בין המצרים
📚 ספרים וקונטרסים 1 ›
📄 מקורות לימוד ומראי מקומות 1 ›
🎓 זוהר לימי המצרים תשפ"א 3 שיעורים ›
שיעור השבוע נדבת ידידי הרה"ח ר' יואל ווערצבערגער שליט"א
לרגל חידוש משכנו, שתשרה השכינה במעונו, ותביע את ברכתה מנוחת שלום השקט ובטח.
השיעור על פי ספר הזוהר מקץ רג, א רבי חזקיה פתח משא גיא חיזיון.
שיעור השבוע נדבת ידידי הרה"ח ר' יואל ווערצבערגער שליט"א
לרגל חידוש משכנו, שתשרה השכינה במעונו, ותביע את ברכתה מנוחת שלום השקט ובטח.
השיעור על פי ספר הזוהר מקץ רג, א רבי חזקיה פתח משא גיא חיזיון.
מראה הדמעה וקול הבכיה - המשך לימוד בזוהר מקץ רב, ב - רג, א רבי חזקיה פתח משא גיא חיזיון
מראה הדמעה וקול הבכיה - המשך לימוד בזוהר מקץ רב, ב - רג, א רבי חזקיה פתח משא גיא חיזיון
התבוננות בדברי הזוהר אחרי עה, א בכיה מסטרא דא וחדוה מסטרא דא על גילוי סודות החורבן
התבוננות בדברי הזוהר אחרי עה, א בכיה מסטרא דא וחדוה מסטרא דא על גילוי סודות החורבן
🎓 שיעורי עיון 3 שיעורים ›
🎓 שבת נחמו 3 שיעורים ›
השיעור הזה הוקדש על ידי ידידי הר"ר יואל שטיינברג שליט"א שיזכו לשפע רב בכל העולמות
השיעור הזה הוקדש על ידי ידידי הר"ר יואל שטיינברג שליט"א שיזכו לשפע רב בכל העולמות
***
להקדשת שיעור -
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
***
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
***
להקדשת שיעור -
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
***
להתחברות לתמיכה תמידית ושותפות בבית המדרש -
Subscribe for Weekly Emails - הרשם לקבלת אימייל שבועי
https://eepurl.com/gHKbNj
🎓 שבע דנחמתא 1 שיעורים ›
🎓 רמב"ם עיון 1 שיעורים ›
🎓 עיון למחשבה 1 שיעורים ›
🎓 Kavanot - English 1 שיעורים ›
🎓 שיעורים על פרשת השבוע (תשפ"ב, תשפ"ג) 3 שיעורים ›
🎓 שיטת הזוהר על האינטרנט 1 שיעורים ›
🎓 שיעורי זוהר שבועיים (תשע"ט, תש"פ, תשפ"ב, תשפ"ג, תשפ"ה, תשפ"ו) 9 שיעורים ›
הנדרים הם התורה במקום הפרטי שאין התורה הכללית מגעת אליו על האדם לקדש את דברי עצמו כלפי עצמו כשם שהוא מקדש את דברי התורה הכלליים כלפי הכלל. השכינה היא דבר ה', כאשר היא נישאת לשוא הרי זה גלות השכינה, וחורבנה ממש כאשר היא משומשת בפי כל הרשעים לטובתם.
הנדרים הם התורה במקום הפרטי שאין התורה הכללית מגעת אליו על האדם לקדש את דברי עצמו כלפי עצמו כשם שהוא מקדש את דברי התורה הכלליים כלפי הכלל. השכינה היא דבר ה', כאשר היא נישאת לשוא הרי זה גלות השכינה, וחורבנה ממש כאשר היא משומשת בפי כל הרשעים לטובתם.
א) בפרשיות אלה הנקראים תמיד בשבתות בין המצרים לא נדפסו כמעט פירושי הזוהר, פרשיות מטות מסעי דברים. ואמנם בפרשת מטות נדפס קטע אחד ורשום עליו שהוא מזוהר חדש, ובו נעסוק. ייתכן שהעניין כמו שכתב בספר מאור ושמש (פרשת בלק) שבימים אלה אין לעסוק בנסתרות אלא בפשטות התורה. והטעם לפי שהם זמני קטנות והסתרה יש למנוע מלבקש גדולות וללכת בפשט. ואולי ככה נהגו בעלי הזוהר ולפיכך לא רשמו מדברי תורתם בפרשית אלה.
אמנם לא ראיתי לרבותינו שינהגו ככה ומעולם לא פסקה תורת הסוד מפיהם אפילו ביום תשעה באב עצמו בנושאים השייכים ליום. ויש להרחיב בשורש. כי ידוע מרבותינו בעלי החסידות שנהגו להקל מאד באבלות הימים האלה ופעלו להפוך הימים לששון ושמחה, ולו מבחינת עבודתם הפנימית. עלינו לדייק בזה שלא לפרש באופן שאינו מועיל. ושני טעויות יש לי לשרש פה. הראשונה הוא נטיה כזאת לעקם כל דבר ישר, ואם כתיב ממעטים בשמחה יש לפרש ממעטים את הצרות על ידי השמחה, שזה פירוש הרבי מלובלין אבל צריך ליזהר לא להתרגל לשכוח את החשיבה הישרה ולעשות מכל העולם פלפולים בלבד כי אין זה טוב לא לנפש ולא לשכל. הטעות השניה
א) בפרשיות אלה הנקראים תמיד בשבתות בין המצרים לא נדפסו כמעט פירושי הזוהר, פרשיות מטות מסעי דברים. ואמנם בפרשת מטות נדפס קטע אחד ורשום עליו שהוא מזוהר חדש, ובו נעסוק. ייתכן שהעניין כמו שכתב בספר מאור ושמש (פרשת בלק) שבימים אלה אין לעסוק בנסתרות אלא בפשטות התורה. והטעם לפי שהם זמני קטנות והסתרה יש למנוע מלבקש גדולות וללכת בפשט. ואולי ככה נהגו בעלי הזוהר ולפיכך לא רשמו מדברי תורתם בפרשית אלה.
אמנם לא ראיתי לרבותינו שינהגו ככה ומעולם לא פסקה תורת הסוד מפיהם אפילו ביום תשעה באב עצמו בנושאים השייכים ליום. ויש להרחיב בשורש. כי ידוע מרבותינו בעלי החסידות שנהגו להקל מאד באבלות הימים האלה ופעלו להפוך הימים לששון ושמחה, ולו מבחינת עבודתם הפנימית. עלינו לדייק בזה שלא לפרש באופן שאינו מועיל. ושני טעויות יש לי לשרש פה. הראשונה הוא נטיה כזאת לעקם כל דבר ישר, ואם כתיב ממעטים בשמחה יש לפרש ממעטים את הצרות על ידי השמחה, שזה פירוש הרבי מלובלין אבל צריך ליזהר לא להתרגל לשכוח את החשיבה הישרה ולעשות מכל העולם פלפולים בלבד כי אין זה טוב לא לנפש ולא לשכל. הטעות השניה
השיעור היום נתנדב על ידי ידידי
הרה"ח ר' יואל שטיינברג שליט"א
לרגל הגעת בתו סימא למדרגת ג' שהוא י"ב
רוב הצלחה נחת וברכה
השיעור היום נתנדב על ידי ידידי
הרה"ח ר' יואל שטיינברג שליט"א
לרגל הגעת בתו סימא למדרגת ג' שהוא י"ב
רוב הצלחה נחת וברכה
אין דעם שיעור ווערן באהאנדלט די נושאים פון בין המצרים, אבילות החורבן, גלות השכינה, און תיקון חצות — אויף דעם יסוד פון דעם בית מדרש פון די מקובלים אין צפת (רמ"ק, אריז"ל, ר' שלמה אלקבץ). דער זוהר ווערט אויסגעקלארט ווי א לעבעדיגע ספר וואס איז נישט בלויז א טעאריע נאר א רעקארד פון ווי אידן לעבן מיט תורה — פונקט ווי קבלת שבת און לכה דודי האבן אנגעצינדן די נושא פון השראת השכינה אויף א פרעקטישע אופן. אן עיקר חידוש פון די מקובלים האחרונים — צו וויינען אויף חורבן בית המקדש כדי צוריקצוברענגען די שכינה פאר א רעאליטעט — ווערט דערקלערט ווי דאס פאזיטיווע קאנעקשאן צו שכינה אנהייבט דוקא פון פארשטיין וואס ס'פעלט.
אין דעם שיעור ווערן באהאנדלט די נושאים פון בין המצרים, אבילות החורבן, גלות השכינה, און תיקון חצות — אויף דעם יסוד פון דעם בית מדרש פון די מקובלים אין צפת (רמ"ק, אריז"ל, ר' שלמה אלקבץ). דער זוהר ווערט אויסגעקלארט ווי א לעבעדיגע ספר וואס איז נישט בלויז א טעאריע נאר א רעקארד פון ווי אידן לעבן מיט תורה — פונקט ווי קבלת שבת און לכה דודי האבן אנגעצינדן די נושא פון השראת השכינה אויף א פרעקטישע אופן. אן עיקר חידוש פון די מקובלים האחרונים — צו וויינען אויף חורבן בית המקדש כדי צוריקצוברענגען די שכינה פאר א רעאליטעט — ווערט דערקלערט ווי דאס פאזיטיווע קאנעקשאן צו שכינה אנהייבט דוקא פון פארשטיין וואס ס'פעלט.
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
בין המצרים: סוגיית אבילות החורבן וגלות השכינה
הקדמה: קיום לוח השנה היהודי בתוך חיים עמוסים
אחיי היקרים, היום ערב שבת קודש פרשת פנחס, שהוא השבוע הראשון של ימי בין המצרים, שלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב. אנו עומדים באמצע לימוד הסוגיה הנקראת מידת הקדושה, אך חובה עלינו לקיים גם את לוח השנה היהודי, שכן הגיע זמן האבילות, זמן זכר ירושלים וזכר המקדש.
וכל דרך חיינו בנויה כך, שנהיה מסודרים בסדר היום, ובפרט בתקופת חיים שאדם עסוק בה מאוד, קשה עד מאוד לחיות באמת את כל סדרי הלוח, להיות עצוב יותר בבין המצרים ושמח יותר באדר. כאשר אדם הוא בחור ישיבה ואין לו עיסוק אחר, הוא עושה מכך מצב שלם. אך ברגע שהוא עסוק בחיי מעשה, אכן הוא עושה את הכתוב בשולחן ערוך ואת הכתוב בסידור, והכול כשורה, אלא שקשה לו להיות מחובר לכך, לחיות את הדבר באמת, שיֵדע וירגיש: הנה הגיע שבעה עשר בתמוז.
שכן דרך הטבע, כאשר אדם עסוק, נעשה הדבר כך: יש לדאוג לעוד כמה עניינים, וזה נכנס לרשימת הדברים שיש לדאוג להם — לזכור לצום בשבעה עשר בתמוז, ולוודא שיש בידו את העמוד שיוכל לנהוג בו את תשעת הימים, מה אסור ומה מותר וכיוצא בזה.
השיעור כמקום לדברים שבלב
על כן רציתי, מאחר ששיעור זה, כפי שדיברנו כמה וכמה פעמים, נועד במיוחד לקבוע זמן לדברים שבלב, לדברים שבנשמה — מן הראוי שבשיעור זה נעשה לכל הפחות עסק מן העניינים העומדים על הפרק, “מעת לעת” — שזהו המקום שבו יש לדבר על אלה. ולכן, אף שיש עוד סוגיות שעלינו להמשיך ולברר, מכל מקום הזמן מחייב שנקדיש עתה זמן ולימוד לסוגיות של ימים אלה. וודאי שאפשר לחבר את הדברים זה לזה.
בית המדרש של המקובלים בצפת
ומה שאני מבקש לעורר הוא זה: יש כאן דבר מעניין מאוד. שיעורנו בנוי על קבלה, ויש בזה נקודה מעניינת מאוד. כל מי שמעיין ומכיר את המקובלים האחרונים, אותם אנו קוראים רבותינו, רבותינו שבקבלה — הם בית המדרש של צפת: הרמ״ק, האריז״ל, רבי שלמה אלקבץ, רבי חיים ויטאל, כל אותה חבורה. בערך במשך מאה שנה, ולא כולם כאחד, אך רובם הכירו זה את זה, כל אותה חבורת יהודים מקובלים ששכנו בעיקר בצפת בשנת ה״ש בערך, לפני כארבע מאות וחמישים שנה, והם ייסדו והעמידו את אותה צורת יהדות שהחסידות שלאחריה היא פירוש עליה, ואפשר שאף דרכים אחרות הן פירוש עליה. המקובלים הספרדים, היהודים הספרדים, היהודים החסידים — הכול פירוש על אותו בית המדרש.
וכל שאדם לומד אותם יותר, לומד את דברי הרמ״ק, דברי האריז״ל, דברי רבי חיים ויטאל ורבי שלמה אלקבץ, ואף את הבית יוסף מפי מגידו, הרי הדברים משונים בטעמם, משונים באקטואליות שלהם ומשונים בעומקם. עיון רב ולמדנות רבה יש באופן שהם לומדים את הקבלה. הם משתדלים מאוד לבאר ולהבהיר את הדברים, מודרניים בדרך מסוימת, רלוונטיים מאוד לחיינו אנו. אף שחיו לפני ארבע מאות שנה, ואין זה אותו העולם שאנו חיים בו, מכל מקום בדרכים רבות ראשית עולמנו היא אותה תקופה, כפי שכל אחד יודע בתקופות העולם. אז החלה מה שנקרא העולם המודרני, ואנו תלמידיהם, ואנו לומדים את דבריהם.
הדגש על אבילות החורבן אצל המקובלים
וכל הלומד בספרים אלה רואה דגש חזק ביותר על הסוגיה ועל הפעולה והעבודה של אבילות החורבן. דבר מעניין מאוד הוא, ויש להעלותו על הדעת, שכן יש בו לימוד עמוק והערה גדולה בסוגיה. וכמו שלמדנו בשיעורים הקודמים בעניין סוגיית הקדושה, נושא הפרישות ותענוגי הגוף, שהספרים כגון ראשית חכמה — שהיה אף הוא תלמיד של הרמ״ק, מאותו בית המדרש שממנו באים הספרים החסידיים וכל הדרך שאנו בני עולמה — הרתיחו את הדברים מאוד באופן שבו ביטאו את הסוגיה )כמו שביארנו בשיעורים הקודמים אודות מידת הקדושה ואין זה מקומו(.
כך גם בסוגיית אבילות החורבן, של השתוקקות לירושלים, של געגועים לבית המקדש, של צער השכינה, של סוגיית גלות השכינה — העמיד אותו בית המדרש דגש גדול מאוד. וכשם שאנו מבקשים לשרש את הטעות, שהבריות סבורים ראשית חכמה היה מין יהודי כפוי ולחוץ, שרצה שבני אדם לא ייהנו מחייהם, ודיבר על הגיהנום ועל האיסור להתענג בשום תענוג וכיוצא בזה — ואנו אומרים שאין לזה יסוד כלל, אלא כל מבוקשו לבטא מהו הפירוש של אור, של אושר, של טעם ומתיקות, של הארת פנים, שפע, אורה וקדושה, של אותם החיים הנקראים קדושה —
כך ובאותה הדרך ממש בסוגיית אבילות החורבן, של צער החורבן, של תיקון חצות, ושל שאר מנהגי אבילות החורבן שתיקנו והעלו — שלא באו כדי להיות לחוצים ומעונים.
החסידות כפירוש על בית המדרש
והנה החסידות, אגב, רואים אנו את החסידים המבקשים לפרש פירוש על פירוש: החסידות היא פירוש על אותו בית המדרש, בית מדרשו של הבעל שם טוב ותלמידיו הוא פירוש על בית מדרשם של הרמ״ק ורבי שלמה אלקבץ והאריז״ל וחבריהם. ובחסידות רואים, וזה חלק גדול מן החסידות, שמתחבטים מעט בסוגיית אבילות החורבן, וכן רואים שמתחבטים בסוגיית הפרישות והקדושה. כל היודע ומעיין בספרים החסידיים המקוריים רואה שזו אחת הסוגיות שהם מתחבטים בהן.
ומדוע הם מתחבטים בכך? מפני שחסר פירוש, חסר לטועה דרך שבה יוכל לבטא ולקיים את הדברים. שהרי החסידות לא באה בעיקר לומר חידושי תורה חדשים, אלא בעיקר לבטא בפועל ממש, למעשה, כיצד חיים את הדברים. ועל כן צריך להדגיש, צריך לשנות את ההדגשה, לשנות את הדגש בדרכים מסוימות, ולבאר את הדברים באופנים אחרים. שכן מטבע הדברים, מתוך העיון בספר, מתוך המבט בכתוב בו, עלול אדם לטעות ולסבור שאכן ראוי לו להיות מדוכא, שיש עניין להיות מדוכא בשלושת השבועות. משום כך רואים בספרים החסידיים, כידוע, שאין ראוי להיות מדוכא, ושעדיין צריך לעבוד את השם יתברך בשמחה, ולהיות שמח וטוב לב תמיד, וכיוצא בזה. ואף צריך להקל בהלכות מסוימות, אצל חסידים מסוימים, מפני שאי אפשר להיות מתוח כל כך.
אך צריך להבין שזהו פירוש. זהו פירוש על סוגיית אבילות החורבן, וזהו הפירוש הנכון. שכן האמת היא שכל הלומד זוהר, הלומד כתבי האריז״ל, הרמ״ק ורבי שלמה אלקבץ, רואה שלא לכך התכוונו, שנהיה מדוכאים. לא ליטאים היו — זו האמת — אלא חסידיים היו מאוד. אלא שכאשר קוראים את הדבר בספר, סבורים שכתוב שם שיש להיות מתוח ומנוכר. על כן צריך את פירוש החסידות שיבהיר לנו שלא לכך התכוונו.
הזוהר כספר חי
אך למה כן התכוונו? זהו מה שאני מבקש להגיע אליו. למה כן התכוונו, ומדוע? שתי שאלות אני מבקש לשאול. מדוע? הבה אביא ראיה אחת, שממנה רואים כי האריז״ל, הרמ״ק וכל אותם יהודים הדגישו את הדבר מאוד. למשל, כל מי שפתח פעם את ספר הזוהר על התורה יודע שספר הזוהר מסודר על סדר הפרשיות. ופחות או יותר כל קטע זוהר — בדרך כלל בתחילת הפרשה, ולעתים אף באמצעה, אך על פי רוב בתחילתה — פותח הזוהר בציור, בתיאור של האופן שבו החכמים, החבריא דזוהר, מתיישבים ללמוד את הפרשה.
הזוהר מבקש להיות רשומה חיה
וכיצד אני סבור שיש ללמוד את הזוהר בדרך כלל? כלומר, הזוהר מבקש מאוד להיות ספר חי, כמעט בדומה לגמרא, ואף הגמרא פחות מכך בדרך מסוימת. כלומר, אין הזוהר מבקש סתם לומר: הריני כותב ספר, פירוש על התורה, להוסיף עוד חידושי תורה, עוד פירושים על פי קבלה. אלא מבקש הוא להיות רשומה, דבר חי. מבקש הוא להיות ספר חי, רשומה חיה, ולא רשומה בלבד. צריך הוא להיות מסוגל לעורר, שיוכלו ללמוד אותו בחשק, שמתוכו יוכלו לראות כיצד יהודים לומדים. כיצד יהודים לומדים מה שנקרא תורה לשמה, על פי האמת. וכן פנימיות התורה אין פירושה דווקא ללמוד את סוגיית התורה, שגם זו האמת, שכן פעמים רבות מדובר סתם בשיחה על פשוטו של מקרא. לא הכול, לא כל הזוהר הוא סודות התורה — אפשר שסוד טמון בכל דבר, אך חלק ממנו הוא אפילו סתם פשט. פעמים רבות לומדים שם חומש, ורואים כיצד הם מתחבטים לפרש פשוטו של פסוק, אפילו פשט.
אך בזה מיוחד הזוהר כמעט מבין כל הספרים היהודיים, שהוא מבקש מאוד להיות ספר שאינו רק מעשה שהיה. ראשית כול, אכן מעשה שהיה הוא, מעשה בחכמי הזוהר שהתיישבו ללמוד את פרשת השבוע מדי שבוע. ולא רק זה, אלא כשם שכל אחד יודע, תכליתו של ספר כזה שיֵעשו כמותו. במילים אחרות, דומה הוא יותר לספר מתכונים, או ספר הוראות לחוק, מאשר לספר המעמיד תיאוריה.
משל: ספר על אהבה
יש ספרים — וכמו שאנו אומרים, אנו מדברים על אהבה, אהבה בין איש לאשתו, שהיא הדוגמה הגדולה ביותר שהזוהר השתמש בה הרבה — הרי יכול להיות ספר שכותב תיאוריה של אהבה, כיצד אוהבים, כיצד מתחילה האהבה, כיצד היא מסתיימת, וכיצד להישמר מכל מניעות האהבה, וכיוצא בזה. ויש ספרים כאלה. ולאחר מכן יש ספר המספר מעשה שהיה, רומן, שמספר מעשה בנער ובנערה שהתאהבו, ומה עשו, וכיוצא בזה. זו דרך אחת.
ויש ספר שכל אחד מבין: אם אדם רוצה לעורר את עצמו, להצית את אהבתו, ואף ללמוד כיצד מתנהגים בסוגיית האהבה, כיצד מתחילים לאהוב — אני סבור שכל אחד יסכים שללמוד ספר של תיאוריות והסברים, של פילוסופיה של האהבה, אינו דרך פחות טובה. אפשר שיש מעלות בכך, ושזו סוגיה חשובה כשלעצמה להבין, שהרי העולם רץ על אהבה, המשך המין האנושי רץ על כך. אי אפשר לבטל את הסוגיה, צריך להבינה, ובלא ספק טמונים בה סודות עצומים. אך אם אדם רוצה לעשות למעשה, אם רוצה הוא — צריך הוא לקרוא רומן, צריך לקרוא את הספרים המספרים את המעשיות של יהודי אחד שאהב יהודי אחר. וכך רואה הוא כיצד עושים, ורואה שם את הפחדים, ואילו קשיים היו, ואילו מניעות צריך להתגבר עליהן, וכיצד צריך לפייס, וכיצד צריך לחזק את האהבה אחר כך כשהיא נופלת, וכן הלאה וכן הלאה — היודע יכול לראות שם, ואז יכול לחקות ולעשות כמותו. וזהו מה שלמדנו בשבוע שעבר, שכל פעם שיש לאדם אהבה בין איש לאשתו, ובאמת בכל מערכת יחסים, בכל מעשה שאדם עושה, עושה הוא אותו ביסודו מתוך הסיפורים והמעשיות שקרא, שהוסיף, שקיבל )כמו שדיברנו בשיעור הקודם ואין זה מקומו(.
ספר שאינו מושלם
ויש עוד ספר טוב יותר, ואפשר שהוא הספר, אלא גרסה טובה יותר של אותו הספר, שלא רק שהוא אומר מעשה — ואפשר לומר עוד דבר, שבתוך המעשה הוא משלב, שהרי מובן שמי שמבין באמת, שלמד את הפילוסופיה שבדבר ואת התיאוריה שבו, יכול לכתוב רומן טוב יותר, שכן הוא יודע במה הדברים תלויים, ויכול להכניס תוך כדי הסיפור יותר הבנה, לספר את המעשה נכון יותר, ולבטא את מה שצריך לבטא באמת כדי שיתאים לאופן שבו הדברים פועלים. ולא רק זאת, יכול הוא לעשות ספר שכאשר יקראו אותו, כמעט יגרום לקורא לקום ולעשות בעצמו. יש תחבולות כיצד לעשות זאת. אחת התחבולות היא שהספר לא יהיה מושלם. זו תחבולה מעניינת: שהספר לא יהיה מושלם.
כאשר קוראים ספר, יש — למשל, ספרים כגון העקידה, עקידת יצחק, ספר מושלם. כל דרשה שם, כל פרשה יש בה כמה דרשות, וכל דרשה פותחת בשאלות, בפסוקים, ואחר כך הוא בונה ומביא שיטות שונות בסוגיה שהוא מבקש ללמוד, ומשחק עד שמגיע לפירוש, ומפרש לפיו את הפסוקים ואת הפרשיות. תמיד מושלם. תמיד הכול מתאים בשלמות. וזהו ספר טוב מאוד למי שמבקש דרשות, מבקש הסברים באופן מושכל, מבקש הסברים על מדרשים ועל פסוקים — ספר טוב מאוד. אך אין זה ספר שאדם יכול להצית בו את חברו.
הספרים החסידיים אינם מושלמים
וכל הלומד ספרים חסידיים, אגב, רואה שהספרים החסידיים על פי רוב כתובים באופן בלתי מושלם מאוד. אין כמעט ספר חסידי אחד, או רק יחידים, אך כמעט אין ספר חסידי אחד הכתוב באופן של דרושים שלמים, שכל הדרוש מתאים, ושאפשר לחזור עליו כך, ליד השולחן אצל החותן. לא לשם כך נעשו הספרים החסידיים, ובפרט הספרים הקדומים, אך אף המאוחרים — כמעט רוב הספרים החסידיים הם רשומה של דברי הרבי ליד השולחן. אפילו ספר כתפארת שלמה, אין זה שהתיישב וכתב לבאר דבר, אלא ספר שנכתב להזכיר לחסידים שהיו ליד השולחן את מה שאמר הרבי באותו השבוע. זהו פחות או יותר מהותו של הספר. וממילא הוא הרבה פחות מושלם, אינו מביא מראי מקומות, אינו פותח בפסוק, אינו הולך לפרש את מאמרי חז״ל, מביא הכול דרך אגב כמה שאפשר — מפני שהוא חי, מפני שהיהודי ישב ליד השולחן ואמר את התורה, ועתה יכול אתה ללומדה.
והדרך האמיתית ללמוד ספרים חסידיים היא להתעורר, או מתוך שיוכל אחר כך לעיין בחומש עצמו למצוא את הרחבתו שלו ולראות כיצד הדבר נוגע אליו, או מתוך שהוא מדמה בנפשו ומצייר כאילו הוא שומע את תורת הרבי ומקבל את דבר תורתו. זו דרך אחרת של לימוד, לא לימוד כמו בעיון, כמו מנחת חינוך, אלא לימוד חסידי.
הזוהר נכתב לעורר
והזוהר נכתב מאה אחוז באותה הדרך, שבני אדם ילמדו ויתעוררו. פעמים רבות הוא פותח בקושיה ואינו מסיים את התירוץ, או שאחד אומר דבר, והדבר עשוי כך שתאמר: “המתן, מה פירוש? הרי אפשר לומר כך, אבל הרי צריך להמשיך כך” — וזהו רצונו.
האריז״ל: לימוד זוהר על דרך ההשראה
ומשום כך, הלומד את האריז״ל יודע שהאריז״ל אמר דברים רבים מן הזוהר שאינם כתובים בזוהר. תמיד יש שם רמז כלשהו. פעמים רבות, בלשון האריז״ל, כאשר רבי חיים ויטאל מביא בשם האריז״ל, יש שנרמזים בזוהר בפרשה זו — הסוד, הנושא — ואין מבינים. הגר״א אמר שלדעתו האריז״ל לומד זוהר על דרך הפלפול, לא על דרך הפשט. אני סבור שאין זה נכון. האריז״ל אינו לומד זוהר על דרך הפלפול. אמת שדרך לימודו הייתה מלאה יותר פלפול מדיוקים מסוימים — תלמד ברמ״ק וברבי שלמה אלקבץ ותוכל לראות את דרך הלימוד כיצד למדו זוהר, אך הרי זהו הפשט האמיתי, זהו עיון, שיש לעיין בו. אני סבור שהאר״י הקדוש למד זוהר לא רק על דרך הפשט, אלא על דרך ההשראה. כפי שהאריז״ל עצמו מתאר שלמד זוהר עד שבא אליו אליהו הנביא ואמר לו את הפירוש.
במילים אחרות, האריז״ל למד זוהר והתעורר, וכך נעשה. וכך נעשה, אמת, כל ספר, כל ספר אמיתי נעשה לשם כך, אך הזוהר נכתב על אופן זה. נעשה הוא להעלות אותך על המחשבה, לא נעשה לומר הכול. אין התורה מבקשת לומר לך את הכול. יש חלק שבו צריך אתה להיות החכם והמבין מדעתו. אך נעשה הוא כדי שתלמד את הפסוק — הזוהר מעלה את הפסוק על השולחן, ומעלה את המצב, באיזה מצב אתה לומד את הפסוק, ועתה אתה אומר: “אה, אם כך כוונתך, הצעד הבא הוא כך.” ופעמים רבות האריז״ל מספר לך פשוט את הצעד הבא, או שלושה צעדים לאחר מכן, שאותם התכוון הזוהר לומר בדרושו. ואין זה כתוב, אך זה נרמז, הזוהר עורר, פשוט.
סוד קימת חצות בזוהר
עתה, משום כך תראה שהוא פותח את הזוהר בכל פרשה כמעט בהקדמה, כלומר מספר בזוהר מעשה — כמעט תמיד מעשה מפורש, אך אפילו כשמדובר בדרוש, אני סבור שהוא בנוי על המעשה — הפותח: “הנה עתה מתיישבים הצדיקים והחכמים, מתיישבים ללמוד.” זה מה שהם עושים, עתה הם מתיישבים ללמוד את פרשת השבוע. אפשר שבכל שבוע — איני יודע — אפשר לתאר שמחברי הזוהר היה להם סדר: בכל ליל שישי מתיישבים ללמוד את פרשת השבוע, נאמר, וכתבו את הזוהר. כתבו אותו בשעת מעשה, ואחר כך העלה אותו אחד על הכתב, אך הדבר היה מדויק.
תקופות הלילה
תחילת הזוהר כמעט בכל שבוע מדברת מאותו מצב, מאותה סיטואציה של התיישבות ללמוד. והסדר שחידשו המקובלים, החבריא דזוהר, היה ללמוד לאחר חצות הלילה. כל אחד יודע שהזמן הטוב ביותר ללמוד הוא לאחר חצות הלילה. ואמת הדבר, בנוי הוא על המשל, כמו שכתוב בגמרא, “משמורה שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה” (ברכות ג.). הזוהר מבסס הרבה מאוד על יסוד הגמרא בברכות, שיש תקופה בלילה. בתחילת הלילה הולכים לישון, והזוהר קורא לזה “טעם דמותא”, העולם נעשה מעט מת, בא מלאך המוות, ה״אחד מששים במיתה”, נשפכת סגירות על העולם, וכולם הולכים לישון. וזה מה שהזוהר קורא שריא של מידת הדין, נפתח הגיהנום, כל מיני בוסי דמסאבותא, חיות היער, כל מיני גנבים מתחילים להסתובב, כל מיני רשעים, כל מיני קליפות. זהו בתחילת הלילה, זהו הזמן שהולכים לישון.
אך אחר כך — יש בני אדם שישנים לילה שלם וקמים בבוקר, ומחמיצים את כל הדבר. אך אחר כך, אם אדם יהודי — ופעם היה הדבר אפשרי יותר, הלכו לישון בטרם נעשה לילה, ואחר כך, אם היה אדם מתמיד, אם אהב ללמוד, או בכלל, מי שאהב אדם אחר, קם בחצות. וכשאני אומר “בחצות”, אין הכוונה דווקא לרגע שנעשה חצות — אני סבור שזו טעות. הכוונה מאוחר בלילה, או ממש מוקדם לפנות בוקר, וקמו אז. יש מחקר האומר שהיה מנהג לקום, כל אחד היה קם אז.
זמן האהבה לאחר חצות
וקמים כאשר כבר נחו, הגוף כבר רגוע, כבר עיכל את המאכל שאכל בסעודת הערב, והעולם כבר שקט. ואז כל אחד הולך עם אהבתו. ה״אשה מספרת עם בעלה” — מי שיש לו אהובה, אז הוא הזמן שהוא מדבר עמה, או כותב לה שיר, או הוגה בה. זהו הזמן הרגוע ביותר של היום, וזמן טוב מאוד לבטא דברים, להיכנס לדברים שכל היום עסוקים בהם. עתה הולכים להתפלל על אהבה, ואילו כל היום עסוקים במלאכה, עסוקים במטלות הלילה שיש לעשות.
כל היום הוא זמן היראה, אפשר לומר על פי רוב, או לכל הפחות בתחילת הלילה, וכאן מתחיל זמן האהבה, מתחיל זמן כמו “קול דודי דופק” (שיר השירים ה,ב), והזוהר מביא כסדר את הפסוק “היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני” (שיר השירים ח,יג). במילים אחרות, בזמן הזה הצדיקים, בני האדם שאהבתם — שהרי לכל אחד יש דבר שהוא אוהב, שהוא אהבתו, הם האורות שלו, הדבר המושך אותו ביותר, שבשבילו הוא חי למעשה — קמים.
מי שהתאהב בתורה
ומי שהתאהב בתורה, שהתאהב בשכינה, זו אהבתו. הוא קם בזמן הטוב ביותר, כאשר קריר, כשבאה רוח קרירה, אותה רוח צפונית מנשבת שכתובה בגמרא בכינורו של דוד (ברכות ג:), ומתחיל לשיר, מתחיל לשמוע כיצד המלאכים מתחילים לשיר, “ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלקים” (איוב לח,ז), ואז הוא מתאסף עם חבריו, או לבדו, או עם חבריו וירטואלית, או עם חבריו ממש. ובבית המדרש מתאספים המקובלים, החכמים הפנימיים, אוהבי השם, ולומדים תורה.
וכמעט כל קטע זוהר, כמעט כל פרשת זוהר, פותחת בקטע דרוש — לעתים כמה שורות, לעתים באריכות רבה יותר — על מה שקרוי בספרים מעלת קימת חצות. ושוב, זה עוד דבר שמובן באופן משונה לגמרי שלא כהלכה, שכן בני אדם סבורים שתקום בחצות, או שיש היום כוללי חצות עבור אברכים שאין להם שלום בית ומבקשים לברוח מן הבית בחצות, או שצריך אתה לסגף את עצמך, ממש שלא לישון בלילה ולקום בחצות. לא — כל העניין של הקימה בחצות ללמוד אז תורה בנוי על כך שזהו הזמן הרגוע ביותר לעורר אהבה, ומי שאוהב את התורה קם אז, ואז, אומר הזוהר, נפתחים שערי גן עדן, ולזוהר יש דרוש על פי קבלה שאז כביכול יד שמאל של התפארת מתחילה להעלות את השכינה, עד שבבוקר נעשה ממש יחוד בשחרית, וזהו הסוד שהזוהר מתחיל כל העת לדבר בו.
חידושם של המקובלים האחרונים: תיקון חצות
והנה, כל זה הוא פשוטו של הזוהר. עתה בא האריז״ל — אני סבור שזהו האריז״ל, ואפשר שצריך לעיין במקובלים הקודמים לו אם אף הם למדו כך, אך אם צודק אני, בוודאי זהו דבר מן האחרונים. בזוהר לא כתוב מאום מן הדברים של אבילות על החורבן, של תיקון חצות, של בכי — אין כתוב אחד מן הדברים האלה. כתוב שקמים ולומדים תורה. ובוודאי המקובלים האחרונים אומרים שיש ללמוד תורה לאחר חצות, שזהו אולי העיקר, עיקר הקימה בחצות, עיקר הקימה בלילה, שכל שיהיה מאוחר יותר יתיישב אדם ללמוד, שאז הזמן הטוב ביותר ללמוד סודות התורה.
התפילה החדשה של תיקון חצות
אך המקובלים האחרונים הוסיפו כאן דבר מעניין מאוד, ואמרו, וכל אחד יודע שיש דבר הנקרא תיקון חצות. תיקון חצות תיקנו — אני סבור שלא האריז״ל, אולי מעט לפני האריז״ל, אך חבורת החכמים תיקנו תפילה חדשה, סדר תפילה חדש, הנקרא תיקון חצות. והוא בנוי על פי רוב על פסוקי תהלים, פסוקים מישעיה, פסוקים מאיכה, פסוקים מן הנביא, וגם יש בו מעט פיוטים משלהם שכתבו, מודפסים בסידורי תיקון חצות — שירים, קינות, שיר הגעגועים, שיר הדבקות, שיר הקינות — שכתבו חכמי הקבלה על נושא גלות השכינה, על צער ישראל, על מיתת צדיקים, וכל מיני צרות המחוברות לצער הגלות. ונהגו לקום בחצות, ולפני הלימוד, קודם לכן, בכו מעט על גלות השכינה.
ורבי חיים ויטאל, ברשימת ההדרכות שיהודי צריך לעשות כדי להיות מקובל, מכניס זאת בהדרכתו בהקדמת עץ חיים, שצריך לקום בחצות בכל לילה ולבכות על החורבן. ואומר הוא גם דבר חשוב, ומכאן מתחילים לראות שאין הדבר פשוט כל כך: שזו סגולה להשגה. מי שרוצה סגולה להיות מקובל, יקום בחצות ויבכה על חורבן בית המקדש.
ההוכחה שהמקובלים חידשו דבר
הנה מה שאני רואה: יש כאן הוכחה שחכמי המקובלים האחרונים חידשו דגש חזק על הבכי, על ההתאבלות על החורבן, שרואים שאין זה בפשט כך. הפשט הוא שהקימה בחצות היא רק נושא של תלמוד תורה. והם הוסיפו לזה מין תפילה, חלק תפילה, הבנוי אף הוא על הגמרא. שכן זו אותה גמרא שכתוב בה שהקדוש ברוך הוא קם בלילה ושואג “שאג ישאג על נוהו” (ברכות ג.), הקדוש ברוך הוא קם אז ובוכה על החורבן ובוכה על הגלות. ועל כך הדבר בנוי, שבאים לקום ולבכות בזמן שכתוב שהקדוש ברוך הוא בוכה.
משל האלמנה
וזה בוודאי בנוי — הבה נבין מעט, על מה בנוי הדבר? בנוי הוא על אותו הרעיון שאמרנו קודם, אלא חלק הצער שבו, וצריך להבין מדוע. בנוי הוא על אותו חלק, כמו שכתוב באיכה “בכה תבכה בלילה” (איכה א,ב), שהמשל של איכה הוא על אלמנה, ושני המשלים הם משל אהבת איש ואשתו, ומשל אבילות החורבן הוא “היתה כאלמנה” (איכה א,א) — כאלמנה שבעלה הלך, מת או הלך — “היתה כאלמנה ולא אלמנה, אלמנה שהלך בעלה למדינת הים.”
ומה היא עושה? מדוע היא בוכה בלילה? מפני שכל היום עסוקים, כל היום יש דברים לעשות, יש לדאוג לענייני היום. גם לאלמנה יש עבודה, גם לה יש ילדים, וצריכה היא לדאוג להם. זו השכינה, שכל היום דואגת לישראל שבגלות, ואינה יכולה לבכות על מה שחסר לה באמת.
בא הלילה — ומדוע דווקא בלילה? אפשר לומר, שבדרך כלל היא נזכרת כיצד היה כאשר “בעלה עמה”, כאשר היה כאן; זה היה הזמן שבו הייתה מתעוררת, שכן זה היה זמן ה״אשה מספרת עם בעלה”. ועתה קמה גם היא בזמן שבו היטב יכולים היו להיות בהתבודדות, לחשב מה עובר על אדם האוהב אותה באמת. אך היא רואה שאין בעלה כאן, כפי שהזוהר הקדוש מתאר זאת בלשונות ציוריהם. אין הוא כאן. וממילא “בכה תבכה בלילה”, יוצאים אז צעקת ווי שלה, בכיותיה, צערה, קינותיה — זהו זמן הקינה.
כלל זה אין רואים כמעט בזוהר, אפשר שבזוהר איכה הדבר מרומז, אך כמעט אין מוצאים בזוהר שיש לנצל את הזמן הזה לבכות. אך המקובלים האחרונים הדגישו את הדבר וחידשו את נוסח תיקון חצות.
התפילות החדשות של המקובלים
תיקון חצות כתפילה אישית
יש עוד דבר אחד שאני מבקש להזכיר, שכולנו נוהגים בו — תיקון חצות. יש כמה תפילות: כמו שאנו יודעים על פי הלכה, במסורת יש שלוש תפילות ביום, שחרית מנחה ומעריב. אברהם אבינו תיקן שחרית, יצחק תיקן מנחה, יעקב תיקן מעריב. כך עשו האבות. אך יש עוד כמה תפילות שאנו נוהגים בהן — ומי עשה אותן? כפי שאני אומר, רבי שלמה אלקבץ. עוד תפילה, הנקראת תיקון חצות. תפילה אישית. אין זו תפילת יחיד ורבים, אלא תפילה אישית. ליטורגיה היא, סדר מסוים שאומרים, ובאילו ימים אומרים אותו, נכנס להלכות — מתי אומרים תיקון רחל, מתי תיקון לאה. זו תקנה חדשה שהם עשו.
ובבין המצרים יש מנהג, אף הוא בא מאותם המקובלים, לומר תיקון חצות גם ביום, לאחר חצות, אף חצות היום, כאשר מתחיל להיות אחר הצהריים, כאשר מתחילה לרדת על העולם רוח חורבן, מנצלים זאת לבכות על השכינה. זו תפילה אחת שהם חידשו. ואת זה לא כולם עושים — איני יודע, חלק גדול מחברינו אינם נוהגים לעשות זאת.
קבלת שבת
אך יש עוד תפילה שהמקובלים חידשו, המחוברת מאוד וקרובה מאוד לזו, והיא התפילה הנקראת קבלת שבת, שאותה עושה כל יהודי, וכמעט בכל תפוצות ישראל נתפרסם מנהג קבלת שבת. אי אפשר לומר שחידשו אותו לגמרי, שכן מנהג אמירת “מזמור שיר ליום השבת” (תהלים צב,א) לפני מעריב של שבת כבר היה הרבה לפני כן, אך הם הוסיפו לזה. וכתוב שהדבר בנוי על הגמרא, לא בדו מלבם מאום, הכול בנוי על הגמרא, אלא שהוא מעט כמו שאמרתי קודם: שכאשר לומדים את הגמרא, אפשר להתעורר ממנה לעשות משהו. אין כתוב בגמרא שיֵצאו לשדה ויעשו קבלת שבת, כתוב שהיו אמוראים שנהגו כך וכך. מעיינים ברמב״ם, מעיינים בשולחן ערוך כיצד הוא מביא את המנהגים, מבקשים לקבל מזה השראה, מבקשים לראות כיצד יש להתנהג בערב שבת. אך המקובלים עשו מזה מעשה, אמרו: הם התעוררו מזה ועשו סדר הנקרא קבלת שבת. ואף שם השתמשו באותו דבר, נטלו פסוקים מתהלים, עשו שירתם שלהם, ה״לכה דודי” שכתב רבי שלמה אלקבץ אז.
נושא לכה דודי: קבלת פני השכינה
ובמה מדובר בלכה דודי? באותו הנושא. מושם בתוך נושא השבת, קבלת השבת, ששבת מורה על השכינה, שמקבלים פני השכינה. ואם מדברים מקבלת פני השכינה, רואה אתה כאן דבר מעניין.
שאלה מן הציבור: אחד שאל אותי, “מדוע נכנס בלכה דודי שיבכו על חורבן בית המקדש? אני רוצה לדעת על פי פשט.”
אמרתי לו שאם הוא מחפש תירוץ על פי פשט, יחפש עד סוף כל הדורות, שכן אין זה על פי פשט, אלא על פי קבלה. וקבלה אף היא אינה קבלה במובן שצריך לדעת כאן חילוקים טכניים וכיוצא בזה, אלא קבלה במובן של הציור, ציור הקדושה, ציור בית המקדש, ציור היהדות שיש למקובלים. והציור שיש להם הוא שיש דבר הנקרא השראת השכינה. כתוב פסוק, השראת השכינה על ישראל. השכינה — היא נקראת ירושלים, היא נקראת שבת, הכול אותו דבר. ומאחר שהשבת היא קבלת פני השכינה, מכניסים “לכה דודי לקראת כלה” (לכה דודי), ואנו הרי איננו במלואנו.
וכשם שאמרו, שהרי במקורו — אגב, גם הזוהר נכתב בזמן הגלות, אך במקורו — הדרך הנכונה הייתה סתם שאדם קם בלילה, קם ליום, ומתחיל ללמוד תורה, להתחבר בשכינה. אך מאחר שאיננו שם, בוכים מעט קודם.
כך גם בשבת. הרי שבת היא קבלת פני השכינה. ומאחר שבדרך כלל בעולם אין השכינה עדיין בתקנתה, השכינה עדיין בעפר, צריך עוד לבכות “התנערי מעפר קומי” (לכה דודי), מדברים מזה. וכאשר באה שבת נעשית התרוממות ממש, מעלים מעט את השכינה מן העפר.
וזו עוד ראיה, עוד מקור, עוד דוגמה שכולנו נוהגים בה, כיצד המקובלים הכניסו את נושא גלות השכינה ונושא ירושלים בצורה מרכזית מאוד. לא כתוב כן קודם לכן. את זה בוודאי אי אפשר לומר שיש לו מקור. יש מקור שיעשו קבלת שבת, שיצאו לשדה, אפשר שכתוב בגמרא, כן. אך בוודאי אין מקור שיקבלו בזה את פני השכינה, שיבכו מעט על הגלות, שיאמרו “מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפכה” (לכה דודי). על זה אין שום מקור. המקור הוא ההשגה, האורות שהיו למקובלים לחיות עם השכינה, לבטא ולהעלות את השכינה.
היסוד: להשיב את השכינה לעולם
מצב השכינה בכל דור
ואני סבור שההסבר לזה פשוט מאוד ובסיסי מאוד. בזמן שישראל שרויים על אדמתם, ובוודאי בזמן בית המקדש, ואפשר אף קודם ואף אחר כך, בכל תקופה ובכל דור, יש דרכם כיצד הם רואים את העולם, יש תרבותם הקיימת. ואין הדבר נוגע רק ליהודים, אלא לכל העולם. ודבר זה עצמו הוא מצב השכינה. אין מצב השכינה רק כמה יהודים השוכנים בוויליאמסבורג. את כל העולם מנהיגה השכינה. ויש כל מיני עליות וירידות. השכינה היא החלק שאנו מדברים ממנו, הדרך שבה אנו יכולים לדבר כביכול מן האלוקות, מן הקדוש ברוך הוא, שהוא משתנה. הקדוש ברוך הוא אינו משתנה, אך השראת השכינה, הקבלה, הדרך שבה בני אדם מדברים מאלוקות, מקדושה, הדרך שבה הקדושה נתפסת בעולם — משתנה לפי מצב הדורות, לפי מצב הנשמות, לפי מצב הגלגולים, לפי מצב ההיסטוריה.
תקופות של קדושה ותקופות של חורבן
יש תקופות שבהן מוסר הקדושה, מוסר בית המקדש — מקדש, וזה מתחבר לסדרתי על הקדושה, כפי שכבר אמרתי בשיעור הראשון )כמו שביארנו בתחילת הסדרה אודות מידת הקדושה ואין זה מקומו( — יש דורות ותקופות שבהן מוסר הקדושה, שכל שיהיה פירושו, מה שבוודאי פירושו דבר הנקרא השראת השכינה, דבר הנוגע לזה שכאן שוכן הקדוש ברוך הוא, כאן שוכנת אלוקות בעולם. יש דבר כזה נבואה, יש דבר כזה שכינה, יש דבר כזה קדושה. ואז, הדברים שלומדים, צריך ללמוד אותם בתורה, צריך לתרץ קושיות שונות, צריך להצדיק דברים רבים, אך עצם הדבר שיש דבר כזה קדושה, שיש דבר כזה שכינה, אינו נתון בספק, אינו מוטל בספק כל כך בעולם.
וכפי שההיסטוריונים מספרים לנו — וצריך תמיד לדקדק עד כמה זה נכון, שהדברים מסובכים הרבה יותר, אך הבה נדבר בהיסטוריה היהודית, ובוודאי אומרים כך, אך צריך להבין; אגב, זהו עוד דבר שאיני מבקש להיכנס בו לגמרי ואיני יודע אם עתה הוא הזמן. אך הבה נאמר כמו שההיסטוריונים אוהבים לומר — עד הראשונים שלי, למשל, אין רואים; מי שלומד בכתבי הראשונים, אין הבדל אם לומד רמב״ם, אם לומד כוזרי, אם לומד זוהר, אינו רואה שיש דבר שאין כלל, שאיש אינו יודע כלל מה פירוש קדושה. אין רואים מין בעיה כזו. אגב, על פי זה צריך לומר שהדבר נוגע לחורבן בית המקדש, אך כפי שאני אומר, מסובך הוא הרבה יותר מזה, וצריך לדבר בזה בנפרד.
