מדרש
פרשת וזאת הברכה
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓פרשת וזאת הברכה
מדרש תנחומא
דרשה א
וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ(דברים לג, א)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212 (ומאמצע סעיף ו עד סוף הפרשה — כתבי יד ז׳נבה 146 ופרמה 3122) §§cover-end§§
חלק א
פתיחתא
פתיחתא · ברכתו של משה עולה על ברכות הדורות: נח, יצחק ויעקב; מסירת הברכות לאברהם; בלעם צר עין ומשה טוב עין
רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל־כֻּלָּנָה(משלי לא, כט)
בדפוס סימן א. ״ברכו״ (״בדורות הראשונים ברכו״) — הכ״ף מסופקת בכתב היד. ״פחז״ — האות השלישית מסופקת בכתב היד (ד׳ או ז׳). ״זכר ונקבה בראם ויברך אותם״ — כלשון בראשית ה, ב; בדפוס מצוין א, כז–כח. ״ואברככה״ — בפסוק (בראשית יב, ב) ״ואברכך״. ״תחתיו״ (״שראה גהנם פתוח תחתיו לעשו״) — בגליון כתב היד; בדפוס ״לפניו״, ובבובר ״פתוח לעשו״. ״ויברך אותה משה״ — בפסוק (שמות לט, מג) ״ויברך אתם משה״, וכך בדפוס.
במשל הכרם כתב היד פגום: ״[ש]ל סם המות״, ״[ה]רי״, ״א[ג]ל[ג]ל״, ״ו[יעש]ה״, ״ש[י]ראה״, וכן ״א[ותו]״ (״ויברך אותו״), ״[עוד]״ (״וירא אלהים אל יעקב עוד״) ו״ישר[א]ל״ — השלמות מאגרים במקום הפגום; לפני ״[ה]רי״ (״ואם איני עודר כרם״) עוד מקום פגום, ובדפוס ״ואם איני עודר אותו כרם הרי אילן של חיים מת״. ״אילן של סם חיים״ — כך בכתב היד; בדפוס ובבובר ״אילן של חיים״.
בדפוס: ״שהרי האבות ראשונים ברכו״; ״ולא היתה בהן כברכתו של משה״; ״יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם ויהי כנען עבד למו״ (בלא ״ויאמר ארור כנען״); ״ומהו ואברכה, אמר הקב״ה הריני מוסר את הברכות לכל מי שאתה מברך״; ״וכי מאחר שנאמרו הברכות״; ״בקש לומר ארור יהיה״; ״והוסיף להם ברכה אחת״; ״טוב עין זה משה רבינו״. אחרי ״למשה נאה לברך… בכל שעה ושעה״ מוסיף הדפוס, בסוף הסימן, ״לכך נאמר וזאת הברכה״ ודרשות ״איש אלהים — אם אמר איש למה אמר אלהים… כשהושלך ליאור — איש, ובשעה שהפכו לדם — אלהים; כשברח מלפני פרעה — איש, ובשעה ששקען — אלהים; בשעה שעלה לרקיע — איש… ובשעה שירד — אלהים״, שאינן בכתב היד.
מקבילות: תנחומא בובר, וזאת הברכה א–ב (״אגלגל בכרם הזה עד שיבא בעל הכרם״; ״שראה גיהנם פתוח לעשו״; ״כנגד שבע מזבחות״; ״אל תקרי יבורך אלא יברך״). ״טוב עין הוא יבורך — אל תיקרי יבורך אלא יברך״ גם בבבלי סוטה פרק ז, לח ע״ב (״אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין״).
וְזֹאת הַבְּרָכָה(דברים לג, א).
זה שאמר הכתוב:
רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה(משלי לא, כט) —
זו ברכתו של משה;
שהרי דורות הראשונים ברכו כל אחד ואחד את דורו,
ולא היתה כברכתו של משה.
נח בירך את בניו — היה בה מחלוקת:
בירך אחד וקילל אחד —
יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת(בראשית ט, כז),
וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן(בראשית ט, כה).
יצחק בירך את יעקב — היה בה קטטהקטטה — מריבה,
שאמר: וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם(בראשית כח, ד),
ואמר לעשו: בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה(בראשית כז, לה),
וכתיב: וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב(בראשית כז, מא).
יעקב בירך את השבטים — היתה בהם קטטה,
שהוכיח ראובן: פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר(בראשית מט, ד),
וכן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי(בראשית מט, ה).
ומנין למדו האבות לברך כל אחד ואחד בדורו?
