מדרש
פרשה כז: שור או כשב
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓מדרש ויקרא רבה
פרשה כז
שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקׇרְבַּן אִשֶּׁה לַיְיָ(ויקרא כב, כז)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 340, עם השלמות מכתב יד פריז 149 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · צדקה כהררי אל ומשפט כתהום רבה, רבי יהושע ברומי, אלכסנדרוס בקציא, ואדם ובהמה תושיע יי
צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי־אֵל מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם־וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ יְיָ מַה־יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים וּבְנֵי אָדָם בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם(תהלים לו, ז–ט)
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה א; מרגליות עמ׳ תריג–תרכג). בסוף הפסקה, בין סימני ההערה של הסופר: ״כול׳ עיניין״ — הסופר קיצר את הפסוק (״מיום השמיני והל׳״) ומפנה לכל העניין; דבריו נשארו במקומם, וסוף הפסוק ״ירצה לקרבן אשה ליי״ הושלם (מרגליות: ״ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה״).
״משפטיך תהום רבה״ — בכתב היד ״ומשפטיך״, והו״ו נמחקה בידי הסופר. ״וגובה״ — בכתב היד ״ובה״, ותוקן במאגרים. ״מדקדק את הדין״ — במרגליות ״מדקדק עמהן את הדין״; ״ועושה להן שכר״ — במרגליות ״ונותן להן שכר״.
״משל את הרשעים בדירתן ׳ביום׳ ואת הצדיקים בדירתן״ — כך בכתב היד, והסופר הקדים את ״ביום״ של הפסוק ואת הרשעים לצדיקים; במרגליות ״משל את הצדיקים בדירתן ומשל את הרשעים בדירתן״.
״׳היבלתי׳ כתיב״ — במרגליות ״הובלתי כתיב״. ״כסות לגיגית״ — בכתב היד ״כסות לגנו״ ובגליון ת (״לגנות״), ותוקן על פי מרגליות ״כסוי לגיגית״. ״שנאמר״ — בכתב היד ״נאמר״, ותוקן במאגרים.
רבי יונתן מסרס: ״כהררי אל על תהום״ — ״על״ הושלם ממרגליות; ״מה הרים הללו כובשין על תהום״ — בכתב היד ״מה תהום הרים הללו״ (כפל), ו״כובשין״ השני הושלם ממרגליות.
רבי יהודה בר סימון: ״שעשיתה״ — בכתב היד ״שעשיתם״, ותוקן בגליון; ״עם דורו״ — בכתב היד ״דורי״ ושתי אותיותיו מסופקות, במרגליות ״דורו״. ״כשנזכרתי… נזכרתי״ — כך בכתב היד; במרגליות ״כשזכרתו לא לבדו זכרת״.
רבי יהושע בן חנניה — כך בכתב היד ובמרגליות (בפסיקתא דרב כהנא ט: רבי יהושע בן לוי); לפניו ״אמר״ שנמחק בידי הסופר. ״הן דאת יהיב״ — בכתב היד ״אין זאת״, ו״זאת״ מסומן ״כך״; במרגליות ״הן דאת יהיב… הן דאת מחי את מדקדק״.
מעשה אלכסנדרוס: ״אמך״ — מסופק בכתב היד; ״מני נפק ליה״ — ״נפק״ בגליון, במרגליות ״מי נפק ליה״; אחרי ״כתב״ בא ״ליה״ ונמחק במאגרים. ״ודין הוה רחיק״ — במרגליות ״רחיק מן גזילה״. ״היך הויתון דיינון לה״ — בכתב היד ״דה״, ותוקן במאגרים. לפני ״ושמשא״ בא בכתב היד ״אית בארעכון״ ונמחק במאגרים (מקומו אחר כך). ״הדא הוא דכתיב״ — בכתב היד ״ד׳״ לבד, והושלם במאגרים.
״כך אנחנו נמשכין, בבהמה תושיענו״ — כך בכתב היד, המשובש; במרגליות ״כך אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו שלעולם, אדם אנחנו, כבהמה תושיענו, לפי שאנו נמשכין אחריך״. ״ירויון מדשן ביתך״ — כתב היד מביא רק את ראש הפסוק, ודורש ״עדניך״ שבהמשכו.
צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל(תהלים לו, ז).
רבי ישמעל ורבי עקיבה.
רבי ישמעאל אומר:
הצדיקין שהן עושין את התורה שנתנה מהררי אל —
הקדוש ברוך הוא עושה עמהן צדקה כהררי אל;
אבל הרשעים שאינן עושין את התורה שנתנה מהררי אל —
הקדוש ברוך הוא מדקדק עמהן עד תהום רבה.
הדא הוא דכתיב:
מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה.
רבי עקיבה אומר:
אחד אילו ואחד אילו הקדוש ברוך הוא מדקדק את הדין.
מדקדק עם הצדיקים וגובה מהן מעט מעשים רעים שעשו בעולם הזה,
כדי לשלם להם שכר טוב לעתיד לבוא;
ומשפיע שלוה לרשעים, ועושה להן שכר מצות קלות שעשו בעולם הזה,
כדי ליפרע מהם משלם לעתיד לבוא.
רבי מאיר אומר:
משל את הרשעים בדירתןבדירתן — במקום מושבם בְּיוֹם(יחזקאל לא, טו) ואת הצדיקים בדירתן.
משל את הצדיקים בדירתן — בְּמִרְעֶה טּוֹב וגו׳(יחזקאל לד, יד);
ומשל את הרשעים בדירתן — בְּיוֹם רִדְתּוֹ שְׁאוֹלָה.
רבי יהודה ברבי אומר:
הֶאֱבַלְתִּי — היבלתי כתיב.
תדע שאין עושין כסותכסות — כיסוי, מכסה לגיגית —
לא שלכסף ולא של זהב, לא שלנחשת ולא שלברזל, ולא שלבדיל ולא של עפרתעפרת — עופרת,
אלא שלחרס, מפני שהוא ממינו.
כך אמר הקדוש ברוך הוא:
גיהינם חשך, ורשעים חשך, ותהום חשך —
יבא חשך ויכסה את חשך בתוך חשך,
שנאמר: כִּי בַהֶבֶל בָּא וגו׳(קהלת ו, ד).
רבי יונתן בשם רבי יאשיה היה מסרס הדין קרייאמסרס הדין קרייא — מהפך את סדר המלים בפסוק הזה:
צדקתך על משפטיך, כהררי אל על תהום.
מה הרים הללו כובשיןכובשין — לוחצים, עוצרים על תהום שלא יעלה ויציף את העולם,
כך מעשיהם שלצדיקים כובשין על הפורענות שלא תבא לעולם.
מה הרים הללו אין להן סוף,
כך אין סוף למתן שכרן שלצדיקים לעתיד לבוא.
מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה — מה התהום הזה אין לה חקר,
כך אין חקר לפורענותן שלרשעים לעתיד לבוא.
דבר אחר:
צִדְקָתְךָ — מה הרים הללו נזרעין ועושין פירות,
כך מעשיהן של צדיקין עושין פירות.
הדא הוא דכתיב:
אִמְרוּ צַדִּיק(ישעיה ג, י).
מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה — מה התהום הזה לא נזרע ולא עושה פירות,
כך מעשיהן שלרשעים אינן עושין פירות.
הדא הוא דכתיב:
אוֹי לְרָשָׁע רָע(ישעיה ג, יא).
דבר אחר:
צִדְקָתְךָ — מה הרים הללו גלוים,
כך מעשיהן שלצדיקים גלויים.
הדא הוא דכתיב:
יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ(תהלים עב, ה).
מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה — מה התהום הזה טמון,
כך מעשיהן שלרשעים טמונין.
הדא הוא דכתיב:
וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ(ישעיה כט, טו).
דבר אחר:
צִדְקָתְךָ.
אמר רבי יהודה בר סימון:
צדקה שעשיתה עם נח בתיבה — כְּהַרְרֵי אֵל.
