מכילתא דרבי ישמעאל

פרשת בשלח: מסכתא דשירה

מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות

מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז

תוכן העניינים ↓

תוכן העניינים

  1. ואז ישיר · חלק אשמות טו, א
§§06§§

מכילתא דרבי ישמעאל

מסכתא דשירה: אז ישיר · חלק א

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיְיָ וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַיְיָ כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם(שמות טו, א)

בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות

על פי כתב יד אוקספורד, בודליאנה 151 · מסכתא דשירה, פרשות א–ו (תחילתה) §§cover-end§§

חלק א

פרשה א · אז ישיר משה

אאָז יָשִׁיר מֹשֶׁה — אז לשעבר ואז לעתיד לבוא

דרשת הפסוק · ״אז ישיר משה ובני ישראל״ · ״אז״ לשעבר ו״אז״ לעתיד; תחיית המתים מן התורה; משה שקול כישראל

כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה א״, פסקה ראשונה; הורוביץ–רבין עמ׳ 116).

״ויש אז לעתיד לבוא״ — באל״ף של ״אז״ ספק במאגרים. ״אז ידלג כאייל פס׳״ — הסופר קיצר את הפסוק, ונפתח כבמקרא (״פסח״).

״רבי אומר: ׳אז שר משה ובני ישראל׳ אינו אומר כן״ — בהורוביץ–רבין ״דבר אחר: אז שר משה אין כתיב כאן״, בלי ייחוס לרבי.

״משה שקול כישראל… בשעה שאמר משה שירה כנגד כל ישראל״ — בהורוביץ–רבין שתי דרשות: ״משה שקול כנגד כל ישראל וישראל שקולין כמשה בשעה שאמרו שירה. דבר אחר: משה ובני ישראל — מגיד שאמר משה שירה כנגד כל ישראל״; בכתב היד נבלעו זו בזו.

מקבילה: מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי טו, א (״אז״ לשעבר ולעתיד לבוא, ״אז ימלא שחוק פינו״, ״לתחיית המתים״, משה שקול כנגד ישראל).

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה(שמות טו, א) —

יש אז לשעבר, ויש אז לעתיד לבוא.

אָז הוּחַל לִקְרֹוא בְּשֵׁם יְיָ(בראשית ד, כו);

אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים(שמות ד, כו);

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה;

אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל(במדבר כא, יז);

אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ(יהושע י, יב);

אָז אָמַר דָּוִד(דברי הימים א טו, ב);

אָז אָמַר שְׁלֹמֹה(מלכים א ח, יב) —

הרי אילו לשעבר.

יש אז לעתיד לבא:

אָז תִּירְאִי וְנָהַרְתְּ(ישעיה ס, ה);

אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ(ישעיה נח, ח);

אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּיל פִּסֵּחַ(ישעיה לה, ו);

אָז תִּפָּקַחְנָה(ישעיה לה, ה);

אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה(ירמיה לא, יג);

אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ(תהלים קכו, ב);

אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְיָ —

הרי אילו לעתיד לבא.

רבי אומר:

אז שר משה ובני ישראל אינו אומר כן, אלא אָז יָשִׁיר —

נמצינו למידים שתחיית המתים מן התורה.

משה שקול כישראל

מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל —

משה שקול כישראל, וישראל שקולין כמשה;

בשעה שאמר משה שירה — כנגד כל ישראל.

באֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת — עשר שירות

דרשת הפסוק · ״את השירה הזאת״ · עשר שירות; דבר שאדם נותן נפשו עליו נקרא על שמו

כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה א״, סוף הפסקה הראשונה ותחילת השנייה; הורוביץ–רבין עמ׳ 116–118). במאגרים פסקה חדשה פותחת ב״וכן את מוצא שכל דבר ודבר״, באמצע השירה השמינית; כאן הגבול הועבר לדיבור המתחיל ״את השירה הזאת״.

״והלא תורת אלהים היא… מה תלמוד לומר זכרו״ — בגליון כתב היד. ״והלא המשפט לאלהים הוא, שנאמר״ — הסופר כתב ״ומה תלמוד לומר״ ומחקו, וכתב בגליון ״שנאמר״; ״ומה תלמוד לומר״ שלפני ״שפטים ושוטרים״ — בגליון. ״וכי היכן מצינו במשה שנתן נפשו״ — הסופר כתב ״שנא׳״ ומחקו, ובגליון ״שנתן״.

״בצאתו לפני החלוץ אומר הודו ליי כי לעולם חסדו״ — הסופר כתב ״כי טוב לעולם״ ומחק ״טוב״, כדרשה שלאחריו. ״שכל הודייות שבתורה״ — כתוב פעמיים, והשני נמחק. ״עשירית״ — בגליון. ״אם יולד זכר״ — ״אם״ כתוב פעמיים, והשני נמחק.

״על אבידתן של צדיק אחד״ — ״אבידתן״ מסומן ״כך״ במאגרים; נשאר. בהורוביץ–רבין ״קל וחומר על הצדיקים שאחד שקול ככל העולם כולו״.

״וכן הוא אומר ׳הודו ליי כי לעולם חסדו׳״ — כך בכתב היד; בהורוביץ–רבין ״ובזו לא נאמר כי טוב״, וזה פשר הדברים: בהודיית יהושפט אין ״כי טוב״.

״ויועץ כל העם… בהדרת קודש בצאתו… אומר״ — כך המדרש (דברי הימים ב כ, כא: ״ויועץ אל העם… להדרת קדש בצאת… ואמרים״). ״שירו ליי שיר חדש תהלתו בקצה הארץ״ — כך המדרש (ישעיהו מב, י: ״מקצה הארץ״). ״מזמר שיר״ (בפעם השנייה) — כתיב כתב היד.

״זכור יי לדוד את כל עונתו״ — כך בכתב היד (תהלים קלב, א: ״ענותו״), ולכן ״עונתו״ מחוץ לסימון הפסוק. ״עתה ראה ביתך דוד״ (מלכים א יב, טז) — כך בכתב היד ובהורוביץ–רבין, והכוונה לבית שבנה שלמה הנקרא על שם דוד.

מקבילה: מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי טו, א (עשר שירות; ״כביכול אין שמחה לפני המקום באבדן של רשעים״).

אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת(שמות טו, א) —

וכי שירה אחת היא? והלא עשר שירות הן!

הראשונה — במצרים,

שנאמר: הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג(ישעיה ל, כט).

השנייה — שנאמרה על הים,

שנאמר: אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

שלישית — שנאמרה על הבאר,

שנאמר: אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר(במדבר כא, יז).

רביעית — שאמר משה,

שנאמר: וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּוב וגו׳(דברים לא, כד).

חמישית — שאמר יהושע:

אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ וגו׳(יהושע י, יב).

ששית — שאמרה דבורה וברק,

שנאמר: וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק וגו׳(שופטים ה, א).

שביעית — שאמר דוד:

וַיְדַבֵּר דָּוִד לַיְיָ אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה(שמואל ב כב, א).

השמינית: חנוכת הבית לדוד

שמינית — שאמר שלמה:

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד(תהלים ל, א).

וכי דוד בנאו? והלא שלמה בנאו,

שנאמר: וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת וַיְכַלֵּהוּ(מלכים א ו, יד)!

ומה תלמוד לומר מִזְמר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד?

אלא: לפי שנתן דוד נפשו עליו — נקרא על שמו.

וכן הוא אומר:

זְכוֹר יְיָ לְדָוִד אֵת כׇּל(תהלים קלב, א) עונתו אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַיְיָ נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב(תהלים קלב, ב) אִם אָבֹוא בְּאֹהֶל בֵּיתִי וגו׳(תהלים קלב, ג),

עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַיְיָ(תהלים קלב, ה),

הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה מְצָאנוּהָ(תהלים קלב, ו).

מהו אומר? עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד(מלכים א יב, טז).

הא לפי שנתן דוד נפשו עליו — לכך נקרא על שמו.

שלשה דברים נתן משה נפשו עליהם

וכן את מוצא: שכל דבר ודבר שאדם נותן נפשו עליו — נקרא על שמו.

שלשה דברים נתן משה נפשו עליהם, ונקראו על שמו.

נתן נפשו על התורה — ונקראת על שמו,

שנאמר: זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי(מלאכי ג, כב).

והלא תורת אלהים היא, שנאמר: תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה(תהלים יט, ח)!

מה תלמוד לומר זִכְרוּ?

אלא: לפי שנתן נפשו עליה — נקראת על שמו.

וכי היכן מצינו במשה שנתן נפשו על התורה?

שנאמר: וַיְהִי שָׁם עִם יְיָ אַרְבָּעִים יוֹם(שמות לד, כח),

ואומר: וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם(דברים ט, ט).

הא לפי שנתן נפשו על התורה — נקראת על שמו.

נתן נפשו על ישראל — ונקראו על שמו,

שנאמר: לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ(שמות לב, ז).

והלא עם יי הם, שנאמר: וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ(דברים ט, כט),

ואומר: בֶּאֱמֹור לָהֶם עַם יְיָ אֵלֶּה(יחזקאל לו, כ)!

ומה תלמוד לומר כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ?

אלא: לפי שנתן נפשו על ישראל — נקרא על שמו.

וכי היכן מצינו במשה שנתן נפשו על ישראל?

שנאמר: וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא וגו׳(שמות ב, יא),

ואומר: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וגו׳(שמות ב, יב).

הא לפי שנתן נפשו על ישראל — נקרא ישראל על שמו.

נתן נפשו על הדיינין — ונקראו הדינים על שמו,

שנאמר: שֹׁופְטִים וְשֹׁוטְרִים תִּתֶּן לְךָ וגו׳(דברים טז, יח).

והלא הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא(דברים א, יז), שנאמר: כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא!

ומה תלמוד לומר שֹׁפְטִים וְשֹׁוטְרִים?

אלא: לפי שנתן נפשו על הדינים — נקרא הדיינים על שמו.

וכי היכן מצינו במשה שנתן נפשו על הדיינין?

שנאמר: וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי(שמות ב, יג),

ואומר: וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ וגו׳(שמות ב, יד),

וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וגו׳(שמות ב, טו),

וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וגו׳(שמות ב, טז),

וכתיב: וַיָּבֹואוּ הָרֹועִים וַיְגָרְשׁוּם(שמות ב, יז).

מדיינין ברח, ולדיינין חזר:

צִדְקַת יְיָ עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל(דברים לג, כא).

הא לפי שנתן נפשו על הדינין — נקראו הדיינין על שמו.

התשיעית והעשירית

תשיעית — שאמר יהושפט,

שנאמר: וַיִּוָּעַץ כל הָעָם וַיַּעֲמֵד מְשֹׁורְרִים לַיְיָ וּמְהַלְלִים בהדרת קֹודֶשׁ בצאתו לִפְנֵי הֶחָלוּץ(דברי הימים ב כ, כא) אומר: הוֹדוּ לַיְיָ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

מה נשתנית הודייה זאת מכל הודייות שבתורה?

שכל הודייות שבתורה נאמר: הוֹדוּ לַיְיָ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ(תהלים קלו, א),

וכן הוא אומר: הוֹדוּ לַיְיָ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

אלא: כביכול לא היתה שמחה לפניו במרום.

על אובדן של רשעים לא היתה שמחה לפניו —

קל וחומר על אבידתן של צדיק אחד, שהוא שקול כנגד העולם כולו,

שנאמר: וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם(משלי י, כה).

עשירית — לעתיד לבוא,

שנאמר: שִׁירוּ לַיְיָ שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בקצה הָאָרֶץ(ישעיה מב, י),

ואומר: שִׁירוּ לַיְיָ שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים(תהלים קמט, א).

שכל השירות שעברו — קרויות בלשון נקבה:

כשם שהנקבה יולדת — כך התשועות שעברו היה אחריהן שעבוד.

אבל התשועה העתידה — קרויה לשון זכר,

שנאמר: שַׁאֲלוּ נָא וּרְאוּ אִם יֹולֵד זָכָר(ירמיה ל, ו).

כשם שאין הזכר יולד — כך התשועה העתידה לבוא אין אחריה שעבוד,

שנאמר: יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּיְיָ תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים(ישעיה מה, יז).

גלַיְיָ — ליי אמרוה, ולא לבשר ודם

דרשת הפסוק · ״ליי ויאמרו לאמר״ · השירה ליי ולא לבשר ודם; כיצד אמרו ישראל את השירה

כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה א״, פסקה שנייה; הורוביץ–רבין עמ׳ 118–119).

״ותצאנה הנשים המחולל מכל ערי ישראל״ — כך המדרש (שמואל א יח, ו: ״ותצאנה הנשים מכל ערי ישראל לשיר והמחלות״). ״אבל כן״ — כאן (כתיב כתב היד; בהורוביץ–רבין ״אבל כאן״).

״רבי נחמיה אומר: רוח הקודש שרת על ישראל… כבני אדם שהן קורין את שמע; רבי עקיבא אומר… את ההלל״ — כך בכתב היד ובהורוביץ–רבין.

מקבילה: מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי טו, א (״ויאמרו לאמר — כיצד אמרו שירה״).

לַיְיָ(שמות טו, א) — ליי אמרוה, ולא אמרוה לבשר ודם.

