מדרש
פרשת אחרי מות
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓פרשת אחרי מות
מדרש תנחומא
דרשה א
וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקׇרְבָתָם לִפְנֵי יְיָ וַיָּמֻתוּ(ויקרא טז, א)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · ופתיחתא שנייה · מקרה אחד לצדיק ולרשע; ״לשחוק אמרתי מהולל״ — שלמה, דור המבול, סדום, ושמחתה של אלישבע שנהפכה לאבל
הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ כַּטּוֹב כַּחֹטֶא הַנִּשְׁבָּע כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא(קהלת ט, ב)
בדפוס סימן א; הסימן מחבר את שתי הפתיחתות, ״זה שאמר הכתוב: הכל כאשר לכל״ ו״רבי אבא בר כהנא פתח: לשחוק אמרתי מהולל״ (בתנחומא בובר — סימנים א–ב).
״ול[ר]שע״, ״ו[צ]ופה״, ״להק[ר]יב״ — השלמות מאגרים. ״ותרא״ (בפעם השנייה), ״מכסאך״, ״עיט״ — אות מסופקת בכתב היד. ״ויזבח זבח השלמים״ — בפסוק (מלכים א ח, סג) ״ויזבח שלמה את זבח השלמים״. ״ולאשר אינינו זובח״ — בפסוק (קהלת ט, ב) ״ולאשר איננו זבח״. ״אמר [רבי] אחא״ — בכתב היד ״אמ׳ אחא״; בדפוס ״א״ר אחא״. ״אין כסף [נחשב]״ — בכתב היד ״נחשת״ (מאגרים מסמנו כשיבוש); בפסוק (מלכים א י, כא) ובדפוס ״נחשב״. ״ירד בדמות שלמה מלאך״ — כך סדר המלים בכתב היד. ״[קודו]״ — בכתב היד ״קורו״ (מאגרים מסמנו כשיבוש); בדפוס ״קודו״. ״קושרתיה״ — כך בכתב היד; בדפוס ״קו שררתיה״. ״לשחוק אמר מהולל״ (בדרשת אלישבע) — כך בכתב היד, ״אמר״ תחת ״אמרתי״. ״נהפכה שמחתם [לאבל]״ — בכתב היד ״להבל״ (מאגרים מסמנו כשיבוש); בדפוס, בויקרא רבה כ, ב ובפסיקתא דרב כהנא כו, ב ״לאבל״.
בדפוס בצדקיה: ״וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים, ונתעורו עיניו״, ובשמשון: ״השבעו לי באלהים פן תפגעון בי אתם, ונתעורו עיניו״; ״דוד בנה בית המקדש״ (תחת ״יסוד המקדש״); ״מה מעורבב שחוק של רשעים״ (תחת ״של אומות העולם״); ״והיה שלמה מחזר על הפתחים בכל בתי כנסיות״, ואחרי ״אני קהלת הייתי מלך״: ״והן אומרין לו שלמה המלך יושב על כסאו ואתה יושב ומשתטה ואומר אני קהלת״; ״נשכח תורת רגל מארצנו״; ובסוף: ״נהפכה שמחתה לאבל שנאמר וידבר יי אל משה אחרי מות שני בני אהרן״.
מקבילות: ויקרא רבה כ, א (״הכל כאשר לכל״ בזוגות אחרים: נח ופרעה נכו, משה והמרגלים, יאשיהו ואחאב, דוד ונבוכדנצר, צדקיהו ושמשון) וכ, ג (״לשחוק אמרתי מהולל״ — מעשה בחתונה בכבול; אלישבע שם בכ, ב); פסיקתא דרב כהנא כו, א–ב (בב: התיאטראות, שלמה שירד מכסאו, דור המבול, סדום ואלישבע, כבכאן); תנחומא בובר, אחרי מות א–ב.
אַחֲרֵי מוֹת(ויקרא טז, א).
זה שאמר הכתוב:
הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע וגו׳(קהלת ט, ב).
שלמה היה מביט וצופה לכל הדורות, בצדיקים וברשעים,
ורואה: דברים שמגיעים לרשעים — מגיעין לצדיקים;
ואומר: זֶה רָע בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ וגו׳(קהלת ט, ג),
הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל וגו׳.
אברהם נקרא צדיק,
דכתיב: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן וגו׳(בראשית יח, יט);
ונמרוד הרשע, שהמריד את כל העולם על הקדוש ברוך הוא.
זה מת וזה מת —
הוי מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא.
לַטּוֹב — זה משה,
שנאמר: וַתֵּרֶא אֹותוֹ כִּי טוֹב הוּא(שמות ב, ב).
וְלַטָּהוֹר — זה דוד,
שנאמר: וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי(שמואל א טז, יב).
וְלַטָּמֵא — זה נבוכדנצר.
דוד בנה יסוד המקדש ומלך ארבעים שנה,
ונבוכדנצר החריבו ומלך ארבעים שנה.
וְלַזֹּובֵחַ — זה שלמה,
שנאמר: וַיִּזְבַּח זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר זָבַח לַיְיָ בָּקָר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וְצֹאן מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף(מלכים א ח, סג).
וְלַאֲשֶׁר אֵינֶינּוּ זֹובֵחַ — זה ירבעם, שביטל את ישראל מעלות לרגל לבית המקדש,
שנאמר: רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם וגו׳(מלכים א יב, כח).
זה מלך אחר זה.
כַּטּוֹב — זה משה,
שנאמר: וַתֵּרֶא אֹותוֹ כִּי טוֹב הוּא.
כַּחֹטֶא — אלו מרגלים, שכתוב בהן: חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה(משלי יג, כא).
משה לא נכנס לארץ, ומרגלים לא נכנסו לארץ.
הַנִּשְׁבָּע — זה צדקיה;
כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא — זה שמשון.
זה מת עור וזה מת עור:
בשמשון כתיב: וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו(שופטים טז, כא),
בצדקיה כתיב: וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר(מלכים ב כה, ז).
לפיכך אמר שלמה: זֶה רָע וגו׳.
כַּטּוֹב כַּחֹוטֶא.
כַּטּוֹב — אלו בניו של אהרן;
כַּחֹוטֶא — אותן שחלקו: קרח ועדתו, שקירבו כדי לחלוק על משה ונשרפו,
שנאמר: וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת יְיָ וגו׳(במדבר טז, לה);
ובני אהרן נכנסו להקריב — וַתֵּצֵא אֵשׁ(ויקרא י, ב).
רבי אבא בר כהנא פתח:
לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל(קהלת ב, ב) —
מה מעורבב השחוק של אומות העולם, ששוחקין בבתי טרטיאותטרטיאות — בתי תיאטרון, בתי שעשועים ובבתי קרקסיאותקרקסיאות — בתי קרקס, זירות מרוצי סוסים שלהם!
וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה —
מה טיבן של תלמידי חכמים להיות עושין שם?
דבר אחר:
לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל.
אמר רבי אחא:
אמר שלמה: דברים ששחקה בהן מידת הדין — הוללםהוללם — שׂמם ללעג, הביכם.
כתיב: לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים(דברים יז, טז),
וכתיב: וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻורְוֺת סוּסִים לְמֶרְכָּבוֹ וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים(מלכים א ה, ו).
כתיב: לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים(דברים יז, יז),
וכתיב: וַיְהִי לוֹ נָשִׁים וגו׳(מלכים א יא, ג).
כתיב: וְכֶסֶף וְזָהָב וגו׳,
וכתיב: וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלִַם(מלכים א י, כז) —
ולא היו נגנבות.
אמר רבי יוסי בר חנינה:
אַבְנֵי עֶשֶׂר אַמּוֹת וְאַבְנֵי שְׁמֹונֶה אַמּוֹת(מלכים א ז, י).
תאני רבי שמעון בן יוחאי:
אפילו משקלות שהיו בימי שלמה — של זהב היו,
דכתיב: אֵין כֶּסֶף(מלכים א י, כא) נחשב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה.
וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה —
אמר לו הקדוש ברוך הוא: מה העטרה הזו עושה בידך? רד מכסאך!
באותה שעה ירד בדמות שלמה מלאך, וישב על כסאו;
והיה שלמה מחזר על כל בתי כנסיות ובתי מדרשות בירושלם, ואומר:
אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ(קהלת א, יב);
והיו מכין אותו בקנה, ונותנין לפניו קערה של גריסיןגריסין — גריסים, פולים כתושים — מאכל עניים.
באותה שעה אמר שלמה: וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכׇּל עֲמָלִי(קהלת ב, י).
ויש אומרים: קנה שבידו;
ויש אומרים: קודו;
ויש אומרים: קושרתיהקושרתיה — משוער: חגורתו, הקשר שעל מתניו; בדפוס ״קו שררתיה״, מקל שררתו.
באותה שעה אמר שלמה: הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת וגו׳(קהלת א, ב).
לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל.
אמר רבי פנחס:
מה מעורבב השחוק ששחקה מידת הדין על דור המבול:
שׁוֹרוֹ עִבַּר וְלֹא יַגְעִיל תְּפַלֵּט פָּרָתוֹ וְלֹא תְשַׁכֵּל(איוב כא, י),
יְשַׁלְּחוּ כַצֹּאן עֲוִילֵיהֶם(איוב כא, יא),
יִשְׂאוּ כְּתֹף וְכִנּוֹר וגו׳(איוב כא, יב),
יְבלּוּ בַטּוֹב יְמֵיהֶם וגו׳(איוב כא, יג).
כיון שאמרו: מַה שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ וּמַה נּוֹעִיל כִּי נִפְגַּע בּוֹ(איוב כא, טו) —
אמר להן הקדוש ברוך הוא: וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה?
חייכם, אני מאביד אתכם ואת זכרכם מן העולם.
הדא היא דכתיב:
וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה(בראשית ז, כג).
דבר אחר:
לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל —
מה מעורבב שחוק ששחקה מידת הדין על הסדומיים:
אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם וְתַחְתֶּיהָ נֶהְפַּךְ כְּמוֹ אֵשׁ(איוב כח, ה),
מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ(איוב כח, ו),
נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט(איוב כח, ז),
לֹא הִדְרִיכוּהוּ בְנֵי שָׁחַץ(איוב כח, ח).
כיון שאמרו: נשכח תורת רגל מבינותינו —
מיד פָּרַץ נַחַל מֵעִם גָּר הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי רָגֶל דַּלּוּ מֵאֱנוֹשׁ נָעוּ(איוב כח, ד).
אמר להן הקדוש ברוך הוא: וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה?
חייכם, אני אשכח אתכם מן העולם —
וַיְיָ הִמְטִיר עַל סְדֹום וגו׳(בראשית יט, כד).
לִשְׂחוֹק אמר מְהוֹלָל —
מה מעורבב השחוק ששחקה מידת הדין על אלישבע בת עמינדב,
שראתה ארבע שמחות ביום אחד:
ראתה יבמהיבמה — אחי בעלה (משה, אחי אהרן) מלך,
ובעלה כהן גדול,
ואחיה נשיא,
ושני בניה סגני כהונהסגני כהונה — סגני הכהן הגדול.
כיון שנכנסו להקריב קרבן — יצאו שרופים;
נהפכה שמחתם לאבל.
וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת.
פתיחתא שלישית · קצרה · הצדיקים לא שמחו בעולם: אדם הראשון וחופותיו, אברהם ועקדת יצחק; לעתיד לבוא ישמח יי במעשיו
אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל־תָּהֹלּוּ וְלָרְשָׁעִים אַל־תָּרִימוּ קָרֶן(תהלים עה, ה)
בדפוס סימן ב. הפתיחתא חוזרת אל פסוקה (״לפיכך כתיב אמרתי להוללים״), לא אל ״אחרי מות״ — כך גם בדפוס; בויקרא רבה כ, ב ובפסיקתא דרב כהנא כו, ג היא נחתמת באלישבע ו״אחרי מות שני בני אהרן״.
״למערבביא״ — כך בכתב היד ובדפוס, תרגום ״להוללים״. ״זהוהייניא״ — כך בכתב היד; בדפוס ״רבי לוי קורא להון פסוק זה הוללים״. ״[אלילים]״ — בכתב היד ״אלני׳״ (מאגרים מסמנו כשיבוש); בדפוס ״אלילים״. ״לשמוח״ (״ואתם מבקשים לשמוח בעולמי״, בדברי אדם הראשון) — אותיות מסופקות. ״ו[א]ל תתמה״, ״[ש]לו״ — השלמות מאגרים. ״כך״ — הכ׳ מסופקת. ״מכהה״ (״ומה אם תפוח עקיבו מכהה״) — בגליון. ״מסוכתך״ (״עבד כל אבן יקרה מסוכתך תלת״) — בכתב היד ״מסוכ׳״. ״ב[עולמי]״ — בכתב היד ״בעמלי״ (מאגרים מסמנו כשיבוש). ״ובני מבקשים לשמוח בעולמו״ — כך בכתב היד; בדפוס ״ובני אדם מבקשים לשמוח בעולמו״.
בדפוס: ״רבי לוי בשם רבי מנסיא אמר״; ״אברהם נולד לו בן אחד למאה שנה ולבסוף א״ל הקב״ה קח נא את בנך״; ואת שיחת אברהם ויצחק ושרה מקצר הדפוס: ״א״ל בני רואה אתה מה שאני רואה כו׳ (כדאית׳ לעיל סדר וירא)״; ״אימתי ישמח יי במעשיו במעשיו במעשיהם של צדיקים לעתיד לבא״.
מקבילות: ויקרא רבה כ, ב (אדם הראשון, אברהם ושרה ואלישבע); פסיקתא דרב כהנא כו, ג; תנחומא בובר, אחרי מות ג.
רבי לוי פתח:
אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ וְלָרְשָׁעִים אַל תָּרִימוּ קָרֶן(תהלים עה, ה).
אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹולּוּ — למערבביאלמערבביא — למבולבלים, לבעלי המחשבות המעורבבות:
אלו שליבן מלא עליהם חילחליותחילחליות — חלחולים, מחשבות רעות המחלחלות בלב רעות.
רבי לוי קרא להו: זהוהייניאזהוהייניא — כינוי ל״הוללים״; משמעו אינו ברור — אולי המתגאים, המתהדרים —
אלו שמביאין אלילים בעולם.
וְלָרְשָׁעִים אַל תָּרִימוּ קָרֶן —
אמר הקדוש ברוך הוא לרשעים:
הצדיקים לא שמחו בעולמי — ואתם מבקשים לשמוח בעולמי?
אדם הראשון לא שמח בעולמי — ואתם מבקשים לשמוח בעולמי?
רבי לוי בשם רבי שמעון בן מנסיא אומר:
תפוח עקיבותפוח עקיבו — גלגל עקבו, העגול שבעקב של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה.
ואל תתמה:
בנוהג שבעולם, אדם עושה שני דסקריןדסקרין — משוער: כלים או כסאות מגולפים — אחד לו ואחד לבן ביתו;
של מי הוא עושה נאה? לא שלו?
כך אדם הראשון נברא לתשמישו של הקדוש ברוך הוא, וגלגל חמה נברא לתשמישתןלתשמישתן — לשימושן, לצורכן של בריות —
לא כל שכן שיהא תפוח עקיבו מכהה גלגל חמה?
ומה אם תפוח עקיבו מכהה גלגל חמה — קלסתר פניוקלסתר פניו — תואר פניו על אחת כמה וכמה.
רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא אמר:
שלש עשרה חופותחופות — אפיריונים, כילות (של אבנים טובות) קשר לו הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון בגן עדן,
שנאמר: בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ כׇּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻוכָתֶךָ אֹודֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב(יחזקאל כח, יג).
רבי שמעון בן לקיש אמר: אחת עשרה.
ורבנן אמרי: עשר.
ולא פליגי:ולא פליגי… — ואינם חולקים: מי שמונה אותן שלש עשרה — מונה ״כל אבן יקרה מסוכתך״ שלוש; ומי שמונה אותן אחת עשרה — מונה אותן אחת; ומי שמונה אותן עשר — אינו מונה אף אחת מהן.
ואינם חולקים:
מאן דעבד להון תלת עשרה — עבד כׇּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻוכָתֶךָ תלת;
מי שמונה אותן שלש עשרה — מונה ״כל אבן יקרה מסוכתך״ שלוש;
ומאן דעבד להון אחת עשרה — עבד להון חדא;
ומי שמונה אותן אחת עשרה — מונה אותן אחת;
ומאן דעבד להון עשר — לא עבד חדא מינייהו.
ומי שמונה אותן עשר — אינו מונה אף אחת מהן.
ואחר כל השבח הזה — כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב(בראשית ג, יט).
אברהם לא שמח בעולמי — ואתם מבקשים לשמוח בעולמי?
אברהם — נולד לו בן לסוף מאה שנה,
ולסוף אמר לו: קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ(בראשית כב, ב).
ועשה אברהם אבינו מהלך שלשה ימים;
הדא היא דכתיב:
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא(בראשית כב, ד).
מה ראה? ראה ענן קשור על גבי ההר.
אמר לבנו: בני, רואה אתה מה שאני רואה?
אמר לו: היןהין — כן.
אמר לו: ומה אתה רואה?
אמר לו: אני רואה הר נאה ומשובח, וענן קשור עליו.
אמר לנעריו: רואים אתם כלום?
אמרו לו: אנו רואים הר וגבעה.
אמר להם: שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר(בראשית כב, ה) — עם הדומה לחמור.
