מדרש
פתיחתות
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓מדרש אסתר רבה
וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ(אסתר א, א)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד קמברידג׳ 495 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · ״והיו חייך תלויים״ · החטים שאדם קונה לשנה ולשלוש שנים, הנידון, והמן בשעה שהכתבים פורחים
וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ(דברים כח, סו)
פתיחתא אחת על דברים כח, סו–סח, הנמשכת בסעיפים א–ג (כחלוקת הדפוס, שבה מצטטים: פתיחתא א–ג); החזרה אל ״ויהי בימי אחשורוש״ בסוף סעיף ג.
״זה [רבנין] שהוא לוקח״ — ״רבנין״ מחוק במאגרים. אחרי ״זה שלוקח מן הסרקי״ כפל ״ולא תאמין בחייך״, מחוק במאגרים. ״זה שהוא נתון״ — בכתב היד ״זוא נתון״, והושלם במאגרים.
בדפוס: ״ורבי ברכיה… ולא תאמין בחייך — זה שהוא לוקח לו חטים מן הסידקי״ (בכתב היד ״מן הסרקי״); ״לא דברה תורה במתים״ (בכתב היד ״לא דברי תורה״); ״בדיוטי של קיסרין״ (בכתב היד ״בדייאטי שלקסדון״); ״יוצא להצלב״ (בכתב היד ״ליהרג״); ״מעת לעת — מהסרת טבעת״.
רב פתח:
וְהָיוּ חַיֶּיךָ תלויים לְךָ מִנֶּגֶד(דברים כח, סו).
רבניןרבנין — החכמים ורבי ברכיה.
רבנין אמרי:
וְהָיוּ חַיֶּיךָ תלוים לְךָ מִנֶּגֶד — זה שהוא לוקח חטים לשנה;
וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם — זה שהוא לוקח חטים מן הסידקיהסידקי — מחסן התבואה, שוק התבואה (הקונה בו לזמן קצר);
וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ — זה שהוא לוקח מן הפלטרהפלטר — הנחתום, מוכר הלחם האפוי.
רבי ברכיה אמר:
וְהָיוּ חַיֶּיךָ תלוים — זה שהוא לוקח חטים לשלש שנים;
וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם — זה שהוא לוקח חטים לשנה;
וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ — זה שלוקח מן הסרקיהסרקי — מחסן התבואה, שוק התבואה.
מתיביןמתיבין — משיבים, מקשים רבנין לרבי ברכיה:
והלוקח מן הפלטר — מהו?
אמר להן: לא דברי תורה במתיםלא דברי תורה במתים — לא דיברה התורה במתים — הקונה מן הנחתום כמת הוא.
דבר אחר:
וְהָיוּ חַיֶּיךָ תלוים לְךָ מִנֶּגֶד — זה שהוא נתון בדייאטי שלקסדוןבדייאטי שלקסדון — בבית המעצר של קסדון (מקום משפט ומאסר);
וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם — זה שהוא יוצא לדון;
וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ — זה שהוא יוצא ליהרג.
רב פתר קרייהפתר קרייה — פירש את המקרא בהמן:
וְהָיוּ חַיֶּיךָ תלויים לְךָ מִנֶּגֶד — מעת לעת;
וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם — בשעה שהכתובים פורחיןשהכתובים פורחין — שהאגרות (אגרות המלך) נשלחות;
וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ —
לִהְיוֹת עֲתִידִים לַיּוֹם הַזֶּה(אסתר ג, יד).
פתיחתא ראשונה, המשך · ״בבקר תאמר מי יתן ערב״ · בבוקרה של כל מלכות מבקשים ערבה: בבל, מדי, יון ואדום
בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי־יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי־יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה(דברים כח, סז)
״מי יתן ערבה״ השלישי — בכתב היד ״מי יתן ערב מי יתן ערבה״; ״ערב״ מחוק במאגרים ו״מי יתן״ מחקו הסופר. ״ובבקרה של מדי״ — לפניו ״ובבוק״ מחוק.
בדפוס ״בבקרה של יון״ (בכתב היד ״של מלך יון״), ובדבר האחר חוזר על הפסוק ״בבקר תאמר מי יתן ערב״.
בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב(דברים כח, סז):
בבקרה של בבל תאמר — מי יתן ערבה!
בבקרה של מדי תאמר — מי יתן ערבה!
בבקרה של מלך יון תאמר — מי יתן ערבה!
בבוקרה של אדום תאמר — מי יתן ערבה!
דבר אחר:
בבקרה של בבל תאמר — מי יתן ערבה של מדי!
ובבקרה של מדי תאמר — מי יתן ערבה של יון!
ובבקרה של יון תאמר — מי יתן ערבה של אדום!
למה?
מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.
פתיחתא ראשונה, סיום · ״והשיבך יי מצרים באניות״ · שלש אזהרות שלא לשוב למצרים, ישראל שאין להם קונה — ונמכרו להשמיד, להרוג ולאבד
וֶהֱשִׁיבְךָ יְיָ מִצְרַיִם בׇּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא־תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה(דברים כח, סח)
״כדכתיב במגלת איכה, בפסוק ׳על אלה אני בוכיה׳״ — הסופר קיצר את המעשה בטרגינוס והפנה אל איכה רבה (א, מה, על איכה א, טז). המשך המעשה הושלם בסוגריים משם, מ״אמרו ישראל: נדליק או לא נדליק״ עד ״הקיפן לגיונותיו והרגן״, כמו שהוא כתוב כאן בדפוס אסתר רבה. ״וכד מיית ולדא״ — כך בדפוס אסתר רבה; בכתב היד של איכה רבה ״ודלא״. ״ואייתיתיה רוחא״ — בכתב היד של איכה רבה ״ואייתי יתיה״, ותוקן במאגרים.
״בחמשה, מנין חמשה של קונה״ — בכתב היד האות ה״א עם גרש, כמספר (ואין זה השם), פעמיים: ״ב[ה] מנין [ה] של קונה״; הה״א הראשונה מסופקת, והשנייה בגליון. נפתח כשאר המספרים (כ״ב — עשרים ושתים). כנראה: בה״א שבסוף ״קונה״ רמוז מנין חמשה חומשי תורה. בדפוס ״מנין של קונה״ בלבד.
״הוי היורדים״ — בכתב היד ״היו״, ומסומן במאגרים ״כך״. ״והיתה [החרב]״ — בכתב היד שני קטעי פסוק, ״והיתה״ ״אשר אתם יראים ממנו״; ״החרב״ הושלם מן הפסוק ומן הדפוס. ״הקיפוה״ — היו״ד הושלמה במאגרים.
בדפוס: ״שכיעור ורע יש לעבד כשהוא חוזר לרבו הראשון״ (בכתב היד ״שכאור״); ״ומה הן — אלה דברי הברית״; ״אמר רבי יודא״; המעשה בפרוצפיה בשם ״רבי יצחק״ (בכתב היד ״רבי פנחס״); ״כדי לזרז השבאים הבאים״; בחזרה: ״ווי, ויהי — ווי שהיה בימי אחשורוש״.