הדא הוא דכתיב:
וַתָּנַח הַתֵּיבָה(בראשית ח, ד).
מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה — משפטים שעשית עם דורו ודקדקת עמהם עד תהום רבה.
הדא הוא דכתיב:
בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ(בראשית ז, יא).
ולא עוד, אלא כשנזכרתי — לא לבדו נזכרתי, אלא לו ולכל מי שהיה עמו בתבה.
הדא הוא דכתיב:
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ(בראשית ח, א).
דבר אחר:
צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל.
רבי יהושע בן חנניה אזל לרומיאזל לרומי — הלך לרומי,
וראה שם עמודים שלשיששלשיש — של שיש מכורכין בקיטאות משופעותמכורכין בקיטאות משופעות — עטופים בשמיכות (מרבדים) גדולות —
בשרבבשרב — בחום שלא יפקעו, ובצינה שלא יקרשויקרשו — יקפאו, יתקשו.
כיון שיצא, פגע באחד עני:
מחצלת קנים תחתיו, ומחצלת קנים מעל גביו.
על העמודים קרא צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל —
אמר: אין דאת יהיב, את יהיב ומשפעאין דאת יהיב, את יהיב ומשפע — במקום שאתה נותן — אתה נותן בשפע.
על העני קרא מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה —
אן דאת מחי, ומדקדקאן דאת מחי, ומדקדק — במקום שאתה מכה — אתה מדקדק.
מעשה.
אלכסנדרוס מקדון אזל לגבי מלכא קציאה, אחורי הרי חשך.אלכסנדרוס מקדון אזל… — אלכסנדרוס מוקדון הלך אל מלך קציא, מאחורי הרי החושך. נכנס לעיר אחת ושמה קרתגינה, והיתה כולה של נשים. יצאו לקראתו ואמרו: אם אתה עושה עמנו מלחמה ומנצח אותנו — שמך יוצא בעולם: שהחרבת עיר של נשים; ואם אנו עושות עמך מלחמה ומנצחות אותך — שמך יוצא בעולם: שעשית מלחמה עם נשים ונצחו אותך; ושוב אינך עומד לפני מלך. באותה שעה השפיל את פניו (משוער) ויצא לו. כשיצא, כתב על שער העיר ואמר: אני אלכסנדרוס מוקדון הייתי כמלך שוטה, עד שנכנסתי לעיר הנקראת קרתגינה, ולמדתי עצה מן הנשים.
אלכסנדרוס מוקדון הלך אל מלך קציא, מאחורי הרי החושך.
על לחדא מדינה ושמה קרתגינה, והיה כולה דנשין.
נכנס לעיר אחת ושמה קרתגינה, והיתה כולה של נשים.
נפקין קדמוי ואמרין:
יצאו לקראתו ואמרו:
אין את עביד קרבא עימן ונצח לן —
אם אתה עושה עמנו מלחמה ומנצח אותנו —
שמך נפיק בעלמא: דמחוזא דנשיא חרבת;
שמך יוצא בעולם: שהחרבת עיר של נשים;
ואין אנן עבדין עימך קרבא ונצחין לך —
ואם אנו עושות עמך מלחמה ומנצחות אותך —
שמך נפיק בעלמא: דעבדת קרבא עם נשיא ונצחתך;
שמך יוצא בעולם: שעשית מלחמה עם נשים ונצחו אותך;
ותוב לא את קאים קדם מלכו.
ושוב אינך עומד לפני מלך.
בההוא ענתא אמך אפוי ונפק ליה.
באותה שעה השפיל את פניו (משוער) ויצא לו.
מני נפק ליה, כתב על תרע פולי, ואמר:
כשיצא, כתב על שער העיר ואמר:
אנא אלכסנדרוס מקדון כמלך שטי הוינא,
אני אלכסנדרוס מוקדון הייתי כמלך שוטה,
עד דעיילת לקרתא דמיתקרי קרתגינא, וילפית עצה מן נשיא.
עד שנכנסתי לעיר הנקראת קרתגינה, ולמדתי עצה מן הנשים.
על למדינה אוחרי ושמה אפריקי.על למדינה אוחרי… — נכנס לעיר אחרת ושמה אפריקי. יצאו לקראתו בתפוחים (משוער) וברימונים של זהב, ובלחם של זהב. אמר: וכי זה נאכל בארצכם? אמרו לו: וכי לא היה לך כן בארצך, שבאת לך לכאן? אמר להם: את עושרכם לא באתי לראות; את דינכם באתי לראות. עד שהם עומדים שם, הביאו שני אנשים לפני המלך לדין. זה היה מתרחק מן הגזל, וזה היה מתרחק (מן הגזל). אחד מהם אמר: חורבה קניתי מן האיש הזה, חפרתי ומצאתי בה מטמון, ואמרתי לו: קח את מטמונך — חורבה קניתי, מטמון לא קניתי. והאחר אמר: כשמכרתי את החורבה לאיש הזה — היא וכל מה שיש בה מכרתי לו. קרא המלך לאחד מהם ואמר: לך, יש לך בן זכר? אמר לו: הן. קרא המלך לאחר, אמר לו: יש לך בת? אמר לו: הן. השיאו זה לזה, ויאכלו את המטמון שניהם. התחיל אלכסנדרוס מוקדון תמה. אמר לו: ומה אתה תמה? וכי לא דנתי יפה? אמר לו: הן. אמר לו: אילו היה הדין הזה בארצכם, כיצד הייתם דנים אותו? אמר לו: היינו מסירים את ראשו של זה ואת ראשו של זה, והמטמון עולה למלכות. אמר לו: גשם יורד עליכם? אמר לו: הן. ושמש זורחת עליכם? אמר לו: הן. יש בארצכם בהמה דקה? אמר לו: הן. תיפח רוחו של אותו האיש! שבזכות הבהמה הדקה אתם ניצולים.
נכנס לעיר אחרת ושמה אפריקי.
נפקון וקדמוניה בחיזורין וברימונין דדהב, ובלחם דדהב.
יצאו לקראתו בתפוחים (משוער) וברימונים של זהב, ובלחם של זהב.
אמר: דין דמתאכל בארעכון?
אמר: וכי זה נאכל בארצכם?
אמרין ליה: ולא הוה לך כן לארעך, דאתית לך להכא?
אמרו לו: וכי לא היה לך כן בארצך, שבאת לך לכאן?
אמר להון: עיתרכון לא אתית למיחמי; דינכון אתית למחמי.
אמר להם: את עושרכם לא באתי לראות; את דינכם באתי לראות.
עד אינון קיימין תמן, אייתון תרין גברין קדם מלכא לדינא.
עד שהם עומדים שם, הביאו שני אנשים לפני המלך לדין.
דין הוה רחיק מן גזילה, ודין הוה רחיק.
זה היה מתרחק מן הגזל, וזה היה מתרחק (מן הגזל).
חד מינהון אמר:
אחד מהם אמר:
חרבא זבנית מן הדין גברא, חפרית ואשכחית בגוה סימא, ואמרית ליה:
חורבה קניתי מן האיש הזה, חפרתי ומצאתי בה מטמון, ואמרתי לו:
סב סימתך — חרבא זבנית, סימא לא זבנית.
קח את מטמונך — חורבה קניתי, מטמון לא קניתי.
וחרנא אמר:
והאחר אמר:
כד זבנית חורבתא להדין גברא — הוא וכל מה דאית בה זבנית ליה.
כשמכרתי את החורבה לאיש הזה — היא וכל מה שיש בה מכרתי לו.
קרא מלכא לחד מנהון ואמר: לך, אית לך בר דכר? אמר ליה: אין.
קרא המלך לאחד מהם ואמר: לך, יש לך בן זכר? אמר לו: הן.
קרא מלכא לחרנה, אמר ליה: אית לך ברתא? אמר ליה: אין.
קרא המלך לאחר, אמר לו: יש לך בת? אמר לו: הן.
אסבון דין לדין, וייכלון סומתא תריהון.
השיאו זה לזה, ויאכלו את המטמון שניהם.