אך יש תקופות שאין יודעים כלל מה זה. מאבדים — לכל הפחות היהודים בדרכם — מאבדים את כל הדרך לומר שיש דבר הנקרא קדושה, שיש דבר הנקרא “the sacred” בלשון לעז, או אלוקות. אין יודעים כלל. העולם נעשה מאוד — מה שאנו קוראים חול. ההפך של קודש אינו טמא, אי אפשר לומר שהעולם נעשה טמא יותר, אלא נעשה חול יותר, יומיומי יותר, בלתי מעניין יותר, משעמם, עסוק בעסקים, בעשיית כסף, בדברים חומריים. אך דברים של נשמה, דברים של קדושה, ובוודאי באופן היהודי שיש לו בעיותיו שלו מפני שישראל בגלות — אינם קיימים.
חורבן בית המקדש: הסתלקות השכינה
ובתקופה כזו, במין סיטואציה כזו שבה מוצאים אנו את עצמנו, זהו באמת חורבן בית המקדש. יש לנו כבר מילה לזה, מילה עתיקה מאוד: חורבן בית המקדש. חורבן בית המקדש, או גלות השכינה, הסתלקות השכינה. אין שכינה בעולם. או שהשכינה עמנו בגלות. אך על זה נצטרך לדבר בעזרת השם בשיעור הבא, לבאר יותר את הצד החיובי של שכינה בגלות )ונבאר עוד בעז״ה בשיעור הבא(. אך אכן יש כאן הסתלקות השכינה באמת. אין שכינה בעולם.
ובמצב כזה — אמת, אחד שאל קושיה: אך אין רואים אפילו במדרשים ובגמרות שהם יהיו עסוקים בזה באופן נורא, שהדבר יתפוס מקום כזה. הבאתי ראיה מזוהר, אך אפילו מגמרא — אין רואים שנושא אבילות החורבן יתפוס מקום כזה. עד כמה שידוע לי, האמוראים — לא שמענו שהיו בוכים בכל יום על חורבן בית המקדש. אמת שמזכירים זאת כסדר בתפילות, אין אני אומר. זהו דבר בסיסי מאוד ביהדות. אפשר ששליש משמונה עשרה מדבר מן הגלות ומן הגאולה. דבר בסיסי מאוד הוא. אך היה בזה די.
מדוע למקובלים לא היה די
ומדוע למקובלים לא היה די? צריך להוסיף “לדוד”? מה רע שאומרים “ירושלים עירך” שלוש פעמים ביום? מדוע צריך להוסיף? מפני שהחל להיות חסר. בתפילה אומרים דברים, כמו שהרמב״ם אומר, “כל צרכי בני אדם”. כל הדברים הרגילים שבני אדם צריכים, מדברים מהם בתפילה. ומובן שהיהודים בגלות מדברים הרבה מן הגלות, מבקשים מהקדוש ברוך הוא שיגאל אותנו ויעזור בכל הדרכים שחסר.
אך בא זמן שאין יודעים כלל ממה מדובר. מאבדים את השפה כליל, ממה מדובר. אומר האריז״ל, אומרים המקובלים: צריך למצוא עצה לזה, וצריך להשיב את השכינה לעולם. זהו ביסודו מה שצריך לעשות. כל עוד אינה כאן — כשיהיה בית מקדש, כשכבר תיקנו הכול, אין זו בעיה. אך מונים עוד צעדים רבים קודם. וצריך שנתחיל מעט לדבר מן השכינה. צריך לעשות מזה מציאות, צריך לעשות אותה ריאלית לבני אדם.
סוד הבכי: לעשות את השכינה ריאלית
מדוע דווקא בכי?
עתה, יש כאן דבר מעניין. יש דרכים חיוביות ודרכים שליליות. נאמר שהבכי הוא הדרך השלילית. אך צריך לשמוע שיש בזה דבר חשוב מאוד. מדוע? מפני שבני אדם סבורים שבכי פירושו סתם עצבות, סתם דבר שלילי. אך האמת היא שבבכי טמון דבר עמוק הרבה יותר. במילים אחרות: החיובי פועל רק כל עוד הדבר בידך. ולומר שקר, לומר “הקדוש ברוך הוא עמנו” כאשר אין יודעים כלל מה פירוש קדושה, אין יודעים כלל מה פירוש שכינה — אין זו חכמה גדולה.
אומר האריז״ל: אתה רוצה עתה לחיות עם השכינה, בוודאי זה מה שאתה רוצה לעשות. הבעיה היא שאתה יודע במעורפל מאוד, יודע מעט, שמעת, זוכר, אך מעורפל מאוד לדעת כלל מה זה. יש עצה נפלאה אחת. העצה הנפלאה היא לבכות על כך. וודאי שכדי לבכות צריך גם לדעת. פירוש הדבר שאתה כן יודע, אלא שיודע אתה שמה שיש כאן, שמה שמדובר בו כאן — אינך יכול אפילו לומר מה איבדת, מה שהיה לך פעם, אף זאת אינך יודע. בוכים על דבר שיודעים אותו, אך חסר ממנו הרבה מאוד. חסר בשלמותו, אינו במלואו. צריך לפרש בדיוק מה חסר ובאיזה אופן חסר, אך חסר ממנו הרבה מאוד.
החסרון מגלה את הקשר
וכל אחד יודע שמה שמצער את האדם חסרונו הוא ראיה הרבה יותר גדולה — לא רק ראיה, שהרי עתה מדובר מלחדש את הדבר על ידי זה — אלא קשר הרבה יותר גדול, לדעת מה אדם אוהב, עם מי הוא, מהי אצלו מציאות: הוא מה שאינו יכול לחיות בלעדיו, מה שמצער אותו, מה שהוא בוכה עליו כשאינו, יותר ממה שהוא שמח עליו כשהוא כן קיים. דבר מעניין מאוד הוא. אפשר לומר לאדם, “הא לך דבר טעים.” נו, מי אמר שהוא בחינם? תן שניים, מדוע לא? אך מתי רואים שזהו באמת חלק מחייו של אדם, חלק מעולמו? כשהוא הולך ואין לו, או שיש לו רק מעט וזה משבר אותו, ובוכה.
יוצא שכאשר בוכים על דבר — וכשאני אומר בכי, מתכוון אני ליטרלי לבכות, למצוא דרך להתעורר, בין בחצות, אין זה קשה כל כך, לאחר שיעור, לאחר שדיברו, אין זה קשה כל כך להתעורר על חסרונות העולמות, על חסרונות השכינה, ולבכות על כך. עושים מה שכן יודעים, מובן. ואומר הוא שהבכי על זה יעשה בעיקר את הדבר ריאלי אצלו. שכן כל עוד אין בוכים, כל עוד יש לאדם — טעים לו מאוד לרקוד ליד שולחן הרבי, אך לעולם אינו בוכה כשאין הדבר, או לעולם אינו בוכה על שכל שולחן הרבי אינו אלא טעימה בעלמא, זכר בעלמא ממה שצריך היה להיות — שהיה צריך להיות שכל העולם יבין את שולחן הרבי, שהיה צריך להיות שכל הגויים יבואו לראות את הרבי כיצד הוא מנהיג טיש, שהיה צריך להיות שלא יצטרכו להנהיג טיש כלל, שכל יהודי יעשה טיש בעצמו, שהיה צריך להיות טוב כל כך יותר. ובכל זאת הרי יודע הוא שהוא ליד שולחן הרבי. בוכה על כך.
כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה
ובמה שהוא בוכה על כך — כאן הוא הסוד הכתוב ברמ״ק, הוא אומר אותו, ברבי חיים ויטאל, כאן הוא סוד “כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה” (תענית ל:). כלומר, מאחר שאנו בנפילת ירושלים, כדי שיוכל להיות חיים, כדי שיוכלו להיות יהודים, שנוכל לכונן את בית חיינו, לכונן את החיים היהודיים הבנויים על השכינה הקדושה — מידותינו צריכות שתהיה לנו השכינה, ואין לנו אותה כראוי. והדרך הראשונה, תחילת העבודה, שצריך אדם לבכות מעט על חסרון השכינה, לבכות על כל הצער.
זה מעט תחבולה, שכן הוא אומר, “אין לי, אם אין לי…” — כן, זהו בכי על מה שאין לך, זהו מהלכו של בעל התניא: שבכי על מה שאין לך, לעשות מזה מציאות אצלך, בזה הרי משיבים את השכינה.
מתיקון חצות לקבלת שבת
לפיכך, כאשר בוכים כאן בתיקון חצות על מה שבוכים, אז בוכים כמעט לגמרי רק שלילי. ואחר כך בוכים בקבלת שבת, שמזה שאומרים “מקדש מלך מלכים”, אז הרי מתרוממת השכינה, ומתחילים להתרומם כבר כאן: “לא תבושי ולא תכלמי”, “מה תשתוחחי ומה תהמי”, “ימין ושמאל תפרוצי” (לכה דודי). ואגב, ביום טוב אין מדלגים על החלק העצוב — איני יודע מדוע נעשו המנהגים כך, אין זה מובן.
מעלים את השכינה בזה שבוכים עליה, ואז אפשר לעשות שבת. בכית על שבכל העולם אין שכינה, ועתה אצלך יש שכינה? מדוע אתה בוכה עליה? מפני שאתה יכול לעשות את השכינה ריאלית אצלך במידה מספקת, שאתה יכול לבכות על כמה שאינה. ובזה אפשר לקבל שבת, ובזה אפשר להשיב מעט את הקדושה לעולם, ובזה נעשית קבוצה שלמה של בני אדם שאצלם השכינה היא דבר, בוכים על כמה שאינה, שמחים על כמה שכן ישנה, ובזה מתחילים ללכת ומקבלים שבת השבוע.
גוט שבת.
תמלול מלא 📝
בין המצרים: די סוגיא פון אבילות החורבן און גלות השכינה
הקדמה: די אידישע לוח מקיים זיין אין א ביזי לעבן
טייערע ברידער, היינט ערב שבת קודש פרשת פנחס, ס׳איז די ערשטע וואך פון בין המצרים, די דריי וואכן צווישן שבעה עשר בתמוז און תשעה באב. אונז האלטן אינמיטן לערנען די סוגיא פון קדושה, אבער ס׳איז א חוב מקיים צו זיין די אידישע לוח, אז ס׳קומט די זמן פון אבילות, פון זכר ירושלים, זכר המקדש.
די שוועריגקייט צו לעבן מיט׳ן לוח
אונזער וועג פון לעבן איז אויסגעשטעלט וויאזוי מיר זאלן זיין א סדר היום, בפרט אין די תקופה פון לעבן וואס מ׳איז גאנץ ביזי. ס׳איז זייער שווער אמת׳דיג צו לעבן די אלע סדרי הלוח, צו זיין מער טרויעריג אין בין המצרים און מער פרייליך אין אדר. ווען מ׳איז א ישיבה בחור האט מען נישט עפעס אנדערש צו טון, מאכט מען פון דעם א מצב. אבער די רגע וואס מ׳איז ביזי מיט לייף, טוט מען וואס ס׳שטייט אין שולחן ערוך, וואס ס׳שטייט אין סידור — אלעס גוט, אבער ס׳איז שווער צו האבן א קאנעקשאן דערמיט, אז מ׳זאל וויסן, אה, ס׳איז געקומען שבעה עשר בתמוז. נארמאל ווערט דאס אזוי: אקעי, מ׳דארף נעמען קעיר פון נאך אפאר זאכן, ס׳גייט אריין אין די ליסט — געדענקען צו פאסטן שבעה עשר בתמוז, מאכן זיכער די עמוד אז מ׳זאל קענען פראווען די ניין טעג, וואס מ׳טאר נישט טון און וואס מ׳טאר יא טון.
די שיעור אלס פלאץ פאר דברים שבלב
איז וויבאלד די שיעור איז ספעציעל געמאכט צו קובע זיין א זמן אויף די דברים שבלב, דברים שבנשמה, איז מחייב אז אין די שיעור זאלן מיר לפחות מאכן אן עסק פון די ענינים מעת לעת, פאר להפך פון תתון — אז דאס איז די פלאץ ווי מ׳דארף רעדן וועגן דעם. הגם אז מיר האבן נאך סוגיות אויסצוקלארן, איז די זמן מחייב אז מ׳זאל אוועקגעבן די לימוד אויף די סוגיות פון די טעג. פארשטייט זיך אז מ׳קען עס קאנעקטן.
די בית המדרש פון די מקובלים אין צפת
ס׳איז דא אן אינטערעסאנטע זאך. די שיעור איז געבויט אויף קבלה. ווער ס׳קוקט אריין וועגן די מקובלים אחרונים, וואס אונז רופן אונזערע רבי׳ס אין קבלה, זענען די בית המדרש פון צפת: דער רמ״ק, דער אריז״ל, דער ר׳ שלמה אלקבץ, דער ר׳ חיים ויטאל, די גאנצע חבורה. ס׳איז בערך א הונדערט יאר; רוב פון זיי האבן זיך געקענט, און זיי האבן בעיקר געוואוינט אין צפת אין שנת ה״ש, בערך פיר הונדערט פופציג יאר צוריק. זיי האבן מיסד געווען און אוועקגעשטעלט די סארט אידישקייט וואס שפעטער איז חסידות א פירוש דערויף, און אפשר אנדערע דרכים אויכעט. ספרד׳ישע מקובלים, ספרד׳ישע אידן, חסיד׳ישע אידן — ס׳איז אלץ א פירוש אויף די בית המדרש.
וואו מער מ׳לערנט זיי — די דברי הרמ״ק, דברי האר״י, ר׳ חיים ויטאל, ר׳ שלמה אלקבץ, אפילו דער בית יוסף פון זיין מגיד — איז עס משונה׳דיג געשמאק, אקטועל און טיף, מיט זייער אסאך עיון און למדנות. זיי פרובירן זייער שטארק מסביר צו זיין און ארויסצוקלארן זאכן, זייער מאדערן און רעלעווענט צו ווי אונז לעבן. הגם זיי האבן געלעבט פיר הונדערט יאר צוריק, איז די התחלה פון אונזער וועלט אין די תקופה — דעמאלטס האט זיך אנגעהויבן וואס מ׳רופט די מאדערנע וועלט, און אונז זענען זייערע תלמידים.
די דגוש אויף אבילות החורבן ביי די מקובלים
יעדער וואס לערנט אין די ספרים זעט א זייער שטארקע דגוש אויף די סוגיא און די עבודה פון אבילות החורבן. ס׳איז דא א טיפע לימוד, א גרויסע הערה אין די סוגיא. אזוי ווי מיר האבן געלערנט אין די פריערדיגע שיעורים לגבי די סוגיא פון קדושה, די נושא פון פרישות, פון תענוגי הגוף, וואס ספרים אזויווי ראשית חכמה — א תלמיד פון רמ״ק — האט זיי זייער שטארק געקאכט אין וויאזוי זיי האבן ארויסגעברענגט די סוגיא. אזוי אויך אין די סוגיא פון אבילות החורבן, פון השתוקקות צו ירושלים, פון געגועים צו די בית המקדש, פון צער השכינה, פון גלות השכינה, האט די בית המדרש אוועקגעשטעלט א גרויסע דגוש.
און פונקט אזוי ווי מיר ווילן משרש זיין די טעות, אז מענטשן מיינען נעבעך אז די ראשית חכמה איז געווען א פארקוועטשטע פרומע איד וואס האט געוואלט אז מענטשן זאלן נישט ענדזשויען זייער לעבן — וואס מיר זאגן אז ס׳הייבט זיך נישט אן, ער וויל פשוט ארויסגעבן וואס ס׳איז טייטש לעכטיג, גליקליך, געשמאק, הארת פנים, שפע, אורה, קדושה, פון די חיים וואס הייסט קדושה — אזוי אויך די סוגיא פון אבילות החורבן, פון צער החורבן, פון תיקון חצות, און אלע אנדערע מנהגים פון אבילות החורבן, איז נישט געקומען כדי צו זיין פארקוועטשט.
חסידות אלס א פירוש אויף די בית המדרש
חסידות איז א פירוש אויף דעם בית מדרש — די בית המדרש פון די בעל שם טוב און זיינע תלמידים איז א פירוש אויף דעם בית מדרש פון רמ״ק, ר׳ שלמה אלקבץ, דער אריז״ל און זייערע חברים. אין חסידות זעט מען אז מען מוטשעט זיך מיט די סוגיא פון אבילות החורבן, פונקט ווי מען מוטשעט זיך מיט די סוגיא פון פרישות און קדושה. פארוואס? ווייל ס׳פעלט א פירוש, ס׳פעלט פארן טועה א געוויסע וועג וויאזוי אריינצוברענגען, וויאזוי מקיים צו זיין. חסידות איז נישט געקומען בעיקר צו זאגן נייע חידושי תורה, נאר פראקטיש בפועל ממש וויאזוי מ׳לעבט אין די זאכן. און אויף דעם דארף מען טוישן די הדגשה, דעם עמפעסיס, און עס מסביר זיין אויף אנדערע וועגן.
וויבאלד די טבע פון קוקן אויף א ספר איז אז מען קען זיך טועה זיין, מיינען אז מ׳זאל זיין דעפרעסט, אז ס׳איז א ענין צו זיין דעפרעסט אין די דריי וואכן — פארדעם זעט מען אין די חסיד׳ישע ספרים, כידוע, אז מ׳דארף נישט זיין דעפרעסט, מ׳דארף אלץ דינען דעם אייבערשטן בשמחה, זיין לוסטיג און פרייליך, און מ׳דארף אפילו מקיל זיין אין געוויסע הלכות, ווייל מ׳קען נישט זיין אזוי אנגעצויגן.
אבער מ׳דארף פארשטיין אז דאס איז א פירוש אויף די סוגיא פון אבילות החורבן, און ס׳איז די ריכטיגע פירוש. ווער ס׳לערנט זוהר, כתבי האר״י, רמ״ק, ר׳ שלמה אלקבץ, זעט אז זיי האבן עס נישט געמיינט אז מ׳זאל זיין דעפרעסט. זיי זענען נישט געווען קיין ליטוואקעס, זיי זענען געווען זייער חסיד׳יש. נאר ווען מ׳ליינט עס אין די בוך, מיינט מען אז מ׳זאל זיין אזוי אנגעצויגן און פרעמד. דארף מען האבן די פירוש פון חסידות וואס זאל אונז אויסקלארן אז ס׳האט נישט געמיינט דאס.
די זוהר אלס א לעבעדיגע ספר
אבער וואס מיינט עס יא, און פארוואס? צוויי שאלות. לאמיך זאגן איין ראיה אז דער אריז״ל, דער רמ״ק, און די אלע אידן האבן שטארק מדגיש געווען די זאך. ווער ס׳האט אמאל געעפנט די ספר הזוהר על התורה זעט אז ער איז מסודר על סדר הפרשיות, און מער ווייניגער יעדע שטיקל זוהר — געווענליך אין אנהייב פון א פרשה — הייבט זיך אן מיט די ציור, מיט די דיסקריפשן פון וויאזוי די חבריא דזוהר זעצן זיך לערנען די פרשה.
די זוהר וויל זיין א לעבעדיגע רעקארד
די זוהר וויל זייער שטארק זיין א לעבעדיגע ספר, כמעט ענליך צו די גמרא. ער וויל נישט סתם זאגן, “איך שרייב א פירוש על התורה, צולייגן חידושי תורה און פירושים על פי קבלה”, נאר ער וויל זיין א לעבעדיגע רעקארד. ער דארף קענען מעורר זיין, מ׳דארף עס קענען לערנען מיט חשק, אז מ׳זאל זען וויאזוי אידן לערנען תורה לשמה על פי אמת. פנימיות התורה מיינט נישט דווקא לערנען די סודות התורה; אסאך מאל שמועסן זיי סתם אין פשט פון פסוק. אפשר ליגט סודות התורה אין יעדע זאך, אבער א חלק דערפון איז סתם אבי פשט — מ׳זעט ווי זיי מוטשענען זיך פשט׳לן א פסוק.
די זוהר איז מיוחד צווישן כמעט אלע אידישע ספרים, אז ער וויל זיין א ספר וואס איז נישט נאר א מעשה שהיה. קודם כל איז עס טאקע א מעשה פון וויאזוי די חכמים פון די זוהר האבן זיך געזעצט לערנען יעדע וואך אין די פרשה, אבער די תכלית איז אז מ׳זאל עס טון. ס׳איז מער אזוי ווי א רעסיפי בוק, אדער א בוק אוו אינסטראקשענס, נישט נאר א ספר וואס שטעלט אוועק א טעאריע.
א משל: א ספר וועגן אהבה
מיר רעדן וועגן אהבה, אהבה בין איש לאשתו, וואס איז די גרעסטע דוגמא וואס די זוהר האט גענוצט. מ׳קען האבן א ספר וואס שרייבט א טעאריע פון אהבה — ווי אזוי האט מען זיך ליב, ווי אזוי הייבט זיך אן די אהבה, ווי אזוי ענדיגט זיך עס, און ווי אזוי זיך צו אפהיטן פון אלע מניעות. און ס׳איז דא א ספר וואס דערציילט א מעשה שהיה, א נאוועל פון א יונגל און א מיידל וואס האבן זיך פארליבט און וואס זיי האבן געטון.
צו לערנען א ספר פון טעאריעס, פון הסברים, פילאזאפיע פון אהבה, איז נישט ווייניגער א גוטע וועג, אפשר איז דא מעלות דערין, ווייל די וועלט לויפט דאך אויף אהבה, די המשך פון די מענטשהייט לויפט אויף דעם, ס׳ליגט אין דעם סודות עצומים. אבער אויב איינער וויל למעשה טון, וויל לערנען וויאזוי מ׳פירט זיך אין די נושא, דארף ער ליינען א נאוועל, די ביכער וואס פארציילן די מעשיות פון איין איד וואס האט זיך באליבט אין א צווייטן. דארט זעט ער די מורא׳ס, וועלכע סארט שוועריגקייטן ס׳האבן, וועלכע מניעות מ׳דארף אריבערקומען, וויאזוי מ׳דארף מפייס זיין, וויאזוי מ׳דארף מחזק זיין די אהבה שפעטער ווען ס׳פאלט אראפ — און דעמאלטס קען מען עס נאכמאכן. דאס איז וואס מיר האבן געלערנט לעצטע וואך, אז יעדע רעלאציעשיפ, יעדע סארט זאך וואס א מענטש טוט, טוט ער בעצם מיט די ספורים און מעשיות וואס ער האט געליינט און באקומען.
א ספר וואס איז נישט מושלם
און ס׳איז דא נאך א בעסערע ווערסיע פון די ספר. נישט נאר ער זאגט א מעשה, נאר איינער וואס האט געלערנט די פילאסאפיע און טעאריע דערפון קען שרייבן א בעסערע נאוועל, ווייל ער ווייסט במה דברים תלויין. ער קען אריינברענגען תוך כדי סיפור מער די פארשטיין, פארציילן די מעשה ריכטיגער, און ארויסברענגען וואס מ׳דארף אמת׳דיג ארויסברענגען כדי ס׳זאל שטימען מיט וויאזוי ס׳ארבעט. און נאך מער — ער קען מאכן א ספר אז ווען מ׳וועט עס ליינען, וועט עס כמעט מאכן דעם מענטש אויפשטיין און אליינס עס טון. איינע פון די טריקס וויאזוי דאס צו טון איז אז די ספר זאל נישט זיין מושלם.
ווען מ׳ליינט א ספר אזויווי די עקידת יצחק — א מושלמ׳דיגע ספר, יעדע פרשה איז דא אפאר דרשות, יעדע דרשה הייבט זיך אן מיט שאלות אויף די פסוקים, נאכדעם בויט ער ארויס און ברענגט פארשידענע שיטות אין די סוגיא, שפילט אויס מיט א פירוש, און איז מפרש די פסוקים און פרשיות. אלעמאל שטימט אלעס פערפעקט. דאס איז א זייער גוטע ספר פאר ווער ס׳וויל זוכן דרשות, הסברים באופן מושכל אויף מדרשים און פסוקים — אבער ס׳איז נישט א ספר וואס קען אנצינדן א מענטש.
חסידישע ספרים זענען נישט מושלם
ווער ס׳לערנט חסידישע ספרים זעט אז זיי זענען על פי רוב געשריבן באופן מאוד לא מושלם. כמעט קיין איין חסידישע ספר איז געשריבן באופן פון דרושים שלימים, אז די גאנצע דרוש שטימט און מען קען עס איבערזאגן יושבת ביים טיש ביים שווער. רוב חסידישע ספרים זענען א רעקארד פון וואס דער רבי האט גערעדט ביים טיש. אפילו א ספר ווי תפארת שלמה איז נישט אז ער האט זיך געזעצט מסביר צו זיין א זאך, נאר ס׳איז געשריבן צו דערמאנען פאר די חסידים וואס זענען געווען ביים טיש וואס דער רבי האט געזאגט די וואך. ממילא איז עס אסאך ווייניגער מושלם — ער ברענגט נישט קיין מראי מקומות, הייבט נישט אן מיט די פסוק, גייט נישט מפרש זיין די מאמרי חז״ל, ער ברענגט אלעס בדרך אגב, ווייל ס׳איז לעבעדיג.
די אמת׳דיגע וועג פון לערנען חסידישע ספרים איז זיך אויפצוהייבן — אדער דורך דעם וואס ער קוקט אריין אין חומש אליין צו טרעפן זיין אייגענע הרחבה און זען וויאזוי ס׳איז נוגע צו אים, אדער ער איז זיך מצייר ווי ער הערט דעם רבי׳נס תורה און איז מקבל זיין דבר תורה. ס׳איז אן אנדערע וועג פון לימוד, נישט אזויווי בעיון, אזויווי מנחת חינוך, נאר א חסידישע לימוד.
די זוהר איז געשריבן צו מעורר זיין
די זוהר איז געשריבן הונדערט פראצענט אויף די וועג. אסאך מאל הייבט ער אן א קושיא און ענדיגט נישט אויס די תירוץ, אדער איינער זאגט עפעס און ס׳איז געמאכט אז דו זאלסט זאגן, “ווארט, מ׳קען דאך זאגן אזוי, אבער מ׳דארף דאך גיין ווייטער אזוי.” און דאס וויל ער.
דער אריז״ל: לערנען זוהר על דרך ההשראה
דער וואס לערנט אריז״ל ווייסט אז דער אריז״ל האט געזאגט אסאך זאכן פון די זוהר וואס ס׳שטייט נישט אין די זוהר; ס׳שטייט אלעמאל עפעס א רמז. אסאך מאל, ווען ר׳ חיים וויטאל ברענגט דעם אריז״ל, שטייט אז ס׳איז נרמז בזוהר בפרשה זו — די סוד, די נושא — און מ׳פארשטייט נישט. דער ווילנער גאון האט געזאגט אז ער מיינט אז דער אריז״ל לערנט זוהר על דרך הפלפול, נישט על דרך הפשט. איך מיין אז דאס איז נישט ריכטיג. ס׳איז אמת אז זיין דרך הלימוד איז געווען מער פול פלפול פון געוויסע דיוקים — אין רמ״ק און רבי שלמה אלקבץ קען מען זען די דרך הלימוד וויאזוי זיי האבן געלערנט זוהר, מיט עיון — אבער איך מיין אז דער ארי הקדוש האט געלערנט זוהר נישט נאר על דרך הפשט, נאר על דרך ההשראה. אזוי ווי דער אריז״ל אליינס דעסקרייבט אז ער האט געלערנט זוהר ביז ס׳איז געקומען אליהו הנביא צו אים און אים אויסגעזאגט די טייטש.
אין אנדערע ווערטער, דער אריז״ל האט געלערנט זוהר און זיך מתעורר געווען. ס׳איז געמאכט דיך צו מאכן טראכטן, נישט צו זאגן אלעס. די תורה וויל דיר נישט אלעס אויסזאגן; ס׳איז דא א חלק וואס מ׳דארף זיין דער חכם ומבין מדעתו. דער זוהר ברענגט ארויף דעם פסוק אויפ׳ן טיש, און ברענגט ארויס אין וועלכע מצב דו לערנסט דעם פסוק, און יעצט זאגסטו, “אה, אויב אזוי מיינסטו, איז די נעקסטע סטעפ אזוי.” און אסאך מאל פארציילט דיר דער אריז״ל פשוט די נעקסטע טריט אדער דריי טריט שפעטער וואס דער זוהר האט געמיינט מיט זיין דרוש. ס׳שטייט נישט, אבער ס׳איז נרמז — דער זוהר האט מעורר געווען.
די סוד פון קימת חצות אין די זוהר
דער אריז״ל מאכט אויף די זוהר אין יעדע פרשה כמעט אין די הקדמה. ער פארציילט אין זוהר א מעשה, אמאל מפורש, און אפילו ווען ס׳איז א דרוש איז עס געבויט אויף די מעשה: “יעצט זעצן זיך אוועק די צדיקים און חכמים לערנען די פרשה פון די וואך.” מ׳קען זיך פארשטעלן אז די וואס האבן מחבר געווען די זוהר האבן געהאט א סדר, יעדן ליל שישי האט מען זיך געזעצט לערנען די פרשה פון די וואך, און זיי האבן געשריבן דעם זוהר בשעת מעשה.
די תקופות פון די נאכט
די סדר וואס די חבריא דזוהר האבן מחדש געווען איז געווען צו לערנען נאך חצות ביינאכט. ס׳איז געבויט אויף די גמרא, “משמורה שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה” (ברכות ג.). ס׳איז דא א תקופה פון די נאכט: אנהייב נאכט גייט מען שלאפן. דער זוהר רופט דאס “טעם וטעם דמותא”, די וועלט ווערט אביסל טויט, ס׳קומט דער מלאך המוות, “אחר מששים במיתה”, ס׳לייגט זיך א פארמאכטקייט אויף די וועלט. דאס איז א שרויא פון מידת הדין, ס׳עפנט זיך אויף די גיהנם, אלע מיני חיות היער, גנבים, רשעים און קליפות הייבן זיך אן צו דרייען. דאס איז אנהייב נאכט, די צייט וואס מ׳גייט שלאפן.
די זמן פון אהבה נאך חצות
ס׳איז דא מענטשן וואס שלאפן א גאנצע נאכט און פארפאסן די גאנצע זאך. אבער אויב מ׳איז א איד, און אמאל איז דאס געווען מער מעגליך — מ׳איז געגאנגען שלאפן פאר ס׳איז געווארן נאכט — און אויב ביסטו געווען א מתמיד, אדער בכלל ווער ס׳האט ליב געהאט א צווייטן מענטש, איז ער אויפגעשטאנען בחצות. “בחצות” מיינט נישט דווקא די רגע וואס ס׳ווערט חצות, נאר שפעט ביינאכט אדער גאר פרי פארטאגס. ס׳איז דא ריסערטש אז ס׳איז געווען א מנהג אז יעדער פלעגט אויפשטיין דעמאלטס.
מ׳שטייט אויף ווען מ׳האט זיך שוין אפגערוט, דער גוף איז שוין רואיג, ער האט שוין פארדייעט די סאפער, און די וועלט איז שטיל. דעמאלטס גייט יעדער איינער מיט זיין אהבה. דער “אשה מספרת עם בעלה” — ווער ס׳האט א באליבטע, דעמאלטס איז די צייט וואס ער רעדט מיט איר, שרייבט איר א פאעם, טראכט פון איר. דאס איז די רואיגסטע זמן פון די טאג, א גאר גוטע צייט אריינצוגיין אין זאכן וואס א גאנצן טאג איז מען ביזי. א גאנצן טאג איז די זמן פון יראה — מ׳איז ביזי מיט די ארבעט, מיט די וואכנאכט וואס מ׳דארף טון — און דא הייבט זיך אן דער זמן פון אהבה, אזויווי “קול דודי דופק” (שיר השירים ה,ב), און דער זוהר ברענגט כסדר “היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני” (שיר השירים ח,יג). אין דעם צייט האט יעדער איינער זיין זאך וואס ער האט ליב, זיין אורות, וואס איז אים מושך די מערסטע, וואס ער לעבט וועגן דעם. די דוגמא דערפון איז אלעמאל אהבת איש ואשה אזויווי שיר השירים.
דער וואס האט זיך באליבט אין די תורה
איינער וואס האט זיך באליבט אין די תורה, אין די שכינה, שטייט אויף אין די בעסטע צייט ווען עס איז קיל, ווען עס קומט אזא רוח צפונית מנשבת וואס עס שטייט אין די גמרא בכינורו של דוד (ברכות ג:), און ער הייבט אן צו זינגען, ער הערט ווי די מלאכים הייבן אן צו זינגען, “ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלקים” (איוב לח,ז). דעמאלטס נעמט ער זיך צוזאם מיט זיינע חברים — ווירטואל אדער ממש — און אין בית המדרש קומען זיך צוזאם די מקובלים, די אוהבי השם, און לערנען תורה.
כמעט יעדע שטיקל זוהר הייבט זיך אן מיט א שטיקל דרוש, אמאל אפאר שורות, אמאל מער באריכות, וועגן די מעלה פון קימת חצות. דאס איז נאך א זאך וואס איז משונה׳דיג מיסאינטערפרעטעד. מענטשן מיינען אז דו וועסט שטיין אויף חצות ווי א חצות כולל פאר די יונגעלייט וואס האבן נישט קיין שלום בית און ווילן ארויסלויפן פון דערהיים, אדער אז דו דארפסט דיך מסגף זיין און נישט שלאפן ביינאכט. ניין, די גאנצע זאך פון אויפשטיין חצות צו לערנען תורה איז געבויט אויף דעם ווייל דאס איז די רואיגסטע זמן צו מאכן אן אהבה, און דער וואס האט ליב די תורה שטייט דעמאלטס אויף. דעמאלטס, זאגט דער זוהר, עפנט זיך אויף די שערי גן עדן, און ער האט א דרוש על פי קבלה אז דעמאלטס הייבט די יד שמאל פון די תפארת אן אויפצוהייבן די שכינה, ביז אינדערפרי ווערט ממש א יחוד ביי שחרית.
די חידוש פון די מקובלים אחרונים: תיקון חצות
דאס איז אלעס פשט הזוהר. יעצט קומט דער אריז״ל — אפשר דארף מען נאכקוקן ביי די מקובלים הקודמים לו — אבער אויב איך בין גערעכט איז עס זיכער א זאך פון די אחרונים. אין זוהר שטייט גארנישט פון אבלות אויף חורבן, פון תיקון חצות, פון וויינען. ס׳שטייט אז מ׳שטייט אויף און מ׳לערנט תורה. אוודאי זאגן די מקובלים אחרונים אויכעט אז מ׳זאל לערנען תורה נאך חצות, דאס איז די עיקר פון אויפשטיין ביינאכט, ווייל וואס שפעטער איז די בעסטע צייט צו לערנען סודות התורה.
די נייע תפילה פון תיקון חצות
אבער די מקובלים אחרונים האבן צוגעלייגט א זייער אינטערעסאנטע זאך — א נייע תפילה, א נייע סדר התפילה, וואס הייסט תיקון חצות. עס איז מתקן געווארן אפשר אביסל פאר׳ן אריז״ל, פון די חבורה פון חכמים. עס איז געבויט על פי רוב אויף פסוקי תהלים, ישעיה, איכה, נביא, און האט אביסל אייגענע פיוטים וואס זיי האבן געשריבן — שירים, קינות, שיר הגעגועים, שיר הדביקות, שיר הקינות — אויף די נושא פון גלות השכינה, צער ישראל, מיתת צדיקים, און אלע סארט צרות פון צער הגלות. זיי האבן זיך געפירט אז מ׳איז אויפגעשטאנען לחצות, און פאר מ׳האט געלערנט האט מען אביסל געוויינט וועגן גלות השכינה.
דער רבי חיים וויטאל, אין זיין הדרכה אין הקדמת עץ חיים סימן רע״ט, לייגט אריין אז מ׳דארף אויפשטיין לחצות יעדע נאכט און וויינען אויפ׳ן חורבן. און ער זאגט א וויכטיגע זאך — דאס איז נישט אזוי פשוט — אז דאס איז א סגולה אויף השגה: ווער ס׳וויל א סגולה צו ווערן א מקובל, זאל אויפשטיין חצות און וויינען אויף די חורבן בית המקדש.
די הוכחה אז די מקובלים האבן עפעס מחדש געווען
דאס איז א הוכחה אז די חכמי המקובלים האחרונים האבן מחדש געווען א שטארקע דגוש אויף וויינען, אויף מתאבל זיין על החורבן, וואס מ׳זעט אז ס׳איז נישט אזוי אין פשט. פשט אזוי איז אויפשטיין חצות נאר א נושא פון תלמוד תורה. זיי האבן צוגעלייגט א חלק התפילה וואס איז אויכעט געבויט אויף די גמרא: ס׳איז די זעלבע גמרא וואס שטייט אז דער אייבערשטער שטייט אויף ביינאכט און שאג ישאג על נוהו (ברכות ג.), ער שטייט אויף דעמאלטס און וויינט אויף די חורבן און די גלות. אזוי אז מ׳קומט שטיין אויף וויינען אין די צייט וואס דער אייבערשטער וויינט.
די משל פון די אלמנה
עס איז געבויט אויף די זעלבע איידיע ווי פריער, נאר די חלק הצער דערין. אזוי ווי ס׳שטייט אין איכה “בכה תבכה בלילה” (איכה א,ב) — די משל פון איכה איז אויף אן אלמנה, ביידע משלים זענען די משל פון אהבת איש ואשתו. די משל פון אבילות החורבן איז “היתה כאלמנה” (איכה א,א), אזוי ווי אן אלמנה וואס איר מאן איז אוועקגעגאנגען, היתה כאלמנה ולא אלמנה, אלמנה שהלך בעלה למדינת הים.
פארוואס וויינט זי ביינאכט? ווייל א גאנצן טאג איז מען ביזי, מ׳דארף נעמען קעיר. די אלמנה האט אויך א דזשאב און קינדער. דאס איז די שכינה וואס א גאנצן טאג נעמט זי קעיר פון די אידן אין גלות, זי קען נישט וויינען אויף דעם וואס ס׳פעלט איר אמת׳דיג. קומט ביינאכט: זי געדענקט זיך ווען ס׳וואלט געווען בעלה עמה, ווען דאס וואלט געווען די זמן וואס זי ווערט איינגערירט, דער זמן פון אישה מספרת עם בעלה. יעצט שטייט זי אויך אויף אין די צייט וואס מ׳קען זיין אין התבודדות, און זי זעט אז איר מאן איז נישט דא, ווי דער זוהר הקדוש דיסקרייבט אין זייערע ציורים. ממילא איז “בכה תבכה בלילה” — דעמאלטס גייט ארויס איר וויי געשריי, איר בכיות, איר קינות. דאס איז די זמן הקינה.
דעם כלל זעט מען נישט כמעט אין זוהר, אפשר אין זוהר איכה איז דאס מרומז, אבער מ׳טרעפט נישט אז די צייט זאל מען ניצן צו וויינען. די מקובלים האחרונים האבן מדגיש געווען די זאך און מחדש געווען די נוסח פון תיקון חצות.
די נייע תפילות פון די מקובלים
תיקון חצות אלס א פערזענליכע תפילה
על פי הלכה זענען דא דריי תפילות א טאג: אברהם אבינו האט געמאכט שחרית, יצחק מנחה, יעקב מעריב. אבער ס׳איז דא נאך אפאר תפילות וואס אונז פירן זיך — ווער האט זיי געמאכט? רבי שלמה אלקבץ. תיקון חצות איז א פערזענליכע תפילה, נישט קיין יחיד און רבים. ס׳איז א ליטורגיע, א געוויסע סדר, און אין וועלכע טעג מ׳זאגט תיקון רחל און תיקון לאה גייט צו די הלכות. דאס איז א נייע תקנה. אין בין המצרים איז דא א מנהג, פון די זעלבע מקובלים, צו זאגן תיקון חצות אויך בייטאג נאך חצות היום, ווען ס׳הייבט אן צו ווערן מער ברוח חורבן׳דיג אויף די וועלט. א גרויסער חלק פון אונזערע חברים פירן זיך דאס נישט צו טון.
קבלת שבת
ס׳איז דא נאך א תפילה וואס די מקובלים האבן מחדש געווען, זייער קאנעקטעד און ענליך: קבלת שבת, וואס דאס טוט יעדער איד, כמעט בכל תפוצות ישראל. מ׳קען נישט זאגן אז זיי האבן עס אינגאנצן מחדש געווען — די מנהג פון זאגן “מזמור שיר ליום השבת” (תהלים צב,א) פאר מעריב שבת איז שוין געווען אסאך פארדעם, און ס׳איז געבויט אויף די גמרא, זיי האבן גארנישט אליינס אויסגעטראכט. אבער אזוי ווי איך האב געזאגט, פון לערנען די גמרא קען מען נתעורר ווערן צו טון. ס׳שטייט נישט אין די גמרא אז מ׳זאל ארויסגיין אין פעלד און מאכן קבלת שבת, נאר אז ס׳איז געווען אמוראים וואס האבן זיך געטון אזוי, און מ׳קוקט אין רמב״ם און שולחן ערוך וויאזוי מ׳דארף זיך פירן ערב שבת. די מקובלים זענען נתעורר געווארן פון דעם און געמאכט א סדר וואס הייסט קבלת שבת. דארט אויך האבן זיי גענומען פסוקים פון תהלים און געמאכט זייער אייגענע פאעטרי, די “לכה דודי” וואס רבי שלמה אלקבץ האט געשריבן.
די נושא פון לכה דודי: קבלת פני השכינה
וואס רעדט זיך אין לכה דודי? די זעלבע נושא, אריינגעלייגט אין די נושא פון שבת, מקבל זיין שבת, וואס שבת ווייזט אויף די שכינה, אז מ׳איז מקבל פני השכינה.
שאלה פון די ציבור: איינער האט מיר געפרעגט, “אויף וואס קומט אריין אין לכה דודי אז מ׳זאל וויינען אויף די חורבן בית המקדש? איך וויל וויסן על פי פשט.”
האב איך אים געזאגט אז אויב ער זוכט א תירוץ על פי פשט, וועט ער זוכן ביז עד סוף כל הדורות, ווייל דאס איז נישט על פי פשט, נאר על פי קבלה. קבלה נישט אין די סענס אז מ׳דארף וויסן טעכנישע חילוקים, נאר קבלה אין די סענס פון די בילד — די בילד פון קדושה, פון די בית המקדש, פון אידישקייט וואס די מקובלים האבן. די בילד וואס זיי האבן איז אז ס׳איז דא א זאך וואס הייסט השראת השכינה. די שכינה הייסט ירושלים, הייסט שבת, ס׳איז אלעס די זעלבע זאך. וויבאלד שבת איז קבלת פני השכינה, ברענגט מען אריין “לכה דודי לקראת כלה” (לכה דודי), און אונז זענען דאך נישט אין גאנצן דארט.
פונקט אזוי ווי ביי די זוהר: אריגינעל וואלט די ריכטיגע וועג געווען סתם אז מ׳שטייט אויף א טאג צו לערנען תורה, זיך צו מחבר זיין בשכינה. אבער וויבאלד אונז זענען נישט דארט, וויינט מען אביסל קודם. די זעלבע זאך שבת: שבת איז קבלת פני השכינה, אבער וויבאלד די שכינה איז נאך בעפר, מ׳דארף נאך וויינען “התנערי מעפר קומי” (לכה דודי), רעדט מען וועגן דעם. ווען ס׳קומט שבת ווערט א געוויסע דרוממות׳קייט, מ׳הייבט אביסל ארויף די שכינה מעפר.
דאס איז נאך א ראיה און דוגמא וואס אונז אלע פירן זיך יא, וויאזוי די מקובלים האבן אריינגעברענגט די נושא פון גלות השכינה און ירושלים זייער צענטראל. ס׳איז נישט דא קיין מקור אז מ׳זאל מקבל זיין פני השכינה מיט דעם, מ׳זאל וויינען אביסל אויף די גלות, מ׳זאל רעדן “מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפכה” (לכה דודי). די מקור איז די השגה, די אורות וואס די מקובלים האבן געהאט אויף צו לעבן מיט די שכינה און עס ארויסצוברענגען.
די יסוד: צוריקברענגען די שכינה אויף די וועלט
די מצב השכינה אין יעדע דור
די הסבר דערויף איז זייער פשוט. בזמן שישראל שרויין על אדמתם, זיכער בזמן בית המקדש, און יעדע דור, איז דא זיין וועג וויאזוי מ׳זעט די וועלט, זיין קולטור וואס עקזיסטירט. ס׳האט צו טון נישט נאר מיט די אידן, נאר מיט די גאנצע וועלט. דאס אליין איז די מצב השכינה — נישט נאר אפאר אידעלעך וואס וואוינען אין וויליאמסבורג, נאר די גאנצע וועלט פירט די שכינה. ס׳איז דא אלע מיני עליות און ירידות. די שכינה איז די חלק וואס אונז רעדן, די וועג וויאזוי מ׳קען כביכול רעדן וועגן די אלוקות — וואס ער טוישט זיך. די אייבערשטער טוישט זיך נישט, אבער די השראת השכינה, די וועג וויאזוי מענטשן רעדן פון געטליכקייט, פון קדושה, וויאזוי די קדושה ווערט געכאפט אויף די וועלט, טוישט זיך לפי מצב הדורות, מצב הנשמות, מצב הגלגולים, מצב די היסטאריע.
תקופות פון קדושה און תקופות פון חורבן
ס׳איז דא דורות און תקופות וואס די מוסר קדושה, מוסר בית המקדש — דאס קאנעקט זיך צו מיין סיריעס פון קדושה — וואס ס׳מיינט זיכער א השראת השכינה, אז דא וואוינט דער אייבערשטער, דא וואוינט געטליכקייט אויף די וועלט. ס׳איז דא אזא זאך נבואה, שכינה, קדושה. די זאכן וואס מ׳לערנט אין תורה דארף מען פארענטפערן פארשידענע קשיות, מצדיק זיין אסאך זאכן, אבער די עצם זאך אז ס׳איז דא אזא זאך קדושה און שכינה איז נישט נתון בספק, נישט אזוי שטארק מסופק אויף די וועלט.
ווער ס׳לערנט אין כתבי ראשונים — נישט קיין חילוק צו ער לערנט רמב״ם, כוזרי, אדער זוהר — זעט נישט אז ס׳איז דא א זאך אז קיינער ווייסט בכלל נישט וואס ס׳מיינט קדושה. אגב, על פי דעמאלטס דארף מען זאגן אז ס׳האט צו טון מיט חורבן בית המקדש, אבער ס׳איז אסאך מער קאמפליצירט, און מ׳דארף רעדן וועגן דעם עקסטער.
אבער ס׳איז דא תקופות וואס מ׳ווייסט בכלל נישט וואס דאס איז. מ׳פארלירט די גאנצע וועג פון זאגן אז ס׳איז דא אזא זאך וואס הייסט קדושה, “די סעקרעד” (the sacred), געטליכקייט. די וועלט ווערט זייער חול. די אפאזיט פון קודש איז נישט טמא — מ׳קען נישט זאגן אז די וועלט איז געווארן מער טמא, נאר ס׳ווערט מער חול, מער וואכעדיג, נישט אינטערעסאנט, בארינג, ביזי מיט ביזנעס, מיט מאכן געלט, מיט מאטעריאליסטישע זאכן. אבער דברים של נשמה, דברים של קדושה, און זיכער אויף די אידישע אופן וואס האט זיינע אייגענע פראבלעמען ווייל אידן זענען אין גלות, איז נישט דא.
חורבן בית המקדש: הסתלקות השכינה
די סארט סיטואציע וואס מ׳טרעפט זיך אין, דאס הייסט חורבן בית המקדש באמת. אונז האבן שוין א זייער אלטע ווארט פאר דעם: חורבן בית המקדש, גלות השכינה, הסתלקות השכינה. ס׳איז נישט דא קיין שכינה אויף די וועלט, אדער די שכינה איז מיט אונז אין גלות. אין די נעקסטע שיעור, בעזרת השם, וועט מען מסביר זיין מער די פאזיטיוו פון שכינה בגלות. אבער ס׳איז א הסתלקות השכינה באמת דא.
אין אזא מצב איז אמת אז מ׳זעט נישט אפילו אין מדרשים און גמרות אז זיי זאלן זיין מורא׳דיג ביזי, אז ס׳זאל פארנעמען אזא פלאץ די נושא פון אבילות החורבן. איך האב געברענגט א ראיה פון זוהר, אבער אפילו פון גמרא זעט מען נישט אז ס׳זאל פארנעמען אזא פלאץ. מ׳דערמאנט עס כסדר אין די תפילות — אפשר א דריטל פון שמונה עשרה רעדט זיך וועגן די גלות און די גאולה, ס׳איז זייער א בעיסיק זאך — אבער ס׳איז געווען גענוג.
