הקדמה לספר דברים

ספר זה משנה תורה שונה הוא מאד במבנה שלו מכל התורה. אמרו משה מפי עצמו אמרו. ומה שלא יהיה הענין התאלוגי בזה ויחס הנבואה שלו. הענין המילולי ברור. כל ארבעת החומשים נכתבו מנקודת מבט אוביקטיבית זה קרה וזה קרה וכו'. ספר דברים הוא ספר הדרשות של משה ונרשמו בגוף ראשון כאשר יצאו מפיו. זה הספר שבו שומעים את משה רבינו מדבר על עצמו ובשם עצמו. כלומר האני המדבר בספר זה הוא משה. מה שאין כן בשאר החומשים האני המדבר הוא הכותב החיצוני – narrator מופשט, שאפשר לכנות כמו נקודת המבט של אלוהים.

ואין זה אומר שכל מילות הספר מתחילה ועד סוף הם דרשה אחת של משה. אלא הספר בפשוטו הוא אוסף הדרשות של משה שנערכו על ידו או על ידי מישהו אחר, ויש בין דרשה לחברתה מילות קישור והקדמה ולפעמים קצת סיפורים, וזה הכל כדי שנדע למקם את הדרשות במקומם ושעתם והקשרם. ממש כמו שמישהו היום עורך את הדרשות של רבי והוא מציין לפני כל אחד באיזה זמן ובאיזה מקום ובאיזה מאורע נאמר ומוסיף לפעמים הערות להבין את תוכן הדרשות והקשרם.

ואפשר לחלק את הדרשות שבספר לשלשה סוגי דרשות עיקריים. א' דרשות מוסר, שחלק מהם הם מוסר בדרך של אזהרה של שכר ועונש וחלק מהם בדרך של לימוד מההיסטוריה או מעתיד ועוד סוגי רטוריקה שמעוררים לקיים את המוסר. ב' דרשות של דברי תורה וחוק. הם דרשות של משה שבו מעביר או מסכם את הלכות התורה חוקיה ומשפטה שקיבל בסיני או במדבר. ג' דרשות של נבואה והבטחה. מסוג השלישי הוא שירת האזינו וזאת הברכה ועוד כמה פרשיות בתוך הספר.

ותחילת הספר הוא הקדמה וכותרת כללית אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל, כלומר זה ספר הדרשות של משה שדיבר בקהל אל כל ישראל. והוא מציין את כל המקומות שבהם נאמרו הדרשות שבכל הספר יש מהם במדבר יש מהם בערבה יש מהם מול סוף וגו'. ושוב הוא מציין את מיקום וזמן אמירת הדרשה הראשונה שבספר שהוא אחרי הכותו וכו' ושם בערבות מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר: ופה מתחיל גוף הדרשה הראשונה של משה רבינו בפסוק ו' 'ה אלהינו' וכו'.

ואפשר לראות שכל הדרשות של משה יש להם סגנון מסוים של התחלה, יש לו מנהג להתחיל בהזכרת שם ה' כמו ה' אלהינו, כי שם ה' אקרא, ולפעמים הוא מתחיל עם קריאה לעם כמו שמע ישראל, ועתה ישראל, או סגנונות אחרים.

ואראה בפרקים הראשונים פה כיצד זה הולך.

דרשה הראשונה מתחילה פה פסוק ו' ומסתיימת בסוף פרק ג'. ועיקרו הוא סיכום כל אירועי המדבר מעורב עם המוסר שלא יחזרו על החטאים שעשו שם. הרי לנו דרשה אחת שלימה של משה (ואפשר לראות שיש לו התחלה ואמצע וסוף הוא דרשה יפה ומסודרת). והוא מסוג הדרשות השייכים למגמה הראשונה של הספר שהוא דברי מוסר מתוך סיכום אירועי המדבר (ואפשר שסיכום אירועי המדבר הוא מגמה בפני עצמו).

הדרשה השניה מתחילה בפרק ה' ומפורש ויקרא משה והוא דרשה הראשונה שבו משה מסכם את עיקרי התורה שלמדו בסיני שהוא אחד משלש המגמות שבספר. ויש לה הקדמה בסוף פרק ד' אלה העדות והחוקים והתורות וגו' וציון המקום שנאמרה בו והזמן ההיסטורי שלה שהיה אחרי מלחמת סיחון וכו'.

