סוד אין מוקדם ומאוחר בתורה

משה רבינו: להתחיל מהאמצע.

אמרו רז"ל: "אין מוקדם ומאוחר בתורה". והבנו את זה תמיד כאומר שאין התורה כתובה דווקא על הסדר כהמשך אחד והיא מצורפת מזמנים וסדרים שונים לפי הענין. למדנו אתמול תוספת עומק רז בזה מספר שושן סודות וז"ל (אות שנט בביאור סוד ז' דברים שקדמו לעולם) א"ת ואיך לא כתבם כסדר מלמטה. ואם תבין סוד מאמרם ז"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה תבן זה הסוד, וזה כי הספירות הם כלולים זה בזה כשלהבת הקשורה בגחלת ואין כאן מוקדם ומאוחר באיזה צד שתקח שם השלהבת מצויה ודע זה והבינהו ויותרו לך כל ספיקות וגדולות בתורת האל יתברך. עכ"ל.

נפרט כמה הבחנות זה לפנים מזה שלמדנו כאן. האחד. והוא דומה לפשט הפשוט ביתר עומק. והוא שאין התורה עומדת על הסדר הכרונולוגי של הדברים. כמו שהספר הזה מפרש שאפשר לקרוא מאמר על סדר הספירות הגם שאין זה סדר הספירות הנכון, כי הכל קשור בהכל נעוץ סופם בתחילתם ותחילם בסופם כשלהבת הקשורה בגחלת. ומושג הזמן הוא מושג של הגבלה החל על חפצי העולם אבל אינו חל על חפצי האצילות. ולכן אפשר למצוא ספירה או מושג כלשהו במקום שאינו ראוי לו לפי סדר הזמנים החיצוני, כי אינו תלוי בזמן או בסדר המספרי כלל במהותו. וכמו דרך משל אפשר למצוא את אור חג הסוכות באמצע הפורים או אור הפסח באמצע החורף. כי אין צורך ללכת דווקא על הסדר.

ואם תעמוד על זה תבין איך גם כל מושגי סדר הדורות אינם חייבים להיות לפי סדר הכרונולוגי כי יש לרוחניות סדר בפני עצמו וממהותי הסדר שלו הוא שהכל קשור בהכל כשלהבת הקשורה בגחלת ומכל צד שתביט עליו משם אפשר להיכנס אל הסוד. ולכן למשל יכול משה להיות מאוחר מן האבות ועדיין נעלה עליהם בבחינת נבואותו ובכמה בחינות. וכן נראה לכל סדר האושפיזין שיש שחשבו שהוא צריך ללכת לפי סדר הדורות ולפי זה הרביעי יוסף אבל הסדר הפנימי אינו צריך להתחשב בסדר זה כלל כי לפי מהות אורם משה בנצח ויוסף מאוחר לו ביסוד. וכך תבין שיכול רשב"י בבחינת אור ומדרגת תנא לכתוב ספר הזוהר בזמן שלפי החיצוניות הוא נראה ימי הביניים כי אין הסדר הרוחני צריך להתחשב בנסיבות הזמן החיצוניים וכל שהוא נכתב במדרגת נשמת תנא הרי הוא תנא. וכן כל שאר סדר הדורות שאמרו שהדורות מתמעטים והולכים וכו' אין זה נוגע כלל לגבי הנשמה עצמה כי הנשמה איפה שהיא מוצאת את מדרגת אורה באותו דור היא נמצאת והיא לא מחוייבת לסדר הדורות הגופני כלל.

***

מדרגה עמוקה יותר בחידוש זה הוא להבין שגם כאשר אנו מדברים על מוקדם ומאוחר בתורה וודאי אין הכוונה על הזמן הכרונולוגי, כי בוודאי זה פשוט שאין הספירות צריכות לסדר כרונולוגי כי הם למעלה מן הזמן העולמי. אבל הכוונה על מה שכינו רז"ל סדר זמנים שהיה קודם לכן. והיינו מה שנקרא על דרך ההשאלה זמן שהוא סדר עילה ועלול או סיבה ומסובב. ושזה בעצמם הגדרת הזמן הגשמי גופו כנודע. וכך כשאנו מדברים על סדר הספירות קודם כתר ואח"כ חכמה וכו' אין אנו אומרים שהכתר נולד שנה לפני החכמה אלא שהוא קודם לו בסדר הסיבתי כי העלמת הכתר נתנה לידה לנקודת החכמה והוא התרחב והוליד את הבינה וכו'. אבל כאן גילה לנו ספר יצירה שבאמתת הרוחניות אין כל זה מוכרח כלל. כי נעוץ סופם בתחלתם ותחלתם בסופם ואין מוקדם ומאוחר בתורה. היינו יכול הוא אור הנצח להופיע דרך משל גם כשלא עבר האור כלל דרך כל הסיבות שקדמו לו.

