(בבלי וירושלמי)
פרשת בראשית
עם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, חשון תשפ״ז
תוכן העניינים ↓מסכת ברכות
מסכת פאה
מסכת יומא
מסכת ראש השנה
מסכת תענית
מסכת מגילה
מסכת חגיגה
מסכת יבמות
מסכת כתובות
מסכת סוטה
מסכת קידושין
מסכת בבא בתרא
מסכת סנהדרין
מסכת עבודה זרה
מסכת חולין
מסכת כריתות
מסכת פרה
מסכת מקוואות
מסכת נדה
ברכות פרק ה (אין עומדין להתפלל), ל ע״ב – לא ע״א
חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה(בראשית יח, כה)
§§cover-end§§
הסוגיא על משנה ברכות ה, א (״אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש״); אחריה ״תנו רבנן: המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים״ — עניין אחר. דיבור המשנה ״חסידים הראשונים״ — להלן לב ע״ב.
״והיא מרת נפש״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366 נוסף ״ותתפלל אל יי ובכה תבכה״.
״אמר רב אדא בר מתנא אמר רבה״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366: ״אמ׳ רב אדא בר מתנה״, בלא ״אמר רבה״.
״אמר רב נחמן בר יצחק״ — כך בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366 (בדפוס וילנא ״א״ר נחמן בר יצחק״; בדפוס ונציה ״אמר רב נחמן ברבי יצחק״). ״דרב ירמיה בר אבא״ — בכל העדים ״דר׳״; רב ירמיה בר אבא, תלמידו של רב.
הברייתות ״אין עומדין להתפלל… אלא מתוך שמחה של מצוה; וכן לא יפטר אדם מחבירו…״ — מקבילות לתוספתא ברכות ג, כא ולירושלמי ברכות ה, א (״לא יעמוד אדם ויתפלל לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק… אלא מתוך דבר של תורה״); ״השתחוו ליי בהדרת קדש — בחרדת קדש״ — גם שם, בשם רבי יהושע בן לוי.
ממאי?
דילמא חנה שאני, דהות מרירא לבא טובא!
אלא, אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מהכא: וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קׇדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ(תהלים ה, ח).
רש״י גמ׳ אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך — מתוך יראה.
ממאי?
דילמא דוד שאני, דהוה מצער נפשיה ברחמי טובא!
אלא, אמר רבי יהושע בן לוי: מהכא: הִשְׁתַּחֲווּ לַיְיָ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ(תהלים כט, ב).
אל תקרי בהדרת, אלא בחרדת.
ממאי?
דילמא לעולם אימא לך הדרת ממש!
כי הא דרב יהודה הוה מציין נפשיה, והדר מצלי.
רש״י מציין נפשיה — מקשט עצמו בבגדיו.
אלא, אמר רב נחמן בר יצחק: מהכא: עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה(תהלים ב, יא).
רש״י עבדו את ה׳ ביראה — תפלה שהיא לנו במקום עבודה עשו אותה ביראה.
מאי וְגִילוּ בִּרְעָדָה?
אמר רב אדא בר מתנא אמר רבה:
במקום גילה, שם תהא רעדה.
אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר: וְגִילוּ בִּרְעָדָה כתיב!
רש״י דהוה קא בדח טובא — יותר מדאי ונראה כפורק עול.
אמר ליה: אנא תפילין מנחנא.
רש״י תפילין מנחנא — והם עדות שממשלת קוני ומשרתו עלי.
רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא, חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר ליה: בְּכׇל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר(משלי יד, כג) כתיב,
רש״י בכל עצב יהיה מותר — כשאדם מראה את עצמו עצב יהיה לו שכר.
אמר ליה: אנא תפילין מנחנא.
מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא.
אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי, ותבר קמייהו ואעציבו.
רש״י כסא דמוקרא — כוס של זכוכית לבנה.
רב אשי עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא.
אייתי כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמייהו ואעציבו.
אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטי בהלולא דמר בריה דרבינא: לישרי לן מר!
רש״י לישרי לן מר — שירה.
אמר להו: ווי לן דמיתנן!
ווי לן דמיתנן!
אמרי ליה: אנן מה נעני בתרך?
אמר להו: הי תורה והי מצוה, דמגנו עלן.
רש״י הי תורה והי מצוה דמגנו עלן — היכן התורה שעסקנו והיכן המצות שאנו מקיימין שיגינו עלינו מדינה של גיהנם.
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי:
אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה(תהלים קכו, ב).
אימתי?
בזמן שיאמרו בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְיָ לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה.
אמרו עליו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה, מכי שמעה מרבי יוחנן רביה.
תנו רבנן:
אין עומדין להתפלל, לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה, אלא מתוך הלכה פסוקה.
רש״י הלכה פסוקה — שאינה צריכה עיון שלא יהא מהרהר בה בתפלתו.
והיכי דמי הלכה פסוקה?
אמר אביי:
כי הא דרבי זירא, דאמר רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל, יושבת עליה שבעה נקיים.
רש״י יושבת עליה ז׳ נקיים — לבד מאותו יום שפוסקת והתורה לא הצריכה ז׳ נקיים אלא לזבה שנאמר ואם טהרה מזובה ואין זבה אלא הרואה שלשה ימים רצופין בתוך י״א יום שבין נדה לנדה.
רבא אמר: כי הא דרב הושעיא, דאמר רב הושעיא: מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה, כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר.
רש״י ומכניסה — בבית.
רש״י במוץ שלה — קודם שיזרה אותה שאין מתחייב במעשר מן התורה אלא בראיית פני הבית ומשנמרח בכרי אבל לפני מירוח אין ראיית פני הבית קובעתו דגבי תרומה ומעשר כתיב דגן ראשית דגנך (דברים י״ח:ד׳) והוא המירוח לפיכך כשמכניסה לבית קודם מירוח לא הוקבעה למעשר מן התורה ורבנן הוא דאסרו אכילת קבע בדבר שלא נגמר מלאכתו אבל אכילת עראי לא אסרו ומאכל בהמה עראי הוא דתנן במסכת פאה (משנה פאה א׳:ו׳) מאכיל לבהמה חיה ועוף עד שימרח הלכך בהמתו אוכלת ופטורה אבל איהו אסור באכילת קבע.
ואיבעית אימא: כי הא דרב הונא, דאמר רב הונא אמר רבי זעירא: המקיז דם בבהמת קדשים, אסור בהנאה ומועלין בו.
רש״י אסור בהנאה ומועלין בו — ואף על גב דקיימא לן אין מועלין בדמים ילפינן לה מקראי במסכת יומא (דף נט:) ובשחיטת חולין (דף קיז.) הני מילי כשנשחטו בעזרה דאיכא למימר נתתיו לכם על המזבח לכפר (ויקרא י״ז:י״א) לכפר נתתיו לך ולא למעילה אבל בדם הקזה מועלין כלומר אם נהנה מביא קרבן מעילה והנך הויין הלכות פסוקות שאין עליהן קושיות ותירוצים שיהא צריך להרהר בהן.
רבנן עבדי כמתניתין, רב אשי עביד כברייתא.
רש״י כמתניתין — מתוך כובד ראש.
רש״י כברייתא — מתוך הלכה פסוקה.
תנו רבנן:
אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך שמחה של מצוה.
רש״י שיחה — ליצנות.
רש״י מתוך קלות ראש — חילוף של כובד ראש מתוך זחות לב ועתק.
רש״י אלא מתוך שמחה — כגון דברי תנחומים של תורה כגון סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהלה לדוד שהוא של שבח ותנחומין כגון רצון יראיו יעשה שומר יי את כל אוהביו וכגון מקראות הסדורות בתפלת ערבית כי לא יטוש יי את עמו וכיוצא בהן.
וכן לא יפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר הלכה, שכן מצינו בנביאים הראשונים, שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים.
וכן תנא מרי בר בריה דרב הונא בריה דרב ירמיה בר אבא: אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו.
כי הא דרב כהנא, אלוייה לרב שימי בר אשי מפום נהרא עד בי צניתא דבבל.
רש״י אלוייה — ליוהו בדרך.
כי מטא להתם, אמר ליה: מר, ודאי דאמרי אינשי, הני צניתא דבבל, איתנהו מאדם הראשון ועד השתא?
רש״י צניתא — דקלים.
אמר ליה: אדכרתן מילתא דרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי דכתיב: בְּאֶרֶץ אשר לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם(ירמיה ב, ו).
רש״י אדכרתן מילתא כו׳ — וזה שאומרים מימות אדם הראשון הם שהוא גזר על אותו מקום לישוב דקלים.
וכי מאחר דלא עבר, היאך ישב?
אלא לומר לך, כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב, נתישבה, וכל ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון לישוב, לא נתישבה.
רב מרדכי אלוייה לרב שימי בר אשי מהגרוניא ועד בי כיפי, ואמרי לה עד בי דורא.
ברכות פרק ה, ל ע״ב – לא ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
ברכות פרק ט (הרואה מקום שנעשו בו), סא ע״א
וַתָּקׇם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה(בראשית כד, סא)
§§cover-end§§
הסוגיא בתוך דרשות ״ויבן יי אלהים את הצלע״ (״פרצוף״ — ברכות פרק ט, סא ע״א, דברי רב ושמואל), מ״ולמאן דאמר פרצוף, הי מינייהו סגי ברישא״ ועד ״אבל מנח תפילין — לית לן בה״; אחריה ״אמר רב: יצר הרע דומה לזבוב״ — ענין אחר.
סוגיא תאומה — בבלי עירובין פרק ב, יח ע״ב (מ״ולמאן דאמר פרצוף״ ועד ״בשעה שמתפללין״), בלי ״ולא אמרן אלא דלא דרי מידי…״; שם ״וילך אלקנה אחרי אשתו הכי נמי, וגבי אלישע… ויקם וילך אחריה הכי נמי״, בלי ״אחריה ממש״; כאן נדפסה פעם אחת, וחילופי עירובין בפנים.
״עבודה זרה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עכו״ם״ (×2; בעירובין: ״עבודת כוכבים״).
״ולמאן דאמר פרצוף״ — בכ״י אוקספורד 366: ״א״ר ירמיה: דו פנים ברא הקב״ה באדם הראשון, שנא׳: אחור וקדם צרתני״.
״וילך אלקנה אחרי אשתו״ — אין פסוק כזה; ״וילך אלקנה״ — שמואל א ב, יא (״וילך אלקנה הרמתה על ביתו״). בכ״י מינכן 95 ובכ״י אוקספורד 366 נוסף: ״והכתיב ויהי איש אחד מן הרמתים צופים״.
״אמר רבי יוחנן: אחורי ארי…״ — בכ״י מינכן 95: ״אמ׳ רב נחמן ואיתימ׳… ואמרי לה במתנית׳ תנא״; בכ״י אוקספורד 366: ״ואמ׳ רב נחמן ואמרי לה במתנית׳״.
ולמאן דאמר ״פרצוף״, הי מינייהו סגי ברישא?
רש״י ולמ״ד פרצוף — ומתחלתו היה מצד אחד זכר ונקבה מצד אחר.
רש״י הי מינייהו סגי ברישא — איזהו פרצוף היה מהלך לפנים.
אמר רב נחמן בר יצחק:
מסתברא דגברא (בבלי עירובין פרק ב, יח ע״ב: דזכר) סגי ברישא.
דתניא:
לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך.
ואפילו אשתו נזדמנה לו (בבלי עירובין פרק ב, יח ע״ב: היא אשתו נזדמנה) על הגשר — יסלקנה לצדדין.
רש״י נזדמנה לו על הגשר — אשת איש והיא לפניו.
רש״י יסלקנה לצדדין — עד שיעבור לפניה.
וכל העובר אחורי אשה בנהר — אין לו חלק לעולם הבא.
רש״י אחורי אשה בנהר — אחורי אשת איש מגבהת בגדיה מפני המים וזה מסתכל בה.
רש״י אפי׳ היא אשתו — גנאי הדבר.
תנו רבנן:
המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה (בבלי עירובין פרק ב, יח ע״ב: מידו לידה או מידה לידו בשביל שיסתכל בה), אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים כמשה רבינו (בבלי עירובין פרק ב, יח ע״ב: אפילו דומה למשה רבינו שקיבל תורה מהר סיני) — לא ינקה מדינה של גיהנם.
שנאמר (בבלי עירובין פרק ב, יח ע״ב: ועליו הכתוב אומר): יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָּע(משלי יא, כא) — לא ינקה מדינה של גיהנם.
רש״י יד ליד לא ינקה רע — אפילו כמשה רבינו שקבל תורה מימינו של הקדוש ברוך הוא לא ינקה רע וקרא באשה משתעי.
אמר רב נחמן:
מנוח עם הארץ היה, דכתיב (בבלי עירובין פרק ב, יח ע״ב: שנאמר ויקם): וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ(שופטים יג, יא).
רש״י עם הארץ — לא שמש תלמידי חכמים שלא למד משנה זו ששנינו לא יהלך אדם אחורי אשה ואפילו היא אשתו.
מתקיף לה רב נחמן בר יצחק:
אלא מעתה, גבי אלקנה, דכתיב: וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה(שמואל א ב, יא) אחרי אשתו, וגבי אלישע, דכתיב: וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ(מלכים ב ד, ל) — הכי נמי אחריה ממש?
אלא אחרי דבריה ואחרי עצתה (בבלי עירובין פרק ב, יח ע״ב: אחרי דבריה ועצתה); הכא נמי אחרי דבריה ואחרי עצתה (בבלי עירובין פרק ב, יח ע״ב: אחרי דבריה ועצתה).
אמר רב אשי:
ולמאי דקאמר (בבלי עירובין פרק ב, יח ע״ב: דאמר) רב נחמן ״מנוח עם הארץ היה״ — אפילו בי רב נמי לא קרא,
רש״י ולמאי דקאמר רב נחמן — שהלך אחריה ממש אם כן אפילו בי רב עם תינוקות של בית רבן נמי לא קרא.
שנאמר (בבלי עירובין פרק ב, יח ע״ב: דכתיב): וַתָּקׇם רִבְקָה וְנַעֲרֹותֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ(בראשית כד, סא) — ולא לפני האיש.
אמר רבי יוחנן:
אחורי (בבלי עירובין פרק ב, יח ע״ב: אחרי) ארי ולא אחורי (בבלי עירובין פרק ב, יח ע״ב: אחרי) אשה, אחורי (בבלי עירובין פרק ב, יח ע״ב: אחרי) אשה ולא אחורי (בבלי עירובין פרק ב, יח ע״ב: אחרי) עבודה זרה,
אחורי עבודה זרה ולא אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין (בבלי עירובין פרק ב, יח ע״ב: שמתפללין).
רש״י בשעה שהצבור מתפללים — דכיון שאינו נכנס נראה כפורק עול ומבזה בית הכנסת.
ולא אמרן אלא דלא דרי מידי, ואי דרי מידי — לית לן בה.
רש״י ואי דרי מידי — אין כאן גנאי דמוכחא מילתא דהאי דלא נכנס מפני המשוי.
ולא אמרן אלא דליכא פתחא אחרינא, ואי איכא פתחא אחרינא — לית לן בה.
רש״י ואי איכא פתחא אחרינא — אין כאן בזוי דמאן דחזי סבר בפתחא אחרינא ליעול.
ולא אמרן אלא דלא רכיב חמרא, אבל רכיב חמרא — לית לן בה.
ולא אמרן אלא דלא מנח תפילין, אבל מנח תפילין — לית לן בה.
ברכות פרק ט, סא ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | עבודה זרה | עכו״ם |
| א | עבודה זרה | עכו״ם |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
ברכות פרק א, הלכה א
וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט(בראשית יט, א)
§§cover-end§§
״ארבעת מילין״ — כך תוקן בכתב יד ליידן (ובמקור כנראה ״ארבעים״); בכתב יד וטיקן ״ארבע״.
״ומן סדום״ — כך תיקן המגיה בכתב יד ליידן; בכתב יד וטיקן ״ומסדום״.
״ואתיא דרבי חנינה״ — בדפוס ונציה ״דרבי חייא״; ובראש הסוגיא בדפוס ונציה ״רבי חצנא״.
סוגיא תאומה — ירושלמי יומא ג, ב, כמעט מלה במלה (בלי ״ואתיא דרבי חנינה כרבי יודה…״); כאן נדפסה פעם אחת, וחילופי יומא בפנים. שם ״רבי חנינה״, ״שיאיר״, ״רבי זעורא״, ״לזוער ארבעה מילין״, ״יתיר הוון״; והראיות בהיפוך: ״ומניין שמאילת השחר עד שיאיר המזרח אדם מהלך ארבעת מילין? שנאמר: וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר״ (בלי ״וכתיב: השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה״), ״ומניין משיאיר המזרח עד הנץ החמה אדם מהלך ארבעת מיל? כמו וכמו״. ״דלמא… ליהודים היתה אורה ושמחה״ חסר שם בכתב יד ליידן, ונוסף בגליון מכאן; ושם ״קימעא קימעא״, ״היא הולכת ומאיר״, ״כי יושב בחשך״, ו״וישב מרדכי אל שער המלך״ לפני ״ויקח המן״.
אמר רבי חיננא:
מאיילת השחר עד שיאור המזרח — אדם מהלך ארבעת מילין;
משיאור המזרח עד שתנץ החמה — ארבעת מיל.
ומניין משיאור המזרח עד שתנץ החמה (ירושלמי יומא ג, ב: שמאילת השחר עד שיאיר המזרח אדם מהלך) ארבעת מיל?
דכתיב: וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה(בראשית יט, טו) וגו׳ (ירושלמי יומא ג, ב: ויאיצו המלאכים בלוט לאמר),
וכתיב: הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹועֲרָה(בראשית יט, כג).
ומן סדום לצוער ארבעת מיל.
יותר הוון!
אמר רבי זעירא:
המלאך היה מקדד לפניהן הדרך.
ומניין מאיילת השחר עד שיאור המזרח (ירושלמי יומא ג, ב: משיאיר המזרח עד הנץ החמה אדם מהלך) ארבעת מיל?
כמו וכמו — מילה מדמיא לחבירתה.
אמר רבי יוסי בירבי בון:
הדא איילתא דשחרא — מאן דאמר: כוכבתא היא — טעיא, זימנין דהיא מקדמא וזימנין דהיא מאחרה.
מאי כדון?
כמין תרין דקורנין דנהורא דסלקין מן מדינחא ומנהרין.
דלמא:
רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה, וראו איילת השחר שבקע אורה.
אמר רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא:
בירבי, כך היא גאולתן של ישראל: כתחילה קמאה קמאה, כל מה שהיא הולכת — היא רבה והולכת.
מאי טעמא?
כִּי אֵשֵׁב בַּחֹושֶׁךְ יְיָ אוֹר לִי(מיכה ז, ח).
כן כתחילה: ״ומרדכי יושב בשער המלך״,
ואחר כך: וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס(אסתר ו, יא),
ואחר כך: וַיָּשׇׁב מׇרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ(אסתר ו, יב),
ואחר כך: וּמׇרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת(אסתר ח, טו),
ואחר כך: לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה(אסתר ח, טז).
ואתיא דרבי חנינה כרבי יודה,
דתני בשם רבי יודה:
עוביו של רקיע מהלך חמשים שנה.
אדם בינוני מהלך ארבעים מיל ביום;
עד שהחמה נוסרת ברקיע מהלך חמשים שנה — אדם מהלך ארבעת מיל;
נמצאת אומר שעוביו של רקיע אחד מעשרה ביום.
וכשם שעוביו של רקיע מהלך חמשים שנה, כך עוביה של ארץ ועוביו של תהום מהלך חמשים שנה.
ומה טעם?
הַיֹּושֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ(ישעיה מ, כב),
וכתיב: וְחוּג שָׁמַיִם יִתְהַלָּךְ(איוב כב, יד),
וכתיב: בְּחֻוקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם(משלי ח, כז) — חוג חוג לגזירה שוה.
ברכות פרק א, הלכה א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד ירושלמי | כ״י ליידן (מהדורת על־התורה) |
פאה ד, י
וַיֹּאמֶר יְיָ אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ(בראשית ב, יח)
§§cover-end§§
עני שנתן פרוטה לקופה ופרוסה לתמחוי מקבלין אותן ממנו.
אם לא נתן אין מחייבין אותו ליתן.
נתנו לו חדשים והחזיר להן שחקין, מקבלין אותו ממנו.
אם לא נתן, אין מחייבין אותו ליתן.
היה משתמש בכלי מילת נותנין לו כלי מילת,
מעה נותנין לו (מאה) מעה,
עיסה נותנין לו עיסה,
פת נותנין לו פת,
להאכילו בתוך פיו מאכילין אותו בתוך פיו,
שנאמר דֵּי מַחְסֹורוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ(דברים טו, ח),
אפילו עבד אפילו סוס.
לוֹ, זו אשה,
שנאמר אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ(בראשית ב, יח).
מעשה בהלל הזקן שלקח (דפוס: שנתן) לעני אחד בן טובים
סוס שהיה מתעמל בו
ועבד שהיה משמשו.
שוב מעשה באנשי הגליל
שהיו מעלין לזקן אחד ליטרא בשר בציפורי בכל יום.
פאה ד, י. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תוספתא | מהדורת ליברמן |
יומא פרק ג (אמר להם הממונה צאו וראו), לח ע״ב
וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַיְיָ מְאֹד(בראשית יג, יג)
§§cover-end§§
״(אמר) רבי אלעזר״ (פעמיים) — ״אמר״ בסוגריים בדפוס וילנא; בכתבי היד ובדפוס ונציה ״אמר״.
(אמר) רבי אלעזר:
מברכתן של צדיקים אתה למד קללה לרשעים,
ומקללתן של רשעים אתה למד ברכה לצדיקים.
מברכתן של צדיקים אתה למד קללה לרשעים,
דכתיב: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה וגו׳(בראשית יח, יט),
וכתיב בתריה: וַיֹּאמֶר יְיָ זַעֲקַת סְדֹום וַעֲמֹורָה כִּי רָבָּה(בראשית יח, כ).
