פרשת האזינו
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓שא–שכה
שכו–שנ
ספרי דברים
הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי(דברים לב, א)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד וטיקן 32 וכתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341, עם השלמות מכתב יד אוקספורד 151 §§cover-end§§
חלק א
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״האזינו השמים ואדברה״ · דרשת רבי מאיר · כל עד שהעיד בהם — בו קלקלו, עד הנמלה
כתב יד וטיקן 32, יד שלישית (מאגרים, פסקה שו, פסקה ראשונה; פינקלשטיין עמ׳ 328–329).
״ועתה ישב ירושלם״ — בכתב היד ״ישבי״, והסופר מחק את היו״ד; ומשם קופץ ל״מה לעשות עוד לכרמי״ (ישעיה ה, ד). ״ביד כל נביא וחוזה לאמר שובו״ — כך בכתב היד (מאגרים סימנו ״כך״; במסורה ״ביד כל נביאו כל חזה לאמר שבו״, מלכים ב יז, יג); ״נא״ שאחרי ״שובו״ נמחק בידי הסופר.
״שמעי הארץ״ — בכתב היד ״ארץ״ (סימנו ״כך״), ״מביא״ — בכתב היד ״בביא״. ״בנית״ (יחזקאל טז, כה) — בכתב היד ״בנו״, ״ההרים״ (הושע ד, יג) — בכתב היד ״הרים״; שניהם מסומנים ״כך״ ותוקנו על פי המסורה. ״ואבא״ (יחזקאל ח, י) — בכתב היד ״ובבא״, ותוקן במאגרים. ״לה״ (משלי ו, ז) ו״ללמד״ — הושלמו במאגרים. ״רבי שמעון בן אלעזר אמר״ — בכתב היד ״אמ׳״ (הסופר כותב ״אומ׳ / או׳״ לאומר), בפינקלשטיין ״אומר״.
בפינקלשטיין חסר ״היה רבי מאיר אומר״, ובמקום ״העיד בהם את החיה… קלקלו בחיה ועוף״ — ״העיד בהם את העופות… קלקלו בבהמה ובחיה ובעופות״.
היה רבי מאיר אומר:
כשהיו ישראל זכייןזכיין — זכאים, ראויים — הן היו מעידין בעצמן,
שנאמר: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם כִּי אַתֶּם(יהושע כד, כב).
קילקלו בעצמן,
שנאמר: סְבָבֻונִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם(הושע יב, א).
העיד בהן שבטי יהודה ובנימן,
שנאמר: וְעַתָּה ישֵׁב יְרוּשָׁלִַם(ישעיה ה, ג) מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי וגו׳(ישעיה ה, ד).
קילקלו שבט יהודה,
שנאמר: בָּגְדָה יְהוּדָה(מלאכי ב, יא).
העיד בהן הנביאים,
שנאמר: וַיָּעַד יְיָ בְּיַד כׇּל נביא וחוזה לֵאמֹר שֻׁובוּ(מלכים ב יז, יג).
קילקלו בנביאים,
שנאמר: וַיִּהְיוּ מַלְעִיבִים בְּמַלְאֲכֵי(דברי הימים ב לו, טז).
העיד בהן את השמים,
שנאמר: הַעִדֹותִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם(דברים ד, כו).
קילקלו בשמים,
שנאמר: הַאֵינְךָ רֹואֶה(ירמיה ז, יז) הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת הָאֵשׁ וגו׳(ירמיה ז, יח).
העיד בהן את הארץ,
שנאמר: שִׁמְעִי הָאָרֶץ הִנֵּה אָנֹכִי מֵבִיא רָעָה אֶל הָעָם הַזֶּה פְּרִי(ירמיה ו, יט).
קילקלו בארץ,
שנאמר: וגם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי(הושע יב, יב).
העיד בהן את הדרכים,
שנאמר: כֹּה אָמַר יְיָ עִמְדוּ עַל דְּרָכִים וּרְאוּ(ירמיה ו, טז).
קילקלו בדרכים,
שנאמר: אֶל כׇּל רֹאשׁ דֶּרֶךְ בָּנִית רָמָתֵךְ וגו׳(יחזקאל טז, כה).
העיד בהן את הגוים,
שנאמר: לָכֵן שִׁמְעוּ הַגּוֹיִם וּדְעִי עֵדָה אֶת אֲשֶׁר בָּם(ירמיה ו, יח).
קילקלו בגוים,
שנאמר: וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם(תהלים קו, לה).
העיד בהן את ההרים,
שנאמר: שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב יְיָ(מיכה ו, ב).
קילקלו בהרים,
שנאמר: עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ(הושע ד, יג).
העיד בהן את הבהמה,
שנאמר: יָדַע שׁוֹר קֹונֵהוּ(ישעיה א, ג).
קילקלו בבהמה,
שנאמר: וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם וגו׳(תהלים קו, כ).
העיד בהם את החיה,
שנאמר: גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם(ירמיה ח, ז).
קילקלו בחיה ועוף,
שנאמר: וָאָבא וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה כׇל תַּבְנִית רֶמֶשׂ(יחזקאל ח, י).
העיד בהן את הדגים,
שנאמר: אוֹ שִׂיחַ לָאָרֶץ וְתֹורֶךָּ וגו׳(איוב יב, ח).
קילקלו בדגין,
שנאמר: וַתַּעֲשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם(חבקוק א, יד).
העיד בהן את הנמלה,
שנאמר: לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל וגו׳(משלי ו, ו),
אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין וגו׳(משלי ו, ז),
תָּכִין בַּקַּיִץ וגו׳(משלי ו, ח).
רבי שמעון בן אלעזר אמר:
עלובעלוב — מסכן, ראוי לחרפה היה אדם זה שצריך ללמד מן הנמלה!
אילו למד ועשה — עלוב היה;
אלא שצריך ללמד מן הנמלה מדרכיה, ולא למד.
דרשת הפסוק · ״האזינו השמים״ · כנסת ישראל לעתיד לבוא: הריני מעבירם, וכלום כתבתי אלא איש
כתב יד וטיקן 32, יד שלישית (מאגרים, פסקה שו, פסקה שנייה; פינקלשטיין עמ׳ 329–330).
״הנה אנכי בורא שמים חדשים״ — בכתב היד ״הנה אנכי״ (מסומן ״כך״; במסורה ״כי הנני״) ו״חרשים״. ״אמרה לפניו״ (השלישית) — בכתב היד ״אמר משה לפניו״, ומאגרים סימנו ״משה״ ״כך״: הדברים דברי כנסת ישראל. ״הריני מעבירו״ — בכתב היד ״מעבירן״ (״כך״). ״שמות הבעלים״ — בכתב היד ״שם״ (״כך״). ״אמר ליה״ פעמיים — כך בכתב היד, בארמית.
״הרי שמך קרוי על שם בעלים״ — כך בכתב היד; בפינקלשטיין ״הרי שמי קרוי על שם הבעלים״.
״בגי״ (ירמיה ב, כג), ״גי״ (ישעיה מ, ד) — כך בכתב היד, ובמסורה ״בגיא״, ״גיא״.
״והלא כבר נאמר כי אל אנכי ולא איש״ — בכתב היד בקיצור ״ו׳ כ׳ נ׳״. בפינקלשטיין ״דבר אחר״ לפני ״וכי גרושים אתם לי״.
עתידה כנסת ישראל שתומרשתומר — שתאמר לפני הקדוש ברוך הוא:
רבונו שלעולם, הרי עידי קימין,
שנאמר: הַעִדֹותִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ(דברים ד, כו).
אמר לה: הריני מעבירם,
שנאמר: הנה אנכי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה(ישעיה סה, יז).
אמרה לפניו:
רבונו שלעולם, הריני רואה מקומות שקילקלתי, ובושתי,
שנאמר: רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְ וגו׳(ירמיה ב, כג).
אמר לה: הריני מעבירן,
שנאמר: כׇּל גי יִנָּשֵׂא וגו׳(ישעיה מ, ד).
אמרה לפניו: רבונו שלעולם, הרי שמי קיים.
אמר ליה: הריני מעבירו,
שנאמר: וְקֹורָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ וגו׳(ישעיה סב, ב).
אמרה לפניו: רבונו שלעולם, הרי שמך קרוי על שם בעלים.
אמר ליה: הריני מעבירו,
שנאמר: וַהֲסִירֹותִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים(הושע ב, יט).
אמרה לפניו: רבונו שלעולם, אפעלפי כן בני בית מזכירין אותו.
אמר לה: וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם.
