מדרש
פתיחתות
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓מדרש רות רבה
וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו(רות א, א)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד אוקספורד, בודליאנה 164 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · ישראל נקראו ״עמי״ בסיני, ומיכאל שנשתתק מול שרי האומות
שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה יִשְׂרָאֵל וְאָעִידָה בָּךְ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי(תהלים נ, ז)
כתב יד אוקספורד 164 (מאגרים, פתיחה, פסקה א; לרנר, פתיחתא א; וילנא, פתיחתא א). בראש כתב היד: ״אתחיל מדרש רות בסייעתא דשמייא״.
״(כש) ישראל״, ״סבתא (ולענא)״ — נמחקו במאגרים ואינם כאן. ״גלו{י}״ — היו״ד נמחקה בידי הסופר. ״ואלו אין יורדין״ — בכתב היד ״ואלו יורדין״ (במאגרים מסומן ״כך״); הושלם כלרנר. בוילנא: ״אלו יורדין לגן עדן ואלו יורדין לגיהנם״.
״ישיבה״ — בכתב היד ״ישובה״. ״קאמיא״ (דניאל ז, טז) — בכתב היד ״קדמייא״; תוקן כמסורה וכלרנר, שהרי הדרשה על ״קאמיא — קיימיא״.
״רבי פנחס ואמרי לה רבי אלעזר… חד״ — הושלם מלרנר; בכתב היד ״ור׳ יוחנן אמר… וחד אמר״, ואחד מבעלי המחלוקת חסר. לרנר מוסיף גם ״בר אנדריי משום ר׳ שמואל בר׳ סיטר״ אחרי ״רבי חנינא״.
״נמוגים״ — בכתב היד ״נמו-גוים״. ״וכו׳״ שאחרי ״הר סיני״ — קיצור הסופר; דבריו נשארו, והשאר הושלם בסוגריים מלרנר (״[ואמרו, כל אשר דבר יי נעשה ונשמע]״), כלשון כתב היד בראש הפתיחתא. ״מן העמים״ — בלרנר ״מן העולם״.
״דייך אני פטרונך… אף על פי שאני פטרונך״ — כך בכתב היד; בלרנר ״ר׳ יוחנן [וריש לקיש חד] אמר דיינך אנא, פטרונך [אנא]. וחד אמ׳ אע״ג דאנא פטרונך, מה פטרונא מהני בדינא״. המדרש קורא ״אלהים אלהיך אני״ (במסורה: אנכי), ״סבתא ורעמה״ (דברי הימים א א, ט; במסורה: ורעמא).
״אלהיך אנכי — אני על גבך״ (דרשת רבי יודן במשה) — בכתב היד ״אלהים אנכי״, כנראה בגרירת ״נתתיך אלהים״ שלפניו; תוקן כלרנר (״אלקיך אנכי״) וכשתי הדרשות שאחריו.
וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹוט הַשֹּׁופְטִים(רות א, א).
רבי יוחנן פתח ואמר:
שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה(תהלים נ, ז).
אמר רבי יוחנן: אין מעידין אלא בשומע.
רבי יודן ברבי סימון אמר:
לשעבר היו קרויין ישראל כשאר כל האומות — סַבְתָּא ורעמה וְסַבְתְּכָא(דברי הימים א א, ט);
מכאן ואילך אין נקראין אלא ״עמי״.
שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה —
מאין זכיתם שתקראו ״עמי״? מוַאֲדַבֵּרָה:
ממה שדברתם לפני בסיני ואמרתם: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז).
אמר רבי יוחנן:
שִׁמְעָה עַמִּי — לשעבר; וַאֲדַבֵּרָה — לעתיד לבא.
שִׁמְעָה עַמִּי — בעולם הזה; וַאֲדַבֵּרָה — בעולם הבא,
כדי שיהא פתחון פה לפני שרי אומות העולם.
שרי אומות העולם עתידים לקטרג לפני ולומר:
רבון העולמים!
אלו עובדין עבודה זרה, ואלו עובדין עבודה זרה;
אלו גלו עריות, ואלו גלו עריות;
אלו שפכו דמים, ואלו שפכו דמים;
אלו יורדין לגיהנם — ואלו אין יורדין לגיהנם?
אותה שעה סנגרוןסנגרון — סניגור, מליץ היושר של ישראל משתתק,
הדא היא דכתיב:
בָעֵת הַהִיא יַעֲמֹוד מִיכָאֵל(דניאל יב, א).
וכי יש ישיבה למעלה?
הא אמר רבי חנינא:
אין ישיבה למעלה,
דכתיב: קִרְבֵת עַל חַד מִן קָאֲמַיָּא(דניאל ז, טז) —
הדין דאתאהדין דאתא — זה (המלה) שבא בפסוק קָאֲמַיָּא — קיימיאקיימיא — עומדים,
דכתיב: שְׂרָפִים עֹומְדִים מִמַּעַל לוֹ(ישעיה ו, ב),
וכתיב: וְכׇל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹומֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ(מלכים א כב, יט).
ואתה אומר יַעֲמֹד?
מהו יַעֲמֹד? משתתק,
כמא דאת אמר: וְהוֹחַלְתִּי כִּי לֹא יְדַבֵּרוּ עמדו ולא עָנוּ עוֹד(איוב לב, טז).
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
נשתתקת, ואין אתה מלמד סניגוריאסניגוריא — למוד זכות על בני?
חייך, שאני מדבר בצדקה ומושיע את בני.
באיזו צדקה?
רבי פנחס ואמרי לה רבי אלעזר ורבי יוחנן — חד אמר:
בצדקה שעשיתם את עולמי, על שקבלתם את תורתי;
שאלולא קבלתם את תורתי — הייתי מחזיר את העולם לתהו ובהו.
דאמר רבי הונא בשם רבי אחא:
נְמֹוגִים אֶרֶץ וְכׇל יֹושְׁבֶיהָ(תהלים עה, ד) —
כבר היה העולם מתמוגג והולך, אלולי שעמדו ישראל לפני הר סיני וכו׳.
ואמרו: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.
ומי ביסס את העולם? אָנֹכִי תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ סֶּלָה —
בזכות אָנֹכִי תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ סֶּלָה.
וחד אמר:
בצדקה שעשיתם עם עצמיכם, על שקבלתם את תורתי;
שאלולא כן — הייתי מכלה אתכם מן העמים.
אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ אני —
רבי יוחנן אמר: דייך, אני פטרונךפטרונך — פטרונך, מגינך.
וריש לקיש אמר:
אף על פי שאני פטרונך — מה פטרונא מהני בדינאמה פטרונא מהני בדינא — מה מועיל פטרון בדין??
תאני רבי שמעון בן יאחי:
אלהים אנכי לכל באי עולם,
ולא ייחדתי שמי אלא על עמי ישראל:
אין אני נקרא אלוה כל האומות, אלא אלהי ישראל —
אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי.
רבי יודן פתר קרייהפתר קרייה — פירש את הפסוק במשה:
אמר הקדוש ברוך הוא למשה:
אף על פי שקראתי אותך אלהים — רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה(שמות ז, א) —
אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי: אני על גבך.
