לָנוּ?
ועמדו הנביאים ותקנו: אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל(הושע יד, ו).
ועוד אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא:
שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ(שיר השירים ח, ו).
אמרו להם הנביאים: לא שאלתם כהוגן;
הלב — פעמים נראה ופעמים אינו נראה, ואין חותמו נגלה.
ואי זה כהוגן? וְהָיִית עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד יְיָ(ישעיה סב, ג).
רבי סימון אמר בן קוזות בשם רבי לוי:
אמר להן הקדוש ברוך הוא: לא אתם ולא נביאכם שאלתם כהוגן וכראוי,
שמלך בשר ודם עובר, ועטרת נופלת מעל ראשו, וצניף מלוכהוצניף מלוכה — ומצנפת המלכות מעליה.
ואי זהו כהוגן?
הדא הוא דכתיב:
הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּותִיךְ נגד תָּמִיד(ישעיה מט, טז).
כשם שאי איפשר לו לאדם לשכח כפות ידיו — כך גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ(ישעיה מט, טו).
דרשת הפסוק · ״כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה״ · שש אהבות ושש קנאות, מאהבת הקדוש ברוך הוא ועד דור השמד
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ו, פסקה ד; דפוס וילנא ח, ו, ד). ״עבודה זרה״ — בכתב היד ״ע״ז״; בוילנא ״עבודת כוכבים״. ״עזה אהבה שהקדוש ברוך הוא אוהב אתכם״ — בוילנא ״עזה אהבה כמות שהקב״ה אוהב אתכם״.
המדרש קורא ״ויאהבהו יהונתן לדוד״ (במסורה: ויאהבהו יהונתן כנפשו, שמואל א יח, א), ״כי כה אמר יי קנאתי לציון״ (במסורה: כה אמר יהוה צבאות קנאתי לציון), ״רשפיה רשפי אש שלהבת יה״ (במסורה: שלהבתיה, מלה אחת).
כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה(שיר השירים ח, ו) — עזה אהבה שהקדוש ברוך הוא אוהב אתכם.
הדא הוא דכתיב:
אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְיָ(מלאכי א, ב).
קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה — בשעה שמקנאין אותו בעבודה זרה שלהן,
שנאמר: יַקְנִיאֻוהוּ בְּזָרִים(דברים לב, טז).
דבר אחר:
כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה — שאהב יצחק את עשו.
הדא הוא דכתיב:
וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו(בראשית כה, כח).
קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה — שקנא עשו ליעקב,
שנאמר: וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב(בראשית כז, מא).
דבר אחר:
כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה — אהבה שאהב יעקב ליוסף,
שנאמר: וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכׇּל בָּנָיו(בראשית לז, ג).
קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה — שקנאו בו אחיו,
שנאמר: וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו(בראשית לז, יא).
דבר אחר:
כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה — אהבה שאהב יהונתן לדוד,
שנאמר: וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן(שמואל א יח, א) לדוד.
קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה — קנאה שקנא שאול לדוד,
שנאמר: וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד(שמואל א יח, ט).
דבר אחר:
כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה — אהבה שאוהב האיש לאשתו,
שנאמר: רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ(קהלת ט, ט).
קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה — שמקנה לה, ואומר לה: אל תדברי עם איש פלני;
והלכה ודברה עמו —
מיד וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ(במדבר ה, יד).
דבר אחר:
כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה — אהבה שאהבו דורו של שמד להקדוש ברוך הוא,
שנאמר: כִּי עָלֶיךָ הֹורַגְנוּ כׇל הַיּוֹם(תהלים מד, כג).
קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה — שעתיד הקדוש ברוך הוא לקנא לציון קנאה גדולה.
הדא הוא דכתיב:
כי כֹּה אָמַר יְיָ קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה(זכריה ח, ב).
רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שלהבת יה.
רבי ברכיה אמר:
כאש של מעלה — לא האש מכבה למים, ולא המים מכבין לאש.
דרשת הפסוק · ״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו״ · האומות אינן מכבות את האהבה, ורבי יוחנן שמכר שדותיו בשביל התורה
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ז, פסקה א — בשתי רשומות, מאוחדות כאן; דפוס וילנא ח, ז, א). ״בגין״ (בראשונה) — בכתב היד ״בנין״ (מסומן במאגרים כצורה חריגה), ותוקן על פי ההמשך וכבוילנא. ״דידי (אמר) הוה״ — ״אמר״ נמחק במאגרים. ״העולם״ — בכתב היד ״העול׳״.
״אין מתכפר מידם״ (בשנייה) — בוילנא ״להם״. ״מטון חד מחקלא״ — בוילנא ״בית חקלא״. ״שורי רבי חייא בר אבא בכי״ — בוילנא ״שרי״; ״לסבותך״ — שם ״לסיבותיך״. ״רבי הושעיא איש טרייה״ — שם ״ר׳ אושעיא״. ״ואם יתן איש את כל הון״ (על רבי יוחנן) — בכתב היד בלי ״ביתו״; בוילנא ״את כל הון ביתו״.
בוילנא ״ביום ההוא יגלח יי בתער השכירה בעברי נהר וגו׳ ולכן הנה יי מעלה וגו׳ מי הנהר״. המדרש קורא ״יגלח יי״ ו״הנה יי מעלה״ (במסורה: אדני, בשני הפסוקים).
מעשה רבי יוחנן ו״כד דמך רבי יוחנן… כד דמך רבי הושעיא״ — מקבילות: פסיקתא דרב כהנא, ולקחתם לכם, א; ויקרא רבה ל, א. שם ״מן טבריא לציפורי״ (ויקרא רבה: ״לצפורין״), ״והוה מסתמיך על כתפיה דרבי חייא בר אבא״, ״וזבינתיה מבעי מלעי באוריתא״, וכל שלשת המקומות בלשון שלמה; ״למה את בכי״ (פסיקתא), ״לשיבותך״ / ״לשיבקותך״; ובדברי רבי יוחנן נוסף ״וקניתי דבר שניתן לארבעים יום וארבעים לילה… כל העולם כולו לא נברא אלא לששה ימים״, בלי ״ואשב בהר ארבעים יום״. על רבי הושעיא: ״אבא הושעיה איש טירייה״, ״שאהב המקום את אבא הושעיה״ (פסיקתא) / ״שאהב אבא הושעיה את המקום״ (ויקרא רבה); ובשתיהן ״אם יתן איש את כל הון ביתו״ גם על רבי יוחנן. בפסיקתא נמשך אחריו ״כד דמך רבי לעזר ברבי שמעון״, שבמדרש זה הוא בפרשה ג (על ג, ו).
מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה(שיר השירים ח, ז) —
מַיִם רַבִּים — אלו אומות העולם,
שנאמר: הוֹי הֲמוֹן עַמִּים רַבִּים(ישעיה יז, יב).
לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה — אהבה שהקדוש ברוך הוא אוהב לישראל,
שנאמר: אָהַבְתִּי אֶתְכֶם(מלאכי א, ב).
וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ — אלו אומות העולם,
היך מה דאת אמר: בַּיּוֹם הַהוּא יְגַלַּח יי בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה(ישעיה ז, כ),
וכתיב: וְלָכֵן הִנֵּה יי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַנָּהָר(ישעיה ח, ז).
אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כׇּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה —
אם פותחין הן כל האומות העולם את כל תסבריותתסבריות — אוצרות שלהן, ונותנין ממונם בדבר אחד מן התורה —
אינו מתכפר בידם לעולם.
דבר אחר:
אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כׇּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה —
אם פותחין אומות העולם כל תסבריות שלהן בדבר אחד מן התורה,
ונותנין כל ממונם בדמיו של רבי עקיבא וחביריו —
אין מתכפר מידם לעולם.
בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ.
רבי יוחנן הוה מטייל וסליק מטבריא לציפורין,רבי יוחנן הוה… — רבי יוחנן היה מטייל ועולה מטבריה לציפורי, והיה רבי חייא בר אבא תומך בו. הגיעו לשדה אחד. אמר רבי יוחנן: השדה הזה היה שלי, ומכרתיו כדי לעסוק בתורה. הגיעו לכרם אחד, ואמר רבי יוחנן: הכרם הזה שלי היה, ומכרתיו כדי לעסוק בתורה. הגיעו למטע זיתים אחד, ואמר כמו כן.