מן הקדוש ברוך הוא:
שבשעה שברא אדם הראשון — ברכו,
שנאמר: זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹותָם(בראשית ה, ב).
היה מתנהג בברכה, עד שבאו דור המבול וביטלוה,
שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי(בראשית ו, ז).
כיון שיצא נח מן התיבה —
ראה הקדוש ברוך הוא שבטלה מהם מדת ברכה,
חזר ובירך את נח ואת בניו,
שנאמר: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו(בראשית ט, א).
והיה העולם מתנהג באותה ברכה,
עד שבא אברהם והוסיף לו ברכה,
שנאמר: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל(בראשית יב, ב) ואברככה.
כיון שבא אברהם, אמר הקדוש ברוך הוא:
אינו דרך כבוד שאהיה אני זקוקזקוק — מחויב, מוטל עלי לברך את בריותי;
אלא הריני מוסר את הברכות לאברהם ולזרעו,
וכל מי שקובעין בו ברכה — אני חותם על ידיהםחותם על ידיהם — מאשר ומקיים את מעשיהם,
שנאמר: וֶהְיֵה בְּרָכָה, וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ(בראשית יב, ג).
אמר הקדוש ברוך הוא:
הריני מוסר לכל מי שאתה מברכו, ואני חותם על ידיך.
וכי מאחר שנמסרו הברכות לאברהם — למה לא בירך את יצחק?
לפי שראה אברהם שעשו יצא הימנו.
אמר: אם אני מברך את יצחק — הרי עשו מתברך, ונמצא יעקב חסר.
למה הדבר דומה?
לבעל הבית שהיה לו כרם, נתנו לאריסלאריס — לחוכר העובד את השדה תמורת חלק מן היבול.
והיה באותו כרם אילן של חיים מודלהמודלה — מודלה, נתלה ומשתרג על גב אילן של סם המותסם המות — רעל,
ואין אותו אריס יודע מה לעשות.
אמר:
אם אעדראעדר — אעדור, אהפוך את האדמה אותו כרם — הרי אילן של סם המות מתגדל;
ואם איני עודר כרם — הרי אילן של סם חיים מת.
אלא אני אריס — אגלגל בכרם הזה, עד שיבוא בעל הכרם, ויעשה בכרמו מה שיראה.
ואף כך אמר אברהם:
אם אברך את יצחק — נמצא עשו מתברך ויעקב מפסיד;
אלא הריני מניחו עד שיבוא הקדוש ברוך הוא ויעשה את שלו.
בא יעקב וקיבל חמש ברכות:
שתים מאביו,
ואחת של אברהם,
ואחת מן המלאך,
ואחת מן הקדוש ברוך הוא.
שתים מאביו —
שנאמר: וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹולָה(בראשית כז, לג).
למה וַיֶּחֱרַד?
אמר רבי אלעזר בן פדת:
שראה גהנם פתוח תחתיו לעשו;
ביקש לומר: גם ארור יהיה —
חזר והוסיף ברכה, ואמר: גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה.
הרי אחת.
שניה — וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ(בראשית כח, א) אותו.
של הקדוש ברוך הוא — וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹואוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹותוֹ(בראשית לה, ט).
וברכת אברהם — שנאמר: וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם.
ושל מלאך — וַיְבָרֶךְ אֹותוֹ שָׁם(בראשית לב, ל).
בא יעקב לברך את השבטים —
בירכן חמש ברכות שהיו בידו, להוסיף להן ברכה אחת,
שנאמר: כׇּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם(בראשית מט, כח).
בא משה לברך את ישראל — והוסיף להם ברכה שביעית:
וְזֹאת הַבְּרָכָה —
תוספת על הברכות שבירך בלעם את ישראל;
שהיה ראוי לו לברכם שבע ברכות, כנגד שבע מזבחות,
ולא בירכן אלא שלש,
שנאמר: וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים(במדבר כד, י).
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
רשע, אתה עינך צרה לברכן —
אף אני איני מספיק על ידךמספיק על ידך — מסייע בידך, נותן לך יכולת שתשלים ברכתך עם ישראל;
יבוא משה, שעיניו יפות לברכן, והוא יברך את ישראל.
ועליו אמר שלמה: טוֹב עַיִן הוּא יְבֹורָךְ(משלי כב, ט).
אל תהי קורא, אלא ״הוא יברך״ —
אלא זה משה רבינו, שעיניו יפות לברך את ישראל,
שברכן ארבע ברכות.
