מדרש

במדבר רבה

פרשה יא: כה תברכו

מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות

מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז

תוכן העניינים ↓

תוכן העניינים

  1. יאכה תברכובמדבר ו, כג
§§17§§

מדרש במדבר רבה

פרשה יא · חלק א: כה תברכו

כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר ו, כג)

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

על פי כתב יד מינכן, הספרייה הממלכתית הבווארית 97; משפט אחד מכתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977 §§cover-end§§

חלק א

פתיחתות

אאַל תְּקַנֵּא בְּאִישׁ חָמָס

פתיחתא ראשונה · ״איש חמס״ — עשו ואדום שישראל משועבדים להם; ודבר אחר — הנואף, והנזיר הזוכה לברכת כהנים

אַל־תְּקַנֵּא בְּאִישׁ חָמָס וְאַל־תִּבְחַר בְּכׇל־דְּרָכָיו כִּי תוֹעֲבַת יְיָ נָלוֹז וְאֶת־יְשָׁרִים סוֹדוֹ מְאֵרַת יְיָ בְּבֵית רָשָׁע וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ אִם־לַלֵּצִים הוּא־יָלִיץ ולעניים וְלַעֲנָוִים יִתֶּן־חֵן כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן(משלי ג, לא–לה)

״כשם שאמר מלאכי״ — ״כ״ בגליון כתב היד, תחת ״ל״ שנמחקה. ״כי הנה היום יבוא״ — ״היום״ בגליון. ״ואת ישרים סודו, וכן הוא אומר״ — בגליון.

״זד יהיר לץ שמו״ (משלי כא, כד) — בכתב היד ״לץ יהיר זד שמו״ (שתי המלים מסומנות במאגרים כמשובשות), ותוקן כבמקרא וכבדפוס וילנא. ״וקראו להם גבול רשעה״ — לפניו בכתב היד ״ג״, ונמחקה במאגרים.

״כי עם בציון ישב ובירושלם בכה לא תבכה״ (ישעיהו ל, יט) — בכתב היד ״ויספו ענוים ישב…״ (״ויספו ענוים״ מסומן במאגרים כמשובש: הסופר חזר על ראש הפסוק הקודם, ישעיהו כט, יט), ותוקן כבמקרא וכבדפוס וילנא ״כי עם בציון ישב בירושלים בכו לא תבכה״.

״ובית יוסף להבה״ — ״להבה״ בגליון. ״יראת יי היא חכמה״ — איוב כח, כח, ושם ״יראת אדני״. אחרי ״נואף מנין? מי פתי יסור הנה״ כתוב בכתב היד ״ואומר וצבתה בטנה ונפלה ירכה״, ונמחק במאגרים (הוא בא להלן במקומו); וכן נמחקו ״לכך נאמר״ לפני ״ופרע את ראש האשה״ ו״זוכה לכל״ לפני ״פרשת ברכת כהנים״.

״היין עולה חשבונו שבעים, והסוד שבעים״ — יין: י׳ (10) + י׳ (10) + נ׳ (50); סוד: ס׳ (60) + ו׳ (6) + ד׳ (4).

בדפוס וילנא ״ונוה צדיקים יבורך״, ״ומשיא להם שלום״, ״אל תקנאו בשלום עשו הרשע״.

וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר(במדבר ו, כב), דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר ו, כג).

הדא הוא דכתיב:

אַל תְּקַנֵּא בְּאִישׁ חָמָס וְאַל תִּבְחַר בְּכׇל דְּרָכָיו(משלי ג, לא).

אִישׁ חָמָס — זה עשו הרשע,

כמא דתימרכמא דתימר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹודֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה(בראשית כה, כז);

חָמָס —

כמא דתימר: מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב(עובדיה א, י).

ומהו שאמר אַל תְּקַנֵּא?

לפי שהיה גלוי לפני הקדוש ברוך הוא שעתידין ישראל שיהיו משועבדין תחת יד אדום, ויהיו דחוקים ולחוצים ביניהם,

ועתידין ישראל להתרעם על זאת,

כשם שאמר מלאכי: אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹורַנִּית מִפְּנֵי יְיָ צְבָאוֹת(מלאכי ג, יד), וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם נִבְנוּ עֹושֵׂי רִשְׁעָה וגו׳(מלאכי ג, טו).

לפיכך אמר רוח הקודש על ידי שלמה: אַל תְּקַנֵּא בְּאִישׁ חָמָס —

אל תקנאו בשלותבשלות — בשלוה עשו הרשע.

וְאַל תִּבְחַר בְּכׇל דְּרָכָיו — שלא תעשו כמעשיהם.

למה?

הביטו באחרית הדבר, כי הנה היום יבוא שיתעב האלהים כל מי שהיה מליזמליז — מלגלג, מזלזל במצוות.

הדא הוא דכתיב:

כִּי תוֹעֲבַת יְיָ נָלוֹז(משלי ג, לב),

וכן הוא אומר: אִישׁ דָּמִים וּמִרְמָה יְתָעֵב יְיָ(תהלים ה, ז).

אבל מי שמיישר ארחותיו לפניו — הוא יהיה מאנשי סודו.

הדא הוא דכתיב:

וְאֶת יְשָׁרִים סוֹדוֹ,

וכן הוא אומר: כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל(במדבר כג, כג),

ואומר: סוֹד יְיָ לִירֵיאָיו(תהלים כה, יד),

ואומר: וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק וגו׳(מלאכי ג, יח).

מְאֵרַת יְיָ בְּבֵית רָשָׁע(משלי ג, לג) — זה עשו הרשע,

כמה דתימרכמה דתימר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): כִּי תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה וגו׳(מלאכי א, ד).

וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ — אלו ישראל,

שכתוב בהם: וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ(ישעיה ס, כא),

ואומר: וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ וגו׳(מלאכי א, ה).

אִם לַלֵּצִים(משלי ג, לד) — זה אדומים, שנקראו לצים,

שנאמר: זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ(משלי כא, כד),

והם נקראו זדים,

כמה דתימר: וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים.

ומנין שבאדומים הכתוב מדבר?

שכן כתיב: גַּם נִבְנוּ עֹושֵׂי רִשְׁעָה — אלו אדומים,

כמה דתימר: וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה.

והם מתלוצצים בכל יום על ישראל, על הצרות הבאות עליהם,

כמה דתימר: וְהַעְתַּרְתֶּם עָלַי דִּבְרֵיכֶם אֲנִי שָׁמָעְתִּי(יחזקאל לה, יג).

הוּא יָלִיץ — שעתיד הקדוש ברוך הוא למדוד להם במדתם,

כמה דתימר: כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָה יֵעָשֶׂה לָּךְ גְּמֻולְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ(עובדיה א, טו).

וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן — אלו ישראל, שהם ענים ביניהם, ומהלכים בענוה בתוכם, וסובלים עולם עליהם כדי לקדש שמו שלהקדוש ברוך הוא —

לחון עליהם, ולעשות דין ביניהם,

כמה דתימר: לָכֵן יְחַכֶּה יְיָ לַחֲנַנְכֶם וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם וגו׳(ישעיה ל, יח),

ואומר: וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּיְיָ שִׂמְחָה וגו׳(ישעיה כט, יט),

ואומר: כי עם בציון יֵשֵׁב ובירושלם בכה לֹא תִבְכֶּה וגו׳(ישעיה ל, יט).

כָּבוֹד חֲכָמִים(משלי ג, לה) — אלו ישראל, שהם נקראו חכמים בעת שהם עושים את התורה והמצות,

שנאמר: וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִיא חׇכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים וגו׳(דברים ד, ו).

ולפי שישראל משמרים את התורה ביניהם, עתיד הקדוש ברוך הוא להנחילם כסא כבוד,

כמה דתימר: וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִילֵם(שמואל א ב, ח) —

שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזיר לישראל המלכות,

כמה דתימר: וּמַלְכוּתָא וְשׇׁולְטָנָא וּרְבוּתָא דִּי מַלְכְוָות תְּחוֹת כׇּל שְׁמַיָּא וגו׳(דניאל ז, כז).

וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן — אלו אדומים,

כמה דתימר: וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו(עובדיה א, ח),

ואומר: הַאֵין עוֹד חׇכְמָה בְּתֵימָן אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חׇכְמָתָם(ירמיה מט, ז).

מהו מֵרִים קָלוֹן?

