מדרש
פרק יא: וצדקה תציל ממות
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓מדרש משלי
פרק יא
לֹא יוֹעִיל הוֹן בְּיוֹם עֶבְרָה וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת(משלי יא, ד)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים Rab. 1695; ראש הפרק ודרשה אחת מכתב יד אסקוריאל, ספריית סן לורנסו G-IV-11; דרשת המן מכתב יד וטיקן, הספרייה האפוסטולית ebr. 44 §§cover-end§§
חלק א
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות״ · הצדקה המצלת מדינה של גיהנם היא התורה; תלמיד שעבר עבירה — היא מצלת אותו, וצדיק גמור — מעשיו מצילין אותו
ראש הסעיף, עד ״אבל הנותנה אינו יודע למי נותנה״, במאגרים מכתב יד אסקוריאל G-IV-11. כתב יד ניו יורק מתחיל כאן באמצע משפט (״+ כח להציל ביום הדין״); ראשו הושלם מכתב יד אסקוריאל, שבמאגרים הוא נוסח מקביל לפסקה: ״אמ׳ ר׳ חנינא בן דוסא. אין לך צדקה שמצלת מדינה שלגיהנם אלא תורה בלבד. לכך נאמ׳ וצדקה תציל ממות. שיש בה כח להציל מיום הדין״. כך גם בדפוס בובר: ״אמר ר׳ חנינא בן דוסא לך צדקה שמצלת [את האדם] מדינה של גיהנם, אלא תורה בלבד, לכך נאמר וצדקה תציל ממות, שיש בה כח להציל מיום הדין״.
״ומאן״ — בכתב היד ״ומן ומאן״, ומאגרים מחקו ״ומן״. ״ישמיעניה״ — מאגרים מחקו את היו״ד (״ישמ(י)עניה״); נשארה, כבדפוס בובר ״ישמיענה״. ״הוי״ — הה״א מסופקת בכתב היד.
״בדברי עבירה״ — בכתב היד ״עבירה בדברי״, וסימני הסופר מחליפים את סדר המילים. בדפוס בובר: ״יכול אפילו אם נתחייב (תלמיד חכם) [אדם] בדבר עבירה״ — בכתב היד של בובר ״תלמיד חכם״, כהמשך ״הרי לנו… לתלמיד חכמים״.
בדפוס בובר לפני הדרשה: ״לא יועיל הון ביום עברה, ומה יועיל לו דברי תורה שנמשלו בחיים, שנאמר אורח חיים פן תפלס״ (משלי ה, ו); ״יכול אם נותנה למי שאינה ראוי׳ לו תהי מצלת אותו״; ״אין את צריך לומר, אלא מעשיהם הן מצילים אותם״.
וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת(משלי יא, ד).
וכי צדקה תציל ממות?
אלא תציל מדינה של גיהנם.
יש לך אדם שהוא נותנה למי שראויה לו, ולמי שאינו ראויה לו.
יכול אם נתנה לגוי — יהא מצלת אותו?
הוי אומר: אין לך צדקה אלא תורה,
שנאמר: וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹור לַעֲשׂוֹת וגו׳(דברים ו, כה).
ומאן דבעי ישמיעניה — מהכא,ומאן דבעי ישמיעניה… — ומי שרוצה — ישמיע אותה (את הראיה) מכאן (משמעו: יביא לה ראיה מכאן).
ומי שרוצה — ישמיע אותה (את הראיה) מכאן (משמעו: יביא לה ראיה מכאן).
דאמר רבי יוסי:
יהא חלקי עם גבאי צדקהגבאי צדקה — הגובים את הצדקה מן הציבור, ולא עם מחלקי צדקהמחלקי צדקה — המחלקים את הצדקה לעניים;
שהנוטלה — יודע ממי נוטלה, אבל הנותנה — אינו יודע למי נותנה.
אמר רבי חנינא בן דוסא:
אין לך צדקה שמצלת מדינה שלגיהנם אלא תורה בלבד;
לכך נאמר: וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת —
שיש בה כח להציל ביום הדין.
יכול אם נתחייב תלמיד בדברי עבירה — שהיא יכולה להציל אותו מיום הדין?
שנאמר: צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ וַיָּבֹא רָשָׁע תַּחְתָּיו(משלי יא, ח).
הרי לנו לתלמיד חכמים שהוא עובר בדברי עבירה — שהיא מצלת אותו.
צדיק גמור מניין?
אמר רבי עקיבה:
אין את צריך לומר — אלא מעשיו מצילין אותו,
שנאמר: צִדְקַת יְשָׁרִים תַּצִּילֵם וגו׳(משלי יא, ו).
