מדרש
פרשת בשלח
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓פרשת בשלח
פרשת בשלח
מדרש תנחומא
דרשה א
וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה(שמות יג, יז)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212 §§cover-end§§
חלק א
גוף הדרשה
דרשת הפסוקים · ״ויהי בשלח פרעה״ עד ״וחמשים עלו בני ישראל״ · שכר פרעה ומצרים על שחזרו בהם; ״לא נחם״ — נהגם; ארבעה ״קרוב״; הקיפם במדבר ארבעים שנה; ״וחמושים״ — אחד מחמשה
בדפוס סימן א. ״ואברהם [הולך] עמם לשלחם״ — ״הולך״ השלמת מאגרים, כפסוק (בראשית יח, טז) ובדפוס. ״וכן הוא אומר״ — בכתב היד ״וכה׳א״. ״לא אשלח״ — שמות ה, ב; ״יי הצדיק״ — שמות ט, כז. ״ועוד״ (הרביעי) — הו׳ מסופקת בכתב היד. ״שירצו הכנעניים את הארץ״ — כך בכתב היד; בדפוס ״שירשו הכנענים את הארץ״. ״ארבעים שנה״ (בפעם הראשונה) — בכתב היד ״מ׳ שנה״. ״ומבטלין [עצמן] מן התורה״ — בכתב היד ״עזמן״, והצ׳ תיקון מאגרים, והאותיות מסופקות; בדפוס ״ומבטלין מן התורה״. ״וסתרו את הבנינות״ — הסופר כתב ״ושמרו״, מחקו, ובגליון ״וסתרו״. ״ולא [א]חד מחמשת אלפים״ — הא׳ השלמת מאגרים. ״עד שלא ראו שונאיהם״ — כך בכתב היד; בדפוס ״על שלא ראו שונאיהם״.
בדפוס: ״לכך פתח ויהי בשלח״; ״ומה שכרו נתן להן קבורה״; ״ולא נחם — נהגם, כמו דאת אמרת״; ״מחזיקין איש איש בשדה ובכרם״; ״להכניסם בארץ מלאה כל טוב״; ״רבי נהוראי אומר: העבודה, לא אחד מחמשת אלפים״.
מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, פתיחתא (״ויהי בשלח — אין שלוח בכל מקום אלא לווי… הפה שאמר גם את ישראל לא אשלח הוא הפה שאמר אנכי אשלח אתכם, מה שכר נטלו על כך — לא תתעב מצרי״; ״קרובה השבועה שנשבע אברהם לאבימלך… ועדיין נכדו קיים״; ושם ״קרוב הוא הדבר שאמר הקב״ה למשה״ תחת ״לאברהם״ שכאן).
וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה(שמות יג, יז) —
שילוח זה לויהלויה — ליווי, הליכה עם אדם להוציאו לדרכו,
כמה דאת אמר: וְאַבְרָהָם הֹולֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם(בראשית יח, טז);
וכן הוא אומר: וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם(בראשית כו, לא).
ולמה פתח הכתוב בלשון הזה?
הפה שאמר: לֹא אֲשַׁלֵּחַ(שמות ה, ב) — חזר ואמר: אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם(שמות ח, כד);
לכך כתיב: וַיְהִי בְּשַׁלַּח.
ומה שכרו? — לֹא תְתַעֵב מִצְרִי(דברים כג, ח).
הפה שאמר: לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְיָ — חזר ואמר: יְיָ הַצַּדִּיק(שמות ט, כז).
ומה שכרן? — נתן להם קבורה,
שנאמר: נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ(שמות טו, יב).
וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים — נהיגהנהיגה — הנהגה, הולכה,
כמה דאת אמר: נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ(תהלים עז, כא);
וַיַּנְחֵם בֶּעָנָן יוֹמָם(תהלים עח, יד).
דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא —
קרוב הדבר שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם.
ועוד: קרוב הדרך לחזור למצרים.
ועוד: קרובה השבועה שנשבע אברהם לאבימלך: אִם תִּשְׁקֹר לִי(בראשית כא, כג) — ועדיין לא בא נכדו.
ועוד: קרובה מלחמה ראשונה לשניה.
דבר אחר: כִּי קָרוֹב הוּא —
קרוב הוא שירצו הכנעניים את הארץ,
דכתיב: וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה(בראשית טו, טז),
ועדיין לא היה להם דור רביעי.
הקיפן במדבר ארבעים שנה.
אמר הקדוש ברוך הוא:
אם אני מוליכן דרך פשוטה — עכשיו מחזיקין איש בשדה ובכרםמחזיקין איש בשדה ובכרם — כל אחד תופס ונאחז בשדהו ובכרמו, ומבטלין עצמן מן התורה;
אלא אני מוליכן דרך המדבר — ויאכלו את המן, וישתו מי באר, והתורה מתישבת בגופן.
ועוד:
כששמעו הכנענים שישראל נכנסין לארץ —
עמדו ושרפו את הזרעים,
ועקרו את האילנות,
וקצצו את הנטיעות,
וסתרו את הבנינות,
וסתמו את המעינות.
אמר הקדוש ברוך הוא:
אני הבטחתי את אברהם אביהם להכניסם לארץ מליאה כל טוב;
הריני מעכבם במדבר ארבעים שנה, עד שיעמדו הכנענים ויתקנו מה שקילקלו.
וַחֲמֻושִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות יג, יח) —
אחד מחמשה;
ויש אומרים: אחד מחמשים;
ויש אומרים: אחד מחמש מאות.
רבי נהוראי: העבודההעבודה — לשון שבועה: (חי) העבודה — עבודת בית המקדש! ולא אחד מחמשת אלפים.
ואימתי מתו? בימי האפילהבימי האפילה — בימי מכת החושך,
שהיו קוברים ישראל מתיהם, ומצרים יושבים בחשך;
וישראל הודו ושבחו, עד שלא ראו שנאיהם ושמחו בפורענותם.
דרשת הפסוק · ״ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע״ · סרח בת אשר; הארון צף מן הנילוס; במדה שאדם מודד מודדין לו; שני ארונות במדבר; השבועה ושלש פקידות
בדפוס סימן ב. ״[נטל] צר[ו]ר״ — השלמות מאגרים. ״ארונו של [יוסף]״ (בפעם הראשונה) — בכתב היד ״משה״, ומאגרים מסמנו כשיבוש; בדפוס ״יוסף״. ״ויהי האחד מפיל את הקורה ואת הברזל נפל במים… אנא נפל״ — בפסוקים (מלכים ב ו, ה–ו) ״מפיל הקורה ואת הברזל נפל אל המים… אנה נפל״. ״קל וחומר״ — בכתב היד ״ק׳ו״. ״ויעל יוסף״ — הו׳ מסופקת בכתב היד. ״שיתעסק בו קבורה שכינה״ — כך בכתב היד; בדפוס ״שיתעסק בו שכינה״. ״ויקבור אותו בגיא״ — בפסוק (דברים לד, ו) ״ויקבר אתו בגי״. ״ואומות העולם״ — בכתב היד ״ואומו׳ העולם״. ״מה טיבן״ — הן׳ מסופקת בכתב היד. ״אבי י[רד] לכאן״ — בכתב היד ״יח״, ומאגרים מתקן; בדפוס ״אבינו ירד כאן״. ״ואני העליתי אתכם בעל כרחו״ — כך בכתב היד; בדפוס ״ואני העליתי אותו בעל כרחו״. ״[ואני הורדתוני לכאן בעל כרחי]״ — הסופר סימן השמטה (+), והמשפט נוסף בתוספת מאגרים (״הורדתוני״ — הר׳ והי׳ מסופקות); אינו בדפוס. ״פקד יפקד״ — שמות יג, יט (ובראשית נ, כה).
בדפוס: ״מנין יודע משה״; ״וצווח ואומר״; ״הרי אנו נקיים משבועתך״; ״ויאמר איש האלהים אנה נפל ויקצב עץ וישלח שמה״; ״ומנין היה יודע משה היכן ארונו של יוסף״; ״ואין באחיו גדול ממנו שהיה מלך״; ״וזכה לצאת מן הקבר ע״י משה״; ״לפיכך זכה משה שיתעסק בו שכינה״; ״המת המונח בארון קיים כל מה שכתוב בזה״; ״לפיכך עכב הקב״ה במדבר וענני הכבוד והכהנים והלוים שבעת ימים״; ״פקוד בנחלי ארנון״.
מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, פתיחתא (״ומשה מהיכן היה יודע היכן היה קבור יוסף? אמרו: סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, והיא הראתה למשה קבר יוסף… עשו לו מצרים ארון של מתכת ושקעוהו בתוך נילוס״; ״כי השבע השביע — השביעם שישביעו לבניהם. רבי נתן אומר: מפני מה השביע את אחיו ולא השביע…״; ״פקוד יפקוד אלהים אתכם — פקד אתכם במצרים, יפקוד אתכם בים סוף…״).
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף(שמות יג, יט) —
מנין ידע משה היכן יוסף קבור?
אמרו: סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור; היא הודיעה את משה היכן יוסף קבור.
עמדו מצרים ועשו לו ארון של מתכת, ושקעוהו בנילוס.
בא משה ועמד על נילוס;
נטל צרורצרור — חרס, אבן קטנה וחקק בו: ״עלה שורעלה שור — ״עלה, שור!״ — יוסף נמשל לשור (״בכור שורו״, דברים לג, יז)״,
וצוח ואמר:
יוסף, יוסף! הגיעה שעה שהקדוש ברוך הוא גואל את בניו,
והשכינה מעכבת לך, וישראל וענני כבוד מעכבין לך;
אם אתה מגלה עצמך — מוטב; ואם לאו — אנו נקיים משבועתך.
מיד צף ועלה ארונו של יוסף.
ואל תתמה,
שהרי הוא אומר: וַיְהִי הָאֶחָד מַפִּיל את הַקּוֹרָה וְאֶת הַבַּרְזֶל נָפַל במים וַיִּצְעַק וַיֹּאמֶר אֲהָהּ אֲדֹנִי וְהוּא שָׁאוּל(מלכים ב ו, ה),
וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים אנא נָפָל(מלכים ב ו, ו),
וַיִּקְצׇב עֵץ וַיַּשְׁלֶךְ שָׁמָּה וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל.
והרי דברים קל וחומר:
ומה אלישע, תלמידו של אליהו — הציף את הברזל;
משה, שהוא רבו של אליהו — על אחת כמה וכמה.
ומנין היה יודע היכן ארונו של יוסף?
אלא בא ועמד בין הארונות, וצעק ואמר:
יוסף, יוסף! הגיעה שעה שהקדוש ברוך הוא גואל את בניו;
השכינה מעכבת לך, וישראל וענני כבוד מעכבין לך;
אם אתה מגלה את עצמך — מוטב; ואם לאו — אנו נקיים משבועתך.
מיד נזדעזע ארונו; נטלו והלך.
ללמדך: במדה שאדם מודד בה מודדין לו(משנה סוטה א, ז).
יוסף קבר את אביו,
שנאמר: וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּור אֶת אָבִיו(בראשית נ, ז),
ואין באחיו גדול ממנו,
וכתיב: וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים(בראשית נ, ט) —
וזכה לצאת מן הקברות על ידי משה.
משה הוציא את עצמות יוסף ממצרים,
ואין בעולם גדול ממנו, והוא מלך,
שנאמר: וַיְהִי בִישֻׁורוּן מֶלֶךְ(דברים לג, ה);
לפיכך זכה שיתעסק בו קבורה שכינה,
שנאמר: וַיִּקְבֹּור אֹותוֹ(דברים לד, ו) בגיא.
ולא עוד, אלא:
עלו עם יעקב — עבדי פרעה, וזקני ביתו, וכל זקני ארץ מצרים;
ועם ארונו של יוסף עלו — השכינה, והארון, והכהנים, הלוים, ושבעה ענני כבוד.
וארונו של יוסף מהלך עם ארון העדות במדבר.
ואומות העולם אומרים: מה טיבןטיבן — טבעם, ענינם של שני ארונות אלו?
וישראל אומרים: זה ארון המת, וזה ארון חי העולמיםחי העולמים — הקדוש ברוך הוא.
והם אומרים: ומה דרכו של מת להלך עם ארון חי העולמים?
והן משיבין ואומרים להן: מת המונח בארון זה — קיים כל מה שכתוב בזה.
מרים המתינה שעה אחת למשה,
שנאמר: וַתֵּתַצַּב אֲחֹותוֹ מֵרָחֹוק(שמות ב, ד);
לפיכך עיכב הקדוש ברוך הוא במדבר — שכינה, וענני כבוד, והכהנים, והלוים, וישראל — שבעה ימים בשבילה,
שנאמר: וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם(במדבר יב, טו).
כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ — השביעם שישביעו את בניהם.
אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל —
למה השביע את אחיו, ולא את בניו?
אמר: אם אני משביע את בני — אין המצריים מניחין אותם;
ואם אומר להם: אבינו העלה את אביו — הן אומרים להם: אביכם מלך היה!
לפיכך השביע את אחיו.
דבר אחר: אמר להן:
אבי ירד לכאן לרצונו, ואני העליתי אתכם בעל כרחו;
ואני הורדתוני לכאן בעל כרחי;
משביעני עליכם: שממקום שגנבתוני — לשם תחזירוני.
וכן עשו: וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם(יהושע כד, לב).
פָּקֹד יִפְקֹד —
פָּקֹד במצרים, יִפְקֹד בים;
פָּקֹד במדבר, יִפְקֹד בנחל ארנן;
פָּקֹד בעולם הזה, יִפְקֹד לעולם הבא.
דרשת הפסוק · ״ויי הלך לפניהם יומם בעמוד ענן״ · שבעה עננים: ארבעה מארבע רוחות, מלמטה, מלמעלה ואחד לפניהם
בדפוס סימן ג. ״הרי ארבעה״ — לפני ״ארבעה״ כתב הסופר ״ה״, ומאגרים מוחקו. ״שלשה״, ״חמשה״, ״שבעה ענני כבוד״ (בסימנים שלפני כן) — בכתב היד ״ג׳״, ״ה׳״, ״ז׳״. ״ואחת מלמטה״ — בכתב היד ״מלמ׳״, ואחריו בגליון ״ואחד מלמעלה״. ״ממיכו״ — כך בכתב היד; בדפוס ״מנמיכו״. ״ועננך עומד עליהם״ — במדבר יד, יד (״עמד עלהם״); ״ובהאריך הענן״ — במדבר ט, יט; ״ובהעלות הענן״, ״ואם לא יעלה הענן״, ״כי ענן יי על המשכן יומם״ — שמות מ, לו–לח.
מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, פתיחתא (״נמצאת אומר שבעה עננים הם… ארבעה מארבע רוחותיהם, אחד למעלה ואחד למטה, אחד שהיה מהלך לפניהם, כל הנמוך מגביהו וכל הגבוה משפילו״).
וַיְיָ הֹולֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם(שמות יג, כא).
אתה מוצא: שבעה ענני כבוד היו, ואלו הן:
וַיְיָ הֹולֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן — הרי אחד;
וַעֲנָנְךָ עֹומֵד עֲלֵיהֶם(במדבר יד, יד) — הרי שנים;
וּבְעַמֻּוד עָנָן — הרי שלשה;
וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן(במדבר ט, יט) — הרי ארבעה;
וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן(שמות מ, לו) — הרי חמשה;
וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן(שמות מ, לז) — ששה;
כִּי עֲנַן יְיָ עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם(שמות מ, לח) — הרי שבעה.
ארבעה — מארבע רוחות,
ואחת מלמטה,
ואחד מלמעלה,
ואחת מהלך לפניהם:
כל הנמוך — מגביהו, וכל הגבוה — ממיכוממיכו — משפילו, מנמיכו,
ושורף נחשים ועקרבים,
מכבד ומרבץמכבד ומרבץ — מטאטא ומזלף מים (שלא יעלה אבק) את הדרך לפניהם.
דרשת הפסוק · ״ויי הלך לפניהם יומם״ · אברהם ליווה את המלאכים — והקדוש ברוך הוא ליווה את בניו; ״יוקח נא מעט מים״ וכל מה שעשה לאורחים
בדפוס סימן ד. ״ואברהם עומד עמם לשלחם״ — בפסוק (בראשית יח, טז) ״ואברהם הלך עמם לשלחם״, וכך הדפוס. ״ארבעים שנה״ — בכתב היד ״מ׳ שנה״. ״(כדכתיב בסדר וירא אליו יי.)״ — כך כתב הסופר, בסימני הערה שלו, ולא העתיק את הדרשה; וכן בדפוס (״אברהם אמר יוקח נא וכו׳ כדכתיב בסדר וירא אליו״). הדרשה הושלמה בסוגריים כפולים מן המהדורה שלנו, תנחומא וירא, סימן ה (״אתה אמרת: יוקח — אני נותן להם מצות פסח…״), כלשון כתב היד שם.
מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, פתיחתא (״ללמדך שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו: אברהם לווה מלאכי השרת… והמקום לווה את בניו במדבר ארבעים שנה… באברהם כתיב יוקח נא מעט מים, והב״ה העלה לבניו את הבאר במדבר… באברהם כתיב ואקחה פת לחם, והב״ה הוריד לבניו את המן״).
וַיְיָ הֹולֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם(שמות יג, כא) —
במדה שאדם מודד בה מודדין לו(משנה סוטה א, ז).
אברהם ליוה מלאכי השרת,
שנאמר: וְאַבְרָהָם עומד עִמָּם לְשַׁלְּחָם(בראשית יח, טז);
לפיכך ליוה הקדוש ברוך הוא את בניו במדבר ארבעים שנה.
אברהם אמר: יֻוקַּח נָא מְעַט מַיִם(בראשית יח, ד). (כדכתיב בסדר וירא אליו יי.)
אתה אמרת להם: יֻוקַּח — אני נותן להם מצות פסח: וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה וגומר(שמות יב, ג).
אתה אמרת: נָא — אני נותן לבניך בפסח: אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא(שמות יב, ט).
אתה אמרת: מְעַט — אני מגרש שונאיהם: מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ(שמות כג, ל).
אתה אמרת: מַיִם — אני נותן להם באר מים במדבר: עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ(במדבר כא, יז).
אתה אמרת: וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם — אני ארחצם מכל טומאה: אִם רָחַץ יי אֵת צֹואַת בְּנוֹת צִיּוֹן(ישעיה ד, ד).
אתה אמרת: וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ — אני אתן להם מצות סוכה,
דכתיב: צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים(נחמיה ח, טו).
אתה אמרת: וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם(בראשית יח, ה) — אני ממטיר להם לחם מן השמים.
אתה אמרת: חֶמְאָה וְחָלָב(בראשית יח, ח) — אני נותן להם חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן(דברים לב, יד).
דרשת הפסוק · ״ויי הלך לפניהם יומם״ · הממלא את העולם הולך לפני ישראל — שינהגו בהם האומות כבוד; ועל שהמיתום, עמק יהושפט
בדפוס סימן ה. ״מה תלמוד לומר״ — בכתב היד ״מת׳ל״. ״לענינן מהו אומר״ — הנ׳ השנייה מסופקת בכתב היד; בדפוס ״לענין כן מהו אומר״. ״ונשפטתי אתם שם״ — בפסוק (יואל ד, ב) ״ונשפטתי עמם שם״. ״מצרים לשמה תהיה״ — בפסוק (יואל ד, יט) ״לשממה״. ״ויי יושב בציון״ — בפסוק (יואל ד, כא) ״ויי שכן בציון״.
בדפוס: אחרי ״ונחלתי ישראל״ — ״אשר פזרו בגוים; על עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים לא נאמר, אלא על עמי ונחלתי ישראל״; ״ונקיתי דמם לא נקיתי — אימתי? ויי שוכן בציון״.
מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, פתיחתא (״ויי הולך לפניהם יומם — איפשר לומר כן? והלא כבר נאמר הלא את השמים ואת הארץ אני מלא… מלא כל הארץ כבודו… ומה תלמוד לומר ויי הולך לפניהם יומם״ — ושם משל אנטונינוס).