כמה שנאמר: וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים המחולל מִכׇּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(שמואל א יח, ו),

ואומר: וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וגו׳(שמואל א יח, ז);

אבל כן: לַיְיָ — ליי אמרוה, ולא אמרוה לבשר ודם.

ויאמרו לאמר

וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר —

רבי נחמיה אומר:

רוח הקודש שרת על ישראל, והיו אומרים שירה כבני אדם שהן קורין את שמע.

רבי עקיבא אומר:

רוח הקודש שרת עליהם, והיו אומרים שירה כבני אדם שהן קורין את ההלל.

רבי אליעזר בן תדיי אומר:

משה היה פותח בדברים תחילה, וישראל עונין אחריו וגומרין עמו.

משה היה פותח בדברים ואומר: אָשִׁירָה לַיְיָ,

וישראל עונין אחריו וגומרין עמו: אָשִׁירָה לַיְיָ כִּי גָאֹה גָּאָה וגו׳.

משה היה פותח ואומר: עׇזִּי וְזִמְרָת יָהּ(שמות טו, ב),

וישראל עונין אחריו וגומרין עמו: וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה.

משה היה פותח ואומר: יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה(שמות טו, ג),

וישראל עונין אחריו: יְיָ שְׁמוֹ.

דאָשִׁירָה לַיְיָ — ליי נאה גדולה

דרשת הפסוק · ״אשירה ליי״ · לא כמלך בשר ודם שמחניפין לו: גבור, עשיר, חכם, רחמן, דיין, נאמן ונאה

כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה א״, סוף הפסקה השנייה ותחילת השלישית; הורוביץ–רבין עמ׳ 119–120). הפסקה השלישית במאגרים פותחת ב״אשירה ליי שהוא נאמן״, באמצע הרשימה; כאן הסעיף אחד.

״שהוא דיין, שהוא נאמן, ואין בו אחת מכולן״ — הסופר קיצר את המשל (בלי ״והוא…״ לשתי האחרונות). אחרי ״אלא הכל מחנפין לו״ בהורוביץ–רבין: ״אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא כל מה שמקלסין אותו יותר הוא מקלוסו״; בכתב היד ״אינו כן, אלא:״ ומיד ״אשירה — שהוא גבור״.

״ואומר: עמו חכמה וגבורה״ — בכתב היד ״וו׳״, ובמאגרים נוספה אל״ף. ״יאהב חכמה לחכימין״ — כך בכתב היד (דניאל ב, כא: ״יהב חכמתא לחכימין״); ״מי בכל חכמי הגוים״ — כך בכתב היד (ירמיהו י, ז: ״מי לא ייראך… כי בכל חכמי הגוים״). אחרי ״חכמי הגוים״ כתב הסופר ״וא״ ומחקו.

״ליי התפארת הנצח וההוד״ — בהורוביץ–רבין בסוגריים מרובעים, ובכתב היד הוא בגוף הטקסט. ״אלהים צבאות מי כמוך חסין יה״ — כך בכתב היד (תהלים פט, ט: ״יי אלהי צבאות״).

״וכן הוא אומר: ׳יי אלהי צבאות׳ — אות הוא בתוך צבא שלו״: ״צבאות״ נדרש ״צבא־אות״, וכן ״ואתא״ — ״אות״; בהורוביץ–רבין ״מהו צבאות? אות הוא בתוך צבא שלו… ואתא מרבבות קדש — אות הוא בתוך רבבות קדש שלו״. ״אין כמוך באלהים יי״ (תהלים פו, ח) — בהורוביץ–רבין ״וכן דוד אומר״.

מקבילה: מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי טו, א (״אשירה ליי״ — לא כמלך שמחניפין לו).

אָשִׁירָה לַיְיָ(שמות טו, א) —

ליי נאה גדולה, ליי נאה גבורה, ליי התפארת הנצח וההוד.

וכן דוד אומר: לְךָ יְיָ הַגְּדֻולָּה וְהַגְּבוּרָה וגו׳(דברי הימים א כט, יא).

משל למלך שמקלסין אותו

אָשִׁירָה לַיְיָ —

מושלו משל, למה הדבר דומה?

למלך בשר ודם שנכנס למדינה, והיו הכל מקלסין לפניו:

שהוא גבור — ואינו אלא חלש;

שהוא עשיר — ואינו אלא עני;

שהוא חכם — ואינו אלא טיפש;

שהוא רחמני — ואינו אלא אכזרי;

שהוא דיין, שהוא נאמן — ואין בו אחת מכולן,

אלא הכל מחנפין לו.

אבל מי שאמר והיה העולם — אינו כן, אלא:

אָשִׁירָה — שהוא גבור,

שנאמר: הָאֵל הַגָּדֹול הַגִּבֹּור וְהַנּוֹרָא וגו׳(דברים י, יז),

ואומר: יְיָ עִיזּוּז וְגִיבּוֹר יְיָ גִּיבּוֹר מִלְחָמָה(תהלים כד, ח),

ואומר: יְיָ כַּגִּבּוֹר יֵצֵא(ישעיה מב, יג),

ואומר: מֵאֵין כָּמוֹךָ יְיָ גָּדוֹל אַתָּה וְגָדוֹל שִׁמְךָ בִּגְבוּרָה(ירמיה י, ו).

אָשִׁירָה לַיְיָ — שהוא עשיר:

הֵן לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם וגו׳(דברים י, יד),

ואומר: אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ(תהלים צה, ה),

ואומר: לַיְיָ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ(תהלים כד, א),

ואומר: לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב(חגי ב, ח),

ואומר: הֵן כׇּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה וגו׳(יחזקאל יח, ד).

אָשִׁירָה לַיְיָ — שהוא חכם,

שנאמר: יְיָ בְּחׇכְמָה יָסַד אָרֶץ(משלי ג, יט),

ואומר: עִמּוֹ חׇכְמָה וּגְבוּרָה(איוב יב, יג),

ואומר: כִּי יְיָ יִתֵּן חׇכְמָה(משלי ב, ו),

ואומר: יאהב חכמה לְחַכִּימִין(דניאל ב, כא),

ואומר: מי בְכׇל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וגו׳(ירמיה י, ז).

אָשִׁירָה לַיְיָ — שהוא רחמן,

שנאמר: יְיָ יְיָ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן(שמות לד, ו),

ואומר: חַנּוּן וְרַחוּם יְיָ וגו׳(תהלים קמה, ח),

ואומר: טוֹב יְיָ לַכֹּל וְרַחֲמָיו(תהלים קמה, ט),

ואומר: ליי אֱלֹהֵינוּ הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת(דניאל ט, ט).

אָשִׁירָה לַיְיָ — שהוא דיין,

שנאמר: כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא(דברים א, יז),

אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל וגו׳(תהלים פב, א),

ואומר: הַצּוּר תָּמִים וגו׳(דברים לב, ד).

אָשִׁירָה לַיְיָ — שהוא נאמן,

שנאמר: הָאֵל הַנֶּאֱמָן(דברים ז, ט),

ואומר: אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל.

הא ליי נאה גבורה, לו התפארת הנצח וההוד.

אָשִׁירָה לַיְיָ — שהוא נאה, שהוא הדור, שהוא משובח,

שנאמר: כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַיְיָ וגו׳(תהלים פט, ז),

ואומר: אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹושִׁים רַבָּה(תהלים פט, ח),

ואומר: אלהים צְבָאוֹת מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ וגו׳(תהלים פט, ט).

אות הוא בתוך צבא שלו

וכן הוא אומר: יְיָ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת — אות הוא בתוך צבא שלו.

וכן הוא אומר: ואתא מֵרִבְבֹות קֹודֶשׁ(דברים לג, ב) — אות הוא ברבבות שלו.

וכן הוא אומר: אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים(תהלים פו, ח) יי וגו׳.

וכן הוא אומר: דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם(שיר השירים ה, י),

ואומר: רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז(שיר השירים ה, יא),

ואומר: עֵינָיו כְּיוֹנִים(שיר השירים ה, יב),

ואומר: לְחָיָיו כַּעֲרוּגַת(שיר השירים ה, יג),

ואומר: יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב(שיר השירים ה, יד),

ואומר: שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ וגו׳(שיר השירים ה, טו).

המִפִּי עוֹלְלִים וְיֹונְקִים — אף העוללים ומלאכי השרת אמרו שירה

דרשת הפסוק · ״אשירה ליי״ · עוללים ויונקים, ואף עוברים שבמעי אמן, אמרו שירה; ואף מלאכי השרת

כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה א״, פסקה שלישית; הורוביץ–רבין עמ׳ 120–121).

״אילו שבמעי אימן״ — בכתב היד ״אילי״, מסומן ״כך״ במאגרים. ״פתחו פיהם״ — בפ״א ספק במאגרים, ואחריה כתב הסופר יו״ד ומחקה.

״׳אשירה ליי׳. רבי מאיר: אף עוברים שבמעי אימן פתחו פיהם ואמרו שירה לפני הקדוש ברוך הוא״ — בגליון כתב היד. בלעדיו הכתוב ״במקהלות ברכו אלהים״ הוא ראייתו של רבי; עם התוספת הוא ראייתו של רבי מאיר, וחסר לפניו ״שנאמר״ (הושלם), כבהורוביץ–רבין: ״רבי מאיר אמר: אף עוברין שבמעי אמן… שנאמר: במקהלות ברכו אלהים״.

״ולא ישראל בלבד״ — הסופר כתב ״אלא״ ומחקו, וכתב בגליון ״ולא״. ״יי אדונינו״ — ״יי״ הושלם במאגרים, כבפסוק.

מקבילה: מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי טו, א (״עוללים ויונקים״: ״אלו שבמעי אימן״, ״אלו שבחוץ״).

רבי יוסי הגלילי אומר:

הרי הוא אומר: מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹונְקִים וגו׳(תהלים ח, ג).

עוֹלְלִים — אילו שבמיעי אימן,

שנאמר: אוֹ כְנֵפֶל טָמוּן לֹא אֶהְיֶה כְּעֹולְלִים(איוב ג, טז).

יֹונְקִים — אילו שיונקים משדי אימן,

שנאמר: אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיֹונְקֵי שָׁדָיִם(יואל ב, טז).

רבי אומר:

עוֹלְלִים — אילו שבחוץ,

שנאמר: לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ(ירמיה ט, כ),

ואומר: עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם(איכה ד, ד).

יֹונְקִים — אילו שעל שדי אימן,

שנאמר: אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיֹונְקֵי שָׁדָיִם.

אילו ואילו פתחו פיהם ואמרו שירה לפני המקום,

שנאמר: אָשִׁירָה לַיְיָ(שמות טו, א).

רבי מאיר:

אף עוברים שבמעי אימן פתחו פיהם ואמרו שירה לפני הקדוש ברוך הוא,

שנאמר: בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים וגו׳(תהלים סח, כז).

ולא ישראל בלבד אמרו שירה, אלא אף מלאכי השרת,

שנאמר: יְיָ אֲדֹונֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכׇל הָאָרֶץ(תהלים ח, ב).

חלק ב

פרשה ב · כי גאה גאה

וכִּי גָאֹה גָּאָה — גאני וגיאיתיו

דרשת הפסוק · ״כי גאה גאה״ · גאני במצרים ועל הים, וגיאיתיו בשירה; גאה ועתיד להתגאות

כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ב״, פסקה ראשונה; הורוביץ–רבין עמ׳ 121).

״ואמרתי לפניו שירה״ — בהורוביץ–רבין ״ושרתי לפניו שירה״. ״ואומר: ועל כל אניות תרשיש״ — בכתב היד ״וגו׳״, ובמאגרים תוקן ״ואו׳״. ״ושח גבהות אדם״ — כך המדרש (ישעיהו ב, יז: ״גבהות האדם״).

מקבילה: מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי טו, א (״כי גאה גאה — הגאני והגאיתיו״).

כִּי גָאֹה גָּאָה(שמות טו, א) — גאני, וגיאיתיווגיאיתיו — ורוממתיו, ואני פארתיו (בשירה).

גאני במצרים,

שנאמר: וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְיָ בְּנִי בְכֹורִי יִשְׂרָאֵל(שמות ד, כב);

אף אני גיאיתיו במצרים,

שנאמר: הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג וגו׳(ישעיה ל, כט).

דבר אחר:

כִּי גָאֹה — גאני, וגיאיתיו.

גיאני על הים,

שנאמר: וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים וגו׳(שמות יד, יט);

אף אני גיאיתיו על הים, ואמרתי לפניו שירה,

שנאמר: אָשִׁירָה לַיְיָ.

דבר אחר:

כִּי גָאֹה גָּאָה — גאה, ועתיד להתגאות,

שנאמר: כִּי יוֹם לַיְיָ צְבָאוֹת עַל כׇּל גֵּאֶה וָרָם(ישעיה ב, יב),

ואומר: עַל כׇּל אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן וגו׳(ישעיה ב, יג),

עַל כׇּל הֶהָרִים הָרָמִים וגו׳(ישעיה ב, יד),

וְעַל כׇּל מִגְדָּל גָּבֹוהַּ(ישעיה ב, טו),

ואומר: וְעַל כׇּל אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ(ישעיה ב, טז),

ואומר: וְשַׁח גַּבְהוּת אדם(ישעיה ב, יז),

ואומר: וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף(ישעיה ב, יח).