רש״י מברכתן של צדיקים כו׳ — במקום שהקדוש ברוך הוא מברך את הצדיקים שם מקלל את הרשעים.
ומקללתן של רשעים אתה למד ברכה לצדיקים,
דכתיב: וְאַנְשֵׁי סְדֹום רָעִים וְחַטָּאִים לַיְיָ(בראשית יג, יג),
וַיְיָ אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ(בראשית יג, יד) (כ״י מינכן 95: שא נא עיניך וגו׳).
(אמר) רבי אלעזר:
אפילו בשביל צדיק אחד עולם נברא,
שנאמר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב(בראשית א, ד),
רש״י וירא את האור — ראה בדעתו להתקיים האור של עולם בשביל הצדיק שהוא טוב.
ואין ״טוב״ אלא צדיק,
שנאמר: אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב(ישעיה ג, י).
יומא פרק ג, לח ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
ראש השנה פרק א (ארבעה ראשי שנים), י ע״ב – יא ע״ב
וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן(בראשית יח, י)
§§cover-end§§
״בפסח נולד יצחק״ בדברי רבי יהושע (יא ע״א) — בדפוס ונציה: ״בניסן נולד יצחק״.
״אמר רבי אלעזר: אתיא פקידה פקידה״ — אינו בכ״י מינכן 95. ״דאמר רב יהודה״ (יא ע״א) — בכ״י מינכן 95: ״דאמר רב יהודה אמר רב״.
״כל מעשה בראשית (לקומתן) נבראו״ — בדפוס וילנא ״(לקומתן)״ בסוגריים; בכ״י מינכן 95 ״בקומתם נבראו״, ובדפוס ונציה ״לקומתן נבראו״.
״(ואידך נמי הכתיב)״ — בדפוס וילנא בסוגריים; בדפוס ונציה ״ואידך נמי הכתיב״, ובכ״י מינכן 95 ״ר׳ יהושע נמי הכתיב״.
״תקעו בחדש שופר (בכסא)״ — בדפוס וילנא ״(בכסא)״ בסוגריים, ובפסוק ״בכסה״; בכ״י מינכן 95 ובדפוס ונציה ״בכסא״ בלי סוגריים.
״בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים״ (יא ע״ב) — בכ״י מינכן 95: ״…במצרים מנלן? אתיא סבילה סבילה״.
תניא:
רבי אליעזר אומר:
רש״י תניא ר׳ אליעזר אומ׳ כו׳ — מקרא יליף לה לקמן (דף יא.).
בתשרי נברא העולם,
בתשרי נולדו אבות,
בתשרי מתו אבות,
בפסח נולד יצחק,
בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה,
בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין,
בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים,
בניסן נגאלו,
בתשרי עתידין ליגאל.
רבי יהושע אומר:
בניסן נברא העולם,
בניסן נולדו אבות,
רש״י נולדו אבות — אברהם ויעקב.
בניסן מתו אבות,
בפסח נולד יצחק,
בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה,
רש״י נפקדה שרה — בא זכרונם לטובה ונגזר עליהן הריון.
בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין,
בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים,
רש״י בטלה עבודה מאבותינו — ששה חדשים לפני גאולתם פסק השעבוד.
בניסן נגאלו,
בניסן עתידין ליגאל.
תניא, רבי אליעזר אומר:
מנין שבתשרי נברא העולם?
שנאמר: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי(בראשית א, יא) —
רש״י תדשא הארץ — תתכסה ותתלבש בדשאין.
רש״י עץ פרי — שנגמר פריו.
איזהו חדש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות? הוי אומר זה תשרי;
ואותו הפרק זמן רביעה היתה, וירדו גשמים וצימחו,
רש״י ואותו הפרק זמן רביעה הוה — כלומר וראיה לדבר שבתשרי נברא העולם שהרי לגשמים היו צריכין ותשרי זמן רביעה היא.
שנאמר: וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ(בראשית ב, ו).
רבי יהושע אומר:
מנין שבניסן נברא העולם?
שנאמר: וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע וְעֵץ עושה פרי(בראשית א, יב) —
רש״י ותוצא הארץ — ולא כתיב ותדשא הארץ.
רש״י ועץ עושה פרי — ולא עץ פרי גמור.
איזהו חדש שהארץ מליאה דשאים ואילן מוציא פירות? הוי אומר זה ניסן;
ואותו הפרק זמן בהמה וחיה ועוף שמזדווגין זה אצל זה,
רש״י ואותו הפרק זמן — הוא לבהמה וחיה להיזקק זה לזה ולכך היו צריכין וראיה היא שבניסן נברא העולם.
שנאמר: לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן וגו׳(תהלים סה, יד).
רש״י לבשו כרים — בזמן שיתרועעו שבלים בניסן אלמא ניסן זמן זיווג בהמה הוא.
ואידך נמי, הא כתיב עֵץ עֹושֶׂה פְּרִי!
ההוא לברכה לדורות הוא דכתיב.
רש״י ברכה לדורות — עושה פרי לדורות ומיהו השתא עץ פרי הוו.
ואידך נמי, הא כתיב עֵץ פְּרִי!
ההוא כדרבי יהושע בן לוי,
דאמר רבי יהושע בן לוי:
כל מעשה בראשית (לקומתן) נבראו, לדעתן נבראו, לצביונן נבראו,
רש״י בקומתן נבראו — והיינו עץ פרי ראוי היה לטעון פרי מיד.
שנאמר: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכׇל צְבָאָם(בראשית ב, א) —
אל תקרי ״צבאם״ אלא ״צביונם״.
רש״י לדעתם — שאלם אם חפצין להבראות ואמרו הן.
רש״י בצביונם — בטעם אחד ואחד ובדפוס כל אחד.
רבי אליעזר אומר:
מנין שבתשרי נולדו אבות?
שנאמר: וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כׇּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵיתָנִים בֶּחָג(מלכים א ח, ב) —
ירח שנולדו בו איתני עולם.
מאי משמע דהאי ״איתן״ לישנא דתקיפי הוא?
כדכתיב: אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ(במדבר כד, כא),
ואומר: שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב יְיָ וְהָאֵיתָנִים מוֹסְדֵי אָרֶץ(מיכה ו, ב),
רש״י ואומר שמעו הרים את ריב ה׳ והאיתנים — אלמא הם איתנים הם הרים ואשכחן דנקראו אבות הרים שנאמר מדלג על ההרים ודילג את הקץ בשביל ההרים.
ואומר: קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת(שיר השירים ב, ח) —
מדלג על ההרים — בזכות אבות, מקפץ על הגבעות — בזכות אמהות.
רבי יהושע אומר:
מנין שבניסן נולדו אבות?
שנאמר: וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זיו(מלכים א ו, א) —
רש״י בחדש זיו — אייר הוא.
בירח שנולדו בו זיותני עולם.
רש״י שנולדו בו זיותני עולם — כשנתחדש אייר נולדו כבר בניסן אי נמי זימנין דניסן דתקופה נמשך בתוך אייר של לבנה.
(ואידך נמי הכתיב) בְּיֶרַח הָאֵיתָנִים!
התם — דתקיפי במצות.
רש״י דתקיף במצות — שופר יוה״כ וסוכה לולב וערבה וניסוך המים (וערבה).
ואידך נמי, הכתיב בְּחֹדֶשׁ זיו!
ההוא — דאית ביה זיוא לאילני.
דאמר רב יהודה:
האי מאן דנפק ביומי ניסן וחזי אילני דמלבלבי, אומר: ״ברוך שלא חיסר מעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם״.
רש״י להתנאות — להנות.
מאן דאמר בניסן נולדו — בניסן מתו;
מאן דאמר בתשרי נולדו — בתשרי מתו,
שנאמר: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם(דברים לא, ב) —
שאין תלמוד לומר ״היום״, ומה תלמוד לומר ״היום״?
היום מלאו ימי ושנותי;
ללמדך שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום מחדש לחדש,
שנאמר: אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא(שמות כג, כו).
בפסח נולד יצחק — מנלן?
כדכתיב: לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ(בראשית יח, יד).
רש״י למועד אשוב אליך — לי״ט הבא ראשון ולשרה בן וכל מה שאתה יכול להרחיק יום הבשורה מיום הלידה הרחיקם כדי למצוא ימי עיבור הוולד בין שניהם ואין אתה יכול להרחיקו אלא ממועד למועד כשתאמר שנתבשר במועד זה ושתלד למועד הבא.
אימת קאי?
אילימא בפסח, וקאמר ליה בעצרת — בחמשין יומין מי קא ילדה?
אלא דקאי בעצרת, וקאמר ליה בתשרי — אכתי בחמשה ירחי מי קא ילדה?
אלא דקאי בחג, וקאמר לה בניסן.
אכתי בשיתא ירחי מי קא ילדה?
תנא:
אותה שנה מעוברת היתה.
סוף סוף, כי מדלי מר יומי טומאה — בצרי להו!
רש״י כי מדלי מר ימי טומאה — טומאת נדה דקיי״ל (ב״מ דף פז.) שרה אמנו אותו היום פרסה נדה לפיכך ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אבל לא העוגות שלשתה היא בטומאה.
אמר מר זוטרא:
אפילו למאן דאמר יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין, יולדת לשבעה יולדת למקוטעין,
רש״י אפילו למ״ד — במסכת נדה (דף לח.) אינה יולדת למקוטעין אלא לחדשים שלימים של שלשים יום.
שנאמר: וַיְהִי לִתְקֻופוֹת הַיָּמִים(שמואל א א, כ) —
מיעוט תקופות שתים, ומיעוט ימים שנים.
בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה — מנלן?
אמר רבי אלעזר:
אתיא ״פקידה״ ״פקידה״, אתיא ״זכירה״ ״זכירה״.
כתיב ברחל: וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב),
וכתיב בחנה: וַיִּזְכְּרֶהָ יְיָ(שמואל א א, יט);
ואתיא ״זכירה״ ״זכירה״ מראש השנה,
דכתיב: שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה(ויקרא כג, כד).
״פקידה״ ״פקידה״ —
כתיב בחנה: כִּי פָקַד יְיָ אֶת חַנָּה(שמואל א ב, כא),
וכתיב בשרה: וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה(בראשית כא, א).
בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין — מנלן?
דכתיב: תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר(תהלים פא, ד) (בכסא) לְיוֹם חַגֵּנוּ כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא וגו׳(תהלים פא, ה),
עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ וגו׳(תהלים פא, ו).
רש״י עדות ביהוסף שמו — בתריה דההוא קרא כתיב דכי חק לישראל.
בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים —
כתיב הכא: וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹות מִצְרַיִם(שמות ו, ו),
וכתיב התם: הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ(תהלים פא, ז).
רש״י הסירותי מסבל שכמו — ביוסף כתיב בתר עדות ביהוסף.
בניסן נגאלו — כדאיתא.
בתשרי עתידין ליגאל — אתיא ״שופר״ ״שופר״:
כתיב הכא: תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר,
וכתיב התם: בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל(ישעיה כז, יג).
רבי יהושע אומר:
בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל — מנלן?
אמר קרא: לֵיל שִׁמֻּורִים(שמות יב, מב) — ליל המשומר ובא מששת ימי בראשית.
רש״י המשומר ובא — לגאולה.
ואידך: לילה המשומר ובא מן המזיקין.
ראש השנה פרק א, י ע״ב – יא ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
תענית ד, ב–ג
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ(בראשית א, א)
§§cover-end§§
״מעמד״ — בכ״י פרמא: ״עמוד״, בסוגריים.
״לפי שנאמר״ — חסר בכ״י קאופמן ובכ״י פרמא; בכ״י קאופמן נוסף ״לפי שנ׳״ בגיליון, בשלב מאוחר.
אלו הן מעמדות,
לפי שנאמר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי(במדבר כח, ב),
וכי היאך קרבנו של אדם קרב, והוא אינו עומד על גביו,
התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבע משמרות.
על כל משמר ומשמר היה מעמד (כ״י קאופמן: עמוד) בירושלים של כהנים, של לוים, ושל ישראלים.
הגיע זמן המשמר לעלות, כהנים ולוים (כ״י קאופמן: כהניו ולויו; כ״י פרמא: כהניו ולוייו) עולים לירושלים,
וישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהן וקוראין במעשה בראשית.
{בדפוסים נוסף כאן בטעות מפירוש המשנה לרמב״ם: ״ואנשי המעמד היו מתענין ארבעה ימים בשבוע, מיום שני ועד יום חמישי.
ולא היו מתענין ערב שבת, מפני כבוד השבת.
ולא באחד בשבת, כדי שלא יצאו ממנוחה וענג ליגיעה ותענית וימותו.״}
ביום הראשון, בְּרֵאשִׁית(בראשית א, א), ויהי רקיע.
בשני, יְהִי רָקִיעַ(בראשית א, ו), ויקוו המים.
בשלישי, יִקָּווּ הַמַּיִם(בראשית א, ט), ויהי מארת.
ברביעי, יְהִי מְאֹרֹת(בראשית א, יד), וישרצו המים.
בחמישי, יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם(בראשית א, כ), ותוצא הארץ.
בששי, תּוֹצֵא הָאָרֶץ(בראשית א, כד), וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם(בראשית ב, א).
פרשה גדולה, קורין אותה בשנים, והקטנה ביחיד,
בשחרית ובמוסף.
ובמנחה נכנסין וקורין על פיהן, כקורין את שמע.
ערב שבת במנחה לא היו נכנסין, מפני כבוד השבת.
תענית ד, ב–ג. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| משנה | נוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד) |
תענית פרק ד (בג' פרקים בשנה כהנים), כז ע״ב
וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יְיָ מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי(בראשית טו, ב)
§§cover-end§§
סוגיא מקבילה — בבלי מגילה פרק ד, לא ע״ב, על ״במעמדות — במעשה בראשית״: שם ״אמר רבי אמי״ (ובכתבי היד שם: ״ר׳ יעקב בר אחא א״ר אסי״, כאן), ולפני ״ויאמר… במה אדע״ גם ״שנאמר: אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי״; כאן הפסוק הזה רק בכ״י גטינגן 3.
״אמר רב אסי״ — בכ״י אוקספורד 366: ״רב יוסי״.
״ויאמר יי אלהים״ — במקרא: ״ויאמר אדני יי״.
וישראל שבאותו משמר מתכנסין בעריהן וקורין במעשה בראשית.(משנה תענית ד, ב)
מנהני מילי?
אמר רבי יעקב בר אחא אמר רב אסי:
אלמלא מעמדות — לא נתקיימו שמים וארץ,
מיוחס לרש״י א״ר אסי לפי שאלמלא מעמדות — עיסקי קרבנות שישראל עושין הן היו כלים בחטאן ומשהן כלין שמים וארץ העומדים בזכותן אין מתקיימין כו׳.
שנאמר: וַיֹּאמַר יי אלהים בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה(בראשית טו, ח).
אמר אברהם: רבונו של עולם, שמא ישראל חוטאין לפניך — אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה?
אמר ליה: לאו.
אמר לפניו: רבונו של עולם, הודיעני במה אירשנה.
אמר ליה: קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁולֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁולֶּשֶׁת וגו׳(בראשית טו, ט).
מיוחס לרש״י כאנשי דור המבול — שמאחר שהן כלין אין העולם מתקיים והואיל שעל עיסקי קרבן העולם עומד לכך קורין אנשי מעמד בעריהן במעשה בראשית.
אמר לפניו: רבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים; בזמן שאין בית המקדש קיים — מה תהא עליהם?
אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות;
מיוחס לרש״י כבר תקנתי להם כו׳ — כל זמן שקורין בהן כו׳ מהיכא יליף לה להאי גמגום.
בזמן שקוראין בהן לפני — מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני,
ואני מוחל להם על כל עונותיהם.
תענית פרק ד, כז ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
מגילה פרק א (מגילה נקראת), ט ע״א–ע״ב
וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר(בראשית יח, יב)
§§cover-end§§
״ומשום מעשה דתלמי המלך״ — טעם הגמרא (ט ע״א) שלא התירו רבותינו אלא יונית; אחריו ״רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית״ — דיבור המשנה הבא.
המקראות כפי ששינו הזקנים, ולא כלשון המקרא: בראשית א, א; א, כו; ב, ב; ה, ב (״בראם״); יא, ז; יח, יב; מט, ו; שמות ד, כ; יב, מ; כד, יא; במדבר טז, טו; דברים ד, יט; יז, ג; ״צעירת הרגלים״ — במקום ״הארנבת״, ויקרא יא, ו.
״ולא כתבו בראם״ — אינו בכ״י מינכן 95, אוקספורד 366, וטיקן 134. ״ותצחק שרה בקרוביה״ — בכ״י מינכן 95, אוקספורד 366, וטיקן 134: ״…בקרוביה לאמר״. ״וירכיבם על נושא בני אדם״ — בכ״י מינכן 95, אוקספורד 366, וטיקן 134: ״על נושא אדם״.
״לא חמד אחד מהם נשאתי״ — בכ״י אוקספורד 366: ״לא חמור אחד מהם נשאתי״ (כלשון המקרא); ״להאיר לכל העמים״ — שם: ״להאיר על השמים תחת כל השמים״. ״וילך ויעבוד אלהים אחרים״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 134: ״וילך ויעבוד אשר לא צויתי לעבדם״.
ומשום מעשה דתלמי המלך,
דתניא:
מעשה בתלמי המלך, שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן;
ונכנס אצל כל אחד ואחד, ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם.
נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן לדעת אחת,
רש״י תלמי — מלך מצרים היה.
וכתבו לו:
״אלהים ברא בראשית״;
רש״י אלהים ברא בראשית — את השמים שלא יאמר בראשית שם הוא ושתי רשויות הן וראשון ברא את השני.
״אעשה אדם בצלם ובדמות״;
רש״י אעשה אדם — שמכאן פקרו האומרים שתי רשויות הן דכתיב נעשה אדם (בראשית א).
״ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי״;
רש״י ויכל ביום הששי — שלא יאמר אם כן עשה מלאכה בשבת דהא כתיב ויכל ביום השביעי והוא לא יקבל עליו מדרש חכמים שדרשו בו מה היה העולם חסר מנוחה באתה שבת באתה מנוחה וזהו גמרו.
״זכר ונקבה בראו״ — ולא כתבו ״בראם״;
רש״י זכר ונקבה בראו ולא כתבו בראם — דמשמע שני גופין ברא כל אחד זכר ונקבה שני פרצופין לכן כתבו בראו שכך נברא אדם בשני פרצופים.
״הבה ארדה ואבלה שם שפתם״;
״ותצחק שרה בקרוביה״;
רש״י בקרוביה — שלא יאמר על אברהם לא הקפיד דכתיב ויצחק ועל שרה הקפיד לפיכך כתבו בקרוביה לומר אברהם בלבו והיא אמרה בקרוביה.
״כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס״;
רש״י הרגו שור — שלא יאמר רצחנים היו אבותיכם שהרי אביהם מעיד עליהם שהם הרגו איש לכך כתבו שור שלא היו חשובין בעיניו אלא כבהמות ולא הקפיד על הבהמות.
״ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא בני אדם״;
רש״י נושא בני אדם — דמשמע גמל שלא יאמר משה רבכם לא היה לו סוס או גמל.
״ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות ארבע מאות שנה (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י וטיקן 134: שלשים שנה וארבע מאות שנה)״;
רש״י ובשאר ארצות — שלא יאמר שקר כתוב בתורה שהרי קהת מיורדי מצרים היה וכשאתה מונה שנותיו של קהת ושנותיו של עמרם ושנותיו של משה כולן אין מגיעות לד׳ מאות שנה כל שכן שהרבה משנות הבנים נבלעין בתוך שנות האבות אלא שמנה הכתוב מיום שנגזרה גזירת גלות מצרים בין הבתרים ומשם עד שנולד יצחק שלשים שנה ומשנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה צא מהם ששים של יצחק ומאה ול׳ שחיה יעקב כשבא למצרים נשארו מאתים ועשר וכן היתה הגזרה כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם (בראשית טו) ולא נאמר במצרים אלא בארץ לא להם וכשנולד יצחק היה אברהם גר בארץ פלשתים ומאז עד שיצאו ממצרים נמצא יצחק וזרעו שהן זרעו של אברהם גרים ושלשים של קודם לכן לא נמנו בגזרה דהא זרעך כתיב.
״וישלח את זאטוטי בני ישראל״;
״ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו״;
רש״י ואל זאטוטי בני ישראל — באותה פרשה עצמה ולפי שכתבו זאטוטי תחילה חזרו וכתבום כשמם הראשון ולא כתבו ואל אצילי בני ישראל.
רש״י זאטוטי — לשון חשיבות אבל נערי לשון קטנות ויאמר גרועים שלכם שלחתם לקבל פני שכינה.
״לא חמד אחד מהם נשאתי״;
רש״י לא חמד אחד מהם נשאתי — שלא יאמר חמור לא לקח אבל חפץ אחר לקח.
״אשר חלק יי אלהיך אתם להאיר לכל העמים״;
רש״י להאיר לכל העמים — שאם לא כן יאמר בן נח מותר בע״ז ומדרשו (ע״ז נה.) להחליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם.
״וילך ויעבוד אלהים אחרים אשר לא צויתי לעובדם״;
רש״י אשר לא צויתי לעובדם — שאם לא כתבו לעובדם משמע אשר לא צויתי שיהיו ויאמר א״כ אלהות הן שעל כורחו נבראו.
וכתבו לו ״את צעירת הרגלים״, ולא כתבו לו אֶת הָאַרְנֶבֶת(ויקרא יא, ו) —
רש״י וכתבו — במקום ואת הארנבת ואת צעירת הרגלים לפי שידיה קצרות וקטנות מרגליה.
מפני שאשתו של תלמי ארנבת שמה,
שלא יאמר: שחקו בי היהודים, והטילו שם אשתי בתורה.