וַיְיָ הֹולֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם(שמות יג, כא) —
והלא כבר נאמר: הֲלא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא(ירמיה כג, כד),
ואומר: מְלֹא כׇל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ(ישעיה ו, ג);
מה תלמוד לומר: וַיְיָ הֹולֵךְ לִפְנֵיהֶם?
להודיע חבת ישראל לפני האומות, כדי שינהגו בהם כבוד.
ולא דיין שאין נוהגין בהן כבוד, אלא ממיתין אותן מיתות חמורות.
לענינן מהו אומר?
וְקִבַּצְתִּי אֶת כׇּל הַגּוֹיִם וְהוֹרַדְתִּים אֶל עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט וְנִשְׁפַּטְתִּי אתם שָׁם עַל עַמִּי וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל(יואל ד, ב);
ואומר: מִצְרַיִם לשמה תִהְיֶה וֶאֱדוֹם לְמִדְבַּר שְׁמָמָה תִּהְיֶה(יואל ד, יט);
באותה שעה — וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וִירוּשָׁלִַם לְדר וָדוֹר(יואל ד, כ) וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי וַיְיָ יושב בְּצִיּוֹן(יואל ד, כא).
דרשת הפסוק · ״וחזקתי את לב פרעה… ואכבדה בפרעה״ · לבו של פרעה היה ספק; בפרעה תחלה, שהוא התחיל; דור המבול, סדום, בכורות, עיר הנדחת והסוטה; קל וחומר למדה טובה
בדפוס סימן ו. ״שהוא התחיל בפורענות תחלה״ — כך בכתב היד; בדפוס ״שהוא התחיל בעבירה תחלה״. ״[ויצו] פרעה לכל עמו״ — השלמת מאגרים, כפסוק (שמות א, כב). ״כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך… ואת עמך בדבר״ — פסוק אחד (שמות ט, טו). ״וימח את כל היקום מאדם… בהמה ורמש״ — בפסוק (בראשית ז, כג) ״וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש״. ״מאדם… בהמה״ — שמות יב, יב (״מאדם ועד בהמה״). ״הכה תכה… החרם אותה ואת כל אשר בה״ — דברים יג, טז.
בדפוס: ״ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן, ואח״כ ועד גדול״ (תחת ״ואחר כך ויי המטיר על סדום״); ״הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב, ואח״כ ואת בהמתם״; ״וצבתה בטנה, ואח״כ ונפלה יריכה״.
מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח א (״וחזקתי את לב פרעה — שהיה לבו חלוק אם לרדוף אם לא לרדוף״; ״פרעה התחיל בעבירה… ממנו התחילה הפורענות… כיוצא בו וימח את כל היקום… ואת האנשים אשר פתח הבית… והרי דברים קל וחומר: ומה מדת פורענות מעוטה… מדה טובה מרובה לא כל שכן״).
וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה(שמות יד, ד) — שהיה לבו ספק אם לרדוף אם לאו.
וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה — בפרעה תחלה,
שהוא התחיל בפורענות תחלה,
שנאמר: וַיְצַו פַּרְעֹה לְכׇל עַמּוֹ לֵאמֹר(שמות א, כב),
וכן: וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּוגְשִׂים בָּעָם(שמות ה, ו).
לפיכך ממנו התחילה הפורענות:
כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ(שמות ט, טו) — ואחר כך וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר.
כיוצא בו: וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְקוּם מֵאָדָם(בראשית ז, כג) — שהוא התחיל בעבירה; ואחר כך בְּהֵמָה ו רֶמֶשׂ.
כיוצא בו: וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים(בראשית יט, יא) — ואחר כך וַיְיָ הִמְטִיר עַל סְדֹום וְעַל עֲמֹורָה(בראשית יט, כד).
כיוצא בו: וְהִכֵּיתִי כׇל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם(שמות יב, יב) — ואחר כך בְּהֵמָה.
כיוצא בו: הַכֵּה תַכֶּה(דברים יג, טז) — ואחר כך הַחֲרֵם אֹותָהּ וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר בָּהּ וגו׳.
כיוצא בו: וְצָבְתָה בִטְנָהּ(במדבר ה, כז) — הבטן שהתחיל בעבירה, ממנו התחיל הפורענות.
והלא דברים קל וחומר:
ומה המתחיל בעבירה — ממנו התחיל הפורענות;
המתחיל במצות ובמדה טובה מרובה — על אחת כמה וכמה.
דרשת הפסוק · ״ואכבדה בפרעה ובכל חילו״ · הפורענות באומות מגדלת את השם: מצרים וכוש, גוג, ״שמה שבר רשפי קשת״
בדפוס סימן ז. ״ו[סח]ר כוש [וס]באים״ — בכתב היד ״ור כוש באים״, והשלמות מאגרים, כפסוק (ישעיה מה, יד). ״[אכן] אתה אל מסתתר״ — בכתב היד ״אקרא״; בפסוק (ישעיה מה, טו) ובדפוס ״אכן״. ״ונועדתי לעיני עמים רבים״ — בפסוק (יחזקאל לח, כג) ״ונודעתי לעיני גוים רבים״. ״ר[ש]פי קשת״ — בכתב היד ״רפפי״, ומאגרים מתקן, כפסוק (תהלים עו, ד). ״ומלחמה״ — בכתב היד ״ומלחמ׳״.
בדפוס: הפסוקים במלואם (ישעיה סו, יט: ״אל הגוים תרשיש פול ולוד… והגידו את כבודי בגוים״; מה, יד: ״עליך יעבורו… אך בך אל ואין עוד״; יחזקאל לח, כב: ״אש וגפרית אמטיר עליו…״), ״מה כתיב אחריו: אכן אתה אל מסתתר״.
וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה(שמות יד, ד) —
מגיד: שכשיפרע הקדוש ברוך הוא מן האומות — שמו מתגדל בעולם,
שנאמר: וְשַׂמְתִּי בָהֶם אוֹת וְשִׁלַּחְתִּי מֵהֶם פְּלֵטִים וגו׳(ישעיה סו, יט);
וכתיב: כֹּה אָמַר יְיָ יְגִיעַ מִצְרַיִם וּסְחַר כּוּשׁ וּסְבָאִים אַנְשֵׁי מִדָּה וגו׳(ישעיה מה, יד),
וכתיב אחריו: אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ(ישעיה מה, טו).
וכן הוא אומר: וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶבֶר וּבְדָם וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ וגו׳(יחזקאל לח, כב);
מה כתיב אחריו? וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי ונועדתי לְעֵינֵי עמים רַבִּים וגו׳(יחזקאל לח, כג).
וַיְהִי בְשָׁלֵם סוּכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן(תהלים עו, ג),
שָׁמָּה שִׁבַּר רִשְׁפֵי קָשֶׁת מָגֵן וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה סֶלָה(תהלים עו, ד);
נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים וגו׳(תהלים עו, ב).
דרשת הפסוקים · ״ויקח שש מאות רכב בחור״, ״ופרעה הקריב״ · הבהמות של הירא את דבר יי; הכשר שבגוים הרוג; פרעה הקריב את הפורענות ואת ישראל לתשובה, וזבח לבעל צפון
בדפוס סימן ח. ״אם תאמר״ (פעמיים) — בכתב היד ״א׳ת״. ״וגם מקנינו״ — בפסוק (שמות י, כו) ״מקננו״. ״משל מצריים היו — הלא כבר נאמר הנה יד יי במקנך״ — כך בכתב היד, שתי ההוכחות באחת; בדפוס ״אם תאמר משל מצרים — והלא כבר נאמר וימת כל מקנה מצרים; אם תאמר משל פרעה — והלא כבר נאמר הנה יד יי הויה במקנך״, וכך המכילתא. ״הנה יד יי במקנך״ — בפסוק (שמות ט, ג) ״הנה יד יי הויה במקנך״. ״הירא את דבר יי מעבדי פרעה״ — שמות ט, כ. ״לעבודה זרה״ — בכתב היד ״לע׳ז״.
בדפוס: ״מכאן אמרו: טוב שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו״.
מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח א (״משל מי היו הבהמות שהיו טוענין המרכבות… אלא של מי היו? של הירא את דבר יי; נמצינו למדין: הירא את דבר יי הם היו תקלה לישראל״); בשלח ב (״ופרעה הקריב — הוא הקריב את הפורענות לבא עליו… אמר: בעל צפון הסכים על גזרתי… התחיל מזבח ומקטר ומנסך ומשתחוה לעבודה זרה שלו״).
וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר(שמות יד, ז) — משל מי היו?
אם תאמר: משל מצריים היו — הלא כבר נאמר: הִנֵּה יַד יְיָ בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה וגו׳(שמות ט, ג)!
אם תאמר: משל ישראל — והלא כבר נאמר: וְגַם מִקְנֵינוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה(שמות י, כו)!
אלא מן הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יְיָ מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה(שמות ט, כ).
הרי למדנו: שהירא את דבר יי — הם היו תקלהתקלה — מכשול, גורם נזק לישראל.
מיכן אמרו:
היפה שבגוים — הרוג;
והטוב שבנחשים — רצץ את ראשו.
וּפַרְעֹה הִקְרִיב(שמות יד, י) —
הקריב את הפורענות לבא עליו,
והקריב את ישראל לתשובה.
כיון שראו ששבו ישראל לאחוריהם, וחנו לִפְנֵי פִּי הַחִירֹות לִפְנֵי בַּעַל צְפֹוןבעל צפון — שם עבודה זרה של מצרים, ששמה ניתן למקום(שמות יד, ב),
אמר פרעה: בעל צפון הסכים על גזרתי לאבדם במים!
התחיל לזבח ולקטר ולנסך לעבודה זרה.
לכך נאמר: וּפַרְעֹה הִקְרִיב.
דרשת הפסוק · ״וישאו בני ישראל את עיניהם… וייראו מאד ויצעקו״ · תפלת האבות; ישראל כתולעת שמכה בפיה; ״בחרבי ובקשתי״ — תפלה ובקשה; ״הקול קול יעקב״ מול ״ועל חרבך תחיה״
בדפוס סימן ט. ״באברהם כתיב… ביעקב כתיב״ — בכתב היד בסימון הארמית של מאגרים. ״בית אל מים והעי מקדם… ויקרא בשם יי״ — בראשית יב, ח. ״[הנה] אשור ארז בלבנון״ — בכתב היד ״הכה״; בפסוק (יחזקאל לא, ג) ובדפוס ״הנה״. ״בחנית בחרב ובכידון… אשר הרפת״ — בפסוק (שמואל א יז, מה) ״בחרב ובחנית ובכידון… אשר חרפת״; ״בא״ (״ואנכי בא אליך״) — הא׳ מסופקת בכתב היד. ״ויאמר יי [אין] עמך לחזור בחרב לאין כח עזרינו… על ההמון הגדול הזה״ — ״אין״ השלמת מאגרים; בפסוק (דברי הימים ב יד, י) ״אין עמך לעזור בין רב לאין כח עזרנו… על ההמון הזה״. ״ונזעק אל יי אלהי אבותינו וישמע יי את קולינו״ — לשון דברים כו, ז (״ונצעק אל יי אלהי אבתינו וישמע יי את קלנו״); בבמדבר כ, טז ״ונצעק אל יי וישמע קלנו״. ״אבותינו״ (״על מה שהורישו לנו אבותינו״) — בכתב היד ״אבותי׳״. ״תפשו אומנות אבותיהם״ (בסוף) — ״אומנות״ בגליון כתב היד.
בדפוס: ״באברהם כתיב ויקרא שם בשם יי״; ״מה תולעת הזה אינו מכה את הארזים אלא בפיו״; ״שהעכו״ם נמשלו כארזים״; ״אמר להם: אתם מתגאים על שהורישו לכם אבותיכם… ואנו על מה שהוריש לנו אבינו״.
מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח ב (״וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל יי — מיד תפסו להם אומנות אבותם, אומנות אברהם יצחק ויעקב. באברהם הוא אומר בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח ויקרא בשם יי… ביצחק… ויצא יצחק לשוח בשדה״; ושם גם ״תולעת יעקב״ ו״בחרבי ובקשתי״).
וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ(שמות יד, י) —
תפשו אומנות אבותיהםאומנות אבותיהם — מלאכתם ודרכם של האבות — התפלה:
באברהם כתיב: בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וגו׳ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְיָ(בראשית יב, ח);
ביצחק כתיב: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה(בראשית כד, סג);
ביעקב כתיב: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם(בראשית כח, יא) —
ואין פגיעה אלא תפלה,
שנאמר: וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִינָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּיפְגַּע בִּי(ירמיה ז, טז).
ואומר: אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב(ישעיה מא, יד).
למה נמשלו ישראל בתולעת?
לומר לך: מה תולעת זו — אינה מכה את הארזים אלא בפיה, והיא רכה ומכה את הקשה;
כך אין להם לישראל אלא תפלה.
שהאומות נמשלו כארזים,
שנאמר: הִנֵּה אַשּׁוּר אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן(יחזקאל לא, ג),
ואומר: וַיְשַׁבֵּר יְיָ אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן(תהלים כט, ה);
וכשהן מתגברין עליהם — חוזרין בתשובה, וצועקים ומתפללין.
וכן הוא אומר: וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹורִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי(בראשית מח, כב).
וכי בחרבו ובקשתו לקחו?
והלא כבר נאמר: כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וְחַרְבִּי לֹא תוֹשִׁיעֵנִי(תהלים מד, ז)!
אלא ״חרבי״ — זו תפלה;
ו״קשתי״ — זו בקשה.
וכן הוא אומר: וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע יְיָ קוֹל יְהוּדָה וגו׳(דברים לג, ז).
וכן דוד אומר: אַתָּה בָּא אֵלַי בחנית בחרב וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְיָ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הרפת(שמואל א יז, מה).
וכן הוא אומר: אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם יְיָ אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר(תהלים כ, ח) הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד(תהלים כ, ט).
וכן הוא אומר: וַיִּקְרָא אָסָא אֶל יְיָ אֱלֹהָיו וַיֹּאמַר יְיָ אֵין עִמְּךָ לחזור בחרב לְאֵין כֹּחַ עׇזְרֵינוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ וּבְשִׁמְךָ בָאנוּ עַל הֶהָמוֹן הגדול הַזֶּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אַתָּה אַל יַעְצֹור עִמְּךָ אֱנוֹשׁ(דברי הימים ב יד, י).
במשה הוא אומר:
וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם(במדבר כ, יד),
וַיֵּרְדוּ אֲבֹותֵינוּ(במדבר כ, טו) מצרים,
ונזעק אֶל יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹותֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְיָ אֶת קֹולֵינוּ(דברים כו, ז).
אמר להם: אתם מתגאים על מה שהורישו לכם אבותיכם,
שנאמר: הַקֹּול קוֹל יַעֲקֹב(בראשית כז, כב) — וַיִּשְׁמַע קֹולֵינוּ(במדבר כ, טז);
ואנו — על מה שהורישו לנו אבותינו: וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה(בראשית כז, מ).
ואף כאן: וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְיָ —
תפשו אומנות אבותיהם בידיהם.
וכשהם צועקים — הקדוש ברוך הוא מצוי להם,
שנאמר: וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ(דברים ד, כט).
דרשת הפסוקים · ״ואתה הרם את מטך״, ״ויאמינו ביי״, ״אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת״ · עשרה נסים על הים; משל האב שנשא את בנו על זרועותיו; עשר שירות; הנותן נפשו על דבר נקרא על שמו; בשכר אמנה; ״אז״ לשעבר ולעתיד; אין שמחה לפניו באיבוד רשעים
בדפוס סימן י. ״ונחלק לשנים״ — כך בכתב היד; בדפוס ״ונחלק לי״ב שבילים״, ובמכילתא ״נחלק לשנים עשר גזרים״. ״ונטה [את] ידך״ — השלמת מאגרים, כפסוק (שמות יד, טז). ״רכבת בים סוסיך״ — בפסוק (חבקוק ג, טו) ובדפוס ״דרכת״. ״קחם על זרועותיו״ — הושע יא, ג. ״וזאב [מ]לפניו״ — בכתב היד ״ללפניו״, ומאגרים מתקן. ״ויצא נוזלים מסלע״ — בפסוק (תהלים עח, טז) ״ויוצא״. ״וברוח אפך״ — בפסוק (שמות טו, ח) ״אפיך״. ״הרביעית — אמר משה: ויהי ביום כלות משה״ — כך בכתב היד, כלשון במדבר ז, א; בדפוס ״ויהי ככלות משה לכתוב וגו׳״ (דברים לא, כד), ובמכילתא ״ויהי ככלות משה לכתוב את דברי השירה הזאת״ — שירת האזינו. ״וכי דוד [ח]נכו״ — בכתב היד ״הנכו״, והאות מסופקת; ״נקרא [על שמו]״ — הסופר סימן השמטה (+), והושלם כבדפוס (״נקרא על שמו״) וכהמשך הענין. ״שנתנה נפשה עליו״ — הסופר כתב ״נפשו״ ותיקן בגליון. ״שנתנה נפשה על אומתה״ — ״נפשה״ בגליון כתב היד.
״אז ישיר משה — ויאמינו ביי״ — שמות טו, א; יד, לא. ״השער הזה בעלי אמונה נכנסין בו״ — אחרי ״הזה״ כתב הסופר ״אלו״ ומחקו. ״עלה עשור ועלה נבל עלה הגיון״ — בפסוק (תהלים צב, ד) ״עלי״. ״ויאמינו בדברו״ — בפסוק (תהלים קו, יב) ״בדבריו״. ״(חסלת מסכת ויהי בשלח… שירתא פרשיתא קמיתא.)״ — חתימת הסופר, בסימני הערה שלו: ״נשלמה מסכת ויהי בשלח״, סימני העניינים והמנין (״הלכאתא קצ״ב״), ו״שירתא — פרשיתא קמייתא״ על מה שבא אחריה; כך נגמרת מסכתא דויהי במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח ו) בדרשת האמנה, ומשם ואילך מסכתא דשירה. אינה בדפוס. ״אז ימלא שחוק פינו ושפתינו תרועה. אז יאמרו בגוים״ — ״ושפתינו תרועה״ מאיוב ח, כא (״ושפתיך תרועה״); בתהלים קכו, ב ״ולשוננו רנה״; ״בגוים״ — הו׳ מסופקת בכתב היד. ״אז אמר דוד״ — דברי הימים א טו, ב (״דויד״). ״אז תשמח בתולה במחול״ — ירמיה לא, יג. ״כדמפרש לעיל״ — על רשימת השירות שלמעלה בסעיף זה. ״ויחנכו את בית יי המלך וכל ישראל״ — בפסוק (מלכים א ח, סג) ״וכל בני ישראל״. ״זכור יי לדוד את כל עונותו… כי אמצא מקום ליי״ — בפסוקים (תהלים קלב, א, ה) ״ענותו… עד אמצא מקום״. ״{ומנין שנתן נפשו על התורה… ארבעים לילה}״ — הסופר כתב את המשפט פעמיים ומחק את השני. ״ויועץ כל העם ויעמוד משוררים… בהדרת קדש… אומרים הודו ליי כי לעולם חסדו״ — בפסוק (דברי הימים ב כ, כא) ״ויועץ אל העם… להדרת קדש… ואמרים הודו ליי כי לעולם חסדו״; בכתב היד ״כל׳ח״. ״שירה התשיעית״ — בכתב היד ״הט׳״.
בדפוס: ״כנגדן אמרי ליה ישראל עשר שירות״; ״והרי שלמה חנכו, אלא מתוך שדוד נתן נפשו עליו נקרא על שמו״; ״אתה מוצא בשכר אמנה שהאמין אברהם אבינו ביי ירש העה״ז והעה״ב״; ״מה כתיב בתריה — כי שמחתני; מי גרם לנו לשמחה זו״; ״אז ישיר — לשעבר, ויש אז לעתיד״; ״משה ובני ישראל — משה שקול כנגד כל ישראל. דבר אחר: משה ובני ישראל — משה אמר שירה כנגד כל ישראל״; ״נתן נפשו על ישראל — ועתה אם תשא חטאתם וגו׳ — ונקראו על שמו״; ״ויועץ אל העם… להדרת קדש… הודו ליי כי לעולם חסדו״.