שרי אלכסדרוס מקדון תמיה.
התחיל אלכסנדרוס מוקדון תמה.
אמר ליה: ומה לך תמיה? לא דנית טבות? אמר ליה: אין.
אמר לו: ומה אתה תמה? וכי לא דנתי יפה? אמר לו: הן.
אמר ליה: אילו הוה הדין דינא בארעכון, היך הויתון דיינון לה?
אמר לו: אילו היה הדין הזה בארצכם, כיצד הייתם דנים אותו?
אמר ליה: הוינן מרימין רישיה דדין ומרימין רישיה דדין, וסומתא סלקא למלכותא.
אמר לו: היינו מסירים את ראשו של זה ואת ראשו של זה, והמטמון עולה למלכות.
אמר ליה: מטרא נחית עליכון? אמר ליה: אין.
אמר לו: גשם יורד עליכם? אמר לו: הן.
ושמשא דנחא עליכון? אמר ליה: אין.
ושמש זורחת עליכם? אמר לו: הן.
אית בארעכון בעיר דקיק? אמר ליה: אין.
יש בארצכם בהמה דקה? אמר לו: הן.
תיפח רוחיה דההוא גברא! דבזכותא דבעירא דקיקא אתון משתזבין.
תיפח רוחו של אותו האיש! שבזכות הבהמה הדקה אתם ניצולים.
הדא הוא דכתיב:
אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ יְיָ —
אדם בזכות בהמה תושיע יי;
אדם מפני בהמה תושיע יי.
כך אנחנו נמשכין: בבהמה תושיענובבהמה תושיענו — הושיענו כבהמה (בזכות הבהמה), לפי שאנו נמשכין אחריך.
הדא הוא דכתיב:
מׇשְׁכֵינִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה(שיר השירים א, ד).
ולהיכן אנו נמשכין אחריך? לגן עדן,
דכתיב: יִרְוְיֻון מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ(תהלים לו, ט).
אמר רבי לעזר בר מנחם:
עדנך אין כתיב כאן, אלא עֲדָנֶיךָ —
מיכן שכל צדיק וצדיק יש לו עדן בפני עצמו.
אמר רבי יצחק:
כתיב משפט אדם ומשפט בהמה:
משפט אדם — וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל(ויקרא יב, ג);
ומשפט בהמה — מִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקׇרְבַּן אִשֶּׁה לַיְיָ(ויקרא כב, כז) — כולי עינייןכולי עיניין — וכו׳, כל העניין.
פתיחתא שנייה · הקדוש ברוך הוא משלם גמול, ומי הקדים מצוה עד שלא נתן לו
מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם תַּחַת כׇּל־הַשָּׁמַיִם לִי־הוּא(איוב מא, ג)
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה ב; מרגליות עמ׳ תרכד–תרכה).
״מי הקדימני״ — בכתב היד ״הקימנ״, ותוקן במאגרים. ״וגמולו״ — בכתב היד ״וכגמולו״, והכ״ף נמחקה בידי הסופר. ״רוח הקודש״ — ״רוח״ בגליון; במרגליות ״עתידה בת קול״. ״עד שלא נתתי מקום״ — בכתב היד ״נתי״, ותוקן במאגרים.
מקבילות: פסיקתא דרב כהנא, שור או כשב ב — ״מי מל לפניי עד שלא נתתי לו בן זכר״, ובסדר אחר (ציצית, מזוזה, מעקה; סוכה ״עד שלא נתתי לו חצר״; בלא לולב וחלה). פסיקתא דרב כהנא, ביום השמיני עצרת א (״דבר אחר: יספת לגוי״): ישראל — ״את נותן לאחד מהם בן זכר, והוא מונה לשמנה ימים ומל אותו״; ובכתב יד פרמה שם: ״אתה נותן לישראל בן — הוא מוהלו לח׳ ימים; אתה נותן לו בית — הוא קובע מזוזה; נתת לו גג — הוא עושה לו מעקה״, כרשימה שכאן.
״מי מל״ — במרגליות ״מי מל לשמי״; ״מי עשה לו מעקה״ — כך בכתב היד (במרגליות ״לי״). ״או עז״ — בכתב היד ״שור או כשב + ע״: הסופר סימן חסרון, והמילה הושלמה במאגרים.
מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם(איוב מא, ג).
רבי תנחומא פתר קריא ברווקברווק — ברווק, באיש שאינו נשוי שהו שרוי במדינה, ונותן שכר סופרים ומשנים.
אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לשלם לו גמולו, וליתן לו בן זכר.
הדא הוא דכתיב:
וּגְמֻולוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ(משלי יט, יז).
אמר לו רבי ירמיה בן אלעזר:
עתידה רוח הקודש להיות מפוצצתמפוצצת — מתפרצת ומכרזת בראשי ההרים ואומרת:
מי פעל עם אל? כל מי שפעל עם אל — יבא ויטול שכרו.
הדא הוא דכתיב:
כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב(במדבר כג, כג) —
עכשיו יבא ויטול שכרו.
ורוח הקודש אומרת: מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם.
מי קילסקילס — שיבח לפני עד שלא נתתי לו נשמה?
מי מל עד שלא נתתי לו בן זכר?
מי עשה לו מעקה עד שלא נתתי לו גג?
מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית?
מי עשה לי סוכה עד שלא נתתי מקום?
מי עשה לי לולב עד שלא נתתי לו דמים?
מי עשה לי ציצית עד שלא נתתי לו טלתטלת — טלית?
מי הפריש לי פיאה עד שלא נתתי לו שדה?
מי הפריש לי תרומה ומעשר עד שלא נתתי לו גורן?
מי הפריש לי חלה עד שלא נתתי לו עיסה?
מי הפריש לפני קרבן עד שלא נתתי לו בהמה?
שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב(ויקרא כב, כז) או עז.
פתיחתא שלישית · מזכיר עון: רגלי החיות, שופר של פרה, כוס הסוטה והבהמה הנסקלת, ולכך ״שור״ ולא ״עגל״
וְלֹא יִהְיֶה־עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָוֺן בִּפְנוֹתָם אַחֲרֵיהֶם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יֱיִ(יחזקאל כט, טז)
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה ג; מרגליות עמ׳ תרכה–תרכז).
״יכסה רגליו״ — בכתב היד ״רגליה״, ותוקן במאגרים. אחרי הדרשה על השרפים בכתב היד ״על שום לא יהיה עוד לבית ישראל למבטח — תוכחה״; במרגליות בכל המקומות ״ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון״, וכתב היד מקצר את הפסוק.
״שוטה״ — כך בכתב היד, כלומר סוטה; אחריו אות ח׳ שנמחקה במאגרים. ״שופר של פרה… מפני שהוא קרן עגל״ — במרגליות ״קרן שלעגל״. ״עשו להם עגל מסכה״ בסוף — בכתב היד ״ועשו״, והו״ו נמחקה בידי הסופר.
רבי יעקב בר זבדי בשם רבי אבהו פתח:
וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח וגו׳(יחזקאל כט, טז).
כתיב: שְׂרָפִים עֹומְדִים מִמַּעַל לוֹ(ישעיה ו, ב).
בִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף — בקילוסבקילוס — בשבח, בשירה;
ובִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו — שלא יביט בשכינה;
וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו — שלא יראו פני שכינה,
דכתיב: וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל(יחזקאל א, ז),
וכתיב: עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה(שמות לב, ח).
על שום לֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח — תוכחה.
תמן תנינן:
כל השופרות כולן כשירין חוץ משלפרה(משנה ראש השנה ג, ב).
ולמה חוץ משלפרה? מפני שהוא קרן עגל,
וכתיב: עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה.
על שום לֹא יִהְיֶה עוֹד.
תני:
מפני מה אין שוטהשוטה — סוטה שותה בכוס שלחברתה?
שלא יאמרו: בכוס זה שתה חברתה ומתה.
על שום לֹא יִהְיֶה עוֹד וגו׳.
