וּכְשֵׁם שֶׁאֲנִי

נחמו נחמו
נחמו, נחמו,
נחמו? נחמו!
נחמו, נחמו.

האסון של הפייסבוק הוא שכתיבה הפכה לרבים ממדיום רפלקטיבי אל מדיום אקסהיביציוני. בעצם זה לא החטא של הפייסבוק, זה החטא הקדמון. כאשר המלכות או הדיבור הפכה פניה מבעלה. כלומר המילה הפך מתלוי אמת פנימית לתלוי אינטרס חיצוני. זהו העומק שאמרו החורבן תלוי בלשון הרע. כלומר מילים שיש להם יותר מדי מטרה.

לכן, כאשר בא נביא בעל שפה מנחמת ועמוקה ואומר נחמו, מיד הוא נשאל ומה, מה הנך רוצה בזה, את האינטרס של מי הנחמה הזאת משרתת, עבור איזה מלך העיתון הזה עובד. וכאשר הוא ממשיך שוב, לא, זה הכל דרך החשיבה של הגלות, הוא כופל כאילו עונה, אני אומר נחמו פשוט כי נחמו. למילה שלי אין מחויבות היא פשוט חוזרת אל עצמה. המטרה של הנחמה שלי הוא נחמה. היא אחודה עם עצמה ומראה את עצמה.

שבת שלום, ושלום.

אמר רבי יוחנן:
אוי להם לעובדי כוכבים שאין להם תקנה, שנאמר:
תחת הנחשת אביא זהב,
ותחת הברזל אביא כסף,
ותחת העצים נחשת,
ותחת האבנים ברזל,
תחת רבי עקיבא וחביריו מאי מביאין?
ועליהם הוא אומר ונקיתי דמם לא נקיתי.
(ראש השנה כג, א)

טיוטת הסכם השילומים/ דן פגיס

טוב, טוב אדונים הזועקים חמס כתמיד,
בעלי-נס טורדנים,
שקט!
הכל יוחזר למקומו,
סעיף אחר סעיף.
הצעקה אל תוך הגרון.
שיני הזהב אל הלסת.
הפחד.
העשן אל ארובות הפח והלאה ופנימה
אל חלל העצמות,
וכבר תקרמו עור וגידים ותחיו,
הנה עדיין תחיו לכם,
יושבים בסלון, קוראים עתון ערב.
הנה הנכם ! הכל בעוד מועד.
ואשר לכוכב הצהוב: מיד יתלש
מעל החזה
ויהגר לשמים.

—

שמעו נא יהודים, אלה אשר אינם מבינים על נצעק ונבכה בבטן רעבה כעלות המנחה נחם הויה אלהינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, ואת העיר האבלה והחרבה הבזויה והשוממה. אלה אשר אומרים מה כל זה הלא כל עיר ירושלים על תילה בנויה, ואיה עיר האלהים המושפלת עד שאול תחתיה, וחזקו עלינו דבריהם באמור אלינו אם לשלימות אלהות צפיתם תחזירו את העולם לתוהו ובהו, וכי נמצא בעולם שלימות אוטופיה, הלא זו מלכות ישראל וזו מלכות יהודה מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון, הניחו לי הניחו לי, כל ימות השנה כולה תבנו על הריאליות חסרת האשליות והאוטופיה חסרת הנחמה. יום אחד תנו לנו לקרוע את האשליה הזו, ולבטא מעט עם מה נחמה משיחית אלוהית צריכה להתמודד ומה היא צריכה לפעול ואל מה עינינו מיחלות ואת מה אנו רואים בצפיתנו, כאשר 'איומתי בכל שנה אומרת היא השנה הזאת'.

ובכן, תנו להבין רגע אחד, אשר צפיה וכאב ובכי וגאולה, אינם נשלמים בכך שיש לנו דירה ממוזגת ויכולים אנו לשבת על הספה ולקרוא עיתון במנוחה בירושלים. זה אכן דבר חשוב מאד, ובוודאי יותר טוב מאשר לשכב על צריף באושוויץ. אבל איך זה עונה על זה?? הלא זכות כל בשר שיהיה לו לחם לאכול ובגד ללבוש ואדמה לשבת עליה. כאשר עובר אדם ועם ועולם אלפי שנים של צרות והגירות ורציחות והפסדים, נשמתו מבקשת משהו שיענה על כך, בתקופת המקרא קראו לזה נקמה. ואם אין הדבר שייך או הוגן או צודק, נחמה עדיין מותר לנו לבקש. ונחמה אינה מתמצית בכך שכבר יש לנו בגד ללבוש ולחם לאכול ואדמה לשבת בה. נחמה צריכה לענות על השבר, היא צריכה לכפר על העבר, היא צריכה להשלים אותה.

