מדרש

קהלת רבה

פרשה יב: וזכר את בוראיך

מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות

מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז

תוכן העניינים ↓

תוכן העניינים

  1. יבוזכר את בוראיךקהלת יב, א
§§14§§

מדרש קהלת רבה

פרשה יב

וזכר את בוראיך

וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ(קהלת יב, א)

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

על פי כתב יד וטיקן 291 §§cover-end§§

חלק א

דרשת הפסוקים

אוּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ — בארך, בורך, בוראך

דרשת הפסוק · ״וזכר את בוראיך בימי בחורתיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה״ · מאין באת, לאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין, וימי הזקנה

כתב יד וטיקן 291 (מאגרים, פסוק א פסקה א; בדפוס: יב, א, א — שם מסומן ״יד״, ולפניו ״והסר כעס מלבך״ מקהלת יא, י).

כתב היד פותח במשנה ולא בלשון הפסוק; הפסוק בא בסוף הדרשה, ״לכך נאמר״. ״מלך״ כפול בכתב היד, והשני מחוק בידי הסופר.

הדפוס מביא את המשנה במלואה (״מאין באת מטפה סרוחה… ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון״), וכתב היד רק את ראשה. ״רבי יהושע בן לוי״ — בדפוס ״ר׳ יהושע בן לוי דסכנין אמר״; ״דרש רבי עקיבא״ — שם ״דרש עקביא״, ובו ״בורך זו לחה סרוחה, בארך זו רמה ותולעה״ (הפוך מכתב היד). ״רבי חייא בר נחמן״ — שם ״ר׳ חייא בר נחמיה״, וכן בכל הפרשה.

המדרש קורא ״וזכור את בוראך״ (במסורה: וזכר את בוראיך), ״אין לי בהן חפץ״ (במסורה: בהם).

מקבילה: ויקרא רבה יח, א (פתיחתא ראשונה) דורש את קהלת יב, א–ז על הזקן כסדר הדרשות שבסעיפים א–ו כאן, ונחתם בדברי רבי פנחס ורבי חלקיה ובמשל הכהן החבר (כאן סעיף ז). ההבדלים העיקריים: שם ״רבי אבא בר כהנא בשם רבי פפי, ורבי יהושע דסכני בשם רבי לוי: שלשתן דרש עקיבה״; ״בימי טליותך, עד דחילך עלך״; ״אילו ימי המשיח״ בלא שם ובלא ״אלו הייסורין״; ״והאור — זה המצח… וירח — זה החטם״ (כאן להפך); ״שומרי הבית — אילו רכובותיו… אנשי החיל — אילו צלעותיו״, ו״רבי חייה בר נחמיה: אילו זרועותיו״ (כאן ״אלו הצלעות… אלו זרועותיו… אלו צלעותיו״); ״וינץ השקד — אילו קרסולותיו; ויסתבל החגב — זה לוז שלשזרה״ (כאן ״ויאנץ השקד — זה חוט השדרה… ויסתבל החגב — אלו קרסוליו״); המעשה ברבי שמעון בן חלפתא ״הוה סליק שאיל בשלמיה דרבי בכל ריש ירח וירח״; ״רבי חגי בשם רבי יצחק״.

תמן תנינן באבות:

עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלשה דברים(משנה אבות ג, א).

רבי יהושע בן לוי:

שלשתן דרש רבי עקיבא מתוך תיבה אחת:

בארך, בורך, בוראך.

בארך — זו ליחה סרוחהליחה סרוחה — טיפה מסריחה (טיפת הזרע);

בורך — זו רמה ותולעה;

בוראך — זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שאתה עתיד ליתן לפניו דין וחשבון.

לכך נאמר: וזכור את בוראך.

ימי הזקנה וימות המשיח

בִּימֵי בְּחוּרֹותֶיךָ(קהלת יב, א) — עד דחילך עלךעד דחילך עלך — בעוד כוחך עליך.

עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה — אלו ימי הזקנה.

וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בהן חֵפֶץ — אלו הייסורין.

רבי חייא בר נחמן אמר:

אלו ימות המשיח, שאין בהן לא זכות ולא חובה.

תרגום לעבריתליחה סרוחה טיפה מסריחה (טיפת הזרע) עד דחילך עלך בעוד כוחך עליך

בעַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ — אברי הפנים

דרשת הפסוק · ״עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם״ · השמש והירח שבפנים, והעבים שאחר הגשם בזקנה

כתב יד וטיקן 291 (מאגרים, פסוק ב פסקה א; בדפוס: יב, ב, א).

״זו קלסתר פנים״ — בדפוס ״זה קלסתר פנים״. ״לחבריא״ — שם ״לחבריה״. ״וגללין יוצאין״ — שם ״הגללים יוצאים״.

עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ(קהלת יב, ב) — זו קלסתר פניםקלסתר פנים — צורת הפנים, תואר הפנים.

וְהָאוֹר — זה החוטם.

וְהַיָּרֵחַ — זה המצח.

וְהַכּוֹכָבִים — אלו ראשי לסתותראשי לסתות — עצמות הלחיים.

וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם.

רבי לוי אמר בה תרתי, חדא לחבריא וחדא לבוריאחדא לחבריא וחדא לבוריא — אחת לחברים (לחכמים) ואחת לבורים (להמון).

חדא לחבריא — בא לבכות, זלגוזלגו — נטפו, זלגו עיניו דמעות;

וחדא לבוריא — בא להטיל מים, וגלליןוגללין — וצואה יוצאין ומקדמין אותו.

תרגום לעבריתקלסתר פנים צורת הפנים, תואר הפנים ראשי לסתות עצמות הלחיים חדא לחבריא וחדא לבוריא אחת לחברים (לחכמים) ואחת לבורים (להמון) זלגו נטפו, זלגו וגללין וצואה

גבַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת — הצלעות והזרועות

דרשת הפסוק · ״ביום שיזעו שמרי הבית והתעותו אנשי החיל ובטלו הטחנות״ · הצלעות, הזרועות, השנים, העינים וכנפי הריאה

כתב יד וטיקן 291 (מאגרים, פסוק ג פסקה א; בדפוס: יב, ג, א).

״רבי [חייא] בר נחמן״ — בכתב היד ״ר׳ בר נחמן״ בלא שם, והשם הושלם כבשאר הפרשה ומן הדפוס (״ר׳ חייא בר׳ נחמיה״). ״זה המסס״ — בדפוס ״זו המסס״.

בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻועוּ שֹׁומְרֵי הַבַּיִת(קהלת יב, ג) — אלו הצלעות.

וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל — אלו זרועותיו.

רבי חייא בר נחמן אמר: אלו צלעותיו.

וּבָטְלוּ הַטֹּוחֲנוֹת — זה המססהמסס — הקיבה (המסס, אחת מקיבות הבהמה).

כִּי מִעֵטוּ — אלו השנים.

וְחָשְׁכוּ הָרֹואוֹת בָּאֲרֻובּוֹת — אלו העינים.

רבי חייא בר נחמן: אלו כנפי הריאהכנפי הריאה — אונות הריאה, שמשם בת קול יוצאת.

תרגום לעבריתהמסס הקיבה (המסס, אחת מקיבות הבהמה) כנפי הריאה אונות הריאה

דוְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק — קול הצפור

דרשת הפסוק · ״וסגרו דלתים בשוק בשפל קול הטחנה ויקום לקול הצפור וישחו כל בנות השיר״ · נקבי האדם, הזקן הנבהל מקול צפור, והכליות

כתב יד וטיקן 291 (מאגרים, פסוק ד פסקה א; בדפוס: יב, ד, א).

״דלית מסיסה טחין״ — בדפוס ״דלית מסוסא טחין״. ״קל צפורין מציצין״ — שם ״ציפרין מצוציין״. ״אלו השפתים״ — שם ״אלו השפתות״.

וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק(קהלת יב, ד) — אלו נקביו של אדם.

בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה — על ידי דלית מסיסה טחיןעל ידי דלית מסיסה טחין — מפני שאין הקיבה טוחנת.

וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר —

הדין סבא, כד שמע קל צפורין מציצין, אמר: לסטין אתו לקפחא יתיה.הדין סבא, כד… — הזקן הזה, כששומע קול צפורים מצייצות, אומר: לסטים באו לשדוד אותו.