וסיבת זה הוא עיקר עומק רז אין מוקדם ומאוחר בתורה כלומר שאין הרוחניות האמתית צריכה להתחשב בסדר סיבה ומסובב כלל. דרך משל הסדר ההגיוני אומר בגלל שאדם עשה תשובה לכן קיבל בשכרו אור מסויים. או המשיח בא מאחר ועשו תשובה. בהסתכלות הרוחנית יכול זה להיות גם הפוך. שעשו תשובה בגלל שמשיח כבר בא. או שעשה עבודה או תשובה בגלל שכבר קיבל שכר. ואין הסדר ההגיוני מעכב בה כלל. ומכאן תבין כמה וכמה דרשות רז"ל שנראה שהם מהפכים את סדר הסיבה והמסובב, ועושים את מה שנראה כסיבה למסובב ולהיפך. כי אין צורך בכל הסדר הזה מבחינת הראות העליונה.

וזהו סוד עולם התשובה, שהוא עולם הפוך ראיתי, כלומר שהבעל תשובה אינו הולך לפי הסדר ההגיוני. שצריך קודם ללמוד נגלה ואח"כ נסתר או קודם להיות צדיק על פי פשט ואח"כ לעשות עבודות יותר עמוקות וכו'. הוא הולך לפי הסדר המזדמן לו באותו רגע ובאותו שעה ואינו הולך בסדר המדרגות כלל. הוא תופס כל ספירה שבאה לידו ואם עכשיו האיר לו ספירת הנצח אינו שואל כלל אם כבר הגיע האור מן הכתר דרך החכמה וכו עד למקום זה, אלא נמצא שם, וכל הסדר של סיבה ומסובב שצריך להיות יכול גם לעבוד להיפך או מן הצד באותו מידה. וכך הוא חי באותו מקום שהוא מוצא את עצמו 'באשר הוא שם' ואוחז באותו אור שמסוגל לנפשו באותו שעה ואינו חייב להתחשב בשום סדר לא כרונולוגי ולא סיבתי לנפשו.

***

[ומכאן תבין טעותם של מקובלים מסויימים שלפי שהבינו סדר הדברים בעבודת התפילה דרך משל חלקו על הפשט ואמרו שאין לאדם לדלג בתפילתו אע"פ ששורת ההלכה שיש לו לדלג למשל פסוקי דזמרה כדי להגיע לשמונה עשרה עם הציבור, כי טענו הרי זה עולמות ותיקונים שצריכים לילך כסדר ואיך יעשה להיפך הרי 'מהפך הצינורות'. אבל כל זה לפי שחשבו שיש מוקדם ומאוחר בתורה, אבל לפי האמת ההלכה צודקת כי בוודאי יש מקום שיכול אדם להימצא בעמידה בעולם האצילות מבלי לעברו כלל דרך כל הבי"ע, וזהו בחינת מקום שבעלי תשובה עומדים, כלומר בגלל שעבר עבירה ואיחר לבית הכנסת והוא שב על כך הרי בסגולתו גם ללכת בדרך אחרת מדרך התורה הרגילה שאומרת שצריך לסדר שבחו של מקום ואח"כ יתפלל וכו', והוא פועל כל התיקונים בסדר אחר שאינו תלוי בזמן כלל. וכך קיבלתי ממו"ר הרימ"מ והיא מבוארת בספרו]