ותחילת הדרשה גופא של משה הוא שמע ישראל או ה' אלהינו (אפשר לקרוא פסוק א כסיכום של הכותב או כתחילת דברי משה כבר משמע ישראל) והוא מתחיל עם עשרת הדברות ומסיים את הסיפור של מעמד הר סיני ומראה מזה שצריך לשמור את כל החוקים וכו'. וזה עד סוף פרק ה' ושוב פרק ו' מתחיל שמע ישראל שזה סימן שזה עוד דרשה או עוד חלק של דרשה והוא אזהרה כללית על שמירת התורה ונגד עבודה זרה וכו'.

ובין שתי הדרשות הללו יש שתי פרשיות שנכנסו לפה אבל אינם המשך אחד, יש דרשה מיוחדת של משה רבינו שמתחילה כי תוליד בנים. וזה הדרשה הוא מסוג השלישי של הדרשות שבספר שהוא נבואה על העתיד שלהם בארץ ודברי מוסר ותוכחה על העתיד. והוא נכנס לפה בגלל שבאותו דרשה הזכיר משה את הגדולה של יציאת מצרים ומעמד הר סיני ולכן מתאים כמו הקדמה לדרשה שאחריה שבו מזכיר עשרת הדברות וכן זו שלפניה שבו הזכיר מעמד הר סיני. אבל אינו המשך אחד זו דרשה נפרדת.

ועוד פרשה אז יבדיל משה שאינו דרשה כלל אלא סיפור ולא ברור לי הקשרו לכאן, אבל הוא מחלק ציוני המקומות והאירועים. לכן זה מתחיל עם אז. כלומר אז אחרי הדרשה הזו או לפני הדרשה שלאחריה הבדיל משה את הערים הללו.

וכאשר נקרא עוד בפשטות לפי הכללים ששמתי נוכל לעבור על הספר בפשטות ולהבין מה הולך כאן כי בקריאה הרגילה שלנו כל החיים לא ידענו כלל כיצד פסוק אחד נכנס לחבירו ועם המפתח שמסרתי זה נהיה מסודר.

פרשת תרומה

פרשת תרומה

אם עוקבים אחרי סדר הפרשיות ומדלגים על סיפור העגל שקטע את הענין באמצע (עד שיש מבקרים שטוענים שבגירסא של p בכלל אין את סיפור העגל, ואם כי זה לא מוכרח עדיין מה שהם מבחינים על המשכיות הקצב של הסיפור נראה) מקבלים המשך מאד ישיר של מסירת פרשיות אלו ועשייתם עד לסוף ספר שמות. בפרשת יתרו הגיעו בני ישראל מדבר סיני (ואפשר גם לדלג על כל הסיפור של מסירת עשרת הדברות ודיני משפטים שאינם נמשכים בסדר זה) ובסוף פרשת משפטים מתואר כיצד הענן שרה על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים וביום השביעי קרא למשה (שלפי הפשט אלה הם ששת ימים ראשונים של חודש סיון ובשביעי לסיון עלה משה להר ואם זה סותר שבאותו יום היה גם כל המעמד הר סיני אין זה סתירה ממש ואפשר לקיים שניהם ולא צריך לדחוק שהששת ימים האלה היו לאחרי מעמד הר סיני).

ופרשת משפטים מסתיימת ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה. אבל פסוק זה הוא מסכם ואין הסיפור בעצם מגיע כבר עכשיו לסוף ארבעים יום, כי כל פרשיות תרומה תצוה נראה ברור שהם הדברים שנאמרו למשה בתוך אותם ארבעים יום. ופסוק זה הוא רק כמו פסוק מסכם וכמו שיש כמה פעמים פסוק כזה שכבר בתחילת הסיפור מסכם את הזמן שלו כולו דרך משל "את המן אכלו עד בואם אל ארץ וכו'" שאינו שייך במקומו בפרשת בשלח לפי הסדר הכרונולוגי אבל הוא פסוק מסכם את כלל הסיפור ממבט מאוחר.