שהם ירימו בחלקם קלון, שסופם ילכו לאש,

ואין קָלוֹן אלא שרפה,

כמה דתימר: אֲשֶׁר קָלָם מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאֵשׁ(ירמיה כט, כב),

ואומר: אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ(ויקרא ב, יד),

וכן הוא אומר: וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ(עובדיה א, יח),

ואומר: חָזֵה הֲוֵית דִּי קְטִילַת חֵיוְתָא וְהוּבַד גִּשְׁמַהּ וִיהִיבַת לִיקֵידַת אישתאאישתא — אש(דניאל ז, יא).

הוי: וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן.

הנואף והנזיר

דבר אחר:

אַל תְּקַנֵּא בְּאִישׁ חָמָס וגו׳ —

מדבר בנואף,

שהוא בעת ששוכב עם אשת חברו, והיא מתעברת ממנו —

הוא גוזל ממון מבני בעל האשה ונותן לממזרלממזר — לבן הנולד מן הניאוף,

לפי שבעלה חושב בו שהוא בנו, ואינו בנו, ומנחילו עם בניו.

ועל דבר זה נקרא הנואף איש חמס.

מהו אַל תְּקַנֵּא?

שכל מי שרואה לנואף, שהוא עושה תאות לבו עם אשת חברו, והיא מאכילתו ומשקתו —

אל יקנא בשלוותו, ואל יבחר בכל דרכיו.

למה?

כי הנואף נקרא תועבה,

שנאמר: שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא יְיָ וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ(משלי ו, טז), וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים(משלי ו, יט) —

היא מן התועבות,

זה הנואף, שמשלח מדנים בין איש לאשתו,

כמה דתימר: וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וגו׳(במדבר ה, יד).

לכך נאמר: כִּי תוֹעֲבַת יְיָ נָלוֹז —

זה הנואף, שכתוב בו: וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם(משלי ב, טו).

וְאֶת יְשָׁרִים סוֹדוֹ —

זה שרואה מעשיו, ונוזר עצמו מן היין, כדי ליישר אורחותיו,

כמה דתימר: הַמְייַשְּׁרִים אֹורְחוֹתָם(משלי ט, טו).

מהו סוֹדוֹ?

שהקדוש ברוך הוא מלמדו היאך יינצל ממנה,

כמה דתימר: בְּדֶרֶךְ חׇכְמָה הֹורֵיתִיךָ הִדְרַכְתִּיךָ בְּמַעְגְּלֵי יֹושֶׁר(משלי ד, יא).

היין — עולה חשבונו שבעים,

והסוד — שבעים.

הוא נוזר עצמו מן היין, העולה מניינו שבעים —

זוכה לסוד החכמה, שהוא עולה מניינו שבעים.

נכנס יין — יצא סוד;

יצא יין — נכנס סוד.

הוי: וְאֶת יְשָׁרִים סוֹדוֹ.

מְאֵרַת יְיָ בְּבֵית רָשָׁע — זה הנואף.

מה היא המארה?

שהמים המארריםשהמים המאררים — שמי הסוטה בודקין אותו כשם שבודקין אותה.

הוי: מְאֵרַת יְיָ בְּבֵית רָשָׁע,

כמה דתימר: יִתֵּן יְיָ אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻועָה וגו׳(במדבר ה, כא).

וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ — זה נזיר ונזירה,

שאם נזרו מן היין להשמר מן העבירה — זוכים לברכה.

שלכך סמך אחר פרשת נזיר פרשת ברכת כהנים —

שהוא זוכה לקבל הברכות שלברכת כהנים.

הוי: וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ,

כמה דתימר: יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ(במדבר ו, כד).

אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ — זה הנואף, הטועה ביין, שנקרא לץ,

כמה דתימר: לֵץ הַיַּיִן הֹומֶה שֵׁכָר וגו׳(משלי כ, א).

הוּא יָלִיץ — שהכל מתלוצצים על הנואף, שהוא לאלה ולשבועה,

כמה דתימר: יִתֵּן יְיָ אוֹתָךְ לְאָלָה וגו׳,

ואמר: וְהִנַּחְתֶּם שִׁמְכֶם לִשְׁבוּעָה לִבְחִירַי(ישעיה סה, טו).

וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן — אלו הנזירים, שתופשים ענוה בעצמן,

שנוזרים מן היין ומגדלין פרעפרע — שער גדל בלי תספורת, כדי לענות עצמן ולהשמר מן העבירה —

הקדוש ברוך הוא נותן להם חן,

כמו שכתוב בברכת כהנים: וִיחֻנֶּךָּ(במדבר ו, כה).

כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ —

לפי שהנזירים יראים מן החטא, נקראו חכמים,

כמה דתימר: רֵאשִׁית חׇכְמָה יִרְאַת יְיָ(תהלים קיא, י),

ואומר: יִרְאַת יי הִיא חׇכְמָה(איוב כח, כח).

נוחלים כבוד — שהקדוש ברוך הוא נושא פניו אליהם, ומשים להם שלום;

שבעת שאדם יושב בשלום בביתו — הוא כבודו,

וכן הוא אומר: הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתֶךָ(מלכים ב יד, י).

שכן כתוב אחר פרשת נזיר ברכת כהנים, שכתוב בה: וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם(במדבר ו, כו).

וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן — אלו נואף ונאפת, שנקראו כסילים.

נואף — מנין? מִי פֶתִי יָסֻור הֵנָּה וגו׳(משלי ט, טז);

הנואפת — דכתיב: אֵשֶׁת כְּסִילוּת הֹומִיָּה וגו׳(משלי ט, יג).

מֵרִים קָלוֹן —

וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה(במדבר ה, יח),

ואומר: וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ(במדבר ה, כז).

יש לך קלון יותר מזה?

הוי: מֵרִים קָלוֹן.

לכך נאמר פרשת ברכת כהנים אחר פרשת נזיר —

שכל מי שמזיר עצמו מן היין לשם שמים זוכה לכל הברכות האמורות בברכת כהנים.

מנין?

מה שאמור בענין:

כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

תרגום לעבריתכמא דתימר כמו שאתה אומר (כמו שנאמר) כמה דתימר כמו שאתה אומר (כמו שנאמר) בשלות בשלוה מליז מלגלג, מזלזל אישתא אש לממזר לבן הנולד מן הניאוף שהמים המאררים שמי הסוטה פרע שער גדל בלי תספורת

בדּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי

פתיחתא שנייה · הקדוש ברוך הוא מדלג כצבי: במצרים ובסיני, בגואל האחרון, בבתי כנסיות ובברכת כהנים; ושבע הברכות של אברהם — ״והיה ברכה״

דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה־זֶה עוֹמֵד אַחַר כׇּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן־הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן־הַחֲרַכִּים עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי־לָךְ(שיר השירים ב, ט–י)

״וידבר אלהים את כל הדברים האלה״ (שמות כ, א) — בכתב היד ״וידבר יי״ (מסומן במאגרים כמשובש), ותוקן כבמקרא וכבדפוס וילנא. ״יהודה בי רבי אמר: לקרסין״ — אינו בדפוס וילנא.

״אמרו ישראל״ (שלוש פעמים) — בכתב היד ״אמ׳״; נפתח ״אמרו״ על פי הנושא, וכך בדפוס וילנא.

״לעוזיליהון דאיילתא״ — בדפוס וילנא ״לאורזילא דאיילתא״. ״ולאיכן מגלה אותן״ — בדפוס ״ולהיכן מעלה אותן״. ״רבי חגי בשם רבי יצחק״ — בדפוס ״רבי חנאי״. ״איטימוס״ — בדפוס ״איטומים״.

״אמר רבי פנחס בן יאיר… והיה ברכה״ — בגליון כתב היד. ״אלהי אברהם; ואברכך — זה שאומר״ ו״והיה ברכה״ (אחרי ״רבי חייא ברבי זעירא״) — בגליון; ״ואברכך״ — בגליון ״ואברכה״ (מסומן במאגרים כמשובש), ותוקן כבמקרא (בראשית יב, ב). ״הגוי הגדול״ (דברים ד, ו) — בכתב היד ״הדדול״, ותוקן במאגרים.

״הרי הברכות מסורות לך״ — ״מסורות״ בגליון. ״למאן דהני לך למברכה — ברוך״ — בכתב היד ״דתני… למברככה״ (שתיהן מסומנות במאגרים כמשובשות), ותוקן כבדפוס וילנא. ״אמר אותו האריס: אם אני משקה האילן של סם חיים — אילן של סם המות שותה״ — בגליון. ״אלא אעבור אני״ — בדפוס ״אלא עבד אני… למחר אפטר מן העולם״.

״ויהי אחרי מות אברהם״ (בראשית כה, יא) — בכתב היד ״ויהי מות אחרי״, וסימני סדר מעל המלים מורים להקדים ״אחרי״ ל״מות״.