פארוואס פאר די מקובלים איז נישט גענוג
פארוואס פאר די מקובלים איז נישט גענוג? מ׳דארף צולייגן “לדוד”? וואס איז שלעכט געווען אז מ׳זאגט “ירושלים עירך” דריי מאל א טאג? ווייל ס׳האט אנגעהויבן צו פעלן. אין תפילה זאגט מען, אזוי ווי די רמב״ם זאגט, “כל צרכי בני אדם”, אלע נארמאלע זאכן וואס מענטשן דארפן. די אידן אין גלות רעדן אסאך וועגן די גלות, בעטן דעם אייבערשטן זאל אונז אויסלייזן.
אבער ס׳איז געקומען א צייט וואס אונז ווייסן בכלל נישט פון וואס מ׳רעדט, מ׳פארלירט די שפראך בכלל. זאגן די מקובלים: אונז דארפן טרעפן אן עצה, אונז דארפן צוריקברענגען די שכינה אויף די וועלט. ווען ס׳וועט זיין א בית המקדש, ווען אונז האבן שוין אלעס מתקן געווען, איז דאס נישט קיין פראבלעם. אבער מ׳ציילט נאך אסאך סטעפס פריער, און מיר דארפן אנהייבן צו רעדן וועגן די שכינה, עס מאכן פאר א רעאליטעט, ריעל פאר מענטשן.
די סוד פון וויינען: מאכן די שכינה ריעל
פארוואס דוקא וויינען?
ס׳איז דא פאזיטיווע וועגן און נעגאטיווע וועגן. וויינען איז די נעגאטיווע וועג, אבער ס׳איז א זייער וויכטיגע זאך. מענטשן מיינען אז וויינען איז נאר סעד, נאר נעגאטיוו, אבער אין וויינען איז דא א טיפערע זאך. פאזיטיוו ארבעט נאר ווי לאנג מ׳האט עס. צו זאגן “דער אייבערשטער איז מיט אונז” ווען מ׳ווייסט בכלל נישט וואס דאס מיינט קדושה און שכינה, איז נישט קיין גרויסע חכמה.
זאגט דער אריז״ל: דו ווילסט יעצט לעבן מיט די שכינה, אבער די פראבלעם איז אז ס׳איז זייער פאזי צו בכלל וויסן וואס דאס איז טייטש — האסט געהערט, געדענקסט, אבער ס׳איז זייער פאזי. איז דא איין עצה נפלאה: צו וויינען דערויף. אויף צו וויינען דארף מען שוין אויכעט וויסן — מ׳ווייסט יא, אבער ס׳פעלט זייער אסאך דערפון, ס׳פעלט בשלימות. וויינען וויינט מען אויף א זאך וואס מ׳ווייסט אבער וואס ס׳פעלט זייער אסאך דערפון, וואס מ׳קען אפילו נישט זאגן וואס מ׳האט פארלוירן.
דער חסרון ווייזט די קאנעקשאן
יעדער איינער ווייסט אז דאס וואס א מענטש שטערט זיין חסרון איז אסאך א גרעסערע ראיה — און דא רעדן מיר אז מ׳איז מחדש די זאך דורך דעם — א גרעסערע קאנעקשאן צו וויסן וואס א מענטש האט ליב, וואס איז ביי אים א רעאליטעט: וואס ער קען נישט לעבן אן דעם, וואס ס׳שטערט אים, וואס ער וויינט ווען ס׳איז נישטא. מ׳קען זאגן פאר א מענטש, “איך געב דיר א געשמאקע זאך” — נו, גיב צוויי, פארוואס נישט? אבער ווען זעט מען אז דאס איז באמת א פארט פון א מענטש׳ס לעבן? ווען ס׳גייט אוועק און ער האט עס נישט, אדער האט עס נאר אביסל און עס צעשטערט אים, און ער וויינט.
קומט אויס אז ווען מ׳וויינט אויף עפעס — און וויינען מיינט מען דא ליטעראלי וויינען, זיך מתעורר צו זיין, צי חצות, ס׳איז נישט אזוי שווער, אויף די חסרונות העולמות, אויף די חסרונות השכינה — טוט מען וואס מ׳ווייסט יא, און וויינען אויף דעם וועט די מערסטע מאכן די זאך פאר זיך ריעל. ווילאנג מען וויינט נישט — א מענטש איז אים זייער געשמאק צו טאנצן ביים רבי׳ס טיש, אבער ער וויינט קיינמאל נישט ווען עס איז נישט דא, און וויינט קיינמאל נישט אויף דעם וואס דער גאנצער רבי׳ס טיש איז נאר א טעימה בעלמא, א זכר בעלמא, פון וואס עס וואלט געדארפט זיין. עס וואלט געדארפט זיין אז די גאנצע וועלט זאל פארשטיין דעם רבי׳ס טיש, אז אלע גוים זאלן קומען זען דער רבי, אז מען זאל נישט דארפן פירן קיין טיש, נאר יעדער איד זאל אליין מאכן א טיש — עס וואלט געדארפט זיין אזוי פיל בעסער. דאך ווייסט ער יא אז מ׳איז ביים רבי׳ס טיש. וויינט אראפ דעם.
כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה
מיט דעם וואס ער וויינט אראפ דעם, דא איז דאס סוד וואס שטייט אין רמ״ק און אין רבי חיים וויטאל, דאס סוד פון “כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה” (תענית ל:). וויבאלד מיר זענען אין דאון פון ירושלים, כדי עס זאל קענען לעבן, כדי מיר זאלן קענען מכונן זיין בית חיינו וואס איז געבויט אויף די שכינה הקדושה, דארפן מיר האבן די שכינה, און מיר האבן עס נישט ריכטיג. די התחלת העבודה איז אז מען דארף זיך אויסוויינען אביסל אויף די חסרון השכינה. ער זאגט, “אויב איך האב נישט…” — ס׳איז וויינען אויף דעם וואס דו האסט נישט, דאס איז דער בעל התניא׳ס מהלך: וויינען אויף דעם וואס דו האסט נישט, עס מאכן פון דעם א רעאליטעט ביי דיר, און מיט דעם צוריק ברענגען די שכינה.
פון תיקון חצות צו קבלת שבת
דערפאר וויינט מען ביי תיקון חצות אינגאנצן כמעט נאר נעגאטיוו. נאכדעם, ביי קבלת שבת, פון דעם וואס מ׳זאגט “מקדש מלך מלכים”, הייבט זיך אויף די שכינה, און מ׳הייבט זיך שוין אויף דא: “לא תבושי ולא תכלמי”, “מה תשתוחחי ומה תהמי”, “ימין ושמאל תפרוצי” (לכה דודי). אין יום טוב סקיפט מען נישט די סעד פארט, איך ווייס נישט פארוואס ס׳איז געווארן די מנהג׳ס, ס׳גייט נישט.
מ׳הייבט אויף די שכינה מיט דעם וואס מ׳וויינט דערויף, און דעמאלטס קען מען מאכן שבת. האסט געוויינט אויף דעם וואס אין די גאנצע וועלט איז נישטא קיין שכינה — יעצט ביי דיר איז דא די שכינה? פארוואס וויינסטו דערויף? ווייל דו קענסט גענוג ריעל מאכן פאר דיר די שכינה, אז דו קענסט וויינען אויף וויפיל ס׳איז נישט. מיט דעם קען מען מקבל זיין שבת, אביסל מחזיר זיין די קדושה בעולם, און מיט דעם ווערט א גאנצע גרופע מענטשן וואס ביי זיי איז די שכינה א זאך — זיי וויינען אויף וויפיל ס׳איז נישטא און פרייען זיך אויף וויפיל ס׳איז יא דא — און מיט דעם איז מען מקבל שבת די וואך.
גוט שבת.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
בין המצרים: סוגיית אבילות החורבן וגלות השכינה
הקדמה: קיום לוח השנה היהודי בתוך חיים עמוסים
אחיי היקרים, היום ערב שבת קודש פרשת פנחס, שהוא השבוע הראשון של ימי בין המצרים, שלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב. אנו עומדים באמצע לימוד הסוגיה הנקראת מידת הקדושה, אך חובה עלינו לקיים גם את לוח השנה היהודי, שכן הגיע זמן האבילות, זמן זכר ירושלים וזכר המקדש.
וכל דרך חיינו בנויה כך, שנהיה מסודרים בסדר היום, ובפרט בתקופת חיים שאדם עסוק בה מאוד, קשה עד מאוד לחיות באמת את כל סדרי הלוח, להיות עצוב יותר בבין המצרים ושמח יותר באדר. כאשר אדם הוא בחור ישיבה ואין לו עיסוק אחר, הוא עושה מכך מצב שלם. אך ברגע שהוא עסוק בחיי מעשה, אכן הוא עושה את הכתוב בשולחן ערוך ואת הכתוב בסידור, והכול כשורה, אלא שקשה לו להיות מחובר לכך, לחיות את הדבר באמת, שיֵדע וירגיש: הנה הגיע שבעה עשר בתמוז.
שכן דרך הטבע, כאשר אדם עסוק, נעשה הדבר כך: יש לדאוג לעוד כמה עניינים, וזה נכנס לרשימת הדברים שיש לדאוג להם — לזכור לצום בשבעה עשר בתמוז, ולוודא שיש בידו את העמוד שיוכל לנהוג בו את תשעת הימים, מה אסור ומה מותר וכיוצא בזה.
השיעור כמקום לדברים שבלב
על כן רציתי, מאחר ששיעור זה, כפי שדיברנו כמה וכמה פעמים, נועד במיוחד לקבוע זמן לדברים שבלב, לדברים שבנשמה — מן הראוי שבשיעור זה נעשה לכל הפחות עסק מן העניינים העומדים על הפרק, “מעת לעת” — שזהו המקום שבו יש לדבר על אלה. ולכן, אף שיש עוד סוגיות שעלינו להמשיך ולברר, מכל מקום הזמן מחייב שנקדיש עתה זמן ולימוד לסוגיות של ימים אלה. וודאי שאפשר לחבר את הדברים זה לזה.
בית המדרש של המקובלים בצפת
ומה שאני מבקש לעורר הוא זה: יש כאן דבר מעניין מאוד. שיעורנו בנוי על קבלה, ויש בזה נקודה מעניינת מאוד. כל מי שמעיין ומכיר את המקובלים האחרונים, אותם אנו קוראים רבותינו, רבותינו שבקבלה — הם בית המדרש של צפת: הרמ״ק, האריז״ל, רבי שלמה אלקבץ, רבי חיים ויטאל, כל אותה חבורה. בערך במשך מאה שנה, ולא כולם כאחד, אך רובם הכירו זה את זה, כל אותה חבורת יהודים מקובלים ששכנו בעיקר בצפת בשנת ה״ש בערך, לפני כארבע מאות וחמישים שנה, והם ייסדו והעמידו את אותה צורת יהדות שהחסידות שלאחריה היא פירוש עליה, ואפשר שאף דרכים אחרות הן פירוש עליה. המקובלים הספרדים, היהודים הספרדים, היהודים החסידים — הכול פירוש על אותו בית המדרש.
וכל שאדם לומד אותם יותר, לומד את דברי הרמ״ק, דברי האריז״ל, דברי רבי חיים ויטאל ורבי שלמה אלקבץ, ואף את הבית יוסף מפי מגידו, הרי הדברים משונים בטעמם, משונים באקטואליות שלהם ומשונים בעומקם. עיון רב ולמדנות רבה יש באופן שהם לומדים את הקבלה. הם משתדלים מאוד לבאר ולהבהיר את הדברים, מודרניים בדרך מסוימת, רלוונטיים מאוד לחיינו אנו. אף שחיו לפני ארבע מאות שנה, ואין זה אותו העולם שאנו חיים בו, מכל מקום בדרכים רבות ראשית עולמנו היא אותה תקופה, כפי שכל אחד יודע בתקופות העולם. אז החלה מה שנקרא העולם המודרני, ואנו תלמידיהם, ואנו לומדים את דבריהם.
הדגש על אבילות החורבן אצל המקובלים
וכל הלומד בספרים אלה רואה דגש חזק ביותר על הסוגיה ועל הפעולה והעבודה של אבילות החורבן. דבר מעניין מאוד הוא, ויש להעלותו על הדעת, שכן יש בו לימוד עמוק והערה גדולה בסוגיה. וכמו שלמדנו בשיעורים הקודמים בעניין סוגיית הקדושה, נושא הפרישות ותענוגי הגוף, שהספרים כגון ראשית חכמה — שהיה אף הוא תלמיד של הרמ״ק, מאותו בית המדרש שממנו באים הספרים החסידיים וכל הדרך שאנו בני עולמה — הרתיחו את הדברים מאוד באופן שבו ביטאו את הסוגיה )כמו שביארנו בשיעורים הקודמים אודות מידת הקדושה ואין זה מקומו(.
כך גם בסוגיית אבילות החורבן, של השתוקקות לירושלים, של געגועים לבית המקדש, של צער השכינה, של סוגיית גלות השכינה — העמיד אותו בית המדרש דגש גדול מאוד. וכשם שאנו מבקשים לשרש את הטעות, שהבריות סבורים ראשית חכמה היה מין יהודי כפוי ולחוץ, שרצה שבני אדם לא ייהנו מחייהם, ודיבר על הגיהנום ועל האיסור להתענג בשום תענוג וכיוצא בזה — ואנו אומרים שאין לזה יסוד כלל, אלא כל מבוקשו לבטא מהו הפירוש של אור, של אושר, של טעם ומתיקות, של הארת פנים, שפע, אורה וקדושה, של אותם החיים הנקראים קדושה —
כך ובאותה הדרך ממש בסוגיית אבילות החורבן, של צער החורבן, של תיקון חצות, ושל שאר מנהגי אבילות החורבן שתיקנו והעלו — שלא באו כדי להיות לחוצים ומעונים.
החסידות כפירוש על בית המדרש
והנה החסידות, אגב, רואים אנו את החסידים המבקשים לפרש פירוש על פירוש: החסידות היא פירוש על אותו בית המדרש, בית מדרשו של הבעל שם טוב ותלמידיו הוא פירוש על בית מדרשם של הרמ״ק ורבי שלמה אלקבץ והאריז״ל וחבריהם. ובחסידות רואים, וזה חלק גדול מן החסידות, שמתחבטים מעט בסוגיית אבילות החורבן, וכן רואים שמתחבטים בסוגיית הפרישות והקדושה. כל היודע ומעיין בספרים החסידיים המקוריים רואה שזו אחת הסוגיות שהם מתחבטים בהן.
ומדוע הם מתחבטים בכך? מפני שחסר פירוש, חסר לטועה דרך שבה יוכל לבטא ולקיים את הדברים. שהרי החסידות לא באה בעיקר לומר חידושי תורה חדשים, אלא בעיקר לבטא בפועל ממש, למעשה, כיצד חיים את הדברים. ועל כן צריך להדגיש, צריך לשנות את ההדגשה, לשנות את הדגש בדרכים מסוימות, ולבאר את הדברים באופנים אחרים. שכן מטבע הדברים, מתוך העיון בספר, מתוך המבט בכתוב בו, עלול אדם לטעות ולסבור שאכן ראוי לו להיות מדוכא, שיש עניין להיות מדוכא בשלושת השבועות. משום כך רואים בספרים החסידיים, כידוע, שאין ראוי להיות מדוכא, ושעדיין צריך לעבוד את השם יתברך בשמחה, ולהיות שמח וטוב לב תמיד, וכיוצא בזה. ואף צריך להקל בהלכות מסוימות, אצל חסידים מסוימים, מפני שאי אפשר להיות מתוח כל כך.
אך צריך להבין שזהו פירוש. זהו פירוש על סוגיית אבילות החורבן, וזהו הפירוש הנכון. שכן האמת היא שכל הלומד זוהר, הלומד כתבי האריז״ל, הרמ״ק ורבי שלמה אלקבץ, רואה שלא לכך התכוונו, שנהיה מדוכאים. לא ליטאים היו — זו האמת — אלא חסידיים היו מאוד. אלא שכאשר קוראים את הדבר בספר, סבורים שכתוב שם שיש להיות מתוח ומנוכר. על כן צריך את פירוש החסידות שיבהיר לנו שלא לכך התכוונו.
הזוהר כספר חי
אך למה כן התכוונו? זהו מה שאני מבקש להגיע אליו. למה כן התכוונו, ומדוע? שתי שאלות אני מבקש לשאול. מדוע? הבה אביא ראיה אחת, שממנה רואים כי האריז״ל, הרמ״ק וכל אותם יהודים הדגישו את הדבר מאוד. למשל, כל מי שפתח פעם את ספר הזוהר על התורה יודע שספר הזוהר מסודר על סדר הפרשיות. ופחות או יותר כל קטע זוהר — בדרך כלל בתחילת הפרשה, ולעתים אף באמצעה, אך על פי רוב בתחילתה — פותח הזוהר בציור, בתיאור של האופן שבו החכמים, החבריא דזוהר, מתיישבים ללמוד את הפרשה.
הזוהר מבקש להיות רשומה חיה
וכיצד אני סבור שיש ללמוד את הזוהר בדרך כלל? כלומר, הזוהר מבקש מאוד להיות ספר חי, כמעט בדומה לגמרא, ואף הגמרא פחות מכך בדרך מסוימת. כלומר, אין הזוהר מבקש סתם לומר: הריני כותב ספר, פירוש על התורה, להוסיף עוד חידושי תורה, עוד פירושים על פי קבלה. אלא מבקש הוא להיות רשומה, דבר חי. מבקש הוא להיות ספר חי, רשומה חיה, ולא רשומה בלבד. צריך הוא להיות מסוגל לעורר, שיוכלו ללמוד אותו בחשק, שמתוכו יוכלו לראות כיצד יהודים לומדים. כיצד יהודים לומדים מה שנקרא תורה לשמה, על פי האמת. וכן פנימיות התורה אין פירושה דווקא ללמוד את סוגיית התורה, שגם זו האמת, שכן פעמים רבות מדובר סתם בשיחה על פשוטו של מקרא. לא הכול, לא כל הזוהר הוא סודות התורה — אפשר שסוד טמון בכל דבר, אך חלק ממנו הוא אפילו סתם פשט. פעמים רבות לומדים שם חומש, ורואים כיצד הם מתחבטים לפרש פשוטו של פסוק, אפילו פשט.
אך בזה מיוחד הזוהר כמעט מבין כל הספרים היהודיים, שהוא מבקש מאוד להיות ספר שאינו רק מעשה שהיה. ראשית כול, אכן מעשה שהיה הוא, מעשה בחכמי הזוהר שהתיישבו ללמוד את פרשת השבוע מדי שבוע. ולא רק זה, אלא כשם שכל אחד יודע, תכליתו של ספר כזה שיֵעשו כמותו. במילים אחרות, דומה הוא יותר לספר מתכונים, או ספר הוראות לחוק, מאשר לספר המעמיד תיאוריה.
משל: ספר על אהבה
יש ספרים — וכמו שאנו אומרים, אנו מדברים על אהבה, אהבה בין איש לאשתו, שהיא הדוגמה הגדולה ביותר שהזוהר השתמש בה הרבה — הרי יכול להיות ספר שכותב תיאוריה של אהבה, כיצד אוהבים, כיצד מתחילה האהבה, כיצד היא מסתיימת, וכיצד להישמר מכל מניעות האהבה, וכיוצא בזה. ויש ספרים כאלה. ולאחר מכן יש ספר המספר מעשה שהיה, רומן, שמספר מעשה בנער ובנערה שהתאהבו, ומה עשו, וכיוצא בזה. זו דרך אחת.
ויש ספר שכל אחד מבין: אם אדם רוצה לעורר את עצמו, להצית את אהבתו, ואף ללמוד כיצד מתנהגים בסוגיית האהבה, כיצד מתחילים לאהוב — אני סבור שכל אחד יסכים שללמוד ספר של תיאוריות והסברים, של פילוסופיה של האהבה, אינו דרך פחות טובה. אפשר שיש מעלות בכך, ושזו סוגיה חשובה כשלעצמה להבין, שהרי העולם רץ על אהבה, המשך המין האנושי רץ על כך. אי אפשר לבטל את הסוגיה, צריך להבינה, ובלא ספק טמונים בה סודות עצומים. אך אם אדם רוצה לעשות למעשה, אם רוצה הוא — צריך הוא לקרוא רומן, צריך לקרוא את הספרים המספרים את המעשיות של יהודי אחד שאהב יהודי אחר. וכך רואה הוא כיצד עושים, ורואה שם את הפחדים, ואילו קשיים היו, ואילו מניעות צריך להתגבר עליהן, וכיצד צריך לפייס, וכיצד צריך לחזק את האהבה אחר כך כשהיא נופלת, וכן הלאה וכן הלאה — היודע יכול לראות שם, ואז יכול לחקות ולעשות כמותו. וזהו מה שלמדנו בשבוע שעבר, שכל פעם שיש לאדם אהבה בין איש לאשתו, ובאמת בכל מערכת יחסים, בכל מעשה שאדם עושה, עושה הוא אותו ביסודו מתוך הסיפורים והמעשיות שקרא, שהוסיף, שקיבל )כמו שדיברנו בשיעור הקודם ואין זה מקומו(.
ספר שאינו מושלם
ויש עוד ספר טוב יותר, ואפשר שהוא הספר, אלא גרסה טובה יותר של אותו הספר, שלא רק שהוא אומר מעשה — ואפשר לומר עוד דבר, שבתוך המעשה הוא משלב, שהרי מובן שמי שמבין באמת, שלמד את הפילוסופיה שבדבר ואת התיאוריה שבו, יכול לכתוב רומן טוב יותר, שכן הוא יודע במה הדברים תלויים, ויכול להכניס תוך כדי הסיפור יותר הבנה, לספר את המעשה נכון יותר, ולבטא את מה שצריך לבטא באמת כדי שיתאים לאופן שבו הדברים פועלים. ולא רק זאת, יכול הוא לעשות ספר שכאשר יקראו אותו, כמעט יגרום לקורא לקום ולעשות בעצמו. יש תחבולות כיצד לעשות זאת. אחת התחבולות היא שהספר לא יהיה מושלם. זו תחבולה מעניינת: שהספר לא יהיה מושלם.
כאשר קוראים ספר, יש — למשל, ספרים כגון העקידה, עקידת יצחק, ספר מושלם. כל דרשה שם, כל פרשה יש בה כמה דרשות, וכל דרשה פותחת בשאלות, בפסוקים, ואחר כך הוא בונה ומביא שיטות שונות בסוגיה שהוא מבקש ללמוד, ומשחק עד שמגיע לפירוש, ומפרש לפיו את הפסוקים ואת הפרשיות. תמיד מושלם. תמיד הכול מתאים בשלמות. וזהו ספר טוב מאוד למי שמבקש דרשות, מבקש הסברים באופן מושכל, מבקש הסברים על מדרשים ועל פסוקים — ספר טוב מאוד. אך אין זה ספר שאדם יכול להצית בו את חברו.
הספרים החסידיים אינם מושלמים
וכל הלומד ספרים חסידיים, אגב, רואה שהספרים החסידיים על פי רוב כתובים באופן בלתי מושלם מאוד. אין כמעט ספר חסידי אחד, או רק יחידים, אך כמעט אין ספר חסידי אחד הכתוב באופן של דרושים שלמים, שכל הדרוש מתאים, ושאפשר לחזור עליו כך, ליד השולחן אצל החותן. לא לשם כך נעשו הספרים החסידיים, ובפרט הספרים הקדומים, אך אף המאוחרים — כמעט רוב הספרים החסידיים הם רשומה של דברי הרבי ליד השולחן. אפילו ספר כתפארת שלמה, אין זה שהתיישב וכתב לבאר דבר, אלא ספר שנכתב להזכיר לחסידים שהיו ליד השולחן את מה שאמר הרבי באותו השבוע. זהו פחות או יותר מהותו של הספר. וממילא הוא הרבה פחות מושלם, אינו מביא מראי מקומות, אינו פותח בפסוק, אינו הולך לפרש את מאמרי חז״ל, מביא הכול דרך אגב כמה שאפשר — מפני שהוא חי, מפני שהיהודי ישב ליד השולחן ואמר את התורה, ועתה יכול אתה ללומדה.
והדרך האמיתית ללמוד ספרים חסידיים היא להתעורר, או מתוך שיוכל אחר כך לעיין בחומש עצמו למצוא את הרחבתו שלו ולראות כיצד הדבר נוגע אליו, או מתוך שהוא מדמה בנפשו ומצייר כאילו הוא שומע את תורת הרבי ומקבל את דבר תורתו. זו דרך אחרת של לימוד, לא לימוד כמו בעיון, כמו מנחת חינוך, אלא לימוד חסידי.
הזוהר נכתב לעורר
והזוהר נכתב מאה אחוז באותה הדרך, שבני אדם ילמדו ויתעוררו. פעמים רבות הוא פותח בקושיה ואינו מסיים את התירוץ, או שאחד אומר דבר, והדבר עשוי כך שתאמר: “המתן, מה פירוש? הרי אפשר לומר כך, אבל הרי צריך להמשיך כך” — וזהו רצונו.
האריז״ל: לימוד זוהר על דרך ההשראה
ומשום כך, הלומד את האריז״ל יודע שהאריז״ל אמר דברים רבים מן הזוהר שאינם כתובים בזוהר. תמיד יש שם רמז כלשהו. פעמים רבות, בלשון האריז״ל, כאשר רבי חיים ויטאל מביא בשם האריז״ל, יש שנרמזים בזוהר בפרשה זו — הסוד, הנושא — ואין מבינים. הגר״א אמר שלדעתו האריז״ל לומד זוהר על דרך הפלפול, לא על דרך הפשט. אני סבור שאין זה נכון. האריז״ל אינו לומד זוהר על דרך הפלפול. אמת שדרך לימודו הייתה מלאה יותר פלפול מדיוקים מסוימים — תלמד ברמ״ק וברבי שלמה אלקבץ ותוכל לראות את דרך הלימוד כיצד למדו זוהר, אך הרי זהו הפשט האמיתי, זהו עיון, שיש לעיין בו. אני סבור שהאר״י הקדוש למד זוהר לא רק על דרך הפשט, אלא על דרך ההשראה. כפי שהאריז״ל עצמו מתאר שלמד זוהר עד שבא אליו אליהו הנביא ואמר לו את הפירוש.
במילים אחרות, האריז״ל למד זוהר והתעורר, וכך נעשה. וכך נעשה, אמת, כל ספר, כל ספר אמיתי נעשה לשם כך, אך הזוהר נכתב על אופן זה. נעשה הוא להעלות אותך על המחשבה, לא נעשה לומר הכול. אין התורה מבקשת לומר לך את הכול. יש חלק שבו צריך אתה להיות החכם והמבין מדעתו. אך נעשה הוא כדי שתלמד את הפסוק — הזוהר מעלה את הפסוק על השולחן, ומעלה את המצב, באיזה מצב אתה לומד את הפסוק, ועתה אתה אומר: “אה, אם כך כו
ונתך, הצעד הבא הוא כך.” ופעמים רבות האריז״ל מספר לך פשוט את הצעד הבא, או שלושה צעדים לאחר מכן, שאותם התכוון הזוהר לומר בדרושו. ואין זה כתוב, אך זה נרמז, הזוהר עורר, פשוט.
סוד קימת חצות בזוהר
עתה, משום כך תראה שהוא פותח את הזוהר בכל פרשה כמעט בהקדמה, כלומר מספר בזוהר מעשה — כמעט תמיד מעשה מפורש, אך אפילו כשמדובר בדרוש, אני סבור שהוא בנוי על המעשה — הפותח: “הנה עתה מתיישבים הצדיקים והחכמים, מתיישבים ללמוד.” זה מה שהם עושים, עתה הם מתיישבים ללמוד את פרשת השבוע. אפשר שבכל שבוע — איני יודע — אפשר לתאר שמחברי הזוהר היה להם סדר: בכל ליל שישי מתיישבים ללמוד את פרשת השבוע, נאמר, וכתבו את הזוהר. כתבו אותו בשעת מעשה, ואחר כך העלה אותו אחד על הכתב, אך הדבר היה מדויק.
תקופות הלילה
תחילת הזוהר כמעט בכל שבוע מדברת מאותו מצב, מאותה סיטואציה של התיישבות ללמוד. והסדר שחידשו המקובלים, החבריא דזוהר, היה ללמוד לאחר חצות הלילה. כל אחד יודע שהזמן הטוב ביותר ללמוד הוא לאחר חצות הלילה. ואמת הדבר, בנוי הוא על המשל, כמו שכתוב בגמרא, “משמורה שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה” (ברכות ג.). הזוהר מבסס הרבה מאוד על יסוד הגמרא בברכות, שיש תקופה בלילה. בתחילת הלילה הולכים לישון, והזוהר קורא לזה “טעם דמותא”, העולם נעשה מעט מת, בא מלאך המוות, ה״אחד מששים במיתה”, נשפכת סגירות על העולם, וכולם הולכים לישון. וזה מה שהזוהר קורא שריא של מידת הדין, נפתח הגיהנום, כל מיני בוסי דמסאבותא, חיות היער, כל מיני גנבים מתחילים להסתובב, כל מיני רשעים, כל מיני קליפות. זהו בתחילת הלילה, זהו הזמן שהולכים לישון.
אך אחר כך — יש בני אדם שישנים לילה שלם וקמים בבוקר, ומחמיצים את כל הדבר. אך אחר כך, אם אדם יהודי — ופעם היה הדבר אפשרי יותר, הלכו לישון בטרם נעשה לילה, ואחר כך, אם היה אדם מתמיד, אם אהב ללמוד, או בכלל, מי שאהב אדם אחר, קם בחצות. וכשאני אומר “בחצות”, אין הכוונה דווקא לרגע שנעשה חצות — אני סבור שזו טעות. הכוונה מאוחר בלילה, או ממש מוקדם לפנות בוקר, וקמו אז. יש מחקר האומר שהיה מנהג לקום, כל אחד היה קם אז.
זמן האהבה לאחר חצות
וקמים כאשר כבר נחו, הגוף כבר רגוע, כבר עיכל את המאכל שאכל בסעודת הערב, והעולם כבר שקט. ואז כל אחד הולך עם אהבתו. ה״אשה מספרת עם בעלה” — מי שיש לו אהובה, אז הוא הזמן שהוא מדבר עמה, או כותב לה שיר, או הוגה בה. זהו הזמן הרגוע ביותר של היום, וזמן טוב מאוד לבטא דברים, להיכנס לדברים שכל היום עסוקים בהם. עתה הולכים להתפלל על אהבה, ואילו כל היום עסוקים במלאכה, עסוקים במטלות הלילה שיש לעשות.
כל היום הוא זמן היראה, אפשר לומר על פי רוב, או לכל הפחות בתחילת הלילה, וכאן מתחיל זמן האהבה, מתחיל זמן כמו “קול דודי דופק” (שיר השירים ה,ב), והזוהר מביא כסדר את הפסוק “היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני” (שיר השירים ח,יג). במילים אחרות, בזמן הזה הצדיקים, בני האדם שאהבתם — שהרי לכל אחד יש דבר שהוא אוהב, שהוא אהבתו, הם האורות שלו, הדבר המושך אותו ביותר, שבשבילו הוא חי למעשה — קמים.
מי שהתאהב בתורה
ומי שהתאהב בתורה, שהתאהב בשכינה, זו אהבתו. הוא קם בזמן הטוב ביותר, כאשר קריר, כשבאה רוח קרירה, אותה רוח צפונית מנשבת שכתובה בגמרא בכינורו של דוד (ברכות ג:), ומתחיל לשיר, מתחיל לשמוע כיצד המלאכים מתחילים לשיר, “ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלקים” (איוב לח,ז), ואז הוא מתאסף עם חבריו, או לבדו, או עם חבריו וירטואלית, או עם חבריו ממש. ובבית המדרש מתאספים המקובלים, החכמים הפנימיים, אוהבי השם, ולומדים תורה.
וכמעט כל קטע זוהר, כמעט כל פרשת זוהר, פותחת בקטע דרוש — לעתים כמה שורות, לעתים באריכות רבה יותר — על מה שקרוי בספרים מעלת קימת חצות. ושוב, זה עוד דבר שמובן באופן משונה לגמרי שלא כהלכה, שכן בני אדם סבורים שתקום בחצות, או שיש היום כוללי חצות עבור אברכים שאין להם שלום בית ומבקשים לברוח מן הבית בחצות, או שצריך אתה לסגף את עצמך, ממש שלא לישון בלילה ולקום בחצות. לא — כל העניין של הקימה בחצות ללמוד אז תורה בנוי על כך שזהו הזמן הרגוע ביותר לעורר אהבה, ומי שאוהב את התורה קם אז, ואז, אומר הזוהר, נפתחים שערי גן עדן, ולזוהר יש דרוש על פי קבלה שאז כביכול יד שמאל של התפארת מתחילה להעלות את השכינה, עד שבבוקר נעשה ממש יחוד בשחרית, וזהו הסוד שהזוהר מתחיל כל העת לדבר בו.
חידושם של המקובלים האחרונים: תיקון חצות
והנה, כל זה הוא פשוטו של הזוהר. עתה בא האריז״ל — אני סבור שזהו האריז״ל, ואפשר שצריך לעיין במקובלים הקודמים לו אם אף הם למדו כך, אך אם צודק אני, בוודאי זהו דבר מן האחרונים. בזוהר לא כתוב מאום מן הדברים של אבילות על החורבן, של תיקון חצות, של בכי — אין כתוב אחד מן הדברים האלה. כתוב שקמים ולומדים תורה. ובוודאי המקובלים האחרונים אומרים שיש ללמוד תורה לאחר חצות, שזהו אולי העיקר, עיקר הקימה בחצות, עיקר הקימה בלילה, שכל שיהיה מאוחר יותר יתיישב אדם ללמוד, שאז הזמן הטוב ביותר ללמוד סודות התורה.
התפילה החדשה של תיקון חצות
אך המקובלים האחרונים הוסיפו כאן דבר מעניין מאוד, ואמרו, וכל אחד יודע שיש דבר הנקרא תיקון חצות. תיקון חצות תיקנו — אני סבור שלא האריז״ל, אולי מעט לפני האריז״ל, אך חבורת החכמים תיקנו תפילה חדשה, סדר תפילה חדש, הנקרא תיקון חצות. והוא בנוי על פי רוב על פסוקי תהלים, פסוקים מישעיה, פסוקים מאיכה, פסוקים מן הנביא, וגם יש בו מעט פיוטים משלהם שכתבו, מודפסים בסידורי תיקון חצות — שירים, קינות, שיר הגעגועים, שיר הדבקות, שיר הקינות — שכתבו חכמי הקבלה על נושא גלות השכינה, על צער ישראל, על מיתת צדיקים, וכל מיני צרות המחוברות לצער הגלות. ונהגו לקום בחצות, ולפני הלימוד, קודם לכן, בכו מעט על גלות השכינה.
ורבי חיים ויטאל, ברשימת ההדרכות שיהודי צריך לעשות כדי להיות מקובל, מכניס זאת בהדרכתו בהקדמת עץ חיים, שצריך לקום בחצות בכל לילה ולבכות על החורבן. ואומר הוא גם דבר חשוב, ומכאן מתחילים לראות שאין הדבר פשוט כל כך: שזו סגולה להשגה. מי שרוצה סגולה להיות מקובל, יקום בחצות ויבכה על חורבן בית המקדש.
ההוכחה שהמקובלים חידשו דבר
הנה מה שאני רואה: יש כאן הוכחה שחכמי המקובלים האחרונים חידשו דגש חזק על הבכי, על ההתאבלות על החורבן, שרואים שאין זה בפשט כך. הפשט הוא שהקימה בחצות היא רק נושא של תלמוד תורה. והם הוסיפו לזה מין תפילה, חלק תפילה, הבנוי אף הוא על הגמרא. שכן זו אותה גמרא שכתוב בה שהקדוש ברוך הוא קם בלילה ושואג “שאג ישאג על נוהו” (ברכות ג.), הקדוש ברוך הוא קם אז ובוכה על החורבן ובוכה על הגלות. ועל כך הדבר בנוי, שבאים לקום ולבכות בזמן שכתוב שהקדוש ברוך הוא בוכה.
משל האלמנה
וזה בוודאי בנוי — הבה נבין מעט, על מה בנוי הדבר? בנוי הוא על אותו הרעיון שאמרנו קודם, אלא חלק הצער שבו, וצריך להבין מדוע. בנוי הוא על אותו חלק, כמו שכתוב באיכה “בכה תבכה בלילה” (איכה א,ב), שהמשל של איכה הוא על אלמנה, ושני המשלים הם משל אהבת איש ואשתו, ומשל אבילות החורבן הוא “היתה כאלמנה” (איכה א,א) — כאלמנה שבעלה הלך, מת או הלך — “היתה כאלמנה ולא אלמנה, אלמנה שהלך בעלה למדינת הים.”
ומה היא עושה? מדוע היא בוכה בלילה? מפני שכל היום עסוקים, כל היום יש דברים לעשות, יש לדאוג לענייני היום. גם לאלמנה יש עבודה, גם לה יש ילדים, וצריכה היא לדאוג להם. זו השכינה, שכל היום דואגת לישראל שבגלות, ואינה יכולה לבכות על מה שחסר לה באמת.
בא הלילה — ומדוע דווקא בלילה? אפשר לומר, שבדרך כלל היא נזכרת כיצד היה כאשר “בעלה עמה”, כאשר היה כאן; זה היה הזמן שבו הייתה מתעוררת, שכן זה היה זמן ה״אשה מספרת עם בעלה”. ועתה קמה גם היא בזמן שבו היטב יכולים היו להיות בהתבודדות, לחשב מה עובר על אדם האוהב אותה באמת. אך היא רואה שאין בעלה כאן, כפי שהזוהר הקדוש מתאר זאת בלשונות ציוריהם. אין הוא כאן. וממילא “בכה תבכה בלילה”, יוצאים אז צעקת ווי שלה, בכיותיה, צערה, קינותיה — זהו זמן הקינה.
כלל זה אין רואים כמעט בזוהר, אפשר שבזוהר איכה הדבר מרומז, אך כמעט אין מוצאים בזוהר שיש לנצל את הזמן הזה לבכות. אך המקובלים האחרונים הדגישו את הדבר וחידשו את נוסח תיקון חצות.
התפילות החדשות של המקובלים
תיקון חצות כתפילה אישית
יש עוד דבר אחד שאני מבקש להזכיר, שכולנו נוהגים בו — תיקון חצות. יש כמה תפילות: כמו שאנו יודעים על פי הלכה, במסורת יש שלוש תפילות ביום, שחרית מנחה ומעריב. אברהם אבינו תיקן שחרית, יצחק תיקן מנחה, יעקב תיקן מעריב. כך עשו האבות. אך יש עוד כמה תפילות שאנו נוהגים בהן — ומי עשה אותן? כפי שאני אומר, רבי שלמה אלקבץ. עוד תפילה, הנקראת תיקון חצות. תפילה אישית. אין זו תפילת יחיד ורבים, אלא תפילה אישית. ליטורגיה היא, סדר מסוים שאומרים, ובאילו ימים אומרים אותו, נכנס להלכות — מתי אומרים תיקון רחל, מתי תיקון לאה. זו תקנה חדשה שהם עשו.
ובבין המצרים יש מנהג, אף הוא בא מאותם המקובלים, לומר תיקון חצות גם ביום, לאחר חצות, אף חצות היום, כאשר מתחיל להיות אחר הצהריים, כאשר מתחילה לרדת על העולם רוח חורבן, מנצלים זאת לבכות על השכינה. זו תפילה אחת שהם חידשו. ואת זה לא כולם עושים — איני יודע, חלק גדול מחברינו אינם נוהגים לעשות זאת.
קבלת שבת
אך יש עוד תפילה שהמקובלים חידשו, המחוברת מאוד וקרובה מאוד לזו, והיא התפילה הנקראת קבלת שבת, שאותה עושה כל יהודי, וכמעט בכל תפוצות ישראל נתפרסם מנהג קבלת שבת. אי אפשר לומר שחידשו אותו לגמרי, שכן מנהג אמירת “מזמור שיר ליום השבת” (תהלים צב,א) לפני מעריב של שבת כבר היה הרבה לפני כן, אך הם הוסיפו לזה. וכתוב שהדבר בנוי על הגמרא, לא בדו מלבם מאום, הכול בנוי על הגמרא, אלא שהוא מעט כמו שאמרתי קודם: שכאשר לומדים את הגמרא, אפשר להתעורר ממנה לעשות משהו. אין כתוב בגמרא שיֵצאו לשדה ויעשו קבלת שבת, כתוב שהיו אמוראים שנהגו כך וכך. מעיינים ברמב״ם, מעיינים בשולחן ערוך כיצד הוא מביא את המנהגים, מבקשים לקבל מזה השראה, מבקשים לראות כיצד יש להתנהג בערב שבת. אך המקובלים עשו מזה מעשה, אמרו: הם התעוררו מזה ועשו סדר הנקרא קבלת שבת. ואף שם השתמשו באותו דבר, נטלו פסוקים מתהלים, עשו שירתם שלהם, ה״לכה דודי” שכתב רבי שלמה אלקבץ אז.
נושא לכה דודי: קבלת פני השכינה
ובמה מדובר בלכה דודי? באותו הנושא. מושם בתוך נושא השבת, קבלת השבת, ששבת מורה על השכינה, שמקבלים פני השכינה. ואם מדברים מקבלת פני השכינה, רואה אתה כאן דבר מעניין.
שאלה מן הציבור: אחד שאל אותי, “מדוע נכנס בלכה דודי שיבכו על חורבן בית המקדש? אני רוצה לדעת על פי פשט.”
אמרתי לו שאם הוא מחפש תירוץ על פי פשט, יחפש עד סוף כל הדורות, שכן אין זה על פי פשט, אלא על פי קבלה. וקבלה אף היא אינה קבלה במובן שצריך לדעת כאן חילוקים טכניים וכיוצא בזה, אלא קבלה במובן של הציור, ציור הקדושה, ציור בית המקדש, ציור היהדות שיש למקובלים. והציור שיש להם הוא שיש דבר הנקרא השראת השכינה. כתוב פסוק, השראת השכינה על ישראל. השכינה — היא נקראת ירושלים, היא נקראת שבת, הכול אותו דבר. ומאחר שהשבת היא קבלת פני השכינה, מכניסים “לכה דודי לקראת כלה” (לכה דודי), ואנו הרי איננו במלואנו.
וכשם שאמרו, שהרי במקורו — אגב, גם הזוהר נכתב בזמן הגלות, אך במקורו — הדרך הנכונה הייתה סתם שאדם קם בלילה, קם ליום, ומתחיל ללמוד תורה, להתחבר בשכינה. אך מאחר שאיננו שם, בוכים מעט קודם.
כך גם בשבת. הרי שבת היא קבלת פני השכינה. ומאחר שבדרך כלל בעולם אין השכינה עדיין בתקנתה, השכינה עדיין בעפר, צריך עוד לבכות “התנערי מעפר קומי” (לכה דודי), מדברים מזה. וכאשר באה שבת נעשית התרוממות ממש, מעלים מעט את השכינה מן העפר.
וזו עוד ראיה, עוד מקור, עוד דוגמה שכולנו נוהגים בה, כיצד המקובלים הכניסו את נושא גלות השכינה ונושא ירושלים בצורה מרכזית מאוד. לא כתוב כן קודם לכן. את זה בוודאי אי אפשר לומר שיש לו מקור. יש מקור שיעשו קבלת שבת, שיצאו לשדה, אפשר שכתוב בגמרא, כן. אך בוודאי אין מקור שיקבלו בזה את פני השכינה, שיבכו מעט על הגלות, שיאמרו “מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפכה” (לכה דודי). על זה אין שום מקור. המקור הוא ההשגה, האורות שהיו למקובלים לחיות עם השכינה, לבטא ולהעלות את השכינה.
היסוד: להשיב את השכינה לעולם
מצב השכינה בכל דור
ואני סבור שההסבר לזה פשוט מאוד ובסיסי מאוד. בזמן שישראל שרויים על אדמתם, ובוודאי בזמן בית המקדש, ואפשר אף קודם ואף אחר כך, בכל תקופה ובכל דור, יש דרכם כיצד הם רואים את העולם, יש תרבותם הקיימת. ואין הדבר נוגע רק ליהודים, אלא לכל העולם. ודבר זה עצמו הוא מצב השכינה. אין מצב השכינה רק כמה יהודים השוכנים בוויליאמסבורג. את כל העולם מנהיגה השכינה. ויש כל מיני עליות וירידות. השכינה היא החלק שאנו מדברים ממנו, הדרך שבה אנו יכולים לדבר כביכול מן האלוקות, מן הקדוש ברוך הוא, שהוא משתנה. הקדוש ברוך הוא אינו משתנה, אך השראת השכינה, הקבלה, הדרך שבה בני אדם מדברים מאלוקות, מקדושה, הדרך שבה הקדושה נתפסת בעולם — משתנה לפי מצב הדורות, לפי מצב הנשמות, לפי מצב הגלגולים, לפי מצב ההיסטוריה.
תקופות של קדושה ותקופות של חורבן
יש תקופות שבהן מוסר הקדושה, מוסר בית המקדש — מקדש, וזה מתחבר לסדרתי על הקדושה, כפי שכבר אמרתי בשיעור הראשון )כמו שביארנו בתחילת הסדרה אודות מידת הקדושה ואין זה מקומו( — יש דורות ותקופות שבהן מוסר הקדושה, שכל שיהיה פירושו, מה שבוודאי פירושו דבר הנקרא השראת השכינה, דבר הנוגע לזה שכאן שוכן הקדוש ברוך הוא, כאן שוכנת אלוקות בעולם. יש דבר כזה נבואה, יש דבר כזה שכינה, יש דבר כזה קדושה. ואז, הדברים שלומדים, צריך ללמוד אותם בתורה, צריך לתרץ קושיות שונות, צריך להצדיק דברים רבים, אך עצ
ם הדבר שיש דבר כזה קדושה, שיש דבר כזה שכינה, אינו נתון בספק, אינו מוטל בספק כל כך בעולם.
וכפי שההיסטוריונים מספרים לנו — וצריך תמיד לדקדק עד כמה זה נכון, שהדברים מסובכים הרבה יותר, אך הבה נדבר בהיסטוריה היהודית, ובוודאי אומרים כך, אך צריך להבין; אגב, זהו עוד דבר שאיני מבקש להיכנס בו לגמרי ואיני יודע אם עתה הוא הזמן. אך הבה נאמר כמו שההיסטוריונים אוהבים לומר — עד הראשונים שלי, למשל, אין רואים; מי שלומד בכתבי הראשונים, אין הבדל אם לומד רמב״ם, אם לומד כוזרי, אם לומד זוהר, אינו רואה שיש דבר שאין כלל, שאיש אינו יודע כלל מה פירוש קדושה. אין רואים מין בעיה כזו. אגב, על פי זה צריך לומר שהדבר נוגע לחורבן בית המקדש, אך כפי שאני אומר, מסובך הוא הרבה יותר מזה, וצריך לדבר בזה בנפרד.
אך יש תקופות שאין יודעים כלל מה זה. מאבדים — לכל הפחות היהודים בדרכם — מאבדים את כל הדרך לומר שיש דבר הנקרא קדושה, שיש דבר הנקרא “the sacred” בלשון לעז, או אלוקות. אין יודעים כלל. העולם נעשה מאוד — מה שאנו קוראים חול. ההפך של קודש אינו טמא, אי אפשר לומר שהעולם נעשה טמא יותר, אלא נעשה חול יותר, יומיומי יותר, בלתי מעניין יותר, משעמם, עסוק בעסקים, בעשיית כסף, בדברים חומריים. אך דברים של נשמה, דברים של קדושה, ובוודאי באופן היהודי שיש לו בעיותיו שלו מפני שישראל בגלות — אינם קיימים.
חורבן בית המקדש: הסתלקות השכינה
ובתקופה כזו, במין סיטואציה כזו שבה מוצאים אנו את עצמנו, זהו באמת חורבן בית המקדש. יש לנו כבר מילה לזה, מילה עתיקה מאוד: חורבן בית המקדש. חורבן בית המקדש, או גלות השכינה, הסתלקות השכינה. אין שכינה בעולם. או שהשכינה עמנו בגלות. אך על זה נצטרך לדבר בעזרת השם בשיעור הבא, לבאר יותר את הצד החיובי של שכינה בגלות )ונבאר עוד בעז״ה בשיעור הבא(. אך אכן יש כאן הסתלקות השכינה באמת. אין שכינה בעולם.
ובמצב כזה — אמת, אחד שאל קושיה: אך אין רואים אפילו במדרשים ובגמרות שהם יהיו עסוקים בזה באופן נורא, שהדבר יתפוס מקום כזה. הבאתי ראיה מזוהר, אך אפילו מגמרא — אין רואים שנושא אבילות החורבן יתפוס מקום כזה. עד כמה שידוע לי, האמוראים — לא שמענו שהיו בוכים בכל יום על חורבן בית המקדש. אמת שמזכירים זאת כסדר בתפילות, אין אני אומר. זהו דבר בסיסי מאוד ביהדות. אפשר ששליש משמונה עשרה מדבר מן הגלות ומן הגאולה. דבר בסיסי מאוד הוא. אך היה בזה די.