שוב למחר עתידה שתומר לפניו:
רבונו שלעולם, כבר כתבת:
לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וגו׳(ירמיה ג, א).
אמר לה: כלום כתבתי אלא אִישׁ?
והלא כבר נאמר: כִּי אֵל אָנֹכִי וְלֹא אִישׁ(הושע יא, ט).
וכי גרושים אתם לי, בית ישראל?
והלא כבר נאמר: כֹּה אָמַר יְיָ אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם(ישעיה נ, א).
דרשת הפסוק · ״האזינו השמים ואדברה״ · משל הפדגוג: אין לברוח מן השמים והארץ, ואין המקום שינה
כתב יד וטיקן 32, יד שלישית (מאגרים, פסקה שו, פסקה שנייה; פינקלשטיין עמ׳ 330).
״לפודגוג״ (השני, ״שמסרני לפודגוג״) — הו״ו הושלמה במאגרים (בכתב היד ״לפודגג״); בראשון ובשלישי ״לפודגוג״ בכתב היד. ״עונו״ (איוב כ, כז) — בכתב היד ״ענו״, ותוקן במאגרים. ״ומנין שאף הארץ״ — בשיטה ״ומנ׳ שנ׳ אף״, והסופר מחק ״שנ׳ אף״ וכתב בגליון ״שאף״.
״הווי ישראל קילקלו לפני מקום״ — בפינקלשטיין ״הוי ישראל קלקלו במקום״, ו״וכן הוא אומר״ לפני ״כי אני יי לא שניתי״.
דבר אחר:
הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה(דברים לב, א) —
משל למלך שמסר את בנו לפודגוגלפודגוג — למחנך, לשומר הממונה על הנער להיות יושב ומשמרו.
אמר אותו הבן:
כסבור אבה שהועיל כלום שמסרני לפודגוג?
עכשיו הריני משמרו כדי שיאכל וישתה וישן, ואלך אני ואעשה צרכיי.
אמר לו אביו:
אף אני לא מסרתיך לפודגוג אלא כדי שלא יהא מזיזךמזיזך — מניח אותך לזוז ממקומך.
כך אמר להן משה לישראל:
שמא אתם סבורין לברוח מתחת כנפי שכינה, או לזוז מעל הארץ?
ולא עוד, אלא שהשמים כותבין,
שנאמר: יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֺנוֹ וְאֶרֶץ(איוב כ, כז).
ומנין שאף הארץ מודעת?
שנאמר: וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ.
עתידה כנסת ישראל שתעמוד בדין לפני המקום, ואומרת לפניו:
רבונו שלעולם, איני יודעת מי קילקל במי, ומי שינא במי:
אם ישראל קילקלו לפני מקום, אם המקום שינא בהן בישראל.
כשהוא אומר: וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ(תהלים נ, ו) —
הווי ישראל קילקלו לפני מקום, ואין המקום שינא בישראל,
שנאמר: כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי(מלאכי ג, ו).
דרשת הפסוק · ״האזינו השמים״ · השמים אפוטרופוס; אב הקובל על בנו; הצדיקים מרויחים את העולם
כתב יד וטיקן 32, יד שלישית (מאגרים, פסקה שו, פסקה שנייה; פינקלשטיין עמ׳ 331–332).
״רבי יהודה״ — בכתב היד ״ר׳ מהודה״, ותוקן במאגרים. ״רבי נחמיה״ — בכתב היד ״ר׳ חנחמיה״, והחי״ת נמחקה במאגרים. ״עושה״ — הו״ו מסופקת. בפינקלשטיין ״שהיו לו שני אפוטרופים״.
״והתחיל קובל עליו לאוהביו״ — ״ליו״ בגליון. ״קובל עליו״ — ״יו״ מסופקות. בפינקלשטיין ״עד שאמר שמים וארץ״.
״שבזכות שישראל עושין״ — ״שישראל״ (״שיש׳״) נוסף בין השיטין; אחרי ״יפתח יי לך״ מחק הסופר ״ונ׳״. בפינקלשטיין ״שבזמן שישראל עושים״, ״ואין פתיחה אלא לשון הרווחה״.
דבר אחר:
הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם(דברים לב, א) —
היה רבי יהודה אומר:
משל למלך שהיו אפטרופיןאפטרופין — אפוטרופסים, ממונים על נכסיו ועל בנו במדינה, והישליםוהישלים — ומסר בידם להן את שלו, ומסר להן את בנו, ואמר להן:
כל זמן שבני עושה את רצוני — היו מעדנין אתו, ומפנקין אתו, ומאכילין אתו, ומשקין אותו;
וכשאין בני עושה רצוני — אל יטעום משלי כלום.
כך בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מה נאמר בהן?
יִפְתַּח יְיָ לְךָ וגו׳(דברים כח, יב).
וכשאין עושין רצונו שלמקום, מה נאמר בהן?
וְחָרָה אַף יְיָ בָּכֶם וגו׳(דברים יא, יז).
דבר אחר:
הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם —
רבי נחמיה אומר:
משל למלך שיצא בנו לתרבות רעה.
התחיל לקבול עליו לאחיו, והתחיל קובל עליו לאוהביו,
והתחיל קובל עליו לשכיניו, וקובל עליו לקרוביו.
לא זז האב ההוא מלהיות קובל עליו והולך, עד שאמר לשמים וארץ:
למי אקבול עליך חוץ מאילו?
לכך נאמר: הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה.
דבר אחר:
הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה —
רבי יהודה אומר:
אילו אין דיין שלצדיקים אלא שמרויחיןשמרויחין — מרחיבים, מביאים רווחה על העולם שהן בתוכו:
שבזכות שישראל עושין רצונו של מקום, מה נאמר בהן?
יִפְתַּח יְיָ לְךָ —
אין לשון פתוח אלא לשון הרויח,
שנאמר: וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ(בראשית כט, לא).
ואילו אין דיין שלרשעים אלא שדוחקין את העולם שהן בתוכו:
שבעון שאין ישראל עושין רצונו של מקום, מה נאמר בהן?
וְחָרָה אַף יְיָ בָּכֶם וְעָצַר וגו׳ —
אין לשון עצירה אלא לשון הדחק,
שנאמר: כִּי עָצֹר עָצַר יְיָ וגו׳(בראשית כ, יח).
דרשת הפסוק · ״האזינו השמים״ · ״ותשמע הארץ״ · הסתכלו בשמים, בארץ ובים שלא שינו את מידתם — קל וחומר לכם
כתב יד וטיקן 32, יד שלישית (מאגרים, פסקה שו, פסקה שנייה; פינקלשטיין עמ׳ 332–333).
״הסתכלו״ — בכתב היד ״הסתםלו״ (מסומן ״כך״). ״לשמשכם״ — בכתב היד ״לממשכם״, ותוקן במאגרים. ״וזרח״ (קהלת א, ה) — בכתב היד ״ורח״, ותוקן במאגרים. ״ואצוף״ — בכתב היד ״ואטוף״, ותוקן במאגרים. ״שאם זכיתם״ — בכתב היד ״שאתם״, ותוקן במאגרים.
״ופה ישית בגאון גליך״ (איוב לח, יא) — בכתב היד ״ופה אש׳ ב׳ ג׳״; ״ישית״ על פי המסורה; ״ופה״ (הראשון) — כך בכתב היד, ובמסורה ״ופא״. ״והמו גליו… ולא יוכלו״ (ירמיה ה, כב) — כך בכתב היד; בפינקלשטיין ״ויתגעשו ולא יוכלו״.
״ומה אילו שלא נעשו לא לשכר ולא להפסיד״ = שנעשו לא לשכר ולא להפסד; כך הלשון גם בספרי דברים, פסקה לח (״ומה ארון שלא נעשה לא לשכר ולא להפסד״). בשיטה ״שלא נעשו נעשו אלא לשכר״, והסופר מחק ״נעשו אלא״ וכתב בגליון ״לא״; בפינקלשטיין ״ומה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד״. ״והרי דברים קל וחומר״ — בכתב היד ״ו׳ ד׳ קל ו׳״.
דבר אחר:
הַאֲזִינוּ(דברים לב, א) —
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אמור להן לישראל:
הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם — שמא שינו את מידתן?
או שמא אמר גלגל חמה: איני עולה מן המזרח, ומאיר לכל העולם כולו?
לא, כענין שנאמר: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ(קהלת א, ה).
ולא עוד, אלא שהוא שמח לעשות לי רצוני,
שנאמר: וְהוּא כְּחָתָן וגו׳(תהלים יט, ו).
וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי —
הסתכלו בארץ שבראתי לשמשכם — כלום שינת את מידתה?
