מדרש
חנוכה
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓מדרש במדבר רבה
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד מינכן, הספרייה הממלכתית הבווארית 97; משפט אחד מכתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · משה מטה אזנו לשמוע אם נתרצה הקדוש ברוך הוא, ושלום ביני ובין בני
אֶשְׁמְעָה מַה־יְדַבֵּר הָאֵל יְיָ כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל־עַמּוֹ וְאֶל־חֲסִידָיו וְאַל־יָשׁוּבוּ לְכִסְלָה אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ(תהלים פה, ט–י)
״אנהוג עמהם״ — ״עד שלא עשו אותו המעשה כך עכשו במדת רחמים״ שלפניו בגליון כתב היד.
בדפוס וילנא חסר ״וקול הדר״, והמאמר ״אמר רבי ברכיה הכהן״ שם בלא ״ברבי״. ״אימתי היה שלום וישע קרוב לישראל״ — בדפוס ״אימתי היתה שלום לישראל״.
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).
הדא הוא דכתיב:
אֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵל יְיָ וגו׳(תהלים פה, ט).
את מוצא, בשעה שעשו ישראל אותו מעשה וכעס עליהם הקדוש ברוך הוא,
שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וגו׳(שמות לב, ט), הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וגו׳(דברים ט, יד) —
מיד עמד משה ובקש רחמים מלפניו שיתרצה להם,
כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): וַיְחַל מֹשֶׁה וגו׳(שמות לב, יא).
ונתרצה להם הקדוש ברוך הוא,
שנאמר: וַיִּנָּחֶם יְיָ עַל הָרָעָה וגו׳(שמות לב, יד).
אף על פי כן היה בלבו עליהם,
שנאמר: וּבְיוֹם פׇּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם(שמות לב, לד).
כיון שנעשה המשכן —
אמר רבי יהודה ברבי סימון:
הלך משה והרכין אזנווהרכין אזנו — והטה את אזנו להקשיב במשכן.
אמר: תאמר שיש בלבו שלהקדוש ברוך הוא על ישראל?
הדא הוא דכתיב:
אֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵל יְיָ.
מהו הָאֵל יְיָ?
אמר משה: תאמר שעד עכשיו הוא עומד בכעסו כנגדם, והוא בקושיבקושי — בקשיות, בהקפדה (בכעס) עמהם —
ואין הָאֵל אלא לשון חוזק,
כמה דתימר: וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ(יחזקאל יז, יג);
או הוא מתרצה להם, והוא נוהג במדת רחמים עמהם —
הדא הוא דכתיב:
יְיָ,
ואין יְיָ אלא מדת רחמים,
שנאמר: יְיָ יְיָ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן(שמות לד, ו).
מיד פייסו הקדוש ברוך הוא שאין בלבו על ישראל כלום,
כמה דתימר: וַיַּעֲבֹר יְיָ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא —
שהעביר זעמו מהם ועבר על פשעיהם.
אמר רבי סימון:
למה כתוב שני פעמים יְיָ יְיָ?
אלא שפייסו הקדוש ברוך הוא ואמר לו למשה:
מה לשעבר הייתי נוהג עמהם במדת רחמים עד שלא עשו אותו המעשה —
כך עכשו במדת רחמים אנהוג עמהם.
אמר רבי יהודה ברבי סימון:
באותה שעה שמע משה קול נאה, וקול הדר, וקול משובח.
לשעבר היה משה עומד, והיה הדבור בא לתוך אזנו כמין סילוןסילון — צינור, ולא היה אחד מישראל שומע;
אבל כשהיו פניו מאדימותמאדימות — אדומות, בוערות — היו יודעים שהדבור בא אצלו.
וכיון שנעשה המשכן — שמע קול נאה.
מה שמע?
כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו.
אמר רבי ברכיה הכהן ברבי בשם רבי יהודה ברבי סימון:
אמר הקדוש ברוך הוא למשה:
לשעבר היתה איבה ביני לבין בני,
שנאה ביני ובין בני,
תחרותתחרות — מריבה, קטטה ביני ובין בני;
אבל עכשיו שנעשה המשכן —
אהבה ביני ובין בני,
שלום ביני ובין בני.
הוי: כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ — אלו ישראל, על שעשו המשכן;
וְאֶל חֲסִידָיו — זה שבט לוי,
שכתוב בו: וּלְלֵוִי אָמַר תֻּומֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶיךָ(דברים לג, ח).
ומנין אתה אומר שבמשכן הכתוב מדבר?
שכן כתוב אחריו: אַךְ קָרוֹב לִירֵיאָיו יִשְׁעוֹ לִשְׁכֹּון כָּבוֹד בְּאַרְצֵינוּ(תהלים פה, י).
אימתי היה שלום וישע קרוב לישראל?
בזמן ששכן הקדוש ברוך הוא כבודו במשכן,
כמה דתימר: וּכְבוֹד יְיָ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן(שמות מ, לה).
אמר רבי שמעון בן לקיש:
מה לי ללמד דבר זה מספר תילים?
דבר תורה הוא, אפילו במקומה אינה חסירה כלום.
ראה מה כתיב: וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם(במדבר ו, כו).
אימתי?
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.
פתיחתא שנייה · יעקב ברך את פרעה בביאתו, והקדוש ברוך הוא ברך את ישראל בביאתו למשכן
הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק אִם מֵעֹשֵׂהוּ יִטְהַר־גָּבֶר(איוב ד, יז)
״אימתי… יברכך יי וישמרך״ — בגליון כתב היד, בכתיבת יד אחרת.
״ויברך יעקב את פרעה״ — בראשית מז, י (״ויצא מלפני פרעה״); כך ציין גם דפוס וילנא. בדפוס ״לאו, אלא גם הקדוש ברוך הוא ברך ישראל״.
דבר אחר:
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).
הדא הוא דכתיב:
הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק וגו׳(איוב ד, יז).
אמר רבי ברכיה הכהן ברבי:
יעקב, כשהלך אצל פרעה, לא יצא מאצלו עד שברכו,
שנאמר: וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה(בראשית מז, י).
מה ברכו? יעלה נילוסנילוס — נהר מצרים לרגלו.
אף אני, כשאבוא אצליכם — אני בא טעון ברכותטעון ברכות — נושא ברכות, עמוס ברכות.
והיכן רמזה להם? בסיני.
אמר רבי יהושע בן לוי:
ברמז אמר הקדוש ברוך הוא לישראל שיעשו את המשכן, שהוא נותן להם ברכות בביאתו,
שנאמר: מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וגו׳(שמות כ, כא), בְּכׇל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.
וכן עשה: כשבא למשכן ברכן,
שנאמר: יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ(במדבר ו, כד).
אימתי? וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.
הא למדנו שאין אדם צדיק יותר מהאלהים?
הוי: הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק!
לאו, אלא הקדוש ברוך הוא ברך לישראל בביאתו אצלם.
לכך נאמר: יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ,
וסמך לו: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.
פתיחתא שלישית · שיר של פגעים שאמר משה: שלשה דברים שהרתיע מהם, והמזיקין שכלו כשהוקם המשכן
יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן אֹמַר לַיְיָ מַחְסִי וּמְצוּדָתִי אֱלֹהַי אֶבְטַח־בּוֹ כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת־כְּנָפָיו תֶּחְסֶה צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ לֹא־תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צׇהֳרָיִם יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה כִּי־אַתָּה יְיָ מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ לֹא־תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא־יִקְרַב בְּאׇהֳלֶךָ(תהלים צא, א–י)
״אמר רבי שמעון בן יוחאי: אמתה של תורה זין היא לבעליה״ — חסר בכתב יד מינכן, והושלם במאגרים מכתב יד ירושלים 24°5977; כך גם בדפוס וילנא.
״עשר בדרום ועשר בצפון״ — בכתב היד ״עשר״, ותוקן כבדפוס וילנא ״עשרים״, כמניין הקרשים (שמות כו, יח–כב). ״לחמי״ (במדבר כח, ב) — בכתב היד ״ל[..]מי״.
״מצדתא דציידא״ — בכתב היד ״מצרתא דציירא״ (ד׳ שנתחלפה בר׳), ותוקן כבדפוס וילנא ״מצדתה דציידא״.
״ומרירי שולט״ — בכתב היד ״ומרירו שולטו״, ותוקן במאגרים ״שולט״; ״מרירי״ כבדפוס וילנא וכלעיל ״קטב מרירי״. ״כדור״ — בכתב היד נמחק ״כבר״ ונכתב ״כדור״ בגליון; בדפוס וילנא ״ככד״. ״ונכפה״ — בכתב היד ״ונכפל״.
״מדרדתא דקסרין״ — בדפוס וילנא ״מדוכתא דקסרין״. ״אמר רבי הונא בר אידי״ — בדפוס ״אמר רב הונא בשם רבי אידי״.
דבר אחר:
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).
הדא הוא דכתיב:
יֹושֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן(תהלים צא, א).
אמר רבי הונא בר אידי:
מי אמר המזמור הזה?
היינו סבורים שבא שלמה ואמרו,
ולא אמרו אלא משה.
הדא הוא דכתיב:
יֹושֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן —
זה משה, שישב בסתר עליון, שנכנס בתוך הענן שהוא סתר עליון,
כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): עָבִים סֵתֶר לוֹ(איוב כב, יד),
וכן כתוב: וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן(שמות כד, יח).
בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן — שלן לינות הרבה,
שנאמר: וַיְהִי שָׁם עִם יְיָ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה(שמות לד, כח).
והוא אמר: אֹומַר לַיְיָ מַחְסִי וגו׳(תהלים צא, ב).
דבר אחר:
יֹושֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן.
אמר רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יוחנן:
שלשה דברים שמע משה מן הקדוש ברוך הוא והרתיע לאחוריווהרתיע לאחוריו — ונרתע, נסוג לאחור.
כיון שאמר לו: וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּופֶר נַפְשׁוֹ(שמות ל, יב) —
אמר משה: מי יוכל ליתן כופר נפשו?
עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ(איוב ב, ד),
ועדין אינו מגיע,
שנאמר: אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ וגו׳(תהלים מט, ח), וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם וגו׳(תהלים מט, ט).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: איני מבקש לפי כחי, אלא לפי כחן:
זֶה יִתְּנוּ(שמות ל, יג).
אמר רבי מאיר:
נטל הקדוש ברוך הוא כמין מטבע שלאש מתחת כסא הכבוד, והראה לו למשה:
זֶה יִתְּנוּ — כזה יתנו.
וכן בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ להם אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי(במדבר כח, ב) —
אמר משה: מי יוכל להספיק לו קרבנות?
אם אנו מקריבין לפניו כל חיתו שדי, ועורכין כל עצי לבנון — אינו מספיק לו,
שנאמר: וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה(ישעיה מ, טז).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: איני מבקש לפי כחי, אלא לפי כחן,
שנאמר: וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיְיָ וגו׳(במדבר כח, ג);
ולא שניהם בבת אחת, אלא אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּוקֶר וגו׳(במדבר כח, ד).
וכן בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם(שמות כה, ח) —
אמר משה: מי יוכל לעשות לו מקדש שישרה בתוכו?
הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ וגו׳(מלכים א ח, כז),
ואומר: הֲלא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא(ירמיה כג, כד),
ואומר: הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ וגו׳(ישעיה סו, א).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: איני מבקש לפי כחי, אלא לפי כחן.
כשאני מבקש — העולם כולו אינן יכולין להחזיק כבודי, ולא שמש אחד משלי;
אני איני מבקש מידך אלא עשרים בדרום, ועשרים בצפון, ושמנה במערב.
לכך משה אמר: יֹושֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן —
הקדוש ברוך הוא, שהוא יושב בסתרו שלעולם, הוא רואה את הכל ואינו נראה —
הוא נתאוה ללון בצלנו.
אמר רבי פרוזדיקי בר נחשא בשם רבי יהודה ברבי סימון:
שדי יתלונן בצל שעשה לך בצלאל — זה המשכן.
הוי: בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן.
אֹומַר לַיְיָ מַחְסִי —
שיר זה שלפגעים אמר משה בשעה שהיה עולה להר, שהיה מתיירא מן המזיקין.
מהו מַחְסִי? אגנתיאגנתי — מגיני, מחסי (?).
וּמְצוּדָתִי — קסטרא דידיקסטרא דידי — המבצר שלי.
אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ — שבשמו אני מבריח את המזיקין ואת מלאכי חבלה.
כִּי הוּא יַצִּילְךָ(תהלים צא, ג) —
אמר לו הקדוש ברוך הוא: בי בטחת — אני עומד לך:
כִּי הוּא יַצִּילְךָ.
מִפַּח יָקוּשׁ — מצדתא דציידאמצדתא דציידא — מצודת הצייד.
מִדֶּבֶר הַוּוֹת — מדבר שהוא מביא הוות בעולם.
בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ(תהלים צא, ד) — יסוכךיסוכך — יגן עליך, יסוכך עליך לך בזכות התורה שניתנה מימינו שלהקדוש ברוך הוא,
שנאמר: מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ(דברים לג, ב).
תַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה — מי שבא לחסות תחת כנפיו שלהקדוש ברוך הוא, הוא לו צנה וסוחרה שלאמת.
מהו צִנָּה וְסֹוחֵרָה אֲמִתּוֹ?
אמר רבי שמעון בן לקיש:
אמר הקדוש ברוך הוא: זייןזיין — כלי נשק אני עושה לכל מי שהוא סוחר באמיתה שלתורה.
אמר רבי שמעון בן יוחאי:
אמתה של תורה זין היא לבעליה.
אמר רבי שמעון בן יוחאי:
זיין נתן הקדוש ברוך הוא לישראל בסיני, ושם המפורש כתוב עליו.
לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה(תהלים צא, ה) — מן אגרת בת מחלתאגרת בת מחלת — שם מלכת השדים ומרכבתה, ולא מכל המזיקים המושלים בלילה.
ומֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם —
אמר רבי ברכיה:
יש מזיק שהוא פורח באויר כעוף, וקושט כחץוקושט כחץ — ומכוון ופוגע כחץ (?).
ומי יצילך ממנו? שלוח הקןשלוח הקן — מצות שילוח הקן,
שכן כתוב למעלה: כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ —
אין פח אלא צפור,
כענין שנאמר: הֲתִפֹּול צִפּוֹר עַל פַּח הָאָרֶץ(עמוס ג, ה),
וכתוב: כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר וגו׳(דברים כב, ו), שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וגו׳(דברים כב, ז).
מִדֶּבֶר בָּאֹופֶל יַהֲלֹוךְ(תהלים צא, ו) — מי שמעשיו באפל, הדבר שולט בו.
וכן הוא אומר: לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו(חבקוק ג, ה) —
אף כאן הוא אומר.
מִקֶּטֶב יָשׁוּד צׇהֳרָיִם.
רבנין אמריןרבנין אמרין — החכמים אומרים:
שד הוא.
ולמה קרי ליהולמה קרי ליה — ולמה קורא לו (נקרא שמו) קטב?
רבי אבא בר כהנא אמר:
דהוא בזיז סוגייה דיומא מן ראשיהון דארבע עד סופיהון דתשע.דהוא בזיז סוגייה… — שהוא שולט (משוער: בוזז) ברובו של היום, מתחילת השעה הרביעית עד סוף השעה התשיעית.
שהוא שולט (משוער: בוזז) ברובו של היום, מתחילת השעה הרביעית עד סוף השעה התשיעית.
רבי לוי אמר:
דהוא בזיז סוגייה דטיהרא מן סופיהון דארבע עד ראשיהון דתשע.דהוא בזיז סוגייה… — שהוא שולט ברובם של הצהרים, מסוף השעה הרביעית עד תחילת השעה התשיעית.
שהוא שולט ברובם של הצהרים, מסוף השעה הרביעית עד תחילת השעה התשיעית.
ואינו שולט לא בצל ולא בחמה, אלא בין הצל לחמה.
ראשו דומה לעגל, וקרן אחת יוצאה בתוך מצחו, והוא מתגלגל כדור.
אמר רבי הונא בשם רבי יוסף:
קטב מריריקטב מרירי — שם השד ״קטב״, המר — עשוי קליפין קליפיןעשוי קליפין קליפין — עשוי שכבות שכבות, כקשקשים, שערות שערות, עינים עינים.
אמר רבי שמעון בן לקיש:
ועין אחת קבועה לו בלבו,
וכל מי שהוא רואה אותה — אין לו חיים בעולם, בין אדם, בין בהמה, בין חיה;
וכל מי שהוא רואה אותה — הוא נופל ומת.
ומרירי שולט מי״ז בתמוז עד תשעה באב.
חזקיה ראה אותה, ונפל על פניו ומת.
אמר רבי פנחס הכהן:
מעשה באחד שראה אותה, ונכפה על פניו.
אמרו: יהודה בן שמואל ראה אותה ולא נפל;
אף על פי כן — ומת.
רבי אבהו הוה יתיב פשיט בחדא כנישתא מדרדתא דקסרין.רבי אבהו הוה… — רבי אבהו היה יושב ודורש בבית כנסת אחד, (בית הכנסת) מדרדתא שבקיסרין. ראה אדם אחד רץ אחר חברו, ובידו מקל אחד, רוצה להכותו בו. ראה מזיק רץ אחריו, ובידו מקל אחד של ברזל. יצא רבי אבהו ורץ אחריו. אמר לו: אל תכה אותו, שמא ימות! אמר לו: רבי, מזו (ממכת מקל כזה) הוא מת? אמר לו: הרי מזיק רץ אחריך, ובידו מקל של ברזל; אתה מכה אותו בזו, והוא מכה אותו בההיא — והוא מת.
רבי אבהו היה יושב ודורש בבית כנסת אחד, (בית הכנסת) מדרדתא שבקיסרין.
חמא חד פרי בתר חבריה, ובידיה חד קטו, בעי דימחיניה בה.
ראה אדם אחד רץ אחר חברו, ובידו מקל אחד, רוצה להכותו בו.
חמא מזיקא פרי בתריה, ובידיה חד קטו דפרזלא.
ראה מזיק רץ אחריו, ובידו מקל אחד של ברזל.
נפק רבי אבהו פרי בתריה.
יצא רבי אבהו ורץ אחריו.
אמר ליה: לא תמחיניה, דילמא הוא מיית!
אמר לו: אל תכה אותו, שמא ימות!
אמר ליה: רבי, מן הדא הוא מיית?
אמר לו: רבי, מזו (ממכת מקל כזה) הוא מת?
אמר ליה: הא מזיקא פרי בתרך, ובידיה קטותא דפרזלא;
אמר לו: הרי מזיק רץ אחריך, ובידו מקל של ברזל;
את מחי לה בהדא, והוא מחי לי בההיא — והוא מיית.
אתה מכה אותו בזו, והוא מכה אותו בההיא — והוא מת.
רבי יוחנן הוה מפקד לספריא ולמתניא באילין יומייא דלא יהוון טענין ערקא על מינוקיא.רבי יוחנן הוה… — רבי יוחנן היה מצוה את מלמדי התינוקות בימים האלה שלא יכו את התינוקות ברצועה. רבי שמואל בר רב יצחק היה מצוה את מלמדי התינוקות בימים האלה לפטור את הילדים בארבע שעות.
רבי יוחנן היה מצוה את מלמדי התינוקות בימים האלה שלא יכו את התינוקות ברצועה.
רבי שמואל בר רב יצחק הוה מפקד לספריא ולמתניא באילין יומייא דיהוון מפטרין טליא בארבעה שעין.
רבי שמואל בר רב יצחק היה מצוה את מלמדי התינוקות בימים האלה לפטור את הילדים בארבע שעות.
יִפֹּול מִצִּדְּךָ אֶלֶף(תהלים צא, ז).
רבי יצחק אמר:
היד שהיא שולטת על מצוה אחת — זו מצות התפלין —
כתוב בה: יִפֹּול מִצִּדְּךָ אֶלֶף, שנמסרו לה אלף מלאכים לשמרו;
אבל הימין, שהיא שולטת במצוות הרבה — וּרְבָבָה מִימִינֶךָ, רבבה שלמלאכים נמסרו לה.
אמר רבי חנינא ברבי אבהו:
אינו אומר ״ימסרו לך״, אלא יִפֹּול:
אם באים הם אלף מזיקין — הן נופלין לפני היד שהיא שולטת על אלף מצוות;
ואם באים הם רבוא מזיקין — הם נופלין לפני היד שהיא שולטת במצות הרבה.
בנוהג שבעולם, אדם נמסר לאלף איש — עליו לזון אותם.
למה? שהן מסורין לו לשמרו.
והקדוש ברוך הוא מוסר לאדם הזה אלף מלאכים משמאלו ורבוא מימינו, לטובתו, לשמרו.
אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ — שתזון אותם.
רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט(תהלים צא, ח) — שלוותך;
וְשִׁלֻּומַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה — מה שישלם הקדוש ברוך הוא לרשעים במעשיהם תראה.
כִּי אַתָּה יְיָ מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶיךָ(תהלים צא, ט) —
אמר רבי חנינא:
אמרו ישראל להקדוש ברוך הוא: נתתה את התורה בתחתונים אצלינו, ושכינתך תשרה בעליונים.
הדא הוא דכתיב:
כִּי אַתָּה יְיָ מַחְסִי — שנתת לי תורתך;
ועֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶיךָ — ואתה שמת מעונך בעליון.
לֹא תְאֻונֶּה אֵלֶיךָ רָעָה(תהלים צא, י),
כמה דתימר: לֹא יְאֻונֶּה לַצַּדִּיק כׇּל אָוֶן(משלי יב, כא).
וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאׇהֳלֶיךָ.
אמר רבי יוחנן:
עד שלא הוקם המשכן היו המזיקין מתגרין בעולם לבריות;
ומשהוקם המשכן, ששרתה השכינה למטה — כלו המזיקין מן העולם.
הדא הוא דכתיב:
וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאׇהֳלֶיךָ — זה אהל מועד.
אמר לו רבי שמעון בן לקיש:
מה לך אצל ספר תלים? והלא ממקומו אינו חסר:
יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ(במדבר ו, כד) — מן המזיקין.
אימתי? וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.
מהו בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה?
שכלו המזיקין מן העולם.
פתיחתא רביעית · אפריון: העולם, כסא הכבוד, בית העולמים, הארון והמשכן; וברכת כהנים קודם למשכן
הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל־יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם(שיר השירים ג, ז–י)
״תוכו רצוף אהבה — כדלעיל״ (באפריון שהוא המשכן): כתב היד מפנה לדרשה שלמעלה; היא הושלמה כאן מדפוס וילנא. ״דבר אחר: אפריון — כדלעיל״ — הפניה לפסוק שהובא לעיל; בדפוס ״אפריון וגו׳ מה כתיב למעלה״.
״ומפרנס לכל בריה״ — בכתב היד ״ומרפנסם״. ״טובוי דהוא בלוייתיה״ — בכתב היד ״בא לבייתיה״ (מסומן במאגרים כמשובש), ותוקן כבדפוס וילנא. ״ויחפהו זהב טוב״ (דברי הימים ב ג, ה) — בכתב היד ״טהור״.
״בית ריש אמרין״ — כך בכתב היד, ומסומן במאגרים כמשובש; בדפוס וילנא ״בית ר״ל אמר״. ״והן מקלסין ומניחין אותן לבדק הבית״ — ״מקלסין״ מסומן במאגרים כמשובש; ענינו שמלקטין אותן; המשפט אינו בדפוס.
״הבו ליי משפחות עמים״ — בכתב היד ״הבו ליי בני אלים״ (תהלים כט, א), ותיקן הסופר ״משפחות עמים״ (תהלים צו, ז). ״אמר רבי יהודה ברבי אלעאי״ — בדפוס וילנא חסר ״פתר קרייה בארון״ ו״מהו אפריון? פריומא״.
דבר אחר:
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).
הדא הוא דכתיב:
אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וגו׳(שיר השירים ג, ט).
אַפִּרְיוֹן — זה העולם, שהוא עשוי כמין כילהכילה — יריעה פרושה כאהל.
הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — זה הקדוש ברוך הוא, ששם שלום בין אש למים, ופתכןופתכן — וערבן, ולשן זה בזה זה בזה ועשה מהן רקיע,
שנאמר: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם(בראשית א, ח) — שהוא אש ומים.
מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן — שנבנה ממקום בית המקדש.
אמר רבי יוסה ברבי חלפתא:
למה קרי ליה אבן שתייהאבן שתייה — האבן שבקדש הקדשים, שממנה הושתת העולם? שממנה הושתת העולם.
הדא הוא דכתיב:
מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹופִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ(תהלים נ, ב).
עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף(שיר השירים ג, י) — זה הרקיע,
כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ(איוב כו, יא).
ולמה קרי ליה כסף? שהוא מכסףמכסף — מכסיף, עולה ביופיו על (?) עד כל מעשה בראשית, שהוא משובח שבכלם.
וכן הוא אומר: הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל(תהלים יט, ב).
רְפִידָתוֹ זָהָב — זו הארץ, שהיא מעלה פירות הארץ ופירות האילן, שהן דומין לזהב:
מה הזהב יש בו מינין הרבה וגוונין הרבה — אף פירות הארץ, מהן ירוקין ומהן אדומין.
מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן — זה השמש, שהוא נתון למעלה, והוא רוכב במרכבה ומאיר לעולם,
כמה דתימר: וְהוּא כְּחָתָן יֹוצֵא מֵחֻופָּתוֹ וגו׳(תהלים יט, ו).
ומכח השמש הגשמים יורדין, ומכח השמש הארץ מעלה פירות;
ולכך קראו ארגמן — שיצרו הקדוש ברוך הוא לארוג מן לבריות.
ואין מן אלא מזונות,
כמה דתימר: וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ(דניאל א, ה).
תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה — שאחר כל מעשה בראשית ברא אדם וחוה למשול בכלם.
וכן הוא אומר: שָׁלְחָה נַעֲרֹותֶיהָ תִקְרָא(משלי ט, ג).
הוי: מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם — שיהיו כל הבריות יראים מהם ומושלמים להםומושלמים להם — ונשמעים להם, כפופים להם,
כמה דתימר: וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם וגו׳(בראשית ט, ב).
דבר אחר:
אַפִּרְיוֹן — זה העולם.
למה קראו אפריון? שלא בראו אלא לפריה ורביה.
וכן הוא אומר: לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ(ישעיה מה, יח).
עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — שלא בראו הקדוש ברוך הוא אלא על מנת שיהא שלום בין הבריות,
שנאמר: יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹושֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע(ישעיה מה, ז).
מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן — שבעצת התורה, המלובנת בדבריה, ברא הקדוש ברוך הוא עולמו.
וכן הוא אומר: לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה(משלי ח, יד).
ומנין שהתורה מלובנת היא בדבריה?
שכן כתוב: אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ וגו׳(איוב כח, כז), וַיֹּאמֶר לָאָדָם וגו׳(איוב כח, כח).
עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף — זה שלשלת יוחסין.
וכן הוא אומר: וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם(משלי י, כה).
ואין כֶסֶף אלא זיקוק יחוסזיקוק יחוס — יחוס מבורר וטהור,
כמה דתימר: וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף וגו׳(מלאכי ג, ג).
רְפִידָתוֹ זָהָב — זו התורה, שכתוב בה: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב(תהלים יט, יא).
ולא נתנה הקדוש ברוך הוא ללומדה אלא למי שמשמר יחוסו.
וכן הוא אומר: וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻוקָּי וגו׳(תהלים נ, טז).
למה כך? אִם רָאִיתָ גַנָּב וגו׳(תהלים נ, יח).
ואומר: הָבוּ לַיְיָ מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים וגו׳(תהלים צו, ז).
מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן — זה הקדוש ברוך הוא, שכתוב בו: רֹוכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ(דברים לג, כו).
והוא ארג העולם, שיצאו כלם למיניהם ולא יתערבו מין בשאינו מינו,
כמה דתימר: תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא וגו׳(בראשית א, יא).
והוא אינו משרה שכינתו אלא על המיוחסין שבישראל.
וכן הוא אומר: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ(בראשית יז, ז) —
בזמן שזרעך ניכר אחריך — הקדוש ברוך הוא הווה להם לאלהים;
ובזמן שאין זרעו ניכר אחריו, שהם מערבים זרעם בנשי חביריהם — אין הווה להם לאלהים.
תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם.
רבי יודן אמר:
זו זכות התורה, שכתוב בה: אַייֶּלֶת אֲהָבִים(משלי ה, יט);
וזכות הצדיקים, שנאמר: וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב(מלאכי א, ב).
רבי עזריה בשם רבי יהודה ברבי סימון אמר:
זו השכינה,
כמה דתימר: וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ(דברים ו, ה).
דבר אחר:
אַפִּרְיוֹן — זה כסא הכבוד.
עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — זה הקדוש ברוך הוא שהשלום שלו,
והוא השלים בין הרקיע שהוא שלמים —
דכתיב: וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא(יחזקאל א, כב) —
ובין החיות שהן שלאש, הסובלות את הכסא.
מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן — שהוא מכוון כנגד בית קדש הקדשים שלמטה,
שנאמר: מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְיָ(שמות טו, יז) — כנגד מִקְּדָשׁ יי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ.
עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף,
כמה דתימר: צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ(תהלים פט, טו),
ואומר: וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא(ישעיה טז, ה).
ולשלשתן הקדוש ברוך הוא מכסף, שיהא אדם מתעסק בהן,
שנאמר: כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹועַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְיָ עֹושֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְיָ(ירמיה ט, כג).
וכֶסֶף הוא לשון תאוה,
כמה דתימר: כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּ(בראשית לא, ל),
ואומר: נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי(תהלים פד, ג).
רְפִידָתוֹ זָהָב — זו התורה, שכתוב בה: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב,
כמה דתימר: אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה וגו׳(ירמיה לג, כה).
מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן,
כמה דתימר: לָרֹוכֵב בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם(תהלים סח, לד),
ואומר: כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה(יחזקאל א, כו).
ולמה כנה להקדוש ברוך הוא ארגמן? שהוא גוזר מעל כסא הכבוד מה יבא לעולם.
דבר אחר:
הוא זן ומפרנס לכל בריה.
תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם — שקבע בכסאו נשר, שור, ארי, אדם.
רבי ברכיה רבי אבין בשם רבי אבהו:
ד׳ מיני גאיםגאים — החשובים והחזקים שבכל מין הם:
גאה שבבהמה — שור,
גאה שבחיות — ארי,
גאה שבעופות — נשר,
גאה שלכלן — אדם.
ונטלן הקדוש ברוך הוא וחקקן בכסא כבודו,
שנאמר: יְיָ בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה(תהלים קג, יט) —
ממה שהכין הקדוש ברוך הוא כסאו על הגאים, דע שמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה.
הוי: תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה — שריצפן הקדוש ברוך הוא לארבעת הגאים, ושם אהבה ביניהם, ועשאן פנים לחיה.
מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם — שכל הבריות אחרות מתיראות מהן ומושלמות מהן.
הוי: מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם.
דבר אחר:
אַפִּרְיוֹן — זה בית העולמים.
למה נקרא שמו אפריון? שכל הצורות שלזהב, מין ממיני האילנות, היו מוציאות פירות.
הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — שלמה ודאי.
ולמה נקרא שלמה? על שם שלום והשקט שהיה בימיו.
מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן,
כמה דתימר: וַאֲנַחְנוּ נִכְרֹת עֵצִים מִן לבנון(דברי הימים ב ב, טו).
עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף — וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּדִים עַל פְּנֵי הַהֵיכָל וגו׳(דברי הימים ב ג, יז).
וכי כסף היה? והלא נחשת היה!
אלא שהיה נחשת ממורטממורט — מלוטש, מצוחצח, שוה ככסף.
רְפִידָתוֹ זָהָב.
תני: שכל הבית היה בו זהב חוץ מאחר הדלתות(משנה מדות ד, א).
אמר רבי איבו:
מתניתיןמתניתין — המשנה שלנו — בבנין השני;
אבל בבנין הראשון — אפילו אחר הדלתות.
שבעה זהבים היו:
זהב טוב,
זהב טהור,
זהב שחוט,
זהב סגור,
זהב מופז,
זהב מזוקק,
זהב פרוים.
זהב טוב — כמשמעו,
דכתיב: וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִיא טוֹב(בראשית ב, יב).
אמר רבי יצחק:
טובוי דהוא בביתיה, טובוי דהוא בלוייתיה.טובוי דהוא בביתיה… — אשרי מי שהוא (הזהב הזה) בביתו, אשרי מי שהוא בלווייתו.
אשרי מי שהוא (הזהב הזה) בביתו, אשרי מי שהוא בלווייתו.
זהב טהור — מכניסין אותו לאור ואינו חסר כלום.
רבי יהודה בשם רבי אימי אמר:
אלף ככר הכניס שלמה אלף פעמים לכור, ולא עמדו אלא ככר אחת.
והא תניוהא תני — והרי שנינו (בברייתא):
אמר רבי יוסי ברבי יהודה:
מעשה במנורת בית המקדש, שהיתה יתרה על של מדבר משקל דינר גורדיינידינר גורדייני — מטבע זהב רומי (דינר של הקיסר גורדיאנוס), והכניסוה לכור שמנים פעם עד שחסרה!
אלא מן קדמי הות חסרה סגין, מן כא ולהלן לא הות חסרה אלא ציבחר.אלא מן קדמי… — אלא בתחילה היתה חסרה הרבה, מכאן ואילך לא היתה חסרה אלא מעט.
אלא בתחילה היתה חסרה הרבה, מכאן ואילך לא היתה חסרה אלא מעט.
זהב שחוט — שנטוה כחוט; היה נמשך כשעוה.
אדרינוסאדרינוס — הקיסר אדריאנוס היה לו משקל ביצה;
דיקלטיירוסדיקלטיירוס — הקיסר דיוקלטיאנוס היה לו משקל דינר גורדייני;
הדא אומתא לית לה מיניה.הדא אומתא לית… — לאומה הזאת אין לה ממנו (אינו מצוי בידינו עוד).
לאומה הזאת אין לה ממנו (אינו מצוי בידינו עוד).
זהב סגור — סוגר בעד כל הזהבים.
כתיב: וְשִׁבְעַת אֲלָפִים כֶּסֶף מְזֻוקָּק לָטוּחַ קִירוֹת הבית(דברי הימים א כט, ד) —
וכי כסף היה? והלא זהב היה,
דכתיב: וְאֵת הַבַּיִת הַגָּדוֹל חִפָּה עֵץ בְּרוֹשִׁים וַיְחַפֵּהוּ זָהָב טוֹב(דברי הימים ב ג, ה).
ולמה קרי ליה כסף? שהיה מכסף בעד כל הזהבים.
וכל הכלים היו נעשים ממנו:
הספות, והיעים, והמזרקות, והמזלגות, והכפות, והמחתות — זהב סגור.
תמן כתיב: וְהַפֹּתוֹת לְדַלְתוֹת הַבַּיִת(מלכים א ז, נ).
מהו ״פותות״?
רבי יצחק מגדלאה אמר:
זה פותהפותה — החור שבו סובב ציר הדלת שתחת הציר.
רבי סימאי אמר:
אילו פותחות.
ללמדך שאפילו דבר קל לא היה חסר בית המקדש.
זהב מופז —
פטריקי אחוי דרבי דרוסאי בשם רבי אחא בר אבינא אמר:
דומה לגפרית מוצתת באש.
רבי אבין אמר:
לשם מקומו נקרא: זהב מאופז.
זהב מזוקק —
בית ריש אמרין:
מחתכין אותו כזתים ומאכילין אותו לנעמיותלנעמיות — ליענים (בנות יענה), והוא יוצא מזוקק.
ויש אומרין:
שטומנין אותו בזבל, והוא יוצא מזוקק.
זהב פרוים —
רבי שמעון בין לקיש אומר:
אדום, ודומה לדם הפר.
ויש אומרים:
שעשה פירות.
אמר רבי אחא:
בשעה שבנה שלמה בית המקדש, צר בו כל מיני אילנות;
ובשעה שהרוח נושבת, היו עושים פירות ומשליכין פירותיהן לארץ,
והן מקלסין ומניחין אותן לבדק הביתלבדק הבית — לתיקון המקדש ולצרכיו.
אמר רבי חננא בר יצחק:
יום שהכניס מנשה את הצלם להיכל — יבשו כל אותן הפירות.
הדא הוא דכתיב:
וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻומְלָל(נחום א, ד).
ולעתיד לבא הכל חוזר,
דכתיב: פָּרֹוחַ תִּפְרַח וְתָגֵל וגו׳(ישעיה לה, ב).
מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן —
ויעשו אֶת הַפָּרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן כרמל וּבוּץ(דברי הימים ב ג, יד).
ולפי שארגמן חשוב שבכלן, שהוא לבוש מלכות,
כמה דתימר: וארגוונא יִלְבַּשׁ(דניאל ה, ז) —
לכך חשב ליה לידידיה.לכך חשב ליה… — לפיכך מנה אותו (את הארגמן) לבדו.
לפיכך מנה אותו (את הארגמן) לבדו.
ודכותיהודכותיה — ודומה לו: אֹוכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר הַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר(ישעיה סו, יז).
ומה איסור גדול יש לחזיר יותר משאר בהמות טמאות, ולעכבר משאר שרצים?
אלא חשב חזיר — והוא הדין לכל הבהמות וחיות טמאות;
ומנה לעכבר — והוא הדין לכל השרצים שבעולם.
תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם.
רבי יודן אמר:
זו זכות התורה, וזו זכות הצדיקים.
רבי יהודה ברבי סימון אמר:
זו זכות השכינה.
דבר אחר:
אַפִּרְיוֹן — זה הארון.
רבי יהודה ברבי אלעאי פתר קרייה בארון:
אַפִּרְיוֹן — זהו הארון.
מהו אַפִּרְיוֹן? פריומאפריומא — אפריון, כסא נישא בכבוד.
אמר רבי יהודה ברבי אלעאי:
למלך שהיה לו בת נאה, משובחת וחסודהוחסודה — וצנועה.
אמר המלך: עשו לה פריום;
מוטב שתראה יפיה שלבתי מן אפריום.
כך התורה נאה ומשובחת וחסודה;
אמר הקדוש ברוך הוא: עשו לה ארון, שייראה נוייהנוייה — יופיה שלתורה מן הארון.
עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — זה הקדוש ברוך הוא שהשלום שלו, ועשה התורה כולה שלום,
שנאמר: וְכׇל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם(משלי ג, יז).
מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן — וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים(שמות כה, י).
עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף — אלו שני עמודים שלכסף, שהיו עומדין לפניו כמין אצטווהאצטווה — סטיו, אכסדרה של עמודים.
רְפִידָתוֹ זָהָב — וְצִיפִּיתָ אֹותוֹ זָהָב טָהוֹר(שמות כה, יא).
מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן —
רבי תנחומא אמר:
זה הכפרת, שזהבה דומה לארגמן;
וכתוב בו: וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹון מִלְמָעְלָה(שמות כה, כא).
תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם.
רבי יהודה ברבי סימון אמר:
זו זכות התורה, זו זכות הצדיקים.
רבי עזריה בשם רבי יודה ברבי סימון אמר:
זו השכינה.
אמר רבי יודן בר כהנא:
כתיב: וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת(שמות כה, כב).
דבר אחר:
אַפִּרְיוֹן — זה המשכן.
אמר רבי עזריה בשם רבי יהודה ברבי סימון:
משל, למה הדבר דומה?
למלך בשר ודם שהיה לו בת אהובה יותר מדאי.
כל זמן שבתו קטנה — היה מדבר עמה בפרהסיא:
ראה אותה בחצר — היה מדבר עמה;
במבוי — היה מדבר עמה.
כיון שהגדילה ובאתה לידי סימניןובאתה לידי סימנין — והגיעה לבגרות, אמר המלך:
אין זו כבודה שלבתי שאהא מדבר עמה בפרהסיא;
אלא עשו לה פפליוןפפליון — אהל, ביתן;
לכשאני מבקש לדבר עם בתי — אהיה מדבר עמה מן הפפליון ולפנים.
כך כשראה הקדוש ברוך הוא את ישראל — במצרים היו נערים,
שנאמר: כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ מִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי(הושע יא, א).
ראוהו במצרים — וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וגו׳(שמות יב, יב);
ראה אותם על הים — היה מדבר עמם,
שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי(שמות יד, טו), וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹולָה וגו׳(שמות יד, לא);
ראה אותם בסיני — היה מדבר עמם,
שנאמר: פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְיָ עִמָּכֶם(דברים ה, ד).
וכיון שקבלו את התורה, ונעשו לו לאומה שלימה, ואמרו: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז) —
אמר הקדוש ברוך הוא: אין שבחן שלבני שאדבר עמם בפרהסיא;
אלא עשו לי משכן, וכשאני צריך לדבר עמהם — אני מדבר עמהם מן המשכן.
הדא הוא דכתיב:
וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וגו׳(במדבר ז, פט).
עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — זה הקדוש ברוך הוא שהשלום שלו, שעשה שלום עם ישראל מן התחרות שהיה לו עמהם מן מעשה העגל.
מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן — וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹומְדִים(שמות כו, טו).
עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף — וָוֵי הָעַמֻּודִים וַחֲשֻׁוקֵיהֶם כָּסֶף(שמות כז, י).
רְפִידָתוֹ זָהָב — וְאֶת הַקְּרָשִׁים תְּצַפֶּה זָהָב(שמות כו, כט).
מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן — וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן(שמות כו, לא),
וכתוב: וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת וגו׳(שמות כו, לד).
תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה — כדלעיל.
רבי עזריא בשם רבי יהודה ברבי סימון אמר: זו השכינה.
רבי יודן אמר: זה זכות התורה, וזה זכות הצדיקים.
אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:
וְלֹא יָכֹול מֹשֶׁה לָבא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וגו׳(שמות מ, לה).
משל, למה הדבר דומה?
למערה שהיא נתונה על שפת הים:
רעש הים, ונתמלאת המערה — והים לא חסר כלום.
כך אהל מועד נתמלא מזיו השכינה — והעולם לא חסר כלום.
הוי: תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם — זו השכינה.
אמר רבי אבא בר כהנא:
כתיב: וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת —
ללמדך שאפילו אחורי הכפרת אינו פנוי מן השכינה.
גוי אחד שאל את רבן גמליאל.
אמר לו: מפני מה נגלה הקדוש ברוך הוא למשה מתוך הסנה?
אמר לו: אלו נגלה על חרוב אחד או על תאנה אחת — היית שואליני, הייתי משיבך;
ולהוציאך חלקולהוציאך חלק — ולשלחך בלא תשובה אי איפשר:
ללמדך שאין מקום בארץ פנוי מן השכינה,
שאפילו מן הסנה מדבר היה עם משה.
דבר אחר:
אַפִּרְיוֹן — כדלעיל.
הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה(שיר השירים ג, ז) — זו ברכת כהנים.
ללמדך ששלמה לא בא אלא לפרש את התורה, וסמך דבריו על סדר התורה:
כשם שלמעלה מפרשת המשכן כתב פרשת ברכת כהנים — כך עשה שלמה:
כתחלה זכר ברכת כהנים — הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה;
ואחר כך דבר על המשכן — אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.
למה כן?
אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:
למה הדבר דומה?
למלך שקדש את בתו, ועשה להם קדושיםקדושים — סעודת קידושין גדולים, ושלטה בהן עין רעה.
כשבא המלך להשיא את בתו, מה עשה?
נתן לה קמיעקמיע — קמע, כתב שמירה.
אמר לה: יהא הקמיע הזה עליך, שלא ישלוט בך עין רעה עוד.
כך עשה הקדוש ברוך הוא:
כשבא ליתן תורה לישראל, עשה להן פומפוןפומפון — תהלוכה, חגיגה גדולה גדולה,
כמה שכתוב: וְכׇל הָעָם רֹואִים אֶת הַקּוֹלֹות(שמות כ, טו) —
ולא היו אלא קדושים,
כמו שכתוב: לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם(שמות יט, י) —
ושלטה בהן עין רעה, ונשתברו הלוחות,
שנאמר: וַיְשַׁבֵּר אֹותָם תַּחַת הָהָר(שמות לב, יט).
לא עשה, אלא כיון שבאו ועשה את המשכן — נתן להם הקדוש ברוך הוא הברכות תחלה, כדי שלא תשלוט בהן עין רעה.
לפיכך כתיב תחלה: יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ(במדבר ו, כד) — מן עין רעה;
ואחר כך: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה וגו׳.
חלק ב
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״ויהי ביום כלות משה״ · לא כמדת מלך בשר ודם: הקדוש ברוך הוא נותן את הברכה תחלה
״עד שעשו ישראל את המשכן״ — בדפוס וילנא ״עד שלא עשו״. ״מקלסין אותו ומברכין אותו״ — בדפוס ״ומכבדין אותו״.
אמר רבי אבין:
אין מדותיו שלהקדוש ברוך הוא כמדת מלך בשר ודם.
מלך בשר ודם נכנס למדינה —
משבני המדינה מקלסיןמקלסין — משבחים אותו ומברכין אותו, אחר כך הוא עושה להם צרכיהם:
בונה להם דימוסיאותדימוסיאות — בתי מרחץ ובניני ציבור,
עושה להם נחת רוח במדינה.
אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן,
אלא עד שעשו ישראל את המשכן — נתן להם את הברכה תחלה,
כמה שנאמר: יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ(במדבר ו, כד),
ואחר כך: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).
דרשת הפסוק · ״ויהי״ · התנאי של יציאת מצרים נתקיים; דבר חדש, או דבר שפסק וחזר
״וכיון שנעשה המשכן וירדה השכינה״ — בכתב היד נמחק ״ושרתה״ ונכתב ״וירדה״ בגליון.
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).
מהו?
אמר רבי יהושע:
תנאים עשה הקדוש ברוך הוא את ישראל עד שהם במצרים,
שלא הוציאם משם אלא על מנת שיעשו את המשכן וישרה שכינתו ביניהם,
כמו שכתוב: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹותָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם(שמות כט, מו) —
על מנת לְשׇׁכְנִי בְתוֹכָם.
וכיון שנעשה המשכן, וירדה השכינה ושרתה בתוכן — באותה שעה נתקיימו התנאים.
לפיכך אמר וַיְהִי — שמה שאמר עשה.
וַיְהִי —
רב אמר:
דבר שלא היה משנברא העולם ועד עכשיו, נעשה באותו היום;
שמנברא העולם ועד אותה שעה לא שרתה שכינה בתחתונים, אלא משהוקם המשכן ואילך.
לכך נאמר וַיְהִי — דבר חדש הוא.
רבי שמעון בן יוחאי אומר:
דבר שהיה ופסק, וחזר לכמות שהיה.
שכן את מוצא, מתחלת ברייתו שלעולם שרתה השכינה בתחתונים,
כמו שכתוב: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְיָ אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם(בראשית ג, ח).
וכיון שנסתלקה השכינה בעת שחטא אדם — שוב לא ירדה עד שהוקם המשכן.
לפיכך כתיב וַיְהִי — דבר שהיה ופסק לימים הרבה, וחזר לכמו שהיה.
דרשת הפסוק · ״ויהי״ · מי אמר ״ווי״: הקדוש ברוך הוא, הבכורות, מלאכי השרת ואומות העולם
״וילונו כל עדת בני ישראל״ — שמות טז, ב (כתיב ״וילונו״); כך ציין גם דפוס וילנא. ״עכשיו שעשו לו המשכן״ — בכתב היד ״לי״, ותוקן כבדפוס וילנא ״לו״.
״רבי ורבי יהושע בן קרחה״ — בדפוס וילנא ״רבי יהושע בן קרחה ורבי״.
דבר אחר:
וַיְהִי(במדבר ז, א) — ווי הוהווי הוה — ״ווי״ (אוי) היה.
מי אמר ווי?
אמר רבי אבון:
כביכול הקדוש ברוך הוא אמר ווי.
למה הדבר דומה?
למלך שהיה לו מטרונהמטרונה — גבירה, אשה נכבדה רוטנניתרוטננית — מתלוננת, רוטנת.
ואמר לה המלך: עשי לי פורפיראפורפירא — בגד ארגמן (של מלכות).
כל ימים שהיתה עסוקה באותה פורפירא — לא היתה מרטננת.
אחר ימים גמרה את הפורפירא, ונתנה אותה לכובסלכובס — לכובס הבגדים (לגמר הבגד) ועשאה, והביאה למלך.
כיון שראה אותה המלך, התחיל צווח: ווי, שלא תחזור לרוטנניתה!
כך את מוצא שהיו ישראל מרננים בכל שעה,
כמו שכתוב: וַיִּלֹּונוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר(שמות טו, כד),
וכן: וַיִּלּוֹנוּ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות טז, ב),
וכן: אַתֶּם הֲמִיתֶּם אֶת עַם יְיָ(במדבר יז, ו).
תבע הקדוש ברוך הוא שיעשו לו משכן,
כמו שכתוב: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם(שמות כה, ח).
את מוצא, כל הימים שהיו עסוקים במלאכת המשכן — לא היו מרננים.
לא עשו, אלא כיון שגמרו מלאכת המשכן — התחיל הקדוש ברוך הוא צווח: ווי, שלא יחזרו וירננו כשם שהיו מרננים!
אמרו הבכורים: ווי, שניטלה מהם הכהונה!
שעד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות,
שנאמר: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹולֹות וגו׳(שמות כד, ה).
וכן כתיב: וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ(שמות יט, כד).
רבי ורבי יהושע בן קרחה.
אחד מהן אומר:
הַכֹּהֲנִים — אלו הבכורות;
וחברו אומר:
זה נדב ואביהוא.
וכן כתיב: שָׁבַר יְיָ מַטֵּה רְשָׁעִים וגו׳(ישעיה יד, ה) —
אמר רבי אבא בר ממל:
אלו הבכורות, לפי שהקריבו לפני העגל — אבדו כהונה.
