מדרש

איכה רבה

פרשה א: איכה ישבה בדד

מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות

מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז

תוכן העניינים ↓

תוכן העניינים

§§04§§

מדרש איכה רבה

פרשה א

איכה ישבה בדד · חלק ב

בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ(איכה א, ב)

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

על פי כתב יד מינכן 229, עם השלמה מכתב יד אוקספורד 164 (בפסקה ל״ג) §§cover-end§§

חלק א

דרשת הפסוקים

כגבכה תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה — אזכרה נגינתי

דרשת הפסוק · ״בכה תבכה בלילה״ · ישעיה מרפא קינות ירמיה; ״אזכרה נגינתי״; בכיה של תפלות ובכיה של ממש

אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם־לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח אֲדֹנָי וְלֹא־יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ גָּמַר אֹמֶר לְדֹר וָדֹר הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל אִם־קָפַץ בְּאַף רַחֲמָיו סֶלָה וָאֹמַר חַלּוֹתִי הִיא שְׁנוֹת יְמִין עֶלְיוֹן(תהלים עז, ז–יא)

״זכרה ירושלם״ — ״(יש)״ נמחק במאגרים; ״ועמך כלם״ — כפל ״כלם״ נמחק שם. ״ומפשפש״ — השי״ן הראשונה הושלמה במאגרים. ״לשעבר״ — בגליון.

בבובר רשימת ירמיה וישעיה באה בסוף פסוק א, ״ירמיה אמר… הקדים ישעיה וריפא…״, ובכמה מקומות בפסוקים אחרים: ״כי עם בציון ישב״ (לאיכה ישבה בדד), ״דרך לעבור גאולים״, ״נכון יהיה הר בית יי בראש ההרים״, ״לא יעברנו טמא״, ״והיה שם מסלול ודרך״, ״נחמו נחמו עמי״ (לפרשה ציון). בדרשת ״אזכרה נגינתי״ בבובר חילופי הדוברים: רבי איבו — ״שירים״, רבי יהודה בר סימון — ״שבר״.

המדרש קורא ״בכה לא תבכה״ (במסורה ״בכו״), ״יי״ בישעיה ד, ד; יא, יא, בתהלים עז, ח ובאיכה ג, לא (במסורה ״אדני״), ״יוסיף״ (במסורה ״יסיף״), ״לא אליכם״ (במסורה ״לוא״).

״הא חסילא קא מסכמא״ — בבובר ובווילנא ״הא חסילה והא מסכמא״. ״ויי שכחני״ — כך בכתב היד; במסורה ״ואדני שכחני״. ״והיא דעתיה דרבי יהושע בן לוי״ — כך בכתב היד ובווילנא; בבובר ״דרבי שמעון בן לקיש״. ״שניי ימין״ — מסומן במאגרים ״כך״.

״ומבכה״ (שלוש פעמים) — הסופר כתב ״ומכבה״; בראשונה מחק ותיקן בגליון, ובשאר תוקן במאגרים. ״דכתיב״ כפול בכתב היד, והשני נמחק. ״יי אלים צבאות״ — ״אלים״ כתיבה מקוצרת של ״אלהים״; במסורה ״אדני יהוה צבאות״.

״חוצה כתיב״ — בכתב היד ״חוצה״ מסומן ״כך״; בווילנא ״חיצה כתיב, חיצה היא גביה דנכסיניה״, ובמסורה ״חֻצָה״ חסר. ״חופי בישא אוזפיתון לדריא״ — בווילנא ״חובי בישא״, בבובר ״זיפו ביש אזיפתון לדריכון״. ״כדי שלא ישלוט יצר הרע עליהם״ — בבובר ובווילנא ״כדי שלא יצדה העולם מהם״.

״בכה״ (בלמה, כאן ובכל הפסקה) — כך בכתב היד, בבובר ובווילנא; במסורה ״בָּכוֹ״. ״ממש״ (בכיה של ממש) — לפניו ״מש״, ״דכתיב״ (ברמה) — לפניו כ״ף, ״שבעים פרים״ — ביניהם אל״ף: שלשתם נמחקו במאגרים.

מקבילה: פסיקתא דרב כהנא, ביום השמיני עצרת (״כל אותן שבעים פרים שהיו ישראל מקריבין בחג — כנגד שבעים אומות העולם, שלא יצדא העולם מהם״, בשם רבי פנחס), ובפסקת התוספת לשמיני עצרת (״שבעים פרים… כנגד שבעים אומות העולם, שיש בם שלווה״, בשם רבי פינחס בן חמא). הנוסח ״כדי שלא ישלוט יצר הרע עליהם״ — רק כאן.

ירמיה מקונן וישעיה מרפא

אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי(תהלים עז, ז).

רבי יהודה ברבי סימון ורבי איבו ורבנין אמרי:

לפי שחטאו מאל״ף ועד תי״ו — לקו מאל״ף ועד תא״ו.

וכן את מוצא: שכל נבואות קשות שנתנבא ירמיה על ישראל — הקדים ישעיה ורפאן.

ירמיה אמר: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד(איכה א, א) — ישעיה אמר: וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה(ישעיה מט, כא).

ירמיה אמר: בכה תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה(איכה א, ב) — ישעיה אמר: בכה לֹא תִבְכֶּה חָנוֹן יׇחְנְךָ(ישעיה ל, יט).

ירמיה אמר: גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי(איכה א, ג) — ישעיה אמר: וּנְפֻוצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ(ישעיה יא, יב).

ירמיה אמר: דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת(איכה א, ד) — ישעיה אמר: קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְיָ(ישעיה מ, ג).

ירמיה אמר: הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ(איכה א, ה) — ישעיה אמר: וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנַּיִךְ(ישעיה ס, יד).

ירמיה אמר: וַיֵּצֵא מן בת צִיּוֹן(איכה א, ו) — ישעיה אמר: וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל(ישעיה נט, כ).

ירמיה אמר: זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם(איכה א, ז) — ישעיה אמר: לֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁונוֹת(ישעיה סה, יז).

ירמיה אמר: חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם(איכה א, ח) — ישעיה אמר: מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ(ישעיה מד, כב).

ירמיה אמר: טֻומְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ(איכה א, ט) — ישעיה אמר: אִם רָחַץ יי אֵת צֹואַת בְּנוֹת צִיּוֹן(ישעיה ד, ד).

ירמיה אמר: יָדוֹ פָּרַשׂ צָר(איכה א, י) — ישעיה אמר: יוֹסִיף יי שֵׁנִית יָדוֹ(ישעיה יא, יא).

ירמיה אמר: כׇּל עַמָּהּ נֶאֱנָחִים(איכה א, יא) — ישעיה אמר: לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ(ישעיה מט, י).

ירמיה אמר: לא אֲלֵיכֶם כׇּל עֹובְרֵי דֶרֶךְ(איכה א, יב) — ישעיה אמר: עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם(ישעיה לב, טו).

ירמיה אמר: מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹותַי(איכה א, יג) — ישעיה אמר: מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּן וְאֶת דַּכָּא(ישעיה נז, טו).

ירמיה אמר: נִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי(איכה א, יד) — ישעיה אמר: הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ(ישעיה נב, ב).

ירמיה אמר: סִלָּה כׇל אַבִּירַי(איכה א, טו) — ישעיה אמר: סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן(ישעיה סב, י).

ירמיה אמר: עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה(איכה א, טז) — ישעיה אמר: כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ(ישעיה נב, ח).

ירמיה אמר: פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ(איכה א, יז) — ישעיה אמר: אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם(ישעיה נא, יב).

ירמיה אמר: צַדִּיק הוּא יְיָ(איכה א, יח) — ישעיה אמר: וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים(ישעיה ס, כא).

ירמיה אמר: קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי(איכה א, יט) — ישעיה אמר: וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹותַיִךְ(ישעיה ס, יח).

ירמיה אמר: רְאֵה יְיָ כִּי צַר לִי(איכה א, כ) — ישעיה אמר: וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם(ישעיה סו, יד).

ירמיה אמר: שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי(איכה א, כא) — ישעיה אמר: נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי(ישעיה מ, א).

ירמיה אמר: תָּבֹא כׇל רָעָתָם לְפָנֶיךָ(איכה א, כב) — ישעיה אמר: וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קׇדְשִׁי(ישעיה נו, ז).

נזכרת אני בלילות

דבר אחר:

אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה —

רבי איבו ורבי יהודה ברבי סימון.

רבי איבו אמר:

אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: נזכרת אני שבר שנשברתי לפניך בלילן של מלכיות,

כמה דאת אמר: אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ(בראשית יד, כ).

רבי יהודה אומר:

נזכרת אני שירין ששרתי לפניך בלילות,

כמה דאת אמר: וּנְגִינוֹתַי נְנַגֵּן כׇּל יְמֵי חַיֵּינוּ(ישעיה לח, כ).

בַּלָּיְלָה — זה לילו של פרעה, דכתיב: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה(שמות יב, כט);

ולילו של גדעון, שהכה את מחנה מדין ועמלק, דכתיב: וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא(שופטים ז, ט);

ולילו של סנחריב, שכתוב בו: וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְיָ(מלכים ב יט, לה).

לא שבק ולא שביק

עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה — משתעי אנא עם לבימשתעי אנא עם לבי — משיח אני עם לבי, ומפשפש בעובדי;

ואומר: הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח יי וְלֹא יוסיף לִרְצוֹת עוֹד(תהלים עז, ח)?

חס ושלום! לא שבק ולא שביקלא שבק ולא שביק — לא עזב ואינו עוזב, דכתיב: כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם(איכה ג, לא) יי.

לא לרצות ולא לרצות:

לשעבר היה מרצה לאחרים —

משה כועס, ואת אומר: וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה(שמות לג, יא);

אליהו כועס, ואת אומר: לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק(מלכים א יט, טו);

ועכשו — לא לרצות ולא לרצות.

האפס לנצח חסדו

הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ(תהלים עז, ט) —

מהו הֶאָפֵס?

אמר רבי ראובן: לשון יוני הוא, כמה דאת אמר: וְאָמַר אָפֶס(עמוס ו, י).

רבי חנינא בר פפא ורבי סימון.

רבי חנינא אמר:

נגמר אותו דבר שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: וְחַנֹּותִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹון(שמות לג, יט).

רבי סימון אומר:

הא חסילא קא מסכמאהא חסילא קא מסכמא — הנה (חסדו) כלה והולך ומסתיים על יד ירמיהו, שאמר: כִּי אָסַפְתִּי אֶת שְׁלוֹמִי(ירמיה טז, ה).

הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל(תהלים עז, י) — השכחת חנותך, אל: עַל פִּי יְיָ יַחֲנוּ(במדבר ט, כ)?

השכחת כי אתה אל חנון ורחום?

אִם קָפַץ בְּאַף רַחֲמָיו סֶלָה — אף על גב דהוא כעיסאף על גב דהוא כעיס — אף על פי שהוא כועס, רחמיו קריביןקריבין — קרובים.

וציון אמרה: עֲזָבַנִי יְיָ ויי שְׁכֵחָנִי(ישעיה מט, יד),

דכתיב: וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְיָ.

ואמר חלותי היא

וָאֹמַר חַלּוֹתִי הִיא(תהלים עז, יא) —

אמר רבי אלסכנדרי:

על ידי שלא חלינו פניך בתשובה — נשתנית הימין.

אמר רבי שמואל בר נחמני:

נתחללה אותה שבועה שכרת עמנו בחרב — ונשתנית הימין.

אמר רבי סימון:

השמעת מימיך גלגל חמה ואינו יכול לעלות ולשמש?

לשמשיו אין חליין, ולפניו יש חליין?

משל הגבור שתשש חילו

אמר רבי יצחק:

לגבור שהיה שם במדינה, והיו בני המדינה בוטחים בו ואומרים:

אם באו הגייסות לכאן — באו הגייסות לעירו.

כיון שהוא יוצא ומראה להם פנים — מיד הן בורחין.

פעם אחת הקניטוהו בני עירו; באו הגייסות לעירו.

אמר: לית בי ימינילית בי ימיני — אין בי (כח ב)ימיני, תשש חיליתשש חילי — תש כחי!

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא: הֵן לֹא קָצְרָה יַד יְיָ מֵהוֹשִׁיעַ(ישעיה נט, א).

שנות ימין עליון

שְׁנוֹת יְמִין עֶלְיוֹן —

אמר רבי שמעון בן לקיש:

אם חליין הן — אית סבראית סבר — יש תקוה, דכל דחשיש סופיה מיבריאדכל דחשיש סופיה מיבריא — שכל מי שחש (חולה) סופו להבריא;

ואם שניי ימין — לית סברלית סבר — אין תקוה.

והיא דעתיה דרבי יהושע בן לוי:

כִּי אִם מָאֹוס מְאַסְתָּנוּ(איכה ה, כב) —

אם מאיסה היא — לית סבר;

ואם קציפה היא — אית סבר, דכל מאן דכעיס סופיה מתרצהדכל מאן דכעיס סופיה מתרצה — שכל מי שכועס סופו להתרצות.

בכיה של תפלות ובכיה של ממש

אמר רבי שמעון בן יוחאי:

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל:

אתם בכיתם בכיה של תפלות — סופכם להיות בוכים בכיה של ממש.

והיכן בכו ישראל בכיה של תפלות?

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּוכֶה לְמִשְׁפְּחֹותָיו(במדבר יא, י);

וַתִּשָּׂא כׇּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם(במדבר יד, א).

והיכן בכו ישראל בכיה של ממש?

רבי איבו ורבי יהודה ברבי סימון.

רבי איבו אמר:

אחד ברמה ואחד בבבל.

ברמה — דכתיב: קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע וגו׳(ירמיה לא, טו);

בבבל — דכתיב: עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל(תהלים קלז, א).

רבי יהודה ברבי סימון אמר:

אחד ביהוד מדינתאביהוד מדינתא — ביהודה המדינה, בארץ יהודה ואחד בבבל.

ביהוד מדינתא — בָּכה תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה;

בבבל — עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל.

אמר רבי איבו:

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בשכר אותה הבכיה אני מכניס גליותיכם.