ברכה ראשונה — וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כׇּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹותָהּ וַיְבָרֶךְ אותה מֹשֶׁה(שמות לט, מג).
השניה — וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם(ויקרא ט, כג).
השלישית — יְיָ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יֹוסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם(דברים א, יא).
הרביעית — וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים.
לכך נאמר: רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל.
וְזֹאת הַבְּרָכָה —
למשה נאה לברך את ישראל, שנתן נפשו עליהם בכל שעה.
חלק ב
גוף הדרשה
דרשת הפסוק · ״איש האלהים את בני ישראל״ · הקדוש ברוך הוא גוזר על משה ועושה לו, וזכותן של ישראל גרמה לו
בדפוס סימן ב, סופו. ״אילמלא מקרא כתיב״ — בכתב היד ״איל״, ״ל״ מסופקת, ו״מ״ ו״א מקרא״ השלמת מאגרים במקום הפגום; וכן ״גו[זר]״. ״האלהים״, ״שאדם״, ״את בני״ — בכתב היד בתוספת (בגליון או ביד אחרת).
בדפוס פותח הסימן בדרשות אחרות שאינן בכתב היד: ״ד״א וזאת הברכה, א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן: כיון שבא משה לברך את ישראל בזאת הברכה אף הקב״ה בירך אותם בזאת… דבר אחר א״ר אבא: אשר ברך משה — זה משה, איש האלהים — זה הקב״ה… והחוט המשולש לא במהרה ינתק״. בדפוס: ״ועשה כך הקב״ה גזר על משה ועשה לו״; ״שזכותן של ישראל גרמה לו״.
מקבילה: תנחומא בובר, וזאת הברכה ב (״אמר ריש לקיש: אלמלא מקרא אי אפשר לאומרו, כאדם שגוזר על אשתו ועושה, כך הקב״ה גוזר על משה ועושה לו״).
אִישׁ הָאֱלֹהִים(דברים לג, א).
אמר רבי שמעון בן לקיש:
אילמלא מקרא כתיב — אי איפשר לאומרו:
כדרך שאדם גוזר על אשתו ועושה —
כך הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה על משה, ועושה לו.
מהו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?
זכותן של ישראל גרמה לו.
דרשת הפסוק · ״לפני מותו״ · מלאך המות עמד על משה, ומשה מברך את ישראל לפניו
בדפוס סימן ג. ״עלה… ומות בהר הזה״ — דברים לב, מט–נ (״עלה אל הר העברים הזה… ומת בהר אשר אתה עלה שמה״). ״מברך את״, ״נאמר״ — בכתב היד בתוספת.
בדפוס: ״היה מלאך המות סבור בדעתו… רשות על נפשו של משה״. אחרי ״שלא ימסרני בידך״ ממשיך הדפוס בסיפור ארוך שאינו בכתב היד: ״אמר לו הקב״ה שלחני אליך… לא אמות כי אחיה… האזינו השמים… כי שם יי אקרא… הצור תמים פעלו… שובי נפשי למנוחיכי… ולא קם נביא עוד בישראל כמשה״; ואין בו ״והיה מברך את ישראל לפני מלאך המות, לכך נאמר לפני מותו״.
מקבילה: תנחומא בובר, וזאת הברכה ב (״והיה מברך את ישראל לפני המלאך המות, לכך נאמר לפני מותו״).
לִפְנֵי מוֹתוֹ(דברים לג, א).
וכי תעלה על דעתך שלאחר מותו בירך את ישראל?
ומהו לִפְנֵי מוֹתוֹ? — לפני המלאך.
שבשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא: עֲלֵה(דברים לב, מט) וּמֻות בָּהָר(דברים לב, נ) הזה,
מלאך המות סבור בדעתו, ואומר:
כבר נתן לי הקדוש ברוך הוא רשות ליטול נפשו של משה.
בא ועמד למעלה הימנו.
אמר לו משה:
כבר הבטיחני הקדוש ברוך הוא שלא ימסרני בידך.
והיה מברך את ישראל לפני מלאך המות;
לכך נאמר: לִפְנֵי מוֹתוֹ.