מדוע למקובלים לא היה די
ומדוע למקובלים לא היה די? צריך להוסיף “לדוד”? מה רע שאומרים “ירושלים עירך” שלוש פעמים ביום? מדוע צריך להוסיף? מפני שהחל להיות חסר. בתפילה אומרים דברים, כמו שהרמב״ם אומר, “כל צרכי בני אדם”. כל הדברים הרגילים שבני אדם צריכים, מדברים מהם בתפילה. ומובן שהיהודים בגלות מדברים הרבה מן הגלות, מבקשים מהקדוש ברוך הוא שיגאל אותנו ויעזור בכל הדרכים שחסר.
אך בא זמן שאין יודעים כלל ממה מדובר. מאבדים את השפה כליל, ממה מדובר. אומר האריז״ל, אומרים המקובלים: צריך למצוא עצה לזה, וצריך להשיב את השכינה לעולם. זהו ביסודו מה שצריך לעשות. כל עוד אינה כאן — כשיהיה בית מקדש, כשכבר תיקנו הכול, אין זו בעיה. אך מונים עוד צעדים רבים קודם. וצריך שנתחיל מעט לדבר מן השכינה. צריך לעשות מזה מציאות, צריך לעשות אותה ריאלית לבני אדם.
סוד הבכי: לעשות את השכינה ריאלית
מדוע דווקא בכי?
עתה, יש כאן דבר מעניין. יש דרכים חיוביות ודרכים שליליות. נאמר שהבכי הוא הדרך השלילית. אך צריך לשמוע שיש בזה דבר חשוב מאוד. מדוע? מפני שבני אדם סבורים שבכי פירושו סתם עצבות, סתם דבר שלילי. אך האמת היא שבבכי טמון דבר עמוק הרבה יותר. במילים אחרות: החיובי פועל רק כל עוד הדבר בידך. ולומר שקר, לומר “הקדוש ברוך הוא עמנו” כאשר אין יודעים כלל מה פירוש קדושה, אין יודעים כלל מה פירוש שכינה — אין זו חכמה גדולה.
אומר האריז״ל: אתה רוצה עתה לחיות עם השכינה, בוודאי זה מה שאתה רוצה לעשות. הבעיה היא שאתה יודע במעורפל מאוד, יודע מעט, שמעת, זוכר, אך מעורפל מאוד לדעת כלל מה זה. יש עצה נפלאה אחת. העצה הנפלאה היא לבכות על כך. וודאי שכדי לבכות צריך גם לדעת. פירוש הדבר שאתה כן יודע, אלא שיודע אתה שמה שיש כאן, שמה שמדובר בו כאן — אינך יכול אפילו לומר מה איבדת, מה שהיה לך פעם, אף זאת אינך יודע. בוכים על דבר שיודעים אותו, אך חסר ממנו הרבה מאוד. חסר בשלמותו, אינו במלואו. צריך לפרש בדיוק מה חסר ובאיזה אופן חסר, אך חסר ממנו הרבה מאוד.
החסרון מגלה את הקשר
וכל אחד יודע שמה שמצער את האדם חסרונו הוא ראיה הרבה יותר גדולה — לא רק ראיה, שהרי עתה מדובר מלחדש את הדבר על ידי זה — אלא קשר הרבה יותר גדול, לדעת מה אדם אוהב, עם מי הוא, מהי אצלו מציאות: הוא מה שאינו יכול לחיות בלעדיו, מה שמצער אותו, מה שהוא בוכה עליו כשאינו, יותר ממה שהוא שמח עליו כשהוא כן קיים. דבר מעניין מאוד הוא. אפשר לומר לאדם, “הא לך דבר טעים.” נו, מי אמר שהוא בחינם? תן שניים, מדוע לא? אך מתי רואים שזהו באמת חלק מחייו של אדם, חלק מעולמו? כשהוא הולך ואין לו, או שיש לו רק מעט וזה משבר אותו, ובוכה.
יוצא שכאשר בוכים על דבר — וכשאני אומר בכי, מתכוון אני ליטרלי לבכות, למצוא דרך להתעורר, בין בחצות, אין זה קשה כל כך, לאחר שיעור, לאחר שדיברו, אין זה קשה כל כך להתעורר על חסרונות העולמות, על חסרונות השכינה, ולבכות על כך. עושים מה שכן יודעים, מובן. ואומר הוא שהבכי על זה יעשה בעיקר את הדבר ריאלי אצלו. שכן כל עוד אין בוכים, כל עוד יש לאדם — טעים לו מאוד לרקוד ליד שולחן הרבי, אך לעולם אינו בוכה כשאין הדבר, או לעולם אינו בוכה על שכל שולחן הרבי אינו אלא טעימה בעלמא, זכר בעלמא ממה שצריך היה להיות — שהיה צריך להיות שכל העולם יבין את שולחן הרבי, שהיה צריך להיות שכל הגויים יבואו לראות את הרבי כיצד הוא מנהיג טיש, שהיה צריך להיות שלא יצטרכו להנהיג טיש כלל, שכל יהודי יעשה טיש בעצמו, שהיה צריך להיות טוב כל כך יותר. ובכל זאת הרי יודע הוא שהוא ליד שולחן הרבי. בוכה על כך.
כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה
ובמה שהוא בוכה על כך — כאן הוא הסוד הכתוב ברמ״ק, הוא אומר אותו, ברבי חיים ויטאל, כאן הוא סוד “כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה” (תענית ל:). כלומר, מאחר שאנו בנפילת ירושלים, כדי שיוכל להיות חיים, כדי שיוכלו להיות יהודים, שנוכל לכונן את בית חיינו, לכונן את החיים היהודיים הבנויים על השכינה הקדושה — מידותינו צריכות שתהיה לנו השכינה, ואין לנו אותה כראוי. והדרך הראשונה, תחילת העבודה, שצריך אדם לבכות מעט על חסרון השכינה, לבכות על כל הצער.
זה מעט תחבולה, שכן הוא אומר, “אין לי, אם אין לי…” — כן, זהו בכי על מה שאין לך, זהו מהלכו של בעל התניא: שבכי על מה שאין לך, לעשות מזה מציאות אצלך, בזה הרי משיבים את השכינה.
מתיקון חצות לקבלת שבת
לפיכך, כאשר בוכים כאן בתיקון חצות על מה שבוכים, אז בוכים כמעט לגמרי רק שלילי. ואחר כך בוכים בקבלת שבת, שמזה שאומרים “מקדש מלך מלכים”, אז הרי מתרוממת השכינה, ומתחילים להתרומם כבר כאן: “לא תבושי ולא תכלמי”, “מה תשתוחחי ומה תהמי”, “ימין ושמאל תפרוצי” (לכה דודי). ואגב, ביום טוב אין מדלגים על החלק העצוב — איני יודע מדוע נעשו המנהגים כך, אין זה מובן.
מעלים את השכינה בזה שבוכים עליה, ואז אפשר לעשות שבת. בכית על שבכל העולם אין שכינה, ועתה אצלך יש שכינה? מדוע אתה בוכה עליה? מפני שאתה יכול לעשות את השכינה ריאלית אצלך במידה מספקת, שאתה יכול לבכות על כמה שאינה. ובזה אפשר לקבל שבת, ובזה אפשר להשיב מעט את הקדושה לעולם, ובזה נעשית קבוצה שלמה של בני אדם שאצלם השכינה היא דבר, בוכים על כמה שאינה, שמחים על כמה שכן ישנה, ובזה מתחילים ללכת ומקבלים שבת השבוע.
גוט שבת.
תמלול מלא 📝
בין המצרים: הסוגיה של אבלות החורבן וגלות השכינה
הקדמה: קיום הלוח היהודי בחיים עמוסים
אחים יקרים, היום ערב שבת קודש פרשת פנחס, זה השבוע הראשון של בין המצרים, שלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב. אנחנו נמצאים באמצע לימוד הסוגיה של קדושה, אבל יש חובה לקיים את הלוח היהודי, כשמגיע זמן האבלות, זכר ירושלים, זכר המקדש.
הקושי לחיות עם הלוח
דרך חיינו מסודרת איך אנחנו צריכים להיות בסדר היום, במיוחד בתקופה של חיים שאדם עסוק מאוד. קשה מאוד באמת לחיות את כל סדרי הלוח, להיות יותר עצוב בבין המצרים ויותר שמח באדר. כשאדם בחור ישיבה אין לו משהו אחר לעשות, עושים מזה מצב. אבל ברגע שאדם עסוק בחיים, עושים מה שכתוב בשולחן ערוך, מה שכתוב בסידור — הכל טוב, אבל קשה להיות מחובר לזה, שידעו, אה, הגיע שבעה עשר בתמוז. בדרך כלל זה קורה ככה: אוקיי, צריך לדאוג לעוד כמה דברים, זה נכנס לרשימה — לזכור לצום בשבעה עשר בתמוז, לוודא בעמוד שיוכלו לעבור את תשעת הימים, מה אסור לעשות ומה מותר לעשות.
השיעור כמקום לדברים שבלב
ומאחר והשיעור נעשה במיוחד לקבוע זמן על הדברים שבלב, דברים שבנשמה, מחויב שבשיעור לפחות נעסוק בענינים מעת לעת, להיפך מהתחתון — שזה המקום שצריך לדבר על זה. למרות שיש לנו עוד סוגיות לברר, הזמן מחייב שנקדיש את הלימוד לסוגיות של הימים. מובן שאפשר לחבר את זה.
בית המדרש של המקובלים בצפת
יש כאן דבר מעניין. השיעור בנוי על קבלה. מי שמסתכל על המקובלים האחרונים, שאנחנו קוראים להם רבותינו בקבלה, הם בית המדרש של צפת: הרמ״ק, האריז״ל, ר׳ שלמה אלקבץ, ר׳ חיים ויטאל, כל החבורה. זה בערך מאה שנה; רובם הכירו זה את זה, והם בעיקר גרו בצפת בשנת ש׳, בערך ארבע מאות חמישים שנה אחורה. הם יסדו והעמידו את סוג היהדות שאחר כך החסידות היא פירוש עליה, ואולי דרכים אחרות גם כן. מקובלים ספרדים, יהודים ספרדים, יהודים חסידיים — הכל פירוש על בית המדרש הזה.
ככל שלומדים אותם יותר — דברי הרמ״ק, דברי האר״י, ר׳ חיים ויטאל, ר׳ שלמה אלקבץ, אפילו הבית יוסף מהמגיד שלו — זה טעם משונה, אקטואלי ועמוק, עם הרבה מאוד עיון ולמדנות. הם מנסים מאוד חזק להסביר ולברר דברים, מאוד מודרניים ורלוונטיים לאיך שאנחנו חיים. למרות שהם חיו לפני ארבע מאות שנה, ההתחלה של עולמנו היא בתקופה הזאת — אז התחיל מה שקוראים העולם המודרני, ואנחנו התלמידים שלהם.
הדגש על אבלות החורבן אצל המקובלים
כל מי שלומד בספרים רואה דגש חזק מאוד על הסוגיה והעבודה של אבלות החורבן. יש לימוד עמוק, הערה גדולה בסוגיה. כמו שלמדנו בשיעורים הקודמים לגבי הסוגיה של קדושה, הנושא של פרישות, של תענוגי הגוף, שספרים כמו ראשית חכמה — תלמיד של הרמ״ק — התעמקו מאוד באיך הם הוציאו את הסוגיה. כך גם בסוגיה של אבלות החורבן, של השתוקקות לירושלים, של געגועים לבית המקדש, של צער השכינה, של גלות השכינה, בית המדרש שם דגש גדול.
ובדיוק כמו שאנחנו רוצים לעקור את הטעות, שאנשים חושבים נבוך שהראשית חכמה היה יהודי פרום מקומט שרצה שאנשים לא ייהנו מחייהם — שאנחנו אומרים שזה לא מתחיל ככה, הוא פשוט רוצה להוציא מה זה אומר אור, שמחה, טעם, הארת פנים, שפע, אורה, קדושה, מהחיים שנקראים קדושה — כך גם הסוגיה של אבלות החורבן, של צער החורבן, של תיקון חצות, וכל המנהגים האחרים של אבלות החורבן, לא באה כדי להיות מקומט.
החסידות כפירוש על בית המדרש
החסידות היא פירוש על בית המדרש הזה — בית המדרש של הבעל שם טוב ותלמידיו הוא פירוש על בית המדרש של הרמ״ק, ר׳ שלמה אלקבץ, האריז״ל וחבריהם. בחסידות רואים שמתמודדים עם הסוגיה של אבלות החורבן, בדיוק כמו שמתמודדים עם הסוגיה של פרישות וקדושה. למה? כי חסר פירוש, חסר לטועה דרך מסוימת איך להכניס, איך לקיים. החסידות לא באה בעיקר לומר חידושי תורה חדשים, אלא מעשית בפועל ממש איך חיים בדברים האלה. ועל זה צריך לשנות את ההדגשה, את הדגש, ולהסביר את זה בדרכים אחרות.
ומאחר והטבע של להסתכל על ספר הוא שאפשר לטעות, לחשוב שצריך להיות מדוכא, שזה ענין להיות מדוכא בשלושת השבועות — לכן רואים בספרים החסידיים, כידוע, שלא צריך להיות מדוכא, צריך תמיד לעבוד את ה׳ בשמחה, להיות עליז ושמח, וצריך אפילו להקל בהלכות מסוימות, כי אי אפשר להיות כל כך מתוח.
אבל צריך להבין שזה פירוש על הסוגיה של אבלות החורבן, וזה הפירוש הנכון. מי שלומד זוהר, כתבי האר״י, רמ״ק, ר׳ שלמה אלקבץ, רואה שהם לא התכוונו שצריך להיות מדוכא. הם לא היו ליטאים, הם היו מאוד חסידיים. אבל כשקוראים את זה בספר, חושבים שצריך להיות כל כך מתוח ומוזר. צריך את הפירוש של החסידות שיבהיר לנו שזה לא התכוון לזה.
הזוהר כספר חי
אבל מה זה כן אומר, ולמה? שתי שאלות. תן לי להגיד ראיה אחת שהאריז״ל, הרמ״ק, וכל היהודים האלה הדגישו מאוד את הדבר. מי שפתח פעם את ספר הזוהר על התורה רואה שהוא מסודר על סדר הפרשיות, ופחות או יותר כל קטע זוהר — בדרך כלל בתחילת פרשה — מתחיל עם הציור, עם התיאור של איך חבריא דזוהר יושבים ללמוד את הפרשה.
הזוהר רוצה להיות תיעוד חי
הזוהר רוצה מאוד להיות ספר חי, כמעט דומה לגמרא. הוא לא רוצה סתם לומר, “אני כותב פירוש על התורה, להוסיף חידושי תורה ופירושים על פי קבלה”, אלא הוא רוצה להיות תיעוד חי. הוא צריך לדעת לעורר, צריך לדעת ללמוד את זה בחשק, שיראו איך יהודים לומדים תורה לשמה על פי אמת. פנימיות התורה לא אומרת דווקא ללמוד את סודות התורה; הרבה פעמים הם משוחחים סתם בפשט של פסוק. אולי טמונים סודות התורה בכל דבר, אבל חלק מזה הוא סתם אבי פשט — רואים איך הם מתמודדים לפשט פסוק.
הזוהר מיוחד בין כמעט כל הספרים היהודיים, שהוא רוצה להיות ספר שהוא לא רק מעשה שהיה. קודם כל זה אכן מעשה של איך החכמים של הזוהר ישבו ללמוד כל שבוע את הפרשה, אבל התכלית היא שיעשו את זה. זה יותר כמו ספר מתכונים, או ספר הוראות, לא רק ספר שמציג תיאוריה.
משל: ספר על אהבה
אנחנו מדברים על אהבה, אהבה בין איש לאשתו, שזו הדוגמה הגדולה ביותר שהזוהר השתמש בה. אפשר להיות ספר שכותב תיאוריה של אהבה — איך אוהבים, איך מתחילה האהבה, איך זה נגמר, ואיך להישמר מכל המניעות. ויש ספר שמספר מעשה שהיה, רומן של בחור ובחורה שהתאהבו ומה הם עשו.
ללמוד ספר של תיאוריות, של הסברים, פילוסופיה של אהבה, זה לא פחות דרך טובה, אולי יש מעלות בזה, כי העולם רץ על אהבה, המשך המין האנושי רץ על זה, טמונים בזה סודות עצומים. אבל אם מישהו רוצה למעשה לעשות, רוצה ללמוד איך מתנהגים בנושא, הוא צריך לקרוא רומן, הספרים שמספרים את המעשיות של יהודי אחד שהתאהב באחר. שם הוא רואה את המוראות, איזה סוג קשיים יש, אילו מניעות צריך להתגבר עליהן, איך צריך לפייס, איך צריך לחזק את האהבה אחר כך כשהיא יורדת — ואז אפשר לחקות את זה. זה מה שלמדנו בשבוע שעבר, שכל מערכת יחסים, כל סוג דבר שאדם עושה, הוא עושה בעצם עם הסיפורים והמעשיות שהוא קרא וקיבל.
ספר שאינו מושלם
ויש גרסה טובה יותר של הספר. לא רק שהוא אומר מעשה, אלא מישהו שלמד את הפילוסופיה והתיאוריה של זה יכול לכתוב רומן טוב יותר, כי הוא יודע במה דברים תלויים. הוא יכול להכניס תוך כדי סיפור יותר את ההבנה, לספר את המעשה נכון יותר, ולהוציא מה צריך באמת להוציא כדי שזה יתאים לאיך זה עובד. ועוד יותר — הוא יכול לעשות ספר שכשיקראו אותו, זה כמעט יגרום לאדם לקום ולעשות את זה בעצמו. אחד הטריקים איך לעשות את זה הוא שהספר לא יהיה מושלם.
כשקוראים ספר כמו העקידת יצחק — ספר מושלם, כל פרשה יש כמה דרשות, כל דרשה מתחילה עם שאלות על הפסוקים, אחר כך הוא בונה ומביא שיטות שונות בסוגיה, משחק עם פירוש, ומפרש את הפסוקים והפרשיות. תמיד הכל מסתדר בצורה מושלמת. זה ספר טוב מאוד למי שרוצה לחפש דרשות, הסברים באופן משכיל על מדרשים ופסוקים — אבל זה לא ספר שיכול להצית אדם.
ספרים חסידיים אינם מושלמים
מי שלומד ספרים חסידיים רואה שהם על פי רוב כתובים באופן מאוד לא מושלם. כמעט אף ספר חסידי לא כתוב באופן של דרושים שלמים, שכל הדרוש מסתדר ואפשר לחזור על זה יושבת ליד השולחן אצל החותן. רוב הספרים החסידיים הם תיעוד של מה שהרבי דיבר ליד השולחן. אפילו ספר כמו תפארת שלמה זה לא שהוא ישב להסביר דבר, אלא זה כתוב להזכיר לחסידים שהיו ליד השולחן מה שהרבי אמר השבוע. ממילא זה הרבה פחות מושלם — הוא לא מביא מראי מקומות, לא מתחיל עם הפסוק, לא הולך לפרש את מאמרי חז״ל, הוא מביא הכל בדרך אגב, כי זה חי.
הדרך האמיתית ללמוד ספרים חסידיים היא להתרומם — או דרך זה שהוא מסתכל בחומש בעצמו למצוא את ההרחבה שלו ולראות איך זה נוגע אליו, או שהוא מצייר לעצמו איך הוא שומע את תורת הרבי ומקבל את דבר התורה שלו. זו דרך לימוד אחרת, לא כמו בעיון, כמו מנחת חינוך, אלא לימוד חסידי.
הזוהר כתוב לעורר
הזוהר כתוב מאה אחוז בדרך הזאת. הרבה פעמים הוא מתחיל קושיה ולא מסיים את התירוץ, או שמישהו אומר משהו וזה עשוי שתגיד, “רגע, אפשר להגיד ככה, אבל צריך להמשיך ככה.” וזה מה שהוא רוצה.
האריז״ל: לימוד זוהר על דרך ההשראה
מי שלומד אריז״ל יודע שהאריז״ל אמר הרבה דברים מהזוהר שלא כתובים בזוהר; תמיד כתוב איזה רמז. הרבה פעמים, כשר׳ חיים ויטאל מביא את האריז״ל, כתוב שזה נרמז בזוהר בפרשה זו — הסוד, הנושא — ולא מבינים. הגאון מווילנא אמר שהוא חושב שהאריז״ל לומד זוהר על דרך הפלפול, לא על דרך הפשט. אני חושב שזה לא נכון. נכון שדרך הלימוד שלו הייתה יותר מלאה בפלפול של דיוקים מסוימים — ברמ״ק ובר׳ שלמה אלקבץ אפשר לראות את דרך הלימוד איך הם למדו זוהר, בעיון — אבל אני חושב שהארי הקדוש למד זוהר לא רק על דרך הפשט, אלא על דרך ההשראה. כמו שהאריז״ל עצמו מתאר שהוא למד זוהר עד שבא אליו אליהו הנביא ואמר לו את הפירוש.
במילים אחרות, האריז״ל למד זוהר והתעורר. זה עשוי לגרום לך לחשוב, לא לומר הכל. התורה לא רוצה לומר לך הכל; יש חלק שצריך להיות החכם ומבין מדעתו. הזוהר מעלה את הפסוק על השולחן, ומוציא באיזה מצב אתה לומד את הפסוק, ועכשיו אתה אומר, “אה, אם ככה אתה מתכוון, אז הצעד הבא הוא ככה.” והרבה פעמים האריז״ל מספר לך פשוט את הצעד הבא או שלושה צעדים אחר כך שהזוהר התכוון בדרוש שלו. זה לא כתוב, אבל זה נרמז — הזוהר עורר.
הסוד של קימת חצות בזוהר
האריז״ל פותח את הזוהר בכל פרשה כמעט בהקדמה. הוא מספר בזוהר מעשה, לפעמים מפורש, ואפילו כשזה דרוש זה בנוי על המעשה: “עכשיו יושבים הצדיקים והחכמים ללמוד את פרשת השבוע.” אפשר לדמיין שמי שחיבר את הזוהר היה להם סדר, כל ליל שישי ישבו ללמוד את פרשת השבוע, והם כתבו את הזוהר בשעת מעשה.
התקופות של הלילה
הסדר שחבריא דזוהר חידשו היה ללמוד אחרי חצות בלילה. זה בנוי על הגמרא, “משמורה שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה” (ברכות ג.). יש תקופה של הלילה: תחילת הלילה הולכים לישון. הזוהר קורא לזה “טעם וטעם דמותא”, העולם נעשה קצת מת, בא מלאך המוות, “אחר מששים במיתה”, נשים סגירות על העולם. זה שעה של מידת הדין, נפתח הגיהנם, כל מיני חיות רעות, גנבים, רשעים וקליפות מתחילים להסתובב. זו תחילת הלילה, הזמן שהולכים לישון.
זמן האהבה אחרי חצות
יש אנשים שישנים כל הלילה ומפספסים את כל העניין. אבל אם אתה יהודי, ופעם זה היה יותר אפשרי — הלכו לישון לפני שנעשה לילה — ואם היית מתמיד, או בכלל מי שאהב אדם אחר, הוא קם בחצות. “בחצות” לא אומר דווקא הרגע שנעשה חצות, אלא מאוחר בלילה או מוקדם מאוד בבוקר. יש מחקר שזה היה מנהג שכולם קמו אז.
קמים כשכבר נחו, הגוף כבר רגוע, הוא כבר עיכל את הארוחה, והעולם שקט. אז כל אחד הולך עם האהבה שלו. ה״אשה מספרת עם בעלה” — מי שיש לו אהובה, אז זה הזמן שהוא מדבר איתה, כותב לה שיר, חושב עליה. זה הזמן השקט ביותר של היום, זמן טוב מאוד להיכנס לדברים שכל היום עסוק. כל היום זה זמן של יראה — עסוק בעבודה, בשגרה שצריך לעשות — וכאן מתחיל זמן האהבה, כמו “קול דודי דופק” (שיר השירים ה,ב), והזוהר מביא כסדר “היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני” (שיר השירים ח,יג). בזמן הזה כל אחד עם הדבר שהוא אוהב, האורות שלו, מה שמושך אותו הכי הרבה, מה שהוא חי בשבילו. הדוגמה לזה היא תמיד אהבת איש ואשה כמו שיר השירים.
מי שהתאהב בתורה
מי שהתאהב בתורה, בשכינה, קם בזמן הכי טוב כשקריר, כשבאה רוח צפונית נושבת שכתוב בגמרא בכינורו של דוד (ברכות ג:), והוא מתחיל לשיר, הוא שומע איך המלאכים מתחילים לשיר, “ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלקים” (איוב לח,ז). אז הוא מתאסף עם חבריו — וירטואלי או ממש — ובבית המדרש מתאספים המקובלים, אוהבי ה׳, ולומדים תורה.
כמעט כל קטע זוהר מתחיל עם קטע דרוש, לפעמים כמה שורות, לפעמים יותר בהרחבה, על המעלה של קימת חצות. זה עוד דבר שמפורש בצורה משונה. אנשים חושבים שתקום בחצות כמו כולל חצות לאברכים שאין להם שלום בית ורוצים לברוח מהבית, או שאתה צריך לסגף את עצמך ולא לישון בלילה. לא, כל העניין של לקום בחצות ללמוד תורה בנוי על זה כי זה הזמן השקט ביותר לעשות אהבה, ומי שאוהב את התורה קם אז. אז, אומר הזוהר, נפתחים שערי גן עדן, ויש לו דרוש על פי קבלה שאז היד השמאל של התפארת מתחילה להרים את השכינה, עד שבבוקר נעשה ממש יחוד בשחרית.
החידוש של המקובלים האחרונים: תיקון חצות
זה כל פשט הזוהר
זה כל פשט הזוהר. עכשיו בא האריז״ל — אולי צריך לבדוק אצל המקובלים הקודמים לו — אבל אם אני צודק זה בוודאי דבר של האחרונים. בזוהר לא כתוב כלום על אבלות על החורבן, על תיקון חצות, על בכייה. כתוב שקמים ולומדים תורה. בוודאי אומרים המקובלים האחרונים גם כן שצריך ללמוד תורה אחרי חצות, זה העיקר של קימה בלילה, כי ככל שמאוחר יותר זה הזמן הטוב ביותר ללמוד סודות התורה.
התפילה החדשה של תיקון חצות
אבל המקובלים האחרונים הוסיפו דבר מעניין מאוד — תפילה חדשה, סדר תפילה חדש, שנקרא תיקון חצות. זה תוקן אולי קצת לפני האריז״ל, על ידי חבורת החכמים. זה בנוי על פי רוב על פסוקי תהלים, ישעיהו, איכה, נביא, ויש בו קצת פיוטים משלהם שכתבו — שירים, קינות, שיר הגעגועים, שיר הדביקות, שיר הקינות — על הנושא של גלות השכינה, צער ישראל, מיתת צדיקים, וכל מיני צרות של צער הגלות. הם נהגו שקמים לחצות, ולפני שלמדו בכו קצת על גלות השכינה.
הרבי חיים ויטאל, בהדרכתו בהקדמת עץ חיים סימן ר״ט, מכניס שצריך לקום לחצות כל לילה ולבכות על החורבן. והוא אומר דבר חשוב — זה לא כל כך פשוט — שזו סגולה להשגה: מי שרוצה סגולה להיות מקובל, שיקום חצות ויבכה על חורבן בית המקדש.
ההוכחה שהמקובלים חידשו משהו
זו הוכחה שחכמי המקובלים האחרונים חידשו דגש חזק על בכייה, על התאבלות על החורבן, שרואים שזה לא כל כך בפשט. בפשט קימה לחצות היא רק נושא של תלמוד תורה. הם הוסיפו חלק תפילה שגם הוא בנוי על הגמרא: זו אותה גמרא שכתוב שהקב״ה קם בלילה ושאג ישאג על נוהו (ברכות ג.), הוא קם אז ובוכה על החורבן ועל הגלות. אז באים לקום ולבכות בזמן שהקב״ה בוכה.
המשל של האלמנה
זה בנוי על אותו רעיון כמו קודם, רק חלק הצער בתוכו. כמו שכתוב באיכה “בכה תבכה בלילה” (איכה א,ב) — המשל של איכה הוא על אלמנה, שני המשלים הם משל של אהבת איש ואשתו. המשל של אבילות החורבן הוא “היתה כאלמנה” (איכה א,א), כמו אלמנה שבעלה הלך, היתה כאלמנה ולא אלמנה, אלמנה שהלך בעלה למדינת הים.
למה היא בוכה בלילה? כי כל היום עסוקים, צריך לטפל. לאלמנה יש גם עבודה וילדים. זו השכינה שכל היום היא מטפלת ביהודים בגלות, היא לא יכולה לבכות על מה שחסר לה באמת. בא הלילה: היא נזכרת מתי היה בעלה עמה, מתי זה היה הזמן שהיא נהנית, זמן של אישה מספרת עם בעלה. עכשיו היא גם קמה בזמן שאפשר להיות בהתבודדות, והיא רואה שבעלה לא כאן, כמו שהזוהר הקדוש מתאר בציוריו. ממילא “בכה תבכה בלילה” — אז יוצאת זעקת הכאב שלה, בכיותיה, קינותיה. זה זמן הקינה.
את הכלל הזה כמעט לא רואים בזוהר, אולי בזוהר איכה זה רמוז, אבל לא מוצאים שהזמן צריך לנצל לבכות. המקובלים האחרונים הדגישו את הדבר וחידשו את הנוסח של תיקון חצות.
התפילות החדשות של המקובלים
תיקון חצות כתפילה אישית
על פי הלכה יש שלוש תפילות ביום: אברהם אבינו תיקן שחרית, יצחק מנחה, יעקב מעריב. אבל יש עוד כמה תפילות שאנחנו נוהגים — מי תיקן אותן? רבי שלמה אלקבץ. תיקון חצות היא תפילה אישית, לא יחיד ורבים. זו ליטורגיה, סדר מסוים, ובאילו ימים אומרים תיקון רחל ותיקון לאה יש הלכות. זו תקנה חדשה. בבין המצרים יש מנהג, מאותם מקובלים, לומר תיקון חצות גם ביום אחרי חצות היום, כשמתחיל להיות יותר ברוח חורבן בעולם. חלק גדול מחברינו לא נוהגים לעשות זאת.
קבלת שבת
יש עוד תפילה שהמקובלים חידשו, מאוד מחוברת ודומה: קבלת שבת, שאותה עושה כל יהודי, כמעט בכל תפוצות ישראל. אי אפשר לומר שהם חידשו אותה לגמרי — המנהג לומר “מזמור שיר ליום השבת” (תהלים צב,א) לפני מעריב שבת כבר היה הרבה לפני כן, וזה בנוי על הגמרא, הם לא המציאו כלום בעצמם. אבל כמו שאמרתי, מלימוד הגמרא אפשר להתעורר לעשות. לא כתוב בגמרא שצריך לצאת לשדה ולעשות קבלת שבת, אלא שהיו אמוראים שנהגו כך, ומסתכלים ברמב״ם ובשולחן ערוך איך צריך להתנהג ערב שבת. המקובלים התעוררו מזה ועשו סדר שנקרא קבלת שבת. גם שם לקחו פסוקים מתהלים ועשו שירה משלהם, ה״לכה דודי” שרבי שלמה אלקבץ כתב.
הנושא של לכה דודי: קבלת פני השכינה
על מה מדובר בלכה דודי? אותו נושא, מוכנס לתוך נושא השבת, קבלת שבת, ששבת מורה על השכינה, שמקבלים פני השכינה.
שאלה מהציבור: מישהו שאל אותי, “למה נכנס בלכה דודי שצריך לבכות על חורבן בית המקדש? אני רוצה לדעת על פי פשט.”
אמרתי לו שאם הוא מחפש תירוץ על פי פשט, הוא יחפש עד סוף כל הדורות, כי זה לא על פי פשט, אלא על פי קבלה. קבלה לא במובן שצריך לדעת חילוקים טכניים, אלא קבלה במובן של התמונה — התמונה של קדושה, של בית המקדש, של יהדות שיש למקובלים. התמונה שיש להם היא שיש דבר שנקרא השראת השכינה. השכינה פירושה ירושלים, פירושה שבת, זה הכל אותו דבר. מכיוון ששבת היא קבלת פני השכינה, מכניסים “לכה דודי לקראת כלה” (לכה דודי), ואנחנו בכל זאת לא שם לגמרי.
בדיוק כמו בזוהר: במקור הדרך הנכונה הייתה פשוט שקמים ביום ללמוד תורה, להתחבר לשכינה. אבל מכיוון שאנחנו לא שם, בוכים קצת קודם. אותו דבר שבת: שבת היא קבלת פני השכינה, אבל מכיוון שהשכינה עדיין בעפר, עדיין צריך לבכות “התנערי מעפר קומי” (לכה דודי), מדברים על זה. כשבאה שבת נעשית התעלות מסוימת, מרימים קצת את השכינה מהעפר.
זו עוד ראיה ודוגמה שכולנו נוהגים כן, איך המקובלים הכניסו את הנושא של גלות השכינה וירושלים מאוד מרכזי. אין מקור שצריך לקבל פני השכינה עם זה, שצריך לבכות קצת על הגלות, שצריך לומר “מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפכה” (לכה דודי). המקור הוא ההשגה, האורות שהיו למקובלים לחיות עם השכינה ולהוציא זאת.
היסוד: להחזיר את השכינה לעולם
מצב השכינה בכל דור
ההסבר על זה פשוט מאוד. בזמן שישראל שרויים על אדמתם, בוודאי בזמן בית המקדש, ובכל דור, יש את הדרך שלו איך רואים את העולם, התרבות שלו שקיימת. זה קשור לא רק ליהודים, אלא לכל העולם. זה עצמו הוא מצב השכינה — לא רק כמה יהודים שגרים בוויליאמסבורג, אלא כל העולם נושא את השכינה. יש כל מיני עליות וירידות. השכינה היא החלק שאנחנו מדברים, הדרך איך אפשר כביכול לדבר על האלוקות — שהוא משתנה. הקב״ה לא משתנה, אבל השראת השכינה, הדרך שבה אנשים מדברים על אלוקות, על קדושה, איך הקדושה נתפסת בעולם, משתנה לפי מצב הדורות, מצב הנשמות, מצב הגלגולים, מצב ההיסטוריה.
תקופות של קדושה ותקופות של חורבן
יש דורות ותקופות שמושג הקדושה, מושג בית המקדש — זה מתחבר לסדרה שלי על קדושה — שפירושו בוודאי השראת השכינה, שכאן שוכן הקב״ה, כאן שוכנת אלוקות בעולם. יש דבר כזה נבואה, שכינה, קדושה. הדברים שלומדים בתורה צריך לענות על קושיות שונות, להצדיק הרבה דברים, אבל עצם הדבר שיש דבר כזה קדושה ושכינה לא מוטל בספק, לא כל כך מסופק בעולם.
מי שלומד בכתבי ראשונים — לא משנה אם הוא לומד רמב״ם, כוזרי, או זוהר — לא רואה שיש דבר שאף אחד לא יודע בכלל מה פירוש קדושה. אגב, על פי זה צריך לומר שזה קשור לחורבן בית המקדש, אבל זה הרבה יותר מסובך, וצריך לדבר על זה יותר.
אבל יש תקופות שלא יודעים בכלל מה זה. מאבדים לגמרי את הדרך לומר שיש דבר כזה שנקרא קדושה, “הקדוש” (the sacred), אלוקות. העולם נעשה מאוד חול. ההפך מקודש זה לא טמא — אי אפשר לומר שהעולם נעשה יותר טמא, אלא הוא נעשה יותר חול, יותר חולין, לא מעניין, משעמם, עסוק בעסקים, בעשיית כסף, בדברים חומריים. אבל דברים של נשמה, דברים של קדושה, ובוודאי באופן היהודי שיש לו בעיות משלו כי יהודים בגלות, אין.
חורבן בית המקדש: הסתלקות השכינה
סוג המצב שנמצאים בו, זה נקרא חורבן בית המקדש באמת. יש לנו כבר מילה ישנה מאוד לזה: חורבן בית המקדש, גלות השכינה, הסתלקות השכינה. אין שכינה בעולם, או שהשכינה איתנו בגלות. בשיעור הבא, בעזרת ה׳, נסביר יותר את החיוב של שכינה בגלות. אבל יש הסתלקות השכינה באמת כאן.
במצב כזה נכון שלא רואים אפילו במדרשים ובגמרות שהם יהיו עסוקים מאוד, שזה יתפוס מקום כזה הנושא של אבילות החורבן. הבאתי ראיה מהזוהר, אבל אפילו מהגמרא לא רואים שזה יתפוס מקום כזה. מזכירים את זה כל הזמן בתפילות — אולי שליש משמונה עשרה מדבר על הגלות והגאולה, זה דבר מאוד בסיסי — אבל זה היה מספיק.
למה למקובלים זה לא מספיק
למה למקובלים זה לא מספיק? צריך להוסיף “לדוד”? מה היה רע שאומרים “ירושלים עירך” שלוש פעמים ביום? כי זה התחיל לחסר. בתפילה אומרים, כמו שהרמב״ם אומר, “כל צרכי בני אדם”, כל הדברים הרגילים שאנשים צריכים. היהודים בגלות מדברים הרבה על הגלות, מבקשים מהקב״ה שיגאל אותנו.
אבל הגיע זמן שאנחנו לא יודעים בכלל על מה מדברים, מאבדים את השפה לגמרי. אומרים המקובלים: אנחנו צריכים למצוא עצה, אנחנו צריכים להחזיר את השכינה לעולם. כשיהיה בית המקדש, כשכבר תיקנו הכל, זו לא בעיה. אבל סופרים עוד הרבה שלבים קודם, ואנחנו צריכים להתחיל לדבר על השכינה, לעשות את זה למציאות, ריאלי לאנשים.
הסוד של בכייה: לעשות את השכינה ריאלית
למה דווקא בכייה?
יש דרכים חיוביות ודרכים שליליות. בכייה היא הדרך השלילית, אבל זה דבר מאוד חשוב. אנשים חושבים שבכייה היא רק עצב, רק שלילי, אבל בבכייה יש דבר עמוק יותר. חיובי עובד רק כל עוד יש את זה. לומר “הקב״ה איתנו” כשלא יודעים בכלל מה פירוש קדושה ושכינה, זו לא חכמה גדולה.
אומר האריז״ל: אתה רוצה עכשיו לחיות עם השכינה, אבל הבעיה היא שזה מאוד מעורפל בכלל לדעת מה זה אומר — שמעת, זוכר, אבל זה מאוד מעורפל. יש עצה אחת נפלאה: לבכות על זה. כדי לבכות צריך גם לדעת — יודעים כן, אבל חסר מאוד מזה, חסר בשלמות. בוכים על דבר שיודעים אבל שחסר מאוד ממנו, שאפילו לא יכולים לומר מה איבדנו.
החסרון מראה את הקשר
כל אחד יודע שמה שמפריע לאדם החסרון שלו הוא הרבה יותר ראיה — וכאן אנחנו אומרים שמחדשים את הדבר דרך זה — קשר גדול יותר לדעת מה אדם אוהב, מה הוא מציאות אצלו: מה הוא לא יכול לחיות בלי זה, מה מפריע לו, מה הוא בוכה כשזה לא קיים. אפשר לומר לאדם, “אני נותן לך דבר טעים” — נו, תן שניים, למה לא? אבל מתי רואים שזה באמת חלק מחיי האדם? כשזה הולך והוא לא מקבל את זה, או מקבל רק קצת וזה מפריע לו, והוא בוכה.
יוצא שכשבוכים על משהו — ובכייה פירושה כאן ממש בכייה, להתעורר, בין אם חצות, זה לא כל כך קשה, על חסרונות העולמות, על חסרונות השכינה — עושים מה שיודעים כן, ובכייה על זה תעשה את הדבר הכי ריאלי לעצמו. כל עוד לא בוכים — לאדם מאוד נעים לרקוד אצל הרבי בטיש, אבל הוא אף פעם לא בוכה כשזה לא קיים, ואף פעם לא בוכה על כך שכל הטיש של הרבי הוא רק טעימה בעלמא, זכר בעלמא, ממה שהיה צריך להיות. היה צריך להיות שכל העולם יבין את הטיש של הרבי, שכל הגויים יבואו לראות את הרבי, שלא יצטרכו לעשות טיש, אלא כל יהודי יעשה בעצמו טיש — היה צריך להיות כל כך הרבה יותר טוב. אבל הוא יודע כן שנמצאים בטיש של הרבי. שיבכה על זה.
כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה
בזה שהוא בוכה על זה, כאן הסוד שכתוב ברמ״ק וברבי חיים ויטאל, הסוד של “כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה” (תענית ל:). מכיוון שאנחנו בדאון של ירושלים, כדי שזה יוכל לחיות, כדי שנוכל לכוון בית חיינו שבנוי על השכינה הקדושה, אנחנו צריכים את השכינה, ואין לנו אותה כמו שצריך. התחלת העבודה היא שצריך להתבכות קצת על חסרון השכינה. הוא אומר, “אם אין לי…” — זו בכייה על מה שאין לך, זה המהלך של בעל התניא: בכייה על מה שאין לך, לעשות מזה מציאות אצלך, ובזה להחזיר את השכינה.
מתיקון חצות לקבלת שבת
לכן בוכים בתיקון חצות כמעט רק שלילי. אחר כך, בקבלת שבת, מזה שאומרים “מקדש מלך מלכים”, מתרוממת השכינה, ומתרוממים כבר כאן: “לא תבושי ולא תכלמי”, “מה תשתוחחי ומה תהמי”, “ימין ושמאל תפרוצי” (לכה דודי). ביום טוב לא מדלגים על החלק העצוב, אני לא יודע למה זה נעשה המנהג, זה לא הולך.
מרימים את השכינה בזה שבוכים עליה, ואז אפשר לעשות שבת. בכית על כך שבכל העולם אין שכינה — עכשיו אצלך יש את השכינה? למה אתה בוכה על זה? כי אתה יכול לעשות מספיק ריאלי בשבילך את השכינה, שאתה יכול לבכות על כמה שאין. בזה אפשר לקבל שבת, להחזיר קצת את הקדושה בעולם, ובזה נעשית קבוצה שלמה של אנשים שאצלם השכינה היא דבר — הם בוכים על כמה שאין ושמחים על כמה שיש — ובזה מקבלים שבת השבוע.
שבת שלום.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Between the Straits: The Matter of Mourning the Destruction and the Exile of the Shechina
Introduction: Maintaining the Jewish Calendar Within a Busy Life
My dear brothers, today is erev Shabbos kodesh, parshas Pinchas, which is the first week of the days of bein hametzarim, the three weeks between the seventeenth of Tammuz and Tisha B’Av. We are standing in the middle of studying the matter called midas hakedusha (the attribute of holiness), but we are obligated to also maintain the Jewish calendar, for the time of mourning has arrived, the time of remembering Yerushalayim and remembering the Beis Hamikdash.
And our entire way of life is built such that we should be organized in the order of the day, and particularly in a period of life when a person is very busy, it is extremely difficult to truly live all the orders of the calendar, to be sadder in bein hametzarim and happier in Adar. When a person is a yeshiva bachur and has no other occupation, he makes of it a complete state. But the moment he is occupied with practical life, indeed he does what is written in the Shulchan Aruch and what is written in the siddur, and everything is proper, except that it is difficult for him to be connected to it, to truly live the thing, that he should know and feel: behold, the seventeenth of Tammuz has arrived.
For naturally, when a person is busy, it becomes like this: there are several more matters to worry about, and this enters the list of things to worry about—to remember to fast on the seventeenth of Tammuz, and to ensure that he has the page by which he can conduct himself during the nine days, what is forbidden and what is permitted and the like.
The Shiur as a Place for Matters of the Heart
Therefore I wanted, since this shiur, as we have spoken many times, is intended especially to set aside time for matters of the heart, for matters of the soul—it is fitting that in this shiur we should at least engage with the matters at hand, “from time to time”—that this is the place where one should speak about these. And therefore, even though there are still matters that we must continue to clarify, nevertheless the time requires that we now dedicate time and study to the matters of these days. And certainly it is possible to connect the matters to each other.
The Beis Midrash of the Mekubalim in Tzfas
And what I wish to arouse is this: there is something very interesting here. Our shiur is built on Kabbalah, and there is a very interesting point in this. Anyone who examines and knows the later mekubalim, those we call our rabbis, our rabbis in Kabbalah—they are the beis midrash of Tzfas: the Ramak, the Arizal, Rabbi Shlomo Alkabetz, Rabbi Chaim Vital, that entire group. For approximately one hundred years, and not all at once, but most of them knew each other, that entire group of Jewish mekubalim who dwelt mainly in Tzfas around the year 5300, approximately four hundred and fifty years ago, and they founded and established that form of Judaism upon which the Chassidus that followed is a commentary, and perhaps even other paths are commentaries upon it. The Sephardic mekubalim, the Sephardic Jews, the Chassidic Jews—everything is commentary on that beis midrash.
And the more one studies them, studies the words of the Ramak, the words of the Arizal, the words of Rabbi Chaim Vital and Rabbi Shlomo Alkabetz, and even the Beis Yosef from the mouth of his maggid, the things are extraordinary in their flavor, extraordinary in their relevance and extraordinary in their depth. There is great study and great scholarship in the way they learn Kabbalah. They strive greatly to explain and clarify the matters, modern in a certain way, very relevant to our lives. Even though they lived four hundred years ago, and it is not the same world we live in, nevertheless in many ways the beginning of our world is that period, as everyone knows about the periods of the world. Then began what is called the modern world, and we are their students, and we learn their words.
The Emphasis on Mourning the Destruction Among the Mekubalim
And anyone who studies these sefarim sees a very strong emphasis on the matter and on the action and avodah of mourning the destruction. It is a very interesting thing, and it must be brought to mind, for there is in it deep learning and a great point in the matter. And as we learned in previous shiurim regarding the matter of kedusha, the topic of prishus (separation) and bodily pleasures, that sefarim such as Reishis Chochma—who was also a student of the Ramak, from that same beis midrash from which come the Chassidic sefarim and the entire path of which we are part—intensified the matters greatly in the way they expressed the matter (as we explained in previous shiurim about midas hakedusha and this is not its place).
So too in the matter of mourning the destruction, of longing for Yerushalayim, of yearning for the Beis Hamikdash, of the pain of the Shechina, of the matter of the exile of the Shechina—that beis midrash placed very great emphasis. And just as we seek to uproot the error, that people think Reishis Chochma was some kind of oppressed and pressured Jew, who wanted people not to enjoy their lives, and spoke about Gehinnom and about the prohibition to take pleasure in any pleasure and the like—and we say that this has no foundation at all, rather his entire desire was to express what is the meaning of light, of happiness, of taste and sweetness, of radiance of face, abundance, light and holiness, of those lives called kedusha—
So too and in exactly the same way in the matter of mourning the destruction, of the pain of the destruction, of tikkun chatzos, and of the other customs of mourning the destruction that they established and raised—they did not come to be pressured and tormented.
Chassidus as Commentary on the Beis Midrash
And behold, Chassidus, incidentally, we see the Chassidim seeking to interpret a commentary on a commentary: Chassidus is a commentary on that beis midrash, the beis midrash of the Baal Shem Tov and his students is a commentary on the beis midrash of the Ramak and Rabbi Shlomo Alkabetz and the Arizal and their colleagues. And in Chassidus we see, and this is a large part of Chassidus, that they struggle somewhat with the matter of mourning the destruction, and we also see that they struggle with the matter of prishus and kedusha. Anyone who knows and examines the original Chassidic sefarim sees that this is one of the matters they struggle with.
And why do they struggle with it? Because an explanation is lacking, the one who errs lacks a way in which he can express and fulfill the matters. For Chassidus did not come primarily to say new chiddushei Torah, but primarily to express in actual practice, in deed, how one lives the matters. And therefore one must emphasize, one must change the emphasis, change the stress in certain ways, and explain the matters in other ways. For naturally, from studying the sefer, from looking at what is written in it, a person is liable to err and think that indeed it is fitting for him to be depressed, that there is value in being depressed during the three weeks. Therefore we see in Chassidic sefarim, as is known, that it is not fitting to be depressed, and that one still must serve Hashem Yisbarach with joy, and to be happy and good-hearted always, and the like. And one even must be lenient in certain halachos, among certain Chassidim, because one cannot be so tense.