מגילה פרק א, ט ע״א–ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
מגילה פרק א (מגילה נקראת), י ע״ב
וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר(בראשית יד, א)
§§cover-end§§
״ואיתימא רבי יונתן״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י הספרייה הבריטית 400: ״ר׳ יוחנן״.
״ויהי כי החל האדם לרוב, וירא יי כי רבה רעת האדם״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י מינכן 140 ובכ״י הספרייה הבריטית 400 הפסוק השני ״ויראו בני האלהים״ (בראשית ו, ב); בכ״י גטינגן 3 ובכ״י קולומביה 294–295: ״ויאמר יי… לא ידון״ (שם ו, ג).
״ויהי (כי) זקן שמואל״ — ״כי״ בסוגריים בדפוס וילנא (במקרא: ״כאשר״); בכתבי היד ובדפוס ונציה ״כי״, בכ״י הספרייה הבריטית 400 ״כאשר״. ״[ויי עמו]״ — הוספת דפוס וילנא; אינו ברוב כתבי היד ובדפוס ונציה (בכ״י אוקספורד 366 ישנו).
״ויהי (בקר) יום אחד״ — ״בקר״ בסוגריים בדפוס וילנא; בכ״י אוקספורד 366 ובכ״י הספרייה הבריטית 400: ״ויהי ערב ויהי בקר יום אחד״.
לפני ״והכתיב ויהי ביום השמיני״ בכ״י מינכן 95: ״[ומי אמרת דכולהו ויהי לגרועי קאתו]״.
וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ(אסתר א, א).
אמר רבי לוי, ואיתימא רבי יונתן:
דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה:
כל מקום שנאמר ״ויהי״ — אינו אלא לשון צער.
וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ — הוה המן;
וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹוט הַשֹּׁופְטִים(רות א, א) — הוה רעב;
וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹוב(בראשית ו, א) — וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם(בראשית ו, ה);
וַיְהִי בְּנׇסְעָם מִקֶּדֶם(בראשית יא, ב) — הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר(בראשית יא, ד);
וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל(בראשית יד, א) — עָשׂוּ מִלְחָמָה(בראשית יד, ב);
וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ — וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ(יהושע ה, יג);
רש״י וחרבו שלופה וגו׳ — וציערו שהוכיחו על ביטול תורה ותמיד של בין הערבים כדאמר לעיל בפירקין (מגילה פרק א, ג.).
וַיְהִי יְיָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ(יהושע ו, כז) — וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל(יהושע ז, א);
וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם(שמואל א א, א) — כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב וַיְיָ סָגַר רַחְמָהּ(שמואל א א, ה);
וַיְהִי(שמואל א ח, א) (כי) זָקֵן שְׁמוּאֵל — וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו(שמואל א ח, ג);
וַיְהִי דָוִד לְכׇל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל(שמואל א יח, יד) [וַיְיָ עִמּוֹ] — וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד(שמואל א יח, ט);
רש״י ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה׳ עמו — וכתיב התם ויהי שאול עוין את דוד בשביל הצלחתו.
וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ(שמואל ב ז, א) — רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת(מלכים א ח, יט).
והכתיב וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי(ויקרא ט, א),
ותניא: אותו היום היתה שמחה (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י הספרייה הבריטית 400: גדולה) לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ;
כתיב הכא וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, וכתיב התם וַיְהִי(בראשית א, ה) (בקר) יוֹם אֶחָד!
הא שכיב נדב ואביהוא.
והכתיב וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה(מלכים א ו, א)!
והכתיב וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל(בראשית כט, י)!
והכתיב וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד!
והאיכא שני, והאיכא שלישי, והאיכא טובא!
אמר רב אשי:
כל ״ויהי״ — איכא הכי ואיכא הכי;
״ויהי בימי״ — אינו אלא לשון צער.
חמשה ״ויהי בימי״ הוו:
וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ,
וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹוט הַשֹּׁופְטִים,
וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל,
וַיְהִי בִּימֵי אָחָז(ישעיה ז, א),
וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים(ירמיה א, ג).
מגילה פרק א, י ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
מגילה פרק ד (בני העיר), לא ע״ב
וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יְיָ מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי(בראשית טו, ב)
§§cover-end§§
סוגיא מקבילה — בבלי תענית פרק ד, כז ע״ב, על ״וישראל שבאותו משמר מתכנסין בעריהן וקורין במעשה בראשית״: שם ״אמר רבי יעקב בר אחא אמר רב אסי״, ובלי הפסוק ״אם לא בריתי״.
״אמר רבי אמי״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י אוקספורד 366, בכ״י וטיקן 134, בכ״י גטינגן 3 ובכ״י קולומביה 294–295: ״ר׳ יעקב בר אחא א״ר אסי״, כבתענית.
״שנאמר: אם לא בריתי… לא שמתי״ — אינו בכ״י מינכן 95, בכ״י וטיקן 134 ובכ״י הספרייה הבריטית 400.
״[במעמדות]״ — בסוגריים מרובעים בדפוס וילנא; כך בכתבי היד, ואינו בדפוס ונציה.
״כל זמן שקוראין בהן״ — בכ״י וטיקן 134: ״שעוסקין בהם״.
[במעמדות] במעשה בראשית וכו׳.(משנה מגילה ג, ו)
מנהני מילי?
רש״י מנהני מילי — מה ענין בראשית אצל מעמדות.
אמר רבי אמי:
אלמלא מעמדות — לא נתקיימו (כ״י אוקספורד 366: נבראו) שמים וארץ,
שנאמר: אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻוקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי(ירמיה לג, כה),
וכתיב: וַיֹּאמַר יי אלהים בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה(בראשית טו, ח).
רש״י במה אדע — מה תאמר לי ללמדן דבר שיתכפרו בו עונותיהן.
אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, שמא חס ושלום ישראל חוטאים לפניך, ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה?
אמר לו: לאו.
אמר לפניו: רבונו של עולם, בַּמָּה אֵדַע?
אמר לו: קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁולֶּשֶׁת וגו׳(בראשית טו, ט).
רש״י קחה לי עגלה משולשת — כלומר הקרבנות יכפרו עליהן.
אמר לפניו: רבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים; בזמן שאין בית המקדש קיים — מה תהא עליהם?
אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות;
כל זמן שקוראין בהן (כ״י מינכן 95: שקורין ושונין בהן) — מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן,
ומוחל אני על כל עונותיהם.
מגילה פרק ד, לא ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
מגילה פרק א, הלכה ט
וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר(בראשית יח, יב)
§§cover-end§§
המקראות כפי ששינו החכמים, ולא כלשון המקרא: בראשית א, א; א, כו; ה, ב; ב, ב; יא, ז; יח, יב; מט, ו; שמות ד, כ; יב, מ; ויקרא יא, ו (״צעירת הרגלים״ במקום ״הארנבת״); במדבר טז, טו; דברים ד, יט; יז, ג.
שלשה עשר דבר שינו חכמים לתלמי המלך.
כתבו לו:
״אלהים ברא בראשית״;
״אעשה אדם בצלם ובדמות״;
״זכר ונקוביו בראם״;
״ויכל בשישי וישבות בשביעי״;
״הבה ארדה״;
״ותצחק שרה בקרוביה לאמר״;
״כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס״;
״ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושאי בני אדם״;
״ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובכל הארצות שלשים שנה וארבע מאות שנה״;
״ואת הארנבת״ — ״את צעירת הרגלים״: אמו שלתלמי המלך ארנבתא הוות שמה;
״לא חמד אחד מהם נשאתי״;
״אשר חלק יי אלהיך אותם להאיר לכל העמים תחת כל השמים״;
״אשר לא צויתי לאומות לעבדם״.
מגילה פרק א, הלכה ט. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד ירושלמי | כ״י ליידן (מהדורת על־התורה) |
מגילה פרק ג, הלכה ו
וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר(בראשית כא, א)
§§cover-end§§
בכתב יד ליידן מתחילה כאן הלכה ז (במשניות ובגמרא); בדפוס ונציה ״ז׳״.
בפסח קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים.
בעצרת — שבעה שבועות.
בראש השנה — בחודש השביעי.
ביום הכיפורים — אחרי מות.
ביום טוב ראשון של חג קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים, ושאר כל ימות החג קורין בקרבנות החג.
המשנה לעיל: משנה מגילה ג, ה
ובעצרת — שבעה שבועות.
אית תניי תני: בחודש השלישי.
ובראש השנה — ובחודש השביעי.
אית תניי תני: וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה(בראשית כא, א).
ביום הכיפורים — אחרי מות.
וביום טוב הראשון של חג קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים, ושאר כל ימות החג קורין בקרבנות החג.
רבי יעקב בר אחא בשם רבי יסא:
ללמדך שאין העולם עומד אלא על הקרבנות.
מגילה פרק ג, הלכה ו. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד ירושלמי | כ״י ליידן (מהדורת על־התורה) |
חגיגה ב, ו
וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם(בראשית א, ב)
§§cover-end§§
מעשה ברבי יהושע שהיה מהלך באסתרטא,
והיה בן זומא בא כנגדו,
הגיע אצלו ולא נתן לו שלום,
אמר לו מאין לאין, בן זומא,
אמר לו צופה (כ״י ערפורט: מסתכל) הייתי במעשה בראשית,
ואין בין מים העליונים למים התחתונים אפילו טפח,
שנאמר וְרוּחַ אלים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם(בראשית א, ב)
ואומר, כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ וגו׳(דברים לב, יא),
מה נשר זה טס על קנו נוגע ואינו נוגע,
כך אין בין מים העליונים למים התחתונים אפילו טפח.
אמר להם רבי יהושע לתלמידיו:
כבר בן זומא מבחוץ.
לא היו ימים מועטים עד שנסתלק בן זומא.
חגיגה ב, ו. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תוספתא | מהדורת ליברמן |
חגיגה פרק ב (אין דורשין בעריות), יב ע״א
וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים(בראשית יז, א)
§§cover-end§§
ואמר רב יהודה אמר רב:
בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם, היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי,
רש״י פקעיות — לומישי״ל בלעז.
עד שגער בו הקדוש ברוך הוא והעמידו,
שנאמר: עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ(איוב כו, יא).
והיינו דאמר ריש לקיש:
מאי דכתיב אֲנִי אֵל שַׁדַּי(בראשית יז, א)?
אני הוא שאמרתי לעולם ״די״.
אמר ריש לקיש:
בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את הים (כ״י מינכן 6, כ״י אוקספורד 366, כ״י וטיקן 134, כ״י גטינגן 3: הגדול), היה מרחיב והולך (כ״י מינכן 6, כ״י וטיקן 134: בכל העולם כולו),
עד שגער בו הקדוש ברוך הוא ויבשו,
שנאמר: גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ וְכׇל הַנְּהָרוֹת הֶחֱרִיב(נחום א, ד).
חגיגה פרק ב, יב ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
יבמות ו, ו
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים(בראשית א, כח)
§§cover-end§§
לא יבטל אדם מפריה ורביה, אלא אם כן יש לו בנים.
בית שמאי אומרים:
שני זכרים.
ובית הלל אומרים:
זכר ונקבה,
שנאמר: זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם(בראשית ה, ב).
נשא אשה, ושהה עמה עשר שנים, ולא ילדה, אינו רשאי לבטל.
גרשה, מתרת לנשא לאחר.
ורשאי השני לשהות עמה עשר שנים.
ואם הפילה, מונה משעה שהפילה.
האיש מצוה על פריה ורביה, אבל לא האשה.
רבי יוחנן בן ברוקא אומר:
על שניהם הוא אומר: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ(בראשית א, כח).
יבמות ו, ו. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| משנה | נוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד) |
יבמות ח, ד
זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם(בראשית ה, ב)
§§cover-end§§
לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים.
בני בנים הרי הן כבנים.
מת אחד מהן, או שנעשה אחד מהן סריס,
אין רשיי לבטל.
האיש אין רשאי לישב בלא אשה,
ואשה אינה רשאה לישב שלא באיש.
האיש אין רשיי לשתות עיקרין שלא יוליד,
והאשה אין רשאה לשתות עיקרין שלא תלד.
האיש אין רשיי לישא עקרה, וזקינה, אילונית, וקטנה, ושאין ראויה לילד.
האשה אינה רשאה להנשא אפילו לסריס.
רבי יהודה אומר:
המסרס את הזכרים חייב ואת הנקבות פטור.
רבי נתן אומר:
בית שמיי אומרים שני בנים (כ״י ערפורט: זכרים), כבניו של משה,
שנאמר ובְּנֵי מֹשֶׁה גֵּרְשׁם וֶאֱלִיעֶזֶר(דברי הימים א כג, טו).
בית הלל אומרים זכר ונקבה,
שנאמר זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם(בראשית ה, ב).
רבי יונתן אומר:
בית שמיי אומרים זכר ונקבה,
ובית הלל אומרים זכר או נקבה.
יבמות ח, ד. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תוספתא | מהדורת ליברמן |
יבמות פרק ו, הלכה ו
וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ(בראשית טז, ג)
§§cover-end§§
על המשנה ״נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה — אינו רשאי לבטל… ואם הפילה — מונה משעה שהפילה״ (משנה יבמות ו, ו).
״[ואית תנויי תני… לא תבעל.]״ — נוסף בגליון כתב יד ליידן.
רבי אמי בשם רבי שמעון בן לקיש:
טעמא דהן תנייא: מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן(בראשית טז, ג) — צא שנים שעשה בחוצה לארץ.
ותני כן:
חלתה היא, או שחלה הוא, או שהלך לו למדינת הים — אינן עולין.
נישאת לראשון ולא ילדה — יש לה כתובה;
לשיני — יש לה כתובה;
לשלישי — יש לה כתובה;
לרביעי ולחמישי — אין לה כתובה.
רבי חנינה בר עגול בשם רבי חזקיה:
לשלישי עצמו אין לה כתובה.
נישאת לרביעי ולחמישי ולא ילדה — מה דיחזרון קדמאי עליה?
יכלה היא מימר: כדון איתעקרת ההיא איתתא.
נישאת לחמישי וילדה — מהו תחזיר על רביעייא?
אומר לה: שתיקותיך יפה מדיבוריך.
נבעלת ורואה דם, נבעלת ורואה דם —
אית תניי תני: שנייה תיבעל, שלישית לא תיבעל;
[ואית תנויי תני: שלישית תיבעל, רביעית לא תבעל.]
הוון בעיין מימר:
מה דמר שנייה תיבעל ושלישית לא תיבעל — כמאן דמר שלישית אין לה כתובה;
ברם כמאן דמר שלישית תיבעל רביעית לא תיבעל — כמאן דמר שלישית יש לה כתובה.
היתה יולדת זכרים, והיו נימולים ומתים —
אית תניי תני: שיני ימול, שלישי לא ימול;
אית תניי תני: שלישי ימול, רביעי לא ימול.
הוון בעיין מימר:
מאן דמר שיני ימול שלישי לא ימול — כמאן דמר השלישית אין לה כתובה;
מאן דמר השלישי ימול הרביעי לא ימול — כמאן דמר השלישית יש לה כתובה.
אפילו כמאן דמר השלישית יש לה כתובה — מודי הוא הכא שלא ימול, מפני סכנה.
תני: אמר רבי נתן:
מעשה שהלכתי לקיסרין שלקפוטקייא, והיתה שם אשה והיתה יולדת זכרים, והיו נימולים ומתים.
ומלת את הראשון ומת, שיני ומת, שלישי ומת;
רביעי הביאתו לפניי.
נסתכלתי בו, ולא ראיתי בו דם ברית.
אמרתי להם: הניחוהו לאחר זמן.
והניחוהו ומלוהו, ונמצא בן קיימא.
והיו קורין אותו נתן בשמי.
היו לה בנים ומתו — מונה משעת מיתה.
יכולה היא מימר: רוחא חנקת בניה דההיא איתתא, ועקרתה.
יבמות פרק ו, הלכה ו. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד ירושלמי | כ״י ליידן (מהדורת על־התורה) |
יבמות פרק יא, הלכה ב
וְגַם אׇמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ(בראשית כ, יב)
§§cover-end§§
״אמר רב חנין״ — בדפוס ונציה ״רבי חנין״; ״רבי ביבי בעא״ — בדפוס ונציה ״רבי ביבי״ בלבד.
גוי — אחותו, בין מאב בין מאם, יוציא, דברי רבי מאיר.
רבי יודה אומר:
אחותו מאם יוציא, אחותו מאב יקיים.
אחות אמו יוציא, אחות אביו יקיים, דברי רבי מאיר.
רבי יודה אומר:
אחות אמו מאמה יוציא, אחות אמו מאביה יקיים.
אמר רב חנין:
פשט הוא לון על דברי רבי מאיר:
עַל כֵּן יַעֲזׇוב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ(בראשית ב, כד) — בסמוך לו מאביו, בסמוך לו מאמו.
רבי ביבי בעא:
מעתה אחות אביו אסורה, שהיא סמוכה לאביו; אחות אמו תהא אסורה, מפני שהיא סמוכה לאמו?
התיב רבי שמעון בריה דרבי אייבו:
והכתיב: וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּודָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה(שמות ו, כ)!
מעתה אפילו כבני נח לא היו ישראל נוהגין!
אמר רבי הילא:
בסמוך לו מאביו, בסמוך לו מאמו.
מתיבין לרבי מאיר: והכתיב: וְגַם אׇמְנָה אֲחֹותִי בַת אָבִי היא אַךְ לֹא בַת אִמִּי(בראשית כ, יב)!
אמר להן רבי מאיר:
משם ראייה? לא — וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה.
מאי כדון?
אמר רבי יוסה:
כל ערוה שבית דין שלישראל ממיתין עליה — בני נח מוזהרין עליה;
וכל ערוה שאין בית דין ממיתין עליה — אין בני נח מוזהרין עליה.
התיבון: הרי אחותו — הרי בית דין שלישראל ממיתין עליה, ואין בני נח מוזהרין עליה!
רבי הילא בשם רבי שמעון בן לקיש:
וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹות הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ(דברים יח, יב) — מלמד שאין הקדוש ברוך הוא עונש אלא אם כן הזהיר.
יבמות פרק יא, הלכה ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד ירושלמי | כ״י ליידן (מהדורת על־התורה) |
כתובות ו, ח
וַיֹּאמֶר יְיָ אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ(בראשית ב, יח)
§§cover-end§§
יתומה שהשיאתה אמה או אחיה, וכתבו לה מאה או חמשים זוז,
אף על פי שכתב להן הבעל דין ודברים אין לי עמה,
יכולה היא כשתגדיל להוציא מידן מה שראוי להנתן לה.
האיש פוסק על ידי בתו,
ואין האשה פוסקת על ידי בתה.
יתום ויתומה שמבקשין להתפרנס,
מפרנסין את היתומה תחלה ואחר כך מפרנסין את היתום,
מפני שהיתום יכול לחזר מכל מקום
ואין היתומה יכולה לחזר מכל מקום.
יתום ויתומה שמבקשין לישא,
משיאין את היתומה תחלה ואחר כך משיאין את היתום,
מפני שבושתה של אשה יותר מן האיש.
יתום שמבקש לישא,
שוכרין לו בית ומציעין לו מטה ואחר כך משיאין לו אשה,
שנאמר דֵּי מַחְסֹורוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ(דברים טו, ח),
אפילו עבד אפילו סוס.
לוֹ, זו אשה,
שנאמר להלן אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ(בראשית ב, יח).
מה לּוֹ אמור להלן זו אשה,
אף לוֹ אמור כן אשה.
כתובות ו, ח. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תוספתא | מהדורת ליברמן |
כתובות פרק ה (אף על פי), סא ע״א
וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה(בראשית כ, ג)
§§cover-end§§
בסוגיית המשנה ״ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה… ומניקה את בנה״ (משנה כתובות ה, ה); אחריה ״הכניסה לו שפחה״ — דיבור המשנה הבא.
״אמר רב הונא: בדק לן רב הונא בר חיננא״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 130: ״אמר רב פפא״.
״רבי אלעזר אמר״ — בכ״י וטיקן 130: ״ר׳ אליעזר״.
אמר רב הונא:
בדק לן רב הונא בר חיננא:
היא אומרת להניק, והוא אומר שלא להניק — שומעין לה, צערא דידה הוא.
רש״י צערא דידה הוא — החלב רב בדדיה ומצערה.
הוא אומר להניק, והיא אומרת שלא להניק — מהו?
כל היכא דלאו אורחה — שומעין לה;
רש״י דלאו אורחה — אין דרך משפחתה להניק.
היא אורחה, והוא לאו אורחיה — מאי? בתר דידיה אזלינן, או בתר דידה אזלינן?
ופשיטנא ליה מהא: עולה עמו ואינה יורדת עמו.
אמר רב הונא:
מאי קראה? וְהִיא בְּעֻולַת בָּעַל(בראשית כ, ג) — בעלייתו של בעל, ולא בירידתו של בעל.
רבי אלעזר אמר:
מהכא: כִּי הִיא הָיְתָה אֵם כׇּל חָי(בראשית ג, כ) — לחיים ניתנה, ולא לצער ניתנה.
כתובות פרק ה, סא ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
סוטה ג, ו–ט
וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ(בראשית ב, ו)
§§cover-end§§
אנשי מבול לא נתגאו לפני המקום אלא מתוך הטובה שהשפיע להם,
שנאמר
בָּתֵּיהֶם שָׁלוֹם מִפָּחַד וגו׳(איוב כא, ט)
שׁוֹרוֹ עִבַּר וְלֹא יַגְעִל וגו׳(איוב כא, י)
יְשַׁלְּחוּ כַצֹּאן וגו׳(איוב כא, יא)
יִשְׂאוּ כְּתֹף וגו׳(איוב כא, יב)
יְבלּוּ בַטּוֹב יְמֵיהֶם וגו׳(איוב כא, יג).
