כי יקרא קן צפור לפניך – גם זו מצוה מבוארת, מן: אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כ״ב:כ״ח) . כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם. או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין, אף על פי שהתיר השחיטה, והנה ההרג האם והבנים ביום אחד, או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף, כאלו יכרית במין ההוא.
וכתב הרב במורה הנבוכים (רמב״ם מו״נ ג׳:מ״ח) כי טעם שלוח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כ״ב:כ״ח) כדי להזהר שלא ישחוט הבן בעיני האם, כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור, אבל הוא מפעולות כח המחשבה המצואה בבהמות כאשר היא מצואה באדם. [ואם כן, אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו, אבל הכל הרחקה. ויותר נכון בעבור שלא נתאכזר.] ואמר הרב: ואל תשיב עלי ממאמר החכמים (בבלי ברכות ל״ג:) : האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, כי זהו אחת משתי סברות, סברת מי שיראה כי אין טעם למצות אלא חפץ הבורא, ואנחנו מחזיקים בסברא השנית שיהיה בכל המצות טעם. והוקשה עליו עוד שמצא בבראשית רבה (בראשית רבה מ״ד:א׳) : וכי מה איכפת לו להקב״ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, הא לא ניתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות, שנאמר: כל אמרת אלוה צרופה (משלי ל׳:ה׳) .
וזה הענין שגזר הרב במצות שיש להם טעם מבואר הוא מאד, כי בכל אחת טעם ותועלת ותקון לאדם מלבד שכרן מאת המצוה בהן יתברך. וכבר ארז״ל (בבלי סנהדרין כ״א:) מפני מה לא נתגלו טעמי תורה וכו׳, ודרשו (בבלי פסחים קי״ט.) : ולמכסה עתיק (ישעיהו כ״ג:י״ח) – זה המגלה דברים שכסה עתיק יומיא, ומאי ניהו, טעמי תורה. וכבר דרשו בפרה אדומה (במדבר רבה י״ט:ג׳-ד׳) שאמר שלמה: על הכל עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז׳:כ״ג) . ואמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא אמר לו הקב״ה למשה: לך אני מגלה טעם פרה, אבל לאחר – חקה, דכתיב: והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון (זכריה י״ד:ו׳) , יקפאון כתיב, דברים המכוסין מכם בעולם הזה עתידים להיות צופים לעולם הבא, כהדין סמיא דצפי, דכתיב: והולכתי עורים בדרך לא ידעו (ישעיהו מ״ב:ט״ז) , וכתיב, אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים (ישעיהו מ״ב:ט״ז) – שכבר עשיתים לר׳ עקיבא. הנה ביארו שאין מניעות טעמי תורה ממנו אלא עורון בשכלנו, ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהן לחכמי ישראל. וכאלה רבות בדבריהם ובתורה ובמקרא דברים רבים מודיעים כן, והרב הזכיר מהן.
אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב כפי דעתי ענין אחר להם, שרצו לומר שאין התועלת במצות להקב״ה בעצמו ית׳, אבל התועלת באדם עצמו, למנוע ממנו נזק, או אמונה רעה, או מדה מגונה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך, לדעת את י״י. וזהו לצרוף בהן – שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם אבל להוציא ממנו כל סיג. וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה, ולהודיענו האמת ולזכרו תמיד.
ולשון זו האגדה עצמה בילמדנו (תנחומא שמיני ח׳) בפרשת זאת החיה: וכי מה איכפת לו להקב״ה בין שוחט בהמה ואוכל, או נוחר ואוכל, כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו, או מה איכפת לו בין אוכל טהורות או אוכל טמאות, אם חכמת חכמת לך (משלי ט׳:י״ב) , הא לא ניתנו המצות אלא לצרף את הבריות, שנאמר: אמרות י״י אמרות טהורות (תהלים י״ב:ז׳) , ונאמר: כל אמרת אלוה צרופה (משלי ל׳:ה׳) , למה שיהא מגין עליך.
הנה מפורש בכאן שבאו לומר שאין התועלת אליו ית׳ שיצטרך לאורה כמחושב מן המנורה, ושיצטרך למאכל הקרבנות וריח הקטורת, כנראה מפשוטיהם, ואפילו הזכר לנפלאותיו שצוה לעשות לזכר ליציאת מצרים ומעשה בראשית אין התועלת לו, רק שנדע אנחנו האמת ונזכה בו עד שנהיה ראויים להיותו מגין עלינו. כי כבודנו וספורנו בתהלותיו מאפס ותוהו נחשבו לו.