אכן, דורשים אנחנו אוטופיה. אך לא אוטופיה מכלל נעימת העולם הזה. אך אוטופיה הנובעת מדרישת הצדק והיושר והשלימות הכי בסיסית בעולם. אם אין במה לענות על שואה כי אם בדירה וקפה ועיתון, איזה מין עולם זה ואיך אפשר לשבת בתוכה בכלל, כל שכן להעיז ולקרוא לזה גאולה?? אכן, הנשמה דורשת משהו נעלה מגבול העולם הזה, אשר בלתי אפשרי להבין בו במה אפשר לענות על שואה אחת.

בדיוק בגלל זה אנו מצפים אל האלהים בעצמו. בדיוק בגלל זה אין אנו מצפים אל גוי לא יושיע אלא אל האלהות בעצמה, אשר יודעים אנחנו בסתר לבבנו שיש בכוח אלוה להחזיר את העצמות היבשות אל חיק בשרם וגידם, להחזיר ממש ילדים אשר בושלו בידי נשים רחמניות אל חיק אימותם, שיש בכוח אלוהי לשלם לאדם תחת הרג בניו ובנותיו. שיש בכוח המשיח לספר סיפור כזה ולשיר שיר כזה ולעשות דבר כזה אשר ישלים את העולם, אכן בשר ודם אינו ביכולת לנחם בשר ודם חבירו, לכן נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם. נחמה בכפלים כי נחמה אחת איננה עושה כלום לנפש המרגישה את זעקת הקינה ואת דרישת הצדק ואת בעירת האש הנובעת ממנה. היא חייבת נחמה כפולה, אשר יתן לנו הווה ועתיד חיים, אך גם ישלים את כל העבר, גם יחזיר את העשן אל הארובות ואת הנפשות אל הגופות ואת האותיות הפורחות אל הספר אות אחרי אות סעיף אחרי סעיף. אין מי שיכול לעשות את זה ולכן אפס בלתך גואלנו לימות המשיח.

בקשת אחרי הצהריים הזו פשוטה ביותר, היא מבקשת נחם נא, ומי ינחם, אתה הויה אלהינו, את מי, את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים. היא אינה מבקשת בנה את העיר מחורבנה או הקם אותה מעלבונה, את זה אפשר לבני אדם לעשות, אבל לנחם את העיר החרבה והאבלה והבזויה והשוממה, והסידור מפרט איך ובאיזה אופן מציאותי היא חרבה ואבלה ובזוייה ושוממה. אבל על כל אלה אנחנו מבקשים נחמה, חזרה של כל השייך לנו לא לדור אחד בלבד אלא לכל הדורות אשר עברו על העם ועל העיר, לכל הדברים החסרים לנו מימות עולם, אשר דבר זה בלתי אפשרי כי אם אתה הויה באש אתה עתיד לבנותה כנאמר. ולא לחינם נכתבו כל נבואות הנחמה בשפה עשירה בשבעה משיבי טעם להשיב לעם את נחמתו, כי לנחמה זו צריכים אנחנו נחמה נבואית אלוהית, על זה אנחנו בוכים עדיין ואל זה עינינו מיחלות עד היום הזה.

אין אומרים תחנון בתשעה באב שנקרא מועד. לפי נוסח ספרד אומרים בכל תחנון וידוי. אם כן משמעות המועד הוא שבכל היום של הקינות והאיכה אין אנו אומרים אפילו פעם אחד אשמנו בגדנו. נחנו פשענו ומרינו – שכן דרכנו בכך, אתה לא סלחת – והלא זו דרכך.

ובכן, מהי השכינה. הוא כאשר מציאות האלוהות יוצאת מכלל עצמה לכלל בריאה, כאשר 'ויאמר אלהים יהי', ואותו דיבור נפרד מכלל האלוהות ויוצא להיות נברא. זהו גלות השכינה הראשונה ממקומה. כאדם שיוצא למלאכתו בששת ימי המעשה, והמראה שלו הדיבור שלו הדין שלו מתקיים למול האחר שאינו עצמותו, והוא אינו מאוחד אצל עצמו. וביום השביעי שבת וינפש אחרי שהדיבור יוצא לכל צד בבריאת עולמות נפרדים היא חוזרת ועולה לנפשה, ככלה כלולה אחרי שיצאה לבקש טרף לביתה, כאדם ששובת ממלאכתו ונזכר במחשבת מלאכתו ומאחד שוב את היצירות הנפרדות אשר עשה אל קיומו העצמותי.