תרגום לעבריתוגיאיתיו ורוממתיו, ואני פארתיו (בשירה)

זכִּי גָאֹה גָּאָה — במה שמתגאים לפניו בו נפרע מהם

דרשת הפסוק · ״כי גאה גאה״ · דור המבול, אנשי מגדל וסדום, מצרים, סיסרא, שמשון, אבשלום, סנחריב, נבוכדנצר וצור: במה שנתגאו בו נפרע מהם

כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ב״, פסקה ראשונה ותחילת השנייה; הורוביץ–רבין עמ׳ 121–124). הפסקה השנייה במאגרים פותחת ב״וכן את מוצא בסנחריב״, באמצע הרשימה; כאן הסעיף אחד.

״כי גאה גאה״ — הסופר כתב ״גאה״ שלישי ומחקו. ״עיניהם״ — בכתב היד ״עניהם״, והיו״ד הושלמה במאגרים. ״וכן הוא אומר״ (״הנה זה היה עון סדום״) — ״אומר״ בגליון, ואחריו סימן הוספה. ״זה הדבר אשר דבר יי״ — בכתב היד ״צוה״, ותוקן במאגרים כבפסוק. ״הא במה שאומות העולם״ — לפני ״אומות״ כתב הסופר בי״ת ומחקה.

״אמרו אנשי סדום: …נשכח את הרגל מבינותינו״ — בהורוביץ–רבין ״בואו ונשכח תורת רגל מארצנו״. בסדום מביא הורוביץ–רבין גם ״ותגבהינה ותעשנה תועבה״ (יחזקאל טז, נ), שאינו בכתב היד.

״ר׳ יוסי אומר: נזיר ימים היה״ — בהורוביץ–רבין ״רבי יוסי הגלילי״. ״ויהי מקץ ימים לימים אשר יגלח״ — כך המדרש (שמואל ב יד, כו: ״והיה מקץ ימים לימים״). ״וכאבשלום״ — פסוק כה; ״ובגלחו את ראשו״ — פסוק כו.

״ואתנה לך אלפים סוסים״ (מלכים ב יח, כג) — אינו בהורוביץ–רבין. ״אך אל שאול תורד״ — בהורוביץ–רבין ״מהו אומר אחריו״.

מקבילה: מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי טו, א (״במה שמתגאין בו נפרע מהן״; בסדום ״נתיב לא ידעו״).

דבר אחר:

כִּי גָאֹה גָּאָה(שמות טו, א) — מתגאה הוא על כל המתגאים:

שבמה שאומות העולם מתגאים לפניו — בו נפרע מהן.

דור המבול

שכן הוא אומר בדורו של מבול:

שׁוֹרוֹ עִיבַּרשורו עיבר — שורו מעבר (את הפרה): בהמתם פרה ורבה וגו׳(איוב כא, י),

יְשַׁלְּחוּ כַצֹּאן עֲוִילֵיהֶם וגו׳(איוב כא, יא),

יִשְׂאוּ(איוב כא, יב) בתוף וגו׳.

מה נאמר שם?

וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ(איוב כא, יד),

ואומר: מַה שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ(איוב כא, טו).

אמרו: לא טיפת גשמים היא? אין אנו צריכין לה, אלא וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וגו׳(בראשית ב, ו).

אמר להם המקום: שוטים שבעולם! בטובה שהשפעתי לכם — בה אתם מתגאים? בה אני נפרע מכם,

שנאמר: וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ וגו׳(בראשית ז, יב).

רבי יוסי בן דורמסקית אומר:

הם נתנו עיניהם העליונה בתחתונה, כדי לעשות תאותן;

והמקום פתח עליהם מעיינות מלמעלה ומלמטה, כדי לאבדן,

שנאמר: בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ וגו׳(בראשית ז, יא).

אנשי מגדל ואנשי סדום

וכן את מוצא באנשי מגדל, שבדבר שנתגאו בו — נפרע מהם,

שנאמר: הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וגו׳(בראשית יא, ד).

אחריו מה כתיב? וַיָּפֶץ יְיָ מִשָּׁם וגו׳(בראשית יא, ח).

וכן את מוצא באנשי סדום, שבמה שנתגאו לפניו — בו נפרע מהם,

שנאמר: אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם וגו׳(איוב כח, ה),

מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ וגו׳(איוב כח, ו),

נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִטעיט — עוף דורס וגו׳(איוב כח, ז),

לֹא הִדְרִיכוּהוּ בְנֵי שָׁחַץ וגו׳(איוב כח, ח).

אמרו אנשי סדום: אין אנו צריכין שיבוא אדם אצלינו;

אלא הרי מזון יוצא מאצלינו, וכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות יוצא מאצלינו —

נשכח את הרגל מבינותינומבינותינו — מבינינו, מתוכנו.

אמר להם המקום: שוטים שבעולם! בטובות שהשפעתי לכם אתם מתגאים, ואתם אומרים: נשכח את הרגל מבינותינו?

אף אני אשכח אתכם מן העולם,

שנאמר: פָּרַץ נַחַל מֵעִם גָּר וגו׳(איוב כח, ד),

ואומר: לַפִּיד בּוּז לְעַשְׁתּוּת שַׁאֲנָן וגו׳(איוב יב, ה),

יִשְׁלָיוּ אֹוהָלִים לְשֹׁודְדִים(איוב יב, ו).

מי גרם להם? לַאֲשֶׁר הֵבִיא אֱלוֹהַּ בְּיָדוֹ.

וכן הוא אומר: הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֺן סְדֹום אֲחוֹתֵךְ וגו׳(יחזקאל טז, מט).

מי גרם? יַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה.

וכן הוא אומר: לִפְנֵי שַׁחֵת יְיָ אֶת סְדֹום וגו׳(בראשית יג, י).

מה כתיב? וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן וגו׳(בראשית יט, לג).

וכי מנין היה להם יין במערה?

אלא שזימן להם המקום יין,

כעינין שנאמר: וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ וגו׳(יואל ד, יח).

אם כך זימן המקום למכעיסיו — קל וחומר לעושי רצונו.

מצרים, סיסרא ושמשון

וכן את מוצא במצרים, שבמה שנתגאו לפניו — בו נפרע מהן,

שנאמר: וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב וגו׳(שמות יד, ז),

וכתיב: מַרְכְּבֹות פַּרְעֹה וְחֵילוֹ וגו׳(שמות טו, ד).

וכן את מוצא בסיסרא, שבמה שנתגאה לפניו — בו נפרע ממנו,

שנאמר: וַיַּזְעֵק סִיסְרָא אֶת כׇּל רִכְבּוֹ תְּשַׁע מֵאוֹת וגו׳(שופטים ד, יג).

מה כתיב? מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ וגו׳(שופטים ה, כ).

וכן את מוצא בשמשון, שבמה שנתגאה לפניו — בו נפרע ממנו,

שנאמר: וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי וגו׳(שופטים יד, ג),

וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ וגו׳(שופטים יד, ד).

אחריו מה כתיב?

וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו וגו׳(שופטים טז, כא),

וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה וַיַּאַסְרוּהוּ וגו׳.

רבי יהודה אומר:

תחילת קלקלתו בעזה היתה — לפיכך לא היה עונשו אלא בעזה.

אבשלום

וכן את מוצא באבשלום, שבמה שנתגאה — בו נפרע ממנו,

שנאמר: וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכׇל יִשְׂרָאֵל וגו׳(שמואל ב יד, כה),

וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים וגו׳(שמואל ב יד, כו).

רבי יהודה אומר:

נזיר עולם היה, והיה מגלח אחת לשנים עשר חודש,

שנאמר: וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ וגו׳(שמואל ב טו, ז);

אמר: כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ וגו׳(שמואל ב טו, ח).

רבי יוסי אומר:

נזיר ימים היה, והיה מגלח אחת לשלשים יום,

שנאמר: ויהי מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ וגו׳.

רבי אומר:

כל ערב שבת היה מגלח, שכן דרך בני מלכים להיות מגלחין מערב שבת לערב שבת.

ומה כתיב? וַיִּקָּרֵא אַבְשָׁלוֹם לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד וְאַבְשָׁלוֹם רֹוכֵב עַל הַפֶּרֶד וגו׳(שמואל ב יח, ט).

סנחריב ונבוכדנצר

וכן את מוצא בסנחריב,

שנאמר: בְּיַד מַלְאָכֶיךָ חֵרַפְתָּ(מלכים ב יט, כג) יי וגו׳,

אֲנִי קַרְתִּי וְשָׁתִיתִי וגו׳(מלכים ב יט, כד).

מה הוא אומר? וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְיָ וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה וגו׳(מלכים ב יט, לה).

אמרו: הגדול שבהן היה ממונה על מאה ושמונים וחמשה אלף, והקטן שבהן אין פחות משני אלפים,

שנאמר: וְאֵיךְ תָּשִׁיב אֵת פְּנֵי פַחַות אַחַדפחות אחד — מושל אחד, שר אחד עַבְדֵי אֲדֹנִי הַקְּטַנִּים(מלכים ב יח, כד),

וְאֶתְּנָה לְךָ אַלְפַּיִם סוּסִים וגו׳(מלכים ב יח, כג).

זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ עָלָיו בָּזָה לְךָ לָעֲגָה לְךָ וגו׳(מלכים ב יט, כא),

אֶת מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ וגו׳(מלכים ב יט, כב).

מה הוא אומר? עוֹד הַיּוֹם בְּנֹוב לַעֲמֹוד(ישעיה י, לב).

וכן את מוצא בנבוכדנצר, שבמה שנתגאה לפניו — בו נפרע ממנו:

וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה וגו׳(ישעיה יד, יג),

אֶעֱלֶה עַל בָּמֳותֵי עָב וגו׳(ישעיה יד, יד);

אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר וגו׳(ישעיה יד, טו).

צור ונגיד צור

וכן את מוצא בצור, שבמה שנתגאה וגו׳,

שנאמר: צוֹר אַתְּ אָמַרְתְּ אֲנִי כְּלִילַת יֹופִי(יחזקאל כז, ג) בְּלֵב יַמִּים גְּבוּלָיִךְ וגו׳(יחזקאל כז, ד);

הִנְנִי עָלַיִךְ צֹור וְהַעֲלֵיתִי עָלַיִךְ גּוֹיִם רַבִּים כְּהַעֲלוֹת הַיָּם לְגַלָּיו(יחזקאל כו, ג).

וכן את מוצא בנגיד צור, שבמה שנתגאה וגו׳:

בֶּן אָדָם אֱמֹור לִנְגִיד צֹר כֹּה אָמַר יי אלהים יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ וַתֹּאמֶר אֵל אָנִי וגו׳(יחזקאל כח, ב).

מה הוא אומר? מוֹתֵי עֲרֵילִים תָּמוּת בְּיַד זָרִים וגו׳(יחזקאל כח, י).

הא במה שאומות העולם מתגאים לפניו — בו נפרע מהם,

שנאמר: כִּי גָאֹה גָּאָה.

תרגום לעבריתשורו עיבר שורו מעבר (את הפרה): בהמתם פרה ורבה עיט עוף דורס מבינותינו מבינינו, מתוכנו פחות אחד מושל אחד, שר אחד

חסוּס וְרֹוכְבוֹ — כסוס אחד ורוכבו

דרשת הפסוק · ״סוס ורכבו רמה בים״ · אויבי ישראל כסוס אחד; הסוס והרוכב קשורים, רמה וירה; שרה של מלכות נופל תחילה

כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ב״, פסקה שנייה; הורוביץ–רבין עמ׳ 124–125).

״כיצד יתקיימו שני כתובים אילו… ואינן נפרדין זה מזה״ — אחריו כתב הסופר שוב ״כתוב אחד אומר רמה… שהיו יורדין לתהום״ ומחקו (כפל).

״משל לאדם זורק שני כלים לאויר — לא סוף אחד מהם להיפרד מחבירו? אבל כן…״ — בהורוביץ–רבין ״ונפרדים הן מיד זה מזה, אבל כאן סוס ורוכבו יחד״. ״אבל כן״ — כאן (כתיב כתב היד).

״כיון שראו ישראל שרה של מלכות נופל״ — הסופר כתב ״טפל״ ומחקו, וכתב בגליון ״נופל״. בהורוביץ–רבין הדבר אחר כולו בסוגריים מרובעים (״שרה של אומה נופל״).

״על מלכי האדמה באדמה״, ״איך נפלת מן שמים״, ״חולש של גוים״ — כך המדרש (ישעיהו כד, כא; יד, יב: ״על האדמה״, ״משמים״, ״על גוים״).

סוּס וְרֹוכְבוֹ(שמות טו, א) —

וכי סוס אחד ורכב אחד הוא? והלא כבר נאמר:

וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וגו׳(שמות יד, ז),

מַרְכְּבֹות פַּרְעֹה וגו׳(שמות טו, ד).

אלא: כשישראל עושין רצונו של מקום — אין אויביהם לפניהם אלא כסוס אחד ורוכבו.

כיוצא בדבר אתה אומר: כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹויְבֶיךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב(דברים כ, א).

וכי סוס אחד ורכב אחד היו? והלא כבר נאמר: עַם רַב מִמְּךָ וגו׳!