מקבילות: בראשית רבה לט, יא — ״והיה ברכה — והיה בריכה: מה בריכה זו מטהרת את הטמאים, אף את מקרב את הרחוקים״; בראשית רבה סא — משל האריס ושני האילנות, ושם החשש מפני ״בני ישמעאל ובני קטורה״ והמשל בארמית: ״אנה אריס עבור אנה, אלא מה דהני לה למרה דפרדיסא מעבוד בה — יעבד״.

דבר אחר:

כֹּה תְבָרְכוּ(במדבר ו, כג).

הדא הוא דכתיב:

דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹופֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כׇּתְלֵינוּ וגו׳(שיר השירים ב, ט).

אמר רבי יצחק:

אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבון כל העולמים, אית את אתי לגבןאית את אתי לגבן — אתה תבוא אלינו תחלה.

דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי —

מה הצבי הזה מדלג, כך היה הקדוש ברוך הוא מדלג ומקפץ: ממצרים לים, מן ים לסיני.

במצרים — וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה(שמות יב, יב);

בים — זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ(שמות טו, ב);

בסיני — וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב).

אוֹ לְעֹופֶר הָאַיָּלִים —

רבי יוסי ברבי חנינא אמר:

לעוזיליהון דאיילתאלעוזיליהון דאיילתא — לעופרי האילות.

הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כׇּתְלֵינוּ — זה מדבר סיני.

מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּונוֹת — וַיֵּרֶד יְיָ עַל הַר סִינַי(שמות יט, כ).

מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים — וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר(שמות כ, א).

עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי(שיר השירים ב, י) — אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ(שמות כ, ב).

הגואל הראשון והגואל האחרון

דבר אחר:

דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי.

אמר רבי יצחק:

אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים, את אמרת לנו: את אתי לגבן תחלה.

דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי —

מה הצבי הזה נגלה וחוזר ונכסה, כך גואל הראשון נגלה וחוזר ונכסה.

רבי ברכיה בשם רבי לוי אמר:

כגואל הראשון, כך גואל האחרון.

הגואל הראשון — זה משה, נגלה להם וחזר ונכסה מהם.

כמה נכסה מהם?

רבי תנחומא אמר:

ג׳ חדשים.

הדא הוא דכתיב:

וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וגו׳(שמות ה, כ).

יהודה בי רבי אמר:

לקרסין.

אף גואל האחרון נגלה להם וחוזר ונכסה מהם.

כמה יהא נכסה מהם?

רבי תנחומא בשם רבי חמא ברבי הושעיא:

ארבעים וחמשה ימים.

הדא הוא דכתיב:

וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁומֵם יָמִים אֶלֶף ומָאתַיִם וְתִשְׁעִים(דניאל יב, יא),

וכתיב: אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לְיָמִים אֶלֶף שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה(דניאל יב, יב).

אילין מותריא כמה אינוןאילין מותריא כמה אינון — אלו העודפים, כמה הם?? ארבעים וחמשה יום,

שהוא נכסה מהם, וחוזר ונגלה להם.

ולאיכן מגלה אותן?

אית דאמריןאית דאמרין — יש אומרים: למדבר יהודה;

ואית דאמריןואית דאמרין — ויש אומרים: למדבר סיחון ועוג.

כל מי שהוא מאמינו והולך אחריו — הוא אוכל שרשי רתמים ועלי מלוחים.

הדא הוא דכתיב:

הַקֹּוטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם(איוב ל, ד).

וכל מי שאינו הולך אחריו — הוא הולך ומשליםומשלים — ומתמסר, ונכנע לאומות העולם, ובסוף אומות העולם הורגין אותו.

אמר רבי יצחק בר מריון:

לסוף ארבעים וחמשה יום הוא מוריד להן את המן.

הדא הוא דכתיב:

עֹוד אוֹשִׁיבְךָ בׇאֳהָלִים כִּימֵי מוֹעֵד(הושע יב, י),

ואומר: מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם(דברים טז, ו).

אוֹ לְעֹופֶר הָאַייָּלִים —

אמר רבי יוסי ברבי חנינא:

לעוזייליהון דאיילתא.

הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כׇּתְלֵינוּ — זה כותל מערבי שלבית המקדש, שאינו חרב לעולם.

למה? שהשכינה במערב.

מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּונוֹת — בזכות אבות;

מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים — בזכות אמהות.

כשם שיש הפרש בין חלון לחרך, כך יש הפרש בין זכות אבות לזכות אמהות.

עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי —

חַי אָנִי נְאֻם יְיָ כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה(ישעיה מט, יח).

מכנסת לכנסת, לברך את ישראל

דבר אחר:

דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי —

מה הצבי הזה מקיף ממקום למקום, מגדר לגדר, ומאילן לאילן, מסוכה לסוכה —

כך הקדוש ברוך הוא מדלג ומקפץ מכנסת זו לכנסת זו.

כל כך למה?

בשביל לברך את ישראל,

שנאמר: בְּכׇל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ(שמות כ, כא).

באיזו זכות?

בזכות שלאבינו אברהם,

דכתוב: כֹּה תְבָרְכוּ,

כמה דתימר: כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ(בראשית טו, ה).

אוֹ לְעֹופֶר הָאַיָּלִים —

רבי יוסי ברבי חנינא אמר:

לעוזייליהון דאיילתא.

הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כׇּתְלֵינוּ —

בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבקר את אברהם אבינו ביום השלישי שלמילה,

כמה דתימר: וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלֹונֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹושֵׁב(בראשית יח, א) —

״ישב״ כתיב.

בא לעמוד.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: שב, אברהם, אתה סימן לבניך:

שבשעה שבניך נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, וקוראין את שמע ויושבין — וכבודי עומד.

ומה טעם?

אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל(תהלים פב, א).

רבי חגי בשם רבי יצחק:

״אלהים עומד״ אין כתיב כאן, אלא אֱלֹהִים נִצָּב — איטימוסאיטימוס — מוכן, עומד הכן,

הא כמה דתימר: וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה(ישעיה סה, כד).

לכך נאמר: הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כׇּתְלֵינוּ — אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות.

מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּונוֹת —

בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאהרן ולבניו: כֹּה תְבָרְכוּ וגו׳,

אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא:

רבון העולמים, לכהנים את אומר שיברכו אותנו?

אין אנו צריכין אלא לברכותיך, ולהיותינו מתברכים מפיך.

הדא הוא דכתיב:

הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קׇדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל(דברים כו, טו).

אמר להם הקדוש ברוך הוא:

אף על פי שאמרתי לכהנים שיהיו מברכים אתכם — עמהם אני עומד ומברך אתכם.

לפיכך הכהנים פורשים את כפיהם, לומר שהקדוש ברוך הוא עומד אחרינו.

ולכך הוא אומר:

מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּונוֹת — מבין כתפותיהם שלכהנים;

מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים — מבין אצבעותיהם שלכהנים;

עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי — וַאֲנִי אֲבָרְכֵם(במדבר ו, כז).

שבע ברכות של אברהם

דבר אחר:

כֹּה תְבָרְכוּ.

הדא הוא דכתיב:

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה(בראשית יב, ב).

אמר רבי פנחס בן יאיר:

ז׳ ברכות בירך הקדוש ברוך הוא את אברהם, ואלו הן:

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל,

וַאֲבָרֶכְךָ,

וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ,

וֶהְיֵה בְּרָכָה,

וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ(בראשית יב, ג),

וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹור,

וְנִבְרְכוּ בְךָ —

כנגד שבעה פסוקים שבמעשה בראשית, שכתוב בהן כִּי טוֹב(בראשית א, ד).

רבי לוי בר חייתא ורבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא אמרי:

שלש גדולות וארבעה ברכות כתיב כאן —

בישרו שהן שלשה אבות וארבע אמהות.

והלא גדולות אינן אלא שתים?

וְאֶעֶשְׂךָ — גדולה היא,

דכתיב: יְיָ אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן(שמואל א יב, ו).

אמר רבי שמעון בן לקיש:

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל — זה שאומר: אלהי אברהם;

וַאֲבָרֶכְךָ — זה שאומר: אלהי יצחק;

וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ — זה שאומר: אלהי יעקב.

יכול יהו חותמין בכלן?

תלמוד לומר: וֶהְיֵה בְּרָכָה —

בך חותמין, ואומר: מגן אברהםמגן אברהם — חתימת הברכה הראשונה של התפילה, ואין חותמין בכלן.