הזקן הזה, כששומע קול צפורים מצייצות, אומר: לסטים באו לשדוד אותו.

וְיִשַּׁחוּ כׇּל בְּנוֹת הַשִּׁיר — אלו השפתים.

רבי חייא בר נחמן אמר:

אלו הכליות, שהן חושבות והלב גומר.

תרגום לעבריתעל ידי דלית מסיסה טחין מפני שאין הקיבה טוחנת

הגַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ — הזקן ובית עולמו

דרשת הפסוק · ״גם מגבה יראו וחתחתים בדרך וינאץ השקד… כי הלך האדם אל בית עולמו״ · פחד המעלות והדרך, לוז של שדרה, הזקן שכלתה תאותו, ועולם לכל אחד

כתב יד וטיקן 291 (מאגרים, פסוק ה פסקה א, בשני קטעים; בדפוס: יב, ה, א).

״{עד} אמר״ — ״עד״ מחוק בידי הסופר. ״חוט השדרה״ — השי״ן מסופקת; בדפוס ״זה לוז של שדרה״. ״שחיק טמיא״ — השי״ן מסופקת. ״מניץ״ — היו״ד מסופקת. ״רבינו״ — בכתב היד ״רבי׳״.

״הדא סבא… אית תמן מסקין, אית תמן מחתותיין״ — בדפוס ״הדין סבא כד צווחין ליה לאלתר (מזמנין לסעודה)… אית תמן מסוריין אית תמן מסקין אית תמן מחתותיין״. בדפוס נוסף ״אמר לא איזיל״ לפני ״וחורנא אמר״. ״אדרינו… מחיק שמא״ — בדפוס ״אדריאנוס שחיק עצמות מחיק שמיה״.

״אלין עיניא… חוטרא ותרין רגליא… שמטילה שלום בין איש לאשתו״ — פירוש לדברי רבי שמעון בן חלפתא, שבדפוס מוקף ״(פירושא …)״. ״משים שלום בבית בטל״ — בדפוס ״ומטיל שלום בטל״.

״ועמו דוכסין והפרכין ואסטרטליטין… בפילאנין אחת״ — בדפוס ״דוכסין ואפרכין ואיסטסטולאטין… בפילי אגון אחת״, ונוסף שם ״כך״ לפני ״אף על פי שכולם טועמים טעם מיתה״.

המדרש קורא ״ויאנץ״ (במסורה: וינאץ).

גַּם מִגָּבֹוהַּ ייִרָאוּ(קהלת יב, ה) —

הדא סבא, כד צווחין ליה, הוא אומר להן: אית תמן מסקין, אית תמן מחתותיין.הדא סבא, כד… — הזקן הזה, כשקוראים לו (לסעודה), הוא אומר להם: יש שם עליות, יש שם ירידות.

הזקן הזה, כשקוראים לו (לסעודה), הוא אומר להם: יש שם עליות, יש שם ירידות.

וחתחתים בדרך

וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ.

רבי אבא בר כהנא ורבי לוי.

חד אמר:

חתיתה של דרך נפלה עליו: אזיל או לא אזיל?חתיתה של דרך… — חתיתה של דרך נפלה עליו: אלך או לא אלך? והאחר אמר — הוא רבי לוי: התחיל משרטט סימנים (תוואים) בדרך. אמר: עד שוק פלוני, עד מקום פלוני — יש בו (כוח) ללכת; ועד מקום פלוני — אין בו כוח ללכת.

חתיתה של דרך נפלה עליו: אלך או לא אלך?

וחרנה אמר — הוא רבי לוי:

והאחר אמר — הוא רבי לוי:

התחיל מתווה תווהים בדרך. אמר:

התחיל משרטט סימנים (תוואים) בדרך. אמר:

עד שוק פלן, עד אתר פלן — אית ביה מהלך;

עד שוק פלוני, עד מקום פלוני — יש בו (כוח) ללכת;

ועד אתר פלן — לית ביה חילא להלך.

ועד מקום פלוני — אין בו כוח ללכת.

אדריאנוס ולוז של שדרה

ויאנץ הַשָּׁקֵד.

רבי לוי אמר: זה חוט השדרה.

אדרינו שחיק טמיא מחיק שמאאדרינו שחיק טמיא מחיק שמא — אדריאנוס, שחיק עצמות, יימחק שמו שאל את רבי יהושע בן חנניה.

אמר ליה: מהיכן אדם מניץמניץ — מציץ, צומח (בתחיית המתים) לעתיד לבא?

מלוז של שדרהמלוז של שדרה — מעצם הזנב, בתחתית חוט השדרה.

אמר ליה: הראני.

הביא לוז אחד של שדרה:

נתנו במים — ולא נמחה;

באור — ולא נשרף;

ברחים — ולא נטחן;

נתנו על הסדן והכה עליו בפטיש — נחלק הסדן ונבקע הפטיש, ולא הועיל כלום.

רבי שמעון בן חלפתא לפני רבינו

וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב — אלו קרסוליוקרסוליו — קרסוליו, פרקי רגליו.

וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה — זו התאוה, המטיל שלום בין איש לאשתו, בטלה.

רבי שמעון בן חלפתא הוה יליף סליק לגביה רבינו.רבי שמעון בן… — רבי שמעון בן חלפתא היה רגיל לעלות אל רבינו. כשהזקין, לא היה יכול ללכת. פעם אחת עלה. אמר לו רבינו: מה זכינו לראות את סבר פניו של רבי היום?

רבי שמעון בן חלפתא היה רגיל לעלות אל רבינו.

כד סיב, לא הוה יכיל למיזל.

כשהזקין, לא היה יכול ללכת.

חד זמן סליק.

פעם אחת עלה.

אמר ליה רבינו: מה זכינן למחמי סבר אפוי דרבי יומא דין?

אמר לו רבינו: מה זכינו לראות את סבר פניו של רבי היום?

אמר ליה:

רחוקות נעשו קרובות, וקרובות נעשו רחוקות;

שתים נעשו שלש;

משים שלום בבית בטל.

אלין עיניא, דהוון חמין מן רחיק — כדון אפילו מן קריב לא חמיין.אלין עיניא… — אלו העינים, שהיו רואות מרחוק — עכשיו אפילו מקרוב אינן רואות. קרובות נעשו רחוקות — אלו האזנים, שהיו שומעות בפעם אחת ובשתי פעמים — עכשיו אפילו במאה פעמים אינן שומעות. שתים נעשו שלש — המקל ושתי הרגלים.

אלו העינים, שהיו רואות מרחוק — עכשיו אפילו מקרוב אינן רואות.

קרובות נעשו רחוקות — אלין אודניא, דהוו שמעין אנון בחד זמן ובתרין זמנין — כדון אפילו במאה זמנין לא שמעין.

קרובות נעשו רחוקות — אלו האזנים, שהיו שומעות בפעם אחת ובשתי פעמים — עכשיו אפילו במאה פעמים אינן שומעות.

שתים נעשו שלש — חוטרא ותרין רגליא.

שתים נעשו שלש — המקל ושתי הרגלים.

משים שלום בבית בטל — זו התאוה, שמטילה שלום בין איש לאשתו.

בית עולמו: משל למלך שנכנס למדינה

כִּי הֹולֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ —

אל בית העולם אין כתיב כאן, אלא אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ.

אמר ריש לקיש:

משל למלך שנכנס למדינה, ועמו דוכסין והפרכין ואסטרטליטיןדוכסין והפרכין ואסטרטליטין — שרי צבא, מושלי מחוזות ומצביאים:

אף על פי שכולן נכנסין בפילאנין אחתבפילאנין אחת — בשער אחד, כל אחד ואחד הולך ושורהושורה — וחונה, ומתיישב במקומו לפי כבודו.

אף על פי שהכל טועמין טעם מיתה, כל אחד יש לו עולם בפני עצמו.

וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים — אלו התולעים.