דרשת הפסוק · ״כן צדקה לחיים ומרדף רעה למותו״ · התורה נמשלה בצדקה ובחיים; המרדף רעה למותו — המגדל ימיו בלא תורה, בדברי ליצנות ובדברי רעה
״כן״ — בכתב היד ״רודף״ (מאגרים מסמנו כשיבוש), ותוקן כבפסוק וכבדפוס בובר (״[יט] כן צדקה לחיים״). אחרי ״וכי יש״ סימן השמטה בכתב היד, ואין לו השלמה בגליון; המשפט שלם גם בלעדיה (בבובר: ״וכי יש אדם שהוא מרדף רעה ומיתה״).
״זה שהוא מגדל עצמו בדברי ליצנות. אמר רבי זעירא״ — תוספת בגליון כתב היד, והיא שעושה את שני הדברים לשני אמוראים; כך גם בדפוס בובר: ״אמר ר׳ אבהו [זה שמגדיל ימיו בליצנות, אמר ר׳ זעירא] זה שמגדיל עצמו בדבר עבירה״.
המדרש קורא ״ריקנים״ (במסורה: ריקים, משלי יב, יא).
בדפוס בובר: ״וכל כך למה, בשביל זכות התורה שנמשלה בצדקה, ונמשלה בחיים״; ״ונאמר להלן בדבר עבירה חסר לב, שנאמר נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה״; ״שהוא גורם לעצמו [רעה] בשעת מיתתו״.
כל כך למה?
בשביל זכות דברי תורה, שנמשלו בצדקה ובחיים,
שנאמר: כֵּן צְדָקָה לְחַיִּים וּמְרַדֵּף רָעָה לְמוֹתוֹ(משלי יא, יט).
וכי יש לך אדם שהוא מרדף למותו ולנפשו רעה?
אלא הוי אומר: זה שהוא מגדל ימיומגדל ימיו — מאריך ימיו, מבלה את ימיו בלא תורה.
אמר רבי אבהו:
זה שהוא מגדל עצמו בדברי ליצנותליצנות — לצון, דברי התול וקלות ראש.
אמר רבי זעירא:
זה שמגדל עצמו בדברי רעה,
שנאמר: וּמְרַדֵּף ריקנים חֲסַר לֵב(משלי יב, יא).
נאמר כאן חֲסַר לֵב, ונאמר בדברי עבירה חֲסַר לֵב(משלי ו, לב),
שנאמר: נֹואֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב.
ולא עוד, אלא שהוא גורם רעה לשעת מיתתו;
לכך כתוב: וּמְרַדֵּף רָעָה לְמוֹתוֹ.
דרשת הפסוק · ״תועבת יי עקשי לב ורצונו תמימי דרך״ · המקשה ערפו מלעשות תשובה — תועבה, והחוזר בתשובה — תמים; וכל מה שנתנבא דוד נתנבא שלמה כמותו
״תועבה״ (בדברי רבי יוחנן) — בגליון, תחת ״תשובה״ שמחק הסופר. ״תמימי״ (בסוף הסעיף) — בכתב היד ״תמיכי״, ותוקן במאגרים.
״דוד אביו אמר אשרי תמימי דרך, ושלמה אמר אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה; דוד אמר ורצונו תמימי דרך, ושלמה אמר תועבה יי עיקשי לב״ — כך בכתב היד (״ומק׳״ בראשי תיבות), ומאגרים מסמנים כשיבוש את ״אשרי אדם מפחד תמיד ומק׳״ ואת ״ורצונו תמימי דרך״ שבפי דוד, שאינו בתהלים אלא כאן (משלי יא, כ). בדפוס בובר: ״בדוד אומר (אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה), [לבב עקש יסור ממני], ושלמה אמר תועבת יי עקשי לב. דוד אמר אשרי תמימי דרך, ושלמה אמר ורצונו תמימי דרך״ — גם בכתב היד של בובר משלי כח, יד עומד בזוג הזה, ובובר מחקו והגיה ״לבב עקש יסור ממני״ (תהלים קא, ד). לא תוקן: ההגהה השערה ואין לה עד בכתבי היד.
המדרש קורא ״תועבה״ בדברי רבי תנחומא (במסורה: תועבת).
בדפוס בובר: ״זה שמקשה לבו לעשות תשובה והקב״ה קורא אותו תועבה״; ״[שאם חוזר בו ועושה תשובה קורא אותו תמים, אשריו לזה שתם מעונותיו ועשה תשובה. ד״א ורצונו תמימי דרך]״; ״כל מי שהוא הולך בתמימות לפני כאלו עשה רצוני״.
מה כתיב?
תּוֹעֲבַת יְיָ עִקְּשֵׁי לֵב(משלי יא, כ).
