עוד נגע אחד

הורגלנו לקרוא את ההמשך הארוך של שליחת משה אל פרעה ועשרת המכות כדיאלוג מתמשך בין השם לפרעה. כאילו השם מתווכח עם פרעה מי גדול ממי ואם הוא מסוגל להתגבר על השם או השם יכריח אותו לשלח את בני ישראל. תחרות זו היא מגוחכת למעשה, כי אין באמת הוה אמינא שפרעה גדול מהשם, ובכלל מה כל הדיון מעיקרא מאי קסבר פרעה ולבסוף מאי קסבר, ואם העניין שמכת בכורות היה הדבר שהכי הפריע לו או הפחיד אותו וגרם לו לשלוח אותם, למה דחק השם את המכה הזו לסוף המכות ולשם מה פילפל עמו את כל הפלפול הזה. גם כבר הקשו כל המפרשים מה חטא פרעה שיקשה השם את ליבו ואיזה מין יושר הוא זה.
אך כאשר נדע לקרוא את הכתובים על דיוקם נבין שעיקר הדיאלוג פה אינו בין פרעה להשם בשליחות משה כלל. בכלל האישיות של פרעה לא מאד מעניינת אותנו, אין להשם איתו דיאלוג של שכר ועונש. מסתמא יש כזה חשבון בין השם לפרעה אליבא דאמת באיזה עולם כמו שיש לו עם כל נברא, אבל לא זה הסיפור פה. (והאמת אין בכל הסיפור פה סוגיה של שכר ועונש, לא הגלות הוא עונש לאיזה חטא שחטאו ישראל ולא המכות הם עונש לאיזה חטא שחטאו מצרים, וכבר הארכנו בשיעורי פסח שתפיסת גאולה קדמה לתפיסת שכר ועונש).
הרבה יותר משהסיפור הוא בין השם לפרעה הוא בין השם לאמונת משה ובני ישראל. הרי בני ישראל נמצאים במצרים זה כמה שנים. ובידם הבטחה שהבטיח השם לאבות שיגאלם. לישראל היושבים במצרים אין הבטחה זו נראית אמתית כלל. הם חוזרים עליה כאמונה מקובלת אבל תחושת הלב שלהם הוא תמיד שזה חלום הזוי. הדברים הללו מפורשים בפסוקים אבל כל כך שכחנו לקרוא אותם ככה. אפילו משה ממאן להאמין כאשר השם מצווה אותו ללכת אל פרעה. יש לנו כל מיני פירושים למה הוא ממאן ומה פשט טענותיו. אבל הסובטקסט של כולם הוא שזה לא פרויקט רציני. זה יפה לחזור בשלשידעס ואפילו להתנבא לפעמים על הגאולה, אבל מה פשוט ללכת למשרד של פרעה ולתבוע ממנו שישלח את ישראל, השתגעת? ומשה מוצא כל מיני תירוצים אני ערל שפתיים ואני עניו ואהרן ובני ישראל לא ישמעו ומה השם שלך וזה הכל דרכים אחרות להגיד שנו באמת זה לא יקרה.
והפסוק פה מעלים את זה, אבל רזל סיפרו לנו מתוך מדרש פסוקי תנך שמשה לא היה הגואל הראשון שניסה להוציא את ישראל ממצרים. כבר הגיעו כמה משיחי שקר שהסתמכו על אותם הבטחות של האבות ויזמו כל מיני גאולות. והחכמים והזקנים כבר למדו שרק צרות נוחלים מכל המשיחים הללו. וכבר נהרגו מבני אפרים שחשבו ייגאלו. וכל פעם יש קצת מהעם שמאמינים לבשורות וכבר ומתחילים להתכונן לגאולה ולמרוד בנוגשיהם, אבלזו טקטיקה רעה מאד ובסוף רק צרות יותר גדולות נהיים מזה . חוכמת הזקנים שלהם כבר לימדו אותם שמוטב להרכין ראש ולהשלים עם המציאות ולא למרוד באומות ולעלות בחומה. כן וודאי הם מאמינים במשיח. אבל לא ככה לא היום לא אתה.
וכבר קרה כך למשה עצמו, שבא ועשה קצת מופתים ואנשים הפשוטים ששמחים לכל בשורה טובה האמינו לו. ובסוף מה קרה, פרעה כבר הכיר את הטריק הזה, נרפים אתם נרפים, והרע להם עוד. והנה פגשו משה ואהרן את זקני בני ישראל ומה אמרו, אמרנו לכם. מי ביקש מכם עוד ניסוי של גאולה. וכי לא ידעתם שזה כבר מסורת הזקנים שמדברים הללו יש רק צרות. ומשה מעביר את התלונה הזאת להשם. זה צריך ללמד אותנו מה בעצם עומד מאחורי כל הוויכוחים של משה עם השם. הוא אומר להשם הנה ראית צדקתי. זה לא עניין ראלי הגאולה הזו. הזקנים כבר צדקו. לא לחינם אמרתי שאני ערל שפתיים. נו אולי יבוא פעם איזה גואל ניסי מן השמים שיפעל גאולה אמיתית, אני מאמין בזה, אבל זה לא זה.
(אגב רק כך אפשר להבין את הקל וחומר של משה רבינו למעלה הן בני ישראל לא שמעו עלי וכו', וכולם הקשו שזו קל וחומר פריכא, הרי בני ישראל לא שמעו מעבודה קשה. אבל המסקנה שהוא מנסה לטעון מכל הקל וחומר הזה הוא לא שלא יאמין לו פרעה אלא שהוא בעצמו לא מאמין בזה. הוא אומר תראה נו באמת. בני ישראל לא מאמינים לי, הם מכירים כבר את האמת על העבודה הקשה והקוצר רוח שלהם, ואתה מצפה ממני שאאמין שהמשחק הזה יעבוד ופרעה ישלח אותם. איך ישמעני פרעהדאין פירושו איך יאמין שאני נביא , זה דרך להגיד איך יקרה הגאולה הזו באמת).
ואיכשהו משה השתכנע בכל זאת לקפוץ אל העולם ולעשות את כל הדברים הללו לפני פרעה. והפסוק מספר לנו את הסיבה לכך לפני המכות ובאמצעיתם. לפי שכבר הסביר לו השם (סוף פרק ג הוא כמעט כפילות של הפסוקים כאן). 'ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך'. השם הבטיח לו שהוא יודע שהצרות רק יגבירו. ושפרעה כמו תמיד לא יתרשם מכל המשיח הזה. אבל השם אומר תדע שהפעם זה לא פרעה שממאן לגאול, זה אני. ההכבדה של הגלות שתקרה בתחילת הגאולה הוא לא סימן שהגאולה הזו הזויה. להיפך, אני הכבדתי את ליבו. ויש לי תוכנית וסיבות לזה למה זה דווקא יקרה ככה. למען רבות מופתי, כי אני דווקא רוצה שיהיו הרבה מכות. ולמען תספר. כי אני צריך שיהיה מזה מה לספר. וזה שתראה שהצרות מתגברים דע שזה לא פרעה, זה לא בגלל שהגלות חזקה מהגאולה. זה בכוונה כך. תראה את זה כמו הגברת הדראמה של הגאולה לא כמו התגברות הצרה על הגאולה.
ובאמצע אחרי שכבר עשה משה תשע מכות, וכבר הבטיח פרעה וכבר הגיע לידי איזה משא ומתן איתו מי ומי ההולכים, ומה יקחו, וכבר חשב משה הנה זה מתחיל להיות עניין רציני , זה כבר לא אגדה. פתאום ננעלים שוב כל הדלתות. וכבר נכנס שוב למשה המחשבה נו הזקנים צדקו. זה הזוי הסיפור הזה. אז מזכיר לו השם. כבר אמרתי לך אתה באמת לא צריך להסתכל על פרעה כלל. יפה אמר לא תראו עוד פני. כי הוא לא הסובייקט בסיפור הזה. זה לא ויכוח ביני ובינו. זה לא הוא שמקשה את ליבו וחזק ממך וממני. זה הכל אני. זה הכל בגלל המשחק שלי ובגלל התוכנית שלי מראש להרבות מופתי.
(אפשר שענין השאלה החוזר בהקשר זה הוא שענין זה הוא אחד היתרונות למה השם רוצה גאולה כזו שעד רגע היותה רק מתגבר ההסתרה. כי אילו היו ישראל ומצרים מאמינים שיצאו לגמרי וודאי לא היו מלווים להם את כליהם. והאמת גם ישראל בעצמם לא האמינו שהם יוצאים לתמיד. השם לא אומר להם פה שישקרו וישאלו על מנת שלא להחזיר. הם שאלו בכנות. היו בטוחים שהגאולה הזו כמו כל שאר הגאולות תיגמר אחרי יומיים שלושה והנה הם חוזרים לפרעה. רק בקריעת ים סוף האמינו שזה גאולה באמת. וכך באמת רצה השם לנהל את ישראל באיטיות לפי השגתם שזו גאולה קצרה בלבד, ולא נחם דרך ארץ פלשתים).
עלה בידינו שענין הכבדת לב פרעה אין כוונתו לסוגיא של בחירה או עונש כלל. הנקודה שלו הוא לאפוקי ממה שמשה וישראל חושבים בלבם כל הזמן שפרעה והמציאות עדיין חזקים מהגאולה. והראיה לזה שהרי פרעה לא מתפעל ומקשה את הגזירות. כלפי זה אומר להם השם אל תתפעלו מפרעה, זה לא הוא כלל, אני זה שתכננתי את כל זה למען רבות מופתי. ודומה לכך אומר השם כלפי אריכות הגלות לגאולה העתידה, אל תתייאשו ותחשבו שבאורך הזמן שכחתי מכם והאריכות והתגברות הצרות הוא סימן לכך, אלא אני הארכתי את הגלות זה הכל אני הכל מתוכנן מראש אני הויה בעתה אחישנה.

