מדרש
פרשה ג: על משכבי בלילות
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓מדרש שיר השירים רבה
פרשה ג
עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו(שיר השירים ג, א)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד וטיקן 76, עם השלמה מכתב יד אוקספורד 164 §§cover-end§§
חלק א
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״על משכבי בלילות״ · חולייה של כנסת ישראל, והלילות שנסמכו זה לזה כשישנה מן התורה
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק א, פסקה א; דפוס וילנא ג, א, א).
בכתב היד ארבע מלכויות: מצרים, בבל, מדי ואדום; בוילנא נוסף ״ובין לילן של מדי ללילן של יון״ (חמש). ״הדא הוא דכתיב ולא ימות״ — בוילנא ״המד״א״. ״אמר רבי אלכסנדריא״ — בוילנא ״אלכסנדרא״, ובסוף דבריו ״נסמכו לי לילות ללילות״.
עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת(שיר השירים ג, א).
אמר רבי אבא בר כהנא:
מהו עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת? על מרעיעל מרעי — על חליי, על מטת חליי.
הדא הוא דכתיב:
וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב(שמות כא, יח).
אמר רבי לוי:
אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא:
רבונו של עולם, לשעבר היית מאיר לי בין לילות ללילות —
בין לילן של מצריים ללילן של בבל,
בין לילן של בבל ללילן של מדי,
בין לילן של מדי ללילן של אדום.
ועכשו, שישנתי לי מן התורה ומן המצות — נסמכו לי לילות ללילות:
עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת.
אמר רבי אלכסנדריא:
כשישנתי לי מן התורה והמצות — נסמכו לי לילות.
עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת — באו לילות.
דרשת הפסוק · ״על משכבי בלילות״ עד ״ואל חדר הורתי״ · דבר אחר · לילה של מצרים: משה שנעלם, שבט לוי, סיני ואהל מועד
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק א, פסקה ב; פסוק ב, פסקה א; פסוק ג, פסקה א; פסוק ד, פסקה א; דפוס וילנא ג, א, ב; ג, ב, א; ג, ג, א; ג, ד, א). ארבע פסקאות קצרות של מאגרים שהן דרשה אחת רצופה על שיר השירים ג, א–ד, מאוחדות כאן בסעיף אחד.
״בכרכים ובמדינות״ — בכתב היד ״ובמדי׳״, ונפתח כבדרשת לילה של בבל להלן (״בכרכים ובמדינות״); בוילנא כאן ״בכרמים ובמדינות״. ״בקשתי את שאהבה נפשי״ — בוילנא ״בקשתיו״.
דבר אחר:
עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת(שיר השירים ג, א) — זה לילה של מצרים.
בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי — זה משה.
בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו.
אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹובוֹת(שיר השירים ג, ב) — בכרכים ובמדינות.
אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי — זה משה.
בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו.
מְצָאוּנִי הַשֹּׁומְרִים הַסֹּובְבִים בָּעִיר(שיר השירים ג, ג) — זה שבטו של לוי,
היך מה דאת אמר: עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר(שמות לב, כז).
אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי — זה משה.
כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי(שיר השירים ג, ד) — זה משה.
אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ עַד שֶׁהֲבֵאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי — זה סיני.
וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי — זה אהל מועד, שמשם נתחייבו ישראל בהורייהבהורייה — בהוראה, בלימוד התורה.
דרשת הפסוק · ״על משכבי בלילות״ · דבר אחר · לילה של בבל: דניאל, הכתב על הקיר, משא מדבר ים ומפלת בלשצר
כתב יד וטיקן 76, עם השלמה מכתב יד אוקספורד 164 (מאגרים, פסוק ד, פסקה ב, בארבע רשומות; דפוס וילנא ג, ד, ב). ״מדה כנגד מדה… ברם הכא רדי ושבי על עפר״ — מכתב יד אוקספורד 164: בוטיקן חסר, כנראה בדילוג מ״רדי ושבי על עפר״ ל״רדי ושבי על עפר״; בוילנא הוא בפנים.
״להיכן הלך דניאל״ — ״להיכן הלך״ בגליון, תחת ״את שאהבה נפשי, זה״ שמחק הסופר; בוילנא שניהם: ״את שאהבה נפשי זה דניאל, להיכן הלך״.
״ממתוס ננקפין אאלרן״, ״יטת יטת אדך פוגחמט״, ״אנס אנס לקת ניסרפו״ — צירופי הכתב (חילופי אותיות) כלשון כתב היד; בוילנא ״ממתום ננקפי אאלרן״, ״אנם אנם״. ״רבי חייא רבה אמר״ — היו״ד השנייה מסופקת. ״פריסת״ — הסמ״ך והתי״ו מסופקות.
המדרש קורא ״מנא אלהך מלכותך״ (במסורה: מנה אלהא מלכותך), ״תקלתא במאזניא״ (במסורה: תקילתה). בוילנא ״מנא אלהך מלכותך והשלמא… ויהיבת וגו׳״.
״משא מדבר ים״ — הרי״ש מסופקת; ״למה ים״, ״אלא אלו״, ״בחיות״ — אותיות מסופקות בכתב היד. ״כדכתיב וארו ארבע חיון רברבן״ — המדרש מצרף ״וארו״ (דניאל ז, ב) ל״ארבע חיון רברבן״ (דניאל ז, ג: וארבע).
״רבי חנינא אמר… רבי יוחנן אמר״ — בוילנא ״רבי חנינא אמר רבי יוחנן״, מימרה אחת. ״אם זכיתם״ (במזמור) — תוקן במאגרים מ״זכים״. ״כך אם זכיתם אין אומות העולם מושלים בכם״ (בסוף הדרשה השנייה) — בגליון.
״נתעלת״ — התי״ו מסופקת; בוילנא ״נתעלם״. ״אמר רבן שמעון בן גמליאל״ — בכתב היד ״אמ׳ר שמעון בן גמליאל״, והר׳ נפתחה ״רבן״ כתוארו של רבן שמעון בן גמליאל (בוילנא ״רשב״ג״).
המדרש קורא ״אתכריית רוחי אנא דניאל״ (במסורה: אתכרית… אנה), ״ועל מרי שמיא… ולמאנייא די ביתיה״ (במסורה: מרא, ולמאניא, ביתה).
״בשלש עשר נפה״ — בכתב היד ״עשה״ (ספק), ותוקן במאגרים; בוילנא ״בי״ג נפה… בי״ד נפה״. ״רבי פינחס בשם רבי יהושע בר אבין אמר״ — ״יהושע בר אבין אמר״ בגליון; בוילנא ״ר׳ פנחס בשם רבי יהושע אמר פיילי נהניתה אתה״. ״על ידי שנפלו לדברי לצות״ — בוילנא ״שנפקו לדבר לצות״.
״אמר כורש לדריוש: לא כן פירש דניאל״ — כך בכתב היד (כורש מדבר פעמיים); בוילנא ״אמר דריוש לכורש… פרס פריסת מלכותך ויהיבת למדי ופרס, למדי תחילה ואח״כ לפרס, הוי את תמליך קדמוי״. ״ונכבשם״ — הוי״ו והנו״ן בגליון; בוילנא ״נבוא עליהם״. ״וממערב״ — בכתב היד ״וממער׳״.
״ארימון״ (בפעם הראשונה) — בכתב היד ״אדימון״, ותוקן על פי המשך הסיפור בכתב היד עצמו (״ארימון ראשיה״) ועל פי וילנא. ״מטרקליניהן״ — בכתב היד ״מאריקליניה׳״, ותוקן על פי ״חוץ לטרקליניהן״ שבהמשך ועל פי וילנא (״מטרקליניהון״).
״רבי אלעזר ורבי שמעון״ — בוילנא ״ר׳ אלעזר ור׳ שמואל בר נחמן״. ״כבין דב לכלב״ — בוילנא ״דבו״. המדרש קורא ״ביה בליליא קטיל בלשצר״ (במסורה: בה… בלאשצר); בוילנא נוסף ״מלכא כשדאי״. וכן ״בלשצר מלכא עבד לחם רב״ (במסורה: בלשאצר).
״מדה כנגד מדה… ברם הכא רדי ושבי על עפר״ — מכתב יד אוקספורד 164 (מאגרים, פסוק ד, פסקה ב, הרשומה השנייה). ״פגי פיליאי קקים באטי״ — הקו״ף הראשונה הושלמה במאגרים; בוילנא ״פני פילאי קקום כאמי מחי״.
״אמרו״ — תוקן במאגרים מ״ומרו״; ״וכיון״ — היו״ד הושלמה; ״שלום לחזקיהו״ — תוקן מ״ללום״; ״פסיעות״ — התי״ו הושלמה. ״תשע שעות״ — בכתב היד ״ט׳ שעות״.
״מדרך בלאדן״ (בפעם הראשונה) ו״אויל מדרך״ — כך בכתב היד (במסורה: מרדך; בפעם השנייה גם בכתב היד ״מרדך בלאדן״); בוילנא ״מרודך בלאדן״, ״אויל מרודך״. ״עביד לחמא״ — בוילנא ״עובד לחמה״. ״הקדמתי שלומו של חזקיהו לאלוהו״ — כבוילנא.
״דבר בריא כאבן״ — בוילנא ״דבש בריא כאבן״. ״ספר תגי״ — הגימ״ל מסופקת. בוילנא אין ״ספר תגי״ ולא ״ורבנין אמרי: ארון הראה להם״, ובמקומם ״ר׳ לוי אמר בזה אנו עושין מלחמה ונוצחין״.
״פרשיי צניעותך״ — בוילנא ״פרשי״; ״קליפי שובלתא״ — שם ״קלופי סובלתא״. ״אף כאן תגל ערותך״ — בוילנא ״גלי ערותך״. ״וחטאיך בצדקה״ — הה״א מסופקת בכתב היד; המדרש קורא ״וחטאיך… פרוק״ (במסורה: וחטיך… פרק).
דבר אחר:
עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת(שיר השירים ג, א) — זה לילה של בבל.
בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי — זה דניאל.
בקשתי ולא מצאתי.
אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹובוֹת(שיר השירים ג, ב) — בכרכים ובמדינות.
אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי — זה דניאל.
בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו.
מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים(שיר השירים ג, ג) — אלו הכשדיים.
להיכן הלך דניאל?
מאן דאמרמאן דאמר — מי שאומר; יש אומר: לתענית; ומאן דאמר: לסעודה.
מאן דאמר לתענית — שהיה מבקש רחמים על חרבן בית המקדש:
וְעַתָּה שְׁמַע אֱלֹהֵינוּ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תַּחֲנוּנָיו(דניאל ט, יז).
ומאן דאמר לסעודה — לקרא כתביו של בלשצר.
הדא הוא דכתיב:
מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין(דניאל ה, כה).
רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא.
רבי חייא רבה אמר:
מְנֵא — ממתוס ננקפין אאלרןממתוס ננקפין אאלרן — צירוף אותיות של הכתב שעל הקיר.
רבי שמעון בן חלפתא אמר: יטת יטת אדך פוגחמטיטת יטת אדך פוגחמט — צירוף אותיות אחר של הכתב.
רבנין אמרי: אנס אנס לקת ניסרפואנס אנס לקת ניסרפו — הכתב בהיפוך סדר האותיות (״מנא מנא תקל ופרסין״ מן הסוף להתחלה).
רבי מאיר אמר:
כשמועו — מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין:
מְנֵא(דניאל ה, כו) — מנא אלהך מַלְכוּתָךְ;
תְּקֵל(דניאל ה, כז) — תקלתא בְמֹאזַנְיָא;
פְּרֵס — פְּרִיסַת מַלְכוּתָךְ(דניאל ה, כח).
באותה שעה נתקבצו כל ישראל אצל דניאל, ואמרו לו:
רבינו דניאל, כל הנבואות הרעות והקשות שנתנבא ירמיה — באו עלינו;
ונבואה אחת טובה שנתנבא עלינו — כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה(ירמיה כט, י) — עדיין לא בא עלינו.
אמר להם: הביאו לי ספר ישעיה.
התחיל קורא והולך, עד שהגיע לפסוק זה:
מַשָּׂא מִדְבַּר יָם כְּסוּפוֹת בַּנֶּגֶב(ישעיה כא, א).
אם יָם — למה מִדְבַּר? ואם מִדְבַּר — למה יָם?
אלא אלו ארבע מלכיות, שהן משולות בחיות,
כדכתיב: וַאֲרוּ(דניאל ז, ב) אַרְבַּע חֵיוָן רַבְרְבָן(דניאל ז, ג).
רבי חנינא אמר:
שָׁנְיָין דָּא מִן דָּא.
רבי יוחנן אמר:
שָׁנְיָין דָּא מִן דָּא — מכותיהן שונות זו מזו:
אם זכיתם — מן ימאמן ימא — מן הים; ואם לאו — מן חורשאמן חורשא — מן היער.
מה הדא חיותא סלקא מן ימא ולא מכיה, נפקא מן חורשא ומכיה —מה הדא חיותא… — מה החיה הזאת — עולה מן הים ואינה מכה, יוצאת מן היער ומכה —
מה החיה הזאת — עולה מן הים ואינה מכה, יוצאת מן היער ומכה —
כך אם זכיתם, אין אומות העולם מושלות בכם.
ודכותהודכותה — וכיוצא בו: יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר(תהלים פ, יד) — עין תלויהעין תלויה — העי״ן של ״מיער״ תלויה (כתובה למעלה) בכתיב המסורה:
אם זכיתם — מן היאר; ואם לאו — מן היער.
מה הדא חיותא סלקא מן נהרא ולא מכיה, נפקא מן חורשא ומכיה —מה הדא חיותא… — מה החיה הזאת — עולה מן הנהר ואינה מכה, יוצאת מן היער ומכה —
מה החיה הזאת — עולה מן הנהר ואינה מכה, יוצאת מן היער ומכה —
כך אם זכיתם, אין אומות העולם מושלים בכם.
כְּסוּפוֹת בַּנֶּגֶב לַחֲלֹף.
אמר רבי לוי:
אין לך עלעולעלעול — רוח סערה קשה יותר מן העלעול הזה,
שהוא בא מן הצפון ועולה, ומכסיףומכסיף — ומבייש, ומחוויר את פניהם את הבריות שנתנות בדרום.