והביא ראיה מן השוחט מן הצואר והעורף לומר שכולן לנו ולא להקב״ה, לפי שלא יתכן לומר בשחיטה שיהא בה תועלת וכבוד לבורא יתברך בצואר יותר מן העורף או הנחור, אלא לנו הם להדריכנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה. והביא ראיה אחרת: או מה איכפת לו להקב״ה בין אוכל טהרות, והם המאכלים המותרים, לאוכל טמאות, והם המאכלים האסורים, שאמרה בהם התורה: טמאים המה לכם (ויקרא י״א:כ״ח) , ורמז שהוא להיותנו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת. ואמר: אם חכמת חכמת לך (משלי ט׳:י״ב) , הזכירו כי המצות המעשיות, כגון שחיטת הצואר, ללמדנו המדות הטובות והמצות הגזורות במינין לזקק את נפשותינו, וכמו שאמרה תורה: ולא תטמאו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא (ויקרא כ׳:כ״ה) . אם כן, כולן לתועלתנו בלבד. וזה כמו שאמר אליהוא: אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו (איוב ל״ה:ו׳) , ואמר: או מה מידך יקח (איוב ל״ה:ז׳) . וזה דבר מוסכם בכל דברי רבותינו.
ושאלו בירושלמי בנדרים (ירושלמי נדרים ט׳:א׳) אם פותחין לאדם בכבוד המקום בדברים שבינו לבין המקום, והשיבו על השאלה הזאת, אי זהו כבוד המקום, כגון סוכה שאיני עושה, לולב שאיני עושה, תפילין שאיני נותן, והייני כבוד המקום, משמע דלנפשיה הוא דקא מהני, כהדא: אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח, אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו (איוב ל״ה:ו׳-ז׳) . הנה ביארו שאפילו הלולב והסוכה והתפילין שצוה בהן שיהו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך י״י ממצרים (שמות י״ג:ט׳) , אינן לכבוד השם יתברך אבל לרחם על נפשותינו. וכבר סדרו לנו בתפלת יום הכפורים: אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך כי מי יאמר לך מה תעשה ואם יצדק מה יתן לך, וכן אמר בתורה: לטוב לך (דברים י׳:י״ג) כאשר פרשתי (רמב״ן דברים י׳:י״ב) . וכן: ויצונו י״י לעשות את החקים האלה, לטוב לנו כל הימים (דברים ו׳:כ״ד) . והכונה בכולם: לטוב לנו, ולא לו יתברך ויתעלה. אבל כל מה שנצטוינו שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומדות מגונות.
וכן מה שאמרו (בבלי ברכות ל״ג:) : לפי שעושה מדותיו של הקב״ה רחמים, ואינן אלא גזרות, לומר: שלא חס האל על קן צפור, ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה. אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר, כי האכזריות תתפשט בנפש האדם כידוע בטבחים שוחטי השוורים הגדולים והיחמורים, שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזריים מאד. ומפני זה אמרו (בבלי קידושין פ״ב.) טוב שבטבחים שותפו של עמלק. והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינם רחמים עליהם, אבל גזרות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות. וכן יקראו הם כל המצות שבתורה עשה ולא תעשה גזרות, כמו שאמרו (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ׳:ב׳) במשל המלך נכנס למדינה, אמרו לו עבדיו: גזור עליהם גזירות, אמר להם: כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות. כך אמר הקב״ה: קבלתם מלכותי, אנכי י״י אלהיך (שמות כ׳:ב׳) , קבלו גזירותי: לא יהיה לך וכו׳ (שמות כ׳:ב׳) .
אבל במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בשלוח הקן מדרש שיש במצוה סוד. אמר רבי רחמאי, מאי דכתיב: שלח תשלח את האם, ולא אמר את האב, אלא שלח תשלח את האם בכבוד אותה שנקראת אם העולם, דכתיב: כי אם לבינה תקרא (משלי ב׳:ג׳) . מאי ואת הבנים תקח לך – אמר רבי רחמאי אותן בנים שגדלה, ומאי נינהו, שבעת ימי הסוכות, והייני שבעת ימי השבוע וכו׳ והנה המצוה רומזת לענין גדול, ולכך שכרה מרובה: למען ייטב לך והארכת ימים.