מדרש

תנחומא

פרשת פנחס

מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות

מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז

תוכן העניינים ↓

תוכן העניינים

פרשת פינחס

  1. אפינחס בן אלעזרבמדבר כה, יא
  2. ביפקד יי אלהי הרוחותבמדבר כז, טז
  3. גצו את בני ישראלבמדבר כח, ב
  4. דביום השמיני עצרתבמדבר כט, לה
§§5201§§

מדרש תנחומא

דרשה א

פינחס בן אלעזר

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי(במדבר כה, יא)

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212 §§cover-end§§

חלק א

גוף הדרשה

א״פינחס בן אלעזר״ — למה יחסו הכתוב; ששה שמות לזמרי

דרשת הפסוק · ״פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן״ · הכתוב מייחס את פינחס אחרי אהרן מפני לעז השבטים; שמותיו של זמרי; השופך דם רשעים כמקריב קרבן

בדפוס סימן א. ״עניין תחלת הסדר״ — בכתב היד כותרת; בבובר, פנחס ג, בגוף הטקסט ״נחזור על תחלת הסדר״, אחרי הילמדנו ״הרואה בני אדם משונים״ והפתיחתא ״האותיות שאלוני״ (בובר א–ב), שבכתב היד הזה הם סעיפים י–יא. אחרי ״אחר מעשה זמרי״ כתב הסופר ״שבשעה שנדקר זמרי בן סלוא״ ומחקו; כך הוא בדפוס ובבובר, ״מה ראה… אחר מעשה זה, שבשעה שנדקר זמרי…״.

״ואלו הן: זמרי״ — בגליון כתב היד. ״ששה שמות״ — כך בכתב היד ובבמדבר רבה כא, ג; בדפוס ״שלשה שמות היו לזמרי״. ״צורי שדי״ — בכתב היד במקף (״צורי־שדי״), וכן ״צרי־שדי״ בסופו, והי׳ האחרונה מסופקת. ״וכן״ (״וכן הוא אומר״) — האותיות ״כן״ מסופקות בכתב היד. ״והיתה לו ולזרעו אחריו ברית״ — הפסוק (במדבר כה, יג) ממשיך ״כהונת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל״, ועליו ״שכתוב בו כפרה״.

בדפוס: ״לפיכך בא הכתוב ליחס פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן״; ואחרי ״הנני נותן לו וגו׳״ בדפוס דרשת ״גדול השלום… והתורה כלה שלום… ובתפלה חותמין… בשלום״, שאינה בכתב היד; פירוש השמות בדפוס בסימן ב.

מקבילות: תנחומא בובר, פנחס ג; במדבר רבה כא, ג (״אמרו חכמים ו׳ שמות יש לו לזמרי… בן פוטיאל זה״). דרשת השלום שבדפוס — במדבר רבה כא, א.

עניין תחלת הסדר:

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר(במדבר כה, יא).

מה ראה הקדוש ברוך הוא ליחס פנחס אחר מעשה זמרי?

אמרו חכמים:

ששה שמות לזמרי, ואלו הן:

זמרי,

בן סלוא,

שאול,

בן הכנענית,

ושלומיאל,

בן צורי שדי.

זמרי — על שנעשה על אותה מדינית כביצה מוזרתמוזרת — מקולקלת, שאינה מוציאה אפרוח;

בן סלוא — שהסליאשהסליא — שהעלה, שהזכיר והוציא לגלוי עון משפחתו;

שאול — על שהשאיל עצמו לעבירה;

בן הכנענית — שעשה מעשה כנען.

ומה שמו?

שלומיאל בן צרי שדי.

את מוצא:

בשעה שנדקר זמרי עם כזבי — עמדו השבטים עליו ואמרו:

ראיתם בן פוטי זה, שפיטםשפיטם — שהאכיל ופיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה — הרג נשיא שבט מישראל!

לפיכך בא הכתוב ליחסו:

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן.

לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹותֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם(במדבר כה, יב) — שעדיין קיים.

וכן הוא אומר: בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וגו׳(מלאכי ב, ה).

וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית וגו׳(במדבר כה, יג) —

וכי קרבן הקריב, שכתוב בו כפרה?

אלא ללמדך: שכל השופך דמן של רשעים — כאילו הקריב קרבן.

תרגום לעבריתמוזרת מקולקלת, שאינה מוציאה אפרוח שהסליא שהעלה, שהזכיר והוציא לגלוי שפיטם שהאכיל ופיטם

בוְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה

דרשת הפסוק · ״ושם איש ישראל המכה״ · הכתוב מפרסם צדיקים לשבח ורשעים לגנאי; זמרי פורץ גדר, וצור שהפקיר את בתו

בדפוס סימן ב. ״זיכר צדיק״ — בפסוק (משלי י, ז) ״זכר צדיק״. ״לשמעוני״ — בפסוק (במדבר כה, יד) ״לשמעני״. ״ויקחו בני יעקב״ — בפסוק (בראשית לד, כה) ״ויקחו שני בני יעקב״. ״על חלליהן״ — בפסוק (במדבר לא, ח) ״על חלליהם״. ״ופרץ גדר״ — מקהלת י, ח (״ופרץ גדר ישכנו נחש״), וכך בדפוס.

בדפוס: ״כך מתעסק בגנות הרשעים״; ״פרסם פנחס לשבח ופרסם זמרי לגנאי, עליהם נאמר״; ״הכתוב מתמיה עליו פורץ גדר ישכנו נחש״; ״להודיעך שנאתן של מדינים עד היכן היתה, שבת מלך הפקירו לקלון״; ״צור גדול שבכלם והיה מלך והפקיר בתו, מי לא היה מפקיר״; ״ולפי שבזה את עצמו והפקיר בתו בקלון״.

מקבילות: תנחומא בובר, פנחס ג (״הכתוב תמיה עליו פורץ בן גודר״; ״שבת מלכים הפקירו בקלון״); במדבר רבה כא, ג–ד.

וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה(במדבר כה, יד).

כשם שהקדוש ברוך הוא מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסמן בעולם —

כך מתעסק בגנותן של רשעים לפרסמן בעולם.

פירסם פינחס לשבח, וזמרי לגנאי;

עליהם הוא אומר: זֵיכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב(משלי י, ז).

זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לשמעוני —

שכל הפוגם את עצמו — פוגם את משפחתו עמו.

זִמְרִי בֶּן סָלוּא — הכתוב מתמיהמתמיה — מביע תמיהה, מתפלא עליו:

וּפֹרֵץ גָּדֵר(קהלת י, ח) — פורץ בן גודר.

אביו קנא על הזנות תחלה,

שנאמר: וַיִּקְחוּ בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וגו׳(בראשית לד, כה);

וזה פרץ גדר שגדר אביו.

וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כׇּזְבִּי בַת צוּר(במדבר כה, טו) —

להודיעך עד היכן נתנו המדינים עצמן:

שבת מלך הפקירו בקלון,

שנאמר: וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חלליהן אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע(במדבר לא, ח).

צור גדול מכולן — מלך הוא, והפקיר את בתו;

מי ראה המלך הפקיר את בתו — ולא היה מפקיר?

ולפי שביזה עצמו ופירסם את בתו בקלון — גרעו הכתוב וכתבו שלישי:

אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר.

אבל הוא מלך שבכולן:

רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב.

תרגום לעבריתמתמיה מביע תמיהה, מתפלא

גצָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים

דרשת הפסוק · ״צרור את המדינים״ · המחטיא קשה מן ההורג; לא תדרוש שלומם — דוד וחנון, ומלחמת יורם ויהושפט במואב

בדפוס סימן ג. ״וידבר יי צרור את המדינים״ — בפסוק (במדבר כה, טז–יז) ״וידבר יי אל משה לאמר צרור…״. ״והמחטיא הורג בשתי עולמות״ — בגליון כתב היד. ״הקדוש ברוך הוא״ (״אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה תעבור״) — הב׳ מסופקת בכתב היד. ״מותר״ — בכתב היד ״מוזהר״, ומאגרים מסמנו (״כך כתוב״); בדפוס ״שלא יהא אדם מותר על התורה״, ובבמדבר רבה כא, ה ״מוותר״. ״לנחם מלך בני עמון״ — בדפוס ״לנחש בני עמון״. ״שהכתבתי״ — כך בכתב היד. ״ויסובו״ — בפסוק (מלכים ב ג, ט) ״ויסבו״. ״מאתו״ — בפסוק (מלכים ב ג, יא) ״מאותו״. ״ויהושפט מלך אדום״ — בפסוק (מלכים ב ג, יב) ״ויהושפט ומלך אדום״, וכך בדפוס ובבובר. ״מונה״ — בכתב היד ״מינה״, ומאגרים מסמנו (״כך כתוב״); בדפוס ובבובר ״מונה״. ״מן אותה שעה״ — ״מן״ כפול בכתב היד, והשני נמחק במאגרים. ״אמר״ (״אמר למלך ישראל״) — בכתב היד ״אומ׳״, והו׳ נמחקה במאגרים. ״התחיל״ — הי׳ מסופקת בכתב היד. ״והנחל הזה״ — בפסוק (מלכים ב ג, יז) ״והנחל ההוא״.

בדפוס: ״אם בא להרגך השכם להרגו״; ״שכל המחטיא את חבירו קשה מן ההורגו שההורגו בעה״ז יש לו חלק לעה״ב והמחטיאו הורגו בעה״ז ולעה״ב״; ״ובעה״ז לא יצאו ידיהם שנא׳ צרור את המדינים״; ״ולבסוף בא לידי בזיון… ובא לידי בזיון ואח״כ לידי מלחמה עם ארם נהרים ועם מלכי צובה ועם מלכי מעכה ועם בני ארבע אומות״; ״דבר אחר צרור את המדינים אע״פ שכתבתי בתורתי כי תקרב אל עיר… לא תשחית וגו׳, לאלו לא תעשה כן״; ״להודיע רשעו של יהורם שלא היה מודה בו ולא הודה בו אל יהושפט״; ״כשראה מלך ישראל את אלישע״; ״ויאמר אלישע חי יי וגו׳ ועתה קחו לי מנגן וכל אותה הפרשה״ (בלא ״כי כה אמר… ימלא מים״).

מקבילות: תנחומא בובר, פנחס ד–ה; במדבר רבה כא, ד–ו (״ר״ש אומר… והמחטיאו הורגו״ בבובר; ״שלא יהא אדם מוותר על התורה״ בבמדבר רבה).

וַיְדַבֵּר יְיָ(במדבר כה, טז) צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם(במדבר כה, יז).

למה?

כִּי צֹורְרִים הֵם לָכֶם(במדבר כה, יח).

מיכאן אמרו חכמים:

בא להרגך — השכם להרגו.

רבי שמעון אומר:

מנין אתה אומר שכל המחטיא את האדם — יתר מן ההורגו?

