מדרש
פרשה לד: וכי ימוך אחיך
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓מדרש ויקרא רבה
פרשה לד
וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ(ויקרא כה, לה)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 340, עם השלמה מכתב יד ותיקן 32 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · מיהו המשכיל אל דל, ורבי יונה שהיה נותן לעני בכבוד
אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל־דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְיָ(תהלים מא, ב)
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה א; מרגליות עמ׳ תשעא–תשעד). ״ממליך דבר טוב״ — בכתב היד ״דבר דוב״, ותוקן במאגרים; במרגליות ״ממליך יצר טוב״, וכך בכתב היד עצמו להלן. ״שהו״ — כך בכתב היד. ״אוהבין״ ו״דרבי יוחנן״ — בגליון. ״ששים״ — בכתב היד ״לששים״, והלמ״ד נמחקה במאגרים. ״ישמרהו״ — בכתב היד ״וישמרהו״, והוי״ו נמחקה בידי הסופר. ״ערש״ — העי״ן הושלמה במאגרים. אחרי ״רבי יונה״ (כך היה עושה) בכתב היד ״אמר״, שנמחק בידי הסופר.
״שמעתי בשבילך… את נותנה לי״ — במרגליות ״שמעתי עליך… את נותנו לי״. ״ומה איפוכי נתן״ — במרגליות ״נטל״. המדרש קורא ״ישמרהו״ בלי ״יי״, ״ויחייהו״, ״ואשר בארץ״ (הקרי) ו״אל תתנהו״ (במסורה: ואל).
הפתיחתא נחתמת בכתב היד ״אל תונו איש את עמיתו״ (ויקרא כה, יד. יז — פסוק הפרשה הקודמת), במקום ״וכי ימוך אחיך וגו׳״ שבמרגליות.
אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל(תהלים מא, ב).
רבי אבא בר ירמיה בשם רבי מאיר אמר: זה שהו ממליך דבר טוב על יצר הרע.
ייסא אמר: זה שהוא נותן פרוטה לעני.
רבי יוחנן אמר: זה שהוא קובר מת מצוה.
ורבנן אמרי: זה שהוא מבריח מן המלכיותמבריח מן המלכיות — המסתיר את הנרדף ומבריחו מפני השלטונות.
רבי הונא אמר: זה שהוא מבקר את החולה.
דאמר רב הונא:
כל מי שהוא מבקר את החולה — פוחתין לו אחד מששים מחוליו.
מתיבין לרב הונא:
אם כן, יעלו ששים וירד עמהם לשוק!
אמר להן:
ששים, ובלבד שיהו אוהבין אותו כנפשו;
אפעלפיכןאפעלפיכן — אף על פי כן הן מרווחין לומרווחין לו — מקילים עליו, מרווחים לו מחוליו.
על דעתיה דאבא בר ירמיה בשם רבי מאיר, דאמר: זה שהוא ממליך יצר טוב על יצר הרע —
יִשְׁמְרֵהוּ(תהלים מא, ג) מייצר הרע.
על דעתיה דיסא, דאמר: שהוא נותן פרוטה לעני —
וִיחַיֵּיהוּ.
על דעתיה דרבי יוחנן, דאמר: זה שהוא קובר מת מצוה —
וְאֻשַּׁר בָּאָרֶץ.
על דעתיה דרבנן, דאמרי: זה שהוא מבריח מן המלכיות —
אל תִּתְּנֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אֹיְבָיו.
על דעתיה דרב הונא, דאמר: זה שהוא מבקר את החולה —
יְיָ יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי(תהלים מא, ד).
אמר רבי יונה:
״אשרי נותן אל דל״ אין כתיב כן, אלא אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל —
הוי מסתכל בו היאך לזכות בו.
רבי יונה כך היה עושה:
בשעה שהיה רואה בן גדולים ובן טובים שירד מנכסיו, והוא מתבייש ליקח,
היה הולך אצלו ואומר לו:
שמעתי בשבילך שנפלה לך ירושה למדינת הים;
אלא הילך חפץ זה, וכיון שאתה רווחרווח — מצליח, יש לך רווח (כשירווח לך) — את נותנה לי.
ובשעה שהיה נותן לו, היה אומר לו: במתנה נתתיו לך.
רבי לוי בשם רבי חמא ברבי חנינה אמר:
עשרים ושנים פעמים כתיב כן ״אשרי״,
ומכולם לא נטל איפוכיןאיפוכין — שובר, קבלה על תשלום: שכר מפורש אלא זה בלבד.
ומה איפוכי נתן? בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְיָ.
אין יוֹם רָעָה אלא יום דינה שלגיהינם.
לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להן: אל תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ(ויקרא כה, יז).
פתיחתא שנייה · הנותן לעני מלוה את הקדוש ברוך הוא, ונפשו מושבת לו
מַלְוֵה יְיָ חוֹנֵן דָּל וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם־לוֹ(משלי יט, יז)
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה ב; מרגליות עמ׳ תשעד–תשעה). ״רבי חגיי״ — בגליון.
מקבילה לדברי רבי פינחס: תנחומא (ורשא), משפטים טו — ״רבי פנחס הכהן בן חמא אמר רבי ראובן… נפשו של עני היתה מפרכסת לצאת מן הרעב… שאני משלם לך נפש תחת נפש״.
שלשלת המסורת: ״אמר ליה״ — במרגליות ״אמר לה״; ״רבי יודן״ — במרגליות ״רבי יודן בן שמעון״; ״ורב נחמן״ — במרגליות ״ורבי נחמן״. ״אמר הקדוש ברוך הוא: אף אתה״ — במרגליות ״אמר לו הקדוש ברוך הוא״. המדרש קורא ״לווה״ (במסורה: לוה).
מַלְוֵה יְיָ חוֹנֵן דָּל(משלי יט, יז).
אמר רבי לעזר:
כתיב: נֹותֵן לֶחֶם לְכׇל בָּשָׂר(תהלים קלו, כה),
ובא זה וחטף את המצוה!
אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לשלם לו גמולו.
הדא הוא דכתיב:
וּגְמֻולוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ.
רבי תנחומא אמר ליה רבי חגיי בשם רבי חייה רבא, ורב נחמן אמר ליה רבי מנא בשם רבי יודן, ורבנין בשם רבי שמעון בן לקיש:
דרכו שללוה ליעשות עבד למלוה.
הדא הוא דכתיב:
וְעֶבֶד לֹוֶוה לְאִישׁ מַלְוֶה(משלי כב, ז).
רבי פינחס בשם רבי ראובן:
כל מי שהוא נותן פרוטה לעני — הקדוש ברוך הוא נותן לו פרוטה.
וכי פרוטה הוא נותן לו? והלא אינו נותן לו אלא נפשו!
הא כיצד?
היתה ככר בעשר פרוטות, והעני עומד ליקח, ואין בידו אלא תשע;
ובא אחד ונתן לו פרוטה — נטל את הככר ואכלה, ושבת נפשו עליו.
אמר הקדוש ברוך הוא:
אף אתה, כשנפשך מצפצפתמצפצפת — מפרפרת, עומדת לצאת לצאת מגופך — הרי אני משיבה לך לתוך גופך.
לכך משה מזהיר את ישראל ואומר: כִי יָמוּךְ אָחִיךָ(ויקרא כה, לה).
פתיחתא שלישית · הלל הזקן הרוחץ במרחץ וגומל חסד עם נפשו, והמתרחק מקרוביו
גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי(משלי יא, יז)
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה ג, בשני חלקים; מרגליות עמ׳ תשעה–תשעח). ״מזרקן״ — מסומן במאגרים ״כך״; תיקנתי ״מורקן״ כבמרגליות. ״גופא״ — בגליון, וכן וי״ו של ״ואינו מדבק״.
הפסוק בא בכתב היד פעמיים בראש הפסקה; במרגליות ״גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי. גומל נפשו איש חסד — זה הלל הזקן״. ״אמרו לו״ — במרגליות ״אמרו לו תלמידיו, רבי, להיכן אתה הולך״; ״דיום דין הוא הכא, ולמחר לית ליה הכא״ — במרגליות ״היא הכא… לית היא הכא״. ״משהגיעה לו שמחה״ — במרגליות ״זה שהגיעה״.
המדרש קורא ״נתן תתן לו״ (במסורה: נתון). הפתיחתא נחתמת ״לפיכך משה מזהיר את ישראל״ בלי הפסוק; במרגליות ״ואומר להן וכי ימוך אחיך״.
גֹּומֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד(משלי יא, יז).
גֹּומֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד — הלל הזקן, בשעה שהיה נפטר מתלמידיו, היה מהלך והולך.
אמרו לו: להיכן אתה?
אמר להן: לעשות מצוה.
וכי מה מצוה הלל עושה?
אמר להן: לרחוץ במרחץ.
אמרו לו: וזו היא מצוה?
אמר להן: אין.
ומה אם איקוניותאיקוניות — צלמים, פסלי דמות שלמלכים, שמעמידין אותן בבתי תיאטריותתיאטריות — בתי שעשועים, תיאטראות ובבתי קרקסיותקרקסיות — זירות מרוצים שלהן —
מי שהוא ממונה עליהן מורקןמורקן — ממרק אותן, מנקה ושוטפן, והן מעלין לו סודריןסודרין — מטפחות, בגדי כבוד (שכר על שירותו),
ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי המלכיות;
אנו, שניברינו בצלם ובדמות, דכתיב: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם(בראשית ט, ו) —
על אחת כמה וכמה!
דבר אחר:
גֹּומֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד — זה הלל הזקן.
הלל הזקן, בשעה שהיה נפטר מתלמידיו, היה מהלך והולך.
אמרו לו: להיכן אתה הולך?
אמר להן: למגמול חסד עם הדין אכסניא דאית גו בייתא.אמר להן: למגמול… — אמר להם: לגמול חסד עם האורח הזה שבתוך הבית. אמרו לו: בכל יום יש לך אורח? אמר להם: והנפש העלובה הזאת — אינה אורחת בתוך הגוף? שהיום היא כאן, ולמחר אינה כאן.
אמר להם: לגמול חסד עם האורח הזה שבתוך הבית.
אמרין ליה: בכל יום אית לך אכסניין?