נטל את יצחק בנו, ועלה לראש ההר,
ובנה את המזבח,
וסידר את המערכה,
והעריך את העצים,
ועקדו על המזבח,
ונטל את הסכין.
אילולי שאמר לו הקדוש ברוך הוא אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ(בראשית כב, יב) — כבר היה שחוט.
כיון שבא אצל אמו, אמרה לו: מה עשה לך אביך?
אמר לה:
נטלני אבא, והעלני הרים, והורידני גבעות,
והעלני לראש הר אחד,
ובנה מזבח, וסידר את המערכה, והעריך את העצים,
ועקדני על גבי המזבח, ונטל הסכין לשחטני.
אילולי שאמר לו הקדוש ברוך הוא אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ — הייתי שחוט.
אמרה לו: וי לך, ברה דעליבתהוי לך, ברה דעליבתה — אוי לך, בנה של האומללה!
אילולי שאמר לו הקדוש ברוך הוא אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר — היית שחוט.
לא הספיקה לגמור את הדבר — עד שיצאתה נשמתה.
הדא היא דכתיב:
וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּוד לְשָׂרָה(בראשית כג, ב).
מהיכן בא? מהר המוריה בא.
כביכול, הקדוש ברוך הוא לא שמח בעולם — ובני מבקשים לשמוח בעולמו?
״שמח יי במעשיו״ אין כתיב כאן, אלא יִשְׂמַח יְיָ בְּמַעֲשָׂיו(תהלים קד, לא).
אימתי ישמח? במעשיהן של צדיקים — לעתיד לבוא.
ישראל לא שמחו — ואתם מבקשים לשמוח בעולמי?
״שמח ישראל בעושיו״ אין כתיב כן, אלא יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹושָׂיו(תהלים קמט, ב) —
שעתידין ישראל לשמוח במעשיו של הקדוש ברוך הוא לעתיד לבוא.
לפיכך כתיב: אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ.
פתיחתא רביעית · על פי אהרן שרתה השכינה ונסתלקה; אבן שתייה ותפילת כהן גדול; העבירו את המת מלפני אביו
אִם־עַל־פִּיךָ יַגְבִּיהַּ נָשֶׁר וְכִי יָרִים קִנּוֹ סֶלַע יִשְׁכֹּן וְיִתְלֹנָן עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה מִשָּׁם חָפַר־אֹכֶל לְמֵרָחוֹק עֵינָיו יַבִּיטוּ וְאֶפְרֹחָו יְעַלְעוּ־דָם וּבַאֲשֶׁר חֲלָלִים שָׁם הוּא(איוב לט, כז–ל)
בדפוס סימן ג. ״רבי יוחנן דמן גלילא״ — בדפוס ״ר׳ יוחנן בר יודן דמן גלילא״, ובתנחומא בובר ״ר׳ יודן דמן גלייא״. ״היית משרה שכינתי״ — כך בכתב היד; בדפוס ״הייתי משרה״. ״שחונה וגשומה וטלולה, שנת טל״ — בדפוס ״דשונה גשומה טלולה שנת זול״. ״הוה מאליל אוכל״ — בדפוס ״היה מאכיל אוכל״. ״מראש היה יודע מה בסוף״ — בדפוס ״מר״ה היה יודע מה יהא בסוף״. ״ואחר כל השבח הזה״ — הסופר כתב ״השנה הזו״, מחקו, ותיקן בגליון ״השבח הזה״; וכך בדפוס. ״יעלעלו״ — כך בכתב היד; בפסוק (איוב לט, ל) ״יעלעו״. ״ורבנן״, ״המת״ (״העבר את המת הזה״) — אות מסופקת בכתב היד.
מקבילות: ויקרא רבה כ, ד (״אבן שתייה״, תפילת כהן גדול, ״קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקדש״); פסיקתא דרב כהנא כו, ד; תנחומא בובר, אחרי מות ד.
רבי יוחנן דמן גלילא פתח:
אִם עַל פִּיךָ יַגְבִּיהַּ נָשֶׁר וְכִי יָרִים קִנּוֹ(איוב לט, כז).
אמר הקדוש ברוך הוא לאהרן:
על מימר פומךעל מימר פומך — על פי דבר פיך היית משרה שכינתי על גבי הארון;
אם על מימר פומך הייתי מסלק שכינתי מעל גבי הארון.
מקדש ראשון — סֶלַע יִשְׁכֹּן וְיִתְלֹונָן(איוב לט, כח) — לינה אחתלינה אחת — השראת שכינה אחת, משכן אחד;
ומקדש שיני — עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה — לינות הרבה.
ותמן תנינן:
משניטל הארון, אבן היתה שם מימות נביאים הראשונים, ושתייה היתה נקראת(משנה יומא ה, ב).
ולמה נקראת שתייהשתייה — אבן השתייה?
אמר רבי יוסי בן חלפתא:
שממנה הושתתהושתת — הושת, נוסד העולם.
וכיצד היתה תפלת כהן גדול ביום הכפורים?
יהי רצון מלפניך, יי אלהינו ואלהי אבותינו,
שתהא שנה זו שחונהשחונה — חמה וגשומה וטלולהוטלולה — ורוויית טל;
שנת טל,
שנת שובע,
שנת רצון,
שנת ברכה,
שנת משא ומתן;
שנה שלא יצטרכו בה עמך ישראל אלו לאלו;
שנה שלא יגביהו שררה אלו על אלו.
ורבנן דקיסרין אמריןורבנן דקיסרין אמרין — וחכמי קיסרין אומרים:
על אחינו שבקיסרין — שלא יגביהו שררה אלו על אלו.
רבנן דדרומא אמריןרבנן דדרומא אמרין — חכמי הדרום אומרים:
על אחינו שבשרוןשבשרון — שבעמק השרון — שלא יעשו בתיהם קבריהם.
מִשָּׁם חָפַר אֹכֶל לְמֵרָחוֹק עֵינָיו יַבִּיטוּ(איוב לט, כט) —
מִשָּׁם — הוה מאלילהוה מאליל — משוער: היה מכלכל, מספק אוכל לכל ימות השנה.
לְמֵרָחוֹק עֵינָיו יַבִּיטוּ — מראש היה יודע מה בסוף.
הא כיצד?
כיון שהיה צופה ורואה עשן המערכה:
עולה לדרום — היה יודע שדרום שבע;
עולה למזרח — הוא יודע שמזרח שבע;
עולה לצפון — היה יודע שהצפון שבע;
כלפי רקיע — יודע שהעולם כולו שבע.
ואחר כל השבח הזה — וְאֶפְרֹוחיו יעלעלו דָם(איוב לט, ל):
חזיחזי — רואה אפרוחין מעגעגיןמעגעגין — מתגוללים, מפרפרים בדם, ושותק?
אלא וּבַאֲשֶׁר חֲלָלִים שָׁם הוּא — השכינה.
רבי יודן בשם רבי יהושע בן לוי ורבי ברכיה בשם רבי חייא בר אבא אמרו:
״קרבו שאו את אחיכם מאת הקדש״ אין כתיב כן, אלא מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ(ויקרא י, ד) —
כאדם שאומר לחבירו: העבר את המת הזה מלפני אביו;
עד מתי אביו יראה את בנו מת?
לכך כתיב:
אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן(ויקרא טז, א).
פתיחתא חמישית · מטה אהרן נכנס יבש ויצא לח, טיטוס נכנס ויצא בשלום — ובני אהרן נכנסו ויצאו שרופים
אַף־לְזֹאת יֶחֱרַד לִבִּי וְיִתַּר מִמְּקוֹמוֹ(איוב לז, א)
בדפוס סימן ד. ״בניו של [אהרן]״ — בכתב היד ״בניו של איוב״, שאינו מתפרש; בדפוס ״לא היו דומין בניו של אהרן למטהו״, וכן בתנחומא בובר אחרי מות ה (״בניו של אהרן למטה אהרן״) ובויקרא רבה כ, ה. ״לנתר בהם״ — בפסוק (ויקרא יא, כא) ״לנתר בהן על הארץ״. ״וגירר את הפרכות״ — בדפוס ״גדר את הפרוכת״. בסוף מוסיף הדפוס: ״שנאמר בקרבתם לפני יי״.
מקבילות: ויקרא רבה כ, ה; פסיקתא דרב כהנא כו, ה; תנחומא בובר, אחרי מות ה (״ר׳ אחווא בר זעירא״).
רבי אחא בר זעירא פתח:
אַף לְזֹאת יֶחֱרַד לִבִּי וְיִתַּר מִמְּקוֹמוֹ(איוב לז, א).
מהו וְיִתַּר? מקפץמקפץ — קופץ,
כמה שנאמר: לְנַתֵּר בהם(ויקרא יא, כא),
ומתרגמינןומתרגמינן — ומתרגמים אנו (בתרגום אונקלוס): לקפצא בהוןלקפצא בהון — לקפוץ בהן.
אמר איוב: לא יהיו בניו של אהרן דומין למטהו של אהרן?