רבי אבא בר יודן פתר קרייה בישראל:
אף על פי שקראתי אתכם אלהים,
שנאמר: אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם(תהלים פב, ו) —
אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי: דעו שאנכי על גביכם.
רבנן פתרי קרייהפתרי קרייה — מפרשים את הפסוק בדיינין:
אף על פי שקראתי אתכם אלהים — אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל(שמות כב, כז) —
דעו שאני על גביכם.
וחוזר ואומר לישראל:
אני חלקתי כבוד לדיינין וקראתי אותם אלהים, והן מבזיםמבזים — מבזים, מזלזלים אותם?!
אוי לדור ששפטו את שופטיהם!
וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹוט הַשֹּׁופְטִים.
פתיחתא שנייה · עצלות ישראל בימי יהושע, בימי אליהו ובימי השופטים, והרעב שבא עליהם
עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה וְנֶפֶשׁ רְמִיָּה תִרְעָב(משלי יט, טו)
כתב יד אוקספורד 164 (מאגרים, פתיחה, פסקה ב; לרנר, פתיחתא ב; וילנא, פתיחתא ב). פתיחתא בלי ״פתח״ ובלי שם הדורש.
״אמר רבי ברכייא״ — בלרנר ״[ר׳ ברכיה ור׳ סימון בשם ר׳ יהושע בן לוי]״. ״לפיכך {״ונפש רמיה תרעב״} נתגעשו״ — הפסוק נמחק בידי הסופר.
״ששים רבוא נביאים״ — בכתב היד ״ששים נביאים רבוא״ ועליהם סימני היפוך. ״דאמר רבי דרוסה״ — בלרנר ״א״ר דרוסה [א״ר ירמיה בשם ר׳ שמואל בר רב יצחק]״; ״רבי יעקב [בר׳ אידין] אמ׳ [בשם ר׳ יוחנן]״.
״ויגשו בני הנביאים אשר בבית אל״ — כך בכתב היד, צירוף של מלכים ב ב, ג (״ויצאו… אשר בית אל״) ושל ב, ה (״ויגשו… אשר ביריחו״); בלרנר שני הפסוקים. ״חי יי אשר עמדתי לפניו״ — דברי אליהו (מלכים א יז, א, בקיצור).
״שופטיהן״ (בסוף) — בכתב היד ״שופטיה״. המדרש קורא ״נחלת״ (יהושע כד, ל; במסורה: נחלתו), ״וכל קדושיו״ (זכריה יד, ה; במסורה: כל קדשים).
עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה(משלי יט, טו) —
על ידי שנתעצלו ישראל לעשות גמול חסד ליהושע,
הדא היא דכתיב:
וַיִּקְבְּרוּ אֹותוֹ בִּגְבוּל נחלת מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ(יהושע כד, ל).
אמר רבי ברכייא:
חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו מקום ששמו געש.
ומהו הר גָּעַשׁ?
לפי שנתגעשו ישראל מעשות גמילות חסד ליהושע.
באותה שעה נתחלקה ארץ ישראל, והיה חלוקה חביבה עליהם יותר מדאי,
והיו ישראל עסוקין במלאכתן:
זה עוסק בשדהו, וזה עוסק בכרמו, וזה עוסק בזתיו, וזה עוסק בפוצמובפוצמו — בפוצמו (משוער: בבוסתנו, במטעו).
לפיכך נתגעשו מלעשות גמילות חסד ליהושע,
ובקש הקדוש ברוך הוא להרעיש את כל העולם כלו על יושביו,
כמה דאת אמר: ותתגעש וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ(תהלים יח, ח).
וְנֶפֶשׁ רְמִיָּה תִרְעָב —
על שהיו מרמין להקדוש ברוך הוא:
מהם עובדין עבודה זרה, ומהם עובדין להקדוש ברוך הוא.
לכך ריעבן הקדוש ברוך הוא מרוח הקדש,
דכתיב: וּדְבַר יְיָ הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם(שמואל א ג, א).
דבר אחר:
עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה —
על ידי שנתעצלו ישראל מלעשות תשובה בימי אליהו.
תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה — רבתה הנבואה,
כמה דאת אמר: נפל שעריהון דפוריאנפל שעריהון דפוריא — ירד מחירם של הפירות (השער נפל — הוזל).
אמר רבי סימון:
כאיניש דאמר לחבריהכאיניש דאמר לחבריה — כאדם שאומר לחברו: הא סקאהא סקא — הרי שק, והא סילעאוהא סילעא — והרי סלע (מטבע), והא סאתאוהא סאתא — והרי סאה (מדה) — קום אכולקום אכול — קום ואכול!
רבתארבתא — גדולה היא (הנבואה) — ואת אמרואת אמר — ואתה אומר תַּפִּיל?
דאמר רבי דרוסה: ששים רבוא נביאים עמדו להם לישראל בימי אליהו.
רבי יעקב אמר: מאה ועשרים רבוא.
אמר רבי יוחנן:
מגרת ועד אנטיפרסאנטיפרס — אנטיפטריס, עיר בגבול השרון ויהודה ששים רבוא עיירות היו,
ואין לך עיירות מקוללות מהן מבית אל ויריחו:
יריחו — על שאררה יהושע;
בית אל — על שהיו עגלים של ירבעם עומדים שם.
וכתיב: וַיִּגְּשׁוּ(מלכים ב ב, ה) בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בבית אל אֶל אֱלִישָׁע(מלכים ב ב, ג) —
נביאים — אין נביאים פחות משנים.
ומפני מה לא נתפרסמה נבואתם?
שלא היה בה צורך לדורות.
אמור מעתה: כל נבואה שלא היה צורך לדורות — לא נתפרסמה.
אבל לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא בא ומביאן עמו, ותתפרסם נבואתם,
הדא היא דכתיב:
וּבָא יְיָ אֱלֹהַי וכל קדושיו עִמָּךְ(זכריה יד, ה).
וְנֶפֶשׁ רְמִיָּה תִרְעָב —
על ידי שהיו מרמין להקדוש ברוך הוא:
מהם עובדים לעבודה זרה, ומהם עובדים להקדוש ברוך הוא.
הוא שאליהו אומר להם: עַד מָתַי אַתֶּם פֹּוסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִיפִּים(מלכים א יח, כא).
תִרְעָב — הרעיבן הקדוש ברוך הוא בימי אליהו,
שנאמר: חַי יְיָ אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו(מלכים א יז, א).
דבר אחר:
עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה —
על ידי שנתעצלו ישראל מלעשות תשובה בימי שופטיהן:
תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה.
וְנֶפֶשׁ רְמִיָּה תִרְעָב —
על ידי שהיו מרמין להקדוש ברוך הוא:
מהם עובדין עבודה זרה, ומהם עובדין להקדוש ברוך הוא.
הרעיבן הקדוש ברוך הוא בריעבון בימי שופטיהן:
וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹוט הַשֹּׁופְטִים וַיְהִי רָעָב(רות א, א).