שמא זרעתם בה ולא צמחה?
או שמא זרעתם חיטין, והעלת שעורין?
או שמא אמרה פרה: איני דשא ואיני חורשת היום?
או שמא אמר חמור זה: איני טוען ואיני הולך?
וכין לעינין הים הוא אומר:
הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ נְאֻם יְיָ וגו׳(ירמיה ה, כב) —
שמשעה שגזרתי עליו, שמא שינא את מידותיו ואמר: אעלה ואצוף את העולם?
לא, כענין שנאמר:
וָאֶשְׁבֹּור עָלָיו חֻוקִּי(איוב לח, י),
וָאֹמַר עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף וּפֹה יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ(איוב לח, יא).
ולא עוד, אלא שמצטער ואין יכול מה לעשות,
כענין שנאמר: וְהָמוּ גַלָּיו, וְלֹא יוּכָלוּ וגו׳.
והרי דברים קל וחומר:
ומה אילו, שלא נעשו לא לשכר ולא להפסיד —
אם זוכין אין מקבלין שכר, ואם חוטיןחוטין — חוטאים אין מקבלין פורענות,
ואין חסין על בניהן ועל בנותיהן —
לא שינו את מידתן;
אתם, שאם זכיתם אתם מקבלין שכר, ואם חטאתם אתם מקבלין פורענות,
ואתם חסין על בניכם ועל בנותיכם —
על אחת כמה וכמה שאתם צריכין שלא תשנו את מידותיכם!
דרשת הפסוק · ״האזינו״ · העדים מתחילים בעונש; השמים והארץ דוממים לקול משה
כתב יד וטיקן 32, יד שלישית (מאגרים, פסקה שו, פסקה שנייה; פינקלשטיין עמ׳ 333).
״עושין רצונו של מקום״ — בגליון, ובו ״רושין״ שתוקן במאגרים. ״ואבדתם״ — בכתב היד ״ואבדםם״, ותוקן במאגרים. ״אין עושין בו יד״ — בפינקלשטיין ״אין פושטים בו יד״.
הפסוק מהושע מקוצר בכתב היד: ״והיה ביום ההוא נאם יי אענה והארץ תענה וזרעתיה לי בארץ״ (הושע ב, כג–כה); בפינקלשטיין ״אענה את השמים״ ו״ואומר וזרעתיה לי בארץ״.
״ויאמר לעיני ישראל״ — ״כל״ נמחק בידי הסופר. ״כיום ההוא״ — בכתב היד ״ביום״ (מסומן ״כך״).
דבר אחר:
הַאֲזִינוּ(דברים לב, א) —
היה רבי בנייא אומר:
בזמן שאדם מתחייב, אין עושין בו יד אלא עדיו תחילה,
שנאמר: יַד הָעֵדִים וגו׳(דברים יז, ז);
ואחר כך בני אדם שמשמשין ובאין:
וְיַד כׇּל הָעָם בָּאַחֲרֹונָה.
כך בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, מה נאמר בהן?
וְחָרָה אַף יְיָ וגו׳(דברים יא, יז);
ואחר כך פורענות משמשות ובאות:
וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה.
ובזמן שישראל עושין רצונו שלמקום, מה נאמר בהן?
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ אֶעֱנֶה(הושע ב, כג) וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה(הושע ב, כד) וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ(הושע ב, כה).
דבר אחר:
הַאֲזִינוּ —
היה רבי יהודה בן חנניה אומר:
בשעה שאמר משה הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה — היו שמים ושמי שמים דוממין;
וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי — היתה הארץ וכל אשר עליה דוממין.
ואם תמה אתה על דבר, צא וראה מה נאמר ביהושע:
וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם(יהושע י, יב) וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וגו׳(יהושע י, יג),
וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא וגו׳(יהושע י, יד).
נמצינו למידין שהצדיקים שליטין בכל העולם כלו.
דרשת הפסוק · ״האזינו השמים״ · ״ותשמע הארץ״ · משה וישעיה: קרוב ורחוק, מרובה ומועט, האזנה ושמיעה
כתב יד וטיקן 32, יד שלישית (מאגרים, פסקה שו, פסקאות שנייה–שלישית; פינקלשטיין עמ׳ 333–334). מאגרים פותח פסקה חדשה ב״וחכמים אומרים״.
״בהאזנה״ — בשיטה ״בהנאתה״ שנמחק, ובגליון ״בהאזנה״. ״והאזנה״ (האחרונה) — בכתב היד ״והזאנה״ (מסומן ״כך״). בפינקלשטיין ״ואילו אמר ותשמע הארץ אמרי פי״; בכתב היד ״ותש׳ הא׳ היתה ארץ אומרת״.
דבר אחר:
הַאֲזִינוּ(דברים לב, א) —
לפי שהיה משה קרוב לשמים, אמר: הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם;
ולפי שהיה רחוק מן הארץ, אמר: וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי.
בא ישעיה וסמך לדבר: שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ(ישעיה א, ב) —
שִׁמְעוּ שָׁמַיִם — שהיה רחוק מן השמים;
וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ — שהיה קרוב לארץ.
דבר אחר:
לפי שהיו שמים מרובין, פתח להן בלשון מרובה;
ולפי שהיתה ארץ מועטת, פתח לה בלשון מועט: וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי.
בא ישעיה וסמך לדבר: שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ —
ליתן את המרובה למרובין, ואת המועט למועטין.
וחכמים אומרים:
אין הדבר כן; אלא שהעדים באין ומעידין:
אם נמצאו דבריהן מכונין כאחד — עידותן קימת; ואם לאו — אין עדותן קיימת.
כך, אילו אמר משה הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם ושתק — היו שמים אומרים: לא שמענו אלא בהאזנה;
וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ — היתה ארץ אומרת: לא שמעתי אלא בשמיעה.
בא ישעיה וסמך לדבר: שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ —
לתן האזנה ושמיעה לשמים, והאזנה ושמיעה לארץ.
דרשת הפסוק · ״האזינו השמים״ · ״ותשמע הארץ״ · תורה מן השמים וקבלתה בארץ; מצוות התלויות בשמים ובארץ
כתב יד וטיקן 32, יד שלישית (מאגרים, פסקה שו, פסקה שלישית; פינקלשטיין עמ׳ 334).
״מצוות״ (השנייה) — ״מ״ בגליון; ״ותשמע״ — בגליון; ״ופאה״ — ״ופ״ בגליון; ״שניתנו״ (בדבר האחר השלישי) — נוסף. ״ואילו הן״ — בכתב היד ״ואולו״, ותוקן במאגרים.
דבר אחר:
הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה(דברים לב, א) — על שום שניתנה תורה משמים,
שנאמר: אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם(שמות כ, יט).
וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי — שעליה עמדו ישראל וקיבלו ואמרו:
כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז).
דבר אחר:
הַאֲזִינוּ — שלא עשו מצוות שניתנו להן מן השמים.
ואילו הן מצוות שניתנו להן מן השמים: עיבור שנים וקביעת חדשים,
שנאמר: וְהָיוּ לְאֹתֹת וגו׳(בראשית א, יד).
וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ — שלא עשו מצות שנתנו להן בארץ.
ואילו הן מצות שניתנו להן בארץ:
לקט, שיכחה ופאה, תרומה ומעשרות, שמיטין ויובלות.
דבר אחר:
הַאֲזִינוּ וגו׳ — שלא עשו כל המצות שניתנו להן מן השמים,
ולא עשו כל מצות שניתנו להן בארץ.
דרשת הפסוק · ״האזינו השמים״ · משה העיד שמים וארץ הקיימים לעולם, והמקום העיד את השירה
כתב יד וטיקן 32, יד שלישית (מאגרים, פסקה שו, פסקה שלישית; פינקלשטיין עמ׳ 334–335). ״שני״ — קריאה מסופקת; ״עדים״ — ״ע״ בגליון; ״ירצו״ — ״צו״ בגליון; ״והמקום העיד״ ו״למטן״ — אותיות מסופקות.
בכתב היד חסר הדיון שבפינקלשטיין: הפסוקים ״העידותי בכם היום״ ו״ועתה כתבו לכם את השירה״, ״אין אנו יודעים עדותו של מי קיימת… וענתה השירה הזאת לפניו לעד״, ו״ומפני מה העיד בהם משה שני עדים״. לא הושלם, כי הנותר עומד בפני עצמו.