אמרו לו: בכל יום יש לך אורח?
אמר להון: והדא נפשא עליבתא — לאו אכסנייא היא גו גופא?
אמר להם: והנפש העלובה הזאת — אינה אורחת בתוך הגוף?
דיום דין הוא הכא, ולמחר לית ליה הכא.
שהיום היא כאן, ולמחר אינה כאן.
דבר אחר:
גֹּומֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד — איש חסיד.
וְעֹוכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי —
אמר רבי אלכסנדרי:
משהגיעה לו שמחה, ואינו מדבק את קרוביו עימו לשם עניותלשם עניות — מפני שהם עניים.
אמר רבי אייבו:
נָתן תִּתֵּן לוֹ(דברים טו, י).
אמר רב נחמן:
כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה — גלגל הואגלגל הוא — הגלגל (של העולם) מתהפך, והוא עובר על הכל.
לפיכך משה מזהיר את ישראל.
פתיחתא רביעית · העשיר והעני בתורה ובנכסים, והעשיר שמכניס עין רעה בעני
רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ מֵאִיר־עֵינֵי שְׁנֵיהֶם יְיָ(משלי כט, יג)
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה ד; מרגליות עמ׳ תשעח–תשפ). הפתיחתא דורשת שני פסוקים: ״רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם יי״ (משלי כט, יג) ו״עשיר ורש נפגשו עושה כלם יי״ (משלי כב, ב).
״רש מן התורה״ — ״רש״ בגליון, ואחרי ״רש״ הראשון ״ואיש תככים״, שנמחק בידי הסופר; ״עשיר זה שהוא עשיר בתורה״ — ״עשיר״ בגליון. ״בינוני בנכסים״ — תיקון הסופר (״בינינו״). ״רש״ (לאותו עשיר) — הושלם במאגרים. ״במה שנתתי בו״ — תיקון הסופר (״נתתה״). ״מזהיר״ — בגליון.
במרגליות אחרי ״ולא השנהו״: ״אמר ליה: מה אנא בעי מיתב מתני יתך במשקין או במאמתי קורין? זיל ותני עם דכוותך״ — חסר בכתב היד. ״איש תככים — בינוני בנכסים״ — במרגליות ״זה שהוא עושה בפעולה״, ושם אחרי ״ונתן לו״ גם ״מאיר עיני שניהם יי״. ״מן כל דהוה ליה״ — במרגליות ״מן כל מה דהוה ליה״.
רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ וגו׳(משלי כט, יג).
עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ(משלי כב, ב).
רָשׁ — זה שהוא רש מן התורה;
אִישׁ תְּכָכִים — זה שהוא שונה סדר אחד או שני סדרין.
אמר רש לאיש תככים: השניניהשניני — למדני משנה פרק אחד — והשנהו.
מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם יְיָ — שניהם קנו חיי העולם הבא.
עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ —
עָשִׁיר — זה שהוא עשיר בתורה;
וָרָשׁ — זה שהוא רש מן התורה.
אמר רש לאותו עשיר: השניני פרק אחד — ולא השנהו.
עֹושֵׂה כֻולָּם יְיָ —
מי שעשה את זה חכם — יכול לעשותו טיפש;
ומי שעשה את זה טיפש — יכול לעשותו חכם.
דבר אחר:
רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ —
רָשׁ — זה שהוא רש מן הנכסים;
אִישׁ תְּכָכִים — זה שהוא בינוני בנכסים.
אמר רש לאותו איש תככים: תן לי מצוה — ונתן לו.
זה קנה חיי שעה, וזה קנה לחיי העולם הבא.
עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ —
עָשִׁיר — זה שהוא עשיר בנכסים;
רָשׁ — זה שהוא רש בנכסים.
אמר רש לאותו עשיר: תן לי מצוה — ולא נתן לו.
מאי עֹושֵׂה כֻולָּם יְיָ?
מי שעשה לזה עשיר — יכול לעשותו עני;
ומי שעשה לזה עני — יכול לעשותו עשיר.
אמר עשיר לאותו עני:
לית את לעי ונגסלית את לעי ונגס — אינך עמל ואוכל?? חמי שקין! חמי כרעין! חמי קפדייןחמי שקין! חמי כרעין! חמי קפדיין — ראה שוקיים! ראה רגליים! ראה ירכיים!!
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
לא דייך שלא נתתה לו משלך, אלא במה שנתתי בו אתה מכניס בו עין רעה?
לפיכך וְהוֹלִיד בֵּן וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה(קהלת ה, יג) — מן כל דהוה ליהמן כל דהוה ליה — מכל מה שהיה לו.
לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ(ויקרא כה, לה).
פתיחתא חמישית · שמח בטובת חברך והסתכל ברעתו, ואם רבי תנחום שקנתה כפליים
בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה גַּם אֶת־זֶה לְעֻמַּת־זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים עַל־דִּבְרַת שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם אַחֲרָיו מְאוּמָה(קהלת ז, יד)
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה ה; מרגליות עמ׳ תשפ–תשפא). ״ביום טובתו״ — בכתב היד ״בטובתו״, והבי״ת נמחקה במאגרים. ״בטובה״, ״ולפרנסו כדי שתקבל מתן שכרו״, ״ליטרא אחת… ובשעה שהיתה לוקחת״ ו״ויהיו מזכים אלו את אלו״ — בגליון; בתוך ההוספה שבגליון ״על שם גם את לעניים״, שנמחק במאגרים.
״הייה עמו בטובה״ — בכתב היד ״חייה״ (ח׳ במקום ה׳), ואינו מתפרש; תוקן כבמרגליות ״הייה עמו בטובה״ וכבפסיקתא דרב כהנא, ביום השמיני עצרת ג ״היה עמו בטובה״: הוא דורש ״היה בטוב״ שבפסוק. ״בשם רבי חמא״ — אינו במרגליות. ״הייתה לו אמו לוקחת לו״ — במרגליות ״בשעה שהייתה אמו לוקחת לו״. הפתיחתא נחתמת ״לפיכך משה מזהיר את ישראל וגו׳״; במרגליות ״ואומר להם וכי ימוך אחיך״.
מקבילות: פסיקתא דרב כהנא, ביום השמיני עצרת ג — ״ביום טובתו של חבירך — היה עמו בטובה; וביום רעה ראה — אם נזדווג לחבירך יום רעה, ראה היאך לעשות עמו חסד״, ואמו של רבי תנחום ברבי חייא לוקחת שתים, ״כדי שיהיו מתפרנסין אילו מאילו״ (אין שם ״ואל תכניס בו עין רעה״). קהלת רבה ז, יד — ״ר׳ תנחום בר חייא פתר קרייא בעניים ובעשירים: ביום טובתו של חברך שמח עמו… כך היה ר׳ תנחום עושה״ (שם הוא עצמו לוקח, לא אמו), ״כדי שיזכו אלו באלו״.
רבי תנחום ברבי חייה בשם רבי חמא פתח:
בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב(קהלת ז, יד).
אמר רבי תנחום ברבי חייה:
ביום טובתו שלחבירך — הייה עמו בטובה, ואל תכניס בו עין רעה.
אמר רבי אחא:
בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה —
אם באת רעה לחבירך, הוי מסתכל בו היאך לזכות בו ולפרנסו, כדי שתקבל מתן שכרו.
רבי תנחום ברבי חייה כך היה עושה:
הייתה לו אמו לוקחת לו ליטראליטרא — ליטרה, משקל אחת שלבשר מן השוק — היתה לוקחת שתים, אחת לו ואחת לעניים;
ובשעה שהיתה לוקחת אגודה שלירק מן השוק — היתה לוקחת לו שתים, אחת לו ואחת לעניים.
על שם: גַּם אֶת זֶה לְעֻומַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים —
עניים ועשירים, כדי שיהו זכים אילו עם אילוזכים אילו עם אילו — זוכים אלה עם אלה (במצוה), ויהיו מזכים אלו את אלו.
לפיכך משה מזהיר את ישראל וגו׳.
פתיחתא שישית · ״וימכו בעונם״: עד שדלו מן המצות ומן הנכסים, ושבעה שמות לעני
פְּעָמִים רַבּוֹת יַצִּילֵם וְהֵמָּה יַמְרוּ בַעֲצָתָם וַיָּמֹכּוּ בַּעֲוֺנָם(תהלים קו, מג)
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה ו; מרגליות עמ׳ תשפב–תשפג). ״עד״ (שדלו מן המצות) — העי״ן הושלמה במאגרים.
במרגליות הפסוק כולו, ״פעמים רבות יצילם והמה ימרו בעצתם וימכו בעונם״, וסופו הוא הקשר לפסוק הפרשה (״וימכו״ — ״כי ימוך״). ״להקריב קרבן״ — במרגליות ״קרבן עני״. סדר השמות במרגליות ״עני אביון מסכן רש דל דך מך״. ״יתאוה דבר ואינו אוכל״ — במרגליות ״רואה דבר ואינו אוכל״.
הפתיחתא נחתמת ״לפיכך משה מזהיר את ישראל״ בלי הפסוק; במרגליות ״ואומר להם וכי ימוך אחיך״.
פְּעָמִים רַבּוֹת יַצִּילֵם(תהלים קו, מג).
בימי שפט השופטים היו ישראל עובדין עבודה זרה, ומשתעבדין למלכיות,
ועושין תשובה, ונגאלין מיד.
עד אימתי?
תרין אמוריןתרין אמורין — שני אמוראים:
חד אמר: עד שדלו מן המצות.
וחרנה אמרוחרנה אמר — והאחר אמר:
עד שדלו מנכסיהן, שלא היתה ספיקהספיקה — די, אמצעים מספיקים בידו שלאחד מהן להקריב קרבן,
כמה דאת אמר: וְאִם דַּל הוּא(ויקרא יד, כא).
שבעה שמות נקראו לו:
עני, דל, אביון, מסכן, רש, מך, דך.
