כל לשונות רמב״ן על התורה שבהם מפרש 'על דרך האמת'
מקובצים וערוכים על הסדר בפני עצמם
בראשית
שיר הפתיחה
ונפשי יודעת מאד ידיעה ברורה,
שאין ביצת הנמלה כנגד הגלגל העליון צעירה,
כאשר חכמתי קטנה ודעתי קצרה,
כנגד סתרי תורה הצפונים בביתה הטמונים בחדרה,
כי כל יקר וכל פלא, וכל סוד עמוק וכל חכמה מפוארה,
כמוס עמה חתום באוצרה,
ברמז בדיבור בכתיבה ובאמירה,
כאשר אמר הנביא המפואר בלבוש מלכות והעטרה,
משיח אלהי יעקב ונעים הזמירה:
לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד (תהלים קי״ט:צ״ו) .
ונאמר: פלאות עדותיך על כן נצרתם נפשי (תהלים קי״ט:קכ״ט) .
ואשים למאור פני נרות המנורה הטהורה.
פירושי רבינו שלמה עטרת צבי וצפירת תפארה.
מוכתר בנימוסי במקרא במשנה ובגמרא,
לו משפט הבכורה, בדבריו אהגה, באהבתם אשגה,
ועמהם יהיה לנו משא ומתן דרישה וחקירה,
בפשטיו ומדרשיו וכל אגדה בצורה אשר בפירושיו זכורה.
ועם ר׳ אברהם בן עזרא תהיה לנו תוכחת מגולה ואהבה מסותרה.
והאל אשר ממנו לבדו אירא, יצילני מיום עברה,
יחשכני משגיאות ומכל חטא ועבירה.
וידריכני בדרך ישרה, יפתח לנו שערי אורה.
ויזכנו ליום הבשורה, כדכתיב: מה נאוו על ההרים רגלי מבשר (ישעיהו נ״ב:ז׳)
משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה אומר לציון מלך אלהיך (ישעיהו נ״ב:ז׳) .
אמן.
צרופה אמרתך מאד ועבדך אהבה (תהלים קי״ט:ק״מ) .
צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת (תהלים קי״ט:קמ״ב) .
צדק עדותיך לעולם הבינני ואחיה (תהלים קי״ט:קמ״ד) .
כתיבת ספר בראשית על ידי משה
ספר בראשית.
משה רבינו כתב הספר הזה עם התורה כולה מפיו של הקב״ה. והקרוב שכתב זה בהר סיני, כי שם נאמר לו: עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם (שמות כ״ד:י״ב) , כי ״לוחות האבן״ יכלול הלוחות והמכתב, כלומר עשרת הדברות, ״והמצוה״ – מספר המצות כולן, עשה ולא תעשה. אם כן, ״והתורה״ יכלול הסיפורים מתחלת בראשית, כי הוא מורה האנשים בדרך, בענין האמונה. וברדתו מן ההר כתב מתחלת התורה עד סוף סיפור המשכן, וגמר התורה כתב בסוף שנת הארבעים, כאשר אמר: לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית י״י אלהיכם (דברים ל״א:כ״ו) . וזה כדברי האומר: תורה מגלה מגלה ניתנה (בבלי גיטין ס׳.) . אבל לדברי האומר: תורה חתומה ניתנה (בבלי גיטין ס׳.) , נכתב הכל בשנת הארבעים, כשנצטוה: כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם (דברים ל״א:י״ט) . וציוה לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית י״י אלהיכם (דברים ל״א:כ״ו) .
ועל כל פנים היה נכון שיכתוב בתחלת ספר בראשית: ׳וידבר אלהים אל משה את כל הדברים האלה לאמר׳. אבל היה הענין להכתב סתם, מפני שלא כתב משה רבינו ע״ה התורה כמדבר בעד עצמו, כנביאים שמזכירין עצמן, כמו שנאמר ביחזקאל תמיד: ויהי דבר י״י אלי לאמר בן אדם. וכמו שנאמר בירמיהו: ויאמר ירמיהו היה דבר י״י אלי לאמר (ירמיהו ל״ב:ו׳) . אבל משה רבינו כתב תולדות כל הדורות הראשונים וייחוס עצמו ותולדותיו ומקריו כשלישי המדבר, ולכן יאמר: וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו (שמות ו׳:ב׳) , כמדבר בעד שנים אחרים. ומפני שהענין כן, לא נזכר משה בתורה עד שנולד, ונזכר כאלו אחר מספר עליו. ואל יקשה עליך ענין משנה תורה שמדבר בעד עצמו: ואתחנן אל י״י (דברים ג׳:כ״ג) , ואתפלל אל י״י ואומר וגו׳ (דברים ט׳:כ״ו) , כי תחלת הספר ההוא: אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל (דברים א׳:א׳) , והנה הוא כמספר דברים בלשון אומרם. והטעם לכתיבת התורה בלשון הזה, מפני שקדמה לבריאת העולם, אין צריך לומר ללידתו של משה רבינו, כמו שבא לנו בקבלה: שהיתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה (ירושלמי שקלים ו׳:א׳) , והנה משה כסופר המעתיק מספר קדמון וכותב, ולכן כתב סתם.
אבל זה אמת וברור הוא שכל התורה כולה מתחלת ספר בראשית עד לעיני כל ישראל (דברים ל״ד:י״ב) מפיו של הקב״ה לאזנו של משה, כענין שנאמר להלן: מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו (ירמיה ל״ו:י״ח) .
כל מעשה שמים וארץ נאמר למשה ונכתב בתורה
הודיעו תחלה ענין בריאת שמים וארץ וכל צבאם, כלומר בריאת כל נברא העליונים והתחתונים.
אם כן כל הנאמר בנבואה ממעשה מרכבה, ומעשה בראשית, והמקובל בהם לחכמים, עם תולדות ארבע הכוחות שבתחתונים: כח המחצבים, וכח צמח האדמה, ונפש התנועה, והנפש המדברת – בכולם נאמר למשה רבינו בריאתם ומהותם וכוחותם ומעשיהם ואפיסת הנפסדים מהם.
והכל נכתב בתורה בפירוש או ברמז.
חמישים שערי בינה הם כל הנבראים
וכבר אמרו רבותינו (ראש השנה כא, ב. נדרים לח, א) : חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם נמסרו למשה, חוץ מאחד, שנאמר: ותחסרהו מעט מאלהים (תהלים ח׳:ו׳) .
יאמרו: כי בבריאת העולם חמשים שערים של בינה.
כאלו נאמר שיהיה בבריאת המחצב שער בינה אחד בתולדתו וכחו, ובבריאת צמח האדמה שער בינה אחד, ובבריאת האילנות שער אחד, ובבריאת החיות שער אחד, ובבריאת העופות שער אחד, וכן בבריאת השרצים, ובבריאת הדגים.
ויעלה זה לבריאת בעלי נפש המדברת – שיתבונן סוד הנפש וידע מהותה וכחה בהיכלה. יגיע למה שאמרו גנב אדם – יודע ומכיר בו, נאף אדם – יודע ומכיר בו, נחשד על הנדה – יודע ומכיר בו. גדולה מכולן, שמכיר בכל בעלי כשפים.
ומשם יעלה לגלגלים ולשמים וצבאיהם, כי בכל אחד מהם שער חכמה אחד שלא כחכמתו של חבירו.
המספר מקובל להם
ומספרם מקובל להם ע״ה שהם חמשים חוץ מאחד.
השער החמישים הוא בידיעת הבורא
ואיפשר שיהיה השער הזה בידיעת הבורא יתברך שלא נמסר לנברא. ואל תסתכל באמרם נבראו בעולם, כי על הרוב ידבר, והשער האחד לא נברא.
המספר רמוז בספירת העומר והיובל
והמספר הזה רמוז בתורה בספירת העומר ובספירת היובל, כאשר אגיד בו סוד בהגיעי שם ברצון הקב״ה.
בפירוש או ברמזי כתרי אותיות
וכל הנמסר למשה רבנו בשערי הבינה הכל נכתב בתורה בפירוש, או ברמיזה בתיבות, או בגימטריאות, או בצורת האותיות בכתובות כהלכתן, או המשתנות בצורה, כגון הלפופות והעקומות וזולתן, או בקוצי האותיות ובכתריהן, כמו שאמרו: כשעלה משה למרום מצאו להקב״ה שהיה קושר כתרים לאותיות. אמר לו: אלו למה? אמר לו: עתיד אדם אחד לדרוש בהם תילי תלים של הלכות עד זו מנין לך? אמר להם: הלכה למשה מסיני. כי הרמזים האלו לא יתבוננו אלא מפה אל פה עד משה מסיני.
ומזה אמרו בשיר השירים רבה בחזקיהו, ספר תאגי הראה להם. והספר הזה הוא ידוע ומצוי אצל כל אדם, יפרש בו כמה אלפי״ן בתורה בתאגין וכמה ביתי״ן ושאר האותיות ומספר התאגין שבכל אחת. ואין השבח שספרו על הספר הזה וגלוי הסוד שהיה בו לחזקיהו מפני התאגין עצמן, אלא בידיעתם בפירושיהן סודות רבים עמוקים מאד.
ושם במדרש שיר השירים רבה אמרו: כתיב: ויגד לכם את בריתו (דברים ד׳:י״ג) – ויגד לכם ספר בראשית שהוא תחלת ברייתו של עולם, אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים (דברים ד׳:י״ג) – אלו עשרת הדברות, עשרה למקרא ועשרה לתלמוד. וכי מנין יבא אליהוא בן ברכאל הבוזי ויגלה לישראל חדרי בהמות ולויתן? ומנין יבא יחזקאל ויגלה להם סדרי המרכבה? הדא הוא דכתיב: הביאני המלך חדריו (שיר השירים א׳:ד׳) , כלומר שהכל נלמד מן התורה.
שלמה המלך למד מן התורה
ושלמה המלך ע״ה שנתן לו האלהים החכמה והמדע – הכל מן התורה היה לו, וממנה למד עד שידע סוד כל התולדות, ואפילו כוחות העשבים וסגולתם, עד שכתב בהן אפילו ספר רפואות. וכענין שכתוב: וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר (מלכים א ה׳:י״ג) . וראיתי הספר המתורגם הנקרא חכמתא רבתא דשלמה, וכתוב בו: ולא ממתום הות תולדתא חדיתא למלך איו לשליט דחד יו מעלנא דכל נש לעלמא ומפקנא שויאת חדיו מטול כן צלית ואיתיהבת לי רוחא דחכמתא וקרית ואתת לי רוחא דאידעתא צבית בה יתיר מן שבטא וכרסוותא. יאמר, כי לא מדבר תהיה תולדת מיוחדת למלך או לשליט אחד הוא ביאת כל איש לעולם ויציאה שוה לכולם יחד, ובעבור כן התפללתי ונתן לי רוח חכמה, וקראתי ובא לי רוח דעת, בחרתי בה יותר מן השבט והכסא. ונאמר שם: והוא יו דיהב אידעתא דלא לגלותא למידע היכן קם עלמא ועובדיהון דמווזלאתא שוריא ושולמא ומצעתהון דזבני שולחפי דזבנותא ודהיכן עבדי זבני ריהטיהון דשמיא וקבעיהון דכוכבי מתנא דבעירא וחמתא דחיואתא. עוזיהון דרוחי ומחשבתהון דבני נשא גינסי דנצבאתא וחיליהון דעיקרי כל מידם דכסי וכל מידם דגלי ידעית. יאמר שהאלהים הוא הנותן דעת שאין בו שקר, לידע איך קם העולם ומעשה המזלות, הראש והסוף, ואמצעות הזמנים ואלכסונות הזנבות, ואיך יעשו הזמנים, מרוצת השמים וקביעות הכוכבים, לחות הבהמות וחמת החיות, תוקף הרוחות ומחשבות בני אדם, יחסי האילנות וכחות השרשים, כל דבר מכוסה וכל דבר מגולה ידעתי. כל זה ידע בתורה והכל מצא בה בפירושיה בדקדוקיה באותיותיה ובקוציה כאשר הזכרתי. וכן אמר בו הכתוב: ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם (מלכים א ה׳:י׳) , לומר שהיה בקי מהם בנחשים ובקסמים שזו היא חכמתם, כדכתיב: כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים (ישעיהו ב׳:ו׳) . וכך אמרו: מה היתה חכמתן של בני קדם? שהיו יודעים וערומים בטייר. ומכל חכמת מצרים (מלכים א ה׳:י׳) , שהיה בקי בכשפים, שהיא חכמת מצרים, ובטבע הצומח, כידוע מספר העבודה המצרית, שהיו בקיאין מאוד בענין הזריעות וההרכבה במינין. וכן אמרו: אפילו פרפלין נטע שלמה בארץ. וכיצד היה נוטען? אלא שלמה חכם היה והיה יודע עיקר משתיתו של עולם. למה? מציון מכלל יופי אלהים הופיע (תהלים נ׳:ב׳) – מציון נשתכלל כל העולם כולו. כיצד? למה נקראת אבן שתיה – שממנה נשתת העולם. והיה שלמה יודע אי זהו גיד שהוא הולך לכוש, ונטע עליו פלפלין, ומיד היו עושין פירות, שכן הוא אומר: ונטעתי בהם עץ כל פרי (קהלת ב׳:ה׳) .
התורה כולה שמותיו
עוד יש בידינו קבלה של אמת, כי כל התורה כולה שמותיו של הקב״ה, שהתיבות מתחלקות לשמות בענין אחר. כאלו תחשוב על דרך משל, כי פסוק בראשית יתחלק לתיבות אחרות, כגון: בראש יתב רא אל הים. וכל התורה כן, מלבד צרופים וגימטריאותיהם של שמות. וכבר כתב רבינו שלמה בפירושיו בתלמוד (רש״י סוכה מ״ה. ״אני והו״) ענין השם הגדול של שבעים ושתים, באיזה ענין הוא, בשלשה פסוקי: ויסע, ויבא, ויט (שמות י״ד:י״ט-כ״א) . ומפני זה ספר תורה שטעה בו באות אחת, במלא או בחסר – פסול. כי זה הענין יחייב אותנו לפסול ספר תורה שיחסר בו ו״ו אחד מן מלת אותם שבאו מהם ל״ט מלאים בתורה, או שיכתוב הו״ו באחד משאר החסרים, וכן כיוצא בזה, אף על פי שאינו מעלה ולא מוריד כפי העולה במחשבה. וזה הענין שהביא גדולי המקרא למנות כל מלא וחסר בכל התורה והמקרא, ולחבר ספרים במסורת עד עזרא הסופר הנביא, שנשתדל בזה, כמו שדרשו מפסוק ויקראו בספר תורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא (נחמיה ח׳:ח׳) .
ונראה שהתורה הכתובה באש שחורה על גבי אש לבנה, בענין הזה שהזכרנו היה, שהיתה הכתיבה רצופה בלי הפסק תיבות, והיה איפשר בקריאתה שתקרא על דרך השמות, ותקרא על דרך קריאתנו בענין התורה והמצוה, וניתנה למשה רבינו על דרך קריאת המצות, ונמסר לו על פה קריאתה בשמות. וכן יכתבו השם הגדול שהזכרתי כולו רצוף, ויתחלק לתיבות של שלש שלש אותיות, ולחלוקים אחרים רבים, כפי השימוש לבעלי הקבלה.
על דרך הפשט
ועתה דע וראה מה אשיב שואלי דבר בכתיבת פירוש התורה, אבל אתנהג כמנהג הראשונים להניח דעת התלמידים יעפי הגלות והצרות, הקוראים בסדר בשבתות ובמועדים, ולמשוך לבם בפשטים ובקצת דברים נעימים לשומעים וליודעים חן. ואל חנון יחננו ויברכנו ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.
על דרך האמת
[ואני הנני מביא בברית נאמנת, והיא הנותנת עצה הוגנת לכל מסתכל בספר זה, לבל יסבור סברא ואל יחשוב מחשבות בדבר מכל הרמזים אשר אני כותב בסתרי התורה, כי אני מודיעו נאמנה שלא יושגו דברי ולא יודעו כלל בשום שכל ובינה, זולתי מפי מקובל חכם, לאזן מקבל מבין. והסברא בהם אולת מחשבה מועלת רבת הנזקים מנועת התועלת. אל יאמן בשו נתעה (איוב ט״ו:ל״א) , כי לא תבואהו בסברותיו רק רעה כי ידברו אל י״י סרה, אשר לא יוכלו כפרה, שנאמר: אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח (משלי כ״א:ט״ז) , אל יהרסו אל י״י לראות, כי י״י אלהינו אש אוכלה הוא אל קנאות. והוא יראה את רצוייו מתורתו נפלאות. אבל יחזו בפירושינו חידושים בפשטים ובמדרשים ויקחו מוסר מפי רבותינו הקדושים. בגדול ממך אל תדרוש, בחזק ממך בל תחקור, במופלא ממך בל תדע, במכוסה ממך בל תשאל, במה שהורשית התבונן, ואין לך עסק בנסתרות.]
פרשת בראשית
טעם התחלת התורה בבראשית
ויש לשאול בה, כי צורך גדול הוא להתחיל התורה בבראשית ברא אלהים, כי הוא שורש האמונה, ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון, הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל. והתשובה, מפני שמעשה בראשית סוד עמוק, אינו מובן מן המקראות, ולא יודע על בוריו אלא מפי הקבלה עד משה רבינו מפי הגבורה, ויודעיו חייבין להסתיר אותו. לכך אמר רבי יצחק שאין להתחלת התורה צורך בבראשית ברא, והסיפור במה שנברא ביום ראשון ומה נעשה ביום שני ושאר הימים, והאריכות ביצירת אדם וחוה, וחטאם וענשם, וספור גן עדן וגרישת אדם ממנו, כי כל זה לא יובן בינה שלימה מן הכתובים. וכל שכן ספור המבול והפלגה, שאין הצורך בהם גדול, ויספיק לאנשי התורה בלעדי הכתובים האלה, ויאמינו בכלל בנזכר להם בעשרת הדברות: כי ששת ימים עשה י״י את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי (שמות כ׳:י׳) , ותשאר הידיעה ליחידים שבהם הלכה למשה מסיני, עם תורה שבעל פה.
ונתן רבי יצחק טעם לזה, כי התחילה התורה בבראשית ברא אלהים, וסיפור כל ענין היצירה עד בריאת אדם, ושהמשילו במעשה ידיו וכל שת תחת רגליו, וגן עדן, שהוא מבחר המקומות הנבראים בעולם הזה, נעשה מכון לשבתו, עד שגירש אותו חטאו משם, ואנשי המבול, בחטאם גורשו מן העולם כולו, והצדיק בהם לבדו נמלט, הוא ובניו, וזרעם, חטאם גרם להם להפיצם במקומות ולזרותם בארצות, ותפשו להם המקומות למשפחותם בגוייהם כפי שנזדמן להם. אם כן, ראוי הוא, כאשר יוסיף הגוי לחטא, שיאבד ממקומו ויבא גוי אחר לרשת את ארצו, כי כן הוא משפט האלהים בארץ מעולם. וכל שכן עם המסופר בכתוב כי כנען מקולל ונמכר לעבד עולם, ואיננו ראוי שיירש מבחר מקומות היישוב, אבל יירשוה עבדי י״י זרע אוהבו, כענין שכתוב: ויתן להם ארצות גוים ועמל לאמים יירשו בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו (תהלים ק״ה:מ״ד-מ״ה) – כלומר, שגירש משם מורדיו, והשכין בו עובדיו, שידעו כי בעבודתו ינחלוה, ואם יחטאו לו, תקיא אותם הארץ כאשר קאה את הגוי אשר לפניהם (ויקרא י״ח:כ״ח) .
ואשר יבאר הפירוש שכתבתי, לשונם בבראשית רבא (בראשית רבה א׳:ב׳) שאמרוה שם בלשון הזה: רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי פתח: כח מעשיו הגיד לעמו (תהלים קי״א:ו׳) – מה טעם גלה הקב״ה לישראל מה שנברא ביום ראשון ומה שנברא ביום שני? מפני אומות העולם, שלא יהו מונין את ישראל ואומרים להם: הלא אומה של בזיזות אתם. וישראל משיבין להם: ואתם הלא בזיזה היא בידכם, הלא: הכפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם (דברים ב׳:כ״ג) . העולם ומלואו של הקב״ה הוא, כשרצה – נתנו לכם, כשרצה – נוטלו מכם ונותנו לנו. הדא הוא דכתיב: לתת להם נחלת גוים, כח מעשיו הגיד לעמו (תהלים קי״א:ו׳) – בשביל לתת להם נחלת גוים, הגיד להם את הבראשית. וכבר בא להם במקום אחר עוד הענין שהזכרתי בתעלומת מעשה בראשית, אמרו ז״ל: להגיד כח מעשה בראשית לבשר ודם אי איפשר, לפיכך סתם לך הכתוב בראשית ברא אלהים. אם כן נתבאר מה שאמרנו בזה.
ביאור מדרש בראשית בשביל הדברים שנקראו ראשית
בראשית ברא אלהים – כתב רבינו שלמה: אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו: בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו (משלי ח׳:כ״ב) , ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו (ירמיהו ב׳:ג׳) .
והמדרש הזה לרבותינו סתום וחתום מאד, כי דברים רבים מצאו שנקראו ראשית, ובכולם להם מדרשים, וקטני אמנה יספרו בהם לרובם. אמרו (בראשית רבה א׳) : בזכות שלשה דברים נברא העולם: בזכות חלה, בזכות מעשרות, ובזכות ביכורים. בראשית ברא אלהים – אין ראשית אלא חלה, שנאמר: ראשית עריסותיכם חלה (במדבר ט״ו:כ׳) , ואין ראשית אלא מעשרות, שנאמר: ראשית דגנך תירושך (דברים י״ח:ד׳) , ואין ראשית אלא בכורים, שנאמר: ראשית בכורי אדמתך (שמות כ״ג:י״ט) . ועוד אמרו: בזכות משה, שנאמר: וירא ראשית לו (דברים ל״ג:כ״א) .
וכונתם זו, שמלת בראשית תרמוז כי בעשר ספירות נברא העולם. ורמז לספירה הנקראת חכמה, שבה יסוד כל, שנאמר: י״י בחכמה יסד ארץ (משלי ג׳:י״ט) , היא התרומה, והיא קדש, אין לה שיעור למיעוט התבוננות הנבראים בה. וכאשר ימנה אדם עשר מדות ויפריש אחת מעשר, רמז לעשר ספירות, יתבוננו החכמים בעשירית וידברו בה. והחלה, מצוה יחידה בעיסה, תרמוז בזה. וישראל שנקראו ראשית, היא כנסת ישראל המשולה בשיר השירים לכלה, שקראה הכתוב: בת, ואחות, ואם, וכבר בא להם זה במדרש (שיר השירים רבה ג׳) : בעטרה שעטרה לו אמו (שיר השירים ג׳:י״א) , ובמקומות רבים. וכן: וירא ראשית לו (דברים ל״ג:כ״א) דמשה, יסברו כי משה רבינו נסתכל באיספקלריא המאירה וראה ראשית לו, ולכן זכה לתורה. הכל כונה אחת להם. ואי איפשר להאריך בפירוש זה הענין במכתב, והרמז רב הנזק למי שאינו מקובל בסוד זה, כי יסברו בו סברות אין בהם אמת. אבל כתבתי זה לבלום פי קטני אמנה מעוטי חכמה, המלעיגים על דברי רבותינו.
פירוש רש״י
כתב רבינו שלמה: ואם באת לדרשו כפשוטו, כך דרשהו: בראשית בריית שמים וארץ, והארץ היתה תוהו ובהו וחשך, ויאמר הקב״ה: יהי אור. אם כן, הכל נמשך לבריאת האור.
פירוש ראב״ע
ור׳ אברהם פירש כענין זה בעצמו, אבל תקן כי הו״ו במילת והארץ אינינה משמשת, ורבות כן במקראות. והטעם, כי בראשית בריאת הרקיע והיבשה לא היה בארץ יישוב, אבל היתה תוהו ובוהו מכוסה במים, ויאמר אלהים: יהי אור (בראשית א׳:ג׳) . ולפי דעתו, לא נברא ביום ראשון רק האור.
הקושי לפירושים אלו
והקושיא לרבינו שלמה בפירוש הזה, כי אמר שאם בא להורות סדר הבריאה באלו לומר שהם קדמו, היה לו לכתוב: בראשונה, שאין ראשית במקרא שאינו סמוך. והנה: מגיד מראשית אחרית (ישעיהו מ״ו:י׳) . ואם יסמוך אותו לדבר, גם זה כן תסמוך אותו. ועוד: וירא ראשית לו (דברים ל״ג:כ״א) . וטען בזה עוד טענות.
פירוש הרמב״ן
ועתה שמע פירוש המקרא על פשוטו נכון וברור. הקב״ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת. ואין אצלנו בלשון הקדש בהוצאת היש מאין אלא לשון: ברא. ואין כל הנעשה תחת השמש, או למעלה, הווה מן האין התחלה ראשונה. אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד, אין בו ממש, אבל הוא כח ממציא, מוכן לקבל הצורה ולצאת מן הכח אל הפועל. והוא החומר הראשון, נקרא ליונים: היולי. ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותקן אותם. ודע, כי השמים וכל אשר בם – חומר אחד, והארץ וכל אשר בה – חומר אחד. והקב״ה ברא אלו שניהם מאין, ושניהם לבדם נבראים, והכל נעשים מהם.
והחומר הזה, שקראו היולי, נקרא בלשון הקודש: תוהו, והמלה נגזרת מלשונם (בבלי קידושין מ׳:) : בתוהא על הראשונות, מפני שאם בא אדם לגזור בו שם, תוהא ונמלך לקוראו בשם אחר, כי לא לבש צורה שיתפס בה השם כלל. והצורה הנלבשת לחומר הזה נקראת בלשון הקדש: בהו, והמלה מורכבת, כלומר: בו הוא, כמלת: לא תוכל עשהו (שמות י״ח:י״ח) , שמחוסר הו״ו והאל״ף, עשו הוא. וזהו שאמר הכתוב: ונטה עליה קו תהו ואבני בהו (ישעיהו ל״ד:י״א) , כי הקו הוא אשר יתחם בו האומן מחשבת בנינו ומה שיקוה לעשות, נגזר מן: קוה אל י״י (תהלים כ״ז:י״ד) , והאבנים הם צורות בבנין. וכן כתוב: מאפס ותוהו נחשבו לו (ישעיהו מ׳:י״ז) , כי התוהו אחר האפס, ואיננו דבר.
וכך אמרו בספר יצירה: יצר מתוהו ממש ועשה אינו ישנו. ועוד אמרו במדרש רבי נחוניא בן הקנה: אמר רבי ברכיה, מאי דכתיב: והארץ היתה תוהו ובוהו, מאי משמע היתה, שכבר היתה תוהו. ומאי: בהו, אלא תוהו היתה, ומאי תהו, דבר המתהא בני אדם, וחזרה לבהו. ומאי בהו, דבר שיש בו ממש, דכתיב: בו הוא.
ואמר אלהים – בעל הכוחות כולם, כי המלה עיקרה: אל, שהוא כח, והוא מלה מורכבת: ׳אל׳ – ׳הם׳, כאלו ׳אל׳ סמוך, ו׳הם׳ ירמוז לכל שאר הכוחות, כלומר, כוח הכוחות כולם. ועוד יתברר סוד זה. אם כן, יהיה פשט הכתובים על נכון, משמעותו: בתחלה ברא אלהים את השמים – כי הוציא חומר שלהם מאין, ואת הארץ – שהוציא החומר שלה מאין. והארץ תכלול ארבע היסודות כולם, כמו: ויכולו השמים והארץ וכל צבאם (בראשית ב׳:א׳) , שתכלול כל הכדור התחתון. וכן: הללו את י״י מן הארץ תנינים וכל תהומות (תהלים קמ״ח:ז׳) , וזולתם רבים. והנה בבריאה הזאת, שהיא כנקודה קטנה דקה ואין בה ממש, נבראו כל הנבראים בשמים ובארץ.
ומלת את – כמו עצם הדבר. ודרשו בה שהיא לעולם לרבות, כי היא נגזרת מן: אתא בקר וגם לילה (ישעיהו כ״א:י״ב) . וכך אמרו רבותינו (בראשית רבה א׳) : את השמים – לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות, ואת הארץ – לרבות אילנות ודשאים וגן עדן. ואלו כלל כל הנבראים בעלי הגוף. ואחר שאמר כי בתחלה, במאמר אחד, ברא אלהים השמים והארץ וכל צבאם, חזר ופירש, כי הארץ אחר הבריאה הזו היתה תוהו – כלומר חומר אין בו ממש, והיתה בוהו – כי הלביש אותה צורה. ופירש שבצורה הזו צורת ארבע יסודות, שהם האש והמים והעפר והאויר, ומלת הארץ תכלול ארבעת אלה. והאש נקראת חשך, מפני שהאש היסודית חשכה, ואלו היתה אדומה, היתה מאדימה לנו הלילה. והמים שנגבל בהם העפר יקרא: תהום, ולכן יקראו מי הים: תהמות, כדכתיב: תהומות יכסיומו ירדו במצולות כמו אבן (שמות ט״ו:ה׳) , קפאו תהומות בלב ים (שמות ט״ו:ח׳) , אפפוני מים עד נפש תהום יסובבני (יונה ב׳:ו׳) . ויקרא קרקע הים תהום: ויוליכם בתהומות כמדבר (תהלים ק״ו:ט׳) , מוליכם בתהומות כסוס במדבר (ישעיהו ס״ג:י״ג) . והאויר יקרא: רוח. וכבר נודע כי היסודות הארבע מקשה אחת, והעמוד שלה הוא עגול הארץ. והמים מקיפין על הארץ, והאויר מקיף על המים, והאש מקיף על האויר. ואמר הכתוב כי הארץ לבשה צורה, והיה האש מקיף למעלה על המים והעפר המעורבים, והרוח מנשבת ותכנס בחשך ותרחף על המים. ויראה לי שהנקודה הזאת, בלבשה הצורה והיתה בוהו, היא שחכמים קורין אותה ״אבן שתיה״ (בבלי יומא נ״ד:) שממנה נשתת העולם.
שיעור הכתובים
והנה שיעור הכתובים: בתחלה ברא אלהים מאין את השמים, וברא מאין את הארץ, והארץ בהבראה היתה תהו והיתה בהו, ובהם חשך ומים ועפר, ורוח נושבת על המים. והנה הכל נברא ונעשה. וסמך הרוח לאלהים בעבור שהיא דקה מכולם, ולמעלה מהם, רק שהיא מרחפת על המים במאמרו של הקב״ה.
בריאת המלאכים
ואם תבקש בריאה למלאכים שאינם גוף, לא נתפרש זה בתורה. ודרשו בהם שנבראו ביום שני, שלא תאמר שסייעו בבריאת העולם.
סוד פסוק בראשית
אבל אם תזכה ותבין סוד מלת בראשית, ולמה לא הקדים לומר: אלהים ברא בראשית, תדע כי על דרך האמת הכתוב יגיד בתחתונים וירמוז בעליונים. ומילת בראשית תרמוז בחכמה, שהיא ראשית הראשים, כאשר הזכרתי. ולכך תרגמו בתרגום הירושלמי: בחכמתא, והמלה מוכתרת בכתר בי״ת.
ויהי אור – לא אמר: ויהי-כן, כאמור בשאר הימים, לפי שלא עמד בתכונה הזאת כל הימים כשאר מעשה בראשית. ויש לרבותינו בזה מדרש בסוד נעלם.
ודע, כי הימים הנזכרים במעשה בראשית היו בבריאת השמים והארץ ימים ממש, מחוברים משעות ורגעים, והיו ששה כששת ימי המעשה, כפשוטו של מקרא. ובפנימיות הענין יקראו ימים – הספירות האצולות מעליון, כי כל מאמר פועל הויה תקרא: יום. והיו שישה, כי לי״י הגדולה והגבורה. והמאמרים עשרה, כי הראשונות אין שם יום נתפס בהן. והפירוש בסידור הכתובים בזה נשגב ונעלם, ודעתנו בו פחות מטיפה מן הים הגדול.
וזה מענין מעשה בראשית הוא, אל תקוה ממני שאכתוב בו דבר שהענין הוא מסתרי התורה. ואין הפסוקים צריכים לביאור בזה כי לא יאריך הכתוב בענינו, והפירוש אסור ליודעיו וכל שכן אלינו.
ובבראשית רבה (בראשית רבה ד׳:ו׳) אמרו: ויעש אלהים את הרקיע – זו אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם, ויעש – אתמה, והלא במאמר: בדבר י״י שמים נעשו (תהלים ל״ג:ו׳) . ואין ההרעשה הזו מלשון: ויעש לבדו, שהרי ברביעי ובששי כתיב: ויעש, אבל היה מזה שאמרתי בעבור כי בשאר הימים כתיב אחר האמירה: ויהי-כן, לומר שנהיה כן מיד תכף האמירה, אבל כאן אחר: ויאמר אלהים כתוב ויעש, זו היא קושיתו. ואולי היה לו פירוש נסתר ולא רצה לגלות סודו, וזה ענין הרעש.
ויקרא אלהים לרקיע שמים – ביום השני קראם בשם הזה כאשר הלביש אותם צורת רקיע, כי בראשון היו שמים בבריאה, אבל אין השם נתפס בהם עד שלבשו הצורה הזו. ופירוש השם הזה כאלו הוא נקוד בסגול תחת השי״ן, כמלת: שלמה אהיה כעוטיה (שיר השירים א׳:ז׳) , כאלו אמר: שמים הם, שנרקעו ונמתחו כאהל בתוך מים העליונים והתחתונים, הודיע בשם הזה סוד יצירתם. ובגמרא חגיגה (בבלי חגיגה י״ב.) אמרו: מאי שמים, שם מים. ואם כן, יחסר מ״ם אחד להתחברות שתי אותיות שוות. כמלת: ירובעל (שופטים ו׳:ל״ב) . ויאמר: שם מים, כלומר שם שקרא למים בלבשם צורה אחרת. וזה פשט הכתובים, על הדרך הזה שכתב רבינו שלמה, והוא דעת רב שהזכרנו (רמב״ן בראשית א׳:ו׳) .
ויהיה שם השמים והארץ בפסוק הראשון על העתיד לקרא להם, כי לא יתכן להודיעם רק בלשון הזה. אבל יותר נכון לפי פשט הכתובים שנאמר: כי השמים הנזכרים בפסוק הראשון הם השמים העליונים, אינם מכלל הגלגלים, אבל הם למעלה מן המרכבה, כענין: ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא נטוי על ראשיהם מלמעלה (יחזקאל א׳:כ״ב) , ומהם נקרא הקב״ה: רוכב שמים (דברים ל״ג:כ״ו) . ולא סיפר הכתוב בבריאתם דבר כאשר לא הזכיר המלאכים וחיות המרכבה, וכל דבר נפרד שאינו בעל גוף, רק הזכיר בשמים שהם נבראים, כלומר שקדמותם אפס. ואמר בשני שיהיה רקיע בתוך המים (בראשית א׳:ו׳) , כלומר שיתהוה מן המים הנזכרים שהזכיר בריאתם, דבר מרוקע מבדיל ביניהם, וקרא גם לאלה הכידורים: שמים, כשם השמים העליונים הראשונים, ולכן יקראם בפרשה: רקיע שמים – ויתן אותם אלהים ברקיע השמים (בראשית א׳:י״ז) לבאר שאינם הנזכרים בשם השמים, רק הרקיעים שקראם שמים.
וגם זה דעת רבותינו הזכירוהו בבראשית רבה (בראשית רבה ד׳:ב׳) , אמרו: כל רבנין אמרין לה בשם רבי חנניה, רבי פינחס, רבי יעקב בר אבין בשם רבי שמואל ברבי נחמן: בשעה שאמר הקב״ה: יהי רקיע בתוך המים (בראשית א׳:ו׳) גלדה טיפה האמצעית ונעשו שמים התחתונים ושמי השמים העליונים, ומאמרם זה יתפשט לכידורי הגלגלים שבהם תחתונים ועליונים נקראים: שמי השמים, כדכתיב: הללוהו שמש וירח הללוהו כל כוכבי אור הללוהו שמי השמים והמים אשר מעל השמים (תהלים קמ״ח:ג׳-ד׳) . אבל השמים הנזכרים בראשון, ששם כסאו של הקב״ה, דכתיב: השמים כסאי (ישעיהו ס״ו:א׳) , הם הנזכרים בתחלת זה המזמור: הללו את י״י מן השמים הללוהו במרומים הללוהו כל מלאכיו (תהלים קמ״ח:א׳-ב׳) . וזה הלשון נכון בפשט הכתוב, עם מה שיש עוד בשם השמים ובשם הכסא סוד נשגב ונעלם, כי יש שמים לשמים וכסא לכסא, ומזה אומרים החכמים (בבלי ברכות י״ג.) : כדי לקבל עליו עול מלכות שמים, ואומרים (בבלי ברכות ז׳.) : יראת שמים, והכתוב אמר: די שליטין שמיא (דניאל ד׳:כ״ג) . ויש להם מדרש נפלא במה שכתוב: ואתה תשמע השמים (מלכים א ח׳:ל״ב) , וכל זה יראנו נרמז בפסוק הראשון הזוכה לו.
והנה בארו הכתובים כי הנבראים הראשונים הם מאין, והשאר מוצאין מן החומר הראשון הנברא. ואל יקשה עליך מאמר רבי אליעזר הגדול (פרקי דר׳ אליעזר ג׳) : שמים מהיכן נבראו, מאור לבושו, וכן הוא בבראשית רבה עוד, כי בעבור שירצו החכמים לעלות החומר הראשון עד תכלית ולעשותו דק מן הדקים, לא יראו שהשמים שהם גוף מתנועע בעל חומר וצורה [הם הנבראים מן האין, אבל אור הלבוש הוא הנברא הראשון, ממנו יצא חומר הממש בשמים, ונתן לארץ חומר אחר, ואיננו] בדקות הראשון, והוא שלג שתחת כסא הכבוד, כי כסא הכבוד נברא, וממנו היה השלג שתחתיו, וממנו נעשה חומר הארץ, והנה הוא שלישי בבריאה.
ושם אמרו עוד (בראשית רבה ג׳:ו׳) : ויבדל – רבי יהודה ברבי סימון אמר: הבדילו לו. ורבנן אמרין: הבדילו לצדיקים לעתיד לבא. ואם תוכל לדעת כונתם באמרם בברכת הלבנה: עטרת תפארת לעמוסי בטן, תדע סוד האור הראשון והגניזה וההבדלה שאמר: הבדילו לו, וסוד שני המלכים המשתמשים בכתר אחד, כאשר בסוף, שיהיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיהו ל׳:כ״ו) אחר שיהיה אור החמה שבעתים.
והיו לאותות ולמועדים – השנוי שיולידו ויעשו ממנו אותות ומופתים בשמים ובארץ: דם ואש ותימרות עשן (יואל ג׳:ג׳) , כלשון: ומאותות השמים אל תחתו (ירמיהו י׳:ב׳) . ולמועדים: זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף (בראשית ח׳:כ״ב) . ולימים – מדת יום ומדת לילה. ושנים – שישלימו מהלכם, ויוסיפו שנית לשוב בדרך אשר הלכו בה, ושנת החמה כשס״ה יום, ושנת הלבנה כשלשים יום.
ועל דרך הסוד שרמזתי לך תהיה ממשלה גמורה באמת.
ולהבדיל בין האור ובין החשך – אמר ר׳ אברהם: כי בצאת השמש ביום ואור הלבנה בלילה, יבדילו בין האור ובין החשך. ולפי דעתי: כי האור הנזכר בכאן הוא היום, והחשך הוא הלילה, כי כן שמם, כמו שאמר: ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה (בראשית א׳:ה׳) .
והנה בכל מעשה בראשית יזכיר הכתוב הצואה, ויספר המעשה. ובכאן צוה: והיו למאורות (בראשית א׳:ט״ו) , וספר: ויתן אותם אלהים וגו׳ (בראשית א׳:י״ז) , ואמר: ולמשול ביום ובלילה – שיהיה זה מושל ביום וזה בלילה, והממשלה הוא מה שצוה: והיו לאותות ולמועדים (בראשית א׳:י״ד) , וסיפר שאין ממשלת שניהם שוה אבל: להבדיל בין האור ובין החשך, כי הגדול ימשול ביום, ויהיה כלו אור גם במקום שאין השמש מגיע, והקטן ימשול בלילה ויהיה חשך זולתי הירח שיגיה חשכו, והיא הצואה שאמר: להבדיל בין היום ובין הלילה (בראשית א׳:י״ד) , כמו: ויבדל אלהים בין האור ובין החשך (בראשית א׳:ד׳) .
ודרך האמת בפסוק הזה יודע למשכיל בפסוק השני, ואיפשר שנתכוון לו רבי אלעזר. ודרש בתוצא הארץ (בראשית א׳:כ״ד) – ארץ החיים, שתוצא נפש חיה לעולם עומדת. וכן מה שאמר: זכר ונקבה ברא אתם – כי היתה הבריאה מתחלה מזכר ונקבה, ונשמתו כלולה בהם, אבל היצירה היתה יצירה לאדם, ובנין צלע לאשה, כאשר יספר בסוף, ולכן הזכיר כאן: בריאה, ובפרשה של מטה הזכיר: יצירה, והמשכיל יבין.
וטעם וירדו – שימשלו בחזקה בדגים ובעוף ובבהמה ובכל הרמש, והבהמה תכלול החיה. ואמר ובכל הארץ – שימשלו בארץ עצמה, לעקור ולנתוץ ולחפור ולחצוב נחשת וברזל. ולשון רדיה – ממשלת האדון בעבדו.
ויפח באפיו נשמת חיים – ירמוז לנו הכתוב הזה מעלת הנפש, יסודה וסודה, כי הזכיר בה שם מלא, ואמר כי הוא נפח באפיו נשמת חיים, להודיע כי לא באה בו מן היסודות כאשר רמז בנפש התנועה (בראשית א׳:כ׳) , גם לא בהשתלשלות מן השכלים הנבדלים, אבל היא רוח השם הגדול, מפיו דעת ותבונה (משלי ב׳:ו׳) , כי הנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו. וזהו שנאמר: ונשמת שדי תבינם (איוב ל״ב:ח׳) כי היא מיסוד הבינה בדרך אמת ואמונה. והוא מאמרם בסיפרי (ספרי במדבר ל׳:ג׳) : נדרים – כנשבע בחיי המלך, שבועות – כנשבע במלך עצמו, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר: חי י״י וחי נפשך וגו׳ (מלכים ב ד׳:ל׳) .
ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה: מאי וינפש (שמות ל״א:י״ז) – מלמד שיום השבת מקיים כל הנפשות, שנאמר: וינפש. ומכאן תבין דברת שבועת אלהים (קהלת ח׳:ב׳) . והמשכיל יבין.
ודע כי המתחכמים במחקר חלקו באדם. מהם יאמרו (אבן עזרא שמות פירוש שני כ״ג:כ״ה) : כי באדם שלש נפשות, נפש הגדול כצומח או תאמר בזו כח הגדול, ובו עוד נפש התנועה שהזכירה הכתוב בדגים ובחיה ובכל רומש על הארץ, והשלישית זאת הנפש המשכלת. ומהם יאמרו (רמב״ם שמונה פרקים ח״א): כי זאת הנפש אשר באדם מפי עליון, בה ימצאו שלש הכחות האלה, ורק היא יחידה. והכתוב הזה כפי משמעו ירמוז כן, כי יאמר שיצר השם את האדם עפר מן האדמה, והיה מוטל גולם כאבן דומם. והקב״ה נפח באפיו נשמת חיים, ואז חזר האדם להיות נפש חיה, שיתנועע בה כמו החיות והדגים שאמר בהם: ישרצו המים שרץ נפש חיה (בראשית א׳:כ׳) , ותוצא הארץ נפש חיה (בראשית א׳:כ״ד) . וזה טעם: לנפש חיה – כלומר ששב האדם להיות נפש בה חיים, אחרי שהיה חרס את חרסי אדמה. כי הלמ״ד תבא בהפוכים, כמו: והיו לדם ביבשת (שמות ד׳:ט׳) , ויהי לנחש (שמות ד׳:ג׳) , וישם את הים לחרבה (שמות י״ד:כ״א) .
אבל אנקלוס אמר: והות באדם לרוח ממללא. נראה שדעתו כדברי האומרים שהם בו נפשות שונות, וזאת הנפש המשכלת אשר נפחה השם באפיו היתה בו לנפש מדברת.
וכן נראה לי מדעת רבותינו ממה שאמרו (בבלי סנהדרין ס״ה:) : רבא ברא גברא שדריה לקמיה דרבי זירא הוה משתעי ליה ולא אישתעי, אמר דמן חבריא את תוב לעפריך.
ובויקרא רבה (ויקרא רבה ל״ב:ב׳) : אמר רבי אבין: בשעה שאדם ישן, הגוף אומר לנשמה, והנשמה אומרת לנפש, והנפש אומרת למלאך. וכן: רוחו ונשמתו אליו יאסוף (איוב ל״ד:י״ד) – יורה כפי משמעו שהם שתים. ואם כן, יאמר הכתוב: וייצר י״י אלהים את האדם – יצירת תנועה, שהיה אדם נוצר, כלומר בעל תנועה, כי היצירה היא החיות, וההרגש שבהם הוא אדם, לא גבול העפר, וכמו שאמר: וייצר י״י אלהים מן האדמה כל חית השדה ויבא אל האדם (בראשית ב׳:י״ט) . ואחרי שיצרו בהרגשה, נפח באפיו נשמת חיים מפי עליון להוסיף הנפש הזאת על היצירה הנזכרת, ויהי האדם כולו לנפש חיה, כי בנשמה הזאת ישכיל וידבר, ובה יעשה כל מעשיו, וכל הנפשות וכוחותן לה תהיינה. והלמ״ד הזו למ״ד הקנין, כמו: לך אני אדני המלך וכל אשר לי (מלכים א כ׳:ד׳) , לקונה אותו לדורותיו (ויקרא כ״ה:ל׳) , לך אני הושיעני (תהלים קי״ט:צ״ד) . או יאמר שחזר כלו נפש חיה ונהפך לאיש אחר, כי כל יצירותיו היו עתה לנפש הזאת.