וֶהֱשִׁיבְךָ יְיָ מִצְרַיִם בׇּאֳנִיּוֹת(דברים כח, סח).
אמר רבי יצחק:
בׇּאֳנִיּוֹת — בעניות ממעשים טובים.
ולמה למצרים?
שכאורשכאור — שכיעור, גנאי ורע יש לעבד שחוזר לרבו ראשון.
אמר רבי שמעון בן יוחאי:
בשלשה מקומות הקדוש ברוך הוא מזהיר את ישראל שלא יחזרו למצרים.
הדא הוא דכתיב, בראשונה:
כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם(שמות יד, יג);
והשני, כתיב:
וַיְיָ אָמַר לָכֶם לֹא תֹוסִיפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה(דברים יז, טז);
והדיןוהדין — וזה (השלישי), דכתיב:
וֶהֱשִׁיבְךָ יְיָ מִצְרַיִם בׇּאֳנִיּוֹת.
בשלשתן כפרו, ובשלשתן לקו.
הראשונה — בימי סנחריב, שנאמר:
הוֹי הַיֹּורְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה(ישעיה לא, א);
מה כתוב בתריהבתריה — אחריו? וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא אֵל(ישעיה לא, ג).
שניה — בימי יוחנן בן קרח, שנאמר:
וְהָיְתָה הַחֶרֶב אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵאִים ממנו(ירמיה מב, טז).
והשלישי — בימי טרגינוסטרגינוס — טריאנוס, קיסר רומא (98–117 לספירה).
טרגינוס שחיק טמיאשחיק טמיא — שחוק עצמות (קללה) — ילדה אשתו בליל תשעה באב, ומת בלילי חנוכה,
כדכתיב במגלת איכה, בפסוק עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה(איכה א, טז).
אמרו ישראל: נדליק או לא נדליק?אמרו ישראל: נדליק… — אמרו ישראל: נדליק או לא נדליק? אמרו: נדליק, וכל מה שעתיד לבוא עלינו — יבוא. הדליקו. והלשינו לשון הרע לאשתו של טרכיניס: היהודים האלה — כשילדת היו מתאבלים, וכשמת הוולד — הדליקו נרות! שלחה וכתבה לבעלה: עד שאתה כובש את הברברים — בוא וכבוש את היהודים האלה שמרדו בך! עלה לספינה, וחשב לבוא בעשרה ימים, והביאתו הרוח בחמישה ימים. בא ומצאם שהיו עוסקים בפסוק הזה: ״ישא יי עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר״. אמר להם: אני הוא הנשר, שחשבתי לבוא בעשרה ימים, והביאתני הרוח בחמישה ימים! הקיף אותם בלגיונותיו והרגם.
אמרו: נדליק, וכל מה דבעי לימטי עלן — ימטא.
אמרו: נדליק, וכל מה שעתיד לבוא עלינו — יבוא.
אדליקו.
הדליקו.
ואמרון לישן ביש לאשתו של טרכיניס:
והלשינו לשון הרע לאשתו של טרכיניס:
אילין יהודאין — כד ילידת הוון מתאבלין, וכד מיית ולדא — אדליקו בוצינייא!
היהודים האלה — כשילדת היו מתאבלים, וכשמת הוולד — הדליקו נרות!
שלחה וכתבה לבעלה:
עד דאת מכבש ברבריין — בא וכבוש אילין יהודאין דמרדו בך!
עד שאתה כובש את הברברים — בוא וכבוש את היהודים האלה שמרדו בך!
סליק לאילפא, וחשיב למיתי בעשרא יומין, ואייתיתיה רוחא בחמשא יומין.
עלה לספינה, וחשב לבוא בעשרה ימים, והביאתו הרוח בחמישה ימים.
אתא ואשכחינון דהוו עסיקין בהדין פסוקא:
בא ומצאם שהיו עוסקים בפסוק הזה:
יִשָּׂא יְיָ עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹוק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר(דברים כח, מט).
אמר להו: אנא הוא נישרא, דחשיבית למיתי בעשרא יומין, ואייתיתניה רוחא בחמשא יומין!
אמר להם: אני הוא הנשר, שחשבתי לבוא בעשרה ימים, והביאתני הרוח בחמישה ימים!
הקיפן לגיונותיו והרגן.
הקיף אותם בלגיונותיו והרגם.
וְאֵין קֹונֶה — ולמה וְאֵין קֹונֶה?
רב אמר:
על ידי שלא הקניתם דברי הברית,
שאין מי קונה דברי חמשת ספרי תורה — בחמשה, מנין חמשה של קונה.
אמר רבי שמואל בר נחמן:
על ידי שחזרתי על כל אומות העולם, ואין מי קונה דברי תורה כיוצא בכם.
אמר רבי שמעון בן יוחאי:
אתם יש לכם קנין באומות העולם, שנאמר:
וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ(ויקרא כה, מה);
אבל אומות העולם אין להן קנין בכם.
ולמה יש לכם קנין באומות העולם? על שהקניתם אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית(דברים כח, סט).
ולמה אומות העולם אין להן קנין בכם? על ידי שלא קנו אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית.
אמר רבי יונתן:
אתם יש לכם פטרונותפטרונות — פטרון, מגן ומליץ.
ומה הן פטרונות שלכם? אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית.
אמר רבי יודה ברבי סימון:
אתם טמיקאטמיקא — אוצר המלך, בית הגנזים של השלטון אתם.
הלוקח לו עבד מן הטמיקא — שוב אינו מתחייב בנפשו;
שכן אחשורוש אומר לאסתר:
הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר(אסתר ח, ז).
אמר רבי יודה ברבי סימון:
כל דפשט ידיה בטמיקאכל דפשט ידיה בטמיקא — כל מי שפשט ידו באוצר המלך — כן הות ליהכן הות ליה — כך היה לו (כך נענש).
אמר רבי פנחס:
מעשה בפרוצפריהבפרוצפריה — במקום ששמו פרוצפריה (או: בבית תפילה), באשה אחת שפודה את השבויים.
באת שבויה אחת — ופדיתה;
באת שניה — ופדיתה;
באת שלישית — ופדיתה.
כיון שמטה ידה ולא היתה יכולה לפדות, מיד הקיפוה לגיונותלגיונות — חיילי הלגיון הרומי והרגוה.
וכל כך למה? כדי לזרז שבויה הבאה.
רבי לוי ורבי יצחק.
רבי לוי אמר:
מי לקח לו חבר — ולמחר הוא להריגה?
מי לקח לו אשה — ולמחר להריגה?
אמר רבי יצחק:
לעבדים ולשפחות אין אתם נקנין — נקנים אתם להשמיד, להרוג ולאבד.
