פשט הפרת נדרים

ענין הפרת נדרים בפשוטו הוא פשוט ענין של כוח. כלומר הנקודה של פרשה זו אינו בהלכות נדרים שיש אפשרות של הפרה על ידי האב או הבעל. הנקודה של הפרשה הוא יותר דין בניהול המשפחה. וכך מסתיים הפרשה אלה החוקים וכו' בין איש לאשתו בין אב לבתו. והדבר שהפרשה הזו מחזקת הוא כח האב והבעל על הבת. לומר שאין בידה לנהל את עצמה אבל אביה או בעלה יש בכוחם להניא אותה לבטל את נדרה.

במילים אחרות הנדר הוא כביכול התחייבות בין אדם למקום. אומר הקב"ה פה נכון שמאד חשוב לי שתקיימו את הנדרים שאתם נודרים לי, אבל הסמכות של האב והבעל עוד יותר חשובה מכך. ואני לא אתן לנדר שהתחייבה לי לבטל את ההתחייבות שלה לאביה ובעלה. זה דומה למחיקת שם השם לעשיית שלום בין איש לאשתו. השם לא רוצה שהנדרים שבין האשה לבוראה יפריעו ביחסי הכח בתוך המשפחה. ולפיכך הוא מפרש שאפילו אם תדור היא צריכה שאביה ובעלה יסכימו ואם הוא לא מרשה לה לקיים את נדרה הנדר בטל. (זה באמת קונפליקט נפוץ שאדם רוצה להיות מאד פרום וזה מפריע לו לקיים את ההתחייבות שלו למשפחתו וכדומה, הפסוק פה במילים אחרות אומר אל תהיי פרום על חשבון בעלך, או על חשבון הפטריארכיה).

וזה פירוש הפשוט של וה' יסלח לה החוזר פה שלש פעמים. כלומר השם אומר נכון שהבטחת לי לעשות כך וכך, אבל אם הבעל והאב לא מרשים אני אסלח לך על ההתחייבות שלך אלי ואני מעדיף שתהיו תחת יד בעלך ואביך.

והפסוק הוסיף תנאי בכך שהבעל צריך להפר באותו יום. אני חושב שזה גם אמצעי להסדרת היחסים בין האשה לבעלה. כלומר הפסוק אומר נכון שהאשה תחת יד בעלה ולא ראוי שתתחיל לנדור לא לאכול או משהו ולא תוכל לסדר את הבית, אבל גם לא פייר שאשה לא תוכל לנהל את חייה הפרטיים כלל ולא תדע כלל אם תוכל למלא את נדרה או לא. לכן הפסוק מוסיף תנאי שהוא כמו התחייבות לקומוניקציה ברורה בין איש לאשתו. הוא פונה לבעל ואומר נכון שהכח בידך לבטל את נדרי אשתך אבל אל תמשוך אותה ככה. תהיה ברור איתה באותו יום אם אתה בסדר עם זה תגיד כן ואם לא תגיד לא. ואם לא הודעת לה באותו יום איבדת את הזכות שלך להגיד לה מה לעשות בפרט זה.

ועל המקרה הזה הפסוק אומר ואם הפר יפיר במקרה כזה ונשא את עונה. מזה אנו רואים שההפרה פה אינו בעצם ענין הלכתי, הוא ענין פרקטי שהיכולת ביד הבעל להניאה מזה. והחידוש של הפרשה עד עכשיו היתה שהשם יסכים לזה ויסלח לה. אומר ה' אם חכית מיום אל יום אני כבר לא מסכים, ואם אתה מניא אותה מלקיים את נדרה תשא את עונה, כלומר נכון שאי אפשר להאשים אותה היא כפויה לבטל את נדרה, אבל אני לא אסלח לה אלא אשים על ראשך את העון שלה שמנעת אותה מן מה שהבטיחה לי. כמו כל מי שאונס את חבירו לעשות עבירה שהעונש הוא על ראש האנס.