את מי אשלח ומי ילך לנו

וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ וָאֹמַר הִנְנִי (ישעיה ו, ח).

את זה לא יודעים רוב בני אדם. כולם חושבים שהנביאים והשליחים מקבלים את תפקידם ואת שליחותם בקריאה מלמעלה. מעולם לא קיבל נביא את שליחותו כמצווה עליו מן השמים לך ועשה כך וכך. כאשר הנביא נכנס לפני ולפנים אינו שומע אלא את אדני מדבר כמו אל עצמו תוהה את מי אשלח ומי ילך לנו. הרעיון הזה ללכת אחרי הקריאה כלומר להיענות לבקשה הזו ולומר הנני היא וולונטרית לגמרי. הנביא תמיד מתנדב אל תפקידו ומשלם את המחיר בעצמו על כך. אם תמצא פסוק או סיפור האומר ויאמר ה' אל אברם לך. אינך קורא את הפירוט של מענה אברם העונה הנני לתהיית האל. הוא הפירוט שמפורט לך במקום אחר ויאמר הנני. הנני הזה הוא מה שאנו מכנים הבחירה של האל לקרוא לבן אדם מסוים.

אנחנו קוראים את הסיפור של יונה, הנביא שברח מן השליחות שלו. וחושבים שהמיוחד ביונה הוא ששאר הנביאים לא ברחו והוא הנביא היחיד שברח. אבל זה לא הסיפור של יונה זה הסיפור של כל מי שאינו נביא. אין בכלל בחירה מצד השם שבוחר באדם או בשליח ואומר לו לך. הקול קורא תדיר בכל עת ובכל שעה, ורוב בני האדם פשוט מתחמקים מלענות. עתים הקול חלש עתים הקול חזק. הסיפור של יונה הוא שהקול שמשך אותו היה כל כך עוצמתי שהוכרח לברוח עד תרשיש להתחמק ממנו. וגם זה אינו מה שמיוחד בו. היו עוד מיליוני בני אדם ששמעו קול כמו שהוא שמע וברחו תרשישה ולא נשמע מהם דבר עד היום. או ברחו לאכול ולשתות ולשמוח או לכל סוג חיים של מילוי חובותיהם ושוב לא נשמע מהם דבר. הבעיה של יונה היה שהוא לא הצליח לברוח כמו המיליונים האחרים. ופתאום כשהוא מוצא את עצמו במעי הדגה בוקע מפיו תפלה מבטן שאול קראתי.

ואת זה לא יודעים בני אדם. אבל כל הניסיונות של הנביאים והשליחים אינם ניסויים שהאל משחק איתם אלא ניסויים שהם מנסים לברוח משליחותם. כמו מנסים לוודא על עצמם שהם נשלחו. כל יום ויום קם הנביא ואומר לשם מה לי לכל הצרה הזאת לגאול את עצמי ואת העולם. אלך ואחפש לי עבודה בטוחה מתשע ועד חמש ובערב אוכל ואשוחח עם אשתי ויהיו לי חיים נוחים כמו לשאר בני האדם. והוא הולך להתפלל שחרית ובטוח שאחרי כן ילך ישר ללשכת העבודה ויהיה סוף סוף בן אדם נורמלי. ופתאום באמצע התפלה הוא שומע שוב את קול אדני אומר את מי אשלח והוא מוצא את עצמו קורא הנני שלחני. והוא לא יכול להאשים אלא את עצמו שהוא בחר לעצמו חיים שכאלה ההולכים אחר הלא בטוח והלא ידוע.

***

לשון אחר: והוא הולך לעבודה. ובאמצע תקתוק האקסל פתאום הוא נזכר שהשמים מחפשים שליחים, והוא נאנח ומתחיל להיות בדכאון ומתבלבל עם כל החשבונות והבוס צועק עליו מה אתה חולם שם. והוא אומר צודק נכון אתגבר ומחר הוא מגיע שוב ומחליט היום כבר אשכח מכל הדמיונות ופשוט אעבוד ובאמצע העבודה בטעות הוא רואה משהו באינטרנט והוא מתחיל לבכות למה נולדתי לסדר מסמכים מבטן שאול שוועתי וכך מאה ואחד פעמים עד שהלוויתן הגדול של הקפיטליזם אומר די מפטר אותו ומקיא אותו ואומר די אתה פועל רווחי כבר לא תהיה לך תתנבא בנינוה אולי בזה אתה טוב.
***
והוא הולך ומתנבא ובסוף אין לו פרנסה מזה והוא הומלס תחת איזה קקיון ובסוף גם הקקיון מת ואז הוא רואה אלהים ואין לו שום שאלות.
***
הליובאוויטשער רבי אמר פעם שהוא לא יודע אם הוא המשיח כי המשיח צריך לקבל על כך הודעה מן השמים והוא טרם קיבל. אבל המשיח האמיתי גם לא מקבל שום הודעה על כך ובכל זאת הוא לא יכול להתגבר על הדחף שלו להיות השליח והוא הולך ועושה הכל לגאול ובשום רגע אינו בטוח אם אינו משיח שקר.
***
תרשיש בזמן העתיק היה המנהטן המסחרי של הים התיכון. כלומר לפעמים אתה מוצא איזה ג'ף ביזס כזה שהוא חייב לבנות ביזנס כזה אדיר שירוויח מאה מיליארד דולר ויהפוך את כל העולם ואתה מבין איזה מין נבואה היה לו שהוא צריך לברוח כזה רחוק כדי להתחמק ממנו.