עני — כמשמעו;
אביון — שהוא מתאוה לכל;
מסכן — שהוא בזוי לפני הכל,
כמה דאת אמר: וְחׇכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה(קהלת ט, טז);
רש — שהוא רש מן הנכסים;
דל — שהוא מדולדל מן הנכסים;
דך — שהו מדוכדךמדוכדך — נדכא ושבור: יתאוה דבר ואינו אוכל, רואה דבר ואינו שותה;
מך — שהוא מך לכל, שהוא עשוי כאסקופה התחתונהכאסקופה התחתונה — כמפתן הבית, שהכל דורכים עליו.
לפיכך משה מזהיר את ישראל.
חלק ב
גוף הדרשה
דרשת הפסוק · ״והחזקת בו״ · העני האומר ״זכי בי״, והעשיר שמכניס עין רעה במתנת הקדוש ברוך הוא
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה ז; מרגליות עמ׳ תשפג–תשפד). ״ארץ״ — הושלם במאגרים. דברי רבי חגי משובשים בכתב היד: ״סביבי איסכל בייבי מה הוינא ואיסתכל בי מה אא״; במאגרים ״סביבי״ הראשון מסומן ״כך״, ״בייבי״ תוקן ״סביבי״, והושלמו ״איסתכל״ ו״אנא״. תוקן ״סכי בי״ כבמרגליות: ״ר׳ חגי אמר: סכי בי, איסתכל בי; סכי בי מה הוינא, ואיסתכל בי מה אנא״ — לשון נופל על לשון: ״זכי בי״ של רבי זעירא, ״סכי בי״ = הסתכל בי. ״סביבי״ ו״בייבי״ של כתב היד הם שיבוש של ״סכי בי״ (ב׳ במקום כ׳), ואינם מתפרשים.
״העושר״ — בכתב היד בכפל, והשני נמחק בידי הסופר. במרגליות ״זכי בי, איזדכי בי, זכי גרמך בי״. ״כעיניין שהושיב״ — במרגליות ״בעיניין״; ״לעו״ — במרגליות ״לעי״ (כבפסקה ד); ״שקי״ — במרגליות ״שקין״. דברי רבי מנא חוזרים על סוף הפתיחתא הרביעית. המדרש קורא ״בעיניין״ (במסורה: בענין).
אמר רבי זעירא:
אפילו שיחתן של בני ארץ ישראל תורה היא.
הכיצד? אדם אומר לחבירו: זכי בי, זכי גרמך ביזכי בי, זכי גרמך בי — זכה בי (תן לי צדקה), זכה את עצמך בי.
אמר רבי חגי:
סכי בי, איסתכל:
סכי בי מה הוינאמה הוינא — מה הייתי, ואיסתכל בי מה אנא.
רבי מנא בשם רבי יצחק:
כתיב: וְאָבַד הָעֹושֶׁר הַהוּא בְּעִיַניין רָע(קהלת ה, יג) —
כעיניין שהושיב את העני, ואמר לו: לית את אזיל לעו ונגסלית את אזיל לעו ונגס — אינך הולך לעמול ולאכול?? חמי שקי! חמי כרעין! חמי קפדייןחמי שקי! חמי כרעין! חמי קפדיין — ראה שוקיים! ראה רגליים! ראה ירכיים!!
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
לא דייך שלא נתתה לו משלך, אלא מה שנתתי לו את מכניס בו עין רעה?
לפיכך וְהוֹלִיד בֵּן וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה — מן כל מה דהוה ליהמן כל מה דהוה ליה — מכל מה שהיה לו.
דרשת הפסוק · ״והחזקת בו״ · אברהם והמלאכים, עמון ומואב, יתרו ומשה, ובועז ורות
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה ח, בארבעה חלקים; מרגליות עמ׳ תשפד–תשצא), ומחלוקת רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן (״דלה לנו ולאבותינו״) מכתב יד ותיקן 32, שאינה בכתב יד לונדון.
״מסתלק״, ״חסד״, ״עושה״ (חסד עם כל ישראל), ״הוא״ (מי הוא שעשה), ״להכא״, ״שלקוצרים״ (בכתב היד ״שלצדיקים״) — תוקנו והושלמו במאגרים. ״עם״ (מי שהוא צריך חסד) — הושלם ממרגליות; בכתב היד סימן השמטה. ״ומה אם״ (שלא עשו) — תיקון הסופר (״עם״); ״עגלות״ — תיקון הסופר (״עגילות״); ״עם״ לפני ״מי שהוא עושה חסד עם מי שאינו חייב לו״ — נמחק בידי הסופר.
״רבי סימון בשם רבי אלעזר אמר בה שטה חורי… מי הן שלא עשו חסד״ וההסבר ״שכן דרך הקוצרים… בשעת השרב״ — בגליון. אחרי ״ותאכל ותשבע ותותר״ בכתב היד ״אלא ממה דכתיב ותאכל ותשבע ותותר״ בכפל, ונמחק במאגרים. ״הקדוש ברוך הוא כותב עליו ויצבט״ — בכתב היד ״הכ׳״, ותוקן במאגרים ״הק׳״.
״אמר ביה שיתין ארבע״ — כך בכתב היד (כלומר: שיטין); במרגליות ״אמר בה ארבע שיטין״. ״רבי שמעון בשם רבי לעזר״ — במרגליות ״רבי סימון״. ״מואב ועמון על ישראל״ — במרגליות ״עמון ומואב עם ישראל״. ״רבי יהושע בסיכנין״ — במרגליות ״דסיכנין״. ״הוא עושה אותה בלב שמח״ — במרגליות ״יהא עושה״.
״ותאמר שם האיש אשר עשה אין כתיב כן״ — כך בכתב היד; במרגליות ״ותאמר שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז — אשר עשה עמי אין כתיב כן״. ״אמרה לה״ — בכתב היד ״לו״, מסומן במאגרים ״כך״; תיקנתי כבמרגליות. המדרש קורא ״עומד״, ״בנותיו״, ״בועז״, ״הלום״, ״הקוצרים״, ״ויצילהו״, ״יוצא״, ״פיתך בחומץ״, ״ותותר״ (במסורה: עמד, בנתיו, בעז, הלם, הקצרים, ויצלהו, יצא, פתך בחמץ, ותתר).
מקבילה לדברי רבי יצחק בר מריון: רות רבה ה, ו — ״שאלו היה ראובן יודע שהקב״ה מכתיב עליו… ואלו היה יודע בעז… עגלות פטומות״ (״יעשנה בלבב שלם״).
רבי סימון בשם רבי לעזר אמר ביה שיתין ארבעשיתין ארבע — ארבע שיטות (דרכים).
רבי שמעון בשם רבי לעזר אמר:
מי שעשה חסד עם מי שלא היה צריך חסד?
אברהם עם מלאכי השרת,
דכתיב: וְהוּא עֹומֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ(בראשית יח, ח).
וכי היו אוכלין?
אמר רבי יודן:
נראין כאילו אוכלין, והראשון ראשון מסתלק.
וראה מה פרע לו הקדוש ברוך הוא לבניו:
המן, והבאר, והשליו, וענני כבוד מקיפין עליהן.
והרי דברים קל וחומר:
ומה אם מי שעשה חסד עם מי שלא היו צריכין חסד — ראה מה פרע הקדוש ברוך הוא לבניו;
מי שהוא עושה חסד עם מי שהוא צריך חסד — על אחת כמה וכמה!
רבי סימון בשם רבי אלעזר אמר בה שטה חורישטה חורי — שיטה אחרת.
רבי סימון בשם רבי אלעזר אמר:
מי הן שלא עשו חסד עם מי שלא היו צריכין חסד?
מואב ועמון על ישראל,
דכתיב: עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ(דברים כג, ה).
וכי צריכין היו להן לישראל?
והלא כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר,
היה המן יורד, והבאר עולה, והשליו מצוי, וענני כבוד מקיפין עליהן —
וכי צריכין היו להן לישראל?
אמר רבי לוי:
דרך ארץ היא: הבא מן הדרך — מקדימין אתו במאכל ובמשתה.
מה פרע להן הקדוש ברוך הוא? לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי(דברים כג, ד).
והרי דברים קל וחומר:
ומה אם מי שלא עשו חסד עם מי שלא היו צריך חסד — ראה מה פרע להן הקדוש ברוך הוא שכרן;
מי שאינו עושה חסד עם מי שהוא צריך חסד — על אחת כמה וכמה!
רבי סימון אמר בה שיטה חורןשיטה חורן — שיטה אחרת:
מי הוא שעשה חסד עם מי שהיה חייב לו?
יתרו עם משה,
דכתיב: וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹותָיו וְאַיּוֹ(שמות ב, כ).
רבי לעזר אמר:
יתרו וודייוודיי — ודאי עשה חסד עם משה,
דכתיב: לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם.
אמר רבי סימון:
אין כן חסד! בשכרו האכילו,
דכתיב: וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ(שמות ב, יט).
רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנין.
רבי יהודה אמר:
דָּלֹה — דלה לנו ולאבותינו.
רבי נחמיה אמר: דלה לנו ולרועים.
ורבנין אמרי: דלה לנו בזכות אבותינו, ולרועים בשביל להטיל שלום.
אימתי פרע לו הקדוש ברוך הוא?
רבי ליעזר בנו שלרבי יוסי הגלילי אמר:
בימי שאול: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי וגו׳(שמואל א טו, ו).
וכי עם כל בני ישראל עשה יתרו חסד? והלא עם משה בלבד עשה!
אלא ללמדך, שכל מי שהוא עושה חסד עם אחד מגדולי ישראל —
מעלין עליו כילו שהוא עושה חסד עם כל ישראל.
והרי דברים קל וחומר:
ומה אם מי שעשה חסד עם מי שהיה חייב לו — ראה מה פרע לו הקדוש ברוך הוא שכרו;
מי שהוא עושה חסד עם מי שאינו חייב לו — על אחת כמה וכמה!
רבי סימון אמר בה שיטה חורי:
מי שהוא עושה חסד עם מי שהוא צריך?
בועז עם רות,
שנאמר: וַיֹּאמֶר בֹּועַז אֶל רוּת(רות ב, ח),
וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹום(רות ב, יד) — קרובי להכא.
וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם — מלחמן שלקוצרים.
וְטָבַלְתְּ פִּיתֵּךְ בַּחֹומֶץ — שכן דרך הקוצרים להיות טובלין פיתן בחומץ בשעת השרב.