תנינן:
וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וגו׳(ויקרא כ, טז) —
אם אדם חטא, בהמה מה חטאת? אלא לפי שבאת לאדם תקלהתקלה — מכשול, חטא על ידה, אמרה תורה: תיסקל. דבר אחר: שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויהו אומרים: זו היא הבהמה שנסקל פלוני על ידיה(משנה סנהדרין ז, ד).
על שום וְלֹא יִהְיֶה עוֹד.
ואף כאן: שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד(ויקרא כב, כז).
שור נולד? ולא עגל נולד!
אלא משום שנאמר עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה,
לפיכך קראו הכתוב שור, ולא קראו עגל:
שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז.
פתיחתא רביעית · כבר הוא, כבר היה: אליהו ותחיית המתים, מי אוקיינוס בדור אנוש, וייבוש הים לעתיד לבוא
מַה־שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת־נִרְדָּף(קהלת ג, טו)
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה ד; מרגליות עמ׳ תרכז–תרכט) מביא רק את ראש הפתיחתא, ומסיים בין סימני ההערה של הסופר ״כל פיתחא דקהלת״: הפתיחתא כולה כמו שהיא בקהלת רבה (ג, טו: ״אם יאמר לך אדם אפשר שאלו לא חטא אדם הראשון שהוא חי וקים לעולם — אמור לו: כבר הוא, הוא אליהו״). דברי הסופר נשארו במקומם, והפתיחתא נדפסה אחריהם במלואה מכתב יד פריז 149, עד של ויקרא רבה עצמו, שהמאגרים מביאים אחריו.
נוסח פריז שונה הרבה ממרגליות: במרגליות ״אמור לו כבר הוא, אליהו חי וקיים לעולם… אוקיאנוס מלא מים… ובני ישראל הלכו ביבשה״, ואחריו מאמר רבי אחא בשם רבי שמעון בן חלפתא, ״כל מה שהקדוש ברוך הוא עתיד לעשות בעולם הבא כבר הראה להם בעולם הזה״ (העברה במים ובאש, המתקת המים, זאב וטלה, מלכים אומניך) — אינו בפריז.
״כבר הוא״ — בכתב היד ״כבר כן הוא״, ו״כן״ נמחק בידי הסופר. ״והוא בלה בקבר״ — בכתב היד ״ודיא״, ונמחק ותוקן בגליון ״והוא״. ״והלא לא החייתי״ — ״הוו״ מסופק בכתב היד, ותוקן לפי הענין. ״והכעיסוהו בצלמים״ — בכתב היד ״והכניסוהו״, מסומן ״כך״. ״והיתה מסלה״ — בכתב היד ״מפלה״, מסומן ״כך״.
״כשעמד דור המגדל… שנאמר ויפץ יי אותם״ — בכתב היד ״דור המבול״; תוקן, שהפסוק מדור הפלגה (בראשית יא, ח), וכן ההמשך כאן: ״שני פעמים… אחת בדורו של אנוש ואחת בדור המגדל… על דורו של מגדל״, ובבראשית רבה ה (על ״יקוו המים״): ״הקורא למי הים — ב׳ פעמים, אחד בדור אנוש ואחד בדור הפלגה״. ״יקוו המים אל מקום אחד״ — הסופר סימן חסרון במקום ״מתחת השמים״.
״כל פיתחא דקהלת״ — כאן מפנה הסופר של כתב יד לונדון לפתיחתא שבקהלת רבה (ג, טו) במקום להעתיקה; הפתיחתא נדפסה אחרי דבריו מכתב יד פריז 149.
מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא(קהלת ג, טו).
רבי יהודה ורבי נחמיה.
רבי יהודה אומר:
אם יאמר לך אדם שאילו לא חטא אדם הראשון ואכל מאותו העץ — חי וקיים היה עד עכשיו;
כל פיתחא דקהלת.
דבר אחר:
שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד(ויקרא כב, כז).
הדא הוא דכתיב:
מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא וגו׳.
רבי יהודה ורבי נחמיה.
רבי יהודה אומר:
כשברא הקדוש ברוך הוא את אדם, בראו שיהא חי וקים לעולם כמלאכי השרת.
וסבר לשלשווסבר לשלשו — ורצה לעשותו שליט, והכניסו בגן עדן, ועשאו מלך שם.
וכן הוא אומר: וַיָּשֶׂם שָׁם(בראשית ב, ח).
וינח שם אין כתיב כאן, אלא וַיָּשֶׂם,
כמה דכתיב: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ(דברים יז, טו);
ואומר: וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ(מלכים א ב, יט);
ואומר: וְשַׂמְתִּי כִסְאִי בְּעֵילָם(ירמיה מט, לח).
כיון שלא עמד בציוויו, מיד נגזר עליו מיתה.
ובאי עולם תמהין לומר:
איפשר? אליהו לא חטא, שהיה קים לעולמים?
איפשר? אין אדם מת? עלילותעלילות — תואנות היו לו להקדוש ברוך הוא!
והקדוש ברוך הוא אומר: וכי אליהו, ששמר ציוויו, אינו חי לעולם?
מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא.
מה הוּא?
אמרתי שאני מחיה מתים לעתיד לבא, והאומות אומרים: אין המתים חיים!
איפשר שאדם מת ונפשו יוצאה, והוא בלה בקבר ונעשה עפר — אפשר לו שהיה?
אמר להם הקדוש ברוך הוא: מה אתם תמהים שאני עתיד להחיות את המתים?
והלא לא החייתי מתים בעולם הזה, על ידי אליהו, ועל ידי אלישע, ועל ידי יחזקאל?
וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה — בעולם הזה.
לפיכך כל הכופר בתחיית המתים — לא יעמיד אותו הקדוש ברוך הוא לעתיד לבא.
אלא יעמיד ישראל ויניח לאומות העולם; יעמיד צדיקים ויניח לרשעים.
אמר הקדוש ברוך הוא: אני מעמיד אומות העולם כדי לתבוע דמם מן הנרדפים,
שנאמר: וְרַבִּים מִיְּשֵׁינֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ(דניאל יב, ב),
וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף.
רבי נחמיה אמר:
מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא.
בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, היה העולם מים במים.
מה עשה הקדוש ברוך הוא? גזר עליהם שיפנו מן העולם,
שנאמר: יִקָּווּ הַמַּיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד(בראשית א, ט).
מיד רצו לעשות רצון קונם, והלכו להם לאוקיינוסלאוקיינוס — לאוקיינוס, הים הגדול המקיף את העולם.
וכיצד החזיקם? והלא העולם היה מים!
למה הדבר דומה? לנודות נפוחותלנודות נפוחות — לנאדות (שקי עור) מלאי רוח שהם ממלאות את כל הבית.
מה עשה בעל הבית? נטל את הנודות והוציא הרוח מתוכן, ומיד נתנם בזוית אחת.
כך היו מי בראשית ממלאים את כל העולם.
מה עשה הקדוש ברוך הוא? כבש עליהם והוציא הרוח מתוכם,
ומיד נהפכו לאוקיינוס, והשאר כנס ונעשה ים,
שנאמר: כֹּונֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם(תהלים לג, ז).
כשעמד דור אנוש והכעיסוהו בצלמים,
שנאמר: אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְיָ(בראשית ד, כו),
אמר הקדוש ברוך הוא: צאו אותם שגזרתי עליהם וקיימו גזרתי, ויפרעו מן הדור שבטלו גזרתי.
הדא הוא דכתיב:
הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וגו׳(עמוס ה, ח).
באותה שעה הגיעו עד עכו ועד יפו.
כשעמד דור המגדל והכעיסוהו, פרע מהם הקדוש ברוך הוא במים,
שנאמר: וַיָּפֶץ יְיָ אֹותָם(בראשית יא, ח) — שהפיצם במים,
כמה דאת אמר: אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת מֵי יַם סוּף(דברים יא, ד).
שני פעמים יצא הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם:
אחת בדורו של אנוש, ואחת בדור המגדל.