שההורגו — הורגו בעולם הזה, ויש לו חלק לעולם הבא;

והמחטיא — הורג בשתי עולמות.

שתי אומות קדמו את ישראל בחרב, ושתים בעבירה.

המצריים והאדומיים קדמום בחרב:

מצרים — אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּוף אַשִּׂיג(שמות טו, ט);

אדום — וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב(במדבר כ, יח).

ושתים בעבירה — עמונים ומואבים.

על אלה שקדמום בחרב כתיב: לֹא תְתַעֵב אֲדֹומִי, לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ(דברים כג, ח);

אבל אלו שקדמום בעבירה, להחטיא את ישראל — כתיב: לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְיָ(דברים כג, ד).

ובעולם הזה לא יצאו ידיהם.

צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים — מהו?

אף על פי שכתבתי בתורתי: כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם(דברים כ, י) —

לאלו לא תעשו כן, אלא לֹא תִדְרֹושׁ שְׁלֹומָם וְטֹובָתָם כׇּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם(דברים כג, ז).

דוד וחנון בן נחש

את מוצא:

במי שבא עמהם במידת רחמים — לסוף בא לידי בזיון, ומלחמות, וצרות.

ואי זה זה?

זה דוד:

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶעֱשֶׂה חֶסֶד עִם חָנוּן בֶּן נָחָשׁ(שמואל ב י, ב).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה תעבור על דברי?

אני אמרתי: לֹא תִדְרֹושׁ שְׁלֹומָם וְטֹובָתָם,

ואתה עושה עמהם גמילות חסדיםגמילות חסדים — מעשי חסד?

אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה(קהלת ז, טז) — שלא יהא אדם מותר על התורה.

וזה שולח לנחם מלך בני עמון, ולעשות עמו חסד הרבה וטוב —

סוף בא לידי ביזיון:

וַיִּקַּח חָנוּן אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיְגַלַּח אֶת חֲצִי זְקָנָם וַיִּכְרֹות אֶת מַדְוֵיהֶם בַּחֵצִי עַד שְׁתוֹתֵיהֶם וַיְשַׁלְּחֵם(שמואל ב י, ד).

בא לידי מלחמות:

עם ארם נהרים,

ועם ארם צובה,

ועם מלכי מעכה,

ועם בני עמון —

ארבע אומות.

וכתיב: וַיַּרְא יוֹאָב כִּי הָיְתָה אֵלָיו פְּנֵי הַמִּלְחָמָה מִפָּנִים וּמֵאָחוֹר(שמואל ב י, ט).

מי גרם לו?

שביקש לעשות טובה עם מי שאמר הקדוש ברוך הוא: לֹא תִדְרֹושׁ שְׁלֹומָם וְטֹובָתָם.

לכך כתיב: צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים.

לפי שהכתבתי: כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים וגו׳(דברים כ, יט) —

לאילו לא תעשו, אלא חבלוחבלו — השחיתו, קצצו אילנותיהם.

יורם ויהושפט במלחמת מואב

וכן אתה מוצא:

בשעה שהלך יורם מלך ישראל, ויהושפט מלך יהודה, ומלך אדום להלחם במואב —

וַיָּסֹובּוּ דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא הָיָה מַיִם לַמַּחֲנֶה וְלַבְּהֵמָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם(מלכים ב ג, ט).

התחילו בוכים:

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲהָהּ כִּי קָרָא יְיָ לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב(מלכים ב ג, י).

השיבו יהושפט:

הַאֵין פֹּה נָבִיא לַיְיָ וְנִדְרְשָׁה אֶת יְיָ מאתו וַיַּעַן אֶחָד מֵעַבְדֵי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ(מלכים ב ג, יא) —

להודיעו רשעו של יורם, שלא היה מודה, ולא הודה בו אלא יהושפט:

וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט יֵשׁ אוֹתוֹ דְּבַר יְיָ וַיֵּרְדוּ אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ אֱדוֹם(מלכים ב ג, יב).

ולמה לא נאמר כאן ביהושפט ״מלך״?

להודיע ענותנותו של אותו צדיק:

שלא רצה לירד לפני הנביא בבגדי מלכות, אלא כחבר הדיוטהדיוט — אדם פשוט, שאינו בעל שררה.

ויש אומרים:

מפני שנגזרה גזירה ליהרג עם אחאב,

והיה הכתוב מונה לבנו מן אותה שעה —

לכך לא נכתב ״מלך״.

ובשכר שירדו לפני הנביא — זכו לראות את כל הנסים.

כשראה אותם אלישע בן שפט — אמר למלך ישראל:

מַה לִּי וָלָךְ לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ(מלכים ב ג, יג).

התחיל מתחנן לפניו ואומר:

וַיֹּאמֶר לוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אַל כִּי קָרָא יְיָ לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב —

שלא שאל בו מימיו.

וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע חַי יְיָ צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹושֵׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ(מלכים ב ג, יד),

וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן(מלכים ב ג, טו);

כִּי כֹה אָמַר יְיָ לֹא תִרְאוּ רוּחַ וְלֹא תִרְאוּ גֶשֶׁם וְהַנַּחַל הזה יִמָּלֵא מָיִם(מלכים ב ג, יז).

הרי נתן להם מים, מה שהיו צריכין.

ועוד אמר להם: מואבים נופלים בידכם —

וְהִכִּיתֶם כׇּל עִיר מִבְצָר וְכׇל עִיר מִבְחר וְכׇל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ וְכׇל מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּומוּ(מלכים ב ג, יט).

אמרו לו: הכתוב אומר לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ, ואתה אומר כן?

אמר להם: על כל האומות צוה, וזו קלה היא ובזויה היא,

שנאמר: וְנָקַל זֹאת בְּעֵינֵי יְיָ וְנָתַן אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם(מלכים ב ג, יח).

שאמר: לֹא תִדְרֹושׁ שְׁלֹומָם וְטֹובָתָם כׇּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם — אלו אילנות טובות.

לכך כתיב: צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים.

תרגום לעבריתגמילות חסדים מעשי חסד הדיוט אדם פשוט, שאינו בעל שררה חבלו השחיתו, קצצו

דוַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה — שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ

דרשת הפסוק · ״ויהי אחרי המגפה״ · משל הזאב שנכנס לצאן, ומשל הרועה שמחזיר את הצאן במנין

בדפוס סימן ד. ״הוזקקו״ — בכתב היד ״הוזהרו״; בדפוס, בבובר (פנחס ו) ובבמדבר רבה כא, ז ״הוזקקו למנין״. ״במניין״ (״מסרן למשה במניין״) — הנ׳ השלמת מאגרים. ״ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי״ — שמות יב, לז.

בדפוס: ״כל מקום שנפלו הוזקקו למנין, מלה״ד לזאב שנפל על הצאן הוצרך בעל הצאן למנותם לידע כמה חסרו״; ״דבר אחר למה מנה אותן כאן״; ״כשהחזירן צריך למנותן, כך כשיצאו ישראל ממצרים מסרן הקב״ה למשה במנין״; ״לכך נאמר שאו את ראש״.

מקבילות: תנחומא בובר, פנחס ו; במדבר רבה כא, ז.

וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה(במדבר כו, א), שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ(במדבר כו, ב) —

כל מקום שנופלים — הוזקקוהוזקקו — הוצרכו למנין.

משל הזאב

משל לזאב שנכנס לתוך הצאן —

הוצרך בעל הצאן למנותן, מה חסרו.

משל הרועה

דבר אחר:

למה מנה אותן?

משל לרועה שמסר לו בעל הבית צאנו במניין;

השלים שמירתו —

כשמחזירן לו, לא במניין הוא מחזיר?

וכשיצאו ישראל ממצרים — מסרן למשה במניין,

דכתיב: וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי(במדבר א, א), שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ(במדבר א, ב).

ואף כשיצאו ממצרים כתיב: וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי(שמות יב, לז) —

הרי קיבלן במניין.

בא להפטר בערבות מואב — החזירן במנין.

תרגום לעבריתהוזקקו הוצרכו

הלָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ

דרשת הפסוק · ״לאלה תחלק הארץ״ · הארץ לא נתחלקה ליוצאי מצרים, כי ששה משפחות עתידות לכלות בעצת בלעם

בדפוס סימן ה. ״ונתתי אותה לכם מורשה״ — שמות ו, ח. ״ובני שמעון ימואל…״ — בראשית מו, י (ובשמות ו, טו ״ובני שמעון ימואל… ושאול בן הכנענית״). ״בנימן בלע ובכר״ — בפסוק (בראשית מו, כא) ״ובני בנימן בלע ובכר״. ״לנמואל משפחת הנמואלי״, ״לבלע משפחת הבלעי״, ״לצפון משפחת הצפוני״ — במדבר כו, יב, לח, טו. ״לכשעומדים על בורים״ — כך בכתב היד; בדפוס ״וחלק אותה למי שעומדין על בורים״.

בדפוס: ״ומי הם לעומדים בערבות מואב״; ״ומפני מה חלקה להם, לפי שצפוי לפני הקב״ה ששש משפחות עתידות לכלות מהם״; ״אין שם לא אהד ולא צחר אלא הרי חסרו״; ״וכן בבני גד צפיון וחגי ושוני ואצבון״; ״נחסרו על הזנות בעצת בלעם״; ״לכך נאמר לאלה תחלק הארץ״.

מקבילה: במדבר רבה כא, ח (״הרי ששה משפחות על הזנות בעצת בלעם״).

לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ(במדבר כו, נג).

ומי הן? העומדין בערבות מואב.

והלא ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ,

שנאמר: וְנָתַתִּי אֹותָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה(שמות ו, ח)!

מפני מה לא חילקה להם?

לפי שצפוי לפני הקדוש ברוך הוא שסוף משפחות עתידות לכלות מהן.

ומי הן?

אלו שכתובות למעלה:

וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל(בראשית מו, י) — הרי ששה;

כשאתה קורא לִנְמוּאֵל מִשְׁפַּחַת הַנְּמוּאֵלִי(במדבר כו, יב) — אין שם לא אהד ולא צחר.

וכן בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר(בראשית מו, כא) — הרי עשרה;

וכשאתה בא למנותן — לְבֶלַע מִשְׁפַּחַת הַבַּלְעִי(במדבר כו, לח) — אינן אלא שבעה; חסרו שלשה.

וכן אתה מוצא בבני גד:

וּבְנֵי גָד צִפְיוֹן וְחַגִּי(בראשית מו, טז);

וכשאתה מונה לִצְפוֹן מִשְׁפַּחַת הַצְּפוֹנִי(במדבר כו, טו) — אין שם אצבון.

הרי ששה משפחות נחסרו מן הזנות בעצת בלעם;

ואין זנות שאינה עושה את שלה.

לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא: מה אני מחלק את הארץ לבני אדם שהן עתידין לכלות?

לכשעומדים על בוריםבורים — בוריים, קיומם השלם —

אמר הקדוש ברוך הוא: לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ.

תרגום לעבריתבורים בוריים, קיומם השלם

ואַךְ בְּגוֹרָל — מִדְיָנִים יַשְׁבִּית הַגּוֹרָל

דרשת הפסוק · ״אך בגורל״ · החלוקה על פי הגורל, ומעשה נסים בגורל: אלעזר אומר ברוח הקודש, והגורל צווח

בדפוס סימן ו. ״זבולן לחוף ימים״ — בראשית מט, יג; ״יששכר חמור גרם״ — מט, יד; ״מאשר שמנה לחמו״ — מט, כ. ״ויריתי״ — כתיב מלא; בפסוק (יהושע יח, ו) ״וירתי״. ״הגורל״ (״שהיה הגורל צווח״) — הה״א מסופקת בכתב היד. ״על פי הגורל״ — במדבר כו, נו.

בדפוס: ״לפי שכתב סימן כל שבט ושבט מיעקב״; ״אלעזר הכהן לובש אורים ותומים״; ״גורל שבט פלוני עולה שיטול במקום פלוני״; ״אני גורל שבט פלוני עליתי לו במקום פלוני״.

מקבילה: במדבר רבה כא, ט (״אלעזר בן אהרן מולבש אורים ותומים וקלפי הגורל לפני יהושע״).

אַךְ בְּגוֹרָל(במדבר כו, נה).

זה שאמר הכתוב:

מִדְיָנִים יַשְׁבִּית הַגּוֹרָל(משלי יח, יח).

לפי שכתב סימן לכל שבט ושבט מיעקב:

זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים(בראשית מט, יג),

יִשָּׂשכָר חֲמֹור גָּרֶם(בראשית מט, יד),

מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ(בראשית מט, כ) —

אין לך רשות לחלק, אלא על פי הגורל.

ומעשה נסים היה בגורל:

אלעזר הכהן מולבש אורים ותומים, וקלפיוקלפי — כלי שמטילים בו את הגורלות הגורלות לפני יהושע,

שנאמר: וְיָרִיתִי לָכֶם גּוֹרָל פֹּה לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֵינוּ(יהושע יח, ו).

ועד שלא יעלה הגורל — אלעזר אומר ברוח הקדש: גורל שבט פלוני עלה, שיטול במקום פלוני;

ויהושע פושט ידו ועולה,

שנאמר: אֵלֶּה הַנְּחָלֹות אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן(יהושע יט, נא).

וזו היתה יתירה:

שהיה הגורל צווחצווח — צועק בשעת עלייתו: אני גורל פלוני השבט, עליתי לו במקום פלוני.

ומנין שהגורל מדבר?

שנאמר: עַל פִּי הַגּוֹרָל(במדבר כו, נו).

תרגום לעבריתוקלפי כלי שמטילים בו את הגורלות צווח צועק

זוַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלׇפְחָד

דרשת הפסוק · ״ותקרבנה בנות צלפחד״ · הנשים גודרות מה שהאנשים פורצין; חכמתן וצדקותן של בנות צלפחד

בדפוס סימן ז. ״אם יראה איש״ — דברים א, לה. ״וישובו וילינו״ — בפסוק (במדבר יד, לו) ״וישבו וילונו״ (קרי: וילינו). ״ולא נותר מהם״ — בכתב היד בקיצור. ״למשפחות״ — כתיב מלא; בפסוק (במדבר כז, א) ״למשפחת״. ״תתיבם״ — מלשון ייבום. ״זימנן״ — כך בכתב היד, ומאגרים מסמנו (״כך כתוב״); בבמדבר רבה כא, יא ״ולמה זמנן הקב״ה למשה באחרונה״, ובדפוס ובבובר ״זמנו״. ״שראה משה שפירש מן האשה״ — בדפוס ובבובר ״שלא יראה משה עצמו שפירש מן האשה״.

בדפוס: ״שאמר להם אהרן פרקו נזמי הזהב, ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן שנאמר ויתפרקו כל העם וגו׳״; ״אבל הנשים קרבו עצמן לבקש נחלה, ותקרבנה בנות צלפחד״; ״גדולה למכיר וגדולה למנשה וגדולה ליוסף״; ״אם כבן אנו נירש כבן״; ״עד שנשאו להגון להם״.

מקבילות: תנחומא בובר, פנחס ז–ח (״לכך נכתבה פרשת מדין לפרשה זו״); במדבר רבה כא, י–יא.

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלׇפְחָד(במדבר כז, א).

אותו הדור — היו הנשים גודרות מה שהאנשים פורצין.

שכן אתה מוצא:

כשאמר להם: פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאׇזְנֵי נְשֵׁיכֶם(שמות לב, ב) —

ולא רצו הנשים ליתן, ומיחו בבעליהן;

והנשים לא נשתתפו במעשה העגל.

וכן במרגלים, שהוציאו דבה:

וַיָּשֻׁובוּ וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כׇּל הָעֵדָה(במדבר יד, לו),

ועליהם נגזרה גזירה: אִם יִרְאֶה אִישׁ(דברים א, לה) —

שאמרו: לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם(במדבר יג, לא).

אבל הנשים לא היו עמהם בעצה,

שכתוב למעלה מן הענין: כִּי אָמַר יְיָ לָהֶם מוֹת יָמֻותוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב וגו׳(במדבר כו, סה) —

אִישׁ ולא אשה.

ועל מה?

שלא רצו להכנס לארץ;

אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ.

לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת מרים:

שמשם פרצו האנשים, וגדרו הנשים.

דבר אחר:

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלׇפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה למשפחות וגו׳ —

גדולה להן,

וגדולה לאביהן,

וגדולה למכיר,

גדולה ליוסף —

שכך יצאו ממנו נשים חכמניות וצדקניות.

ומה חכמתן?

שלפי השעה דברו:

שהיה משה עוסק בפרשת נחלות — לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ(במדבר כו, נג).

אמרו לו: אם כבן אנו — נירש; ואם לאו — תתיבםתתיבם — תתייבם, תינשא ביבום אימנו.

מיד: וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְיָ(במדבר כז, ה).

צדקניות היו — שלא נשאו אלא להגון להם.

ולמה זימנן למשה באחרונה?

שראה משה שפירש מן האשה ארבעים שנה;

הודיעו הקדוש ברוך הוא באילו, לומר:

הרי הנשים, שלא נצטוו — ישבו ארבעים שנה עד שנשאו לראוי להן.

תרגום לעבריתתתיבם תתייבם, תינשא ביבום

חוַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן — שהפליא ממנו

דרשת הפסוק · ״ויקרב משה את משפטן״ · צדיקים שנתגאו במצוה התיש הקדוש ברוך הוא כוחן: דוד ועזא, ומשה ובנות צלפחד

בדפוס סימן ח. ״שנתגאו״ — האות ת׳ מסופקת בכתב היד. ״זמירות״ — כתיב מלא; בפסוק (תהלים קיט, נד) ״זמרות״. ״ויביאו את ארון יי ויתנו אותו אל עגלה חדשה״ — כך בכתב היד ובדפוס; בפסוק (שמואל ב ו, ג) ״וירכבו את ארון האלהים אל עגלה חדשה״. ״בעזא״ — בפסוק (שמואל ב ו, ח) ״בעזה״. ״במשפט״ — בפסוק (דברי הימים א טו, יג) ״כמשפט״. ״תקריבון״ (בפעם השנייה) — הק׳ השלמת מאגרים. ״שאין אתה יודע״ — בגליון כתב היד, תחת ״שאתה״ שמחק הסופר.

בדפוס: ״חייך שסופך לטעות בדבר שהתנוקות של בית רבן יודעין בו״; ״מפני ששגגת התלמוד עולה זדון״; ״וכן משה על שאמר… התיש הקב״ה כחו״; ״אם תבא מרגליות הביאה לי״; ״כן בנות צלפחד דוברות כך הוא הדין״; ״הרי הנשים יודעות אותו״.

מקבילות: תנחומא בובר, פנחס ט; במדבר רבה כא, יב (״יש אומרים שהפליא מן משה״). ״ששגגת תלמוד עולה זדון״ — משנה אבות ד, יג.

וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן(במדבר כז, ה).

יש אומרים: שהפליא ממשה.

שיש צדיקים, כשנתגאו בדברים של מצוה — התישהתיש — החליש הקדוש ברוך הוא את כוחן.

את מוצא שאמר דוד: זְמִירוֹת הָיוּ לִי חֻוקֶּיךָ(תהלים קיט, נד) —

לומר: שקלות ורגילות עלי כזמירות.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, שסופך לטעות בדבר שהתינוקות קורין.

בשעה שהעלה את הארון — טעה, ונתנו על העגלה:

ויביאו את ארון יי ויתנו אותו אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה(שמואל ב ו, ג).

נתלה הארון באויר, נשמטו הפרות מתחתיו;

קרב עזא לסמכו —

וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל(שמואל ב ו, ז),

מפני ששגגת תלמוד עולה זדון.

מיד: וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ יְיָ פֶּרֶץ בעזא(שמואל ב ו, ח).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: ולא אמרת זְמִירוֹת הָיוּ לִי חֻוקֶּיךָ?

ולא למדת: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ(במדבר ז, ט)?

התחיל תוההתוהה — מתחרט, מתמה על עצמו:

פָּרַץ יְיָ אֱלֹהֵינוּ בָּנוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻוהוּ במשפט(דברי הימים א טו, יג).

משל השולחני

וכן מפני שאמר משה: וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִיבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו(דברים א, יז) —

התיש כחו.

משל לשולחנילשולחני — לחלפן כספים שאמר לתלמידו:

אם יבואו לך סלעים לפרוטלפרוט — להחליף מטבע גדול בקטנים — פרוט;

ואם תבוא מרגלית — הביאה לי.

באתה אצלו חוליאחוליא — חוליה, אבן יקרה (חרוז) של מחרוזת אחת של תינוקות — הוליכה אצל רבו;

הלך רבו להראותה לאחר.

אף כך אמר משה: וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם.

באו בנות צלפחד, והפליא ממנו:

וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְיָ.

וידבר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר(במדבר כז, ו) כֵּן בְּנוֹת צְלׇפְחָד דֹּבְרֹות נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם(במדבר כז, ז).

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:

ולא אמרת וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִיבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו?

הדין שאין אתה יודע — הרי הנשים דנו אותו.

