שמואל א פרק ד – נלקח ארון האלהים

ויהי דבר שמואל לכל ישראל

זה כמו כותרת לפרשה זו, והפירוש שלה לפי רש"י הוא כאילו אמר ויבא הדבר שניבא שמואל לעיני כל ישראל. או אפשר גם ששמואל ציווה אותם לצאת למלחמה זו, כך מפרש רד"ק, אם כי זה יהיה קשה כי הפסידו את המלחמה, לכן יותר נוח כמו רש"י שבא הדבר שאמר שמואל.

ור' חיים מפרש שאולי הכוונה היא כולם ידעו שדבר השם כבר עבר לשמואל ועם כל זה לא שאלו אותו אם ללכת למלחמה או לקחת את הארון.

אבל זה נראה שהפסוק דווקא מנסה לתאר תחילת הנהגת שמואל, ולפי הטענה שלך הוא בעצם לא רלבנטי.. אבל זה באמת קשה שנראה שלא שאלו אף אחד מה לעשות. ועלי היה יושב ודואג עד שמת אבל כנראה גם אותו לא שאלו. כנראה החברה-לייט חפני ופנחס עשו מה שרצו ולאבא הצדיק לא נשאר אלא לדאוג. וזה אכן הוביל למיתת בני עלי ולקיחת הארון לשבי, כמו שניבא שמואל. ולכן נראה שרשי צודק, אפילו שהלשון קצת לא זורם.

ויאמרו זקני ישראל

רואים כל הזמן שהיה כאן איזה הנהגה שהיו זקני ישראל. גם בפלגש בגבעה ובכלל. וכבר מספר יהושע הזקנים שהאריכו ימים אחר יהושע. וכבר בפרשת יתרו שמשה הביא את התורה אל הזקנים. וקודם לזה כבר במצרים בסוף פרשת שמות הלך אל הזקנים. וכך במשנה ויהושע לזקנים. אבל נשמע שתמיד היו זקנים שהם היו בפועל המנהיגים, וגם כשהיו שופטים הם שמינו אותם. והמהלך הזה החזיק עד סוף ימי שמואל שאז נעשה המלוכה, אבל אולי גם אחרי זה. גם חכמים נקראים זקנים לפעמים. זה מתאים לחברה שבטית שהזקנים הם שמנהיגים אותו -elders   ולאו דווקא תמיד שאלה הם האנשים הכי מבוגרים. יכול להיות זקן שקנה חכמה. אבל עכפ זה מין שכבת הנהגה לא רשמית אבל מקובלת על העם בגלל הנסיון שלהם. בספר של בני בראון על קרלין הוא מדבר על המוסד של 'זקני החסידים' שיש בכל חסידות שהם בפועל קובעים מי יהיה הרבי הבא הרבה פעמים..

ולכן הפשט של ולא יהיה זקן בביתך הוא שלא יהיה בבית עלי מי שיהיה חלק מההנהגה הזאת

שני בני עלי חפני ופנחס

הכרנו אותם כבר בפסוק השלישי שבספר, ושם שני בני עלי. ובהמשך בפרק ב עם המזלג בידם, ושם בתוכחת איש אלהים, ובפרק ג בנבואת שמואל, וכאן בפרק ד הם מתים על ידי פלשתים, בקיום הנבואות שקדמו להם.

יש מקבילה מעניינת כאן שיש כהן גדול ולו שני בנים העוסקים בכהונה, ואותם שני בנים חוטאים ונענשים. כך אצל אהרן שני בני אהרן נדב ואביהו מתים. כך עלי. לא יודע מה זה אומר. גם חטאם דומה לחטא נדב ואביהו שלא כיבדו כראוי את המשכן ונראה קצת שגם מה שהוציאו את הארון למלחמה לא היה כראוי כאן והיה דומה לחטא נדב שעשו אשר לא ציוה והביאו קדש קדשים בחוץ.

גם לשני קראו פנחס כמו פנחס בן אלעזר, כנראה נקרא על שמו. ואיתא שגם פנחס יש לו קשר לנדב ואביהו.