״אליכם״ (מלאכי ג, ה) — בכתב היד ״אלי׳״. ״אנכי היודע״ — כך בכתב היד, ובמסורה ״ואנכי״ (ירמיה כט, כג). ״ויהי יי בכם לעד יי מהיכל קדשו״ — כך בכתב היד, ובמסורה ״אדני יהוה… אדני מהיכל״ (מיכה א, ב); ״מהכל״ בכתב היד.
משה העיד בהן בישראל שני עדים, שהן קימין לעולם ולעולמי עולמים.
אמר: אני בשר ודם אני, ולמחר אני מת;
מה אם ירצו ישראל לומר: לא קיבלנו את התורה — מי בא מכחישן?
לפיכך העיד בהן שני עדים, שהן קימין לעולם ולעולמי עולמים.
והמקום העיד בהן את השירה.
אמר: שירה תעיד בהן למטן, ואני למעלן.
מנין שהמקום קרוי עד?
שנאמר: וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר וגו׳(מלאכי ג, ה),
ואומר: אָנֹכִי הַיּוֹדֵעַ וָעֵד נְאֻם יְיָ(ירמיה כט, כג),
ואומר: וִיהִי יי בָּכֶם לְעֵד יי מֵהֵיכַל קׇדְשׁוֹ(מיכה א, ב).
דרשת הפסוק · ״יערף כמטר לקחי״ · דברי תורה כמטר וכטל, מגדלין ומעדנין את הלומד
כתב יד וטיקן 32, יד שלישית (מאגרים, פסקה שו, פסקה שלישית; פינקלשטיין עמ׳ 335–336). ״כמטר״ — בכתב היד ״במטר״. ״מוסר״ — ״סר״ מסופקות. ״דשא״ — הדל״ת מסופקת.
״מקצת עולם״ — בכתב היד ״מקצת עושין״, ״שמחין״ — ״שמיין״, ״שבורו״ — ״שבוו״, ״אף״ — ״ף״: כולם תוקנו במאגרים. בפינקלשטיין ״אי מה מטר מקצת עולם שמחים בו״ (בכתב היד ״או מטר זה״) ו״מי שבורו מלא יין וגרנו לפניו״ (בכתב היד ״וגתו וגרנו״).
״סלסלה תרוממך״ — כך בכתב היד (משלי ד, ח, במסורה ״ותרוממך״). ״מעדנין אותן ומפנקין אותן״ — בכתב היד ״אותך״, ותוקן במאגרים. אחרי ״ומפנקין אותן״ כתוב בכתב היד ״כן הוא אומר״ (בקיצור) ונמחק במאגרים; ״כן דברי״ — בכתב היד ״כי לב׳״, ותוקן במאגרים. בפינקלשטיין ״מעלים אותך ומגדלים אותך״ ו״מעדנים אותך ומפנקים אותך״ (בכתב היד ״אותו״).
מקבילה: פסיקתא דרב כהנא, ולקחתם א — דרשת רבי אבא בר כהנא על ״קחו מוסרי ואל כסף״: ״קחו מוסרה של תורה, ואל כסף״.
יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי(דברים לב, ב) —
אין ״לקחי״ אלא דברי תורה,
שנאמר: כִּי לֶקַח טוֹב וגו׳(משלי ד, ב);
קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף וגו׳(משלי ח, י).
אין ״מוסר״ אלא דברי תורה,
שנאמר: שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ(משלי א, ח),
שִׁמְעוּ מוּסָר וַחֲכָמוּ(משלי ח, לג),
הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל תֶּרֶף(משלי ד, יג).
קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים(הושע יד, ג) —
אין ״דברים״ אלא דברי תורה,
שנאמר: אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וגו׳(דברים ה, יט).
כַּמָּטָר —
מה מטר חיים לעולם, כך דברי תורה חיים לעולם.
או: מטר זה מקצת עולם שמחין בו, ומקצת עולם עציביןעציבין — עצובים בו —
מי שבורו מלא יין, וגתו וגרנו לפניו, מציריןמצירין — מצטערים בו —
יכל אף דברי תורה כין?
תלמוד לומר: תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי —
מה טל כל העולם שמיחין בו, אף דברי תורה כל העולם שמיחין בהן.
כִּשְׂעִירִים עֲלֵי דֶשֶׁא —
מה שעירים הללו יורדין על עשבין ומעלין אותן ומגדלין אותן,
כך דברי תורה מעלין ומגדלין אותו.
וכן הוא אומר: סַלְסְלֶהָ(משלי ד, ח) תרוממך וגו׳.
וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב —
מה רביבים הללו יורדין על עשבין, מעדנין אותן ומפנקין אותן,
כן דברי תורה מעדנין אותו ומפנקין אותו.
כן הוא אומר: כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וגו׳(משלי א, ט),
תִּתֵּן לְרֹאשְׁךָ לִוְיַת חֵן(משלי ד, ט).
דרשת הפסוק · ״יערף״ · דרשת רבי נחמיה · כונס דברי תורה כללים ופורטן כטיפים קטנות, ומפשפש בהן
כתב יד וטיקן 32, יד שלישית (מאגרים, פסקה שו, פסקה שלישית; פינקלשטיין עמ׳ 336–337). ״הוי״ ו״אדם״ — אותיות מסופקות. ״מטר״ (הראשון) — בכתב היד ״מר״, והטי״ת הושלמה במאגרים. ״יעלו״ — הושלם במאגרים.
בכתב היד חסר ״יכול כדרך שאתה כונסם כללים תהא מוציאם כללים״ (פינקלשטיין), ונשאר ״ומוציאן כללים?״. בפינקלשטיין ״כטפים הללו של טל… אלא כטפים הללו של טל שהן קטנות״; בכתב היד ״של מטר״ בשלשתן.
״רבי יעקב בן חנינא״ — בפינקלשטיין ״רבי יעקב ברבי חניליי״. ״ומנקין אותן ומפטמין אותן״ — בפינקלשטיין ״ומנקים אותם ומפטמים אותם״.
דבר אחר:
היה רבי נחמיה אומר:
לעולם הוי כונס דברי תורה כללים — ומוציאן כללים?
תלמוד לומר: יַעֲרֹף(דברים לב, ב).
אין ״יערף״ אלא לשון כנעני.
משל: אין אדם אומר לחבירו ״פרוט לי סלע זו״, אלא ״ערוף ליערוף לי — פרוט לי, החלף לי במטבעות קטנים סלע זו״.
כך הוי כונס דברי תורה כללים, ופורט ומוציאן כטיפין הללו של מטר;
ולא כטיפין הללו של מטר שהן גדולות, אלא כטיפין שלמטר שהן קטנות.
כִּשְׂעִירִים עֲלֵי דֶשֶׁא —
מה שעירין הללו יורדין על עשבין ומפשפשין בהן כדי שלא יתליעויתליעו — יעלו תולעים,
כך הוי מפשפש בדברי תורה, בשביל שלא תשכחם.
כך אמר לו רבי יעקב בן חנינא לרבי:
בוא ונפשפש בהלכות, בשביל שלא יעלו חלודה.
וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב —
מה רביבים הללו יורדין על עשבין ומנקין אותן ומפטמין אותן,
כך הוי מפטם בדברי תורה, ושונה ומשלש ומרביע.
דרשת הפסוק · ״יערף״ · דרשת רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי · כעגלה ערופה, שעירים ותמידין — דברי תורה מכפרין
כתב יד וטיקן 32, יד שלישית (מאגרים, פסקה שו, פסקה שלישית; פינקלשטיין עמ׳ 337). ״שעירים״ (בדרשת כשעירים) — הושלם במאגרים. ״אמר״ — בכתב היד ״אמ׳״, בפינקלשטיין ״אומר״.
״מה רביבים הללו באין תמידין ומכפרין״ — כך בכתב היד; בפינקלשטיין ״באים תמימים״, ובדרשת כשעירים ״ועל מה שעירים מכפרים״.
דבר אחר:
יַעֲרֹף(דברים לב, ב) —
רבי אליעזר בנו שלרבי יוסי הגלילי אמר:
אין ״יערף״ אלא לשון הריגה,
שנאמר: וְעָרְפוּ שָׁם וגו׳(דברים כא, ד).
על מה עגלה מכפרת? על שפיכות דמים;
כך דברי תורה מכפרין על כל עבירות.
כִּשְׂעִירִים עֲלֵי דֶשֶׁא —
מה שעירים הללו באין על חטאות ומכפרין,
כך דברי תורה מכפרין על כל חטאים.
וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב —
מה רביבים הללו באין תמידין ומכפרין,
כך דברי תורה מכפרין על כל עבירות.