אמר רבי חייא ברבי זעירא:

וֶהְיֵה בְּרָכָה — ברכתך קודמת לברכתי:

משהם אומר: מגן אברהם, אחר כך אומר: מחיה המתיםמחיה המתים — חתימת הברכה השנייה של התפילה.

דבר אחר:

וֶהְיֵה בְּרָכָה — והיה בריכהבריכה — מקוה מים:

מה הבריכה הזאת מטהרת את הטמאים — אף אתה מקרב רחוקים תחת כנפי שכינה.

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל.

אמר רבי ברכיה:

״אתנך״, ״אשימך״ אין כתיב כאן, אלא וְאֶעֶשְׂךָ —

שאברא אותך בריה חדשה,

כשם שנאמר: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ(בראשית א, ז) —

ואת פרה ורבה.

לְגוֹי גָּדוֹל.

אמר אברהם לפניו: ומנחומנח — ומנוח לא העמדת שבעים אומות?

אמר לו: אותה אומה שכתוב בה כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל(דברים ד, ז) — אני מעמידה ממך.

אמר רבי פנחס הכהן בן חמא:

אימתי עשה הקדוש ברוך הוא אברהם לגוי גדול?

משיצאו ישראל ממצרים, ובאו לסיני, וקבלו את התורה, והגיעו לארץ ישראל,

הביט בהן משה ואמר: הרי הן עשויין כשם שהבטיח הקדוש ברוך הוא לזקןלזקן — לאברהם,

שנאמר: וּמִי גּוֹי גָּדוֹל(דברים ד, ח).

דבר אחר:

לְגוֹי גָּדוֹל — שאתן לבניך את התורה, וממנה יקראו גוי גדול,

שנאמר: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה(דברים ד, ו).

וַאֲבָרֶכְךָ.

אמר רבי ברכיה:

לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים:

ממעטת פריה ורביה,

ממעטת את היציאה,

ממעטת את השם.

לכך נאמר לו:

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל — שאין הדרך ממעטת לו פריה ורביה;

וַאֲבָרֶכְךָ — שלא תמעט לך הדרך את היציאה;

וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ — שלא תמעט לך את השם.

אמרי אינשי במתלא:אמרי אינשי במתלא… — אומרים בני אדם במשל: מבית לבית — (אובד) בגד; ממקום למקום — נפש; אבל אתה — לא נפש תחסר, ולא ממון תחסר.

אומרים בני אדם במשל:

מביתא לביתא — חלוק,

מבית לבית — (אובד) בגד;

מאתר לאתר — נפש;

ממקום למקום — נפש;

ברם את — לא נפש את חסר, ולא ממון את חסר.

אבל אתה — לא נפש תחסר, ולא ממון תחסר.

משל האריס

וֶהְיֵה בְּרָכָה.

כבר כתיב וַאֲבָרֶכְךָ; מה תלמוד לומר וֶהְיֵה בְּרָכָה?

אמר רבי אלעזר:

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

משבראתי עולמי ועד עכשיו הייתי זקוק לברך בריותי,

שנאמר: וַיְבָרֶךְ אֹותָם אֱלֹהִים(בראשית א, כח), וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו(בראשית ט, א);

אבל מכאן ואילך הרי הברכות מסורות לך:

למאן דהני לך למברכה — ברוך.למאן דהני… — מי שנאה לך לברכו — ברוך.

מי שנאה לך לברכו — ברוך.

ואף על פי כן לא ברך אברהם לבניו.

למה כן?

משל למלך שהיה לו פרדס, נתנו לאריסלאריס — לחוכר, לעובד אדמה תמורת חלק בפירות.

והיה בתוך אותו פרדס אילן אחד שלסם חיים ואילן אחד שלסם המות.

אמר אותו האריס: אם אני משקה האילן של סם חיים — אילן של סם המות שותה.

אמר אותו האריס: אני אעבוד ואשלים, ומה שהמלך רוצה לעשות בפרדסו — יעשה.

כך:

המלך — זה הקדוש ברוך הוא,

והפרדס — זה העולם.

מסרו לאברהם, שאמר לו: וֶהְיֵה בְּרָכָה.

מה עשה אברהם?

היו לו שני בנים, אחד צדיק ואחד רשע: יצחק וישמעאל.

אמר אברהם: אם אני מברך את יצחק — הרי ישמעאל מבקש להתברך, והוא רשע.

אלא אעבור אני, בשר ודם אני;

משאפטר מן העולם — מה שהקדוש ברוך הוא חפץ לעשות בעולמו יעשה.

לשנפטר אברהם, נגלה הקדוש ברוך הוא על יצחק וברכו,

שנאמר: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ(בראשית כה, יא).

ויצחק ברך את יעקב, ויעקב ברך לי״ב שבטים,

שנאמר: כׇּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם(בראשית מט, כח).

מכאן ואילך אמר הקדוש ברוך הוא: הרי הברכות מסורות לכם;

הכהנים יהיו מברכים את בני, כשם שאמרתי לאברהם אביהם: וֶהְיֵה בְּרָכָה.

לכך נאמר:

כֹּה תְבָרְכוּ.

תרגום לעבריתאית את אתי לגבן אתה תבוא אלינו לעוזיליהון דאיילתא לעופרי האילות אילין מותריא כמה אינון אלו העודפים, כמה הם? אית דאמרין יש אומרים ואית דאמרין ויש אומרים ומשלים ומתמסר, ונכנע איטימוס מוכן, עומד הכן בריכה מקוה מים ומנח ומנוח לזקן לאברהם לאריס לחוכר, לעובד אדמה תמורת חלק בפירות מגן אברהם חתימת הברכה הראשונה של התפילה מחיה המתים חתימת הברכה השנייה של התפילה

גהִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה

פתיחתא שלישית · ״מטתו שלשלמה״ — שלמה ומפחדו, יוצאי מצרים והמילה, הסנהדרין, המשמרות, וששים אותיות של ברכת כהנים

הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל־יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת(שיר השירים ג, ז–ח)

״מן הרוחות״ — בכתב היד ״הלוחות״, ותוקן במאגרים. ״וירא אהרן וכל בני ישראל״ (שמות לד, ל) — בכתב היד ״וכל זקני ישראל״, ו״זקני״ נמחק במאגרים; ״בני״ כבמקרא וכבדפוס וילנא. ״ושאול לכד את המלוכה״ — במקרא ״לכד המלוכה״ (שמואל א יד, מז).

״יי אורי וישעי… ואבוא עליו והוא יגע ורפה ידים״ (תהלים כז, א; שמואל ב יז, ב) — בין השיטין או בגליון כתב היד; ״עליו״ — בכתב היד ״אליו״ (מסומן במאגרים כמשובש), ותוקן כבמקרא. ״שדה ושדות״ ו״אזלין בהון… כמו שכתוב במסכת גיטין״ — בגליון; הסופר מפנה למעשה אשמדאי שבבבלי גיטין פרק ז, סח ע״א–ע״ב, וגם בדפוס וילנא רק ״וכל המעשה של אשמדאי״.

״ששים גבורים [סביב] לה״ — ״סביב״ הושלם במאגרים. ״ושוב מול״ (יהושע ה, ב) — בכתב היד ״בשוב״ (מסומן כמשובש), ותוקן כבמקרא. ״רבי חגי תני לה בשם רבי שמעון בן יוחי״ — בדפוס וילנא ״רבי ברכיה תני לה בשם רשב״י״.

״דבר אחר, הנה מטתו — רבי יונתן פתר קרייה בסנדריות, הנה״ — בין השיטין או בגליון כתב היד. ״רבי יוסה אומר״ (בפעם השנייה) — במאגרים תוקן ״יוסף״; נשאר כבכתב היד וכלעיל ״רבי מאיר ורבי יוסה״ (בדפוס וילנא ״רבי יוסי״). ״קוהא״ — בדפוס ״קורא״.

״וששים איש עם הארץ הנשארים בעיר״ — מלכים ב כה, יט: ״וששים איש מעם הארץ הנמצאים בעיר״. ״ואת צפניה כהן המשנה ואת שלשת שמרי הסף״ — ירמיהו נב, כד; ״וחמשה אנשים״ — מלכים ב כה, יט; ״ושבעה אנשים״ — ירמיהו נב, כה.

מקבילה: שיר השירים רבה ג, ז — אותם פתרונים (בברכת כהנים — שם ״רבי ביבי בשם רבי אלעזר ברבי יוסה״; רבי שמלאי במשמרות, רבי יונתן בסנהדרין, ורבנין ביוצאי מצרים), ושם ״מי מלן? רבי ברכיה אמר״.

מעשה אשמדאי, שהסופר מפנה אליו (״כמו שכתוב במסכת גיטין״) — בבלי גיטין פרק ז, סח ע״א–ע״ב.