אמר רבי יונתן:
מיכן שמוציאין מיני חומצין לגרנות.
וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּוצְרִים — מִצַּד הַקֹּוצְרִים וודיי.
וַיִּצְבׇּט לָהּ קָלִי — כקליל זעירכקליל זעיר — כמעט קטן, בראשי אצבעותיו נתן לה.
והכתיב: וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּותַר!
אמר רבי יצחק:
את יליף מינה תרתייאת יליף מינה תרתיי — אתה לומד ממנה שתיים:
אי ברכה שרת בידו שלצדיק,
או ברכה שרת במעיה שלצדקת.
אלא ממה דכתיב וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּותַר — נראין דבריןנראין דברין — נראין הדברים שברכה שרת במעיה של צדקת.
אמר רבי יצחק בר מריון:
למדתך התורה דרך ארץ, שכשאדם עושה מצוה — הוא עושה אותה בלב שמח.
שאילו היה ראובן יודע שהקדוש ברוך הוא כותב עליו וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּילֵהוּ מִיָּדָם(בראשית לז, כא) —
בכתפו היה טוענו ומוליכו אצל אביו.
אילו היה אהרן יודע שהקדוש ברוך הוא כותב עליו וְגַם הִנֵּה הוּא יֹוצֵא לִקְרָאתֶךָ(שמות ד, יד) —
בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו.
אילו היה יודע בועז שהקדוש ברוך הוא כותב עליו וַיִּצְבׇּט לָהּ קָלִי —
עגלות פטומותעגלות פטומות — עגלים מפוטמים היה מביא ומאכילה.
רבי כהן, רבי יהושע בסיכנין בשם רבי לוי:
לשעבר היה אדם עושה מצוה, והנביאין כותבין;
עכשיו שאין נביאים — מי כותב אותה?
אליהו ומלך המשיח, והקדוש ברוך הוא חותם על ידיהם.
דכתיב: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ(מלאכי ג, טז).
תני בשם רבי יהושע:
יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני — העני עושה עם בעל הבית.
שכן רות אומרת לנעמי:
״ותאמר שם האיש אשר עשה״ אין כתיב כן, אלא אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ(רות ב, יט).
אמרה לה: הרבה פעולות וטובות פעלתי עימו היום, בשביל פרוסה שנתן לי.
דרשת הפסוק · ״וכי ימוך אחיך״ · הקדוש ברוך הוא עומד לימין העני, והעולם כגלגל שבאנטליא
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה ט; מרגליות עמ׳ תשצא–תשצג). ״דנוה, האביון״ — בגליון. ״נפשו״ — בכתב היד ״נפשי״, מסומן במאגרים ״כך״; תיקנתי כבמסורה ובמרגליות. אחרי ״הב״ ואחרי ״ונתתי״ בכתב היד סימן השמטה (במסורה: ונתתי את נקמתי).
״אם נתתה לו״ — הושלם ממרגליות, שבלעדיו אין לחלק השני (״ואם אין את נותן לו״) ראש; ובכתב היד ״דע ששם עומד על ימינך״, ובמרגליות ״דע ששמי עומד על ימינו״. ״הדין עלמא חמי להדין גלגלא״ — במרגליות ״הדין עלמא מידמי לגלגלא״. ״הוא יען הוא העני״ — במרגליות ״הוא עני״.
אמר רבי כהן:
יַעַן וּבְיַעַן(ויקרא כו, מג) — הוא יַעַן, הוא העני.
אמר רבי שילא דנוה:
״האביון״ — הדין מסכינה, הב הונך מיניההדין מסכינה, הב הונך מיניה — העני הזה — תן לו מהונך.
אמר רבי אבין:
העני הזה עומד על פתחך, והקדוש ברוך הוא עומד על ימינו,
דכתיב: כִּי יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן(תהלים קט, לא).
אם נתתה לו — דע ששם עומד על ימינך, ועתיד לשלם לך שכרך;
ואם אין את נותן לו — דע ששמי הוא עומד על ימינו, ועתיד ליפרע מאותו האיש,
דכתיב: לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ.
אמר רבי אייבה:
נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ(דברים טו, י).
אמר רב נחמן:
כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה —
הדין עלמא חמי להדין גלגלאהדין עלמא חמי להדין גלגלא — העולם הזה דומה לגלגל הזה דאנטילייהדאנטילייה — של האנטליא, גלגל הדליים השואב מים:
דמתמלא — מתרוקן, ודמתרוקן — מתמלאדמתמלא — מתרוקן, ודמתרוקן — מתמלא — שהמלא מתרוקן, והריק מתמלא.
תני בשם רבי ליעזר:
נקמתן שלישראל ביד ענייהם,
ונקמתן שלאדום ביד הקדוש ברוך הוא על ידי ישראל,
דכתיב: וְנָתַתִּי נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל(יחזקאל כה, יד).
נקמתן שלישראל ביד ענייהן:
וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְיָ וְהָיָה בְךָ חֵטְא(דברים טו, ט).
דרשת הפסוק · ״וכי ימוך אחיך״ · לולי הרמאים היה המחזיר את העני נענש, ומעשה במסכן שמת ובצווארו כיס דינרים
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה י; מרגליות עמ׳ תשצג–תשצד). ״אמרין״ (ברוך שבחר בחכמים) — בגליון. ״אטפלנן״ — הטי״ת מסופקת בכתב היד.
״אשכחתוניה מייתי״ — במרגליות ״אשכחוניה מיית״; שם גם ״אשכחון חדה כיס״. ״לכך אמר רבי אבהו״ — במרגליות ״לא כן אמר רבי אבהו״. ״מיד שהיה אחד מהן תובע״ — במרגליות ״כיון שהיה״. ״דילמא״ — בכתב היד ״דיל׳״ (וכך במרגליות): בלשון הירושלמי ״לדוגמה״.
מקבילה: ירושלמי פאה ח, ט — ״דלמא רבי יוחנן וריש לקיש עלון מיסחין בהדין נימוסין דטבריא… ניטפל ביה במיתותיה… אשכחון כיס דינרין תלוי ביה״, ושם: ״היה אחד תובע צדקה מן האדם ולא נותן לו — מיד נענש״.
רבי אבהו בשם רבי ליעזר:
צריכין אנו להחזיק טובה לרמאין שבהם;
שאילולי הרמיין שבהן — מיד שהיה אחד מהן תובע מיד אדם, והוא מחזירו — היה נענש למיתה,
דכתיב: וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְיָ(דברים טו, ט),
וכתיב: הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת(יחזקאל יח, כ).
דילמאדילמא — לדוגמה, כגון:
רבי יוחנן וריש לקיש נחתין למיסחי בהדין דימוסיא דטבריא.רבי יוחנן וריש… — רבי יוחנן וריש לקיש ירדו לרחוץ במרחץ הציבורי של טבריה. ופגע בהם עני אחד, אמר להם: זכו בי! אמרו לו: כשנחזור נזכה בך. כשחזרו — מצאוהו מת. אמרו: הואיל ולא טיפלנו בו בחייו — נטפל בו במותו. כשרחצו אותו, מצאו כיס של חמש מאות דינרים תלוי בצווארו.
רבי יוחנן וריש לקיש ירדו לרחוץ במרחץ הציבורי של טבריה.
ופגע בהון חד מסכן, אמר להון: זכון בי!
ופגע בהם עני אחד, אמר להם: זכו בי!
אמרין ליה: מיחזרין אנן זכיין בך.
אמרו לו: כשנחזור נזכה בך.
מיחזרין — אשכחתוניה מייתי.
כשחזרו — מצאוהו מת.
אמרין: הואיל ולא אטפלנן ביה בחיוי — נטפל ביה במותוי.
אמרו: הואיל ולא טיפלנו בו בחייו — נטפל בו במותו.
מי מסחין ליה, אשכחון כיס דחמש מאה דינרין תלי בצואריה.
כשרחצו אותו, מצאו כיס של חמש מאות דינרים תלוי בצווארו.
אמרין: ברוך שבחר בחכמים ובדבריהם!
לכך אמר רבי אבהו בשם רבי לעזר:
צריכין אנו להחזיק טובה לרמייןלרמיין — לרמאים, המקבצים צדקה במרמה שבהן;
שאילולי הרמאין שבהן — מיד שהיה אחד מהן תובע דבר ביד בני אדם, והוא מחזירו — מיד היה נענש למיתה,
דכתיב: וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְיָ,
וכתיב: הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת.
דרשת הפסוק · ״והחזקת בו״ · המבטל מצות העני עשרים וארבע קללות, והנותן עשרים וארבע ברכות
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה יא; מרגליות עמ׳ תשצד–תשצה). ״אמר רבי סימון: הלא תפרוס אין כתיב כן״ — בגליון. ״היא פרוסה״ — בכתב היד ״הוא״, מסומן במאגרים ״כך״; תיקנתי כבמרגליות. ״אלא״ (לפני ״הלא פרס״) — אינו בכתב היד, והושלם כבמרגליות. אחרי ״פרס לרעב״ בכתב היד ״אפך״, שנמחק במאגרים.
״רבי יהודה ורבי סימון״ — במרגליות ״רבי יהודה ברבי סימון״. הקללות — תהלים קט, ו–יט; הברכות — ישעיה נח, ז–יד (ובפסקה טז: ״הרי ארבע עשרה״, ועוד עשר מברכת יעקב). המדרש קורא ״הלא פרס״ (במסורה: הלוא).
רבי יהודה ורבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי:
לעולם לא תהא מצות העני קלה בעיניך,
שהפסידה — עשרים וארבע קללות, ומתן שכרה — עשרים וארבע ברכות.
הפסידה עשרים וארבע קללות מנין?
דכתיב: הַפְקֵד עָלָיו רָשָׁע(תהלים קט, ו) — כל עניינאכל עניינא — כל הענין (כל הפרשה).
כל כך למה? יַעַן אֲשֶׁר לֹא זָכַר עֲשׂוֹת חָסֶד(תהלים קט, טז).
מתן שכרה עשרים וארבע ברכות מנין?
הֲלא פָרֹס לָרָעֵב(ישעיה נח, ז) לַחְמֶךָ עד אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ(ישעיה נח, יד).