***

ומעכשיו נבין צד נוסף למבוכה שדיברנו בה בר"ה ויוה"כ והוא מאיפה מתחילים, כי האדם תמיד מחפש אמצעי או תירוץ שיתחיל בה, כי אחרת אינו יכול למצוא בעצמו את האני או את הקול או את האומץ להתחיל להתפלל או לעשות תשובה או כל דבר אחר. ויש כמה וכמה סדרים שעוזרים לאדם למצוא התחלה. כמו זה שיש התחלת שנים וימים ושבועות, שהם נותנים לאדם מין נקודה טבעית של התחלה שהוא מרגיש הנה התחילה יום חדש או שנה חדשה מתאים לי להתחיל משהו. וכך יש כמה וכמה סדרים מי מתחיל ואיך באתעדל"ת או באתעדל"ע וכו'. אמנם בכל הדרכים האלה נמצא חסרון ומה יעשה מי שאינו נמצא בזמן ובמקום הראוי להתחיל. והרבה פעמים אדם מוצא את עצמו באמצע היום וכבר עבר רוב היום ולא התחיל והוא חושב נדחה את הדבר אל הבוקר כי זה מתאים להתחלה.

באה סוד אין מוקדם ומאוחר בתורה ופותחת לנו פתח לומר שאין צורך לחפש התחלה אחרת בכלל. ההתחלה הוא המקום הזה בדיוק זה המקום שאתה מתחיל בו, מאפס משום מקום, משם בדיוק טוב להתחיל. ואין צורך לשום ירושה או שום התחלה מאבותינו או מזמן מסוים או משום דבר. ואת זה לימד אותנו משה רבינו בתורתו שהוא חיי עולם (לעומת התפלה שנקרא חיי שעה) כלומר בכל מקום ובכל זמן היא מוכשרת להתחיל בה, ואין צורך גם להתחיל בתחילת מסכת או פרק או שום דבר, בדיוק איפה שאתה שם ראוי להתחיל.

על כך אמר רבינו נחמן שהילולא שלו ביום של משה שמתחילה היו כל התחלות מפסח ועכשיו וכו' ולא סיים. הרי התלבט באותו בעיה של ההתחלה מאיפה הוא מתחיל. ומקודם היו כולם מפסח כלומר מזה שהוציאנו ממצרים והתחיל הסיפור מאיזשהו מקום. ועכשיו ההתחלה יכולה להיות בדיוק ממנו כלומר מן האמצע משום מקום בלי שום סדר (שזה בעצמו בחי' פורים), משם הוא מתחיל. ועכשיו יכולה להיות ההתחלה עכשיו בלי תירוץ אלא 'כלה כמות שהיא' בעכשיו. והעכשיו הזה כבר יגרום לכל הסדרים להסתובב סביבו, כאשר תיאר שיש ציור שספירת הנצח נמצא בנקודת המרכז של כל הספירות וכולם מסתובבים סביבו (ולא מצאתי כציור הזה בספרי קבלה אבל זה גם סדר שהתחיל משום מקום), כלומר מאיזה נקודה שתחליט בה להתחיל משם יתחיל הסיפור. ואפשר להתחיל לספר את הסיפור in media res משום מקום, ומשם כבר יסתובב הכל להתתקן כמו שצריך אחרי ההתחלה מעכשיו.

לחיים!

חטא ויצר ביום הכיפורים

במסכת יומא יט, ב – כ, א:

מיקירי ירושלים לא היו ישנין כל הלילה, כדי שישמע כהן גדול קול הברה, ולא תהא שינה חוטפתו.

תניא, אבא שאול אמר: אף בגבולין היו עושין כן זכר למקדש, אלא שהיו חוטאין.

אמר אביי ואיתימא רב נחמן בר יצחק: תרגומא – נהרדעא.

דאמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: אמריתו, אמאי לא אתי משיח, והא האידנא, יומא דכיפורי הוא, ואבעול כמה בתולתא בנהרדעא. –

אמר ליה: הקדוש ברוך הוא מאי אמר? – אמר ליה: לפתח חטאת רבץ. –

ושטן מאי אמר? – אמר ליה: שטן ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני.

ממאי? – אמר רמי בר חמא: השטן – בגמטריא תלת מאה ושיתין וארבעה הוי, תלת מאה ושיתין וארבעה יומי – אית ליה רשותא לאסטוני, ביומא דכיפורי – לית ליה רשותא לאסטוני.

ופירש רש"י:  לפתח חטאת רובץ: יצר הרע מחטיאו בעל כרחו.