דרשת הפסוק · ״יערף״ · דברי חכמים · צער משה על התורה; תלמדוה בזול, ותחילת הלימוד קשה כשעיר
כתב יד וטיקן 32, יד שלישית (מאגרים, פסקה שו, פסקה שלישית; פינקלשטיין עמ׳ 337–338). ״נצטערתי״ — ״נצ״ בגליון. ״שם״ ו״לשרוף״ — אותיות מסופקות.
״רואין״ — בכתב היד ״ראין״, ו״היא״ — ״הוא״; תוקנו במאגרים. ״נפשי נתתי עליך, דמי נתתי עליך״ — כך בכתב היד; בפינקלשטיין ״עליה״. ״אחד משלוש וארבע בסלע״ — בפינקלשטיין ״וארבע סאים בסלע״.
״כשאדם הולך ללמוד תורה תחילה, כתחילה נופלת עליו כשעיר״ — ״תחילה״ כפול בכתב היד.
דבר אחר:
יַעֲרֹף(דברים לב, ב) —
חכמים אומרים:
אמר להן משה רבינו לישראל:
שמא אי אתם יודעין מה צער נצטערתי על התורה, וכמה עמל עמלתי בהן, כמה יגיעה יגעתי בה?
כענין שנאמר: וַיְהִי שָׁם עִם יְיָ וגו׳(שמות לד, כח),
וָאֵשֵׁב בָּהָר וגו׳(דברים ט, ט).
נכנסתי לבין המלאכים, נכנסתי לבין החיות, נכנסתי לבין השרפים,
שאחד מהן יכול לשרוף כל העולם כולו על יושביו,
כענין שנאמר: שְׂרָפִים עֹמְדִים וגו׳(ישעיה ו, ב).
נפשי נתתי עליך, דמי נתתי עליך.
כדרך שלמדתי אותה בצער — כך תהיו למדין אותה בצער?
או: כדרך שאתם למידין אותה בצער — כך תהיו מלמדין אותה בצער?
תלמוד לומר: תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי —
תהו רואין אותה כאילו היא בזול, אחד משלוש וארבע בסלע.
כִּשְׂעִירִים עֲלֵי דֶשֶׁא —
כשאדם הולך ללמוד תורה תחילה, כתחילה נופלת עליו כשעיר;
ואין ״שעיר״ אלא שידשיד — שד,
שנאמר: וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְשָׂעִיר וגו׳(ישעיה לד, יד),
ואומר: וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם(ישעיה יג, כא).
דרשת הפסוק · ״יערף״ · תורה לשמה, משקה אחרים, וכונס כללים כמצרף סלעים
כתב יד וטיקן 32, יד שלישית (מאגרים, פסקה שו, פסקאות שלישית–רביעית; פינקלשטיין עמ׳ 338–339). מאגרים פותח פסקה חדשה ב״וכין מי שהולך לבית אילייס״.
רבי דוסתי: בכתב היד חסרה המחצית הראשונה שבפינקלשטיין (״כדרך שכונסים המים בבור לסוף שאתה זוכה ורואה את משנתך, שנאמר שתה מים מבורך״), ו״כדרך שכונסים מטר בבור״ (בפינקלשטיין ״בבורות שיחים ומערות״). ״ונוזלים״ — ״וז״ מסופקות.
״היה רבי אומר״ — מאגרים סימנו ״רבי״ ״כך״, ובפינקלשטיין ״רבי מאיר״; לא שונה. ״פרטים״ ו״אותו״ — אותיות מסופקות. ״משל״ — בכתב היד ״מל״, ותוקן במאגרים.
״לבית אילייס״ — אחריו בכתב היד ״פ׳ שוק״ (פירוש: שוק), הגהה ולא מגוף המדרש. ״ששונה״ — בשיטה ״ששוה״ שנמחק, ובגליון ״ששונה״; ״שני״ — ״י״ בגליון. ״ספרים ואחר כך נמשכת אחריו כרביבים, לכך נאמר כרביבים עלי עשב״ — בגליון.
מקבילה לדברי רבי בנאה: תענית פרק א, ז ע״א (״כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים״).
דבר אחר:
יַעֲרֹף(דברים לב, ב) —
היה רבי בנאה אומר:
אם עשית דברי תורה לשמן — דברי תורה חיים הן לך,
שנאמר: כִּי חַיִּים הֵם לְמֹוצְאֵיהֶם וגו׳(משלי ד, כב);
ואם לא עשית דברי תורה לשמן — דברי תורה ממיתין אותך,
שנאמר: יַעֲרֹף —
אין עריפה אלא לשון הריגה,
שנאמר: וְעָרְפוּ שָׁם וגו׳(דברים כא, ד),
ואומר: כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וגו׳(משלי ז, כו).
דבר אחר:
יַעֲרֹף —
רבי דוסתי בן יהודה אומר:
אם כנסת דברי תורה כדרך שכונסין מטר בבור — לסוף שאת מנזלמנזל — מזיל, משפיע ומשקה אחירים,
שנאמר: וְנֹוזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ(משלי ה, טו),
יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה וגו׳(משלי ה, טז).
דבר אחר:
יַעֲרֹף —
היה רבי אומר:
לעולם הוי כונס דברי תורה כללין,
שאם כונסן פרטים — מיגעין אותו, ואין יודע מה לעשות.
משל לאדם והלך לקיסרילקיסרי — לקיסריה, העיר שעל חוף הים, וצריך מאה זוז או מאתים זוז הוצאה:
נוטלן פרט — מיגעין אותו, ואין יודע מה לעשות;
אבל מצרפן ועושה אותן סלעים — ופורט ומוצי בכל מקום שירצה.
וכין מי שהולך לבית אילייסלבית אילייס — שם שוק גדול (?), וצריך מאה מנה או שתי ריבוריבו — ריבוא, עשרת אלפים:
אם מצרפן סלעין — מיגעין אתו, ואין יודע מה לעשות;
אבל אם מצרפן ועושה אותן דינרי זהבדינרי זהב — מטבעות זהב, דינר זהב שווה עשרים וחמישה דינרי כסף — פורט ומוצי בכל מקום שירצה.
כִּשְׂעִירִים עֲלֵי דֶשֶׁא —
כשאדם הולך ללמוד תורה כתחילה, אין יודע מה לעשות,
עד ששונה שני סדרין או שני ספרים,
ואחר כך נמשכת אחריו כרביבים.
לכך נאמר: כִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב.
דרשת הפסוק · ״יערוף כמטר״ · ״כשעירים עלי דשא״ · תורה אחת ובה מקרא ומשנה; תלמיד חכם ניכר כמטר; מטר של ברכה
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שו, פסקה חמישית; פינקלשטיין עמ׳ 339–340). מכאן כתב יד לונדון הוא העד.
״בגפן״ — בשיטה ״בגופו״ שנמחק, ומעליו ״בגפן״. ״בתאינה לפי משהו״ — ״לפי משהו״ בגליון. בפינקלשטיין ״לפי מה שהוא״, ״ויש בה מקרא ומשנה תלמוד הלכות והגדות״.
״בני תורה״ — בכתב היד ״רבני תורה״, והרי״ש נמחקה במאגרים; בפינקלשטיין ״יש מהם אדומים… בני אדם חכמים, בני אדם כשרים״. ״והשמים״ (מלכים א יח, מה) — הה״א הושלמה במאגרים. ״כולו לירקון״ — ״כלו״ בכתב היד.
דבר אחר:
יַעֲרֹוף כַּמָּטָר(דברים לב, ב) —
מה מטר זה יורד על האילנות, ונותן בהן מטעמים לכל אחד ואחד לפי משהו:
בגפן לפי משהו, בזית לפי משהו, בתאינה לפי משהו;
כך דברי תורה כולן אחת, ויש בה מקרא ומשנה ומדרש והלכות והגדות.
דבר אחר:
כִּשְׂעִירִים עֲלֵי דֶשֶׁא —
מה שעירים הללו יורדין עלי עשב ומעלין אותו,
ויש בהן ירוקין, ויש בהן שחורים, ויש בהן לבנים;
כך דברי תורה — יש בהן בני תורה חכמים, ויש מהן כשירין, ויש בהן צדיקים, ויש בהן חסידים.
דבר אחר:
מה מטר זה אי את רואהו עד שבא;
כך הוא אומר: וַיְהִי עַד כֹּה וְעַד כֹּה וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ(מלכים א יח, מה);
כך תלמידי חכמים — אין אתה יודע מהו, עד שישנה משנה הלכות והגדות,
או עד שיתמנה פרנס על הציבור.