והנה כל זה הוא סדר אחד של הבריאה ושבתה, הידוע בכללי לאשר שם ליבו אל קול דממה דקה של עליית וירידת השכינה בששת ימי המעשה ושבת. אך עוד השכינה נמצאת בקול גלוי במקומות רבים. והלא השכינה דבר העוצמתי ביותר בעולם. זו סוד העולם זו נקודת האמצע זו הר המקדש, כאשר כל מקום אשר הרגישו שם בני אדם מציאות לחישת האלוהות באש שלהבתיה נתקבע להם מקום לשכינה. השכינה אינה מין מציאות שאפשר לה לברוח או להיעלם. והיא אינה דבר שאפשר לבני אדם להתנהג כאילו איננה, גם אחרי שאותו ציון אל נקודת תחושת להב אלוהית עוברת תמורות רבות וחילופי ידיים והתלבשויות זרות. כי זה נקודת גלות השכינה שבכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך. השכינה היא אותו מציאות כאשר עוצמת אלוהות נוגעת בלב בני אדם. ובכל מקום ובכל שם ובכל תמורה אשר היא נחשבת שם שם היא.

ווי לשכינתא בגלותא, אשר היא שבויה ונמצאת בפי כל מיני עיוותים כאשר כולם קוראים בשם האל, זה הולך וצם ומשרה עליו שכינה ויוצא לעשות מלחמה בשכינו הצם ומתפלל הוא ויוצא להרוג וליהרג. ושכינה נקרעת לחתיכות וגזרים רבים כפילגש בגבעה שנשלח בתרי גופתה לכל עבר ולכל צד. וי מי יתאר את צערה מי יפנה מעט מקום מהיות שובה אותה בגלותו הפרטי ויקשיב אל קולה הבוכיה בלילות, בכה תבכה בלילה אין מנחם לה, כל אחד מנכס לו חלק בתרי גופתה ונפשה לעצמו, קורא בשמה והיא נמצאת בפי כל מקנא וכל מרצח וכל מאהב.

וי לבני נשא אשר תחת שימת לב אליה בהרגשתם אותה, ותחת אשר יתחילו ללקט נפזריה ולהכיל איך כולם חלקיה ואיך כל תחושות אלוהות בכל העולמות שייכים אליה יחידה בעצמה, הולכים באותו תחושת אלוהות ושובים עוד יותר את השכינה. עד אשר המקטרגים אומרים ראו איך כל רשעה נעשית בשם האל, והקנאים אומרים ראו כי חלק השכינה אשר שביתי גוברת על חלק השכינה ששבית, ומי יהנה מזה כאשר מכריחים את אותיות הויה להילחם זו בזו. כאותם שני יהודים שצעק האחד שמע ישראל מצד אחד של החזית וענהו מצד השני הויה אלוהינו הויה אחד. וכך ממש אותיות השם הקדוש שם השם מתגלגלים בפיהם ובנפשם של כל צדדי הקרב בכל העולמות מוכרחים על ידי הגלות להרוג את עצמם חלילה.

אשרי מי שיתן מילה אחת דמעה אחת שניה אחת לא לנצח עם חלק השכינה אשר בידו, ולא להתקבע בפיזור אות אחת של השם אשר בנפשו, אבל פשוט לשבת לארץ ולבכות את צער השכינה כולה, בשניה זו עצמה הוא מכיר בכללות השכינה ובהיותה כולה אחדות אחת אחודה בשורשה. ומאותו רגע זוכה ורואה התנוצצות נחמתה כאשר הבנה זו תתחיל להופיע בעולם וידעו כולם כי אלוהות אחת בפי כולם, ולא ישאלו עוד 'כמה שכינתא אית לכו', ויתפייסו חלקי השכינה עם עצמו ויפילו את לבושי קטרוגא דהוות לבישא בגלותא ויהפכם אל אותו החלק המפריד בעצמו, וישמעו ישראל הויה אלוהינו הוא הויה אחד בכל העולם כפירוש רשי כי אז אהפוך אל כל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הויה ולעבדו שכם אחד.