ואי זה זה? זה נבוכדנצר, שעלה מן הצפון והחריב בית המקדש שנתון בדרום.
מִמִּדְבָּר בָּא — מהיכן בא?
רבי חנינא אמר: דרך שממות מדבר בא: מִמִּדְבָּר בָּא מֵאֶרֶץ נוֹרָאָה.
חָזוּת קָשָׁה הֻוגַּד לִי(ישעיה כא, ב).
בעשר לשונות נקראת נבואה: חזון, נבואה, הטפההטפה — נבואה (כמו ״ואל תטף״), דיבור, אמירה, צווי, משא, משל, מליצה, חידה.
אי זו קשה מכולן?
רבי לעזר אמר: חזון קשה, שנאמר: קָשָׁה הֻוגַּד לִי.
רבי יוחנן אמר:
דיבור קשה, שנאמר: דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת(בראשית מב, ל).
רבנין אמרי: משא קשה — כשמועו, כמשא כבד.
הַבּוֹגֵד בּוֹגֵד וְהַשּׁוֹדֵד שׁוֹדֵד עֲלִי עֵילָם צוּרִי מָדַי — כבר נתעלת צרתה של עילם.
צוּרִי מָדַי — כבר נוצרה צרתה של מדי.
כׇּל אַנְחָתָה הִשְׁבַּתִּי — כל אנחתה של בבל.
עַל כֵּן מָלְאוּ מׇתְנַי חַלְחָלָה(ישעיה כא, ג).
אמר רבן שמעון בן גמליאל:
על ידי שהריחו מקצת צרתן של מלכיות — קצרה רוחן של אבותינו בתחלה:
לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ(במדבר כא, ד).
ירמיה אמר: בְּנַפְשֵׁנוּ נָבִיא לַחְמֵנוּ(איכה ה, ט);
דניאל אמר: אֶתְכְּרִיַּית רוּחִי אֲנָא דָנִיֵּאל(דניאל ז, טו);
ישעיה אמר: עַל כֵּן מָלְאוּ מׇתְנַי חַלְחָלָה.
אנו, שאנו מובלעים בתוך מיעיהן כמה ימים, וכמה שנים, וכמה קצים, וכמה עיבוריםעיבורים — שנים מעוברות — על אחת כמה וכמה!
עַל כֵּן מָלְאוּ מׇתְנַי חַלְחָלָה צִירִים אֲחָזוּנִי כְּצִירֵי יוֹלֵדָה נַעֲוֵיתִי מִשְּׁמֹעַ נִבְהַלְתִּי מֵרְאוֹת.
נַעֲוֵיתִי מִשְּׁמֹעַ — קול חירופין וגידופיןחירופין וגידופין — דברי חרפה וגידוף שלרשע.
הדא הוא דכתיב:
וְעַל מָרֵי שְׁמַיָּא הִתְרוֹמַמְתָּ וּלְמָאנַיָּיא דִי בַיְתֵיהּ(דניאל ה, כג).
נִבְהַלְתִּי מֵרְאוֹת — מראות שלותו של אותו רשע.
הדא הוא דכתיב:
בֵּלְשַׁצַּר מַלְכָּא עֲבַד לְחֶם רַב(דניאל ה, א).
מהו רַב?
רבי חמא ברבי חנינא אמר:
רב משל אלוהו.
אמר להם: עומר שלכם בכמה קרב? אמרו לו: בשלש עשר נפהנפה — נפה (מסננת); כאן: מספר הנפות שבהן הרקידו את קמח העומר.
אמר להם: ושלי — בארבע עשרה נפה.
תָּעָה לְבָבִי(ישעיה כא, ד) — זה בית דין שטעה בחשבונות יום אחד.
פַּלָּצוּת בִּעֲתָתְנִי.
רבי פינחס בשם רבי יהושע בר אבין אמר: פיליי נהנית אתהפיליי נהנית אתה — מן הקערות (כלי המקדש) נהנית.
דבר אחר:
פַּלָּצוּת — פה שהוא מפיץ דברי לצות.
דבר אחר:
פַּלָּצוּת בִּעֲתָתְנִי — על ידי שנפלו לדברי לצות.
אֵת נֶשֶׁף חִשְׁקִי שָׂם לִי לַחֲרָדָה — הנשף שהיתה נפשי חשוקה בו לגאולה — שם לי לחרדה.
עָרֹוךְ הַשֻּׁלְחָן(ישעיה כא, ה) — סדרת פתוראסדרת פתורא — ערכת את השולחן.
צָפֹה הַצָּפִית — אקימת מנרתא, אדליקת בוצינא.צפה הצפית… — ״צפה הצפית״ — העמדת את המנורה, הדלקת את הנר.
״צפה הצפית״ — העמדת את המנורה, הדלקת את הנר.
קוּמוּ הַשָּׂרִים — זה כורש ודריוש.
מִשְׁחוּ מָגֵן — קבלו מלכותאקבלו מלכותא — קבלו את המלכות.
הוה כורש אומר לדריוש: את הוא דמליך קדמי.הוה כורש אומר… — היה כורש אומר לדריוש: אתה הוא שתמלוך לפני. אמר כורש לדריוש: לא כך פירש דניאל: ״פרס פריסת מלכותך״? הוי: אתה הוא שתמלוך לפני.
היה כורש אומר לדריוש: אתה הוא שתמלוך לפני.
אמר כורש לדריוש: לא כן פירש דניאל: פְּרֵס פְּרִיסַת מַלְכוּתָךְ? הוי את דמליך קדמי.
אמר כורש לדריוש: לא כך פירש דניאל: ״פרס פריסת מלכותך״? הוי: אתה הוא שתמלוך לפני.
כיון ששמע אותו רשע, שלח ואמר לחיילותיו:
כל אומה ומלכות שמרדה בי — נביאם ונכבשם.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע! אצל הכל שלחת, או שמא אצלי שלחת?
חייך, לית פורענות דההוא גברא מן אתר אוחרן, אלא מן גבי.חייך, לית פורענות… — חייך, אין פורענותו של אותו האיש ממקום אחר, אלא ממני.
חייך, אין פורענותו של אותו האיש ממקום אחר, אלא ממני.
הדא הוא דכתיב:
כִּי לֹא מִמּוֹצָא וּמִמַּעֲרָב(תהלים עה, ז), כִּי אֱלֹהִים שֹׁופֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים(תהלים עה, ח).
יַשְׁפִּיל — לבלשצר; ויָרִים — לכורש ודריוש.
כורש ודריוש שוערים של בלשצר היו.
וכיון ששמע הכתובין הללו, אמר:
כל מאן דמחמי הכא ליליא הדין, אפילו דהוא אמר לכון: דאנא הוא מלכא — ארימון לי ראשי.כל מאן דמחמי… — כל מי שייראה כאן בלילה הזה, אפילו יאמר לכם: אני הוא המלך — הסירו לי את ראשו.
כל מי שייראה כאן בלילה הזה, אפילו יאמר לכם: אני הוא המלך — הסירו לי את ראשו.
ואין דרכן של מלכים להיות מניחין בית הרעיבית הרעי — בית הכסא שלהם לפנים מטרקליניהן, אלא חוץ לטרקליניהןלטרקליניהן — לאולם הסעודה שלהם.
נתתרו מעיונתתרו מעיו — נתרופפו מעיו, שלשל כל אותו הלילא.
מינפק — לא ארגשון ביה; מכי עייל — ארגשון ביה.מינפק… — כשיצא — לא הרגישו בו; כשנכנס — הרגישו בו. אמרו לו: מי אתה? אמר להם: אני הוא המלך. אמרו לו: והלא כך ציוה אותנו המלך, שכל מי שייראה כאן בלילה הזה, אפילו יאמר לכם: אני המלך — הסירו את ראשו?
כשיצא — לא הרגישו בו; כשנכנס — הרגישו בו.
אמרי ליה: מאן את? אמר לון: אנא הוא מלכא.
אמרו לו: מי אתה? אמר להם: אני הוא המלך.
אמרין ליה: ולאו כן פקיד לן מלכא, דכל מאן דמיתחמי הכא ליליא הדין, אפלו אמר לכון: אנא מלכא — ארימון ראשיה?
אמרו לו: והלא כך ציוה אותנו המלך, שכל מי שייראה כאן בלילה הזה, אפילו יאמר לכם: אני המלך — הסירו את ראשו?
מה עשו? נטלו פרחה של מנורהפרחה של מנורה — הפרח, הקישוט שבקני המנורה ופצחו את מוחו.
הדא הוא דכתיב:
בֵּיהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְשַׁצַּר(דניאל ה, ל).
באי זו שעה נהרג?
רבי אלעזר ורבי שמעון.
רבי אלעזר אמר: בשעת מחליית שנתהמחליית שנתה — מתיקות שנתה, תרדמה.
רבי שמעון אמר: כבין דב לכלבכבין דב לכלב — בין השמשות, כשאין מבחינים בין דב לכלב.
ולא פליגיןולא פליגין — ואינם חולקים:
כמאן דאמר בשעת מחליית שנתה — מפרפר כל ההוא יומא מה שהיה מתבקש לו מן המלכות;כמאן דאמר בשעת… — מי שאומר: בשעת מתיקות שנתו — שהיה מתהפך כל אותו היום (בדאגה) על מה שהיה מתבקש לו מן המלכות; ומי שאומר: בין דב לכלב — שהיה מהרהר כל אותו הלילה על מה שהיה מתבקש לו מן המלכות.
מי שאומר: בשעת מתיקות שנתו — שהיה מתהפך כל אותו היום (בדאגה) על מה שהיה מתבקש לו מן המלכות;
ומאן דאמר כבין דב לכלב — דהוה מדמדם כל ההוא ליליא שהיה מתבקש לו מן המלכות.
ומי שאומר: בין דב לכלב — שהיה מהרהר כל אותו הלילה על מה שהיה מתבקש לו מן המלכות.
אמר רבי בנימן בן לוי:
כבין כוס לכוס נכנסה מלכות במלכות.
הדא הוא דכתיב:
כִּי כוֹס בְּיַד יְיָ וְיַיִן חָמַר מָלֵא מֶסֶךְ וַיַּגֵּר מִזֶּה(תהלים עה, ט).
הוא שהנביא מקנתרהמקנתרה — מקניטה, מתגרה בה ואמר: רְדִי וּשְׁבִי עַל עָפָר(ישעיה מז, א).
מדה כנגד מדה: מה להלן — יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ זִקְנֵי בַת צִיּוֹן(איכה ב, י),
ברם הכאברם הכא — אבל כאן — רְדִי וּשְׁבִי עַל עָפָר.
אמר רבי חוניה:
כך אמרה ירושלם לבת בבל: פגי פיליאיפגי פיליאי — לשון יוונית משובשת; ענינה לפי ההמשך: את סבורה שאת בתולה — זקנה את קקים באטי —
מה את סבורה בעצמיך, שאת בתולה? זקנה את!
שְׁבִי לָאָרֶץ אֵין כִּסֵּא — בטלה זכותו של אותו כסא.
ואי זה זכות היה לו?
בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח מדרך בַּלְאֲדָן(ישעיה לט, א).
אמרו: מרדך עביד לחמאעביד לחמא — עושה הלחם, נחתום היה, והיה למוד לאכל בשש שעות, וישן לו עד תשע שעות.
וכיון שחזר גלגל חמה בימי חזקיהו מלך יהודה — ישן לו, ועמד ומצאו שחרית.
ביקש להרג כל חיילותיו.
אמר להם: הנחתם אותי ישן כל היום וכל הלילה!
אמרין ליה: יומא הוא דחזריומא הוא דחזר — היום הוא שחזר.
אמר להם: ואי זה אלוה החזירו? אמרו לו: אלוהו של חזקיהו החזירו.
אמר להן: וכי יש אלוה גדול מאלוהי? אמרו לו: אלוהו של חזקיהו גדול הוא מאלהיך.
מיד שלח ספרים ומנחה לחזקיהו.
הדא הוא דכתיב:
בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן.
ומה כתב בהן? שלום לחזקיהו, שלום לאלהא רבהלאלהא רבה — לאלוה הגדול, שלום לירושלם.
וכיון שיצאו הכתובים, נתישב על דעתו.
אמר: לא עשיתי כהוגן, שהקדמתי שלומו של חזקיהו לאלוהו.
מיד עמד מכסאו ופסע שלש פסיעות, והחזיר הכתובים,
וכתב כתבים אחרים תחתיהן, וכתב בהן: שלם לאלהא רבה של חזקיהו, ושלם לחזקיהו, ושלם לירושלם.
אמר הקדוש ברוך הוא: אתה עמדת מכסאך לכבודי ופסעת שלש פסיעות —
חייך, שאני מעמיד ממך שלש מלכים קוזמוקרוטיןקוזמוקרוטין — שליטי עולם, שולטין מסוף העולם ועד סופו.
ואלו הן: נבוכדנצר, ואויל מדרך, ובלשצר.
וכיון שעמדו וחרפו — קעקעקעקע — עקר, השמיד הקדוש ברוך הוא ביצתןביצתן — שורשם, זרעם מן העולם, והעמיד אחרים תחתיהם.
כתיב: וַיִּשְׂמַח עֲלֵיהֶם חִזְקִיָּהוּ וַיַּרְאֵם אֶת בֵּית נְכֹתֹה(ישעיה לט, ב).
מהו בֵּית נְכֹתֹה?
אמר רבי אמי: נכיתהנכיתה — שללו, האוצר שלקח שנכת מסנחריב, וביזה שבזז מסנחריב.
רבי יוחנן אמר: זיין בולע זייןזיין בולע זיין — כלי נשק שבולע (חודר) כלי נשק הראה להם.
רבי שמעון בן לקיש אמר: בתי השןבתי השן — בתים (כלים) של שן, של שנהב נמשכין כשעוה הראה להן.
רבי יהודה אמר: דבר בריא כאבן הראה להם.
רבי לוי אמר: ספר תגיספר תגי — ספר של תגים (אותיות מעוטרות) הראה להם.
ורבנין אמרי:
ארון הראה להם, וגילה להם סוד; אמר: בזה אנו נוצחין מלחמה.