מטה אהרן — נכנס יבש ויצא לח,
שנאמר: וַיֹּוצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ(במדבר יז, כג);
טיטוס הרשע — נכנס לבית קדש הקדשים, גיררגירר — משך, קרע את הפרכות — נכנס בשלום ויצא בשלום;
ובני אהרן — נכנסו להקטיר קטרת, ויצאו שרופים.
אַחֲרֵי מוֹת(ויקרא טז, א).
פתיחתא שישית · קצרה · אף על פי שנענש אהרן ונטלו שני בניו — ״לא טוב״, אלא להכות נדיבים על יושר
גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא־טוֹב לְהַכּוֹת נְדִיבִים עַל־יֹשֶׁר(משלי יז, כו)
בדפוס סימן ה. ״עלי יושר״ — כך בכתב היד (פעמיים); בפסוק (משלי יז, כו) ״על ישר״. ״מות״ (בסוף) — הת׳ מסופקת. בדפוס: ״אמר הקב״ה אע״פ שענשתי לאהרן ונטלתי שני בניו ממנו״.
מקבילות: ויקרא רבה כ, ו; פסיקתא דרב כהנא כו, ו; תנחומא בובר, אחרי מות ה.
רבי ברכיה פתח:
גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב לְהַכּוֹת נְדִיבִים עלי יֹושֶׁר(משלי יז, כו).
אף על פי שנענש אהרן, ונטלתי שני בניו ממנו —
לֹא טוֹב,
אלא לְהַכּוֹת נְדִיבִים עלי יֹושֶׁר.
אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן(ויקרא טז, א).
חלק ב
גוף הדרשה
דרשת הפסוק · ״אחרי מות שני בני אהרן״ · הוראה בפני הרב; ארבעה דברים שבעבורם מתו; זנו עיניהם מן השכינה; מהר סיני נטלו אפופסין
בדפוס סימן ו.
״בשם״ (״תאני בשם רבי אליעזר״), ״לא״ (״לא נביא אנכי״), ״מזכיר״ (״שבכל יום שהוא מזכיר״), ״בהן״ (״ובכולם כתוב בהן מיתה״), ״תחלה״, ״ונעשו״, ״שזנו״ (בדברי רבי הושעיא), ״וכי״ (״וכי לפני יי מתו״), ״בשמחתי״ — אות מסופקת בכתב היד. ״שהביאו אש מבית כירים״ — לפניו בכתב היד ״שהקריבו״, ומאגרים מוחקו (כפילות). ״ועל ידי שנכנסו מחוסרי בגדים, וכתיב בהם מיתה, שנאמר״ — בגליון, על סימן הוספה בשיטה. ״וגם בנים לא היו להם״ — בפסוק (במדבר ג, ד) ״ובנים לא היו להם״. ״[ו]בתולותיו לא הוללו״ — בכתב היד ״בחוריו אכלה אש על בתולותיו לא הוללו״; מאגרים מתקן כפסוק (תהלים עח, סג). ״בשר[ר]ה״, ״[כי ירא]״ — השלמות מאגרים. ״הדא״ (״ועוד מן הדא: ואל אצילי בני ישראל״) — בגליון. ״שבניהם של צדיקים״ — הסופר כתב ״שביניהם״ ומחק את היו״ד. ״[בתו]״ — בכתב היד ״בנו״ (מאגרים מסמנו כשיבוש); בדפוס ״בתו״, וכן בהמשך ״שמחת בתי״. ״אם אני רודן עכשיו״ — כך בכתב היד; בדפוס ״אם אני הורגן עכשיו אני מעכב שמחת התורה״.
בדפוס: ״ואמר חבירו לאימא שלום״; ״רבי נחום בר ירמיה הוה בכפר״; ״שבכל מקום שמזכיר מיתתן מזכיר סורחנן״; ״על הקריבה שנכנסו לפני ולפני׳״; בדברי רבי לוי מקדים הדפוס את הרחיצה (״בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו״, שמות ל, כ) ומאחר את השתויי יין; ״הרבה נשים עגונות היו יושבות וממתינות להם והם אומרים אחי אבינו מלך ואבינו כהן גדול אחי אמנו נשיא ואנו סגני כהונה״; ״בשכר ויסתר משה זכה והנה קרן עור פניו״; ״ונמצא בשושבין שלו דבר מקולקל״.
מקבילות: ויקרא רבה כ, ז–י; פסיקתא דרב כהנא כו, ז–י; תנחומא בובר, אחרי מות ו–ח. המשניות — יומא א, א. ״וכי קילורית עלת עמהן לסיני״ — גם ויקרא רבה כ, י.
תאני בשם רבי אליעזר:
לא מתו נדב ואביהוא אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן.
מעשה בתלמיד אחד שהורה הלכה בפני רבי אליעזר רבו.
ואמר לאימא שלום אשתו: זה אינו מוציא שבתואינו מוציא שבתו — אינו חי עד מוצאי השבת — שהוא מת.
וכך היה: לא הוציא שבתו עד שמת.
אמרו לו תלמידיו: רבינו, נביא אתה?
אמר להן: לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי(עמוס ז, יד),
אלא כך מקובלני מרבותיי: כל המורה הלכה בפני רבו — חייב מיתה.
תאנא:
אסור לתלמיד להורות הלכה לפני רבו עד שיהא רחוק מרבו שנים עשר מיל, כנגד מחנה ישראל.
הדא היא דכתיב:
וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁימֹות עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים בְּעַרְבֹות מוֹאָב(במדבר לג, מט).
רבי נחום בר רב ירמיה הוה בחפר; הוו שאלין ליה, והוא מורה.רבי נחום בר… — רבי נחום בר רב ירמיה היה בחפר; היו שואלים אותו, והוא מורה. אמרו לו: רבי, לא כך לימדתנו: אסור לתלמיד להורות הלכה בפני רבו עד שיהא רחוק ממנו שנים עשר מיל, כמחנה ישראל — והרי רבי מני רבך יושב בציפורי! אמר להם: יבוא עלי (רע)! אילו הייתי יודע — לא הייתי מורה. מאותה שעה לא הורה.
רבי נחום בר רב ירמיה היה בחפר; היו שואלים אותו, והוא מורה.
אמרין ליה: רבי, לא כדין אלפן:
אמרו לו: רבי, לא כך לימדתנו:
אסור לתלמיד להורות הלכה בפני רבו עד שיהא רחוק ממנו שנים עשר מיל, כמחנה ישראל —
והא רבי מני רבך יתיב בציפורי!
והרי רבי מני רבך יושב בציפורי!
אמר להו: ייתי עלי, אילו הוית ידע — לא הוית מורה.
אמר להם: יבוא עלי (רע)! אילו הייתי יודע — לא הייתי מורה.
מההיא שעתא לא אורי.
מאותה שעה לא הורה.
בארבעה מקומות מזכיר מיתתן של בני אהרן, ומזכיר את סירחונןסירחונן — קלקולם, חטאם.
כל כך למה? להודיעך שלא נמצא בידם אלא אותו עון בלבד.
רבי אלעזר המודעי אמר:
בוא וראה כמה קשה מיתתן של בני אהרן לפני הקדוש ברוך הוא:
שבכל יום שהוא מזכיר מיתתן של בני אהרן — מזכיר סירחונן.
כל כך למה? כדי שלא יתן פתחון פה לבאי עולם,
שמעשים מקולקלים היה להם בסתר, ולפיכך מתו.
בר קפרא בשם רבי ירמיה בר אלעזר אמר:
בשביל ארבעה דברים מתו בני אהרן:
על הקריבה;
ועל ההקרבה — שהקריבו קרבן מה שלא נצטוו;
ועל אש זרה — שהביאו אש מבית כיריםמבית כירים — מן הכירה שבבית, אש של הדיוט;
ועל שלא נטלו עצה זה מזה.
תני רבי חייא:
אִישׁ מַחְתָּתוֹ(ויקרא י, א) — איש מחיתתומחיתתו — מחתתו:
איש מעצמו עשו, ולא נטלו עצה זה מזה.
רבי מני דשאב ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:
בשביל ארבעה דברים מתו בני אהרן, ובכולם כתוב בהן מיתה:
על ידי שנכנסו שתויי יין — וכתיב בהן: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וְלֹא תָמֻותוּ(ויקרא י, ט);
ועל ידי שנכנסו בלא רחיצת ידים ורגלים — וכתיב בהן מיתה;
ועל ידי שנכנסו מחוסרי בגדים — וכתיב בהם מיתה,
שנאמר: וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו בְּבֹואָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא יִשְׂאוּ עָוֺן וָמֵתוּ וגו׳(שמות כח, מג).
ומה היו חסרין?
אמר רבי לוי:
מעיל היו חסרין — וכתיב בו מיתה,
שנאמר: וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹואוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְיָ וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת(שמות כח, לה).