 

חורבן שילה וחשיבות הארון

הפרק הזה מתאר את הפסד המלחמה ולקיחת הארון על ידי פלשתים. והכתוב אינו מפרט יותר מזה. אך בספר תהלים אומר אסף ויטש משכן שילה אהל שיכן באדם. וכן משמע מהמשך ההיסטוריה שמן הזמן הזה כבר לא תפקד המשכן בשילה, ואף לא החזירו את הארון לשילה, ולפי דברי חז"ל הותרו הבמות שוב מכאן.

וכבר היה דברינו שלפי הנראה בכל סדר הסיפורים הללו היה עיקר המקדש הארון, כי בספר דברים לא נזכר כלל מענין המשכן אלא הארון שבנה משה. ובכל ספר יהושע הוזכר הארון במעבר הירדן, ובכיבוש יריחו, ובמעשה עכן, ובברית הר עיבל, ובכולם היה הארון העיקר, אע"פ שלכאורה היה הוא בתוך אהל מועד, וכאשר שם יהושע את אהל מועד בשילה עדיין היה הארון עיקר, ובסיפור פלגש בגבעה כתוב שהיה הארון בימים ההם בבית אל, אולי הובא שם לצורך המלחמה או היה שם לפי שעה, אבל עכ"פ אנחנו רואים כל הזמן שהשראת השכינה העיקרית תלויה בארון, וגם המשכן לא נחשב אלא האהל סביבו. וכן להלן באהל שבנה דוד ובמקדש שבנה לו שלמה נראה כך.

(ובאמת כך כתב רמב"ן שעיקר המשכן הוא הארון. אלא שנגד זה הוא מה שבבית שני לא היה ארון כלל ואם כן בהכרח נשתנה ענין המקדש. וכן הרמב"ם עשה עיקר המקדש מקום המזבח והקרבנות. אבל אין זה מתאים אלא אחר איסור הבמות, וכאן אע"פ שמשמע איסור הבמות בימי שילה מסיפור מזבח שבטי עבר הירדן בסוף ספר יהושע, עדיין הקריבו אחרי זה בבמות הרבה פעמים . ואע"פ שהיה אלקנה עושה זבח בשילה כנראה לא היה זה עיקר שילה אלא הארון כי זבח היו עושים גם במקומות אחרים)

ועכ"פ לפיכך כאשר סיפר הכתוב לקיחת הארון בידי פלשתים כבר אינו צריך לפרט מה נעשה עם שאר הבנין, ומה עם שאר הכלים המנורה והשולחן והמזבח וכו'. כי ברגע שעיקר חסר מן הספר הרי זה חורבן שילה. וייתכן שגם נחרב השאר אבל עדיין עיקר הסיפור הוא הארון.

ולמה לא החזירו את הארון לשילה כאשר פלשתים החזירו אותו? מזה משמע שנחרב גם המשכן. אבל גם משמע יותר שזה בגלל הקללה על בני עלי ולפיכך עבר מהם הכהונה והמשכן לשאר הדברים, או מסיבה אחרת.

גלה כבוד מישראל

כל הסיפור פה הוא פלא שצריך התבוננות. זה קצת חורבן מהופך. החורבן בית המקדש והגלות היה שאנחנו גלינו ממקום השכינה. פה זה הארון עצמו שהוא כבוד ישראל, שבו ממש שורה השם, גלה מאתנו ונשבה בידי פלשתים. וזה נראה שהפלשתים חשבו שבאמת אם הם יקחו אותו אז הארון יעזור להם כמו שזה עזר לנו. וזה נראה שלא לגמרי טעו. כאילו אפשר לגנוב את האלהים. אבל באמת היה בארון קדושה והארון עצמו כביכול פגע בפלשתים שזלזלו בו. וגם בכל המשך הסיפור אנחנו רואים את זה שהארון עצמו היה לו כח והיה הורג מי שלא כיבד אותו

והנה עלי יושב על הכסא

עלי יש לו תמיד אותו תנוחה בכל הסיפורים. הוא יושב על כסאו בפתח המשכן. הרושם הוא ממש כמו אדמור זקן כזה הוא עובד השם על כסאו אבל לא באמת שולט בכל מה שהולך סביבו. תמיד הוא על הכסא הגדול שלו. וכשהוא שמע מה קרה לארון נפל מהכסא ומת. הוא מת כמו שהוא חי בתוך דאגה על מקדש ה' והארון. אבל זה בעצמו הוא העונש שלו, שהיה עליו להיות מנהיג יותר אקטיבי ולמחות בבניו ולדאוג שלא יעשו מלחמה שלא כראוי וכו'.

