קצת מבוא לספר יהושע

קצת מבוא לספר יהושע
 
אנחנו צריכים להתעמק בדברי הנביאים בפרט שאלו הם ספרים שמעטים יותר מעיינים בהם ובוודאי אפשר לדלות מהם מרגליות יקרות. גם מה שאני כותב הוא קצת הוה אמינא ראשונית כי עוד נעיין בהמשך הספר וכאשר נקרא בו פעם ופעמיים. אבל צריך להתעורר לזה שייתכנו כאן מהפכות שאפשר להבין בעיון ובמעשה.
 
ספר יהושע מיוחד מכל ספרי הנביאים. אמרו בנדרים כב, ב ברב חכמה רב כעס, אמר רב אדא ברבי חנינא אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע, מפני שערכה של ארץ ישראל הוא. הוא מוצא כאן שכל שאר ספרי הנביאים עומדים על הסיפור החוזר על עצמו של חטא ועונש ותשובה ושכר, וכל סיפור הנביאים וכתובים מספר שופטים עד דברי הימים סובבים על הציר הזה. ספר יהושע נתייחד מכל שאר הספרים שהוא היה נכתב גם אילולי חטאו ישראל כלל.
 
ויותר מכך, אפילו חמשה חומשי תורה אינם חורגים מהיותם נתונים תחת הסיפור של חטא ותיקון. הרי זה הדבר שאנחנו עומדים עליו כיצד ההבטחה הגדולה של משה בתורה לא התקיימה שהוא ההבאה לארץ ישראל. וכיצד שאלה זו הוא בעצם כמעט פירכה על כל הפרוייקט של התורה עד שצריך לכתוב כל ספר משתנה תורה בכדי להתמודד עם בעיה זו של מיתת משה בחוץ לארץ טרם קיים הבטחתו. וכך בכלל כל ספר מחמשה חומשי תורה מלא חטאים וכשלונות של התוכנית והתגובה לחטאים הללו.
 
ספר יהושע חורג מכל הספרים שלפניו ושלאחריו בכך שאפשר לתת לו תת כותרת. ספר יהושע: כיצד התקיימה הבטחת ירושת הארץ. כל סיפור הספר הוא ש"לא נפל דבר אחד מכל הדברים הטובים אשר דבר ה' אלהיכם עליכם הכל באו לכם לא נפל ממנו דבר אחד" (להלן פרק כג). ואין בספר יהושע שום סיפור חטא כלל. החטא היחיד שמסופר בו הוא חטא עכן שהדגש בו שהוא חטא של היחיד ולא נפילה של הכלל, ואדרבה שגם כאשר היחיד חוטא ואע"פ שיש לכלל ערבות בו אין הכלל מתבטל ואף היחיד אינו נפרד מתוך הכלל, ובסוף הספר חשש יהושע שבנו במות לאלהים אחרים וההבטחה שלא כן קרה.
 
ונמצא ספר יהושע הוא הספר השמח מבלי הסתייגות היחיד של התנ"ך. ואע"פ שגם בקיום הבטחה זו של ירושת הארץ עצמו לא הורישו את כל הארץ באמת אין זה מסופר כפגם בספר הזה כי מגמתו שיהיה לפחות ספר אחד בתנ"ך שמספר כיצד יצאה ההבטחה לפועל.
 
ומתוך כלל זה אפשר לקרוא כל פרטי הסיפורים כיצד כולם מתייחסים לפסוקי החומש ומתארים כיצד קוימו ההבטחות וכיצד קרה הכל כסדרו כפי שהיה צריך להיות. כך סיפור המרגלים מדגיש שאין זה כמו המרגלים של משה שבגללם נשארו במדבר, והוא אפילו לא מציין את זה כי כל הנרטיב של יהושע הוא כאילו יש כאן עולם שבו מעולם לא היה חטא ועיכוב ושלחו מרגלים כפי שצריך והכל קרה כסדרו וחזרו עם הבשורה שנמוגו יושבי הארץ מפניהם כמו שכבר כתוב בשירת הים. והפסוק מדגיש כיצד קיימו בני גד ובני ראובן את הבטחתם למשה ועשו בדיוק מה שהבטיחו, ואין בו את כל האימה והחשש שאתה מרגיש בקריאת הפרשה בספר במדבר שמשה חושש אם אינם מרמים אותו ואם יקיימו את דבריהם.
 