היא גרמה להם,
וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ(איוב כא, יד),
מַה שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ(איוב כא, טו),
אמרו אין לו עלינו טריחות אלא שתי טיפות של גשמים (כ״י ערפורט: כלום יש לו עלינו אלא גשמים),
הרי יש לנו נהרות ומעיינות שאנו מסתפקין מהן בימות החמה ובימות הגשמים,
שנאמר וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ(בראשית ב, ו).
אמר להם המקום:
בטובה שהטלתי לכם, בה אתם מתגאין לפני,
בה אני נפרע מכם,
מהו אומר,
וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ(בראשית ו, יז) (כ״י ערפורט, במקום הפסוק: כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ וגו׳).
רבי יוסה בן דורמסקית אומר:
אנשי מבול לא נתגאו לפני המקום אלא בגלגלי עין שדומין למים,
שנאמר וַיִּרְאוּ בְנֵי האלים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם וגו׳(בראשית ו, ב),
אף המקום לא נפרע מהן אלא בגלגלי מים שדומה לעין (כ״י ערפורט: במים),
שנאמר בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כׇּל מַעְיְנֹות תְּהוֹם רַבָּה וגו׳(בראשית ז, יא).
סוטה ג, ו–ט. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תוספתא | מהדורת ליברמן |
סוטה ד, י–טו
וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ(בראשית ו, ה)
§§cover-end§§
וכן הוא אומר בסוטה, וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים וגו׳(במדבר ה, כב),
ירך, מקום שהתחילה בעבירה תחילה,
משם פורענות מתחלת לבא עליה.
ירך התחילה בעבירה תחלה ואחר כך בטן,
לפיכך תלקה ירך תחלה ואחר כך בטן,
שנאמר וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם(במדבר ה, כז).
וכן אתה מוצא באנשי מבול,
אדם התחיל בעבירה תחילה,
שנאמר וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ(בראשית ו, ה),
אף הן לקו תחלה והשאר לא פלטו,
שנאמר וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְקוּם וגו׳(בראשית ז, כג).
קטני סדום הן התחילו בעבירה תחלה,
שנאמר טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי סְדֹום וגו׳(בראשית יט, ד),
אף הן לקו תחלה והשאר לא פלטו,
שנאמר וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ וגו׳(בראשית יט, יא).
פרעה התחיל (דפוס: גדולי מצרים הן התחילו) בעבירה תחלה,
שנאמר וַיָּקׇם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם(שמות א, ח) (דפוס, במקום הפסוק: ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן וגו׳),
הוא לקה תחלה והשאר לא פלטו,
שנאמר וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וגו׳(שמות ז, כט).
מרגלים הן התחילו בעבירה תחלה,
שנאמר וַיֹּוצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ(במדבר יג, לב),
לפיכך הן לקו תחלה והשאר לא פלטו,
דכתיב וַיָּמֻותוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִיאֵי דִבַּת הָאָרֶץ(במדבר יד, לז),
והשאר לא פלטו,
שנאמר אֲנִי יְיָ דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה וגו׳(במדבר יד, לה).
שכיני ארץ ישראל התחילו בעבירה תחלה,
שנאמר כֹּה אָמַר יְיָ עַל כׇּל שְׁכֵנַי הָרָעִים הַנֹּגְעִים בַּנַּחֲלָה וגו׳(ירמיה יב, יד),
אף הן לקו תחילה, והשאר לא פלטו,
שנאמר הִנְנִי נֹתְשָׁם וגו׳.
נביאי ירושלם (כ״י ערפורט: נביאי ישראל) הן התחילו בעבירה תחילה,
שנאמר כִּי מֵאֵת נְבִיאֵי יְרוּשָׁלִַם יָצְאָה חֲנֻפָּה לְכׇל הָאָרֶץ(ירמיה כג, טו),
אף הן לקו תחילה והשאר לא פלטו,
שנאמר ולוקה מֵהֶם קְלָלָה לְכֹל גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּבָבֶל לֵאמֹר יְשִׂימְךָ יְיָ כְּצִדְקִיָּהוּ וגו׳(ירמיה כט, כב).
סוטה ד, י–טו. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תוספתא | מהדורת ליברמן |
סוטה ד, יז–יח
וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה(בראשית ג, א)
§§cover-end§§
וכן אתה מוצא בנחש הקדמוני,
שהיה ערום מכל הבהמה ומכל חית השדה,
שנאמר וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם וגו׳(בראשית ג, א),
בקש להרוג את אדם ולישא את חוה,
אמר לו המקום:
אני אמרתי תהא מלך על כל בהמה וחיה,
עכשיו שלא רצה, אָרוּר הוא מִכׇּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה(בראשית ג, יד).
אני אמרתי תלך בקומה זקופה כאדם,
עכשיו שלא רצית, עַל גְּחֹונְךָ תֵלֵךְ.
אני אמרתי תאכל מאכל אדם ותשתה משתה אדם (כ״י ערפורט: מעדנים כאדם),
עכשיו, וְעָפָר תֹּאכַל כׇּל יְמֵי חַיֶּיךָ.
אתה בקשתה להרוג את אדם ולישא את חוה,
עכשיו, וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה(בראשית ג, טו),
נמצאת אומר מה שביקש לא ניתן לו,
ומה שבידו נוטל ממנו.
סוטה ד, יז–יח. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תוספתא | מהדורת ליברמן |
סוטה י, א–ו
וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר(בראשית ה, כט)
§§cover-end§§
בזמן שהצדיקים באין לעולם טובה באה לעולם, ופורענות מסתלקת מן העולם,
וכשנפטרין מן העולם פורענות באה לעולם, וטובה מסתלקת מן העולם.
בזמן שהרשעים באין לעולם פורענות באה לעולם, וטובה מסתלקת מן העולם,
וכשמסתלקין מן העולם טובה באה לעולם, ופורענות מסתלקת מן העולם.
ומניין שכשהצדיקים באין לעולם טובה באה לעולם, ופורענות מסתלקת מן העולם,
שנאמר וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ וגו׳(בראשית ה, כט).
ומניין כשנפטרין מן העולם פורענות באה לעולם, וטובה מסתלקת מן העולם,
שנאמר (דפוס: הצדיק אבד) וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב(ישעיה נז, א),
ואומר יָבא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם וגו׳(ישעיה נז, ב) הולך שלום אל הקבר,
ואומר וְאַתֶּם קִרְבוּ הֵנָּה בְּנֵי עֹונְנָה וגו׳(ישעיה נז, ג).
ומניין שכהרשעים באין לעולם פורענות באה לעולם, וטובה מסתלקת מן העולם,
שנאמר בְּבא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז וגו׳(משלי יח, ג).
ומניין שכשמסתלק מן העולם טובה באה לעולם, ופורענות מסתלקת מן העולם,
שנאמר וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה וגו׳(משלי יא, י),
ואומר לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וגו׳(דברים יג, יח).
כל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם,
אבדו מן העולם פורענות נסתלק וחרון אף מן העולם.
ולא שהצדיקים תולין לעולם בחייהם בלבד,
אלא אף במיתה,
שנאמר וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל וגו׳(בראשית ז, י),
מה טיבן של אילו שבעת הימים,
אילו שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק שעיכבו את הפורענות מלבוא לעולם,
לכך נאמר וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים.
דבר אחר:
מה טיבן של שבעת הימים הללו,
מלמד שנתן להם המקום שבעת ימים לאחר גזירה,
שמא יעשו תשובה,
ולא עשו,
לכך נאמר וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים.
דבר אחר:
וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים,
מלמד ששינה להם המקום סדורו של עולם,
והיתה חמה יוצאה במערב ושוקעת במזרח,
לכך נאמר וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים.
דבר אחר:
מלמד שנתן להם המקום מאכל ומשתה וישבו ואכלו ושתו
והראן מעין העולם הבא,
כל כך למה,
כדי שיראו דברו וידעו מה אבדו.
כל זמן שהיה אברהם קיים היה שובע,
שנאמר וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל(בראשית כד, א),
משמת אברהם וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ(בראשית כו, א).
בא יצחק היה שובע,
שנאמר וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ וגו׳(בראשית כו, יב).
כל זמן שהיה אברהם קיים היו בארות נובעות מים,
משמת אברהם מהו אומר וְכׇל הַבְּאֵרֹות וגו׳(בראשית כו, טו),
אמרו הואיל ואין נובעות מים אינן אלא תקלה מפני גייסות,
עמדו וסתמום.
בא יצחק והיו בארות נובעות מים,
שנאמר וַיָּשׇׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹות הַמַּיִם וגו׳(בראשית כו, יח),
וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל(בראשית כו, יט). (דפוס: כל זמן שהיה יצחק קיים היתה ברכה לזרע, שנאמר ויזרע יצחק בארץ ההיא וגומר)
סוטה י, א–ו. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תוספתא | מהדורת ליברמן |
סוטה פרק א (המקנא לאשתו), יד ע״א
וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא(בראשית יח, א)
§§cover-end§§
אחת משרשרת אמרות רבי חמא ברבי חנינא על קבורת משה (סוטה פרק א, יד ע״א); אחריה ״כתנות עור — רב ושמואל״, פירוש המלה בפסוק.
ואמר רבי חמא ברבי חנינא:
מאי דכתיב אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ(דברים יג, ה)?
וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר: כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹוכְלָה הוּא(דברים ד, כד)!
אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא.
מה הוא מלביש ערומים — דכתיב וַיַּעַשׂ יְיָ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם(בראשית ג, כא) — אף אתה הלבש ערומים;
הקדוש ברוך הוא ביקר חולים — דכתיב וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלֹונֵי מַמְרֵא(בראשית יח, א) — אף אתה בקר חולים;
הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים — דכתיב וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ(בראשית כה, יא) (כ״י אוקספורד 2675: מלמד שברך לו ברכת אבלים) — אף אתה נחם אבלים;
רש״י ויברך אלהים את יצחק — ניחמו על אביו וברכו ברכת אבלים.
הקדוש ברוך הוא קבר מתים — דכתיב וַיִּקְבֹּר אֹותוֹ(דברים לד, ו) בגיא — אף אתה קבור מתים.
סוטה פרק א, יד ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
סוטה פרק ט (עגלה ערופה), מו ע״ב
וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים(בראשית יב, כ)
§§cover-end§§
הסוגיא על המשנה ״זקני העיר רוחצין ידיהן… ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה״ (סוטה ט, ו); ״ואמרו: ידינו לא שפכו… בלא לויה״ — לשון המשנה. אחרי ״עלה, שהקרחת עלינו את המקום״ עוברת הגמרא ל״מאי ונערים קטנים״ ולחטאי אלישע — ענין אחר, ואינו נדפס כאן (שאר היחידה: ״מאי ונערים קטנים? אמר רבי אלעזר… תנא: נערים היו ובזבזו עצמן כקטנים״).
״ועשינו עמך חסד״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י וטיקן 110–111 ובדפוס ונציה: ״ועשינו עמך חסד ואמת״.
״אמר רבי יהושע בן לוי: המהלך בדרך… לגרגרותיך, ואמר רבי יהושע בן לוי״ — אינו בכ״י מינכן 95.
״(ומאחר שלא ישב היכן עבר)״ — בסוגריים בדפוס וילנא, למחיקה; אינו בכ״י אוקספורד 2675 ובכ״י וטיקן 110–111.
זקני העיר רוחצין ידיהן כו׳.(משנה סוטה ט, ו)
תנו רבנן:
וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא הַקְּרֹובִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל(דברים כא, ו) —
שאין תלמוד לומר הערופה, ומה תלמוד לומר הערופה? על מקום עריפתה של עגלה.
ואמרו: יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ(דברים כא, ז) —
וכי על לבנו עלתה שבית דין שופכין דמים?
אלא: לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות,
ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה.
תניא, היה רבי מאיר אומר:
כופין ללויה, ששכר הלויה אין לה שיעור,
רש״י כופין ללויה — כופין את מי שאינו רוצה ללוות את חבירו לדרך שילוהו.
שנאמר: וַיִּרְאוּ הַשֹּׁומְרִים אִישׁ יוֹצֵא מִן הָעִיר וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַרְאֵנוּ נָא אֶת מְבוֹא הָעִיר וְעָשִׂינוּ עִמְּךָ חָסֶד(שופטים א, כד),
וכתיב: וַיַּרְאֵם אֶת מְבוֹא הָעִיר(שופטים א, כה).
ומה חסד עשו עמו? שכל אותה העיר הרגו לפי חרב, ואותו האיש ומשפחתו שלחו.
וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ אֶרֶץ הַחִתִּים וַיִּבֶן עִיר וַיִּקְרָא שְׁמָהּ לוּז היא שְׁמָהּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה(שופטים א, כו).
רש״י ויקרא שמה לוז — סיפיה דקרא היא שמה עד היום הזה ומיניה יליף דלא נתבלבלה ולא חרבה כדאמרינן כל מקום שנאמר עד היום הזה לעולם ולעולמי עולמים הוא.
תניא:
היא לוז שצובעין בה תכלת;
היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה;
ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה,
אלא זקנים שבה, בזמן שדעתן קצה עליהן — יוצאין חוץ לחומה והן מתים.
והלא דברים קל וחומר:
ומה כנעני זה, שלא דיבר בפיו ולא הלך ברגליו — גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות;
רש״י שלא דבר בפיו — דלא כתיב אלא ויראם באצבעו או בעקמימות שפתים כדלקמן.
רש״י ולזרעו — כדאמרינן שאין מלאך המות שולט בהם.
מי שעושה לויה ברגליו — על אחת כמה וכמה.
במה הראה להם?
חזקיה אמר: בפיו עקם להם.
רבי יוחנן אמר: באצבעו הראה להם.
תניא כוותיה דרבי יוחנן: בשביל שכנעני זה הראה באצבעו — גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות.
אמר רבי יהושע בן לוי:
המהלך בדרך ואין לו לויה — יעסוק בתורה,
שנאמר: כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹותֶיךָ(משלי א, ט).
ואמר רבי יהושע בן לוי:
בשביל ארבעה פסיעות (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 110–111: ארבע אמות) שלוה פרעה לאברהם,
שנאמר: וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וגו׳(בראשית יב, כ) —
נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה,
שנאמר: וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹותָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה(בראשית טו, יג).
אמר רב יהודה אמר רב:
כל המלוה את חבירו ארבע אמות בעיר — אינו ניזוק.
רש״י אינו ניזוק — אותו היוצא לדרך.
רבינא אלויה לרבא בר יצחק ארבע אמות בעיר; מטא לידיה היזיקא, ואיתציל.
רש״י שליוהו פרעה — כדכתיב ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו.
תנו רבנן:
הרב לתלמיד — עד עיבורה של עיר;
רש״י עד עיבורה של עיר — שהוא יוצא ממנה והוא בבית החיצון שבתוך שבעים אמה ושירים לבתי העיר.
חבר לחבר — עד תחום שבת;
תלמיד לרב — אין לו שיעור.
וכמה?
אמר רב ששת (כ״י וטיקן 110–111: רב יהודה): עד פרסה.
ולא אמרן אלא רבו שאינו מובהק, אבל רבו מובהק — שלשה פרסאות.
רב כהנא אלויה לרב שימי בר אשי מפום נהרא (כ״י אוקספורד 2675: מפום בדיתא) עד בי ציניתא דבבל.
רש״י בי ציניתא דבבל — מקום הוא ובו דקלים הרבה כמו ציני הר הברזל (סוכה דף כט:).
כי מטו התם, אמר ליה: ודאי דאמריתו הני ציניתא דבבל משני אדם הראשון איתנהו?
אמר ליה: אדכרתן מלתא;
דאמר רבי יוסי ברבי חנינא:
מאי דכתיב: בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם(ירמיה ב, ו)?
וכי מאחר שלא עבר — היכן ישב? (ומאחר שלא ישב — היכן עבר?)
אלא: ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב — נתישבה;
ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון — לא נתישבה.
רש״י לא נתיישב — והיינו לא ישב אדם שם לא גזר אדם הראשון יישוב שם והיינו דאמרי אינשי איתנהו משני אדם הראשון שגזר עליו אדם הראשון יישוב דקלים ולא יישוב אחר.
רב מרדכי אלויה לרב אשי מהגרוניא ועד בי כיפי, ואמרי לה: עד בי דורא.
אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר:
כל שאינו מלוה ומתלוה — כאילו שופך דמים;
שאילמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע — לא גירה דובים לתינוקות,
שנאמר: וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית אֵל וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ(מלכים ב ב, כג).
אמרו לו: עלה, שהקרחת עלינו את המקום.
רש״י שהקרחת עלינו את המקום — שכשהיו המים הרעים היתה פרנסתינו להביא מים ולמכור.
סוטה פרק ט, מו ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
סוטה פרק ז, הלכה א
וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה(בראשית יח, טו)
§§cover-end§§
על המשנה ״אילו נאמרין בלשונם: פרשת סוטה…״ (משנה סוטה ז, א). הסוגיא על ״פרשת סוטה״ — ״שלא יאמר לה על ידי תורגמן״ ועמה דברי רבי יוחנן ״על ידי התורגמן״; אחריה ״וידוי מעשר״ — עניין אחר.
אילו נאמרין כול׳.(משנה סוטה ז, א)
כתיב: וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה(במדבר ה, כא) — בכל לשון שהיא שומעת, דברי רבי יאשיה.
אמר ליה רבי יונתן:
ואם אינה שומעת, ולמה היא עונה אחריו אמן?
אלא שלא יאמר לה על ידי תורגמן.
רבי יוחנן בשם רבי לעזר בירבי שמעון:
לא מצינו שדיבר המקום עם אשה אלא עם שרה בלבד.
והא כתיב: אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה וגו׳(בראשית ג, טז)!
אמר רבי יעקב דכפר חנין:
על ידי התורגמן.
והא כתיב: וַיֹּאמֶר יְיָ לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ(בראשית כה, כג)!
אמר רבי בא בר כהנא:
הדיבור נפלה לה.
אמר רבי בירי:
כמה כירכורי כירכורים!
הקדוש ברוך הוא מתאוה לשמוע שיחתן שלצדקניות:
וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ(בראשית יח, טו).
סוטה פרק ז, הלכה א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד ירושלמי | כ״י ליידן (מהדורת על־התורה) |
קידושין פרק ג (האומר לחבירו), סא ע״א – סב ע״א
וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי(בראשית כד, ח)
§§cover-end§§
״(אמר)״ — מחוק בדפוס וילנא.
״אלא לרבי חנינא למה לי״ (סא ע״ב) — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 110–111: ״לר׳ חנינא בן גמליאל״, כבשאר הסוגיא.
״אז תנקה מאלתי״ — בכ״י וטיקן 110–111 הפסוק נמשך: ״כי תבוא אל משפחתי ואם לא יתנו לך והיית נקי מאלתי״; ובכ״י מינכן 95 במקומו ״אם בחקותי תלכו ואם בחקותי תמאסו״.
״אמר רבא: מילחא גללניתא״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 110–111: ״אמר רבה בר רב הונא״.
רבי מאיר אומר:
כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן — אינו תנאי,
רש״י מתני׳ כל תנאי — שאין כפול.
רש״י כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי — ואף על פי שלא נתקיים התנאי נתקיימו הדברים כגון הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז ולא פירש לכפול ואם לא תתני לי לא יהא גט אין כאן תנאי של מאתים זוז כלל ואפילו לא נתנה הוי גט וכמו שמצינו שהוצרך משה רבינו ע״ה לכפול ואם לא יעברו חלוצים אתכם ונאחזו בתוככם שמע מינה דאי לא כפל היתה מתנתו קיימת ונוחלין ארץ גלעד אפילו לא יעברו את הירדן אף על פי שאמר אם יעברו ונתתם לית לן מכלל הן אתה שומע לאו וה״ה נמי דבעינן תנאי קודם למעשה מדלא אמר תנו להם אם יעברו משמע דאם אמר הכי לא אתי תנאה ומבטל מעשה דמתנה דקדמיה ושמעינן נמי דבעינן הן קודם ללאו דלא אמר תחלה אם לא יעברו אל תתנו ואם יעברו ונתתם.
שנאמר: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן(במדבר לב, כט),
וכתיב: וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים(במדבר לב, ל).
רבי חנינא בן גמליאל אומר:
צריך הדבר לאומרו, שאלמלא כן יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו.
רש״י ר״ח אמר — אתנאי כפול לחודיה פליג למימר דאין צריך לכפול דמכלל הן נשמע לאו וזה שכפלו משום צורך היה הדבר לאומרו מפני דבר אחר שאלמלא כן שכפלו יש במשמע שאם לא יעברו אף בארץ כנען שמעבר הירדן והלאה שהיו קצין בה מפני מקנה רב שלהן אף בה לא יטלו דהכי הוה שמעינן לה אם יעברו ונתתם להם את ארץ הגלעד בשביל כל חלקם הא אם לא יעברו יהיו נקנסים ולא יטלו חלק לא כאן ולא כאן כלל לכך פירש שאם לא יעברו לא יפסידו חלקם בכך (דאי אתה שומע מכלל לאו אם אינו מפרש לכתוב) ויטלו כאן וכאן על פי הגורל.
המשנה לעיל: משנה קידושין ג, ד
שפיר קאמר ליה רבי חנינא בן גמליאל לרבי מאיר!
רש״י גמ׳ שפיר קאמר ליה — קושיא היא היכי יליף ר׳ מאיר מינה דבעינן כפילה הא שפיר קאמר ליה ר׳ חנינא דכפילה לאו למכפל אתא שלא יטלו ארץ גלעד כולה דהא מכללא שמעינן לה אלא למימר ונאחזו בארץ כנען אפילו אין עוברין למלחמה.
אמר לך רבי מאיר: אי סלקא דעתך לאו לתנאי כפול הוא דאתא, לכתוב וְאִם לֹא יַעַבְרוּ וְנֹאחֲזוּ בְתֹוכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן
רש״י אמר לך ר׳ מאיר אי ס״ד — קרא לפרושי אתא דאפילו לא יעברו לא יפסידו חלקם בכל ארץ ישראל ולאו לתנאי כפול אתא להחזיק את התנאי שאם לא יעברו לא תהא מתנת ארץ גלעד מתנה ואשמעינן דמכלל הן אי אתה שומע לאו אם אינו מפרשו.