אמר רבי יוחנן:
זה שהוא מקשה ערפומקשה ערפו — מתעקש, ממאן (כמי שאינו מטה את ערפו) שלא לעשות תשובה — הקדוש ברוך הוא קורא אותו תועבה.
וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ —
שאם חזר בו ועשה תשובה, הקדוש ברוך הוא קורא אותו תמים.
לכך נאמר: וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ.
דבר אחר:
וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ.
אמר רבי תנחומא:
בוא וראה גדולתו וחכמתו שלשלמה, שכל מה שנתנבא דוד אביו — נתנבא כמותו.
דוד אביו אמר: אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ(תהלים קיט, א), ושלמה אמר: אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה(משלי כח, יד).
דוד אמר: וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ, ושלמה אמר: תועבה יְיָ עִיקְּשֵׁי לֵב.
אמר רבי זבידא:
אמר הקדוש ברוך הוא: כל מי שהלך בתומובתומו — בתמימות, בלב שלם — חשוב לפני כאלו שעשה רצוני.
הדא הוא דכתיב:
וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ.
דרשת הפסוק · ״יד ליד לא ינקה רע וזרע צדיקים נמלט״ · הגונב באחת ונותן צדקה באחת — לא ינקה; השבועה שבפה ומבוטלת בלב; בן אבות שכובש יצרו נמלט מדינה של גיהנם
״ונתן לו״ (במשל של רבי יוחנן), ״אדם שיש בו דבר… תלמוד לומר יד ליד לא ינקה רע״ ו״כאן״ — תוספות בגליון כתב היד. ״שלח״ — השי״ן מסופקת בכתב היד.
״אם״ — בכתב היד ״עם״; ״ומבטלו״ — בכתב היד ״ומבסלו״; ״לשוא״ — הוי״ו הושלמה; ״ראיתה״ — בכתב היד ״ראיתי״. כולם תיקוני מאגרים.
״וזרע קדושים נמלט״ — כך בכתב היד בסוף דברי רבי סימאי (במסורה: וזרע צדיקים); המדרש קורא ״קדושים״.
״דבר אחר: וזרע צדיקים נמלט — אלו בני נח״ — במאגרים מכתב יד אסקוריאל G-IV-11.
בדפוס בובר: ״לעתיד לבא הקב״ה אומר לרשעים [שני עולמות] בראתי לכם, אחד לעשות בו מעשים טובים, ואחד לקבל בו שכר״; ״מה היד הזאת שהיא אוכלת את חבירתה״; ״אמר ר׳ אלעזר לא כן הרי סופו של פסוק מפורש״ (בכתב היד ״רבי אליעזר״); ״בשביל לעשות תאות נפשו ויצרו״; ״אמר ר׳ סימון מפני מה קורא אותו רע, מפני יצר הרע שנקרא רע, שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו, והוא רע, שנאמר יד ליד לא ינקה רע״; ״אלו בני נח שנמלטו מן המבול בזכות נח״.
יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָּע וְזֶרַע צַדִּיקִים נִמְלָט(משלי יא, כא).
בוא וראה: שתי ידים יש לאדם;
אם גונב הוא באחת ונותן צדקה באחת — לֹא יִנָּקֶה.
כך לעתיד הקדוש ברוך הוא אומר לרשעים:
שני עולמות בראתי לכם — אחד לעשות מעשים, ואחד לקבל שכר.
עכשיו, שלא עשיתם מעשים בעולם שהייתם בו — כן אתם מבקשים שכר?
מה אדם שבראתי בשתי ידים, באחת עושה עבירה ובאחת נותן צדקה — וכתיב בו: יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה;
ואתם סבורים שאתם מתנקיןמתנקין — ננקים, יוצאים זכאים מדינה שלגיהנם?
לֹא יִנָּקֶה רָּע.
אמר רבי יוחנן:
אמשול לך משל, למה הדבר דומה?
לאחד שהלך ועבר עבירה, ונתן לזונה שכרה,
ולא הספיק לצאת מפתח ביתה עד שפגע בו עני אחד.
אמר לו: תן לי צדקה.
ונתן לו, והלך לו.
אמר אותו האיש: אלולי שרצה הקדוש ברוך הוא לכפר על עונותי — לא שלח לי אותו עני, שאתן לו צדקה ויתכפר לי על כל מה שעשיתי.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע, אל תחשוב כן!
לך ולמד מחכמתו שלשלמה, שפירש בחכמתו ואומר: יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָּע.
דבר אחר:
יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָּע.
רבי אליעזר שאל את רבי יהושע.
אמר לו: רבי, מהו יָד לְיָד וגו׳?