דבר אחר:

כֹּה תְבָרְכוּ(במדבר ו, כג).

הדא הוא דכתיב:

הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה(שיר השירים ג, ז).

רבי שמעון בן יוחאי פתר ליה בשלמה:

הִנֵּה מִטָּתוֹ של שלמה — זה שלמה המלך.

שִׁשִּׁים גִּבֹּורִים סָבִיב לָהּ — שהיו ס׳ גבורים סובבים מטתו בלילה,

והם היו מִגִּבֹּורֵי יִשְׂרָאֵל,

כֻּלָּם אֲחֻוזֵי חֶרֶב מְלֻומְּדֵי מִלְחָמָה(שיר השירים ג, ח).

למה היה עושה כן?

מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת — שהיה מתיירא מן הרוחות שלא יזיקוהו.

עד שלא חטא

אמר רבי שמעון בן יוחאי:

עד שלא יחטא אדם — נותנים לו אימה ויראה;

מישהוא חוטא — נותנים עליו אימה ויראה.

עד שלא חטא אדם הראשון — היה שומע קול הדיבור ועומד על רגליו, ויכול לעמוד בו;

משחטא — היה שומע קול הדיבור ומתחבא,

שנאמר: וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ(בראשית ג, ח).

אמר רבי אבין:

עד שלא חטא אדם הראשון — היה שומע קול אומירוןאומירון — רך, נעים;

משחטא — היה שומע את הקול אגריוןאגריון — פראי, קשה.

עד שלא חטאו ישראל — וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְיָ כְּאֵשׁ אֹוכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר(שמות כד, יז).

אמר רבי אבא בר כהנא:

שבע מחיצות שלאש היו כוססותכוססות — נוגעות, צמודות (?) זו בזו,

היו ישראל רואים, ולא מתייראים ולא מתפחדים.

וכיון שחטאו — אפלו פני הסרסורהסרסור — המתווך (משה) לא היו יכולין להסתכל,

שנאמר: וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהִנֵּה קָרַן וגו׳(שמות לד, ל).

רבי פנחס בר אבין אמר רבי חנין:

אף הסרסור הרגיש עמהן מן שעה לשעה.

שלשעבר — מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּודוּן יִדֹּודוּן(תהלים סח, יג).

רבי יודן בשם רבי איבו:

מַלְכֵי צְבָאוֹת — מלכיהון דמלאכיאמלכיהון דמלאכיא — מלכיהם של המלאכים:

אפילו מיכאל, אפילו גבריאל, היו מתייראים מפני משה.

וכיון שחטאו — בגולייריןבגוליירין — משרתי המחנה (?) שלהן לא היה משה יכול להסתכל.

הדא הוא דכתיב:

כִּי יָגֹורְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה(דברים ט, יט).

עד שלא חטא שאול — וְשָׁאוּל לָכַד את הַמְּלוּכָה(שמואל א יד, מז);

״לקח את המלוכה״ אין כתיב כאן, אלא וְשָׁאוּל לָכַד את הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל.

מהו בְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ?

באיזה זכות נצח?

בזכות מצות ומעשים טובים שהיו בידו:

שהיה עניו,

ואוכל חולין בטהרה,

ומבזבזומבזבז — ומפזר, מוציא את ממונו וחס על ממונן שלישראל,

וששקל כבוד עבדו לכבוד עצמו.

יהודה בר נחמן בשם רבי שמעון בן לקיש:

ושהיה בן תורה,

דכתיב: בִּי מְלָכִים יִמְלֹוכוּ וגו׳(משלי ח, טו).

וכיון שחטא — וַיַּרְא שָׁאוּל אֶת מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַייִּרָא(שמואל א כח, ה) מאד וגו׳.

עד שלא חטא דוד באותו מעשה — יְיָ אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא וגו׳(תהלים כז, א);

וכיון שבא לאותו מעשה — וְאָבוֹא עָלָיו וְהוּא יָגֵעַ וּרְפֵה יָדַיִם(שמואל ב יז, ב).

עד שלא חטא שלמה — היה מושל בשידים ובשידות, והיה מושל על השרים,

שנאמר: עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת(קהלת ב, ח) —

משוררים זכרים ומשוררות נקבות;

וְתַעֲנֻוגוֹת בְּנֵי הָאָדָם — פרובטהפרובטה — בריכות, מרחצאות;

שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת — שדה ושדתין אזלין בהוןשדה ושדתין אזלין בהון — שדים ושדות, שהיו (מחממים) בהם (את המרחצאות).

כיון שבנה בית המקדש — וכל המעשה של אשמדאי, כמו שכתוב במסכת גיטין —

וכיון שחטא, טרדו אשמדאי ממלכותו;

ולאחר שחזר למלכותו, היה פחדו עליו,

והביא ששים גבורים שהיו משמרים את מטתו.

הדא הוא דכתיב:

מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת — שהיה מתפחד מן הרוחות.

יוצאי מצרים

דבר אחר:

הִנֵּה מִטָּתוֹ וגו׳.

רבנין פתרין קרייה ביוצאי מצרים:

הִנֵּה מִטָּתוֹ — מטותיו ושבטיו,

כמה דתימר: שְׁבֻועוֹת מַטּוֹת(חבקוק ג, ט).

של שלמה — של הקדוש ברוך הוא, שהשלום שלו.

שִׁשִּׁים גִּבֹּורִים סָבִיב לָהּ — אילו ששים רבוא שיצאו ממצרים, מבן עשרים שנה ומעלה.

מִגִּבֹּורֵי יִשְׂרָאֵל — להביא טף ונשים.

כֻּולָּם אֲחֻוזֵי חֶרֶב — וַחֲמֻושִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות יג, יח).

מְלֻומְּדֵי מִלְחָמָה — ממי למדו? מן הקדוש ברוך הוא,

שנאמר: יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה(שמות טו, ג).

אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ —

בשעה שאמר להם משה: כך אמר לי הקדוש ברוך הוא, סנטומוססנטומוס — בקיצור, במהרה: כׇל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ(שמות יב, מח) —

היה כל אחד ואחד נוטל חרב ומניחו על ירכו, ומל עצמו.

מי מלן?

רבי חגי תני לה בשם רבי שמעון בן יוחי:

משה מוהל, ואהרן פורעפורע — חושף את העטרה (במילה), ויהושע משקה.

ויש אומרים:

יהושע מוהל, ואהרן פורע, ומשה משקה.

הלא היא דכתיב: וְשׁוּב מֹול אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית(יהושע ה, ב) —

מכאן שמלן ראשונה.

וַיָּמׇל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת(יהושע ה, ג).

מהו אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת?

אמר רבי לוי:

מקום שעשו אותו גבעה בערלות.

הוי: אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ.

מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת —

מהו מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת?

שאם לא מל — לא היו יכולים לעשות פסח,

דכתיב: כׇל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ.

ואם לא עשו ישראל פסח — היו מתים בכורי ישראל בליל הפסח, כאשר מתו בכורי מצרים,

שנאמר: וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵיכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּותִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם(שמות יב, יג).

הוי: מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת.

הסנהדרין

דבר אחר:

הִנֵּה מִטָּתוֹ.

רבי יונתן פתר קרייה בסנדריותבסנדריות — בסנהדרין:

הִנֵּה מִטָּתוֹ — שבטו,

הא כמה דתימר: שְׁבֻועוֹת מַטּוֹת.

שֶׁלִּשְׁלֹמֹה — שלהקדוש ברוך הוא, שהשלום שלו.

שִׁשִּׁים גִּבֹּורִים סָבִיב לָהּ — אלו ששים איש מעם הארץ,

שנאמר: וְשִׁשִּׁים אִישׁ עם הָאָרֶץ הנשארים בָעִיר(מלכים ב כה, יט).

מִגִּבֹּורֵי יִשְׂרָאֵל — להביא י״א איש;

הרי שבעים ואחד סנהדרין.

ומאי ניהוומאי ניהו — ומי הם י״א איש?

דכתיב: וַיִּקַּח רַב טַבָּחִים אֶת שְׂרָיָה כֹּהֵן הָרֹאשׁ וְאֶת צְפַנְיָה כֹּהֵן הַמִּשְׁנֶה וְאֶת שְׁלֹשֶׁת שֹׁומְרֵי הַסַּף(ירמיה נב, כד) —

הרי חמשה;

וּמִן הָעִיר לָקַח סָרִיס אֶחָד — זה מופלא שלבית דיןמופלא שלבית דין — גדול החכמים שבבית הדין,

הרי ששה;

וַחֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מֵרֹואֵי פְנֵי הַמֶּלֶךְ —

הרי י״א איש.