והבריות תמהים לומר: איפשר להיות הדבר הזה, שבאו ממי אוקיינוס עד עכו ועד יפו?
משיבם הקדוש ברוך הוא: על זו אתם תמהים, על דורו של מגדל? לא כבר עלו על דורו של אנוש?
מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא.
וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה.
אמר הקדוש ברוך הוא: עתיד אני ליבש את הים הגדול,
שכך כתיב: וְהֶחֱרִים יְיָ אֵת לְשׁוֹן יָם מִצְרַיִם(ישעיה יא, טו),
ויהיה שבילים שביליםשבילים שבילים — דרכים דרכים בתוך הים,
שנאמר: וְהָיְתָה מְסִלָּה וגו׳(ישעיה יא, טז).
והבריות תמהים ואומרים: איפשר שהים הגדול מתיבש לכבוד ישראל?
והקדוש ברוך הוא משיבם: לא כבר עשיתי להם כן, שיצאו ממצרים, וכשעברו בירדן?
פתיחתא חמישית · קצרה · הקדוש ברוך הוא אוהב את הנרדפים: יצחק, יעקב ודוד, והעוף והבהמה שבקרבנות
מַה־שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת־נִרְדָּף(קהלת ג, טו)
כתב יד פריז 149 (מאגרים, פסקה ה; מרגליות עמ׳ תרלא–תרלב); בכתב יד לונדון אין פסקה זו.
נוסח פריז שונה ממרגליות: במרגליות ״רבי הונא בשם רבי יוסף: לעולם והאלהים יבקש את נרדף… צדיק רודף צדיק…״ ורשימת הנרדפים הבל, נח, אברהם, יצחק, יעקב, משה, דוד וישראל, והסיום ״שור נרדף מפני ארי, כבש נרדף מפני זאב, עז נרדף מפני נמר… שור או כשב או עז כי יולד״. בפריז הפסקה אינה חוזרת לפסוק הפרשה (ולכן ״קצרה״); היא נגמרת בבהמות שבקרבנות.
״מתלהלה״, ״מצחק אני״ — מסומנים ״כך״ (במסורה: כמתלהלה, משחק); ״מצחק״ הוא עיקר הדרשה (״מצחק״ של ישמעאל), ולכן לא תוקן. לפני ״מתלהלה״ בא ״הלא״ ולפני ״חצים״ ו״ — שניהם נמחקו בידי הסופר; אחרי ״איש רמה״ סימן הסופר חסרון (״את רעהו״).
״קרע יי את הממלכה מעליך ונתנה לרעך לדוד״ — צירוף של שמואל א טו, כח ו־כח, יז, מסומן ״כך״. ״ושאול רודף״ — בכתב היד ״נרדף״; תוקן לפי הענין (״דוד נרדף מפני שאול״ במרגליות). ״מנין אף״ — בכתב היד ״א״, ותוקן במאגרים. ״טווסים״ — בכתב היד ״שווסים״, מסומן ״כך״, ואינו מתפרש; תיקון משוער, ברשימת עופות המאכל (פסיונים ואווזים); ״ופסיונים״ — בגליון, תחת ״ואפיונים״ שנמחק. ״והקריב״ — בכתב היד ״ומקריב״, מסומן ״כך״; ״בני היונה״ — ״בני״ חסר, והסופר סימן חסרון. ״וכן אחר הצפור״ — הכ״ף מסופקת. ״בן צפרים לקרבנו של מצורע״ — כך בכתב היד; בכתוב ״שתי צפרים״ (ויקרא יד, ד), ואפשר ש״בן״ שיבוש של ״ב׳״; אין עד אחר לפרשה זו, והנוסח נשאר.
וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף(קהלת ג, טו).
לעולם הקדוש ברוך הוא מבקש את הנרדפים ואוהבם,
שנאמר: וִישָׁרִים יְבַקְשׁוּ נַפְשׁוֹ(משלי כט, י).
ישמעאל רודף ליצחק אחיו,
שנאמר: וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק(בראשית כא, ט) —
שהיה זורק עליו חצים,
כמה דאת אמר: מתלהלה הַיֹּורֶה זִיקִּים חִצִּים וָמָוֶת(משלי כו, יח)
כֵּן אִישׁ רִמָּה וְאָמַר הֲלֹא מצחק אָנִי(משלי כו, יט).
לפיכך הקדוש ברוך הוא אוהב את יצחק,
שנאמר: קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק(בראשית כב, ב).
וכן עשו רודף את יעקב,
שנאמר: עַל רׇדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו(עמוס א, יא).
אמר הקדוש ברוך הוא: אוהב אני את הנרדף, ושונא אני את הרודף.
הדא הוא דכתיב:
וָאֹוהַב אֶת יַעֲקֹב(מלאכי א, ב) וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי(מלאכי א, ג).
ולמה? וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף.
דוד נרדף, ושאול רודף.
אמר הקדוש ברוך הוא:
קרע יְיָ אֶת הַמַּמְלָכָה מעליך ונתנה לְרֵעֲךָ לְדָוִד(שמואל א כח, יז).
אין לי אלא בבני אדם שהקדוש ברוך הוא מבקש את הנרדפים; מנין אף בעוף ובבהמה?
את מוצא: בשעה שצוה הקדוש ברוך הוא על הקרבנות למשה,
היה סבור משה שיאמר לו הקדוש ברוך הוא שיקריב טווסיםטווסים — טווסים ופסיוניםופסיונים — ופסיונים, תרנגולי בר ואווזים,
ולא אמר לו אלא מִן הָעוֹף(ויקרא א, יד):
אלא מִן הָעוֹף עֹולָה קׇרְבָּנוֹ
וְהִקְרִיב מִן הַתֹּורִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה,
בן צפרים לקרבנו של מצורע.
ולמה כן? מפני שיש להם אנטיקוסאנטיקוס — שונאים, אויבים רודפים אותם.
כיצד? הנץהנץ — הבז, עוף דורס רודף אחר התורים ובני היונה, וכן אחר הצפור.
אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל והם נרדפים, להם אני מבקשם —
וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף.
מנין אף בבהמה?
אמר הקדוש ברוך הוא: הארי רודף אחר השור, והזאב אחר הכבש, והנמר אחר העז;
הואיל שהם נרדפים, מהם אני מבקש קרבן —
וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף.
פתיחתא שישית · שלושה ריבות שהפכו לטובה, משל האלמנה, שלושה שלוחים, קריאת שמע ועשר בהמות
עַמִּי מֶה־עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי(מיכה ו, ג)
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה ו; מרגליות עמ׳ תרלג–תרלח). לפני מאמר רבי יהודה ברבי סימון כותרת הסופר ״עיניין עשר בהמות״ — אינה בטקסט.
״לתוכחה״ בסוף דברי רבי אחא — הלמ״ד הושלמה במאגרים, והמילה אינה במרגליות. ״אילו יכולין״ — בכתב היד ״אינו״, ותוקן במאגרים. ״מכלן״ — בכתב היד ״מבלן״, מסומן ״כך״. ״שמיחין״ — כך בכתב היד (= שמחין). ״ובשעה שהוא אומר״ — הבי״ת מסופקת; ״איל?ו?״ — הו״ו מסופקת.
בשלישית מקצר הסופר ״כיון שראה הקדוש ברוך הוא וכולי״, ובמרגליות ״…שאומות העולם שמחין מיד הפכה להן לטובה, הה״ד בבטן עקב את אחיו״.
משל האלמנה: ״דחמא דינא… בנייר ובזפת״ — במרגליות ״דחמת דיינא… בנור ובזפת״; ״בזפת״ מסופק. ״בדין הוא קטיל ליה״ — במרגליות ״כדון״. ״אמר לה״ — בכתב היד ״ליה״, והיו״ד נמחקה בידי הסופר. ״מה סרח עליך״, ״כד הוה במעיי״ ו״וזו תוכחת״ — בגליון, תחת ״סדר״, ״בר״ ו״תשתוכחה״ שנמחקו. ״עבד לכך״ — במרגליות ״לך״. ״דלית ליה״ — הדל״ת מסופקת.