אמר לו: מה היד שהיא אוכלת עם חברתהשהיא אוכלת עם חברתה — שהיא אוכלת יחד עם היד האחרת (ועם זאת אינה מכפרת עליה) —
אם עשה אדם מצוה באחת ונתחייב באחת, אין זו מכפרת על זו.
למה?
יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָּע.
אדם שיש בו דבר בינו לבין חבירו, הוא נשבע מפיו ומבטלו בלבוומבטלו בלבו — ובלבו אינו מתכוון לקיים את שבועתו — תאמר שהוא מנוקה?
תלמוד לומר: יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָּע.
נאמר כאן לֹא יִנָּקֶה רָּע, ונאמר בעשרת הדברות: כִּי לֹא יְנַקֶּה יְיָ אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא(שמות כ, ז).
מה דיבור האמור להלן — על השבועה, אף דבור האמור כאן — על השבועה.
רבי אליעזר אומר:
לא כי, שהרי סופו שלפיסוק מפרש: וְזֶרַע צַדִּיקִים נִמְלָט.
אם ראיתה צדיק שהוא בן אבותבן אבות — בן לאבות צדיקים, מיוחס — לא במהרה חוטא.
למה?
שהוא מתחשב ואומר: אכחיש את יצריאכחיש את יצרי — אחליש את יצרי, אכבוש אותו לשעה, ולא אאבידולא אאביד — ולא אאבד את עולמי לשעה.
ונמצאת נמלט מדינה שלגיהנם;
לכך נאמר: וְזֶרַע צַדִּיקִים נִמְלָט.
אבל רשע אינו אומר כן,
אלא הולך אצל זונה, ומשביע לה בשבועה בשביל לעשות רצונו; אחר כך עובר בשבועה.
ורוח הקדש משיבה לו ואומרת:
רשע, לא דייך שעברת עבירה, אלא שהזכרת את שמי בדברי שקר?
חייך, לא תינקהתינקה — תנוקה, תצא זכאי מדינה שלגיהנם!
אמר רבי סימאי:
מפני מה הקדוש ברוך הוא קורא אותו רע?
כנגד יצר הרע, שנקרא רע,
שנאמר: יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָּע.
וְזֶרַע צַדִּיקִים נִמְלָט —
שהקדוש ברוך הוא נותן בלבן שלצדיקים שלא יחטאו, כדי שינצלו מדינה שלגיהנם.
לכך נאמר: וְזֶרַע קדושים נִמְלָט.
דבר אחר:
וְזֶרַע צַדִּיקִים נִמְלָט — אלו בני נח, שנמלטו מן המבול בזכותו.
דרשת הפסוק · ״נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם״ · כנזם זהב באף חזיר, כך תלמיד חכם ההולך אצל אשה מקלקל את תורתו, והיא מסירה טעם של תורה
״ובצואה״ — תוספת בגליון כתב היד. ״בביב, אם אינו מדיחו סורח״ — בגליון, תחת ״בבית אינו טורחו״ שמחק הסופר. ״באף״ (בפעם הראשונה) — הבי״ת מסופקת, ו״חזיר״ (בפעם השנייה) — הרי״ש מסופקת בכתב היד.
בדפוס בובר: ״אם אתה נותן כל כסף באף חזיר, הוא הולך ומלכלכו בטיט ובצואה, ואם אינו מדיחו סורח, כך אם הולך תלמיד חכם אצל זונה ועושה צרכיו עמה, מקלקל תורתו״; ״אמר ר׳ אלכסנדרי שמסירה תורה ממנו״.
נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר(משלי יא, כב).
אם נותן אדם כלי זהב באף חזיר — הוא הולך ומלכלכו בטיט ובצואה, או בביבבביב — בתעלת השופכין; אם אינו מדיחו — סורחסורח — מסריח.
כך אם הלך תלמיד חכמים אצל אשה ועושה צרכיו עמה — אינו מקלקל את תורתו?
הוי אומר: היןהין — הן, כן.
לכך נאמר: נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר.
אמר רבי אלאכסנדרי:
מהו וְסָרַת טָעַם?
שהיא מסירה טעם שלתורה.
דרשת הפסוק · ״תאות צדיקים אך טוב תקות רשעים עברה״ · מי שעובר על פתח ביתה ואינו מתאוה ליפיה נקרא צדיק וטוב; ותקות הרשע אבדה
״אבל כל מי שהוא עובר על פתח ביתה״ — המשך הדרשה על ״אשה יפה״ (יא, כב); בדפוס בובר שני הפסוקים בסימן אחד (״[כב- כג]״).