וכן את מוצא, שכל הכהנים שעבדו לעבודה זרה בבנין ראשון — פסלן הקדוש ברוך הוא במקדש שני,
שנאמר: וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ וגו׳(יחזקאל מד, טו).
לפיכך, כשהוקם המשכן, צווחו הבכורים: ווי!
דבר אחר:
וַיְהִי — מי אמר ווי?
מלאכי השרת אמרו ווי.
אמרו: עכשיו הקדוש ברוך הוא מניח אותנו, ויורד ודר בארץ!
אף על פי כן פייסם הקדוש ברוך הוא, ואמר להם: חייכם, העיקר למעלה הוא,
שכן כתיב: כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ(חבקוק ג, ג), ואחר כך וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ.
אמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי:
שחק עליהם הקדוש ברוך הוא, כשאמר להן: העיקר למעלן.
מנין? שכן כתוב: הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם(תהלים קמח, יג) — תחלה ארץ, ואחר כך שמים.
לפיכך אמרו: ווי.
דבר אחר:
וַיְהִי — מי אמר ווי?
אומות העולם אמרו ווי.
למה? כך אמרו:
עד שלא היה הקדוש ברוך הוא שוכן ביניהם — היה מתקיים עליהם ועושה מלחמותיהם;
עכשיו שעשו לו המשכן, והוא דר ביניהם — על אחת כמה וכמה!
לפיכך אמרו: ווי —
בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.
על פי כתב יד מינכן, הספרייה הממלכתית הבווארית 97; משפט אחד מכתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ג | לחמי | למי |
| ג | עשרים | עשר |
| ג | עשרים | עשר |
| ג | מצדתא דציידא | מצרתא דציירא |
| ג | מרירי | מרירו |
| ג | שולט | שולטו |
| ג | ונכפה | ונכפל |
| ד | ומפרנס | ומרפנסם |
| ד | בלוייתיה | בא לבייתיה |
| ד | טוב | טהור |
| ד | מיני | — (הוספה) |
| ד | ו | — (הוספה) |
| ד | ו | — (הוספה) |
| ד | הקדוש ברוך הוא | — (הוספה) |
| ד | רבי עזריא בשם רבי יהודה ברבי סימון אמר: זו השכינה. | — (הוספה) |
| ד | רבי יודן אמר: זה זכות התורה, וזה זכות הצדיקים. | — (הוספה) |
| ז | לו | לי |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| במדבר רבה | כ״י מינכן 97, השלמה מכ״י ירושלים 24°5977 |
מדרש במדבר רבה
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד מינכן, הספרייה הממלכתית הבווארית 97; משפט אחד מכתב יד ששון 920 §§cover-end§§
חלק ב
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״ביום״ · המילה וגילוי השכינה, המלך שעושה שלום בין בריותיו, ואהל מועד שהוא העטרה
צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה־לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ(שיר השירים ג, יא)
״הקשיבו לי עמי ולאמי״ — ״ולאמי״ בגליון כתב היד, תחת ״אמי ו״ שנמחק. ״ונשקו על ראשו״ — בגליון. ״מה העטרה הזאת מקובעת״ — בכתב היד סימן אחרי ״ומרגליות״, ואין שם חסרון: כך גם בדפוס וילנא ״כעטרה הזאת שמקובעת באבנים טובות ומרגליות ומעוטרת״.
״לא מזל חמי לחבריה… ולית מזל חמי״ — בכתב היד ״דומי״, ״דומה״ (מסומן במאגרים כמשובש), ותוקן כבדפוס וילנא ״לית מזל חמי״. ״ככבים״ — בכתב היד ״ככבבים״. ״בתבניתם״ (שמות כה, מ) — בכתב היד ״כתבניתם״ (מסומן במאגרים כמשובש). ״מכלה את זה״ — בשלושת המקומות נמחק ״מכבה״ ונכתב ״מכלה״ בגליון.
״אדם וחוה כבר עשרים שנה נבראו״ — בדפוס וילנא ״כבני כ׳ שנה״. ״אלוה אני לעשות כאלה״ — בדפוס ״אלהי, יכול אני לעשות כאלה״. ״כנתון באצטווה שלמעלה״ — בדפוס ״כנתון באסטרטיא של מעלה״.
דבר אחר:
בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).
הדא הוא דכתיב:
צְאֶנָה וּרְאֶנָה בְּנוֹת צִיּוֹן(שיר השירים ג, יא) —
מדבר בעת ששכנה השכינה במשכן,
כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): וַיַּרְא כׇּל הָעָם וַיָּרֹונּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם(ויקרא ט, כד).
בְּנוֹת צִיּוֹן — בנים המצוייניןהמצויינין — המסומנים, המובדלים לי במילה.
שאילולי שהיו מהולין — לא היו יכולין להביט בשכינה, אלא נופלים היו, כשם שנפל אברהם,
שנאמר: וַיִּפֹּול אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים(בראשית יז, ג).
וכן בבלעם הוא אומר: נֹופֵל וּגְלוּי עֵינָיִם(במדבר כד, ד).
וכן הוא אומר: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְיָ(ויקרא ט, ו).
מהו זֶה הַדָּבָר? על המילה אמר להם,
כמה דתימר: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ(יהושע ה, ד).
אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ — לעשות לאברהם.
משל לחנונילחנוני — לבעל חנות אחד שהיה לו אוהב, והיה כהן.
והיה לו טומאה בתוך ביתו שלאוהבו, והיה מבקש להביאו בתוך ביתו.
אמר לו הכהן: אם אתה מבקש כדי שאבוא לתוך ביתך — שמע לי, והסר הטומאה מתוך ביתך.
וכיון שידע החנוני שאין שם טומאה — הלך והביא הכהן אל ביתו.
כך הקדוש ברוך הוא, כיון שבקש להראות לאברהם אוהבו — היתה ערלה תלויה בו;
כיון שמל עצמו — מיד נגלה עליו,
שנאמר: בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִימּוֹל אַבְרָהָם(בראשית יז, כו),
ואחר כך: וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ(בראשית יח, א).
לפיכך אמר להם משה:
המילה צוה האלהים לעשות לאברהם אביכם, בעת שביקש להראות לו;
אף אתם, מי שיש בכם ערל — יצא וימול עצמו,
וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְיָ.
לפיכך אמר שלמה: צְאֶנָה וּרְאֶנָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה —
במלך שהוא חפץ בשלימים,
כמה דתימר: הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים(בראשית יז, א),
שהערלה מום הוא בגוף.
דבר אחר:
בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — במלך שברא בריותיו שלמים:
ברא חמה וירח על מליאתןעל מליאתן — במלואן, בשלמותן,
כוכבים ומזלות על מליאתן,
וכל מעשה בראשית בקומתןבקומתן — בשיעור קומתן השלם נבראו,
שנאמר: הָאָרֶץ וְכׇל צְבָאָם(בראשית ב, א).
בר קפרא אמר:
אדם וחוה כבר עשרים שנהכבר עשרים שנה — כבני עשרים שנה נבראו.
דבר אחר:
בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — במלך שהשלים מעשיו לאהביו:
השלים אש לאברהם,
חרב ליצחק,
מלאכים ליעקב.
דבר אחר:
בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — שהוא עושה שלום בין בריותיו:
החיות שלאש, והרקיע שלשלג.
חיות שלאש — שנאמר: וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק(יחזקאל א, יד);
והרקיע שלשלג — שנאמר: וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא(יחזקאל א, כב);
לא זה מכבה את זה, ולא זה מכלה את זה.
אמר רבי יוחנן:
כתיב: הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹושֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו(איוב כה, ב).
הַמְשֵׁל — זה מיכאל, והוא שלשלג;
וָפַחַד — זה גבריאל, והוא שלאש.
מהו עִמּוֹ? מושלמים לומושלמים לו — נשמעים לו ומשלימים זה עם זה:
לא זה מזיק את זה, ולא זה מזיק את זה.
אמר רבי אבין:
לא סוף דבר בין מלאך למלאך, אלא אפילו במלאך עצמו הוא עושה שלום.
ואית ביה חמש אפין.ואית ביה חמש… — ויש בו חמש פנים.
ויש בו חמש פנים.
הדא הוא דכתיב:
וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָרָק וגו׳(דניאל י, ו) —
לא זה מכבה את זה, ולא זה מכלה את זה.
כתיב: נְהַר דינור נָגֵיד וְנָפֵיק(דניאל ז, י),
והרקיע שלמים — שנאמר: הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו(תהלים קד, ג) —
לא זה מכבה את זה, ולא זה מכלה את זה.
אמר רבי יעקב דכפר חנין:
עֹושֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו — מעולם לא ראתה חמה פגימתהפגימתה — חסרונה (כשהיא פגומה בחידושה) שללבנה.
אמר רבי יוחנן:
לא מזל חמי לחבריה דיהא קדים ליה,לא מזל… — אין מזל רואה את חברו שקודם לו, ואין מזל רואה את מה שלמעלה ממנו, אלא את מה שלמטה ממנו, כאדם הזה שיורד בסולם הפוך לאחוריו.
אין מזל רואה את חברו שקודם לו,
ולית מזל חמי במה דילעיל מיניה, אלא במה דלרע מיניה,
ואין מזל רואה את מה שלמעלה ממנו, אלא את מה שלמטה ממנו,
כהדי בר נשא דהוה נחית בסולמא הפיך לאחורו.
כאדם הזה שיורד בסולם הפוך לאחוריו.
תני:
רבי שמעון בן יוחאי אומר:
הרקיע שלמים, והכוכבים שלאש,
והם דרים זה עם זה, ואינן מזיקין זה את זה.
ואפילו בין המכות הוא עושה שלום.
הדא הוא דכתיב:
וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד(שמות ט, כד).
רבי יודה ורבי נחמיה.
רבי יודה אמר:
צלוחיתצלוחית — כד, בקבוק שלברד מלאות אש.
ורבי נחמיה אמר:
אש וברד פתוכיםפתוכים — מעורבים, בלולים זה בזה זה את זה.
אמר רבי חנין:
טעמיה דרבי יודה — כהדא פרטיתא דרומנא, דחרציניתיה מתחמיא מלגויו;טעמיה דרבי יודה… — טעמו של רבי יודה — כפרוסת הרימון (?) הזאת, שגרעיניה נראים מבפנים; טעמו של רבי נחמיה — כעששית הזאת של המנורה, שהמים והשמן מעורבים בה כאחד, והיא דולקת מעליהם.
טעמו של רבי יודה — כפרוסת הרימון (?) הזאת, שגרעיניה נראים מבפנים;
טעמיה דרבי נחמיה — כהדא עששיתא דקנדילא, דמיא ומשחא מתערבין כהדא, והיא דלקא מן גביהון.
טעמו של רבי נחמיה — כעששית הזאת של המנורה, שהמים והשמן מעורבים בה כאחד, והיא דולקת מעליהם.
אמר רבי יודא ברבי סימון:
מהו מִתְלַקַּחַת?
מיתא ומתקהלא לעשות שליחותא, בשביל לעשות רצון בוראה.מיתא ומתקהלא… — באה ומתקבצת (?) לעשות שליחותה, כדי לעשות רצון בוראה.
באה ומתקבצת (?) לעשות שליחותה, כדי לעשות רצון בוראה.
אמר רבי אדא:
למלך שהיו לו שני ליגיונותליגיונות — גדודי צבא קשים, והיו דבוביםדבובים — שונאים, מתגרים זה לזה;
וכיון שהגיע מלחמתו שלמלך — עשו שלום זה עם זה, ובאו ועשו מלחמתו שלמלך.
כך אש וברד דבובים זה לזה;
וכיון שראו מלחמתו שלהקדוש ברוך הוא במצרים — עשו שלום זה עם זה, ובאו ועשו מלחמתו שלהקדוש ברוך הוא במצרים,
שנאמר: וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד —
נס בתוך נס.
לכך נאמר: בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.
בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ.
אמר רבי יצחק:
חזרנו בכל המקרא ולא מצינו שעשתה בת שבע עטרה לשלמה בנה;
אלא עטרה — זה אהל מועד.
מה העטרה הזאת מקובעת באבנים טובות ומרגליות — ומעוטר בתכלת, וארגמן, ובתולעת השני, ובשש.
אמר רבי חוניא:
שאל רבי שמעון בן יוחאי את רבי אלעזר ברבי יוסי.
אמר לו: איפשר ששמעת מאביך מהו בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ?
אמר לו: הן.
למלך שהיתה לו בת יחידה, והיה אוהבה יותר מדאי.
לא זז מחבבה עד שקראה אותה: אחותי;
לא זז מחבבה עד שקראה אותה: אמי.
כך היה הקדוש ברוך הוא מחבב את ישראל:
קראן: בתי,
שנאמר: שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אׇזְנֵךְ(תהלים מה, יא);
לא זז מחבבן עד שקראן: אחותי,
שנאמר: פִּתְחִי לִי אֲחֹותִי רַעְיָיתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי(שיר השירים ה, ב);
לא זז מחבבן עד שקראן: אמו,
שנאמר: הַקְשִׁיבוּ לי עַמִּי ולאמי אֵלַי הַאֲזִינוּ(ישעיה נא, ד) —
״ולאמי״ כתיב.
עמד רבי שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו.
אמר לו: אילולי לא יצאתי לעולם אלא לשמוע טעם זה מפיך — דיידיי — די לי.
דבר אחר:
אִמּוֹ — אומתואומתו — האומה שלו.
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר:
בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: עשה לי משכן —
היה לו להעמיד ארבעה קנטיסיןקנטיסין — מוטות, עמודים ולמתוח את המשכן עליהם!
אלא מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא למשה למעלן: אש אדומה, אש ירוקה, אש שחורה, אש לבנה.
אמר לו: בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מׇרְאֶה בָּהָר(שמות כה, מ).
רבי ברכיה בשם רבי בצלה:
למלך שהיה לו לבוש משובח, עשוי במרגליטוןבמרגליטון — במרגליות.
אמר לבן ביתו: עשה לי כזה.
אמר לו: אדני המלך, יכול אני לעשות כמותו?
אמר לו: אני בכבודי, ואתה בסממניךבסממניך — בצבעיך ובחמריך.
כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולם, אלוה אני לעשות כאלה?
אמר לו: בְּתַבְנִיתָם — בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ(שמות לה, לה).
אמר הקדוש ברוך הוא למשה:
אם את עושה מה שלמעלה למטה — אני מניח סנקליטוןסנקליטון — מועצת השרים, הפמליה שלי שלמעלה, וארד ואצמצםואצמצם — ואכנס, ואצמצם שכינתי ביניהם למטה.
למעלה — שְׂרָפִים עֹומְדִים(ישעיה ו, ב);
אף למטה — עֲצֵי שִׁטִּים עֹומְדִים(שמות כו, טו).
״העמד״ אין כתיב כאן, אלא עֹומְדִים — כנתון באצטווהבאצטווה — בסטיו, באכסדרה של עמודים שלמעלה,
היך דאת אמרהיך דאת אמר — כמו שאתה אומר: שְׂרָפִים עֹומְדִים מִמַּעַל לוֹ.
מה למעלה כוכבים — אף למטה ככבים.
אמר רבי חייא בר אבא:
מלמד שהיו קרסי הזהב נראין במשכן ככבים הקבועים ברקיע.
בְּיוֹם חֲתֻונָּתוֹ — זה סיני, חיתוניןחיתונין — חתונה, נישואין היו,
שנאמר: וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר(שמות יט, י).
וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ — זה מתן תורה,
שנאמר: וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ(שמות לא, יח) — ״ככלתו״ כתיב.
דבר אחר:
בְּיוֹם חֲתֻונָּתוֹ — זה אהל מועד;
וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ — זה בית העולמים.
ומנין לאהל מועד שחיתונין היו?
דכתיב: בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה — ״כלת״ כתוב,
ביומא דעלת כלתא לגנתא.ביומא דעלת כלתא… — ביום שנכנסה הכלה לחופתה.
ביום שנכנסה הכלה לחופתה.
דרשת הפסוק · ״ויהי ביום כלות משה״ · יהושע ששמר את משה זכה לנבואה; שכר הנותן נפשו על הדבר, ודברים שנקראו על שם משה
״ולפי ששמר אדניו״ — בכתב היד ״ולפי (לפי שכך) ששמר״, והמוקף נמחק במאגרים. ״בכל מקום שאדם יגע״ — בכתב היד נמחק ״אדם״ ונכתב ״מקום״ בגליון.
״וראה ועשה בתבניתם״ (שמות כה, מ) — בכתב היד ״כתבניתם״ (מסומן במאגרים כמשובש). ״ויהי שם עם יי ארבעים יום״ — בדפוס וילנא ״ויהי משה בהר מ׳ יום״ (שמות כד, יח).
דבר אחר:
בְּיוֹם כַּלּוֹת(במדבר ז, א) —
״ביום הקים״ אין כתיב כאן, אלא בְּיוֹם כַּלּת מֹשֶׁה —
שכלו המזיקין מן העולם.
דבר אחר:
בְּיוֹם כַּלּת מֹשֶׁה.
הדא הוא דכתיב:
נֹוצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ וגו׳(משלי כז, יח) —
מדבר ביהושע, שהוא שמששמש — משרת משה,
כמה דתימר: וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל(שמות לג, יא).
למה נמשלה התורה בתאנה?
שרוב האילנות — הזית, הגפן, התמרה — נלקטין כאחד, והתאנה נלקטת מעט מעט.
וכן התורה: היום לומד מעט, ולמחר הרבה,
לפי שאינה מתלמדתמתלמדת — נלמדת לא בשנה ולא בשנתים.
עליו נאמר: נֹוצֵר תְּאֵנָה.
מהו יֹאכַל פִּרְיָהּ?
פרי שלתורה — מלכות ושרותושרות — ושררה, שלטון,
שנאמר: בִּי מְלָכִים יִמְלֹוכוּ(משלי ח, טו), בִּי שָׂרִים יָשֹׂורוּ(משלי ח, טז).
וכן אירע ליהושע, שלא ירשו בניו שלמשה מקומו, אלא יהושע ירש מקומו,
כמה דתימר: קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן(במדבר כז, יח).
וְשֹׁומֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד — זה יהושע, שהיה משמש את משה ביום ובלילה,
כמה דתימר: לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל,
ואומר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם(במדבר יא, כח).
לפיכך כבדו הקדוש ברוך הוא.
מה כבוד עשה לו הקדוש ברוך הוא?
לפי שאמר ליהושע: וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים(במדבר כז, כא) —
ולפי ששמר אדניו זכה לרוח הקודש,
שנאמר: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד יְיָ וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן(יהושע א, א).
שאין תלמוד לומר מְשָׁרֵת מֹשֶׁה; למה נאמר?
לומר לך: לפי שהיה משרת משה — זכה לנבואה.
הוי: וְשֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד.
דבר אחר:
נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ —
אין הקדוש ברוך הוא מקפחמקפח — מחסר, מונע שכר בריה:
בכל מקום שאדם יגע ונותן נפשו על הדבר — אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכרו.
רצונך לידע?
שלמה בנה בית המקדש,
שנאמר: וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת וַיְכַלֵּהוּ(מלכים א ו, יד);
ובשביל שנתן דוד את נפשו על בנין בית המקדש שיבנה,
שנאמר: זְכוֹר יְיָ לְדָוִד אֵת כׇּל עֻנּוֹתוֹ(תהלים קלב, א) אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַיְיָ וגו׳(תהלים קלב, ב), אִם אָבֹוא בְּאֹהֶל בֵּיתִי וגו׳(תהלים קלב, ג), אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי וגו׳(תהלים קלב, ד), עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַיְיָ וגו׳(תהלים קלב, ה) —
ולא קפח הקדוש ברוך הוא שכרו, אלא הכתיבוהכתיבו — קבעו בכתב על שמו,
שנאמר: מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד(תהלים ל, א) —
״לשלמה״ אין כתוב כאן, אלא לְדָוִד.
הוי: נֹוצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ.
וכן את מוצא במשה, שנתן נפשו על ג׳ דברים ונקראו על שמו:
דינים,
תורה,
ומשכן.
דינים מנין?
דכתיב: וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּוט אֶת הָעָם(שמות יח, יג);
ונקראו על שמו — דכתיב: צִדְקַת יְיָ עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל(דברים לג, כא).
תורה מנין?
דכתיב: וַיְהִי שָׁם עִם יְיָ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה(שמות לד, כח);
ונקראת על שמו — דכתיב: זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי(מלאכי ג, כב).
המשכן מנין?
שכן את מוצא, שהיה משה מחזיר על האומניןמחזיר על האומנין — סובב בין בעלי המלאכה בכל יום ובכל שעה, ללמדם כיצד יעשו המלאכה שלא יטעו בה,
לפי שאמר לו הקדוש ברוך הוא: וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מׇרְאֶה בָּהָר(שמות כה, מ).
ולכך כתיב על כל דבר ודבר: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת מֹשֶׁה(שמות לט, א) — שלא היה זז מעל גביהם.
וכן הוא אומר: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כׇּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹותָהּ וגו׳(שמות לט, מג), וַיְבָרֶךְ אֹותָם מֹשֶׁה.
מה משה ברכם?
אמר: וִיהִי נֹועַם יי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וגו׳(תהלים צ, יז) —
אמר להם: תשרה השכינה במעשה ידיכם.
אמר רבי חייא בר יוסף:
כל שבעת ימי המילואים היה משה מעמיד המשכן ומפרקו בכל יום שני פעמים.
ואם תאמר: היה אחד משבטו של לוי נותן לו ידנותן לו יד — מסייע לו?
לאו, אלא אמרו חכמים: הוא בעצמו היה קובעוקובעו — מקימו, מעמידו ומפרקו, ולא סייעו אחד מישראל,
שנאמר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.
לכך נקרא על שמו,
שאינו אומר ״ביום הקים״, אלא בְּיוֹם כַּלּת — יום שכלו הקמותיו;
וזכר שמו שם.
לכך נאמר: כַּלּת מֹשֶׁה.
דרשת הפסוק · ״ביום כלות משה״ · בצלאל עמל במשכן, והוא נקרא על שם משה
כִּי־יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחׇכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל־בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ גַּם־זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה(קהלת ב, כא)
״ובכשרון — זה בצלאל שעשה המשכן בחכמה בתבונה ובדעת ובכשרון״ — בגליון כתב היד.
דבר אחר:
בְּיוֹם כַּלּת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).
הדא הוא דכתיב:
כִּי יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחׇכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן(קהלת ב, כא) —
זה בצלאל, שעשה המשכן בחכמה, בתבונה, ובדעת, ובכשרון,
כמו שכתוב: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחׇכְמָה(שמות לא, ג) בתבונה בדעת.
וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ — זה משה, שלא עמל במשכן ונקרא על שמו.
הדא הוא דכתיב:
בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.
ודכוותיהודכוותיה — וכיוצא בו: שלמה ודוד.
דרשת הפסוק · ״להקים את המשכן״ · ״מי עלה שמים״: הקדוש ברוך הוא, אליהו, המעשר ומשה שהקים עם המשכן את העולם
מִי עָלָה־שָׁמַיִם וַיֵּרַד מִי אָסַף־רוּחַ בְּחׇפְנָיו מִי צָרַר־מַיִם בַּשִּׂמְלָה מִי הֵקִים כׇּל־אַפְסֵי־אָרֶץ מַה־שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ כִּי תֵדָע(משלי ל, ד)
״יי ממית ומחיה״ (שמואל א ב, ו) — בכתב היד ״מוריד ומחיה״ (מסומן במאגרים כמשובש). ״והיא מורידה את הגשמים״ — בכתב היד ״והוא״ (מסומן כמשובש), ותוקן כבדפוס וילנא.
״כצאתי את העיר״ (שמות ט, כט) — בכתב היד ״בצאתי״ (מסומן כמשובש). ״נתבסס העולם״ — בכתב היד ״נתבסם״ (מסומן כמשובש), ותוקן כבדפוס וילנא.
לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א).
הדא הוא דכתיב:
מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד וגו׳(משלי ל, ד) —
זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב ביהדכתיב ביה — שכתוב בו: עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה(תהלים מז, ו);
וַיֵּרֶד יְיָ עַל הַר סִינַי(שמות יט, כ).
מִי אָסַף רוּחַ בְּחׇפְנָיו — אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כׇּל חָי(איוב יב, י).
מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה — צֹורֵר מַיִם בְּעָבָיו(איוב כו, ח).
מִי הֵקִים כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ — יְיָ מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל(שמואל א ב, ו).
מַה שְּׁמוֹ — צור שמו, שדי שמו, יי צבאות שמו.
וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע — בְּנִי בְכֹורִי יִשְׂרָאֵל(שמות ד, כב).
דבר אחר:
מִי עָלָה שָׁמַיִם — זה אליהו,
דכתיב ביה: וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם(מלכים ב ב, יא).
וַיֵּרַד — רֵד אוֹתוֹ אַל תִּירָא(מלכים ב א, טו).
מִי אָסַף רוּחַ בְּחׇפְנָיו — יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי(מלכים א יז, א).
מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה — וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם(מלכים ב ב, ח).
מִי הֵקִים כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ — וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ חַי בְּנֵךְ(מלכים א יז, כג).
דבר אחר:
מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד —
מיהוא זה שתפלתו עולה לשמים, והיא מורידה את הגשמים?
זה שמחלק מעשרותיו.
וַיֵּרַד — שהוא מוריד טל ומטר לעולם,
ובזכותו רוחות טובות מנשבות לגדל את העשבים.
מִי אָסַף רוּחַ בְּחׇפְנָיו — זה שמחלק מעשרותיו בחפניו; הוי: בְּחׇפְנָיו.
וכן הוא אומר: הָבִיאוּ אֶת כׇּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וגו׳ עַד בְּלִי דָי(מלאכי ג, י) —
עד שיבלו שפתותיהםשיבלו שפתותיהם — שתתייגענה שפתותיהם לומר: דיי.
ומנין שהרוחות צורך התבואה?
שכתוב: יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי וגו׳(דברים לב, ב).
מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה —
מי שאינו מחלק מעשרותיו בחפניו — אין תפלתו עולה לשמים, ואינה מורידה את הגשמים,
אלא צורר מים בעבים, ואינן יורדין לארץ.
מִי הֵקִים כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ,
כמה דתימר: יִתֵּן יְיָ אֶת מְטַר אַרְצְךָ וגו׳(דברים כח, כד).
מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע.
מַה שְּׁמוֹ — אברהם הפריש מעשר תחלה,
שנאמר: וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל(בראשית יד, כ),
והקנה לו הקדוש ברוך הוא שמים וארץ — לגשמים ורוחות, וארץ לפירות;
שכן כתיב שם: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ(בראשית יד, יט) —
ברכו שיקנה לו האלהים שמים וארץ לזריעותיו.
וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ — זה יצחק, שנתן מעשר ונתברך,
שנאמר: וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִיא מֵאָה שְׁעָרִים(בראשית כו, יב) —
מלמד שמדדןשמדדן — שמדד אותם לעשרן.
כִּי תֵדָע —
וכן הזהיר הקדוש ברוך הוא את ישראל, שאם יעשרו תבואתם — יברכם בעושר,
שנאמר: עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר(דברים יד, כב) — עשר בשביל שתתעשר.
דבר אחר:
מִי עָלָה שָׁמַיִם — זה משה,
דכתוב ביהדכתוב ביה — שכתוב בו: וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים(שמות יט, ג);
וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם(שמות יט, יד).
מִי אָסַף רוּחַ בְּחׇפְנָיו — כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי וגו׳(שמות ט, כט).
מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה,
כמה דתימר: נִיצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹוזְלִים(שמות טו, ח).
מִי הֵקִים כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ —
וכי משה הקים כל אפסי ארץ?
אלא שהקים אהל מועד, שהעולם הוקם עמו.
רבי יהושע בן לוי בשם רבי שמעון בן יוחאי:
״להקים המשכן״ אין כתיב כאן, אלא לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן —
משכן אחר הקים עמו: זה העולם, שנקרא אהל, כשם שהמשכן נקרא אהל מועד,
כמה דתימר: וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת(ישעיה מ, כב).
שעד שלא הוקם המשכן — היה העולם רותתרותת — רועד;
משהוקם המשכן — נתבסס העולם.
לכך נאמר: לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.
דרשת הפסוק · ״להקים את המשכן״ · חסד, תורה ועבודה: המשכן רגל שלישי שבו נתבסס העולם, ומשכן הנער שלמעלה
נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם־זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעׇזְּךָ אֶל־נְוֵה קׇדְשֶׁךָ(שמות טו, יג)
לפני ״תמן תנינן״ כתוב בכתב היד ״נהלת בעזך — זו תורה, כמה דתימא: יי עז לעמו יתן״, והוא כפל של מה שלהלן במקומו; במאגרים נמחק.
״נתבסס ועמד״ (בפעם הראשונה) — בכתב היד ״נתבסם״ (מסומן כמשובש). ״אלו כ״ו דורות״ — בדפוס וילנא ״אלו הדורות״.
דבר אחר:
לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א).
הדא הוא דכתיב:
נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ וגו׳(שמות טו, יג).
תמן תנינןתמן תנינן — שם (במשנה) שנינו: על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים(משנה אבות א, ב).
ושלשתן זכרן משה בפסוק אחד:
נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ — זו החסד;
נֵהַלְתָּ בְעׇזְּךָ — זו תורה, כמה דתימר: יְיָ עֹוז לְעַמּוֹ יִתֵּן(תהלים כט, יא);
אֶל נְוֵה קׇדְשֶׁךָ — זו עבודת המשכן והמקדש.
דבר אחר:
נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ — אלו כ״ו דורות שעמדו משנברא העולם עד שיצאו ישראל ממצרים, שקבלו התורה,
שהיה הקדוש ברוך הוא מנהגמנהג — מנהיג אותם בחסדו, שלא היו מעשים טובים בידם שיחיו בהם, וזנם הקדוש ברוך הוא בחסדו.
וכנגדן אמר דוד כ״ו פעמים: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ(תהלים קלו, א).
ובאותו חסד יצאו ישראל ממצרים.
לכך אמר: נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ — שבחסד גאלם.
נֵהַלְתָּ בְעׇזְּךָ — נהלת בזכות התורה, שקבלו עד הקמת המשכן.
למה היה עולם דומה באותה שעה?
לטרסקללטרסקל — לשרפרף, לכסא קטן שלשתי רגלים, שאינו יכול לעמוד, והוא רותת;
כיון שעשו לו רגל שלישי — הוא נתבסס ועמד.
כיון שנעשה המשכן — כמה דתימר: אֶל נְוֵה קׇדְשֶׁךָ — מיד נתבסס ועמד.
שמתחלה לא היו לעולם אלא שתי רגלים — חסד ותורה — והיה רותת;
נעשה לו רגל שלישי — זה המשכן — מיד עמד.
ולכך כתיב: לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.
מהו אֶת? העולם, שנקרא אהל, הוקם עמו.
הוי: לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.
דבר אחר:
לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.
אמר רבי סימון:
בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל להקים את המשכן — רמז למלאכי השרת שיעשו אף הם משכן.
ובעת שהוקם המשכן למטן — הוקם למעלן,
והוא משכן הנער ששמו מטטרוןמטטרון — שם מלאך, שבו מקריב נפשותיהם שלצדיקים, לכפר על ישראל בימי גלותן.
ולכך כתיב אֶת הַמִּשְׁכָּן — שמשכן אחר הוקם עמו.
וכן הוא אומר: מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְיָ מִקְּדָשׁ יי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ(שמות טו, יז).
דרשת הפסוק · ״את המשכן״ · מעשה המשכן כנגד ששת ימי בראשית והשביעי
דבר אחר:
אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א) — שהוא שקול כנגד העולם, שקרוי אהל, כשם שהמשכן קרוי אהל.
כי צדכי צד — כיצד, באיזה אופן?
כתיב: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ(בראשית א, א),
וכתיב: נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה(תהלים קד, ב);
ובמשכן כתיב: וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹות עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן(שמות כו, ז).
כתיב בשני: יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם(בראשית א, ו);
ובמשכן כתיב: וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹוכֶת לָכֶם(שמות כו, לג).
בשלישי: יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם(בראשית א, ט);
ובמשכן כתיב: וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרׇחְצָה(שמות ל, יח).
ברביעי: יְהִי מְאֹורֹות בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם(בראשית א, יד);
ובמשכן כתיב: וְעָשִׂיתָ מְנֹורַת זָהָב טָהוֹר(שמות כה, לא).
בחמשי: וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ(בראשית א, כ);
ובמשכן כתיב: וְהָיוּ הַכְּרֻובִים פֹּורְשֵׂי כְנָפַיִם(שמות כה, כ).
בששי נברא אדם;
ובמשכן כתוב: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ(שמות כח, א).
בשביעי כתיב: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ(בראשית ב, א);
ובמשכן כתיב: וַתֵּכֶל כׇּל עֲבֹודַת מִשְׁכַּן(שמות לט, לב).
בבריאת עולם כתיב: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים(בראשית ב, ג);
ובמשכן כתיב: וַיְבָרֶךְ אֹותָם(שמות לט, מג).
בשביעי כתיב: וַיְכַל אֱלֹהִים(בראשית ב, ב);
ובמשכן כתיב: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.
בשביעי כתיב: וַיְקַדֵּשׁ אֹותוֹ;
ובמשכן כתיב: וַיְקַדֵּשׁ אֹותוֹ.
הוי: אֶת הַמִּשְׁכָּן.
דרשת הפסוק · ״המשכן״ · אל תקרי ״משכנותיך״ אלא ״משכונותיך״: המשכן והמקדש נתמשכנו בחטא
מַה־טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל(במדבר כד, ה)
״משכנותיך ישראל — מה טובו אהליך — זה אוהל מועד״ ו״אל תהי קורא… משכונותיך״ — בגליון כתב היד.
הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א).
הדא הוא דכתיב:
מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹותֶיךָ יִשְׂרָאֵל(במדבר כד, ה).
מַה טֹּובוּ אֹהָלֶיךָ — זה אוהל מועד שבמדבר, ושבגלגל, ושבשילה, ושבנוב וגבעון.
ומִשְׁכְּנֹותֶיךָ יִשְׂרָאֵל — אל תהי קורא מִשְׁכְּנֹותֶיךָ אלא ״משכונותיךמשכונותיך — המשכונות שלך״,
שהמשכן והמקדש נתמשכנונתמשכנו — נלקחו כמשכון על ידי ישראל בעת שחטאו.
משכן מנין?
שנאמר: וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שילה אֹהֶל שיכן בָּאָדָם(תהלים עח, ס) —
שנתמשכן על ידי ישראל, שנקראו אדם,
שנאמר: צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם(יחזקאל לד, לא).
המקדש —
שנאמר: שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן(איכה ד, יא),
ואומר: חֲבֹול חָבַלְנוּ לָךְ(נחמיה א, ז) — זה מקדש ראשון ומקדש שני,
כמה דתימר: אִם חָבֹול תַּחְבֹּול שַׂלְמַת רֵעֶךָ(שמות כב, כה).
למה נקרא משכן?
שכך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אמור להם לישראל שיעשו לי משכן,
שאם יחטאו — יהא מתמשכן על ידיהם.
דרשת הפסוק · ״ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אתו״ · הקמת המשכן ופירוקו בימי המילואים, וקידושם של משה, אהרן, ישראל, הלוים והמשכן
״מה שלא עשה לבניו. משיחת אהרן כיצד״ — בכתב היד ״מה שלא עשה אהרן משיחת בניו כיצד״, וסימני סדר מעל המלים מורים להקדים ״בניו״ ל״משיחת אהרן״; ״ל״ הושלמה במאגרים; כך בדפוס וילנא. ״וסוכו בין עיניו״ — בכתב היד ״ובין״, והוי״ו נמחקה.
״ותחת הזייה שנייה שהיו צריכים הלוים להזות״ — בכתב היד ״לעשות להזות״, ו״לעשות״ נמחק במאגרים. ״רבי חייא ברבי יוסי״ — בדפוס וילנא ״רבי חייא בר יוסף״.
״מדות הלח נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ״ (דברי רבי יאשיה) — כך בכתב היד, כלשון רבי יונתן שאחריו; בדפוס וילנא ״מדות הלח נמשחו מבפנים ומבחוץ״. ״ומבפנים״ (״משחם מבחוץ ומבפנים״) ו״אחד למדידה״ — בגליון כתב היד.
״וימשח את המשכן ואת כל אשר בו״ — ויקרא ח, י; ״ויקדש אותו וימשח אותו״ — לשון במדבר ז, א בסדר אחר.
דבר אחר:
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).
אי זה יום? זה ראש חדש ניסן,
שנאמר: וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן(שמות מ, יז).
אמר רבי זעירא:
מהו בְּיוֹם? מיכן שהקמת הלילה היתה פסולה לעבודת היום.
כל שבעת ימי המילואיםהמילואים — שבעת ימי חנוכת הכהנים והמשכן היה משה מעמיד את המשכן בכל בוקר ובוקר, ומושחו, ומקריב, ומפרקו;
אותו היום — העמידו, ומשחו, ולא פרקו.
רבי חייא ברבי יוסי אמר:
שני פעמים בכל יום היה משה מעמידו ומפרקו: אחת בבקר, ואחת בערב.
רבי חנינא הגדול אומר:
ג׳ פעמים בכל יום,
שנאמר: הוּקַם, וַיָּקֶם(שמות מ, יח), לְהָקִים:
אחת לתמיד שלשחרית,
ואחת למלואים,
ואחת לתמיד שלערב.
נמצינו למדים שבעשרים ושלשה באדר התחילו ימי המלואים — אהרן ובניו, ומשכן, וכל הכלים — לימשח.
מנין לפירוקיו?
אמר רבי זעירא:
בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה — ביום שכלו הקמותיו.
ובכל בקר ובקר מקריב קרבנותיו עליו ומפרקו;
בשמיני — העמידו ולא פרקו.
רבי שמואל בר נחמני אמר:
אף בשמיני העמידו ופרקו.
ומנין לפירוקיו?
דמר רבי זעיראדמר רבי זעירא — שאמר רבי זעירא:
בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה — ביום שכלו הקמותיו.
בראש חדש ניסן — הוקם המשכן;
בשני — נשרפה פרה אדומה;
בשלשי — הזה ממנו על הלוים,
כמה דתימר: הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת(במדבר ח, ז).
ותחת הזייה שנייה, שהיו צריכים הלוים להזות, מפני שהיו כלם טמאי מתים במה שהרגו בעובדי העגל —
כמה דתימר: הִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ(שמות לב, כז), וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וגו׳(שמות לב, כח) —
צוה המקום לגלחם, במקום הזייה שליום שביעי.
משה נתקדש בענן כל שבעה,
שנאמר: וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְיָ עַל הַר סִינַי(שמות כד, טז).
אהרן ובניו נתקדשו בשמן ובדם,
שנאמר: וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וגו׳(ויקרא ח, ל).
מעלה נטל אהרן יותר מבניו:
ולפי שהיה כהן גדול, שיצק על ראשו משמן המשחה — מה שלא עשה לבניו.
משיחת אהרן כיצד?
כל שבעת ימי המלואים היה משה מפשיטמפשיט — מסיר את בגדיו את אהרן, ומרחיצו, וסוכווסוכו — וסך אותו, ומושחו בין עיניו כמין כיכמין כי — כצורת האות היוונית כי (X).
ישראל נתקדשו בפרת חטאת,
שנאמר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻומָּה תְּמִימָה(במדבר יט, ב).
הלוים נתקדשו בהזייה, ובתגלחת, ובקרבן, ובתנופה.
בהזייה מנין? שנאמר: הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת.
בתגלחת מנין? שנאמר: וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כׇּל בְּשָׂרָם.
בקרבן מנין? שנאמר: וְלָקְחוּ פַּר בֶּן בָּקָר וגו׳(במדבר ח, ח).
ובתנופה מנין? שנאמר: וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה(במדבר ח, יא).
המשכן נתקדש בעמידה, ובפירוק, ובשמן המשחה.
בעמידה מנין? שנאמר: לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.
בפירוק מנין? שנאמר: וְלֹא יָבֹואוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ(במדבר ד, כ).
בשמן המשחה מנין? שנאמר: וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר בּוֹ(ויקרא ח, י) ויקדש אותו וימשח אותו;
וַיְקַדֵּשׁ אֹותוֹ וְאֶת כׇּל כֵּלָיו.
שומע אני ראשון ראשון שנמשח היה קדוש?
תלמוד לומר: וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹותָם —
מגיד שלא קדש אחד מהן עד שנמשחו כלן.
אמר רבי איבו:
מכיון דכתיב: וַיִּמְשַׁח אֹותוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹותוֹ —
מאי זה דבר נאמר: וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹותָם?
אמר רבי איבו:
אמר רבי תחליפא דמן קסרידמן קסרי — שמקיסרין ורבי שמעון בן לקיש.
חד אמר:
מי שהיה מושח כל אחד ואחד — חזר והיה מושח כלן כאחת.
וחד אמר:
וַיִּמְשַׁח, וַיִּמְשָׁחֵם — משיחה בעולם הזה, ומשיחה לעולם הבא;
מגיד שמשיחתן שלאלו הוקדשו כל הכלים לעתיד לבא.
ודכוותיהודכוותיה — וכיוצא בו: וַיְחַבֵּר אֶת הַיְרִיעֹות אַחַת אֶל אַחַת בַּקְּרָסִים(שמות לו, יג) —
מה תלמוד לומר וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָד?
רבי איבו אמר:
רבי תחליפא דמן קסרי ורבי שמעון בן לקיש.
חד אמר:
משהיה מחבר כל אחת ואחת — היה מחבר כלן כאחד.
וחד אמר:
מהו וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָד?
אחד למדידה, ואחד למשיחה.
וַיִּמְשָׁחֵם — משחם מבחוץ ומבפנים.
רבי יאשיה אומר:
מדות הלחמדות הלח — כלי המדה לנוזלים — נמשחו מבפנים, ולא נמשחו מבחוץ;
מדות היבשמדות היבש — כלי המדה לתבואה — נמשחו מבפנים, ולא נמשחו מבחוץ.
רבי יונתן אומר:
מדות הלח — נמשחו מבפנים, ולא נמשחו מבחוץ;
ומדות היבש — לא נמשחו לא מבפנים ולא מבחוץ.
תדע לך שאינן מקדשות,
שנאמר: מִמּוֹשְׁבֹותֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה וגו׳(ויקרא כג, יז) —
הא אימתי הן לַיְיָ? אחר שנאפו.
דרשת הפסוק · ״ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבתם״ · הנשיאים שנתעצלו בנדבת המשכן והקדימו בחנוכתו, ועצת שבט יששכר
״וכתיב״ — בכתב היד ״כתיב וכתיב״, והראשון נמחק. ״שתהיו נושאים אותו בהם״ — אחרי ״התנדבו״ נמחק במאגרים ״תחלה״.
וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(במדבר ז, ב).
למה נזדרזו הנשיאים לבא ולהקריב תחלה, ובמלאכת המשכן נתעצלו, שלא הביאו אלא אבני שהם ואבני מלואים באחרונה?
לפי שבשעה שאמר משה: כל נדיב לב יביאו תרומת יי למלאכת המשכן —
ולא אמר לנשיאים — היה רע בעיניהם, על שלא אמר להם להביא.
אמרו: יביאו העם מה שיביאו, ומה שיחסר — נמלא אנחנו.
שמחו כל ישראל במלאכת המשכן, והביאו בשמחה כל הנדבה, ובזריזות.
ראה מה כתיב: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים(שמות לה, כב) —
שהיו דוחקים זה על זה, ובאים אנשים ונשים בערבוביאבערבוביא — בערבוביה, מעורבים.
ולשני בקרים הביאו כל הנדבה,
שנאמר: וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר(שמות לו, ג),
וכתיב: וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם וגו׳(שמות לו, ז).
לאחר שני הימים בקשו הנשיאים להביא נדבתם — ולא יכלו,
שכבר נאמר: וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה וגו׳(שמות לו, ו).
והיו הנשיאים מציריםמצירים — מצטערים על שלא זכו בנדבת המשכן.
אמרו: הואיל ולא זכינו בנדבת המשכן — ניתן בבגדי כהן גדול.
הדא הוא דכתיב:
וְהַנְּשִׂיאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וגו׳(שמות לה, כז).
אמר הקדוש ברוך הוא: בני שנזדרזו — יכתב שהביאו וְהוֹתֵר;
והנשיאים שנתעצלו — חיסר אות אחת משמם,
שכן כתיב: וְהַנְּשִׂיאִם — חסר יוד.
כיון שנגמר המשכן — הקדימו והביאו קרבן בזריזות.
הדא הוא דכתיב:
וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳.
אמרו: הרי השעה שנקריב קרבנות בשמחה, ששרתה שכינה במעשה ידינו.
כיון שנעשה המשכן ולא היה חסר כלום, אמרו: מה יש לנו להביא?
הלכו והביאו עגלות, שיהיו נושאים עליהם את המשכן.
ומי נתן להם עצה הזאת? שבטו שלישכר.
הדא הוא דכתיב:
וּמִבְּנֵי יִשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים(דברי הימים א יב, לג).
מהו לַעִתִּים?
רבי תנחומא אמר:
לקירסיןלקירסין — לזמנים, לקביעת המועדים.
רבי יוסי בר קיסרי אמר:
לעבוריןלעבורין — לעיבורי השנים והחדשים.
רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם — אלו מאתים ראשי סנדראותסנדראות — בתי דין, סנהדראות שהיה ישכר מעמיד.
וְכׇל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם — מלמד שהיו מסכימים הלכה על פיהם.
שכך אמר להם: משכן שעשיתם — פורח הוא באויר!
אלא התנדבו עגלות, שתהיו נושאים אותו בהם.
לכך כתיב: וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל — שנתנחמו על מה שעשו כתחלה.
וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל —
שומע אני שהיו הדיוטותהדיוטות — פשוטי עם ונתמנו?
תלמוד לומר: רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹותָם —
ולא ראשי בית אבות, אלא אף נשיאי שבט.
הדא הוא דכתיב:
הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּות — נשיאים בני נשיאים.
הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּות — הם שהיו ממונים עליהם במצרים:
וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(שמות ה, יד).
הֵם הָעֹומְדִים עַל הַפְּקֻודִים — על מנין הדגלים,
כמה דתימר: וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה וגו׳(במדבר א, ד).
דרשת הפסוק · ״ויביאו את קרבנם לפני יי שש עגלות צב ושני עשר בקר״ · ״שש״ כנגד ימי בראשית, סדרי משנה, האמהות, מצוות המלך ומעלות כסא שלמה; מהו ״צב״
״עלה לישב על מעלה רביעית… לא תטה משפט; … חמשית… לא תכיר פנים; … ששית״ — בכתב היד דילג הסופר מן ״הכרוז יוצא ואומר לו״ שבמעלה הרביעית אל ״לא תקח שחד״ שבמעלה הששית, וסימן מקום החסר; הושלם מדפוס וילנא. ״כנגד שש מעלות״ — ״כנגד שש״ בגליון כתב היד.
״בא לישב על כסאו — אומר לו: הוי יודע לפני מי אתה יושב״ — אינו בדפוס וילנא.
וַיָּבִיאוּ אֶת קׇרְבָּנָם לִפְנֵי יְיָ שֵׁשׁ עֶגְלֹות צָב(במדבר ז, ג).
שֵׁשׁ — כנגד ששת ימי בראשית;
שֵׁשׁ — כנגד ששה סדרי משנה;
שֵׁשׁ — כנגד שש אמהות.
אלו הן: שרה, רבקה, רחל ולאה, בלהה וזלפה.
דבר אחר:
שֵׁשׁ —
אמר רבי הונא:
כנגד שש מצות שהמלך מצווה עליהם בכל יום.
אלו הן:
לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים(דברים יז, יז),
רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים(דברים יז, טז),
וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד,
לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט(דברים טז, יט),
ולֹא תַכִּיר פָּנִים,
וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד.
דבר אחר:
שֵׁשׁ — כנגד שש מעלות לכסא: וְשֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא(דברי הימים ב ט, יח).
כאי זה צד?
עולה ויושב על מעלה הראשונה — הכרוז יוצא ואומר לו: לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים;
עלה לישב על מעלה שנייה — הכרוז יוצא ואומר לו: לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים;
עלה לישב על מעלה שלישית — הכרוז יוצא ואומר לו: וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד;
עלה לישב על מעלה רביעית — הכרוז יוצא ואומר לו: לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט;
עלה לישב על מעלה חמשית — הכרוז יוצא ואומר: לֹא תַכִּיר פָּנִים;
עלה לישב על מעלה ששית — הכרוז יוצא ואומר: לֹא תִקַּח שֹׁחַד.
בא לישב על כסאו — אומר לו: הוי יודע לפני מי אתה יושב.
וְרֹאשׁ עָגֹול לכסא מֵאַחֲרָיו(מלכים א י, יט) —
אמר רבי אחא:
כהדא קתדרין דדרושה.כהדא קתדרין דדרושה… — כקתדרה (כסא הדרשה) הזאת של הדרשן.
כקתדרה (כסא הדרשה) הזאת של הדרשן.
וְיָדוֹת מִזֶּה וּמִזֶּה עַל מְקוֹם הַשָּׁבֶת.
על מקום השבת — כאי זה צד?
שרביט שלזהב נתון, נתלה מאחריו, ויונה בראשו, ועטרה שלזהב בפי יונה;
ויושב תחתיה בשבת — נוגעת ואינה נוגעת.
שֵׁשׁ עֶגְלֹות — כנגד ששה רקיעים.
ולא שבעה הם?
אמר רבי אבין:
הן דמלכא שרי טומיקון.הן דמלכא שרי… — המקום שהמלך שורה בו — חדרו הפנימי (?), ואינו נמנה.
המקום שהמלך שורה בו — חדרו הפנימי (?), ואינו נמנה.