דבר אחר:
יַעֲרֹוף —
ולא כמטר הזה שבא מן הדרום, שכולו לשדפוןלשדפון — למחלת תבואה שהרוח החמה מייבשת את השבולים, כולו לירקוןלירקון — למחלת תבואה שהשבולים מוריקות ונרקבות, כולו לקללה;
אלא כמטר הזה שבא מן המערב, שכולו לברכה.
דרשת הפסוק · ״יערוף כמטר לקחי״ · דרשות רבי סימאי · ארבע רוחות העולם, נפש וגוף, ותחיית המתים בכל פרשה
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שו, פסקה חמישית; פינקלשטיין עמ׳ 340–341).
״שעושה את הרוח נקייה כזהב״ — כך בכתב היד; בפינקלשטיין ״את הרקיע״. ״ארבע רוחות השמים״ — לפני ״השמים״ כתוב ״הללו״, ונמחק במאגרים. ״יפה ובימות הגשמים קשה, דרומית בימות החמה״ — בגליון; ״הגשמים״ — בכתב היד ״הגמים״.
״מזרחית לעולם יפה, מערבית לעולם קשה״ — כך בכתב היד, וכך בברייתא שבבבא בתרא קמז ע״א (״מזרחית — לעולם יפה, מערבית — לעולם קשה, רוח צפונית — יפה לחטים בשעה שהביאו שליש וקשה לזיתים בשעה שיניצו״), והגמרא שם מקשה עליה כקושיה מן הדרשה הקודמת כאן (״רוח מערבית… שכולו לברכה״). בפינקלשטיין להפך (״מזרחית לעולם קשה, מערבית לעולם יפה״). ״וקשה לחיטין בשעה שחונטין״ — בפינקלשטיין ובבבלי ״לזיתים״.
״שנפשו מן השמים״ — לפני ״השמים״ כתוב ״הארץ״, ונמחק במאגרים. ״ועשה רצון אביו״ — הסופר תיקן י׳ לו׳. ״אלהים״ (תהלים פב, ו) — בכתב היד ״אלקים״, וכן בכל חלק כתב יד לונדון.
״זה הגוף״ — חסר בכתב היד, והושלם מפינקלשטיין: הדרשה ״זו נשמה״ אינה שלמה בלעדיו.
מקבילה לארבע הרוחות: בבא בתרא פרק ב, כה ע״ב (״כשעירים עלי דשא — זו רוח מזרחית שמסערת את כל העולם״).
היה רבי סימאי אומר:
מניין אתה אומר, שכשם שהעיד משה לישראל שמים וארץ, העיד להם ארבע רוחות?
שנאמר:
יַעֲרֹוף כַּמָּטָר לִקְחִי(דברים לב, ב) — זה רוח מערבית, שהוא עורפו של עולם, שכולו לברכה;
תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי — זה רוח צפונית, שעושה את הרוח נקייה כזהב;
כִּשְׂעִירִים עֲלֵי דֶשֶׁא — זה רוח מזרחית, שמשחרת את הרקיע כשעיר;
וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב — זה רוח דרומית, שמארגתשמארגת — שפורשת כמסך ארוג את הרקיע כרביב.
דבר אחר:
יַעֲרֹף לִקְחִי —
היה רבי סימאי אומר:
לא נאמרו ארבע רוחות הללו אלא כנגד ארבע רוחות השמים:
צפונית — בימות החמה יפה, ובימות הגשמים קשה;
דרומית — בימות החמה קשה, ובימות הגשמים יפה;
מזרחית — לעולם יפה; מערבית — לעולם קשה.
צפונית — יפה לחיטין בשעה שמכניסין שליששמכניסין שליש — כשהגיעו לשליש בישולן, וקשה לחיטין בשעה שחונטיןשחונטין — שמוציאים ניצני פרי ראשונים;
דרומית — קשה לזיתים בשעה שמכניסין שליש, ויפה לחיטין בשעה שחונטין.
וכן היה רבי סימאי אומר:
כל בריות שנבראו מן השמים — נפשן וגופן מן השמים;
וכל בריות שנבראו מן הארץ — נפשם וגופם מן הארץ;
חוץ מן האדם הזה, שנפשו מן השמים וגופן מן הארץ.
לפיכך:
עשה אדם תורה ועשה רצון אביו שבשמים — הרי הוא כביריות של מעלן:
אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּולְּכֶם(תהלים פב, ו);
לא עשה תורה ולא רצון אביו שבשמים —
אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן(תהלים פב, ז).
כך היה רבי סימאי אומר:
אין לך פרשה שאין בה תחיית המתים, אלא שאין בנו כח לדרוש.
שנאמר:
יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל(תהלים נ, ד) — זו נשמה;
וְאֶל הָאָרֶץ לָדִון עַמּוֹ — זה הגוף; מי דיין עמו?
ומניין שאין מדבר אלא בתחיית המתים?
שנאמר: מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּואִי הָרוּחַ(יחזקאל לז, ט).
דרשת הפסוק · ״כי שם יי אקרא״ · משה הזכיר את השם אחר עשרים ואחד דבר — קל וחומר למזכיר בחנם
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341, ובאמצע כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, פסקה שו, פסקאות חמישית–שביעית; פינקלשטיין עמ׳ 341–342).
״דיי שאהיה״ — בשיטה ״וויי״ שנמחק, ובגליון ״דיי״. ״בפחות״ — הבי״ת מסופקת. בפינקלשטיין אחרי ״וקרא זה אל זה ואמר״: ״קדוש קדוש קדוש״ וכו׳ (חסר בכתב היד); שם גם ״ואבי הנביאים״.
״והרי דברים קל וחומר, ומה משה…״ ודברי רבי שמעון בן יוחי עד ״קרבן ליי״ — מכתב יד אוקספורד 151; בכתב יד לונדון דילג המעתיק מ״והרי דברים קל וחומר״ אל ״והרי דברים קל וחומר״ שאחרי דברי רבי שמעון בן יוחי. ״שהוא״ כפול באוקספורד ונמחק בידי הסופר. ״עולה ליי״ — ״ה״ הושלמה במאגרים.
״המקדיש שמו של הקדוש ברוך הוא חנם״ — כך בכתב יד לונדון, כנגד ״עד שיקדישו״ שלפניו; בפינקלשטיין ״המזכיר שמו״.
כִּי שֵׁם יְיָ אֶקְרָא(דברים לב, ג) —
נמצינו למידין שלא הזכיר משה שמו של מקום אלא אחר עשרים ואחד דבר.
ממי למד? ממלאכי השרת למד,
שאין מזכירין מלאכי השרת את השם אלא אחר שלש קדושות,
שנאמר: וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר(ישעיה ו, ג).
אמר משה: דיי שאהיה בפחות משבעה כמלאכי השרת.
והרי דברים קל וחומר:
ומה משה, שהוא חכם חכמים וגדול גדולים, לא הזכיר שמו של מקום אלא לאחר עשרים ואחד דבר —
המזכיר שמו של מקום בחנם, על אחת כמה וכמה!
רבי שמעון בן יוחי אומר:
מנין שלא יאמר אדם: ״ליי עולה, ליי מנחה, ליי שלמים״,
אלא: ״עולה ליי, מנחה ליי, שלמים ליי״?
תלמוד לומר: קׇרְבָּן לַיְיָ(ויקרא א, ב).
והרי דברים קל וחומר:
ומה אילו, שהן מוקדשין לשמים, אמר המקום: אל יחל שמי עליהן עד שיקדישו —
המקדיש שמו של הקדוש ברוך הוא חנם ובמקום בזיון, על אחת כמה וכמה!
דרשת הפסוק · ״כי שם יי אקרא הבו גדל לאלהינו״ · עניית ״ברוך יי המבורך״, זימון, אמן, ברוך שם ויהא שמו הגדול
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שו, פסקה שביעית; פינקלשטיין עמ׳ 342).
״וגיבורים מנצחין״ — כך בכתב היד, ומאגרים מחקו את המ״ם (״נצחין״); בפינקלשטיין ״נוצחים״. ״אלהינו״ — בכתב היד ״אלקינו״. בפינקלשטיין ״מנין… שנאמר כי שם… אקרא הבו גדל לאלהינו״ בכל אחד, ודברי רבי נהוראי סמוכים לברכו.
מקבילות: ברכות פרק ח, נג ע״ב (״אמר ליה רבי נהוראי: השמים! כן הוא… גוליירין יורדין ומתגרין״, על העונה אמן); ברכות פרקים ו–ז, מה ע״א (״רבי אבהו אמר מהכא: כי שם… אקרא הבו גודל לאלהינו״, לזימון).