דרשת הפסוק · ״ויאמר יי מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן״ · הקדוש ברוך הוא החזיר את התורה על כל האומות ולא קבלוה; דוד מודה; למה יצא ידי האומות
בדפוס סימן ד. ״לנתר בהם״ — בפסוק (ויקרא יא, כא) ״לנתר בהן״. ״המור[שת]י״ — השלמת מאגרים. ״הא למדת שלא רצו [לשמוע] לקבל את התורה״ — אחרי ״רצו״ מקום פגום בכתב היד, והושלם מן הדפוס (״שלא רצו לשמוע לקבל את התורה״). ״[הודאה]״ — בכתב היד ״הוראה״ (מאגרים מסמנו כשיבוש); בדפוס ובבובר ״הודאה״. ״[אתה ה]אל עושה [פלא]״ — בכתב היד ״אתה ה״ השלמת מאגרים, ואחרי ״עושה״ מקום פגום; ״פלא״ מן המקרא (תהלים עז, טו) ומן הדפוס. ״[רבונו ש]ל עולם״, ״ב[רי]ותיו״, ״[אבות]״ — השלמות מאגרים במקום הפגום. ״בא״, ״ונתן הוראה״, ״עוזך אמר דוד״, ״שעשית״, ״אומות״, ״התורה״, ״שנאמר יי״, ״מפני״ — בכתב היד בתוספת.
בדפוס: ״כיון שראה הקב״ה שלא רצו לקבל התורה התירן והקפיצן לגיהנם״; ״ועדיין אנו צריכין ללמד שלא רצו לשמוע״; ״מפני פייס האבות״.
מקבילה: תנחומא בובר, וזאת הברכה ג (״בא דוד ונתן הודאה להקב״ה על כך״; ״הא למדת שלא רצו לקבל את התורה״).
וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב).
מלמד שהחזיר הקדוש ברוך הוא התורה על כל האומות, ולא קבלוה,
עד שבא אצל ישראל — וקבלוה,
שנאמר: וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ — אלו בני עשו, שהן בני שעיר;
הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן — אלו בני ישמעאל,
שנאמר: וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן(בראשית כא, כא),
וכתיב: עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם(חבקוק ג, ו).
כיון שלא רצו לקבל — התירןהתירן — שחרר אותן, הסיר מהן את השמירה, הקפיצןהקפיצן — הקפיץ אותן, השליכן לגהנם,
כמה דאת אמר: לְנַתֵּר בהם עַל הָאָרֶץ(ויקרא יא, כא);
וכתוב במקום אחר: יוֹדוּךָ יְיָ כׇּל מַלְכֵי אָרֶץ כִּי שָׁמְעוּ אִמְרֵי פִיךָ(תהלים קלח, ד).
ועדיין אנו צריכין ללמד: שמא רצו לשמוע?
בא מיכה המורשתי ופסק את הדבר:
וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵימָה נָקָם אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמֵעוּ(מיכה ה, יד).
הא למדת שלא רצו לשמוע לקבל את התורה.
בא דוד ונתן הודאה לפני הקדוש ברוך הוא על כך,
שנאמר: אַתָּה הָאֵל עֹושֵׂה פֶלֶא הוֹדַעְתָּ בָעַמִּים עֻוזֶּךָ(תהלים עז, טו).
אמר דוד:
רבונו של עולם, פלאים שעשית בעולמך — שהודעת תורתך לאומות העולם.
ואין עֻזֶּךָ אלא תורה,
שנאמר: יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם(תהלים כט, יא).
אמר רבי אבהו:
גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין אומות העולם מקבלין את התורה;
מפני מה יצא ידיהם?
אלא כך מידותיו של הקדוש ברוך הוא:
עד שיצא ידי בריותיו, ואחר כך טורדןטורדן — מגרשן מן העולם;
לפי שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניאבטרוניא — בטענה של עריצות, בתביעה שלא כדין על בריותיו.
מדה שניה:
מפני מה יצא ידיהן? מפני פייסתפייסת — פיוס, ריצוי אבות.
