וּכְשֵׁם שֶׁאֲנִי

נפשט את כל האמור באות הקודם לסיפור פשוט. יהודי רוצה לקיים את המצוה של שכרות בפורים. הלך ומזג לעצמו כוס יין, ואז עוד כוס. ובינתיים הוא חושב לעצמו האם כבר יצאתי ידי חובה, האם כבר הגעתי עד דלא ידע. וכל הזמן הוא עונה לעצמו לא, הרי אני עדיין יודע. אז הוא מוזג לעצמו עוד כוס. ושוב בודק את עצמו האם אני יודע ושוב התשובה הוא כן אני עוד יודע. וכך הוא שותה עוד כוס ועוד כוס עד שהוא נופל באפיסה גמורה והוא כבר לא שואל את עצמו האם אני יודע. (וזהו פשטות בירוק ההלכה של עד דלא ידע)

רבי יוסי אומר לא מקומו של אדם מכבד אותו אלא האדם מכבד את מקומו. המקום הזה לאו מקום גשמי הוא בלבד, שדבר זה אין צריך לפנים שאין מקומו הגשמי של האדם, או שום נסיבות חיצוניות שלו, עושה אותו למכובד. אבל המקום הזה הוא גם כל המדרגות וכל העליות וכל ההבחנות שאת כולם אפשר לכנות בשם מקום. שכך אנחנו משתמשים במטפורה של המקום לכל הבחני מדרגות רוחניות כמו שאנו אומרים זה גדול מזה או זה גבוה מזה או זה עמוק מזה שכל אלה הם הבחנות של המקום הגשמי שנשאלו אל המקום הרוחני. ועל כך אמר רבי יוסי לא המדרגה של האדם מכבד אותו אלא האדם מכבד את המדרגה שלו.

דרך משל בלעם היה נביא גדול ואמרו גדול ממשה, אבל לא הנבואה כיבדה אותו אלא אדרבה בגלל שהוא היה אדם בזוי הרי ביזה את הנבואה. גם אם יש מדרגה גדולה וקדושה ועצומה, כשאדם פחות במעלה שוכן אצלה, אין המעלה עוזרת לו להתכבד אלא אדרבה הוא גורם למעלה להתבזות. וכן הדבר לאידך גיסא. דוד המלך חטא במה שאין רוב בני אדם נכשלים בו. אבל בגלל שהוא דוד המלך לא המקום שהוא נמצא בו גרם לו להתבזות אלא אדרבה הוא מכבד את מקומו. כאשר דוד המלך חוטא הרי החטא עצמו נעשה למכובד שהרי דוד המלך עשה אותו, והאדם שבו הוא מכובד וקדוש.

וכך הוא באשר לחכמה ובאשר לכל מקום שיכול אדם להשיג אותו. לא מה שהצדיק נמצא בעולם האצילות מכבד אותו אלא הצדיק מכבד את עולם האצילות. ואם יבואו בה פריצים וחיללוה שהם גורמים למקום להתבזות. ולאידך גם אם הצדיק נמצא בגיהנום לא המקום מבזה אותו אלא הוא מכבד את המקום ונעשה הגיהנום למקום קדוש ומכובד. וכך אם מרדכי נמצא במקום ארור לא הארור פוגע בו אלא אדרבה הוא מכבד את הארור. והמן גם אם נמצא במקום ברוך לא המקום מכבד אותו אלא הוא מבזה את הברוך.

***

ומהו אותו דבר שאנו קוראים לו 'האדם' שאינו המקום הרוחני שלו? הוא סגולת יוקר הנפש שלו. זה מסוג הדברים אשר רוב בני האדם עוברים עליו וקוראים לו סגולה, כלומר דבר שאינו מובן ואין לו מילים בשכל הרגיל, אבל הוא מציאת חן. זה אפילו לא נראה הוגן בעיני בני אדם. שאול באחת ועלתה לו דוד בשתיים ולא עלתה לו. אבל דוד היה אבן יקרה בעיני הויה. ואם יש בקשה אחת שיש לנו לבקש ודבר אחד שיש לנו לחתור אליו הוא לא שיהיה לנו מקום מכובד הוא שנמצא חן בעיני אלהים ואדם. אשרי אדם מצא חן כי ברגע שמצא חן לא יכירנו עוד מקומו אלא אדרבה בכל מקום שיימצא בו יהפוך את הקללה לברכה.