הדא הוא דכתיב:

כֹּה אָמַר יְיָ מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וגו׳(ירמיה לא, טז),

וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יְיָ(ירמיה לא, יז).

בכה ותבכה

בכה תִבְכֶּה —

בַכָּה — על עגל אחד; תִבְכֶּה — על שני עגלים.

דבר אחר: על יהודה ועל ציון וירושלם.

דבר אחר:

בַכָּה — על גלות עשרת השבטים; תִבְכֶּה — על גלות שבט יהודה ובנימן.

בוכה ומבכה

דבר אחר:

בכה ומבכה אחרים עמה;

בוכה ומבכה הקדוש ברוך הוא עמה,

דכתיב: וַיִּקְרָא יי אלהים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא וגו׳(ישעיה כב, יב).

בַכָּה — בוכה ומבכה מלאכי השרת עמה,

דכתיב: הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻוצָה(ישעיה לג, ז).

אמר רבי זעירא: חוצה כתיב — היא גביה נכסיניההיא גביה נכסיניה — היא (החוצה) אצלו, בנכסיו.

אמר רבי ברכיה: כמה דאת אמר: וַיּוֹצֵא אֹותוֹ הַחוּצָה(בראשית טו, ה).

בַכָּה — בוכה ומבכה שמים וארץ עמה.

הדא הוא דכתיב:

שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ(יואל ב, י).

בַכָּה — בוכה ומבכה הרים וגבעות עמה.

הדא הוא דכתיב:

רָאִיתִי את הֶהָרִים וגו׳(ירמיה ד, כד).

בַכָּה — בוכה ומבכה שבעים אומה עמה.

אמר רבי פינחס:

אותם שבעים פרים שהיו ישראל מקריבין בחג — כנגד שבעים אומות הן, כדי שלא ישלוט יצר הרע עליהם.

בַכָּה — בוכה ומבכה כנסת ישראל עמה.

הדא הוא דכתיב:

וַתִּשָּׂא כׇּל הָעֵדָה וגו׳.

רבי חוניא מתני ליה בשם רבי נחמיה:

ותשא כתיב — חופי בישא אוזפיתון לדריאחופי בישא אוזפיתון לדריא — חובות רעים הלויתם לדורות, כמה דאת אמר: כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ(דברים כד, י).

תרגום לעבריתמשתעי אנא עם לבי משיח אני עם לבי לא שבק ולא שביק לא עזב ואינו עוזב הא חסילא קא מסכמא הנה (חסדו) כלה והולך ומסתיים אף על גב דהוא כעיס אף על פי שהוא כועס קריבין קרובים לית בי ימיני אין בי (כח ב)ימיני תשש חילי תש כחי אית סבר יש תקוה דכל דחשיש סופיה מיבריא שכל מי שחש (חולה) סופו להבריא לית סבר אין תקוה דכל מאן דכעיס סופיה מתרצה שכל מי שכועס סופו להתרצות ביהוד מדינתא ביהודה המדינה, בארץ יהודה היא גביה נכסיניה היא (החוצה) אצלו, בנכסיו חופי בישא אוזפיתון לדריא חובות רעים הלויתם לדורות

כדבַּלַּיְלָה

דרשת הפסוק · ״בלילה״ · למה בלילה, ורבן גמליאל הבוכה עם שכנתו על בנה

״שהית״ — כך בכתב היד (בווילנא ״שהיתה״). ״בשכונתו״ — יו״ד מסופקת שאחרי התי״ו נמחקה במאגרים; אחרי ״והיה״ נמחקו אותיות מטושטשות. בבובר נוספו כאן טעמים נוספים ל״בלילה״ (״על עסקי לילה״, ״כאשה חשובה שבושה לבכות ביום״, ״שבית המקדש נשרף בלילה״).

בַּלַּיְלָה(איכה א, ב) — למה בַּלַּיְלָה?

לפי שאין קול הולך אלא בלילה; לכך נאמר: בַּלַּיְלָה.

אמר רבי איבו: לילה מושך עמהם קינה.

מעשה בשכנתו של רבן גמליאל

מעשה באשה אחת שהית בשכונתו של רבן גמליאל,

והיה לה בן תשחורתבן תשחורת — בן בחרותו, נער צעיר ומת, והיתה בוכה עליו בלילה.

והיה רבן גמליאל שומע את קולה, והיה נזכר חורבן בית המקדש,

והיה בוכה עמה עד שנשרו ריסי עיניוריסי עיניו — שערות עפעפיו.

וכיון שהרגישו בו תלמידיו — עמדו ופנו אותה משכונתו.

תרגום לעבריתבן תשחורת בן בחרותו, נער צעיר ריסי עיניו שערות עפעפיו

כהוְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ

דרשת הפסוק · ״ודמעתה על לחיה״ · לחיה: כהניה, גבוריה, שופטיה, ובחוריה הכפותים

בבובר נוספו ״על הלוחות״ ו״על נביאיה״ (״ויכה את מיכיהו על הלחי״).

וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ(איכה א, ב) — על כהניה, כמה דאת אמר: וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹועַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה(דברים יח, ג).

דבר אחר:

על גבוריה, כמה דאת אמר: וַיִּמְצָא לְחִי חֲמוֹר טְרִיָּה(שופטים טו, טו).

דבר אחר:

על שופטיה, כמה דאת אמר: בַּשֵּׁבֶט יַכּוּ עַל הַלְּחִי(מיכה ד, יד).

הבחורים הכפותים

דבר אחר: על בחוריה.

את מוצא: בשעה שנכנסו שונאים לבית המקדש — תפשו את הבחורים, וכפתו ידיהם לאחוריהם;

והיו בוכין, והיו הדמעות יורדות על לחייהם, ולא היו יכולין לקנחן,

ונשרות על לחייהם כצרבת השחיןכצרבת השחין — ככוויית השחין.

תרגום לעבריתכצרבת השחין ככוויית השחין

כואֵין לָהּ מְנַחֵם

דרשת הפסוק · ״אין לה מנחם״ · כל ״אין לה״ סופו ״הוה לה״: שרה, חנה, ציון

״והוה לה״ (אצל שרה) — יו״ד מסופקת (״ליה״) נמחקה במאגרים. ״ציון היא דורש״ — במסורה ״דֹּרֵשׁ״ חסר.

אֵין לָהּ מְנַחֵם(איכה א, ב).

אמר רבי לוי:

כל מקום שנאמר אין — הוה לה.

וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד(בראשית יא, ל) — והוה לה, שנאמר: וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה(בראשית כא, א).

ודכוותיה: וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים(שמואל א א, ב) — והוה לה, שנאמר: כִּי פָקַד יְיָ אֶת חַנָּה(שמואל א ב, כא).

ודכותיה: צִיּוֹן הִיא דֹּורֵשׁ אֵין לָהּ(ירמיה ל, יז) — והוה לה, שנאמר: וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל(ישעיה נט, כ).

אף כן את אומר: אֵין לָהּ מְנַחֵם — והוה לה, שנאמר: אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם(ישעיה נא, יב).

כזכׇּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ

דרשת הפסוק · ״כל רעיה בגדו בה״ · הרעים שבגדו בה: מיכאל וגבריאל

כׇּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹויְבִים(איכה א, ב).

אמר רבי יעקב דכפר חנן: זה מיכאל וגבריאל.

כחגָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי

דרשת הפסוק · ״גלתה יהודה מעני״ · גלות ישראל היא גלות, ושש עבירות של ״מעני״

גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ כׇּל־רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים(איכה א, ג)

אחרי ״על שאכלו״ נמחקו במאגרים אותיות מטושטשות. ״בשום רב״ — כך בכתב היד (בשם).

״ויגל יהודה מעל אדמתו״ — ירמיה נב, כז (וכן מלכים ב כה, כא).

גלותם גלות

גָּלְתָה יְהוּדָה(איכה א, ג) —

אומות העולם אינן גולים; אלא אף על פי שגולים — אין גלותם גלות; אבל ישראל — גלותם גלות.

ואומות העולם, שאוכלין מפתם ושותים מיינם — אין גלותם גלות;

אבל ישראל, שאין אוכלין מפתם ואין שותין מיינם — גלותם גלות.

אומות העולם, שהן מהלכין באסקפטיותבאסקפטיות — במנעלים שלהם — אין גלותם גלות;

אבל ישראל, שהן מהלכין ויחפין — גלותם גלות.

לכך נאמר: גָּלְתָה יְהוּדָה.

כאן הוא אומר גָּלְתָה יְהוּדָה, ולהלן הוא אומר וַיִּגֶל יְהוּדָה מֵעַל אַדְמָתוֹ(ירמיה נב, כז).

אלא כיון שגלו — תשש כחן כנקבה; לכך נאמר: גָּלְתָה יְהוּדָה.

מעני

מֵעֹנִי — על שאכלו חמץ בפסח,

כמה דאת אמר: לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי(דברים טז, ג).

דבר אחר:

מֵעֹנִי — על שחבלו משכוני עני בתוך ביתו,

כמה דאת אמר: וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב(דברים כד, יב).

דבר אחר:

מֵעֹנִי — על שעשקו שכר שכיר,

כמה דאת אמר: לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן(דברים כד, יד).

דבר אחר:

מֵעֹנִי — על שגזלו מתנות עני,

כמה דאת אמר: לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹוב אֹותָם(ויקרא יט, י).

דבר אחר:

מֵעֹנִי — על שאכלו מעשר עני.

רבי ביבא ורבי הונא בשום רבבשום רב — בשם רב: האוכל טבל של מעשר עני — חייב מיתה.

דבר אחר:

מֵעֹנִי — על שעבדו עבודה זרה,

כמה דאת אמר: קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁומֵעַ(שמות לב, יח).

אמר רבי אחא: קול קילוסקול קילוס — קול שבח ותשואות עבודה זרה אנכי שומע.

רבי יהודה בשם רבי יוסי אומר:

אין לך דור ודור שאינו נוטל מחטאו של עגל.

תרגום לעבריתבאסקפטיות במנעלים קול קילוס קול שבח ותשואות בשום רב בשם רב

כטוּמֵרֹב עֲבֹודָה

דרשת הפסוק · ״ומרב עבודה״ · שעבוד עבד עברי, אין מנוח בגוים, וקטב מרירי שבין המצרים

״עבודה״ — הוי״ו והדל״ת מסופקות בכתב היד. ״לכף רגלה״ — הה״א מסופקת; במסורה ״רגלך״.

״אמר״ (רבי אבא בר כהנא) — הושלם במאגרים. ״ושערות שערות״ — הסופר כתב ״ושעורות שעורות״ ומחק את הוי״ו. ״מפטירין״, ״ערקא״, ״באילין״, ״יוחנן״ — אותיות מסופקות בכתב היד.

״שמואל חמתיה ולא נפל, אמר: עכן בית״ — כך בכתב היד ובווילנא; בבובר ״ויש אומרים רבי יהודה ברבי שמואל ראה אותו ולא נפל, אעפ״כ מת״. ״רבי שמואל בר נחמני״ (מפקד לספרייא) — בבובר ״רבי שמואל בר רב יצחק״. בבובר ״רבי אבא בר כהנא״ ו״רבי לוי״ בסדר השעות הפוך.

וּמֵרֹב עֲבֹודָה(איכה א, ג) —

אמר רבי אחא:

על שהיו משעבדין בעבד עברי, כמה דאת אמר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ(ירמיה לד, יד).

לא מצאה מנוח

הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ.

רבי יודן ברבי נחמיה בשם רבי שמעון בן לקיש אמר:

אלו מצאה מנוח — לא היתה חוזרת.

ודכוותה: וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ(בראשית ח, ט);

ודכוותיה: וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רגלה(דברים כח, סה).

בין המצרים

כׇּל רֹודְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים —

כההיא דתנן: דברי בן ננס: בסימניו ובמצרניו(משנה בבא בתרא ז, ג).

דבר אחר:

כׇּל רֹודְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים — ביומין דעקאביומין דעקא — בימי הצרה:

משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם קטב מריריקטב מרירי — שם השד המזיק בצהרים מצוי,

כמה דאת אמר: מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צׇהֳרָיִם(תהלים צא, ו).

קטב מרירי

רבי אבא בר כהנא ורבי לוי.

רבי אבא בר כהנא אמר: דהוא גזיז דטיהרא מרישהון דארבע עד סופהון דתשע.רבי אבא בר… — רבי אבא בר כהנא אמר: שהוא שולט (משוער: גוזז) בצהרים, מתחילת השעה הרביעית עד סוף השעה התשיעית. ורבי לוי אמר: שהוא שולט ברובו של היום, מסוף השעה הרביעית עד תחילת השעה התשיעית;

רבי אבא בר כהנא אמר: שהוא שולט (משוער: גוזז) בצהרים, מתחילת השעה הרביעית עד סוף השעה התשיעית.

ורבי לוי אמר:

דהוא גזיז סוגיא דיומא מסופהון דארבע עד רישהון דתשע;

שהוא שולט ברובו של היום, מסוף השעה הרביעית עד תחילת השעה התשיעית;

ואינו מהלך לא בחמה ולא בצל, אלא בצל הסמוך לחמה.

רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש.

רבי יוחנן אמר: כלו מלא עינים, קליפות קליפות ושערות שערות.

ורבי שמעון בן לקיש אמר:

עין אחת נתונה על לבו, וכל מי שרואה אותו — נופל ומת.

מעשה בחסיד שראה אותו

מעשה בחסיד אחד שראה אותו, ונפל על פניו ומת.

ויש אומרים: יהודה ברבי היה.

שמואל חמתיה ולא נפלשמואל חמתיה ולא נפל — שמואל ראה אותו ולא נפל. אמר: עכן בית.

מעשה ברבי אבהו והמזיק

רבי אבהו הוה יתיב ומתני בהדא כנשתא מדוכתא דקיסרין.רבי אבהו הוה… — רבי אבהו היה יושב ושונה בבית הכנסת, (בית הכנסת) מדוכתא שבקיסרין. ראה אדם אחד שנושא מקל אחד והולך להכות את חברו; ראה מזיק עומד אחריו, שנושא מקל של ברזל. ועמד וצעק עליו (משוער). אמר: מה, אתה רוצה להרוג את חברך? אמר: וכי בזה אדם הורג את חברו? אמר לו: מזיק אחד עומד אחריו, שנושא מקל של ברזל. עמד וצעק עליו. אמר לו: הרי המזיק עומד ונושא — המזיק — מקל של ברזל; אתה מכה אותו בזה, והוא מכה אותו בההוא — ומת.