וכך נס הירדן הוא כמו חזרה על נס קריעת ים סוף מבלי שבני ישראל יתלוננו לפניו ולאחריו אלא הם רואים כי אל חי בקרבם וקובעים זכר לדורות. ובאספקלריא זו ננסה להמשיך גם ולראות בכל הסיפורים הפרטיים שבספר ולזכור שאע"פ שמסתמא בפועל כן היה המציאות יותר מסובך ממה שספר יהושע מראה, זה חשוב מאד שלפחות ספר אחד בתנ"ך מספר את העולם מן המבט שאין בו רוב חכמה ורוב כעס, אלא פשוט לא נפל דבר מכל הדברים הטובים שאמר ה'.

פקודי – כי הוא אמר ויהי

בראשית א יש לו קצב – rhythm כזה, כמו קצב פעימות הלב. שתי הפעימית שלו הם 'ויאמר' – 'ויהי כן'.
זה לא רק תיאור מעשה בראשית שלו זה שורש כל העולם , כל היחס שיש להשם ולעולם. הוא אומר-ויהי. בדיוק כפי שאמר. ואם משהו נחסר בויהי שאינו בדיוק כפי שאמר, זה שורש כל קלקול כלומר חטא. כמו בבריאת האור הראשון שלא כתוב ויהי כן.
כך הוא סדר עבודת האדם שלו כחלק מאותו פעימה של לב העולם. השם אומר-והאדם עושה. ברוך אומר ועושה. החטא של האדם זה כאשר השם אומר והוא לא עושה. הלב מחסיר פעימה. כל הקצב של העולם מתערער.

בנין המשכן הוא ממש חזרת מעשה בראשית בתוך האופי של מעשה האדם, שיש להם אותו קצב ממש ואין נתק בין זה לזה כמו שיש בבראשית ב (באמת גם שם זה לא ניתוק אלא זה מתחיל אחרת גם). וזה הטעם שכתוב פה כמה פעמים שבת באמצע המשכן כי המשכן הוא ממש ששת ימי המעשה, וכמו שרזל לומדים מלאכת שבת ממלאכת המשכן.

ואז יש שמחה של ויכולו, שהוא ההנאה הזו שהנה זה נשלם ומתחיל לפעול, ושלימות זה מתאחר בסיפור הזה אל פרשת שמיני, שהוא כמו השבת ממש של מלאכת המשכן (ואפשר לדרוש סוד שמיני מול שביעי , שמיני זה כמו יום ראשון אחרי השבוע של עבודה ומנוחה. כאשר כבר לא צריך גם לנוח אבל הכל כבר פועל, אבל עכפ זה המבנה פה) ביום השמיני אז הכל מתחיל לפעול. אבל הקצב של ויאמר -ויהי שהוא הדגשת ונועם אריכות פרשה זו שייך עוד לששת ימי המעשה של בראשית.

ולכן בצלאל היה חשוב כל כך. כי הוא ידע להיות כלי שרת ביד פעימת העולם שאם יש מאמר השם מיד ויעש בצלאל, וזה חכמת לב.

אם הייתם רוצים והיה לי זמן הייתי מגלה לכם השמחה שיש בכל פסוק ופסוק כאן.

שזה ממש הסיפור היחיד במקרא ובעולם מאז מעשה בראשית שבו אמר – ויהי. כי גם מעשה בראשית עצמו בסוף יש בו איזה פספוס שלא היה בדיוק כמו שאמר והאור נגנז והצמחים לא הוציאו למינם. אבל זה ההקמה שבו ויעש כאשר צוה הוא שמחה כמו שנבראו בו שמים וארץ ויותר.