שכן אסתר אומרת לאחשורוש:
וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי(אסתר ז, ד);
שכן כתב לנו משה רבינו בתורה:
וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹויְבֶךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹונֶה —
שמא להשמיד, להרג ולאבד.
כיון שראו הכל כן, התחילו צווחין:
ווי, ווי! וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ(אסתר א, א).
פתיחתא שנייה · קצרה · לא מאסתים ולא געלתים — בכל מלכות ומלכות; הברכות והקללות שבתורה
וְאַף־גַּם־זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא־מְאַסְתִּים וְלֹא־גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיהֶם(ויקרא כו, מד)
הפתיחתא אינה חוזרת אל ״ויהי בימי אחשורוש״. בדפוס אין דברי רבי לוי על הברכות והקללות.
״ואף״ — בכתב היד ״ואם״, ותוקן במאגרים; אחריו ״בארץ אויביהם״ כפול, ומחקו הסופר. ״ומגוג״ — בכתב היד ״ומעוג״, ומסומן במאגרים ״כך״. ״מדת בשר ודם״ כפול, ומחקו הסופר. ״בשמנה״ — בכתב היד ״בשמנן״, ותוקן במאגרים.
המדרש קורא ״אני יי אלהיכם״ (במסורה: כי אני יי אלהיהם), ״קומומיות״ (קוממיות), ״געלה נפשכם״ (נפשם), ״והיה אם לא תשמעו״ (תשמע).
בדפוס: ״להפר בריתי אתם — בימי רומיים״, ובימי המן — ״לכלותם״ בלבד.
שמואל פתח:
וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹויְבֵיהֶם(ויקרא כו, מד).
לֹא מְאַסְתִּים — בבבל;
וְלֹא גְעַלְתִּים — במדי;
לְכַלֹּותָם — ביון;
לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם — בימי מלכות הרשעהמלכות הרשעה — מלכות רומי;
אֲנִי יְיָ אלהיכם — לעתיד לבא.
תני רבי חייא:
לֹא מְאַסְתִּים — בימי אספסינוסאספסינוס — אספסיאנוס, קיסר רומא, שבימיו חרב הבית;
וְלֹא גְעַלְתִּים — בימי טרגינוס;
לְכַלֹּותָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם — בימי המן הרשע;
אֲנִי יְיָ — בימי גוג ומגוג.
אמר רבי לוי:
בא וראה, שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם.
הקדוש ברוך הוא בירך את ישראל בעשרים ושנים אותיות, וקללן בשמנה:
בירכן בעשרים ושתים — מאִם בְּחֻקֹּתַי(ויקרא כו, ג) ועד קוֹמְומִיּוּת(ויקרא כו, יג);
וקללן בשמנה — מן וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ(ויקרא כו, טו) עד גָּעֲלָה נפשכם(ויקרא כו, מג).
ואלו משה רבינו בירכן בשמנה, וקללן בעשרים ושתים:
בירכן בשמנה — מן וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ(דברים כח, א) ועד לְעׇבְדָם(דברים כח, יד);
וקללן בעשרים ושתים — מן וְהָיָה אִם לֹא(דברים כח, טו) תשמעו עד וְאֵין קֹונֶה(דברים כח, סח).
פתיחתא שלישית · ארבע המלכויות כארי, דוב, זאב ונמר; המן ובנו, וביטול בנין הבית
כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל־הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ(עמוס ה, יט)
״לגרמיה״ — בגליון, תיקון ל״לגרר״ שבשיטה. ״בצר לי יי אקרא״ — כך בכתב היד, ומסומן במאגרים ״כך״ (במסורה: בצר לי אקרא יי). ״לבטלא בית אלהא״ — כך בכתב היד, ומסומן ״כך״ (במסורה: לבטלא גבריא אלך; ״בית אלהא״ מעזרא ד, כד). ״מקריבין בו ישראל״ — ״ישראל״ השני מחוק במאגרים.
בכתב היד ״על כן הכם אריה מיער זאב ערבות ישדדם — זאב, זו בבל; ערבות ישדדם, זו מדי״; בדפוס ״הכם אריה מיער — זו בבל, זאב ערבות ישדדם — זו מדי״, ואחרי ״זו אדום״ עוד: ״ובא הבית — זה יון… ונשכו הנחש — זו אדום… פתחי לי אחותי — זו בבל, רעיתי — זו מדי, יונתי — ביון, תמתי — באדום״, ורק אחר כך ״שכל ימי יון היה בית המקדש קיים״.
המדרש קורא בדניאל ״וארו חיויא תנינא דמיא לדוב״ (במסורה: וארו חיוה אחרי תנינה דמיה לדב), ובעזרא ״טעים״, ״מנדא״, ״מלכין תהנזיק״. בדפוס: ״רחום… זה בנו של המן״ (בכתב היד ״זה המן״); ״שהיה נושף עמא כנחש״; ״בלו — זה פרוגינון״; ״רבי הונא ורבי פנחס״, בדעה אחת בלבד (״אפילו דברים שהמלכות מתפתה בהן״).
רבי יודה ברבי סימון פתח:
כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי האריה(עמוס ה, יט).
רבי חונא ורבי אחא בשם רבי חמא ברבי חנינא:
כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי האריה — זה בבל,
על שם: קַדְמָיְתָא כְאַרְיֵהקדמיתא כאריה — הראשונה כאריה(דניאל ז, ד).
וּפְגָעוֹ הַדֹּוב — זה מדי,
על שם שנאמר: וַאֲרוּ(דניאל ז, ה) חיויא תנינא דמיא לדובחיויא תנינא דמיא לדוב — חיה שנייה דומה לדוב.
רבי יוחנן אמר: לדב כתיב — דב.
היא דעתיה דרבי יוחנןהיא דעתיה דרבי יוחנן — זו היא דעתו של רבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן:
עַל כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר זְאֵב עֲרָבוֹת יְשׇׁדְדֵם(ירמיה ה, ו).
זְאֵב — זו בבל;
עֲרָבוֹת יְשׇׁדְדֵם — זו מדי;
נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם — זו יון;
כׇּל הַיּוֹצֵא מֵהֵנָּה יִטָּרֵף — זו אדום.
שכל ימי יון היה בית המקדש קיים, ויהיו ישראל מקריבין בו תורים ובני יונה על גבי המזבח.
רבי פנחס ורבי לוי בשם רבי חמא ברבי חנינה פתרין:
כתיב: בַּצַּר לִי יי אֶקְרָא, וְאֶל אֱלֹהַי אֲשַׁוֵּעַ(תהלים יח, ז).
בַּצַּר לִי אֶקְרָא יְיָ — בבבל;
וְאֶל אֱלֹהַי אֲשַׁוֵּעַ — במדי;
יִשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי — ביון,
דאמר רבי חונא לגרמיהלגרמיה — לעצמו, לשיטתו: יוֹנָתִי(שיר השירים ה, ב) — במלכות יון;
שכל ימי יון היה ההיכל קיים, והיו מקריבין על המזבח.