פתיחתא שלישית · עשו, ישראל ואומות העולם, והקדוש ברוך הוא שנוהג עמם בישרות
הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ אִישׁ וָזָר וְזַךְ יָשָׁר פׇּעֳלוֹ(משלי כא, ח)
כתב יד אוקספורד 164 (מאגרים, פתיחה, פסקה ג; לרנר, פתיחתא ג; וילנא, פתיחתא ג). ״וזר״ — בכתב היד ״וזה״ (במאגרים מסומן ״כך״); תוקן כמסורה, וכך בכתב היד עצמו בהמשך.
סדר הדרשות בכתב היד: עשו, ישראל (החוזרת לפסוק הפתיחה של רות), אומות העולם. בלרנר ובוילנא: עשו, אומות העולם, ישראל — והדרשה על ישראל חותמת את הפתיחתא.
״לא (נ)גנבת״ — הנו״ן נמחקה במאגרים. ״עושה עם בעל הבית״ — הושלם כלרנר וכבסוף הפתיחתא. בלרנר ״במדת ישרות [ונותן לו שכרו] בעולם הזה״ ו״[ונותן להם שכרם משלם לעתיד לבא]״.
המדרש קורא ״ואיש ישראל נגף״ (שמואל א יד, כד; במסורה ובלרנר: נגש).
הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ אִישׁ וָזָר(משלי כא, ח) —
זה עשו הרשע, שהוא מתהפך ובא על ישראל בגזירות:
גנבתוןגנבתון — גנבתם?? — לא גנבנוןלא גנבנון — לא גנבנו.
קטלתוןקטלתון — הרגתם?? — לא קטלנוןלא קטלנון — לא הרגנו.
לא גנבת — מאן גנב עמךמאן גנב עמך — מי גנב אתך (עמך)??
לא קטלת — מאן קטל עמךמאן קטל עמך — מי הרג אתך (עמך)??
קניס להוןקניס להון — קונס אותם, יזמי להוןיזמי להון — מזמין להם (עונשים), טופל עליהם:
אייתי גולגולתךאייתי גולגולתך — הבא את מס הגולגולת שלך, אייתי ארנונךאייתי ארנונך — הבא את מס הארנונה (מס התבואה) שלך, אייתי דימוסךאייתי דימוסך — הבא את המס הציבורי שלך!
אִישׁ — זה עשו: וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹודֵעַ צַיִד(בראשית כה, כז).
וָזָר — שעשה עצמו זר למילה ולמצות.
וְזַךְ יָשָׁר פׇּעֳלוֹ — זה הקדוש ברוך הוא,
שהוא נוהג עמו במדת ישרות בעולם הזה,
כפועל שהוא עושה עם בעל הבית באמונה.
דבר אחר:
הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ אִישׁ וָזָר — אלו ישראל,
שנאמר: כִּי דוֹר תַּהְפֻּוכֹות הֵמָּה(דברים לב, כ).
אִישׁ — וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נגף בַּיּוֹם הַהוּא(שמואל א יד, כד).
וָזָר — שעשו עצמם כאלו זרים להקדוש ברוך הוא.
וְזַךְ יָשָׁר פׇּעֳלוֹ — זה הקדוש ברוך הוא,
שהוא נוהג עמהם במדת ישרות בעולם הזה.
אמר הקדוש ברוך הוא:
בני סרבניןסרבנין — ממאנים, סרבנים הן, הפכניןהפכנין — הפכפכים הן, טרחניןטרחנין — מטריחים, טורחים לריב הן — מה אני עושה להם?
לכלותן — אי אפשר;
להחזירן למצרים — אי אפשר;
להחליפן באומה אחרת — אי אפשר.
הריני מייסרן בייסורין בעולם הזה, וקונסן ברעבון בימי שופטיהם,
הדא הוא דכתיב:
וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹוט הַשֹּׁופְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ(רות א, א).
דבר אחר:
הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ — אלו אומות העולם, שהם מתהפכים ובאים על ישראל:
גנבתון? — לא גנבנון.
קטלתון? — לא קטלנון.
לא גנבתון — מאן גנב עמכוןמאן גנב עמכון — מי גנב אתכם (עמכם)??
לא קטלתון — מאן קטל עמכוןמאן קטל עמכון — מי הרג אתכם (עמכם)??
קנסין להוןקנסין להון — קונסים אותם, מזמיין להוןמזמיין להון — מזמינים להם (עונשים), טופלים עליהם:
אייתו גולגלתכוןאייתו גולגלתכון — הביאו את מס הגולגולת שלכם, אייתו ארנוניכוןאייתו ארנוניכון — הביאו את מס הארנונה שלכם, אייתו דימוסא דידכוןאייתו דימוסא דידכון — הביאו את המס הציבורי שלכם!
אִישׁ — שהם באים מנח, שנקרא איש,
שנאמר: אִישׁ צַדִּיק תָּמִים(בראשית ו, ט).
וָזָר — שהיו עובדים עבודה זרה.
וְזַךְ יָשָׁר פׇּעֳלוֹ — זה הקדוש ברוך הוא,
שהוא נוהג עמהם במדת ישרות בעולם הזה,
כפועל שהוא עושה עם בעל הבית באמונה.
פתיחתא רביעית · בן המלך שהתכבד בכבוד אביו: הקדוש ברוך הוא מסתיר פניו מישראל
וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא־אֵמֻן בָּם(דברים לב, כ)
כתב יד אוקספורד 164 (מאגרים, פתיחה, פסקה ד; לרנר, פתיחתא ד; וילנא, פתיחתא ד).
״שמעו עמים ירגזון… אז נבהלו אלופי אדום״ ו״אין אתם מתכבדין אלא בכבודי״ — במקומם סימן חסר בכתב היד (+); הושלמו מלרנר. בלרנר ״(בכבודכם) [מה] אתם סבורים [שבכבודכם] אתם מתכבדי׳״.
״באו עמלקיים… שנאמר וישמע הכנעני״ — כך בכתב היד (הכנעני מלך ערד הוא עמלק); בלרנר ״[ויבא עמלק… ובאו כנענים שנא׳] וישמע הכנעני״.
״(ישראל) הנביאים״ — ״ישראל״ נמחק במאגרים. ״סרחנין הם וכו׳״ — הסופר קיצר, והשאר כבפתיחתא הקודמת; דבריו נשארו, והחתימה הושלמה בסוגריים מלרנר (״[סרבנין הם. לכלותן א״א… הה״ד ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ]״), ובה הפתיחתא חוזרת לפסוק. המדרש קורא ״ואען ואומר״ (ירמיה יא, ה; במסורה: ואמר).
רבי יהודה ברבי סימון פתח:
וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם(דברים לב, כ).
אמר רבי יודה ברבי סימון:
לבן מלכים שהיה יוצא לשוק —
מכה ולא לוקה, מבזה ולא מתבזה,
והיה עולה אצל אביו בטרוניאבטרוניא — בתביעות ובתרעומות, בעזות.
אמר לו אביו:
מה את סבור, בכבודך אתה מתכבד? אין אתה מתכבד אלא בכבודי!
מה עשה? הפליג דעתוהפליג דעתו — הסיח את דעתו, הרחיק את השגחתו ממנו, ולא היה בריה משגחת בו.
כך ישראל:
בשעה שיצאו ממצרים נפלה אימתן על בני העולם,
שנאמר: שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן(שמות טו, יד) אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם(שמות טו, טו) תִּפֹּול עֲלֵיהֶם אֵימָתָה(שמות טו, טז).
כיון שבאו ישראל לידי עבירות ומעשים רעים, אמר להם הקדוש ברוך הוא:
בכבודכם אתם סבורים שאתם מתכבדים? אין אתם מתכבדין אלא בכבודי!
מה עשה? הפליג דעתו מהם,
באו עמלקיים ונזדווגו עמהםונזדווגו עמהם — ונתגרו בהם, נלחמו בהם,
שנאמר: וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד(במדבר כא, א).
אמר הקדוש ברוך הוא:
אין בכם אמנה של ממש, אין אתם מאמינים בדבריכם,
שנאמר: כִּי דוֹר תַּהְפֻּוכֹות הֵמָּה, בָּנִים לֹא אֵמֻון בָּם.
אתה מוצא, בשעה שהיו הנביאים מברכין את ישראל — לא פתח אחד מהם את פיו ואמר ״אמן״,
עד שעמד ירמיהו ואמר ״אמן״.
הדא הוא:
ויענו ויאמרו אמן יי אין כתיב כאן, אלא וָאַעַן וָאֹומַר אָמֵן יְיָ(ירמיה יא, ה).
אמר הקדוש ברוך הוא:
בני הפכנין הם, סרחניןסרחנין — חוטאים הם וכו׳.
סרבנין הם — לכלותן אי אפשר;
להחזירן למצרים — אי אפשר;
להחליפן באומה אחרת — אי אפשר.
הריני מייסרן בייסורים בעולם הזה, וקונסן ברעבון בימי שופטיהם,
הדא הוא דכתיב:
וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹוט הַשֹּׁופְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ(רות א, א).
פתיחתא חמישית · השועל הבורח מן החרבה, ומשה שעמד בפרץ כרועה נאמן
כְּשֻׁעָלִים בׇּחֳרָבוֹת נְבִיאֶיךָ יִשְׂרָאֵל הָיוּ לֹא עֲלִיתֶם בַּפְּרָצוֹת וַתִּגְדְּרוּ גָדֵר עַל־בֵּית יִשְׂרָאֵל לַעֲמֹד בַּמִּלְחָמָה בְּיוֹם יְיָ(יחזקאל יג, ד–ה)
כתב יד אוקספורד 164 (מאגרים, פתיחה, פסקאות ה–ו; לרנר, פתיחתא ה; וילנא, פתיחתא ה).
החתימה ״ואת אלימלך… וילך איש מבית לחם יהודה״ באה במאגרים בראש פסקה ו, ומקומה כאן, בסוף פתיחתא זו, כבלרנר. ״אלימלך״ — בכתב היד ״אבימלך״; ״שבקתנון״ — בכתב היד ״שבתנון״ (הנו״ן מסופקת), ובחתימת הפתיחתא הבאה ״שבקתנון״.
״ביום אף יי״ — בכתב היד ״בים״; בלרנר ״לעמוד [במלחמה] ביום אף י״י״ (יחזקאל יג, ה: ״לעמד במלחמה ביום יי״).
רבי נחוניא פתח:
כְּשֻׁועָלִים בׇּחֳרָבוֹת(יחזקאל יג, ד) —
מה השועל הזה יושב ומצפה בחרבה, בשעה שהוא רואה אדם — לאיזה צד הוא בורח;
כך כְּשֻׁועָלִים בׇּחֳרָבוֹת.
כך לֹא עֲלִיתֶם בַּפְּרָצוֹת(יחזקאל יג, ה) — כמשה.
ולמה היה משה דומה?
לרועה יפה שנפרץ גדר צאנו בערב שבת עם חשיכה,
ועמד וגדרה, ונשתייר שם פרצה אחת, ועמד בתוכה:
בא ארי — ועמד כנגדו;
בא זאב — ועמד כנגדו.
אבל אתם לא עליתם בפרצות כמשה;
שאלו עליתם בפרצות כמשה — הייתם יכולים לעמוד ביום אף יי.
ואת אלימלך — כד אתת עקתא לדרךכד אתת עקתא לדרך — כשבאה הצרה לדרך (לעולם), שבקתנון ואזלת לךשבקתנון ואזלת לך — עזבת אותם והלכת לך!
וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה(רות א, א).
פתיחתא שישית · כשהגדולים והקטנים סובלים זה את זה — אין פרץ ואין צוחה
אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים אֵין־פֶּרֶץ וְאֵין יוֹצֵאת וְאֵין צְוָחָה בִּרְחֹבֹתֵינוּ(תהלים קמד, יד)
כתב יד אוקספורד 164 (מאגרים, פתיחה, פסקה ו; לרנר, פתיחתא ו; וילנא, פתיחתא ו). פתיחתא בלי ״פתח״; הפסוק נדרש בפי רבי יוחנן.
״בשעה שקטנים סובלים את הגדולים״ — הושלם מלרנר. ״פרצה {שני}: <של> פורענות״ — ״שני״ נמחק בידי הסופר, ו״של״ בגליון. ״גלות״ — בכתב היד ״לות״, והגימ״ל הושלמה במאגרים.
״רבי ליליאנוס בר רבי טברוס״ — במאגרים ״ר׳ ליליאנוס בשם ר׳ טברוס״; תוקן כקריאת לרנר באותו כתב יד (״ר׳ לוליאנוס בר טברוס [בשם ר׳ יצחק]״) וכשם החכם בבראשית רבה (״רבי לוליאני בר טברי בשם רבי יצחק״, פרשה א ופרשה כא). שם החכם ״ליליאנוס״ נשאר כבכתב היד. בלרנר נוסף ״[ואין צוחה — לא של פורענות ולא של גלות]״.
״ואת אלימלך… וילך איש מבית לחם יהודה״ — בכתב היד ״אבימלך״, והפסוק חסר; הושלם מלרנר ומחתימת הפתיחתא הקודמת.
אַלּוּפֵינוּ מְסֻובָּלִים(תהלים קמד, יד).
רבי יוחנן אמר:
אלופינו מבלי אין כתיב כאן, אלא אַלּוּפֵינוּ מְסֻובָּלִים —
בשעה שקטנים סובלים את הגדולים:
אֵין פֶּרֶץ — אין פרצה של פורענות,
כמא דאתמרכמא דאתמר — כמו שנאמר: וַתִּפְרׇץ בָּם מַגֵּפָה(תהלים קו, כט);
אֵין יוֹצֵאת — אין יציאה של פורענות,
כמא דאת אמר: וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת יְיָ(במדבר טז, לה);
וְאֵין צְוָחָה — אין צוחה של פורענות,
כמא דאת אמר: וְכׇל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹותֵיהֶם נָסוּ לְקֹולָם(במדבר טז, לד).