וכלתו אשת פנחס וכו'

מה הכתוב רוצה מהסיפור של אשת פנחס? זה כמו דומה לסיפור של מיתת רחל. אצל רחל ילדה בן ולפחות היה לה נחמה שהשאירה בן ועדיין קראה לו על שם צערה בן אוני. פה לא ענתה ולא שתה לבה. היא כזאת ממוררת כל העולם חרב עליה ומה אכפת לה שיש לה בן. וקראה שמו אי-כבוד.

וזה, חלק מדרך הסיפור של הכתובים, שהוא אוהב לספר דברים כלליים מאד דרך סיפור אישי מאד. היה איזה אשה הכלה של עלי שקרה שם כזה לבנה. וזה הדרך של הכתוב לסכם את כל הטרגדיה שהיה פה חורבן שילה. יכול להיות שזה גם דרך ספרותי של התעוררות, תמיד אנחנו יותר מזדהים עם סיפור אחד פרטי. אנה פרנק אחת עשתה סיפור יותר מפורסם מהרבה אנשים שסבלו יותר.

וגם שייך למדרשי השמות של הכתובים, כיצד השם הזה של הבן של פנחס אי-כבוד מסמל את כל המצב של ישראל והשכינה באותו זמן.

אל הלקח ארון האלהים

והיא אומרת קודם גלה כבוד מישראל אל הלקח ארון האלהים ואל חמיה ואל אישה. ושוב פעם ותאמר גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלהים. מקודם השוותה את הטרגדיה כאחד, גם מת עלי גדול הדור גם מתו בניו גם נלקח הארון. ואז סיימה וחזרה שאסון לקיחת הארון גדול הרבה יותר ואין להשוות ביניהם, גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלהים

120. נשא: ישא ה' פניו אליך שתוכל לראות פנים בפנים

התורה ניתנה באש מפי הגבורה שהוא לא יראני אדם וחי

הרחמים הוא שידבר השם את האדם וחי.

120. נשא: ישא ה' פניו אליך שתוכל לראות פנים בפנים
Weekly Shiur

 
 
00:00 / 30:48
 
1X
 

שמואל א פרק ג – שמואל מייסד את הנבואה

דבר ה' יקר

הפסוק מתאר את הופעת נבואת שמואל כחלק מן הסיפור שלו שטרם שמואל היה כל המצב באדמה והוא מרומם אותו. גם אין מלך. גם הכהן שיש שהיה כנראה המנהיג אז בניו לא הולכים בדרכיו. ולא עוד אלא שגם נבואה לא היתה נפוצה באותם הימים. באמת בכל ימי השופטים אנחנו כמעט לא מוצאים נבואות, ואפילו בימות יהושע כמעט שאין נבואה. ומשמואל ואילך יש נבואה רצופה. גם אם לא שומעים לנביאים לפחות יש. אז נבואת שמואל אינו רק עוד נביא, כמו ששמואל חידש את מוסד המלוכה בישראל כך לפני זה הוא חידש את מוסד הנבואה בישראל. ובלשון הארי פתח שערי הנבואה, וממנו התאפשר לשאר הנביאים. וכנראה שמואל פתח בית מדרש גדול לנביאים ולימד את זה, שהרי כשהוא ממליך את שאול הוא שולח אותו לפגוש חבל נביאים, ולהתנבא עמהם. וזה לא היה בנמצא טרם ימי שמואל שהיה דבר השם יקר.

תרגום יקר פה נדיר, לא 'טייער'.