זאת חנוכה תשעט

וכמה חנוכות הם, שבע חנוכות הם ואילו הן:

א] חנוכת שמים וארץ שנאמר ויכולו השמים והארץ (בראשית ב' א') ומה חנוכה היה שם ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר (שם /בראשית/ א' י"ז)

ב] וחנוכת החומה שנאמר ובחנוכת חומת ירושלים (נחמיה י"ב כ"ז)

ג] וחנוכת עולי גולה שנאמר והקריבו לחנוכת בית אלהינו דנא וגו' (עזרא ו' י"ז)

ד] וחנוכת הכהנים זו שאנו מדליקין.

ה] וחנוכת העולם הבא שנאמר אחפש ירושלים בנרות (צפניה א' י"ב)

ו] וחנוכת הנשיאים זאת חנוכת המזבח (במדבר ז' פ"ד)

ז] וחנוכת המקדש מה שקראו בענין מזמור שיר חנוכת הבית לדוד.

(מדרש פסיקתא רבתי פיסקא ב' מזמור שיר חנוכת)

אחר הודיע אלהים אותנו את כל זאת, נרצה לשוב ולספר את כלל הסיפור של חנוכה זאת, מן תחילת ההתחלות ועד לסוף הכל. נעבור בקצרה על כל שורש ושורש של חנוכה ונראה לו פנים מן המקרא ומן המשנה ומן התלמוד. ובכל אחד מהם נספר את סיפורו בקצרה ומתוך כל נרות הללו יתלקח השלהבת של

ודע, שבאמרנו חנוכה יש לכלול בזה עצמו כמה פנים שעיקרים שלשה: א] חנוכה (חנוכת הבית, חנוכת המנורה). ב] נר אור אש ומנורה (הדלקת הנרות, אש המזבח, נסי הנרות והאש). ג] הלל והודיה (קבעום בלל וההודאה). וכל אחד מפנים אלה יש לה שורשים רבים מסתעפים לכל דבר כקני מנורה זאת. ד] הזמן של חנוכה.

א] חנוכה ראשונה הוא בראשית ברא אלהים. כאשר מתחילים אנחנו כל דבר מתחילתו צריכים לשרש אותו עד לששת ימי בראשית. ויש בהשרשה זו כמה פנים כמו שהקדמת הזוהר מתחיל למנות כל המצוות מן עשרה מאמרות וכמו שספר התיקנים כולל את כל התורה במילת בראשית. כללו של דבר אין כל חדש תחת השמש, וכאשר נאמר ויכלו השמים והארץ וכל צבאם היינו נשלם בזה כל מה שאפשר להיות. ורמז בזה רמב"ן כי ששת ימים עשה ה' הם שית אלפי שנין דהוי עלמא, וכל העתיד להיות כבר נשרש במעשה בראשית. ואין הכוונה לטקסט של מעשה בראשית בלבד אבל באמת כל דבר נשרש בו כשנים הללו הסדורות מששת ימי בראשית. כלומר יש השרשה טבעית לכל דבר שאילו היינו מבינים את סוד מעשה בראשית היינו יכולים לנבא את כל היוצא מהם בכל ימות עולם ולא היינו מופתעים משום דבר.

וענין החנוכה פה הוא כפשוטו חגיגת חנוכת העולם. כלומר חנוכה ראשונה היא בעצם השבת. ויכלו השמים והארץ. הכל נגמר והתיישב ה' לעולם אשר ברא. שזהו ממש שמחת חנוכת הבית. ולכבוד השבת הזו הדליקו נרות מיוחדים, כמו שמדליקים נרות לכבוד שבת. והנרות הללו אינם נרות שהדליק אדם אלא נרות שהדליק הבורא בעצמו בבריאה ככתוב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ. ולאדם לא נשאר אלא להודות ככתוב מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה'. הרי לנו שלשת רכיבי החנוכה כבר בחנוכה ראשונה. וחנוכה זו אין לה זמן היא נקודת הראשית של היצירה בשבת בראשית.

ובאותו חנוכה עצמו כבר יש החשכה והארה. והארץ היתה תהו ובהו וחושך נפתר במדרשם במלכות יון שחשיכה. כלומר מלכות יון לא מעצמם יצאה אלא מן החושך השורשי של הבריאה. לא המציאו שום דבר פשוט ביטאו את החושך הזה. ושוב נאמר ויאמר אלהים יהי אור ולא נאמר ויהי כן, דרשו מזה רז"ל שאותו האור הראשון נגנז. כלומר האור שהיתה במחשבת הבורא להיבראות ושימש בששת ימי בראשית לא נשאר על מתכונתו לעולם. ודרשה זו יש בה פנים לפנים מפנים, אבל כבר אפשר לראות בה שהאור שנדלק לכבוד היצירה הראשונה שונה היא מן האור היומיומי, וששבת בראשית עליונה היתה על כל שבתות העולם בכך שהיא ראשונה ושחנוכה שלה שונה מכל חנוכות שאינה באה בתוך עולם אלא הוא יצירת עולם.

ב] מן החנוכה של הבריאה בששת ימי בראשית אנחנו מגיעים אל עוד חלק בחנוכה הזו של האור המתגבר על החושך, והוא שאחר שהושמו המאורות ברקיע להאיר על הארץ ונברא אדם על הארץ. הרי אור השמש אינה שווה בכל זמני השנה, ויש בה תהליך של החשכה יומיומית ותהליך של החשכה שנתית. ביום הראשון של העולם, דהיינו ביום השמיני של העולם, חשכה חמה במוצאי שבת הראשון ואדם הראשון מוצא את עצמו בחושך בפעם הראשונה לבד (ואמנם כבר היה חושך בליל שבת אך זה עדיין נחשב בפעולת שבעת ימי בראשית ולפי דברי המדרש היה אור כל אותו הלילה בכח האור הראשון של הבריאה). פה מתחדשת סוג של אורה חדשה שהוא אש. שהוא הפעולה הראשונית של האדם כשהוא עושה כביכול את מעשה האל ומוציא אש כחיקוי או המשכה של המאורות. הדלקה זו הוא ממש ההדלקה שאנו עושים בחנוכה עם רדת חשיכה, לומר גם אחרי שנחשך החמה עוד האדם ממשיך לתלות מאורות.