שֵׁשׁ עֶגְלֹות צָב — מהו צָב?
דומות לקלייניןלקליינין — למיטות, לאפריונים.
צָב —
רבי ישמעאל אומר:
אין צָב אלא מצויירות.
צָב — אין צָב אלא מטוקסותמטוקסות — מסודרות, מתוקנות (?), שלא היו מחוסרות כלום.
צָב —
רבי אומר:
אין צָב אלא קמורותקמורות — מקומרות, בעלות גג מקושת, וכמנסקי פסקאות היו מחופות;
ואף על פי שאין ראייה לדבר — זיכר לדבר: וְהֵבִיאוּ אֶת כׇּל אחיהם מִכׇּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַיְיָ(ישעיה סו, כ).
רבי שמעון אומר:
אין צָב אלא צמודות,
שנאמר: וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹוצֶן(ישעיה מט, כב).
תני בשם רבי נחמיה:
כמין קמרוסאקמרוסא — כיפה, קמרון היו, כיפיןכיפין — כיפות היו עשויות.
רבי נחמיה אומר:
מצויירות היו, כצבעו שלרקיע.
וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר — כנגד שנים עשר שבטים, וכנגד שתים עשר מזלות.
שומע אני עגלה על כל אחד ואחד?
תלמוד לומר: עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂיאִים — מלמד ששני נשיאים הביאו עגלה,
וכל שבט ושבט הביאו פר.
שומע אני שני שוורים לנשיא אחד?
תלמוד לומר: וְשׁוֹר לְאֶחָד.
מפני מה לא הביאו חציין עגלות וחציין שוורים?
מפני שהיו יראים: שמא ימות שורו שלאחד מהם, או שמא תשבר עגלה שלאחד מהם —
ונמצא אותו השבט אין לו חלק במשכן.
דרשת הפסוק · ״ויקריבו אותם לפני המשכן״ · לא קיבל משה עד שנאמר לו ״קח מאתם״, והעגלות שנתקיימו לעולם
״דברי שבח ודברי נחמות״ — בדפוס וילנא ״דברי כבושים ודברי נחמות״.
וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, ג) —
מלמד שעשאום דמיםשעשאום דמים — שהעריכום בכסף ומסרום (?) ומסרום לצבור.
באו ועמדו לפני המשכן, ולא קבל מהם משה, עד שנאמר לו מפי הגבורה: קַח מֵאִתָּם(במדבר ז, ה).
הדא הוא דכתיב:
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר(במדבר ז, ד) קַח מֵאִתָּם.
מהו לֵּאמֹר?
תני רב הושעיא:
אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, צא ואמור להם דברי שבח ודברי נחמות.
קַח מֵאִתָּם —
באותה שעה היה משה מתיירא, ואומר: תאמר שמא נסתלקה ממני רוח הקודש, ושרתה על הנשיאים?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אלו להם הייתי אומר שיבאו — לך הייתי אומר שתאמר להם;
אלא קַח מֵאִתָּם — מאתם היה הדבר;
הא הסכימה דעתם לדעת העליונה.
והיה משה מתיירא, ואומר: תאמר שמא אחת מן העגלות נשברת, או אחד מן השוורים מת — ונמצא קרבן שלנשיאים פסול?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד —
נותן להם הוויההוויה — קיום, שיהיו קיימים לעולם.
עד היכן היו קיימים?
רבי יודן בשם רבי שמואל בר נחמן, רבי נחוניא בשם בר קפרא אמר:
עד בַּגִּלְגָּל שְׁווָרִים זִבֵּחוּ(הושע יב, יב).
והיכן הקריבום?
רבי אבא בר כהנא אמר:
בנוב הקריבום.
רבי אבהו אמר:
בגבעון הקריבום.
רבי חמא ברבי חנינא אמר:
בבית העולמים הקריבום.
אמר רבי לוי:
טעמיהטעמיה — טעמו, ראייתו דרבי חמא ברבי חנינא: וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֵת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר זָבַח לַיְיָ וגו׳(מלכים א ח, סג).
תני בשם רבי מאיר:
עד עכשיו הן העגלות והפרות שהקריבו פלשתים קיימות:
לא הוממוהוממו — נעשו בעלי מום, ולא הזקינו, ולא הטריפוהטריפו — נעשו טרפות, ולא נשברו.
והרי דברים קל וחומר:
מה אם העגלות, שנדבקו במלאכת אהל מועד — ניתן להם הוויה שיהו קיימות לעולם,
ישראל, שהן דבוקים בהקדוש ברוך הוא — על אחת כמה וכמה!
וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּולְּכֶם הַיּוֹם(דברים ד, ד).
וְנָתַתָּ אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹודָתוֹ —
לפי טורח משאו הרבה לו עגלות, להקל ממשאו.
דרשת הפסוק · ״ויקח משה את העגלות ואת הבקר״ · שתי עגלות לבני גרשון וארבע לבני מררי, לפי כובד עבודתם
״שלא היתה עבודתם כבדה״ — בכתב היד נמחק ״כבר״ ונכתב ״כבדה״ בגליון.
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הָעֲגָלֹות וגו׳(במדבר ז, ו) —
הרי משה נוטלן ומחלקן לפי דעתו.
אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלוֹת וגו׳(במדבר ז, ז) —
לפי שלא היה עבודת בני גרשון כי אם יריעות האהל, והמכסאות, והמסך, והקלעים, והמיתרים שהיו מעמידים בהם היריעות:
ראשי המיתרים האחד היה קשור ביריעות, וראשיהם השני היה קשור ביתידות,
והיו נועצים היתידות בארץ, כדי שלא יגלול הרוח ליריעות.
ולפי שלא היתה עבודתם כבדה — נתן להם שתי עגלות בלבד.
אבל לבני מררי, שהיתה עבודתם קשה וכבידה —
קרשים, ובריחים, ועמודים, ואדנים, ויתידות, ומיתרים, לכל כליהם ולכל עבודתם —
נתן להם ארבע עגלות.
הדא הוא דכתיב:
וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹות וגו׳(במדבר ז, ח).
דרשת הפסוק · ״ולבני קהת לא נתן״ · דוד שהרכיב את הארון בעגלה, ועצת אחיתופל
״ויקרא דוד לצדוק ולאביתר״ (דברי הימים א טו, יא) — בכתב היד ״ולאיתר הכהן״ (מסומן במאגרים כמשובש); ״עד״ — כתב היד מקצר את הפסוקים עד ״ביד אהרן אביהם״ (שם כד, יט). ״לך ללמוד״ — ״לך״ בגליון. ״ומשה מפי הקדוש ברוך הוא״ — בכתב היד ״מפי הקדוש״ בלבד.
וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן וגו׳(במדבר ז, ט).
רבי נתן אומר:
מכאן נתעלם מעיני דוד, שלא נשאו הלוים את הארון אלא בעגלה חדשה,
שנאמר: וַיַּרְכִּיבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וגו׳(שמואל ב ו, ג), וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ יְיָ פֶּרֶץ בְּעֻזָּה(שמואל ב ו, ח).
אמר אחיתופל לדוד: לא היה לך ללמוד מן משה רבך, שלא נשאו הלוים את הארון אלא בכתף,
שנאמר: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן וגו׳?
הרי דוד משלחן ומעלן בכתף,
שנאמר: וַיִּקְרָא דָוִד לְצָדוֹק(דברי הימים א טו, יא) ולאביתר הכהן — עד בְּיַד אַהֲרֹן אֲבִיהֶם כַּאֲשֶׁר צוה יְיָ(דברי הימים א כד, יט).
היכן ציוהו? וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן.
הא לא חידשו הלוים כלום, אלא הכל מפי משה, ומשה מפי הקדוש ברוך הוא.
דרשת הפסוק · ״ויקריבו הנשיאים את חנכת המזבח״ · כיצד יקריבו: למסעות, יום יום, ומי ראשון — נחשון
״ועדיין לא היה משה יודע… יקריבו אותם למסעות״ — חסר בכתב יד מינכן, והושלם במאגרים מכתב יד ששון 920 (שם ״מפי הב״ה״); כך גם בדפוס וילנא.
״נתנו עיניהם בנחשון״ — בכתב היד ״בגרשון״ (מסומן במאגרים כמשובש), ותוקן כבדפוס וילנא; נחשון הוא שקידש שם שמים על הים והקריב ראשון (במדבר ז, יב). ״כיצד יקריבו״ (בפעם השנייה) — לפניו בכתב היד ״היכן״, ונמחק.
וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ(במדבר ז, י) —
מגיד הכתוב: כשם שנתרבו הנשיאים למלאכת המשכן — כך נתרבו לחנכת המזבח.
וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִים אֶת קׇרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ —
באו ועמדו לפני המזבח, ולא קבל מהם משה, עד שנאמר מפי הקדוש ברוך הוא: יַקְרִיבוּ אֶת קׇרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ(במדבר ז, יא).
ועדיין לא היה משה יודע כיצד יקריבו: אם למסעותלמסעות — לפי סדר המסעות (הדגלים), אם לתולדותלתולדות — לפי סדר תולדותם (לידת השבטים),
עד שנאמר לו מפי הקדוש ברוך הוא: יקריבו אותם למסעות.
ועדין לא היה משה יודע כיצד יקריבו: אם כלם כאחד, אם כל אחד ואחד יומו,
שנאמר: נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם.
והלא הנשיאים היו מתנדבים, ואין הדיוטותהדיוטות — פשוטי עם מתנדבים;
מה תלמוד לומר נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם?
לפי שהיה נחשון מלך, והוא הקריב תחלה — לא יאמר: הואיל והקרבתי תחלה, אקריב עם כל אחד ואחד יומו.
לכך נאמר: נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם.
ויש אומרים:
בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם,
אמר להם משה לנשיאים: לכלכם אמר לי הקדוש ברוך הוא שתקריבו, אבל לא אמר לי מי יקריב ראשון.
נתנו עיניהם בנחשון:
זה קידש שמו שלהקדוש ברוך הוא על הים — זה ראוי להוריד השכינה, והוא יקריב ראשון לכלהם.
וכן עשה.
הדא הוא דכתיב:
וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וגו׳(במדבר ז, יב).
על פי כתב יד מינכן, הספרייה הממלכתית הבווארית 97; משפט אחד מכתב יד ששון 920. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ח | עַל רָאשֵׁי | — (הוספה) |
| ח | חמי | דומי |
| ח | חמי | דומה |
| ח | ו | — (הוספה) |
| ח | בתבניתם | כתבניתם |
| ח | ככבים | ככבבים |
| ט | בנין | — (הוספה) |
| ט | בתבניתם | כתבניתם |
| יא | ממית | מוריד |
| יא | והיא | והוא |
| יא | כצאתי | בצאתי |
| יא | נתבסס | נתבסם |
| יב | נתבסס | נתבסם |
| טו | ל | — (הוספה) |
| יז | לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט | — (הוספה) |
| יז | עלה לישב על מעלה חמשית — הכרוז יוצא ואומר: | — (הוספה) |
| יז | לֹא תַכִּיר פָּנִים | — (הוספה) |
| יז | עלה לישב על מעלה ששית — הכרוז יוצא ואומר: | — (הוספה) |
| כ | ולאביתר | ולאיתר |
| כ | ברוך הוא | — (הוספה) |
| כא | חֲ | — (הוספה) |
| כא | בנחשון | בגרשון |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| במדבר רבה | כ״י מינכן 97, השלמה מכ״י ששון 920 |
מדרש במדבר רבה
וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קׇרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה(במדבר ז, יב)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד מינכן, הספרייה הממלכתית הבווארית 97; משפט אחד מכתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · הנשיאים הקריבו במדבר קרבן מועט, משל המלך בדרך ובפלטין; שלמה ועזרא הרבו בקרבנות
הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת־צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי־צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל־מִזְבַּחֲךָ פָרִים(תהלים נא, כ–כא)
״כך אתם מכבדים לי״ — בכתב היד ״מה״, שהסופר מחקו, ו״כך״ בגליון. ״אמרו לו״ (פעמיים) — בכתב היד ״אמ׳ לו״; נפתח ״אמרו״ על פי הנושא (בני המדינה, ישראל), וכך בדפוס. ״אז תחפוץ זבחי צדק עולה אז יעלו על מזבחך פרים״ — כך בכתב היד, בלי ״וכליל״ שבפסוק. ״הקריבו לחנכת בית אלהא דנה״ — במסורה: והקריבו.
וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קׇרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב(במדבר ז, יב).
הדא הוא דכתיב:
הֵטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן וגו׳(תהלים נא, כ), אָז תַּחְפֹּוץ זִבְחֵי צֶדֶק וגו׳(תהלים נא, כא).
לפי שבמדבר, בהקמת המשכן, הקריבו לחנכת המזבח קמעאקמעא — מעט, מועט,
כמה דתימר:
קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף וגו׳(במדבר ז, יג),
כַּף אַחַת וגו׳(במדבר ז, יד),
פַּר אֶחָד וגו׳(במדבר ז, טו),
שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד וגו׳(במדבר ז, טז),
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם וגו׳(במדבר ז, יז) —
הרי כל הקרבן.
למה הדבר דומה?
למלך שיצא לדרך, והיו מביאים לפניו סעודה לפי הדרך ולפי הפנדקהפנדק — בית המלון שבדרך, האכסניה.
אמר להם המלך:
כך אתם מכבדים לי, וכך אתם נותנים לי? איני מלך, ואיני שולט במלכות?
אמרו לו: אדנינו המלך,
בדרך אנחנו, ולפי הדרך ולפי הפנדק הכנסנו לך;
כשתכנס למדינה ותכנס לפלטריןלפלטרין — לארמון המלך שלך — תראה במה אנו מכבדין אותך.
כך כשהקימו המשכן הקריבו לו הנשיאים דורוןדורון — מתנה, תשורה וקרבן:
קערה ומזרק, פר אחד וכף, ושעיר עזים, וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים וגו׳.
אמר להם הקדוש ברוך הוא: כך הוא כבודי?
אמרו לו: רבון העולמים,
במדבר אנו נותנים, ולפי המדבר הקרבנו לפניך;
כשתכנס לפלטרין שלך — אתה רואה כמה קרבנות וכמה פרים נקריב לפניך.
הדא הוא דכתיב:
הֵטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן וגו׳, אָז תַּחְפֹּוץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים —
ולא פר אחד.
וכן את מוצא בשלמה, כשבנה בית המקדש ובקש להקריב לחנכת בית המקדש;
ראה מה כתיב שם:
וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֵת זֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם וגו׳(מלכים א ח, סג).
וכן בימי עזרא: הַקְרִיבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה וגו׳(עזרא ו, יז).
הוי: הֵטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן וגו׳, אָז תַּחְפֹּוץ זִבְחֵי צֶדֶק.
פתיחתא שנייה · יום שמיני למלואים; עולות ושלמים של בני נח; הגליות והרוחות; סעודת הצדיקים; השכינה שחזרה לתחתונים; הנשיאים רעים ודודים
עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו(שיר השירים ד, טז)
״בו ביום הקריבו ישראל נדרים תמידים…״ — לפני ״נדרים״ ולפני ״תמידים״ סימני סדר בכתב היד (1, 2), והסדר כפי שנכתב.
״רבי יוסי ברבי חנינא אמר: עולות הקריבו בני נח״ — בגליון כתב היד. ״והבל הביא גם הוא״ — ״גם הוא״ חסר בכתב היד (מקום ריק), והושלם מן הפסוק. ״מתיב רבי אלעזר לרבי יוסי ברבי חנינא״ (בפעם השלישית) — בכתב היד ״ר׳ אלעזר בר׳ יוסי לר׳ חנינא״, ומאגרים סימנוהו כמשובש; תוקן כשתי הפעמים שלפניו וכנוסח הדפוס. ״ויקח יתרו חותן משה״ — בכתב היד ״ויקח משה״, ומאגרים תיקנו כפסוק. ״רב אמר: אתפלגון״ — בכתב היד ״ר׳ אמ׳״; נפתח כנוסח הדפוס (״רב אמר אתפלגות רבי אלעזר ור׳ יוסי בר חנינא״); בבראשית רבה לד, ט: ״אמר רבי הונא: איתפלגון״. ״אתפלגון רבי אלעזר ורבי יוסי״ — בכתב היד ״בר׳ יוסי״, ותוקן במאגרים. ״קודם למתן תורה״ (בדברי רבי חנינא) — ״קודם״ בגליון.
״לכשיתעורר גוג שהוא נתון בצפון״ — לפני ״בצפון״ כתוב בכתב היד ״בדרום״, ונמחק. ״מלך המשיח״ — ״מלך״ כפול בכתב היד. ״העירותי מצפון״ — המ״ם חסרה בכתב היד.
״רבי הונא בשם ריש לקיש… אומר לצפון תני״ — הקטע מכתב יד ירושלים 24°5977; בכתב היד ״בשר׳ל״, ״שבעה׳ז״, ״ל׳ל״ (כך פתוחים בשיר השירים רבה ד, טז). ״והלבינו מעשיכם כחלב״ — כך בכתב היד, ומאגרים סימנו את הכ״ף כמשובשת.
״מה עשה המלך? נכנס בפשפש״ — מקום ריק בכתב היד; ״נכנס ב־״ הושלם מן הדפוס (״מה עשה נכנס בפשפש ושלח להם הכרוז״). ״וישמעו את קול יי אלהים״ — ״אלהים״ חסר בכתב היד (מקום ריק), והושלם מן הפסוק. ״חטאו דור הפלגה״ — בכתב היד ״המבול״, שנמחק, ו״הפלגה״ בגליון; ״חטאו המצריים נסתלקה״ — בכתב היד ״חטאו״ שני, שנמחק, ו״נסתלקה״ בגליון; ״שרתה השכינה בארץ״ — ״בארץ״ בגליון.
״וצדיקים ישכנו ארץ״ (בדברי רבי יצחק בפעם השנייה) — כך בכתב היד, ומאגרים סימנוהו כמשובש (בפסוק ובדפוס: יירשו). ״אריתי מורי״ (בדבר אחר האחרון) — בכתב היד ״מוריתי״, ותוקן במאגרים. ״וצדיקים״ — במסורה: צדיקים.
מקבילות: מחלוקת רבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא על קרבנות בני נח — בראשית רבה כב, ה ולד, ט; ויקרא רבה ט, ו; שיר השירים רבה ד, טז. ״רוח ארגסטיס״ — שיר השירים רבה ד, טז (בשם רבי יהושע בר בנימין בר לוי). ״באתי לגני — לגנוני״ ושבעת הרקיעים ושבעת הצדיקים — פסיקתא דרב כהנא א, א; בראשית רבה יט, ז; שיר השירים רבה ה, א.
דבר אחר:
וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(במדבר ז, יב).
הדא הוא דכתיב:
עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן וגו׳(שיר השירים ד, טז).
היה רבי יוסי אומר:
אימתי התחילו מלואיםמלואים — ימי המלואים, שבעת ימי חנוכת הכהונה והמשכן? בעשרים ושלשה באדר;
ובאחד בניסן שלמו ימי המלואים.
וכל שבעת ימי המלואים היה משה מעמיד את המשכן, ובכל בקר ובקר מקריב קרבנותיו עליו, ופרקו;
בשמיני העמידו ולא פרקו,
שנאמר: וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן(שמות מ, יז).
ואותו יום שמיני — אחד בשבת היה, וראש חדש שלניסן היה.
בו ביום עמד אהרן ובניו ורחצו ידיהם ורגליהם מן הכיור,
עבדו את עבודתם וסדרום על הסדר.
בו ביום הקריבו ישראל נדרים, תמידים ונדבות, חטאות ואשמות, בכורות ומעשרות.
על אותו היום אומר: עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן.
עוּרִי צָפוֹן — זו עולה שנשחטת בצפון;
וּבוֹאִי תֵימָן — אלו שלמים שנשחטים בדרום;
הָפִיחִי גַנִּי — זה אהל מועד;
יִזְּלוּ בְשָׂמָיו — זה קטרת הסמים;
יָבֹוא דוֹדִי לְגַנּוֹ — זו שכינה;
וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו — אלו קרבנות.
בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹותִי כַלָּה(שיר השירים ה, א) — זה יום שמיני;
אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי — זה לבונת הקטרת ולבונת המנחה;
אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי — זה איברי העולה ואימורי קדשי קדשים;
שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי — אלו הנסכים ואמורי קדשים קלים;
אִכְלוּ רֵעִים — זה משה ואהרן;
שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים — זו כנסת ישראל.
רבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא.
רבי אלעזר אמר: שלמים הקריבו בני נח.
רבי יוסי ברבי חנינא אמר: עולות הקריבו בני נח.
מתיב רבי אלעזר לרבי יוסי ברבי חנינא:מתיב רבי אלעזר… — הקשה רבי אלעזר לרבי יוסי ברבי חנינא: והרי כתוב: ״והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן״ — דבר שחלבו קרב (שלמים)! מה עשה לו (איך פירש) רבי יוסי ברבי חנינא? מן השמנים שבהן. הקשה רבי אלעזר לרבי יוסי ברבי חנינא: ״וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים ליי פרים״! מה עשה לו רבי יוסי ברבי חנינא? שלמים — בעורם, בלא הפשטה ובלא ניתוח. הקשה רבי אלעזר לרבי יוסי ברבי חנינא: ״ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים״ — ״עולה״ — זו עולה; ״זבחים״ — אלו זבחי שלמים! מה עשה לו רבי יוסי ברבי חנינא? (פירש) כמי שאומר: לאחר מתן תורה בא יתרו. רב אמר: נחלקו רבי אלעזר ורבי יוסי בן חנינא: אחד אומר: קודם למתן תורה בא יתרו; והאחר אומר: לאחר מתן תורה בא יתרו. אמר רבי חנינא: מי שאומר קודם למתן תורה בא יתרו — (שיטתו) כמי שאומר שלמים הקריבו (בני נח); ומי שאומר לאחר מתן תורה בא יתרו — כמי שאומר עולות הקריבו.
הקשה רבי אלעזר לרבי יוסי ברבי חנינא:
והא כתיב: וְהֶבֶל הֵבִיא(בראשית ד, ד) גם הוא מִבְּכֹורוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן —
והרי כתוב: ״והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן״ —
דבר שחלבו קרב!
דבר שחלבו קרב (שלמים)!
מה עבד ליה רבי יוסי ברבי חנינא? מן שמיניהון.
מה עשה לו (איך פירש) רבי יוסי ברבי חנינא? מן השמנים שבהן.
מתיב רבי אלעזר לרבי יוסי ברבי חנינא:
הקשה רבי אלעזר לרבי יוסי ברבי חנינא:
וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹולֹות וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיְיָ פָּרִים(שמות כד, ה)!
מה עבד לה רבי יוסי ברבי חנינא? שלימים — בעורן, בלא הפשט ובלא ניתוח.
מה עשה לו רבי יוסי ברבי חנינא? שלמים — בעורם, בלא הפשטה ובלא ניתוח.
מתיב רבי אלעזר לרבי יוסי ברבי חנינא:
הקשה רבי אלעזר לרבי יוסי ברבי חנינא:
וַיִּקַּח(שמות יח, יב) יתרו חותן משה עֹלָה וּזְבָחִים —
״ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים״ —
עֹולָה — זו עולה;
זְבָחִים — אלו זבחי שלמים!
מה עבד לה רבי יוסי ברבי חנינא? כמאן דאמר: לאחר מתן תורה בא יתרו.
מה עשה לו רבי יוסי ברבי חנינא? (פירש) כמי שאומר: לאחר מתן תורה בא יתרו.
רב אמר:
אתפלגון רבי אלעזר ורבי יוסי בן חנינא:
נחלקו רבי אלעזר ורבי יוסי בן חנינא:
חד אמר: קודם למתן תורה בא יתרו;
אחד אומר: קודם למתן תורה בא יתרו;
ואחרינא אמר: לאחר מתן תורה בא יתרו.
והאחר אומר: לאחר מתן תורה בא יתרו.
אמר רבי חנינא:
למאן דאמר קודם למתן תורה בא יתרו — כמאן דאמר שלמים הקריבו;
מי שאומר קודם למתן תורה בא יתרו — (שיטתו) כמי שאומר שלמים הקריבו (בני נח);
ומאן דאמר לאחר מתן תורה בא יתרו — כמאן דאמר עולות הקריבו.
ומי שאומר לאחר מתן תורה בא יתרו — כמי שאומר עולות הקריבו.
הדא מסייעא לרבי יוסי בן חנינא:הדא מסייעא לרבי… — זה (הכתוב) מסייע לרבי יוסי בן חנינא:
זה (הכתוב) מסייע לרבי יוסי בן חנינא:
עוּרִי צָפוֹן — זו עולה שנשחטת בצפון.
מהו עוּרִי? דבר שהיה ישן ונתעורר.
וּבאִי תֵימָן — אלו שלמים שהן נשחטין בדרום.
מהו וּבאִי? דבר שהוא בא לחדש.
רבי אבא בריה דרבי פפי, רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:רבי אבא בריה… — רבי אבא בנו של רבי פפי, (ו)רבי יהושע מסכנין בשם רבי לוי: אף המקרא הזה מסייע לרבי יוסי בן חנינא: ״זאת תורת העולה היא העולה״ — שהקריבו בני נח. כשבא לשלמים: ״זאת תורת זבח השלמים״ — ״אשר הקריב״ אין כתוב כאן, אלא ״אשר יקריב״ — מכאן ולהבא.
רבי אבא בנו של רבי פפי, (ו)רבי יהושע מסכנין בשם רבי לוי:
אף הדין קרייה מסייע לרבי יוסי בן חנינא:
אף המקרא הזה מסייע לרבי יוסי בן חנינא:
זֹאת תּוֹרַת הָעֹולָה היא הָעֹולָה(ויקרא ו, ב) — שהקריבו בני נח.
כדאתי לשלמים: זֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים(ויקרא ז, יא) —
כשבא לשלמים: ״זאת תורת זבח השלמים״ —
אשר הקריב אין כתיב כאן, אלא אֲשֶׁר יַקְרִיב — מכאן ולהבא.
״אשר הקריב״ אין כתוב כאן, אלא ״אשר יקריב״ — מכאן ולהבא.
מה מקיים רבי אלעזר קרייה דרבי יוסי בן חנינא, עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן?מה מקיים רבי… — כיצד מקיים (מפרש) רבי אלעזר את המקרא של רבי יוסי בן חנינא, ״עורי צפון ובואי תימן״? פירש אותו בגליות:
כיצד מקיים (מפרש) רבי אלעזר את המקרא של רבי יוסי בן חנינא, ״עורי צפון ובואי תימן״?
פתר ליה בגליות:
פירש אותו בגליות:
עוּרִי צָפוֹן —
לכשיתעוררו הגליות שהן נתונות בצפון, יבאו ויחנו בדרום;
לכשיתעורר גוג שהוא נתון בצפון, יבא ויפול בדרום,
שנאמר: וְשֹׁובַבְתִּיךָ וְשִׁשֵּׁאתִיךָ וְהַעֲלִיתִיךָ מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן(יחזקאל לט, ב);
לכשיתעורר מלך המשיח שהוא נתון בצפון, יבא ויבנה את בית המקדש שהוא נתון בדרום,
שנאמר: הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאת וגו׳(ישעיה מא, כה).
דבר אחר:
עוּרִי צָפוֹן — מלמד שהרוחות עתידות להכניס קנאה זו עם זו.
רוח הדרום אומרת: אני מביאה גלות תימן, וגלות הגרה, וכל הדרום;
ורוח צפון אומרת: אני מביאה גלות צפון.
והמקום נותן שלום ביניהם, והן נכנסות בפתח אחד,
לקיים מה שנאמר: אֹומַר לַצָּפוֹן תֵּנִי וּלְתֵימָן אַל תִּכְלָאִי(ישעיה מג, ו).
רבי הונא בשם ריש לקיש אמר:
לפי שבעולם הזה אם רוח צפונית מנשבת — אין רוח דרומית מנשבת;
אבל לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא אמר: אני אביא רוח ארגסטיסארגסטיס — רוח צפונית־מערבית, רוח שתי רוחות מנשבות בה לעולם, ושתי רוחות משמשות בו.
הדא הוא דכתיב:
אֹומַר לַצָּפוֹן תֵּנִי.
דבר אחר:
עוּרִי צָפוֹן וּבאִי תֵימָן —
לעתיד לבא עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים בגן עדן,
ואין צריכין לא בפלסמוןבפלסמון — בבושם, בשמן אפרסמון ולא בראשי בשמים,
אלא רוח צפון ורוח דרום מכבדות וזוחלותוזוחלות — ומזלפות, ומטיפות כל ביסמניביסמני — בשמי, צמחי הבושם של גן עדן, ונותנים ריחם.
הדא הוא דכתיב:
הָפִיחִי גַנִּי — זה כיבוד הגן;
יִזְּלוּ בְשָׂמָיו — זה זילוףזילוף — הזלפת מים (או בושם) להשקיט האבק.
יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ.
אומרים ישראל לפני הקדוש ברוך הוא:
וכי יש בעל הבית שיעשה סעודה לאורחים ולא יהיה מסב עמהם?
יש חתן שיעשה סעודה למקוראיםלמקוראים — למוזמנים, לקרואים ולא ישב עמהם?
אם רצונך — יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו.
אומר להם הקדוש ברוך הוא: הריני עושה כשם שאתם מבקשים.
באותה שעה בא הקדוש ברוך הוא לגן עדן.
הדא הוא דכתיב:
בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹותִי כַלָּה.
אֲחֹותִי — שנתאחו לי בגלות;
כַלָּה — שנתכלו בגלות,
כמה דתימר: כִּי עָלֶיךָ הֹורַגְנוּ כׇל הַיּוֹם(תהלים מד, כג).
לפיכך עתיד הקדוש ברוך הוא לקראותם ״אחותי״ — שיהיו אחויים אצלי;
כַלָּה —
כמה דתימר: כְּלִילַת יֹפִי(איכה ב, טו),
וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ(ישעיה סא, י),
ואומר: וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה(ישעיה מט, יח).
אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי —
תחת שנתמררו בגלות, והיו מבשמים עצמם בקידוש שם שמים,
עתיד הקדוש ברוך הוא לענגם בגן עדן, ולקטר לפניהם מכל הבשמים.
אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי —
לפי שהערו ישראל נפשם למיתה בגלות,
כמה דתימר: תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ(ישעיה נג, יב),
והיו עוסקין בתורה ביניהם, המתוקה מדבש,
לפיכך עתיד הקדוש ברוך הוא להאכילם כל מיני פירות שבגן עדן, ויהיו מתוקים לפניהם כדבש.
שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי —
לפי שנשתכרו ישראל בגלות,
כמה דתימר: וּשְׁכֻורַת וְלֹא מִיָּיִן(ישעיה נא, כא),
ועסקו בתורה המשולה ביין,
שנאמר: וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי(משלי ט, ה),
והלבינו מעשיכם כחלב,
לפיכך עתיד הקדוש ברוך הוא להשקותם יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, ולהרחיצם בנחלי חלב.
דבר אחר:
על שם וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב(יואל ד, יח).
אִכְלוּ רֵעִים — אלו ישראל, שעשו רצונו שלהקדוש ברוך הוא בגלות, ולא רצו להתערב באומות, אלא שמרו בריתו שלהקדוש ברוך הוא.
דבר אחר:
אִכְלוּ רֵעִים — אלו בעלי מצוות;
שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים — אלו חכמי תורה.
ורבי יוסי בר חנינא דריש ליה להאי קרייה כוליה, עוּרִי צָפוֹן, במשכן:
עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן — אלו עולות ושלמים, שהעולות נשחטות בצפון והשלמים בדרום;
הָפִיחִי גַנִּי — זה המשכן.
מהו גַנִּי? גנוניגנוני — חופתי, בית חתונתי:
מה הכילההכילה — החופה, האפריון הפרוש הזאת מצויירת במיני צבעונין, כך היה המשכן מצוייר במיני צבעונין —
תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר.
יִזְּלוּ בְשָׂמָיו — זה הקטרת.
יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ.
אמר רבי הונא:
לימדתך התורה דרך ארץ, שלא יהא החתן נכנס לחופה עד שהכלה נותנת לו רשות.
הדא הוא דכתיב:
יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, ואחר כך בָּאתִי לְגַנִּי.
רבי עזריה בשם רבי יודה ברבי סימון:
למלך שכעס על מטרונהמטרונה — גבירה, אשת המלך, וטרדה והוציאה מתוך פלטין שלו.
לאחר זמן בקש להחזירה.
אמרה: יחדש לי דבר, ואחר כך הוא מחזירני.
כך לשעבר היה אדם שרוי בגן עדן, במחנה השכינה;
כעס עליו הקדוש ברוך הוא וגרשו ממחיצתו.
כשיצאו ישראל ממצרים, בקש הקדוש ברוך הוא להחזיר ישראל למחיצתו,
שאמר להם שיעשו לו משכן וישכן בתוכם,
כמה דתימר: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם(שמות כה, ח).
אמרו ישראל: יחדש לנו הקדוש ברוך הוא דבר אחד, שהוא חפץ להחזירנו אצלו.
מהו החידוש?
לשעבר היה הקדוש ברוך הוא מקבל עולות מלמעלן,
דכתיב: וַיָּרַח יְיָ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹוחַ(בראשית ח, כא);
ועכשיו יהא מקבל קרבנות מלמטה.
הדא הוא דכתיב:
יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ — זו השכינה;
וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו — אלו הקרבנות.
בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹותִי כַלָּה.
למה הדבר דומה?
למלך שאמר לבני המדינה שיבנו פלטרפלטר — ארמון, ובנו אותו.
והיו בני המדינה עומדים על פתח פלטר ומצעקים ואומרים: יכנס המלך לפלטר!
מה עשה המלך? נכנס בפשפש, ושלח הכרוז להם: אל תצעקו, שכבר באתי לפלטר.
כך כשעמד המשכן היו ישראל אומרים: יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ.
לפי שמלאכת המשכן נגמרה בכ״ה בכסליו, ועמד המשכן מקופל עד ראש חדש ניסן.
והיו ישראל אומרים: הרי עשינו המשכן, מתי תבא השכינה ותשרה בתוך מעשה ידינו?
כשהגיע ראש חדש ניסן, וצוה הקדוש ברוך הוא להקים את המשכן, שלח להם על ידי משה:
מה אתם יראים? כבר בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה.
אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי:
באתי לגן אין כתיב כאן, אלא בָּאתִי לְגַנִּי — לגנוני, למקום שהיה עיקרי מתחלה.
וכי עיקר שכינה לא בתחתונים היתה?
דכתיב: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְיָ(בראשית ג, ח) אלהים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם.
אמר רבי אבא בר כהנא:
מהלך אין כתיב כאן, אלא מִתְהַלֵּךְ — מקפץמקפץ — קופץ, מדלג ועולה.
מהו וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ?
אמר רבי איבו:
באותה שעה גרעה קומתו שלאדם הראשון, ונעשית שלמאה אמה.
אמר רבי יצחק:
וצַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ(תהלים לז, כט) — והרשעים היכן הם? וכי פורחין באויר?
אלא מהו וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ? וישכינו שכינה עליה.
עיקר שכינה בתחתונים היתה.
וכיון שחטא אדם — נסתלקה השכינה לרקיע הראשון;
חטא קין — נסתלקה לרקיע השני;
חטאו דור אנוש — נסתלקה לרקיע השלישי;
חטאו דור המבול — נסתלקה לרקיע הרביעי;
חטאו דור הפלגה — נסתלקה לרקיע החמשי;
חטאו הסדומיים — נסתלקה לרקיע הששי;
חטאו המצריים — נסתלקה לרקיע השביעי.
וכנגדן עמדו ז׳ צדיקים, והורידו את השכינה מן העליונים לתחתונים, ואלו הן:
אברהם הורידה מן השביעי לששי;
יצחק הורידה מן הששי לחמשי;
יעקב הורידה מן החמשי לרביעי;
לוי הורידה מן הרביעי לשלישי;
קהת הורידה מן השלישי לשני;
עמרם הורידה מן השני לראשון;
משה הורידה מן העליונים לתחתונים.
אמר רבי יצחק:
וצַדִּיקִים ישכנו אָרֶץ — הרשעים מה ישכנו, באויר?
אלא הרשעים סלקו השכינה מן הארץ, אבל הצדיקים השכינו השכינה בארץ.
אימתי שרתה השכינה בארץ? ביום שהוקם המשכן,
שנאמר: וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְיָ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן(שמות מ, לד).
אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי — זו הלבונה והקטרת;
אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי — אלו איברי עולה וחלבים;
שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי — אלו המנחות והנסכים;
אִכְלוּ רֵעִים — זה משה ואהרן;
שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים — זה נדב ואביהוא, שנתכפרו בצרתן.
דבר אחר:
אִכְלוּ רֵעִים — אלו הנשיאים.
אמר רבי שמעון בן יוסינייא:
למה קרא לנשיאים ״רעים״?
שמכיון שהיה אחד מהם מקריב קרבנו, וקרבנו מתקבלת, היה עושה יום טוב לאוהביו, לרעיו ולקרוביו.
שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים — אלו הנשיאים.
ולמה קרי להו ״דודים״? שהיו דודים אלו לאלו.
למה אמר להם אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים?
אמר רבי ברכיה:
למלך שעשה סעודה והזמין אורחים;
כיון שאכלו ושתו, אמר להם: תנו את המנה הזה לבעל הבית.
אף הכא: בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹותִי כַלָּה וגו׳,
ואף אתם — אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים.
אמר רבי ברכיה:
למלך שעשה סעודה והזמין אורחים, ונח השרץ לתוך התמחויהתמחוי — הקערה הגדולה שאוכלים ממנה המסובים;
ופשט המלך את ידו — ופשטו הכל את ידיהם;
שאלו משך המלך את ידו — משכו הכל את ידיהם.
אמר רבי ינאי:
משל למלך שעשה סעודה והזמין אורחים,
והיתה עינו יפה בארחים, והיה מחזר עליהם ואומר להם: יערב לכם, יבסם לכם.
דבר אחר:
אריתי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי.
אמר רבי שמעון בן יוסינא:
שלשה דברים כתוב כאן:
אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי,
אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי,
שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי —
כנגד שלשה דברים שעשו הנשיאים שלא כהוגן, וקבלם הקדוש ברוך הוא, ואלו הן:
בכל מקום אין היחיד מתנדב בקטרת, והנשיאים הביאו כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת(במדבר ז, יד);
בכל המקום אין היחיד מביא חטאת אלא על ידיעת חטאו, ואלו הביאו שעיר שלא בחטא;
בכל מקום אין קרבן יחיד דוחה את השבת, וכאן קרבן יחיד דוחה את השבת.
הא למדנו כמה קרבן נשיאים חביב לפני הקדוש ברוך הוא.
פתיחתא שלישית · אדם הראשון ואברהם, פרעה ומשה, עמלק ויהושע, תבור וכרמל וסיני, יוסף ויהודה — ויהודה מקריב ראשון
גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ וּשְׁפַל־רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד(משלי כט, כג)
מקבילה: פסיקתא רבתי ז (״כך פתח רבי תנחומא בי רבי אבא… גאות אדם תשפילנו״, עד עמלק).
״מה להל חירופין״ — כך בכתב היד (״להל״, כלומר להלן). ״כצאתי את העיר״ — בכתב היד ״בצאתי״, ומאגרים סימנוהו כמשובש. ״עבדך אבינו״ — המילה מטושטשת בכתב היד, והושלמה במאגרים.
דבר אחר:
וַיְהִי הַמַּקְרִיב(במדבר ז, יב).
הדא הוא דכתיב:
גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד(משלי כט, כג).
אמר רבי תנחומא בר אבא:
גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ — זה אדם הראשון.
כאי זה צד?
בשעה שעבר אדם על צווייו שלהקדוש ברוך הוא ואכל מן האילן, ביקש הקדוש ברוך הוא שיעשה תשובה, ופתח לו פתח, ולא בקש אדם.
הדא הוא דכתיב:
וַיֹּאמֶר יְיָ אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ וגו׳(בראשית ג, כב).
אמר רבי אבא בר כהנא:
מהו וְעַתָּה?
אלא שאמר לו הקדוש ברוך הוא: אפילו עכשיו עשה תשובה, ואני מקבלך.
ואמר אדם: איפשיאיפשי — אין רצוני, איני רוצה.
הקדוש ברוך הוא אמר: וְעַתָּה;
ואדם אמר: פֶּן — איפשי.
אמר רבי שמעון בן לקיש:
כיון שיצא אדם מן הגן, התחיל מחרף ומגדף.
נאמר כאן ״כרובים״: וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻובִים(בראשית ג, כד);
ונאמר בסנחריב ״כרובים״: יְיָ צְבָאוֹת יֹושֵׁב הַכְּרֻובִים(ישעיה לז, טז).
מה להל חירופין וגידופין, אף ״כרובים״ שנאמר כאן — חירופין וגידופין.
הוי: גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ —
לפי שנתגאה על הקדוש ברוך הוא מעשות תשובה, השפיל אותו וגרשו מן גן עדן.
וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד — זה אברהם, שהשפיל רוחו ואמר: וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר(בראשית יח, כז).
לכך קראו הקדוש ברוך הוא הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים(יהושע יד, טו) — זה גדול מן אדם הראשון.
דבר אחר:
גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ — זה פרעה, שנתגאה על משה ואמר: מִי יְיָ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹולוֹ(שמות ה, ב),
והשפילו הקדוש ברוך הוא: וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף(תהלים קלו, טו).
וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד — זה משה:
לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ(שמות ח, ה),
ואומר: כצאתי אֶת הָעִיר אֶפְרֹושׂ אֶת וגו׳(שמות ט, כט).
דבר אחר:
גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ — זה עמלק, שנתגאה על הקדוש ברוך הוא בחירופין וגידופין,
שהיה משליך זמורהזמורה — אבר (בלשון נקייה) אל אפו, והיה נוטל זכרותם שלישראל וזורק כלפי מעלה, ומחרף ומגדף ואומר: בזו חפצת?
הדא הוא דכתיב:
וַיְזַנֵּב בְּךָ(דברים כה, יח) — שהכם מכת זנב.
וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד — זה יהושע שהרגו,
שנאמר: וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ וגו׳(שמות יז, יג).
דבר אחר:
גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ — זה תבור וכרמל, שבאו מסוף העולם ומתגאים לומר: שאנו גבוהים, ועלינו הקדוש ברוך הוא נותן את התורה.
וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד — זה סיני, שהשפיל את עצמו לומר: שאני נמוך.
ועל ידי כך תמך הקדוש ברוך הוא כבודו עליו, וניתנה עליו את התורה, וזכה לכל הכבוד הזה,
כמה דתימר: וַיֵּרֶד יְיָ עַל הַר סִינַי(שמות יט, כ).
דבר אחר:
גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ — זה יוסף, שהנהיג בעצמו שררה,
שהיו אומרים לו אחיו לפניו: עַבְדְּךָ אָבִינוּ(בראשית מד, לא), והיה שותק;
לפיכך נקרא ״עצמות״ בחייו,
שנאמר: וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹותַיי מִזֶּה אִתְּכֶם(שמות יג, יט).
וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד — זה יהודה, שהשפיל עצמו לפני יוסף בשביל בנימן:
יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר(בראשית מד, יח),
כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר(בראשית מד, לב),
וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר(בראשית מד, לג).
אמר רבי ברכיה הכהן בירבי בשם רבי לוי:
אמר לו הקדוש ברוך הוא: יהודה,
אתה השפלת את עצמך מפני אחיך הקטן הימך —
חייך, כשהוקם המשכן ויבאו השבטים להקריב קרבנות, אין אחד מהם מקריב ראשון לפניך,
אלא אני חולק לך כבוד, ואת הוא שמקריב ראשון.
הדא הוא דכתיב:
וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.
פתיחתא רביעית · יהודה שהודה, חנניה מישאל ועזריה ודניאל; גלות השבטים; פרשת הנגעים לאומות; תפלות ישראל; נחשון שקפץ לים
נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ(תהלים עו, ב)
״זה יהודה״ — ״זה״ כפול בכתב היד. ״לאריות״ — הוי״ו חסרה בכתב היד. ״הודיע האלהים אותו עוז״ — התי״ו הושלמה במאגרים. ״מהו בזאת אני בוטח״ — בכתב היד ״באו״, שנמחק, ו״מהו״ בגליון. ״שאם סרח״ — בכתב היד ״סרה״, ומאגרים סימנוהו כמשובש; בדפוס ״שאם יסרח״. ״והיא מדחלא״ — בכתב היד ״מדקלא״, ומאגרים סימנוהו כמשובש; בדפוס ״מדחלא״, וכך ״לא תדחלי״ שאחריו. ״ויהי בעלות המנחה״ — בכתב היד ״כעלות״, ומאגרים סימנוהו כמשובש.
המדרש קורא ״ענה נבוכד נאצר ואמר בריך אלההום״ (במסורה: ענה נבוכדנצר ואמר בריך אלההון), ״די כל אומה עם ולישן״ (במסורה: די כל עם אמה ולשן), ״דריוש מלכא שלח״ (במסורה: כתב), ״לנסכא ליה״ (במסורה: לנסכה לה), ״כמשיגי גבול״ (במסורה: כמסיגי), ״מצרים לשמה״ (במסורה: לשממה), ״לשאת לספחת״ (במסורה: ולשאת ולספחת). ״יי כאריה ישאג״ — כך בכתב היד, צירוף מהושע יא, י.
דבר אחר:
וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(במדבר ז, יב).
הדא הוא דכתיב:
נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים(תהלים עו, ב).
וזהו שאמר הכתוב:
אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ(איוב טו, יח) — זה יהודה, שהודה ואמר: צָדְקָה מִמֶּנִּי(בראשית לח, כו),
ולא כחדכחד — הכחיש, הסתיר מיעקב, ומשם שהיו דיינים.
ולפי שהציל תמר ושני בניה מן השריפה,
דכתיב: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף(בראשית לח, כד),
לכך הוצלו חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש,
דכתיב: עָנֵה נבוכד נאצר וְאָמַר בְּרִיךְ אלההום דִּי שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ(דניאל ג, כח),
וּמִנִּי שִׂים טְעֵם דִּי כׇל(דניאל ג, כט) אומה עם ולישן וגו׳.
ולכך אמר: נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים.
דבר אחר:
נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים — כשירד דניאל לגוב אריות והוצל,
דכתיב: בֵּאדַיִן דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא שלח לְכׇל עַמְמַיָּא וגו׳(דניאל ו, כו),
ומן קֳדָמַי שִׂים טְעֵם דִּי בְּכׇל שולטן וגו׳(דניאל ו, כז),
מְשֵׁזִיב וּמַצִּיל וְעָבֵיד אָתִין וְתִמְהִין וגו׳(דניאל ו, כח).
הוי: נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים.
מפני מה הוצל דניאל מן האריות?
לפי שהתפלל לפני הקדוש ברוך הוא, שנקרא אריה,
דכתיב: יְיָ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג(הושע יא, י);
ודניאל משבט יהודה, שנקרא אריה,
שנאמר: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה(בראשית מט, ט),
וכתיב: וַיְהִי בָהֶם מִבְּנֵי יְהוּדָה דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה וגו׳(דניאל א, ו).
יבא אריה ויציל אריה מפי אריה.
דבר אחר:
מפני שנדמה לאריות שהוא אריה, לכך לא הזיקוהו.
ומפני מה לא הושלך לכבשן האש?
מפני שהיה אלוהו שלנבכודנאצר,
דכתיב: וּלְדָנִיֵּאל סְגִיד וּמִנְחָה וְנִיחֹוחִין אֲמַר(דניאל ב, מו) לנסכא ליה.
דבר אחר:
מפני שהיה נשרף,
דכתיב: פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ(דברים ז, כה).
לכך זמן הקדוש ברוך הוא בלבו שלנבכודנאצר שלא יטילנו לכבשן האש, להודיע גבורתו.
דבר אחר:
נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים.
הדא הוא דכתיב:
אֶפְרַיִם לְשַׁמָּה תִהְיֶה וגו׳(הושע ה, ט).
אֶפְרַיִם לְשַׁמָּה תִהְיֶה — כשמועו;
בְּיוֹם תּוֹכֵחָה —
כמה דתימר: יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה(ישעיה לז, ג);
בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל — בשבתי בתוכם, בשכני בתוכם;
הוֹדַעְתִּי נֶאֱמָנָה —
כמה דתימר: עֵדוּת יְיָ נֶאֱמָנָה(תהלים יט, ח).
בשעה שגלו השבטים, ולא גלו שבט יהודה ובנימן, התחילו אומות העולם אומרים:
נשא להם פנים, בשביל שהיו בני אכסניאאכסניא — אורחים, בני ביתו שלו, ולא הגלם.
וכשגלו — הודיע האלהים אותו עוז בעולם,
שנאמר: הָיוּ שָׂרֵי יְהוּדָה כמשיגי גְּבוּל וגו׳(הושע ה, י).
הוי: נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים.
דבר אחר:
נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים.
הדא הוא דכתיב:
אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ(תהלים כז, ג).
מהו בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ? באי זה?
במה שאמר: וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע יְיָ קוֹל יְהוּדָה וגו׳(דברים לג, ז).
בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ.
הדא הוא דכתיב:
נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים וגו׳(משלי יט, כט) —
נכונו לעוברי עבירות דינין.
משל לאחד שהיה רוכב על בהמה:
אם אינה סורחת — אינה מלקה, ואם סורחת — מלקה.
כך אמר הקדוש ברוך הוא: נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים.
אמר הקדוש ברוך הוא: עד שלא בראתיו, התקנתי לו חמשה מגלביןמגלבין — רצועות להכאה, שוטים:
שאת, ספחת, בהרת, שחין, מכוה.
ואית דאמר: צרעת, נתק —
כנגד ה׳ תורות,
שנאמר: זֹאת הַתּוֹרָה לְכׇל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק(ויקרא יד, נד) לשאת לספחת וְלַבֶּהָרֶת(ויקרא יד, נו).