כִּי שֵׁם יְיָ אֶקְרָא(דברים לב, ג) —
רבי יוסי אומר:
מניין לעומדין בבית הכנסת ואומרין ״ברכו את יי המבורך״,
שעונין אחריהן ״ברוך יי המבורך לעולם ועד״?
תלמוד לומר: כִּי שֵׁם יְיָ אֶקְרָא.
אמר לו רבי נהוראי:
השמים! דרך ארץ היא: גולייריןגוליירין — נושאי כלי הלוחמים, משרתי הצבא מתגרין במלחמה, וגיבורים מנצחין.
ומניין שאין מזמנין אלא בשלש?
תלמוד לומר: כִּי שֵׁם יְיָ אֶקְרָא.
ומניין לעונין אמן אחר המברך?
תלמוד לומר: הָבוּ גֹודֶל לֵאלֹהֵינוּ.
ומניין לאומרין ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״?
תלמוד לומר: כִּי שֵׁם יְיָ אֶקְרָא.
ומניין לאומר ״יהי שמו הגדול מבורך״, שעונין אחריהם ״לעולם ולעולמי עולמים״?
תלמוד לומר: הָבוּ גֹודֶל לֵאלֹהֵינוּ.
דרשת הפסוק · ״כי שם יי אקרא״ · מצרים, המכות, הים, דניאל וחנניה — הכל לקדש את שמו; ישראל קודמין למלאכים
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שו, פסקאות שביעית–שמינית; פינקלשטיין עמ׳ 342–343).
״אלא שלא קידשו את שמו הגדול בעולם״ — כך בכתב היד; בפינקלשטיין ״אלא בשביל לקדש את שמו הגדול בעולם״. ״אלהים״, ״אלהא״ (דניאל ג, לב), ״אלהה״ (דניאל ו, כז), ״אלהינו״ — בכתב היד ״אלקים״, ״אלקא״, ״אלקינו״. ״להחויא״ (דניאל ג, לב) — כך בכתב היד ובפינקלשטיין, ובמסורה ״להחויה״.
״כל המלכים אשר בעבר הירדן״ — כך בכתב היד (מסומן ״כך״); במסורה ״כל מלכי האמרי״ (יהושע ה, א). ״המקום״ (אצל דניאל) — הושלם במאגרים. ״ואומר״ — בכתב היד ״וומר״, ותוקן במאגרים. ״ומן קדמי״ — כך בכתב היד, ובמסורה ״מן קדמי״. ״שלטן״ — הסופר מחק ו׳. ״להוון״ (דניאל ו, כז) — בכתב היד ״להוין״ (מסומן ״כך״).
״ומניין שאין מלאכי השרת מזכירין״ — לפני ״מזכירין״ כתוב ״אומרין״, ונמחק במאגרים. ״בקר״ (איוב לח, ז) — הושלם במאגרים. ״בכוכבים״ — הבי״ת מסופקת.
מקבילה: חולין פרק ז, צא ע״ב (״ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה״).
ומניין אתה אומר שלא ירדו אבותינו למצרים, אלא כדי שיעשה ניסין וגבורה, בשביל לקדש את שמו הגדול בעולם?
שנאמר: וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם(שמות ב, כג) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם(שמות ב, כד).
ומניין שלא הביא המקום פורענות, ולא הביא עשר מכות על פרעה ועל מצרים, אלא שלא קידשו את שמו הגדול בעולם?
שבתחילת העינין הוא אומר: מִי יְיָ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹולוֹ(שמות ה, ב),
ובסוף עינין הוא אומר: יְיָ הַצַּדִּיק(שמות ט, כז).
ומניין שלא עשה המקום ניסים וגבורות לאבותינו על הים ועל הירדן ועל נחלי ארנון, אלא בשביל לקדש את שמו בעולם?
שנאמר: וַיְהִי כִשְׁמֹועַ כׇּל המלכים אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה(יהושע ה, א).
וכן רחב אמרה לשלוחי יהושע:
כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יְיָ אֶת מֵי יַם סוּף וגו׳(יהושע ב, י).
תלמוד לומר: כִּי שֵׁם יְיָ אֶקְרָא(דברים לב, ג).
ומניין שלא ירד דניאל לגוב אריות, אלא כדי שיעשה לו המקום ניסים וגבורות, בשביל לקדש את שמו בעולם?
שנאמר: כִּי שֵׁם יְיָ אֶקְרָא,
ואומר: ומן קֳדָמַי שִׂים טְעֵם דִּי בְּכׇל שׇׁלְטָן מַלְכוּתִי לֶהֱוֺון זָייְעִין וְדָחֲלִין מִן קֳדָם אֱלָהֵהּ דִּי דָנִיֵּאל(דניאל ו, כז).
ומניין שלא ירדו חנניה מישאל ועזריה בתוך כבשן האש, אלא כדי שיעשה להם המקום ניסים וגבורות, בשביל לקדש את שמו הגדול בעולם?
שנאמר: אָתַיָּא וְתִימְהַיָּא דִּי עֲבַד עִמִּי אֱלָהָא עִילָּאָה שְׁפַר קׇדָמַי לְהַחֲוָיָא(דניאל ג, לב),
אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין וְתִימְהוֹהִי כְּמָה תַקִּיפִין וגו׳(דניאל ג, לג).
ומניין שאין מלאכי השרת מזכירין שמו מלמעלה, עד שמזכירין ישראל מלמטה?
שנאמר: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד(דברים ו, ד),
ואומר: בְּרׇן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כׇּל בְּנֵי אֱלֹהִים(איוב לח, ז).
בְּרׇן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר — אילו ישראל, שמשולין בכוכבים,
שנאמר: וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם(בראשית כב, יז);
וַיָּרִיעוּ כׇּל בְּנֵי אֱלֹהִים — אילו מלאכי השרת.
וכן הוא אומר: וַיָּבֹואוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל יְיָ(איוב א, ו).
על פי כתב יד וטיקן 32 וכתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341, עם השלמות מכתב יד אוקספורד 151. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | הארץ | ארץ |
| א | מביא | בביא |
| א | בנית | בנו |
| א | ההרים | הרים |
| א | ואבא | ובבא |
| א | לה | — (הוספה) |
| א | ללמד | למד |
| ב | חדשים | חרשים |
| ב | אמרה | אמר משה |
| ב | מעבירו | מעבירן |
| ב | שמות | שם |
| ג | לפודגוג | לפודגג |
| ג | עונו | ענו |
| ד | יהודה | מהודה |
| ד | נחמיה | חנחמיה |
| ה | הסתכלו | הסתםלו |
| ה | לשמשכם | לממשכם |
| ה | וזרח | ורח |
| ה | ואצוף | ואטוף |
| ה | ישית | אש׳ |
| ה | שאם | שאתם |
| ו | עושין | רושין |
| ו | ואבדתם | ואבדםם |
| ו | כיום | ביום |
| ז | והאזנה | והזאנה |
| ח | ואילו | ואולו |
| ט | מהיכל | מהכל |
| י | כמטר | במטר |
| י | עולם | עושין |
| י | שמחין | שמיין |
| י | שבורו | שבוו |
| י | אף | ף |
| י | אותן | אותך |
| י | אותן | אותך |
| י | כן | כי |
| י | דברי | לב׳ |
| יא | מטר | מר |
| יא | יעלו | — (הוספה) |
| יב | שעירים | — (הוספה) |
| יג | רואין | ראין |
| יג | היא | הוא |
| יד | משל | מל |
| טו | בני | רבני |
| טו | והשמים | ושמים |
| טו | כולו | כלו |
| טז | הגשמים | הגמים |
| טז | זה הגוף | — (הוספה) |
| יז | עולה | עול |
| יט | המקום | — (הוספה) |
| יט | להוון | להוין |
| יט | ואומר | וומר |
| יט | בקר | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| ספרי דברים | כ״י וטיקן 32 (יד שלישית), כ״י לונדון, הספרייה הבריטית 341, השלמה מכ״י אוקספורד 151 |
ספרי דברים
הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ(דברים לב, מג)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 §§cover-end§§
חלק א
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״הרנינו גוים עמו״ · האומות רוגזות לעת הגאולה, ובדבר אחר מקלסות; ועמהן שמים וארץ, הרים, אילנות ואבות
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שלג; פינקלשטיין עמ׳ 382).
״כבר רגזו מקדם״ — בפינקלשטיין ״שכבר רגזו מקדם״. ״לפניכם רינה״ (ישעיה נה, יב) — כך בכתב היד ובמסורה (בפינקלשטיין ״לפניהם״).
הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ(דברים לב, מג) —
למחר, כשהמקום מביא גאולה לישראל, אומות העולם מתרגזין לפניו.