מבואר כאן שעיקר הענין אינו שביום הכיפורים אנו פורשים מן היצר הרע, אלא אדרבה, לחטא יש דווקא קשר מהותי עם ליל כיפור, שהיו נוהגים להיות בו ערים להשתתף בעבודת הכהן גדול. ולא תימא לית רשות לאשטוני כלומר אין יצר הרע למטה, מאחר וכולם צמים ומתענים ופורשים מן החטא, אדרבה יש יצר הרע. אמנם הקב"ה מהו אומר, לפתח חטאת רובץ. כלומר מאשים את היצר בחטא ואומר אין האדם אשם בכך אלא יצרו אונסו. (ואם כן למה באמת לא בא משיח? כי אליהו עוד לא הסכים להקב"ה)

כלומר כי בשאר ימות השנה דרכו של שטן "הוא שטן הוא יצר הרע, יורד ומשטין עולה ומקטרג", מקודם עושה שאדם יחטא ושוב טוען שאדם אשם בזה, וביום הכיפורים מתגבר שליטת הקב"ה בעצמו והוא אומר אל השטן שאין לו רשות לקטרג על מה שעשה בעצמו, ונמצא קולו של הקב"ה בלבד נשמע והוא יודע שלפתח חטאת רובץ.

וזהו עיקר נקודת שעיר המשתלח שנושא את כל עוונתם אל ארץ גזירה, כי השעיר מרמז לשטן וליצר, והכהן גדול כאשר מתוודה על השעיר את כל העוונות בית ישראל היינו שאומר לא עליהם תשים אשמתם כי על היצר, והוא מבדיל את החטא שילך למקום שהשעיר הולך והוא אל עזאזל, ושם את החטא על ראשו של השטן במקום הראוי לו.

והנה לפתח חטאת רובץ הוא מענה הקב"ה לטרונית קין, שטען בפניו גדול עוני מנשוא (ואמנם זה נאמר אחרי שנתגרש ובמפורש לפתח חטאת רובץ הוא מענה לנפילת פניו של קין על שלא קיבל את מנחתו, אבל הוא הקדמת התשובה לשאלה כי בטענת קין אחרי זה אנו רואים מה העיק לו), ופירושו "כל העולם כולו אתה נושא ועוני אין אתה יכול לשאת" אמר קין אין בכח נפשי לסבול את משא העוון, כלומר האשמה שתטיל את העוון עלי, כי לשאת תחושת אשמה זהו משא כבד ממש על הנפש, כפי שידוע לכל מי שהתנסה בו, והנפש קלה ונקיה דקה וטהורה אין בכחה לסבול את זה, ומי שנושא עליו אשמה זה דוחק את נפשו עד שהורגתו "והיה כל מוצאי יהרגני", על כן צדק קין באמרו גדול עוני מנשוא, הוא גדול משאוכל לשאת אותו. ועל כך נענה "הלא אם תיטיב – שאת", אילו לא תחטא, הרי תוכל לשאת את נפשך, ואם לא תיטיב – אין האשמה עליך, כי לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו. וכפי פירושו בגמרא זו חטאת היינו היצר, עליו רובץ החטא ולא עליך, ועל ידי שתדע זאת ואתה תמשול בו תשלח אותו לעזאזל המדברה.

ובבחינה פסיכולוגית מוסברת יותר, זהו עיקר המצאת רעיון ה'יצר הרע'. שלוקח אחריות על מעשי בני אדם. כי בוודאי לא ממש יש מלאכים קטנים בלב האדם שאומרים לו מה לעשות, ונפש האדם אחת היא. אבל אילו יוטל על נפש האחת כל משא העון לא יוכל לסבול, ולכן "שובה ישראל.. אמרו אליו כל תשא עון", הקב"ה נושא עון, בציור שלו ממש לוקח העון מעל כתפי האדם ונושא אותו למעלה, וכיצד נושא אותו הציור שאנו אומרים "על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע", הוא הבנת האדם שאפשר כמו לפצל את נפשו, ולידע זה אני וזה לא אני. או בשפה אחרת להזדהות עם הסופר-אגו שלו ולא עם האיד שלו. שאדם אומר האני העיקרי שלי הוא טוב והוא מה שרצוני לטוב. וזה שאיני מצליח הוא כפשוטו כשלון – "כי כשלת בעונך", מחמת חולשת הרצון שאיני מצליח להוציא לפועל מה שאני רוצה. ובבחינה זו עיקר נקודת יום הכיפורים הוא ההכרה שנעשה בתודעת האני של האדם שהוא מבין שאני העיקרי שלו הוא הרצון הטוב ומעשיו או תשוקותיו שאינם רצויים הם "לפתח חטאת רובץ", כמו משהו שבא אליו מבחוץ ומכריח אותו להיכשל.