ריש לקיש מסריס קרייהמסריס קרייה — מסרס את הפסוק (מהפך את סדרו):
אַלּוּפֵינוּ מְסֻובָּלִים — אל תהי קורא כן, אלא אלופינו מסובלים:
בשעה שהגדולים סובלים את הקטנים —
אֵין פֶּרֶץ — אלא פרצה של גלות,
כמא דאתאמרכמא דאתאמר — כמו שנאמר: וּפְרָצִים תֵּצֶאנָה אִשָּׁה נֶגְדָּהּ(עמוס ד, ג);
וְאֵין יוֹצֵאת — אלא יציאה של פורענות,
כמה דאת אמר: שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ(ירמיה טו, א);
וְאֵין צְוָחָה — אלא צווחה של פורענות,
כמא דאת אמר: וְצִוְחַת יְרוּשָׁלִַם עָלָתָה(ירמיה יד, ב).
רבי ליליאנוס בר רבי טברוס אמר:
בשעה שהגדולים סובלים את הקטנים, והקטנים את הגדולים —
אֵין פֶּרֶץ וְאֵין יוֹצֵאת וְאֵין צְוָחָה בִּרְחֹובֹותֵינוּ:
אֵין פֶּרֶץ — לא של פורענות ולא של גלות;
וְאֵין יוֹצֵאת — לא של פורענות ולא של גלות.
רבי הונא בשם רבי יוסף אומר:
בשעה שהקטנים סובלים את הגדולים, ואין הגדולים נושאין משוימשוי — משא של קטנים —
עליהם הוא אומר: יְיָ בְּמִשְׁפָּט יָבא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו(ישעיה ג, יד).
ואת אלימלך — כד אתא עקתא לדרךכד אתא עקתא לדרך — כשבאה הצרה לדרך (לעולם), שבקתנון ואזלת לךשבקתנון ואזלת לך — עזבת אותם והלכת לך!
וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה(רות א, א).
פתיחתא שביעית · חמשה ״ויהי בימי״ של צרה, משל המדינה שתלתה את גבאי המלך, ו״ויהי״ ו״והיה״ — צרה ושמחה
כתב יד אוקספורד 164 (מאגרים, פתיחה, פסקה ז; לרנר, פתיחתא ז; וילנא, פתיחתא ז). מקבילות: בראשית רבה מב, ג (ובמהדורה זו: בראשית רבה, פרשה מב, פסקה ד); ויקרא רבה יא, ז; אסתר רבה, פתיחתא יא. משל המדינה שהיתה חייבת למלך — מקבילה לפסיקתא דרב כהנא, ולקחתם, ז (״למדינה שהיתה מחייבת לימס למלך, והלך המלך לגבותה״), אבל שם יצאו בני המדינה לקלס את המלך, וכאן תלו את גבאיו.
אחרי המשפט הראשון קיצר הסופר והפנה לבראשית רבה: ״כלה כדאיתא בבראשית רבה פרשת מ״א״ (כולה כמו שהיא בבראשית רבה, פרשה מ״א — בחלוקת כתב היד; בדפוס פרשה מב). דבריו נשארו במקומם, והפתיחתא הושלמה כולה, בסוגריים, מנוסח מהדורת לרנר, מ״רבי שמואל בר נחמני אמר: חמשה הן״ ועד ״תם עונך בת ציון״. גם מה שלרנר עצמו השלים שם מעדי נוסח אחרים נכלל בהשלמה — מלים בודדות (״לו״, ״שם״, ״אם״, ״קשה״, ״בימי״, ״ויהי״, ״היא״, ״אינה״, ״ליה, והכתיב״, ״שנאמר״) ושורות שלמות: ״הברבריין״, ״תיישים, אם אין תיישים אין צאן״, ״ושרפו אותה באש״, ״היאורה תשליכוהו״, דברי רבי ברכיה, רבנן, רבי שמואל בר יצחק ורבי יהודה ברבי סימון על ״החרש והמסגר״, ״בר בא״, ״דאמר רבי יהודה ברבי סימון״, ״יום אחד״, ״שבו נגנז בית המקדש… אל אהל מועד״.
בלרנר בראש הפתיחתא: ״[ר׳ תנחומא [בשם] רבי חייא רבא, ור׳ ברכיה בשם] ר׳ אלעזר״, ״כל מקום שנ׳ ויהי [בימי] צרה״. ״הנה צרה״ — כך בכתב היד. בוילנא ״רבי שמואל אמר: חמשה בימי הם״, ובמשל המדינה ״חייבת ליפסי למלך… שלח טמיאון לגובתה… נטלו אותו והלקוהו וגבו אותו״; ״וכן היה אחד מישראל״ — בוילנא ״כך בימי שפוט השופטים היה אדם מישראל עובד עבודת כוכבים״.
המדרש קורא ״ויבוא אל עין משפט היא קדש״ (בראשית יד, ז; במסורה: ויבאו, והכתיב ״היא״ — ועליו ״׳הוא׳ כתיב״), ״בלמודי״ (ישעיה ח, טז; במסורה: בלמדי), ״לאות ולמופת״ (ישעיה ח, יח; במסורה: לאתות ולמופתים), ״יום שישי״ (בראשית א, לא; במסורה: יום הששי).
וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹוט הַשֹּׁופְטִים(רות א, א).
אמר רבי אלעזר:
זה מדרש עלה בידינו מן הגולה:
כל מקום שנאמר וַיְהִי — הנה צרה.
כלה כדאיתא בבראשית רבה פרשת מ״א.
רבי שמואל בר נחמני אמר: חמשה הן.
וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל(בראשית יד, א) — מה צרה היתה שם?
עָשׂוּ מִלְחָמָה(בראשית יד, ב).
לאוהבו של מלך שהיה שרוי במדינה, ובשבילו היה המלך זקוק למדינה.
פעם אחת באו הברברייןהברבריין — הברברים, שבטי הפרא ונזדווגו לו,
ואמר: וויווי — אוי, שאין המלך כמות שהיה!
כך העולם לא נברא אלא בזכות אברהם,
הדא הוא דכתיב:
ויבוא אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִיא קָדֵשׁ(בראשית יד, ז).
אמר רבי אחא:
לא באו אלא לסמותלסמות — לעוור גלגל עינו של עולם —
עין שעשתה מדת הדין בעולם, אתם מבקשין לסמותה?
הִיא קָדֵשׁ —
אמר רבי אחא: ״הוא״ כתיב — הוא שקידש שמו של הקדוש ברוך הוא בכבשן האש.
וכיון שבאו אותן המלכים ונזדווגו לו, התחילו הכל צווחין: ווי!
וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל.
וַיְהִי בִּימֵי אָחָז(ישעיה ז, א) — מה צרה היתה שם?
אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְׁתִּים מֵאָחוֹר וגו׳(ישעיה ט, יא).
לבן מלכים שנזדווג פירגונופירגונו — מחנכו, האומן הממונה עליו להמיתו.
אמר: אם אני הורגו — הריני מחוייב מיתה למלך;
אלא הריני מושך מניקתומניקתו — מזונו, יניקתו ממנו, ומעצמו הוא מת.
כך אמר אחז:
אם אין גדיים — אין תיישים;
אם אין תיישים — אין צאן;
אם אין צאן — אין רועה.
היה סבור בדעתו לומר:
אם אין קטנים — אין גדולים;
אם אין גדולים — אין תלמידים;
אם אין תלמידים — אין חכמים;
אם אין חכמים — אין בתי כנסיות ובתי מדרשות;
והקדוש ברוך הוא מסלק שכינתו מישראל.
הדא הוא דכתיב:
צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בלמודי(ישעיה ח, טז).
רבי הונא בשם רבי אלעזר:
למה נקרא שמו אחז? שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות.
רבי יעקב ברבי אבהו בשם רבי אחא:
אמר ישעיה: וְחִיכִּיתִי לַיְיָ הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִיוֵּיתִי לוֹ(ישעיה ח, יז).
אין לך שעה קשה מאותה שעה שכתוב בה: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא(דברים לא, יח);
מאותה שעה קיויתי לו: כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ(דברים לא, כא).
ומה הועיל לו?
הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי יְיָ לאות ולמופת בְּיִשְׂרָאֵל(ישעיה ח, יח) —
וכי ילדיו היו? והלא תלמידיו היו!
אלא כיון שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות, התחילו הכל צווחין: ווי!
וַיְהִי בִּימֵי אָחָז.
וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים(ירמיה א, ג) — מה צרה היתה שם?
רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹוהוּ וָבֹהוּ(ירמיה ד, כג).
למלך ששלח פרוסדוגמאפרוסדוגמא — כתב פקודה של המלך שלו למדינה.
מה עשו בני המדינה? נטלו אותה וקרעו אותה ושרפו אותה באש.
אמרו: אוי לנו כשהרגיש המלך דברים הללו!
כדכתיב: וַיְהִי כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר(ירמיה לו, כג).
כיון שראו, התחילו הכל צווחין: ווי!
וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים.
וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ(אסתר א, א) — מה צרה היתה?
לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹוג וּלְאַבֵּד אֶת כׇּל הַיְּהוּדִים(אסתר ג, יג).
למלך שהיה לו כרם, ונזדווגו לו שלשה שונאים:
הראשון התחיל מקטף בעוללותמקטף בעוללות — קוטף את העוללות (האשכולות הקטנים),
השני התחיל מזנב באשכולותמזנב באשכולות — קוצץ את האשכולות,
והשלישי מעקר בגפניםמעקר בגפנים — עוקר את הגפנים.
כך:
פרעה הרשע אמר: כׇּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹורָה תַּשְׁלִיכֻוהוּ(שמות א, כב);
נבוכדנצר אמר: החרש וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף(מלכים ב כד, טז) —
רבי ברכיה בשם רבי יהודה: החרש אלף, והמסגר אלף;
ורבנן אמרי: כלן אלף;
רבי שמואל בר יצחק אמר: אלו הבליוטיןהבליוטין — חברי מועצת העיר;
רבי יהודה ברבי סימון אמר: אלו תלמידי חכמים;
המן בקש לעקור את כל הביצה.
אמר: אנא זבינתיה בבינותאאנא זבינתיה בבינותא — אני קניתיו (את הכל) בבת אחת — באין לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹוג וּלְאַבֵּד.
כיון שראו הכל, התחילו צווחין: ווי!
וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.
וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹוט הַשֹּׁופְטִים — מה צרה היתה?
וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ.
למדינה שהיתה חייבת לפייס את המלך,
שלח גבאי טמיוןגבאי טמיון — גובה של אוצר המלך לגבותה.
מה עשו בני המדינה? תלו אותו וגבו אותו,
ואמרו: מה שרצה לעשות לנו — עשינו לו.
וכן היה אחד מישראל הולך אצל הדיין, והיה הדיין מבקש להלקותו — והיה מלקה את הדיין.
אמר: מה שבקש לעשות לי — עשיתי לו.
כך: אוי לדור ששופט את שופטיו!
וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹוט הַשֹּׁופְטִים.
רבי שמעון בר בא אומר בשם רבי יוחנן:
כל מקום שנאמר ״ויהי״ — משמש צרה ושמחה:
שאם צרה — אין צרה כיוצא בה;
ואם שמחה — אין שמחה כיוצא בה.
אתא רבי שמואל בר נחמני, עבדא פליגאעבדא פליגא — עשה אותה מחלוקת (חלק עליו):
כל מקום שנאמר ״ויהי״ — צרה; ״והיה״ — שמחה.
התיבוןהתיבון — השיבו, הקשו לה: הכתיב וַיְהִי אוֹר(בראשית א, ג)?
אמר להם: אף היא אינה שמחה, שלא זכו העולם להשתמש לאותה אורה.
דאמר רבי יהודה ברבי סימון:
אותה האורה שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון — היה אדם צופה ומביט בה מסוף העולם ועד סופו.
כיון שראה הקדוש ברוך הוא דור אנוש ודור המבול ודור הפלגה, עמד וגינזה ותיקנה לצדיקים לעתיד לבא.
ומניין שגינזה? שנאמר: וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם(איוב לח, טו).
ומניין שגינזה לצדיקים לעתיד לבא? שנאמר: וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹוגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם(משלי ד, יח).
התיבון ליה: והכתיב וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד(בראשית א, ה)?
אמר להם: אף היא אינה שמחה, שכל מה שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון עתיד לכלות,
שנאמר: כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה(ישעיה נא, ו).
התיבון ליה: והכתיב יוֹם שְׁלִישִׁי(בראשית א, יג), וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי(בראשית א, יט), יוֹם(בראשית א, לא) שישי?
אמר להם: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בששת ימי בראשית צריכין עשייה:
כגון החרדל צריך למתקן, החיטין צריכין לטחנן, התורמוסיןהתורמוסין — התורמוסים, פולים מרים צריכין למתקן.
התיבון ליה: והכתיב וַיְהִי יְיָ אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ(בראשית לט, ב)?
אמר להו: אף הוא אינה שמחה, שנתגרה בו הדובשנתגרה בו הדוב — שהתגרה בו הדוב (אשת פוטיפר).
התיבון ליה: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א)?
אמר להן: אף היא אינה שמחה, שבו נגנז בית המקדש,
שנאמר: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד(שמות מ, לה).
התיבון ליה: והכתיב וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי(ויקרא ט, א)?
אמר ליה: אף היא אינה שמחה, שבו ביום מתו נדב ואביהו.
התיבון ליה: והכתיב וַיְהִי יְיָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ(יהושע ו, כז)?
אמר להו: אף הוא אינה שמחה, שבו ביום קרע את בגדיו,
שנאמר: וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹותָיו(יהושע ז, ו).
התיבון ליה: והכתיב וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ(שמואל ב ז, א)?
אמר להן: אף היא אינה שמחה, שבו ביום בא נתן הנביא ואמר לו:
אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת(מלכים א ח, יט).
אמרי ליה: אמרינן דידןאמרינן דידן — אמרנו את שלנו — אמור לנו דידךאמור לנו דידך — אמור לנו את שלך.
אמר להם:
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל(ישעיה כז, יג);
וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס(יואל ד, יח);
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַים(זכריה יד, ח);
וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַים קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ(ישעיה ד, ג).
התיבון ליה: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלִָים(ירמיה לח, כח)?
אמר להם: אף היא שמחה —
שבו ביום נולד מנחם,
ובו ביום בטלו ישראל איפופיסיןאיפופיסין — גזר הדין, פסק הדין של עונותיהם, בו ביום שחרב בית המקדש,
שנאמר: תַּם עֲוֺנֵךְ בַּת צִיּוֹן(איכה ד, כב).