But one must understand that this is a commentary. This is a commentary on the matter of mourning the destruction, and this is the correct commentary. For the truth is that anyone who learns Zohar, who learns the writings of the Arizal, the Ramak and Rabbi Shlomo Alkabetz, sees that this is not what they intended, that we should be depressed. They were not Litvaks—this is the truth—rather they were very Chassidic. But when one reads the thing in a sefer, one thinks it is written there that one should be tense and alienated. Therefore one needs the commentary of Chassidus to clarify for us that this is not what they intended.
The Zohar as a Living Sefer
But what did they intend? This is what I wish to arrive at. What did they intend, and why? Two questions I wish to ask. Why? Let me bring one proof, from which we see that the Arizal, the Ramak and all those Jews emphasized the matter greatly. For example, anyone who has ever opened the sefer of the Zohar on the Torah knows that the sefer of the Zohar is arranged according to the order of the parshiyos. And more or less every section of Zohar—usually at the beginning of the parsha, and sometimes even in the middle, but usually at the beginning—the Zohar opens with a picture, with a description of the way in which the chachamim, the chavraya d’Zohar, sit down to learn the parsha.
The Zohar Seeks to Be a Living Record
And how do I think one should learn the Zohar in general? That is, the Zohar very much seeks to be a living sefer, almost like the Gemara, and even the Gemara is less so in a certain way. That is, the Zohar does not simply seek to say: I am writing a sefer, a commentary on the Torah, to add more chiddushei Torah, more commentaries according to Kabbalah. Rather it seeks to be a record, a living thing. It seeks to be a living sefer, a living record, and not merely a record. It must be able to arouse, that they should be able to learn it with enthusiasm, that from it they should be able to see how Jews learn. How Jews learn what is called Torah lishmah, according to truth. And pnimiyus haTorah does not necessarily mean to learn the matter of Torah, for this too is truth, since many times it speaks simply about the plain meaning of Scripture. Not everything, not all the Zohar is the secrets of Torah—perhaps a secret is hidden in everything, but part of it is even simply peshat. Many times they learn Chumash there, and we see how they struggle to interpret the plain meaning of a verse, even peshat.
But in this the Zohar is almost unique among all Jewish sefarim, that it very much seeks to be a sefer that is not only a deed that was. First of all, indeed it is a deed that was, a deed with the sages of the Zohar who sat down to learn the parsha of the week each week. And not only that, but just as everyone knows, the purpose of such a sefer is that they should do like it. In other words, it is more like a cookbook, or a book of instructions for law, than a book that establishes a theory.
Parable: A Book About Love
There are sefarim—and as we say, we speak about love, love between a man and his wife, which is the greatest example that the Zohar used much—one could have a sefer that writes a theory of love, how one loves, how love begins, how it ends, and how to guard against all the obstacles to love, and the like. And there are such sefarim. And then there is a sefer that tells a deed that was, a novel, that tells a deed of a young man and a young woman who fell in love, and what they did, and the like. This is one way.
And there is a sefer that everyone understands: if a person wants to arouse himself, to ignite his love, and even to learn how to conduct oneself in the matter of love, how to begin to love—I think everyone would agree that to learn a sefer of theories and explanations, of philosophy of love, is not a less good way. Perhaps there are advantages in it, and this is an important matter in itself to understand, for the world runs on love, the continuation of the human species runs on this. One cannot nullify the matter, one must understand it, and undoubtedly enormous secrets are hidden in it. But if a person wants to do in practice, if he wants—he must read a novel, he must read the sefarim that tell the stories of one Jew who loved another Jew. And thus he sees how it is done, and sees there the fears, and what difficulties there were, and what obstacles one must overcome, and how one must appease, and how one must strengthen the love afterward when it falls, and so on and so forth—the one who knows can see there, and then can imitate and do like it. And this is what we learned last week, that every time a person has love between a man and his wife, and truly in every relationship, in every deed a person does, he does it fundamentally from the stories and deeds he read, that he added, that he received (as we spoke in the previous shiur and this is not its place).
A Sefer That Is Not Perfect
And there is an even better sefer, and perhaps this is the sefer, but a better version of that same sefer, that not only does it tell a deed—and one can say another thing, that within the deed it integrates, for it is understood that one who truly understands, who has learned the philosophy of the thing and the theory of it, can write a better novel, for he knows what the matters depend on, and can insert within the story more understanding, to tell the deed more correctly, and to express what truly needs to be expressed so that it fits the way the matters work. And not only that, he can make a sefer that when they read it, it almost causes the reader to get up and do it himself. There are tricks how to do this. One of the tricks is that the sefer should not be perfect. This is an interesting trick: that the sefer should not be perfect.
When one reads a sefer, there are—for example, sefarim such as the Akeidah, Akeidas Yitzchak, a perfect sefer. Every derasha there, every parsha has several derashos, and every derasha opens with questions, with verses, and then he builds and brings different approaches in the matter he seeks to learn, and plays until he arrives at the interpretation, and interprets according to it the verses and the parshiyos. Always perfect. Everything always fits perfectly. And this is a very good sefer for one who seeks derashos, seeks explanations in an intellectual way, seeks explanations on midrashim and on verses—a very good sefer. But this is not a sefer with which a person can ignite his fellow.
Chassidic Sefarim Are Not Perfect
And anyone who learns Chassidic sefarim, incidentally, sees that Chassidic sefarim are usually written in a very imperfect way. There is almost not one Chassidic sefer, or only a few, but there is almost not one Chassidic sefer written in the manner of complete derashos, where the entire derush fits, and one can repeat it like this, at the table at the father-in-law’s. Chassidic sefarim were not made for this, and especially the early sefarim, but even the later ones—almost most Chassidic sefarim are a record of the Rebbe’s words at the table. Even a sefer like Tiferes Shlomo, it is not that he sat down and wrote to explain something, but a sefer that was written to remind the Chassidim who were at the table what the Rebbe said that week. This is more or less the essence of the sefer. And naturally it is much less perfect, it does not bring sources, it does not open with a verse, it does not go to interpret the statements of Chazal, it brings everything incidentally as much as possible—because it is alive, because the Jew sat at the table and said the Torah, and now you can learn it.
And the true way to learn Chassidic sefarim is to be aroused, either from being able afterward to examine the Chumash himself to find its expansion and to see how the thing relates to him, or from imagining in his soul and picturing as if he is hearing the Rebbe’s Torah and receiving his word of Torah. This is a different way of learning, not learning like in iyun, like Minchas Chinuch, but Chassidic learning.
The Zohar Was Written to Arouse
And the Zohar was written one hundred percent in that same way, that people should learn and be aroused. Many times it opens with a question and does not finish the answer, or one says something, and the thing is made such that you will say: “Wait, what is the meaning? One could say thus, but one must continue thus”—and this is its desire.
The Arizal: Learning Zohar Through Inspiration
And therefore, one who learns the Arizal knows that the Arizal said many things from the Zohar that are not written in the Zohar. There is always some hint there. Many times, in the language of the Arizal, when Rabbi Chaim Vital brings in the name of the Arizal, it says they are hinted in the Zohar in this parsha—the secret, the topic—and one does not understand. The Gra said that in his opinion the Arizal learns Zohar through pilpul, not through peshat. I think this is not correct. The Arizal does not learn Zohar through pilpul. True, his way of learning was more full of pilpul than certain precisions—learn in the Ramak and in Rabbi Shlomo Alkabetz and you can see the way of learning how they learned Zohar, but this is the true peshat, this is iyun, that one must examine it. I think the Arizal hakadosh learned Zohar not only through peshat, but through inspiration. As the Arizal himself describes that he learned Zohar until Eliyahu Hanavi came to him and told him the interpretation.
In other words, the Arizal learned Zohar and was aroused, and thus it happened. And thus it happens, true, every sefer, every true sefer is made for this, but the Zohar was written in this manner. It is made to bring you to thought, it is not made to tell you everything. The Torah does not seek to tell you everything. There is a part where you must be the wise one who understands on his own. But it is made so that you should learn the verse—the Zohar brings the verse to the table, and brings the situation, in what situation you are learning the verse, and now you say: “Ah, if this is what you mean, the next step is thus.” And many times the Arizal simply tells you the next step, or three steps later, which the Zohar intended to say in its derush. And it is not written, but it is hinted, the Zohar aroused, simply.
The Secret of Rising at Chatzos in the Zohar
Now, therefore you will see that it opens the Zohar in almost every parsha with an introduction, that is, the Zohar tells a deed—almost always an explicit deed, but even when it is a derush, I think it is built on the deed—that opens: “Behold now the tzaddikim and chachamim sit down, they sit down to learn.” This is what they do, now they sit down to learn the parsha of the week. Perhaps every week—I do not know—one can imagine that the authors of the Zohar had an order: every Friday night they sit down to learn the parsha of the week, let us say, and they wrote the Zohar. They wrote it at the time of the deed, and afterward one brought it to writing, but the thing was precise.
The Periods of the Night
The beginning of the Zohar almost every week speaks of that same state, that same situation of sitting down to learn. And the order that the mekubalim, the chavraya d’Zohar, innovated, was to learn after midnight. Everyone knows that the best time to learn is after midnight. And it is true, it is built on the parable, as it is written in the Gemara, “In the third watch an infant nurses from his mother’s breast and a woman speaks with her husband” (Berachos 3a). The Zohar bases much on the foundation of the Gemara in Berachos, that there is a period in the night. At the beginning of the night they go to sleep, and the Zohar calls this “ta’am d’mosa,” the world becomes somewhat dead, the angel of death comes, the “one of sixty of death,” a closure is poured upon the world, and everyone goes to sleep. And this is what the Zohar calls the spreading of midas hadin, Gehinnom opens, all kinds of busi d’mesavusa, wild animals, all kinds of thieves begin to wander, all kinds of wicked ones, all kinds of kelipos. This is at the beginning of the night, this is the time to go to sleep.
But afterward—there are people who sleep the entire night and rise in the morning, and miss the entire thing. But afterward, if a person is a Jew—and once the thing was more possible, they went to sleep before it became night, and afterward, if a person was diligent, if he loved to learn, or in general, one who loved another person, he rises at midnight. And when I say “at midnight,” the intention is not precisely at the moment it becomes midnight—I think this is an error. The intention is late at night, or very early toward morning, and they rose then. There is research that says there was a custom to rise, everyone would rise then.
The Time of Love After Midnight
And they rise when they have already rested, the body is already calm, it has already digested the food eaten at the evening meal, and the world is already quiet. And then everyone goes with his love. The “woman speaks with her husband”—one who has a beloved, then this is the time he speaks with her, or writes her a poem, or meditates on her. This is the calmest time of the day, and a very good time to express things, to enter into things that all day they are occupied with. Now they go to pray about love, whereas all day they are occupied with work, occupied with the tasks of the night that must be done.
The entire day is the time of yirah, one can say usually, or at least at the beginning of the night, and here begins the time of love, begins a time like “Kol dodi dofek” (Shir Hashirim 5:2), and the Zohar regularly brings the verse “You who dwell in the gardens, friends are listening to your voice, let me hear it” (Shir Hashirim 8:13). In other words, at this time the tzaddikim, the people whose love—for everyone has something he loves, which is his love, they are his lights, the thing that attracts him most, for which he truly lives—rise.
One Who Fell in Love with Torah
And one who fell in love with Torah, who fell in love with the Shechina, this is his love. He rises at the best time, when it is cool, when a cool wind comes, that northern wind blows that is written in the Gemara about David’s harp (Berachos 3b), and begins to sing, begins to hear how the angels begin to sing, “When the morning stars sang together and all the sons of God shouted for joy” (Iyov 38:7), and then he gathers with his friends, or alone, or with his friends virtually, or with his friends actually. And in the beis midrash gather the mekubalim, the inner sages, the lovers of Hashem, and learn Torah.
And almost every section of Zohar, almost every parsha of Zohar, opens with a section of derush—sometimes a few lines, sometimes at much greater length—about what is called in the sefarim the virtue of rising at chatzos. And again, this is another thing that is understood in a completely strange way incorrectly, for people think that you should rise at midnight, or that today there are chatzos kollelim for avreichim who do not have shalom bayis and seek to flee from the house at midnight, or that you must afflict yourself, truly not to sleep at night and to rise at midnight. No—the entire matter of rising at midnight to learn Torah then is built on this being the calmest time to arouse love, and one who loves Torah rises then, and then, says the Zohar, the gates of Gan Eden open, and the Zohar has a derush according to Kabbalah that then as it were the left hand of Tiferes begins to raise the Shechina, until in the morning there is truly a yichud at Shacharis, and this is the secret that the Zohar constantly begins to speak about.
The Innovation of the Later Mekubalim: Tikkun Chatzos
And behold, all this is the plain meaning of the Zohar. Now comes the Arizal—I think this is the Arizal, and perhaps one must examine the mekubalim before him whether they too learned thus, but if I am correct, certainly this is something from the later ones. In the Zohar nothing is written of the matters of mourning over the destruction, of tikkun chatzos, of crying—not one of these things is written. It is written that they rise and learn Torah. And certainly the later mekubalim say that one should learn Torah after midnight, that this is perhaps the essence, the essence of rising at midnight, the essence of rising at night, that the later a person sits down to learn, that then is the best time to learn the secrets of Torah.
The New Prayer of Tikkun Chatzos
But the later mekubalim added something very interesting here, and said, and everyone knows there is something called tikkun chatzos. Tikkun chatzos they established—I think not the Arizal, perhaps a bit before the Arizal, but the group of sages established a new prayer, a new order of prayer, called tikkun chatzos. And it is built mostly on verses from Tehillim, verses from Yeshayahu, verses from Eicha, verses from the prophets, and also there are a few piyutim of their own that they wrote, printed in siddurim of tikkun chatzos—songs, kinos, the song of yearning, the song of devekus, the song of lamentations—that the sages of Kabbalah wrote on the topic of the exile of the Shechina, on the pain of Israel, on the death of tzaddikim, and all kinds of troubles connected to the pain of exile. And they were accustomed to rise at midnight, and before the learning, beforehand, they cried a bit over the exile of the Shechina.
And Rabbi Chaim Vital, in the list of instructions that a Jew must do to be a mekubal, includes this in his instruction in the introduction to Eitz Chaim, that one must rise at midnight every night and cry over the destruction. And he also says an important thing, and from here we begin to see that the thing is not so simple: that this is a segulah for attainment. One who wants a segulah to be a mekubal, let him rise at midnight and cry over the destruction of the Beis Hamikdash.
The Proof That the Mekubalim Innovated Something
Behold what I see: there is here proof that the sages of the later mekubalim innovated a strong emphasis on crying, on mourning over the destruction, which we see is not so in the plain meaning. The plain meaning is that rising at midnight is only a matter of talmud Torah. And they added to this a kind of prayer, a part of prayer, which is also built on the Gemara. For this is that same Gemara where it is written that Hakadosh Baruch Hu rises at night and roars “He will surely roar over His habitation” (Berachos 3a), Hakadosh Baruch Hu rises then and cries over the destruction and cries over the exile. And on this the thing is built, that they come to rise and cry at the time when it is written that Hakadosh Baruch Hu cries.
The Parable of the Widow
And this is certainly built—let us understand a bit, on what is the thing built? It is built on that same idea we said before, but the part of pain in it, and one must understand why. It is built on that same part, as it is written in Eicha “She weeps bitterly in the night” (Eicha 1:2), that the parable of Eicha is about a widow, and the two parables are the parable of the love of a man and his wife, and the parable of mourning the destruction is “She has become like a widow” (Eicha 1:1)—like a widow whose husband went, died or went—”she has become like a widow and not a widow, a widow whose husband went to an overseas country.”
And what does she do? Why does she cry at night? Because all day they are busy, all day there are things to do, one must worry about the matters of the day. Even a widow has work, she too has children, and she must worry about them. This is the Shechina, who all day worries about Israel in exile, and cannot cry over what she truly lacks.
Night comes—and why specifically at night? One can say, that usually she remembers how it was when “her husband was with her,” when he was here; this was the time she would be aroused, for this was the time of “a woman speaks with her husband.” And now she too rises at the time when they could well have been in seclusion, to calculate what passes over a person who truly loves her. But she sees that her husband is not here, as the holy Zohar describes this in the language of their pictures. He is not here. And naturally “she weeps bitterly in the night,” then come out her cry of woe, her weeping, her pain, her lamentations—this is the time of lamentation.
This rule is almost not seen in the Zohar, perhaps in Zohar Eicha the thing is hinted, but one almost does not find in the Zohar that one should use this time to cry. But the later mekubalim emphasized the thing and innovated the text of tikkun chatzos.
The New Prayers of the Mekubalim
Tikkun Chatzos as Personal Prayer
There is one more thing I wish to mention, that we all practice—tikkun chatzos. There are several prayers: as we know according to halacha, in tradition there are three prayers a day, Shacharis Mincha and Maariv. Avraham Avinu established Shacharis, Yitzchak established Mincha, Yaakov established Maariv. Thus did the Avos. But there are several more prayers that we practice—and who made them? As I say, Rabbi Shlomo Alkabetz. Another prayer, called tikkun chatzos. A personal prayer. This is not a prayer of individual and community, but a personal prayer. It is a liturgy, a certain order that they say, and on which days they say it, it enters into halachos—when they say tikkun Rachel, when tikkun Leah. This is a new enactment that they made.
And in bein hametzarim there is a custom, it too comes from those same mekubalim, to say tikkun chatzos also during the day, after midday, even midday, when it begins to be afternoon, when a spirit of destruction begins to descend upon the world, they use this to cry over the Shechina. This is one prayer they innovated. And not everyone does this—I do not know, a large part of our friends do not practice doing this.
Kabbalas Shabbos
But there is another prayer that the mekubalim innovated, very connected and very close to this, and it is the prayer called Kabbalas Shabbos, which every Jew does, and in almost all the dispersions of Israel the custom of Kabbalas Shabbos has spread. One cannot say they innovated it completely, for the custom of saying “Mizmor shir l’yom haShabbos” (Tehillim 92:1) before Maariv of Shabbos already existed long before, but they added to it. And it is written that the thing is built on the Gemara, they did not invent anything from their hearts, everything is built on the Gemara, but it is a bit as I said before: that when one learns the Gemara, one can be aroused from it to do something. It is not written in the Gemara that they should go out to the field and make Kabbalas Shabbos, it is written that there were Amoraim who practiced thus and thus. One examines in the Rambam, one examines in the Shulchan Aruch how he brings the customs, one seeks to receive inspiration from this, one seeks to see how one should conduct oneself on erev Shabbos. But the mekubalim made from this a deed, they said: they were aroused from this and made an order called Kabbalas Shabbos. And there too they used that same thing, they took verses from Tehillim, made their own song, the “Lecha Dodi” that Rabbi Shlomo Alkabetz wrote then.
The Topic of Lecha Dodi: Receiving the Face of the Shechina
And what is spoken of in Lecha
The Topic of Lecha Dodi: Receiving the Face of the Shechina
And what is spoken of in Lecha Dodi? About that same topic. Placed within the topic of Shabbos, receiving Shabbos, that Shabbos indicates the Shechina, that we receive the face of the Shechina. And if we speak of receiving the face of the Shechina, you see here an interesting thing.
A question from the audience: Someone asked me, “Why does it enter into Lecha Dodi that they should cry over the destruction of the Beis Hamikdash? I want to know according to peshat.”
I told him that if he is looking for an answer according to peshat, let him search until the end of all generations, for this is not according to peshat, but according to Kabbalah. And Kabbalah too is not Kabbalah in the sense that one must know technical distinctions here and the like, but Kabbalah in the sense of the picture, the picture of kedusha, the picture of the Beis Hamikdash, the picture of Judaism that the mekubalim have. And the picture they have is that there is something called the indwelling of the Shechina. A verse is written, the indwelling of the Shechina upon Israel. The Shechina—she is called Yerushalayim, she is called Shabbos, everything is the same thing. And since Shabbos is receiving the face of the Shechina, they insert “Lecha dodi likras kallah” (Lecha Dodi), and we are not in our fullness.
And just as they said, for in its source—incidentally, the Zohar too was written during the time of exile, but in its source—the correct way was simply that a person rises at night, rises for the day, and begins to learn Torah, to connect with the Shechina. But since we are not there, we cry a bit beforehand.
So too with Shabbos. For Shabbos is receiving the face of the Shechina. And since usually in the world the Shechina is not yet in her repair, the Shechina is still in the dust, one still must cry “Shake yourself from the dust, arise” (Lecha Dodi), we speak of this. And when Shabbos comes there is truly an elevation, they raise the Shechina a bit from the dust.
And this is another proof, another source, another example that we all practice, how the mekubalim inserted the topic of the exile of the Shechina and the topic of Yerushalayim in a very central way. It is not written so beforehand. This certainly one cannot say has a source. There is a source that they should make Kabbalas Shabbos, that they should go out to the field, perhaps it is written in the Gemara, yes. But certainly there is no source that they should receive in this the face of the Shechina, that they should cry a bit over the exile, that they should say “Sanctuary of the King, royal city, arise, go out from the midst of the upheaval” (Lecha Dodi). For this there is no source. The source is the attainment, the lights that the mekubalim had to live with the Shechina, to express and to raise the Shechina.
The Foundation: To Return the Shechina to the World
The State of the Shechina in Every Generation
And I think the explanation for this is very simple and very basic. At the time when Israel dwells on their land, and certainly at the time of the Beis Hamikdash, and perhaps even before and even after, in every period and in every generation, there is their way how they see the world, there is their existing culture. And the thing does not relate only to Jews, but to the entire world. And this thing itself is the state of the Shechina. The state of the Shechina is not only a few Jews dwelling in Williamsburg. The Shechina governs the entire world. And there are all kinds of ascents and descents. The Shechina is the part from which we speak, the way in which we can speak as it were from the Divinity, from Hakadosh Baruch Hu, which changes. Hakadosh Baruch Hu does not change, but the indwelling of the Shechina, the reception, the way in which people speak of Divinity, of kedusha, the way in which kedusha is perceived in the world—changes according to the state of the generations, according to the state of the souls, according to the state of the reincarnations, according to the state of history.
Periods of Kedusha and Periods of Destruction
There are periods in which the ethic of kedusha, the ethic of the Beis Hamikdash—mikdash, and this connects to my series on kedusha, as I already said in the first shiur (as we explained at the beginning of the series about midas hakedusha and this is not its place)—there are generations and periods in which the ethic of kedusha, whatever its meaning may be, which certainly means something called the indwelling of the Shechina, something relating to this that here dwells Hakadosh Baruch Hu, here Divinity dwells in the world. There is such a thing as prophecy, there is such a thing as Shechina, there is such a thing as kedusha. And then, the things one learns, one must learn them in Torah, one must answer various questions, one must justify many things, but the very thing that there is such a thing as kedusha, that there is such a thing as Shechina, is not in doubt, is not so much in question in the world.
And as the historians tell us—and one must always be precise about how true this is, for things are much more complicated, but let us speak in Jewish history, and certainly they say thus, but one must understand; incidentally, this is another thing I do not wish to enter into completely and I do not know if now is the time. But let us say as the historians like to say—until my Rishonim, for example, one does not see; one who learns in the writings of the Rishonim, there is no difference whether one learns Rambam, whether one learns Kuzari, whether one learns Zohar, one does not see that there is something that does not exist at all, that no one knows at all what kedusha means. One does not see such a problem. Incidentally, according to this one must say that the thing relates to the destruction of the Beis Hamikdash, but as I say, it is much more complicated than this, and one must speak of this separately.
But there are periods when they do not know at all what this is. They lose—at least the Jews in their way—they lose the entire way to say that there is something called kedusha, that there is something called “the sacred” in the foreign language, or Divinity. They do not know at all. The world becomes very—what we call chol (mundane). The opposite of kodesh is not tamei, one cannot say that the world becomes more tamei, but it becomes more chol, more everyday, more uninteresting, boring, occupied with business, with making money, with material things. But things of the soul, things of kedusha, and certainly in the Jewish way which has its own problems because Israel is in exile—they do not exist.
The Destruction of the Beis Hamikdash: The Departure of the Shechina
And in such a period, in such a situation in which we find ourselves, this is truly the destruction of the Beis Hamikdash. We already have a word for this, a very ancient word: the destruction of the Beis Hamikdash. The destruction of the Beis Hamikdash, or the exile of the Shechina, the departure of the Shechina. There is no Shechina in the world. Or the Shechina is with us in exile. But about this we will need to speak with Hashem’s help in the next shiur, to explain more the positive side of Shechina in exile (and we will explain more be’ezras Hashem in the next shiur). But indeed there is here truly a departure of the Shechina. There is no Shechina in the world.
And in such a state—true, one asked a question: but one does not see even in the midrashim and in the Gemaros that they should be occupied with this in a terrible way, that the thing should take such a place. I brought a proof from the Zohar, but even from the Gemara—one does not see that the topic of mourning the destruction should take such a place. As far as I know, the Amoraim—we did not hear that they cried every day over the destruction of the Beis Hamikdash. True, they mention it regularly in the prayers, I am not saying. This is a very basic thing in Judaism. Perhaps a third of Shemoneh Esrei speaks of the exile and of the redemption. It is a very basic thing. But this was enough.
Why Was It Not Enough for the Mekubalim
And why was it not enough for the mekubalim? Must one add “l’David”? What is wrong with saying “Yerushalayim Your city” three times a day? Why must one add? Because it began to be lacking. In prayer one says things, as the Rambam says, “all the needs of people.” All the regular things that people need, we speak of them in prayer. And it is understood that Jews in exile speak much of the exile, they ask Hakadosh Baruch Hu to redeem us and to help in all the ways that are lacking.
But there came a time when they do not know at all what is being spoken of. They lose the language completely, what is being spoken of. Says the Arizal, say the mekubalim: one must find a remedy for this, and one must return the Shechina to the world. This is fundamentally what must be done. As long as she is not here—when there will be a Beis Hamikdash, when they have already repaired everything, this is not a problem. But there are still many more steps before. And one must begin to speak a bit of the Shechina. One must make of this a reality, one must make her real to people.
The Secret of Crying: To Make the Shechina Real
Why Specifically Crying?
Now, there is an interesting thing here. There are positive ways and negative ways. Let us say that crying is the negative way. But one must hear that there is something very important in this. Why? Because people think that crying means simply sadness, simply a negative thing. But the truth is that in crying is hidden something much deeper. In other words: the positive works only as long as the thing is in your hand. And to say a lie, to say “Hakadosh Baruch Hu is with us” when one does not know at all what kedusha means, one does not know at all what Shechina means—this is not great wisdom.
Says the Arizal: you want now to live with the Shechina, certainly this is what you want to do. The problem is that you know very vaguely, you know a bit, you heard, you remember, but very vaguely to know at all what this is. There is one wonderful remedy. The wonderful remedy is to cry over it. And certainly in order to cry one must also know. The meaning of the thing is that you do know, except that you know that what is here, what is being spoken of here—you cannot even say what you lost, what you once had, even that you do not know. One cries over something one knows, but much is lacking from it. It is lacking in its completeness, it is not in its fullness. One must explain precisely what is lacking and in what way it is lacking, but much is lacking from it.
The Lack Reveals the Connection
And everyone knows that what pains a person, his lack, is a much greater proof—not only a proof, for now we speak of renewing the thing through this—but a much greater connection, to know what a person loves, who he is, what is reality for him: it is what he cannot live without, what pains him, what he cries over when it is not there, more than what he rejoices over when it does exist. This is a very interesting thing. One can say to a person, “Here is something tasty for you.” Well, who said it is free? Give two, why not? But when do we see that this is truly part of a person’s life, part of his world? When he goes and does not have it, or he has only a little and it breaks him, and he cries.
It comes out that when one cries over something—and when I say crying, I mean literally to cry, to find a way to arouse oneself, whether at midnight, it is not so difficult, after a shiur, after they spoke, it is not so difficult to arouse oneself over the lacks of the worlds, over the lacks of the Shechina, and to cry over it. One does what one does know, it is understood. And he says that crying over this will primarily make the thing real for him. For as long as one does not cry, as long as a person has—it is very tasty for him to dance by the Rebbe’s table, but he never cries when the thing is not there, or he never cries that the entire Rebbe’s table is only a taste in passing, a remembrance in passing of what should have been—that it should have been that the entire world should understand the Rebbe’s table, that it should have been that all the gentiles should come to see the Rebbe how he conducts a tish, that it should have been that they should not need to conduct a tish at all, that every Jew should make a tish himself, that it should have been so much better. And yet he knows that he is by the Rebbe’s table. He cries over this.
Whoever Mourns Over Yerushalayim Merits to See Its Joy
And in what he cries over this—here is the secret written in the Ramak, he says it, in Rabbi Chaim Vital, here is the secret of “Whoever mourns over Yerushalayim merits to see its joy” (Taanis 30b). That is, since we are in the fall of Yerushalayim, in order that there can be life, in order that there can be Jews, that we can establish our house of life, establish Jewish life built on the holy Shechina—our attributes need that we should have the Shechina, and we do not have her properly. And the first way, the beginning of the avodah, is that a person must cry a bit over the lack of the Shechina, to cry over all the pain.
This is a bit of a trick, for he says, “I do not have, if I do not have…”—yes, this is crying over what you do not have, this is the approach of the Baal HaTanya: that crying over what you do not have, to make of this a reality for you, in this we return the Shechina.
From Tikkun Chatzos to Kabbalas Shabbos
Therefore, when one cries here in tikkun chatzos over what one cries, then one cries almost completely only negatively. And afterward one cries in Kabbalas Shabbos, that from saying “Sanctuary of the King of kings,” then the Shechina is elevated, and they begin to be elevated already here: “Do not be ashamed and do not be humiliated,” “Why do you bow down and why do you moan,” “Right and left you shall spread out” (Lecha Dodi). And incidentally, on Yom Tov we do not skip over the sad part—I do not know why the customs were made thus, this is not understood.
We raise the Shechina in that we cry over her, and then one can make Shabbos. You cried that in the entire world there is no Shechina, and now you have Shechina? Why are you crying over her? Because you can make the Shechina real for you to a sufficient degree, that you can cry over how much she is not. And in this one can receive Shabbos, and in this one can return a bit of kedusha to the world, and in this an entire group of people is made for whom the Shechina is a thing, they cry over how much she is not, they rejoice over how much she does exist, and in this they begin to go and receive Shabbos of the week.
Gut Shabbos.
📝 Full Transcript
Between the Straits: The Topic of Mourning the Destruction and the Exile of the Shechina
Introduction: Maintaining the Jewish Calendar in a Busy Life
Dear brothers, today is erev Shabbos kodesh, parshas Pinchas. It’s the first week of the Three Weeks, the three weeks between the seventeenth of Tammuz and Tisha B’Av. We’re in the middle of learning the topic of kedusha (holiness), but there’s an obligation to maintain the Jewish calendar, that when the time of mourning comes, of remembering Yerushalayim, remembering the Beis HaMikdash (Holy Temple).
The Difficulty of Living with the Calendar
Our way of life is set up so that we should have a seder hayom (daily order), especially in this period of life when one is very busy. It’s very difficult to truly live all the orders of the calendar, to be sadder during the Three Weeks and happier in Adar. When you’re a yeshiva bachur (student) and don’t have anything else to do, you make a situation out of it. But the moment you’re busy with life, you do what it says in Shulchan Aruch, what it says in the siddur—everything’s fine, but it’s hard to have a connection with it, to know, ah, the seventeenth of Tammuz has arrived. Normally it goes like this: okay, I need to take care of a few more things, it goes on the list—remember to fast on the seventeenth of Tammuz, make sure to check what you can taste during the Nine Days, what you’re not allowed to do and what you are allowed to do.
The Shiur as a Place for Matters of the Heart
And since this shiur is specially made to establish a time for devarim shebalev (matters of the heart), devarim shebaneshama (matters of the soul), it’s obligatory that in this shiur we should at least deal with the topics from time to time, the opposite of routine—that this is the place where we must speak about this. Even though we still have topics to clarify, the time obligates that we should dedicate the learning to the topics of these days. Of course, we can connect them.
The Beis Medrash of the Mekubalim in Tzfas
There’s an interesting thing. This shiur is built on Kabbalah. Whoever looks into the later mekubalim (kabbalists), whom we call our rebbes in Kabbalah, they are the beis medrash of Tzfas: the Ramak, the Arizal, Rav Shlomo Alkabetz, Rav Chaim Vital, the whole group. It’s about a hundred years; most of them knew each other, and they mainly lived in Tzfas in the year 5300, about four hundred and fifty years ago. They founded and established the kind of Yiddishkeit that later Chassidus is a commentary on, and perhaps other paths as well. Sefardic mekubalim, Sefardic Jews, Chassidic Jews—it’s all a commentary on this beis medrash.
The more one learns them—the words of the Ramak, the words of the Ari, Rav Chaim Vital, Rav Shlomo Alkabetz, even the Beis Yosef from his maggid—it’s strangely appealing, relevant and deep, with very much analysis and scholarship. They try very strongly to explain and clarify things, very modern and relevant to how we live. Even though they lived four hundred years ago, the beginning of our world is in that period—that’s when what we call the modern world began, and we are their students.
The Emphasis on Mourning the Destruction Among the Mekubalim
Anyone who learns in these sefarim sees a very strong emphasis on the topic and the service of mourning the destruction. There’s a deep learning, a great awareness in this topic. Just as we learned in previous shiurim regarding the topic of kedusha, the subject of prishus (separation), of physical pleasures, which sefarim like Reishis Chochma—a student of the Ramak—dealt with very strongly in how they brought out the topic. So too in the topic of mourning the destruction, of longing for Yerushalayim, of yearning for the Beis HaMikdash, of the pain of the Shechina, of the exile of the Shechina, this beis medrash placed a great emphasis.
And just as we want to uproot the error, that people think, unfortunately, that the Reishis Chochma was a repressed frum Jew who wanted people not to enjoy their lives—which we say is not the case at all, he simply wants to bring out what it means to be light, happy, pleasant, with a radiant face, abundance, light, kedusha, from the life that is called kedusha—so too the topic of mourning the destruction, of the pain of the destruction, of Tikkun Chatzos, and all the other customs of mourning the destruction, didn’t come in order to be repressed.
Chassidus as a Commentary on This Beis Medrash
Chassidus is a commentary on this beis medrash—the beis medrash of the Baal Shem Tov and his students is a commentary on the beis medrash of the Ramak, Rav Shlomo Alkabetz, the Arizal and their colleagues. In Chassidus you see that people struggle with the topic of mourning the destruction, just as they struggle with the topic of prishus and kedusha. Why? Because there’s a lack of interpretation, the one who errs lacks a certain way of how to bring it in, how to fulfill it. Chassidus didn’t come mainly to say new chiddushei Torah, but practically, actually, how one lives in these things. And for this one must change the emphasis, and explain it in other ways.
Since the nature of looking at a sefer is that one can err, thinking that one should be depressed, that it’s a matter of being depressed during the Three Weeks—therefore you see in Chassidic sefarim, as is known, that one shouldn’t be depressed, one must always serve Hashem with joy, be happy and joyful, and one must even be lenient in certain halachos, because one can’t be so drawn in.
But one must understand that this is a commentary on the topic of mourning the destruction, and it’s the correct commentary. Whoever learns Zohar, the writings of the Ari, the Ramak, Rav Shlomo Alkabetz, sees that they didn’t mean that one should be depressed. They weren’t Litvaks, they were very Chassidic. But when you read it in the book, you think you should be so drawn in and strange. You need to have the commentary of Chassidus that should clarify for us that it didn’t mean that.
The Zohar as a Living Sefer
But what does it mean, and why? Two questions. Let me say one proof that the Arizal, the Ramak, and all these Jews strongly emphasized this thing. Whoever has ever opened the Sefer HaZohar al HaTorah sees that it’s arranged according to the order of the parshiyos, and more or less every piece of Zohar—usually at the beginning of a parsha—begins with the image, with the description of how the Chavraya D’Zohar sit down to learn the parsha.
The Zohar Wants to Be a Living Record
The Zohar very much wants to be a living sefer, almost similar to the Gemara. It doesn’t just want to say, “I’m writing a commentary on the Torah, to add chiddushei Torah and commentaries according to Kabbalah,” but it wants to be a living record. It must be able to awaken, one must be able to learn it with enthusiasm, so that one should see how Jews learn Torah lishma (for its own sake) according to truth. Pnimiyus HaTorah (the inner dimension of Torah) doesn’t necessarily mean learning the secrets of the Torah; often they just discuss the simple meaning of a verse. Perhaps the secrets of the Torah lie in everything, but part of it is just plain pshat—you see how they struggle with the simple meaning of a verse.
The Zohar is unique among almost all Jewish sefarim, that it wants to be a sefer that isn’t just a story that happened. First of all, it is indeed a story of how the sages of the Zohar sat down to learn each week in the parsha, but the purpose is that you should do it. It’s more like a recipe book, or a book of instructions, not just a sefer that presents a theory.
A Parable: A Sefer About Love
We’re talking about love, love between husband and wife, which is the greatest example that the Zohar used. You can have a sefer that writes a theory of love—how people love each other, how love begins, how it ends, and how to guard against all obstacles. And there’s a sefer that tells a story that happened, a novel about a boy and a girl who fell in love and what they did.
To learn a sefer of theories, of explanations, philosophy of love, is no less a good way, perhaps there are advantages in it, because the world runs on love, the continuation of humanity runs on this, tremendous secrets lie in this. But if someone wants to actually do it, wants to learn how one conducts oneself in this subject, he must read a novel, the books that tell the stories of one Jew who fell in love with another. There he sees the fears, what kind of difficulties there are, which obstacles one must overcome, how one must appease, how one must strengthen the love later when it falls—and then one can replicate it. This is what we learned last week, that every relationship, every kind of thing a person does, he does essentially with the stories and tales that he has read and received.
A Sefer That Isn’t Perfect
And there’s an even better version of this sefer. Not only does it tell a story, but someone who has learned the philosophy and theory of it can write a better novel, because he knows what things depend on. He can bring in, within the story, more understanding, tell the story more correctly, and bring out what one must truly bring out so that it should align with how it works. And even more—he can make a sefer that when one reads it, it will almost make the person get up and do it himself. One of the tricks of how to do this is that the sefer shouldn’t be perfect.
When you read a sefer like the Akeidas Yitzchak—a perfect sefer, every parsha has several drashos, every drasha begins with questions on the verses, then he builds up and brings different approaches in the topic, plays with a commentary, and explains the verses and parshiyos. Everything always fits perfectly. This is a very good sefer for whoever wants to seek drashos, logical explanations on midrashim and verses—but it’s not a sefer that can ignite a person.
Chassidic Sefarim Aren’t Perfect
Whoever learns Chassidic sefarim sees that they are generally written in a very imperfect manner. Almost no Chassidic sefer is written in the form of complete drashos, that the whole drasha fits and one can repeat it sitting at the table at the father-in-law’s. Most Chassidic sefarim are a record of what the Rebbe spoke at the tisch (table). Even a sefer like Tiferes Shlomo isn’t that he sat down to explain something, but it’s written to remind the Chassidim who were at the tisch what the Rebbe said that week. Consequently it’s much less perfect—he doesn’t bring sources, doesn’t begin with the verse, doesn’t go to explain the statements of Chazal, he brings everything in passing, because it’s alive.
The true way of learning Chassidic sefarim is to lift oneself up—either through looking into the Chumash itself to find his own expansion and see how it’s relevant to him, or he imagines himself hearing the Rebbe’s Torah and receiving his word of Torah. It’s a different way of learning, not like analytical study, like Minchas Chinuch, but a Chassidic learning.
The Zohar Is Written to Awaken
The Zohar is written one hundred percent in this way. Often it begins a question and doesn’t finish the answer, or someone says something and it’s made so that you should say, “Wait, one could say this, but one must go further like this.” And that’s what it wants.
The Arizal: Learning Zohar Through Divine Inspiration
Whoever learns the Arizal knows that the Arizal said many things from the Zohar that aren’t in the Zohar; there’s always some hint. Often, when Rav Chaim Vital brings the Arizal, it says that it’s hinted in the Zohar in this parsha—the secret, the topic—and one doesn’t understand. The Vilna Gaon said that he thinks the Arizal learns Zohar through pilpul (dialectics), not through pshat. I think that’s not correct. It’s true that his way of learning was more full of pilpul from certain inferences—in the Ramak and Rav Shlomo Alkabetz you can see the way of learning how they learned Zohar, with analysis—but I think that the Ari HaKadosh learned Zohar not just through pshat, but through divine inspiration. Just as the Arizal himself describes that he learned Zohar until Eliyahu HaNavi came to him and told him the meaning.
In other words, the Arizal learned Zohar and was awakened. It’s made to make you think, not to say everything. The Torah doesn’t want to tell you everything; there’s a part where one must be “the wise one who understands from his own knowledge.” The Zohar brings up the verse on the table, and brings out in what situation you’re learning this verse, and now you say, “Ah, if that’s what you mean, the next step is this.” And often the Arizal simply tells you the next step or three steps later that the Zohar meant with its drasha. It’s not stated, but it’s hinted—the Zohar awakened.
The Secret of Rising at Chatzos in the Zohar
The Arizal opens on the Zohar in almost every parsha in the introduction. It tells a story in the Zohar, sometimes explicitly, and even when it’s a drasha it’s built on the story: “Now the tzaddikim and sages sit down to learn the parsha of the week.” One can imagine that those who authored the Zohar had an order, every Friday night they sat down to learn the parsha of the week, and they wrote the Zohar during the actual event.
The Periods of the Night
The order that the Chavraya D’Zohar innovated was to learn after chatzos (midnight) at night. It’s built on the Gemara, “In the third watch, a baby nurses from his mother’s breast and a woman converses with her husband” (Berachos 3a). There’s a period of the night: early night, one goes to sleep. The Zohar calls this “taste and taste of death,” the world becomes a bit dead, the Angel of Death comes, “after one tastes death,” a closure is placed on the world. This is a time of midas hadin (divine judgment), Gehinnom opens up, all kinds of wild beasts, thieves, wicked people and kelippos (husks) begin to turn. This is early night, the time when one goes to sleep.
The Time of Love After Chatzos
There are people who sleep the whole night and miss the whole thing. But if you’re a Jew, and sometimes this was more possible—one went to sleep before it became night—and if you were a masmid (diligent student), or in general whoever loved another person, he got up at chatzos. “At chatzos” doesn’t necessarily mean the exact moment it becomes chatzos, but late at night or very early in the morning. There’s research that it was a custom that everyone used to get up then.
One gets up when one has already rested, the body is already calm, it has already digested the supper, and the world is quiet. Then everyone goes with his love. The “woman converses with her husband”—whoever has a beloved, then is the time when he speaks with her, writes her a poem, thinks of her. This is the quietest time of the day, a very good time to enter into things that the whole day one is busy with. The whole day is the time of yirah (fear)—one is busy with work, with the weekday things one must do—and here begins the time of love, as it says “The voice of my beloved knocks” (Shir HaShirim 5:2), and the Zohar regularly brings “You who dwell in the gardens, friends listen to your voice, let me hear it” (Shir HaShirim 8:13). At this time everyone has his thing that he loves, his lights, what attracts him most, what he lives for. The example of this is always the love of husband and wife like Shir HaShirim.
The One Who Fell in Love with Torah
Someone who fell in love with Torah, with the Shechina, gets up at the best time when it’s cool, when there comes such a north wind blowing that it says in the Gemara about David’s harp (Berachos 3b), and he begins to sing, he hears how the angels begin to sing, “When the morning stars sang together and all the sons of God shouted for joy” (Iyov 38:7). Then he gathers together with his friends—virtually or actually—and in the beis medrash the mekubalim, the lovers of Hashem, come together and learn Torah.
Almost every piece of Zohar begins with a bit of drasha, sometimes a few lines, sometimes more at length, about the virtue of rising at chatzos. This is another thing that is strangely misinterpreted. People think that you’ll get up at chatzos like a chatzos kollel for the young men who don’t have shalom bayis (domestic peace) and want to run away from home, or that you must afflict yourself and not sleep at night. No, the whole thing of getting up at chatzos to learn Torah is built on this because this is the quietest time to make a love, and whoever loves Torah gets up then. Then, says the Zohar, the gates of Gan Eden open, and he has a drasha according to Kabbalah that then the left hand of Tiferes begins to lift up the Shechina, until in the morning there is actually a yichud (unification) at shacharis.
The Innovation of the Later Mekubalim: Tikkun Chatzos
This is All the Simple Meaning of the Zohar
This is all the simple meaning (peshat) of the Zohar. Now comes the Arizal — perhaps one needs to check with the earlier kabbalists — but if I’m correct, this is certainly something from the later authorities (acharonim). In the Zohar there is nothing about mourning over the destruction (churban), about Tikkun Chatzot, about weeping. It says that one rises and learns Torah. Certainly the later kabbalists also say that one should learn Torah after midnight, that is the essence of rising at night, because the later it is, the better the time to learn the secrets of the Torah (sodot haTorah).
The New Prayer of Tikkun Chatzot
But the later kabbalists added a very interesting thing — a new prayer, a new order of prayer, which is called Tikkun Chatzot. It was established perhaps a little before the Arizal, by the group of sages. It is built mostly on verses from Psalms, Isaiah, Lamentations, the Prophets, and has some of its own liturgical poems (piyutim) that they wrote — songs, lamentations, the Song of Longing, the Song of Cleaving, the Song of Lamentations — on the theme of the exile of the Shechinah, the suffering of Israel, the death of the righteous, and all sorts of troubles from the pain of exile. They conducted themselves that one rises at midnight, and before one learned, one wept a little about the exile of the Shechinah.
Rabbi Chaim Vital, in his guidance in the introduction to Etz Chaim, siman 279, includes that one must rise at midnight every night and weep over the destruction. And he says an important thing — this is not so simple — that this is a segulah (spiritual remedy) for attainment (hasagah): whoever wants a segulah to become a kabbalist, should rise at midnight and weep over the destruction of the Temple.
The Proof That the Kabbalists Innovated Something
This is proof that the later kabbalistic sages innovated a strong emphasis on weeping, on mourning over the destruction, which we see is not so in the simple meaning. Simply speaking, rising at midnight is only a matter of Torah study (talmud Torah). They added a section of prayer which is also built on the Gemara: it’s the same Gemara that says that the Holy One, blessed be He, rises at night and roars like a lion over His dwelling (Berachot 3a), He rises then and weeps over the destruction and the exile. So one comes to rise and weep at the time when the Holy One, blessed be He, weeps.
The Parable of the Widow
It is built on the same idea as before, only the part of suffering in it. As it says in Lamentations, “She weeps bitterly in the night” (Lamentations 1:2) — the parable of Lamentations is about a widow; both parables are the parable of the love of husband and wife. The parable of mourning the destruction is “She has become like a widow” (Lamentations 1:1), like a widow whose husband has gone away, “like a widow but not a widow,” a widow whose husband has gone to an overseas country.
Why does she weep at night? Because all day one is busy, one must take care. The widow also has a job and children. This is the Shechinah who all day takes care of the Jews in exile, she cannot weep over what she truly lacks. Night comes: she remembers when her husband would be with her, when this would be the time when she becomes intimate, the time when a wife speaks with her husband. Now she also rises at the time when one can be in solitude (hitbodedut), and she sees that her husband is not there, as the holy Zohar describes in its imagery. Consequently, “she weeps bitterly in the night” — then her cry of woe comes out, her weeping, her lamentations. This is the time of lamentation.
This principle is hardly seen in the Zohar; perhaps in Zohar Lamentations it is hinted at, but one doesn’t find that the time should be used for weeping. The later kabbalists emphasized this thing and innovated the text of Tikkun Chatzot.
The New Prayers of the Kabbalists
Tikkun Chatzot as a Personal Prayer
According to halachah there are three prayers a day: Abraham our father established Shacharit, Isaac Minchah, Jacob Maariv. But there are a few more prayers that we conduct — who made them? Rabbi Shlomo Alkabetz. Tikkun Chatzot is a personal prayer, not an individual and communal one. It’s a liturgy, a certain order, and on which days one says Tikkun Rachel and Tikkun Leah goes according to the laws. This is a new enactment. In the Three Weeks (Bein HaMetzarim) there is a custom, from the same kabbalists, to say Tikkun Chatzot also during the day after midday, when it begins to become more in the spirit of destruction in the world. A large part of our friends don’t conduct themselves to do this.
Kabbalat Shabbat
There is another prayer that the kabbalists innovated, very connected and similar: Kabbalat Shabbat, which every Jew does, in almost all Jewish communities. One cannot say that they completely innovated it — the custom of saying “A Psalm, a Song for the Sabbath Day” (Psalms 92:1) before Maariv on Shabbat already existed much earlier, and it’s built on the Gemara; they didn’t think of anything on their own. But as I said, from learning the Gemara one can be aroused to do. It doesn’t say in the Gemara that one should go out to the field and make Kabbalat Shabbat, only that there were Amoraim who conducted themselves this way, and one looks in the Rambam and Shulchan Aruch how one should conduct oneself on Erev Shabbat. The kabbalists were aroused by this and made an order called Kabbalat Shabbat. There too they took verses from Psalms and made their own poetry, the “Lecha Dodi” that Rabbi Shlomo Alkabetz wrote.