איכה א פסוק יא: כל עמה נאנחים

כל עמה. כאשר המקונן התחיל לדבר על האלמנה ציון, שהוא הדמות היותר מופשטת והיותר פנימית, עד שתיאר כל חורבנה בפסוק ויצא מבת ציון כל הדרה, ועבר לדבר על ירושלים, שהיא הדמות כאשר אפשר להגיד עליה מילה, ונגע איתה עד לכאב היותר פנימי שלה כאשר תיאר איך חוללה במקום המחמדים היותר גנוזים שלה בפסוק ידו פרש צר, חזר לדבר עליה כאימא לבניה ובנותיה, שהם עמה, הם הנותנים לה את קיומה כאם מרחמת על בניה, כאשר היא ביישובה מלבישה אותם וסכה אותם מאכילה אותם ומשקה אותם, וחזר להסתכל בעין קינתו עליהם, אחר שדיבר על גופה ועל בגדיה, ועל הפיכת הסדר, חזר לדבר על עמה בניה הסובבים אותה.

והיא היתה אומרת אם חוללתי ונכנס צר במקדשי, לפחות אסתכל בבני, אשר עדיין הם עמי, ואני הנקודה שסביבה סובבים כולם המלכדת את כל זהותם הנפרדת לכדי עם אחד. והנה הם —

נאנחים. מבקשים לחם. אין להם אף זמן לחשוב על אימם ירושלים, כואבים הם את אנחתם בבדידותם, כאשר כהניה נאנחים, כאשר היא עצמה נאנחה ותשב אחור, כך גם כל עמה נאנחים, לא נשאר בהם אחד שלם שתהי לאימא שלהם, ותחת אשר תהיה אימם ותתן להם לאכול על שולחנה מדי יום ביומו, נפזרו כולם איש איש לדרכו מבקשים לחם, שאינם מוצאים אותה בביתם ואצלה.

נתנו מחמדיהם באכל. לא זו אף זו הם מוכרחים להחליף את כל מחמדיהם תמורת אוכל, והנה היא בודדה עניה מבית מבחוץ, בפנימי פנימיות מקדשה פרש צר ידו על כל מחמדיה, ואף מחמדי בניה הסובבים אותה ניתנו כולם תמורת אוכל. ולא נתנו מחמדיהם באוכל מתוך בגידתם במחמדיהם, או מתוך אכזריות בלבד, אף גם לא נתנום עבור אוכל מלכים ומעדני עולם, אלא את כל מחמדיהם נתנו עבור אוכל –

להשיב נפש. שהגיעו מים עד נפש ולא היה להם אפילו כזית לאכול להחזיק את נפשם, ולא קיבלו תמורת כל זה אוכל הראוי אלא אוכל במידה שבקושי החזיקה בהם את נפשם והשיבה אותה אליהם אחרי שהיא עומדת לפרוח להם ברעב ובצמא.

ראה ה' והביטה. ראוי לנו להכיר בעומק צעקות אלה המתחילות ראה ה', וזו השנייה בקינה זו. כי קינה זו אינה תפילה ואין לה כתובת ברור כלל. וכל שפתה הוא דברי המקונן המדבר על ציון וירושלים בגוף שלישי, אבל מספר פעמים באמצע הוא מחליף את קולו לגמרי, הוא מחליף את הקול מקול השלישי המדבר על ציון אל קולה של ציון עצמה, וגם מחליף מדיבורי קינה אל דיבורי תפלה וזעקה ברורים, מילים שיש להם כתובת ויעד. וציור העניין הוא הנפש המקוננת, שבה מתלבשת ציון עצמה, אך לא התלבשות שלימה אלא התלבשות בדרך לשון נסתר, וכאשר היא מתעמקת בתוך צערה ומתארת אותה, יש רגע שבו באו מים עד נפש, וכמו בציור ההולך לתוך המים הזדונים והם מתעמקים ומתגברים עליו, וכל עוד יש לו איפה לדבר ואיך לתאר את עניינו בגוף שלישי עודנו מדבר כך, אך ברגע אחד באים מים עד נפש, ואז איננו יכול לדבר כלל על עצמו כלל, אבל הוא צועק אל מי שישמע ראה אותי והצילני! וכך הקינה הולכת ומשתפלת לה עד עמקי הנפש, מחפשת בכל מקום מנוח אשר ייטב לה, והיא מוצאת את נפשה בכל שורה בביטוי שלה. אך לרגעים בהגיע הצער עד הנפש אינה יכולה לקונן עוד, והיא פשוט מזדעקת ישירות אל מול בעלה ראה ה' והביטה!