אלא: כשישראל עושין רצונו של מקום וגו׳.

רמה וירה

סוּס וְרֹכְבוֹ —

מגיד שהסוס קשור ברכב, ורכב קשור בסוס,

ועולין למרום ויורדין לתהום, ואינן נפרדין זה מזה.

משל לאדם זורק שני כלים לאויר — לא סוף אחד מהם להיפרד מחבירו?

אבל כן: רָמָה, יָרָה.

רָמָה — שהיו עולין למרום;

יָרָה — שהיו יורדין לתהום, ואינן נפרדין זה מזה.

כתוב אחד אומר רָמָה, וכתוב אחד אומר יָרָה —

כיצד יתקיימו שני כתובים אילו?

רָמָה — שהיו עולין למרום;

יָרָה — שהיו יורדין לתהום, ואינן נפרדין זה מזה.

שרה של מלכות

דבר אחר:

רָמָה — כיון שראו ישראל שרה של מלכות נופל, התחילו נותנין שבח;

לכך נאמר: רָמָה.

וכן את מוצא: שאין המקום עתיד להיפרע מן המלכיות לעתיד לבא עד שיפרע משריהם תחילה,

שנאמר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְיָ עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם(ישעיה כד, כא),

ואחר כך: עַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה באדמה.

ואומר: אֵיךְ נָפַלְתָּ מן שמים הֵילֵל בֶּן שָׁחַר(ישעיה יד, יב),

ואחר כך: נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ של גּוֹיִם.

ואומר: כִּי רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי(ישעיה לד, ה),

ואחר כך: הִנֵּה עַל אֱדוֹם תֵּרֵד וגו׳.

טסוּס וְרֹוכְבוֹ — הסוס והרוכב בדין

דרשת הפסוק · ״סוס ורכבו״ · הסוס והמצרי עומדים בדין; אנטונינוס ורבי: משל החיגר והסומא; חמשים מכות

כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ב״, פסקה שנייה; הורוביץ–רבין עמ׳ 125).

״אומר למצרי״ — אחריו כתב הסופר ״אומרי״ ומחקו. בסוף הדרשה בהורוביץ–רבין: ״מה עשה המקום? מרכיב את האדם על הסוס ודן אותם יחד, שנאמר: סוס ורוכבו רמה בים״; בכתב היד אינו.

המשל: הסופר כתב ״…אחד חיגר ואחד סומא. עד ואחר כך ׳לדין עמו׳״ — כלומר דילג על גוף המשל ועל הנמשל עד ״ואחר כך לדין עמו״ (תהלים נ, ד). גם בהורוביץ–רבין ״…שהיה לו פרדס נאה וכו׳״. המשל הושלם בסוגריים כפולים מויקרא רבה ד, ה (״תני רבי ישמעאל״), כלשון המהדורה שבקורפוס, מ״אמר להן: היזהרו בביכורות״ עד ״להביא את הגוף״, שאחריו ממשיך כתב היד ״ואחר כך לדין עמו״ כבויקרא רבה. בבבלי סנהדרין פרק יא, צא ע״א–ע״ב אותו משל בשאלת אנטונינוס לרבי (״גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין״), ושם הסיום ״יקרא אל השמים מעל — זו נשמה, ואל הארץ לדין עמו — זה הגוף״. במכילתא דרבי שמעון בן יוחאי טו, א המשל באותה מסגרת (״עד שאתה שואלני על גוף טמא, שאליני על נשמה שהיא טהורה״) ובאותו סיום (״להביא נשמה, ואל הארץ להביא את הגוף, ואחר כך לדין עמו״), ואחריו ״איסי בן שמי אומר״, כבכתב היד כאן; אבל נוסחו שם משוחזר ברובו בסוגריים (השלמות המהדיר), ולכן ההשלמה מויקרא רבה, שהיא מכתב יד.

״רבי אסי בן שמאי אומר״ — בהורוביץ–רבין ״איסי בן שמאי״. ״נאמר כאן סוס סתום״ — בכתב היד ״נאה כאן״, ו״סוס״ הושלם במאגרים. ״והיה ביום ההוא אכה כל סוס בתמהון״ — כך המדרש (זכריה יב, ד: ״ביום ההוא נאם יי אכה״).

״חמשים מכה״ — כך בכתב היד ובהורוביץ–רבין (״בחמשים מכות״); במכילתא דרבי שמעון בן יוחאי ״בחמש מכות״.

מקבילה: מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי טו, א (סוס ורוכבו בדין, משל החיגר והסומא, הגוף והנשמה).

סוּס וְרֹוכְבוֹ(שמות טו, א) — שהיה מביא סוס ורוכבו ומעמידן בדין.

אומר לסוס: למה רצתה אחרי בניי?

והוא אומר: מצרי הריצני על כורחי,

שנאמר: וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם(שמות יד, ט).

אומר למצרי: למה רצתה אחרי בניי?

והוא אומר: הסוס הריצני על כורחי,

שנאמר: כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה(שמות טו, יט).

אנטונינוס ורבי: החיגר והסומא

שאל אנטונינוסאנטונינוס — קיסר רומי שבסיפורי חז״ל, ידידו של רבי יהודה הנשיא את רבינו:

בשעה שאדם מת והגוף כלה — הקדוש ברוך הוא מעמידן בדין?

אמר לו: עד שאתה שואליני על הגוף, שהוא טמא — שאליני על הנשמה, שהיא טהורה.

מושלו משל, למה הדבר דומה?

למלך בשר ודם שהיה לו פרדספרדס — גן עצי פרי (מלה פרסית) נאה;

הושיב בו המלך שומרין שנים, אחד חיגרחיגר — פיסח, צולע ואחד סומא.

עד —

אמר להן: היזהרו בביכורות! הניחן והלך לו.

אמר לו חיגר לסומא: ביכורות נאות אני רואה.

אמר לו: הביא ונאכל.

אמר לו: וכי יכול אני להלך?

אמר לו סומא: וכי רואה אני?

מה עשו? רכב חיגר על גבי סומא, ונטלו הביכורות ואכלום, הלכו וישבו להם.

לימים בא המלך. אמר להן: היכן ביכורות?

אמר לו סומא: וכי רואה אני?

אמר לו חיגר: אני — וכי יכול אני להלך?

מלך שהיה פיקח מה עשה? הרכיב חיגר על גבי סומא, ודן אותם כאחד.

אמר להם: כך עשיתם ואכלתם.

כך לעתיד לבוא אמר הקדוש ברוך הוא לנפש: למה חטאת לפני?

אומרת לפניו: רבונו שלעולם, אני הוא שחטאתי לפניך? הגוף חטא!

מיום שיצאתי ממנו — מושלך אני לפניך כחרס על גבי אשפה.

מה הקדוש ברוך הוא עושה? מחזיר נשמה לגוף, ודן אותן כאחד.

הדא הוא דכתיב: יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל(תהלים נ, ד) וגו׳.

יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם — להביא את הנשמה;

וְאֶל הָאָרֶץ — להביא את הגוף;

ואחר כך לָדִין עַמּוֹ.

חמשים מכות

רבי אסי בן שמאי אומר:

נאמר כאן סוס סתום, ונאמר להלן סוס מפורש,

שנאמר: והיה בַּיּוֹם הַהוּא אַכֶּה כׇל סוּס בַּתִּמָּהוֹן וגו׳(זכריה יב, ד),

ואומר: וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה וגו׳(זכריה יד, יב),

ואומר: וְכֵן תִּהְיֶה מַגֵּפַת הַסּוּס וגו׳(זכריה יד, טו).

בא מפורש ולימד על הסתום:

מה מפורש בחמשים מכה — אף סתום בחמשים מכה.

תרגום לעבריתפרדס גן עצי פרי (מלה פרסית) אנטונינוס קיסר רומי שבסיפורי חז״ל, ידידו של רבי יהודה הנשיא חיגר פיסח, צולע

חלק ג

פרשה ג · עזי וזמרת יה

יעׇזִּי וְזִמְרָת יָהּ — אין עזי אלא תורה

דרשת הפסוק · ״עזי וזמרת יה״ · עזי — תורה, מלכות, תוקף; זמרת ישראל נעימה לפניו; ישראל ורוח הקודש

כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ג״, פסקה ראשונה; הורוביץ–רבין עמ׳ 126).

״דבר אחר: עזי — אין עזי אלא תוקפי״ — ״עזי, אין״ בגליון. ״אומרים שבחו״ — ״אומרים״ בגליון. ״ורוח הקדש צווחת״ (בפעם השנייה) — לפניו כתב הסופר חי״ת ומחקה. ״כיי אלהינו״ — בכתב היד ״אלהי׳״, ונפתח כבפסוק.

״עוזר ומסמך… אבל לי ביותר״ — בהורוביץ–רבין נוסף בסוגריים ״זמרת אתה לכל באי העולם אבל לי ביותר״. ״שלי נעים לפניו״ — בהורוביץ–רבין ״נעים ונאה לפניו יותר משלהם״.

״מי כמוך כעמך כישראל גוי אחד״ — בכתב היד ״מי כמו כעמך״, ובמאגרים תוקן ״כמוך״; במקרא (שמואל ב ז, כג) ״ומי כעמך כישראל גוי אחד״. בהורוביץ–רבין בסוגריים ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״.

מקבילה: מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי טו, ב (״אין עזי אלא תוקפי״; ״ונעים זמירות ישראל״; ״הוא עשאני אמירה״).

עׇזִּי וְזִמְרָת יָהּ(שמות טו, ב) —

אין עׇזִּי אלא תורה,

שנאמר: יְיָ עֹוז לְעַמּוֹ יִתֵּן וגו׳(תהלים כט, יא),

ואומר: וְעֹוז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב(תהלים צט, ד).

דבר אחר:

עׇזִּי — אין עׇזִּי אלא מלכות,

שנאמר: יְיָ בְּעׇזְּךָ יִשְׂמַח מֶלֶךְ(תהלים כא, ב),

ואומר: יְיָ עֹוז לָמוֹ וגו׳(תהלים כח, ח),

ואומר: וְיִתֶּן עֹוז לְמַלְכּוֹ(שמואל א ב, י).

דבר אחר:

עׇזִּי — אין עׇזִּי אלא תוקפי,

שנאמר: יְיָ עֻוזִּי וּמָעֻוזִּי וּמְנוּסִי(ירמיה טז, יט),

ואומר: יְיָ עֻוזִּי וּמָגִינִּי בּוֹ בָטַח לִבִּי וגו׳(תהלים כח, ז).

עשאני אימרה

דבר אחר:

עׇזִּי — עוזר ומסמךומסמך — ותומך, סומך אתה לכל באי העולם, אבל לי ביותר.

עשאני אימרהאימרה — חטיבה אחת, דבר מיוחד ומשובח, דכתיב: וַיְיָ הֶאֱמִירְךָ וגו׳(דברים כו, יח);

ואני עשיתיו אימרה, דכתיב: אֶת יְיָ הֶאֱמַרְתָּ וגו׳(דברים כו, יז).

והרי כל אומות העולם אומרים שבחו של מי שאמר והיה העולם —

אבל שלי נעים לפניו,

שנאמר: וּנְעִים זְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל(שמואל ב כג, א).

ישראל ורוח הקודש

ישראל אומרים: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד(דברים ו, ד),

ורוח הקדש צווחתצווחת — צועקת, מכריזה מן השמים ואומרת: מִי(שמואל ב ז, כג) כמוך כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד וגו׳.

ישראל אומרים: מִי כמוך באילים יְיָ(שמות טו, יא),

ורוח הקדש צווחת מן השמים ואומרת: אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ(דברים לג, כט).

ישראל אומרים: כַּיְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּכׇל קׇרְאֵינוּ אֵלָיו(דברים ד, ז),

ורוח הקודש צווחת מן השמים ואומרת: כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹובִים אֵלָיו.

ישראל אומרים: כִּי תִפְאֶרֶת עֻוזָּמוֹ אָתָּה(תהלים פט, יח),

ורוח הקדש צווחת ואומרת: יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר(ישעיה מט, ג).

תרגום לעבריתומסמך ותומך, סומך אימרה חטיבה אחת, דבר מיוחד ומשובח צווחת צועקת, מכריזה

יאוַיְהִי לִי לִישׁוּעָה — ראתה שפחה על הים

דרשת הפסוק · ״ויהי לי לישועה זה אלי״ · ישועה לי ביותר, לשעבר ולעתיד; ראתה שפחה על הים מה שלא ראו הנביאים

כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ג״, תחילת הפסקה השנייה; הורוביץ–רבין עמ׳ 126–127).

״שראתה שפחה״ — בתי״ו ספק במאגרים. ״מה שלא ראה ישעיה ויחזקאל״ — בהורוביץ–רבין ״ראו״. ״מפני שהוא מלך בשר ודם״ — בכתב היד ״מלף״, ותוקן במאגרים. ״לא צרך אחד מהן לשאול״ — בהורוביץ–רבין ״לא הוצרך״.

מקבילה: מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי טו, ב (שפחה על הים, משל המלך שצפירה מקפת אותו).

וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה(שמות טו, ב) — ישועה אתה לכל באי העולם, אבל לי ביותר.

דבר אחר:

וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה — היה לי, ויהיה לי:

היה לי לשעבר, ויהיה לי לעתיד.