מקבילות: מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח ד (״עשרה נסים נעשו לישראל על הים: נבקע הים ונעשה כמין כיפה… נחלק לשנים עשר גזרים… נעשה כמין טיט… פירורין פירורין… סלעים סלעים״); בשלח ו ובראש שירה א (״ויאמינו ביי — גדולה האמונה… שבשכר שהאמינו ישראל ביי שרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה… השער הזה כל בעלי אמונה נכנסין בו… שכר אמנה שהאמינו אבותינו בעולם הזה שכלו לילה״); שירה א (״אז ישיר משה — יש אז לשעבר ויש אז לעתיד לבא… הרי אלו לעתיד״; ״את השירה הזאת — וכי שירה אחת היא? והלא עשר שירות הן: הראשונה שנאמרה במצרים… הרביעית שאמר משה, שנאמר ויהי ככלות משה לכתוב…״).
וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ(שמות יד, טז) —
עשרה נסים נעשו להם על הים:
נבקע להם את הים;
ונבקע להם כמין כיפה — שנאמר: נָקַבְתָּ בְמַטָּיו רֹאשׁ פְּרָזָיו וגו׳(חבקוק ג, יד);
ונחלק לשנים — שנאמר: וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ;
ונעשה יבשה — שנאמר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם(שמות יד, כט);
ונעשו כמין טיט — שנאמר: רכבת בַיָּם סוּסֶיךָ חֹומֶר מַיִם רַבִּים(חבקוק ג, טו);
ונעשו המים פירוריןפירורין — פירורים, חתיכות קטנות — שנאמר: אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעׇזְּךָ יָם(תהלים עד, יג);
ונעשו סלעים סלעים — שנאמר: שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם;
ונעשו גזרים — שנאמר: לְגֹוזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים(תהלים קלו, יג);
ונעשו ערמות ערמות — שנאמר: וּבְרוּחַ אַפֶּךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם(שמות טו, ח);
ונעשו כמו נד — שנאמר: כְמוֹ נֵד נֹוזְלִים;
ויצאו להם כדי מיםכדי מים — כדים, כלים של מים מתוקים מתוך מלוחים;
וקפאו תהומות המים ככלי זכוכית — שנאמר: קָפְאוּ תְהֹומֹות.
רבי יהודה אומר:
הרי מקראות עשר ממקומות הרבה.
משל לאחד שהיה מהלך בדרך, והיה מנהיג בנו;
באו לסטים לשבותו מלפניו — החזירו לאחוריו;
בא הזאב ליטלו מאחריו — נתנו לפניו;
ראה ליסטיםליסטים — שודדים מאחריו, וזאב מלפניו — נתנו על זרועותיו.
אף כך הקדוש ברוך הוא לישראל:
הים לפניהם ומצרים לאחוריהם — קָחָם עַל זְרוֹעֹותָיו(הושע יא, ג).
התחיל מצטער — פרש עליו בגדו, שנאמר: פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ(תהלים קה, לט);
הרעיב — נתן לו לחם, שנאמר: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם(שמות טז, ד);
צמא — נתן לו מים, שנאמר: וַיּצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע(תהלים עח, טז).
וכנגדן אמרו לו ישראל עשר שירות:
הראשונה — במצרים, שנאמר: הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג(ישעיה ל, כט);
השניה — על הים, שנאמר: אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה(שמות טו, א);
השלישית — על הבאר, שנאמר: אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת(במדבר כא, יז);
הרביעית — אמר משה: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה(במדבר ז, א);
החמישית — אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַיְיָ בְּיוֹם תֵּת יְיָ אֶת הָאֱמֹרִי(יהושע י, יב);
הששית — וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹועַם(שופטים ה, א);
השביעית — וַיְדַבֵּר דָּוִד לַיְיָ אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת(שמואל ב כב, א);
השמינית — מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד(תהלים ל, א).
וכי דוד חנכו? שלמה חנכו!
אלא מתוך שנתן נפשו עליו — נקרא על שמו.
כיוצא בו: וַתֵּתַצַּב אֲחֹותוֹ מֵרָחֹוק(שמות ב, ד) —
והלא אחות שניהם היתה!
אלא מתוך שנתנה נפשה עליו — נקראת על שמו.
כיוצא בו: וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה(בראשית לד, כה) —
והלא אחות כמה שבטים היתה!
אלא מתוך שנתנו נפשם עליה — נקראת על שמם.
כיוצא בו: עַל דְּבַר כׇּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹותָם(במדבר כה, יח) —
וכי אחותם היתה?
אלא מתוך שנתנה נפשה על אומתה — נקראת על שמם.
אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה — וַיַּאֲמִינוּ בַּיְיָ(שמות יד, לא);
לפיכך זכו לירש את הארץ.
אתה מוצא: בשכר אמנה ירש אברהם אבינו העולם הזה והעולם הבא,
שנאמר: וְהֶאֱמִין בַּיְיָ וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה(בראשית טו, ו);
וכן: וַיַּאֲמֵן הָעָם(שמות ד, לא);
וכתיב: אֱמוּנִים נֹוצֵר יְיָ וּמְשַׁלֵּם עַל יֶתֶר עֹשֵׂה גַאֲוָה(תהלים לא, כד);
וכן משה: וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ(שמות יז, יב).
ואומר: זֶה הַשַּׁעַר לַיְיָ צַדִּיקִים יָבֹואוּ בוֹ(תהלים קיח, כ) —
אלו בעלי אמונה,
שנאמר: פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁומֵר אֱמֻונִים(ישעיה כו, ב).
השער הזה — בעלי אמונה נכנסין בו,
שנאמר: טוֹב לְהֹודוֹת לַיְיָ וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן(תהלים צב, ב) לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת(תהלים צב, ג)
עלה עָשׂוֹר ועלה נָבֶל עלה הִגָּיוֹן בְּכִינּוֹר(תהלים צב, ד) כִּי שִׂמַּחְתַּנִי יְיָ(תהלים צב, ה).
מי גרם לו שמחה זו?
אמנה שהאמינו אבותינו בעולם הזה, שכולו לילות,
שנאמר: וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת;
וכתיב: וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה(חבקוק ב, ד);
וכתיב: חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ(איכה ג, כג).
ואין הגליות עתידין להגאל אלא בשכר אמנה,
שנאמר: אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה(שיר השירים ד, ח),
וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה(הושע ב, כב).
הא למדת: שגדולה אמנה,
שבשכר אמנה שרת עליהם שכינה ואמרו שירה,
שנאמר: וַיַּאֲמֵן הָעָם;
ואומר: וַיַּאֲמִינוּ בַּיְיָ;
ואומר: וַיַּאֲמִינוּ בִדְבָרָו יָשִׁירוּ תְּהִלָּתוֹ(תהלים קו, יב).
(חסלת מסכת ויהי בשלח. שבעה סימן: והוה, ומליל, נרדף, ואמר, חוטרא, איתא בידך. הלכאתא קצ״ב. שירתא — פרשיתא קמיתא.)(חסלת מסכת ויהי… — (נשלמה מסכת ויהי בשלח. שבעה סימנים: ״והוה״, ״ומליל״, ״נרדף״, ״ואמר״, ״חוטרא״ (המטה), ״איתא בידך״ (יש בידך). ההלכות: מאה תשעים ושתים. השירה — הפרשה הראשונה.)
(נשלמה מסכת ויהי בשלח. שבעה סימנים: ״והוה״, ״ומליל״, ״נרדף״, ״ואמר״, ״חוטרא״ (המטה), ״איתא בידך״ (יש בידך). ההלכות: מאה תשעים ושתים. השירה — הפרשה הראשונה.)
אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה — לשעבר;
ויש אומרים: לעתיד.
כיוצא בו אתה אומר:
אָז הוּחַל לִקְרֹוא בְּשֵׁם יְיָ(בראשית ד, כו);
אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹות(שמות ד, כו);
אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל;
אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ;
אָז אָמַר דָּוִד(דברי הימים א טו, ב);
אָז אָמַר שְׁלֹמֹה(מלכים א ח, יב) —
כולהוןכולהון — כולם לשעבר.
ויש אומרים: לעתיד:
אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ(ישעיה ס, ה);
אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ(ישעיה נח, ח);
אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ(ישעיה לה, ו);
אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים(ישעיה לה, ה);
אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל(ירמיה לא, יג);
אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ(תהלים קכו, ב) ושפתינו תרועה; אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם —
כל אלו לעתיד.
מיכן למדנו תחיית המתים מן התורה.
מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל —
משה שקול כנגד כל ישראל,
דאמר: מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל —
משה אמר שירה כנגד כל ישראל.
אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת —
וכי שירה אחת היא? והלא עשר שירות הן, כדמפרש לעילכדמפרש לעיל — כמו שמפורש למעלה.
שירה השמינית: מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת לְדָוִד —
והלא שלמה אמרה,
שנאמר: וַיַּחְנְכוּ אֶת בֵּית יְיָ הַמֶּלֶךְ וְכׇל יִשְׂרָאֵל(מלכים א ח, סג)!
אלא לפי שנתן דוד נפשו עליה — נקרא על שמו.
וכן הוא אומר:
זְכוֹר יְיָ לְדָוִד אֵת כׇּל עֻונּוֹתוֹ(תהלים קלב, א),
אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַיְיָ נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב(תהלים קלב, ב),
אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי(תהלים קלב, ג),
כי אֶמְצָא מָקוֹם לַיְיָ(תהלים קלב, ה),
הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי יָעַר(תהלים קלב, ו).
ראה מה כתיב בו: ועתה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד(מלכים א יב, טז).
הא למדת: לפי שנתן נפשו עליה — נקראת על שמו.
וכן משה — נתן נפשו על התורה, ונקראת על שמו.
ומנין שנתן נפשו על התורה?
שנאמר: וַיְהִי שָׁם עִם יְיָ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה(שמות לד, כח).
ומנין שנקראת על שמו?
שנאמר: זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי(מלאכי ג, כב).
נתן נפשו על ישראל — ונקראו על שמו,
שנאמר: וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ(ישעיה סג, יא),
וכתיב: לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ(שמות לב, ז).
נתן נפשו על הדינים,
דכתיב: וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ(שמות ב, יג) —
מלפני הדין ברח, ולדין חזר,
שנאמר: צִדְקַת יְיָ עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל(דברים לג, כא).
והלא המשפט לאלהים הוא!
אלא לפי שנתן נפשו עליו — נקרא על שמו.
וכן כתיב ביהושפט:
וַיִּוָּעַץ כל הָעָם ויעמוד מְשֹׁורְרִים לַיְיָ וּמְהַלְלִים בהדרת קֹדֶשׁ בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ אומרים הוֹדוּ לַיְיָ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ(דברי הימים ב כ, כא).
מה נשתנה הודיה זו מכל הודאות שבתורה?
שנאמר בכולן: ״כי טוב״, וכאן לא נאמר ״כי טוב״ —
כביכולכביכול — כאילו אפשר לומר כן לא היתה שמחה לפניו במרום על איבודן של רשעים.
ומה על איבודן של רשעים אין שמחה לפניו —
על איבודן של צדיקים על אחת כמה וכמה;
שצדיק אחד שקול כנגד כל העולם,
שנאמר: וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם(משלי י, כה).
שירה התשיעית — של שלמה, שנאמר: שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה(שיר השירים א, א).
העשירית — לעתיד לבוא: מִזְמוֹר שִׁירוּ לַיְיָ שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה(תהלים צח, א).
דרשת הפסוק · ״אז ישיר משה… ליי ויאמרו לאמר אשירה ליי״ · משה פותח וישראל גומרין; מלך בשר ודם מקלסין אותו במה שאין בו, והקדוש ברוך הוא — יותר משמקלסין אותו; עוללים ויונקים, עוברים ומלאכים אומרים שירה
בדפוס סימן יא. ״ליי יאמרו ולא לבשר ודם״ — בדפוס ״ליי יאמרוה״. ״השיב ימינו אחור מפני אויב״ — בפסוק (איכה ב, ג) ״השיב אחור ימינו מפני אויב״. ״רבי אלעזר בן תדאי״ — כך בכתב היד, במכילתא ובדפוס. ״משה אמר עזי וזמרת יה״ — ״משה״ בגליון כתב היד. ״לך יי הגדולה והתפארת״ — בפסוק (דברי הימים א כט, יא) ״הגדלה והגבורה והתפארת״. ״מאין כמוך יי״ — בכתב היד ״מי-אין״, כתיב מלא (ירמיה י, ו). ״אומרים שהוא עשיר״, ״רחמני״, ״דיין אמת״, ״נאמן״, ״משובח״ — בכתב היד ״אומ׳״; כלשון הדפוס (״אומרין שהוא עשיר… אומרים שהוא דיין אמת״). ״אשר לו [ה]ים״ — הה״א השלמת מאגרים. ״יהיב חכמתא… ליודעי בינה״ — בפסוק (דניאל ב, כא) ״יהב… לידעי״. ״מי בכל חכמי הגוים״ — בפסוק (ירמיה י, ז) ״כי בכל חכמי הגוים״. ״בסוד קדושים בסוד קדושים רבה״ — כך בכתב היד, כפל מלים (תהלים פט, ח: ״בסוד קדשים רבה״). ״יי אלהים צבאות מי כמוך״ — בפסוק (פט, ט) ״יי אלהי צבאות״. ״אין כמוך באלים״ — בפסוק (תהלים פו, ח) ״אין כמוך באלהים״. ״כעוללים… לא אהיה״ — הא׳ מסופקת בכתב היד. ״במקהלות ברכו יי ממקור ישראל״ — בפסוק (תהלים סח, כז) ״ברכו אלהים אדני״. ״ליי אלהינו הרחמים״ — בפסוק (דניאל ט, ט) ״לאדני אלהינו״. ״(ל״ד פרשה.)״ — בסוף הפסקה, בסימני הערה של הסופר; פירושה אינו ברור לי (מנין פרשיות?). אינו בדפוס.
בדפוס: ״אותו הימין הגדול שכתוב השיב אחור ימינו״; ״משה פתח תחלה וישראל גומרין, כי גאה גאה״; ״אומרים שהוא נאמן — הוא יותר״; ״אומרים שהוא משובח — הוא יותר״; ״יי אלהים צבאות — בתוך צבא שלו״; ״ואומר אין כמוך באלהים יי״; ״במקהלות ברכו אלהים אדני ממקור ישראל״.
מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, שירה א (״ליי — ליי אמרוה ולא אמרוה לבשר ודם״; ״רבי אליעזר בן תדאי אומר: משה היה פותח בדברים תחלה וישראל עונין אחריו וגומרין עמו״; ״אשירה ליי — נאה גדולה ליי, נאה גבורה ליי…״; ״משל… למלך בשר ודם שנכנס למדינה והיו הכל מקלסין לפניו שהוא גבור והוא חלש… אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא כל מה שמקלסין אותו יותר הוא מקלוסו״; ושם ״יהיב חכמתא לחכימין״ ו״מי לא ייראך מלך הגוים כי בכל חכמי הגוים״).
ליי יאמרו — ולא לבשר ודם.
אימתי? — הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קׇדְשׁוֹ(תהלים צח, א);
אותו הימין שכתוב בו: הֵשִׁיב ימינו אחור מִפְּנֵי אוֹיֵב(איכה ב, ג).
וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר(שמות טו, א) — מהו לֵאמֹר?
רבי אלעזר בן תדאי אומר:
משה פתח תחלה, וישראל גומרין עמו:
משה אמר: אָשִׁירָה לַיְיָ — וישראל אומרים: כִּי גָאֹה גָּאָה;
משה אמר: עׇזִּי וְזִמְרָת יָהּ(שמות טו, ב) — וישראל אומרים: וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה;
משה אמר: יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה(שמות טו, ג) — וישראל אומרים: יְיָ שְׁמוֹ.
כולה כעניין הזה.
מהו אָשִׁירָה לַיְיָ?
נאה שירה ליי,
נאה גבורה ליי,
נאה גדולה ליי;
וכן דוד אומר: לְךָ יְיָ הַגְּדֻולָּה וְהַתִּפְאֶרֶת(דברי הימים א כט, יא).
מלך בשר ודם — מקלסיןמקלסין — משבחים, מהללים אותו: ״גבור״ — והוא חלש;
״חכם״, ״עשיר״, ״רחמני״, ״נאה״ — ומחניפין לוומחניפין לו — ומחניפים לו — משבחים אותו במה שאין בו.
אבל הקדוש ברוך הוא — הָאֵל הַגָּדֹול הַגִּבֹּור וְהַנּוֹרָא(דברים י, יז),
שנאמר: יְיָ עִזּוּז וְגִבּוֹר יְיָ גִּבּוֹר מִלְחָמָה(תהלים כד, ח),
יְיָ כַּגִּבּוֹר יֵצֵא(ישעיה מב, יג);
וכתיב: מֵיאֵין כָּמוֹךָ יְיָ(ירמיה י, ו).
אומרים שהוא עשיר — הוא יקיריקיר — יקר, נכבד, עשיר,
שנאמר: הֵן לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם וגו׳(דברים י, יד);
וכתיב: אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ(תהלים צה, ה);
ואומר: לַיְיָ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ(תהלים כד, א);
וכתיב: לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב(חגי ב, ח);
וכתיב: כׇּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה(יחזקאל יח, ד).
שהוא חכם —
שנאמר: יְיָ בְּחׇכְמָה יָסַד אָרֶץ(משלי ג, יט);
וכתיב: עִמּוֹ חׇכְמָה וּגְבוּרָה(איוב יב, יג);
וכתיב: עִמּוֹ עֹוז וְתוּשִׁיָּה(איוב יב, טז);
וכתיב: כִּי יְיָ יִתֵּן חׇכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה(משלי ב, ו);
ואומר: יהיב חׇכְמְתָא לְחַכִּימִין וּמַנְדְּעָא ליודעי בִינָה(דניאל ב, כא);
ואומר: מי בְכׇל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכׇל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ(ירמיה י, ז).
אומרים שהוא רחמני — הוא יתר:
כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלֹהֶיךָ(דברים ד, לא);
רַחוּם וְחַנּוּן יְיָ(תהלים קג, ח);
טוֹב יְיָ לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כׇּל מַעֲשָׂיו(תהלים קמה, ט);
ליי אֱלֹהֵינוּ הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת(דניאל ט, ט).
אומרים שהוא דיין אמת —
שנאמר: כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא(דברים א, יז);
וכתיב: אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּוט(תהלים פב, א);
אומר: הַצּוּר תָּמִים פׇּעֳולוֹ(דברים לב, ד).
אומרים שהוא משובח —
שנאמר: כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַיְיָ יִדְמֶה לַיְיָ(תהלים פט, ז);
ואומר: אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹושִׁים בסוד קדושים רַבָּה(תהלים פט, ח);
ואומר: יְיָ אלהים צְבָאוֹת מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ(תהלים פט, ט);
ואומר: יְיָ אלהים צְבָאוֹת — אות הוא בתוך צבא שלואות הוא בתוך צבא שלו — ניכר הוא (כאות, כסימן) בתוך צבאו;
ואומר: מִי כמוך בָּאֵלִים יְיָ(שמות טו, יא);
ואומר: דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם(שיר השירים ה, י), רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז(שיר השירים ה, יא), יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב(שיר השירים ה, יד), שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ(שיר השירים ה, טו);
אֵין כָּמוֹךָ באלים(תהלים פו, ח).
רבי יוסי הגלילי אומר:
מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹונְקִים יִסַּדְתָּ עֹוז(תהלים ח, ג).