רבי אבהו היה יושב ושונה בבית הכנסת, (בית הכנסת) מדוכתא שבקיסרין.

חמא חד בר נש דטעין חדא קטיתא ואזיל למימחי חבריה;

ראה אדם אחד שנושא מקל אחד והולך להכות את חברו;

חמא מזיקא קאים בתריה דטעין קטיתא דפרזלא.

ראה מזיק עומד אחריו, שנושא מקל של ברזל.

וקם וצריה. אמר: מה את בעי קטיל חברך?

ועמד וצעק עליו (משוער). אמר: מה, אתה רוצה להרוג את חברך?

אמר: בהדא בר נש קטיל חבריה.

אמר: וכי בזה אדם הורג את חברו?

אמר ליה: חד מזיקא קאים בתריה דטעין קטיתא דפרזלא.

אמר לו: מזיק אחד עומד אחריו, שנושא מקל של ברזל.

קם וצרייה. אמר ליה: הא מזיקא קאים טעין — מזיקא קטיתא דפרזלא;

עמד וצעק עליו. אמר לו: הרי המזיק עומד ונושא — המזיק — מקל של ברזל;

את מחי ליה בהדא, והוא מחי ליה בההיא — ומת.

אתה מכה אותו בזה, והוא מכה אותו בההוא — ומת.

הסופרים והמשנים בימים האלה

רבי יוחנן הוה מפקד לספרייא ומתננייא דלא להוון טעינין ערקא באילין יומיא.רבי יוחנן הוה… — רבי יוחנן היה מצוה את הסופרים ואת המשנים (מלמדי התינוקות) שלא ישאו רצועה בימים האלה. רבי שמואל בר נחמני היה מצוה את הסופרים ואת המשנים שיהיו פוטרים את התינוקות בארבע שעות.

רבי יוחנן היה מצוה את הסופרים ואת המשנים (מלמדי התינוקות) שלא ישאו רצועה בימים האלה.

רבי שמואל בר נחמני הוה מפקד לספרייא ומתננייא דייהוון מפטירין טלאי בארבע שען.

רבי שמואל בר נחמני היה מצוה את הסופרים ואת המשנים שיהיו פוטרים את התינוקות בארבע שעות.

תרגום לעבריתביומין דעקא בימי הצרה קטב מרירי שם השד המזיק בצהרים שמואל חמתיה ולא נפל שמואל ראה אותו ולא נפל

לדַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת

דרשת הפסוק · ״דרכי ציון אבלות״ · הכל מבקשים תפקידם; השערים, הכהנים והבתולות שאבלו

דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד כׇּל־שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת וְהִיא מַר־לָהּ(איכה א, ד)

״שעלתה״ (בכתב היד ״שעלתא״) — תוקן במאגרים. ״כופרית״ — בבובר ״קורטית״. ״אמר רבי הונא״ — בבובר ״רב הונא״; ״רבי אמי אמר״ — בבובר ״רב אמר״. ״כאן״ — הכ״ף מסופקת.

״מבלי בורגנין מבלי בורבסין״ — בבובר ״מבלי צריפין, מבלי בורגנין, מבלי בליוטין״, בווילנא ״מבלי בוליטין״. ״רבי שמואל אמר רבי יצחק״ — כך בכתב היד ובווילנא; בבובר ״רבי שמואל בר רב יצחק״. ״סבוליוטין״ — בבובר ״הבליונים״, בווילנא ״הבוליוטין״ (חברי מועצת העיר). ״עד שהרגו את מכתה״ — בבובר ״וגילו את מכתה״, בווילנא ״עד שהגו״. ״לערותה״ — הרי״ש מסופקת.

דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת(איכה א, ד).

אמר רבי הונא:

הכל מבקשין תפקידןתפקידן — את פקידתן, את המגיע להן.

מעשה בכלבא אחת כופריתכופרית — כלבה כפרית שעלתה לראש הסלע, ושימשה עם זכר.

רבי אמי אמר:

אפילו עצים מבקשין תפקידן.

תדע לך, שלא היו ארזים בבבל;

וכשעלה נבוכדנצר לכאן — תלש ארזים מכאן ושתלן בבבל;

וכשמת — היו שמחין על מפלתו.

הדא הוא דכתיב:

גַּם ברושין שָׂמְחוּ לְךָ אַרְזֵי לְבָנוֹן(ישעיה יד, ח).

אמר רבי אבדימי דמן חיפה:

אפלו דרכים מבקשין תפקידן.

הדא הוא דכתיב:

דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד.

מבלי בורגניןבורגנין — מגדלי שמירה ותחנות דרכים, מבלי בורבסין אין כתיב כאן, אלא מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד.

שעריה, כהניה ובתולותיה

כׇּל שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין — שלא היו נכנסין ויוצאין בהן.

כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים — שאין מי יתן להם מתנות כהונה,

כמה דאת אמר: וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹועַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה(דברים יח, ג).

בְּתוּלֹותֶיהָ נּוּגוֹת —

אמר רבי יצחק ברבי סימון: אלו תלמידי חכמים, שהיו נאים כבתולות ונעשו כדונג.

רבי שמואל אמר רבי יצחק: אלו סבוליוטיןסבוליוטין — חברי מועצת העיר, שהן נאים כבתולות ונעשו כנוגות.

דבר אחר:

בְּתוּלֹותֶיהָ נּוּגוֹת — שהיה זה בא ובועל, עד שהרגו את מכתה.

וְהִיא מַר לָהּ — מר לה לערותה.

תרגום לעבריתתפקידן את פקידתן, את המגיע להן כופרית כלבה כפרית בורגנין מגדלי שמירה ותחנות דרכים סבוליוטין חברי מועצת העיר

לאהָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ

דרשת הפסוק · ״היו צריה לראש״ · המצירים לישראל נעשים ראש; אספסיאנוס במצור, ורבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלם

הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ כִּיְיָ הוֹגָהּ עַל רֹב־פְּשָׁעֶיהָ עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי־צָר(איכה א, ה)

״נבוזראדן״ — לפניו ״טיטוס״, שנמחק במאגרים. ״דפנוקי״ — קריאה מסופקת (״דפנוקי״ או ״דפטקי״); בבובר ״דאפניקא״, בווילנא ״דאפריקא״. ״דפלסטני״ — מאגרים ״דפלסט[י]ני״. ״וכל״ — הכ״ף מסופקת.

״ברישיה״ (רבי אליעזר) ו״בית״ (עלם) — בגליון, בסימן הוספה. ״מודקריניה״ — לפניו ״מדקריניה״, שנמחק במאגרים. ״דלית״ כפול בכתב היד, והשני נמחק. ״ובידא דמארי אפלטור״ — בווילנא ״וביבא מארי אפלטור״ (vive domine imperator).

״דכבשא״ (בכתב היד ״דכבשה״), ״דמדינא״ (בכתב היד ״דמדינה״) — תוקנו במאגרים; ״אי״ — היו״ד מסופקת; ״אחרב״ — מאגרים ״א[י]חרב״. הסיפור כולו בארמית גלילית; בבובר נוסח ארוך ושונה (בר סקראה, ״בריוני״, ״אמגר״ במקום ״פנגר״, רבי צדוק ובנו).

הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ(איכה א, ה).

אמר רבי הלל ברבי ברכיה:

כל מי שבא להצר לישראל — נעשה ראש.

מה טעם? הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ.

את מוצא: עד שלא חרבה ירושלם — לא היתה מדינה חשובה כלום;

משחרבה ירושלם — נעשית קיסרין וטריפולין ותנופילין.

דבר אחר:

הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ — זה נבוכדנצר; אֹויְבֶיהָ שָׁלוּ — זה נבוזראדן.

דבר אחר:

הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ — זה אספסינוס; אֹויְבֶיהָ שָׁלוּ — זה טיטוס.

ארבעה דוכסין וארבעה בוליוטין

שלש שנים ומחצה הקיף אספסיאנוס את ירושלם, והיו עמו ארבעה דוכסיןדוכסין — שרי צבא:

דוכוס דערביא, דוכוס דפנוקי, דוכוס דאלסכנדרייא, דוכוס דפלסטני.

דוכוס דערביא — תרין אמוראין: חד אמר: קילוס שמיה; וחד: פנגר שמיה.דוכוס דערביא —… — שר הצבא של ערביה — שני אמוראים (נחלקו בשמו): אחד אמר: קילוס שמו; ואחד: פנגר שמו.

שר הצבא של ערביה — שני אמוראים (נחלקו בשמו): אחד אמר: קילוס שמו; ואחד: פנגר שמו.

והוון בירושלם ארבעה בוליוטיןבוליוטין — חברי מועצת העיר, עשיריה: בן ציצת, ובן גוריון, ובן נקדימון, ובן כלבא שבוע;

וכל אחד ואחד יכול לספק מזונות של מדינה עשר שנים.

בין ווי לוהא

והיה שם בן בטיח, בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי, שהיה ממונה על האוצרות,

ואוקיד כל אוצריא.ואוקיד כל אוצריא… — ושרף את כל האוצרות. שמע רבן יוחנן בן זכאי — אמר: אוי! הלכו ואמרו לבן בטיח: חביבך אמר ״ווי״. שלח והביאו. אמר לו: ולמה אמרת ״ווי״? אמר לו: לא אמרתי ״ווי״, אלא ״והא״ (הנה) אמרתי. אמר לו: ״והא״ אמרת? אמר לו: ולמה אמרת ״והא״? אמר לו: (משום) ששרפת את כל האוצרות; ואמרתי: כל הימים שהאוצרות קיימים — אינם מוסרים את נפשם לעשות מלחמה.

ושרף את כל האוצרות.

שמע רבן יוחנן בן זכאי — אמר: אוי!

אזלון אמרון לבן בטיח: אמר חביבך ווי.

הלכו ואמרו לבן בטיח: חביבך אמר ״ווי״.

שלח ואתייה. אמר ליה: ולמה אמרת ווי?

שלח והביאו. אמר לו: ולמה אמרת ״ווי״?

אמר ליה: לא אמרית ווי, אלא והא אמרי.

אמר לו: לא אמרתי ״ווי״, אלא ״והא״ (הנה) אמרתי.

אמר ליה: והא אמרת?

אמר לו: ״והא״ אמרת?

אמר ליה: ולמה אמרת והא?

אמר לו: ולמה אמרת ״והא״?

אמר ליה: דאוקידתא כל אוצרייא; ואמרית: דכל יומין דאוצרייא קיימין — לא יהיבין גשמהון למעבד קרבא.

אמר לו: (משום) ששרפת את כל האוצרות; ואמרתי: כל הימים שהאוצרות קיימים — אינם מוסרים את נפשם לעשות מלחמה.

בין ווי לוהאבין ווי לוהא — בין ״אוי״ ל״הא״ (בחילוף המלה) נמלט רבן יוחנן בן זכאי,

וקרא עליו: וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחׇכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ(קהלת ז, יב).

מעשה ביציאת רבן יוחנן בן זכאי

לאחר שלשה ימים יצא רבן יוחנן בן זכאי לטייל בשוק, וראה אותן ששולקין תבן ושותין מימיו.

אמר: בני אדם ששולקין תבן ושותין מימיו — יכולין לעמוד בחיילותיו של אספסיאנוס?

אמר: כל סמא דמילתא — ניפוק לי מהכא.אמר: כל סמא… — אמר: כל עיקר הדבר (משוער) — אצא לי מכאן. שלח ואמר לבן בטיח: הוציאוני מכאן. אמר לו: עשינו (הסכמה) בינינו שלא יצא אדם מכאן אלא מת. אמר: הוציאוני בדמות מת. נשא רבי אליעזר בראשו, ורבי יהושע ברגליו, ובן בטיח מהלך לפניו. כשהגיעו (לשער) — בקשו לדקור אותו. אמר להם בן בטיח: כך אתם רוצים שיהיו אומרים: מת רבן ודקרוהו? כיון שאמר להם כך — הניחוהו. כשיצאו מן השער — נשאוהו ונתנוהו בבית קברות אחד; נכנס בן בטיח (לעיר).

אמר: כל עיקר הדבר (משוער) — אצא לי מכאן.

שלח ואמר לבן בטיח: אפקוני מהכא.

שלח ואמר לבן בטיח: הוציאוני מכאן.

אמר ליה: עבדינן ביינינן דלא יפוק בר נש מהכא אלא דמית.

אמר לו: עשינו (הסכמה) בינינו שלא יצא אדם מכאן אלא מת.

אמר: אפקוני בדמות דמית.

אמר: הוציאוני בדמות מת.

טען רבי אליעזר ברישיה, ורבי יהושע ברגליה, ובן בטיח מהלך קומוי.

נשא רבי אליעזר בראשו, ורבי יהושע ברגליו, ובן בטיח מהלך לפניו.

מן דמטון — בעון מודקריניה.

כשהגיעו (לשער) — בקשו לדקור אותו.

אמר להון בן בטיח: כך אתם רוצים שיהיו אומרים: מת רבן ודקרוהו?

אמר להם בן בטיח: כך אתם רוצים שיהיו אומרים: מת רבן ודקרוהו?

כיון דאמר להו כך — שבקוניה.

כיון שאמר להם כך — הניחוהו.

מן דנפקון מן פילי — טענוניה ויהבוניה בחד בית עלם, עלל בן בטיח.

כשיצאו מן השער — נשאוהו ונתנוהו בבית קברות אחד; נכנס בן בטיח (לעיר).