ובהיות משה בתוך ההר אמר לו משה את כל ציווי המשכן וכליו וסדר ההתרמה אליו שבפרשת תרומה תצוה כי תשא, ובסופו אמר לו ציווי השבת, שהוא הברית שבינו לבין בני ישראל, וככלותו לדבר נתן לו את שני לוחות אבנים כתובים באצבע אלהים (ופה נדלג על פרק לב ולג שבהם כל נפילת העגל והחזרת הלוחות כלוחות שניות, שעכ"פ בסוף ירידתו עם לוחות שניות אנו חוזרים לענין הראשון, ולפי דעת המבקר אפשר שבסדר זה לא היו שתי לוחות כלל, אבל גם לפי פשוטו אין זה סותר את התיאור שלי כי העגל הוא כמו תקע שלא היה מתוכנן וניכר בסוף פרשת כי תשא ופרשת ויקהל שהכתוב חוזר לכסדרו ליום ירידת משה מן ההר, שנמחל להם העגל והכל חזר) ובסוף פרשת תשא מתואר ירידת משה מן ההר וקרן עור פניו, ומתואר כמין סדר הגבלה כמו שמתואר על מעמד הר סיני עצמו שאהרן והנשיאים לעצמם ושוב כל ישראל לעצמם.

ומיד ויקהל משה את כל עדת ישראל והוא אומר להם את כל מה שאמר לו ה' בהר והוא מתחיל מן הסוף להתחלה ומספר להם את מצוות השבת ושוב מצוות התרומה למשכן וכל סדר עשייתו ועבודתו. (ואם כן אנו מבינים שויקהל זה דומה ממש ליום הקהל של הסדר האחר שבו כל קהל ישראל עמדו לפני ההר, וכן אם מסתכלים על כל זה כסדר התגלות שלם ומפורט מבינים שיש בו קהילה של כל העם והגבלה והשראת השכינה והכל). והם עושים הכל כאשר ציוה ה'.

ובסוף פרשת פקודי חוזר הכתוב לתחילת הסיפור ואומר שאותו הענן שהיה בהר סיני בתחילת ארבעים יום היה ממלא את המשכן ולא יכול משה לעלות לתוכו – ממש כפי שלא יכול לעלות אל ההר בסוף משפטים. ושוב (ביום השביעי? לא ממש אבל עכ"פ יש גם כאן סדר של שבעה ימים וביום השמיני נגלה ה' בפרשת שמיני שמקביל לכאורה שוב לפרשה זו) ויקרא אל משה וידבר אליו, ממש אותו סיפור של סיני חזר על עצמו בסוף פקודי ותחילת ויקרא ובאהל מועד דיבר אליו את כל דיני הקרבנות שבסדר ויקרא.

כל זה נראה לי נכון בפשט הכתובים ונמצא מה שאמר רמב"ן מפורש במקרא ממש, כי לפי הסיפור הזה הציווי הראשון למשה בהר סיני היה לעשות משכן שבאותו משכן ידבר לו עוד דברי תורה. (וזה דבר מעניין להתבונן בו כיצד הדיבור הראשון של ה' למשה הוא הדרכה כיצד יגרום שידבר אליו הלאה. כאילו היה למשה לשאול הרי אתה מדבר איתי כאן למה צריך לבנות משכן שלם שיהיה ונועדתי לך שמה אתה כבר מדבר דבר ישר את כל התורה. אבל כנראה היה מובן שמה שהוא מדבר אליו בהר הוא רק כמו הכנה לדיבור האמיתי שיהיה באהל מועד. וצריך להתבונן בזה גם מצד העבודה כשאנו אומרים שצריך לעשות משכן לשכינה שהדיבור הראשון הוא רק כיצד לעשות משכן ועם כל גדולתו הוא רק הכנה לדיבור התורה עצמו