ועל ידי שלא היו להן בנים — וכתיב בהן מיתה,
שנאמר: וַיָּמׇת נָדָב וַאֲבִיהוּא וגם בָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם(במדבר ג, ד).
אבא חנין אומר:
על ידי שלא היו להם נשים,
דתנינן תמן: וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ(ויקרא טז, ו) — זו אשתו(משנה יומא א, א).
אמר רבי לוי:
שחציםשחצים — גאוותנים היו הרבה, והיו אומרים: איזו אשה הוגנת לנו?
רבי מנחמא בשם רבי יהושע בר נחמיא אומר:
עליהם הוא אומר: בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ(תהלים עח, סג) ובתולותיו לֹא הוּלָּלוּ.
למה בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ? על בתולותיו שלא הוללו.
ועוד מן הדא:
וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְיָ וגו׳(שמות כד, א) —
מלמד שהיו משה ואהרן מהלכין תחלה, ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן, וכל ישראל הולכין מאחריהן;
והיו אומרין: עוד ימותו שני זקנים אלו, ואנו נוהגין בשררה על הציבור תחתיהן.
רבי יודן בשם רבי איבו אמר: בפיהן אמרו זה לזה.
רבי פנחס אומר: בלבם הרהרו.
אמר רבי ברכיה:
אמר להן הקדוש ברוך הוא: אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם(משלי כז, א).
הרבה סייחיןסייחין — עיירים, בני סוסים צעירים מתו, ונעשו עורותיהן שטיחיןשטיחין — מצעים, מרבדים על גבי אימהותיהן.
ועוד מן הדא:
וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות כד, יא) —
אמר רבי פינחס: מיכן שהיו ראויין להשלחת ידלהשלחת יד — לשליחת יד, לעונש.
אמר רבי הושעיא:
וכי קילוריתקילורית — משחת עינים עלתעלת — עלתה עמהן לסיני, דאת אמר: וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ?
אלא מלמד שזנו עיניהם מן השכינה, כאדם שמביט בחבירו מתוך מאכל ומשתה.
רבי יוחנן אמר: אכילה ודאי,
דכתיב: בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים וּרְצוֹנוֹ כְּעָב מַלְקוֹשׁ(משלי טז, טו).
אמר רבי תנחומא:
מלמד שהגיסו את ליבןשהגיסו את ליבן — שהתגאו, ועמדו על רגליהם, וזנו עיניהם מן השכינה.
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר:
משה לא זן עיניו מן השכינה,
שנאמר: וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא וגו׳(שמות ג, ו).
בשכר כִּי יָרֵא — זכה וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו(שמות לד, ל);
בשכר מֵהַבִּיט — זכה וּתְמֻונַת יְיָ יַבִּיט(במדבר יב, ח).
נדב ואביהוא זנו עיניהם מן השכינה — ולא נהנו מן השכינה.
ועוד מן הדא, דכתיב:
וַיָּמׇת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי יְיָ בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה.
אמר רבי יוחנן:
וכי לפני יי מתו?
אלא מלמד שהוא קשה לפני הקדוש ברוך הוא בשעה שבניהם של צדיקים מסתלקין בחייהן.
רב נחמן בעי קמיבעי קמי — שאל לפני רבי פנחס בן חמא בשם רבי סימון:
הכא את אמרהכא את אמר — כאן אתה אומר לִפְנֵי יְיָ לִפְנֵי יְיָ — שני פעמים,
ולהלן הוא אומר לִפְנֵי אֲבִיהֶם(דברי הימים א כד, ב) — פעם אחת;
מלמד: קשה לפני הקדוש ברוך הוא כפלים כאביהם.
בְּמִדְבַּר סִינַי.
אמר רבי מאיר:
וכי במדבר סיני מתו?
אלא מלמד שהוא קשה לפני הקדוש ברוך הוא, שמהר סיני נטלו אפופסיןאפופסין — פסק דין, גזר דין שלהן למיתה.
משל למלך שהיה משיא את בתו,
ונמצא בשושביןבשושבין — ברעו של החתן שלו דבר של זה־טימיאזהטימיא — משוער: דבר פריצות, קלקול.
אמר המלך: אם אני הורגו עכשיו — הריני מערבב שמחת בתי;
למחר שמחתי באה — מוטב בשמחתי, ולא בשמחת בתי.
כך אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני רודןרודן — משוער: רודה בהם, מענישם עכשיו — אני מערבב שמחת התורה;
למחר שמחתי באה — מוטב בשמחתי, ולא בשמחת התורה.
הדא היא דכתיב:
בְּיוֹם חֲתֻונָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ(שיר השירים ג, יא).
בְּיוֹם חֲתֻונָּתוֹ — זה סיני;
וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ — זה אהל מועד.
דרשת הפסוק · ״ובנים לא היו להם ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם״ · בניהם היו קודמים לאלעזר ולאיתמר; ״על פני אהרן״ — בחייו או במותו; קמחית ובניה; מיתת צדיקים מכפרת
בדפוס סימן ז. ״רבי אבא״ — בדפוס ובתנחומא בובר ״רבי אחא״. ״בנחלה״ — הסופר כתב ״בתחלה״, מחקו, ובגליון ״בנחלה״; בדפוס ״שכל הקודם לנחלה קודם לכבוד״. ״אירעה טומאה באלעזר״ — הסופר כתב ״ואיתמר״, מחקו, ובגליון ״אירעה״. ״ש[י]משו״ — השלמת מאגרים. ״לכבוד״, ״בחייו״ (״רבי יצחק אמר בחייו״), ״במותו״ (״אף פני האמור כאן במותו״), ״שימשו״, ״דקמחית״ — אות מסופקת בכתב היד.
בדפוס: ״מעשה בשמעון בן קמחית שיצא לדבר עם המלך של ערביים שמטא נתזא צנורא מפיו על בגדיו״; ״אמרין כל קמחא קמחא דקמחית סולת״; ״מפני מה נסמכה פרשת מיתת אהרן לשבור הלוחות״; ובראיה: ״ויעשו ככל אשר צוה המלך ויעתר אלהים לארץ אחרי כן״.
מקבילות: ויקרא רבה כ, יא–יב; פסיקתא דרב כהנא כו, יא–יב; תנחומא בובר, אחרי מות ט–י.
וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם(במדבר ג, ד).
רבי יעקב בר אבין בשם רבי אבא:
אילו היה להם בנים — היו קודמין לאלעזר ולאיתמר;
שכל הקודם בנחלה — בנו קודם לכבוד,
ובלבד שיהא נוהג במנהג אבותיו.
וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם.
רבי יצחק אמר: בחייו.
ורבי חייא בר אבא אמר: במותו.
על דעתיהעל דעתיה — לפי דעתו דרבי יצחק, דאמר בחייו:
נאמר כאן עַל פְּנֵי, ונאמר להלן: וַיָּמׇת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו(בראשית יא, כח) —
מה פְּנֵי האמור להלן — בחייו, אף כאן — בחייו.
ועל דעתיה דרבי חייא בר אבא, דאמר במותו:
נאמר כאן פְנֵי, ונאמר להלן פְּנֵי(בראשית כג, ג): וַיָּקׇם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ —
מה פְּנֵי האמור להלן — במותו, אף פְנֵי האמור כאן — במותו.
ועל דעתיה דרבי יצחק, דאמר בחייו:
אירעה טומאה באהרן — שימש אלעזר;
אירעה טומאה באלעזר — שימש איתמר.
מעשה בשמעון בן קמחית, שיצא לדבר עם מלך הערביים,
ונתזה צנוראצנורא — טיפה (של רוק) מפיו על בגדיו וטימאתו;
ונכנס יהודה אחיו ושימש תחתיו בכהונה גדולה.
אותו היום ראתה אימןאימן — אמם שני בניה שני כהנים גדולים.
אמרו: שבעה בנים היו לה לקמחית, וכולן שימשו לכהונה גדולה.
נכנסו חכמים אצלה, אמרו לה: אמרי לנו, מה מעשים טובים יש בידיך?
אמרה להם: העבודההעבודה — לשון שבועה: בעבודת בית המקדש! שלא ראו קורות ביתיקורות ביתי — קורות הגג של ביתי משערות ראשי לעולם מימי.
אמרו: כל קמחיא קמחיןכל קמחיא קמחין — כל הקמחים — קמח — וקימחא דקמחית סולתאוקימחא דקמחית סולתא — וקמחה של קמחית — סולת.
קראו עליה את הפסוק הזה:
כׇּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ(תהלים מה, יד).
על דעתיה דרבי חייא, דאמר במותו:
מת אהרן — שימש אלעזר;
מת אלעזר — שימש איתמר.
אמר רבי אבא בר אבינא:
מפני מה נסמכה מיתת מרים לפרשת אפר הפרה?
אלא מלמד: שכשם שאפר הפרה מכפר — כך מיתת מרים מכפרת.
