מדרש

שמות רבה

פרשה א: ואלה שמות

מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות

מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז

תוכן העניינים ↓

תוכן העניינים

  1. אואלה שמותשמות א, א
§§02§§

מדרש שמות רבה

פרשה א · חלק ב: ואלה שמות

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה(שמות א, א)

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

על פי כתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977 §§cover-end§§

חלק ב

גוף הדרשה

כאֶת בַּת לֵוִי — לידה שלא בצער

דרשת הפסוק · ״את בת לוי… ולא יכלה עוד הצפינו״ · סימני נערות ביוכבד; לידה שלא בצער; הבית שנתמלא אורה; שלושת הירחים

בדפוס סימן כ. ״את בת לוי… שנולדו לה סימני נערות״ — בדפוס בסוף סימן יט, ושם ״אמר רבי יהודה בר זבינא״; בכתב היד הוא ראש פסקה כ. ״אמר רבי לוי: והלא מעוברת היא…״ — אינו בדפוס, ושם ״אמר רבי יהודה: מקיש לידתה להורתה״.

בדפוס: ״אומר טוב שמו, רבי יאשיה אומר טוביה שמו, רבי יהודה אומר הגון לנביאות״; ״והוה מיעברא ביה תלתא ירחי מתחלתו״.

בכתב היד: רבי יהודה — ״טוביה שמו״, רבי נחמיה — ״הגון לנביאות״.

״והיא מעברה״ — הבי״ת מסופקת בכתב היד. ״הצפינו״ — הצד״י והפ״א מסופקות בכתב היד.

אֶת בַּת לֵוִי(שמות ב, א).

איפשר בת ק״ל שנה, וקרי להוקרי לה — וקורא לה ״בת״?

אמר רבי יהודה בר אבינא:

שנולדו לה סימני נערותסימני נערות — סימני הבגרות של נערה צעירה.

וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן(שמות ב, ב).

אמר רבי לוי:

והלא מעוברת היא ג׳ חדשים כשהחזירה, ואתה אמרת: וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן?

אלא מקיש לידתה להורתה:

מה הורתה שלא בצער — אף לידתה שלא בצער.

מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפתקה של חוהבפתקה של חוה — בגזר הדין של חוה (״בעצב תלדי בנים״).

וַתֵּרֶא אֹותוֹ כִּי טוֹב הוּא.

תני רבי מאיר: טוב שמו.

רבי יהודה אמר: טוביה שמו.

רבי נחמיה אמר: הגון לנביאות.

אחרים אומרים: שנולד מהול.

רבנן אמרי:

בשעה שנולד נתמלא הבית אורה.

כתיב התם: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב(בראשית א, ד),

וכתיב הכא: וַתֵּרֶא אֹותוֹ כִּי טוֹב הוּא.

וַתִּצְפְּנֵהוּ ג׳ יְרָחִים —

שלא מנו המצריים אלא משעה שהחזירה,

והיא מעברה תלתא ירחי מתחלה.והיא מעברה… — והיא מעוברת שלושה חדשים מתחילתה.

והיא מעוברת שלושה חדשים מתחילתה.

וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ(שמות ב, ג) —

לפי שהיו המצריים הולכין בכל בית ובית שהיו חושבין שנולד שם תינוק, ומוליכין שם תינוק קטן מצרי,

והיו מבכין אותו, שישמע תינוק ישראל קולו ויבכה עמו.

והיינו דכתיב:

אֶחֱזוּ לָנוּ שֻׁועָלִים שֻׁועָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים(שיר השירים ב, טו).

תרגום לעבריתוקרי לה וקורא לה סימני נערות סימני הבגרות של נערה צעירה בפתקה של חוה בגזר הדין של חוה (״בעצב תלדי בנים״)

כאוַתִּקַּח לוֹ תֵּיבַת גֹּומֶא — ממונם של צדיקים

דרשת הפסוק · ״ותקח לו תבת גמא ותחמרה בחמר ובזפת… ותשם בסוף״ · תיבת גומא — חביב על הצדיקים ממונם; חמר מבפנים וזפת מבחוץ; סוף — ים סוף או אגם

בדפוס סימן כא. בדפוס: ״שחביב עליהם לצדיקים ממונן יותר מגופן״; ״רבי שמואל בר נחמן אמר דבר רך שהוא יכול לעמוד לפני רך ולפני קשה״; ״כדי שיהיו חושבין האסטרולוגין שכבר הושלך למים ולא יחפשו אחריו״.

״אין פושטין״ — הטי״ת מסופקת בכתב היד.

וַתִּקַּח לוֹ תֵּיבַת גֹּומֶא(שמות ב, ג).

למה גומא?

אמר רבי אלעזר:

לפי שחביב עליהם ממונם יותר מגופם.

וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהם בגזל.

רבי שמואל בר נחמני אמר:

דבר רך, שיעמוד לפני רך ולפני קשה.

וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת —

תאנאתאנא — שנינו:

״חמר״ מבפנים, ו״זפת״ מבחוץ,

כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע.

וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף —

רבי אלעזר אמר: ים סוף, שים סוף מגיע עד נילוסנילוס — היאור, נהר מצרים.

רבי שמואל בר נחמני אמר: אגם,

כמה דאת אמר: קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ(ישעיה יט, ו).

ולמה השליכתו ביאור?

שיהו חושבין האצטגניניןהאצטגנינין — החוזים בכוכבים, האסטרולוגים שכבר הושלך במים, ואל יחפשו אחריו.

תרגום לעבריתתאנא שנינו נילוס היאור, נהר מצרים האצטגנינין החוזים בכוכבים, האסטרולוגים

כבוַתֵּתַצַּב אֲחֹותוֹ מֵרָחֹוק — נבואת מרים

דרשת הפסוק · ״ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו״ · מרים מתנבאת על משה, ואביה ואמה; כל הפסוק על שם רוח הקודש

בדפוס סימן כב. ״אלא כשאמרה — כשהוא אהרן״ — כך בכתב היד, ובדפוס ״אלא שאמרה נבואה זו כשהיא אחות אהרן ועדיין לא נולד משה״.

״וכל הענין״ — הסופר מקצר, ובדפוס ״(וכל הענין)״. הדרשה שלמה בבבלי סוטה פרק א, יא ע״א (״אמר רבי יצחק: פסוק זה כולו על שם שכינה נאמר״), ושם נמשכת: ״מה — דכתיב: מה יי אלהיך שואל מעמך; יעשה — דכתיב: כי לא יעשה יי אלהים דבר; לו — דכתיב: ויקרא לו יי שלום״. דברי הסופר נשארו, והמשך הדרשה הושלם בסוגריים מן הבבלי כלשונו (״שואל״; ״יי אלהים״ — במקרא, עמוס ג, ז, ״אדני יי״).

וַתֵּתַצַּב אֲחֹותוֹ מֵרָחֹוק(שמות ב, ד).

למה עמדה מרים מרחוק?

אמר רב עמרם בשם רב:

לפי שהיתה מרים מתנבאת ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל.

וכיון שנולד — נתמלא כל הבית אורה.

עמד אביה ונשקה על ראשה.

אמר לה: בתי, נתקיימה נבואתך!

והיינו דכתיב:

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן(שמות טו, כ).

וכי אחות אהרן, ולא אחות משה?

אלא כשאמרה — כשהוא אהרן, ועדיין לא נולד משה.