הוי: יִשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי, וְשַׁוְעָתִי לְפָנָיו תָּבא בְאׇזְנָיו — במלכות אדום.
דבר אחר:
כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי אריה — זה נבוכד נצר;
וּפְגָעוֹ הַדֹּוב — זה בלשצאר;
וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ — זה המן, שהיה שף עמה כנחששף עמה כנחש — שנושף (שורק) בעמו כנחש.
הדא הוא דכתיב:
רְחוּם בְּעֵל טְעֵם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָאבעל טעם ושמשי ספרא — היועץ ושמשי הסופר(עזרא ד, ח) — זה המן;
כְּתַבוּ אגרא חדאאגרא חדא — איגרת אחת, לארתחשתא מַלְכָּא כְּנֵמָאכנמא — כך (כדלהלן).
ומה הוא כתוב בה?
כְּעַן שִׂימוּ טְּעֵים לְבַטָּלָאכען שימו טעים לבטלא — עתה תנו פקודה לבטל(עזרא ד, כא) בית אלהאבית אלהא — בית האלהים.
מנדאמנדא — מס — זו מדת הארץ;
בְלוֹ(עזרא ד, יג) — זו סרוגינוןסרוגינון — מס (מין מס של המלכות);
וַהֲלָךְ — זו אינגריאאינגריא — עבודת כפייה למלכות, אנגריה.
וְאַפְּתֹם מלכין תְּהַנְזִיקואפתם מלכין תהנזיק — ואוצר (הכנסות) המלכים תזיק.
רבי חמא ורבי פנחס תרויהון אמריןתרויהון אמרין — שניהם אומרים:
אפילו פתן של מלכים היא מזיקת.
ורבנין אמרין:
אפילו דברים שהמלכות מתפתה בהן, כגון בתי תיאטראות ובתי קרקסאותבתי תיאטראות ובתי קרקסאות — בתי התיאטרון ובתי הקרקס — היא מזיקת.
כיון ששמע — שלח וביטל מלאכת בית המקדש.
וכיון שראו כך, התחילו הכל צווחין:
ווי, ווי! וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ(אסתר א, א).
פתיחתא רביעית · כשהצדיקים מולכים — ״וה״ בעולם; כשהרשעים מולכים — ״ווי״
בִּרְבוֹת צַדִּיקִים יִשְׂמַח הָעָם וּבִמְשֹׁל רָשָׁע יֵאָנַח עָם(משלי כט, ב)
״וה, וה בעולם״ — בגליון. ״וה שמלך״ (פעמיים) — בגליון, תיקון ל״זה שמלך״ שבשיטה; ״וה שמלך כורש״ — הוי״ו מסופקת. ״שהרשעים״ — בגליון. ״ווי שמלך״ השני — בכתב היד בלי שם המלך, ו״הושע״ הושלם מן הדפוס (״ווי שמלך הושע בן אלה״). לפני ״שמלך״ מחוק ״של״, ולפני ״אחשורוש״ — ״אש״.
המדרש קורא ״ישמח עם״ (במסורה: ישמח העם), ״וימלוך אחאב בן עמרי על ישראל״ (במסורה: ואחאב בן עמרי מלך על ישראל). בדפוס ״חדוה ושמחה בעולם״, בלי ״והנחה״.
רבי יצחק פתח:
בִּרְבוֹת צַדִּיקִים יִשְׂמַח(משלי כט, ב) עם, וּבִמְשֹׁול רשעים יֵאָנַח עָם.
בשעה שהצדיקים נוטלין גדולה — חדוהחדוה — שמחה והנחה ושמחה יש בעולם; וה, וה בעולםוה, וה בעולם — קריאת שמחה בעולם (היפך ״ווי״)!
וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד(מלכים א א, א) — וה שמלך דוד!
וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה(מלכים א ב, מה) — וה שמלך שלמה!
וְהַמֶּלֶךְ אָסָא(מלכים א טו, כב) — וה שמלך אסא!
אלו במלכי ישראל; במלכי אומות העולם מנין? שנאמר:
וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ(עזרא א, ז) — וה שמלך כורש!
ובשעה שהרשעים נוטלין גדולה בעולם — ווי ואנחה וחרון אף בעולם.
וימלוך אַחְאָב בֶּן עׇמְרִי עַל יִשְׂרָאֵל(מלכים א טז, כט) — ווי שמלך אחאב!
וימלוך הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה(מלכים ב יז, א) — ווי שמלך הושע!
וַיִּמְלׇוךְ(ירמיה לז, א) צדקיה — ווי שמלך צדקיה!
באומות העולם, שנאמר:
וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרשׁ(אסתר א, א) — ווי שמלך אחשורוש!
פתיחתא חמישית · שאול חס על אגג, ומזרעו יצא המן ללחוץ את ישראל
וְאִם־לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרְרוּ אֶתְכֶם עַל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ(במדבר לג, נה)
המדרש קורא ״מפניהם״ (במסורה: מפניכם). בדפוס ״ואיזה זה? זה המן, שאמר להשמיד…״; בכתב היד ״שאמר״ בלי נושא.
רבי לוי פתח:
וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹושְׁבֵי הָאָרֶץ מפניהם(במדבר לג, נה), וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם —
מדבר בשאול, בשעה שאמר לו שמואל:
עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק(שמואל א טו, ג).
אמר ליה:
אזלת זכאהאזלת זכאה — הלכת זכאי, ואתית חייבאואתית חייבא — ובאת חייב, וחסת עלויוחסת עלוי — וחסת עליו,
שנאמר: וַיַּחְמֹול שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג(שמואל א טו, ט).
והא צמחא קיימא מיניהוהא צמחא קיימא מיניה — והרי צמח (זרע) קיים ממנו, שהוא עושה לכם דברים קשים:
לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִים בְּצִדֵּיכֶם —
שאמר: לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹוג וּלְאַבֵּד(אסתר ג, יג).
וכיון שראו הכל כן, התחילו צוחין:
ווי! וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ(אסתר א, א).
פתיחתא שישית · כורש: תחילת דבריו חן, ואחריתם גזירה על עליית ירושלים
דִּבְרֵי פִי־חָכָם חֵן וְשִׂפְתוֹת כְּסִיל תְּבַלְּעֶנּוּ תְּחִלַּת דִּבְרֵי־פִיהוּ סִכְלוּת וְאַחֲרִית פִּיהוּ הוֹלֵלוּת רָעָה(קהלת י, יב–יג)
לפני הפסוק מחוק ״דבפ״. ״לא יעבר״ — בגליון.
בדפוס עוד ״דבר אחר: תחלת דברי פיהו — זה אחשורוש, שנאמר ׳ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה׳; ואחרית פיהו — שעלה וביטל מלאכת בית המקדש״, ואינו בכתב היד.