עוד ממשיך האדם לחיות בעולם שהוא משתתף איתו עם יוצרו. ביום מאיר ה' ובלילה מדליק האדם נר ואש. מגיעים ימי החורף הרי היום מתחיל להתקצר עוד ועוד, וכסבור הוא שלא עוד ישתתף הוא עם האור שמה' ביום ובלילה אלא היום עצמו הולך ונעלם. והוא האדם הראשון עוד אינו יודע שגלגל הוא החוזר בעולם. והוא צם ומתפלל על העלמת היום, שכן אינו יכול להעלות בדעתו שכל חייו יחיה לאור הנר שלו לבד. וכאשר מגיעה תקופת טבת הרי הסדר מתחיל להתהפך והיום מתחיל שוב להתארך, אז הוא רואה כאילו נענו תפילותיו והוא קובע חג שמונה ימים על חזרת האור. ואותו החג הוא חנוכה שניה של האדם בעולם. אחרי החנוכה הראשונה שהוא שבת לה' לבד. הרי חנוכה שניה זו הוא של האדם בשיתוף ה', כאשר היום והלילה חוזרים להתאזן וה' מאיר ביום והאדם בלילה. לכן החג הזה שמונה ימים לומר שבעת ימי בראשית ועוד יום ראשון שאחריה שבו הדליק אדם אור. והאדם מדליק נרות באותו הלילה כמקיים חלקו בשותפות זו ומודה לה' על האור הזה.

ג] וכך נמשך הדבר בכל שנה ושנה, גם אם הוא כבר יודע שאין צריך לצום ולהתפלל כי סדר העולם כך הוא. מכל מקום צריך האדם לקיים את חלקו, שכן בחורף צריך הוא להדליק יותר נרות להשוות את האור עם החושך, וממילא צריך הוא גם להתעמק בעניין הזה ולהבין חלקו בעולם. לומר אע"פ שסדר הזמנים חוזר מאליו עדיין האדם משתתף איתו וחוגג אותו, כשם שאת כל התקופות הוא מקיים גם בעבודתו כשהוא זורע וקוצר ועובד את האדמה.

ד] ממערכה זו נובעת עוד דבר והוא אשר הסיום הגמור של סדר השנה החקלאי של האדם נמצא בחנוכה. כאשר שנינו בסדר הבאת ביכורים שנמשכת מעצרת ועד החנוכה. ואמרו בספרי כי תכלה לעשר יכול בחנוכה שהוא גמר האסיף וכו'. הרי הסיום הסופי ממש של אסיפת האדם את תבואתו מן השדה הוא בתקופת חנוכה. וכאשר מצינו בחג האסיף שחוגגים בשמחה יתירה את גמר האסיף בשמחה והודיה עליה, הרי המאחרים בה  עד לסיום הסופי של האסיף ממש יחגגו אותה בסוף חודש כסלו (וכאשר ראינו ירבעם חגג אותה באמצע בחשון, כי בכל התקופה הזו נמשכת סיום האסיף).

ולכבוד שמחה זו החלה בזמן שהלילה מוקדמת יש להוסיף בהדלקת נרות, כשם שהוסיפו בהדלקת נרות בסוכות שבתשרי לשמוח בה בלילות בשמחת בית השואבה, כך היו מוסיפים בה עוד יותר נרות בחנוכה שבכסלו לשמוח בה בלילות בסיום האסיף. וכאשר חלה בשעה זו חנוכת המזבח בזמן החשמונאי ולא יכלו לחגוג במקדש את הסוכות שקדם לה אמרו נעשה כאן את חג האסיף שהוא סיום ההודאה הכי מושלמת לה' על כל האסיף. ובהיותו מודגש באור הוא גם מודגש באסיף של היצהר שהוא השמן שממנו מדליקים את האור, הרי האור עצמו צומח מן האדמה ובסיום צמיחתו מדליקים אותו במנורה. הרי האור זרוע ממש אור זרוע לצדיק ובהדלקתו מן השמן הבא מן הזיתים לישרי לב שמחה.

ה] ובאותו הזמן שנקבע חנוכה בבית שני נפל להם נס מיוחד במציאת השמן ובהמשך הדלקת האור שלו לזמן ארוך יתר ממה שהיה אמור להיות. וזה חוזר לתחילת הסיפור שלנו כאן. שכן המאורות שתלה ה' נמשכים בהארתם כל ימות עולם. ואילו מאורו של האדם מוגבל הוא לפי השמן שיהיה לו התלוי לפי עבודתו בזריעה וחרישה וקצירה. וכאן מופיעה שוב השבת של ה' לתוך האש של האדם, ונקרא ירידת אש מן השמים, כלומר האור הזה הואר בו מאור המאורות ולא מאור האש של האדם לבד. כי בהגיע כח פעולת האדם לסיומו חוזר הדבר לכח ה', כשם שהאדם לוחם במלחמה עד גבול כוחו וה' עוזר לו משם. לפיכך יפה אמרו רבותינו שנר החנוכה שייך לאור יום הראשון שנגנז. כי הוא ממש האור שאמר ה' בתחילה טרם כל יציר נברא ואינו זקוק לאדם שייטיב ויעלה אותו.

ולפיכך נגלה ה' תמיד במקרא באש, כאשר נגלה למשה בסנה בוער באש, וכאשר נגלה בסיני במראה אש אוכלת. וירדה אש מאת ה' בחנוכת המשכן על המזבח. האש הזה תמיד הוא מן האור שבתחילת הבריאה שאין בה מגע אדם והיא חוזרת ומופיעה בהשלמת מגע האדם. הרי עברנו על כל הסיפור מראשית ועד אחרית מנקודת חנוכה התלויה באור ששת ימי בראשית.

נר שביעי של חנוכה תשע"ט

שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. ממשיכים אנחנו לעקוב אחרי תחנות החג של חנוכה כשהוא עובר על אבותינו שבכל דור ודור וכיצד היא מלקטת לעצמה אבני חן בכל תחנה שהיא עוברת בה עד שאנחנו יורשים אותה עטורה וכלולה בכל מיני עיטורים וקישוטים בגווני גוונים מתנוצצים באור אחר מכל צד. מוכרחים אנחנו להתעכב בתחנת רבותינו בעלי המשנה והתלמוד, אשר מפיהם אנו חיים בכל הנהגות העולם שלנו. לאנשים רבים נדמה שדברי חז"ל בפרט ההלכתיים, אבל אפילו באגדותיהם, אינם תלויים ישירות במחשבת הדברים ורואים הכל במסגרת ה'יבשה' של פרטי הלכות או דיוקי מקראות ומדרשות, וכאילו כל המקום הפנימי צריך להלבשה בתוך פרטי הלכות, ויש שהתפירות ניכרות יותר או פחות, אבל תמיד הוא הלבשה של עולם אחד על עולם אחר.

