הסולם והבית

ויחלום והנה סלם וגו’ ויאמר אין זה כי אם בית אלהים וגו’. בהרבה מקומות התגלה ה’ לאבות, ובכולם נתקדשה האדמה במקום שנגעה שם התגלות ה’[1]. יש שהיה באותו המקום מזבח או מצבה או באר או ציון אחר. אך בשום מקום מהם לא נעשה ‘בית’ אלהים. היו הם למקומות התבודדות תפלה עבודה והקרבת קרבנות בשעת היתר הבמות, אך לא היו לבית. וכבר שמו חז”ל לב לכך באמרם ‘יעקב קראו בית’. ואין זה שם שקרא למקום המקדש בלבד אלא הוא חידש את המושג של בית. ויש לנו לשים לב לחידושו זה של יעקב אבינו, במה נתעלה קביעות המקום שלו על הקביעות שקדמו לו שהיו הם רושם השראת השכינה באותו המקום.

ההבדל בין בית לבין הר או שדה או באר מקודש הוא ההבדל ההלכתי בין הבמות לבין בית המקדש. כאשר היו עובדים את ה’ בקרבנות בכל מקום קדוש, אך כאשר באו אל המנוחה ואל הנחלה נאסרה הקרבת הקרבנות בבמות (אע”פ שנשאר בוודאי עבודת ה’ באותם המקומות, בעבודת התפלה והמחשבה). והיינו שיש בבית הזה משהו שהוא מבטל את שאר מקומות המקדש, או במילים אחרות הבית הוא מקום שעולים אליו לרגל כי העבודה מיוחדת בו שאין להשיגו במקום אחר. והיינו בית המקדש ששם עלו שבטים[2].

ולפיכך ‘ויפגע במקום’, ופירש רש”י[3] שנתן לבו לחזור להתפלל במקום שהתפללו בו אבותיו, כי מקום המקדש טעון עליה והליכה אליו ואינו מקום שפוגעים בו במקרה בדרכך דרך הרשות, כשאר מקומות הקדושים. קדושת בית אלהי יעקב אינו מקרי לפי ששם נגעה שכינה, אדרבה שם נגעה שכינה לפי שהמקום קדוש עצמית בקדושת אבות.

נראה שזהו סמל הסולם שהתייחד למקום זה. כי הסולם מרמזת על עבודת העלייה. שהוא הדבר שנתחדש במקום זה על שאר המקומות הקדושים. או כלך לדרך זה: בכל המקומות הקדושים יש ירידה, שירדה שם שכינה. במקום המקדש ישנו גם עליה, ומיהו העולה, הוא האדם העולה לרגל, ועלייתו הוא שפועלת את ירידת השכינה עליה, ‘מלאכי אלהים עולים ויורדים בו’.

ולהסביר יותר[4]. המקדש הוא מכון לשבתו. או תאמר מקום הודעת מציאותו. אך יסוד זה של מציאותו איננה מספקת. צריכים להוסיף אל יסוד המציאות עוד יסוד שהוא הנבואה. או תאמר צריכים להכיר לא את מציאותו בלבד אלא גם את הסולם המלאכי הנבואי שדרכו עולים אליו ומקבלים ממנו את הדיבור. היסוד השני הזה איננו המקדש עצמו, או תאמר מקום הכבוד, מקום ארון שאינו מן המידה. אבל הוא נמצא בכלי המקדש. כלי המקדש כולם אינם דוגמאות לעליון חלילה, אבל הם דוגמאות אל סולם העלייה שדרכו חוזים נביאים וחוזים.

הסולם שנוסף לחזיון יעקב על ההיראות לאבות הוא הוא כלי המקדש שנוסף על הענן ששרה בו. כלי הראשון שבו סולם עליית הנבואה הם הכרובים, ככתוב ודברתי אתך מבין שני הכרובים. הם הם המלאכים שחזה יעקב אבינו בסולם. מול הכרובים בבית החיצון הוא המנורה. שממנו חזו נביאי בית שני את נבואתם כאשר נעלמה ארון וכרובים[5]. קני המנורה ופרקיה  הם כשליבות הסולם שעליה עולים הנביאים המלאכיים. ששה קנים כמו שש כנפים לשרפים העומדים ממעל לו ככרובים העומדים ממעל למקום ארון. ולפני המנורה סולם ממש שעליו עומד אהרן ומדליק את הנרות.