ואין התירוץ הזה מספיק לנו. כי נראה לנו עצלות המחשבה בלבד לפטור דבר באמירה שדבר זה סגולה מכל העמים ואין בו מילים להסביר אותו. אומרים אנחנו אם אתה לא מצאת לזה מילים מי אומר שאני לא אמצא לזה מילים. אבל הסיבה שרוב הספרים ורוב המאמרים אוהבים לומר זה סוד הוא אזהרה בלבד. הוא בא לומר שדבר זה יש בו העמקה שאינה ניכרת בתחילת המחשבה. ואם תחשוב שהבנת תדע שאני אומר שלא הבנת כי זה סוד. כלומר האמירה שזה נעלם אינו אלא מראה מקום להעמיק פה את המחשבה. אבל אחרי ההעמקה למי שמשיג את העניין הוא נעשה פשוט בתכלית הפשיטות ומובן תכלית ההבנה, עד שהוא מובן לו הרבה יותר מכל הבנה אחרת.

וכך כאשר מקיימים אנחנו לבסומי בפוריא ומתעמקים אנחנו בסודות הסגולה הזו של האדם המכבד את מקומו, לומדים אנחנו במשך שנים רבות את העניינים הללו. קובעים אנחנו עתים להתבונן בו. קובעים אנחנו עתים להתבודד בו. קובעים אנחנו את נפשנו לעמוד עליו. יכולים אנחנו ברגעים מספר לשתות כמה כוסות יין ואומרים פתאום ראה זה הדבר אשר יש אדם והוא אינו תלוי בשום מקום. והמילים הפשוטות האלה לא מקומו של האדם מכבד אותו אלא האדם מכבד את מקומו מבטאים את מלוא הרעיון הזה ואין צריך להוסיף להם עוד הסבר. וודאי הדבר מובן בפשיטות הכי פשוט שהאדם אינו המדרגות הרוחניות והגשמיות והערכיות שלו אלא האדם שלו.

פירוש שלישי לסימן האמת של התורה בסיפור החטאים הוא שהתורה הוא אמת הויה. צריכים לדעת שכאשר אנחנו אומרים שהכותב של התורה הוא הויה אנחנו אומרים משהו הרבה יותר עמוק מזה שמקור המידע או הסמכות שלה הוא באלוהות. לומר שהכותב של התורה הוא הויה זה לומר שהאני הכותב בכל התורה כולה הוא האלוהות. ושהתורה מדברת תמיד מתוך נקודת המבט של הויה, מתוך האמת של הויה. אנא נפשי כתבית יהבית. כמו שכל כותב מתאר את העולם ומפרש הכל לפי נקודת המבט שלו לפי האישיות שלו, כך התורה מתארת את העולם ומפרשת את הכל לפי מבט העיניים של אלוהים. כלומר זה לא  שהתורה היא אמת מסוג האמת האנושית אלא שיש לה כל כך תוקף שהרי חתום עליה האל. אלא התורה היא סוג אמת של האלוהות.

ושאנחנו נשמע בכלל למין סיפור כזה על העולם מן העיניים של האל זה פלא וחידוש כזה, עד שרוב בני האדם לא שומעים אותה בכלל. ורובם קוראים בתורה כאילו היתה אמת אנושית ולפיה מפרשים הכל. אבל כאשר מבקשים להבין את התורה לפי האמת צריכים שיהא בעל השמועה עומד נגדו. בדיוק כמוש להבין כל ספר עדיף שתכיר את הסופר ותכיר את אורחות חייו שיחו ושיגו עד שבעל השמועה עומד נגדו שככה יש לך הבנה אמיתית וחיה בספר. כך צריך ללמוד את התורה על דעת כותבה דהיינו בשימת לב לנקודת המבט של האלוהות ואיך העולם כולו נראה ומתפרש בעיני האל. וזה וודאי הסתכלות שונה לחלוטין מנקודת מבט אנושית ויש לכל התורה כולה פירוש אחר לגמרי כאשר קוראים אותה כך.