לעבד רע שהיה נמכר, והלך אחר לקנותו;
ידע בו שהוא רע,
לקח עמו כבלים ומגלבים, שאם סרח יהא רודה אותו בהם.
כשסרח, הביא כבלים וכבלו, והכהו במגלבין.
אמר לו העבד: אדני, לא היית יודע תחלה שאני עבד רע? ולמה קנית אותי?
אמר לו: לפי שהייתי יודע שאתה רע מעללים, לכך התקנתי כל כך לאסרך ולהלקותך, שאם תסרח — תלקה בהם.
כך אמר הקדוש ברוך הוא: עד שלא בראתי אדם, אני ידעתיו:
כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻורָיו(בראשית ח, כא).
אוי לה לעסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה!
ולכך נאמר: נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים.
מהו מַהֲלֻומוֹת? ג׳ תיבות.
אמר רבי ברכיה: מה לו מות.
אמר רבי אבין:
למטרונה שנכנסה לפלטין, וחמת שוטיא וברדיליא, והיא מדחלא.למטרונה שנכנסה לפלטין… — למטרונה שנכנסה לארמון, וראתה שוטים ורצועות, והיא מפחדת. אמרו לה בני הארמון שלה: אל תפחדי —
למטרונה שנכנסה לארמון, וראתה שוטים ורצועות, והיא מפחדת.
אמרין לה בני פלטין דידה: לא תדחלי —
אמרו לה בני הארמון שלה: אל תפחדי —
אלו לעבדים ולשפחות הם, אבל את — לאכול ולשתות ולהתכבד ביך.
כך כנסת ישראל, כששמעו פרשת אלות ונגעים, התחילו מתיראים.
אמר להם משה: אלו לאומות העולם,
אבל אתם — לאכול ולשתות ולעסוק בתורה:
הָיְתָה כׇּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ(משלי לא, יד).
הוי: בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ.
דבר אחר:
בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ.
הדא הוא דכתיב:
כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכׇל מָקוֹם וגו׳(מלאכי א, יא).
וכי בכל מקום מקריבין קטרת ומנחה לשם הקדוש ברוך הוא?
אלא בכל מקום שישראל עומדים שם ומתפללים תפלת מנחה —
עליה נאמר מִנְחָה כמשמעו,
ואומר: וַיְהִי(מלכים א יח, לו) בעלות הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא.
מֻגָּשׁ — זו תפלת שחרית,
כמה דתימר: וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם(בראשית יח, כג) — בתפלה;
מֻוקְטָר — זו תפלת ערבית,
כמה דתימר: תִּיכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב(תהלים קמא, ב).
הוי: גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם — בכל מקום שישראל עומדים שם;
לכך נאמר: בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ.
דבר אחר:
נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים — בזמן שינקום שם מאויביהם,
כמה דתימר: מִצְרַיִם(יואל ד, יט) לשמה וגו׳,
וְנִיקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּתִי וגו׳(יואל ד, כא).
הוי: נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים,
כמה דתימר: נוֹדַע יְיָ מִשְׁפָּט עָשָׂה בְּפֹעַל כַּפָּיו נוֹקֵשׁ רָשָׁע וגו׳(תהלים ט, יז).
דבר אחר:
נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים.
אמר רבי יהודה ברבי אלעאי:
כשעמדו ישראל על הים, היו השבטים מדיינים אלו עם אלו:
זה אומר: אני יורד תחלה;
וזה אומר: אני יורד תחלה.
קפץ נחשון לתוך גלי הים וירד,
ועליו אמר דוד: הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ(תהלים סט, ב).
אמר הקדוש ברוך הוא למשה: ידידי שוקע בים, ואתה מתפלל?
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ(שמות יד, טו).
הוי: נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים.
ולפיכך הגדיל הקדוש ברוך הוא שמו שלנחשון בישראל, שזכה להקריב ראשון,
שנאמר: וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.
הוי: בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ.
חלק ב
גוף הדרשה
דרשת הפסוק · ״ויהי״ · ״ויהי״ צרה ו״והיה״ שמחה; אף ״ויהי המקריב״ — שהיו נשיאים עתידים ללכת עם קרח
״וארח צדיקים״ — בכתב היד ״ואור״, ומאגרים סימנוהו כמשובש. ״כך אף על פי שלא פרש״ — בכתב היד ״אפעפ׳כ״. ״אמרינן דידן״ — בכתב היד ״דידך״, ומאגרים סימנוהו כמשובש; בדפוס ״אמרינן דידן אמור את דידך״.
מקבילות: ״כל מקום שנאמר ויהי משמש צרה ושמחה״ ופלוגתא דרבי שמואל בר נחמן — בראשית רבה מב, ג; ויקרא רבה יא, ז; רות רבה, פתיחתא ז; אסתר רבה, פתיחתא יא. פסיקתא רבתי ז מביאה בקצרה את דברי רבי שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן ואת משל ״בן פולטומין״ (בדפוס: ״פולוטמנין״).
וַיְהִי(במדבר ז, יב).
שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן:
כל מקום שנאמר וַיְהִי משמש צרה ושמחה:
אם צרה — אין צרה כיוצא בה, ואם שמחה — אין שמחה כיוצא בה.
אתא רבי שמואל בר נחמן ועבדא פלגא:אתא רבי שמואל… — בא רבי שמואל בר נחמן ועשה אותה חצי (חילק):
בא רבי שמואל בר נחמן ועשה אותה חצי (חילק):
בכל מקום שנאמר ״ויהי״ — צרה; ״והיה״ — שמחה.
התיבוןהתיבון — השיבו, הקשו ליה: והא כתיב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר(בראשית א, ג)!
אמר להם: אף היא אינה שמחה, שלא זכה העולם להשתמש באותה אורה,
דאמר רבי יהודה ברבי סימון:
אותה האורה שברא הקדוש ברוך הוא ביום הראשון — היה אדם צופה ומביט בה מסוף העולם ועד סופו;
וכיון שראה הקדוש ברוך הוא דור אנוש ודור המבול ודור הפלגה, עמד וגנזה, והתקינה לצדיקים לעתיד לבא,
שנאמר: וארח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹוגַהּ(משלי ד, יח).
התיבון ליה: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹוקֶר יוֹם אֶחָד(בראשית א, ה)!
אמר להם: אף היא אינה שמחה, שכל מה שנברא ביום הראשון עתיד להבלות,
שנאמר: כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה(ישעיה נא, ו).
התיבון ליה: כל ״ויהי״ מששת ימי בראשית!
אמר להם: אף הם אינה שמחה, שכל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה:
כגון החרדל — צריכין למתק,
והתרמוסיןוהתרמוסין — והתורמוסים — צריכין למתק,
וחטים — צריכין ליטחן.
התיבון ליה: והכתיב וַיְהִי יְיָ אֶת יוֹסֵף(בראשית לט, ב)!
אמר להם: אף היא אינה שמחה, שנתגרת בו אותה הדוב.
והא כתיב וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א)!
אמר להם: אף היא אינה שמחה, שנגנז בבנין הבית.
והא כתיב וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה(ויקרא ט, א)!
אמר להם: אף היא אינה שמחה, שבו ביום מתו נדב ואביהוא.
והא כתיב וַיְהִי יְיָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ(יהושע ו, כז)!
אף היא אינה שמחה, שבו ביום קרע שמלותיו,
שנאמר: וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹותָיו(יהושע ז, ו).
והא כתיב וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ(שמואל ב ז, א)!
אמר להם: אף היא אינה שמחה, שבו ביום בא אליו נתן הנביא ואמר לו: רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת(מלכים א ח, יט).
והא כתיב וַיְהִי הַמַּקְרִיב!
אמר להם: אף היא אינה שמחה, מפני שהיה צפוי לפני הקדוש ברוך הוא שהם הולכים עם קרח במחלקתו.
אמר רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי לוי בן פרטא:
לבן פוליטמניןפוליטמנין — שר, אדם חשוב מן העיר שגנב במרחץ, והיה הבלניהבלני — השומר במרחץ, הבלן מתיירא לומר לו שמו;
אף על פי כן פרסמו: בחור אחד נאה, לבוש לבנים.
כך אף על פי שלא פרש שמותן שלנשיאים שחלקו עם קרח והלכו עמו, פרסמן ברמז:
נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִיאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם(במדבר טז, ב) —
כמה דתימר: אֵלֶּה קְריאֵי הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם(במדבר א, טז);
אַנְשֵׁי שֵׁם — שזכר שמותם בדגלים,
כמה דתימר: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם לִרְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר(במדבר א, ה).
אמרין ליה: אמרינן דידן, אמור את דידך.אמרין ליה: אמרינן… — אמרו לו: אמרנו את שלנו, אמור את שלך.
אמרו לו: אמרנו את שלנו, אמור את שלך.
אמר להם: כל מקום שנאמר ״והיה״ — שמחה:
וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס(יואל ד, יח),
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף יי שֵׁנִית יָדוֹ(ישעיה יא, יא),
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ(ישעיה ז, כא),
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל(ישעיה כז, יג),
וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן(ישעיה ד, ג).
והא כתיב וְהָיָה כַּאֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלִָם(ירמיה לח, כח)!
אמר להם: אף היא אינה צרה אלא שמחה,
שבו ביום נולד מנחם, ובו ביום נטלו ישראל אפוכיאפוכי — שובר, קבלה על פרעון חוב על עוונותיהם,
דאמר רבי שמואל ברבי נחמן:
אפוכי שלימה נטלו ישראל על עוונותיהם ביום שחרב בית המקדש,
שנאמר: תַּם עֲווֺנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ(איכה ד, כב).
דרשת הפסוק · ״ביום הראשון״ · מן היום הראשון נתאוה הקדוש ברוך הוא לדור בתחתונים; ראשון לבריאת עולם, ועטרות היום
״בבריית יום ראשון״ — ״ראשון״ בגליון כתב היד. ״י״ב עטרות״ — כך בכתב היד, ומונה שתים עשרה. בדפוס: ״עשר עטרות״, ומונה עשר.
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן(במדבר ז, יב).
אמר רבי שמואל ברבי אבא:
מהו בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן?
מן היום הראשון שברא הקדוש ברוך הוא את העולם, נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים.
ראה היאך כתוב בבריית יום ראשון:
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹוקֶר יוֹם אֶחָד(בראשית א, ה) — יום ראשון אינו אומר, אלא יוֹם אֶחָד.
וכשם שאמר יוֹם אֶחָד, יאמר יום שנים ויום שלשה!
אלא למה יאמר יוֹם אֶחָד?
שעד שהקדוש ברוך הוא היה יחידי בעולמו, נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים, לא עשה;
אלא כיון שהוקם המשכן, והשרה בו הקדוש ברוך הוא שכינתו, ובאו הנשיאים להקריב,
אמר הקדוש ברוך הוא: יכתב שביום זה נברא העולם.
דבר אחר:
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן — ביום שהוקם המשכן אינו אומר כאן, אלא בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.
מהו הָרִאשׁוֹן? ראשון לבריאת עולם — מלמד שבאחד בשבת היה.
נמצאת אומר: י״ב עטרות נטל אותו היום:
ראשון לבריאת עולם,
ראשון לכהונה,
ראשון לנשיאות,
ראשון לשכינה,
דכתיב: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם(שמות כה, ח),
ראשון לעבודה,
ראשון לברכת כהנים,
ראשון למחיצת מחנה שכינה,
ראשון לראשי חדשים,
ראשון לאיסור במה,
ראשון לשחיטת צפון,
ראשון לאכילת קדשים,
ראשון לירידת האש,
דכתיב: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְיָ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ(ויקרא ט, כד).
דרשת הפסוק · ״נחשון בן עמינדב למטה יהודה״ · נחשון שירד תחלה לנחשול שבים; משלו הביא, והכתוב יחסו על שם שבטו
״וכן עשה. הדא הוא דכתיב״ — בכתב היד ״וכן עשה הקב׳ה״, ומאגרים סימנוהו כמשובש; תוקן כנוסח הדפוס (״וכן עשה הה״ד נחשון בן עמינדב״). ״משלו הביא… נחשון בן עמינדב למטה יהודה״ — בגליון כתב היד, ו״בן ע־״ הושלם במאגרים.
נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה(במדבר ז, יב).
למה נקרא שמו נחשון? על שם שירד תחלה לנחשול שבים.
אמר רבי שמעון בן יוחאי:
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מי שקידש את שמי בים — הוא יקריב תחלה.
וזה היה נחשון.
וכן עשה. הדא הוא דכתיב:
נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב — יחסו הכתוב על שם שבטו:
שבח לו, שבח לאביו, שבח לשבטו.
או שגבה משבטו והביא?
תלמוד לומר: זֶה קׇרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב(במדבר ז, יז) — משלו הביא, ולא שגבה משבטו והביא.
אלא מה תלמוד לומר נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה?
יחסו הכתוב על שם שבטו.
פתיחתא · ״וקרבנו קערת כסף אחת״ · ישראל שלמים בסיני; השבטים שכולם ברוכים, וראובן שמעון ולוי שנתייחסו לעצמם; ״וקרבנו״ — שלא יתגאה יהודה
כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ(שיר השירים ד, ז)
״לכך מנה ראובן שמעון ולוי״ — ״ראובן״ בגליון כתב היד; ״במצרים, וראובן שמעון ולוי שמרו ייחוסיהן במצרים, לכך מנה שם ייחוסיהם״ — בגליון; ״עובדי עבודה זרה״ — ״עבודה״ בגליון. ״ויהי אחרי מות יהושע״ — לפני ״יהושע״ כתוב בכתב היד ״את״, ונמחק. ״רבי יודה ברבי סימון״ — בכתב היד ״יהודה״, והה״א נמחקה. ״בשביל יהודה שהקריב ראשון״ — ״ראשון״ בגליון.
מקבילות: פסיקתא רבתי ז (״כולך יפה רעייתי — מדבר בישראל… מדבר בשבטים״; ״אוזן שומעת תוכחת חיים״ בשם רבי ברבי סימון בשם רבי שמואל ברבי יצחק; ״וקרבנו — בשביל יהודה שהקריב ראשון״ בשם רבי ברכיה הכהן ברבי); ויקרא רבה יח, ד (״לא היו בהם לא זבים ולא מצורעים…״); בראשית רבה צט, ד (״כולן אריות… לקיים מה שנאמר כולך יפה רעיתי״).
וְקׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת(במדבר ז, יג).
הדא הוא דכתיב:
כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָיתִי וּמוּם אֵין בָּךְ(שיר השירים ד, ז).
מדבר בישראל.
תני רבי שמעון בן יוחאי:
בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל את התורה,
לא היו בהם לא סומים, ולא חרשים, ולא שוטים, ולא אלמים, ולא פסחים, ולא חגרים;
ועל אותה שעה הוא אומר: כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ.
עד שחטאו בעגל, ונעשו בהן זבים ומצורעים,
כמה דתימר: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻועַ הוּא(שמות לב, כה),
וכתיב: וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻומִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ(ויקרא יג, מה);
ועל אותה שעה הוא אומר: וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כׇּל צָרוּעַ וְכׇל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ(במדבר ה, ב).
אבל לפני הר סיני כולן שלימין היו.
הוי: כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ.
דבר אחר:
כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָתִי — מדבר בשבטים.
ואם תאמר: כאי זה צד היו כלם יפים? שהרי יעקב אביהם ברך לשבטים, ומקנטרומקנטר — ומוכיח, ומבזה בדברים לראובן ושמעון ולוי,
והיאך אתה אומר כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָתִי?
אמר רבי אלעזר:
אף על פי שברך את השבטים האחרונים וקנתר לראשונים, אלא חזר וברכם,
שנאמר: כׇּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם(בראשית מט, כח) —
עשה אותם יונקיםיונקים — נהנים, מקבלים (ברכה) זה מזה.
מהו וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹותָם?
מי שברכן חזר וברכן?
אלא מלמד: כשברך יעקב אבינו את בניו, היה מושלן בחיות:
משל יהודה באריה — גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה(בראשית מט, ט);
משל דן בנחש — יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ(בראשית מט, יז);
נפתלי באילה שלוחה;
בנימן בזאב — בִּנְיָמִן זְאֵב יִטְרָף(בראשית מט, כז).
אף על פי כן חזר וקרא כולן אריות, כולן נחשים, כולן אילות, כולן זאבים.
תדע שהוא כן: שהרי דן, שקראו נחש, חזר וקראו אריה — דָּן גּוּר אַרְיֵה וגו׳(דברים לג, כב).
הא למדת שחזר וכלל ראובן שמעון ולוי בברכות אחיהם,
לקיים מה שנאמר: כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וגו׳.
ולכך חזר הכתוב ומנה לראובן ושמעון ולוי לעצמם בספר אלה שמות, ולא מנה השבטים אחרים.
רבי יודה ורבי נחמיה ורבנין.
רבי יודה אומר:
לכך מנה ראובן שמעון ולוי לעצמם, שכל השבטים לא שמרו ייחסיהם במצרים, וראובן שמעון ולוי שמרו ייחוסיהן במצרים;
לכך מנה שם ייחוסיהם.
רבי נחמיה אומר:
כל השבטים היו עובדי עבודה זרה במצרים, ושבט ראובן ושמעון ולוי לא עבדו עבודה זרה;
ולכך זכו לימנות לעצמם.
ורבנין אמרין:
כל השבטים לא הנהיגו שררה במצרים;
ראובן שמעון לוי הנהיגו שררה במצרים:
מת ראובן — נתנו שררה לשמעון;
מת שמעון — נתנו שררה ללוי;
מת לוי — בקשו ליתן שררה ליהודה, ויצאת בת קול ואמרה להם: הניחו אותה עד שיגיע זמנה.
אימתי הגיע זמנה? לאחר מיתתו שליהושע,
שנאמר: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ וגו׳(שופטים א, א), וַיֹּאמֶר יְיָ יְהוּדָה יַעֲלֶה(שופטים א, ב).
רבי לוי ורבי חנין.
חד מנהון אמר: לכך חזר וייחס אלו שלשה השבטים — מפני שקינתרן אביהם;חד מנהון אמר… — אחד מהם אומר: לכך חזר וייחס אלו שלשה השבטים — מפני שקינתרן אביהם; והאחר אומר: מפני שייחסן אצל משה ואהרן. ואין אנו יודעים מי אמר זה ומי אמר זה. ממה שאמר רבי יודן בשם רבי יודה ברבי סימון, ורבי חנין בשם רבי שמואל בר רב יצחק: ״אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין״ — הרי, הוא רבי חנין שאומר: מפני שקינתרן.
אחד מהם אומר: לכך חזר וייחס אלו שלשה השבטים — מפני שקינתרן אביהם;
וחרינא אמר: מפני שייחסן אצל משה ואהרן.
והאחר אומר: מפני שייחסן אצל משה ואהרן.
ולית אנן ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא.
ואין אנו יודעים מי אמר זה ומי אמר זה.
מן מה דמר רבי יודן בשם רבי יודה ברבי סימון, ורבי חנין בשם רבי שמואל בר רב יצחק:
ממה שאמר רבי יודן בשם רבי יודה ברבי סימון, ורבי חנין בשם רבי שמואל בר רב יצחק:
אֹוזֶן שֹׁומַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין(משלי טו, לא) —
הוי, הוא רבי חנין דאמר: מפני שקינתרן;
הרי, הוא רבי חנין שאומר: מפני שקינתרן.
ולפי שקבלו תוכחת אביהם, זכו להתיחס בצד משה ואהרן.
לכך נאמר: כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָתִי.
דבר אחר:
כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָתִי.
לפי שירמיה אומר: כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם(ירמיה ו, ל),
ויחזקאל קורא אותם סיגים: בֶּן אָדָם הָיוּ לִי בֵית יִשְׂרָאֵל לְסִיג וגו׳(יחזקאל כב, יח),
בא זכריה ואמר: רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּולָּהּ(זכריה ד, ב) — שלזהב היא כלה,
לקיים מה שנאמר: כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וגו׳.
דבר אחר:
כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי — מדבר בנשיאי השבטים.
בעת שהקריבו לחנכת המזבח, לא הקריבו כלם ביום אחד, אלא כל אחד ואחד יומו,
כמה דתימר: נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם(במדבר ז, יא).
יכול מי שהקריב ראשון לחברו הוא היה חביב ממנו, ויהודה שהקריב תחלה הוא היה חביב מכלם?
לכך אמר רבי חלבו:
בכל השבטים כתוב קׇרְבָּנוֹ(במדבר ז, יט) קׇרְבָּנוֹ(במדבר ז, כה),
ובנשיא יהודה כתיב וְקׇרְבָּנוֹ — אתמהאאתמהא — בתמיה!
הוא הקריב ראשון, ואמר וְקׇרְבָּנוֹ?
לא היה צריך לומר כן, אלא הראשון ״קרבנו״ והאחרונים ״וקרבנו״.
למה כן?
אמר רבי ברכיה הכהן ברבי:
בשביל יהודה שהקריב ראשון,
שאם בא להתגאות על אחיו ולומר: אני מכובד מכם, שאני הקרבתי תחלה,
הם משיבים לו ואומרים לו: אתה הוא שהקרבת אחרון, שכך כתיב: וְקׇרְבָּנוֹ —
עשה אותך טפילהטפילה — טפלה, שנייה (לאחרים) לאחיך.
הוי: כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וגו׳.
דרשת הפסוק · ״וקרבנו״ · שתים עשרה קערות — כאלו כולן הקריבו ביום ראשון וביום אחרון
מקבילה: פסיקתא רבתי ז (״למה הראשון כתיב וקרבנו — אמר רבי יודן: מפני שכולם קרבנן כאחת״).
דבר אחר:
למה בראשון וְקׇרְבָּנוֹ(במדבר ז, יג)?
אמר רבי יודן:
העלה עליהם הקדוש ברוך הוא כאלו כולן הקריבו ביום ראשון,
ללמדך שאין זה גדול מזה.
כתיב: זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל קַעֲרֹות כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה(במדבר ז, פד).
והלא קערה אחת היתה, ומזרק אחד היה, וכף אחת היתה, ביום המשח אותו!
מה תלמוד לומר קַעֲרֹות כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וגו׳?
אלא העלה עליהם הקדוש ברוך הוא כאלו כלן הקריבו ביום ראשון,
כאלו כולן הקריבו ביום אחרון.
דרשת הפסוק · ״וקרבנו״ · הוי״ו היתירה כנגד ששה דברים שנתחדשו ביום הראשון, ובן נחשון בשש מדות
״קרבנו״ ״עתדים״ (בשאר הנשיאים) — במדבר ז, יט; ז, כג; ״וקרבנו״ ״עתודים״ (בנחשון) — במדבר ז, יג; ז, יז. ״וישא אהרן את ידיו״ — כך הקרי (הכתיב: ידו).
דבר אחר:
וְקׇרְבָּנוֹ(במדבר ז, יג).
אמר רבי פנחס בן יאיר:
למה בכל הקרבנות הנשיאים קׇרְבָּנוֹ(במדבר ז, יט), עַתֻּדִים(במדבר ז, כג) — חסר,
ובנחשון כתיב וְקׇרְבָּנוֹ, עַתּוּדִים(במדבר ז, יז) — מלאים?
וְקׇרְבָּנוֹ — למה ו״ו יתירה?
כנגד ששה דברים שנתחדשו בו ביום בעולם:
ראשון לשכינה ששרתה בישראל,
שנאמר: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם(שמות כה, ח);
ראשון לנשיאים;
ראשון לברכת כהנים,
שנאמר: וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם(ויקרא ט, כב);
ראשון למחיצת מחנה שכינה;
ראשון לאיסור הבמה,
דכתיב: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹולֹותֶיךָ(דברים יב, יג);
ראשון לירידת האש,
דכתיב: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְיָ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ(ויקרא ט, כד).
ובכך יבא בן נחשון בשש מדות שלמים, ויבנה יסוד בית המקדש,
כמה דתימר: וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וגו׳(שמואל א טז, יח):
יֹודֵעַ נַגֵּן — יודע לשאל;
גִבּוֹר חַיִל — יודע להשיב;
אִישׁ מִלְחָמָה — יודע לישא וליתן במלחמתה שלתורה;
וּנְבוֹן דָּבָר — שמבין דבר מתוך דבר;
וְאִישׁ תֹּאַר — שמראה פנים בהלכה;
וַיְיָ עִמּוֹ — שהלכה כמותו בכל מקום.
ולכך עַתּוּדִים מלאים — שדוד שעמד ממנו נתברך בשש ברכות.
ואין עַתּוּדִים אלא לשון עמידה,
כמה דתימר: אֲשֶׁר הִתְעַתְּדוּ לְגַלִּים(איוב טו, כח),
ואומר: וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ(משלי כד, כז).
דרשת הפסוק · ״עתודים״ · דוד, המשיח, דניאל, חנניה, מישאל ועזריה — בעלי שש ברכות
״חנניה״ — בכתב היד ״חנייניה״, והיו״ד נמחקה. המדרש קורא ״אשר אין בהם כל מום״ (במסורה: מאום).
דבר אחר:
למה עַתּוּדִים(במדבר ז, יז) מלא, והוא יתר ו׳?
כנגד ו׳ בנים שהיו מנחשון, בעלי שש ברכות,
ואלו הן: דוד, ומשיח, דניאל, חנניה, מישאל ועזריה.
דוד — דכתיב: יֹודֵעַ נַגֵּן(שמואל א טז, יח).
משיח — דכתיב: וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְיָ רוּחַ חׇכְמָה וּבִינָה(ישעיה יא, ב) — הרי תרין;
רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה — הרי ארבע;
רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְיָ — הרי שש.
דניאל חנניה מישאל ועזריה מנין?
דכתיב: וַיְהִי בָהֶם מִבְּנֵי יְהוּדָה דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה(דניאל א, ו),
יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כׇּל(דניאל א, ד) מום וגו׳.
דרשת הפסוק · ״וקרבנו״ · זיו, חיים, קומה, פירות הארץ והאילן ומאורות — ניטלו מאדם הראשון ויחזרו בימות המשיח
״ופירות האילן ומאורות״ — אחרי ״ופירות האילן״ כתוב בכתב היד ״וקומתו״ שוב, ונמחק במאגרים. ״וימנע מרשעים״ — הרי״ש חסרה בכתב היד. ״עץ חיים היא״ — ״חיים״ כפול בכתב היד.
מקבילות: בראשית רבה יב, ו (״ששה דברים ניטלו מאדם הראשון… ועתידין לחזור על ידי בן נחשון״); רות רבה ז, ב (״גרעה קומתו… ונעשית של מאה אמה״).
דבר אחר:
וְקׇרְבָּנוֹ(במדבר ז, יג) — למה ו״ו יתירה?
רבי ביבי בשם רבי ראובן:
ו״ו — ששה;
כנגד ששה דברים שניטלו מאדם הראשון, ועתידין לחזור על יד בן נחשון, הוא משיח.
אלו הן ששה דברים שניטלו מאדם הראשון:
זיוו, וחייו, וקומתו, ופירות הארץ, ופירות האילן, ומאורות.
זיוו — מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ(איוב יד, כ);
חייו — כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב(בראשית ג, יט);
קומתו — וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ(בראשית ג, ח).
אמר רבי יודן: גרעה קומתו, ונעשת שלמאה אמה.
פירות הארץ ופירות האילן — אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ(בראשית ג, יז);
מאורות מנין? וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה(ישעיה כד, כג).
ומנין שגנזן?
דכתיב: וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם(איוב לח, טו).
ומנין שעתידין לחזור לימות המשיח?
זיוו מנין? דכתיב: וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻורָתוֹ(שופטים ה, לא).
חייו מנין? כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי(ישעיה סה, כב).
תני רבי שמעון בן יוחאי:
אין עץ אלא תורה,
דכתיב: עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ(משלי ג, יח).
קומתו — דכתיב: וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת(ויקרא כו, יג).
תני רבי חייא: בקומה זקופה, ואין יריאים מכל בריה.
רבי שמעון אומר: מאתים אמה — קוֹמְמִיּוּת, קומה שלמיות.
רבי יהודה אומר: מאה אמה, כאדם הראשון.
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: שלש מאות אמה,
שנאמר: קוֹמְמִיּוּת — קוף מאה, מיות מאתים.
רבי אבהוא אמר: תשע מאות אמה.
רבי הונא בשם רבי דוסא:
טעמיה דרבי אבהוא,טעמיה דרבי אבהוא… — טעמו של רבי אבהוא,
טעמו של רבי אבהוא,
דכתיב: כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי.
וסדןוסדן — וגזע העץ, הקורה שלשקמה עושה בארץ שש מאות שנה,
והולד הזה יוצא ממעי אמו אמה גרומהגרומה — מצומצמת, שלמה בלא תוספת;
צא וחשוב אמה ומחצה לכל שנה, ואת מוצא תת״ק אמה.
פירות הארץ ופירות האילן מנין?
דכתיב: כִּי זֶרַע הַשָּׁלוֹם הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ(זכריה ח, יב).
מאורות מנין?
דכתיב: וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה(ישעיה ל, כו).
דרשת הפסוק · ״וקרבנו קערת כסף אחת״ · משקל הקערה והמזרק ומדתם, הכף, הבהמות שלא היה כמותן, ושלושה דברים שאין היחיד מביא
״מגיד שלא נעשו״ — ״מגיד״ הושלם במאגרים. ״סלת בלולה בשמן למנחה״ — בכתב היד ״בשמן המשחה״, ומאגרים סימנוהו כמשובש. ״שנתפרש בו כשר לעולה… כבש אחד״ — בגליון כתב היד. ״זה הביא קרבן נדבה ואין היחיד מביא קטרת נדבה״ — כך בכתב היד; בדפוס ״זה הביא קטרת נדבה״.
וְקׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת(במדבר ז, יג).
תני:
מגיד שלא נעשו מתחלה אלא על שם קרבנו.
מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ —
אין לי אלא מזרק, שנתפרש בו בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ;
קערה מנין? תלמוד לומר: שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת —
מה זה בשקל הקודש, אף זה בשקל הקדש.
רבי חנניא בן אחי רבי יהושע אומר:
אין צריך, שהרי כבר נאמר: כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ(במדבר ז, פה).
מה תלמוד לומר שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים?
לפי שהוא אומר: שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ,
שומע אני: הואיל ולא שוה לו במשקל, לא תשוה לו במדה;
תלמוד לומר: שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים — שהיו שוים במדה.
ומה הפרש בין קערה למזרק?
קערה — גלדהגלדה — דפנה, עובי השפה עבה; מזרק — גלדו רך.
סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן למנחה — זו מן הנדבה.
כַּף אַחַת(במדבר ז, יד).
אמר רבי חנין:
שעושה כל מה שבכף אחת;
שכלי הקדש מצרף מה שבתוכו ליטמא, שאם נגע טבול יוםטבול יום — טמא שטבל ועדיין לא העריב שמשו במקצת מה שבתוכו — פסל את כולו.
עֲשָׂרָה זָהָב —
היא שלזהב ומשקלה שלכסף, או היא שלכסף ומשקלה שלזהב?
תלמוד לומר: כׇּל זְהַב הַכַּפּוֹת עֶשְׂרִים וּמֵאָה(במדבר ז, פו).
הא אין עליך לומר כלשון האחרון, אלא כלשון הראשון: היא שלזהב ומשקלה שלכסף.
מְלֵאָה קְטֹרֶת — זו קטרת נדבה.
פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר(במדבר ז, טו) — שלא היה בעדרו כמהו;
אַיִל אֶחָד — שלא היה בעדרו כמהו;
כֶּבֶשׂ אֶחָד — שלא היה בעדרו כמהו;
בֶּן שְׁנָתוֹ — ולא שנה למנין עולם.
לְעֹולָה — מגיד שכלן כשרו לעולה.
או כֶּבֶשׂ שנתפרש בו כשר לעולה, ושאר כלן לא הוכשרו לעולה?
תלמוד לומר: פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד — מגיד שכלן כשרו לעולה.
שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת(במדבר ז, טז) — לכפר על קבר התהוםקבר התהום — טומאת קבר שאינו ידוע (טומאה שנתגלתה אחר כך).
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם וגו׳(במדבר ז, יז) — מגיד שכלם כשרו לזבח השלמים.
או בָּקָר שנתפרש בו כשר לזבח השלמים, וכולן לא הוכשרו לזבח השלמים?
תלמוד לומר: וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים — מגיד שכלן כשרו לזבח השלמים.
זֶה קׇרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב — משלו הביא, ולא שגבה משבטו והביא.
זֶה קׇרְבַּן —
זה הביא קרבן נדבה, ואין היחיד מביא קטרת נדבה;
זה מביא חטאת שלא חטא, ואין היחיד מביא חטאת שלא חטא;
זה קרבן דוחה את השבת, ואין קרבן יחיד דוחה את השבת.
דרשת הפסוק · ״וקרבנו קערת כסף אחת״ · כל נשיא הקריב לפי דעתו; נחשון על סדר המלוכה, ומסורת השבטים מיעקב
״לידע״ — כך בכתב היד, ומאגרים סימנו את הדל״ת כמשובשת.
המשך הסימן — בחלק ב של הפרשה.
דבר אחר:
וְקׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת(במדבר ז, יג).
מה ראו הנשיאים להקריב קרבנות כענין הזה?
רבנין אמרין:
אף על פי שקרבן שוה הקריבו כולן, על דברים גדולים הקריבום, וכל אחד ואחד הקריבו לפי דעתו.
התחיל נחשון והקריב על סדר המלוכה, במה שהמליכו אביו על אחיו,
כמה דתימר: יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ(בראשית מט, ח), גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה(בראשית מט, ט),
וכן הוא אומר: כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ וְהַבְּכֹורָה לְיוֹסֵף(דברי הימים א ה, ב).
והיה מסורת ביד שבט יהודה, ביד חכמיהם וגדוליהם, מן יעקב אבינו, כל מה שעתיד לידע לכל שבט ועד ימות המשיח;
וכן היה ביד כל שבט ושבט מסורת כל מה שאירע לו עד ימות המשיח, מיעקב אבינו.
על פי כתב יד מינכן, הספרייה הממלכתית הבווארית 97; משפט אחד מכתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | גם הוא | — (הוספה) |
| ב | לרבי יוסי ברבי | ברבי יוסי לרבי |
| ב | יתרו חותן משה | משה |
| ב | מִ | — (הוספה) |
| ב | נכנס ב | — (הוספה) |
| ב | אלהים | — (הוספה) |
| ב | אריתי | מוריתי |
| ג | כצאתי | בצאתי |
| ג | עבדך | — (הוספה) |
| ד | ו | — (הוספה) |
| ד | ת | — (הוספה) |
| ד | סרח | סרה |
| ד | מדחלא | מדקלא |
| ד | בעלות | כעלות |
| ה | וארח | ואור |
| ה | אף על פי | אפעפ״כ |
| ה | דידן | דידך |
| ז | הדא הוא דכתיב | הקב״ה |
| ז | בֶּן עַ | — (הוספה) |
| יב | רְ | — (הוספה) |
| יג | מגיד | — (הוספה) |
| יג | למנחה | המשחה |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| במדבר רבה | כ״י מינכן 97; בסימן ב קטע אחד (״רבי הונא בשם ריש לקיש״) — כ״י ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977 |
מדרש במדבר רבה
וְקׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה(במדבר ז, יג)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד מינכן, הספרייה הממלכתית הבווארית 97 §§cover-end§§
חלק א
גוף הדרשה
דרשת הפסוק · ״וקרבנו קערת כסף אחת״ · נחשון הקריב על סדר המלוכה: שלמה ומלך המשיח שלטו בים וביבשה; האבות, עשרה דורות מפרץ ועד דוד, ומלכי יהודה
״וכל הארץ מבקשים את פני שלמה״ — לפני ״שלמה״ כתוב בכתב היד ״המלך״, ונמחק. ״וגם אני חירם אשר נשא״ — ״אשר״ הושלם במאגרים. ״והוסיף ים אחד״ — בכתב היד ״יום״, שנמחק, ו״ים״ בגליון. ״אינו שליט בים, אבל הקדוש ברוך הוא״ — מקום ריק בכתב היד לפני ״שליט בים״; הושלם מן הדפוס (״ויצוריניה קערה בידיה אינו שליט בים אבל הקב״ה שליט בים ושליט ביבשה״). ״מלכי שבא וסבא״ — בכתב היד ״אנשי״, ומאגרים סימנוהו כמשובש. ״והפתילים״ — בכתב היד ״והמתילים״, ותוקן במאגרים. ״כתנת הפסים״ — לפני ״כתנת״ כתוב בכתב היד ״כנגד״, שנמחק במאגרים, ו״כתנת״ בגליון.
המדרש קורא ״וליה יהיב שלטן״ (במסורה: ולה), ״והכשבים הפריד יעקב״ (כך במסורה). ״כההיא דתנינן: וחכמים אומרים…״ — משנה עבודה זרה ג, א.
תחילת הסימן — בחלק א של הפרשה.
דבר אחר:
וְקׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת(במדבר ז, יג) —
הקערה והמזרק הקריב כנגד מלכות בית דוד שעתידים לעמוד ממנו, שמלכו בכיפהבכיפה — בכל העולם, תחת כיפת השמים, בים וביבשה:
כגון שלמה ומלך המשיח.
שלמה מנין?
דכתיב: כִּי הוּא רֹודֶה בְּכׇל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה(מלכים א ה, ד).
רב ושמואל.רב ושמואל… — רב ושמואל. אחד אומר: תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם; ואחד אומר: זו בצד זו היו עומדות;
חד אמר: תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם;
אחד אומר: תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם;
וחד אמר: גבי הדדי הוו קיימי;
ואחד אומר: זו בצד זו היו עומדות;
וכשם שמלך על תפסחתפסח — תפסח (עיר בקצה ממלכת שלמה, על הפרת) ועל עזה, כך מלך בכל העולם כולו.
ואומר: וְכׇל הָאָרֶץ מְבַקְשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה וגו׳(מלכים א י, כד),
וְהֵמָּה מְבִיאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ וגו׳(מלכים א י, כה).
ומנין שהיה שולט בים?
דכתיב: וְגַם אֳנִי חִירָם אֲשֶׁר נָשָׂא זָהָב מֵאוֹפִיר וגו׳(מלכים א י, יא),
כִּי אֳנִי תַרְשִׁישׁ לַמֶּלֶךְ בַּיָּם וגו׳(מלכים א י, כב),
ואומר: וְשַׂמְתִּי בַיָּם יָדוֹ וּבַנְּהָרוֹת יְמִינוֹ(תהלים פט, כו).
מלך המשיח מנין?
דכתיב: וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם וּמִנָּהָר ועד אַפְסֵי אָרֶץ(תהלים עב, ח).
בארץ מנין?
דכתיב: וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כׇל מְלָכִים וגו׳(תהלים עב, יא),
ואומר: וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא וגו׳(דניאל ז, יג), וְלֵיהּ יְהִיב שׇׁלְטָן וִיקָר וּמַלְכוּ וגו׳(דניאל ז, יד),
וְאַבְנָא דִּי מְחָת לְצַלְמָא וגו׳(דניאל ב, לה).
ולכך הקריב קערה — כנגד הים, שהוא מקיף את כל העולם כולו, ודומה לקערה.
למה היה שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ?
לפי כשהקוה הקדוש ברוך הוא ביום השלישי שליצירת העולם כל המים למקום אחד, קראן ימים,
שנאמר: וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים(בראשית א, י).
ו״ימים״ בגימטריאבגימטריא — בחשבון האותיות הוא מאה:
יו״ד יו״ד — כ׳; מם מם — פ׳; הרי מאה.
בא שלמה והוסיף ים אחד למלאכת המקדש, לטבול בו הכהנים,
כמה דתימר: וַיַּעַשׂ אֶת הַיָּם מוּצָק עֶשֶׂר בָּאַמָּה וגו׳(מלכים א ז, כג), וְקָו שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה יָסֹב וגו׳.
וכנגד אותו ל׳ אמה שהיה קו הים שעשה שלמה סביב סביב, הוסיף על משקל הקערה ל׳, לשבח שלשלמה.
הרי ק״ל שקל משקל הקערה — כנגד הימים, וים שלשלמה.
מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף — כנגד העולם, שהוא עשוי ככדורככדור — ככדור, כגוש עגול הנזרק מיד ליד.
למה משקלו שִׁבְעִים שֶׁקֶל?
ששלטו שניהם על שבעים אומות, שהם מסוף העולם ועד סופו.
ומנין שהים עשוי דוגמת קערה, והעולם עשוי ככדור?
כההיא דתנינן:
וחכמים אומרים: אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל או צפור או כדור(משנה עבודה זרה ג, א) — קערה וסיף ועטרה וטבעת.
מקל — שהוא רודה בו מן העולם;
צפור — וַתִּמְצָא כַקֵּן יָדִי לְחֵיל הָעַמִּים(ישעיה י, יד);
כדור — שהעולם עשוי ככדור.
אמר רבי יונה:
אלכסנדרוס מקדון, כד בעא למיסק לעיל, הוה סליק וסליק, סליק וסליק, עד שראה את העולם ככדור, ואת הים כקערה.אלכסנדרוס מקדון… — אלכסנדר מוקדון, כשביקש לעלות למעלה, היה עולה ועולה, עולה ועולה, עד שראה את העולם ככדור ואת הים כקערה. משום כך מציירים אותו וכדור בידו, ומציירים אותו וקערה בידו —
אלכסנדר מוקדון, כשביקש לעלות למעלה, היה עולה ועולה, עולה ועולה, עד שראה את העולם ככדור ואת הים כקערה.
בגין כן ציירין ליה כדורא בידיה, ויצורוניה קערה בידיה —
משום כך מציירים אותו וכדור בידו, ומציירים אותו וקערה בידו —
אינו שליט בים, אבל הקדוש ברוך הוא שליט בים ושליט ביבשה, מציל מן הים ומציל מן היבשה.
ולכך הביאו קערה כנגד הים, ומזרק כנגד היבשה.
שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת —
שלשלמה הביאו האומות מנחות, וכן עתידים להביא למלך המשיח,
כמה דתימר: מלכי שְׁבָא וּסְבָא אֶשְׁכָּר יַקְרִיבוּ(תהלים עב, י).
ואין מְלֵאִים אלא לשון דורון,
כמה דתימר: וַיְמַלְאוּם לַמֶּלֶךְ(שמואל א יח, כז).
סֹלֶת —
כמה דתימר: הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז(איכה ד, ב).
בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן —
כמה דתימר: טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב(קהלת ז, א),
ואומר: שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ(שיר השירים א, ג) —
שהיה שמם הטוב יוצא בכל העולם כולו.
למה היו שלכסף?
כמה דתימר: כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק(משלי י, כ).
כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב(במדבר ז, יד) — כנגד עשרה דורות מן פרץ ועד דוד,
שנאמר: וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ וגו׳(רות ד, יח),
וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם וגו׳(רות ד, יט),
וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן וגו׳(רות ד, כ),
וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּועַז וגו׳(רות ד, כא),
וְעֹובֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד(רות ד, כב).
כַּף אַחַת — שהיו יד אחת, כלם צדיקים גמורים.
הוי מְלֵיאָה קְטֹרֶת — שמעשיהם היו נעימים כריח קטרת.
פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר(במדבר ז, טו) — כנגד אברהם, שהיה עיקר היחס, שעליו נאמר: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם(בראשית יח, ז);
אַיִל אֶחָד — כנגד יצחק, שכתוב בו: וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹולָה תַּחַת בְּנוֹ(בראשית כב, יג);
כֶּבֶשׂ אֶחָד — כנגד יעקב, שנאמר בו: וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב(בראשית ל, מ).
שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת(במדבר ז, טז) —
כנגד יהודה, שהוא הביא לאביו כתנת הפסים שליוסף, שהטבילו בדם השעיר,
שנאמר: וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם(בראשית לז, לא).
ויהודה הביאה לאביו, ואמר: הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ וגו׳(בראשית לז, לב).
לכך נמדד לו באותה מדה, שאמר לו: הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹותֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה(בראשית לח, כה).
ולכך נאמר בזה ״חטאת״ — שהביאוהו כפרה עליו, על שציער את אביו.
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם(במדבר ז, יז) — אלו דוד ושלמה, שהן התחילו במלכות;
שאין בָּקָר אלא לשון מלכות,
כמה דתימר: חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן(דברים לב, יד),
ומתרגמינןומתרגמינן — ואנו מתרגמים (בתרגום): יהב להון בזת מלכיהוןיהב להון בזת מלכיהון — נתן להם ביזת מלכיהם.
הַשְּׁלָמִים — שהיו צדיקים גמורים, והיו ישראל בשלום בימיהם;
ובימי שלמה היה המלכות שלימה,
שנאמר: וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא יְיָ(דברי הימים א כט, כג).
ושניהם בנו בית המקדש: דוד עשה היסוד, ושלמה בנאו.
אֵילִים חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה — הרי ט״ו,
כנגד ט״ו מלכים שהיו מן רחבעם ועד צדקיהו, מלך בן מלך:
מהם היו צדיקים גמורים, מהם בינונים, מהם רשעים גמורים.
זֶה קׇרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב —
כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על סדר האבות ושלשלת המלוכה, התחיל מקלס את קרבנו:
זֶה קׇרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב.
דרשת הפסוק · ״ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא ישכר״ · ״הקריב״ — מפי הקדוש ברוך הוא, ושבט יששכר יודעי בינה; קרבן נתנאל על סדר התורה שבכתב ושבעל פה
בדפוס: סימנים טו–טז. ״הקריב״ (בדבר אחר הראשון) — בכתב היד ״הקריבו״, והוי״ו נמחקה. ״שהיא קרואה לחם״ — בכתב היד ״להם״, ומאגרים סימנו את הה״א כמשובשת. ״כ״ד ספרים״ — הכ״ף מסופקת בכתב היד. ״למה נאמר במזרק אחד״ — ״א׳״ בגליון. ״השותים במזרקי יין״ — הבי״ת הושלמה במאגרים. ״על התורה״ — בכתב היד ״בתורה״, ותוקן במאגרים. ״השלשה פסוקים״ — הה״א הושלמה במאגרים.
״כמה דתימר: רגליה יורדות מות״ — בכתב היד ״כמ{׳}ה שתימ׳״. ״קורין את שמע״ — תחילת המשנה (ברכות א, א); ״יי יברך את עמו בשלום״ (תהלים כט, יא) — סוף המשנה (עוקצין ג, יב). ״ח׳ מן חמש עשרה נשים״ — כך בכתב היד ״ח׳ מן ט׳ו נשים״, כלומר ״חמש עשרה״ כמנין ח׳. ״סדר ישועות״ — כך בכתב היד, כינוי לסדר נזיקין.
בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר נְשִׂיא יִשכָר(במדבר ז, יח).
למה נאמר בו הִקְרִיב?
לפי שבא ראובן וערערוערער — וקרא תגר, וטען כנגד, אמר: דיי שקדמני יהודה למסעותלמסעות — לפי סדר המסעות (הדגלים); אקריב אני לתולדות!
נזף בו משה, ואמר לו: מפי הקדוש ברוך הוא נאמר לי: יקריבו למסעות,
שנאמר: הִקְרִיב —
אין הִקְרִיב אלא שנאמר לו מפי הקדוש ברוך הוא: הקריב למסעות.
דבר אחר:
הִקְרִיב — הקריבו משה בעל כרחו שלראובן.
דבר אחר:
הִקְרִיב — עשאו כאלו תחלה הקריב.
למה כן? לפי שזכה בעצת נשיאים, העלה עליו הכתוב כאלו הוא הקריב תחלה.
אבא חנין אומר משום רבי אלעזר:
לפי שזכה בבינה, העלה עליו הכתוב כאלו הוא הקריב תחלה.
זכה שניתן בינה בשבטו,
שנאמר: וּמִבְּנֵי יִשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים(דברי הימים א יב, לג),
ואומר: וְשָׂרַי בְּיִשָּׂכָר עִם דְּבֹורָה וְיִשָּׂכָר כֵּן בָּרָק(שופטים ה, טו).
וכן הכתוב משבחו בבתי דינין במצרים,
שנאמר: לְיָשׁוּב מִשְׁפַּחַת הַיָּשֻׁובִי(במדבר כו, כד);
ואין ״ישוב״ אלא בתי דינין,
שנאמר: וְיָבאוּ אֵלֶיךָ כִּמְבוֹא עָם וְיֵשְׁבוּ לְפָנֶיךָ עַמִּי(יחזקאל לג, לא),
וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹושֵׁב אֹהָלִים(בראשית כה, כז),
ואומר: וישכר בְּאֹהָלֶיךָ(דברים לג, יח).
הִקְרִב אֶת קׇרְבָּנוֹ(במדבר ז, יט).
אמר רבי פנחס בן יאיר:
למה הוסיף הִקְרִב וחסר יו״ד?
אלא כנגד פרה אדומה שעשו באותו היום — לכך הוסיף הִקְרִיב;
וחסר יו״ד, והעמיד התיבה על ארבע אותיות, כנגד ארבע דברים שהיתה פרה צריכה:
אדומה, תמימה, בלא מום, בלא נשיאת עול,
כמה דתימר: וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻומָּה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם וגו׳(במדבר יט, ב).
קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת —
בא נשיא ישכר והקריב על שם התורה, לפי שהם אהבו את התורה יותר מכל השבטים,
שנאמר: וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים.
מהו לַעִתִּים?
רבי תנחומא אמר: לקרסיןלקרסין — לקביעת התקופות והזמנים.
רבי יוסי אמר: לעיבוריןלעיבורין — לעיבור השנים, להוספת חודש.
לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל — באיזה יום יעשו מועדים.
רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם — אלו מאתים ראשי סנהדריותסנהדריות — בתי דין גדולים שהיה שבט יששכר מעמיד;
וְכׇל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם — מלמד שהיו מסכימים הלכה על פיהם;
ואומר: וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּול(בראשית מט, טו) — שהיו סובלים עול תורה;
וַיְהִי לְמַס עֹובֵד — שכל מי שהיה טועה בהלכה, היו שואלים אותה לשבט יששכר, והם מבארים אותה להם.
קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת — כנגד התורה שהיא קרואה לחם,
שנאמר: לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי(משלי ט, ה);
ונאמר בלחם הפנים: וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּותָיו(שמות כה, כט),
ותנינן: קְּעָרֹותָיו — אלו דפוסיודפוסיו — תבניותיו (שבהן נאפה לחם הפנים), שהיו עושים לחם הפנים בדפוסים.
שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ — צא וחשוב:
כ״ד ספרים שלתורה שבכתב;
ושמנים מן המשנה, שמתחילות במם — מאימתי קורין את שמע(משנה ברכות א, א),
ומסיימת במם — יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם(תהלים כט, יא); הרי פ׳:
מ״ם ארבעים, ומם ארבעים — הרי פ׳.
הרי ק״ד, שעולים מנינם שלתורה שבכתב ותורה שבעל פה.
דבר אחר:
שראשי ו׳ סדרי משנה — חשבון ראשי אותיותיהן עולים פ׳. צא וחשוב:
מם — מן מאמתי(משנה ברכות א, א), שלסדר זרעים;
י׳ — מן יציאות שבת(משנה שבת א, א), שלסדר מועד;
ח׳ — מן ט״ו נשים(משנה יבמות א, א), מן סדר נשים;
א׳ — מן אבות נזיקין(משנה בבא קמא א, א), מן סדר ישועות;
כ׳ — מן כל הזבחים(משנה זבחים א, א), מן סדר קדשים;
א׳ — מן אבות טמאות(משנה כלים א, א), מן סדר טהרות;
הרי פ׳.
מכאן שעולים תורה שבכתב ותורה שבעל פה למנין ק״ד;
וניתנה לכ״ו דורות שהיו מאדם הראשון ועד משה, שניתנה תורה על ידו — הרי ק״ל.
לכך היה משקל הקערה ק״ל.
מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף — כנגד התורה המשולה ביין,
שנאמר: וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי;
ולפי שדרך היין לשתות במזרק,
כמה דתימר: הַשֹּׁותִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן(עמוס ו, ו),
לכך הביא מזרק.
שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ — למה?
כשם שחשבונו ע׳, כך יש ע׳ פנים בתורה.
למה נאמר בקערה אַחַת? כנגד התורה, הצריכה להיות אחת,
כמה דתימר: תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם(במדבר טו, כט).
למה נאמר במזרק אֶחָד?
שדברי תורה שבכתב ודברי תורה שבעל פה כולם נתנו מרועה אחד — כלן אל אחד אמרן למשה בסיני.
למה היו שלכסף? כנגד התורה,
שנאמר בה: אִמְרוֹת יְיָ אֲמָרוֹת טְהֹורוֹת כֶּסֶף צָרוּף וגו׳(תהלים יב, ז).
שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים — המקרא והמשנה מלאים הם, שאין אחד סותר על חברו.
סֹלֶת —
כמה דתימר: וְנֹפֶת צוּפִים(תהלים יט, יא) — כסלת שצפה על גבי נפה.
בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן — זו התורה, שצריכה לבלול במעשים הטובים,
כההיא דתנינן: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון(משנה אבות ב, ב).
לְמִנְחָה — שאותה שעה הוא נושא נחת רוח ליוצרו,
בזמן שאדם עוסק בתלמוד תורה, והוא בעל מעשים טובים, ושומר עצמו מן החטא.
כַּף אַחַת(במדבר ז, כ) — כנגד הלוחות שנכתבו מיד הקדוש ברוך הוא,
כמה דתימר: וְהַלֻּוחֹות מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה(שמות לב, טז).
עֲשָׂרָה זָהָב — אלו עשרת הדברות שהיו כתובים בלוחות,
כמה דתימר: וַיִּכְתֹּוב עַל הַלֻּוחֹות כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן וגו׳(דברים י, ד).
זָהָב —
כמה דתימר: יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב(שיר השירים ה, יד),
ואומר: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב.
מְלֵאָה קְטֹרֶת — שתרי״ג מצות בלולות בהן.
וכן את מוצא: תרי״ג אותיות יש מן אָנֹכִי(שמות כ, ב) עד אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ(שמות כ, יד), כנגד תרי״ג מצות;
והשבעה אותיות יתירות — כנגד שבעת ימי בראשית,
ללמדך שכל העולם לא נברא אלא בזכות התורה.
הוי מְלֵאָה קְטֹרֶת — שכן ק׳ מתחלפת בד׳, ג״ר ד״ק, ועולה חשבון התיבה אחר כן למנין תרי״ג.
דבר אחר:
מְלֵיאָה קְטֹרֶת — שבין כל דיבור ודיבור שהיו כתובים בלוחות, פרשיותיה ודקדוקיהאודקדוקיהא — ופרטיה הדקים שלתורה היו כתובים.
ואתייא כההיא דאמר רבי חנניא בן אחי רבי יהושע:
יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב — אלו שני לוחות הברית, שכתוב עליהן כְּתֻובִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים(שמות לא, יח).
גְּלִילֵי זָהָב —
מה הגלים הללו, בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים,
כך בין כל דיבור ודיבור, פרשיותיה שלתורה היו כתובים ודקדוקיה.
פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר(במדבר ז, כא) — כנגד כהנים;
אַיִל אֶחָד — כנגד לוים;
כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹולָה — כנגד ישראל;
שכלם קבלו את התורה בסיני.
שְׂעִיר עִיזִּים אֶחָד לְחַטָּאת(במדבר ז, כב) — כנגד הגרים שעתידים להתגייר, ושהיו שם, שכולן ראוים,
שנאמר: אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹותָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם(ויקרא יח, ה).
כהנים לויים וישראל לא נאמר, אלא הָאָדָם —
מלמד שאפילו גוי המתגייר ועוסק בתורה, הרי הוא ככהן גדול.
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם(במדבר ז, כג) — כנגד שתי תורות, המקרא והמשנה;
שכל מי שמבקרם, וזובח יצרו לעשות ככל הכתוב בהן, הוא עושה שני שלומות שבעולם — שלום למעלה ושלום למטה,
שנאמר: אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעוּזִּי יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִּי(ישעיה כז, ה).
אֵלִים חֲמִשָּׁה וגו׳ —
כנגד פסוקים שלשה האמורים על התורה, שבהם ששה סדרי משנה;
והם מן שתים שתים פסקותפסקות — חלקי פסוק, צלעות, וכל פסקא ופסקה מן חמש תיבות, ואלו הן:
תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה וגו׳(תהלים יט, ח),
פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים וגו׳(תהלים יט, ט),
יִרְאַת יְיָ טְהוֹרָה וגו׳(תהלים יט, י).
לכך הקריבו לשלמים ג׳ מיני קרבנות אלו, כנגד השלשה פסוקים שבהן ששה סדרי משנה.
אתיא כההיא דאמר רבי תנחומא:
תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ — זה סדר נשים, שמזהיר על האדם לפרוש מן הערוה, כדי להצילו מן המיתה,
כמה דתימר: רַגְלֶיהָ יֹורְדוֹת מָוֶת(משלי ה, ה),
ואומר: כׇּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וגו׳(משלי ב, יט),
ואומר: לְהַצִּילְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה וגו׳(משלי ב, טז).
עֵדוּת יְיָ נֶאֱמָנָה — זה סדר זרעים, שאדם מאמין בחייו שלעולם וזורע.
יִרְאַת יְיָ טְהוֹרָה — זה סדר טהרות, שהוא מפריש בין טומאה לטהרה.
פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב — זה סדר מועד, שיש בו כל המועדות, שכתוב בהן: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ(דברים טז, יד).
מִצְוַת יְיָ בָּרָה וגו׳ — זה סדר קדשים, שהוא מאיר עינים לקדשים.
מִשְׁפְּטֵי יְיָ אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּיו — זה סדר נזיקין, שיש בו רוב הדינים.
ולכך הקריבו מכל מין ומין ה׳ ה׳ — כנגד ה׳ תיבות הכתובות על כל סדר וסדר.
ולמה נכתבו חמש תיבות על כל סדר וסדר?
כנגד התורה, שהיא חמשה ספרים — ללמדך שהם גופי תורהגופי תורה — עיקרי התורה.
למה השם הקדוש ברוך הוא כתוב בכל סדר וסדר?
שהוא מעיד עליהן שמפיו אמרן למשה, כשם שאמר חמשה ספרי תורה.
זֶה קׇרְבַּן נְתַנְאֵל —
כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על סדר התורה, התחיל משבח את קרבנו:
זֶה קׇרְבַּן נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר.
דרשת הפסוק · ״ביום השלישי נשיא לבני זבולן אליאב בן חלון״ · המלך מקדים לעמו, ונחשון אינו קרוי נשיא; זבולן שפרנס את יששכר הקריב על סדר השותפות
״אליאב״ — אחריו בכתב היד גרש, ונמחק. ״לא היה ישכר יכול״ — לפני ״ישכר״ כתוב בכתב היד ״עושה״, ונמחק במאגרים. ״נוטלים שכר התורה״ — בכתב היד ״דידה״, שנמחק, ו״שכר התורה״ בגליון. ״שנאמר: עמים הר יקראו״ — אחרי ״שנ׳״ בכתב היד ר׳ מיותרת, ונמחקה במאגרים. ״אילים חמשה עתודים חמשה״ — בכתב היד בקיצור ״אל׳ חמ׳ עת׳ חם׳״, והאחרון מסומן במאגרים כמשובש.
המדרש קורא ״וספוני טמוני חול״ (במסורה: ושפוני), ״זבולן לחף ימים ישכון״ (במסורה: לחוף… ישכן), ״אליאב בן חילון״ (במסורה: חלן).
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹון(במדבר ז, כד).
למה בכל הנשיאים מזכיר שבטם ואחר כך מזכיר שמותם,
וביהודה ובישכר מזכיר שם נשיאיהם תחלה ואחר כך מזכיר שמותם?
לפי שנחשון היה מלך, ונתנאל היה מלכהמלכה — מלכה (מושלה) של שלתורה,
כמה דתימר: בִּי מְלָכִים יִמְלֹוכוּ(משלי ח, טו);
ובכל מקום המלך מקדים לעמו,
שנאמר: וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַיְיָ בְּרֹאשָׁם(מיכה ב, יג),
ואומר: לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ(מלכים א ח, נט), ואחר כך וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ.
למה בכל הנשיאים כתוב שם נָשִׂיא, ונחשון אינו קרוי נשיא?
לפי שהקריב תחלה,
שאם בא להתגאות על הנשיאים האחרים לומר: שאני מלך עליכם, שאני הקרבתי תחלה —
הם יאמרו לו: אין אתה אלא הדיוט, שכולן קרואים ״נשיא״ ״נשיא״, ואתה לא נקראת ״נשיא״.
לקיים מה שנאמר: תּוֹעֲבַת יְיָ כׇּל גְּבַהּ לֵב וגו׳(משלי טז, ה),
ואומר: כִּי רָם יְיָ וְשָׁפָל יִרְאֶה וְגָבֹוהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע(תהלים קלח, ו).
למה זכה זבולן להקריב שלישי?
לפי שחבב את התורה, והרחיב ידיו לפזר ממונו ליששכר, כדי שלא יצטרך שבט יששכר לפרנסה, ולא יתבטל מלעסוק בתורה;
לפיכך זכה זבולן להיות שותף לתורה, והיה חברו שלישכר;
ולכך הקריב אחריו, ואחריו יהודה,
לקיים מה שנאמר: מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וְלִפְנֵי גְדֹולִים יַנְחֶנּוּ(משלי יח, טז).
קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת(במדבר ז, כה) —
בא נשיא זבולן והקריב קרבנו על סדר השותפות שהיה לו עם ישכר אחיו.
לפי שהיו זבולן וישכר שותפים:
יששכר היה עוסק בתורה, וזבולן היה עוסק בפרקמטיאבפרקמטיא — במסחר,
והיה טורח זבולן ונותן לתוך פיו שליששכרשליששכר — של יששכר.
ועל זה היה קרבנו קערת כסף — כנגד הים, שהוא עשוי כקערה, שהיה חלק זבולן,
שנאמר: זְבוּלֻן לחף יַמִּים ישכון(בראשית מט, יג);
מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף — כנגד הארץ, שהיא עשויה ככדור, שהיתה חלק יששכר,
שנאמר: וַיַּרְא מְנֻוחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה(בראשית מט, טו).
שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ ו שִׁבְעִים שֶׁקֶל — הרי ר׳,
כנגד מאתים ראשי סנהדריות שהיו בשבט ישכר,
שנאמר: רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם(דברי הימים א יב, לג).
ולכך תלה חשבון הגדול בזבולן, לפי שגדול המעשה יותר מן העושה;
שאילולי זבולן, לא היה ישכר יכול לעסוק בתורה, שהוא היה מאכילו ונותן לתוך פיו.
דבר אחר:
קערה — כנגד לחם שהיה מאכילו;
מִזְרָק — כנגד היין שהיה משקהו.
ולמה היו שלכסף? שגם כסף היה נותן לו לעשות כל צרכו,
כמה דתימר: לִשְׂחוֹק עֹושִׂים לֶחֶם וגו׳(קהלת י, יט).
שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת וגו׳ —
זבולן וישכר שניהם היו נוטלים שכר התורה ביחד, ושניהם היו מתפרנסים ביחד.
כַּף אַחַת(במדבר ז, כו) — זו ברכתו שלזבולן, שברכו אביו: זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּון.
ואין כַּף אלא חףחף — חוף,
כמה דתימר: נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף(תהלים צח, ח).
עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵיאָה קְטֹרֶת — כנגד עשר תיבות שיש בברכת זבולן.
הדא הוא דכתיב:
זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּות וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹון.
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים וגו׳(במדבר ז, כט) — כנגד הברכה שברכן משה: כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ(דברים לג, יט) — שני ימים.
פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר(במדבר ז, כז) —
הזכיר שם מכל המינים עולה, לבד שעיר שהיה לחטאת, שלא מצינו שעיר לעולה;
כנגד ברכת משה, שברכן שניהם לענין הקרבן,
שנאמר: עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק.
והעולה היא זבחי צדק, שאינה באה על חטא.
דבר אחר:
שזבולן וישכר שניהם היו מקריבים ביחד, וזבחי צדק היו הקרבנות;
שכשם שהיה חלק לזבולן בישכר תורתו, כך היה לישכר חלק בממונו שלזבולן.
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים — כנגד מה שברכן משה: כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ — שני ימים.
אֵילִים חֲמִשָּׁה עַתֻּודִים חֲמִשָּׁה וגו׳ —
הקריב שלשה מינים, כנגד שלשה דברים שברכן משה:
וספוני טְמוּנֵי חוֹל —
״ספוני״ — זה חלזוןחלזון — חלזון (שממנו צובעים תכלת);
טְמוּנֵי — זה טריתטרית — דג טונה (מלוח);
חוֹל — זו זכוכית לבנהזכוכית לבנה — זכוכית שקופה (מחול הים).
למה היו חמשה מכל מין ומין?
כנגד חמש תיבות שהיו בפסוק שברך משה שותפותם,
שנאמר: שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וגו׳(דברים לג, יח).
זֶה קׇרְבַּן אֱלִיאָב בֶּן חילון —
כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב אליאב על שותפות התורה, התחיל משבח קרבנו: זֶה קׇרְבַּן אֱלִיאָב.
לקיים מה שנאמר:
עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ(משלי ג, יח) — זה שבט יששכר;
וְתֹומְכֶיהָ מְאֻושָּׁר — זה שבט זבולן.
דרשת הפסוק · ״ביום הרביעי נשיא לבני ראובן אליצור בן שדיאור״ · ראובן שפתח בהצלת יוסף; השבטים שלא חטאו אלא במכירה; תשובת ראובן על מעשה בלהה
״עקרת״ — האותיות מסופקות בכתב היד (״ע?ק/קי?רת״). ״שלשים ומאה משקלה״, ״מזרק אחד כסף״ — בכתב היד בקיצור (״של׳ ומ׳ מש׳״, ״מז׳ אח׳ כס׳״). ״שמכירת יוסף זכות היתה לו שהיא גרמה לו למלוך״ — בכתב היד ״היה״, שנמחק, ו״זכות היתה״ ו״שהיא גר־״ בגליון. ״שמגלגלין״ — בכתב היד ״שמגלים״, שנמחק, ו״שמגלגלין״ בגליון. ״חטא״ — בכתב היד ״חט״.
״לכך הביא בכאן כנגדו עולה וחטאת, ולפי שהעולה חביבה מן החטאת״ — בגליון כתב היד (״וחטאת״ בתוך התוספת, בגליון שני). ״ויהי מתיו מספר״ — בכתב היד ״כמספר״, והכ״ף נמחקה. ״שבהן נתקרב ראובן״ — כך בכתב היד: חמש התיבות ״ויהיו בני יעקב שנים עשר״.
בַּיּוֹם הָרְבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר(במדבר ז, ל).
כיון שגמר דגל יהודה, התחיל נשיא ראובן להקריב, שהיה בכור,
והקריב קרבנו על שבחו שלראובן.
קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת(במדבר ז, לא) —
אל תיקרי קַעֲרַת אלא עקרתעקרת — עיקר, שורש: זה ראובן, שהוא היה עיקר הצלה, שהוא פתח בהצלה תחלה.
הדא הוא דכתיב:
וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּילֵהוּ מִיָּדָם(בראשית לז, כא).
כֶּסֶף — על שם כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק(משלי י, כ).
שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ — זה דיבור שאמר להם תחלה: לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ.
שלש אותיות שבראשי תיבות הללו — חשבונם עולה ק״ל:
קח ל׳ מלֹא, ונון מנַכֶּנּוּ, ונון מנָפֶשׁ — הרי ק״ל.
מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף — כנגד העצה שנתן להם שיזרקו אותו לבור,
כמה דתימר: וַיֹּאמֶר להם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם וגו׳(בראשית לז, כב).
כֶּסֶף —
כמה דתימר: כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק.
שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ — כנגד הסוד שהיה בלבו להצילו, וסוד חשבונו שבעים.
שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת —
שמה שאמר להם לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ, ומה שאמר הַשְׁלִיכוּ אֹותוֹ — לא נתכוון אלא להצילו;
שבשני הדברים כתובה שם הצלה:
בתחלה כתיב וַיִּשְׁמַע וַיַּצִּילֵהוּ מִיָּדָם,
ולבסוף כתוב לְמַעַן הַצִּיל אֹותוֹ מִיָּדָם.
כַּף אַחַת(במדבר ז, לב) —
כַּף — כנגד מה שאמר לאחיו: וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ.
עֲשָׂרָה זָהָב — שהציל עצמו שמחה בהם, והציל תשעת אחיו משפיכות דמים;
ולכך כתיב זָהָב — שיש מין זהב הדומה לדם, וזהו זהב פרויםזהב פרוים — זהב אדום ממקום פרוים.
מְלֵאָה קְטֹרֶת —
אף על פי שאירע לשבטים שבא לידיהם מכירת יוסף,
את סבור שלא היה בא לידם אותו המעשה אלא אם כן היו רשעים במעשים אחרים?
לאו, אלא צדיקים גמורים היו, ולא בא לידם חטחט — חטא מעולם אלא הוא.
הדא הוא דכתיב:
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ וגו׳(בראשית מב, כא) —
שהיו מפשפשים בעצמם למה אירע להם תפישת מצרים, ולא מצאו אלא זה בלבד.
ומתוך גנותם ספר הכתוב שבחם, שלא היה בידם אלא עון זה בלבד.
ולפי שמכירת יוסף זכות היתה לו, שהיא גרמה לו למלוך,
וזכות היתה לאחיו ולכל בית אביו, שכלכלם בשני רעבון,
ולכך נמכר על ידם — שמגלגליןשמגלגלין — שמסבבים, שמביאים זכות על ידי זכאי.
הוי: מְלֵאָה קְטֹרֶת.
דבר אחר:
מְלֵאָה קְטֹורֶת —
שבאותו זמן היה ראובן בעל תשובה, ולובש שק ומתענה ומתפלל לפני הקדוש ברוך הוא שימחול לו מעשה בלהה;
והתפלה חשובה כקטרת,
כמה דאת אמר: תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ(תהלים קמא, ב).
הוי: מְלֵאָה קְטֹורֶת.
פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר(במדבר ז, לג) —
אלו הזבחים הקריב כנגד התשובה שהיה עוסק בה בעת שנמכר יוסף;
התשובה משולה כנגד כל זבחי חוטא,
שכן כתיב: זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה(תהלים נא, יט).
וכשם שחוטא מביא על חטאו עולה וחטאת, לכך הביא בכאן כנגדו עולה וחטאת;
ולפי שהעולה חביבה מן החטאת, לכך הקריב מכל המינין עולה,
חוץ מן השעיר, לפי שלא מצינו שעיר לעולה בכל התורה.
שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת(במדבר ז, לד) — לכפר על מעשה בלהה.
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם(במדבר ז, לה) —
לפי שהיה ראובן חסר מלהמנות עם אחיו, משום מעשה בלהה,
שכן כתוב: וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּלֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל(בראשית לה, כב),
והפסיק הענין, שהניח שם פרשה, לומר שנתרחק;
ולכך אותה פרשה פתוחה: אף על פי שנתרחק, ידיו שלהקדוש ברוך הוא פתוחות לקבל שבים.
ובשביל שביקר שני מעשים טובים — הצלת יוסף והתשובה — נעשה שלם עמהם, שנכנס במניינם.
הדא הוא דכתיב אחריו: וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר.
ועל אלו שני המעשים שעשה ראובן, מצא משה פתח להתפלל על ראובן, שלא יהא חסר מאחיו.
הדא הוא דכתיב:
יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹות(דברים לג, ו).
יְחִי רְאוּבֵן — במה שהחיה יוסף;
וְאַל יָמֹות — במעשה בלהה, במה שעשה תשובה;
וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר — שיהיו בניו במנין שאר השבטים לכל דבר.
ולכך נאמר: וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם — כנגד שני מעשים טובים שבקר,
הצלת יוסף והתשובה — נעשה שלם, ונמנה עם אחיו.
אֵילִים חֲמִשָּׁה וגו׳ —
למה ג׳ מינים?
כנגד ג׳ פעמים שמזכיר ראובן בפרשת הצלת יוסף, וכנגד ג׳ ״ויאמר״ הכתובים שם.
למה היו ה׳ ה׳?
כנגד ה׳ תיבות שבהן נתקרב ראובן.
הדא הוא דכתיב:
וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר.
זֶה קׇרְבַּן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר —
כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על הסדר הזה, התחיל מקלס את קרבנו:
זֶה קׇרְבַּן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר.
דרשת הפסוק · ״ביום החמשי נשיא לבני שמעון שלומיאל בן צורישדי״ · שמעון שקנא על הזנות, והמשכן שבודק את הסוטות; החצר, העמודים, היריעות והקלעים
״על סדר מעשה המשכן״ — ״מעשה״ הושלם במאגרים. ״ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה״ — מקום ריק בכתב היד; ״שמעון ולוי״ הושלם מן הפסוק. ״ולכך הקריב שלומיאל״ — בכתב היד ״אליצור״ (נשיא ראובן), ומאגרים סימנוהו כמשובש. ״ועשרה לפאת ים״ — אחרי ״לפאת״ מקום ריק בכתב היד. ״וה׳ למסך פתח המשכן״ — בכתב היד ״וק׳״, ומאגרים סימנוהו כמשובש; בדפוס ״וה׳ למסך פתח המשכן״, וכך עולה החשבון לשבעים.
״עשרה זהב… דבר אחר: י׳ זהב״ — בכתב היד ״י׳״ (מסופק), והושלם במאגרים. ״פר אחד בן בקר — כנגד יריעות המשכן… עשר יריעות״ — כפול בכתב היד, והכפל נמחק. ״וים ארכן״ — בכתב היד ״ויש״, שנמחק, ו״וים״ בגליון. ״שהיו גבוהות ה׳ אמות… לעומת קלעי החצר״ — בגליון. ״זה קרבן שלומיאל בן צורישדי״ — בכתב היד כפול בראש הקטע, והכפל נמחק.
בַּיּוֹם הַחֲמִשִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻומִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי(במדבר ז, לו).
לפי שראובן נזדרז להציל אחיו מן המיתה, ושמעון קנא על זנות אחותו בשכם, להציל אחותו מיד טמאים — לכך זכה להקריב אחריו.
קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת(במדבר ז, לז) —
בא נשיא שמעון והקריב על סדר מעשה המשכן.
ולמה הקריב קרבנו כנגד מעשה המשכן? דוגמת מעשה שמעון אבי השבט:
לפי ששמעון קנא על הזנות, והרג כל אנשי שכם על שעינו דינה אחותו,
כמה דתימר: וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב(בראשית לד, כה) שמעון ולוי אֲחֵי דִינָה וגו׳, וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ וגו׳(בראשית לד, כו).
וכן המשכן היה הורג בנואפים ובסוטות,
כמה דתימר: וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹושִׁים וגו׳(במדבר ה, יז), וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וגו׳(במדבר ה, כז).
ולכך הקריב שלומיאל את קרבנו על סדר מעשה המשכן, זכרון למעשה שמעון.
קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת וגו׳ —
קַעֲרַת — כנגד חצר המשכן, שהיה מקיף את המשכן כשם שהים מקיף את העולם.
שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ —
כמה דתימר: אֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה(שמות כז, יח),
והמשכן שהיה בתוכו שלל׳ אמה ארכו — הרי ק״ל.
מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף — כנגד החצר בלא המשכן, שהיתה ע׳ אמה:
נ׳ אמה לפני המשכן, וכ׳ אמה אחורי המשכן — הרי ע׳ אמה.
דבר אחר:
החצר היה ארכו ק׳ אמה ורחבו נ׳ אמה,
כמה דתימר: אֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה וְרֹחַב חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים וגו׳.
טול חמשים שהיה הארך יתר על הרחב, ועשה ממנו רצועותרצועות — פסים, רצועות ארוכות, וסבב על החמשים שלרוחב בריבוע —
יהיה ארכו ורחבו שבעים אמה ושיריםושירים — ועודף, ושארית;
ועל זה אמר שִׁבְעִים שֶׁקֶל וגו׳.
והשירים — לפי שלא היה אמה, לא חשיב ליה.והשירים — לפי… — והשארית — לפי שלא היתה אמה (שלמה), אינו מחשיב אותה.
והשארית — לפי שלא היתה אמה (שלמה), אינו מחשיב אותה.
דבר אחר:
למה ע׳? כנגד ע׳ עמודים שהיו בחצר ובמשכן:
עשרים עמודים לפאת נגב,
וכ׳ עמודים לפאת צפון,
ועשרה לפאת ים,
וששה עמודים לפאת קדמה,
וד׳ עמודים למסך שער החצר —
הרי ס׳ לחצר;
וד׳ לפרכת, וה׳ למסך פתח המשכן, ועמוד הענן — הרי שבעים.
שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה — כנגד החצר והמשכן:
שבחצר היו מקריבים על מזבח העולה מנחה בלולה בשמן,
ובמשכן היה שם לחם הפנים, שהיה סלת,
והיה שם מנורה שמדליקין אותה בשמן,
והיה לבונה על שולחן, שעולה לריח ניחוח.
כַּף אַחַת(במדבר ז, לח) — זה היה ספר התורה שהיה מונח אצל הארון:
מה הכף הזו יש בה חמש אצבעות, כך היו בו חמשה ספרים.
עֲשָׂרָה זָהָב — אלו הלוחות שהיו בארון, שהיה בהם עשרת הדברות.
דבר אחר:
י׳ זָהָב — כנגד י׳ פרשיות שכתוב בהן עשייה הנאמרת במשכן, ואלו הן:
וְעָשׂוּ אֲרוֹן וגו׳(שמות כה, י);
וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת וגו׳(שמות כה, יז);
וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן וגו׳(שמות כה, כג);
וְעָשִׂיתָ מְנֹורַת וגו׳(שמות כה, לא);
וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה וגו׳(שמות כו, א);
וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹות עִזִּים וגו׳(שמות כו, ז);
וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים וגו׳(שמות כו, טו);
וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת וגו׳(שמות כו, לא);
וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וגו׳(שמות כז, א);
וְעָשִׂיתָ אֵת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן וגו׳(שמות כז, ט).
פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר(במדבר ז, לט) — כנגד יריעות המשכן, שהיו שלמיני צבעונין,
כמה דתימר: וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹות וגו׳;
אַיִל אֶחָד — כנגד המכסה שלעורות אילים מאדמים;
כֶּבֶשׂ אֶחָד — כנגד עורות תחשים;
שְׂעִיר עִזִּים(במדבר ז, מ) — כנגד האהל שהיה שליריעות עזים.
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם(במדבר ז, מא) — כנגד בצלאל ואהליאב, שהם השלימו מלאכת המשכן.
דבר אחר:
כנגד מסך פתח המשכן ומסך פתח החצר, שהם היו משלימים לסגירת האהל מכל צדדיו, וסגירת החצר מכל צדדיה.
אֵילִים חֲמִשָּׁה וגו׳ —
ג׳ מינין אלו כנגד קלעיקלעי — יריעות הגדר של החצר מן שלש רוחותיה, תימנה וצפונה וימה:
שהיו תימן וצפון ארכן שלקלעים ק׳ אמה, כנגד ארך החצר,
וים ארכן כנגד רחבה, חמשים אמה.
ולמה היו שלה׳ ה׳?
כנגד קלעי החצר, שהיו גבוהות ה׳ אמות,
שנאמר: וְקוֹמָה בְרֹוחַב חָמֵשׁ אַמּוֹת לְעֻומַּת קַלְעֵי הֶחָצֵר וגו׳(שמות לח, יח),
ואומר: וְקֹומָה חָמֵשׁ אַמּוֹת שֵׁשׁ מׇשְׁזָר.
ג׳ פעמים — הרי ט״ו, כנגד קלעי הרוח הרביעית, שלא היתה ארכן אלא שלט״ו ט״ו אמה,
שנאמר: וְלִפְאַת קֵדְמָה מִזְרָחָה(שמות לח, יג) נ׳ אמה,
וחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה וגו׳(שמות לח, יד), וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית מִזֶּה וּמִזֶּה לְשַׁעַר הֶחָצֵר(שמות לח, טו).
זֶה קׇרְבַּן שְׁלֻומִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי —
כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על סדר המשכן, התחיל מקלס את קרבנו:
זֶה קׇרְבַּן שְׁלֻומִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי.
דרשת הפסוק · ״ביום הששי נשיא לבני גד אליסף בן דעואל״ · בני גד שעברו חלוצים; יוכבד ומרים, משה והזקנים, ביזת מצרים וביזת הים, ומנין שנות מצרים
״אל תיקרי קערת״ — לפניו בכתב היד ״שאל״, ונמחק. ״נאמר: תורי זהב״ — ״נאמ׳״ כפול בכתב היד. ״כנגד ביזת מצרים״ — בכתב היד ״ביאת״, ומאגרים סימנוהו כמשובש. ״וי׳ שלכף״ — בכתב היד ״שלכסף״; תוקן כנוסח הדפוס (״וי׳ של כף״), שהכף ״עשרה זהב״ וכך עולה החשבון לר״י. ״לפי שבעון עבודה זרה היו מקריבין שעיר לחטאת״ — לפני ״עבודה זרה״ כתוב בכתב היד ״חטאת״ (מתוקן), שנמחק, ואחרי ״שעיר״ ״לע״ז״, שנמחק במאגרים.
״כמה דתימר: נכספה״ — בכתב היד ״כמ׳ה״. ״שרד״ו שנים״ — כך בכתב היד, במנין ״רדו שמה״. מקבילה: ״שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם…״ — שיר השירים רבה ד, יב ופסיקתא דרב כהנא יא (ושם ארבעה דברים).
בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי נָשִׂיא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל(במדבר ז, מב).
לפי ששמעון לקח חרבו והלך ועשה מלחמה עם אנשי שכם בשביל אחותו,
ובני גד עברו את הירדן לעזור לאחיהם לירש את הארץ,
כמה דתימר: צִדְקַת יְיָ עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל(דברים לג, כא) —
לכך זכה והקריב אחר שמעון.
קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת(במדבר ז, מג).
אמר רבי ברכיה:
כנגד יציאת מצרים הקריב נשיא גד.
ולמה כן? לפי שברכו אביו בגדודיםבגדודים — בגדודי צבא,
שנאמר: גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻוד עָקֵב(בראשית מט, יט).
ודבר זה אמר יעקב על מה שעתיד לעבור חלוץ למלחמה את הירדן,
כמה דתימר: וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כׇּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי יְיָ לַמִּלְחָמָה(במדבר לב, כז).
וביציאת מצרים כתיב ״צבא״,
כמה דתימר: יָצְאוּ כׇּל צִבְאוֹת יְיָ וגו׳(שמות יב, מא),
ונאמר: וַחֲמֻושִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(שמות יג, יח).
הוא חֲמֻושִׁים, הוא חֲלוּצִים(במדבר לב, ל).
וליוצאי מצרים נחלקה הארץ,
כמה דתימר: וְנָתַתִּי אֹותָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְיָ(שמות ו, ח).
ובני גד סייעו להם עד שנכבשה הארץ ונחלקה לכלן;
לפיכך הקריב נשיא שלהם על יציאת מצרים.
אמר רבי ברכיה:
התחיל לקרב קרבנו כנגד מה שאירע להם מיום שירדו יעקב ובניו למצרים עד שיצאו.
הדא הוא דכתיב:
קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת —
כנגד יוכבד אם משה, שנאמר בה: וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי(שמות ב, א) —
מלמד שגרשה עמרם וחזר ולקחה.
ולכך הקריב קערת — אל תיקרי קַעֲרַת אלא קרעת, לפי שנקרעה ממנו.
אתוי דדין הוא אתוי דדין.אתוי דדין הוא… — הבאתה של זו (״קערת״) היא הבאתה של זו (״קרעת״) — הא בהא תליא (משוער).
הבאתה של זו (״קערת״) היא הבאתה של זו (״קרעת״) — הא בהא תליא (משוער).
כֶּסֶף אַחַת —
שנתאוה עמרם להחזירה לאשה על ידי מרים אחות אהרן;
ולכך כתיב כֶּסֶף — על שם התאוה,
כמה דתימר: נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי(תהלים פד, ג),
ואומר: כִּי נִכְסֹוף נִכְסַפְתָּ לְבֵית אָבִיךָ(בראשית לא, ל).
אַחַת — אל תיקרי אַחַת אלא אחות:
שבעת שהיתה אחות אהרן נתנבאת, ואמרה לאביה שיחזיר אשתו, שעתיד להוליד בן ממנה שיגאול את ישראל.
ועל זה נאמר: וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן וגו׳(שמות טו, כ).
וכי אחות אהרן ולא אחות משה?
אלא שהיתה נבואתה בעת שהיתה אחות אהרן, ולא אחות משה, שעדין לא נולד משה.
ולפיכך בעת שהושלך ליאור, הלכה וראתה מה אירע למשה, ומה יהיה בסוף נבואתה,
כמה דתימר: וַתֵּתַצַּב אֲחֹותוֹ מֵרָחֹוק(שמות ב, ד).
הוי: כֶּסֶף אַחַת.
שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ — לפי שהיתה בת מאה וש׳ שנה בעת שנולד משה.
הא כאי זה צד?
לפי שיוכבד נולדה בין החומותהחומות — חומות (ארץ מצרים), בעת שירדו ישראל למצרים, ולפיכך נכנסה בחשבון היורדים למצרים,
שנאמר: כׇּל נֶפֶשׁ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ(בראשית מו, טו).
בכללן שלבני לאה את מוצא ל״ג, ובפרטן אין את מוצא אלא ל״ב.
למה כן? לפי שיוכבד נולדה בין החומות, והיתה מן הבאים למצרים,
שנאמר: וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת לֵוִי אֲשֶׁר יָלְדָה אֹותָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם(במדבר כו, נט).
וכי מן הבאים למצרים אין אנו יודעין שבמצרים נולדה, אחר שלא נזכרה שמה עם שמות הבאים?
אלא לומר לך: שבמצרים נולדה, בין החומות, בעת שנכנסו למצרים, אבל לא הורתההורתה — התעברותה במצרים.
צא וחשוב: מיום שירדו אבותינו למצרים עד שנולד משה — הן ק״ל שנה;
לפי שרד״ו שנים עשו ישראל במצרים.
מנין? שנאמר: רְדוּ שָׁמָּה(בראשית מב, ב).
צא מהם פ׳ שנה שהיו למשה בעת שיצאו ממצרים — נשתיירו ק״ל.
הא למדנו שיוכבד בת ק״ל שנה היתה בעת שנולד משה.
מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף — זה משה שנזרק ליאור.
דבר אחר:
שנזרק מן מצרים,
שנאמר: וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה(שמות ב, טו).
שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ —
אלו שבעים זקנים שמנה משה, כולן נביאים,
מאותן שאמר לו הקדוש ברוך הוא: וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם(שמות ג, יח).
וכן הוא אומר: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(במדבר יא, טז).
שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה —
שהוא והם כולם נתמלאו רוח הקדש מרוחו שלמשה, ומשה לא חסר כלום:
כאדם שהוא מדליק נר מנר — הנר דולק, וחברו אינו חסר;
כאדם שמריח באתרוג — הוא נהנה, והאתרוג אינו חסר כלום.
לְמִנְחָה —
כמה דתימר: וַיְהִי כְּנחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וגו׳(במדבר יא, כה).
דבר אחר:
שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים — כנגד אלדד ומידד,
כמה דתימר: וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה וגו׳(במדבר יא, כו).
לְמִנְחָה —
כמה דתימר: וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ.
כַּף אַחַת(במדבר ז, מד) — שמתחת יד משה לקו המצריים עשר מכות.
הוי: עֲשָׂרָה זָהָב.
למה היו מקצת הכלים שלכסף ומקצתן שלזהב?
לומר לך: הראשונים שהיו שלכסף — כנגד ביזת מצרים, והאחר שלזהב — כנגד ביזת הים;
שכשם שהזהב יקר ונחמד מן הכסף, כך היתה ביזת הים גדולה משל מצרים.
ועל אלו ואלו נאמר:
תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ(שיר השירים א, יא) — זו בזת הים;
עִם נְקֻודּוֹת הַכָּסֶף — זו ביזת מצרים.
וכן הוא אומר: וַתָּבֹואִי בַּעֲדִי עֲדָיִים(יחזקאל טז, ז) —
בַּעֲדִי — זו בזת מצרים;
עֲדָיִים — זו בזת הים.
הוי מְלֵאָה קְטֹרֶת — שכל ישראל נתמלאו מהם כסף וזהב וכל מיני בשמים.
וכן הוא אומר: שְׁלָחַיִיךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים(שיר השירים ד, יג), נֵרְדְּ וְכַרְכֹּום קָנֶה וְקִנָּמוֹן(שיר השירים ד, יד).
הוי: מְלֵאָה קְטֹרֶת.
דבר אחר:
שלשים ומאה משקלה שלקערה, וע׳ שלמזרק, וי׳ שלכף — הרי ר״י,
כנגד ר״י שנים שעשו ישראל במצרים, מיום שירד יעקב למצרים עד שיצאו משם.
פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר(במדבר ז, מה) —
הזכיר שלשה מינין לעולה, כנגד ג׳ פרנסיםפרנסים — מנהיגים, מפרנסי הציבור טובים שנתן להם הקדוש ברוך הוא לישראל: משה, אהרן ומרים,
שנאמר: וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם(מיכה ו, ד).
נתן להם מן בזכות משה, וענני כבוד בזכות אהרן, ובאר בזכות מרים.
דבר אחר:
ג׳ מיני עולה — כנגד מדות טובות שהיו בידן שלישראל במצרים, ובזכותן נגאלו:
שלא שינו את שמם,
ולא שינו את לשונם,
ושגדרו עצמן מן הערוה.
שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת(במדבר ז, מו) —
כנגד הפסח, שצוה הקדוש ברוך הוא לעשות מן העזים, על פרישת עבודה זרה;
לפי שעובדי עבודה זרה היו ישראל במצרים, ולא היתה מדת הדין נותנת לגאלם עד שפרשו;
ועל פרישת עבודה זרה שעשו — ונגאלו עליה,
כמה דתימר: וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵיכֶם(שמות יב, יג).
לפיכך הקריבו כנגדה שעיר לחטאת — לפי שבעון עבודה זרה היו מקריבין שעיר לחטאת.
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם(במדבר ז, מז) — כנגד יעקב ויוסף, שבזכותן נגאלו ישראל ממצרים,
שנאמר: גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה(תהלים עז, טז).
דבר אחר:
כנגד משה ואהרן, שהם עשו כל המופתים, ועל ידיהם יצאו,
שנאמר: וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כׇּל הַמֹּופְתִים הָאֵלֶּה וגו׳(שמות יא, י).
אֵילִים חֲמִשָּׁה וגו׳ —
למה ג׳ מינים? כנגד ג׳ אבות, שזכר הקדוש ברוך הוא ברית שכרת להם, וגאלם בזכותו,
שנאמר: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וגו׳(שמות ב, כד).
למה ה׳ ה׳? לפי שחשבונן עולה ט״ו, כנגד האבות והשבטים, שהם ט״ו;
שכשם שנשבע הקדוש ברוך הוא לאבות, כך נשבע לשבטים,
שנאמר: שְׁבֻועוֹת מַטּוֹת אֹומֶר סֶלָה(חבקוק ג, ט).
דבר אחר:
למה ט״ו? לפי שנגאלו בט״ו בניסן,
שנאמר: מִמׇּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(במדבר לג, ג),
ואומר: וָאֶכְּרֶיהָ לִּי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף(הושע ג, ב).
זֶה קׇרְבַּן אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל —
כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על סדר גאולת מצרים, התחיל מקלס את קרבנו:
זֶה קׇרְבַּן אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל.
על פי כתב יד מינכן, הספרייה הממלכתית הבווארית 97. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| יד | אשר | — (הוספה) |
| יד | אינו שליט בים, אבל הקדוש ברוך הוא | — (הוספה) |
| יד | מלכי | אנשי |
| יד | פְּ | — (הוספה) |
| טו | לחם | להם |
| טו | בְּ | — (הוספה) |
| טו | על התורה | בתורה |
| טו | ה | — (הוספה) |
| טו | דתימר | שתימ׳ |
| יט | מעשה | — (הוספה) |
| יט | שמעון ולוי | — (הוספה) |
| יט | שלומיאל | אליצור |
| יט | וה׳ | וק׳ |
| יט | י׳ | — (הוספה) |
| כ | ביזת | ביאת |
| כ | שלכף | שלכסף |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| במדבר רבה | כ״י מינכן 97 |
מדרש במדבר רבה
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד(במדבר ז, מח)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד מינכן, הספרייה הממלכתית הבווארית 97 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · מלכים והדיוטות, משיחים ועדים לגבורות האל, ובמה באיסור, ונשיא אפרים שהקריב בשבת
לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי יְהוּדָה מְחֹקְקִי מוֹאָב סִיר רַחְצִי עַל־אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי עָלַי פְּלֶשֶׁת הִתְרוֹעָעִי(תהלים ס, ט–י)
״ג׳ מלכים… וגחזי״ — משנה סנהדרין י, ב.
״עלי פלשת אתרועע״ — כלשון תהלים קח, י; בתהלים ס, י ״התרועעי״ (״תמן כתיב: עלי פלשת התרועעי״), וכך בדפוס בשני המקומות. שאר הפסוק כלשון תהלים ס, ט–י (״ולי מנשה״).
״מקלטון״ — מסומן במאגרים ״כך״; תוקן כבדפוס ״מקללין״. אחרי ״זה הגואל״ בכתב היד ״הד״, ונמחק במאגרים. ״לפי שבעת״ — השי״ן הושלמה כבדפוס (״לפי שבשעה״). ״אח לדוד״ — הלמ״ד הושלמה במאגרים (בדפוס ״אח אחד לדוד״).
״ובית המקדש היה קיים״ — בגליון כתב היד, ״וב״ה״; נפתח כבדפוס. ״ועורו״ — בכתב היד ״ועירו״, מסומן במאגרים ״כך״; תוקן כבדפוס. ״נקדיש לגבוה״ — אחריו בכתב היד ״אותה״, ונמחק בידי הסופר. ״השלכתי נעלתי״ — בדפוס ״נעלי״. ״כאשר צוה משה עבד יי״ — בכתב היד ״כאשר צוה יי משה״, ו״יי״ נמחק במאגרים כבמקרא.
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד(במדבר ז, מח).
הדא הוא דכתיב:
לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי יְהוּדָה מְחֹוקְקִי(תהלים ס, ט).
תמן תנינן, ג׳ מלכים וד׳ הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא.
ג׳ מלכים, ירבעם ואחאב ומנשה.
רבי יהודה אומר: מנשה יש לו חלק לעולם הבא.
שנאמר וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ(דברי הימים ב לג, יג).
אמרו לו: למלכותו השיבו ולא השיבו לחיי העולם הבא.
ד׳ הדיוטות, בלעם ודואג ואחיתופל וגחזי.
מי מנאן?
אמר רב: אנשי כנסת הגדולה מנאום.
אמר רב יהודה אמר שמואל:
בקשו לצרף את שלמה עמהם ובא דמות דיוקנו שלדוד ונשתטח לפניהם ולא השגיחו עליו.
יצאת אש מבית קדש הקדשים וליהטה סביבותיהם ולא השגיחו עליו.
יצאתה בת קול ואמרה להם: חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ(משלי כב, כט).
מי שהקדים ביתי לביתו ולא עוד אלא שביתי בנה בשבע שנים וביתו בנה בשלש עשרה שנה יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים?
לאו, אלא לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב ולא יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים.
ולא השגיחו עליה.
חזרה ואמרה להם: הֲמֵעִמְּךָ יְשַׁלְּמֶנָּה כִּי מָאַסְתָּ וגו׳(איוב לד, לג).
מיד נמנעו מלצרףו עמהם.
דורשי רשומות אמרו: כולהם יש להם חלק לעולם הבא חוץ מבלעם.
מה טעם? לִי גִלְעָד מוֹאָב סִיר רַחְצִי וגו׳(תהלים ס, י).
לִי גִלְעָד — זה אחאב מלך ישראל שמת ברמות גלעד.
וְלִי מְנַשֶּׁה.
כמשמעו — זה מנשה בן חזקיהו.
אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי — זה ירבעם בן נבט אפרתי.
יְהוּדָה מְחֹוקְקִי — זה אחיתופל, דקא אתי מיהודהדקא אתי מיהודה — שבא משבט יהודה.
מוֹאָב סִיר רַחְצִי — זה גחזי שלקה על ידי רחיצה.
עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי — זה דואג האדומי.
אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא:
ומה נעבידנעביד — נעשה ומלכא דישראלומלכא דישראל — ומלך ישראל מקללין אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם(תהלים נה, כד)?
אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לעשותן רעים אלו לאלו.
הדא הוא דכתיב:
עֲלֵי פְלֶשֶׁת אֶתְרוֹעָע(תהלים קח, י).
עלי לפלש להם מעשים טובים ולעשותן רעים אלו לאלו.
תמן כתיב עָלַי פְּלֶשֶׁת הִתְרוֹעָעִי.
אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא:
אם יבא מי שהרג את הפלשתי והוריש את בניך גת מה אתה עושה לו?
אמר להן: עלי לעשותן רעים זה לזה.
דבר אחר:
לִי גִלְעָד.
לפי שיש מחלקת הרבה על המשוחים.
יש אומרים: ז׳, שנאמר וַהֲקֵמֹונוּ עָלָיו שִׁבְעָה רֹועִים(מיכה ה, ד).
ויש אומרים: ח׳.
וּשְׁמֹנָה נְסִיכֵי אָדָם, ואינו אלא מה שמפורש ד׳,
שנאמר וַיַּרְאֵנִי יְיָ אַרְבָּעָה חָרָשִׁים(זכריה ב, ג) וָאֹומַר מָה אלו בָאִים לַעֲשׂוֹת וַיֹּאמֶר אלי אֵלֶּה הַקְּרָנוֹת אֲשֶׁר זֵרוּ אֶת יְהוּדָה וגו׳(זכריה ב, ד).
ואלו הן ד׳ חרשים.
בא דוד ופרש, לִי גִלְעָד — זה אליהו שהיה מתושבי גלעד.
וְלִי מְנַשֶּׁה — זה משיח שעומד מבניו של מנשה,
שנאמר לִפְנֵי אֶפְרַיִם בִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה(תהלים פ, ג).
אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי — זה משוח מלחמה שבא מאפרים,
שנאמר בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ(דברים לג, יז).
יְהוּדָה מְחֹוקְקִי — זה הגואל הגדול שהוא בא מבניו שלדוד.
מוֹאָב סִיר רַחְצִי.
מהו מוֹאָב סִיר רַחְצִי?
אמר האלהים, כשיבאו הגואלים הללו אני בא ומסייען עד שיבא בן המואבית עמהם.
עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי.
מה אני עושה? שולף מנעלי ודורכן ורומסן בעקבי.
וכן הוא אומר פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי(ישעיה סג, ג).
משלו משל למה הדבר דומה:
למלך בשר ודם שבנה ד׳ פלטריןפלטרין — ארמונות בארבעה מדינות.
נכנס לראשונה אכל ושתה ולא שלף נעלו.
וכן לשנייה וכן לשלישית.
כשבא לרביעית אכל ושתה ושלף נעלו.
אמר להם: צאו והביאו לי כל אנשים גדולים שיש במדינה הזאת ויערכו לפני לחם.