[1] כאשר ביארנו בפרשת וירא בענין באר לחי ראי. וגדולה מכולם מאמר ה’ למשה של נעליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, ואיכות קדושת מקום של הר סיני נתבאר במקומו.

[2] ואע”פ שלפי הפשט היה מקומו של יעקב בבית אל ולא ירושלים, עכ”פ גם מקום המזבח בבית אל היה במהותו מקום של עליה לרגל שהרי קבעו ירבעם לאפוקי העליה לרגל לירושלים ולא היה דומה לשאר הבמות.

[3] בפסוק י”ז

[4] ראה מו”נ ח”ג פמ”ה בביאור ארון וכרובים.

[5] ראה באריכות בהקדמה למאמרי בכל דור ודור בספר אור לי לחנוכה.

ישעיה פרק ב

וְכִתְּת֨וּ חַרְבוֹתָ֜ם לְאִתִּ֗ים וַחֲנִיתֽוֹתֵיהֶם֙ לְמַזְמֵר֔וֹת (פסוק ד)

כפי שראינו הרבה מהדימויים של ישעיה חוזרים למעשה בראשית. ספרו מתחיל ומסתיים עם השמים והארץ. גם ההפטרה של פרשת בראשית הוא מסוף ספר ישעיה בענין בריאת העולם. אם כן צריך גם את ההבטחה הזו לשלשל אחורה.

בפרשת בראשית פרק ד פסוק כב תובל קין היה לוטש כל חרש נחושת וברזל. תובל קין המציא את אומנות הברזל. ומה עשה עם הברזל שלו? רוב המפרשים הבינו שהיה עושה כלי חרב וחניתות. עד שרמב”ן מפרש שעל כך התנצל למך לנשיו וכי איש הרגתי לפצעי, כי הוא לימד את בנו תובל קין ללטוש נחושת והיו מתלוננים עליו שהמציא את כלי הנשק להרוג בני אדם, ולמך טען לעומת זה guns don’t kill people kill והוא לא אחראי על מה עושים עם הנשק שלו.

אבל באמת יש שפירשו חורש נחושת שעשה כלי מחרישה מנחושת. אלא שחז”ל אומרים נח תיקן כלי מחרישה וזה מה שכתוב זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו. וייתכן שעל זה כתוב ואחות תובל קין נעמה אמרו נעמה היתה אשת נח. אם כן נח למד את אומנות לטישת הברזל מהחותן שלו ותחת לעשות כלי נשק להרוג בני אדם כתכונת זרע קין, אמר למה שלא נתקן עם זה כלי מחרישה ויתוקנו שני הדברים בפעם אחת, שהרי האדמה נתקללה לזרע קין עבור רציחתו, אם כן הוא לא ירצח ובזה יתקן את האדמה ויקל על עבודתו.

ישעיהו הנביא הוא סוף נחמה כמו שנח תחילת נחמה, והוא מנבא שבאחרית הימים יחזרו כל הגוים משיטת תובל קין אל שיטת נח ויחזירו את לטישת הנחושת והברזל לתפקידו הראוי שהוא לעשות מזמרות ואתים.

***

שרש הענין במעשה בראשית שיש מעמד לחומרי הבריאה עצמם ביחס אל פעולות בני אדם. (ונראה את הענין בהרחבה במעשה בראשית בס”ד). כלומר למך לא צדק בטענתו שאין קשר בין היותו לוטש נחושת לרציחות שנעשים על ידי הנחושת הזאת. והוכיח סופו על תחילתו כפי פירוש רש”י שרצח את זקנו קין ואת בנו תובל קין בשגגה. וזה כל גדר פגם השגגה שיש בחומר הדברים כח מושך אל תכונה מסוימת גם מבלי כוונת בני אדם. כי יש דברים שטבעיהם נוטים שישתמשו בהם לרעה או לטובה. במילים אחרות מעשה השם בבראשית אינו נפרד ממה שבני אדם עושים עם הדברים שהוא ברא. וכאשר האדם משתמש בחומר הנבראים הוא צריך להמשיך בהם את הברכה ואת הראיה לטובה של השם במעשה בראשית, ואם אינו עושה כך אז נעשה פגם בחומר הנבראים עצמם שהם מצטיירים בצורה כזו שגורמת לרצח וכדומה.