רבי חננא בר אדא פתח:
דִּבְרֵי פִי חָכָם חֵן(קהלת י, יב) — זה כורש, שנאמר:
כֹּה אָמַר כֹּורֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ(עזרא א, ב).
וְשִׂפְתוֹת כְּסִיל תְּבַלְּעֶנּוּ — שאמר:
הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם(עזרא א, ג).
תְּחִלַּת דִּבְרֵי פִיהוּ סִכְלוּת(קהלת י, יג) — מהו סִכְלוּת?
מִי בָכֶם מִכׇּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל.
וְאַחֲרִית פִּיהוּ הוֹלֵלוּת רָעָה —
דגזר ואמרדגזר ואמר — שגזר ואמר: עבר פרת — עברעבר פרת — עבר — מי שעבר את הפרת — עבר; ודי לא עבר — לא יעברודי לא עבר — לא יעבר — ומי שלא עבר — לא יעבור.
כיון שראו הכל כן, התחילו צוחין:
ווי! וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ(אסתר א, א).
פתיחתא שביעית · מלך חנף בא על העולם בעוון הבריות — זה אחשורוש
מִמְּלֹךְ אָדָם חָנֵף מִמֹּקְשֵׁי עָם(איוב לד, ל)
״שהרג אשתו״ — בגליון, תיקון ל״שהלך״ שבשיטה. ״סהדי״ — בגליון. ״שיקרא״ — בכתב היד ״סיקרא״, ותוקן במאגרים. אבא אוריאן אומר ״חמשה דברים״, ובכתב היד (וכן בדפוס) נמנו ארבעה.
המדרש קורא ״ממלוך… ממוקשי״ (במסורה: ממלך… ממקשי).
רבי יודה ברבי סימון פתח:
מִמְּלֹוךְ אָדָם חָנֵף(איוב לד, ל).
רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש.
רבי יוחנן אמר:
בשעה שהמלך חנף ומושל על הבריות —
מִמֹּוקְשֵׁי עָם: מן קשיותהון וחוביהון דברייתאמן קשיותהון וחוביהון דברייתא — מפני קשיותם וחטאיהם של הבריות, דילא עבדין רעותיה דברייה דעלמאדילא עבדין רעותיה דברייה דעלמא — שאינם עושים רצונו של בורא העולם.
ריש לקיש אמר:
נוח להן לבריות להגדיל להן כנפים ולפרוח באויר,
ולא ימסרו וישתעבדו תחת יד מלך חנף.
דבר אחר:
מִמְּלֹוךְ אָדָם חָנֵף — זה אחשורוש, שהיה חנף:
שהרג אשתו בשביל אוהבו, ופעם אחרת הרג אוהבו מפני אשתו.
אבא אוריאן איש צידן אמר חמשה דברים משום רבן גמליאל:
מן דסגיאין דייני שיקרא — סגיאין סהדי שיקרא;מן דסגיאין דייני… — משרבו דייני שקר — רבו עדי שקר; משרבו המלשינים — ממונם של הבריות נבזז; משרבו עזי הפנים — ניטלו ההוד וההדר והכבוד מן הבריות; משהכעיסו הבנים האהובים במעשיהם לפני אביהם שבשמים — העמיד עליהם מלך חנף ונפרע מהם.
משרבו דייני שקר — רבו עדי שקר;
מן דלטורייא סגיאין — ממונהון דברייתא מתבזזא;
משרבו המלשינים — ממונם של הבריות נבזז;
מדסגי אפייא חציפתא — אתנסיב הודא והדרא ויקרא מן ברייתא;
משרבו עזי הפנים — ניטלו ההוד וההדר והכבוד מן הבריות;
מן דאכעיסון בניא חביביא עובדיהון קדם אבוהון דבשמיא — אקים עליהון מלכא חנפא ואתפרע מנהון.
משהכעיסו הבנים האהובים במעשיהם לפני אביהם שבשמים — העמיד עליהם מלך חנף ונפרע מהם.
ואיזה? זה אחשורוש.
וכיון שראו הכל, אמרו:
ווי! וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ(אסתר א, א).
פתיחתא שמינית · לכל אחד ראוי לו מבריאת העולם: אחשורוש ראש למוכרין, והמן ראש לקונים
מִי־פָעַל וְעָשָׂה קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ אֲנִי יְיָ רִאשׁוֹן וְאֶת־אַחֲרֹנִים אֲנִי־הוּא(ישעיה מא, ד)
״מתחלת״ — בכתב היד ״מתחלה״, ותוקן במאגרים; אחריו ״הק״ מחוק. ״יהודה ראש לשבטים, יוסף ראש לחסידים״ — בגליון. המדרש קורא ״קורא הדורות״ (במסורה: קרא הדרות).
רבי ברכיה פתח:
מִי פָעַל וְעָשָׂה קֹורֵא הַדֹּורוֹת מֵרֹאשׁ(ישעיה מא, ד).
מתחלת ברייתו של עולם התקין הקדוש ברוך הוא לכל בריותיו, לכל אחד ואחד, מה שראוי לו:
אדם — ראש ליצורים;
קין — ראש להורגים;
הבל — ראש לנהרגים;
נח — ראש לנמלטים;
אברהם — ראש למולין;
יצחק — ראש לנעקדים;
יעקב — ראש לתמימים;
יהודה — ראש לשבטים;
יוסף — ראש לחסידים;
אהרן — ראש לכהנים;
משה — ראש לנביאים;
יהושע — ראש לכובשין;
עתניאל — ראש למחלקין;
שמואל — ראש למושחים;
שאול — ראש לנמשחין;
דוד — ראש למנגנין;
שלמה — ראש לבונים;
נבוכד נצר — ראש למחריבין;
אחשורוש — ראש למוכרין;
המן — ראש לקונים.
וכיון שראו כן, התחילו צווחין ואומרים:
ווי! וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ(אסתר א, א).
פתיחתא תשיעית · ״ויהי בימי״ · חמשה ״ויהי בימי״ של צרה, ומחלוקת ״ויהי״ ו״והיה״ — צרה ושמחה
וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד־כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה(אסתר א, א)
פתיחתא בלי ״פתח״ (״פתרין״), וחוזרת אל ״ויהי בימי״ בסוף כל אחד מחמשת הענינים.
מקבילות: בראשית רבה מב, ג (״זה מדרש עלה בידינו מן הגולה: כל מקום שנאמר ויהי בימי — צרה״, וחמשת ״ויהי בימי״); ויקרא רבה יא, ז (המחלוקת על ״ויהי״ ו״והיה״ והתשובות; ביוסף: ״שמתוך כן ניזדמנה לו אותה הדוב״); רות רבה, פתיחתא ז (ביוסף: ״אף היא אינה שמחה, דכתיב ׳כי שמו אותי בבור׳״).