ובאמת אם יש עבודה ביום הכיפורים הוא רק איך האדם מפנה יום אחד בלוח השנה שלו לרצות בטוב. בציורו של ר' נחמן במעשה מאבידת בת מלך "וְאָמְרָה לוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְךָ לְהוֹצִיא אוֹתִי כִּי אִם כְּשֶׁתִּהְיֶה בּוֹחֵר לְךָ מָקוֹם וְתִהְיֶה יוֹשֵׁב שָׁם שָׁנָה אַחַת וְכָל הַשָּׁנָה תִּתְגַּעְגַּע אַחֲרַי לְהוֹצִיא אוֹתִ וּבְכָל זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לְךָ פְּנַאי תִּהְיֶה רַק מִתְגַּעְגֵּעַ וּמְבַקֵּשׁ וּמְצַפֶּה לְהוֹצִיא אוֹתִי וְתִהְיֶה מִתְעַנֶּה וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן מֵהַשָּׁנָה תִּהְיֶה מִתְעַנֶּה וְלא תִּישַׁן כָּל הַמֵּעֵת לְעֵת". אין לי ציור יותר ברור למעשה עבודת יום הכיפורים מזה. לבחור לך מקום לשבת שם ולהתגעגע לטוב. ומה שזה עושה הוא הזדהות האדם עם חלק הטוב שבו. עם נקודת היחידה שרוצה אך טוב.

***

ונמצא דווקא מתוך הארה זו היה יותר פיתוי לחטוא ביום הכיפורים, שאין עיקר נקודת יום הכיפורים הפרישה מן החטא אלא ההכרה שאין החטא נחשב לאדם אלא ליצר. כי יאמר האדם לא אני חוטא אלא יצרי, ומסיר מעליו אחריות החטא. ובאמת זהו הבעיה ברעיון היצר טוב ויצר הרע. כי אמנם בוודאי להזדהות כראוי עם הרצון הטוב שבאדם, עם החלק המואר שבנפשו, הוא הישג אדיר, ובאמת מי שמצליח להזדהות איתה כראוי הוא צדיק גמור. כי הצדיק גמור או האדם המואר אינו נעשה צדיק גמור על ידי שדוחף את עצמו הלאה והלאה בהתגברות על התשוקות כעבודת הבינונים, אבל יש סדר עבודה מיוחדת שהוא נגיעה בצדיק גמור עצמו, ומה שהצדיק עושה הוא הגברת כח טוב נשמתו עד שהוא מזדהה לחלוטין עם הרצון הטוב שבו עד שיודע בלי שום ספק שהוא רוצה בטוב, וממילא מי שיודע בעצמו כך מסתמא אינו חוטא ונכשל כך כך, כי הרבה כשלונות של הבינוני נובעים משכחת ההזדהות הזאת לא מצד שמאשים את יצרו.

אבל סוף סוף "בגבולים היו חוטאים", ועל זה אמר הקב"ה שכתיב לפתח חטאת רובץ. כי יותר מכך קשור חטא העריות ליום הכיפורים. שכן אמרו סוף תענית לא היו ימים טובים לישראל ליום הכיפורים שבהם בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים וכו'. וראה שמחול זה לשון מחילה הוא, שכן המחילה פועלת היציאה במחול ריקוד המעגל של הקיום. ובאמרי פנחס ביאר שכן מתאים הדבר בפשטות שכן יום שמחת ליבו שבו ניתנו לוחות שניות ולמדנו שביום הכיפורים מתחילים הזו"נ דאצילות לחזור פנים בפנים אם כן אין יום מתאים ממנו להזדווג. והנה נראה מזה שענין החטא שהיה דווקא בהיות ערים בליל כיפורים מקושר נמי לייחוד זה שכן מסתמא  מתעורר רצון הזיווג בזמן הזה כאשר נמחלים העוונות, וראה אשר חתן מוחלים לו עוונותיו, כלומר הזיווג ומחילת העוונות הם הולכים ביחד תמיד, והם נמצאים באותו מחול. כי פתיחות הלב וקישוט הנפש לאהבה ואחוה הוא גוף הסליחה.