תרגום לעבריתאדרינו שחיק טמיא מחיק שמא אדריאנוס, שחיק עצמות, יימחק שמו מניץ מציץ, צומח (בתחיית המתים) מלוז של שדרה מעצם הזנב, בתחתית חוט השדרה קרסוליו קרסוליו, פרקי רגליו דוכסין והפרכין ואסטרטליטין שרי צבא, מושלי מחוזות ומצביאים בפילאנין אחת בשער אחד ושורה וחונה, ומתיישב במקומו

ועַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָחק חֶבֶל הַכֶּסֶף — הכרס הנבקעת

דרשת הפסוק · ״עד אשר לא ירחק חבל הכסף ותרץ גלת הזהב ותשבר כד על המבוע ונרץ הגלגל אל הבור״ · חוט השדרה והגרגרת, הכרס הנבקעת אחרי שלשה ימים, וגלגל אל הבור

כתב יד וטיקן 291 (מאגרים, פסוק ו פסקה א; בדפוס: יב, ו, א).

״ואפילו פרש חגיכם״ — בדפוס בלא ״ואפילו״. ״טול מה שגזלת״ — שם ״הא לך מה שגזלת״. ״על הפרצוף עם החוטם״ — במשנה ובדפוס ״על פרצוף פנים עם החוטם״. ״רגביא דטבריא״ — בדפוס ״רגבייה דטבריה״.

משנה יבמות טז, ג. המדרש קורא ״ירתק״ (כתיב ירחק, קרי ירתק).

עַד אֲשֶׁר לֹא ירתק חֶבֶל הַכֶּסֶף(קהלת יב, ו) — זה חוט השדרה.

וְתָרוּץ גֻּלַּת הַזָּהָב — זו הגלגולת.

רבי חיא בר נחמן:

זו גרגרתגרגרת — הגרגרת, קנה הנשימה, שהיא מגלה את הזהב ומריצה את הכסף.

הכרס הנבקעת

וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ — זו היא כרסו.

לאחר שלשה ימים כרסו של אדם נבקעת ומוסרת לפה, ואומרת לו:

טול מה שגזלת וחמסת ונתת בי.

רבי חגי מיתי לה מן הדין קריהמיתי לה מן הדין קריה — מביא אותה (ראיה לה) מן המקרא הזה:

וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם(מלאכי ב, ג), ואפילו פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם.

בר קפרא אמר:

עד שלשה ימים תקפו של אבל, שעדין צורת הפנים נכרת.

תנינן:

אין מעידין אלא על הפרצוף עם החוטם(משנה יבמות טז, ג).

גלגליא דצפורין

וְנָרֹוץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר.

תרין אמוראין.

חד אמר: כאילין גלגליא דצפוריןכאילין גלגליא דצפורין — כגלגלים האלה (גלגלי הבארות) שבצפורין.

וחרנא אמר: כאילין רגביא דטבריאכאילין רגביא דטבריא — כרגבים האלה שבטבריה, כמה דאת אמר:

מָתְקוּ לוֹ רִגְבֵי נָחַל(איוב כא, לג).

תרגום לעבריתגרגרת הגרגרת, קנה הנשימה מיתי לה מן הדין קריה מביא אותה (ראיה לה) מן המקרא הזה כאילין גלגליא דצפורין כגלגלים האלה (גלגלי הבארות) שבצפורין כאילין רגביא דטבריא כרגבים האלה שבטבריה

זוְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ — הנשמה הטהורה וחורבן הבית

דרשת הפסוק · ״וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה״ · הנשמה הטהורה שתחזור כשנתנה, והפרשה כולה נדרשת על המקדש, על נבוכדנצר ועל הגלות לבבל

כתב יד וטיקן 291 (מאגרים, פסוק ז פסקה א, בשני קטעים; בדפוס: יב, ז, א). דברי רבי יהושע בן לוי שבכאן חוזרים על כל הפרשה מראשה (יב, א–ז) ופותרים אותה במקדש ובגלות.

״כף הקלע״ — בכתב היד ״הקעל״, ומסומן במאגרים ״כך״; תוקן כלשון המקרא (שמואל א כה, כט) וכדפוס. ״ככר (ל..) זו״ — ״ל..״ נמחק במאגרים ואינו כאן. ״רבי {רבי} יהושע בן לוי״ — ״רבי״ כפול בכתב היד, והשני מחוק בידי הסופר. ״מקל שקד״ — לפניו ״מל״ שנמחק במאגרים; וכן ״לל״ לפני ״לך לך״.

״רבי פנחס ורבי חלקיה אמר״ — בדפוס ״ר׳ פנחס ור׳ חלקיה בשם רבי סימון״, וכן בויקרא רבה יח, א. ״רבי אבדימי דמן חיפה״ — שם ״ר׳ אבדימי דחיפה״; בויקרא רבה שם ״רבי ישמעאל בר נחמן מתני לה בשם רבי אבדימי דחיפא״, ושם המשל ״ואם לאו — אני זורקה בפניך״. ״המוראה זו דבר קל״ — בדפוס בשם ״אמר ר׳ חנינא״. בדפוס נוסף בפתרון המקדש ״עד שבית המקדש קיים, שנאמר ועתה בחרתי והקדשתי את הבית הזה״.

״נחשתא בן אלנתן״ — האל״ף של ״נחשתא״ מסופקת; בדפוס ״נחשתא בית אלנתן״ (ובמקרא: נחשתא בת אלנתן, מלכים ב כד, ח). ״ביתיה״ (אחריב ביתיה) — הבי״ת מסופקת. ״ובטל השיר״ — הוי״ו מסופקת. ״כהדין ערביא״ — ה״א מסופקת; ״ברצח״ — הרי״ש מסופקת. ״הקף״ — הפ״א מסופקת. ״ועמיה״ — היו״ד וה״א מסופקות.

״למען הזכיר עון להתפש״ — כך בכתב היד, כלשון המקרא בשינוי (יחזקאל כא, כח: והוא מזכיר עון להתפש). ״צריך הקף חד מתלתא״ — ״מתלתא״ בגליון, במקום סימן החסר. ״מפיו יקרא אלי… הדברים… ואני כותב״ — בכתב היד שני סימני חסר, במקום ״את כל״ ו״האלה״ שבמקרא (ירמיה לו, יח). ״התחיל עליהם בהבל הבלים״ — ״בהבל הבלים״ בגליון, במקום סימן החסר.

״וסבבו בשוק הסופדים״ (בפתרון השני) — בכתב היד ״הסופרים״, בחילוף ד״ר; תוקן כלשון כתב היד עצמו בפתרון הראשון (פסוק ה), כמקרא וכדפוס.

הדפוס מחליף ״זרע ערוגות״ ואינו מביאו; ״הדליק נרות ופנסין… ולא הדליקו… והדליקו״, ״הציף ספינות… ולא הלכו… והלכו״. ״דנסיב אמרא״ — בדפוס ״דנכיס אימרא״. ״כלורבין… ספקלאטין… בספרגינגס… בכרומין… כופשין ולבלבין״ — בדפוס ״כלורכין… ספקלאטורין… בסרפיניסס… כרקומין… כבשין״. ״דיקום על רגליו״ — שם ״דימוס סמך על רגליו״. ״גם בבל לנפול חללי״ — שם נוסף ״ישראל״. ״ששריה מתים נערים״ — בכתב היד כאן בלא ״דבר אחר״ לפני ״שהעמידה שונא וער״.

המדרש קורא ״וישוב העפר אל הארץ״ (במסורה: על הארץ), ״אין לי בהן חפץ״ (במסורה: בהם), ״ובך בחר יי אלהיך״ (דברים ז, ו: בך בחר), ״כסאו כשמש״ (במסורה: וכסאו), ״והתחתים בדרך״ (במסורה: וחתחתים), ״צלם דדהב״ (במסורה: צלם די דהב), ״ועמיה הגלי״ (במסורה: ועמה).

וְיָשֹׁוב הֶעָפָר אל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה(קהלת יב, ז).

רבי פנחס ורבי חלקיה אמר:

אמתי הָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ?

לכשיָשֹׁוב הֶעָפָר אל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה.

ואם לאו — וְאֵת נֶפֶשׁ אֹויְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע(שמואל א כה, כט).

משל לכהן חבר ולכהן עם הארץ

רבי שמואל בר נחמן אמר בשם רבי אבדימי דמן חיפה:

לכהן חברלכהן חבר — לכהן הנאמן על הטהרות שמסר לכהן עם הארץ ככר של תרומה טהורה,

ואמר ליה: ראה שאני טהור, וביתי טהור, וכל כלי טהורין,

וככר זו שאני נותן לך טהורה היא.