המדרש קורא ״תקות רשעים אבדה״, ודורש ״שאבד תקותו״ (במסורה: עברה; מאגרים מסמנים ״אבדה״ כשיבוש). לא תוקן: הדרשה בכתב היד בנויה על ״אבדה״. בדפוס בובר: ״תקות רשעים עברה. מהו עברה, אמר ר׳ יוחנן שעברה תקותו של רשע באותה עבירה שעבר״.
בדפוס בובר: ״הקב״ה קורא לו צדיק, שנאמר [כג] תאות צדיקים אך טוב״.
אבל כל מי שהוא עובר על פתח ביתה ואינו מתאוה ליפיה — הקדוש ברוך הוא קורא צדיק וטוב,
שנאמר: תַּאֲוַת צַדִּיקִים אַךְ טוֹב(משלי יא, כג).
תִּקְוַת רְשָׁעִים אבדה.
מהו אבדה?
אמר רבי יוחנן:
שאבד תקותו לשעה.
דרשת הפסוק · ״יש מפזר ונוסף עוד וחשך מישר אך למחסור; נפש ברכה תדשן ומרוה גם הוא יורא״ · המפזר מעותיו לצדקה — נוסף לו, והמונע — מתחסר; והמלמד תורה לדור שחביבה עליו — למד
״שמואל״ — בכתב היד ״ר׳ ישמעאל בר נחמני״ (מאגרים מסמנו כשיבוש), ותוקן כבדפוס בובר (״אמר ר׳ שמואל בר נחמן אמר ר׳ יוחנן״): רבי ישמעאל בר נחמני אינו ידוע, ורבי שמואל בר נחמני מצוי במדרש (משלי ל, לב).
״דור״ — בכתב היד ״סור״; ״חביבין״ — היו״ד הושלמה. שניהם תיקוני מאגרים.
המדרש קורא ״יורה״ (במסורה: יורא), ודורש: המלמד — למד.
בדפוס בובר: ״הוי יודע שנוסף לו שהוא מוסיף״; ״אם ראית דור שהתורה חביבה עליהם, הוי מפזר תורה להם… אם ראית דור שהם מבקשים לתורה ואין אתה מלמדן, סוף שהתורה מתחסרת ממך, למה, שמתוך שאתה מלמד אתה לומד״.
מקבילות: בבלי סנהדרין פרק יא, צב ע״א (״אמר רב ששת: כל המלמד תורה בעולם הזה — זוכה ומלמדה לעולם הבא, שנאמר ומרוה גם הוא יורה״).
יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד(משלי יא, כד).
אמר רבי אבהו:
אם ראיתה אדם שמפזר מעותיו לצדקה — תהי יודע שנוסף לו צדקה,
שנאמר: יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד.
אמר רבי שמואל בר נחמני:
אם ראית אדם שהוא מונע עצמו מן הצדקה — הוי יודע שהוא מתחסר,
שנאמר: וְחֹושֵׂךְ מִיֹּושֶׁר אַךְ לְמַחְסוֹר.
דבר אחר:
יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד —
אם ראיתה דור שחביבין עליו דברי תורה — הוי מתפזר להם.
וְחֹושֵׂךְ מִיֹּושֶׁר אַךְ לְמַחְסוֹר —
אם ראיתה דור שהן רוצין לדברי תורהשהן רוצין לדברי תורה — שהם חפצים ומשתוקקים לדברי תורה ואין את מלמדו — סוף אתה מתחסרת ממך.
למה?
שמתוך שאתה מלמדן — אתה למד,
שנאמר: נֶפֶשׁ בְּרָכָה תְדֻושָּׁן וּמַרְוֶה גַּם הוּא יורה(משלי יא, כה).
דרשת הפסוק · ״מנע בר יקבהו לאום וברכה לראש משביר״ · המונע עצמו מללמד תורה — מלאכי השרת נוקבים אותו והעוברים מקללים אותו; והמלמד — עטרה על ראשו
״עצמו״ — בכתב היד ״צעצמו״, ומאגרים מחקו את הצד״י.
בדפוס בובר: ״ולא עוד אלא כל מי שהוא מונע ללמוד תורה בעולם הזה, עתידין מלאכי השרת לעתיד לבא לנקוב אותו ככברה״; אחרי ״אין בר אלא תורה״ גם ״ואין יקוב אלא קללה, שנאמר ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל״ (ויקרא כד, יא), שאינו בכתב היד; ובדברי רבי תנחומא: ״לעתיד לבא עתידה להיות עטרה על ראשו [הה״ד] עטרת תפארת תמגנך (משלי ד, ט), ועוד וברכה לראש משביר״.