עוֹלְלִים — אלו שבמעי אמן,
שנאמר: אוֹ כְנֵפֶל טָמוּן לֹא אֶהְיֶה כְּעֹולְלִים לֹא רָאוּ אוֹר(איוב ג, טז).
יונקים — אלו שיונקים משדי אמן,
שנאמר: אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיֹונְקֵי שָׁדָיִם(יואל ב, טז).
רבי אומר:
עוֹלְלִים — אלו שבחוץ,
שנאמר: לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ(ירמיה ט, כ),
ואומר: עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם(איכה ד, ד).
ואלו ואלו פתחו פיהם ואמרו שירה.
רבי מאיר אומר:
אף עוברים שבמעי אמן אמרו שירה,
שנאמר: בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ יי מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל(תהלים סח, כז).
ואף מלאכים אמרו שירה,
שנאמר: יְיָ אֲדֹונֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכׇל הָאָרֶץ(תהלים ח, י). (ל״ד פרשה.)
דרשת הפסוק · ״כי גאה גאה״ · גאוני וגאיתיו במצרים ועל הים; ועתיד להתגאות; דור המבול, המגדל וסדום; פרעה, סיסרא, שמשון, אבשלום, סנחריב, נבוכדנצר, צור ונגידה
בדפוס סימן יב. ״ושח גבהות אדם״ — בפסוק (ישעיה ב, יז) ״גבהות האדם״. ״על ידי״ — בכתב היד ״ע׳י״. ״שורו עיבר ולא יגעיל״, ״ישאו כתוף״ — כתיב כתב היד (איוב כא, י–יב: ״עבר… יגעל… בתף״). ״רבי יוסף בן דורמסקית״ — כך בכתב היד (״דורמ^סקית״); במכילתא ובדפוס ״רבי יוסי בן דורמסקית״. ״העליונה בתחתונה כדי לעשות תחתון״ — כך בכתב היד ובדפוס; במכילתא ״כדי לעשות תאותם״. ״[שנאמר] הבה נבנה לנו עיר ומגדל״ — ״שנאמר״ השלמת מאגרים; ״ומגדל״ — בכתב היד ״ומגד׳״. ״לאשתות שאנן… לאשר הביא״ — בפסוק (איוב יב, ה) ״לעשתות״; ״לאשר״ — בכתב היד ״לאש׳״. ״שהשפעתי״ (בסדום) — הסופר כתב ״שהפעתי״, מחקו, ובגליון ״שהשפעתי״. ״את אביהן [יין]״ — בכתב היד ״י״י״ (מאגרים מסמנו כשיבוש); בפסוק (בראשית יט, לג) ובדפוס ״יין״. ״יטפו הרים״ — בפסוק (יואל ד, יח) ״יטפו ההרים״. ״לפיכך מרכבות פרעה… נפרע ממנו, שנאמר״ — בגליון כתב היד. ״תחלת קלקלתו בעזה… עונשו אלא בעזה״ — הסופר כתב ״בעוז״, ״ממנה״, מחקם, ובגליון ״בעזה״ בשני המקומות. ״וירד שמשון עזתה״ — בפסוק (שופטים טז, א) ״וילך שמשון עזתה״ (״וירד״ — כלשון יד, א); וכך בדפוס. ״רבי דוסא אומר: נזיר ימים היה״ — בדפוס ״רבי נהוראי אומר: נזיר היה״. ״ארבעים שנה״ — בכתב היד ״מ׳ שנה״. ״ואשלם נדרי״ — בפסוק (שמואל ב טו, ז) ״ואשלם את נדרי״. ״בגשור״ — הו׳ מסופקת בכתב היד. ״ברב רוכבי… וא[כר]ות… ומבחר ברושיו ואבואה מקום יער כרמלו״ — בפסוק (מלכים ב יט, כג) ״ביד מלאכיך חרפת אדני… ואכרת… מבחור ברשיו ואבואה מלון קצה יער כרמלו״; ״כר״ השלמת מאגרים (בכתב היד ״ואות״). ״אני כרתי ושתיתי מים״ — בפסוק (יט, כד) ״אני קרתי ושתיתי מים זרים״. ״[מאה שמונים וחמשה] אלף״ — בכתב היד ״קפ׳ח אלף״, ובהמשך ״מאה ושמנים״ וחמשה אלף (החמשה באות); בפסוק (מלכים ב יט, לה) ״מאה שמונים וחמשה אלף״, ובדפוס ״קפ״ה״. ״פחת אחת״ — בפסוק (יח, כד) ״פחת אחד״. ״את אדוני המלך אשור״ — בפסוק (יח, כג) ״את אדני את מלך אשור״. ״ראש ה[נ]יעה״ — בכתב היד ״הבעה״ (מאגרים מסמן את הב׳ כשיבוש); בפסוק (יט, כא) ובדפוס ״הניעה״. ״הרפת וגדפת… אל קדוש ישראל״ — כלשון ישעיה לז, כג (במלכים ב יט, כב ״על קדוש ישראל״); בפסוק ״חרפת וגדפת… הרימותה״. ״כהעלות הים לגליו״ — בפסוק (יחזקאל כו, ג) ״והעליתי עליך גוים רבים כהעלות הים לגליו״. ״כה אמר יי אלהים״ — בפסוק (יחזקאל כח, ב) ״כה אמר אדני יי״; בכתב היד ״אלהי׳״.
בדפוס: ״ועל כל ההרים הרמים וגו׳״; ״מנין היה להם יין בסעודה? אלא שזמן להם המקום יין״; ״וכן סיסרא… לפיכך משמים נלחמו״; ״הגדול שבהם ממונה על קפ״ה אלף, והקטן שבהן ממונה על אלפים איש״; ״אני קרתי ושתיתי מים זרים״.
מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, שירה ב (״כי גאה גאה — גאני וגאתיו: גאני במצרים, שנאמר… בני בכורי ישראל, אף אני גאתיו במצרים, שנאמר השיר יהיה לכם… גאני על הים… ד״א כי גאה גאה — מתגאה הוא על כל המתגאים, שבמה שאומות העולם מתגאים לפניו בו הוא נפרע מהם: שכן הוא אומר בדור המבול… וכן אתה מוצא באנשי מגדל… וכן את מוצא באנשי סדום״).
כִּי גָאֹה גָּאָה(שמות טו, א) —
גאוני וגאיותיו:
גאוני במצרים — בְּנִי בְכֹורִי יִשְׂרָאֵל(שמות ד, כב);
וגאיותיו במצרים — הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג(ישעיה ל, כט).
גאוני על הים — שנאמר: וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹולֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל(שמות יד, יט);
גאיותיו על הים — שנאמר: אָשִׁירָה לַיְיָ.
כִּי גָאֹה גָּאָה — בעולם הזה, ועתיד להגאות לעולם הבא,
שנאמר: כִּי יוֹם לַיְיָ צְבָאוֹת עַל כׇּל גֵּאֶה וָרָם וְעַל כׇּל נִשָּׂא וְשָׁפֵל(ישעיה ב, יב),
וְעַל כׇּל אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים וְעַל כׇּל אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן(ישעיה ב, יג),
וְעַל כׇּל מִגְדָּל גָּבֹוהַּ וְעַל כׇּל חוֹמָה בְצוּרָה(ישעיה ב, טו),
וְעַל כׇּל אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ וְעַל כׇּל שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה(ישעיה ב, טז);
ואומר: וְשַׁח גַּבְהוּת אדם וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב יְיָ לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא(ישעיה ב, יז),
וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף(ישעיה ב, יח).
דבר אחר: גָאֹה — על המתגאים:
שכל המתגאים — במה שהם מתגאים בו, נפרע מהם.
מצרים לקו במים — על ידי שנתגאו במים.
דור המבול כתיב בהם:
שׁוֹרוֹ עיבר וְלֹא יגעיל תְּפַלֵּט פָּרָתוֹ וְלֹא תְשַׁכֵּל(איוב כא, י);
ואומר: יְשַׁלְּחוּ כַצֹּאן עֲוִילֵיהֶם וְיַלְדֵיהֶם יְרַקֵּדוּן(איוב כא, יא),
יִשְׂאוּ כתוף וְכִנּוֹר וְיִשְׂמְחוּ לְקוֹל עוּגָב(איוב כא, יב);
וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ וְדַעַת דְּרָכֶיךָ לֹא חָפָצְנוּ(איוב כא, יד),
מַה שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ וּמַה נּוֹעִיל כִּי נִפְגַּע בּוֹ(איוב כא, טו).
אמרו: אין אנו צריכין לטיפת גשמים, אלא וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כׇּל פְּנֵי הָאֲדָמָה(בראשית ב, ו).
אמר להם הקדוש ברוך הוא:
בטובה שהשפעתי לכם — בה אתם מבקשים להתגאות לפני? בה אני נפרע מכם!
שנאמר: וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וגו׳(בראשית ז, יב),
וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וגו׳(בראשית ז, כג).
רבי יוסף בן דורמסקית אומר:
הם נתנו עיניהם העליונה בתחתונה כדי לעשות תחתון;
הקדוש ברוך הוא פתח עליהם מעיינות מלמעלה ומלמטה כדי לאבדן:
בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כׇּל מַעְיְנֹות תְּהוֹם רַבָּה(בראשית ז, יא).
אנשי המגדל — במה שנתגאו בו נפרע מהם:
שנאמר: הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל(בראשית יא, ד) —
בו נפרע מהם: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם(בראשית יא, ז),
וכתיב: וַיָּפֶץ יְיָ אֹותָם מִשָּׁם(בראשית יא, ח).
אנשי סדום — במה שנתגאו בו פרע מהם.
מה כתיב בהם?
אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם וְתַחְתֶּיהָ נֶהְפַּךְ כְּמוֹ אֵשׁ(איוב כח, ה);
וכתיב: מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ וְעַפְרֹות זָהָב לוֹ(איוב כח, ו);
וכתיב: נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה(איוב כח, ז) לֹא הִדְרִיכוּהוּ בְנֵי שָׁחַץ לֹא עָדָה עָלָיו שָׁחַל(איוב כח, ח).
אמרו: אין אנו צריכין שיבא אדם מעוברי דרכיםמעוברי דרכים — מהולכי דרכים, מן האורחים אצלינו;
אלא הרי מזון יוצא מאצלינו, וכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות — משלנו;
בואו ונשכח תורת רגלתורת רגל — מנהג הכנסת אורחים ועוברי דרכים מארצנו!
אמר להם הקדוש ברוך הוא:
בטובה שהשפעתי לכם אתם מתגאים? אני אשכח אתכם מן העולם!
שנאמר: פָּרַץ נַחַל מֵעִם גָּר הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי רָגֶל דַּלּוּ מֵאֱנוֹשׁ נָעוּ(איוב כח, ד),
לַפִּיד בּוּז לאשתות שַׁאֲנָן נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל(איוב יב, ה),
יִשְׁלָיוּ אֹהָלִים לְשֹׁודְדִים וּבַטֻּוחוֹת לְמַרְגִּיזֵי אֵל לַאֲשֶׁר הֵבִיא אֱלוֹהַּ בְּיָדוֹ(איוב יב, ו).
וכן הוא אומר: הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֺן סְדֹום אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה(יחזקאל טז, מט).
וכן הוא אומר: לִפְנֵי שַׁחֵת יְיָ אֶת סְדֹום וְאֶת עֲמֹורָה כְּגַן יְיָ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם(בראשית יג, י).
מה כתיב שם? וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא(בראשית יט, לג).
מנין היה להם יין במערה?
אלא שזימן להם המקום,
כמה שנאמר: וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הרים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב וְכׇל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם וּמַעְיָן מִבֵּית יְיָ יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים(יואל ד, יח).
אם כן — זימן הקדוש ברוך הוא למכעיסיו; לעושי רצונו — על אחת כמה וכמה.
וכן פרעה — במה שנתגאה בו נפרע ממנו,
שנאמר: וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר(שמות יד, ז) —
לפיכך מַרְכְּבֹות פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם(שמות טו, ד).
בסיסרא — במה שנתגאה בו נפרע ממנו,
שנאמר: וַיַּזְעֵק סִיסְרָא אֶת כׇּל רִכְבּוֹ תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל(שופטים ד, יג) —
לפיכך מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִילּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא(שופטים ה, כ).
שמשון — במה שנתגאה בו נפרע ממנו,
שנאמר: וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי(שופטים יד, ג) —
לפיכך וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה(שופטים טז, כא).
רבי יהודה אומר:
תחלת קלקלתו בעזה היתה,
שנאמר: וירד שִׁמְשׁוֹן עַזָּתָה וַיַּרְא שָׁם אִשָּׁה זוֹנָה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ(שופטים טז, א);
לפיכך לא היה עונשו אלא בעזה.
וכן באבשלום — במה שנתגאה בו נפרע ממנו,
שנאמר: וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכׇל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קׇדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם(שמואל ב יד, כה),
וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים וגו׳(שמואל ב יד, כו).
רבי דוסא אומר:
נזיר ימיםנזיר ימים — נזיר לזמן קצוב, שמגלח בסוף ימי נזירותו היה, והיה מגלח אחת לשלשים יום,
שנאמר: וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ.
רבי יהודה אומר:
נזיר עולםנזיר עולם — נזיר לכל ימיו, שמקל שערו לשנים עשר חודש היה, והיה מגלח לשנים עשר חדש,
שנאמר: וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ אֵלְכָה נָּא וַאֲשַׁלֵּם נִדְרִי אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַיְיָ בְּחֶבְרוֹן(שמואל ב טו, ז),
כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ בְּשִׁבְתִּי בִגְשׁוּר בַּאֲרָם לֵאמֹר אִם יָשׁוֹב יְשִׁיבֵנִי יְיָ יְרוּשָׁלִַם וְעָבַדְתִּי אֶת יְיָ(שמואל ב טו, ח).
רבי אומר:
כל ערב שבת היה מגלח,
שכן דרך בני מלכים להיות מגלחים מערב שבת לערב שבת.
וכן הוא אומר: וַיִּקָּרֵא אַבְשָׁלוֹם לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד וגו׳(שמואל ב יח, ט),
וכתיב: וְאַבְשָׁלוֹם רֹוכֵב עַל הַפֶּרֶד וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּותַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר תַּחְתָּיו עָבָר.
וכן בסנחריב — במה שנתגאה בו נפרע ממנו,
שנאמר: בְּיַד מַלְאָכֶיךָ חֵרַפְתָּ יי וַתֹּאמֶר בְּרֹב רִוכְבִּי אֲנִי עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן(מלכים ב יט, כג) ואכרות קוֹמַת אֲרָזָיו ומבחר בְּרֹושָׁיו וְאָבוֹאָה מקום יַעַר כַּרְמִלּוֹ;
ואומר: אֲנִי כרתי וְשָׁתִיתִי מַיִם וְאַחְרִיב בְּכַף פְּעָמַי כֹּל יְאֹורֵי מָצוֹר(מלכים ב יט, כד).
לפיכך וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְיָ וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר(מלכים ב יט, לה) מאה שמונים וחמשה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻולָּם פְּגָרִים מֵתִים.
הגדול שבהם — ממונה על מאה ושמנים וחמשה אלף,
והקטן שבהם — אין פחות משני אלפים,
שנאמר: וְאֵיךְ תָּשִׁיב אֵת פְּנֵי פחתפחת — מושל, שר אחת עַבְדֵי אֲדֹונִי הַקְּטַנִּים וַתִּבְטַח לְךָ עַל מִצְרַיִם לְרֶכֶב וּלְפָרָשִׁים(מלכים ב יח, כד);
וְעַתָּה הִתְעָרֶב נָא אֶת אֲדֹונִי המלך אַשּׁוּר וְאֶתְּנָה לְךָ אַלְפַּיִם סוּסִים אִם תּוּכַל לָתֶת לְךָ רֹוכְבִים עֲלֵיהֶם(מלכים ב יח, כג).
זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ עָלָיו בָּזָה לְךָ לָעֲגָה לְךָ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן אַחֲרֶיךָ רֹאשׁ הֵנִיעָה בַּת יְרוּשָׁלִָם(מלכים ב יט, כא);
אֶת מִי הרפת וְגִדַּפְתָּ וְעַל מִי הרימות קּוֹל וַתִּשָּׂא מָרוֹם עֵינֶיךָ אֶל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל(ישעיה לז, כג).
וכן בנבוכדנצר — במה שנתגאה בו נפרע ממנו,
שנאמר: וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן(ישעיה יד, יג),
אֶעֱלֶה עַל בָּמֳותֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן(ישעיה יד, יד),
אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר(ישעיה יד, טו).
וכן בצור — במה שנתגאה בו נפרע ממנה,
שנאמר: צוֹר אַתְּ אָמַרְתְּ אֲנִי כְּלִילַת יֹופִי(יחזקאל כז, ג) בְּלֵב יַמִּים גְּבוּלָיִךְ בֹּונַיִךְ כָּלְלוּ יׇופְיֵךְ(יחזקאל כז, ד);
הִנְנִי עָלַיִךְ צֹור וְהַעֲלֵיתִי עָלַיִךְ גּוֹיִם כְּהַעֲלוֹת הַיָּם לְגַלָּיו(יחזקאל כו, ג).
וכן בנגיד צור — במה שנתגאה בו נפרע ממנו,
שנאמר: בֶּן אָדָם אֱמֹור לִנְגִיד צֹר כֹּה אָמַר יי אלהים יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ וַתֹּאמֶר אֵל אָנִי מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי בְּלֵב יַמִּים וְאַתָּה אָדָם וְלֹא אֵל וַתִּתֵּן לִבְּךָ כְּלֵב אֱלֹהִים(יחזקאל כח, ב);
מוֹתֵי עֲרֵלִים תָּמוּת בְּיַד זָרִים(יחזקאל כח, י).
הא במה שהאומות מתגאין בו — נפרע מהן.
לכך נאמר: כִּי גָאֹה גָּאָה.
דרשת הפסוק · ״סוס ורכבו רמה בים״ · ״סוס״ — כסוס אחד; הסוס והרכב קשורים; ״רמה״ ו״ירה״; נפרע משריהם תחלה; במדה שמדדו מדד להם
בדפוס סימן יג. ״על אויביך״ — כתיב מלא (דברים כ, א: ״איבך״). ״שני מקראות״ — בכתב היד ״ב׳ מקראות״. ״ועל מלכי האדמה באדמה״ — בפסוק (ישעיה כד, כא) ״על האדמה״; וכך במכילתא ״על מלכי האדמה באדמה״. ״הלל בן שחר״ — הר׳ מסופקת בכתב היד; בפסוק (ישעיה יד, יב) ״הילל״. ״[נגדעת] לארץ״ — בכתב היד ״נגרעת״ (מאגרים מסמן את הר׳ כשיבוש); בפסוק ובדפוס ״נגדעת״.
בדפוס: ״וכן כי תצא למלחמה וראית סוס ורכב וגו׳ — כסוס לפניו״; ״הם וימררו את חייהם בחומר״.
מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, שירה ב (״וכי סוס אחד היה ורכבו אחד היה?… אלא כשישראל עושין רצונו של מקום אויביהן אין עומדין לפניהם אלא כסוס אחד ורכבו… סוס ורוכבו — מגיד שהסוס קשור ברכבו ורכבו קשור בסוס… כתוב אחד אומר רמה בים וכתוב אחד אומר ירה בים״; ״אין הקב״ה עתיד להפרע מן המלכיות לעתיד לבא עד שיפרע משריהן תחלה״); שירה ד (״במדה שמדדו… הם מררו את חייהם בעבודה קשה בחומר… עשית להם המים כטיט״).
סוּס וְרֹכְבוֹ(שמות טו, א) —
וכי סוס אחד היה? אלא כולן כסוס אחד לפניו.
וכן: כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹויְבֶיךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב וגו׳(דברים כ, א) — כסוס אחד לפניו.
וְרֹכְבוֹ —
והלא כבר נאמר: שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר(שמות יד, ז),
ואומר: מַרְכְּבֹות פַּרְעֹה וְחֵילוֹ(שמות טו, ד)!
אלא כשישראל עושין רצונו — הרי כל האומות לפניו כסוס וכרכב אחד.
סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם —
מגיד: שהסוס קשור ברכב, ורכב קשור בסוס;
עולים למרום ויורדים לתהום, ואין נפרדין זה מזה.
רָמָה בַיָּם, יָרָה בַיָּם —
כיצד יתקיימו שני מקראות הללו?
רָמָה — שהם עולים למרום;
יָרָה — שהם יורדים לתהום;
ואין נפרדין.
דבר אחר: רָמָה — שראו שרה של מצריםשרה של מצרים — המלאך הממונה על מצרים נופל.
וכן את מוצא: שאין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האומות לעתיד לבוא, עד שנפרע משריהם תחלה,
שנאמר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹוד יְיָ עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה(ישעיה כד, כא) באדמה.
וכן: אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵלֵל בֶּן שָׁחַר(ישעיה יד, יב) — ואחר כן נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם.
וכן: כִּי רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי(ישעיה לד, ה) — ואחר כך הִנֵּה עַל אֱדוֹם תֵּרֵד.
דבר אחר: מצרים — במדה שמדדו, מדדת להם:
הם אמרו: כׇּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹורָה תַּשְׁלִיכֻוהוּ(שמות א, כב) — לפיכך תְּהֹומֹות יְכַסְיֻומוּ(שמות טו, ה);
הם — וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר — לפיכך מַרְכְּבֹות פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם;
הם — וְשָׁלִישִׁים עַל כֻּולּוֹ — לפיכך וּמִבְחַר שָׁלִישָׁיו טֻובְּעוּ בְיַם סוּף;
הם — וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם(שמות א, יד) — לפיכך דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ חֹומֶר מַיִם רַבִּים(חבקוק ג, טו).
דרשת הפסוק · ״תהמת יכסימו ירדו במצולת כמו אבן״ · שני תהומות נלחמו בהם; ״וראיתן על האבנים״ — נעשו להם המים כאבנים; מכה בינונית
בדפוס סימן יד. ״כמו אבן״ (בפעם השנייה) — בכתב היד ״כמ׳ אבן״. ״היא המכה בינונית״ — כך בכתב היד; בדפוס ״היא נקמת בינונים״, ובמכילתא ״היא היתה מכה בינונית״.
מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, שירה ה (״תהומות יכסיומו — וכי תהומות יש שם? והלא עשונית היא… אלא מלמד שעלה תהום התחתון ותהום העליון והיו המים נלחמים בהם בכל מיני פורעניות״; ״כמו אבן — במדה שאדם מודד בה מודדין לו: הן אמרו וראיתן על האבנים… ד״א כמו אבן — היא היתה מכה בינונית: הרשעים שבהן היו מטורפין כקש, הבינוניים כאבן, הפקחים שבהן צללו כעופרת״).
תְּהֹומֹות יְכַסְיֻומוּ(שמות טו, ה) —
וכי תהומות יש שם? והלא עשוניותעשוניות — קרקע קשה ורדודה — ולא תהום היא!
אלא מלמד: שעלה תהום התחתון ותהום העליון,
והיו המים נלחמים בהם בכל מיני פורעניות.
דבר אחר: כְּמוֹ אָבֶן — היא המכה בינוניתבינונית — בינונית, אמצעית — לא הקשה ולא הקלה:
הרשעים שבהן — נשרפין כקש;
והבינוניים — כאבן;
והפקחיםוהפקחים — והחכמים, הפיקחים — צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת(שמות טו, י).
דרשת הפסוקים · ״ימינך יי נאדרי בכח ימינך יי תרעץ אויב״ · ארכה לדור המבול, למגדל, לסדום ולמצרים; ימין ושמאל; כשישראל עושין רצונו ושאין עושין; ״תרעץ אויב״ — לעתיד, זה עשו
בדפוס סימן טו. ״[וכן אנשי המגדל… רשעתן לפניך,]״ — אינו בכתב היד: עינו של הסופר קפצה מ״עד שהשלימו רשעתן לפניך״ אל ״עד שהשלימו רשעתן לפניך״ שאחריו, וחסרה ההוכחה ״שנאמר ועתה לא יבצר מהם״ לאנשי המגדל (בראשית יא, ו); הושלם מן הדפוס (״וכן אנשי המגדל נתת להם ארכה לעשות תשובה ולא גמרת עליהן כלייה עד שהשלימו רשעתן לפניך״), וכך במכילתא (״וכן אתה מוצא באנשי המגדל שהארכת להם לעשות תשובה ולא עשו… ועתה וגו׳ — ואין עתה אלא תשובה״). ״ועתה שמע״ — ישעיה מד, א. ״ימינך״ (״ימינך יי נאדרי בכח״) — האותיות ״ימי״ מסופקות בכתב היד. ״כביכול״ — בכתב היד ״כב-יכול״. ״וייקץ כיישן יי״ — בפסוק (תהלים עח, סה) ״ויקץ כישן אדני״. ״היה יי לאויב בלע ישראל״ — בפסוק (איכה ב, ה) ״היה אדני כאויב״.
בדפוס: ״ויאמר יי זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד… ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה״; ״הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, לא עשו רצונו — העירה אל תזנח לנצח״; ״תרעץ אויב — זה אדום״.
מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, שירה ה (״נאדרי בכח — נאה אתה ואדיר בכח, שנתת ארכה לדור המבול לעשות תשובה… ולא גמרת להם כלייה עד שהשלימו רשעם לפניך… אם עשו תשובה הרי מטר ואם לאו הרי גפרית ואש״; ״כשישראל עושין רצונו של מקום… שמאל ימין… וכשאין עושין רצונו… ימין שמאל… הנה לא ינום ולא יישן… ויקץ כישן… חימה אין לי… ולא עוד אלא שעושין רחמן אכזרי, שנאמר היה יי כאויב״; ״תרעץ אויב — לעתיד לבא… ד״א זה עשו, שנאמר יען אמר האויב עליכם האח״).
יְמִינְךָ יְיָ נֶאְדָּרִי(שמות טו, ו) — ימינך פשוטה לקבל שבים;
שנתתה ארוכהארוכה — ארכה, זמן ממושך, דחייה לדור המבול לעשות תשובה,
שנאמר: לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹולָם(בראשית ו, ג),
ולא גמרת עליהם כלייהכלייה — השמדה גמורה עד שהשלימו רשעתן לפניך.
וכן אנשי המגדל נתת להם ארכה לעשות תשובה, ולא גמרת עליהן כלייה עד שהשלימו רשעתן לפניך,
שנאמר: וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם(בראשית יא, ו).
ואין ״ועתה״ אלא תשובה,
שנאמר: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ שֹׁואֵל מֵעִמָּךְ(דברים י, יב);
וכתיב: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים(דברים ד, א);
וְעַתָּה שְׁמַע(ישעיה מד, א).
וכן אנשי סדום — נתתה להם ארוכה,
שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ זַעֲקַת סְדֹום וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה(בראשית יח, כ), אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה(בראשית יח, כא);
ולא גמרת עליהם כלייה עד שהשלימו רשעתן לפניך,
שנאמר: וַיְיָ הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה(בראשית יט, כד) —
אם עשו תשובה — מטר; ואם לאו — גׇּפְרִית וָאֵשׁ.
וכן במצרים — לקו במכות, אולי יעשו תשובה;
כיון שלא עשו תשובה — לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד(שמות יד, כח).
יְמִינְךָ יְיָ נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יְיָ — למה שני פעמים?
אלא כשישראל עושין רצונו של מקום — עושין שמאל ימין;
וכשאין עושין רצונו — כביכול עושין ימין שמאל,
שנאמר: הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב(איכה ב, ג).
יְמִין יְיָ רוֹמֵמָה יְמִין יְיָ עֹושָׂה חָיִל(תהלים קיח, טז).
כשהן עושין רצונו — הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן(תהלים קכא, ד);
לא עשו רצונו — הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח(תהלים מד, כד);
וכתיב: וַייִּקַץ כְּייָשֵׁן יי כְּגִיבּוֹר מִתְרוֹנֵן מִיָּיִן(תהלים עח, סה).
כשהן עושין רצונו — חֵמָה אֵין לִי מִי יִתְּנֵנִי(ישעיה כז, ד);
וכשאין עושין רצונו — מה כתיב? וְחָרָה אַף יְיָ בָּכֶם(דברים יא, יז).
כשהן עושין רצונו — מה כתיב? יְיָ יִלָּחֵם לָכֶם(שמות יד, יד);
אין עושין רצונו — וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב הוּא נִלְחַם בָּם(ישעיה סג, י).
ולא עוד, אלא הופך רחמנותו לאכזריות,
שנאמר: הָיָה יי לאויב בִּלַּע יִשְׂרָאֵל(איכה ב, ה).
תִּרְעַץ אוֹיֵב — לעתיד לבוא;
וכן הוא אומר: בְּזַעַם תִּצְעַד אָרֶץ(חבקוק ג, יב).
אוֹיֵב — זה עשו,
שנאמר: יַעַן אָמַר הָאוֹיֵב עֲלֵיכֶם הֶאָח(יחזקאל לו, ב).
דרשת הפסוק · ״וברב גאונך תהרס קמיך״ · הקם על ישראל כקם על השכינה; תיקוני סופרים שכינו את הכתוב; כדרלעמר, סיסרא, סנחריב, נבוכדנצר ובלשצר
בדפוס סימן טז. ״כאילו קם לפני השכינה״ — כך בכתב היד (בהמשך: ״כנגד השכינה״); בדפוס ״כנגד השכינה״. ״התשכח קול [צורריך]״ — בכתב היד ״צורכיך״; בפסוק (תהלים עד, כג) ובדפוס ״אל תשכח קול צורריך״. ״ובת[ק]וממיך״ — בכתב היד ״ובתמוממיך״, ומאגרים מתקן. ״לאויבים [היו] לי״ — השלמת מאגרים. ״[בבבת] עינו״ (הפעם הראשונה) — בכתב היד ״בבת״; כפסוק (זכריה ב, יב) ובדפוס. ״ואהיה עליך למשא״ — הך׳ בגליון כתב היד, והה״א מסופקת. ״הכתוב״ (אחרי ״ימות״) — הת׳ מסופקת בכתב היד. ״לא מצאו לו מענה״ — בפסוק (איוב לב, ג) ״לא מצאו מענה״. ״ואם ככה אתה עושה לי״ — בפסוק (במדבר יא, טו) ״ואם ככה את עשה לי״. אחרי במדבר יא, טו ויב, יב אין בכתב היד ״אלא שכינהו הכתוב״. ״אין לנו… איש לאהליך ישראל ועתה… וילך ישראל לאהליו״ — צירוף של מלכים א יב, טז (״מה לנו חלק בדוד… לאהליך ישראל עתה ראה ביתך דוד וילך ישראל לאהליו״), שמואל ב כ, א (״אין לנו חלק בדוד״) ודברי הימים ב י, טז (״איש לאהליך ישראל״). ״על אפי״ — אחרי ״אפי״ כתב הסופר ם׳ ומחקה. ״[עיני]״ (הפעם השנייה) — בכתב היד ״עינוי״ (מאגרים מוחק את הי׳: ״עינו״); כענין (הלשון שקודם התיקון) ובדפוס ״עיני״. ״לרגלך״ — בפסוק (תהלים קי, א) ״לרגליך״. ״בהררי קדש״ — בפסוק (קי, ג) ״בהדרי קדש״. ״[ילדותי]ך״ — הי׳ השלמת מאגרים. ״יי על ימינך״ — בפסוק (תהלים קי, ה) ״אדני על ימינך״. ״ביד עבדיך חרפת יי״ — בפסוק (ישעיה לז, כד) ״חרפת אדני״. ״ויכחד כל גבור חיל נגיד ושר… ומיוצאי מ[י]עיו שם הכוהו בחרב״ — בפסוק (דברי הימים ב לב, כא) ״ונגיד… ומיציאו (קרי: ומיציאי) מעיו שם הפילהו בחרב״; הי׳ השלמת מאגרים. ״נבוכדנצר״ (הראשון) — הד׳ מסופקת בכתב היד; ״עצמך״ — המ׳ מסופקת. פסוקי דניאל ד–ה מובאים בכתיב כתב היד (״ליהוי מדורך״ כדניאל ד, כב, ובפסוק ל ״מדרך״; ״יכול״ — במקרא ״יאכל״; ״גשמיה״, ״רבא״, ״בלשצר״, ״שתא״, ״בלשצר מלכא אמר״ — במקרא בלא ״מלכא״; ״שגלתיה ולחנתיה״, ״בה שעתא״ — הא׳ מסופקת, ״נפקא״, ״חזי פס ידא די כתבא״, ״זיווהי… ורעיונהי יבהלוניה וקטרי חרציה משתריין וארכובתיה״, ״ביה בליליא… בלשצר… כשדאה״). מן דניאל ה, ג אין בכתב היד כלום (הדפוס מביאו). ״אך שכר… אל מעוריהם״ — בפסוק (חבקוק ב, טו) ״ואף שכר… על מעוריהם״.
בדפוס: ״עיני היה לו לומר אלא שכנהו הכתוב כלומר כביכול כלפי מעלן״; ״ההמיר גוי אלהים… ועמי המיר כבודי בלא יועיל״ (ירמיה ב, יא; אינו בכתב היד); ״וימירו את כבודי״; ״לא ימות״; ״אמנו… בשרנו״; ״סיסרא וכל רכבו שנאמר ויזעק סיסרא… וכתיב מן שמים נלחמו״; ״נבוכדנצר… סוף בני אדם נפרשים ממך״; ״אורו ארור יושביה כי לא באו לעזרת יי״ (בלא סוף הפסוק); ״עשבא כתורין לך יטעמון וגו׳ בה שעתא מלתא ספת על נבוכדנצר״.
מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, שירה ו (״מגיד הכתוב שכל מי שקם כנגד ישראל כאלו קם כנגד הקב״ה״; ״כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו — ר׳ יהודה אומר בבבת עין אינו אומר כן אלא בבבת עינו כתיב כביכול כלפי מעלה אלא שכנה הכתוב״, ושם רשימת הכינויים).
וּבְרֹב גְּאנְךָ(שמות טו, ז) —
הרבית להתגאות נגד כל הקמים כנגדך.
ומי הם? אלו הקמים כנגד בניך.
הכתוב מגיד: שכל הקם כנגד ישראל — כאילו קם לפני השכינה.
וכן הוא אומר: התשכח קוֹל צֹורְרֶיךָ שְׁאוֹן קָמֶיךָ(תהלים עד, כג);
ואומר: כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ(תהלים פג, ג).
מפני מה? — עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ(תהלים פג, ד).
וכתיב: הֲלא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט(תהלים קלט, כא).
מפני מה? — תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי(תהלים קלט, כב).
וכן הוא אומר: כִּי הַנֹּוגֵעַ בָּכֶם נֹוגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ(זכריה ב, יב) —
״עיני״ הוא, אלא שכינהושכינהו — שינה את לשון הכתוב בכינוי, מפני כבוד המקום הכתוב;
כביכול כלפי למעלן — וכינהו הכתוב,
שהוא תיקון סופריםתיקון סופרים — שינוי לשון שתיקנו הסופרים בכתוב (כינוי), שלא לכתוב דבר שאינו לפי כבוד המקום, אנשי כנסת הגדולה.
כיוצא בו: וַאֲמַרְתֶּם הִנֵּה מַתְּלָאָה(מלאכי א, יג) ״והפחתם אתי״ — אלא שכינהו הכתוב: אוֹתוֹ.
כיוצא בו: בַּעֲוֺן אֲשֶׁר יָדַע כִּי מְקַלְלִים לָהֶם(שמואל א ג, יג) ״לי״, בָּנָיו וְלֹא כִיהָה בָּם — אלא שכינהו הכתוב.
כיוצא בו: לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ(איוב ז, כ) ״ואהיה עליך למשא״ — אלא שכינהו הכתוב: עָלַי.
כיוצא בו: הֲלא אַתָּה מִקֶּדֶם יְיָ אֱלֹהַי קְדֹושִׁי לֹא נָמוּת(חבקוק א, יב) — ״ימות״, אלא שכינהו הכתוב.
כיוצא בו: וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹוכֵל עֵשֶׂב(תהלים קו, כ) — אלא שכינהו הכתוב.
כיוצא בו: כְּבוֹדָם(הושע ד, ז) — ״כבדי בקלון אמיר״, אלא שכינהו הכתוב.
כיוצא בו: וּבִשְׁלֹשֶׁת רֵעָיו חָרָה אַפּוֹ עַל אֲשֶׁר לֹא מָצְאוּ לו מַעֲנֶה וַיַּרְשִׁיעוּ אֶת אִיּוֹב(איוב לב, ג) — אלא שכינהו הכתוב.
כיוצא בו: וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹומֵד לִפְנֵי יְיָ(בראשית יח, כב) — אלא שכינהו הכתוב.
כיוצא בו: וְאִם כָּכָה אתה עֹושֶׂה לִּי הׇרְגֵנִי נָא הָרֹוג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי(במדבר יא, טו).
כיוצא בו: אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ(במדבר יב, יב).
כיוצא בו: אין לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי איש לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל ועתה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו(מלכים א יב, טז),
ובדברי הימים: ״לאלהיו״.
זָכוֹר תִּזְכּוֹר וְתָשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִׁי(איכה ג, כ);
אוּלַי יִרְאֶה יְיָ בְּעֵינִי(שמואל ב טז, יב) —
אלא שכינו פיסוקים אלו אנשי כנסת הגדולה.
ולכך נקראו סופרים — שהיו סופרים כל האותיות שבתורה, ודורשין אותם.
וכן: ״והנם שלחים את הזמורה על אפי״ — והם תיקנו: אֶל אַפָּם(יחזקאל ח, יז).
ואף כאן: ״כי הנוגע בכם נוגע בבבת עיני״ —
ללמדך: שכל הקם כנגד ישראל — כאילו קם כנגד השכינה.
וכן הוא אומר: אֹורוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת יְיָ לְעֶזְרַת יְיָ בַּגִּבּוֹרִים(שופטים ה, כג).
וכי הוא צריך עזרת אחרים?
והוא אומר ועושה —
ושלח בסנחריב מלאך,
ולא הרגם אלא נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ(ישעיה מ, כד).
אלא ללמדך: שכל העוזר את ישראל — כאילו עוזר את השכינה.
אֵת כְּדׇרְלָעֹומֶר מֶלֶךְ עֵילָם(בראשית יד, ט) —
וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד(בראשית יד, טו);
מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ(ישעיה מא, ב) יִרְדְּפֵם יַעֲבוֹר שָׁלוֹם וגו׳(ישעיה מא, ג).
וכן הוא אומר: נְאֻם יְיָ לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹויְבֶיךָ הֲדֹום לְרַגְלֶךָ(תהלים קי, א),
וכתיב: מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח יְיָ מִצִּיּוֹן רְדֵה בְּקֶרֶב אֹויְבֶיךָ(תהלים קי, ב),
עַמְּךָ נְדָבֹות בְּיוֹם חֵילֶךָ בְּהַררֵי קֹדֶשׁ מֵרֶחֶם מִשְׁחָר לְךָ טַל יַלְדֻותֶיךָ(תהלים קי, ג),
נִשְׁבַּע יְיָ וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק(תהלים קי, ד),
יי עַל יְמִינְךָ מָחַץ בְּיוֹם אַפּוֹ מְלָכִים(תהלים קי, ה) —
סיסרא וכל רכבו, סנחריב וכל המונו.
סיסרא — וַיַּזְעֵק סִיסְרָא אֶת כׇּל רִכְבּוֹ(שופטים ד, יג);
מהו? — מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ(שופטים ה, כ).
סנחריב — בְּיַד עֲבָדֶיךָ חֵרַפְתָּ(ישעיה לז, כד) יי,
אֲנִי קַרְתִּי וְשָׁתִיתִי מָיִם(ישעיה לז, כה);
וַיִּשְׁלַח יְיָ מַלְאָךְ וַיַּכְחֵד כׇּל גִּבּוֹר חַיִל נגיד וְשָׂר בְּמַחֲנֵה מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיָּשׇׁב בְּבֹשֶׁת פָּנִים לְאַרְצוֹ וַיָּבֹא בֵּית אֱלֹהָיו(דברי הימים ב לב, כא) ומיוצאי מיעיו שָׁם הכוהו בֶחָרֶב.
נבוכדנצר אמר: אֶעֱלֶה עַל בָּמֳותֵי עָב(ישעיה יד, יד).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה רצית לפרוש עצמך מן בני אדם — נפרשים ממך,
שנאמר: לִקְצָת יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂר עַל הֵיכַל מַלְכוּתָא דִּי בָבֶל מְהַלֵּךְ הֲוָה(דניאל ד, כו),
עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר הֲלָא דָא הִיא בָּבֶל רַבְּתָא דִּי אֲנָה בֱנַיְתַהּ לְבֵית מַלְכוּ בִּתְקָף חִסְנִי וְלִיקָר הַדְרִי(דניאל ד, כז),
עוֹד מִלְּתָא בְּפֻום מַלְכָּא קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַל לָךְ אָמְרִין נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא מַלְכוּתָא עֲדָת מִינָּךְ(דניאל ד, כח),
וּמִן אֲנָשָׁא לָךְ טָרְדִין וְעִם חֵיוַת בָּרָא ליהוי מדורך(דניאל ד, כט),
וְעִשְׂבָּא כְתוֹרִין יכול וּמִטַּל שְׁמַיָּא גשמיה יִצְטַבַּע עַד דִּי שַׂעְרֵהּ כְּנִשְׁרִין רבא וְטִפְרוֹהִי כְצִפְּרִין(דניאל ד, ל);
כֹּלָּא מְּטָא עַל נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא(דניאל ד, כה).
בֵּלְשַׁצַּר מַלְכָּא עֲבַד לְחֶם רַב לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַף וְלׇקֳבֵל אַלְפָּא חַמְרָא שָׁתֵא(דניאל ה, א),
בלשצר מלכא אֲמַר בִּטְעֵם חַמְרָא לְהַיְתָיָה לְמָאנֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא דִּי הַנְפֵּק נְבוּכַדְנֶצַּר אֲבוּהִי מִן הֵיכְלָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְיִשְׁתּוֹן בְּהוֹן מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי(דניאל ה, ב) שגלתיה ולחנתיה,
אִשְׁתִּיו חַמְרָא וְשַׁבַּחוּ לֵאלָהֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא נְחָשָׁא פַרְזְלָא אָעָא וְאַבְנָא(דניאל ה, ד),
בה שעתא נפקא אֶצְבְּעָן דִּי יַד אֱנָשׁ וְכָתְבָן לׇקֳבֵל נֶבְרַשְׁתָּא עַל גִּירָא דִּי כְתַל הֵיכְלָא דִּי מַלְכָּא וּמַלְכָּא חזי פַּס ידא דִּי כתבא(דניאל ה, ה),
אֱדַיִן מַלְכָּא זִיוֺוהִי שְׁנוֹהִי וְרַעְיֹונֹהִי יְבַהֲלוּנֵּיהּ וְקִטְרֵי חַרְצֵיהּ מִשְׁתָּרַיִין וְאַרְכֻובָּתֵיהּ דָּא לְדָא נָקְשָׁן(דניאל ה, ו).
עליו הוא אומר: הוֹי מַשְׁקֵה רֵעֵהוּ מְסַפֵּחַ חֲמָתְךָ אך שַׁכֵּר לְמַעַן הַבִּיט אל מְעוֹרֵיהֶם(חבקוק ב, טו),
שָׂבַעְתָּ קָלוֹן מִכָּבוֹד שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל תִּסּוֹב עָלֶיךָ כּוֹס יְמִין יְיָ וְקִיקָלוֹן עַל כְּבוֹדֶךָ(חבקוק ב, טז);
בֵּיהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְשַׁצַּר מַלְכָּא כַשְׂדָּאָה(דניאל ה, ל).
דרשת הפסוק · ״קפאו תהמת בלב ים״ · קפאו כמין כיפה משני חלקים; לב לים, לאלה ולשמים — ונפרעו ממי שיש להם לב
בדפוס סימן יז. ״שנאמר: עד לב השמים״, ״יבא הים שלא היה לו לב ונתן לו לב״, ״שהיה להם לב… בכל לב״ (בסוף) — בגליון כתב היד. ״האלה״ (הראשון) — הא׳ מסופקת בכתב היד. ״[ו]שעבדו״ — הו׳ השלמת מאגרים; ״ושעבדו״ — בכתב היד ״ושעברו״ (מאגרים מסמנו כשיבוש); בדפוס ״ושעבדו״. ״קפאו עליהם מים״ — בדפוס ״קפא עליהם הים״.
בדפוס: ״השמים לא היה להן לב וניתן להן לב שנאמר וההר בוער באש עד לב השמים״; ״ולבב אנשי ישראל״; ״ויבואו השמים… ויורידו המן לישראל שיש להן לב וקבלו את התורה בכל לב ואהבו את קונם בכל לב״.
מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, שירה ו (״עשאן כמין כיפה; בלב ים — היאך לבו של אדם נתון משני חלקים ולמעלן, כך קפא עליהם הים משני חלקיו ולמעלה; הים אין לו לב ונתן לו לב… האלה… השמים״).
קָפְאוּ תְהֹומֹות(שמות טו, ח) — עשאן כמין כיפהכיפה — קשת, קמרון.
בְּלֶב יָם — היכן לבו של אדם נתון? משני חלקים;
כך קפאו עליהם מים משני חלקים.
הים לא היה לו לב — ונתן לו לב;
האלה לא היה לה לב — ונתן לה,
שנאמר: עוֹדֶנּוּ חַי בְּלֵב הָאֵלָה(שמואל ב יח, יד);
השמים לא היה להם לב — ונתן להם לב,
שנאמר: עַד לֵב הַשָּׁמַיִם(דברים ד, יא).
יבא הים שלא היה לו לב ונתן לו לב,
ויפרע מן המצרים שהיה להם לב, ושעבדו בישראל בכל מיני פורעניות;
תבא האלה שלא היה לה לב,
ותפרע מאבשלום שהיה לו לב, וגנב שלש לבבות: לב אביו, ולב בית דין, ולב אנשי ישראל;
יבואו השמים שלא היה להם לב ונתן להם לב,
ויורידו את המן לישראל שהיה להם לב,
וקבלו את התורה בכל לב,
ואהבו קונם בכל לב.
דרשת הפסוק · ״ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור״ · מדבר כזב מלא נחשים ועקרבים; מעשה בשבור המלך; עכס; צלמות — ומרוטה שנשר שערו
בדפוס סימן יח. ״[ויסע משה את ישראל]״ — בכתב היד סימן השמטה (+) לפני ״מים סוף״, וראש הפסוק (שמות טו, כב) הושלם מן הפסוק; כך הדפוס. ״אדם אחד היה לי בארץ ישראל״ — כך בכתב היד; בדפוס ״הסיח לי רבינו הגדול אדם אחד היה בארץ ישראל״.
בדפוס: ״ועברה קרובים שלו… עברה שניה בלעה, שלישית בלעה״; ״אמרו לו חכמיו הבא י׳ גבורין״; ״הוי המוליכך… נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים המוציא לך מים מצור החלמיש״; ״אמר רב אחא״; ״פעם אחת עלה בהר ללקט עצים… והרגיש בו ומפחדו נשר שער ראשו״.
מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, ויסע א (״ויצאו אל מדבר שור — הוא מדבר כוב; אמרו עליו על מדבר כוב שהיה שמנה מאות פרסה על שמנה מאות פרסה כלו מלא נחשים ועקרבים״), בלא מעשה שבור המלך ומעשה מרוטה.
וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר(שמות טו, כב).
מִדְבַּר שׁוּר — זה מדבר כזב.
אמרו עליו על מדבר כזב: שהוא שמונה מאות פרסהפרסה — מידת אורך, כארבעה מילין על שמונה מאות פרסה, וכולו מלא נחשים ועקרבים,
שנאמר: הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹול וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב(דברים ח, טו).
אמר רבי יוסי בר חנינה:
היו נחשים כקורות בית הבדכקורות בית הבד — כקורה הגדולה של בית הבד, שבה כובשים את הזיתים, ועקרבים מלא הזרתהזרת — מידה: מקצה האגודל עד קצה הזרת, כחצי אמה.
מעשה בשבור המלך, שהיה עובר שם;
ועברה קרוכיןקרוכין — עגלות, מרכבות שלו — ובלעה נחש;
עברה שניה — בלעה.
היה שבור המלךשבור המלך — שבור (שאפור), מלך פרס מיצר, לא היה יודע מה לעשות.
אמרו לו חכמים: הבא עשרת גיבורים, וימלאו סרידותסרידות — סלים קלועים, שקים תבן.
הביאו, ועשו כך;
ונתנו לפניו — ובלע;
נתנו לפניו — ובלע;
עד שנפחה כריסו — הרגו אותו.
הוי: הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹול וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ וגו׳.
ואומר: מַשָּׂא בַּהֲמוֹת נֶגֶב בְּאֶרֶץ צָרָה וְצוּקָה לָבִיא וָלַיִשׁ מֵהֶם אֶפְעֶה וְשָׂרָף מְעוֹפֵף(ישעיה ל, ו).
אין אֶפְעֶה אלא עכסעכס — מין נחש ארסי.
אמרו: עכס זה — רואה צל עוף פורח באויר, מיד נתחבר ונושר אברים אברים.
ואף על פי כן לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְיָ הַמַּעֲלֶה אֹותָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹותָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת(ירמיה ב, ו).
מהו צַלְמָוֶת? צל, ועמו מות.
אמר רבי אחא:
הסיחהסיח — סיפר רבינו הגדול:
אדם אחד היה לי בארץ ישראל, והיו קורין אותו ״מרוטהמרוטה — קרח, שנמרט שערו״.
פעם אחת עלה ללקוט עצים בהר;
ראה את הנחש ישן, והנחש לא ראהו;
הנשיםהנשים — נשף, נשם בו — ונשר שער ראשו,
ולא צמח בו שער עד יום מותו,
והיו קורין אותו ״מרוטה״.
דרשת הפסוק · ״וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים״ · ״אם שמוע תשמע״ · שלשה ימים בלא תורה — ותקנת קריאת התורה; הרוצה לשמוע משמיעין אותו, לשכח משכחין אותו
בדפוס סימן יט. ״בטובתו״ (הראשון) — הב׳ מסופקת בכתב היד. ״קוראין בשבת ומפסיקין באחד בשבת״ — כך בכתב היד; בדפוס ״ומפסיקין אחד בשבת״. ״והיה אם שמע… והיה אם שכח״ — דברים יא, יג ודברים ח, יט.
בדפוס: ״מים שנטלו מבין הגזרים״; ״ולא יהיו שלשת ימים לעולם בלא תורה״; ״ת״ל והיה אם שמוע והיה אם שכוח״; ״והרשות נתונה בידו״; ״אם חבול תחבול״.
מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, ויסע א (״אחרים אומרים מים שנטלו ישראל בין הגזרים שלמו מהן באותה שעה… דורשי רשומות אמרו… לפי שפרשו מדברי תורה… לפיכך התקינו נביאים וזקנים שיהו קורין בתורה בשבת ובשני ובחמישי״; ״אם שמוע תשמע — מכאן אמרו שמע אדם מצוה אחת משמיעין לו מצות הרבה״).
וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם(שמות טו, כב).
אחרים אומרים:
מים ששאבו בין הגזריםהגזרים — גזרי ים סוף, שנחלק לגזרים — שלמו מהם באותה שעה.
ומה תלמוד לומר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם? — אפילו בכליהם,
כעניין שנאמר: וְאַדִּירֵיהֶם שָׁלְחוּ צְעִירֵיהֶם לַמָּיִם בָּאוּ עַל גֵּבִים לֹא מָצְאוּ מַיִם שָׁבוּ כְלֵיהֶם רֵיקָם בֹּושׁוּ וְהׇכְלְמוּ וְחָפוּ רֹאשָׁם(ירמיה יד, ג).
דורשי רשומותדורשי רשומות — דורשי רמזים וסמלים שבכתוב אמרו:
לפי שפרשו מדברי תורה, שנמשלו למים,
דכתיב: הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם(ישעיה נה, א) —
שְׁלֹשֶׁת יָמִים.
לפיכך התקינו נביאים וזקנים, שיהו קורין בספר תורה שלשת ימים בכל שבוע ושבוע — שלשה ימים:
קוראין בשבת — ומפסיקין באחד בשבת;
קורין בשני בשבת — ומפסיקין שלישי ורביעי;
קורין בחמישי — ומפסיקין בשישי;
ולא יהו שלשה ימים בלא תורה.
וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ(שמות טו, כו).
מיכאן אמרו:
רצה אדם לשמוע בשעתו — משמיעין אותו לאחר זמן;
לשכח — משכחין אותו לאחר זמן.
תלמוד לומר: וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ(דברים יא, יג), וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ(דברים ח, יט).
הא כיצד?
רצה אדם לשמוע בטובתו — משמיעין אותו שלא בטובתו;
לשכח בטובתו — משכחין אותו שלא בטובתו.
הרשות נתונה בידו:
אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן(משלי ג, לד).
שמע אדם מצוה אחת — משמיעין אותו מצות הרבה;
לשכח מצוה אחת — משכחין אותו מצות הרבה.
לפיכך כתיב: אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח.
אחרים אומרים:
מהכא — אִם חָבֹל תַּחְבֹּל(שמות כב, כה):
חבלת חבולהחבולה — משכון אחת — סוף שחובלין בך חבולות הרבה.
דרשת הפסוק · ״הנני ממטיר לכם לחם מן השמים״ · שינה להם מעשה בראשית; מי שברא יום ברא פרנסתו; לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן
בדפוס סימן כ. ״בראשית״ — הב׳ מסופקת בכתב היד. ״[מיכאן]״ — בכתב היד ״כהיכן״, הכ׳ מסופקת (מאגרים מתקן ״מהיכן״); כמכילתא ובדפוס ״מכאן היה רבי אלעזר המודעי אומר״. ״ותעל שכבת הטל״ — שמות טז, יד; ״ותעל״ — האותיות ״תע״ מסופקות בכתב היד. ״מיכאן היה רבי יהושע אומר: לא נתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן״ — כך בכתב היד; בדפוס ובמכילתא ״רבי שמעון בן יוחאי״.
בדפוס: ״ועכשיו ירד הלחם מן השמים״; ״מעלין עליו כאלו קיים את כל התורה כולה״; ״שלא היה להם צורך לא למלאכה ולא לסחורה״.
מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, ויסע ב (״דבר יום ביומו — מי שברא יום ברא פרנסתו; מכאן היה ר׳ אלעזר המודעי אומר כל מי שיש לו מה יאכל היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה מחוסר אמנה… ר׳ יהושע אומר שנה אדם שתי הלכות בשחרית… מכאן היה ר׳ שמעון בן יוחי אומר לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן״).
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם(שמות טז, ד).
רבן שמעון בן גמליאל אומר:
בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, ששינה להם מעשה בראשית:
עשה להם הקדוש ברוך הוא העליונים תחתונים, והתחתונים עליונים.
לשעבר — היה לחם עולה מן הארץ, והטל יורד מן השמים;
ועכשיו — יורד עליהם מן השמים, והטל עולה מן הארץ:
הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם — וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל(שמות טז, יד).
וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ — שלא היו יוצאים לחצירות ומלקטים, אלא למדברות.
דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ — מי שברא יום ברא פרנסתו.
מיכאן היה רבי אלעזר המודעי אומר:
כל מי שיש לו מה יאכל היום, ואומר: מה אוכל למחר? — הרי זה מחוסר אמנהמחוסר אמנה — חסר אמונה ובטחון.
לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא.
רבי יהושע היה אומר:
שונה אדם שתי הלכות בשחרית ושתי הלכות ערבית, ועוסק במלאכתו כל היום —
מעלין עליו כאילו קיים את התורה כולה,
וקיים וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה(יהושע א, ח).
מיכאן היה רבי יהושע אומר:
לא נתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן,
שלא היה להם צורך למלאכה ולא לסחורה.
הא כיצד?
יושב ודורש, ולא היה יודע מהיכן הוא אוכל ושותה, ומהיכן ללבוש ולכסות.
הא לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן;
ושניים להם — אוכלי תרומהאוכלי תרומה — הכהנים, שמתפרנסים מן התרומה.
דרשת הפסוק · ״קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העמר מן״ · צנצנת של חרס, ירמיה מוציאה לדור שאינו עוסק בתורה; הקטרת, הארון והמטה — של כפרה, ברכה ונסים
בדפוס סימן כא. ״צנצנת״ (תלמוד לומר) — הנ׳ השנייה מסופקת בכתב היד. ״זו משלשה דברים״ — בכתב היד ״מג׳ דברים״. ״השב את מטה אהרן [לפני העדות] למשמרת״ — בכתב היד סימן השמטה (+), והושלם מן הפסוק (במדבר יז, כה) ומן הדפוס. ״שהיא של כפרה״ — הי׳ מסופקת בכתב היד. ״בעזא״ — בפסוק (שמואל ב ו, ז) ״בעזה״. ״וישב ארון יי בית עבד אדום הגתי שבעה חדשים ויברך יי את בית עבד אדום הגתי ואת כל ביתו״ — כך בכתב היד; בפסוק (שמואל ב ו, יא) ״שלשה חדשים ויברך יי את עבד אדם ואת כל ביתו״, וכך בדפוס (״שלשה חדשים״).
בדפוס: ״זו אחד משלשה דברים״; ״שנא׳ ויחר אף יי בעזה… וכתיב ויך באנשי בית שמש״; ״המטה של סמפרינון היה״; ״מפני התרעומות״.
מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, ויסע ה (״קח צנצנת אחת — איני יודע של מה היא, אם של כסף… ת״ל צנצנת, לא אמרתי אלא דבר שהוא מציץ מחברו, אי אתה מוצא אלא כלי חרס״; ושם ירמיה וצנצנת המן, ושלשת הדברים שאליהו עתיד להעמיד).
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹומֶר מָן(שמות טז, לג).
איני יודע של מה היה: אם של כסף, אם של זהב, אם של ברזל, אם של עופרת.
תלמוד לומר: צִנְצֶנֶת — לא אמרתי אלא דבר המציץהמציץ — שנראה דרכו מה שבתוכו מחבירו;
אין אתה מוצא אלא כלי חרשכלי חרש — כלי חרס.
וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹומֶר מָן.
רבי אלעזר אומר: לדורות;
רבי אליעזר אומר: לימות המשיח.
שבשעה שאמר ירמיה לישראל: מפני מה אין אתם עוסקין בתורה?
אמרו: אם אנו עוסקין בתורה — במה נתפרנס?
באותה שעה הוציא להם צנצנת המן, ואמר להם:
הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ דְבַר יְיָ הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ(ירמיה ב, לא) —
אבותיכם שעסקו בתורה — ראו מהיכן נתפרנסו;
ואתם — עסקו בתורה, ואני אפרנס אתכם מזה.
זו משלשה דברים שעתיד אליהו להעמיד להם לישראל:
צנצנת המן,
וצלוחיתוצלוחית — ובקבוק קטן שמן המשחה,
וצלוחית המים.
ויש אומרים: אף מקלו של אהרן, שקדיו ופרחיו,
שנאמר: הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי(במדבר יז, כה).
וזו אחד משלשה דברים שהיו ישראל מתרעמין עליהם, והיו אומרין: מיני פורעניות הן.
אלו הן: הקטרת, והארון, והמטה.
הקטורת — של פורענות היא, שהרגה נדב ואביהוא;
לפיכך הודיען שהיא של כפרה,
שנאמר: וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹורֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם(במדבר יז, יב).
הארון — אמרו: של סמפירינוןסמפירינון — אבן ספיר היה; הוא הרג את עזא ואנשי בית שמש,
שנאמר: וַיִּחַר אַף יְיָ בְּעֻזָּא וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמׇת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים(שמואל ב ו, ז);
וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן יְיָ וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם(שמואל א ו, יט).
לפיכך הודיעם שהוא של ברכה:
וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן יְיָ בֵּית עֹבֵד אֱדֹום הַגִּתִּי שבעה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ יְיָ אֶת בית עֹבֵד אֱדֹום הגתי וְאֶת כׇּל בֵּיתוֹ(שמואל ב ו, יא).
המטה — של סמפירינון הוא, והוא הביא המכות על המצרים במצרים ועל הים;
לפיכך ידעו שהוא של נסים:
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה עֲבֹור לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹור(שמות יז, ה) —
מפני תרעומתתרעומת — תלונה, טענה.
דרשת הפסוק · ״הנני עמד לפניך שם על הצור״ · שם אני לפניך; מסה ומריבה; ״עוד מעט וסקלני״ — הנהיגם כרועה
בדפוס סימן כב. ״ה[מ]קום״ — המ׳ השלמת מאגרים. ״אפי״ — הפ׳ מסופקת בכתב היד. ״עבור לפני העם הזה״ — בפסוק (שמות יז, ה) ״עבר לפני העם״. ״תמצא״ — הסופר כתב י׳ ומחקה, ובגליון ת׳.
בדפוס: ״ויקרא שם המקום מסה, רבי יהושע אומר משה קראו מסה״; ״ויצעק משה אל יי ויאמר״; ״אלא הנהיגם כרועה הצאן שבשבילן העליתי אותך ובשבילם תמצא חן וחסד וחיים וכבוד לפני״.
מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, ויסע ו (״הנני עומד לפניך שם — אמר לו הב״ה כל מקום שאתה מוצא רושם רגלי אדם שם אני לפניך״; ״בינך לבינם אני הרוג… כאן המקום ממיך ומשה מגביה, ובמקום אחר המקום מגביה ומשה ממיך״).
הִנְנִי עֹומֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר(שמות יז, ו).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: כל מקום שאתה מוצא שם רושםרושם — עקבה, סימן רגלי אדם — שם אני לפניך.
וְהִכִּיתָ בַצּוּר.
מיכאן אמר רבי יוסי בן זמרא: שהמטה של סמפירינון היה,
שנאמר: וְהִכִּיתָ בַצּוּר —
״על הצור״ אינו אומר, אלא בַצּוּר;
וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם.
וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה(שמות יז, ז).
רבי יהושע אומר:
משה קראו, שנאמר: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה.
רבי אלעזר המודעי אומר:
המקום קראו ״מסה ומריבה״;
מיכאן לבית דין הגדול שהוא קרוי ״מקום״.
וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְיָ לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻונִי(שמות יז, ד).
אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים, בינך לבינם אני הרוג!
אתה אומר לי: אל תקפידתקפיד — תכעס, תתרעם כנגדן — כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ(במדבר יא, יב);
והם בקשו לסקלני.
כאן — הקדוש ברוך הוא ממיךממיך — מנמיך, משפיל, ומשה מגביה;
ובמקום אחר — הקדוש ברוך הוא מגביה, ומשה ממיך,
כענין שנאמר: וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם(שמות לב, י), וַיְחַל מֹשֶׁה(שמות לב, יא).
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: כך אתה אומר — עוֹד מְעַט וּסְקָלֻונִי?
וכתיב: עֲבֹור לִפְנֵי הָעָם(שמות יז, ה) הזה —
נראה מי סוקל אותך!
התחיל לעבור — עמדו כל ישראל לפניו, ונהגו בו כבוד ומורא.
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:
כמה פעמים אני מצוה אותך עליהם, שלא תקפיד כנגדם,
אלא הנהיגם כרועה הזה שמנהיג את צאנו;
שבשבילם עיליתי אותך, ובשבילם תמצא חן וחסד.
דרשת הפסוק · ״ויהי באשמרת הבקר וישקף יי״ · הקדוש ברוך הוא מכה ומרפא באותו דבר — בסערה, בעבים, כיונים, בהשקפה; ״ויהם״, ״ויסר את אופן מרכבתיו״, ״וינהגהו בכבדות״
בדפוס סימן כג. הסעיף שב אל שמות יד, כד–כה, אחרי הדרשה על שמות יז, ו (כב) — כך בכתב היד ובדפוס; ובמכילתא (בשלח ה) הוא במקומו על הפסוק. ״בסערה ישופני״ — בפסוק (איוב ט, יז) ״בשערה ישופני״. ״איכה יעיב באפו יי״ — בפסוק (איכה ב, א) ״באפו אדני״. ״וזכרו פליטיהם…״ — ״וזכרו״ מיחזקאל ו, ט (״וזכרו פליטיכם״), והמשך הפסוק מיחזקאל ז, טז (״ופלטו פליטיהם והיו אל ההרים כיוני הגאיות כלם המות איש בעונו״); ״הומ[ו]ת״ — המ׳ מסופקת בכתב היד, והו׳ השלמת מאגרים. ״כיונים אל ארובותיהם״ — בפסוק (ישעיה ס, ח) ״וכיונים אל ארבתיהם״. ״[ה]ממם״ — הה״א השלמת מאגרים. ״נתזו צינורות מלמעלן״ — כך בכתב היד; במכילתא ובדפוס ״מלמטן״. ״לפי ש[א]מרו״ — בכתב היד ״שהמרו״, ומאגרים מתקן.
בדפוס: ״ארז״ל בא וראה״; ״ופלטו פליטיהם״; ״השקיפה ממעון קדשך וברך״; ״ויהם הממם וערבם״; ״ויסר את אופן מרכבותיו ר״י אומר מחמת אש שלמעלה נשרפו גלגליו של מטה״ (בכתב היד ״והיו אומרין״); ״נתזו צנורות מלמטן״.
מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח ה (״כשמברכן אינו מברכן אלא בהשקפה… וכשנפרע ממצרים לא נפרע מהם אלא בהשקפה… שהיה עמוד ענן יורד ועושה אותו כטיט ועמוד אש מרתיחו… ויהם — הממן ערבבן נטל סגניות שלהם… ר׳ נחמיה אומר מקול רעם של מעלן נתזו צנורות מלמטן״). ״במה שמכה בו מרפא״ — גם להלן, כד, בילמדנו.
וכבר אמרו רבותינו:
בא וראה — שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם:
מדת בשר ודם — במה שמכה אינו מרפא, אלא מכה באיזמילבאיזמיל — בסכין המנתחים ומרפא ברטייהברטייה — בתחבושת של משחה;
והקדוש ברוך הוא — במה שמכה בו מרפא.
כשהכה את איוב — בסערה הכהו,
שנאמר: אֲשֶׁר בִּסעָרָה יְשׁוּפֵנִי וְהִרְבָּה פְצָעַי חִנָּם(איוב ט, יז);
וכשרפאהו — בסערה רפאהו,
שנאמר: וַיַּעַן יְיָ אֶת אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה(איוב לח, א).
כשהגלה את ישראל — לא הגלה אותם אלא בעבים,
שנאמר: אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ(איכה ב, א) יי;
וכשהוא מכנסן — בעבים מכנסן,
שנאמר: מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶנָה(ישעיה ס, ח).
כשפיזרן — לא פיזרן אלא כיונים,
שנאמר: וזכרו פְּלִיטֵיהֶם וְהָיוּ אֶל הֶהָרִים כְּיוֹנֵי הַגֵּיאָיוֹת כֻּולָּם הֹומוֹת אִישׁ בַּעֲוֺנוֹ(יחזקאל ז, טז);
כשהוא מכנסן — כיונים אֶל אֲרֻובֹּותֵיהֶם מכנסן.
כשמברכן — אין מברכן אלא בהשקפה,
שנאמר: הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קׇדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם(דברים כו, טו);
וכשנפרע משונאיהם — בהשקפה,
שנאמר: וַיְהִי בְּאַשְׁמֹורֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף יְיָ(שמות יד, כד) —
שהיה עמוד ענן יורד ועושה אותן כטיטכטיט — כבוץ, ועמוד האש מרתיחן,
וטלפותוטלפות — ופרסות סוסיהן משתבשותמשתבשות — נשמטות, מתקלקלות, הזכר מלמעלן והנקבה מלמטן.
וכן הוא אומר: אָז הָלְמוּ עִקְּבֵי סוּס מִדַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו(שופטים ה, כב).
וַיָּהׇם — הממם;
נטל סגיונותסגיונות — דגלי הלגיונות, אותות הצבא שלהם, ולא היו יודעין מה הם עושים,
שנאמר: וַיָּסַר אֵת אֹופַן מַרְכְּבֹותָיו(שמות יד, כה).
והיו אומרין: מחמת אש של מעלן נשרפו גלגליו של מטן;
והיו מוטות ומרכבות רצות ונכנסות בעל כרחן,
שהיו של כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות — כדי שיטלו ישראל את הביזההביזה — השלל.
רבי נחמיה אומר:
מקול רעם של מעלן נתזו צינורותצינורות — סילונים, זרמים מלמעלן,
שנאמר: קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל(תהלים עז, יט).
לשעבר — היו הפרדות מושכות את המרכבות;
ועכשיו — המרכבות מושכות את הפרדות.
וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻות — מדה כנגד מדה,
לפי שאמרו המצרים: תִּכְבַּד הָעֲבֹודָה(שמות ה, ט).
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | הולך | — (הוספה) |
| א | עצמן | עזמן |
| א | א | — (הוספה) |
| ב | נטל | — (הוספה) |
| ב | ו | — (הוספה) |
| ב | יוסף | משה |
| ב | ירד | יח |
| ב | ואני הורדתוני לכאן בעל כרחי; | — (הוספה) |
| ד | אתה אמרת להם: יֻוקַּח — אני נותן להם מצות פסח: וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה וגומר(שמות יב, ג). | — (הוספה) |
| ד | אתה אמרת: נָא — אני נותן לבניך בפסח: אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא(שמות יב, ט). | — (הוספה) |
| ד | אתה אמרת: מְעַט — אני מגרש שונאיהם: מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ(שמות כג, ל). | — (הוספה) |
| ד | אתה אמרת: מַיִם — אני נותן להם באר מים במדבר: עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ(במדבר כא, יז). | — (הוספה) |
| ד | אתה אמרת: וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם — אני ארחצם מכל טומאה: אִם רָחַץ יי אֵת צֹואַת בְּנוֹת צִיּוֹן(ישעיה ד, ד). | — (הוספה) |
| ד | אתה אמרת: וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ — אני אתן להם מצות סוכה, | — (הוספה) |
| ד | דכתיב: צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים(נחמיה ח, טו). | — (הוספה) |
| ד | אתה אמרת: וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם(בראשית יח, ה) — אני ממטיר להם לחם מן השמים. | — (הוספה) |
| ד | אתה אמרת: חֶמְאָה וְחָלָב(בראשית יח, ח) — אני נותן להם חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן(דברים לב, יד). | — (הוספה) |
| ו | ויצו | — (הוספה) |
| ז | סְחַ | — (הוספה) |
| ז | וּסְ | — (הוספה) |
| ז | אכן | אקרא |
| ז | רשפי | רפפי |
| ט | הנה | הכה |
| ט | אין | — (הוספה) |
| י | את | — (הוספה) |
| י | מלפניו | ללפניו |
| י | חנכו | הנכו |
| י | על שמו | — (הוספה) |
| יא | הַ | — (הוספה) |
| יב | שנאמר: | — (הוספה) |
| יב | יין | יי |
| יב | כר | — (הוספה) |
| יב | מאה שמונים וחמשה | קפ״ח |
| יב | הניעה | הבעה |
| יג | נגדעת | נגרעת |
| טו | וכן אנשי המגדל נתת להם ארכה לעשות תשובה, ולא גמרת עליהן כלייה עד שהשלימו רשעתן לפניך, | — (הוספה) |
| טז | צורריך | צורכיך |
| טז | ובתקוממיך | ובתמוממיך |
| טז | היו | — (הוספה) |
| טז | בבבת | בבת |
| טז | עיני | עינוי |
| טז | ילדותיך | ילדותך |
| טז | י | — (הוספה) |
| יז | ושעבדו | שעברו |
| יח | וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל | — (הוספה) |
| כ | מיכאן | כהיכן |
| כא | לִפְנֵי הָעֵדוּת | — (הוספה) |
| כב | מ | — (הוספה) |
| כג | וֹ | — (הוספה) |
| כג | ה | — (הוספה) |
| כג | שאמרו | שהמרו |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212; שתי השלמות (י, טו) מן הדפוס (ורשא); הדרשה שהסופר מפנה אליה (ד) — מתנחומא, וירא ה |
מדרש תנחומא
דרשה ב
אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיְיָ וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַיְיָ כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם(שמות טו, א)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212 §§cover-end§§
חלק א
ילמדנו
הלכה · ילמדנו · אספלנית בשבת; בשר ודם מרפא במתוק והקדוש ברוך הוא במר: עץ במרה, דבלת תאנים, מלח; ״באז״ סרח משה — ובאז שר
בדפוס סימן כד. ״(מספרא)״ — כך בכתב היד אחרי ״אז ישיר״, בסימני הערה של הסופר; וכך בדפוס, ככותרת לפני הסימן: ״אז ישיר מספרא״. ״ומ[ר]פא״ — הר׳ השלמת מאגרים. ״יכלו״ — הי׳ מסופקת בכתב היד. ״דבלה״ — הב׳ מסופקת. ״ומה היה העץ״ — האותיות ״הי״ מסופקות בכתב היד. ״א[ב]ל״ — בכתב היד ״אלל״, ומאגרים מתקן. ״ויאמר ישעיהו יקחו דבלת תאנים״ — ״יקחו״ כלשון מלכים ב כ, ז (״קחו דבלת תאנים״); בישעיה לח, כא ״ישאו״; הו׳ שב״ישעיהו״ מסופקת בכתב היד. ״ולא יהיה עוד משם [מות] ומשכלת״ — בכתב היד ״מום״, ומאגרים מתקן; בפסוק (מלכים ב ב, כא) ״לא יהיה משם עוד מות ומשכלת״. ״המ[ר]ים״ — הר׳ השלמת מאגרים.
בדפוס: ״אמר ליה הקב״ה משה אין דרכי כמדת בשר ודם עכשיו אתה צריך ללמוד״; ״הורהו בדרכיו״; ״רבי אליעזר המודעי… רבי יהושע בן קרחה אומר קרדנין״; ״כמה מופלאין דרכיו של הקב״ה יותר מדרכי ב״ו״; ״לעשות נס בתוך נס״; ״מיד נפסדים״.
מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, ויסע א (״ויורהו יי עץ — ר׳ יהושע אומר זה עץ של ערבה, ר׳ אלעזר המודעי אומר זה עץ של זית… ר׳ יהושע בן קרחה אומר זה עץ הרדופני… ר׳ נתן אומר זה עץ קתרוס, ויש אומרים עקר תאנה ועקר רמון״; ושם רבן שמעון בן גמליאל ״בא וראה כמה מופלאים דרכי המקום מדרכי בשר ודם״, דבלת תאנים והמלח). ״במה שמכה בו מרפא״ — גם לעיל, כג.
אָז יָשִׁיר(שמות טו, א). (מספרא.)
ילמדינו רבינו: מהו ליתן אספלניתאספלנית — תחבושת, רטייה של משחה על גבי המכה בשבת?
כך שנו רבותינו:
אסור ליתן אספלנית על גבי המכה בשבת לכתחלה;
אבל אם נתן מערב שבת — מותר.
אתה מוצא:
בשר ודם — מכה באוזמילבאוזמיל — בסכין המנתחים, ומרפא ברטייה;
והקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא במה שמכה — הוא מרפא.
וכן אתה מוצא:
כשבאו למרתה — לא יכלו לשתות מים ממרה,
והיה משה סבור שהקדוש ברוך הוא אומר לו שישליך שם דבש או דבלה, והמים מתמתקין.
ראה מה כתיב שם:
וַיִּצְעַק אֶל יְיָ וַיּרֵהוּ יְיָ עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ(שמות טו, כה).
״ויראהו״ לא נאמר, אלא וַיּוֹרֵהוּ — הורהו דרכו.
ומה היה העץ?
רבי יהושע אומר: של ערבה;
רבי נתן אומר: הרדופניהרדופני — הרדוף, שיח שעליו מרים מר;
רבי אלעזר המודעי אומר: של זית היה;
רבי יהושע בן קרחה אומר: קירדלוןקירדלון — מין עץ מר;
ויש אומרים: עיקרי תאנה ועיקרי רמון.
מכל מקום — מר היה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר:
כמה מופלאים דרכיו מדרכי בשר ודם:
בשר ודם — במתוק מרפא את המר;
אבל הקדוש ברוך הוא — במר מרפא את המר.
הא כאיזה צד?
נותן דבר המחבלהמחבל — המזיק, המקלקל לתוך דבר המתחבלהמתחבל — הניזוק, המתקלקל, לעשות בו נס.
כיוצא בו:
וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ יקחו דְּבֶלֶת תְּאֵנִים וְיִמְרְחוּ עַל הַשְּׁחִין וְיֶחִי(ישעיה לח, כא) —
אלא בשר חי שאתה נותן עליו דבלת תאנים — מיד הוא נסרחנסרח — מרקיב, מתקלקל!
הא כיצד?
נותן דבר המחבל לתוך דבר המתחבל, לעשות בו נס.
כיוצא בו:
וַיֵּצֵא אֶל מוֹצָא הַמַּיִם וַיַּשְׁלֶךְ שָׁם מֶלַח וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר יְיָ רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה(מלכים ב ב, כא) ולא יהיה עוד משם מות וּמְשַׁכָּלֶת —
והלא מים מתוקים שאתה נותן לתוכן מלח — מיד נסרחין!
הא כיצד?
נותן דבר המחבל לתוך דבר המתחבל, לעשות בו נס.
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לא כך אומנותיאומנותי — דרכי, מנהגי, אלא במה שאני מכה — בו מרפא.
הילכך, הואיל ואילו המים המרים — אף אני מרפאן בדבר מר.
וכן הצדיקים — במה שהן מקנתריןמקנתרין — מקניטים, מתריסים, בו הן מתקנין.
תדע לך:
שבשעה שקינתר משה — ב״אז״ קינתר,
שנאמר: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ(שמות ה, כג).
אמר משה: ב״אז״ סרחתי — וב״אז״ אני מתקן, ואומר שירה.
לכך נאמר: אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה.
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| כד | ר | — (הוספה) |
| כד | אבל | אלל |
| כד | מות | מום |
| כד | ר | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212 |
מדרש תנחומא
דרשה ג
וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם(שמות יז, ח)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212 §§cover-end§§
חלק א
גוף הדרשה וחתימה
דרשת הפסוק · ״ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם״ · היגאה גומא בלא בצה; עמלק פסע חמשה עממים; כפוי טובה נפרע מכפוי טובה — יואש; רפידים, ורחבעם ושישק
בדפוס סימן כה. ״רבי אלעזר חסמא״ — כך בכתב היד ובמכילתא; בדפוס ״רבי אליעזר בן חסמא״. ״בצה״ — הצ׳ מסופקת בכתב היד. ״ישגא״ — בפסוק (איוב ח, יא) ״ישגה״. ״כשם שאין אפשר לאחו בלי מים״ — הסופר כתב ״שאיפשר״, מחקו, ובגליון ״שאין אפשר לאחו בלי מים״. ״זבד בן שמעת העמוני ויוזבד בן שמרית המואבית״ — בפסוק (דברי הימים ב כד, כו) ״העמונית ויהוזבד״. ״את החסד… ובמותו אמר״ — בפסוק (כד, כב) ״החסד… וכמותו אמר״. ״לתשובת השנה״ — בפסוק (כד, כג) ״לתקופת השנה״ (״לתשובת השנה״ — שמואל ב יא, א; מלכים א כ, כב). ״במחלואים… על מטתו… בעיר דוד ולא קברוהו״ — בפסוק (כד, כה) ״במחליים… בעיר דויד ולא קברהו״; אחרי ״על״ כתב הסופר ״על״ שני ומחקו. ״שלא היה בידם״ — הש׳ והם׳ מסופקות בכתב היד. ״שישק״ — בפסוק (מלכים א יד, כה) ״שושק״ (קרי ״שישק״), ובדברי הימים ב יב, ב ״שישק״.