ולכן לעתיד לבוא כאשר ישעיה מנבא שיבוא שלום בעולם, אין די לבטל את החרבות ואת המלחמה. צריכים גם לחזור ולתקן את חומרי הנחושת והברזל ולשים אותם אל מקומם שלא יהיו עוד חרבות בעולם אלא מחרישות. שהברזל תובע את מקומו שיחרשו בו ולא ירצחו בו.

בראשית פרק ג

וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן (פסוק א)

לפי שבתחילה ניתן לאדם בלבד לאכול מפרי האילנות, ואל שאר החיות והבהמות ניתנו רק ירק עשב, (לעיל פרק א פסוקים כט – לא, כפירוש רמב”ן ודלא כפירוש רש”י). התקנא הנחש באדם על כך, ודיבר אל האשה כאילו גם לאדם ולאשתו נאסרה האכילה מכל האילנות שהם עצי הגן, שהוא נכון מבחינתו אך לא מבחינת בני האדם.  ענתה לו האשה (פסוק ב) “מִפְּרִ֥י עֵ֥ץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל” כלומר אכן לך נאסרה האכילה מכל עץ הגן, אבל אלינו אמר אלהים בפירוש מפרי עץ הגן נאכל. כאמור לעיל (פרק ב פסוק י”ז) “מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל”. ועל הבדלי מעמדות אלה נתקנא הנחש.

ואם נעמוד על העניין נבין שכל נתינת משהו למאכל חיה או אדם זקוקה להיתר מיוחד, דהיינו למאמר מיוחד הפועל שיהיה אותו הדבר נאכל ומתעכל לבעל חי. ולפיכך כאשר שם את האדם בגן עדן שהיו בתוכו אילנות שאינם מאותו סוג אילנות שבכל האדמה, היה האדם צריך עוד למאמר מיוחד להתיר לו אכילה מכל עץ הגן. והנחש לא הגיע למידה זו לפיכך חשב שנאסרה עדיין גם לאדם האכילה מכל עץ הגן אע”פ שידע שהותרה לו האכילה מן האילנות שאינם בגן.

ויש לדייק עוד, שהנחש מדבר על האכילה מעץ הגן. והאשה עונה לו על אכילה מפרי עץ הגן. כתב רמב”ן (פרק א פסוק כט) שאע”פ שכתוב שם “וְאֶת־כָּל־הָעֵ֛ץ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ פְרִי־עֵ֖ץ זֹרֵ֣עַ זָ֑רַע”, אין הכתוב מתכוון שיאכל האדם את העץ אלא את פרי העץ. ומה שכתוב זורע זרע היינו שיש עצים שיאכל מהם הזרעים הראויים לאכילת אדם, אבל לא את העץ שאינו ראוי למאכל והוא לאדם כעשב. אבל הנחש שהוא בכלל הרומש על הארץ הרי מאכלו העשב, שדומה לו העץ עצמו. ולפיכך כאשר מדבר הנחש אל האשה הוא מדבר בשפתו, שאילו היה הוא אוכל מן האילנות היה אוכל מעץ הגן. אבל האשה עונה לה כפי מאכל אדם שבוודאי אינו אוכל אלא מפרי העץ.

[ואם כן יש להבין למה במאמר ה’ לאדם (פרק ב פסוק יז) נאמר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל ולא מפרי עץ הגן. וייתכן לפי שמצד מאמר ה’ נאמר (פרק א פסוק יא) עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙, והעתיק רש”י מן המדרש שיהא טעם עצו ופריו שווים, אבל האילנות לא עשו כן ועל כך נתקללו בקללת אדם. ולפיכך מאמר ה’ מתייחס עדיין לכפי שהיה צריך להיות שטעם העץ והפרי שווים ואין צורך להבדיל ביניהם.]