רבי יוחנן היה מטייל ועולה מטבריה לציפורי,
והוה רבי חייא בר אבא סמך ליה.
והיה רבי חייא בר אבא תומך בו.
מטון חד מחקלא.
הגיעו לשדה אחד.
אמר רבי יוחנן: הדין בית חקלא הוה דידי, וזבינתיה בגין מלעי באוריתא.
אמר רבי יוחנן: השדה הזה היה שלי, ומכרתיו כדי לעסוק בתורה.
מטון חד בית כרם,
הגיעו לכרם אחד,
ואמר רבי יוחנן: הדין בית כרם דידי הוה, וזבינתיה בגין מלעי באוריתא.
ואמר רבי יוחנן: הכרם הזה שלי היה, ומכרתיו כדי לעסוק בתורה.
מטון חד בית זיתא, ואמר כמו כן.
הגיעו למטע זיתים אחד, ואמר כמו כן.
שורי רבי חייא בר אבא בכי.שורי רבי חייא… — התחיל רבי חייא בר אבא בוכה. אמר לו: למה אתה בוכה? אמר לו: בוכה אני, שלא השארת לך לעת זקנתך כלום.
התחיל רבי חייא בר אבא בוכה.
אמר ליה: מה את בכי?
אמר לו: למה אתה בוכה?
אמר ליה: בכי אנא, דלא שבקת לסבותך כלום.
אמר לו: בוכה אני, שלא השארת לך לעת זקנתך כלום.
אמר ליה: חייא בני, ונקלה זו בעיניך מה שעשיתי?
שמכרתי דבר שניתן לששה ימים,
שנאמר: כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ(שמות כ, יא);
אבל התורה ניתנה לארבעים יום,
שנאמר: וַיְהִי שָׁם עִם יְיָ אַרְבָּעִים יוֹם(שמות לד, כח),
וכתיב: וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם(דברים ט, ט).
כד דמך רבי יוחנן, היה דורו קורא עליו:
ואם יִתֵּן אִישׁ אֶת כׇּל הוֹן — באהבה שאהב רבי יוחנן את התורה — בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ.
כד דמך רבי הושעיא איש טרייה, ראו מטתו פורחת באויר,
והיו דורו קורין עליו:
אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כׇּל הוֹן בֵּיתוֹ — באהבה שאהב הקדוש ברוך הוא לרבי הושעיא איש טרייה — בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ.
דרשת הפסוק · ״אחות לנו קטנה״ · שרי האומות מקטרגים, וישראל כקטן שאין ממחין בידו, ויום הכפורים מכפר
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ח, פסקה א; דפוס וילנא ח, ח, א). ״קטנה״ (בראש הפסקה) — בכתב היד ״קטנ׳״. ״כך כל מה שהוא עושה אין ממחין על ידו, למה? שהוא קטן״ — כפל שמחק הסופר. ״מתלכלכין״ — לפניו ״נת״ מחוק בידי הסופר. ״עבודה זרה… עבודה זרה״ — בכתב היד ״ע״ז… עבו׳ זר׳״; בוילנא ״עבודת כוכבים״.
בוילנא ״אלו גלוי עריות ואלו גלוי עריות״.
אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה(שיר השירים ח, ח) — אלו ישראל.
רבי עזריה בשם רבי יהודה ברבי סימון:
לעתיד לבוא עתידין כל שרי אומות העולם באין ומקטרגין את ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, ואומרים:
רבונו של עולם,
אלו עבדו עבודה זרה, ואלו עבדו עבודה זרה;
אלו גילו עריות, ואלו גילו עריות;
אלו שפכו דמים, ואלו שפכו דמים —
מפני מה אלו יורדין לגיהנם, ואלו אינן יורדין?
אמר להם הקדוש ברוך הוא: אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה.
מה קטן זה — כל מה שהוא עושה אין ממחין על ידוממחין על ידו — מוחים בידו. למה? שהוא קטן;
כך כל מה שישראל מתלכלכין כל ימות השנה בעונותיהן — בא יום הכפורים ומכפר עליהן,
שנאמר: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם(ויקרא טז, ל).
דרשת הפסוק · ״אחות לנו קטנה ושדים אין לה מה נעשה לאחתנו ביום שידבר בה״ · אברהם שאיחד את באי העולם, ונמרוד שגזר עליו את הכבשן
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ח, פסקה ב; דפוס וילנא ח, ח, ב). ״ואיחד… כאדם שהוא ממחה בקערה״ — כך בכתב היד; בוילנא ״ואיחה… כאדם שהוא מאחה הקרע״. ״פתר קרא״ — פירוש הפסוק כולו באברהם, ואינו פתיחתא.
המדרש קורא ״מה נעשה לאחותינו״ (במסורה: לאחתנו).
רבי ברכיה פתר קרא באברהם אבינו:
אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה(שיר השירים ח, ח) — זה אברהם,
שנאמר: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ(יחזקאל לג, כד) —
ואיחד את כל באי העולם לפני הקדוש ברוך הוא.
בר קפרא אמר: כאדם שהוא ממחה בקערהממחה בקערה — מאחה (מחבר) את הקרע.
קְטַנָּה — עד שהוא קטן, היה עסוק במצות ומעשים טובים.
וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ — שעדין לא בא לכלל מצות ומעשים טובים.
מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹותֵינוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ — ביום שגזר נמרוד הרשע ואמר לירד לכבשן האש.
דרשת הפסוק · ״אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז״ · אם יעמיד אברהם מעשיו כחומה — ינצל; ואם כדלת — כצורה שאינה מתקיימת
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ט, פסקה א; דפוס וילנא ח, ט, א, תחילתה). ״הקדוש ברוך הוא״ — בכתב היד ״הב״ה״. ״נצילו ונבנה אותה״ — בוילנא ״נצילנו ונבנה אותו״; ״ומשלשל מעשיו״ — שם ״ומטלטל״.
המדרש קורא ״אם חומה הוא״, ״ואם דלת הוא״ (במסורה: היא), כלשון זכר על אברהם.
אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ(שיר השירים ח, ט) —
אִם חוֹמָה הוא — זה אברהם.
אמר הקדוש ברוך הוא: אם מעמיד הוא דברים כחומה —
נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף — נצילו, ונבנה אותה בעולם.
וְאִם דֶּלֶת הוא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז —
אם דל הוא ממצות, ומשלשל מעשיו כדלת —
נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז: מה צורה זו אינה מתקיימת אלא לשעה אחת,
כך איני מתקיים עליו אלא לשעה אחת.
דרשת הפסוק · ״אני חומה ושדי כמגדלות אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום״ · אברהם מעמיד מעשים כחומה וכתות של צדיקים, ויוצא מכבשן האש בשלום
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק י, פסקה א; דפוס וילנא ח, ט, א, סופה). ״הדא הוא דכתיב: ׳ויאמר אליו אני יי אשר הוצאתיך מאור כשדים׳״ — בגליון. ״מעשים״ — בכתב היד ״מעשי׳״.
״כתים וחבורות״ — בוילנא ״כתים כתים וחבורות״; ״כשם שירדת לכבשן האש בשלום״ — שם בלי ״בשלום״.
המדרש קורא ״ושדי כמדגלות״ (במסורה: כמגדלות) — חילוף אותיות של הסופר; בוילנא ובפסקה הבאה ״כמגדלות״.
אֲנִי חוֹמָה(שיר השירים ח, י) —
אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: אֲנִי חוֹמָה — ואעמיד מעשים טובים כחומה;
וְשָׁדַי כמדגלות — שאני עתיד להעמיד כתים וחבורות של צדיקים כיוצא בי בעולמך.
אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: כשם שירדת לכבשן האש בשלום, כך אני מוציאך בשלום.
הדא הוא דכתיב:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְיָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים(בראשית טו, ז).
דרשת הפסוק · ״אחות לנו קטנה… אם חומה היא… אני חומה… כמוצאת שלום״ · סדום שנשרפה, ישראל כבת מלכים שחוזרת לשלום, וחנניה מישאל ועזריה בכבשן
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק י, פסקה ב; דפוס וילנא ח, ט, ב). ״רבי הונא פתר קריא בסדום: ׳אחות לנו קטנה׳ — זה סדום״ — בגליון; בוילנא ״ר׳ יוחנן פתר קראי בסדום ובישראל, אחות לנו — זו סדום״. ״ואש״ — הוי״ו הושלמה במאגרים.