גם המהלך המקביל פה בכל ספר שמות שהוא יציאת מצרים ומתן תורה לא הצליח. כי בסוף עשו עגל והלוחות נשברו והתורה לא עשתה בכלל מה שהיתה צריכה לעשות בעולם. וכל יציאת מצרים לא הצליח ומשה וכל הדור מתו במדבר ולא נכנסו לארץ. אבל אלה פקודי המשכן משכן העדות הוא מהלך נפלא מכל זה. המשכן לא משנה לו אם הוא במדבר או בארץ או בגלות הוא משכן העדות. עדות על מה כמו עדות שבת לבראשית. עדות כי הוא צוה ויעמד ויעש בצלאל כאשר צוה השם את משה.

וכמה זה מתאים משנכנס אדר כי זהו שמחה באמת וזה העולם שיש בו שמחה ישמח השם המעשיו שהיה כאשר רצה ועוד יותר טוב ממה שקיווה.

ובכל מספר ומספר מודגש כיצד אותו רצון נעלם שהביא שקל כסף ודינר זהב נעשה ממש ארון ועדות ומנורה ופרוכת ולא נפל דבר מדברו ריקם.

הקדמה לספר דברים

ספר זה משנה תורה שונה הוא מאד במבנה שלו מכל התורה. אמרו משה מפי עצמו אמרו. ומה שלא יהיה הענין התאלוגי בזה ויחס הנבואה שלו. הענין המילולי ברור. כל ארבעת החומשים נכתבו מנקודת מבט אוביקטיבית זה קרה וזה קרה וכו'. ספר דברים הוא ספר הדרשות של משה ונרשמו בגוף ראשון כאשר יצאו מפיו. זה הספר שבו שומעים את משה רבינו מדבר על עצמו ובשם עצמו. כלומר האני המדבר בספר זה הוא משה. מה שאין כן בשאר החומשים האני המדבר הוא הכותב החיצוני – narrator מופשט, שאפשר לכנות כמו נקודת המבט של אלוהים.

ואין זה אומר שכל מילות הספר מתחילה ועד סוף הם דרשה אחת של משה. אלא הספר בפשוטו הוא אוסף הדרשות של משה שנערכו על ידו או על ידי מישהו אחר, ויש בין דרשה לחברתה מילות קישור והקדמה ולפעמים קצת סיפורים, וזה הכל כדי שנדע למקם את הדרשות במקומם ושעתם והקשרם. ממש כמו שמישהו היום עורך את הדרשות של רבי והוא מציין לפני כל אחד באיזה זמן ובאיזה מקום ובאיזה מאורע נאמר ומוסיף לפעמים הערות להבין את תוכן הדרשות והקשרם.

ואפשר לחלק את הדרשות שבספר לשלשה סוגי דרשות עיקריים. א' דרשות מוסר, שחלק מהם הם מוסר בדרך של אזהרה של שכר ועונש וחלק מהם בדרך של לימוד מההיסטוריה או מעתיד ועוד סוגי רטוריקה שמעוררים לקיים את המוסר. ב' דרשות של דברי תורה וחוק. הם דרשות של משה שבו מעביר או מסכם את הלכות התורה חוקיה ומשפטה שקיבל בסיני או במדבר. ג' דרשות של נבואה והבטחה. מסוג השלישי הוא שירת האזינו וזאת הברכה ועוד כמה פרשיות בתוך הספר.

ותחילת הספר הוא הקדמה וכותרת כללית אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל, כלומר זה ספר הדרשות של משה שדיבר בקהל אל כל ישראל. והוא מציין את כל המקומות שבהם נאמרו הדרשות שבכל הספר יש מהם במדבר יש מהם בערבה יש מהם מול סוף וגו'. ושוב הוא מציין את מיקום וזמן אמירת הדרשה הראשונה שבספר שהוא אחרי הכותו וכו' ושם בערבות מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר: ופה מתחיל גוף הדרשה הראשונה של משה רבינו בפסוק ו' 'ה אלהינו' וכו'.

