מדרש
פרשה ז: שובי שובי השולמית
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓מדרש שיר השירים רבה
פרשה ז
שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם(שיר השירים ז, א)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד וטיקן 76 §§cover-end§§
חלק א
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״שובי שובי השולמית״ · ארבע מלכיות, והשולמית: האומה שהשלום והעולם תלויים בה
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק א, פסקה א; דפוס וילנא ז, א, א).
״וישראל נכנסין״ — בכתב היד ״ויש׳״, מסומן במאגרים כתוספת (+); בוילנא ״וישראל״. ״ואהיה״ (בכתב היד ״והיה״) — האל״ף הושלמה במאגרים. ״אסטטיונדין״ ו״דסכנין״ — הדל״ת מסופקת בכתב היד. אחרי ״ובך הדבר תלוי״ השני — ״(בזכותך)״ נמחק במאגרים. ״תכנתי״ (בכתב היד ״תכנת״) בסוף — היו״ד הושלמה במאגרים.
בוילנא ״רבי אלעזר בר רבי מרון״ ו״איסטטיונרון״; ״רבי חנן בריה דרבי ברכיה״ (בכתב היד ״חנין״); ״דאמר הונא בשם רבי אחא״; ״מתגמגם״ (בכתב היד ״מתמגמג״); ״יפתח יי לך את אוצרו״ — בכתב היד ״את אוצ׳״, ובוילנא הדרשה על ״לך… את אוצרו הטוב״ מקוצרת.
שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית(שיר השירים ז, א).
רבי שמואל ברבי חייא ברבי יודן בשם רבי חנינא:
ארבע פעמים כתיב כאן שׁוּבִי שׁוּבִי — כנגד ארבע מלכיות ששולטין בישראל,
וישראל נכנסין תוך ידיהן בשלום, ויוצאין לשלום.
הַשּׁוּלַמִּית — אומה של שלום, חי העולמים מתנהג בהחי העולמים מתנהג בה — הקדוש ברוך הוא מתהלך בתוכה.
הדא הוא דכתיב:
וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹוהֶל וּבְמִשְׁכָּן(שמואל ב ז, ו).
דבר אחר:
הַשּׁוּלַמִּית — אומה שמסיימת לה שלום בכל יום,
היך מה דאת אמרהיך מה דאת אמר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם(במדבר ו, כו).
דבר אחר:
אומה שאני עתיד להושיבה בנוה שלום.
הדא הוא דכתיב:
וְיָשַׁב עַמִּי בִּנְוֵה שָׁלוֹם(ישעיה לב, יח).
דבר אחר:
אומה שאני עתיד לנטות עליה שלום.
הדא הוא דכתיב:
הִנְנִי נֹוטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם(ישעיה סו, יב).
רבי אלעזר בר מרום אמר:
אומה שמשלמת אסטטיונדיןאסטטיונדין — משמרות, מסי השמירה (של המלכות) של עולם — הוא בעולם הזה, והוא לעולם הבא.
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:
אומה שכל טובות שבעולם אינן באות אלא בזכותה.
הדא הוא דכתיב:
וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם(בראשית כז, כח).
לְךָ — בזכותך, ובך הדבר תלוי.
בזכותך — יִפְתַּח יְיָ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ(דברים כח, יב);
לְךָ — בשבילך;
אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב — בזכותך, ובך הדבר תלוי.
רבי שמואל בר תנחום ורבי חנין בריה דרבי ברכיה בוצריהבוצריה — איש בצרה (בוסטרה שבעבר הירדן) בשם רבי ירמיה אמר:
אומה שעשתה שלום ביני ובין עולמי;
שאלו לא קבלה תורתי — הייתי מחזיר העולם לתהו ובהו.
דאמר רבי חונא בשם רבי אחא:
כתיב: נְמֹגִים אֶרֶץ וְכׇל יֹושְׁבֶיהָ(תהלים עה, ד).
אלו שעמדו ישראל לפני הר סיני ואמרו כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז) —
כבר היה העולם מתמגמגמתמגמג — מתמוטט, מתמוגג והולך.
ומי ביססביסס — ייסד, העמיד על בסיס העולם? אָנֹכִי תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ סֶּלָה —
בזכות אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ(שמות כ, ב) — תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ.
דרשת הפסוק · ״ונחזה בך מה תחזו בשולמית כמחלת המחנים״ · האומות מפתות את ישראל, וישראל משיבין: מה תוכלו לתת לנו כמחולת המחנים
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק א, פסקה ב — שתי רשומות, מאוחדות כאן; דפוס וילנא ז, א, ב).
״אלהיכם״ (בכתב היד ״אליכם״) — הה״א הושלמה במאגרים. ״עבדו עבודה זרה״, ״עבדו״, ״הרי״ — הושלמו במאגרים. ״מאה ועשרים ריבוא״ — בכתב היד ״ק״ס״, ותוקן על פי ההמשך (״הרי ק״כ ריבוא״) וכבוילנא. ״ויקרא שם המקום ההוא מחנים״ — בכתב היד בקיצור ״ויק״ש המ״ה מחנה״ (האות האחרונה של ״המ״ה״ מסופקת); הדרשה (ששים ועוד ששים) דורשת את לשון הזוגי שבכתוב.
בוילנא ״ומשלמין לו״, ״דוכסין אפרכין ואיטרטלין״, ״לחולה כתיב״, ״כעלמות, כמחולות של צדיקים״, והכתובים של אלישע מובאים שם במלואם.
״על כן עלמות אהבוך״ — שיר השירים א, ג. ״ויתפלל אלישע אל יי ויאמר״ — לשון מלכים ב ו, יח; התפלה שפקחה את עיני הנער היא ו, יז (״ויתפלל אלישע ויאמר״). המדרש קורא ״כי אלהים הוא ינהגנו עלמות״ (במסורה: כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו עלמות).
וְנֶחֱזֶה בָּךְ(שיר השירים ז, א) —
אומות העולם אומרות לישראל:
עד מתי אתם מתים על אלהיכם ומושלמין לוומושלמין לו — ומוסרים את עצמכם לו?
הדא הוא דכתיב:
עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ(שיר השירים א, ג) — על מות אהבוך.
ועד מתי אתם נהרגין עליו?
כדכתיב: כִּי עָלֶיךָ הֹורַגְנוּ כׇל הַיּוֹם(תהלים מד, כג).
עד מתי אתם גומלין טובות עליו ולו לעצמו, והוא גומל לכם רעות?
בואו לכם אצלנו, ואנו ממנין אתכם דוכסיןדוכסין — מושלים, שרי צבא, הפרכיןהפרכין — מושלי מחוזות ואסטרלטיןואסטרלטין — ושרי צבא.
וְנֶחֱזֶה בָּךְ — אתון הינון מחזיתיה דעלמא.״ונחזה בך״ —… — ״ונחזה בך״ — אתם הם הרואים (המנהיגים) של העולם.
״ונחזה בך״ — אתם הם הרואים (המנהיגים) של העולם.
הדא הוא דכתיב:
וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכׇּל הָעָם(שמות יח, כא).
וישראל משיבין להם: מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹולַת הַמַּחֲנָיִם?
שמעתם מימיכם אברהם יצחק ויעקב עבדו עבודה זרה, שיעבדו בניהם אחריהן?
לא אבותינו עבדו עבודה זרה, ולא אנו נעבד אחריהם.
אלא מה אתם יכולין לעשות לנו?
שמא יכולין אתם לעשות לנו כחולהכחולה — כמחול שנעשה ליעקב אבינו כשיצא מבית לבן?
רבי ברכיה בשם רבי לוי אמר:
ששים רבוא מלאכים היו חלים ומרקדיםחלים ומרקדים — רוקדים במחול ומפזזים לפני אבינו יעקב בצאתו מבית לבן.
ורבנן אמרי: מאה ועשרים ריבוא.
הדא הוא דכתיב:
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה(בראשית לב, ג) — הרי ששים רבוא;
וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם — הרי מאה ועשרים ריבוא.
או שמא יכולין אתם לעשות לנו כחולה שעשה לאבותינו על הים?
שנאמר: וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים(שמות יד, יט).
או שמא יכולין אתם לעשות כחולה שעשה לאלישע?
שנאמר: וַיַּשְׁכֵּם מְשָׁרֵת אִישׁ הָאֱלֹהִים לָקוּם(מלכים ב ו, טו),
וַיֹּאמֶר אַל תִּירָא כִּי רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ(מלכים ב ו, טז);
מיד וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע אֶל יְיָ וַיֹּאמַר(מלכים ב ו, יח).
או שמא יכולין אתם לעשות לנו כחולה שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לצדיקים לעתיד לבא?
רבי ברכיה ורבי חלבו ועולא ביראה ורבי אלעזר בשם רבי חנינא:
עתיד הקדוש ברוך הוא להעשות ראש חולהראש חולה — ראש המחול, מוביל הרוקדים לצדיקים לעתיד לבא,
שנאמר: שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה(תהלים מח, יד) — לחולה.
ומראין לו באצבע: כִּי אֱלֹהִים(תהלים מח, טו) הוּא יְנַהֲגֵנוּ עלמות — כעלמות, במחולה של צדיקים.
דרשת הפסוק · ״מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב״ · בשעה שישראל עולים לרגל, בתיהם הנעולים שמורים בידי שמים
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ב, פסקה א; דפוס וילנא ז, ב, א).
״מה [יפו] פעמיך״ — הושלם במאגרים. ״דאמר רבי ברכיה״ — ״דא״ מסופק בכתב היד (בוילנא ״אמר רבי ברכיה״); ״הרגלים״ — ״הר״ מסופק; ״דהוו נפקין״ — מסופק. ״שהיו״ (בכתב היד ״שהיה״) — תוקן במאגרים. ״ואנן עלין״ — בכתב היד ״עליו״, ותוקן על פי ההמשך (״דאינון עלין ומקפחין״) וכבוילנא.
בוילנא ״מה יאיין עקיביך במסאנא״; ״פלגין מן מה דאייתון עמהון״; ואחרי ״ביום פלן״ עוד ״ואימת אתיתון? ביום פלן״, שאינו בכתב היד; ״ושלח אלההון מלאכים״ (בכתב היד ״וזימן״).
מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב(שיר השירים ז, ב) —
אמר רבי יודן:
אפלו הדיוט מקלס בלשון זה — גנייגניי — גנאי הוא לו;
ואת אומר מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ?
אלא אינו מדבר אלא בפעמי רגלים.
והלא פעמים הללו — פעמים מגולין, פעמים מכוסין!
אלא: מה יאיין עקיביך במסנאמה יאיין עקיביך במסנא — מה נאים עקביך בנעל, ברתיה דרחמיברתיה דרחמי — בתו של האוהב (אברהם).
דאמר רבי ברכיה:
כך דרשו שני הרי עולם, רבי אליעזר ורבי יהושע. אמרו:
מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים — מה היה יופיין לפעמיך? שהיו נועלין בעד כל חצרות.
מעשה באחד ששכח לנעול דלתי ביתו ועלה לפעמי הרגלים;
וכשבא — מצא הנחש קשור בטבעות דלתותיו.
שוב מעשה באחד ששכח ולא הכניס תרנגולותיו לתוך ביתו ועלה לפעמי רגלים;
ובא — ומצא החתולות מקורעות לפניהם.
שוב מעשה באחד ששכח ולא הכניס כרי של חטים לתוך ביתו ועלה לרגל;
וכשבא — מצא אריות מקיפין לחטים.
אמר רבי פנחס:
מעשה בשני אחים עשירים שהיו באשקלון, והיו להם שכנים רעים מאומות העולם.
והוון אמרין: אימתי אילין יהודאין סלקין למצלייה בירושלם,והוון אמרין:… — והיו אומרים: מתי היהודים האלה עולים להתפלל בירושלם, ואנו נכנסים ובוזזים את ביתם ומחריבים אותו?
והיו אומרים: מתי היהודים האלה עולים להתפלל בירושלם,
ואנן עלין ומקפחין ביתהון ומחרבין להון?
ואנו נכנסים ובוזזים את ביתם ומחריבים אותו?
מטא זימנא וסלקון.מטא זימנא… — הגיע הזמן ועלו.
הגיע הזמן ועלו.
זימן להם הקדוש ברוך הוא מלאכים כדמותן, והוו נכנסין ויוצאין בתוך בתיהן.
מן דאתיין מן ירושלם, פלגין מן מה עמהון לכל מגיריהון.מן דאתיין… — כשבאו מירושלם, חילקו ממה שהביאו עמם לכל שכניהם. אמרו להם: היכן הייתם? אמרו להם: בירושלם. מתי עליתם? ביום פלוני.