כתיב: קְחִי רֵחַיִם וְטַחֲנִי קָמַח(ישעיה מז, ב).
אמר רבי יהושע בן לוי:
כל עמא טחנין חטין — ואת אמרת וְטַחֲנִי קָמַח?כל עמא טחנין… — כל העם טוחנים חיטים — ואת אומרת ״וטחני קמח״?
כל העם טוחנים חיטים — ואת אומרת ״וטחני קמח״?
אלא כך אמרה ירושלם לבת בבל:
אילולי ממרום עשו מלחמה עמי — את היית יכולה לי?
אילולי שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹותַי(איכה א, יג) — את היית יכולה לי?
הוי: קמחא טחינה טחנת, ואריא קטילא קטלת, ודרא יקידתא יקדת.הוי: קמחא טחינה… — הוי: קמח טחון טחנת, ואריה הרוג הרגת, ודיר (?) שרוף שרפת.
הוי: קמח טחון טחנת, ואריה הרוג הרגת, ודיר (?) שרוף שרפת.
דבר אחר:
קְחִי רֵחַיִם וְטַחֲנִי קָמַח — לשעבר היו אחרים טוחנין לך; עכשו — קְחִי רֵחַיִם וְטַחֲנִי קָמַח.
גַּלִּי צַמָּתֵךְ — פרשיי צניעותךפרשיי צניעותך — פרשי (גלי) את צניעותך: זה המלך שנתון לפנים משבעה קנקליםקנקלים — מחיצות סורגים.
חֶשְׂפִּי שֹׁובֶל — קליפי שובלתא דנהראקליפי שובלתא דנהרא — הפשילי את שולי בגדך (לעבור את) הנהר.
עִבְרִי נְהָרוֹת — לשעבר היית עובר בקרוניןבקרונין — בעגלות של כסף וזהב,
ועכשו גַּלִּי שׁוֹק עִבְרִי נְהָרוֹת, תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ(ישעיה מז, ג).
מדה כנגד מדה: מה להלן — כׇּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ(איכה א, ח),
אף כאן — תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ.
אמר רבי יהושע בן לוי:
אמר הקדוש ברוך הוא: עתיד אני להביא פורענות לבת בבל;
ואפלו דדניאל בעי עלה רחמין, שנאמר: וַחֲטָאָיךְ בְּצִדְקָה פְרֻוק(דניאל ד, כד) — אין אני שומע לו.ואפלו דדניאל בעי… — ואפילו דניאל מבקש עליה רחמים — שנאמר: ״וחטאיך בצדקה פרוק״ — אין אני שומע לו.
ואפילו דניאל מבקש עליה רחמים — שנאמר: ״וחטאיך בצדקה פרוק״ — אין אני שומע לו.
למה? גֹּואֲלֵנוּ יְיָ צְבָאוֹת שְׁמוֹ(ישעיה מז, ד).
דרשת הפסוק · ״מי זאת עולה מן המדבר״ · עלייתה ומיתתה של ישראל, וכל המתנות הטובות — מן המדבר
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ו, פסקה א; דפוס וילנא ג, ו, א — בדפוס מסומן בטעות [ה]). אין בכתב היד פסקה על שיר השירים ג, ה (״השבעתי אתכם״), וכך גם בדפוס וילנא.
״טובות״ — הוי״ו הושלמה במאגרים; ״שנתן״ — גרש מחוק בידי הסופר; ״תורה מן המדבר״ — הה״א מסופקת. ״סילוקה״ — בוילנא ״[ס״א חילוקה]״. בוילנא הפסוקים קצרים יותר: ״במדבר הזה יתמו״, ״ממלכת כהנים״.
מִי זֹאת עֹולָה מִן הַמִּדְבָּר(שיר השירים ג, ו) —
עילויהעילויה — עלייתה מן המדבר, סילוקהסילוקה — הסתלקותה, מיתתה מן המדבר, מיתתה מן המדבר,
היך מה דאת אמר: בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻותוּ(במדבר יד, לה).
תורה מן המדבר, משכן מן המדבר, סנהדרין מן המדבר,
כהנה מן המדבר, לויה מן המדבר, מלכות מן המדבר,
שנאמר: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ(שמות יט, ו).
וכל מתנות טובות שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל — מן המדבר.
אמר רבי שמעון בן יוחאי: במדבר טענוטענו — הטעינו (קיבלו את המתנות), ובמדבר פרקופרקו — פרקו (נתנו את המתנות).
נבואה מן המדבר.
הוי: עילויה מן המדבר.
דרשת הפסוק · ״כתימרות עשן מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל״ · עמודי הענן והאש במדבר, שלשת האבות, ואבק רגליו של יעקב
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ו, פסקה ב, בשתי רשומות — מאוחדות כאן; דפוס וילנא ג, ו, ב).
״אמר רבי לעזר״ — בכתב היד ״אמ׳ר לעזר״. ״[של] אלו״ — הושלם במאגרים. ״ממרר [ומסגף]״ — המלה בסוגריים מרובעים במאגרים, והוי״ו בגליון; כך גם בוילנא. ״כמן״ — כך בכתב היד (כמין).
בוילנא ״אלוהות הן אלו״; ״מטתו שלמה לפניו״ (בכתב היד ״לבניו״); ״כהונה מיעקב ולויה ומלכות מיעקב״. המדרש קורא ״ובסערה״ (במסורה: ובשערה).
כְּתִימְרוֹת עָשָׁן(שיר השירים ג, ו).
אמר רבי לעזר בשם רבי יוסי בן זמרא:
בשעה שהיו ישראל מתנודדיןמתנודדין — נעים, נוסעים ממסע למסע,
היה עמוד הענן יורד, ועמוד אש צומח, ועשן המערכה עולה —
כמןכמן — כמין שני זקוקין של אשזקוקין של אש — זיקים, ניצוצות של אש יוצאין מבין שני בדי הארון,
ושורפין לפניהם נחשים, שרפים ועקרבים.
והיו אומות העולם רואין ואומרין: אלוהות אלו? אין תשמישןתשמישן — עבודתם, פולחנם של אלו אלא באש!
ומאימתן של ישראל נופלת עליהם פחד ורעדה.
הדא הוא דכתיב:
תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד(שמות טו, טז).
נפלה אין כתיב כאן, אלא תִּפֹּל — מכאן ולהבא.
מְקֻוטֶּרֶת מֹור — זה אבינו אברהם.
מה המור הזה ראש לכל הבשמים — אף אברהם אבינו היה ראש לכל הצדיקים;
ומה המור זה, כל מי שהוא לוקטו ידיו מתמרמרותמתמרמרות — נעשות מרות (מרירות) — כך היה אברהם אבינו ממרר ומסגף עצמו בייסורין;
מה המור הזה אינו מפיח ריחומפיח ריחו — מפיץ ריחו אלא באור — כך לא הודיע אברהם אבינו את מעשיו הטובים אלא בכבשן האש.
וּלְבנָה — זה אבינו יצחק, שנתקרב כקומץ לבונה על גבי המזבח.
מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל — זה יעקב אבינו, שהיתה מטתו שלמה לבניו, ולא נמצא בהם פסולתפסולת — פסול, בן שאינו הגון.
אמר רבי תנחומא:
מה קופת הרוכלקופת הרוכל — סל הרוכל, תיבת הבשמים של הרוכל יש בה מכל מיני בשמים — כך כהונה מיעקב, לויה מיעקב, מלכות מיעקב.
יצחק — נתן לו אברהם אבינו כל שלו,
שנאמר: וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק(בראשית כה, ה);
ברם רוכלותיורוכלותיו — מסחרו, פרנסתו של יעקב לא היתה אלא מאותו האבק שתחת רגליו.
רבי יודן אמר תרתיאמר תרתי — אמר שתי (דרשות).
רבי יודן אמר:
כל הרוכלות שישראל עושין ומצליחין בעולם הזה — בזכות אותו האבק של אבינו יעקב.
רבי יודן אמר חוריאמר חורי — אמר אחרת:
כל פרגמטיהפרגמטיה — מסחר שישראל עושין ומצליחין בעולם הזה — בזכות אותו האבק של אבינו יעקב.
רבי עזריה אמר תרתי:
כל מלחמות שישראל עושין ומצליחין — בזכות אותו האבק של אבינו יעקב.
רבי עזריה אמר חורי:
כל תורה שישראל עושין בעולם הזה — בזכות יעקב אבינו.
רבי ברכיה ורבי סימון בשם רבי אבהו אמר:
אותו האבק נטלו הקדוש ברוך הוא ונתנו תחת כסא הכבוד שלו.
הדא הוא דכתיב:
יְיָ בְּסוּפָה וּבִסעָרָה דַּרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו(נחום א, ג).
דרשת הפסוק · ״מכל אבקת רוכל״ · המלאך שנאבק עם יעקב: שרו של עשו, רועה או ארכיליסטים, וחמשה קמיעים
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ו, פסקה ג; דפוס וילנא ג, ו, ג). הפסקה ממשיכה את דרשת ״אבקת״ שבסעיף הקודם אל ״ויאבק איש עמו״.
״רבי חמא ברבי חנינא״ — בוילנא ״ר׳ חמאי״. ״רבי חונא״ (פעמיים) — בוילנא ״ר׳ הונא״. ״מיטכסא… מיטסכון״ — בוילנא ״מיטכסין״ בשניהם; ״סאבן״ — שם ״סבאן״. ״פוקרין״ — שם ״פרקדן״. ״עאן אוחרי״ — בכתב היד ״עץ״ (מסומן במאגרים כצורה חריגה), ותוקן על פי וילנא. ״וי?ה?יב״ — הה״א מסופקת. ״על גביו״ — בגליון.
״רבי לעזר ורבי ברכיה שוויא בשם רב סא: סידקא כדג״ — כך בכתב היד, מאמר אחד, וכמוהו בבראשית רבה עז, ד (כ״י וטיקן 30): ״רבי ברכיה ורבי לעזר שעוויה בשם רבי יסא: סידקה כדג״; בוילנא שתי דעות: ״ר״א אומר שייעא, ר׳ ברכיה בשם רבסא סידקה כדג״. ״פירקה״ — בוילנא ״פירקה ממקומה״.
מקבילה: בראשית רבה עז, ד — משל הארי והכלב (״ארי נומירון וכלב אגריון״), ״ויגע בכף ירכו — זה דור שלהשמד״, ״ותקע״ ודברי רב נחמן בר יעקב.
רבי ברכיה בשם רבי חלבו אמר:
כתיב: וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ(בראשית לב, כה) —
אין אנו יודעין מי היה ברשותו של מי: אם המלאך היה ברשות יעקב, ואם יעקב היה ברשות המלאך.
אלא ממה דכתיב: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר(בראשית לב, כז) —
אמר לו המלאך ליעקב: שלחני, כי הגיע קילוסי לקלסקילוסי לקלס — שעת שירתי (של המלאכים) לשבח.
הוי: המלאך ברשות יעקב אבינו.
וכיצד נדמה לו?
רבי חמא ברבי חנינא אמר:
לשרו של עשו הרשע נדמה לו.
הדא דהוא אמר ליההדא דהוא אמר ליה — זו שהוא אמר לו: אפך דמיין לשרךאפך דמיין לשרך — פניך דומים לשרך,
שנאמר: כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹות פְּנֵי אֱלֹהִים(בראשית לג, י).
למלך שהיה לו ארי אימירוןארי אימירון — אריה מבוית וכלב אגריוןוכלב אגריון — וכלב פרא.
מה המלך עושה? זיוג את האריזיוג את הארי — צירף את הארי (לבנו), והיה מלבבומלבבו — מחבבו, מרגילו כנגד בנו.
והיה אומר: שאם יבא הכלב להזדווגלהזדווג — להתמודד, להיאבק לבני — יאמר בני: לארי יכולתי, ולכלב איני יכול?
כך בשעה שאומות העולם באים להזדווג לישראל, הקדוש ברוך הוא אומר להן:
שר שלכם לא יכול לעמוד באביהן — ואתם יכולין להם?
רבי חונא אמר:
לרועה נדמה לו: לזה צאן ולזה צאן, לזה גמלים ולזה גמלים.
אמר לו: העבר את שלי, ואני מעביר את שלך.
כיון שהעביר אבינו יעקב את שלו, אמר: נחזור ונחמי, דלמא אנשינן כלוםנחזור ונחמי, דלמא אנשינן כלום — נחזור ונראה, שמא שכחנו משהו.
מן דחזרמן דחזר — כשחזר — מיד וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ.
רבי חייא רבה ורבי שמעון ברבי הוו עסקי בפרגמטיההוו עסקי בפרגמטיה — היו עוסקים במסחר, והוו נסבין ויהבין בהדא מיטכסאוהוו נסבין ויהבין בהדא מיטכסא — והיו נושאים ונותנים במשי הזה.
עלון להדא צור ועבדון עבידתהוןעלון להדא צור ועבדון עבידתהון — נכנסו לצור ועשו את מלאכתם.
מן דנפקון מן פילימן דנפקון מן פילי — כשיצאו מן השער, אמרון: נחזור וניחמי, דלמא אנשינן כלוםנחזור וניחמי, דלמא אנשינן כלום — נחזור ונראה, שמא שכחנו משהו.
חזרו ומצאו חבילה של מיטסכוןמיטסכון — משי.
אמרין: הדא מלה מן יעקב סאבן היאהדא מלה מן יעקב סאבן היא — הדבר הזה מיעקב זקננו הוא,
דכתיב: וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ.
ורבנין אמרי:
לארכי ליסטיםלארכי ליסטים — לראש השודדים נדמה לו: לזה צאן ולזה צאן, לזה גמלים ולזה גמלים.
אמר לו: העבר שלי, ואני מעביר את שלך.
העביר המלאך צאנו של יעקב כהרף עין,
והוה אבונן יעקב עניה דמלאכא מעבר, וחזר ומשכח עאן אוחרי.
כל אותו הלילה מה עשה יעקב אבינו?
אמר רבי פינחס:
באותה שעה נטל פוקריןפוקרין — גיזת צמר וכרכו בצוארו.
אמר ליה: פרמקוס, פרמקוספרמקוס, פרמקוס — מכשף, מכשף! חרשאתחרשאת — מכשף אתה? לית חרשין מצלחין בליליאלית חרשין מצלחין בליליא — אין כשפים מצליחים בלילה.