״כך וכו׳״ — בכתב היד ״כך +״ (סימן קיצור); ההמשך הושלם כלשון כתב היד בדרשה על אברהם (סעיף יא), וכך בוילנא כאן: ״כך איני מתקיים עליו אלא לשעה אחת״. ״אנו חומה״ (פעמיים) — כך בכתב היד וכך בוילנא, לשון רבים בפי ישראל; במאגרים תוקן בראשונה ל״אני״, ולא נתקבל כאן. ״כיוצא בנו״ — יו״ד שאחריו נמחקה במאגרים. ״כך אני אין מתקיים״ — כך בכתב היד; במאגרים הוצע ״אנני״ (בספק), ובוילנא ״איני״.
״שהיו אומות העולם מונין לישראל״ — בוילנא ״ואומרים להם״; ״אוציא אתכם משם לשלום״ — שם ״בשלום״. המדרש קורא ״משך״ (במסורה: מישך).
רבי הונא פתר קריא בסדום:
אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה(שיר השירים ח, ח) — זה סדום.
הדא הוא דכתיב:
וַאֲחוֹתֵךְ הַגְּדוֹלָה שֹׁמְרוֹן וגו׳(יחזקאל טז, מו).
וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ — שלא הניקה מצות ומעשים טובים.
מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹותֵינוּ — ביום שגזר בית דין של מעלה והסכימו שתשרף באש,
שנאמר: וַיְיָ הִמְטִיר עַל סְדֹום וְעַל עֲמֹורָה גׇּפְרִית וָאֵשׁ(בראשית יט, כד).
אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ(שיר השירים ח, ט) — אלו ישראל.
אמר הקדוש ברוך הוא: אם מעמידין הן ישראל מעשיהן כחומה — נבנה עליהן ונצילם.
וְאִם דֶּלֶת הִוא — אם מטלטלין הן דבריהם כדלת זו —
נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז: מה צורה זו אינה מתקיימת אלא לשעה, כך וכו׳ איני מתקיים עליו אלא לשעה אחת.
אֲנִי חוֹמָה(שיר השירים ח, י) —
אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אנו חומה — ונעמיד מצות ומעשים טובים כחומה;
וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת — שאנו עתידין להעמיד כתות כתות של צדיקים כיוצא בנו בעולמך.
אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם — למה?
שהיו אומות העולם מונין לישראל ואומרין:
אם כן, למה הגלה אתכם מארצו? ולמה החריב למקדשו?
וישראל היו משיבין להן:
אנו דומים לבת מלכים שהלכה לעשות רגל רדופיםרגל רדופים — ביקור חטוף, לזמן קצר בבית אביה — סוף שחוזרת לביתה לשלום.
דבר אחר:
אִם חוֹמָה הִיא — זה חנניה מישאל ועזריה.
אמר הקדוש ברוך הוא: אם מעמידין הן חנניה מישאל ועזריה מעשיהם — נבנה עליהן העולם ונצילם.
וְאִם דֶּלֶת — ואם מטלטלין הן מעשיהן כדלת זו —
נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז: מה צורה זו אינה מתקיימת אלא לשעה,
כך אני אין מתקיים עליהם אלא לשעה.
אֲנִי חוֹמָה —
אמרו לפני הקדוש ברוך הוא: אֲנִי חוֹמָה — ואנו מעמידים מצות ומעשים טובים כחומה;
וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת — אנו עתידין להעמיד בעולמך כתות של צדיקים כיוצא בנו.
אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם.
אמר להם הקדוש ברוך הוא: כשם שירדתם לכבשן האש בשלום, כך אוציא אתכם משם לשלום.
הדא הוא דכתיב:
בֵּאדַיִן נָפְקִין שַׁדְרַךְ מֵשַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ(דניאל ג, כו).
דרשת הפסוק · ״אחות לנו קטנה… מה נעשה לאחתנו… אם חומה היא… ואם דלת היא… אני חומה״ · בית שני החסר, עולי בבל שלא עלו כחומה, וסימני המשיח
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק י, פסקה ג — בשתי רשומות, מאוחדות כאן; דפוס וילנא ח, ט, ג). ״עולי גולה״ — בכתב היד ״עולה גולה״, ותוקן על פי הכותרת שלפניו (״רבנן פתרין קרא בעולי גולה״) וכבוילנא. ״שנמנו״ (בעליית בית גדייא) — בכתב היד ״שמנו״, ותוקן כלשון כתב היד במעשה שאחריו (״שוב מעשה שנמנו״) וכבוילנא. ״וארון״ — בכתב היד ״ודרון״ (מסומן במאגרים כצורה חריגה), ותוקן על פי ההקשר וכבוילנא. ״וא׳״ שבפסוק חגי — כך בכתב היד, התחלה שנקטעה. ״חסר ה״א״ — בכתב היד האות בגרש (רמז לחמשה הדברים). ״ואין״ — האל״ף מסופקת. ״כחומה״ (פעמיים) — הכ״ף הושלמה במאגרים. ״ואם דלת הוא״ — כך בכתב היד (כבשאר הפרק); במאגרים תוקן ל״היא״, ולא נתקבל כאן. ״ארז״ — בכתב היד ״ארץ״ (הצד״י מסופקת), ותוקן במאגרים.
״אין הדור כדי לכך״ — במאגרים הושלמה בספק יו״ד שנייה (״כדיי״); לא נתקבלה, שכך כתב היד עצמו לעיל (״שאין דורו כדי לכך״). ״על יהודה״ — בכתב היד בסימני קיצור (״על+ יהו־דה+״). ״גרמיכון״ — המ״ם מסופקת. ״רוגז נותן (נותן)״ ו״שעלו (ות)״ — כפל ואותיות שנמחקו במאגרים. ״מה נביא מקנתר להון… ואנא לית אנא מקנתר להון״ — בגליון (יד אחרת). ״שאול״ — בגליון (יד אחרת); ״אליה״ — בגליון, תחת ״אמר ליה״ שנמחק. ״מתושלח״ — תוקן במאגרים.
״אש״ — בוילנא ״אש של מעלה״. ״ביום שגזר כורש״ — בוילנא ״ביום שנגזר״. ״בההיא פעם שנייה״ — שם ״בההיא שעתא פעם שנית״. ״לית את אזיל לקמן הכא בבלייא דין״ — שם ״לית את אזיל לן מן הכא בבלייא די״. ״רבי אילא״ — שם ״רבי שילא״. ״ססיגר״ — שם ״סניגור״. ״הוי עניו, הא חסיד״ — שם ״הא ענו הא חסיד״. ״גיוסולוקים״ — שם ״גיוסלוקין״. ״חוניא״ — שם ״ר׳ חוניא״. ״רבי יונתן״ — שם ״ר׳ יוחנן״, ולפני ״מה נביא״ שם ״אמר״. ״אם ראיתם״ — שם ״אם ראית״. ״והיה זה שלום״ — בכתב היד הפסוק (מיכה ה, ד) מובא רק עד כאן, ובוילנא עד ״והקמונו עליו שבעה רועים וגו׳״, שעליו ״ואלו הן שבעה רועים״.
המדרש קורא ״וארצה בו וא׳ ואכבדה״ (חגי א, ח; הכתיב ״ואכבד״, והקרי ״ואכבדה״ — ועל החסר הזה הדרשה), ״ימאסם אלהי כי לא שמעו לי״ (במסורה: לו), ״שמה לב רגז״ (במסורה: שם).
רבנן פתרין קרא בעולי גולה:
אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה(שיר השירים ח, ח) — אלו עולי גולה.
קְטַנָּה — שהיו דלים באכלוסיןבאכלוסין — בהמון בני אדם, במספר האנשים.
וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ — אלו חמשה דברים שהיה בית אחרון חסר מן הראשון.
ואלו הן: אש, ושמן המשחה, וארון, ורוח הקדש, ואורים ותומים.
והדא הוא דכתיב:
וְאֶרְצֶה בּוֹ וא׳ וְאֶכָּבְדָה(חגי א, ח);
ואכבד כתיב, חסר ה״א.
מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹותֵינוּ —
מה נעשה ביום שגזר כורש ואמר: די עבר פרתדי עבר פרת — מי שעבר את הפרת (ועלה לארץ ישראל) — עבר; ומי שלא עבר — לא יעבור — עבר; די לא עבר — לא יעבר.