וכאשר נתקללו, הורד כל אחד מדרגת מזונו מדרגה אחת. הנחש שהיה לו מתחילה העשב לאכלה, נתקלל עוד יותר ונאמר לו (להלן פסוק יז) וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל־ יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ, תחת אשר נתקנא באכילת העץ לא יאכל מעתה אפילו העשב שהיה לחלקו אלא את העפר. והאדם שהיה לו בתחילה העץ למאכל נתקלל (פסוק יח) וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה, שהוא מה שהיה ראוי לבהמה לפני החטא.

מבנה ההלל

הרבה זמן נבוכתי בפירוש ההלל שאנחנו אומרים בכל המועדים והחגים, וכולם שרים את זה בדביקות ולא הבנתי פשר המילים והמשפטים או קישורם זה עם זה, והכיצד הם מתחברים בכלל למועדים, ולמה פתאום לפעמים מדלגים שתי קטעים אקראיים באמצע, ולמה חוזרים פה ושרים שם ומנענעים בזה, כל זה צריך פירוש רחב לפשט הפסוקים ומזה לסודם והשמחה וההלל הגנוז בהם. וכפי שכתב המלבים בהקדמתו לתהלים הקושי העיקרי בהסברת ספר זה הוא להבין את הנושא של הפרקים ולא לפרשם על דרך משפטים קטועים זה מזה.

אחלק את ההלל לחמשה חלקים, לפי מה שאפשר לזהות מהחלקים שיש להם פתיחה וסיומת ‘הללויה’ (לפי מנהג ההקראה הישן היו הקהל חוזרים אחרי כל משפט הללויה, אבל עדיין אפשר לראות שמאלה ההלויה שנרשמו בכתב הם עיקרי סיום הענין שיש לענות בהם הללויה). לבד החלק האחרון שפותח ומסיים הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו (וגם זה היה ממנהג הענייה וכפי שרואים בהלל הגדול שהפזמון שלו הוא כי לעולם חסדו).

חמשת החלקים הם

א) הללויה הללו עבדו השם עד אם הבנים שמחה הללויה (פרק קיג)

ב) בצאת ישראל עד ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה (פרק קיד – קטו)

ג) אהבתי כי ישמע ה’ עד בחצרות בית ה’ בתוככי ירושלים הללויה (פרק קטז)

ד) הללו את ה’ כל גוים .. ואמת ה’ לעולם הללויה (פרק קיז)

ה) הודו לה’ כי טוב עד הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו (פרק קיח)

וכעת נתבונן בעניינם וסיפורם.

ההלל נועד להיקרא ברוב עם בהתאספם בעליה לרגל בזמני המועדים. אל ירושלים מגיעים כמה מיני אנשים וכל אחד יש לו את הסיפור שלו. כולם באים להלל לה’. אבל יש ‘ישראל’ שבאים פשוט להגיד ישראל אנחנו עמו וצאן מרעיתו, ובאים לקיים מצוות ההיראות ברגל. יש עוד יחידים מישראל שבאים לא בתור ישראל לבד אלא לשלם את נדריהם, לפי שהיו בעת צרה ונדרו להביא תודה, והיו מביאים את קרבניהם להודות לה’ על הישועה בעת העליה לרגל (וייתכן שעלו לרגל לשם זה לבד כי הרבה היו פטורים מהעליה אבל התאמצו לשם הודאתם). יש גם משפחות כהונה ולויה שהיו באים לעבוד את עבודת המועד במקדש, כפי ששנינו שהיה אפשר אז לכל המשמרות לעבוד, ובוודאי בזמן החגיגה הגדולה רצה כל כהן חלק בעבודה ובאכילת הקרבנות. יש גם יראי ה’ מאומות העולם שהיו באים, כמו בכל חגיגה פרטית במקדשים שתמיד מגיעים תיירים ואוהדים שרוצים להשתתף בחגיגה זו.