תרגום לעבריתהתיש החליש תוהה מתחרט, מתמה על עצמו לשולחני לחלפן כספים לפרוט להחליף מטבע גדול בקטנים חוליא חוליה, אבן יקרה (חרוז) של מחרוזת

טדבר אחר: וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן — כבוד הגדולים

דרשת הפסוק · ״ויקרב משה את משפטן״, ״עלה אל הר העברים״ · כל שר כיבד את הגדול ממנו; שלשה חלקים לבנות צלפחד; משה סבור שנתרצה לו

בדפוס סימן ט. ״ביד משה״ — בפסוק (יהושע יז, ד) ״יי צוה את משה״. ״ונתתם״ — במדבר כז, ט–יא; ״והעברת״ — בפסוק (במדבר כז, ח) ״והעברתם״. ״וידבר יי עלה אל הר העברים הזה הר נבו״ — כלשון דברים לב, מח–מט; בפרשתנו (במדבר כז, יב) ״ויאמר יי אל משה עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ״; וכך גם בבמדבר רבה כא, יג (״הר נבו״). ״וראית אותה״ — בפסוק (במדבר כז, יג) ״וראיתה אתה״. ״וידבר יי אל משה לאמר יפקד יי״ — כך בכתב היד; בפסוק (במדבר כז, טו–טז) ״וידבר משה אל יי לאמר יפקד יי״. ״באזרוע״ — כך בכתב היד; בדפוס, בסוף הסימן, ״אין אתה יפה מאחיך בזרוע״.

״אמר ריש לקיש״ — בבובר ״אמר ר׳ שמעון בן לקיש״. בדפוס: ״ראו שכבדו אותם שרי עשרות״; ״השיבו כולן כענין הזה״; ״הלכו לפני אלעזר אמר להם הרי משה רבינו״; ״השיבו כן בנות צלפחד דוברות שהודה הקב״ה לבורן״; ״וקרבו לפני יהושע בארץ כנען״; ״זה הירדן שנעשה כחומה… וא״ל יעקב ליוסף״; ״ואומר בירושה ונתתם ובבת והעברתם״; ״אמר הריני נכנס את ישראל״.

מקבילות: תנחומא בובר, פנחס ט–י (״זה הירדן שנעשה למשה שור שלא יכנס לארץ״); במדבר רבה כא, יג (״עלה אל הר העברים… אין את יפה מאחיך״); בבלי בבא בתרא פרק ח, קיח ע״ב (שלשה חלקים לבנות צלפחד).

דבר אחר:

וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן(במדבר כז, ה) —

אמר ריש לקיש:

יודע היה משה רבינו את הדין הזה.

אלא באו לפני שרי עשרות תחילה;

אמרו להם: דין של נחלה הוא, ואין זה שלנו, אלא של גדולים ממנו.

באו אצל שרי חמשים;

ראו שכיבדו אותן שרי עשרות — אמרו שרי חמשים: אף אנו יש גדולים ממנו.

וכן לשרי מאות,

וכן לשרי אלפים,

וכן לנשיאים —

השיבו להם כולן כענין הזה, שלא רצו לפתוח פה לפני מי שגדול מהם.

הלכו לפני אלעזר;

אמר להן: הרי משה רבי.

באו אלו ואלו לפני משה.

ראה משה שכל אחד ואחד כיבד את מי שגדול ממנו;

אמר משה: אומר להן את הדין — ואטול את גדולתן? אין דרך כבוד בכך.

אמר להן: אף אני יש גדול ממני.

לפיכך: וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן.

השיבו הקדוש ברוך הוא: כֵּן בְּנוֹת צְלׇפְחָד(במדבר כז, ז) — שהודה הקדוש ברוך הוא לדבריהם.

נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם — תן להם מטלטליןמטלטלין — נכסים שאפשר לטלטלם, מטלטלים, ובכורת אביהן בנכסי חפר.

ובכן נטלו שלשה חלקים:

חלק אביהם, שהיה מיוצאי מצרים;

וחלקו עם אחיו בנכסי חפר;

ושהיה בכור — נטל פי שנים.

דבר אחר:

נָתֹון תִּתֵּן להן —

שנטלו בעבר הירדן, וקרבו לפני יהושע ואלעזר בארץ כנען,

שנאמר: וַתִּקְרַבְנָה לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִים לֵאמֹר יְיָ צִוָּה ביד מֹשֶׁה(יהושע יז, ד).

ואף יעקב אבינו ראה שנוטלות מיכן ומיכן,

שנאמר: בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר(בראשית מט, כב) —

זה הירדן, שנעשה למשה כחומה, שלא יכנס לארץ;

ואמר לו: בנותיך נוטלות כאן וכאן.

וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן —

נאמר בירושה וּנְתַתֶּם(במדבר כז, ט), ובבת ״והעברת״ — שמעברת נחלה משבט לשבט.

וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט(במדבר כז, יא) — מלמד שהנחלות יוצאין בדיינין.

״עלה אל הר העברים״

וַיְדַבֵּר יְיָ(דברים לב, מח) עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ(דברים לב, מט) —

מה ראה ליכתב אחר פרשת נחלות?

אלא ששמע משה רבינו נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם — סבור שנתרצה לו הקדוש ברוך הוא;

אמר: הריני מנחיל את ישראל.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: גזירתי במקומה עומדת —

עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים(במדבר כז, יב),

וראית אותה וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ(במדבר כז, יג) —

אין את יפה מאחיך.

וַיְדַבֵּר(במדבר כז, טו) יי אל משה לֵאמֹר יִפְקֹד יְיָ(במדבר כז, טז) —

כל מי שמבקש צרכי צבור — כאילו בא באזרועבאזרוע — בזרוע, בכוח.

תרגום לעבריתמטלטלין נכסים שאפשר לטלטלם, מטלטלים באזרוע בזרוע, בכוח

חילופי נוסח והשלמות

על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
גמותרמוזהר
גמונהמינה
דהוזקקוהוזהרו
דנ— (הוספה)
וה— (הוספה)
חקְ— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכ״י קמברידג׳ Add. 1212
§§5202§§

מדרש תנחומא

דרשה ב

יפקד יי אלהי הרוחות

יִפְקֹד יְיָ אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכׇל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה(במדבר כז, טז)

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212 §§cover-end§§

חלק א

ילמדנו

יהרואה בני אדם משונים כיצד הוא מברך — אין דעתן שוין

הלכה · ילמדנו · ברכות הרואה; כשם שאין פרצופותיהן שוין כך אין דעתן שוין, ומשה מבקש מנהיג הסובל כל אחד

בדפוס סימן י (ובראשו: ״וידבר משה יפקוד יי וגו׳״). ״פינחס בן אלעזר״ — כך בכתב היד בראש הילמדנו, שם הפרשה; הילמדנו מגיע אל ״יפקד יי״. כך גם בבובר, פנחס א (״וידבר יי אל משה לאמר פינחס בן אלעזר וגו׳. ילמדנו רבינו…״), שם הוא עומד בראש הפרשה.

״שלכל״ — כך בכתב היד (במקף, ״של־כל״).

בדפוס: ״הרואה את הכושי ואת הלוקין ואת הקיפח, ואת הבהקנין ואת דרניקוס, אומר ברוך משנה הבריות״ (בלא הגיחור והננס); ״אבל אם היו כן ממעי אמן אומר ברוך משנה בריותיו״; ״אבל אם ראה אוכלסין הרבה״; ״ואין בשל בניך דומה זה לזה״; ״מנין ממה שקראו בענין שנא׳ יפקוד״.

מקבילות: תוספתא ברכות ו, ג (״הרואה את הכושי ואת הבוריק ואת הגיחור ואת הלוקין ואת הכיפיח ואת הננס… או׳ ברוך משנה הבריות; את הקיטע ואת החיגר ואת הסומא ואת מוכי שחין או׳ ברוך דיין האמת״); בבלי ברכות פרק ט, נח ע״א (״הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים… שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה״) ונח ע״ב (״הרואה את הכושי ואת הגיחור ואת הלווקן ואת הקפח ואת הננס ואת הדרניקוס אומר ברוך משנה את הבריות״); תנחומא בובר, פנחס א; במדבר רבה כא, ב.

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר(במדבר כה, יא).

ילמדינו רבינו: הרואה בני אדם משונים — כיצד הוא מברך?

כך שנו רבותינו:

הרואה את הכושי,

ואת הגיחורהגיחור — אדום הפנים ביותר,

ואת הלוקןהלוקן — לבן העור ביותר,

ואת הכיפחהכיפח — ארוך ודק ביותר,

ואת הבהקניןהבהקנין — מנומר בכתמים לבנים,

ואת הננס,

ואת הדרניקוסהדרניקוס — בעל גוף משונה (מכוסה יבלות?) —

אומר: ברוך משנה בריותיו.

והרואה את הקיטעהקיטע — מי שנקטעה ידו או רגלו,

ואת הסומא,

ואת המוכה שחין —

אומר: ברוך דיין האמת.

אימתי?

בזמן שהיו שלימין ונשתנו;

אבל אם היו כן ממעי אמן — אומר: ברוך משנה הבריות.

והרואה בריות טובות ואילנות טובות — אומר: ברוך שככה לו בעולמו;

אבל אם רואה אכלוסיןאכלוסין — המון, אוכלוסייה הרבה של בני אדם — אומר: ברוך חכם הרזים.

כשם שאין פרצופותיהן שוין זה לזה — כך אין דעתן שוין זה לזה,

אלא כל אדם יש לו דעה בפני עצמו.

וכן הוא אומר: לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָּה(איוב כח, כה) —

לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל — שלכל בריה ובריה יש לו דעה בפני עצמו.

תדע לך שהוא כן:

שכן משה מבקש מן הקדוש ברוך הוא בשעת מיתה;

אמר לפניו: רבונו של עולם, גלוי לפניך דעתו של כל אחד ואחד מהן, ואין רוחות של בניך שוות;

ובשעה שאני מסתלק מהם — בבקשה ממך: אם בקשת למנות עליהם מנהיג, מנה עליהם אדם שהוא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו.

מנין?

ממה שקראו בענין: יִפְקֹד יְיָ אֱלֹהֵי הָרוּחֹות לְכׇל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה(במדבר כז, טז).