לפני אספסיאנוס

נפק רבן יוחנן בן זכאי לטייל בחיילותיו של אספיאנוס.נפק רבן יוחנן… — יצא רבן יוחנן בן זכאי לטייל בחיילותיו של אספסיאנוס. אמר להם: היכן הוא המלך? הלכו ואמרו לאספסיאנוס: יהודי אחד רוצה לשאול בשלומך. אמר להם: יבוא. כשבא — אמר לו: יחי אדוני הקיסר! אמר לו: שאילת שלום של מלך שאלת בי, ואני איני מלך; ועכשיו ישמע המלך — ויהרוג את האיש ההוא! אמר לו: אם אינך מלך — סופך למלוך, שאין הבית הזה נחרב אלא על ידי מלך, שנאמר: ״והלבנון באדיר יפול״. נטלוהו ונתנוהו לפנים משבעה סורגים. והיו שואלים אותו: כמה שעות (עברו) בלילה? והיה אומר להם; כמה ביום? והיה אומר להם. מנין היה יודע רבן יוחנן בן זכאי? ממשנתו (משוער: מפשוטו, מן הלימוד שחזר עליו).

יצא רבן יוחנן בן זכאי לטייל בחיילותיו של אספסיאנוס.

אמר לון: אן הוא מלכא?

אמר להם: היכן הוא המלך?

אזלון ואמרון לאספסיאנוס: חד יהודי בעי למשאל בשלמך.

הלכו ואמרו לאספסיאנוס: יהודי אחד רוצה לשאול בשלומך.

אמר להון: ייתי.

אמר להם: יבוא.

מן דאתא — אמר ליה: ובידא דמארי אפלטור!

כשבא — אמר לו: יחי אדוני הקיסר!

אמר ליה: שאילה דמלך שאלת בי, ואנא לית אנא מליך; וכדו שמע מלכא — וקטיל לההוא גברא!

אמר לו: שאילת שלום של מלך שאלת בי, ואני איני מלך; ועכשיו ישמע המלך — ויהרוג את האיש ההוא!

אמר ליה: אם לית את מלך — סוף את מליך, דלית הדין ביתא חריב אלא על ידי מלך,

אמר לו: אם אינך מלך — סופך למלוך, שאין הבית הזה נחרב אלא על ידי מלך,

שנאמר: וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל(ישעיה י, לד).

נסבוניה ויהבוניה לגו מן שבעה קנקלין.

נטלוהו ונתנוהו לפנים משבעה סורגים.

והוון שאילין ליה: כמה שעין בליליא? ואמר לון;

והיו שואלים אותו: כמה שעות (עברו) בלילה? והיה אומר להם;

כמה ביממא? ואמר להון.

כמה ביום? והיה אומר להם.

מנן הוה ידע רבן יוחנן בן זכאי? מפשוטיה.

מנין היה יודע רבן יוחנן בן זכאי? ממשנתו (משוער: מפשוטו, מן הלימוד שחזר עליו).

המסאנא שלא עליל

לבתר תלתא יומין אזל אספסיאנוס מסחי בהדא גפנא.לבתר תלתא יומין… — לאחר שלשה ימים הלך אספסיאנוס לרחוץ בגופנא (משוער). כשרחץ ונעל מנעל אחד שלו — באה בשורה ובישרוהו: מת אדוננו (הקיסר), והמליכוהו בני רומי. ביקש לנעול מנעל אחר — ולא נכנס (ברגלו). שלח והביאו את רבן יוחנן בן זכאי, ואמר לו: אינך אומר לי? כל הימים האלה הייתי נועל שני מנעלים והיו נכנסים ברגלי, ועכשיו — אחד נכנס ואחד אינו נכנס! אמר לו: בשורה טובה נתבשרת, דכתיב: ״ושמועה טובה תדשן עצם״. אמר לו: מה אעשה שייכנס? אמר לו: יש לך אדם שאתה שונא אותו, או שחב לך? יעבירוהו לפניך, ובשרך ייחלש (יצטמק), דכתיב: ״ורוח נכאה תיבש גרם״.

לאחר שלשה ימים הלך אספסיאנוס לרחוץ בגופנא (משוער).

מן דסחא ולביש חד מסן דידיה — אתת בשורה ובשריה: מית מרן, ואמלכוניה בני רומי.

כשרחץ ונעל מנעל אחד שלו — באה בשורה ובישרוהו: מת אדוננו (הקיסר), והמליכוהו בני רומי.

בעי למלבש חד מסן חורן — ולא עליל.

ביקש לנעול מנעל אחר — ולא נכנס (ברגלו).

שלח ואתיוה לרבן יוחנן בן זכאי, ואמר ליה: לית את אמר לי?

שלח והביאו את רבן יוחנן בן זכאי, ואמר לו: אינך אומר לי?

כל אילין יומיא הוינא לביש תרין מסאני והוון עללין בי, וכדו — חד עליל וחד לא עליל!

כל הימים האלה הייתי נועל שני מנעלים והיו נכנסים ברגלי, ועכשיו — אחד נכנס ואחד אינו נכנס!

אמר ליה: בשורתא טבתא איתבשרת,

אמר לו: בשורה טובה נתבשרת,

דכתיב: ושְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם(משלי טו, ל).

אמר ליה: מה נעביד דאיעיל?

אמר לו: מה אעשה שייכנס?

אמר ליה: מי אית לך בר נש דסנית ליה, או דחוב ליה? יעברוניה קמך, ובשרך שחי,

אמר לו: יש לך אדם שאתה שונא אותו, או שחב לך? יעבירוהו לפניך, ובשרך ייחלש (יצטמק),

דכתיב: וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם(משלי יז, כב).

משל החבית והמגדל

התחילו מושלין לפניו משלות:

חבית שקינן נחש בתוכה — כיצד עושין לו?

אמר להם: מביאין חוברחובר — לוחש, מכשף נחשים, וחוברין את הנחש, ומניחין את החבית.

אמר פנגר: הורגין את הנחש, ושוברין את החבית.

מגדל שקינן בו נחש — כיצד עושין?

אמר להם: מביאין חובר, וחוברין את הנחש, ומניחין את המגדל.

אמר פנגר: הורגין את הנחש, ושורפין את המגדל.

אמר לו רבן יוחנן בן זכאי לפנגר:

כל מגרייא דעבדין בישא — למגיריהון עבדין; עד דלית את מליף סניגוריא — את מליף עלן קטיגוריא?כל מגרייא דעבדין… — כל השכנים שעושים רעה — לשכניהם הם עושים (משוער); עד שאינך מלמד (עלינו) סניגוריא — אתה מלמד עלינו קטיגוריא? אמר לו: לטובתכם אני מבקש, שכל זמן שהבית הזה קיים — המלכויות מתגרות בכם; ייחרב הבית הזה — אין המלכויות מתגרות בכם. אמר לו רבי יוחנן: הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות.

כל השכנים שעושים רעה — לשכניהם הם עושים (משוער); עד שאינך מלמד (עלינו) סניגוריא — אתה מלמד עלינו קטיגוריא?

אמר ליה: לטיבותכון אנא בעי, דכל זמן דהדין ביתא קיים — מלכותא מתגרין בכון; איחרוב הדין ביתא — לית מלכוותא מתגרין בכון.

אמר לו: לטובתכם אני מבקש, שכל זמן שהבית הזה קיים — המלכויות מתגרות בכם; ייחרב הבית הזה — אין המלכויות מתגרות בכם.

אמר ליה רבי יוחנן: הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות.

אמר לו רבי יוחנן: הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות.

לפילי מערבאה דהיא אזלא ללוד

אמר ליה אספיאנוס לרבן יוחנן בן זכאי: שאל לי שאלה ואנא עביד.אמר ליה אספיאנוס… — אמר לו אספסיאנוס לרבן יוחנן בן זכאי: בקש ממני בקשה ואני אעשה. אמר לו: אני מבקש שתרפה מן העיר הזאת ותלך לך. אמר לו: כלום המליכוני בני רומי כדי שארפה מן העיר הזאת? בקש ממני בקשה ואני אעשה. אמר לו: מבקש אני שתרפה מן השער המערבי, שהוא הולך ללוד, שכל אדם שיצא ממנו עד ארבע שעות — יהיה ניצל.

אמר לו אספסיאנוס לרבן יוחנן בן זכאי: בקש ממני בקשה ואני אעשה.

אמר ליה: אנא בעי דתירפי הדא מדינתא ותיזיל לך.

אמר לו: אני מבקש שתרפה מן העיר הזאת ותלך לך.

אמר ליה: כלום אמליכוני בני רומי דנירפי להדא מדינתא? שאל לי שאלתא ואנא עביד.

אמר לו: כלום המליכוני בני רומי כדי שארפה מן העיר הזאת? בקש ממני בקשה ואני אעשה.

אמר ליה: בעי אנא דתירפי לפילי מערבאה, דהיא אזלא ללוד,

אמר לו: מבקש אני שתרפה מן השער המערבי, שהוא הולך ללוד,

דכל בר נש דנפיק מיניה עד ארבע שעין — יהא לשיזבא.

שכל אדם שיצא ממנו עד ארבע שעות — יהיה ניצל.

מעשה ברבי צדוק

מן דכבשא — אמר ליה: אי אית לך דרחים, בר נש או בר נש דאת קריב ליה — שלח ואתייה עד דייעלון אוכלוסייא.מן דכבשא —… — כשכבשה — אמר לו: אם יש לך אוהב, אדם או אדם שאתה קרוב לו — שלח והביאו, עד שלא ייכנסו החיילות. שלח את רבי אליעזר ואת רבי יהושע להוציא את רבי צדוק. הלכו ומצאוהו בשער העיר. כשבא — עמד רבי יוחנן מפניו. אמר לו אספסיאנוס: מפני הזקן הכחוש הזה אתה עומד? אמר לו: חייך! אילו היה (בעיר) עוד אחד כמותו, והיו עמך חיילות כפליים — לא היית יכול לכבוש (אותה). אמר לו: מה כחו? אמר לו: (אוכל) שקמה אחת (משוער), ושונה עליה מאה פרקים. אמר לו: ולמה הוא כחוש כך? אמר לו: מחמת הצומות והתעניות. שלח והביא רופאים, והיו מאכילים אותו מעט מעט, ומשקים אותו מעט מעט, עד שחזר אליו גופו. אמר לו אלעזר בנו: אבא, תן להם שכרם בעולם הזה, שלא תהיה להם זכות עמך לעולם הבא. ונתן להם את חשבון האצבעות הזה, ואת הקרצטיונא (משוער: חשבון במשקולות) הזה.

כשכבשה — אמר לו: אם יש לך אוהב, אדם או אדם שאתה קרוב לו — שלח והביאו, עד שלא ייכנסו החיילות.

שלח לרבי אליעזר ולרבי יהושע לאפוקי לרבי צדוק.

שלח את רבי אליעזר ואת רבי יהושע להוציא את רבי צדוק.

אזלון ואשכחוניה בבובא דמדינא.

הלכו ומצאוהו בשער העיר.

מן דאתא — קם מן קומויי רבי יוחנן.

כשבא — עמד רבי יוחנן מפניו.

אמר ליה אספסיאנוס: מן קדם הדין סבא צותרא את קאים?

אמר לו אספסיאנוס: מפני הזקן הכחוש הזה אתה עומד?

אמר ליה: חייך! אי הוה חד דכוותיה, והוה עמך אוכלוסין בכיפלא — לא הוית יכיל כביש.

אמר לו: חייך! אילו היה (בעיר) עוד אחד כמותו, והיו עמך חיילות כפליים — לא היית יכול לכבוש (אותה).

אמר ליה: מה חייליה?

אמר לו: מה כחו?

אמר ליה: חד גמזוז, ופשיט עלוי מאה פרקין.

אמר לו: (אוכל) שקמה אחת (משוער), ושונה עליה מאה פרקים.

אמר ליה: ולמה חשיך כן?

אמר לו: ולמה הוא כחוש כך?

אמר ליה: מן חייליהון דצומייא ותענייתא.

אמר לו: מחמת הצומות והתעניות.

שלח ואייתי אסוותא, והוה מוכלין ליה ציבחר ציבחר, ומשקין ליה ציבחר ציבחר, עד דהדר גופיה עלוי.

שלח והביא רופאים, והיו מאכילים אותו מעט מעט, ומשקים אותו מעט מעט, עד שחזר אליו גופו.

אמר ליה אלעזר בריה: אבא, הב להו אגריהו בעלמא הדין, דלא תיהוי להו זכותא עמך לעלמא דאתי.

אמר לו אלעזר בנו: אבא, תן להם שכרם בעולם הזה, שלא תהיה להם זכות עמך לעולם הבא.

ויהב להו הדין חושבנא דאצבע, והדין קרצטיונא.

ונתן להם את חשבון האצבעות הזה, ואת הקרצטיונא (משוער: חשבון במשקולות) הזה.

פנגר והכותל המערבי

מן דכבשה — פליג ארבע טכסייא לארבע דוכסוייא, וסליק פילי מערבאה לפנגר.מן דכבשה —… — כשכבשה — חילק ארבעה תחומים לארבעה השרים, ועלה השער המערבי לפנגר. וגזרו מן השמים שלא ייחרב לעולם. למה? ששכינה במערב. הם החריבו את שלהם — הוא לא החריב את שלו. שלח והביאו. אמר לו: למה לא החרבת את שלך? אמר לו: חייך! לשבח המלכות עשיתי: שאילו החרבתי אותו — לא היו הבריות יודעות מה החרבת; ועכשיו יראו הבריות — ויאמרו: ראו כחו של אספסיאנוס, מה החריב! אמר לו: חייך, שיפה אמרת! אבל מאחר שעברת על פקודתי — יעלה האיש ההוא לראש הגג ויפיל את עצמו: אם יחיה — יחיה, ואם ימות — ימות. עלה והפיל את עצמו, ונפל ומת; ופגעה בו קללתו של רבן יוחנן בן זכאי.

כשכבשה — חילק ארבעה תחומים לארבעה השרים, ועלה השער המערבי לפנגר.

וגזרו מן שמיא דלא יחרב לעולם. למה? ששכינה במערב.

וגזרו מן השמים שלא ייחרב לעולם. למה? ששכינה במערב.

אינון אחרבו דידהון — הוא לא אחרב דידיה.

הם החריבו את שלהם — הוא לא החריב את שלו.

שלח ואתייה. אמר ליה: למה לא אחרבת דידך?

שלח והביאו. אמר לו: למה לא החרבת את שלך?

אמר ליה: חייך! לשבחא דמלכותא עבדית:

אמר לו: חייך! לשבח המלכות עשיתי:

דאילו חרבתיה — לא הוה ידעת ברייה מה חרבת; וכדו יחזיין בריאתא — אמרין: ליט חייליה דאספסיאנוס, מה אחרב!