ראתה שפחה על הים

זֶה אֵלִי —

רבי אלעזר אומר:

מנין אתה אומר שראתה שפחה על הים מה שלא ראה ישעיה ויחזקאל?

שנאמר: וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה(הושע יב, יא),

וכתיב: נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה וגו׳(יחזקאל א, א).

מושלו משל, למה הדבר דומה?

למלך בשר ודם שנכנס למדינה,

ועליו צפירהצפירה — עטרה, כתר; ויש מפרשים: פמליה המקיפה אותו מקפתו, וגיבוריו מימינו ומשמאלו, וחיילות מלפניו ואחריו,

והיו הכל שואלין לומר: איזה הוא המלך?

מפני שהוא מלך בשר ודם כיוצא בהן.

אבל כשנגלה הקדוש ברוך הוא על הים — לא צרךצרך — הוצרך, נזקק אחד מהן לשאול: איזהו המלך?

אלא כיון שראוהו — היכירוהו,

פתחו כולן פיהן ואמרו: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ וגו׳.

תרגום לעבריתצפירה עטרה, כתר; ויש מפרשים: פמליה המקיפה אותו צרך הוצרך, נזקק

יבוְאַנְוֵהוּ — אנוה לו במצוות

דרשת הפסוק · ״ואנוהו״ · אנוה לו במצוות, אדמה לו, אדבר בשבחו, בית המקדש; ״אנה הלך דודך״; השכינה עם ישראל

כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ג״, פסקה שנייה; הורוביץ–רבין עמ׳ 127–128).

״רבי יוסי אומר: נוותיו ושבחו״ — בנו״ן ספק במאגרים; בהורוביץ–רבין ״רבי יוסי הגלילי אומר: ניינו ושבחו״. ״ואין נאה אלא בית המקדש״ — ״נאה״ בגליון (בהורוביץ–רבין ״אין נוה אלא בית המקדש״). ״שואלין את ישראל״ — ״את״ כתוב פעמיים, והשני נמחק.

״עד שאבוא עמו לבית מקדשו… משל למלך שהיה בנו למדינת הים״ — ״שהיה״ מסומן ״כך״ במאגרים (בהורוביץ–רבין ״שהלך בנו״); נשאר, ופירושו: שהיה בנו במדינת הים.

״חכמים אומרים: אלוינו״ — בהורוביץ–רבין ״וחכמים אומרים: אלונו״, כלומר אלווהו.

מקבילה: מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי טו, ב (״ואנוהו״ — מקדש ושבח; ״אנה הלך דודך — נלכה עמכם״; השכינה עם ישראל).

וְאַנְוֵהוּ(שמות טו, ב) —

רבי ישמעאל אומר:

וכי איפשר לבשר ודם להנוותלהנוות — לנאות, לייפות (מן ״ואנוהו״) לקוניולקוניו — לבוראו, לקונהו?

אלא: אנוה לו במצוות —

אעשה לפניו לולב נאה, סוכה נאה, ציצית נאה, תפילה נאה.

אבא שאול אומר:

אדמה לו: מה הוא חנון ורחום — אף אתה תהא רחום וחנון.

רבי יוסי אומר:

נוותיו ושבחו של מי שאמר והיה העולם בפני כל אומות העולם.

רבי יוסי בן דורמסקית אומר:

אעשה לפניו בית המקדש נאה, ואין נאה אלא בית המקדש,

שנאמר: וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ(תהלים עט, ז),

ואומר: חֲזֵה צִיּוֹן קִרְיַת מוֹעֲדֵינוּ וגו׳(ישעיה לג, כ).

מה דודך

רבי עקיבא אומר:

אדבר בנביאותיו ובשבחו של מי שאמר והיה העולם בפני כל אומות העולם.

שהרי כל אומות העולם שואלין את ישראל לומר:

מַה דּוֹדֵךְ וגו׳(שיר השירים ה, ט), שכך אתם מתים עליו, וכך אתם נהרגין עליו?

שנאמר: עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ(שיר השירים א, ג) — אהבנוך עד מות,

וכתיב: כִּי עָלֶיךָ הֹורַגְנוּ כׇל הַיּוֹם וגו׳(תהלים מד, כג).

הרי אתם נאים, הרי אתם גבורים — בואו והתערבו עמנו!

ישראל אומרים להן לאומות העולם: מכירין אתם אותו? ונאמר לכם מקצת שבחו:

דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם וגו׳(שיר השירים ה, י).

וכיון ששומעין אומות העולם שבחו של מי שאמר והיה העולם, אומרים להם לישראל: נלכה עמכם!

שנאמר: אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ וגו׳(שיר השירים ו, א).

וישראל אומרים להם לאומות העולם: אין לכם חלק בו, אלא

דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ(שיר השירים ב, טז),

אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי וגו׳(שיר השירים ו, ג).

אלוינו עד שאבוא עמו לבית מקדשו

חכמים אומרים:

אלוינואלוינו — אלווה אותו עד שאבוא עמו לבית מקדשו.

משל למלך שהיה בנו למדינת הים —

ויצא אחריו ועמד עליו;

הלך לו למדינה אחרת — יצא אחריו ועמד עליו.

כך כשירדו ישראל למצרים — שכינה ירדה למצרים עמהם,

שנאמר: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה(בראשית מו, ד);

עלו — עלה עמהם,

שנאמר: וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה;

ירדו לים — שכינה עמהם,

שנאמר: וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים(שמות יד, יט);

יצאו למדבר — שכינה עמהם,

שנאמר: וַיְיָ הֹולֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם(שמות יג, כא).

עד שאבוא עמו לבית מקדשו,

וכן הוא אומר: כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם וגו׳(שיר השירים ג, ד).

תרגום לעבריתלהנוות לנאות, לייפות (מן ״ואנוהו״) לקוניו לבוראו, לקונהו אלוינו אלווה אותו

יגאֵלִי — אלהי אבי וארוממנהו

דרשת הפסוק · ״אלי… אלהי אבי וארוממנהו״ · עמי במידת רחמים; מלכה בת מלכים; שמו מתגדל ומתחלל בעולם; על ניסים שבכל דור

כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ג״, סוף הפסקה השנייה; הורוביץ–רבין עמ׳ 128–129).

״מלכה בת מלכים וכו׳״ — הסופר קיצר את חזרת הרשימה, וכך כאן. ״אמרה להם לשלוחי יהושע״ — בה״א ספק במאגרים.

אחרי ״אלהי אבי וארוממנהו״ האחרון כתוב בכתב היד ״יי איש מלחמה״, ראש הדיבור של פרשה ד; נשאר כלשונו. בהורוביץ–רבין הפרשה מסתיימת ב״אלהי אבי וארוממנהו״, ולפני ״לא על נסים״ שם ״אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם״.

״ויבא אל הגוים״ — כך בכתב היד (יחזקאל לו, כ: ״ויבוא״). ״ואחמל על שם קדשי״ (לו, כא) ו״לכן אמר לבית ישראל״ (לו, כב) — בהורוביץ–רבין בסוגריים מרובעים.

מקבילה: מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי טו, ב (״אלהי אבי וארממנהו״).

אֵלִי(שמות טו, ב) — עמי נהג במידת רחמים, ועם אבותי נהג במידת הדין.

ומנין שאין אֵלִי אלא מידת רחמים?

שנאמר: אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי וגו׳(תהלים כב, ב),

אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ(במדבר יב, יג),

אֵל יְיָ וַיָּאֶר לָנוּ(תהלים קיח, כז).

מלכה בת מלכים

אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹומְמֶנְהוּ —

אני מלכה בת מלכים, אהובה בת אהובים, קדושה בת קדושים, טהורה בת טהורים.

משל לאדם שהלך לקדש אשה:

פעמים בוש בה, פעמים בוש במשפחתה, פעמים בוש בקרובותיה;

אבל אני איני כן — מלכה בת מלכים וכו׳.

שמו מתגדל בעולם

אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹומְמֶנְהוּ —

רבי שמעון בן אלעזר אומר:

כשישראל עושין רצונו של מקום — שמו מתגדל בעולם,

שנאמר: וַיְהִי כִשְׁמֹועַ כׇּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי(יהושע ה, א).

וכן רחב הזונה אמרה להם לשלוחי יהושע: כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יְיָ וגו׳(יהושע ב, י),

וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵינוּ וגו׳(יהושע ב, יא).

וכיון שאין ישראל עושין רצונו של מקום — שמו מתחלל בעולם,

שנאמר: וַיָּבא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי וגו׳(יחזקאל לו, כ),

וכתיב: וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קׇדְשִׁי וגו׳(יחזקאל לו, כא),

לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר יי אלהים לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹושֶׂה וגו׳(יחזקאל לו, כב),

וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל וגו׳(יחזקאל לו, כג).

על ניסים שבכל דור ודור

אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹומְמֶנְהוּ —

לא על ניסים שעשית עמי אומר לפניך שבח וזימרה,

אלא על ניסים שעשית עמי ועם אבותי, ועושה עמי בכל דור ודור:

אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹומְמֶנְהוּ.

יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה(שמות טו, ג).

חלק ד

פרשה ד · יי איש מלחמה

ידיְיָ אִישׁ מִלְחָמָה יְיָ שְׁמוֹ — נגלה בכל כלי זיין

דרשת הפסוק · ״יי איש מלחמה יי שמו״ · נגלה בכל כלי זיין ואינו צריך להם; על הים כגבור ובסיני כזקן — שלא לתת פתחון פה לשתי רשויות

כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ד״, פסקה ראשונה; הורוביץ–רבין עמ׳ 129–130).

״נגלה עליו… נגלה עליהם״ — כך מתחלף בכתב היד (בהורוביץ–רבין ״עליהם״ בכל הרשימה). בהורוביץ–רבין נוסף ״נגלה עליהם כפרש, שנאמר: וירכב על כרוב ויעף״ (תהלים יח, יא), שאינו בכתב היד.

״ולנוגה ברק חניתך״ — כך המדרש (חבקוק ג, יא: ״לנגה״). ״הרק חנית וסגור״ — כך המדרש (תהלים לה, ג: ״והרק״). ״צנה וסוחרה אמתו״ ו״החזק מגן וצינה״ — שני פסוקים בלי ״ואומר״ ביניהם.

״ויראו את אלהי ישראל״ — לפניו כתוב ״אר״, ונמחק במאגרים. ״שתי רשויות״ — בכתב היד ״רשיות״, והוי״ו הושלמה במאגרים. ״וכתיב: עד זקנה אני הוא, וכתיב: כה אמר יי מלך ישראל וגואלו״ — בהורוביץ–רבין בסוגריים מרובעים.

מקבילה: מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי טו, ג (״שלא ליתן פתחון פה לומר: שתי רשויות יש בשמים״).

יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה יְיָ שְׁמוֹ(שמות טו, ג) —

רבי יהודה אומר:

הרי זה מקרא עשיר במקומות הרבה:

מגיד שנגלה עליו בכל כלי זיין.

נגלה עליהם כגבור חגור חרב,

שנאמר: חֲגוֹר חַרְבְּךָ וגו׳(תהלים מה, ד);

נגלה עליו בשיריןבשירין — בשריון וכובע,

שנאמר: וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָין(ישעיה נט, יז);

נגלה עליו בחנית,

שנאמר: ולְנֹוגַהּ בְּרַק חֲנִיתֶךָ(חבקוק ג, יא),

וכתיב: הָרֵק חֲנִית וּסְגֹור(תהלים לה, ג);

נגלה עליו בקשת ובחיצים,

שנאמר: עֶרְיָה תֵעוֹר קַשְׁתֶּךָ וגו׳(חבקוק ג, ט),

וַיִּשְׁלַח חִיצָּיו וַיְפִיצֵם וגו׳(תהלים יח, טו);

נגלה עליהם בצינה ובמגן,

שנאמר: צִנָּה וְסֹוחֵרָה אֲמִתּוֹ(תהלים צא, ד),

הַחֲזֵק מָגֵן וְצִינָּה וגו׳(תהלים לה, ב).

או שומע אני שהוא צריך לאחת ממידות הללו?

תלמוד לומר: יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה יְיָ שְׁמוֹ —

בשמו הוא נלחם, ואינו צריך לאחת מכל מידות הללו.

ואם כן, למה צריך לפרט כל אחד ואחד בפני עצמו?

אלא: שאם צרכו להן לישראל — המקום עושה להם מלחמה.

אי להם לאומות העולם, מה הם שומעים באזניהם!

שהרי מי שאמר והיה העולם עתיד להלחם בם.

שתי רשויות

יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה — למה נאמר?

לפי שנגלה על הים כגבור עושה מלחמות,

שנאמר: יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה;

נגלה בסיני כזקן מלא רחמים,

שנאמר: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(שמות כד, י).

וכשנגאלו מה הוא אומר? וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר,

ואומר: חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כׇרְסָוָון רְמִיוחזה הוית עד די כרסוון רמיו — רואה הייתי עד שכסאות הושמו וגו׳(דניאל ז, ט),

נְהַר(דניאל ז, י) דינורדינור — של אש (״די נור״) וגו׳.

שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר: שתי רשויות הן;

אלא יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה יְיָ שְׁמוֹ —

הוא במצרים, הוא על הים,

הוא לשעבר, הוא לעתיד לבא,

הוא בעולם הזה, הוא לעולם הבא,

שנאמר: רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא(דברים לב, לט),

וכתיב: עַד זִקְנָה אֲנִי הוּא(ישעיה מו, ד),

וכתיב: כֹּה אָמַר יְיָ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹואֲלוֹ וגו׳(ישעיה מד, ו),

ואומר: אֲנִי יְיָ רִאשׁוֹן וְאֶת אַחֲרֹונִים אֲנִי הוּא(ישעיה מא, ד).

תרגום לעבריתבשירין בשריון חזה הוית עד די כרסוון רמיו רואה הייתי עד שכסאות הושמו דינור של אש (״די נור״)

טויְיָ אִישׁ מִלְחָמָה — לא כגבור בשר ודם

דרשת הפסוק · ״יי איש מלחמה יי שמו״ · לא כגבור במדינה ולא כמלך בשר ודם: כוחו אינו מתמעט, מחזיר גזירה, שומע צעקה וזן כל בריותיו

כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ד״, פסקה שנייה; הורוביץ–רבין עמ׳ 130–131).

״אלא לו כח וגבורה״ — בכתב היד ״בח״, מסומן ״כך״ במאגרים, ואחריו סימן הוספה; תוקן ״כח״ כבהורוביץ–רבין (״יש לו כח וגבורה ותכסיס ומלחמה״).

״שקנאה וגבורה לובשתו״ — בכתב היד ״שנקנאה״, והנו״ן נמחקה במאגרים. ״אפילו אביו, אפילו קרובו — מכה והולך בחימה״ — אחרי ״מכה״ סימן הוספה; בהורוביץ–רבין ״אפילו אביו ואפילו אמו ואפילו קרובו הכל מכה בחמה והולך לו״.

״אבל מי שאמר והיה העולם״ (בגבור שהחץ יוצא מידו) — ״העולם״ בגליון. ״זעוף הוא; למלחמה הוא יוצא; לכשינצח ויחזיר — אתם באים״ — בגליון. ״מיד הוא מחזירה ריקם, שנאמר: אשיב נקם לצרי״ — בהורוביץ–רבין ״מיד הוא מחזירה, שנאמר: ותאחז במשפט ידי; או שומע אני שהוא מחזירה ריקם? תלמוד לומר: אשיב נקם לצרי״ (דילוג בכתב היד).

״לספק להם אופניניות״ — כך בכתב היד; בהורוביץ–רבין ״אכסניות״. ״המה כרעו״ — בכתב היד ״חמה״, מסומן ״כך״ במאגרים; תוקן כבפסוק (תהלים כ, ט).

מקבילה: מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי טו, ג (״יי איש מלחמה — לא כגבור בשר ודם״).

יש גיבור במדינה, ועליו כל כלי זיין —

אבל אין לו לא כח, ולא גבורה, ולא טכסיסטכסיס — תכסיס, סדרי מלחמה (יוונית: טַקְסִיס), ולא מלחמה.

אבל מי שאמר והיה העולם — אינו כן,

אלא לו כח וגבורה, טכסיס ומלחמה,

שנאמר: כִּי לַיְיָ הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵינוּ(שמואל א יז, מז),

וכתיב: לְדָוִד בָּרוּךְ יְיָ צוּרִי הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב וגו׳(תהלים קמד, א).

יש גבור במדינה, וכוחו עליו:

בן ארבעים אינו דומה לבן ששים, ולא בן ששים דומה לבן שבעים,

אלא כל שהוא הולך — כוחו מתמעט.

אבל מי שאמר והיה העולם — אינו כן, אלא: אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי(מלאכי ג, ו).

יש גבור במדינה שקנאה וגבורה לובשתולובשתו — אוחזת בו, ממלאה אותו:

אפילו אביו, אפילו קרובו — מכה והולך בחימה.

אבל מי שאמר והיה העולם — אינו כן, אלא יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה יְיָ שְׁמוֹ(שמות טו, ג):

יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה — שהוא נלחם במצרים;

יְיָ שְׁמוֹ — שהוא מרחם על בריותיו,

שנאמר: יְיָ יְיָ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן(שמות לד, ו).

יש גיבור שמשהחץ יוצא מידו — אינו יכול להחזירו.

אבל מי שאמר והיה העולם — אינו כן,

אלא: כשאין ישראל עושין רצונו של מקום — כביכול גזירה יוצא מלפניו,

שנאמר: אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וגו׳(דברים לב, מא);

עשו תשובה — מיד הוא מחזירה ריקם,

שנאמר: אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי.

ועל מי הוא מחזירה? על אומות העולם,

שנאמר: וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם.

מלך בשר ודם במלחמה

מלך בשר ודם יוצא למלחמה, ומדינות קרובות אצלו באות ושואלות צורכיהן מלפניו,

והן אומרים להם: זעוףזעוף — כועס, זועם הוא; למלחמה הוא יוצא; לכשינצח ויחזיר — אתם באים ושואלין צורכיכם מלפניו.

אבל מי שאמר והיה העולם — אינו כן, אלא:

יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה — שהוא נלחם במצרים;

יְיָ שְׁמוֹ — שהוא שומע צעקת כל באי העולם,

שנאמר: שֹׁומֵעַ תְּפִילָּה עָדֶיךָ(תהלים סה, ג).

מלך בשר ודם עומד במלחמה, ואינו יכול לזון את חיילותיו, ולא לספק להם אופניניותאופניניות — מזונות וצידה לחיילים.

אבל מי שאמר והיה העולם — אינו כן:

יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה — שהוא נלחם במצרים;

יְיָ שְׁמוֹ — שהוא זן ומפרנס כל בריותיו,

שנאמר: לְגֹוזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים וגו׳(תהלים קלו, יג),

וכתיב: נֹותֵן לֶחֶם לְכׇל בָּשָׂר וגו׳(תהלים קלו, כה).

איפשר לומר כן

יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה יְיָ שְׁמוֹ — איפשר לומר כן?

והלא כבר נאמר: הֲלא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא(ירמיה כג, כד),

וכתיב: וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר וגו׳(ישעיה ו, ג),

ואומר: וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וגו׳(יחזקאל מג, ב)!

ומה תלמוד לומר יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה יְיָ שְׁמוֹ?

מפני חיבתכם ומפני קדושתכם — אקדש שמי בכם.

וכן הוא אומר: כִּי אֵל אָנֹכִי וְלֹא אִישׁ וגו׳(הושע יא, ט) — אקדש שמי בכם.

בשמו הוא נלחם

יְיָ שְׁמוֹ — בשמו הוא נלחם, אינו צריך לאחת מכל מידות האילו.

וכן דוד אומר: אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וגו׳(שמואל א יז, מה),

וכתיב: אֵלֶּה בָרֶכֶב וגו׳(תהלים כ, ח),

הֵמָּה כָּרְעוּ וגו׳(תהלים כ, ט).

מה הוא אומר? יְיָ הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ וגו׳(תהלים כ, י).

וכן אסא אומר: וַיִּקְרָא אָסָא אֶל יְיָ וגו׳(דברי הימים ב יד, י).

יְיָ שְׁמוֹ — בשמו.

תרגום לעבריתטכסיס תכסיס, סדרי מלחמה (יוונית: טַקְסִיס) לובשתו אוחזת בו, ממלאה אותו זעוף כועס, זועם אופניניות מזונות וצידה לחיילים

טזמַרְכְּבֹות פַּרְעֹה וְחֵילוֹ — במידה שאדם מודד בה מודדין לו

דרשת הפסוק · ״מרכבות פרעה וחילו ירה בים ומבחר שלשיו טבעו בים סוף״ · מידה כנגד מידה: ״מי יי״, ״כל הבן הילוד״, שש מאות רכב, שלישים ועבודת חומר

כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ד״, סוף הפסקה השנייה; הורוביץ–רבין עמ׳ 131–132).

״באותה המידה מדדת להם״ (״כל הבן הילוד״) — לפני ״המידה״ כתוב ״שע״, ונמחק במאגרים. ״מים כטיט״ — באות הראשונה ספק במאגרים (בי״ת או כ״ף); כבהורוביץ–רבין ״המים כטיט״.

״הם: וימררו את חייהם״ — הסופר קיצר (״הם אמרו״ או ״הם מררו״); בהורוביץ–רבין ״הם מררו את חייהם בעבודה קשה בחומר״. ״ואין טביעה אלא טיט״ — בהורוביץ–רבין ״ואין טובעו אלא בטיט״.

מַרְכְּבֹות פַּרְעֹה וְחֵילוֹ וגו׳(שמות טו, ד).

מַרְכְּבֹות פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם —

במידה שאדם מודד בה מודדין לו(משנה סוטה א, ז).

הם אמרו: מִי יְיָ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹולוֹ(שמות ה, ב);

ואף אתה באותה המידה מדדתה להם —

לכך נאמר: מַרְכְּבֹות פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם.

כתוב אחד אומר יָרָה, וכתוב אחד אומר רָמָה(שמות טו, א) —

כיצד יתקיימו שני כתובין?

יָרָה — שהיו יורדין לתהום;

רָמָה — שהן עולין למרום.

מַרְכְּבֹות פַּרְעֹה וְחֵילוֹ — במידה שמדדו בה מדדתה להם.

הן אמרו: כׇּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹורָה וגו׳(שמות א, כב);

ואף אתה באותה המידה מדדת להם —

לכך נאמר: מַרְכְּבֹות פַּרְעֹה וגו׳.

דבר אחר:

מַרְכְּבֹות פַּרְעֹה — במידה שמדדו בה מדדת להם.

הם אמרו: וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וגו׳(שמות יד, ז);

ואף אתה באותה המידה מדדת להם —

לכך נאמר: מַרְכְּבֹות פַּרְעֹה.

וּמִבְחַר שָׁלִישָׁיו — במידה שמדדו וגו׳.

הם אמרו: וְשָׁלִישִׁים עַל כֻּולּוֹ;

ואף אתה באותה המידה מדדת להם:

וּמִבְחַר שָׁלִישָׁיו וגו׳.

טֻובְּעוּ בְיַם סוּף — במידה שמדדו וגו׳.

הם: וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם וגו׳(שמות א, יד);

ואף אתה באותה המידה מדדת להם:

עשית להם מים כטיט, והיו משתקעין בהם —

לכך נאמר: טֻובְּעוּ בְיַם סוּף.

ואין טביעה אלא טיט,

שנאמר: וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט(ירמיה לח, ו),

טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וגו׳(תהלים סט, ג).

לכך נאמר: טֻובְּעוּ בְיַם סוּף.

חלק ה

פרשה ה · תהומות יכסיומו

יזתְּהֹומֹות יְכַסְיֻומוּ — והלא עשונית היא

דרשת הפסוק · ״תהמת יכסימו ירדו במצולת״ · התהומות עלו עליהם והקדירו את הכוכבים; יונה ירד לתהום אחד, והם לשניים

כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ה״, פסקה ראשונה; הורוביץ–רבין עמ׳ 132–133).

״והלא עשונית הוא״ — כך בכתב היד בפעם הראשונה (בשנייה ״היא״). ״שעלה תהום התחתון על תהום העליון״ — לפני ״על״ כתב הסופר וי״ו ומחקה.

״כל מאורי אור בשמים וגו׳ עד ׳עליך׳״ — ״עליך״ בגליון; הסופר ציין את סוף הפסוק (יחזקאל לב, ח: ״אקדירם עליך״). ״נתתי חשך על ארצך נאם יי אלהים״ — כך המדרש (שם: ״ונתתי״). ״חשך השמש בצאתי״ — כך המדרש (ישעיהו יג, י: ״בצאתו״). ״בשברי שם מוטות מצרים״ — כך המדרש (יחזקאל ל, יח: ״את מטות״). ״היא ענן יכסינה ובנתיה״ — כך בכתב היד.

״וכי מצולות יש שם״ — לפני ״מצולות״ כתב הסופר ״יש״ ומחקו. ״יונה ירד למצולה אחת״ — בהורוביץ–רבין הפסוק ״ותשליכני מצולה״ שאחריו בסוגריים.

מקבילה: מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי טו, ה (״תהמת יכסימו״; ״ירדו במצולת״).

תְּהֹומֹות יְכַסְיֻומוּ(שמות טו, ה) —

וכי תהומות יש שם? והלא עשוניתעשונית — קרקע רדודה, שאין בה מים עמוקים הוא!

ומה תלמוד לומר תְּהֹומֹות יְכַסְיֻומוּ?

אלא: מלמד שעלו תהום העליון ותהום התחתון,

והיו המים נלחמים בהם בכל מיני פורעניות —

לכך נאמר: תְּהֹומֹות יְכַסְיֻומוּ.

דבר אחר:

תְּהֹומֹות יְכַסְיֻומוּ —

וכי תהומות יש שם? והלא עשונית היא!

ומה תלמוד לומר תְּהֹומֹות יְכַסְיֻומוּ?

אלא: מלמד שעלה תהום התחתון על תהום העליון,

וחיפה עליהן את הרקיע, והקדירוהקדיר — והחשיך עליהן את הכוכבים,

שנאמר: כׇּל מְאוֹרֵי אוֹר בַּשָּׁמַיִם וגו׳ עד עָלֶיךָ(יחזקאל לב, ח).