דרשת הפסוק · ״ואתה מרבבות קדש מימינו אש דת למו; אף חבב עמים… והם תכו לרגלך… תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב״ · הקדוש ברוך הוא ניכר בתוך צבאו; התורה ניתנה מימין; תורה ושעבוד מלכיות; תלמידי חכמים מכתתין רגליהם
בדפוס סימן ה. הסעיף בכתב היד פגום מאד, ורבים מדבריו בתוספת (בגליון או ביד אחרת): ״ואתה מ״, ״ת למו מלמד״, ״שלו שאין מדותיו״, ״בפמליא״, ״ויש״, ״הוא גבור ויש בצבאותיו גבורין הימנו אבל הקב״ה״, ״כל רבבותיו שנאמר מי״, ״ופ״, ״מעצמן עול״, ״תכו לרגליך אף על פי״, ״זין אלא ישא״, ״ה לשמה״. השלמות מאגרים במקום הפגום: ״[שהקוד]ש״ (בדפוס ״שהקב״ה״), ״[גדו]ל״, ״הי[מ]נ[ו]״, ״כמוכ[ה]״, ״ת[ורה]״, ״[לעיר וממדינ]ה״, ״[מש]ה״, ״[וה]אכלתיך״. ״[באלים]״ — אחרי ״כמוכה״ מקום פגום, והושלם מן המקרא (שמות טו, יא) ומן הדפוס; בדפוס לפניו ״אין כמוך באלהים יי״ (תהלים פו, ח). ״ממין״ — כך בכתב היד, כלומר מימין; בדפוס ״בימין״. ״בצבאותי[ו]״ (השני) — בכתב היד ״בצבאותי״ ואחריו אותיות שלא נקראו. ״והם תכו לרגליך״ (השני) — בפסוק (דברים לג, ג) ״לרגלך״.
בדפוס: ״מלמד שהקב״ה גדול ומהולל שמו בכל צבא שלו״; ״אם המלך יוצא בפמליא שלו״; ״אבל הקב״ה אין בכל רבבותיו כמוהו״; ״יראה עצמו כאלו עומד באש״; ״עול תורה ועול שעבוד גליות, א״ל הקב״ה כל קדושיו בידך, כל העוסק בתורה נצול משעבוד גליות״; ״שעוסקין בתורה ומכתתין את רגליהם״; ״עול גליות״; ״אע״פ שהן לוקין בהליכתן אין זזין ממשכנותיך אלא ישא מדברותיך שכר מדיבה שנושאין ונותנין במלחמתה של תורה״; ״שכל העוסק בה לשמה״.
מקבילה: תנחומא בובר, וזאת הברכה ג–ד (״מלמד שאין התורה ניתנה אלא בימין״; ״כל העוסק בתורה ניצול משעבוד מלכיות״; ״אע״פ שהן לוקין ממשכנותיך אין זזין״; ״ירושה היא לכל קהלות יעקב״).
וְאָתָה מֵרִבְבֹות קֹדֶשׁ(דברים לג, ב).
מלמד שהקודש גדול ומהולל מאד בכל צבא שלו,
שאין מדותיו כמדת בשר ודם.
מידת בשר ודם — המלך שהוא יוצא בפמליאבפמליא — עם פמלייתו, עם מלוויו:
הוא נאה — ויש בצבאותיו נאה הימנו;
הוא גבור — ויש בצבאותיו גבורין הימנו;
אבל הקדוש ברוך הוא — אות הואאות הוא — ניכר הוא, מצוין בכל רבבותיו,
שנאמר: מִי כָמֹוכָה בָּאֵלִים יְיָ(שמות טו, יא).
מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ.
מלמד שהתורה נתונה ממיןממין — מימין.
אמר רבי יוחנן:
כל מי שרוצה לעסוק בתורה — רואה עצמו כאילו באש עומד.
לכך נאמר: אֵשׁ דָּת לָמוֹ,
אַף חֹבֵב עַמִּים כׇּל קְדֹושָׁיו בְּיָדֶךָ(דברים לג, ג).
אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא:
רבונו של עולם, שני עוליןעולין — עולים, משאות אתה מטיל על בניך — תורה ושעבוד מלכיותושעבוד מלכיות — והשעבוד לממלכות הגויים.
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
כל העוסק בתורה — כׇּל קְדֹושָׁיו בְּיָדֶךָ.
וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ.
תאניתאני — שנה, לימד (ברייתא) רב יוסף:
אלו תלמידי חכמים, שמכתתין את רגליהםשמכתתין את רגליהם — שמייגעים את רגליהם בדרך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה,
ופורקיןופורקין — ומסירים מעצמן עול מלכות.
דבר אחר:
וְהֵם תֻּכּוּ לרגליך —
אף על פי שהן לוקין משכנותיך — אין זזיןזזין — זזים, נעים ממקומם,
אלא יִשָּׂא מִדַּבְּרֹותֶיךָ.
תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה(דברים לג, ד).
מהו מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב?
ירושה היא לקהלת יעקב,
וכל העוסק בה לשמה — זוכה לנחלת יעקב,
שנאמר: אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ וגו׳(ישעיה נח, יד).