וכיון שהטילוהו ליאור, עמדה אמה וטפחה על ראשה,

ואמרה לה: היכן היא נבואתך?

היינו דכתיב:

וַתֵּתַצַּב אֲחֹותוֹ מֵרָחֹוק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ —

לדעת מה יהא בסוף נבואתה.

ורבנין אמריורבנין אמרי — וחכמים אומרים:

כל הפסוק הזה על שם רוח הקדש נאמר:

וַתֵּתַצַּב — על שם וַיָּבֹא יְיָ וַיִּתְיַצַּב(שמואל א ג, י);

אֲחֹותוֹ — על שם אֱמֹור לַחׇכְמָה אֲחֹותִי אָתְּ(משלי ז, ד);

מֵרָחֹוק — על שם מֵרָחוֹק יְיָ נִרְאָה לִי(ירמיה לא, ג);

לְדֵעָה — על שם כִּי אֵל דֵּעוֹת יְיָ(שמואל א ב, ג).

וכל הענין:

מַה — דכתיב: מָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ שֹׁואֵל מֵעִמָּךְ(דברים י, יב);

יֵּעָשֶׂה — דכתיב: כִּי לֹא יַעֲשֶׂה יי אלהים דָּבָר(עמוס ג, ז);

לוֹ — דכתיב: וַיִּקְרָא לוֹ יְיָ שָׁלוֹם(שופטים ו, כד).

תרגום לעבריתורבנין אמרי וחכמים אומרים

כגלִרְחֹוץ עַל הַיְאֹור — בת פרעה ואמתה

דרשת הפסוק · ״ותרד בת פרעה לרחץ על היאר ונערתיה הלכת… ותשלח את אמתה ותקחה״ · הנערות שמיחו בבת פרעה, ״אמתה״ — ידה או שפחתה, ובת פרעה המצורעת

בדפוס סימן כג. בדפוס: ״אין הליכה האמורה כאן אלא לשון מיתה״; ״מלך גוזר גזירה וכל העולם אינן מקיימין אותה ובניו ובני ביתו מקיימין אותה ואת עוברת על מצות אביך״.

״ובניו ובני ביתו״ — הוי״ו של ״ובניו״ והוי״ו שאחריה בגליון כתב היד (״<ו>בני<ו ו>״), והבי״ת מסופקת. ״שלכך כתיב״ — לפני ״כתיב״ ״ש״ מחוקה במאגרים. ״אמתה״ — בכתב היד ״אמתא״, ומאגרים סימנו sic; תוקן כפסוק וכדפוס (״שלכך כתיב אמתה״). ״אמתה״ (בפסוק בראש הענין) — האל״ף מסופקת בכתב היד.

בדפוס: ״ותנינן וכן אתה מוצא… שיני רשעים שברת… שברת אלא שרבבת״.

״וכן את מוצא באמתה של בת פרעה״ — אינו בדפוס.

לִרְחֹוץ עַל הַיְאֹור(שמות ב, ה) —

לרחוץ מגלולי בית אביה.

וְנַעֲרֹותֶיהָ הֹולְכֹות —

אמר רבי יוחנן:

אין הליכה אלא לשון מיתה,

וכן הוא אומר: הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת(בראשית כה, לב).

ולמה מיתו?

אמרו לה: גבירתינוגבירתינו — גבירתנו, אדונתנו, מנהגו של עולם:

מלך גוזר גזירה — כל העולם מקיימין אותה, ובניו ובני ביתו מקיימין אותה;

ואת עוברת על גזירת אביך?!

מיד בא גבריאל וחבטן בקרקעוחבטן בקרקע — והפילן ארצה (והמיתן).

וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ —

רבי יהודה ורבי נחמיה.

חד אמר: ידה;

וחד אמר: שפחתה.

טעמא דמאן דאמר ידה — מדלא כתיב ״שפחתה״;

וטעמא דמאן דאמר שפחתה — מדלא כתיב ״ידה״.

על דעתיה דמאן דאמר שפחתה:

כשבא גבריאל וחבטן בקרקע — הניח לה אחת, דאין דרך בנות מלכים לעמוד יחידה.

איתיבוןאיתיבון — השיבו (הקשו) להם: אליבא דמאן דאמראליבא דמאן דאמר — לדעת מי שאמר ידה — לכתוב ״ידה״!

לא תבראלא תברא — אין זו תשובה, אין זו קושיה: שלכך כתיב אֲמָתָהּ — דאשתרבובי אשתרבבדאשתרבובי אשתרבב — שנשתרבבה ונתארכה (ידה).

ותנינן כןותנינן כן — ושנינו כך:

וכן את מוצא באמתה של בת פרעה,

וכן את מוצא בשִׁינֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ(תהלים ג, ח) —

אל תקרי שִׁבַּרְתָּ אלא ״שרבבתשרבבת — הארכת״.

רבנן אמרי:

בת פרעה מצורעת היתה, לכך ירדה לרחוץ;

וכיון שנגעה בתיבה — נתרפאת.

לכך חמלה על משה, ואהבה אותו אהבה יתירה.

תרגום לעבריתגבירתינו גבירתנו, אדונתנו וחבטן בקרקע והפילן ארצה (והמיתן) איתיבון השיבו (הקשו) להם אליבא דמאן דאמר לדעת מי שאמר לא תברא אין זו תשובה, אין זו קושיה דאשתרבובי אשתרבב שנשתרבבה ונתארכה (ידה) ותנינן כן ושנינו כך שרבבת הארכת

כדוַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד — מושיען של ישראל במים נדון

דרשת הפסוק · ״ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בכה… ותאמר מילדי העברים זה״ · השכינה עם הילד, בכיו של משה, אצטגניני פרעה שטעו, ויום השלכתו ליאור

בדפוס סימן כד. בדפוס: ״היה בוכה ואומר שמא לא אזכה ואראה אחותי הממתנת לי״; ״זה נופל ליאור ואין אחר נופל ליאור״; ״רבון העולמים מי שעתיד לומר שירה על הים ביום זה ילקה במים ביום זה״; ״אמר רבי אחא בר חנינא״; ״ולית תברא אותה שנה מעוברת היתה״.

״קרי ליה ילד״ — לפני ״ילד״ ״הוא״ מחוק בידי הסופר. ״זה נופל ליאור״ ו״מה צופין, הוגים ואינם יודעין״ — בגליון כתב היד. ״כלומר״ — בכתב היד ״כלומ׳ר״ (הגרש מחוק). ״בר פפא״ — הגרש מסופק בכתב היד. ״מהר סיני״ — בכתב היד ״מהם״, ותוקן במאגרים. ״היתה״ — בכתב היד ״הותה״, ותוקן במאגרים.

״והיה כי יאמרו״ — בפסוק (ישעיהו ח, יט) ״וכי יאמרו״, ובדפוס ״מאי דכתיב וכי יאמרו״. ״תשליכוהו״ — כתיב מלא של ״תשליכהו״ (שמות א, כב).

וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד(שמות ב, ו).

״ותראה״ לא נאמר, אלא וַתִּרְאֵהוּ.

אמר רבי יוסי בר חנינא:

שראתה עמו לשכינה.

כלומר: וַתִּרְאֵהוּ — לשכינה עם הילד.

וְהִנֵּה נַעַר בֹּוכֶה —

קרי ליהקרי ליה — קורא לו ״ילד״, וקרי ליה ״נער״!