אמרו לו, מפני מה כשנכנסת לראשונה אכלת ושתית ולא שלפת נעליך?
וכן לשנייה וכן לשלישית.
וכשנכנסת לכאן שלפת נעליך ואכלת ושתית.
אמר להם: כשנכנסתי לראשונה לא היתה דעתי מיושבת עלי.
וכן לשנייה וכן לשלישית:
בכל עת הייתי אומר:
אימתי אראה אותה שעה שאכנס באחרונה?
ועכשיו שנכנסתי מיד נתיישבה דעתי עלי.
אף כך הקדוש ברוך הוא עשה מלחמה בפרעה ובעמלק ובססרא ובסנחריב ובנבוכדנאצר ובהמן ובמלכי יוונים ולא נתקררה דעתו עד שיעשה נקמה באדום.
הוי: עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי.
עֲלֵי פְלֶשֶׁת אֶתְרוֹעָע.
אני אפיל שתותיהשתותיה — יסודותיה שלאדום ומביא גאולתכם.
וכן הוא אומר הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס(מלאכי א, ד) וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה וגו׳(מלאכי א, ה).
דבר אחר:
לִי גִלְעָד — מדבר בדוד.
בעת שמת שאול עמד אבנר בן נר והמליך לאיש בשת בן שאול על הגלעד ועל יזרעאל ועל אפרים.
כמה דתימר וְאַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צָבָא אֲשֶׁר לְשָׁאוּל(שמואל ב ב, ח) וַיַּמְלִיכֵהוּ אֶל הַגִּלְעָד וְאֶל הָאֲשׁוּרִי וְאֶל יִזְרְעֶאל(שמואל ב ב, ט).
ויזרעאל היה למנשה.
שכן כתיב וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יוֹסֵף לֹא יִמָּצֵא לָנוּ הָהָר וגו׳ וְלַאֲשֶׁר בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל(יהושע יז, טז).
התחיל דוד אומר: אף על פי שאבנר מחזיק בבן שאול להמליכו על אלה השבטים עתיד הקדוש ברוך הוא להמליכני על כולן.
הדא הוא דכתיב:
לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה.
מוֹאָב סִיר רַחְצִי.
לפי שבעת שברח דוד מפני שאול הוליך אביו ואמו אל מלך מואב כי היה ירא מפני שאול.
והיה בוטח בהם לפי שהיה מרות המואביה.
הדא הוא דכתיב:
וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם מִצְפֵּה מוֹאָב וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב וגו׳(שמואל א כב, ג),
ואומר וַיַּנְחֵם אֶת פְּנֵי מֶלֶךְ מוֹאָב וגו׳(שמואל א כב, ד).
ולכך קראן סִיר: מה הבשר מתעכל בסיר כך נתעכלו שם שהרגן מלך מואב.
ולא נמלט מהם אלא אח לדוד שברח אצל נחש מלך בני עמון ושלח מלך מואב אחריו ולא רצה ליתנו.
והוא החסד שעשה נחש עם דוד:
ולפיכך נתגרה דוד עם המואביים.
הדא הוא דכתיב:
וַיַּךְ אֶת מוֹאָב וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל הַשְׁכֵּב אוֹתָם אַרְצָה(שמואל ב ח, ב).
עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי.
כמה דתימר כִּי ששה חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכׇל יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כׇּל זָכָר בֶּאֱדוֹם(מלכים א יא, טז).
וכתיב וַיְהִי כׇל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד(שמואל ב ח, יד).
עֲלֵי פְלֶשֶׁת אֶתְרוֹעָע: כמה דתימר וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיַּךְ דָּוִד אֶת פְּלִשְׁתִּים וגו׳(שמואל ב ח, א).
למה נאמר במואב סִיר רַחְצִי?
לפי שהיו בוטחים המואבים שלא ירעו להם ישראל כשם שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה שיסור מעליו,
שנאמר אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב(דברים ב, ט).
ולמה נאמר באדום אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי?
לפי שנאמר אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם וגו׳(דברים ב, ה).
דבר אחר:
לִי גִלְעָד.
אמר סומה בר כתפא בשם רבי שמעון בן לקיש:
אמר האלהים:
אם יאמר לך אדם שאין המתים חיים,
אמור לו — הרי אליהו שהוא מגלעד,
שנאמר וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּושָׁבֵי גִלְעָד(מלכים א יז, א).
הוא מעיד שכבר החייתי את המת בנה שלצרפית על ידו בעולם הזה.
הוי: לִי גִלְעָד.
וְלִי מְנַשֶּׁה:
אם בא אדם לומר שאין האלהים מקבל את השבים,
הרי מנשה בן חזקיה יבא ויעיד שלא הרשיע בריה בעולם לפני כמותו ובשעת תשובה קבלתיו,
שנאמר וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ, וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ.
אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי:
אם יאמר לך אדם שאין האלהים פוקד עקרות,
הרי אלקנה שמהר אפרים מעיד שפקדתי את חנה,
שנאמר כִּי פָקַד יְיָ אֶת חַנָּה(שמואל א ב, כא).
יְהוּדָה מְחֹוקְקִי:
אם בא אדם לומר שאין האלהים מציל מן האש ומן גהינם לעולם הבא,
הרי חנניה מישאל ועזריה מעידים שהצלתים מן האש,
שנאמר דִּי שְׁלַח מַלְאֲכֵיהּ וְשֵׁזִיב לְעַבְדוֹהִי(דניאל ג, כח).
דבר אחר:
יְהוּדָה מְחֹוקְקִי:
אם יאמר לך אדם שאין הקדוש ברוך הוא מציל מן חיות רעות,
הרי דניאל שהיה מיהודה מעיד שהצלתיו מן האריות.
כמה דתימר אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵיהּ וּסְגַר פֻּום אַרְיָוָותָא וְלָא חַבְּלוּנִי(דניאל ו, כג).
מוֹאָב סִיר רַחְצִי:
אם יאמר לך אדם שאין הקדוש ברוך הוא מרפא את המצורע,
הרי נעמן יבא ויעיד שרפאתיו על ידי רחיצת הירדן והסרתי הצרעת מעליו.
כמה וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּול בַּיַּרְדֵּן וגו׳(מלכים ב ה, יד).
ולמה קרא לנעמן מואב?
על שם ששמע לעצת עבדיו: כמה דתימר וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ אָבִי דָּבָר גָּדוֹל(מלכים ב ה, יג) דבר אליך הנביא וגו׳.
לכך נקרא שמו מואב —
על שם אָבִי.
דבר אחר:
מוֹאָב סִיר רַחְצִי:
אם יאמר לך אדם שאין הקדוש ברוך הוא מציל מן המים,
יבא משה שנקרא אבי: כמה דתימר וְאִשְׁתּוֹ הַיְהֻודִיָּה יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר וגו׳(דברי הימים א ד, יח).
שהסרתי אותו מן הטביעה על ידי רחיצת בת פרעה.
כמה דתימר וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹוץ עַל הַיְאֹור וגו׳(שמות ב, ה).
ועַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי:
אם יאמר לך אדם שאין הקדוש ברוך הוא מציל מן העץ,
יבא מרדכי ויעיד שהצלתיו מן העץ שהכין לו המן שהיה עמלקי מזרע אדום.
והשבתיו לו גמולו על ראשו וְתָלוּ אֹותוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ(אסתר ט, כה).
לכך נאמר: ועַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי.
על המן האדומי השלכתי נעלתי שהמתי אותו בחנק בנעילת גרונו.
עֲלֵי פְלֶשֶׁת אֶתְרוֹעָע:
אם יאמר לך אדם שאין הקדוש ברוך הוא מציל חלש מיד גבור בלא חרב ובלא חנית,
יבא דוד ויעיד שהצלתיו מיד הפלשתי שהיה גבור יותר ממנו בלא חרב ובלא חנית.
הדא היא דהוא אמר ליההדא היא דהוא אמר ליה — זהו שאמר לו: וְיֵדְעוּ כׇּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ יְיָ(שמואל א יז, מז).
ולכך כתיב אֶתְרוֹעָע: כמה דתימר וַיָּקֻומוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִיעוּ וַיִּרְדְּפוּ אֶת הַפְּלִשְׁתִּים(שמואל א יז, נב).
דבר אחר:
לִי גִלְעָד — מדבר בארבעה שהקריבו באיסור במה.
אמר האלהים, שלא יבא אדם ויהרהר אחר אליהו שמגלעד שהקריב באיסור במה ובנה מזבח בהר הכרמל והקריב עליו קרבן ובית המקדש היה קיים והתורה אסרה עליו,
שנאמר הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹולֹותֶיךָ וגו׳(דברים יב, יג) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם וגו׳(דברים יב, ה).
אמר הקדוש ברוך הוא: אני הוא שאמרתי לו שיעשה כך,
שנאמר וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה(מלכים א יח, לו).
הוי: לִי גִלְעָד.
וְלִי מְנַשֶּׁה, שלא יבא אדם ויהרהר אחר גדעון בן יואש שהיה מן מנשה,
שנאמר הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה(שופטים ו, טו).
שהקריב באיסור במה.
אמר רבי אבא בר כהנא: ז׳ עבירות עבר גדעון באותה שעה.
שקירב שהיה זר ובן כומריםובן כומרים — ובן כהני עבודה זרה והקריב בלילה ומעצי אשרה ושור מוקצהושור מוקצה — ושור שהוקצה לעבודה זרה לעבודה זרה ושור נעבד ובאיסור במה שהרי המשכן היה בשילה.
אמר האלהים, אל יהרהר אדם אחריו.
לשמי עשה ואני הוא שאמרתי לו, שנאמר וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר יי לו קַח אֶת פַּר הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וגו׳(שופטים ו, כה) וּבָנִיתָ מִזְבֵּחַ לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ עַל רֹאשׁ הַמָּעוֹז הַזֶּה וגו׳(שופטים ו, כו).
הוי: וְלִי מְנַשֶּׁה.
אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי — זה יהושע בן נון שבא מאפרים,
שנאמר לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן(במדבר יג, ח):
אם בא אדם לומר:
למה בנה מזבח בהר עיבל?
כמה דתימר אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַיְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל(יהושע ח, ל).
והלא המשכן היה שם,
וכתוב בתורה: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב וגו׳(ויקרא יז, ג).
אמר האלהים: אני הוא שאמרתי לו, שנאמר וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ וגו׳(דברים כז, ה).
וכן הוא אומר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד יְיָ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים וגו׳(יהושע ח, לא).
הוי: אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי.
יְהוּדָה מְחֹוקְקִי — זה דוד שבא מיהודה:
אם יאמר לך אדם:
למה הקריב דוד באיסור במה?
שנאמר רְאֵה הַבָּקָר לָעֹולָה(שמואל ב כד, כב).
אמר האלהים: אני הוא שאמרתי לו, שנאמר והָקֵם לַיְיָ מִזְבֵּחַ(שמואל ב כד, יח).
דבר אחר:
מוֹאָב סִיר רַחְצִי — אלו שלש אומות אסר הקדוש ברוך הוא לישראל לכשנכנסו לארץ לירש את ארצם.
מואב מנין?
שנאמר אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב.
אדום מנין?
שנאמר אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לך מארצו וגו׳.
ארץ פלשתים מנין?
שנאמר וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא(שמות יג, יז).
קרובה היתה השבועה שנשבע אברהם לאבימלך,
שנאמר וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי(בראשית כא, כג).
ועדין נכדו היה קים.
ולעתיד לבא עתיד הקדוש ברוך הוא להתיר שלשתן לישראל,
שנאמר וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה(ישעיה יא, יד).
ומתרגמינןומתרגמינן — ואנו מתרגמים (בתרגום):
ויחברון כתף חד למימחי ית פלישתאי.ויחברון… — ויתחברו שכם אחד להכות את הפלשתים.
ויתחברו שכם אחד להכות את הפלשתים.
לכך נאמר: עֲלֵי פְלֶשֶׁת אֶתְרוֹעָע.
אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלחַ יָדָם.
כמה דתימר סִיר רַחְצִי עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי.
דבר אחר:
אֶפְרַיִם מָעז רֹאשִׁי — זה שמואל בן אלקנה שהיה אפרתי והקריב באיסור במה,
שנאמר וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל טְלֵה חָלָב אֶחָד וַיַּעֲלֵהוּ עוֹלָה וגו׳(שמואל א ז, ט).
אמר רבי אבא בר כהנא: ג׳ עבירות נעשו בטלה שלשמואל.
הוא ועורו, ומחוסר זמן,
ולוי היה — ומנין שקבל הקדוש ברוך הוא קרבנו?
שנאמר וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל יְיָ בְּעַד יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲנֵהוּ יְיָ.
הוי: אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי.
דבר אחר:
אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי — מדבר ביהושע שהיה משבט אפרים והוא עשה מלחמה בשבת,
שנאמר וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיַּשְׁכִּימוּ כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר וגו׳(יהושע ו, טו).
ומנין שהיתה שבת? שאין שבעה בלא שבת.
ולפי שהיתה יום שבת אותו יום שכבשו את יריחו לכך החרים את יריחו קדש ליי.
כמה דתימר וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִוא וְכׇל אֲשֶׁר בָּהּ לַיְיָ וגו׳(יהושע ו, יז).
אמר יהושע, השבת כולה קדש וכל מה שנכבש בשבת יהיה קדש ליי.
וכן הוא אומר וְכֹל כֶּסֶף וְזָהָב וּכְלֵי נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל קֹדֶשׁ הוּא לַיְיָ אוֹצַר יְיָ יָבא(יהושע ו, יט).
אמר רבי ברכיה הכהן בי רבי: כעיר הנדחת עשאה.
והרי עיר הנדחת אסורה בהנאה,
שנאמר וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כׇּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ וגו׳(דברים יג, יז).
וַיַּחֲרִימוּ אֶת כׇּל אֲשֶׁר בָּעִיר מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וגו׳(יהושע ו, כא).
אמר רבי יהודה הלוי ברבי שלום:
לימד לישראל מה שאמר הקדוש ברוך הוא רֵאשִׁית עֲרִיסֹותֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה(במדבר טו, כ).
אמר יהושע: הואיל וכבשנו אותה תחלה נקדיש לגבוה את כל שללה.
אם יאמר לך אדם:
היאך חילל יהושע את השבת?
אמור לו, על פי הקדוש ברוך הוא עשה,
שנאמר וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל יְהוֹשֻׁעַ רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ וגו׳(יהושע ו, ב) וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים(יהושע ו, ד).
ואי אפשר לשבעה ימים בלא שבת.
הוי: אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי.
דבר אחר:
אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי — מדבר בנשיא אפרים שהקריב קרבנו לחנכת המזבח ביום השבת,
שנאמר בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם וגו׳.
מנין שיום השבת היה?
לפי שכבר אמרנו שאותו יום שהתחילו הנשיאים יום אחד היה.
מכאן את למד שיום השביעי להקרבה יום שבת היה.
שלא תאמר: היאך חלל את השבת?
והלא אין קרבן יחיד דוחה את השבת וזה הקריב בשבת.
אמר הקדוש ברוך הוא: לאו, על פי עשה.
שאני אמרתי למשה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת קׇרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ(במדבר ז, יא).
בלא הפסק יקריבו זה אחר זה.
הוי: אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי.
לכך נאמר: בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם וגו׳.
פתיחתא שנייה · המקדים מצוות קודם שניתן לו, אברהם שהכיר את בוראו, ויוסף ששמר שבת
מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם תַּחַת כׇּל־הַשָּׁמַיִם לִי־הוּא(איוב מא, ג)
״והכן״ — בכתב היד ״להכן״, והלמ״ד נמחקה בידי הסופר; הוי״ו הושלמה במאגרים.
דבר אחר:
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא וגו׳(במדבר ז, מח).
הדא הוא דכתיב:
מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם וגו׳(איוב מא, ג).
אמר רבי תנחום בר אבא: מי שאין לו נכסים ועושה צדקה וגמילות חסדים,
מי שאין לו בנים ונותן שכר סופרים ומשניםומשנים — ומלמדי משנה,
מי שאין לו בית ועושה מזוזה,
מי שאין לו טלית ועושה ציצית,
מי שאין לו בנים ומוהל ועושה ספרים ומשאילן לאחרים —
אמר הקדוש ברוך הוא: זה הקדים וקיים מצוותי עד שלא נתתי לו במה לקיימן.
עלי לשלם לו ליתן לו ממון ובנים שיהיו קוראין בספרים.
הוי: מִי הִקְדִּימַנִי לעשות מצוה וַאֲשַׁלֵּם לו שכרה.
למה? שאיני חסר דבר.
שהעולם ומלאו שלי הוא.
לכך נאמר תַּחַת כׇּל הַשָּׁמַיִם לִי הוּא.
דבר אחר:
מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם — מדבר באברהם שמעצמו הכיר להקדוש ברוך הוא.
כמה דתימר מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב(משלי יד, יד).
מהו מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב?
רבי אבא בר כהנא אמר: אותו הלב שהוא מלא סיגיםסיגים — פסולת, טומאה מדרכיו עתיד להשתבע.
וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב — זה היה אברהם שהכיר מעצמו להקדוש ברוך הוא ולא היה אדם שלמד אותו היאך להכיר את המקום אלא הוא מעצמו;
וזה הוא מארבעה בני אדם שמעצמם הכירו להקדוש ברוך הוא.
איוב מעצמו הכיר להקדוש ברוך הוא,
מנין? שכן הוא אומר מֵחֻקִּי צָפַנְתִּי אִמְרֵי פִיו(איוב כג, יב).
חזקיה מלך יהודה אף הוא מעצמו הכיר להקדוש ברוך הוא,
מנין? שכן כתיב עליו: חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל בדעתו מָאוֹס בָּרָע וּבָחוֹר בַּטּוֹב(ישעיה ז, טו).
ומלך המשיח מעצמו הכיר להקדוש ברוך הוא.
וכן אברהם.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: העליונים והתחתונים שלי הם.
כמה דתימר תַּחַת כׇּל הַשָּׁמַיִם לִי הוּא,
ואומר לַיְיָ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ(תהלים כד, א), ואתה הודעתה שמי בעולם —
חייך, שאני מקנה אותך את העליונים ואת התחתונים,
שנאמר וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹונֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ(בראשית יד, יט).
הוי: מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם וגו׳.
דבר אחר:
מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם.
אמר רבי אלעזר בר חיים:
כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת פרע הקדוש ברוך הוא לבניו ביציאתם ממצרים ועתיד ליתן אותם לעתיד לבא.
אתה מוצא באברהם יֻוקַּח נָא מְעַט מַיִם(בראשית יח, ד).
ואף הקדוש ברוך הוא פרע לבניו וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי(שמות ו, ז) —
כנגד יֻוקַּח נָא.
אמר רבי יוחנן: אין לי אלא בעולם הזה.
לעתיד לבא מנין? וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאוּם אֶל מְקוֹמָם(ישעיה יד, ב).
באברהם כתיב מְעַט מַיִם.
והקדוש ברוך הוא נתן להם מים ביציאתם ממצרים,
שנאמר וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ(שמות יז, ו) מים ממנו.
ולעתיד מנין?
כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה(דברים ח, ז).
ולימות המשיח מנין? וְהָיָה עַל כׇּל הַר גָּבֹוהַּ וְעַל כׇּל גִּבְעָה נִשָּׂאָה פְּלָגִים(ישעיה ל, כה) יבלה מים.
וכן אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת(ישעיה מא, יח).
באברהם כתיב וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם.
והקדוש ברוך הוא נתנה לבניו ביציאתם ממצרים,
שנאמר וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם(יחזקאל טז, ט), ובארץ ישראל, שנאמר רַחֲצוּ הִזַּכּוּ(ישעיה א, טז).
ולעתיד לבא מנין?
שנאמר אִם רָחַץ(ישעיה ד, ד) יי וגו׳.
באברהם כתיב וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ.
שעשה להם סוכה.
והקדוש ברוך הוא עשה סוכות ביציאתם ממצרים,
שנאמר כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(ויקרא כג, מג).
ובארץ ישראל כתיב סַכֹּותָה לְרֹאשִׁי בְּיוֹם נָשֶׁק(תהלים קמ, ח).
מהו בְּיוֹם נָשֶׁק? ביום זיונםזיונם — כלי נשקם שלל״א מלך.
ולעתיד לבא מנין?
שנאמר וְסֻוכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹורֶב(ישעיה ד, ו).
הדא הוא דכתיב:
מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם.
וכן הוא אומר שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם(קהלת יא, א).
דבר אחר:
מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם — מדבר ביוסף הצדיק שהוא הקדים ושמר את השבת עד שלא ניתנה התורה,
שנאמר וּטְבֹוחַ טֶבַח וְהָכֵן(בראשית מג, טז).
אמר רבי יוחנן: ערב שבת היתה, ואין והָכֵן אלא לשבת,
שנאמר וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וגו׳(שמות טז, ה).
אמר הקדוש ברוך הוא: יוסף,
אתה שמרת את השבת עד שלא ניתנה התורה —
חייך, שאני משלם לבן בנך שיקריב את קרבנו בשבת.
מה שאין יחיד מקריב?
ועלי לקבל קרבנו ברצון.
הוי: מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם.
ומנין שכן הוא? ממה שאמור בענין: בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם וגו׳.
פתיחתא שלישית · שערים שדבקו זה בזה עד שהזכיר שלמה חסדי דוד
שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יְיָ עִזּוּז וְגִבּוֹר יְיָ גִּבּוֹר מִלְחָמָה שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד מִי־הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יְיָ צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה(תהלים כד, ז–י)
דבר אחר:
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וגו׳(במדבר ז, מח).
הדא הוא דכתיב:
שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וגו׳(תהלים כד, ז):
את מוצא בשעה שבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס את הארון לבית קדש הקדשים ובאותה שעה דבקו שערים זה בזה.
אמר שלמה כ״ד רננותרננות — תפלות של שירה ותחינה מן הפסוק כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וגו׳(דברי הימים ב ו, יח) עד וְעַתָּה קוּמָה יְיָ(דברי הימים ב ו, מא) אלהים לְנוּחֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻוזֶּךָ כ״ד פסוקים הם.
ולא נענה.
חזר ואמר: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וגו׳.
ולא נענה.
חזר ואמר: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וגו׳(תהלים כד, ט).
ולא נענה.
וכיון שאמר יְיָ אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ זׇכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִד עַבְדֶּךָ(דברי הימים ב ו, מב),
מיד נענה ונשאו שערים ראשיהם ונכנס הארון ושרתה השכינה בבית וירדה האש מן השמים.
שכן כתיב וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְהָאֵשׁ יָרְדָה(דברי הימים ב ז, א) מן השמים וגו׳.
ולמה נצטער שלמה? על ידי שנתגאה ואמר בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻול לָךְ(מלכים א ח, יג).
מהו בָּנֹה בָנִיתִי?
אמר רבי יעקב בריה דרבי יהודה בר יחזקאל:
ואמר: בנין בנוי בניתי.
רבי יהודה בשם רבי יוסף אמר:
הכל מסייעין למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא — אפילו הרוחות, אפילו שדים ואפילו המלאכים.
אמר רבי ברכיה: כתיב וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹותוֹ(מלכים א ו, ז).
אשר הם בונים אין כתיב כאן אלא בְּהִבָּנֹותוֹ.
מאליו היה נבנה, אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה.
מלמד שהיתה האבן מסעת את עצמה ועולה וניתנת על גבי הדימוסהדימוס — נדבך, שורת אבנים בבנין.
אמר רבי אבהו: ואל תתמה,
והכתיב: וְהֵתָיִת אֶבֶן חדא וְשֻׂומַת עַל פֻּום גֻּובָּא(דניאל ו, יח).
וכי יש אבנים בבבל?
אלא מלמד שעמדה מארץ ישראל ובאתה וישבה לה על פי הגובהגוב — בור האריות.
רב הונא בשם רב יוסף אמר:
מלאך ירד באותה שעה ונדמה בדמות ארי שלאבן וישב לה על פי הבאר.
הדא הוא דכתיב:
אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵיהּ וּסְגַר פֻּום אַרְיָוָותָא וְלָא חַבְּלוּנִי(דניאל ו, כג).
ומה לכבוד בשר ודם וְהֵיתָיִת אֶבֶן חדא?
לכבוד מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה.
לכך נאמר שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וגו׳.
מהו וְיָבא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד?
אמר רבי סימון: למה נקרא שמו שלהקדוש ברוך הוא מלך הכבוד?
המלך שהוא חולק כבוד ליריאיו.
אמר רבי סימון: כתיב וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם(במדבר יב, טו).
מלמד שנתעכב לה הענן.
רבי לוליאני בשם רבי יצחק: כתיב ומֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל(שמות יט, יט).
האלהים ידבר ומשה יעננו בקול אין כתיב כאן אלא מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל.
בקולו שלמשה היה מדבר עמו.
רבי ברכיה בשם רבי סימון אמר:
וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה(בראשית לט, א): מה כתיב שם?
וַיְהִי יְיָ אֶת יוֹסֵף(בראשית לט, ב).
רבי יודן בשם רבי איבו אמר: אין לי אלא ברווחה.
בצרה מנין? אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹואֶה אֶת כׇּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר יְיָ אִתּוֹ(בראשית לט, כג).
דבר אחר:
מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:
כל הכלים שבמשכן היו מכוסים בעור תחש מלמעלן ובארון כתוב וּפָרְשׂוּ בֶגֶד כְּלִיל תְּכֵלֶת מִלְמָעְלָה(במדבר ד, ו).
וכל כך למה? כדי שיבא הארון מסוייםמסויים — ניכר ומובדל.
הוי: וְיָבא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד.
דבר אחר:
מֶלֶךְ הַכָּבוֹד.
אמר חזקיה: מה נשתנית תכלת משאר מיני צבעוניןצבעונין — צבעים שצוהו האלהים להיות בציצית?
מפני שתכלת דומה לעשבים והעשבים דומה לים והים דומה לרקיע והרקיע דומה לקשת והקשת דומה לענן והענן דומה לכסא והכסא דומה לכבוד,
שנאמר כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת וגו׳ הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד יְיָ(יחזקאל א, כח).
וחולק ליריאיו תכלת שהוא מעין כבודו,
שנאמר וְנָתְנוּ עַל צִיצִית הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת(במדבר טו, לח).
הוי: וְיָבא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד.
שהוא חולק כבוד ליריאיו.
דבר אחר:
וְיָבא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד.
אמר רבי אבין: מלך שהוא חולק מכבודו ליריאיו.
מלך בשר ודם אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו ואין לובשין לבושו;
אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, בהקדוש ברוך הוא כתוב וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ(תהלים יח, יא),
ואומר יְיָ בְּסוּפָה וּבִסעָרָה דַּרְכּוֹ(נחום א, ג).
ונתנו לאליהו, שנאמר וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם(מלכים ב ב, יא).
מלך בשר ודם אין יושבין על כסאו.
ובשלמה כתיב וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא יְיָ(דברי הימים א כט, כג).
נתן את שרביטושרביטו — מטה מלכותו למשה,
שנאמר וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ(שמות ד, כ).
לבושו שלהקדוש ברוך הוא הוד והדר,
שנאמר הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ(תהלים קד, א).
ונתנו למשיח, שנאמר הוֹד וְהָדָר תְּשַׁוֶּה עָלָיו(תהלים כא, ו).
דבר אחר:
וְיָבא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, שהוא חלק כבוד ליוסף הצדיק על שהיה ירא את האלהים.
כמה דתימר אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא(בראשית מב, יח).
שבשבילו נגלה לאדניו, שנאמר וַיַּרְא אֲדֹונָיו כִּי יְיָ אִתּוֹ(בראשית לט, ג).
אמר רבי אבין הלוי ברבי:
היה יוסף מברך להקדוש ברוך הוא על כל דבר ודבר שהיה עושה.
והיה אדניו רואה אותו מלחשמלחש — לוחש, מדבר בשקט בפיו והוא אומר לו: מה אתה אומר?
והוא משיבו ואומר לו: אני מברך להקדוש ברוך הוא.
אמר לו אדניו: מבקש אני לראותו.
אמר לו יוסף: הרי חמה אחת מכמה שלו ואין אתה יכול להסתכל בו.
והיאך תוכל להסתכל בכבודו?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, בשביל כבודך אני נגלה עליו,
שנאמר וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְיָ אִתּוֹ.
דבר אחר:
וְיָבא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, שהוא חולק כבוד ליריאיו.
יוסף הצדיק נתיירא מן הקדוש ברוך הוא: כמה דתימר אֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹולָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים(בראשית לט, ט).
ונתן כבוד להקדוש ברוך הוא שלא נגע בה מפני יראתו.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך,
לבן בנך אני פורע לך שאחלוק לו כבוד שאתן לו רשות להקריב את קרבנו ביום קדש שלי ולא יהיה ניזוק.
הדא הוא דכתיב בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם וגו׳.
פתיחתא רביעית · דרשת רבי אלעזר בן עזריה בפקיעין, ודברי סופרים כדרבן וכמסמרות נטועים
דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר(קהלת יב, יא–יב)
״וכמסמרות נטועים״ (בראש הסעיף) — בכתב היד ״אסופים״, מסומן במאגרים ״כך״, ותוקן כלשון המקרא. ״ולהציב״ — בכתב היד ״ולהציל״, מסומן במאגרים ״כך״, ותוקן כבמקרא. ״נשיא״ (ביום השביעי נשיא) — מקומו חלק בכתב היד, והושלם.
״קוו לאליהו״ — בגליון, תחת ״קיי״ שנמחק. ״מיחודו שלעולם״ — הושלם במאגרים, תחת ״מיאורו״ שמחק הסופר.
״אלא אחד אמרן ונתנן״ — בדפוס ״אל אחד נתנן״.
בכתב היד ״תלמוד לומר הל נתנו מרועה אחד״, ״לקיים מה שנאמר תלמודו״, ״בלהג הרבה דברי חכמים״ — ״הל״, ״מה שנאמר״ ו״הרבה״ (השני) נמחקו במאגרים.
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי(במדבר ז, מח) נשיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם וגו׳.
הדא הוא דכתיב:
דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת(קהלת יב, יא) וכמסמרות נטועים בַּעֲלֵי אֲסֻופּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹועֶה אֶחָד.
תני:
מעשה ברבי יוחנן ברבי ברוקא ורבי אלעזר חסמא בהלכו להקביל את פני רבי יהושע בפקיעיןבפקיעין — בפקיעין, מקום מושבו של רבי יהושע.
אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום?
אמרו לו: רבי, תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים.
אמר להם: אף על פי כן אי איפשר לבית המדרש בלא חידוש.
שבת של מי היתה?
שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה.
ובמה היתה הגדה היום?
אמרו לו: בפרשת הקהלבפרשת הקהל — בפרשת מצות הקהל (דברים לא, י–יג), קריאת התורה לפני העם במוצאי שמיטה.
ומה דרש בה?
הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף(דברים לא, יב):
אם אנשים באים ללמוד ונשים באות לשמוע,
טף למה? כדי לקבל שכר למביאיהם.
אמר להם: מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני.
ועוד דרש בה:
אֶת יְיָ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם וגו׳(דברים כו, יז) וַיְיָ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם וגו׳(דברים כו, יח).
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל:
אתם עשיתוני חטיבהחטיבה — שבח מיוחד, אגודה אחת אחת בעולם,
דכתיב שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד(דברים ו, ד).
ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם,
דכתיב וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ(דברי הימים א יז, כא).
ואף הוא פתח ודרש:
דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת.
למה נמשלו דברי תורה בדרבן?
לומר לך: מה דרבן זה מכווין את הפרה לתלמיהלתלמיה — לתלמיה, לחריצי המחרשה להביא חיים לעולם,
אף דברי תורה מכוונין לב לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים.
אי מה דרבן זה מיטלטלמיטלטל — נע ממקום למקום, אינו קבוע אף דברי תורה מיטלטלין.
תלמוד לומר וכמסמרות נְטוּעִים.
אי מא מסמר זה חסר ולא יתיר אף דברי תורה חסרים ולא יתרים.
תלמוד לומר נְטוּעִים: מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרים ורבים.
בַּעֲלֵי אֲסֻופּוֹת — אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה.
הללו מטמאין והללו מטהרין.
הללו אוסרין והללו מתירין.
הללו פוסלין והללו מכשירין.
שמא יאמר אדם: הואיל והללו מטמאין והללו מטהרין,
הללו אוסרין והללו מתירין,
הללו פוסלין והללו מכשירין —
היאך אני לומד תורה מעתה?
תלמוד לומר נִתְּנוּ מֵרֹועֶה אֶחָד.
אלא אחד אמרן ונתנן.
פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא,
שנאמר וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר(שמות כ, א).
אף אתה עשה אזניך כאפרכסתכאפרכסת — כמשפך, הקולט את הכל וקנה לך לב שומע את דברי המטמאין ואת דברי המטהרין,
את דברי האוסרין ואת דברי המתירין,
את דברי הפוסלין ואת דברי המכשירין.
כלשון הזה אמר להם: אין דור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו.
דבר אחר:
דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת.
אמר רבי תנחומא ברבי אבא:
מה הדרבן הזה מכווין את הפרה לחרוש בתלם שלה,
כך דברי חכמים מכוונין את האדם הזה לדרכיו שלהקדוש ברוך הוא.
אמר רבי תנחומא: המשנה קראת אותו מרדעמרדע — מקל שמנהיגים בו את הבקר בחרישה,
המקרא קראת אותו דרבן ומלמד,
דכתיב בְּמַלְמַד הַבָּקָר(שופטים ג, לא).
וכן ולהציב הַדָּרְבָן(שמואל א יג, כא).
אמר רבי נתן: למה נקרא מרדע?
שמורה דעה בפרה.
למה נקרא שמו דרבן?
שדר בינה לפרה.
ולמה נקרא מלמד? כמלמד שמלמד את הפרה לחרוש בתלם שלה.
כך הם דברי תורה:
דרים בינה בבני אדם ומורים דעה בהם ומלמדים אותם דרכיו שלהקדוש ברוך הוא.
וכמסמרות נְטוּעִים.
אימתי הם נטועים באדם? כשהוא משמרן.
ולמה נמשלו בנטיעה? כשם ששרשיו שלאילן משתין לכל מקום כך דברי חכמים נכנסים ומשתין בכל הגוף.
בַּעֲלֵי אֲסֻופּוֹת.
אימתי הם כמסמרות נטועים באדם?
בזמן שבעל תורה נכנס לתלמוד והם נאספים לשמעו.
נִתְּנוּ מֵרֹועֶה אֶחָד.
רבי יוחנן מברך יום הראשון שלחג: ברוך אשר קדשנו במצוותיו וצונו על מצות לולב.
ושאר כל הימים, על מצות הזקנים.
ורבי יהושע בן לוי מברך כל יום: על נטילת לולב.
ואין רבי יהושע מודה לרבי יוחנן שיום טוב הראשון דבר תורה הוא,
שנאמר וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וגו׳(ויקרא כג, מ).
ושאר כל הימים מדבריהם היו.
אמר רבי שמעון בן חלפתא בשם רבי אחא: סבר רבי יהושע כן.
ומה טעם עבד כן? מפני שכתוב דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת וגו׳ נִתְּנוּ מֵרֹועֶה אֶחָד.
דברי תורה ודברי חכמים מרועה אחד ניתנו.
וְיֹותֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר וגו׳(קהלת יב, יב).
וְיֹותֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר.
יותר מדברי תורה הוי זהיר בדברי סופרים.
וכן הוא אומר כִּי טוֹבִים דֹּודֶיךָ מִיָּיִן(שיר השירים א, ב).
טובים דברי דודים מיינה שלתורה.
למה? שאין אדם מורה כראוי מדברי תורה מפני שהיא סתומה וכולה סימנין,
שנאמר וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם(דברים לא, יט).
סימנין בפיהם; אבל מתוך דברי חכמים אדם מורה כראוי.
מפני שהם פורשים את התורה.
ולכך נמשלו דברי חכמים כדרבונות.
מפני שהם מדיירים בינה בבני אדם.
דבר אחר:
וְיֹותֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר.
אמר רבי אבא סרנוגיא: אם יאמר לך אדם:
למה לא ניתנו בכתב דברי סופרים כשם שניתנו דברי תורה?
אמור לו: לפי שאי אפשר לכתוב כל דבריהם.
הדא הוא דכתיב:
וְיֹותֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר.
מהו מֵהֵמָּה?
מהומה נכנסה בך אם באת לכתוב דברי סופרים.
למה? שאלו באת לכתוב עוד דבריהם אין קץ וסוף לדבריהם לעשות ספרים.
הדא הוא דכתיב:
עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ;
אבל מה יש לו לאדם לעשות?
שיהא מייגע בשרו הרבה להגות דברי חכמים.
הדא הוא דכתיב:
וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִיעַת בָּשָׂר.
דבר אחר:
וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִיעַת בָּשָׂר:
אם יגעת הרבה בדבריהם הקדוש ברוך הוא מסיר יצר הרע ממך.
הדא הוא דכתיב:
בָּשָׂר.
כמה דתימר וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר(יחזקאל לו, כו).
דבר אחר:
וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִיעַת בָּשָׂר:
אם יגעת הרבה בלהג דברי חכמים הקדוש ברוך הוא מבשרך בשורות טובות.
הוי: בָּשָׂר.
דבר אחר: אם יגעת בדברי חכמים אתה נעשה שר.
הדא הוא דכתיב:
בָּשָׂר.
וכן הוא אומר בִּי שָׂרִים יָשֹׂורוּ(משלי ח, טז).
דבר אחר:
דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת.
אמר רבי ברכיה הכהן ברבי: כדור שלבנות.
כהדא ספירהספירה — כדור שלתינוקות שהן מלקטות בה וזורקות לכאן ולכאן.
כך הם דברי חכמים — זה אומר טעמו וזה אומר טעמו.
יכול מפני שזה אומר טעם אחד וזה אומר טעם שני שמא דבריהם פורחים הם?
תלמוד לומר וכמסמרות נְטוּעִים, לא אמר וכמסמרות קבועים אלא נְטוּעִים.
למה? מפני שעשה אותם כמסמרות.
והמסמר שיש לו שושנהשושנה — ראש רחב ועגול של המסמר נוח לשלוף.
לכך אמר וכמסמרות נְטוּעִים.
שרשין שלאילן הנטועים קשים לעיקר.
ולמה משל דבריהם במסמר ובנטיעה?
לפי שהמסמר שלברזל שיש לו שושנה אף על פי שקשה נוח הוא ליעקר.
ושרשים שלאילן הנטועים אף על פי שקשים ליעקר אבל אין בהן כח ככחו שלברזל.
לכך נאמר וכמסמרות נְטוּעִים.
נתן לבני תורה כח שלברזל וכמטעי שרשיו שלאילן.
אמר רבי ברכיה הכהן ברבי:
אנו קוראים מסמרות ואין כתיב אלא משמרות.
מה משמרות כהונה ולויה כ״ד אף ספרי תורה כ״ד.
הקיש דברי סופרים לדברי תורה שהן אמתיים כמותם.
דבר אחר:
וכמסמרות נְטוּעִים.
משמרות כתיב: מה משמרות כ״ד אף מסמרות כ״ד.
בעייבעיי — שאלו: כמה מסמרים היו בו בסנדלבסנדל — בנעל?
רבי יוחנן אמר: ה׳.
כנגד חמשה ספרי תורה.
רבי הונא אמר: שבעה.
שנאמר בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶיךָ(דברים לג, כה).
דרש רבי אחא בשם רבי חנינא: תשעה.
רבי היה נותן י״א על זה וי״ג על זה —
מנין משמרות.
דבר אחר:
וכמסמרות נְטוּעִים.
המסמר הזה את קובעו.
אף על פי שתחזור ותטלנו מקומו ניכר.
כך כל מי שפשטו בו הרבים יד אף על פי שחזרו וקבלוהו סופו ליטול שלו מתחת ידיהם.
דבר אחר:
וכמסמרות נְטוּעִים:
בשעה שדברי תורה יוצאין מפי בעליהן כתקנן הם ערבים לשומעיהן כמסמרות נטועים;
ובשעה שהם יוצאים ממוסמסיןממוסמסין — מעורבבים, בלא סדר הן מרות לשומעיהן.
כמסמרות — כמס מרות.
בַּעֲלֵי אֲסֻופּוֹת.
אימתי הם נטועים דברי תורה באדם הזה?
בזמן שבעליהן נאספים מהן.
כל זמן שרבו קיים הוא היה מפליגמפליג — דוחה מיום ליום, מתרשל לומר,
כל זמן שנצרך — הרי רבי לפני ואני שואלו.
מת רבו — הרי יגע ביום ובלילה לקיים תלמודו,
יודע שאין לו למי לשאל.
הוי: אימתי הן נטועים באדם הזה?
בזמן שבעליהן נאספים מהן.
נִתְּנוּ מֵרֹועֶה אֶחָד, אף על פי שזה אומר טעמו וזה אומר טעמו דבריהם שלאלו ושלאלו כולהם ניתנו מן משה הרועה שקיבל מיחודו שלעולם.
דבר אחר:
דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת וגו׳.
תני:
מנין אתה אומר שאם שמע אדם דבר מפי קטן שבישראל יהא בעיניו כשומע מפי חכם שבישראל?
תלמוד לומר וְהָיָה אִם שָׁמֹועַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם(דברים יא, יג).
ולא כשומע מפי חכם אלא כשומע מפי חכמים,
שנאמר דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת.
מה דרבן זה מכווין את הפרה לתלמיה להביא חיים לעולם,
כך דברי תורה מכוונים דעתו שלאדם לדעת את המקום.
ולא כשומע מפי חכמים אלא כשומע מפי סנדריסנדרי — סנהדרין,
שנאמר בַּעֲלֵי אֲסֻופּוֹת.
ואין אֲסֻופּוֹת אלא סנהדרין.
שנאמר אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ(במדבר יא, טז).
ולא כשומע מפי סנהדרין אלא כשומע מפי משה,
שנאמר נִתְּנוּ מֵרֹועֶה אֶחָד,
שנאמר וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ(ישעיה סג, יא),
ואומר וּמֹשֶׁה הָיָה רֹועֶה(שמות ג, א).
ולא כשומע מפי משה אלא כשומע מפי הקדוש ברוך הוא,
שנאמר נִתְּנוּ מֵרֹועֶה אֶחָד.
רֹועֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה(תהלים פ, ב); אֶחָד,
שנאמר יְיָ אֶחָד.
הרי הוא אומר עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק(שיר השירים ז, ה).
עֵינַיִךְ — אלו זקנים המתמנים על הצבור.
וכן הוא אומר כִּי נָסַךְ יי עֲלֵיכֶם רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם(ישעיה כט, י).
בְּרֵכוֹת: מה ברכה זו אין אדם יודע מה שבתוכה,
כך אין אדם עומד על דברי חכמים.
בְּחֶשְׁבּוֹן, שנגמרים בעצה ומחשבה.
והיכן נגמרים? בבתי מדרשות.
עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים.
אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק.
עשיתם את התורה.
קוו לאליהו, שאמרתי לו: לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק(מלכים א יט, טו),
ואומר זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי וגו׳(מלאכי ג, כב) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁולֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא וגו׳(מלאכי ג, כג).
וְיֹותֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר.
אמר הקדוש ברוך הוא: כ״ד ספרים כתבתי לך.
הזהר ואל תוסף עליהם.
למה? עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ:
כל מי שקורא פסוק שאינו מעשרים וארבעה כאלו קורא בספרים החיצוניםבספרים החיצונים — בספרים שמחוץ לכ״ד ספרי הקדש.
הוי: הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה.
שכל העושה כן אין לו חלק לעולם הבא.
הדא הוא דכתיב:
אֵין קֵץ.
כמה דתימר וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ(דניאל יב, יג).
הרי לך המוסיף ספר מהו עונשו.
ומנין שאף ההוגה מתייגע בהן?
תלמוד לומר וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִיעַת בָּשָׂר, שאין בשרו ננערת מן עפראעפרא — העפר.
כההיא דתנינן: ואלו שאין להם חלק לעולם הבא(משנה סנהדרין י, א) — והקורא בספרים החיצונים(משנה סנהדרין י, א).
דבר אחר:
דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת וכמסמרות נְטוּעִים.
מה המסמר הזה הנטוע בדלת הוא מקיים הדפיןהדפין — הקרשים (של הדלת),
כך כשהצדיקים גוזרים הקדוש ברוך הוא מקיים דבריהם.
תדע לך מיעקב:
בשעה שברך מנשה ואפרים עשה את הקטון קודם לגדול,
שנאמר וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה(בראשית מח, כ).
וקיים הקדוש ברוך הוא גזירתו.
ועליו נאמר דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת:
אל תיקרי כַּדָּרְבֹונוֹת אלא כד רבנות.
כשיעקב גזר שתהא הרבנות לאפרים קיים הקדוש ברוך הוא דברו כמסמר הנטוע.
אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל וגזר יעקב על אפרים שיהא ראשון אף אני אשימנו ראשון לכל דבר.
בשופטים ובדגלים ובמלכים ובקרבנות:
בשופטים, יהושע שהיה שופט לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן(במדבר יג, ח),
ואחר כך גדעון בן יואש שהוא משבט מנשה.
בדגלים, שנאמר דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם(במדבר ב, יח),
ואחר כך וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה(במדבר ב, כ).
במלכים, ירבעם בן נבט היה משל אפרים ואחר כך יהוא בן נמשי משל מנשה.
אף קרבנות הנשיאים כשבאו להקריב:
אפרים מקריב ראשון ביום השביעי ומנשה אחרון ביום השמיני.
וכן הוא אומר בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם,
ואחר כך בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה(במדבר ז, נד).
ועליו הכתוב אומר: וְתִגְזַר אֹומֶר וְיָקׇם לָךְ(איוב כב, כח).
חלק ב
גוף הדרשה
דרשת הפסוק · ״קרבנו קערת כסף אחת״ · קרבן אפרים כנגד יעקב ויוסף, שדומים זה לזה, וברכת ״וישם את אפרים לפני מנשה״
קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת(במדבר ז, מט).
זה קרבן הקריב לשם יעקב שהקדימו למנשה.
ולשם יוסף שבעבור אהבתו בירכן יעקב כל אותן הברכות.
כמה דתימר וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים וגו׳(בראשית מח, טו),
ואומר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים וגו׳(בראשית מח, כ).
קַעֲרַת — זה יעקב:
אל תיקרי קַעֲרַת אלא עקרת.
שעקד הימין מן מנשה ונתנו על אפרים.
כֶּסֶף, על שם כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק(משלי י, כ).
מה שאמר ליוסף וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל(בראשית מח, יט).
שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ —
כנגד ק״ל תיבות שיש מן וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וגו׳(בראשית מח, יד) עד וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה.
מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף — זה היה יוסף שנזרק מאביו ונמכר למצרים.
אֶחָד, שהיה מלך במצרים.
כמה דתימר כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם וגו׳(בראשית כו, י).
וכן הוא אומר וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ וגו׳(בראשית מב, ו).
כֶּסֶף, על שם כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק.
שעל ידי חכמתו זכה למלכות: כמה דתימר אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כׇּל זֹאת וגו׳(בראשית מא, לט)
אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וגו׳(בראשית מא, מ).
שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.
שבא גבריאל והוסיף אות אחת על שמו משמו שלהקדוש ברוך הוא ולימדו שבעים לשון,
שנאמר עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע(תהלים פא, ו).
שאילולי כן לא היו המצריים מקבלים את יוסף להיות שליט עליהם.
שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה.
יעקב ויוסף שניהם היו צדיקים גמורים ושניהם היו דומין זה לזה.
אתייא כההיאאתייא כההיא — באה (הדרשה) כאותה ש־ דאמר רבי שמואל בר נחמני:
אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף(בראשית לז, ב):
לא הוה צריך קרייה למימר אלא אלה תולדות יעקב ראובן.לא הוה… — לא היה המקרא צריך לומר אלא: אלה תולדות יעקב ראובן.
לא היה המקרא צריך לומר אלא: אלה תולדות יעקב ראובן.
למה נאמר אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף?
ללמדך שהיה יעקב דומה לאביו בכל דבר.
מה יעקב נולד מהול אף יוסף נולד מהול.
מה זה היתה אמו עקרה אף זה היתה אמו עקרה.
מה זה נתקשית אמו מצער עיבורה אף זה נתקשית אמו בשעת הלידה.
מה זה ילדה אמו שנים אף זה ילדה אמו שנים.
מה זה אחיו שונא אותו אף זה אחיו שונאים אותו.
מה זה אחיו מבקש להרגו אף זה אחיו היו מבקשים להורגו.
זה רועה וזה רועה,
זה נטמן וזה נטמן,
זה נגנב שתי פעמים,
שנאמר גְּנֻובְתִי יוֹם וּגְנֻובְתִי לָיְלָה(בראשית לא, לט),
וזה נגנב שתי פעמים,
שנאמר כִּי גֻנֹּב גֻּונַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים(בראשית מ, טו).
זה נתברך בעשר ברכות וזה נתברך בעשר ברכות,
זה יצא חוצה לארץ וזה יצא חוצה לארץ,
זה נשא אשה בחוצה לארץ וזה נשא אשה בחוצה לארץ,
זה הוליד בנים בחוצה לארץ וזה הוליד בנים בחוצה לארץ.
זה לוו אותו המלאכים וזה לוו אותו המלאכים,
זה נתגדל על ידי חלום וזה נתגדל על ידי חלום,
זה נתברך בית חמיו בשבילו וזה נתברך בית חמיו בשבילו,
זה ירד למצרים וזה ירד למצרים,
זה כלה את הרעב וזה כלה את הרעב,
זה השביע בניו וזה השביע אחיו,
זה מת במצרים וזה מת במצרים,
זה נחנטנחנט — נחנט בבשמים, כמנהג מצרים וזה נחנט,
זה עלו עצמותיו וזה עלו עצמותיו.