שאילו החרבתי אותו — לא היו הבריות יודעות מה החרבת; ועכשיו יראו הבריות — ויאמרו: ראו כחו של אספסיאנוס, מה החריב!

אמר ליה: חייך, דטבאות אמרת! אלא מאן בגין דעבדת על קלווגין דידי — יסיק ההוא לרישיה דאיגרא ויטרוף גרמיה: אי חיי — ייחי, ואי מית — ימות.

אמר לו: חייך, שיפה אמרת! אבל מאחר שעברת על פקודתי — יעלה האיש ההוא לראש הגג ויפיל את עצמו: אם יחיה — יחיה, ואם ימות — ימות.

סליק וטרף גרמיה, ונפל ומית;

עלה והפיל את עצמו, ונפל ומת;

ופגעה בו קללתו של רבן יוחנן בן זכאי.

תרגום לעבריתדוכסין שרי צבא בוליוטין חברי מועצת העיר, עשיריה בין ווי לוהא בין ״אוי״ ל״הא״ (בחילוף המלה) חובר לוחש, מכשף נחשים

לבכִּי יְיָ הוֹגָהּ עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ

דרשת הפסוק · ״כי יי הוגה על רב פשעיה״ · לא על מגן; וכשגלו התינוקות — גלתה השכינה עמהם

״צר״ — הצד״י מסופקת. ״אמר רבי יהודה״ — בבובר ״רבי יהודה ברבי סימון״, ושם נוסף ״גלו עשרה שבטים… גלו יהודה ובנימין ולא גלתה שכינה״. הדרשה חוזרת כלשונה בפסקה לג (״כל הדרה — אלו התינוקות״).

כִּי יְיָ הוֹגָהּ עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ(איכה א, ה) — יכול על מגן? תלמוד לומר: עַל רֹוב פְּשָׁעֶיהָ.

עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר.

אמר רבי יהודה:

בא וראה כמה חביבין תינוקות:

גלתה סנהדרין — ולא גלתה שכינה עמהם;

גלו משמרות — ולא גלתה שכינה עמהם;

וכיון שגלו תינוקות — גלתה שכינה עמהם.

הדא הוא דכתיב:

עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר.

לגוַיֵּצֵא מִבַּת צִיּוֹן כׇּל הֲדָרָהּ

דרשת הפסוק · ״ויצא מבת ציון כל הדרה״ · ההדר שיצא ממנה, והשרים כאילים שהלכו בלא כח

וַיֵּצֵא מן בת מִבַּת־צִיּוֹן כׇּל־הֲדָרָהּ הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים לֹא־מָצְאוּ מִרְעֶה וַיֵּלְכוּ בְלֹא־כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף(איכה א, ו)

השורה ״הדרה — אלו המשמרות״ — מכתב יד אוקספורד 164 (במינכן חסרה). ״מיד״ שבראש הפסקה סוגר את הדרשה שבסוף פסקה לב.

״מהללים בהדרת קדש״ (אוקספורד) — ״ב״ מסומן ״כך״; במסורה (דברי הימים ב כ, כא) ״ומהללים להדרת קדש״; בבובר ״השתחוו ליי בהדרת קדש״ (תהלים כט, ב). בבובר הראיות מוחלפות: סנהדרין — ״והדרת פני זקן״, תלמידי חכמים — ״עוז והדר לבושה״.

״קשין״ (בכתב היד ״קשים״), ״בגבורה״ (בכתב היד ״וגבורה״), ״מעלן״ (בכתב היד ״מעלה״) (ה״א מסופקת), ״כח״ — תוקנו במאגרים. ״בשם רבי יהושע״ — לפניו ב׳ מיותרת שנמחקה; בבובר ״בשם רבי הושעיא״. ״גדול״ כפול בכתב היד ונמחק. ״באלהים נעשה חיל״ — בכתב היד ״באלים״, כתיבה מקוצרת של ״אלהים״ (כבפסקה כג). ״לכך כך״ — מסומן ״כך״; בווילנא ״לכם כך״. ״כח יי״ — במסורה (במדבר יד, יז) ״כח אדני״.

מיד: וַיֵּצֵא מִבַּת צִיּוֹן כׇּל הֲדָרָהּ(איכה א, ו).

מן בת כתיב.

אמר רבי אחא:

יש לנו מנה אחת יפה — זה הקדוש ברוך הוא, שכתוב בו: יְיָ מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי(תהלים טז, ה).

כׇּל הֲדָרָהּ — זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר: הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ(תהלים קד, א).

דבר אחר:

כׇּל הֲדָרָהּ — זו סנהדרין, דכתיב: עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ(משלי לא, כה).

דבר אחר:

כׇּל הֲדָרָהּ — אלו תלמידי חכמים, דכתיב: מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן(ויקרא יט, לב).

הֲדָרָהּ — אלו המשמרות, שנאמר: מְהַלְלִים בהדרת קֹדֶשׁ(דברי הימים ב כ, כא).

אלו התינוקות

דבר אחר:

כׇּל הֲדָרָהּ — אלו התינוקות.

אמר רבי יהודה:

בא וראה כמה חביבין תינוקות לפני הקדוש ברוך הוא:

גלתה סנהדרין — ולא גלתה שכינה עמהם;

גלו משמרות — ולא גלתה שכינה עמהם;

וכיון שגלו תינוקות — גלתה שכינה עמהם.

הדא הוא דכתיב:

עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר(איכה א, ה),

מיד: וַיֵּצֵא מן בת צִיּוֹן כׇּל הֲדָרָהּ.

היו שריה כאילים

הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִיםכאילים — כאילים (בכבשים הזכרים).

אמר רבי יהודה:

כשהן רכים — משולין בכבשים, שנאמר: וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדׇבְרָם(ישעיה ה, יז);

וכשהן קשין — משולין באילים, שנאמר: הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים.

רבי סימון בשם רבי שמעון בר אבא, ורבי שמעון בן לקיש בשם רבי יהושע:

מה אילים הללו, בשעה שרב — הופכין פניהם אלו מאלו,

כך היו גדולי ישראל רואין דבר עבירה — והופכין פניהם ממנו.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: תבא שעה ואני עושה לכם כן.

וילכו בלא כח

וַיֵּלְכוּ בְלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף.

רבי עזריה בשם רבי יהודה ברבי סימון אמר:

בזמן שישראל עושין רצונו של הקדוש ברוך הוא — מוסיפין כח וגבורה,

כמה דאת אמר: בֵּאלֹהִים נַעֲשֶׂה חָיִל(תהלים ס, יד);

ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום — כביכול מתישין כח גדול של מעלה:

צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי(דברים לב, יח).

רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי לוי ברבי טרפא:

בזמן שישראל עושין רצונו של הקדוש ברוך הוא — מוסיפין כח בגבורה,

כמה דאת אמר: וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ(במדבר יד, יז) יי;

ובזמן שאין עושין רצונו של הקדוש ברוך הוא — כביכול מתישין כח גדול של מעלן, והולכין גם הם בלא כח,

דכתיב: וַיֵּלְכוּ בְלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף.

רבי הונא ורבי אחא ורבי סימון בשם רבי שמעון בן לקיש, ורבנין בשם רבי חנניא:

היה אדם אומר לחברו בירושלם: הקריני דף אחד — ואומר לו: אין בי כח;

השניני פרק אחד — אומר לו: אין בי כח.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: תבא לכם שעה ואני עושה לכך כך.

ברודף מלא ובגואל מלא

וַיֵּלְכוּ בְלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף.

אמר רבי אחא:

כשם שלא גלו ישראל אלא ברודף מלא — כך אינן נגאלין אלא בגואל מלא,

דכתיב: וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל(ישעיה נט, כ) — מלא כתיב.

תרגום לעבריתכאילים כאילים (בכבשים הזכרים)

לדזָכְרָה יְרוּשָׁלִַם יְמֵי עׇנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ

דרשת הפסוק · ״זכרה ירושלם״ · ירושלם זוכרת בעניה את מרדיה ואת התורה, והצרים שוחקים על שבתותיה

זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם יְמֵי עׇנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ כֹּל מַחֲמֻדֶיהָ אֲשֶׁר הָיוּ מִימֵי קֶדֶם בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד־צָר וְאֵין עוֹזֵר לָהּ רָאוּהָ צָרִים שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ(איכה א, ז)

״דהכא״ — הושלם במאגרים. ״דמשתותא״ — התי״ו השנייה מסופקת.

בבובר הדברים הפוכים: ״רבנן דתמן… מחרפין סכינוי, ורבנן דהכא… סגין טבחוי״; ומשלי הכלה והבן באים שם על ״כל מחמדיה אשר היו מימי קדם״, ולא על ״ואין עוזר לה״. בבובר ״על שבתיה״ ו״על שמיטה״ מפורשים בשחוק האומות על שמירת השבת והשמיטה בגולה.

זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם יְמֵי עׇנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ(איכה א, ז) — בימי עניותה זכרה מרדין שמרדה בהקדוש ברוך הוא.

כֹּל מַחֲמֻודֶיהָ — אלו דברי תורה, כמה דאת אמר: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז(תהלים יט, יא).

בִּנְפֹול עַמָּהּ בְּיַד צָר —

רבנין דהתם אמרין: נפל תורא — סגין טבחוי;רבנין דהתם אמרין:… — חכמי בבל אומרים: נפל השור — רבו טבחיו; וחכמי ארץ ישראל אומרים: נפל השור — יחדדו את הסכינים. ״ואין עוזר לה״ — חכמי בבל אומרים: כשהכלה רעבה — היא נזכרת בשבעת ימי המשתה; וחכמי ארץ ישראל אומרים: כשהבן הולך יחף — הוא נזכר בשלוות בית אביו.

חכמי בבל אומרים: נפל השור — רבו טבחיו;

ורבנין דהכא אמרי: נפל תורא — תחדדן סכיני.

וחכמי ארץ ישראל אומרים: נפל השור — יחדדו את הסכינים.

וְאֵין עוֹזֵר לָהּ —

רבנין דהתם אמרין: כד תכפון כלה — מדכרא שבעה יומין דמשתותא;

חכמי בבל אומרים: כשהכלה רעבה — היא נזכרת בשבעת ימי המשתה;

ורבנין דהכא אמרין: כד יחופה ברא — מדכר שליותא דביתיה לאבוי.

וחכמי ארץ ישראל אומרים: כשהבן הולך יחף — הוא נזכר בשלוות בית אביו.

על משבתיה

רָאוּהָ צָרִים שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּיהָ — על שבתותיה,

כמה דאת אמר: זָכר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ(שמות כ, ח).

דבר אחר:

עַל מִשְׁבַּתֶּיהָ — על שמטותיה,

כמה דאת אמר: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית וגו׳(ויקרא כה, ד).

דבר אחר:

עַל מִשְׁבַּתֶּיהָ — זה רבן יוחנן בן זכאי, ששבת מתוכה.

להחֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם

דרשת הפסוק · ״חטא חטאה ירושלם״ · ישראל חוטאים ולוקים; ״לנידה״ — לטלטול, ״ותשב אחור״

חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם עַל־כֵּן לְנִידָה הָיָתָה כׇּל־מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי־רָאוּ עֶרְוָתָהּ גַּם־הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשׇׁב אָחוֹר(איכה א, ח)

בבובר נוספו ״חטאה בכפל ולקתה בכפל״ ו״חטא גדול חטאה״, ו״אין לך יום שאינו קשה מחברו״ על ״ותשב אחור״.

חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם(איכה א, ח) —

אומות העולם אינן חוטאין; אלא אף על פי שחוטאין — אינן כלום.

אבל ישראל — חטאו ולקו.

עַל כֵּן לְנִידָה הָיָתָה — לטלטול היתה.

כׇּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ גַּם הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשׇׁב אָחוֹר —

אחור מן הכהונה, אחור מן המלכות.

לוטֻומְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ

דרשת הפסוק · ״טומאתה בשוליה״ · הכהנים הערלים, צלם התופת, והבן המקודש שהפילוהו לעבודה זרה

טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ וַתֵּרֶד פְּלָאִים אֵין מְנַחֵם לָהּ רְאֵה יְיָ אֶת־עׇנְיִי כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב(איכה א, ט)

״על שולי המעיל״ — הושלם במאגרים, ולפניו ״פי׳״ שנמחק. ״על שם״ — מאגרים ״ש[ו]ם״. ״תפאתה״ (בכתב היד ״פאתה״), ״דליתא״ (בכתב היד ״לתא״), ״שלשה״ — תוקנו במאגרים; בווילנא ״חליתא דבר הינום״, בבובר ״על שם חלתה דבן הינום״.

״לית״ (את בעי לקרבא) — בגליון, בסימן הוספה; ״מניהו״ — מאגרים ״מ[י]ניהו״. בבובר הסיפור ארוך יותר (״פתח ראשון… פתח שביעי״, ״והיה הכומר מקבלו בידו״). ״לורטיא״ — בבובר ״לברטנין״.

טֻומְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ(איכה א, ט).

אמר רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא:

כל אותם הכהנים ששימשו בימי צדקיה — ערלים היו.

הדא הוא דכתיב:

בַּהֲבִיאֲכֶם בְּנֵי נֵכָר עַרְלֵי לֵב וְעַרְלֵי בָשָׂר(יחזקאל מד, ז).

דבר אחר:

טֻומְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ — בשיפוליהבשיפוליה — בשוליה, בתחתיתה,

כמה דאת אמר: עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל(שמות כח, לד).

צלם התופת

דבר אחר:

טֻומְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ — כההיא דתנן:

מקום הוה למטה מירושלם, תופת שמו.

רבי יהודה אומר: על שם תפאתהתפאתה — תיפופה, הכאת התופים שבה דהוה ביה.

רבי יוסי אומר: דליתא דבר חינוםדליתא דבר חינום — הגיא של בן הנום.

צלם חלול היה שם, נתון לפנים משבעה קנקליןקנקלין — סורגים, מחיצות, וטס של נחושתוטס של נחושת — ולוח של נחושת בידו, וכירה היתה נתונה על גביו.