ואפשר לראות שכל הדרשות של משה יש להם סגנון מסוים של התחלה, יש לו מנהג להתחיל בהזכרת שם ה' כמו ה' אלהינו, כי שם ה' אקרא, ולפעמים הוא מתחיל עם קריאה לעם כמו שמע ישראל, ועתה ישראל, או סגנונות אחרים.

ואראה בפרקים הראשונים פה כיצד זה הולך.

דרשה הראשונה מתחילה פה פסוק ו' ומסתיימת בסוף פרק ג'. ועיקרו הוא סיכום כל אירועי המדבר מעורב עם המוסר שלא יחזרו על החטאים שעשו שם. הרי לנו דרשה אחת שלימה של משה (ואפשר לראות שיש לו התחלה ואמצע וסוף הוא דרשה יפה ומסודרת). והוא מסוג הדרשות השייכים למגמה הראשונה של הספר שהוא דברי מוסר מתוך סיכום אירועי המדבר (ואפשר שסיכום אירועי המדבר הוא מגמה בפני עצמו).

הדרשה השניה מתחילה בפרק ה' ומפורש ויקרא משה והוא דרשה הראשונה שבו משה מסכם את עיקרי התורה שלמדו בסיני שהוא אחד משלש המגמות שבספר. ויש לה הקדמה בסוף פרק ד' אלה העדות והחוקים והתורות וגו' וציון המקום שנאמרה בו והזמן ההיסטורי שלה שהיה אחרי מלחמת סיחון וכו'.

ותחילת הדרשה גופא של משה הוא שמע ישראל או ה' אלהינו (אפשר לקרוא פסוק א כסיכום של הכותב או כתחילת דברי משה כבר משמע ישראל) והוא מתחיל עם עשרת הדברות ומסיים את הסיפור של מעמד הר סיני ומראה מזה שצריך לשמור את כל החוקים וכו'. וזה עד סוף פרק ה' ושוב פרק ו' מתחיל שמע ישראל שזה סימן שזה עוד דרשה או עוד חלק של דרשה והוא אזהרה כללית על שמירת התורה ונגד עבודה זרה וכו'.

ובין שתי הדרשות הללו יש שתי פרשיות שנכנסו לפה אבל אינם המשך אחד, יש דרשה מיוחדת של משה רבינו שמתחילה כי תוליד בנים. וזה הדרשה הוא מסוג השלישי של הדרשות שבספר שהוא נבואה על העתיד שלהם בארץ ודברי מוסר ותוכחה על העתיד. והוא נכנס לפה בגלל שבאותו דרשה הזכיר משה את הגדולה של יציאת מצרים ומעמד הר סיני ולכן מתאים כמו הקדמה לדרשה שאחריה שבו מזכיר עשרת הדברות וכן זו שלפניה שבו הזכיר מעמד הר סיני. אבל אינו המשך אחד זו דרשה נפרדת.

ועוד פרשה אז יבדיל משה שאינו דרשה כלל אלא סיפור ולא ברור לי הקשרו לכאן, אבל הוא מחלק ציוני המקומות והאירועים. לכן זה מתחיל עם אז. כלומר אז אחרי הדרשה הזו או לפני הדרשה שלאחריה הבדיל משה את הערים הללו.

וכאשר נקרא עוד בפשטות לפי הכללים ששמתי נוכל לעבור על הספר בפשטות ולהבין מה הולך כאן כי בקריאה הרגילה שלנו כל החיים לא ידענו כלל כיצד פסוק אחד נכנס לחבירו ועם המפתח שמסרתי זה נהיה מסודר.