The Theme of Lecha Dodi: Receiving the Face of the Shechinah
What is discussed in Lecha Dodi? The same theme, incorporated into the theme of Shabbat, receiving Shabbat, where Shabbat indicates the Shechinah, that one is receiving the face of the Shechinah.
Question from the audience: Someone asked me, “What does it have to do with Lecha Dodi that one should weep over the destruction of the Temple? I want to know according to the simple meaning.”
I told him that if he’s looking for an answer according to the simple meaning, he’ll search until the end of all generations, because this is not according to the simple meaning, but according to Kabbalah. Kabbalah not in the sense that one needs to know technical distinctions, but Kabbalah in the sense of the image — the image of holiness, of the Temple, of Judaism that the kabbalists have. The image they have is that there is something called the dwelling of the Shechinah (hashraʾat haShechinah). The Shechinah means Jerusalem, means Shabbat, it’s all the same thing. Since Shabbat is receiving the face of the Shechinah, one brings in “Come my beloved to greet the bride” (Lecha Dodi), and we are not completely there.
Just as with the Zohar: originally the right way would have been simply that one rises during the day to learn Torah, to connect with the Shechinah. But since we are not there, one weeps a little first. The same thing with Shabbat: Shabbat is receiving the face of the Shechinah, but since the Shechinah is still in the dust, one still needs to weep “Shake off the dust, arise” (Lecha Dodi), one speaks about this. When Shabbat comes there is a certain drumbeat, one lifts up the Shechinah a bit from the dust.
This is another proof and example that we all conduct, how the kabbalists brought in the theme of the exile of the Shechinah and Jerusalem very centrally. There is no source that one should receive the face of the Shechinah with this, that one should weep a little over the exile, that one should say “Sanctuary of the King, royal city, arise and go forth from the upheaval” (Lecha Dodi). The source is the perception, the lights that the kabbalists had to live with the Shechinah and to bring it out.
The Foundation: Bringing Back the Shechinah to the World
The State of the Shechinah in Every Generation
The explanation for this is very simple. When Israel dwells on their land, certainly in the time of the Temple, and in every generation, there is its way of how one sees the world, its culture that exists. It has to do not only with the Jews, but with the entire world. That itself is the state of the Shechinah — not just a few Jews who live in Williamsburg, but the entire world carries the Shechinah. There are all kinds of ascents and descents. The Shechinah is the part that we speak of, the way in which one can, so to speak, speak about the Godliness — that it changes. The Holy One, blessed be He, doesn’t change, but the dwelling of the Shechinah, the way in which people speak of Godliness, of holiness, how holiness is grasped in the world, changes according to the state of the generations, the state of souls, the state of reincarnations, the state of history.
Periods of Holiness and Periods of Destruction
There are generations and periods when the concept of holiness, the concept of the Temple — this connects to my series on holiness — which certainly means a dwelling of the Shechinah, that here the Holy One, blessed be He, dwells, here Godliness dwells in the world. There is such a thing as prophecy, Shechinah, holiness. The things that one learns in Torah, one needs to answer various questions, justify many things, but the essential thing that there is such a thing as holiness and Shechinah is not in doubt, not so strongly doubted in the world.
Whoever learns in the writings of the early authorities (Rishonim) — no difference whether he learns Rambam, Kuzari, or Zohar — doesn’t see that there is a thing that no one knows at all what holiness means. By the way, according to that one must say that it has to do with the destruction of the Temple, but it’s much more complicated, and one needs to speak about this further.
But there are periods when one doesn’t know at all what this is. One loses the entire way of saying that there is such a thing called holiness, “the sacred,” Godliness. The world becomes very mundane (chol). The opposite of holy (kodesh) is not impure (tamei) — one cannot say that the world has become more impure, rather it becomes more mundane, more weekday-like, not interesting, boring, busy with business, with making money, with materialistic things. But matters of the soul, matters of holiness, and certainly in the Jewish way which has its own problems because Jews are in exile, there isn’t.
The Destruction of the Temple: The Departure of the Shechinah
The kind of situation that one finds oneself in, this is called the destruction of the Temple truly. We already have a very old word for this: the destruction of the Temple, the exile of the Shechinah, the departure of the Shechinah (histalkut haShechinah). There is no Shechinah in the world, or the Shechinah is with us in exile. In the next lecture, with God’s help, we will explain more the positive of the Shechinah in exile. But there is truly a departure of the Shechinah here.
In such a state it’s true that one doesn’t see even in the Midrashim and Gemaras that they should be terribly busy, that the theme of mourning the destruction should occupy such a place. I brought a proof from the Zohar, but even from the Gemara one doesn’t see that it should occupy such a place. It’s mentioned constantly in the prayers — perhaps a third of the Shemoneh Esrei speaks about the exile and the redemption, it’s a very basic thing — but it was enough.
Why For the Kabbalists It’s Not Enough
Why for the kabbalists is it not enough? One needs to add “L’David”? What was wrong with saying “Jerusalem Your city” three times a day? Because it began to be lacking. In prayer one says, as the Rambam says, “all the needs of people,” all the normal things that people need. The Jews in exile speak a lot about the exile, ask the Holy One, blessed be He, to redeem us.
But there came a time when we don’t know at all what we’re talking about, we lose the language entirely. Say the kabbalists: we need to find a solution, we need to bring back the Shechinah to the world. When there will be a Temple, when we have already fixed everything, that’s not a problem. But we’re counting many steps earlier, and we need to begin to speak about the Shechinah, make it a reality, real for people.
The Secret of Weeping: Making the Shechinah Real
Why Specifically Weeping?
There are positive ways and negative ways. Weeping is the negative way, but it’s a very important thing. People think that weeping is only sad, only negative, but in weeping there is a deeper thing. Positive only works as long as one has it. To say “the Holy One, blessed be He, is with us” when one doesn’t know at all what holiness and Shechinah mean, is not a great wisdom.
Says the Arizal: you want now to live with the Shechinah, but the problem is that it’s very fuzzy to know at all what this means — you’ve heard, you remember, but it’s very fuzzy. There is one wonderful solution: to weep over it. To weep one also needs to know — one knows yes, but it’s very lacking in completeness. One weeps over something that one knows but that is very lacking, that one can’t even say what one has lost.
The Lack Shows the Connection
Everyone knows that what disturbs a person about his lack is much greater proof — and here we’re saying that one innovates the thing through this — a greater connection to know what a person loves, what is a reality for him: what he cannot live without, what disturbs him, what he weeps when it’s not there. One can say to a person, “I’ll give you something delicious” — well, give two, why not? But when does one see that this is truly a part of a person’s life? When it goes away and he doesn’t have it, or has only a little of it and it disturbs him, and he weeps.
It comes out that when one weeps over something — and weeping means here literally weeping, arousing oneself, whether at midnight, it’s not so hard, over the lacks of the worlds, over the lacks of the Shechinah — one does what one knows yes, and weeping over this will make the thing real for oneself the most. As long as one doesn’t weep — a person finds it very pleasant to dance at the Rebbe’s table, but he never weeps when it’s not there, and never weeps over the fact that the entire Rebbe’s table is only a taste, only a remembrance, of what it should have been. It should have been that the entire world should understand the Rebbe’s table, that all non-Jews should come see the Rebbe, that one shouldn’t need to conduct a table, but every Jew should make a table himself — it should have been so much better. Yet he knows yes that one is at the Rebbe’s table. Weep over this.
Whoever Mourns Over Jerusalem Merits to See Its Joy
With the fact that he weeps over this, here is the secret that is written in the Ramak and in Rabbi Chaim Vital, the secret of “Whoever mourns over Jerusalem merits to see its joy” (Taanit 30b). Since we are in the down of Jerusalem, so that it can live, so that we can have proper intention (kavanah) in our house of life which is built on the holy Shechinah, we need to have the Shechinah, and we don’t have it properly. The beginning of the service is that one needs to weep out a little over the lack of the Shechinah. He says, “If I don’t have…” — it’s weeping over what you don’t have, this is the Baal HaTanya’s approach: weeping over what you don’t have, making it a reality for yourself, and with this bringing back the Shechinah.
From Tikkun Chatzot to Kabbalat Shabbat
Therefore one weeps at Tikkun Chatzot almost entirely only negatively. Afterwards, at Kabbalat Shabbat, from saying “Sanctuary of the King of Kings,” the Shechinah rises, and one already rises here: “Do not be ashamed and do not be humiliated,” “Why are you downcast and why do you moan,” “Right and left you shall spread forth” (Lecha Dodi). On Yom Tov one doesn’t skip the sad part, I don’t know why it became the custom, it doesn’t work.
One lifts up the Shechinah with the fact that one weeps over it, and then one can make Shabbat. You wept over the fact that in the entire world there is no Shechinah — now by you there is the Shechinah? Why do you weep over it? Because you can make the Shechinah real enough for yourself, that you can weep over how much it isn’t. With this one can receive Shabbat, return a bit of holiness to the world, and with this becomes a whole group of people for whom the Shechinah is a thing — they weep over how much it isn’t there and rejoice over how much it is there — and with this one receives Shabbat for the week.
Good Shabbos.
אין דעם שיעור ווערן באהאנדלט די גרונט-פראבלעם פון חורבן בית המקדש ווי א ירידת השכינה פון דער וועלט, פון חטא אדם הראשון ביז היינט, און וויאזוי די וועלט ווערט מיט יעדן דור ליידיגער פון קדושה. עס ווערט אויסגעקלערט די חילוק צווישן פיר שיטות אין הכרת המציאות — אטעיזם, עבודה זרה, חסידות, און קבלה — און פארוואס שיטת הקבלה איז די שלימה. דער שיעור ענדיגט מיט א הסבר פארוואס די מקובלים האבן אזא שטארקן דגש אויף ריטואל מצוות פון קדושה: ווייל דאס איז דער אייניגסטער וועג אין גלות צו בויען א מיני-מקדש, צוריקצוברענגען א שטיקל השראת השכינה אויף די וועלט, און דורכדעם ממשיך זיין די אלע אנדערע ערכים פון תורה, עבודה, גמילות חסדים.
אין דעם שיעור ווערן באהאנדלט די גרונט-פראבלעם פון חורבן בית המקדש ווי א ירידת השכינה פון דער וועלט, פון חטא אדם הראשון ביז היינט, און וויאזוי די וועלט ווערט מיט יעדן דור ליידיגער פון קדושה. עס ווערט אויסגעקלערט די חילוק צווישן פיר שיטות אין הכרת המציאות — אטעיזם, עבודה זרה, חסידות, און קבלה — און פארוואס שיטת הקבלה איז די שלימה. דער שיעור ענדיגט מיט א הסבר פארוואס די מקובלים האבן אזא שטארקן דגש אויף ריטואל מצוות פון קדושה: ווייל דאס איז דער אייניגסטער וועג אין גלות צו בויען א מיני-מקדש, צוריקצוברענגען א שטיקל השראת השכינה אויף די וועלט, און דורכדעם ממשיך זיין די אלע אנדערע ערכים פון תורה, עבודה, גמילות חסדים.
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סוד סמך השכינה על ידי הקבלה
הקדמה — המשך סוגיית הקדושה ותיקון חצות
מורי ורבותי, אחיי היקרים, היום ערב שבת קודש פרשת מטות מסעי, שבת מברכים חודש אב תשפ״ו. עלינו כעת להמשיך במה שהתחלנו בשבוע שעבר ובמה שהבטחנו. הכתוב אומר ‘כל היוצא מפיו יעשה׳ (במדבר ל, ג), והרי הבטחנו בשבוע שעבר שנמשיך לנסות ולהבין את הסוד, את היסוד, ואת ההלכה למעשה של הסוגיה שאמרנוה כהמשך לסוגיית הקדושה, אך היא גם הסוגיה שנקרא לה סוגיית תיקון חצות. שהרי המקובלים האחרונים — וחיפשתי בזה עוד היום ואין בידי בהירות מלאה — האריז״ל, ואולי כבר קודם לכן בראשית חכמה, אף שאני עצמי לא ראיתי זאת קודם, ובדברי הרמ״ק לא ראיתי בזה בבירור — עשו מן הנקודה שהזוהר אומר שצריך לקום בחצות וללמוד תורה, גם עניין שצריך לבכות על החורבן.
מטרת לימוד הזוהר — בניין בית המקדש
וטענתנו היתה כי לדבר זה שייכות עמוקה עם דרך הקבלה, וזוהי כבר נקודה המבוארת קודם לכן בבהירות, אליבא דאמת בזוהר בפירוש, והרמ״ק מסבירה עשרות פעמים אולי בכתביו, כי מטרת לימוד הזוהר איננה סתם כדי להבין דבר מה. אין זו מטרה סתמית, אלא יש בה מטרה של קדושה. במילים אחרות, הכוונה, סוד הכוונה של מה שנכתב הזוהר ושל מה שלומדים זוהר, הוא אותו סוד ממש של בניין בית המקדש. הסוד של — ואפשר לקרוא לו באופן מדויק יותר — השיקום, ההקמה מחדש של הקדושה. שהרי בית המקדש הוא בית הקדושה, המקום שבו שורה הקדושה, המקום שבו שוכנת השכינה בעולם.
וכיוון שיש גלות, וכיוון שיש חורבן, ולא זו בלבד שיש חורבן אלא שהחורבן הולך ומחמיר מיום ליום, כמו שאומר הזוהר פעמים רבות. הזוהר אוהב מאד את לשון סוף מסכת סוטה, ‘משחרב בית המקדש אין לך יום שאין קללתו גדולה מחבירו׳ (סוטה מט.) — בכל יום גדֵלה הקללה. כך אומרת המשנה או הגמרא בסוף מסכת סוטה, וכשהזוהר מדבר על הגלות הוא מביא לשון זו כמעט בכל פעם. והרי כל דבר אפשר לבארו בדרכים רבות, אך הוא מביא דבר מה בכך שהוא נוקט דווקא לשון זו באופן זה. ומה שהוא מבקש לומר הוא תשובה לדבר שהתחלתי לעורר עליו בשבוע שעבר ברמז.
בעיית הקדושה החיובית — השראת השכינה
מה שאני מבקש להבהיר הוא, שראו כי יש כאן בעיה, ונבארה. הבעיה היא שאת הקדושה השלילית — נושא הפרישות, ההתעלות להיות אדם טוב יותר, השליטה ביצרים — את זה אפשר להבין. אך נושא הקדושה החיובית, אשר איננה יכולה להתפרש אלא כהשראת השכינה, כמה שאנו קוראים ‘עיקר שכינה בתחתונים היתה׳ (בראשית רבה יט, ז), כפי שרואה הקורא בתחילת פרשת בראשית ובפרשיות האבות — לדבר עם הקדוש ברוך הוא צריך שיהיה דבר טבעי כל כך, כמו לדבר עם אדם, לדעת, להיות נוכח במציאות השם, במציאות השכינה, שיהיה זה מן הדברים הטבעיים כמו יחסי אדם לחברו.
והדוגמה הגדולה לזה היא מה שאנו קוראים המקדש. שהרי גם המקדש אמנם כבר תיקון הוא לבעיה, ואולי לא היה צריך לדבר עליו כלל בפני עצמו. שכן זהו פירוש ‘עיקר שכינה בתחתונים היתה׳ — מלכתחילה לא היה מקדש, וכן אצל אדם הראשון בגן עדן. את גן עדן אפשר לקרוא מקדש, שהרי לא היה עולם חוץ מגן עדן. כשאדם הראשון שוכן בגן עדן, זהו מקום שבו מתרחש ‘וישמעו את קול ה׳ אלקים מתהלך בגן לרוח היום׳ (בראשית ג, ח) — כשם שאדם הראשון מטייל בגן, אף הקדוש ברוך הוא מטייל, שניהם מטיילים יחד.
המקדש כתיקון — לכל אחד יש בית
ומה שעשו מקדש, והמקדש הוא אותו עניין עצמו כמו ‘ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם׳ (שמות כה, ח), פירושו כמו שאמרנו פעמים רבות — לכל יהודי יש בית, וכשמסתובבים במחנה ישראל ושואלים היכן שוכן משה, אומרים משה שוכן כאן, והיכן אהרן, אהרן שוכן שם, והיכן אלעזר, והיכן קרח, והיכן ראובן — לכל אחד ואחד יש ביתו. והיכן שוכן הקדוש ברוך הוא? הקדוש ברוך הוא שוכן שם. הרי שהוא שוכן בקרבנו. ויש לו פעולותיו — יש פעולות שהן פעולות השם, שאנו מכירים בהן כהשראת השכינה, כהשגחת השם, והדבר טבעי כמו יחסים שבינינו.
האיכה הראשונה — אדם הראשון
אלא שכבר כאן יש שינוי, שכן על זה אומר המדרש שהאיכה הראשונה — שאומרים ‘איכה ישבה בדד׳ (איכה א, א), שהיא הכותרת לאבלות השכינה — אף האיכה הראשונה שבכו עליה היתה של אדם הראשון. ‘ויקרא ה׳ אלקים אל האדם ויאמר לו איכה׳ (בראשית ג, ט) — הקדוש ברוך הוא אומר לאדם איכה. איכה אותיות איכה הן, ואף שהניקוד שונה מעט, הרי איכה פירושו איכה. היכן אתה אדם? מה אירע לך? ‘בגן אלקים היית׳ (יחזקאל כח, יג), ועד שפעם נפלת, ואינך עוד שם. אחר כך אף גירשוהו, ‘ויגרש את האדם׳ (בראשית ג, כד), אך האיכה כבר נאמרה על עצם החידוש שנתחדש אצלו — שהוא שומע את הקדוש ברוך הוא ואינו יודע עוד, ‘ויתחבא האדם ואשתו מפני ה׳ אלקים׳ (בראשית ג, ח) — יש מקום שבו הקדוש ברוך הוא נמצא, ויש מקום שבו הקדוש ברוך הוא אינו נמצא. זוהי האיכה הראשונה, האיכה על אבדן גן עדן.
המקדש בא לתקן את החורבן
ואפילו כשיש בית המקדש, פירוש הדבר שיש בית שבו שוכן הקדוש ברוך הוא, משמע מכך שבבתים אחרים אין הקדוש ברוך הוא שוכן. וכבר יש בזה מעין חורבן. ובית המקדש בא לתקן את החורבן, כלומר, הוא חי בעולם שכבר יש בו נפילה מסוימת. לפני החטא, במצב המקורי לחלוטין, אין גם מקדש, וזה פירוש ‘עיקר שכינה בתחתונים היתה׳. אלא ש׳באתי לגני אחותי כלה׳ (שיר השירים ה, א), אומר המדרש — חזרתי לגני, לגנוני, כלומר למקומי, ‘למקום שהיתה עיקרה בתחלה׳, לא לגן חדש שנעשה, אלא לגני שלי, גני שיש לי בעצמי, ‘ויטע ה׳ אלקים גן בעדן מקדם׳ (בראשית ב, ח), הגן שנטע הקדוש ברוך הוא בעדן מקדם, ששם היה גנו ושם שכן.
כשאמרו ‘באתי לגני׳, כשעשו את בית המקדש, כשאמרו ‘יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו׳ (שיר השירים ד, טז), ‘באתי לגני אחותי כלה׳, עשו כביכול גן כזה. חוזר הקדוש ברוך הוא אל התחתונים כמו בגן, אך לא לגמרי כמו שהיה. שהרי אילו היה לגמרי כמו שהיה, לא היו עושים מקדש בפני עצמו וחול בפני עצמו. שם אין חול, ובבחינת גן עדן עדיין לא היה חול.
העולם לאחר החטא — לעולם לא שב לגמרי
אך כעת, מזמן אדם הראשון כבר יורדת אפילה, ומעולם לא שבנו לגמרי. ‘אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו׳ (תהלים פב, ז) עדיין חל, אפילו בזמן בית המקדש, אפילו בזמן הגדול ביותר, בני האדם עדיין מתים — יהיה פירוש הדבר אשר יהיה, זו בחינת הגוף שמת, ואולי הנשמה אינה מתה — אך במובן של העולם, שהרי מהו העולם, מאז חטא אדם הראשון לא היתה עדיין תקופה שבה בטל החטא לגמרי, אולי לחצי רגע במתן תורה, ואולי במלכות שלמה, אבל באופן יסודי לא. ועם כל זה היו תיקונים שבהם תוקן העולם, נעשה העולם טוב יותר, ועשו בית המקדש.
בזמן המקדש כנגד היום — בית ה׳ המזויף
כעת אומרים אנו, שבזמן המקדש לפחות היו בני אדם מדברים — לאן אתה הולך, מהיכן אתה בא, ‘שמחתי באומרים לי בית ה׳ נלך׳ (תהלים קכב, א). לאן אתה הולך? הקדוש ברוך הוא. היום יכולים בני אדם לתלות שלט ‘בית ה” — לאן הולכים, הקדוש ברוך הוא — אך אני סבור שזה מזויף. יש כאן בפנימיות — ואיני אומר אם יש מצווה לעשות בית המקדש, אולי דבר טוב הוא — אך נשאר חורבן, שכן לומר סתם שיש מקדש, בית, מצווה, אין זה עצם הדבר. שהרי לומר שיש חורבן פירושו שאיננו יכולים לחיות, איננו מבינים מה פירוש לחיות בעולם שכזה, שבו לקדוש ברוך הוא יש בית ולי יש אלף.
וייתכן שיש טעם לזה, ייתכן שעל פי חסידות צריך לדבר על כך, ייתכן שסוף המטרה — אמנם יש מובן מסוים שכשבוכים על השכינה, בוכים באמת על חטא אדם הראשון, על האיכה, ‘ויאמר לו איכה׳, היכן האדם שהלך ואבד מגן עדן אלוקים — ולצמצם זאת ולומר שבוכים רק על מקום השכינה, רק על מקום הבית, כבר מעין צמצום הוא, ראוי היה שיהיה הבכי גדול אף מזה, שיהיה נחלה בלי מצרים. עתה בין המצרים, ובין המצרים הוא הצמצום הגדול ביותר שיכול להיות, כל עוד הפה סגורה בין המצרים — שכבר עשה בית, אך נעשה תקוע בין המצרים.
נחלה בלי מצרים — מצרי גן עדן
ולעתיד לבוא, יודע אתה, שומר שבת כהלכתו, ‘והאכלתיך נחלת יעקב אביך׳ (ישעיה נח, יד), נחלה בלי מצרים (שבת קיח.). ופירוש ‘בלי מצרים׳ שיש כאן דבר שמעל גן עדן, מקודם למה שהיה, שהרי מהם מצרי גן עדן? מצרי גן עדן הם ‘הכרובים ולהט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים׳ (בראשית ג, כד). זהו הגבול, שומרי הפתח של גן עדן, שהרגע שבו יש דבר זה — הוא עצמו החורבן, הוא עצמו שורש החורבן — שאומר שיש אדם ויש גן עדן, והאדם אינו בגן עדן. אולי יש מקום שהוא גן עדן, כמו ירושלים, מקום המקדש, ששם יהיה המשכן, ששם יהיה גן עדן.
והאמת היא שכל המשכן אינו אלא כדי להזכיר לאדם, כדי להזכיר לנו, ‘אדם כי יקריב מכם קרבן׳ (ויקרא א, ב) — ידע אדם, כשם שאדם הראשון, שהיה פעם אדם הראשון שלא הצטרך למשכן, ששכן כולו כביכול במשכן, שכל עולמו היה בגן, שהיה בגן עדן. עוד נשוב לזה, ומיד נראה עוד דרך לומר זאת.
המצב המקורי — האדם והשכינה חברים
אך מה שברצוני לסיים כעת ממה שהתחלתי הוא, שיוצא שיש מצב ראשוני, מצב מקורי. המצב המקורי — כך יש לומר — של האדם, המצב המקורי של השכינה, הוא שהם חברים, הכול דבר אחד, הם הולכים יחד.
‘והתהלכתי בתוככם׳ (ויקרא כו, יב) נאמר לעתיד לבוא, ‘והתהלכתי בתוככם׳, שמא תאמרו בלא יראה, לפיכך ‘ויראתם אותי׳ — עדיין יהיה פחד מסוים מן הקדוש ברוך הוא, אך האדם, כביכול, מטייל בגן, כמו ‘אני ואתה נטייל בגן עדן׳ (סוטה יז.). היהודים והקדוש ברוך הוא, האדם והאל, מטיילים באותו גן יחד. זהו המצב המקורי, וזהו מצב העתיד, מצב הנשמות, שאם אין זה מצב העתיד של העולם, מכל מקום זהו מצב העתיד של הנשמות.
בינתיים — הבניין הגדול של הדורות
בינתיים היו מצבים שבהם עשינו בניין גדול, ועבדו עליו עבודה רבה. שהרי ‘מיום העלותי את בני ישראל ממצרים׳ (שמואל ב ז, ו) לא אמרו לקדוש ברוך הוא לעשות מקדש. מעשה שלם הוא שאמר הקדוש ברוך הוא לדוד המלך, שאיש לא חשב על כך במשך שלוש-ארבע מאות שנה מאז היציאה, היה משכן, ‘ואהיה מתהלך באהל ובמשכן׳ (שמואל ב ז, ו), עשיתי את כל אלה. הדבר לקח זמן ארוך, זוהי עבודה עמוקה מאד, ‘עד אבוא אל מקדשי א-ל׳ (תהלים עג, יז) — עד שעושים בית המקדש היתה עבודה גדולה ביותר, אין זה דבר קטן.
והוצרכו לעבוד עבודה קשה כדי להביא אל העולם מחדש הרגשה של השכינה. אברהם אבינו כבר עבד, ‘ויקרא שם בשם ה׳ א-ל עולם׳ (בראשית כא, לג), עשה מזבחות, ייסד את מקום השכינה, ‘בהר ה׳ יראה׳ (בראשית כב, יד), ויצחק אבינו עבד, ויעקב אבינו עבד, ומשה רבינו עבד, וכמו שאומר המדרש, שבעה דורות — עמרם, קהת, לוי — עבדו, כולם עבדו. סוף סוף היה אפשר לעשות מעין משכן, אף שהמשכן עצמו אינו אלא דבר זמני. סוף סוף לקח עוד חמישה עשר דורות, ויכול היה שלמה המלך לבנות בית המקדש. עבודה נוראה נעשתה כאן, ושיא העבודה היה שיר השירים, היום שבו עשה שלמה המלך את בית המקדש. זה היה שיא ההצלחה של הדבר.
מאימתי החל החורבן?
והאמת היא, שמאז אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו. ויש לדעת מאימתי החל חורבן בית המקדש. ברצוני לומר עתה שהוא מחטא אדם הראשון, אך אפילו מן התיקון שנעשה בבית המקדש, מתי החל הדבר ליפול? כמו שאומר הכתוב, ‘על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה׳ (ירמיה לב, לא) — מן הרגע שבו נעשתה, מן הרגע של ‘באתי לגני אחותי כלה׳, מאותו הרגע החל לרדת.
אך הרגע שאנו קוראים לו הירידה הגדולה ביותר — כמו הלבנה שהיתה במילואה בזמן שלמה, לאחר ארבעה עשר דורות, לאחר ארבעה עשר מלכים, כארבעה עשר ימי הלבנה, וירדה לגמרי בחזרה — הוא בזמן צדקיהו, בזמן חורבן בית ראשון, שאז נעשתה השפלות הגדולה ביותר, ונחרב בית המקדש. וכעת, כמו שאומר הכתוב, ‘אותותינו לא ראינו אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה׳ (תהלים עד, ט). אין אנו רואים אותות, לא מועדי א-ל בארץ, אין אנו רואים בית המקדש, אין אנו רואים שכינה, אין לנו נביא, אין אנו יודעים מה מתרחש עוד בעולם. ‘ואין אתנו יודע עד מה׳ — כבר אמר זאת בפירוש.
עובדת אבדן השלמות
וכאן יש אמת. אמנם אפשר תמיד לומר שאמר זאת כשהיה מדוכא, וכשהיה שמח ראה כן. ואמנם אפשר תמיד למצוא חיזוק, וצריך למצוא חיזוק, ועוד נדבר על כך. אך עצם עובדת קיומה של שלמות, של דרך חיים שלמה, שבה האדם והשכינה אינם סתירה, שבה אפשר לחיות את שניהם כאחד, שבה אפשר להתקרב, ‘והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים׳ (ויקרא כו, יב) — היא דבר שהיה, שהיה לנו פעם, אך אבד. וביום שחרב בית המקדש — ואני סבור שכשמדברים על חורבן בית המקדש מתכוונים לחורבן בית ראשון, שכן בית שני פעל דבר מה, תיקון מסוים פעל, אך לא תיקון נצחי, בניין רופף היה כל בית שני — ומאז אנו מאבדים אותה.
פירוק הקסם מן העולם
כעת, בכל פעם שמדברים על כך, כמו שאמרתי, יש חכמים בני זמננו המדברים על “פירוק הקסם” מן העולם, על כך שהעולם נעשה עולם ריק, שאין בו מלאכים, לא שרפים, לא שדים, לא רוחות, לא מזלות. אין אנו מאמינים היום בכלום. בקושי יש בני אדם המאמינים עדיין בקדוש ברוך הוא שהוא לכל הפחות מקור הכול. היהודים החסידיים מאמינים בקדוש ברוך הוא שהוא בכול, אך רק אחד.
ובמובן מסוים, זה מה שהחסידות — ומן הראוי שאבהיר זאת — זה מה שהחסידות באה וחידשה. לא שלא היתה התנגדות ומחלוקת אמיתית, אך אני סבור שאלה שהבינו היטב תמיד הבינו כך. הגאון מווילנא לא הבין, מה אעשה. אך אני לומד את הרמב״ם, ואני לומד זוהר, ואני לומד את הרמ״ק, וזה כתוב בכל הספרים השונים בלי שום ספק. אלא שמה שהחסידים חידשו — שיהא ‘מלא כל הארץ כבודו׳ (ישעיה ו, ג), שתמיד אפשר למצוא את הקדוש ברוך הוא, אין הבדל, אפילו במקום ההסתר הגדול ביותר, “אנכי מי שאנכי”, אפילו אלופו של עולם, “בכל תנועה ותנועה”, כל אותם נוסחאות — יש להבינו כמעין ניסיון, כמעין מאמץ לתקן את הבעיה שנעשה העולם ריק.
ההיסטוריונים על תפיסת העולם המכניסטית
והרבה מאד היסטוריונים מדברים על כך לאחרונה — ומובן שברצוני לחלוק מעט על ההיסטוריונים — אך הם מסבירים שכשקוראים ספרים מן התקופה שאנו קוראים לה תקופת הראשונים, ימי הביניים, רואים כיצד היה העולם מלא בדברים מיסטיים כלשונם. העולם מלא קסם, העולם מלא בדברים חיים. יש רוחות, נשמות, גלגולים, מלאכים, מכל המינים. פעמים רואים אותם, פעמים חשים אותם, פעמים מאמינים בהם, אך העולם מלא בכל אלה.
ובאו המדענים, המדע המודרני, וריקנו את העולם. הם עשו את כל העולם כמו מכונה, היא נעה, העולם דבר מת הוא. כמו שאומרים, יש הסוברים שיש אל המנהיג אותו מלמעלה, כמו שען שעשה את כל הדבר. יש הסוברים שהוא אף משגיח. אך זו התמונה שיש לנו, וזו נקראת תפיסת עולם מכניסטית. העולם מכני, הכול כמו מכונה. דבר מת, במילים אחרות, דבר מת. העולם מעצם מהותו דבר מת הוא. את כל השדים גירשו, אין שדים, אין רוחות, אין מלאכים, אין נשמות, אין כל אלה בדרך המודרנית להסתכל על העולם.
וזה שונה מאד מן הדרך הישנה להסתכל על העולם, שבה העולם מלא בכל מיני ברואים, בכל מיני מלאכים, בכל מיני רוחות, בכל מיני דברים חיים. שייתכן שעל כל עץ יש מלאך שאפשר לראותו. הולכים ליער וחשים, כך חשו בני אדם פעם, כך מספרים מעשה. ואני סבור שהמעיין בספרים ישנים שונים ובמעשיות ישנות רואה שאכן כך היה המבט.
המודרניזם — בתקופות שונות
ואכן, במקומות אחרים הגיעה הבשורה, או הצרה, של המודרניזם, של הזמן המודרני, בתקופות שונות. פעמים שומע אדם שסבא-רבא שלו עוד חשב שהעולם מלא שדים. במקומות עדיין לא הגיעה הבשורה. אינני מכיר אף אדם אחד, או כמעט אף אדם אחד, החי לגמרי כמו שמספרים כביכול על פעם. אך במקומות אחרים הגיע הדבר בזמנים אחרים, אותו מבט חדש שהעולם ריק.
שלוש-ארבע שיטות בהכרת המציאות
כעת, יש להבין שלבעיה זו יש תשובות שונות, ואף התשובה החסידית, שהיא נושא ‘מלא כל הארץ כבודו׳, עדיין יש בה בעיה. אכן, אנו בעד החסידות, ואם אין עצה אחרת ראוי לומר כך, אך עדיין יש בזה בעיה מסוימת. ומדוע? או שאין זו בעיה, אולי זהו התיקון השלם, ורק צריך אני להדגישו. והוא, שבמובן מסוים נשאר עדיין הכול אותו דבר.
כלומר, נבין. יש כאן שלוש שיטות. יש שיטת הקבלה — והלומד קבלה קלאסית רואה זאת, ומיד נסביר את שיטת הקבלה יותר. שיטת הקבלה אומרת שיש אלוה, הקדוש ברוך הוא מנהיג הכול, וכוחו בכול, ואין חולק על כך. והאור, אור עצמות אין סוף, מתפשט דרך סדר ההשתלשלות עד האחרון, עד ‘שולטון קטן שבים׳, עד הרמה האחרונה של סדר ההשתלשלות. איש מעולם לא חשב שיש דבר שהוא יוצא מתחום הוראתו ומתחום ממשלתו, אין בזה שום ספק, אפילו לא ב״אחיזתם בכללות ממשלתו”, אפילו לא בסטרא אחרא, בזה מעולם לא חלק איש.
אך עדיין יש מדרגות, עדיין יש מדרגות של השתלשלות, מדרגות של התלבשות, והן דברים אמיתיים. ואפשר לראות זאת, שלכן כל אחד בכלל ישראל שהוא מקובל כמעט מאמין שיש שדים, יש רוחות, יש נשמות, יש מלאכים, יש ספירות, יש כל מיני רמות בין עצמות אין סוף לבינך. ואף שעצמות אין סוף הוא גם בתוך כל ספירה, ו׳מסובב כל עלמין וממלא כל עלמין׳ (תיקוני זוהר), אך העולמות קיימים, ובכל אותם עולמות, לכל אחד ואחד מן העולמות יש חיות מסוימת לעצמו.
כלומר, הוא מקבל אותה מן האור אין סוף, שמתפשט בהם, אך יש לו חיות מסוימת לעצמו, ואפשר לדבר עליה. ויוצאים החוצה, וכשמסתכלים על העולם רואים עולם מלא — כאן יש בית המקדש, שם יש ירושלים, לכל דבר יש קדושה לעצמו. אמנם, סוף כל סוף, כל הקדושות שורשן מן האין סוף המתפשט בהם, אך אין הוא מדבר רק על האין סוף, שכן הוא חי בעולם, והעולם מלא חיות, מלא חן, מלא דברים חיים. זהו המבט הקבלי.
המבט המת בכמה ספרי חסידות
בספרי חסידות — כלומר בכמה ספרי חסידות לפחות — נשארים בזמן מסוים, או שיש בני אדם המבינים שנשארים מעט להסתכל במבט המת. כלומר, כל העולם עדיין אותו דבר. אין ריבוי גוונים, אין ריבוי ציורים, אין הבדל בין מלאכים ושרפים. מה ההבדל?
אני מסתכל לעתים בפירושים חסידיים על קבלת האר״י, ואני רואה — לא נאמר בו עצמו, אך אפילו הקאמארנער פעמים רבות — שקורה דבר פלא. האריז״ל בא ואומר שיש שם מסוים לבין המצרים, שם אחר לפסח, שם אחר לסוכות, והלומד ספרים חסידיים רואה שבעצם הכול פירושו אותו דבר. אין עוד מלבדו, אין שמות, וכוונת הכוונות של בין המצרים היא להראות שאין עוד מלבדו אפילו בין המצרים. וכוונת פסח אותו דבר, וכוונת סוכות.
ואינני חולק על כך, אך מדוע טרח האריז״ל ועשה כל כך הרבה כוונות וכל כך הרבה שמות, ושמות מיוחדים לדבר זה, וכוונות מיוחדות לדבר זה, ומעשיות מיוחדות לדבר זה, כדי שדרכם יגיע ויחזור וישיבם אל האחד, לומר שהכול הוא אין סוף? חלילה, האריז״ל אף הוא אמר שהכול הוא אין סוף. אך לכן החיים הם בעולם, והעולם, נאמר לאחר חטא אדם הראשון על כל פנים, אופן התיקון של העולם הוא על ידי עמידה על אותה חיות מסוימת, על אותה חיוניות מסוימת של כל דבר יחיד, של כל חלק ממוצע בעולם, של כל מדרגה, של כל מלאך, של כל חפצא דקדושה, וכיוצא בזה. לא היה זה לעשות הכול שווה, לעשות הכול כאילו הכול אותו דבר.
ארבע השיטות בהרחבה
ועל זה אני אומר שיש כאן שיטות. יש שיטת האתאיזם, האומרת שהכול שווה, ואין עוד, אין אלוה. האפיקורסים צועקים אין אלוה. ונאמר שיטת עבודה זרה אחרת. יש עבודה זרה האומרת שיש כל מיני אלים, וכל אחד הוא אל, והפרסים צועקים שאלוהם אל, והמצרים צועקים שאלוהם אל. בקיצור, יש כל מיני אלהים אחרים, אלהים לרבים, אלים רבים. זו שיטה רעה, כלומר, יש דברים רבים, אך אלים אחרים רבים, כוחות אמיתיים אחרים רבים.
אחר כך יש שיטה האומרת שיש רק דבר אחד, שהכול אותו דבר, הכול שווה, ואל אחד מנהיגו. זו שיטת החסידות. אך היא חסרה, אף שיטה זו חסרה. שכן שתי שאלות נפרדות יש כאן. שאלה אחת — האם הכול שווה, האם הכול אותו דבר, והשאלה האחרת — האם יש אלוה. ואין זו אותה שאלה. ויש לדעת זאת, שפעמים רבות סבורים בחסידות שזו אותה שאלה. אם הכול שווה, אזי הכול אל אחד. אך ייתכן שהכול יהיה שווה ובכל זאת יהיה ריק.
ובמובן מסוים, האמונה שהכול שווה, שהכול אותו דבר, היא עצמה פגם, היא עצמה שקר. יש ריבוי גוונים בעולם. הקדוש ברוך הוא עשה את העולם כך שיהיו בו כל מיני דברים. ומן הראוי לומר שהקדוש ברוך הוא הוא עובדה בעולם, ומכחישים במקצת את המציאות כשאומרים שהכול אותו דבר. ומי שמכחיש את המציאות מכחיש את השכינה, שכן השכינה היא זו שיש לה הכרעה על כל הפרטים, על כל השינויים שיש בעולם.
הרי שיוצא שאפשר להיות ארבע שיטות. כלומר, ייתכן שהכול שווה בלא אלוה, וייתכן שהכול שווה עם אלוה, אך עדיין יש חיסרון של “הכול שווה”, שהוא כל הזמן מעלה, אך הכול הוא בלא אלוה. אחר כך ייתכן שהכול שונה, הכול נפרד, אך יש אלוה — זו שיטת עבודה זרה, שיש בה חיסרון גדול של “הכול נפרד”, פירוד, אך יש בה מעלה שיש בה אלוקות. אחר כך יש שיטה רביעית, היא שיטת הקבלה — יש דברים רבים, ויש אלוה, ויש אלוה אחד. אל אחד מחיה את כל הדברים הרבים.
זו השיטה הרביעית, ואינני יודע אם החסידות חולקת על כך, אך זו שאלה של דגש — זו השיטה הנכונה. שגם יש אלוה, וגם יש עולם, והעולם מלא אלוקות, מלא הארת אלוקות, מלא דרכים אחרות לדבר עם האל, ומדרגות רבות, ואפילו תרח ריקא — תרח ריקא דבר חי הוא, אין לו כוח מיוחד לגמרי, מלכותו בכל משלה, אך יש לו אפילו דבר שיש למשול בו, שאין מלך בלא עם, והקדוש ברוך הוא מושל עליו. זהו המבט של יחודא תתאה, אך חשוב לתפוס שזו דעת שלמות הכרת המציאות האמיתית — שלמות הכרת המציאות היא השיטה הרביעית, ולא השיטה השלישית, ולא השיטה השנייה.
הבעיה לאחר החורבן — אתאיזם ולא עבודה זרה
הרי שנשוב למקום שבו אנו עומדים, ואנו אוחזים בכך שהיה תיקון, שעשו בית המקדש, שיש מקום שבו תחול הקדושה, אך הוא נשבר. וכשאומרים שנשבר, אני סבור שזה יותר בזמן האתאיזם מבזמן העבודה זרה. כלומר, אינני מכיר יהודים רבים שמפני שיש חורבן בית המקדש החלו בעבודה זרה. אולי היה זה פעם ניסיון בבית ראשון, אך מבית שני אין זה הניסיון, וזה באמת ההבדל בין חורבן בית ראשון לחורבן בית שני. ואמנם נחשוב על זה פעם אחרת.
אך על כל פנים, כל מה שהוא מחורבן בית שני, בעייתנו אינה שאולי יש אל אחר, שאולי יש יותר מדי דברים אחרים, אלא הבעיה היא שאין כלום. כמו שהוא אומר, אין עוד נביא וחוזה, אין אתנו יודע עד מה. לא נאמר “ואולי אהיה להם”, כמו שנאמר בפסוקים אחרים. ואפשר חס ושלום, ‘ומה תעשה לשמך הגדול׳ (יהושע ז, ט)? ולמה יאמרו הגוים? הגוים יאמרו שאולי אלוהם חזק יותר, כמו שאמר משה רבינו, כמו שאמר יהושע בן נון — לא, אין כלום.
האין הולך ומחמיר מיום ליום
כעת, את האין הזה יש להבין. הזוהר אומר, מניחו כך, והרמ״ק מסבירו — האין הזה הולך ומחמיר מיום ליום. כלומר, מה שהגוים אומרים שאירע במאה השבע עשרה, שאז החלו לתפוס שהעולם ריק — אומרת התורה, יודעים היהודים, שהדבר החל ביום שנחרב בית המקדש. כבר בעיה בת אלפיים שנה היא, ואולי יותר, אולי כמו שאני אומר מבית המקדש הראשון, אולי מחטא אדם הראשון, בעיה עתיקה בהרבה.
מדוע פתרו הקבלה והחסידות בעיה?
אלא מה? ואם כן, מדוע אומרים אנו שהרי רואים את העובדה — אף אנו מודים שבאה קבלה, באה חסידות, והן באו לפתור בעיה מסוימת? הרמב״ם, הראב״ד, רבנו סעדיה גאון היו להם בעיות אחרות, שכן לא היו להם בעיות אלה. אין חשים מהם שהם מדברים על נבואה, שהם מדברים על השראת השכינה, שהם מדברים אלינו על דברים ש — אמנם אולי אין להם עכשיו, זמנית נשברו — אך אין הם מדברים עליהם כדברים שאין יודעים כלל מה הם. מה שאין כן בדורות האחרונים, שצריך תחילה בכלל לבאר מהו הדבר.
מהו פשר ההבדל הזה? פשר ההבדל, אומרים המקובלים, הוא שזהו פשוט המשך, שלב נוסף של ירידת השכינה. מן הרגע שנחרב בית המקדש, החלה השכינה לרדת.
הרמ״ק על סוד הקץ
אומר הרמ״ק כך, דבר פלא, שכשחשבו — שהרי עוסקים הרבה בתורות הקץ, מתי צריך משיח לבוא, מתי צריכה להסתיים הגלות, “מהו סוד הקץ האחרון?” — אומר הוא, שכשמתבוננים רואים שהצורך, כמו שהוא מבאר, ואפשר לעיין ולראות אם אמר כך בדיוק, ואוכל עוד לומר כיצד אני מבין זאת.
דניאל, למשל, חשב שבעים שנה הן שיעור הגלות. ומהו פשר הדבר? פשר הדבר הוא שהעולם יכול להתקיים — העולם, נאמר העולם היהודי — יכול להתקיים רק כפי שיש בו חיות מסוימת, שאותה קוראים בקבלה “יחוד”, השראת שכינה מסוימת. כלומר, כך צריך להאמין, כך מאמינים יהודים, שבלא בית המקדש אין העולם חי. לא ייתכן עולם אם האתאיסטים צודקים חלילה, שאז חורבן בית המקדש אינו מעלה ואינו מוריד. ואף אם החסידים צודקים, אינו מעלה ואינו מוריד, שכן הקדוש ברוך הוא מחיה את כולם בכל מקרה. אך אם יש הבדל בין עולם עם יחוד, עם שכינה, ובין עולם בלא שכינה, בפירוד — שכינה מיוחדת, שהיא ‘אני ה׳ אלקיכם שאני מייחד שמי עליכם׳ באופן מיוחד — אזי כיצד יוכל העולם להימשך?
לא יוכל העולם להימשך לנצח בגלות. הגלות אינה יכולה להיות דבר נצחי. כלומר, אם יהיה דבר נצחי, יסתיים בנקודה מסוימת. או יסתיים בכך ש׳ושבו בנים לגבולם׳ (ירמיה לא, טז), או יסתיים בכך ש׳ואבדתם בגוים׳ (ויקרא כו, לח). שני אופנים יש שבהם יכול להסתיים, אך ודאי שמוכרח להסתיים. וכיוון שיש הבטחה מסוימת, יש תנאי מסוים, יש טבע מסוים, שכבר יודעים אנו שיש דבר כזה שלא ייתכן “ואבדתם בגוים”, מוכרח שיהיה ‘ושב ה׳ אלקיך׳ (דברים ל, ג), יש נקודה מסוימת.
שבעים שנה — דור שלם
כעת אומר הרמ״ק כך: דניאל חשב שבעים שנה — חשב, שבעים שנה הן ‘ימי שנותינו בהם שבעים שנה׳ (תהלים צ, י). ואני סבור שירמיה חשב זאת, שהרי כתוב, וזה אמת. מהן שבעים שנה? שבעים שנה הן דור שלם. אחרי שבעים שנה לא נשאר זכר ממה שהיה. זו המציאות. בזוהר כתוב שהוא שכח את הלשון “שבעים שנה”. על חוני המעגל נאמר, אכן, שאדם הקם לאחר שבעים שנה אין עוד העולם עולמו. דיברנו על כך בזמן פסח — ‘עד כאן רחמי אב על הבן׳, אפשר למסור את המסורה עד שלושה או ארבעה דורות, ושבעים שנה הן פחות או יותר האופן החזק ביותר. אפשר לומר, כל עוד חי עוד אדם אחד, אפשר עוד לראות את הסבא בן שבעים שנה, הוא יכול עוד לדבר עמך. לאחר השמונים הוא כבר במעט בטל מן העולם, נאמר במאה, אך אין עוד שום קשר. מעט קשר, אך לא קשר של ממש. הרי שבעים שנה, זהו משך הזמן שיכול להיות.
התחדשות החיות — שפע חדש מן היחוד
כלומר, אם היה — במילים אחרות, כדי שהעולם יימשך, כדי שהיהדות תימשך, צריכה להיות חיות, צריכה להיות התחדשות החיות, שאותה קוראים אנו שפע חדש מן היחוד, שהיה פעם היסטוריה, “פעם היה”, היה פעם. עתה יש יחוד. אני יכול להבין שתהיה גלות למשך שבעים שנה. במילים אחרות, בשנה אחת עוד יזכרו. בשנים הראשונות עוד יזכרו היהודים, ‘על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון׳ (תהלים קלז, א). הם עוד זכרו. הם עוד זכרו את ציון. הם עוד יכלו לומר “איכה”, ‘איך נשיר את שיר ה׳ על אדמת נכר׳ (תהלים קלז, ד), ‘אם אשכחך ירושלים׳ (תהלים קלז, ה). אכן, אפשר לחתום במקום אחר, “טובה בתוך הרעה”, ידעו עדיין מה פירושו. באה עוד שנה, ואמרו כבר בקול חלוש יותר. באה עוד שנה, ונעשה חלוש עוד יותר. אכן, הכינוס נעשה חלוש בכל שנה, שכן שוכחים, ואין יודעים ממה שהיה.