והאמת, כפי שאמר בתיקוני זוהר 'כל הלכות הגמרא ודיוניו על רזי תורה נסדרו'. פירושו לפי הסתכלותי, לפי שאנו אומרים שהדבר כפי שהוא לעצמו מתפרש, מלשון פרישת שלום או פרישת מפה, כלומר הגעת הדבר עד לכלי או לקטגוריזציה השכלית הקיימת במוח כל אחד. ולפיכך צריך לדעת שאין העניין שרז"ל והפוסקים מסתכלים על כל דבר מצד אחר. אבל המשמעות הוא שחז"ל שופכים את המהות לתוך השפה שלהם. בדיוק כפי שבעל ההגיונות שואל כיצד פוגש הדבר של חנוכה את השאלה של חכמת ישראל וחכמת האומות, ומגדיר את הענין במקומו. כך בדיוק חז"ל שואלים עד כמה אמות עולה הדבר של נר חנוכה. והאם הוא מופיע בהדלקה או בהנחה. והאם הוא עובר גם את הכיבוי או שצריך האדם להתערב ולהדליק אותו שוב אם כבתה בכדי שהדבר יתקיים. במילים אחרות, הדיונים ההלכתיים של חז"ל הם תמיד חקירת הגבולות הממשיים של הדבר כשהוא לעצמו של המצווה ובדיקת גבולותיו ותארו. יש בזה אפילו משהו הרבה יותר מדויק מאשר דיונים יותר פילוסופיים. כי הפילוסוף מתאר את הגבולות של הדבר מצד תפיסה שכלית מסוימת, ואפשר להסתכל על זה כמראה והשתקפות בלבד של הדבר כפי שהוא נתפס אצל מי שבמוחו שאלות כאלה. ואילו חז"ל שואלים תמיד על הגבולות של הדבר עצמו. וזה שאין בדיוניהם הרבה גילוי של חקירות מחשבתיות הוא דווקא מפני זה, כי המציאות עצמה תמיד מוגדרת רק במתמטיקה שלה, וכך אפשר לדבר על גבולות הדבר כשלעצמו. היא לא מוגדרת בהשלכות רעיוניות שלה שמתפרטים לכמה וכמה מראות וניצוצות.

אמר בעל 'אבני נזר', שצריכים ללמוד לפני כל חג את המסכת של החג, לפי שהאור של החג הכניסו רז"ל באותו המסכתא השייכת לו. והיינו לא שניתן לפרש כל חקירה בש"ס על דרך האור הנסתר של המצוה. אבל חז"ל ממש הגדירו את תכונת הדבר עצמו בתוך המסכת שלהם. וכך אמרו צדיקי החסידות אשר האור של הזוהר כבר נגלה על ידי האר"י, ואילו האור של מדרשי חז"ל עוד לא נתגלה. ופירוש הענין כי למי שמכיר אין דרך הדיון של חז"ל שונה כלל באגדה מאשר בהלכה. תמיד הם שואלים אותם סוגי השאלות ודנים באותם סוגי הדרכים. והסיבה לפי שכשם שההלכה הוא חקירת חז"ל את הגבולות של החומר של המצות, כך האגדה הוא חקירת חז"ל את הגבולות של החומר של סיפורי התורה. הם לא שואלים אף פעם כיצד זה משוחח עם הגיון מסוים. כי זה כבר פירוש. אפילו הזוהר הוא כבר ההשתקפות של המצוות בתוך חכמת הספירות. ואת זה ביאר האר"י באר היטב. אבל המדרש הוא לא השתקפות, הוא הגדרת עצם התורה כפי שהוא לעצמו. וגם הוא יתפרש בכל המראות האפשריים אבל לעמוד על סודו עצמו, ולהבין את ההיגיון שגורם לחז"ל למשוך את הסיפור לכיוון זה או לכיוון אחר. כלומר מהו האמת של מידת הדרש שיודע לחבר בין שני סיפורים למשוך את המהות של זה לזה על ידי גזירה שווה. ולא מהו הסברא המקשרת את שני הסיפורים, כי זה כבר מראה מסוים. אלא הדבר עצמו כיצד שתי הפרשיות מתקשרות ממש על ידי הגזירה שוה. זה הדבר היה סוד עוד יותר נעלם והוא מתחיל להתגלות רק כעת.

תראה שבעלי הסוד בבואם לפרש את המצוות מוצאים סודות בכל ציור של המצוה המופיע בדיוני חז"ל. דרך משל יש סוד מסוים במנורה שהיא מעל י' טפחים וסוד מסוים במנורה שהוא למטה מי' טפחים. והדיון של חז"ל אם צריך דווקא אחד מהם הוא השאלה אם האור של המנורה מופיע כך או כך או אינו תלוי ומגיע לשני התמונות. וכך פירש האריז"ל בדרושי סוכות כמה ציורים של סוכה המוזכרים בהלכה שכל אחד יש לו סוד אחר, כלומר החקירה אם סוכה בת ג' דפנות כשרה אינה שאלה התלויה בסברא בלבד אם סוכה צריכה כך או אחרת, הוא דיון אם אפשר למשוך את הדבר של סוכה עד לתמונה כזו או לא. והתמונה עצמה יש בה משמעות היא לא הדגמה בלבד של הסברא.

***

כאשר מבקשים אנחנו להתחקות אחרי הדבר הזה של המצווה כפי שהוא בעולם חז"ל. צריכים להסתכל ראשית כל על תמונת הדבר אצלם באופן הכי כללי. כלומר להסתכל על התמונה הכללית איפה הדבר מוזכר אצלם, באיזה סדר ובאיזה סוג של דיון. כל השאלות הללו שמבחינת סברת ההלכה אינם רלבנטיים, כי מה זה משנה לסברא אם הוא במסכת מנחות או במסכת שבת. אבל כאשר מבינים שדיוני ההלכה הם עושים משהו, הם מותחים את הקווים של המהות עד למקום הכי רחוק שאפשר להביא אותו ובוחנים את גבולותיו. מוצאים שסדר הדיון האסוציאטיבי הוא מבוא גדול לסוד הזה. האסוציאציות שסדר התלמוד בנויה עליהם אינם רמזים בלבד או סדר לימוד מקרי אנושי בלבד, כי הבן אדם הזה שלמד ונמשך מסוגיא זו לסוגיא אחרת דרך קישור מסוים, בזה הוא ממש עושה משהו שמושך את המהות ממקום למקום. והוא מטייל בתוך החפץ של המצווה על ידי הפתחים והמסדרונות שנפתחים לו דרך האסוציאציות הללו וכל דרכי הקישור שלהם. אפשר ממש לומר שמסקנת הסוגיא תהיה שונה אם היא במסכת יבמות או במסכת מגילה. ואפשר לראות כיצד אותו דיון מוביל לפעמים למקומות אחרים כשהוא מובא בהקשר שונה.