ונר אלהים טרם יכבה

לכאורה מדבר על נר המנורה, וקשה לי שהרי היו צריכים להדליק אותה מערב עד בוקר ולמה יכבה בכלל, הפסוק נראה מתאר שלא היה מאוחר בלילה עוד היו הנרות דולקות, אבל כמעט כבו, כזה מצד דמדומים הלכו כבר לישון אבל הנרות עוד היו מצקצקים.

וטעם הזכרת שעוד לא כבה נר אלהים ייתכן לפי דברי אבן עזרא בתחילת פרשת בהעלותך שביאר סמיכות דיבור השם לפרשת המנורה, וז"ל (במדבר פרק ח פסוק א) ונסמכה זאת הפרשה להורות, כי הדבור יהיה גם בלילה, כי שם יהיה הנר דלוק ולא יכבה עכ"ל. אם כן ייתכן שהפסוק מורה שלא היתה הדיבור אלא באור המנורה שלא כבה ואילו היה כבה לא היה הדיבור. וייתכן עוד שנר אלהים עצמה היה אופן של התבוננות וקבלת הנבואה, כפי שלמדנו שהיא יצוג הארון ונועדתי לך שמה מחוץ לפרוכת העדות יערוך אותו.

תחילת קול ה' לשמואל

הסיפור עם שמואל ועלי בתחילת הנבואה נראה שאכן היה סדר מקובל לנבואה, כלומר היו בה כללים שאפשר היה להעביר הלאה כיצד לזהות שזה נבואה וכיצד להתנהג שזה הופיע, רק שמואל לא הכיר בקול שהוא קול השם וחשב שהוא קולו של עלי. ועלי שהיה נביא בעצמו או עכ"פ קיבל כיצד הנבואה עובדת, הבחין אחרי שלשה פעמים שזה הנבואה, ככתוב ויבן עלי כי השם קורא לנער, ולימד לשמואל הנוסח מה עושים במצב כזה.

ולכן יותר מסתבר לי לפי הסיפור הזה שאכן שמואל ועלי התכוננו לנבואה. צריך לדעת שכל עיקר מטרת המשכן לא היה אלא להתנבאות ככתוב ונועדתי לך שמה. לשם זה הרי יש משכן בכלל שיגור בו השם וידבר משם אל בני ישראל. וכך היו באמת נוהגים כל הזמן, אם על ידי האפוד או על ידי הארון או על ידי דרכים אחרות. וכששמואל הוקדש להשם היה עושה שם איזה משרתות שהיה צריך אבל בעיקר היה מתבודד במשכן עם עלי ולומד ממנו מה עושים כדי לפגוש את השם במשכנו. אז זה לא דוגמא טובה של נבואה פתאומית, אם כי יש סיפורים כאלה כמו גדעון, אפשר לומר שאותם סיפורים באמת אינם הדוגמא העיקרית של הנבואה ועליהם נאמר גם אין חזון נפרץ. שזה לא כסדר הרגיל, כעין השופטים עצמם שלא היה בסדר הרגיל על ידי הכנה בן אחר בן וכו' אלא פתאומי, וכן הנבואה באותם הימים היתה כך, ומשמואל חזר הנבאוה להיות כסדר בבית המקדש ועל ידי קבלה רב מרב וכו'

וכך אומר רש"י בתחילת הספר שפה מתחיל מה שמתואר בפרקי אבות וזקנים לנביאים. כלומר הנביאים שנחשבו במסורת התורה הם שרשרת של נביאים שקיבלו תורה וסדר נבואה איש מפי איש.