אמר רבי יודן:
מפני מה נסמכה מיתת אהרן לשבירת הלוחות?
אלא מלמד שקשה לפני הקדוש ברוך הוא מיתתו של אהרן כשבירת הלוחות.
אמר רבי חייא בר אבא:
באחד בניסן מתו בניו של אהרן; ומפני מה מזכיר מיתתן ביום הכפורים?
אלא מלמד: שכשם שיום הכפורים מכפר,
שנאמר: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם וגו׳(ויקרא טז, ל) —
כך מיתתן של צדיקים מכפרת.
ומנין שמיתתן של צדיקים מכפרת?
שנאמר: וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו(שמואל ב כא, יד),
וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ.
חלק ג
פתיחתא
פתיחתא שביעית · אליהוא תמה: מטות יבשים פרחו, ובני אהרן נכנסו חיים ויצאו שרופים; תפלת משה עשתה מחצה; ״על כל דבר פשע״
אַף־לְזֹאת יֶחֱרַד לִבִּי וְיִתַּר מִמְּקוֹמוֹ(איוב לז, א)
בדפוס סימן ח (״וידבר יי אל משה אחרי מות, זה שאמר אליהוא״); בתנחומא בובר, אחרי מות יא–יב. אחרי גוף הדרשה, בסדר כתב היד.
״וכתב שמו על כל שבט ושבט״ — מאגרים מסמן ״על״ כשיבוש; בדפוס ״וכתב שמו של כל שבט ושבט כל מטהו״. ״בחייו שלעולם״ — בכתב היד ״שלעו׳״. ״לא כך כתבתי״, ״בשעה שעשו״ — אות מסופקת בכתב היד. ״ועשת תפלתו מחצה״ — כך בכתב היד (פעמיים); בדפוס ״ועשתה״. ״אותו מעשה״ — בדפוס ״את העגל״. ״שמלה לך״ — בפסוק (ישעיה ג, ו) ״שמלה לכה״. ״וידבר יי אחרי מות״ — בפסוק (ויקרא טז, א) ״וידבר יי אל משה אחרי מות״.
בדפוס: ״חסר המקרא, כלומר, מהר וגמל וכשגמל שקדים גמל כל מי שהיה שוקד רע על שבטו של לוי״; ״ואין השמדה אלא כליון בנים״; ״אמר ליה הקב״ה לאהרן״.
מקבילה: תנחומא בובר, אחרי מות יא–יב (״וידבר יי אל משה אחרי מות. זש״ה אף לזאת יחרד לבי״; ״ארבעתן היו ראויין למות ונתפלל משה עליהן ועשתה תפלתו מחצה״). והשוו ד לעיל, בפתיחתא של רבי אחא בר זעירא על אותו פסוק.
וַיְדַבֵּר יְיָ אַחֲרֵי מוֹת(ויקרא טז, א).
אמר אליהוא: אַף לְזֹאת יֶחֱרַד לִבִּי וְיִתַּר מִמְּקוֹמוֹ(איוב לז, א).
אליהוא היה צופה היאך בניו של אהרן נכנסין להקריב ויוצאין שרופים,
ותמה ואמר: אַף לְזֹאת יֶחֱרַד לִבִּי.
ומה ראה לומר כן?
אלא בשעה שנתפקקהשנתפקקה — שנתערערה, שנתפקפקה הכהונה ביד אהרן — מה כתיב שם?
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנוּ אֵלָיו כׇּל נְשִׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד(במדבר יז, כא);
וכתב שמו על כל שבט ושבט, ועל מטהו;
ושם אהרן כתב על מטה לוי, ונתנו באמצע.
אמר משה: שלא יאמרו ישראל: מריח היהמריח היה — חש היה, מכיר היה בשכינה, ועשה פרי.
אמר משה: הריני נותנו באמצע, שלא אתן פתחון פהפתחון פה — פתח לטענה,
שנאמר: וּמַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם.
מה כתיב שם?
וַיַּנַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֹּות לִפְנֵי יְיָ וגו׳(במדבר יז, כב);
וַיְהִי מִמׇּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח וגו׳(במדבר יז, כג).
חסר המקרא כלום?
מהו וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים? גמל כל מי שהיה שוקדשוקד — מצפה, אורב רעה על שבטו של לוי.
ומה אם עצים יבשים — הריחו בחייו שלעולם, והפריחו, ועשו פירות, ויצאו חיים;
ובני אהרן — שנכנסו חיים, ויצאו שרופים!
והיה מביט באילו ובאילו, ואומר: אַף לְזֹאת יֶחֱרַד לִבִּי וְיִתַּר מִמְּקוֹמוֹ.
אימתי? — וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן:
שארבעתם היו ראויים למות, ונתפלל משה עליהם, ועשתועשת — ועשתה תפלתו מחצה.
אימתי? בשעה שעשו ישראל אותו מעשה. מה כתיב שם?
וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף יְיָ מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ(דברים ט, כ);
ואין השמדה אלא כלייה,
שנאמר: וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשׇׁרָשָׁיו מִתָּחַת(עמוס ב, ט).
כיון שנתפלל משה — עשת תפלתו מחצה:
אַחֲרֵי מוֹת.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אהרן, לא כך כתבתי בתורתי:
עַל כׇּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר(שמות כב, ח)?
עַל שׁוֹר — אין אתה זוכר מעשה שור, מה שעשית בשור?
שנאמר: וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר(תהלים קו, כ).
עַל חֲמוֹר — אותן המצרים, שכתוב בהן: אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם(יחזקאל כג, כ) —
עשית להם עגל שיהו משתחוים לו,
שנאמר: וְהָאסַפְסֻוף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ וגו׳(במדבר יא, ד).
עַל שֶׂה — אלו ישראל,
שנאמר: שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל(ירמיה נ, יז).
עַל שַׂלְמָה — אותן שכתוב בהן: שִׂמְלָה לך קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ(ישעיה ג, ו).
עַל כׇּל אֲבֵדָה — אותן שכתוב בהן: צֹאן אֹובְדוֹת הָיוּ עַמִּי(ירמיה נ, ו).
כִּי הוּא זֶה — אותן שאמרו: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם(שמות לב, ד),
וכתיב: וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדֹולוֹת(נחמיה ט, יח).
עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם — זה משה, דכתיב בו: רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה(שמות ז, א) — שישב משה ודנןודנן — ודן אותם.
אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻון אֱלֹהִים — אלו הדיינין.
יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם — אלו בני אהרן:
אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן.
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | רָ | — (הוספה) |
| א | צ | — (הוספה) |
| א | ר | — (הוספה) |
| א | רבי | — (הוספה) |
| א | נחשב | נחשת |
| א | קודו | קורו |
| א | לאבל | להבל |
| ב | אלילים | אלני׳ |
| ב | א | — (הוספה) |
| ב | ש | — (הוספה) |
| ב | עולמי | עמלי |
| ד | אהרן | איוב |
| ו | ובתולותיו | על בתולותיו |
| ו | ר | — (הוספה) |
| ו | כִּי יָרֵא | — (הוספה) |
| ו | בתו | בנו |
| ז | י | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212 |
מדרש תנחומא
דרשה ב
אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה(ויקרא יז, ג)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · קצרה · קילוסה של החמה; יהושע אומר לשמש ״דום״; ״ובכל מקום מוקטר״ — זו תפלת המנחה
כִּי מִמִּזְרַח־שֶׁמֶשׁ וְעַד־מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכׇל־מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי־גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר יְיָ צְבָאוֹת(מלאכי א, יא)
בדפוס סימן ט; בתנחומא בובר, אחרי מות יד. הפתיחתא אינה נחתמת ב״איש איש מבית ישראל״; היא נוגעת בו רק בקושייתו של רבי אמי.
״מבני ישראל״ — כך בכתב היד, כאן ובסימן יא; בפסוק (ויקרא יז, ג) ״מבית ישראל״. ״ש[ע]מד יהושע״ — השלמת מאגרים. ״תכון״ — הכ׳ מסופקת. ״ויהי [בעלות] המנחה״ — בכתב היד ״ככלות״ (מאגרים מסמנו כשיבוש); בפסוק (מלכים א יח, לו) ובדפוס ״בעלות״. ״רבי שמואל בר נחמני… שמואל בר נחמן״ — כך בכתב היד; בדפוס ״רבי שמואל בר נחמן״ בשני המקומות.
בדפוס: ״שכל זמן שהוא מקלס יש בו כח להלך דמם עמד״; ״ואל פתח אהל מועד לא הביאו, בבל תביאו״; ״איזו היא מנחה טהורה בכל מקום״ (תחת ״אף היא מנחה טהורה בכל מקום״); ״דום אתה ואני אומר שירה בעבורך״.
וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר(ויקרא יז, א),
דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן(ויקרא יז, ב),
אִישׁ אִישׁ מבני יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב וגו׳(ויקרא יז, ג).