אִם חוֹמָה הִוא(שיר השירים ח, ט) —
אלו ישראל עלו כחומה מבבל, לא חרב בית המקדש בההיא פעם שנייה.
רבי זעירא נפיק ליה לשוקא למזבן מקומה.רבי זעירא נפיק… — רבי זעירא יצא לשוק לקנות את צרכיו. אמר לזה ששוקל: שקול יפה! ואמר לו: לא תלך מכאן, בבלי, שאבותיו החריבו את בית המקדש? באותה שעה אמר רבי זעירא: אין אבותי כאבותיו של זה.
רבי זעירא יצא לשוק לקנות את צרכיו.
אמר ליה לדין דהוא תקיל: תקיליא.
אמר לזה ששוקל: שקול יפה!
ואמר ליה: לית את אזיל לקמן הכא, בבלייא, דין דחרבון אבהתיה בית מוקדשא?
ואמר לו: לא תלך מכאן, בבלי, שאבותיו החריבו את בית המקדש?
בההיא ענתה אמר רבי זעירא: לית אבהתי כאבהתהון דהדין.
באותה שעה אמר רבי זעירא: אין אבותי כאבותיו של זה.
עאל לבית וועדא, ושמע קליה דרבי אילא יתיב דריש:עאל לבית וועדא… — נכנס לבית הוועד, ושמע את קולו של רבי אילא יושב ודורש:
נכנס לבית הוועד, ושמע את קולו של רבי אילא יושב ודורש:
אִם חוֹמָה הִיא —
אילו עלו כחומה מן הגולה, לא חרב בית המקדש פעם שנייה.
אמר: יפה לימדני עם הארץ.
וְאִם דֶּלֶת הוא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז —
מה צורה זו, אף על פי שהיא מטשטשת — מקומה נכר;
כך, אף על פי שחרב המקדש, לא בטלו ישראל פעמי רגלים שלהן שלש פעמים בשנה.
אֲנִי חוֹמָה(שיר השירים ח, י).
אמר רבי איבו:
אמר הקדוש ברוך הוא: עתיד אני לעשות לישראל ססיגרססיגר — סייג, גדר; או: סניגור בין אומות העולם.
אי זה זה? זה בת קול.
הדא הוא דכתיב:
לוּלֵי יְיָ צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד(ישעיה א, ט).
תנא:
משמתו נביאים אחרנים — חגי, זכריה ומלאכי — פסקה רוח הקדש מישראל,
אף על פי כן היו משמשין בבת קול.
מעשה שנמנו חכמים בעליית בית גדייאבית גדייא — שם בית ביריחו ביריחו.
יצתה בת קול ואמרה להן: יש ביניכם אדם אחד שהוא ראוי לרוח הקדש, אלא שאין דורו כדי לכך.
נתנו עיניהם בהלל הזקן.
כשמת, היו אומרים: הוי עניו, הא חסיד, תלמידו של עזרא.
שוב מעשה שנמנו בכרם ביבנה חכמי ישראל.
וכי בכרם היו? אלא זו סנהדרין, שעשויה שורות שורות, מחנות דגלים דגלים, כמטעת של כרם.
ויצתה בת קול ואמרה להן: יש ביניכם אדם אחד שהוא ראוי לרוח הקדש, אלא שאין הדור כדי לכך.
נתנו עיניהם בשמואל הקטן.
וכשמת, אמרו עליו: הוי עניו, הא חסיד, תלמיד הלל הזקן.
אף הוא אמר שלשה דברים בשעת מיתתו:
שמעון וישמעאל לחרבה,שמעון וישמעאל לחרבה… — שמעון וישמעאל — לחרב, ושאר חבריו — להריגה, ושאר העם — לביזה, וצרות רבות עתידות לבוא לעולם.
שמעון וישמעאל — לחרב,
ושאר חברוהי לקטלא,
ושאר חבריו — להריגה,
ושאר עמא לביזא,
ושאר העם — לביזה,
ועקן סגיאן עתידין למיתי בעלמא.
וצרות רבות עתידות לבוא לעולם.
ובלשון ארמי אמרן.
ואף על יהודה בן בבא התקינו שיהיו אומרין: הוי עניו, חסיד, תלמידו של שמואל;
אלא שנטרפה לו שעה — שאין מספידין הרוגי מלכות.
מעשה ששמע יוחנן כהן גדול בת קול יוצאת מקדש הקדשים ואמרה:
נצחו טליא דאזלא לאגחא קרבא באנטוכיא.נצחו טליא… — נצחו הנערים שהלכו לערוך מלחמה באנטיוכיא.
נצחו הנערים שהלכו לערוך מלחמה באנטיוכיא.
וכתבו אותו היום ואותה שעה, והיה כן, ובאותו היום נצחו.
מעשה ששמע שמעון הצדיק בת קול יוצאת מבית קדש הקדשים ואמרה:
בטילת עבידתה די סנאה למחרבה היכלא.בטילת עבידתה… — בטלה המלאכה שאמר השונא לעשות, להחריב את ההיכל.
בטלה המלאכה שאמר השונא לעשות, להחריב את ההיכל.
ונהרג גיוסולוקיםגיוסולוקים — גאיוס קליגולה, הקיסר שגזר להעמיד את צלמו בהיכל, ובטלו גזרותיו.
ובלשון ארמי שמען.
חוניא בשם רבי ראובן:
מלך במדינה — צועקין לו, והוא עושה;
אם אין מלך במדינה — איקוניןאיקונין — דמות, צלם (של המלך) שלו שם,
אלא שאין איקונין עושה מה שהמלך עושה.
רבי יוחנן ורבי שמואל בר נחמן.
רבי יוחנן אמר:
כתיב: וְנָתַן יְיָ לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז(דברים כח, סה) —
כיון שעלו, רוגז נותן, ועלת עמהן.
רבי שמואל אמר:
שמה לֵב רַגָּז — כיון שעלו, ונתרפאו.
ריש לקיש אמר:
כדהוה חמי להון מצמתין בשוקא, הוה אמר להון: בדרו גרמיכון!כדהוה חמי להון… — כשהיה רואה אותם מתקבצים בשוק, היה אומר להם: פזרו את עצמכם!
כשהיה רואה אותם מתקבצים בשוק, היה אומר להם: פזרו את עצמכם!
אמר להם: בעלייתכם לא נעשיתם חומה, וכאן באתם לעשות חומה?
רבי יונתן כדהוה חמי לון, הוה מקנתר להון:רבי יונתן כדהוה… — רבי יונתן, כשהיה רואה אותם, היה מקנתר אותם: מה הנביא מקנתר אותם, שנאמר: ״ימאסם אלהי כי לא שמעו לי״; ואני לא אקנתר אותם? ״ימאסם״.
רבי יונתן, כשהיה רואה אותם, היה מקנתר אותם:
מה נביא מקנתר להון,
מה הנביא מקנתר אותם,
שנאמר: יִמְאָסֵם אֱלֹהַי כִּי לֹא שָׁמְעוּ לי(הושע ט, יז);
ואנא לית אנא מקנתר להון? יִמְאָסֵם.
ואני לא אקנתר אותם? ״ימאסם״.
אמר רבי אבא בר כהנא:
אם ראיתם ספסליןספסלין — ספסלים מלאין בבליין בארץ ישראל — צפה רגלי מלך המשיח.
מה טעמא? פָּרַשׂ רֶשֶׁת לְרַגְלַי(איכה א, יג).
תני רבי שמעון בן יוחאי:
אם ראית סוס פרסי קשור בקברי ארץ ישראל — צפה לרגליו של משיח.
מה טעמא? וְהָיָה זֶה שָׁלוֹם(מיכה ה, ד).
ואלו הן שבעה רועים:
דוד באמצע;
אדם, שת, מתושלח — מימינו;
אברהם ויעקב ומשה — משמאלו.
ויצחק להיכן? הלך וישב על פיתחה של גיהנם, להציל בניו מדינה של גיהנם.
וּשְׁמֹנָה נְסִיכֵי אָדָם — אלו שמנה נסיכים:
ישי, שאול, ושמואל, עמוס, צפניה, חזקיה, אליה, ומלך המשיח.