פרשת תרומה

פרשת תרומה

אם עוקבים אחרי סדר הפרשיות ומדלגים על סיפור העגל שקטע את הענין באמצע (עד שיש מבקרים שטוענים שבגירסא של p בכלל אין את סיפור העגל, ואם כי זה לא מוכרח עדיין מה שהם מבחינים על המשכיות הקצב של הסיפור נראה) מקבלים המשך מאד ישיר של מסירת פרשיות אלו ועשייתם עד לסוף ספר שמות. בפרשת יתרו הגיעו בני ישראל מדבר סיני (ואפשר גם לדלג על כל הסיפור של מסירת עשרת הדברות ודיני משפטים שאינם נמשכים בסדר זה) ובסוף פרשת משפטים מתואר כיצד הענן שרה על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים וביום השביעי קרא למשה (שלפי הפשט אלה הם ששת ימים ראשונים של חודש סיון ובשביעי לסיון עלה משה להר ואם זה סותר שבאותו יום היה גם כל המעמד הר סיני אין זה סתירה ממש ואפשר לקיים שניהם ולא צריך לדחוק שהששת ימים האלה היו לאחרי מעמד הר סיני).

ופרשת משפטים מסתיימת ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה. אבל פסוק זה הוא מסכם ואין הסיפור בעצם מגיע כבר עכשיו לסוף ארבעים יום, כי כל פרשיות תרומה תצוה נראה ברור שהם הדברים שנאמרו למשה בתוך אותם ארבעים יום. ופסוק זה הוא רק כמו פסוק מסכם וכמו שיש כמה פעמים פסוק כזה שכבר בתחילת הסיפור מסכם את הזמן שלו כולו דרך משל "את המן אכלו עד בואם אל ארץ וכו'" שאינו שייך במקומו בפרשת בשלח לפי הסדר הכרונולוגי אבל הוא פסוק מסכם את כלל הסיפור ממבט מאוחר.

ובהיות משה בתוך ההר אמר לו משה את כל ציווי המשכן וכליו וסדר ההתרמה אליו שבפרשת תרומה תצוה כי תשא, ובסופו אמר לו ציווי השבת, שהוא הברית שבינו לבין בני ישראל, וככלותו לדבר נתן לו את שני לוחות אבנים כתובים באצבע אלהים (ופה נדלג על פרק לב ולג שבהם כל נפילת העגל והחזרת הלוחות כלוחות שניות, שעכ"פ בסוף ירידתו עם לוחות שניות אנו חוזרים לענין הראשון, ולפי דעת המבקר אפשר שבסדר זה לא היו שתי לוחות כלל, אבל גם לפי פשוטו אין זה סותר את התיאור שלי כי העגל הוא כמו תקע שלא היה מתוכנן וניכר בסוף פרשת כי תשא ופרשת ויקהל שהכתוב חוזר לכסדרו ליום ירידת משה מן ההר, שנמחל להם העגל והכל חזר) ובסוף פרשת תשא מתואר ירידת משה מן ההר וקרן עור פניו, ומתואר כמין סדר הגבלה כמו שמתואר על מעמד הר סיני עצמו שאהרן והנשיאים לעצמם ושוב כל ישראל לעצמם.

ומיד ויקהל משה את כל עדת ישראל והוא אומר להם את כל מה שאמר לו ה' בהר והוא מתחיל מן הסוף להתחלה ומספר להם את מצוות השבת ושוב מצוות התרומה למשכן וכל סדר עשייתו ועבודתו. (ואם כן אנו מבינים שויקהל זה דומה ממש ליום הקהל של הסדר האחר שבו כל קהל ישראל עמדו לפני ההר, וכן אם מסתכלים על כל זה כסדר התגלות שלם ומפורט מבינים שיש בו קהילה של כל העם והגבלה והשראת השכינה והכל). והם עושים הכל כאשר ציוה ה'.

ובסוף פרשת פקודי חוזר הכתוב לתחילת הסיפור ואומר שאותו הענן שהיה בהר סיני בתחילת ארבעים יום היה ממלא את המשכן ולא יכול משה לעלות לתוכו – ממש כפי שלא יכול לעלות אל ההר בסוף משפטים. ושוב (ביום השביעי? לא ממש אבל עכ"פ יש גם כאן סדר של שבעה ימים וביום השמיני נגלה ה' בפרשת שמיני שמקביל לכאורה שוב לפרשה זו) ויקרא אל משה וידבר אליו, ממש אותו סיפור של סיני חזר על עצמו בסוף פקודי ותחילת ויקרא ובאהל מועד דיבר אליו את כל דיני הקרבנות שבסדר ויקרא.