כתיב אחד אומר: וַחֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים,

וכתוב אחר אומר: וְשִׁבְעָה אֲנָשִׁים(ירמיה נב, כה).

מאי ניהומאי ניהו — מה הם השנים הנותרים?

להוסיף עליהן שני סופרי הדיינין.

וְאֵת הַסֹּופֵר שַׂר הַצָּבָא הַמַּצְבִּיא אֶת עַם הָאָרֶץ — זה שליח בית דין.

כֻּלָּם אֲחֻוזֵי חֶרֶב.

רבי מאיר ורבי יוסה.

רבי מאיר אומר:

כולם היו משננין את ההלכה כחרב,

שאם בא מעשה לתוך ידיהם — שלא תהא הלכה קוהאקוהא — קהה להם.

רבי יוסה אומר:

בשעת הדין, הכל נושאים ונותנים בהלכה, היאך להוציא את הדין לאמתו,

והיו רואין כאלו חרב מונחת להם בין יריכותיהם, וגיהנם פתוחה לפניהם.

הוי: מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת —

היו מתפחדין היאך להוציא את המעשה, כדי להינצל מדינה שלגיהנם.

רבי מנחם חתניהחתניה — חתנו דרבי אלעזר בר אבינא:

אם באת אשה אצלך לבית המדרש לשאול לך על הדין או על השאלה —

תהא רואה אותה כאלו יצאה מירכך;

לא תתן בה עין, ותהא מפחד מדינה שלגיהנם, הדומה ללילה.

המשמרות

דבר אחר:

הִנֵּה מִטָּתוֹ.

רבי שמלאי פתר קרייה במשמרות:

הִנֵּה מִטָּתוֹ — שבטו,

הא כמה דתימר: שְׁבֻועוֹת מַטּוֹת.

שֶׁלִּשְׁלֹמֹה — של הקדוש ברוך הוא, שהשלום שלו.

שִׁשִּׁים גִּבֹּורִים סָבִיב לָהּ — אלו כ״ד משמרות כהונה, וכ״ד משמרות לויה, וי״ב מחלקות.

מִגִּבֹּורֵי יִשְׂרָאֵל — להביא שאר העם שהיו עומדים בירושלם: סנהדרין, ותלמידים, ובתי דינין.

כֻּולָּם אֲחֻוזֵי חֶרֶב —

כמה דתימר: חֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם(תהלים קמט, ו).

מְלֻומְּדֵי מִלְחָמָה — מלחמתה שלתורה,

כמה דתימר: בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹות יְיָ(במדבר כא, יד).

רבי זעירא ורבי יהודה בשם שמואל:

תלמידי חכמים המלמדים את הכהנים הלכות שחטה וקבלה וזריקה וקמיצה — היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכהמתרומת הלשכה — מכספי מחצית השקל שבלשכת המקדש.

רבי יצחק בי רבי רדיפא בשם רב אמי:

מבקרי מומיןמבקרי מומין — בודקי מומי הקרבנות שבירושלם — היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.

רבי אחא ורבי תנחום ברבי חייא ברבי שמלאי:

מגיהי ספר העזרהמגיהי ספר העזרה — מתקני הספרים על פי ספר התורה שבעזרה — היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.

גידול בר מניומי בשם רבי אמי:

שני דייני גזלות היו בירושלם, והיו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.

רב הונא אמר:

פרכת היתה באה מבדק הביתמבדק הבית — מקדשי בדק הבית (תיקון המקדש).

שמואל אמר:

נשים האורגות את הפרכות היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.

הוי: מְלֻומְּדֵי מִלְחָמָה — שהיו מלמדין לכהנים היאך יעשו עבודה.

אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת —

היו מזהירין אותן בעת ששוחטין, שלא לפגללפגל — לפסול בפיגול (מחשבת זמן פסולה) הזבחים, ושלא לפסול את הקרבנות בנותרותבנותרות — בנותר (בשר שעבר זמנו).

ברכת כהנים

דבר אחר:

הִנֵּה מִטָּתוֹ.

רבי ביבי בשם רבי אלעזר פתר קרייה בברכת כהנים:

הִנֵּה מִטָּתוֹ — זה בית המקדש.

כשם שהמטה אינה אלא לפרייה ורבייה, כך כל מה שהיה בבית המקדש היה פרה ורבה,

שנאמר: וַיַּאֲרִיכוּ הַבַּדִּים וגו׳(מלכים א ח, ח),

ואומר: וְהַזָּהָב זְהַב פַּרְוָיִם(דברי הימים ב ג, ו).

מהו פַּרְוָיִם? שהיה עושה פירות.

ואומר: בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן(מלכים א ז, ב).

למה נקרא בית המקדש יער הלבנון?

לומר לך: מה יער עושה פירות — אף בית המקדש:

הצורות שהיו בקירותיו שלזהב, שהיו מצויירין שם כל מיני אילנות — היו עושים פירות.

שֶׁלִּשְׁלֹמֹה — זה הקדוש ברוך הוא, שהשלום שלו.

שִׁשִּׁים גִּבֹּורִים סָבִיב לָהּ — אלו ששים אותיות שבברכת כהנים.

מִגִּבֹּורֵי יִשְׂרָאֵל — שהם מגברים את ישראל.

אמר רבי עזריה:

דברים שהם נזכרים בגבורה —

שמו שלהקדוש ברוך הוא נזכר בכל אחת ואחת:

יְבָרֶכְךָ יְיָ(במדבר ו, כד), יָאֵר יְיָ(במדבר ו, כה), יִשָּׂא יְיָ(במדבר ו, כו).

כֻּולָּם אֲחֻוזֵי חֶרֶב מְלֻומְּדֵי מִלְחָמָה — שהם נלחמים כנגד כל פורעניות שבתורה.

אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת —

שאפילו אדם רואה בחלומו כאלו חרב מחתכת ביריכו, מה יעשה?

ישכים לבית הכנסת, ויעמוד לפני הכהנים, וישמע בברכת הכהנים, ואין דבר רע מזיקו.

לפיכך משה מזהיר את הכהנים, ואומר להם:

כֹּה תְבָרְכוּ וגו׳.

תרגום לעבריתאומירון רך, נעים אגריון פראי, קשה כוססות נוגעות, צמודות (?) הסרסור המתווך (משה) מלכיהון דמלאכיא מלכיהם של המלאכים בגוליירין משרתי המחנה (?) ומבזבז ומפזר, מוציא פרובטה בריכות, מרחצאות שדה ושדתין אזלין בהון שדים ושדות, שהיו (מחממים) בהם (את המרחצאות) סנטומוס בקיצור, במהרה פורע חושף את העטרה (במילה) בסנדריות בסנהדרין ומאי ניהו ומי הם מאי ניהו מה הם מופלא שלבית דין גדול החכמים שבבית הדין קוהא קהה חתניה חתנו מתרומת הלשכה מכספי מחצית השקל שבלשכת המקדש מבקרי מומין בודקי מומי הקרבנות מגיהי ספר העזרה מתקני הספרים על פי ספר התורה שבעזרה מבדק הבית מקדשי בדק הבית (תיקון המקדש) לפגל לפסול בפיגול (מחשבת זמן פסולה) בנותרות בנותר (בשר שעבר זמנו)

חלק ב

דרשת הפסוקים

דדַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו — סדר ברכת כהנים

דרשת הפסוק · ״דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל״ · הדבור לכהנים; ברכת כהנים בלשון הקדש, בעמידה, בנשיאות כפים ובשם המפורש, פנים כנגד פנים; הלכות הדוכן, מה הצבור אומר, במדינה ובמקדש; ״אמור״ מלא — בכוונת הלב

״לכלל דיבור״ — ל׳ השנייה הושלמה במאגרים. ״או אינו אלא בעמידה ושלא בעמידה״ — בגליון כתב היד.

״רבי נתן אומר: אינו צריך…״ — חסר בכתב יד מינכן, והושלם במאגרים מכתב יד ירושלים 24°5977; כך גם בדפוס וילנא.

״לשרתו ולברך בשמו״ — דברים י, ח; ״לעמוד לשרת״ — דברים יח, ה. מקבילה: ספרי במדבר לט — אותן דרשות; שם רבי נתן לומד מ״ונגשו הכהנים בני לוי… לשרתו ולברך בשם יי״ (דברים כא, ה).

״או אינו אלא בנשיאות כפים ושלא בנשיאות כפים״ — ״או אינו אלא בנשיאות כפים״ בגליון כתב היד. ״מה אהרן בנשיאות כפים״ — בדפוס וילנא ״מה הוא״. ״מה הוא בנשיאות כפים״ (בדברי רבי יונתן) — בכתב היד ״מהו״, ותוקן כבדפוס. ״כי בו בחר יי אלהיך… הוא ובניו… כל הימים״ — דברים יח, ה.