כך נעקוב אחרי הסיפור של חנוכה. לחנוכה כמו לכל חג הבנוי על מאורע היסטורי ישנם חלקים רבים. יש את כל הסיפור ההיסטורי שאפשר להתחיל לספר אותו מאות שנים מוקדם יותר ולספר את כל הקשר שלו. יש את הקביעות שלו בלוח השנה וכיצד הוא נקבע בזמן מסוים וצורת הזמן הזה. יש את כל המנהגים והמצוות שנהגו לעשות בו, וכל אחד מהם טעמו וסיבתו ואופן התקבלותו. כאשר חז"ל נכנסים להסתכל על הדבר של חנוכה הם נכנסים אליו בשביל שהיא השביל המיוחד להם. הדרך שמוליכה אותם אל ההתבוננות של חנוכה הוא הדבר שעל מצוות הדלקת נרות שבת שתיקנו או דרשו חכמים רשמו רשימה של פתילות ושמנים שאמרו חכמים שאין להדליק בהם בשבת, לפי שאין האור נאחז בהם יפה. כלומר יש כאן עיון בחומר הנדלק מהו חומר שראוי להדליק בו נר שבת, והסיבה שמגיעים לעיון הזה בנרות שבת הוא לפי שנר שבת שאינו דולק יפה אינו לכבוד שבת ואפשר יטה אותה שתהיה יפה ונמצא מדליק בשבת, והרי כל ענין הדלקת נר שבת הוא שהוא מדליק מבעוד יום ויש לו אור יפה בשבת. ומתוך זה העיון נכנסים חכמים לחשוב מה יהיה בשאר הדלקות של מצוה. ראשון שבהם הלא הוא ההדלקה שהדליקו את הנרות בבית המקדש כל יום. ואמרו חכמים שגם שם צריך לדייק בחומר ההדלקה, ולא ממש כלשון ההקפדה בשבת אבל דומה לו מאד, שנאמר להעלות נר תמיד צריך שתהא שלהבת עולה מאליה. הנר הדולק במקדש צריך שתהיה בה עמידה עצמאית ויפה ולא תהיה חלשה וצריכה לסעד תמידי. מאידך המנורות שהיו מדליקים בשמחת בית השואבה אין צריך להקפיד על כך שאינה הדלקה של מצוה וחובה ונעשתה להאיר במדורה גדולה שמסתמא אין היופי האסתטי והעצמאות של הנר משנה לגביה כל כך.

ומזה התחילו לחשוב על כל שאר ההדלקות מה גדר החומר שלהם. והתחילו לחשוב על הדלקת נר חנוכה. האם צריך לדייק בה שהשמן והפתילה יהיו דווקא ממין שעושה נר יפה ואסתטי ושאינה נכבה בקלות ואינו צריך לעזר תמידי. או שמא לא. והתחילו לדון בסברות ובראיות על הנר הזה. ומתוך שדיברו בזה כבר הלכו הלאה באותו השביל אל עוד הלכות של חנוכה, ודיברו כמה נרות צריך להדליק בו ואיפה. ומשהיה בידם כבר תמונה מסוימת של חנוכה שהגיעו אליהם מחומר ההדלקה עד לאיש המדליק ומספר הנרות ומקומם, כבר יכלו להגיד גם את הסיפור של נר חנוכה. ואמרו מאי חנוכה וסיפרו את הנס שהיה בו. וגם זה אינו שאלה בסברא בלבד אבל הוא חלק מן הבנין שהם בונים את הפרצוף של חנוכה מכל צדדדיו. ומשם הם הולכים הלאה בודקים עוד בגבולות גובה המנורה מצד העליון ומצד התחתון, ודיני כבוד הנר ועוד כמה פרטי דינים שבו, עד שהגיעו בסוף הסוגיא לדעת את כלל תכונת היום של חנוכה שהוא יום שנתקדש בקדושה זו. וכל שלב בדרך הזו הוא בכוונה ובדווקא והוא הדרך שבה הם הולכים וסוללים את המהות של חנוכה. עד שכאשר אדם מדליק מנורה ומקפיד שלא תהא גבוה מעשרים הרי הוא נאחז באותו הגבול שפירשו חכמים את המהות של חנוכה עד לשיעור הזה ודרך זה ייכנס למהותו, ואילו ידליק בדרך אחרת הרי לא יגע במהות שסידרו חכמים.

נר שישי שבת חנוכה

ואל שדי יתן לכם רחמים. אמר יעקב מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותי די. (וראו מי השילוח, ואסביר בעקבות דבריו).

אמר הרבי ר' בונם. הקב"ה עשה ספר, והוא העולם. ופירוש על הספר, והוא התורה. הדבר הזה יש להסתכל בו כאשר נדמה העולם לספר, כבר בספר יצירה, והבנתו בתורה כפירוש הספר. כי למה מחברים ספר. כאשר יש למחבר משהו בתוך ליבו, איזה השגה או תחושה או חידוש, הוא מרגיש דחיפה להוציא את החידוש אל המילים ואל האותיות עד שיובן גם לאחרים. ויותר משהוא צריך שיובן לאחרים יש משהו בדבר עצמו שדוחף אותו להוציא אותו אל הכתב. כי כל רעיון מבקש לו ביטוי להתקיים בו. וכך יש להקב"ה משהו בליבו. יש לו משהו להודיע, יש איזה אלוהות שצריכה להיות. והוא כותב ספר כלומר בורא עולם, בכדי שיוודע דרך העולם הזה. כפי שהזוהר אומר הקב"ה ברא את העולם בגין דישתמודעון ליה. כלומר הצורך בחיבור העולם נובע מתוך עצמיות האלוהות, כמו שהצורך בחיבור ספר נובע מתוך עצמיות המחבר. הוא אינו דבר חיצוני ושלישי לו, אלא הוא הדבר עצמו שהוא עצמו שהיה נמצא בתוכו וביקש לו מקום להופיע ולהתבטא.

והיה העולם מתרחב והולך עד שאמר הקב"ה 'די!'. כמו המשכן שהיו מביאים אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר עד שהעביר משה קול במחנה לומר שהמלאכה דיה. יש להתבונן בהבאה זו מה טיבה, וכי מהו ההוה אמינא הזו שיביאו עוד נדבה למשכן בבוקר בבוקר עד שצריך משה להודיע שיש די והותר. אבל זה חוזר לאותו הסיפור. כמו המחבר שמרגיש איזה דבר בליבו, והוא מתיישב לכתוב ולכתוב ולפרש ולשורר ולהסביר. טבע הדבר שככל שהספר מתארך כך אין הסופר מרגיש שבע בחיבורו. מתוך ההוצאה שהוא דולה מליבו עוד ועוד מילים כך מתרחבת ומתפשטת התחושה שבליבו, והוא אומר להסביר עוד ולכתוב עוד ועוד. ואילו נשאיר לדחיפה הזו להמשיך את מסלולה עד סופה הרי לעולם לא יתחבר שום ספר. כי כל מי שיש בו דחף יצירתי אמיתי יודע שהדחף הזה משנוגעים בו הוא אינסופי, שנעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. אבל הכישרון של הכתיבה מחייב את האפשרות לומר די. זהו הדבר כפי שהוא כתוב מבטא מספיק את כל מה שהוא צריך לבטא. ואם יש עוד יצירה יישאר הדבר לספר אחר. כך הקב"ה בורא את העולם והוא כותב את עצמו עוד ועוד ועוד, עד שמופיע השם שדי. שאומר די. מה שכתוב כאן הוא כבר די באלוהותי לכל בריה. יש בזה מספיק להגיד את האלוהות לכל ימות עולם.