צורת קול הנבואה

אך מה שאפשר ללמוד מכאן לגבי אופי הנבואה הוא שאכן הנבואה נשמע לנביא כמו קול גשמי כפשוטו. ואינו קול פנימי או צורה אחרת של קול. ששמואל היה יכול לטעות שזה קולו של עלי. וכך כתוב במדרש לגבי תחילת נבואת משה שכאשר שמה הקול מתוך הסנה חשב שזה קולו של עמרם אביו. כי בתחילה הנביא היה שומע קול פשוט, אך על ידי זה שראה שהקול לא מגיע משום מקום ואי אפשר לייחס אותו לאדם, הבין שזה הקול של השם והתבטל אליו באופן הראוי לקול זה. כלומר הידיעה שקול הנבואה הוא קול השם הוא באמת לא מפורש בגופו צריך להבין אותו מסימנים כמו חיצוניים. כמו שיש לנו סימנים בספר דברים אם הנבואה מתקיימת. ולנביא עצמו הסימן הוא שהוא שומע למשל קול עלי אבל עלי אומר שהוא לא קרא לו. ועל דרך זה הוא גם במראות הנבואה כמבואר כמה פעמים במקרא שמזה שראו שהוא נעלם פתאום ואין סיבה גשמית להבין כיצד הופיע והלך הדמות מזה ידעו כי השם הוא.

ומה שזה קולו של עלי דווקא, בפשט זה כי הוא היה שם והיה רגיל לקרוא אותו כנראה בלילה כשהיה צריך אותו. ויש כאן סוד שבאמת הנבואה מתלבשת לאדם בתוך הקול של רבו המלמדו תורה, ולפעמים בתוך הקול של עצמו. ראה בתחילת שער רוח הקודש לאריז"ל. כי הנבואה צריכה קול גשמי להתלבש בתוכו ואיפה יש כזה קול, הלא אין גשמיות בשמים. אלא שהקול של האדם עצמו או של רבו בעסק התורה והמצוות הוא מתברר ועולה ויורד שוב בתור קול הויה. וראו שם כיצד אפשר לעשות את זה.

שמואל מקבל הסכמה מעלי על נבואתו

נבואת שמואל עצמו חוזר בעצם על נבואת איש אלהים שבא לעלי למעלה. אפשר איש האלהים היה שמואל בעצמו אך שם היה צעיר ולא קיבל רשות מעלי הסתתר בתור איש אלהים אנונימי.. בעצם הסיפור עם קול עלי אפשר יותר משהוא הכניסה של שמואל לנבואה הוא גם סיפור על קבלת האישור שלו מעלי שהוא נביא. שזה דבר חשוב, במיוחד לפי חז"ל שמקודם כבר נכווה בזה והורה הלכה בפני רבו. ויש כדוגמת זה גם בנבואה. כמו שרואים בפרשת בהעלותך לגבי אלדד ומידד. (ויש באותו פרשה שורש גדול לענין שמואל). שכל זמן שהתלמיד אין לו אישור מהרב שלו שהוא אכן נביא אינו יכול להתנבאות. כל שכן שהנבואה שלו לרוב יכולה לסתור את לימודי הרב. כמו נבואת אלדד ומידד שם משה מת ויהושע מכניס. כך ממש נבואת שמואל עלי מת ונענש, ואני מחליף אותו.. זה לא מקרה שהנבואות הראשונות של הנביאים הם השלילה של רבם כי כך זה באמת עובד כשהוא מקבל אומץ וכח להיות נביא בעצמו זה מנתק אותו מרבו, הרי נביא לא צריך רבי..

ולפיכך כל הסיפור של הקול ושמואל הוא מסובב שבעצם שמואל כביכול מביא את הקול שלו אל עלי, ואכן אפשר תמיד לפקפק על כל נביא מי אומר שזה קול השם אולי אתה שומע את עצמך, אז שמואל ממש בא לעלי עם הספק הזה ואומר לו הנה קראת לי הנני, ואחרי כמה פעמים עלי מבין שבאמת יש לשמואל קול השם. וכך בהמשך הסיפור אחרי נבואתו שמואל ירא מהגיד את המראה אל עלי, כי באמת אשר יגורנו בא.. ועלי היה באמת צדיק והוא לימד לשמואל את האמת שנביא אין לו לכבוש נבואתו אפילו לא מיראת רבו ונותן לו רשות אל תכחד ממני.