תרגום לעבריתהגיחור אדום הפנים ביותר הלוקן לבן העור ביותר הכיפח ארוך ודק ביותר הבהקנין מנומר בכתמים לבנים הדרניקוס בעל גוף משונה (מכוסה יבלות?) הקיטע מי שנקטעה ידו או רגלו אכלוסין המון, אוכלוסייה

חלק ב

פתיחתא וגוף הדרשה

יאהָאֹותִיּוֹת שְׁאָלוּנִי עַל בָּנַי וְעַל פֹּועַל יָדַי תְּצַוֻּנִי

פתיחתא · וגוף הדרשה · משל השושבין המבקש על אשת המלך; ״נוצר תאנה״ — יהושע במקום בני משה

כֹּה־אָמַר יְיָ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְיֹצְרוֹ הָאֹתִיּוֹת שְׁאָלוּנִי עַל־בָּנַי וְעַל־פֹּעַל יָדַי תְּצַוֻּנִי(ישעיה מה, יא)

בדפוס סימן יא. ״האותיות״, ״פועל״ — כתיב מלא; בפסוק (ישעיה מה, יא) ״האתיות… פעל״. ״והיה לה שושבין״ — כך בכתב היד; בדפוס ובבובר ״לו״. ״[צוה את אשתי]״ — בכתב היד סימן השלמה בלא השלמה (״על אשתי + עלי״); הושלם מן הדפוס (״צוה את אשתי עלי שתהא זהירה בכבודי״; בבובר ״צוה לאשתי עלי״). ״כביכול״ — בכתב היד ״כב־יכול״. ״נוצר״ — כתיב מלא; בפסוק (משלי כז, יח) ״נצר״. ״כל כל אחד ואחד״ — כך בכתב היד (״כל״ כפול). ״אל אלהי הרוחות לכל בשר״ — במדבר טז, כב. ״ונתת מהודך״ — בפסוק (במדבר כז, כ) ״ונתתה מהודך״. ״ולא תסוב״ — כתיב מלא; בפסוק (במדבר לו, ט) ״ולא תסב״. ״לפני אלעזר הכהן יעמוד״ — בפסוק (במדבר כז, כא) ״ולפני אלעזר הכהן יעמד״.

בדפוס: ״א״ל המלך מה אתה מצוני על אשתי״; ״כביכול כך א״ל הקב״ה למשה עד שאתה מצוני עליהם ואתה אומר יפקוד וגו׳״; ״מה כתיב למטה צו את בני ישראל את קרבני לחמי״; ״יהושע ששמשך כדאי הוא שישמש את ישראל״; ״למה נמשלה תורה לתאנה״; ״שאתה מכיר לכל אחד ואחד יתמנה שיודע להלוך״.

מקבילות: תנחומא בובר, פנחס ב (משל השושבין); במדבר רבה כא, ב, יד (״יהושע הרבה שרתך… כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד שכרו״). ״נוצר תאנה״ על התורה — בבלי עירובין פרק ה, נד ע״ב.

יִפְקֹד יְיָ אֱלֹהֵי הָרוּחֹות(במדבר כז, טז).

זה שאמר הכתוב:

הָאֹותִיּוֹת שְׁאָלוּנִי עַל בָּנַי וְעַל פועל יָדַי תְּצַוֻּנִי(ישעיה מה, יא).

משל השושבין

משל — למה הדבר דומה?

למלך שנשא אשה, והיה לה שושביןשושבין — רעו של החתן, המלווה את הכלה.

כל זמן שהמלך כועס על אשתו — אותו השושבין מפייסמפייס — מרצה, משלים, ומתרצה המלך לאשתו.

בא השושבין למות — התחיל מבקש מן המלך: בבקשה ממך, תן דעתך על אשתך.

אמר לו: אתה מצוני על אשתי? צוה את אשתי עלי, שתהא זהירה בכבודי.

כביכולכביכול — כאילו אפשר לומר כן, אמר הקדוש ברוך הוא למשה:

עד שאתה מצויני עליהם — יִפְקֹד יְיָ אֱלֹהֵי הָרוּחֹות —

צוה אותם עלי, שיהו זהירין בכבודי.

מה כתיב למטה?

וַיְדַבֵּר יְיָ(במדבר כח, א) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי(במדבר כח, ב).

גוף הדרשה

יִפְקֹוד יְיָ —

מה ראה לבקש צורך הזה אחר סדר נחלות?

אלא כיון שירשו בנות צלפחד את אביהן — אמר משה: הרי שעה שאתבע צרכי;

אם הבנות יורשות — בדין הוא שירשו בניי את כבודי.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, נֹוצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ(משלי כז, יח):

בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה;

יהושע, ששימשך — בדין הוא שישמש את ישראל, שאיני מאבד את שכרו —

קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן(במדבר כז, יח).

למה?

שנמשלה תורה לתאנה:

שרוב האילנות — הזית, והגפן, והתמרה — נלקטין כאחת,

והתאנה נלקטת מעט מעט;

וכך התורה — היום לומד מעט, ולמחר הרבה,

לפי שאינה מתלמדת לא בשנה ולא בשתים.

אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ —

לפי שאמרת: אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹות לְכׇל בָּשָׂר(במדבר טז, כב) —

שאתה מכיר כל רוח ורוח של כל כל אחד ואחד —

ותמנה מי שיודע להלוך עם כל אחד ואחד מהם לפי דעתו.

וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו — כמדליק נר מנר;

ונתת מֵהוֹדְךָ עָלָיו(במדבר כז, כ) — כמערה מכלי אל כלי.

ומה שאמרתי לך: וְלֹא תסוב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר(במדבר לו, ט) —

הכבוד אינו זז מבית אביך:

שאף יהושע, שעמד תחתיך — לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד(במדבר כז, כא).

תרגום לעבריתשושבין רעו של החתן, המלווה את הכלה מפייס מרצה, משלים כביכול כאילו אפשר לומר כן

חילופי נוסח והשלמות

על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
יאצוה את אשתי— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכ״י קמברידג׳ Add. 1212; השלמה מן הדפוס (יא)
§§5203§§

מדרש תנחומא

דרשה ג

צו את בני ישראל

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ(במדבר כח, ב)

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212 §§cover-end§§

חלק א

ילמדנו

יבהמנחות כיצד נקרבות — ״אם ארעב לא אומר לך״

הלכה · ילמדנו · מנחות מצה וחמץ; אין לפני הקדוש ברוך הוא אכילה ושתיה: בהמות בהררי אלף, שלמה, ריח ניחוחי

בדפוס סימן יב. ״חמץ״ (״שהן באות חמץ״) — הצ׳ השלמת מאגרים. ״בודה״ — בכתב היד ״בורה״, ומאגרים מסמנו (״כך כתוב״); במשנה, בדפוס ובבובר ״בודה״. ״לא תאפה חמץ״ — כך בכתב היד, כלשון ויקרא ו, י; במשנה ובפסוק שהיא מביאה (ויקרא ב, יא) ״לא תעשה חמץ״. ״שתביא״ — הת׳ השלמת מאגרים. ״מהיכן״ — כפול בכתב היד, והסופר מחק את השני. ״אוכל״ (״ממה שאני אוכל״) — הא׳ מסופקת בכתב היד. ״כל המים״ — בדפוס ״כל הימים״, ובבמדבר רבה כא, יז ״כל הימים וכל המים״. ״[רבי יוחנן] אמר״ — בכתב היד סימן השלמה בלא השלמה (״ורבנן. + אמ׳״); הושלם מן הדפוס ומבמדבר רבה כא, יח (״רבי יוחנן אמר בהמה אחת היא רבוצה על אלף הרים״). ״רבי יהושע [בן] לוי״ — בכתב היד ״ר׳ יהושע ר׳ לוי״; בדפוס ״וריב״ל״, וכך בכתב היד עצמו מיד אחר כך. ״גדולים מעשי אלהים״ — בפסוק (תהלים קיא, ב) ״גדלים מעשי יי״. ״ולא יחפז״ — בפסוק (איוב מ, כג) ״לא יחפוז״. ״ויספרו לו״ — בפסוק (איוב יב, ח) ״ויספרו לך״. ״בקר״ (״עשרה בקר בריאים״) — הב׳ מסופקת בכתב היד. ״עשרת הימים״ — בפסוק (נחמיה ה, יח) ״עשרת ימים״. ״מלך אחד היה לי״ — כך בכתב היד; בדפוס ובבמדבר רבה כא, יט ״היה לך״. ״[מפני] שיש״ — בכתב היד ״ממש־שיש״, והסופר מחק את הש׳; בדפוס ״לא מפני שיש לפני אכילה ושתיה״.

בדפוס: ״ואין לך חביב מן הקרבנות״; ״אמר רבי יהודה בר סימון כל מה שצויתי לכם…״ (בכתב היד בלא שם); ״שלש עשרה מדות רחמים״; ״אם אתה אומר שיש לפני אכילה ושתיה למד ממלאכי השרת״; ״הקב״ה עאכ״ו״ (תחת ״ואפשר שאוכל״); ״ריב״ל אומר כל מה שהירדן עושה לששה חדשים הוא שותה אותן גמיעה אחת״ (ואין דעת ״ורבנן אמרי… לשנים עשר חדש״); ״תני רשב״ג ונהר יוצא מעדן״; ״תני רבי חייא בשם רבי מאיר״; ״רבי נחמיה הפחה אומר לא היה יכולת בו לעמוד״; ״בשביל הריח שתהיו ערבין ונותנין לפני״.

מקבילות: משנה מנחות ה, א–ב; תנחומא בובר, פנחס יא (״ואין לך חביב מכל הקרבנות יותר מן התודה״); במדבר רבה כא, טז–יט; פסיקתא דרב כהנא ו, א (״א״ר סימון שלש עשרה… רחמן שהוא מוסר מזונותיו לאכזרי״). ״בהמות בהררי אלף״ — ויקרא רבה כב, י.

וַיְדַבֵּר יְיָ(במדבר כח, א), צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר כח, ב).

ילמדינו רבינו: המנחות שהיו נקרבות על המזבח — כיצד נקרבות?

כך שנו רבותינו:

משנה מנחות ה, א–ב

כל המנחות באות מצה,

חוץ מחמץ שבתודה, ושתי הלחם — שהן באות חמץ.

רבי מאיר אומר:

השאור בודהבודה — חותך, מפריש לו מתוכה, ומחמצה.

רבי יהודה אומר:

אף היא אינה מן המובחר;

אלא מביא את השאור ונותן לתוך המידה, וממלא את המדה.

אמרו לו:

אף היא היתה חסרה או יתירה.

כל המנחות נילושות בפושריןבפושרין — במים פושרים, ומשמרן שלא יחמיצו;

ואם החמיצו שיריה — עובר בלא תעשה,

שנאמר: כׇּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיְיָ לֹא(ויקרא ב, יא) תֵאָפֶה חָמֵץ(ויקרא ו, י);

וחייב על לישתה, ועל עריכתה, ועל אפייתה.

״אם ארעב לא אומר לך״

ואין לך חביב יתר מן הקרבנות.

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:

אמור להם לישראל: לא שאני צריך לכם אמרתי לכם להקריב לי קרבנות;

כל העולם כולו שלי הוא, והבהמה שאתם מקריבים לפני — אני בראתי אותה.

וכן הוא אומר: אִם אֶרְעַב לֹא אֹומַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹואָהּ(תהלים נ, יב).

כל מה שצויתי אתכם להקריב — קׇרְבָּנִי לַחְמִי — לא שאני צריך,

שאין לפני אכילה ושתיה.

אמר רבי סימון:

שלש עשרה מידות כתיב בהקדוש ברוך הוא:

וַיַּעֲבֹר יְיָ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא וגו׳(שמות לד, ו);

יש רחמן שמוסר מזונותיו לאכזרי?