והנכון בעיני: כי לא היה החפץ לפניו יתברך לקחת צלעו ממנו עד שידע אדם שאין בנבראים עזר לו, ושיתאוה שיהיה לו עזר כמותם, ומפני זה יהיה צריך לקחת ממנו אחת מצלעותיו. וזה טעם: ולאדם לא מצא עזר כנגדו – כלומר: ולשם האדם לא מצא שיהיה ראוי להיות עזר כנגדו ותקרא בשמו, שיוליד ממנו. ואין צרך בכאן לדברי המפרשים ( אבן עזרא פירוש ראשון בראשית ב׳:כ׳ , רד״ק בראשית ב׳:כ׳ ) שאמרו כי יבא בכאן שם במקום הכינוי: ולו, לא מצא עזר כנגדו, כדרך: נשי למך (בראשית ד׳:כ״ג) , ואת יפתח ואת שמואל (שמואל א י״ב:י״א) . וזהו שאמר: זאת הפעם (בראשית ב׳:כ״ג) – כלומר הפעם הזאת מצאתי עזר לי שלא מצאתי עד הנה בשאר המינים, כי היא עצם מעצמי ובשר מבשרי (בראשית ב׳:כ״ג) וראוי שתקרא בשמי ממש, כי נוליד זה מזה. ובמלת: זאת – סוד יודע מדברינו בפרשת וזאת הברכה אם יברכני צורי להגיע שם, ולכך החזיר: כי מאיש לקחה זאת (בראשית ב׳:כ״ג) , והבן.
מכל הבהמה ומכל חית השדה – התבונן רבי יהושע מן המקרא הזה כי הנחש מוליד לשבע שנים (בבלי בכורות ח׳.) , ובדקו ומצאו כי כן הדבר, כי מדרשי רבותינו ורמזיהם מקובלים, ובהם להם סודות עמוקים בתולדת ובכל דבר, כאשר הזכרתי בפתיחה.
ודע והאמן כי גן עדן בארץ, ובו עץ החיים ועץ הדעת, ומשם יצא הנהר ויפרד לארבעת הראשים הנראים לנו, כי פרת בארצנו ובגבולנו, ופישון הוא נילוס מצרים כדברי הראשונים. אבל כאשר הם בארץ כן, יש בשמים דברים יקראו כן, והם לאלה יסוד, כמו שאמרו (שיר השירים זוטא א׳:ד׳) : הביאני המלך חדריו (שיר השירים א׳:ד׳) – מלמד שעתיד הקב״ה להראות לישראל גנזי מרום, החדרים שבשמים. דבר אחר: הביאני המלך חדריו – אלו חדרי גן עדן. מכאן אמרו: כמעשה הרקיע מעשה גן עדן, והנהרות כנגד ארבע מחנות שבמרום, ומשם ימשך כח מלכיות הארץ, כמו שכתוב: על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה (ישעיהו כ״ד:כ״א) . כך אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ט״ז:ד׳) : ארבעה ראשים – אלו ארבע מלכיות, שם האחד פישון (בראשית ב׳:י״א) – זו בבל וכו׳. והדברים הנקראים עץ החיים ועץ הדעת למעלה סודם נעלה ונשגב, והאדם חטא בפרי עץ הדעת תחתון ועליון במעשה ובמחשבה. ואם היה העץ טוב לאדם למאכל ונחמד אליו להשכיל למה מנעו ממנו, והאלהים הוא הטוב והמטיב לא ימנע טוב להולכים בתמים (תהלים פ״ד:י״ב) . והנחש אין בו היום נפש מדברת, ואם היתה בו מתחלה היה מזכיר בקללתו שיאלם, כי היא היתה לו קללה נמרצת מכולם. אבל כל אלה דברים כפולים, הגלוי והחתום בהם אמת. ובבראשית רבה (בראשית רבה ט״ז:ה׳) : דבר אחר לעבדה ולשמרה (בראשית ב׳:ט״ו) – אלו הקרבנות שנאמר: תעבדון את האלהים (שמות ג׳:י״ב) , הדא הוא דכתיב: תשמרו להקריב לי במועדו (במדבר כ״ח:ב׳) . רמזו כי הקרבנות יצמיחו ויגדלו בעץ החיים ועץ הדעת וכל עצי גן עדן, והם העבודה והשמירה בהם.
ור׳ אברהם יכחיש מה שאמרו כי פישון הוא נילוס בעבור שימצאהו יוצא מהר הלבונה, ולכן יגדל בימי הקיץ. וכבר נודעו נהרות רבים יצאו מן המקור וימשכו הרבה, ואחר כן יכנסו בתחתיות ארץ מהלך ימים, ויבקעו ויהיו נובעים תחת אחד ההרים במקום רחוק.
וקראה האחד בשם קנין והשני הבל, כי קנין האדם להבל דמה, ולא רצתה לפרש זה, על כן לא נכתב טעם בשם השני. והסוד המקובל בענין הבל גדול מאד.
ויבא קין מפרי האדמה מנחה. והבל הביא גם הוא – הבינו האנשים האלה סוד הקרבנות והמנחות וכן נח.
ורבותינו אמרו (בבלי ע״ז ח׳.) שגם אדם הראשון הקריב שור פר, וזה יחסום פי המהבילים בטעם הקרבנות, ועוד ארמוז בו עיקר גדול ברצון הקב״ה (רמב״ן ויקרא א׳:ט׳) .
וכתב רב שרירא הגאון: מסרו חכמים אחד לחברו הכרת פנים וסדרי שרטוטין, מקצתן אמורין בסדר פסוק: זה ספר תולדות אדם, ומקצתן בסדר פסוק של אחריו: זכר ונקבה בראם, ואין מוסרין סתרי תורה ורזיו אלא למי שרואין בו סימנין שראוי לכך, אלו דברי הגאון ולא זכינו בהם.
וזה פשט הגון בפרשה הזאת, אבל המדרש אשר לרבי אליעזר הגדול בפרקיו (פרקי דרבי אליעזר כ״ב) על המלאכים שנפלו ממקום קדושתן מן השמים, והוזכר בגמרא במסכת יומא (בבלי יומא ס״ז:) , הוא הנאות בלשון הכתוב יותר מן הכל, אלא שיש צורך להאריך בסוד הענין ההוא.
ובבראשית רבה (בראשית רבה כ״ז:ד׳) אמרו בזה ענין נכבד במשל שהביאו מן הסרסור והאדריכל, והוא סוד גדול לא ניתן ליכתב, והיודעו יתבונן למה אמר בכאן שם המיוחד, ובכל הפרשה וענין המבול שם אלהים.
פרשת נח
ועל דרך האמת: ואני – כמו: ויסרתי אתכם אף אני (ויקרא כ״ו:כ״ח) , וכן: אני הנה בריתי אתך (בראשית י״ז:ד׳) , ואני זאת בריתי (ישעיהו נ״ט:כ״א) . יאמר: אף אני תהיה ידי בהם על שהשחיתו את הארץ. ולכך אמר: זאת אות הברית אשר אני נותן (בראשית ט׳:י״ב) , ימחץ וידיו תרפינה (איוב ה׳:י״ח) . והמבין יבין.
ועל דרך האמת: הברית מעולם היא, והמלה נגזרת מן: בראשית ברא אלהים (בראשית א׳:א׳) , והנה: בריתי – כמו בריתי, והמלה כמו סמוכה, כי היא סמוכה לעולמים שהיו לפנינו, יצוה שתקום ותהיה עם הצדיק. וכן: ואני הנני מקים את בריתי אתכם (בראשית ט׳:ט׳) , בריתי היתה אתו (מלאכי ב׳:ה׳) . והמשכיל יבין.
ורבותינו דרשו (בבלי סנהדרין ק״ח:) : וימח – בעולם הזה, וימחו מן הארץ – לעולם הבא, עשו הארץ הנזכרת כאן ארץ החיים, וכבר רמזתי סודה ( רמב״ן בראשית א׳:כ״ו , רמב״ן בראשית ו׳:י״ג ).
ויאמר י״י אל לבו – לא גלה הדבר לנביא בזמן ההוא, רק ביום צותו את משה רבינו בכתיבת התורה גלה אליו כי כאשר הקריב נח קרבנו לפניו עלה לרצון, וגזר שלא יוסיף להכות את כל חי. וכבר כתבתי בזה (רמב״ן בראשית ו׳:ו׳) סוד נרמז לרבותינו.
וטעם בעבור האדם – כי בעבורו נענשו, ואם אדם לא חטא היו נצלים אף על פי שהשחיתו גם הם דרכם.
כי יצר לב האדם רע מנעוריו – מלמד עליהם זכות, שיצירתם בתולדת רעה בימי הנעורים ולא בימי הזקנה. ואם כן, אין להכות את כל חי מפני שני הטעמים האלה. וטעם המ״ם: כי מתחלת הנעורים הוא בהם, כמו שאמרו (בראשית רבה ל״ד:י״ב) : משננער לצאת ממעי אמו נתן בו יצר הרע, או יאמר: כי מן הנעורים, כלומר מחמתם תהיה רעת היצר באדם, שהם יחטיאו אותו.
ויש אומרים שהוא כמו: בנעוריו, וכמוהו: מטרם שום אבן אל אבן בהיכל י״י (חגי ב׳:ט״ו) , וכן: זאת הארץ אשר תפילו מנחלה לשבטי ישראל (יחזקאל מ״ח:כ״ט) .
ואולי הדרישה מיד החיה שלא תטרוף האדם, כי כן שם בטבעם. וסוד הענין כי בעת היצירה נתן לאדם את כל עשב זורע זרע ואת כל העץ אשר בו פרי עץ לאכלה, ונתן לחיה את כל ירק עשב לאכלה (בראשית א׳:כ״ט-ל׳) , ואמר הכתוב: ויהי כן (בראשית א׳:ל׳) , כי הוא טבעם ומנהגם. ועתה כאשר אמר באדם שישחוט בעלי החיים, והושם בטבע או במנהג שיהיו בעלי החיים זה לזה לאכלה, הוצרך לצוות שיהיו שאר בעלי החיים לבני אדם טרף לשניהם, והם יראו מהם ולא יטרופו בהם. ואמר: אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש – לרמז כי לא ידרוש דם חיה מיד חברתה, אם כן נשאר בהם לטרוף זו את זו. וזה טעם הזכירו איסור שפיכות דמים בכאן, מפני היתר השחיטה, שהיה המנהג לשפוך דם, כי על דעת רבותינו (בבלי סנהדרין נ״ו:) כבר הזהיר אדם הראשון בזה, אבל מפני השחיטה הוצרך לומר התרתי לכם לשפוך דם כל חי זולתי דמכם, שיהיה אסור לכם ולכל החיים שלא יהיה להם טבע לשפוך אותו.
אבל יש לרבותינו בפרשה הזאת סוד נעלם. אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ל״ה:ג׳) : את קשתי נתתי בענן – קשותי, דבר שהוא מוקש לי. אפשר כן, אלא קשין דפריא, והיה בענני ענן על הארץ – רבי יודן בשם ר׳ יהודה בר׳ סימון: לאחד שבידו סלת רותח ובקש ליתנו על בנו, ונתנו על עבדו. ושם עוד: והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלהים – זו מדת הדין של מעלן, ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ – זו מדת הדין של מטה. מדת הדין של מעלן קשה, ומדת הדין של מטה רפה. וכבר ידעת מאמרם (משנה חגיגה ב׳:א׳) במסתכל בקשת: כל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו שלא בא לעולם. ואם זכית להבין דבריהם תדע כי פירוש הכתוב כן, את קשתי – שהיא מדת הדין הנתונה בענן בעת הדין תהיה לאות ברית.
והיה בענני ענן על הארץ – שלא יאר השם פניו אליה מחטאת יושביה, ונראתה מדת הדין בענן, ואזכר את הברית בזכר הרחמים, ואחמול על הטף אשר בארץ. והנה האות הזה והברית הוא אות המילה והברית שבה, ולשון המקראות נאות מאד לענין. והנה פירשו בין אלהים – מדת הדין של מעלן שהיא הגבורה, ואשר על הארץ – מדת הדין של מטה, שהיא מדה נוחה, מנהגת הארץ עם הרחמים. כי לא אמר: אשר בארץ, רק אשר על הארץ, וכבר רמזתי (רמב״ן בראשית ו׳:י״ג) סודם בשם הארץ.
ורבינו שלמה כתב: בין מדת הדין של מעלה וביניכם, אבל רבותינו לא לכך נתכוונו.
אבל היודע פירוש ׳שם׳ יבין כונתם, ממה שאמרו: ונעשה לנו שם (בראשית י״א:ד׳) , וידע כמה השיעור שיזמו במגדל לעשותו, ויבין כל הענין. כי חשבו מחשבת רעה והעונש שבא עליהם להפרידם בלשונות ובארצות מדה כנגד מדה, כי היו קוצצין בנטיעות. והנה חטאם דומה לחטא אביהם, ושמא בשביל זה דרשו (בראשית רבה ל״ח:ט׳) : אשר בנו בני האדם (בראשית י״א:ה׳) – אמר רבי ברכיה: מה בני חמריא או בני גמליא אלא בנוי דאדם קדמאה וכו׳ והסתכל כי בכל ענין המבול הזכיר אלהים, ובכל ענין הפלגה הזכיר השם המיוחד, כי המבול בעבור השחתת הארץ, והפלגה בעבור שיקצצו נטיעותיו. והנם ענושים בשמו הגדול. וזה טעם הירידה, וכן במדת סדום. והמשכיל יבין.
פרשת לך לך
ויתכן שירמוז הנראה אליו על סוד הקרבן, והמשכיל יבין.
וטעם במחזה – כטעם: וכל העם רואים את הקולות (שמות כ׳:י״ד) , וסודם ליודעים חן.
אל תירא אברם – היה מתיירא משני דברים: מן המלכים, פן ירבו צבאותם עליו או הם או העומדים תחתם ובמלחמה ירד ונספה, או יומו יבא למות בלא זרע. והבטיחו כי הוא יהיה מגן בעדו מהם ועוד יהיה שכר לכתו עם י״י הרבה מאד.
[והנה תנור עשן ולפיד אש – ראה כאלו תנור עשן כולו, ובתוכו לפיד אש בוערה. כענין: ענן גדול ואש מתלקחת (יחזקאל א׳:ד׳) . והעשן הוא הענן והערפל הנזכר במתן התורה ( שמות כ׳:י״ז , דברים ד׳:י״א ), ולפיד האש בתוכו הוא האש האמור שם: ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד׳:ל״ו) . וכתוב: ומראה כבוד י״י כאש אוכלת וגו׳ (שמות כ״ד:י״ז) . והנה השכינה עברה בין הבתרים, והוא הברית אשר היתה אתו מעולם. וזה טעם: כרת י״י את אברם ברית (בראשית ט״ו:י״ח) כי הקב״ה בעצמו העביר ברית בין הבתרים והמשכיל יבין.]
ועל דרך האמת: טעם הנה בריתי אתך (בראשית י״ז:ד׳) כטעם: הנה אנכי עמך (בראשית כ״ח:ט״ו) , ויאמר: כי אהיה עמך (שמות ג׳:י״ב) , יהי י״י אלהינו עמנו (מלכים א ח׳:נ״ז) – יאמר כי הברית יהיה עמו, ולכן יפרה וירבה. ואחר כך צוה שישמור אברהם הברית הזאת ותהיה המילה לאות ברית, והנה האות הזה אות השבת, ולכן ידחה אותו, והבן זה.
אבל לשונם בבראשית רבה (בראשית רבה מ״ז:ו׳) : האבות הן הן המרכבה, ירמזו למה שכתוב: תתן אמת ליעקב חסד לאברהם (מיכה ז׳:כ׳) , ופחד יצחק היה לי (בראשית ל״א:מ״ב) . והמשכיל יבין.
פרשת וירא
ואנקלוס תרגם: היתכסי עשאו, כלשון: כי יפלא ממך דבר (דברים י״ז:ח׳) . ואם כן, יש בו סוד נעלם.
ולשון רבינו שלמה: היפלא – היתכסי, וכי שום דבר מופלא ומכוסה ממני מלעשות כרצוני, הרכיב בו שני ענינים.
ור׳ אברהם אמר בו סוד, מילדי נכרים ישפיקו בו. ואני ארמוז לך דעת מקבלי האמת, דרשו רבותינו (ירושלמי תענית ב׳:א׳) בפסוק: כי הנה י״י יוצא ממקומו וירד ודרך על במתי ארץ (מיכה א׳:ג׳) – יוצא ובא לו ממדה למדה, יוצא ממדת רחמים ובא לו למדת הדין. וכן הענין הזה, ויאמר י״י אל לבו: זעקת סדום ועמורה כי רבה, ארד במדת רחמים אל מדת הדין, ואראה ברחמים אם כצעקתה הבאה אלי במדת הדין עשו כלה, ואם לא אדעה וארחם, כדרך: וידע אלהים (שמות ב׳:כ״ה) . ואחר שסיפר הכתוב דעת עליון, חזר אל הענין הראשון וסיפר במעשה, כי האנשים אשר השקיפו על פני סדום ללכת שמה ושלחם אברהם הגיעו שמה, ואברהם מעת הפרדם ממנו ועד הגיעם שם עודנו עומד לפניו, כי קראו והגיד לו כי מלאכיו הם השלוחים האלה להשחית המקום כאשר אמר, ולא הוצרך לפרש מתי עמד לפניו, כי מעת שאמר: המכסה אני מאברהם (בראשית י״ח:י״ז) נודע שהגיד לו.
ויקרא שם בשם י״י אל עולם – פירוש הכתוב: שקרא בשם י״י המנהיג בכוחו הזמן. או שיקראו השמים והארץ עולם, כלשון הבא תמיד בדברי רבותינו. והודיע בזה שקרא אברהם והודיע לבריות סוד הנהגת העולם בכללו, שהוא בשם י״י החסין בכח, שיש לו אילות בכולם.
והרב אמר במורה הנבוכים (רמב״ם מורה נבוכים ב׳:י״ג) : שהוא רומז לקדמות האל, כי הודיע היותו קודם לזמן.
אבל אנקלוס אמר: בויקרא שהוא תפלה.
פרשת חיי שרה
ובאמת שאין הכונה לאחרים והמחלוקת להם עם רבי יהודה להודיע אותנו שם הבת הזאת בלבד, וחלילה להם שיוציאו ברכתו של אברהם שהיא גדולה וכללית לענין זה שיאמר הכתוב כי ברך אותו השם בבת אחת ששמה בכל. אבל אחרים חדשו בפירוש הכתוב הזה ענין עמוק מאד,] ודרשו בזה סוד מסודות התורה, ואמרו כי בכל תרמוז על ענין גדול, והוא שיש בהקב״ה מדה שתקרא כל, מפני שהוא יסוד הכל, ובה נאמר: אני י״י עושה כל (ישעיהו מ״ד:כ״ד) , והוא שנאמר: ויתרון ארץ בכל היא (קהלת ה׳:ח׳) – יאמר כי יתרון הארץ וטובה הגדול השופע על כל באי עולם בעבור כי בכל היא, והיא המדה השמינית מי״ג מדות. ומדה אחרת תקרא בת נאצלת ממנה, ובה הוא מנהיג את הכל, והיא בית דינו של הקב״ה הנרמז במלת וי״י בכל מקום (בראשית רבה נ״א:ב׳) , והיא שנקראת כלה בספר שיר השירים בעבור שהיא כלולה מן הכל, והיא שחכמים מכנים את שמה כנסת ישראל במקומות רבים בעבור שהיא כניסת הכל.
והמדה הזאת היתה לאברהם כבת, כי הוא איש החסד ויתנהג בזו, ולכך אמרו אחרים כי אין הברכה הזאת שנתברך בכל רומזת על שהוליד בת משרה אשתו או שלא הוליד בת משרה אשתו, אבל היא אומרת ענין גדול שברך אותו במדה שהיא בתוך מדת הכל, ולכן תקרא גם היא כל, כלשון: כי שמי בקרבו (שמות כ״ג:כ״א) . והנה הוא מבורך בשמים ובארץ, ולכך אמר: בי״י אלהי השמים ואלהי הארץ (בראשית כ״ד:ג׳) .
והענין הזה נמצא לרבותינו רמוז בהגדות במקומות רבים כענין שאמרו במדרש חזית (שיר השירים רבה ג׳:י״א) : שאל רבי שמעון בן יוחאי את רבי אליעזר ברבי יוסי: איפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו (שיר השירים ג׳:י״א) , אמר לו: הן, אמר לו: היאך, אמר לו: משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה יותר מדאי והיה קורא אותה בתי, לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, לא זז מחבבה עד שקורא אותה אמי, כך בתחלה חיבב הקב״ה את ישראל וקראן בתי, הדא הוא דכתיב: שמעי בת וראי (תהלים מ״ה:י״א) , לא זז מחבבן עד שקראן אחותי, שנאמר: פתחי לי אחותי רעיתי (שיר השירים ה׳:ב׳) , לא זז מחבבן עד שקראן אמי, שנאמר: הקשיבו אלי עמי ולאומי (ישעיהו נ״א:ד׳) – לאמי כתיב. עמד רבי שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו, אמר לו: אלו לא באתי אלא לשמוע דבר זה מפיך דיי.
ומבואר זה במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה, אמרו בפסוק: אני י״י עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי (ישעיהו מ״ד:כ״ד) – אני כשנטעתי אילן זה להשתעשע בו כל העולם, ורקעתי בו הכל, וקראתי שמו כל, שהכל תלוי בו והכל ממנו יוצא, והכל צריכין לו ובו צופין ולו מחכין, ומשם פורחין נשמות. לבדי הייתי כשעשיתי אותו, ולא יגדל עליו מלאך לאמר אני קדמתי לך, גם בעת שרקעתי ארצי שבה נטעתי ושרשתי אילן זה, ושמחתים ביחד ושמחתי בהם מי אתי שגליתי לו סודי זה. עד כאן.
ועוד שם מבואר: מאי ברוגז רחם תזכור (חבקוק ג׳:ב׳) – אמר בעת שחטאו לך בניך ותכעס עליהם, רחם תזכור. ומאי רחם תזכור, זכור אותו שאמר: ארחמך י״י חזקי (תהלים י״ח:ב׳) , ונתת לו המדה הזאת שהיא שכינתן של ישראל, וזכור בנו שירשה ונתת לו המדה הזאת שהיא שכינתן של ישראל, דכתיב: וי״י נתן חכמה לשלמה (מלכים א ה׳:כ״ו) , וזכור אביהם אברהם דכתיב: זרע אברהם אוהבי (ישעיהו מ״א:ח׳) , ובקרב שנים תודיע (חבקוק ג׳:ב׳) , ומהיכן היתה בת לאברהם, הן דכתיב: וי״י ברך את אברהם בכל, וכתיב: כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו (ישעיהו מ״ג:ז׳) , ההיא ברכה היתה בתו או לא היתה אלא אמו, הן בתו היתה. משל למלך שהיה לו עבד שלם תמים לפניו ונסהו בכמה נסיונות ועמד בכולן, אמר המלך: מה אתן לעבד זה או מה אעשה לו, אלא אצונו לאחי הגדול ליעצו ולשמרו ולכבדו. חזר העבד עם אחיו הגדול ולמד מדותיו, אהבו האח וקראו אוהבי דכתיב: זרע אברהם אוהבי (ישעיהו מ״א:ח׳) . אמר: מה אתן לו או מה אעשה לו, הנה כלי נאה עשיתי ובו מרגליות נאות ואין כמותן והן סגולת המלכים, אתננה לו ויזכה במקומי, הדא הוא דכתיב: וי״י ברך את אברהם בכל. עד כאן.
ואם תבין מה שכתבתי תבין מאמר הנשים הארורות שאמרו: ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים ולהסך לה נסכים חסרנו כל (ירמיהו מ״ד:י״ח) ולמה נכתבה המלה חסרת האל״ף, ותשכיל ותבין דברים רבים סתומים בתורה ובמקרא, ואלו ידע זה המתהדר בסודותיו תאלמנה שפתיו מהלעיג על דברי רבותינו, ולכן כתבתי זה לסכור פי הדוברים על הצדיקים עתק.
אלהי השמים ואלהי הארץ – הקב״ה יקרא אלהי ארץ ישראל, כדכתיב: כי לא ידעו את משפט אלהי הארץ (מלכים ב י״ז:כ״ו) , וכתיב: וידברו על אלהי ירושלם כעל אלהי עמי הארץ (דברי הימים ב ל״ב:י״ט) . ויש בזה סוד, עוד אכתבנו בעזרת השם (רמב״ן ויקרא י״ח:כ״ה) , אבל בפסוק: אשר לקחני מבית אבי (בראשית כ״ד:ז׳) לא נאמר בו אלהי הארץ כי היה בחרן או באור כשדים, וכן אמרו (בבלי כתובות ק״י:) : הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת י״י לאמר לך עבוד אלהים אחרים (שמואל א כ״ו:י״ט) .
פרשת תולדות
ור׳ אברהם משתבש בכאן מאד שאמר: כי בזה הבכורה בעבור שראה שאין לאביו ממון, ורבים יתמהו: כי עזב לו אברהם ממון רב, וכאלו לא ראו מימיהם עשיר גדול בנעוריו בא לידי עוני בזקוניו. והעד: שהיה יצחק אוהב את עשו בעבור צידו, ואלו היה לחם רב בבית אביו והוא נכבד בעיניו לא מכר בכורתו בעבור נזיד, ואם היה אביו בכל יום אוכל מטעמים מה טעם: הביאה לי ציד (בראשית כ״ז:ז׳) . ולמה לא היו ליעקב בגדים חמודות, ולא נתנה לו אמו כסף וזהב לדרך, שאמר: ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש (בראשית כ״ח:כ׳) . ולמה לא שלחה לו הון, והיא אוהבת אותו, כי הוצרך לשמור הצאן. והפסוק שאמר: ויגדל האיש (בראשית כ״ו:י״ג) – קודם זקנתו. ועורי לב יחשבו כי העושר מעלה גדולה לצדיקים, והנה אליהו יוכיח. ועוד ישאלו: למה חסר השם ממון ליצחק, אולי יודיעונו למה חיסר מאור עיניו. ואל ידחונו בקנה של דרש, כי יש לו סוד. ואין לנו לחפש, כי עמקו מחשבות השם, ואין כח באדם להבינם. כל אלו דבריו.
ואני תמה: מי עור עיני שכלו בזה, כי הנה אברהם הניח לו הון רב, ואבד העושר ההוא מיד קודם הענין הזה, ומפני כן בזה את הבכורה. כי הדבר הזה היה בנעוריהם קודם היות לעשו נשים, כאשר יספר הכתוב. ואחרי כן חזר והעשיר בארץ פלשתים, עד כי גדל מאד (בראשית כ״ו:י״ג) , ויקנאו בו שרי פלשתים, ואחרי כן חזר לעניו, והתאוה לציד בנו והמטעמים. ואין אלו רק דברי שחוק. ועוד כי הכתוב אמר: ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו (בראשית כ״ה:י״א) , והברכה תוספת בעושר ובנכסים וכבוד, ואיה ברכתו שאבד הון אביו והעני. ואחרי כן: ואהיה עמך ואברכך (בראשית כ״ו:ג׳) , העשיר והעני, ואם יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים בענין העושר, אין זה באותם שנתברכו מפי הקב״ה, כי: ברכת י״י היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה (משלי י׳:כ״ב) . אבל היו האבות כולם כמלכים, ומלכי הגוים באים לפניהם וכורתים עמהם ברית. וכתיב: וישבעו איש לאחיו (בראשית כ״ו:ל״א) . ואם היה יצחק רע המזל, מאבד נכסי אביו, איכה אמרו: ראו ראינו כי היה י״י עמך (בראשית כ״ו:כ״ח) , וכבר היה בעוכריו. אבל בזוי הבכורה לעשו לאכזריות לבו.
ויתכן: כי פי השנים בבכורה ממשפטי התורה לא היה כן לפנים, רק לנחול מעלת האב ושררתו, ושיהיה לו כבוד ומעלה על צעירו. ולכן היה אומר ליצחק: אני בנך בכורך (בראשית כ״ז:ל״ב) – לומר כי הוא הבכור הראוי להתברך. וכן: כי זה הבכור שים ימינך על ראשו (בראשית מ״ח:י״ח) – להקדימו בברכה. ואולי היה נוטל גם בנחלה יותר מעט, כי דין פי שנים מחדושי משפט התורה.
והציד אשר היה בפיו, כי כן יעשו השרים והמלכים, בוחרים בציד מכל מאכל, וכל העמים יובילו מהם שי למורא. והיה עשו מחניף את אביו להביא כל צידו אל פיו לאכול ממנו כרצונו תמיד, ואהבת האב לבנו הבכור קלה להביא. ומה שאמר לברך אותו אחר עשות לו המטעמים, איננו שכר האכילה ושוחד בהם, אבל רצה ליהנות ממנו שתהיה נפשו קשורה בנפשו בעת ההנאה ויברך אותו בחפץ מלא ורצון שלם. או שהיה יודע בנפשו כי אחרי האכילה היתה מתענגת ושמחה, ויחול עליה רוח הקודש, כענין: ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים (מלכים ב ג׳:ט״ו) .
ולא נתנו ביד יעקב הון כי בורח היה, ובלא ידיעת אחיו יצא מן הארץ לבדו, ואלו נתנו לו הון ועבדים וגמלים היו מוסיפים בו קנאה לארוב לו ולהרגו. ורבותינו אמרו (בראשית רבה ס״ח:ב׳) שגזלוהו ממנו. ומי אמר לו שלא היו ליעקב בגדים חמודות שש ומשי ורקמה. אבל הכתוב אמר, כי עשו בלכתו השדה לצוד היה מחליפם בבגדי הציד, ומפני שיצחק ימשש תמיד בבנו ובבגדיו הלבישה אותם את יעקב פן יכירנו בהם. והלא אתה רואה שעשה כן: וירח את ריח בגדיו (בראשית כ״ז:כ״ז) , כי היה משים אותם בתוך נרד וכרכום כענין שכתוב: מור ואהלות קציעות כל בגדותיך (תהלים מ״ה:ט׳) . והיו הבשמים צומחים בארץ ישראל, ועל כן אמר: כריח שדה, כי בעבור היותו איש שדה הריחו בגדיו מהם, או ריח ציצי האילנות, כמו שאמרו רבותינו (בבלי תענית כ״ט:) : כריח שדה של תפוחים.
והשאלה על מאור עיניו שאלת עורי לב, כי אם היתה סבה מאת השם הנה היא כדי שיברך את יעקב. והוא סיפור הכתוב: ותכהינה עיניו מראות ויקרא את עשו (בראשית כ״ז:א׳) . ועל דרך הפשט, איננו רק מנהג הזקנה, וטעמו: ויהי כי זקן יצחק וכי תכהינה עיניו בזקנותו קרא את עשו. והנה ביעקב: ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות (בראשית מ״ח:י׳) , וכתיב באחיה השילוני: כי קמו עיניו משיבו (מלכים א י״ד:ד׳) , ויספר במשה רבינו פלא: לא כהתה עינו (דברים ל״ד:ז׳) .
והנראה אלי בדעת רבותינו: שלמד אברהם אבינו כל התורה כולה ברוח הקדש, ועסק בה ובטעמי מצותיה וסודותיה, ושימר אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה, ושמירתו אותה היה בארץ בלבד. ויעקב בחוצה לארץ נשא האחיות, וכן עמרם. כי המצות משפט אלהי הארץ הן, אף על פי שהוזהרנו בחובת הגוף בכל מקום, וכבר רמזו רבותינו הסוד הזה (ספרא ויקרא כ״ה:ל״ח) , ואני אעירך בו בעזרת השם ( רמב״ן ויקרא י״ח:כ״ה , רמב״ן דברים י״א:י״ח ). והמצבה מצוה שנתחדשה בזמן ידוע, כמו שדרשו (ספרי דברים ט״ז:כ״ב) באשר שנא י״י אלהיך (דברים ט״ז:כ״ב) – ששנאה אחרי היותה אהובה בימי האבות. וביוסף דרשו (בראשית רבה צ״ב:ד׳) שהיה משמר את השבת אפילו במצרים, מפני שהוא שקול כנגד כל המצות לפי שהוא עדות על חדוש העולם. והיה עושה כן ללמד לבניו אמונת בריאת העולם, להוציא מלבם כונת עבודה זרה ודעות המצרים, וזאת כונתם.
ועל דרך הפשט תאמר: שיהיה משמרתי – אמונת האלהות, שהאמין בשם המיוחד ושמר זה משמרת בלבו, וחלק בה על עובדי עבודה זרה, וקרא בשם י״י להשיב רבים לעבודתו. מצותי – ככל אשר צוהו בלך לך מארצך, ועולת בנו, וגרישת האמה ואת בנה. חוקותי – ללכת בדרכי השם להיות חנון ורחום עושה צדקה ומשפט ולצוות את בניו ואת ביתו בהם. ותורותי – המילה בעצמו ובניו ועבדיו, ומצות בני נח כולם, שהם תורה להם.
פרשת ויצא
ויש בענין סוד ממה שאמרו: (בבלי כתובות ק״י:) כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה.
ועל דרך האמת: יאמר המלאך הזה: אנכי האל בית אל, וכן: ויקרא למקום אל בית אל (בראשית ל״ה:ז׳) , כמו שאמר: ציון קדוש ישראל (ישעיהו ס׳:י״ד) . ויונתן בן עוזיאל אמר: קדיש בשמי מרומא בית שכינתיה (תרגום יונתן ישעיהו ו׳:ג׳) והוא המלאך הגואל (בראשית מ״ח:ט״ז) . וכן: בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י״ב:ז׳) , והמשכיל יבין.
וטעם אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר – כי אתה נדרת להיות עובד לשם המיוחד בארץ הנבחרת ולהיות לך האבן בית אלהים ולהוציא שם מעשרותיך, ואם תאחר נדריך עוד יקצוף האלהים על קולך (קהלת ה׳:ה׳) .
ועל דרך האמת: יבא הלשון כפשוטו ומשמעו, והוא מדת הדין של מעלן, וממנו אמר הכתוב: אחר ישובו בני ישראל ובקשו את י״י אלהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל י״י ואל טובו באחרית הימים (הושע ג׳:ה׳) – יאמר כי יבקשו הרחמים ומדת הדין של מטה, ויביאו פחד יצחק אל השם ואל טובו הנזכרים.
ויוכח אמש – לשון תוכחה, ולא לשון הוכחה, זה לשון רבינו שלמה.
ויותר נכון לשון הוכחה, כי אמר למעלה: ויוכיחו בין שנינו (בראשית ל״א:ל״ז) , ואמר עתה: כי האלהים היודע הנסתרות הוא הוכיח בין שניהם. ולכך לא אמר: ויוכח אותך אמש.
פרשת וישלח
ועל דרך האמת: הוא כמדרש רבותינו שדרשו במסכת מגלה (בבלי מגילה י״ח.) : מנין שקראו הקב״ה ליעקב אל, שנאמר: ויקרא לו אל אלהי ישראל.
ויש בענין הזה סוד גדול הזכירוהו עוד בבראשית רבה (בראשית רבה ע״ט:ח׳) בלשון אחר. אמר לו: אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים. ירמוז למה שהם אומרים תמיד שאיקונין של יעקב חקוקה בכסא הכבוד, והכונה שהשכינה שורה בארץ ישראל. והמשכיל יבין.
ועל דרך האמת: עלה מעליו אלהים במקום המדבר עמו, כענין שנאמר: ברוך כבוד י״י ממקומו (יחזקאל ג׳:י״ב) , ויאמר מה שהזכירו החכמים: האבות הן הן המרכבה (בראשית רבה פ״ב:ו׳) .
פרשת וישב
והנראה בעיני: כי מנהג הזקנים שיקח אחד מבניו הקטנים להיות עמו לשרתו, והוא נשען על ידו תמיד לא יפרד ממנו, והוא נקרא לו בן זקוניו בעבור שישרת לזקוניו. והנה לקח יעקב את יוסף לדבר הזה והיה עמו תמיד, ועל כן לא ילך עם הצאן ברעותם במקום רחוק. ואנקלוס שאמר ׳בר חכים׳, ירצה לומר שהיה בן דעת וחכם בעיני אביו, וטעמו כטעם זקנים. ותרגם בילד זקונים בר סבתין, כי לא אמר הכתוב בכאן ׳כי בן זקונים היה׳, אבל אמר הוא לו שהיה כן בעיניו. [וזאת כונתם באמרם כל מה שלמד משם ועבר מסר לו (בראשית רבה פ״ד:ח׳) , לומר שמסר לו חכמות וסתרי תורה ומצאו משכיל ובעל סוד בהם, כאלו היה זקן ורב ימים.]
ואין זה אמת כי במצות התורה נאמר גם כן: יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל (דברים כ״ה:ו׳) , ואין היבם מצווה לקרא שם בנו כשם אחיו המת, ואמר בבועז: וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו (רות ד׳:י׳) , ותקראנה אותו עובד (רות ד׳:י״ז) , לא מחלון. ועוד, שאמר וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע (בראשית ל״ח:ט׳) , ומה הרעה אשר תבא אליו עד כי השחית זרעו מפניה אם יקרא שם בנו כשם אחיו המת, ורוב בני אדם מתאוים לעשות כן. ולא אמר הכתוב ׳ויאמר אונן׳ אבל וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע (בראשית ל״ח:ט׳) כי ידיעה ברורה היתה לו בזה שלא יהיה לו הזרע. אבל הענין סוד גדול מסודות התורה בתולדת האדם, ונכר הוא לעיני רואים אשר נתן להם השם עינים לראות ואזנים לשמוע, והיו החכמים הקדמונים קודם התורה יודעים כי יש תועלת גדולה ביבום האח והוא הראוי להיות קודם בו ואחריו הקרוב במשפחה כי כל שארו הקרוב אליו ממשפחתו אשר הוא יורש נחלה יגיע ממנו תועלת, והיו נוהגים לישא אשת המת האח או האב או הקרוב מן המשפחה ולא ידענו אם היה מנהג קדמון לפני יהודה.
ובבראשית רבה (בראשית רבה פ״ה:ה׳) אמרו: כי יהודה התחיל במצות יבום תחלה, כי כאשר קבל הסוד מאבותיו נזדרז להקים אותו, וכאשר באתה התורה ואסרה אשת קצת הקרובים, רצה הקב״ה להתיר איסור אשת האח מפני היבום, ולא רצה שידחה מפניו איסור אשת אחי האב והבן וזולתם כי באח הרגל הדבר ותועלתו קרובה ולא בהם כמו שהזכרתי. והיה נחשב לאכזריות גדולה באח כאשר לא יחפוץ ליבם, וקוראים אותו בית חלוץ הנעל (דברים כ״ה:י׳) כי עתה חלץ מהם וראוי הוא שתעשה המצוה בחליצת הנעל, וחכמי ישראל הקדמונים מדעתם הענין הנכבד הזה הנהיגו לפנים בישראל לעשות המעשה הזה בכל יורשי הנחלה באותם שלא יהיה בהם איסור השאר וקראו אותו גאולה, וזהו ענין בועז וטעם נעמי והשכנות, והמשכיל יבין.
ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר קצ״ו) יזכיר סוד בשם אלה הילודים, אמרו: איקרי זרח על שם החמה שהיא זורחת תמיד, ופרץ על שם הלבנה שנפרצת לעתים ונבנית לעתים. והרי פרץ הוא הבכור וחמה גדולה על הלבנה? לא קשיא, דהכתיב: ויתן יד (בראשית ל״ח:כ״ח) וכתיב ואחר יצא אחיו (בראשית ל״ח:ל׳) . והנה לדעתם היה שם הלבנה לפרץ מפני מלכות בית דוד, והיו תאומים כי הלבנה מותאמת בחמה, והנה פרץ תאום לזרח הנותן יד, והוא בכור בכח עליון כמו שאמר: גם אני בכור אתנהו (תהלים פ״ט:כ״ח) , וזהו מאמרם (בבלי ר״ה כ״ה.) בקדוש החדש: דוד מלך ישראל חי וקיים, והמשכיל יבין.
פרשת מקץ
ולשון אחר דרשוהו שם בבראשית רבה: אמרו רבי יהושע בן לוי פתר קרייא בגליות ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש זה הקב״ה, שנאמר: י״י איש מלחמה (שמות ט״ו:ג׳) , וכתיב: ויתן אותם לרחמים (תהלים ק״ו:מ״ו) , ושלח לכם את אחיכם – אלו השבטים, אחר ואת בנימין – זה יהודה ובנימין, ואני כאשר שכלתי – בחורבן ראשון, שכלתי – בחורבן שני, לא אשכל עוד. זה לשונם ז״ל. והכונה כי ירידת יעקב למצרים ירמוז לגלותינו ביד אדום, כאשר אפרש (רמב״ן בראשית מ״ז:כ״ח) . וראה הנביא הענין מתחלתו, והתפלל סתם לשעה ולדורות, והכתוב זה כפי מדרשם יש לו סוד גדול, כי אמר: ואל שדי במדת הדין יתן לכם רחמים, שלפניו יעלה אתכם ממדת הדין למדת רחמים. והמשכיל יבין.
ואני כאשר שכולתי שכלתי – ואני עד שובכם אהיה שכול מספק, כאשר שכלתי – מיוסף ומשמעון, שכלתי – מבנימין. לשון רבינו שלמה.
והנכון שהוא אומר לא תוכלו להוסיף עלי שכול, כי כבר שכלתי, יתנחם מכל הבא עליו ביתרון כאבו על יוסף. וכמוהו: וכאשר אבדתי אבדתי (אסתר ד׳:ט״ז) . כלומר כבר אני אבודה ואם ימיתני לא יוסיף עלי אבדן.
פרשת ויגש
ואיננו מספיק, שהראוי לומר לאלהי אבותיו בלי שייחד אדם, כמו שאמר: האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק (בראשית מ״ח:ט״ו) , ובתפלתו אמר: אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק (בראשית ל״ב:י׳) , או יאמר: ויזבח זבחים לי״י, כמו שאומר באברהם: ויבן מזבח לי״י (בראשית י״ב:ז׳) , ומה צרך לפרש בו יותר. אבל הפסוק הזה יש בו סוד יגלו אותו לנו שם בבראשית רבה (בראשית רבה צ״ד:ה׳) , כי כאשר בא יעקב לרדת מצרימה ראה כי הגלות תתחיל בו ובזרעו, ופחד ממנו וזבח זבחים רבים לפחד אביו יצחק, שלא תהא מידת הדין מתוחה כנגדו. ועשה זה בבאר שבע שהוא בית תפלה לאבותיו, ומשם נטל רשות בלכתו לחרן.
ואמר הכתוב זבחים להודיע שלא היו עולות כאבותיו כי אברהם עולות הקריב. ורבותינו אמרו (בבלי זבחים קט״ז.) לא הקריבו בני נח שלמים, עולות הקריבו. ובנח כתוב מפורש: ויעל עולות במזבח (בראשית ח׳:כ׳) , אבל יעקב, מפני פחד י״י, הקריב שלמים להשלים אליו כל המדות, כמו שדרשו (ספרא ויקרא ט״ז:א׳) : שלמים שמטילין שלום בעולם. והנה היתה תחלת כונתו במדת הגבורה שהיא הקרובה אליו, וזהו הטעם שהזכירו בבראשית רבה (בראשית רבה צ״ד:ה׳) שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו. והוא הטעם שאמרו שם בלשון אחר: בתחלה שואלין בשלום התלמיד ואחר כך שואלין בשלום הרב.
וראיתי במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר קל״ה) כלשון הזה: וישבע יעקב בפחד אביו יצחק (בראשית ל״א:נ״ג) וכי יש אדם שישבע כך באמונת פחד אביו, אלא עדיין לא נתן ליעקב כח ונשבע בכח שנתן לאביו, שנאמר: וישבע יעקב בפחד אביו יצחק (בראשית ל״א:נ״ג) . ומאי נינהו הוא דכתיב ביה: ותפל אש י״י ותאכל את העולה (מלכים א י״ח:ל״ח) , וכתיב: כי י״י אלהיך אש אכלה הוא וגו׳ (דברים ד׳:כ״ד) . עד כאן במדרש. ומדבריהם נלמוד, שמפני כן לא אמר ויזבח זבחים לי״י, לפי שעתה כבר זכה יעקב בחלקו, שנאמר: תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם (מיכה ז׳:כ׳) , והוצרך לפרש, והנה בזכות הקרבנות נראה אליו אלהי יצחק אביו במראות הלילה במדת הדין רפה, זהו שאמר: אלהים במראות הלילה (בראשית מ״ו:ב׳) , והוא מה שאמר: אנכי האל אלהי אביך (בראשית מ״ו:ג׳) , כי הוא האל בית אל אשר אמר לו בחרן: אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה (בראשית ל״א:י״ג) . והוא אלהי אביך, הוא השם והיא המדה והבטיחו שלא יירא במצרים, כי יזכה בדינו ויגאל אחר ענוי. וזהו טעם: ואנכי אעלך גם עלה (בראשית מ״ו:ד׳) .
וכתב הרב במורה הנבוכים (מורה נבוכים א׳:כ״ז) כי תרגום אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה (בראשית מ״ו:ד׳) – אנא איחות עמך ואנא אסקינך. ונפלא הרב בזה על דעת אנקלוס, ואמר כי אנקלוס שם כל מאדו להרחיק הגשמות בכל ספור אשר בתורה, וכל אשר ימצא מאלו השמות המורים על מין ממיני התנועה, ישים ענין התנועה לכבוד נברא או לשמירה מהאל. ומתרגם וירד י״י (שמות י״ט:כ׳) : ואיתגלי י״י, ארדה נא ואראה (בראשית י״ח:כ״א) : איתגלי כען ואיחזי. ואם כן, למה תרגם כאן: אנא איחות. ופירש הרב כי בעבור שאמר בתחלת הענין: ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה (בראשית מ״ו:ב׳) , לא היה קשה לאנקלוס לספר המאמר כאשר נאמר במראות הלילה, כי הוא ספור אמירה לא סיפור מעשה שהיה. כי יש הפרש גדול בין מה שיאמר בחלום או במראות הלילה, ובין מה שיאמר במחזה ובמראה, ובין מה שיאמר בדבר מוחלט: ויהי דבר י״י אלי לאמר, או: ויאמר י״י אלי לאמר (דברים ב׳:ב׳) , אלו דבריו.
וכן אמר (מורה נבוכים א׳:מ״ז) : שהרחיק אנקלוס השמיעה בכל מקום, וישים פירושה הגעת הדבר ההוא לבורא, או קבול תפלה. ויתרגם שמיע קדם י״י (אונקלוס בראשית כ״ט:ל״ג) , וקבלא איקביל קבילתיה (אונקלוס שמות כ״ב:כ״ב) . ואם כן הדבר כדברי הרב, למה יברח אנקלוס מן התנועה, וירחיק השמיעה גם כן מיראתו שתורה על גשמות, ולא יברח מן האמירה ומן הדבור ולא מן הקריאה בשום מקום, בין בחלום, בין במראה, בין במאמר מוחלט. כי בכולן יתרגם: ואמר י״י, ומליל י״י, וקרא י״י למשה, והיא גם היא תורה על גשמות. והיה לו לתרגם: ויתאמר מן קדם י״י, או: ואמר יקרא די״י, או: ויתרעי י״י, כפי הראוי בענין, כמו שפירש הרב בדבור ובאמירה (מורה נבוכים א׳:ס״ד) .