דרשת הפסוק · ״כרם היה לשלמה בבעל המון נתן את הכרם לנטרים איש יבא בפריו אלף כסף״ · ישראל הכרם שהמו אחרי הבעל, אדרת שנער, ואלף צדיקים שהגלה נבוכדנצר
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק יא, פסקה א — בשתי רשומות, מאוחדות כאן; דפוס וילנא ח, יא, א). ״יביא״ — תוקן במאגרים. ״העמיד () עליהן משמרות״ — מקום ריק שסומן במאגרים. ״שנער״ — הרי״ש מסופקת.
״שהמו אחרי הבעל, לפיכך באו עליהם המוני המוניות דמלכותה״ — בוילנא ״שהמו אחרי המוני המוניות דמלכוותה״. ״רבי חיננא בר יצחק״ — שם ״ר׳ חנינא״; ״הכה״ — שם ״הכא״; ״קנין ביריחו״ — שם ״קצין בארץ ישראל״. לפני ״ורבנן אמרין: זה וזה אלף״ בוילנא ״החרש אלף והמסגר אלף״ — חסר בכתב היד.
המדרש קורא ״איש יביא בפריו״ (במסורה: יבא).
כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה(שיר השירים ח, יא) — אלו ישראל,
שנאמר: כִּי כֶרֶם יְיָ צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל(ישעיה ה, ז).
הָיָה לִשְׁלֹמֹה — למלך שהשלום שלו.
בְּבַעַל הָמוֹן — המון בעל, שהמו אחרי הבעל,
היך מה דאת אמר: וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת(שופטים י, ו).
לפיכך באו עליהן המונות; העמיד עליהן משמרות.
אִישׁ יָבִיא בְּפִרְיוֹ אֶלֶף כָּסֶף — הביא איש על פריו, ומצא בו אלף צדיקים שלמים בתורה ומעשים טובים.
דבר אחר:
כֶּרֶם — אלו ישראל,
שנאמר: וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל(ירמיה ב, ז),
אֶרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ דֹּורֵשׁ אֹותָהּ(דברים יא, יב).
לִשְׁלֹמֹה — למלך שהשלום שלו.
בְּבַעַל הָמוֹן — שהמו אחרי הבעל;
לפיכך באו עליהם המוני המוניות דמלכותההמוני המוניות דמלכותה — המוני חיילי המלכות.
הדא הוא דכתיב:
וָאֵרֶא בַשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה(יהושע ז, כא).
רבי חיננא בר יצחק אמר:
פורפרה בבליה. מה בבל עבדה הכה?פורפרה בבליה… — גלימת ארגמן בבלית. מה עושה (גלימה של) בבל כאן?
גלימת ארגמן בבלית. מה עושה (גלימה של) בבל כאן?
תני רבי שמעון בן יוחאי:
מלך בבל היה וקנה ביריחו,
והיה זה משלח לזה כותבותכותבות — תמרים, וזה משלח לזה דורוניותדורוניות — מתנות, דורונות.
הדה אמרההדה אמרה — זאת אומרת: כל מלך שלא היה לו קנין ביריחו — לא היה תופש בעצמו שהוא מלך.
נָתַן אֶת הַכֶּרֶם לַנֹּוטְרִים — זה נבוכדנצר.
אִישׁ יָבִיא בְּפִרְיוֹ אֶלֶף כָּסֶף — הביא איש על פריו, וליקט מהן אלף צדיקים שלמים בתורה ומעשים טובים.
הדא הוא דכתיב:
הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף(מלכים ב כד, טז).
ורבנן אמרין: זה וזה אלף.
דרשת הפסוק · ״כרם היה לשלמה בבעל המון״ · דבר אחר · הסנהדרין ככרם, מלכי המלאכים, והתורה שניתנה לתחתונים ולא נשארה בשמים
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק יא, פסקה ב; דפוס וילנא ח, יא, ב). ״העיד״ — כך בכתב היד ובוילנא; במאגרים תוקן ל״מעיד״, ולא נתקבל כאן. ״רבי ישמעאל״ — בכתב היד ״רבי שמואל״, ותוקן כמשנה (עדיות ב, ד: ״שלשה דברים אמר רבי ישמעאל לפני חכמים בכרם ביבנה״) וכבוילנא. ״יושבין״ — מסופק. ״מהו״ — בכתב היד ״מ״ה״. ״הנואי הנווה שבבית״ — כך בכתב היד (״הנואי״ כפל שנקטע); במאגרים תוקן ״הנאוה״, ולא נתקבל כאן, שכך כתב היד עצמו בשורה שאחריו (״הנווה שבבית זה משה״) וכך וילנא (״הנוה״). ״הודכה״ — בכתב היד ״הודךה״ (כ״ף סופית ואחריה ה״א), ותוקן במאגרים; זו קריאת המדרש, ולכן היא מחוץ לציטוט הפסוק. ״לאחד״ — בכתב היד ״לאסד״ (מסומן במאגרים כצורה חריגה), ותוקן כבוילנא. ״סרקאריס״ — הרי״ש מסופקת, ובכתב היד ״סרק־אריס״, מלה אחת שכתובה מחוברת (בוילנא ״סדקאריס״). ״מסתכל״ — למ״ד לפניו נמחקה בידי הסופר. ״השרת״ — בכתב היד ״השר׳״.
״שבית״ — השי״ן הושלמה במאגרים. ״אחרת״ — בכתב היד ״אחר״, והגרש בגליון. ״לוי״ — תוקן במאגרים.
״רבי יודן בשם רבי איניא״ — בוילנא ״איני״. ״הנואי הנווה שבבית״ — בוילנא ״הנוה שבבית״. ״הודך כה״ — בכתב היד ״כ׳ה״; בוילנא ״הודכה בה״. ״אישורך״ (בשתי הפעמים הראשונות) — בכתב היד ״אי־שורך״, מלה אחת שכתובה מחוברת; לקמן בכתב היד ״אישורך״, וכך בוילנא. ״רבי פינחס ורבי אחא בשם רבי אלכסנדרי״ — בוילנא ״אלכסנדריא״. ״אבל אני דר עמכם בעליונים״ — בוילנא בלי ״עמכם״ בראשונה.
המדרש קורא ״ואשה כי יזוב זוב דמה ימים״ (במסורה: ימים רבים).
דבר אחר:
כֶּרֶם(שיר השירים ח, יא) — זו סנהדרין.
דתנינן תמן:
שלשה דברים העיד רבי ישמעאל לפני חכמים בכרם ביבנה(משנה עדיות ב, ד),
וקבלו דבריו.
וכי בכרם היו יושבין? אלא זו סנהדרין, שעשויה שורות שורות ככרם.
הָיָה לִשְׁלֹמֹה — למלך שהשלום שלו.
בְּבַעַל הָמוֹן — שהמו אחר הבעל, ולפיכך באו עליהם המוני מלכים.
הדא הוא דכתיב:
מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּודוּן יִדֹּודוּן(תהלים סח, יג).
רבי יודן בשם רבי איניא:
מלאכי צבאות אין כתיב כאן, אלא מַלְכֵי —
הן מלכיהון דמלאכיאמלכיהון דמלאכיא — מלכיהם של המלאכים: אפלו מיכאל, ואפלו גבריאלאפלו מיכאל, ואפלו גבריאל — אפילו מיכאל ואפילו גבריאל.
יִדֹּודוּן יִדֹּודוּן.
רבי יודן אמר: בהן ממדדין פיטקיןממדדין פיטקין — מטילים פתקים (גורלות),
היך מה דאת אמר: וְאֶל עַמִּי יַדּוּ גוֹרָל(יואל ד, ג).
רבי יהודה ברבי סימון אמר:
יִדֹּודוּן בהליכה, יִדֹּודוּן בחזירה.
רבי אחווא בריה דרבי זעירא אמר:
עשאן מרוציןמרוצין — רצים, שליחים,
היך מה דאת אמר: לָמָּה זֶּה אַתָּה רָץ בְּנִי וּלְכָה(שמואל ב יח, כב).
מהו וּנְוַת בַּיִת תְּחַלֵּק שָׁלָל?
הנווה שבבית — זו התורה, ואת נותנת לו, והוא מחלקה שלל.
דבר אחר:
וּנְוַת בַּיִת — הנואי הנווה שבבית, את מחלקה שלל למטה.
הנווה שבבית — זה משה,
שנאמר: בְּכׇל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא(במדבר יב, ז) —
ואת נותנה לו, והוא מחלקה שלל לתחתונים.
רבי פינחס ורבי אחא בשם רבי אלכסנדרי:
כתיב: יְיָ אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכׇל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם(תהלים ח, ב).