רש״י לכתוב ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם — ועל כרחך הייתי מפרשו שאם לא יעברו לא יפסידו בא ללמדינו.
למה לי? שמע מינה לתנאי כפול הוא דאתא.
רש״י למה לי — בארץ כנען דמשמע מיעוטא למעוטי שלא יטלו בארץ גלעד כנגד חלקם שבארץ כנען (הרי משמע נמי מונאחזו בתוככם שלא יטלו בארץ גלעד כנגד חלקם שבארץ ישראל אלא קרא יתירא הוא למדרש ביה תנאי כפול) ש״מ הוצרך לכפול ולומר אם לא יעברו לא יהא בדברי כלום ואי לא כפלו היתה מתנתו קיימת דמכלל הן לא נשמע לאו.
ורבי חנינא בן גמליאל (אמר): אי לא כתב רחמנא ״בארץ כנען״, הוה אמינא וְנֹאחֲזוּ בְתֹוכְכֶם בְּאֶרֶץ גלעד, אבל ארץ כנען כלל לא.
רש״י ורבי חנינא — אמר לך לעולם לא בא לכפול אלא לפרש שאפילו לא יעברו לא יפסידו נחלתם מכל ארץ ישראל ואם כתב ונאחזו בתוככם ותו לא ה״א ואם לא יעברו יטלו כפי המגיעם בארץ הגלעד שנאחזתם בה כבר והם סייעו אתכם לכבשה אבל בארץ כנען כלל לא לא בתוכה יטלו ולא בארץ גלעד כנגדה להכי כתב בארץ כנען שאף בארץ כנען יטלו אף על פי שלא סייעו לכובשה אבל למעוטי שלא יטלו ארץ הגלעד כנגדה לא איצטריך דמכלל הן הוה שמעינן לאו.
ורבי מאיר: ״בתוככם״ — כל היכא דאית לכו משמע.
רש״י כל היכא דאית לכו משמע — ועל כרחך לא כתב בארץ כנען אלא למעוטי ארץ גלעד שלא יטלוה כולה על פי מתנתו שאמר להם ונתתם להם וללמדינו דמכלל הן לא הוה שמעינן לאו.
תניא, אמר רבי חנינא בן גמליאל:
משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה מחלק נכסיו לבניו; אמר: פלוני בני יירש שדה פלונית, ופלוני בני יירש שדה פלונית, ופלוני בני יתן מאתים זוז ויירש שדה פלונית, ואם לא יתן — יירש עם אחיו בשאר נכסים.
רש״י משל — דמשה.
רש״י למה הדבר דומה כו׳ — כך שאר השבטים יטלו ארץ כנען ושני שבטים אלו יעברו את הירדן למלחמה דהיינו דומיא דיתן להם מאתים זוז ויטלו ארץ הגלעד ואם לא יעברו לא יפסידו חלקם בארץ כנען דהיינו שאר נכסים.
מי גרם לו לירש עם אחיו בשאר נכסים? כפילו גרם לו.
רש״י מי גרם לו ליטול עם אחיו בשאר נכסים כפילו גרמא לו — דאם לא כפל הייתי שומע דאם לא יתן יטול באותו שדה כפי חלק המגיעו בו אבל בשתי שדות שהקציתים לאחיו לא יטול כלום וכל שכן שלא יטול באותו שדה כנגד שאר נכסים אף בני גד ובני ראובן כפילת הדברים גרמא להם ליטול חלקם בארץ כנען שאם לא כפל הייתי אומר לא יטלו בה כלום אלא בארץ גלעד מה שמגיעם בה.
והא לא דמיא משל למתניתין!
התם קתני: יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו — אלמא כפילה לארץ גלעד נמי מהני;
רש״י התם — מתניתין קתני שאם לא כפל לא היו נוטלין כלום לא כאן ולא כאן דקאמר שאף בארץ כנען שאיננה חביבה להם לא יטלו מדקתני שאף משמע דכל שכן בארץ גלעד שבחרו בה. ה״ג: אלמא כפילא לארץ גלעד נמי אהני והכא קתני מי גרם לו כו׳ — אלמא לא אהני אלא אארץ כנען דבלאו כפילה נמי הוו שקלי מה שמגיעם בארץ גלעד.
והכא קתני: מי גרם לו לירש עם אחיו בשאר נכסים? כפילו גרם לו — אלמא כפילה לשאר נכסים הוא דקמהני!
לא קשיא: הא — מקמי דנימא ליה רבי מאיר ״ונאחזו״;
רש״י לא קשיא — מתניתין דקתני שאף דמשמע דכל שכן בארץ גלעד.
רש״י מקמי דנימא ליה ר׳ מאיר — אם כן נכתוב ונאחזו והוה סבר ר׳ חנינא דכולא מילתא דריש רבי מאיר לתנאי כפול הלכך אמר ליה שאלמלא כן שכפל דבריו יש משמע שאף בארץ כנען לא יטלו וכל שכן במקום החביב להם דמכלל הן היינו שומעין לאו ואם לא יעברו לא תתנו להם את ארץ גלעד וממילא דבארץ כנען לא שקלי דהא לא אזלי למכבשה וברייתא דקתני דלא אהני כפילה אלא לארץ כנען אמר רבי חנינא בתר דאמר ליה ר׳ מאיר נכתוב קרא ונאחזו למ״ל בארץ כנען אמר ליה ר׳ חנינא ליטול חלק בארץ כנען אהני דאי לא כתביה הוה אמינא ונאחזו בתוככם בארץ גלעד.
הא — לבתר דנימא ליה רבי מאיר ״ונאחזו״.
בשלמא לרבי מאיר — היינו דכתיב: אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹובֵץ(בראשית ד, ז);
רש״י שאת — משאת שכר.
רש״י ואם לא תיטיב לפתח — פורענות מוכנת לבא אלמא כפילה בעינן ואם לא כפליה מכי אמר אם תיטיב שאת הוה שמעי׳ דאפילו אם לא תיטיב נמי שאת דתנאי שלא כפלו אינו מבטל מתנה.
אלא לרבי חנינא, למה לי?
רש״י למה לי — אם תיטיב נשמעת מכללא.
סלקא דעתך אמינא: אם תיטיב — אגרא, אם לא תיטיב — לא אגרא ולא דינא; קא משמע לן.
רש״י ס״ד כו׳ — כלומר מכללא לא הוה נפקא לן אלא ביטול מתנה הא אם לא תיטיב לא תשא שכר ופורענותא נמי לא תשקול להכי איצטריך כפילה דינא דפורענותא.
בשלמא לרבי מאיר — היינו דכתיב: אָז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי(בראשית כד, מא);
רש״י בשלמא לר׳ מאיר — דאמר מכללא לא שמעי׳ היינו דכתיב אז תנקה מאלתי לפי שהשביעו אם לא אל בית אבי תלך תחול עליך שבועה ומכללא לא שמעינן דאם תלך לא תחול.
אלא לרבי חנינא בן גמליאל, למה לי?
רש״י למה לי — לפרושי אם תלך תנקה אלא דאי לא כפליה לא הוה מבטל תנאה לשבועה דאפילו ילך תחול עליו אם יקח לו אשה מבנות כנען.
איצטריך; סלקא דעתך אמינא: היכא דניחא לה לדידה ולא ניחא ליה לדידהו, מייתי בעל כרחייהו; קא משמע לן.
רש״י היכא דניחא לה — לאשה.
רש״י ולא ניחא להו — לקרובים.
אִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה(בראשית כד, ח) למה לי?
איצטריך; סלקא דעתך אמינא: היכא דניחא להו לדידהו ולא ניחא לה לדידה, נייתי בעל כרחה; קא משמע לן.
רש״י נייתי — להכי נכתב האי למיתלי נמי בקרובים ואם לא יתנו לך קרובים והיית נקי.
בשלמא לרבי מאיר — היינו דכתיב: אִם בְּחֻקֹּותַי תֵּלֵכוּ(ויקרא כו, ג), וְאִם בְּחֻקֹּותַי תִּמְאָסוּ(ויקרא כו, טו);
אלא לרבי חנינא בן גמליאל, למה לי?
רש״י למה לי — ואם בחקותי תמאסו נשמע מכלל ברכה קללה.
איצטריך; סלקא דעתך אמינא: אם בחקותי תלכו — ברכה, אם בחקותי תמאסו — לא ברכה ולא קללה; קא משמע לן.
בשלמא לרבי מאיר — היינו דכתיב: אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם וגו׳(ישעיה א, יט), וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם וגו׳(ישעיה א, כ);
אלא לרבי חנינא בן גמליאל, למה לי?
אצטריך; סלקא דעתך אמינא: אם תאבו — טובה, ואם תמאנו — לא טובה ולא רעה; קא משמע לן.
מאי חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ?
רש״י חרב תאכלו — משמע אכילתכם הוא חרב תהיו נשבעים.
אמר רבא:
מילחא גללניתא, נהמא דשערי אקושא ובצלי; דאמר מר: פת פורני חריבה במלח ובצלים — קשים לגוף כחרבות.
רש״י גללניתא — גסה.
בשלמא לרבי חנינא בן גמליאל — היינו דכתיב: אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹותָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻומְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי(במדבר ה, יט);
רש״י היינו דכתיב אם לא שכב הנקי — לא כפל ואם שכב לא הנקי אלא מכלל ברכה אתה שומע קללה דאי משום דסמיך ליה ואת כי שטית וגו׳ ההוא לא מפרש ביה קללה אשבועה קמייתא אלא אשבועה דבתריה קאי דסמיך ליה והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה וקמייתא שבועה שאין בה אלה דהכי כתיב והשביע אותה הכהן וגו׳ ולא פי׳ קללה אלא מכלל ברכה.
אלא לרבי מאיר, ״חנקי״ מיבעי ליה!
רש״י אלא לרבי מאיר — ואם שכב חנקי מיבעי ליה.
אמר רבי תנחום:
״הנקי״ כתיב.
רש״י הנקי כתיב — בלא יוד למידרשיה כמקראו לשבועה ראשונה אם לא שכב תהא נקייה ובמסורת נמי מידריש אשבועה קמייתא למישדייה אקרא דבתריה ולמימר חנקי ואת כי שטית כלומר אם שטית תתחנקי.
בשלמא לרבי מאיר — היינו דכתיב ״הנקי״;
אלא לרבי חנינא בן גמליאל, למה לי?
רש״י אלא לרבי חנינא — דלא בעי כפילה למה לי למיכתב כי האי לישנא ואיכא למידרשיה הכי והכי נכתוב תחיה או לשון אחר.
אצטריך; סלקא דעתך אמינא: אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ — הנקי, ואם שכב — לא הנקי ולא חנקי, אלא איסורא בעלמא; קא משמע לן.
בשלמא לרבי מאיר — היינו דכתיב: הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא וגו׳(במדבר יט, יב);
אלא לרבי חנינא בן גמליאל, למה לי?
אצטריך; סלקא דעתך אמינא: מצות הזאה בשלישי ובשביעי, והיכא דעבד בחד מינייהו — עבד; קא משמע לן.
רש״י סד״א מצות הזאה בג׳ ובז׳ ואי עבד בחד מנייהו עבד — דרישא דקרא לאו בלישנא דתנאה כתיב דלא כתיב אם יתחטא בו למשמע מיניה הא אם לא יתחטא לא יטהר אלא הוא יתחטא בו ואיכא למימר לשון ציווי בעלמא הוא.
וְהִזָּה הַטָּהֹור עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי(במדבר יט, יט) למה לי?
רש״י והזה הטהור על הטמא וגו׳ למה לי — לאו לרבי חנינא פריך אלא לדברי הכל בעי לה.
אצטריך; סלקא דעתך אמינא: שלישי — למעוטי שני, שביעי — למעוטי ששי, דקא ממעט בימי טהרה; אבל היכא דעבד בשלישי ובשמיני, דקא מפיש בימי טהרה, אימא שפיר דמי; קא משמע לן.
רש״י למעוטי ששי — שלא ריחק הזאה מטומאתו. ה״ג: אבל היכא דעבד בשלישי ובשמיני דקא מפיש בימי טהרה אימא שפיר דמי. ולא גריס ברביעי ובשמיני דהא ודאי שפיר דמי דכל מה שמשהה הזאה ראשונה אין בכך כלום ובלבד שלא ירבה ושלא ימעט בימים שבין הזאה להזאה כדאמר גבי כהן הפורש שבעה לפני יום הכפורים (יומא דף ח:) בשלמא ראשון שמא שלישי שני שמא שלישי ואף על גב דאיכא לספוקי נמי שמא עשירי או יותר הוא ואי גרסי׳ הכי לענין מצות הזאה בזמנה הוא דגרסינן.
רש״י דקא מפיש בימי טהרה — מרחיק והולך מיום מגע הטומאה.
וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי למה לי?
אצטריך; סלקא דעתך אמינא: הני מילי לקדשים, אבל לתרומה בחד נמי סגיא; קא משמע לן.
קידושין פרק ג, סא ע״א – סב ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
קידושין פרק א, הלכה א
וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה(בראשית כ, ג)
§§cover-end§§
על המשנה ״האשה נקנית בשלש דרכים… ובביאה״ (משנה קידושין א, א): לפניה ״הרי למדנו שהאשה נקנית בשלשה דרכים — או בכסף, או בשטר, או בביאה״ (בישראל); אחריה ״איש — מה תלמוד לומר איש איש? להביא את הגוים שבאו על העריות״, דרשה אחרת על דיני העריות של בני נח.
עד כדון בישראל; בגוים?
רבי אבהו בשם רבי אלעזר:
כתיב: הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִיא בְּעֻולַת בָּעַל(בראשית כ, ג) — על הבעולות הן חייבין, ואינן חייבין על הארוסות.
מילתיה דרבי אלעזר אמרה: והוא שנתכוון לקנותה.
מילתיה דשמואל אמרה: אפילו לא נתכוון לקנותה.
דמר רבי יונה בשם שמואל:
זונה עומדת בחלון, באו עליה שנים — הראשון אינו נהרג, והשיני נהרג על ידיו.
וכי נתכוון הראשון לקנותה?
קידושין פרק א, הלכה א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד ירושלמי | כ״י ליידן (מהדורת על־התורה) |
בבא בתרא פרק א (השותפין שרצו לעשות), טז ע״ב – יז ע״א
וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים(בראשית כד, א)
§§cover-end§§
״[דתניא:]״, ״[ומאי שנא של עדשים?]״, ״[בהו]״ ×2 — תוספות מדפיסי וילנא; אינן בדפוס ונציה.
״אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו״ — בכ״י המבורג 165: ״מרגלית טובה היתה לו לאברהם תלויה…״; ״איצטגנינות היתה בלבו״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י המבורג 165: ״איצטגנינות גדולה״.
״ויבא עשו מן השדה והוא עיף, ותנא: אותו היום נפטר אברהם אבינו״ — בכ״י מינכן 95: ״ויזד יעקב נזיד… תנא: אותו היום נכנס (אברהם) לגן עדן ובשל…״.
מקבילה חלקית — בבלי בבא בתרא פרק ט, קמא ע״א (״בת היתה לו לאברהם… רבי מאיר… רבי יהודה״); ״בכל, מכל, כל״ — בבלי סוטה פרק א, ה ע״א.
רבי שמעון ברבי איתילידא ליה ברתא, הוה קא חלש דעתיה.
אמר ליה אבוה: רביה באה לעולם.
אמר ליה בר קפרא: תנחומין של הבל ניחמך אבוך.
[דתניא:]
אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אלא אשרי למי שבניו זכרים, אוי לו למי שבניו נקבות.
אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסי, אשרי מי שאומנותו בוסמי, אוי למי שאומנותו בורסי.
כתנאי: וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל(בראשית כד, א).
מאי ״בכל״?
רבי מאיר אומר:
שלא היתה לו בת.
רבי יהודה אומר:
שהיתה לו בת.
אחרים אומרים:
בת היתה לו לאברהם ובכל שמה.
רבי אלעזר המודעי אומר:
איצטגנינות היתה בלבו של אברהם אבינו, שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו.
רש״י איצטגנינות — חוזה בכוכבים.
רש״י משכימים לפתחו — ליטול עצה ממנו.
רבי שמעון בן יוחי אומר:
אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא; ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם, תלאה הקדוש ברוך הוא בגלגל חמה.
אמר אביי:
היינו דאמרי אינשי: אידלי יומא אידלי קצירא.
רש״י אידלי יומא — הוגבה שמש כשהחמה זורחת.
רש״י אידלי קצירא — מיקל החולי.
דבר אחר: שלא מרד עשו בימיו.
דבר אחר: שעשה ישמעאל תשובה בימיו.
שלא מרד עשו בימיו מנלן?
דכתיב וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף(בראשית כה, כט), ותנא: אותו היום נפטר אברהם אבינו, ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו.
[ומאי שנא של עדשים?]
אמרי במערבא משמיה דרבה בר מרי:
מה עדשה זו אין לה פה, אף אבל אין לו פה.
רש״י אבל אין לו פה — שהוא יושב ודומם.
דבר אחר: מה עדשה זו מגולגלת, אף אבילות מגלגלת ומחזרת על באי העולם.
מאי בינייהו?
איכא בינייהו לנחומי בביעי.
רש״י לנחומי בביעי — אין להם פה אבל אינם מגלגלים כגלגל.
רש״י עדשין אין להן פה — כמו שיש לפולין ולשאר מיני קטנית כמין סדק.
אמר רבי יוחנן:
חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום: בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, וכפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה.
רש״י ושט את הבכורה — וביזה את העבודה שהיתה בבכורות שט תרגום של בזיון מדוע הקילתני (שמואל ב יט) תרגום יונתן אשטתני.
בא על נערה מאורסה — כתיב הכא וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה, וכתיב התם כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ(דברים כב, כז).
הרג את הנפש — כתיב הכא ״עיף״, וכתיב התם אוֹי נָא לִי כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹורְגִים(ירמיה ד, לא).
וכפר בעיקר — כתיב הכא לָמָּה זֶּה לִי(בראשית כה, לב), וכתיב התם זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ(שמות טו, ב).
וכפר בתחיית המתים, דכתיב הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת.
ושט את הבכורה, דכתיב וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹורָה(בראשית כה, לד).
ושעשה ישמעאל תשובה בימיו מנלן?
כי הא דרבינא ורב חמא בר בוזי הוו יתבי קמיה דרבא וקא מנמנם רבא.
אמר ליה רבינא לרב חמא בר בוזי: ודאי דאמריתו כל מיתה שיש בה גויעה זו היא מיתתן של צדיקים?
אמר ליה: אין.
והא דור המבול?
אמר ליה: אנן גויעה ואסיפה קאמרינן.
והא ישמעאל דכתיב ביה גויעה ואסיפה!
אדהכי איתער בהו רבא, אמר להו: דרדקי, הכי אמר רבי יוחנן: ישמעאל עשה תשובה בחיי אביו,
שנאמר: וַיִּקְבְּרוּ אֹותוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו(בראשית כה, ט).
ודילמא דרך חכמתן קא חשיב להו?
אלא מעתה וַיִּקְבְּרוּ אֹותוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו(בראשית לה, כט) — מאי טעמא לא חשיב להו דרך חכמתן?
אלא מדאקדמיה אדבורי אדבריה, ומדאדבריה שמע מינה תשובה עבד בימיו.
תנו רבנן:
שלשה הטעימן הקדוש ברוך הוא בעולם הזה מעין העולם הבא, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב.
אברהם — דכתיב ביה בַּכֹּל;
יצחק — דכתיב ביה מִכֹּל(בראשית כז, לג);
יעקב — דכתיב ביה כֹל(בראשית לג, יא).
רש״י בכל מכל כל — באברהם כתיב ויי ברך את אברהם בכל (בראשית כ״ד:א׳) ביצחק כתיב (שם כז) ואוכל מכל ביעקב כתיב (שם לג) וכי יש לי כל כלומר לא חסרו שום טובה.
שלשה לא שלט בהן יצר הרע, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, דכתיב בהו ״בכל״ ״מכל״ ״כל״.
ויש אומרים: אף דוד, דכתיב וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי(תהלים קט, כב).
רש״י חלל בקרבי — יצרי הרע מת בקרבי.
ואידך — צעריה הוא דקא מדכר.
רש״י צעריה קא מדכר — על לבו ממש הוא מתרעם ואומר שמת בקרבו מרוב צרות.
תנו רבנן:
ששה לא שלט בהן מלאך המות, ואלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן ומרים.
רש״י שלא שלט בהן מלאך המות — אלא מתו בנשיקה על פי שכינה.
אברהם, יצחק ויעקב — דכתיב בהו ״בכל״ ״מכל״ ״כל״;
רש״י בכל מכל כל — לא חסרו שום כבוד ומצינו כבוד זה במשה ואהרן שנאמר בהן על פי יי ואם אלו מתו ע״י מלאך [המות] נמצא שחסרו כבוד.
משה, אהרן ומרים — דכתיב בהו עַל פִּי יְיָ(במדבר לג, לח).
והא מרים לא כתיב בה עַל פִּי יְיָ!
אמר רבי אלעזר:
מרים נמי בנשיקה מתה, דאתיא ״שם״ ״שם״ ממשה.
ומפני מה לא נאמר בה עַל פִּי יְיָ?
שגנאי הדבר לומר.
תנו רבנן:
שבעה לא שלט בהן רמה ותולעה, ואלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן ומרים, ובנימין בן יעקב.
אברהם, יצחק ויעקב — דכתיב [בהו] ״בכל״ ״מכל״ ״כל״;
משה, אהרן ומרים — דכתיב [בהו] עַל פִּי יְיָ;
בנימין בן יעקב — דכתיב ולְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד יְיָ יִשְׁכֹּון לָבֶטַח עָלָיו(דברים לג, יב).
רש״י ישכון לבטח עליו — הכי דריש ישכון לבטח בנימין על סמיכות ידידות השכינה.