המשל ״למדינה שהיתה חייבת לופס למלך״ (״ויהי בימי שפט השפטים״) כמוהו בויקרא רבה יא, ז; ובמסגרת זו עצמה משל אחר בפסיקתא דרב כהנא, ולקחתם ז (״למדינה שהיתה מחייבת לימס למלך, והלך המלך לגבותה״), ושם בני המדינה מקלסים את המלך והוא מוחל להם — על ראש השנה, יום הכיפורים ו״ביום הראשון״.
״וכתיב״ — הכ״ף ו״כתיב״ מסופקים בכתב היד. ״אלא לגלגל״ — ״אלא״ בגליון. ״שבאו״ — בכתב היד ״שב״, והושלם במאגרים. ״לופס״ — הוי״ו מסופקת; ״ושלח״ — בגליון. ״הנשפט״ — בגליון, תיקון ל״המשפט״. ״ואיזה״ — לפניו ״אי״ מחוק. ״פרגוג״ — הרי״ש מסופקת (בדפוס ״פדגוג״). ״אין תיישים״ — לפניו ״כבשי״ מחוק. ״אם אין רועה״ ו״כנסיות ובתי״ (הראשון) — בגליון. ״כל בתי כנסיות״ — ״כל״ בגליון, תיקון ל״על״. ״אלא״, ״שאחז״, ״כנסיות״ (בסוף) — הושלמו במאגרים.
״שלש דלתות״ — בכתב היד ״כרתות״, ומסומן במאגרים ״כך״; ״תלתא ארבעה״ — לפניו כ״ף מחוקה. ״תלמידי חכמים״ — היו״ד מסופקת. ״ביצתן״ — בגליון. ״בדור אנוש״ — הרי״ש מסופקת. ״יום שני״ — לפניו ״שליש״ מחוק. אחרי ״שמתוך כן״ חסרה בכתב היד מלה (סימן + במאגרים); ״נתגרתה״ הושלם מן הדפוס (״שמתוך כך נתגרתה אותה הדוב״). ״שקול״ (הראשון) — בכתב היד ״שוקל״, ומסומן ״כך״; ״אין כתוב״ — לפניו וי״ו מחוקה. אחרי ״כרובו של סנהדרין״ בין סימני $: ״כלו׳ צדיקים״ — הערת קורא. ״יטפו ההרים… והיה ביום ההוא״ — בגליון. ״בשעה שחרב בית״ — בכתב היד ״שחרבית״, ובגליון ״שחרב בית״. ״תם עונך בת ציון״ — בגליון.
המדרש קורא ״ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך״ כבראשית כח, יד (בדפוס מציין לבראשית יב, ג); ״ויקרעה״ (במסורה: יקרעה); ״ויהי דוד בכל דרכיו״ (במסורה: לכל דרכו); ״עווין״ (עון); ״יום הששי״; ״אתה לא תבנה לשמי״ (בדפוס ״לא אתה תבנה לי הבית״, דברי הימים א יז, ד); ״ויהי כי ישב המלך בביתו״ כשמואל ב ז, א (בדפוס ״ויהי כאשר ישב דוד בביתו״, דברי הימים א יז, א). ״והיה כעץ שתול״ — תהלים א, ג (וכן ירמיה יז, ח); כך מציין הדפוס.
בדפוס: ״שמעון בר אבא בשם רבי יונתן״; ״אתא רבן שמעון בן גמליאל ועבדה פלגו״ (בכתב היד ״רבי שמואל בר רב נחמן״); ״שנגנז בו בנינו של עולם״ (בכתב היד ״שנגנז המשכן בבניינו של בית״); ״אפוכי גדולה״ (בכתב היד ״אפוכי שלמה״).
רבי תנחומא ורבי חייא רבה ורבי ברכיה בשם רבי אלעזר פתרין:
המדרש הזה עלה בידינו מן הגולה:
כל מקום שנאמר וַיְהִי(אסתר א, א) — צרה הוא.
ורבי שמואל בר נחמן אמר בשם רבי יונתן:
מדרש זה עלה בידינו מן הגולה:
בכל מקום שנאמר וַיְהִי בִּימֵי — צרה.
אמר רבי שמואל בר נחמן: וחמשה הן.
וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל(בראשית יד, א) — ומה צרה היה שם?
עָשׂוּ מִלְחָמָה(בראשית יד, ב).
לאוהבו של מלך שהיה שרוי במדינה, ובשבילו היה נזקק המלך לכל המדינה.
וכיון שבאו ברברייןברבריין — ברברים, שבטים פולשים ונזדווגו לו, אמרו:
ווי, שאין המלך נזקק למדינה כמות שהיה עושה!
כך אבינו אברהם — אוהבו של הקדוש ברוך הוא היה,
וכתיב: וְנִבְרְכוּ בְךָ כׇּל מִשְׁפְּחֹות הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ(בראשית כח, יד);
ובשבילו היה הקדוש ברוך הוא נזקק לכל עולמו.
הדא הוא דכתיב:
וַיָּשֻׁובוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִיא קָדֵשׁ(בראשית יד, ז).
אמר רבי אחא:
לא בקשו להזדווג אלא לגלגל עינו של עולם;
עין שעשתה מדת הדין בעולם — בקשו לסמותה.
הִיא קָדֵשׁ.
אמר רבי אחא:
הוא כתיב — הוא שקידש שמו של הקדוש ברוך הוא וירד לכבשן האש.
וכיון שראו הכל שבאו המלכים ונזדווגו לו, התחילו צווחין:
ווי! וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל.
וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁופְטִים(רות א, א) — ומה צרה היתה שם?
וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ.
למדינה שהיתה חייבת לופסלופס — יתרת מס, חוב למלך למלך, ושלח גבי טמיוןגבי טמיון — גובה של אוצר המלך לגבותה.
מה עשו בני המדינה? תלו אותו, והכו אותו, וגבו אותו.
אמרו: ווי לכשירגיש המלך בדברים הללו!
מה ששלוחו שלמלך מבקש לעשות לנו — עשינו לו.
כך, כשהיה אחד מישראל עושה דבר שלא כראוי, מוליכין אותו אצל הדיין;
ומה שהדיין מבקש לעשות לו לנשפט — היה הנשפט עושה לדיין.
אמר להן הקדוש ברוך הוא:
אתם מבזין את שופטיכם? חייכם, שאני מביא עליכם דבר שאינכם יכולין לעמוד בו!
ואיזה? זה הרעב,
שנאמר: וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב.
וַיְהִי בִּימֵי אָחָז(ישעיה ז, א) — ומה צרה היתה שם?
דכתיב: אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְׁתִּים מֵאָחוֹר(ישעיה ט, יא).
למלך שמסר בנו לפרגוגלפרגוג — לאומן, למחנך, והיה פרגוגו שונא אותו.
אמר: אם אני הורגו — הריני מתחייב מיתה למלך;
אלא הריני מושך את מניקתו ממנו, והוא מת מאיליו.