ראה ה' והביטה. בקשה זו של ראיה שונה הוא לגמרי מן הבקשה הרגילה המתבטאת בלשון שמיעה, שמע קולי, האזינה אמרתי. בבקשת ההבטה אין שתי צדדים לשיח. אין המתפלל מבקש משהו בשפתיו ומבקש שישמע ה' מה שאמר. אומרת ציון אין לי מילה להגיד לך אין לי תפלה להתפלל אליך, דוממת אני, אין לך מה להקשיב לי, אבל תסתכל, ראה איכה אני, הביטה בי מושפלת כך, זו כל צעקתי.

כי הייתי זוללה. יותר ממה שכואב לי ביקוש הלחם, יותר ממה שכואב העניות הגלות החורבן השממה, אובדת אני את עצמי על מה נהיה ממני. אישה שאינה יכולה לחשוב מעבר לסעודה הבאה שלה. ילדים המוכרים את כל מחמדיהם תמורת פיסת לחם. נהייתי לזונה המוכרת את גופה תמורת מאכלה. נהיו בני לסוחרי נפשות תמורת כוס מים, אם היינו רעבים למה נהיינו לזוללים, זוללים וסובאים, מזלזלים בכל יקר נפשם ומחמדם, מזולזלים בעיני עצמם ובעיני הכל. לא החלטנו לבזבז אוצרות מחמדינו תמורת ריווח כסף אלא תמורת חיי נפש היותר בסיסיים כי היינו זוללים. על כל אלה תפקח עיניך וראה.

איכה א פסוק ה: היו צריה

היו צריה לראש. בפסוק זה הגיע המקונן לבטא שתי דברים שלא ביטא עוד. הוא נקב בשם צריה. תחת אשר בכל הפסוקים הקודמים לא היה מתעכב על כך שכל הבדידות הזאת נבעה מכוונה מכוונת של איזשהו אויב, והיתה כל צעקתו איכה ישבה בדד העיר, וכיצד היא בוכה, וגלו עמה ממנה, ודרכיה אבלות, כאילו אין כאן פועל ואין כאן כוונה שהחריבה כלל, כי כל כך גדלה שממתו ובדידותו, עד שראה עצמו בעולם שאין בו כוונה כלל, שזוהי הבדידות העמוקה ביותר, כאשר העולם נדמה שמם מאיש, כלומר אין בעולם שום כוונת מכוון, וכל רעיה כל אלה שהיה חושב בה שהם מכוונים, נעלמו, היה העולם לאויב כאילו אין בו כוונה כלל, אדישות ומקריות מוחלטת. ובהגיעו לפסוק הזה הבחין מתוך השממה כי יד מכוונת עשתה כל זאת, היו כאן צרים, אלה שצרו על העיר, אלא שצר ליבם במלאותה, אלה שהצירו אליה, ואלה היו לראש. ומשנקב בשם הצרים, מיד הלך שלב פנימה ואמר כי לא הצרים הגוים הם הכוונה, כי הויה הוגה, וזוהי הביטוי שמצא ליבו אומץ להגיד בפסוק זה. תחת אשר בפרקים הקודמים לא היה לציון פה כלל, והיו בתולותיה נוגות והיא מר לה, הפך פה התוגה הזו לתוגה בעלת שם ופועל, הויה הוגה. ומשזכר הויה הוגה היה חייב להוסיף על רב פשעיה.

היו צריה לראש. כאשר טיילה עין הקינה בכל רחבי ציון בפסוק הקודם, עלתה בדרכי עולי דרכים וסובבה את כל העיר והקיפוה ומצאוה שממה, אף ראשיה וכהניה נאנחים, פנתה אחרי אותם כהנים ואותם בתולות בדרך היורדת מן העיר, באותה הדרך שייקרא מעתה דרך הגולים, תחת שהיתה נקראת דרך העולים, אהה נפגשה עינו בהיפוך סדרי העולם, כשהוא מביט בשרשרת הגולים ומי הוא מוצא בראש גולים, לא הכהנים והראשים שהיו לה לראש, אלא צריה, אותם שהיה מקומם עד עתה מבחוץ לעיר, צרים עליה מסביב באין יכולת בידם לבוא אל הפנים, ובפנים כהניה בראש, הנה עתה הם העומדים בראש. ואותם האויבים שהיו דופקים על שערי העיר בתזוזה, משתדלים לפרוץ אליה ולא יכולים, פתאום הם שלווים, לא נאנחים אנחת קרב ולא מתאמצים ביגיעת הצרים, מתהלכים הם בשלווה להנאתם. וכאשר שם ליבו אל הצעירים, אותם שהיו ממלאים רחובותיה ושעריה, וחיפש את הבתולות מן העיר, פתאום נפגש עם המצב שלא די אשר הגדולים הכהנים הוגלו, אף על עוללי ציון לא פסח אכזריות ראש צר וגם הם הולכים שבי לפניו.