וכן צריך להתבונן פה מה שחוץ ממצוות עשית המשכן לא נאמר כאן שום מצוה חוץ ממצוות השבת. ונמצא מה שאמרו הדרשנים שהשבת נועד להיות מקדש בזמן כמו שיש מקדש במקום הוא כמעט מפורש בכתוב עצמו, כי מצוות השבת נאמר כבר בתוך הסדר של הכנת אופן השראת השכינה עוד בטרם כל המצוות הפרטיות שנמסרו באהל מועד. ולפיכך גם קשר הענין עם ששת ימי בראשית לומר שהשבת קודמת לתורה כלומר היא מאפשרת את הדיבור שבה נמסרת התורה, ונראה שגם היום השביעי שבו קרא למשה מתכוון להקביל את זה ליום השביעי של הבריאה, ורז"ל כבר אמרו בשבת ניתנה תורה אבל ייתכן שזה מפורש במקרא ממש ונראה לי עוד שרוב דיבורי ה' למשה בשבת היו ובכל מקום שנאמר וידבר ה' אל משה לאמר ולא מפורש בו זמן היה זה בשבת שבאותו יום היה משה מתבודד ונכנס לאהל והיה ה' מדבר אליו).

ולפיכך בציווי מעשה המשכן הוא חוזר לו בכל פעם שיעשה אותו כאשר הוא מראה אותו עכשיו בהר. נאמר כן בכללות בתחילה ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת כל כליו וכן תעשו. ובמעשה הארון נאמר שיתן לתוכו את העדות 'אשר אתן אליך' וזה אות ברור שכל הדיבור הזה נאמר לו בהר טרם ירד עם הלוחות. ובסוף מעשה המנורה נאמר שוב וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר (ורז"ל הבינו שזה מיוחד למעשה המנורה ודרשו שנתקשה משה וכו' וצ"ע שלפי פשוטו מפורש שהוא הולך על כל הכלים האלה דהיינו שלשת הכלים שנמנו כאן ארון שולחן ומנורה וכולם הראה אותו בהר). ופה נאמר במפורש אשר אתה מראה בהר בלשון הווה שאני מראה אותך (או מראה על ידי מלאך וכדו') פה כן תעשה לעתיד.

וכן חוזר שוב בסוף החלק של מעשה המשכן 'והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר', פה אשר הראית לשון עבר כי הוא מדבר ממבט של זמן ההקמה ואז יקים אותו בדיוק כאשר ראה אותו בהר. וכן שוב בסוף מעשה המזבח 'נבוב לוחות תעשה אותו כאשר הראה אותך בהר כן יעשו'.
אמנם אינו מובן לי למה כאשר עבר מן הכלים אל המשכן שינה את דיבורו ממה שאני מראה אותך בהווה אל מה שהראית בעבר, וכאשר הגיע לחצר כבר לא הזכיר את ההר כלל. נראה שיש כאן מין הדרגה מן הכלים אל המשכן אל המזבח אל החצר וגם צריך להבין מה שנאמר בתחלה בגוף ראשון אשר אני מראה אותך ושוב אשר אתה מראה לשון נסתר ושוב כאשר הראית לשון עבר ונסתר ושוב כאשר הראה אותך. ומורגש שיש כאן איזה הדרגה אבל איני יודע לתת לה מילים.

בגדי כהונה

עבודת השם זה לא דבר פשוט, לא כל אחד שחושב שיקפוץ עד לגג ויספוק כפיים ויעשה יגיעות וטירחות יטול את השם.. צריך בגדים מיוחדים
והרבה יופי עדין מאד
הזוהר אומר לויים שרים וכהנים שותקים
כשהכהן גדול לובש את הבגד היפה שלו הוא מכפר עוונות
ממש כך
הוא נוגע באיזה משהו כזה עדין וכזה עמוק שעוונות מתמוססים בפניו
אפשר לקרוא את הפתיחות של פיוטי עבודה של יום כיפור שמנסה לתאר את האישיות של הכהן גדול
רק הרוזישנער היה לו השגה בזה בדורות האחרונים..
לא רק זה. הקרבנות היו בחצר.
אני לא יודע אם יש מקביל לבנין הזה במקדשים אחרים.
מסתמא יש בזה הגיון שהמזבח יש עשן וכו' אז הוא בחוץ.
אבל הציור הוא שהמזבח שבו כל הקרבנות והכל, גם השירה, הוא עומד בחצר.
זה רק כמו פתח ומבוא.
הקדש עצמו זה פשוט החדר של השכינה. שם יש לה כסא שלחן מנורה מטה דהיינו ארון. יש מזבח קטורת לעשות ריח נעים. אבל זה פשוט הצגה שקטה כזו לא עובדים שם את השם בקול רעש גדול פשוט הוא גר שם בשקט.
כתוב בקבלה שגם בגדי לבן בשבת מכפרים ככה, צריך ללמוד את זה כשמתלבשים בבגדי שבת מה זה עושה.
וצריך חכמי לב שיעשו את הבגדים, חכמי לב פירוש אמנים, כלומר לא צריך אנשים שמבינים לפעול לפי הוראות צריך אנשים שיש להם גם לב
כתוב בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח. זה דבר שלם 'לבוא אל הקודש' או 'לגשת אל המזבח'. ולא הרי גישה כהרי ביאה.
למזבח נגשים להקריב. וגם זר נכנס. אל אהל מועד באים. וצריך טקס שלם כיצד לבוא.
פוסעים שם בדרך ארץ בתנועות איטיות. ואם לא נזהרים בכבוד מתים זה לא משחק.