כל זה נראה לי נכון בפשט הכתובים ונמצא מה שאמר רמב"ן מפורש במקרא ממש, כי לפי הסיפור הזה הציווי הראשון למשה בהר סיני היה לעשות משכן שבאותו משכן ידבר לו עוד דברי תורה. (וזה דבר מעניין להתבונן בו כיצד הדיבור הראשון של ה' למשה הוא הדרכה כיצד יגרום שידבר אליו הלאה. כאילו היה למשה לשאול הרי אתה מדבר איתי כאן למה צריך לבנות משכן שלם שיהיה ונועדתי לך שמה אתה כבר מדבר דבר ישר את כל התורה. אבל כנראה היה מובן שמה שהוא מדבר אליו בהר הוא רק כמו הכנה לדיבור האמיתי שיהיה באהל מועד. וצריך להתבונן בזה גם מצד העבודה כשאנו אומרים שצריך לעשות משכן לשכינה שהדיבור הראשון הוא רק כיצד לעשות משכן ועם כל גדולתו הוא רק הכנה לדיבור התורה עצמו

וכן צריך להתבונן פה מה שחוץ ממצוות עשית המשכן לא נאמר כאן שום מצוה חוץ ממצוות השבת. ונמצא מה שאמרו הדרשנים שהשבת נועד להיות מקדש בזמן כמו שיש מקדש במקום הוא כמעט מפורש בכתוב עצמו, כי מצוות השבת נאמר כבר בתוך הסדר של הכנת אופן השראת השכינה עוד בטרם כל המצוות הפרטיות שנמסרו באהל מועד. ולפיכך גם קשר הענין עם ששת ימי בראשית לומר שהשבת קודמת לתורה כלומר היא מאפשרת את הדיבור שבה נמסרת התורה, ונראה שגם היום השביעי שבו קרא למשה מתכוון להקביל את זה ליום השביעי של הבריאה, ורז"ל כבר אמרו בשבת ניתנה תורה אבל ייתכן שזה מפורש במקרא ממש ונראה לי עוד שרוב דיבורי ה' למשה בשבת היו ובכל מקום שנאמר וידבר ה' אל משה לאמר ולא מפורש בו זמן היה זה בשבת שבאותו יום היה משה מתבודד ונכנס לאהל והיה ה' מדבר אליו).

ולפיכך בציווי מעשה המשכן הוא חוזר לו בכל פעם שיעשה אותו כאשר הוא מראה אותו עכשיו בהר. נאמר כן בכללות בתחילה ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת כל כליו וכן תעשו. ובמעשה הארון נאמר שיתן לתוכו את העדות 'אשר אתן אליך' וזה אות ברור שכל הדיבור הזה נאמר לו בהר טרם ירד עם הלוחות. ובסוף מעשה המנורה נאמר שוב וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר (ורז"ל הבינו שזה מיוחד למעשה המנורה ודרשו שנתקשה משה וכו' וצ"ע שלפי פשוטו מפורש שהוא הולך על כל הכלים האלה דהיינו שלשת הכלים שנמנו כאן ארון שולחן ומנורה וכולם הראה אותו בהר). ופה נאמר במפורש אשר אתה מראה בהר בלשון הווה שאני מראה אותך (או מראה על ידי מלאך וכדו') פה כן תעשה לעתיד.