אם את מחזירה לי כדרך שנתתיה לך — מוטב;

ואם לאו — הריני שורפה בפניך.

כך אמר הקדוש ברוך הוא לאדם:

ראה שאני טהור, ומעוני טהור, ושמשיושמשי — ומשרתי טהורין,

ונשמה שאני נותן לך טהורה היא.

אם אתה נותנה לי כשנתתיה לך — מוטב;

ואם לאו — אני שורפה בפניך.

כל אלה בימי זקנותו;

אבל בימי נערותו, אם חוטא הוא — לוקה בזיבה וצרעת.

לפיכך משה הזהיר לישראל: אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ(ויקרא טו, ב).

זכרו בוראיכם עד שהמקדש קיים

רבי יהושע בן לוי פתר קריה במקדש.

אמר להם הנביא לישראל: וּזְכֹור אֶת בּוֹרְאֶיךָ(קהלת יב, א) —

זכרו בוראיכם עד שבחוריכם קיימים:

עד שברית כהנה קיימת, שנאמר: וּבָחֹור אֹותוֹ מִכׇּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל(שמואל א ב, כח);

עד שברית לוי קיימת, שנאמר: כִּי בוֹ בָּחַר יְיָ(דברים יח, ה);

עד שירושלם קיימת, שנאמר: הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי(מלכים א יא, לב);

עד שמלכות בית דוד קיימת, שנאמר: וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ(תהלים עח, ע);

עד שאתם קיימים, שנאמר: ובך בָּחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה(דברים ז, ו).

עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה — אלו הן ימי הגלות.

הדא הוא דכתיב:

הַמְנַדִּים לְיוֹם רָע(עמוס ו, ג).

וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בהן חֵפֶץ — שזכות האבות בטילה.

עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ(קהלת יב, ב) — זו מלכות בית דוד, שנאמר: כִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי(תהלים פט, לז).

וְהָאוֹר — זו התורה, שנאמר: וְתוֹרָה אוֹר(משלי ו, כג).

וְהַיָּרֵחַ — אלו סנהדרין, דכתיב: כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם(תהלים פט, לח).

וְהַכּוֹכָבִים — אלו תלמידי חכמים, שנאמר: וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד(דניאל יב, ג).

וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם —

את מוצא: כל נבואות קשות שנתנבא עליהן ירמיהו, לא באו עליהן אלא אחר חורבן הבית.

משמרות כהנה ולויה

בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻועוּ שֹׁומְרֵי הַבַּיִת(קהלת יב, ג) — אלו משמרות כהנה ולויה.

וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל — אלו הכהנים.

אמר רבי אבא בר כהנא:

עשרים ושנים אלף לויים הניף אהרן ביום אחד, שנאמר:

וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְיָ(במדבר ח, יא).

המוראה — זו דבר קל:

היה אדם כהן מכוין, ונוטלו באחת ידו, וזורקו לאחורי הכבש שלשים ושתים אמה לאחורי ידו.

וּבָטְלוּ הַטֹּוחֲנוֹת — אלו משניות גדולות,

כגון משנתו של רבי עקיבא, ומשנתו של רבי חיא, ושל רבי יהושעיא, ושל בר קפרא.

כִּי מִיעֵטוּ — זה התלמוד שכלול בהןשכלול בהן — שכלול בהן, הנכלל בהן.

וְחָשְׁכוּ הָרֹואוֹת בָּאֲרֻובּוֹת —

את מוצא: בשעה שגלו ישראל לבבל, לא היה אחד מהן יכול לסבור תלמודולסבור תלמודו — להבין (לזכור) את תלמודו.

כטחנה שאינה בטלה

וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק(קהלת יב, ד) — אלו דלתות נחשתא בן אלנתןנחשתא בן אלנתן — נחשתא בת אלנתן, אם המלך יהויכין, שהיו פתוחות לרווחה.

בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה — על ידי שבטלו עצמן מדברי תורה.

אמר רבי שמואל בר נחמני:

נמשלו דברי תורה בטחנה זו:

מה טחנה זו אינה בטלה לא ביום ולא בלילה,

כך דברי תורה, נאמר בם: וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה(יהושע א, ח).

בת קול בפלטין של נבוכדנצר

וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר.

אמר רבי לוי:

שמונה עשרה שנה עשתה בת קול מכרזת ומצפצפת בפלטיןבפלטין — בארמון של נבוכדנצר, ואומרת לו:

עבדא בישא, פוק אחריב ביתיה דמרך, דבנוי מרדו ולא שמעין בקליה!עבדא בישא… — עבד רע, צא והחרב את בית אדונך, שבניו מרדו ואינם שומעים בקולו!

עבד רע, צא והחרב את בית אדונך, שבניו מרדו ואינם שומעים בקולו!

וְיִשַּׁחוּ כׇּל בְּנוֹת הַשִּׁיר — שעלה ובטל השיר מבית המקדש,

היך כמה דאת אמר: בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן(ישעיה כד, ט).

מלך בבל על אם הדרך

גַּם מִגָּבֹוהַּ ייִרָאוּ(קהלת יב, ה) — מגבוה של עולם, מלך מלכי המלכים, נתיירא.

והתחתים בדרך — חתיתו של דרך נפלה עליו.

ורבי לוי אמר:

התחיל מתווה תווהים בדרך, שנאמר:

כִּי עָמַד מֶלֶךְ בָּבֶל בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים(יחזקאל כא, כו).

שני דרכים היו שם: אחת הולכת אל המדבר, ואחת הולכת ליישוב.

לִקְסׇום קָסֶם —

התחיל קוסם קסמים: לשמה של רומי — ולא עלו; לשמה של אלכסנדרא — ולא עלו; לשמה של ירושלם — ועלו.

קִלְקַל בַּחִצִּים —

לשמה של רומי — ולא עלו; לשמה של אלכסנדרא — ולא עלו; לשמה של ירושלם — ועלו.

זרע ערוגות —

לשמה של רומי — ולא עלו; לשמה אלכסנדריא — ולא עלו; לשמה של ירושלם — ועלו.

הדליק נרות ופנסיןופנסין — ופנסים —

לשמה של רומי — ולא עלו; לשמה של אלכסנדריא — ולא עלו; לשמה של ירושלם — ועלו.

הציף ספינות בנהר פרת —

לשמה של רומי — ולא עלו; לשמה של אלכסנדריא — ולא עלו; לשמה של ירושלם — ועלו.

שָׁאַל בַּתְּרָפִים — זו עבודה זרה שלו.

רָאָה בַּכָּבֵד.

אמר רבי לוי: כהדין ערביא דנסיב אמרא וחמי בכבדיהכהדין ערביא דנסיב אמרא וחמי בכבדיה — כערבי הזה, שלוקח כבש ורואה (מנחש) בכבדו.

בִּימִינוֹ הָיָה הַקֶּסֶם(יחזקאל כא, כז) — מימינו היה קסמה של ירושלם.

לָשׂוּם כָּרִים — כלורביןכלורבין — אילי ברזל לניגוח חומות.

לִפְתֹּוחַ פֶּה בְּרֶצַח — ספקלאטיןספקלאטין — תליינים.

לְהָרִים קוֹל בִּתְרוּעָה — בספרגינגסבספרגינגס — בחצוצרות.

לָשׂוּם כָּרִים עַל שְׁעָרִים — בכרומיןבכרומין — במגדלי מצור.

לִשְׁפֹּוךְ סֹולְלָה — אבני בלסטראאבני בלסטרא — אבני הבליסטרה (מכונת קלע).

לִבְנוֹת דָּיֵק — כופשין ולבלביןכופשין ולבלבין — סוללות ומחסות (משוער).

וְהָיָה לָהֶם כִּקְסׇם שָׁוְא(יחזקאל כא, כח).

אמר להם נביא לישראל:

אלו זכיתם, הייתם קורין בתורה שנדרשת שבעה משבעה;

ועכשו שלא זכיתם, הרי נבוכדנצר קוסם עליכם שבעה ומשבעה.

וכל כך למה? למען הזכיר עון להתפש — זה דמו של זכריה הנביא.

השקד וצלמו של נבוכדנצר

ויאנץ הַשָּׁקֵד — זו נבואתו של ירמיהו, שנאמר: מַקֵּל שָׁקֵד(ירמיה א, יא).