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:
תנה הודך אין כתיב כאן, אלא אֲשֶׁר תְּנָה הודכה — הודך כההודך כה — הודך — כאן (בשמים).
אישורךאישורך — שבחך, תפארתך הוא שתהא תורתך בשמים!
אמר לון: לאו; לית שוקה נפיק מן גביכוןלית שוקה נפיק מן גביכון — אין השוק (הסחורה) יוצא מכם — אין לכם בה צורך.
אמר רבי יודה:
לאחד שהיה לו בן גידםגידם — קטוע, שאין לו אצבעים. מה עשה?
הוליכו אצל סרקאריססרקאריס — אורג משי ללמדו אמנות.
התחיל מסתכל באצבעותיו.
אמר: כל עצמה שלמנותשלמנות — של אומנות זו אינה נקנית אלא באצבעים — היאך זה שילמד?
הוי: לית שוקא נפיק מן גביכון.
כך, בשעה שבקש הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל, היו מלאכי השרת מדדין להן לישראל;
היו מלאכי השרת מדדין לפני הקדוש ברוך הוא, ואומרים:
רבונו של עולם, אישורך הוא, הודך הוא, כבודך הוא, שתהיה תורתך בשמים!
אמר לון: לית שוקא נפיק מן גביכון.
כתיב בה: וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים(ויקרא טו, כה) — וכי יש אשה ביניכם?
הוי: לית שוקא נפיק מן גביכון.
ועוד כתיב בה: אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל(במדבר יט, יד) — וכי יש מיתה ביניכם?
הוי: לית שוקא נפיק מן גביכון.
הוא שהכתוב משבחו: עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי(תהלים סח, יט).
אמר רבי אחא:
אלו הלכות שנוהגות בבני אדם, כגון זבין וזבות, נדות ויולדות —
הוי: לית שוקא נפיק מן גביכון.
ורבנן אמרי:
למלך שמשיא בתו חוץ למדינה.
אמרו לו בני המדינה: אדוננו המלך, שבחך הוא, ובדין הוא שתהא בתך אצלך במדינה.
אמר להם: וכי מה איכפת לכם?
אמרו לו: שמא למחר אתה הולך אליה, ודר אצלה ועמה בשביל אהבתה.
אמר להן: בתי אשיא חוץ למדינה, אבל אני דר עמכם במדינה.
כך, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל, אמרו לו מלאכי השרת להקדוש ברוך הוא:
רבונו של עולם, אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם —
אישורך הוא, הודך הוא, שבחך הוא, ובדין הוא שתהיה תורה בשמים.
אמר להם: וכי מה איכפת לכם?
אמרו לו: שמא למחר אתה משרה שכינתך בתחתונים.
אמר להם הקדוש ברוך הוא:
תורתי אני נותן בתחתונים, אבל אני דר עמכם בעליונים.
אני נותן את בתי בכתובה במדינה אחרת,
שתתכבד עם בעלה ביפיה ובחמדת שהיא בת מלך, ויכבדוה;
אבל אני דר עמכם בעליונים.
ומי פירש? זה חבקוק,
שנאמר: כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ(חבקוק ג, ג).
רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי:
כל מקום שהשרה תורתו — השרה שכינתו.
מי פירש? זה דוד.
הדא הוא דכתיב:
יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם יְיָ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם(תהלים קמח, יג) —
קודם על ארץ, ואחר כך על השמים.
דרשת הפסוק · ״כרמי שלי לפני האלף לך שלמה ומאתים לנטרים את פריו״ · משל הבן שנמסר ביד העבד, נבוכדנצר והצלם, ושכר הרב והתלמיד
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק יב, פסקה א — בשתי רשומות, מאוחדות כאן; דפוס וילנא ח, יב, א — בוילנא מסומן בטעות ״[י]״). ״עבדו״ — בגליון. ״ואתה״ — הוי״ו מסופקת. ״ונתמעטו״ — תוקן במאגרים (בספק). ״משבטו של יששכר ומשבטו של נפתלי״ (בדברי רבי יודן) — וי״ו לפני ״משבטו״ נמחקה במאגרים.
״אמר לו״ (אל תשמע לאביך) — כך בכתב היד; בוילנא ״אל תשמע״ גם בסוף. ״אמרו״ — בוילנא ״אמרו לו ישראל״. ״רבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמן״ — שם ״ר׳ הילל״. ״על תלמידיו עד שישלימם לאחר״ — שם ״של תלמודו עד שישלימנו לאחרים״. ״רבי חייא בריה דרבי אדא דיפו״ — שם ״דרבי אבא דיפו״. בוילנא דברי רבי חייא מביאים גם את שבט נפתלי (״ומנפתלי שרים אלף״, בצער), ובכתב היד רק את יששכר. ״רבי יודן בשם רבי איבון״ — שם ״ר׳ בון״.
המדרש קורא ״תפלון ותסגדון לצלמא די עבדית״ (במסורה: עבדת).
כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי(שיר השירים ח, יב).
תני רבי חייא:
למלך שכעס על בנו, ומסרו ביד עבדו. מה עשה?
התחיל חובט עליו במקל, אמר לו: אל תשמע לאביך!
אמר לו: שוטה שבעולם!
כל עצמו של אבא לא מסרני לידך אלא על ידי שלא הייתי שומע לו,
ואתה אומר לי: לא תשמע לאביך?
כך, כיון שגרמו העונות, וחרב בית המקדש, וגלו ישראל לבבל,
אמר להם נבוכדנצר: אל תשמעו לתורת אביכם שבשמים,
אלא תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצַלְמָא דִי עַבְדֵית(דניאל ג, טו).
אמרו: שוטה שבעולם!
כל עצמנו לא מסרנו הקדוש ברוך הוא לידך אלא שהיינו משתחוים לצלם,
היך מה דאת אמר: צַלְמֵי כַשְׂדִּים חֲקֻוקִים בַּשָּׁשַׁר(יחזקאל כג, יד);
ואת אמר לן: תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצַלְמָא דִי עַבְדֵית?ואת אמר לן… — ואתה אומר לנו: ״תפלון ותסגדון לצלמא די עבדית״ (תיפלו ותשתחוו לצלם שעשיתי)?
ואתה אומר לנו: ״תפלון ותסגדון לצלמא די עבדית״ (תיפלו ותשתחוו לצלם שעשיתי)?
ווי ליה לההוא גבראווי ליה לההוא גברא — אוי לו לאיש ההוא!
באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא: כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי.
אמר לפניו אתו רשע:
אלף היו, ונתמעטו כאן, ונעשו מאתים איש.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אוי לו לאותו רשע, לחה סרוחהלחה סרוחה — ליחה מסריחה (כינוי גנאי)!
אלף היו, ונתרבו כאן, ונעשו מאתים אלף.
הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה.
רבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמן:
הרב נוטל אלף, ותלמיד נוטל שכר מאתים.
מה טעם? הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה.
רבי אלכסנדרי אמר:
אין הרב נוטל שכר על תלמידיו עד שישלימם לאחר.
מה טעם? הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה — שלמו.
רבי חייא בריה דרבי אדא דיפו:
הלמד תורה בצער — נוטל אלף; שלא בצער — מאתים נוטל בשכרו.
ממי את למד? משבטו של יששכר:
על ידי שהיו למדין תורה שלא בצער, נטלו שכר מאתים,
שנאמר: רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכׇל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם(דברי הימים א יב, לג).
רבי יודן בשם רבי איבון:
הלמד תורה שלא במקומו — אלף; ובמקומו — נוטל שכר מאתים.
וממי את למד? משבטו של יששכר ומשבטו של נפתלי.
על ידי שהיו למדין תורה שלא במקומן, נטלו שכר אלף.
הדא הוא דכתיב:
וּמִנַּפְתָּלִי שָׂרִים אָלֶף(דברי הימים א יב, לה).
אבל שבטו של יששכר, על ידי שהיו למדין תורה במקומן, נטלו שכר מאתים.
דרשת הפסוק · ״היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני״ · משל העבד שבבית האסורין; ישראל בבית הכנסת, והמלאכים החברים
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק יג, פסקה א; דפוס וילנא ח, יג, א — בוילנא מסומן בטעות ״[יא]״). ״על״ (שכעס על עבדו) — בגליון. ״נחסר״ — תוקן במאגרים. ״המלך״ — הה״א מסופקת. ״ותנו״ — כפול, והשני נמחק בידי הסופר. ״השרת״ (בדברי בר קפרא) — בכתב היד ״השר׳״.