תני:

הוא ילד, וקולו כנער — דברי רבי יהודה.

אמר לו רבי נחמיה:

אם כן עשיתו למשה רבינו בעל מום!

אלא מלמד שעשתה לו אמו חופת נעריםחופת נערים — כילה, מחסה מקושט של נערים בתיבה.

בֹּוכֶה — היה בוכה ואומר: שמא לא אזכה לה.

דבר אחר:

ילד היה, ומנהגו כנער.

בא גבריאל והכה למשה כדי שיבכה, ותתמלא עליו רחמים.

כיון שראתה אותו בוכה — חמלה עליו.

וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה.

מנין הכירה אותו?

אמר רבי יוסי בר חנינא:

שראתה אותו מהול.

מהו זֶה?

זה נופל ליאור;

שכיון שהפילו ליאור למשה — בטלה הגזרה.

אצטגניני פרעה שטעו

כההיא דאמר רבי אלעזרכההיא דאמר רבי אלעזר — כאותה שאמר רבי אלעזר:

והיה כִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹובוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹונִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים(ישעיה ח, יט) —

צופים ואינם יודעים מה צופין, הוגים ואינם יודעין מה הוגים.

ראו שמושיעם של ישראל במים נדון;

עמדו וגזרו: כׇּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹורָה תַּשְׁלִיכֻוהוּ(שמות א, כב).

כיון שהושלך משה ליאור, אמרו: כבר הושלך מושיען במים!

מיד בטלו גזירתם.

והם אינם יודעים שעל מי מריבה הוא לוקה.

כההיא דאמר רבי יוסי בר חנינא:

הֵמָּה מֵי מְרִיבָה(במדבר כ, יג) —

הֵמָּה — שראו אצטגניני פרעהאצטגניני פרעה — החוזים בכוכבים של פרעה, וטעו.

היינו דקאמרהיינו דקאמר — זהו שאמר:

שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ(במדבר יא, כא).

אמר להם משה לישראל: בשבילי נצלתם אתם כולכם.

היום שהושלך משה ליאור

רבי חנינא בר פפא אמר:

אותו היום כ״א בניסן היה.

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם, מי שעתיד לומר לפניך שירה על הים ביום זה — ילקה ביום זה במים?

רבי אחאי בר חנינא אמר:

אותו היום ששה בסיון היה.

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא:

מי שעתיד לקבל תורה ביום זה מהר סיני — יטבע במים?

איתיביהאיתיביה — הקשו לו, השיבו עליו: בז׳ באדר נולד משה.

על דעתיה דמאן דאמרעל דעתיה דמאן דאמר — לדעת מי שאמר בו׳ בסיון הושלך משה ליאור — ניחאניחא — נוח, מתיישב;

אלא למאן דאמר בכ״א בניסן — לא ניחא!

אותה שנה מעוברת היתה:

רובו של ראשון, ורובו של אחרון, ואמצעי שלם —

תלתא ירחין חשיב להוןתלתא ירחין חשיב להון — שלושה חדשים חשב אותם.

תרגום לעבריתקרי ליה קורא לו חופת נערים כילה, מחסה מקושט של נערים כההיא דאמר רבי אלעזר כאותה שאמר רבי אלעזר אצטגניני פרעה החוזים בכוכבים של פרעה היינו דקאמר זהו שאמר איתיביה הקשו לו, השיבו עליו על דעתיה דמאן דאמר לדעת מי שאמר ניחא נוח, מתיישב תלתא ירחין חשיב להון שלושה חדשים חשב אותם

כהוַתֹּאמֶר אֲחֹותוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה — פה שעתיד לדבר עם השכינה

דרשת הפסוק · ״ותאמר אחותו אל בת פרעה… ותקח האשה הילד ותניקהו״ · משה פוסל את המצריות; העלמה שהלכה בזריזות; בת פרעה מתנבאת; שכר אמו

בדפוס סימן כה. בדפוס: ״בת ישראל לא תניק בנה של כותית אבל כותית תניק בן ישראל ברשותה״; ״חנינא נתנבאת ולא ידעה מה נתנבאת״; ״למה קראה הכתוב עלמה שהלכה בזריזות״.

״המצריות״ (״יאמרו המצריות״) — הרי״ש מסופקת בכתב היד. ״בזריזות״ — הרי״ש הראשונה מסופקת.

״ותקח האשה את הילד״ — בפסוק (שמות ב, ט) בלא ״את״.

״לא כן תנינן…״ — משנה עבודה זרה ב, א: ״בת ישראל לא תניק בנה של נכרית, אבל נכרית מניקה בנה של ישראל ברשותה״.

וַתֹּאמֶר אֲחֹותוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה(שמות ב, ז).

למה אמרה מרים מִן הָעִבְרִיֹּות?

וכי אסור היה למשה לינק מחלב הנוכריות?

לא כן תנינן:

בת ישראל לא תניק בנה של נכרית, אבל נכרית בנה של ישראל מניקת ברשותה(משנה עבודה זרה ב, א)?

אלא למה אמרה כן?

לפי שהחזירתו על כל המצריות, ופסל אותן.

ולמה פסלן?

אמר הקדוש ברוך הוא: פה שעתיד לדבר עמי — יינק דבר טמא?!

והיינו דכתיב:

אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם(ישעיה כח, ט).

דבר אחר:

למה פסל דדיהןדדיהן — שדיהן?

אמר הקדוש ברוך הוא: עתיד זה לדבר עמי;

למחר יאמרו המצריות: זה שמדבר עם השכינה — אני הינקתיהו!

וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה(שמות ב, ח) —

אמר רבי אלעזר: שהלכה בזריזות.

רבי שמואל אמר: שהעלימה את דבריה.

וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵלִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה(שמות ב, ט) —

אמר רבי חמא בר חנינא:

מתנבאת, ואינה יודעת מה נבאת:

הֵילִיכִי — הי שליכי הואהי שליכי הוא — הרי שלך הוא.

וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ —

אמר רבי חמא בר חנינא:

לא דיין לצדיקים שמחזירין להם אבידתם, אלא שנותנין להם שכר.

וַתִּקַּח הָאִשָּׁה את הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ —

באותה שעה נתן לה הקדוש ברוך הוא מקצת שכרה:

היא היתה מחיה את הילדים — אף הקדוש ברוך הוא החזיר לה בנה, ונתן לה שכרה.

תרגום לעבריתדדיהן שדיהן הי שליכי הוא הרי שלך הוא

כווַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד — הזהב והגחלת

דרשת הפסוק · ״ויגדל הילד ותבאהו לבת פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה״ · משה בבית פרעה נוטל את כתרו; ניסיון הזהב והגחלת; שם שקראתו בת פרעה

בדפוס סימן כו. בדפוס: ״והיה פרעה מנשקו ומחבקו והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו״; ״והביאו לפניו בקערה זהב וגחלת״; ״מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים״; ״לא נקבע לו שם בכל התורה אלא כמו שקראתו בתיה בת פרעה״.

״הילד״ — בכתב היד ״הילדה״, והה״א מחוקה בידי הסופר. ״כ״ד חדשים״ — בכתב היד ״נ״ד״ מחוק, ו״כ״ד״ בגליון; כך בדפוס (״כ״ד חדש הניקתהו״). ״מעליו״ — הלמ״ד מסופקת, ו״יו״ בגליון. ״וכלה סעיפיה״ — בכתב היד ״וכלם״, ותוקן במאגרים כפסוק (ישעיהו כז, י). ״[ו]ממנו״ — הוי״ו השלמת מאגרים.

וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד(שמות ב, י).

כ״ד חדשים הניקתו, ואת אמרת: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד?

אלא שהיה גדל שלא כדרך כל הארץ.

וַתְּבִיאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן —

היתה בת פרעה מנשקת ומחבקת אותו כאילו הוא בנה, ולא היתה מוציאתו מפלטריןמפלטרין — מארמון של מלך.

ולפי שהיה יפה — היו הכל מוציאין אותו, ומתאוים לראותו;

מי שהיה רואהו — לא היה מעביר עיניו מעליו.

והיה פרעה נוטלו ומחבקו,

והוא נוטל כתרו של פרעה מעל ראשו ונותנו על ראשו,

כמו שעתיד לעשות לו כשיהיה גדול.

וכן הקדוש ברוך הוא אומר לחירם:

וָאוֹצִיא אֵשׁ מִתּוֹכְךָ הִיא אֲכָלַתְךָ(יחזקאל כח, יח).

וכן בת פרעה מגדלת מי שעתיד ליפרעליפרע — להיפרע, לגבות את העונש מאביה.

ואף מלך המשיח, שעתיד ליפרע מאדום — יושב עמהם במדינה,

שנאמר: שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבָּץ וְכִלָּה סְעִיפֶיהָ(ישעיה כז, י).

הזהב והגחלת

והיו חרטומי פרעה יושבין ואומרים:

מתיראין אנו מזה, שנוטל כתרך ונותנה בראשו,

שלא יהא זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול המלכות ממך.

מהם אומרים להורגו,

מהם אומרים לשורפו.

והיה יתרו יושב ביניהן.

אמר להם: הנער הזה אין לו דעת;

אלא בחנו, והביאו לפניו בקערה אחת זהובזהוב — זהב (מטבעות זהב) וגחלת:

אם יושיט ידו לגחלת — אין בו דעת, ואין עליו משפט מות;

ואם יושיט ידו לזהוב — יש בו דעת, והרגו אותו.

מיד הביאו לפניו זהוב וגחלת, ושלח משה ידו ליקח הזהוב.

בא גבריאל ודחה את ידו, ותפש ידו בגחלת,

והכניס ידו לתוך פיו עם הגחלת, ונכוה לשונו;

וממנו נעשה כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן(שמות ד, י).

וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה —

מכאן אתה למד מתן שכרן של גומלי חסד:

אף על פי שהרבה שמות היו לו למשה, לא נקבע לו שם בתורה אלא כמו שקראתו בת פרעה;

ואף הקדוש ברוך הוא לא קראו בשם אחר.

תרגום לעבריתמפלטרין מארמון זהוב זהב (מטבעות זהב) ליפרע להיפרע, לגבות את העונש

כזוַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה — שסר לראות בסבלותם

דרשת הפסוק · ״ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם״ · משה רואה בסבלות אחיו ומסייע להם, והקדוש ברוך הוא מניח העליונים והתחתונים לדבר עמו

בדפוס סימן כז. בדפוס: ״וכי אין הכל גדילים אלא לומר לך שהיה גדל שלא כדרך כל העולם״; ״והיה מניח דרגון שלו והולך ומיישב להם סבלותיהם ועושה כאלו מסייע לפרעה״; ״ראה הקדוש ברוך הוא במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם״.

״גדלין״ — הגימ״ל מסופקת בכתב היד.

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה(שמות ב, יא) —

בן עשרים שנה היה משה באותה שעה;

ויש אומרים: בן מ׳ שנה.

וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה — וכי אין הכל גדלין? האדם והבהמה והחיה והעוף!

אלא שהיה גדל שלא כדרך העולם.

וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו —

שני יציאות יצא אותו צדיק, זו אחר זו, וכתבן הקדוש ברוך הוא:

וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי(שמות ב, יג) — הרי שנים.

וַיַּרְא בְּסִבְלֹותָם.

מהו וַיַּרְא?

שהיה ראה בסבלותם, ובוכה ואומר: חבל לי עליכםחבל לי עליכם — צר לי עליכם! מי יתן מותי עליכם!

שאין לך קשה ממלאכת הטיט.

והיה נותן כתיפו, ומסייע לכל אחד ואחד מהם.

רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר:

ראה משאוי גדול על קטן, ומשאוי קטן על גדול;

משאוי אדם על אשה, ומשאוי אשה על איש;

משאוי זקן על בחור, ומשאוי בחור על זקן.

והיה מניח דריגוןדריגון — בגד השררה שלו (?) שלו, והולך ומישב להם סבלותם, ועושה עצמו כאלו מסייע לפרעה.

אמר הקדוש ברוך הוא:

אתה הנחת עסקך והלכת לראות בצערן של ישראל, והנהגת להם מנהג אחים —

אני מניח את העליונים ואת התחתונים, ואדבר עמך.

הדא הוא דכתיב:

וַיַּרְא יְיָ כִּי סָר לִרְאוֹת(שמות ג, ד) —

ראה הקדוש ברוך הוא שסר משה מעסקיו לראות את סבלותם של ישראל;

לפיכך וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים.

תרגום לעבריתחבל לי עליכם צר לי עליכם דריגון בגד השררה שלו (?)

כחוַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי — הנוגש ואשת השוטר

דרשת הפסוק · ״וירא בסבלתם וירא איש מצרי… ויפן כה וכה״ · משה מתקן לישראל את השבת; ארבעה דברים שבזכותם נגאלו; הנוגש המצרי ואשת השוטר

בדפוס סימן כח. בדפוס: ״מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת״; ״אחד שלא שנו שמותם (כמו שכתוב בשיר השירים רבה, ובויקרא רבה…)״ — ושם אין שאר הדברים; ״ולא עוד אלא שבא על אשתו של דתן״.

״כמו שתאמר״ — לפניו ״שאמ״ מחוק במאגרים. ״לעשות לו בשדה״ — בכתב היד ״לושות״, ותוקן במאגרים.

דבר אחר:

וַיַּרְא בְּסִבְלֹותָם(שמות ב, יא) — ראה שאין להם מנוחה.

הלך ואמר לפרעה:

מי שיש לו עבד, אם אינו נח יום אחד — אינו מת?

ואלו עבדיך הם; אם אתה מרויח להםמרויח להם — נותן להם רווחה, מניח להם יום אחד בשבוע — אינם מתים.

אמר לו: לך ועשה להם כמו שתאמר.

הלך ועשה להם משה כך, ותקן להם את השבת לנוח.

וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי —

אמר רב הונא בשם בר קפרא:

בשביל ד׳ דברים נגאלו ישראל ממצרים:

שלא שינו את שמם,

ושלא שינו את לשונם,

ושלא גלו סודם,

ושלא הפקירו נשותיהן.

ומנין שלא נחשדו על הערוה?

שהרי אחת היתה, ופרסמה הכתוב,

שנאמר: וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹומִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן(ויקרא כד, יא).

הנוגש המצרי ואשת השוטר

אמרו רבותינו:

נוגשים היו מן המצריים, ושוטרים היו מישראל;

ונוגש ממונה על עשרה שוטרים,

ושוטר ממונה על עשרה מישראל.