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212 (ומאמצע סעיף ו עד סוף הפרשה — כתבי יד ז׳נבה 146 ופרמה 3122). במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | ש | — (הוספה) |
| א | ה | — (הוספה) |
| א | ג | — (הוספה) |
| א | ג | — (הוספה) |
| א | יעש | — (הוספה) |
| א | י | — (הוספה) |
| א | ותו | — (הוספה) |
| א | עוד | — (הוספה) |
| א | א | — (הוספה) |
| ב | מ | — (הוספה) |
| ב | א מקרא | — (הוספה) |
| ב | זר | — (הוספה) |
| ד | שת | — (הוספה) |
| ד | לשמוע | — (הוספה) |
| ד | הודאה | הוראה |
| ד | פלא | — (הוספה) |
| ד | אַתָּה הָ | — (הוספה) |
| ד | רבונו ש | — (הוספה) |
| ד | רי | — (הוספה) |
| ד | אבות | — (הוספה) |
| ה | שהקוד | — (הוספה) |
| ה | גדו | — (הוספה) |
| ה | מ | — (הוספה) |
| ה | ו | — (הוספה) |
| ה | ו | — (הוספה) |
| ה | באלים | — (הוספה) |
| ה | ה | — (הוספה) |
| ה | ורה | — (הוספה) |
| ה | לעיר וממדינ | — (הוספה) |
| ה | מֹשֶׁ | — (הוספה) |
| ה | וְהַ | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212; השלמה אחת (ד) מן הדפוס (ורשא) |
מדרש תנחומא
דרשה ב
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד(דברים לא, יד)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212 (ומאמצע סעיף ו עד סוף הפרשה — כתבי יד ז׳נבה 146 ופרמה 3122) §§cover-end§§
חלק א
פתיחתא
פתיחתא · אף משה הצדיק לא ניצל מן המיתה; הכל הולך אל מקום אחד, ורוח הצדיקים עולה למעלה
הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁלָּם אַף כִּי־רָשָׁע וְחוֹטֵא(משלי יא, לא)
בדפוס סימן ו. כתב יד קמברידג׳ נגמר ב״ואף על פי כן לא היתה ספיקה״, ו״בידו להציל עצמו מן המיתה, וכל שכן שאר בני אדם״ — בגליונו; מ״וכן דוד הוא אומר״ ואילך הנוסח מכתב יד ז׳נבה 146. הפתיחתא אינה חוזרת אל פסוק הסדר — כך גם בדפוס ובבובר.
״כי גרים אנחנו לפניך… ואין מקוה״ — דברי הימים א כט, טו; ״כי צל ימינו עלי ארץ״ — כלשון איוב ח, ט (מאגרים מסמן ״כי״ כשיבוש, כנגד ״כצל ימינו על הארץ״ שבדברי הימים). ״[עני]״ — בכתב היד ״עד״, ותיקון מאגרים, כדפוס (״אם הוא עני הוא מקוה עד שיעשיר״). ״שית[ר]פא״, ״ה[כ]ל״ — השלמות מאגרים. ״[פנים] בפנים״ — בכתב היד ״בפנים בפנים״, ומאגרים מוחק את הב׳ הראשונה; בדפוס ״פנים בפנים״. ״[העולה]״ — בכתב היד ״העולם״ (מאגרים מסמנו כשיבוש); בפסוק (קהלת ג, כא) ״העלה״. ״מי יודע״ — בכתב היד ״ומי״, והו׳ מחוקה בידי הסופר. ״הכבו[ד]״ — בכתב היד ״הכבור״ (מאגרים מסמנו כשיבוש). ״רבוא״ — בפסוק (יונה ד, יא) ״רבו״.
בדפוס: ״שלא היה כמוהו בכל הנביאים ולא בכל החכמים״; ״לכל המדות אדם מקוה, אם הוא עני הוא מקוה עד שיעשיר… חבוש בבית האסורים מקוה עד שיתירוהו, אבל יום המיתה אין לו תקוה שינצל ממנו״; ״ולא יוכל להציל עצמו מן המיתה״; ״רבש״ע הכל כשר למיתה״; ״העולה זו נשמת הצדיק הגנוזה ומונחת תחת כסא הכבוד״; ״ומנין שהצדיק קרוי אדם״; ״אשר לא ידעו בין ימינו לשמאלו״.
מקבילה: תנחומא בובר, וזאת הברכה ה (״רוח פסקונית יש לה רשות לדבר לפני הקב״ה, כסנטר לפני המלך״; ״ומה הפסידו הרשעים שחטאו והחטיאו בעולם הזה״).
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת(דברים לא, יד).