הא לפי שהיה יוסף דומה לאביו לכך נאמר אֵלֶּה תֹּולְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף.
ולכך נאמר שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת וגו׳ — על יעקב ויוסף.
כַּף אַחַת(במדבר ז, נ) —
כנגד כף ימינו ששם על ראש אפרים.
ולמה קרי ליה אחת?
שהיא חשובה מן יד השמאל.
עֲשָׂרָה — כנגד עשר תיבות שיש מן וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ עד וְהוּא הַצָּעִיר.
מְלֵאָה קְטֹרֶת.
שראה יעקב דבר זה ברוח הקדש שראוי היה אפרים שיניח ימינו על ראשו.
וכן הוא אומר שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר.
השכילו ידיו לרוח הקדש: כמה דתימר מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי(תהלים פט, א).
פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר(במדבר ז, נא) —
כנגד אברהם,
שנאמר בו: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם(בראשית יח, ז).
אַיִל אֶחָד — כנגד יצחק:
שכתוב בו: וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹולָה תַּחַת בְּנוֹ(בראשית כב, יג).
כֶּבֶשׂ אֶחָד וגו׳ —
כנגד יעקב, דכתיב ביה: וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב(בראשית ל, מ).
ולמה הקריב אלו ג׳ מיני עולה?
כנגד האבות — כנגד הברכה שברכם יעקב.
הדא הוא דכתיב:
וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹותַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק(בראשית מח, טז).
שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת(במדבר ז, נב) —
כנגד יוסף, שכתוב בו: וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים(בראשית לז, לא).
ולמה הקריב זה כנגד יוסף?
לפי כשם שברכם יעקב על שם שלשת האבות כך ברכם על שם יוסף ותלאם עליו,
שנאמר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה.
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם(במדבר ז, נג) —
כנגד שתי ברכות שברכם.
כתחלה יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וגו׳.
ולבסוף בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל וגו׳.
אלים חֲמִשָּׁה עַתֻּודִים חֲמִשָּׁה וגו׳.
הרי ג׳ מינין כנגד ג׳ דורות שראה יוסף לאפרים שהיו נקראים על שם יוסף והיו בתי אבות,
שנאמר וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים וגו׳(בראשית נ, כג).
וכן הוא אומר: אֵלֶּה בְנֵי אֶפְרַיִם לְמִשְׁפְּחֹותָם לְשׁוּתֶלַח וגו׳(במדבר כו, לה) אֵלֶּה בְּנֵי שׁוּתָלַח וגו׳(במדבר כו, לו).
אפרים ושותלח וערן הרי ג׳ בנים שלג׳ דורות.
למה היו שלה׳ ה׳?
כנגד ה׳ תיבות של יָשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה.
שמשם זכה אפרים להקריב ראשון.
זֶה קׇרְבַּן אֱלִישָׁמָע.
לפי שהקריב על הסדר הזה התחיל הקדוש ברוך הוא מקלס את קרבנם.
זֶה קׇרְבַּן אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד.
על פי כתב יד מינכן, הספרייה הממלכתית הבווארית 97. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | מקללין | מקלטון |
| א | ר | — (הוספה) |
| א | ש | — (הוספה) |
| א | ל | — (הוספה) |
| א | לָ | — (הוספה) |
| א | ועורו | ועירו |
| ב | ו | — (הוספה) |
| ג | אלהים | — (הוספה) |
| ד | נשיא | — (הוספה) |
| ד | נטועים | אסופים |
| ד | ולהציב | ולהציל |
| ד | שלברזל | — (הוספה) |
| ד | מיחודו | — (הוספה) |
| ד | וֹ | — (הוספה) |
| ד | שתהא | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| במדבר רבה | כ״י מינכן 97 |
מדרש במדבר רבה
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר(במדבר ז, נד)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד מינכן, הספרייה הממלכתית הבווארית 97; השלמות מכתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · קצרה · אימת מלכות ושבועת אלהים שלמעלה ממנה, וארבע מיתות שאין החייב נמלט מהן
אֲנִי פִּי־מֶלֶךְ שְׁמֹר וְעַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים אַל־תִּבָּהֵל מִפָּנָיו תֵּלֵךְ אַל־תַּעֲמֹד בְּדָבָר רָע כִּי כׇּל־אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַעֲשֶׂה בַּאֲשֶׁר דְּבַר־מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וּמִי יֹאמַר־לוֹ מַה־תַּעֲשֶׂה שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם כִּי לְכׇל־חֵפֶץ יֵשׁ עֵת וּמִשְׁפָּט כִּי־רָעַת הָאָדָם רַבָּה עָלָיו כִּי־אֵינֶנּוּ יֹדֵעַ מַה־שֶּׁיִּהְיֶה כִּי כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה מִי יַגִּיד לוֹ אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת־הָרוּחַ וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת וְאֵין מִשְׁלַחַת בַּמִּלְחָמָה וְלֹא־יְמַלֵּט רֶשַׁע אֶת־בְּעָלָיו(קהלת ח, ב–ח)
״לכלוא את הרוח״ — ״את״ חלק בכתב היד, והושלם כבמקרא. ״ימלט״ — בכתב היד ״ימלא״, מסומן במאגרים ״כך״, ותוקן כבמקרא. ״מי שנתחייב הריגה״ — בכתב היד ״או מי שנתחייב סקילה או הריגה״, ו״או״, ״סקילה או״ נמחקו במאגרים. ״בעת שידבר״, ״ואם יבא לומר״ — לפניהם בכתב היד ״שיביא״, ״יאמר ל״, ונמחקו במאגרים.
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בן פְּדָהצוּר(במדבר ז, נד).
הדא הוא דכתיב:
אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמֹור וגו׳(קהלת ח, ב):
אם יאמר לך המלך שיהא מוראו עליך ותשמור גזירתו —
שמור גזירת פיו.
וכן הוא אומר: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ(דברים יז, טו):
מלך שיהא מוראו עליך,
ואומר כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּוינּוּ יוּמָת וגו׳(יהושע א, יח).
ואין אֲנִי האמור כאן אלא אימת מלכות:
כשם שאמר פרעה ליוסף,
הדא הוא דכתיב:
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וגו׳(בראשית מא, מד).
מהו אֲנִי פַרְעֹה?
כך אמר לו פרעה ליוסף:
אף על פי שאמרתי לך אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וגו׳(בראשית מא, מ),
שעשיתיך מלך על כלם,
הזהר שתנהוג בי כבוד ותמליכני עליך.
לכך אמר אֲנִי פַרְעֹה.
כלומר, תהא אימת מלכותי עליך.
ודכוותהודכוותה — וכיוצא בו: וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי יְיָ(שמות ו, כט).
למה צריך כאן לומר: אֲנִי יְיָ?
אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה:
אף על פי שעשיתיך אלוהו שלפרעה: כמה דתימר רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה(שמות ז, א) —
הזהר להיות אלהותי עליך.
שלא עשיתיך אלוה אלא לפרעה לבדו.
הוי: אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמֹור:
האני שיאמר לך פי המלך,
שתהא אימתי עליך — שמור שלא תמרוד על ציוויו.
יכול אפילו יאמר לך לעבור על דברי המקום תשמע לו? תלמוד לומר וְעַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים.
בא הכתוב להוכיחך שדִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים יהיה עליון על ציוי מלך בשר ודם.
שתבטל רצון המלך מפני רצון אלהים ותקיים כל הדברות שבתורה שנכנסת בשבועה עליהם לקיימן.
כמה דתימר לְעׇבְרְךָ בִּבְרִית יְיָ אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ וגו׳(דברים כט, יא),
ואומר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וגו׳(דברים כז, כו).
ודכוותה: אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וגו׳(ויקרא יט, ג).
יכול אמר לו אביו:
שחוט לי ובשל לי בשבת —
ישמע לו? תלמוד לומר וְאֶת שַׁבְּתֹותַי תִּשְׁמֹרוּ,
כולכם חייבים בכבודי, אף כאן הוא אומר וְעַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים.
שלמעלה מן מאמר המלך שמור דברת שבועת אלהים.
אַל תִּבָּהֵל מִפָּנָיו תֵּלֵךְ וגו׳(קהלת ח, ג):
אם יכעוס המלך עליך כדי להעבירך על חוקי התורה אל תתבהל מכעסו כדי שתלך בעצתו.
כמה דתימר אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים(תהלים א, א).
ואין פניו אלא כעסו: כמה דתימר וּצְלֵם אַנְפּוֹהִי אֶשְׁתַּנִּי(דניאל ג, יט).
הוי: תֵּלֵךְ.
ואַל תַּעֲמֹוד בְּדָבָר רָע.
שלא תעמוד בדרכו ללכת בה.
כמה דתימר וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד.
מהו בְּדָבָר רָע? שלא תתיירא מאותו דבר רע שיאמר לך שיהרגך וישרפך ויעשה לך ייסורין קשים אם לא תקיים גזירתו.
ויפחידך שאין אלוה בעולם שיוכל להצילך מידו.
הדא הוא דכתיב אחריו כִּי כׇּל אֲשֶׁר יַחְפֹּוץ יַעֲשֶׂה,
כמו שאמר נבוכדנאצר לחנניה מישאל ועזריה בַּהּ שעתא תִתְרְמוֹן לגו אַתּוּן נוּרָא יָקִידְתָּא וּמַן הוּא אֱלָהּ דישזבינכון מִן יְדָי(דניאל ג, טו).
בַּאֲשֶׁר דְּבַר המלך שִׁלְטוֹן וגו׳(קהלת ח, ד):
אם מסרת עצמך על המצוות לקיים גזירתו שלהקדוש ברוך הוא ולבטל גזירת בשר ודם מה שברך.
בעת שיגזור הקדוש ברוך הוא להביא פורענות בעולם שהוא מלכו שלעולם ושליט בכל לעשות חפצו ואין מי שימחה בידו.
כמה דתימר וְהוּא בְאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּעַשׂ(איוב כג, יג).
אתה תעמוד ותבקש רחמים על הגזירה לבטלה והקדוש ברוך הוא נושא לך פנים והוא מבטלה בזכותך.
לפי שביטלת גזירת מלך בשר ודם כדי לקיים גזירתו.
לכך נאמר: בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן — זה הקדוש ברוך הוא בעת שידבר דבר להביא לעולם להודיע שלטנותו בעולם.
כמה דתימר וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁייִּרְאוּ מִלְּפָנָיו(קהלת ג, יד).
תדע: מי ימחה על גזירתו ויאמר לו:
למה תעשה כך? — שׁוֹמֵר מִצְוָה(קהלת ח, ה).
לכך נאמר: וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה.
מי שיאמר לו: מה תעשה כך לבריותיך?
נהוג עמהם במדת רחמים —
זהו שומר מצותו.
הדא הוא דכתיב:
שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע.
ומהו לֹא יֵדַע דָּבָר רָע?
מדה כנגד מדה: הוא לא עמד בדבר רע,
לפיכך לֹא יֵדַע דָּבָר רָע.
וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם.
מי שישנו חכם לב רואה את הנולד ומחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה,
והוא משים אל לבו:
אם היום אעבור אל המצות ויש לי עת לעשות חפצי ואין מי שימחה בידי —
למחר יבא עת שיעשה בי הקדוש ברוך הוא משפט על שעבר על תורתי.
וכן הוא אומר הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וגו׳(קהלת ב, יד),
ואומר לֵב חָכָם לִימִינוֹ וגו׳(קהלת י, ב).
לכך נאמר: וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם.
מי שלבו חכם הוא יודע שאם יעבור על המצות יבא העת שיעשה הקדוש ברוך הוא משפט בו והוא פורש מן העבירה.
הדא הוא דכתיב אחריו כִּי לְכׇל חֵפֶץ יֵשׁ עֵת וּמִשְׁפָּט וגו׳(קהלת ח, ו):
בכל דבר שיעשה האדם חפצו ויבטל חפץ הקדוש ברוך הוא ידוע יהיה לו שעתיד ליתן לו הדין.
ואף על פי שאין נפרעין ממנו מיד אל יחשוב הקדוש ברוך הוא יותר לו על עוונו אלא מאריך רוחיה וגבי דיליהמאריך רוחיה וגבי דיליה — מאריך אפו, וגובה את שלו.
ואימתי פורע ממנו? לכשימלא ההיןההין — המדה, השיעור.
וכן הוא אומר בִּמְלֹאות ספְקוֹ יֵצֶר לוֹ וגו׳(איוב כ, כב).
לכך נאמר, כִּי רבת רָעַת הָאָדָם עליו:
כשם שעשה לדור המבול שנתן להם ארכה ולבסוף פרע מהם.
כמה דתימר וַיַּרְא יְיָ כִּי רבת רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וגו׳(בראשית ו, ה).
מה כתיב אחריו? וַיֹּאמֶר יְיָ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי וגו׳(בראשית ו, ז).
כִּי אֵינֶינּוּ יֹודֵעַ מַה שֶּׁיִּהְיֶה וגו׳(קהלת ח, ז).
בא הכתוב ללמדך: כל מי שאינו חוזר בו מעבירה שיש בידו ואינו מתיירא מיום הדין כשיבא יום פקודתו לא ישאו לו פנים.
ואם יבא לומר שיאריכו לו ויחזור בו אין שומעין לו.
הוי: כִּי כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הפורענות מִי יַגִּיד לוֹ כשיעשה תשובה ויתקבל?
לומר לך, קודם גזר דין שומעים לו, לאחר גזר דין אין שומעין לו.
לכך נאמר כִּי כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה מִי יַגִּיד לוֹ.
אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ וגו׳(קהלת ח, ח).
לפי שמצינו ארבע מיתות גזר הקדוש ברוך הוא על עוברי עבירות לכך כתיב כאן ארבעה דברים כנגדם שאין ביד החייב להנצל מהם אחר גזר דינו.
ואלו הן: אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא את הָרוּחַ.
זו מיתת חנק וכל הדומות לה, שאין האדם מת ממנה אלא על ידי הרוח שאין לו מאי זה המקום ינשום.
הוי: אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ.
להוציאו בעת שיבא היום שיכלאו הרוח בגופו.
וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת — זו מיתת סקילה וכל הדומות לה: כמה דאת אמר וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת(דברים יג, יא).
וְאֵין מִשְׁלַחַת בַּמִּלְחָמָה — זו מיתת הסיף וכל הדומות לה: כמה דתימר צֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק(שמות יז, ט).
וכתיב וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב(שמות יז, יג).
וְלֹא ימלט רֶשַׁע אֶת בְּעָלָיו — זו מיתת שרפה וכל הדומות לה: כמה דתימר וְהָיוּ כׇל זֵדִים וְכׇל עושי רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹותָם הַיּוֹם הַבָּא(מלאכי ג, יט).
הרי ארבע מיתות בית דין זכורות בפסוק זה.
שאף על פי שבטלו סנדריסנדרי — סנהדרין ובטלו ארבע מיתות בית דין, דין ארבע מיתות לא בטלו.
שהקדוש ברוך הוא דן את החייב למות בהן בשפטים רעים כנגדן.
מי שהוא חייב חנק או טובע בנהר או מת בסרנוכיבסרנוכי — בחולי החנק בגרון או נמסר ביד גוים שחונקים אותו.
מי שחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו או גוים סוקלין אותו.
מי שנתחייב הריגה ליסטיןליסטין — שודדים באין עליו והורגין אותו.
מי שנתחייב שריפה או נופל באור או נחש נושכו.
הא למדת שאינו אדם יכול להנצל מדינו שלהקדוש ברוך הוא שלא ימדוד לו כמדתו.
לכך נאמר אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ וגו׳.
פתיחתא שנייה · יוסף ששמר אימת מלכות ושבועת אלהים, ושכרו מדה כנגד מדה; וקרבן גמליאל
אֲנִי פִּי־מֶלֶךְ שְׁמֹר וְעַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים אַל־תִּבָּהֵל מִפָּנָיו תֵּלֵךְ אַל־תַּעֲמֹד בְּדָבָר רָע כִּי כׇּל־אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַעֲשֶׂה בַּאֲשֶׁר דְּבַר־מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וּמִי יֹאמַר־לוֹ מַה־תַּעֲשֶׂה שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם(קהלת ח, ב–ה)
״ויבא הביתה לעשות מלאכתו״ — אחריו בכתב היד ״מלאכתו״ בכפל, ונמחק בידי הסופר. ״כי כל אשר יחפוץ״ — ״כל״ חלק בכתב היד, והושלם כבמקרא. ״שהיתה מגזמת״ — בכתב היד ״שהיה מגזם״, מסומן במאגרים ״כך״.
״ותנח בגדו אצלה… ויהי כהרימי קולי וגו׳״, ״וידבר פרעה אל יוסף בחלומי… שלטון, כמה דתימא״, ״לא ידע דבר, מהו דבר רע״ — הושלמו במאגרים. ״לפיכך פרש ממנה״ — בכתב היד ״לפי׳״, והגרש בגליון. ״בעולם הזה״ — בגליון. ״להקריב״ — בגליון, תחת ״להביא״ שנמחק. ״ביום השמיני נשיא לבני מנשה וגו׳״ — בכתב היד ״לבני אפרים וגו׳ מנשה״, ״אפרים״ נמחק במאגרים והסופר סימן את הסדר.
״הרי ד׳״ (פר, איל, כבש ושעיר) — מסומן במאגרים ״כך״, ונשאר: הרביעי הוא יאיר. ״הרי ג׳ מינים כנגד ג׳ דברים״ — בכתב היד ״ד׳ דברים״, מסומן במאגרים ״כך״, ותוקן כמניין הדברים שבהמשך. ״שבט מנשה״ — בגליון, תחת ״חלק״ שנמחק.
דבר אחר:
אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמֹור(קהלת ח, ב) — מדבר ביוסף הצדיק שהוא שמר אֲנִי שאמר לו פרעה.
כמה דתימהכמה דתימה — כמו שאתה אומר וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וגו׳(בראשית מא, מד).
שמעולם לא מרד על ציוויו.
וְעַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים.
שאף על פי שנכנס לאותה גדולה לא פרק עול שמים מעליו והיה ירא להקדוש ברוך הוא.
כמה דתימר אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא(בראשית מב, יח).
ולכך נאמר אֱלֹהִים, והיה זהיר על השבועה.
שלא נשבע חי יי אם תצאו מזה,
אלא חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה(בראשית מב, טו).
הוי: שְׁבוּעַת.
מהו דִּבְרַת?
שגדר עצמו מן הערוה: כמה דתימר וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר(דברים כג, טו).
ואומר עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר וגו׳(דברים כב, כד).
וכן הוא אומר וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי(בראשית לט, ז).
מה כתיב שם? וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו וגו׳(בראשית לט, ח).
לכך נאמר עַל דִּבְרַת.
כמה דתימר וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם(בראשית לט, י).
אַל תִּבָּהֵל מִפָּנָיו(קהלת ח, ג).
בעת שנכנס לבית לעשות מלאכתו והיה הבית פנוי שלא היה שם אדם שיראהו.
כמה דתימר וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וגו׳(בראשית לט, יא).
ובאתה ותפשה בבגדו כדי שישכב עמה,
אף על פי כן לא נתבהל מן מעשיה והלך לו לחוץ:
כמה דתימר וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנׇס וַיֵּצֵא החוצא(בראשית לט, יב).
לכך נאמר אַל תִּבָּהֵל מִפָּנָיו:
לא נתבהל מפנאי הביתמפנאי הבית — מפני שהיה הבית פנוי אלא שנס והלך לו.
אף על פי כן שאמרה לו שאם לא ישכב עמה היא אומרת לבעלה שהוא חפץ לאונסה ובעלה הורגו ואין מי שימחה בידו לפי שהיה עבדו.
אף על פי כן לא עמד לעשות תאותה בשביל אותו דבר רע,
שהיתה מגזמת לעשות לו.
לכך נאמר: אַל תַּעֲמֹוד בְּדָבָר רָע כִּי כל אֲשֶׁר יַחְפֹּוץ יַעֲשֶׂה.
ומנין אתה למד שהיתה מגזמת לו כך?
מן סוף הדברים.
כיון שראתה שלא הועילה במעשיה ראה מה עשתה.
וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר וגו׳(בראשית לט, יד) וַיְהִי כְשׇׁמְעוֹ וגו׳(בראשית לט, טו)
וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ וגו׳(בראשית לט, טז) וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר וגו׳(בראשית לט, יז) וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וגו׳(בראשית לט, יח).
בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וגו׳(קהלת ח, ד).
מה שכר נתן לו הקדוש ברוך הוא על כך? — השליטו על ארץ מצרים.
הדא הוא דכתיב:
בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וגו׳.
כמה דתימר וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף בַּחֲלֹומִי וגו׳(בראשית מא, יז).
שִׁלְטוֹן: כמה דתימא וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ(בראשית מב, ו).
וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה.
כמה דתימר לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ(בראשית מא, נה).
כל כך למה? על ששמר את המצות.
הדא הוא דכתיב:
שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע(קהלת ח, ה).
לֹא יֵדַע דָּבָר.
מהו דָּבָר רָע?
שאותו דבר רע שאמר שר המשקים עליו.
כמה דתימר וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים(בראשית מא, יב).
דבר כאן בגנות יוסף ג׳ דברים.
נַעַר — שהוא שוטה: כמה דתימר אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר(משלי כב, טו).
עִבְרִי — שונא.
עֶבֶד — שאינו ראוי למלכות.
אף על פי כן לא ידע יוסף אותו דבר רע,
כלומר שלא נגע בו הדבר, שמלך.
וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם — זה היה יוסף שנקרא חכם.
כמה דתימר אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ(בראשית מא, לט).
והיה יודע שעתיד ליתן הדין אלו נגע באשת פוטיפר,
לפיכך פרש ממנה.
הדא הוא דכתיב:
וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ בעולם הזה.
לִהְיוֹת עִמָּהּ לעולם הבא.
דבר אחר:
וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם — זה הקדוש ברוך הוא שכתוב בו: חֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַ(איוב ט, ד).
הוי עת על יוסף לשלם לו שכרו מדה כנגד מדה,
הא כאי זה צד?
הוא שלט ביצרו ולא נגע בה לפיכך נעשה שליט.
כמה דתימר וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ.
הוא לא שמע לה: כמה דתימר וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ.
לכך המליכו הקדוש ברוך הוא על מצרים כולה והיו כולם נשמעים לדבריו.
כמה דתימר אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ.
פיו שלא נשק בעבירה.
לפיכך עַל פִּיךָ יִשַּׁק כׇּל עַמִּי(בראשית מא, מ).
הוא אמר לה: אֵינֶינּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וגו׳(בראשית לט, ט),
כדי להדיחה מעליו.
לפיכך אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי.
הוא לא תפסה והיא תפשתו בידיה.
כמה דתימר וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ וגו׳.
לפיכך וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹותָהּ עַל יַד יוֹסֵף(בראשית מא, מב).
הוא עזב בגדו בידה.
לפיכך וַיַּלְבֵּשׁ אֹותוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ.
הוא לא הרכין צוארו לעבירה.
לפיכך וַיָּשֶׂם רְבִיד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ.
הוא לא רכב עליה.
לפיכך וַיַּרְכֵּב אֹותוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה(בראשית מא, מג).
היא קראה לאנשי ביתה על כך: כמה דתימר וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וגו׳.
לפיכך וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ.
הוא ניתן אל בית הסהר על כך: כמה דתימר וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר(בראשית לט, כ).
לפיכך וְנָתוֹן אֹותוֹ עַל כׇּל אֶרֶץ מִצְרָיִם.
הוא לא נתן עיניו בה ולא במצריות בעת שמלך.
כמה דתימר בֵּן פֹּורָת יוֹסֵף בֵּן פֹּורָת עֲלֵי עָיִן(בראשית מט, כב).
שעילםשעילם — שהעלים, שכיסה עיניו מאשת פוטיפר ומן המצריות.
בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר.
אמר רבי ראובן: מהו עֲלֵי שׁוּר?
אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לשלם שכר אותה עין.
כאי צד?
שנו רבותינו: שהיו אוכלין במקדש קדשים קלים תוך החומה לפנים מחומת ירושלם;
אבל בשילה שהיה חלק יוסף אוכלין אותן בכל הרואהבכל הרואה — בכל מקום שרואים משם (את שילה).
הוי: עֲלֵי שׁוּר: כמה דתימר לֹא תְשׁוּרֵנִי עֵין רֹאִי(איוב ז, ח).
אמר רבי עזריה: אמר לו הקדוש ברוך הוא ליוסף:
אתה שמרת מצות לא תנאף שהיא שביעית בדברות ולא נאפת באשת פוטיפר.
וגם שמרת מצות לא תגנוב שהיא שמינית בדברות שלא גנבת ממונו שלפוטיפר ולא גנבת מקור אשתומקור אשתו — את אשתו (בלשון נקייה).
כמה דתימר וְעֵין נֹואֵף שָׁמְרָה נֶשֶׁף לֵאמֹר לֹא תְשׁוּרֵנִי עָיִן(איוב כד, טו).
יבא העת שאני פורעם לך.
למחר כשיבאו הנשיאים להקריב בחנכת המזבח יהיו נשיאי שני בניך אחד מקריב ביום שביעי והשני ביום שמיני.
ואין שבט אחד מפסיק בין שני בניך כשם שאתה לא הפסקת בין לא תנאף ללא תגנוב.
שכן כתיב בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם וגו׳(במדבר ז, מח) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה וגו׳(במדבר ז, נד).
לכך נאמר: וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם.
קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת(במדבר ז, נה):
אל תיקרי קַעֲרַת אלא עקרת —
כנגד יעקב שעקר את הבכורה מראובן ונתנה ליוסף,
שנאמר וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ וגו׳(בראשית מח, כב).
כֶּסֶף: כמה דתימר כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק(משלי י, כ).
כמה שאמר אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי(בראשית מח, ה).
ק״ל מִשְׁקָלָהּ.
כשירד יעקב למצרים בשביל יוסף בן ק״ל שנים היה,
שנאמר וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה(בראשית מז, ט).
מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף — כנגד יוסף שנזרק מאביו ונמכר למצרים.
כֶּסֶף, על שם כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק.
מה שאמר לאביו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹור שִׂים יְמִינְךָ וגו׳(בראשית מח, יח).
שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.
שעל ידו ירדו שבעים נפש למצרים.
שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים וגו׳.
יעקב ויוסף שניהם היו צדיקים גמורים ושניהם העמידו שבטים.
כַּף אַחַת וגו׳(במדבר ז, נו) —
כנגד חבלי מנשה עשרה,
שנאמר וַיִּפְּלוּ חַבְלֵי מְנַשֶּׁה עֲשָׂרָה וגו׳(יהושע יז, ה).
פַּר אֶחָד וגו׳(במדבר ז, נז) שְׂעִיר עִזִּים וגו׳(במדבר ז, נח).
הרי ד׳ — כנגד שלשה דורות שראה יוסף מן מנשה שנטלו חלק בארץ,
שנאמר גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף(בראשית נ, כג).
וכן הוא אומר בְּנֵי מְנַשֶּׁה לְמָכִיר מִשְׁפַּחַת הַמָּכִירִי וּמָכִיר הוֹלִיד אֶת גִּלְעָד(במדבר כו, כט) אֵלֶּה בְּנֵי גִלְעָד אִיעֶזֶר(במדבר כו, ל).
מכיר וגלעד ואיעזר הרי ג׳ דורות שהיו בתי אבות שנקראו על שם יוסף,
כי מנשה על שם יעקב נקרא: כמה דתימר וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וגו׳.
והרביעי זה היה יאיר בן מנשה שנטל חלק בארץ.
כמה דתימר וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֺּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֺּת יָאִיר(במדבר לב, מא).
שלשה מיני עולה שהקריב היו כנגד בני מכיר בן מנשה.
ושעיר החטאת היה כנגד יאיר.
שלא הוריש חלקו לבניו כי לא היו לו בנים.
ולכך קראן על שמו שלא היה לו זכר.
וירשו חלקו בני מכיר אחיו.
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם(במדבר ז, נט) —
כנגד שבט מנשה שנחלק לשנים ולקח שני חלקים בארץ חציו בעבר הירדן וחציו בארץ כנען.
אלים חֲמִשָּׁה וגו׳.
הרי ג׳ מינים כנגד ג׳ דברים שעשה יוסף בשביל מנשה שהיה מבקש לגדלו על אפרים אחיו.
האחת וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם וגו׳(בראשית מח, יג).
והשנית וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו וגו׳(בראשית מח, יז).
השלישית וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי וגו׳.
למה היו שלה׳ ה׳?
כנגד ה׳ נשים משבט מנשה שנטלו חלק בארץ —
אלו בנות צלפחד חמש: כמה דתימר כֵּן בְּנוֹת צְלׇפְחָד דֹּובְרֹות וגו׳(במדבר כז, ז).
וכן היו חמש, שנאמר וְאֵלֶּה היו שְׁמוֹת בְּנֹותָיו מַחְלָה וגו׳(במדבר כז, א).
וכן יעקב הזכירו בברכת יוסף,
שנאמר בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר —
אלו בנות צלפחד שנטלו חלק בארץ.
דבר אחר: למה ה׳ ה׳?
כנגד הברכה שברכן יעקב וְיִדְגּוּ לָרֹוב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ(בראשית מח, טז).
ודגים נבראו ביום חמישי.
זֶה קׇרְבַּן גַּמְלִיאֵל וגו׳.
כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב קרבנו על הסדר הזה התחיל מקלס את קרבנו.
זֶה קׇרְבַּן גַּמְלִיאֵל וגו׳.
חלק ב
גוף הדרשה
דרשת הפסוק · ״ביום התשיעי נשיא לבני בנימן״ · קרבן בנימן כנגד רחל, יוסף ובנימן, ושלשה בתי המקדש
״לפני אפרים״ — בכתב היד ״לבני אפרים״, הבי״ת מסומנת במאגרים ״כך״. ״שלה׳ ה׳״ (כנגד מעלות) — בכתב היד ״שלהה׳ה״ ו״שלה׳ה״.
בַּיּוֹם הַתְּשִׁיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן וגו׳(במדבר ז, ס).
למה הקריב בנימן אחר בני יוסף?
לפי כשם שהיתה השכינה בחלקו שליוסף בשילה כך שרתה בחלקו שלבנימן במקדש בירושלם.
דבר אחר:
על שם שאמר הכתוב: לפני אֶפְרַיִם בִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ(תהלים פ, ג).
קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף(במדבר ז, סא), אל תיקרי קַעֲרַת אלא עקרת —
כנגד רחל שהיתה עקרת הבית.
היא היתה עיקר ביתו של יעקב,
שנאמר בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב יוֹסֵף וּבִנְיָמִן(בראשית מו, יט),
ואומר מֵתָה עָלַי רָחֵל(בראשית מח, ז).
כֶּסֶף אַחַת.
שמתפלתה נולד בנימן, שנאמר וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר וגו׳(בראשית ל, כד).
ועליה נאמר כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק(משלי י, כ).
לשון צדקת.
שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, שנולד בנימן כשהיה יעקב בן מאה שנה ולכך נקרא שמו בנימן:
בן ימ״ן, שנולד לאביו כשהיה יעקב בן מאה שנה, והוא היה בן ל׳ שנה כשירד למצרים.
הרי ק״ל.
מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף — הוא מזרק הוא גביע —
כנגד יוסף שבחן צדקות אחיו בבנימן על אודות הגביע.
וכיון שראה יוסף שמסר יהודה נפשו על בנימן הכיר צדקות אחיו ונתוודע להם.
ולפי שהיה יוסף שותה יין בגביע,
ויין חשבונו שבעים,
לכך היה משקל המזרק שבעים שקל בשקל הקדש.
שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים, שניהם היו שווים יוסף ובנימן.
שהמשכן הוקם בחלק יוסף בשילה ובית המקדש בחלק בנימן בירושלם.
הוי: סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה.
כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב(במדבר ז, סב) —
כנגד עשרה בנים שהיו לו לבנימן כשירד למצרים,
שנאמר וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וגו׳(בראשית מו, כא).
והיו כולם צדיקים, הוי: מְלֵאָה קְטֹרֶת.
פַּר אֶחָד וגו׳(במדבר ז, סג).
הרי ג׳ מיני עולה כנגד ג׳ פעמים שנבנה בית המקדש בחלקו.
אחת בימי שלמה, ואחת בימי עולי הגולה, והשלישית לימות המשיח.
שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת(במדבר ז, סד) —
כנגד הבנין שבנאו הירודוסהירודוס — הורדוס המלך, שבנה את בית המקדש מחדש שנבנה על ידי מלך חוטא והיה לו בניינו לכפרה על שהרג חכמי ישראל.
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם(במדבר ז, סה) —
כנגד שני מלכים שיצאו מבנימן:
שאול ואיש בשת.
דבר אחר: כנגד שני גואלים שיצאו ממנו:
מרדכי ואסתר.
אלים חֲמִשָּׁה וגו׳.
הרי ג׳ מינים שלה׳ ה׳ כנגד מעלות שלה׳ ה׳ שנטל בנימן.
ואלו הן: וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּולָּם חָמֵשׁ יָדוֹת(בראשית מג, לד).
וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וגו׳(בראשית מה, כב).
והשלישית זה היה מרדכי שהיה מבנימן שזכה ללבוש ה׳ לבושי מלכות,
שנאמר וּמׇרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וגו׳(אסתר ח, טו).
זֶה קׇרְבַּן אֲבִידָן וגו׳.
כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על זה הסדר התחיל מקלס קרבנו ואמר זֶה קׇרְבַּן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹונִי.
דרשת הפסוק · ״ביום העשירי נשיא לבני דן״ · קרבן דן כנגד שמשון ונזירותו, ומספר תיבות פרשת הנזיר
״קרבן על נזירות טהרה״ — מקומו חלק בכתב היד, והושלם כבדפוס. ״קדוש יהיה״ — הקו״ף בגליון. ״למה ג׳ מינים״ — בכתב היד ״שני״, מסומן במאגרים ״כך״.
בַּיּוֹם הָעֲשִׂירִי וגו׳(במדבר ז, סו).
הרי נותרו ג׳ שבטים:
דן ונפתלי ואשר.
מה ראה להקריב דן תחלה להם?
לפי שאביו הקישו ליהודה: כמה דתימר דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל(בראשית מט, טז).
כמיוחד שבשבטים — זה יהודה.
לפיכך היה ראש לאלו שנשארו כשם שיהודה היה ראש לכלן.
קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת(במדבר ז, סז).
הרי זה הקריב קרבנו כנגד שמשון.
לפי שברכת יעקב לדן לא היתה אלא על שם שמשון.
וגם גבורת שמשון לא היתה תלויה אלא בנזירותו.
לכך הקריב נשיא דן על הסדר הזה.
הדא הוא דכתיב:
קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת.
זה היה נזיר טהרה ולכך קרא לו קערה,
שהוא היה מביא לחם.
שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ: מן וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר(במדבר ו, יג) עד וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר(במדבר ו, כ) ק״ל תיבות.
מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף, שאותה שעה הותר לשתות יין הנשתה במזרק שחשבונו שבעים.
הוי: יין.
דבר אחר: למה שִׁבְעִים?
כנגד נזיר שנטמא שנזרקה נזירותו: כמה דתימר וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁונִים יִפְּלוּ כִּי טָמֵא נִזְרוֹ(במדבר ו, יב).
ויש בו ע׳ תיבות מן כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹושׁ הוּא לַיְיָ(במדבר ו, ח) עד כִּי טָמֵא נִזְרוֹ.
דבר אחר: למה ע׳?
כנגד ע׳ תיבות האמורות בברכת דן מן דָּן יָדִין עַמּוֹ עד וַיִּפֹּול רֹוכְבוֹ אָחוֹר(בראשית מט, יז).
על שפיטת שמשון, לפי שפסוק האחרון לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְיָ(בראשית מט, יח) לא אמרו יעקב אלא על שמשון.
ולכך קראו מזרק, שנזרק שמשון מן אחיו שלא רצה לישא אשה מבנות אחיו כי אם מבנות פלשתים.
דבר אחר:
מִזְרָק, על שם שקראו נחש ושפיפוןושפיפון — מין נחש שהם נזרקים על הארץ, שאין להם רגלים והולכים על גחון.
וכן שמשון חגרחגר — צולע בשתי רגליו.
דבר אחר:
מִזְרָק, על שם וַיִּפֹּול רֹוכְבוֹ אָחוֹר.
שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים וגו׳.
שנזיר טהרה ונזיר טומאה שניהם צריכים סלת חלות מצות בלולות בשמן.
לפי שנזיר טומאה אינו יוצא בקרבן שמביא על טומאתו ואינו יכול לשתות יין עד שיביא עוד קרבן על נזירות טהרה.
דבר אחר:
שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים וגו׳.
לפי ששמשון בין קודם שנתגלח שער נזרו בין לאחר שנתגלח שער נזרו,
שהיה כנזיר טומאה, שעל שטימא עצמו בגויהבגויה — באשה נכריה היא גרמה לו לאותו גילוח.
הרג שמשון בפלשתים,
דכתיב וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו(שופטים טז, ל).
כַּף אַחַת עשר זָהָב(במדבר ז, סח) —
כנגד י׳ דברים האמורין ביין שנזיר אסור בהן.
ואלו הן: מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר(במדבר ו, ג) — הרי שנים,
חֹומֶץ יַיִן וְחֹומֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה — הרי ד׳,
וְכׇל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה — הרי ה׳,
וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל — הרי ז׳,
כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן(במדבר ו, ד) — הרי ח׳,
מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג — הרי י׳.
למה היתה שלזהב? לפי שהיין אדום הוא: כמה דתימר אַל תֵּרֶא יַּיִן כִּי יִתְאַדָּם(משלי כג, לא).
והזהב אדום.
למה היתה מלאה קטרת?
שכל המזיר עצמו מן היין צריך לעשות לשום שמים,
שנאמר לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיְיָ(במדבר ו, ב).
פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וגו׳(במדבר ז, סט).
הרי כאן ג׳ מיני עולה כנגד ג׳ מינים שהנזיר מוזהר עליהם.
שתיית יין ואכילת ענבים וטומאת מת.
שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת(במדבר ז, ע) —
כנגד אזהרת שער: כמה דתימר קָדֹושׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע וגו׳(במדבר ו, ה).
דבר אחר:
ג׳ מיני עולה כנגד ג׳ אזהרות שהזהיר המלאך לאם שמשון.
הדא הוא דכתיב:
מִכֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וְכׇל טֻומְאָה אַל תֹּאכַל(שופטים יג, יד).
והשעיר כנגד האזהרה של שער.
הדא הוא דכתיב:
וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר(שופטים יג, ה).
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים וגו׳(במדבר ז, עא) —
כנגד שני דברים שמשלו אביו:
נחש ושפיפון, שנאמר יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ וגו׳.
דבר אחר: כנגד שנמשל בשני דברים מפי שני בני אדם.
יעקב משל אותו לנחש ושפיפון ומשה לגור אריה,
שנאמר דָּן גּוּר אַרְיֵה(דברים לג, כב).
דבר אחר:
כנגד שני פעמים שכתוב עליו שהוא שפט את ישראל עשרים שנה.
ואלו הן: וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל בִּימֵי פְלִשְׁתִּים עֶשְׂרִים שָׁנָה(שופטים טו, כ).
וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים שָׁנָה(שופטים טז, לא) —
ללמדך שעשרים שנה שפט את ישראל בחייו וכ׳ שנים אחר מיתתו היה מוראו שלשמשון על פלשתים וישבו בהשקט.
דבר אחר: כנגד שני עמודי התוךעמודי התוך — העמודים האמצעיים שהבית נשען עליהם אשר הפיל.
אלים חֲמִשָּׁה וגו׳.
למה ג׳ מינים? כנגד ג׳ מינים שלקרבנות שהיה מביא נזיר טומאה:
שתי תורים או שני בני יונה.
אחד לחטאת ואחד לעולה.
וכבש בן שנתו לאשם.
למה היו שלה׳ ה׳? כנגד ה׳ מינים שהיה מביא נזיר טהרה.
כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים וסלת חלות ורקיקי מצות ומנחתם ונסכיהם.
דבר אחר: למה ג׳ מינים?
כנגד ג׳ פעמים שהכה שמשון בפלשתים בחייו.
ואלו הן: וַיַּךְ מֵהֶם שְׁלֹשִׁים אִישׁ(שופטים יד, יט).
וַיַּךְ אוֹתָם שׁוֹק עַל יָרֵךְ(שופטים טו, ח).
וַיַּךְ בָּהּ אֶלֶף אִישׁ(שופטים טו, טו) — היו הג׳ מינים שלה׳ ה׳.
הרי ט״ו — כנגד הנס שנעשה לו בלחיבלחי — במקום ששמו לחי.
ונקרא המעין על הנס,
שנאמר עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ עֵין הַקּוֹרֵא אֲשֶׁר בַּלֶּחִי(שופטים טו, יט).
והן ט״ו אותיות.
זֶה קׇרְבַּן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי.
כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על סדר הזה התחיל מקלס את קרבנו.
זֶה קׇרְבַּן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי.
דרשת הפסוק · ״ביום עשתי עשר יום נשיא לבני אשר״ · קרבן אשר כנגד אישורם של ישראל ובחירתם מכל האומות, ושתי תורות
״אמר הקדוש ברוך הוא: אם אכתוב להם…״ — בגליון כתב היד (״אהב״ה״). ״מן ה׳ ה׳״ — הגרש הראשון בגליון.
בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עׇכְרָן(במדבר ז, עב).
מה ראה נשיא אשר להקריב אחר נשיא דן?
לפי שדן נקרא שמו על שם דין ואשר נקרא שמו על שם אישוראישור — אושר, שבח.
לפיכך צוה הקדוש ברוך הוא להקריב אשר אחר דן.
שצריך הדיין לאשר דינו: כמה דתימר דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ(ישעיה א, יז).
קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת(במדבר ז, עג).
אמר רבי תנחומא:
כל השבטים לשם גאולתם שלישראל ולשם שבחם נקראו שמותם.
ואשר נקרא שמו לשם גאולתן שלישראל.
כמה דתימר וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כׇּל הַגּוֹיִם(מלאכי ג, יב).
ולשם שבחן: כמה דתימר אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֱׁיְיָ אֱלֹהָיו(תהלים קמד, טו).
אין אישורן שלישראל אלא על שבחרו בהקדוש ברוך הוא להיות להם לאלהים והקדוש ברוך הוא בחר בהם להיות לו לעם סגלה.
ולפיכך כשבא נשיא אשר להקריב הקריב קרבנו על שם הבחירה שבחר הקדוש ברוך הוא בישראל מכל האומות.
כמה דתימר ובְּךָ בָּחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻולָּה(דברים ז, ו).
ועליהם נאמר: אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵירֶיךָ(תהלים סה, ה).
ולכך הקריב קרבנו קערת כסף —
כנגד אומות העולם שהם היו תחלה לאברהם.
שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ — אלו ע׳ בני נח וששים מלכות שאמר שלמה: שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת(שיר השירים ו, ח).
ומי היו? י״ו בני קטורה וישמעאל וי״ב בניו ועשו וי״ז בין בניו ובני בניו.
כיצד? בני אליפז היו שמנה.
ואלו הן: בְּנֵי אֱלִיפָז תֵּימָן אוֹמָר צְפוֹ וְגַעְתָּם וּקְנַז(בראשית לו, יא), וְתִמְנָע וַעֲמָלֵק(דברי הימים א א, לו).
הרי ח׳ עם אליפז.
תמן כתיב בְּנֵי אֱלִיפַז בְּכוֹר עֵשָׂו אַלּוּף תֵּימָן וגו׳(בראשית לו, טו) אַלּוּף קֹרַח אַלּוּף גַּעְתָּם וגו׳(בראשית לו, טז).
הרי ט׳, רעואל עם בניו ה׳,
שנאמר בְּנֵי רְעוּאֵל נַחַת וָזֶרַח שַׁמָּה וּמִזָּה(בראשית לו, יג).
הרי י״ד.
ובני עשו ג׳, יעוּשׁ וְיַעְלָם וְקֹרַח(דברי הימים א א, לה).
הרי י״ז, וי״א אלופים שחושב בסוף,
שנאמר וְאֵלֶּה שְׁמוֹת אַלּוּפֵי עֵשָׂו לְמִשְׁפְּחֹותָם לִמְקֹומֹותָם בִּשְׁמֹותָם אַלּוּף תִּמְנָע וגו׳(בראשית לו, מ).
הרי נ״ז. ואם תאמר: והלא הם נ״ח?
לא תבראלא תברא — אין זו קושיה: תמנע שלאליפז בתו היתה.
וג׳ מלכי אדום שהיו מזרע אדום.
ואלו הן: בלע בן בעור, והוא נקרא על שם עשו שהיה בלע ומכר בכורתו בשביל בליעתו:
בֶּן בְּעוֹר(בראשית לו, לב), בניו שלמי שעשה עצמו כבהמה,
שנאמר הַלְעִיטֵנִי נָא(בראשית כה, ל): כמה דתימר אין אובסין את הגמל(משנה שבת כד, ג) אבל מלעיטין אותו(משנה שבת כד, ג).
והשני יובב בן זרח מבצרה.
ובצרה מן אדום היה,
שנאמר מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבׇּצְרָה(ישעיה סג, א).
והשלישי השם מארץ התימני.
ותימן היא ארץ אדום,
שנאמר וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵּימָן לְמַעַן יִכָּרֶת אִישׁ מֵהַר עֵשָׂו מִקָּטֶל(עובדיה א, ט);
אבל שאר המלכים משאר מקומות היו ומשאר אומות.
הרי ששים.
ולמה קרא לכל אלו קערת?
על שם שפסל הקדוש ברוך הוא את כולן.
ואין קערה אלא לשון צרעת: כמה דתימר שְׁקַעֲרוּרֹות יְרַקְרַקֹּות(ויקרא יד, לז).
כֶּסֶף, על שם חרפה.
שילכו כלם לחרפות לדראוןלדראון — לבזיון עולם.
ומנין לכסף שהוא לשון חרפה?
שכן בלשון ארמי קורין לחרפה כסופאכסופא — בושה, חרפה.
מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף — אלו ישראל שהפריש הקדוש ברוך הוא מהם.
כמה דתימר כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ(תהלים קלה, ד),
ואומר וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם וגו׳(יהושע כד, ג).
שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.
כמה דתימר בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹותֶיךָ(דברים י, כב) למצרים וגו׳.
וכלם היו קדושים.
שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה.
שלאומות ולישראל שלח הקדוש ברוך הוא נביאים מהם בהם.
הוי: לְמִנְחָה: כמה דתימר וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְיָ(ישעיה יא, ב).
ואומר וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ(במדבר יא, כו).
ולכלם רצה הקדוש ברוך הוא ליתן את תורתו,
שנאמר וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב).
כַּף אַחַת(במדבר ז, עד).
מכלן לא בחר הקדוש ברוך הוא אלא בישראל,
שנאמר אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי וגו׳(שיר השירים ו, ט).
ועל זה הם מאושרים מכל האומות: כמה דתימר רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ.
אלו האומות.
ולמה בחר בהם הקדוש ברוך הוא? שכל האומות פסלו בתורה ולא רצו לקבלה ולא בחרו בהקדוש ברוך הוא לקבל מלכותו עליהם;
אבל ישראל בחרו בהקדוש ברוך הוא ובתורתו שהיא חמשת ספרים כנגד חמשת אצבעות שבכף וקבלו עשרת הדברות בסיני.
הוי: כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב.
מהו מְלֵאָה קְטֹרֶת?
שכלן אמרו: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז).
קבלו עליהם תלמוד תורה והמעשה.
פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וגו׳(במדבר ז, עה).
ג׳ מיני עולה אלו למה?
כנגד ג׳ כתרים שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל על זאת.
כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות.
כתר תורה זה הארון.
שכתוב בו: וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב(שמות כה, יא).
כתר כהונה זה מזבח הזהב.
שכתוב בו: וְעָשִׂיתָ עליו זֵר זָהָב סָבִיב(שמות ל, ג).
כתר מלכות זה השולחן.
שכתוב בו: וְעָשִׂיתָ עליו זֵר זָהָב סָבִיב(שמות כה, כד).
שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד וגו׳(במדבר ז, עו) —
כנגד שם טוב הוא המעשה: כמה דתנינן:
לא המדרש הוא העקר אלא המעשה(משנה אבות א, יז).
לפי שמעשה הוא מכפר על האדם.
כההיא דתנינן:
תשובה ומעשים טובים כתריס לפני הפורענות(משנה אבות ד, יא).
ואותו כתר הוא כנגד המנורה.
לקיים מה שנאמר כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר(משלי ו, כג).
למה נקראת התורה אור? שהיא מאירה את האדם מה יעשה.
ולפי שהתורה מלמדת את האדם כיצד יעשה רצון המקום לפיכך שכר התלמוד גדול מן המעשה כשם שאור השמש גדול מאור הנר.
שבכל דבר גדול המעשה יותר מן העושה,
שנאמר וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם וַעֲבֹודַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם(ישעיה לב, יז).
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם(במדבר ז, עז).
שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל שתי תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
נתן להם תורה שבכתב שיש בה תרי״ג מצות כדי למלאם מצות ולזכותם,
שנאמר יְיָ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר(ישעיה מב, כא).
נתן להם תורה שבעל פה להיות מצוייניןמצויינין — מסומנים, מובדלים בה משאר האומות.
שעל כך לא ניתנה בכתב,
כדי שלא יזייפוהיזייפוה — יזייפו אותה אומות העולם כשם שעשו תורה שבכתב ויאמרו שהם ישראל.