בדפוס: ״ויבא עמלק וילחם עם ישראל״; ״כשם שאי אפשר כך אי אפשר לישראל״; ״יבוא עמלק כפוי טובה ויפרע מעם כפוי טובה״; ״עמדו עליו בריונים קשים״; ״א״ר חנניה שאלתי את ר״א״; ״טעונין כסף וזהב ושמלות״; ״ולפיכך עמלק בא עליהם״.
מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, עמלק א (״ר׳ יהושע ור׳ אלעזר חסמא אומר המקרא הזה רשום כאן ומפורש על ידי איוב… כך אי איפשר לישראל בלא תורה… ר׳ יהודה הנשיא… חמשה עממים פסע עמלק… ר׳ נתן אומר מהררי שעיר בא… א״ר חנינא… שאלתי את ר׳ אלעזר מה ראו ישראל לפדות פטרי חמורים… שאין כל אחד ואחד מישראל שלא העלה עמו תשעים חמורים טעונין כסף וזהב ושמלות״).
וַיָּבֹא עֲמָלֵק(שמות יז, ח).
רבי אלעזר חסמא אומר:
מקרא זו רשום — מפורש הוא על ידי איוב,
שנאמר: הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה יִשְׂגֶּא אָחוּ בְלִי מָיִם(איוב ח, יא).
כשם שאין אפשר לאחו בלי מים — כך אי אפשר לישראל לחיות אלא אם כן מתעסקין בדברי תורה.
ולפי שפרשו ישראל מדברי תורה — לפיכך השונא בא עליהם;
ולעולם אין השונא בא אלא על החטא ועל העבירה.
לכך נאמר: וַיָּבֹא עֲמָלֵק.
רבי יהודה הנשיא אומר:
חמשה עממים פסע עמלק, ובא ועשה מלחמה עם ישראל ברפידים,
שנאמר: עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן(במדבר יג, כט).
מיכאן אתה למד: שהיה עמלק לפנים מכולן.
רבי נתן אומר:
מהררי שעיר בא, והלך ארבע מאות פרסה עד שהגיע לרפידים, ועשה עם ישראל מלחמה.
אחרים אומרים:
יבוא עמלק כפוי טובה — יפרע מעם כפויי טובה.
וכן הוא אומר: וְאֵלֶּה הַמִּתְקַשְּׁרִים עָלָיו זָבָד בֶּן שִׁמְעָת העמוני ויוזבד בֶּן שִׁמְרִית הַמּוֹאָבִית(דברי הימים ב כד, כו) —
יבאו אלה כפויי טובה, ויפרעו מיואש כפוי טובה,
שנאמר: וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ את הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ וּבמוֹתוֹ אָמַר יֵרֶא יְיָ וְיִדְרֹשׁ(דברי הימים ב כד, כב).
ומה היה עונשו?
וַיְהִי לתשובת הַשָּׁנָה עָלָה עָלָיו חֵיל אֲרָם וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת כׇּל שָׂרֵי הָעָם מֵעָם(דברי הימים ב כד, כג),
וְאֶת יוֹאָשׁ עָשׂוּ שְׁפָטִים(דברי הימים ב כד, כד) —
אל תהי קורא אלא ״שפוטים״:
עמדו עליו בריונותבריונות — אנשי זרוע, פריצים קשין שלא ידעו משכב אשה, וענו אותו במשכב זכור,
שנאמר: וְעָנָה גְאוֹן יִשְׂרָאֵל בְּפָנָיו(הושע ה, ה) —
הוי קורא בו: ״ועינה גאון ישראל בפניו״.
וּבְלֶכְתָּם מִמֶּנּוּ כִּי עָזְבוּ אֹותוֹ במחלואים רַבִּים הִתְקַשְּׁרוּ עָלָיו עֲבָדָיו בִּדְמֵי בְּנֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּהַרְגֻוהוּ עַל מִטָּתוֹ וַיָּמֹת וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּעִיר(דברי הימים ב כד, כה) דוד ולא קברוהו בְּקִבְרוֹת הַמְּלָכִים.
וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל.
אמר רבי חנינה:
שאלתי את רבי אלעזר: מה ראו ישראל לפדות פטרי חמוריםפטרי חמורים — בכורי חמורים, שפודים אותם בשה, ולא לפדות פטרי סוסים וגמלים?
אמר לו: גזירת מלך הוא —
שלא היה בידם אלא חמורים;
שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא עלה עמו תשעים חמורים טעונים כסף וזהב.
אחרים אומרין:
אין ״רפידים״ אלא שריפו ידיהם מן התורה, ולפיכך עמלק בא.
וכן אתה מוצא: שאין השונא בא אלא על רפיון ידים מן התורה,
שנאמר: וַיְהִי כְּהָכִין מַלְכוּת רְחַבְעָם וּכְחֶזְקָתוֹ עָזַב אֶת תּוֹרַת יְיָ וְכׇל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ(דברי הימים ב יב, א).
ומה עונשו?
וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם עָלָה שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל יְרוּשָׁלִָם(דברי הימים ב יב, ב),
וַיִּקַּח אֶת אֹוצְרוֹת בֵּית יְיָ וְאֶת אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֶת הַכֹּל לָקָח וַיִּקַּח אֶת כׇּל מָגִינֵּי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה(מלכים א יד, כו).
דרשת הפסוק · ״ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר״ · משה עושה את יהושע כמותו; כבוד התלמיד, החבר והרב — אהרן, יהושע וגחזי; חמשה פסוקים שאין להם הכרע; ראש הגבעה, ומטה האלהים
בדפוס סימן כו. ״ויאמר אל יהושע״ — בפסוק (שמות יז, ט) ״ויאמר משה אל יהושע״. ״הגדול״ — הד׳ מסופקת בכתב היד. ״כי באפם הרגו איש״ — הה״א מסופקת בכתב היד; אחרי ״ארור״ כתב הסופר ״או עקרו שור״ ומחקו. ״וצא הלחם בעמלק מחר… מחר אנכי נצב״ — שמות יז, ט. ״ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים… משוקדים כפתוריה ופרחיה״ — שמות כה, לד. ״הנך שכב עם אבותיך וקם… וקם העם הזה וזנה״ — דברים לא, טז.
בדפוס: ״ללמדך ד״א שלא אמר לתלמידו בחר לי אלא בחר לנו, אע״פ שתלמידו היה עשאו כמותו, מכאן אמרו שיהא כבוד תלמידך חביב עליך כשלך״; ״והלא אחיו הגדול היה, אלא מכאן את למד שעשאו כרבו״; ״וסימן שא״ת ארו״ר מח״ר משוקדי״ם וק״ם״; ״ומטה האלהים בידי… ובמטה הזה קרעת להם את הים״.
מקבילות: מכילתא דרבי ישמעאל, עמלק א (״מכאן שהיה עושהו כמותו, ילמדו כל אדם דרך ארץ ממשה… מכאן שיהא תלמיד חביב לפני רבו כמותו… כבוד חברו… כמורא רבו… ומנין שיהא מורא רבו כמורא שמים… אדוני משה כלאם״; ״בחר לנו אנשים — רבי יהושע אומר בחר לנו גבורים אנשים יראי חטא״); משנה אבות ד, יב. ״חמשה מקראות שאין להם הכרע״ — בבלי יומא פרק ה, נב ע״א–ע״ב, בשם איסי בן יהודה.
וַיֹּאמֶר אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק(שמות יז, ט).
מיכאן שהיה עושה משה יהושע תלמידו כמותו.
למדו כל העולם דרך ארץ ממשה:
שלא אמר לתלמידו ״בחר לי״ אלא בְּחַר לָנוּ;
אף על פי שתלמידו הוא — עשה אותו כמותו.
מיכן שיהא כבוד תלמידך חביב עליך כשלך(משנה אבות ד, יב).
ומנין שיהא כבוד חבירך חביב עליך ככבוד רבך?
שכן אתה מוצא באהרן:
וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה בִּי אֲדֹונִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ(במדבר יב, יא).
והלא אחיו הגדול היה! אלא מיכאן — שעשאו כרבו.
ומניין שיהא כבוד רבו חביב עליו כמורא שמים?
שנאמר: וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹונִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם(במדבר יא, כח).
אמר לו: אדוני משה — כשם שהקדוש ברוך הוא כלאם, כך אתה יכול לכלאם.
וכן אתה מוצא בגחזי:
כשאמר לו אלישע: חֲגֹור מׇתְנֶיךָ וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ כִּי תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרְכֶנּוּ וְכִי יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ(מלכים ב ד, כט) —
התחיל מסתמךמסתמך — נשען, והלך על מקלו.
פגעו בו בני אדם, אמרו לו: להיכן אתה הולך?
אמר להם: להחיות את המת.
אמרו לו: והלא הקדוש ברוך הוא ממית ומחיה!
אמר להם: אף רבי ממית ומחיה.
בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים — גבורים, יראי חטא.
וְצֵא — מתוך הענן.
הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר.
איסי בן יהודה אומר:
חמשה פיסוקים בתורה, ויש בהם חמש תיבות ואין להם הכרעהכרע — הכרעה לאיזה צד של הפסוק המלה נוטה;
וסימן: ״שאת״, ״ארור״, ״מחר״, ״משוקדים״, ״וקם״:
הֲלא אִם תֵּטִיב שְׂאֵת(בראשית ד, ז) — או ״שאת אם לא תטיב״;
כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹונָם עִקְּרוּ שׁוֹר(בראשית מט, ו) אָרוּר(בראשית מט, ז) — או אָרוּר אַפָּם;
וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר — או מָחָר אָנֹכִי נִצָּב;
וּבַמְּנֹורָה אַרְבָּעָה גְבִיעִים מְשֻׁוקָּדִים(שמות כה, לד) — או מְשֻׁוקָּדִים כַּפְתֹּורֶיהָ וּפְרָחֶיהָ;
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹותֶיךָ וְקָם(דברים לא, טז) — או וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה.
עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה —
רֹאשׁ — אלו מעשה אבות;
הַגִּבְעָה — אילו אמהות.
וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים.
אמר משה: רבון העולמים,
במטה הזה הוצאת ישראל ממצרים,
ובמטה הזה עשית להם נסים וגבורות,
ובמטה הזה תעשה להם נסים בשעה הזו.
דרשת הפסוק · ״והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל״ · ידי משה, נחש הנחשת ודם הפסח — הכל בלב לאביהם שבשמים; וידי משה כבדים; תענית ציבור
בדפוס סימן כז. שתי המובאות מן המשנה (ראש השנה ג, ח) מסומנות במאגרים. ״להינתן״ (השני) — הסופר כתב ״להמיך״ (העתקה מן ״ממיך עתידין להמיך״), מחקו, ובגליון ״להינתן״.
בדפוס: ״וכי הדם מהני למלאך המשחית או לישראל אלא בזמן שהיו ישראל נותנין… שנא׳ וראיתי את הדם ופסחתי וגו׳ ולא יתן המשחית״; ״וכי לא היה להן כר או כסת אחת לישב עליהן״; ״שאין פוחתין משלשה בני אדם שעוברין לפני התיבה״.
מקבילות: משנה ראש השנה ג, ח; מכילתא דרבי ישמעאל, עמלק א (״וכי ידיו של משה מגברות את ישראל… כיוצא בו ויאמר יי אל משה עשה לך שרף״; ״רבי אליעזר אומר מה ת״ל וגבר ישראל או וגבר עמלק… עתידין ישראל להגביר בדברי תורה שהם עתידין להנתן על ידיו״; ״וידי משה כבדים… יקרו ידיו של משה באותה שעה כאדם שתלויין לו שני כדין של מים״; ״וכי לא היה לו למשה כר אחד או כסת אחת… אלא אמר משה הואיל וישראל שרויין בצער״).
וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה וגו׳(שמות יז, י).
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וגו׳(שמות יז, יא) —
וכי ידיו של משה עושות מלחמה, או שוברות מלחמה?
אלא: כל זמן שישראל מסתכלין כלפי למעלן, ומשעבדין את לבן לאביהן שבשמים — היו מתגברין;
ואם לאו — היו נופלין.
כיוצא בו: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וגו׳(במדבר כא, ח) —
וכי שרף של נחשת ממית או מחיה?
אלא: כל זמן שישראל מסתכלין כלפי למעלן, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים — היו מתרפאין;
ואם לאו — היו נימוקיןנימוקין — נמקים, כלים.
כיוצא בו: וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹות וגו׳(שמות יב, יג) —
וכי הדם מהנהמהנה — מועיל למלאך המשחית, או לישראל?
אלא: כל זמן שישראל נותנין מן הדם על פתחיהם — הקדוש ברוך הוא נגלה וחס עליהם,
שנאמר: וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹוא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּוף(שמות יב, כג).
רבי אליעזר אומר:
מה תלמוד לומר וְגָבַר יִשְׂרָאֵל, וְגָבַר עֲמָלֵק?
אלא: כל זמן שהיה משה מגביה ידיו למעלה — עתידין ישראל להגביר בדברי תורה, שעתידין לינתן על ידי משה;
וכשהוא ממיך — עתידין להמיך בדברי תורה, שעתידין להינתן על ידיו של משה.
וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים(שמות יז, יב) —
באותה שעה יקרו ידיו של משה, כאדם שתלויים בידיו שלשה כדי מים.
וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ.
וכי לא היה להם כרכר — כרית אחד או כסתכסת — כרית או שמיכה אחת?
אלא ללמדך: שהיו שרויים בתענית ציבור.
וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד.
מיכאן אמרו: אין פוחתין משלשה בני אדם העובר לפני התיבההעובר לפני התיבה — שליח הציבור, העומד להתפלל לפני ארון הקודש בתענית ציבור.
דרשת הפסוק · ״ויהי ידיו אמונה עד בא השמש״ · וחתימה · משה ערבב את שעות האסטרולוגים; ארבעה צדיקים שניתן להם רמז; מחה אמחה; ״יי נסי״ — צרתם של ישראל צרתו, שמחתם שמחתו
בדפוס סימן כח. ״אחרים אומרים״ — הסופר כתב ״אחרים״ פעמיים, מחק את השני, ובגליון ״אומרים״. ״נתלכלכתי״ — הסופר כתב ״נתלכלתי״, ומאגרים מתקן. ״ויבן [משה] מזבח״ — השלמת מאגרים, מן הפסוק (שמות יז, טו). ״כי [שמחתי] בישועתך״ — בכתב היד ״שמחתני״ (מאגרים מוחק ״ני״); כפסוק (שמואל א ב, א) ובדפוס ״שמחתי״. ״בכל צרתם לא צר״ — כך כתיב (ישעיה סג, ט; קרי ״לו צר״). ״שמש וירח עמד זבולה״ — חבקוק ג, יא (בפסוק ״שמש ירח״); ״נתן תהום קולו״ — חבקוק ג, י. ״כמשוש חתן״ — בפסוק (ישעיה סב, ה) ״ומשוש חתן״.
בדפוס: ״יעקב א״ל הקב״ה והנה אנכי עמך״; ״אדם שהבטיחו הקב״ה היה מתפחד… נתלכלכתי בטומאה ובחטא״; ״כי מחה אמחה, מחה בעולם הזה, אמחה לעולם הבא״; ״צרה לישראל צרה לפניו שנאמר בכל צרתם לו צר״.
מקבילה: מכילתא דרבי ישמעאל, עמלק ב (״ר׳ אלעזר המודעי אומר זה אחד מארבעה צדיקים שנתן להם רמז, שנים חשו ושנים לא חשו… כי מחה אמחה — מחה בעולם הזה, אמחה לעולם הבא״).
וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ(שמות יז, יב) —
שהיו מחשבין את השעות באסטרולגיאבאסטרולגיא — באצטגנינות, בחשבון המזלות.
מה עשה משה? העמיד גלגל חמה ולבנה, וערבב שעותיהן,
שנאמר: שֶׁמֶשׁ ויָרֵחַ עָמַד זְבֻולָה וגו׳(חבקוק ג, יא),
וכתיב: נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ וגו׳(חבקוק ג, י).
וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב(שמות יז, יג).
רבי יהושע אומר:
ירד וחתך ראשי הגיבורים שלהם.
לְפִי חָרֶב — למדנו שמלחמה זו על פי הגבורה היתה.
אחרים אומרים:
נתקיים בם מקרא: כִּי לְדָם אֶעֶשְׂךָ וְדָם יִרְדְּפֶךָ(יחזקאל לה, ו).
כְּתֹוב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאׇזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ(שמות יז, יד).
זה אחד מארבעה צדיקים שניתן להם רמז — שנים חשוחשו — הרגישו, נתנו את דעתם, ושנים לא חשו.
יעקב ומשה — נתן להם רמז, ולא חשו.
יעקב — אמר לו: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ, וַהֲשִׁיבֹותִיךָ(בראשית כח, טו);
ולבסוף: וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַייֵּצֶר לוֹ(בראשית לב, ח).
אדם שהבטיחו — היה מתפחד?
אלא אמר: שמא כשהייתי בבית לבן הטמא — נתלכלכתי בטומאה.
משה — ניתן לו רמז ולא חש,
שאמר לו: כְּתֹוב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאׇזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ —
לומר: שאתה מת, ויהושע מכניס את ישראל לארץ.
בכאן נאמר לו — ולא חש;
ולסוף היה מתחנן, שנאמר: וָאֶתְחַנַּן אֶל יְיָ(דברים ג, כג), אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה(דברים ג, כה).
אבל דוד ומרדכי — נתן להם רמז, וחשו.
דוד אמר: גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדֹּוב הִכָּה עַבְדֶּךָ וגו׳(שמואל א יז, לו).
מרדכי — וּבְכׇל יוֹם וָיוֹם מׇרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים וגו׳(אסתר ב, יא).
אמר: אפשר לצדקת הזו שתינשא לערל?
אלא שעתיד דבר גדול להיות על ישראל, ועתידין להנצל על ידיה.
כִּי מָחֹה אֶמְחֶה — בעולם הזה;
אֶמְחֶה — לעולם הבא.
זֵכֶר — זה המן;
עֲמָלֵק — כמשמעו.
וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְיָ נִסִּי(שמות יז, טו).
אמר להם משה לישראל:
הנס הזה שעשה לכם הקדוש ברוך הוא — בשבילו עשה, למען שמו עשה,
שלא היו ראויין באותה שעה לאותו הנס.
אתה מוצא:
כל זמן שישראל בנס — הנס לפניו,
שנאמר: וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְיָ נִסִּי;
צרה לישראל — צרה לפניו,
שנאמר: בְּכׇל צָרָתָם לא צָר(ישעיה סג, ט);
שמחה לישראל — השמחה לפניו,
שנאמר: כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ(שמואל א ב, א).
וכן הוא אומר: וְגַלְיתִּי בִירוּשָׁלִַם וְשַׂשְׂתִּי בְעַמִּי(ישעיה סה, יט),
ואומר: כמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ(ישעיה סב, ה).
אמן, וכן יהי רצון.
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| כו | בו | — (הוספה) |
| כח | נתלכלכתי | נתלכלתי |
| כח | משה | — (הוספה) |
| כח | שמחתי | שמחתני |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212 |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212; שתי השלמות (י, טו) מן הדפוס (ורשא); הדרשה שהסופר מפנה אליה (ד) — מתנחומא, וירא ה |
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212 |