ההלל כולל את כל הדברים האלה, מבטא ומספר את סיפורם ומביאם עד למטרה של הודיה לשם ה’.

הקטע הראשון הוא פתיחה כללית, העוסקת בגדלות ה’ בצורה מופשטת יותר (הכולל את כל ההודיות והילולים שיובאו בהמשך). הוא אינו נוקט בשם המהללים אלא בצורה הכללית שכן כולם עבדי ה’. ‘הללו עבדי ה’ – הללו את שם ה’. הוא כללו של כל ההלל. זהו כמו קריאה לעבדים שיהללו. אלו דברי החזן. ומה הם עונים? יהי שם ה’ מבורך מעתה ועד עולם. חוזרים קהל וחזן ביחד ומספרים ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה’. מכל מקום שבאנו משם מהודו ועד כוש. רם על כל גוים השם בכל מקום, ומכל הגוים באים ומכירים את זה, אבל על השמים ניכר כבודו העיקרי. ושוב הוא כולל את כל השבח שיש לומר, בדגש על גדלות ה’ עצמו. מי כה’ אלהינו המגביהי לשבת המשפילי לראות. הוא כל כך גבוה ונעלה, אבל הוא גם משפיל לראות ולהשגיח בשמים ובארץ. וכיצד אנחנו רואים את עיקר גדלותו? שהוא משפיל גאים ומגביה שפלים, מקימי מעפר דל, מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה. (ענין היראות גדלות ה’ כיכולת להפך את מצבי הארץ מודגש מאד בכל שירת הנביאים, כמו שירת חנה הדומה מאד לפרק זה ה’ ממית ומחיה מוריד שאול ויעל עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה). הודיה זו גם כוללת כך את כל ההודיות שיש לכל אחד בליבו על עניינו הכלליים והפרטיים. מקימי מעפר דל כנסת ישראל ממצרים. מושיבי העקרה ממש שנושעה והגיעה עם קרבן תודה. מאשפות ירים אביון שבא להתפלל להשם שיראה בעניו ולשמוח עם הציבור.

בקיצור החלק הראשון הוא הצגת גדלות ה’ (כעין ברכה ראשונה של שמונה עשרה)

כעת מתחיל ההלל להציג את המהללים שבאו איש מעירו וממקומו להודות. הוא מתחיל בוודאי עם צאת ישראל ממצרים. שכן אנחנו ישראל שיצאנו ממצרים וזה מקום מקדשנו שהגענו אליו. נדרש בוודאי להתחיל ולהזכיר את זה. ולהזכיר גדלות ה’ שהפך הצור אגם מים (שבהפיכות כאלה ניכר עיקר גדולתו כנ”ל) ולשבח שאנחנו עבדי ה’ ולא עובדי טעויות מצרים.  ולכן הוא ממשיך להדגיש את עליונות ה’ על האלילים, ולומר לא לנו ה’ לא באמת הסיפור הוא אנחנו שיצאנו ממצרים אלא שמך שהתגדלה מכך והתעלתה על עצביהם כסף וזהב וכו’. כמו שאנחנו אומרים ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו. משדיבר כלפי השם ואמר לא לנו חזר והפך פניו כלפי העם הנאספים, כאשר סיים ישראל בטח בה’, ופירט את כל הקבוצות שבאו לשמוח בה’ שיקבלו ברכה ממנו, ישראל ובית אהרן ויראי ה’ גם שאינם מישראל.

בקיצור החלק השני הוא הצגת המהללים העובדים את ה’ ולא עבודה זרה.

משיש לנו מהולל ומהלל, נפנים אנחנו אל ההלל עצמו. ומספר ההלל את כללות הסיפור של ההודיה. (וחלק זה נאמר יותר באופן השייך לנודרי הנדר הבאים להודות על ישועתם הפרטית, אבל מובן שגם ההודיה על יציאת מצרים הוא באותו מבנה אלא שהכוונה תהיה כללית וקרבן פסח כמו השלמת נדר שנדרו ישראל במצרים וכו’). והוא חלק מובן לכל שהוא מספר כמה הוא אוהב ובמנוחה שהשם עזר לו, ומתאר איך היה צועק ונבוך ואובד בעת צרתו, וכעת הגיע לירושלים להשלים נדרו ולזבוח זבח תודה.