ויש אומרים: אף דוד, דכתיב אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּון לָבֶטַח(תהלים טז, ט).
ואידך — ההוא רחמי הוא דקא בעי.
רש״י כדאמרן — שמתו על פי שכינה ואין ראויה רמה לשלוט במי שנשוק משכינה שהרי אין הרמה באה אלא מטפה מרה המטפטפת מסכינו של מלאך המות דאמר מר (ע״ז דף כ:) ממנה מת ממנה מסריח ממנה פניו מוריקות.
בבא בתרא פרק א, טז ע״ב – יז ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
בבא בתרא פרק ג (חזקת הבתים), נח ע״א
וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ(בראשית כג, יט)
§§cover-end§§
״גאני בכנפה דשרה וקא מעיינא ליה ברישיה״ — בכ״י אוקספורד 369: ״מנח רישא בכנפה דשרה וקמעיינ׳ ברישי׳״; בכ״י וטיקן 115 ב: ״מחית רישיה בכנפא דשרה וקא מעיינא בגויה״.
״ולמאן דאמר שני בתים זו למעלה מזו״ — בכ״י אוקספורד 369 ובכ״י וטיקן 115 ב: ״ולמאן דאמ׳ בית ועלייה על גביו״, כלשון רב ושמואל בבבלי עירובין פרק ה, נג ע״א.
מקבילה חלקית — בבלי עירובין פרק ה, נג ע״א (״מערת המכפלה… שני בתים זה לפנים מזה… בית ועלייה על גביו״).
רבי בנאה הוה קא מציין מערתא.
כי מטא למערתא דאברהם, אשכחיה לאליעזר עבד אברהם דקאי קמי בבא.
אמר ליה: מאי קא עביד אברהם?
אמר ליה: גאני בכנפה דשרה, וקא מעיינא ליה ברישיה.
אמר ליה: זיל אימא ליה, בנאה קאי אבבא.
אמר ליה: ליעול, מידע ידיע דיצר בהאי עלמא ליכא.
עייל, עיין ונפק.
כי מטא למערתא דאדם הראשון, יצתה בת קול ואמרה: נסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמה אל תסתכל.
הא בעינא לציוני מערתא!
כמדת החיצונה כך מדת הפנימית.
ולמאן דאמר שני בתים זו למעלה מזו — כמדת עליונה כך מדת התחתונה.
אמר רבי בנאה:
נסתכלתי בשני עקיביו (כ״י אוקספורד 369: של אדם הראשו׳), ודומים לשני גלגלי חמה.
הכל בפני שרה כקוף בפני אדם; שרה בפני חוה כקוף בפני אדם; חוה בפני אדם כקוף בפני אדם; אדם בפני שכינה כקוף בפני אדם.
בבא בתרא פרק ג, נח ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
סנהדרין ד, ה
וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי(בראשית ד, י)
§§cover-end§§
כיצד מאימין את העדים על עדי נפשות,
היו מכניסין אותן ומאימין עליהן.
שמא תאמרו מאמד, ומשמועה, עד מפי עד ומפי אדם נאמן שמענו,
או שמא אי אתם יודעין שסופנו לבדק אתכם בדרישה ובחקירה.
הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות.
דיני ממונות, אדם נותן ממון ומתכפר לו.
דיני נפשות, דמו ודם זרעיותיו תלויין בו עד סוף העולם (כ״י קאופמן: סוף כל העולם; כ״י פרמא: סוף כל הדורות),
שכן מצינו בקין שהרג את אחיו, שנאמר: דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים(בראשית ד, י),
אינו אומר דם אחיך אלא דְּמֵי אָחִיךָ, דמו ודם זרעיותיו.
דבר אחר, דְּמֵי אָחִיךָ, שהיה דמו משלך על העצים ועל האבנים.
לפיכך נברא אדם יחידי,
ללמדך, שכל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב (כ״י קאופמן, כ״י פרמא: נפש אחת, מעלין עליו) כאלו אבד עולם מלא.
וכל המקים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב (כ״י קאופמן: נפש אחת, מעלין עליו; כ״י פרמא: נפש אחת, מעלים עליו) כאלו קים עולם מלא.
ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו אבא גדול מאביך.
ושלא יהו מינין אומרים, הרבה רשיות בשמים.
ולהגיד גדלתו של הקדוש ברוך הוא,
שאדם טובע כמה (כ״י קאופמן: מאה) מטבעות בחותם אחד וכלן דומין זה לזה,
ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו.
לפיכך כל אחד ואחד חיב לומר, בשבילי נברא העולם.
ושמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת,
והלא כבר נאמר: וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וגו׳(ויקרא ה, א).
ושמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה,
והלא כבר נאמר: וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה(משלי יא, י).
סנהדרין ד, ה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| משנה | נוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד) |
סנהדרין י, ג
וַיֹּאמֶר יְיָ לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם(בראשית ו, ג)
§§cover-end§§
נוסח המשנה בבבלי סנהדרין פרק יא, קז ע״ב – קח ע״א: נוסף: ״(וכתיב ומשם הפיצם)״; ״זה״ — כ״י מינכן 95: ״אלו״; ״במגפה, בעולם הבא״: ״לעולם הבא״; נוסף בכ״י מינכן 95: ״במדבר הזה יתמו בעולם הזה, ושם ימותו לעולם הבא״; נוסף בכ״י יד הרב הרצוג: ״באין הן לעולם הבא״; ״אינה עתידה לעלות״ — כ״י פירנצה 89, כ״י יד הרב הרצוג: ״אין להם חלק לעולם הבא״; ״הוא״ — כ״י מינכן 95, כ״י יד הרב הרצוג: ״הכתוב״; חסר: ״עשרת השבטים אינן עתידין לחזר, שנאמר: וישלכם אל ארץ אחרת כיום הזה מה היום הזה הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינם חוזרים, דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר, כיום הזה, מה היום מאפיל ומאיר, אף עשרת השבטים שאפל להן, כך עתיד להאיר להן״.
בכ״י קאופמן ובכ״י פרמא אין דור הפלגה ואין המרגלים, ואין הדרשות ״בעולם הזה / לעולם הבא״.
דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין,
שנאמר: לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם(בראשית ו, ג),
לא דין ולא רוח.
דור הפלגה אין להם חלק לעולם הבא,
שנאמר: וַיָּפֶץ יְיָ אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כׇל הָאָרֶץ(בראשית יא, ח).
וַיָּפֶץ יְיָ אֹתָם, בעולם הזה.
וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְיָ(בראשית יא, ט), לעולם הבא.
אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא,
שנאמר: וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַיְיָ מְאֹד(בראשית יג, יג) —
רָעִים בעולם הזה.
וְחַטָּאִים, לעולם הבא.
אבל עומדין בדין.
רבי נחמיה אומר:
אלו ואלו אין עומדין בדין,
שנאמר: עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים(תהלים א, ה) —
עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט, זה דור המבול.
וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים, אלו אנשי סדום.
אמרו לו:
אינם עומדים בעדת צדיקים אבל עומדין בעדת רשעים.
מרגלים אין להם חלק לעולם הבא,
שנאמר וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי יְיָ(במדבר יד, לז).
וַיָּמֻתוּ, בעולם הזה.
בַּמַּגֵּפָה, בעולם הבא.
דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין,
שנאמר: בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ(במדבר יד, לה), דברי רבי עקיבא.
רבי אליעזר אומר:
עליהם הוא אומר: אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח(תהלים נ, ה).
עדת קרח אינה עתידה לעלות,
שנאמר: וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ(במדבר טז, לג) — בעולם הזה,
וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל — לעולם הבא, דברי רבי עקיבא.
רבי אליעזר אומר:
עליהם הוא אומר: יְיָ מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל(שמואל א ב, ו).
עשרת השבטים אינן עתידין לחזר,
שנאמר: וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה(דברים כט, כז),
מה היום הזה הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינם חוזרים, דברי רבי עקיבא.
רבי אליעזר אומר:
כַּיּוֹם הַזֶּה,
מה היום מאפיל ומאיר, אף עשרת השבטים שאפל להן, כך עתיד להאיר להן (כ״י קאופמן: עתידה לאור להן).
סנהדרין י, ג. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| משנה | נוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד) |
סנהדרין יג, ו
וַיֹּאמֶר יְיָ לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם(בראשית ו, ג)
§§cover-end§§
דור המבול אין להם חלק לעולם הבא,
ואינן חיין לעולם הבא,
שנאמר וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה(בראשית ז, כג) בעולם הזה,
וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ בעולם הבא.
רבי יהודה בן בתירא אומר:
וַיֹּאמֶר יְיָ לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹולָם(בראשית ו, ג),
לא ידון ולא רוחי בהם לעולם.
דבר אחר:
וַיֹּאמֶר יְיָ לֹא יָדוֹן,
אמר המקום אני מחזיר להם רוחם לנדנה.
רבי מנחם ברבי יוסי אומר:
לֹא יָדוֹן,
אמר המקום איני דן בשעה שאני משלם שכר טוב לצדיקים,
אבל רוחן של רשעים קשה להן יותר מן הכל,
שנאמר רוחם אֵשׁ תאכלם(ישעיה לג, יא).
סנהדרין יג, ו. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תוספתא | מהדורת צוקרמנדל |
סנהדרין פרק ד (אחד דיני ממונות), לח ע״ב
וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ(בראשית יז, יד)
§§cover-end§§
״וכתיב התם (את בריתי הפר) ואמרו על אשר עזבו (את) ברית יי (אלהי אבותם)״ — הסוגריים של דפוס וילנא; בלעדיהם הלשון כלשון דברים כט, כד (״ואמרו על אשר עזבו את ברית יי אלהי אבתם״), ובכ״י מינכן 95 ״וכתיב התם ואמרו על אשר עזבו ברית יי״ בלבד.
״רב נחמן אמר״ — בכ״י יד הרב הרצוג ״רב נחמן בר יצחק אמר״.
ואמר רב יהודה אמר רב:
אדם הראשון מין היה,
שנאמר: וַיִּקְרָא יְיָ אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה(בראשית ג, ט) — אן נטה לבך.
רבי יצחק אמר:
מושך בערלתו היה;
כתיב הכא: וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית(הושע ו, ז),
וכתיב התם: אֶת בְּרִיתִי הֵפַר(בראשית יז, יד).
רש״י צדוקי היה — נוטה לעבודת כוכבים.
רב נחמן אמר:
כופר בעיקר היה;
כתיב הכא: עָבְרוּ בְרִית,
וכתיב התם: (את בריתי הפר) וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ(ירמיה כב, ט) (את) בְּרִית יְיָ (אלהי אבותם).
סנהדרין פרק ד, לח ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
סנהדרין פרק ד (אחד דיני ממונות), לח ע״ב – לט ע״א
וַיְיָ הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גׇּפְרִית וָאֵשׁ(בראשית יט, כד)
§§cover-end§§
אמר ליה ההוא מינא לרבי ישמעאל ברבי יוסי:
כתיב וַיְיָ הִמְטִיר עַל סְדֹום וְעַל עֲמֹורָה גׇּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְיָ(בראשית יט, כד) — מאתו (דפוס ונציה: מאיתי) מיבעי ליה!
אמר ליה ההוא כובס: שבקיה, אנא מהדרנא ליה,
דכתיב: וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ(בראשית ד, כג) —
נשיי מיבעי ליה!
אלא משתעי קרא הכי, הכא נמי משתעי קרא הכי.
אמר ליה: מנא לך הא?
מפירקיה דרבי מאיר שמיע לי.
רש״י שמיע לי — שהמקרא הזה תשובה לזה.
דאמר רבי יוחנן: כי הוה דריש רבי מאיר בפירקיה, הוה דריש תילתא שמעתא, תילתא אגדתא, תילתא מתלי.
ואמר רבי יוחנן: שלש מאות משלות שועלים היו לו לרבי מאיר, ואנו אין לנו אלא שלש (כ״י מינכן 95: לא באו בידינו אלא אחת):
אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹוסֶר וְשִׁינֵּי בנים תִּקְהֶינָה(יחזקאל יח, ב),
רש״י אבות יאכלו בוסר — משל הוא שרימה השועל את הזאב ליכנס לחצר היהודים בערב שבת ולתקן עמהם צרכי סעודה ויאכל עמהם בשבת וכשבא ליכנס חברו עליו במקלות בא להרוג את השועל אמר לא הלקוך אלא בשביל אביך שפעם אחת התחיל לסייען בסעודה ואכל את כל נתח טוב אמר לו ובשביל אבא אני לוקה אמר לו הן האבות יאכלו בוסר וגו׳ אבל בא עמי ואראך מקום לאכול ולשבוע בא לו על הבאר ועל שפתו מוטל עץ והחבל מושכב עליו ובשני ראשי החבל שני דליים קשורים נכנס השועל בדלי העליון והכביד וירד למטה ודלי התחתון עלה אמר לו הזאב למה אתה נכנס לשם אמר לו יש כאן בשר וגבינה לאכול ולשבוע והראה לו דמות הלבנה במים כדמות עגול כמין גבינה עגולה אמר לו אני היאך ארד א״ל הכנס אתה בדלי העליון נכנס והכביד וירד ודלי שהשועל עליו עלה א״ל היאך אני עולה אמר לו צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו לא כך כתיב מאזני צדק וגו׳.
רש״י בוסר — ענבים קודם בישולם ומקהין את השינים.
מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק(ויקרא יט, לו),
צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ וַיָּבֹא רָשָׁע תַּחְתָּיו(משלי יא, ח).
סנהדרין פרק ד, לח ע״ב – לט ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
סנהדרין פרק ז (ארבע מיתות), נו ע״א–ע״ב
כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת(בראשית יח, יט)
§§cover-end§§
״עבודה זרה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עבודת כוכבים״.
״גוי״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״עכו״ם״.
״בעבודה זרה״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״בעכו״ם״.
״(גמלא)״ — בסוגריים בדפוס וילנא, למחיקה; בדפוס ונציה ״בן גמלא״ בפנים, בכ״י מינכן 95 ״ב״ג״.
״וגו׳ ובגלל התועבות האלה״ — בכ״י מינכן 95 ובדפוס ונציה נוסף ״כי תועבת יי כל עושה אלה״; בדפוס ונציה ״וגו׳״ אחריו, בלי ״ובגלל… מפניך״.
״לא יהיה לך אלהים אחרים על האדם״ — ״על״ משמש לפסוק (״על פני״) ולדרשה (״על האדם״); בכ״י מינכן 95 ״לא יהי׳ לך אלהי׳ אחרי׳ על פני. על האד׳…״.
״רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי״ — בכ״י מינכן 95 ״רב חסדא ורב אבדימי״.
תנו רבנן:
שבע מצות נצטוו בני נח:
רש״י שבע מצות — יליף להו לקמן.
דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי.
רש״י וגלוי עריות — כולן חוץ מנערה המאורסה כדכתיב (בראשית כ) גבי אבימלך הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל בעולת בעל יש להם נערה המאורסה אין להם.
רבי חנניה בן (גמלא) אומר:
אף על הדם מן החי.
רש״י אף על הדם מן החי — כולהו יליף טעמייהו לקמן.
רבי חידקא אומר:
אף על הסירוס.
רבי שמעון אומר:
אף על הכישוף.
רבי יוסי אומר:
כל האמור בפרשת כישוף — בן נח מוזהר עליו:
רש״י בפרשת מכשף — זו היא שמזכיר והולך לא ימצא בך ובגלל התועבות האל וגו׳ ומדנענשו עליהם שמע מינה הוזהרו על כולם דלא ענש אלא אם כן הזהיר.
לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹוסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף(דברים יח, י) וְחֹובֵר חָבֶר וְשֹׁואֵל אוֹב וְיִדְּעֹונִי וְדֹורֵשׁ אֶל הַמֵּתִים וגו׳(דברים יח, יא), וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹות הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ(דברים יח, יב);
ולא ענש אלא אם כן הזהיר.
רבי אלעזר אומר:
אף על הכלאים.
מותרין בני נח ללבוש כלאים ולזרוע כלאים,
רש״י מותרין בני נח וכו׳ — סיפא דמילתא דרבי אלעזר הוא וכוליה מפרש לקמן.
ואין אסורין אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן.
מנהני מילי?
אמר רבי יוחנן:
דאמר קרא: וַיְצַו יְיָ אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹול תֹּאכֵל(בראשית ב, טז).
וַיְצַו — אלו הדינין, וכן הוא אומר: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וגו׳(בראשית יח, יט) (כ״י מינכן 95: ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי לעשות צדקה ומשפט).
יְיָ — זו ברכת השם, וכן הוא אומר: וְנֹוקֵב שֵׁם יְיָ מוֹת יוּמָת(ויקרא כד, טז).
אֱלֹהִים — זו עבודה זרה, וכן הוא אומר: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים(שמות כ, ג).
עַל הָאָדָם — זו שפיכות דמים, וכן הוא אומר: שֹׁופֵךְ דַּם הָאָדָם וגו׳(בראשית ט, ו).
לֵאמֹר — זו גילוי עריות, וכן הוא אומר: לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר(ירמיה ג, א).
מִכֹּל עֵץ הַגָּן — ולא גזל.
רש״י מכל עץ הגן ולא גזל — מדאיצטריך למישרי ליה ולהפקיר לו עצי הגן ש״מ שאינו מופקר לו נאסר לו.
אָכֹל תֹּאכֵל — ולא אבר מן החי.
רש״י אכול תאכל — העומד לאכילה ולא תאכל אבר מן החי דבהמה בחייה אינה עומדת לאכילה אלא לגדל ולדות.
כי אתא רבי יצחק, תני איפכא:
וַיְצַו — זו עבודה זרה, אֱלֹהִים — זו דינין.
בשלמא אֱלֹהִים זו דינין — דכתיב: וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים(שמות כב, ז);
אלא וַיְצַו זו עבודה זרה — מאי משמע?
רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי.
חד אמר: סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִים עָשׂוּ לָהֶם וגו׳(שמות לב, ח);
וחד אמר: עָשׁוּק אֶפְרַיִם רְצוּץ מִשְׁפָּט כִּי הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי צָו(הושע ה, יא).
רש״י עשוק אפרים — מיד שונאיו ורצוץ משפט רצוץ ע״י שפטיו של הקדוש ברוך הוא.
רש״י כי הואיל הלך אחרי צו — מפני שנתרצה ללכת אחרי צווי של נביאי הבעל.
מאי בינייהו?
איכא בינייהו גוי שעשה עבודה זרה ולא השתחוה לה:
למאן דאמר ״עשו״ — משעת עשייה מיחייב;
למאן דאמר ״כי הואיל הלך״ — עד דאזיל בתרה ופלח לה.
אמר רבא:
ומי איכא למאן דאמר גוי שעשאה עבודה זרה ולא השתחוה לה חייב?
והתניא: בעבודה זרה — דברים שבית דין של ישראל ממיתין עליהן, בן נח מוזהר עליהן; אין בית דין של ישראל ממיתין עליהן, אין בן נח מוזהר עליהן.
למעוטי מאי? לאו למעוטי גוי שעשה עבודה זרה ולא השתחוה לה?
אמר רב פפא:
לא, למעוטי גיפוף ונישוק.
רש״י למעוטי גיפוף ונישוק — אבל עשה אתרבי מויצו אף על גב דבית דין של ישראל אין ממיתין.
רש״י מגפף ומנשק — אמרינן במתניתין (דף ס:) דגבי ישראל אינו נהרג.
גיפוף ונישוק דמאי?
אילימא כדרכה — בר קטלא הוא!
אלא למעוטי שלא כדרכה.
רש״י בכדרכה — שדרך עבודתה בכך ישראל נמי כל עבודה שדרך עבודתה בכך ישראל חייב עליה ואפילו הוא דרך בזיון כגון פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס כדאמר במתניתין (שם) וילפינן מקראי וכל שכן כשהוא דרך כבוד דכולהו כדרכן נפקי מאיכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם וגו׳.
סנהדרין פרק ז, נו ע״א–ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | עבודה זרה | עבודת כוכבים |
| א | עבודה זרה | עבודת כוכבים |
| א | גוי | עכו״ם |
| א | גוי | עכו״ם |
| א | בעבודה זרה | בעכו״ם |
| א | גוי | עכו״ם |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
סנהדרין פרק ז (ארבע מיתות), נז ע״ב – נח ע״ב
וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה(בראשית כ, ג)
§§cover-end§§
״הגויים״ — בדפוס וילנא, מחמת הצנזורה: ״הכותים״.
״אמר רב נחמן בר יצחק: מאי אשת איש דקתני״ — בכ״י מינכן 95 ״מאי אשת איש דקתני? אמר רב נחמן בר יצחק…״.
״דתני רבי חנינא״ — בכ״י מינכן 95 ״רב חנניה״, בדפוס ונציה ״ר׳ חנינה״.
״בעולת בעל יש להן״ — לשון הכתוב באבימלך: ״והוא בעלת בעל״ (בראשית כ, ג).
״הא רבי מאיר אליבא דרבי אליעזר והא רבי מאיר אליבא דרבי עקיבא״ — בכ״י מינכן 95 בסדר הפוך: ״הא ר׳ מאיר אליבא דר׳ עקיבא, הא ר׳ מאיר אליבא דר׳ אליעזר״.
תנו רבנן:
״איש״ — מה תלמוד לומר אִישׁ אִישׁ(ויקרא יח, ו)? לרבות את הגויים שמוזהרין על העריות כישראל.
רש״י מה תלמוד לומר איש איש — אל כל שאר בשרו וגו׳.
והא מהכא נפקא? מהתם נפקא: לֵאמֹר(בראשית ב, טז) — זה גילוי עריות!
התם — בעריות דידהו, והכא — בעריות דידן,
רש״י בעריות דידן — באשת איש ישראל.
דקתני סיפא: בא על עריות ישראל — נידון בדיני ישראל.
למאי הלכתא?
רש״י למאי הלכתא — נדון בדיני ישראל.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:
לא נצרכה אלא לעדה ועדים והתראה.
רש״י שצריך עדה ועדים והתראה — כישראל.
מגרע גרע!
רש״י מגרע גרע — זה הבא על אשת ישראל מהבא על אשת כותי שנהרג בעד אחד ובדיין אחד ושלא בהתראה. מגרע גרע — לשון קולא ובתמיהה.
אלא אמר רבי יוחנן:
לא נצרכה אלא לנערה המאורסה, דלדידהו לית להו, דדיינינן להו בדינא דידן.
רש״י לא נצרכה — האי דקתני נידון בדיני ישראל.
רש״י אלא — שבא על נערה המאורסה ישראלית.
רש״י דלדידהו לית להו — מיתה בנערה המאורסה אלא בבעולת בעל וגבי ישראל נהרג מריבויא דאיש איש על כרחך האי דקטלוה משום דאתרביה באיש איש כישראל ולגבייהו לאו אשת איש דנחייב קטלא דידהו אלא נידון בסקילה אבל אין צריך עדה ועדים והתראה דלא גרע מעריות דידהו.
אבל אשת איש — בדינא דידהו דיינינן להו?
רש״י אבל — בא על אשת איש ישראל בדינא דידהו דיינינן ליה בתמיה.
והתניא: בא על נערה המאורסה — נידון בסקילה, על אשת איש — נידון בחנק;
רש״י בא על נערה המאורסה נידון בסקילה — כישראל דהא בדינא דידהו סייף הוא דכל מיתת בן נח אינו אלא סייף לרבנן דפליגי אתנא דבי מנשה.
ואי בדינא דידהו — סייף הוא!
אמר רב נחמן בר יצחק:
מאי אשת איש דקתני? כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה, דלדידהו לית להו, דיינינן להו בדינא דידן.
רש״י נכנסה לחופה ולא נבעלה — בדיני ישראל חנק הוא כשאר אשת איש דגבי סקילה כתיב נערה בתולה מאורסה וגו׳ ודרשינן (כתובות דף מח.) בתולה ולא בעולה מאורסה ולא נשואה ומאי נשואה אילימא נשואה ונבעלה מבתולה ולא בעולה נפקא אלא שנכנסה לחופה ולא נבעלה ומעטה קרא מסקילה וישנה בחנק דהכל היו בכלל נואף ונואפת ויצאה ארוסה לידון בעצמה וזו שלא יצאה עמדה בכללה.
דתני רבי חנינא:
בעולת בעל — יש להן;
רש״י בעולת בעל יש להם — דכתיב והיא בעולת בעל (בראשית כ׳:ג׳) ולא כתיב והיא אשת איש אלמא הנך מת משום בעילתו של בעל ולא מפני קדושין וחופתו.
נכנסה לחופה ולא נבעלה — אין להן.
תניא כוותיה דרבי יוחנן:
רש״י תניא כוותיה דרבי יוחנן — דאמר בא על עריות ישראל דקתני נידון בדיני ישראל לא מתוקמא אלא בנכנסה לחופה או בנערה המאורסה וכו׳ דלדידהו לית להו.
כל ערוה שבית דין של ישראל ממיתין עליה — בן נח מוזהר עליה;
אין בית דין של ישראל ממיתין עליה — אין בן נח מוזהר עליה, דברי רבי מאיר.
רש״י אין ב״ד של ישראל ממיתין עליה — כגון חייבי כריתות אחותו ואחות אביו ואחות אמו ואשת אחיו ואשת אחי אביו ואחות אשתו.
רש״י אין בן נח מוזהר עליה — כדמפרש לקמן דרבי מאיר אליבא דרבי עקיבא אמרה דנפקי ליה עריות בבני נח מעל כן יעזב איש וגו׳ והתם חייבי מיתות הוא דכתיבי.
וחכמים אומרים: הרבה עריות יש שאין בית דין של ישראל ממיתין עליהן ובן נח מוזהר עליהן.
רש״י הרבה עריות יש — כגון כל חייבי כריתות בן נח מוזהר עליהם דלרבנן אתרבו בני נח מאיש איש לכל האמור בפרשה ור״מ לא דריש איש איש לרבויי.
בא על עריות ישראל — נידון בדיני ישראל;
רש״י בא על עריות ישראל — עבריות.
בא על עריות בן נח — נידון בדיני בן נח;
ואנו אין לנו אלא נערה המאורסה בלבד.
רש״י ואנו אין לנו — שיהא בן נח חלוק בין ישראלית לכותית אלא נערה המאורסה משום דלדידהו לית להו קטלינן ליה בקטלא דידן.
רש״י עריות בני נח — כותיות.
ונחשוב נמי נכנסה לחופה ולא נבעלה!
האי תנא תנא דבי מנשה הוא, דאמר: כל מיתה האמורה לבני נח אינו אלא חנק — אידי ואידי חנק הוא.
רש״י אידי ואידי חנק הוא — דיננו ודיניהן שוין בה.
וסבר רבי מאיר כל ערוה שבית דין של ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה?
והא תניא: גר שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה — יש לו שאר האם, ואין לו שאר האב.
רש״י שהורתו שלא בקדושה — וכל גר שנתגייר כקטן שנולד עכשיו בלא אב ואם וקרובים דמי ואין עליו קורבה מקודם לכן ומיהו רבנן הוא דגזור עליה בכל האסורות לו (בהיותו כותי) משום שלא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה הלכך נשא אחותו מן האם שנולדה קודם שנתגיירה אמה ונתגיירה עם אמה ונשאה זה משגדל יוציא דאחותו היא ולא גרע מבן נח ומדרבנן שלא יאמרו וכו׳ דקסבר ר׳ מאיר אחותו מן האם אסורה לבני נח ואפילו אחות אביו מן האם ואחות אמו מן האב ויליף לה מעל כן יעזב איש את אביו ואת אמו דאביו זה אחות אביו ואמו זה אחות אמו כדדריש ליה ר״א לקמן בשמעתין.
הא כיצד?
נשא אחותו מן האם — יוציא;
מן האב — יקיים.
רש״י מן האב יקיים — דלא נאסר איסור אחוה בבני נח אלא מן האם דכתיב וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי (בראשית כ׳:י״ב) אלמא בת האב שריא להו ובת האם לא שריא להו.
אחות האב מן האם — יוציא;
רש״י אחות אביו מן האם יוציא — כדכתיב (שם ב) על כן יעזב איש את אביו ודרשינן את אביו אחות אביו מן האם.
מן האב — יקיים.
אחות האם מן האם — יוציא;
רש״י אחות אם מן האם יוציא — כדכתיב את אמו זו אחות אמו מן האם.
אחות האם מן האב — רבי מאיר אומר: יוציא,
רש״י ר״מ אומר יוציא — גזירה משום אחותו מן האם דכיון דשם צד שאר האם כאן אף על גב דמן האב היא אי שרית ליה אתי למימר אין לגר אפילו שאר אם ואתי למישרי אפילו אחותו מן האם וכל שכן אחות אמו ואחות אביו מן האם.
וחכמים אומרים: יקיים.
רש״י וחכ״א יקיים — ולא גזרי׳ והוא הדין להורתו ולידתו שלא בקדושה והא דנקט הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה לא בא למעוטי הורתו ולידתו שלא בקדושה אלא למעוטי הורתו ולידתו בקדושה וכיון דדמי ליה לישראל גזר ביה ר״מ דילמא אתי לאחלופי בישראל ואפילו בשאר האב ואפילו נולדו אותן קרובות בהיותו כותי.
שהיה רבי מאיר אומר: כל ערוה שהיא משום שאר אם — יוציא;
משום שאר האב — יקיים.
ומותר באשת אחיו ובאשת אחי אביו, ושאר כל עריות מותרות לו — לאתויי אשת אביו.
רש״י ומותר באשת אחיו — ואפילו מאמו ולאחר מיתה ואפילו נשאה אחיו משנתגייר או נשאה כשהוא כותי ומשנתגייר קיימה דאין אשת אח לבני נח וליכא למיחש שמא יאמרו וכו׳ וכן אשת אחי האב וכן כל הבאות מחמת אישות דכיון דלשמא יאמרו ליכא למיחש דקסבר לא נאסרו לבני נח ומשום קורבה נמי ליכא למיחש דכקטן שנולד דמי.
רש״י ושאר כל עריות — שבאות מחמת אישות מותרות לו.
רש״י לאתויי אשת אביו — אבל כלתו ואחות אשתו ליכא לרבויי דהא בגר שהיתה לידתו בקדושה קיימא וזה לא היתה לו כלל אשה אלא ביהדות ולאתויי אחות אשתו נמי לא (צריכא ליה) דהא קתני בהדיא נשא אשה ובתה כונס אחת ומוציא אחת וה״ה לשתי אחיות.
נשא אשה ובתה — כונס אחת ומוציא אחת, ולכתחילה לא יכנוס.
רש״י נשא אשה ובתה — אשאר גרים קאי כשנשאם בהיותם כותי ונתגיירו עמו אי נמי אהא קאי ומשום דהך גיורת קאמר וה״ה לישראל גמור.
רש״י ולכתחילה לא יכנוס — מפרש ביבמות בפ׳ נושאין על האנוסה (דף צח:) דאהנך דאמרן לעיל יקיים קאמר דלכתחלה לא יכנוס.
מתה אשתו — מותר בחמותו;
רש״י מתה אשתו מותר בחמותו — ואף על פי שקיימה לאשתו משנתגייר דבן נח לא הוזהר על חמותו דנימא באים מקדושה וכו׳ וחמותו ממש לא הויא אף על גב דנתגיירו דגר שנתגייר וכו׳ ואין קורבות זה לזה.
ואיכא דאמרי: אסור בחמותו.
רש״י ואיכא דתני אסור בחמותו — התם מפרש במאי פליגי קתני מיהת מותר באשת אביו ואף על פי שבית דין של ישראל ממיתין עליה וכן בחמותו וקתני אסור באחותו ובאחות אביו ואחות אמו ואף על פי שאין ב״ד של ישראל ממיתין עליהם.
אמר רב יהודה:
לא קשיא: הא — רבי מאיר אליבא דרבי אליעזר,
רש״י הא ר״מ וכו׳ — תלמיד של שניהם היה כדאמרי׳ במס׳ ביצה (דף ג:) גבי ליטרא קציעות ר״מ אומר א״ר אליעזר רואין כאילו הן פרודות וכו׳ ובמס׳ עירובין בפ״ק (עירובין פרק א, יג.) אמר ר״מ שמש את ר״ע. הא דקתני אחותו אסורה לו ואשת אביו מותרת לו ר״מ היא משום ר״א והאי דקתני חייבי מיתות נאסרו להם ולא חייבי כריתות ר״מ היא אליבא דרבי עקיבא.
והא — רבי מאיר אליבא דרבי עקיבא.
דתניא:
עַל כֵּן יַעֲזׇב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ(בראשית ב, כד) —
רש״י על כן יעזב איש את אביו ואת אמו — לאדם הראשון נאמר.
רבי אליעזר אומר: אָבִיו — אחות אביו, אִמּוֹ — אחות אמו.
רש״י אחות אביו — וכל שכן אחותו.
רבי עקיבא אומר: אָבִיו — אשת אביו, אִמּוֹ — אמו ממש.
וְדָבַק — ולא בזכר;
רש״י ודבק ולא בזכר — דליכא דיבוק דמתוך שאין הנשכב נהנה אינו נדבק עמו.
בְּאִשְׁתּוֹ — ולא באשת חבירו;
וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד — מי שנעשים בשר אחד, יצאו בהמה וחיה שאין נעשין בשר אחד.
רש״י שנעשה לבשר אחד — שזרע יוצא מהם שנעשה בשר האם והאב אחד בו.
רש״י יצאו בהמה וחיה — שאין יולדין מן האדם. הני דרבי עקיבא כולהו חייבי מיתות נינהו ומינה יליף לכל חייבי מיתות אבל לרבי אליעזר לית ליה קורבא דאישות ואית ליה קורבה דאחוה.
אמר מר:
רבי אליעזר אומר: אָבִיו — אחות אביו.
אימא אביו ממש! — היינו וְדָבַק ולא בזכר.
אימא אשת אביו! — היינו בְּאִשְׁתּוֹ ולא באשת חבירו.
אימא לאחר מיתה! — דומיא דאמו: מה אמו דלאו אישות, אף אביו דלאו אישות.
רש״י אימא לאחר מיתה — לחייבו על אשת אביו לאחר מיתת אביו ומשני דומיא דאמו.
אִמּוֹ — אחות אמו.
ואימא אמו ממש! — היינו בְּאִשְׁתּוֹ ולא באשת חברו.
ואימא לאחר מיתה! — דומיא דאביו: מה אביו דלאו ממש, אף אמו דלאו ממש.
רבי עקיבא אומר: אָבִיו — אשת אביו.
ואימא אביו ממש! — היינו וְדָבַק ולא בזכר.
אי הכי, אשת אביו נמי היינו בְּאִשְׁתּוֹ ולא באשת חברו! — לאחר מיתה.
אִמּוֹ — אמו ממש.
רש״י אמו אמו ממש — ולאו היינו אשת חבירו ובלאחר מיתת אביו נמי ליכא לתרוצה דהיינו אשת אביו דאוקימנא לאחר מיתה ומשני אמו אנוסת אביו דלאו אשתו ואין כאן אלא משום אמו אפילו בחייו.
היינו בְּאִשְׁתּוֹ ולא באשת חברו! — אמו מאנוסתו.
במאי קא מיפלגי?
רבי אליעזר סבר:
אביו דומיא דאמו ואמו דומיא דאביו — לא משכחת לה אלא באחווה.
רש״י אביו דומיא דאמו ואמו דומיא דאביו לא משכחת לה אלא באיסור דאחווה — דתרוייהו ממש ליכא למימר דאם כן היינו ודבק ולא בזכר ותרוייהו באישות ליכא למימר דהא אמו לאו משום אישות דאם כן היינו אשת אביו הלכך תרוייהו באחוה.
ורבי עקיבא: מוטב לאוקמיה באשת אביו, דאיקרי ״ערות אביו״, לאפוקי אחות אביו, דשאר אביו איקרי, ערות אביו לא איקרי.
רש״י ורבי עקיבא מוטב לאוקמא באשת אביו — כמשמעותה דקרא דקרי ליה אביו דכתיב יעזב איש את אביו ואשת אביו אשכחן דקרי בישראל ערות אביו דכתיב ערות אביך היא (ויקרא י״ח:ח׳) ולאו לאוקמא באחות אביו דקרא לא משמע הכי דאחות אביו שאר אביו הוא דאקרי ערות אחות אביך לא תגלה כי שאר אביך היא (שם).
תא שמע: וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּודָתוֹ(שמות ו, כ) — מאי לאו דודתו מן האם?
רש״י דודתו — אחות קהת אביו.
רש״י מאי לאו — אחות קהת אף מן האם היתה והותרה לעמרם אלמא אחות אב מן האם מותרת לו קודם מתן תורה.
לא, דודתו מן האב.
רש״י לא דודתו מן האב — אחות קהת מן האב היתה ולא מן האם ואחות האב הותרה להם והא דכתיב יעזב איש את אביו ודרשינן אחות אביו (אביו) באחותו מן האם קאמר כדילפינן מוגם אמנה אחותי בת אבי היא.
תא שמע: וְגַם אׇמְנָה אֲחֹותִי בַת אָבִי הִיא אַךְ לֹא בַת אִמִּי(בראשית כ, יב) — מכלל דבת האם אסורה!
רש״י תא שמע וגם אמנה וכו׳ — מכלל דבת האם אסורה קשיא לר״ע.
ותסברא? אחותו הואי? בת אחיו הואי!
וכיון דהכי הוא, לא שנא מן האב ולא שנא מן האם שריא.
אלא התם הכי קאמר ליה: קורבא דאחות (כ״י מינכן 95, דפוס ונציה: דאחוה) אית לי בהדה — מאבא ולא מאמא.
רש״י אלא התם הכי הוה אמר ליה קורבא דאחוה וכו׳ — בת אחי מן האב היא ולא מן האם ולא משום איסורא והתירא קאמר ליה אלא משום לתקוני דיבורא קמא שאמר אחותי היא קאמר ליה הכי אחותי בת אבי היא דבת אחי בן אבי היא וקרי לה אחותו דבני בנים הרי הם כבנים והרי היא כבת אביו והאי דקאמר אך לא בת אמי לאו משום דאי הוה אחוה מן האם הויא אסורה אלא משום קושטא דמילתא אמר לו.
רש״י אחותו הוה — בתמיהה הא בת אחיו הוה וכיון דהכי לא שנא מן האם ולא שנא מן האב שריא ליה.
תא שמע: מפני מה לא נשא אדם את בתו? כדי שישא קין את אחותו,
שנאמר: כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה(תהלים פט, ג).
רש״י חסד יבנה — תחילתו של עולם נבנה בחסד שצוה אדם הראשון לגמול חסד את בנו ואסרה לו והתירה לקין כדי שיבנה העולם והיינו דכתיב (ויקרא כ) (כי יקח איש) את אחותו בת אביו חסד הוא מה שהתרתי לקין חסד גמלתי עמו.
הא לאו הכי — אסירא!
כיון דאשתרי — אשתרי.
סנהדרין פרק ז, נז ע״ב – נח ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | הגויים | הכותים |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
סנהדרין פרק ז (ארבע מיתות), נז ע״ב
כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת(בראשית יח, יט)
§§cover-end§§
״אשכח רבי יעקב בר אחא״ — כך בדפוס ונציה במלואו; בכ״י מינכן 95 ובדפוס וילנא ״ר׳״.
״מפי איש ולא מפי אשה ואפילו קרוב״ — בכ״י מינכן 95 ״…ואפי׳ מפי קרוב״.
אשכח רבי יעקב בר אחא דהוה כתיב בספר אגדתא דבי רב:
בן נח נהרג בדיין אחד, ובעד אחד, שלא בהתראה, מפי איש ולא מפי אשה, ואפילו קרוב.
רש״י מפי איש — על ידי דיין איש או עד איש.
משום רבי ישמעאל אמרו: אף על העוברין.
רש״י אף על העוברין — הכה את האשה ויצאו ילדיה נהרג עליהן ובישראל עד שיצא לאויר העולם כדתנן במס׳ [נדה] (דף מד.) תינוק בן יום אחד ההורגו חייב היכא דקים ליה בגוויה שכלו לו חדשיו ואינו נפל.
מנהני מילי?
אמר רב יהודה:
דאמר קרא: אַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁותֵיכֶם אֶדְרֹושׁ(בראשית ט, ה) — אפילו בדיין אחד.
מִיַּד כׇּל חַיָּה — אפילו שלא בהתראה;
רש״י מיד כל חיה — מיד כל דבר חי.
אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם — אפילו בעד אחד;
מִיַּד אִישׁ — ולא מיד אשה;
אָחִיו — אפילו קרוב.
משום רבי ישמעאל אמרו: אף על העוברין.
מאי טעמיה דרבי ישמעאל?
דכתיב: שֹׁופֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ(בראשית ט, ו) —
רש״י שופך דם האדם באדם — שבתוך האדם דמו ישפך.
איזהו אדם שהוא באדם? הוי אומר: זה עובר שבמעי אמו.
ותנא קמא — תנא דבי מנשה הוא,
דאמר: כל מיתה האמורה לבני נח אינו אלא חנק.
ושדי ליה האי בָּאָדָם אסיפיה דקרא, ודרוש ביה הכי: בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ —
איזהו שפיכות דמים של אדם שהוא בגופו של אדם? הוי אומר: זה חנק.
רש״י זה חנק — דאין דמו יוצא לחוץ.
מתיב רב המנונא:
ואשה לא מפקדה? והכתיב: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה וגו׳(בראשית יח, יט) (כ״י מינכן 95: את בניו ואת ביתו אחריו)!
רש״י ואשה — בת נח לא מפקדה על הדין.
רש״י ביתו — היינו נשים.
הוא מותיב לה, והוא מפרק לה:
בָּנָיו — לדין, בֵּיתוֹ — לצדקה.
אמר ליה רב אויא סבא לרב פפא:
אימא בת נח שהרגה לא תיהרג — מִיַּד אִישׁ ולא מיד אשה כתיב!
אמר ליה: הכי אמר רב יהודה: שֹׁופֵךְ דַּם הָאָדָם — מכל מקום.
אימא בת נח שזינתה לא תיהרג, דכתיב: עַל כֵּן יַעֲזׇב אִישׁ(בראשית ב, כד) — ולא אשה!
אמר ליה: הכי אמר רב יהודה: וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד — הדר ערבינהו קרא.
סנהדרין פרק ז, נז ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
סנהדרין פרק ח (בן סורר ומורה), סט ע״ב
וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק(בראשית יז, יז)
§§cover-end§§
״אמר רב חסדא, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי״ — בכ״י מינכן 95, בכ״י יד הרב הרצוג ובכ״י נחום ״אמר רב חסדא אמר רב, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי״.
״אלכה נא (ואשלמה) את נדרי אשר נדרתי ליי בחברון״ — בכ״י מינכן 95 נמשך הכתוב (שמואל ב טו, ח): ״כי נדר נדר עבד׳ בשבתי בגשו׳ באד׳ לאמ׳ אם ישו׳ ישיבני יי ירושל׳ ועבדתי את יי״.
״דבר אחר: יסכה — שהכל סכים ביופיה״ — בכ״י מינכן 95: ״ר׳ אח׳ או׳: יסכ׳ שכל סכין ביופי׳״.
״הכא נמי דרך חכמתן קא חשיב להו״ — אינו בכ״י מינכן 95.