מפני מה? נתתי חֹשֶׁךְ עַל אַרְצְךָ נְאֻם יי אלהים.

וכן הוא אומר: כִּי כוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וּכְסִילֵיהֶם לֹא יָהֵלּוּ אוֹרָם(ישעיה יג, י).

מפני מה? חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בצאתי וְיָרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ אוֹרוֹ.

וכן הוא אומר: וּבִתְחַפְנְחֵס חָשַׂךְ הַיּוֹם בְּשִׁבְרִי שָׁם מוטות מִצְרַיִם וְנִשְׁבַּת בָּהּ גְּאוֹן עֻוזָּהּ(יחזקאל ל, יח).

מפני מה? הִיא עָנָן יְכַסֶּינָּה וּבְנתֶיהָ בַּשְּׁבִי תֵלַכְנָה.

וכן הוא אומר: וּפָקַדְתִּי עַל תֵּבֵל רָעָה וְעַל רְשָׁעִים עֲוֺנָם(ישעיה יג, יא).

יונה ירד לתהום אחד

יונה ירד לתהום אחד, שנאמר: תְּהוֹם יְסֹובְבֵנִי וגו׳(יונה ב, ו);

והם ירדו לשני תהומות, שנאמר: תְּהֹומֹות יְכַסְיֻומוּ.

יונה ירד למצולה אחת, שנאמר: וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה וגו׳(יונה ב, ד);

והם ירדו לשני מצולות, שנאמר: יָרְדוּ בִמְצוֹלֹות.

אין מצולה אלא מים עזים,

שנאמר: וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה,

וכתיב: וְאֶת רֹודְפֵיהֶם הִשְׁלַכְתָּ בִמְצוֹלֹות כְּמוֹ אֶבֶן בְּמַיִם עַזִּים(נחמיה ט, יא).

יָרְדוּ בִמְצוֹלֹות —

וכי מצולות יש שם? והלא עשונית היא!

ומה תלמוד לומר יָרְדוּ בִמְצוֹלֹות?

אלא: מלמד שנפרץ הים הגדול לתוכו,

והיו המים נלחמים בהם בכל מיני פורעניות —

לכך נאמר: יָרְדוּ בִמְצוֹלֹות.

תרגום לעבריתעשונית קרקע רדודה, שאין בה מים עמוקים והקדיר והחשיך

יחכְּמוֹ אָבֶן — מים כאבנים

דרשת הפסוק · ״כמו אבן״ · ״וראיתן על האבנים״ — מים כאבנים; רשעים כקש, בינונים כאבן; הקשו לבם, וימינך פשוטה

כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ה״, סוף הפסקה הראשונה ותחילת השנייה; הורוביץ–רבין עמ׳ 133). הפסקה השנייה במאגרים פותחת ב״דבר אחר: כמו אבן — היא היתה מכה בינונית״; כאן הגבול הועבר לדרשה הראשונה על ״כמו אבן״.

״והיו המים מכין על מקום האבנים״ — בהורוביץ–רבין ״מכין אותם על מקום האבנים״. ״אבל אתה חסדך וטובך ורחמיך הרבים וימינך שהיא פשוטה לכל באי העולם״ — המשפט חסר נשוא, וכך גם בהורוביץ–רבין (״אבל אתה טובך וחסדיך הרבים… וימינך פשוטה״), והפסוק ״ימינך יי״ הוא סופו.

כְּמוֹ אָבֶן(שמות טו, ה) — במידה שמדדו בה מדדת להם.

הן אמרו: וּרְאִיתֶן עַל הָאׇבְנָיִם(שמות א, טז);

ואף אתה עשית להם מים כאבנים, והיו המים מכין על מקום האבנים —

לכך נאמר: כְּמוֹ אָבֶן.

דבר אחר:

כְּמוֹ אָבֶן — היא היתה מכה בינונית:

הרשעים שבהן — היו מטורפיןמטורפין — מיטלטלים, נזרקים כקש;

הבינוניין — כאבן;

הפקחין שבהן — צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים(שמות טו, י).

דבר אחר:

כְּמוֹ אָבֶן — על שהיקשו ליבן כמו אבן.

אבל אתה — חסדך וטובך ורחמיך הרבים, וימינך שהיא פשוטה לכל באי העולם,

שנאמר: יְמִינְךָ יְיָ, יְמִינְךָ(שמות טו, ו) — שני פעמים;

כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם(תהלים מד, ד),

וכתיב: בִּי נִשְׁבַּעְתִּי יָצָא מִפִּי וגו׳(ישעיה מה, כג).

תרגום לעבריתמטורפין מיטלטלים, נזרקים

יטנֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ — נאה אתה ואדיר בכח

דרשת הפסוק · ״ימינך יי נאדרי בכח ימינך יי תרעץ אויב״ · ארך אפים לדור המבול, למגדל ולסדום; כשישראל עושין רצונו ושאינן עושין; תרעץ — לעתיד לבוא

כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ה״, פסקה שנייה; הורוביץ–רבין עמ׳ 133–134).

״נאדרי בכח — נאה אתה ואדיר בכח, שנתת ארכה״ — הושלם במאגרים (הסופר דילג מ״נאדרי״ ל״לדורו של מבול״, ובאמצע כתב ״לדורו״ ומחקו); כבהורוביץ–רבין.

״הרי מטר ואם לאו״ — לפני ״אם יעשו״ כתב הסופר ״וא׳״ ומחקו. ״נאמר כן מטר, ונאמר להלן מטר…״ — ״נאמר״ בגליון (ביד אחרת לפי סימון מאגרים). ״מה להלן מטר אף כאן מטר; או מה כן גפרית ואש, אף להלן…״ — כך בכתב היד; אינו בהורוביץ–רבין.

״חימה אין״ — כך המדרש (ישעיהו כז, ד: ״חמה אין לי״). ״וחרה אפי, אף יי״ — כך בכתב היד, שני ציטוטים; בהורוביץ–רבין ״וחרה אף יי בכם״ (דברים ז, ד).

מקבילה: מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי טו, ו (״נאה אתה ואדיר בכח, שנתת ארכה לדור המבול״; ״עושין את השמאל ימין״).

נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ(שמות טו, ו) — נאה אתה ואדיר בכח, שנתת ארכהארכה — שהות, דחיית העונש לדורו של מבול לעשות תשובה, ולא עשו,

שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ לֹא יָדוֹן רוּחִי וגו׳(בראשית ו, ג);

ולא גמרת עליהן כלייה עד שהשלימו רשען לפניך.

וכן את מוצא באנשי מגדל, שנתת להם ארכה וגו׳,

שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה וגו׳(בראשית יא, ו).

ואין עתה אלא תשובה, שנאמר: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ שֹׁואֵל וגו׳(דברים י, יב);

ולא גמרת עליהן כלייה עד שהשלימו רשען לפניך.

וכן את מוצא באנשי סדום, שנתתה להן ארכה,

שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ זַעֲקַת סְדֹום וַעֲמֹורָה וגו׳(בראשית יח, כ),

אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה וגו׳(בראשית יח, כא).

מה נאמר שם? וַיְיָ הִמְטִיר עַל סְדֹום וגו׳(בראשית יט, כד) —

אם יעשו תשובה — הרי מטר; ואם לאו — הרי גפרית ואש.

נאמר כן מטר, ונאמר להלן מטר:

מה להלן מטר — אף כאן מטר.

או מה כן גפרית ואש — אף להלן גפרית ואש?

תלמוד לומר: מֵאֵת יְיָ מִן הַשָּׁמָיִם.

ולא גמרת עליהן כלייה וגו׳.

עשר מכות הבאתה על מצריים במצרים, ולא גמרת עליהן וגו׳.

כשישראל עושין רצונו של מקום

יְמִינְךָ יְיָ נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ —

כשישראל עושין רצונו של מקום — הן עושין שמאל ימין,

שנאמר: יְמִינְךָ יְיָ, יְמִינְךָ יְיָ — שני פעמים;

וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום — הן עושין ימין שמאל,

שנאמר: הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ(איכה ב, ג).

כשישראל עושין רצונו של מקום — אין שינה לפניו,

שנאמר: הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא ישָׁן(תהלים קכא, ד);

וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום — כביכול שינה לפניו,

שנאמר: וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן(תהלים עח, סה) יי.

כשישראל עושין רצונו של מקום — אין חימה לפניו,

שנאמר: חֵימָה אֵין(ישעיה כז, ד);

וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום — כביכול חימה לפניו,

שנאמר: וְחָרָה אַפִּי(שמות כב, כג), אַף יְיָ(דברים ז, ד).

כשישראל עושין רצונו של מקום — הוא נלחם להם,

שנאמר: יְיָ יִלָּחֵם לָכֶם(שמות יד, יד);

וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום — הוא נלחם בם,

שנאמר: וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב(ישעיה סג, י).

ולא עוד, אלא שעושין רחמן אכזרי,

שנאמר: הָיָה יי כְּאוֹיֵב(איכה ב, ה).

תרעץ אויב

תִּרְעַץ אוֹיֵב —

רעצת אויב אינו אומר כן, אלא תִּרְעַץ אוֹיֵב — לעתיד לבא,

שנאמר: בְּזַעַם תִּצְעַד אָרֶץ וגו׳(חבקוק ג, יב).

תִּרְעַץ אוֹיֵב — זה פרעה, שנאמר: אָמַר אוֹיֵב(שמות טו, ט).

דבר אחר:

זה עשו, שנאמר: יַעַן אָמַר הָאוֹיֵב וגו׳(יחזקאל לו, ב).

תרגום לעבריתארכה שהות, דחיית העונש

חלק ו

פרשה ו · וברוב גאונך

כוּבְרֹוב גְּאוֹנְךָ — כל הקם על ישראל כקם על המקום

דרשת הפסוק · ״וברב גאונך תהרס קמיך״ · הקמים על ישראל כקמים על המקום; ״כביכול כלפי מעלה הכתוב מדבר״; העוזר לישראל כעוזר למקום

כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ו״, פסקה ראשונה ותחילת השנייה; הורוביץ–רבין עמ׳ 134–135). הפסקה השנייה במאגרים פותחת ב״כיוצא בו: אשר בצאתו מרחם אמו״, באמצע הרשימה; כאן הסעיף אחד, עד ״אורו מרוז״.

״שכל מי שהוא קם כנגד ישראל״ — ״שכל מי״ בגליון כתב היד. ״התשכח קול צורריך״ — כך המדרש (תהלים עד, כג: ״אל תשכח״). ״כי הנה אויבך יי״ — כך בכתב היד, ביחיד (תהלים צב, י: ״איביך״), ולכן ״אויבך״ מחוץ לסימון הפסוק. ״מפני מה: תכלית שנאה״ — בכתב היד ״בפני״, ותוקן במאגרים.

״כביכול כלפי מעלה הכתוב מדבר״ — בכתב היד ״כלפי עלה״, והמ״ם הושלמה במאגרים; ״כיוצא בו אתה אומר״ — אחרי ״אתה״ כתוב ״מדב״, ונמחק במאגרים. ״כיוצא בו: וימירו את כבודם״ — ״בו״ בגליון. ״׳מרחם אמינו יצא׳ אינו אומר כאן, אלא ׳אשר בצאתו מרחם אמו׳״ — בגליון.

״אלא שכינה הכתוב״ — כלומר: הכתוב כינה, שינה את הלשון מכבוד. ברשימה שבהורוביץ–רבין נוספים ״ואל אראה ברעתי״ (במדבר יא, טו) ו״והנם שולחים את הזמורה אל אפם״ (יחזקאל ח, יז), שאינם בכתב היד.

מקבילות: מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי טו, ז (״כי הנוגע בכם״, ״אלא שכינה הכתוב״); ובפסיקתא דרב כהנא, חג הסכות ג: ״כל מי שעושה מלחמה עמכם — כאלו עמי הוא עושה״.

וּבְרֹוב גְּאוֹנְךָ וגו׳(שמות טו, ז) —

הרבית להתגאות כנגד מי שקמו כנגדך.

ומהן שקמו כנגדך? הן שקמו כנגד בניך.

תהרס קמינו אין כתיב כאן, אלא תַּהֲרֹס קָמֶיךָ —

מגיד הכתוב: שכל מי שהוא קם כנגד ישראל — כאילו קם כנגד מי שאמר והיה העולם.

וכן הוא אומר: התשכח קוֹל צֹורְרֶיךָ שְׁאוֹן קָמֶיךָ וגו׳(תהלים עד, כג),

כִּי הִנֵּה אויבך יְיָ כִּי הִנֵּה אֹויְבֶיךָ יֹאבֵדוּ(תהלים צב, י),

כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן(תהלים פג, ג).

מפני מה? עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ(תהלים פג, ד).

הֲלא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וגו׳(תהלים קלט, כא).

מפני מה? תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים וגו׳(תהלים קלט, כב).

כביכול כלפי מעלה הכתוב מדבר

וכן הוא אומר: כִּי הַנֹּוגֵעַ בָּכֶם נֹוגֵעַ וגו׳(זכריה ב, יב).

רבי יהודה אומר:

בבבת עין אינו אומר כן, אלא בְּבָבַת עֵינוֹ —

כביכול כלפי מעלה הכתוב מדבר, אלא שכינה הכתובשכינה הכתוב — שכִּינה הכתוב: הכתוב שינה את הלשון (כינה) מפני הכבוד.