ורוח הקדש צווחתצווחת — צועקת, מכריזה בו:
כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם(מלאכי א, יא).
משעה שהשמש זורח עד שהוא שוקע — אין קילוסוקילוסו — שבחו של הקדוש ברוך הוא פוסק מפיו,
שנאמר: מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻולָּל שֵׁם יְיָ(תהלים קיג, ג).
וכן את מוצא בשעה שעמד יהושע ועשה מלחמה בגבעון. מה כתיב שם?
אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַיְיָ בְּיוֹם תֵּת יְיָ אֶת הָאֱמֹורִי וגו׳(יהושע י, יב).
בקש יהושע לשתקלשתק — להשתיק את החמה.
לא אמר לו ״שמש בגבעון עמוד״, אלא דּוֹם.
למה אמר לו דּוֹם?
שכל שעה שהוא מהלך — ומקלס להקדוש ברוך הוא;
וכל זמן שהוא מקלס — יש בו כח להלך;
דמםדמם — שתק, נח — עומד.
לכך אמר לו יהושע שיעמוד,
שנאמר: שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם.
אמר לו השמש ליהושע: וכי יש לקטן אומר לגדול ״דום״?
אני נבראתי ברביעי, ובני אדם נבראו בשישי — ואתה אומר לי ״דום״?
אמר לו יהושע: בן חורין שהוא קטן, ויש לו עבד זקן — אינו אומר לו ״שתוק״?
אברהם אבי — הקנה לו הקדוש ברוך הוא השמים והארץ,
שנאמר: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹונֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ(בראשית יד, יט).
ולא עוד, אלא שנשתחוה השמש ליוסף,
שנאמר: וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי(בראשית לז, ט).
הוי שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם.
אמר לו ליהושע: וכך אתה גוזר עלי שאדום?
אמר לו: הין.
אמר לו: וכיון שאני שותק — מי יאמר קילוסו של הקדוש ברוך הוא?
אמר לו: דום אתה, ואני אומר שירה,
שנאמר: אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַיְיָ בְּיוֹם תֵּת יְיָ;
ואין אָז אלא שירה,
שנאמר: אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות טו, א).
וּבְכׇל מָקוֹם מֻוקְטָר מֻוגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה.
שאל רבי אמי את רבי שמואל בר נחמני:
מהו וּבְכׇל מָקוֹם מֻוקְטָר מֻוגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה?
והתורה מזהרת ואומרת: פֶּן תַּעֲלֶה עֹולֹותֶיךָ בְּכׇל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה(דברים יב, יג), כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְיָ(דברים יב, יד);
וכן הוא אומר: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב,
וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ(ויקרא יז, ד) —
ואת אומר: וּבְכׇל מָקוֹם מֻוקְטָר מֻוגָּשׁ לִשְׁמִי?
אמר לו שמואל בר נחמן:
אף היא מנחה טהורה בכל מקום —
אין מֻוקְטָר אלא תפלת המנחה,
שנאמר: תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב(תהלים קמא, ב),
ואומר: וַיְהִי(מלכים א יח, לו) בעלות הַמִּנְחָה וגו׳.
פתיחתא שנייה · משל לעשיר שנשא אשה — מכאן ואילך הקרבנות לאהל מועד; ובזמן שאין מקדש, דברי תורה משולים לקרבנות
הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת־צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי־צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל־מִזְבַּחֲךָ פָרִים(תהלים נא, כ–כא)
בדפוס סימן י; בתנחומא בובר, אחרי מות טו–טז.
״לעשיר גדול רווק״ — בדפוס ״לעשיר גדול וחזק״. ״שהסוחרים באין״ — הסופר כתב ״שהסריסים״, מחקו, ובגליון ״שהסוחרים״; בדפוס ״כשהסריסים באים הוא אומר לכו לחנות במקום אחר״. ״להקדוש ברוך הוא״ — בכתב היד ״להק׳״. ״שהן משולין״ — הסופר כתב ״שבהן״, מחקו, ובגליון ״שהן״. ״אין בית המקדש קיים״ — הב׳ מסופקת. ״וזה הדבר״ — לשון שמות כט, א (״וזה הדבר אשר תעשה להם״, ראש פרשת קרבנות המילואים); בדפוס ״זה הדבר״, ובתנחומא בובר הוא מוסב על ויקרא יז, ב (״זה הדבר אשר צוה יי״).
מקבילות: תנחומא בובר, אחרי מות טו–טז. התורה כלחם וכיין (״לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי״) — גם פסיקתא דרב כהנא כז, א (״קחו מוסרי ואל כסף… על שלא שבעתם מלחמה של תורה ומיינה של תורה, דכתיב לכו לחמו בלחמי״).
אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל(ויקרא יז, ג).
זה שאמר הכתוב:
הֵטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן וגו׳(תהלים נא, כ),
אָז תַּחְפֹּוץ זִבְחֵי צֶדֶק וגו׳(תהלים נא, כא).
למה הדבר דומה?
לעשיר גדול רווקרווק — אדם שלא נשא אשה, ואין לו אשה — אין ביתו בית.
למה?
כיון שהסוחרים באין — הוא אומר להם: לכו לחנות.
למה? לפי שאין לו בית ולא אשה.
נטל אשה — היה אומר להן: מיכאן ואילך, כל מה שאתם מביאין — העלו אותו לבית.
כך, כל ימים עד שלא יעמיד משה אהל מועד — היו הקרבנות קריבים בכל מקום,
שנאמר: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות כד, ה);
וכן הוא אומר: דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַיְיָ אֱלֹהֵינוּ(שמות ח, כג).
כיון שהוקם המשכן, אמר לו למשה: אמור להם לישראל:
מיכאן ואילך אין אתם רשאים להקריב קרבנות אלא באהל מועד.
שם היו מעלין את הדרוןהדרון — הדורון, המנחה להקדוש ברוך הוא,
שכך כתיב: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹולֹותֶיךָ בְּכׇל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה(דברים יב, יג), כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר וגו׳(דברים יב, יד).
היכן בחר? בירושלם,
שנאמר: כִּי בָחַר יְיָ בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ(תהלים קלב, יג).
לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם:
אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט וגו׳.
צפה הקדוש ברוך הוא שבית המקדש עתיד ליחרב,
ואמר הקדוש ברוך הוא לישראל:
כל זמן שבית המקדש קיים, ואתם מקריבים קרבנות לתוכו — מתכפר עליכם;
ובזמן שאין בית המקדש קיים — במה מתכפר עליכם?
התעסקו בדברי תורה, שהן משולין בקרבנות, והן מכפרין עליכם,
שנאמר: וְזֶה הַדָּבָר(שמות כט, א);
וכן הנביא אמר: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְיָ(הושע יד, ג).
בכל הקרבנות נמשלו דברי תורה:
מקריבים נסך על גבי המזבח, שנאמר: וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין(במדבר טו, ה) —
נמשלה תורה ביין, שנאמר: וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי(משלי ט, ה).
מקריבין לחם על גבי המזבח, שנאמר: אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי וגו׳(במדבר כח, ב),
ואומר: וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד(שמות כה, ל) —
נמשלה תורה בלחם, שנאמר: לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי.
מקריבין שמן על גבי המזבח, שנאמר: סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן(במדבר ז, יג) —
ונמשלה תורה בשמן, שנאמר: בְּכׇל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר(קהלת ט, ח).
חלק ב
גוף הדרשה וחתימה
דרשת הפסוק · ״איש איש מבית ישראל אשר ישחט״ · רבי עקיבא ורבי ישמעאל על הבשר במדבר; התורה חסה על נכסיהם של ישראל ולמדה דרך ארץ
בדפוס סימן יא; בתנחומא בובר, אחרי מות יז.
״וכאן אסורה״ — בדפוס ״וכאן אסרה תורה״. ״מבני ישראל״ — בפסוק (ויקרא יז, ג) ״מבית ישראל״. ״הזהירו עצמן״ — הסופר כתב ״התירו״, מחקו, ובגליון ״הזהירו״; וכך בדפוס. ״[ודי] חלב עזים״ — בכתב היד ״חיי״ (מאגרים מסמנו כשיבוש); בפסוק (משלי כז, כז) ובדפוס ״ודי״. ״וללחם ביתך״ — בפסוק ״ללחם ביתך״. ״ולקחת מבקרך ומצאנך״ — בפסוק (דברים יב, כא) ובדפוס ״וזבחת מבקרך ומצאנך״. ״מרבין״ — הב׳ מסופקת. ״בשחיטה״ — הסופר כתב ״בשתיה״, מחקו, ובגליון ביד אחרת ״בשחיטה״; בדפוס ״לפיכך משה מזהיר ומרמז להם שלא יהו מרבין באכילה ושתיה״.
בדפוס: ״ואם יהיה לו חמשים יהא אוכל ליטרא של בשר בכל יום ויום״.