אפשר שהפעמונים של המעיל הם גם פועלים מין תנועה זהירה כזו. כשאתה לובש בגד עם פעמון אתה לא יכול לרוץ . אתה פוסע מעדנות.
לעיל למדנו שלא יעלו במעלות על המזבח. זה לא ראוי כי לא תגלה ערוותך. הכל קורה שם בסלאו מושין כזה.

ועל פי פשט הפעמונים ונשמע קולו בבואו אל הקודש זה כביכול מודיע לשכינה שהוא נכנס, כמו דפיקה בדלת (בחב"ד נוהגים כשנכנסים לאהל של הרבי דופקים מקודם, שזה מין דרך ארץ כזה, אפילו שהרבי הנפטר מסתמא לא צריך שידפקו במה הוא עסוק..)
זה דומה למה שביארתי על השופר שהוא פשוט לקרוא את השכינה, רק הרבה יותר עדין, לא צעקה פראית צלצול הכי מעודן.

כללות ספר במדבר

יש לנו להבין מעט את ספר במדבר. באופן כללי במדבר הוא ספר היסטורי. והוא אחד משלשה ספרי היסטוריה של החומש. בראשית שהוא סיפור האבות. שמות שהוא סיפור הבנים- יציאת מצרים. במדבר שהוא סיפור המסע במדבר אל הארץ. דברים עומד בפני עצמו ואינו המשך של הסיפור בבמדבר באמת – כלומר מהמבט של ספר במדבר אחרי פרשת מסעי בא ספר יהושע (אע"פ שספר יהושע דווקא ממשיך יותר את ההיסטוריה של ספר דברים, אבל זה כי זה הגירסא של דברים להיסטוריה.). ויקרא הוא ספר התורה והלכותיה.

ואלה הם באמת שלשת הסיפורים הגדולים של החומש שאפשר לראות להם רפרנסים בכל התנך ובכל העולם, סיפור הבריאה והיווצרות הכל, סיפור גלות וגאולה, וסיפור המסע במדבר. ואפשר גם לראות בזה כמו ארכיטיפים של שלשת סוגי הסיפורים שישנם בעולם בכלל. הבריאה הוא השאלה מאין באת, מאין בא הטבע והאנשים והעמים וכל הדברים. הגלות וגאולה הוא ההיסטוריה הגדולה כיצד השם מנהל עמים מוליך ומביא אותם. המסע במדבר הוא סיפור מאבק החיים הנסיונות, כיצד כל הזמן אנשים רבים עם אלהים והוא יש לו דרך עבורם והם צריכים לשמוע בקולו. כמו המזמור בתהלים שהבאנו פה כמה פעמים.

ובעצם ספר במדבר הוא ספר הכשלון של התורה. כי בראשית הכל קרה כפי התוכנית. יציאת מצרים הכל קרה כפי התוכנית. במדבר שום דבר לא קרה כפי התוכנית. כל דבר היה חטא ואפילו הסיפור הכי כללי של ספר במדבר לא הצליח והספר נעצר בשער הכניסה לארץ ובסוף כולם מתים במדבר. בנקודה זו אפשר להסתפק כי בפרשיות אחרונות של במדבר קצת נראה שזה כן מצליח וכבר ירשו כמה עמים וכו'. אבל מהצד שזה לא הצליח במדבר הוא שורש ההיסטוריה הריאלית בו שום דבר לא מצליח כפי התוכנית…