על פי כתב יד אוקספורד, בודליאנה 164. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | אין | — (הוספה) |
| א | דכתיב | — (הוספה) |
| א | ישיבה | ישובה |
| א | קאמיא | קדמייא |
| א | רבי פנחס ואמרי לה רבי אלעזר | — (הוספה) |
| א | חד | — (הוספה) |
| א | נמוגים | נמו-גוים |
| א | ואמרו: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. | — (הוספה) |
| א | אלהיך | אלהים |
| ב | דכתיב | — (הוספה) |
| ב | שופטיהן | שופטיה |
| ג | עם | — (הוספה) |
| ד | עמים | — (הוספה) |
| ד | ירגזון | — (הוספה) |
| ד | אז | — (הוספה) |
| ד | נבהלו | — (הוספה) |
| ד | אין אתם מתכבדין | — (הוספה) |
| ד | סרבנין הם — לכלותן אי אפשר; | — (הוספה) |
| ד | להחזירן למצרים — אי אפשר; | — (הוספה) |
| ד | להחליפן באומה אחרת — אי אפשר. | — (הוספה) |
| ד | הריני מייסרן בייסורים בעולם הזה, וקונסן ברעבון בימי שופטיהם, | — (הוספה) |
| ד | הדא הוא דכתיב: | — (הוספה) |
| ד | וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹוט הַשֹּׁופְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ(רות א, א). | — (הוספה) |
| ה | ביום | בים |
| ה | אלימלך | אבימלך |
| ה | שבקתנון | שבתנון |
| ו | את הגדולים | — (הוספה) |
| ו | בר | בשם |
| ו | גלות | לות |
| ו | אלימלך | אבימלך |
| ו | וילך | — (הוספה) |
| ו | איש | — (הוספה) |
| ו | מבית | — (הוספה) |
| ו | לחם | — (הוספה) |
| ו | יהודה | — (הוספה) |
| ז | רבי שמואל בר נחמני אמר: חמשה הן. | — (הוספה) |
| ז | וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל(בראשית יד, א) — מה צרה היתה שם? | — (הוספה) |
| ז | עָשׂוּ מִלְחָמָה(בראשית יד, ב). | — (הוספה) |
| ז | לאוהבו של מלך שהיה שרוי במדינה, ובשבילו היה המלך זקוק למדינה. | — (הוספה) |
| ז | פעם אחת באו הברבריין ונזדווגו לו, | — (הוספה) |
| ז | ואמר: ווי, שאין המלך כמות שהיה! | — (הוספה) |
| ז | כך העולם לא נברא אלא בזכות אברהם, | — (הוספה) |
| ז | הדא הוא דכתיב: | — (הוספה) |
| ז | ויבוא אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִיא קָדֵשׁ(בראשית יד, ז). | — (הוספה) |
| ז | אמר רבי אחא: | — (הוספה) |
| ז | לא באו אלא לסמות גלגל עינו של עולם — | — (הוספה) |
| ז | עין שעשתה מדת הדין בעולם, אתם מבקשין לסמותה? | — (הוספה) |
| ז | הִיא קָדֵשׁ — | — (הוספה) |
| ז | אמר רבי אחא: ״הוא״ כתיב — הוא שקידש שמו של הקדוש ברוך הוא בכבשן האש. | — (הוספה) |
| ז | וכיון שבאו אותן המלכים ונזדווגו לו, התחילו הכל צווחין: ווי! | — (הוספה) |
| ז | וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל. | — (הוספה) |
| ז | וַיְהִי בִּימֵי אָחָז(ישעיה ז, א) — מה צרה היתה שם? | — (הוספה) |
| ז | אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְׁתִּים מֵאָחוֹר וגו׳(ישעיה ט, יא). | — (הוספה) |
| ז | לבן מלכים שנזדווג פירגונו להמיתו. | — (הוספה) |
| ז | אמר: אם אני הורגו — הריני מחוייב מיתה למלך; | — (הוספה) |
| ז | אלא הריני מושך מניקתו ממנו, ומעצמו הוא מת. | — (הוספה) |
| ז | כך אמר אחז: | — (הוספה) |
| ז | אם אין גדיים — אין תיישים; | — (הוספה) |
| ז | אם אין תיישים — אין צאן; | — (הוספה) |
| ז | אם אין צאן — אין רועה. | — (הוספה) |
| ז | היה סבור בדעתו לומר: | — (הוספה) |
| ז | אם אין קטנים — אין גדולים; | — (הוספה) |
| ז | אם אין גדולים — אין תלמידים; | — (הוספה) |
| ז | אם אין תלמידים — אין חכמים; | — (הוספה) |
| ז | אם אין חכמים — אין בתי כנסיות ובתי מדרשות; | — (הוספה) |
| ז | והקדוש ברוך הוא מסלק שכינתו מישראל. | — (הוספה) |
| ז | הדא הוא דכתיב: | — (הוספה) |
| ז | צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בלמודי(ישעיה ח, טז). | — (הוספה) |
| ז | רבי הונא בשם רבי אלעזר: | — (הוספה) |
| ז | למה נקרא שמו אחז? שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות. | — (הוספה) |
| ז | רבי יעקב ברבי אבהו בשם רבי אחא: | — (הוספה) |
| ז | אמר ישעיה: וְחִיכִּיתִי לַיְיָ הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִיוֵּיתִי לוֹ(ישעיה ח, יז). | — (הוספה) |
| ז | אין לך שעה קשה מאותה שעה שכתוב בה: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא(דברים לא, יח); | — (הוספה) |
| ז | מאותה שעה קיויתי לו: כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ(דברים לא, כא). | — (הוספה) |
| ז | ומה הועיל לו? | — (הוספה) |
| ז | הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי יְיָ לאות ולמופת בְּיִשְׂרָאֵל(ישעיה ח, יח) — | — (הוספה) |
| ז | וכי ילדיו היו? והלא תלמידיו היו! | — (הוספה) |
| ז | אלא כיון שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות, התחילו הכל צווחין: ווי! | — (הוספה) |
| ז | וַיְהִי בִּימֵי אָחָז. | — (הוספה) |
| ז | וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים(ירמיה א, ג) — מה צרה היתה שם? | — (הוספה) |
| ז | רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹוהוּ וָבֹהוּ(ירמיה ד, כג). | — (הוספה) |
| ז | למלך ששלח פרוסדוגמא שלו למדינה. | — (הוספה) |
| ז | מה עשו בני המדינה? נטלו אותה וקרעו אותה ושרפו אותה באש. | — (הוספה) |
| ז | אמרו: אוי לנו כשהרגיש המלך דברים הללו! | — (הוספה) |
| ז | כדכתיב: וַיְהִי כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר(ירמיה לו, כג). | — (הוספה) |
| ז | כיון שראו, התחילו הכל צווחין: ווי! | — (הוספה) |
| ז | וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים. | — (הוספה) |
| ז | וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ(אסתר א, א) — מה צרה היתה? | — (הוספה) |
| ז | לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹוג וּלְאַבֵּד אֶת כׇּל הַיְּהוּדִים(אסתר ג, יג). | — (הוספה) |
| ז | למלך שהיה לו כרם, ונזדווגו לו שלשה שונאים: | — (הוספה) |
| ז | הראשון התחיל מקטף בעוללות, | — (הוספה) |
| ז | השני התחיל מזנב באשכולות, | — (הוספה) |
| ז | והשלישי מעקר בגפנים. | — (הוספה) |