מקבילות: תנחומא בובר, אחרי מות יז. רבי ישמעאל ורבי עקיבא על בשר תאוה במדבר ובארץ — ספרי דברים עה, ב (ושם ״לא בא הכתוב אלא ללמדך דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון״). דברי רבי אלעזר בן עזריה — בבלי חולין פרק ו, פד ע״א (״מי שיש לו מנה יקח לפסו ליטרא ירק״).
אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט(ויקרא יז, ג).
רבי עקיבא אומר:
כשהיו ישראל במדבר — היו נוחריןנוחרין — שוחטים שלא כדין, בדקירה בנחיריים את הבהמה ואוכלין אותה;
וכאן אסורה,
ואמר להן: אִישׁ אִישׁ מבני יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט,
וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קׇרְבָּן(ויקרא יז, ד).
אמר להם: אסור לכם לשחוט חוץ מאהל מועד.
רבי ישמעאל אומר:
כיון שאמר להם משה — היו מתאוין לאכל בשר;
באותה שעה הזהירו עצמן מן השחיטה, שלא לשחוט חוץ מאהל מועד.
ולמה כן? אלא שהיו להוטיןלהוטין — משתוקקים, רודפים עד עכשיו אחר עבודה זרה.
ומניין שהיו שוחטין לעבודה זרה?
שכך כתיב: וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִים(ויקרא יז, ז).
וכיון שבקשו ליכנס לארץ ישראל, באו להם אצל משה.
אמרו לו: רבינו, אם בקשנו לאכל בשר — כיצד נעשה?
אמר להם:
לשעבר, שהייתם במדבר — היה לכם אסור לשחוט חוץ מאהל מועד;
אבל כשאתם נכנסין לארץ — מותר לכם לשחוט בכל מקום,
שנאמר: כִּי יַרְחִיב יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻולְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹוכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר וגו׳(דברים יב, כ).
אמר להם: לא בשביל שהתרתי לכם את השחיטה תהיו נוטלין מן הצאן ושוחטין.
אמר שלמה: ודי חֲלֵב עִזִּים לְלַחְמְךָ לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ(משלי כז, כז).
משה מלמד להם לישראל, ואומר להם:
אם יש לך כבשים — מה שאתה גוזז מהם לכסות שלך,
שנאמר: כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ וּמְחִיר שָׂדֶה עַתּוּדִים(משלי כז, כו).
מהו וּמְחִיר שָׂדֶה עַתּוּדִים? שכר שאתה עושה מן העתודים — הוי לוקח בהן שדה.
וְדֵי חֲלֵב עִזִּים לְלַחְמְךָ וללחם בֵּיתֶךָ.
אמר רבי עקיבא:
ראה היאך חס הקדוש ברוך הוא על נכסיהן של ישראל.
ראה מהו אומר: ולקחת מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ(דברים יב, כא) — ממה שהן יולדות.
לא תהא נוטל מן הצאן ושוחט, ולא נוטל ומקרב, אלא ממה שהן מולידות.
ומניין? שכך כתיב: כׇּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר(דברים טו, יט) —
ממה שהן מולידות אתה רשאי להקריב.
אמר רבי אלעזר בן עזריה:
למדתך התורה דרך ארץ:
אם יהיה לאדם מישראל עשרה ליטריןליטרין — ליטרות של כסף — יהא אוכל ירק בקדירה;
ואם יהיה לו עשרים — יהא אוכל בלפסבלפס — בקדרה רחבה, באלפס;
ואם יהא לו שלשים — יאכל ליטרא של בשר משבת לשבת;
ואם יהא לו חמשים — יהא אוכל בשר בכל יום.
כל כך למה? כדי לחוס על נכסיהן של ישראל.
אמר רבי אלעזר בן שמוע:
כשהוא לוקח משבת לשבת — לא יהא לוקח עד שיהא נימלךנימלך — מתייעץ בתוך ביתו.
ומנין שכן כתיב? שנאמר: וְאָמַרְתָּ אֹוכְלָה בָשָׂר.
לפיכך משה מזהירן שלא יהו מרבין בשחיטה.
דרשת הפסוק · ״איש איש מבית ישראל אשר ישחט… ואל פתח אהל מועד לא הביאו״ · וחתימה · השוחט חוץ למשכן כשופך דם, וזובח תודה רואה בישועה; כביכול הקדוש ברוך הוא נושע; לעתיד לבוא — הוא בעצמו גואל
בדפוס סימן יב; בתנחומא בובר, אחרי מות יח.
״וי[ו]שע כתיב״ — השלמת מאגרים; הדרשה קוראת ״ויושע״ (נפעל), וכך בדפוס ״ויושע כתיב כאן כביכול עם ישראל הוא נגאל״. ״לאדם שהיה לו סאה״ — בדפוס ״משל לאדם שהיה לו סאה של חוטין של מעשר שני״. ״במדינים״ — הד׳ מסופקת. ״וכן על ידי השופטים״ — הסופר כתב ״וכאן״ ומחק את האל״ף.
מקבילות: תנחומא בובר, אחרי מות יח. ״שוחט השור מכה איש״ — גם ויקרא רבה כב, ו (הגוזל את חבירו כהורגו, והזהרה מאיסור במה). המשנה — זבחים יד, ד.
אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט וגו׳(ויקרא יז, ג),
וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קׇרְבָּן(ויקרא יז, ד).
ישעיה אומר: שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה אִישׁ(ישעיה סו, ג) —
מי שהוא גונב שורו של חבירו ושוחטו — כאילו לבעליו הוא שוחט.
דבר אחר:
שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה אִישׁ.
עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות; משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים(משנה זבחים יד, ד).
אמר הקדוש ברוך הוא: מי שהוא מקריב שור חוץ מאהל מועד — כמכה איש, כאילו נפש שוחט,
שנאמר: דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ.
וכל מי שהוא שוחט במשכן — יכבדני,
שנאמר: זֹובֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים(תהלים נ, כג).
ומה שכר אני פורע לו? כשאביא ישועה לישראל — הוא זוכה לראות בה,
שנאמר: וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים.
אמר רבי אבהו:
כל ישועה שבאה לישראל — היא של הקדוש ברוך הוא,
שנאמר: עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה(תהלים צא, טו).
אמרו ישראל: רבונו של עולם, הואיל ואמרת עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה —
הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי(תהלים ס, ז):
שאם אתה עונה אותנו — הישועה שלך היא,
שנאמר: וּלְכָה לִישֻׁועָתָה לָּנוּ(תהלים פ, ג);
שלא תהא הימין לאחור,
שנאמר: הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ(איכה ב, ג).
אמר רבי ברכיה הכהן ברבי:
ראה מה כתיב:
גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא(זכריה ט, ט).
״צדיק ומושיע״ אין כתיב כן, אלא צַדִּיק וְנוֹשָׁע.
וכן הוא אומר: אִמְרוּ לְבַת צִיּוֹן(ישעיה סב, יא) — ״הנה מושיעך בא״ אין כתיב כן, אלא יִשְׁעֵךְ.
כביכול — הוא נושע.
אמר רבי מאיר:
וַיּוֹשַׁע יְיָ בַּיּוֹם הַהוּא(שמות יד, ל) — ״ויושע״ כתיב:
כביכול, כישראל הוא נגאל;
וכל זמן שישראל נגאלין — כאילו הוא נגאל.
אמר רבי אסי:
משה מקלס לכנסת ישראל: אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ(דברים לג, כט) —
״עם הושיע ביי״ אין כתיב כן, אלא עַם נוֹשַׁע בַּיְיָ.
לאדם שהיה לו סאה של חטים של מעשר שנימעשר שני — המעשר הנאכל בירושלים, ונפדה בכסף — מהו עושה? נותן מעות ופודה אותו;
כך ישראל — במה הן נפדין? כביכול, בהקדוש ברוך הוא:
עַם נוֹשַׁע בַּיְיָ.
אמר הקדוש ברוך הוא:
בעולם הזה הייתם נושעים על ידי בני אדם:
במצרים — על ידי משה ואהרן;
בימי סיסרא — על ידי ברק ודבורה;
במדינים — על ידי שמגר בן ענת,
שנאמר: וַיּוֹשַׁע גַּם הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל(שופטים ג, לא);
וכן — על ידי השופטים.
ועל ידי שהיו בשר ודם — אתם חוזרים ומשתעבדים.
אבל לעתיד לבוא — אני בעצמי גואל אתכם, ושוב אין אתם משתעבדין,
שנאמר: יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּיְיָ תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים לֹא תֵבֹושׁוּ וְלֹא תִכָּלְמוּ עַד עוֹלְמֵי עַד(ישעיה מה, יז).
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ט | ע | — (הוספה) |
| ט | בעלות | ככלות |
| יא | ודי | חיי |
| יב | ו | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212 |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212 |