הוי: אִם אֶרְעַב לֹא אֹומַר לָךְ וגו׳.

אמר רבי יהודה ברבי סימון:

עשר בהמות טהורות מסרתי לך:

שלש ברשותך,

ושבע אינן ברשותך.

אלו שהן ברשותך — שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים(דברים יד, ד);

ואלו שאינן ברשותך — אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ ודישון וּתְאוֹ וָזָמֶר(דברים יד, ה).

שמא הטרחתי עליך שתהא מחזר בהרים ובגבעות שתביא לי קרבן מאלו שאינן ברשותך?

לא אמרתי לך אלא ממה שברשותך, מן הגדילין על אבוסךאבוסך — אבוסך, האבוס שבו בהמותיך אוכלות.

הוי: אִם אֶרְעַב לֹא אֹומַר לָךְ.

אמר רבי יצחק:

כתיב: אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי —

וכי יש לפני אכילה ושתיה?

למוד ממלאכי השרת, למוד ממשרתי:

מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹוהֵט(תהלים קד, ד).

מהיכן ניזונין?

רבי יודן בשם רבי יצחק אמר:

מזיו שכינה הן ניזונין,

דכתיב: בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים(משלי טז, טו).

אמר רבי שמעון בן לקיש:

כתיב: עֹולַת תָּמִיד הָעֲשֻׂויָה בְּהַר סִינַי(במדבר כח, ו) —

וכי בהר סיני עשו עולה? או יש לפני אכילה ושתיה?

למוד ממשה; ראה מה כתיב:

וַיְהִי שָׁם עִם יְיָ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה(שמות לד, כח).

אילו היה לפני אכילה ושתיה — היה אוכל ושותה ממה שאני אוכל ואשתה.

ומה משה, שהלך בשליחותו ארבעים יום וארבעים לילה — לא אכל ולא שתה;

ואפשר שאוכל?

הוי: אִם אֶרְעַב לֹא אֹומַר לָךְ.

אמר רבי חייא בר אבא:

בריותי אינן צריכין לבריותי, ואני צריך לבריותי?

מימיך שמעת שאומר:

הגפן הזו — השקוה יין, שהיא עושה יין הרבה;

השקו את הזית הזה שמן, שהיא עושה שמן הרבה?

בריותי אינן צריכין לבריותי — ואני צריך לבריותי?

אמר רבי ינאי:

בנוהג שבעולם — זה שעובר על גבי הנהר, אי איפשר לו שלא ישתה שנים שלוש לוגין מים;

ואני — כל המים מלוא שעלישעלי — שעלי, כף ידי,

דכתיב: מִי מָדַד בְּשׇׁעֳלוֹ מַיִם(ישעיה מ, יב).

ואני על לוגך כתבתי: בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַיְיָ(במדבר כח, ז) —

לשון שתיה, לשון שביעה, לשון שכרות.

בהמות בהררי אלף

בהמה אחת בראתי בעולמי, ואי את יכול לעמוד במזונותיה.

ואי זו זו?

זו בְּהַרְרֵי אָלֶף(תהלים נ, י).

רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי ורבנן.

רבי יוחנן אמר:

בהמה אחת היא, רבוצה על אלף הרים, ואלף הרים היא רועה בכל יום,

שנאמר: כִּי בוּל הָרִים יִשְׂאוּ לוֹ וְכׇל חַיַּת הַשָּׂדֶה יְשַׂחֲקוּ שָׁם(איוב מ, כ).

רבי יהושע בן לוי אמר:

בהמה רבוצה על אלף הרים, ואלף הרים מגדלין לה כל מיני מאכל — לאכילתן של צדיקים לעתיד לבוא,

שנאמר: וְהָיָה הַשָּׁרוֹן לִנְוֵה צֹאן וְעֵמֶק עָכוֹר לְרֵבֶץ בָּקָר(ישעיה סה, י).

ורבנן אמרי:

היא רבוצה על אלף הרים, ואלף הרים מגדלין לה בהמות בכל יום, והיא אוכלת.

מה טעם?

וְכׇל חַיַּת הַשָּׂדֶה יְשַׂחֲקוּ שָׁם.

אפשר דאית בעירבעיר — בהמה אוכל בעיר?

אמר רבי תנחומא:

גְּדֹולִים מַעֲשֵׂי(תהלים קיא, ב) אלהים — מה משונים מעשיו!

ומהיכן היא שותה?

רבי יהושע בן לוי ורבנן.

רבי יהושע בן לוי אמר:

כל מה שהירדן מכניס לששה חדשים — היא עושה אותו גמיעהגמיעה — לגימה אחת,

שנאמר: הֵן יַעֲשֹׁוק נָהָר ולא יַחְפּז וגו׳(איוב מ, כג).

ורבנן אמרי:

כל מה שהירדן מכניס לשנים עשר חדש — היא עושה אותו גמיעה אחת,

שנאמר: יִבְטַח כִּי יָגִיחַ יַרְדֵּן אֶל פִּיהוּ;

ויש לה בהן לכלוך פהלכלוך פה — מעט, שיעור הרטבת הפה.

ומהיכן שותה?

תאניתאני — שנה, שונה (ברייתא) בשם רבי שמעון בן יוחאי:

וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן(בראשית ב, י), ושמו יובל,

שנאמר: וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שׇׁרָשָׁיו(ירמיה יז, ח) — וממנו שותה.

תאני בשם רבי מאיר:

וְאוּלָם שְׁאַל נָא בְהֵמוֹת וְתֹורֶךָּ וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְיַגֶּד לָךְ(איוב יב, ז):

שְׁאַל נָא בְהֵמוֹת — זה בהמות;

וְעוֹף הַשָּׁמַיִם — זה זיז שדי;

אוֹ שִׂיחַ לָאָרֶץ וְתֹורֶךָּ(איוב יב, ח) — זה גן עדן;

וִיסַפְּרוּ לו דְּגֵי הַיָּם — זה לויתן.

מִי לֹא יָדַע בְּכׇל אֵלֶּה כִּי יַד יְיָ עָשְׂתָה זֹּאת(איוב יב, ט).

סעודת שלמה

מלך אחד היה לי — זה שלמה,

שנאמר: וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּור סֹולֶת וְשִׁשִּׁים כֹּור קָמַח(מלכים א ה, ב),

עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִיאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּורִים אֲבוּסִים(מלכים א ה, ג).

אמר רבי יהודה בר זבידא:

אלף נשים היו לו לשלמה, וכל אחת ואחת היתה עושה לו בכל יום כזאת סעודה —

סבורה שאצלה הוא סועד.

נחמיה הפחה לא היה יכול לעמוד בו:

וַאֲשֶׁר הָיָה נַעֲשֶׂה לְיוֹם אֶחָד שׁוֹר אֶחָד צֹאן שֵׁשׁ בְּרֻורוֹת וְצִפֳּרִים נַעֲשׂוּ לִי וּבֵין עֲשֶׂרֶת הימים בְּכׇל יַיִן לְהַרְבֵּה וְעִם זֶה לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא בִקַּשְׁתִּי כִּי כָבְדָה הָעֲבֹודָה עַל הָעָם הַזֶּה(נחמיה ה, יח).

חתימה

אמר הקדוש ברוך הוא: בני, לא מפני שיש לפני אכילה ושתיה אמרתי לכם,

אלא בשביל הריח, שתהיו עורכין ונחין לפני:

רֵיחַ נִיחֹוחִי.

תרגום לעבריתבודה חותך, מפריש בפושרין במים פושרים אבוסך אבוסך, האבוס שבו בהמותיך אוכלות שעלי שעלי, כף ידי בעיר בהמה גמיעה לגימה לכלוך פה מעט, שיעור הרטבת הפה תאני שנה, שונה (ברייתא)

חלק ב

פתיחתות

יגצַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר

פתיחתא ראשונה · וחתימה · אליעזר ועשו, רות והגוי שעשה סעודה; התמיד מכפר, ולעתיד שולחן גדול לישראל

צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר(משלי יג, כה)

בדפוס סימן יג. ״תשמרו״ — האות ש׳ מסופקת בכתב היד. ״הגמיאיני נא מעט מים״ — בפסוק (בראשית כד, יז) ״הגמיאיני נא מעט מים מכדך״. ״התם תנן״ — בכתב היד בסימון הארמית של מאגרים. ״המאביה״ — כך בכתב היד. ״ותותר״ — כתיב מלא; בפסוק (רות ב, יד) ״ותתר״. ״את הטבלה״ — הא׳ מסופקת בכתב היד. ״עליהם״ — בכתב היד בקיצור; בדפוס ובבמדבר רבה כא, כ ״עליו״. ״תמימים״ — כתיב מלא; בפסוק (במדבר כח, ג) ״תמימם״. ״את הכבש האחד״ — בפסוק (במדבר כח, ד) ״את הכבש אחד״. ״דשנת בשמן ראשי״ — בכתב היד ״דש׳ בש׳ רא׳״.

בדפוס: ״אמר רבי יצחק בר זעירא פער פיו כגמל״; ״התם תנינן אין אובסין את הגמל ואין דורסין אבל מלעיטין״; ״ובטן רשעים תחסר אלו העכו״ם״; ״אמר רבי דוסתאי״; ״שהיתה יפה יותר מששה ככרי כסף״; ״ויהיו עובדי ע״ג רואין ובושין״.

מקבילות: במדבר רבה כא, כ–כא (״א״ר יצחק בר ר׳ זעירא״; ״אמר ר׳ דוסתאי אותי זימן לאותה סעודה״); תנחומא בובר, פנחס יב (התמיד המכפר והשולחן לעתיד). ״אין אובסין את הגמל ולא דורסין אבל מלעיטין״ — משנה שבת כד, ג. ״מעולם לא לן אדם בירושלם ובידו עון״ — פסיקתא דרב כהנא טו, ז.

תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ(במדבר כח, ב).

זה שאמר הכתוב:

צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ(משלי יג, כה) — זה אליעזר,

שאמר לרבקה: הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם(בראשית כד, יז) —

מְעַט מַיִם — כדי גמיאגמיא — גמיעה, לגימה.

וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר — זה עשו,

שאמר ליעקב: הַלְעִיטֵנִי נָא(בראשית כה, ל).

אמר רבי יצחק בר זעירא:

פער פיו כגמל, ואמר: אפתח פי, ואתה מכניס.

התם תנן: אין אובסיןאובסין — מאכילין בכוח את הגמל ולא דורסין, אבל מלעיטיןמלעיטין — מאכילין בתוך הפה(משנה שבת כד, ג).

דבר אחר:

צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ — זו רות המאביה,

שכתוב בה: וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּותַר(רות ב, יד) —

שהברכה שרתה בפיה של אותה צדקת.