דבר אחר:

ויאנץ הַשָּׁקֵד —

מה שקד זה, משעה שיאנץ עד שגומר פירותיו — עשרים ואחד יום,

כך כל גזרה רעה לא היתה אלא משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב — עשרים ואחד יום.

וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב — זה צלמו של נבוכדנצר, שנאמר:

נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא עֲבַד צְלֵם(דניאל ג, א) דדהב.

אמר רבי יוחנן:

אשתכח דאת הוא אומר: כל דרומיה שתין ופותיה שית — צריך הקף חד מתלתא.אשתכח דאת הוא… — נמצא שאתה אומר: כל שגובהו ששים ורחבו שש — צריך (שיהיה) היקפו אחד משלושה (משוער).

נמצא שאתה אומר: כל שגובהו ששים ורחבו שש — צריך (שיהיה) היקפו אחד משלושה (משוער).

אמר רבי ביבי:

כקנה זה היה, מעמידו ונופל, מעמידו ונופל.

אמר רבי חגאי בשם רבי יצחק:

לא היה עומד, עד שהביא כל כסף וזהב שבירושלם ושפכו לפניו, דיקום על רגליודיקום על רגליו — עד שעמד על רגליו.

הדא הוא דכתיב:

כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ(יחזקאל ז, יט).

גלות צדקיה וגלות יכניה

וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה — זו זכות אבות.

כִּי הֹולֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ — מבבל היו, לבבל חזרו.

וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים — זו גלות יכניה.

את מוצא: בשעה שגלו גלותו של צדקיה, יצתה גלות יכניה לקראתם,

והיו מכוסים שקים מבפנים ולבנים מבחוץ.

והוון משאלין אלין לאלין: מה אבא עביד? מה אימא עבדא? מה אחי עביד?והוון משאלין אלין… — והיו שואלים אלו את אלו: מה אבא עושה? מה אמא עושה? מה אחי עושה? ואומרים להם: הרוגים הם. והיה (כל אחד) סופד ביד אחת, ומשבח (מוחא כף) ביד אחת,

והיו שואלים אלו את אלו: מה אבא עושה? מה אמא עושה? מה אחי עושה?

ואמרין לון: קטולין אנון.

ואומרים להם: הרוגים הם.

והוה מספיד בחדא ידא, ומקלס בחדא ידא,

והיה (כל אחד) סופד ביד אחת, ומשבח (מוחא כף) ביד אחת,

לקיים מה שנאמר:

וּפְאֵרֵכֶם עַל רָאשֵׁיכֶם וְנַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם לֹא תִסְפְּדוּ וְלֹא תִבְכּוּ(יחזקאל כד, כג).

כדו של ברוך ומבועו של ירמיה

עַד אֲשֶׁר לֹא ירתק חֶבֶל הַכֶּסֶף(קהלת יב, ו) — זו שלשלת יוחסין.

וְתָרוּץ גֻּולַּת הַזָּהָב — אלו דברי תורה, שנאמר: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב(תהלים יט, יא).

וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ.

תרין אמוראין.

חד אמר: כדו של ברוך על מבועו של ירמיה.

וחרנא אמר: כדו של ירמיה על מבועו של ברוך.

הדא הוא דכתיב:

מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי הדברים וַאֲנִי כֹּותֵב(ירמיה לו, יח).

מבבל היו ולבבל חזרו

וְנָרֹוץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר — מבבל היו ולבבל חזרו.

מבבל היו — מנין? שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ(בראשית יב, א).

ולבבל חזרו — שנאמר: ועמיה הַגְלִי לְבָבֶל(עזרא ה, יב).

אמר רבי יוחנן:

הָאֹומֵר לַצּוּלָה חֳרָבִי(ישעיה מד, כז) — צולה זו בבל.

ולמה נקרא שמה צולה? ששם צללו מתי דור המבול, דכתיב:

גַּם בָּבֶל לִנְפֹּול חַלְלֵי(ירמיה נא, מט).

אמר ריש לקיש:

כתיב: וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר(בראשית יא, ב).

שנער — ששם ננערו מתי דור המבול.

דבר אחר: שנער — שמתו בתשנוקבתשנוק — בחנק, בלא נר, בלא מרחץ.

דבר אחר:

שנער — שמנועריןשמנוערין — שמרוקנים, ריקים מן המצות, בלא תרומה, בלא מעשרות.

דבר אחר: שנער — ששריה מתים נערים.

דבר אחר:

שהעמידה שונא וער להקדוש ברוך הוא. ואי זה? זה נבוכדנצר.

רוח הקדש שנסתלקה

וְיָשֹׁוב הֶעָפָר אל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה — מבבל היו ולבבל חזרו.

וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים — זו רוח הקדש.

את מוצא: כיון שראה ירמיה ארץ ישראל חריבה, ובית המקדש שנשרף, וישראל שגלו, ורוח הקדש שנסתלקה לה —

התחיל עליהם בהֲבֵל הֲבָלִים(קהלת יב, ח).

תרגום לעבריתלכהן חבר לכהן הנאמן על הטהרות ושמשי ומשרתי שכלול בהן שכלול בהן, הנכלל בהן לסבור תלמודו להבין (לזכור) את תלמודו נחשתא בן אלנתן נחשתא בת אלנתן, אם המלך יהויכין בפלטין בארמון ופנסין ופנסים כהדין ערביא דנסיב אמרא וחמי בכבדיה כערבי הזה, שלוקח כבש ורואה (מנחש) בכבדו כלורבין אילי ברזל לניגוח חומות ספקלאטין תליינים בספרגינגס בחצוצרות בכרומין במגדלי מצור אבני בלסטרא אבני הבליסטרה (מכונת קלע) כופשין ולבלבין סוללות ומחסות (משוער) דיקום על רגליו עד שעמד על רגליו בתשנוק בחנק שמנוערין שמרוקנים, ריקים

חהֲבֵל הֲבָלִים — עשיר ועני

דרשת הפסוק · ״הבל הבלים אמר הקוהלת הכל הבל״ · עשיר ועני, לזה תאוה ולזה תאוה, ושניהם שוין לקבר

כתב יד וטיקן 291 (מאגרים, פסוק ח פסקה א; בדפוס: יב, ח, א — שם מסומן ״ט״).

״הבל הבלים״ בראש הפסקה — בגליון, במקום סימן החסר. ״לו״ (רעב הוא לו) — הוי״ו מסופקת. ״גם עיניו גבוה ממנו״ — בדפוס ״גם עיניו לגבות ממנו״. לשון הברייתא סתומה, והיא כאן כבכתב היד ובדפוס.

הֲבֵל הֲבָלִים(קהלת יב, ח).

תני:

החזיק עשיר בדבר טוב — תחלתו רעב הוא לו;

המתישן בוהמתישן בו — המזדקן בו (המחזיק בו זמן רב) — עשאו למרמסלמרמס — למרמס, לדבר נרמס ובזוי.

גם עני כי דל חלקו — גם עיניו גבוה ממנו;

חלק שמעיז בושמעיז בו — שמתחצף בו (משוער: שמתאוה לו) עשיר.

לזה תאוה, ולזה תאוה — שניהם שוין לקבר.

הַכֹּל הָבֶל.

תרגום לעבריתהמתישן בו המזדקן בו (המחזיק בו זמן רב) למרמס למרמס, לדבר נרמס ובזוי שמעיז בו שמתחצף בו (משוער: שמתאוה לו)

טוְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם — ברשות קהלת

דרשת הפסוק · ״ויתר שהיה קהלת חכם״ · ״ויותר״: ברשות קהלת נכתב

כתב יד וטיקן 291 (מאגרים, פסוק ט פסקה א; בדפוס: יב, י, א, בראשו — שם ״ויותר שהיה קהלת חכם, בסוף קהלת כתיב בקש קהלת למצא וגו׳״).

״ברשות״ — מסומן במאגרים ״כך״; בדפוס ״בסוף קהלת כתיב״.

וְיֹותֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם(קהלת יב, ט) —

ברשות קהלת כתיב.

יבִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצֹא — ספר הישר

דרשת הפסוק · ״בקש קהלת למצא דברי חפץ וכתוב ישר דברי אמת״ · מתן שכרן של מצות, שכרה של תורה, הקץ, וקבורתו של משה

כתב יד וטיקן 291 (מאגרים, פסוק י פסקה א; בדפוס: יב, י, א).

״לעמוד״ (בקש קהלת לעמוד על הקץ) — בגליון, במקום סימן החסר. ״בשם רבי יהודה בשם רבי סימון… כתיב. רבי יהודה בשם רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי״ — בגליון, במקום סימן החסר; בגוף כתב היד ״רבי שאול מתני לה: שלשה סימנין״. ״ליראיך״ — היו״ד השנייה מסופקת.

״רבי שאול מתני לה בשם רבי יהודה בשם רבי סימון״ — בדפוס ״רבי שאול דנווה מתני לה בשם ר׳ שמעון״; ״רבי יהודה בשם רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי״ — שם ״ר׳ יהודה בר׳ סימון בשם רבי יהושע בן לוי״, ונוסף ״וסיימתי לך״.

המדרש קורא ״בגיא״ (במסורה: בגי).

בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצֹוא(קהלת יב, י) —

בקש קהלת לעמד על מתן שכרן של מצות, דכתיב: כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְיָ(ירמיה ט, כג).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: שלמה, וְכָתוּב יֹושֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת — הכתבתיה על ספר הישר:

מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵיאֶיךָ(תהלים לא, כ),

וכתיב: כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ(מלאכי ג, יב).

ועוד בקש לעמוד על שכרה של תורה, שנאמר: וְכׇל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ(משלי ח, יא).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: שלמה, וְכָתוּב יֹושֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת — כבר הכתבתיה על ספר הישר.

הדא הוא דכתיב:

עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ(ישעיה סד, ג).

בקש קהלת לעמוד על הקץ מתי — אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ(שיר השירים ב, ז).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: שלמה, כבר הכתבתיה על ספר הישר: כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי(ישעיה סג, ד).

ליבא לפומא לא גלי

רבי שאול מתני לה בשם רבי יהודה בשם רבי סימון:

אם יאמר לך אדם: מתי קץ הגאולה?

בא אמור לו: כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי כתיב.

רבי יהודה בשם רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי:

שלשה סימנין סימנתי לך בקברתו של משה:

בגיא בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר(דברים לד, ו),

ואף על פי כן לֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻורָתוֹ.

ליבא לפומא לא גלי — פומא למאן גלי?ליבא לפומא לא… — הלב לא גילה לפה — הפה למי יגלה?

הלב לא גילה לפה — הפה למי יגלה?

יאדִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת — הכדור, הדרבן והמסמרות

דרשת הפסוק · ״דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרעה אחד״ · דברי תורה ככדור וכדרבן, השומע מקטן כשומע מפי הקדוש ברוך הוא, ומסמרות הסנדל

כתב יד וטיקן 291 (מאגרים, פסוק יא פסקה א; בדפוס: יב, יא, א).

״שנאמר דברי חכמים כדרבונות, ולא כשמעו מפי חכמים״ — בגליון, במקום סימן החסר. ״(רועה ישראל האזינה) {שנאמר}״ לפני ״יי אלהינו יי אחד״ — הפסוק הכפול נמחק במאגרים, ו״שנאמר״ השני מחוק בידי הסופר. ״ברבי חנינא״ — ״חנינא״ בגליון, במקום סימן החסר.

״ושלשה עשר מכאן״ — בכתב היד ״וי״א מכאן״, ומסומן במאגרים ״כך״; אחד עשר ואחד עשר אינם עשרים וארבעה, ותוקן מן הדפוס (״אחד עשר מכאן ושלשה עשר מכאן״). אותיות מסופקות: ״כדור״ (הכ״ף), ״זה״ (הה״א), ״לארץ״ (האל״ף), ״מסיני״ (היו״ד), ״הפרה״ (הרי״ש), ״מרדע״ (המ״ם), ״בינה״ (הבי״ת), ״כשמעו״ (הכ״ף), ״ולא״ (האל״ף), ״כרבי יהושע״ (הכ״ף), ״הכוכלת״ (הכ״ף).

״מתלקטת מיד ליד״ — בדפוס ״ככדור של בנות מה כדור זה מתכדר מיד ליד״; הדפוס מוסיף את המשנה עד ״לכנסת הגדולה״. ״מפי קטן שבישראל״ — שם ״מפי אדם שבישראל״. ״שבח מטע ובירורו של ברזל״ — שם ״שבח של מטע וכדורות של ברזל״. ״שאת פוכרו ממקום שהוא״ — שם ״שאת עוברו ממקומו״. ״רבי יוסי בירבי חנינא אמר: שבעה… ימי בראשית״ — שם ״ר׳ דוסא בן חנניה… ימי השבת״. ״חמשה ספרי תורה״ — שם ״חמשה חומשי תורה״. ״רבי זעירא: מהו ליתנם״ — שם ״ר׳ זעירא בשם ר׳ אבא בר זבדא״. ״הכוכלת״ — שם ״הכלבוס״.

משנה אבות א, א; משנה שבת ו, ב. המדרש קורא ״וכמסמרות״ (במסורה: וכמשמרות, וכך כתב היד מעיר בסוף: ״וכמשמרות כתיב בשי״ן״).

דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת(קהלת יב, יא).

מה כדור זה מתלקטתמתלקטת — נקלטת, נתפסת מיד ליד ואינה נופלת לארץ —

כך לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד(יהושע כג, יד).

מה כדור זה מקלעיןמקלעין — זורקים, מקליעים בידים ואינה נופלת לארץ —

כך משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים(משנה אבות א, א).

הדרבן: מלמד, מרדע, דרבן

דבר אחר:

כַּדָּרְבֹונוֹת —

מה דרבן מכוין הפרה לחרוש, כדי ליתן חיים לבעליה,

כך דברי תורה מכוונין לב לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים.

שלשה שמות נקראו לו: מלמד, דרבן, מרדעמרדע — מלמד הבקר, המקל לדרבון הפרה.

מלמד — שמלמד הפרה;

מרדע — שמורה דעה לפרה;

דרבן — שהוא דר בינה בפרה, כדי לחרוש לתן חיים לבעליה.

והלא דברים קל וחומר:

ומה לפרתו אדם עושה דרבן,

ליצרו, שמסיתו מן העולם הזה ומן העולם הבא — על אחת כמה וכמה.

וכמסמרות נטועים

וכמסמרות נְטוּעִים.

לא אצטריך הדין קריה למימר אלא כאילנות נטועים, ואת אומר כמסמרות?לא אצטריך הדין… — לא היה צריך המקרא הזה לומר אלא ״כאילנות נטועים״, ואתה אומר ״כמסמרות״?

לא היה צריך המקרא הזה לומר אלא ״כאילנות נטועים״, ואתה אומר ״כמסמרות״?

אלא מלמד שיש בהן שבח מטע, ובירורו של ברזל.

דבר אחר:

וכמסמרות נְטוּעִים —

מה המסמר הזה, אף על פי שאת פוכרופוכרו — עוקרו ממקום שהוא — רישומו ניכר;

כך כל מי שעונותיו גורמין וחכמים פושטין בו יד, אף על פי שחוזר בו — רישומו ניכר.

דבר אחר:

וכמסמרות נְטוּעִים —

כל ימיו של רבי אליעזר היו נוהגין העם כרבי יהושע;

לאחר שמת רבי אליעזר, חזרו הכל לנהוג כמדתן.

בעלי אסופות: כשומע מפי הקדוש ברוך הוא

בַּעֲלֵי אֲסֻופּוֹת —

אמתי דברי תורה נאמרין כתקנן? בשעה שבעליהן שומעין אותן באסופות.

ומנין אתה אומר, שאם שמע אדם מפי קטן שבישראל, יהי עליו כשמעו מפי חכם?

תלמוד לומר: אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם(דברים ו, ו).

ולא מפי חכם, אלא כמפי חכמים, שנאמר: דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹונוֹת.

ולא כשמעו מפי חכמים, אלא כשמעו מפי סנהדרין, שנאמר: בַּעֲלֵי אֲסֻופּוֹת —

ואין אסופות אלא סנהדרין, שנאמר: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ(במדבר יא, טז).

ולא כשומע מפי סנהדרין, אלא כשומע מפי משה, שנאמר: נִתְּנוּ מֵרֹועֶה אֶחָד.