אמר רבי סימון:
״הלא תפרוס״ אין כתיב כן, אלא הֲלא פָרֹס —
כבר היא פרוסה:
מראש השנה ניגזר על אדם מה שהוא משתכרמשתכר — מרוויח ומה שהוא מתחסרמתחסר — מפסיד.
דרשת הפסוק · ״והחזקת בו״ · הקנס שנגזר בראש השנה, ונפרע בצדקה שנתנו בני אחותו
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה יב, בשני חלקים; מרגליות עמ׳ תשצו–תשצט). ״משופי״ (בסוף הפסקה הראשונה) — בגליון; ״איתאמר״ — בכתב היד ״אית־אמ׳״ (במאגרים במקף: מלה אחת), כבמרגליות ״איתאמ׳״; ״עליהון״ — תיקון הסופר (״עלוי״); ״שמעון״ — בכתב היד ״יומע׳״, ותוקן במאגרים; ״פרה גייר שיתא דינרין״ — בגליון; ״חייכון״ — החי״ת מסופקת בכתב היד; ״אוף״ ו״אלא״ — הושלמו במאגרים.
״בלילי בריש שתא״ — במרגליות ״בלילי ריש שתא״; ״מאן דמאן מפקתא״ — במרגליות ״מן דמאן״; ״הא כתבא״ — במרגליות ״הא כתבא קומיך״; ״פרה גייר שיתא״ — במרגליות ״פרה שיתא״; ״מן גבך״ — במרגליות ״מן גבן״; ״ולא איכפת לן אתון״ — במרגליות ״לכון״; ״דהוינא מיזדמין״ — במרגליות ״דאנן״; ״לא הויתון מיימינתי״ — במרגליות ״מהמנין יתי״.
רבי שמעון בן יוחי דמך ליה בלילי בריש שתא,רבי שמעון בן… — רבי שמעון בן יוחי ישן בליל ראש השנה, וראה בחלומו שבני אחותו עתידים להיקנס שש מאות דינרים. הכריחם, והעמידם פרנסים (גבאי צדקה). אמרו לו: משל מי ההוצאה? אמר להם: הוציאו וכתבו, ובסוף השנה נעשה חשבון, ואני אסלק לכם. בסוף השנה נאמרה עליהם לשון הרע, שהיו נושאים ונותנים במשי הזה (של המלך). בא איש זקן אחד מן המלכות, אמר להם: או שתעשו בגד ארגמן למלך, או שתיקנסו שש מאות דינרים. לקחם וחבשם בבית האסורים. כיון ששמע רבי שמעון בן יוחי, הלך אליהם. אמר להם: כמה הוצאתם? אמרו לו: הנה הכתב, קח קרא. קרא את הכתב, ומצא שהוציאו שש מאות דינרים חסר שישה דינרים. אמר להם: תנו לי שישה דינרים, ואני מוציא אתכם. אמרו: בואו וראו את הזקן הזה! נתבעים ממך שש מאות דינרים, ואתה אומר: תנו לי שישה, ואני מוציא אתכם? אמר להם: תנו לי שישה דינרים, ואל יהא אכפת לכם. לקחו שישה דינרים, ונתנו בתוך קומצו (של הממונה), והשפיל פניו, ויצא. כשיצא, אמרו לו: שמא היית יודע שאנו עתידים להיקנס? אמר להם: חייכם, מליל ראש השנה הייתי יודע שאתם עתידים להיקנס שש מאות דינרים. אמרו לו: ואילו אמרת לנו — היינו נותנים גם את ששת הדינרים האלה לצדקה! אמר להם: ואילו אמרתי לכם — לא הייתם מאמינים לי; אלא היה בדעתי לסלק לכם (את החשבון).
רבי שמעון בן יוחי ישן בליל ראש השנה,
וחמא בחילמיה דבנוי דאחתיה בען מיזדמייה שית מאה דינרין.
וראה בחלומו שבני אחותו עתידים להיקנס שש מאות דינרים.
אנסינון, ואקים יתהון פרנסין.
הכריחם, והעמידם פרנסים (גבאי צדקה).
אמרין ליה: מאן דמאן מפקתא?
אמרו לו: משל מי ההוצאה?
אמר להון: יהוון מפקין וכתבין, ובסופא דשתא אנן מחשבין, ואנא משופי לכון.
אמר להם: הוציאו וכתבו, ובסוף השנה נעשה חשבון, ואני אסלק לכם.
בסופא דשתא איתאמר עליהון לישן בישא, דהוון יהבין נסבין בהדין מטכסא.
בסוף השנה נאמרה עליהם לשון הרע, שהיו נושאים ונותנים במשי הזה (של המלך).
אתא חד גבר סב מן מלכותא, אמר להון:
בא איש זקן אחד מן המלכות, אמר להם:
או דאתון עבדין פורפירא למלכא, או דאתון מיזדמיא שית מאה דינרין.
או שתעשו בגד ארגמן למלך, או שתיקנסו שש מאות דינרים.
נסבתנון, וחבש יתהון בפילקי.
לקחם וחבשם בבית האסורים.
כיון דשמע רבי שמעון בן יוחי, אזל לגבהון.
כיון ששמע רבי שמעון בן יוחי, הלך אליהם.
אמר להון: כמה אפקתון?
אמר להם: כמה הוצאתם?
אמרין ליה: הא כתבא, סב קרי.
אמרו לו: הנה הכתב, קח קרא.
קרא כתבא, ואשכח דאפקון שית מאה דינרין פרה גייר שיתא דינרין.
קרא את הכתב, ומצא שהוציאו שש מאות דינרים חסר שישה דינרים.
אמר להון: הבו לי שיתא דינרין, ואנא מפיק לכון.
אמר להם: תנו לי שישה דינרים, ואני מוציא אתכם.
אמרון: איתון חמון להדין סבא!
אמרו: בואו וראו את הזקן הזה!
מיתבע מן גבך שית מאה דינרין, ואת אמר: הבו לי שיתא, ואנא מפיק לכון?
נתבעים ממך שש מאות דינרים, ואתה אומר: תנו לי שישה, ואני מוציא אתכם?
אמר להון: הבו לי שיתא דינרין, ולא איכפת לן אתון.
אמר להם: תנו לי שישה דינרים, ואל יהא אכפת לכם.
נסבון שיתא דינרין, ויהבון גוא קומציה, ואמיך אפוי, ונפק ליה.
לקחו שישה דינרים, ונתנו בתוך קומצו (של הממונה), והשפיל פניו, ויצא.
מי נפיק, אמרין ליה: דילמא דהוית ידע דהוינא מיזדמין?
כשיצא, אמרו לו: שמא היית יודע שאנו עתידים להיקנס?
אמר לון: חייכון, מאן לילי ריש שתא הוינא ידע דאתון מיזדמייה שית מאה דינרין.
אמר להם: חייכם, מליל ראש השנה הייתי יודע שאתם עתידים להיקנס שש מאות דינרים.
אמרין ליה: ואילו אמרת לן — הוינא יהבון אוף אילין שיתי דינריא בגוא מצואתא!
אמרו לו: ואילו אמרת לנו — היינו נותנים גם את ששת הדינרים האלה לצדקה!
אמר להון: ואילו אמרית לכון — לא הויתון מיימינתי;
אמר להם: ואילו אמרתי לכם — לא הייתם מאמינים לי;
אלא אית הוה לי משופיא יתכון.
אלא היה בדעתי לסלק לכם (את החשבון).
דרשת הפסוק · ״והחזקת בו״ · מי הם העניים המרודים: עניים מנעורים, יורדי נכסים, אבלים ותלמידי חכמים
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה יג; מרגליות עמ׳ תשצט–תתא). ״על ידי שלא פשטו״ — בכתב היד ״ידו״, ותוקן במאגרים; אחרי ״ידיהם״ בכתב היד ״בחייהן״, שנמחק במאגרים.
״אילו הן שהן עניים מרודים מנערותן״ — במרגליות ״אילו הן עניים מרודים, אילו שהן עניים מנערותן״, ושם אחרי דברי רבי יצחק ״לכך נאמר ועניים מרודים תביא בית״. ״תלמידי חכמים ותלמידיהם״ — במרגליות ״חכמים ותלמידיהם״. ״סגי נהרא״ — כך בכתב היד (ה״א מסופקת); במרגליות ״נהורא״.
דברי רבי אבין הפוכים בכתב היד: ״מה תביא האמור כאן ביכורים, אף תביא האמור להלן ביכורים״; במרגליות ״מה תביא האמור להלן ביכורים, אף תביא האמור כאן ביכורים״. ״ראשית ביכורי אדמ׳ תביא״ — שמות כג, יט (וכן לד, כו). המדרש קורא ״ביכורי״ (במסורה: בכורי).
לָרָעֵב(ישעיה נח, ז) — אם זכיתם, לרעבו שליעקב; ואם לאו — לשבעו שלעשו.
וַעֲנִיִּים מְרוּדִיםמרודים — נרדפים, מטולטלים תָּבִיא בָיִת — אילו הן שהן עניים מרודים מנערותן.
אמר רבי יצחק:
כהדין דסמיא, דצווחין ליה סגי נהראסגי נהרא — מרובה אור (כינוי לעיוור, בלשון סגי נהור).
וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת — אי זה הם עֲנִיִּים מְרוּדִים?
אילו בעלי בתים שירדו מנכסיהן.
מי גרם להם שייענו?
על ידי שלא פשטו ידיהם במצות, על ידי שלא עשו רצון אביהן שבשמים.
לכך נאמר: וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת.
וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת — אילו אבילים מרי נפש, שנפשן מרה עליהן.
מי משמחן? יין,
דכתיב: וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ(משלי לא, ו).
לכך נאמר: וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת.
וַעֲנִיִּים מְרוּדִים — אילו תלמידי חכמים, שהן נכנסין בבתיהן שלעמי הארץ ומרווין אותן מדברי תורה.
לכך נאמר: וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת.
וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת — אילו הן עניין מרודים?
אילו תלמידי חכמים ותלמידיהם, שהן מורין את ישראל בין טומאה לטהרה, בין אסור להתר,
ומלמדין אותן לעשות רצון אביהן שבשמים.