היו הנוגשים הולכים לבתי השוטרים בהשכמה, להוציאן לעבודתן לקריאת הגברלקריאת הגבר — עם שחר, בשעה שהתרנגול קורא.

פעם אחת הלך הנוגש המצרי אצל שוטר ישראל, ונתן עיניו באשתו, שהיתה יפת תואר בלי מום.

עמד לשעת קריאת הגבר, והוציאו מביתו;

וחזר המצרי ובא על אשתו,

והיתה סבורה שהוא בעלה, ונתעברה ממנו.

חזר בעלה, מצא המצרי יוצא מביתו.

שאל לה: נגע ביך?

אמרה לו: הן, וסבורה הייתי שאתה הוא.

כיון שידע הנוגש שידע בו — חזר לעבודת הפרך,

והיה מכה אותו ומבקש להורגו, כשם שהורגין אותן ומשליכין אותן לחוצות.

והיה משה רואה, והביט בו:

ראה מה עשה לו בבית ברוח הקדש, וראה מה שעתיד לעשות לו בשדה.

אמר: ודאי זה חייב הריגה!

ולא עוד, אלא שבא על אשתו של דתן ואבירם; ולכך הוא חייב הריגה,

שנאמר: מוֹת יוּמַת הַנֹּואֵף וְהַנֹּואָפֶת(ויקרא כ, י).

והיינו דכתיב:

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה(שמות ב, יב).

תרגום לעבריתמרויח להם נותן להם רווחה, מניח להם לקריאת הגבר עם שחר, בשעה שהתרנגול קורא

כטוַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ — המרים ידו על חבירו

דרשת הפסוק · ״וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול… ויאמר לרשע למה תכה רעך״ · משה נמלך במלאכים והורג את המצרי; דתן ואבירם הנצים; המרים ידו על חבירו נקרא רשע

בדפוס סימן כט. בדפוס: ״רבי יהודה אומר כי אין איש שיקנא להקדוש ברוך הוא ויהרגנו, רבי נחמיה אומר ראה שאין מי שיזכיר עליו את השם ויהרגנו״; ״מגריפה של טיט נטל והוציא את מוחו״ (לפניו ״ויש אומרים״, בקיצור); ״טמנו בפניהן של ישראל״.

בכתב היד ״רבי חמא בר חנינא״ במקום רבי נחמיה.

״אין איש שיקנא״ — בכתב היד ״אין יש אין שיקנא״: ״יש״ מחוק במאגרים, ו״אין״ תוקן ל״איש״. ״[ויש אומרים]״ — בכתב היד סימן הוספה (+) בלא התוספת; הושלם כדפוס.

״המרים ידו על חבירו״ — מקבילות: פסיקתא דרב כהנא, ביום השמיני עצרת, ב (״הפושט ידו לחבירו מנין… אמר רבי זעורא: לא סוף הדבר שהכהו, אלא אפילו הגביה ידו להכותו ולא הכהו — נקרא רשע… בעי מימחיניה, ועד כדון לא מחיתה״); בבלי סנהדרין פרק ז, נח ע״ב (ריש לקיש: ״המגביה ידו על חבירו, אף על פי שלא הכהו — נקרא רשע… למה הכית לא נאמר, אלא למה תכה״).

״יחדיו״ — כתיב מלא של ״יחדו״ (דברים כה, יא).

וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ(שמות ב, יב) — כי אם בן מות הוא.

רבי יהודה אומר:

ראה כי אין איש שיקנא להקדוש ברוך הוא ויהרגהו.

רבי חמא בר חנינא אמר:

ראה שאין מי שיזכיר עליו את השם ויהרגהו.

ורבנן אמרי:

ראה שאין תוחלת של צדיקים עומדת ממנו ולא מזרעו עד סוף כל הדורות.

כיון שראה משה כן, נמלך במלאכים, ואמר להם: חייב זה הריגה?

אמרו לו: הן.

הדא הוא דכתיב:

וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ — שילמד עליו זכות.

וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי — במה?

רבי אביתר אמר: באגרוףבאגרוף — בכף יד קפוצה הרגו.

ויש אומרים: מגריפה של טיטמגריפה של טיט — כלי לגריפת טיט.

רבנן אמרי: הזכיר עליו את השם, והרגו.

וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל —

שלא היה שם אלא ישראל; טמנו בפיהם של ישראל, שנמשלו לחול.

אמר להם: אתם נמשלתם לחול;

מה החול הזה — אדם נוטלו מכאן ומניחו לכאן, ואין קולו נשמע —

כך יטמן הדבר בפיכם, שלא ישמע.

וכן את מוצא שלא נשמע הדבר אלא על ידי עברים,

שנאמר: וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים(שמות ב, יג) — שהיו מתכניםמתכנים — מכונים, נקראים (?) עברים.

נִצִּים — זה דתן ואבירם; קראם נצים על שם סופן.

הם שאמרו דבר זה;

הם הותירו את המן;

הם שאמרו: נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה(במדבר יד, ד);

הם שהמרו על ים סוף.

דבר אחר:

נִצִּים — שהיו מתכוונים להרוג זה את זה,

כמה דאת אמר: כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּיו(דברים כה, יא).

ואמר רבי אלעזר:

במצות שבמיתה הכתוב מדבר.

המרים ידו על חבירו

וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ —

״למה הכית״ לא נאמר, אלא תַכֶּה.

מכאן שמשעה שמרים אדם ידו על חבירו להכותו, אף על פי שלא הכה אותו — נקרא רשע.

רֵעֶךָ — שהוא רשע כיוצא בך;

מלמד ששניהם היו רשעים.

תרגום לעבריתבאגרוף בכף יד קפוצה מגריפה של טיט כלי לגריפת טיט מתכנים מכונים, נקראים (?)

למִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ — לשון הרע

דרשת הפסוק · ״ויאמר מי שמך לאיש שר ושפט עלינו… ויאמר אכן נודע הדבר״ · בן כמה היה משה; ״הלהרגני אתה אמר״ — בשם הרגו; לשון הרע שבישראל

בדפוס סימן ל. בדפוס: ״והלא בנה של יוכבד אתה והיאך קורין לך בן בתיה״; ״רבי יהודה בר רבי שלום בשם רבי חנינא הגדול ורבותינו בשם רבי אלכסנדרי אמרו״.

״שבן מ׳ לבינה״ — לפניו בכתב היד ״רבנן אמרי: אמרו לו: והלא בנה״, הקדמה של השורה שלהלן, ומאגרים מחקוה. ״בן מ׳ שנה״ — הה״א מסופקת בכתב היד.

וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁופֵט עָלֵינוּ(שמות ב, יד) —

רבי יהודה אמר:

בן עשרים שנה היה משה באותה שעה.

אמרו לו: עדיין אין אתה ראוי להיות שר ושופט עלינו, שבן מ׳ לבינהלבינה — לתבונה (אבות ה, כא: ״בן ארבעים לבינה״).

רבי נחמיה אומר:

בן מ׳ שנה היה.

אמרו לו: ודאי שאתה איש, אבל אין אתה ראוי להיות שר ושופט עלינו.

רבנן אמרי:

אמרו לו: והלא בנה של יוכבד אתה, ואיך קורין אותך בנה של בת פרעה?

ואתה מבקש להיות שר ושופט עלינו?

נודיע עליך מה שעשית למצרי!