וכל מי שהיה מקריב סלת — פותחין לו אחד;

תורין ובני יונה — פותחין לו שנים;

כבש — פותחין לו שלשה;

איל — פותחין לו ארבעה;

עגל — פותחין לו חמשה;

שור — פותחין לו ששה;

וכל מי שהיה מקריב בנו — פותחין לו שבעה,

ונותנין אותו לתוך טס של נחושת, ומסיקין את הכירה תחתיו,

והיו מקלסין לפניו ואומרים לו: יערב לך ויבסם לךיערב לך ויבסם לך — יהיה ערב ומתוק לך!

וכל כך למה? כדי שלא ישמעו נהמת בניהם ויחזרו בהן.

הכומר והבן הזעיר

הוה כומרא אתי לגבי בר נש.הוה כומרא אתי… — היה הכומר בא אל אדם. אמר לו: משום שאמר לי צלם פלוני — מכל הבנים שיש לך, אינך רוצה להקריב אחד מהם? אמר לו: וכי ברשותי הם? אחד (עוסק) בכסף, ואחד בצאן, ואחד בבקר. אמר לו: המתן לי, שיש לי (בן) קטן אחד בבית הספר; כשיבוא — אני נותנו לך. אמר לו הקדוש ברוך הוא: רע המזל! מכל הבנים שיש לך — לא היה לך להפיל לעבודה זרה אלא את זה שמקודש לשמי?

היה הכומר בא אל אדם.

אמר ליה: מן בגין דאמר לי צלם פלן — מכל בניא דאית לך, לית את בעי לקרבא חד מניהו?

אמר לו: משום שאמר לי צלם פלוני — מכל הבנים שיש לך, אינך רוצה להקריב אחד מהם?

אמר ליה: וכי ברשותי אינון? חד בכסף, וחד בענא, חד בבקרותא.

אמר לו: וכי ברשותי הם? אחד (עוסק) בכסף, ואחד בצאן, ואחד בבקר.

אמר ליה: המתן לי, דאית לי חד זעיר בבית ספרא; כדאתי — אנא יהיב ליה לך.

אמר לו: המתן לי, שיש לי (בן) קטן אחד בבית הספר; כשיבוא — אני נותנו לך.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: רעיע מזלא! מכל בנין דאית לך — לא הוה לך להפילן לעבודה זרה אלא זה שמקודש לשמי?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: רע המזל! מכל הבנים שיש לך — לא היה לך להפיל לעבודה זרה אלא את זה שמקודש לשמי?

משל המטרונא

רבי יודן ברבי סימון בשם רבי לוי בן פרטא:

למטרונא שאמר לה אוהבה: עשי לי חמין.

ונטלה לורטיאלורטיא — חפץ עץ של המלך של מלך, ועשת לו חמין.

אמר לה המלך: מכל עצים שיש ליך בבית זה — לא היה לך לעשות חמין לאוהבך אלא בלורטיא שלי?

כך אמר הקדוש ברוך הוא לאותו רשע: מכל בנים שיש לך — לא היה לך להפילו לעבודה זרה אלא זה שמקודש לשמי?

הדא הוא דכתיב:

וַתִּקְחִי אֶת בָּנַיִךְ וגו׳(יחזקאל טז, כ).

אף על פי כן — וַתֵּרֶד פְּלָאִים: נחתת לה לנסיוניןנחתת לה לנסיונין — ירדה לה לנסיונות (לייסורים).

תרגום לעבריתבשיפוליה בשוליה, בתחתיתה תפאתה תיפופה, הכאת התופים שבה דליתא דבר חינום הגיא של בן הנום קנקלין סורגים, מחיצות וטס של נחושת ולוח של נחושת יערב לך ויבסם לך יהיה ערב ומתוק לך לורטיא חפץ עץ של המלך נחתת לה לנסיונין ירדה לה לנסיונות (לייסורים)

לזרְאֵה יְיָ אֶת עׇנְיִי

דרשת הפסוק · ״ראה יי את עניי״ · סילוקן של צדיקים קשה מן התוכחות ומן החורבן, ומה שנעשה ״אשר לא כתורתך״

״ורבי שמעון בן לקיש״ — בכתב היד ״ור׳״ בלבד, והשם הושלם מבובר ומווילנא (״וריש לקיש״). ״כה אמר יי״ שלפני ״הנני יוסיף״ — נמחק בידי הסופר. ״(ל)אשר״ — הלמ״ד נמחקה במאגרים; ״לפי״ — היו״ד הושלמה במאגרים; ״ירושלם״ — היו״ד מסופקת. ״אלא שבועה״ — בכתב היד ״בשבועה״, והבי״ת נמחקה במאגרים.

״והפלה… את מכותך״ — במסורה ״והפלא יהוה את מכתך״. ״ואף יי עלה בהם״ — במסורה ״ואף אלהים עלה בהם״ (תהלים עח, לא). ״ארורה האדמה״ (בראשית ג, יז) נאמר באדם, אף שהמדרש מדבר בדמו של הבל; בבובר נוסף ״וכתיב ארור אתה מן האדמה״.

בבובר ״רבי יהודה ברבי סימון אמר תרתי״ מביא ״אותו ואת בנו״ מול גזרת המן, ולא ״אם על בנים רטשה״; ״לחמורים ניתנה קבורה״ שם בשם רבי ברכיה בתוך ״חורי״ של רבי יהודה ברבי סימון.

הספדו של רבי יוסי ממלחיא

כד דמך רבי יוסי ממלחיא, סליק רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש לגמלות חסדא, וסליק עימהון רבי יצחק פסאקא.כד דמך רבי… — כשנפטר רבי יוסי ממלחיא, עלו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש לגמול חסד, ועלה עמהם רבי יצחק פסאקא. והיה שם זקן אחד, ביקש להיכנס ולפתוח (בהספד) עליו — ולא הניחוהו. אמר לו רבי יצחק פסאקא: לפני האריות האלה של התורה אתה פותח את פיך? אמר להם רבי יוחנן: הניחוהו; האיש הזקן ההוא — ייכנס וישתבח במקומו.

כשנפטר רבי יוסי ממלחיא, עלו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש לגמול חסד, ועלה עמהם רבי יצחק פסאקא.

והוה תמן חד סב, בעי למיעל ומיפתח עלוי — ולא שבקוניה.

והיה שם זקן אחד, ביקש להיכנס ולפתוח (בהספד) עליו — ולא הניחוהו.

אמר ליה רבי יצחק פסאקא: קדם אילין אריותא דאוריא את פתח פומך?

אמר לו רבי יצחק פסאקא: לפני האריות האלה של התורה אתה פותח את פיך?

אמר להו רבי יוחנן: שבקוניה; ההוא גבר סב — ייעול וישתבח באתריה.

אמר להם רבי יוחנן: הניחוהו; האיש הזקן ההוא — ייכנס וישתבח במקומו.

עאל ופתח ואמר:

מצינו סילוקן של צדיקים קשה לפני הקדוש ברוך הוא יתר ממאה תוכחות חסר שתים שבמשנה תורה, ומחרבן בית המקדש.

בתוכחות כתיב: והפלה אֶת מַכֹּותְךָ(דברים כח, נט);

ובחרבן בית המקדש כתיב: וַתֵּרֶד פְּלָאִים(איכה א, ט);

אבל בסילוקן של צדיקים כתיב: לָכֵן הִנְנִי יוֹסִיף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא(ישעיה כט, יד).

וכל כך למה? וְאָבְדָה חׇכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹונָיו תִּסְתַּתָּר.

אמר רבי יצחק פסאקא: יהוי דין גברא בריך פומיה.אמר רבי יצחק… — אמר רבי יצחק פסאקא: יהא האיש הזה ברוך פיו. אמר לו רבי יוחנן: אילו לא הנחתיו — מנין היינו שומעים את המרגלית הזאת?

אמר רבי יצחק פסאקא: יהא האיש הזה ברוך פיו.

אמר ליה רבי יוחנן:

אמר לו רבי יוחנן:

אלו לא שבקתיניה — מנן הוינן שמעין דא מרגליתא?

אילו לא הנחתיו — מנין היינו שומעים את המרגלית הזאת?

ורוח הקדש צווחת ואומרת: רְאֵה יְיָ אֶת עׇנְיִי כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב.

אשר לא כתורתך

כָּרוּ לִי זֵדִים שִׁיחוֹת(תהלים קיט, פה).

רבי אבא בר כהנא אמר תרתיאמר תרתי — אמר שתים (שתי דרשות):

כתיב: לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים(דברים כב, ו), ובי: אֵם עַל בָּנִים רֻטָּשָׁה(הושע י, יד) —

הויהוי — הרי זה: אֲשֶׁר לֹא כְתוֹרָתֶךָ.

רבי אבא בר כהנא אמר חוריאמר חורי — אמר אחרת:

כתיב: לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ(ירמיה ט, כ) — ולא מבתי כנסיות;

בַּחוּרִים מֵרְחֹובוֹת — ולא מבתי מדרשות;

ובי: וְאַף יי עָלָה בָהֶם וגו׳(תהלים עח, לא) —

הוי: אֲשֶׁר לֹא כְתוֹרָתֶךָ.

רבי יהודה ברבי סימון אמר תרתי:

כתיב: וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹותוֹ וְאֶת בְּנוֹ(ויקרא כב, כח), ובי נהרגו בן ואם ביום אחד,

שנאמר: אֵם עַל בָּנִים רֻטָּשָׁה —

הוי: אֲשֶׁר לֹא כְתוֹרָתֶךָ.

רבי יהודה ברבי סימון אמר חורי:

כתיב: אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף(ויקרא יז, יג), ובי: שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאֵין קוֹבֵר(תהלים עט, ג) —

הוי: אֲשֶׁר לֹא כְתוֹרָתֶךָ.

לחמורים נתת קבורה

אמר רבי ברכיה:

אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לחמורים נתת קבורה — אלו המצריים.

הדא הוא דכתיב:

אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם(יחזקאל כג, כ).

ולעמך לא נתת קבורה — הוי: אֲשֶׁר לֹא כְתוֹרָתֶךָ.

הים והיבשה

ואמר רבי ברכיה:

לפי שהיה הים זורקן ליבשה, ויבשה זורקן לים.

ים אומר ליבשה: קבלי אוכלוסיך! ויבשה אומרת לים: קבל אוכלוסיך!

אמרה יבשה: ומה אם בשעה שלא קבלתי אלא דמו של הבל נאמר בי אֲרוּרָה הָאֲדָמָה(בראשית ג, יז) — היאך אני יכולה לקבל דם כל ההמון הזה?

עד שנשבע לה הקדוש ברוך הוא: שאיני מעמידך בדין.

הדא הוא דכתיב:

נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ(שמות טו, יב).

ואין ימין אלא שבועה, שנאמר: נִשְׁבַּע יְיָ בִּימִינוֹ(ישעיה סב, ח).

תרגום לעבריתאמר תרתי אמר שתים (שתי דרשות) אמר חורי אמר אחרת הוי הרי זה

לחיָדוֹ פָּרַשׂ צָר

דרשת הפסוק · ״ידו פרש צר״ · עמון ומואב בוזזים את התורה; ארבע טובות אברהם, וארבעה נביאים חותמים את דינם

יָדוֹ פָּרַשׂ צָר עַל כׇּל־מַחֲמַדֶּיהָ כִּי־רָאֲתָה גוֹיִם בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ אֲשֶׁר צִוִּיתָה לֹא־יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ(איכה א, י)

״ומואבים״ (בפתיחה) — אותיות משוחזרות בגליון (סימן ‎01‎). ״לכה״, ״לא״, ״תצתנה״ — הושלמו במאגרים.

״ויקח אברם את שרי אשתו״ (בראשית יב, ה) — כך בכתב היד; בבובר ובווילנא ״וילך אברם… וילך אתו לוט״ (יב, ד). בבובר ובווילנא נוסף ״ויהי אחרי כן באו בני מואב ובני עמון… על יהושפט״, ובווילנא נמנים ארבעת המקומות אחרת. ״ויתר גויי ינחלום״ — במסורה ״גוי״ (קרי ״גויי״).

יָדוֹ פָּרַשׂ צָר(איכה א, י).

את מוצא: בשעה שנכנסו שונאים לבית המקדש — נכנסו עמונים ומואבים עמהם.

והיו הכל רצין לבוז כסף וזהב, ועמונים ומואבים רצין לבוז את התורה,

כדי לעקור: לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל(דברים כג, ד).

משל הדליקה בפלטין

רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי לוי בר פרטא:

לדליקה שנפלה לתוך פלטין של מלך,

והיו הכל רצין לבוז כסף וזהב, ועבד רץ לבוז את אוניתו.

כך בשעה שנכנסו שונאים לבית המקדש — נכנסו עמונים ומואבים עמהם,

והיו הכל רצין לבוז כסף וזהב, ועמונים ומואבים רצין לבוז את התורה,

כדי לעקור: לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְיָ.

ארבע טובות וארבעה מקומות

ארבעה דברים טובים חשב אברם ללוט.

הדא הוא דכתיב:

וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וגו׳(בראשית יב, ה);

ואומר: וְגַם לְלוֹט הַהֹולֵךְ אֶת אַבְרָם(בראשית יג, ה);

וַיָּשֶׁב אֵת כׇּל הָרְכֻושׁ וגו׳(בראשית יד, טז);

ואומר: וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וגו׳(בראשית יט, כט).

וכך היו צריכין לפרוע להם טובות.

ולא דיין שלא פרעו להם טובות, אלא שעשו להם רעות.

הדא הוא דכתיב:

וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם וגו׳(במדבר כב, ה);

וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי וגו׳(במדבר כב, ו);

וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן(במדבר כב, ז);

וַיֶּאֱסֹוף אֵלָיו אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וגו׳(שופטים ג, יג).

וכנגדן נכתבה חטייה שלהם בארבעה מקומות:

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי וגו׳;

עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם וגו׳(דברים כג, ה);

עַמִּי זְכׇר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וגו׳(מיכה ו, ה);

והדין: יָדוֹ פָּרַשׂ צָר וגו׳.

ארבעה נביאים חתמו גזר דינן

וכנגדן עמדו ארבעה נביאים וחתמו עליהם גזר דינן. ואלו הן: ישעיה, ירמיה, יחזקאל וצפניה.