״על עבדו וחבשו בבית קילין״ — בוילנא ״על עבדיו וחבשן בבית קולין״. ״ואינן מקיימין אותה בשלום״ — שם ״ואתם מקיימים״. ״ומצות ופלוגת דברים״ — שם ״ומינות״.
המדרש קורא ״הישבת בגנים… השמיעיני״ (במסורה: היושבת… השמיעני).
הַיּשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי(שיר השירים ח, יג).
רבי נתן בשם רבי אחא:
למלך שכעס על עבדו, וחבשו בבית קיליןבבית קילין — בבית האסורים.
מה עשה המלך? נטל כל קצרקטיןקצרקטין — אנשי הצבא, משמרתו שלו ועבדיו, והלך לשמע מה היו אומרין.
שמע שהיו אומרין:
אדוננו המלך שבחנו, הוא חיינו; אל נחסר לאדוננו המלך לעולם!
אמר להם: בני, הגביהו קולכם, כדי שישמעו חברים שעל גבכם.
כך, אף על פי שישראל עסוקין במלאכתן כל ששת ימים,
וביום השבת משכימים ובאין לבית הכנסת,
וקורין קרית שמע, ועוברין לפני התיבה, וקורין בתורה, ומפטירין בנביא —
והקדוש ברוך הוא אומר להם: בני, הגביהו קולכם, כדי שישמעו חברים שעל גביכם.
ואין חברים אלא מלאכי השרת.
ותנו דעתכם:
שלא תשנאו זה את זה, ולא תקנאו זה את זה, ולא תחרחרותחרחרו — תריבו, תחרו זה עם זה, ולא תביישו זה לזה;
שלא יאמרו מלאכי השרת לפני:
רבונו של עולם, תורה שנתת להם — אינם עסוקין בה,
והרי איבה וקנאה ושנאה ותחרות ביניהם, ואינן מקיימין אותה בשלום.
בר קפרא אמר:
למה קרא למלאכי השרת חברים?
לפי שאין ביניהן איבה וקנאה ושנאה ותחרות ומצות ופלוגת דברים.
דרשת הפסוק · ״היושבת בגנים חברים מקשיבים… ברח דודי ודמה לך לצבי״ · דבר אחר · קריאת שמע בקול אחד — ״השמיעיני״; ובטירוף הדעת — ״ברח דודי״
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק יג, פסקה ב; דפוס וילנא ח, יג, ב, ו־ח, יד, א, תחילתה — בוילנא מסומן בטעות ״[יב]״). ״קורין״, ״ופמלייה״, ״מאחרין״ — תוקנו במאגרים.
בוילנא הפסקה נחתכת אחרי ״רוח הקדש צווחת ואומרת״, והמשכה (״ברח דודי… בשמי שמים העליונים״) בראש פסקת ״ברח דודי״. ״לצבא של מעלה״ — דרשת ״לצבי״.
דבר אחר:
הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים(שיר השירים ח, יג) —
כשישראל נכנסין לבתי כנסיות, וקורין קרית שמע בכיון הדעת, בקול אחד, בדעת וטעם אחד,
הקדוש ברוך הוא אומר להם:
הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים — כשאתם קורין,
חֲבֵרִים — אני ופמלייה שלי,
מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי.
אבל כשישראל קורין קרית שמע בטירוף הדעת —
זה מקדים וזה מאחרין, ואינן מכוונין דעתן בקרית שמע —
רוח הקדש צוחת ואומרת: בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי(שיר השירים ח, יד) —
לצבא של מעלה, הדומים לכבודך בקול אחד, בנעימה אחת.
עַל הָרֵי בְשָׂמִים — בשמי שמים העליונים.
דרשת הפסוק · ״ברח דודי ודמה לך לצבי או לעפר האילים על הרי בשמים״ · דבר אחר · ברח מן הגלות; משל הסעודה; הצבי בעין אחת; ופורענות השרים שלמעלה
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק יד, פסקה א — בשתי רשומות, מאוחדות כאן, עד ״הדר הוא לכל חסידיו הללויה״; דפוס וילנא ח, יד, א — בוילנא מסומן בטעות ״[יב]״). ״אמר רבי ביבי בר זבדא: ולא עוד… ׳ויקשב יי וישמע׳ — וישמע״ — בגליון. ״מהומה״, ״ושותין״, ״שאומות״ — בכתב היד בקיצור. ״כי עתה״ — העי״ן מסופקת; בוילנא ״כי הדא״. ״נושאים״ — בכתב היד ״נושאי׳״. ״שחר״ — החי״ת מסופקת. ״לעשות״ — בכתב היד ״לעשו׳״.
״כקרבן צביים ואיילים״ — בוילנא ״גדיים ואילים״. ״ונכבשין זה לזה בהלכה״ — בוילנא אחריו ״אז נדברו יראי יי איש אל רעהו ויקשב יי וישמע, ואין דבור אלא לשון נחת״. ״מקשיב לקולך ומתרצה״ — שם ״לקולם״. ״אותה שעה אחת הקדוש ברוך הוא אפלון להחריבו לעולמו״ — כך בכתב היד; בוילנא ״אותה שעה חושב הקב״ה אפילו להחריב לעולמו״. ״על הריהם שריהם״ — שם ״שהם שריהם״. ״שמפיל שריה״ — שם ״שמשפיל״. במנין ״חמשה קריין״ בכתב היד חסר ״תרין״ לפני הפסוק השני ו״חמשה״ לפני האחרון; בוילנא הם מנויים, והפסוק החמישי (תהלים קמט, ט) מובא שם כמנין בפני עצמו. ״תלתא״ ו״ארבעה״ — בכתב היד ״ג׳״, ״ד׳״.
המדרש קורא ״קולך השמיעיני״ (במסורה: לקולך השמיעני), ״ידבר עמים תחתנו״ (במסורה: תחתינו), ״או לעופר האילים״, ״הנה עין יי אל יריאיו״, ״רותה בשמים״ (במסורה: כי רותה), ״גמלים נושאים זהב ובשמים״ (מלכים א י, ב: גמלים נשאים בשמים וזהב רב).
דבר אחר:
בְּרַח דּוֹדִי(שיר השירים ח, יד) — מן גלות שאנו בה, ומתלכלכין בעונות.
וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי — טהרנו כצבי.
אוֹ לְעֹופֶר הָאַיָּלִים — שתקבל תפלתנו כקרבן צביים ואיילים.
עַל הָרֵי בְשָׂמִים — אתא לך לריחא טבאאתא לך לריחא טבא — בוא לך אל הריח הטוב:
בזכות אבותינו, שריחן עולה לפניך כבשמים;
זו גן עדן, שכולה בשמים.
לכך נאמר: עַל הָרֵי בְשָׂמִים.
דבר אחר:
הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים(שיר השירים ח, יג).
רבי ירמיה בשם רבי חייא רבה:
שני חברים שהיו עסוקין בדבר הלכה, ונכבשין זה לזה בהלכה,
היך מה דאת אמר: יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּנוּ(תהלים מז, ד) —
ועליהם הכתוב אומר: וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע(מלאכי ג, טז).
אמר רבי ביבי בר זבדא:
ולא עוד, אלא שאם טעו — הקדוש ברוך הוא מחזיר להם טעותן.
ומה טעם? וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע —
וישמע להם; וַיִּכָּתֵב — שהוא כותב על לבם,
היך מה דאת אמר: וְעַל לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה(ירמיה לא, לג);
סֵפֶר זִכָּרוֹן — שהוא מזכירה להם.
למאן? לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחֹושְׁבֵי שְׁמוֹ.
אמר רבי יודן:
בשעה שישראל קורין בתורה בחבורות — קוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי;
ואם לאו — בְּרַח דּוֹדִי.
אמר רבי זירא:
בשעה שישראל קורין את שמע בפה אחד, בקול אחד, בנעימה אחת — קוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִנִי;
ואם לאו — בְּרַח דּוֹדִי.
בְּרַח דּוֹדִי.
אמר רבי לוי:
למלך שעשה סעודה וזימן האורחין.
מהן אוכלין ושותין ומברכין למלך,
ומהן אוכלין ושותין ומקללין למלך.
הרגיש המלך, ובקש להכניס להם מהומהמהומה — מבוכה, ערבוביה בסעודתו ולערבבה.