מקבילות: בבלי סנהדרין פרק יא, צא ע״ב – צב ע״א (״אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: כל המונע הלכה מפי תלמיד, אפילו עוברין שבמעי אמו מקללין אותו, שנאמר מנע בר יקבהו לאום, ואין לאום אלא עוברין… ואין בר אלא תורה, שנאמר נשקו בר פן יאנף. עולא בר ישמעאל אומר: מנקבין אותו ככברה… ואם למדו מה שכרו… זוכה לברכות כיוסף, שנאמר וברכה לראש משביר״); פסיקתא דרב כהנא, וזאת הברכה ב (״מונע בר — זהו שהוא מונע ברה של תורה… וברכה לראש משביר — זהו שמלמד תורה בעין יפה״).
ולא עוד, אלא כל מי שהוא מונע עצמו מללמד דברי תורה בעולם הזה — עתידין מלאכי השרת לעתיד לבוא לנקוב אותו ככברהלנקוב אותו ככברה — לנקב את גופו כנפה (כברה — כלי מנוקב לניפוי) הזו.
אמר עולא:
אפילו עבריןעברין — עוברים, ולדות שבבטן שבמעי אימן מקללין אותו,
שנאמר: מֹונֵעַ בָּר יִקְּבֻוהוּ לְאוֹם(משלי יא, כו).
ואין בָּר אלא תורה,
שנאמר: נַשְּׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף(תהלים ב, יב).
ואין אום אלא עוברין שבמעי אימם,
שנאמר: וּלְאֹום מִלְאֹם יֶאֱמָץ(בראשית כה, כג).
אמר רבי תנחומא:
אם מלמד אדם תורתו בעולם הזה — לעולם הבא עתידין להיות עטרה על ראשו,
שנאמר: וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר.
דרשת הפסוק · ״שחר טוב יבקש רצון ודרש רעה תבואנו״ · המדבר טובה על חבירו — מלאכי השרת מדברים עליו זכות, והמדבר רעה — רעות; ודורש רעה — המן
״יבקש״ — בכתב היד ״יבקשו״, והסופר מחק את הוי״ו. ״כמה דאת אמר״ — בכתב היד ״המד״א״, ותוקן כבדפוס בובר (״כד״א״). ״אחון״ — הוי״ו מסופקת בכתב היד. ״מרדכי״ — הרי״ש הושלמה במאגרים.
בדפוס בובר: ״מלאכי השרת מדברין עליו טוב לפני הקב״ה, כד״א [וחנותי את אשר אחון… כד״א] ישוב עמלו בראשו״ (תהלים ז, יז); ״זה המן הרשע שהיה דורש רעה על מרדכי ונהפכה עליו״.
כתיב: שֹׁחֵר טוֹב יְבַקֵּשׁ רָצוֹן(משלי יא, כז).
אם ראיתה אדם שהוא מדבר טובה על חבירו — אף מלאכי השרת מדברין עליו זכות לפני הקדוש ברוך הוא,
כמה דאת אמר: וְחַנֹּותִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹון(שמות לג, יט).
וְדֹורֵשׁ רָעָה תְבוֹאֶנּוּ —
אם ראית אדם שהוא מדבר רעה על חביר — אף מלאכי השרת מדברין עליו רעות:
יָשׁוּב עֲמָלוֹ בְרֹאשׁוֹ(תהלים ז, יז).
דבר אחר:
וְדֹורֵשׁ רָעָה תְבוֹאֶנּוּ — זה המן הרשע, שהיה דורש רעתו שלמרדכי, ונהפכה עליו.
דרשת הפסוק · ״בוטח בעשרו הוא יפל וכעלה צדיקים יפרחו״ · בוטח בעשרו — המן וקרח, שני העשירים ששמעו לנשותיהם ונפלו; וכעלה צדיקים — מרדכי ואסתר, משה וסנהדרין שלו
עדי הנוסח: הסעיף מכתב יד ניו יורק; מ״המן הרשע מניין ששמע לאשתו״ עד ״לכך נאמר בוטח בעשרו הוא יפל״ — במאגרים מכתב יד וטיקן 44. בכתב יד ניו יורק במקומו רק (במאגרים, נוסח מקביל): ״המן. דכתי׳ ותאמר לו זרש אשתו וכו׳. ומה כתי׳ אחריו. ויתלו את המן״. המשפט האחרון, ״ומה שהיה מחשב…״, שוב מכתב יד ניו יורק.
״לפי״, ״קרח״ (בתחילת המעשה), ״לאשתו״ (הלמ״ד), ״המדרש״ (הרי״ש) — השלמות מאגרים; ״לו״ — בכתב היד ״אלו״, ותוקן במאגרים. ״שאבוא״ (הבי״ת), ״ומשחק״ (החי״ת), ״קרח״ (בדברי רבי לוי, החי״ת), ״העולם״ (המ״ם) ו״עשו״ (העי״ן) — אות מסופקת בכתב היד.