ישעיה אמר:

מַשָּׂא מוֹאָב כִּי בְּלֵיל שֻׁדַּד עָר מוֹאָב נִדְמָה כִּי בְּלֵיל שֻׁדַּד קִיר מוֹאָב נִדְמָה(ישעיה טו, א).

ירמיה אמר:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְיָ וְהִשְׁמַעְתִּי אֶל רַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תְּרוּעַת מִלְחָמָה וְהָיְתָה לְתֵל שְׁמָמָה וּבְנֹותֶיהָ בָּאֵשׁ תִּצַּתְנָה וְיָרַשׁ יִשְׂרָאֵל אֶת יֹורְשָׁיו אָמַר יְיָ(ירמיה מט, ב).

יחזקאל אמר:

לִבְנֵי קֶדֶם עַל בְּנֵי עַמּוֹן וּנְתַתִּיהָ לְמוֹרָשָׁה לְמַעַן לֹא תִזָּכֵר בְּנֵי עַמּוֹן בַּגּוֹיִם(יחזקאל כה, י),

וכתיב: וּבְמוֹאָב אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְיָ(יחזקאל כה, יא).

צפניה אמר:

לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם יְיָ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי מוֹאָב כִּסְדֹום תִּהְיֶה וּבְנֵי עַמּוֹן כַּעֲמֹורָה מִמְשַׁק חָרוּל וּמִכְרֵה מֶלַח וּשְׁמָמָה עַד עוֹלָם שְׁאֵרִית עַמִּי יְבׇזּוּם וְיֶתֶר גּוֹיִי יִנְחָלוּם(צפניה ב, ט).

לטכׇּל עַמָּהּ נֶאֱנָחִים מְבַקְשִׁים לֶחֶם

דרשת הפסוק · ״כל עמה נאנחים״ · הרעב בחורבן השני, קופות הזהב, והזונה שאמרה לחברתה ״פניך כיהודייה״

כׇּל־עַמָּהּ נֶאֱנָחִים מְבַקְשִׁים לֶחֶם נָתְנוּ מחמודיהם מַחֲמַדֵּיהֶם בְּאֹכֶל לְהָשִׁיב נָפֶשׁ רְאֵה יְיָ וְהַבִּיטָה כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה(איכה א, יא)

״ונותנין להם קופה של שעורים״ — לפניו ״ומ״ שנמחק. ״שולקין״ (בכתב היד ״שוקלין״) — תוקן במאגרים (וכן בווילנא). ״שנתן״ — הנו״ן מסופקת. ״כגרורגת״ — מסומן ״כך״ (בבובר ובווילנא ״כגרוגרת״).

״בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר״ — מלכים ב כה, ג (וכן ירמיה נב, ו). ״לבני יהודה היה לחם״ — בבובר ״אבל היה לתלמידי חכמים״. בבובר ״רב אמר עד כגרוגרת, ורבי חנינא אמר ככותבת״.

״באשקלון״ (בכתב היד ״באשכלון״), ״לחברתה״ (בכתב היד ״עם חברתה״), ״ושביק״ — תוקנו במאגרים (וכן בווילנא). ״דחזיין אפיך כיהודיאתא״ — בבובר ״דא דאפי דהוראי״.

כׇּל עַמָּהּ נֶאֱנָחִים מְבַקְשִׁים לֶחֶם(איכה א, יא).

כתיב: בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וגו׳(מלכים ב כה, ג) —

לעם הארץ לא היה לחם; לבני יהודה היה לחם.

אלו בחרבן ראשון; אבל בחרבן שני — כׇּל עַמָּהּ נֶאֱנָחִים מְבַקְשִׁים לֶחֶם וגו׳.

קופות הזהב

כתחלה היו משלשליןמשלשלין — מורידים בחבל (מן החומה) להם קופה של זהב, ונותנין להם קופה של חטים;

חוזרין ומשלשלין להם קופה של זהב, ונותנין להם קופה של שעורים;

חוזרין ומשלשלין קופה של זהב, ונותנין להם של תבן —

מה היו עושין? שולקין ושותין מימיו;

חוזרין ומשלשלין להם קופה של זהב — ואין נותנין להם כלום.

רבי יהודה בן סיגנא בשם רבי אחא אומר:

אם מי שנתן ולא לקח — הרי הוא אומר: נָתן תִּתֵּן לוֹ(דברים טו, י);

מי שלוקח ואינו נותן — על אחת כמה וכמה.

להשיב נפש

לְהָשִׁיב נָפֶשׁ — עד כמה מתיישבת נפש?

רבי אומר: ככותבתככותבת — כשיעור תמרה.

רבי חנניה אומר: כגרורגתכגרורגת — כשיעור גרוגרת (תאנה מיובשת).

מעשה בשתי הזונות באשקלון

רְאֵה יְיָ וְהַבִּיטָה.

אמר רבי פינחס:

עובדא הוה בתרתין נשין זניין באשקלון, דהויין מתכתשן דא עם דא.עובדא הוה בתרתין… — מעשה היה בשתי נשים זונות באשקלון, שהיו מתקוטטות זו עם זו. אמרה אחת לחברתה, (בשעה) שהיו מתקוטטות זו עם זו: אינך הולכת מכאן, שפנייך נראים כיהודייה? לאחר ימים התרצו זו לזו. אמרה לה: על הכל מחול ועזוב ליך; אבל על שאמרת לי ״פנייך נראים כיהודייה״ — אינו מחול ואינו עזוב ליך!

מעשה היה בשתי נשים זונות באשקלון, שהיו מתקוטטות זו עם זו.

אמרה חדא לחברתה, דהויין מתכתשן דא עם דא: לית את אזלא מהכא, דחזיין אפיך כיהודיאתא?

אמרה אחת לחברתה, (בשעה) שהיו מתקוטטות זו עם זו: אינך הולכת מכאן, שפנייך נראים כיהודייה?

לבתר יומין איתרצית דא לדא.

לאחר ימים התרצו זו לזו.

אמרה לה: על כולא שרי ושביק ליך; אלא על דאמרת לי חזיין אפיך כיהודיאתא — לא שרי ולא שביק ליך!

אמרה לה: על הכל מחול ועזוב ליך; אבל על שאמרת לי ״פנייך נראים כיהודייה״ — אינו מחול ואינו עזוב ליך!

לכך נאמר: רְאֵה יְיָ וְהַבִּיטָה כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה.

תרגום לעבריתמשלשלין מורידים בחבל (מן החומה) ככותבת כשיעור תמרה כגרורגת כשיעור גרוגרת (תאנה מיובשת)

מלא אֲלֵיכֶם כׇּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ

דרשת הפסוק · ״לא אליכם״ · לא יבוא עליכם מה שבא עלי; משפט של שלש שנים ומחצה

לוֹא אֲלֵיכֶם כׇּל־עֹבְרֵי דֶרֶךְ הַבִּיטוּ וּרְאוּ אִם־יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי אֲשֶׁר הוֹגָה יְיָ בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ(איכה א, יב)

״לא ייתי״ — לפניו כ״ף שנמחקה. ״כי הוגה יי״ — ״כי״ מסומן ״כך״; במסורה ״אשר הוגה״. ״פשרו״ — הסופר כתב ״פרשו״, מחק ותיקן בין השיטין.

המשנה בעדיות ב, י מונה ״משפט דור המבול… משפט איוב… משפט המצריים… משפט גוג ומגוג… ומשפט רשעים בגיהנם״; כתב היד מקצר ״משפט גיהנם״.

לא אֲלֵיכֶם(איכה א, יב) — לא ייתי עליכון דאתא עלילא ייתי עליכון דאתא עלי — לא יבוא עליכם מה שבא עלי, לא ימטי עליכון דמטא עלילא ימטי עליכון דמטא עלי — לא יגיע אליכם מה שהגיע אלי.

כׇּל עֹובְרֵי דֶרֶךְ — כל עוברי דרכה של תורה.

הַבִּיטוּ וּרְאוּ — תמן תנינן:

משפט דור המבול שנים עשר חדש, משפט מצריים שנים עשר חדש, משפט איוב שנים עשר חדש, משפט גוג ומגוג שנים עשר חדש, משפט גיהנם שנים עשר חדש(משנה עדיות ב, י).

נבוכדנצר — שלש שנים ומחצה; אספסיאנוס — שלש שנים ומחצה.

הַבִּיטוּ וּרְאוּ אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹובִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי — שדקדק עמי וקטיף עוללתיוקטיף עוללתי — וקטף את עוללותי,

כמה דאת אמר: כִּי תִבְצֹור כַּרְמְךָ וגו׳(דברים כד, כא).

כי הוֹגָה יְיָ בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ.

אמר רבי אחא:

יום אחד היה חרון אפו של הקדוש ברוך הוא; אלו עשו ישראל תשובה — פשרופשרו — הפיגו אותו (את חרון האף).

תרגום לעבריתלא ייתי עליכון דאתא עלי לא יבוא עליכם מה שבא עלי לא ימטי עליכון דמטא עלי לא יגיע אליכם מה שהגיע אלי וקטיף עוללתי וקטף את עוללותי פשרו הפיגו אותו (את חרון האף)

מאמִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹותַי

דרשת הפסוק · ״ממרום שלח אש״ · צדקה בעליונים ובתחתונים, ״ויאמר ויאמר״, והאש שנשלחה ממרום על המתגאה

מִמָּרוֹם שָׁלַח־אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי וַיִּרְדֶּנָּה פָּרַשׂ רֶשֶׁת לְרַגְלַי הֱשִׁיבַנִי אָחוֹר נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כׇּל־הַיּוֹם דָּוָה(איכה א, יג)

״אמר רבי יצחק״ (הפשירן) — בבובר ״רבי פינחס״. ״שש שנים״ — בבובר ״ג׳ שנים״. ״עמוסות״ — כך בכתב היד; בבובר ובווילנא ״עמומות״. ״בשם רבי כירים״ — בבובר ובווילנא ״בשם רבי לוי״.

״תחס״ — מאגרים ״תח(ו)ס״. ״רמיזות״ (בכתב היד ״רמחות״) — תוקן במאגרים. ״שרפשתיו״ — בכתב היד ״שרפתיו״ נמחק, והנכון בגליון. ״בשם״ כפול ו״לאסתר״ כפול בכתב היד, והשניים נמחקו. ״הטמא״ — מאגרים ״ה(י)טמא״. ״המות״ — אותיות מסופקות.

״אלו שני המאורות״ — כך בכתב היד ובווילנא על ״וצדקתך אלהים עד מרום״; בבובר על ״אשר עשית גדולות״. ״ואת אומר״ — מאגרים ״א[ו]מ׳״; ״קטלתא״ — הושלם במאגרים. ״יוחאי״ (בכתב היד ״יאחי״) — תוקן במאגרים. ״מינאי״ — בווילנא ״מונחי״; בבובר ״ספסלים מלאים בבליים״.

וצדקתך אלהים עד מרום

מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹותַי(איכה א, יג).

רבי אמי שאל את רבי שמואל בר נחמני. אמר לו:

בשביל ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה — מהו

זה שכתוב:

וְצִדְקָתְךָ אֱלֹהִים עַד מָרוֹם(תהלים עא, יט)?

אמר לו: כשם שהתחתונים צריכין לעשות צדקה אלו עם אלו — כך עליונים צריכין לעשות צדקה אלו עם אלו.

המלאך והכרוב

אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי:

כל מקום שנאמר ויאמר ויאמר — לא נאמר אלא להדרש.

הדא הוא דכתיב:

וַיֹּאמֶר אֶל הָאִישׁ לְבֻושׁ הַבַּדִּים וַיֹּאמֶר בֹּא אֶל בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל וגו׳(יחזקאל י, ב).

מהו ויאמר ויאמר שני פעמים?

אלא שהקדוש ברוך הוא אמר למלאך, ומלאך אמר לכרוב:

אף על פי שגזר עלי הקדוש ברוך הוא ליקח הגחלים — איני יכול ליכנס לפנים ממחיצתך;

אלא עשה עמי צדקה, ותן לי שתי גחלים משלך, שלא אכוה.

הדא הוא דכתיב:

וַיִּשָּׂא וַיִּתֵּן אֶל חׇפְנֵי לְבֻושׁ הַבַּדִּים(יחזקאל י, ז).

מהו וַיִּשָּׂא וַיִּתֵּן?

אמר רבי יצחק: הפשירןהפשירן — צננן, הפיג את חומן ונתנן בכפו.

רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי:

שש שנים היו הגחלים עמוסותעמוסות — מוחזקות בידו של גבריאל; סבור שישראל עושין תשובה.

וכיון שלא עשו תשובה — בקש לזורקן עליהם בחמה.

קרא לו הקדוש ברוך הוא ואמר לו: גבריאל, גבריאל, להונךלהונך — לאט לך, המתן להונך! שיש להם בעלי צדקה אלו עם אלו.

הדא הוא דכתיב:

וַיֵּרָא לַכְּרֻובִים תַּבְנִית יַד אָדָם תַּחַת כַּנְפֵיהֶם(יחזקאל י, ח).

רבי אבא בר כהנא אמר בשם רבי כירים:

מי מעמיד העליונים והתחתונים? צדקה שעושין ישראל ביד.

הדא הוא דכתיב:

וְצִדְקָתְךָ אֱלֹהִים עַד מָרוֹם.

ודכוותה: בן הדד

ודכוותה: וַיִּגַּשׁ אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר יְיָ(מלכים א כ, כח).

מהו ויאמר ויאמר שתי פעמים?

אלא באמירה הראשונה אמר לו: אם יבא בן הדד תחת ידך — אל תחס עליו.

ובאמירה שניה אמר לו: כמה מצודות עשיתי, כמה רמיזותרמיזות — מלכודות עשיתי, כמה רפשיםרפשים — מכמורות, מלכודות עשיתי, עד שרפשתיו בידך — ועכשו הוצאתו בשלום!

לכן: וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ(מלכים א כ, מב).

ודכוותה: אחשורוש ואסתר

ודכותה: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה(אסתר ז, ה).

מהו ויאמר שתי פעמים?