חשב ירמיהו הנביא, אחרי שבעים שנה, או שהקדוש ברוך הוא יגאל את היהודים, או לא, או שלא יהיו עוד יהודים. יש רק אחת, כמו שאמר רבי בונם, או שלא יהיו עוד יהודים. יש רק שתי האפשרויות הללו. זהו ביסודו מה שהקץ בנוי עליו, או אחת הסברות שהקץ בנוי עליהן. וכיוון ששבעים שנה לא ייתכן, מוכרח שיהיה יותר. אך הקדוש ברוך הוא הראה לנו טוב יותר.
המדרגות בשכינה — איש לא יכול לשער
אמת, דניאל כבר אמר שאפשר לומר שבעים פעמים שבעים, יש גדולות יותר. במילים אחרות, ככל שיכלו לשער הצדיקים הקודמים, ירמיהו הנביא, או בני אדם אחרים שהיו מאוחר יותר בזמן החורבן, אמרו שלא ייתכן שתימשך הגלות הרבה יותר מכך וכך שנים. כל זה היה השערותיהם עד כמה עמוק, כמה מדרגות יש בשכינה. אפשר לומר זאת בדרך חיובית, ואפשר לומר זאת בדרך שלילית. אומר אני זאת בדרך החיובית.
כלומר, הם חשבו שהרושם — בקבלה נקרא כך, הרמ״ק אומר כך, בלשון הזוהר כך — יחוד הוא כמו זריעה. נוטעים, ‘אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה׳ (תהלים צז, יא). נוטעים אור, וצומח בו אילן, צומחים בו פירות היחוד, הנשמות, היהודים היוצאים מן היחוד של קודשא בריך הוא ושכינתיה, בית המקדש, ששם ‘יראה כל זכורך׳ (שמות כג, יז), עושים יחוד, וממנו נולדים תינוקות, תינוקות יהודים. תינוקות יהודים פירושו תינוקות בעלי נשמה יהודית, שיש בהם קליטה, שיש בהם הרגשה ליהדות, שיש בהם הרגשה לשכינה.
משל הספיחים
ומה קורה אם מפסיקים לזרוע? אכן, שמיטה שכזו, ‘ושבתה הארץ שבת לה” (ויקרא כה, ב), נעשית שמיטה, אין זורעים. אך יודע כל אדם שאף בשמיטה צומח, וזה נקרא ספיחים. כלומר, מן הזריעה של אתמול יכול לצמוח. במילים אחרות, התינוקות יכולים ללדת תינוקות בעצמם, או שבמובן מסוים זה צומח מעצמו. ומשל הספיחים הוא משל טוב יותר — אין זורעים, אך נופלים מעצמם גרעינים משנה שעברה, ואיכשהו צומח מעצמו אף בלא שיזרעו. אמנם חלוש בהרבה, אין זו התחדשות, אין זה דבר חי, דבר מת הוא, אך צומח, זו תולדה, אור ותולדות, זו תולדת האש, תולדת האור, צומח.
וכל יהודי אמר פעם קץ, כל צדיק אמר פעם קץ. התבונן, עד כמה עמוק יכול הדבר לרדת? עד כמה רחוק? כמה פעמים יכול להימשך? כמה רמות יש? במילים אחרות, כמה רמות יש בשכינה? הרמה הראשונה, העתק ממנה, העתק מהעתק, העתק מהעתק. חשב זה, יש כאן שבעים רמות אחר כך. אמר השני, אלף רמות, אלף שנה, ‘אלף שנים בעיניך׳ (תהלים צ, ד). אמנם, אלף שנה היא הגלות שכתובה בזוהר. אלף שנה היא הגלות. חשב הוא שהיא יותר מאלף שנה. או שזו תורה אחרת, יהדות אחרת, או שמוכרחת להיות גאולה. אין יותר מאלף מדרגות בשכינה. לא ייתכן.
המדרגות האינסופיות של ירידה
אך יודעים אנו שהגלות עדיין נמשכת באופן מסוים. וזה פירושו שכולם, אף לא אחד מהם הבין עד כמה עמוק ורחוק הדבר יורד, כמה מדרגות יש בשכינה, מהו שיעור קומתו — כלומר שיעור קומתו של יוצר בראשית, כמה רמות יש בשכינה — ‘נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל׳ (עמוס ה, ב). היא תיפול, וכשתיפול לגמרי, לא תוסיף קום, כך מבאר הרמ״ק בגמרא, כשתיפול השכינה, שלא יהיה עוד היכן ליפול במדרגות האחרונות, כשתעמוד על האות ת׳ — אז יבוא “בתולת ישראל”.
הבעיה היא שהתגלה שיש עוד בסוף מדרגות, ומי יודע כמה עוד יש. השכינה יכולה ליפול עוד הרבה הרבה יותר, אפשר לרדת עוד הרבה יותר. סבור אתה שלהיות עובד הדור בעיה היא? אראה לך מה פירוש להיות אתאיסט. סבור אתה שלהיות אתאיסט בעיה היא? אראה לך מה פירוש להיות ליטאי. אני מתכוון לומר, יהודי מסוים שיכול להיות יבש לגמרי, אך עדיין הוא איזה שריד של יהודי. אפשר עוד הרבה הרבה, כמו שאומרים, זו הטעות שכל אחד יודע עליה, יש טעות, כל הצדיקים טעו בקץ, “עבדני לחשוב וטעה”, שכן לא יכלו להבין עד כמה עמוק, כמה מדרגות יש עוד בשכינה, שיש בהן עדיין חיות מסוימת. וזה מה שמשמיע לנו, שיש עדיין אותה חיות מסוימת, שכן אילולא היתה, היה הדבר מוכרח או להסתיים, או שהיתה מתרחשת הגאולה.
הרפואה — קיצים קטנים
באים המקובלים ואומרים, לא ניתן להימשך כך. לא ייתכן, אמת, זה נמשך, אך לא ניתן באמת להימשך כך. וייתכן, אני סבור באמת, שזהו פשט חסידי אחר על הקץ, שאומרים שכל קץ באמת היה התעוררות מסוימת, פעל באמת דבר מה, אלא לא בפועל ממש, לא במובן, לא במובן הגשמי, אלא במובן הרוחני, ההפוך, כל מיני תירוצים. אך במילים אחרות, תיקון העולם שמדברים עליו, השראת השכינה שמדברים עליה, ברור שאינו דבר אחד, אלא אלף חלקים. אפשר לתקן חלק אחד וייוותר חלק אחר, ולהיפך, ואין בזה כל בעיה.
ובדרך אמת מסוימת — וזה מסביר אף הזוהר וברמ״ק באריכות — מה שנחרב בית המקדש אין פירושו לאו דווקא שהכול נסתיים. אכן זו נפילה, ומידה מסוימת שאפשר לראותה, אפשר לשאול את המומחים והם יראו כמה רושם עוד נותר, כמה ספיחים עוד צמחו בזמן בעלי התוספות, ובזמן הרמ״א כבר אינם צומחים, כבר חלוש הרבה יותר. אך על כך יש רפואה. הקדוש ברוך הוא עשה לו רפואה, או הביא רפואה. יש רפואות לכך. במילים אחרות, יש קיצים קטנים. במה שאותו אדם הבין שהעולם אינו יכול להימשך הלאה, טמון שבאמת באותה תקופה בא נביא חדש. אלא שאין קוראים לו נביא, קוראים לו רוח הקודש, בעל מדרגה, בעל השגה, מחדש חידושי תורה, רבי, בעל שם טוב, זוהר, אריז״ל, יהיה מי שיהיה, כל אחד בדורו, דרך חדשה, שהרי תמיד חסרות כל הדרכים, שכולן עדיין אינן שלמות היחוד, כולן מוסיפות עוד מעט ועוד מעט.
סומך ה׳ לכל הנופלים
ועם כל זה, ראוי שהרמ״ק, דהיינו רבי משה קורדוברו, קורא לזה סמך, ‘סומך ה׳ לכל הנופלים׳ (תהלים קמה, יד). ונופל ולעתיד קם, כשתיפול לגמרי, יקימנה. אך אפילו בשעה שהיא נופלת, נאמר פסוק, אומרת הגמרא, ואף על פי כן חזר דוד ושמחה ברוח הקודש, שנאמר, כמו שכתוב באות ס׳ של אשרי, סמך ה׳ לכל הנופלים. הקדוש ברוך הוא סומך. סומך אין פירושו שהוא עושה שלא ייפול. כשאין נופל, אין זה סמך ה׳ לכל נופלים, אלא מקים לנופל. זו קימת בתולת ישראל. אך סמך ה׳ לכל נופלים פירושו שהיא נופלת באמת, שהיא בנפילה חופשית. אך סומך ה׳, הקדוש ברוך הוא סומך סמך. והזוהר קורא לזה סעד או סמך. ולשון סעד, אני סבור שהוא מלשון “כסא דוד לסעדו”, לסעוד, כמו הנחת יד תחת, כמו — אינני זוכר מי אמר על המדינה, כר לישראל בגלות. להניח יד מתחת, להניח סמך לשכינה.
הסמך — התחדשות בתוך האור הקודם
והסמך הוא תמיד התחדשות בתוך האור הקודם. אין זה אור חדש, אין זה אור חדש לגמרי, אלא פירוש על תורה קודמת. אך פעמים רבות הוא כה גדול עד שהוא יחוד חדש. אפשר לומר שלפי ערך זה, אכן גאולה הוא, לפי ערך זה אכן אור חדש הוא. וכמו שדיברנו בפעם הקודמת, שאז מתחילים דווקא לבכות על מה שחסר, שכן אז חוזרים — שאמרנו שעל נהרות בבל עוד זכרו. עתה כבר אין זוכרים, אך כשנזכרים, שכן שלח הקדוש ברוך הוא סעד וסמך, אפשר לבכות על הגלות האחרונה, וזה פועל דבר מה נוסף.
דרך הקבלה — הרמת היחוד
וזוהי דרך הקבלה. הרמ״ק אמר פעמים רבות שכל כוונת הזוהר, וכוונת מה שנתגלה הזוהר בדורות האחרונים דווקא, בנויה לעשות, להרים אותו יחוד, לא היחוד האמיתי — שלכן נאמר שיביא את — ‘בהאי חיבורא דילך יפקון מן גלותא׳ (זוהר), אם יעלה בידו. ואם לא, יבוא סעד שני מאוחר יותר, שכבר בא. אני מתכוון, מאז כבר עברו עוד שניים-שלושה, הגלגל כבר הסתובב עוד פעמיים-שלוש, ויש דברים חדשים, ואין זה נכון, אין להיאחז דווקא במה שהם היו. אך עדיין אנו חיים חזק מאד מן הזוהר, מן היחוד, מן הסעד והסמך שעשו, שעשה הזוהר, ושעשו המקובלים האחרונים.
והם בנו מעין שכינה, מעין משכן, מעין מקדש, על ידי הבכייה, על ידי “עשו את המטה ככל המסובים בלילה”. והבכייה עושה שנוכל לחיות הלאה, שנוכל להמשיך לחיות.
הקושיה הגדולה — הדגש על מצוות של קדושה
כעת ברצוני לבאר במה מתבסס היסוד, והוא דומה מאד באמת למה שאמרתי, שבית המקדש הוא עצמו תיקון לבעיה של גלות, שכן אדם הראשון לא הצטרך למקדש כלל. ובזה ניישב קושיה גדולה שיש לבני אדם על המקובלים, ואני סבור שכאן טמון סוד התירוץ.
הקושיה היא כך: הלומד קבלה רואה דגש עצום, דגש מחודש באופן שלא היה כמותו. אפשר ללמוד ספרים קודמים ולא למצוא דגש זה באופן זה, על מה שאפשר לקרוא מצוות של קדושה, או שקראו לזה בלעז מצוות ריטואל. כלומר, הלומד בספרים קודמים רואה שיש מצוות בין אדם למקום ומצוות בין אדם לחברו. אך אפילו כשמדברים על בין אדם למקום — יש תורה, עבודה, גמילות חסדים — אפילו כשמדברים על דברים שהם בין אדם למקום, בדרך כלל היודע יודע, שכמעט אין אף ספר אחד מן הראשונים, ואולי אפילו מן המדרשים, שהוא כספר על קדושת שבת, או על קדושת המועדים, או אפילו על חשיבות אכילת כשר. אף היא אכן קדושה, הוא אומר.
רואים שיש בדיוק אותו דגש על, נאמר, נושא המידות הטובות, על נושא תיקון החברה, ואפילו כשמדברים על בין אדם למקום, מדברים על הבנות מסוימות שיבין אדם את הקדוש ברוך הוא, או על דברים שהם כשלמות של האדם שאין לו בני אדם אחרים, פרישות, דביקות, מדברים כאלה. אך אין רואים, למשל, שכל ספר שלם יוקדש לכוונה, לסוד מצוות תפילין, להנחת תפילין כדבר המקדש את האדם, המקרב את האדם לאלוקות, המכניס אלוקות לעולם. אין רואים בספרים שלפני הזוהר, ובקבלה האחרונה עוד יותר, אך אין רואים דגש זה כלל.
על שלושה דברים העולם עומד
ויש כאן טענה נכונה, והמשנה אומרת ‘על שלשה דברים העולם עומד׳ (אבות א, ב): עבודה, שהיא עבודת המקדש, או נאמר בזמן הזה שאין לנו מקדש, יש לנו תפילות במקומה, יש לנו אותו סוג מצוות, מצוות מעשיות, מצוות של עבודת השם. אמנם זה רק שליש, אך תורה ועבודה הם שני דברים אחרים. תורה פירושה לימוד תורה, אין פירושה לימוד תורה בדביקות. עמוד העבודה. גמילות חסדים אין פירושה לעשות גמילות חסדים בכוונות האר״י. אין כלל כוונות האר״י על גמילות חסדים. אכן, אפשר לראות איזו מצווה כמעט אין עליה כוונות האר״י — אין. שכן צדקה נותנים. אמנם יש כוונה על צדקה, אך זו מפני שהצדקה הניתנת כריטואל, כמו “ברך דוד”, אך מה שנותנים צדקה, מה שנותנים ממון ליהודים, אין זו דרך של להיות מקובל. אין זו עבודה חסידית. חסידים אכן עושים את העבודות הללו, אך אין אלה עבודות שמציגים אותן כעבודות מקובליות. סתם, צריך להיות גם אדם.
השאלה — מאימתי זה הדבר החשוב ביותר?
ובני אדם יכולים אפילו לשאול, כשמקשים קושיה שכזו, שבקבלה אומרים שכל המצוות שצריך לעשות הן כדי לתקן את התיקונים בעולמות עליונים. ופירוש הדבר, כדי לבנות את המשכן, לבנות את השכינה. זה פירוש עולמות עליונים. את השכינה בעולם צריך לבנות, אך יש מבנה, כמו שמדברים על כל סדר ההשתלשלות, צריך לבנותו, כך שיוכל להיות “בית יצרתי”, “בית העתיד להיבנות”, שיוכל להיות בעולם הזה.
ושואלים בני אדם, מאימתי זה הדבר החשוב ביותר? מדוע נעשה זה דגש כה גדול? הרי בנביאים נאמר פעמים רבות — מה, בית המקדש? בני אדם סומכים יותר מדי על בית המקדש. העיקר להיות אדם, העיקר ‘עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך׳ (מיכה ו, ח). העיקר אינו כל אלה, העיקר אינו עבודת השם. העיקר הוא השלמת העולם, ואמנם השגת ה׳ חלק ממנו, אך לא המצוות הריטואליות, המצוות שאנו קוראים להן מצוות של עבודה. לא זה הדגש.
ורואים לכאורה שרבנו אומר בפירוש להיפך. הלומד קבלה, המסתובב בין יהודים חסידיים — ואני סבור שכל היהודים היום חסידיים הם בדרך זו — רואה שעיקר הדגש הוא על המצוות דווקא. זו החיות. כשמדברים על שבת, על יום טוב, על תפילין, על ציצית, על תפילות, על שירת שירות ותשבחות, כל מיני דברים כאלה השייכים כמו לעמוד העבודה, למה שעשו בבית המקדש בעשיית דברים כאלה.
מה אירע ליתר העמודים? אין איש מכחיש חלילה שיש עמודים אחרים, אך מה אירע שזה נעשה כמו המבט המרכזי על מה שפירושה יהדות?
התירוץ — דרך חדשה לבניין בית המקדש
והתירוץ הוא שזו דרך חדשה לבניין בית המקדש. כלומר, עד עתה, אם היה גן עדן, או אפילו עולם אחר, שכל העולם כולו מעצם מהותו מקום של קדושה — ימות החול לא חשב איש מעולם שאינם חלק מן השבת. יש ‘ששת ימים תעבוד… ויום השביעי תשבת׳ (שמות כ, ט-י), זהו מחזור, הכול חלק מאותו מחזור. מה שעובדים בימות החול אינו נפרד מן השבת. אך זה כל עוד מבינים שיש מלאך של יום ראשון ומלאך של יום שני, ומן השבת הוא הקדוש ברוך הוא בעצמו. אך מה קורה כשאדם אינו מאמין עוד באותו מלאך של יום ראשון ובאותו מלאך של יום שני? בקושי אפשר לשכנעו שיישאר מאמין בקדוש ברוך הוא של השבת. אלא שכל העולם נעשה מקום של חולין, הרבה יותר משהיה פעם.
אם כן, מה עושים? עושים כמו שאמר הקדוש ברוך הוא, עשו לי מקדש. נעשה לכל הפחות מקום אחד שמלא קדושה, שמלא מלאכים, ספירות, שמות, דביקות, כל מיני גוונים של דביקות, לא רק דבר פשוט אחד, עם כל מיני ציורים ממנה. כמו העולם, שהעולם מלא כל מיני דברים, ‘ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד׳, ‘מלכותך מלכות כל עולמים׳ (תהלים קמה, יג), כל אותם עולמות.
מכניסים את כל החלקים דרך מצוות של קדושה
והאמת היא שכשעושים כך, מכניסים לתוכו אף את כל שאר חלקי העולם. כלומר, במקום לומר שיש תורה, עבודה, גמילות חסדים, אומרים אכן, שמי שיניח תפילין יתעורר בו לאהוב יהודי אחר, שכן תפילין מורים על ‘מי כעמך ישראל גוי אחד׳ (דברי הימים א יז, כא), תפילין של הקדוש ברוך הוא, ויזכר בתפילין של הקדוש ברוך הוא, וזכירה זו לאהוב יהודי אחר. או שיבוא אל הרבי בשבת, שהוא כביכול מקדש מעט, ושם הוא נפגש עם בני אדם נוספים, ובכך נעשית אהבת ישראל וכן הלאה, ועוד דרכים אחרות.
אלא שאז לומדים תורה כדי שתהיה דביקות. מדוע היה רע ללמוד תורה כדי ללמוד תורה? כך נהגו פעם. אך הדבר איבד את ערכו, שכן פעם, הלומד גמרא ראשונים — אינני מאמין שאף אחד מהם למד תורה בדביקות כמו שהספרים החסידיים תובעים — אך הם לא למדו בנפרד מן הדביקות, שכן הם חיו וכל העולם היה בעיניהם גן ה׳, גן עדן, ברמה מסוימת, לא כאותה רמה שהיתה אצל אדם הראשון או אפילו בזמן הבית, אך די בכך שיוכל להימשך בדרך זו.
אך אחר כך נעשה דבר שכזה, שאם ילמדו תורה ויאמרו לו מה תובעים — שיחות חסידיות משיחות זאת כך בפירוש, ותופס אתה שזו בעיה חדשה — אם יאמרו שלומדים תורה כדי להבין את חכמת הבריאה, כדי להבין את העולם, כדי להבין מהי ההלכה שצריך לעשות, יאמר האדם, הרי זה לימוד חילוני, את זה אפשר ללמוד באקדמיה. והרי נאמר שללמוד מדע הוא דבר של חול. ומי הכניס זאת ללב? אה, הכניס זאת חורבן בית המקדש. חורבן בית המקדש, שהוציא את השכינה מכל העולם, שלא הותירה אפילו בבית המקדש, הכניס ללב שהעולם ריק.
אם הכול כן, אזי הכול גם לא
רוצה אתה להחזיר מעט, צריך אתה לבנות מחדש מקצת בית המקדש. אם ברצונך לומר מלא כל הארץ כבודו — הרי, שוב, אם אתה אומרו בדרך פשוטה, הכול, ממילא הכול אותו דבר, ממילא הכול כלום. אם הכול כן, אזי הכול גם לא. אם כל יום קדוש, אזי כל יום אינו קדוש. אין הבדל. הרי צריך תחילה להבין מהי קדושה.
הרי ממילא, אומר המקובל, יודע אתה מה? נבנה מחדש את בית המקדש. אמת שאין בית המקדש, אך מותר אכן, בבחינה קטנה, בבחינה של זעיר אנפין, המקדש מעט, ואפשר לבנות מחדש את בית המקדש. אין להם בית המקדש. הרי הם מרחיבים, מוצאים בכל נקודה שיש בה מצווה של קדושה — הנחת תפילין, לבישת ציצית, שמירת שבת — שכולן מצוות של קדושה, לא מצוות של תיקון העולם. מצוות של הורדת השכינה לעולם, או של הכנסת השכינה לתוכן. ומכניסים כמה שיותר כוחות להרחיב במצוות, כלומר להוסיף עליהן פירושים, כוונות, סדרים, מנהגים, להוסיף קישוטים, כמו מנהגים שהם סביב המצוות. ובכך יהיה עולם שהוא מעט העולם בחזרה, והכול מעט העמדה על אחת. בכך שמדגישים את המצווה של קדושה, מחזירים עולם שמלא קדושה.
מתי אפשר לומר את דרשת ישעיה
ואף שמלכתחילה לא היה צריך להדגיש זאת — מלכתחילה היה להיפך, בעולם שכל אחד מבין בו שכל העולם מלא קדושה, אפשר להנות ולומר, אכן, אך אל תסבור שדי בכך, אל תסבור שללכת לבית המקדש די בכך. צריך גם לעשות את הבין אדם לחברו, צריך גם לעשות כמו שאומר ישעיה הנביא, שימצא אדם עני וייתן לו לאכול, וכן הלאה. אך זה פועל רק כשאתה מאמין עדיין בבית המקדש. ישעיה הנביא לא אמר שלא יאמינו בקדושה, הוא אמר שידעו מה תובעת הקדושה ממך למעשה, כיצד מביאים אותה אף בבין אדם לחברו, כל אותם דברים.
אך אם חיים בעולם שהוא לאחר החורבן, אזי לא ניתן לומר את הדרשה. אומרים אז את הדרשה להיפך, כלומר, מנסים להכניס את הכול אל הקדושה, ובכך מחזירים את העולם. זהו סוד השכינה, שבכך מחזירים את השכינה לעולם, ואז אפשר כבר לומר את הדרשה בחזרה, אז אפשר כבר לומר בחזרה אף את דרשת ישעיה הנביא. אך אפשר לומר את דרשת ישעיה הנביא רק למקובל. מי שמאמין מלכתחילה שכל העולם שטוח, שהכול אותו דבר, מה הוא אומר בדרשה? אתאיזם. הוא אומר, אה, אין עולם, אין אלא שיהיה אדם טוב, על כל פנים. ומדוע יהיה אדם טוב, אגב? אינני יודע, זה נעים, אין ברור מדוע.
סיכום — סוד סמך השכינה על ידי הקבלה
אך העצה, דרך הקבלה לבנות בית המקדש, היא דרך כל אותן דרכים, דרך הדגשת כל אותן מצוות של קדושה, ובכך להמשיך לתוכן את כל שאר סוגי המדרגות, כל שאר סוגי הערכים, כל שאר סוגי המידות הטובות, כל שאר סוגי המעלות שיש בעולם, שיש בתורה. וזהו הסברי על סוד סמך השכינה על ידי הקבלה.
תמלול מלא 📝
די סוד פון סמך השכינה על ידי הקבלה
הקדמה — המשך פון די סוגיא פון קדושה און תיקון חצות
מורי ורבותי, טייערע ברידער, היינט איז ערב שבת קודש פרשת מטות מסעי, שבת מברכים אב תשפ״ו. אונז דארפן ממשיך זיין וואס אונז האבן אנגעהויבן לעצטע וואך. ס׳שטייט “כל היוצא מפיו יעשה” (במדבר ל, ג). מ׳האט צוגעזאגט אז אונז גייען פרובירן צו פארשטיין די סוד, די יסוד און די הלכה למעשה פון די סוגיא וואס אונז האבן געזאגט בתור המשך צו די סוגיא פון קדושה, ווי דאס איז אויך די סוגיא פון תיקון חצות.
די מקובלים אחרונים — די אריז״ל, און אפשר פארדעם אין ראשית חכמה אויכעט, כאטש איך האב עס נישט קלאר געזען אין די רמ״ק — האבן געמאכט פון די נקודה וואס דער זוהר זאגט אז מען דארף אויפשטיין בחצות און לערנען תורה, אן ענין אז מען דארף וויינען אויף די חורבן.
די מטרה פון לימוד הזוהר — בנין בית המקדש
אונז האבן גע׳טענה׳ט אז דאס האט זייער שטארק צוטון מיט דעם וואס די דרך הקבלה — און דאס איז שוין א זאך וואס ס׳שטייט פריער קלאר, אין זוהר בפירוש, און די רמ״ק איז עס מסביר צענדליגער מאל אין זיינע כתבים — אז די מטרה פון די לימוד הזוהר איז נישט סתם כדי צו פארשטיין עפעס, נאר ס׳איז דא אין דעם א מטרה פון קדושה. די סוד הכוונה פון דאס וואס מ׳האט געשריבן דעם זוהר, און דאס וואס מ׳לערנט זוהר, איז דער זעלבער סוד פון בנין בית המקדש. דער סוד פון די שיקום, די “ריקאנסטראקשן” פון די קדושה. די בית המקדש איז די בית הקדושה, די פלאץ וואו די שכינה רוהט אויף די וועלט.
און וויבאלד ס׳איז דא א גלות, ס׳איז דא א חורבן, און דער חורבן ווערט ערגער און ערגער יעדן טאג. אזוי זאגט דער זוהר אסאך מאל, ער האט זייער ליב די לשון פון סוף מסכת סוטה, אז “משחרב בית המקדש אין לך יום שאין קללתו גדולה מחבירו” (סוטה מט.), יעדן טאג ווערט די קללה גרעסער. כמעט יעדע מאל ווען ער רעדט פון די גלות ברענגט ער די לשון, און דורכדעם וויל ער עפעס ארויסברענגען. און דאס איז א תשובה פאר א זאך וואס איך האב אנגעהויבן מעורר צו זיין לעצטע וואך ברמז.
די פראבלעם פון קדושה חיובית — השראת השכינה
די נושא פון קדושה חיובית
איך וויל ארויסברענגען אז זיי האבן געזען אז ס׳איז דא א פראבלעם. די נושא פון פרישות, פון ווערן א בעסערע מענטש, שליטה האבן אויף יצרים — דאס קען מען פארשטיין. אבער די נושא פון קדושה חיובית קען נישט מיינען עפעס אנדערש ווי השראת השכינה, ווי אונז רופן “עיקר שכינה בתחתונים היתה” (בראשית רבה יט, ז), אזוי ווי ווער ס׳ליינט אין די אנהייב פרשת בראשית און די פרשיות פון די אבות. צו רעדן מיט׳ן אייבערשטן זאל זיין אזא נארמאלע זאך ווי צו רעדן מיט א מענטש, צו זיין נוכח אין מציאות השם, אין מציאות השכינה.
גן עדן — דער אריגינעלער מקדש
די גרעסטע דוגמא פון דעם איז דער מקדש. אבער אפילו דער מקדש איז שוין אמת׳דיג א תיקון פאר א פראבלעם; אריגינעל, “עיקר שכינה בתחתונים היתה”, איז נישט געווען קיין מקדש. אויך אדם הראשון אין גן עדן — גן עדן קען מען עס רופן א מקדש, ס׳איז נישט געווען קיין וועלט חוץ פון דעם גן עדן. ווען אדם הראשון וואוינט אין גן עדן, איז דארט “וישמעו את קול ה׳ אלקים מתהלך בגן לרוח היום” (בראשית ג, ח) — אזוי ווי אדם הראשון שפאצירט זיך אין די גן, שפאצירט זיך דער אייבערשטער אויכעט; ביידע שפאצירן זיך.
דער מקדש אלס א תיקון
יעדער האט א הויז
דאס וואס מ׳האט געמאכט א מקדש איז די זעלבע זאך ווי “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” (שמות כה, ח): יעדער איד האט א הויז. מ׳דרייט זיך ארום אין מחנה ישראל און מ׳פרעגט, וואו וואוינט משה? וואו וואוינט אהרן? וואו וואוינט קרח? יעדער איינער האט זיך זיין הויז. און וואו וואוינט דער אייבערשטער? דער אייבערשטער וואוינט דארט, צווישן אונז. ער האט זיך זיינע פעולות, פעולות השם וואס אונז זענען מכיר בתור השראת השכינה, השגחת השם, נאך אזוי נארמאל אזוי ווי צווישן אונז.
די ערשטע איכה — אדם הראשון
אבער דאס איז שוין טאקע אנדערש, ווייל אויף דעם זאגט דער מדרש אז די ערשטע איכה — “איכה ישבה בדד” (איכה א, א), די כותרת פון אבילות השכינה — איז געווען ביי אדם הראשון. “ויקרא ה׳ אלקים אל האדם ויאמר לו איכה” (בראשית ג, ט). איכה איז אותיות איכה, הגם די נקודה איז אביסל אנדערש. וואו ביסטו אדם? דו ביסט געווען “בגן אלקים היית” (יחזקאל כח, יג), און יעצט ביסטו אראפגעפאלן, ביסט מער נישט דארט. שפעטער האט מען אים ארויסגעווארפן, “ויגרש את האדם” (בראשית ג, כד), אבער די איכה איז שוין אויף דעם וואס “ויתחבא האדם ואשתו מפני ה׳ אלקים” (בראשית ג, ח) — ס׳איז דא א פלאץ וואס דער אייבערשטער איז יא, און ס׳איז דא א פלאץ וואס דער אייבערשטער איז נישט. דאס איז די ערשטע איכה, אויף דעם וואס מ׳פארלירט די גן עדן.
דער מקדש קומט מתקן זיין די חורבן
אז ס׳איז דא א בית המקדש, א הויז וואו דער אייבערשטער וואוינט, איז משמע פון דעם אז אין אנדערע הייזער וואוינט ער נישט. ס׳איז שוין א שטיקל חורבן, און דער בית המקדש קומט צו מתקן זיין די חורבן, ער לעבט אין א וועלט וואס איז שוין א געוויסע נפילה. לפני החטא, אין די אריגינעלע אריגינעלע, איז נישט דא קיין מקדש — דאס איז טייטש “עיקר שכינה בתחתונים היתה”. אבער זאגט דער מדרש אויף “באתי לגני אחותי כלה” (שיר השירים ה, א): “לגנוני”, “למקום שהיתה עיקרה בתחלה” — נישט צו א נייע גן, נאר צו מיין גן, “ויטע ה׳ אלקים גן בעדן מקדם” (בראשית ב, ח), וואו דער אייבערשטער האט אליינס געוואוינט.
ווען מ׳האט געמאכט די בית המקדש, “יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו” (שיר השירים ד, טז), האט מען געמאכט כאילו אזא גן. קומט דער אייבערשטער צוריק די תחתונים אזוי ווי אין די גן, אבער נישט אינגאנצן די זעלבע; אויב וואלט געווען אינגאנצן די זעלבע, וואלט מען נישט געמאכט א מקדש עקסטער און א חול עקסטער. אין די בחינת גן עדן איז נאכנישט געווען קיין חול.
קיינמאל נישט צוריקגעקומען אינגאנצן
פון די צייט פון אדם הראשון האלט מען נאך קיינמאל נישט צוריקגעקומען אינגאנצן. “אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו” (תהלים פב, ז) איז נאך חל אפילו אין די זמן בית המקדש; יעדער שטארבט נאך. זייט חטא אדם הראשון איז נאך קיינמאל נישט געווען קיין תקופה וואס מ׳האט אינגאנצן מבטל געווען די חטא — אפשר פאר א האלבע רגע ביי מתן תורה, ביי מלכות שלמה, אבער באופן יסודית נישט. ועל כל זה זענען געווען תיקונים וואס מ׳האט פארראכטן די וועלט, מ׳האט געמאכט א בית המקדש.
בזמן המקדש קעגן היינט — א פעיקע בית ה׳
בזמן המקדש האבן מענטשן געזאגט, “שמחתי באומרים לי בית ה׳ נלך” (תהלים קכב, א) — וואו גייסטו? דער אייבערשטער איז אויס. היינט קען מען האנגען א סיין “בית ה'”, אבער איך מיין אז ס׳איז פעיק. סתם צו זאגן אז ס׳איז דא א מקדש, א הויז, א מצוה, איז נישט די ווארט. צו זאגן אז ס׳איז דא א חורבן מיינט אז אונז פארשטייען נישט וואס ס׳מיינט צו לעבן אין אזא סארט וועלט, ווי דער אייבערשטער האט א הויז, און איך האב אויך א טויזנט.
ס׳קען זיין א ריזן פאר דעם על פי חסידות. ס׳קען זיין אז סוף המטרה — ס׳איז דא א געוויסע זין וואס מ׳וויינט אויף די שכינה, מ׳וויינט אמת׳דיג אויף די חטא אדם הראשון, אויף די איכה. אבער צו צמצם זיין אז מ׳וויינט נאר אויף די מקום השכינה, נאר אויף די מקום בית, איז שוין א שטיקל צמצום; ס׳וואלט דארפט זיין נחלה בלי מצרים. יעצט איז בין המצרים, דער גרעסטער צמצום וואס קען זיין — מ׳האט שוין געמאכט א בית, אבער ס׳איז געווארן סטאק בין המצרים.
נחלה בלי מצרים — די מצרים פון גן עדן
לעתיד לבא, “והאכלתיך נחלת יעקב אביך” (ישעיה נח, יד), “נחלה בלי מצרים” (שבת קיח.). בלי מצרים איז איבער די גן עדן. וואס איז די מצרים פון די גן עדן? די כרובים ולהט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים (בראשית ג, כד). דאס איז די גרעניץ, די שומרי הפתח פון גן עדן, און די רגע וואס דאס איז דא איז גופא די שורש החורבן — אז ס׳איז דא א מענטש און ס׳איז דא גן עדן, און דער מענטש איז נישט אין גן עדן.
דער גאנצער משכן איז נאר כדי אונז צו דערמאנען, “אדם כי יקריב מכם קרבן” (ויקרא א, ב), אז ס׳איז געווען אמאל אדם הראשון וואס האט נישט געדארפט קיין משכן, ווייל זיין גאנצע וועלט איז געווען אין גארטן, אין גן עדן.
דער אריגינעלער מצב און דער מצב העתיד
מענטש און שכינה חברים
ס׳קומט אויס אז ס׳איז דא א מצב ראשוני. דער אריגינעלער מצב פון דעם מענטש און פון די שכינה איז אז זיי זענען חברים, ס׳איז אלעס איין זאך, זיי גייען צוזאמען. “והתהלכתי בתוככם” (ויקרא כו, יב) שטייט לעתיד לבוא; שמא תאמרו בלא יראה, “ויראתם אותי” — מ׳זאל נאך אלץ האבן א געוויסע פחד, אבער דער מענטש מטייל בגן, אזוי ווי “אני ואתה נטייל בגן עדן” (סוטה יז.): די אידן און דער אייבערשטער דרייען זיך אין די זעלבע גן צוזאמען. דאס איז דער אריגינעלער מצב, און דאס איז דער מצב העתיד, דער מצב פון די נשמות.
די גרויסע בנין פון די דורות
אינצווישן זענען געווען מצבים וואס מיר האבן געמאכט א גרויסע בנין. “מיום העלותי את בני ישראל ממצרים” (שמואל ב ז, ו) האט מען נישט געזאגט פאר׳ן אייבערשטן צו מאכן א מקדש; דריי פיר הונדערט יאר איז געווען א משכן, “ואהיה מתהלך באהל ובמשכן” (שמואל ב ז, ו). ס׳איז א זייער טיפע עבודה, “עד אבוא אל מקדשי א-ל” (תהלים עג, יז), ביז מ׳מאכט א בית המקדש.
מ׳האט געדארפט זייער שטארק ארבעטן אריינצוברענגען אין די וועלט צוריק א געפיל פון די שכינה. אברהם אבינו האט געמאכט מזבחות, “ויקרא שם בשם ה׳ א-ל עולם” (בראשית כא, לג), ער האט מייסד געווען די מקום השכינה, “בהר ה׳ יראה” (בראשית כב, יד). יצחק, יעקב, משה רבינו האבן געארבעט, און אזוי דער מדרש זאגט, שבעה דורות — עמרם, קהת, לוי. פיינלי האט מען געקענט מאכן א שטיקל משכן, וואס איז אויך נאר א צייטווייליגע זאך. נאך פופצן דורות האט שלמה המלך געקענט בויען א בית המקדש. א שרעקליכע ארבעט האט מען דא געמאכט, און די שפיץ פון די ארבעט איז געווען די שיר השירים, די טאג וואס שלמה המלך האט געמאכט די בית המקדש.
פון ווען האט זיך אנגעהויבן די חורבן?
פון די מינוט וואס ס׳איז געבויט געווארן
מאז אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו. פון ווען האט זיך אנגעהויבן די חורבן? אזוי ווי ס׳שטייט, “על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה” (ירמיה לב, לא) — פון די רגע וואס ס׳איז געווען די “באתי לגני אחותי כלה” איז אנגעהויבן אראפצוגיין.
אבער די גרעסטע ירידה — אזוי ווי די לבנה וואס איז געווען במילואה בזמן שלמה, נאך פערצן דורות, פערצן מלכים, אזוי ווי פערצן טעג פון די לבנה, איז געגאנגען אינגאנצן אראפ — איז בזמן צדקיהו, בזמן חורבן בית ראשון, און ס׳איז חרוב געווארן די בית המקדש. אזוי ווי ס׳שטייט, “אותותינו לא ראינו אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה” (תהלים עד, ט): אונז זעען נישט קיין צייכנס, נישט קיין בית המקדש, נישט קיין שכינה, אונז האבן נישט קיין נביא, און מיר ווייסן נישט וואס גייט פאר מער אויף די וועלט.
די פאקט פון פארלירן די שלימות
מ׳קען אלעמאל זאגן, דאס האט ער געזאגט ווען ער איז געווען דעפרעסט. מ׳קען אלעמאל טרעפן חיזוק, און מ׳דארף. אבער די פאקט פון האבן א שלימות׳דיגע וועג פון לעבן, וואס דער מענטש און די שכינה זענען נישט קיין סתירה, וואס מ׳קען זיך פארשטיין, “והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים” (ויקרא כו, יב), איז א זאך וואס אונז האבן אמאל געהאט און ס׳איז אוועקגעגאנגען. ווען מ׳רעדט פון חורבן בית המקדש מיין איך חורבן בית ראשון, ווייל בית שני האט עפעס א תיקון אויפגעטון, אבער נישט קיין תיקון נצחי — ס׳איז געווען א שוואכע בנין דעם גאנצן בית שני. און פון דעמאלטס פארלירן אונז עס.
די דיסענטשענטמענט פון די וועלט
די ליידיגע וועלט
אלעמאל ווען מ׳רעדט, רעדן היינטיגע חכמים פון די “דיסענטשענטמענט” פון די וועלט — דאס וואס די וועלט איז געווארן א ליידיגע וועלט, ס׳איז נישטא קיין מלאכים, קיין שרפים, קיין שדים, קיין רוחות, קיין מזלות. אונז גלייבן היינט אין גארנישט. קוים איז דא מענטשן וואס גלייבן נאך אין דער אייבערשטער וואס איז לפרע די אלעס.
וואס חסידות איז מחדש געווען
דאס איז וואס חסידות איז געקומען מחדש געווען. נישט אז ס׳איז נישט געווען אמת׳דיגע התנגדות און מחלוקת, אבער די וואס האבן גוט פארשטאנען האבן אלעמאל אזוי פארשטאנען — מ׳לערנט דעם רמב״ם, דעם זוהר, דעם רמ״ק, ס׳שטייט אין אלע פארשידענע ספרים בלי שום ספק. דאס וואס די חסידים האבן מחדש געווען איז דאס אז “מלא כל הארץ כבודו” (ישעיה ו, ג), אלעמאל קען מען טרעפן גאט, אפילו אין די גרעסטע הסתרה, “בכל תנועה ותנועה”. מ׳דארף עס פארשטיין אלס א פרואוו צו מתקן זיין די פראבלעם אז די וועלט איז געווארן ליידיג.
די מעקעניסטיק ווארלד-וויו
אסאך היסטאריקערס רעדן לעצטנס וועגן דעם. זיי זענען מסביר אז ווען מ׳ליינט ספרים פון תקופת הראשונים, ימי הביניים, זעט מען ווי די וועלט איז פול מיט מיסטישע זאכן — פול מיט רוחות, נשמות, גלגולים, מלאכים; אמאל זעט מען זיי, אמאל פילט מען זיי, אמאל גלייבט מען אין זיי.
און ס׳איז געקומען די מאדערנע סייענס און ליידיגט אויס די וועלט. ס׳מאכט די גאנצע וועלט אזוי ווי א מאשין; די וועלט איז א טויטע זאך. ס׳איז דא וואס זאגן אז ס׳איז דא א גאט וואס פירט עס פון אויבן, אזוי ווי דער קלאק-מעיקער, און ס׳איז דא וואס זאגן אז ער איז נאך משגיח. אבער דאס בילד הייסט א מעקעניסטיק ווארלד-וויו: די וועלט איז מעקעניקל, אלץ אזוי ווי א מאשין, א טויטע זאך. די אלע שדים, רוחות, מלאכים, נשמות האט מען מגרש געווען. דאס איז זייער אנדערש פון די אלטע וועג, וואו די וועלט איז פול מיט אלע מיני באשעפענישן — אויף יעדע בוים א מלאך; מ׳גייט אין די וואלד און מ׳פילט עס.
מאדערניזם אין פארשידענע תקופות
אין אנדערע פלעצער איז אנגעקומען די צרה פון מאדערניזם אין אנדערע תקופות. אמאל הערט א מענטש אז זיין עלטער-זיידע האט נאך געטראכט אז די וועלט איז פול מיט שדים. אבער איך קען כמעט נישט קיין איין מענטש וואס לעבט אינגאנצן ווי מ׳פארציילט פון אמאל. די סארט נייע בליק, אז די וועלט איז ליידיג, איז אנגעקומען אין פארשידענע פלעצער אין פארשידענע צייטן.
די שיטות אין הכרת המציאות
די חסידישע תשובה און איר פראבלעם
צו דעם פראבלעם זענען דא פארשידענע תשובות, און די חסידישע תשובה — די נושא פון “מלא כל הארץ כבודו” — האט נאך אלץ א געוויסע פראבלעם. איך זאג, מיר זענען פרא חסידות, אבער איך דארף עס מדגיש זיין. אפשר איז דאס דער תיקון השלם, אבער די פראבלעם איז אז אין א געוויסן זין בלייבט נאך אלץ אלעס די זעלבע.
שיטת הקבלה
ס׳איז דא א שיטת הקבלה. זי זאגט אז ס׳איז דא גאט, ער פירט אלעס, זיין כח איז אין אלעס, און דער אור עצמות אין סוף איז מתפשט דורך די סדר השתלשלות ביז “שולטון קטן שבים”, ביז די לעצטע לעוועל. קיינער האט קיינמאל נישט געטראכט אז ס׳איז דא א זאך וואס איז יוצא מתחום ממשלתו, אפילו נישט אין “אחיזתם בכללות ממשלתו”, אפילו נישט אין סטרא אחרא.
אבער ס׳איז נאך אלץ דא מדרגות פון השתלשלות, פון התלבשות, און זיי זענען אמת׳דיגע זאכן. פארדעם גלייבט כמעט יעדער מקובל אז ס׳איז דא שדים, רוחות, נשמות, מלאכים, ספירות — אלע מיני לעוועלס אינצווישן די עצמות אין סוף און דיר. הגם די עצמות אין סוף איז אויך בתוך כל ספירה, “מסובב כל עלמין וממלא כל עלמין” (תיקוני זוהר), אבער די עולמות עקזיסטירן, און יעדער איינער האט א געוויסע חיות פאר זיך. מ׳באקומט עס פון די אור אין סוף וואס איז מתפשט בהם, אבער ס׳האט א געוויסע חיות פאר זיך. מ׳גייט ארויס אינדרויסן און מ׳זעט א וועלט פול מיט חיות, מיט חן, מיט לעבעדיגע זאכן — דא א בית המקדש, דארט ירושלים, יעדע זאך האט א קדושה פאר זיך. דאס איז די קבלה׳דיגע בליק.
די טויטע בליק אין געוויסע חסידות ספרים
אין געוויסע חסידות ספרים בלייבט מען אביסל צו זען מיט די טויטע בליק: די גאנצע וועלט איז נאך אלץ די זעלבע, ס׳איז נישט דא קיין ריבוי גוונין, קיין ריבוי ציורים, קיין חילוק פון מלאכים און שרפים.
איך קוק אמאל אין חסידישע פירושים אויף קבלת האר״י, אפילו דער קאמארנער, און מ׳זעט אז ס׳איז מסתים א דבר פלא: דער אריז״ל זאגט אז ס׳איז דא א געוויסע שם פאר בין המצרים, אן אנדערע פאר פסח, אן אנדערע פאר סוכות, און דער חסידישער ספר זעט אז בעצם אלעס מיינט די זעלבע זאך — אין עוד מלבדו, און די כוונה פון בין המצרים איז צו ווייזן אז אין עוד מלבדו אפילו בין המצרים. איך בין נישט מחולק מיט דעם, אבער פארוואס האט אריז״ל זיך געמוטשעט און געמאכט אזוי פיל כוונות און שמות, כדי דורכדעם צוריקצוקומען צו זאגן אז אלעס איז אן אין סוף? ער האט אויך געזאגט אז אלעס איז אן אין סוף. נאר די אמת איז אז דער אופן התיקון פון דער וועלט נאכן חטא אדם הראשון איז דורך עומד זיין אויף די געוויסע לעבעדיגקייט פון יעדע סינגל זאך, פון יעדע מלאך, פון יעדע חפצא דקדושה. ס׳איז נישט געווען צו מאכן אלעס גלייך, אזוי ווי אלעס איז די זעלבע זאך.
די פיר שיטות
ס׳איז דא שיטת האתאיזם: אלעס איז גלייך, ואין עוד, ס׳איז נישטא קיין גאט.
ס׳איז דא אן עבודה זרה שיטה: ס׳איז דא אלע מיני געטער, אלהים לרבים, אסאך אנדערע אמת׳דיגע כוחות.
נאכדעם איז דא א שיטה: ס׳איז דא נאר איין זאך, אלעס איז גלייך, און איין גאט פירט עס. דאס איז שיטת החסידות. אבער די שיטה פעלט אויך.
ס׳זענען דא צוויי אנדערע שאלות: איין שאלה איז צו אלעס איז גלייך, און די אנדערע איז צו ס׳איז דא א גאט. דאס איז נישט די זעלבע שאלה. אין חסידות מיינט מען אסאך מאל אז אויב אלעס איז גלייך איז אלעס איין גאט, אבער ס׳קען זיין אלעס זאל זיין גלייך און ס׳זאל זיין ליידיג. די אמונה אז אלעס איז די זעלבע איז אליינס א פגם. ס׳איז דא א ריבוי גוונין אויף די וועלט; דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט אזוי אז ס׳זאל זיין אלע מיני זאכן. מכחיש זיין די מציאות מיינט מכחיש די שכינה, ווייל די שכינה איז די וואס האט הכרעה אויף אלע פרטים, אויף אלע שינויים אין די וועלט.
סאו קומען אויס פיר שיטות: (א) אלעס איז גלייך אן א גאט; (ב) אלעס איז גלייך מיט א גאט, אבער נאך א חסרון פון אז אלעס איז גלייך; (ג) אלעס איז אנדערש מיט א גאט — די עבודה זרה שיטה, א חסרון פון פירוד אבער א מעלה פון געטליכקייט; (ד) שיטת הקבלה — ס׳איז דא אסאך זאכן, און ס׳איז דא איין גאט וואס איז מחיה אלע אסאך זאכן.
דאס איז די פערטע שיטה, און ס׳איז די אמת׳דיגע שלימות הכרת המציאות. סיי ס׳איז דא א גאט, און סיי ס׳איז דא א וועלט וואס איז פול מיט הארת אלוקות, מיט אסאך מדרגות, אפילו תרח ריחא — א לעבעדיגע זאך וואס האט אפילו עפעס וואס מושל צו זיין, “אין מלך בלא עם”, און דער אייבערשטער איז מושל אויף דעם. דאס איז דער בליק פון יחודא תתאה. ס׳איז וויכטיג צו כאפן אז שלימות הכרת המציאות איז די פערטע שיטה, נישט די דריטע און נישט די צווייטע.