ובמסכת מגילה דף לא במנחה ביום הכיפורים קוראים בעריות. ופירשו התוספות מכיון שבנות ישראל מגיעות מקושטות לבית הכנסת יש להזהיר אותם שלא יחטאו. ורש"י פירש שהוא להזכיר לשוב בתשובה על חטא העריות המצוי. אבל אלו שתי צדדים של דבר אחד. ועוד דבר שלישי הביאו התוספות שהוא רמז להקב"ה כשם שציוותנו לא לגלות ערווה כך אל תגלה ערוותנו בדיננו. ובאמת כבר במקרא אנו מוצאים שנסמך פרשת עריות לפרשת יום הכיפורים באחרי מות. כי יש בעריות סוד שאין דורשין אותה בשלשה. כלומר סוד שנמצא דווקא בייחוד עצמו בין שנים  המתייחדים ואין שלישי עמם. ופירוש דבר זה הוא כל פרשת עריות שעיקרו אזהרה על הקרובים. כי בקרובים נמצא תמיד דבר שלישי בנוסף לרצונם המתייחד שהוא הקירבה ביניהם, ולכן הדבר פסול וכן אנו מרמזים להקב"ה כי בייחוד שהוא מתייחד עליו ביום הכיפורים לא ייכנס צד שלישי כמו אובייקטיבי שהוא השטן, אבל ידון אותנו בנעילת חותמו בינינו בלבד, ובין ארבע עינים אפשר לנו לבוא להבנה, אבל גילוי ערווה הוא עיקר שורש החטא כאשר מנסים לגלות הכל כמו לעיניים שלישיות לצד שלישי אובייקטיבי כאילו.

ונמצא מובן מכל זה אשר בנות ישראל יוצאות וחולת בכרמים או מתקשטות בבית הכנסת ביום הכיפורים, ראוי לבחור לשאת עיניו (היינו אם תיטיב – שאת) ולראות מה הוא בורר לו באותו הזמן, אך בכדי להעמיד זאת כראוי אנו מלמדים סוד עריות שלא יקרבו לגלות בשר קרובים ולא יחטאו בהכנסת מבט אובייקטיבי במחול האהבה אך יאירו באור האהבה כראוי בייחוד צנוע ונסתר.

ואם נחזיר את הסוד הזה לבחינה הפסיכולוגית הנ"ל הוא שצריך לעמוד על כך שכל הסליחה הזו וכל שעיר לעזאזל נעשה במקום נסתר כלומר בתוך הנפש עצמה, כאשר הלך איש עתי המדברה ועוזב את מלוויו מאחורה ושילח את השעיר במדבר, אבל במקום הקהל צריך להשאיר את אחריות החטא ולא יגלו בשר ערוות קרובים. לא יגלה אדם בשר הקרוב אצל עצמו יצרו הרע שהוא יודע אשמתו בחטאיו בגילוי. כי אם יטען מישהו עלי שחטאתי לו ואענה לו ומה אעשה ויצרי אנסני אין זו תשובה, וכענין חטאים שבאין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר, אלא הקשר הזה ביני לבין יצרי צריך להישאר ביני לבין עצמי, ואם ידע אדם לקיים הבדלת האני שלו מן היצר בתוכו ממילא יהיו קשריו עם החוץ כנכון ולא יחטא להם, אבל בתוך ליבו יחזיק את הסוד ויפרוש עליו סוכת שלם להגן על הייחוד שתישאר בתוך החופה ולא תינבל בגילוי לחוץ.

(וראה רסיסי לילה סוף אות נד שמדבר בכל זה )

 

אויס געפויעלט אלעס גוטס

מוצאי יום הכיפורים

ממורי הרימ"מ שמעתי שביום כיפור צריכים לקבל השגות חדשות וחידושים שזה כל עניין התענית ולוחות שניות.