כיוצא בו אתה אומר: וַאֲמַרְתֶּם הִנֵּה מַתְּלָאָה וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ(מלאכי א, יג) — אלא שכינה הכתוב.

כיוצא בו אתה אומר: בַּעֲוֺן אֲשֶׁר יָדַע כִּי מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו וגו׳(שמואל א ג, יג) — אלא שכינה הכתוב.

כיוצא בו אתה אומר: לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ וגו׳(איוב ז, כ) — אלא שכינה הכתוב.

כיוצא בו אתה אומר: הֲלא אַתָּה יְיָ אֱלֹהַי קְדֹושִׁי לֹא נָמוּת(חבקוק א, יב) — אלא שכינה הכתוב.

כיוצא בו: הַהֵמִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה וגו׳(ירמיה ב, יא) — אלא שכינה הכתוב.

כיוצא בו: וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר(תהלים קו, כ) — אלא שכינה הכתוב.

כיוצא בו: אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וגו׳(שמואל ב כ, א) — אלא שכינה הכתוב.

כיוצא בו: אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ(במדבר יב, יב) —

מרחם אמינו יצא אינו אומר כאן, אלא אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ — אלא שכינה הכתוב.

ואף כן אתה אומר: כִּי הַנֹּוגֵעַ בָּכֶם וגו׳.

רבי יהודה אומר:

בבבת עין אין כתיב כאן, אלא בְּבָבַת עֵינוֹ —

כביכול כלפי למעלן הכתוב מדבר, אלא שכינה הכתוב.

העוזר את ישראל

וכל מי שהוא עוזר את ישראל — כאילו עוזר למי שאמר והיה העולם,

שנאמר: אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ יְיָ וגו׳(שופטים ה, כג).

תרגום לעבריתשכינה הכתוב שכִּינה הכתוב: הכתוב שינה את הלשון (כינה) מפני הכבוד

כאוּבְרֹוב גְּאוֹנְךָ — מי הם שקמו כנגד ידידיך

דרשת הפסוק · ״וברב גאונך״ · הקמים על ידידיו ועל בניו: כדרלעומר, פרעה, סיסרא, סנחריב, נבוכדנצר ובלשאצר

כתב יד אוקספורד 151 (מאגרים, ״פרשה ו״, סוף הפסקה השנייה; והמשכה בקובץ הבא של מאגרים, ״פרשה ו״, פסקה ראשונה עד ״ביה בליליא קטיל בלשצר״; הורוביץ–רבין עמ׳ 135–136). מאגרים חילק את הפרשה בין שני קבצים באמצע הדרשה (אחרי ״ירדפם יעבר שלום״); הדרשה ניתנת כאן שלמה, עד הדיבור הבא ״תהרס קמיך — לעתיד לבוא״.

״יתן בעפר חרבו״ — כך המדרש (ישעיהו מא, ב: ״כעפר״). ״יי על ימינך״ — כך המדרש (תהלים קי, ה: ״אדני על ימינך״). ״וישלח יי מלאך ויכה כל גבורי החיל״ — כך המדרש (דברי הימים ב לב, כא: ״ויכחד כל גבור חיל״).

הפסוקים בנבוכדנצר — דניאל ד, כה–ל; בבלשצר — דניאל ה, א–ו ול; ״הוי משקה רעהו… שבעת קלון מכבוד״ — חבקוק ב, טו–טז. ״בהשעתא״ (במקרא ״בה שעתא״, ״בה שעתה״), ״בלשצר״ (במקרא ״בלשאצר״, ״בלאשצר״), ״להיתיא״, ״דדהבא״ ו״נפקן״ (במקרא ״נפקה״) — כתיב כתב היד, ולכן הם מחוץ לסימון הפסוק.

מקבילה: מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי טו, ז (״הקמים על ידידיו ועל בניו״: אמרפל, פרעה, סיסרא, סנחריב, נבוכדנצר ובלשאצר).

פרשה ו נמשכת בחלק ב: ״׳הרסת קמיך׳ אין כתיב כאן, אלא ׳תהרס קמיך׳ — לעתיד לבוא״.

הרביתה להתגאות כנגד מי שקם כנגדך.

ומי הן שקמו כנגדך? מי שקמו כנגד ידידיך.

ומה טיבן?

אֵת כְּדׇרְלָעֹומֶר מֶלֶךְ עֵילָם וגו׳(בראשית יד, ט),

וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה(בראשית יד, טו);

מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח וגו׳(ישעיה מא, ב),

יִתֵּן בעפר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ.

מה הוא אומר? יִרְדְּפֵם יַעֲבר שָׁלוֹם(ישעיה מא, ג).

וכן הוא אומר:

נְאֻם יְיָ לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי וגו׳(תהלים קי, א),

מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח יְיָ מִצִּיּוֹן וגו׳(תהלים קי, ב),

עַמְּךָ נְדָבֹות בְּיוֹם חֵילֶךָ וגו׳(תהלים קי, ג),

נִשְׁבַּע יְיָ וְלֹא יִנָּחֵם(תהלים קי, ד).

ומה הוא אומר? יי עַל יְמִינְךָ וגו׳(תהלים קי, ה).

פרעה, סיסרא וסנחריב

הרבית להתגאות כנגד שקמו כנגדך.

ומי הן שקמו כנגדך? הם שקמו כנגד בניך.

פרעה וכל חילו,

שנאמר: וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וגו׳(שמות יד, ז).

מה הוא אומר? מַרְכְּבֹות פַּרְעֹה וְחֵילוֹ וגו׳(שמות טו, ד).

סיסרא וכל רכבו,

שנאמר: וַיַּזְעֵק סִיסְרָא אֶת כׇּל רִכְבּוֹ וגו׳(שופטים ד, יג).

מה הוא אומר? מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ וגו׳(שופטים ה, כ).

סנחריב וכל אגפיואגפיו — חיילותיו, גדודיו,

שנאמר: בְּיַד מַלְאָכֶיךָ חֵרַפְתָּ(מלכים ב יט, כג) יי וגו׳,

אֲנִי קַרְתִּי וְשָׁתִיתִי וגו׳(מלכים ב יט, כד).

מה הוא אומר? וַיִּשְׁלַח יְיָ מַלְאָךְ ויכה כׇּל(דברי הימים ב לב, כא) גבורי החיל וגו׳.

נבוכדנצר

נבוכדנצר וכל המונו,

שנאמר: וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה וגו׳(ישעיה יד, יג).

אמר נבוכדנצר: אעשה לי עב קטנה ואדור בתוכה,

שנאמר: אֶעֱלֶה עַל בָּמֳותֵי עָב(ישעיה יד, יד).

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה רציתה לפרוש עצמך מבני אדם — סוף בני אדם נפרשין ממך,

שנאמר: לִקְצָת יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂרלקצת ירחין תרי עשר — לקץ שנים עשר חודש וגו׳(דניאל ד, כו),

עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר הֲלָא דָא הִיאענה מלכא ואמר הלא דא היא — ענה המלך ואמר: הלא זו היא וגו׳(דניאל ד, כז),

עוֹד מִילְּתָא בְּפֻום מַלְכָּאעוד מילתא בפום מלכא — עוד הדבר בפי המלך וגו׳(דניאל ד, כח),

וּמִן אֲינָשָׁא לָךְ טָרְדִין וְעִם חֵיוַתומן אינשא לך טרדין ועם חיות — ומן האדם מגרשים אותך, ועם החיות וגו׳(דניאל ד, כט),

בהשעתאבהשעתא — בו ברגע מִלְּתָא סָפַת עַל נְבוּכַדְנֶצַּרמלתא ספת על נבוכדנצר — הדבר נתקיים בנבוכדנצר(דניאל ד, ל).

מה הוא אומר? כֹּולָּא מְּטָא עַל נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּאכולא מטא על נבוכדנצר מלכא — הכל בא על נבוכדנצר המלך(דניאל ד, כה) לקצת וגו׳.

בלשאצר

בלשצר מַלְכָּא עֲבַד לְחֶם רַבמלכא עבד לחם רב — המלך עשה סעודה גדולה וגו׳(דניאל ה, א),

בלשצר אֲמַר בִּטְעֵם חַמְרָאאמר בטעם חמרא — אמר בטעם (בהשפעת) היין(דניאל ה, ב) להיתיאלהיתיא — להביא וגו׳,

הַיְתִיו מָאנֵיהיתיו מאני — הביאו את כלי(דניאל ה, ג) דדהבאדדהבא — של הזהב וגו׳,

אִישְׁתִּיו חַמְרָא וְשַׁבַּחוּאישתיו חמרא ושבחו — שתו יין ושיבחו וגו׳(דניאל ה, ד),

בהשעתא נפקןנפקן — יצאו אֶצְבְּעָןאצבען — אצבעות וגו׳(דניאל ה, ה),

אֱדַיִן מַלְכָּא זִיוֺוהִי שְׁנוֹהִיאדין מלכא זיווהי שנוהי — אז המלך — זיו פניו השתנה וגו׳(דניאל ה, ו).

עליו הוא אומר: הוֹי מַשְׁקֵה רֵעֵהוּ מְסַפֵּחַ חֲמָתְךָ(חבקוק ב, טו), שָׂבַעְתָּ קָלוֹן מִכָּבוֹד וגו׳(חבקוק ב, טז),

ואומר: בֵּיהּ בְּלֵילְיָא קְטִילביה בליליא קטיל — בו בלילה נהרג(דניאל ה, ל) בלשצר וגו׳.

תרגום לעבריתאגפיו חיילותיו, גדודיו לקצת ירחין תרי עשר לקץ שנים עשר חודש ענה מלכא ואמר הלא דא היא ענה המלך ואמר: הלא זו היא עוד מילתא בפום מלכא עוד הדבר בפי המלך ומן אינשא לך טרדין ועם חיות ומן האדם מגרשים אותך, ועם החיות בהשעתא בו ברגע מלתא ספת על נבוכדנצר הדבר נתקיים בנבוכדנצר כולא מטא על נבוכדנצר מלכא הכל בא על נבוכדנצר המלך מלכא עבד לחם רב המלך עשה סעודה גדולה אמר בטעם חמרא אמר בטעם (בהשפעת) היין להיתיא להביא היתיו מאני הביאו את כלי דדהבא של הזהב אישתיו חמרא ושבחו שתו יין ושיבחו נפקן יצאו אצבען אצבעות אדין מלכא זיווהי שנוהי אז המלך — זיו פניו השתנה ביה בליליא קטיל בו בלילה נהרג

חילופי נוסח והשלמות

על פי כתב יד אוקספורד, בודליאנה 151 · מסכתא דשירה, פרשות א–ו (תחילתה). במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.

סעיףבנוסחבכתב היד
דואומרוו׳
האילואילי
השנאמר:— (הוספה)
היי— (הוספה)
וואומרוגו׳
זעיניהםעניהם
זדברצוה
טאמר להן: היזהרו בביכורות! הניחן והלך לו.— (הוספה)
טאמר לו חיגר לסומא: ביכורות נאות אני רואה.— (הוספה)
טאמר לו: הביא ונאכל.— (הוספה)
טאמר לו: וכי יכול אני להלך?— (הוספה)
טאמר לו סומא: וכי רואה אני?— (הוספה)
טמה עשו? רכב חיגר על גבי סומא, ונטלו הביכורות ואכלום, הלכו וישבו להם.— (הוספה)
טלימים בא המלך. אמר להן: היכן ביכורות?— (הוספה)
טאמר לו סומא: וכי רואה אני?— (הוספה)
טאמר לו חיגר: אני — וכי יכול אני להלך?— (הוספה)
טמלך שהיה פיקח מה עשה? הרכיב חיגר על גבי סומא, ודן אותם כאחד.— (הוספה)
טאמר להם: כך עשיתם ואכלתם.— (הוספה)
טכך לעתיד לבוא אמר הקדוש ברוך הוא לנפש: למה חטאת לפני?— (הוספה)
טאומרת לפניו: רבונו שלעולם, אני הוא שחטאתי לפניך? הגוף חטא!— (הוספה)
טמיום שיצאתי ממנו — מושלך אני לפניך כחרס על גבי אשפה.— (הוספה)
טמה הקדוש ברוך הוא עושה? מחזיר נשמה לגוף, ודן אותן כאחד.— (הוספה)
טהדא הוא דכתיב:— (הוספה)
טיִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל(תהלים נ, ד)— (הוספה)
טוגו׳.— (הוספה)
טיִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם — להביא את הנשמה;— (הוספה)
טוְאֶל הָאָרֶץ — להביא את הגוף;— (הוספה)
טנאמרנאה
טסוס— (הוספה)
יכמוךכמו
יאמלךמלף
ידרשויותרשיות
טוכחבח
טוהמהחמה
יטבכח— (הוספה)
יטנאה אתה ואדיר בכח, שנתת ארכה— (הוספה)
כמפניבפני
כמעלהעלה

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מכילתא דרבי ישמעאלכ״י אוקספורד, בודליאנה 151
ויקרא רבהכ״י לונדון 340 (השלמת המשל בסעיף ט)

מקורות הנוסח

החיבורהנוסח שעל פיו נדפס
מכילתא דרבי ישמעאלכ״י אוקספורד, בודליאנה 151
ויקרא רבהכ״י לונדון 340 (השלמת המשל בסעיף ט)