לכך נאמר: וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת.
רבי אבין אמר:
נאמר כאן: תָּבִיא, ונאמר להלן: רֵאשִׁית בִּיכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא(שמות כג, יט);
מה ״תביא״ האמור כאן — ביכורים, אף ״תביא״ האמור להלן — ביכורים.
דרשת הפסוק · ״והחזקת בו״ · אשתו הגרושה של רבי יוסי הגלילי, והמפרנס את גרושתו בתענית רבי תנחומא
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה יד, בשני חלקים; מרגליות עמ׳ תתב–תתט). ״כי״ (תראה) ו״למיטרא״ — הושלמו במאגרים. ״בכסות״ (פעמיים) ו״הדה״ — תיקוני הסופר (״בזכות״, ״חדא״); ״דקרתא״ ו״עליך״ (ומזונותינו) — בגליון. ״לי״ (מייבלה) — בכתב היד ״ליה״, והה״א נמחקה במאגרים; ״פגעת״ ו״למישבקתיה״ — תוקנו במאגרים; אחרי ״בניך״ בכתב היד ״ובנותיך״, שנמחק במאגרים. ״אבא בר זבדא״ — הבי״ת מסופקת בכתב היד.
״נתמלא עליה רחמים״ — בכתב היד ״עליו״, ו״וכיון שראה״ — בכתב היד ״שראת״, שניהם מסומנים במאגרים ״כך״; תיקנתי כבמרגליות. ״ונתן לה״ — כך בכתב היד ובמרגליות (במאגרים הושלמה יו״ד: ״ליה״). ״אמר לה״ בלשון הארמית שבכתב היד — ״אמר לו״ (כגון ״אמר לה: רבי, מעשה ניסים הן״).
״רבי אבא בר זבדא ורבי יוחנן״ — במרגליות ״רבי אבא בר זבדא רב ורבי יוחנן״. ״ולית בי משבקתא״ — במרגליות ״משבק לה״; שם אחרי ״כיון דעיילין לביתא״ גם ״אמכת על אפהא״. ״גלונה ואשכחתה״ — במרגליות ״אזל גליתה״. ״ואנן פסק פרנה… ואסבתיה״ — במרגליות ״פסין… ואסבוניה״. ״ולית מיחמי סבר אפוי״ — במרגליות ״ולית בי״. ״מן מה דהוה גובייתיה״ — במרגליות ״מן מה דהוה ליה גו בייתיה״. בדברי האיש לרבי תנחומא במרגליות: ״ולא את דרשתה ומבשרך לא תתעלם, ואתה אמרתה כל עמא יפקון ויפלגון מצוה״.
המדרש קורא ״ערום וכיסיתו״ (במסורה: ערם וכסיתו).
מקבילות: מעשה רבי יוסי הגלילי — בראשית רבה יז, ג (״ולית בי משבק לה… אית בה פרפרין… ואשכח בגווה פרגיין… ואינסבת לסנטרה דקרתה״) וירושלמי כתובות יא, ג (״מבשרך לא תתעלם — זו גרושתו… אזלת ונסיבת לטסורא דקרתא״, בקיצור). מעשה רבי תנחומא — בראשית רבה לג, ג (״ראו אדם אחד נותן מעות לגרושתו… זה שאין לזו עליו מזונות ראה אותה בצרה נתמלא רחמים עליה״).
כִּי תִרְאֶה עָרֹום וְכִיסִּיתוֹ(ישעיה נח, ז).
רבי אבא בר זבדא ורבי יוחנן.
חד אמר: מדקדקיןמדקדקין — בודקים (אם העני אמיתי) בכסות, ואין מדקדקין בחיי נפש.
וחרנה אמר: אף בכסות אין מדקדקין, מפני בריתו שלאברהם אבינו.
וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם —
בר קפרא אמר:
הוי רואה בשרו כבשרך.
דתני בר קפרא:
אין לך אדם שאין בא למידה הזאת:
אם לא בא הוא — בא בנו; אם לא בנו — בן בנו.
דבר אחר:
וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם —
רבי יעקב בר אחא משום רבי לעזר:
זו גרושתו.
רבי יוסי הגלילי הוה ליה חדא איתא בישא, והוות מבזית ליה קומי תלמידוי.רבי יוסי הגלילי… — לרבי יוסי הגלילי הייתה אשה רעה, והייתה מבזה אותו לפני תלמידיו. אמרו לו תלמידיו: רבי, גרש אותה, שאינה לפי כבודך! אמר להם: כתובתה מרובה עליי, ואין בי (כח) לגרשה. פעם אחת היה יושב ולומד, הוא ורבי אלעזר בן עזריה. כיון שגמרו את לימודם, אמר לו: היואיל רבי לעלות לבית? אמר לו: הן. כיון שנכנסו לבית, יצאה לה (האשה); ראו קדרה נתונה על הכירה. אמר: יש בקדרה הזאת כלום? אמרה להם: היא מלאה ירק קצוץ. גילו אותה, ומצאוה מלאה אפרוחים. ידע רבי אלעזר בן עזריה מה הוא יושב ושומע. אמר לו: רבי, לא אמרה אלא ירק, והרי מצאנו אותה מלאה אפרוחים! אמר לו: רבי, מעשה ניסים הן. כיון שגמרו לאכול ולשתות, אמר לו: גרש את אשתך זו, שאינה לפי כבודך. אמר לו: כתובתה מרובה עליי, ואין לי במה לפרוע לה. אמר לו: ואנו נפסוק את כתובתה (ונפרע אותה), וגרש אותה. פסקו את כתובתה וגירשה, והשיאוהו לאשה אחת טובה ממנה. גרמו העוונות של אותה אשה שגירש, והלכה ונישאה לשומר העיר. לאחר ימים נפלו עליו ייסורים, ונעשה אותו האיש עיוור, והייתה מסבבת ומובילה אותו בכל שכונות העיר, ובשכונתו של רבי יוסי הגלילי לא הייתה מובילה אותו. אותו האיש, כשהכיר את העיר, אמר לה: למה אינך מובילה אותי לשכונתו של רבי יוסי הגלילי, שאני שומע שהוא עושה צדקות הרבה? אמרה: גרושתו אני, ואין בי (כח) לראות את פניו. פעם אחת הגיעו לאותה שכונה; התחיל מכה אותה, והיו מתבזים בשוק. הציץ רבי יוסי הגלילי וראה אותם, לקחם ונתנם בתוך בית אחד משלו, והיה זן אותם כל הימים שהיו בחיים.
לרבי יוסי הגלילי הייתה אשה רעה, והייתה מבזה אותו לפני תלמידיו.
אמרין ליה תלמידוי: רבי, שבקה, דלית היא דיקרך!
אמרו לו תלמידיו: רבי, גרש אותה, שאינה לפי כבודך!
אמר להון: פרנא רב עליי, ולית בי משבקתא.
אמר להם: כתובתה מרובה עליי, ואין בי (כח) לגרשה.
חד זמן הוה יתיב פשיט, הוא ורבי אלעזר בן עזריה.
פעם אחת היה יושב ולומד, הוא ורבי אלעזר בן עזריה.
כיון דחסלון מן פשוטהון, אמר ליה: משגח רבי סליק לגו בייתא?
כיון שגמרו את לימודם, אמר לו: היואיל רבי לעלות לבית?
אמר ליה: אן.
אמר לו: הן.
כיון דעיילין לביתא, נפקת ליה, צפון קדירא יהיבת על תפייה.
כיון שנכנסו לבית, יצאה לה (האשה); ראו קדרה נתונה על הכירה.
אמר: אית בהדא קדרה כלום?
אמר: יש בקדרה הזאת כלום?
אמרה להון: היא מלייה פרפרייה.
אמרה להם: היא מלאה ירק קצוץ.
גלונה, ואשכחתה מלייה פרגיין.
גילו אותה, ומצאוה מלאה אפרוחים.
ידע רבי לעזר בן עזריה מה יתיב שמע.
ידע רבי אלעזר בן עזריה מה הוא יושב ושומע.
אמר ליה: רבי, לא אמרת אלא פרפריין, והא אשכחנן לה מלייא פרגיין!
אמר לו: רבי, לא אמרה אלא ירק, והרי מצאנו אותה מלאה אפרוחים!
אמר לה: רבי, מעשה ניסים הן.
אמר לו: רבי, מעשה ניסים הן.
כיון דחסלון מיכלן ומישתיין, אמר ליה: שבוק הדה איתתך, דלית היא דיקרך.
כיון שגמרו לאכול ולשתות, אמר לו: גרש את אשתך זו, שאינה לפי כבודך.
אמר ליה: פרנא רב עליי, ולית לי ממרקא לה.
אמר לו: כתובתה מרובה עליי, ואין לי במה לפרוע לה.
אמר ליה: ואנן פסק פרנה, ושבקה.
אמר לו: ואנו נפסוק את כתובתה (ונפרע אותה), וגרש אותה.
פסון פרנה ושבקה, ואסבתיה לחדא איתא טבא מינה.
פסקו את כתובתה וגירשה, והשיאוהו לאשה אחת טובה ממנה.
גרמון חובייא דההיא איתתא דשביק, ואזלת ונסבת לסנטרא דקרתא.
גרמו העוונות של אותה אשה שגירש, והלכה ונישאה לשומר העיר.
בתר יומין נפלון עילוי ייסורין, איתעבד ההוא גברא דסגי נהוריא,
לאחר ימים נפלו עליו ייסורים, ונעשה אותו האיש עיוור,
והוות חגלה נגידה לה בכל שכיניה דקרתה,
והייתה מסבבת ומובילה אותו בכל שכונות העיר,
ובשכינותיה דרבי יוסי הגלילי לא הוות מייבלה ליה.
ובשכונתו של רבי יוסי הגלילי לא הייתה מובילה אותו.
ההוא גברא מי חכים קרתיה, אמר ליה:
אותו האיש, כשהכיר את העיר, אמר לה:
למה לית את מייבלה לי לשכינותיה דרבי יוסי הגלילי, דאנא שמע דו עביד מצויין סגיאן?
למה אינך מובילה אותי לשכונתו של רבי יוסי הגלילי, שאני שומע שהוא עושה צדקות הרבה?