ולא מרועה משה, אלא כמפי הקדוש ברוך הוא, שנאמר: מֵרֹועֶה אֶחָד —

ואין רועה אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר: רֹועֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה(תהלים פ, ב);

ואין אחד אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר: יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד(דברים ו, ד).

מסמרות הסנדל

תמן תנינן:

לא יצא האיש בסנדל מסומר, ולא ביחיד בזמן שיש ברגלו מכה(משנה שבת ו, ב).

כמה מסמרות יהיו בו?

רבי יוחנן אמר: חמשה, כנגד חמשה ספרי תורה.

רבי יוסי בירבי חנינא אמר: שבעה, כנגד שבעה ימי בראשית.

רבי חנינה אמר: תשעה, כנגד תשעה ירחי הלידה.

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: הכוכלתהכוכלת — הכוכלת (מסמר הקישוט שבסנדל) אינה עולה מן מנין המסמרות.

רבי זעירא:

מהו ליתנם על גבי מנעל בשבת? אמר ליה: מותר.

מהו להחליפם? אמר ליה: מותר.

מהו ליתנם זה על גב זה? אמר ליה: מותר.

רבי חיא נותן אחד עשר מכאן ושלשה עשר מכאן, כנגד עשרים וארבעה ספרים:

מה הספרים עשרים וארבעה — אף אלו המסמרות עשרים וארבעה.

וכמשמרות כתיב בשי״ן.

תרגום לעבריתמתלקטת נקלטת, נתפסת מקלעין זורקים, מקליעים מרדע מלמד הבקר, המקל לדרבון הפרה פוכרו עוקרו הכוכלת הכוכלת (מסמר הקישוט שבסנדל)

יבוְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר — עשרים וארבעה ספרים

דרשת הפסוק · ״ויתר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגעת בשר״ · המכניס לביתו ספרים יותר מעשרים וארבעה, ולהגות ניתנו

כתב יד וטיקן 291 (מאגרים, פסוק יב פסקה א; בדפוס: יב, יב, א).

״ביתו״ (בתוך ביתו, השני) — הבי״ת והיו״ד מסופקות. ״בן תלגא״ — בדפוס ״בן תגלא״. ״ליגיעת בשר לא ניתנו״ — שם ״ולא ליגיעת בשר ניתנו״.

״מהומה כתיב״ — הדרשה קוראת ״מהמה״ כאילו נכתב ״מהומה״.

וְיֹותֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר(קהלת יב, יב) —

מהומה כתיב:

שכל המכניס בתוך ביתו יותר מעשרים וארבעה ספרים — מהומה הוא מכניס בתוך ביתו,

כגון ספר בן סירא וספר בן תלגאוספר בן תלגא — ספר בן תגלא, ספר חיצוני.

וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִיעַת בָּשָׂר —

להגות ניתנו, ליגיעת בשר לא ניתנו.

תרגום לעבריתוספר בן תלגא ספר בן תגלא, ספר חיצוני

יגסוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע — לוי בר סיסי

דרשת הפסוק · ״סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם״ · מה שהבריות אומרות על אדם במותו, והגפן שעושה כפרדס כולו

כתב יד וטיקן 291 (מאגרים, פסוק יג פסקה א; בדפוס: יב, יג, א).

״{סוף} דבר״ — ״סוף״ מחוק בידי הסופר. ״דבני אינשא״ — היו״ד מסופקת. ״פרדסין שיש לו״ — ״שיש״ מסופק; ״פרדסין שיש לי״ — היו״ד מסופקת. ״והיה בו [מאה] גפנים״ — הושלם במאגרים. ״[על שלשים]״ — בכתב היד סימן חסר בין ״על ארבעים״ ל״על עשרים״, והושלם מן הדפוס. ״על עשרה״ — הגרש מסופק.

״כד דמך רבי לוי בר [סיסי, עאל] אבא אבוי דשמואל״ — בכתב היד ״כד דמך ר׳ לוי בר אבא אבוי דשמואל אפטר עלוי״, ושתי מלים חסרות בו; ההשלמה מן הדפוס (״כד דמך ר׳ לוי בר סיסי, עאל אבא אבוי דשמואל ואפטר עלוי״), ובהמשך כתב היד עצמו ״רבי לוי בר סיסי״ פעמיים.

״אייתון ושאלון… אמר לון״ — בכתב היד ״א׳ל״, ונפתח ״אמר לון״, שכן השואלים רבים, וכלשון הסופר בארמית (״ואמרין לון״, פסוק ז); בדפוס ״אמר להון״. ״מאה חביות של יין״ בכל פעם — בדפוס ״והיה עושה מאה חביות״, ונוסף שם ״עמד על אחת״. ״חביב עלי לוי בר סיסי ככל ישראל. כיון שמת אמר ״כי זה כל האדם״ — כי זה ככל האדם״ — בדפוס ״חביב עלי הוא ככל העולם וכיון שמת אמרו כי זה כל האדם״.

מקבילה: פסיקתא דרב כהנא, ולקחתם לכם, א — ״כד דמך אבא הושעיה איש טירייה, ראו מיטתו פורחת באויר, והיה דורו קורא עליו: אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה״ (שיר השירים ח, ז), וכן ״כד דמך רבי יוחנן, היה דורו קורא עליו״; כאן ״מיד מיטתו פורחת באויר״, והפסוק שנקרא על החכם במותו הוא ״סוף דבר הכל נשמע״, על רבי לוי בר סיסי. דברי רבי יוחנן ואבא הושעיה עצמם אינם כאן (ובשיר השירים רבה ח, ז).

סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע(קהלת יב, יג) —

סוף דבורו של אדם, הכל משמיעין מעשיו:

כשר היה פלני זה, ירא שמים היה פלני זה.

אייתון ושאלון לשלמה: סופא דכולא מה?אייתון ושאלון לשלמה… — באו ושאלו את שלמה: סוף הכל מהו?

באו ושאלו את שלמה: סוף הכל מהו?

אמר לון: סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע.

אמר רבי לוי:

למה קורין אותו דבר? דדביר טבין עם בישין.למה קורין אותו… — למה קורין אותו ״דבר״? שמנהיג (״דביר״) טובים עם רעים. ולמה קורין אותו ״גובאי״? שגובה את דינם של בני האדם ושל הבריות.

למה קורין אותו ״דבר״? שמנהיג (״דביר״) טובים עם רעים.

ולמה קורין אותו גובאי? דגבי דינא דבני אינשא ודברייתא.

ולמה קורין אותו ״גובאי״? שגובה את דינם של בני האדם ושל הבריות.

שבשעה שאדם נפטר מן העולם, הקדוש ברוך הוא אומר למלאכי השרת:

ראו מה הבריות אומרין עליו.

כשר היה פלני זה, ירא שמים היה פלני זה — מיד מיטתו פורחת באויר.

משל לגפן חביבה

כד דמך רבי לוי בר סיסי, עאל אבא אבוי דשמואל, אפטר עלוי הדין קריה:כד דמך רבי… — כשנפטר רבי לוי בר סיסי, נכנס אבא אביו של שמואל, ופטר (הספיד) עליו את המקרא הזה:

כשנפטר רבי לוי בר סיסי, נכנס אבא אביו של שמואל, ופטר (הספיד) עליו את המקרא הזה:

סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע.

אמר להן: למה רבי לוי בר סיסי דומה?

למלך שהיה לו פרדס, והיה בו מאה גפנים, והוא עושה ממנו מאה חביות של יין.

והיה אותו הפרדס חביב עליו מכל פרדסין שיש לו.

עמד על תשעים — והיו בו מאה חביות;

עמד על שמונים — והיו בו מאה חביות;

עמד על שבעים, על ששים, על חמשים, על ארבעים, על שלשים, על עשרים, על עשרה —

והיו בו מאה חביות.

אמר המלך: חביב עלי הפרדס הזה מכל פרדסין שיש לי.

כך אמר הקדוש ברוך הוא: חביב עלי לוי בר סיסי ככל ישראל.

כיון שמת, אמר: כִּי זֶה כׇּל הָאָדָם — כי זה ככל האדם.