סוגרי דפוס וילנא בפסוקים, כל אחד כבמקרא: ״(ו)אליעם״ — ״ואליעם״ בדפוסי ונציה וברקו, ״אליעם״ בכתבי היד; ״(כי) יי (אהבו)״ — בכתבי היד ובדפוס ברקו ״בעבור יי״, בדפוס ונציה ״בעבור כי יי״; ״(ו)אל עירו״ — ״ואל עירו״ בכ״י מינכן 95, בכ״י פירנצה 89 ובדפוסים, ״אל עירו״ בכ״י יד הרב הרצוג; ״(ו)אלה תולדות שם״ — ״ואלה״ בדפוסי ונציה וברקו, ״אלה״ בכ״י פירנצה 89 ובכ״י קרלסרוהה רוכלין 2; ״(אשת כלב)״ — בכ״י מינכן 95 ובדפוסי ונציה וברקו בפנים, ואינו בכ״י יד הרב הרצוג, בכ״י פירנצה 89 ובכ״י קרלסרוהה רוכלין 2.
מקבילה חלקית — בבלי מגילה פרק א, יד ע״א (״יסכה — זו שרה… שסכתה ברוח הקדש… שהכל סוכין ביופיה״, בשבע נביאות).
תנו רבנן:
המסוללת בבנה קטן והערה בה —
רש״י המסוללת — לשון פריצות.
רש״י והערה בה — איכא למ״ד (יבמות דף נה:) העראה זו נשיקה ואיכא למ״ד זו הכנסת עטרה.
בית שמאי אומרים: פסלה מן הכהונה,
רש״י פסלה מן הכהונה — ומשויא לה זונה דהעראה כגמר ביאה כדאמרי׳ בגמ׳ דיבמות (דף נד.) ובפרקין דלעיל (דף נה.) ומיהו מיתה לא מחייבו כגון שלא התרו בהן.
ובית הלל מכשירין.
רש״י וב״ה מכשירין — כדמפרשי׳ לקמן דקטן לאו בר ביאה הוא.
אמר רבי חייא בריה דרבה בר נחמני אמר רב חסדא, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי:
הכל מודים בבן תשע שנים ויום אחד — שביאתו ביאה;
פחות מבן שמנה — שאין ביאתו ביאה;
לא נחלקו אלא בבן שמנה:
דבית שמאי סברי — גמרינן מדורות הראשונים,
ובית הלל סברי — לא גמרינן מדורות הראשונים.
רש״י מדורות הראשונים — שהיו מולידין בני שמונה שנה כדילפינן לקמן.
ודורות הראשונים מנלן דאוליד?
אילימא מדכתיב: הֲלא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי(שמואל ב יא, ג),
וכתיב: (ו)אֱלִיעָם בֶּן אֲחִיתֹופֶל הַגִּילֹונִי(שמואל ב כג, לד),
וכתיב: וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר(שמואל ב יב, כה) (כי) יְיָ (אהבו).
רש״י אי נימא מדכתיב בת שבע בת אליעם ואליעם בן אחיתופל וכתיב בלדת שלמה בנה ויקרא את שמו ידידיה וסמיך ליה ויהי לשנתים ימים אחר לידתו הרג אבשלום את אמנון וברח לגשור וישב שם שלש שנים — הרי חמש שנים לשלמה וכששב מגשור שפייס יואב את דוד ע״י התקועית להשיבו ישב בירושלים שנתים ואחר כך מרד דכתיב בתריה ויהי מקץ ארבעים שנה והני ארבעים שנה נקט ליה למנין ששאלו מלך כדאמרינן בתמורה (דף יד:) שהלך ומרד ובאותו פרק נחנק אחיתופל כדכתיב ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויצו אל ביתו ויחנק הרי שלמה בן שבע שנים.
וכתיב: וַיְהִי לִשְׁנָתַיִם יָמִים וַיִּהְיוּ גֹוזְזִים לְאַבְשָׁלוֹם(שמואל ב יג, כג) (כ״י מינכן 95: בבע׳ חצור),
וכתיב: וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ גשורה וַיְהִי שָׁם שָׁלֹשׁ שָׁנִים(שמואל ב יג, לח),
וכתיב: וַיֵּשֶׁב אַבְשָׁלוֹם בִּירוּשָׁלִַים שְׁנָתַיִם יָמִים וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה(שמואל ב יד, כח),
וכתיב: וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ אֵלְכָה נָּא(שמואל ב טו, ז) (ואשלמה) אֶת נִדְרִי אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַיְיָ בְּחֶבְרוֹן,
וכתיב: וַאֲחִיתֹופֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ וַיַּחֲבֹשׁ אֶת הַחֲמוֹר וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ(שמואל ב יז, כג) (ו)אל עִירוֹ וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק,
וכתיב: אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם(תהלים נה, כד),
ותניא:
כל שנותיו של דואג אינן אלא שלשים וארבע,
ושל אחיתופל אינן אלא שלשים ושלש.
כמה הויא להו? תלתין ותלת.
דל שבע דהוה שלמה — פש להו עשרים ושית;
דל תרתי שני לתלתא עבורי —
רש״י דל תרתי שנין דתלתא עבורי — כלומר פחות מח׳ חדשים אין שהות לעובר ז׳ חדשים להריון וחדש לימי נדות וטהרה.
אשתכח דכל חד וחד בתמני אוליד.
רש״י אשתכח דכל חד וחד בתמני אוליד — אחיתופל הוליד אליעם לח׳ שנה וח׳ חדשים ואליעם הוליד בת שבע לח׳ שנה וח׳ חדשים ובת שבע לח׳ שנה וח׳ חדשים ללידתו של שלמה הרי כ״ו שנים.
רש״י חצי ימיו של אדם שלשים וחמש דכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה (תהלים צ׳:י׳).
רש״י פשו להו עשרין ושית — לאחיתופל כשנולד שלמה ובתוך כ״ו שנים נולדו שלשה דורות אליעם ובת שבע ושלמה.
ממאי? דלמא תרוייהו בתשע אוליד, ובת שבע אולידא בשית, משום דאתתא בריא;
תדע — דהא הוי לה ולד מעיקרא.
רש״י ותדע — על כרחך דאשה ממהרת דהא הוה לה לבת שבע ולד מקמי שלמה אותו הולד שמת לדוד שנולד ראשון דכתיב ביה וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם (שמואל ב י״ב:כ״א).
רש״י דאתתא בריא היא — אשה דרכה להיות בריאה וממהרת להזריע.
אלא מהכא:
אֵלֶּה תּוֹלְדֹות תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן(בראשית יא, כז) —
ואברהם גדול מנחור שנה,
רש״י אברהם גדול מנחור שנה — מדקא חשיב ליה קרא ברישא.
ונחור גדול מהרן שנה,
נמצא אברהם גדול שתי שנים מהרן.
וכתיב: וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים וגו׳(בראשית יא, כט).
רש״י וכתיב ויקח אברם ונחור להם נשים — שם אשת אברם שרי ושם אשת נחור מלכה בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה אלמא יסכה בת הרן יסכה זו שרה.
ואמר רבי יצחק:
יסכה — זו שרה.
ולמה נקרא שמה יסכה?
שסוכה ברוח הקדש,
והיינו דכתיב: כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹולָהּ(בראשית כא, יב).
דבר אחר: יסכה — שהכל סכים ביופיה.
וכתיב: וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ וגו׳(בראשית יז, יז).
כמה קשיש אברהם משרה? עשר שנין;
וקשיש מאבוה תרתין שנין —
אשתכח כי אולדה הרן לשרה, בתמני אולידה.
ממאי? דלמא אברהם זוטא דאחוה הוה, ודרך חכמתן קא חשיב להו!
רש״י דילמא זוטר דאחי הוה — והרן הוא דקשיש מיניה.
תדע דקא חשיב להו קרא דרך חכמתן,
דכתיב: וַיְהִי נֹחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת(בראשית ה, לב) —
רש״י ויהי נח בן חמש מאות שנה — לאחר שהיה בן חמש מאות שנה הוליד את שלשתן. שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול.
שם גדול מחם שנה,
וחם גדול מיפת שנה,
נמצא שם גדול מיפת שתי שנים.
וכתיב: וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ(בראשית ז, ו),
וכתיב: (ו)אֵלֶּה תּוֹלְדֹות שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל(בראשית יא, י) —
בן מאה שנה? בר מאה ותרתין שנין הוה!
רש״י בר מאה ותרתין הוה — הואיל והוא גדול מכולן נמצא שנולד בחמש מאות שנה לנח וכשירד המבול היה בן מאה שנה אלא שמע מינה קטן מכולן הוה ובחמש מאות ושני שנים לאבוה אתילד ודרך חכמתן חשיב להו.
אלא דרך חכמתן קא חשיב להו;
הכא נמי דרך חכמתן קא חשיב להו.
אמר רב כהנא:
אמריתה לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא, אמר לי: אתון מהכא מתניתו, ואנן מהכא מתנינן לה:
וּלְשֵׁם יֻולַּד גַּם הוּא אֲבִי כׇּל בְּנֵי עֵבֶר אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל(בראשית י, כא) —
יפת הגדול שבאחיו הוה.
אלא מנלן? מהכא:
וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה(שמות לח, כב),
וכתיב: וַתָּמׇת עֲזוּבָה(דברי הימים א ב, יט) (אשת כלב) וַיִּקַּח לוֹ כָלֵב אֶת אֶפְרָת וַתֵּלֶד לוֹ אֶת חוּר.
רש״י ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור — אלמא חור בר כלב הוה ובצלאל היה דור שלישי לו.
וכי עבד בצלאל משכן בר כמה הוי? בר תליסר,
דכתיב: אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹושִׂים(שמות לו, ד),
ותניא: שנה ראשונה עשה משה משכן, שניה הקים משכן ושלח מרגלים.
רש״י וכי עבד משכן היה בן י״ג — דקרי ליה איש איש ממלאכתו וכשנשתלחו המרגלים בשנה השנית כבר היה בן י״ד שנה וכתיב בן ארבעים שנה אנכי היום.
וכתיב: בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד יְיָ(יהושע יד, ז) וגו׳ (כ״י מינכן 95: [אותי] מקד׳ ברנע לרגל את הארץ),
וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה(יהושע יד, י).
כמה הויא להו? ארבעין.
דל ארביסר דהוה בצלאל — פשא להו עשרים ושית;
דל תרתי שני דתלתא עיבורי —
אשתכח דכל חד וחד בתמני אוליד.
סנהדרין פרק ח, סט ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
עבודה זרה פרק א (לפני אידיהן), ט ע״א–ע״ב
וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן(בראשית יב, ה)
§§cover-end§§
״תרי אלפי פרטי דהאי אלפא״ — בכ״י מינכן 95: ״אלפ׳ וחמש מא׳ וחמשין ותרתין ופרט׳ דאדך אלפ׳״.
תנא דבי אליהו:
ששת אלפים שנה הוי העולם:
שני אלפים תוהו,
שני אלפים תורה,
רש״י ושני אלפים תורה — בלא ימות המשיח.
שני אלפים ימות המשיח;
בעונותינו שרבו — יצאו מהן מה שיצאו מהן.
רש״י ושני אלפים ימות המשיח ובעונותינו שרבו יצאו — משני אלפים אחרונים מה שיצאו ומשיח לא בא.
רש״י ששת אלפים שנים — נגזר על העולם להתקיים כמנין ימי השבוע וביום השביעי שבת ובשבעת אלפים נוח לעולם.
רש״י שני אלפים — ראשונים נגזר עליו להיות תוהו בלא תורה.
שני אלפים תורה — מאימת?
אי נימא ממתן תורה — עד השתא ליכא כולי האי,
רש״י אי נימא ממתן תורה ועד עכשיו — עד גמר ארבעת אלפים לבריאת עולם כדקאמרת ליכא ב׳ אלפים.
דכי מעיינת בהו — תרי אלפי פרטי דהאי אלפא הוא דהואי.
רש״י דכי מעיינת בהו — בשני קמאי דתוהו קודם מתן תורה תרי אלפים ופרטי מאלף ג׳ תמ״ח שנים משכחת בהו. הכי גרסינן: דכי מעיינת בהו בשני דקודם מתן תורה כו׳. ולא גרסינן: ועוד דכי מעיינת כו׳ ופירושם כדפרישית. צא וחשוב שנות דור ודור שחי כל אחד קודם שנולד בנו דשנים שאחרי כן אתה נותן לבן ותמצא מאדם עד שנולד נח תתרנ״ו שנים ונח חי תק״ב שנים קודם שנולד שם דכתיב ויהי נח בן חמש מאות שנה וגו׳ (בראשית ה׳:ל״ב) כשנולד בנו הראשון היה בן ת״ק שנים ויפת הוא הגדול מחם שנה וחם גדול משם שנה הרי תק״ב שנים לנח כשנולד שם כדכתיב (שם יא) בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול ואם שם לת״ק שנים דנח אתייליד כי מטו שנתים אחר המבול הוה ליה בר ק״ב דהא כתיב (שם ז) ונח בן שש מאות שנה והמבול היה חשוב תק״ב דנח ומאה דשם עד ארפכשד והוסף על נ״ו של פרט הרי תרנ״ח וארפכשד הוליד את שלח בל״ה הרי תרצ״ג ומשלח עד עבר ל׳ הרי תשכ״ג ומעבר עד פלג ל״ד הרי תשנ״ז ומפלג עד רעו ל׳ הרי תשפ״ז ומרעו לשרוג ל״ב הרי תתי״ט ומשרוג לנחור ל׳ הרי תתמ״ט ומנחור לתרח כ״ט הרי תתע״ח ומתרח לאברהם ע׳ הרי תתקמ״ח על אלף ומאברהם עד יצחק ק׳ הרי אלפים ומ״ח ומיצחק עד מתן תורה ת׳ שנים כיצד ס׳ עד שנולד יעקב וברדתו למצרים כתיב ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה הרי ק״צ משנולד יצחק וישראל היו במצרים רד״ו הרי ד׳ מאות ומ״ח שנים על אלפים לבריאת עולם נמצא ממתן תורה עד ד׳ אלפים לבריאתו של עולם אלף וחמש מאות וחמשים ושתים.
אלא מוְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן(בראשית יב, ה),
רש״י אלא מן ואת הנפש וגו׳ — ומתרגמינן דשעבידו לאורייתא.
וגמירי דאברהם בההיא שעתא בר חמשין ותרתי הוה.
רש״י וגמירי דההיא שעתא הוה אברהם בר נ״ב — הוסיפם על אלף ותתקמ״ח שהיו בידך כשנולד אברהם הרי אלפים תוהו.
כמה בצרן מדתני תנא? ארבע מאה וארבעים ותמניא שנין הויין;
רש״י דכמה בצירן — לך השתא דתורה דתני תנא.
כי מעיינת ביה — מהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן עד מתן תורה ארבע מאה וארבעים ותמניא שנין הויין.
רש״י כי מעיינת מואת הנפש אשר עשו עד מתן תורה — הכי הוו הוסף אותן על מנין מתן תורה ונמצא אלפים מכוונין מואת הנפש אשר עשו וגו׳ עד גמר ד׳ אלפים לבריאת עולם והוא קע״ב שנים לאחר חורבן כיצד הרי מנית עד יציאת מצרים תמ״ח על עודף אלפים וכתיב ויהי בשמנים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל (מלכים א ו׳:א׳) עד ויבן שלמה את הבית (מלכים א ו׳:י״ד) הרי תתקכ״ח על אלפים כשנבנה הבית וימי בית ראשון ד׳ מאות ועשר הרי שלשה אלפים ושל״ח שנים וגלות בבל ע׳ שנים הרי ת״ח וימי בית שני ת״ך הרי תתכ״ח נמצא קע״ב חסרין מד׳ אלפים והכי תני בסדר עולם.
רש״י תמ״ח שנים — היו בצירן לך.
אמר רב פפא:
אי טעי תנא ולא ידע פרטיה כמה הוי —
רש״י אי טעי תנא — דתני ובעונותינו שרבו יצאו מהן מה שיצאו ורוצה למנות כמה יצאו מימות המשיח וטועה בשנה או בשתים או יותר דלא ידע פרטי על כלל המאות כמה הוו דאין אדם טועה במאות לפיכך לא הוצרך רב פפא לתת סימן בטעותא דכללי.
לישייליה לספרא כמה כתיב (כ״י פריז 1337: חשיב), וניטפי עלייהו ארבעין ותמני, ומשכח ליה לחומריה;
רש״י לישייליה לספרא — המונה למלכות יון כמה פרטי הוא כותב על כללא דידיה.
וסימניך:
רש״י ונטפיה — תנא בפרטא דידיה על פרטא דספרא.
רש״י מ״ח שנה — שהרי מנין התנא מתחיל לאחר קע״ב שנים לחורבן הבית ששלמו שני אלפים תורה ומנין הסופר מתחיל ש״פ שנים קודם חורבן הבית הרי מנין הסופר קודם לתנא תקנ״ב שנים וכשמונה התנא ארבעים ושמונה שנה נשלמו כללו של סופר לשש מאות והתחיל פרטו מכאן ואילך כשהיה לו שנה פרט היו לו לתנא מ״ט כשהיו י׳ שנים פרט היו לו לתנא נ״ח. וה״ה דמצי למימר ונבציר מינייהו נ׳ ושנים שנה שהי׳ לו לסופר קודם שהתחיל תנא למנות אלא משום דאנח סימנא מ״ח עיר ועוד דבעי לאוקומי בצירותא אספרא משום סימנא דספרא בצירא תנא תוספאה. תנא תוספאה — קורא מקרא שלם בתוספת אותיות. לישנא אחרינא קרי תוספאה וזה נראה עיקר דלענין קריאה דקרא לא שייך תנא כלל אלא קרא.
אַרְבָּעִים וּשְׁמֹונֶה עִיר(במדבר לה, ז).
רש״י ארבעים ושמונה עיר — בערי הלוים כתיב.
ואי טעי ספרא — נשייליה לתנא כמה קתני, וניבצר מינייהו ארבעים ושמונה, ומשכח ליה לחומריה;
וסימניך: ספרא בצירא, תנא תוספאה.
עבודה זרה פרק א, ט ע״א–ע״ב. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
חולין ה, ה
וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה(בראשית א, ה)
§§cover-end§§
״יום אחד״ האמור באותו ואת בנו — ויקרא כב, כח: ״ביום אחד״.
יום אחד האמור באותו ואת בנו, היום הולך אחר הלילה.
את זו דרש שמעון בן זומא:
נאמר במעשה בראשית: יוֹם אֶחָד(בראשית א, ה), ונאמר באותו ואת בנו: יום אחד.
מה יוֹם אֶחָד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה,
אף יום אחד האמור באותו ואת בנו, היום הולך אחר הלילה.
חולין ה, ה. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| משנה | נוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד) |
כריתות ד, טו
אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם(בראשית ב, ד)
§§cover-end§§
רבי שמעון אומר:
בכל מקום הקדים בריאת שמים לארץ,
במקום אחד הוא אומר בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם(בראשית ב, ד),
מלמד ששקולין זה כזה.
בכל מקום הקדים אברהם לאבות,
ובמקום אחד הוא אומר וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקב וגו׳(ויקרא כו, מב),
מלמד ששלשתן שקולין זה כזה.
בכל מקום הקדים משה לאהרון,
במקום אחד הוא אומר הוּא אַהֲרֹון וּמֹשֶׁה(שמות ו, כו),
מלמד ששקולין זה כזה.
בכל מקום הקדים כבוד אב לאם,
במקום אחד אומר אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ(ויקרא יט, ג),
מלמד ששניהן שקולין זה כזה.
בכל מקום הקדים יהשע לכלב,
במקום אחד הוא אומר בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִיזִּי וִיהשֻׁעַ בִּן נוּן(במדבר לב, יב),
מלמד ששניהן שקולין זה כזה.
כריתות ד, טו. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תוספתא | מהדורת צוקרמנדל |
פרה ח, ח
וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים(בראשית א, י)
§§cover-end§§
כל הימים כמקוה,
שנאמר: וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים(בראשית א, י),
דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר:
הים הגדול כמקוה,
לא נאמר יַמִּים, אלא שיש בו מיני ימים הרבה.
רבי יוסי אומר:
כל הימים מטהרין בזוחלין,
ופסולין לזבים ולמצרעים ולקדש מהן מי חטאת.
פרה ח, ח. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| משנה | נוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד) |
מקוואות ה, ד
וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים(בראשית א, י)
§§cover-end§§
כל הימים כמקוה,
שנאמר: וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים(בראשית א, י),
דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר:
הים הגדול כמקוה.
לא נאמר יַמִּים, אלא שיש בו מיני ימים הרבה.
רבי יוסי אומר:
כל הימים מטהרים בזוחלין,
ופסולין לזבין ולמצרעים, ולקדש מהם מי חטאת.
מקוואות ה, ד. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| משנה | נוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד) |
נדה פרק ט (האשה שהיא עושה צרכיה), סא ע״א
וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי(בראשית יד, יג)
§§cover-end§§
״אמר רבי שמעון בן יוחי״ — בכ״י מינכן 95 ובכ״י וטיקן 110–111 ״משום רבי שמעון בן יוחי״.
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא(במדבר כא, לד).
מכדי סיחון ועוג אחי הוו,
דאמר מר: סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי הוו;
רש״י בני אחיה — שבא משמחזאי ועזאל שני מלאכים שירדו בדור אנוש.
מאי שנא מעוג דקמסתפי, ומאי שנא מסיחון דלא קמסתפי?
אמר רבי יוחנן, אמר רבי שמעון בן יוחי:
מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בלבו;
רש״י מתשובתו של אותו צדיק — הוצרך הקדוש ברוך הוא להשיב שלא יירא ממנו.
אמר: שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו,
שנאמר: וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי(בראשית יד, יג),
ואמר רבי יוחנן: זה עוג שפלט מדור המבול.
רש״י עוג פלט מן המבול — שברח לא״י כדאמרינן בחלק.
נדה פרק ט, סא ע״א. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תלמוד בבלי | נוסח על־התורה (דפוס וילנא; תיקוני הצנזורה והנוסח מסומנים) |
| תלמוד ירושלמי | כ״י ליידן (מהדורת על־התורה) |
| תוספתא | מהדורת ליברמן |
| משנה | נוסח על־התורה (הנוסח הראשי, בלי ניקוד) |
| תוספתא | מהדורת צוקרמנדל |