וכאשר חוזרים ומסתכלים מן המראה של שם שדי, מחזה שדי יחזה. רואים שהשם הזה עצמו אינו כמו ההגבלה של האינסוף בלבד. אבל הוא בעצמו סוג של מראה לאינסוף. כי באמת גם זה יודע מי שיש לו יצירתיות אמיתית נובעת מן האינסוף. שיש איזשהו 'דיות' עמוקה בכל פירור של יצירה שנשלמת. ודווקא בגלל שהכוח היוצר הוא אינסופי, לכך גם כל חתיכת יצירה שחותכים ממנה ומעמידים כדבר שלם, הרי הוא די, הוא אומר את כל מה שהוא צריך לומר. אי אפשר לבוא אל הסופר ולשאול אותו אבל צריך לפרש כאן עוד, אבל לא הסברת מספיק את הנקודה הזו. הוא אומר אולי צריך הדבר פירוש, שיפרש זאת מישהו מהמפרשים. היצירה כפי שהיא אינה חסרה כלום, יש בה די לכל בריה. ואם מתעמקים בתוכה אפשר למצוא בתוכה הכל בלי שום חסרון.

וכך בני ישראל קיבלו בליבם השראה גדולה ועמוקה לבנות בית לה'. ומשהתחילו להוציא הדבר לידי פועל הלך כל אחד מהם לבית אוצרו והתחיל דולה משם כסף וזהב ונחושת ותכלת וארגמן וכל הרכיבים האפשריים ליצירת משכן זה. ומשהתחילו לעשות את זה לא היה שם משהו שיפסוק את זה. כי ככל שהתעמק כל אחד מהם בדחיפה הזו כך היה מתרבה נדבת ליבו עוד ועוד, כי באמת הפרוייקט הזה הוא אינסופי והשמים לא יכלכלוהו. עד שבא משה בכח השם שדי ואמר המלאכה דים. כבר לא צריך. ובכח השם הזה חזרו והסתכלו וראו שהמשכן הזה שבנו עשרים קרש על עשרים קרש יש בו את כל השלמויות של כל העולמות ויש בו די לכל בריה והוא אינו חסר כלום.

חנוכת המזבח הוא העומק של האמירה הזו שהוא חידוש נפלא בבריאה שאפשר לומר די על עבודת עשיית משכן לה'. והוא השראת השם שדי על אותו הבנין, כפי שמתפלל עליו משה ויהי נועם ה"א עלינו.. ואז, יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן. שמחת חנוכת המזבח הוא כמו שמחת סיום העולם, כתוב בפסיקתא שחנוכה ראשונה הוא הפסוק ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. היכולת הזו לומר שנגמרה מלאכת היצירה, וכבר המלאכה דיה, שכל מלאכתך עשויה. הוא הכח של שם שדי. והוא הדיות העמוקה שיש למי שחל עליו השם הזה ונמצא בהתבוננות זו, שהוא מתבונן בעולם כולו ואומר לא צריך להוסיף לזה דבר, כל מה שצריך להיאמר כבר נאמר בפירוש היותר רחב שאפשר. אין שום גילוי שהיה האלוהות יכול להתגלות בו עוד ולא נגלה בו. כמו שאמר אמן אחד כששאלוהו לפירוש ציורו, כל מה שיש לי להגיד אמרתי. ואילו היה לי להגיד עוד הייתי מצייר עוד. כך הוא חנוכה שמונת ימים לומר כבר לא חסר להוסיף על זה שום אור או שום חידוש. כל מה שצריך להיאמר נאמר.

***

לא מיד מגיעים לידי כך. הרי הספר של העולם למתחילים את ההתבוננות בו הוא חידה סתומה. חלום בלי פתרון. וודאי אין בה די להודיע את כל מה שהיא צריכה להודיע, או שיש בה יותר מדי. אין הדבר הזה מובן כלל. לפי שרובנו מגיעים לעולם כשהוא עוד מתרחב והולך לו. והרי לימדונו המדענים שאפשר שעוד המרחב עצמו מתרחב והולך. והכיצד ניתן להכיל את כולו ולהעיד על כל מעשה בראשית ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, כאשר עוד לא ניתן כח לדעת כלל את כל צבאם וככל שאתה מרבה להתבונן בו כך אתה מוצא בה יותר ריבוי צבאה. וכך הוא לערך החיים הפרטיים של האדם, הלא כולנו בני אדם חיים והולכים. נמצא הסיפור שבו נגלה לנו העולם עדיין לא נגמר, עוד הוא מתרחב והולך. מובן שאי אפשר להבין את הספר כל עוד הוא לא נגמר, אולי באמת עוד לא הספיק המחבר לומר בו את כל מה שיש לו להגיד. ויותר עמוק מזה, עד שלא נתקיים השם שדי על העולם הזה, באמת הוא עדיין מסתיר, שעדיין עוסק המחבר להלביש את עצמו בלבושים חדשים ונוספים כל עת. רק ברגע ששבת ונאמר עליו ויכלו, אז שורה עליו שם שדי ואפשר לראות אותו כיצירה גמורה שמגלה ולא מסתירה בלבד. (כלומר: מאחר והגילוי הוא על ידי ההלבשה, אין ההתלבשות מתגלה כגילוי אלא כשאתה מגיע לסיומו ואז סיומו בשדי משקף את השלימות של הא"ס).

משל הדיוט אומר 'לפתי לא מראים חצי עבודה'. הפתי הוא זה שאיננו מסוגל להעריך בדעתו שלעבודה הבלתי גמורה שהוא רואה באמצע יצירתי יש חזון שלם שהוא עתיד למלא. ואילו החכם. כלומר זה שיש לו אמונה, שיש לו אימון ביוצר שהוא מזדהה ברוחו שהוא סומך עליו שהוא יודע מה שהוא עושה. הרי הוא חכם שכזה שגם באמצע היצירה הוא רואה את המראה השלם, ויכול להתייחד בשם שדי בכל עת, כאשר עשו האבות שנפגשו בשם שדי ועל ידו הבינו את חידת העולם לאשורו. כך מתפלל יעקב כשם שאמרת לעולמך די כך תאמר לצרותי די, תראה לי כבר את השם שדי בתוך הסיפור חיים שלי, ואדע מה פתרון כל החלום הזה של צרת עשו לבן דינה יוסף שמעון. ובאמת ברגע שהזכיר את השם הזה התחיל לדעת זאת עד שלא יכול יוסף להתאפק ובאותו רגע נגלה ליעקב את פשר כל חייו. (ואנו רואים שהשם שדי מתגלה תמיד במעבר בין שלב שלם בחיים לשלב שני, שבאותו רגע של מעבר אפשר לומר די על מה שהיה ונראה שדי שמראה לך מה הולך והיה).