ועל זה אמר הכתוב: אֶכְתׇּוב לוֹ רֻובֵּי תּוֹרָתִי כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ(הושע ח, יב).
אמר הקדוש ברוך הוא: אם אכתוב להם רובי תורתי — זו המשנה שהיא גדולה מן המקרא,
כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ.
אלים חֲמִשָּׁה וגו׳ —
אלו שלשה מיני שלמים —
כנגד כהנים לוים וישראל.
דבר אחר:
כנגד שלש גדולות שנתן להם הקדוש ברוך הוא בשכר שקבלו את התורה.
ואלו הן: סגלת ומלכות כהנים וגוי קדוש,
שנאמר וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכׇּל הָעַמִּים וגו׳(שמות יט, ה) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ(שמות יט, ו):
הם היו הג׳ מינים מן ה׳ ה׳.
ועולה חשבונם ט״ו כנגד התורה שהיא ה׳ ספרים ועשרת הדברות שקבלו שנכתבו על שתי לוחות חמשה על לוח זה וה׳ על לוח זה.
דבר אחר:
כנגד אברהם יצחק ויעקב וי״ב שבטים שהם עיקר הבחירה.
כמה דתימר וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת אֲבֹותֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו וגו׳(דברים ד, לז).
זֶה קׇרְבַּן פַּגְעִיאֵל בֶּן עׇכְרָן.
כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על הסדר הזה התחיל מקלס את קרבנו.
זֶה קׇרְבַּן פַּגְעִיאֵל בֶּן עׇכְרָן.
דרשת הפסוק · ״ביום שנים עשר יום נשיא לבני נפתלי״ · קרבן נפתלי כנגד התורה, כבוד אבותיו, והאבות והאמהות וברית בין הבתרים
בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן עֵינָן(במדבר ז, עח).
למה הקריב נפתלי אחר אשר?
לפי שאשר נקרא שמו על אישורןאישורן — אושרם שלישראל ונפתלי נקרא שמו על התורה שקבלו ישראל.
מהו נפתלי? נופת לי — זו התורה שכתוב בה הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹופֶת צוּפִים(תהלים יט, יא).
וניתנה לארבעים יום — מנין ל״י.
ולפי שאישורן שלישראל הוא תלוי על התורה לפיכך הקריב נפתלי אחר אשר.
וכשם שמחשבת ישראל עלתה תחלה לפני המקום ואחר כך תקן להם תורה לכך הקדים אשר לנפתלי.
דבר אחר:
לפי שיעקב ברך לנפתלי אחר אשר לפי שהיו שווים בברכת הארץ.
אשר היה שמנה לחמו.
ונפתלי היתה ארצו אילה שלוחה.
לכך הקריב כאן נפתלי אחר אשר.
קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת וגו׳(במדבר ז, עט).
רבי יודן אמר: כנגד האבות והאמהות הקריב נשיא נפתלי.
למה כן? לפי שנפתלי כבד את אביו יותר מדאי,
שהיה אביו שולחו לכל מקום שירצה והיה זריז במשלחתובמשלחתו — בשליחותו ונמצא קורת רוח ממנו והיו אמריו נעימים עליו.
ולכך ברכו אביו באילה שלוחה,
שהיה רץ במשלחתו כאיל.
ולכך ברכו באמרי שפר על שהיו אמרים שפרים עליו.
ולכך זכה נפתלי שעשה הקדוש ברוך הוא נקמה בסיסרא על ידי ברק שהיה מקדש נפתלי.
ולפי שנפתלי היה זהיר בכבוד אבותיו לפיכך נשיא נפתלי למד מאבי אביו ואחז את דרכו והקריב קרבנו על סדר אבותיו ואמותיו שלנפתלי.
הדא הוא דכתיב:
קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת וגו׳.
קַעֲרַת — כנגד שרה שהיתה עקרת הבית והיא היתה עיקר האמהות שהיא ראשונה.
כֶּסֶף, שהיתה צדקת: כמה דתימר כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק(משלי י, כ).
אַחַת, שהיתה יחידה בדורה צדקת.
שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, שהיתה מאה ושלשים שנה חסר קימעאקימעא — מעט,
שנאמר וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים(בראשית כג, א).
מִזְרָק — זה אברהם שנזרק מארצו ומבית אביו,
שנאמר וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וגו׳(בראשית יב, א).
אֶחָד: כמה דתימר אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ וגו׳(יחזקאל לג, כד).
כֶּסֶף, שהיה צדיק, על שם כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק.
ע׳ שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.
בעת שכרת הקדוש ברוך הוא ברית עם אברהם בין בתרים בין ע׳ שנה היה.
לפי של׳ שנה קודם שנולד יצחק נגזרה גזירה בין הבתרים.
דברי רבי יוסי:
לקיים מה שנאמר וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וגו׳(שמות יב, מא).
שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים וגו׳.
שאברהם ושרה היו שקולים במעשים טובים,
שנאמר וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וגו׳(בראשית יב, ה).
מלמד שהיה אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים.
כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב(במדבר ז, פ) — זה אברהם שכפף את יצרו ועמד בעשר נסיונות שנסהו המקום.
מְלֵיאָה קְטֹרֶת — שהיו מעשיו נעימים לפני המקום כריח הקטרת.
פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וגו׳(במדבר ז, פא) —
כנגד הקרבנות שצוהו הקדוש ברוך הוא לעשות בעת שכרת עמו ברית בין הבתרים.
כמה דתימר קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁולֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁולֶּשֶׁת וגו׳(בראשית טו, ט).
פַּר — כנגד עֶגְלָה.
אַיִל אֶחָד — כנגד אַיִל מְשֻׁולָּשׁ.
כֶּבֶשׂ אֶחָד — כנגד תור וגוזל שהיו קרבן עני חילוף כבש שלקרבן עשיר,
שנאמר וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה וגו׳(ויקרא ה, ז).
ולכך לא הקריב תור וגוזל, שאין עניות במקום עשירות.
שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת(במדבר ז, פב) —
כנגד וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת.
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם(במדבר ז, פג) —
כנגד יצחק ורבקה שהיו תמימים ובני מלכים.
אלים חֲמִשָּׁה וגו׳.
למה היו ג׳ מינים?
אלים ועתודים וכבשים — כנגד יעקב ורחל ולאה.
למה היו שלה׳ ה׳? לפי שחשבונם עולה ט״ו —
כנגד יעקב ולאה ורחל ושנים עשר שבטים.
לפי שלא נקראו האמהות אמהות.
לכך לא נכנסו בחשבון.
זֶה קׇרְבַּן אֲחִירַע וגו׳.
כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על הסדר הזה שלאבות התחיל מקלס את קרבנו.
זֶה קׇרְבַּן אֲחִירַע וגו׳.
על פי כתב יד מינכן, הספרייה הממלכתית הבווארית 97; השלמות מכתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ו | את | — (הוספה) |
| ו | ימלט | ימלא |
| ז | שהיתה מגזמת | שהיה מגזם |
| ז | כל | — (הוספה) |
| ז | וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ וגו׳(בראשית לט, טז) וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר וגו׳(בראשית לט, יז) וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וגו׳(בראשית לט, יח) | — (הוספה) |
| ז | וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף בַּחֲלֹומִי וגו׳(בראשית מא, יז). | — (הוספה) |
| ז | שִׁלְטוֹן: כמה דתימא | — (הוספה) |
| ז | לֹא יֵדַע דָּבָר. | — (הוספה) |
| ז | מהו דָּבָר רָע? | — (הוספה) |
| ז | על | — (הוספה) |
| ז | ג׳ | ד׳ |
| ז | ו | — (הוספה) |
| ח | לפני | לבני |
| ח | נולד | — (הוספה) |
| ט | ת | — (הוספה) |
| ט | קרבן על | — (הוספה) |
| ט | ג׳ | שני |
| יא | נפתלי | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| במדבר רבה | כ״י מינכן 97, השלמות מכ״י ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977 |
מדרש במדבר רבה
זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר ז, פד)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד מינכן, הספרייה הממלכתית הבווארית 97; השלמה מכתב יד ששון 920 §§cover-end§§
חלק א
גוף הדרשה
דרשת הפסוק · ״קערת כסף אחת״ · קרבנות הנשיאים כנגד הדורות מאדם ועד המשכן וכנגד המצוות
״לפיכך״ (איחר לפריה ורביה) — הכ״ף הושלמה במאגרים. ״הנחש מבראשית… ע׳ פסוקים״ — בגליון כתב היד; ״ארור הוא״ ו״גידל המן״ — מסומנים במאגרים ״כך״ (במקרא: ״ארור אתה״; ״גדל המלך אחשורוש את המן״). ״לתכלית ע׳ שנתלה על נ׳״ — מן הקרובה של הקליר ״זכור איש אשר הגויע אב״. ״ונ״ב שבתות״ — בכתב היד ״כ״ב״, ותוקן במאגרים.
רבי פנחס בן יאיר אמר:
כנגד הדורות שהיו מאדם הראשון ועד המשכן וכנגד המצוות שנצטוו הקריבו הנשיאים.
קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת(במדבר ז, יג):
אל תיקרי קַעֲרַת אלא עקרת — זה היה אדם הראשון שהוא היה עיקרו שלבני אדם.
אמר רבי שמעיה:
מנין אתה אומר שעל אדם הראשון נאמר: קַעֲרַת כֶּסֶף?
לפי שמניין שנותיו שלאדם הראשון הם תתק״ל שנים וקַעֲרַת כֶּסֶף חשבונו תתק״ל.
ומנין שחיה אדם הראשון תתק״ל שנים?
שנאמר וַיִּהְיוּ כׇּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת(בראשית ה, ה).
למה שלכסף? לפי שניתן לו שש מצות,
שנאמר וַיְצַו יְיָ אֱלֹהִים עַל הָאָדָם וגו׳(בראשית ב, טז).
והתורה נקראת כסף, שנאמר כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ(תהלים יב, ז).
למה נאמר בה אַחַת?
על שם חוה שנבראת ממנו,
שנאמר וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹותָיו(בראשית ב, כא).
שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ —
כנגד ק״ל שנה שפרש מן האשה ולבסוף הוליד לשת שהיה ראש תולדותיו,
שנאמר וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת(בראשית ה, ג).
שממנו הושתת העולם, לפי שהבל וקין נטרדו מן העולם.
מִזְרָק — כנגד נח הצדיק שנזרק מן גזירת דור המבול.
למה כֶּסֶף? על שנקרא צדיק בדורו,
שנאמר כִּי אֹותְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי וגו׳(בראשית ז, א).
דבר אחר: על מצוה שנצטוה נקרא כסף.
שנאמר אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ(בראשית ט, ד).
אמר רבי שמעיה:
כנגד השנים שהיו לנח בעת שהוליד תולדות עולה חשבון מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף:
צא וחשוב אותיות שלהם והם עולים תק״כ —
כנגד ת״ק שנים שהיו לו בעת שהעמיד תולדות,
שנאמר וַיְהִי נֹחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד נֹחַ וגו׳(בראשית ה, לב).
ולפיכך איחר לפריה ורביה, מפני עון דורו שהיה רואה, עד שגלה לו הקדוש ברוך הוא ענין התיבה.
ובאותה שעה נשא אשה והעמיד בנים, והיו מאותה שנה עד המבול ק׳ שנים ואותן ז׳ אחד העולים למנין כ׳ שנים שהם יתרות על ת״ק הם רמז לכ׳ שנים שנגזרה גזירת המבול לקודם שהעמיד נח בנים.
כמה דתימר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה(בראשית ו, ג).
ע׳ שֶׁקֶל —
כנגד ע׳ אומות שיצאו ממנו.
דבר אחר: למה ע׳?
כנגד מראש ספר בראשית עד קללת נחש ע׳ פסוקים.
אמר רבי פנחס:
שני אויבים לא נאררונאררו — נתקללו עד שהשלים עליהם ע׳ פסוקים.
הנחש והמן הרשע, הנחש מבְּרֵאשִׁית(בראשית א, א) עד אָרוּר הוא מִכׇּל הַבְּהֵמָה(בראשית ג, יד) —
ע׳ פסוקים; המן מאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה(אסתר ג, א) גידל המן עד וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן(אסתר ז, י) — ע׳ פסוקים.
לתכלית ע׳ שנתלה על נ׳(הקליר, זכור איש אשר הגויע אב).
דבר אחר:
כנגד ע׳ שמות הקדושים מן ספר בראשית עד פרשתו שלנחש.
ואם תאמר: יש בו אחד יותר.
וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים(בראשית ג, ה) אינו קדוש.
דבר אחר: כנגד ע׳ שנה שהיו לתרח כשהוליד לאברהם.
שנאמר וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה(בראשית יא, כו).
שנים היו בשני דורות שלע׳ שנה:
קינן בדור ראשון.
וַיְחִי קֵינָן ע׳ שָׁנָה(בראשית ה, יב).
ותרח בדור שני.
דבר אחר: כנגד ע׳ ימים שבכו יעקב החסיד.
שנאמר וַיִּבְכּוּ אֹותוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם(בראשית נ, ג).
דבר אחר:
כנגד ע׳ ימים טובים שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל.
ז׳ ימי הפסח ושמנת ימי החג וראש השנה ויום הכפורים וחג שבועות ונ״ב שבתות שיש בשנת החמה.
הרי ע׳.
דבר אחר: כנגד ע׳ שמות שיש לו להקדוש ברוך הוא.
ע׳ שמות לישראל,
ע׳ שמות לתורה,
ע׳ שמות לירושלם.
דבר אחר:
כנגד ע׳ שנים שחסר אדם משנותיו ונתן אותם לדוד בן ישי.
לפי שראוי היה לחיות אלף שנים,
שנאמר כִּי בְּיוֹם אֲכׇלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת(בראשית ב, יז).
ויומו שלהקדוש ברוך הוא אלף שנים,
שנאמר כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אתמאל כִּי יַעֲבֹור וגו׳(תהלים צ, ד).
שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים.
שאדם ונח קבלו מצות והיו צדיקים.
הוי: סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה.
כַּף אַחַת וגו׳(במדבר ז, יד) —
כנגד י׳ מאמרות שנברא בהם העולם.
וכנגד עשר ספירות בלי מהבלי מה — בלי ממשות, וכנגד עשרה דורות מאדם ועד נח.
וכנגד י׳ דורות מנח ועד אברהם.
וכנגד י׳ הדברות, וכנגד עשרה שליטים שבאדם.
וכנגד י׳ תולדות שבתורה.
וכנגד עשר נסיונות שנעשו לאבותינו במצרים וי׳ נסים על הים.
וכנגד עשר בריתות האמורות בפרשת מילה.
מְלֵאָה קְטֹרֶת —
כנגד המילה הכתוב מדבר.
שבשעה שמלו ישראל במצרים: כמה דתימר וָאֶעֱבֹור עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ(יחזקאל טז, ו).
היה ריח הדם והערלה ערב לפני הקדוש ברוך הוא כבשמים.
וכן כשמלן יהושע כמו כן היה ערב לפני הקדוש ברוך הוא.
ועל זו נאמר: אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר(שיר השירים ד, ו).
זו מילה של מצרים שעשו מן הערלות הר מפני שהיו כלן צריכין לימול.
והיה ערב לפני הקדוש ברוך הוא כריח מר דרור שהיה ראש הבשמים:
וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה — זו מילה שלביאת ארץ כנען שעשו מן הערלה גבעה.
כמה דתימר אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת(יהושע ה, ג).
והיה ריחם ערב לפני הקדוש ברוך הוא כריח לבונה.
הוי: מְלֵאָה קְטֹרֶת.
שמור שהוא ראש לסממני הקטרת ולבונה שהיא אחרונה לסממני הקטרת הזכיר שניהם בפסוק.
פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וגו׳(במדבר ז, טו).
כמה שכתוב וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹולֹות וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיְיָ פָּרִים(שמות כד, ה).
אַיִל אֶחָד — כנגד איל המילואים לְמֹשֶׁה הָיָה לְמָנָה(ויקרא ח, כט).
כֶּבֶשׂ אֶחָד — כנגד שני תמידים:
אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּוקֶר וגו׳(במדבר כח, ד).
שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת(במדבר ז, טז) —
כנגד שעיר המשתלח שנושא את כל עוונות ישראל.
דבר אחר:
פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר.
הרי כאן ג׳ מיני עולה כנגד שמים וארץ וים.
כנגדן נברכו ג׳ אבות:
אברהם יצחק ויעקב —
וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם(בראשית כו, ד),
וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ(בראשית יג, טז),
וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם(בראשית כב, יז).
שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת —
כנגד התורה, שכתוב בה כִּשְׂעִירִים עֲלֵי דֶשֶׁא(דברים לב, ב) —
ללמדך שכל העולם לא נברא אלא בזכות התורה.
דבר אחר: למה הקריבו ג׳ מינין עולה?
כנגד נח שלקח מכל הבהמות והקריב עולות,
שנאמר וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹורָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹולֹות בַּמִּזְבֵּחַ(בראשית ח, כ).
ולמה לא הקריבו עופות? שאין עניות במקום עשירות.
למה שְׂעִיר לחטאת?
לפי שנח לא הקריב אותן עולות אלא לכפר על קללת הארץ.
כמה דתימר וַיָּרַח יְיָ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹוחַ וגו׳(בראשית ח, כא).
דבר אחר: למה ג׳ מיני עולה ואחת לחטאת?
כנגד ד׳ טבעיםטבעים — יסודות (ארץ, מים, אויר ואש) שברא מהם הקדוש ברוך הוא: השלשה הם עליונים זה למעלה מזה.
והרביעי הוא התחתון הכבד שבכלן.
ואלו הן: הארץ היא הכבידה שבכולן וכנגדה נעשה השעיר.
המים למעלה מן הארץ, האויר שממנו נוצר הרוח למעלה מן המים.
והאש למעלה מן האויר שהאש קלה מכולן שהוא עולה עד לרקיע.
וסימן לדבר, כשהשלהבת נעקרת מן הגחלת פורחת והולכת היא למעלה.
וכן אמרו שהאש סובבת כל העולם כולו למעלה קרוב לרקיע.
וכנגד האש והאויר והמים שהם עליונים נעשו ג׳ מינים העולה.
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים וגו׳(במדבר ז, יז) —
כנגד שני מזבחות שעשה יעקב אחד בבית אל ואחד בבאר שבע.
אלים חֲמִשָּׁה — כנגד איתני עולםאיתני עולם — תקיפי העולם חמשה.
ואלו הן: בְנֵי זֶרַח זִמְרִי וְאֵיתָן וְהֵימָן וְכַלְכֹּל ודרדע כולן חֲמִשָּׁה(דברי הימים א ב, ו).
עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה וגו׳ —
כנגד המזבח, ארכו ה׳ אמות ורחבו ה׳ אמות.
דבר אחר: כנגד ה׳ הרגשותהרגשות — החושים וה׳ מרוגשות.
זֶה קׇרְבַּן שהוא אומר בסוף כל קרבן נשיא ונשיא — לומר לך:
כיון שהקריבו על הסדר הזה התחיל הקדוש ברוך הוא מקלס את קרבנם ואמר:
זה קרבן כל אחד ואחד.
זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹותוֹ(במדבר ז, פד).
וכי ביום שנמשח נעשה כל חנכת המזבח?
והלא עד מלאת י״ב יום לא נגמרה חנכת המזבח.
אלא בא הכתוב ללמדך שכל השבטים הם שווים וחביבים כולם כאחד לפני הקדוש ברוך הוא:
שהעלה עליהם הכתוב כאילו ביום ראשון הקריבו כלם.
לקיים מה שנאמר כֻּולָּךְ יָפָה רַעְיָיתִי וּמוּם אֵין בָּךְ(שיר השירים ד, ז).
דרשת הפסוק · ״זאת חנכת המזבח״ · מתי נמשח המזבח, מתי הקריבו הנשיאים, ושוויון קרבנותיהם
מקבילה: ספרי במדבר, פסקה נג (בקצרה: ״ביום שנמשח בו ביום הקריב… מאת נשיאי ישראל… קערות כסף י״ב, הן שנתנדבו ולא אירע בהן פסול״).
״שנמשח״ — בכתב היד ״שנמש״, והגרש בגליון. ״אחרי המשח״ — בכתב היד ״המשכן״, מסומן במאגרים ״כך״, ותוקן כבמקרא (במדבר ז, פח).
זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ(במדבר ז, פד).
יכול שהוא נמשח מעתה?
תלמוד לומר זֹאת.
עוד אינו נמשח מעתה.
אומר אני, לא ימשח לימות המשיח אבל ימשח לעתיד לבא?
אמר עוד זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ וגו׳.
עוד אינו נמשח לעתיד לבא.
וכן הוא אומר זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו(ויקרא ז, לה).
יכול שהם נמשחים מעתה?
תלמוד לומר זֹאת.
עוד אין נמשחים מעתה.
עדין אני אומר, לא ימשחו לימות המשיח אבל ימשחו לעתיד לבא?
תלמוד לומר זֹאת — לעולם אינם נמשחים לעתיד לבא.
ומה אני מקיים אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר(זכריה ד, יד)?
זה אהרן ודוד — זה מבקש כהונתו וזה מבקש מלכותו.
בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹותוֹ:
ביום שנמשח בו ביום הקריבו.
אתה אומר, ביום שנמשח בו ביום הקריבו, או לא בא ללמד אלא ביום שנמשח בו זכו הכהנים לקבל מתנות?
כשהוא אומר: כאשר צִוָּה יְיָ לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מׇשְׁחוֹ אֹותָם(ויקרא ז, לו).
ואמר רבי שמעון:
מנין שמפרישין היו ישראל מתנות כהונה מהר סיני ולא זכו אהרן ובניו בהם עד שנמשחו בשמן המשחה?
תלמוד לומר אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מׇשְׁחוֹ אֹותָם,
הא למדנו שביום שנמשח המשכן בו ביום זכו הכהנים לקבל מתנות.
הא מה תלמוד לומר בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹותוֹ:
ביום שנמשח בו ביום הקריב נחשון קרבנו.
אי בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹותוֹ יכול קודם שנמשח הקריב נחשון?
תלמוד לומר זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹותוֹ.
אי אַחֲרֵי(במדבר ז, פח) המשח יכול לאחר זמן?
תלמוד לומר בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹותוֹ,
הא למדנו, ביום שנמשח הקריבו בו הנשיאים ולאחר שנמשח.
מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל —
מגיד הכתוב שכשם ששוו כלן בעצה אחת כך שוו בזכות.
רבי שמעון אומר: מה תלמוד לומר מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל?
מלמד שנתנדבו מעצמן והיה קרבן כלן שוה.
כארכן כן רחבן כן משקלן.
ולא הקריב אחד מהן יתר על חברו.
שאלו הקריב אחד מהן יותר על חברו לא היה קרבן אחד מהם דוחה את השבת.
אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם חלקתם כבוד אחד לחברו.
ואני חולק לכם כבוד שתקריבו ביום שבת שלי כדי שלא יהא הפסק בקרבנכם.
קַעֲרֹות כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה.
הן שנתנדבו ולא אירע בהן פסול.
אמר רבי יודן:
והלא קערה אחת ומזרק אחד וכף אחת הקריבו ביום המשח אותו.
מה תלמוד לומר קַעֲרֹות כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִזְרְקֵי כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה?
אלא העלה עליהם הכתוב כאלו כלן הקריבו ביום ראשון.
כאלו כולן הקריבו ביום אחרון.
דרשת הפסוק · ״שלשים ומאה הקערה האחת״ · משקל הכלים אחד אחד ובבת אחת, וכלים שמקדשים את הנופל לתוכם
מקבילה: ספרי במדבר, פסקה נד (בשינויים: שם ״מלמד שלא ככלי הדיוט כלי בית עולמים״).
שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה הַקְּעָרָה הָאַחַת כֶּסֶף וגו׳(במדבר ז, פה).
וכי אין ידוע שאלפים וארבע מאות הן?
למה צורך הכתוב משקלו בכלל?
לומר: יכול בזמן ששקלן בבת אחת היו יתרים ובזמן שהיה שוקלן אחת אחת היו חסרים.
לכך צורך הכתוב לומר כל אחד ואחד משקל ומשקל כלן בבת אחת.
שלא פחתו ולא הותירו.
בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.
למה נאמר? לפי שהוא אומר קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת(במדבר ז, יג):
אין לי אלא מזרק שנתפרש בו: בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.
קערה מנין? תלמוד לומר כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.
למה צרך לומר בהם קערה האחת מזרק האחד?
אלא מלמד שהיו מקדשין את הנופל לתוכן ונפסלין אחר כן בטומאה ובלינה.
וכן הוא אומר: קְּעָרֹותָיו וְכַפֹּותָיו וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּותָיו אֲשֶׁר יֻוסַּךְ בָּהֵן(שמות כה, כט).
וכי בהם היו מנסכים?
והלא כבר נאמר וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ(במדבר ד, ז).
ומה אני מקיים אֲשֶׁר יֻוסַּךְ בָּהֵן?
אלא מלמד שהיו מקדשים את הנופל לתוכן ונפסלין בטומאה ובלינה.
דרשת הפסוק · ״כפות זהב שתים עשרה״ · הכפות של זהב ומשקלן של כסף
מקבילה: ספרי במדבר, פסקה נה. ״אלא כלשון הראשון״ — בכתב היד ״האחרון״, ותוקן במאגרים (וכך בספרי).
כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וגו׳(במדבר ז, פו).
למה נאמר? לפי שהוא אומר כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב(במדבר ז, יד).
ואין אתה יודע אם היא שלזהב ומשקלה שלכסף או אם היא שלכסף ומשקלה שלזהב?
כשהוא אומר כׇּל זְהַב הַכַּפּוֹת עֶשְׂרִים וּמֵאָה,
הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון.
ומעלים על כל אחד ואחד שהקריב שתים עשרה כפות.
והן הן שנתנדבו ולא אירע בהן פסול.
דרשת הפסוק · ״כל הבקר לעולה״ · כל הבקר והאילים כשרו לעולה
מקבילה: ספרי במדבר, פסקה נו. ״בני שנה״ — מקומו חלק בכתב היד, והושלם כבמקרא.
כׇּל הַבָּקָר לָעֹולָה שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים(במדבר ז, פז).
למה נאמר? לפי שהוא אומר פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר(במדבר ז, טו).
ואיני יודע אם כשר לעולה או לאו,
לפי שלא נאמר לְעֹולָה אלא בכבש.
ומנין שכשרו כולן לעולה?
לכך נאמר כׇּל הַבָּקָר לָעֹולָה —
מגיד שכלן כשרו לעולה.
ומעלין על כל אחד ואחד כאלו הקריב שנים עשר פרים.
והם הם שנתנדבו ולא אירע בהם פסול.
אלים שְׁנֵים עָשָׂר כְּבָשִׂים בני שנה י״ב.
הטיל הכתוב לאילים בן פרים לכבשים.
לומר לך: מה פרים וכבשים שנתפרש בהן: לָעֹולָה כשרו כולן לעולה,
אף אילים כשרו כולן לעולה.
ומעלים על כל אחד ואחד כאלו הקריב י״ב אילים וי״ב כבשים.
והם הם שנתנדבו ולא אירע בהן פסול.
דרשת הפסוק · ״וכל בקר זבח השלמים״ · כל המינים כשרו לזבח השלמים
מקבילה: ספרי במדבר, פסקה נז.
וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פָּרִים(במדבר ז, פח).
למה נאמר? לפי שהוא אומר: וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם(במדבר ז, יז) —
מגיד שכולן כשרו לזבח השלמים, או בקר שנתפרש בו כשר לזבח השלמים ואילים ועתודים וכבשים לא הוכשרו לזבח השלמים?
תלמוד לומר וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים:
אם אינו ענין ללמד על הבקר תניהו ענין לאילים ועתודים וכבשים שכלן כשרו לזבח השלמים.
ומעלים על כל אחד ואחד כאלו כולן הקריבו כ״ד פרים וס׳ אילים וס׳ עתודים וס׳ כבשים.
והם הם התנדבו לא אירע בהן פסול.
דרשת הפסוק · ״קערות כסף שתים עשרה״ · מניין הקרבנות כנגד מזלות, שבטים, שנות העולם, ספרי הקדש וברכת כהנים
אמר רבי פנחס בן יאיר:
קערות כסף שתים עשרה,
מזרקי כסף י״ב,
כפות זהב י״ב,
בקר י״ב,
אילים י״ב,
כבשים י״ב,
שעירים י״ב —
כנגד י״ב מזלותמזלות — קבוצות הכוכבים שבגלגל השנה,
וכנגד י״ב חדשים לחמה,
וי״ב חדשים ללבנה,
וכנגד י״ב שבטים,
וי״ב נשיאים,
וי״ב מנהיגים בנפש,
וי״ב לחם הפנים על השלחן.
כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת(במדבר ז, פה).
משנברא העולם ועד שהיה משה בן שלשים ושתים שנה שהתחיל להורות לישראל במצרים אלפים וארבע מאות שנה.
כַּפּוֹת זָהָב(במדבר ז, פו) י״ב.
שקלים ק״כ — כנגד ימי משה החסיד.
וכן קרבן נפשות כנגד אלו.
פרים כנגד מלכים, אלים כנגד נשיאים.
שעיר עזים כנגד רוזניםרוזנים — שרים וסגנים ופחותופחות — ומושלי מדינות.
וכבשים כנגד פקידים ושלישים והכריתי והפליתיוהכריתי והפליתי — משמר המלך, הכרתי והפלתי.
פרים שלזבח השלמים כ״ד —
כנגד כ״ד ספרים וכ״ד משמרות.
כפרה על כ״ד אלף שמתו בבעל פעור.
אלים שִׁשִּׁם וגו׳(במדבר ז, פח) —
כנגד ס׳ רבוארבוא — רבבה, עשרת אלפים, וכנגד סוד שחשבונו ס׳.
וכנגד שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת(שיר השירים ו, ח).
וכנגד בית שני שנבנה ס׳ על ס׳ רוּמֵיהּ אַמִּין שִׁיתִּין פְּתָיֵיהּ אַמִּין שִׁיתִּין(עזרא ו, ג).
אלישע שימש לישראל ס׳ שנה.
וכנגד ס׳ עִיר כׇּל חֶבֶל אַרְגֹּוב(דברים ג, ד).
וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה(בראשית כה, כו).
שִׁשִּׁים גִּבֹּורִים סָבִיב לָהּ(שיר השירים ג, ז): וכנגד אותיות שבברכת כהנים ס׳.
קרבן כל נשיא ונשיא היה מן השלמים מן ג׳ המינים ט״ו ט״ו —
כנגד פסוק יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ(במדבר ו, כד).
שהוא ט״ו אותיות: כל מין ומין היה שלה׳ ה׳ כנגד אותיות חמש שיתר כל פסוק ופסוק על שלחברו ה׳ אותיות.
כיצד? פסוק יְבָרֶכְךָ הוא של ט״ו אותיות.
יתר עליו פסוק יָאֵר יְיָ(במדבר ו, כה) ה׳ אותיות שהוא מן כ׳ אותיות.
יתר עליו: יִשָּׂא יְיָ(במדבר ו, כו) על פסוק יָאֵר ה׳ אותיות שהוא מן כ״ה אותיות.
ולפי שחותם ברכת כהנים שלום.
וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
לכך הקריבו שלמים כנגדם.
אלים שִׁשִּׁים עַתֻּודִים שִׁשִּׁים כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁישִּׁים.
הרי ק״פ — כנגד שנותיו שליצחק.
זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי הִמָּשַׁח.
יכול לאחר זמן, תלמוד לומר בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹותוֹ(במדבר ז, פד).
אי בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹותוֹ יכול קודם שנמשח.
תלמוד לומר אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹותוֹ.
מכאן את למד, ביום שנמשח ואחר שנמשח התחילו הנשיאים להקריב.
דרשת הפסוק · ״ובבא משה אל אהל מועד״ · שני כתובים המכחישים זה את זה, ושלשה עשר מיעוטים שמיעטו את אהרן
מקבילה: ספרי במדבר, פסקה נח (״וידבר יי אליו מאהל מועד… עד שיבא כתוב אחד ויכריע ביניהם״, ודברי רבי יהודה בן בתירה). ״וכן הוא אומר: וסכותי כפי עליך עד עברי, מכאן שניתנה רשות למחבלין לחבל״ — מכתב יד ששון 920. ״יבואון״ — בכתב היד ״יביאון״, מסומן במאגרים ״כך״.
וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ(במדבר ז, פט):
כתוב אחד אומר וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹוהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ,
וכתוב אחר אומר וְלֹא יָכֹול מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וגו׳(שמות מ, לה).
אי איפשר לומר: וּבְבֹא מֹשֶׁה שהרי כבר נאמר: וְלֹא יָכֹול מֹשֶׁה.
אי איפשר וְלֹא יָכֹול מֹשֶׁה שכבר נאמר: וּבְבֹא מֹשֶׁה וגו׳.
הכריע כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן.
אמור מעתה: כל זמן שהיה הענן שם לא היה משה נכנס לשם.
נסתלק הענן היה נכנס ומדבר עמו.
וכן הוא אומר וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹוד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד יְיָ אֶת בֵּית יְיָ(מלכים א ח, יא).
מלמד שניתנה רשות למחבליםלמחבלים — למלאכי חבלה לחבל.
וכן הוא אומר וסכותי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עׇבְרִי(שמות לג, כב).
מכאן שניתנה רשות למחבלין לחבל.
וכן הוא אומר אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹואוּן אֶל מְנוּחָתִי(תהלים צה, יא).
כשישוב אפי יבואון אל מנוחתי.
אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ.
למה נאמר? לפי שהוא אומר: וַיְדַבֵּר יְיָ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר(ויקרא א, א).
שומע אני מאהל מועד ממש.
תלמוד לומר וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת(שמות כה, כב).
אי איפשר לומר: מֵאֹהֶל מוֹעֵד שכבר נאמר: מֵעַל הַכַּפֹּרֶת.
ואי איפשר לומר: מֵעַל הַכַּפֹּרֶת שהרי כבר נאמר: מֵאֹהֶל מוֹעֵד.
כיצד נתקיימו שני כתובים הללו? זו מדה בתורה.
שני כתובים זה כנגד זה והרי הם סותרים זה על ידי זה יתקיימו במקומן עד שיבא כתיב אחר ויכריע ביניהם.
מה תלמוד לומר וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ?
מגיד הכתוב שהיה משה נכנס ועומד באהל וקול יורד מן השמים כמין טילוןטילון — צינור (של אש) שלאש לבין שני הכרובים והוא שומע את הקול מדבר אליו מבפנים.
לְדַבֵּר אִתּוֹ.
אמר רבי יהודה בן בתירא:
שלשה עשר דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן וכנגדן נאמרו שלשה עשר מיעוטיםמיעוטים — מלים הבאות למעט —
ללמדך שלא לאהרן נאמר אלא למשה שיאמר לאהרן.
ואלו הן: וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ.
וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו.
מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻובִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו.
וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם.
וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ.
אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה(שמות כט, מב).
לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם.
בְּיוֹם צַווֺּתוֹ(ויקרא ז, לח).
אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּוה(שמות לד, לד).
ואת כׇּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם(שמות ו, כח).
אֵלֶּה תּוֹלְדֹות אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אל מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי(במדבר ג, א).
וַיְדַבֵּר יְיָ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.
הרי שלשה עשר מיעוטין, מיעט את אהרן מכולם.
רבי יוסי הגלילי אומר: בשלשה מקומות נאמרו בתורה:
בארץ מצרים ובהר סיני ובאוהל מועד.
בארץ מצרים מהו אומר?
וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.
מיעט את אהרן מדברות ארץ מצרים.
בהר סיני מהו אומר?
אֵלֶּה תּוֹלְדֹות אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אל מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי.
מיעט את אהרן מדברות הר סיני.
באהל מועד מהו אומר?
וַיְדַבֵּר יְיָ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד.
מיעט את אהרן מדברות אהל מועד.
דרשת הפסוק · ״ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו״ · ההפרש בין נבואת משה לנבואת בלעם
מקבילה: ספרי דברים, פסקה שנז (״ולא קם נביא עוד בישראל כמשה — אבל באומות העולם קם… זה בלעם בן בעור״, ומשל טבחו של מלך).
וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ(במדבר ז, פט).
תני:
וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה(דברים לד, י).
בישראל לא קם אבל באומות העולם קם,
כדי שלא יהיה פתחון פהפתחון פה — פתח לטעון, טענה לאומות העולם לומר:
אלו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקדוש ברוך הוא.
ואי זה נביא היה להם כמשה? זה בלעם בן בעור.
אלא הפרש בין נבואתו שלמשה לנבואתו שלבלעם.
שלש מדות היו ביד משה מה שלא היה ביד בלעם:
משה היה מדבר עמו עומד,
שנאמר וְאַתָּה פֹּה עֲמֹוד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ וגו׳(דברים ה, כח).
ועם בלעם לא היה מדבר עמו אלא נופל,
שנאמר נֹופֵל וּגְלוּי עֵינָיִם(במדבר כד, ד).
משה היה מדבר עמו פה אל פה,
שנאמר פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ(במדבר יב, ח).
ובבלעם נאמר שֹׁומֵעַ אִמְרֵי אֵל.
שלא היה מדבר עמו פה אל פה.
משה היה מדבר עמו פנים בפנים,
שנאמר וְדִבֶּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים(שמות לג, יא) בפנים.
ועם בלעם לא היה מדבר כי אם במשלים.
כמה דתימר וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר וגו׳(במדבר כג, ז).
שלש מדות היו ביד בלעם מה שלא היו ביד משה:
משה לא היה יודע מי מדבר עמו ובלעם היה יודע מי מדבר עמו,
שנאמר נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה;
משה לא היה יודע אימתי הקדוש ברוך הוא מדבר עמו ובלעם היה יודע אימתי הקדוש ברוך הוא מדבר עמו,
שנאמר וְיֹודֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן(במדבר כד, טז).
משלו משל לטבחולטבחו — לממונה על מטבחו שלמלך שהוא יודע מה המלך מקריב על שולחנו ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו.
כך בלעם היה יודע מה עתיד הקדוש ברוך הוא לדבר עמו.
בלעם היה מדבר עמו בכל שעה שירצה,
שנאמר נֹופֵל וּגְלוּי עֵינָיִם.
היה משתטח על פניו ומיד היה גלוי עינים על מה ששואל.
ומשה לא היה מדבר עמו בכל שעה שירצה.
רבי שמעון אומר: אף משה היה מדבר עמו בכל שעה שירצה.
שנאמר וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ.
מיד וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו.
דרשת הפסוק · ״וישמע את הקול״ · הקול המתפרש בכתובים, יעידה ודיבור למשה לבדו, וקריאה קודם לדיבור
מקבילות: ספרי במדבר, פסקה נח (״יכול שהיה קול נמוך״); ספרא, נדבה פרשה ב (מ״ונועדתי שמה לבני ישראל״ ועד ״משה משה — לשון חבה ולשון זירוז״, בשינויי סדר). ״לדברות״ (בפעם הרביעית) — ת״ו האחרונה בגליון כתב היד.
וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו(במדבר ז, פט).
יכול שהיה קול נמוך?
תלמוד לומר אֶת הַקּוֹל, קול לא נאמר אלא הַקּוֹל.
הוא הקול המתפרש בכתובים.
ומה הוא הקול המתפרש בכתובים?
קוֹל יְיָ בַּכֹּחַ קוֹל יְיָ בֶּהָדָר(תהלים כט, ד), קוֹל יְיָ שֹׁובֵר אֲרָזִים(תהלים כט, ה).
קוֹל יְיָ חֹוצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ(תהלים כט, ז), קוֹל יְיָ יָחִיל מִדְבָּר(תהלים כט, ח).
קוֹל יְיָ יְחוֹלֵל אַייָּלוֹת(תהלים כט, ט).
יכול שהיו שומעים אותו מבחוץ?
תלמוד לומר וַיְדַבֵּר יְיָ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד(ויקרא א, א).
מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל.
כיוצא בו אתה אומר: וְקוֹל כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים נִשְׁמַע עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹונָה(יחזקאל י, ה).
יכול מפני שהיה הקול נמוך?
תלמוד לומר כְּקוֹל אֵל שַׁדַּי בְּדַבְּרוֹ:
אם כן למה נאמר: נִשְׁמַע עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹונָה?
אלא כיון שהיה מגיע עד החצר החיצונה היה נפסק.
רבי אלעזר אומר:
הרי הוא אומר: וְנֹועַדְתִּי שם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹודִי(שמות כט, מג).
עתיד אני להתוועד להם ולהתקדש בהם.
אימתי היה זה? ביום השמיני,
שנאמר וַיַּרְא כׇּל הָעָם וַיָּרֹונּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם(ויקרא ט, כד).
או אינו אלא ליתן להם יעידהיעידה — קביעת מקום ומועד לדיבור לדברות?
תלמוד לומר וְנוֹעַדְתִּי לְךָ(שמות כה, כב), לך היתה יעידה ולא היתה יעידה לכל ישראל.
אוציא את ישראל שלא כשרו לעלות בהר ולא אוציא את הזקנים שכשרו לעלות בהר.
אוציא את הזקנים שלא נראו בדיבר עם משה ולא אוציא את בני אהרן שנראו בדיבר עם משה.
אוציא את בני אהרן שלא נתוועדו בדיבר עם משה ולא אוציא את אהרן שנתוועד בדיבר עם משה.
תלמוד לומר אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה(שמות ל, ו).
לך היתה יעידה ולא היתה יעידה לכלם.
אוציאם מן היעידה ולא אוציאם מן הדברות.
תלמוד לומר וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ.
אוציא את ישראל ולא אוציא את הזקנים.
אוציא את הזקנים ולא אוציא את בני אהרן.
אוציא את בני אהרן ולא אוציא את אהרן עצמם.
תלמוד לומר לְדַבֵּר אֵלֶיךָ(שמות כט, מב).
עמך היה הדיבר ולא עם כלם היה הדיבר.
יכול לא היו שומעים את הדיבר אבל יהו שומעים את הקול?
תלמוד לומר וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו.
קול לו.
אוציא את ישראל ולא אוציא את הזקנים.
אוציא את הזקנים ולא אוציא את בני אהרן.
אוציא את בני אהרן ולא אוציא את אהרן עצמו.
תלמוד לומר קול לו: אוציא את כלן ולא אוציא את מלאכי השרת שאין משה יכול ליכנס לרשותן למקומן עד שיקרא.
תלמוד לומר קול לו: קול אליו;
משה היה שומע את הקול:
אין כל אלו שומעין את הקול.
יכול היה הקדוש ברוך הוא מדבר עמו אלא אם כן קוראו תחלה?
תלמוד לומר וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר.
הקדים קריאה לדיבור, תלמוד דרך ארץ.
שלא ידבר אדם עם חברו אלא אם כן קוראו תחלה.
והלא דין הוא, נאמר באהל מועד דיבר ונאמר דיבר בסנה.
מה דיבר אמור בסנה הקדים קריאה לדיבר,
דכתיב וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה(שמות ג, ד):
אף דיבר האמור באהל מועד הקדים קריאה לדיבר.
לא: אם אמרת בדבר הסנה שהוא תחלה לדברות תאמר בדיבר אהל מועד שאינו תחלה לדברות.
דיבר הר סיני יוכיח.
שאינו תחלה לדברות והקדים בו קריאה לדיבר.
לא: אם אמרת בדבר הר סיני שהוא לכל ישראל תאמר בדבר אהל מועד שאינו לכל ישראל.
הרי אתה דן מבנין אבמבנין אב — מן הכלל הנלמד מכתוב אחד או משני כתובים (מדה מי״ג מדות):
לא דיבר הסנה שהוא תחלה לדברות כהרי דיבר הר סיני שאינו תחלה לדברות:
לא דיבר הר סיני שהוא לכל ישראל כהרי דיבר הסנה שאינו לכל ישראל.
הצד השוההצד השוה — הדבר המשותף שבהם שהם דיבר ומפי קדוש למשה והקדים בו קריאה לדיבר:
אף כל שהוא דיבר ומפי קדוש למשה הקדים בו קריאה לדיבר.
אי מה הצד השוה שבהם דיבר ובאש ומפי קדוש למשה נקדים בו קריאה לדיבר:
אף כל מי שהוא דיבור ובאש ומפי קדוש למשה נקדים בו קריאה לדיבור.
יצא דיבר אהל מועד שאינו באש.
תלמוד לומר וַיִּקְרָא וַיְדַבֵּר, הקדים קריאה לדיבר.
יכול לא היתה קריאה אלא לדיבור זה בלבד?
ומנין לכל הדברות שבתורה?
תלמוד לומר מֵאֹהֶל מוֹעֵד:
כל שהוא מאהל מועד נקדים בו קריאה לדיבר.
יכול לא היתה קריאה אלא לדברות בלבד.
מנין אף לאמירות ולציווים?
אמר רבי שמעון: תלמוד לומר דַּבֵּר(ויקרא א, ב) וַיְדַבֵּר,
לרבות אף לאמירות ולציווים.
יכול אף לפסקותלפסקות — להפסקות שבין פרשה לפרשה? תלמוד לומר וַיְדַבֵּר:
לדיבר היה קרייה, לא היתה קריאה לפסקות.
וכי מה הפסקות היו משמשות?
ליתן ריוחריוח — שהות למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין.
והרי דברים קל וחומר.
ומה אם מי שהוא שומע מפי קדוש ומדבר ברוח הקדש צריך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין?
על אחת כמה וכמה הדיוט מהדיוט.
ומנין שכל הקריות היו משה משה?
תלמוד לומר וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה.
שאין תלמוד לומר וַיֹּאמֶר.
אלא מלמד שכל הקריאות היו;
משה משה.
ומנין שכל קריאה וקריאה היה אומר הנני?
תלמוד לומר וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.
שאין תלמוד לומר וַיֹּאמֶר אלא ויען הנני.
מה תלמוד לומר וַיֹּאמֶר?
מלמד שעל כל קריאה וקריאה היה אומר:
הנני.
מֹשֶׁה מֹשֶׁה.
אַבְרָהָם אַבְרָהָם(בראשית כב, יא).
יַעֲקֹב יַעֲקֹב(בראשית מו, ב).
שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל(שמואל א ג, י):
לשון חבה ולשון זירוזזירוז — המרצה, דחיפה.
דבר אחר:
מֹשֶׁה מֹשֶׁה — הוא משה עד שלא נדבר עמו ומשה מי שנדבר עמו.
דרשת הפסוק · ״מעל הכפרת״ · הדיבור מבין שני הכרובים, ושאין רואים את הכבוד בחייהם
מקבילה: ספרא, נדבה פרשה ב (״מעל הכפרת… מבין שני הכרבים״, ״כי לא יראני האדם וחי״). ״הסנה״, ״עזאי״ (בפעם השנייה), ״ולא למלאכי השרת״, ״כמין סילין״, ״היו באמצע״ — בגליון כתב היד.
מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹון הָעֵדֻות(במדבר ז, פט).
למה נאמר? לפי שהוא אומר להלן: וַיְדַבֵּר יְיָ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד(ויקרא א, א).
יכול מכל הבית, תלמוד לומר מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹון הָעֵדֻות.
אי מֵעַל הַכַּפֹּרֶת יכול מכל הכפרת כולה?
תלמוד לומר מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻובִים.
דברי רבי עקיבא.
אמר שמעון בן עזאי:
איני כמשיבכמשיב — כחולק, כמשיב תשובה על דברי רבי אלא כמוסיף על דבריו.
הכבוד שנאמר בו: הֲלא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם יְיָ(ירמיה כג, כד).
ראה חיבתן שלישראל לאיכן גרמה להם לכבוד הזה המרובה דחקדחק — צמצם עצמו לראות מדבר מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻובִים.
רבי דוסא אומר: הרי הוא אומר כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי(שמות לג, כ).
בחייהם אינם רואים, רואים הם בשעת מיתתן.
וכן הוא אומר: לְפָנָיו יִכְרְעוּ כׇּל יוֹרְדֵי עָפָר וְנַפְשׁוֹ לֹא חִיָּיה(תהלים כב, ל).
רבי עקיבא אומר:
כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי:
אף חיות הנושאות את הכסא אינן רואות את הכבוד.
אמר שמעון בן עזאי:
איני כמשיב על דברי רבי אלא כמוסיף על דבריו:
כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי:
אף מלאכי השרת שחייהם חיי עולם אינן רואים את הכבוד.
וַיְדַבֵּר אֵלָיו — ולא למלאכי השרת שהיו שם:
מגיד הכתוב שהיה יוצא הקול מפי הקדוש ברוך הוא כמין סיליןסילין — צינור לתוך אזנו שלמשה והמלאכים היו באמצע ולא היו שומעים אותו.
וכן הוא אומר: יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת(איוב לז, ה).
הוי: וַיְדַבֵּר אֵלָיו.
על פי כתב יד מינכן, הספרייה הממלכתית הבווארית 97; השלמה מכתב יד ששון 920. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| יב | כ | — (הוספה) |
| יב | נ״ב | כ״ב |
| יג | המשח | המשכן |
| טז | בני שנה | — (הוספה) |
| יח | יאר | יתר |
| יט | יבואון | יביאון |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| במדבר רבה | כ״י מינכן 97, השלמה מכ״י ששון 920 |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| במדבר רבה | כ״י מינכן 97, השלמה מכ״י ירושלים 24°5977 |
| במדבר רבה | כ״י מינכן 97, השלמה מכ״י ששון 920 |
| במדבר רבה | כ״י מינכן 97; בסימן ב קטע אחד (״רבי הונא בשם ריש לקיש״) — כ״י ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977 |
| במדבר רבה | כ״י מינכן 97 |
| במדבר רבה | כ״י מינכן 97, השלמות מכ״י ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977 |