כך אמר אחז:
אם אין גדיים — אין תיישים;
אם אין תיישים — אין צאן;
אם אין צאן — אין רועה;
אם אין רועה — אין עולם מתקיים.
כך היה אחז סבור ואומר:
אם אין קטנים — אין גדולים;
אם אין גדולים — אין תלמידים;
אם אין תלמידים — אין חכמים;
אם אין חכמים — אין זקנים;
אם אין זקנים — אין תורה;
אם אין תורה — אין בתי כנסיות ובתי מדרשות;
אם אין בתי כנסיות ובתי מדרשות — אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בעולם.
מה עשה? עמד ונעל כל בתי כנסיות ומדרשות, שלא להתעסק בתורה.
הדא הוא דכתיב:
צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּודָי(ישעיה ח, טז).
רבי חונא בשם רבי אלעזר:
למה נקרא שמו אחז? שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות.
רבי יעקב בר אבא בשם רבי אחא שמע לה מן הדין קרייהשמע לה מן הדין קרייה — למד אותה מן המקרא הזה:
דכתיב: וְחִכִּיתִי לַיְיָ הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִוֵּיתִי לוֹ(ישעיה ח, יז).
אין לך שהיתה קשה לישראל מאותה שעה,
שנאמר: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פניו בַּיּוֹם הַהוּא(דברים לא, יח).
ומאותה שעה קִוֵּיתִי לוֹ —
כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ(דברים לא, כא).
ומה את מועיל?
הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי יְיָ לְאֹותוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל(ישעיה ח, יח).
וכי ילדיו היו? לא היו אלא תלמידיו.
מיכן, שתלמידיו של אדם נקראו בניו.
וכיון שראו הכל שאחז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, התחילו הכל צווחין:
ווי שמלך אחז!
שנאמר: וַיְהִי בִּימֵי אָחָז.
וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ(ירמיה א, ג) — מה צרה היתה שם?
רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ(ירמיה ד, כג).
למלך ששלח כתבים למדינה ומדינה.
ובכל מדינות שמגיעין כתביו של מלך, היו בני המדינה מחבקין אותן ומנשקין אותן,
ועומדין על רגליהן, ופורעין ראשיהן, וקורין אותן באימה וביראה, ברתת ובזיע.
וכיון שהגיע למדינתו שלמלך — קראום, וקרעום, ושרפום.
הדא הוא דכתיב:
וַיְהִי כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת וארבע(ירמיה לו, כג) —
תלתא ארבעה פסוקים;
כיון שהגיע לפסוק החמישי, הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ(איכה א, ה) —
מיד ויִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסֹּופֵר וְהַשְׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ.
וכיון שראו הכל כך, התחילו הכל צווחין:
ווי! וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים.
וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ — ומה צרה היתה שם?
לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד(אסתר ג, יג).
למלך שנכנס לכרם, ונזדווגו לו שלשה שונאין:
הראשון התחיל מקטף בעוללות;
השני התחיל מזנב באשכולות;
השלישי התחיל מעקר בגפנים.
נבוכד נצר מחיק שחיק רחיק שקיקמחיק שחיק רחיק שקיק — יימחה, יישחק, יורחק, יישקע (כינויי קללה) התחיל מזנב באשכולות.
הדא הוא דכתיב:
הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף(מלכים ב כד, טז).
רבי ברכיה בשם רבי יודה אמר: החרש אלף, והמסגר אלף.
ורבנין אמרין: החרש המסגר אלף.
רבי יודה ברבי סימון אמר: אלו תלמידי חכמים.
ורבי שמואל בר רב יצחק אמר: אלו הבולווטיןהבולווטין — חברי מועצת העיר.
המן הרשע שחיק מחיק רציקשחיק מחיק רציק — יישחק, יימחה, יירצץ (כינויי קללה) התחיל מעקר בגפנים —
בקש לקעקע ביצתןלקעקע ביצתן — לעקור את שורשם, להשמידם של ישראל; בעא דיזבון בכל ביתאבעא דיזבון בכל ביתא — ביקש לקנות (לכלות) את כל הבית,
כמין שאמר: לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד.
וכיון שראו הכל שאחשורוש מוכר והמן קונה, התחילו הכל צווחין:
ווי! וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרשׁ.
שמעון בר אבא אמר בשם רבי יונתן:
כל מקום שנאמר וַיְהִי — משמש צרה ושמחה:
אם צרה — אין צרה כיוצא בה;
ואם שמחה — אין שמחה כיוצא בה.
אתא רבי שמואל בר רב נחמן ועבדה פלגוועבדה פלגו — ועשה אותה מחלוקת (חילק בדבר):
כל מקום שנאמר וַיְהִי — צרה;
וכל מקום שנאמר והיה — שמחה.
אתיבון ליהאתיבון ליה — השיבו לו, הקשו עליו:
והא כתיב: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר(בראשית א, ג)!
אמר לון:
אף היא אינה שמחה, שלא זכה העולם להשתמש לאותה האורה.
אמר רבי יודה ברבי סימון:
אורה שנבראת ביום הראשון — היה אדם צופה ומביט בה מסוף העולם ועד סופו.
וכיון שצפה הקדוש ברוך הוא בדור אנוש ובדור המבול ובדור הפלגה, שהן עתידין לחטוא לפניו — עמד וגנזו מהן.
הדא הוא דכתיב:
וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם(איוב לח, טו).
והיכן גנזו? בגן עדן.
הדא הוא דכתיב:
אוֹר זָרֻועַ לַצַּדִּיק(תהלים צז, יא).
אתיבון:
והא כתיב: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד(בראשית א, ה)!
אמר לון:
אף הדה אינה שמחה, שכל מה שנברא ביום הראשון הן עתידין לבלות.
הדא הוא דכתיב:
כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה(ישעיה נא, ו).
והתיבון:
והא כתוב: יוֹם שֵׁנִי(בראשית א, ח), יוֹם שְׁלִישִׁי(בראשית א, יג), יוֹם רְבִיעִי(בראשית א, יט), יוֹם חֲמִשִׁי(בראשית א, כג), יוֹם הַשִּׁשִּׁי(בראשית א, לא)!
אמר לון:
אוף אינוןאוף אינון — אף הם אינה שמחה, שכל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה, שאינה עשייה שלמה:
כגון החטין — צריכין להטחן;
והחרדל והתרמוסין — צריכין להמתק.
התיבון:
וַיְהִי יְיָ אֶת יוֹסֵף(בראשית לט, ב)!
אמר לון:
אף הדה אינה שמחה, שמתוך כן נתגרתה עמה אותו דובאדובא — הדוב — אשת פוטיפר.
והתיבון:
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה(ויקרא ט, א)!
אמר לון:
אוף הוא אינו טוב, שבאותו היום מתו נדב ואביהוא, ובכו להן כל ישראל,
שנאמר: וַאֲחֵיכֶם כׇּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה(ויקרא י, ו).
התיבון:
והא כתוב: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר ז, א)!