אמר רבי חונא:
באותה שעה אמר המלאך: לינה מודע לדין עם מאן נסיב ויהיבלינה מודע לדין עם מאן נסיב ויהיב — אודיע לזה עם מי הוא נושא ונותן.
מה עשה? נתן אצבעו על הצור, והתחילה תוססתתוססת — מתלקחת, רוחשת אש.
אמר ליה: מן הדא את מדחיל לימן הדא את מדחיל לי — בזה אתה מפחיד אותי? כוליה מיניכוליה מיני — כולו ממני (אני עשוי ממנו)!
שנאמר: וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ(עובדיה א, יח).
אמר רבי חננא בר יצחק:
אמר לו הקדוש ברוך הוא למלאך: שרו של עשו, מה את עומד?
הוא בא עליך, וחמשה קמיעיםקמיעים — קמעות, כתבי הגנה בידו: זכותו, וזכות אביו, וזכות אמו, וזכות זקנו, וזכות זקנתו.
מדוד עצמך עמומדוד עצמך עמו — השווה את כוחך לכוחו — שאין את יכול לעמד אפלו בזכותו!
מיד וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹול לוֹ(בראשית לב, כו).
אמר רבי לוי:
וַיַּרְא בשכינה כִּי לֹא יָכֹול לוֹ.
לארכיליסטיסלארכיליסטיס — לראש השודדים שהיה מתגוששמתגושש — מתאבק עם בנו של מלך;
תלה עיניו למעלה, וראה את אביו המלך עומד על גביו — והרפיש עצמווהרפיש עצמו — והשפיל את עצמו, רפה תחתיו.
כך, כיון שראה המלאך השכינה עומדת למעלה מיעקב — הרפיש עצמו תחתיו.
הדא הוא דכתיב:
וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹול לוֹ.
אמר רבי לוי:
וַיַּרְא בשכינה כִּי לֹא יָכֹול לוֹ.
וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ — בצדיקים ובצדיקות, בנביאים ובנביאות, שהיו עתידין לעמד ממנו ומבניו.
ואי זה זה? זה דורו של שמדדורו של שמד — דור הגזרות והרדיפות.
וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב.
רבי לעזר ורבי ברכיה שוויא בשם רב סא: סידקא כדגסידקא כדג — סדקה (בקעה) כדג.
רבי נחמן בר יעקב אמר: פירקהפירקה — הוציאה ממקומה,
היך מה דאת אמר: וַתֵּקַע נַפְשִׁי מֵעָלֶיהָ(יחזקאל כג, יח).
דרשת הפסוק · ״מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל״ · אחד עשר סממני הקטרת, ובית אבטינס שלא רצו ללמד
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ו, פסקה ד, בשתי רשומות — מאוחדות כאן; דפוס וילנא ג, ו, ד).
״רב חונה פתר לה״ — ״פתר לה״ כפול, והשני מחוק בידי הסופר; בוילנא ״רב הונא״. ״ושחלת״ — תוקן במאגרים מ״ושחלף״. ״כשהוא מבושם״, ״וצחק״, ״עתיד״ — אותיות מסופקות בכתב היד.
״נומיתי לו״ — בכתב היד ״חמיתו לו״ (מסומן במאגרים כצורה חריגה), ותוקן על פי וילנא. ״אמר לי״ (מסורת בידינו) — ״אמר״ הושלם במאגרים, ו״לי״ תוקן מ״לו״. ״ומה ראית? אמר לו״ — כך בכתב היד; בוילנא ״אמר לי״.
״ולא רצו ללמד״ (בתשובת בית אבטינס) — בוילנא ״ולא רצינו ללמד״; ״מה ראיתם שלא רציתם ללמד״ — שם ״שלא ללמד״. ״שמעון בן לוגא״ — שם ״לוגה״. ״בגניין של אלו״ — שם ״בגנויין״.
רבי יוחנן פתר קריא:
מְקֻוטֶּרֶת מֹור וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל(שיר השירים ג, ו) — בקטרת בית אבטינסבית אבטינס — משפחת הכהנים שעשתה את הקטרת במקדש;
וזה אחד מאחד עשר סממניןסממנין — סמים, מיני בושם שהיו נותנין בה.
רב חונה פתר להפתר לה — פירש אותו (את הפסוק):
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים(שמות ל, לד) — הא תריןהא תרין — הרי שנים;
נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה — הא חמשההא חמשה — הרי חמשה.
סַמִּים — אין תימר דאינון תריןאין תימר דאינון תרין — אם תאמר שהם שנים, והלא כבר נאמר סַמִּים?
בַּד בְּבַד יִהְיֶה — אילין חמשהאילין חמשה — אלה חמשה כנגד חמשה; הא עשרההא עשרה — הרי עשרה.
וּלְבֹונָה זַכָּה — הא אחד עשרהא אחד עשר — הרי אחד עשר סממנין.
מכאן בדקו חכמים ומצאו, שאין יפה לקטרת אלא אחד עשר סממנין הללו שבה.
תני:
בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטרת, בפיטום הקטרתבפיטום הקטרת — בשחיקת סממני הקטרת ועירובם, והיה מעלה עשן — ולא רצו ללמד.
ושלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא,
והיו בקיאין במעשה הקטרת, ולא היו בקיאין במעלה עשן.
של בית אבטינס היתה מתמרתמתמרת — עולה כעמוד, כתמר ועולה כאשכול עד הקורות, ואחר כך פוסהפוסה — מתפזרת ויורדת כמקל;
ושל אלכסנדריא היתה פוסה ויורדת למטן.
וכשידעו חכמים בדבר, אמרו: כל שברא הקדוש ברוך הוא לא ברא אלא לכבודו,
שנאמר: כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו(ישעיה מג, ז).
וחזרו בית אבטינס למקומן.
שלחו אחריהן, ולא רצו לבא עד שכפלו להם שכרן.
שנים עשר מנה היו נוטלין בכל יום — חזרו להיות נוטלין עשרים וארבעה מניםמנים — מנים (מנה = מאה דינר); כדברי רבי מאיר.
רבי יודה אומר:
בכל יום ויום היו נוטלין עשרים וארבעה מנים, ועכשו נטלו ארבעים ושמנה מנים.
אמרו להם: מה ראיתם שלא רציתם ללמד?
אמרו: מסורת בידינו מאבותינו שעתיד בית המקדש ליחרב;
ולא רצו ללמד, שלא יהיו נוהגין ועושין לפני עבדה זרה שלהן כדרך שאנו עושין לפני הקדוש ברוך הוא.
ובדבר הזה היו מזכירין אותן לשבח.
ולא עוד, אלא שלא יצאת אשה ותינוק מהן כשהוא מבושם;
וכשנושאין אשה ממקום אחר — הם פוסקים עמה שלא תתבשם לעולם,
שלא יהיו ישראל אומרים: מפיטום הקטרת הם מתבשמות.
לקיים מה שנאמר: וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵיְיָ וּמִיִּשְׂרָאֵל(במדבר לב, כב),
ואומר: וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם(משלי ג, ד).
אמר רבי עקיבא:
סח ליסח לי — סיפר לי שמעון בן לוגא: אני ותינוק אחד מבני בניהם של בית אבטינס, והיינו מלקטים עשבים בשדה,
וראיתיו שבכה וצחק.
ואמרתי לו: בני, למה בכית? אמר לי: על כבוד בית אבי שנתמעט.
ולמה צחקת? אמר לי: שמור ומתוקן לצדיקים לעתיד לבא, וסוף שהמקום עתיד לשמח את בניו בקרוב.
ומה ראית? אמר לו: והלא מעלה עשן כנגדי.
נומיתי לו: הראיני. אמר לי: מסורת בידינו שלא להראות לאדם בעולם.
אמרו: לא באו ימים קלים בעולם עד שמת אותו התינוק.
אמר רבי יוחנן בן נורי:
פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ומצאתי זקן אחד של בית אבטינס, ובידו מגלת סממנין.
אמרתי לו: מה בידך?
אמר לי: כשהיו צנועין בית אבא, היו מוסרין מגלותם זה לזה;
ועכשו — הא לך, והזהר בה, שמגלת סממנין היא.
וכשבאתי והרציתי הדברים לפני רבי עקיבא — זלגו דמעותיוזלגו דמעותיו — נזלו דמעותיו.
אמר לי: מעתה אין אנו רשאין לספר בגנייןבגניין — בגנותם של אלו.
דרשת הפסוק · ״מקוטרת מור ולבונה״ · בית גרמו ולחם הפנים, ובית קמצר שלא השיבו תשובה
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ו, פסקה ה; דפוס וילנא ג, ו, ה). המשך מעשה בית אבטינס, בלי ציטוט הלמה.
״ושכל״ — תוקן במאגרים מ״ושכן״; ״וכולן״ — הוי״ו הושלמה. ״לא פעל אלא לכבודו״ — בוילנא ״אלא למענו״. ״והוא נרדית״ — שם ״והיא נרדת״. ״בני ישראל אומרים״ — שם ״ישראל אומרין״. בוילנא הפסוקים ״והייתם נקיים… ומצא חן…״ בלי ״לקיים מה שנאמר״ המלא.
של בית גרמובית גרמו — משפחת הכהנים שאפתה את לחם הפנים היו בקיים במעשה לחם הפנים וברדייתווברדייתו — והוצאתו (רדייתו) מן התנור — ולא רצו ללמד.
ושלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא,
והיו בקיים במעשה לחם הפנים, וברדייתו לא היו בקיאין.
של בית גרמו היו מסיקין התנור מבחוץ, והוא נרדיתנרדית — נרדה, נוטלים אותו מן התנור מבפנים;
ואלו היו מסיקין מבפנים ואופין מבחוץ.
ויש אומרים: שהיתה מעפשתמעפשת — מתעפשת.
וכשידעו חכמים בדבר, אמרו: כל שפעל הקדוש ברוך הוא לא פעל אלא לכבודו,
שנאמר: כֹּל פָּעַל יְיָ לַמַּעֲנֵהוּ(משלי טז, ד).
חזרו בית גרמו למקומן.
שלחו אחריהן, ולא רצו לבא עד שכפלו להן שכרן.
שנים עשר מנה היו נוטלין בכל יום — חזרו והיו נוטלין עשרים וארבעה מנה; כדברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר:
בכל יום היו נוטלין עשרים וארבעה מנה, ועכשו ארבעים ושמנה.
אמרו להם: מה ראיתם שלא ללמד?
אמרו: יודעים היו בית אבא שבית המקדש עתיד להחרב,
ושמא ילמד אדם שאינו הגון, וילך ויעבד עבודה זרה בכך.
ובדבר זה מזכירין אותן לשבח.
ולא עוד, אלא שמעולם לא נמצאה פת נקיה ביד בניהם ובנותיהם,
שלא יהיו בני ישראל אומרים: מלחם הפנים הם ניזונים.
לקיים מה שנאמר: וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵיְיָ וּמִיִּשְׂרָאֵל(במדבר לב, כב),
ואומר: וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם(משלי ג, ד).
וכולן מצאו תשובה לדבריהם, חוץ משל בית קמצרבית קמצר — משפחה שלא רצתה ללמד את אמנותה במקדש, שלא מצאו תשובה לדבריהם.
אמרו להם: מה ראיתם שלא ללמד? ושתקו ולא השיבו תשובה.
ועל ידי שבקשו להרבות כבודן ולמעט כבוד המקום — כבודן נתמעט, ומלכות שמים במקומה.
ולא עוד, אלא שאין להם נין ונכדנין ונכד — בנים ובני בנים בישראל.
על הראשונים נאמר: זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה(משלי י, ז);
ועל אלו נאמר: וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב.
מכאן אמר בן עזאי:
משלך יתנו לך, ובשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך;
ואין שכחה לפני המקום;
ואין אדם נוגע במוכן לחברו,
ואין מלכות נוגעת בחברתה אפלו כמלא נימהכמלא נימה — כעובי שערה.
דרשת הפסוק · ״מקוטרת מור ולבונה״ · הוגרם בן לוי שלא רצה ללמד פרק בשיר, ופינחס המלביש
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ו, פסקה ו; דפוס וילנא ג, ו, ו). המשך רשימת המשפחות שלא רצו ללמד.
״נועץ גודלו… וגודלו אחד בקרקע״ — בוילנא ״אגודלו… ואגודלו אחר״. ״ונסב אגריה דינר״ — בוילנא בלי ״דינר״.
הוגרם בן לוי היה יודע פרק בשיר יותר מאחיו, ולא רצה ללמד.
אמרו עליו על הוגרם בן לוי:
בשעה שפותח פיו בשיר, היה נועץ גודלונועץ גודלו — תוחב אגודלו בתוך פיו, וגודלו אחד בקרקע,
ומכניס אצבעות בין הנימיןבין הנימין — בין המיתרים (או: בין השיניים), ומגביה קולו בנעימה,
והיה מוציא כל מיני זמר,
עד שהיו כל אחיו הלוים נסקרין בבת ראשנסקרין בבת ראש — מוטים בבת אחת את ראשם לאחוריהם.
פינחס המלביש — אלבש איסטראטיגאאלבש איסטראטיגא — הלביש את השר (המצביא), ונסב אגריה דינרונסב אגריה דינר — ונטל שכרו דינר.
דרשת הפסוק · ״מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן… מכל אבקת רוכל״ · חמש שמחות של אלישבע שנהפכו לאבל, והספדו של רבי אלעזר ברבי שמעון
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ו, פסקה ז; דפוס וילנא ג, ו, ז). בכתב היד הפסקה נפתחת ״מדבר באלישבע״ בלי ציטוט הלמה; בוילנא ״מי זאת עולה וגו׳, מדבר באלישבע״. ״כתימרות עשן״ — בכתב היד בלי סימן ציטוט.
מקבילה להספד: פסיקתא דרב כהנא, ולקחתם, א (״כד דמך רבי לעזר ברבי שמעון היה דורו קורא עליו מי זאת עלה מן המדבר… מהו מכל אבקת רוכל״, ושם ״קרי ותני וקרו פוייטון ודורשן״).