הקושי שיש בתיאור הזה הוא רק זה שיש כמה פרשיות של חוקים ומצוות שנכנסו בספר במדבר ונראים לא קשורים לסיפרו בכלל. ואפשר לעשות משחקים של ביקורת שזה באמת אין מוקדם ומאוחר בתורה וכו'. אבל בגדול זו פחות קושיא. חלק מהמצוות נכתבו כאן כמו חלק מן הסיפור, כלומר הרי חלק מהסיפור שהיו במדבר הוא שהשם ציוה למשה המצוות האלה, דהיינו יש שני דרכים לספר את התורה. אפשר להסתכל שהעיקר הוא שיש חוקים קבועים, ויש אגב סיפור כיצד קיבלנו את החוקים הללו. ויש דרך הפוכה להסתכל שיש סיפור של החיים והעולם, ובתוך הסיפור הזה יש נתינת תורה שמורה את הדרך לחיות בעולם הזה. וספר במדבר הוא יותר בצד השני של זה. ספר ויקרא הוא יותר שיש תורה והסיפור הוא טפל לזה.

ולכן גם אם לא באמת אפשר לקשר טוב את מצוות קרבנות מוספי החגים עם הסיפור של פרשת פנחס זה פחות קשה, אם רוצים לקרוא את זה כסדרה אפשר פשוט לומר שבאותו זמן אחרי מלחמת מדין והמפקד הובהר למשה בדיוק הלכות הקרבנות האלה ולפיכך נכתב פה. לא צריך להיות קשר בסיפור בין זה לזה אם פשוט הסיפור קרה כך שבדיוק אחרי המרגלים למד משה את פרשת הנסכים ופרשת ציצית וכו'.

מוספי פרשת פנחס

פרשת המוספים כאן הוא פרשיית הלכות הקרבנות הכי שלימה בתורה. כלומר יש לנו בסדר מסירת התורה כמה רשימות של הלכות קרבנות בכמה וכמה מקומות בפרשיות יתרו משפטים ויקרא צו אחרי נשא שלח, ולפעמים מוזכר קרבנות מועדים ומצוותיה, וכל פעם זה רק חלק אחד מן הסיפור. מוזכר לפעמים שיש להוסיף קרבנות במועדים או שיש מה להקריב כל יום וכל שבת. ותמיד אפשר להסתפק האם זה סותר את ההוראה הקודמת האם זה עוד דבר כיצד זה משתלב עם קרבנות הנדבה וכו'. ומה עם המנחות והנסכים כיצד זה משתלב הכל קטעים קטעים.

באה פרשת פנחס ועשתה סדר מופתי. עברה על כל הימים מן היום הרגיל לשבת לכל החגים. ופירטה בכל אחד מהם סיכום כללי של כל הקרבנות. וצירפה לכל אחד מהם בדיוק את המספר השלם ולא שכחה אף פעם להגיד – עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה. שלא תחשוב שבשבת לא מקריבים תמיד הרגיל אבל זה בנוסף. ואפילו לא שכחה באחד לחודש השביעי לומר מלבד עולת החודש ומנחתה.. כי בדיוק ראש השנה הוא גם ראש חדש והפסוק גם לזה שם לב ואמר כן וודאי חוץ מזה תעשו את הסדר הרגיל של ראש חדש. וכן הלאה. כל פעם במועדים שקוראים הפרשיות האלה אני נהנה כיצד הפסוק אחז ראש ולא שכח שום דבר וכל פעם כמו מתעורר לך שאלה כן אמרת שביום כיפור יש מוסף כזה אבל מה עם כל הסיפור של אחרי מות – וטרם יקראו הפסוק עונה מלבד חטאת הכפורים וכו'.

 זה דומה לסיפור הפקודים וחניות המחנות שבספר זה. שיש כל מיני סיפורים פעם מנה הכתוב תולדות משה ואהרן פעם שבט לוי במקום אחר שבט יהודה, ופעם כתוב מסע כזה או כזה, באו המפקדים שבחומש הפקודים והתחילו את כל הסדר מתחילה ועד הסוף ואמרו כן יש כל אלה הבנים ולכל אחד מהם היו בנים אלה וכו' וכו'.