היו צריה לראש. סדר יש בעולם, ראש תוך וסוף. עליונים למעלה ותחתונים למטה. סדר זה צריך הוא להתקיים בכל רובד של העולם. החכמים בראש והטיפשים בסוף. הטובים בראש והרעים בסוף. ציון בראש וקצה הארץ בסוף. מקדש בראש ובית בסוף. והנה נהפכה הסדר של העולמות כולם. היו צריה לראש והיא לזנב. היה החוץ שולט על הפנים. היה הזנב שולט על הראש. היה המיצר שולט על המרחב.

נאמר בתורה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב, יש לעקב האדם להיות תמיד מעל ראש הנחש. והנה הרים נחש ראשו והיה לראש על האדם. לא די שנשך את האדם בעקבו, אף הפך את כל האדם והיה לראש עליו. ונאמר והיית רק למעלה ולא תהיה למטה, ונאמר ונתנך ה' לראש, ובתוכחה הוא יהיה לך לראש.

ואמרו שכל המיצר לישראל נעשה ראש. כלומר במבט עומק אין הסדר יכול להשתנות לעולם. תמיד הראש מוביל את הגוף. תמיד העליון מוביל את התחתון. תמיד השכינה מושלת על העולם. ואם נעשה צרה לציון בהכרח שמידת מה נעשה הצר לראש באמת, כי הזנב לעולם לא ישלוט על הראש. אלא התגבר הזנב במעלה מסוימת שהיה בו על הראש ובחולשה מסוימת שהיה לראש, על רב פשעיה. וזה הדבר יש בו נחמה לומר לא נהפכה העולם אבל עדיין שכינה שולטת בה, ואם בא צר ואויב בשערי ירושלים, היינו הויה הוגה שבתוכה, גלות השכינה שבתוכה, ומשם יקחך.

איביה שלו. היה שלומה לאויב. תחת אשר נאמר שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך. היה ציון וירושלים נקרא על שם השלום, והיתה מקום שמשם יצאה שלום לכל העולם, וכל אוהביה רוו מתוך השלווה שבה, מתוך היותה יושבת שקטה ושלווה במקומה, והנה אויביה שלו תחת אוהביה. הם היושבים שלווים והיא יושבת בדד.

כי הויה הוגה. ולפיכך היו צריה לראש. כי בהם הויה והויה הוא המדאיב אותה. ותוגתה וכאב ליבה לא ריקנים הם אבל הויה עצמו הוגה אותה.

כמה נורא המילה הזו. שכן הרבה עינויים יש בעולם. עינויי בני אדם. עינויי חיות השדה. וכל אחד מכאיב לאדם כפי צורתו תכונתו ויכולתו. הכאבה של האבן לאדם היא כפי מידת האבן, ככשלון שהוא יכול לגרום לאדם וכחדות הכאב שיחתוך בו, סוף סוף תוגת אבן היא. יתירה עליו תוגת בעל חי לאדם, שיטרוף אותו ויכאיב לו בכל נפש התנועה והחיות שבו. יתירה עליו אדם כמותו, בקום עלינו אדם, שהאדם יודע לבייש ולהכאיב ולצער לאדם יותר מכל דבר אחר, עד אשר יבחר מותו מחייו, כי הכל לפי המבייש והמתבייש, וזה מכאיב בדדמי לו יודע הוא מה כואב ואיפה כואב ואיך להכאיב לו בצורת תכונת אדם שבו. וכערך הזה והרבה יותר מזה גדול תוגת הויה לאדם מכל תוגה אחרת. הכאב הזה הוא כאב אלוהי. הוא פוגע באדם בציפור הנפש שלו במקום שהוא נוגע בחלקת אלהים, מן המכה הזו אין מי שיכול לרפא אלא מי שהכה. והיא אכזריות וכאב וצער שאין להעלות על הלב במילה וכתב וביטוי כלל, הביטוי המועט יותר שאנו יכולים לומר הוא הויה הוגה, על רב פשעיה.

על רוב פשעיה. משאמר הויה הוגה, שוב אי אפשר לומר שהוא הוגה אותה בחינם, אלא וודאי על רב פשעיה. כך אמרו במדרש כי הויה הוגה, יכול על חינם, תלמוד לומר על רוב פשעיה. לימדו כאן שאין הזכרת רוב פשעיה כאן לצדק הדין נגדה, ואינו בא לחשב סדרי הדין, כי אדרבה כל זה המשך צעקת איכה נהיה כדבר הזה, אבל משאמר הויה הוגה כלול בזה עצמו שאין זה על חינם אלא על רוב פשעיה. אין התוגה ריקנית אל אלא על רוב פשעיה. והוא נקרא גם לצד נחמה, כלומר בזה תלוי נחמה, שאין מכאובה לחינם כי אם על רוב פשעיה, המתכפרים בתוגתה ושהיא מצטרפת מהם בה.

רב פשעיה. ריבוי פשעיה, שהרבתה לפשוע. או רוב פשעיה, שרבו פשעיה על מעשיה הטובים, נתמלאה סאתה. או רוב פשעיה ולא כל פשעיה, שאלמלא כן לא היתה לה תקומה.

עולליה הלכו שבי לפני צר. העוללים הם ששבים כואב ביותר. כי הגדול הוא בעל דעת. וגם בשביה סוף כל סוף יש לו חירות מצד עצמו, אם יש לו מקצוע מסתמא יישאר באותו מקצוע גם אם יעבוד אדונים, ואם בעל מחשבה הוא כל ששכן שתישאר מחשבתו. העוללים שהולכים בשביה הם אובדים לגמרי. כמו קנטונטסים. יגדלו הם בעולמה של הצר, ולא ידעו חירות ולא ידעו עמם וארצם כלל. וזוהי הטרגדיה הגדולה של הגלות. באיבוד ראשיה וכהניה, ובהחלפת ראשיה באויב, הרי ילדיה נלקחו ממנה, וכבר נתנבא משה על כך ואמר בניך ובנותיך נתונות לעם אחר ועיניך רואות וכלות אליהם כל היום ואין לאל ידיך. ועל כך בכה תבכה מאין הפוגות עד כי יכלו בדמעות עיניו.

ונפרש כל הפסוק לפי סודה בעולם הנפש, אשר הוא מתאר את מצב כיבוש הנפש ביד סטרא אחרא לגמרי, כי בינונים זה וזה שופטם, מתנודד האדם בין שליטת הראש ושליטת הזנב, אבל ה' עוזרו ורוב הזמן אין כל גופו נשלט בידי סטרא אחרא, גם אם הוא מקבל מכה הוא מחזיר מכה. והכל בעזרת הויה כי יעמוד לימין אביון. אבל לפעמים על רוב עוניה, נכללה כל הבנין בשלטון הרשע, ורשע בולע את הצדיק לגמרי, ונעשה יצר הרע לראש גמור, ואז יצר הרע שופטם, ואין מילה לתלות את זה אלא בעונש הויה עצמו כי הכביד את ליבו, ואז בדרך ממילא כל פרי מעשיו ומחשבותיו ודיבוריו הולכים שבי לפני צר, באין לאל ידו גם לבחור. כי בהיותו בינוני סוף סוף יוצאים מפיו מילות תורה וממעשיו מצוות והם הילדים אשר חנן אלהים אותו והם עולים למקום הנכון. אך בהיותו בשלטון רשע אהה כל מעשיו נופלים ממילא ביד צר כי איבד חזקת כשרותו ואין שום מילה טובה. ראה ה' כי צר לי.

וסודו בשכינה עליית הקלי' עד לראש עולם הבריאה, ואז מלאכי שלום מר יבכיון, ועולליה שהם עוללים ויונקים שמהם יסדת עז הולכים בשבי לפני הצר הצורר. וסוד הויה הוגה עמוק מאד כי נחלף יוד של הויה בגימל ואז הוא הוגה אבל ז' חלקי היו"ד פורחים ממנו ולכן כי לא מליבו ענה ויגה בני איש, לא הגיע הג עד לי וה' יאיר עינינו ויגאל את עזו משבי ותפארתו מיד צר.

איכה א פסוק ד: דרכי ציון

דרכי ציון. נשים לב אל סדר הקינה השירית, אל מה שהוא מעלים ואל מה שהוא מגלה, אשר אלה הם העליות והירידות של נפש ירמיהו המקוננת. הלא עד עתה לא הרהיב לבטא בפה את המילה ציון. הקינה התחילה בתואר סתום 'העיר'. כאילו אינו יכול למצוא בנפשו להגיד כלל במפורש מי היא העיר הזאת, וזו הוא גודל הסיתום גודל הבדידות גודל הכאב, אשר הפה והלב והמוח סתומים ואינם מרהיבים לגלות דבר. חזר ואמר בכה תבכה בלילה, ועוד לא גילה מי היא זאת היושבת ובוכה. כי אין לה מנחם מכל אוהביה. כל רעיה הקוראים בשמה נעלמו ואינם מוצאים פה לנחמה או אף להכיל את צערה, ודמעתה על לחיה. ובהגיעו לפסוק השלישי כבר נכנס אל תוך הקינה עד שהרהיב לבטא את שם העם, אשר גם הוא נאמר בסיתום בלבד בפתיחתו 'רבתי עם', ולא פירש איזהו העם הזה. ואחר הבכי שלו מצא בנפשו להגיד 'גלתה יהודה'. ואך בהגיעו אל הפסוק הרביעי, מתוך בכיו וחוסר מנוחתו, מצא את העוז לפרש, מיהי האלמנה הנוכחת כאן בהעלמה כל הזמן הזה, והיא 'ציון'.

דרכי ציון אבלות. חזר לפרט ולצייר את אבלות 'העיר' עצמה באבדן יושביה, אשר התחיל לתאר בדיבורו 'איכה ישבה בדד העיר וגו'. ופירט בה יותר, לא די שהעיר עצמה יושבת בדד גלמודה מיושביה, אף הדרכים שבה אבלות במיוחד, כאשר הורגלו להיות מלאים באי מועד, בימי המועדים ועליות הרגל הקבועות, ובימי מועד סתם, והנה הם אבלות. וכיצד שעריה שהיו מלאים אדם באותם הזמנים שוממים. ותיאר בה את כל סוגי האנשים שהיו הולכים בדרכיה. הכהנים שהיו באים להקריב קרבנות ולעבוד עבודת המקדש נאנחים, והבתולות שהיו באות לשמוח עצובות ונוגות.

וצריך להזדהות עם עין הקינה, ולהשתמש בדימויים שבה לטייל בכל הנוף שהוא מצייר בפניך. אתה רואה כיצד המקונן משחזר בלב הקינה את סיפור העלייה לרגל שהיה מכיר, תחלה הוא שם עינו על הדרכים העולות ציונה, והנה שוד ושבר הדרכים עצמם אבלות אין בהם איש מכל באי מועד. והנה הוא מתקרב יותר אל העיר, אל מקום השער הגדול שהיה פותח דלתותיו הגדולות בכל יום לפי הצורך ובימי הרגל היו פותחים אותו רחב יותר להכיל את כל העם הבאים. ומקום השער היה משמש מקום הקיבוץ לשוק ולדין, והיה הוא מלא על גדותיו בסוחרים מביאים סחורותיהם לסחור וצועקים על המכירה שלהם, ובזקנים דיינים משוחחים בדברי תורה וב'דברי ריבות בשעריך', והנה כל המקום שומם. הוא מסתובב בעין צפייתו כאילו חושב אולי הלכו היום בשער אחר מצד השני, והנה אהה ואוי 'כל' שעריה שוממים, גם בשער הדרומי אין איש וגם בשער הצפוני אין איש. הכל ריק, אבלות ושממה. בעינים בוכיות הוא מביט בעין שירו יותר אל העיר, אל מקום הקרוב למקדש אל האזור שהיו הכהנים מתקבצים שם לסדר להם סדרי הכהונה, אל עזרת כהנים שבמקדש, והנה הוא רואה בעינו את הכהנים, שאמנם בגופם הוגלו, אבל הם חיים ועומדים בגלותם, והם נדמים לו שם נאנחים, תחת שהיו 'כהנים זריזים' הולכים רצוא ושוב בחדוות הכהונה. הוא מסובב את עינו עוד אל עזרת נשים, אל מקום שהיו 'בתולות שמחות שם במחול', שהיו מתקבצים שם בעליצות צעירותם, והנה כל בתולותיה נוגות.

דרכי ציון אבלות. כאשר אדם אבל הוא בוכה ומתבודד ומתרחק מחברת בני אדם. כאשר דרך אבלה היא שוממת מאדם. זוהי צורה ציורית להגיד שהדרכים ריקות. והמצב הזה בעצמו מעוררת את תגובת האדם בבכיה וקינה ואבל. התגובה הרגשית שלנו אל אבל הדרכים (דהיינו ריקנותם) הוא הוא אבל הדרכים (אבלנו על שממון הדרכים). נעשה אבלות האדם פה אל אבלות הדרכים שאין להם פה לקונן. ונעשו ריקנות הדרכים ביטוי אל רוחב וגובה אבל בני האדם, אשר אין בפינו דבר מספיק לתאר את עומק החורבן הכאב והצער, מצביעים אנחנו אל העולם הגדול בחוץ, אל המרחבים הגדולים הדרכים השוממות, כפה אל ואבל שלנו, ויהי האבל שלנו אבלות הדרכים מכל צד.

'אמר רבי אבדימי דמן חיפה אפילו דרכים מבקשים תפקידן' (איכה רבה א, ל). המבט המקונן אומר הדרכים בעצמם חסרים משהו, בדרכי ציון עצמם יש קדושה, גם להם יש תפקיד בהרמוניה הגדולה של היצירה, גם הם צועקים באבלם על נישולם מתפקידם.

דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד. כל הריקנות והשיממון והאבל של הדרכים אינם על ריקנותם בהיותם ריקים ושוממים בלבד, אלא מתגברת היא ביותר כאשר מעריכים את הניגוד הגדול שבין תפקידם לבין המציאות הנוכחית שלהם. הלא היו דרכים אלה דרכי באי מועד, עד אשר היו דרכים נקראות וידועות בשמותם 'דרך עולי הרגל', אשר שם עלו שבטים, והיו קרואי מועד אנשי שם עולים דרכים הללו בשמחה, באים אל בית אלהים בקול רנה ותודה המון חוגג, והנה דרכים אלו אבלות, מבלי כל באי מועד.

'באי מועד – אלו עולי רגלים' (רש"י). כאשר האדם מתאבל על מתו מתאבל הוא שנה שלימה, עד שיעברו עליו שלשה רגלים, כי בכל רגל ורגל הוא נזכר כיצד חגג את הרגל הזה עם קרובו בעודו חי. וכך דרכי ציון מתאבלות, מתאבלות הם ביותר אל שלשת זמני המועד, שלש פעמים בשנה שהיו פוקדות אותה בניה, והנה היא אבלה, ואין אנחנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות.

כל שעריה שוממים. שערי ציון הנחמדים, אשר היו מלאים אדם ובהמה ומשא ומלאכה, שערים שהיו עומדות שם רגלי העולים, שוממים הם מאין בא. ושערי ציון שהיה ה' אוהב והיו בה עושים כל דבר פומבי, שהיו מקום ההתקבצות 'לכל באי שער עירו', ומתייעצים עם 'זקנים אשר בשער', והיו כמה מיני שערים ידועים, זה השער שבאים אליו מכאן וזה השער שנוסעים אליו לשכם וזה השער שיושבים בה סוחרי בשמים וזה השער שעומדים שם הזקנים, עתה הם כולם שוממים.

כל שעריה. אם יש לכל עיר שער, הרי ציון כולה שער, 'אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים', כל שעריה כפולים כאשר הם שערים לעיר ושערים מן העיר אל השמים, שערי רחמים שנפתחו לציון אל השמים, שערי תפילות שעלו שם מכל כיוון וכל שבט, י"ב שערים נפתחים לי"ב צדדים וכל שער פותח דרך לעלות אל השמים ולהוריד משם טללי ברכה. והנה כל שעריה שוממים, אין מי שיודע להתפלל אין מי שיודע להתנבא אין מי שיודע לשפוט אין מי שיודע להורות אין מי שיודע לייעץ.

שוממים. כאשר שם אבל תחילתו תיאור העצב של האדם וסופו הושאל לריקנות הדרכים, כך שם שממה תחילתו תיאור המקום הריק וסופו הושאל גם אל שממת האדם המשתומם וחש ריקנות בליבו באשר אינו יודע מה היה לו. כך כמו שהתאבל המקונן ואבלו הדרכים איתו, כך שממו השערים והשתומם המקונן איתם. אוחד העיר והמדבר בשיר בכל דרך.

וראה כיצד התיאורים מדויקים אשר דרך באי מועד שמחה היתה לאבל ושער התקבצות היתה לשממה.

כהניה נאנחים. משדיבר על המקום הדרך העיר והשער ותיאר אבלם, עבר אל הנפשות שהיו שייכות לציון, אל התפקידים השונים שהיו בה, אל משרתיה כהניה, ורצה לתת להם פה לבטא את הריק שהעיר והרחוב והשער היו בו. גם אלה לא מצאו מילה לספר את צערם, והיו נאנחים ממר ליבם. גם הכהנים שהיו שמחים תמיד, וניגון עליז מתנגן בפיהם, והיו מורים את העם בתורה ומדברים אליהם בכל עת, לא היו אומרים מילה אלא נאנחים על העיר השוממה.

בתולותיה נוגות. הבתולה אינה צריכה לומר הרבה כדי שנדע את מצב רוחה. גופה אומר לנו זאת, כאשר היא שמחה היא מרקדת, ובנות ישראל בעתות המועדים יוצאות וחולות בכרמים, בפניה ובגופה מראה היא את שמחתה. ובעת הזאת בתולותיה נוגות, אין אתה רואה על פניהם אלא תוגה, יגון ואנחה. לא מילה ולא ריקוד ולא רמיזה בעין. נוגות.

כאשר בימי המועד ששון ושמחה, כן לעומתה בימי האבל יגון ואנחה. לעומת שהיו כהנים שמחים ובתולות ששים, הנה עתה כהנים נאנחים ובתולות נוגות.

והיא מר לה. זאת הכאב היותר גדול והבדידות היותר גדולה. כאשר חזר המקונן על כל פרטי גופה ולבושה של ציון, והראה את אבל הדרכים ואת שממת השערים, את אנחת הכהנים ואת תוגת הבתולות, הביט לרגע אל נפשה של ציון עצמה, והיא, אין לומר עליה לא אבל ולא שממה לא אנחה ולא יגון. כל אלה אם הם כואבים ומצטערים, מצאו להם נוחם בצורת אבלם, וסופו של דבר הלא המה עדיין דרכים ושערים, אפילו הכהנים עודם כהנים והבתולות עודם בתולות. אבל היא, ציון עצמה, מר לה מר לה עד מאד, אינה מוצאת את עצמה בכל הדרכים הללו, בדד יושבת והמר שדי לה מאד.

והיא, 'היא מתהלכת בין החיות', כל מקום שהוכפל היא במקרא ללא סיבה מספקת, הוא להעיר אל דגש 'היא' העומדת בשורש כל נמצא, היא השכינה, היא ציון שהוא נקודת ציון המצוינת בה, נקודת נפשה ותשוקתה מקום אבלה ושממונה הדורש כל הימים אל מילוי בעלה. וזה סוד כל הפסוק כולו דרכי ציון, הם הדרכים הרבות אשר בהם באה אליה שפע היחוד 'דרך גבר בעלמה' 'בשלשה דרכים האשה נקנית', כל אלה הדרכים אבלות, בהיותם מבקשים תפקידם וחיותם מן העליון, מבלי באי מועד שהם ג' רגלים חסד גבורה תפארת, שלשת גווני הקשת המאירים אל עבר פניה בגוונים נהירים, כל שעריה שבהם היא מקבלת וממשיכה את השפע העליון שוממים, כהניה משרתי עולם הבריאה נאנחים, בתולותיה אחריה רעותיה בעולם היצירה נוגות, והיא עצמה נקודת ציון, מר לה. (וראה קול בוכים כ"ז בכמה דרכים)

ונחמת ציון, כאשר תיארנו כיצד כל אבל וחסרון אינו חסרון אלא בדיוק כצורת השמחה שהיה בא בא בזמני שלימותה, ואין להם נחמה זולת זה, כנאמר ושממו עליה אויביה, הרי שוממות השערים הוא תקוותה שאינם מתמלאים בחרבות, וחסרונה עדותה אל תקראנה לי נעמי. והדרכים עודם מבקשות את תפקידם.