״סיגני כהונה״ — בוילנא ״סגני״. ״קראי ותנאי וקרוב ופוייטים״ — בוילנא ״קראוי ותנויי וקריבוי ופייטויי״; בוילנא גם ״מכל אבקת רוכל, מה הוא מכל אבקת רוכל״.
מדבר באלישבע בת עמינדב.
אמרו: אלישבע בת עמינדב ראתה חמש שמחות ביום אחד:
ראתה יבמה מלך, ואחיה נשיא, ובעלה כהן גדול,
ושני בניה סיגני כהונהסיגני כהונה — סגני כהונה, ופינחס בן בנה משוח מלחמהמשוח מלחמה — הכהן המשוח לצאת למלחמה.
כיון שנכנסו בניה להקריב — יצאו שרופים, ונהפכה שמחתה לאבל.
מיד נעשית כְּתִימְרוֹת עָשָׁן(שיר השירים ג, ו).
כד דמך רבי לעזר ברבי שמעון, היה דורו קורא עליו: מִי זֹאת עֹולָה מִן הַמִּדְבָּר.
מהו מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל? דהוה רבי אלעזר ברבי שמעון קראי ותנאי וקרוב ופוייטיםקראי ותנאי וקרוב ופוייטים — קורא מקרא, ושונה משנה, ומתפלל לפני התיבה, ופייטן.
על פי כתב יד וטיקן 76, עם השלמה מכתב יד אוקספורד 164. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ג | זכיתם | זכים |
| ג | אמר | — (הוספה) |
| ג | עשר | עשה |
| ג | ארימון | אדימון |
| ג | מטרקליניהן | מאריקליניה׳ |
| ג | קקים | קים |
| ג | אמרו | ומרו |
| ג | וכיון | וכון |
| ג | שלום | ללום |
| ג | פסיעות | פסיעו |
| ד | טובות | טובת |
| ה | של | — (הוספה) |
| ה | ומסגף | — (הוספה) |
| ו | עאן | עץ |
| ז | ושחלת | ושחלף |
| ז | נומיתי | חמיתו |
| ז | אמר | — (הוספה) |
| ז | לי | לו |
| ח | ושכל | ושכן |
| ח | וכולן | וכלן |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| שיר השירים רבה | כ״י וטיקן 76, השלמה מכ״י אוקספורד 164, השלמות מדפוס וילנא |
מדרש שיר השירים רבה
פרשה ג
הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל(שיר השירים ג, ז)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד וטיקן 76 §§cover-end§§
חלק א
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״הנה מטתו… מפחד בלילות״ · ששים אותיות של ברכת כהנים, ומי שרואה חרב בחלומו
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ז, פסקה א; דפוס וילנא ג, ז, א — בקובץ בר־אילן בסימון ״[ו]״).
״יברכך… ישא… יאר״ — כך סדר הפסוקים בכתב היד; בוילנא ״יברכך… יאר… ישא״. ״רבי אלעזר ברבי יוסה״ — בוילנא ״יוסי״.
הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּורִים(שיר השירים ג, ז).
רבי ביבי בשם רבי אלעזר ברבי יוסה פתר קריהפתר קריה — פירש את הפסוק בברכת כהנים:
הִנֵּה מִטָּתוֹ — הנה מטותיו ושבטיו,
היך מה דאת אמר: שְׁבֻועוֹת מַטּוֹת(חבקוק ג, ט).
שֶׁלִּשְׁלֹמֹה — של מלך שהשלום שלו.
שִׁשִּׁים גִּבֹּורִים סָבִיב לָהּ — אלו ששים אותיות שבברכת כהנים.
מִגִּבֹּורֵי יִשְׂרָאֵל — שהן מגבריןמגברין — מגבירים, מחזקים את ישראל.
כֻּלָּם אֲחֻוזֵי חֶרֶב(שיר השירים ג, ח) —
אמר רבי עזריה:
דברים מבורכין בגבורה:
יְבָרֶכְךָ יְיָ(במדבר ו, כד), יִשָּׂא יְיָ(במדבר ו, כו), יָאֵר יְיָ(במדבר ו, כה).
מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה — שהם נלחמים בכל מיני פורעניות שיש בעולם.
אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת —
שאפלו אדם רואה בחלומו חרב מחתכתמחתכת — חותכת ביריכו — מה יעשה?
ילך לבית הכנסת, ויקרא קרית שמע, ויתפלל תפלתו, וישמע ברכת כהנים, ויענה אחריהן אמן —
ואין דבר רע מזיקו.
לפיכך מזהיר את בני אהרן, ואומר להם: כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר ו, כג).
דרשת הפסוק · ״הנה מטתו… כלם אחוזי חרב״ · המשמרות, ומשמשי המקדש שנוטלין שכרן מתרומת הלשכה
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ז, פסקה ב — שתי רשומות תחת כותרת אחת, מאוחדות כאן; דפוס וילנא ג, ז, ב).
בוילנא נוסף: ״שחיטה והלכות זריקה וקבלה וקמיצה״, ״רב הונא אמר מלשכת בדק הבית״, ולפני ״שלא יפגל״: ״מלמדי מלחמה — שהיו מלמדין לכהנים היאך יעשו עבודה; איש חרבו וגו׳ — שהיו מזהירין אותם בעת ששוחטים״. בכתב היד ״שלא יפגל… שלא לפסול״ באים בלי הלמה. ״רבי גדיל בר בנימן בשם רבי יוסא״ — בוילנא ״רבי גידול בר בנימין בשם רבי יסא״.
רבי שמלאי פתר קריא במשמרות:
הִנֵּה מִטָּתוֹ(שיר השירים ג, ז) — הנה מטותיו ושבטיו,
היך מה דאת אמר: שְׁבֻועוֹת מַטּוֹת(חבקוק ג, ט).
שֶׁלִּשְׁלֹמֹה — למלך שהשלום שלו.
שִׁשִּׁים גִּבֹּורִים סָבִיב לָהּ —
אלו עשרים וארבעה משמרות כהונהמשמרות כהונה — קבוצות הכהנים המתחלפות בעבודת המקדש, ועשרים וארבעה משמרות לויה, ושתים עשרה מחלקותמחלקות — קבוצות המעמדות (ישראלים העומדים על הקרבן).
מִגִּבֹּורֵי יִשְׂרָאֵל — שמשמרין את ישראל.
כֻּלָּם אֲחֻוזֵי חֶרֶב(שיר השירים ג, ח) —
רבי זעירא ורבי יהודה בשם רבי שמואל:
אלו תלמידי חכמים שמלמדין לכהנים שחיטה, והלכות זריקה וקבלה.
רבי יצחק בשם רבי אמי:
אלו מבקרי מומי קדשיםמבקרי מומי קדשים — הבודקים את הקרבנות שאין בהם מום, ונוטלין שכרן מתרומת הלשכהמתרומת הלשכה — מכספי מחצית השקל שבלשכת המקדש.
רבי גדיל בר בנימן בשם רבי יוסא:
שני דייני גזלותדייני גזלות — דיינים שדנו דיני גזלות בירושלים היו בירושלם, והיו נוטלים שכרן מתרומת הלשכה.
שמואל אומר:
נשים היו אורגות בפרוכתבפרוכת — בפרוכת המקדש, ונטלו שכרן מתרומת הלשכה.
הדין עבד לה כבנין, והדין עבד לה כקרבנותהדין עבד לה כבנין, והדין עבד לה כקרבנות — זה עושה אותה (את מלאכת הפרוכת) כבנין, וזה עושה אותה כקרבנות (ולכן שכרן מתרומת הלשכה).
שלא יפגליפגל — יפסול את הקרבן במחשבת פיגול אחד מהזבחים, שלא לפסול אחד מהקרבנות.
דרשת הפסוק · ״הנה מטתו… כלם אחזי חרב״ · ששים איש מעם הארץ, אחד עשר הדיינים, והלכה שנונה כחרב
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ז, פסקה ג; דפוס וילנא ג, ז, ג). ״(ו)הנה מטתו״ — וי״ו נמחקה במאגרים. ״הנמצאים״ — בכתב היד ״הנמצ׳״; הגרש נמחק והסיום ״אי׳״ הושלם במאגרים. אחרי ״ויקח שר״ נקודתיים במאגרים.
״ומן העיר״ — בכתב היד ״ומן האיש״; תוקן כבמסורה וכבוילנא. ״ויקח שר טבחים״ — כך בכתב היד וכך בוילנא (במסורה: ויקח רב טבחים). ״שבעה״ — מירמיה נב, כה (״ושבעה אנשים מראי פני המלך״), מול ״וחמשה אנשים״ שבמלכים.
״בסנהדרין״ — בוילנא ״בסנהדריות״; ״רבי יעקב בר אבונא״ — שם ״בר אבינא״.
רבי יונתן פתר קרא בסנהדרין:
הִנֵּה מִטָּתוֹ(שיר השירים ג, ז) — מטותיו ושבטיו,
כמה דאת אמר: שְׁבֻועוֹת מַטּוֹת(חבקוק ג, ט).
שֶׁלִּשְׁלֹמֹה — למלך שהשלום שלו.
שִׁשִּׁים גִּבֹּורִים — אלו ששים איש מעם הארץ.
הדא הוא דכתיב:
וְשִׁשִּׁים אִישׁ מֵעַם הָאָרֶץ הַנִּמְצְאִים בָּעִיר(מלכים ב כה, יט).
מִגִּבֹּורֵי יִשְׂרָאֵל — אלו אחד עשר אנשים.
הדא הוא דכתיב:
וַיִּקַּח שר טַבָּחִים אֶת שְׂרָיָה כֹּהֵן הָרֹאשׁ וְאֶת צְפַנְיָהוּ כֹּהֵן מִשְׁנֶה וְאֶת שְׁלֹשֶׁת שֹׁמְרֵי הַסַּף(מלכים ב כה, יח),
וּמִן הָעִיר לָקַח סָרִיס אֶחָד — זה מופלא בית דיןמופלא בית דין — גדול בית הדין, המופלא שבהם.
ולמה קורא אותו סריס? שמסרס את ההלכהשמסרס את ההלכה — שמבאר ומסדר את ההלכה.
וַחֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מֵרֹואֵי פְנֵי הַמֶּלֶךְ — הרי אחד עשר.
וכשהוא אומר שִׁבְעָה(ירמיה נב, כה) — להוסיף עליו שני סופרי דייניןסופרי דיינין — סופרי הדיינים, הכותבים את דברי המזכים והמחייבים שיושבין לפניהם.
מִגִּבֹּורֵי יִשְׂרָאֵל — מזכין את ישראל בגבורה.
כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב(שיר השירים ג, ח) —
רבי מאיר ורבי יוסי.
רבי מאיר אומר:
שהיו כלם שונין הלכה כחרב, שאם בא מעשה על ידיהן — לא תהא הלכה קוהאקוהא — קהה, קשה להם להם.
רבי יוסי אומר:
בשעת הדין הכל נושאין ונותנין היאך להוציא את הדין ואת המעשה, ומתפחדין מדינה של גיהנם.
רבי מנחם חתניה דרבי אלעזר בר אבונא בשם רבי יעקב בר אבונא:
אם באת אשה לפניך לבית המדרש לשאול לך על כתמהכתמה — כתם הדם שמצאה ועל נדתה —
תהא רואה כאלו שיצאת מירכיך, ואל תתן עיניך בה, ותתפחד מדינה של גיהנם.
דרשת הפסוק · ״הנה מטתו… איש חרבו על ירכו״ · ששים רבוא יוצאי מצרים שמלו את עצמם בחרבם
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ז, פסקה ד; דפוס וילנא ג, ז, ד). ״כמה דתמא״ — בכתב היד ״כמ׳ דת׳מא״, והגרש שאחרי התי״ו נמחק בידי הסופר עצמו; נשאר ״דתמא״ (כתיב חסר של ״דתימא״, וכמוהו ״הכמה דתמר״ בבראשית רבה כ״י וטיקן 30). ״שלו (שלו)״ — הכפל נמחק בידי הסופר.
בסוף הפסקה הפניית הסופר (מסומנת במאגרים $…$): ״וכו׳ ענינא דכתיב קדמיה״ — כלומר, המשך הענין כמו שנכתב למעלה, בדרשת ״עד שהמלך במסבו״ (שיר השירים א, יב; מאגרים פסוק יב, פסקה ג), שם הוא כתוב בכתב היד במלואו. דברי הסופר נשארו בפנים, והמשך הענין (״מי מלן… גבעה כערלה״) הושלם בסוגריים מלשון כתב היד עצמו שם; ״משקה״ שם בגליון, ו״גבעה״ הושלמה במאגרים. בוילנא הוא בפנים כאן: ״מי מלן? רבי ברכיה אמר משה היה מוהל ואהרן פורע ויהושע משקה… אמר ר׳ לוי מכאן שעשו אותה גבעה בערלה״.
״נתן חרבו״ — בוילנא ״נטל חרבו״; ״סינטומוס״ — שם ״סונטימוס״.
ורבנין פתרין קרא ביוצאי מצרים:
הִנֵּה מִטָּתוֹ(שיר השירים ג, ז) — מטותיו ושבטיו,
כמה דתמאכמה דתמא — כמו שאתה אומר: שְׁבֻועוֹת מַטּוֹת(חבקוק ג, ט).
שֶׁלִּשְׁלֹמֹה — למלך שהשלום שלו.
שִׁשִּׁים גִּבֹּורִים — אלו ששים רבוא שיצאו ממצרים מבן עשרים שנה ולמעלה.
מִגִּבֹּורֵי יִשְׂרָאֵל — אלו ששים רבוא שיצאו ממצרים מבין עשרים שנה ולמטה.
כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב, אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵיכוֹ(שיר השירים ג, ח) —
שבשעה שאמר להם משה: כך אמר לי הקדוש ברוך הוא, סינטומוססינטומוס — בקיצור, במהירות (בלי עיכוב): כׇל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ(שמות יב, מח) —
מיד כל אחד ואחד נתן חרבו על יריכו, ומל עצמו.
וכו׳ ענינא דכתיב קדמיה:
מי מלן?
רבי ברכיה אמר: משה מלן, ואהרן פורע, ויהושע משקה.
ויש אומרים: יהושע היה מוהל, ואהרן פורע, ומשה משקה.
הדא הוא דכתיב:
בָּעֵת הַהִיא אָמַר יְיָ אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻורִים וְשׁוּב מֹול אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית(יהושע ה, ב).
ולמה שֵׁנִית? מכאן שמלן בראשונה.
מיד וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻורִים(יהושע ה, ג).
מהו אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת?
אמר רבי לוי: מכאן שעשו אותה גבעה כערלה.
דרשת הפסוק · ״מפחד בלילות״ · החוטא מתפחד מאחרים: אדם הראשון, ישראל, דוד, ושלמה שפחד מן הרוחות
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ז, פסקה ה; דפוס וילנא ג, ז, ה). ״מתפחדין״ — החי״ת מסופקת. ״גדעה קומתו״ — בכתב היד ״גיעה״, והאות השנייה מסופקת במאגרים (יו״ד או וי״ו); תוקן על פי פסיקתא דרב כהנא, ויהי ביום כלות משה, א (״באותה שעה גדעה קומתו של אדם הראשון ונעשית של מאה אמה״); בוילנא ״נגרע גובה קומתו״.
״תדע לך שכן אמר רבי אבון״ — בוילנא בלי שם החכם. ״אימרון״ — שם ״אדיבון״. בוילנא חסר ״מה כתיב: ומראה כבוד יי כאש אוכלת. אמר רבי אבא בר כהנא: שבע מחיצות של אש היו״. ״שידיה ושדוותה אזיין בהון״ — שם ״שידה ושידתה דהוו אזיין בהון״.
אחרי ״לא היו יכולין להסתכל״ חסר בכתב היד המשך הדברים (כנראה דילוג מ״להסתכל״ ל״להסתכל״), והוא מושלם בסוגריים מדפוס וילנא: ״פניו של משה; וכיון שחטאו, אפילו פניהם של גוליירין לא היה יכול משה להסתכל״. בלעדיו אין הפסוק ״כי יגרתי מפני האף והחמה״ נקשר לדברים.
המדרש קורא ״ואבא אליו״ (במסורה: ואבוא עליו). ״אתו המעשה״ — כך בכתב היד.
מקבילה: פסיקתא דרב כהנא, ויהי ביום כלות משה, א — דברי רבי אייבו ״גדעה קומתו״ בלבד, על ״ויתחבא האדם״.
תני:
עד שלא יחטא אדם — נותנין לו אימה ויראה, והבריות מתפחדין ממנו;
כיון שהוא חוטא — נותנין עליו אימה ויראה, ומתפחד הוא מאחרים.
תדע לך שכן —
אמר רבי אבון:
עד שלא חטא אדם הראשון, היה שומע קול הדבור עומד על רגליו, ולא היה מתירא;
כיון שחטא אדם, כששמע קול הדבור — נתירא ונתחבא,
שנאמר: אֶת קֹולְךָ שָׁמַעְתִּי(בראשית ג, י), וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם(בראשית ג, ח).
רבי איבו אמר:
באותה שעה גדעה קומתו של אדם, ונעשית של מאה אמה.
רבי לוי אמר:
עד שלא חטא אדם הראשון, היה שומע את הקול אימרוןאימרון — רך ונעים (כקול מבוית);
וכיון שחטא, היה שומע את הקול אגריוןאגריון — פראי, מבהיל.
עד שלא חטאו ישראל, מה כתיב?
וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְיָ כְּאֵשׁ אֹוכֶלֶת(שמות כד, יז).
אמר רבי אבא בר כהנא:
שבע מחיצות של אש היו ישראל רואין, טוכסותטוכסות — מסודרות זו כנגד זו זו את זו, ולא היו מתיראין ומזדעזעין ונפחדין;
וכיון שחטאו — אפילו פני הסרסורהסרסור — המתווך (משה) לא היו יכולין להסתכל.
הדא הוא דכתיב:
כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה(שמות לד, לה), וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו(שמות לד, ל).
רבי פינחס ורבי אבון בשם רבי חנין:
אף הסירסור הרגיש עמהם באותה העבירה.
עד שלא חטאו ישראל, מה כתיב?
מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּודוּן יִדֹּודוּן(תהלים סח, יג).
רבי איבו אמר:
מלאכי צבאות אין כתוב כאן, אלא מַלְכֵי צְבָאוֹת — מלכיהון דמלאכייאמלכיהון דמלאכייא — מלכיהם של המלאכים.
אי זה זה? זה מיכאל וגבריאל — לא היו יכולין להסתכל פניו של משה; וכיון שחטאו, אפילו פניהם של גולייריןגוליירין — נושאי הכלים, המשרתים (של המלאכים) לא היה יכול משה להסתכל.
הדא הוא דכתיב:
כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה(דברים ט, יט).
עד שלא אירע לדוד אתו המעשה, כתיב: יְיָ אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא(תהלים כז, א);
משאירע בו, כתיב: וְאָבא אליו וְהוּא יָגֵעַ וּרְפֵה יָדַיִם(שמואל ב יז, ב).
עד שלא חטא שלמה, היה רודה בשרים ובשרותרודה בשרים ובשרות — שולט בשרים ובשרות.
הדא הוא דכתיב:
עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת(קהלת ב, ח) — זכרים משוררים ונקבות משוררות;
וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם — פרובטייהפרובטייה — בריכות, מרחצאות;
שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת — שידיה ושדוותה אזיין בהוןשידיה ושדוותה אזיין בהון — שדים ושדות, שהיו מחממים בהם (את המרחצאות).
כיון שחטא — מינה לו ששים גבורים מגבורי ישראל, והעמידן לשמר את מטתו.
הדא הוא דכתיב:
הִנֵּה מִטָּתוֹ(שיר השירים ג, ז), כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב(שיר השירים ג, ח) — שהיה מתפחד מן הרוחות.
דרשת הפסוק · ״אפריון עשה לו המלך שלמה״ · המלך שעשה לבתו פפליון: המשכן שמתוכו דיבר עם ישראל
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ט, פסקה א; דפוס וילנא ג, ט, א). ״בפרהסיא״ (במצרים) — הסמ״ך מסופקת; ״לנגף״ — הנו״ן מסופקת.
״רבי יהודה ברבי לעאי״ — בוילנא ״ברבי אלעאי״. ״נעשה לי אומה שלימה״ — שם ״נעשה לו״. ״המלך שהשלום עמו״ — שם ״שלו״, ושם נוסף ״מעצי הלבנון״ לפני הפסוק, והפסוק מסתיים ״עצי שטים עומדים״.
מקבילות: פסיקתא דרב כהנא, ויהי ביום כלות משה, ב (״אפריון — זה אהל מועד״, בלי ״רבי עזריה… פתר קריא במשכן״; המשל בשם רבי יהודה בר אלעאי, ״פאפיליון״); במדבר רבה יב, ד (״אפריון — זה המשכן״, והמשל בשם רבי עזריה בשם רבי יהודה ברבי סימון).
אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ(שיר השירים ג, ט).
רבי עזריה בשם רבי יהודה ברבי סימון פתר קריא במשכן:
אַפִּרְיוֹן — זה משכן.
אמר רבי יהודה ברבי לעאי:
למלך שהיתה לו בת קטנה.
עד שלא הגדילה ובאת לידי סימנין, היה רואה אותה בשוק ומדבר עמה בפרהסיאבפרהסיא — בגלוי, ברבים, במבוי ובחצר.
כיון שהגדילה ובאת לידי סימנין, אמר המלך:
אין שבחה של בתי שאהא מדבר עמה בפרהסייאבפרהסייא — בגלוי, ברבים; אלא עשו לה פפליוןפפליון — אוהל, כילה,
וכשאהיה צריך לדבר עמה — אדבר עמה מתוך הפפליון.
כך כתיב: כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹוהֲבֵהוּ(הושע יא, א).
במצרים ראו אתו בפרהסיא,
שנאמר: וְעָבַר יְיָ לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם(שמות יב, כג).
בים ראו אתו בפרהסיא,
שנאמר: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹולָה(שמות יד, לא);
והיו העוללים מראין אותו באצבעןבאצבען — באצבעם, ואומרים: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ(שמות טו, ב).
בסיני ראו אתו פנים בפנים,
שנאמר: וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא(דברים לג, ב).
כיון שעמדו ישראל על הר סיני, וקבלו את התורה, ואמרו כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז) — נעשה לי אומה שלימה.
אמר הקדוש ברוך הוא:
אין שבחן של בני שאהא מדבר עמם בפרהסיא; אלא יעשו לי משכן,
וכשאני צריך לדבר עמהם — אהיה מדבר עמהם מתוך המשכן.
הדא הוא דכתיב:
וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ(במדבר ז, פט).
עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — המלך שהשלום עמו,
היך מה דאת אמר: וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים(שמות כו, טו).
דרשת הפסוק · ״עמדיו עשה כסף… תוכו רצוף אהבה״ · כלי המשכן, והשכינה שמילאה את אהל מועד כים שמילא את המערה
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק י, פסקה א; דפוס וילנא ג, י, א). המשך דרשת ה״אפריון״ במשכן (לעיל, ו).
בוילנא ״עמודיו עשה כסף — אלו העמודים״; ״זכות צדיקים שעוסקין בה״. ״כתוב אחד אומר ולא יכלו הכהנים לעמד לשרת״ — מלכים א ח, יא (וכן דברי הימים ב ה, יד).
מקבילות: פסיקתא דרב כהנא, ויהי ביום כלות משה, ב (פרטי האפריון במשכן, ״תוכו רצוף אהבה״ — רבי יודן ורבי עזריה, ומשל המערה בשם רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי); במדבר רבה יב, ד (משל המערה, על ״ולא יכול משה לבא אל אהל מועד״).
עַמּדָיו עָשָׂה כֶסֶף(שיר השירים ג, י) —
שנאמר: וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשֻׁוקֵיהֶם כָּסֶף(שמות כז, י).
רְפִידָתוֹ זָהָב —
שנאמר: וְאֶת הַקְּרָשִׁים תְּצַפֶּה זָהָב(שמות כו, כט).
מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן —
שנאמר: וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן(שמות כו, לא).
תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם —
רבי יודן אמר: זו זכות התורה וזכות צדיקים עוסקין בה.
רבי עזריה בשם רבי יודה בשם רבי סימון אמר: זו השכינה.
כתוב אחד אומר: וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת(מלכים א ח, יא),
וכתוב אחד אומר: וְהֶחָצֵר מָלְאָה אֶת נֹגַהּ כְּבוֹד יְיָ(יחזקאל י, ד) —
כיצד יתקיימו שני כתובין הללו?
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:
למה היה אהל מועד דומה? למערה שהיתה סמוכה לים;
וגעשוגעש — וסער, ורעש הים והציף את המערה — המערה נתמלאה, והים לא חסר כלום.
כך אהל מועד נתמלא מזיו שכינהמזיו שכינה — מאור השכינה, והעולם אינו חסר מן השכינה.
אימתי שרת השכינה בעולם? ביום שהוקם המשכן,
שנאמר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א).
דרשת הפסוק · ״אפריון… תוכו רצוף אהבה״ · הארון פריום לתורה, ואין מקום פנוי מן השכינה
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק י, פסקה ב; דפוס וילנא ג, י, ב). ״וחסידה״ — היו״ד הושלמה במאגרים; ״איפשר״ — היו״ד הושלמה במאגרים. ״רפידתו זהב״ — ״זהב״ חסר בכתב היד והושלמה מן הפסוק (וכך בוילנא). ״עשה לה המלך שלמה״ — כך בכתב היד (במסורה: עשה לו).
בוילנא בין ״עמודיו עשה כסף״ ל״רפידתו זהב״: ״אלו שני העמודים העומדים לפנים שהיו של כסף״. ״הך כתיב קדמיה״ (״כמו שכתוב למעלה״) — הפניית הסופר שבגוף כתב היד, לדברי רבי עזריה שבפסקה הקודמת (לעיל, ז); דברי הסופר נשארו, והמאמר הושלם בסוגריים מלשון כתב היד שם. בוילנא הוא בפנים: ״רבי עזריה אמר בשם רבי יודה בשם רבי סימון: זו השכינה״.
״גוי אחד״ — בוילנא ״עובד כוכבים אחד״; ״למה נדבר עם משה״ — שם ״למה דבר הקב״ה״; ״שאפילו כן״ — שם ״שאפילו בתוך הסנה״.
מקבילות: במדבר רבה יב, ד (״אפריון — זה הארון״, ״פריומא״ ומשל הבת והפריום, בשם רבי יהודה ברבי אלעאי). ״ונועדתי לך שם… אחורי הכפרת״ ושאלת הגוי על הסנה — שם, ובפסיקתא דרב כהנא, ויהי ביום כלות משה, ב; בשניהם הגוי שואל את רבן גמליאל (כאן: את רבי יהושע בן קרחה), ובפסיקתא ״אמר רבי אחא בר כהנא״.
רבי יודה ברבי לעאי פתר קריא בארון:
אַפִּרְיוֹן(שיר השירים ג, ט) — זה הארון.
ומהו אַפִּרְיוֹן? פריומאפריומא — אפריון, כילה.
למלך שהיתה לו בת יחידה, נאה וחסידה ומשובחת.
אמר להם המלך לעבדיו:
בתי נאה ומשובחת וחסידה, ואין אתם עושים לה פריוםפריום — אפריון, כילה?
עשו לה פריום, ומוטב שתראה יפיה של בתי מתוך הפריום.
כך אמר הקדוש ברוך הוא:
תורתי נאה וחסידה ומשובחת, ואין אתם עושים לה ארון?
מוטב שתראה יפיה של תורתי מתוך הארון.
עָשָׂה לה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — המלך שהשלום שלו.
מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן —
היך מה דאת אמר: וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹון עֲצֵי שִׁטִּים(שמות לז, א).
עַמּדָיו עָשָׂה כֶסֶף(שיר השירים ג, י);
רְפִידָתוֹ זָהָב — זה שנאמר: וַיְצַפֵּהוּ זָהָב טָהוֹר(שמות לז, ב).
מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן —
רבי תנחומא אמר: זו פרוכת הסמוכה לה.
רבי ביבי אמר: זה הכפרת, שזהבה דומה לארגמן.
תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם —
רבי יודן אמר: זו זכות התורה ולומדיה.
הך כתיב קדמיה:
רבי עזריה בשם רבי יודה בשם רבי סימון אמר: זו השכינה.
אמר רבי אבא בר כהנא:
וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם(שמות כה, כב) — ללמדך שאפילו מה שאחורי הכפרת לא היה פנוי מן השכינה.
גוי אחד שאל לרבי יהושע בן קרחה.
אמר לו: למה נדבר עם משה מתוך הסנה, ולא מאילן אחר?
אמר לו: אילו דבר עמו מתוך חירובחירוב — עץ חרוב או מתוך שקמה — היית שואלני, והייתי משיבך;
עכשיו, להוציאך חלקלהוציאך חלק — לפטור אותך בלא תשובה אי איפשר —
ללמדך שאין מקום פנוי בארץ מהשכינה, שאפילו כן היה מדבר עמו מתוך הסנה.
דרשת הפסוק · ״אפריון… תוכו רצוף אהבה״ · דבר אחר · בית המקדש, ושבעה מיני זהב שהיו בו
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק י, פסקה ג — שתי רשומות תחת כותרת אחת, מאוחדות כאן; דפוס וילנא ג, י, ג). ״ומאכילין״ — היו״ד הושלמה במאגרים; ״מדינתו״ — הדל״ת מסופקת; ״וכרמיל״ — היו״ד מוקפת במאגרים בסוגרי מחיקה; נשארה, כבכתב היד וכבמסורה.
בסוף הפסקה הפניית הסופר (מסומנת במאגרים $…$): ״כקדמיה״ — כלומר, המשך דרשת ״תוכו רצוף אהבה״ כמו למעלה (לעיל, ז). דברי הסופר נשארו, והמשך הדרשה הושלם בסוגריים מלשון כתב היד שם; בוילנא הוא בפנים: ״ר׳ יודן אמר זו זכות התורה וזכות צדיקים העוסקין בה, ר׳ עזריה בשם ר׳ יודה בשם ר׳ סימון אמר זו השכינה״.
״חוץ מאחורי הדלת״ — במשנה ״וכל הבית היה מחופה זהב חוץ מאחורי הדלתות״; בוילנא ״נטוח… הדלתות״. בוילנא סדר המינים ״זהב טוב, זהב טהור״. ״במנורת המדבר שהיתה יתירה על מנורת המקדש״ — בוילנא להפך. ״הדא מלכותא רשיעתא״ — שם בלי ״רשיעתא״. ״אלו חפי פותחת״ — שם ״חפיפות״; ״רבי סימי״ — שם ״סימאי״; ״רבי אבא בר בונה״ — שם ״ברבי בונא״; ״שמצתת״ — שם ״שמוצצת״.
מקבילה: במדבר רבה יב, ד (״אפריון — זה בית העולמים״, ושבעה מיני זהב).
דבר אחר:
אַפִּרְיוֹן(שיר השירים ג, ט) — זה בית המקדש.
עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — שלמה ודאי.
מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן —
שנאמר: וַאֲנַחְנוּ נִכְרֹת עֵצִים מִן הַלְּבָנוֹן(דברי הימים ב ב, טו).
עַמּדָיו עָשָׂה כֶסֶף(שיר השירים ג, י) —
שנאמר: וַיָּקֶם אֶת הָעַמֻּדִים לְאֻולָם הַהֵיכָל(מלכים א ז, כא).
רְפִידָתוֹ זָהָב — כההוא דתנינן:
שכל הבית נטוהנטוה — מצופה, מחופה בזהב חוץ מאחורי הדלת(משנה מידות ד, א).
אמר רבי יצחק:
הדא מתניתא דתנינן — לבנין השני;
אבל בבנין הראשון, אפילו אחרי הדלתות היה מחופה זהב.
תנינן: שבעה מיני זהבים הם שהיו בו:
זהב טהור, וזהב טוב, זהב סגור, זהב שחוטזהב שחוט — זהב שנמשך כחוטים, זהב מופז, זהב מזוקק, זהב פרוים.
זהב טוב — כשמועו,
היך מה דאת אמר: וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִיא טוֹב(בראשית ב, יב).
אמר רבי יצחק: טובוי דהוה בביתא, טובוי דהוה ביה בלוייתא.אמר רבי יצחק:… — אמר רבי יצחק: אשרי מי שהיה בבית (המקדש), אשרי מי שהיה בו בלווייתו (?)
אמר רבי יצחק: אשרי מי שהיה בבית (המקדש), אשרי מי שהיה בו בלווייתו (?)
זהב טהור — שהיו מכניסין אותו לכור, ואינו חסר כלום.
רבי יודה בשם רבי אמי:
אלף ככרים זהב הכניס שלמה לאור אלף פעמים, עד שהעמידו על ככר אחד.
והא תני —
אמר רבי יוסי בר יהודה:
מעשה במנורת המדבר שהיתה יתירה על מנורת המקדש משקל דינר גורדיינוןדינר גורדיינון — דינר זהב של הקיסר גורדיאנוס,
הכניסה לאור שמונים פעם עד שחסרה!
אלא מן קדמיי הות חסרה סגיא; ברם מן הכא ולהלן לא הות חסרה אלא צבחר צבחר.אלא מן קדמיי… — אלא בפעמים הראשונות היתה חסרה הרבה; אבל מכאן ואילך לא היתה חסרה אלא מעט מעט.
אלא בפעמים הראשונות היתה חסרה הרבה; אבל מכאן ואילך לא היתה חסרה אלא מעט מעט.
זהב שחוט — שנמשך כשעוה.
אדרינוסאדרינוס — הקיסר אדריאנוס היה לו משקל ביצה; דוקליטיאנוסדוקליטיאנוס — הקיסר דיוקלטיאנוס היה לו משקל דינר גורדיינידינר גורדייני — דינר זהב של הקיסר גורדיאנוס;
הדא מלכותא רשיעתא — לית לה מיניה, ולא הוי לה מיניה.הדא מלכותא רשיעתא… — המלכות הרשעה הזאת — אין לה ממנו, ולא יהיה לה ממנו.
המלכות הרשעה הזאת — אין לה ממנו, ולא יהיה לה ממנו.
זהב סגור — שהיה סגור בעד כל בעלי זהבים.
והא כתיב: שִׁבְעַת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף מְזֻוקָּק לָטוּחַ קִירוֹת הַבָּתִּים(דברי הימים א כט, ד) —
וכי כסף היה? והלא זהב היה! ולמה קורין אתו כסף? שהיה מכסיףמכסיף — מבייש (בהשוואה אליו) בעד כל בעלי זהבים.
וממנו היו נעשים כל הספים והסירות והיעיםוהסירות והיעים — הסירים והיעים (כלי המקדש) והמזרקות והמזמרות והמזלגות והכפות והמחתות והפותות.
רבי יצחק מגדלאה אמר: אלו חפי פותחתחפי פותחת — חיפויי המנעול.
רבי סימי אמר: זה פותה שתחת הצירפותה שתחת הציר — החור שהציר סובב בו.
ללמדך שאפילו דבר קל לא היה המקדש חסר.
זהב מופז —
רבי פטריקי אחוי דרבי דרוסה בשם רבי אבא בר בונה אמר:
דומה לגפרית הזה שמצתתשמצתת — שמתלקחת באש.
רבי אבון אמר: על שם מדינתו נקרא מאופזמאופז — מאופז, מארץ אופז.
זהב מזוקק —
דבי רבי ינאי ודבי רבי יודן ברבי שמעון.
דבי רבי ינאי אמרי:
שמחתכין אתו כזתים, ומאכילין אתו לנעמיותלנעמיות — ליענים (בנות היענה), והוא יוצא מזקק.
דבי רבי יודן אמרי:
שמטמינין אתו בזבלבזבל — בזבל, בגללים שבע שנים, ויוצא מזוקק.
זהב פרוים —
ריש לקיש אמר: אדום, דומה לדם הפר.
ויש אומרים: שעושה פירות.
שכשבנה שלמה בית המקדש, צר בו כל מיני אילנות;
ובשעה שאלו בשדה עושין פירות — אלו שבבית עושין פירות;
והיו משירין פירותם, ומלקטין אתם, ומניחין אתם לבדק הביתלבדק הבית — לקופת תיקון המקדש.
ובשעה שהעמיד מנשה צלם בהיכלצלם בהיכל — פסל עבודה זרה בהיכל — יבשו כל אותן האילנות.
הדא הוא דכתיב:
וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל(נחום א, ד).
אבל לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא חוזר.
הדא הוא דכתיב:
פָּרֹוחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן(ישעיה לה, ב).
מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן —
היך מה דאת אמר: וַיַּעַשׂ אֶת הַפָּרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְכַרְמִיל וּבוּץ(דברי הימים ב ג, יד).
תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה — זו זכות התורה.
כקדמיה:
וזכות צדיקים עוסקין בה.
רבי עזריה בשם רבי יודה בשם רבי סימון אמר: זו השכינה.
דרשת הפסוק · ״אפריון… תוכו רצוף אהבה״ · דבר אחר · העולם שהושתת מאבן השתיה, וכסא הכבוד והגאים החקוקים בו
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק י, פסקה ד; דפוס וילנא ג, י, ד). ״מימות״ — המ״ם מסופקת. אחרי ״תוכו רצוף״ הפניית הסופר (מסומנת במאגרים $…$): ״הך כקדמיה״ — כמו למעלה (לעיל, ז). דברי הסופר נשארו, והדרשה הושלמה בסוגריים מלשון כתב היד שם; בוילנא היא בפנים, כלשון שבסעיף ט. ״הכין (ס..) כסאו״ — אותיות מחוקות שאינן קריאות, נמחקו במאגרים.
״[עמודיו] עשה כסף״ — ״עמודיו״ חסר בכתב היד, והושלם מן הפסוק וכבוילנא. ״רבי בהו״ — בוילנא ״רבי אבהו״; ״שלשלת יחסים״ — שם ״יוחסין״; ״הנחמדים מזהב״ — שם נוסף ״ומפז רב״. ״מכון לשבתך״ — שמות טו, יז (וכן מלכים א ח, יג).
מקבילה: במדבר רבה יב, ד (״אפריון — זה העולם״; ״זה כסא הכבוד״ וארבעה גאים), בנוסח אחר.
דבר אחר:
אַפִּרְיוֹן עָשָׂה(שיר השירים ג, ט) — זה העולם.
עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — המלך שהשלום שלו.
מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן — שנבנה מבית קדש הקדשים של מטה.
דתנינן:
משניטל הארון, אבן היתה שם מימות נביאים הראשנים, ושתיה היתה נקראת(משנה יומא ה, ב).
ולמה נקראת שתיה? שממנה הושתת העולם.
הדא הוא דכתיב:
מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹופִי(תהלים נ, ב).
עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף(שיר השירים ג, י) — זה שלשלת יחסיםשלשלת יחסים — שלשלת היוחסין.
רְפִידָתוֹ זָהָב — אלו פירות הארץ ופרי האילן שנמכרין בזהב.
מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן —
היך מה דאת אמר: רֹוכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ(דברים לג, כו).
תּוֹכוֹ רָצוּף — הך כקדמיה:
אַהֲבָה —
רבי יודן אמר: זו זכות התורה וזכות צדיקים עוסקין בה.
רבי עזריה בשם רבי יודה בשם רבי סימון אמר: זו השכינה.
דבר אחר:
אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ — זה כסא הכבוד.
הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — המלך שהשלום שלו.
מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן — זה בית קדשי הקדשים של מעלה, שמכוון כנגד בית קדשי הקדשים של מטה.
הדא הוא דכתיב:
מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ(שמות טו, יז) — מכוון כנגד שבתך.
עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף —
היך מה דאת אמר: עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ(איוב כו, יא).
רְפִידָתוֹ זָהָב — אלו דברי תורה,
שנאמר: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב(תהלים יט, יא).
מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן —
היך מה דאת אמר: לָרֹוכֵב בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם(תהלים סח, לד).
תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה —
רבי ברכיה ורבי בון בשם רבי בהו:
ארבעה גאיםגאים — גאים, הנעלים שבבריות הם:
גאה שבעופות — נשר; גאה שבבהמות — שור; גאה שבחיות — אריה; גאה שבכולן — אדם.
וכולן נטלן הקדוש ברוך הוא וחקקן בכסא הכבוד,
שנאמר: יְיָ בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ(תהלים קג, יט).
ממה שהכין כסאו על הגאים — דע שמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה.
דרשת הפסוק · ״צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה״ · המלך שברא בריותיו שלמות, והעושה שלום בין השלג והאש
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק יא, פסקה א — שתי רשומות תחת כותרת אחת, מאוחדות כאן; דפוס וילנא ג, יא, א). ״וחציו אש״ — ״אש״ בגליון. ״צלוחיות״ — החי״ת מסופקת. ״דרבי יודה״ — תוקן במאגרים מ״יודן״.
בוילנא ״מיכאל שר של שלג וגבריאל של אש״ בא אחרי דברי החיות; ״רבי אבון״ — שם ״רבי אבין״, ״עושה שלום ביניהן״. ״גויתו כתרשיש ומראיהן כמראה ברד״ — כך בכתב היד (במסורה ובוילנא: ופניו כמראה ברק). ״רבי יעקב דכפר חנן״ — בוילנא ״יעקב דכפר חנין״. ״פירטתא דרימונא דחרצניתא מתחמרא מלגו״ — שם ״פיטרתא דרימונא דכל הדא פיטרתא מיתחמיא מלגו״; ״דלקא בגוויתא״ — שם ״דלקה ואזלה״; ״מיתא ומתקלהא״ — שם ״מיתא ומתקלחא״.
המדרש קורא ״מראיהן כגחלי אש״ (במסורה: מראיהם), ״כרסייה שביבין דינור״ (במסורה: די נור).
מקבילות: פסיקתא דרב כהנא, ויהי ביום כלות משה, ג (״בנים המצויינין לו במילה ובתגלחת ובציצית״; ״השלים אש לאברהם״; ״המשל ופחד״; ״תני רבי שמעון בן יוחאי… הרקיע של מים והככבים של אש״; ״רבי יהודה… צלוחית של ברד מלאה אש״ ודברי רבי חנין; ומשל שני הלגיונות); במדבר רבה יב, ח.