אמר לון:
אוף היא אינה שמחה, שנגנז המשכן בבניינו של בית.
התיבון:
וַיְהִי יְיָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ(יהושע ו, כז)!
אמר לון:
אינה שמחה, שבו ביום נהרג יאיר, שהיה שקול כרובו של סנהדרין.
הדא הוא דכתיב:
וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ(יהושע ז, ה).
שלשים וששה אין כתוב כאן, אלא כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ —
זה יאיר, שהיה שקול כרובה של סנהדרין.
ומה כתיב שם? וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹותָיו(יהושע ז, ו).
התיבון:
והא כתיב: וַיְהִי דָוִד בכל דרכיו מַשְׂכִּיל(שמואל א יח, יד)!
אמר לון:
אינה שמחה, שמתוך כך וַיְהִי שָׁאוּל עווֹיֵן אֶת דָּוִד(שמואל א יח, ט).
התיבון:
והא כתיב: וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ(שמואל ב ז, א)!
אמר לון:
אינה שמחה, שבאותו היום נתן הנביא בא ואמר לו:
אתה לֹא תִבְנֶה(דברי הימים א כב, ח) לשמי.
אמרין ליה:
אמרן דילן — אמור את דילךאמרן דילן — אמור את דילך — אמרנו את שלנו — אמור את שלך!
אמר להן:
כתיב:
וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס(יואל ד, יח);
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם(זכריה יד, ח);
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ(ישעיה ז, כא);
וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם(מיכה ה, ז);
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל(ישעיה כז, יג);
וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל(תהלים א, ג).
התיבון ליה:
והא כתיב: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלִָם(ירמיה לח, כח)!
אמר לון:
אף הדה אינה צרה אלא שמחה,
שבו ביום נולד מנחם, ונטלו ישראל אפוכיאפוכי — שובר, קבלה על פירעון החוב על עונותיהן.
דאמר רבי שמואל בר נחמן:
אפוכי שלמה נטלו ישראל על עונותיהן בשעה שחרב בית המקדש.
הדא הוא דכתיב:
תַּם עֲוֺנֵךְ בַּת צִיּוֹן(איכה ד, כב).
פתיחתא עשירית · רב ושמואל: כל מה שאמר הקדוש ברוך הוא על בבל ועל עילם — בו אמר ושתי ושרי פרס ומדי
וְקַמְתִּי עֲלֵיהֶם נְאֻם יְיָ צְבָאוֹת וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד נְאֻם־יְיָ(ישעיה יד, כב)
״רב ושמואל… בו אמר, שנאמר״ — בגליון. ״ונכד״ — בכתב היד ״וכד״, והנו״ן הושלמה במאגרים. ״פרס ומדי״ — לפניו ״ופ״ מחוק. ״אויל מרודך״ — בכתב היד ״אויל-מדורך״, ותוקן כבדפוס וכשם המלך במלכים ב כה, כז (״אויל מרדך״). פתיחתא סתמית, בלי ״פתח״.
בדפוס: ״ושמואל אמר כל מה שאמר הקדוש ברוך הוא״ (בכתב היד ״שברא״); ״אלו שבעת שרי פרס ומדי״; ״רבי שמואל בר נחמני אמר״ (בכתב היד ״רבי אחא בשם רבי שמואל״).
רב ושמואל.
רב אמר:
כל מה שאמר הקדוש ברוך הוא — בו אמר,
שנאמר: וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר(ישעיה יד, כב).
שֵׁם — זה נבוכדנצר;
וּשְׁאָר — זה אויל מרודך;
וְנִין — זה בלשצאר;
וָנֶכֶד — זה ושתי.
דבר אחר:
שֵׁם — זה הכתב שלהן;
וּשְׁאָר — זה לשון;
וְנִין וָנֶכֶד — בר ובר ברבר ובר בר — בן ובן בן (נכד).
ושמואל אמר:
כל מה שברא הקדוש ברוך הוא — בו אמר.
הדא הוא דכתיב:
וְשַׂמְתִּי כִסְאִי בְּעֵילָם(ירמיה מט, לח).
מֶלֶךְ — זו ושתי;
וְשָׂרִים — אלו שרי פרס ומדי.
רבי אחא בשם רבי שמואל אמר:
כתיב: יוֹלֵיךְ יְיָ אֹותְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ(דברים כח, לו).
אם תאמר לבבל — והלא מבבל היו!
אם כן, למה נאמר אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ? אלא זו מדי.
הוי: וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ(אסתר א, א).
על פי כתב יד קמברידג׳ 495. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | זה שהוא | זוא |
| ג | הוי | היו |
| ג | החרב | — (הוספה) |
| ג | אמרו ישראל: נדליק או לא נדליק? | — (הוספה) |
| ג | אמרו: נדליק, וכל מה דבעי לימטי עלן — ימטא. | — (הוספה) |
| ג | אדליקו. | — (הוספה) |
| ג | ואמרון לישן ביש לאשתו של טרכיניס: | — (הוספה) |
| ג | אילין יהודאין — כד ילידת הוון מתאבלין, וכד מיית ולדא — אדליקו בוצינייא! | — (הוספה) |
| ג | שלחה וכתבה לבעלה: | — (הוספה) |
| ג | עד דאת מכבש ברבריין — בא וכבוש אילין יהודאין דמרדו בך! | — (הוספה) |
| ג | סליק לאילפא, וחשיב למיתי בעשרא יומין, ואייתיתיה רוחא בחמשא יומין. | — (הוספה) |
| ג | אתא ואשכחינון דהוו עסיקין בהדין פסוקא: | — (הוספה) |
| ג | יִשָּׂא יְיָ עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹוק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר(דברים כח, מט). | — (הוספה) |
| ג | אמר להו: אנא הוא נישרא, דחשיבית למיתי בעשרא יומין, ואייתיתניה רוחא בחמשא יומין! | — (הוספה) |
| ג | הקיפן לגיונותיו והרגן. | — (הוספה) |
| ג | י | — (הוספה) |
| ד | ואף | ואם |
| ד | ומגוג | ומעוג |
| ד | בשמנה | בשמנן |
| ו | הושע | — (הוספה) |
| ט | שיקרא | סיקרא |
| י | מתחלת | מתחלה |
| יא | או | — (הוספה) |
| יא | אלא | — (הוספה) |
| יא | ש | — (הוספה) |
| יא | כנסיות | כ׳ |
| יא | דלתות | כרתות |
| יא | נתגרתה | — (הוספה) |
| יא | שקול | שוקל |
| יב | מרודך | מדורך |
| יב | נֶ | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| אסתר רבה | כ״י קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 495 |
| איכה רבה (המעשה בטרגינוס, בסעיף ג) | כ״י מינכן 229 |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| אסתר רבה | כ״י קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 495 |
| איכה רבה (המעשה בטרגינוס, בסעיף ג) | כ״י מינכן 229 |