כשבאו מירושלם, חילקו ממה שהביאו עמם לכל שכניהם.
אמרון לון: אין הויתון?
אמרו להם: היכן הייתם?
אמרון להון: בירושלם.
אמרו להם: בירושלם.
אימת סלקתון? ביום פלן.
מתי עליתם? ביום פלוני.
אמרין: בריך אלההון דיהודאי, דלא שבק יתהון!אמרין: בריך… — אמרו: ברוך אלהיהם של היהודים, שלא עזב אותם! האנשים ההם סברו: כשיעלו היהודים האלה להתפלל בירושלם, שהם נכנסים ובוזזים את בתיהם ומחריבים אותם — והזמין להם אלהיהם מלאכים כדמותם, שהיו יוצאים ונכנסים בתוך בתיהם, משום שבטחו בו.
אמרו: ברוך אלהיהם של היהודים, שלא עזב אותם!
אינון גבריא סבירין: אימת יסקון אלין יהודאי למצלייא בירושלם,
האנשים ההם סברו: כשיעלו היהודים האלה להתפלל בירושלם,
דאינון עלין ומקפחין לבתיהון ומחרבין להון —
שהם נכנסים ובוזזים את בתיהם ומחריבים אותם —
וזימן להון אלההון מלאכים כדמותהון, דהוו נפקין ועלין בגו בתיהון, בגין דאיתרחיצו ביה.
והזמין להם אלהיהם מלאכים כדמותם, שהיו יוצאים ונכנסים בתוך בתיהם, משום שבטחו בו.
לקיים מה שנאמר: מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ.
דרשת הפסוק · ״מה יפו פעמיך בנעלים״ · דבר אחר · שתי נעילות, פסח וחג, ולמה שמיני עצרת סמוך לחג
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ב, פסקה ב — שתי רשומות, מאוחדות כאן; דפוס וילנא ז, ב, ב).
״פתח אתה שבתך״ (בכתב היד ״פתח אנה שבתך״) — ״אנה״ מסומן במאגרים כצורה חריגה; התיקון כבוילנא. ״'מה יפו פעמיך בנעל'״ — בכתב היד ״מה יפו פעמיך (בת נדי)בנעל{ים}״: ״בת נדי״ נמחק במאגרים, ו״ים״ מחוק בידי הסופר. ״לפני בחג״ — ״בחג״ בגליון, תחת ״בית״ שנמחק. ״בפניכם״ (בכתב היד ״לפניםם״) ו״וזורים״ (בכתב היד ״וזורין״) — תוקנו במאגרים. ״חמשים יום״ — בכתב היד ״נ׳ יום״.
״[ואלין שנשואות במקום רחוק לית בעונתה ליזיל ולמיתי]״ — חסר בכתב היד, והמשל אינו עומד בלעדיו; הושלם מדפוס וילנא.
בוילנא ״בשני נעלים״ (בכתב היד ״ננעלים״); ״פרגמטיטין״, ״אפרגייס״; ״רבי חנניה בריה דרבי איבי״ (בכתב היד ״אידי״); ״ואני נועל לפניכם בפסח״; ״חד יום טב״.
מקבילות: פסיקתא דרב כהנא, פסקא אחריתי (ביום השמיני עצרת), ד — משל שני הפרגמטיוטין בשם ״רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינה״, נדרש שם על ״עצרת״ (להלן ״עצרת ליי אלהיך״ וכאן ״עצרת תהיה לכם״) ולא על ״בנעלים״, ובסופו ״ואני פותח שבתי״; ״בנעלים — בשתי נעילות״ בשם ״רבי חנינה בר אדא״, ושם הסדר הפוך: ״נועלים אתם בפני בפסח, ואני נועל בפניכם בחג״. פסקא ביום השמיני עצרת, ח — ״ראויה היתה עצרת של חג להיות רחוקה חמשים יום״ ומשל הבנות הנשואות בקרוב וברחוק (״אית ביומיא דייזלון וייתון״), ובנמשל ״אני ואתם נשמח יום אחד״. פסקא אחריתי (ביום השמיני עצרת), ה — אותו משל בשם רבי יהושע בן לוי, אבל בבנים: ״למלך שהיו לו בנים הרבה, מהם נושאים במקום רחוק, מהם נושאים במקום קרוב״.
דבר אחר:
מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים(שיר השירים ז, ב) — בשני ננעלים.
אמר רבי חמא ברבי חנינא:
לשני פרגמטווטיןפרגמטווטין — סוחרים שנכנסו למדינה.
נענה אחד מהן ואמר לחבירו:
אם פותחין אנו שנינו כאחד במדינה — אנו עושין אפרגייהאפרגייה — שפל במסחר, השבתת השוק (מרוב סחורה) במדינה;
אלא פתח אתה שבתךשבתך — שבועך (תור המסחר שלך), ואני שבתי.
רבי חנניה בריה דרבי אידי:
מה יפו פעמיך בנעל אין כתוב כאן, אלא בַּנְּעָלִים — שני נעלים:
נעילה בפסח, ונעילה בחג.
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל:
אתם נועלים לפני בחג, ואני נועל בפניכם בפסח.
אתם נועלים לפני בחג —
ואני פותח ומשיב רוחות, ומעלה עננים, ומוריד גשמים, ומזריח חמה, ומגדל צמחים, ומדשן פירות,
ועורך שלחן לפני כל אחד ואחד, ונותן לכל אחד ואחד צרכיו, ולכל גויה וגויה כדי מחסורה.
ואני נועל בפניכם בפסח —
ואתם יוצאין וקוצרין ודשיןודשין — ודשים (את התבואה) וזורים, ועושים כל צרכיכם בשדה, ומוצאין אותה מלאה ברכות.
אמר רבי יהושע בן לוי:
ראויה היתה העצרת של חג שתהא רחוקה חמשים יום, כנגד העצרת של פסח;
אלא עצרת של חג, על ידי שהן יוצאין מן הקיץ לחורף — לית ביומייה דיזלון וייתוןלית ביומייה דיזלון וייתון — אין בימים (די זמן) שילכו ויחזרו.
משל, למה הדבר דומה? למלך שהיו לו בנות הרבה;
מהם נשואות במקום קרוב, ומהן נשואות למקום רחוק.
יום אחד באו כולן לשאול שלום המלך אביהם.
אמר המלך: אלו שנשואות במקום קרוב — אית בענתה למיזל ולמיתיאית בענתה למיזל ולמיתי — יש בזמנן (די זמן) ללכת ולבוא;
ואלין שנשואות במקום רחוק לית בעונתה ליזיל ולמיתילית בעונתה ליזיל ולמיתי — אין בזמנן (די זמן) ללכת ולבוא;
אלא עד דאינון כולהון אצלי — הכא נעביד כולן חד יום טוב, ונחדי עמן.אלא עד דאינון… — אלא כל זמן שכולן כאן אצלי — כאן נעשה כולנו יום טוב אחד, ונשמח עמן.
אלא כל זמן שכולן כאן אצלי — כאן נעשה כולנו יום טוב אחד, ונשמח עמן.
כך עצרת של פסח: עד דנפקין מהחרף לקיץעד דנפקין מהחרף לקיץ — כשהם יוצאים מן החורף לקיץ, אמר הקדוש ברוך הוא: אית ביומא למיזל ולמיתיאית ביומא למיזל ולמיתי — יש ביום (די זמן) ללכת ולבוא.
אבל עצרת של חג, על ידי שהן יוצאין מהקיץ לחרף, ואבק דרכים קשה, וידות דרכיםוידות דרכים — וטרחות הדרכים קשות —
לפיכך אינה רחוקה חמשים.
אמר: לית ביומא למיזל ולמיתי; אלא עד דאינון הכא — נעביד כולן חד יום, ונחדי.אמר: לית ביומא… — אמר: אין ביום (די זמן) ללכת ולבוא; אלא כל זמן שהם כאן — נעשה כולנו יום אחד, ונשמח.
אמר: אין ביום (די זמן) ללכת ולבוא; אלא כל זמן שהם כאן — נעשה כולנו יום אחד, ונשמח.
לכך משה מזהיר לישראל ואומר להם: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם(במדבר כט, לה).
הוי אומר: מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים.
דרשת הפסוק · ״בת נדיב חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן״ · בתו של אברהם, זכות המילה, והתינוק שנמול לאחר שבא לו דם ברית
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ב, פסקה ג; דפוס וילנא ז, ב, ג).
״[אלוהי] [אברהם]״ — הושלם במאגרים (מסופק). ״בין ירכים״ — לפניו ״בים״ מחוק בידי הסופר. ״כנגד״ (בכתב היד ״בנגד״), ״כמה״ (בכתב היד ״כמו״) (פעמיים) — מסומנים במאגרים כצורות חריגות; התיקון כבוילנא. ״למדינת״ (בכתב היד ״למזיגת״) — כבוילנא. ״אמרו לי״ — בכתב היד ״אמ׳ר לוי״ (מסומן במאגרים כצורה חריגה), ואין לו מקום בתוך דברי רבי נתן בגוף ראשון; התיקון כבוילנא. ״אמרתי״ (בכתב היד ״אמרתם״) — תוקן במאגרים. ״מעלין אותו״ — ״אותו״ בגליון.
בוילנא ״לקבוע רופא בברכה שמינית״ (בכתב היד ״רופא חולי״); ״כשמי״ (בכתב היד ״כשמו של רבי נתן״); ״לחוליא״; ״אומנתו״; ״ומטעמני״ (בכתב היד ״ומנעימני״); ״אמר רבי שמואל״ (בכתב היד ״בר נחמן״).
בַּת נָדִיב(שיר השירים ז, ב) — בתו של אברהם אבינו, שנקרא נדיב,
היך מה דאת אמר: נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹוהֵי אַבְרָהָם(תהלים מז, י).
חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ —
אמר רבי יוחנן:
כל חיטטין ופרניקיןחיטטין ופרניקין — מזונות ופרנסות שישראל מחטין ומתפרנקיןמחטין ומתפרנקין — נזונים ומתפרנסים בעולם הזה — בזכות מילה שנתנה בין ירכים.
אמר רבי חייא:
מה ראו חכמים לקבע רופא חולירופא חולי — ברכת ״רפאנו״, השמינית בתפלת שמונה עשרה בברכה שמינית? כנגד המילה, שנתנה בשמיני.
הדא הוא דכתיב:
בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם(מלאכי ב, ה).
כְּמוֹ חֲלָאִים — כמה חליים מתחת ידיה, כמה תינוקות נמולים ומתים תחת ידיה.
אמר רבי נתן:
מעשה שבאתי למדינת קפוטקיאקפוטקיא — קפדוקיה, ארץ במזרח אסיה הקטנה,
והיתה שם אשה אחת שהיתה יולדת בנים זכרים — נמולים ומתים.
מלה ראשון — ומת;
שני — ומת;
מלה שלישי — ומת.
הרביעי הביאתו לפני, וראיתי בשרו ירוק;
נסתכלתי בו, ולא מצאתי בו דם ברית.
אמרו לי: מה, אנו מולין אותו?
אמרתי להם: המתינו לו, והניחו אותו עד שיבא לו דם ברית,
דתנינן תמן: הקטן והחולה אין מולין אותו עד שיבריא(משנה שבת יט, ה).
והניחו אותו, ומלו אותו, ונמצא הבן של חיים;
והוציאו שמו נתן, כשמו של רבי נתן.
הוי כְּמוֹ חֲלָאִים.
דבר אחר:
כְּמוֹ חֲלָאִים — למה חלאים היה דומה?
רבי חוניא ורבנן.
רבי חוניא אמר: לחוליה של עמודלחוליה של עמוד — לחוליה (טבעת אבן) של עמוד.
ורבנן אמרי: לחוליה של מרגליתלחוליה של מרגלית — לחוליה (חרוז) של מחרוזת מרגליות.
ומי עשאה?
רבי מנחמא אמר:
מַעֲשֵׂה יְדֵי אׇמָּן — מעשה ידי אומנו של הקדוש ברוך הוא בעולם.
אמר רבי שמואל בר נחמן:
למלך שהיה לו פרדס, ונוטע בו שורות שורות של אגוזים ותפוחים ורמונים, ומסרן לבנו.
אמר לו: בני, איני תובע ממך דבר,
אלא בשעה שהנטיעות הללו מבכרות — תהא מביא לפני מהן ומנעימניומנעימני — ומשמחני (בטעמם),
כדי שאראה מעשה ידי, ואשמח בך.
כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, איני תובע מכם דבר,
אלא כשנולד מכם בן בכור — יהא מקדישו לשמי.
הדא הוא דכתיב:
קַדֶּשׁ לִי כׇל בְּכוֹר(שמות יג, ב).
וכשאתם עולין לפעמי רגלים — תהיו מעלין אותו וכל זכרים שלכם להראות לפני.