וכן חוזר שוב בסוף החלק של מעשה המשכן 'והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר', פה אשר הראית לשון עבר כי הוא מדבר ממבט של זמן ההקמה ואז יקים אותו בדיוק כאשר ראה אותו בהר. וכן שוב בסוף מעשה המזבח 'נבוב לוחות תעשה אותו כאשר הראה אותך בהר כן יעשו'.
אמנם אינו מובן לי למה כאשר עבר מן הכלים אל המשכן שינה את דיבורו ממה שאני מראה אותך בהווה אל מה שהראית בעבר, וכאשר הגיע לחצר כבר לא הזכיר את ההר כלל. נראה שיש כאן מין הדרגה מן הכלים אל המשכן אל המזבח אל החצר וגם צריך להבין מה שנאמר בתחלה בגוף ראשון אשר אני מראה אותך ושוב אשר אתה מראה לשון נסתר ושוב כאשר הראית לשון עבר ונסתר ושוב כאשר הראה אותך. ומורגש שיש כאן איזה הדרגה אבל איני יודע לתת לה מילים.

בגדי כהונה

עבודת השם זה לא דבר פשוט, לא כל אחד שחושב שיקפוץ עד לגג ויספוק כפיים ויעשה יגיעות וטירחות יטול את השם.. צריך בגדים מיוחדים
והרבה יופי עדין מאד
הזוהר אומר לויים שרים וכהנים שותקים
כשהכהן גדול לובש את הבגד היפה שלו הוא מכפר עוונות
ממש כך
הוא נוגע באיזה משהו כזה עדין וכזה עמוק שעוונות מתמוססים בפניו
אפשר לקרוא את הפתיחות של פיוטי עבודה של יום כיפור שמנסה לתאר את האישיות של הכהן גדול
רק הרוזישנער היה לו השגה בזה בדורות האחרונים..
לא רק זה. הקרבנות היו בחצר.
אני לא יודע אם יש מקביל לבנין הזה במקדשים אחרים.
מסתמא יש בזה הגיון שהמזבח יש עשן וכו' אז הוא בחוץ.
אבל הציור הוא שהמזבח שבו כל הקרבנות והכל, גם השירה, הוא עומד בחצר.
זה רק כמו פתח ומבוא.
הקדש עצמו זה פשוט החדר של השכינה. שם יש לה כסא שלחן מנורה מטה דהיינו ארון. יש מזבח קטורת לעשות ריח נעים. אבל זה פשוט הצגה שקטה כזו לא עובדים שם את השם בקול רעש גדול פשוט הוא גר שם בשקט.
כתוב בקבלה שגם בגדי לבן בשבת מכפרים ככה, צריך ללמוד את זה כשמתלבשים בבגדי שבת מה זה עושה.
וצריך חכמי לב שיעשו את הבגדים, חכמי לב פירוש אמנים, כלומר לא צריך אנשים שמבינים לפעול לפי הוראות צריך אנשים שיש להם גם לב
כתוב בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח. זה דבר שלם 'לבוא אל הקודש' או 'לגשת אל המזבח'. ולא הרי גישה כהרי ביאה.
למזבח נגשים להקריב. וגם זר נכנס. אל אהל מועד באים. וצריך טקס שלם כיצד לבוא.
פוסעים שם בדרך ארץ בתנועות איטיות. ואם לא נזהרים בכבוד מתים זה לא משחק.

אפשר שהפעמונים של המעיל הם גם פועלים מין תנועה זהירה כזו. כשאתה לובש בגד עם פעמון אתה לא יכול לרוץ . אתה פוסע מעדנות.
לעיל למדנו שלא יעלו במעלות על המזבח. זה לא ראוי כי לא תגלה ערוותך. הכל קורה שם בסלאו מושין כזה.

ועל פי פשט הפעמונים ונשמע קולו בבואו אל הקודש זה כביכול מודיע לשכינה שהוא נכנס, כמו דפיקה בדלת (בחב"ד נוהגים כשנכנסים לאהל של הרבי דופקים מקודם, שזה מין דרך ארץ כזה, אפילו שהרבי הנפטר מסתמא לא צריך שידפקו במה הוא עסוק..)
זה דומה למה שביארתי על השופר שהוא פשוט לקרוא את השכינה, רק הרבה יותר עדין, לא צעקה פראית צלצול הכי מעודן.