ידכִּי אֶת כׇּל מַעֲשֶׂה — ששה מקראות שבכה עליהם רבי

דרשת הפסוק · ״כי את כל מעשה האלהים יבא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע״ · המקראות שרבי בוכה עליהם, השוגג שאינו טוב, ומה הוא הנעלם, הטוב והרע

כתב יד וטיקן 291 (מאגרים, פסוק יד פסקה א, עד ״לכך נאמר אם טוב ואם רע״; בדפוס: יב, יד, א).

״רבי הוה מסרס הדין קריה״ — בדפוס ״ר׳ הוה פשיט הדין קרייה״; הדפוס מונה רק ארבעה מן המקראות (בלא ״ויאמר שמואל״ ו״יתן בעפר פיהו״). ״ואפילו״ — הפ״א מסופקת; ״וכיון״ — היו״ד מסופקת; ״את יי״ — היו״ד הראשונה מסופקת.

״(משל) לאחד״ — ״משל״ נמחק במאגרים (ואותיותיו מסופקות) ואינו כאן. ״מטתו״ ו״הנץ החמה״ (ושמש מטתו קודם הנץ החמה) — בגליון, במקום סימני החסר.

״ולקח מי שמוכרת בשר נבלה״ — כך בכתב היד (מן זו שמוכרת); בדפוס ״ולקח בשר נבלה״. ״שהיו לפניו שני שבילין״ — בכתב היד ״לפני״, ותוקן כלשונו במשל שלפניו (״שהיו לפניו שתי חנויות״) וכדפוס (״שהיו לפניו שני שבילים״).

״רבי יוחנן כד הוה מטי להאי קרא הוה בכי… עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות, תקנה יש לו?״ ועד סוף הפסקה — מן התלמוד הבבלי (חגיגה פרק א, ה ע״א); בדפוס ״אמר עבד שרבו שוקל…״ בלא דברי רבי יוחנן. ״כי הא דרבי חזייה… זוזא״ — בדפוס ״כי הא דרבי ינאי חזייה… פרוטה״. ״כי״ (כי את כל מעשה) — היו״ד מסופקת.

המדרש קורא ״ועיפה״ (עמוס ד, יג: עיפה), ״ענוי ארץ״ (צפניה ב, ג: ענוי הארץ).

כִּי אֶת כׇּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים(קהלת יב, יד).

רבי הוה מסרס הדין קריההוה מסרס הדין קריה — היה דורש (מפרש) את המקרא הזה.

וכיון שהיה מגיע לאחד מששה מקראות הללו, הוה בכי.

ואלו הן:

כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹורֵא רוּחַ(עמוס ד, יג) —

ואפילו דברים שאין בהם ממש ולא חטא נכתבים לו על פנקסופנקסו — פנקסו, ספר חשבונותיו.

ומי כותבן? עֹושֵׂה שַׁחַר ועיפה.

ועוד: בַּקְּשׁוּ אֶת יְיָ כׇּל עַנְוֵי ארץ(צפניה ב, ג);

שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב(עמוס ה, טו);

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי(שמואל א כח, טו);

יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ(איכה ג, כט);

והדין פסוקא: כִּי אֶת כׇּל מַעֲשֶׂה.

בלא דעת נפש לא טוב

גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב(משלי יט, ב).

אמר רבי ביבי:

לאחד שהיה למוד לשמש מטתו עם הנץ החמה,

ושכח ושמש מטתו קודם הנץ החמה.

בלא יודע — לֹא טוֹב;

אלו ידע ושמש — על אחת כמה וכמה.

ולא עוד, אלא וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא.

משל לאחד שהיו לפניו שתי חנויות: אחת מוכרת בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבלה.

ושכח ולקח מי שמוכרת בשר נבלה.

בלא יודע — לֹא טוֹב;

אלו ידע ולקח — על אחת כמה וכמה.

ולא עוד, אלא וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא.

רבי יוחנן פתר קריה לענין שבת.

משל לאחד שהיו לפניו שני שבילין: אחד שפוי, ואחד מלא קוצים וצרורות.

שכח והלך בזה שיש בו קוצין וצרורות.

בלא יודע — לֹא טוֹב;

אלו ידע והלך — על אחת כמה וכמה.

רבי יוחנן וריש לקיש.

רבי יוחנן אמר: בנדרים ונדבות — אסור; בחטאות ואשמות — מותר.

וריש לקיש אמר: בנדרים ונדבות — מותר; בחטאות ואשמות — אסור.

רבי יהודה ברבי סימון אמר:

ומה העובר עברה אחת בלא יודע — לֹא טוֹב;

אלו ידע והלך ועשה — על אחת כמה וכמה.

לפיכך: כִּי אֶת כׇּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִיא בְמִשְׁפָּט.

על כל נעלם אם טוב ואם רע

סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע(קהלת יב, יג).

רבי יוחנן, כד הוה מטי להאי קרא, הוה בכי:

כִּי אֶת כׇּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִיא בְמִשְׁפָּט עַל כׇּל נֶעְלָם —

עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות, תקנה יש לו?

מאי עַל כׇּל נֶעְלָם?

זה ההורג כנהכנה — כינה בפני חברו, ונמאס.

ושמואל אמר: זה הרק בפני חברו, ונמאס.

מאי אִם טוֹב וְאִם רָע?

אמרי דבי רבי ינאי:

זה הנותן פרוטה לעני בפרהסיא.

כי הא דרבי חזייה לההוא גברא דיהב זוזא לעני בפרהסיא.כי הא דרבי… — כמו (המעשה) שרבי ראה אדם אחד שנתן זוז לעני בפרהסיא. אמר: מוטב שלא היית נותן לו, מעכשיו שנתת לו וביישת אותו!

כמו (המעשה) שרבי ראה אדם אחד שנתן זוז לעני בפרהסיא.

אמר: מוטב דלא יהבת ליה, מהשתא דיהבת ליה וכסיפתיה!

אמר: מוטב שלא היית נותן לו, מעכשיו שנתת לו וביישת אותו!

דבי רבי שילא אמרי:

זה הנותן צדקה לאשה בסתר, דמייתי ליה לידי חשדאדמייתי ליה לידי חשדא — שמביא אותו לידי חשד.

רבא אמר:

זה המשגר לאשתו בשר כשאינו מחותך בערבי שבתות.

איני? והא רבא משדר!איני? והא רבא… — האומנם? והרי רבא שולח (בשר לאשתו)! שונה בת רב חסדא (אשתו), שבטוח הוא בה.

האומנם? והרי רבא שולח (בשר לאשתו)!

שאני בת רב חסדא, דקים ליה בגויה.

שונה בת רב חסדא (אשתו), שבטוח הוא בה.

לכך נאמר: אִם טוֹב וְאִם רָע.

תרגום לעבריתהוה מסרס הדין קריה היה דורש (מפרש) את המקרא הזה פנקסו פנקסו, ספר חשבונותיו כנה כינה דמייתי ליה לידי חשדא שמביא אותו לידי חשד

חלק ב

חתימה

טוסוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע — חביב עלי ככל האדם

חתימה · סוף הספר חוזר אל ״סוף דבר״, ולוי בר סיסי ככל ישראל החסידים

כתב יד וטיקן 291 (מאגרים, סוף פסוק יד פסקה א; אינו בדפוס).

הפסקה שבסוף הספר חוזרת על פסוק יג, כמנהג לקרוא שוב את הפסוק שלפני האחרון בסוף קהלת, כדי שלא לסיים ב״אם טוב ואם רע״, וחוזרת אל משל לוי בר סיסי שבפסוק יג. הדפוס נחתם ״(אם טוב ואם רע)״ בלא חתימה זו.

סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע — כִּי זֶה כׇּל הָאָדָם(קהלת יב, יג).

אמר הקדוש ברוך הוא:

חביב עלי לוי בר סיסי ככל האדם — ככל ישראל החסידים.

חילופי נוסח והשלמות

על פי כתב יד וטיקן 291. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
גחייא— (הוספה)
זהקלעהקעל
זמתלתא— (הוספה)
זהסופדיםהסופרים
יאחנינא— (הוספה)
יאושלשה עשרואחד עשר
יגסיסי, עאל— (הוספה)
יגמאה— (הוספה)
יגעל שלשים— (הוספה)
ידלפניולפני

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
קהלת רבהכ״י וטיקן 291

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
קהלת רבהכ״י וטיקן 291