״כה תברכו — בשם המפורש״ — בכתב היד ״כת״, ותוקן במאגרים ״כה״. ״לשום את שמו שם״ (דברים יב, ה) — לפניו כתב הסופר ״ושמו את״ ומחקו. ״בשם המיוחד לי״ — בדפוס ״ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם — בשם המיוחד לי״. ״שבכל מקום״ — השי״ן מסופקת בכתב היד. ״כאדם שאומר לחבירו״ — ״לחבירו״ בגליון.

״עובר בשלשה עשה״ — הסופר כתב ״עשר״ ומחקו, ו״עשה״ בגליון. ״והוא דאישתייאר עשרה ישראל״ — בכתב היד ״עשהה״, ומאגרים סימנו את הה״א השנייה כמשובשת; תוקן כבדפוס ״עשרה״. ״עד שיתחיל שליח הצבור״ — אחרי ״שליח״ כתב הסופר ״מפי״ ומחקו.

״ורב ששת אמר: בהזכרת השם״ — בדפוס ״רב אמר״. ״וחד אמר: אכל פסוק״ — בדפוס ״בכל פסוק״. ״רבי יהודה ברבי שמעון בן פזי״ — בדפוס ״רבי יהודה בריה דר״ש בן פזי״. ״הנה כי כן יבורך גבר ירא יי״ — ״ירא יי״ הושלם במאגרים. ״אמר רבי חננא בר פפא״ — בדפוס ״רבי חנינא בר פפא״. ״אמר רבי אחא ברבי חננא״ — בכתב היד ״אאחא״, ואל״ף אחת נמחקה במאגרים; בדפוס ״רבי אחא בר חנינא״. ״רבי אבהו״ — בכתב היד ״אבהוא״, והאל״ף נמחקה במאגרים.

״אמור — מלא״ — אחריו כתב הסופר ״ל״ ומחקה. ״כדי שתשלוט הברכה בהן״ — בדפוס ״שתשלם״. ״מקוה ישראל יי מושיעו״ — ירמיהו יד, ח (״יי״ אינו במקרא). ״קומו וברכו את יי אלהיכם מן העולם ועד העולם״ — נחמיה ט, ה (במקרא ״קומו ברכו… עד העולם״); ״ותהלה״ — היו״ד מסופקת בכתב היד. ״חוץ מכהן גדול״ — הגימ״ל והדל״ת מסופקות בכתב היד.

מקבילות: ספרי במדבר לט — בנשיאות כפים, בשם המפורש (רבי יאשיה ורבי יונתן, ״מקרא מסורס״), לגרים ולנשים ולעבדים, פנים כנגד פנים; בבלי סוטה פרק ז, לח ע״א–מ ע״ב — דברי רבי יהושע בן לוי, רבי שמלאי, רבי אלעזר בן שמוע, רב חסדא, רבי זירא ורבי אבהו, ו״מנין שאין עונין אמן במקדש״. המשנה — משנה סוטה ז, ו.

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר(במדבר ו, כג).

לפי שכל מעשה הפרשה באהרן, הביא את אהרן ואת בניו לכלל דיבור.

שזה כלל:

כל זמן שהמעשה בכהנים — הדיברהדיבר — הדיבור לכהנים;

המעשה לישראל — הדיבר לישראל.

כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

רבי יהודה אומר:

מנין אתה אומר שמפי הקדוש ברוך הוא נאמר למשה באיזה סדר יברכו את ישראל?

תלמוד לומר: כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל — בלשון הקודש.

אתה אומר: בלשון הקדש, או אינו אלא בכל לשון?

נאמר כאן: כֹּה תְבָרְכוּ, ונאמר להלן: אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם(דברים כז, יב) —

מה להלן בלשון הקדש, אף כאן בלשון הקדש.

רבי יהודה אומר:

אינו צריך; הרי הוא אומר כֹּה — עד שיאמרו כלשון הזה,

שכל מקום שנאמר עניה ואמירה וכֹּה — בלשון הקדש.

כֹּה תְבָרְכוּ — בעמידה.

אתה אומר: בעמידה, או אינו אלא בעמידה ושלא בעמידה?

תלמוד לומר: ואֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם.

נאמר כאן ברכה, ונאמר להלן ברכה —

מה ברכה האמורה להלן בעמידה, אף ברכה האמורה כאן בעמידה.

רבי נתן אומר:

אינו צריך, שכבר הוא אומר: לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ(דברים י, ח) —

מקישמקיש — משווה (בהיקש) ברכה לשרות:

מה שרות בעמידה, דכתיב: לַעֲמֹוד לְשָׁרֵת(דברים יח, ה) —

אף ברכה בעמידה.

בנשיאות כפים

כֹּה תְבָרְכוּ — בנשיאות כפים.

אתה אומר: בנשיאות כפים, או אינו אלא בנשיאות כפים ושלא בנשיאות כפים?

תלמוד לומר: וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם(ויקרא ט, כב) —

מה אהרן בנשיאות כפים, אף בניו בנשיאות כפים.

רבי יונתן אומר:

אי מה להלן ראש חדש וקרבן ציבור וכהן גדול — אף כאן ראש חדש וקרבן צבור וכהן גדול?

תלמוד לומר: כִּי בוֹ בָּחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ וגו׳ הוּא וּבָנָיו — מקיש בניו לו:

מה הוא בנשיאות כפים — אף בניו בנשיאות כפים.

וכתוב: כׇּל הַיָּמִים — ואיתקשואיתקש — והוקשה, הושוותה ברכה לשירות.

בשם המפורש

כֹּה תְבָרְכוּ — בשם המפורש.

אתה אומר: בשם המפורש, או אינו אלא בכנוי?

תלמוד לומר: וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר ו, כז) — בשם המיוחד לי.

יכול אף בגבוליןבגבולין — מחוץ למקדש?

נאמר כאן: וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי, ונאמר להלן: לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם(דברים יב, ה) —

מה להלן בית המקדש, אף כאן בית המקדש.

מכאן אמרו:

במקדש — בשם המפורש,

ובמדינה — בכינוי;

דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר:

הרי הוא אומר: בְּכׇל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי וגו׳(שמות כ, כא) —

זה מקרא מסורסמקרא מסורס — פסוק שסדר מלותיו הפוך:

שבכל מקום שאני אבוא אליך וברכתיך — שם אזכיר את שמי.

ואיכן אני נגלה עליך? בבית הבחירה.

אף אתה לא תהא מזכיר את שמי אלא בבית הבחירה.

מכאן אמרו:

שם המפורש אסור לומר בגבולין.

לכל ישראל, פנים כנגד פנים

כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל —

אין לי אלא ברכה לישראל;

לגרים, ולנשים, ולעבדים משוחררים — מנין?

תלמוד לומר: אָמוֹר לָהֶם — לכלם.

כֹּה תְבָרְכוּ — פנים כנגד פנים.

או עורף מול פנים?

תלמוד לומר: אָמוֹר לָהֶם — פנים כנגד פנים, כאדם שאומר לחבירו.

אָמוֹר לָהֶם — מכאן שהחזן צריך לומר להם שיאמרו.

אם שני כהנים הם שיעלו לדוכןלדוכן — למקום עמידת הכהנים לברכה — צריך שיאמר להם החזן: כהנים, ברכו!

ואם אינו אלא כהן אחד — אינו צריך לומר,

שנאמר: אָמוֹר לָהֶם — לשנים.

הלכות הדוכן

אמר רבי יהושע בן לוי:

כל כהן שאינו עולה לדוכן — עובר בשלשה עשה,

שנאמר: כֹּה תְבָרְכוּ, אָמוֹר לָהֶם, וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי.

אמר רבי יהושע בן לוי:

כל כהן שאינו עוקר את רגליו לעלות אצל התיבה בברכת עבודהבברכת עבודה — בברכת ״רצה״ שבתפלה — שוב אינו עולה,

שנאמר: וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וגו׳ —

מה להלן בעבודה, אף כאן בעבודה.

אמר רבי שמלאי:

בית הכנסת שכלה כהנים — כולם עולים לדוכן;

והוא דאישתייארוהוא דאישתייאר — והוא שנשארו עשרה ישראל שיענו אמן.

בית הכנסת שכלה כהנים — מקצתן עולין לדוכן, ומקצתן עונין אמן.

העם שאחורי הכהנים אינן בכלל ברכה;

ולכך היו הכהנים עולים אל הארון, כדי שיהו כל העם לפניהם.