***

מימות חכמי ישראל האחרונים נוהגים לפרש את סוגיית חנוכה לאור נקודת החכמה האלוהית הנמצאת לישראל כלומר אל דורשיה בדרך נעלמת, וההפרש שבינה אל החכמה האנושית הגלויה לכל העמים. ואמנם יש למצוא לשיח הזה של התגברות ישראל על האומות על ידי החכמה שורש גדול במקרא, ודווקא בימי הגלות. השורש הזה הוא סיפורם המקביל של שני דמויות במקרא אשר עלו לגדולה בגלותם אצל מלכי הגוים, לא בחיל ולא בכח כי אם בסגולת חכמתם שבה הראו את ההשראה האלוהית שעליהם שגרם לחכמתם להיות יותר גדולה מכל חכמי הגוים שהתחרו איתם. והם יוסף ודניאל. (וייתכן שגם מרדכי ואסתר שייכים לסוגה הזאת אלא שלא מודגשת שם שחכמה דווקא). סיפורם של יוסף ודניאל הוא שיש מלך גוי חזק מאד אשר שולט על העולם. ויש שם ביניהם נער יהודי, שמבחינת המעמד הגשמי שלו נמצא הכי נמוך שאפשר. אבל מגיע הזמן והמלך נצרך לחכמה מסוימת, וכן הוא המציאות שכל מלכות נצרכת לחכמים שיעזרו לה. והמלך שואל אצל כל חכמיו המקצועיים המפורסמים ואין מי שיכול לעזור למלך בחכמה. עד שהחכמה שהמלך מבקש אינו נמצא אלא אצל אותו נער יהודי. ואז אומר המלך הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו. והוא מכיר בכך שחכמת הנער היהודי אינו חכמה אנושית לבד אלא יש בה כח ועזר אלוהי. והמלך מגדל לנער הזה על כל חכמיו ושריו, ומזה נובע שורש גאולת ישראל.

הסיפור הזה הוא גלותי מצד שהוא אומר שהכח של ישראל אינו נמצא בכח אלא בחכמה. שאע"פ שחלש הוא הישראלי מצד החכמה. והוא מעט מול הרבים. עם כל זה חכמה האלוהית שבו עומדת לו להתגבר על כל הגוים. והוא נבואת זכריה שאנו קוראים בחנוכה שנאמר כפירוש למראה המנורה לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי. והרוח הזה הוא רוח הקודש כמו שנמצא ליוסף איש אשר רוח אלוהים בו. שרוח חכמה הזו יש לה סגולה להתגבר על כל ריבוי כוחות הגוים וחכמותיהם. וזהו הסיפור הכללי של שרידות היהודי בגלות שאע"פ שאין לו כח פיזי יש לו חכמה והיא עומדת לו להתייצב לפני מלכים ולהושיע את עמו. אמנם אינו סיפור גלותי בלבד כי באמת טובה חכמה מכלי קרב.

***

הנושא שבו מראים יוסף ודניאל את חכמתם הוא פתרון חלומות. צריך לדעת שפתרון חלומות יש בו הרבה יותר מפיענוח רמזים מסוימים. כי זה דבר קל לקשר תמונה זו לתמונה אחרת ולפרש כל חלום. אבל פתרון חלומות היה חכמה חשובה שנצרכה למלכים ואפשר לסמל בתוכה את כל בעיית העולם. אם נחזור אל הציור שהתחלנו בו של העולם כספר חתום. הרי החלום מראה שלו. אמרו חז"ל 'חלמא דלא מפשרא כאגרתא דלא מקרייא'. חלום שאינו נפתר דומה לאגרת שלא נקראה. כלומר החלום בלי פתרון אינו שווה כלום. כמו שספר בלי פירוש שיפרשנו עד לעיני מי שצריך לו אינו שווה כלום כי אינו מגלה שום חכמה. כך החלום הוא בעצם המראה של העולם. לפעמים מוכל הספק של העולם למלך בחלום. אבל לא באמת החלום הוא שקשה לו. אפשר להגיד לו נו בא החלום ברוב דברים וזהו. אבל הוא נפעם כי באמת החלום הזה תימצת לו את הבעיה של חייו. ובאמת החלום יש לו כשרון כזה לפעמים, כמו שאדם מסתובב עשר שנים עם מבוכה גדולה אבל אין לו אפילו דרך להגיד אותו, ובסוף הוא חולם איזה מראה שאמנם אינו הפתרון של המבוכה, אבל הוא פתאום קבל תמונה של המבוכה שהוא יכול לספרו לאחרים.

ויהי בבוקר ותפעם רוחו, כי פרעה רואה כאן תמונות סותרות לא קשורות, כמו שהוא העולם והחיים עצמם כשאנחנו באמצעיתם, חצי עבודה תמונות סותרות הכיצד אפשר לפרה דקה לאכול את השמנה ומה הקשר בין פרים לשבלים. והפרות והשבלים האלה חיו באמת על היאור בארץ מצרים. דאגתו אינו על הפרה שבחלומות כי אם על הפרה שבחייו שהחלום תימצת לו את המבוכה שלו בהם. ופרעה פונה לכל חכמיו המורגלים בהמצאת פתרונות, וכל אחד ממציא לו פלפול יפה מחבירו, ואין פותר אותם לפרעה. הוא מבין שכל אלה הם פירושים אפשריים יפים לחלום אבל לא זה הבעיה שלו. הוא יש לו פה מדינה לנהל ואם לא תהיה לו ברירות מה הולך כאן אינו יודע מה לעשות.

יוסף בא ואומר בלעדי, אלוהים יענה את שלום פרעה. המילה הזו אינו דברי ענווה ואמונה של יוסף בעלמא. יש בהם התחלה של ההבדל הגדול בין ההסתכלות של יוסף על החלום לבין הסתכלות החרטומים, והסיבה שדבריהם לא התקבלו על דעת פרעה אלא דברי יוסף. יוסף אומר אני לא פה לשמוע חלום לפתור אותו. יש מוצאי גימטריאות ורמזים יפים מאלה. אני פה לפתור את פרעה. כמו שאומרים החסידים הרבי לא אומר תורה להסביר את הפסוק הוא אומר תורה להסביר את האדם. ואני מבין שכל הדימויים המבולבלים הללו של החלום אינם סתם טקסט שזקוק לפרשנות, הם דברי אלהים העונה את שלום פרעה. וכאשר הוא מתחיל לפרש לו את החלום הוא מתחיל שוב ואומר 'אשר האלהים עושה הגיד לפרעה'. וזהו חלק עיקרי מן הפתרון שלו. והוא מראה לפרעה כיצד כל פירורי התמונות הלא קשורות שהוא רואה בחלומו כולם ענין אחד. שבע השבלים שבע שנים הם שבע הפרים שבע שנים הם. זה היה המפתח שחיפש פרעה כל הזמן להבין כיצד בתוך כל הבלבול הזה של העולם יש סיפור אחד ואפשר לו לדעת דרכם מה לעשות. ויוסף מסיים 'הוא הדבר אשר דברתי לאמר אשר האלהים עושה הראה את פרעה'. כלומר תראה בעיניך שהפירוש שלו מייתר את הקושיא למפרע, החלום הוא פשוט מה שאלהים עושה הוא מראה לך. ומראה לך גם מה אתה צריך לעשות לזה.

על זה אומר פרעה איש אשר רוח אלהים בו. המבט הזה על העולם שפותר את כל השאלות למפרע, זהו הכח של שם שדי שהיה ליוסף שבו פתר חלומות. זהו ההבדל בין חכמת יוסף שרוצה להבין כל דבר עד האלוהים, לבין חכמת החרטומים שדי להם בהבנת הסמל של כל דבר לעצמו. ועל המנורה שורה שם שדי הזה שאומר 'חלום פרעה אחד הוא'. כל התמונות הסותרות של העולם שנראים ריבוי גדול שאי אפשר להבין ואינם מתאימים זה עם זה, כולם ענין אחד. ומהו הענין, הוא דבר ומראה האל.