״כמה״ — בכתב היד ״במה״ (מאגרים מסמנו כשיבוש), ותוקן כבדפוס בובר (״ראו כמה הוא יושב ומשחק בכם״). ״שהקהה״ — בכתב היד ״שהקנה״ (מסומן במאגרים), ותוקן כבדפוס בובר (״בן שקהה שיני מולידיו״) וכבבלי סנהדרין פרק יא, קט ע״ב (״בן שהקהה שיני מולידיו״); ״שני״ — שיני. ״יעשו״ — בכתב היד ״יעשה״ (מסומן במאגרים), ותוקן כבפסוק: הדרשה עצמה (״׳עשו עץ׳ אין כתוב, אלא יעשו עץ״) עומדת על ״יעשו״.
המדרש קורא ״על כנפי בגדיכם״ (במסורה: בגדיהם), כלשון משה לפני כן (״על ארבע כנפות בגדיכם״).
״ויליה דחרב ואת לי בשיריתה״ — כך בכתב היד (וטיקן 44; ״ואת-לי״ במקף), והמשל אינו ברור; בדפוס בובר: ״דין דאמר מתלא ווי לחייביא ווי ליה ליסגר בשירתיה״.
בדפוס בובר: ״קרח בישראל והמן באומות העולם, ושניהם שמעו לנשיהם, ושניהם נפלו״; ״וכדי שיהא חוט אחד תכלת״; ״נתעטף בה ועמד לפני משה, אמר לו מה המעשה אשר עשית״; ״בית שהוא מלא ספרי תורה, צריך מזוזה או לא״; ״אם לא נברא גיהנם תברא, והא כתיב אין כל חדש תחת השמש, אלא לא שאל אלא פתחה של גיהנם שתברא באותו מקום״.
מקבילות: בבלי סנהדרין פרק יא, קט ע״ב – קי ע״א (״קרח — שנעשה קרחה בישראל, בן יצהר — בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים, בן קהת — בן שהקהה שיני מולידיו, בן לוי — בן שנעשה לויה בגיהנם״; ובדברי אשתו של קרח: ״אפיק גלימי דתכלתא וכסינהו לכולהו מתיבתך״); תנחומא, קרח ב, ובמדבר רבה יח, ג (״טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית… בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה״).
מה כתיב אחריו?
בּוֹטֵחַ בְּעׇשְׁרוֹ הוּא יִפּוֹל(משלי יא, כח) — זה המן הרשע;
וְכֶעָלֶה צַדִּיקִים יִפְרָחוּ — זה מרדכי ואסתר.
דבר אחר:
בּוֹטֵחַ בְּעׇשְׁרוֹ הוּא יִפּוֹל — זה קרח ועדתו;
וְכֶעָלֶה צַדִּיקִים יִפְרָחוּ — זה משה וסנהדרין שלו.
אמר רבי לוי:
שני עשירים גדולים היו בעולם, אחד בישראל ואחד באומות העולם,
וכולן נפלו לפי ששמעו לנשותיהן.
קורח שמע לאשתו ונפל.
כיצד?
כשבא מבית המדרש, אמרה לו אשתו: מה הלכה חדש לכם משה בבית המדרש?
אמר לה: הפריש לנוהפריש לנו — פירש וביאר לנו על מעשה תכלת.
אמרה לו: מעשה תכלת מהו?
אמר לה: כך דרש ואמר:
מפי הגבורה נאמר לי, שאבוא ואדבר לכם שתעשו לכם ארבע ציציות על ארבע כנפות בגדיכם, וכדי שהיא תכלת,
שנאמר: וְנָתְנוּ עַל צִיצִית הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת(במדבר טו, לח).
באותה שעה התחילה ואומרת לו: כמה הוא יושב ומשחק בכםומשחק בכם — ומתלוצץ בכם!
תדע לך שכן הוא אומר: תְּכֵלֶת, עַל כַּנְפֵי בגדיכם —
אם עושה אני לך טלית שכולה תכלת?
מה עשתה?
עמדה ועשתה לו טלית שכולה תכלת.
כיון שראה אותה משה, אמר לו: אתה אמרת לי מעט, ואני עשיתי הרבה.
השיב משה ואמר לו:
כתיב: וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻוזוֹת בֵּיתֶךָ(דברים ו, ט).
אמר לו: בית שהוא מלא ספרים — צריך הוא מזוזה?
אמר לו: הין.
אמר לו: ישמעו אזניך מה שפיך מדבר!
אמר לו משה: קורח, עברת על מצוותיו שלהקדוש ברוך הוא, ונתגאית בעשרך.
באותה השעה עמד משה בכעס לפני הקדוש ברוך הוא.