הַלְהׇרְגֵנִי אַתָּה אֹומֵר —

״אתה מבקש״ אין כתיב, אלא אַתָּה אֹומֵר.

מכאן אתה למד ששם זכר על המצרי, והרגו.

כיון ששמע כך — נתירא מלשון הרע.

וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר —

רבי יהודה בר שלום בשם רבי חנינא הגדול, ורבותינו בשם רבי אליסכנדראי, אומרים:

היה משה מהרהר בלבו ואומר: מה חטאו ישראל, שנשתעבדו מכל האומות?

כיון ששמע דבריו, אמר: לשון הרע יש ביניהם — היאך יהיו ראויים לגאולה?

לכך אמר: אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר — עתה ידעתי באי זה דבר הם משתעבדים.

תרגום לעבריתלבינה לתבונה (אבות ה, כא: ״בן ארבעים לבינה״)

לאוַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה — ויברח משה

דרשת הפסוק · ״וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרג את משה ויברח משה מפני פרעה״ · צוארו של משה כעמוד השן, המלאך שנדמה כמשה, והסנקליטין שנעשו אלמים, חרשים וסומים

בדפוס סימן לא. בדפוס: ״ונתנו י׳ פעמים על צוארו״; ״אמר רבי ינאי וכי אפשר לבשר ודם לברוח מפני המלכות״; ״נעשו כל הסנקליטין״ (בשם רבי יהושע בן לוי); ״והיום אני עומד לך״.

בכתב היד ״ז׳ פעמים״ (בדפוס ״י׳״) ו״והיום איני עומד לך״.

״רבי יהושע בן לוי״ — לפניו ״בא״ מחוק במאגרים.

וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה(שמות ב, טו) — שעמדו דתן ואבירם והלשינו עליו.

וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹוג אֶת מֹשֶׁה —

שלח פרעה והביאו סייףסייף — חרב שאין כמותה,

ונתנו ז׳ פעמים על צוארו של משה,

ונעשה צוארו של משה כעמוד השן, ולא הזיקתהו,

שנאמר: צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן(שיר השירים ז, ה).

ובאותה שעה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה.

וכי איפשר לו לאדם לברוח מן המלכות?

אלא בשעה שתפס פרעה למשה, חייבו להתיז את ראשו;

ירד מלאך מן השמים ונדמה להם כדמות משה,

ותפסו את המלאך, וברח משה.

רבי יהושע בן לוי:

באותה שעה נעשו כל הסנקליטיןהסנקליטין — מועצת השרים, הסנאט שהיו לפני פרעה — מהם אלמים, מהם חרשים, ומהם סומים.

והיו אומרים לאלמים: היכן משה? — ולא היו מדברים;

ולחרשים — ולא היו שומעין;

ולסומין — ולא היו רואין.

והוא שאמר לו:

מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם(שמות ד, יא) — מי שם פה לפרעה, שאמר מפיו: הביאו למשה לבימהלבימה — אל דוכן השופט להורגו?

אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם — מי שם הסגניםהסגנים — השרים הממונים אלמים, חרשים וסומים, שלא ראוך?

ומי עשה עצמך פקח שתברח?

הֲלֹא אָנֹכִי יְיָ — שם הייתי עמך, והיום איני עומד לך?

תרגום לעבריתסייף חרב הסנקליטין מועצת השרים, הסנאט לבימה אל דוכן השופט הסגנים השרים הממונים

לבוַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר — יתרו ובנותיו

דרשת הפסוק · ״וישב בארץ מדין וישב על הבאר ולכהן מדין שבע בנות… ויאכל לחם״ · זיווגים מן הבאר; יתרו שפרש מעבודה זרה ונידוהו; משה מושיע את הבנות; משל הערוד

בדפוס סימן לב. בדפוס: ״רבי יוחנן בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר״; ״אמר דרך אנשים דולים ונשים משקות״; ״והשקה את כל הצאן שהיו שם ונתברכו המים על ידו״; ״זה מבני בניו של יעקב שעמד על הבאר והבאר מתברכת בשבילו״; ״מיד רצתה צפורה אחריו כצפור והביאה אותו, ולמה נקרא שמה צפורה שטיהרה הבית כצפור״.

״והלא״ — האל״ף מסופקת בכתב היד; ״אצל״ — האל״ף מסופקת; ״ממש״ — השי״ן בגליון; ״עריות״ (הראשון) — היו״ד מסופקת. ״אף אכילת לחם״ — בכתב היד ״אין״ מחוק, ו״אף״ בגליון.

״שנא׳ וישק את הצאן. נתברכו המים על ידו והשקה כל הצאן שהיו שם. שנא׳ וישק את הצאן״ — כך בכתב היד, כפול.

״רואי״ — כתיב מלא של ״ראי״ (בראשית כד, סב). ״מהרתם״ — בפסוק (שמות ב, יח) ״מהרתן״; ״ותאמרנה״ — בפסוק (שמות ב, יט) ״ותאמרן״.

וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר(שמות ב, טו) —

קלטקלט — קיבל, אחז דרך אבות.

ג׳ נזדווגו להם זיווגיהון מן הבאר: יצחק, ויעקב, ומשה.

ביצחק כתיב: וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹואִי(בראשית כד, סב);

ועוד, שנזדמנה רבקה לאליעזר למעין.

יעקב — וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה(בראשית כט, ב).

משה — וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר.

וּלְכֹהֵן מִדְיָן ז׳ בָּנוֹת(שמות ב, טז) —

והלא הקדוש ברוך הוא שונא עבודה זרה, ונתן מנוס למשה אצל עובדי עבודה זרה?!

יתרו שפרש מעבודה זרה

אמרו רבותינו:

יתרו כומרכומר — כהן לעבודה זרה לעבודה זרה היה, וראה שאין בה ממש, וביסר עליהוביסר עליה — ובזה לה (?), והרהר לעשות תשובה עד שלא בא משה.

וקרא לבני עירו, ואמר להם: עד עכשיו הייתי משמש אתכם; מעתה שאני זקן — בחרו לכם כומר אחר.

והוציא כלי תשמישי עבודה זרה ונתן להם.

עמדו ונדוהוונדוהו — והחרימוהו, ריחקוהו:

שלא יזדקק לו אדם,

ולא יעשו לו מלאכה,

ולא ירעו את צאנו.

ובקש מן הרועים לרעות לו את צאנו, ולא קבלו.

ולפי כך הוציא את בנותיו.

וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה — מלמד שהיו מקדימות לבוא מפני פחד הרועים.

וַיָּבֹאוּ הָרֹועִים וַיְגָרְשׁוּם(שמות ב, יז) —

איפשר הוא היה כהן מדין, והרועים מגרשים את בנותיו?

אלא ללמדך שנדוהו, וגרשוהו ואת בנותיו כאשה גרושה,

כמה דאת אמר: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם(בראשית ג, כד).

וַיָּקׇם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁיעָן — מלמד שישב עליהן בדין.

אמר: דרך ארץ — אנשים דולין ונשים משקות; וכאן — נשים דולות ואנשים משקים!

״ויצילן״ לא נאמר, אלא וַיּוֹשִׁיעָן.

רבי יוחנן בנו של רבי יוסי הגלילי אומר:

דבר של גלוי עריות באו לעשות עמהן, ועמד משה והושיען.