נכנסה מטרונה ולימדה בהן סניגורייה.
אמרה לו: אדני המלך,
עד שאתה מביט באלו שאוכלין ושותין ומקללין אותך,
הביטה באלו שאוכלין ושותין ומברכין אותן ומשבחין לשמך.
כך, כשישראל אוכלין ושותין ומברכין ומשבחין ומקלסין להקדוש ברוך הוא —
מקשיב לקולך ומתרצה;
ובשעה שאומות העולם אוכלין ושותין ומחרפין ומנאצין להקדוש ברוך הוא, בעריות שמזכירין —
אותה שעה אחת הקדוש ברוך הוא אפלוןאפלון — חושב (אפילו) להחריבו לעולמו.
והתורה נכנסת ומלמדת סניגורייה, ואומרת:
רבונו של עולם, עד שאתה מביט באלו שמחרפין ומכעיסין לפניך,
הביטה בישראל עמך, שמברכין ומקלסין ומשבחין לשמך הגדול, בתורה ובזמירות ובשבחות.
רוח הקדש צוחת: בְּרַח דּוֹדִי — ברח מאומות העולם, והדבק בהן בישראל.
וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי —
מה צבי זה, בשעה שהוא ישן, עינו אחת פתוח ועינו אחת קמוצה,
כך בשעה שישראל עושין רצונו של הקדוש ברוך הוא, הוא מביט אליהם בשתי עיניו.
הדא הוא דכתיב:
עֵינֵי יְיָ אֶל צַדִּיקִים(תהלים לד, טז).
ובשעה שאין עושין רצון הקדוש ברוך הוא, הוא מביט להם בעינו אחת,
שנאמר: הִנֵּה עֵין יְיָ אֶל יְרֵיאָיו(תהלים לג, יח).
עַל הָרֵי בְשָׂמִים.
אמר רבי סימון:
אמר הקדוש ברוך הוא: המתינו לי, עד שאשב בדין על הריהם — שריהם, שנתונות אצלי בשמים.
הדא היא דכתיב:
עַל הָרֵי בְשָׂמִים.
אמר רבי יצחק:
כי עתה: וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ(שמות ל, כג) — סמים ראש;
גְּמַלִּים נֹושְׂאִים(מלכים א י, ב) זהב ובשמים — זהב וסמים.
רבי חוניא על הדה דרבי יצחק:
אין הקדוש ברוך הוא פורע מאומה למטה, עד שמפיל שריה מלמעלה.
ואית ליה חמשה קרייןואית ליה חמשה קריין — ויש לו (ראיה מ)חמשה מקראות.
חדא — דכתיב: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְיָ עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם(ישעיה כד, כא), ואחר כך עַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה.
אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵלֵל בֶּן שָׁחַר(ישעיה יד, יב), ואחר כך נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ.
תלתא — רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי(ישעיה לד, ה), ואחר כך הִנֵּה עַל אֱדוֹם תֵּרֵד.
ארבעה — לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִיקִּים וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל(תהלים קמט, ח).
אמר רבי תנחומא:
לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִיקִּים — אלו שרים של מעלה;
וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל — אלו שרים של מטה;
לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב הָדָר הוּא לְכׇל חֲסִידָיו הללויה(תהלים קמט, ט).
חלק ב
חתימה
חתימה · גאולת ישראל כקציר, כבציר, כבשמים וכיולדה — בעתה, או אחישנה
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק יד, פסקה א, סופה; דפוס וילנא ח, יד, א, סופה). בכתב היד המשך אותה פסקה; הופרד כאן לחתימת הנחמה של הספר.
״נמשלה״ — בכתב היד בראשונה ״נמשל׳״. ״בבציר״ — היו״ד הושלמה במאגרים. ״רכין״ — בכתב היד ״רבין״ (מסומן במאגרים כצורה חריגה), ותוקן על פי ההקשר וכבוילנא. ״יולדה״ — הוי״ו מסופקת.
״גאולתן של ישראל״ — בוילנא ״גאותן״. ״את עבד כרמא״ — בוילנא ״איתעביד כרמא״. ״הדה איתתא כד ילדא דלא ענתה״ — שם ״כד ילדה בלא ענתה״. בוילנא נוסף בסוף ״אמן״.
המדרש קורא ״לכן אתנם עד עת יולדה״ (במסורה: יתנם… יולדה ילדה; ״אתנם״ יצא מן הציטוט).
בארבעה דברים נמשלה גאולתן של ישראל:
בקציר, ובבציר, בבשמים, וביולדה.
בקציר —
חדא חקלא, כד היא מחצדא בלא ענתה, אפלו תבנא לית היא טב;חדא חקלא… — שדה, כשהיא נקצרת שלא בזמנה, אפילו התבן שלה אינו טוב; בזמנה — הוא טוב.
שדה, כשהיא נקצרת שלא בזמנה, אפילו התבן שלה אינו טוב;
בענתה — הוא טב.
בזמנה — הוא טוב.
הדא הוא דכתיב:
שִׁלְחוּ מַגָּל כִּי בָשַׁל קָצִיר(יואל ד, יג).
נמשלה בבציר —
הדין כרמא, כד מקטיף בלא ענתיה, אפלו בסימיה לית הוא טב;הדין כרמא… — הכרם הזה, כשהוא נבצר שלא בזמנו, אפילו המתוק שבו אינו טוב; בזמנו — הוא טוב.
הכרם הזה, כשהוא נבצר שלא בזמנו, אפילו המתוק שבו אינו טוב;
בענתיה — הוא טב.
בזמנו — הוא טוב.
כך כֶּרֶם חֶמֶר עַנּוּ לָהּ(ישעיה כז, ב) —
את עבד כרמא חמר, זמר לה.את עבד כרמא… — כשנעשה הכרם יין — זמרו לו.
כשנעשה הכרם יין — זמרו לו.
נמשלה בבשמים —
מה בשמים הללו, כשהן נלקטין כשהן רכין לחין — אין ריחן נודף;
כשהן יבשין ונלקטין — ריחן נודף.
נמשלה ביולדה —
הדה איתתא, כד ילדא דלא ענתה — לא חיי ולדה;הדה איתתא… — האשה הזאת, כשהיא יולדת שלא בזמנה — אין ולדה חי; כשהיא יולדת בזמנה — הוא חי.
האשה הזאת, כשהיא יולדת שלא בזמנה — אין ולדה חי;
כד ילדה בענתה — חיי.
כשהיא יולדת בזמנה — הוא חי.
כך כתיב: לָכֵן אתנם עַד עֵת יוֹלֵדָה(מיכה ה, ב).
רבי אחא בשם רבי יהושע בן לוי:
אֲנִי יְיָ בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה(ישעיה ס, כב) —
לא זכיתם — בְּעִתָּהּ;
זכיתם — אֲחִישֶׁנָּה.
כן יהי רצון במהרה בימינו.
על פי כתב יד וטיקן 76. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ג | ונעלה | ונע |
| ג | סיון | — (הוספה) |
| ג | אלא | ולא |
| ג | כדון | נדון |
| ה | שימני | שמני |
| ה | ולית | וית |
| ו | רבי | — (הוספה) |
| ו | מלא | תלא |
| ו | שאי איפשר | שאיפשר |
| ח | בגין | בנין |
| יג | ואש | אש |
| יג | איני מתקיים עליו אלא לשעה אחת | — (הוספה) |
| יד | עולי | עולה |
| יד | וארון | ודרון |
| יד | כחומה | חומה |
| יד | כחומה | חומה |
| יד | ארז | ארץ |
| יד | שנמנו | שמנו |
| יד | מתושלח | מסושלח |
| טו | יביא | יבוא |
| טז | רבי ישמעאל | רבי שמואל |
| טז | הודכה | הודךה |
| טז | לאחד | לאסד |
| טז | שבית | בית |
| טז | לוי | ליי |
| יז | ונתמעטו | ננתמעטו |
| יח | נחסר | יחסר |
| יט | קורין | חורין |
| יט | ופמלייה | ומפלייה |
| יט | מאחרין | אחרון |
| כ | כשישראל | ששישראל |
| כא | בבציר | בבצר |
| כא | רכין | רבין |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| שיר השירים רבה | כ״י וטיקן 76, השלמות מדפוס וילנא |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| שיר השירים רבה | כ״י וטיקן 76, השלמות מדפוס וילנא |