בקיצור החלק השלישי הוא עיקר ההלל המודה על עזרת ה’ ומשלם את נדרו.

כעת יש חלק קצר מאד שיש לו חשיבות רבה , והוא עומד קצת בניגוד אל החלק השני וכמו מפייס את הגויים הרבים שבו לחוג את החג איתנו. הוא אומר אל תחשבו שמהללים רק ישראל את השם. אע”פ שבוודאי שמחים אנחנו שהוציאנו ממצרים וכו’. מכל מקום ההלל הוא אוניברסלי הללו את ה’ כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו על כולנו חסדו השם מטיב לכל הברואים וכולם יש להם להודות לו. (ואפשר שזהו קטע קצר שגם הגוים שאינם יודעים עברית וכל סיבוכי המליצות שבפרקים קודמים יוכלו להשתתף בו, הוא פשוט וקצר).

בקיצור החלק הרביעי הוא הלל אוניברסלי שגם הגוים יהיו חלק.

החלק החמישי אפשר לראות בו עיקרו של הלל. ולפיכך מנענים בתחילתו ובסופו ובאמצעיתו. וכן נהגו לשיר בעיקר בו. וצריך להתבונן בו מאד כי הוא עיקר ההילול והשמחה ושמחתם לפני ה’ אלקיהם שבעת ימים בד מינים. צריך להבין שהוא כבר נמצא אחר כל השלבים הקודמים. כבר ביררנו שאנחנו לא עובדי עבודה זרה. כבר הודינו להשם שנחלצנו מכל צרה. ומה נשאר. רק הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו. פה אנחנו כמו אוחזים את ה’ בידינו בליבנו ומנענים בו לכל צד. ככה הנענועים וככה ממש טקסט ההלל. צריך להקפיד לא לקרוא את מן המיצר בניגון עצוב, כמו שאפשר לקרוא באהבתי כי ישמע ה’ את קולי תחנוני. הקריאה פה הפוכה. השם כל כך טוב ואנחנו כל כך בטוחים בו שכל מיצר יהפוך אל מרחב, וכפי שהוא מרחיב וכופל ומשלש הויה לי בעוזרי ואני אראה בשונאו כל גוים סבבוני – בשם ה כי אמילם. סבוני גם סבבוני. סבוני כדבורים. הכל בשם ה’ כי אמילם. לא ‘אני אצעק חזק להשם והוא יושיע אותי’. אלא בשם ה’ כי אמילם. ומה יש לי עוד לומר אלא טוב לחסות בה’. אני כבר מדבר לא כמתפלל חלש אלא כמתנבא ומבטיח. לא אמות כי אחיה. גם אנא ה’ הושיעה נא שאנחנו מנענים בו צריך לדעת לקרוא לא כתפילה אלא כהבטחה. כעת שאנחנו פה והכל בידינו הושיעה נא הצליחה נא. ואם מתבוננים אפשר לראות כיצד חלק זה כולל את כל הנושאים של החלקים הקודמים אבל בשמחה אחרת לגמרי.

בקיצור חלק החמישי הוא הודיה מבלי חסרון.

גם חלק זה מתחיל בקריאה אל כל הקבוצות שהתאספו ומסתיים בברכה אליהם, ברכנוכם מבית ה’.

סוד שירת האזינו

פעם בא אברך אל הרבי מקאצק והתלונן בפניו שאין לו כסף לקנות טלית. ענה לו הרבי אז תתעטף בארבע רוחות השמים.

לפעמים אין לנו טלית או ספר או מילה שיזכיר לנו את הנעלם. עדיין אנחנו מתחת לשמים הכחולים ומעל הארץ. יורד גשם מן השמים והעבים מכסים את הרקיע והרוחות מנשבות על הדשאים.

מי שיכול להסתכל בשמים ובכנפות הארץ לא יחסר לו לעולם ספר או סידור.

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי. יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב.