מדרש
פרשת קרח
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓פרשת קרח
מדרש תנחומא
דרשה א
וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן(במדבר טז, א)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתא
פתיחתא · ״אח נפשע״ — קרח שמרד וירד מכבודו; ״ויקח״ — משיכת דברים רכים; מחלוקתו על נשיאות אליצפן
אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת־עֹז ומדונים וּמִדְיָנִים כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן(משלי יח, יט)
בדפוס סימן א. ״[ה]כבוד״ — השלמת מאגרים; בדפוס ״מן כבוד״. ״כמה דאת אמר״ — בכתב היד בסימון הארמית של מאגרים; בדפוס ״כמו דאמרת״. ״אז תפשע לבנה בעת ההיא״ — מלכים ב ח, כב (וכן דברי הימים ב כא, י). ״[שהעלתה הארץ בריחיה בעדו]״ — השלמת מאגרים (״ריחיה״ בסימן הגליון); אינה בדפוס ובבובר. ״משך אותם״ — כך בכתב היד, ומאגרים מציע ״למשפחתו לבם״; בדפוס ובבובר ״משך לבם״. ״אלצפן״ — כך בכתב היד, ובפסוק (במדבר ג, ל) ״אליצפן״. ״אהרן״ ו״לכהונה״ (״זכה אהרן בנו לכהונה גדולה״) — בגליון כתב היד, ו״לגדולה״ — הל׳ נמחקה בידי הסופר.
בדפוס: ״ואין נפשע אלא לשון מרידה״; ״ויקח משה ואהרן את האנשים האלה״; ״קחו עמכם דברים ושובו וגו׳״; ״על ידי אליצפן בן עוזיאל אחי אביו״; ״שנאמר ובני קהת עמרם ויצהר חברון ועוזיאל״; ״זכה אהרן ובניו לכהונה״; ״מי ראוי ליטול את השניה״ (בלא ״ובני קהת עמרם ויצהר״ השני); ״הריני חולק ומבטל כל מה שנעשה על ידו, לפיכך היתה מחלקותו״.
מקבילות: תנחומא בובר, קרח א–ג (״ואין נפשע אלא מרידה, שנאמר מלך מואב פשע בי״); במדבר רבה יח, א–ב (״אח נפשע מקרית עז זה קרח שחלק כנגד משה ומרד וירד מן כבוד שהיה בידו״; ״אין ויקח אלא משיכת הדברים רכים״).
וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר(במדבר טז, א).
זה שאמר הכתוב:
אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת עֹז וּמִדְיָנִים כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן(משלי יח, יט).
אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת עֹז — זה קרח, שחלק כנגד משה, ומרד, וירד מן הכבוד שהיה בידו.
ואין נִפְשָׁע אלא מרידה,
כמה דאת אמר: מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי(מלכים ב ג, ז),
וכן הוא אומר: אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה בָּעֵת הַהִיא(מלכים ב ח, כב).
וּמִדְיָנִים כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן — מדינים שעשה כנגדו פליטיםפליטים — פלגות, מחלוקות,
שהעלתה הארץ בריחיה בעדו.
כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן — שחלק על המקום ועל משה.
וַיִּקַּח —
אין וַיִּקַּח אלא משיכת דברים רכים,
שמשך כל גדולי ישראל והסנדראותוהסנדראות — ובתי הדין (הסנהדראות) אחריו.
במשה הוא אומר: וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֵת הָאֲנָשִׁים וגו׳(במדבר א, יז),
וכן: קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ(ויקרא ח, ב),
וכן הוא אומר: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים(הושע יד, ג),
וכן: וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה(בראשית יב, טו).
הוי וַיִּקַּח קֹרַח — שבדברים רכים משך אותם.
וַיִּקַּח קֹרַח —
על ידי מה נחלק?
על ידי אלצפן בן אחי אביו, שנעשה נשיא על משפחתו,
שנאמר: וּנְשִׂיא בֵית אָב לְמִשְׁפְּחֹות הַקְּהָתִי אֱלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל(במדבר ג, ל).
אמר קרח:
ארבעה אחים היו אחי אבא —
וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל(שמות ו, יח).
עמרם הבכור — זכה אהרן בנו לכהונה גדולה, ומשה אחיו למלכות;
מי ראוי ליטול אחריו השניה? לא השני?
וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר —
אני, בנו של יצהר, הייתי ראוי להיות נשיא על משפחתי;
והוא עשה בנו של עזיאל, קטן של אחי אבא, יהא גדול עלי?
הריני חולק, ומבטל כל מה שעשה על ידו.
לפיכך היה מחלוקתו.
חלק ב
למעלה מן העניין
פתיחתא · למעלה מן העניין · קרח שואל על טלית שכולה תכלת ובית מלא ספרים; חכם גדול היה, ומאתים וחמשים טליות תכלת; משל בן טובים שגנב
בדפוס סימן ב. ״בוראם״ — כך בכתב היד, ומאגרים מסמנו (״כך כתוב״); בדפוס ״ומלבך אתה בודאם״. ״הדא היא דכתיב״ — בכתב היד בסימון הארמית של מאגרים. ״כל אותו עניין עד ׳אם כמות כל האדם׳״ — הערת הסופר בכתב היד (בסימן $…$), ונדפסה כלשונה, כמו בדפוס ובבובר, שבהם היא בגוף הטקסט; הכוונה לדברי משה בבמדבר טז, ט–כט, והם בכתוב עצמו, ולכן לא הושלמו (״כל אותו הענין עד אם כמות כל האדם ימותון אלה״). ״ימין״ (״חזה ושוק וימין״) — הו׳ מסומנת במאגרים כשיבוש; בדפוס ״חזה ושוק הימין״. ״האנשים אשר נקבו בשמות״ — במדבר א, יז (״את האנשים האלה אשר נקבו בשמות״), על הנשיאים. ״אלה קריאי העדה… אשר נקבו בשמות״ — במדבר א, טז–יז; בפסוק ״קרואי״ (כתיב ״קריאי״).
בדפוס: ״רע״ח פרשיות״ (תחת ״מאתים ושבעים וחמש״); ״אחז״ל חכם גדול היה קרח״; ״כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו״; ״מה עשה קרח מיד צוה ועשה מאתים וחמשים טליתות תכלת״; ״לא נתן לכם כלום שלא דבר עמו המקום מזה״; ״הלך משה לפייסן״; ״ומי הם אליצור בן שדיאור וחביריו אשר נקבו בשמות״; ״לבן טובים שהיה גונב כלים בבית המדרש״ (תחת ״בבית המרחץ״); ״אותו בן טובים בעל קומה הוא עיניו נאות שערותיו שחורות חוטמו נאה״.
מקבילות: תנחומא בובר, קרח ד–ה (״כל אותו הענין, עד כמות כל האדם״); במדבר רבה יח, ג (״ויקח קרח מה כתיב למעלה מן הענין ועשו להם ציצית קפץ קרח ואמר למשה טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית״). ״חכמות נשים… זו אשתו של קרח״ ותכלת קרח — בבלי סנהדרין פרק יא, קי ע״א.
וַיִּקַּח קֹרַח(במדבר טז, א).
מה כתיב למעלה מן הענין?
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל צִיצִית הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת(במדבר טו, לח).
קפץ קרח, ואמר למשה:
אמר לו: אתה אומר וְנָתְנוּ עַל צִיצִית הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת —
טלת שכולה תכלת מה הוא שתהא פטורה מן הציצית?
אמר לו משה: חייבת בציצית.
אמר לו קרח: הטלית שכולה תכלת אינה פוטרת עצמה, וארבעה חוטין פוטרין אותה?
בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה?
אמר לו: חייב במזוזה.
אמר לו: כל התורה כולה — מאתים ושבעים וחמש פרשיות יש בה, כולן אין פוטרות את הבית,
ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות את הבית?
אמר לו: דברים אילו לא נצטוית עליהם, ומליבך אתה בוראםבוראם — ממציאם, בודה אותם.
הדה היא דכתיב:
וַיִּקַּח קֹרַח.
וַיִּקַּח קֹרַח —
אין וַיִּקַּח אלא לשון פליגה, שליבו לקחו,
כענין שנאמר: מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ וּמַה יִּרְזְמוּן עֵינֶיךָ(איוב טו, יב).
הוא שמשה אומר להם: הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל(במדבר טז, ט)
כל אותו עניין עד אִם כְּמוֹת כׇּל הָאָדָם(במדבר טז, כט).
אמרו חכמים:
חכם גדול היה קרח, ומטועניומטועני — ומן הנושאים (את הארון בכתף) הארון היה,
שנאמר: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹודַת הַקֹּדֶשׁ וגו׳(במדבר ז, ט);
וקרח בן יצהר בן קהת.
כשאמר משה: וְנָתְנוּ עַל צִיצִית הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת —
מה עשה?
מיד צוה, ועשו מאתים וחמשים טליות תכלת,
ונתעטפו בהן אותן מאתים וחמשים ראשי סנהדראותסנהדראות — בתי דין שקמו על משה,
כענין שנאמר: וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם(במדבר טז, ב).
ומי הם?
נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִיאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם.
עמד קרח ועשה להן משתה, ונתעטפו כולן בטליות תכלת.
באו בני אהרן ליטול מתנותיהם — חזה ושוק וימין;
עמדו כנגדם, אמרו להם: מי צוה אתכם ליטול כך? לא משה?
לא ניתן לכם כלום, שלא דיבר עמו המקום כך.
באו והודיעו את משה.
הלך לפייסןלפייסן — לרצותם —
מיד עמדו כנגדו,
שנאמר: וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם.
מי היו אלו?
אליצור בן שדיאור וחביריו —
הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמֹות(במדבר א, יז).
אף על פי שלא פירסמן הכתוב — נתן סימניהם, ומתוך המקראות אתה מבין אותם.
משל, למה הדבר דומה?
לבן טובים שנמצא גונב כלים בבית המרחץ,
ולא היה רוצה בעל הגניבה לפרסמו;
התחיל נותן סימניו.
אמרו לו: מי גנב את כליך?
אמר להם: אותו בן טובים, בעל קומה, שיניו נאות, שערו שחור, חוטם נאה.
משנתן סימניו — ידעו מי הוא.
ואף כאן — אף על פי שסתמן הכתוב, ולא פירש את שמותם, ובא ונתן סימניהם — אתה יודע מי הם.
נאמר להלן: אֵלֶּה קְריאֵי הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵם(במדבר א, טז) וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמֹות,
ונאמר כאן: נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִיאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן(במדבר טז, ג).
חלק ג
גוף הדרשה וחתימה
דרשת הפסוק · ״ויקח קרח״ · קרח מגולח ומונף מסית את העם; ״בקר ויודע״; ״לא נעלה״ — ירידתם בפיהם; קשה המחלוקת
בדפוס סימן ג. ״קח את הלוים וטהרת אותם וכה תעשה להם…״ — במדבר ח, ו–ז; בפסוק ״קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אותם״, וכך בדפוס. ״ויאמרו אליהם״ — בפסוק (במדבר טז, ג) ״אלהם״. ״כנגד[י]נו״ — השלמת מאגרים. ״בקר וידע יי את אשר לו״ — בפסוק (במדבר טז, ה) ״בקר וידע יי את אשר לו ואת הקדוש״; כך גם בהמשך כתב היד (סימן ה) ״בקר ויודע יי״. ״״לא נלך״ ״לא נבוא״ אין כתיב כן״ — בכתב היד בגרשיים כפולים (לשון שאינה בכתוב). ״מחיתה״ — כתיב מלא; בפסוק (משלי יח, ז) ״מחתה״. ״בגל[ו]ת״ — הו׳ מסומנת במאגרים כשיבוש. ״[יציאה]״ (״בגלות הפלשתי יציאה והצבה״) — בכתב היד ״ביאה״, ומאגרים מתקן ״יציאה״, כדפוס. ״[יציאה]״ (״מה יציאה והצבה התם״) — בכתב היד ״יציבה״, ומאגרים מסמנו כשיבוש; תוקן כראש המשפט וכדפוס. ״הצבה״ (השני) — הצ׳ מסופקת בכתב היד. ״דכתיב״, ״התם״ — בסימון הארמית של מאגרים. ״[ו]ראה״ — השלמת מאגרים. ״ואש יצאה ותאכל את החמשים ומאתים איש״ — בפסוק (במדבר טז, לה) ״ואש יצאה מאת יי ותאכל…״, וכך בדפוס. ״ו[בית] דין״ — בכתב היד ״ובין דין״, ומאגרים מסמנו כשיבוש; בדפוס ״וב״ד״. ״חמשה־עשר״, ״שלש־עשרה״ — בכתב היד במקף.
בדפוס: ״בשעה שאמר ליה הקב״ה למשה קח את הלוים מתוך בני ישראל״; ״כ״ד מתנות לכהן״; ״ואמר לוי באותה שעה כינס את עדתו״ (תחת ״אמר רבי לוי, באותה שעה כינס קרח את עדתו עמו״); ״טוב לנו תחת יד מצרים יותר מתחת ידיכם״; ״מהו בקר״ (תחת ״מהיכן״); ״אם יתקבצו כל חרטומי מצרים״; ״להקדישו בקדש הקדשים״; ״ועליהם אמר שלמה פי כסיל מחתה לו״; ״מלמד שיצאו כשהן מחרפין ומגדפין״; ״וכתיב ותפתח הארץ את פיה״; ״ואש יצאה מאת יי״; ״ובמחלוקתו של קרח תנוקות בן יומן נשרפו ונבלעו״.
מקבילות: תנחומא בובר, קרח ו (״לקח טליתו והלך ליטול עצה מן אשתו״); במדבר רבה יח, ד (״ויקח קרח לקח טליתו והלך ליטול עצה מאשתו״; ״לא נלך״, ״כורעים״, ״כמה קשה המחלוקת״). עצת אשתו של קרח (״ועוד דגייז ליה למזייכו… אפיק גלימי דתכלתא״) — בבלי סנהדרין פרק יא, קי ע״א.
וַיִּקַּח קֹרַח(במדבר טז, א) —
לקח טליתו, והלך ליטול עצה מאשתו.
בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: קַח אֶת הַלְוִיִּם וְטִהַרְתָּ אֹותָם(במדבר ח, ו) וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כׇּל בְּשָׂרָם(במדבר ח, ז) —
מיד עשה כן לקרח.
התחיל לחזר על כל ישראל — לא היו מכירין אותו.
אמרו לו: מי עשה בך כך?
אמר להם: משה עשה בי כך;
ולא עוד, אלא נטלוני בידי וברגלי, והיו מניפין אותי, ואומרים לי: הרי אתה טהור!
והביא את אהרן אחיו, וקישטו ככלה, והושיבו באהל מועד.
מיד התחילו שונאי משה להתגרותלהתגרות — להסית, לעורר מריבה בו את ישראל, ואמרו:
משה מלך,
ואהרן אחיו כהן גדול,
ובני אהרן סגניסגני — ממונים, משנים (לכהן הגדול) כהונה;
תרומה — לכהן,
מעשר ראשון — לכהן,
עשרים וארבע מתנות כהונה — לכהן!
מיד וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם רַב לָכֶם כִּי כׇל הָעֵדָה וגו׳ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ(במדבר טז, ג).
אמר רבי לוי:
באותה שעה כינס קרח את עדתו עמו, ואמר להם:
הרביתם עלינו משוימשוי — משא יתר משעבוד מצרים;
טוב לנו תחת מצרים מתחת ידיכם,
שבכל שנה מתים ממנו חמשה עשר אלף וארבעים וחמש.
ובקשו לסוקלן.
לפיכך וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו(במדבר טז, ד).
אמר להן משה: לא מלוכה אני מבקש, ולא אהרן אחי כהונה גדולה,
שנאמר: וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִּינוּ עָלָיו(במדבר טז, יא).
אמר משה: רבונו של עולם, לא כך צויתני: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ(שמות כח, א)?
והרי עמדו כנגדינו להרגינו!
אמר לו: בֹּקֶר וְיֹדַע יְיָ אֶת אֲשֶׁר לוֹ(במדבר טז, ה).
מהיכן?
אמר רבי נתן:
אמר הקדוש ברוך הוא:
אם יתקבצו כל חרטומיחרטומי — חכמי, מכשפי העולם, ובקשו להפוך את הבוקר לערב ואת הערב לבקר — לא יכלו;
וכשם שהבדלתי בין אור לחשך — כך הבדלתי אהרן להקדישו בקדש קדשים.
מיד וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה(במדבר טז, יב).
״לא נלך״, ״לא נבוא״ אין כתיב כן, אלא לֹא נַעֲלֶה —
פִּי כְסִיל מְחִיתָּה לוֹ(משלי יח, ז):
פתחו פיהם לפורענות, לומר שהן מתים בירידה ולא בעלייה;
כשם שאמרו — כך מתו:
וַיֵּרְדוּ הֵם וְכׇל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹולָה(במדבר טז, לג).
אמר משה: הואיל ולא רצו לבוא — אני אלך אצלם, אולי יתביישו ויחזרו בהם,
שנאמר: וַיָּקׇם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם וגו׳(במדבר טז, כה).
כשראו אותו — התחילו לחרף ולגדף,
שנאמר: וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים(במדבר טז, כז).
וכי יושבים או כורעים או נופלים יוצאין בני אדם?
אלא שיצאו כשהן מחרפין ומגדפין.
נאמר כאן יציאה והצבה,
ונאמר בגלות הפלשתי יציאה והצבה,
דכתיב: וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּינַיִם(שמואל א יז, ד), וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב וַיִּתְיַצֵּב(שמואל א יז, טז).
מה יציאה והצבה התם — בחירופין וגידופין,
אף יציאה והצבה כאן — בחירופין וגידופין.
לפיכך פתח משה ואמר: אִם כְּמוֹת כׇּל הָאָדָם יְמֻותוּן אֵלֶּה וּפְקֻודַּת כׇּל הָאָדָם(במדבר טז, כט).
וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ(במדבר טז, לב).
בא וראה כמה קשה המחלוקת,
שכל העוזר במחלוקת — הקדוש ברוך הוא מאבד את זכרו,
שכך כתיב: וְאֵשׁ יָצְאָה וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ(במדבר טז, לה).
אמר רבי ברכיה:
כמה קשה המחלוקת!
שבית דין של מעלה אינן קונסיןקונסין — מענישין אלא מבן עשרים שנה ומעלה,
ובית דין של מטה — מבן שלש עשרה;
ובמחלוקתו של קרח — אפילו תינוקות בן יומן נשרפו ונבלעו בשאול תחתית,
דכתיב: וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם, וַיֵּרְדוּ הֵם וְכׇל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹולָה.
לפיכך כתיב: וַיִּקַּח קֹרַח.
דרשת הפסוק · ״בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם״ · יעקב ביקש שלא יזכר שמו במחלוקת קרח; דתן ואבירם שכני קרח לקו עמו; משה נתרשלו ידיו בסורחן הרביעי
בדפוס סימן ד. ״אמר יעקב״ — הק׳ מסופקת בכתב היד. ״רבונו של עולם״ — בכתב היד ״רבו׳ של׳״. ״בן תחת בן אסיר בן אלקנה בן אביאסף…״ — דברי הימים א ו, כב–כג; בפסוק ״בן תחת בן אסיר בן אביסף בן קרח״, בלא ״בן אלקנה״, וכך בדפוס; ״אביאסף״ — כתיב שמות ו, כד. ״או[י] לרשע או[י] לשכנו״ — השלמת מאגרים. ״דגל״ (״דגל מחנה ראובן״) — הד׳ מסופקת בכתב היד. ״לק[ר]ח״ — השלמת מאגרים. ״ויקהל אליהם קרח״ — בפסוק (במדבר טז, יט) ״ויקהל עליהם קרח״, וכך בדפוס ובבובר. ״אוהבו״ — הב׳ מסופקת בכתב היד. ״דכתיב״, ״וכתיב״ — בסימון הארמית של מאגרים.
בדפוס: ״ולמה לא כתיב בן יעקב או בן ישראל״; ״ואימתי יכתב שמי עליהם״; ״מכאן אמרו חז״ל אוי לרשע אוי לשכנו, שהרי דתן ואבירם נאבדו במחלוקתו של קרח״ (בלא ״טוב לצדיק טוב לשכנו״); ״ונשתתפו עמהם״; ״אבל דגלו של יהודה ודגלו של יששכר וזבולן שהיו שרוים במזרח… וכתיב ועליו מטה יששכר, והיו שכנים למשה ואהרן ובניו״; ״ויקהל עליהם קרח אמר להם רב לכם כי כל העדה כלם קדושים״; ״אף כאן עשה משה לישראל״; ״וישמע משה ויפול על פניו״.
מקבילות: תנחומא בובר, קרח ז–ט (״ולא כתיב בן יעקב בן ישראל״; ״לפי שכבר היה סורחן רביעי בידם״); במדבר רבה יח, ה–ו. ״בסדם אל תבא נפשי — אלו מרגלים, בקהלם אל תחד כבדי — זה עדת קרח״ — בבלי סנהדרין פרק יא, קט ע״ב, בשם רב שמואל בר רב יצחק.
בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי(במדבר טז, א) —
ולא כתב ״בן יעקב״ או ״בן ישראל״.
זה שאמר הכתוב:
בְּסֹודָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי(בראשית מט, ו).
בְּסֹודָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי — אלו המרגלים;
ובִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹודִי — זה קרח.
אמר יעקב לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם,
לא במרגלים ולא במחלוקתו של קרח יזכר שמי, על אותן הרשעים שעתידין להכעיס.
ואמתי יכתב שמי?
כשהן מתייחסין ועומדין על הדוכןהדוכן — הבמה במקדש שהלוים עומדים עליה לשיר:
בֶּן תַּחַת בֶּן אַסִּיר(דברי הימים א ו, כב) בן אלקנה בן אביאסף בֶּן קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל(דברי הימים א ו, כג).
וְדָתָן וַאֲבִירָם.
מיכאן אמרו:
אוי לרשע, אוי לשכנו;
טוב לצדיק, טוב לשכינו.
דתן ואבירם — לפי שהיו שכינים לקרח, שהיה שרוי בדרום,
דכתיב: מִשְׁפְּחֹות בְּנֵי קְהָת יַחֲנוּ עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה(במדבר ג, כט),
ודגלו של ראובן סמוך להם,
שנאמר: דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה(במדבר ב, י).
אבל דגלו של יהודה היה במזרח, ויששכר וזבולון עמו,
שנאמר: וְהַחֹונִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה(במדבר ב, ג);
וסמוכים להם משה ואהרן ובניו,
דכתיב: וְהַחֹונִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו(במדבר ג, לח).
לפי שהיו אלו סמוכין לתורה — לפיכך זכו להיות בני תורה,
דכתיב: יְהוּדָה מְחֹוקְקִי(תהלים ס, ט),
ונאמר: וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר ידְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת(דברי הימים א יב, לג),
וכתיב: וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹופֵר(שופטים ה, יד).
ודתן ואבירם, שהיו שכנים לקרח בעל מחלוקת — לקו עמו, ואבדו מן העולם.
וַיַּקְהֵל אליהם קֹרַח(במדבר טז, יט).
אמרו להם: כׇל הָעֵדָה כֻּולָּם קְדֹושִׁים(במדבר טז, ג) —
וכולם שמעו בסיני אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ(שמות כ, ב) —
וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ?
אלמלא אתם שמעתם לבדכם, והם לא שמעו — הייתם אומרים;
עכשיו כולם קדושים — וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ?
מיד נזדעזע משה מפני המחלוקת, מפני שכבר היה בידן סורחןסורחן — חטא, קלקול רביעי.
משל לבן מלך שסרח על אביו,
ופייס עליו אוהבו — פעם, ושתים, ושלש;
כשסרח רביעית — נתרשלו ידי אוהבו של מלך;
אמר: כמה פעמים אני מטריח את המלך?
אף כך משה:
חטאו בעגל — וַיְחַל מֹשֶׁה(שמות לב, יא);
במתאוננים — וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה(במדבר יא, ב);
במרגלים — וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְיָ וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם(במדבר יד, יג);
במחלוקתו של קרח — נתרשלו ידיו.
אמר: כמה אוכל להטריח את המקום?
לפיכך וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו(במדבר טז, ד).
דרשת הפסוק · ״בקר וידע יי״, ״זאת עשו קחו לכם מחתות״ · ״בקר״ — שמא יעשו תשובה; הבדלה כבין אור לחשך; כהן גדול אחד, הקטרת וסם המות; עינו של קרח הטעתו
בדפוס סימן ה. ״בקר ויודע יי״ — כתיב מלא; בפסוק (במדבר טז, ה) ״בקר וידע יי״. ״והוא הכתיב״ — כך בכתב היד; בדפוס ״זהו שאמר הכתוב״. ״ויהי ערב ויהי בקר״ — בראשית א, ה; ״ויבדל אלהים בין האור ובין החשך״ — א, ד. ״ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים״ — דברי הימים א כג, יג. ״לכן אתה וכל עדתך היו״ — צירוף של במדבר טז, יא וטז, טז. ״ושימו עליהם קטרת״ — בפסוק (במדבר טז, ז) ״עליהן״. ״החטאים האלה בנפשותם״ — במדבר יז, ג. ״נשתטף״ — כך בכתב היד, ומאגרים מסמנו כשיבוש; בדפוס ״נשתתף״.
בדפוס: ״שמא מתוך רב מאכל ומשתה״; ״אע״פ שאין לפניו לא אכילה ולא שתיה אלא בשבילנו שאכלנו ושתינו״; ״כך הבדיל את ישראל מן העכו״ם״; ״אם יכולים אתם לעכב אותה הבדלה שהבדיל הקב״ה בין היום ובין הלילה״; ״בדרכי עכו״ם יש נמוסים הרבה ואין כלם מתקבצין בבית אחד, ואנו אין לנו אלא יי אחד ותורה אחת ומשפט אחד ומזבח אחד וכ״ג אחד ובהמ״ק אחד״; ״היא הקטורת חביבה לפני הקב״ה מכל קרבנות״; ״הרי אמרתי לכם דבר גדול״; ״ועשרים וארבעים משמרות״; ״ומשה היה רואה יפה, לכך נשתתף״.
מקבילות: תנחומא בובר, קרח י–יב (״בדתי העובדי כוכבים טעיות הרבה יש… וכומרין הרבה״); במדבר רבה יח, ז–ח (״ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו״).
וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כׇּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר(במדבר טז, ה).
מה ראה לומר בֹּקֶר וְיֹודַע יְיָ אֶת אֲשֶׁר לוֹ?
אמר משה: שמא מתוך מאכל ומשתה אמרו דבר זה — לפיכך אמר בֹּקֶר.
אמר: שמא בין כך ובין כך יעשו תשובה — לפיכך אמר בֹּקֶר וְיֹודַע יְיָ.
אמר להם: אין לי רשות ליכנס עכשיו.
אין לפניו אכילה ושתיה — אלא בשבילנו, על שאכלנו ושתינו.
דבר אחר:
בֹּקֶר.
אמר להם משה:
גבולות חלק הקדוש ברוך הוא בעולמו — יכולין אתם לערב יום בלילה?
והוא הכתיב בתחלה: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר(בראשית א, ה), וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ(בראשית א, ד) —
בשביל תשמישו של עולם.
וכשם שהבדיל בין האור ובין החשך — כך הבדיל את ישראל מן האומות,
שנאמר: וָאַבְדִּיל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי(ויקרא כ, כו);
וכך הבדיל אהרן,
שנאמר: וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים(דברי הימים א כג, יג).
אם יכולין אתם לערב אותה הבדלה שהבדיל בין היום ובין הלילה — אתם יכולין לבטל את זו.
לכך אמר להם: בֹּקֶר וְיֹודַע יְיָ אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו —
כבר הוא מותקן —
וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו; זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת(במדבר טז, ו), וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עליהם קְטֹרֶת לִפְנֵי יְיָ מָחָר(במדבר טז, ז).
מה ראה לומר להם כך?
אמר להם:
בדרכי הגוים — הרבה טעיותטעיות — עבודות זרות, אלילים יש, ונימוסיןונימוסין — ודתות, חוקים הרבה, וכומריןוכומרין — וכהני עבודה זרה הרבה, כולם מתקבצין בבית אחד;
ואנו — אין לנו אלא יי אחד, ותורה אחת, ומשפט אחד, וכהן גדול אחד;
ואתם, מאתים וחמשים איש, מבקשין כהונה גדולה?
אף אני רוצה בכך —
לָכֵן(במדבר טז, יא) אַתָּה וְכׇל עֲדָתְךָ הֱיוּ(במדבר טז, טז), זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ.
הרי לכם תשמיש החביב מכל הקרבנות מן הכל —
היא סם הקטרת, חביבה מכל קרבנות;
וסם המות נתן להם בתוכה, שבה נשרפו נדב ואביהוא.
לפיכך התרה בהם: וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר יְיָ הוּא הַקָּדוֹשׁ.
וכי אין אנו יודעים שמי שיבחר יי הוא הקדוש?
אלא אמר להם משה:
הרי אני אומר לכם — שלא תתחייבו בנפשותיכם, חמשים ומאתים שאתם מקריבין:
מי שיבחר מכם — יצא חי, וכולכם אובדין.
רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי — הרי אמרתי לכם.
לא טיפשין היו, שכך התרה בהן וקיבלו עליהן לקרב?
הם חטאו על נפשותם,
שנאמר: אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁותָם(במדבר יז, ג).
וקרח, שפיקח היה — מה ראה לשטות הזו?
אלא עינו הטעתו:
ראה שלשלתשלשלת — שושלת, יוחסין גדולה עומדת הימנו —
שמואל, ששקול כמשה ואהרן,
שנאמר: מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹורְאֵי שְׁמוֹ(תהלים צט, ו);
ועשרים וארבעה משמרות עומדות מבני בניו, שכולן מתנבאין ברוח הקדש —
כׇּל אֵלֶּה בָנִים לְהֵימָן חֹוזֵה הַמֶּלֶךְ בְּדִבְרֵי הָאֱלֹהִים לְהָרִים קָרֶן(דברי הימים א כה, ה).
אמר: איפשר — הגדולה עתידה לעמוד ממני, ואני אובד?
ולא ראה יפה, לפי שבניו היו עושין תשובה, ועומדין מהן.
משהיה רואה לכך — נשתטף לבוא לאותה חזקהחזקה — דבר מוחזק, הבטחה ודאית ששמע מפי משה, שכולם אובדין ואחד פליט:
וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר יְיָ הוּא הַקָּדוֹשׁ.
דרשת הפסוק · ״רב לכם בני לוי… שמעו נא בני לוי״, ״לכן אתה וכל עדתך״, ״המעט כי העליתנו״, ״ויחר למשה מאד״ · משה מפייס את קרח בדברים רכים; משל העבד שנעשה קנקליטיקוס; חסידותו של אהרן ושמן המשחה; קרח שותק בערמה
בדפוס סימן ו. ״לשמעון״ — בכתב היד ״לשמע׳״. ״[ישתתפו]״ — בכתב היד ״ישתטפו״, ומאגרים מסמנו כשיבוש; בדפוס ובבובר ״ישתתפו״. ״[שאתם]״ — בכתב היד ״שאתא״, ומאגרים מתקן ״שאתם״, כדפוס. ״ל[פי]כך״ — בכתב היד ״ל()כך״, ומאגרים משלים ״פי״ בספק. ״שהציק משה את אהרן שמן המשחה״ — כך בכתב היד; בדפוס ״בשעה שהציג משה את אהרן ומשחו בשמן המשחה ויצק על ראשו״. ״כי: שם צוה יי את הברכה״ — בכתב היד בנקודתיים. ״ומקלקלני״ — בגליון כתב היד, תחת ״ומקלקני״ שמחק הסופר. ״לאחת״ — כך בכתב היד; בדפוס ״לחדא״.
בדפוס: ״שהיה מבקש ממנו שיחזיר בו״; ״שנעשו אחיו טפל לו״; ״אינה כנגדי אלא כנגד הקב״ה״; ״ליתן לו שררה חזר עשה אותו סנקליטיקוס, עמדו הבריות כנגדו״ (תחת ״ליתן לו זמורה… עמדו חביריו כנגדו״); ״עכשיו שהקב״ה נתן לו״; ״לפיכך העיד עליו הכתוב״ (בלא ״כי שם צוה יי את הברכה״); ״שהיה פקח ברשעתו״; ״כשראה משה שאין בו תועלת״; ״שמתו כבר וירדו לשאול״; ״הוצאתנו מארץ מצרים״; ״למה״ד לאדם הדן עם חברו״.
מקבילות: תנחומא בובר, קרח יג–יז (״רצה לעשות אחד מהם בר חורין, ליתן לו זמורה״); במדבר רבה יח, ט–י (״חסידותו של אהרן״).
רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי(במדבר טז, ז) — וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי(במדבר טז, ח).
יש לך אדם שמדבר עם יוסף, ואומר לשמעון: שמע?
יש אומרים:
שהיה מבקש ממנו שיחזור בו, ואמר לפניו דברים רכים;
כיון שראה שלא שמע לו — אמר: עד שלא ישתתפו אחרים עמו, וחזרו בהן.
התחיל מזרז בהן:
שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי —
הקטון הוא הכבוד שבידכם?
הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל(במדבר טז, ט).
חזר על קרח:
וַיַּקְרֵב אֹותְךָ וְאֶת כׇּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ(במדבר טז, י) —
שהיה גדול שבשבט, שנעשו אחיו טפילהטפילה — טפלים, משניים לו.
לָכֵן אַתָּה וְכׇל עֲדָתְךָ הַנֹּועָדִים עַל יְיָ(במדבר טז, יא) —
המחלוקת הזו שאתם עושים — אינה כנגדינו, אלא כנגד הקדוש ברוך הוא.
משל למלך שהיו לו עבדים הרבה;
רצה לעשות אחד מהם בן חורין, ליתן לו זמורהזמורה — סמל שררה;
חזר — עשה אותו קנקליטיקוסקנקליטיקוס — חבר מועצת המלך (הסנאט).
עמדו חביריו כנגדו.
אילו הוא עשה עצמו בן חורין, ונטל לעצמו אותה גדולה — יפה עמדו כנגדו;
ועכשו, שרבו עשה לו — כל מי שעמד לו כנגדו, לא עמד אלא כנגד רבו.
אף כך אמר להם משה:
אילו אהרן אחי נטל לעצמו את הכהונה — יפה עשיתם שנתרעמתם עליו;
הקדוש ברוך הוא נתן לו, שהמלכות והגדולה והגבורה שלו —
כל מי שעומד על אהרן אחי, לא על הקדוש ברוך הוא הוא עומד?
לפיכך כתיב: וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִּינוּ עָלָיו.
בא וראה חסידותו של אהרן הצדיק:
בשעה שהציק משה את אהרן שמן המשחה ויצק על ראשו — נזדעזע אהרן ונבעת.
אמר לו למשה: אחי, שמא לא הייתי ראוי להמשח בשמן הקדש, ומעלתי, ונתחייבתי כרת,
שאמר הקדוש ברוך הוא: עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ(שמות ל, לב)?
לפיכך העיד עליו הקדוש ברוך הוא:
הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד(תהלים קלג, א),
כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹורֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּורֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו(תהלים קלג, ב),
כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּורֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה יְיָ אֶת הַבְּרָכָה וגו׳(תהלים קלג, ג).
הקיש שמן המשחה לטל חרמון:
מה טל חרמון — אין בו מעילה,
כך השמן היורד על אהרן — אין בו מעילה.
לפיכך כתיב: הַנֹּועָדִים עַל יְיָ.
כל הדברים האלו פייס משה לקרח, ואין אתה מוצא שהשיבו דבר,
לפי שהיה פקח ברשעו.
אמר: אם אני משיבו — יודע אני בו שהוא חכם גדול;
עכשיו יקפחינייקפחיני — ינצחני, ישתיקני בדבריו, ומקלקלני, ואני מתרצה לו בעל כרחי;
מוטב שלא אזקק לו.
כשראה משה שאין בו תוחלת — פירש הימנו.
וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם(במדבר טז, יב) —
אף הן עמדו ברשען, ולא נזדקקו להשיבו, אלא וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה.
הכשילם פיהם לרשעים,
וברית כרותה לשפתים — שמתו וירדו לשאול תחתית,
שנאמר: וַיֵּרְדוּ הֵם וְכׇל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹולָה(במדבר טז, לג) —
לאחר שירדו חיים שאולה, מתו.
הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר(במדבר טז, יג) —
על מה אתה מתרברבמתרברב — מתגדל, מתגאה עלינו?
מה טובה עשית לנו — להוציאנו מארץ מצרים, שהיא כגן יי?
ולארץ כנען לא הכנסתנו;
אלא הרי אנו מתים במדבר, והנגף משתלח בנו בכל יום.
הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה(במדבר טז, יד).
וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד(במדבר טז, טו) —
נצטער לאחתלאחת — מאוד.
למה?
שאדם הדן עם חבירו ומתוכח עמו — ומשיבו, יש שם נחת רוח;
ואם אינו משיבו — הרי הוא צער גדול.
דרשת הפסוק · ״אל תפן אל מנחתם״, ״לא חמור אחד מהם נשאתי״, ״אלהי הרוחות״ · ״אל מנחתם״ — חלקם בתמיד; משה ושמואל לא נטלו מאומה; קרח מפתה את השבטים; ״האיש אחד יחטא״
בדפוס סימן ז. ״עבודתם״ — הת׳ בגליון כתב היד. ״מלבד עולת התמיד ומנחתה ונסכה״ — במדבר כט, כב (ובמקבילותיו בפרשת המוספים). ״כן״ (״ואני לא עשיתי כן״) — בגליון כתב היד. ״[הזכאי]״ — בכתב היד ״הזאאי״, ומאגרים מתקן ״הזכאי״, כדפוס. ״[שנשתתפו]״ — בכתב היד ״שנשתטפו״, ומאגרים מסמנו כשיבוש; בדפוס ״עד שנשתתפו בידו״. ״הבדלו מתוך״ — בפסוק (במדבר טז, כא) ״הבדלו מתוך העדה הזאת״. ״שכל״ (״רוח שכל אחד ואחד״) — בגליון כתב היד, תחת ״של״ שמחק הסופר. ״אלהי הרוחות…״ — בפסוק (במדבר טז, כב) ״אל אלהי הרוחת״, וכך בדפוס.
בדפוס: ״יודע אני באלו שיש להם חלק באותה מנחה שישראל מקריבים לפניך בכל יום״ (בלא הפסוק); ״תניחנו האש לא תאכלנו״; ״אדם שהוא בהקדש נוטל שכרו מן ההקדש, ואני בשעה שהייתי יורד ממדין למצרים… ואעפ״כ לא נטלתי״; ״שור שהייתי מקריב עליהם מקרבנותיהם״; ״וסובב על עיירות ישראל״; ״ואני הולך וסובב מעיר לעיר״; ״אמר לפניו רבש״ע מלך ב״ו שמרדו עליו בני המדינה… ומסייף הטובים עם הרעים״; ״יפה אמרת״.
מקבילות: תנחומא בובר, קרח יח–יט (״לא חמור אחד מהם נשאתי. מה שהיה דרכי ליטול לא נטלתי״); במדבר רבה יח, י–יא (״מלך ב״ו שמרדה עליו מדינה… ועושה בם אנדרלמוסיא״).
וַיֹּאמֶר אֶל יְיָ אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם(במדבר טז, טו) —
אל תקבלם בתשובה.
היה צריך למקרא לומר: ״אל תפן אל עבודתם״;
ומהו אֶל מִנְחָתָם? —
אל תקבלם בתשובה.
כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא:
רבונו של עולם, יודע אני שיש לאלו חלק באותה מנחה שהקריבו לפניך —
מִלְּבַד עֹולַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ(במדבר כט, כב) —
והיתה של כל ישראל קריבה;
הואיל ופירשו אלו מבניך — אל תסתכל בחלקם;
תניחהו האש, ואל תאכלנו.
לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי —
מה שהיה דרכי ליטול — לא נטלתי מהם.
בנוהג שבעולם, אדם שהוא עושה בהקדש — נוטל שכרו מן ההקדש;
בשעה שהייתי יורד ממדין למצרים — היה דרכי ליטול מהם חמור, שבשביל צורכיהם אני יורד;
ולא נטלתי.
וכן שמואל הצדיק אומר:
הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד יְיָ וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי(שמואל א יב, ג) —
שור — שהייתי מקריב עליהם לקרבנותיהם, ומבקש רחמים עליהם;
וכן למשוח להם מלך — משלי היה,
שנאמר: עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּוחַ לַיְיָ בָּאתִי(שמואל א טז, ב),
וכן הוא אומר: כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה(שמואל א ט, יב) —
ולא נטלתי משלהם.
ובשעה שהייתי חוזר ועושה דיניהם וצורכיהם, והולך וסובב כל עיירות ישראל,
שנאמר: וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב ביתאל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל(שמואל א ז, טז) —
דרך העולם: בעלי דיניןבעלי דינין — בעלי הריב, המתדיינים הולכין אצל הדיין;
ואני הייתי הולך וסובב מעיר לעיר וממקום למקום.
וכן משה אומר להם לישראל:
כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ(שמות יח, טז) —
ואני לא עשיתי כן, אלא אני מטריח והולך אצלם.
וְלֹא הֲרֵעֹותִי אֶת אַחַד מֵהֶם —
שלא חייבתי את הזכאי, ולא זיכתי את החייב.
כשראה משה שעמדו בגאוותם ובמרדיהם — אמר להם: אתם יודעים.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכׇל עֲדָתְךָ וגו׳(במדבר טז, טז) — וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ(במדבר טז, יז);
וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ(במדבר טז, יח).
הלך קרח כל אותו הלילה, והיה מטעה את ישראל, ואומר להם:
ומה אתם סבורים — שאני עוסק ליטול את הגדולה לעצמי?
אני מבקש שתהא הגדולה חוזרת על כולנו;
שמשה נטל מלכות לעצמו, ואת הכהונה גדולה נתנה לאהרן אחיו לחק עולם!
והיה הולך ומפתה כל שבט ושבט בראוי לו, עד שנשתתפו בידו.
מנין אתה יודע?
שבשעה שנתכנסו והקריבו — כולם מדברים היו:
וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כׇּל הָעֵדָה(במדבר טז, יט).
כיון שנכנסו ובאו עמו — מיד עמד:
וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר(במדבר טז, כ) הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ וגו׳(במדבר טז, כא).
וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ וגו׳(במדבר טז, כב).
אמרו לפניו: רבונו של עולם,
מלך בשר ודם שמרדה עליו מדינה, ועמדו וקללו את המלך או את שלוחיו — עשרה או עשרים מהם —
משלח לשם לגיוניותיולגיוניותיו — גדודי חייליו, ועושה בה אנדרולומוסיאאנדרולומוסיא — הרג כללי, בלא הבחנה בין חוטא לשאינו חוטא, וסופה — הטובים עם הרעים,
לפי שאינו מכיר מי מרד ומי לא מרד, מי כיבד את המלך ומי קיללו.
אבל אתה — יודע מחשבותיו של אדם, ומה שהלבבות והכליות יועצות,
ויצרי בריותיך אתה מבין;
ואתה יודע מי חטא ומי לא חטא, מי מרד ומי לא מרד,
ואתה יודע רוח שכל אחד ואחד מהם.
לכך נאמר: אֱלֹהֵי הָרוּחֹות לְכׇל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כׇּל הָעֵדָה תִּקְצֹוף.
אמר להם הקדוש ברוך הוא: יפה אמרתם;
אני מודיע את הדבר — מי חטא ומי לא חטא.
דרשת הפסוק · ״העלו מסביב״, ״סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים״, ״בזאת תדעון״ · משה הולך אל דתן ואבירם להתרות בהם; ארבעה נקראו רשעים; ״מחלקת״ באותיותיה; משל השושבין
בדפוס סימן ח. ״וידבר יי״ ״דבר אל העדה…״ — במדבר טז, כג–כד. ״שאף על פי״ — בכתב היד ״שא׳ע־פי״. ״לווה רשע ולא ישלם״ — בפסוק (תהלים לז, כא) ״לוה רשע״. ״ולהלן כתיב״ — בסימון הארמית של מאגרים. ״בזאת תדעון כי יי שלחני לעשות את המעשה האלה״ — בפסוק (במדבר טז, כח) ״לעשות את כל המעשים האלה״. ״עידותיה״ — כך בכתב היד; בדפוס ״עדותיה״.
בדפוס: ״כך, לא אמר להם עד שהלך והתרה בהן״; ״אצל הרשעים קשים לרצות״; ״ארבעה נקראו רשעים אלו הן״; ״ומי שיש בו עזות פנים ואינו מתבייש לפני מי שגדול ממנו״; ״מחלוקת באותיות נדרש כתב, מ׳ מרה״ (תחת ״מ׳ מכה״); ״ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום״; ״פתח משה ואמר כדכתיב ויאמר משה״; ״אם אין אתה מוציא את זה להרגו בפני הכל״; ״מלבו ומעצמו אמר משה את כל הדברות האלה, ותבקע…״.
מקבילות: תנחומא בובר, קרח כ–כב (״שנו רבותינו ארבעה נקראו רשעים, הפושט ידו על חבירו להכותו… והלוה ואינו משלם… ומי שיש לו עזות פנים״); במדבר רבה יח, יב (ארבעה נקראו רשעים, ״מחלוקת״ באותיותיה ומשל השושבין). הפושט ידו לחבירו נקרא רשע — בבלי סנהדרין פרק ז, נח ע״ב (״׳למה הכית׳ לא נאמר אלא ׳למה תכה׳״).
וַיְדַבֵּר יְיָ(במדבר טז, כג) — דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר הֵעָלוּ מִסָּבִיב(במדבר טז, כד).
ואף על פי ששמע משה מפי הגבורה כך — לא אמר להם הֵעָלוּ עד שהלך והתרה בהם,
שנאמר: וַיָּקׇם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם(במדבר טז, כה) —
להודיע רשעתן:
שאף על פי שהלך משה ברגליו אצלן — הרשעים קשין לרצות.
מה עשו?
לא רצו לצאת מאהליהן כנגדו.
כשראה משה כך — אמר: עד כאן היה עלי לעשות.
וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אׇהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה(במדבר טז, כו).
שנו רבותינו:
ארבעה נקראו רשעים:
הפושט ידו לחבירו להכותו — אף על פי שלא הכהו נקרא רשע,
שנאמר: וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ(שמות ב, יג) —
״הכית״ לא נאמר, אלא תַכֶּה;
והלווה ואינו משלם,
שנאמר: לֹוֶוה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם(תהלים לז, כא);
ומי שיש לו עזות פנים, ואינו מתבייש לפני מי שהוא גדול ממנו,
שנאמר: הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו(משלי כא, כט);
ומי שהוא בעל מחלוקת,
שנאמר: סוּרוּ נָא מֵעַל אׇהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה.
ושניהם היו בדתן ואבירם — עזות פנים ומחלוקת.
מחלקת — באותיותיה נדרשת:
מ׳ — מכה,
ח׳ — חרון,
ל׳ — לוקין,
ק׳ — קללה,
ת׳ — תועבה.
ויש אומרים: תכלית כלייה מביא לעולם.
וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם(במדבר טז, כז).
כיון שראו כך, שנסתלקו ישראל מסביבותיהן — יצאו מחרפים ומגדפים,
שנאמר: יָצְאוּ נִצָּבִים,
ולהלן כתיב: וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב וַיִּתְיַצֵּב(שמואל א יז, טז).
פתח משה ואמר: בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְיָ שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת את המעשה הָאֵלֶּה(במדבר טז, כח), אִם כְּמוֹת כׇּל הָאָדָם יְמֻותוּן אֵלֶּה(במדבר טז, כט).
משל, למה הדבר דומה?
לשושבין בתו של מלך, שהיו עידותיהעידותיה — עדויות בתוליה בידו.
עמד אחד מן המסובין כנגדו, וקילל השושביןהשושבין — רעו של החתן, הנאמן על הכלה ועל בתוליה, ואמר: לא היו בתולין לבתו של מלך!
עמד השושבין כנגד המלך, ואמר לו:
אם אין אתה מוצא את זה והורגו בפני הכל — הרי אני אומר: בודאי שלא נמצאו בתולים לבתו של מלך.
מיד אמר המלך: מוטב לי להרוג את זה, ולא יוציא השושבין שם רע על בתי.
וכך קרח נחלק על משה, ואמר: מלבו ומעצמו אמר משה את כל הדברים האלה.
פתח משה ואמר: בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְיָ שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת — אִם כְּמוֹת כׇּל הָאָדָם יְמֻותוּן אֵלֶּה וגו׳ —
גם אני אומר: לֹא יְיָ שְׁלָחָנִי, ומלבי אמרתי.
דרשת הפסוק · ״ויהי ככלותו לדבר״, ״וירדו הם… חיים שאולה״, ״ואש יצאה מאת יי״ · הפורענות צומחת מכל מקום; חיים נידונין; קרח נשרף ונבלע — שני דינין
בדפוס סימן ט. ״סביבותיהם נסו לקולם״ — בכתב היד ״סביבו׳ נסו לקול׳״. ״ואש יצאה מאת יי ותאכל את החמשים ומאתים״ — במדבר טז, לה. ״אלא קרח״ (״שלא הביא עלינו… אלא קרח״) — בכתב היד ״אלא {ל}קרח״, והל׳ נמחקה בידי הסופר. ״נבלע״ — בכתב היד ״נבלע(ין)״, והסיומת נמחקה במאגרים.
בדפוס: ״ללמדך שמכל מקום שהוא רוצה מצמיח את הפורעניות״; ״הם אבדו ולא שררותן״ (תחת ״סררותן״); ״שהיו צווחין משה רבינו הצילנו״; ״ולמה נעשה בו שני דינין… היו השרופים מתרעמין ואומרין שלא הביא עלינו את הפורעניות הזה אלא קרח… לפיכך נדון בשני מיתות״; ״עד שהביאותו לפי הארץ לבין הבלועים״.
מקבילות: תנחומא בובר, קרח כג; במדבר רבה יח, יט (״ללמדך שמכל מקום שהוא רוצה מצמיח את הפורעניות״; ״וקפלתו האש כדור״). קרח מן השרופין ומן הבלועין — בבלי סנהדרין פרק יא, קי ע״א (״במתניתא תנא: קרח מן השרופין ומן הבלועין״; ורבי יוחנן: ״לא מן הבלועים ולא מן השרופין״).
וַיְהִי כְּכַלֹּותוֹ לְדַבֵּר אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם(במדבר טז, לא) —
ללמדך שכל מקום שהוא רוצה — הוא מצמיח את הפורענות.
וַיֵּרְדוּ הֵם וְכׇל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹולָה(במדבר טז, לג).
יש אומרים: חיים נידונין עד עכשיו.
וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ —
הם אבדו, ולא סררותןסררותן — שררתן, מעמדן;
אלא נעשו תחתיהם שרי אלפים ושרי מאות.
וְכׇל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹותֵיהֶם נָסוּ לְקֹולָם(במדבר טז, לד) —
שהיו צווחין למשה: משה רבינו, הצילנו!
וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת יְיָ וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם(במדבר טז, לה) —
אילו היו נבלעים, ואלו היו נשרפים;
וקרח עומד בין השרופים,
שאמר לו משה: וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ(במדבר טז, יז).
וקרח לקה יותר מכולם — שנשרף ונבלע.
ולמה נעשו בו שני דינין?
שאילו נשרף ולא נבלע — היו הבלועים מתרעמין ואומרים:
שלא הביא עלינו את כל הפורענות הזו אלא קרח, והרי הן נבלעין וקרח ניצל!
ואילו נבלע ולא נשרף — היו השרופין מתרעמין ואומרים:
שלא הביא עליהם את הפורענות הזו אלא קרח, והרי הן נשרפין והוא ניצל!
לפיכך נידון בשני דינין.
ליהטתוליהטתו — בערה בו, שרפתו האש תחלה לעין כל השרופים — שבידו היתה המחתה, והקטרת בה;
וקיפלתווקיפלתו — וגלגלה אותו האש כדור, והאש מגלגלת בו, עד שהביאתו לפי הארץ לפני הבלועים,
שנאמר: וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ(במדבר טז, לב).
דרשת הפסוק · ״ואון בן פלת״, ״ויקמו לפני משה״, ״וישמע משה״, ״ויקם משה״ · אשתו של און הצילתו; ״נשיאי עדה קריאי מועד״; שחשדוהו מאשת איש; אין מחזיקין במחלוקת; החולק על רבו כחולק על השכינה
בדפוס סימן י. הסיפור על אשת און (״אמרה ליה… אינהו״) — בכתב היד בסימון הארמית של מאגרים, מלבד ״בשביל און בעלה״; ״כהנא רבא״ (פעמיים) — כך בכתב היד ובדפוס, ומאגרים מתקן ״רבה״; ״אינהו״ — הה״א מסופקת בכתב היד. ״שנאמר ויקנאו״ — הש׳ מסופקת בכתב היד. ״במחלוקת״ — בכתב היד ״במחלוקת{ו}״, והו׳ נמחקה בידי הסופר. ״כתיב הכא… וכתיב התם״ — בסימון הארמית של מאגרים. ״ויאמר יי לו הבא נא ידך״ — בפסוק (שמות ד, ו) ״ויאמר יי לו עוד הבא נא ידך בחיקך״. ״לא עלינו תלונותיכם כי אם על יי״ — בפסוק (שמות טז, ח) ״לא עלינו תלנתיכם כי על יי״, וכך בדפוס.
בדפוס: ״למה נקרא שמו און, שכל ימיו באנינות היה, בן פלת שנעשו לו נפלאות״; ״אמר לה ידענא דכולא כנישתא קדישא״; ״איבלעינהו ארעא״; ״שיודעין לעבר את השנים ולקבוע את החדשים והתקופות״; ״מלמד שחשדוהו באשת איש״; ״א״ר חייא בר אבא אמר רב מלמד שכל אחד ואחד קנא לאשתו מן משה״ (תחת ״רב שמואל בר רב יצחק אמר רב״); ״רב אסי אמר ראוי הוא להצטרע״; ״כל החולק על רבו כאלו חולק על השכינה״.
מקבילות: בבלי סנהדרין פרק יא, קט ע״ב–קי ע״א (״אמר רב: און בן פלת אשתו הצילתו… אי מר רבה אנת תלמידא… ידענא דכולה כנישתא קדישתא נינהו… אשקיתיה חמרא וארויתיה ואגניתיה גואי, אותבה על בבא וסתרתה למזיה״; ״רב אשי אמר: ראוי ליצטרע״, ״אמר רבי חמא ברבי חנינא״, ״אמר רבי שמואל בר יצחק: מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה״); תנחומא בובר, קרח כד–כה; במדבר רבה יח, כ.
וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת(במדבר טז, א).
למה נקרא שמו און בן פלת? —
שכל ימיו באנינותבאנינות — באבלות;
בן פלת — שנעשו לו פליאותפליאות — נפלאות.
אמר רב:
און בן פלת — אשתו הצילתו.
אמרה ליה: מה לך בהדין פלוגתא?אמרה ליה: מה… — אמרה לו: מה לך במחלוקת הזאת? אם אהרן כהן גדול — אתה תלמיד; אם קרח יהיה כהן גדול — אתה תלמיד! אמרה לו: הרי כל העדה קדושה,
אמרה לו: מה לך במחלוקת הזאת?
אי אהרן כהנא רבא — את תלמידא;
אם אהרן כהן גדול — אתה תלמיד;
אי קרח יהוי כהנא רבא — את תלמידא!
אם קרח יהיה כהן גדול — אתה תלמיד!
אמרה ליה: דכולה כנישתא קדישתא,
אמרה לו: הרי כל העדה קדושה,
דכתיב: כִּי כׇל הָעֵדָה כֻּולָּם קְדֹושִׁים(במדבר טז, ג).
מה עבדת?מה עבדת… — מה עשתה? השקתה אותו יין, והרוותה אותו, והשכיבה אותו במטתו; והיתה יושבת היא בפתח הבית, וסתרה את שערה; כל מי שבא בשביל און בעלה — ראה אותה, וחזר לדרכו. בין כך ובין כך — נבלעו הם.
מה עשתה?
אשקיתיה חמרא, וארויתיה, ואגניתיה בערסיה;
השקתה אותו יין, והרוותה אותו, והשכיבה אותו במטתו;
והוה יתבא איהי אבבא דבית, וסתרתיה למזייה;
והיתה יושבת היא בפתח הבית, וסתרה את שערה;
כל מאן דאתא בשביל און בעלה — חזייה, והדר לאורחיה.
כל מי שבא בשביל און בעלה — ראה אותה, וחזר לדרכו.
אדהכי והכי — איבלעו אינהו.
בין כך ובין כך — נבלעו הם.
היינו דכתיב:
חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ(משלי יד, א) — זו אשתו של און;
וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ — זו אשתו של קרח.
וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה(במדבר טז, ב).
נְשִׂיאֵי עֵדָה — מיוחדין שבעדה;
קְרִיאֵי מוֹעֵד — שיודעין לעברלעבר — לקבוע שנה מעוברת שנים ולקבוע חדשים ותקופות;
אַנְשֵׁי שֵׁם — שהיה להם שם בכל.
וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו(במדבר טז, ד) —
מה שמע?
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:
מלמד שחשדוהו מאשת איש,
שנאמר: וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה(תהלים קו, טז).
אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב:
מלמד שכל אחד ואחד קינאקינא — חשד (את אשתו), הקפיד לאשתו מן משה.
וַיָּקׇם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם(במדבר טז, כה).
אמר רבי שמעון בן לקיש:
מיכאן שאין מחזיקין במחלוקת.
אמר רב:
כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו,
שנאמר: וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ(במדבר יז, ה).
רבי אסי אמר:
ראוי להצטרע;
כתיב הכא: כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ,
וכתיב התם: וַיֹּאמֶר יְיָ לוֹ הָבֵא נָא יָדְךָ(שמות ד, ו).
אמר רב חסדא:
כל החולק על רבו — כחולק על השכינה,
שנאמר: בְּהַצֹּותָם עַל יְיָ(במדבר כו, ט).
אמר רב חמא בר חנינה:
כל העושה מריבה עם רבו — כאילו עשה עם השכינה,
שנאמר: הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְיָ(במדבר כ, יג).
אמר רבי חננא בר פפא:
כל המתרעם על רבו — כאילו מתרעם על השכינה,
שנאמר: לֹא עָלֵינוּ תְלֻונֹּותֵיכֶם כי אם עַל יְיָ(שמות טז, ח).
אמר רבי אבהו:
כל המהרהר אחרי רבו — כאילו מהרהר אחורי השכינה,
שנאמר: וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה(במדבר כא, ה).
דרשת הפסוק · ״ואם בריאה יברא יי״, ״ובני קרח לא מתו״ · וחתימה · שמש וירח עומדים לדין בן עמרם; פתחה של גיהנם; בלועי קרח אומרים ״משה אמת ותורתו אמת״, ועתיד הקדוש ברוך הוא להוציאם
בדפוס סימן יא; בדפוס אחריו סימן יב (״מנצפ״ך״), ובראשו: ״מכאן ועד סוף הפרשה לא נמצא בילמדנו כתיבת יד כאשר העיד המדפיס דפוס מנטובה״ — ואינו בכתב היד. ״מאי דכתיב״ (פעמיים), ״והאידנא עד דמחי להון לא נפקו״, ״למאי הילכתא… אלא ליקרוביה פיתחה״, ״תאנא משום״, ״זימנא חדא… ונפל״, ״ואמר לי… קא אמרי״, ״אמר לי כל תלתין יומין מהדריה להו״, ״ואמרי הכי״ — בסימון הארמית של מאגרים. ״שמש ירח עמד זבולה״ — כתיב מלא; בפסוק (חבקוק ג, יא) ״זבלה״. ״אין כל חדש תחת השמש״ — בפסוק (קהלת א, ט) ״ואין כל חדש תחת השמש״.
בדפוס: ״עד שזרק בהם חציו שנא׳ לאור חציך יהלכון, אמר להם הקב״ה״; ״והאידנא עד דמחו להו לא נפקי״; ״אם נברא גיהנם מוטב ואם לאו יברא״; ״למאי אילימא למהדר למברייה ממש״; ״אלא לאקרובי פתחא״; ״תנא משום רבינו מקום נתבצר בגיהנם וישבו עליו״; ״הוה מהדר להו גיהנם כבשר בתוך קלחת״.
מקבילות: בבלי סנהדרין פרק יא, קי ע״א (״אמר רבא: מאי דכתיב שמש ירח עמד זבלה… והאידנא לא נפקי עד דמחו להו״; ״אלא לקרובי פיתחא״; ״מקום נתבצר להם בגיהנם, וישבו עליו ואמרו שירה״; ״כל תלתין יומין מהדרא להו גיהנם כבשר בתוך קלחת״); ״יי ממית ומחיה״ על עדת קרח — שם פרק יא, קט ע״ב, בשם רבי אליעזר; תנחומא בובר, קרח כו–כז; במדבר רבה יח, כ.
דרש רבא:
מאי דכתיב: שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻולָה(חבקוק ג, יא)?
מלמד שעלו שמש וירח לזבול.
אמרו לפניו: רבונו של עולם,
אם אתה עושה דין לבן עמרם — נצא; ואם לאו — לא נצא.
עד שזרק בהן חציו, ואמר להם:
לכבודי — לא מחיתם; לכבוד בשר ודם — מחיתם?
והאידנא — עד דמחי להון, לא נפקו.והאידנא… — ועכשיו — עד שמכים אותם, אינם יוצאים.
ועכשיו — עד שמכים אותם, אינם יוצאים.
דרש רבא:
מאי דכתיב: וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְיָ(במדבר טז, ל)?
אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם,
אם ברואה גהנם — מוטב; ואם לאו — תברא.
למאי הילכתא?למאי הילכתא… — לאיזה צורך? אם תאמר לבראו ממש — והרי כתוב: ״אין כל חדש תחת השמש״! אלא לקרב את פתחו.
לאיזה צורך?
אילימא למיברייה ממש — והכתיב: אֵין כׇּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ(קהלת א, ט)!
אם תאמר לבראו ממש — והרי כתוב: ״אין כל חדש תחת השמש״!
אלא ליקרוביה פיתחה.
אלא לקרב את פתחו.
וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ(במדבר כו, יא).
תאנאתאנא — שנינו משום רבינו:
מקום נתבצרנתבצר — הובדל ונשמר להם כמבצר להם בגהנם, וישבו עליו.
אמר רבה בר בר חנה:
זימנא חדא הוה אזלינא באורחא.זימנא חדא… — פעם אחת הייתי הולך בדרך. אמר לי אותו ערבי: בוא, אראה לך את מקום בלועי קרח. הלכו, ראיתי שני סדקים שעשן יוצא מהם. לקח גיזת צמר, ושרה אותה במים, ונתנה בראש החנית, הכניסה — ונחרכה ונפלה.
פעם אחת הייתי הולך בדרך.
אמר לי ההוא טייעא: תא, אחוי לך בי בלועי דקרח.
אמר לי אותו ערבי: בוא, אראה לך את מקום בלועי קרח.
אזלו, חזאי תרי ביזעי, דקא נפיק קוטרא מיניהו.
הלכו, ראיתי שני סדקים שעשן יוצא מהם.
שקלי גבא דעמרא, ואמשייה במיא, ואותביה בריש רומחא, עייליה — ואיחריך ונפל.
לקח גיזת צמר, ושרה אותה במים, ונתנה בראש החנית, הכניסה — ונחרכה ונפלה.
ואמר לי: אצית מאי דשמעית.ואמר לי: אצית… — ואמר לי: הטה אוזן, מה אתה שומע. שמעתי שהם אומרים:
ואמר לי: הטה אוזן, מה אתה שומע.
שמעית דהא קא אמרי:
שמעתי שהם אומרים:
משה אמת, ותורתו אמת, והן בדאיןבדאין — בודים, שקרנים.
אמר לי: כל תלתין יומין מהדריה להו כבשר בתוך קלחת, ואמרי הכי:אמר לי: כל… — אמר לי: כל שלשים יום מחזירה אותם (הגיהנם) כבשר בתוך קלחת, ואומרים כך:
אמר לי: כל שלשים יום מחזירה אותם (הגיהנם) כבשר בתוך קלחת, ואומרים כך:
משה אמת, ותורתו אמת, והן בדאין.
ולעתיד לבוא — הקדוש ברוך הוא עתיד להוציאם,
ועליהם אמרה חנה: יְיָ מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל(שמואל א ב, ו).
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | ה | — (הוספה) |
| א | שהעלתה הארץ בריחיה בעדו | — (הוספה) |
| ג | י | — (הוספה) |
| ג | יציאה | ביאה |
| ג | יציאה | יציבה |
| ג | ו | — (הוספה) |
| ג | בית | בין |
| ד | י | — (הוספה) |
| ד | י | — (הוספה) |
| ד | ר | — (הוספה) |
| ו | ישתתפו | ישתטפו |
| ו | שאתם | שאתא |
| ו | פי | — (הוספה) |
| ז | הזכאי | הזאאי |
| ז | שנשתתפו | שנשתטפו |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212 |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212 |