״ששלח פרוסדוגמא״ — בכתב היד ״שלח פרוסוגמא״, ותוקן במאגרים; ״וביראה״ — בכתב היד ״ובראה״. ״שבע אינן ברשותך״ — ״אינן״ הושלם במאגרים. ״איל וצבי ויחמור״ — כתב היד מביא שלוש מתוך שבע (דברים יד, ה: ואקו ודישן ותאו וזמר).
עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ(מיכה ו, ג).
אמר רבי אחא:
ענה בי וקבל שכר, ואל תענה ברעך ותקבל דין וחשבון לעתיד לבוא לתוכחה.
אמר רבי שמואל בר נחמן:
בשלשה מקומות בא הכתוב להתווכח עם ישראל, ושמחו אומות העולם, ואמרו כולן:
אילו יכולין להתווכח עם בוראן? עכשיו הוא מכלן מן העולם!
בשעה שאמר לְכוּ נָא וְנִיוָּכְחָה(ישעיה א, יח) —
כיון שראה הקדוש ברוך הוא שאומות העולם שמיחיןשמיחין — שמחים, הפכה להן לטובה:
אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם.
באותה שעה תמהו אומות העולם ואמרו: זו תשובה, וזו תוכחה?
לא אתא אלא מתפוגנא עם בנוימתפוגנא עם בנוי — להתפייס עם בניו.
ובשעה שהוא אומר שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב יְיָ(מיכה ו, ב),
שמחו אומות העולם ואמרו: היאך אילו יכולין להתווכח עם בוראן? עכשיו הוא מכלה אותן מן העולם!
כיון שראה הקדוש ברוך הוא שאומות העולם שמחין, הפכה להן לטובה:
עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ, זְכׇר נָא מַה יָּעַץ וגו׳(מיכה ו, ה).
תמהו אומות העולם: זו תשובה וזו תוכחה, זו אחר זו?
לא אתא אלא למתפוגנא עם בנוילמתפוגנא עם בנוי — להתפייס עם בניו.
ובשעה שאמר להן וְרִיב לַיְיָ עִם יְהוּדָה(הושע יב, ג),
שמחו אומות העולם ואמרו: היאך יכולין להתוכח עם בוראן? עכשיו הוא מכלה אותן מן העולם!
כיון שראה הקדוש ברוך הוא — וכולי.
הדא הוא דכתיב:
בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו(הושע יב, ד).
אמר רבי יודן ברבי שמעון:
לאשה אלמנה שהייתה קובלתקובלת — מתלוננת על בנה לדיין.
כיון דחמא דינא דהוא יתיב ודאין בנייר ובזפת ובמגלבין, אמרה:כיון דחמא דינא… — כיון שראתה את הדיין שהוא יושב ודן באש (משוער) ובזפת וברצועות, אמרה: אם אני מודיעה את סרחון בני לדיין הזה — מיד הוא הורג אותו! המתינה (משוער) עד שגמר. אמר לה: אשה, בנך זה מה סרח עליך? אמרה לו: אדוני, כשהיה במעי היה בועט בי. אמר לה: ועכשיו הוא עשה לך דבר? אמרה לו: לא. אמר לה: לכי לך, שאין לו בדבר הזה סרחון כלום.
כיון שראתה את הדיין שהוא יושב ודן באש (משוער) ובזפת וברצועות, אמרה:
אין אנא מודענא סורחנא דברי להדין דינא — בדין הוא קטיל ליה!
אם אני מודיעה את סרחון בני לדיין הזה — מיד הוא הורג אותו!
דרכת עד דחסל.
המתינה (משוער) עד שגמר.
אמר לה: איטי, הדין בריך מה סרח עליך?
אמר לה: אשה, בנך זה מה סרח עליך?
אמרה ליה: מרי, כד הוה במעיי הוה מבעט בי.
אמרה לו: אדוני, כשהיה במעי היה בועט בי.
אמר לה: כדון הוא עבד לכך כלום?
אמר לה: ועכשיו הוא עשה לך דבר?
אמרה ליה: לא.
אמרה לו: לא.
אמר לה: זיל ליך, דלית ליה בהדא מילתא סורחן כלום.
אמר לה: לכי לך, שאין לו בדבר הזה סרחון כלום.
כך, כיון שראה הקדוש ברוך הוא שאומות העולם שמחין, הפכה להן לטובה:
בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו.
מיד תמהו אומות העולם ואמרו: זו תשובה וזו תוכחת, זו אחר זו?
לא אתיא אלא למתפוגנה עם בנוילמתפוגנה עם בנוי — להתפייס עם בניו.
וּמָה הֶלְאֵיתִיךָ.
אמר רבי ברכיה:
למלך ששלח שלשה שלוחין למדינה,
ועמדו בני המדינה לפניהם ושימשו אותן באימה, ביראה, ברתת ובזיעברתת ובזיע — ברעד ובזיעה (בפחד).
כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: שלשה שלוחים שלחתי לכם — משה, אהרן ומרים.
שמא אכלו מכם, או שתו משלכם? שמא הטריחו עליכם כלום?
לא בזכותן אתם מפרנסין?
המן בזכות משה, הבאר בזכות מרים, ענני כבוד בזכות אהרן.
אמר רבי יצחק:
למלך ששלח פרוסדוגמאפרוסדוגמא — פקודת המלך, צו שלו למדינה.
מה עשו בני המדינה? עמדו על רגליהן, ופרעו ראשיהןופרעו ראשיהן — וגילו את ראשיהם, וקראו אותו באימה, וביראה, ברתת ובזיע.
כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: הדא קרית שמע ופרוסדיגמאופרוסדיגמא — ופקודתי, צו המלך שלי.
לא הטרחתי עליכם, ולא אמרתי לכם שתהו קורין לא עומדין על רגליכן, ולא פורעין ראשיכן,
אלא בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וגו׳(דברים ו, ז).
אמר רבי יהודה ברבי סימון:
אמר הקדוש ברוך הוא: עשר בהמות מסרתי לך — שלש ברשותך, ושבע אינן ברשותך.
שלש שהן ברשותך — שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים(דברים יד, ד);
ושבע אינן ברשותך — אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר(דברים יד, ה).
לא הטרחתי לכם, ולא אמרתי לכם לעלות בהרים ולהתיגעולהתיגע — ולהתייגע, לעמול בשדות,
ולהביא לפני קרבן מאילו שאינן ברשותך,
אלא ממה שברשותך — מן הגדיל על אבוסךעל אבוסך — על אבוסך, במקום שאתה מאכיל אותו:
שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז(ויקרא כב, כז).
פתיחתא שביעית · מאין ומאפע: פעיות היולדת, אומה אחת מן האומות, ״נעשה״ שבסיני והקרבן מן התועבה
הֵן־אַתֶּם מֵאַיִן וּפׇעׇלְכֶם מֵאָפַע תּוֹעֵבָה יִבְחַר בָּכֶם(ישעיה מא, כד)
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה ז; מרגליות עמ׳ תרלח–תרמ).
״מאין״ — בכתב היד ״ואין״, מסומן ״כך״. ״מילא כלום ומלחה סרוחה״ — בגליון, תחת ״מולא… פרוחה״ שנמחקו; במרגליות ״מלא כלום״. ״תועבה יבחר בכם״ — בכתב היד ״תובעה יבחר לכם״, מסומן ״כך״. אחרי ״ואחד לחיים״ במרגליות ״תני: שלש שמות נקראו לה: חייתא, מחבלתא, מתברא…״ — אינו בכתב היד.
״אינה אתם לי מאומות העולם״ — כך בכתב היד, בדילוג; במרגליות ״הן לשון יווני הוא, הינא, אחד. אמר הקדוש ברוך הוא: אומה אחת אתם לי מאומות העולם״. ״כאין נגדו״ — בכתב היד ״נגדי״, מסומן ״כך״. ״עתיד״ — בכתב היד ״עיד״, ותוקן במאגרים.