נאמר כאן וַיּוֹשִׁיעָן, ונאמר להלן אֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ(דברים כב, כז) —

מה להלן גלוי עריות, אף כאן גלוי עריות.

ורבנן אמרי:

מלמד שהשליכו אותן למים, ועמד משה והוציאן משם;

ואין וַיּוֹשִׁיעָן אלא הצלת מים,

שנאמר: הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ(תהלים סט, ב).

וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם — מלמד שדלה משה להן והשקה צאנם, כשם שעשה יעקב לרחל.

וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן(שמות ב, יח) — זה יתרו.

ולמה נקרא שמו רעואל? שנעשה ריע לאל.

וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מהרתם בֹּא הַיּוֹם —

מכאן אתה למד שכל הימים באחרונה הן באות.

ותאמרנה אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ(שמות ב, יט) —

וכי מצרי היה משה?

אלא לבושו מצרי, והוא עברי.

משל הערוד

דבר אחר:

אִישׁ מִצְרִי —

משל לאחד שנשכו הערודהערוד — נחש ארסי, והיה רץ לתת רגליו לתוך המים;

וראה תינוק א׳ שהיה שוקע במים, ושלח ידו והעלה אותו.

אמר לו אותו התינוק: אילולי את — הייתי מת!

אמר לו: אין אני הצלתיך, אלא אותו הערוד שנשכני ונדחתי ממנו למים — הוא הצילך.

כך אמרו בנות יתרו למשה: יישר כחךיישר כחך — ייטב כחך, תודה לך, שהצלתנו מיד הרועים!

אמר להם משה: אותו המצרי שהרגתי — הוא הציל אתכם.

לפיכך אמרו לאביהם אִישׁ מִצְרִי:

מי גרם לזה שיבא אצלנו? איש מצרי שהרג.

דָּלֹה דָלָה לָנוּ — דלי אחר דלי,

והשקה כל הצאן שהיו שם, שנאמר: וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן.

נתברכו המים על ידו, והשקה כל הצאן שהיו שם, שנאמר: וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן.

״צאננו״ לא נאמר, אלא אֶת הַצֹּאן — שאף צאן הרועים השקה.

ומהו לָנוּ? שאף לנו דלה,

שהרועים השליכו אותנו למים, והוא הוציאנו.

וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹותָיו וגו׳(שמות ב, כ) —

אמר להן: סימן זה שאתם אומרות, שדלה והשקה כל הצאן —

זה מבני בניו של יעקב, שעמד על הבאר; שהבאר מכרת את אדוניהמכרת את אדוניה — מכירה את בעליה.

וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹותָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם —

שמא ישא אחת מכם.

אף אכילת לחם האמור כאן אינו אלא אשה,

ודומה לו: כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל(בראשית לט, ו).

מיד רצתה צפורה אחריו כצפור.

תרגום לעבריתקלט קיבל, אחז כומר כהן לעבודה זרה וביסר עליה ובזה לה (?) ונדוהו והחרימוהו, ריחקוהו הערוד נחש ארסי יישר כחך ייטב כחך, תודה לך מכרת את אדוניה מכירה את בעליה

לגוַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ — לשון שבועה

דרשת הפסוק · ״ויואל משה לשבת את האיש… ותלד בן ויקרא את שמו גרשם״ · ״ויואל״ — שבועה, לינה או התחלה; גרשום על שם הנס

בדפוס סימן לג. בדפוס: ״כשנתן לו לבן בנותיו נטלן והלך לו חוץ מדעתו״; ״אמרו קבל עליו לרעות את צאנו ואין ויואל אלא לשון התחלה״.

״[נטלן]״ — בכתב היד סימן הוספה (+) בלא התוספת; הושלם כדפוס. ״את העם״ — בכתב היד ״אל העם״, ומאגרים סימנו sic; תוקן כפסוק (שמואל א יד, כד).

״ותקרא שמו גרשום״ — בפסוק (שמות ב, כב) ״ויקרא את שמו גרשם״; ״ויקרא את שמו מנשה״ — בפסוק (בראשית מא, נא) ״ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה״.

וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ(שמות ב, כא) —

רבי יהודה אמר:

שנשבע לו; ואין וַיּוֹאֶל אלא לשון שבועה,

שנאמר: וַיֹּואֶל שָׁאוּל אֶת הָעָם(שמואל א יד, כד).

ולמה השביעו?

אמר לו: יודע אני שיעקב אביכם, כשנתן לו לבן בנותיו — נטלן והולך לו חוץ מדעתו;

שמא אני נותן לך את בתי — את עושה כך?

מיד נשבע לו, ונתן לו את צפורה בתו.

ורבי נחמיה אומר:

קבל עליו ללון עמו; ואין וַיּוֹאֶל אלא לשון לינה,

שנאמר: הוֹאֶיל נָא וְלִין(שופטים יט, ו).

ורבותינו אומרים:

קבל עליו לרעות צאנו.

ותקרא שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁום(שמות ב, כב) —

דרך הצדיקים לשום שם לבניהם על שם המאורע.

ביוסף מהו אומר?

וַיִּקְרָא את שמו מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כׇּל עֲמָלִי(בראשית מא, נא),

וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי(בראשית מא, נב) —

כדי לזכור הנסים שעשה עמו הקדוש ברוך הוא.

אף משה קרא בנו גרשום, על הנס שעשה לו הקדוש ברוך הוא,

שגר היה בארץ נכריה, והצליחו הקדוש ברוך הוא שם.

לדוַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם — וימת מלך מצרים

דרשת הפסוק · ״ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים… ויזכר אלהים את בריתו״ · ימים של צער; פרעה שנצטרע; גזירת הרחיצה בדם; זעקה, שועה ונאקה

בדפוס סימן לד. בדפוס: ״אם לא נשחוט מקטני ישראל… בערב… בבקר״, והמספר ק״נ (בכתב היד ק״כ); ״אלא בזכות אבות נגאלו״.

״[ימים] רבים״ — השלמת מאגרים. ״ויזעקו״ — בכתב היד ״ויצעקו״, ומאגרים סימנו sic; תוקן כפסוק (שמות ב, כג). ״[ז]עק״ — ראש המלה אינו קריא בכתב היד (״<..>עק״), והושלם כפסוק (יחזקאל כא, יז). ״תשוע״ (הראשון) — ״תש״ בגליון.

״ואשה כי תזוב״ — בפסוק (ויקרא טו, כה) ״כי יזוב״.

וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם(שמות ב, כג) —

ימים של צער; לפיכך קורא אותם ימים רבים.

ודכותהודכותה — וכיוצא בו:

וְאִשָּׁה כִּי תזוב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים(ויקרא טו, כה) —

לפי שהיו ימים של צער, לפיכך קורא אותם רבים.

וַיָּמׇת מֶלֶךְ מִצְרַיִם —

נצטרע, והמצורע חשוב כמת,

שנאמר: אַל נָא תְהִי כַּמֵּת(במדבר יב, יב);

ואומר: בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻוזִּיָּהוּ(ישעיה ו, א).

וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל — למה נאנחו?

לפי שהיו אומרים חרטומי מצריםחרטומי מצרים — מכשפי מצרים:

אין לך רפואה, אם לא תשחוט מקטני ישראל ק״כ בבקר וק״כ בערב, ורחוץ בדמיהם ב׳ פעמים ביום.