מעשה בגוי שעשה סעודה

וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר — אלו אומות העולם.

מעשה בגוי אחד שעשה סעודה לכל בני עירו.

אמר רבי דוסתי:

אותי זימן לאותה סעודה עם כל בני עירו,

ולא היה שולחנו חסר מכל מטעמים שבעולם, אלא אגוזי פרךאגוזי פרך — אגוזים רכים שקליפתם נפרכת בלבד.

מה עשה?

נטל את הטבלההטבלה — השולחן, הטבלה מלפניו, שהיתה יפה מששה ככריככרי — כיכרות (משקל כסף) כסף, ושיברה.

אמרתי לו: מפני מה עשית כך?

אמר לי: אתם אומרים שהעולם הזה שלנו, והעולם הבא שלכם;

אם אין אנו אוכלין עכשיו — אימתי אנו אוכלים?

וקראתי עליהם: וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר.

התמיד מכפר

וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיְיָ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תמימים שְׁנַיִם לַיּוֹם(במדבר כח, ג) —

לא שניהם בבת אחת,

אלא אֶת הַכֶּבֶשׂ האחד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר(במדבר כח, ד).

אמר רבי יהודה ברבי סימון:

מעולם לא לן אדם בירושלם ובידו עון,

שנאמר: צֶדֶק יָלִין בָּהּ(ישעיה א, כא).

כיצד?

תמיד של שחר — מכפר על עבירות שנעשו בלילה;

ותמיד של בין הערבים — מכפר על עונות שנעשו ביום.

מכל מקום, לא לן אדם בירושלם ובידו עון,

שנאמר: צֶדֶק יָלִין בָּהּ.

חתימה

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל:

בעולם הזה — אתם מקריבין לפני לחם הפנים וקרבנות;

ולעולם הבא — אני אערוך לכם שולחן גדול, ויהיו אומות העולם רואין ובושין,

שנאמר: תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שולחן נֶגֶד צֹורְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה(תהלים כג, ה).

וכן הוא אומר: הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ(ישעיה סה, יג).

תרגום לעבריתגמיא גמיעה, לגימה אובסין מאכילין בכוח מלעיטין מאכילין בתוך הפה אגוזי פרך אגוזים רכים שקליפתם נפרכת הטבלה השולחן, הטבלה ככרי כיכרות (משקל כסף)

ידשַׁדַּי לֹא מְצָאנֻהוּ שַׂגִּיא כֹחַ

פתיחתא שנייה · וחתימה · כשהוא מבקש — לפי כוחם, וכשהוא נותן — לפי כוחו: חופות, אורה, ביכורים והדס

שַׁדַּי לֹא־מְצָאנֻהוּ שַׂגִּיא־כֹחַ וּמִשְׁפָּט וְרֹב־צְדָקָה לֹא יְעַנֶּה(איוב לז, כג)

בדפוס סימן יד. ״מצאנוהו״ — כתיב מלא; בפסוק (איוב לז, כג) ״מצאנהו״. ״את המשכן תעשה״ — בפסוק (שמות כו, א) ״ואת המשכן תעשה״. ״אינו מבקש״, ״נותן להם״ (השני) — בגליון כתב היד. ״מקראיה״ — בפסוק (ישעיה ד, ה) ״מקראה״. ״מתכווה״ — כך בכתב היד; בדפוס ״מתנוגה״, ובבמדבר רבה כא, כב ״חפתו נכוית ממנו״. ״אדמתך״ — בכתב היד ״אדמת׳״. ״ועל הנחל יעלה מזה ומזה״ — בפסוק (יחזקאל מז, יב) ״ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה״; ״יתום״ — בפסוק ״יתם״. ״הן אל ישגיב מי כמהו מורה״ (בפעם השלישית) — בלא ״בכחו״ שבפסוק (איוב לו, כב).

בדפוס: ״כשהוא נותן לישראל נותן להם לפי כחו וכשהוא מבקש מהן אין מבקש אלא כפי כחן״; ״עתיד הקב״ה לעשות לכל צדיק וצדיק חופה מענני כבוד… ואומר כי על כל כבוד חופה״; ״שכל מי שנותן עיניו עשונות וצרות בתלמידים״; ״לא כבכורי חדש זה בכורי חדש אחר״.

מקבילה: במדבר רבה כא, כב (״כל מי שנותן עיניו עושנות וצרות בתלמידים בעוה״ז מתמלא חופתו עשן לעוה״ב״). ״חופה לכל צדיק וצדיק״ — בבלי בבא בתרא פרק ה, עה ע״א.

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי(במדבר כח, ב).

זה שאמר הכתוב:

שַׁדַּי לֹא מצאנוהו שַׂגִּיא כֹחַ(איוב לז, כג);

וכתוב אחר אומר: הֶן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ מִי כָמֹהוּ מוֹרֶה(איוב לו, כב).

כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?

אלא כשהוא נותן להם לישראל — נותן להם לפי כחו;

וכשהוא מבקש מהם — אינו מבקש אלא לפי כוחן.

ראה מה כתיב: אֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹות(שמות כו, א).

לפיכך: שַׁדַּי לֹא מצאנוהו שַׂגִּיא כֹחַ.

וכשהוא נותן להם — נותן להם לפי כחו:

עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לכל צדיק וצדיק חופה בפני עצמו מענני כבוד,

שנאמר: וּבָרָא יְיָ עַל כׇּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מקראיה עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן(ישעיה ד, ה).

עשן בחופה למה?

שכל מי שעיניו עשונותעשונות — מלאות עשן, צרות וצרות בתלמידים בעולם הזה — נתמלא חופתו עשן לעולם הבא.

אש בחופה למה?

מלמד שכל צדיק וצדיק מתכווהמתכווה — נכווה מחופתו של חברו, שמעולה ממנו.

נֹגַהּ — שזיוה מבהיק מסוף העולם ועד סופו.

לכך כתיב: הֶן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ.

כשביקש מהן — לא ביקש אלא לפי כוחן,

שנאמר: וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ לְהַעֲלֹות נֵר תָּמִיד(שמות כז, כ) — נר אחד;

וכשהאיר להם — לפי כחו,

שנאמר: וַיְיָ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן וגו׳(שמות יג, כא).

ולעתיד: קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ(ישעיה ס, א), כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻומִּים וגו׳(ישעיה ס, ב),

וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ(ישעיה ס, ג);

וכתיב: וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם(ישעיה ל, כו).

הוי: הֶן אֵל יַשְׂגִּיב מִי כָמֹהוּ מוֹרֶה.

כשביקש מהם — לא ביקש אלא לפי כוחן:

רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ(שמות כג, יט);

וכשנתן להם — נתן לפי כוחו:

וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה מִזֶּה וּמִזֶּה כׇּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יתום פִּרְיוֹ לׇחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר(יחזקאל מז, יב).

מהו לׇחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר?

שכל אילן ואילן מחדש בכורים אחרים כל חדש וחדש —

לא כביכורי חדש זה חדש זה.

חתימה

כשבקש — לא בקש אלא לפי כוחן:

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר(ויקרא כג, מ);

וכשהוא נותן — נותן לפי כוחו,

שנאמר: אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן(ישעיה מא, יט);

וכתיב: תַּחַת הַנַּעֲצוּץהנעצוץ — שיח קוצים יַעֲלֶה בְרוֹשׁ(ישעיה נה, יג).

תרגום לעבריתעשונות מלאות עשן, צרות מתכווה נכווה הנעצוץ שיח קוצים

חילופי נוסח והשלמות

על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
יבץ— (הוספה)
יבבודהבורה
יבת— (הוספה)
יבא— (הוספה)
יבבן— (הוספה)
יברבי יוחנן— (הוספה)
יבבָ— (הוספה)
יבמפניממ
יגא— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכ״י קמברידג׳ Add. 1212; השלמה אחת (יב) מן הדפוס (ורשא)
§§5204§§

מדרש תנחומא

דרשה ד

ביום השמיני עצרת

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כׇּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ(במדבר כט, לה)

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212 §§cover-end§§

חלק א

ילמדנו

טומהו לאכול בחג חוץ לסוכה — עצרת שהיתה ראויה להיות אחר חמשים יום

הלכה · ילמדנו · ארבע עשרה סעודות בסוכה; ביום טוב האחרון מתפללין על הגשמים; עד שהן אצלי יעשו עצרת

בדפוס סימן טו. ״חוץ מלילי יום הראשון בלבד״ — כך בכתב היד; במשנה (סוכה ב, ו) ״חוץ מלילי יום טוב הראשון של חג בלבד״; בדפוס ״חוץ מליל י״ט האחרון בלבד״. ״יעשו עצרת״ — כך בכתב היד, בדפוס ובבובר; ובפסיקתא דרב כהנא, ביום השמיני עצרת (הנספח) ה, כתב היד ״יעצו״.

בדפוס: ״היו מתפללין לטללים ובי״ט האחרון היו מתפללין לגשמים״; ״בלב שלם״; ״כשם שעצרת אחר הפסח חמשים יום״; ״לבא לכאן״.

מקבילות: משנה סוכה ב, ו; תנחומא בובר, פנחס יג; פסיקתא דרב כהנא, ביום השמיני עצרת ח (״דאמר רבי יהושע בן לוי: ראויה היתה עצרת של חג להיות רחוקה חמשים יום״); ושם בנספח ״ביום השמיני עצרת״, א (הלכה ״אדם מישראל מהו שיהא לו מותר לאכול בסוכתו״) ו־ה (משל המלך שהיו לו בנים הרבה).

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם(במדבר כט, לה).

ילמדינו רבינו: מהו לאכול בחג חוץ לסוכה?

כך שנו רבותינו:

רבי אליעזר אומר: ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכל בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה; וחכמים אומרים: אין לדבר קצבהקצבה — שיעור קצוב, חוץ מלילי יום הראשון בלבד(משנה סוכה ב, ו).

ולמה התירו חכמים להיפטר מן הסוכה ביום טוב האחרון?

אלא כל שבעת ימי החג היו מתפללים לטללים,

ויום טוב האחרון של חג הן מתפללין על הגשמים;

לכך נפטרין מן הסוכה — כדי שיתפללו על הגשמים בלבב שלם.

אף על פי כן, יום טוב האחרון עולה לימות החג.

למה?

שכך כתיב: עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם.

והיתה ראויה להיות אחר החג חמשים יום, כשם שעצרת אחר הפסח בחמשים יום.

אלא אמר הקדוש ברוך הוא: חורף הוא, ואינן יכולין להניח בתיהן לבוא לכאן;

אלא עד שהן אצלי — יעשו עצרת.

מנין?

ממה שקראו בענין: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם.