ולמה ירחיק השמיעה, ולא ירחיק הראיה, שתרגם אותה: וחזא י״י. ואשר אמר הרב (מורה נבוכים א׳:מ״ז) : כי יורה על ענין השגת שכל כאשר יורה על השגת העין, כל שכן שהוא זה בשמיעה. כי היא תאמר על ההשגה בשכל וברצון ברוב מקומות, כמו: וישמע אברם לקול שרי (בראשית ט״ז:ב׳) , שמע קול תחנוני (תהלים כ״ח:ב׳) , גם כי תרבו תפלה אינני שומע (ישעיהו א׳:ט״ו) , הנה שמוע מזבח טוב (שמואל א ט״ו:כ״ב) , והיה אם שמע תשמע בקול י״י אלהיך (דברים כ״ח:א׳) , וכן לב שומע (מלכים א ג׳:ט׳) , וכן רובם. והנה אנקלוס לא היה לו לירוא מן השמיעה, שלא תורה רק על קבלת דבר והרצון בו, ולא ברח מן הראיה בשום מקום, אבל תרגם אותה כפשוטה בכל מקום שהדבר מושג בראייה בלבד, אבל כאשר איננו מושג בראות בלבד והוא צריך השגחה והתבוננות, יתרגם כפי הראוי בו, כאשר אמר: כי ראה י״י בעניי (בראשית כ״ט:ל״ב) , ראה ראיתי את עני עמי (שמות ג׳:ז׳) , וירא אלהים את בני ישראל (שמות ב׳:כ״ה) שאין הראייה בהם שיראה את גופם, אבל שישגיח בענינם וידע אותו. וזה דרכו בכל התורה, לא כטעם שעלה בדעת הרב ונשתבש בידו. [רצה בזה למה שאמר פרק מ״ח (מורה נבוכים א׳:מ״ח) : וירא ה׳ כי רבה רעת (בראשית ו׳:ה׳) , והשני מקומות האחרים ( בראשית ו׳:י״ב , בראשית כ״ט:ל״א ) שתרגם אותם: וחזא אליו, ולא השלים אותו.]
ובלשון העברה כנה אנקלוס ותרגם ויעבר י״י על פניו (שמות ל״ד:ו׳) – ואעבר י״י שכינתיה על אפוהי, שיהיה הדבר העובר נברא לדעתו. ולא יזכיר לשון תנועה בבורא כפי מה שהזכיר הרב, ואם כן, איך תרגם י״י אלהיך הוא עובר לפניך (דברים ל״א:ג׳) – י״י אלהך הוא עבר קדמך, והנה זה מין תנועה בספור מעשה, ולא יירא ממנו אנקלוס. וכן בפסוק וירא ישראל את היד הגדולה (שמות י״ד:ל״א) תרגם בו: וחזא ישראל ית גבורת ידא רבתא, טיפל בו הגבורה מפני לשון אשר עשה, והשאיר בו ידא רבתא, ולא היה ירא ומתפחד מן היד, ולא יכנה אותה כלל. וכן נהג בתרגום כתובים באצבע אלהים (שמות ל״א:י״ח) – באצבעא די״י. ומה שתירץ בו הרב (מורה נבוכים א׳:ס״ה) , כי ישים אנקלוס האצבע כלי נברא אשר פתח הלוחות בחפץ הבורא, איננו אמת, כי הנה מימינו אש דת למו (דברים ל״ג:ב׳) כתב: ימיניה, ולא פחד מן הימין הכותבת שתורה על גשמות, וכן מן האצבע. ועוד תרגם (אונקלוס שמות ט״ו:י״ב) : ארימת ימינך, ואמר (אונקלוס שמות ט״ו:ו׳) : ימינך י״י תברת שנאה, ואמר (אונקלוס שמות ט״ו:ח׳) : ובמימר פומך, ותרגם: ידך החזקה (דברים ג׳:כ״ד) – ית ידך תקיפא, ואמר (אונקלוס דברים ד׳:ל״ד) : בידא תקיפא ובדרעא מרממא, וכן: ותאחז במשפט ידי (דברים ל״ב:מ״א) – ותתקיף בדינא ידי, וכן תרגם (אונקלוס דברים י״א:י״ב) : תדירא עיני י״י אלהך בה מרישא דשתא.
והנה ביעקב כתיב בתחלת הענין: ויחלום והנה סולם מוצב ארצה (בראשית כ״ח:י״ב) , ופחד אנקלוס ממנו ותרגם: והא יקרא די״י מעתד עילוהי, ולא תרגם: והא י״י בעבור שהוא בחלום. ותרגם: והנה אנכי עמך (בראשית כ״ח:ט״ו) : והא מימרי בסעדך, ולא אמר: והא אנא עמך, כמו שתרגם: אנא איחות עמך, ואף על פי שהוא ספור דבר שנאמר בחלום, כמוהו בשוה. ותרגם: ואנכי אהיה עם פיך (שמות ד׳:י״ב) – ואנא אהא עם פומך, ואמר בויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות (שמות ג׳:י״ב) – ארי יהא מימרי עמך. ועוד נזהר אנקלוס בחלומות, ותרגם: ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה (בראשית כ׳:ג׳) , ויבא אלהים אל לבן בחלום הלילה (בראשית ל״א:כ״ד) – ואתא מימר מן קדם י״י. ואם תאמר שחשש שלא תהא הביאה קודמת לחלום, ויחשוב בה שהיא ממש, הנה בשלמה כתיב: בגבעון נראה י״י אל שלמה בחלום הלילה (מלכים א ג׳:ה׳) , ותרגם יונתן בן עזיאל אותו: איתגלי י״י לשלמה. ואם הדבר נאמר בחלום יספרו אותו כאשר נאמר בחלום ההוא, ולא יקשה עליהם אף על פי שהוא מאמר יורה על הגשמות, כי היותו בחלום יתרץ להם שאינו ממש, גם כן הדבר שיאמר כי הוא נראה בחלום ראוי שיספרו אותו באשר הוא, כי מה שנאמר בו שהוא בחלום הלילה ילמד שאינו ממש, אבל הוא חלום שנדמה לו ממנו כן. ואל תחשוב שהיה זה ליונתן בן עזיאל מפני שלא יאמר בארמית לשון ראיה בחלומות, כי וארא בחלומי (בראשית מ״א:כ״ב) מתורגם: וחזית, ובנבוכדנצר חזה הוית (דניאל ב׳:ל״א) .
וכן תרגם אנקלוס: לא עלינו תלונותיכם כי על י״י (שמות ט״ז:ח׳) : אלהין על מימרא די״י, ואין כאן יראה ופחד מן הגשמות. וכן: וידבר העם באלהים ובמשה (במדבר כ״א:ה׳) : ואיתרעם עמא על מימרא די״י, וכן ביני וביניכם (בראשית ט׳:י״ב) , ובין אלהים ובין כל נפש חיה (בראשית ט׳:ט״ז) – בין מימרי (אונקלוס בראשית ט׳:י״ב) , ומימרא די״י (אונקלוס בראשית ט׳:ט״ז) , וכיוצא בהן הרבה. וכן תרגם: יצף י״י (בראשית ל״א:מ״ט) – יסך מימרא די״י, אלהים עד (בראשית ל״א:נ׳) – מימרא די״י סהיד, ואין לו בהן יראת הגשמות. וגם אין למימרא ענין בכאן שיאמר בו שיצפה ויעיד, וכן השבעה לי באלהים (בראשית כ״א:כ״ג) – קיים לי במימרא די״י, ואין הנשבעים מזכירין אני נשבע במאמר אלהים, וכיוצא באלו רבים לאנקלוס. וסודם ידוע למשכילים.
וכן בלשון עמידה אמר הרב (מורה נבוכים א׳:כ״ז) : ששם יונתן בן עזיאל כונתו לפרש בו קיום, ולכך תרגם ועמדו רגליו (זכריה י״ד:ד׳) : ואיתגלי גבורתיה, וכן יתרגם כל דבר עסק ותנועה גבורתא. והנה אנקלוס לא יתירא מלשון עמידה, ותרגם הנני עומד לפניך שם על הצור (שמות י״ז:ו׳) : הא אנא קאים קדמך תמן על טינרא.
ומה שאמר הרב (מורה נבוכים א׳:כ״ז) : כי אנקלוס ישים ענין התנועה גלוי השכינה והראות כבוד נברא. הנה אנקלוס מן הכבוד יברח מלתת בו כלשונות האלה, ויתרגם וירא כבוד י״י אל כל העדה (במדבר ט״ז:י״ט) : ואיתגלי יקרא די״י, כמו שיאמר ואיתגלי י״י (אונקלוס שמות י״ט:כ׳) , ולא יתרגם: ואיתחזי יקרא די״י. וכן תרגם במלאכים: ואתגלי (אונקלוס שמות ג׳:ב׳) . ואם ידבר אנקלוס במלאכים ובכבוד נברא בעניני הגשמות כמו שאמר הרב (מורה נבוכים א׳:כ״ו) , היה ראוי שלא יתירא מן הראיה שיראם האדם, ויתרגם בהן ואתחזי, כמו שעשה: כי ראיתי אלהים פנים אל פנים (בראשית ל״ב:ל״א) : ארי חזיתי מלאכיא די״י. וחס ושלום שיהיה הדבר הנקרא שכינה כבוד נברא, חוץ מהשם הנכבד ית׳, כאשר חשב הרב כאן ובפרקים רבים מספרו. והוא תרגם: אם אין פניך הולכים (שמות ל״ג:ט״ו) : אם לית שכינתך מהלכא ביננא, ומשה לא יחפוץ בלכת עמו כבוד נברא, שכבר אמר לו: הנה מלאכי ילך לפניך (שמות ל״ב:ל״ד) , ולא היה מתרצה בכך, אבל היה מבקש שילך עמו האל בעצמו ובכבודו (שמות ל״ג:ט״ו-ט״ז) . וכן אחר ששמע השם בקולו ואמר לו: גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה (שמות ל״ג:י״ז) , אמר משה: ילך נא אדני בקרבנו (שמות ל״ד:ט׳) : יהך כען שכינתא די״י ביננא. וכן תרגם: לא תוכל לראות את פני (שמות ל״ג:כ׳) : לא תיכול למיחזי אפי שכינתי ארי לא יחזינני אינשא, ואמר יונתן בן עזיאל: בריך יקרא די״י מאתר בית שכנתיה (תרגום יונתן יחזקאל ג׳:י״ב) . ואם הכבוד הזה ירצה בו הכתוב עצם הבורא ואימתו, ויהיה כמו: הראני נא את כבודך (שמות ל״ג:י״ח) , שפירש בו הרב כן ( מורה נבוכים א׳:נ״ג , ס״ג ), הנה הזכיר בו אתר ובית ושכינה. ואם יאמר שהוא כבוד נברא כדעתו של הרב בוכבוד י״י מלא את המשכן (שמות מ׳:ל״ה) וזולתו, איך יקבעו בו ברוך והמברך ומתפלל לכבוד נברא כעובד עבודה זרה. ובדברי רבותינו דברים רבים יורו על שם השכינה שהוא האל ית׳.
אבל הענינים האלה לאנקלוס ויונתן בן עזיאל דברים ידועים בקבלה וסודם ליודעים חן. ובמעמד הר סיני יתרגם אנקלוס כל מלת אלהים הנזכרת בפרשה: יקרא או מימרא די״י, וכאשר תזכיר הפרשה השם המיוחד, לא יאמר כן. והכל בהשגחה ובחכמה ממנו. ועוד אזכיר זה בע״ה ית׳ (רמב״ן שמות כ׳:ט״ו) . [ומה שתרגם אנקלוס: וידבר אלהים את כל הדברים האלה (שמות כ׳:א׳) – ומליל י״י, טעמו בזה משום שנאמר פנים בפנים דבר י״י אל כל קהלכם ( דברים ה׳:ד׳ , י״ח ) והמשכיל יבין.]
אבל מה שאמר כאן: אנא איחות עמך, רצה לרמוז בו מה שאמרו (מכילתא דרבי ישמעאל שמות ט״ו:ב׳) : גלו למצרים שכינה עמהם, שנאמר: אנכי ארד עמך מצרימה (בראשית מ״ו:ד׳) , גלו לעילם שכינה עמהם, שנאמר: ושמתי כסאי בעילם (ירמיהו מ״ט:ל״ח) . והנה האמירה והירידה שוים, כמו שפירשתי למעלה, ולא היה יכול לתרגם אלא כן בשום פנים כאשר רמזתי. אבל שם ביעקב לא יתכן לתרגם: והא אנא עמך, בעבור כי שם כתיב: והנה י״י נצב עליו (בראשית כ״ח:י״ג) , והמשכיל יבין. ומפני שמצא אנקלוס שאינו כפשוטו ממש, ברח ממנו ועשאו ענין עזר בלבד, ואמר: מימרי בסעדך, ולא אמר: ממרי עמך, כמו שאמר במשה (אונקלוס שמות ג׳:י״ב) . והאל יראנו נפלאות מתורתו.
והזכיר הכתוב ער ואונן עם שמות בני ישראל הבאים מצרימה לסוד ידוע מדברינו שכתבנו כבר (רמב״ן בראשית ל״ח:ח׳) , והמשכיל יבין זה וטעם כל הפסוק. וכן הזכירם בפקודים: בני יהודה ער ואונן וימת ער ואונן בארץ כנען ויהיו בני יהודה למשפחותם (במדבר כ״ו:י״ט-כ׳) , ובדברי הימים מנאם במספר, אמר: בני יהודה ער ואונן ושלה שלשה יולד לו מבת שוע הכנענית, ותמר כלתו ילדה לו את פרץ ואת זרח כל בני יהודה חמשה (דברי הימים א ב׳:ג׳-ד׳) .]
פרשת ויחי
ויתכן שיהיה הרועה אותי מגזרת: רעך ורע אביך אל תעזוב (משלי כ״ז:י׳) , כי במדה ההיא שלום ורעות. והמלאך הגואל הוא העונה אותו בעת צרתו, ושאמר לו: אנכי האל בית אל (בראשית ל״א:י״ג) , והוא שנאמר עליו: כי שמי בקרבו (שמות כ״ג:כ״א) , ולכך אמר: בקרב הארץ. והרי זה מבואר למשכיל, ואל יקשה עליו מעודי עד היום הזה עם מה שכתבנו בפסוק: ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק (בראשית מ״ו:א׳) , כי מעודו ינחהו בדרך אמת, אבל לא נתיחד לו המדה עד שובו לארץ אבותיו מפני היותו בחוצה לארץ, גם בעבור שהוצרך להתנהג עם לבן בדרך פתלתול, ואיננו דרך האמת.
וטעם: בחרבי ובקשתי כי הארץ לא תכבש להם רק בחרב ובקשת, ירמוז למה שאמר הכתוב: לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת י״י היתה לחזק לבם לקראת ישראל למלחמה למען החרימם (יהושע י״א:י״ט-כ׳) , וייחס החרב והקשת אליו, כי זכותו היא העושה עמם מלחמה, והוא הנלחם להם לא הם עצמם, וכענין שאמר הכתוב: כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם (תהלים מ״ד:ד׳) , וזהו בזכות האבות. [כי על דרך האמת: ימינך – לאברהם, וזרועך – ליצחק, ואור פניך – ליעקב.]
וקרוב אלי עוד: שעשה יעקב כדרך שיעשו הנביאים, נטה ידו בחרב כנגד ארץ האמורי, וזרק שם חצים להיותה נכבשת לבניו, כענין שעשה אלישע: וישם ידיו על ידי המלך ויאמר אלישע ירה ויור (מלכים ב י״ג:ט״ז-י״ז) . ואף על פי שלא סיפר הכתוב כן ירמזנו בפסוק הזה. ויתכן שזה טעם אמרו: לקחתי כי מאז לוקחה הארץ לפניו.
ועל דרך האמת: הברכה הזאת דומה לברכה אשר ברך למעלה את הנערים, כי אביר יעקב הוא אלהי אמת, ולא בא בכתוב אביר אברהם או יצחק וזולתם, רק אביר יעקב, או אביר ישראל (ישעיהו א׳:כ״ד) הוא יעקב. והנה מידי אביר יעקב הגדולה והגבורה, משם, מידי אביר יעקב זאת היתה לו מאת הקב״ה שהוא אביר יעקב רועה אבן ישראל, היא האבן הראשה שהיתה לראש פינה (תהלים קי״ח:כ״ב) מאת י״י, ונקרא אבן ישראל, כמו שאמרו חכמים: כנסת ישראל. וטעם אבן – שהוא בבנין משלים הכל, וענין רועה – כי העז בגבורה מתעלה בימינו של הקב״ה, כדכתיב: וקרנים מידו לו ושם חביון עוזו (חבקוק ג׳:ד׳) – כלומר ושם בימינו חביון העז, וחביון הוא הכח המתעלה הנחבא במקום אצילותו. וזהו שנאמר: וכנה אשר נטעה ימינך (תהלים פ׳:ט״ז) .
מאל אביך – האלהים הרועה אותי (בראשית מ״ח:ט״ו) . ואת שדי ויברכך – ודעת הברכה כי מידי אביר יעקב, מן החסד שרועה אבן ישראל, ומאלהי אביו יפק רצון, ויבא עזרו, ועם שדי תהיה ברכתו. והנה הוא מבורך בשמים ובארץ, וזה טעם: ברכות אביך גברו על ברכת הורי כי הבנין שלם בו. כך העליתי הענין הזה ממדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (עיין ספר הבהיר קצ״ג:קמ״ח). והמשכיל יבין.
שמות
וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב״ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלות אבותם, שהיה סוד אלוה עלי אהליהם, והם הם המרכבה, ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד י״י מלא אותו תמיד.
פרשת שמות
וירא אלהים את בני ישראל – פירש ר׳ אברהם: כי ראה החמס שהיו מצרים עושים להם בגלוי, וידע אלהים – העשוי להם בסתר.
ורבינו שלמה פירש: וידע אלהים – נתן עליהם לב ולא העלים עינו מהם.
ונכון הוא על דרך הפשט, כי מתחלה היה מסתיר את פניו מהם והיה לאכול, ועתה שמע אלהים נאקתם וראה אותם, לומר שלא הסתיר פניו עוד מהם, וידע את מכאובם וכל הנעשה להם, [ואת כל הצריך להם. וכמוהו: ואתה את עבדך ידעת (דברי הימים א י״ז:י״ח) .] והאריך הכתוב להזכיר טענות רבות בגאולתם: וישמע אלהים את נאקתם, ויזכור אלהים את בריתו (שמות ב׳:כ״ד) , וירא אלהים, וידע אלהים, כי ידעתי את מכאוביו (שמות ג׳:ז׳) . כי אף על פי שנשלם הזמן שנגזר עליהם לא היו ראויים להגאל, כמו שמפורש על ידי יחזקאל (יחזקאל כ׳:ח׳) , אלא מפני הצעקה קבל תפלתם ברחמיו.
ועל דרך האמת: יש בכתוב הזה סוד גדול מסתרי התורה, לומר כי עלה ענינם למאור פניו וקרב אותם אל הדעת, כענין: בקרב שנים תודיע ברוגז רחם תזכור (חבקוק ג׳:ב׳) . ולכן יאריך הכתוב בזה אחרי שאמר כבר וישמע אלהים, ויזכור אלהים. ונתפרש הפסוק הזה במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר אות ע״ו), תבינהו משם.
ועל דרך האמת: המלאך הזה הוא המלאך הגואל, שנאמר: כי שמי בקרבו (שמות כ״ג:כ״א) , הוא שאמר ליעקב: אנכי האל בית אל (בראשית ל״א:י״ג) , ובו נאמר: ויקרא אליו אלהים, אבל יקרא במדה ההיא מלאך בהנהגת העולם, וכן כתוב: ויוציאנו י״י ממצרים (דברים כ״ו:ח׳) וכתיב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים (במדבר כ׳:ט״ז) , ונאמר ומלאך פניו הושיעם (ישעיהו ס״ג:ט׳) , כלומר מלאך שהוא פניו, כדכתיב: פני ילכו והניחותי לך (שמות ל״ג:י״ד) . והוא מה שנאמר בו: ופתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא (מלאכי ג׳:א׳) . ועוד תבין זה בפסוקים הבאים (רמב״ן שמות ג׳:ט׳-ט״ו) בע״ה.
והנה הסנה בוער באש – כטעם דולק, שהיה בתוך אש בוער, כמו: האבות מבערים את האש (ירמיהו ז׳:י״ח) – מדליקים, ובערו בהם אש (יחזקאל ל״ט:ט׳) .
ומדוע לא יבער הסנה – לא ישרף ויאכל, וכמוהו: כפשתים אשר בערו באש (שופטים ט״ו:י״ד) – נשרפו. וכן דעת אנקלוס שתרגם הראשון בער, והשני מתוקד. או יהיה יבער מלשון ובערת הרע מקרבך (דברים י״ז:ז׳) , והיה לאדם לבער (ישעיהו מ״ד:ט״ו) , כי דרך צחות בלשון הקדש לדבר כן: רוכבים על שלשים עירים ושלשים עירים להם (שופטים י׳:ד׳) .
וארד להצילו – שנתגליתי על ההר הזה באש. כטעם: וירד י״י על הר סיני (שמות י״ט:כ׳) , כי ירד עליו י״י באש (שמות י״ט:י״ח) . או הוא כמו: ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי (בראשית י״ח:כ״א) . וכבר פרשתי סודו (רמב״ן בראשית י״ח:כ׳) .
אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני והחתי – יזכיר בכאן ששה עממים ויניח השביעי, אולי לא היתה ארצו זבת חלב ודבש כאלה. וכן בפסוק: כי ילך מלאכי לפניך (שמות כ״ג:כ״ג) הזכיר אלה הששה. ואולי הוא רמז שאלה כבשו תחלה, כי הם אשר נקבצו על יהושע, ויתנם י״י בידו (יהושע ט׳:א׳-ב׳) .
ורבותינו אמרו: הגרגשי פינה (ירושלמי שביעית ו׳:א׳) , ולכך לא נזכר עם הנכרתים שנאמר בהם והכחדתיו (שמות כ״ג:כ״ג) . וכן בכאן ירמוז אל הנלחמים שכבשו. ועוד אדבר על זה בע״ה (רמב״ן שמות כ״ג:כ״ה) .
וטעם זבת חלב ודבש – כי שבח תחלה את הארץ שהיא טובה, לומר שהאויר טוב ויפה לבני אדם וכל טוב ימצא בה, ושהיא רחבה, שיעמדו בה כל ישראל במרחב, או טעם רחבה – שיש בה רחובות, שפלה ועמק ומישור, גדולים וטובים, ואין רובה הרים וגאיות, וחזר ושבח אותה שהיא ארץ מקנה, שיש בה מרעה טוב, והמים יפים, ויגדל החלב בבהמות, כי אין הבהמות בריאות וטובות ומרבות החלב רק באויר טוב ועשב רב ומים טובים. ובעבור שימצא זה באחו, ובמרום ההרים ואין הפירות שם שמנים ויפים, יאמר כי היא עוד שמנה, שפירותיה שמנים ומתוקים עד שתזוב כולה בדבש מהם. והנה שבח אותה על כל טוב י״י, על דגן ועל תירוש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר. וזהו: צבי היא לכל הארצות (יחזקאל כ׳:ו׳) .
וטעם אל מקום הכנעני – שלא אמר אל ארץ הכנעני כאשר יאמר בשאר המקומות ( שמות ג׳:י״ז , י״ג:ה׳ , י״א ), לרמוז שיירשו אותם ויכריתום וישבו במקומם, לא שיהיו יושבים בארצם בקרבם כאבותם.
ועל דרך האמת, צעקת בני ישראל – היא כנסת ישראל, שבאה אליו צועקת, כדרך: הכצעקתה הבאה אלי (בראשית י״ח:כ״א) ושם רמזתי.
וטעם: וגם ראיתי את הלחץ – לאמר שיקח נקמה מפרעה ומעמו מפני שעשו עמהם יותר מן הנגזר בלחץ הגדול אשר לוחצים אותם, כאשר פרשתי בסדר לך לך (רמב״ן בראשית ט״ו:י״ד) .
ועל דרך האמת, וזה לך האות – כמו זה לי עשרים שנה בביתך (בראשית ל״א:מ״א) , יאמר: כי אהיה עמך וזה לך האות – אות הברית שתהיה עמך תמיד, כדרך: אני הנה בריתי אתך (בראשית י״ז:ד׳) , כי אנכי השולח אותך שתעבדו את האלהים בהר הזה, ואז אעלה גם אנכי בקרב העם הזה אל המקום אשר הכינותי (שמות כ״ג:כ׳) .
ועל דרך האמת: זה שמי לעולם – אלהי אברהם אלהי יצחק, וזה זכרי – ואלהי יעקב, ולכך הוסיף בו וא״ו, וזה טעם לדר דר, והמשכיל יבין.
ועל דרך האמת: הוא סוד הקרבנות, שהם כופר מן הפגיעה, כי: לפניו ילך דבר (חבקוק ג׳:ה׳) או בחרבו הקשה (ישעיהו כ״ז:א׳) . ואמרו זה כי הקב״ה צוה אותם: ואמרתם אליו י״י אלהי העברים נקרא עלינו ונזבחה לי״י אלהינו (שמות ג׳:י״ח) , והם אמרו: כה אמר י״י אלהי ישראל שלח עמי (שמות ה׳:א׳) . והנה פרעה היה חכם גדול ויודע את האלהים ומודה בו, כאשר אמר הוא או מורישו ליוסף: אחרי הודיע אלהים אותך (בראשית מ״א:ל״ט) , איש אשר רוח אלהים בו (בראשית מ״א:ל״ח) , אבל לא היה יודע את השם המיוחד, וענה: לא ידעתי את י״י (שמות ה׳:ב׳) . והם נזכרו, וחזרו ואמרו לו כאשר צוו: אלהי העברים נקרא עלינו, כי הזכירו לו אלהי העברים בלבד שהוא אל שדי, ואמרו: נקרא עלינו, שהודיעוהו לשון המקרה כאשר נצטוו, ופרשו לו כי במקרה הזה אשר נקרא עליהם, יצטרכו לזבוח לפניו פן תהיה הפגיעה בדבר או בחרב. וכענין הזה בא בדבר בלעם, שנאמר: ויקר אלהים אל בלעם, ויאמר אליו את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח (במדבר כ״ג:ד׳) .
פרשת וארא
וידבר אלהים אל משה – לשון רבינו שלמה: דבר אתו משפט על שהקשה לומר: למה הרעותה לעם הזה (שמות ה׳:כ״ב) . ויאמר אליו אני י״י – נאמן לשלם שכר למתהלכים לפני בתמים, וכלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות וכו׳.
וארא אל אברהם באל שדי – הבטחתים הרבה הבטחות, ובכולן אמרתי: אני אל שדי ( בראשית י״ז:א׳ , בראשית ל״ה:י״א ), ושמי י״י לא נודעתי להם – לא הודעתי אין כתיב כאן, אלא לא נודעתי להם, שלא נודעתי להם במדה אמיתית שלי שעליה נקרא שמי י״י, נאמן לאמת הדברים, שהרי הבטחתים ולא קיימתי. כל אלו דברי הרב.
וירצה לפרש שעדיין לא נודע קיום ההבטחה. ואף על פי שעדין לא הגיע הזמן, מכל מקום לא נודע להם בקיום הבטחתו. ועם כל זה, לא תקן הלשון, שהיה ראוי לומר: לא הודעתי, או שיאמר: ושמי י״י לא נודע להם. ואולי, לדעתו יאמר: ושמי י״י ולא נודעתי להם – כלומר שלא נודעתי להם בו.
והחכם ר׳ אברהם פירש כי בי״ת באל שדי מושכת, ושיעורו וארא אל אברהם באל שדי ובשמי י״י לא נודעתי להם. וענין הכתוב: כי נראה לאבות בשם הזה שהוא מנצח מערכות השמים, ולעשות עמם נסים גדולים, שלא נתבטל בהם נוהג העולם, ברעב פדה אותם ממות ובמלחמה מידי חרב, ולתת להם עשר וכבוד וכל טובה, והם ככל היעדים שבתורה בברכות ובקללות, כי לא תבא טובה על אדם בשכר מצוה או רעה בעונש עבירה רק במעשה הנס, ואם יונח האדם לטבעו או למזלו, לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו. אבל שכר כל התורה ועונשה בעולם הזה, הכל נסים והם נסתרים, יחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם, והם באדם עונש ושכר באמת. ומפני זה תאריך התורה ביעדים שבעולם הזה, ולא תבאר יעדי הנפש בעולם הנשמות, כי אלה מופתים וכנגד התולדת, וקיום הנפש ודבקה באלהים דבר ראוי בתולדתה שהיא תשוב אל האלהים אשר נתנה (קהלת י״ב:ז׳) . ועוד אפרש זה (רמב״ן ויקרא י״ח:כ״ט) אם גומר השם עלי.
והנה אמר האלהים למשה: נראיתי לאבות בכח ידי אשר אני שודד בו המזלות ועוזר לבחירי, אבל בשמי של יו״ד ה״א אשר בו נהיה כל הווה, לא נודעתי להם לברוא להם חדשות בשנוי התולדת. ולכן אמר לבני ישראל: אני י״י, ותודיע להם פעם אחרת השם הגדול, כי בו אני עושה עמהם להפליא, וידעו כי אני י״י עושה כל.
וצדקו כל דברי ר׳ אברהם בענין הזה, אלא שהוא כמתנבא ואינו יודע. והנה, גם לדבריו היה ראוי שיאמר הכתוב: ואודע אל אברהם באל שדי ובשמי י״י לא נודעתי להם, או שיאמר: וארא ובשמי י״י לא נראיתי להם. אבל הוא יתקן בזה, כי מפני היות נבואת האבות במראות הלילה אמר בהם וארא, ובעבור היות של משה פנים בפנים אמר לא נודעתי להם, כאשר נודעתי לך.
ועל דרך האמת: יבא הכתוב כפשוטו ומשמעו, אמר אני י״י – נראיתי להם באיספקלריא של אל שדי, כטעם: במראה אליו אתודע (במדבר י״ב:ו׳) , ואותי, י״י לא נודעתי להם, שלא נסתכלו באיספקלריא המאירה (זהר וארא כ״ו.) שידעו אותי, כטעם: אשר ידעו י״י פנים אל פנים (דברים ל״ד:י׳) . כי האבות ידעו השם המיוחד, אבל לא נודע להם בנבואה, ולכן כשידבר אברהם עם השם יזכיר השם המיוחד עם אל״ף דל״ת, או אל״ף דל״ת לבדו. והנה הענין הזה שהאבות היה גלוי השכינה להם והדבור עמהם במדת הדין רפה, ונהג עמהם בה, ועם משה יתנהג ויודע במדת הרחמים שהוא בשמו הגדול, כטעם: מוליך לימין משה זרוע תפארתו (ישעיהו ס״ג:י״ב) , וכתוב: כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת (ישעיהו ס״ג:י״ד) . ולכן לא יזכיר משה מעתה שם אל שדי, כי התורה בשמו הגדול נתנה, שנאמר: אנכי י״י אלהיך (שמות כ׳:ב׳) , והוא שנאמר: מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה (דברים ד׳:ל״ו) . וכבר רמזתי פירוש ״השמים״. והקב״ה יגלה עינינו ויראנו נפלאות מתורתו.
וטעם וגם הקימותי את בריתי אתם, וגם אני שמעתי – כלומר, נראיתי להם באל שדי, וגם הקימותי להם הברית ההוא לפני, וגם בשמי הגדול שמעתי עתה אני נאקת בני ישראל ואזכור את בריתי אשר הקימותי להם עמדי, והמשכיל יבין.
ומה שדרשו רבותינו בענין הזה (שמות רבה ו׳:ד׳) : חבל על דאבדין ולא משתכחין, הרבה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי, ולא הודעתי להם ששמי י״י כשם שאמרתי לך, ולא הרהרו אחר מדותי וכו׳, עד שלא שאלוני מה שמי כשם ששאלת אתה, ואתה בתחלת שליחותי אמרת לי: מה שמך, ולבסוף אמרת: ומאז באתי אל פרעה וגו׳ (שמות ה׳:כ״ג) , ועל זה נאמר וגם הקימותי את בריתי אתם וגו׳. גם המדרש הזה ענינו מתישב אחר המקרא, כי הוקשה להם ז״ל, למה יזכיר נבואת האבות לפחות מעלתם בנבואה, ולאמר שלא נראה אליהם רק באל שדי, מה צורך היה לזה, היה ראוי לומר אני י״י, ולכן אמור לבני ישראל: אני י״י והוצאתי אתכם וידעתם כי אני י״י המוציא אתכם. ולכן ידרשו כי היה הדבר תוכחת למשה לאמר לו: הנה האבות שלא הגיעה מעלתם בנבואה אליך, ולא ראו רק באל שדי, הם האמינו בי, וגם הקימותי את בריתי אתם, ושמעתי נאקת בניהם בעבורם, אף כי אתה שידעתני בשמי הגדול והבטחתיך בו, שיש לך לבטוח ברחמי, ולהבטיח את ישראל בשמי שאעשה עמהם אותות ומופתים. וגם זה נכון והגון.
ועל דרך האמת, נשאתי את ידי – שהרימותי זרוע עזי אלי שתתן להם הארץ, וכן: כי אשא אל שמים ידי (דברים ל״ב:מ׳) – שאשא היד הגדולה אל שמים להיות בה החיים לעולם. ואין: וירם ימינו ושמאלו אל השמים (דניאל י״ב:ז׳) מן הענין הזה, כי הוא נאמר במלאך לבוש הבדים שנשבע בחי העולם.
אבל הוא לומר כי הוא שליט ומשגיח בקרב הארץ, לא כמי שיחשוב: עבים סתר לו ולא יראה וחוג שמים יתהלך (איוב כ״ב:י״ד) . ויתכן שיהיה כמו: כי שמי בקרבו (שמות כ״ג:כ״א) , והוא סוד נשגב ונעלם.
פרשת בא
ולטוטפות בין עיניך – אין למלה הזאת משפחה ידועה, אבל בעלי הלשון יחשבו ליחס אותה אל לשון: הטף אל דרום (יחזקאל כ״א:ב׳) , ועלימו תטוף מלתי (איוב כ״ט:כ״ב) , ענין מושאל מן: והטיפו ההרים עסיס (עמוס ט׳:י״ג) . יאמר שתעשה מיציאת מצרים על ידך אות ובין עיניך דבור, יזל כטל על שומעיו.
אבל רבותינו יקראו הדבר המונח בראש טוטפת, כמו שאמרו: לא בטוטפת ולא בסנבוטין, ואמר רבי אבהו טוטפת המקפת מאזן לאזן (בבלי שבת נ״ז:) . והם בעלי הלשון שמדברים בו, ויודעים אותו, ומהם ראוי לקבלו.
ואמר טוטפות – ולא ״טוטפת״ בעבור שהם בתים רבים כאשר קבלנו צורתם מן האבות הקדושים שראו הנביאים והקדמונים עושין כן עד משה רבינו.
והנה שרש המצוה הזאת שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש, כנגד הלב והמוח שהם משכנות המחשבה. והנה נכתוב פרשת קדש, והיה כי יביאך בטוטפות מפני המצוה הזאת שנצטוינו בהם לעשות יציאת מצרים טוטפות בין עינינו. ובפרשת שמע, והיה אם שמוע נצטוינו שנעשה המצות גם כן טוטפות, דכתיב: והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום וגו׳, והיו לטוטפות בין עיניך (דברים ו׳:ו׳-ח׳) , ולכך אנו כותבין גם שתי הפרשיות ההן לטוטפות, ששם מצות היחוד וזכרון כל המצות וענשן ושכרן וכל השורש באמונה. ואמר בשל יד: והיה לך לאות על ידך, ודרשו בו שהוא שמאל שהלב נוטה לו (בבלי מנחות ל״ו:) .
ועל דרך האמת, מה שאמר הכתוב: בעבור זה עשה י״י לי (שמות י״ג:ח׳) , כי כמו זה אלי ואנוהו (שמות ט״ו:ב׳) , יאמר כי בעבור שמו וכבודו עשה עמנו והוציאנו ממצרים, והיה זה לך לאות על זרוע עזך, כטעם: כי תפארת עוזמו אתה (תהלים פ״ט:י״ח) , והנה האות כאות המילה והשבת. ובעבור שהכל בכל הוא האות על היד, העתיקו אבותינו ממשה מפי הגבורה שיהיה בית אחד, כענין שאמר הכתוב: אחותי כלה (שיר השירים ה׳:א׳) – בעבור שהיא מתאחת וכלולה מל״ב נתיבות, וכתיב: שמאלו תחת לראשי (שיר השירים ב׳:ו׳) .
ואמר ולזכרון בין עיניך (שמות י״ג:ט׳) – שיונחו במקום הזכרון, בין העינים שהוא ראשית המוח, והוא תחלת הזכרון, מעמד הצורות אחרי הפרדן מלפניו, והם מקיפים את כל הראש ברצועותיהם, והקשר שהוא על אחרית המוח המשמר לזכירה, ולשון בין עיניך – שיהיו באמצע הראש לא מצד אחד, או ששם שרשי העינים ומשם יהיה הראות, וכן: ולא תשימו קרחה בין עיניכם (דברים י״ד:א׳) . ולפרש זה, חזר ואמר ולטוטפות, לבאר שאין המצוה בין העינים למטה, אבל בגובה הראש מונחים שם כטוטפת, ואמר לשון רבים שהם בתים רבים כאשר קבלנו.
ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות: הנה מעת היות עבודה זרה בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בי״י ויאמרו לא הוא (ירמיהו ה׳:י״ב) , ומהם מכחישים בידיעתו הפרטים, אמרו: איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים ע״ג:י״א) , ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמם עונש או שכר, עזב י״י את הארץ (יחזקאל ט׳:ט׳) . וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד, ויעשה עמם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כולם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, יודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר אלהים את האדם (דברים ה׳:כ׳) ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים (עמוס ג׳:ז׳) , ותתקיים עם זה התורה כולה.
ולכן יאמר הכתוב במופתים: למען תדע כי אני י״י בקרב הארץ (שמות ח׳:י״ח) , להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם. ויאמר: למען תדע כי לי״י הארץ (שמות ט׳:כ״ט) , להורות על החדוש, כי הם שלו, שבראם מאין. ואמר: בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ (שמות ט׳:י״ד) להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצרים מכחישים או מסתפקים. אם כן, האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא והתורה כולה.
ובעבור כי הקב״ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת החמץ ובעזיבת הפסח, והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ונכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בקר וערב, כמו שאמרו (בבלי ברכות כ״א.) אמת ויציב דאוריתא, ממה שכתוב: למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך (דברים ט״ז:ג׳) , ושנעשה סוכה בכל שנה. וכן כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים, והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת אלהים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה, כבר הודה בחידוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותינו החפצים ביראת שמו.
ולפיכך אמרו: הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה (משנה אבות ב׳:א׳) שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו, וכונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין לעליון בתחתונים חפץ מלבד זה שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו. וכונת רוממות הקול בתפלות וכונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זה הוא שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו, וזו כונתם במה שאמרו ז״ל (ירושלמי תענית ב׳:א׳) : ויקראו אל אלהים בחזקה (יונה ג׳:ח׳) – מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול, חציפא נצח לבישא.
ומן הנסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שיאמין שכל דברינו ומקרינו כולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבר עליהן יכריתנו עונשו הגדול בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר ( רמב״ן בראשית י״ז:א׳ , רמב״ן שמות ו׳:ב׳ ). ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעדי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שכתוב: ואמרו כל הגוים על מה עשה י״י ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית י״י אלהי אבותם (דברים כ״ט:כ״ג-כ״ד) , שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת י״י בענשם. ואמר בקיום: וראו כל עמי הארץ כי שם י״י נקרא עליך ויראו ממך (דברים כ״ח:י׳) . ועוד אפרש זה בע״ה (רמב״ן ויקרא כ״ו:י״א) .
פרשת בשלח
וראיתי בואלה שמות רבה: כי לא בחפזון תצאו, כי הולך לפניכם י״י (ישעיהו נ״ב:י״ב) – לשעבר אני ובית דיני הייתי מהלך לפניכם, שנאמר וי״י הלך לפניהם יומם – אני ובית דיני, אבל לעתיד לבא אני לבדי, שנאמר: כי הולך לפניכם י״י ומאספכם וגו׳ (שמות רבה י״ט:ו׳) . וסוד המדרש הזה כאשר הזכרתי, כי בגאולה הראשונה היה הקב״ה עמהם ביום ובית דינו עמהם בלילה, אבל לעתיד לבא תתעלה מדת דינו ברחמים, ויהיה הולך לפניהם, השם המיוחד, כי אלהי יעקב מאסף אותם עמו, ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה (תהלים קל״ט:י״ב) , כי הכל במדת רחמים מיוחדת.
ור׳ אברהם אמר כי הכתוב ידבר כלשון בני אדם, בעבור כי כח השם ושלוחו הולך עם ישראל, כדרך: מוליך לימין משה זרוע תפארתו (ישעיהו ס״ג:י״ב) .
והאמת שהוא כדרך: מוליך לימין משה זרוע תפארתו (ישעיהו ס״ג:י״ב) , אבל לא כאשר יבין ר׳ אברהם ממנו, וכתיב: כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת (ישעיהו ס״ג:י״ד) .
ועל דרך האמת: יאמר שנגלית להם היד הגדולה, והיא מדת הדין שעשה י״י במצרים, כי היתה שם במצרים מכה בהם, וזה כמו: ועל הארץ הראך את אשו הגדולה (דברים ד׳:ל״ו) – והוא הימין אשר תרעץ אויב, והיא זרוע י״י שאמר הכתוב: עורי עורי לבשי עוז זרוע י״י (ישעיהו נ״א:ט׳) , הלא את היא המחרבת ים (ישעיהו נ״א:י׳) , ולא יתעלם ממך מה שאמר: לבשי עוז ממה שכתבנו בפסוק: מידי אביר יעקב (רמב״ן בראשית מ״ט:כ״ד) .
ועל דרך האמת, בעבור כי ישועת הים כולה היתה על יד מלאך האלהים, הוא שכתוב עליו: כי שמי בקרבו (שמות כ״ג:כ״א) , וכמו שאמר: וירא ישראל את היד הגדולה (שמות י״ד:ל״א) . כי ״היד״ ירמוז למדת הדין אשר היא היד הגדולה והנוקמת, והיא המקרעת הים, כמו שפירש הנביא: עורי עורי לבשי עוז (ישעיהו נ״א:ט׳) , הלא את היא המחרבת ים מי תהום רבה (ישעיהו נ״א:י׳) , וכמו שכתבתי למעלה (רמב״ן שמות י״ד:ל״א) . בעבור כן אמר כי עזו וזמרתו השם הזה, כי ביה י״י צור עולמים (ישעיהו כ״ו:ד׳) . וכן באר: מה לך הים כי תנוס (תהלים קי״ד:ה׳) , מלפני אלוה יעקב (תהלים קי״ד:ז׳) . וכך אמרו במכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל שמות ט״ו:ב׳) : ירדו לים שכינה עמהם, שנאמר: ויסע מלאך האלהים (שמות י״ד:י״ט) . ובאלה שמות רבה (שמות רבה ל׳:א׳) : אין עזו אלא דין, שנאמר ועוז מלך משפט אהב (תהלים צ״ט:ד׳) .
זה אלי – ואעלה אותו אל נוה עליון. אלהי אבותי, שנראה להם באל שדי, ועתה ארומם אותו בשם השלם, כי מעתה יהיה השם איש מלחמה ויהיה י״י שמו, כטעם: עתה ארומם עתה אנשא (ישעיהו ל״ג:י׳) . ויתכן שירמוז זה לשבע ספירות בחכמה, כמו: זה שמי לעולם וזה זכרי (שמות ג׳:ט״ו) .
ובמכילתא: אלי – עמי נהג במדת רחמים, ועם אבותי במדת הדין. ומנין שאין אלי אלא מדת רחמים, שנאמר: אלי אלי למה עזבתני (תהלים כ״ב:ב׳) , אל נא רפא נא לה (במדבר י״ב:י״ג) , אל י״י ויאר לנו (תהלים קי״ח:כ״ז) . ואם כן, יאמר זה אלי, כי עמי הוא ״אל״ בזה, כי יתעלה עם הרחמים להיות רחמים בדינו (מכילתא דרבי ישמעאל שמות ט״ו:ב׳) .
ודרך האמת ידענה המשכיל מן הפסוקים הראשונים שפרשתי, וכך אמרו (שמות רבה כ״ד:א׳) : היתה ידו אחת משקעתן וידו אחת מצלת אתכם, כי הכח מציל, כענין: ועתה יגדל נא כח י״י (במדבר י״ד:י״ז) .
ויתכן שטעמם כסוד הברכות.
וענין הכתוב שמדבר בשני לשונות, ומצותיו וחקיו, ולא אשים עליך כי אני י״י, כבר כתבתי לך שלישים (משלי כ״ב:כ׳) באור ענינו (רמב״ן בראשית י״ט:כ״ד) . ויובן ממלת לקול וממלת אני, כי אם נשמע בקול אלהינו לשמור מצות י״י וחקיו יהיה השם הנכבד רפאנו. ומכאן תקנו בברכות: ברוך אתה י״י אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו, כי הברכה יש בה מלכות, והמצות נצטוו לנו מן העולם ועד העולם. והמשכיל יבין. והנני מאיר עיניך כי כל ברכה שיש בה מלכות היא כן, שחלקו כבוד למלכות והעולם אשר קדשנו ואשר עשה לנו, והסמוכה לחברתה אשר לא יזכירו בה מלכות הן לנוכח, אתה גבור, אתה קדוש, וכן כולם. ותקנו בעלינו לשבח נסתר, מפני שמזכירין בה: לפני מלך מלכי המלכים. והבן זה.
ועל דרך האמת, נשא עשר אצבעות לרום השמים לרמוז על עשר ספירות לדבקה באמונה הנלחם לישראל, ובכאן נתבאר ענין נשיאות כפים בברכת כהנים וסודו.
ועל דרך האמת: כי היד אשר על כס יה, והיא מלחמה לי״י, הויה בעמלק מדור דור, כי מדת הדין של מעלן תהיה בו למחותו לעולם מדור לדור. ומדרש חכמים (תנחומא כי תצא ט״ו) בשם המלא ובכסא השלם ירמוז לזה.
וטעם העונש שנענש עמלק יותר מכל העמים, בעבור כי כל העמים שמעו וירגזון (שמות ט״ו:י״ד) , ופלשת אדום ומואב ויושבי כנען נמוגו מפני פחד י״י ומהדר גאונו, ועמלק בא ממרחק כמתגבר על השם, ולכך אמר בו: ולא ירא אלהים (דברים כ״ה:י״ח) , ועוד כי הוא נין עשו וקרוב לנו, עובר מתעבר על ריב לא לו.