זה שאמר הכתוב:
הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁולָּם אַף כִּי רָשָׁע וְחוֹטֵא(משלי יא, לא).
כנגד מי אמרו למקרא הזה?
לא אמרו אלא כנגד משה הצדיק,
שלא היה כמוהו — לא בצדיקים, ולא בנביאים, ולא בחכמים,
שהרי הקדוש ברוך הוא העיד עליו לאחר מותו: וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה(דברים לד, י);
ואף על פי כן — לא היתה ספיקהספיקה — יכולת בידו להציל עצמו מן המיתה;
וכל שכן שאר בני אדם.
וכן דוד הוא אומר:
כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְאֵין מִקְוֶה וגו׳(דברי הימים א כט, טו),
כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ(איוב ח, ט).
והלא כבר נאמר: קַוֵּה אֶל יְיָ וּשְׁמֹור דַּרְכּוֹ וִירוֹמִמְךָ וגו׳(תהלים לז, לד) —
מה תלמוד לומר וְאֵין מִקְוֶה?
אמר דוד:
לכל מדות — מקוה:
עני — עד שיעשיר,
חלש — עד שיהא גיבור,
חולה — עד שיתרפא,
חבושחבוש — אסור בבית הסוהר — עד שיותרשיותר — שיותר ממאסרו, שישוחרר;
אבל יום המיתה — אין לו קוויקווי — תקוה;
שהרי הקדוש ברוך הוא דבר עם משה פנים בפנים, ולא יכול להציל נפש מן המיתה.
וכן שלמה אומר: הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל וגו׳(קהלת ט, ב).
אמר רבי חנינה:
רוח פסקניתפסקנית — הפוסקת, הגוזרת דין יש לה רשות לדבר לפני הקדוש ברוך הוא, כסנטרכסנטר — כשומר הכפר, הממונה הזה שמדבר לפני המלך.
וכן אמרה לפניו:
רבונו של עולם, הכל למיתה:
אברהם — בידקובידקו — פגעה בו, פרצה בו מיתה, נמרוד הרשע — בידקו מיתה;
יצחק — בידקו מיתה, אבימלך — בידקו מיתה;
משה — בידקו מיתה, פרעה הרשע — בידקו מיתה;
שכך אמר שלמה: הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד(קהלת ג, כ).
ומעתה, מה הועילו הצדיקים שעמלו בתורה ובמעשים טובים בעולם הזה?
ומה הפסידו רשעים שחטאו והחטיאו בעולם הזה?
שלמה פירשה,
שנאמר: מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם(קהלת ג, כא) העולה הִיא לְמָעְלָה —
אלו נפשותן של צדיקים, שהן גנוזותגנוזות — שמורות, טמונות ומונחות תחת כסא הכבוד;
וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּורֶדֶת הִיא וגו׳ —
אילו נשמתן של רשעים, שהן יורדות לגהנם.
וכן הוא אומר: אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד וגו׳(ישעיה יד, טו).
ומנין שהצדיקים קרואים ״אדם״?
שכך יונה אמר בסוף נבואתו:
וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רבוא אָדָם וגו׳(יונה ד, יא) —
אלו הצדיקים;
וּבְהֵמָה רַבָּה —
אלו הרשעים, שמעשיהם כמעשה הבהמה.
לכך נאמר: הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁולָּם.
חלק ב
גוף הדרשה וחתימה
דרשת הפסוק · ״הן קרבו ימיך למות״ · וחתימה · ״הן״ שבו קילס משה — בו נגזרה עליו מיתה; הצדיקים במיתתן קרויים חיים, והרשעים בחייהם מתים
בדפוס סימן ז. הסעיף מכתב יד ז׳נבה 146 עד ״בנביאים הן קרבו ימיך למות״, ומ״אמר רבי שמואל בר נחמני״ ואילך מכתב יד פרמה 3122. ״ו[ש]ם ינוחו״ — השלמת מאגרים. לפני ״הן קרבו ימיך למות״ (השני) כתוב בכתב היד ״הנך״, ומאגרים מוחקו. ״לוי״ (״רבי יהושע בן לוי״), ״אבהו״ — האות הראשונה מסופקת בכתב היד. ״ויק[רב]ו״ — השלמת מאגרים. ״אף על פי״ (״אף על פי שהם מתים״) — בגליון כתב היד. ״חרב פיפיות״ — בפסוק (תהלים קמט, ו) ״וחרב פיפיות בידם״.