אמרה: מישבקתיה אנא, ולית מיחמי סבר אפוי.
אמרה: גרושתו אני, ואין בי (כח) לראות את פניו.
חד זמן מטין לההוא שכונתה, שורי חבט עליה, והוון מתבזין בשוקא.
פעם אחת הגיעו לאותה שכונה; התחיל מכה אותה, והיו מתבזים בשוק.
אדיק רבי יוסי הגלילי וחמתהון,
הציץ רבי יוסי הגלילי וראה אותם,
נסתהון ויהבון בגו חד ביתא מן דידיה, והוה זאין להון כל יומא דהוון בחיים.
לקחם ונתנם בתוך בית אחד משלו, והיה זן אותם כל הימים שהיו בחיים.
על שם: וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.
ביומוי דרבי תנחומא צרכון ישראל למיטרא.ביומוי דרבי תנחומא… — בימיו של רבי תנחומא הוצרכו ישראל לגשם. אמרו לו: רבי, גזור תענית שירד גשם! גזר תענית פעם ראשונה ושנייה, ולא ירדו גשמים. בשלישית נכנס ודרש: כל העם יחלקו צדקה. איש אחד לקח ממה שהיה בביתו, ויצא לחלקו בשוק. פגשה בו גרושתו, אמרה לו: זכה בי, שמן היום שיצאה אותה אשה (כלומר: אני) מביתך לא ראתה טובה. כיון שראה אותה ערומה ובצרה גדולה, נתמלא עליה רחמים ונתן לה. על שום: ומבשרך לא תתעלם. ראה אותם איש אחד, הלך ואמר לרבי תנחומא. אמר לו: רבי, מה אתה יושב כאן, ועבירה (נעשית) כאן! אמר לו: מה ראית? אמר לו: ראיתי איש פלוני משוחח עם גרושתו ונותן לה מעות; אילולי שהוא חשוד עמה — היה משוחח עמה ונותן לה מעות? שלח רבי תנחומא והביאו. אמר לו: אינך יודע שהעולם עומד בצער? בני אדם עומדים בצער, הבהמה עומדת בצער, ואתה פונה לגרושתך ונותן לה מעות? אינך יודע שאין זה ראוי? אמר לו: והלא אתה דרשת: כל העם יחלקו צדקה? ולקחתי ממה שהיה בביתי, ויצאתי לחלק בשוק, ופגשה בי גרושתי. אמרה לי: זכה בי, שמן היום שיצאתי מביתך לא ראיתי טובה. וכיון שראיתי אותה ערומה ובצרה גדולה, נתמלאתי עליה רחמים ונתתי לה.
בימיו של רבי תנחומא הוצרכו ישראל לגשם.
אמרין ליה: רבי, גזור תעניתא דייחות מיטרא!
אמרו לו: רבי, גזור תענית שירד גשם!
גזר תעניתא פעם ראשונה ושנייה, ולא ירדו גשמים.
גזר תענית פעם ראשונה ושנייה, ולא ירדו גשמים.
בשלישית על דרש: כל עמא יפלגון מצוה.
בשלישית נכנס ודרש: כל העם יחלקו צדקה.
חד גבר נסב מן מה דהוה גובייתיה, ונפק למיפלגה גו שוקא.
איש אחד לקח ממה שהיה בביתו, ויצא לחלקו בשוק.
פגעת ביה משבקתיה, אמרה ליה: זכי בי, דמן יומא דנפקת ההיא איתתא מן בייתך לא חמת טב.
פגשה בו גרושתו, אמרה לו: זכה בי, שמן היום שיצאה אותה אשה (כלומר: אני) מביתך לא ראתה טובה.
כיון שראה אותה ערומה ובצרה גדולה, נתמלא עליה רחמים ונתן לה.
על שום: וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.
צפה בהון חד גברא, אזל ואמר לרבי תנחומא.
ראה אותם איש אחד, הלך ואמר לרבי תנחומא.
אמר לה: רבי, מה את יתיב הכא, ועבירתא הכא!
אמר לו: רבי, מה אתה יושב כאן, ועבירה (נעשית) כאן!
אמר ליה: מה חמיתה?
אמר לו: מה ראית?
אמר ליה: חמיתי גבר פלן מישתעי למישבקתיה ויהב לה פריטין;
אמר לו: ראיתי איש פלוני משוחח עם גרושתו ונותן לה מעות;
אילולי דהוא חשיד עימה — הווה מישתעי לה ויהיב לה פריטין?
אילולי שהוא חשוד עמה — היה משוחח עמה ונותן לה מעות?
שלח רבי תנחומא ואיתיתיה.
שלח רבי תנחומא והביאו.
אמר ליה: לית את ידע דעלמא קאים בצער?
אמר לו: אינך יודע שהעולם עומד בצער?
בני נשא קיימין בצער, בעירא קאים בצער,
בני אדם עומדים בצער, הבהמה עומדת בצער,
ואת בעי למישבקתך ויהיב ליה פריטין? לית את ידע דלא אריך?
ואתה פונה לגרושתך ונותן לה מעות? אינך יודע שאין זה ראוי?
אמר ליה: ולא את דרשתה: כל עמה יפלגון מצוה?
אמר לו: והלא אתה דרשת: כל העם יחלקו צדקה?
ונסבית מן מה דהוה בגו בייתא, ונפקית למפלגא בגו שוקא, ופגעת בי משבקתי.
ולקחתי ממה שהיה בביתי, ויצאתי לחלק בשוק, ופגשה בי גרושתי.
אמרה ליה: זכי בי, דמן יומא דנפקת מן בייתך לא חמת טב.
אמרה לי: זכה בי, שמן היום שיצאתי מביתך לא ראיתי טובה.
וכיון שראיתי אותה ערומה ובצרה גדולה, נתמלאתי עליה רחמים ונתתי לה.
על שום: וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.
באותה השעה הגביה רבי תנחומא פניו לשמים ואמר:
ומה אם בשר ודם, אכזרי, ואין עליו מזונות —
וכיון שראה אותה ערומה ובצרה גדולה, נתמלא עליה רחמים ונתן לה;
אנו, שאנו בניך, בני בחוניךבחוניך — אהוביך שבחנת, בני אברהם יצחק ויעקב, ומזונותינו עליך —
על אחת כמה וכמה!
באותה שעה ירדו גשמים, ונתרווח העולם.
דרשת הפסוק · ״והחזקת בו״ · שכר הצדקה בפסוקי ישעיה: הנחמה בדברים, והנותן לעני כבוראו
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה טו; מרגליות עמ׳ תתט–תתיב). ״אם ראיתה חבירך שהוא בורח מן״ — בגליון. ״ותפק לרעב נפשך״ — בכתב היד ״לחמך״ (על פי ישעיה נח, ז), מסומן במאגרים ״כך״; ״וחלצה נעלו״ — בכתב היד ״רגלו״, מסומן ״כך״. תיקנתי שניהם כבמסורה ובמרגליות. ״כדמתרגמינן״ (חלוצים) — התי״ו הושלמה במאגרים.
״אן הווה אזיל בהדה עובדה, אזיל בהדיה עובדיה ייזיל בהדא״ — משובש בכתב היד, ונשאר כמות שהוא; במרגליות ״אן הווה אזיל בהדה אמור הא אזיל בהדה, אזיל בהדה אמור הא אזיל בהדה״ (אם ראית את חברך בורח מן המלכות, אל תראה באצבע לאן הלך). ״וארוכתך״ — כך בכתב היד (במסורה: וארכתך). ״כדמתרגמינן״ (חלוצים) — התי״ו הושלמה במאגרים ומסומנת. ״אילו שטרים פרועים״ — במרגליות ״שטרות״.
אחרי ״וזרח בחשך אורך״ במרגליות ״ואפלתך כצהרים, ונחך יי תמיד והשביע בצחצחות נפשך״ — חסר בכתב היד, ובו תלויים דברי רב טביומי (״בצחצחות״ — ״דודי צח״). במרגליות ״רצה והחליצנו״; ובסוף הפסקה: ״כאותו מעין שעתיד לצאת מבית קדשי הקדשים, שנאמר: והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלם״ — חסר בכתב היד.
המדרש קורא ״והארכתה״, ״ועצמותיך״, ״חלציני״, ״רווה״ (במסורה: והארכת, ועצמתיך, חלצני, רוה).
אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ(ישעיה נח, ח).
אמר רבי ירמיה בן אלעזר:
אפילו אתה שכתוב בה והארכתה יָמִים(דברים כב, ז) —
וַאֲרֻוכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ.
כל מה דאת לעי — עם גרמך את לעיכל מה דאת לעי — עם גרמך את לעי — כל מה שאתה עמל — לעצמך אתה עמל.
לפיכך וכְּבוֹד יְיָ יַאַסְפֶךָ.
אָז תִּקְרָא וַיְיָ יַעֲנֶה(ישעיה נח, ט) —
כמה דאת אמר: תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ(איוב יד, טו).
תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה — אילו שטרים פרועיםשטרים פרועים — שטרות חוב שנפרעו.
שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר אָוֶן —
אם ראיתה חבירך שהוא בורח מן המלכות,
אן הווה אזיל בהדה עובדה, אזיל בהדיה עובדיה ייזיל בהדא.
וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ(ישעיה נח, י).
אמר רבי שמעון בן לקיש:
אם אין לך ליתן לו — נחמו בדברים.
אמור לו: תצא נפשי עליך, שאין לי מה ליתן לך.
וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ — אם עשיתה כן, וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ.
אמר רב טביומי:
אם עשיתה כן — הרי את כבוראך,
כאותו שכתוב בו: דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם(שיר השירים ה, י).
וְעַצְמֹותֶיךָ יַחֲלִיץ(ישעיה נח, יא) — ישמוט, יזיין, ישיזיב, יניחישמוט, יזיין, ישיזיב, יניח — ישמוט (יחלוץ), יזיין, יציל, יניח.
ישמוט — כדמתרגמינן: וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ(דברים כה, ט);
יזיין — כדמתרגמינן: חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ(דברים ג, יח);
ישיזיב — כדמתרגמינן: חַלְּצֵינִי יְיָ מֵאָדָם רָע(תהלים קמ, ב);
יניח — מיכן קבעו חכמים ״והחליצנו״ בשבת.
וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶוה — זו גן עדן.
וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו.
חלק ג
חתימה
חתימה · רבי עקיבא שקנה אחוזה לתורה, השבת, והברכות המשלימות לעשרים וארבע
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה טז; מרגליות עמ׳ תתיב–תתיז). ״קינטנרין״ — בכתב היד ״קינטורין״ (וכך במרגליות), ותוקן במאגרים (κεντηνάριον). ״ולעיין״ — תיקון הסופר (״ולעוט״). ״ויביא״ — בכתב היד ״ולא״, ותוקן במאגרים. ״אחר השבת אמר: הואיל וחשבתי לגודרה בשבת״ — בגליון. ״רועינו״ — הוי״ו הושלמה במאגרים. ״הווה אמר לה״ — בכתב היד ״הוות״, מסומן במאגרים ״כך״; תיקנתי כבמרגליות. אחרי ״יום טוב״ בכתב היד ״האח״, שנמחק במאגרים.
״רבי זעירה״ — כך בכתב היד ובמרגליות. ״מה הוא אומר״ — כך בכתב היד; במרגליות ״מה הוא״.
מקבילה: ירושלמי שבת טו, ג — ״רשב״י כד הוה חמי לאימיה משתעיא סגין הוה אמר לה: אימא, שובתא היא… ר׳ זעירא שאל רבי חייא בר בא: מהו מימר רעינו פרנסינו? אמר ליה: טופוס ברכות כך הן״.
במרגליות: ״זבינתה ההיא אוסיא דאמרית לך? אמר ליה: אין. אמר ליה: וטבה היא כלום? אמר ליה: אין״; ״אפוסיתא דידה הן היא? אמר ליה: גבי דוד מלכא, דכתיב ביה: פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד״ — ״אמר ליה״ וסוף הפסוק, שבו תלויה התשובה, חסרים בכתב היד. בדברי רבי אבין במרגליות ״אמר הקדוש ברוך הוא: הפרצה הזאת״.
במרגליות אחרי ״על מנת לרחוץ במרחץ״: ״מיד. עשות חפציך ביום קדשי — מיכן אסור לאדם לצאת בכרמו״ — הפסוק חסר בכתב היד. ״שנצפה״ — במרגליות ״שלנצפה״ (צלף). ״לעשות חפציו בשבת״ — במרגליות ״לתבוע חפציו״; ״טופוס ברכות כך היא״ — שם ״כך הוא״.
בסוף הפסקה במרגליות: ״ואלו הן: ויתן לך האלהים וגו׳ יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים וגו׳. סליק פרשתא״ — כתב היד מדלג על ״ויתן לך האלהים״ (בראשית כז, כח), ראש עשר הברכות. המדרש קורא ״במעוזי״, ״וקראתה״, ״מכובד וכיבדתו״ (במסורה: במעזי, וקראת, מכבד וכבדתו).
וּבָנוּ מִמְּךָ(ישעיה נח, יב).
רבי טרפון יהב לרבי עקיבא שיתה קינטנרין דכסף.רבי טרפון יהב… — רבי טרפון נתן לרבי עקיבא שישה קנטינרים (ככרים) של כסף. אמר לו: קנה לנו אחוזה אחת, ונתפרנס ממנה ונעסוק בתורה שנינו. לקחם, וחילקם לסופרים ולשונים ולאלה שלומדים תורה. לאחר ימים פגש בו רבי טרפון. אמר לו: קנית את אותה אחוזה? אמר לו: הן. אמר לו: ואינך מראה אותה לי? לקחו, והראה לו את הסופרים ואת השונים ואת אלה שלומדים תורה, ואת התורה שקנו. אמר לו: יש אדם שעמל בחינם? שטר האחוזה — היכן הוא? אצל דוד המלך, שכתוב: פזר נתן לאביונים.
רבי טרפון נתן לרבי עקיבא שישה קנטינרים (ככרים) של כסף.
אמר ליה: זבון לן חדא איסיא, ונהוי מיתפרנסין מינה, ולעיין באורייתה תרינן.
אמר לו: קנה לנו אחוזה אחת, ונתפרנס ממנה ונעסוק בתורה שנינו.
נסתהון, ופלגון לספריה ולמיתנייניה ולאילין דילפון באוריתא.
לקחם, וחילקם לסופרים ולשונים ולאלה שלומדים תורה.
בתר יומין קם עימיה רבי טרפון.
לאחר ימים פגש בו רבי טרפון.
אמר ליה: זבינתה ההיא אוסיא כלום?
אמר לו: קנית את אותה אחוזה?
אמר ליה: אין.
אמר לו: הן.
אמר ליה: ולית את מחמי יתה לי?
אמר לו: ואינך מראה אותה לי?
נסתיה, וחמי ליה לספרייה ולמיתנייניה ולאילין דילפין באורייתא, ולאורייתא דסגלון.
לקחו, והראה לו את הסופרים ואת השונים ואת אלה שלומדים תורה, ואת התורה שקנו.
אמר ליה: אית בר נש דלעי מגן? אפוסיתא הן היא?
אמר לו: יש אדם שעמל בחינם? שטר האחוזה — היכן הוא?
גבי דוד מלכא, דכתיב: פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים(תהלים קיב, ט).
אצל דוד המלך, שכתוב: פזר נתן לאביונים.
וְקֹורָא לְךָ גֹּודֵר פֶּרֶץ —
רבי אבין בשם רבי ברכיה סבא:
הפרצה הזאת שלי היתה לגודרה, ועמדתה וגדרתה —
מעלה אני עליך כאותו שעמד בפרץ,
דכתיב: לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ(תהלים קו, כג).
מְשֹׁובֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת —
אמר רבי יהודה ברבי סימון:
העני הזה יושב ומתרעם: מה אני ומה פלוני?
פלוני יושב בביתו, ואני יושב לי כן;
פלוני ישן על מיטתו, ואני ישן על הארץ.
ועמדתה אתה ונתתה לו —
מעלה אני עליך כאילו נתתה שלום ביני לבינו,
דכתיב: אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעוּזִּי יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי(ישעיה כז, ה).
אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ וגו׳(ישעיה נח, יג).
תני:
לא יטייל אדם לתוך כרך בשבת על מנת שתחשך ויביא פירות,
ולא בסוף המדינה על מנת לרחוץ במרחץ.
ואסור לצאת בכרמו בשבת ולידע מהו צריך.
מעשה בחסיד אחד שיצא לטייל בתוך כרמו בשבת ולידע מה הוא צריך,
וראה שם פרצה אחת, וחשב עליה לגודרה בשבת.
אחר השבת אמר: הואיל וחשבתי לגודרה בשבת — חס ושלום, איני גודרה עולמית.
מה פרע לו הקדוש ברוך הוא?
זימן לו אילן אחד שנצפהשנצפה — צלף, ועלת בתוכה וגדרתה, והיה מתפרנס ממנה כל ימי חייו.
וְקָרָאתָה לַשַּׁבָּת עֹונֶג — זו שבת בראשית.
לִקְדוֹשׁ יְיָ מְכֻובָּד וְכִיבַּדְתּוֹ — זה יום הכיפורים.
וְכִיבַּדְתּוֹ — זה יום טוב הראשון שלחג.
מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ — זה חולו שלמועד.
מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר — מיכן שאסור לאדם לעשות חפציו בשבת.
רבי זעירה בעא קומי רבי חייה בר בא:
אילין דאמרין ״רועינו זונינו פרנסינו״ בשבת — מה הוא אומר?
אמר לו: טופוס ברכותטופוס ברכות — נוסח (מטבע) הברכות כך היא.
וְדַבֵּר דָּבָר —
אימיה דרבי שמעון בן יוחי, כד הוות משתעייא מותר מילהמותר מילה — דברים יתרים בשובתא,
הווה אמר לה: אימא, שובתאשובתא — שבת היא! והיא שתקא.
אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ(ישעיה נח, יד) — הרי ארבע עשרה.
ואילין עשרתי חורנייתאעשרתי חורנייתא — עשר האחרות — הן אינון?
גבי יעקב, דכתיב ביה: וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ וגו׳ —
יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻומִּים(בראשית כז, כט).
על פי כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 340, עם השלמה מכתב יד ותיקן 32. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | טוב | דוב |
| א | ששים | לששים |
| א | ערש | רש |
| ג | מורקן | מזרקן |
| ד | רש | — (הוספה) |
| ה | טובתו | בטובתו |
| ה | הייה | חייה |
| ה | על שם גם את לעניים | |
| ו | עד | ד |
| ז | ארץ | — (הוספה) |
| ז | סכי בי | סביבי |
| ז | איסתכל | איסכל |
| ז | סכי בי | בייבי |
| ז | אנא | אא |
| ח | מסתלק | מתלק |
| ח | עם | — (הוספה) |
| ח | חסד | סד |
| ח | הוא | — (הוספה) |
| ח | עושה | חושה |
| ח | להכא | להביא |
| ח | שלקוצרים | שלצדיקים |
| ח | אלא ממה דכתיב ותאכל ותשבע ותותר | |
| ח | שהקדוש | שהכ׳ |
| ח | בסיכנין | ביכנין |
| ח | לה | לו |
| ט | אם נתתה לו | — (הוספה) |
| ט | נפשו | נפשי |
| יא | אפך | |
| יא | אלא | — (הוספה) |
| יא | היא | הוא |
| יב | שמעון | יומע׳ |
| יב | אוף | אף |
| יב | אלא | לא |
| יג | ידי | ידו |
| יג | בחייהן | |
| יד | כי | — (הוספה) |
| יד | לי | ליה |
| יד | למיטרא | מיטרא |
| יד | פגעת | פעת |
| יד | עליה | עליו |
| יד | למישבקתיה | למישבקיה |
| יד | שראה | שראת |
| יד | ובנותיך | |
| טו | נפשך | לחמך |
| טו | נעלו | רגלו |
| טו | כדמתרגמינן | כדמרג׳ |
| טז | קינטנרין | קינטורין |
| טז | ויביא | ולא |
| טז | האח | |
| טז | רועינו | רעינו |
| טז | הווה | הוות |