אמנם כבר כתב באמרי פנחס שבשעת התפלה בא לו בכל פעם חידושים אך אחר התפלה נשכח מאיתו, כי התפלה היא עולם אחר ואחר התפלה נמצא במקום אחר. כך קשה לשחזר תובנות וחידושים של שעת התפלה שכן הם קיימים כמו ברובד אחר. וכדי לרשום אותם צריך לתרגם אותם לשפה רגילה או להימצא בשעת הרישום במצב דומה לשעת התפלה עצמה.

על הקליר כתבו שבשעה שפייט וחיות אשר הנה מרובעות ליהטה אש סביבו. כלומר כאשר פייט את קדושת ראש השנה ובוודאי היה זה באמצע הזה שכן היה צריך לכתוב וכו', היה נמצא באותו מצב נפשי של אש להבת שלהבת כמו בשעת הקדושה עצמה ויותר. כי באמת הכל תלוי במחשבה, ובכל יום יש מחשבת יום הכיפורים למי שרוצה כמפורש במסכת ברכות שלפני יהי לרצון "אפילו רוצה לומר כסדר וידוי של יום הכיפורים אומר". וכל יום בקטורת אנו מזכירים ומחזירן למכשתשת בערב יום הכיפורים כדי לקיים מצוות דקה מן הדקה.

ועוד מעולה יותר נמצא הדבר במחשבה מאשר במעשה, כידוע דברי עבודת ישראל על עבדין עובדא דאהרן, שהחכם עושה עובדא דאהרן ממש במחשבתו יותר מכהן גדול שאינו יודע מה עושה. ועל זה אנו אומרים אשרי עין ראתה קהל קדושים רוגשים בית קדש הקדשים. וכי בקדש הקדשים היו כל הקהל אלא מי שהרגיש נפשו שם ובמחשבתו כיון במקום.

וכל הפיוט שמפייטים אשרי עין ראתה.. הלא למשמע אזן דאבה משמעותו שיש מדרגת ראיה ומדרגת שמיעה שמיעה הוא הבנה וראיה הוא השגה ומי שנמצא באוזן בלבד הגם שזו מעלה עליונה מאד עדיין דאבה נפשנו אבל אשרי עין ראתה בצפיית הלב ממש ועל ידי דמעות העין שמשתוקקים על דאבה נפשנו זוכים ונהיה אשרי עין.

במוצאי יום כיפור נהגו לאחל "זאלסט האבן געפוילט אלעס גוטס". וכבר שאלו השואלים איזה מין ברכה לשעבר זה או שפעל או שלא. אבל זה קושיא למי שלא ידע טבע מקום התפלה בדקות המחשבה למעלה ממקום הזמן. כי כל איחול כזו יש בתוכו תפלה שלימה. וכשם שהסדר הטבעי כאילו שפועל ביום ואז מרגיש שנפעל ולך אכול בשמחה לחמך. כך מי שנמצא באשרי עין הרי תחושת הפעולה והשגת מבוקשו בתפלה ושפעל ומעתה יש לו לשמוח גם זה עולם בפני עצמו ומחשבת תפלה בפני עצמו. ואינו תלוי וצריך לבוא בסיבת משהו שקדם לו.

קץ סליחה ומחילה

"יום הכיפורים הוא קץ מחילה וסליחה לישראל" (לשון הרמב"ם תשובה ב, ז, וכך נוסח התפלה שלו בנעילה).

פירוש מילת קץ בעברית הוא מה שאנו קוראים דדליין. כלומר כי הרבה דברים חשובים נמצאים על רשימת המטלות שלנו כל הזמן, ואין אדם מספיק ביום לגמור את כל צרכי אותו היום בגופו ובנפשו. תמיד יש עוד זמן ותמיד אפשר לדחות דברים למחר. אבל לפעמים יש קביעת זמן למשהו שאומר אם לא תעשו את זה היום זה לא יקרה אף פעם. כי כבר יעבור הזמן. אז אנו קוראים לזה דד-ליין. הזמן שנגמר. וכפי שכולם יודעים אם אין לדבר דדליין הוא יחכה לנצח כי תמיד אפשר לדחות בעוד כמה ימים.