אמר רב בשם רבי אליעזר:

עד שלא הרגיש בה שהיא יהודית — היה מדבר עמה בפרהסיא;

וכיון שהרגיש בה שהיא יהודית —

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ — למתורגמןלמתורגמן — למתרגם, המתווך שבין המלך לשומעיו;

וַיֹּאמֶר — המתורגמן לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה.

ודכוותה: אמור אל הכהנים

ודכוותה: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם(ויקרא כא, א).

שתי אמירות הללו למה לי?

אלא באמירה הראשונה אמר לו: לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו;

ובשניה אמר לו: אם בא מת מצוה על ידיך — הטמא לו.

לפי שבעולם הזה אתם מיטמאין למת מצוה;

אבל לעתיד לבא אין אתם מיטמאין כל עיקר, שאין מיתה לעתיד לבא,

שנאמר: בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח(ישעיה כה, ח).

הקטיגוריא לפני כסא הכבוד

דבר אחר:

וְצִדְקָתְךָ אֱלֹהִים עַד מָרוֹם — אלו שני המאורות.

אֱלֹהִים מִי כָמוֹךָ — שאתה כובש על מדת הדין.

באותה שעה קפצה קטיגוריאקטיגוריא — מקטרג, קטגור לפני כסא הכבוד. אמר לפניו:

רבונו של עולם, כך יהא רשע זה מתגאה ואומר: אני החרבתי ביתו של אלהים ושרפתי מקדשו?

אם כן הוא — תרד אש מלמעלה ותישרף!

מיד מה כתיב? מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹותַי.

קימחא טחינא טחנת

אמר רבי יהושע:

הוא שהנביא מקנתרה, ואמר לה: קְחִי רֵיחַיִם וְטַחֲנִי קָמַח(ישעיה מז, ב).

הא כל עמא טחנין חטין, ואת אומר: וְטַחֲנִי קָמַח?הא כל עמא… — הרי כל העם טוחנים חטים, ואתה אומר: ״וטחני קמח״? אלא אמרה ירושלם לבת בבל: אילו ממרום לא עשו בי מלחמה — את היית יכולה להלחם בי? אילו ממרום לא שלחו בי אש — את היית יכולה לי? אלא אריה הרוג הרגת, קמח טחון טחנת, עיר שרופה שרפת!

הרי כל העם טוחנים חטים, ואתה אומר: ״וטחני קמח״?

אלא אמרה ירושלם לבת בבל:

אילו ממרום לא עשו בי מלחמה — את היית יכולה להלחם בי?

אלו ממרום לא שלחו בי אש — את היית יכולה לי?

אילו ממרום לא שלחו בי אש — את היית יכולה לי?

אלא אריא קטילא קטלתא, קימחא טחינא טחנת, קרתא יקידתא אוקידתא!

אלא אריה הרוג הרגת, קמח טחון טחנת, עיר שרופה שרפת!

לכך אמר: מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹותַי וַיִּרְדֶּנָּה.

וירדנה

מהו וַיִּרְדֶּנָּה? כבשה, כמה דאת אמר: וַיִּרְדֵּהוּ אֶל כַּפָּיו(שופטים יד, ט).

דבר אחר:

וַיִּרְדֶּנָּה — נצחה, כמה דאת אמר: וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם(תהלים עב, ח).

דבר אחר:

וַיִּרְדֶּנָּה — שלטה, כמה דאת אמר: כִּי הוּא רֹודֶה בְּכׇל עֵבֶר הַנָּהָר(מלכים א ה, ד).

דבר אחר:

וַיִּרְדֶּנָּה — רדיארדיא — רודה, גורף, כדתניא: חרש רופש את ההיכל.

רבי ביבא סרנגיא אמר:

וַיִּרְדֶּנָּה — ראה שמדת הדין פוגעת בה.

פרש רשת לרגלי

פָּרַשׂ רֶשֶׁת לְרַגְלַי.

אמר רבי אבא בר כהנא:

אם ראית ספסליןספסלין — ספסלים, מושבים מלאים בבליים מינאי בארץ ישראל — צפה לרגליו של משיח.

מה טעם? פָּרַשׂ רֶשֶׁת לְרַגְלַי.

תני רבי שמעון בן יוחאי:

אם ראית סוס פרסי קשור בארץ ישראל — צפה לרגליו של משיח.

מה טעם? וְהָיָה זֶה שָׁלוֹם אַשּׁוּר וגו׳(מיכה ה, ד).

הֱשִׁיבַנִי אָחוֹר — אחור מן הכהונה ומן המלכות.

נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה — לצדו. כׇּל הַיּוֹם דָּוָה — לגרדוםלגרדום — לבמת ההוצאה להורג.

תרגום לעבריתהפשירן צננן, הפיג את חומן עמוסות מוחזקות להונך לאט לך, המתן רמיזות מלכודות רפשים מכמורות, מלכודות למתורגמן למתרגם, המתווך שבין המלך לשומעיו קטיגוריא מקטרג, קטגור רדיא רודה, גורף ספסלין ספסלים, מושבים לגרדום לבמת ההוצאה להורג

מבנִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי

דרשת הפסוק · ״נשקד על פשעי״ · הגלות בתקופת תמוז ודרך ארמניא, והמלכויות המשורגות על צוארה

נִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי בְּיָדוֹ יִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ עַל־צַוָּארִי הִכְשִׁיל כֹּחִי נְתָנַנִי אֲדֹנָי בִּידֵי לֹא־אוּכַל קוּם(איכה א, יד)

״שאנילוגין״ — בכתב היד ״שאני-לוגין״ (מלה אחת, ἀναλόγιον?); בווילנא ״שאנולוגין״, בבובר ״(אונולוגין) [אלוגין]״. ״איך״ כפול בכתב היד ונמחק. ״סריגות״ — בכתב היד כפול, והראשון מסופק ונמחק.

״קצת מלכותא תהוה תקיפא ומינה תהוא תבירא״ — במסורה (דניאל ב, מב) ״ומן קצת מלכותא תהוה תקיפה ומנה תהוה תבירה״. בבובר הסדר אחר: ״שקד… בתקופת טבת אין ענבים״ ראשון, ו״סקודה הייתי״ מאוחר.

נִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי בְּיָדוֹ(איכה א, יד) —

סקודהסקודה — שקודה, דואגת הייתי מעונותי; סבורה הייתי שימחול לי על כל עונותי — בשעה ששמעתי שאנילוגיןשאנילוגין — לוח החשבון שלי שלי נקרע מלמעלה.

שקד איך להביא עלי את הרעה

דבר אחר:

נִשְׂקַד — שי״ן כתיב: שקד הקדוש ברוך הוא איך להביא עלי את הרעה.

אומר: אם אני מגלה אותן בתקופת טבת — הרי הן לוקין בצנה ומתין;

אלא הריני מגלה אותן בתקופת תמוז — שאפילו הן ישנין בדרכים וברחובות, אין אחד מהן ניזק.

דבר אחר:

נִשְׂקַד — שקד איך להביא עלי את הרעה.

אמר: אם אני מגלה אותם בתקופת טבת — אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה;

אלא הריני מגלה אותם בתקופת תמוז — שיש ענבים בגפן ויש תאנים בתאנה, ואפילו אין העלה נבל.

דבר אחר:

נִשְׂקַד — שקד איך להביא עלי את הרעה.

אמר: אם אני מגלה אותם דרך מדבר — הם מתים ברעב;

אלא הריני מגלה אותם דרך ארמנייאארמנייא — ארמניה, שהן כרכין ומחוזות, ומאכל ומשתה מצוי להם.

ישתרגו

דבר אחר:

נִשְׂקַד — סקודה הייתי מעונותי, וסבורה הייתי שימחול לי על כל עונותי;

אלא יִשְׂתָּרְגוּ — עשאן עלי סריגותסריגות — קלועות זו בזו, הביא אותן עלי מכופלות:

בבל וכשדים, מדי ופרס, יון ומקדון, אדום וישמעאל.

עשאן עלי סריגות:

בבל קשה ומדי מתונהמתונה — רכה, נוחה, יון קשה ואדום מתונה,

כשדים קשה ופרס מתונה, מקדון קשה וישמעאל מתונה.

וכן כל: קְצָת מַלְכוּתָא תֶּהֱוֵה(דניאל ב, מב) תקיפא ומינה תהוא תבירא.

ובכל אילין לא כפרית באלהיובכל אילין לא כפרית באלהי — ובכל אלה לא כפרתי באלהי, אלא עָלוּ עַל צַוָּארִי —

עלו על צוארי, ומיחדת שמו בכל יום פעמים, ואומרת: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד(דברים ו, ד).

תרגום לעבריתסקודה שקודה, דואגת שאנילוגין לוח החשבון שלי ארמנייא ארמניה סריגות קלועות זו בזו מתונה רכה, נוחה ובכל אילין לא כפרית באלהי ובכל אלה לא כפרתי באלהי

מגהִכְשִׁיל כֹּחִי

דרשת הפסוק · ״הכשיל כחי״ · ארבעה דברים מתישים כחו של אדם; האשה הרעה והעבד המכודן

״ובלילא״ — מאגרים ״ובליל[י]א״. ״נתנני יי בידי״ — במסורה ״נתנני אדני בידי״.

״רבי תנחום ברבי ירמיה״ — בבובר ״ברבי חנינא״; בבובר ״מלכיות מניין? דכתיב ישתרגו עלו על צוארי״ במקום הפסוק מנחמיה. ״והיא דעתיה דרבי הונא״ — בווילנא ״דרבי חנינא״.

הִכְשִׁיל כֹּחִי(איכה א, יד).

אמר רבי תנחום ברבי ירמיה:

ארבעה דברים מתישין כחו של אדם, ואלו הן: התענית, והדרך, עון, ומלכות.

תענית — דכתיב: בִּרְכַּי כָּשְׁלוּ מִצּוֹם(תהלים קט, כד);

הדרך — דכתיב: עִנָּה בַדֶּרֶךְ כֹּחִי(תהלים קב, כד);

עון — דכתיב: כָּשַׁל בַּעֲוֺנִי כֹחִי(תהלים לא, יא);

מלכות — דכתיב: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה כָּשַׁל כֹּחַ הַסַּבָּל וְהֶעָפָר הַרְבֵּה וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לִבְנוֹת בַּחוֹמָה(נחמיה ד, ד).

נְתָנַנִי יי בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם.

רבנין אמרי: זו אשה רעה וכתובתה מרובה.

רבי הונא אמר:

עשאו עבד מכודןעבד מכודן — עבד כפרד (הנושא משא) בפני עצמו, דאי לא לעי — לא אכילדאי לא לעי — לא אכיל — שאם אינו עמל אינו אוכל.

והיא דעתיה דרבי הונא, דאמר רבי הונא:

נְתָנַנִי יי בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם —

בידו לא אוכל קום, אלא לעי ביממא ובלילאלעי ביממא ובלילא — עמל ביום ובלילה — ולא אוכל קום.

תרגום לעבריתעבד מכודן עבד כפרד (הנושא משא) דאי לא לעי לא אכיל שאם אינו עמל אינו אוכל לעי ביממא ובלילא עמל ביום ובלילה

מדסִלָּה כׇל אַבִּירַי

דרשת הפסוק · ״סלה כל אבירי״ · ״סלה״ בלשון המקומות, וסילוקם של הבחורים כחורבן הבית

סִלָּה כׇל־אַבִּירַי אֲדֹנָי בְּקִרְבִּי קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי לִבְתוּלַת בַּת־יְהוּדָה(איכה א, טו)

״קשה״ — הסופר כתב ״קשן״, מחק ותיקן בגליון. ״סלה כל אבירי יי״ — במסורה ״אבירי אדני״.

״עבדי סתי קומיהון״ — בווילנא ״עבדי סאתי קומיהון״. ״בבר גמזה צווחין לסאתא סרקי״ — בבובר ״בבגורתא קורין לסחותא סלותא״. בבובר נוספו ״סולו המסלה״ ו״סלוה כמו ערמים״, ״הזמין עלי זמן״.

סִלָּה כׇל אַבִּירַי(איכה א, טו) יי —

עבדי סתי קומיהוןעבדי סתי קומיהון — עשו ״סלה״ (גרפו, ניקו) לפניהם.

אמר רבי אבא בר כהנא: בבר גמזה צווחין לסאתא סרקיבבר גמזה צווחין לסאתא סרקי — בבר גמזה קוראים לסירוק ״סרקי״.

אמר רבי לוי: בערביא צווחין למסרוקא מסלסלהבערביא צווחין למסרוקא מסלסלה — בערביה קוראים למסרק ״מסלסלה״.

קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּור בַּחוּרָי —

מצינו שסילוקן של בחורים קשה כחרבן בית המקדש,

דכתיב: גַּת דָּרַךְ יי לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה.

כך קָרָא עָלַי לִשְׁבֹּור בַּחוּרָי.

תרגום לעבריתעבדי סתי קומיהון עשו ״סלה״ (גרפו, ניקו) לפניהם בבר גמזה צווחין לסאתא סרקי בבר גמזה קוראים לסירוק ״סרקי״ בערביא צווחין למסרוקא מסלסלה בערביה קוראים למסרק ״מסלסלה״

חילופי נוסח והשלמות

על פי כתב יד מינכן 229, עם השלמה מכתב יד אוקספורד 164 (בפסקה ל״ג). במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
כגש— (הוספה)
כגומבכהומכבה
כגומבכהומכבה
כגומבכהומכבה
כטאמר— (הוספה)
לשעלתהשעלתא
לאדכבשאדכבשה
לאדמדינאדמדינה
לגקשיןקשים
לגבגבורהוגבורה
לגמעלןמעלה
לגחַ— (הוספה)
לדדהכא— (הוספה)
לועל— (הוספה)
לותפאתהפאתה
לודליתאלתא
לול— (הוספה)
לזשמעון בן לקיש— (הוספה)
לזי— (הוספה)
לחלכה— (הוספה)
לחלא— (הוספה)
לחתְ— (הוספה)
לטשולקיןשוקלין
לטבאשקלוןבאשכלון
לטלחברתהעם חברתה
לטו— (הוספה)
מארמיזותרמחות
מאת— (הוספה)
מאיוחאייאחי

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
איכה רבהכ״י מינכן 229, השלמה מכ״י אוקספורד 164

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
איכה רבהכ״י מינכן 229, השלמה מכ״י אוקספורד 164