ולמתבונן כל הסיפור הזה של קול עלי וקול השם וכיצד שמואל עובר את רבו ונהיה נביא בעצמו הוא מהלך נפלא של התבגרות התלמיד. כי באמת התלמיד אינו מקבל רוח השם אלא דרך רבו. אבל צריך להתאמץ לשמוע את קול השם שבתוך קול הרב לא שקול הרב עצמו יהיה עבודה זרה. ואז כשאתה מחלץ בשלימות את האור המקורי שמתוך קול הרב אתה כבר לא צריך אותו. אבל במילים אחרות השגת כל מה שהוא יכול ללמד אותך לנצח. ואם הרב הוא צדיק כמו עלי ולא מקנא בבנו ובתלמידו (יש מאמר כזה אדם אינו מקנא, אבל כבר אמרו שכנראה צריך להיות אדם, הרבה מורים מקנאים בתלמידים ולא מרשים להם להיות מה שהם, ויש לזה שורש כי באמת לפעמים התלמיד יש לו עוד מה לקבל מהרב ולא ראוי לו להיות עצמאי עדיין, אבל הרב נוגע בדבר..) אז הוא אומר לתלמיד שאכן כך צריך להיות ומרגיע את החשש שלו מזה

כה יעשה לך אלהים וכה יוסיף אם תכחד ממני- הוא אומר כמה שאתה מפחד עכשיו מלגלות, העונש על זה שלא תגלה יהיה יותר גדול. נביא הכובש נבואתו מיתתו בידי שמים ונביא שאומר נבואתו ומקבל עונש על זה כי הרגיז את המלך נבואתו בידי אדם. עדיף להיות בקטגוריה השניה.

אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה

הפירוש על לא יתכפר בזבח ומנחה שלפי שחטאו בזבח ומנחה לא יתכפר להם יפה. בזה אפשר להבין מה שאמרו חז"ל בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה וגמילות חסדים. וזה נאמר על חכמים שהיו מנהיגים והיו מבית עלי. כלומר לפי פירושי שעיקר הקללה היה שבית עלי לא היו מנהיגים ולא יהיו הם מקריבים זבח ומנחה, כי בזה הם לא הבינו נכון וקלקלו. אבל סוג מנהיגות אחרת חזלית של תורה וגמילות חסדים דווקא כן אפשר וזה יכפר על החטא של בני עלי.

אבל באמת ייתכן שלא יתכפר בזבח הוא יותר כללי. שמואל כמו כל הנביאים לא אחז שאפשר לכפר בכלל על עוונות עם זבחים. אולי זה מועיל לכפר ולרצות אחרי התשובה אבל קודם צריך לעשות תיקון המעשים. שמואל אומר לשאול הנה שמוע מזבח טוב וכו'. אם כן אפשר שהוא אומר לא יעזור לבית עלי זה שהם עושים כל הזמן זבח ומנחה אם לא יתקנו מעשיהם.

הכרת כל ישראל בנבואת שמואל

סיום הפרק הוא כמו סיכום ומבט אל המשך הסיפור. שאכן גדל שמואל והיה לנביא על כל ישראל ובית עלי נדחו. וידעו כל ישראל כי נאמן שמואל לנביא להשם. כמו שעלי הכיר והודה בזה כך בהמשך הכירו בזה כל ישראל. והשם הוסיף להראות בשילה מאז כי שמואל החזיר את הנבואה לשילה שהוא מקום הנבואה כנ"ל והיה השם מדבר איתו שם.

ואנחנו יכולים ללמוד מזה שאכן יש נביא שאינו נאמן וצריך לפרש ששמואל נתקבל כנביא נאמן. זה לא שבאותם הימים סתם האמינו לכל מי שאמר שהוא נביא.. היה איזה דבר ששיכנע אותם ששמואל הוא נאמן.

119. שבועות: קציר לעובדים תורה לחכמים

פרשת במדבר: רשימת הקרדיטים של התורה, לשמוח גם בקרדיט של חבריך.
חג השבועות: בעינן לכם אפילו לתלמידי חכמים, שאין עבודתם בקציר אלא בתורה.
סוד מתן תורה: להרגיש שהחכמה נתונה לך מן השמים.

119. שבועות: קציר לעובדים תורה לחכמים
Weekly Shiur

 
 
00:00 / 33:35
 
1X