כך ביותר כל הצטרכויות נפשותינו והתנהגותינו סובלים מחוסר קץ, ובפרט בדברים שאין קיצם ידוע, כמו זמן המיתה, שכתוב בה הודיעני ה' קיצי ומדת ימי מה הוא, אין אדם יודע את קיצו, ולכן תמיד נדחה התשובה ליום מחר. ובאמת כך הוא כי באמת תמיד אפשר לעשות תשובה מחר ולהגיע אל הסליחה מחר ואין אדם נעצר בזמן מסוים לומר סליחה. וכאשר אמרו על הקץ יום נקם בליבי כך הוא באמת כי הסליחה לא נמצא בזמן אלא מעליו ותמיד יש עוד זמן עד יום מותו תחכה לו.

ביום הכיפורים עשו דדליין לסליחה ומחילה. באיום כאילו שאם לא יהיה מחילה וסליחה עכשיו לא יהיה אף פעם כבר לשנה הזאת. עכשיו גמר החתימה גזר הדין וזהו לא נשאר עוד זמן צריך לסלוח עכשיו. זה כמו הודעת יום המיתה, או זמן הקץ. כמו פשט המילה דד-ליין זמן המוות. הזמן שבו הזמן הניתן לשנה זו אוזל ומת, וזהו אם לא עכשיו לא יקרה. זה עוזר אפילו בפשיטות כמו בני אדם שיש להם מריבה ורוצים להתפייס אבל חוסר הקץ אינו נותן להם כי מי אומר שהיום יתפייסו אולי מחר, וכאשר מגיע קץ הסליחה ביום הכיפורים הוא אומר עכשיו כבר לא נשאר זמן חייבים לסלוח כבר.

במילים אחרות, יום הכיפורים זה התירוץ של אתה התחלת. אדם מבקש תמיד את הסליחה ואין לו כח להתחיל אותה כי אולי הוא לא צודק, ואולי האל בכלל צריך להתחיל את הסליחה, יאמר חזקיה שישעיה יבוא אליו יאמר ישעיה שחזקיה יבא אליו. למצוא סיבה להתחיל את הסליחה זה דבר קשה מאד מאופי הדבר הזה ומצד הבלבול הכללי שאדם נתון בתוכו תמיד, הקושי שלו אינו כ"כ מה לומר אלא יותר איך להתחיל, מאיזה מקום לפתוח את הפה שלו ואיפה למצוא את הקול שלו.

אז ניתן כמו תירוץ את היום. אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך. אומר המתפלל רבונו של עולם זה לא אני שמוצא עוז להתחיל לבקש כאן סליחה זה אתה התחלת. וקבעת את היום הזה קץ סליחה. כל הזמן התחמקתי ממך חשבתי נו יישאר עוד זמן אבל זהו עכשיו הקץ פשוט אין לי ברירה אלא לומר לפניך וכו'. ונתינת החוט הזה של התחלה שנותן פתחון פה לאדם לפתוח ולומר סליחה זה כל החידוש של קץ סליחה ומחילה.

אמר רבי אליעזר שוב יום אחד לפני מיתתך, אמרו לו הא אין אדם יודע מתי ימות, ענה זה הפואנטה, יהיו כל ימיו בתשובה. ומה זה הטריק הזה. שבאמת צריך לעשות תשובה יום לפני המיתה. כי עד אז לא ימצא אדם איך לעשות תשובה. וכל התשובה הזו על הספק איזה מין תשובה הוא, פשוט מחוסר הידיעה מתי ימות, הפשט הוא שיש לפעמים היוודעות של יום אחד לפני המיתה. שהוא זמן קץ סליחה ומחילה. ובאותו יום יש לו לעשות תשובה. ואולי יש קצת היוודעות של זה כל יום, אבל לאמיתו אין אדם שב אלא ברגע האחרון, על פתחו של גיהנום, כי עד אז יש זמן. ובקץ הסליחה אז נגלה לו הדעת שיודע קיצו ואז הוא שב. כמו שכתוב כי אחרי שובי ניחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך. התשובה תלויה בדעת של אחרי הודעי, ומה נודע לו, אותו הדבר שהוא נעלם מבני אדם שהוא מי יודע כמה יחיה, וכאשר יודעים את זה כנאמר מי יחיה וכו', אז ישוב יום אחד שהוא יום הכיפורים קץ מחילה וסליחה.