| ז | כך: | — (הוספה) |
| ז | פרעה הרשע אמר: כׇּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹורָה תַּשְׁלִיכֻוהוּ(שמות א, כב); | — (הוספה) |
| ז | נבוכדנצר אמר: החרש וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף(מלכים ב כד, טז) — | — (הוספה) |
| ז | רבי ברכיה בשם רבי יהודה: החרש אלף, והמסגר אלף; | — (הוספה) |
| ז | ורבנן אמרי: כלן אלף; | — (הוספה) |
| ז | רבי שמואל בר יצחק אמר: אלו הבליוטין; | — (הוספה) |
| ז | רבי יהודה ברבי סימון אמר: אלו תלמידי חכמים; | — (הוספה) |
| ז | המן בקש לעקור את כל הביצה. | — (הוספה) |
| ז | אמר: אנא זבינתיה בבינותא — באין לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹוג וּלְאַבֵּד. | — (הוספה) |
| ז | כיון שראו הכל, התחילו צווחין: ווי! | — (הוספה) |
| ז | וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. | — (הוספה) |
| ז | וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹוט הַשֹּׁופְטִים — מה צרה היתה? | — (הוספה) |
| ז | וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ. | — (הוספה) |
| ז | למדינה שהיתה חייבת לפייס את המלך, | — (הוספה) |
| ז | שלח גבאי טמיון לגבותה. | — (הוספה) |
| ז | מה עשו בני המדינה? תלו אותו וגבו אותו, | — (הוספה) |
| ז | ואמרו: מה שרצה לעשות לנו — עשינו לו. | — (הוספה) |
| ז | וכן היה אחד מישראל הולך אצל הדיין, והיה הדיין מבקש להלקותו — והיה מלקה את הדיין. | — (הוספה) |
| ז | אמר: מה שבקש לעשות לי — עשיתי לו. | — (הוספה) |
| ז | כך: אוי לדור ששופט את שופטיו! | — (הוספה) |
| ז | וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹוט הַשֹּׁופְטִים. | — (הוספה) |
| ז | רבי שמעון בר בא אומר בשם רבי יוחנן: | — (הוספה) |
| ז | כל מקום שנאמר ״ויהי״ — משמש צרה ושמחה: | — (הוספה) |
| ז | שאם צרה — אין צרה כיוצא בה; | — (הוספה) |
| ז | ואם שמחה — אין שמחה כיוצא בה. | — (הוספה) |
| ז | אתא רבי שמואל בר נחמני, עבדא פליגא: | — (הוספה) |
| ז | כל מקום שנאמר ״ויהי״ — צרה; ״והיה״ — שמחה. | — (הוספה) |
| ז | התיבון לה: הכתיב וַיְהִי אוֹר(בראשית א, ג)? | — (הוספה) |
| ז | אמר להם: אף היא אינה שמחה, שלא זכו העולם להשתמש לאותה אורה. | — (הוספה) |
| ז | דאמר רבי יהודה ברבי סימון: | — (הוספה) |
| ז | אותה האורה שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון — היה אדם צופה ומביט בה מסוף העולם ועד סופו. | — (הוספה) |
| ז | כיון שראה הקדוש ברוך הוא דור אנוש ודור המבול ודור הפלגה, עמד וגינזה ותיקנה לצדיקים לעתיד לבא. | — (הוספה) |
| ז | ומניין שגינזה? שנאמר: וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם(איוב לח, טו). | — (הוספה) |
| ז | ומניין שגינזה לצדיקים לעתיד לבא? שנאמר: וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹוגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם(משלי ד, יח). | — (הוספה) |
| ז | התיבון ליה: והכתיב וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד(בראשית א, ה)? | — (הוספה) |
| ז | אמר להם: אף היא אינה שמחה, שכל מה שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון עתיד לכלות, | — (הוספה) |
| ז | שנאמר: כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה(ישעיה נא, ו). | — (הוספה) |
| ז | התיבון ליה: והכתיב יוֹם שְׁלִישִׁי(בראשית א, יג), וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי(בראשית א, יט), יוֹם(בראשית א, לא) שישי? | — (הוספה) |
| ז | אמר להם: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בששת ימי בראשית צריכין עשייה: | — (הוספה) |
| ז | כגון החרדל צריך למתקן, החיטין צריכין לטחנן, התורמוסין צריכין למתקן. | — (הוספה) |
| ז | התיבון ליה: והכתיב וַיְהִי יְיָ אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ(בראשית לט, ב)? | — (הוספה) |
| ז | אמר להו: אף הוא אינה שמחה, שנתגרה בו הדוב. | — (הוספה) |
| ז | התיבון ליה: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א)? | — (הוספה) |
| ז | אמר להן: אף היא אינה שמחה, שבו נגנז בית המקדש, | — (הוספה) |
| ז | שנאמר: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד(שמות מ, לה). | — (הוספה) |
| ז | התיבון ליה: והכתיב וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי(ויקרא ט, א)? | — (הוספה) |
| ז | אמר ליה: אף היא אינה שמחה, שבו ביום מתו נדב ואביהו. | — (הוספה) |
| ז | התיבון ליה: והכתיב וַיְהִי יְיָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ(יהושע ו, כז)? | — (הוספה) |
| ז | אמר להו: אף הוא אינה שמחה, שבו ביום קרע את בגדיו, | — (הוספה) |
| ז | שנאמר: וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹותָיו(יהושע ז, ו). | — (הוספה) |
| ז | התיבון ליה: והכתיב וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ(שמואל ב ז, א)? | — (הוספה) |
| ז | אמר להן: אף היא אינה שמחה, שבו ביום בא נתן הנביא ואמר לו: | — (הוספה) |
| ז | אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת(מלכים א ח, יט). | — (הוספה) |
| ז | אמרי ליה: אמרינן דידן — אמור לנו דידך. | — (הוספה) |
| ז | אמר להם: | — (הוספה) |
| ז | וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל(ישעיה כז, יג); | — (הוספה) |
| ז | וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס(יואל ד, יח); | — (הוספה) |
| ז | וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַים(זכריה יד, ח); | — (הוספה) |
| ז | וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַים קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ(ישעיה ד, ג). | — (הוספה) |
| ז | התיבון ליה: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלִָים(ירמיה לח, כח)? | — (הוספה) |
| ז | אמר להם: אף היא שמחה — | — (הוספה) |
| ז | שבו ביום נולד מנחם, | — (הוספה) |
| ז | ובו ביום בטלו ישראל איפופיסין של עונותיהם, בו ביום שחרב בית המקדש, | — (הוספה) |
| ז | שנאמר: תַּם עֲוֺנֵךְ בַּת צִיּוֹן(איכה ד, כב). | — (הוספה) |