(מתוך זה נובע גם האמור למעלה שהתורה אינה נמצאת עבור הלימוד המוסרי בלבד. כי הלימוד המוסרי הוא וודאי תורה אנושית היא באה לדבר מנקודת מבט אנושית שתהיו טובים. אבל מנקודת מבט אלוהי וודאי אין זה העיקר)

***

האמת האלוהית הוא "כי לא יצדק לפניך כל חי". אין שום נברא שמשתווה לערך הבורא. ולא יכול להיות נברא כזה. אם יש אדם צדיק בפני בוראו אין הוא שראוי לכך אלא הבורא נתן לו את התואר הזה. מנקודת האמת לאמיתו של אמת הויה לתאר אדם מצליח כלומר לתאר אדם טוב הוא בלתי אפשרי בכלל. לא רק כי לפי גודל האלוהות ורוממותה נתבעת כבוד ויראה אינסופית שאין בכח אדם לעמוד בו. אפילו אם היה יכולת באדם לעמוד בכל מידת היראה והרוממות הנתבעת בפני האלוהות. אפילו המלאכים אפילו ספירות האצילות עצמם אינם צודקים בפניו. אפילו כתר עליון אוכם הוא כלפי עילת העילות.

ולפיכך ברגע האמת של העולם יש לנברא מילה אחת בלבד להגיד והוא חטאתי. כך יום הכיפורים שבו רגע האמת של המציאות אין לנו בו מילה אלא חטאתי. לא בלבד מפני שחטאנו ויש לנו לכפר על החטאים. אפילו הצדיק הגמור שלא חטא מימיו כשהוא נכנס אל הקודש הקדשים הוא אומר חטאתי. ודווקא שם הוא אומר את החטאתי השורשי. כי לומר חטאתי שכחתי לקרוא קריאת שמע בזמנה זה לא החטא האמיתי, זה סתם טעות פרטית והיא נסלחת הרבה לפני יום הכיפורים. וכל זמן שאין נסלחים על החטאים הפרטיים אי אפשר לגעת בחטאתי האמיתי. אבל החטאתי השורשי הוא דווקא זה שהוא מושלם כמלאך אלוהים. ואז הוא נכנס אל היכל המלך ואין בינו לבין המלך אלא שהוא בורא והוא נברא. ואז הוא אומר חטאתי כלומר אני נברא ואני לא בורא. ואני מתוודה על כך אני לא מכחיש את זה אני לא מנסה להיות כאלוהים.

וכל פעם שהתורה רוצה לעורר אותנו שאין מדבר כאן אדם אבל מדבר כאן הויה, מיד היא מזכירה לנו חטא. גם הצדיק הכי גדול אינו נמלט מהיותו מתואר בתורה כחוטא. כי החטא השורשי שהתורה רוצה שנכיר אינו חטאים פרטיים שהם כלפי האדם או כלפי העולמות. הוא החטא של כל המציאות כלפי העצמות. ולפיכך כל הצדיקים הכי גדולים והכי טובים שלה הם חוטאים. וזהו דווקא האמת שלה תורה. האמת של התורה הוא שהיא מדברת מתוך המבט האלוהי שאומרת שכולם חטאים. כל השבח שאנחנו משבחים את הצדיקים אינו אלא מלמטה מנקודת המבט של בני אדם כשמעריכים את הצדיק כלפי אנשים אחרים וודאי יש לשבח אותו. אבל כאשר מעריכים אותו כלפי האלוהות איך אפשר לשבח אותו וודאי ה' הצדיק והוא הרשע.

***

הרי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, ידע שהסיפור שהמגילה רוצה לספר הוא הרבה מעבר למידע הטריוויאלי שהמן היה רשע ומרדכי היה צדיק ושיש להיות טוב ולא רע. וידע שהמגילה רוצה להגיע עד לאמת של האלוהות, כאמיתה של תורה. ובמה היא כאמיתה של תורה. בזה שהיא מעריכה את הכל כלפי האלוהות. וכלפי האלוהות הרי מרדכי חטא כמו המן ולא עוד אלא שדוווקא במרדכי ניכר החטא השורשי שהוא כלפי האלוהות ואילו החטאים האנושיים של המן מסתירים את החטא השורשי הזה ולפיכך הוא נראה ברוך, שנדמה שהחטא שלו הוא רק שהוא רוצח ואכזר אבל כלפי האלוהים הוא בסדר. בא מרדכי ואומר אני מראה שגם אני ארור וכל שכן שאתה אין לך מקום כלל בעולם ותלו אותו ואת בניו על העץ אשר הכין למרדכי.