ולא זו תחילה להם — כבר רגזו מקדם,
כעיניין שנאמר: שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן(שמות טו, יד).
דבר אחר:
הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ —
שעתידין אומות העולם להיות מקלסין לפני ישראל,
שנאמר: הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ.
ומניין שאף שמים וארץ?
שנאמר: רׇנּוּ שָׁמַיִם כִּי עָשָׂה יְיָ(ישעיה מד, כג).
ומניין אף הרים וגבעות?
שנאמר: הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִינָּה(ישעיה נה, יב).
ומניין אף האילנות?
שנאמר: וְכׇל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף.
ומניין אף אבות ואימהות?
שנאמר: יָרֹונּוּ יֹושְׁבֵי סֶלַע(ישעיה מב, יא).
דרשת הפסוק · ״כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו״ · חמס האומות על ישראל כשפיכות דם נקי; עמק יהושפט
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שלג; פינקלשטיין עמ׳ 382–383).
״ונקם על החמס״ — לפניו בכתב היד ״וע״, ומאגרים מחקו. ״נקי״ — בגליון (ביד אחרת), תחת ״נקם״ שנמחק בשיטה; כך בפינקלשטיין.
יואל ד, ב — ״וקבצתי״ בכתב היד ״וקבצתם״, ו״עמם״ — ״אתם״; שניהם מסומנים ״כך״ ותוקנו על פי המסורה. יואל ד, יט — ״לשמה״ (במסורה ״לשממה״), ״שממה״ (המ״ם הראשונה מסופקת), ״נקי״ (במסורה ״נקיא״) — כך בכתב היד וכך בפינקלשטיין, ולכן מחוץ לציטוט.
״ונקיתי דמם לא נקיתי״ (יואל ד, כא) — בפינקלשטיין חלק מן הציטוט ״ויהודה לעולם תשב… ויי שוכן בציון״.
מקבילות: מדרש תנאים לדברים לב, מג (״הרי כאן שתי נקימות… כאלו דם נקי שפכו בתוכם״, ושם הראיה הראשונה ״מחמס אחיך יעקב״, עובדיה א, י); ראש השנה פרק ב, כג ע״א (״תחת רבי עקיבא וחביריו מאי מביאין? ועליהם הוא אומר ונקיתי דמם לא נקיתי״); פסיקתא דרב כהנא, חג הסכות ב (״אותו הדם שנשפך מה אתה עושה… וניקיתי דמם לא ניקיתי״).
כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם(דברים לב, מג) —
שתי נקימות: נקם על הדם, ונקם על החמס.
ומניין אתה אומר, שכל חמס שחמסו אומות העולם את ישראל, מעלה עליהם כאילו דם נקי שפכו?
שנאמר: וְקִבַּצְתִּי אֶת כׇּל הַגּוֹיִם וְהוֹרַדְתִּים אֶל עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט וְנִשְׁפַּטְתִּי עִמָּם שָׁם(יואל ד, ב),
מִצְרַיִם לשמה תִהְיֶה וֶאֱדוֹם לְמִדְבַּר שְׁמָמָה תִּהְיֶה מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דָם נקי בְּאַרְצָם(יואל ד, יט).
באותה שעה — וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וגו׳(יואל ד, כ),
וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי(יואל ד, כא).
דרשת הפסוק · ״וכפר אדמתו עמו״ · הריגת ישראל ביד האומות כפרה להם, וירידת הרשעים לגיהנם כפרה לישראל
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שלג; פינקלשטיין עמ׳ 383).
תהלים עט, א — בכתב היד ״אלקים באו גוים נחלתך״ (במסורה ״בנחלתך״; ״נחלתך״ מחוץ לציטוט). ישעיה מג, ג–ד — בכתב היד ״ונתתי כופרך מצרים״ ומיד ״מאשר יקרת…״, בדילוג ״כוש וסבא תחתיך״; בפינקלשטיין ״נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך מאשר יקרת״.
״בגהינם״ — כך בכתב היד; בפינקלשטיין ״לגיהנם״. ״כפרה היא לישראל״ — בפינקלשטיין ״כפרה היא להם״.
מקבילה: מדרש תנאים לדברים לב, מג — בסדר הפוך (ירידת האומות לגיהנם כפרה לישראל, ואחריה הריגתן של ישראל), וראיה לשנייה ״עזרינו אלהי ישעינו״ (תהלים עט, ט).
וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ(דברים לב, מג) —
מניין אתה אומר, שהריגתן של ישראל ביד אומות העולם כפרה היא להן לעולם הבא?
שנאמר: מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם(תהלים עט, א) נחלתך וגו׳,
שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם(תהלים עט, ג).
דבר אחר:
וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ —
מניין אתה אומר, שירידתן של רשעים בגהינם כפרה היא לישראל לעולם הבא?
שנאמר: ונָתַתִּי כׇופְרְךָ מִצְרַיִם(ישעיה מג, ג) מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ(ישעיה מג, ד).
דרשת הפסוק · ״וכפר אדמתו עמו״ · דברי רבי מאיר · היושב בארץ ישראל מתכפר בה; קריאת שמע ולשון הקודש — בן העולם הבא
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שלג; פינקלשטיין עמ׳ 383).
ירמיה נא, ה — בכתב היד ״כי מלאה הארץ אשר מקדוש ישראל״ (״אשר״ מסומן ״כך״); תוקן ״אשם״ על פי המסורה, וסדר המלים (במסורה ״כי ארצם מלאה אשם״) נשאר כלשון כתב היד. הפסוק אינו בפינקלשטיין, ושם ״עדין הדבר תלי בדלא תלי״ פעם אחת בלבד; במדרש תנאים לדברים לב, מג הוא בא בלשון המסורה, ״כי ארצם מלאה אשם מקדוש ישראל״, ומשם ראיה לתיקון.
״ועדן דבר תלי בדלא תלי״ — לשון ארמית, ומאגרים סימנוה; ״ועדין״ — כך בפעם השנייה.
מקבילות: ירושלמי שבת א, ג (״תני בשם רבי מאיר: כל מי שהוא קבוע בארץ ישראל, ואוכל חוליו בטהרה, ומדבר בלשון הקודש, וקורא את שמע בבוקר ובערב — מובטח לו שהוא מחיי העולם הבא״) ושקלים ג, ג (״יהא מבושר שבן עולם הבא הוא״); מדרש תנאים לדברים לב, מג (שתי הדרשות, ״מבושר הוא שיש לו חלק לעולם הבא״).
היה רבי מאיר אומר:
כל היושב בארץ ישראל — ארץ ישראל מכפרת עליו,
שנאמר: הָעָם הַיֹּושֵׁב בָּהּ נְשֻׂוא עָוֺן(ישעיה לג, כד).
ועדן דבר תלי בדלא תליתלי בדלא תלי — תלוי בדבר שאינו תלוי — עדיין אין לדבר הכרעה.
כִּי מלאה הארץ אָשָׁם מִקְּדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל(ירמיה נא, ה).
ועדין דבר תלי בדלא תלי,
ועדיין אין אנו יודעין אם פורקיןפורקין — פורקים, משליכים מעליהם עוונותיהן עליה, אם נושאין את עוונותיהן.
כשהוא אומר: וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ(דברים לב, מג) —
הוי פורקין עונותיהן עליה, ואין נושאין עליה.
וכן היה רבי מאיר אומר:
כל הדר בארץ ישראל, וקורא קרית שמע שחרית וערבית, ומדבר בלשון הקודש —
הרי הוא בן העולם הבא.
סיום השירה · השירה כוללת הווה ועבר, עתיד, העולם הזה והעולם הבא
כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341 (מאגרים, פסקה שלג; פינקלשטיין עמ׳ 383). סיום דרשת שירת האזינו; נשאר בגוף הפסקה (WORK-NOTES §2), ולא כחתימה נפרדת.
״גדולה שירה״ — בפינקלשטיין ״גדולה שירה זו״; ״לעולם הזה״ — שם ״בעולם הזה״.
אמרת: גדולה שירה,
שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבא,
ויש בה לעולם הזה, ויש בה לעולם הבא.
על פי כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 341. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | וקבצתי | וקבצתם |
| ב | עמם | אתם |
| ד | אשם | אשר |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| ספרי דברים | כ״י לונדון, הספרייה הבריטית 341 |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| ספרי דברים | כ״י וטיקן 32 (יד שלישית), כ״י לונדון, הספרייה הבריטית 341, השלמה מכ״י אוקספורד 151 |
| ספרי דברים | כ״י לונדון, הספרייה הבריטית 341 |