צְאֶנָה וּרְאֶנָה בְּנוֹת צִיּוֹן(שיר השירים ג, יא) — בנים המצויינין לי בתגלחתבתגלחת — בגילוח (שלא להקיף פאת הראש), במילה ובציצית.
בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — במלך שברא בריותיו שלמות:
ברא חמה ולבנה על מלאתןעל מלאתן — בשלמותם, בגודלם המלא, כוכבים ומזלת על מלאתן.
בר קפרא אמר: אדם וחוה כבן עשרים שנה נבראו.
בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — במלך שהשלום שלו.
דבר אחר:
בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — במלך שהשלים לבריותיו מעשיו.
כיצד? השלים האש לאבינו אברהם, השלים החרב ליצחק, השלים המלאך ליעקב.
דבר אחר:
בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה — במלך שעשה שלום בין בריותיו.
תני רבי שמעון בן יוחאי:
הרקיע של שלג, והחיות של אש.
הרקיע של שלג —
שנאמר: וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה(יחזקאל א, כב).
מיכאל של שלג, וגבריאל של אש — ולא זה מכבה זה, ולא זה מזיק זה.
והחיות של אש —
שנאמר: מראיהן כְּגַחֲלֵי אֵשׁ(יחזקאל א, יג),
וכתיב: וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק(יחזקאל א, יד) —
ולא זה מכבה זה, ולא זה מכבה זה.
אמר רבי אבון:
לא סוף דבר בין מלאך למלאך, אלא אפלו בין מלאך שחציו שלג וחציו אש — והקדוש ברוך הוא עושה שלום בו.
ואית ליה חמש אפיןואית ליה חמש אפין — ויש לו חמשה פנים, ואלו הן:
גְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ(דניאל י, ו) ומראיהן כמראה ברד —
ולא זה מזיק זה, ולא זה מזיק זה.
כתוב אחד אומר: הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו(תהלים קד, ג),
וכתוב אחד אומר: כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹוכְלָה הוּא(דברים ד, כד),
וכתיב: כׇּרְסְיֵיהּ שְׁבִיבִין(דניאל ז, ט) דינור —
ולא זה מזיק זה, ולא זה מזיק זה.
אמר רבי יוחנן:
כתיב: עֹושֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו(איוב כה, ב) —
הרקיע של מים והכוכבים של אש, ואינן מזיקין זה לזה.
מעולם לא ראה חמה פגימתה של לבנה.
אמר רבי יעקב דכפר חנן:
כתיב: הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ.
הַמְשֵׁל — זה מיכאל; וָפַחַד — זה גבריאל.
עִמּוֹ — מהו עִמּוֹ? מושלמין עמומושלמין עמו — משלימים (עושים שלום) עמו.
אמר רבי לוי:
אין לך כל מזל ומזל שהוא קודם לחברו בעלייתן;
אין לך כל כוכב וכוכב שמביט מה למעלה ממנו, אלא מה שלמטה ממנו —
כהדין בר נשא דנחית בסולמאכהדין בר נשא דנחית בסולמא — כאדם הזה שיורד בסולם, ואינו חמיחמי — רואה לאחוריו.
אף במכות פרעה עשה הקדוש ברוך הוא שלום,
שנאמר: וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד(שמות ט, כד).
רבי יודה ורבי נחמיה ורבנין.
רבי יודה אמר:
צלוחיותצלוחיות — כדים, בקבוקים של ברד מלאות אש — ולא זו מכבה זו, ולא זו מכבה זו.
אמר רבי חנין:
הדא דרבי יודה דמיא לההיא פירטתא דרימונא, דחרצניתא מתחמרא מלגו.הדא דרבי… — זו (דעתו) של רבי יודה דומה לאותו רימון (?), שגרעיניו נראים מבפנים.
זו (דעתו) של רבי יודה דומה לאותו רימון (?), שגרעיניו נראים מבפנים.
ורבי נחמיה אמר:
אש וברד פתיכיןפתיכין — מעורבים זה בזה.
אמר רבי חנין:
הדא דרבי נחמיא דמיא להדא עשאשיתא דקנדילה — מיא ומשחה מערבין כחדא, והיא דלקא בגוויתא —הדא דרבי נחמיא… — זו (דעתו) של רבי נחמיה דומה לזכוכית הזאת של המנורה — מים ושמן מעורבים יחד, והיא דולקת בתוכם —
זו (דעתו) של רבי נחמיה דומה לזכוכית הזאת של המנורה — מים ושמן מעורבים יחד, והיא דולקת בתוכם —
ולא זה מכבה זה, ולא זה מכבה זה.
ורבנין אמרי:
מיתא ומתקלהא, מיתא ומתלהקא — בשביל לעשות רצון בוראה.מיתא ומתקלהא… — באה ומתקלחת (?), באה ומתלקחת — כדי לעשות רצון בוראה.
באה ומתקלחת (?), באה ומתלקחת — כדי לעשות רצון בוראה.
אמר רבי אחא:
למלך שהיו לו שני לגיוניןלגיונין — גדודי צבא קשין, והיו דבוביןדבובין — שונאים, אויבים זה לזה.
כיון שראו שהוקשת מלחמתו של מלך — עשו שלום זה בזה, ועשו מלחמתו של מלך.
כך אש וברד דבובין זה עם זה;
כיון שראו מלחמתו שלמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא במצרים — עשו שלום שניהם, ועשו מלחמת הקדוש ברוך הוא במצרים.
הדא הוא דכתיב:
וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד — נס בתוך נס.
דרשת הפסוק · ״בעטרה שעטרה לו אמו… ביום חתונתו״ · בתי, אחותי, אמי; אהל מועד כעטרה, ותבנית המשכן כשל מעלה
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק יא, פסקה ב; דפוס וילנא ג, יא, ב). ״כתבניתו״ — גרש מחוק בידי הסופר. ״קרסי הזהב״ — בכתב היד ״כרסי ה־זהב״ (מסומן במאגרים כצורה חריגה, וה״א הידיעה נוספה); תוקן כבוילנא, כעניין ״ועשית קרסי זהב״.
״רבי חננא ברבי יצחק״ — בוילנא ״רבי חנינא בר יצחק״; ״עשה לי למשכן״ — שם ״עשה לי משכן״; ״קונטסין״ — שם ״קונדסין״; ״רבי בצלאה״ — שם ״רבי בצלאל״, ושם משל רבי ברכיה ארוך יותר (״כך אמר לו הקב״ה למשה עשה לי משכן…״). ״העמדתי״ — שם ״העמיד״; ״ביניהם״ — שם ״ביניכם״; ״חיתונים היו״ — שם ״כחתנים היו״.
המדרש קורא ״כתבניתם״ (במסורה: בתבניתם), ״ולאמי״ (במסורה: ולאומי; בוילנא ״ולאמי כתיב״).
מקבילות: פסיקתא דרב כהנא, ויהי ביום כלות משה, ג (העטרה — אהל מועד, בשם רבי יצחק, כאן רבי חננא ברבי יצחק; ״בתי, אחותי, אמי״ בשם רבי חוניא, כאן רבי יוחנן; האש בשם רבי שמעון דסיכנין בשם רבי לוי, כאן רבי יהושע דסכנין; משל הלבוש בשם רבי ברכיה בשם רבי לוי, כאן בשם רבי בצלאה; ״ביום חתונתו — חיתונים היו, וביום שמחת לבו — זה אהל מועד״); במדבר רבה יב, ח.
בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ(שיר השירים ג, יא) —
אמר רבי יוחנן:
שאל רבי שמעון בן יוחאי את רבי לעזר ברבי יוסי.
אמר לו: איפשר ששמעת מאביך מהו בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ?
אמר לו: הן.
אמר לו: היאך?
אמר לו: למלך שהיתה לו בת יחידה, והיה מחבבה יותר מדאי, והיה קורא אותה בתי;
ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי;
ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי.
כך בתחלה חיבב הקדוש ברוך הוא את ישראל, וקראן בתי.
הדא הוא דכתיב:
שִׁמְעִי בַת וּרְאִי(תהלים מה, יא).
ולא זז מחבבן עד שקראן אחותי,
שנאמר: פִּתְחִי לִי אֲחֹותִי(שיר השירים ה, ב).
ולא זז מחבבן עד שקראן אימה,
שנאמר: הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאמִּי(ישעיה נא, ד) — אמי.
עמד רבי שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו, ואמר:
אילו לא באתי אלא לשמע מפיך הטעם הזה — דיי.
אמר רבי חננא ברבי יצחק:
חזרנו על כל המקרא כולה, ולא מצינו שעשת בת שבע עטרה לשלמה בנה,
ואת אמרת בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ?
אלא מה העטרה הזו מקובעת באבנים טובות ומרגליות —
כך היה אהל מועד מצוין בתכלת וארגמן ובתולעת השני ובשש.
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:
את מוצא: בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: עשה לי למשכן —
היה לו להעמיד ארבעה קונטסיןקונטסין — מוטות ולמתח המשכן עליהם, והרי הוא משכן.
אבל הקדוש ברוך הוא לא עשה כן,
אלא העלה אותו למעלה, והראהו אש אדומה, ירוקה, שחורה ולבנה, ואמר לו: עשה לי כזה.
אמר לפניו: רבונו של עולם, וכי מנין יש לי אש שחורה, אדומה, ירוקה ולבנה?
אמר לו: כתבניתם אֲשֶׁר אַתָּה מׇרְאֶה בָּהָר(שמות כה, מ).
אמר רבי אבון:
למלך שהיה לו אותוניןאותונין — בגד פשתן נאה.
אמר לבן ביתו: עשה לי כמותה.
אמר לו: אדני המלך, וכי יכול אני לעשות כמותה?
אמר לו: את בסממניך, ואני בכבודיאת בסממניך, ואני בכבודי — אתה (תעשה) בצבעיך, ואני (אמלא) בכבודי.
כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: וּרְאֵה וַעֲשֵׂה.
אמר לפניו: רבונו של עולם, אלוה אני שאעשה כמותו?
אמר לו: כתבניתם.
רבי ברכיה בשם רבי בצלאה:
למלך שנגלה לבן ביתו בלבוש נאה של מרגלינווןמרגלינוון — מרגליות, ואמר לו: עשה לי כמוהו.
אמר לו: אדני המלך, וכי יכול אני לעשות כמוהו?
אמר לו: וּרְאֵה וַעֲשֵׂה.
אמר לו: יכול אני לעשות?
אמר לו: כתבניתו — כשם שאתה רואה למעלה, כך עשה למטה.
עצי שטים העמדתי אין כתוב כאן, אלא עֹומְדִים(שמות כו, טו) — כנתונים באיסטרטיאהבאיסטרטיאה — בצבא, במחנה של מעלן.
ואם את עושה לזה של מעלן למטן —
אני מניח סניקליטוןסניקליטון — מועצת השרים, הסנאט שלי של מעלה, ויורד ומצמצםומצמצם — ומצמצם, מכנס שכינתי ביניהם למטה.
כיצד? מה למעלה שְׂרָפִים עֹומְדִים(ישעיה ו, ב), אף למטה עֲצֵי שִׁטִּים עֹומְדִים;
מה למעלה כוכבים, אף למטה כוכבים.
אמר רבי חייא בר בא:
מלמד שהיו קרסי הזהב נראין במשכן ככוכבים הנראין ברקיע.
בְּיוֹם חֲתֻונָּתוֹ — זה סיני; חיתוניםחיתונים — חתונה היו.
וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ — אלו דברי תורה,
היך מה דאת אמר: פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב(תהלים יט, ט).
דבר אחר:
בְּיוֹם חֲתֻונָּתוֹ — זה אהל מועד;
וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ — זה בית העולמים.
על פי כתב יד וטיקן 76. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ג | אִים | — (הוספה) |
| ג | העיר | האיש |
| ד | מי מלן? | — (הוספה) |
| ד | רבי ברכיה אמר: משה מלן, ואהרן פורע, ויהושע משקה. | — (הוספה) |
| ד | ויש אומרים: יהושע היה מוהל, ואהרן פורע, ומשה משקה. | — (הוספה) |
| ד | הדא הוא דכתיב: | — (הוספה) |
| ד | בָּעֵת הַהִיא אָמַר יְיָ אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻורִים וְשׁוּב מֹול אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית(יהושע ה, ב). | — (הוספה) |
| ד | ולמה שֵׁנִית? מכאן שמלן בראשונה. | — (הוספה) |
| ד | מיד וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻורִים(יהושע ה, ג). | — (הוספה) |
| ד | מהו אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת? | — (הוספה) |
| ד | אמר רבי לוי: מכאן שעשו אותה גבעה כערלה. | — (הוספה) |
| ה | גדעה | גיעה |
| ה | פניו של משה; וכיון שחטאו, אפילו פניהם של גוליירין לא היה יכול משה להסתכל | — (הוספה) |
| ח | וחסידה | וחסדה |
| ח | זהב | — (הוספה) |
| ח | רבי עזריה בשם רבי יודה בשם רבי סימון אמר: זו השכינה. | — (הוספה) |
| ח | איפשר | אפשר |
| ט | ומאכילין | ומאכלין |
| ט | וזכות צדיקים עוסקין בה. | — (הוספה) |
| ט | רבי עזריה בשם רבי יודה בשם רבי סימון אמר: זו השכינה. | — (הוספה) |
| י | אַהֲבָה — | — (הוספה) |
| י | רבי יודן אמר: זו זכות התורה וזכות צדיקים עוסקין בה. | — (הוספה) |
| י | רבי עזריה בשם רבי יודה בשם רבי סימון אמר: זו השכינה. | — (הוספה) |
| י | עמודיו | — (הוספה) |
| יא | יודה | יודן |
| יב | קרסי | כרסי |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| שיר השירים רבה | כ״י וטיקן 76, השלמות מדפוס וילנא |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| שיר השירים רבה | כ״י וטיקן 76, השלמה מכ״י אוקספורד 164, השלמות מדפוס וילנא |
| שיר השירים רבה | כ״י וטיקן 76, השלמות מדפוס וילנא |