פרשת יתרו
ועל דרך האמת: שתשמרו את בריתי לדבקה בי, כטעם כי אם שמוע תשמע בקולו ועשית כל אשר אדבר (שמות כ״ג:כ״ב) , והייתם לי סגולה מכל העמים – שתהיו בידי סגולה, כדבר נחמד לא ימסרנו המלך ביד אחר, כמו: וסגולת מלכים והמדינות (קהלת ב׳:ח׳) . ואמר כי לי כל הארץ – כטעם: אשר חלק י״י אותם לכל העמים, ואתכם לקח י״י (דברים ד׳:י״ט-כ׳) . וכך אמר: ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי (ויקרא כ׳:כ״ו) . או יהיה סגולה – דבקות, כי לי הארץ הנקראת כל, כמו שפרשתי בפסוק: וי״י ברך את אברהם בכל (בראשית כ״ד:א׳) . והמשכיל יבחר.
וכן: ואתם תהיו לי (שמות י״ט:ו׳) – שתהיו אתם לי ביחוד, לא כשאר העמים. וכך אמרו במכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל שמות י״ט:ו׳) : ואתם תהיו לי, כביכול איני מעמיד ואיני משליט עליכם אלא אני, וכן הוא אומר: הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל (תהלים קכ״א:ד׳) .
אבל כפי דעתי, האגדה הזו (פרקי דר׳ אליעזר ל״א) יש לה סוד, יאמרו שהקול הזה הוא פחד יצחק, ולכך: ויחרד כל העם אשר במחנה (שמות י״ט:ט״ז) , ולא השיגו דבור בגבורה הזאת זולתי קול (דברים ד׳:י״ב) .
ומזה תבין מה שאומרים רבותינו תמיד במדרשי הגדות כי בשבעה קולות נתנה התורה, והם שהזכיר דוד בהבו לי״י בני אלים (תהלים כ״ט) . והוא המנין הנרמז בפרשה הזאת, כי: ויהי קולות וברקים (שמות י״ט:ט״ז) – חסר וימנה אחד, וכן: וכל העם רואים את הקולות (שמות כ׳:י״ד) , יחסר ממנו ו״ו הרבים, והנה הם ששה, וכבר אמר בפירוש וידבר אלהים (שמות כ׳:א׳) , וכן במשנה תורה הזכיר שבעה קולות במתן התורה. ובמסכת ברכות (בבלי ברכות ו׳:) אמרו בגמרא שנתנה בחמשה קולות, שהם יחשבו הקולות הנסתרים והשנים מפורשים להם בכתוב. והכונה כי למשה רבינו נתנה בשבעה קולות, והוא השומע ומתבונן בהם, אבל ישראל בקול אחד ישמעו, כמו שאמר: קול גדול ולא יסף וגו׳ (דברים ה׳:י״ח) , ונאמר: קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול (דברים ד׳:י״ב) . ואף כאן רמז: וכל העם רואים את הקולות (שמות כ׳:י״ד) בחסרון ו״ו אחד, כי כל הקולות יראו אחד, והוא מה שנאמר: אחת דבר אלהים שתים זו שמענו (תהלים ס״ב:י״ב) , על דרך האמת והנה הפרשיות מבוארות, לא יתחלף לך דבר בדבר.
וטעם מבית עבדים – שהיו עומדים במצרים בבית העבדים, שבויים לפרעה, ואמר להם זה שהם חייבים שיהיה השם הגדול והנכבד והנורא הזה להם לאלהים, שיעבדוהו, כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים, כטעם: כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים (ויקרא כ״ה:מ״ב) . וכבר רמזתי עוד למעלה (רמב״ן שמות י״ט:כ׳) טעם שני השמות הקדושים על דרך האמת.
וזו המצוה תקרא בדברי רבותינו: קבלת מלכות שמים (בבלי ברכות י״ג:) , כי המדות האלה אשר הזכרתי הן במלך כנגד העם. וכך אמרו במכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ׳:ב׳) : לא יהיה לך אלהים אחרים על פני – למה נאמר, לפי שהוא אומר אנכי י״י אלהיך, משל למלך שנכנס למדינה, אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות, אמר להם לאו, כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזירות, שאם מלכותי אינן מקבלין גזרותי היאך מקיימין. כך אמר הקב״ה לישראל: אנכי י״י אלהיך, לא יהיה לך אלהים, אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם במצרים, אמרו לו הן, כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי. כלומר אחר שאתם מקבלים עליכם ומודים שאני י״י ואני אלהיכם מארץ מצרים קבלו כל מצותי.
ונאמרו כל הדברות כולן בלשון יחיד: אלהיך, אשר הוצאתיך, ולא כאשר התחיל להם: אתם ראיתם ( שמות י״ט:ד׳ , שמות כ׳:י״ח ), דברתי עמכם (שמות כ׳:י״ח) , שמע תשמעו (שמות י״ט:ד׳-ה׳) , להזהיר כי כל יחיד מהם יענש על המצות, כי עם כל אחד ידבר, ולכל אחד יצוה שלא יחשבו כי אחר הרוב ילך והיחיד ינצל עמהם. ויבאר להם משה זאת הכונה בסוף התורה בפרשת אתם נצבים (דברים כ״ט:י״ז-י״ט) .
לא יהיה לך אלהים אחרים על פני – כתב רבינו שלמה: לא יהיה לך – למה נאמר, לפי שנאמר לא תעשה לך, אין לי אלא שלא יעשה, העשוי כבר מנין שלא יקיים, תלמוד לומר: לא יהיה לך. וזו באמת בריתא היא שנוייה במכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ׳:ב׳) . ואם כן תהיה זאת מצות לא תעשה בלבד אזהרה למקיים עבודה זרה ברשותו ואין בה מיתת בית דין, ולמה הקדים הקיום שהוא בלאו להשתחואה ועבודה שהם בכרת ומיתת בית דין.
ולפי דעתי: שאין הלכה כדברי זאת הבריתא, וכדברי יחיד היא שנויה, שכך שנו בסיפרא (ספרא ויקרא י״ט:ד׳) : ואלהי מסכה לא תעשו לכם (ויקרא י״ט:ד׳) – יכול יעשו להם אחרים, תלמוד לומר: לא לכם, אי לא לכם, יכול הן יעשו לאחרים, תלמוד לומר: לא תעשו – לא לכם ולא לאחרים. מכאן אמרו העושה עבודה זרה לעצמו עובר משום שתי אזהרות, משום לא תעשו ומשום לא לכם. רבי יוסי אומר משום שלש, משום לא תעשו ומשום לא לכם ומשום לא יהיה לך. הרי שר׳ יוסי יחיד במקום רבים, הוא האומר כי לא יהיה לך אזהרה למקיים צלמים, ולדברי תנא קמא אינו כן.
והנכון גם לפי הפשט שהוא מלשון: והיה י״י לי לאלהים (בראשית כ״ח:כ״א) , להיות לכם לאלהים (ויקרא י״א:מ״ה) – יאמר שלא יהיה לנו בלתי השם אלהים אחרים מכל מלאכי מעלה ומכל צבא השמים הנקראים אלהים, כענין שנאמר: זובח לאלהים יחרם בלתי לי״י לבדו (שמות כ״ב:י״ט) , והוא מניעה שלא יאמין באחד מהם ולא יקבלהו עליו באלוה ולא יאמר לו אלי אתה. וכן דעת אנקלוס שאמר: אלה אחרן בר מני.
ודע כי בכל המקום שיאמר הכתוב אלהים אחרים הכונה בו אחרים זולתי השם הנכבד, ויתפוס זה הלשון בקבלת אלהות או בעבודה לו, כי יאמר לא תקבלו עליכם אלוה בלתי י״י לבדו. אבל כשידבר בעשייה לא יאמר בכתוב ״אחרים״, וחלילה, אבל יאמר: אלהי מסכה לא תעשה לך (שמות ל״ד:י״ז) , ואלהי מסכה לא תעשו לכם (ויקרא י״ט:ד׳) , ויקראם כן בעבור שיעשם בכונה שיהיו אלהיו. אבל בהם אמר הכתוב: כי לא אלהים המה כי אם מעשה ידי אדם עץ ואבן (ישעיהו ל״ז:י״ט) .
והנה הזהיר בדבור הזה השני תחלה שלא נקבל עלינו אדון מכל האלהים זולתי י״י, ואחרי כן אמר: שלא נעשה פסל וכל תמונה להשתחוות להם ולא לעבדם בשום עבודה בעולם. ולכך לא אמר: ולא תשתחוה להם, כי הוא סמוך אל העשייה שמנע אותנו מהשתחוות להם. והנה כולם אזהרות מעבודה זרה, וכולן חייבי מיתות, ואין בפסוק הזה אזהרה לעושה צלמים שלא עבדם, אבל למטה יזהיר מזה: אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם (שמות כ׳:י״ט) , וכן: אלהי מסכה לא תעשה לך (שמות ל״ד:י״ז) , לא תעשו לכם אלילים (ויקרא כ״ו:א׳) .
וטעם על פני – כמו: אם לא על פניך יברכך (איוב א׳:י״א) , ועתה הואילו פנו בי ועל פניכם אם אכזב (איוב ו׳:כ״ח) . יזהיר לא תעשה לך אלהים אחרים, כי על פני הוא, שאני מסתכל ומביט בכל עת ובכל מקום בעושין כן. הדבר העשוי בפניו של אדם והוא עומד עליו יקרא על פניו, וכן: ותעבור המנחה על פניו (בראשית ל״ב:כ״ב) , וכן: וימת נדב ואביהוא ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם (במדבר ג׳:ד׳) – שהיה אהרן אביהם רואה ועומד שם, ובדברי הימים: וימת נדב ואביהוא לפני אביהם ובנים לא היו להם (דברי הימים א כ״ד:ב׳) . והנה אמר לא תעשה לך אלהים אחרים – שאני נמצא עמך תמיד ורואה אותך בסתר ובגלוי.
ועל דרך האמת: תבין סוד הפנים ממה שכתבנו (רמב״ן שמות ג׳:ב׳) , כי הכתוב הזכיר במעמד הזה: פנים בפנים דבר י״י עמכם (דברים ה׳:ד׳) , ותדע סוד מלת אחרים, ויבא כל הכתוב כפשוטו ומשמעו. וכן רמז אנקלוס, והוא שנאמר: לא תעשון אתי וגו׳ (שמות כ׳:י״ט) .
והנה התורה אסרה בדבור הזה השני כל עבודה בלתי לי״י לבדו, ולכך הזהיר בתחלה: לא יהיה לך אלהים אחרים, שהן המין הראשון, וזהו על פני, כאשר רמזתי סודו. והזהיר עוד על הפסל וגם על התמונה שהיא תרמוז גם לדבר הרוחני המדומה, כענין שכתוב: יעמוד ולא אכיר מראהו תמונה לנגד עיני (איוב ד׳:ט״ז) . וכך אמרו: אשר בשמים – לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות, ממעל – לרבות מלאכי השרת (בבלי ר״ה כד:) . כי גם בהם יעשו צורות לשכלים הנבדלים אשר הם נפש למזלות, כאשר היה בענין מעשה העגל שאני עתיד לפרש בע״ה (רמב״ן שמות ל״ב:א׳) . ואמר ואשר במים מתחת לארץ – לרבות השדים: מתחת מים ושוכניהם (איוב כ״ו:ה׳) , וכך אמרו: להביא את הבוביא (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ׳:ג׳) . ואמר בכולם: לא תשתחוה להם ולא תעבדם בשום עבודה כלל, ואפילו לא יהא דעתו להוציא עצמו מרשותו של הקב״ה, והנה ריקן כל העבודות כולן לשם המיוחד ית׳ (בבלי סנהדרין ס:) .
פוקד עון אבות על בנים – אמר ר׳ אברהם כי טעם פקידה כטעם זכירה, כמו: וי״י פקד את שרה (בראשית כ״א:א׳) , שהוא כמו ויזכרה י״י (שמואל א א׳:י״ט) . והטעם, כי השם יאריך לרשע אולי ישוב ויוליד בן צדיק, אבל אם הלך הבן בדרכי אביו גם הדור השלישי, גם הרביעי, יאבד זכרם. כי השם יזכור מה שעשו האבות, ולא יאריך עוד. וכזה אמרו כל המפרשים. ואם כן לא יפקוד עון אבות על בנים ועל שלשים, רק על רבעים, וראוי הוא שיאמר: פוקד עון אבות ובנים ושלשים על רבעים. ואולי יאמרו שהוא זוכר העון על הבנים לאמר אתה ואביך חטאתם, וכן יעשה עם השלשים ועם הרבעים, ואז ינקום מהם ולא יפקוד להם עוד כי יכריתם בעון כולם.
ואין פירושם נכון, שיאמר הכתוב הזכירה בכולם בשוה, ולא יזכיר הנקמה שתהיה ברבעים בסוף. ולשון פקידה עם מלת על לא תבא על זכירה, אבל הוא הנקמה. וכן: וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם (שמות ל״ב:ל״ד) , וכן: יפקוד י״י בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים (ישעיהו כ״ז:א׳) , וכן: יפקוד י״י על צבא המרום במרום (ישעיהו כ״ד:כ״א) – כולם הנקמה והעונש.
והנכון בעיני שיאמר כי הוא פוקד העון אשר עשה האב על בניו ומכריתם בעון אביהם, כענין שנאמר: הכינו לבניו מטבח בעון אבותם (ישעיהו י״ד:כ״א) , וכן יפקוד אותם על שלשים כשלא יהיה עונם שלם בשני הדורות, כענין: כי לא שלם עון האמורי עד הנה (בראשית ט״ו:ט״ז) . ופעמים יפקוד עון כולם על הרבעים שנתמלאה סאתם ויכריתם, אבל בדור חמישי לא יענש הבן בעון אביו הראשון. והוסיף במשנה תורה: ועל שלשים ועל רבעים (דברים ה׳:ח׳) – כטעם או.
ואמר ר׳ אברהם כי בני הבנים נקראים בנים, על כן אחז דרך קצרה, כי ממלת שלשים ורבעים יתבונן זה. ואיננו כן, אבל שלשים – הדור השלישי בעון, ורבעים כן, כי הם ארבעה חטאים. והכתוב שאמר בשלש עשרה מדות: פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים (שמות ל״ד:ז׳) , יפרש על בני בנים השלשים והרבעים. ולכך חזר משה במרגלים ואמר: על בנים על שלשים ועל רבעים (במדבר י״ד:י״ח) , ולא הזכיר בני בנים, והכל אחד.
ואמר הכתוב לשונאי, כשיהיו הבנים שונאי השם, שאם הוליד בן צדיק לא ישא בעון האב, כמו שפירש יחזקאל (יחזקאל י״ח:כ׳) .
ומדברי רבותינו (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ׳:ד׳) נראה כפירוש הזה שפירשתי, שלמדו מכאן: מדה טובה מרובה על מדת פורענות, שמדת פורענות לארבעה דורות, ואם היה כפירוש הראשון, היתה מדה טובה אם יאריך גם דור עשירי.
ויתכן שתהיה המדה החמורה הזאת בעבודה זרה בלבד, כי בה יזהיר, אבל בשאר המצות איש בעונו בלבד ימות (ירמיהו ל״א:כ״ט) . והסוד הנסתר בפוקד עון אבות על בנים בתחלת ספר קהלת (א׳:ד׳) תמצאנו, וכבר כתבתיו (רמב״ן בראשית ל״ח:ט׳) .
ומצאתי במכילתא: לאוהבי – זה אברהם וכיוצא בו, ולשומרי מצותי – אלו הנביאים והזקנים. רבי נתן אומר: לאוהבי ולשומרי מצותי – אלו שהן יושבין בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצות. מה לך יוצא ליהרג, על שמלתי את בני. מה לך יוצא לישרף, על שקראתי בתורה. מה לך יוצא ליצלב, על שאכלתי את המצה. מה לך לוקה מאפרגל, על שנטלתי את הלולב. ואומר: אשר הוכיתי בית מאהבי (זכריה י״ג:ו׳) – המכות האלו גרמו לי לאהב לאבי שבשמים (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ׳:ה׳) . הרי פירש רבי נתן כי האהבה מסירת הנפש על המצוה. והכתוב ודאי על עבודה זרה כי בה נתחייבנו ביהרג ואל יעבור בכל הזמנים לעולם, אבל הרחיב הענין לכל המצות, לפי שבשעת השמד אנו נהרגין על כולן מן הכתוב האחר: ולא תחללו את שם קדשי (ויקרא כ״ב:ל״ב) . ותנא קמא שאמר זה אברהם ואלו הנביאים, אינו נכון שיאמר שהיו הנביאים עושים על מנת לקבל פרס, אבל יש בזה סוד, אמר שאברהם נתן נפשו באהבה, כענין שכתוב: חסד לאברהם (מיכה ז׳:כ׳) , ושאר הנביאים בגבורה. והבן זה.
ודרך האמת כתבתיו (רמב״ן בבראשית ב׳:ג׳) בפסוק ויכולו, ומשם תשכיל.
כי ששת ימים עשה י״י – לא יחסר בי״ת, אבל: כי ששת ימים עשה י״י וביום השביעי שבת בהם וינפש.
ונראה שלזה רמזו רבותינו ז״ל שאמרו (תנחומא עקב י׳:) שני לוחות כנגד שמים וארץ, כנגד חתן וכלה, וכנגד שני שושבינין וכנגד שני עולמים. וכל זה רמז אחד, והמשכיל יבין.]
אבל הטעם לאנקלוס מבואר, שלא נאמר בכל מתן תורה דבור השם אל ישראל רק מתוך האש, ומן האש שמעו, והוא מה שהשיגו הם. וכן: מן השמים (שמות כ׳:י״ח) – על דרך האמת, מתוך השמים. והוא מתוך האש בשוה, וכבר נתבאר ענינו (רמב״ן שמות י״ט:כ׳) . והנה כשראה אנקלוס בכאן: ואל ידבר עמנו אלהים, שלא הוזכר בו מחיצה, לא ראה לתרגם בו: ולא ימלל עמנא י״י, ואין בלשונו כנוי למלת אלהים, ולכך שלל בכאן מהם הדבור ממש.
ומן המופלא בחכמת אנקלוס שלא הזכיר במעמד הר סיני: יקרא די״י או מימרא די״י, ותרגם: הא אנא מתגלי לך (אונקלוס שמות י״ט:ט׳) , יתגלי י״י לעיני כל עמא על טורא דסיני (אונקלוס שמות י״ט:י״א) , דאיתגלי עלוהי י״י (אונקלוס שמות י״ט:י״ח) , ואיתגלי י״י על טורא דסיני (אונקלוס שמות י״ט:כ׳) , ולא תרגם: ואיתגלי יקרא די״י כאשר הוא מתרגם תחלה הר האלהים (שמות ג׳:א׳) : טורא דאיתגלי עלוהי יקרא די״י (אונקלוס שמות ג׳:א׳) . כן עשה בכל מקום שהוזכר השם המיוחד בירידה הזאת, אבל כאשר יזכיר הכתוב אלהים תרגם: לקראת האלהים – לקדמות מימרא די״י (אונקלוס שמות י״ט:י״ז) , ותרגם: בא האלהים – איתגלי לכון יקרא די״י (אונקלוס שמות כ׳:ט״ז) , ולא אמר: איתגלי לכון י״י, דתמן יקרא די״י (אונקלוס שמות כ׳:י״ז) , וכן אמר: ומן קדם י״י מתעני ליה בקל (אונקלוס שמות י״ט:י״ט) . [ומה שתרגם: את כל הדברים האלה דבר י״י עמכם (דברים ה׳:י״ח) – מליל י״י עמכון (אונקלוס דברים ה׳:י״ח) , טעמו מפני שנאמר: פנים בפנים (דברים ה׳:ד׳) , והמשכיל יבין.] וכל זה מבואר מפורש למי שישכיל דברינו המפורשים למעלה (רמב״ן שמות י״ט:כ׳) . וכן ראיתי בנוסחאות מדוקדקות: ויעל משה אל הר האלהים (שמות כ״ד:י״ג) – וסליק משה לטורא די״י (אונקלוס שמות כ״ד:י״ג) , כי אחרי מתן תורה יאמר כן, וכתיב: ויסעו מהר י״י (במדבר י׳:ל״ג) , [תרגמו: ונטלו מטורא דה׳ (אונקלוס במדבר י׳:ל״ג) ].
ועל דרך האמת: טעם אתי כטעם על פני (שמות כ׳:ב׳) , וכבר רמזתי פירושו (רמב״ן שמות כ׳:ב׳-ד׳) .
וכתב רבינו שלמה: כי מן השמים דברתי עמכם, וכתוב אחר אומר: וירד י״י על הר סיני (שמות י״ט:כ׳) , בא השלישי להכריע ביניהם: מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה (דברים ד׳:ל״ו) – כבודו בשמים ואשו וגבורתו בארץ. זה לשון הרב. ואיננו מכוון. אבל הכרע הפסוקים מדרש חכמים הוא (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ׳:י״ח) , ואמת הוא. כי השם בשמים וכבודו בהר סיני כי באש י״י, וכתוב: ועל הר סיני ירדת ודבר עמהם משמים (נחמיה ט׳:י״ג) , והמקראות כולן מבוארות בלשונן לכל יודע, וכבר בארתי הכל למעלה (רמב״ן שמות י״ט:כ׳) .
ואמר ר׳ אברהם כי מי שיש לו לב יבין הטעם בפרשת כי תשא. ודברי פי חכם חן (קהלת י׳:י״ב) .
ועל דרך האמת, הכתובים כסדרן: אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (שמות כ׳:י״ח) – בשמי הגדול, ולא תעשון על פני אלהי כסף וזהב (שמות כ׳:י״ט) , אבל אני מתיר לכם שתעשו מזבח לי לבדי ולזבוח עליו עולות גם שלמים בכל המקום אשר אזכיר אני את שמי כי אבא אליך וברכתיך (שמות כ׳:כ׳) – ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת (בראשית מ״ט:כ״ה) , ואזכיר – מן: זכרנו יברך (תהלים קט״ו:י״ב) . ולא תעלה במעלות על מזבחי (שמות כ׳:כ״ב) – בעבור כי התחיל לצוות במזבח, השלים מצותו ולא איחר זה עד צוותו בדברי הקרבנות בתורת כהנים, וזו ראיה לדברי חכמים ואין צריכין חיזוק.
כי חרבך הנפת עליה – לאסור בהם נגיעת הברזל, כמו שנאמר: אבנים שלמות תבנה את מזבח י״י אלהיך (דברים כ״ז:ו׳) , לא תניף עליהן ברזל (דברים כ״ז:ה׳) . והזכיר כאן הברזל בלשון חרב, כי כל כלי ברזל אשר בהם פיות כורתות יקראו חרב. יאמר בסייף: ויעש לו אהוד חרב ולה שתי פיות (שופטים ג׳:ט״ז) , ובאיזמל: קח לך חרב חדה (יחזקאל ה׳:א׳) , ויאמר בכשיל וכלפות אשר יסתרו בו הבנין: ומגדלותיך יתץ בחרבותיו (יחזקאל כ״ו:ט׳) , וכן זה המסתת אבנים יקראנו חרב.
וטעם המצוה בדברי רבותינו: להדור מצוה שלא יונף המקצר על המאריך (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ׳:כ״א) .
ור׳ אברהם אמר: שלא ישאר הנפסל מן האבן באשפתות והמקצת בנוי במזבח השם. או שלא ילקח ממנה לעשות מזבח לעבודה זרה כי עובדיה יעשו כן, אולי יצליחו. והרב אמר במורה הנבוכים שהיא הרחקה, שלא יבאו לעשות בהן צורה ותהיה אבן משכית, כי היה כן מנהג עובדי עבודה זרה (רמב״ם מורה נבוכים ג׳:מ״ה) .
ואני אומר כי טעם המצוה, בעבור היות הברזל חרב והוא המחריב העולם, ולכן נקרא כך. והנה עשו אשר שנאו השם הוא היורש החרב, שאמר לו: ועל חרבך תחיה (בראשית כ״ז:מ׳) , והחרב הוא כחו בשמים ובארץ, כי במאדים ובמזלות החרב והדם יצליח, ובהם תראה גבורתו, ולכן לא יובא בית י״י.
[וזהו הטעם שהזכירו הכתוב בפירוש, אמר: לא תבנה אתהן גזית – כי בהניפך עליהם שום ברזל לעשותם כן הנפת עליה חרבך המרצח ומרבה חללים וחללת אותה. ומפני זה] (ו)לא היה במשכן ברזל, כי גם יתידותיו שהיו טובות יותר מברזל, עשה נחשת, וכן בבית עולמים לא נעשה בו כלי ברזל מלבד הסכינין, כי השחיטה אינה עבודה. והכתוב לא אסר לבנות גזית רק בהניף עליהן ברזל, כי פירש כאשר חרבך הנפת עליה, ומפורש מזה: לא תניף עליהן ברזל (דברים כ״ז:ה׳) . ואם בא לסתת אותן בכלי כסף או בשמיר שהזכירו רבותינו (בבלי סוטה מ״ח:) הרי זה מותר, אף על פי שאינן שלימות. וזה ישבר טעמו של ר׳ אברהם. גם טעם הרב בעבור זה איננו נכון.
והנה שלמה הוסיף במצוה שלא נשמע כל כלי ברזל בבית בהבנותו (מלכים א ו׳:ז׳) , אף על פי שהיה מותר, שכך שנינו במכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ׳:כ״א) : לא תבנה אתהן גזית – בו אי אתה בונה, אבל אתה בונה בהיכל ובקדשי הקדשים, ומה אני מקיים: ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו (מלכים א ו׳:ז׳) – בבית אינו נשמע אבל בחוץ נשמע. והיה הענין הזה, שהיו עוקרין האבנים מהרריהן בכלי ברזל ומסתתין שם בברזל, כאשר יכרתו גם כן בברזל העצים והברושים אשר היו בבית, וכן כתוב: ויסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית (מלכים א ה׳:ל״א) . וכאשר יביאו אותן אל הבית לבנות הקירות לא יתקנו אותן בברזל ולא יניפו אותו עליהן כלל כדרך הבונים. וזהו שאמר: אבן שלימה מסע נבנה (מלכים א ו׳:ז׳) – לא שהיא שלימה לגמרי, רק שהיא שלימה שאין בה פגם כדי שתחגור בה צפורן, אבל היא חלקה ושוה. ופירוש מסע – שהיא גדולה כאשר הסיעו אותה מן ההר, לא יחלקו הסלע לאבנים מרובות כמנהג הבונים, ולא יתקנו אותה בכאן, ולא יושיבוה במקבות והגרזן כמנהג כל בנין אחר, כי לא רצה שלמה שישמע בכל הר הבית קול ברזל. וכל זה להרחיק הברזל ממנו, וזה כדעת רבי ירמיה במסכת סוטה (בבלי סוטה מ״ח:) . אבל כדעת רבי יהודה אבני גזית בביתו שם אותן, לא בבית המקדש. ועל דעתו פירוש המקרא: ויסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית (מלכים א ה׳:ל״א) – כלומר שהסיעו גם אבני גזית והם לביתו. וכן נראה בפשט הכתוב כי החצר עשה אבני גזית, דכתיב: ויבן את החצר שלשה טורי גזית (מלכים א ו׳:ל״ו) , ולא החמיר רק בהיכל ובדביר. וכל זה ריחוק הברזל מן הקדש. והברזל אשר הקדיש דוד שלא נחקר משקלו (דברי הימים א כ״ב:י״ד) , לעשות ממנו כלים, לכרות העצים, ולחצוב האבנים היה.
פרשת משפטים
ויש בה עוד זכר למעשה בראשית כשבת, כי השנה השביעית לעבד שבתון ממלאכת אדניו כיום השביעי. ויש בה עוד שביעי בשנים שהוא היובל, כי השביעי נבחר בימים, ובשנים, ובשמטות, והכל ענין אחד, והוא סוד ימות העולם מבראשית (בראשית א׳:א׳) עד ויכולו (בראשית ב׳:א׳) . ולכן המצוה הזאת ראויה להקדים אותה שהיא נכבדת מאד, רומזת דברים גדולים במעשה בראשית. ולכך החמיר בה הנביא מאד, ואמר: אנכי כרתי ברית את אבותיכם מקץ שבע שנים תשלחו (ירמיהו ל״ד:י״ג-י״ד) , וגזר בעבורה הגלות כאשר תגזור התורה גלות על שמיטת הארץ (ויקרא כ״ו:ל״ד-ל״ה) , וכמו שאכתוב עוד בעזרת הקב״ה (רמב״ן ויקרא כ״ה:ב׳) .
וכאשר השלים משפט המצוה הזאת בעבדים העברים, החל במשפט לא תרצח שהיא החמורה, ובכבוד האבות, ובלא תגנוב, וחזר למשפט מכה איש בלי שימות בה, ואחרי כן לרציחת העבד שהיא חמורה ממיתת הולדות, ואחרי כן לאיברי הישראלים והעבדים, ואחרי כן לנזקי הבהמות במיתה. וכל הפרשיות בסדור ובכונה נכונה.
ואמר ר׳ אברהם כי פירוש עולם זמן בלשון הקדש: כבר היה לעולמים אשר היו לפנינו (קהלת א׳:י׳) – זמנים, וישב שם עד עולם (שמואל א א׳:כ״ב) . ולכן אמר ועבדו לעולם – לזמנו של יובל, שאין במועדי ישראל זמן ארוך ממנו, ויציאת חירות כאלו עולם מתחדש לו. ויהיה פירושו שישוב לזמנו הראשון שהיה חפשי. והמשכיל יבין כי לעולם כשמועו, כי העובד עד היובל עבד כל ימי עולם. ולשון מכילתא: רבי אומר בא וראה שאין עולם אלא חמשים שנה, שנאמר ועבדו לעולם, עד היובל (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ״א:ו׳) . ושכח ר׳ אברהם מה שהשכיל וכתב במקום אחר.
ויש בכאן עוד בדרך הזה סוד עמוק, יובן ממנו ענין הקרבנות ויכול המשכיל לדעתו ממה שכתבנו במקום אחר (רמב״ן שמות ה׳:ג׳) , ואנקלוס רמז לו בכאן, ועוד נרמזנו אנחנו בתורת כהנים (רמב״ן ויקרא א׳:ט׳) בע״ה ית׳ שמו לעד ולנצח.
ועל דרך האמת: יהיה מן פנים, וכבר רמזתי לך פירוש הפנים בעשרת הדברות (רמב״ן שמות כ׳:ב׳-ד׳) . ולכן אמר האדון י״י, כמו שאמר בפעם השנית: האדון י״י אלהי ישראל (שמות ל״ד:כ״ג) , וכן: הנה ארון הברית אדון כל הארץ (יהושע ג׳:י״א) , מלפני אדון חולי ארץ (תהלים קי״ד:ז׳) .
ועל דרך האמת, המלאך הזה שהובטחו בו בכאן הוא המלאך הגואל (בראשית מ״ח:ט״ז) אשר השם הגדול בקרבו, כי ביה י״י צור עולמים (ישעיהו כ״ו:ד׳) , והוא שאמר: אנכי האל בית אל (בראשית ל״א:י״ג) , כי דרך המלך לשכון בביתו, ויקראנו הכתוב מלאך בעבור היות כל הנהגת העולם הזה במדה ההיא.
ורבותינו אמרו (בבלי סנהדרין ל״ח:) שהוא מטטרון, והוא שם למורה הדרך. וכבר פרשתי זה בסדר בא אל פרעה (רמב״ן שמות י״ב:י״ב) . וזה טעם: לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי, הוא בית המקדש, כדכתיב: מקדש י״י כוננו ידיך (שמות ט״ו:י״ז) . והטעם אשר הכינותי – לי, להיות בית מקדשי ותפארתי, כי שם הכסא שלם.
ועוד אזכיר (רמב״ן שמות כ״ד:א׳) כונתם בשמו – כשם רבו, והנה קולו הוא קול אלהים חיים, והמצוה לשמוע בקולו מפי הנביאים. או הטעם שלא יקצצו בנטיעות ויעזבו תורה שבעל פה, כענין שדרשו: ואת אמרת קדוש ישראל נאצו (ישעיהו ה׳:כ״ד) – זה תורה שבעל פה (איכה רבה פתיחתא ב׳). והנה פירושו: ושמע בקולו – לדברי, ולכן אמר: כי אם שמוע תשמע בקולו ועשית כל אשר אדבר (שמות כ״ג:כ״ב) . ואנקלוס רמז זה, שתירגם: ארי בשמי מימריה, כי בו ידבר.
ואמר: ואיבתי את אויביך – שגם במדת הרחמים אהיה להם אויב, וצרתי את צורריך – על ידו במדת הדין. ולכן פירש כי ילך מלאכי לפניך והביאך אל האמורי, והכנעני והכחדתיו – בהביאו אותך אליהם, להודיע כי הוא המכחיד אותם. והזכירם בלשון יחיד, כי כולם כאיש אחד יכחידם. והנה כאשר המלאך הזה שוכן בקרב ישראל לא יאמר הקב״ה: כי לא אעלה בקרבך (שמות ל״ג:ג׳) , כי שמי בקרבו, והוא בקרב ישראל, אבל כשחטאו בעגל רצה לסלק שכינתו מתוכם ושיהיה מלאך משלוחיו הולך לפניהם, וביקש משה רחמים וחזר ושיכן שכינתו בתוכם, ושם אפרש הפסוקים בע״ה.
וגם שם במדרש רבה (שמות רבה ל״ב:ט׳) רמזו לזה, אמרו דבר אחר: הנה אנכי שולח מלאך – אמר לו הקב״ה מי ששמר את האבות ישמור את הבנים. וגם את מוצא באברהם כשבירך את יצחק: הוא ישלח מלאכו לפניך (בראשית כ״ד:ז׳) , ביעקב: המלאך הגואל אותי (בראשית מ״ח:ט״ז) , אמר להם: הוא גאלני מיד עשו, הוא הצילני מיד לבן, הוא זנני ופרנסני בשני רעבון. אמר הקב״ה למשה אף עכשו מי ששימר את האבות הוא ישמור את הבנים, שנאמר הנה אנכי שולח מלאך. ועוד אמרו שם בפירוש (שמות רבה ל״ב:ד׳) אמר להם הקב״ה לישראל הזהרו בשליח שאינו חוזר בשליחותו, מדת הדין הוא אל תמר בו וכו׳.
ומכל מקום לדברי הכל המדרש שהזכרתי אמת הוא שכל ימי משה לא היה מלאך שר צבא הולך עמהם, כי משה היה ממלא מקומו, כענין שנאמר: והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל (שמות י״ז:י״א) . בימי יהושע הוצרך לו שיבא אליו מלאך שר צבא י״י ללחום מלחמותם, והוא גבריאל הנלחם להם, וזהו שראה אותו וחרבו שלופה בידו (יהושע ה׳:י״ג) , כי בא לעשות נקמה בגוים תוכחות בלאומים.
ואין כונת רבותינו כלל במה שכתב רבינו שלמה למעלה (רש״י שמות כ״ג:כ״א) , גם במסכת סנהדרין (רש״י סנהדרין ל״ח:) הפך הרב הענין. וכבר הזכרתי (רמב״ן שמות י״ב:י״ב) כונתם בשם הזה, וכל דבריהם אמת, אלא שדברו בהגדה ההיא כמסתיר פנים, כי רב אדית לא גלה למין ההוא השואל ענין מטטרון הגדול וסודו, וחלילה, אבל הזכיר לו כי על מלאך מורה דרך בעולם התחתון הכתוב הזה מדבר, ולפיכך אמר לו דאפילו בפרונקא לא קבילניה, דכתיב: אם אין פניך הולכים (שמות ל״ג:ט״ו) , שאנו לא קבלנו שליח בלתי השם הנכבד וכבר פירשתי (רמב״ן שמות כ׳:ב׳-ד׳) סוד הפנים וכל הענין בביאור למשכילים בו במתן התורה.
ויתכן שיהיה רמז לדבור המתעלה שיצוה לאמר למשה שיגש אל י״י. והמשכיל יבין.
ועל דרך האמת, בעבור כי הזכיר במתן תורה וידבר אלהים (שמות כ׳:א׳) , והוא כאשר אמר: הן הראנו י״י אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש (דברים ה׳:כ׳) , באר כאן שראו אלהי ישראל, ולא אמר כאשר יאמר בכל מקום: י״י אלהי ישראל, והזכיר בהם זה לומר שהשיגו הזקנים במראה הזו יותר משאר העם שהראם על הארץ את אשו הגדולה (דברים ד׳:ל״ו) , כי היה לעם במחיצת ענן וערפל. ואנקלוס ירמוז לזה שתירגם: וחזו ית יקר אלהא דישראל, ולא תרגם: ואיתגלי להון יקרא די״י, כמנהגו במקומות אחרים.
פרשת תרומה
וזאת התרומה – על דרך האמת הוא כמו: וי״י נתן חכמה לשלמה (מלכים א ה׳:כ״ו) , וכן כתוב: וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם (בראשית מ״ט:כ״ח) , וכתיב: וזאת הברכה (דברים ל״ג:א׳) , וכתיב: מאת י״י היתה זאת (תהלים קי״ח:כ״ג) . וכבר רמזו זה בבראשית רבה (בראשית רבה ק׳:י״ב) במדרש מזקנים אתבונן (תהלים קי״ט:ק׳) , והמבין יתבונן.
ובאלה שמות רבה (שמות רבה מ״ט:ג׳) : וזאת התרומה אשר תקחו מאתם – כנסת ישראל שהיא תרומה, שנאמר: קדש ישראל לי״י ראשית תבואתה (ירמיהו ב׳:ג׳) . ושם (שמות רבה ל״ג:א׳) עוד: אמר להם הקב״ה לישראל מכרתי לכם תורתי וכביכול נמכרתי עמה, שנאמר: ויקחו לי תרומה (שמות כ״ה:ב׳) . כי התרומה תהיה לי ואני עמה, כדרך דודי לי ואני לו (שיר השירים ב׳:ט״ז) , וכן אמר: ככל אשר אני מראה אותך (שמות כ״ה:ט׳) – כי אני הוא המראה, ואמר: הראה אותך (שמות כ״ז:ח׳) – רמז למלת אני, וכן: אשר אתה מראה (שמות כ״ה:מ׳) , וכן אמר דוד: הכל בכתב מיד י״י עלי השכיל (דברי הימים א כ״ח:י״ט) – כי היתה עליו יד י״י.
ואם תחשוב עוד למה היו פניהם איש אל אחיו והיו מקשה, תוכל לדעת כי ראוי להם שיהיו פורשי כנפים למעלה, כי הם כסא עליון וסוככים על העדות שהוא מכתב אלהים (שמות ל״ב:ט״ז) וזה טעם ולתבנית המרכבה (דברי הימים א כ״ח:י״ח) – כי הכרובים שראה יחזקאל נושאים הכבוד תבנית לכרובים שהם כבוד ותפארת, והכרובים שהם במקדש ובמשכן תבנית להם, כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם (קהלת ה׳:ז׳) . וזה טעם ואדע (יחזקאל י׳:כ׳) – שראה באחד וידע באחד, ולפיכך אמר המה (יחזקאל י׳:כ׳) . והמשכיל יבין.
וכן הדבר, שזה סוד השלחן, כי ברכת השם מעת היות העולם לא תברא יש מאין, אבל עולם כמנהגו נוהג, דכתיב: וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א׳:ל״א) . אבל כאשר יהיה שם שרש דבר תחול הברכה עליו ותוסיף בו, כאשר אמר אלישע: הגידי לי מה יש לך בבית (מלכים ב ד׳:ב׳) , וחלה הברכה על אסוך שמן ומלאת כל הכלים, ובאליהו: כד הקמח לא תכלה (מלכים א י״ז:י״ד) . וכן השלחן בלחם הפנים, בו תחול הברכה, וממנו תבא השובע לכל ישראל. ולכך אמרו כל כהן שמגיעו כפול אוכל ושבע (בבלי יומא ל״ט.) .
ועל דרך האמת: כי תבין מלת לפני תבין שמו וסודו, כי בעבור היותו כן הוא מונח בצפון, כי ברכת השם היא תעשיר (משלי י׳:כ״ב) , כענין שנאמר: בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך (שמות כ׳:כ׳) . וכבר רמזתי בו (רמב״ן שמות כ׳:ב׳-ד׳) .
והסוד בשמות הללו נודע ממעשה המרכבה העליונה. וכן שם המערב ים, ממה שאמרו: שכינה במערב (בבלי ב״ב כ״ה.) , כי הים חכמת שלמה, כמו שאמרו במדרש: אין ים אלא תורה, שנאמר: ורחבה מני ים (איוב י״א:ט׳) . ואני עתיד להזכיר זה בפרשת וזאת הברכה בפסוק ים ודרום ירשה (רמב״ן דברים ל״ג:כ״ג) , אם יברכני צורי להגיעי שם.
פרשת תצוה
ועל דרך האמת, לכבוד ולתפארת – יאמר שיעשו בגדי קדש לאהרן לשרת בהם לכבוד השם השוכן בתוכם ולתפארת עוזם, כדכתיב: כי תפארת עוזמו אתה (תהלים פ״ט:י״ח) , וכתיב: בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו (ישעיהו ס״ד:י׳) – וקדשנו הוא הכבוד, ותפארתנו תפארת ישראל. ועוד נאמר: עוז ותפארת במקדשו (תהלים צ״ו:ו׳) , וכן: לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד (ישעיהו ס׳:י״ג) – שיהיה מקום המקדש מפואר בתפארת, ומקום רגליו, שהוא בית המקדש, מכובד בכבוד השם. וכן: ובישראל אתפאר (ישעיהו מ״ד:כ״ג) – שיהיה מראה ומיחד בהם תפארתו. וכך אמר למטה גם בבגדי הבנים: כולם לכבוד ולתפארת (שמות כ״ח:מ׳) . ואמר בקרבנות: יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר (ישעיהו ס׳:ז׳) – והנה המזבח רצונו, והכבוד בית תפארתו. והיו הבגדים צריכין עשייה לשמן, ויתכן שהיו צריכין כוונה, ולכך אמר: ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה (שמות כ״ח:ג׳) – שיבינו מה שיעשו. וכבר אמרו: דמות דיוקנו מנצח לפני בבית מלחמתי (בבלי יומא ס״ט.) .
ועוד תשוב תראה כי לא הזכיר בה״א הידיעה אחד מכל הכלים שלא נזכרו כבר, אבל אמר: ועשו ארון (שמות כ״ה:י׳) , ועשית שלחן (שמות כ״ה:כ״ג) , ועשית מנורת (שמות כ״ה:ל״א) , וכן כולם. ובמשכן אמר: ואת המשכן תעשה (שמות כ״ו:א׳) , בעבור שכבר הזכירו: ועשו לי מקדש וגו׳ (שמות כ״ה:ח׳) . והנה באורים ותומים אמר: ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים, ולא צוה אותו בעשייתם והזכירם בשם הידיעה, ולא הזכירם הכתוב רק במשה לבדו, שאמר בצואה: ונתת אל חשן המשפט, ובמעשה: ויתן אל החשן את האורים ואת התומים (ויקרא ח׳:ח׳) , כי לא היו מעשה אמן ולא היה לאומנים ולא לקהל ישראל בהם מעשה ולא נדבה כלל. אבל הם סוד מסור למשה מפי הגבורה, והוא כתבם בקדושה. או, היו מעשה שמים, ולכך יזכירם סתם ובידיעה, כמו: וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים (בראשית ג׳:כ״ד) .
והנה משה לקח כתב האורים והתמים והניחם שם בחשן המשפט אחרי שהלביש את אהרן האפוד והחשן, כמו שאמר: ויתן עליו את האפוד ויחגור אותו בחשב האפוד, וישם עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים ואת התומים (ויקרא ח׳:ז׳-ח׳) – כי לאחר כן נתנם בין כפלי החשן.
והענין הוא, שהיו שמות קדושים, מכחם יאירו האותיות מאבני החשן אל עיני הכהן השואל במשפטם. והמשל, כי כאשר שאלו: מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה להלחם (שופטים א׳:א׳) , היה הכהן מכוין בשמות שהם האורים, והאירו לעיניו אותיות יהודה, ויו״ד מלוי, ועי״ן משמעון, ולמ״ד מלוי, וה״א מאברהם הכתוב שם על דעת רבותינו (בבלי יומא ע״ג:) , או שהאירה פעם אחרת לנגד עיניו ה״א מיהודה. והנה כאשר האותיות מאירות לעיני הכהן עדיין לא ידע סדורן, כי מן האותיות אשר סדרו מהן ׳יהודה יעלה׳ היה איפשר להעשות מהן: ׳הוי הד עליה׳, או: ׳הי על יהודה׳, ותיבות אחרות רבות מאד. אבל היו שם שמות הקדש אחרים נקראים תומים, מכחם יהיה לב הכהן תמים בידיעת ענין האותיות שהאירו לעיניו. כי כאשר כיון בשמות האורים והאירו, חוזר מיד ומיכוין בשמות התומים. ועודם האותיות מאירות לעיניו, ויבא בלבו שחבורם: ׳יהודה יעלה׳. וזאת מדרגה ממדרגות רוח הקדש, והיא למטה מן הנבואה, ולמעלה מבת קול שמשתמשין בה בבית שני לאחר שפסקה הנבואה ופסקו אורים ותומים כמו שהזכירו רבותינו (בבלי יומא כ״א:) .
ואיפשר שאחרי שנתן משה בחשן השמות הקדושים של האורים והתומים היו נודעים במסורת ממנו לגדולי חכמי ישראל שמסרם להם עם סתרי תורה, ולפיכך היה ביד דוד אפוד (שמואל א כ״ג:ו׳) , והיה כדמות אפוד משה, ובו חשן כדמות חשן הקדש, אבל נראה שהיו בד, כאשר נאמר בשמואל: נער חגור אפוד בד (שמואל א ב׳:י״ח) , ואמר בנוב עיר הכהנים: שמונים וחמשה איש נושא אפוד בד (שמואל א כ״ב:י״ח) , וילבישו אותו את הכהן שהוא מבני הנביאים ושואלים בו ונענים לפעמים, כאשר חשב בזה ר׳ אברהם, ומה שאמר שאלו ראה תשובת רבינו האיי ז״ל לא אמר ככה, כבר ראינוה וחשבנוה, וידענו כי ר׳ אברהם לא נתכוון אליה.
והוראת שעה היתה כדברי רבותינו. והטעם בזה, שהכל גלוי לפניו, והיה פר חטאת זה לכפר על מעשה העגל, וקרבנו של כהן משיח הוא (ויקרא ד׳:ג׳) . ושם יצוה להביא את דמו אל מבית לפרכת (ויקרא ד׳:ו׳) , ולא רצה עתה להכניסו שם לפנים, כי שם אמר בטעם: אל פני פרכת הקדש (ויקרא ד׳:ו׳) , וכאן עדיין לא נתקדש ולא שרתה עליו שכינה שיקרא פרכת הקדש, והנה החיצון כפנימי. והסמיכה בבניו, מפני שהתאנף על אהרן להשמידו (דברים ט׳:כ׳) , והוא כלוי בנים (ויקרא רבה ז׳:א׳) , הוצרכו גם הם להתכפר בו. וטעם השריפה כטעם שריפת פרה אדומה, וסודה יודע מן השעיר המשתלח.
ואם כן יש בענין סוד גדול, כי כפי פשט הדבר, השכינה בישראל צרך הדיוט, לא צורך גבוה, אבל הוא כענין שאמר הכתוב: ישראל אשר בך אתפאר (ישעיהו מ״ט:ג׳) , ואמר יהושע: ומה תעשה לשמך הגדול (יהושע ז׳:ט׳) , ופסוקים רבים באו כן: אוה למושב לו (תהלים קל״ב:י״ג) , פה אשב כי אויתיה (תהלים קל״ב:י״ד) , וכתוב: והארץ אזכור (ויקרא כ״ו:מ״ב) .
פרשת כי תשא
ועל דרך האמת, בעבור היות ראשית האדם וסופו הידים והרגלים, כי הידים למעלה מכל גופו בהגביהו אותם, והרגלים למטה, והם בצורת האדם רמז לעשר ספירות שיהיה כל גופו ביניהן, וכמו שאמרו בספר יצירה (פרק ו׳): כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ובין עשר אצבעות רגליו במלת הלשון ובמלת המעור, לפיכך נצטוו משרתי עליון לרחוץ הידים והרגלים. והרחיצה הזאת לקדושה תרגם אותה אנקלוס. ומן הענין הזה תקנו רבותינו נטילת ידים בתפלה, שיתכוין לזה, כטעם נשיאות כפים. והרחיצה היא המצוה, אבל הכיור צוה בו להזמנה ואיננו מעכב ולא מצוה (בבלי זבחים כ״א:) , כי הנה ביום הכפורים כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב שהיו עושין לכבודו (בבלי יומא מ״ג:) , אבל למדנו מן הכיור שצריכה כלי.
ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור – אמר השם למשה: ראה קראתי בשם, ומשה אמר לישראל: ראו קרא י״י בשם (שמות ל״ה:ל׳) . והטעם, כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים, לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות ולא ראו אותן כלל. והנה הוא פלא שימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ, וחושב ורוקם ואורג, כי אף בלמדים לפני חכמים לא ימצא בקי בכל האומניות כולם, והיודעים והרגילים בהם בבא ידיהם תמיד ברפש וטיט לא יוכלו לעשות שום אומנות דקה ויפה. ועוד, שהוא חכם גדול בחכמה בתבונה ובדעת (שמות ל״א:ג׳) להבין סוד המשכן וכל כליו, למה צוו ואל מה ירמוזו. ולכן אמר השם למשה שיראה הפלא הזה, וידע כי הוא מלא אותו רוח אלהים לדעת כל אלה בעבור שיעשה המשכן. כי היה רצון לפניו לעשות משכן במדבר, ולכבודו בראו, כי הוא קורא הדורות מראש (ישעיהו מ״א:ד׳) , כדרך: בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך וגו׳ (ירמיהו א׳:ה׳) ובלשון הזה: ראו כי י״י נתן לכם השבת על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים (שמות ט״ז:כ״ט) .
ולרבותינו בזה מדרש (שמות רבה מ׳:ב׳) : הראה אותו ספרו של אדם הראשון, ואמר לו כל אחד התקנתיו מאותה שעה, ואף בצלאל מאותה שעה התקנתי אותו, שנאמר: ראה קראתי בשם בצלאל, והוא כענין שפירשנו. ועוד אמרו (בבלי ברכות נ״ה.) : יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. והענין, כי המשכן ירמוז באלו והוא היודע ומבין סודו.
ועל דרך האמת: צוה בכאן בזכור ושמור כאשר רמזתי בסודם (רמב״ן שמות כ׳:ז׳) , וזה טעם שבתותי. ואמר בשניהם: כי אות היא, שהם ביני וביניכם לדעת. ואמר: ושמרתם (שמות ל״א:י״ד) בשבת, וחייב במחלליה כרת, כי הרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (קהלת י״ב:ז׳) , וזו תכרת משם. ואמר: ביום השביעי שהוא שבת שבתון קדש לי״י (שמות ל״א:ט״ו) , בעבור שהוא יסוד עולם. והזכיר בשבת שהיא ברית עולם (שמות ל״א:ט״ז) , וחזר ואמר: ביני ובין בני ישראל (שמות ל״א:י״ז) – אות היא השבת ביום השביעי, והטעם, שהיום אות, והשבת היא לעולם. וזה טעם: שבת וינפש (שמות ל״א:י״ז) , והוא נשמה יתירה (בבלי ביצה ט״ז.) הבאה מיסוד עולם אשר בידו נפש כל חי (איוב י״ב:י׳) . והנה הפרשה מבוארת. וכבר רמזתי ענינה בעשרת הדברות (רמב״ן שמות כ׳:ז׳) . והמשכיל יבין.
ורבותינו למדו אותנו הענין הזה, והם שגלו סודו, אמרו ( שמות רבה ג׳:ב׳ , מ״ב:ה׳ ): ראה ראיתי את עני עמי (שמות ג׳:ז׳) – אמר לו הקב״ה למשה, משה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות, אתה רואה אותן באין לסיני ומקבלין תורתי, ואני רואה היאך מתבוננים בי שאני יוצא בקרובין שלי שאתן להם את התורה, שנאמר: רכב אלהים רבותים אלפי שנאן (תהלים ס״ח:י״ח) , ושומטין אחד מן טטראמולין שלי, שכתוב: ופני שור מהשמאל (יחזקאל א׳:י׳) , ומכעיסין אותי בו. טטראמולין – ארבע פרדות, טטרא בלשון יון – ארבע, כמו שאמרו (בבלי נזיר ח׳:) : טטרגין ארבע. מולין – פרדות, כמו: מוליאות של בית רבי (בבלי שבת נ״ב.) . משל לארבע חיות הנושאות המרכבה. ובויקרא רבה: שאמר אהרן מתוך שאני בונה אותו אני בונה אותו לשמו של הקב״ה, שנאמר: ויקרא אהרן ויאמר חג לי״י מחר (שמות ל״ב:ה׳) , חג לעגל מחר אין כתוב כאן, אלא לי״י (ויקרא רבה י׳:ג׳) .
ור׳ אברהם אמר: כי במקום הזה אלהים כבוד חונה בצורת גויה. ואם תשים לבך אל המסע הראשון (שמות י״ד:י״ט) תבין זה. ואיננו נכון בעיני, שלא נעשה העגל במלאכת חכמת המזלות להיות בצורתו חונה כבוד או הדיבר, רק שיעשו הצורה לכוין בעבודתם אל ענינה. וכבר פירשתי (רמב״ן שמות י״ד:י״ט) סוד המסע הראשון, וחלילה שרצה אהרן להדמות אליו, רק ממנו יקח שיהיה מסעם מצד המדה ההיא. והמשכיל יבין.
וטעם: אשר העלית מארץ מצרים מפסוק: ויסע משה את ישראל מים סוף (שמות ט״ו:כ״ב) , או שרצה לאמר לו כמאמרם אשר אמרו: כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים (שמות ל״ב:א׳) , וכן במשנה תורה: אשר הוצאת מארץ מצרים (דברים ט׳:י״ב) , כי על ידך יצאו כאשר הם אומרים. ומשה אמר בתפלתו: אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה (שמות ל״ב:י״א) – כי אתה לבדך הוא המוציא, כי לך הכח והגבורה, כי בכח גדול ימין י״י נאדרי בכח, וביד חזקה ימין י״י תרעץ אויב (שמות ט״ו:ו׳) . וכן אמר: בכחך הגדול ובזרועך הנטויה (דברים ט׳:כ״ט) , כאשר רמזתי (רמב״ן שמות ט״ו:ו׳) בסוד מדת הזרוע.
ועל דרך האמת, הניח רחמי, ומדת הדין שלי תתחרה בהם ואכלם בה, כי עמי אין לה רשות בהם, וזה טעם: ויחל משה את פני י״י אלהיו (שמות ל״ב:י״א) והוא כטעם: את פני האדון י״י אלהי ישראל (שמות ל״ד:כ״ג) , וכך הזכיר במשנה תורה (דברים ט׳:כ״ו) השם באל״ף דל״ת ויו״ד ה״א אחריו.
ויתכן שיהיה ויחל מלשון תחלה. בין ותדע.
ועל דרך האמת: יאמר למה תתן רשות במדת הדין להיות שולטת בעמך, כי אתה הוצאת אותם לשמך מארץ מצרים במדת רחמים בהם, ובמדת הדין על שונאיהם.
והתפלה הזאת, למה י״י, למה יאמרו מצרים (שמות ל״ב:י״ב) , נראה באמת כי זאת התפלה היא אשר הזכיר במשנה תורה: ואתפלל אל י״י ואומר אדני אלהים אל תשחת עמך ונחלתך (דברים ט׳:כ״ו) , כי ענין התפלה שוה בשניהם. והנה הזכיר כאן התפלה קודם רדתו מן ההר ושם הזכירה אחרי רדתו מן ההר.
ודעת ר׳ אברהם כי משה לא יתפלל בעד ישראל כל זמן שהיתה עבודה זרה ביניהם, אבל כאשר אמר לו: הרף ממני ואשמידם (דברים ט׳:י״ד) התבונן כי הדבר תלוי בו, וירד ובער העגל, ושב והתפלל בארבעים יום, ואין מוקדם ומאוחר בתורה.
ואין דעתי כן, בעבור שהתפלה שעשה בשובו, היא אשר יספר: אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (שמות ל״ב:ל״א) , ואם הכל תפלה אחת שעשה בארבעים היום אחרי שובו להר, למה יחלק אותה, ויזכיר כאן מקצתה ואחרי הירידה הזכיר המקצת האחר, אבל הן שתי תפלות. ולכן נראה, כי כאשר אמר לו: הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם (שמות ל״ב:י׳) , מיד חלה פני השם ולא אחר כלל, כי היה ירא פן יצא הקצף מלפני י״י ויחל הנגף לכלותם כרגע, ומיד אמר: למה י״י יחרה אפך בעמך וגו׳. וכך מצאתי בואלה שמות רבה (שמות רבה מ״ב:א׳) : אמר משה, אם מניח אני את ישראל וארד לי אין לישראל תקומה בעולם, אלא איני זז מכאן עד שאבקש עליהם רחמים, מיד התחיל משה ללמד עליהם סניגוריא וכו׳. והנה התפלל עליהם ונחם השם על הרעה אשר דבר (שמות ל״ב:י״ד) להרוג אותם ולכלותם, לא שנתרצה להם, רק שאמר נחמתי לא אעשה כלה. וכיון שהיה לו פנאי ירד משה ושרף את העגל והרג עובדיו, ואחרי כן אמר לעם: אעלה אל י״י אולי אכפרה בעד חטאתכם (שמות ל״ב:ל׳) , שימחול לכם.
אבל במשנה תורה סיפר הענין בסדר אחר, כי אחרי דבר השם שאמר: הרף ממני ואשמידם (דברים ט׳:י״ד) , אמר: ואפן וארד (דברים ט׳:ט״ו) . והטעם, לפי שהיה משה מסדר להם שם כל חטאיהם והטורח שטרח עליהם, והנה סיפר מה שעשו בחורב בעגל, ושהוצרך הוא לשבר הלוחות, ולהתפלל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה, וגם על אהרן, ושטרח לשרוף העגל, וסיפר מה שעשו גם בתבערה ובמסה ובקברות התאוה, ובשלוח השם אותם מקדש ברנע (דברים ט׳:כ״ב-כ״ג) . ואחרי שהשלים: ממרים הייתם עם י״י מיום דעתי אתכם (דברים ט׳:כ״ד) , חזר אל ענין תפלותיו אשר הזכיר, וסידר את שתי התפלות ואמר: ואתנפל לפני י״י את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר י״י להשמיד אתכם, ואתפלל אל י״י ואמר אדני אלהים אל תשחת עמך וגו׳ (דברים ט׳:כ״ה-כ״ו) , כאומר הוצרכתי להתנפל לפני י״י בעבורכם ארבעים יום כי מתחלה אמר השם להשמיד אתכם, עד שהתפללתי אליו: אל תשחת עמך. ולא הוצרך להזכיר התפלה השנית, כי כבר אמר שארבעים יום התנפל עליה, כי גם בכאן לא הזכירה, כי מי יוכל לכתוב כמה תחנונים ובקשות אשר התנפל עליהם ארבעים יום.
ואם תבין מה שפירשתי, תכיר באמת שהיו שתי תפלות, כי מתחלה חלה את פני י״י אלהיו (שמות ל״ב:י״א) , ובסוף התנפל לפני י״י ארבעים יום, כאשר יתבאר בפרשת ויאמר משה אל י״י (שמות ל״ב:ל״א) .
והזכיר במשנה התורה: ובאהרן התאנף י״י ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא (דברים ט׳:כ׳) , ולא הזכיר בכאן זה כלל, וזה לכבוד אהרן, כי לא רצה משה להזכיר בחייו שהוצרך לתפלתו שלא יבוש, ושם אחרי מותו הודיענו האמת וזהו הסדר הנכון בפרשיות האלה.
ועל דרך האמת יהיה ואדעה מה אעשה לך כי בדעת הרחמים יעשה בהם, כמו: ואם לא אדעה (בראשית י״ח:כ״א) . וכבר פירשתיו (רמב״ן בראשית י״ח:י״ט) .
אבל הפרשה הזאת אי איפשר להולמה למי שלא שמע בסתרי התורה, וכך הוא הענין על דרך האמת, כי משה אמר: ואתה לא הודעתני מי המלאך אשר תשלח עמי, ובקש שיקיים לו שני דברים שאמר לו, האחד: ידעתיך בשם (שמות ל״ג:י״ב) – כלומר שאודע בשמי, בעבורך. ויתכן שיהיה ואתה אמרת זה ממה שאמר לו: ושמי י״י לא נודעתי להם (שמות ו׳:ג׳) , כאשר פרשתיו (רמב״ן שמות ו׳:ב׳-ה׳) . והדבר השני, וגם מצאת חן בעיני (שמות ל״ג:י״ב) – שיהיה מוצא חן, והוא דבקות הדעת. ואמר: עתה אם נא מצאתי חן בעיניך – במדת הדין, הודיעני נא – נתיבות הדרכים כאשר אתה נודע בשמך, ואדעך – ליחדך למען אמצא החן הגדול. וראה כי עמך הגוי הזה – אתה אביהם והם בניך. ולזה יתכון אנקלוס שאמר: אודיעני כען ית אורח טובך ואדע רחמך. אז ענה הקב״ה: פני ילכו – מלאך הברית אשר אתם חפצים שבו יראו פני, שעליו נאמר בעת רצון: כי שמי בקרבו (שמות כ״ג:כ״א) , והניחותי אותו לך – שלא יתנהג עמך במדת הדין עזה, אלא במדה כלולה ממדת הרחמים, מלשון: והיה בהניח י״י אלהיך לך מכל אויביך (דברים כ״ה:י״ט) , והוא כענין שנאמר: וכלה אפי והניחותי חמתי בם והנחמתי (יחזקאל ה׳:י״ג) . אז ענה משה אם אין פניך – בעצמך ובכבודך הולכים, אל תעלנו מזה – שתהיה עמנו פנים בפנים, כי כן היו התנאין בפרשת וארא (שמות ו׳:ו׳-ח׳) וכך הזכיר למעלה: בכח גדול וביד חזקה (שמות ל״ב:י״א) , והנה יבקש שיעלה אותם אל הארץ בכח גדול וביד חזקה כאשר הוציאם בהם ממצרים.
פרשת ויקהל
ועל דרך האמת: הוא כמו יביאה עם תרומת י״י, שיביא התרומה העליונה כסוד: ויקחו לי תרומה (שמות כ״ה:ב׳) , וכבר פירשתיו (רמב״ן שמות כ״ה:ג׳) . ולרבותינו בותפתח ותראהו את הילד (שמות ב׳:ו׳) , שראתה עמו שכינה (בבלי סוטה י״ב:) .
ויקרא
פרשת ויקרא
ועל דרך האמת: הוא כמו: ואל משה אמר עלה אל י״י (שמות כ״ד:א׳) . וסודו ידוע ממעמד הר סיני ובעשרת הדברות וכבר רמזתי לו (רמב״ן שמות כ״ד:א׳) .
ועל דרך האמת: יש בקרבנות סוד נעלם תכנס בו ממה שאמרו רבותינו בסיפרי (ספרי במדבר כ״ח:ח׳) ובסוף מנחות (בבלי מנחות ק״י.) : אמר שמעון בן עזאי בא וראה מה כתוב בפרשת הקרבנות, שלא נאמר בהם לא אל ולא אלהיך ולא אלהים ולא שדי ולא צבאות, אלא יו״ד ה״א שם המיוחד, שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. ושמא תאמר לאכילה הוא צריך, תלמוד לומר: אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה (תהלים נ׳:י״ב) , לא אמרתי לכם זבוחו אלא כדי שיאמר ויעשה רצוני. ובתחלת תורת כהנים (ספרא ויקרא א׳:ב׳) : רבי יוסי אומר: כל מקום שנאמר קרבן אמור ביו״ד וה״א, שלא ליתן פתחון פה למינים לרדות. אלו דבריהם ז״ל.
ואמת כי בפרשת הקרבנות לא נאמר לא אל ולא אלהים, אבל מצאנו: והעלית עליו עולות לי״י אלהיך (דברים כ״ז:ו׳) , וכתיב: לחם אלהיהם הם מקריבים (ויקרא כ״א:ו׳) , וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב (ויקרא כ״א:ח׳) , וכתוב במזמור הנזכר: זבח לאלהים תודה (תהלים נ׳:י״ד) , ועוד כתוב: כי מעלו אבותינו ועשו הרע בעיני י״י אלהינו גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות וקטורת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל (דברי הימים ב כ״ט:ו׳-ז׳) . אבל הענין כולו מבואר בתורה, שנאמר: את קרבני לחמי לאשי (במדבר כ״ח:ב׳) , ואמר: לחם אשה (ויקרא ג׳:י״א) – שהם לחם לאשה, וממנו לאישים, ואשה – לשון אש.
ואמר ר׳ אברהם שהוא שם התואר, וטעמו: קרבן אש. והוא תואר למלת הכל. ובמנחה שאמר: והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה אשה ריח ניחוח (ויקרא ב׳:ב׳) יהיה תואר לקומץ. ואינו כן, אבל אשה שם, כמו: אש, ועולה אשה – כמו: עולת אש וריח ניחוח לי״י, וכן כולם. כי טעמם כמו: לחם אשה (ויקרא ג׳:י״א) , אבל לא אמר אש ואמר אשה כמשמעו, כאשר הראה אותך בהר במתן תורה.
והנה הקרבן במדת הדין והזביחה לשם י״י לבדו, שלא יתכוין לדבר בעולם רק לשם י״י לבדו. וזה טעם: עולה הוא ( ויקרא א׳:י״ג , י״ז ), אשה הוא (שמות כ״ט:כ״ה) , ולכך אמר הכתוב: כי את אשי י״י לחם אלהיהם הם מקריבים (ויקרא כ״א:ו׳) , כי הם לאשי י״י, קרבן אלהים. ולכך אמרו שלא יזכיר בצואות של קרבנות לא אל ולא אלהים אלא אשה ריח נחוח לי״י, כי הכונה לי״י לבדו תהיה, לא יכוין המקריב ולא יעלה במחשבתו רק לשם המיוחד. והוא מאמר החכמים (בבלי סנהדרין ס׳:) ריקן כל העבודות כלן לשם המיוחד. ובתורת כהנים (ספרא ויקרא א׳:ט׳) : לי״י – לשם מי שעשה את העולם. והוא מה שאמר המזמור: זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך (תהלים נ׳:י״ד) , כי י״י עליון נורא מלך גדול על כל הארץ (תהלים מ״ז:ג׳) . ואין נודרין אלא לשמו המיוחד, והוא שאמר: אלהים אלהיך אנכי לא על זבחיך אוכיחך (תהלים נ׳:ז׳-ח׳) , כאשר אמר: אנכי י״י אלהיך (שמות כ׳:ב׳) , וזהו טעם המזמור כולו שאמר: אל אלהים י״י דבר ויקרא ארץ וגו׳ (תהלים נ׳:א׳) – שהזכיר שם מלא על עולם מלא, והזכיר בהם הקרבנות, והוא שנאמר: יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר (ישעיהו ס׳:ז׳) – יאמר שיהיו הקרבנות על הרצון שהוא מזבחו ובית תפארתו, יפאר בעלותם לריח ניחוח.
והנה ניחוח מן: נחה רוח אליהו על אלישע (מלכים ב ב׳:ט״ו) , ותנח עליהם הרוח (במדבר י״א:כ״ו) . וכל קרבן לשון קריבה ואחדות, ולכך אמר: ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל (דברי הימים ב כ״ט:ז׳) , כי העולה בקדש תהיה לאלהי ישראל. והמלאך לימד למנוח ענין הקרבנות, אמר: אם תעצרני לא אוכל בלחמך (שופטים י״ג:ט״ז) – שאם יעשה לו לחם לא יקבל ממנו כי הוא פיגול וזבח תועבה לשם, אבל אם תעלה עולה לי״י לבדו תעלנה (שופטים י״ג:ט״ז) ותהיה לרצון על אשה י״י, ואז עלה בלהב המזבח. והנה הענין מפורש מבואר וי״י הטוב יכפר בעד.
ובטעם המלח אמר כן בעבור שהם ימאסו אותו ולא יקריבוהו כלל. ויתכן מפני שאיננו דרך כבוד להיות לחם השם תפל מבלי מלח, כטעם: הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א׳:ח׳) , ולפיכך מיעטו העצים והדם שאינן טעונין מלח (בבלי מנחות כ׳:) . או שיש בכל אלה סוד נעלם ממנו.
ולא הזכיר כאן בפרים הנשרפים בהקטרת האמורים: ריח ניחוח, ולא: אשה לי״י. והטעם: בעבור היות מהם חלק בחוץ איננו לאשה לי״י. ובשעיר הנשיא הזכיר כפרה, ולא הזכיר: ריח ניחוח לי״י, בעבור היות הקרבן שעיר. ובחטאת היחיד הזכיר: לריח ניחוח לי״י, ולא הזכיר: אשה, כי בידוע שהוא אשה, כי הכונה כולה באשה לי״י. והמשכיל יבין.
ועל דרך האמת עוד: הקרבן הבא נקבה על חטא יקרא חטאת, והזכר יקרא אשם, והשעירים והפרים יקראו גם כן חטאת בעבור שהם לחטאת.
פרשת שמיני
ותצא אש מלפני י״י ותאכל על המזבח – טעם מלפני י״י כמו: מאת פני י״י, והמשכיל יתבונן שכבר פרשתי זו.
פרשת מצורע
וטעם: על פני השדה – מקום אשר אין שם יישוב, שלא תדבק הצרעת. ובתורת כהנים (ספרא ויקרא י״ד:ז׳) אמרו: על פני השדה – שלא יעמד ביפו וישלחנה לים, שלא יעמד בגיבת וישלחנה למדבר. ואם כן, יהיה הטעם כסוד השעיר המשתלח, ושם ישתלח לעזאזל המדברה, וכאן לפורחות השדה. ועוד אפרש זה בע״ה (רמב״ן ויקרא ט״ז:ח׳) .
פרשת אחרי מות
וסוד בזאת יבא אהרן אל הקדש – כסוד: זאת אות הברית אשר הקימותי (בראשית ט׳:י״ז) , וכבר פרשתיו (רמב״ן שמות ל״א:י״ג) .
ורבותינו רמזו בו, אמרו בויקרא רבה (ויקרא רבה כ״א:ו׳) : רבי יודן פתר קרייה בכהן גדול בכניסתו לבית קדשי הקדשים חבלות חבלות של מצות יש בידו, בזכות התורה: וזאת התורה (דברים ד׳:מ״ד) , בזכות מילה: זאת בריתי אשר תשמרו (בראשית י״ז:י׳) , בזכות שבת: אשרי אנוש יעשה זאת (ישעיהו נ״ו:ב׳) , בזכות ירושלם: זאת ירושלם (יחזקאל ה׳:ה׳) , בזכות שבטים: וזאת אשר דבר להם אביהם (בראשית מ״ט:כ״ח) , בזכות יהודה: וזאת ליהודה (דברים ל״ג:ז׳) , בזכות כנסת ישראל: זאת קומתך דמתה לתמר (שיר השירים ז׳:ח׳) , בזכות התרומה: וזאת התרומה (שמות כ״ה:ג׳) , בזכות המעשרות: ובחנוני נא בזאת (מלאכי ג׳:י׳) , בזכות הקרבנות: בזאת יבא אהרן. וזה צריך פירוש ארוך אבל כבר הכל מבואר בדברינו.
ועל דרך הפשט, כאשר אמר: ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך (שמות כ״ח:ד׳) – בשמונה הבגדים יאמר, שגם אלה בגדי קדש, וסודם כמו: האיש לבוש הבדים (יחזקאל ט׳:ג׳) , ולכך הודיע: כי בגדי קדש הם. ובויקרא רבה (ויקרא רבה כ״א:י״א) : כשירות של מעלן כך שירות של מטן, מה שירות של מעלן איש אחד בתוכם לבוש בדים (יחזקאל ט׳:ב׳) , כך שירות של מטן כתונת בד קודש.
ילבש, יחגור, יצנוף – נדרש בתורת כהנים (ספרא ויקרא ט״ז:ד׳) : לפי שסופנו לרבות לו כלים אחרים בין הערבים, אין לו יכול לא ילבש שחרית, תלמוד לומר: ילבש, יחגור, יצנוף.
וכתב רבינו שלמה: יצנוף – יחית בראשיה, יניח בראשו, כמו: ותנח בגדו אצלה (בראשית ל״ט:ט״ז) , ואחתתיה.
ולא נתברר לי דעת אנקלוס בזה, כי הצניפה סבוב שיגלגלנה בראשו כצניף, ולמה יתרגם אותה בהנחה בלבד, ולא יתרגם בה הלשון שהוא מיוחד לו לצניפה ממש. ואולי איננו בלשון הארמית, כי גם הצניפות והרדידים שבישעיה (ישעיהו ג׳:כ״ג) תרגם יונתן בן עוזיאל: כתריא, ואין לשניהם לשון בצניף ובמצנפת, רק לשון הקדש: מיצנפתא.
ור׳ אברהם כתב: אמר רב שמואל: אף על פי שכתוב בשעיר החטאת שהוא לשם, גם השעיר המשתלח הוא לשם. ואין צרך כי המשתלח איננו קרבן, שלא ישחט. ואם יכלת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל תדע סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז בהיותך בן שלשים ושלש תדענו (אבן עזרא ויקרא י״ז:ז׳) .
והנה ר׳ אברהם נאמן רוח מכסה דבר, אבל אני הרכיל מגלה סודו, שכבר גלו אותו רבותינו במקומות רבים. אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ס״ה:י׳) : ונשא השעיר עליו (ויקרא ט״ז:כ״ב) – זה עשו, שנאמר: הן עשו אחי איש שעיר (בראשית כ״ז:י״א) , את כל עונותם (ויקרא ט״ז:כ״ב) – עונות תם, שנאמר: ויעקב איש תם (בראשית כ״ה:כ״ז) .
ומפורש מזה בפירקי רבי אליעזר הגדול (פרקי דרבי אליעזר מ״ו) : לפיכך היו נותנין לו לסמאל שחד ביום הכפורים שלו יקריבו את קרבנם, שנאמר: גורל אחד לי״י וגורל אחד לעזאזל, גורלו של הקב״ה לקרבן עולה וגורלו של עזאזל שעיר החטאת, וכל עונותיהם של ישראל עליו, שנאמר: ונשא השעיר עליו וכו׳ (ויקרא ט״ז:כ״ב) . ראה סמאל שלא נמצא בהם חטא ביום הכפורים, אמר לפני הקב״ה: רבון כל העולמים יש לך עם אחד כמלאכי השרת שבשמים, מה מלאכי השרת יחפי רגל כך הם ישראל יחפי רגל ביום הכפורים, מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתיה כך הם ישראל אין בהם אכילה ושתיה ביום הכפורים, מה מלאכי השרת אין להם קפיצה כך ישראל עומדין על רגליהם ביום הכפורים, מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם כך הן ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכפורים, מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא כך הם ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים. והקב״ה שומע עדותן של ישראל מן הקטיגור שלהם ומכפר על המזבח ועל המקדש ועל הכהנים ועל כל עם הקהל, שנאמר: וכפר את מקדש הקדש וגו׳ (ויקרא ט״ז:ל״ג) . ע״כ אגדה זו.
והנה הודיעונו שמו ומעשהו וזה סוד הענין, כי היו עובדי אלהים אחרים, הם המלאכים, עושים להם קרבנות והם להם לריח ניחוח, כענין שנאמר: ושמני וקטרתי נתת לפניהם ולחמי אשר נתתי לך סולת ושמן ודבש האכלתיך ונתתיהו לפניהם לריח ניחוח ויהי נאם י״י אלהים (יחזקאל ט״ז:י״ח-י״ט) . ואתה צריך להתבונן בכתוב במקרא ובמסורת, והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלהותם וכל עבודה להם, אבל צוה הקב״ה ביום הכפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החורבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו, ומאצילות כחו יבא חורב ושממון, כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחרבן, והכלל נפש לגלגל מאדים, וחלקו מן האומות – עשו, שהוא עם היורש החרב והמלחמות, ומן הבהמות השעירים והעזים, ובחלקו עוד השדים הנקראין מזיקים בלשון רבותינו, ובלשון הכתוב שעירים (ויקרא י״ז:ז׳) , כי כן יקרא הוא ואומתו שעיר.
ואין הכונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאתנו אליו חלילה, אבל שתהיה כונתנו לעשות רצון בוראנו שצונו בכך. והמשל: כמי שעשה סעודה למלך, וצוה המלך את האיש העושה: תן מנה אחת לעבדי פלוני, שאין העושה הסעודה נותן כלום לעבד ההוא ולא לכבודו יעשה עמו רק הכל נתן למלך, והמלך נותן פרס לעבדו, ושמר זה מצותו ועשה לכבוד המלך כל אשר צוהו, ואמנם המלך לחמלתו על בעל הסעודה רצה שיהיו כל עבדיו נהנין ממנה, שיספרו בשבחו ולא בגנותו. וזה טעם הגורלות, כי אלו היה הכהן מקדיש אותם בפה לי״י ולעזאזל היה כעובד אליו, ונודר לשמו, אבל היה מעמיד אותם לפני י״י פתח אהל מועד (ויקרא ט״ז:ז׳) , כי שניהם מתנה לי״י, והוא נתן מהם לעבדו החלק אשר יבא לו מאת השם, הוא הפיל להם הגורל וידו חלק להם, כענין שנאמר: בחיק יוטל את הגורל ומי״י כל משפטו (משלי ט״ז:ל״ג) , וגם אחרי הגורל היה מעמידו לפני י״י לומר שהוא שלו, ואין אנחנו מכוונים בשלוחו אלא לרצון השם, כמו שאמר: יעמד חי לפני י״י לכפר עליו לשלח אותו וגו׳ (ויקרא ט״ז:י׳) , ולכך לא נשחוט אותו אנחנו כלל.
ותירגם אנקלוס: לשמא די״י ולעזאזל, כי האחד לשם י״י ולא לו, והשני לעזאזל ולא לשמו של עזאזל. ומפני זה אמרו רבותינו (ספרא ויקרא י״ח:ד׳) ב״חוקותי״ – דברים שיצר הרע מקטרג בהם ואומות העולם משיבין עליהם, לבישת שעטנז ופרה אדומה ושעיר המשתלח, לא מצאו בקרבנות תשובה לאומות העולם עלינו, כי הם על אשי י״י, אבל בשעיר המשתלח ישיבו עלינו כי יחשבו שאנו עושים כמעשיהם, וכן בפרה אדומה מפני שהיא נעשית מחוץ למחנה, וענינה דומה לענין שעיר המשתלח להעביר רוח הטומאה, כענין שנאמר בעתיד: את הגלולים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכריה י״ג:ב׳) , ומזה תבין טעם כבוס בגדי המשלח את השעיר לעזאזל (ויקרא ט״ז:כ״ו) , והשורף את הפרה (במדבר י״ט:ח׳) , ומה שהזכירו רבותינו (בבלי זבחים פ״ג.) בכבוס הבגדים של פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים.
והנה רמז לך ר׳ אברהם שתדע סודו כשתגיע לפסוק: ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים (ויקרא י״ז:ז׳) . והמלה מורכבת, וחביריה רבים.
והנה הענין מבואר, זולתי אם תחקור מה ענין לשכלים הנבדלים ולרוחות בקרבן, וזה יודע ברוחות בחכמת נגרומנסיא ויודע גם בשכלים ברמזי התורה למבין סודם, ולא אוכל לפרש כי היינו צריכים לחסום פי המתחכמים בטבע הנמשכים אחרי היוני אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו, והגיס דעתו לחשוב הוא ותלמידיו הרשעים כי כל ענין שלא השיג אליו הוא בסברתו איננו אמת.
ועל דרך האמת: ישראל זרע הקדש נולדים בבית י״י. וזה טעם: אשר ילדו לי (יחזקאל כ״ג:ל״ז) . והנה המקריב אותו למולך מטמא מקדשו ומחלל שמו הגדול, כלשון: ולא יחלל זרעו בעמיו (ויקרא כ״א:ט״ו) . ולכך אמר בו: ואני אתן את פני באיש ההוא (ויקרא כ׳:ג׳) , ושמתי אני את פני וגו׳ (ויקרא כ׳:ה׳) . והמשכיל יבין.
ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ – החמיר הכתוב בעריות בעבור הארץ שתטמא בהם ותקיא הנפשות העושות. והנה העריות חובת הגוף, ואינן תלויות בארץ, אבל סוד הדבר בכתוב שאמר: בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים וגו׳ כי חלק י״י עמו וגו׳ (דברים ל״ב:ח׳-ט׳) . והענין: כי השם הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע, כאשר נודע באצטגנינות, וזהו שנאמר: אשר חלק י״י אלהיך אותם לכל העמים (דברים ד׳:י״ט) – כי חלק לכולם מזלות בשמים, וגבוהים עליהם מלאכי עליון, נתנם להיותם שרים עליהן, כענין שכתוב: ושר מלכות פרס עומד לנגדי (דניאל י׳:י״ג) , וכתיב: והנה שר יון בא (דניאל י׳:כ׳) , ונקראים מלכים דכתיב: ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס (דניאל י׳:י״ג) .
והשם הנכבד הוא אלהי האלהים ואדוני האדנים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות היישוב, היא נחלת י״י מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו, וזהו שאמר: והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ (שמות י״ט:ה׳) , וכתיב: והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים (ירמיהו י״א:ד׳) – לא שתהיו אתם אל האלהים האחרים כלל.
והנה קדש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברובי המצות להיותם לשמו, ולכך אמר: ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ (ויקרא כ׳:כ״ב) , וכתיב: ואומר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה אני י״י אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים (ויקרא כ׳:כ״ד) – יאמר כי הבדיל אותנו מן העמים אשר נתן עליהם שרים ואלהים אחרים, בתתו לנו הארץ שיהיה הוא יתברך לנו לאלהים, ונהיה מיוחדים לשמו. והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל מטמא אותה, ולא תסבול עובדי עבודה זרה ומגלים עריות. והפרשה הזאת הזכירה המולך לכלל עבודה זרה עם זכרון העריות, ועל כולם אמר: אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים ותקיא הארץ את יושביה. וכן אמר בפרשה השניה: ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי (ויקרא כ׳:כ״ו) , שהוא חומר איסור עבודה זרה. ולכך אמר כי מפני שהם מיוחדים לשמו בעבור כן נתן להם הארץ, שנאמר: ואומר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה אני י״י אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים (ויקרא כ׳:כ״ד) .
והנה בחוצה לארץ, אף על פי שהכל לשם הנכבד, אין הטהרה בה שלימה בעבור המשרתים המושלים עליה, והעמים תועים אחרי שריהם לעבוד גם אותם. ולכך אמר הכתוב: אלהי כל הארץ יקרא (ישעיהו נ״ד:ה׳) – כי הוא אלהי האלהים המושל על הכל, והוא יפקוד בסוף על צבא המרום במרום (ישעיהו כ״ד:כ״א) – להסיר ממשלת העליונים ולהרוס מערכת המשרתים, ואחרי כן יפקוד על מלכי האדמה על האדמה (ישעיהו כ״ד:כ״א) . וזהו ענין הכתוב שאמר: בגזרת עירין פיתגמא ומאמר קדישין שאלתא (דניאל ד׳:י״ד) – יאמר כי הדבר ההוא הנגזר על נבוכד נצר היא גזרת עירין שגזרו על הכוחות הנאצלים מהם לעשות כך, ויקראו עירין כי מאצילותם יתעוררו הכוחות בכל הפעולות, כמו שאמר: ואלו עיר וקדיש מן שמיא נחת קרא בחיל, וכן אמר: גודו אילנא וגו׳ (דניאל ד׳:י׳-י״א) . ומאמר קדישין שאלתא (דניאל ד׳:י״ד) – ומאמר קדישין שאלוה, כלומר ששאלו מה הרצון העליון עליו, ואחרי כן גזרו להעשות כן. וזהו שאמר לו דניאל: וגזרת עילאה היא (דניאל ד׳:כ״א) , כי הכל מאתו יתברך. והנה השם הנכבד אלהי האלהים בחוצה לארץ, ואלהי ארץ ישראל שהיא נחלת י״י. וזה טעם וזנה אחרי אלהי נכר הארץ (דברים ל״א:ט״ז) – כי האלוהים נכרים בארץ השם ובנחלתו, וזהו שנאמר: לא ידעו את משפט אלהי הארץ וישלח בם את האריות והנם ממיתים אותם כאשר אינם יודעים את משפט אלהי הארץ (מלכים ב י״ז:כ״ו) . והנה הכותים לא היו ענושים בארצם בעבדם את אלהיהם לשלח בהם את האריות, ובבואם בארץ השם ועשו שם כמעשיהם הראשונים שלח בם האריות הממיתים אותם.
וכך שנו בסיפרא (ספרא ויקרא כ׳:כ״ב) ולא תקיא הארץ אתכם וגו׳ (ויקרא י״ח:כ״ח) – ארץ ישראל אינה כשאר הארצות, אינה מקיימת עוברי עבירה. ובסיפרי (ספרי דברים ל״ב:י״ב) : ואין עמו אל נכר (דברים ל״ב:י״ב) – שלא תהא רשות לאחד משרי האומות לבא ולשלוט בכם, כענין שנאמר: ואני יוצא והנה שר יון וכו׳ (דניאל י׳:כ׳) , והוא מאמרם שאמרו (בבלי כתובות ק״י:) : כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים (ויקרא כ״ה:ל״ח) , ואומר: כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת י״י לאמר לך עבוד אלהים אחרים (שמואל א כ״ו:י״ט) . ואמרו בתוספתא דעבודה זרה (תוספתא ע״ז ה׳:ב׳) : הרי הוא אומר: ושבתי בשלום אל בית אבי והיה י״י לי לאלהים (בראשית כ״ח:כ״א) , ואומר: לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים (ויקרא כ״ה:ל״ח) – כל זמן שאתם בארץ כנען הייתי לכם לאלהים, אין אתם בארץ כנען כביכול אין אני לכם לאלהים. וכן הוא אומר: כארבעים אלף חלוצי צבא עברו לפני י״י (יהושע ד׳:י״ג) , ואומר: כי נתן י״י בידכם את הארץ ונכבשה הארץ לפני י״י ולפני עמו (דברי הימים א כ״ב:י״ח) . וכי תעלה על דעתך שישראל מכבשין את הארץ לפני המקום, אלא כל זמן שהן עליה כאילו היא מכובשת, הא אינן עליה כאלו אינה מכובשת.
ומן הענין הזה אמרו בסיפרי (ספרי דברים י״א:י״ז) : ואבדתם מהרה (דברים י״א:י״ז) – אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ הוו מצויינין במצות, שכשתחזרו לא יהיו עליכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו וטרפה לבית אביה, אמר לה: הוי מתקשטת בתכשיטיך, כשתחזרי לא יהיו עליך חדשים. כן ירמיהו אומר: הציבי לך ציונים (ירמיהו ל״א:כ׳) – אלו המצות שישראל מצויינין בהן. והנה הכתוב שאומר: ואבדתם מהרה ושמתם את דברי אלה על לבבכם וגו׳ (דברים י״א:י״ז-י״ח) – אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף, בתפלין ומזוזות, ופירשו בהן כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ, כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ י״י. ולפיכך אמרו בסיפרי: וירשתה אותה וישבת בה ושמרת לעשות (השוו דברים י״א:ל״א-ל״ב) – ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה. וכך היא בתוספתא דעבודה זרה (תוספתא ע״ז ה׳:ב׳) . וזו היא מחשבת הרשעים (בבלי סנהדרין ק״ה.) שהיו אומרים ליחזקאל: רבינו יחזקאל, עבד שמכרו רבו יש לו עליו כלום, שנאמר: והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן (יחזקאל כ׳:ל״ב) . וזו היא מצות יעקב אבינו לביתו ולכל אשר עמו בשעת ביאתם לארץ: הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו (בראשית ל״ה:ב׳) . והשם לו לבדו נתכנו עלילות שמתה רחל בדרך [בתחלת בואם לארץ, כי בזכותה לא מתה בחוצה לארץ, ובזכותו לא ישב בארץ עם שתי אחיות, והיא היתה הנשאת לו באיסור האחוה. ונראה שנתעברה מבנימין קודם בואם בשכם, ולא נגע בה בארץ כלל. ומפני זה אמר] (ולא הכניס בארץ שתי אחיות, וזהו שאמר) הנביא: ושלמתי ראשונה משנה עונם וחטאתם על חללם את ארצי בנבלת שקוציהם ותועבותיהם מלאו את נחלתי (ירמיהו ט״ז:י״ח) . והענין הזה הוא במקומות רבים בכתובים, ותראנו מפורש בהם אחר שפקחתי בו עיניך.
וכתב ר׳ אברהם בפרשת וילך (אבן עזרא דברים ל״א:ט״ז) ידענו כי השם אחד, והשנוי יבא מהמקבלים, והשם לא ישנה מעשיו, כי כולם הם בחכמה ומעבודת השם לשמור כח הקבול כפי המקום, על כן כתוב: את משפט אלהי הארץ (מלכים ב י״ז:כ״ו) , ואמר יעקב: הסירו את אלהי הנכר (בראשית ל״ה:ב׳) , והפך המקום הדבק בעריות שהם שאר. והמשכיל יבין. אלו דבריו ז״ל.
ואל תשיב עלי מפסוק: מיכאל שרכם (דניאל י׳:כ״א) – כי הוא שר משרת לבקש רחמים על ישראל, לא שר מלכות [וממשלה. וכן היה שר צבא הנראה ליהושע ביריחו (יהושע ה׳:י״ג) , הראה לו כי השם שלחו ללחום מלחמותיהם כענין בחזקיהו (מלכים ב י״ט:ל״ה) ], וגם שהיה זה בהיותנו בחוצה לארץ. ואין רשות לפרש בענין הארץ יותר מזה, אבל אם תזכה להבין הארץ הראשונה הנזכרת בפסוק בראשית, והנזכרת בפרשת אם בחוקותי (ויקרא כ״ו:מ״ב) , תדע סוד נשגב ונעלם, ותבין מה שאמרו רבותינו (תנחומא ויקהל ז׳) : בית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה, וכבר רמזתי לו בפסוק: כי לי כל הארץ (שמות י״ט:ה׳) .
והנה הזכיר הכתוב כי אנשי ארץ כנען נענשו בעבור העריות. ורבותינו אמרו (בבלי סנהדרין נ״ו:) שהוזהרו עליהם מעת היצירה לאדם ולנח שלא ענש אלא אם כן הזהיר, אבל הכתוב לא יזכיר האזהרה, אבל יאמר כי הארץ תקיא אותם כי הארץ תתעב כל התועבות האל, והנה לא אנשי ארץ כנען בלבד היו מן המוזהרים. והפרשה הזכירה: כמעשה ארץ מצרים (ויקרא י״ח:ג׳) , שהיו גם הם עושים מכל התועבות האלה, ולא תקיא אותם ארץ מצרים ולא שאר ארצות הגוים את גוייהם, אבל הענין כולו למעלת הארץ וקדושתה. ואמר הכתוב: ותקיא כי מעת שפקד עונה עליה שנגזר על הכנעניים להכרת כאלו כבר הקיאה אותם. או ותקיא למעלה, כענין: סר צלם מעליהם (במדבר י״ד:ט׳) .
ותדע ותשכל כי הכריתות הנזכרים בנפש בטחון גדול בקיום הנפשות אחרי המיתה, ובמתן השכר בעולם הנשמות, כי באמרו יתברך: ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה (במדבר ט״ו:ל׳) , ונכרתה הנפש ההיא מלפני (ויקרא כ״ב:ג׳) , יורה כי הנפש החוטאת היא תכרת בעונה, ושאר הנפשות אשר לא חטאו תהיינה קיימות לפניו בזיו העליון. ולכך הוא מפרש: הנפש ההיא עונה בה (במדבר ט״ו:ל״א) – כי העון אשר בה הוא יכריתנה. וטעם זה הענין: כי נשמת האדם נר י״י אשר נפחה באפינו מפי עליון, ונשמת שדי, כמו שנאמר: ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב׳:ז׳) , והנה היא בענינה, לא תמות, ואיננה מורכבת שתפרד הרכבתה ותהיה לה סבת הויה והפסד כמורכבים, אבל קיומה ראוי והוא עומד לעד כקיום השכלים הנבדלים. ולכך לא יצטרך הכתוב לומר כי בזכות המצות יהיה קיומה, אבל יאמר כי בעונש העבירות תתגאל ותטמא ותכרת מן הקיום הראוי. והוא הלשון שתפסה בהן התורה: כרת, כענף הנכרת מן האילן שממנו יהיה שרשו. והוא מה שאמרו רבותינו (ספרא ויקרא י״ז:י׳) : מקרב עמה – ועמה שלום. כי הכרת של הנפש החוטאת יורה על קיום שאר הנפשות שלא חטאו, והן עמה שהם בשלום. וכבר פירשנו (רמב״ן שמות ו׳:ב׳) כי כל היעדים שבתורה בהבטחות או בהתראות, כולם מופתיים מן הנסים הנסתרים, בדבר מופתי תבטיח ותזהיר התורה לעולם. ולכן הזהיר בכאן בכרת שהוא ענין נסי, ולא תבטיח בקיום שהוא ראוי.
והנה הכריתות שבתורה הם שלשים ושש (בבלי כריתות ב׳.) , ומהם רבים באיסורי הערוה, רצוני לומר על בעילה האסורה, וכן מיתות בית דין בענין הבעילה רבות: שש עשרה. ואין באיסור המאכלים מיתה כלל. והטעם בהיות העונשים הגדולים כמיתת בית דין והכרת בעניני הבעילה מפני שגלוי עריות דבר נמאס מאד אצל התורה כנזכר בזאת הפרשה ובמקומות רבים בכתוב. וחכמים מזכירין לעולם (בבלי סנהדרין ע״ד.) עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים, יזכירו אותה אחר עבודה זרה וקודם שפיכות דמים, וכמו שאמרו (בבלי סנהדרין ק״ו.) : אלהיהם של אלו שונא זמה הוא. ויש לענין יסוד גדול בסוד היצירה. והרב אמר במורה הנבוכים (רמב״ם מו״נ ג׳:מ״א) בעבור היות יצר לב האדם גדול בענין המשגל והתאוה בו רבה, והדברים שהם רבי המכשולות צריכים עונש גדול ליסר מהם וגם זה אמת.
פרשת קדושים
ואמר וכי תזבחו זבח שלמים – כי אחרי שאסר הזביחה וכל עבודה לאלילים ולאלהי מסכה, וריקן כל העבודות כולן לשם המיוחד, אמר כי כאשר תזבחו לשם לא תזבחו לו אלא לרצונכם – שתהיה עבודתכם לרצון לפניו, וירצה בכם כעבד יתרצה אל אדניו בעשותו כל אשר יצונו, כלשון: ונרצה לו לכפר עליו (ויקרא א׳:ד׳) , ואור פניך כי רציתם (תהלים מ״ד:ד׳) . והטעם: שלא תחשבו שיהיה בעבודת הצלמים שום תועלת, ולא תעשו עבודת השם הנכבד על מנת לקבל פרס, אלא לעשות רצונו, כי רצונו הפשוט הוא הראוי והמחוייב. [ואמר זה בשלמים שהם הקדשים הקלים הנאכלין לבעלים עצמם, שישמרו במחשבתם להיותם בכונה רצויה, וכל שכן בקדשי הקדשים. או מפני שהשלמים מדתן של ישראל, כמו שאמרו רבותינו (בבלי זבחים קט״ז.) : לא הקריבו בני נח שלמים. והמשכיל יבין.]
ורבותינו אמרו (בבלי חולין י״ג.) לרצונכם זבוחו – לדעתכם זבוחו, שתזבחו לדעתכם, שהמתעסק בקדשים פסול.
ועל דרך האמת: לא תשבעו בשמי – הוא השם המיוחד, וחללת את שם אלהיך – הוא האלהים שממנו יתרבו כל הכנויין, ושם נאמר תחלה: שם י״י אלהיך, וכי לא ינקה י״י (שמות כ׳:ו׳) – בשמו הגדול המיוחד, וזה טעם: וחללת – כי מאשר ישבע בשם המיוחד לשקר, יהיה מחלל שם אלהיו.
ולא הזכירו רבותינו שיהיה הטעם נעלם, ושיהו יצר הרע ואומות העולם משיבין עליהן אלא בלבישת שעטנז, לא בכלאי בהמה. ואין הכונה בהם שתהיה גזרת מלך מלכי המלכים בשום מקום בלא טעם, כי כל אמרת אלוה צרופה (משלי ל׳:ה׳) , רק החוקים הם גזרות מלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלתם לעם, ואין העם נהנין בהם אבל מהרהרים אחריהם בלבם ומקבלים אותם ליראת המלכות. וכן חוקי הקב״ה הם הסודות אשר לו בתורה שאין העם במחשבתם נהנים בהם כמשפטים, אבל כולם בטעם נכון ותועלת שלימה.
והטעם בכלאים כי השם ברא המינים בעולם בכל בעלי הנפשות בצומחים ובבעלי נפש התנועה, ונתן בהם כח התולדת שיתקיימו המינים ההם לעד כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם, וצוה בכחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם, שנאמר בכולם: למינהו (בראשית א׳:י״ב) . והנה סבת המשכב שנרביע הבהמות זו עם זו היא לקיום המינין, כאשר יבאו האנשים על הנשים לפרייה ורבייה, והמרכיב שני מינין משנה ומכחיש במעשה בראשית, כאילו יחשוב שלא השלים הקב״ה בעולמו כל הצורך, ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות. והמינים בבעלי החיים, לא יולידו מין משאינו מינו, וגם הקרובים בטבע שיולדו מהם, כגון הפרדים, יכרת זרעם כי הם לא יולידו. והנה מצד שני הדברים האלה פעולות ההרכבה במינים מעשה נמאס ובטל. וגם הצמחים אשר יתרכבו מין בשאינו מינו אין פרים צומח אחרי כן. ויהיו באיסורם שני הטעמים הנזכרים. וזה טעם: שדך לא תזרע כלאים – שהוא בהרכבה, על דעת רבותינו ז״ל (בבלי קידושין ל״ט.) . ואסר אף כלאי זרעים מפני שישתנו בטבעם גם בצורותם בהיותם יונקים זה מזה, ויהיה כל גרעין ממנו כאלו הורכב משני מינין. ואסור לחרוש בשור ובחמור מפני שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת, ויבאו לידי הרכבה.
ומחבירנו (פירוש תרי״ג מצוות לר׳ עזרא מגירונה) מי שמוסיף בטעם הכלאים כי הוא שלא לערבב הכחות המגדלים הצמחים להיות יונקים זה מזה, ממה שאמרו בבראשית רבה (בראשית רבה י׳:ו׳) : אמר רבי סימון: אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע ומכה אותו ואומר לו: גדול, הדא הוא דכתיב: הידעת חוקות שמים אם תשים משטרו בארץ (איוב ל״ח:ל״ג) – שוטר, והנה המרכיב כלאים או זורען בכדי שיינקו זה מזה מבטל חוקות שמים. ולכך אמר בהם: את חוקותי תשמורו – כי הם חקות שמים. וכך אמרו רבי חנינא משום רבי פינחס: משום חקים שחקקתי בהם את עולמי (ירושלמי כלאים א׳:ז׳) . וכבר כתבתי בסדר בראשית (רמב״ן בראשית א׳:י״ב) שהצומחים כולם יסודותם בעליונים, ומשם צוה להם השם את הברכה חיים עד העולם, והנה המערב כלאים מכחיש ומערבב במעשה בראשית.
ובגד כלאים שעטנז – למה נאמר, לפי שנאמר: לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו (דברים כ״ב:י״א) – יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן, תלמוד לומר: בגד. מנין לרבות את הלבדים, תלמוד לומר: שעטנז – דבר שהוא שוע טווי ונוז. ואומר אני נוז לשון דבר הנמלל ושזור זה עם זה לחברו. לשון רבינו שלמה.
ואינו נכון בעיני, שהלבדים אין איסורם מדברי תורה אלא מדברי סופרים, שאינן אלא שוע בלבד. וכך שנינו (משנה כלאים ט׳:ט׳) : הלבדים אסורים מפני שהן שוע. ובגמרא אמרו (בבלי נדה ס״א:) : ואימא או שוע או טווי או נוז, והעלו והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא. אבל הבריתא השנוייה בתורת כהנים (ספרא ויקרא י״ט:י״ט) : אין לי אלא בגד, מנין לרבות את הלבדים, תלמוד לומר: שעטנז, בא לרבות הדברים שאינן בגד מלא תלבש שעטנז (דברים כ״ב:י״א) , שלא הזכיר בגד. והמדרש הוא עיקר, שאפילו דבר שאינו בגד אסור בכלאים מן התורה, כגון הקולע חוטין ועושה מהן חגורה ובכיוצא בזה, ובלבד שיהו שוע וטווי ונוז, ותפס לו הלבדים לאסמכתא בעלמא, שהם אסורים מדבריהם ואינם בגד.
וכן מה שפירש הרב בשוע שהוא דבר הנמלל ושזור זה עם זה, וכפירוש הזה כתב עוד בפירושיו בגמרא (בבלי יבמות ה׳:) , כבר השיבו עליו שאין פירושו עולה ממה שאמרו (בבלי מנחות ל״ט.) : שמע מינה קשר העליון בציצית דאוריתא, דאי סלקא דעתך לאו דאוריתא, כלאים דשרא רחמנא בציצית למה לי, הא קיימא לן התוכף תכיפה אחת אינו חיבור. והנה גלו לנו שהבגד שהוא מין פשתים ונקשר בו ציצית של צמר בשני קשרים הוא כלאים מן התורה, אף על פי שאינו נמלל ושזור זה עם זה.
אבל הענין כך הוא: שאמר הכתוב: ובגד כלאים שעטנז – לומר שכל בגד הנעשה מחוט שהוא שוע וטווי ושזור לא נלבש אותו כלאים, שהוא ערובין. ובמשנה תורה הוסיף לבאר שלא נלבש שוע טווי ונוז מצמר ופשתים שיהיו יחדו (דברים כ״ב:י״א) – כלומר מחוברים יחד בשתי תכיפות, לומר שהצמר והפשתים שכל מין מהם שוע טווי ונוז בפני עצמו לא נחברם יחדו, כי יחדו הוא הכלאים, כמו שאמר: לא תחרוש בשור ובחמור יחדו (דברים כ״ב:י׳) – כלומר קשורים ומחוברים, והחבור בבגדים בשתי תכיפות, כי מלשון יחדו למדו כן כי שתי תכיפות הן חיבור, ומשם למדו שהכלאים אסורין אף על פי שאינן בגד, אלא אפילו בקולע החוטין מעשה עבות ועושה מהן אבנטים ואף על פי שאינו ארוג, וכענין ששנינו (משנה כלאים ט׳:ט׳) : לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן לחגור בו את מתניו.
ולשון: נוז – מלה מקוצרת בתיבה המורכבת הזאת, כמו הטווי שאין ממנו בה אלא הטי״ת, וענינה לפי דעתי נלוז, מלשון: תועבת י״י נלוז (משלי ג׳:ל״ב) – מטה ומעקם דרכיו, ונלוזים במעגלותם (משלי ב׳:ט״ו) – פתלתולים ומטים, כי כן הדבר השזור, פתול ומעוקם. וכמו ששנינו (משנה כלאים ט׳:ח׳) : רבי שמעון אומר נלוז ומליז אביו שבשמים עליו מטה השם הנכבד מדרכי רחמיו עליו, כענין שנאמר: ועם עקש תתפתל (תהלים י״ח:כ״ז) . ובלשון חכמים ( ויקרא רבה י׳:ג׳ , שמות רבה ל״ז:ב׳ ) ישמשו בו בקוצר: לבן מלכים שנוז לבו עליו ונטל את הצפורן לחתור על אביו וכו׳ – שנטה לבו לדרך רעה. ומזה אמרו בתלמוד סנהדרין (בבלי סנהדרין מ״א:) : מנזייתיה דמר לא אמרינן ביה ולא מידי – כלומר: אם היית רוצה להתעקם ולהטות הדברים לא היינו יודעים לנגדך כלום. נזייתיה – כמו נלזייתיה, כלומר: הטייתו. וזהו האמת והנכון בענין הזה. ולפיכך הוצרך להתיר כלאים בציצית אף על פי שאין הציצית ארוג ואינו בגד, וזהו דין תורה, אבל חכמים אסרו אפילו מה שאינו עשוי אלא באחד מהם, או שוע או טווי או נוז. ולכך שנינו (משנה כלאים ט׳:ט׳) : הלבדים אסורין מפני שהן שועין, פיף של צמר בשל פשתן אסורין מפני שהן חוזרין באריג, והכל מדרבנן.
וטעם כלאי הבגדים להרחיק התערובת במינין, ואסר הרגילים להעשות מהן בגד. והרב אמר במורה הנבוכים (רמב״ם מו״נ ג׳:ל״ז) טעם השעטנז מפני שהיה בזמן ההוא בגד ידוע לכומרי בעלי הכשפים שבהם היו עושים כל מעשיהם, ואמר שמצא זה כתוב בסיפריהם, ולפי שהיה ענין גדול ורצוי להם מאד שיפעלו בו פעולותם הרעות לעבודה זרה ולשדים, תרחיק אותו התורה מכל אדם, כי התורה תבא למחות מעשיהם ולהכחיד זכרם.
ועל דרך האמת: יצוה בשבת הגדול ובשבת שהוא מקדשו, וצוה בו שמירה ומורא, והנה אין מלאכת בית המקדש דוחה השבת והמקדש. ואם תשכיל תבין.
ועוד תוכל להבין סודו ממה שהזכיר בכרת המולך: ואני אתן את פני, וכן: ושמתי אני את פני (ויקרא כ׳:ה׳) – כי שמו הגדול והנורא יכרת אותו. ולא הזכיר בכרת אוב וידעוני מלת: אני, ולא בשום כרת אחר, וכבר הודעתי טעם זה לכל מבין.
ועל דרך האמת: בעבור שאמר: והתקדשתם והייתם קדושים כי אני י״י אלהיכם (ויקרא כ׳:ז׳) , ואמר: אני י״י מקדשכם (ויקרא כ׳:ח׳) – כי השם הנכבד הוא המקדש אותנו, כי הוא אבינו וגואלנו מעולם שמו. אם כן, המקלל את המשתתפין ביצירה חייב מיתה. וזה טעם משפט הנואף והנואפת (ויקרא כ׳:י׳) אשר סמך לכאן, והקדימו לכל העריות. וכבר רמזתי זה למעלה (רמב״ן שמות כ׳:י״ב) .
פרשת אמור
ויתכן על דרך האמת שיחזור לראש הפסוק וכבר נתפרש.
ועל דרך האמת: אשר הם מקדישים לי אני י״י – שלא יחללו השם המקודש לו, כי שמו במקדש י״י. וכבר רמזתי זה בפרשת ויקחו לי תרומה.
חמץ תאפינה – צוה הכתוב שתהיינה חמץ לפי שהם תודה לשם, כי חוקות קציר שמר לנו, וקרבן התודה יבוא על לחם חמץ. ואולי איסור החמץ הוא מפני שירמוז אל מדת הדין, כי נקרא: חמץ, כאשר יקרא היין אשר יקהה: חומץ יין וחומץ שכר (במדבר ו׳:ג׳) , והלשון נגזר מלשון: מעול וחומץ (תהלים ע״א:ד׳) , כי נגזל מהם טעמם, ולא יאכלו. וכן: כי יתחמץ לבבי (תהלים ע״ג:כ״א) – יכעוס ויאבד טעמו ממנו. ובעבור שהקרבנות לרצון לשם הנכבד, לא יובאו מן הדברים אשר להם היד החזקה לשנות הטבעים, וכן לא יובאו מן הדברים המתוקים לגמרי כגון הדבש, רק מן הדברים המזוגים, כאשר אמרו בבריאת העולם (בראשית רבה י״ב:ט״ו) : שיתף מדת רחמים במדת הדין ובראו. והנה בחג השבועות שהוא יום מתן תורה יביא הקרבן בדין תודה, כי הוא יום העצרת, והמשכיל יבין. וזה סוד מה שאמרו רבותינו (ויקרא רבה ט׳:ג׳) : לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל לעולם וכו׳ כי בו מצה וחמץ כענין בעולם הבא.
ועל דרך האמת: התרועה היא שעמדה לאבותינו ולנו, שנאמר: אשרי העם יודעי תרועה (תהלים פ״ט:ט״ז) , וכענין שכתוב: תרועת מלחמה (ירמיהו ד׳:י״ט) , כי השם איש מלחמה. אם כן, יום תרועה יהיה לכם (במדבר כ״ט:א׳) – שיהיה היום לתרועה לנו. וכן: זכרון תרועה מקרא קדש – שיהיה הזכרון בתרועה, ולפיכך הוא מקרא קדש. ולא הוצרך להזכיר שופר, כי השופר רמז ביום, והתרועה בו. והנה הוא יום הדין ברחמים לא תרועת מלחמה, ומפני זה הזכיר הכתוב התרועה, שכבר קבלה ביד רבותינו וכל ישראל רואים עד משה רבינו, שכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, ולמה יזכיר הכתוב התרועה ולא יזכיר התקיעות כלל, לא בראש השנה ולא ביום הכפורים, אבל התקיעה היא הזכרון והוא השופר, והתרועה כשמה. ומפני שהיא כלולה מן הרחמים, תקיעה לפניה ולאחריה, ולפיכך אמר ביודעי תרועה כי בצדקה ירומו כי תפארת עוזמו אתה (תהלים פ״ט:י״ח) , והנה זה מבואר כי הכל תלוי בתשובה, אלא בראש השנה מתיחד במדת הדין ומנהיג עולמו וביום הכפורים במדת הרחמים, והוא מאמרם (בבלי ר״ה ל״ב:) : מלך יושב על כסא דין וכו׳, ראש השנה יום דין ברחמים ויום הכפורים יום רחמים בדין.
ומן הענין שפירשנו תבין טעם הכתוב במסעות: תרועה יתקעו למסעיהם ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו (במדבר י׳:ו׳-ז׳) , כי במסעיהם כתיב: ויסע מלאך האלהים (שמות י״ד:י״ט) , וכתיב: ויפוצו אויביך מפניך (במדבר י׳:ל״ה) , כטעם: פני י״י בעושי רע (תהלים ל״ד:י״ז) . ובהקהיל את הקהל נאמר: שובה י״י רבבות אלפי ישראל (במדבר י׳:ל״ו) , כטעם: ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד (דברים ל״ג:ה׳) .
ועשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים ירמוז לעשר ספירות, כי ביום הכפורים יתעלה בהם ויגבה י״י צבאות במשפט כידוע בקבלה, וגם יש בזה אות בשמים שהחדש הזה מזלו מאזנים כי בו פלס ומאזני משפט לי״י.
ועל דרך האמת: ששת ימים עשה י״י את השמים וביום השביעי (שמות ל״א:י״ז) – הוא שבת ואין לו בן זוג, וכנסת ישראל היא בת זוגו, שנאמר: ואת הארץ, והנה היא שמינית. עצרת היא, כי שם נעצר הכל. וצוה בחג המצות שבעת ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם י״י, ומנה ממנו תשע וארבעים יום, והשבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בנתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש (דברים ד׳:ל״ו) . ולכך יקראו חכמים בכל מקום חג השבועות עצרת, כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן. וזהו מאמרם (בבלי חגיגה י״ז.) : שמיני רגל בפני עצמו הוא לענין פז״ר קש״ב, ותשלומין דראשון הוא, כי הוא אצילות הראשנים ואיננו כאחדות שלהם. ולכך יזכיר בפרשת כל הבכור שלש רגלים: חג המצות וחג השבועות וחג הסכות שבעת ימים (דברים ט״ז:ט״ו) , ולא יזכיר השמיני, כי שם אמר: יראה כל זכורך (דברים ט״ז:ט״ז) והנה זה מבואר.
ועל דרך האמת: פרי עץ הדר – הוא הפרי שבו רוב התאוה, ובו שחטא אדם הראשון, שנאמר: ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל (בראשית ג׳:ו׳) , והנה החטא בו לבדו, ואנחנו נרצה לפניו עם שאר המינים. וכפות תמרים – הוא הראש, קו אמצעי כפול וגבוה על כולם. וענף עץ עבות – רמז לשלש ספירות בבד אחד, כענין שנאמר: מידי אביר יעקב (בראשית מ״ט:כ״ד) . וערבי נחל – כענין שנאמר: סולו לרוכב בערבות (תהלים ס״ח:ה׳) – כי יתערבו במדת הדין ובמדת הרחמים. ומכאן תבין ותדע שאין האתרוג עמהם באגודה, והוא מעכב בהם, כי הוא כנגד העצרת שהוא רגל בפני עצמו ותשלומין דראשון, והנה הם אחד בכח ולא אחד בפועל. וכבר פרשתי טעם זה (רמב״ן ויקרא כ״ג:ל״ו) .
והנה טעם כל הפרשה: תחגו את חג השם הגדול שבעת ימים שבמעשה בראשית, ותסמכו להם השמיני עצרת, כענין שנאמר: למנצח על השמינית (תהלים י״ב:א׳) . וגם באותן השבעה תקחו בהם פרי עץ הדר והלולב באגודו, ולכך הקדים האתרוג, אבל בשמיני אינו צריך כי הוא עצמו הדר, וזה טעם: וחגותם אותו חג לי״י שבעת ימים בשנה (ויקרא כ״ג:מ״א) – שתחוגו שבעת ימים עם השנה, ענין סבוב והקפה, מלשון: וחוג שמים (איוב כ״ב:י״ד) , ובמחוגה יתארהו (ישעיהו מ״ד:י״ג) , וכן: המון חוגג (תהלים מ״ב:ה׳) .
וכבר רמזו רבותינו הסוד הזה, אמרו בויקרא רבה (ויקרא רבה ל׳:ט׳) : פרי עץ הדר – זה הקב״ה, שנאמר: הוד והדר לפניו (תהלים צ״ו:ו׳) , כפות תמרים – זה הקב״ה, שנאמר: צדיק כתמר יפרח (תהלים צ״ב:י״ג) , וענף עץ עבות – זה הקב״ה שנאמר: והוא עומד בין ההדסים (זכריה א׳:ח׳) , וערבי נחל – זה הקב״ה כמה דאת אמר: סולו לרוכב בערבות (תהלים ס״ח:ה׳) .
ובמדרשו של רבי נחוניה בן הקנה: מאי פרי עץ הדר – כדמתרגמינן: פירי אילנא אתרוגין ולולבין, ומאי הדר – הייני הדר הכל, והייני הדר שיר השירים, כדכתיב בהו: מי זאת הנשקפה כמו שחר וכו׳ (שיר השירים ו׳:י׳) . ולמה נקרא שמו הדר, אל תיקרי הדר אלא הדר זה אתרוג שהוא נפרד מאגד הלולב, ואין מצות לולב קיימת אלא בו, והוא אגוד עם הכל שעם כל אחד הוא ועם כולם יחד הוא. ומאי לולב – כנגד חוט השדרה. וענף עץ עבות – שענפיו חופין את רובו, משל לאדם שבזרועותיו יגן על ראשו, ענף לשמאל, עבות לימין, נמצא עץ באמצע. ולמה נאמר בו: עץ – שהוא שורש האילן. ומאי ערבי נחל – על שם המקום שהם קבועים בו, ששמו נחל דכתיב: כל הנחלים הולכים אל הים וגו׳ (קהלת א׳:ז׳) , ומאי ניהו ים, הוי אומר זה אתרוג. ומנא לן דכל מדה ומדה מאלו השבעה איקרי נחל, שנאמר: וממתנה נחליאל (במדבר כ״א:י״ט) – אל תקרי נחליאל אלא נחלי אל וכו׳. והמדרש הזה על דעת שלשה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד, והיא הלכה לדברי הגאונים והראשונים כולם.
ועל דרך האמת: והיתה לאהרן ולבניו – ברית עולם, כדרך: בריתי היתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב׳:ה׳) .
פרשת בהר
שבת ליי בבראשית היינו ששבת בו וכן ישבות בסוף ימות עולם
והנה בכאן עוררו אותנו בסוד גדול מסודות התורה, כבר רמז לנו ר׳ אברהם שכתב: “וטעם שבת לי״י – כיום השבת, וסוד ימי עולם רמוז במקום הזה”.
ועל דרך האמת: דרור – מלשון דור הולך ודור בא (קהלת א׳:ד׳) , וכן: יובל – שישוב אל היובל אשר שם שרשיו, והיא תהיה לכם.
וטעם: כי לי הארץ על דרך האמת כמו: ויקחו לי תרומה (שמות כ״ה:ב׳) . וזהו שרמזו כאן: דיו לעבד שיהא כרבו, כי יהיה היובל נוהג בעולם. והמשכיל יבין.
ופירושה: שהזכיר הכתוב עבודה זרה ושבת שיזהר בהן העבד הנמכר לגוי, ומורא המקדש שיבא שם ברגלים ויירא ממנו, והוא הדין לכל המצות, אבל הזכיר אלה שהן אבות ללמד על כולן. ויש גורסין: הזהיר כאן, ואם הגירסא כך, רמזו שכל המצות בכלל השבת והמקדש, והמשכיל יבין.
פרשת בחוקותי
ועל דרך האמת: שיתן השלום מחובר בארץ, והוא שלום הכל השקול כנגד הכל.
והשבתי חיה רעה מן הארץ – על דעת ר׳ יהודה שאמר: משביתן מן העולם (ספרא ויקרא כ״ו:ו׳) , הוא כפשוטו, שלא יבאו חיות רעות בארצם, כי בהיות השובע וברבות הטובה והיות הערים מלאות אדם לא תבואינה החיות ביישוב. ועל דעת רבי שמעון שאמר: משביתן שלא יזיקו (ספרא ויקרא כ״ו:ו׳) , יאמר: והשבתי רעת החיה מן הארץ. והוא הנכון, כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצות כאשר היה העולם בתחלתו קודם חטאו של אדם, אין חיה ורמש ממית האדם. וכמו שאמרו (בבלי ברכות ל״ג.) : אין ערוד ממית אלא חטא ממית. וזה שאמר הכתוב: ושעשע יונק על חור פתן (ישעיהו י״א:ח׳) , וכן: ופרה ודוב תרעינה ואריה כבקר יאכל תבן (ישעיהו י״א:ז׳) . כי לא היה הטרף בחיות הרעות רק מפני חטאו של אדם, כי נגזר עליו להיות טרף לשניהם, והושם הטרף טבע להם גם לטרוף זו את זו כידוע, כי בטרפם האדם פעם אחת יוסיפו להיות רעים יותר. וכן אמר הכתוב: וילמד לטרוף טרף אדם אכל (יחזקאל י״ט:ג׳) . והנה בבריאתו של עולם נאמר בחיות שנתן להם העשב לאכלה, דכתיב: ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה (בראשית א׳:ל׳) , ואמר הכתוב: ויהי כן, כי הוא הטבע אשר הושם בהם לעד, ואחרי כן למדו הטרף מפני החטא הממית, כאשר פרשתי. וכשהותר שחיטת בעלי החיים לבני נח אחרי המבול, והזהיר על האדם: ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם (בראשית ט׳:ה׳) – ולא נפש החיה מיד חיה בחברתה, נשארו על מנהגם לטרוף.
ובהיות ארץ ישראל על השלמות, תשבת רעת מנהגם ויעמדו על הטבע הראשון אשר הושם בהם בעת יצירתם, וכבר הזכרתי מזה בסדר תולדות נח (רמב״ן בראשית ט׳:ו׳) . ועל כן אמר הכתוב על ימי הגואל היוצא מגזע ישי שישוב השלום בעולם ויחדל הטרף ורעת כל חיה ורמש כאשר היה בטבעם מתחלה, והכונה היתה בו על חזקיהו שבקש הקב״ה לעשותו משיח (בבלי סנהדרין צ״ד.) ולא עלתה זכותם לכך, ויהיה המעשה על המשיח לעתיד לבא.
אבל הענין סוד מסתרי התורה. אמר שיתן משכנו בתוכנו, והנפש אשר ממנה יבא המשכן לא תגעל אותנו ככלי שמגעילין אותו ברותחין, אבל בכל עת יהיו בגדינו לבנים וחדשים, כי הגעילה פליטה כדברי רבינו שלמה, מלשון: שורו עבר ולא יגעיל תפלט פרתו ולא תשכל (איוב כ״א:י׳) .
ואמר: נפשי – כדרך: נשבע י״י אלהים בנפשו (עמוס ו׳:ח׳) . והנביא אמר בתמה: אם בציון עצמה געלה נפשך, שהיא עיר ואם בישראל, והשלכת אותה מלפניך להיות כל בניה לבושים בגדים צואים נגעלים.
והנה כל הברכות האלה כפי פשוטן, עם היותן רבות כלליות בענין המטר והשובע והשלום ופריה ורביה, אינן כמו הברכות שבירך כבר בקצרה: ובירך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך (שמות כ״ג:כ״ה) – כי שם יבטיח במאכל ומשתה, ושיהיה לברכה עד שלא יארע שום חולי בגופנו, ועל כן יהיו כלי הזרע שלימים ובריאים ונוליד כהוגן ונחיה ימים מלאים, כמו שאמר: לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא (שמות כ״ג:כ״ו) . וכן אמר תחלה: כי אני י״י רופאך (שמות ט״ו:כ״ו) .
והטעם בזה כי הברכות ההם, אף על פי שהם נסים, הם מן הנסים הנסתרים שכל התורה מלאה מהם כאשר פרשתי (רמב״ן בראשית י״ז:א׳) , והם אפילו ליחיד העובד, כי כאשר יהיה האיש החסיד שומר כל מצות י״י אלהיו, ישמרהו מן החולי והעקרות והשכול וימלא ימיו בטובה. אבל אלו הברכות שבפרשה הזאת הן כלליות בעם, והן בהיות כל עמנו כולם צדיקים, ולכך יזכיר תמיד בכאן הארץ: ונתנה הארץ (ויקרא כ״ו:ד׳) , לבטח בארצכם (ויקרא כ״ו:ה׳) , שלום בארץ (ויקרא כ״ו:ו׳) , מן הארץ (ויקרא כ״ו:ו׳) , לא תעבור בארצכם (ויקרא כ״ו:ו׳) . וכבר בארנו כי כל אלה הברכות כולן נסים, אין בטבע שיבאו הגשמים, ויהיה השלום בארץ לנו מן האויבים, ויבא מורך בלבבם לנוס מאה מפני חמשה בעשותנו החקים והמצות, לא שיהיה הכל הפך מפני זרענו השנה השביעית.
ואף על פי שהם נסים נסתרים שעולם כמנהגו נוהג עמהם, אבל הם מתפרסמים מצד היותם תמיד לעולם בכל הארץ. כי אם הצדיק האחד יחיה ויסיר השם מחלה מקרבו וימלא ימיו, יקרה גם זה בקצת הרשעים, אבל שתהיה ארץ אחת כולה ועם אחד תמיד ברדת הגשם בעתו, ושובע ושלוה ושלום ובריאות וגבורה ושברון האויבים בענין שאין כמוהו בכל העולם, יודע לכל כי מאת י״י היתה זאת. ועל כן אמר: וראו כל עמי הארץ כי שם י״י נקרא עליך ויראו ממך (דברים כ״ח:י׳) .
והפך זה יהיה בקללות בעונשי הארץ, שאמר: והיו שמיכם כברזל (ויקרא כ״ו:י״ט) , וענשי החלי, כמו שאמר: וחלאים רעים ונאמנים (דברים כ״ח:נ״ט) – שיקולל המאכל והמשתה ויחליא, ויתפרסם הנס בהיותו תמיד קיים בכולם. על כן כתוב: ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה (דברים כ״ט:כ״א) , שלא יתמהו באיש ההוא אשר רבצה בו כל האלה (דברים כ״ט:י״ט) , כי יהיה כן פעמים רבים במנהגו של עולם בכל האומות שיבואו מקרים רעים באיש אחד, רק בארץ ההיא יתמהו וישאלו, ואמרו כל הגוים על מה עשה י״י ככה לארץ הזאת (דברים כ״ט:כ״ג) – כי כולם יראו וידעו כי יד י״י עשתה זאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית י״י אלהי אבותם (דברים כ״ט:כ״ד) .
והכלל: כי בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם ולא בארצם, לא בכללם ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם ויסיר השם מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר: כי אני י״י רופאך (שמות ט״ו:כ״ו) . וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כאשר היה ענין חזקיהו בחלותו (מלכים ב כ׳:ב׳-ג׳) , ואמר הכתוב: גם בחליו לא דרש את י״י כי אם ברופאים (דברי הימים ב ט״ז:י״ב) , ואלו היה דבר הרופאים נהוג בהם מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם, אבל הוא כאשר יאמר אדם: לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ, אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם אחר שהבטיח: וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך (שמות כ״ג:כ״ה) , והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו.
וכך אמרו (בבלי ברכות ס״ד.) : כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא. והמשל להם (במדבר רבה ט׳:ג׳) : תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא. והוא מאמרם (בבלי ברכות ס׳.) : שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, שאלו לא היה דרכם ברפואות, יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו, ויתרפא ברצון השם, אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים. וזו היא כונתם באמרם (בבלי ברכות ס׳.) : ורפא ירפא (שמות כ״א:י״ט) – מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאת. לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאת, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאת כי נהג ברפואות, והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו ברפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו. ועל כן הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף (שמות כ״א:י״ח) – יש על המכה תשלומי הרפואה, כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים, כאשר אמרה: כי לא יחדל אביון מקרב הארץ (דברים ט״ו:י״א) – מדעתו שכן יהיה, אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים.
אבל על דרך האמת: הברכות האלה עוד הם ברכות שמים בעליונים כמו שפרשתי ונתתי שלום בארץ (ויקרא כ״ו:ו׳) , ולא תגעל נפשי אתכם (ויקרא כ״ו:י״א) , וכן: והתהלכתי בתוככם – רמז למדה שיקראו רבותינו שכינה, מן: ונתתי משכני בתוככם (ויקרא כ״ו:י״א) . ואומרים (בבלי שבת כ״ב:) : שכינה שורה בישראל, ואמרו בבראשית רבה (בראשית רבה י״ט:י״ג) : עיקר שכינה בתחתונים היתה. והנה הוזכר כאן גן עדן והעולם הבא ליודעיו.
ואלה הברכות בתשלומן לא תהיינה רק בהיות כל ישראל עושין רצון אביהם, ובנין שמים וארץ שלם על מכונתו, ואין בתורה ברכות שלמות כאלה שהם דברי הברית והתנאים אשר בין הקב״ה ובינינו. ודע כי לא השיגו ישראל מעולם לברכות האלה בשלמותן, לא הרבים ולא היחידים בהם, שלא עלתה זכותם לכך, כמו שאמרו (בבלי מו״ק ט״ז:) על דוד: והוא עורר את חניתו על שמונה מאות חלל והיה מצטער על מאתים, יצתה בת קול ואמרה לו: רק בדבר אוריה החתי (מלכים א ט״ו:ה׳) . ועל כן תמצא לרבותינו שיזכירו בפסוקים האלה לעתיד לבא: מלמד שתינוק מישראל עתיד להיות מושיט וכו׳ (ספרא ויקרא כ״ו:ו׳) , עתיד הקב״ה לטייל עם הצדיקים לעתיד לבא (ספרא ויקרא כ״ו:י״ב) – כי לא נתקיים אבל יתקיים עמנו בזמן השלימות.
ועל דרך האמת: שתופר זאת הברית ותבטל, הפך: ונתתי שלום בארץ (ויקרא כ״ו:ו׳) . והוא מה שאמר: אשר המה הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בם (ירמיהו ל״א:ל״א) – כי בעבור שבטלו את בריתי בעלתי בם בעצמם.
וטעם אף אני אעשה זאת לכם – על דרך האמת: כמו בהפוך: אף אני זאת אעשה לכם, וזה הוא שמזכיר תמיד בפרשה ״אני״: והלכתי אף אני, והכיתי אתכם גם אני (ויקרא כ״ו:כ״ד) , ויסרתי אתכם גם אני (ויקרא כ״ו:כ״ח) , והשמותי אני (ויקרא כ״ו:ל״ב) , אף אני אלך עמם (ויקרא כ״ו:מ״א) . ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה: לא די שאני אדון הדין אלא אף אני איסר וכו׳. והכלל: כי הקב״ה כורת הברית הזאת, וזה טעם: שבע על חטאתיכם (ויקרא כ״ו:י״ח) , שבע כחטאתיכם (ויקרא כ״ו:כ״א) . והאלות הן אלות הברית, כי הדיבור מפי הגבורה ובלשון עצמו: אעשה, יסרתי, והכיתי, ולכך אמר: אשר נתן י״י בינו ובין בני ישראל (ויקרא כ״ו:מ״ו) – כי הוא בשמו הגדול נתן הברית הזאת.
אבל במשנה תורה אמר: אם לא תשמע בקול י״י אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו (דברים כ״ח:ט״ו) . והזכיר שם תמיד לשון ארירה: ופתח בהן ארור אתה (דברים כ״ח:ט״ז) – כי הברכה נעדרת מהן. ואמר: יתן י״י (דברים כ״ח:כ״ד) . וזהו מאמר רבותינו (בבלי מגילה ל״א:) : קללות שבתורה בלשון רבים ומשה כי אמרן מפי הגבורה אמרן, ושבמשנה תורה בלשון יחיד ומשה כי אמרן מפי עצמו אמרן, כי הגבורה עשתה משה שליח בינה ובין ישראל.
ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות הראשון, כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת, הגלות והגאולה ממנו, שכן תראה בתוכחות שאמר: ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם (ויקרא כ״ו:ט״ו) , ואמר: להפרכם את בריתי (ויקרא כ״ו:ט״ו) , והזכיר בהם: במות וחמנים וגלולים (ויקרא כ״ו:ל׳) – כי היו עובדי עבודה זרה, ועושין כל הרעות. והוא שאמר: והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם (ויקרא כ״ו:ל״א) – יתרה בהם לסלק מהם מקדשו וסילוק הקרבנות שהיו לרצון לו במקדש ההוא. והעונשים עליהם: חרב וחיה רעה ודבר ורעב וגלות בסוף, כי כל זה היה שם כאשר בא בפירוש בספר ירמיהו. ואמר בגלות: אז תרצה הארץ את שבתותיה, כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה (ויקרא כ״ו:ל״ד-ל״ה) – שהיו שנות הגלות כשנים אשר בטלו השמטות. וכן אמר הכתוב בגלות ההוא: למלאת דבר י״י בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאת שבעים שנה (דברי הימים ב ל״ו:כ״א) . כן התרה בהם וכן הגיע אליהם. אם כן, דבר ברור הוא שעל הגלות ההוא דבר הכתוב.
ותסתכל עוד בענין הגאולה ממנו, שאינו מבטיח רק שיזכור ברית אבות ובזכירת הארץ, לא שימחול עונם ויסלח חטאתם ויוסיף אהבתם כקדם, ולא שיאסוף את נדחיהם. כי היה כן בעלותם מבבל, שלא שבו רק יהודה ובנימין והנלוים עליהם מעט מקצת השבטים אשר גלו לבבל, ושבו בדלות ועבודת מלכי פרס. וגם לא אמר שישובו בתשובה שלימה לפניו, רק שיתודו בעונם ועון אבותם (ויקרא כ״ו:מ׳) , ומצינו אנשי בית שני עושים כן כמו שיתודה דניאל: חטאנו ועוינו והרשענו ומרדנו וסור ממצותיך וגו׳ למלכינו לשרינו ולאבותינו (דניאל ט׳:ה׳-ח׳) , וכתיב: כי בחטאינו ובעונות אבותינו ירושלים ועמך לחרפה (דניאל ט׳:ט״ז) . וכן נחמיה התודה (נחמיה א ה׳-י״א) , ועזרא אמר: מלכינו שרינו כהנינו ואבותינו לא עשו תורתך (נחמיה ט׳:ל״ד) . כי כולם למדו מן התורה שיתודו עונם ועון אבותם. וכל אלה דברים ברורים בברית הזאת שהוא באמת ירמוז לגלות הראשון והגאולה ממנו.
אבל הברית שבמשנה תורה רמז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו. כי הסתכלנו תחלה שלא נרמז שם קץ וקצב, ולא הבטיח בגאולה רק תלה אותה בתשובה, ולא הזכיר בעבירות ההן שיעשו אשרים וחמנים ויעבדו עבודה זרה כלל, אבל אמר: והיה אם לא תשמע בקול י״י אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחוקותיו (דברים כ״ח:ט״ו) – אמר כי מפני שיעברו על קצת מצותיו שלא ישמרו ויעשו את כולן יענשו. שכך היה בבית השני, כמו שאמרו (בבלי יומא ט׳:) : בית ראשון מפני מה חרב, מפני עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, בית שני שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקים בתורה ובגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם. ולא הזכיר שם המקדש וריח הניחוח כאשר הזכיר כאן, שלא היתה האש יורדת ואוכלת הקרבנות בבית השני, כמו שהעידו רבותינו במסכת יומא (בבלי יומא כ״א:) .
ושם אמר בקללות: ישא י״י עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר (דברים כ״ח:מ״ט) – שבאו עליהם עם רומי הרחוקים מהם מאד. ואמר שם: עם אשר לא ידעת (דברים כ״ח:ל״ג) , גוי אשר לא תשמע לשונו (דברים כ״ח:מ״ט) – מפני ריחוקם מארצנו. ואין כן בדברי הברית הזאת, מפני שגלו לבבל ואשור שהם קרובים לארץ, ונלחמים בהם תמיד, ויחוס ישראל משם היה, ויודעים לשונם, כענין שנאמר: דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו (מלכים ב י״ח:כ״ו) . וכן: והפיצך י״י בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ (דברים כ״ח:ס״ד) – הוא גלותינו היום שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו.
ואמר: והשיבך י״י מצרים באניות (דברים כ״ח:ס״ח) – ובגלותינו זה היה, שמלא טיטוס מהם ספינות, וכן כתוב בספר הרומיים. וכן מה שאמר שם: בניך ובנתיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות (דברים כ״ח:ל״ב) , בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בשבי (דברים כ״ח:מ״א) – איננו הגלות שגלו אבות ובנים, רק השבי ההוא לבנים לבדם והאבות נשארים בארץ, ולא נאמר כן בברית הראשון מפני שגלו גלות שלמה, אבל בברית השנית הזכיר כן שהיו הרומיים מושלים בארצנו ולוקחים הבנים והבנות כרצונם. וכן: ועבדת את אויביך אשר ישלחנו י״י בך ברעב ובצמא (דברים כ״ח:מ״ח) – היא עבדותנו שעבדנו את הרומיים בארצנו ושריהם מושלים בארץ ומכבידים עול כבד ולוקחים גופם וממונם כאשר הוא ידוע בספרים. ועוד ראיה שאמר: יולך י״י אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך (דברים כ״ח:ל״ו) – כי הלך אגריפס המלך בסוף בית שני לרומא, ועל הליכתו שם נחרב הבית. ולא אמר הכתוב: המלך אשר ימלוך עליך, אבל אמר: מלכך אשר תקים – רמז לנו יתברך שלא היה ראוי למלוך, ואסור היה להיות מלך על ישראל מדין התורה, אבל הקימו עליהם הוא ואבותיו שלא כדת, כמו שהוזכר זה במסכת סוטה (בבלי סוטה מ״א:) . וכל אלה רמזים כאלו יזכירו בפירוש ענין גלותנו זה.
והגאלה בברית ההיא השנית גאולה שלימה מעולה על כולנו. אמר: והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו׳ (דברים ל׳:א׳) , והבטיח: והטיבך והרבך מאבותיך (דברים ל׳:ה׳) – שהיא הבטחה לכל שבטי ישראל, לא לששית העם. ושם הבטיח שיכרית ויכלה המגלים אותנו, שנאמר: ונתן י״י אלהיך את האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך (דברים ל׳:ז׳) – והנה אויביך ושונאיך אשר רדפוך רמז לשתי האומות אשר ירדפו תמיד אחרינו. ואלה דברים יבטיחו בגאולה העתידה הבטחה שלימה יותר מכל חזיונות דניאל. וכן מה שאמר בכאן: ושממו עליה אויביכם (ויקרא כ״ו:ל״ב) היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו. וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו כי לא תמצא בכל היישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם, והיא חרבה כמוה. כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם.
והנה הברית הראשונה אשר בפרשה הזאת הקב״ה כרת אותה כי כן היה שמו הגדול עמנו בבית הראשון, והברית השנית שבפרשת והיה כי תבא מפי משה רמז לסלק שכינתו לגמרי, שלא היה בבית שני רק כבוד שמו, שנאמר: וארצה בו ואכבדה (חגי א׳:ח׳) – ותוספת הה״א רמז לשנייה, שבשם הגדול. וכבר דרשו בו (בבלי יומא כ״א:) מדרש אחר גם כן רמז לחמשה דברים שהיה הבית השני חסר וכו׳.
ויתכן על דרך אמת שיאמר: וזכרתי יעקב ויצחק ואברהם שהם בני ברית, שכל המדות נקראו כן בהיותם בברית, והארץ הכלולה מהם אזכור בכל.
ורבותינו רמזו כן, אמרו (ויקרא רבה ל״ו:ה׳) : ולמה הוא מזכיר זכות הארץ עמהן? אמר רבי שמעון בן לקיש: משל למלך שהיו לו שלש בנות ושפחה אחת מגדלתן, כל זמן שהמלך שואל שלום בנותיו היה אומר שאלו לי בשלום מגדלת.
במדבר
פרשת במדבר
אבל על דרך האמת טעם הכתוב: כי בעבור היות הכבוד יושב הכרבים שם, הוזהרו הלוים שלא יהרסו אל י״י לראות עד שיורידו הכהנים את הפרכת, כי אז יתעלה הכבוד בחביון עזו וישוב אל מקומו הראשון, בקדש הקדשים. ויהיה: כבלע את הקדש כפשוטו, והמשכיל יבין.
פרשת נשא
וטעם הוא – על הקמח. ויש לו סוד כי למטה בהיותו ביד האשה אמר: היא (במדבר ה׳:י״ח) , ועתה הזכיר הזכרון תחלה, ואמר כי היא מזכרת עון.
ור׳ אברהם אמר: כי מי סמוך, ומלת המרים תואר השם, ואם כן, סודו ידוע. ואינו נכון לי בעבור שאמר: ובאו בה המים המאררים למרים (במדבר ה׳:כ״ז) .
וטעם יברכך וישמרך – על דרך האמת, כי הברכה מלמעלה, והשמירה שתשמור אותה, כטעם: זכור ושמור.
ועוד: יאר השם הגדול את פניו – המביטים בך. וכך אמרו בסיפרי (ספרי במדבר ו׳:כ״ה) : רבי נתן אומר: זה מאור שכינה.
ויחונך – שתשא חן בעיניו, כענין שאמרו (בראשית רבה ט׳:ד׳) : עולמי עולמי, הלואי תהא מעלה חן לפני בכל שעה.
ועוד: ישא השם פניו אל השמים ממעל, וישם לך שלום הכל בביתך. וכך אמרו בסיפרי (ספרי במדבר ו׳:כ״ו) : רבי נתן אומר: זה שלום מלכות בית דוד.
ושמו את שמי הגדול על בני ישראל ואני אברכם – כי אני המדבר, הנני ושלום.
פרשת בהעלותך
וטעם ויעש כן אהרן – לומר שהוא היה המדליק אותן כל ימיו ואף על פי שהמצוה כשרה בבניו, כמו שנאמר: יערוך אותו אהרן ובניו (שמות כ״ז:כ״א) , אבל הוא היה מזדרז במצוה הגדולה הזאת הרומזת לדבר עליון וסוד נשגב. ואולי נרמז לו זה מפסוק: מחוץ לפרכת העדות יערוך אותו אהרן מערב עד בקר (ויקרא כ״ד:ג׳) , כי בו בחר השם בימיו. ומפני זה אמר גם עתה: דבר אל אהרן בהעלותך (במדבר ח׳:ב׳) ולא אמר: דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותכם.
תרועה יתקעו למסעיהם – כבר פרשתי בסדר אמור אל הכהנים (רמב״ן ויקרא כ״ג:כ״ד) כי התרועה רמז למדת הדין, כי כן כתוב במסעות: על פי י״י ביד משה (במדבר ט׳:כ״ג) , והיא המנצחת במלחמה. וכתוב: וכי תבאו מלחמה, והרעותם (במדבר י׳:ט׳) , ועל כן אמר משה: וינוסו משנאיך מפניך (במדבר י׳:ל״ה) . וכבר פרשתי סוד הפנים בעשרת הדברות (רמב״ן שמות כ׳:ב׳-ד׳) . וכן תראו כי חומת יריחו נפלה בתרועה, דכתיב: עד יום אמרי לכם הריעו והרעותם (יהושע ו׳:י׳) , וכתיב: ויריעו העם תרועה גדולה ותפול החומה (יהושע ו׳:כ׳) . ולכך היתה חרם.
ורבותינו (בבלי ר״ה ל״ג:) העתיקו: פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה באמצע, שלא יקצץ בנטיעות בראש השנה ויום הכפורים ועל הקרבן, אבל הכונה זו לתקיעה וזו לתרועה, והמשכיל יבין.
ועל דרך האמת: אם ככה את – במדת הדין ידבר, כאשר אמר: ויחר אף י״י מאד (במדבר י״א:י׳) . וכן: ואת תדבר אלינו (דברים ה׳:כ״ג) – כנוי לאש הגדולה שתדבר אלינו דברי השם אלהינו, ושמענו מפיך ועשינו (דברים ה׳:כ״ג) . וכן: את כרוב ממשח (יחזקאל כ״ח:י״ד) – בכרוב השני ירמוז, והמשכיל יבין.
וטעם הרגני נא הרג – שתשלח עלי הורגים בחרב, כי טוב מותי, אפילו בחרב אדם, מחיי בצער הזה. ויתכן שהוא כמו: המיתני, וכן: ואנשיהם יהיו הרוגי מות בחוריהם מוכי חרב במלחמה (ירמיהו י״ח:כ״א) , וכן: ופחי בהרוגים האלה (יחזקאל ל״ז:ט׳) .
פרשת שלח
ועל דרך האמת: עין – לשון מראה, ועינו כעין הבדלח (במדבר י״א:ז׳) , וארא כעין חשמל (יחזקאל א׳:כ״ז) . יאמר: אשר מראה במראה נראה הוא שמך הגדול. וכן ענין הכתוב ביחזקאל: וכמראה המראה אשר ראיתי כמראה אשר ראיתי בבואי לשחת העיר ומראות כמראה אשר ראיתי על נהר כבר (יחזקאל מ״ג:ג׳) .
ודרך האמת תכיר: מפני שהשם במקום הזה כתוב באל״ף דל״ת, יאמר שיהיה הגדולה בכח רחמים, כי מדת הדין היא שמתוחה כנגדם, והזכיר במדות: ארך אפים ורב חסד, ולא הזכיר: אמת, כי במדת אמת יהיו חייבים. ולא הזכיר: נוצר חסד לאלפים (שמות ל״ד:ז׳) , כי לא בזכות אבות נתפלל משה עכשיו, ולא הזכיר בתפלה הזאת לאברהם ליצחק וליעקב כלל, והטעם בעבור שהארץ נתנה לאבות ומהם יירשוה, והם מורדים באבותם ולא היו חפצים במתנה שלהם אשר האבות היו בוחרים בה מאד, והיאך יאמר: אשר נשבעת להם בך, וכל הארץ הזאת אתן לזרעכם (שמות ל״ב:י״ג) , והם אומרים: אי איפשנו במתנה זו. ולא הזכיר: וחטאה, בעבור שאלו מזידים ופושעים. ולא ידעתי למה לא הזכיר: רחום וחנון, אולי ידע משה כי הדין מתוח עליהם ולא ימחול לעולם, על כן לא בקש רק אריכות אפים, שלא ימיתם כאיש אחד, ולא ישחטם כצאן במדבר, שימותו במגפה. ובעבור שלא בקש עתה רק אריכות אפים, אמר לו: סלחתי כדבריך (במדבר י״ד:כ׳) – שאהיה להם ארך אפים ורב חסד. והזכיר: פוקד עון אבות – לאמר שאם יראה שלא למחות עונם, יפקוד עון אבות על בניהם, ולארך אפיו יקחם. ומזה היתה הגזרה לקבוע להם בכיה לדורות בלילה הזה, כי פקד עונם על זרעם.
ואמר ר׳ אברהם (אבן עזרא במדבר י״ד:י״ט) כי בעבור שמצאנו: אם יראו את הארץ (במדבר י״ד:כ״ג) אחר: סלחתי כדבריך (במדבר י״ד:כ׳) , ידענו כי מלת: סלח נא – אריכות אף. וכן: ונסלח לו (ויקרא ד׳:כ״ו) – עד שיעשה תשובה שלימה.
והנכון בעיני: כי סליחה – הנחת העונש, כדברי אנקלוס, והקרבנות מעלים עונש השוגג מעליו. וכן: טוב וסלח (תהלים פ״ו:ה׳) . ואמר: סלחתי כדברך (במדבר י״ד:כ׳) – לעם בכללו, שלא יכם בדבר ויורישם ויעשה אותו לגוי גדול ועצום ממנו, והם וזרעם יאבדו מן הארץ, אבל יסלח להם שירשו בניהם את הארץ ושלא ימותו הם במגפה, וגזר שיתמו פגריהם במדבר וימותו שם כל אחד בבוא יומו.
והנה במשנה תורה הזכיר משה במעשה העגל תפלתו אשר התפלל עליהם, ואמר: ואתנפל לפני י״י כראשונה וגו׳ (דברים ט׳:י״ח) ופירש שם תפלתו: ואתפלל אל י״י ואומר וגו׳ (דברים ט׳:כ״ו) , והזכיר גם תפלתו על אהרן (דברים ט׳:כ׳) . ולא הזכיר להם במרגלים שהתפלל עליהם כלל. וכל זה מן הטעם שהזכרתי, כי הוא לא התפלל למחול להם, אלא שבקש שישא להם, ויאריך אפו, ויפקד עון אבות על בנים, ולא היתה תפלתו שלימה עליהם, ועל כן לא הזכירה להם, כי היו יכולים לטעון עליו.
ועל דרך האמת: ואולם חי אני וימלא כבוד י״י את כל הארץ – הבטחה למשה בסליחה, יאמר שימלא כבודו את כל הארץ בזרעם ולא בהם.
ועל דרך האמת, כמו: היא מתהלכת (יחזקאל א׳:י״ג) .
ועל דרך האמת: כבר הודעתיך כי כל מקום שנאמר: י״י – במדת רחמים ולפני י״י, כמו: על פני, והרי זה כמו שאמרו הוא ובית דינו. והנה אמר כי הם הביאו את קרבנם לשם המיוחד וחטאתם לפניו, והנה החטא מכופר במדת רחמים ובמדת הדין, והזכיר זה בעבודה זרה, אבל בסדר ויקרא בשאר המצות הזכיר פעמים רבים: לפני י״י, לפני י״י, וזה מבואר.
ואמר: ולא תתורו אחרי לבבכם – להזהיר ממנה שלא יטעו בה. וזו היא שדרשו רבותינו (ספרי במדבר ט״ו:ל״ט) : אחרי לבבכם – זו המינות, אשר אתם זונים – זו עבודה זרה, שלא יהרהרו מן התכלת במינות או בעבודה זרה, אבל יהיה לכם הכל לציצית, וראיתם אותו וזכרתם. ואמרו: ואחרי עיניכם – זו זנות, כענין שכתוב: ואנכי היודע ועד נאם י״י (ירמיהו כ״ט:כ״ג) . והמשכיל יבין. ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בפסוק: ויתרון ארץ בכל היא (קהלת ה׳:ח׳) – ומאי ניהו ארץ דנחצבה ממנו שמים והיא כסאו של הקב״ה, והיא אבן יקרה, והיא ים החכמה, וכנגדה תכלת בטלית ציצית, דאמר רבי מאיר מה נשתנה תכלת וכו׳.
פרשת חקת
ואין הכונה לומר שיהיה חיוב המצוה בסגן יותר מכהן גדול או כהן הדיוט, אלא הוראת שעה היתה בפרה הראשונה שתהיה באלעזר והוא היה סגן. ולשון סיפרי (ספרי במדבר י״ט:ג׳) : בא הכתוב ולימד על הפרה שתהא עשויה בסגן, תדע שכן שהרי אהרן קיים ואלעזר שורף את הפרה. ונתתם אותה אל אלעזר הכהן – זו נעשית באלעזר, ושאר כל הפרות בכהן גדול, דברי רבי מאיר. רבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקב אומרים: זו נעשית באלעזר, ושאר כל הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט. והענין לומר: כי המצוה הזאת לעומק סודה ראויה להנתן לגדול שבכהונה, ולא נתנה לאהרן, ואולי הוא לגדולתו כי הוא קדוש י״י וחסידו המכפר במקדשו ולא רצה ליתן לו עבודת חוץ, או רצה להכתיר אלעזר ולחנכו בחיי אביו במצוה מן המצוות של כהונה גדולה, או היה לעונש העגל כדברי ר׳ משה הדרשן. והנה עשה הקב״ה גם אהרן נביא במצוה הזאת, והוא ומשה רבינו יתנו אותה לאלעזר שהוא גדול הכהונה אחרי אהרן, והוא משוח בשמן המשחה, וזה רמז לדורות שתעשה בגדול הכהונה והוא הכהן הגדול. וכך שנינו (משנה פרה ד׳:א׳) : פרת חטאת שנשחטה שלא בכהן גדול פסולה, ורבי יהודה מכשיר. ובגמרא במסכת יומא (בבלי יומא מ״ב:) : ונתתם אותה אל אלעזר – אותה לאלעזר, ולא לדורות באלעזר. איכא דאמרי לדורות בכהן הדיוט, ואיכא דאמרי לדורות בכהן גדול. והוא סתם משנתינו והנכון בטעם. ולדברי האומר לדורות בכהן הדיוט, צוה באלעזר לפי שלא היה שם כהן אחר, כי אינו הגון שיהיה אחיו הקטן קודם אליו.
ועל דרך האמת: יתכן שיהיה מקדש י״י – רמז למקדש המקדש.
וטענות רבות למפרשים בחטא הזה, כבר סתר בו ר׳ אברהם דברים רבים מהם. והסוד שרמז בו גם הוא איננו נכון, כי אם משה אבד כונתו בעבור מריבת העם, ולא דברו אל הסלע, ולכן לא יצאו מים בפעם הראשונה, וחזר והכהו פעם שנית בכונה הדבקה בכל, ויצאו המים הנה חטאו בפעם הראשונה, אבל אין ראוי שיאמר בזה: לא האמנתם בי להקדישני (במדבר כ׳:י״ב) – כי אין כאן חסרון אמנה כלל.
והרב רבי משה (רמב״ם שמונה פרקים) סבר בו עוד סברא, אמר: חטאו ע״ה הוא שנטה לצד הרגזנות, באמרו: שמעו נא המורים (במדבר כ׳:י׳) , דקדק עליו השם שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת בני ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס. וכל כיוצא בזה בדין האיש ההוא חלול השם מפני שמתנועותיו כלן ומדבריו היו למדים, והיו מקוים להגיע בהם אל הצלחת העולם הזה והעולם הבא, ואיך יראה עליו הכעס, והוא מן הפעולות הרעות ולא תבא כי אם מתכונה רעה מתכונות הנפש. אבל אמרו בו: מריתם פי (במדבר כ״ז:י״ד) הוא כמו שאבאר, שהוא לא היה מדבר עם סכלים, ולא עם מי שאין לו מעלה, אבל אשה קטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי, כמו שזכרו חכמים (מכילתא דרבי ישמעאל שמות ט״ו:ב׳) , וכל מה שיאמר או יעשה יבחנוהו, וכאשר ראוהו שכעס אמרו שהוא עליו השלום אין בו פחיתות מדה ולולי שהיה יודע שהשם כעס עלינו בבקשת המים ושאנחנו הכעסנו אותו יתברך לא היה כועס, ואנחנו לא מצאנו לשם ית׳ שכעס בדברו אליו בזה הענין. אבל אמר: קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם. והנה התרנו ספק מספקי התורה שנאמרו בו דברים רבים ונשאל פעמים רבים אי זה חטא חטא, וראה מה שנאמר בו ומה שאמרנו בו אנחנו, והאמת יראה דרכו.
אלו דבריו ז״ל, הוסיף הבל על הבלים, שהכתוב אומר: מריתם פי (במדבר כ״ז:י״ד) – שעברו על דברו, ואמר: לא האמנתם בי (במדבר כ׳:י״ב) – שלא האמינו בו, אין העונש בעבור שכעס, ויותר היה ראוי שיהיה חטא על משה כשקצף על פקודי החיל (במדבר ל״א:י״ד) בחנם. והכתוב לא סיפר כלל שכעס, כי: שמעו נא המורים (במדבר כ׳:י׳) – תוכחת, כדרך: ממרים הייתם עם י״י (דברים ט׳:כ״ד) . ועוד, כי אהרן לא כעס מימיו, כי בשלום ובמישור הלך (מלאכי ב׳:ו׳) מעודו. ועוד, שאי איפשר שלא היה כעס גדול מאת השם עליהם בעשותם מריבה עם משה, ובכל הנסיונות במדבר חטאם הגדול כשיאמרו: למה העליתונו ממצרים ( במדבר כ׳:ה׳ , במדבר כ״א:ה׳ ) – שירצו להיות עבדים לשונאיהם בעבודת פרך מלהיות עם האלהים כבן העובד את אביו. וכן אמר הכתוב: יען כי מאסתם את י״י אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים (במדבר י״א:כ׳) . ובפעם הראשונה אמרו פחות מזה: למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא (שמות י״ז:ג׳) , והיה עליהם קצף גדול ואשמה רבה, כמו שאמר: ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל וגו׳ (שמות י״ז:ז׳) . ובכאן כתוב מפורש: המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את י״י (במדבר כ׳:י״ג) , ומה פשע גדול מזה הוי רב את יוצרו, ומשה אמר: גם בי התאנף י״י בגללכם לאמר (דברים א׳:ל״ז) . אם כן, הם חטאו וגרמו כל הרעה הזאת, ובדברי הרב אין להם בכל המעשה הזה חטא ופשע כלל.
[ומה שאמר לא מצינו לשם יתברך שכעס אבל אמר קח את המטה וגו׳, דע כי כאשר ישראל צריכין במחייתם דבר, אף על פי שמתלוננים וחוטאים בו, והוא רחום יכפר עון ולא יעיר כל חמתו (תהלים ע״ח:ל״ח) , ולא יזכירנה, ויתן להם שאלתם (תהלים ק״ו:ט״ו) . וכן במים הראשונים אמר בנחת רוח: עבור לפני העם וגו׳ (שמות י״ז:ה׳) אף על פי שהיה שם מסה ומריבה שהזהיר ממנה לדורות (דברים ו׳:ט״ז) . וכן במן: הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות ט״ז:ד׳) – בדרך אהבה וחיבה, אלא שאמר בסוף, בדבור השני: שמעתי את תלונות (שמות ט״ז:י״ב) – והודיע להם חטאם בלבד. אבל כאשר יתלוננו חנם, ישפוך עליהם חמה אפו. ובכאן עוד רמז לקצף הגדול וחיוב מגפה, שנאמר וירא כבוד י״י אליהם (במדבר כ׳:ו׳) – שרומז אל הקהל הנזכר, והוא מראה יד י״י ההווה במגפות, כאשר תראה במרגלים (במדבר י״ד:י׳) , וביום קרח (במדבר ט״ז:י״ט) , וממחרת (במדבר י״ז:ז׳) .] והתמה על הרב שהרי מקרא מלא הוא: ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם (תהלים ק״ו:ל״ב) , וימנה הכתוב החטא הזה עם הנסיונות הגדולים שנסו את השם במדבר.
[והקרוב מן הדברים שנאמרו בזה, והוא טוב לדחות את השואל, הם דברי רבינו חננאל ז״ל שכתב כי החטא הוא אמרם: נוציא לכם מים (במדבר כ׳:י׳) , וראוי שיאמרו: יוציא י״י לכם מים, כדרך שאמרו: בתת י״י לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע (שמות ט״ז:ח׳) , וכן בכל הנסים יודיעום כי השם יעשה עמהם להפליא. ואולי חשבו העם כי משה ואהרן בחכמתם הוציאו להם מים מן הסלע הזה. וזהו: לא קדשתם אותי (דברים ל״ב:נ״א) . ובמעשה הראשון בצור בחורב אמר: הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב (שמות י״ז:ו׳) , והיו הזקנים רואים עמוד הענן עומד על הצור, והנס מתפרסם כי מעשה י״י הגדול הוא, אבל בכאן לא ראו דבר, וטעו במאמר משה ואהרן. ויתכן שיאמר בזה: מעלתם בי (דברים ל״ב:נ״א) – כי הנהנה מן ההקדש יקרא מעילה, וכן: מריתם פי (במדבר כ״ז:י״ד) – כי הוא צוה: ודברתם אל הסלע לעיניהם, והטעם בשמי שאתקדש לעיניהם. או, שניתם דברי, מן: ותמר את משפטי (יחזקאל ה׳:ו׳) , כי לא צויתי שתאמרו ככה. ויהיה: לא האמנתם בי (במדבר כ׳:י״ב) – יוצא אל בני ישראל. או, הוא לשון חזוק: לא התחזקתם להקדישני לעיניהם, מן: ואמנה על המשוררים (נחמיה י״א:כ״ג) , היתד התקועה במקום נאמן (ישעיהו כ״ב:כ״ה) .]
והאמת: כי הענין סוד גדול מסתרי התורה, כי בראשונה אמר לו: הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור (שמות י״ז:ו׳) – יאמר כי שמי הגדול על הצור בחורב, שהוא כבוד י״י האש האוכלת בראש ההר, ובעבור כן לא הכה אלא פעם אחת ויצאו מים רבים, אבל בכאן לא פירש לו כן, והסכימו שניהם להכות בצור ובשם י״י פעמים, והנה זה חטא. ועל כן אמר: לא האמנתם בי (במדבר כ׳:י״ב) – לשום אמונה בשמי, ובאמונה יעשה הנס. ונאמר: מריתם פי (במדבר כ״ז:י״ד) – כי מרו את רוח קדשו הנקרא בכל מקום: פי י״י. ולכך אמר: מעלתם בי – ואין מעילה אלא שקור. והנה החטא מוזכר מפורש בכתוב. וכן אמר המשורר: מלפני אלוה יעקב ההופכי הצור אגם מים (תהלים קי״ד:ז׳-ח׳) . וכן תוכל להתבונן זה בתפלת משה, שאמר: א-דני י-הוה אתה החלות (דברים ג׳:כ״ד) – כי יתחנן לשם הנכבד שימחול לו. ועל דעת רבותינו (ספרי במדבר ל״א:כ״א) שמזכירין לו הכעס, יתכן שהכה בצור ויצאו טיפין במיעוט כונתו בכעס, ותמהו על הדבר והסכימו שניהם להכות פעם שנית על הצור כאשר הזכרתי, והוא החטא על שניהם.
ועל דעתי: טעם: ודברתם אל הסלע כמו: על הסלע, וכן: כה אמר י״י {צבאות} אל העמודים {ועל הים} ועל המכונות, בבלה יובאו (ירמיהו כ״ז:י״ט-כ״ב) . יצוה שיאמרו לעיני העדה בהיותם נקהלים כולם שהשם יוציא להם מים מן הסלע, וכן עשו. ואל יקשה עליך: ודברתם לעיניהם, כי טעמו כמו: לפניהם, שישמעו כלם. וכן: ויאמר חנניה לעיני כל העם לאמר כה אמר י״י ככה אשבור את עול מלך בבל וגו׳ (ירמיהו כ״ח:י״א) , וכן רבים. או טעם: לעיניהם בכאן, שיהיה הדבור בהיותם נקהלים שם והסלע לעיניהם, כמו שאמר בעשייה: ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע (במדבר כ׳:י׳) – כי כאשר נקהלו שם וראו הסלע פנים בפנים, אמרו: המן הסלע הזה נוציא לכם מים (במדבר כ׳:י׳) , כמו שהזכירו חכמים (מכילתא דרבי ישמעאל שמות י״ז:ה׳) : שלא יאמרו מעינות היו שם. ויתכן שהוא כמסורס: הקהל את העדה אל הסלע ודברתם לעיניהם ונתן מימיו.
וטעם: ונתן מימיו – שיהיו מיד מים רבים נובעים ממנו, כמו שאמר: ויצאו מים רבים (במדבר כ׳:י״א) – כי הנתינה תאמר על הרבוי, כמו: ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו (ויקרא כ״ו:ד׳) , כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה והשמים יתנו טלם (זכריה ח׳:י״ב) – כולם על הרבוי יבטיחם. וכן כתוב: ונחלים ישטופו (תהלים ע״ח:כ׳) . ואין טעם מימיו כמו: תתן יבולה, ויתן פריו, שאין בטבע הסלע להיות בו מים, אבל טעמו: המים אשר יצאו ממנו, כי בהפוך השם החלמיש למעינו מים ובו יהיו וממנו יצאו, יקראו על שמו: מימיו. וכן: וברך את לחמך ואת מימיך (שמות כ״ג:כ״ה) , לחמו נתן מימיו נאמנים (ישעיהו ל״ג:ט״ז) . ואמר כן להודיע שמגוף הסלע יצאו, לא מן הארץ אשר תחתיו כמנהג מעינות רבים, רק מאמצעו, וכן כתיב: ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים (תהלים קי״ד:ח׳) . וחזר ואמר: והוצאת להם מים מן הסלע – כי אתה בעודך שם תוציא המים מן הסלע להם, שכולם יראו אותם נובעים ממנו.
והשקית את העדה – שתצוה אותם לשתות לפניך, וכל זה לפרסם הנס. ובמעשה לא הזכיר כן: וישק את העדה ואת בעירם, אבל אמר: ותשת העדה ובעירם (במדבר כ׳:י״א) , כי מרוב הצמאון, בראותם מים רבים נוזלים מיד נפלו על הנחל ושתו.
ועל דעת רבותינו בבארה של מרים, אמרו רבים כי הסלע הזה הוא הצור אשר היה בחורב, ולפיכך יפרשו מימיו אשר היה דרכו לתת, כי עתה נסתם מעינו במות מרים. כי הכוונה לרבותינו בבארה של מרים שהיה מעולם באר נסי, מקור מים חיים נובע בכל מקום שיהיה הרצון עליו, וכבר העלה אותו לישמעאל במדבר באר שבע, ונבקע בחורב מן הצור ההוא שהיה שם, ובשאר המסעים נובע מן הצור במקום שיחנו שם, וכאשר מתה הצדקת פסק המעין, ועתה חזר על ידי משה להיות לו מקור נפתח מן הסלע הזה בעצמו, והוא מה שאמר: אל הסלע – הנודע.
ועל דרך הפשט היה שם סלע סמוך למחנה וצוה: ודברתם אל הסלע הזה אשר לפניכם.
גם איפשר לפרש: ודברתם אל הסלע אשר לעיניהם – כלומר הראשון שיראו.
והנראה בעיני בסוד הדבר הזה: כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס, תסיר הנזק במזיק, ותרפא החולי במחליא, כמו שהזכירו (מכילתא דרבי ישמעאל שמות ט״ו:כ״ה) בויורהו י״י עץ (שמות ט״ו:כ״ה) , וכן במלח אלישע במים (מלכים ב ב׳:כ״א) . וידוע בדרכי הרפואות שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם, עד כי נשוכי הכלב השוטה וכן שאר הבהמות השוטות אם יביטו במים יראה להם שם בבואת הכלב או המזיק וימותו, כמו שכתוב בסיפרי הרפואות ומוזכר בגמרא במסכת יומא (בבלי יומא פ״ד.) . וכן ישמרו אותם הרופאים מהזכיר בפניהם שם הנושך שלא יזכרו אותם כלל, כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תפרד ממנה כלל עד שתמית אותם. וכבר הזכירו דבר מנוסה מפלאות התולדת כי נשוך הכלב השוטה אחרי שנשתטה בחוליו אם יקובל השתן שלו בכלי זכוכית יראה בשתן דמות גורי כלבים קטנים, ואם תעביר המים במטלית ותסננם לא תמצא מהם שום רושם כלל, וכשתחזירם לכלי הזכוכית וישתהו שם כשעה תחזור ותראה שם גורי הכלבים מבוארים, וזה אמת הוא בפלאי כוחות הנפש.
וכשיהיה כל זה כך ראוי היה לישראל נשוכי הנחשים השרפים שלא יראו נחש ולא יזכרו ולא יעלו על לב כלל, וצוה הקב״ה למשה לעשות להם דמות שרף, הוא הממית אותם. וידוע כי הנחשים השרפים אדומי העינים רחבי הראש, שגופם כעין הנחשת בצוארם, ולכן לא מצא משה לקיים מצותו בשרף בלתי שיעשה נחש נחשת, כי הוא דמות נחש שרף, ואם יעשנו מדבר אחר היה דמות נחש ולא דמות שרף. ומה שאמרו מן הלשון הנופל על הלשון, כי הזכרת השם בלבד תזיק. והכלל כי צוה השם שיתרפאו במזיק הממית בטבע, ועשו דמותו ושמו, וכשיהיה האדם מביט בכונה אל נחש הנחשת שהוא כעין המזיק לגמרי היה חי, להודיעם כי השם ממית ומחיה.
פרשת בלק
שבעה מזבחות – רמז בזה ר׳ אברהם סוד עמוק. והנה בלעם רצה לדבקה אליו הרצון מאת י״י בקרבנות האלה, ולכן העלה עולות מספר כולם, ורצה שיתעסק בלק עצמו בהם, ולכך אמר: ויעל בלק ובלעם פר ואיל במזבח, זה שוחט וזה זורק.
וטעם: ויאמר אליו את שבעת המזבחות ערכתי (במדבר כ״ג:ד׳) – דרך תפלה, כאומר: ערכתי לפניך מזבח שלם בקרבן שלם יעלו על רצון מזבחך, כענין שאמר הכתוב: יזכור כל מנחותיך ועולתך ידשנה סלה (תהלים כ׳:ד׳) , ואמר: עולות מחים אעלה לך עם קטרת אילים אעשה בקר עם עתודים סלה (תהלים ס״ו:ט״ו) , וכן במקומות רבים. וטעם הידיעה כבר זכרה ר׳ אברהם.
והנה בסוף כאשר לא רצה ללכת לקראת נחשים, לא רצה בלעם שיהיה בלק מעלה קרבנותיו שלא יפגל במחשבתו, ולכך אמר הכתוב: ויעל פר ואיל במזבח (במדבר כ״ג:ל׳) , וירמוז לבלעם הנזכר. ויתכן שבלק העלה אותם, כי לפייס דעתו עשה כן, והוא לא היה עוד חפץ בהם.
ויקר י״י אל בלעם – עתה לכבוד ישראל עלה האיש הזה להתנבא במדת רחמים בשם הגדול אשר נגלה למשה, כי עד עתה נאמר בו: ויבא אלהים ( במדבר כ״ב:ט׳ , כ׳ ), ויקר אלהים (במדבר כ״ג:ד׳) . ועתה ידע כי לא יוכל לקללם בשום ענין בעבור כי במדת רחמים יחונן עליהם. כי עד עתה כשהיה שומע במדת הדין, היה חושב למצוא להם עילה בעון אשר חטא, כענין: ויהפך להם לאויב והוא נלחם בם (ישעיהו ס״ג:י׳) , או שתבא להם רעה מאת י״י לא ינצלו ממנה במדת הדין. וזה טעם: וירא בלעם כי טוב בעיני י״י לברך את ישראל (במדבר כ״ד:א׳) , כי גם י״י יתן הטוב (תהלים פ״ה:י״ג) בברכה, והמשכיל יבין.
ואף על פי כן יש הפרש בין נבואת משה לבלעם, כי משה לא היה יודע מה מדבר עמו – באי זה ענין ובאי זו מצוה יצונו, אבל היה הוא מוכן בכל עת לדבור, והיה הקב״ה מצוה אותו כפי הרצון לפניו, אבל בלעם היה מכוין ומחשב בדבר אשר הוא חפץ בו, והולך ומתבודד ומכין נפשו להיות עליו הרוח, אולי יקרה לקראתו, כאשר הוא מפורש בכאן, ויודע שאם יחול עליו בענין ההוא אשר חשב ידבר עמו לא בענין אחר. ומשה לא היה יודע מתי ידבר עמו כי לא היה אליו עת קבוע לדבור, אבל בכל עת שיחפוץ משה ויכוין לדבור היה נדבר עמו, כמו שאמר: עמדו ואשמעה מה יצוה י״י (במדבר ט׳:ח׳) . וכן בכל עת שיהיה הרצון לפניו יתעלה להיות מצוה אותו יקראנו מאהל מועד וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ז׳:פ״ט) . אבל בלעם היה מכוין את השעה שיהיה לו הדבור בה, ולא תנוח עליו הרוח אלא באותה השעה, אולי היא השעה אשר הזכירו רבותינו במסכת ברכות (בבלי ברכות ז.) ובסנהדרין (בבלי סנהדרין ק״ה:) שהיה מקלל בה ובה היה חל עליו הרוח, לא בעת אחרת לעולם. וכן ענין העמידה מעלה במשה, והנפילה בבלעם פחיתות, שלא יסבול נבואה, כענין שנאמר: אם יוספים אנחנו לשמוע את קול י״י אלהינו עוד ומתנו, קרב אתה ושמע (דברים ה׳:כ״א-כ״ג) . ואמרו משל לטבחו של מלך על המדה הראשונה, וכונתם לומר שהטבח יודע בהוצאת שלחנו של מלך, והשר שלו, שהוא נאמן בכל ביתו ועומד בסודו, לא ידע בהוצאת שולחנו. והמשל הזה יורה שדעת החכמים לומר שהיה בלעם יודע מעצמו אחרי כונתו שהשם יאמר לו מה אקוב לא קבה אל (במדבר כ״ג:ח׳) וכל הענין, ואחר כן ישמע הדבור במלות ההם אשר חשב בלבו, וזה מה שהזכרתי כי היה קוסם תבואינה העתידות בלבו, ועתה בשביל ישראל ישמע בהם גם הדבור, ולפיכך היה מתפאר בעצמו עתה לאמר: נאם שומע אמרי אל (במדבר כ״ד:ד׳) .
וראיתי הענין הזה השנוי בסיפרי שאמרוהו בסיגנון אחר בהגדה של במדבר סיני רבה (במדבר רבה כ׳:א׳) , ואין לי להאריך. והכלל: כי כונתם לומר שנבואת בלעם תבוא אליו במלות מבוארות לו, מן הטעם שאמרו שלא יהא פתחון פה לאומות העולם: אלו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב״ה, אבל מדרגת נבואתו למטה משאר הנביאים, שהיא במחזה שדי, כמו שביארנו. וכך אמרו בויקרא רבה (ויקרא רבה א׳:י״ג) : אין הקב״ה נגלה על נביאי אומות העולם אלא בחצי דבור היך כמה דתימר: ויקר אלהים אל בלעם (במדבר כ״ג:ד׳) , אבל לנביאי ישראל בדבור שלם: ויקרא אל משה (ויקרא א׳:א׳) . וחצי הדבור תבין ענינו ממה שביארנו.
פרשת פינחס
הודיע הקב״ה למשה שישלם שכר טוב לפנחס על קנאתו אשר קנא לאלהיו ועל הצדקה שעשה עם ישראל לכפר עליהם ולא מתו כולם במגפה. וצוהו שיודיע לישראל שהוא כהן לעולם, וזה טעם: לכן אמור (במדבר כ״ה:י״ב) – שיגיד זה בישראל. ולא אמר הכתוב: והיתה לו ולזרעו אחריו כהונת עולם, כמו שנאמר באהרן (שמות כ״ט:ט׳) , אבל אמר: ברית כהנת עולם (במדבר כ״ה:י״ג) , ואמר: את בריתי שלום (במדבר כ״ה:י״ב) – שיתן לו ברית עם השלום דבק בו, ובאהרן נאמר לכבוד ולתפארת (שמות כ״ח:ב׳) . ולכך אמר: אשר קנא לאלהיו (במדבר כ״ה:י״ג) , והמשכיל יבין.
והזכיר: ושם האיש המוכה ושם האשה המכה (במדבר כ״ה:י״ד-ט״ו) להודיע כי ראוי היה לשכר הגדול הזה, שהרג נשיא בישראל ובת מלך גוים, ולא ירא מהם בקנאתו לאלהיו.
ואחרי שנתן שכרו הטוב לצדיק, צוהו להפרע מן הרשעים, ואמר לו: צרור את המדינים (במדבר כ״ה:י״ז) .
וצוהו שימנה העם תחלה, וזה טעם: ויהי אחרי המגפה (במדבר כ״ו:א׳) , כי המנין יהיה תחלה.
ועל דרך האמת: ירמוז להם עוד, ויאמר: את קרבני לחמי – של, תשמרו ותזהרו שתקריבוהו לי לשמי במועדו. ואמרת להם עוד: זה האשה אשר תקריבו האשה לי״י – שיהיה הקרבן מתקרב.
אין במוספי השבת חטאת כשאר כל המוספין מפני שכנסת ישראל בת זוגו, והכל שלום, והמשכיל יבין.
פרשת מטות
וטעם: וידבר משה אל ראשי המטות – כי אין צורך ללמד לכל ישראל שהאב והבעל יכולין להפר נדרי ענוי נפש, ואולי צריך להעלים אלה החקים מהם שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם לימד המשפט. וירמוז עוד למדרש רבותינו (בבלי נדרים ע״ח.) כי לראשי המטות יד ושם בנדרים יותר משאר העם, שיחיד מומחה מתיר הנדר. והנה היתר הנדרים לא נתפרש בתורה, אבל הוא הלכה למשה מסיני, תלאו הכתוב בחוט השערה, כמו שאמרו (בבלי חגיגה י׳.) היתר נדרים פורחין באויר, ואין להם על מה שיסמוכו אלא שרמז לו הכתוב: לא יחל דברו (במדבר ל׳:ג׳) , שלא אמר: לא יעבור על דברו, אבל צוה שלא יחלל דברו, שלא יעשה בנדר חלול, כי בבואו לבית דין וימצאו לו פתח, וניחם עליו, והם ימחלו לו איננו מחלל אותו. והטעם בזה כאשר אמרתי, שעשה התר הנדר והשבועה בסתרי התורה שלא יאמרו אלא לראויים להם, ויכתבו ברמיזה.
ובאה הפרשה הזאת בכאן מפני שהזכיר נדרי גבוה לבד מנדריכם ונדבותיכם לעולותיכם ולמנחותיכם ולנסכיכם ולשלמיכם (במדבר כ״ט:ל״ט) , אמר עוד מלבד אלה הנדרים הנזכרים, יש עוד נדרי הדיוט, וככל היוצא מפיו של אדם חייב לקיים ולעשות כל אשר אסר על נפשו (במדבר ל׳:ג׳) , ובכולן לא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו.
וטעם ידור נדר לי״י – איננו כמו: אשר נשבע לי״י (תהלים קל״ב:ב׳) , כי הוא כמו: וישבע לו (בראשית כ״ד:ט׳) – שנשבע אליו לצרכו, אבל בשבועה יאמר: ובשמו תשבע (דברים ו׳:י״ג) , ואשביעך בי״י (בראשית כ״ד:ג׳) , כאשר נשבעתי לך בי״י אלהי ישראל לאמר כי שלמה בנך ימלוך אחרי (מלכים א א׳:ל׳) , השבעה לי באלהים הנה (בראשית כ״א:כ״ג) . אבל בנדר לא יאמר: בי״י, אלא: לי״י, וכבר רמזו חכמים טעם הדבר בסיפרי (ספרי במדבר ל׳:ג׳) , אמרו: מה הפרש בין נדרים לשבועות, בנדרים כנודר בחיי המלך, בשבועות כנשבע במלך עצמו, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: חי י״י וחי נפשך אם אעזבך (מלכים ב ד׳:ל׳) . והסוד כי השבועה מלשון שבעה, כי בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה (משלי ט׳:א׳) , והנדר בתבונה ראשית דרכו קדם מפעליו (משלי ח׳:כ״ב) . נמצא שהנדרים על גבי תורה עולים, ולפיכך חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, והנה כל נדר לי״י וכל הנשבע בו.
פרשת מסעי
והנה מכתב המסעים מצות השם היא מן הטעמים הנזכרים או מזולתם ענין לא נתגלה לנו סודו, כי על פי י״י דבק עם: ויכתב משה, לא כדברי ר׳ אברהם שאמר שהוא דבק עם: למסעיהם, שכבר הודיענו זה: על פי י״י יחנו ועל פי י״י יסעו (במדבר ט׳:כ׳) .
אל הארץ כנען – כמו: והנבואה עודד הנביא (דברי הימים ב ט״ו:ח׳) . והטעם: אל הארץ, ארץ כנען. לשון ר׳ אברהם. וכן כתב רבינו שלמה (רש״י בראשית ל״א:י״ג) , הביאו לדמיון: אל בית אל (בראשית ל״א:י״ג) . וכבר פרשתי סודו (רמב״ן בראשית ל״א:י״ג) .
והנכון בעיני באל הארץ כנען – כי שם הארץ הזאת כנען, כמו מצרים, שם הארץ כשם העם. וכן: יושבי כנען (שמות ט״ו:ט״ו) , וכן: כנען ארץ פלשתים והאבדתיך מאין יושב (צפניה ב׳:ה׳) . והנה: אל הארץ כנען כמו שאמר: העיר ירושלם, והמלך דוד (מלכים א א׳:א׳) , והאיש גבריאל (דניאל ט׳:כ״א) .
דברים
פרשת דברים
וטעם טרחכם ומשאכם וריבכם – על דרך הפשט רמז משה רבינו להם שלשת הדברים שאמר ליתרו שהיה הוא עושה לעם, כמו שפירשתי שם (רמב״ן שמות י״ח:ט״ו) , והזכירם לישראל ברמז. אמר: טרחכם – כנגד: והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו (שמות י״ח:ט״ז) , כי טורח גדול הוא ללמד ליוצאי מצרים החוקים והתורות ופירושן וביאורן וסודם. והזכיר: משאכם – כנגד: לדרוש אלהים (שמות י״ח:ט״ו) , שהוא ענין תפלה שמתפלל עליהם, והוא מלשון: ונשאת תפלה (מלכים ב י״ט:ד׳) , ואל תשא בעדם רנה ותפלה (ירמיהו ז׳:ט״ז) . וריבכם – כפשוטו, עניני המשפטים. ואמר: הבו לכם אנשים חכמים – על הדיינין בלבד, אבל אמר סתם: ואשימם בראשיכם, דרך ענוה.
ולשון רבינו שלמה מסיפרי (ספרי דברים א׳:י״ב) : טרחכם – מלמד שהיו טרחנים, היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין אומר יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוספני עליכם דיינין.
והדין הזה לא ידעתי אותו שיהא בעל הדין יכול להוסיף דיינין יותר על שלשה בדיני ממונות, וכל שכן לאחר שטען בפניהם וראה שחבירו נוצח בדין, שאלו קבל עליו קרוב או פסול יכול לחזור בו עד לאחר גמר דין, אבל שלשה הכשרים לדון אינו יכול לחזור בו. ושמא נלמוד מכאן שיכול אדם לומר שני דיינין אני בורר לי, ותברור אתה שנים אחרים, והם יבררו עוד אחד, ויהא הדין נגמר בחמשה או ביותר, וכמו שאמרו: אינו דומה דין הנגמר בחמשה לדין הנגמר בעשרה. ואף על פי ששלשה כופין לדון בפניהם בשאינו רוצה לקבל עליו לדון, אבל רוצה לברור יותר בורר, דהוה ליה כאומר: נלך למקום הועד ששומעין להם במקום שאין שם טרח, שבכך נצטוינו שנאמר: צדק צדק תרדוף (דברים ט״ז:כ׳) , הלך אחר בית דין יפה (בבלי סנהדרין ל״ב:) , ורבוי החכמים בית דין יפה הוא. והנה במדבר היו החכמים מצוים עמהם ויכולים לומר נלך לפני שרי האלפים.
פרשת ואתחנן
ואמר לעשות כן בקרב הארץ – להזהיר על כולם, כי יש חוקים רבים ומשפטים שאינם נוהגים בחוצה לארץ, או ירמוז שעיקר המצות כולן בארץ, כמו שרמזתי בסוד הארץ (רמב״ן ויקרא י״ח:כ״ה) .
ועל דרך האמת יאמר: השמרו מאד לנפשותיכם פן תשחיתון כי השם התאנף בי מדאגה מדבר זה, פן תשכחו אתם ברית השם אלהיכם באש האוכלת בראש ההר, ותעשו לכם תמונת כל. וזה טעם: אשר צוך י״י אלהיך (דברים ד׳:כ״ג) , וכבר נרמז זה בסדר זאת חוקת התורה. ורבינו שלמה כתב: אשר צוך י״י – שלא תעשה. וזהו פשוטו של מקרא. והמשכיל יבין הפסוקים האלה על אמתתם.
וכבר פרשתי סודו, כי היושב בחוצה לארץ כאלו עובד עבודה זרה ומעשה ידי אדם מלמעלה למטה, כמו שהזכרתי בסדר אחרי מות (רמב״ן ויקרא י״ח:כ״ה) .
וטעם ולא יאכלון ולא יריחון – לומר שהם אבן דומם כאשר היו מתחלה, אין בהם רוח חיים כלל אפילו כחיי האדם. כי מתחלה אמר: לא יראון ולא ישמעון, לומר שאיננו אלוה ולא יראה בעני עובדיו, ולא ישמע תפלתם ומצרתם לא יושיעם, וחזר ואמר שאפלו חיים גרועים כחיי האדם אין בהם, והנה העושה אותם נכבד מהם. [או יהיה טעם הכתוב כנגד כבוד עליון, לומר: אשר לא יראון בצרת עובדיהם, ולא ישמעון תפלתם, ולא יאכלון – שלא תצא אש מלפניהם ותאכל את קרבנותם, ולא יריחון בריח ניחוחיהם, ותפש הכתוב לשון סתם שאין בהם החושים האלו כלל.]
על דרך האמת
וכן על דרך האמת בדבור אחד נאמרו, כי היה הקול בזכור ושמור, כי התורה ברית עולם ערוכה בכל ושמורה (שמואל ב כ״ג:ה׳) , והוא השומע זכור והם שמור, והמשכיל ידע זה ממה שרמזנו שם (רמב״ן שמות כ׳:ז׳) .
על דרך האמת
והנראה בעיני על דרך האמת, בזה גם בכל משנה תורה, כי משה ידבר כמפי הגבורה, כמו שיאמר: והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את י״י אלהיכם ולעבדו, ונתתי מטר ארצכם (דברים י״א:י״ג-י״ד) , ואין משה הנותן מטר על פני הארץ ולא הנותן עשב בשדה. אבל הדבור בתורה בזכור ובמשנה תורה בשמור.
ולכן יאמר משה בכל מקום במשנה תורה: י״י אלהיך, ובתורה יזכיר שם המיוחד בלבד, זולתי בעשרת הדברות, כמו שאמר: וידבר אלהים וגו׳ (שמות כ׳:א׳) , והבן זה.
ועל דרך האמת: נוכל עוד להוסיף בזה כי הדבור הזה בשמור ליראה את השם הנכבד והנורא, ועל כן יצונו שנזכור את היד החזקה והזרוע הנטויה שראינו ביציאת מצרים וממנו לנו היראה, כמו שאמר: וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה י״י במצרים וייראו העם את י״י (שמות י״ד:ל״א) ועל כן צוך י״י אלהיך לעשות את יום השבת, שתהא כנסת ישראל בת זוג לשבת, כנרמז בדברי רבותינו (בראשית רבה י״א:ח׳) והמשכיל יבין.
ועל דרך האמת: יאמר כי כל הדברים האלה שמעו קול גדול, ולא יסף להשמיע אל כל קהלכם אלא קול אחד, כי אותו קול בלבד הישיגו הם. וכבר פרשתי ענין זה שם (רמב״ן שמות י״ט:כ׳) וכל הפרשה.
ועל דרך האמת הוא כמו: ויאמר לאדם הן יראת י״י היא חכמה וסור מרע בינה (איוב כ״ח:כ״ח) . וכך אמרו בשכרן של מצות (בבלי מנחות כ״ט:) : ראה שחותכין בשרו של ר׳ עקיבא במקולין, אמר לו: רבונו של עולם זו תורה וזה שכרה? אמר לו הקב״ה: שתוק כך עלה במחשבה לפני. ותבין כן ממה שאמר: ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה׳:כ״ז) .
ויתכן כי שונאיו המוחלטים מכחישים באלהותו ואין להם זכות כלל, וכמו שאמרו (קהלת רבה ז׳:ל״ב) : אמר רבי יאשיה מפני שלשה דברים הקב״ה מאריך אפים לרשעים בעולם הזה, שמא יעשו תשובה, או עשו מצות שהקב״ה ישלם שכרן בעולם הזה, או שמא יצאו מהם צדיקים, שכך מצינו: האריך אפים לאחז ויצא ממנו חזקיה, עם אמון ויצא ממנו יאשיהו, עם שמעי ויצא ממנו מרדכי. וכל אלו אינם בכלל שונאיו. ויש במלת: אל פניו סוד ברשע וטוב לו.
והחזיר: ושמרת את המצוה – לומר: לכן תשמור את המצוה ואת החקים ואת המשפטים, שלא תהיה משונאיו האובדים, ותהיה מאוהביו ושומרי מצותיו הנזכרים לטובה.
פרשת עקב
וטעם: לא אבה י״י השחיתך – שלא רצה שלא תבאו ותירשו את הארץ. כטעם: ויסף עוד להניחו במדבר ושחתם לכל העם הזה (במדבר ל״ב:ט״ו) . ועל דרך האמת: שלא רצה שתהיה משחת ממנו, שלא יהיה שמו הגדול עמך. וכבר רמזתי הענין בסדר כי תשא (רמב״ן שמות ל״ב:י״א) .
ויש בו סוד עמוק כי הארץ הזאת נדרשת בכל והיא הכל, וכל הארצות מתפרנסות ממנה באמת.
וכבר כתבתי פירוש הענין הזה, כי המצות האלה חובת הגוף הם, ודינם בכל מקום כמו בארץ. אבל יש בו במדרש הזה סוד עמוק וכבר רמזתי ממנו (רמב״ן ויקרא י״ח:כ״ה) .
והנה החזיר במצות האלה תפילין ודברי תורה ומזוזה כאן פעם שנית לרמוז בהיקש הזה שנהיה חייבים בהם לאחר הגלות בחוצה לארץ, ומהם נלמוד לכל המצות שהם חובת הגוף שחיובן בכל מקום, ושנהיה פטורים בחוצה לארץ מחובת קרקע כגון תרומה ומעשרות. כך הוא נדרש בסיפרי (ספרי דברים י״א:י״ז) . וכונת המדרש מפני שסמך ושמתם אל ואבדתם (דברים י״א:י״ז) , אבל עיקר הכתוב בארץ, דכתיב: למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה (דברים י״א:כ״א) , או יאמר: למען ירבו ימיכם (דברים י״א:כ״א) – שתשובו ותאריכו בה ימים לעולם.
ויתכן בדרך הפשט שבא להוסיף בכאן: לדבר בם, כי שם צוה ודברת אתה בם בשבתך בביתיך (דברים ו׳:ז׳) , וכאן אמר שנלמד אותם את בנינו עד שידברו בם הבנים בכל שעה. וכן הוסיף בכאן: ולמדתם אותם, כי ושננתם – שיספר להם המצות, וכאן עד שילמדו אותם וידעום ויבינו אותם וטעמיהם לדבר בם עמך בכל העתים. וכן הוסיף כאן: כימי השמים על הארץ (דברים י״א:כ״א) – שהוא לדור דורים, או הם השמים והארץ הראשונים וימי עולם. והמשכיל יבין.
ולדבקה בו – אמר ר׳ אברהם: בסוף, והוא סוד גדול.
ואין הסוד מטעם המקום הזה. אולי יאמר לאהבה את השם ללכת בכל דרכיו עד שתהיה ראוי לדבקה בו בסוף.
ונאמר ביהושע: ובשם אלהיהם לא תזכירו ולא תשביעו ולא תעבדום ולא תשתחוו להם כי אם בי״י אלהיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה (יהושע כ״ג:ז׳-ח׳) . אם כן, היא אזהרה מאזהרות עבודה זרה שלא תפרד מחשבתו מהשם אל אלהים אחרים, שלא יחשוב שיהיה בעבודה זרה שום עיקר, אלא שיהיה הכל אפס ואין. והנה זה כמו שאמר עוד: ואותו תעבוד ובו תדבק (דברים י׳:כ׳) – והכונה להזהיר שלא יעבוד השם וזולתו, אלא לשם לבדו יעבוד בלבו ובמעשיו.
ויתכן שתכלול הדביקה לאמר שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד, לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו, ולבו איננו עמהם אבל הוא לפני השם.
ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה כאשר רמז בעל ספר הכוזר, וכבר הזכרתי מזה בפרשת העריות (רמב״ן ויקרא י״ח:ד׳) . ומה שאמר יהושע: כאשר עשיתם עד היום הזה (יהושע כ״ג:ח׳) – כי בהיותם במדבר, וענן י״י עליהם (במדבר י׳:ל״ד) , והמן יורד מן השמים, והשלו עולה, והבאר לפניהם תמיד, וכל מעשיהם בידי שמים בדברים נסיים, הנה מחשבתם ומעשיהם עם השם תמיד, ולכן יזהירם יהושע שגם עתה בארץ, בהסתלק מהם המעשים הנפלאים ההם, תהיה מחשבתם בהם תמיד לדבקה בשם הנכבד, ולא תפרד כונתם מן השם.
פרשת ראה
ועל דרך האמת: לשכנו תדרשו – לכבודו תדרשו, ובאת שמה – לדרוש את פני האדון י״י אלהי ישראל, וממנו אומרים חכמים: שכינה.
מקץ שבע שנים תעשה שמטה – הנכון בעיני שיזהיר על שנת השבע עצמה, שנעשה אותה שמטה בחריש ובקציר, כמו שאמר: והשביעית תשמטנה ונטשתה (שמות כ״ג:י״א) . וזה טעם: תעשה שמטה – שתשבות, כדרך: לעשות את יום השבת (דברים ה׳:י״ד) . וקיצר באיסורי הזריעה והזמירה שכבר הזכירם בביאור (ויקרא כ״ה:ד׳) , אבל הוסיף לבאר כי היא שמטה לי״י גם בהשמטת כספים. וזה טעם: כי קרא שמטה לי״י – שהיא שבת לי״י, וכל המעשים ישבותו. וכבר רמזתי סודה (רמב״ן ויקרא כ״ה:ב׳) .
וטעם מקץ – אמר ר׳ אברהם: בתחלת השנה. וכן אמרו המדקדקים כלם, כי הראש והסוף יקראו קצה, שכל דבר יש לו שני קצוות, וכענין שכתוב: מן הקצה אל הקצה (שמות כ״ו:כ״ח) , על שני קצותיו (שמות כ״ה:י״ט) , על ארבע קצותיו (שמות כ״ז:ד׳) .
ואין דברם נכונים אצלי, כי ראש שבע שנים הוא השנה הראשונה, והוא הקצה שנקרא בהם ראש. ואלו אמר הכתוב: מקץ השנה השביעית, היה דברם נכון.
ועל דעת רבותינו (ספרי דברים ט״ו:א׳) : מקץ – מסוף השבע, ולא דבר הכתוב אלא בשמטת כספים. יאמר: מסוף כל שבע שנים הנמנים לכם, תעשו שמטה, שישמוט כל בעל משה ידו, ולכך אמרו (בבלי ערכין כ״ח:) שאין שביעית משמטת כספים אלא בסופה. וכן לדעתם: מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות (דברים ל״א:י׳) – בסוף השבע. אלא שהקץ הנזכר בכאן הוא מיד, והקץ הנזכר שם מופלג, שהרי פירש במועד שנת השמטה בחג הסוכות. והנה טעם שניהם: מתכלית. יאמר בכאן: מתכלית שבע שנים תעשה שמטה, ושם יאמר גם כן כאשר תכלינה שבע שנים במועד שנת השמטה תעשה הקהל.
ועל דרך הפשט יראה לי כי לשון הכתוב כפשוטו הוא ברור ומתוקן, כי קץ הוא סוף, וכן תרגומו. והמספרים וכל דבר יש להם ראש וסוף, וראשם וסופם בהם, ותאמר בעשרות כי האחד ראש המספר והעשירי סופו. אם כן: קץ שבע שנים – שנת השבע שהוא סוף המספר ההוא, ובשמטת הארץ הכתוב מדבר כאשר פרשתי למעלה. וטעם: מקץ, כמו: כרוב אחד מקצה מזה (שמות כ״ה:י״ט) , והוא כמו: בקץ שבע שנים תעשה שמטה, שתשבות בו. וכן: מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים (ירמיהו ל״ד:י״ד) – פירושו: בשנה השביעית שהוא סוף המספר, והוא דומה למה שכתוב שבתורה: ובשביעית יצא לחפשי חנם (שמות כ״א:ב׳) . וכן: ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך (דברים ט״ו:י״ב) . כי בעבור שאמר: ועבדך שש שנים (דברים ט״ו:י״ב) לא הוצרך לפרש רק כי בשנה השביעית יפטר.
והנה על הדרך הזה היה נראה כי פירוש הכתוב האחר: מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות (דברים ל״א:י׳) – שיהיה כמו כן בשנת הקץ בחג הסוכות, שבו בראש אותה שנה שנאסרנו בה לחרוש ולזרוע, שהיא שנת השמטה. אבל לא נוכל לומר כן, כי רבותינו (בבלי סוטה מ״א.) קבלו וראו שהיה ההקהל בחג הסוכות של השנה השמינית, שהיא השנה שאחר השמטה. ועל כן אמרו המפרשים כי פירוש: במועד שנת השמטה (דברים ל״א:י׳) – במועד השנה הראשונה של מנין השמטה. וזה איננו נכון כי לא תקרא בכתוב: שנת השמטה, רק שנת השבתון, השנה השביעית שהיא שמטה לי״י. וכן: שנת היובל. ורבותינו עצמם דקדקו בכך שאמרו (בבלי ערכין כ״ד:) : מי כתיב בשנת היובל, משנת היובל כתיב, שנה שאחר היובל.
אבל כך אני אומר: כי הקץ והסוף יאמרו בכתוב על אחרית כל דבר, ופעמים הם בו, ופעמים אחריו, חוץ ממנו: ומקצה אחיו (בראשית מ״ז:ב׳) , מקצה בחוברת (שמות כ״ו:ד׳) , ומקצתם יעמדו לפני המלך (דניאל א׳:ה׳) , מקצות כנפיו אל קצות כנפיו (מלכים א ו׳:כ״ד) – כולם אחרית בדבר המוזכר ממנו, הוא בתוכו. קץ כל בשר בא לפני (בראשית ו׳:י״ג) , ובא עד קצו ואין עוזר לו (דניאל י״א:מ״ה) , בא הקץ (יחזקאל ז׳:ב׳) , קץ בא (יחזקאל ז׳:ו׳) – כולם תכלית הדבר הנזכר והוא אחריו, שנקצץ ונחתך. וכן הענין בלשון הסוף: טוב ללכת אל בית אבל באשר הוא סוף כל האדם (קהלת ז׳:ב׳) – אחריו שכבר מת, מן ספו תמו מן בלהות (תהלים ע״ג:י״ט) , את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף (קהלת ג׳:י״א) – במעשה עצמו. ובלשונם (בבלי ב״ב י״ג:) : כדי עמוד בתחלתו וכדי היקף בסופו. ויהיה פירוש הכתוב: מתכלית שבע שנים בחשבון שנת השמטה בחג הסוכות, הבא אחרי השבע, תעשה הקהל. ושלא יראה שיהיו שבע שנים למנין אחר, הזכיר שיהיו השבע בזמן השמטה. וכן: כי אקח מועד (תהלים ע״ה:ג׳) – זמן. וכן כל המועדים זמנים. והנה הקץ הזה אחרי המספר, כאשר פירש: בחג הסוכות, ומקץ שבע שנים תעשה שמטה – מכלל המספר. ולא הוצרך הכתוב להאריך ולבאר זה שכבר פירש ששנת השבע היא שנת השמטה, ויהיה קץ רחב בשמטת כל השנה כמו שפרשתי על דרך הפשט.
[ויתכן לומר כי הכתוב מונה תחלת שנה מחג הסוכות כמו שאמר: וחג האסיף תקופת השנה (שמות ל״ד:כ״ב) , ואמר: וחג האסיף בצאת השנה (שמות כ״ג:ט״ז) . אם כן, יהיה: מקץ שבע שנים – בסוף וחוץ ממנו בסמוך. ואמר: במועד שנת השמטה (דברים ל״א:י׳) – להיות חשבון השבע בשמטות, כמו שפרשתי, לא שתגיע השמטה עד החג הזה. וראיתי לאחד מן המחברים שכתב: מלמד שמוסיפין מחול על הקדש והשמטה היתה נוהגת עד חג הסוכות של שנה שמינית, וזה דבר מוכרח בתלמוד (בבלי ר״ה י״ב:-י״ג.) בראיות גמורות שאיננו אמת.]
ואיפשר לומר כי מה שאמרו רבותינו במקץ שבע שנים תעשה שמטה שאין משמטת כספים אלא בסופה, שהוא מדרש מפני שלא אמר: השנה השביעית תעשה שמטה, ירמוז כי בקץ השבע יהיה שמטה יותר מן ההתחלה, ורצונם בקץ הזה חוץ ממנו. ויכול אדם לתבוע חובו ביום אחרון של שנת השמטה. ולא תשמוט עד הלילה, שכך מצינו בתוספתא (תוספתא שביעית ח׳:י״א) שכותבין פרוזבול ערב ר״ה של מוצאי שביעית. (ורבותינו דרשו: מקץ – שאין משמטת כספים אלא בסופה כי בעבור שלא אמר השנה השביעית תעשה שמטה, ירמוז כי בקץ השבע יהיה שמטה יותר מן ההתחלה.)
ועל דרך האמת: עצרת היא כנסת ישראל, ובא ללמדנו סוד היום. אבל איננו שוה לעצרת של שמיני כי השמיני רגל בפני עצמו, והקרבן של כנסת ישראל, ואיננו כקרבנות השבעה ימים, אבל שביעי של פסח הוא מכלל הרגל ועצרת, כי לפעמים תמנה שמינית, ולפעמים תהיה בכל. והנה הוא כשבת שיש בה זכור ושמור, כבוד יום וכבוד לילה.
והקרבן בשביעי מכלל הרגל, ועל כן אמר כאן: עצרת לי״י אלהיך לא תעשה מלאכה, ושם אמר: והקרבתם אשה לי״י עצרת היא (ויקרא כ״ג:ל״ו) , כי האשה עצרת, ולכך היא סעודה קטנה. והמשכיל יבין.
ולא הזכיר כאן השמיני של חג שכבר הוזכר, ואיננו חיוב שנעלה בו לרגל פעם אחרת.
ואמר החוקים האלה בחג השבועות בעבור שלא נתפרש בתורה טעם מספר שבעה השבועות, ומספר החמשים יום, והוא לבדו העצרת, וכבר הזכרתי סודם (רמב״ן ויקרא כ״ג:ט״ו) .
פרשת שופטים
אבל במדרשו של ר׳ נחוניא בן הקנה ידרשו בו סוד. אמרו צדק – זו מדת דינו של עולם, שנאמר: צדק צדק תרדוף, וכתיב בתריה: למען תחיה וירשת את הארץ – אם תדין עצמך תחיה, אם לאו הוא ידין עליך ותקים בעל כרחך. ומאי צדק צדק תרי זמני, דכתיב: מנוגה נגדו (שמואל ב כ״ב:י״ג) , צדק ראשון – צדק ממש, זו שכינה, דכתיב: צדק ילין בה (ישעיהו א׳:כ״א) , ומאי צדק שני שמפחיד את הצדיקים, ומפרש שם: צדק הוי כובע ישועה על ראשו, ואין ראשו אלא אמת, שנאמר: ראש דברך אמת (תהלים קי״ט:ק״ס) , ואין אמת אלא שלום, שנאמר: כי אם שלום ואמת יהיה בימי וגו׳ ( מלכים ב כ׳:י״ט , ישעיהו ל״ט:ח׳ ). אם כן, יאמר הכתוב: תשפוט אתה בבית דינך צדק, ותרדוף בו צדק צדק, ותשיג אותם, למען תחיה – לעולם הבא בצדק השני, שהוא צדק עליון והוא האור הגדול הצפון לצדיקים לעתיד לבא, והוא עוזו של הקב״ה, וירשת את הארץ – בצדק הראשון שהוא ארץ ישראל.
ועל דרך האמת: והיתה עמו – התורה עצמה תהיה עמו, כדרך: וי״י נתן חכמה לשלמה (מלכים א ה׳:כ״ו) , ואומר: וישב שלמה על כסא י״י למלך (דברי הימים א כ״ט:כ״ג) .
וזה סוד הכשפים וכחם שאמרו בהם (בבלי חולין ז׳:) שהם מכחישים פמליא של מעלה, לומר שהם הפך הכחות הפשוטים והם הכחשה לפמליא בצד מן הצדדין. ועל כן ראוי שתאסור אותם התורה, שיונח העולם למנהגו ואל טבעו הפשוט שהוא חפץ בוראו ית׳. וגם זה מטעמי איסור הכלאים כי יבואו מן ההרכבות צומחים יעשו פעולות נכריות יולידו שינויים ממנהגו של עולם לרע או לטוב, מלבד שהם עצמן שנוי ביצירה כמו שפרשתי כבר (רמב״ן ויקרא י״ט:י״ט) .]
ורבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל, כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה, ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים. ורבותינו גם כן יודו בהם, כמו שאמרו בואלה שמות רבה (ויקרא רבה ל״ב:ב׳) כי עוף השמים יוליך את הקול (קהלת י׳:כ׳) – זה העורב וחכמת הטיארין. העופות בלשון ערב: טאיר, וחכמי העופות יקראו: טיארין. ועוד מוזכר מזה הענין בגמרא (בבלי גיטין מ״ה.) .
אבל יש לענין הזה סוד וכבר הודענו ( רמב״ן שמות כ׳:ד׳ , רמב״ן ויקרא י״ח:כ״ה ) כי יש למזלות שרים ינהיגו אותם, והם הנפשות לכידורי הגלגלים ושרי זנב הטלה הקרובים לארץ, והם נקראים נגידי התלי יודיעו העתידות, ומהם נעשים סימנים בעופות שבהם יודיעו עתידות, ולא לזמן גדול ולעתידות רחוקות יגידו, רק בעתידות הקרובות לבא יודיעו מהם בקול העוף, בקראו בקול מר על מת ומהם בפרישת כנפיו, והוא שאמר יוליך את הקול (קהלת י׳:כ׳) למגידים בקולם, ובעל כנפים לרומזים בכנפיהם.
וכל זה איננו תועבה בעמים אבל חכמה תחשב להם. וכן אמרו (במדבר רבה י״ט:ג׳) : ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם (מלכים א ה׳:י׳) – מה היתה חכמתן של בני קדם, שהיו יודעין וערומים בטייר. וכן יאמר הכתוב: כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים (ישעיהו ב׳:ו׳) . והנה שלמה למד זה בכלל חכמותיו, והידיעה היא הבנת הצפצוף והערמה לסבור ענין בפרישת הכנפים.
וכאשר כלל הכתוב המעוננים והקוסמים עם התועבות הנזכרות, חזר ופירש: כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו (דברים י״ח:י״ד) , כי היא חכמתם לדעת הבאות, ואתה לא כן נתן לך י״י אלהיך (דברים י״ח:י״ד) – יאמר הנה אסר לך השם המעשים האלה הנזכרים בעבור שהם תועבות לפניו, ובגללם הוריש הגוים מפניך, ואסר לך הנחשים והקסמים בעבור שעשה לך מעלה גדולה לתתך עליון על כל גויי הארץ, שיקים בקרבך נביא ויתן דבריו בפיו, ואתה תשמע ממנו מה יפעל אל, ולא תצטרך אתה בעתידות אל קוסם ומנחש שיקבלו אותם מן הכוכבים או מן השפלים בשרי מעלה, שאין כל דבריהם אמת ולא יודיעו בכל הצריך, אבל הנבואה תודיע חפץ השם ולא יפל דבר מכל דבריה, והוא שיפרש: הוא הדבר אשר לא דברו י״י (דברים י״ח:כ״ב) . והנה אתה חלק השם וסגולתו שומע עצתו מפיו, והם חלק המזלות הולכים אחריהם. וזה טעם: לא כן נתן לך י״י אלהיך (דברים י״ח:י״ד) – שלא נתן לך כאשר נתן להם, כטעם: אשר חלק י״י אלהיך לכל העמים (דברים ד׳:י״ט) כאשר פרשתי (רמב״ן ויקרא י״ח:כ״ה) .
ובסיפרי (ספרי דברים י״ח:י״ד) : אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו – שמא תאמר להם יש במה לשאל, ולי אין לי, תלמוד לומר: ואתה לא כן נתן לך י״י אלהיך (דברים י״ח:י״ד) . והנה זו ראיה לכל מה שפירשנו כי הנחשים שורש דבר נמצא בם, ולכן היה לישראל טענה במניעה מהם.
פרשת כי תצא
והמשל בשני האחים התאומים יש לו סוד, איננו כאשר חשב הרב בישראל שנקראו בנים למקום.
ועל דרך הפשט יאמר: כי יהיה באיש חטא גדול שראוי להמיתו עליו, ולתלותו על העץ לגודל חטאו, אף על פי כן לא תלין נבלתו על העץ, כי הארור מכל האדם והמקולל בהם הוא התלוי, אין בכל המיתות מיתה מנוולת ובזויה כמוה. ואין ראוי שנטמא הארץ ותהיה קללת האלהים בארץ הקדושה, כי שם צוה את הברכה חיים עד העולם (תהלים קל״ג:ג׳) . ולכן צוה יהושע: ויורידום מעל העצים (יהושע י׳:כ״ז) .
ועל דעתי, הענין בבני שאול המוקעים (שמואל ב כ״א) מפני שלא היו תלויין בבית דין של ישראל, ולא מיד ישראל כלל, אבל דוד נתנם לגבעונים לעשות בהם כרצונם, והם אשר הוקיעום ולא רצו לקברם לפרסם נקמתם מהם, והנשארים ישמעו וייראו. וכאשר נתך עליהם מים מן השמים, אז ידע דוד כי נמחל עונם, ונעתר אלהים לארץ כי פקד השם את הארץ במטר ויכלה הרעב, ואז צוה וקברו אותם עם אבותם, לכבוד המלכות, לא לחיובו כלל, שלא נצטוינו אלא שלא נטמא אנחנו הארץ במי שנתלה אותו. והנה השם לא רצה עוונם בתלייתם מיד להודיע כי י״י אוהב גרים, כדברי רבותינו (בבלי יבמות ע״ט.) .
ור׳ אברהם אמר: על דרך הפשט, כי אלהים פועל, והקללה תבוא אל המקום הקרוב מהתלוי. ויש לו סוד מודבק בנפש, על כן: ולא תטמא את אדמתך.
והנה, המלין תלוי על העץ עובר בלא תעשה ועשה. ורבותינו (ספרי דברים כ״א:כ״ג) ידרשו כן בכל המלין את מתו שלא לכבודו: מה עץ שהוא נוול אף כל שהוא נוול. והנה, לדעתם טעם: כי קללת אלהים תלוי לומר אף על פי שזה ראוי לנוולו לגודל חטאו, לא תעשה כן, כי קללת אלהים הוא. ועל המשל של שני האחין יהיה כל המלין בטעם הזה, וכן הקללה שהזכיר ר׳ אברהם ממנה יהיה בכל בית אשר שם מת, ועל כן יטמא: כל הבא אל האהל וכל אשר באהל (במדבר י״ט:י״ד) .
אבל במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בשלוח הקן מדרש שיש במצוה סוד. אמר רבי רחמאי, מאי דכתיב: שלח תשלח את האם, ולא אמר את האב, אלא שלח תשלח את האם בכבוד אותה שנקראת אם העולם, דכתיב: כי אם לבינה תקרא (משלי ב׳:ג׳) . מאי ואת הבנים תקח לך – אמר רבי רחמאי אותן בנים שגדלה, ומאי נינהו, שבעת ימי הסוכות, והייני שבעת ימי השבוע וכו׳ והנה המצוה רומזת לענין גדול, ולכך שכרה מרובה: למען ייטב לך והארכת ימים.
ענין היבום וסודו, והחליצה וטעמה, כבר הזכרתים (רמב״ן בראשית ל״ח:ח׳) .
וטעם והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת – איננו כפשוטו שיקראו הבן הראשון בשם המת ראובן או שמעון כמוהו, שהרי בבועז נאמר כן: ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו (רות ד׳:י׳) , ולא קראו אותו מחלון. אבל הכתוב הזה על דרך האמת הבטחה, והנה הוא כפשוטו. וסמכו בו רבותינו (בבלי יבמות כ״ד.) מדרש שיהא גדול האחים מיבם, ושאילונית אינה מתיבמת, וכן אשת הסריס, ששמו מחוי. וזה כולו אסמכתא, כי האילונית ואשת הסריס מגופיה דקרא נפקי.
פרשת כי תבוא
ועל דרך האמת: לתהלה – כי אלהי ישראל הוא תהלתך, ושמו הגדול הוא אלהיך, ובזה תפארתך, כענין שנאמר: כי תפארת עוזמו אתה (תהלים פ״ט:י״ח) , תפארת ישראל (איכה ב׳:א׳) .
ורבותינו אמרו (פתיחתא דאסתר רבה) ולמה למצרים, לפי שכעור ורע לעבד כשהוא חוזר לרבו הראשון. אם כן, הזכיר מצרים דרך תוכחת. אבל אחרי היותנו בגליות ובארצות אויבנו לא נתקללו מעשה ידינו, ולא אלפינו ועשתרות צאננו, ולא כרמינו וזיתנו ואשר נזרע בשדה, אבל אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא, או בטוב מהם, שרחמיו עלינו כי ישיבתנו בגלות היא בהבטחה שאמר לנו: ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני י״י אלהיהם (ויקרא כ״ו:מ״ד) . וכבר פרשתי בסדר אם בחקותי (רמב״ן ויקרא כ״ו:ט״ז) סוד הברית הזאת, וכי הוא על זמן גלותינו היום ביד החיה הרביעית, ואחרי כן יבטיח בגאולה ממנו.
[והנה הסתכלנו בענשי עבודה זרה, והוזכרו בתורה במקומות הרבה, ומהם מה שאמר תחלה: כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם פסל וגו׳ (דברים ד׳:כ״ה) – וזו אזהרה בישראל אם יעבדו עבודה זרה אחרי עמדם בארץ ימים רבים ויהיו ישנים בה. והעונש על זה: העידותי בכם היום (דברים ד׳:כ״ו) עד: והפיץ י״י אתכם בעמים ונשארתם מתי מספר (דברים ד׳:כ״ז) , ושם אמר: ועבדתם שם אלהים אחרים מעשה ידי אדם (דברים ד׳:כ״ח) , והבטיח: ובקשתם משם את י״י אלהיך ומצאת וגו׳ (דברים ד׳:כ״ט) . וזה נתקיים בהם כאשר הזכרתי ופרשתי כבר.
ובפרשה אחרת אמר: והיה כי יביאך י״י אלהיך אל הארץ אשר נשבע לאבותיך וגו׳, לא תלכו אחרי אלהים אחרים מאלהי העמים אשר סביבותיכם (דברים ו׳:י׳-י״ד) . והעונש: כי אל קנא י״י אלהיך בקרבך פן יחרה אף י״י אלהיך בך והשמידך מעל פני האדמה (דברים ו׳:ט״ו) – זו אזהרה לבאי הארץ, אם דבקו בעבודה זרה מיד, ושכחו האל המוציאם ממצרים וילכו אחרי עבודה זרה. וזה לא עשו ישראל ככה, ולא בא להם העונש כן. ולשון הכתוב מורה בכך שהיא אזהרה, לא רמז דבר שעתיד לבא, כמו שאמר: פן יחרה אף י״י (דברים ו׳:ט״ו) – כלומר: יש לך ליראה מזה.
פרשה שלישית: השמר לך פן תשכח את י״י אלהיך לבלתי שמור מצותיו וגו׳ (דברים ח׳:י״א) , ואמר: ורם לבבך ושכחת את י״י אלהיך המוציאך מארץ מצרים... המוליכך במדבר הגדול והנורא (דברים ח׳:י״ד-ט״ו) וכולה פרשה, ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את י״י אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל (דברים ח׳:י״ז-י״ח) . ואמר בכאן: והיה אם שכח תשכח את י״י אלהיך והלכת אחרי אלהים אחרים ועבדתם והשתחוית להם העידותי בכם היום (דברים ח׳:י״ט) – וזה גם כן אזהרה לבאי הארץ, אם שכחו השם הנכבד וכפרו שלא הוציאם הוא ממצרים ולא עשה עמהם דבר, אלא בכחם עשו הכל כי גבורים הם, ולכך יעבדו עבודה זרה לרצונם. והעונש בזה – להכריתם לגמרי: כגוים אשר י״י מאביד מפניכם כן תאבדון (דברים ח׳:כ׳) , ויורה לשון הכתוב שהוא מתרה בהם פן יעשו כן בזמן באם בארץ קודם שיתישנו בה, טרם הכריתם כל העמים שבארץ, על כן אמר: כגוים אשר י״י מאביד מפניכם כן תאבדון (דברים ח׳:כ׳) – שהיה בעת אבדן העמים, ומזהיר שיסיר ידו מהאביד העמים ויאבד את ישראל כהם. וזה גם כן לא עשו ישראל כך, ולא בא עליהם כזאת.
ובפעם הרביעית הזהיר ופירש ואמר: והיה אם לא תשמע בקול י״י אלהיך לשמור לעשות כל מצותיו וחוקותיו, ובאו עליך כל הקללות האלה וגו׳ (דברים כ״ח:ט״ו) , וכל דברי הברית, והבטחה גדולה בסוף: והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה, והשבות אל לבבך, ושבת עד י״י אלהיך, ושב י״י אלהיך את שבותך ורחמך (דברים ל׳:א׳-ג׳) , וגמר הפרשה. וזאת אזהרה ורמז לגלותנו זה ולגאולה השלמה שנגאל ממנו.
והפרשה חמישית – אזהרה כדרך נבואה מתקיימת: ויאמר י״י אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם וגו׳ (דברים ל״א:ט״ז) , וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו וגו׳ (דברים ל״א:כ״א) , וזאת התראה שנתקיימה כולה כפשוטה וכמשמעה.]
פרשת נצבים
ויתכן שכרת עמם עוד ברית כברית הראשונה אשר כרת אתם בהר סיני, שהקריב עליהם עולה ולקח חצי הדם ויזרוק על המזבח וחצי הדם זרק על העם (שמות כ״ד:ה׳-ח׳) , אבל לא הוצרך להזכיר זה. ועל דרך האמת, כבר הודעתיך הברית הזאת.
וטעם ראשיכם שבטיכם – ראשיכם ראשי שבטיכם, כמו: והנבואה עודד הנביא (דברי הימים ב ט״ו:ח׳) על דעת ר׳ אברהם.
ועל דעתי: הכתוב יכלול ויפרוט. והכלל – ראשיכם וכל שבטיכם, וחזר ופרט: זקניכם ושוטריכם – שהם ראשיכם, כי זקן ונשוא פנים הוא הראש. וכן אמר: הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם (דברים ל״א:כ״ח) , כי כל איש אשר לו שררה ומנוי על הצבור יקראו ראשים. נאמר בנשיאים: ראשי אלפי ישראל (במדבר א׳:ט״ז) – כי הם במעלה הגדולה לכל אלפי ישראל, ונאמר במרגלים: ראשי בני ישראל המה (במדבר י״ג:ג׳) – שהם ראשים בבני ישראל, לא ראשים לכל בני ישראל. וכולם בכלל ראשיכם. וחזר ואמר: כל איש ישראל – שהם שבטיכם. והזכיר עוד הטף והנשים והגרים וחוטבי עצים ושואבי מים אשר היו להם מערב רב. והביא שם הטף להביאם בברית, כי אפילו עם הדורות העתידים יכרות ברית, או כדי לזכותם כטעם שאמרו בהקהל (בבלי חגיגה ג׳.) .
ורבותינו אמרו (בבלי יבמות ע״ט.) : שבאו קצת כנעניים בימי משה כדרך שבאו בימי יהושע, ונתנם חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמשכן השם. ואין הכונה לומר שרמו אותו, אבל באו אליו להשלים עמו, כי כן המשפט כאשר ביארנו (רמב״ן דברים כ׳:י׳-י״א) . וכן מצאתי במדרש תנחומא (תנחומא נצבים ב׳) : ללמדך שבאו אצל משה ולא קבלם, כלומר שלא יכלו לרמותו לכרות להם ברית, אבל עשאם מיד חוטבי עצים ושואבי מים.
ואמר פרה ראש – לרמוז כי משרש מתוק לא יצא מר, וכל אשר לבבו שלם עם השם הנכבד ולא הרהר כלל בעבודה זרה לא יוליד מודה בה. ואל תקשה עלי בזה מן הפסוק: והוליד בן פריץ (יחזקאל י״ח:י׳) כי אמת הדבר וסוד גדול לא אוכל לפרש בו.
וראש ולענה – עשבים מרים או ממיתים, ושמם כן בלשון הקדש, או הם כנויים. יקראו האחד: ראש – שהוא ראש המרורים, מר מכולם, והשני יקראו: לענה – מענין לענות מפני (שמות י׳:ג׳) , כי האוכל אותו נגש ונענה לענות נפשו יאכלנו.
ולפי דעתי: יש בו סוד, כי ירמוז למה שאמרו (בבלי יבמות ס״ג:) : אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, וכבר דברתי בו.
פרשת האזינו
ועל דרך האמת: הם השמים והארץ הראשונים הנזכרים בבראשית, כי הם יבאו בברית עם ישראל. על כן אמר שיאזינו השמים וישמעו התנאין ואיך יעשה בהם.
כי שם י״י אקרא – בשמים, הבו גודל לאלהינו – בארץ, ועם כל ישראל ידבר. וכן אבן יהושע רמז אל הארץ הזאת, כי משם רועה אבן ישראל (בראשית מ״ט:כ״ד) , וכבר פרשתיו (רמב״ן בראשית מ״ט:כ״ד) . וכן: אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה מאת י״י היתה זאת (תהלים קי״ח:כ״ב-כ״ג) . ועל כן אמר יהושע: האבן הזאת תהיה בנו לעדה (יהושע כ״ד:כ״ז) , וכן: כי הנה האבן אשר נתתי לפני יהושע על אבן אחת שבעה עינים וגו׳ (זכריה ג׳:ט׳) . והמשכיל יבין.
שאל אביך ויגדך – רמז למבינים, וכן זקניך. והטעם כמו: אשר חלק י״י אלהיך אותם וגו׳ (דברים ד׳:י״ט) – כי לכל חלק למטה חלק למעלה. וטעם: למספר בני ישראל – כי צורת יעקב חקוקה בכסא הכבוד (בראשית רבה פ״ב:ב׳) , והוא סוד גדול. והעד: כי חלק י״י עמו, וזאת מעלה גדולה שלא עשה כן לכל גוי, על כן אמר: הלי״י תגמלו זאת עם נבל ולא חכם (דברים ל״ב:ו׳) – שנפל ממעלתו באולתו. וזה טעם: אביך קנך (דברים ל״ב:ו׳) – כי קנהו לכבודו וילמדהו, כאשר יפרש במעשה האב עם הבן. לשון ר׳ אברהם. ודברי פי חכם חן.
ואם כן, יהיה פירוש: זכור ימות עולם – שיתנו לב לזכור ששת ימי בראשית, הטובה שעשה להם בעת היצירה, כמו שיאמר: בהנחל עליון גוים וגו׳. בינו שנות דור ודור – שיבינו לדעת מה שעשה עמהם בדורות מעת ששרתה שכינה בהם כאשר יספר: ימצאהו בארץ מדבר וגו׳ (דברים ל״ב:י׳) .
ואין טעם: ויאמר רק המחשבה והרצון לפניו לעשות כן, כדרך: ויאמר אלהים במעשה בראשית, וכבר פירשתי (רמב״ן בראשית א׳:ג׳) . וטעם: פני על דרך האמת פירשתיו ( רמב״ן שמות ג׳:ב׳ , שמות כ׳:ב׳ ). והנה אסתירה פני – שאסלק שכינתי. וטעם: אראה מה אחריתם – כטעם: ארדה נא ואראה (בראשית י״ח:כ״א) , וכבר פירשתיו.
כי דור תהפוכות המה – ולא יעמדו בפני.
בנים לא אמון בם – כי אין להם אומן ומגדל, והמשכיל יבין.
והנה עד הנה בשירה, משה ישיר בה והוא מדבר בלשון עצמו, ומן הכתוב הזה ואילך שהזכיר: וירא י״י וינאץ (דברים ל״ב:י״ט) , ויאמר אסתירה פני, כולה דברי השם הנכבד: הם קנאוני, כעסוני (דברים ל״ב:כ״א) , וכל השירה כן.
והטעם בטענה הזאת איננו כרוצה להראות כחו בין שונאיו, כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו (ישעיהו מ׳:י״ז) , אבל השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להרע או להיטיב, וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם, לא נשאר רק העם הזה לשמו ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים (דברים י׳:י״ז) ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם, ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם, ואם אדם יזכיר כן יחשבו כי היה כח מכוחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר, והנה תהיה כונת הבריאה באדם בטלה לגמרי, שלא ישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו. ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם שיהי רצון מלפניו להקימם לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים. וזה טעם: כי ידין י״י עמו ועל עבדיו יתנחם (דברים ל״ב:ל״ו) – שיזכור להם ברחמים כי הם עמו מאז, ויזכור כי הם עבדיו שעמדו לו בגלותם כעבדים לסבול הצרות והשעבוד, כענין שאמר: ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו (ישעיהו ס״ג:ח׳) . וכבר רמזתי בבריאת האדם סוד נשגב ונעלם צריך ממנו שנהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלהים, כענין שאמר: כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו׳ (ישעיהו מ״ג:ז׳) .
ור׳ אברהם אמר שטעמו: וגם רשע ליום רעה (משלי ט״ז:ד׳) , והוא סוד גדול.
ועל דרך האמת: בעבור כי בעת הגלות השליך משמים ארץ תפארת ישראל (איכה ב׳:א׳) , יאמר שישאנה עתה בעת רצון אל השמים העליונים, והיא היד הגדולה הנלחמת לישראל. וזה טעם: ואמרתי חי אנכי לעולם – כי אני מחיה ידי החזקה בהיותי משנן ברק חרבי, וסומך אותה לאחוז במשפטן של ישראל ולהשיב נקם לצרי, כי אז יהיה השם שלם והכסא שלם. והמשכיל יבין.
והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן, תגיד בביאור כל המוצאות אותנו. הזכירה תחלה החסד שעשה עמנו הקב״ה מאז שלקחנו לחלקו, והזכירה הטובות שעשה לנו במדבר ואשר הנחילנו ארצות הגוים הגדולים והעצומים ורוב הטובה והעושר והכבוד אשר הנחילנו בה, וכי מרוב כל טובה מרדו בו לעבוד עבודה זרה, והזכירה הכעס שהיה מלפניו עליהם עד ששלח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב, ואחרי כן פזר אותם בכל רוח ופאה. וידוע כי כל זה נתקיים, ויהי כן.
ואמרה השירה כי בסוף ישיב נקם לצריו, ולמשנאיו ישלם. והטעם: כי הם עשו כל הרעות עמנו לשנאתו של הקב״ה, כי לא ישנאו את ישראל בעבור שעשו עבודה זרה כהם, רק בעבור שלא עשו כמעשיהם ויעבדו את הקב״ה וישמרו את מצותיו, ולא יתחתנו בהם ולא יאכלו מזבחיהם, ויבזו עבודה זרה שלהם ויבערו אותה ממקומותיהם, וכענין שאמר הכתוב: כי עליך הורגנו כל היום (תהלים מ״ד:כ״ג) . אם כן, לשנאתו של הקב״ה יעשו בנו כל הרעות האלה, והם צריו ומשנאיו ועליו להנקם מהם. וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח, כי בבנין בית שני לא הרנינו גוים עמו רק לעגו עליהם: מה היהודים האמללים עושים (נחמיה ג׳:ל״ד) , והיו גדוליהם עבדים בהיכל מלך בבל, וכולם משועבדים לו. ובימים ההם לא השיב נקם לצריו ולא כפר אדמתו עמו.
והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חמה אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה הגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו. אם כן השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין. וכך הזכירו בסיפרי (ספרי דברים ל״ב:מ״ג) : גדולה שירה זו שיש בה עכשו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבא, ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא. ולזה רמז הכתוב שאמר: ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם (דברים ל״ב:מ״ד) – הזכיר כל להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו, ואם היא קטנה בדיבור, כי ביאר להם עניניה הרבים. ואלו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית כן היו ראוים להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה, עד הנה לא נפל דבר אחד, אף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדבר האלהים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו עליו השלום.
פרשת וזאת הברכה
וכן על דרך האמת: וזאת – היא הברכה, כי מאת י״י היתה זאת (תהלים קי״ח:כ״ג) . וכן ביעקב נאמר: וזאת אשר דבר להם אביהם (בראשית מ״ט:כ״ח) – שהשכין עליהם זאת הברכה. והוא שאמר דוד: זאת היתה לי כי פיקודיך נצרתי (תהלים קי״ט:נ״ו) – ירמוז לציון עיר דוד, כי שם צוה י״י את הברכה חיים עד העולם (תהלים קל״ג:ג׳) . והמשכיל יבין.
ולזה הסוד נתכוונו רבותינו במדרשם שאמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ק׳:י״ב) : וזאת אשר דבר להם אביהם (בראשית מ״ט:כ״ח) – עתיד אדם כיוצא בי לברך אתכם, וממקום שפסקתי אני משם הוא מתחיל. וכיון שעמד משה רבינו, פתח להם בוזאת הברכה מאותו מקום שפסק להם אביהם, הוי: וזאת אשר דבר להם אביהם (בראשית מ״ט:כ״ח) . אומר להם הברכות הללו אימתי מגיעות אתכם, משעה שתקבלו את התורה שכתוב בה: וזאת התורה וכו׳. כי המלה הזאת תרמוז לברכה שהיא התורה והיא הברית, דכתיב: זאת בריתי (בראשית י״ז:י׳) . וכבר הזכרתי זה (רמב״ן ויקרא ט״ז:ג׳) .
ועל דרך האמת: יגיד גם כן שהאש שהוא הדת הוא מימינו, כי מדת הדין כלולה ברחמים.
ועל דעת רבותינו טעם הכתוב: כי מסיני בא – לתת תורה לישראל שנגלה להם משם, וזרח משעיר – להם לישראל, כי נגלה על בני עשו לתת להם התורה, וכאשר לא רצו לקבל אותה האיר פניו לישראל ונתנה להם בימינו וזרועו ואור פניו כי רצם, והופיע והראה להם יפעתו והדרת פניו מהר פארן כאשר לא רצו בני ישמעאל בתורה. יזכיר כי היה זכות לישראל גדולה כאשר לא רצו שאר האומות לקבל את התורה. והנה הזכיר כל זרע אברהם, שאחד מהם לא היה חפץ בתורה זולתי ישראל, אבל על כל האומות גם כן נגלה לתת אותה להם ולא רצו בה כפי הבא בקבלת רבותינו (בבלי ע״ז ב׳:) .
ועל דרך האמת: יחי ראובן ואל ימות – מטעם: פוקד עון אבות על בנים (שמות כ׳:ד׳) , ושם רמזתי סודו. והועילה ברכת משה לכפר לו מעשה בלהה שלא יכרת וימות בו לעולם, אבל פקד עליו עם שאר השבטים מעשה יוסף כפי הבא בפירקי היכלות.
ועל דרך האמת: ייחד המדה הזאת ליהודה בעבור כי להם המלחמה וממנו המלכות לעולם, והיא העזר מצריו. והוא סוד הכתוב שאמר: ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר (שמואל ב א׳:י״ח) – כי הוא הקשת הנראה בענן, שנאמר בה: זאת אות הברית (בראשית ט׳:י״ז) .
שמע י״י קול יהודה – יתפלל עליו בצאתו למלחמה כי הוא יעלה בתחלה, ולנגיד ממנו שילחם באויבי ישראל. וכן אמר יעקב: ידך בעורף אויביך (בראשית מ״ט:ח׳) . ואל עמו תביאנו – שישוב לשלום. ידיו רב לו – יהיו רב לו, שלא יצטרך לעזר אחר זולתי עזרת השם, שיענהו בתפלתו. כל הכתוב הזה כדברי אנקלוס, וכן דעת המפרשים.
ועל דעתי: עוד ירמוז למלחמתו הראשונה אל הכנעני שאמר השם יהודה יעלה בתחלה (שופטים א׳:ב׳) , ואמר: ידיו רב לו – שיקח מצריו ויכבש מהם ארצות רבות יותר מן הראוי לו בנחלתו. ירמוז שינחיל מנחלתו לשמעון אחיו, והוא שנאמר: מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון כי היה חלק בני יהודה רב מהם וינחלו בני שמעון בתוך נחלתם (יהושע י״ט:ט׳) . והנה הזכיר שמעון ברמז עם יהודה.
ועל דרך האמת: ידיד י״י ישכון על בנימין, ויהיה זה לבטח לבנימין, שיבטחו בי״י עדי עד כי ביה י״י צור עולמים (ישעיהו כ״ו:ד׳) , והוא יהיה חופף ומגין על בנימין כל היום, ולא יבושו בעת צרה, ובין כתיפיו של בנימין ישכון לעד. ומכאן נקרא שלמה ידידיה בעבור י״י (שמואל ב י״ב:כ״ה) , ובנה ידידות משכנותיו כאשר נקרא שלמה גם כן, לומר שמדתו שלימה בשלום ולפיכך נכתב בה״א. ואמרו במדרש של ר׳ נחוניא בן הקנה: אמר לו הקב״ה הואיל ושמך כשם כבודי אתן לך את בתי, דכתיב: וי״י נתן חכמה לשלמה (מלכים א ה׳:כ״ו) , ולא פירש. והיכן פירש, להלן: כי ראו כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט וכו׳ (מלכים א ג׳:כ״ח) .
ונכון הדבר שירמוז בשלש השכינות הללו על מקדשים. יאמר במקדש ראשון: ישכון לבטח עליו, כענין שנאמר: וכבוד י״י מלא את בית י״י ( מלכים א ח׳:י״א , דברי הימים ב ז׳:א׳ ). ואמר על בית שני: חופף עליו כל היום – שלא שרתה בו השכינה, רק היה מכסה ומגין עליו, או חופף ממש, כמו שהוזכר בפירקי היכלות. ובין כתפיו שכן – לימות המשיח, כי ביום ההוא יקראו לירושלם כסא י״י (ירמיהו ג׳:י״ז) . ועל דרך זו נדרש בסיפרי (ספרי דברים ל״ג:י״ב) .
ועל דרך האמת: יאמר שהרצון ששכן בסנה תבוא היא לראש יוסף, שבה ירים ראש. והזכיר סמוך במקום מוכרת. וכמוהו רבים. או יסמוך אל השם הנכבד הנזכר, ורצון י״י השוכן בסנה תבא לראש יוסף וזאת ברכת יעקב: מאל אביך ויעזרך ואת שדי ויברכך (בראשית מ״ט:כ״ה) .
ועוד אמרו: ומלא ברכת י״י ים ודרום – ואין ים אלא תורה, שנאמר: ורחבה מני ים (איוב י״א:ט׳) , וכל המדרש שם. אם כן, יהיה סוד הכתוב: נפתלי שבע הרצון הממלא ברכת י״י, שהיא הים הכלולה בכל מן הכל, כענין שכתוב: כל הנחלים הולכים אל הים (קהלת א׳:ז׳) – והיא ביתו של מלך. משל למבקשים לראות את המלך, שואלים אנה ביתו של מלך, ואחר כך שואלים אנה המלך, וגם העולם הזה הנגוב והיבש מן הרצון יירש ביה. והמשכיל יבין.
ועל דרך האמת: שידע השם פנים אל פנים – לדבקה בו בעת שתבא הרוח במשה רבינו, וכן היה בעת מתן תורה. אבל לא השיגו הם אלא לקול מתוך האש. והנה ביאר שכל נבואותיו של משה כיום מתן תורה, ושאר הנביאים היתה עליהם יד י״י. והבן זה.
ועל דרך האמת: יאמר כי אותותיו ומופתיו של משה היו בפנים אל פנים כאשר פירשתי (רמב״ן דברים ל״ד:י׳) .