כיון ששמעו ישראל כך גזרה קשה — התחילו מתאנחים ומקוננים.

ואין וַיִּזְעָקוּ אלא לשון קינה,

כדכתיב: זְעַק וְהֵילֵל בֶּן אָדָם(יחזקאל כא, יז).

וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים —

אינו אומר ״צעקתם״, אלא שַׁוְעָתָם,

כמו דכתיב: וְנֶפֶשׁ חֲלָלִים תְּשַׁוֵּעַ(איוב כד, יב).

וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם(שמות ב, כד) — נאקת החללים,

שנאמר: מֵעִיר מְתִים יִנְאָקוּ וְנֶפֶשׁ חֲלָלִים תְּשַׁוֵּעַ.

וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ —

לא היו ראויין ישראל לינצל, אלא בזכות האבות,

כדכתיב: וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ.

אמרו רבותינו: נעשה להם נס, ונתרפא מצרעתו.

תרגום לעבריתודכותה וכיוצא בו חרטומי מצרים מכשפי מצרים

להוַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל — בלא מעשים טובים

דרשת הפסוק · ״וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים״ · ״וירא אלהים״ — שלא היו בידם מעשים טובים; ״שדים נכנו״ — משה ואהרן

בדפוס סימן לה. בדפוס: ״לא היה צורך לומר אלא ושערך צמח… שדים נכונו שקודם בא סימן התחתון מן העליון״.

״היה״ (״לא היה צריך״) — היו״ד והה״א מסופקות בכתב היד.

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות ב, כה) —

כמו דכתיב: רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי(שמות ג, ז).

וַיֵּדַע אֱלֹהִים —

כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹובָיו.

דבר אחר:

וַיַּרְא אֱלֹהִים — שלא היה בידם מעשים טובים שיגאלו בזכותם.

וכן הוא מפורש על ידי יחזקאל:

רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹואִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִים נָכֹונוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ(יחזקאל טז, ז).

לא היה צריך לומר אלא ״שעריך צמח״, שקודם בא סימן התחתון מן העליון.

אלא מהו שָׁדַיִם נָכֹונוּ?

זה משה ואהרן, שהיו נכונים לגאלם,

דכתיב: שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה(שיר השירים ד, ה).

וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ — הגיע הקץ של גאולה.

וְאַתְּ עֵירֹם וְעֶרְיָה — בלא מעשים טובים.

לכך נאמר: וַיַּרְא אֱלֹהִים — שאין בידם מעשים ליגאל בהם.

לווַיֵּדַע אֱלֹהִים — ידע שהגיע הקץ

דרשת הפסוק · ״וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים״ · הקץ והברית; מה ראה ומה ידע; התשובה, ובאיזו זכות יצאו

בדפוס סימן לו. בדפוס: ״שראה שהן עתידין להמרות על ים סוף״ (בשם ר״ל, ריש לקיש); ״לא יצאו משם אלמלא זכות האבות״; ״וכשם שהמשקוף גבוה כך היה גדול שבאבות״; ״ללמדך שבזכות כל אלו יצאו״.

״רבי יהודה בן לקיש״ — בכתב היד ״ר׳ יהודה ב״ל״; בדפוס ״ר״ל״ (ריש לקיש), ומכאן ״בן לקיש״ ולא ״בן לוי״ (רבי יהושע בן לוי נכתב כאן ״ריב״ל״).

״שעשו״ — אחריו ״תה״ מחוק בידי הסופר. ״עתידין״ (״להקדים נעשה לנשמע״) — בכתב היד ״עתידים״, ותוקן במאגרים. ״[א]ת הדם״ — האל״ף השלמת מאגרים. ״גבוה״ — בכתב היד ״גדול״, ותוקן במאגרים כדפוס.

וַיֵּדַע אֱלֹהִים(שמות ב, כה) —

ידע שהגיע הקץ, שעליו לגאלם למען שמו הגדול, בעבור הברית שכרת עם האבות.

וכן הוא אומר: וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ(שמות ב, כד);

ואומר על ידי יחזקאל: וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי(יחזקאל כ, ט).

דבר אחר:

וַיַּרְא אֱלֹהִים —

אמר רבי יהודה בן לקיש:

ראה שהן עתידין להמרות על ים סוף,

דכתיב: וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף(תהלים קו, ז).

וַיֵּדַע אֱלֹהִים — ידע שהן עתידין לומר: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ(שמות טו, ב).

ורבי יהושע בן לוי אמר:

ראה שהן עתידין לומר: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל(שמות לב, ד).

וידע שהן עתידין להקדים ״נעשה״ ל״נשמע״.

ורבנן אמרי:

וַיַּרְא — שעשו תשובה הבינוניים שבהם, וגם הרשעים הרהרו לעשות תשובה,

דכתיב: הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ(שיר השירים ב, יג).

וַיֵּדַע אֱלֹהִים — שאפילו אחד בחבירו לא היה יודע, אלא הקדוש ברוך הוא לבדו;

וזה מכוין את לבו, ועושין תשובה.

ואף על פי שעשו תשובה — לא יצאו משם אלמלא זכות אברהם,

שמדת הדין מקטרגת עליהם על העגל שהיו עתידין לעשות.

ועל זה נאמר:

וּלְקַחְתֶּם אֲגֻודַּת אֵזוֹב(שמות יב, כב) — כנגד שהשפילו עצמן לעשות תשובה כאזוב.

וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף — בזכות התורה שהן עתידין לקבל,

דכתיב במתן תורה: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם(שמות כד, ח).

וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף — שאברהם גדול לגרים;

וכשם שהמשקוף גבוה — הוא גדול שבאבות.

וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹות — בזכות יצחק ויעקב.

ללמדך שבזכות אלו יצאו.

דבר אחר:

וַיַּרְא אֱלֹהִים — פרישות שביניהםפרישות שביניהם — הפרישות מן העריות שהיתה ביניהם.

וַיֵּדַע אֱלֹהִים — ידע שקרב הזמן שאמר לאברהם,

ונגלה על משה להודיעו כשהיה רועה.

תרגום לעבריתפרישות שביניהם הפרישות מן העריות שהיתה ביניהם

חילופי נוסח והשלמות

על פי כתב יד ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
כבמַה — דכתיב: מָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ שֹׁואֵל מֵעִמָּךְ(דברים י, יב);— (הוספה)
כביֵּעָשֶׂה — דכתיב: כִּי לֹא יַעֲשֶׂה יי אלהים דָּבָר(עמוס ג, ז);— (הוספה)
כבלוֹ — דכתיב: וַיִּקְרָא לוֹ יְיָ שָׁלוֹם(שופטים ו, כד).— (הוספה)
כגאמתהאמתא
כדהרהם
כדהיתההותה
כווכלהוכלם
כוו— (הוספה)
כחעשותושות
כטאישאין
כטויש אומרים:— (הוספה)
לגאתאל
לגנטלן— (הוספה)
לדימים— (הוספה)
לדויזעקוויצעקו
לדזְ— (הוספה)
לועתידיןעתידים
לואֶ— (הוספה)
לוגבוהגדול

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
שמות רבהכ״י ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977
תלמוד בבלידפוס וילנא (פרויקט השו״ת)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
שמות רבהכ״י ירושלים, הספרייה הלאומית 24°5977
תלמוד בבלידפוס וילנא (פרויקט השו״ת)