אמר רבי שמעון בן פזי:

כל כהן שלא נטל ידיו — לא ישא את כפיו,

שנאמר: שְׂאוּ יְדֵיכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ אֶת יְיָ(תהלים קלד, ב).

שאלו תלמידיו את רבי אלעזר בן שמוע: במה הארכת ימים?

אמר להם:

מימי לא עשיתי בית הכנסת קפנדריאקפנדריא — קיצור דרך (לעבור דרכו),

ולא פסעתי על ראשי עם קדש,

ולא נשאתי את כפי בלא ברכה.

מאי מברךמאי מברך — מה הוא מברך?

״אשר קדשנו בקדושתו שלאהרן, וצונו לברך את עמו ישראל באהבה״.

כי עקרכי עקר — כשעוקר הכהן רגליו לעלות לדוכן — אומר:

״יהי רצון מלפניך יי אלהינו, שתהא ברכה זו שציויתנו לברך את עמך ישראל שלא יהא בה מכשול ועון״.

וכי מסייםוכי מסיים — וכשמסיים לברך ומחזיר פניו מן הצבור — מאי אומרמאי אומר — מה הוא אומר?

״רבונו שלעולם, עשינו מה שגזרת עלינו; עשה עמנו מה שהבטחתנו״.

אמר רב חסדא:

אין הכהנים רשאין לכוף קשרי אצבעותיהןלכוף קשרי אצבעותיהן — לקפל את אצבעותיהם (הפרושות בברכה) — עד שיחזירו פניהם מן הצבור;

ואין הקורא רשאי לקרות ברכת כהנים — עד שיכלה אמן מפי הצבור;

ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה אחרת — עד שיכלה אמן מפי הצבור;

ואין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הצבור — עד שיתחיל שליח הצבור בשים שלום;

ואין רשאין לעקור רגליהם ולילך — עד שיגמור שליח צבור שים שלום.

מה הצבור אומר

בזמן שהכהנים מברכים את העם — מה הצבור אומר?

אמר רבי זירא:

בָּרְכוּ יְיָ מַלְאָכָיו גִּבֹּורֵי כֹחַ עֹושֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹועַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ(תהלים קג, כ),

בָּרְכוּ יְיָ כׇּל צְבָאָיו וגו׳(תהלים קג, כא),

בָּרְכוּ יְיָ כׇּל מַעֲשָׂיו וגו׳(תהלים קג, כב).

היכן אומרין אותן?

אמר רב יוסף: בין כל ברכה וברכה.

ורב ששת אמר: בהזכרת השם.

פליגי בהפליגי בה — נחלקו בה רב מארי ורב זביד:

חד אמר: פסוק כנגד פסוק;

וחד אמרוחד אמר — והאחר אומר: אכל פסוק אומר לכל שלשת הפסוקים.

במוסף שלשבת, כשהכהנים מברכים — מה הצבור אומר?

אמר רבי אסי:

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת יְיָ וגו׳(תהלים קלד, א),

שְׂאוּ יְדֵיכֶם קֹדֶשׁ וגו׳,

בָּרוּךְ יְיָ מִצִּיּוֹן שֹׁוכֵן יְרוּשָׁלִָם הללויה(תהלים קלה, כא).

ולמה אינו מברך יְבָרֶכְךָ יְיָ מִצִּיּוֹן עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ(תהלים קלד, ג), שכתוב בההוא עניןבההוא ענין — באותו ענין?

אמר רבי יהודה ברבי שמעון בן פזי:

מתוך שהתחיל בברכותיו שלהקדוש ברוך הוא — מסים בברכותיו שלהקדוש ברוך הוא.

במנחה שלתענית — מאי אמרימאי אמרי — מה אומרים?

אמר רב אחא בר יעקב:

אִם עֲווֺנֵינוּ עָנוּ בָנוּ וגו׳(ירמיה יד, ז),

מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יי מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה וגו׳(ירמיה יד, ח),

לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם וגו׳(ירמיה יד, ט).

בנעילה שליום הכפורים — מאי אמרי?

הִנֵּה כִי כֵן יְבֹורַךְ גָּבֶר יְרֵא יְיָ וגו׳(תהלים קכח, ד),

יְבָרֶכְךָ יְיָ מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם וגו׳(תהלים קכח, ה),

וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ וגו׳(תהלים קכח, ו).

אמר רבי חייא בר אבא:

כל האומרן בגבולין — אינו אלא טועה.

אמר רבי חננא בר פפא:

תדע, דבמקדש נמי לא ליבעיה ליממרינהו:תדע, דבמקדש… — דע לך, שגם במקדש לא היה צריך לאמרם:

דע לך, שגם במקדש לא היה צריך לאמרם:

כלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין?

אמר רבי אחא ברבי חננא:

תדע, דבגבולין נמי מיבעי למימרינהו:תדע, דבגבולין… — דע לך, שגם בגבולין צריך לאמרם:

דע לך, שגם בגבולין צריך לאמרם:

כלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מסביר פנים?

אמר רבי אבהו:

מריש הוה אמינא להני קראי;מריש הוה אמינא… — בתחלה הייתי אומר את הפסוקים האלה; כיון שראיתי את רבי אבא מעכו שאינו אומר אותם — גם אני איני אומר אותם.

בתחלה הייתי אומר את הפסוקים האלה;

כיון דחזינא לרבי אבא דמן עכו דלא אמר להו — אנא נמי לא אמינא להו.

כיון שראיתי את רבי אבא מעכו שאינו אומר אותם — גם אני איני אומר אותם.

מכאן שאין אומרים אותן בגבולין.

במדינה ובמקדש

במדינה אומרים ברכת כהנים שלש ברכות, ובמקדש ברכה אחת(משנה סוטה ז, ו).

כל כך למה?

שאין עונין אמן במקדש.

תני: מנין שאין עונין אמן במקדש?

שנאמר: קוּמוּ וברכו אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם מִן הָעוֹלָם ועד הָעוֹלָם וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבֹודֶךָ וּמְרוֹמַם עַל כׇּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה(נחמיה ט, ה).

מנין שעל כל ברכה וברכה תהלה?

שנאמר: וּמְרוֹמַם עַל כׇּל בְּרָכָה וּתְהִילָּה — על כל ברכה וברכה תן לו תהלה.

במדינה נושאים כפיהם כנגד כתפותיהם, ובמקדש על גבי ראשיהן, חוץ מכהן גדול, שאינו מגביה ידיו למעלה מן הציץ(משנה סוטה ז, ו).

אָמוֹר לָהֶם —

אָמוֹר מלא.

אמר להם הקדוש ברוך הוא לכהנים:

לא מפני שאמרתי לכם שתהיו מברכים את ישראל — תהיו מברכים באנגריאבאנגריא — כעבודת כפייה, בעל כורחכם ובבהלותובבהלות — ובחפזון;

אלא תהיו מברכים בכוונת הלב, כדי שתשלוט הברכה בהן.

לכך נאמר: אָמוֹר לָהֶם.

תרגום לעבריתהדיבר הדיבור מקיש משווה (בהיקש) ואיתקש והוקשה, הושוותה מקרא מסורס פסוק שסדר מלותיו הפוך בגבולין מחוץ למקדש לדוכן למקום עמידת הכהנים לברכה בברכת עבודה בברכת ״רצה״ שבתפלה והוא דאישתייאר והוא שנשארו קפנדריא קיצור דרך (לעבור דרכו) מאי מברך מה הוא מברך כי עקר כשעוקר וכי מסיים וכשמסיים מאי אומר מה הוא אומר לכוף קשרי אצבעותיהן לקפל את אצבעותיהם (הפרושות בברכה) פליגי בה נחלקו בה וחד אמר והאחר אומר בההוא ענין באותו ענין מאי אמרי מה אומרים באנגריא כעבודת כפייה, בעל כורחכם ובבהלות ובחפזון

חילופי נוסח והשלמות

על פי כתב יד מינכן, הספרייה הממלכתית הבווארית 97; משפט אחד מכתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
אזדלץ
אלץזד
אכי עם בציוןויספו ענוים
באלהיםיי
בואברכךואברכה
בהגדולהדדול
בדהנידתני
בלמברכהלמברככה
גהרוחותהלוחות
גבניזקני
געליואליו
גסביב— (הוספה)
גושובבשוב
דל— (הוספה)
דמה הואמהו
דכהכת
דעשרהעשהה
דיְרֵא יְיָ— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
במדבר רבהכ״י מינכן 97, השלמה מכ״י ירושלים 24°5977

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
במדבר רבהכ״י מינכן 97, השלמה מכ״י ירושלים 24°5977