תרגום לעבריתקצבה שיעור קצוב

חלק ב

פתיחתות

טזיָסַפְתָּ לַגּוֹי יְיָ יָסַפְתָּ לַגּוֹי נִכְבָּדְתָּ רִחַקְתָּ כׇּל קַצְוֵי אָרֶץ

פתיחתא ראשונה ושנייה · הוספת שלוה לרשעים ולא הקריבו; ישראל מקריבין בכל מועד; שבעים פרים על שבעים אומות, ומשל הסעודה

יָסַפְתָּ לַגּוֹי יְיָ יָסַפְתָּ לַגּוֹי נִכְבָּדְתָּ רִחַקְתָּ כׇּל־קַצְוֵי־אָרֶץ(ישעיה כו, טו)

בדפוס סימן טז. ״לדור הפלגה״ — בכתב היד ״לדור המבול הפלגה״, ומאגרים מוחק את ״המבול״. ״נבוכדנצר״ — בכתב היד ״נבוכד־נצר״. ״במה שתמצא״ — בכתב היד ״במא״, ומאגרים מתקן. ״מוצאין״ — בגליון כתב היד, תחת ״יוצאים״ שמחק הסופר. ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״ — בפסוק (שמואל ב ז, כג) ״כישראל״. ״ובראשי חדשיכם״ — במדבר כח, יא. ״והקרבתם עולה… פר אחד איל אחד״ — במדבר כט, לו.

בדפוס: ״שמא הקריבו לפניך פר אחד״ (בלא ״איל אחד״); ״לא דיים שלא הקריבו לפניך אלא הכעיסוך״; ״ועלינו להיות מקריבין לפניך קרבנות כראוי״; ״נתת לנו הפסח הקרבנו לך…״; ״יספת לגוי יי נכבדת, א״ל הקב״ה לישראל חייכם איני מחסר אתכם ימים טובים״; ״את מוצא בחג שישראל מקריבים שבעים פרים״; ״הייתם מקריבים שבעים פרים, אבל עכשיו הקריבו על עצמכם״; ״כבר יצאנו ידי חובותינו מכל בני המדינה, נגלגל אני ואתה במה שתמצא בליטרא של בשר״; ״אבל ביום השמיני נגלגל אני ואתם במה שאתם מוצאין״.

מקבילות: במדבר רבה כא, כג–כד; תנחומא בובר, פנחס יד–טו (״ליטרא בישרא או דג או ירק״); פסיקתא דרב כהנא, ביום השמיני עצרת א (״יספת לגוי״ — ״נתת שלוה לדוד וכך ברכך״, בנוסח אחר) ו־י (משל בנו של מלך שהיה טרוח עם האורחים: ״אני ואתה נשמח יום אחד… תרנגול אחד וליטרא אחת של בשר״; ״כל אותן שבעים פרים… כנגד שבעים אומות העולם״); ושם בנספח, ב ו־ו; בבלי סוכה פרק ה, נה ע״ב (״הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות… עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך״).

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם(במדבר כט, לה).

זה שאמר הכתוב:

יָסַפְתָּ לַגּוֹי יְיָ יָסַפְתָּ לַגּוֹי נִכְבָּדְתָּ רִחַקְתָּ כׇּל קַצְוֵי אָרֶץ(ישעיה כו, טו).

אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם,

הוספת שלוה לדור המבול — שמא הקריבו לפניך פר אחד, איל אחד?

לא דיין שלא הקריבו, אלא וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ(איוב כא, יד).

הוספת שלוה לדור הפלגה — שמא כבדך אחד מהם?

לא דיין שלא כיבדוך, אלא אמרו: הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל(בראשית יא, ד).

וכן לסדומיים,

וכן לפרעה,

וכן לסנחריב,

וכן לנבוכדנצר —

שמא הקריבו אחד מהם פר אחד, איל אחד?

לא דיין שלא הקריבו, אלא שהכעיסו לפניך.

ולמי נאה להוסיף שלוה וכבוד?

לישראל,

שנאמר: יָסַפְתָּ לַגּוֹי יְיָ;

ואין ״גוי״ אלא ישראל: וּמִי כְעַמְּךָ ישראל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ(שמואל ב ז, כג).

אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם, עליך ליתן לנו מועדים, ועלינו להקריב לפניך קרבן כראוי.

נִכְבָּדְתָּ —

נתתה לנו ראשי חדשים — ואנו מקריבין לפניך,

שנאמר: וּבְרָאשֵׁי חׇדְשֵׁיכֶם(במדבר כח, יא);

הפסח — והקרבנו לפניך;

עצרת — והקרבנו לפניך;

ראש השנה — והקרבנו לפניך;

יום הכפורים — והקרבנו לפניך;

וכן בחג.

אפילו מועד אחד לא ביטלנו מן הקרבנות.

אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא:

עליך להוסיף לנו מועדות, ועלינו להיות מקריבין לפניך קרבנות ומכבדין אותך —

יָסַפְתָּ לַגּוֹי נִכְבָּדְתָּ.

אמר להן הקדוש ברוך הוא: חייכם, איני מחסר מכם ימים טובים,

אלא מוסיף לכם מועדות שתשמחו בהם,

שנאמר: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת.

תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת.

זה שאמר הכתוב:

תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה(תהלים קט, ד).

אי אתה מוצא בחג — ישראל מקריבין בהם שבעים פרים על שבעים אומות?

אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא:

רבון העולמים, הרי הקרבנו שבעים פרים על שבעים אומות;

לפיכך היו צריכין אף הם להיות אוהבין אותנו;

ולא דיין שאין אוהבין אותנו — אלא ששונאין אותנו,

שנאמר: תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי.

לפיכך אמר להן הקדוש ברוך הוא:

כל שבעת ימי החג, שהייתם מקריבים לפני קרבנות — על אומות העולם הייתם מקריבין;

אבל עכשיו — הקריבו על עצמיכם:

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת, וְהִקְרַבְתֶּם עֹולָה לַיְיָ פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד(במדבר כט, לו).

משל הסעודה

משל למלך שעשה סעודה שבעת ימים, וזימן כל בני המדינה בשבעת ימי המשתה.

כיון שעברו שבעת ימי המשתה — אמר לאוהבו:

כבר יצאנו ידינו מכל בני המדינה;

נגלגלנגלגל — נסתפק, נעשה כפי שיזדמן אני ואתה במה שתמצא — ליטראליטרא — ליטרה (משקל) בשר, או ליטרא של דג, או ירק.

כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל:

כל קרבנות שהקרבתם לפני בשבעת ימי החג — על אומות העולם הייתם מקריבים;

אבל בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם —

וגלגלו במה שאתם מוצאין: בפר אחד ואיל אחד.

תרגום לעבריתנגלגל נסתפק, נעשה כפי שיזדמן ליטרא ליטרה (משקל)

חלק ג

גוף הדרשה וחתימה

יז״תהיה לכם״ — פוחת והולך; המועדים אינן בטילין לעולם

דרשת הפסוק · ״ביום השמיני עצרת תהיה לכם״ · וחתימה · הפרים פוחתים והולכים — דרך ארץ באכסניא; המועדות נאים לכם, ורבי עקיבא והגוי

בדפוס סימן יז. ״אלה [הם] מועדי״ — ״הם״ השלמת מאגרים; הלשון אינו כלשון הפסוק (ויקרא כג, ב: ״אלה הם מועדי״), וכך גם בבמדבר רבה כא, כה ״וכן אלה הם מועדי״. ״ויעש ירבעם חג בחדש השמיני בחמשה עשר יום לחדש״ — מלכים א יב, לב; ״ויעל על המזבח אשר עשה בבית אל…״ — שם, לג (בפסוק ״בבית אל״, ״בחמשה עשר יום בחדש השמיני״).

בדפוס: ״מה ראה להיות פוחת בכל יום, אלא למדך תורה״; ״בשלישי גבינה״ (תחת ״בשר״); ״השמחה נאה לכם המועדים נאים לכם י״ט נאה לכם״ (בלא ראשי חדשים); ״מעשה בעכו״ם אחד ששאל את רבי עקיבא״; ״הייתי אומר כך״; ״וידבר משה את מועדי יי ולכך אינם בטלים לעולם״.

מקבילות: במדבר רבה כא, כה (״יום ראשון מקבלו יפה ומאכילו עופות ב׳ מאכילו בשר בשלישי מאכילו דגים״); תנחומא בובר, פנחס טז–יז (״חסלת פרשת פנחס״); פסיקתא דרב כהנא, ביום השמיני עצרת י (שבעים הפרים כנגד שבעים אומות — הדרשה בתנחומא בסעיף טז; כאן הפרים הפוחתים).

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם(במדבר כט, לה).

מה ראה להיות פוחת כל יום?

אלא לימדה תורה דרך ארץ מן הקרבנות:

שאם ילך אדם לאכסניאלאכסניא — לאכסניה, לבית הארחה וקיבלו חבירו —

יום ראשון — ומקבלו יפה, ומאכילו עופות;

בשני — דגים;

בשלישי — מאכילו בשר;

ברביעי — מאכילו ירק;

כך פוחת והולך, עד שמאכילו קטניותקטניות — קטניות, מזון פשוט.

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם —

מהו לָכֶם?

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל:

השמחה נאה לכם;

ראשי חדשים נאים לכם;

המועדות נאים לכם —

לכך נאמר: תִּהְיֶה לָכֶם.

רבי עקיבא והגוי

שאל גוי אחד את רבי עקיבה;

אמר לו: למה אתם עושים מועדות?

לא כך אמר לכם הקדוש ברוך הוא: חׇדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי(ישעיה א, יד)?

אמר לו רבי עקיבה:

אילו אמר ״חדשי ומועדי שנאה נפשי״ — היית אומר;

אלא לא אמר אלא חׇדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם —

בשביל אותן מועדות שעשה ירבעם,

שנאמר: וַיַּעַשׂ יָרׇבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ וגו׳(מלכים א יב, לב);

וכתיב: וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בביתאל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לחדש השמיני בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בדה מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר(מלכים א יב, לג).

חתימה

אבל המועדות האלו — אינן בטילין לעולם, ולא החדשים.

למה?

שהן להקדוש ברוך הוא,

שנאמר: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְיָ(ויקרא כג, ד);

וכן: אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי(ויקרא כג, ב);

וכן: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹועֲדֵי יְיָ(ויקרא כג, מד).

ולכך אינן עתידין ליבטל;

ועליהם נאמר: סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִים בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר(תהלים קיא, ח).

תרגום לעבריתלאכסניא לאכסניה, לבית הארחה קטניות קטניות, מזון פשוט

חילופי נוסח והשלמות

על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
טזהא
יזהם— (הוספה)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכ״י קמברידג׳ Add. 1212

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
תנחומאכ״י קמברידג׳ Add. 1212
תנחומאכ״י קמברידג׳ Add. 1212; השלמה מן הדפוס (יא)
תנחומאכ״י קמברידג׳ Add. 1212; השלמה אחת (יב) מן הדפוס (ורשא)