אמר לפניו: רבונו של עולם, אם קיימין הן דברי תורתך — תוציא גזירה,
שנאמר: וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא(במדבר טז, ל).
אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו שלעולם, אם לא נברא — תיברא.
ואיזה?
זה פתחה שלגיהנם.
אמר רבי לוי:
קֹרַח(במדבר טז, א) — שעשה קרחהקרחה — קרחת, חלל ריק (שחיסר מישראל) לישראל;
בֶּן יִצְהָר — שהרתיחשהרתיח — שהרגיז והחם (כחום הצהרים) כל העולם כולו כצהרים;
בֶּן קְהָת — בן שהקהה שני מולדיושני מולדיו — שיני מולידיו, הוריו;
בֶּן לֵוִי — בן שנעשה לויהלויה — ליווי; המלווה (את המתים) לגיהנם לגיהנם.
מי גרם לו?
לפי שבטח בעשרו,
שנאמר: בּוֹטֵחַ בְּעׇשְׁרוֹ הוּא יִפּוֹל.
המן הרשע — מניין ששמע לאשתו ונפל?
שנאמר: וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכׇל אֹוהֲבָיו(אסתר ה, יד).
מה אמרו לו?
יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹוהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה.
עשו עץ אין כתוב, אלא יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹוהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה.
אמר רבי לוי:
מלמד שהיו כולם בעיצהבעיצה — בעצה אחת.
כיצד נפל?
עמד בבקר לדבר רעתו של מרדכי לפני אחשורוש.
כיון שאמר לפני אחשורוש, אמר לו: בוא וסעוד עמי בסעודה היום.
אמר המן הרשע בלבו: כשאני יושב עם המלך על הסעודה, אני אומר לו לתלות את מרדכי על העץ.
והשיבה רוח הקדש ואומרת לו: רשע, תשוב מחשבתך על ראשך!
כך נעשה לו, שנאמר: וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן(אסתר ז, י).
דין הוא דאמר מתלא: ויליה דחרב ואת לי בשיריתה.דין הוא דאמר… — זהו שאומר המשל: אוי לו למי שהחריב (זמם רעה), והיא באה עליו בסעודתו (משוער).
זהו שאומר המשל: אוי לו למי שהחריב (זמם רעה), והיא באה עליו בסעודתו (משוער).
וכל כך מי גרם לו?
בשביל שבטח בעשרו;
לכך נאמר: בּוֹטֵחַ בְּעׇשְׁרוֹ הוּא יִפּל.
ומה שהיה מחשב — היתה רוח הקדש משיבה ואומרת לו: לא במחשבת שחשבת, אלא במחשבה שחשבתי אני,
שנאמר: כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם(ישעיה נה, ח).
על פי כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים Rab. 1695; ראש הפרק ודרשה אחת מכתב יד אסקוריאל, ספריית סן לורנסו G-IV-11; דרשת המן מכתב יד וטיקן, הספרייה האפוסטולית ebr. 44. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ד | אמר רבי חנינא בן דוסא: | — (הוספה) |
| ד | אין לך צדקה שמצלת מדינה שלגיהנם אלא תורה בלבד; | — (הוספה) |
| ד | לכך נאמר: | — (הוספה) |
| ד | וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת | — (הוספה) |
| ד | שיש בה | — (הוספה) |
| יט | כן | רודף |
| כ | תמימי | תמיכי |
| כא | אם | עם |
| כא | ומבטלו | ומבסלו |
| כא | וְ | — (הוספה) |
| כא | ראיתה | ראיתי |
| כד | שמואל | ישמעאל |
| כד | דור | סור |
| כד | י | — (הוספה) |
| כו | עצמו | צעצמו |
| כז | כמה דאת אמר | המד״א |
| כז | ר | — (הוספה) |
| כח | לפי | — (הוספה) |
| כח | ח | — (הוספה) |
| כח | ל | — (הוספה) |
| כח | לו | אלו |
| כח | ר | — (הוספה) |
| כח | כמה | במה |
| כח | שהקהה | שהקנה |
| כח | יעשו | יעשה |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| מדרש משלי | כ״י ניו יורק, בית המדרש לרבנים Rab. 1695; ראש הפרק (יא, ד) ודרשה אחת (יא, כא) מכ״י אסקוריאל G-IV-11; דרשת המן (יא, כח) מכ״י וטיקן 44 |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| מדרש משלי | כ״י ניו יורק, בית המדרש לרבנים Rab. 1695; ראש הפרק (יא, ד) ודרשה אחת (יא, כא) מכ״י אסקוריאל G-IV-11; דרשת המן (יא, כח) מכ״י וטיקן 44 |