בדפוס: ״בלשון שקלסתיך שאמרתי הן ליי אלהיך השמים בו קנסת עלי מיתה״; ״וכי ימים הם מתים״; ״וכי נפשותיהן של חיים הן מסורין בידו והמתים אינן מסורין בידו״; ובמקום ״ואומר כי החיים יודעים שימותו״ — ״רב פעלים מקבצאל וגו׳, כי כולי עלמא בני מתו הוו (כו׳ כדאיתא מסכת ברכות פ״ג)״; ״וכי יש מת שהוא חייב מיתה אחרת, אלא רשע בחייו חשוב כמת״; ״על כל דבר ודבר שאוכלין ושותין ושרואין וששומעין, ולא בחייהם בלבד אלא אפי׳ במיתתן מברכין ומודין לפני הקב״ה״. בסוף הסימן: ״סליק ספר דברים״.
מקבילה: תנחומא בובר, וזאת הברכה ו–ז (״בלשון שקלסתיך שאמרתי הן ליי אלהיך השמים, בו קנסת עלי מיתה״; ״וכי חיים מסורים בידו״).
הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת(דברים לא, יד).
אמר משה קמיקמי — לפני הקדוש ברוך הוא:
רבונו של עולם, בדיבור שקלסתיךשקלסתיך — ששיבחתיך — הֵן לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ(דברים י, יד) — בו אתה גוזר עלי מיתה?
אמר לו:
אני אעשה לך קורת רוחקורת רוח — נחת, נחמה —
הִנְּךָ שֹׁוכֵב עִם אֲבֹותֶיךָ(דברים לא, טז).
אמר רבי אבהו:
אין לשון הִנְּךָ אלא קורת רוח,
שנאמר: וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ(איוב ג, יז).
הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת.
אמר רבי יהושע בן לוי:
נאמרה באבות, ונאמרה קריבה במלכים, ונאמרה קריבה בנביאים.
באבות — כתיב: וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת(בראשית מז, כט);
במלכים — כתיב: וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת(מלכים א ב, א);
בנביאים — הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת.
אמר רבי שמואל בר נחמני:
וכי ימים מתים?
אלא אילו הצדיקים — אף על פי שהם מתים, ימיהם בטיליםבטילים — בטלים, כלים מן העולם, אבל הן עצמן קיימין,
שנאמר: אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כׇּל חָי(איוב יב, י).
וכי חיים מסורים בידו?
אלא אילו הצדיקים, שאפילו במיתתן קרויין חיים,
שנאמר: וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חי(שמואל ב כג, כ),
ואומר: כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻותוּ וגו׳(קהלת ט, ה).
רשעים — בחייהם ובמיתתן קרויין מתים,
שנאמר: וְאַתָּה חָלָל רָשָׁע וגו׳(יחזקאל כא, ל),
ואומר: עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים וגו׳(דברים יז, ו).
וכי מת שחייב?
אלא רשע חשוב כמת.
מפני מה?
כשרואה חמה זורחת — אינו מברך ״ברוך יוצר המאורות״;
שוקעת — אינו מברך ״ברוך מעריב ערבים״;
אוכל ושותה — אינו מברך.
אבל הצדיקים — מברכין על דבר ודבר,
ולא בחייהם, אלא אפילו במיתתן,
שנאמר: יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד וגו׳(תהלים קמט, ה),
רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם חֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם(תהלים קמט, ו).
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212 (ומאמצע סעיף ו עד סוף הפרשה — כתבי יד ז׳נבה 146 ופרמה 3122). במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ו | עני | עד |
| ו | ר | — (הוספה) |
| ו | פנים | בפנים |
| ו | כֹּ | — (הוספה) |
| ו | העולה | העולם |
| ו | הכבוד | הכבור |
| ז | שָׁ | — (הוספה) |
| ז | רְב | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212 עד ״לא היתה ספיקה בידו…״ (ו); משם — כ״י ז׳נבה, הספרייה הציבורית והאוניברסיטאית 146, ומ״אמר רבי שמואל בר נחמני״ (ז) — כ״י פרמה, הספרייה הפלטינית 3122 |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212; השלמה אחת (ד) מן הדפוס (ורשא) |
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212 עד ״לא היתה ספיקה בידו…״ (ו); משם — כ״י ז׳נבה, הספרייה הציבורית והאוניברסיטאית 146, ומ״אמר רבי שמואל בר נחמני״ (ז) — כ״י פרמה, הספרייה הפלטינית 3122 |