לפיכך הזהיר משה את ישראל: שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה(שמות כג, יז).
דרשת הפסוק · ״שררך אגן הסהר אל יחסר המזג״ · הסנהדרין כטבור שהעובר חי ממנו, ואל תחסר מן המופלא שבה
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ג, פסקה א; דפוס וילנא ז, ג, א).
״אל תחסר סנהדרין מעשרים ושלשה״ — בכתב היד ״מס״ג״, והסמ״ך מסומנת במאגרים כצורה חריגה; אין סנהדרין של ששים ושלשה, והתיקון (ס׳ תחת כ׳: כ״ג) כבוילנא (״מעשרים ושלשה״) וכבבלי סנהדרין פרק ד, לז ע״א: ״אל יחסר המזג — שאם הוצרך אחד מהם לצאת, רואין אם יש עשרים ושלשה כנגד סנהדרי קטנה, יוצא; ואם לאו, אינו יוצא״. אחרי ״אל תחסר סנהדרין״ השני — ״מפלא שלה. דבר אחר״ מחוק בידי הסופר (כפל). במשנה — ״ואחר כך״ מחוק בידי הסופר.
״אבון בר חסדאי״ — בוילנא ״חסדי״. בוילנא ״דבר אחר: אל יחסר המזג — לא נחסר מזגא דעלמא״.
מקבילה: בבלי סנהדרין פרק ד, לז ע״א — ״שררך — זו סנהדרין… שהיא יושבת בטיבורו של עולם״, ״אל יחסר המזג״ על עשרים ושלשה.
שׇׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר(שיר השירים ז, ג).
שׇׁרְרֵךְ — אלו סנהדרין.
מה תינוק זה, כל זמן שהוא במעי אמו, אינו חי אלא מטיבורו —
כך אין ישראל יכולין לעשות דבר חוץ מסנהדרין שלהן.
אַגַּן הַסַּהַר — אדרא דאזהרהאדרא דאזהרה — גורן (עגולה) של הירח.
אבון בר חסדאי אמר: אית אתרין דקרין וצווחין לזיהרא סהרא.אבון בר חסדאי… — אבון בר חסדאי אמר: יש מקומות שקוראים לירח ״סהרא״.
אבון בר חסדאי אמר: יש מקומות שקוראים לירח ״סהרא״.
אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג — אל תחסר סנהדרין מעשרים ושלשה.
דבר אחר:
הַמָּזֶג — אל תחסר סנהדרין מופלא שלהמופלא שלה — המופלא שבה, ראש הסנהדרין.
דבר אחר:
אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג — אל תחסר סנהדרין זה שהוא ממזג לה את ההלכהממזג לה את ההלכה — מכריע לה את ההלכה, מעמידה על מכונה,
כההיא דתנינא תמן: מזג: שני חלקים מים ואחד יין מיין השרוני(משנה נדה ב, ז).
אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג — לא נחסר מזיגא דעלמאמזיגא דעלמא — מזגו (שפעו) של העולם,
היך מה דאת אמר: יְיָ רֹועִי לֹא אֶחְסָר(תהלים כג, א).
דרשת הפסוק · ״בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים״ · תורת כהנים באמצע התורה, ודברי תורה הרכים כשושנים גודרים כחומה
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ג, פסקה ב; דפוס וילנא ז, ג, ב).
״כרס״ (הסמ״ך), ״חטאים״ (״אי״), ״אשה״ (האל״ף), ״ברזל״ (הרי״ש) — מסופקים בכתב היד. ״פיגולין״ ו״בהן״ — הושלמו במאגרים.
בוילנא ״אדם נושא אשה, בן שלשים שנה, בן ארבעים שנה, משמוציא יציאותיו״ (בכתב היד ״אשה בתולה בת ארבעים שנה, מי שמוציא״); ״דברי תורה שרכין כשושנה״.
בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים(שיר השירים ז, ג) — זו תורת כהנים.
מה כרס זה, הלב מכאן והכרעים מכאן, והוא באמצע —
כך תורת כהנים: שני ספרים מכאן ושני ספרים מכאן, והוא באמצע.
עֲרֵמַת חִטִּים — ערימה של חטאים.
סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים — אלו דברי תורה, שהן רכים כשושנים.
כמה מצות ודקדוקין יש בתורת כהנים!
כמה קלים וחמורים, פיגולין ונותרותפיגולין ונותרות — קרבנות שנפסלו במחשבה, ובשר קרבן שנשאר אחר זמנו יש בתורת כהנים!
אמר רבי לוי:
בנוהג שבעולם, אדם נושא אשה בתולה בת ארבעים שנה;
מי שמוציא יציאותיו, הוא בא להזקק להלהזקק לה — להתייחד עמה,
והיא אומרת לו: כשושנה אדומה ראיתיכשושנה אדומה ראיתי — ראיתי דם (טיפה אדומה) — טמאה אני — ופורש ממנה מיד.
מי גרם לו שלא יקרב לה?
אי זה כותל ברזל יש ביניהם? ואי זה עמוד ברזל ביניהם?
אי זה נחש נשכו? אי זה עקרב עקצו, שלא יקרב לה?
דברי תורה, שהם כשושנים,
שנאמר בה: וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻומְאָתָהּ לֹא תִקְרַב(ויקרא יח, יט).
וכן מי שהביאו לו תמחויתמחוי — קערה גדולה של חתיכות.
אמרו לו: חלב נפל שם — ומשך ידו ולא טעמן.
מי גרם לו שלא לטעום? אי זה נחש נשכו שלא יטעום?
ואי זה עקרב עקצו שלא יקרב ויטעום אותו?
דברי תורה, שרכים כשושנים,
שכתוב בהן: כׇּל חֵלֶב וְכׇל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ(ויקרא ג, יז).
דרשת הפסוק · ״בטנך ערמת חטים״ · דבר אחר · מה חטה זו כך ישראל, ומשל התבן והמוץ והקש שנתווכחו
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ג, פסקה ג — שתי רשומות, מאוחדות כאן; דפוס וילנא ז, ג, ג).
״גוים״ (בכתב היד ״ג״), ״מימיך״ (בכתב היד ״ממיך״), ״והמוץ״ (בכתב היד ״המוץ״) — הושלמו במאגרים. ״לא על משפלות״ (בכתב היד ״עלא על משפלות״) — במאגרים ״(ע)[א]לא״; התיקון כבוילנא, שהרי ההמשך ״ולא על… ולא על״. ״זה אומר״ — הה״א בגליון. ״עוברין״ — הדל״ת מסומנת במאגרים כצורה חריגה; התיקון כבוילנא. ״[יאנף]״ — הושלם במאגרים (מסופק). ״והללו אומרין… בשביל מי נברא העולם״ — בגליון.
בוילנא ״אי איפשר לעולם להיות״ (בכתב היד ״לחיות״); ״רבי נחמיה בשם רבי אבון״ (בכתב היד ״רבי מנחמא״); ״היו מדיינין״ (בכתב היד ״דיינין״); ״וכשנכנסים אל הגורן״.
המדרש קורא ״ונטעתם בארץ הזאת״ (במסורה: ונטעתים).
דבר אחר:
בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים(שיר השירים ז, ג) —
והלא איסטרוביליןאיסטרובילין — אצטרובלים, פירות האורן יפה משל חטים!
אלא איפשר לעולם לחיות בלא איסטרובילין, ואי איפשר לעולם לחיות בלא חטים.
אמר רבי אידי:
מה חטה זו סדוקה — כך ישראל סדוקה מילתןסדוקה מילתן — חתוכה מילתם (בברית).
רבי יוסי ברבי חנניה אמר:
מה חטה זו סופגת — כך ישראל סופגיןסופגין — בולעים, קולטים נכסיהן של אומות העולם.
הדא הוא דכתיב:
וְאָכַלְתָּ אֶת כׇּל הָעַמִּים(דברים ז, טז),
וכתיב: חֵיל גּוֹיִם תֹּאכֵלוּ(ישעיה סא, ו).
אמר רבי שמעון בן לקיש:
מה חטים הללו, פסולת שלהם נמדדות עמהן —
כך ישראל: מֵחֹוטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁואֵב מֵימֶיךָ(דברים כט, י).
אמר רבי יצחק:
מה חטים הללו, כשהן יוצאין לזריעה אין יוצאין אלא במנין, וכשנכנסין מהגורן נכנסין במנין —
כך כשירדו ישראל למצרים, ירדו במנין,
שנאמר: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹותֶיךָ מִצְרָיְמָה(דברים י, כב);
וכשעלו — עלו במנין,
שנאמר: כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי(שמות יב, לז).
רבי חוניא על הדה דרבי יצחקעל הדה דרבי יצחק — על זו של רבי יצחק (מוסיף על דבריו):
כשם שאין בעל הבית משגיח לא על משפלותמשפלות — סלים (של זבל) של זבל, ולא על משפלות של תבן, ולא על הקש, ולא על המוץ —
למה? שאין נחשבין לכלום —
כך אין הקדוש ברוך הוא משגיח על אומות העולם. למה? שאינן כלום,
שנאמר: כׇּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ(ישעיה מ, יז).
ועל מי הוא משגיח? על ישראל,
שנאמר: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות ל, יב),
וכתיב: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר א, ב).
רבי מנחמא בשם רבי אבון:
אומות העולם אין להם נטיעה, אין להם זריעה, אין להם שורש,
ושלשתן בפסוק אחד: אַף בַּל נִטָּעוּ אַף בַּל זֹורָעוּ אַף בַּל שֹׁורֵשׁ(ישעיה מ, כד).
אבל ישראל — יש להם נטיעה,
שנאמר: וּנְטַעְתִּם בָּאָרֶץ הַזֹּאת(ירמיה לב, מא), וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם(עמוס ט, טו);
יש להם זריעה,
שנאמר: וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ(הושע ב, כה);
יש להם שורש,
שנאמר: הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב(ישעיה כז, ו).
משל: התבן והמוץ והקש היו דיינין זה עם זה.
זה אומר: בשבילי נזרעה הארץ; וזה אומר: בשבילי נזרעה הארץ.
אמרו להם החטים: המתינו לי עד שתבא הגורן, ואנו יודעין בשל מי נזרעה השדה.
בא הגורן; יצא בעל הבית לזרותהלזרותה — לזרות אותה ברוח.
הלך לו המוץ לרוח; נטל התבן והשליכו לארץ; נטל הקש ושרפו;
נטל את החטים ועשה אותן כריכרי — ערמה.
היו עוברין הבריות — כל שרואהו מנשקו,
היך מה דאת אמר: נַשְּׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף(תהלים ב, יב).
כך אומות העולם: הללו אומרים: אנו ישראל, ובשבילנו נברא העולם;
והללו אומרין: אנו ישראל, ובשבילנו נברא העולם.
אמרו להם ישראל: המתינו עד שיבא היום של הקדוש ברוך הוא, ואנו יודעין בשביל מי נברא העולם.
הדא הוא דכתיב:
כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּועֵר כַּתַּנּוּר(מלאכי ג, יט),
וכתיב: תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם(ישעיה מא, טז).
אבל ישראל נאמר עליהם: וְאַתָּה תָּגִיל בַּיְיָ בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל.
דרשת הפסוק · ״צוארך כמגדל השן״ · צוארו של יעקב נעשה שיש, וצוארו של משה ניצל מחרב פרעה
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ה, פסקה א; דפוס וילנא ז, ד, א — בדפוס הסימן [ד], והוא פסוק ה). פסוק ד (״שני שדיך כשני עפרים״) אינו נדרש כאן, לא בכתב היד ולא בוילנא.
״בעזרי״ (בכתב היד ״עזרי״) — הושלם במאגרים. ״ולקוסטר״ (בכתב היד ״ולקלסטר״) — תוקן במאגרים (והטי״ת מסופקת). ״נעשו״ — בגליון, תחת ״ועשה״ שנמחק. ״רבה״ (הרי״ש) — מסופק.
״רבי אבהו בשם רבי אלעזר״ — בכתב היד ״רבי אבהו בשם רבי אבהו״, ואין חכם אומר בשם עצמו; התיקון כבוילנא. בוילנא ״לנשקו״ (בכתב היד ״לישקו״), ״קוסטנר״, ״אותי הציל״ (בכתב היד ״אותו״), ״מהן אלמין״.
המדרש קורא ״כפר לצדיק הרשע״ (במסורה: רשע). ״ועתה לכה ואשלחך אל פרעה״ — שמות ג, י.
צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן(שיר השירים ז, ה).
כתיב: וַיָּרׇץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּשָּׁקֵהוּ(בראשית לג, ד) — כלו נקוד.
אמר רבי שמעון בן אלעזר:
כל מקום שאת מוצא הכתב רבה על הנקידה — את תפישאת תפיש — אתה תופס (דורש) את הכתב ומניח את הנקידה;
נקידהנקידה — הנקודות שעל האותיות רבה על הכתב — את תפיש את הנקידה ומניח את הכתב.
ברם הכאברם הכא — אבל כאן — לא כתב רבה על הנקידה, ולא נקידה רבה על הכתב, אלא כולו נקוד וַיִּשָּׁקֵהוּ עליו;
אלא מלמד שלא בא לישקו, אלא לנשכו.
ונעשה צוארו של יעקב של שיש, וקהווקהו — ונפגמו שינים של אותו רשע, ונמסו כדונג.
ומה תלמוד לומר וַיִּבְכּוּ?
אלא זה בוכה על צוארו, וזה בוכה על שניו.
רבי אבהו בשם רבי אלעזר:
מייתי לה מן הדהמייתי לה מן הדה — מביא אותה (את הראיה) מזו: צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן.
כתיב: וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹוג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה(שמות ב, טו).
וכי יש אדם יכול לברוח מן המלך?
אלא מלמד שהיה עומד ונדון באותו היום, וחייבו להתיז את ראשולהתיז את ראשו — לכרות את ראשו בסייף.
אמר רבי אביתר:
נתזה החרב מצוארו של משה, והיתזה צוארו של קסטנרקסטנר — התליין הרשע.
הדא הוא דכתיב:
כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּילֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה(שמות יח, ד) —
אותו הציל, ולקוסטרולקוסטר — ולתליין לא הציל.
רבי בון הוה קרי עליההוה קרי עליה — היה קורא עליו (את הפסוק):
צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ(משלי יא, ח).
אמר רבי ברכיה:
כֹּפֶר לַצַּדִּיק הרשע(משלי כא, יח).
בר קפרא אמר:
מלמד שירד מלאך בדמותו של משה, ותפשו את מלאך, והניחו את משה וברח.
רבי אבא בריה דרבי פפי ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:
כל איסקוליןאיסקולין — אנשי המשמר, השוטרים של פרעה נעשו באותה שעה — אלמיןאלמין — אלמים, ומהן חרשין, מהן סומים, מהם חגרים.
אמר לאלמין: איכן הוא משה? — ולא היו מדברין;
ולסומין — ולא היו רואין;
ולחרשין — ולא היו שומעין;
ולחגרין — ולא היו מהלכין.
שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם הֲלֹא אָנֹכִי יְיָ(שמות ד, יא) —
הלא אנא הוא דעבד כל אילין;הלא אנא… — הלא אני הוא שעשיתי את כל אלה;
הלא אני הוא שעשיתי את כל אלה;
וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה(שמות ג, י).
דרשת הפסוק · ״עיניך ברכות בחשבון על שער בת רבים״ · הסנהדרין עיני העדה, וההלכה היוצאת לרבים
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ה, פסקה ב; דפוס וילנא ז, ד, ב). ״כן לנטות״ — ״כן״ בגליון, תחת ״פן״ שנמחק.
בוילנא ״מילי דחושבן: שלשים ושש מזכין, שלשים וחמש מחייבין״ (בכתב היד ״לא מזכין ולא מחייבין״); ״רבי יהודה ברבי אמר: שיכן לנטות אחרי רבים״.
עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן(שיר השירים ז, ה).
עֵינַיִךְ — זו סנהדרין, שהיא עינים לעדה,
היך מה דאת אמר: וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה(במדבר טו, כד).
רמ״ח איברים יש בו באדם, וכולן הולכין אחר העינים —
כך הן ישראל: אין יכולין לעשות דבר חוץ מסנהדרין שלהן.
בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן — מילין דחושבןמילין דחושבן — דברים של חשבון (מנין קולות הדיינים): לא מזכין ולא מחייבין.
עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים — זו ההלכה, שיוצאה מבית שער ומרווחותומרווחות — ומתרווחת, יוצאת ברווח לרבים.
יהודה ברבי אומר: כן לנטות אחרי רבים.
דרשת הפסוק · ״אפך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק״ · בית המקדש בגבהו של עולם, וירושלם העתידה להתרחב עד דמשק
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ה, פסקה ג — שתי רשומות, מאוחדות כאן; דפוס וילנא ז, ד, ג).
״עתידה״ (בכתב היד ״עתיד״), ״מלמעלה״ (בכתב היד ״ממעלה״), ״להרחב״ (בכתב היד ״להחרב״), ״מחומותיה״ (בכתב היד ״מאומותיה״) — תוקנו במאגרים (בכתב היד ״להחרב״ — ״לה(?ח?ר)[ר?ח?]ב״). ״לחדריך״ — החי״ת מסומנת במאגרים כצורה חריגה; בוילנא ״להדריך״. הושאר כנוסח כתב היד, לשון נופל על ״חדרך״.
המדרש קורא ״ממגדל חננאל״ (במסורה: ומגדל).
בוילנא ״שהוא חד ורך, חד לאומות ורך לישראל״; ״העבודה שאני מדמשק״ (בכתב היד ״העבדה״); ״ואני אהיה לה… חומת אש סביב״ בלי המשך הפסוק.
אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק(שיר השירים ז, ה) — זה בית המקדש.
מה האף הזה נתון בגבהו של אדם — כך בית המקדש נתון בגבהו של עולם.
מה האף הזה רוב תכשיטיןתכשיטין — קישוטים תלוין בו — כך כהונה ולויה ומלכות מיעקב.
כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן — זה בית המקדש,
שנאמר: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹון(דברים ג, כה).
רבי טביומי אמר: שמלבין עונותיהן של ישראל כשלג,
שנאמר: אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ(ישעיה א, יח).
רבי שמעון בן יוחאי אומר: שכל הלבבות שמחות בו,
שנאמר: יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כׇּל הָאָרֶץ(תהלים מח, ג).
ורבנן אמרי:
על שם וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כׇּל הַיָּמִים(מלכים א ט, ג).
צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק —
אמר רבי יוחנן:
עתידה ירושלם שתהא מגעת עד שערי דמשק,
שנאמר: מַשָּׂא דְבַר יְיָ בְּאֶרֶץ חַדְרָךְ(זכריה ט, א).
מהו חַדְרָךְ?
רבי יהודה ורבי נחמיה.
רבי יהודה אומר: מקום הוא שנקרא חדרך.
אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית: העבדההעבדה — העבודה! (לשון שבועה)! שאני מדמשק, ויש שם מקום ששמו חדרך.
רבי נחמיה אמר: זה מלך המשיח, שהוא חד לאומות ורך לישראל.
דבר אחר:
חַדְרָךְ — זה מלך המשיח, שעתיד לחדריךלחדריך — להדריך (בלשון נופל על ״חדרך״) כל באי עולם בתשובה לפני הקדוש ברוך הוא.
וְדַמֶּשֶׂק מְנֻוחָתוֹ — וכי דמשק מנוחתו?
והלא אין מנוחתו אלא בית המקדש,
שנאמר: זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד(תהלים קלב, יד)!
אמר לו:
עתידה ירושלם להיות מתרחבת בכל צדדיה, עד שתהא מגעת לשער דמשק,
וגליות באות ונינוחותונינוחות — ונחות, שוכנות תחתיה,
לקיים מה שנאמר: וְדַמֶּשֶׂק מְנֻוחָתוֹ — עד דמשק מנוחתו.
מה מקיים רבי יוחנן וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ(ירמיה ל, יח)?
כתאנה זו, שקצרה מלמטה ורחבה מלמעלה —
כך עתידה ירושלם להיות מתרחבת בכל צדדיה, וגליות באות ונינוחות תחתיה,
לקיים מה שנאמר: כִּי יָמִין וּשְׂמֹאל תִּפְרֹצִי(ישעיה נד, ג) — הרי לארך.
לרחב מנין? תלמוד לומר: ממגדל חֲנַנְאֵל עַד יִקְבֵי הַמֶּלֶךְ(זכריה יד, י).
רבי זכאי רבה אמר:
עד שיחיה ריפעריפע — שם מקום — עד היקבין שיקבןשיקבן — שחצב אותם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
הרי לארכה ולרחבה.
ולמעלה מנין? תלמוד לומר: וְרָחֲבָה וְנָסְבָה לְמַעְלָה לְמַעְלָה לַצְּלָעוֹת(יחזקאל מא, ז).
תני:
עתידה ירושלם להרחב ולעלות ולהיותה מגעת עד כסא הכבוד,
עד שתאמר: צַר לִי הַמָּקוֹם(ישעיה מט, כ).
רבי יוסי ברבי ירמיה:
עדין לא למדנו שבח ירושלם. ומאיכן את למד שבחה? מחומותיה,
שנאמר: וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם יְיָ חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ(זכריה ב, ט).
דרשת הפסוק · ״ראשך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן מלך אסור ברהטים״ · הרשים והדלים חביבים כאליהו וכדוד, והמלך האסור ברהטים
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ו, פסקה א; דפוס וילנא ז, ו, א).
״של אבינו יעקב״ — בכתב היד ״שלא-בינ׳ יעקב״ (כלומר ״של אבינו״); בוילנא ״של יעקב אבינו״. ״אברהם״ — מסופק בכתב היד.
בוילנא ״וחד אמר״ (בכתב היד ״ורבי לוי אמר״); ״ברהטים — שנגזר עליו״ (בכתב היד ״שנאסר ונגזר עליו״).
המדרש קורא ״ודלת ראשו כארגמן״ (במסורה: ראשך), ״והיה הנכשל ביום ההוא כדוד״ (במסורה: הנכשל בהם… כדויד), ״והלבישו לדניאל ארגוונא״ (במסורה: והלבשו… ארגונא), ובדברי רבי נחמיה ״ויהיה בישורון מלך״ (במסורה: ויהי). ״צו את בני ישראל״ — ויקרא כד, ב, וכן במדבר ה, ב; כח, ב.
רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל(שיר השירים ז, ו) —
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל —
הרשים שבכם חביבין עלי כאליהו, שעלה להר הכרמל,
שנאמר: וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל רֹאשׁ הַכַּרְמֶל וַיָּשֶׂם פָּנָיו בֵּין בִּרְכָּיו(מלכים א יח, מב).
ולמה שם פניו בין ברכיו?
אלא אמר לפני הקדוש ברוך הוא: אין לנו זכות — הבט לברית.
וְדַלַּת ראשו כָּאַרְגָּמָן —
אמר הקדוש ברוך הוא: הדלין והרשים שבישראל חביבין עלי כדוד,
שנאמר: וְהָיָה הַנִּכְשָׁל בַּיּוֹם הַהוּא כדוד(זכריה יב, ח).
ויש אומרים: כדניאל,
דכתיב ביה: וְהַלְבִּישׁוּ לְדָנִיֵּאל אַרְגְּוָונָאארגוונא — ארגמן(דניאל ה, כט).
מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים — זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא,
דכתיב ביה: יְיָ מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ(תהלים צג, א).
אָסוּר בָּרְהָטִים — שאסר עצמו בשבועה שהוא משרה שכינתו בתוך ישראל, ברהטים של אבינו יעקבברהטים של אבינו יעקב — בשקתות של יעקב אבינו (בראשית ל, לח).
בזכות מי?
רבי אבא בר כהנא ורבי לוי.
חד אמר: בזכותו של אבינו אברהם,
שנאמר: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם(בראשית יח, ז).
ורבי לוי אמר: בזכות יעקב אבינו,
שכתוב: וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת(בראשית ל, לח).
אמר רבי ברכיה:
מֶלֶךְ — זה משה,
שנאמר: וַיְהִי בִישֻׁורוּן מֶלֶךְ(דברים לג, ה).
בָּרְהָטִים — שנאסר ונגזר עליו שלא יכנס לארץ ישראל.
בשביל מה? ברהטים של מי מריבה.
הדא הוא דכתיב:
הֵמָּה מֵי מְרִיבָה(במדבר כ, יג).
רבי נחמיה אמר:
מֶלֶךְ — זה משה,
שנאמר: ויהיה בִישֻׁורוּן מֶלֶךְ.
אמר הקדוש ברוך הוא למשה: מניתיך מלך על ישראל;
ודרכו של מלך להיות גוזר ואחרים מקיימין —
כך תהא גוזר על ישראל, והן מקיימין.
הדא הוא דכתיב:
צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(ויקרא כד, ב).
דרשת הפסוק · ״מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים״ · במצוות ובגמילות חסדים; אברהם ודניאל שלא נהנו ממתנות מלכים
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ז, פסקה א; דפוס וילנא ז, ז, א).
אחרי ״במצות לא תעשה״ הפניית הסופר (מסומנת במאגרים $…$): ״הך כקדמין כתיב״ (״כקדמין״ — תוקן במאגרים מ״כדדמין״), כלומר: המשך הדרשה כמו שנכתב בראשונה — רשימת המצוות שבדרשת ״הנך יפה רעיתי הנך יפה״ (שיר השירים א, טו; פרשה א, חלק ג, סימן יז), שארבעת זוגותיה הראשונים (מצוה וגמילות חסדים, עשה ולא תעשה) כתובים כאן. דברי הסופר נשארו, וההמשך הושלם בסוגריים כפולים מדפוס וילנא כאן (ז, ז, א), כי שם הרשימה כתובה בלשון ״מה יפית… ומה נעמת״ של פסוק זה; בכתב היד, על א, טו, היא בלשון ״הנך יפה״, באותם פריטים עצמם (״בחלק תרומה ומעשרות״, ״בסדין ובציצית״, ״בלולב ואתרוג״), ומסתיימת ב״בעולם הבא״, בלי ״לימות המשיח״.
״זו ביתו״ (פעמיים) — כך בכתב היד (״זו״ בראשונה בתוספת, מסומן במאגרים +); בוילנא ״זה אהבתו״. ״בר כהנא״ — ״בר״ בתוספת. בוילנא ״רבי אבא בר כהנא אמר: נבוז ראשה, תמן הינון צווחין ליה לאיפרכא נבוזבזאתך״ ו״מן דיירות״.
המדרש קורא ״ויאמר אברהם אל מלך סדום הרמותי ידי״ (במסורה: אברם… הרמתי), ״מתנתך לך להווין ונבזייתך לאחרן הבי״ (במסורה: להוין ונבזביתך… הב).
מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ(שיר השירים ז, ז) —
מַה יָּפִית — במצוה; וּמַה נָּעַמְתְּ — בגמילות חסדים.
מַה יָּפִית — במצות עשה; וּמַה נָּעַמְתְּ — במצות לא תעשה.
הך כקדמין כתיב:
מַה יָּפִית — במצות הבית, בחלוק תרומה ומעשרות; וּמַה נָּעַמְתְּ — במצות השדה, בלקט שכחה ופאה ומעשר עני וההפקר.
מַה יָּפִית — בכלאים; וּמַה נָּעַמְתְּ — בסדין בציצית.
מַה יָּפִית — בנטיעה; וּמַה נָּעַמְתְּ — בערלה.
מַה יָּפִית — בנטע רבעי; וּמַה נָּעַמְתְּ — במילה.
מַה יָּפִית — בפריעה; וּמַה נָּעַמְתְּ — בתפלה.
מַה יָּפִית — בקריאת שמע; וּמַה נָּעַמְתְּ — במזוזה.
מַה יָּפִית — בתפילין; וּמַה נָּעַמְתְּ — בסוכה.
מַה יָּפִית — בלולב; וּמַה נָּעַמְתְּ — בתשובה.
מַה יָּפִית — במעשים טובים; וּמַה נָּעַמְתְּ — בעולם הזה.
מַה יָּפִית — בעולם הבא; וּמַה נָּעַמְתְּ — לימות המשיח.
אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים — זו ביתו של אברהם, שהיה מתחטאמתחטא — נוהג בגאון ובחיבה, כבן המתחטא לפני אביו על מלך סדום.
הדא הוא דכתיב:
וַיֹּאמֶר אברהם אֶל מֶלֶךְ סְדֹום הֲרִמֹותִי יָדִי(בראשית יד, כב) אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל(בראשית יד, כג).
דבר אחר:
אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים — זו ביתו של דניאל, שהיה מתחטא על בלשצר,
שנאמר: מַתְּנָתָךְ לָךְ לֶהֶוְויָן ונבזייתך לְאׇחֳרָן הבי(דניאל ה, יז).
רבי אבא בר כהנא:
נבו ראשה — הינון צווחין ליה לאיפרכהלאיפרכה — למושל המחוז;
נבו זב זתך.
רבי ברכיה אמר:
בזבוייךבזבוייך — מתנותיך — בזיזין בני בזיזין אתוןבזיזין בני בזיזין אתון — בוזזים בני בוזזים אתם.
מתלה אמר: מן דירות ולא מן דבזין ליהמן דירות ולא מן דבזין ליה — ממה שירש (אדם), ולא ממה שבוזזים לו.
דרשת הפסוק · ״זאת קומתך דמתה לתמר״ · יצר עבודה זרה שנעקר, וחנניה מישאל ועזריה שמסרו נפשם ולא נשרפו
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ח, פסקה א — שתי רשומות, מאוחדות כאן; דפוס וילנא ז, ח, א).
״זנות״ (בכתב היד ״זכות״) (שלוש פעמים) — הכ״ף מסומנת במאגרים כצורה חריגה, ובפעם השלישית ״ז?נ/כ?ות״ (מסופק; נדפס ״זנות״); התיקון על פי ״בזנות״ שבגליון וכבוילנא. ״בזנות״ — בגליון, תחת ״בזויות״ שנמחק. ״מעלין״, ״[על ידי]״ — הושלמו במאגרים. ״סעודה״ — בגליון, תחת ״עודה״ שנמחק. ״וכשלו״ — הוי״ו מסופקת; אחריו ״(אש..)״ נמחק במאגרים. ״אני הוא שכפפתי״ — לפניו ״ש״ נמחק במאגרים.
״[בסיני]״ — חסר בכתב היד (מסומן במאגרים +), הושלם כבוילנא. ״כדעתכם״ (בכתב היד ״כרעתם״) — כבוילנא. ״עבודה זרה״ (בכתב היד ״בבו׳ זרה״) — תוקן במאגרים. ״שלשה, ושלשה מכל ישראל… מכל אומה ואומה שלשה״ — בגליון (השלמת דילוג מ״שלשה״ ל״שלשה״). ״ולנו״ (בכתב היד ״ולכן״), ״לנו״ (בכתב היד ״לכו״) — מסומנים במאגרים כצורות חריגות; התיקון כבוילנא.
״[דבר]״ (יחזקאל כ, ג) — הושלם במאגרים. ״ביתי״ — אחריו ״אתם״ מחוק בידי הסופר. ״אדרש״ — הוי״ו נמחקה במאגרים; ״ויהי בהם״ — ״(מנונ)״ נמחק במאגרים. ״בכי״, ״פלחין״ — תוקנו במאגרים (מסופקים). ״נגלה הקדוש ברוך הוא ליחזקאל״ — בגליון.
בוילנא ״רבי דוסא בר טבת״ (בכתב היד ״דוסתא״); ״רבי שמואל בר כהנא״ (״כהנתא״); ״רבנן אמרי על שעבדו״ (״עד שעבדו״); ״אמרו לו: אף על פי כן״ (בכתב היד ״אמר רבי לוי״); ״עשרים ושלשה מכל אומה ואומה״ (בכתב היד ״עשרים״). אחרי ״סגדין ליה כל אומיא״ — במאגרים סימן חסר (+), ובכתב היד מיד ״סגדין ליה לבר מישראל״, שאין לו פשר בלי מה שלפניו: את מי מקלסים כך ומי משיב. הושלם בסוגריים כפולים מוילנא: ״אמר לון: ומה אתון אמרין? אמרו ליה: אנן בעינן נתן ביה פגם, דניהוי תמן ולא נסגוד ליה, בגין דיהון אמרין: הדין צלמא כל אומיא [סגיד ליה לבר מישראל]״ — וסוף ההשלמה מתחבר ללשון כתב היד.
המדרש מביא ״ופלטו פליטיכם והיו אל ההרים״ (בכתב היד בקיצור ״פליטכ׳… ההר׳״) — לשון יחזקאל ז, טז (במסורה: ופלטו פליטיהם), ו״פליטיכם״ כלשון ו, ט (״וזכרו פליטיכם אותי בגוים אשר נשבו שם״), שהוא הפסוק שבוילנא; בדרשה שאחריו ״פליטיה׳״ כלשון ז, טז. ודורש ״בגוים אשר נשבה שם״ (ו, ט; במסורה: נשבו). ״[שהיו] פליטין״ — בכתב היד ״שהיה״; כבוילנא (״שהיו פלטים״). ״עבדה זרה״ — כך בכתב היד. ״ויבאו אלי אנשים מזקני ישראל וישבו״ — יחזקאל יד, א (במסורה: ויבוא; בוילנא כ, א). ״הלך בתום״ (במסורה: הולך בתם). ״אדרש״ — ״כה אמר יי״ (במסורה: כה אמר אדני יהוה).
זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר(שיר השירים ז, ח).
רבי חוניה בשם רבי דוסתא בר טבת:
שני יצרים ברא הקדוש ברוך הוא בעולמו: יצר עבודה זרה, ויצר זנות.
יצר עבודה זרה — כבר נעקר; ויצר זנות — הוא קיים.
אמר: כל מה שהוא יכול לעמוד בזנות — מעלה אני עליו כאלו עומד בשתיהן.
אמר רבי יהודה:
לחברלחבר — למכשף, ללוחש נחשים שהיה לו חכיניםחכינים — נחשים: חבר את הגדולה, והניח את הקטנה.
אמר: כל מי שהוא יכול לעמוד בזו — מעלין עליו כאלו עומד בשתיהן.
כך עקר הקדוש ברוך הוא יצר עבודה זרה, והניח של זנות.
אמר: כל מי שעומד ביצר זנות — מעלין לו כאלו עמד בשתיהן.
אימתי נעקר יצר עבודה זרה?
רבי בניה אמר: אלו מרדכי ואסתר.
ורבנן אמרי: אלו חנניה מישאל ועזריה.
מתיבין רבנן לרבי בנייה: וכי על ידי יחידי היה נעקר?
מתיב רבי בנייה לרבנין: וכי מרדכי ואסתר יחידים היו?
חדא מסייעא לרבי בנייהחדא מסייעא לרבי בנייה — אחת מסייעת לרבי בנייה:
אמר רבי תנחומא ורבי מיאשא ורבי ירמיה בשם רבי שמואל בר כהנתא:
כתיב: שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים(אסתר ד, ג) — רובן של אותו הדור צדיקים היו.
ודא מסייעא לרבנןודא מסייעא לרבנן — וזו מסייעת לרבנן:
רבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי שמואל:
כתיב: וּפָלְטוּ פליטיכם וְהָיוּ אֶל הֶהָרִים(יחזקאל ז, טז).
פְּלִיטֵיהֶם — אלו חנניה מישאל ועזריה, שהיו פליטין מכבשן האש.
בגוים אשר שבו שם אין כתוב כאן, אלא בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר נשבה שָׁם(יחזקאל ו, ט).
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ(הושע יד, ט) —
מה לי ליצרה של עבדה זרה?
אֲנִי עָנִיתִי — אני עוניתי;
לא אשורנו — ולא אמרנו לפניך שירה.
הוי אומר: אני הוא שכפפתי יצרה של עבודה זרה.
אם כן, למה באו ישראל בספקבספק — בסכנה בימי המן?
רבנין ורבי שמעון בן יוחאי.
רבנין אמרין: עד שעבדו ישראל עבודה זרה.
ורבי שמעון אומר: עד שאכלו מתבשיל הגוים.
והלא לא אכלו סעודה אלא אנשי שושן הבירה בלבד!
הדא הוא דכתיב:
וּבִמְלאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה(אסתר א, ה).
אמרו לו: והלא כל ישראל ערבין אילין באיליןערבין אילין באילין — ערבים אלו לאלו,
דכתיב: וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו(ויקרא כו, לז) — איש בעון אחיו.
אמר להם: אם כדעתכם — אתם חייבתם את כל ישראל כלייה,
דכתיב: זֹובֵחַ לָאֱלֹהִים יׇחֳרָם(שמות כב, יט).
אמר רבי לוי:
אף על פי כן לא עבדו אתה בכל לבם,
דכתיב: כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבּוֹ(איכה ג, לג).
אף על פי כן וַיַּגֶּה בְּנֵי אִישׁ —
העמיד עליהם אדם קשה ביותר לנסותן — זה נבוכדנצר — ועמד והגה את מכתן.
רבי ברכיה בשם רבי לוי אמר:
בשני מקומות פעלופעלו — נהגו, התנהגו ישראל עם הקדוש ברוך הוא:
בסיני פעלו בפיהם ולא פעלו בלבם,
שנאמר: וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ(תהלים עח, לו) וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ(תהלים עח, לז);
בבבל פעלו בלבם ולא פעלו בפיהם,
שנאמר: כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבּוֹ.
אף על פי כן וַיַּגֶּה בְּנֵי אִישׁ — הביא עליהן איש,
שנאמר: אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה(אסתר ז, ו) — והגה את מכתן.
על דעת דרבנן — עבדו ישראל עבודה זרה בימי נבוכדנצר;
על דעת דרבי שמעון בן יוחאי — לא עבדו עבודה זרה בימי נבוכדנצר.
על דעת דרבנן עבדו עבודה זרה — כיצד?
נבוכדנצר העמיד צלם, והפריש עשרים מכל אומות ואומות, ועשרים ושלשה מכל ישראל.
על דעת דרבי שמעון לא עבדו ישראל עבודה זרה — הא כיצד?
נבוכדנצר העמיד צלם, והפריש מכל אומות ואומות שלשה שלשה, ושלשה מכל ישראל;
וחנניה מישאל ועזריה, שהיו השלשה מישראל, עמדו ומיחו על עצמןומיחו על עצמן — ועמדו בנפשם, סירבו, ולא עבדו עבודה זרה.
הלכו להם אצל דניאל. אמרו לו:
רבינו דניאל, נבוכדנצר העמיד צלם, והפריש מכל אומה ואומה שלשה שלשה, ולנו הפריש מכל ישראל.
מה את אומר לנו? נסגוד ליה או לאנסגוד ליה או לא — נשתחוה לו או לא?
אמר להן: הרי הנביא לפניכם — לכו אצלו.
הלכו להם מיד אצל יחזקאל. אמרו לו כמו שאמרו לדניאל: ניסגוד ליה או לאניסגוד ליה או לא — נשתחוה לו או לא?
אמר להם: כבר מקובל אני מישעיה רבי: חֲבִי כִמְעַט רֶגַע(ישעיה כו, כ).
אמרו ליה: מה את בעי? דיהון אמרין: הדין צלמא סגדין ליה כל אומיא?אמרו ליה: מה… — אמרו לו: מה אתה רוצה? שיאמרו: הצלם הזה משתחוים לו כל האומות? אמר להם: ומה אתם אומרים? אמרו לו: אנו רוצים לתת בו פגם, שנהיה שם ולא נשתחוה לו, כדי שיאמרו: הצלם הזה כל האומות משתחוים לו חוץ מישראל!
אמרו לו: מה אתה רוצה? שיאמרו: הצלם הזה משתחוים לו כל האומות?
אמר לון: ומה אתון אמרין?
אמר להם: ומה אתם אומרים?
אמרו ליה: אנן בעינן נתן ביה פגם, דניהוי תמן ולא נסגוד ליה, בגין דיהון אמרין: הדין צלמא כל אומיא
אמרו לו: אנו רוצים לתת בו פגם, שנהיה שם ולא נשתחוה לו, כדי שיאמרו: הצלם הזה כל האומות
סגדין ליה לבר מישראל!
משתחוים לו חוץ מישראל!
אמר להם: אם כדעתכם — המתינו לי עד שאמלך בגבורה.
הדא הוא דכתיב:
ויבאו אֵלַי אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּשְׁבוּ(יחזקאל יד, א).
ומי היו? זה חנניה מישאל ועזריה.
אמר לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם,
חנניה מישאל ועזריה מבקשין ליתן נפשם על קדושת שמך — מתקיים את עליהוןמתקיים את עליהון — האם אתה עומד להם (להצילם) או לא?
אמר לו: איני מתקיים עליהון.
הדא הוא דכתיב:
בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הֲלִדְרֹושׁ אֹותִי אַתֶּם בָּאִים(יחזקאל כ, ג).
מאחר שגרמתם לי להחריב ביתי, ולשרוף היכלי, ולהגלות בני לבין האומות — ואחר כך אתם באים לדרשני?
חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם.
באותה שעה בכה יחזקאל וקונן והילל בעצמו, ואמר:
ווי לשנאי ישראל! אבדה שארית יהודה!
שלא נשתייר מיהודה אלא אלו בלבד,
שנאמר: וַיְהִי בָהֶם מִבְּנֵי יְהוּדָה דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה(דניאל א, ו) —
וזו תשובה באה להן!
והוה בכי ואזילוהוה בכי ואזיל — והיה בוכה והולך.
כוון דאתאכוון דאתא — כיון שבא, אמרו ליה: מה אמר לך הקדוש ברוך הוא?
אמר להם: אינו מתקיים עליכם.
אמרו לו: בין מתקיים בין שאין מתקיים — אנו נותנין נפשותינו על קדושת שמו.
תדע לך שהוא כן:
שעד לא באו אצל יחזקאל, מה אמרו לו לנבוכדנצר?
לָא חַשְׁחִין אֲנַחְנָא עַל דְּנָא פִּתְגָם לַהֲתָבוּתָךְ(דניאל ג, טז);
הֵן אִיתַי אֱלָהַנָא דִּי אֲנַחְנָא פָלְחִין יָכִיל לְשֵׁזָבוּתַנָא(דניאל ג, יז).
לאחר שבאו אל יחזקאל ושמעו התשובה, אמרו לנבוכדנצר:
וְהֵן לָא יְדִיעַ לֶהֱוֵי לָךְ מַלְכָּא(דניאל ג, יח) —
בין מציל בין לא מציל, בין משזיב או לא —
יְדִיעַ לֶהֱוֵי לָךְ דִּי לֵאלָהָךְ לָא נִסְגֻּוד.
מן דנפקין מן גביה דיחזקאל, נגלה הקדוש ברוך הוא ליחזקאל, ואמר לו:
יחזקאל, מה את סבור — שאיני מתקיים? מתקיים אני עליהןמתקיים אני עליהן — עומד אני להם (מציל אותם) בוודאי!
הדא הוא דכתיב:
כֹּה אָמַר יְיָ עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל(יחזקאל לו, לז).
אלא שבוק להון, ולא תימר להון מידי.אלא שבוק… — אלא הנח להם, ואל תאמר להם דבר. אניח להם, ילכו בתומם.
אלא הנח להם, ואל תאמר להם דבר.
אשבוק להון מהלכין על תומם.
אניח להם, ילכו בתומם.
הדא הוא דכתיב:
הלֵךְ בַּתֹּום יֵלֶךְ בֶּטַח(משלי י, ט).
מה עשו? הלכו פיזרו עצמן בין האוכלסיןהאוכלסין — ההמון,
והוון אמרין: והן לא מציל — יְדִיעַ להוי.והוון אמרין:… — והיו אומרים: ואם לא יציל — ״ידוע יהיה״.
והיו אומרים: ואם לא יציל — ״ידוע יהיה״.
הדא היא דברייתא משתבעין ואמרין: במאן דאקים עלמא על תלתא עמודים.הדא היא… — זו היא שבני אדם נשבעים ואומרים: במי שהעמיד את העולם על שלושה עמודים. יש אומרים: אברהם יצחק ויעקב הם; ויש אומרים: אלה הם חנניה מישאל ועזריה.
זו היא שבני אדם נשבעים ואומרים: במי שהעמיד את העולם על שלושה עמודים.
אית דאמרי: אברהם יצחק ויעקב אינון;
יש אומרים: אברהם יצחק ויעקב הם;
ואית דאמרין: אלו הן חנניה מישאל ועזריה.
ויש אומרים: אלה הם חנניה מישאל ועזריה.
זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר —
מה תמר נגזרה עליה שריפה ולא נשרפה — אף אלו נגזר עליהן לשרף ולא נשרפו.
כיצד נעשת להן האור?
רבי אלעזר ורבי שמואל בר נחמיה.
רבי אלעזר אמר: כמין טלנסטלנס — כמין כיפה, סוכך.
ורבי שמואל אמר: כמין אוקייאוקיי — כמין חופה.
דרשת הפסוק · ״אמרתי אעלה בתמר אחזה בסנסניו ויהיו נא שדיך כאשכלות הגפן וריח אפך כתפוחים״ · ששה נסים ביום הכבשן, ודניאל שהפיל את הצלם; ריחם כשדה תפוחים
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק ט, פסקה א — שתי רשומות, מאוחדות כאן; דפוס וילנא ז, ט, א).
״אמרתי שאני מתעלה״ — ״אמרתי״ בגליון, תחת ״אמר׳ה״ שנמחק. ״[עבדה]״ — חסר בכתב היד (מסומן במאגרים +), הושלם כבוילנא; ״פחיתה״ (בכתב היד ״פסיתה״) — הסמ״ך מסומנת במאגרים כצורה חריגה, התיקון כבוילנא. ״כפותו״ — הוי״ו מסופקת.
״ונפרץ״ (בכתב היד ״ונפרן״) — במאגרים ״ונפר(ן)[?ד?]״; התיקון על פי ההמשך (״נפרץ הכבשן מנין״) וכבוילנא. ״פריטים״ (בכתב היד ״פליטים״), ״נשרפו״ (בכתב היד ״נרפו״), ״שלטוני״ (בכתב היד ״שלטני״), ״ומתכנשין״ (בכתב היד ״ומסכנשין״), ״אחא״ (בכתב היד ״אא״), ״את״ (בכתב היד ״א״) — תוקנו במאגרים. ״פרקו״ (בכתב היד ״פוקו״) — הפ״א מסומנת במאגרים כצורה חריגה; המדרש מבחין בין ״פרקו״ (שאינו כתוב) ל״פוקו״ שבכתוב, והתיקון כבוילנא.
נשארו כנוסח כתב היד וכבוילנא, כנגד תיקוני מאגרים: ״בירידתן״ (במאגרים ״(ב)[כ]ירידתן״) ו״כיון דחמא״ (במאגרים ״דח(מ)[ז]א״). ״ולמה על פומיה״ כפול בכתב היד, ומחוק בידי הסופר. ״[כלום]״ — במאגרים ״(כ..)[קלם]״; הושלם כבוילנא. ״ועבדין יתהון פעמונים זוגין״ — לפני ״פעמונים״ ״(זוגין)״ מחוק במאגרים. ״ובחמריהון״ (בכתב היד ״זבח מריהון״) — הזי״ן מסומנת במאגרים כצורה חריגה; התיקון כבוילנא. ״לצלמא דרידא ליה״ — לפני ״ליה״ סימן חסר (+).
בוילנא ״אימוס שירוף״ (בכתב היד ״אימיקסרוס״, ״אימקסרוס״); ״בר אית ליה״ (בכתב היד ״לי״); ״הארכונות״ (בכתב היד ״הארבונות״); ״ואנדיקין וההגמונין״; ״חנניה וחבריו״; ״אבון בר חסדי אמר״ (בכתב היד ״אמרי״).
המדרש קורא ״גובריא אילין כפותו בסרבליהון״ (דניאל ג, כא; במסורה: באדין גבריא אלך כפתו), ״אדין נבוכדנצר תווה…״ (במסורה: נבוכדנצר מלכא תוה), ״עני ואמר הא אנא חזי״ (ג, כה; במסורה: ענה ואמר האנה חזה), ״חזיא לגובריא אלך״ (ג, כז; במסורה: חזין). ״גדבריא״ בפירוש — בכתב היד ״גדגבריא״ (כפל הברה), ותוקן כבראש הרשימה ״אדרגזריא גדבריא״ וכבמסורה ובוילנא. המדרש קורא ״כרע בל קורץ נבו״, ובסוף הסעיף ״קורס״ (במסורה: קרס).
אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר(שיר השירים ז, ט) —
אמרתי שאני מתעלה בכל האומות כולה, ולא נתעלתי אלא בכם.
אֹחֲזָה בְּסַנְסִינָּיו — בסנסנייהבסנסנייה — בענפיה.
הדה תמרתא, כד לא עבדה כלום, לא פחיתה, דהיא עבדה מן תלת אילנין אלבנין.הדה תמרתא… — התמרה הזאת — כשאינה עושה כלום, אינה חסרה דבר, שהיא עושה (ומוציאה) שלשה מיני ענפים.
התמרה הזאת — כשאינה עושה כלום, אינה חסרה דבר, שהיא עושה (ומוציאה) שלשה מיני ענפים.
אבון בר חסדי אמרי: באתרין צווחין לאלבנייא סנסניה.אבון בר חסדי… — אבון בר חסדי אומרים: במקומות (מסוימים) קוראים לענפים ״סנסניה״.
אבון בר חסדי אומרים: במקומות (מסוימים) קוראים לענפים ״סנסניה״.
הדא הוא דכתיב:
גֻּובְרַיָּא אילין כְּפִותוּ בְּסַרְבָּלֵיהוֹן(דניאל ג, כא).
רבי יודן ורבי חונה.
רבי יודן אמר: בגויליהוןבגויליהון — בגלימותיהם.
ורבי חונה אמר: בוקיסיהוןבוקיסיהון — במכנסיהם.
אמר רבי אבדימי דמן חיפה:
ששה נסין נעשו באותו היום:
צף הכבשן, ונפרץ הכבשן, ונשרפו ארבע מלכיות, ונעשה נבוכדנצר אימיקסרוסאימיקסרוס — חציו בהמה,
והפילה הרוח את הצלם, והחיה יחזקאל את המתים בבקעת דורא.
צף הכבשן מנין?
אמר רבי יצחק:
מן הדא קרא: אֱדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר תְּוַוהּ וְקָם בְּהִתְבְּהָלָה(דניאל ג, כד) עָנֵי וְאָמַר הָא(דניאל ג, כה) אנא חזי.
רבי פנחס בשם רבי ראובן:
באותה שעה ירד מיכאל המלאך וסטרו על פיו.
אמר לו: אי רשע, לחה סרוחה! בר אית לי?אמר לו: אי… — אמר לו: הוי רשע, טיפה סרוחה! בן יש לו (להקדוש ברוך הוא)? חזור ותקן את דבריך! חזר ותיקן את דבריו:
אמר לו: הוי רשע, טיפה סרוחה! בן יש לו (להקדוש ברוך הוא)?
חזור ויתיב מילך! חזור ויתיב מלוי:
חזור ותקן את דבריך! חזר ותיקן את דבריו:
עָנֵה נְבוּכַדְנֶצַּר וְאָמַר בְּרִיךְ אֱלָהֲהוֹן(דניאל ג, כח) —
דשלח בריה אין כתוב כאן, אלא דשְׁלַח מַלְאֲכֵיהּ וְשֵׁזִיב לְעַבְדוֹהִי.
אמר רבי ראובן: פריטיםפריטים — שליחים משלו היו.
נפרץ הכבשן מנין?
דכתיב: בֵּאדַיִן קְרֵיב נְבוּכַדְנֶצַּר לִתְרַע אַתּוּן נוּרָא יָקִידְתָּא(דניאל ג, כו) —
פרקו ואתו אין כתוב כאן, אלא פֻּוקוּ וֶאֱתוֹ — מכאן שנפרץ הכבשן.
נשרפו ארבע מלכיות מנין?
אמר רבי יצחק:
אֲדַרְגָּזְרַיָּא גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא תִּפְתָּיֵא(דניאל ג, ב):
אֲדַרְגָּזְרַיָּא — איפרכיאאיפרכיא — מושלי המחוזות;
גְדָבְרַיָּא — איסטרטטיאיסטרטטי — שרי צבא;
דְּתָבְרַיָּא — איסכולוסקוקיאיסכולוסקוקי — מלומדי המשפט, עורכי הדין. הוא קורא להן דתבריא — שהן שוברין את הדברים;
תִּפְתָּיֵא — מימרסמימרס — שחקנים, מוקיונים. ולמה הוא קוראן כן, תפתיא? שמפתין יצר הרע לזנות.
אין לי אלא אלו; מנין לרבות דוכסיןדוכסין — מושלים, שרי צבא ואגדוקיןואגדוקין — ותובעי משפט והאגמוניןוהאגמונין — והמושלים?
תלמוד לומר: וְכֹל שִׁלְטֹונֵי מְדִינָתָא.
אין לי אלא אלו בירידתן; בעלייתן מנין?
דכתיב: וּמִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא(דניאל ג, כז).
אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא —
רבי אחא ורבנן.
רבי אחא אמר: אלו הארבונותהארבונות — השרים, השליטים, שהן נחשדין ופונין דין לכל צד.
ורבנן אמרי: שמהדרין פנים ופונין.
סִגְנַיָּא — סכולוסטיקיסכולוסטיקי — מלומדים, עורכי דין;
וּפַחֲוָתָא — קתאליקיקתאליקי — גזברים ראשיים;
וְהַדָּבְרֵי מַלְכָּא — קשיש ואיסטרולוגיסיואיסטרולוגיסי — ואסטרולוגים.
חזיא לְגֻובְרַיָּא אִלֵּךְ.
ונעשה נבוכדנצר אימקסרוסאימקסרוס — חציו בהמה מנין?
אמר רבי יצחק:
מן הדא דכתיב — ההוא אמר בפומיה: אָתַיָּיא וְתִמְהַיָּיא דיעבד עִמִּי אֱלָהָא עִילָּאָה(דניאל ג, לב) —
עמי עבד, בגופי עבדי.עמי עבד… — ״עמי״ עשה — בגופי עשה.
״עמי״ עשה — בגופי עשה.
החיה יחזקאל את המתים מנין?
אמר רבי יצחק:
מן הדא קרא: מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ(יחזקאל לז, ט).
אמר רבי פינחס:
אותה הרוח שהפילה את הצלם — הרוח ההוא החיה המתים.
אמר רבי אלעזר:
אותו היום שבת ויום הכפורים היה.
ורבנן אמרין:
כמה הוה נבוכדנצר מפתהו לדניאל, ואומר לו:
לית את סגיד לצלמא דרידא ליה, ואית ליה ממש?לית את… — אינך משתחוה לצלם הזה שרדה (?) לו, ויש בו ממש? אמר לו: בוא וראה מה הוא עושה, ואתה מעצמך תשתחוה לו.
אינך משתחוה לצלם הזה שרדה (?) לו, ויש בו ממש?
אמר ליה: אתא חמי מהו עבד, ואת מן גרמך את סגיד ליה.
אמר לו: בוא וראה מה הוא עושה, ואתה מעצמך תשתחוה לו.
מה עשה אותו רשע? נטל ציצו של כהן גדול, ונתנו לתוך פיו,
וכינס כל זני זמראזני זמרא — מיני כלי זמר, והוו מקלסין קדמוהיוהוו מקלסין קדמוהי — והיו מקלסים לפניו,
והוא אומר: אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ(שמות כ, ב).
כיון דחמא דניאל כן, אמר ליה:
לית את יהיב לי רשותא למסק ולמנשק הדין צלמא דידך על פומיה?לית את יהיב… — אינך נותן לי רשות לעלות ולנשק את הצלם הזה שלך על פיו? אמר לו: ולמה על פיו? אמר לו: שהוא טועם (אוכל) ומדבר.
אינך נותן לי רשות לעלות ולנשק את הצלם הזה שלך על פיו?
אמר ליה: ולמה על פומיה?
אמר לו: ולמה על פיו?
אמר ליה: דהוא טעים משתעי.
אמר לו: שהוא טועם (אוכל) ומדבר.
מיד נתן לו רשות.
וסלק מיסלק, אישתבע לציצה, ואמר ליה:וסלק מיסלק… — ועלה, נשבע בציץ, ואמר לו:
ועלה, נשבע בציץ, ואמר לו:
בשר ודם אני, ושלוחו של הקדוש ברוך הוא אני;
אלא הזהר שלא יתחלל בך שם שמים, וגוזר אני עליך שתבא אחרי.
בא לישקו — והוציא בלעו מתוך פיו.
מן דנחת, מתכנשין כל זני זמרא, והוו מקלסין קדמוהי — ולא הוה עבד כלום.מן דנחת… — כשירד — נאספו כל מיני כלי הזמר, והיו מקלסים לפניו — ולא היה עושה כלום.
כשירד — נאספו כל מיני כלי הזמר, והיו מקלסים לפניו — ולא היה עושה כלום.
באותה שעה הפילה הרוח את הצלם.
כיון שראו אומות העולם ניסין וגבורות שעשה הקדוש ברוך הוא עם חנניה מישאל ועזריה,
הוו נסבין ית תעותהון ומתברין יתהון, ועבדין יתהון פעמונים זוגין,הוו נסבין… — היו נוטלים את אליליהם ומשברים אותם, ועושים אותם פעמונים ענבלים, ותולים אותם בכלביהם ובחמוריהם, והיו מקשקשים בהם ואומרים: ראיתם למה היינו משתחוים! ראיתם למה הייתם משתחוים!
היו נוטלים את אליליהם ומשברים אותם, ועושים אותם פעמונים ענבלים,
ותלן יתהון בכלביהון ובחמריהון, והוון מקרקשין בהון ואמרון:
ותולים אותם בכלביהם ובחמוריהם, והיו מקשקשים בהם ואומרים:
אתון חמון למה הוינן סגדין! אתון חמון למה הויתון סגדין!
ראיתם למה היינו משתחוים! ראיתם למה הייתם משתחוים!
לקיים מה שנאמר: כָּרַע בֵּל קֹורֵס נְבוֹ הָיוּ עֲצַבֵּיהֶן לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה.
וְיִהְיוּ נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן — זה פרץ וזרח.
מה פרץ וזרח נגזרה להן שריפה ולא נשרפו — אף אלו נגזרה עליהם שריפה ולא נשרפו.
וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים —
אמר רבי אלעזר:
מאחר שכתב בהון: וְרֵיחַ נוּר לָא עֲדָת בְּהוֹן, ואת אמרת: וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים?
ולמה היה דומה ריחן? לריח שדה של תפוחים.
דרשת הפסוק · ״וחכך כיין הטוב… דובב שפתי ישנים״ · מלאכי השרת נושקים את שפתות האבות, ושפתי המתים רוחשות בקבר
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק י, פסקה א; דפוס וילנא ז, י, א).
״[שעה]״, ״כהדין״ (בכתב היד ״כדין״) — הושלמו במאגרים; ״ישנין״ (בכתב היד ״יושנין״) — תוקן במאגרים. ״הייתי״ (בכתב היד ״היית״) — התי״ו מסומנת במאגרים כצורה חריגה; התיקון כבוילנא. ״בעל דבר״ — הרי״ש מסומנת במאגרים כצורה חריגה; בוילנא ״בעל דבב״ (לשון נופל על ״דובב״). הושאר כנוסח כתב היד.
בוילנא ״לא קבלו תורתי ומלכותי בסיני״; ״ככומר״; ״רבי חנינא בר פפא״ (בכתב היד ״חננא״); ״שתי ליה״ (בכתב היד ״שתיל״).
וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב(שיר השירים ז, י) —
אמר רבי יוחנן:
באותה שעה קרא הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת כולן, ואמר להן:
רדו ונשקו שפתותיהן של אבותיהן של אלו,
שכשם שפעלו הן לפני באש — כך פעלו לפני בניהן באש.
רבי עזריה בשם רבי יהודה ברבי סימון:
באותה שעה קרא הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת ואמר להן:
רדו ונשקו שפתותיהן של אלו;
אילולי אלו לא קבלו תורתי ומלכותי — הייתי נעשה בעל דברבעל דבר — בעל דין, שונא לאלו שהן ישנין במערת המכפלה.
דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים —
אמר רבי יוחנן בן תורתה:
אף על פי שמת, שפתותיו רוחשותרוחשות — נעות, מרחשות עליו בקבר.
מאי טעמא? דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים.
שמואל אמר: ככמרככמר — כערמת ענבים (שמבשילים בה) זה של ענבים, שהוא זב מאיליו.
רבי חננא בר פפא ורבי סימון.
חד אמר: כהדין דשתי קונדיטון.חד אמר: כהדין… — אחד אמר: כזה ששותה קונדיטון (יין מעורב בדבש ובתבלין).
אחד אמר: כזה ששותה קונדיטון (יין מעורב בדבש ובתבלין).
וחד אמר:
כהדין דשתי חמר עתיק — אף על גב דהוא שתיל, ליה טעמא וריחא בפומיה.כהדין דשתי חמר… — כזה ששותה יין ישן — אף על פי שכבר שתה אותו, יש לו טעם וריח בפיו.
כזה ששותה יין ישן — אף על פי שכבר שתה אותו, יש לו טעם וריח בפיו.
דרשת הפסוק · ״אני לדודי ועלי תשוקתו״ · שלש תשוקות, ותשוקת הגשמים לארץ; ישראל המצפים לישועה
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק יא, פסקה א; דפוס וילנא ז, יא, א).
״שוקים״, ״שוקן״, ״שוקה״, ״שוקו״ — כך בכתב היד וכבוילנא (לשון תשוקה); במאגרים נוספה בכל מקום חי״ת (״[ח]שוקים״), ואינה כאן. ״תשוקתו״ — הושלם במאגרים. ״וחבורתו״ — במאגרים מסופק; התיקון כבוילנא. ״ואם לאו״ — אחריו ״לא״ מחוק בידי הסופר.
המדרש קורא ״ותשוקיקיה״ (במסורה: ותשקקה).
אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ(שיר השירים ז, יא) —
שלשה שוקיםשוקים — תשוקות הן:
אין שוקן של ישראל אלא באביהם שבשמים,
שנאמר: אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ;
אין שוקה של אשה אלא בבעלה,
שנאמר: וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ(בראשית ג, טז);
אין שוקו של יצר הרע אלא בקין וחבורתו,
שנאמר: וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ(בראשית ד, ז).
רבי יהושע בשם רבי אחא:
אין שוקן של גשמים אלא בארץ,
שנאמר: פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁוקְיקֶיהָ רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה(תהלים סה, י).
אם זכיתם — תַּעְשְׁרֶנָּה; ואם לאו — תעשרנה: שתעשה לכם אחד מעשרה.
דבר אחר:
וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ — תשיםתשים — תשושים, חלשים אנו.
אף על פי שאנו תשים — אנו מצפים ומקוים לישועתו של הקדוש ברוך הוא בכל יום ויום,
ומיחדים שמו בכל יום שני פעמים, ואומרים:
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד(דברים ו, ד).
דרשת הפסוק · ״לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים״ · רוח הקדש יוצאת לכרכי אומות העולם שכפרו, ולשעה
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק יב, פסקה א; דפוס וילנא ז, יב, א). ״בדימוסיין״ — הדל״ת מסופקת.
לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה(שיר השירים ז, יב) —
רוח הקודש צווחת ואומרת: נצא ונטייל בדימוסייןבדימוסיין — בדרכים הציבוריות, רשות הרבים של עולם.
נָלִינָה בַּכְּפָרִים — בכופרין בו: אלו כרכי אומות העולם, שכפרו בהקדוש ברוך הוא.
אמר רבי אבא בר כהנא: אף על פי כן — לשעה.
דרשת הפסוק · ״נשכימה לכרמים… שם אתן את דודי לך״ · קריאת שמע, בתי כנסיות ומדרשות, התינוקות, והצדיקים שעמדו מישראל
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק יג, פסקה א; דפוס וילנא ז, יג, א).
״נשכימה״ (בכתב היד ״נשבימה״) — הבי״ת מסומנת במאגרים כצורה חריגה. ״כנסיות״ — תוקן במאגרים; ״ובתי״ כפול ומחוק בידי הסופר; ״שעמדו״ — השי״ן בגליון. בוילנא ״שעמדו ממנו״ (בכתב היד ״ממני״).
נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים(שיר השירים ז, יג) — אלו ישראל,
שנאמר: כִּי כֶרֶם יְיָ צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל(ישעיה ה, ז).
נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן — זו קרית שמע;
פִּתַּח הַסְּמָדַר — אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות;
הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים — אלו התינוקות שיושבין ועוסקין בתורה;
שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּודַי לָךְ — שם אני נותנת הצדיקים והצדיקות, והנביאים והנביאות שעמדו ממני.
דרשת הפסוק · ״הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך״ · דודאי לאה ורחל, שני דודי התאנים, והאריס שהניח ביכורים בפתח הפרדס
כתב יד וטיקן 76 (מאגרים, פסוק יד, פסקה א; דפוס וילנא ז, יד, א).
״בא וראה״ (בכתב היד ״א וראה״) — לפניו ״(אלו)״ נמחק במאגרים, והבי״ת הושלמה. ״עמדו״ — בגליון. ״זבולון״, ״נשתכרה״ — תוקנו במאגרים. ״יכניה״ (היו״ד), ״האחד״ (הדל״ת), ״סגלתי״ (הסמ״ך) — מסופקים. ״[משל]״ (פעמיים) — הושלם במאגרים (בראשונה מסופק). ״מפריותיו״ — מסומן במאגרים כצורה חריגה. ״כשהיה המלך עובר… בפתח הפרדס״ — בגליון.
בוילנא ״רבי אלעזר ורבי שמואל בר נחמן״; ״שני הדודאים הטובים והרעים נתנו ריח״ (בכתב היד ״הטובות״); ״אתם צופנים לי ואני צופן לכם״; ״מן דידן״ (בכתב היד ״מן דידך״).
המדרש קורא ״כה הראני יי והנה שני דודאים, הדוד האחד…״ (ירמיה כד, א–ב; במסורה: הראני… שני דודאי תאנים… הדוד אחד), ״ליריאיך״ (במסורה: ליראיך).
הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ(שיר השירים ז, יד) — אלו עולמי ישראלעולמי ישראל — צעירי ישראל, העלמים, שלא טעמו טעם חטא.
וְעַל פְּתָחֵינוּ כׇּל מְגָדִים — אלו בנות ישראל, שדבקו בבעליהן ואינן מכירות אדם אחר.
דבר אחר:
הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ —
רבי יודן ורבי לוי.
רבי יודן אמר:
בא וראה כמה הן חביבין הדודאים לפני מי שאמר והיה העולם,
שבשכר הדודאים הללו עמדו שני שבטים גדולים מסוימיםמסוימים — חשובים, מיוחדים,
ואלו הן: שבטו של יששכר ושבטו של זבולון,
שנאמר: וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב(בראשית ל, טז).
רבי לעזר אומר:
זו הפסידה וזו הפסידה, זו נשתכרה וזו נשתכרה:
לאה הפסידה דודאים, ונשתכרה שבטים וקבורה;
רחל נשתכרה דודאים, והפסידה שבטים וקבורה.
רבי שמואל אמר:
זו הפסידה וזו הפסידה, זו נשתכרה וזו נשתכרה:
לאה הפסידה דודאים, ונשתכרה שבטים, והפסידה הבכורה;
רחל נשתכרה דודאים, ונשתכרה הבכורה, והפסידה שבטים.
אמר רבי לוי:
כתיב: כה הִרְאַנִי יְיָ וְהִנֵּה שְׁנֵי דודאים(ירמיה כד, א),
הַדּוּד האחד תְּאֵנִים טֹבוֹת מְאֹד(ירמיה כד, ב) — זו גלותו של יכניה;
והַדּוּד האחד תְּאֵנִים רָעוֹת מְאֹד — זו גלותו של צדקיה.
אין תאמר: גלותו של יכניה עשתעשת — עשתה תשובה, וגלותו של צדקיה לא עשת תשובה —
תלמוד לומר: הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ — שני הדודאים הטובות נתנו ריח.
וְעַל פְּתָחֵינוּ כׇּל מְגָדִים —
דבית רבי שילא ורבנן.
דבי רבי שילא אמרי:
משל לאשה כשירה, שהניח לה בעלה מעט חפצים ומעט יציאות.
כיון שבא בעלה, אמרה לו: ראה מה הנחת לי, ומה סגלתיסגלתי — צברתי לך, וגם הוספתי לך עליהן.
ורבנן אמרי:
משל למלך שהיה לו פרדס, ונתנו לאריסלאריס — לחוכר, לעובד אדמה בחלק מן הפירות.
מה עשה אותו האריס? מלא כלכלותכלכלות — סלים תאנים מפריותיו של פרדס, ונתנן על פתח הפרדס.
כשהיה המלך עובר, רואה כל השבח הזה, אמר:
כל השבח הזה בפתח הפרדס — בפרדס כלו על אחת כמה וכמה!
כך בדורות הראשונים: אנשי כנסת הגדולה, הלל ושמאי, ורבן גמליאל הזקן;
בדורות האחרנים: רבן יוחנן בן זכאי, ורבי אליעזר, ורבי יהושע, רבי מאיר ורבי עקיבא, ותלמידהוןותלמידהון — ותלמידיהם —
על אחת כמה וכמה!
ועליהם הוא אומר: חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ.
אמר רבי אבא בר כהנא:
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם צפניםצפנים — צופנים, אוצרים לי במצות ומעשים טובים,
ואני צופן לכם באוצרות מלאים יותר מכל הטובה שבעולם.
אמר רבי אבא בר כהנא ברבי יודן:
אלא דדידיה הינון סגין מן דידך.אלא דדידיה… — אלא שלו הם מרובים משלך.
אלא שלו הם מרובים משלך.
הדא הוא דכתיב:
מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵיאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹוסִים בָּךְ(תהלים לא, כ).
על פי כתב יד וטיקן 76. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | ואהיה | והיה |
| א | תכנתי | תכנת |
| ב | אלהיכם | אליכם |
| ב | עבדו עבודה | עבבו׳ |
| ב | עבדו | עבו |
| ב | מאה ועשרים | ק״ס |
| ב | מחנים | מחנה |
| ב | הרי | רי |
| ג | יפו | — (הוספה) |
| ג | שהיו | שהיה |
| ג | עלין | עליו |
| ד | אתה | אנה |
| ד | בפניכם | לפניםם |
| ד | וזורים | וזורין |
| ד | ואלין שנשואות במקום רחוק לית בעונתה ליזיל ולמיתי | — (הוספה) |
| ה | אלוהי | — (הוספה) |
| ה | אברהם | — (הוספה) |
| ה | כנגד | בנגד |
| ה | כמה | כמו |
| ה | כמה | כמו |
| ה | למדינת | למזיגת |
| ה | אמרו לי | אמ׳ר לוי |
| ה | אמרתי | אמרתם |
| ו | מעשרים ושלשה | מס״ג |
| ז | פיגולין | פגולין |
| ז | בהן | ב |
| ח | גוים | ג |
| ח | מימיך | ממיך |
| ח | לא | עלא |
| ח | והמוץ | המוץ |
| ח | עוברין | עובדין |
| ח | יאנף | — (הוספה) |
| ט | רבי אלעזר | רבי אבהו |
| ט | בעזרי | עזרי |
| ט | ולקוסטר | ולקלסטר |
| יא | עתידה | עתיד |
| יא | מלמעלה | ממעלה |
| יא | להרחב | להחרב |
| יא | מחומותיה | מאומותיה |
| יג | כקדמין | כדדמין |
| יג | מַה יָּפִית — במצות הבית, בחלוק תרומה ומעשרות; וּמַה נָּעַמְתְּ — במצות השדה, בלקט שכחה ופאה ומעשר עני וההפקר. | — (הוספה) |
| יג | מַה יָּפִית — בכלאים; וּמַה נָּעַמְתְּ — בסדין בציצית. | — (הוספה) |
| יג | מַה יָּפִית — בנטיעה; וּמַה נָּעַמְתְּ — בערלה. | — (הוספה) |
| יג | מַה יָּפִית — בנטע רבעי; וּמַה נָּעַמְתְּ — במילה. | — (הוספה) |
| יג | מַה יָּפִית — בפריעה; וּמַה נָּעַמְתְּ — בתפלה. | — (הוספה) |
| יג | מַה יָּפִית — בקריאת שמע; וּמַה נָּעַמְתְּ — במזוזה. | — (הוספה) |
| יג | מַה יָּפִית — בתפילין; וּמַה נָּעַמְתְּ — בסוכה. | — (הוספה) |
| יג | מַה יָּפִית — בלולב; וּמַה נָּעַמְתְּ — בתשובה. | — (הוספה) |
| יג | מַה יָּפִית — במעשים טובים; וּמַה נָּעַמְתְּ — בעולם הזה. | — (הוספה) |
| יג | מַה יָּפִית — בעולם הבא; וּמַה נָּעַמְתְּ — לימות המשיח. | — (הוספה) |
| יד | זנות | זכות |
| יד | זנות | זכות |
| יד | מעלין | עלין |
| יד | זנות | זכות |
| יד | על ידי | — (הוספה) |
| יד | שהיו | שהיה |
| יד | כדעתכם | כרעתם |
| יד | בסיני | — (הוספה) |
| יד | עבודה | בבו׳ |
| יד | ולנו | ולכן |
| יד | לנו | לכו |
| יד | אמר לון: ומה אתון אמרין? | — (הוספה) |
| יד | אמרו ליה: אנן בעינן נתן ביה פגם, דניהוי תמן ולא נסגוד ליה, בגין דיהון אמרין: הדין צלמא כל אומיא | — (הוספה) |
| יד | דבר | — (הוספה) |
| יד | בכי | בני |
| יד | פלחין | פוחין |
| טו | עבדה | — (הוספה) |
| טו | פחיתה | פסיתה |
| טו | ונפרץ | ונפרן |
| טו | פריטים | פליטים |
| טו | פרקו | פוקו |
| טו | נשרפו | נרפו |
| טו | גדבריא | גדגבריא |
| טו | שלטוני | שלטני |
| טו | ומתכנשין | ומסכנשין |
| טו | אחא | אא |
| טו | את | א |
| טו | כלום | — (הוספה) |
| טו | ובחמריהון | זבח מריהון |
| טז | שעה | — (הוספה) |
| טז | הייתי | היית |
| טז | ישנין | יושנין |
| טז | כהדין | כדין |
| יז | תשוקתו | תוקתו |
| יז | וחבורתו | בחבורתו |
| יט | נשכימה | נשבימה |
| יט | כנסיות | כנסות |
| כ | בא | א |
| כ | זבולון | לבולון |
| כ | נשתכרה | נשכרה |
| כ | משל | — (הוספה) |
| כ | משל | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| שיר השירים רבה | כ״י וטיקן 76, השלמות מדפוס וילנא |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| שיר השירים רבה | כ״י וטיקן 76, השלמות מדפוס וילנא |