רבי לוי פתח:
הֵן אַתֶּם מֵאַיִן וגו׳(ישעיה מא, כד).
מֵאַיִן — מילא כלוםמילא כלום — מלא — כלום, כאין, ומלחה סרוחהומלחה סרוחה — ומי מלח מסריחים.
מֵאָפַע — ממאה פעיותפעיות — צעקות שהאשה פעה בשעה שהיא יושבת על המשבר:
תשעים ותשעה למיתה, ואחד לחיים.
תּוֹעֵבָה יִבְחַר בָּכֶם —
אפעלפי שהתינוק הזה יוצא ממעי אמו מלוכלך, מטונף, מלא רירין ודם —
הכל מחבקין ומנשקין אותו.
הֵן אַתֶּם מֵאַיִן.
אמר רבי ברכיה:
הֵן — לשון יווני הוא: אינהלשון יווני הוא: אינה — בלשון יוונית: אחת, אתם לי מאומות העולם.
מֵאַיִין — מאותן שכתוב בהן:
כׇּל הַגּוֹיִם כְּאַיִין נֶגְדּוֹ(ישעיה מ, יז).
וּפׇעׇלְכֶם מֵאָפַע.
אמר רבי לוי:
כל פעולות טובות ונחמות שהקדוש ברוך הוא עתיד לעשות עם ישראל,
אינן אלא בשביל פעייהפעייה — צעקה, קריאה אחת שהפעיתם לפני בסיני,
ואמרתם: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה(שמות כד, ז).
תּוֹעֵבָה יִבְחַר בָּכֶם —
אותה התועבה שכתוב בה עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה(שמות לב, ח),
מאותה התועבה הביאו לפניי קרבן:
שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב וגו׳(ויקרא כב, כז).
פתיחתא שמינית · למה נעשה השור ראש לכל הקרבנות: משל המטרונה, והערב רב שעשו את העגל
בְּרָעָתָם יְשַׂמְּחוּ־מֶלֶךְ וּבְכַחֲשֵׁיהֶם שָׂרִים(הושע ז, ג)
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה ח; מרגליות עמ׳ תרמ–תרמב). הפתיחתא חוזרת לפסוק הפרשה באמצע הפסקה (״שור או כשב או עז״), ושני המאמרים שאחריה על מעשה העגל.
״עם אחד מגדולי מלכות״ — בכתב היד ״ם״, ותוקן במאגרים; ״עשה סעודה״ — בכתב היד ״עה״, ותוקן במאגרים; ״בראשן״ — בכתב היד ״בראשון״, והו״ו נמחקה בידי הסופר; במרגליות ״והושיב אותו״. ״לישראל״ — בגליון. ״נעשה ראש״ — הושלם במאגרים; במרגליות ״נעשה שור ראש״.
״מוצלין״ — בכתב היד ״מוצין״, ותוקן במאגרים. ״שדשו בעקב״ (בפעם הראשונה) — בכתב היד ״בעב״, ותוקן במאגרים. ״ולא היו יודעין… שדשה״ בשלישית — במרגליות ״ולא הות ידעה״.
בְּרָעָתָם יְשַׂמְּחוּ מֶלֶךְ(הושע ז, ג).
וכי מה ראה שור להעשות ראש לכל הקרבנות?
אמר רבי לוי:
למטרונהלמטרונה — לגבירה, אשה חשובה שיצא עליה שם רע עם אחד מגדולי מלכות,
ובדק המלך בדברים ולא מצא בהן ממש.
מה עשה המלך? עשה סעודה, והשיב אותו האיש בראשן שלמסובין.
כל כך למה? שבדק המלך בדברים ולא מצא בהן ממש.
כך אומות העולם מוניןמונין — מונים, מקנטרים להן לישראל, ואומרים להן: עשיתן את העגל!
ובדק הקדוש ברוך הוא בדברים, ולא מצא בהן ממש.
לפיכך נעשה ראש לכל הקורבנות:
שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז(ויקרא כב, כז).
רב הונא ורב אידי בשם רבי שמואל בר נחמן:
מוצליןמוצלין — ניצולים, נקיים היו ישראל מאותו מעשה.
שאילו ישראל עשו את העגל, היה להן לומר: אלה אלהינו ישראל.
אלא הגרים שעלו עם ישראל ממצרים — וְגַם עֵרֶב רַב(שמות יב, לח) — הם עשו את העגל,
והיו מונין להן ואומרים להן: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל(שמות לב, ד).
אמר רבי יהודה ברבי סימון:
כתיב: יָדַע שׁוֹר קֹונֵהוּ(ישעיה א, ג) — ולא היו יודעין? אלא שדשו בעקבשדשו בעקב — שדרכו ברגל (רמסו במזיד).
ודכוותהודכוותה — וכיוצא בו: כִּי אֱוִיל עַמִּי אוֹתִי לֹא יָדָעוּ(ירמיה ד, כב) — ולא היו יודעין? אלא שדשו בעקב.
ודכוותה: וְהִיא לֹא יָדְעָה וגו׳(הושע ב, י) — ולא היו יודעין? אלא שדשה בעקב.
חלק ב
גוף הדרשה
דרשת הפסוק · ״שור או כשב או עז״ · שור בזכות אברהם, כשב בזכות יצחק, עז בזכות יעקב, ו״טובים״ לך ולבניך
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה ט; מרגליות עמ׳ תרמב–תרמג).
״לך נא אל הצאן״ — כתב היד מביא רק את ראש הפסוק, ודורש ״טובים״ שבסופו; ״וקח לי משם שני גדיי עזים טובים״ הושלם ממרגליות. ״את מקבל ממני ברכות״ — במרגליות ״סמני ברכות״.
שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב(ויקרא כב, כז).
שׁוֹר — בזכות אברהם,
שנאמר: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם(בראשית יח, ז).
כֶשֶׂב — בזכותו שליצחק,
דכתיב: וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל(בראשית כב, יג).
עֵז — בזכותו שליעקב,
דכתיב ביה: לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן(בראשית כז, ט) וקח לי משם שני גדיי עזים טובים.
מהו טֹובִים?
רבי ברכיה בשם רבי חלבו:
טובים לך, וטובים לבניך.
טובים לך — שעל ידיהן את מקבל ממני ברכות;
טובים לבניך — שעל ידיהן הוא מתכפר להן ביום הכיפורים:
כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר(ויקרא טז, ל).
דרשת הפסוק · ״והיה שבעת ימים תחת אמו״ · שבעה ימים כדי שיבדק, משל המלך והמטרונה, ומשפט אדם ומשפט בהמה
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה י; מרגליות עמ׳ תרמג–תרמד).
״וגזר ואמר״ — בכתב היד ״ואזר״, ותוקן במאגרים. ״רבי יהושע דסיכני״ — במרגליות ״דסיכנין״. ״וביום השמיני״ — בכתב היד ״השמינו״, מסומן ״כך״; ״ומיום השמני״ — כך בכתב היד, חסר.
וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים(ויקרא כב, כז).
ולמה שבעת ימים? אלא כדי שיבדק:
שאם נגחתו אמו, או שנמצא בו דבר מום — הרי זה פסול, ולא יהיה כשר לקרבן.
דתנינן תמן:
יצא דופןיצא דופן — נולד בניתוח דופן הבטן — אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה, אין חייבין עליו קרבן. רבי שמעון אומר: הרי הן כילוד(משנה נדה ה, א).
דבר אחר:
וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים — ולמה שבעת ימים?
רבי יהושע דסיכני בשם רבי לוי אמר:
למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר:
כל אכסנייןאכסניין — אורחים, זרים שיש כן — לא יראו פני עד שיראו פני מטרונהמטרונה — הגבירה (המלכה) תחילה.
כך אמר הקדוש ברוך הוא: לא תקריבו לפני עד שתעבור עליו שבת —
שאין שבעה בלא שבת, ואין מילה בלא שבת.
וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה.
אמר רבי יצחק:
כתיב משפט אדם ומשפט בהמה:
משפט אדם — וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל(ויקרא יב, ג);
ומשפט בהמה — וּמִיּוֹם הַשְּׁמִנִי וָהָלְאָה.
דרשת הפסוק · ״ושור או שה אותו ואת בנו״ · ״יודע צדיק נפש בהמתו״, עצות הרשעים מקין ועד המן, וגוג שנלחם בפטרון
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה יא; מרגליות עמ׳ תרמד–תרמז). לפני מאמר רבי ברכיה כותרת הסופר ״עיניין יודע צדיק נפש״ — אינה בטקסט.
״ושור או שה״ — בכתב היד ״את שה״, ותוקן במאגרים. ״מתנקמין בעיצות״ — כך בכתב היד בשני המקומות; במרגליות ״מתנמקין״. ״עשו אמר״ — ״אמר״ בגליון. ״שהרג את אחיו״ — בכתב היד ״אביו״, ותוקן במאגרים. ״אני איני עושה כן״ — בגליון, תחת ״או אינו״ המסופק שנמחק. אחרי ״לא היה יודע״ של פרעה בא ״לא היה יודע״ שני, שנמחק בידי הסופר.
״אני איני עושה כן״ של המן — ״אני״ הושלם במאגרים. ״יודעין״ — בכתב היד ״יועין״; ״להן״ — בכתב היד ״הן״ (שניהם תוקנו במאגרים). ״אלא בתחילה״ — ״אלא״ בגליון. במרגליות ״אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע, לי באתה להזדויג״.
וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה(ויקרא כב, כח).
רבי ברכיה בשם רבי לוי:
כתיב: יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ(משלי יב, י).
יוֹדֵעַ צַדִּיק — זה הקדוש ברוך הוא, שכתב בתורתו:
לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים(דברים כב, ו).
וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי — זה סנחריב הרשע, שכתוב ביה:
אֵם עַל בָּנִים רֻוטָּשָׁה(הושע י, יד).
דבר אחר:
יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ — זה הקדוש ברוך הוא, שכתב בתורתו:
וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה.
וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי — זה המן הרשע, דכתיב ביה:
לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד(אסתר ג, יג).
אמר רבי לוי:
אוי להם לרשעים שהן מתנקמין בעיצותמתנקמין בעיצות — מתנקמים בעצות, מתחכמים בעצות על ישראל,
וכל אחד ואחד אומר: עצתי יפה מעצתך.
עשו אמר: שוטה היה קין, שהרג את אחיו בימי אביו —
לא היה יודע שאביו פרה ורבה.
אני איני עושה כן, אלא יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל וגו׳(בראשית כז, מא).
פרעה אמר: שוטה היה עשו, שאמר יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי —
לא היה יודע שאחיו פרה ורבה בחיי אביו.
אני איני עושה כן, אלא עד דאינון דקיקין תחת כורסי אמהון, אנא מחנק להוןעד דאינון דקיקין תחת כורסי אמהון, אנא מחנק להון — כשהם קטנים תחת כסאות אמותיהם — אני חונק אותם.
הדא הוא דכתיב:
כׇּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד(שמות א, כב).
המן אמר: שוטה היה פרעה, שאמר כׇּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד —
לא היה יודע שהבנות נישאות לאנשים, ופרות ורבות מהם.
אני איני עושה כן, אלא לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד.
אמר רבי לוי:
אף גוג לעתיד לבוא עתיד לומר כן:
שוטים היו הראשנים, שהיו מתנקמין בעצותמתנקמין בעצות — מתנקמים בעצות, מתחכמים בעצות על ישראל,
ולא היו יודעין שיש להן פטרוןפטרון — פטרון, מגן בשמים.
אני איני עושה כן, אלא בתחילה אני מזדויגמזדויג — מתגרה, נלחם לפטרונן, ואחרכך אני מזדויג להן.
הדא הוא דכתיב:
יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ(תהלים ב, ב).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: לי באתה להזדויג? חייך, שאני עושה עימך מלחמה!
הדא הוא דכתיב:
יְיָ כַּגִּיבּוֹר יֵצֵא(ישעיה מב, יג),
וְיָצָא יְיָ וְנִלְחַם(זכריה יד, ג).
ומה כתיב תמן?
וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶךְ עַל כׇּל הָאָרֶץ(זכריה יד, ט).
חלק ג
חתימה
חתימה · לעתיד לבוא כל הקרבנות בטילין, וקרבן תודה והודיית תודה אינן בטלין לעולם
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה יב; מרגליות עמ׳ תרמז). במרגליות הפסקה נחתמת ״סליק פרשתא״; בכתב היד אין סימן סיום.
״הודו את יי צבאות כי טוב״ — הסופר סימן חסרון במקום ״צבאות״ (כך במסורה ובמרגליות). ״מביאים תודה בית יי״ — בכתב היד ״בבית״, והבי״ת הראשונה נמחקה בידי הסופר. ״כל הקרבנות כולן בטילין״ — במרגליות בלי ״כולן״.
וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה(ויקרא כב, כט).
רבי פינחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם רבי מנחם דגליא:
לעתיד לבוא כל הקרבנות כולן בטיליןבטילין — בטלים, וקרבן תודה אינו בטל לעולם;
כל ההודיות בטילין, והודיית תודה אינה בטלה לעולם.
הדא הוא דכתיב:
קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹומְרִים הוֹדוּ אֶת יְיָ(ירמיה לג, יא) צבאות כִּי טוֹב וגו׳ —
אילו ההודיות.
מְבִיאִים תּוֹדָה בֵּית יְיָ — זה קרבן תודה.
וכן דוד אמר: עָלַי אֱלֹהִים נְדָרֶיךָ(תהלים נו, יג).
אשלם תודה אין כתיב כאן, אלא תּוֹדֹות —
ההודייה וקרבן תודה.
על פי כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 340, עם השלמות מכתב יד פריז 149. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | גובה | ובה |
| א | לגיגית | לגנות |
| א | שנאמר | נאמר |
| א | על | — (הוספה) |
| א | תהום | |
| א | כובשין | — (הוספה) |
| א | דורו | דורי |
| א | דאת | זאת |
| א | עימן | עימ |
| א | ליה | |
| א | לה | דה |
| א | אית בארעכון | |
| א | הדא הוא | — (הוספה) |
| א | יֵרָצֶה לְקׇרְבַּן אִשֶּׁה לַיְיָ | — (הוספה) |
| ב | הקדימני | הקימנ |
| ב | נתתי | נתי |
| ב | או עז | ע |
| ג | רגליו | רגליה |
| ג | ח | |
| ד | והלא | הוו |
| ד | הכעיסוהו | הכניסוהו |
| ד | המגדל | המבול |
| ד | מסלה | מפלה |
| ה | רודף | נרדף |
| ה | אף | א |
| ה | טווסים | שווסים |
| ה | והקריב | ומקריב |
| ה | בני | — (הוספה) |
| ו | לתוכחה | תוכחה |
| ו | אילו | אינו |
| ו | מכלן | מבלן |
| ו | ששלח | שלח |
| ו | פרוסדוגמא | פרוסוגמא |
| ו | וביראה | ובראה |
| ו | אינן | — (הוספה) |
| ז | מאין | ואין |
| ז | תועבה | תובעה |
| ז | בכם | לכם |
| ז | נגדו | נגדי |
| ז | עתיד | עיד |
| ח | עם | ם |
| ח | עשה | עה |
| ח | נעשה | — (הוספה) |
| ח | מוצלין | מוצין |
| ח | בעקב | בעב |
| ט | וקח לי משם שני גדיי עזים טובים | — (הוספה) |
| י | וגזר | ואזר |
| י | השמיני | השמינו |
| יא | או | את |
| יא | אחיו | אביו |
| יא | אני | — (הוספה) |
| יא | יודעין | יועין |
| יא | להן | הן |
| יב | צבאות | — (הוספה) |