די פראבלעם נאכן חורבן
אטעיזם נישט עבודה זרה
צוריק צו וואו אונז זענען: מ׳האט געמאכט א בית המקדש, א פלאץ וואו די קדושה זאל חל זיין, אבער ס׳איז צובראכן געווארן. און ווען מ׳זאגט צובראכן, מיין איך אז ס׳איז מער אין די צייט פון אטעיזם ווי אין די צייט פון עבודה זרה. איך קען נישט קיין סאך אידן וואס האבן, ווייל ס׳איז דא א חורבן, אנגעהויבן אין עבודה זרה. אפשר איז דאס געווען א נסיון אין בית ראשון, אבער פון בית שני איז דאס נישט די נסיון — דאס איז אמת׳דיג די חילוק פון חורבן בית ראשון און חורבן בית שני.
די פראבלעם אונזערע איז נישט אז אפשר איז דא אן אנדערע גאט, נאר אז ס׳איז דא גארנישט. אזוי ווי ער זאגט, “אין עוד נביא”, “אין אתנו יודע עד מה”. ס׳שטייט נישט “ואולי אהיה להם”, אזוי ווי אין אנדערע פסוקים — “ומה תעשה לשמך הגדול” (יהושע ז, ט), “ולמה יאמרו הגוים” אז זייער גאט איז שטערקער. ניין, ס׳איז גארנישט דא.
די גארנישט ווערט ערגער יעדן טאג
די גארנישט ווערט ערגער און ערגער יעדן טאג. דאס וואס די גוים זאגן אז ס׳איז געווארן אין די 17טן סענטשערי, ווען זיי האבן אנגעהויבן כאפן אז די וועלט איז ליידיג — זאגן די תורה אז דאס האט זיך אנגעהויבן אין די טאג וואס די בית המקדש איז חרוב געווארן. ס׳איז שוין א צוויי טויזנט יאר׳דיגע פראבלעם, און אפשר פון די ערשטע בית המקדש, אפשר פון חטא אדם הראשון — אן אסאך עלטערע פראבלעם.
פארוואס האט קבלה און חסידות געלעזט א פראבלעם?
נאך א לעוועל פון ירידת השכינה
פארוואס איז געקומען קבלה און חסידות און האבן געלעזט א געוויסע פראבלעם? דער רמב״ם, דער ראב״ד, דער רבי סעדיה גאון האבן געהאט אנדערע פראבלעמען. מ׳פילט נישט פון זיי אז זיי רעדן וועגן נבואה, השראת השכינה, ווי זאכן וואס מ׳ווייסט בכלל נישט וואס דאס איז — משא״כ בדורות האחרונים דארף מען קודם בכלל ארויסברענגען וואס דאס איז.
די פשט פון דעם חילוק, זאגן די מקובלים, איז אז דאס איז נאך איין לעוועל פון ירידת השכינה. די רגע וואס בית המקדש איז חרוב געווארן, האט די שכינה אנגעהויבן אראפצוגיין.
דער רמ״ק וועגן סוד הקץ
זאגט דער רמ״ק א פלא׳דיגע זאך: מ׳איז אסאך עוסק אין די תורות פון די קץ — ווען דארף משיח קומען? “מהו סוד הקץ האחרון?” די וועלט, לאמיר זאגן די אידישע וועלט, קען נאר עקזיסטירן אויף וויפיל ס׳האט א געוויסע חיות, וואס מ׳רופט אין קבלה “יחוד”, א געוויסע השראת השכינה. אן א בית המקדש לעבט נישט די וועלט.
אויב די אתאיסטן זענען חלילה גערעכט, איז די בית המקדש חורבן נישט מעלה און נישט מוריד. און אפילו אויב די חסידים זענען גערעכט, איז עס אויך נישט מעלה און נישט מוריד, ווייל דער אייבערשטער איז מחיה את כולם אין ביידע קעיסעס. אבער אויב איז דא א חילוק פון א וועלט מיט א יחוד — מיט א שכינה מיוחדת, “אני ה׳ אלקיכם שאני מייחד שמי עליכם” — און א וועלט אן א שכינה, בפירוד, דעמאלטס וויאזוי קען די וועלט אנגיין?
די גלות קען נישט זיין א דבר נצחי. ס׳מוז זיך ענדיגן — אדער מיט “ושבו בנים לגבולם” (ירמיה לא, טז), אדער מיט “ואבדתם בגוים” (ויקרא כו, לח). אבער וויבאלד ס׳איז דא א הבטחה אז ס׳קען נישט זיין “ואבדתם בגוים”, מוז זיין “ושב ה׳ אלקיך” (דברים ל, ג).
זיבעציג יאר — א גאנצע דור
יעצט זאגט דער רמ״ק: ירמיהו הנביא האט געטראכט אז זיבעציג יאר איז די שיעור פון א גלות, ווייל “ימי שנותינו בהם שבעים שנה” (תהלים צ, י). וואס איז זיבעציג יאר? א גאנצע דור. נאך זיבעציג יאר בלייבט נישט קיין זכר פון וואס ס׳איז געווען; אזוי ווי חוני המעגל וואס וועקט זיך אויף נאך זיבעציג יאר, איז נישט דא די זעלבע וועלט ענימאר. מיר האבן גערעדט אין פסח צייט, “עד כאן רחמי אב על הבן”, מ׳קען איבערגעבן די מסורה ביז דריי פיר דורות, און זיבעציג יאר איז מער ווייניגער די שטערקסטע אופן. ווי לאנג ס׳לעבט נאך איין מענטש, מ׳קען נאך זען די זיידע פון זיבעציג יאר, ער קען נאך רעדן מיט דיר. נאך אכציג איז שוין אביסל בטל מן העולם. זיבעציג יאר, דאס איז ווי לאנג ס׳קען זיין.
די התחדשות החיות
כדי אז די וועלט זאל אנגיין, כדי אז אידישקייט זאל אנגיין, דארף זיין א חיות, א התחדשות החיות, וואס מיר רופן א שפע חדש פון די יחוד. די ערשטע יאר, “על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון” (תהלים קלז, א) — זיי האבן נאך געדענקט ציון, האבן נאך געקענט זאגן “איכה”, “איך נשיר את שיר ה׳ על אדמת נכר” (תהלים קלז, ד), “אם אשכחך ירושלים” (תהלים קלז, ה). נאך א יאר איז געווארן שוואכער, ווייל מ׳פארגעסט און מ׳ווייסט נישט פון וואס איז געווען.
האט ירמיהו געטראכט: נאך זיבעציג יאר, אדער וועט דער אייבערשטער אויסלייזן די אידן, אדער ס׳וועט נישט זיין קיין אידן. אזוי ווי ר׳ בונם האט געזאגט, ס׳איז נאר דא די צוויי אפציעס. דאס איז בעיסיקלי וואס די קץ איז געבויט אויף. וויבאלד מער ווי זיבעציג יאר קען נישט זיין, מוז קומען די גאולה. האט אבער דער אייבערשטער אונז געוויזן בעסער.
די מדרגות אין די שכינה
דניאל האט שוין געזאגט אז מ׳קען זאגן זיבעציג מאל זיבעציג. ווי סאך זיך פארגעשטעלט די פריערדיגע צדיקים אז די גלות קען נישט אנגיין אסאך לענגער ווי אזויפיל יארן — דאס איז אלץ געווען זייער השערות פון וויפיל מדרגות זענען דא אין די שכינה.
זיי האבן געטראכט (אין קבלה, ווי דער רמ״ק זאגט, אין לשון הזוהר): א יחוד איז אזוי ווי א זריעה. “אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה” (תהלים צז, יא). מ׳פלאנצט אן אן אור, און ס׳וואקסט אין דעם א בוים, פירות הייחוד — די נשמות, די אידן וואס קומען ארויס פון די ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. אין בית המקדש, “יראה כל זכורך” (שמות כג, יז), מ׳מאכט א ייחוד, און פון דעם ווערן געבוירן אידישע בעיביס — בעיביס מיט א אידישע נשמה, וואס האבן א דערהער, א געפיל צו אידישקייט און צו די שכינה.
דער משל פון ספיחים
וואס איז געשען טאמער מ׳הערט אויף צו זייען? ס׳איז אזא שמיטה, “ושבתה הארץ שבת לה'” (ויקרא כה, ב), מ׳זייט נישט איין. אבער אין שמיטה וואקסט אויך — ספיחים. פון די איינזייען פון נעכטן קען ווערן; ס׳פאלט אראפ אליינס קערעלעך פון לעצטע יאר, און ס׳וואקסט אליינס אפילו אן זייען. אוודאי אסאך שוואכער, ס׳איז נישט קיין התחדשות, ס׳איז א תולדה, א תולדת האור, אבער ס׳וואקסט.
יעדער צדיק האט אמאל געזאגט א קץ, און ער האט זיך באטראכט: ווי טיף קען דאס גיין? וויפיל לעוועלס איז דא אין די שכינה? א קאפי פון א קאפי פון א קאפי. האט איינער געטראכט זיבעציג לעוועלס, האט דער צווייטער געזאגט טויזנט, “אלף שנים בעיניך” (תהלים צ, ד) — טויזנט יאר איז די גלות וואס ס׳שטייט אין זוהר. ס׳קען נישט זיין מער ווי טויזנט מדרגות אין די שכינה.
די אונ-ענדליכע מדרגות פון ירידה
אבער אונז ווייסן אז די גלות גייט נאך אן. קיינער פון זיי האט נישט פארשטאנען ווי טיף און ווייט ס׳גייט, וויפיל מדרגות זענען דא אין די שכינה, וואס איז די שיעור קומתו של יוצר בראשית. “נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל” (עמוס ה, ב) — אזוי טייטשט דער רמ״ק: ווען די שכינה וועט פאלן אינגאנצן ביז די אות ת׳, לא תוסיף קום, דעמאלטס קומט בתולת ישראל.
די פראבלעם איז אז מ׳האט מגלה געווען אז ס׳איז נאך דא אין הסוף מדריגות; די שכינה קען נאך פאלן אסאך אסאך מער. דו מיינסט זיין אן עובד הדור איז א פראבלעם? וועל איך ווייזן וואס מיינט זיין אן אטיסט. דו מיינסט זיין אן אטיסט איז א פראבלעם? וועל איך דיר ווייזן וואס מיינט א ליטוואק. ס׳קען נאך זיין א ייד וואס איז אינגאנצן פארטרוקנט, אבער נאך אלץ א שטיקל ייד. דאס איז די טעות פון די קץ, “עבדני לחשוב וטעה”, ווייל זיי האבן נישט געקענט פארשטיין ווי פיל מדרגות זענען נאך דא אין די שכינה וואס האבן נאך א געוויסע חיות. ווייל אויב ס׳איז נישט געווען קיין חיות, וואלט עס געמוזט אדער זיך ענדיגן אדער געשען די גאולה.
די רפואה — קליינע קיצים
יעדע קץ איז אמת׳דיג עפעס אויפגעטון
ס׳קומען די מקובלים און זאגן: ס׳קען נישט אמת׳דיג אזוי אנגיין. און דאס איז אן אנדערע חסידישע פשט אויף די קץ — אז יעדע קץ איז אמת׳דיג געווען א געוויסע התעוררות, האט אמת עפעס אויפגעטון, נאר נישט פועל ממש אין די גשמיות׳דיגע סענס, נאר אין רוחניות. די תיקון עולם, די השראת השכינה, איז קלאר נישט איין זאך, ס׳איז טויזנט פארטס. מ׳קען פאררעכטן איין פארט און ס׳בלייבט אן אנדערע פארט, און פארקערט.
דער בית המקדש איז חרוב געווארן, מיינט נישט לאו דווקא אז ס׳האט זיך אלעס געענדיגט. ס׳איז טאקע א נפילה — מ׳קען פרעגן די סטארען וויפיל רושם ס׳איז נאך געבליבן, וויפיל ספיחים האבן נאך געוואקסן בזמן בעלי התוספות, וואס וואקסן שוין נישט בזמן הרמ״א, ס׳איז שוין אסאך שוואכער. אבער וועגן דעם איז דא רפואה. ס׳זענען דא קליינע קיצים. אין דעם וואס יענער האט פארשטאנען אז די וועלט קען נישט ממשיך זיין ווייטער, ליגט אז אמת׳דיג אין יענע תקופה איז געקומען א נייער נביא — נאר ס׳רופט עס נישט א נביא, נאר א רוח הקדש, א בעל מדרגה, א מחדש חדושי תורה, א רבי, א בעל שם טוב, א זוהר, אן אריז״ל: א נייע וועג, ווייל אלע וועגן פעלן, ווייל אלע זענען נישט שלימות היחוד, אלע זענען מאכן נאך נאך אביסל.
סמך ה׳ לכל הנופלים
ועם כל זה רופט עס דער רמ״ק א סמך, “סומך ה׳ לכל הנופלים” (תהלים קמה, יד). זאגט די גמרא, ואף על פי כן חזר דוד ושמחה ברוח הקדש, אזוי ווי ס׳שטייט אין די אות ס׳ פון אשרי, “סמך ה׳ לכל הנופלים”. סומך מיינט נישט אז ער מאכט אז זי זאל נישט פאלן — ווען ס׳איז נישט קיין נופל, איז נישט “סומך ה׳ לכל נופלים”. סומך מיינט אז זי פאלט טאקע, ס׳איז אין א פרי פאל, אבער דער אייבערשטער סומכט א סמך. און דער זוהר רופט עס א סעד אדער א סמך — סועד זיין, אזוי ווי אונטערלייגן א האנט פאר די שכינה.
די סמך — א התחדשות בתוך די פריערדיגע אור
די סמך איז אלעמאל א התחדשות בתוך די פריערדיגע אור. ס׳איז נישט קיין אור חדש לגמרי, ס׳איז א פירוש אויף א פריערדיגע תורה. אבער אסאך מאל איז עס אזוי פיל אז ס׳איז א נייע יחוד, און לפי ערך דעם איז עס טאקע א גאולה, טאקע א נייע אור. און אזוי ווי מיר האבן גערעדט לעצטע מאל, אז דעמאלטס הייבט מען ערשט צו וויינען אויף וואס ס׳פעלט: ווייל דער אייבערשטער האט געשיקט א סעד און א סמך, קען מען זיך דערמאנען און וויינען אויף די גלות האחרון, און דאס מאכט עפעס מער.
די דרך הקבלה — אויפציען די יחוד
דאס איז די דרך הקבלה. דער רמ״ק האט אסאך מאל געזאגט אז די גאנצע כוונה פון די זוהר, און דאס וואס די זוהר איז נתגלה געווארן בדורות האחרונים דוקא, איז געבויט צו אויפציען די סארט יחוד. נישט די אמת׳דיגע יחוד, ווי ס׳שטייט בהאי חיבורא דילך יפקון מן גלותא (זוהר) — טאמער נישט, וועט קומען א צווייטע סעד שפעטער, וואס איז שוין געקומען. ס׳איז שוין דורכגעגאנגען נאך צוויי דריי מאל, ס׳איז דא נייע זאכן, און מ׳דארף זיך טאקע נישט אנכאפן אין וואס זיי האבן געווען. אבער אונז לעבן נאך אלץ זייער שטארק פון די זוהר, פון די יחוד, פון די סעד און סמך וואס די זוהר און די מקובלים האחרונים האבן געמאכט. זיי האבן אויפגעבויט א מיני שכינה, א מיני מקדש, על ידי הבכיה, “עשו את המטה ככל המסובים בלילה”, און די בכיה מאכט אז מ׳זאל קענען לעבן ווייטער.
די גרויסע קשיא — דער דגש אויף ריטואל מצוות
די קשיא
ווער ס׳לערנט קבלה זעט א ריזיגן דגש, מחודש באופן שלא היה כמותו, אויף וואס מ׳קען רופן מצוות של קדושה, אויף ענגליש ריטואל מצוות. ווער ס׳לערנט אין פריערדיגע ספרים זעט אז ס׳איז דא מצוות בין אדם למקום און בין אדם לחבירו — תורה, עבודה, גמילות חסדים. אבער ס׳איז כמעט נישט דא קיין איין ספר פון די ראשונים, אדער אפילו פון מדרשים, וואס איז ווי א ספר אויף קדושת שבת, אויף קדושת המועדים, אויף די חשיבות פון עסן כשר.
מ׳זעט אזא דגש אויף מידות טובות, אויף תיקון החברה, און אפילו ווען מ׳רעדט פון בין אדם למקום רעדט מען פון הבנות אז א מענטש זאל פארשטיין דעם אייבערשטן, אדער שלימות פון דעם מענטש — פרישות, דביקות. אבער מ׳זעט נישט אז א גאנצע ספר זאל צומאסט זיין די סוד פון מצות תפילין — אנטון תפילין בתור א דבר וואס איז מקדש דעם מענטש, וואס איז מקרב א מענטש צו געטליכקייט, וואס ברענגט אריין געטליכקייט אין די וועלט. די דגש איז נישט דא אין ספרים פאר די זוהר.
על שלשה דברים העולם עומד
ס׳איז דא א ריכטיגע טענה. די משנה זאגט על שלשה דברים העולם עומד (אבות א, ב): עבודה — דאס איז עבודת המקדש, אדער בזמן הזה שאין לנו מקדש האבן אונז תפילות אנשטאט דעם, מצוות מעשיות פון עבודת השם. אבער דאס איז נאר א דריטל. תורה מיינט לערנען תורה, נישט לערנען תורה בדביקות. גמילות חסדים מיינט נישט טון גמילות חסדים מיט כוונות האר״י; ס׳איז אפילו נישט דא קיין כוונות האר״י אויף גמילות חסדים. צדקה געבט מען; אויב ס׳איז דא א כוונה, איז יענץ ווייל די צדקה וואס מ׳געבט בתור ריטואל, אזוי ווי “ברך דוד”. אבער אז מ׳געבט געלט פאר אידן איז נישט א וועג פון זיין א מקובל, נישט קיין חסידישע עבודה — ס׳איז סתם, מ׳דארף זיין א מענטש אויך.
די שאלה — זייט ווען איז דאס די וויכטיגסטע זאך?
אין קבלה זאגט מען אז אלע מצוות זענען כדי צו מתקן זיין די תיקונים אין עולמות עליונים — כדי צו בויען די שכינה, די סטרוקטשור פון די סדר השתלשלות, אזוי אז ס׳זאל קענען זיין “בית דעתיד לבנות” בעולם הזה. פרעגן מענטשן: זייט ווען איז דאס די וויכטיגסטע זאך? אין די נביאים שטייט אסאך מאל אז מענטשן זענען זיך סומך צופיל אויף בית המקדש. דער עיקר איז צו זיין א מענטש, “עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך” (מיכה ו, ח). דער עיקר איז די השלמת העולם, אוודאי איז השגת ה׳ א חלק, אבער נישט די ריטואל מצוות.
מ׳זעט לכאורה אז רבינו זאגט מפורש אויף פארקערט. ווער ס׳דרייט זיך ביי חסידישע אידן — און איך מיין אלע אידן היינט זענען חסידישע אידן אין דעם וועג — זעט אז דער עיקר דגש איז אויף די מצוות דוקא. ווען מ׳רעדט פון שבת, יום טוב, תפילין, ציצית, תפילות, זינגען שירות ותשבחות, אלע זאכן וואס געהערן צום עמוד העבודה. וואס איז געשען מיט די אנדערע עמודים? קיינער איז נישט מכחיש אז ס׳איז דא אנדערע עמודים, אבער וואס איז געשען אז דאס איז די מרכז׳דיגע בליק אויף וואס טייטשט אידישקייט?
די תירוץ — א נייע וועג פון אויפבויען דעם בית המקדש
אנשטאט די ליידיגע וועלט — א מקום של קדושה
די תירוץ איז אז דאס איז א נייע וועג פון אויפבויען דעם בית המקדש. ביז מאן, אין דער גן עדן אדער אפילו אן אנדערע וועלט, איז די גאנצע וועלט בעצם א מקום של קדושה. די וואכנ׳ס האט קיינער נישט געטראכט אז ס׳איז נישט א חלק פון שבת; “ששת ימים תעבוד… ויום השביעי תשבת” (שמות כ, ט-י) — ס׳איז אלעס א פארט פון די זעלבע סייקל. דאס וואס מ׳ארבעט אין די וואכנ׳ס איז נישט נפרד פון שבת. אבער דאס איז ווי לאנג מ׳פארשטייט אז ס׳איז דא א מלאך פון זונטאג און א מלאך פון מאנטאג, און פון שבת איז דער אייבערשטער אליינס. אבער וואס געשעט אז א מענטש גלייבט נישט מער אין דעם מלאך פון זונטאג? קוים קענסטו אים קאנווינסן אז ער זאל בלייבן גלייבן אין דעם אייבערשטן פון שבת. די גאנצע וועלט איז געווארן א מקום של חולין, אסאך מער ווי אמאל.
איז וואס טוט מען? מען טוט אזוי ווי דער אייבערשטער האט געזאגט צו מאכן דעם בית המקדש. לאמיר כאטש מאכן איין פלאץ וואס דארט איז פול מיט קדושה, מיט מלאכים, מיט ספירות, מיט שמות, מיט אלע סארט גוונים פון דביקות — אזוי ווי די וועלט וואס איז מלא אלע סארט זאכן, “מלכותך מלכות כל עולמים” (תהלים קמה, יג).
מ׳ברענגט אריין אלע חלקים דורך די מצוות של קדושה
ווען מען טוט דאס, ברענגט מען אריין אין דעם אלע אנדערע חלקים פון דער וועלט אויך. אנשטאט זאגן אז ס׳איז דא תורה, עבודה, גמילות חסדים בנפרד, זאגט מען אז ווער ס׳וועט לייגן תפילין וועט עס אים מעורר זיין צו ליב האבן א צווייטער איד, ווייל תפילין ווייזט אויף “מי כעמך ישראל גוי אחד” (דברי הימים א יז, כא), דער אייבערשטער׳ס תפילין. אדער מ׳וועט קומען צום רבי׳ן אויף שבת, א מקדש מעט, און דארט טרעפט מען זיך מיט נאך מענטשן, און דורכדעם ווערט אהבת ישראל.
פארוואס איז געווען שלעכט צו לערנען תורה כדי צו לערנען תורה, אזוי ווי מ׳פלעגט אמאל טון? ווער ס׳לערנט גמרא ראשונים, איך גלייב נישט אז קיין איינער האט געלערנט תורה בדביקות אזוי ווי די חסידישע ספרים פאדערן, אבער זיי האבן נישט געלערנט בנפרד פון דביקות, ווייל די גאנצע וועלט איז געווען ביי זיי אין די אויגן א גן ה׳ — נישט אזוי ווי ביי אדם הראשון אדער בזמן הבית, אבער גענוג אז ס׳זאל קענען אנגיין.
אבער שפעטער איז געווארן א נייע פראבלעם, און חסידישע שמועסן שמועסן עס אזוי בפירוש: אויב מ׳וועט זאגן אז לערנען תורה איז כדי צו פארשטיין די חכמת הבריאה, כדי צו פארשטיין די הלכה וואס מ׳זאל טון, וועט דער מענטש זאגן, אקעי, סאו דאס איז א סעקולער לימוד, דאס קען מען לערנען אין אקאדעמיע. ווער האט איינגערעדט אז לערנען סייענס איז וואכעדיג? די חורבן בית המקדש, וואס האט ארויסגענומען די שכינה פון די גאנצע וועלט, האט איינגערעדט אז די וועלט איז ליידיג.
אויב אלעס איז יא, איז אלעס אויך נישט
ווילסטו אביסל צוריקברענגען, דארפסטו צוריקבויען א שטיקל בית המקדש. אויב דו זאגסט “מלא כל הארץ כבודו” אין א פשוט׳ע וועג, ממילא איז אלעס די זעלבע, און ממילא איז אלעס גארנישט. אויב אלעס איז יא, איז אלעס אויך נישט. אויב יעדן טאג איז הייליג, איז יעדן טאג נישט הייליג. מ׳דארף דאך קודם פארשטיין וואס מיינט הייליגקייט.
זאגט די מקובל: לאמיר צוריקבויען די בית המקדש. אמת איז אז ס׳איז נישטא קיין בית המקדש, אבער מ׳מעג יא, אין א בחינה פון זעיר אנפין, די מקדש מעט. זענען זיי מרחיב, טרעפן אין יעדע נקודה וואו ס׳איז דא א מצוה של קדושה — לייגן תפילין, ציען ציצית, היטן שבת — וואס זענען אלע מצוות של אראפברענגען די שכינה, נישט מצוות של תיקון העולם. און וויפיל מער כוחות מ׳וועט אריינלייגן צו מרחיב זיין אין די מצוות — צולייגן אויף דעם פירושים, כוונות, סדרים, מנהגים, קישוטים — דורך דעם וועט מען האבן א וועלט וואס איז אביסל צוריק א וועלט מלא קדושה, און אלעס איז אביסל העמידה על אחת.
ווען מ׳קען זאגן ישעיה׳ס דרשה
אריגינעל וואלט מען נישט געדארפט דאס מדגיש זיין. פארקערט, אין א וועלט וואס יעדער פארשטייט אז די גאנצע וועלט איז מלא קדושה, קען מען זאגן: יא, אבער זאלסט נישט מיינען אז גיין אין בית המקדש איז גענוג; מען דארף אויך טון די בין אדם לחבירו, אזוי ווי ישעיה הנביא זאגט אז מען זאל טרעפן אן ארימאן און אים געבן צו עסן. אבער דאס ארבעט נאר ווען דו גלייבסט נאך אין דעם בית המקדש. ישעיה הנביא האט נישט געזאגט אז מ׳זאל נישט גלייבן אין די קדושה, נאר אז מ׳זאל וויסן וואס די קדושה פאדערט פון דיר למעשה.
אבער אויב מ׳לעבט אין א וועלט לאחר החורבן, קען מען נישט זאגן די דרשה. זאגט מען פארקערט: מ׳פרובירט אריינצולייגן אלעס אין די קדושה, און דורכדעם ברענגט מען צוריק די שכינה אויף די וועלט, און דעמאלטס קען מען שוין צוריק זאגן ישעיה הנביא׳ס דרשה אויך. אבער מ׳קען נאר זאגן ישעיה׳ס דרשה פאר א מקובל. איינער וואס גלייבט לכתחילה אז די גאנצע וועלט איז פלאך, אז אלעס איז די זעלבע, וואס זאגט ער אין די דרשה? אתאיזם — ס׳איז נישט דא קיין וועלט, ס׳איז נאר דא אז מ׳זאל זיין א גוטער מענטש. אבער פארוואס זאל מען זיין א גוטער מענטש? ס׳איז נישט קלאר פארוואס.
סיכום
די דרך הקבלה צו בויען א בית המקדש איז דורך מדריש זיין די אלע מצוות של קדושה, און דורכדעם צו ממשיך זיין אין דעם אלע אנדערע סארט מדריגות, ערכים, מדות טובות און מעלות וואס זענען דא אויף די וועלט און אין די תורה. און דאס איז מיין הסבר אויף די סוד פון סמך השכינה על ידי הקבלה.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סוד סמך השכינה על ידי הקבלה
הקדמה — המשך סוגיית הקדושה ותיקון חצות
מורי ורבותי, אחיי היקרים, היום ערב שבת קודש פרשת מטות מסעי, שבת מברכים חודש אב תשפ״ו. עלינו כעת להמשיך במה שהתחלנו בשבוע שעבר ובמה שהבטחנו. הכתוב אומר ‘כל היוצא מפיו יעשה׳ (במדבר ל, ג), והרי הבטחנו בשבוע שעבר שנמשיך לנסות ולהבין את הסוד, את היסוד, ואת ההלכה למעשה של הסוגיה שאמרנוה כהמשך לסוגיית הקדושה, אך היא גם הסוגיה שנקרא לה סוגיית תיקון חצות. שהרי המקובלים האחרונים — וחיפשתי בזה עוד היום ואין בידי בהירות מלאה — האריז״ל, ואולי כבר קודם לכן בראשית חכמה, אף שאני עצמי לא ראיתי זאת קודם, ובדברי הרמ״ק לא ראיתי בזה בבירור — עשו מן הנקודה שהזוהר אומר שצריך לקום בחצות וללמוד תורה, גם עניין שצריך לבכות על החורבן.
מטרת לימוד הזוהר — בניין בית המקדש
וטענתנו היתה כי לדבר זה שייכות עמוקה עם דרך הקבלה, וזוהי כבר נקודה המבוארת קודם לכן בבהירות, אליבא דאמת בזוהר בפירוש, והרמ״ק מסבירה עשרות פעמים אולי בכתביו, כי מטרת לימוד הזוהר איננה סתם כדי להבין דבר מה. אין זו מטרה סתמית, אלא יש בה מטרה של קדושה. במילים אחרות, הכוונה, סוד הכוונה של מה שנכתב הזוהר ושל מה שלומדים זוהר, הוא אותו סוד ממש של בניין בית המקדש. הסוד של — ואפשר לקרוא לו באופן מדויק יותר — השיקום, ההקמה מחדש של הקדושה. שהרי בית המקדש הוא בית הקדושה, המקום שבו שורה הקדושה, המקום שבו שוכנת השכינה בעולם.
וכיוון שיש גלות, וכיוון שיש חורבן, ולא זו בלבד שיש חורבן אלא שהחורבן הולך ומחמיר מיום ליום, כמו שאומר הזוהר פעמים רבות. הזוהר אוהב מאד את לשון סוף מסכת סוטה, ‘משחרב בית המקדש אין לך יום שאין קללתו גדולה מחבירו׳ (סוטה מט.) — בכל יום גדֵלה הקללה. כך אומרת המשנה או הגמרא בסוף מסכת סוטה, וכשהזוהר מדבר על הגלות הוא מביא לשון זו כמעט בכל פעם. והרי כל דבר אפשר לבארו בדרכים רבות, אך הוא מביא דבר מה בכך שהוא נוקט דווקא לשון זו באופן זה. ומה שהוא מבקש לומר הוא תשובה לדבר שהתחלתי לעורר עליו בשבוע שעבר ברמז.
בעיית הקדושה החיובית — השראת השכינה
מה שאני מבקש להבהיר הוא, שראו כי יש כאן בעיה, ונבארה. הבעיה היא שאת הקדושה השלילית — נושא הפרישות, ההתעלות להיות אדם טוב יותר, השליטה ביצרים — את זה אפשר להבין. אך נושא הקדושה החיובית, אשר איננה יכולה להתפרש אלא כהשראת השכינה, כמה שאנו קוראים ‘עיקר שכינה בתחתונים היתה׳ (בראשית רבה יט, ז), כפי שרואה הקורא בתחילת פרשת בראשית ובפרשיות האבות — לדבר עם הקדוש ברוך הוא צריך שיהיה דבר טבעי כל כך, כמו לדבר עם אדם, לדעת, להיות נוכח במציאות השם, במציאות השכינה, שיהיה זה מן הדברים הטבעיים כמו יחסי אדם לחברו.
והדוגמה הגדולה לזה היא מה שאנו קוראים המקדש. שהרי גם המקדש אמנם כבר תיקון הוא לבעיה, ואולי לא היה צריך לדבר עליו כלל בפני עצמו. שכן זהו פירוש ‘עיקר שכינה בתחתונים היתה׳ — מלכתחילה לא היה מקדש, וכן אצל אדם הראשון בגן עדן. את גן עדן אפשר לקרוא מקדש, שהרי לא היה עולם חוץ מגן עדן. כשאדם הראשון שוכן בגן עדן, זהו מקום שבו מתרחש ‘וישמעו את קול ה׳ אלקים מתהלך בגן לרוח היום׳ (בראשית ג, ח) — כשם שאדם הראשון מטייל בגן, אף הקדוש ברוך הוא מטייל, שניהם מטיילים יחד.
המקדש כתיקון — לכל אחד יש בית
ומה שעשו מקדש, והמקדש הוא אותו עניין עצמו כמו ‘ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם׳ (שמות כה, ח), פירושו כמו שאמרנו פעמים רבות — לכל יהודי יש בית, וכשמסתובבים במחנה ישראל ושואלים היכן שוכן משה, אומרים משה שוכן כאן, והיכן אהרן, אהרן שוכן שם, והיכן אלעזר, והיכן קרח, והיכן ראובן — לכל אחד ואחד יש ביתו. והיכן שוכן הקדוש ברוך הוא? הקדוש ברוך הוא שוכן שם. הרי שהוא שוכן בקרבנו. ויש לו פעולותיו — יש פעולות שהן פעולות השם, שאנו מכירים בהן כהשראת השכינה, כהשגחת השם, והדבר טבעי כמו יחסים שבינינו.
האיכה הראשונה — אדם הראשון
אלא שכבר כאן יש שינוי, שכן על זה אומר המדרש שהאיכה הראשונה — שאומרים ‘איכה ישבה בדד׳ (איכה א, א), שהיא הכותרת לאבלות השכינה — אף האיכה הראשונה שבכו עליה היתה של אדם הראשון. ‘ויקרא ה׳ אלקים אל האדם ויאמר לו איכה׳ (בראשית ג, ט) — הקדוש ברוך הוא אומר לאדם איכה. איכה אותיות איכה הן, ואף שהניקוד שונה מעט, הרי איכה פירושו איכה. היכן אתה אדם? מה אירע לך? ‘בגן אלקים היית׳ (יחזקאל כח, יג), ועד שפעם נפלת, ואינך עוד שם. אחר כך אף גירשוהו, ‘ויגרש את האדם׳ (בראשית ג, כד), אך האיכה כבר נאמרה על עצם החידוש שנתחדש אצלו — שהוא שומע את הקדוש ברוך הוא ואינו יודע עוד, ‘ויתחבא האדם ואשתו מפני ה׳ אלקים׳ (בראשית ג, ח) — יש מקום שבו הקדוש ברוך הוא נמצא, ויש מקום שבו הקדוש ברוך הוא אינו נמצא. זוהי האיכה הראשונה, האיכה על אבדן גן עדן.
המקדש בא לתקן את החורבן
ואפילו כשיש בית המקדש, פירוש הדבר שיש בית שבו שוכן הקדוש ברוך הוא, משמע מכך שבבתים אחרים אין הקדוש ברוך הוא שוכן. וכבר יש בזה מעין חורבן. ובית המקדש בא לתקן את החורבן, כלומר, הוא חי בעולם שכבר יש בו נפילה מסוימת. לפני החטא, במצב המקורי לחלוטין, אין גם מקדש, וזה פירוש ‘עיקר שכינה בתחתונים היתה׳. אלא ש׳באתי לגני אחותי כלה׳ (שיר השירים ה, א), אומר המדרש — חזרתי לגני, לגנוני, כלומר למקומי, ‘למקום שהיתה עיקרה בתחלה׳, לא לגן חדש שנעשה, אלא לגני שלי, גני שיש לי בעצמי, ‘ויטע ה׳ אלקים גן בעדן מקדם׳ (בראשית ב, ח), הגן שנטע הקדוש ברוך הוא בעדן מקדם, ששם היה גנו ושם שכן.
כשאמרו ‘באתי לגני׳, כשעשו את בית המקדש, כשאמרו ‘יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו׳ (שיר השירים ד, טז), ‘באתי לגני אחותי כלה׳, עשו כביכול גן כזה. חוזר הקדוש ברוך הוא אל התחתונים כמו בגן, אך לא לגמרי כמו שהיה. שהרי אילו היה לגמרי כמו שהיה, לא היו עושים מקדש בפני עצמו וחול בפני עצמו. שם אין חול, ובבחינת גן עדן עדיין לא היה חול.
העולם לאחר החטא — לעולם לא שב לגמרי
אך כעת, מזמן אדם הראשון כבר יורדת אפילה, ומעולם לא שבנו לגמרי. ‘אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו׳ (תהלים פב, ז) עדיין חל, אפילו בזמן בית המקדש, אפילו בזמן הגדול ביותר, בני האדם עדיין מתים — יהיה פירוש הדבר אשר יהיה, זו בחינת הגוף שמת, ואולי הנשמה אינה מתה — אך במובן של העולם, שהרי מהו העולם, מאז חטא אדם הראשון לא היתה עדיין תקופה שבה בטל החטא לגמרי, אולי לחצי רגע במתן תורה, ואולי במלכות שלמה, אבל באופן יסודי לא. ועם כל זה היו תיקונים שבהם תוקן העולם, נעשה העולם טוב יותר, ועשו בית המקדש.
בזמן המקדש כנגד היום — בית ה׳ המזויף
כעת אומרים אנו, שבזמן המקדש לפחות היו בני אדם מדברים — לאן אתה הולך, מהיכן אתה בא, ‘שמחתי באומרים לי בית ה׳ נלך׳ (תהלים קכב, א). לאן אתה הולך? הקדוש ברוך הוא. היום יכולים בני אדם לתלות שלט ‘בית ה” — לאן הולכים, הקדוש ברוך הוא — אך אני סבור שזה מזויף. יש כאן בפנימיות — ואיני אומר אם יש מצווה לעשות בית המקדש, אולי דבר טוב הוא — אך נשאר חורבן, שכן לומר סתם שיש מקדש, בית, מצווה, אין זה עצם הדבר. שהרי לומר שיש חורבן פירושו שאיננו יכולים לחיות, איננו מבינים מה פירוש לחיות בעולם שכזה, שבו לקדוש ברוך הוא יש בית ולי יש אלף.
וייתכן שיש טעם לזה, ייתכן שעל פי חסידות צריך לדבר על כך, ייתכן שסוף המטרה — אמנם יש מובן מסוים שכשבוכים על השכינה, בוכים באמת על חטא אדם הראשון, על האיכה, ‘ויאמר לו איכה׳, היכן האדם שהלך ואבד מגן עדן אלוקים — ולצמצם זאת ולומר שבוכים רק על מקום השכינה, רק על מקום הבית, כבר מעין צמצום הוא, ראוי היה שיהיה הבכי גדול אף מזה, שיהיה נחלה בלי מצרים. עתה בין המצרים, ובין המצרים הוא הצמצום הגדול ביותר שיכול להיות, כל עוד הפה סגורה בין המצרים — שכבר עשה בית, אך נעשה תקוע בין המצרים.
נחלה בלי מצרים — מצרי גן עדן
ולעתיד לבוא, יודע אתה, שומר שבת כהלכתו, ‘והאכלתיך נחלת יעקב אביך׳ (ישעיה נח, יד), נחלה בלי מצרים (שבת קיח.). ופירוש ‘בלי מצרים׳ שיש כאן דבר שמעל גן עדן, מקודם למה שהיה, שהרי מהם מצרי גן עדן? מצרי גן עדן הם ‘הכרובים ולהט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים׳ (בראשית ג, כד). זהו הגבול, שומרי הפתח של גן עדן, שהרגע שבו יש דבר זה — הוא עצמו החורבן, הוא עצמו שורש החורבן — שאומר שיש אדם ויש גן עדן, והאדם אינו בגן עדן. אולי יש מקום שהוא גן עדן, כמו ירושלים, מקום המקדש, ששם יהיה המשכן, ששם יהיה גן עדן.
והאמת היא שכל המשכן אינו אלא כדי להזכיר לאדם, כדי להזכיר לנו, ‘אדם כי יקריב מכם קרבן׳ (ויקרא א, ב) — ידע אדם, כשם שאדם הראשון, שהיה פעם אדם הראשון שלא הצטרך למשכן, ששכן כולו כביכול במשכן, שכל עולמו היה בגן, שהיה בגן עדן. עוד נשוב לזה, ומיד נראה עוד דרך לומר זאת.
המצב המקורי — האדם והשכינה חברים
אך מה שברצוני לסיים כעת ממה שהתחלתי הוא, שיוצא שיש מצב ראשוני, מצב מקורי. המצב המקורי — כך יש לומר — של האדם, המצב המקורי של השכינה, הוא שהם חברים, הכול דבר אחד, הם הולכים יחד.
‘והתהלכתי בתוככם׳ (ויקרא כו, יב) נאמר לעתיד לבוא, ‘והתהלכתי בתוככם׳, שמא תאמרו בלא יראה, לפיכך ‘ויראתם אותי׳ — עדיין יהיה פחד מסוים מן הקדוש ברוך הוא, אך האדם, כביכול, מטייל בגן, כמו ‘אני ואתה נטייל בגן עדן׳ (סוטה יז.). היהודים והקדוש ברוך הוא, האדם והאל, מטיילים באותו גן יחד. זהו המצב המקורי, וזהו מצב העתיד, מצב הנשמות, שאם אין זה מצב העתיד של העולם, מכל מקום זהו מצב העתיד של הנשמות.
בינתיים — הבניין הגדול של הדורות
בינתיים היו מצבים שבהם עשינו בניין גדול, ועבדו עליו עבודה רבה. שהרי ‘מיום העלותי את בני ישראל ממצרים׳ (שמואל ב ז, ו) לא אמרו לקדוש ברוך הוא לעשות מקדש. מעשה שלם הוא שאמר הקדוש ברוך הוא לדוד המלך, שאיש לא חשב על כך במשך שלוש-ארבע מאות שנה מאז היציאה, היה משכן, ‘ואהיה מתהלך באהל ובמשכן׳ (שמואל ב ז, ו), עשיתי את כל אלה. הדבר לקח זמן ארוך, זוהי עבודה עמוקה מאד, ‘עד אבוא אל מקדשי א-ל׳ (תהלים עג, יז) — עד שעושים בית המקדש היתה עבודה גדולה ביותר, אין זה דבר קטן.
והוצרכו לעבוד עבודה קשה כדי להביא אל העולם מחדש הרגשה של השכינה. אברהם אבינו כבר עבד, ‘ויקרא שם בשם ה׳ א-ל עולם׳ (בראשית כא, לג), עשה מזבחות, ייסד את מקום השכינה, ‘בהר ה׳ יראה׳ (בראשית כב, יד), ויצחק אבינו עבד, ויעקב אבינו עבד, ומשה רבינו עבד, וכמו שאומר המדרש, שבעה דורות — עמרם, קהת, לוי — עבדו, כולם עבדו. סוף סוף היה אפשר לעשות מעין משכן, אף שהמשכן עצמו אינו אלא דבר זמני. סוף סוף לקח עוד חמישה עשר דורות, ויכול היה שלמה המלך לבנות בית המקדש. עבודה נוראה נעשתה כאן, ושיא העבודה היה שיר השירים, היום שבו עשה שלמה המלך את בית המקדש. זה היה שיא ההצלחה של הדבר.
מאימתי החל החורבן?
והאמת היא, שמאז אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו. ויש לדעת מאימתי החל חורבן בית המקדש. ברצוני לומר עתה שהוא מחטא אדם הראשון, אך אפילו מן התיקון שנעשה בבית המקדש, מתי החל הדבר ליפול? כמו שאומר הכתוב, ‘על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה׳ (ירמיה לב, לא) — מן הרגע שבו נעשתה, מן הרגע של ‘באתי לגני אחותי כלה׳, מאותו הרגע החל לרדת.
אך הרגע שאנו קוראים לו הירידה הגדולה ביותר — כמו הלבנה שהיתה במילואה בזמן שלמה, לאחר ארבעה עשר דורות, לאחר ארבעה עשר מלכים, כארבעה עשר ימי הלבנה, וירדה לגמרי בחזרה — הוא בזמן צדקיהו, בזמן חורבן בית ראשון, שאז נעשתה השפלות הגדולה ביותר, ונחרב בית המקדש. וכעת, כמו שאומר הכתוב, ‘אותותינו לא ראינו אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה׳ (תהלים עד, ט). אין אנו רואים אותות, לא מועדי א-ל בארץ, אין אנו רואים בית המקדש, אין אנו רואים שכינה, אין לנו נביא, אין אנו יודעים מה מתרחש עוד בעולם. ‘ואין אתנו יודע עד מה׳ — כבר אמר זאת בפירוש.
עובדת אבדן השלמות
וכאן יש אמת. אמנם אפשר תמיד לומר שאמר זאת כשהיה מדוכא, וכשהיה שמח ראה כן. ואמנם אפשר תמיד למצוא חיזוק, וצריך למצוא חיזוק, ועוד נדבר על כך. אך עצם עובדת קיומה של שלמות, של דרך חיים שלמה, שבה האדם והשכינה אינם סתירה, שבה אפשר לחיות את שניהם כאחד, שבה אפשר להתקרב, ‘והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים׳ (ויקרא כו, יב) — היא דבר שהיה, שהיה לנו פעם, אך אבד. וביום שחרב בית המקדש — ואני סבור שכשמדברים על חורבן בית המקדש מתכוונים לחורבן בית ראשון, שכן בית שני פעל דבר מה, תיקון מסוים פעל, אך לא תיקון נצחי, בניין רופף היה כל בית שני — ומאז אנו מאבדים אותה.
פירוק הקסם מן העולם
כעת, בכל פעם שמדברים על כך, כמו שאמרתי, יש חכמים בני זמננו המדברים על “פירוק הקסם” מן העולם, על כך שהעולם נעשה עולם ריק, שאין בו מלאכים, לא שרפים, לא שדים, לא רוחות, לא מזלות. אין אנו מאמינים היום בכלום. בקושי יש בני אדם המאמינים עדיין בקדוש ברוך הוא שהוא לכל הפחות מקור הכול. היהודים החסידיים מאמינים בקדוש ברוך הוא שהוא בכול, אך רק אחד.
ובמובן מסוים, זה מה שהחסידות — ומן הראוי שאבהיר זאת — זה מה שהחסידות באה וחידשה. לא שלא היתה התנגדות ומחלוקת אמיתית, אך אני סבור שאלה שהבינו היטב תמיד הבינו כך. הגאון מווילנא לא הבין, מה אעשה. אך אני לומד את הרמב״ם, ואני לומד זוהר, ואני לומד את הרמ״ק, וזה כתוב בכל הספרים השונים בלי שום ספק. אלא שמה שהחסידים חידשו — שיהא ‘מלא כל הארץ כבודו׳ (ישעיה ו, ג), שתמיד אפשר למצוא את הקדוש ברוך הוא, אין הבדל, אפילו במקום ההסתר הגדול ביותר, “אנכי מי שאנכי”, אפילו אלופו של עולם, “בכל תנועה ותנועה”, כל אותם נוסחאות — יש להבינו כמעין ניסיון, כמעין מאמץ לתקן את הבעיה שנעשה העולם ריק.
ההיסטוריונים על תפיסת העולם המכניסטית
והרבה מאד היסטוריונים מדברים על כך לאחרונה — ומובן שברצוני לחלוק מעט על ההיסטוריונים — אך הם מסבירים שכשקוראים ספרים מן התקופה שאנו קוראים לה תקופת הראשונים, ימי הביניים, רואים כיצד היה העולם מלא בדברים מיסטיים כלשונם. העולם מלא קסם, העולם מלא בדברים חיים. יש רוחות, נשמות, גלגולים, מלאכים, מכל המינים. פעמים רואים אותם, פעמים חשים אותם, פעמים מאמינים בהם, אך העולם מלא בכל אלה.
ובאו המדענים, המדע המודרני, וריקנו את העולם. הם עשו את כל העולם כמו מכונה, היא נעה, העולם דבר מת הוא. כמו שאומרים, יש הסוברים שיש אל המנהיג אותו מלמעלה, כמו שען שעשה את כל הדבר. יש הסוברים שהוא אף משגיח. אך זו התמונה שיש לנו, וזו נקראת תפיסת עולם מכניסטית. העולם מכני, הכול כמו מכונה. דבר מת, במילים אחרות, דבר מת. העולם מעצם מהותו דבר מת הוא. את כל השדים גירשו, אין שדים, אין רוחות, אין מלאכים, אין נשמות, אין כל אלה בדרך המודרנית להסתכל על העולם.
וזה שונה מאד מן הדרך הישנה להסתכל על העולם, שבה העולם מלא בכל מיני ברואים, בכל מיני מלאכים, בכל מיני רוחות, בכל מיני דברים חיים. שייתכן שעל כל עץ יש מלאך שאפשר לראותו. הולכים ליער וחשים, כך חשו בני אדם פעם, כך מספרים מעשה. ואני סבור שהמעיין בספרים ישנים שונים ובמעשיות ישנות רואה שאכן כך היה המבט.
המודרניזם — בתקופות שונות
ואכן, במקומות אחרים הגיעה הבשורה, או הצרה, של המודרניזם, של הזמן המודרני, בתקופות שונות. פעמים שומע אדם שסבא-רבא שלו עוד חשב שהעולם מלא שדים. במקומות עדיין לא הגיעה הבשורה. אינני מכיר אף אדם אחד, או כמעט אף אדם אחד, החי לגמרי כמו שמספרים כביכול על פעם. אך במקומות אחרים הגיע הדבר בזמנים אחרים, אותו מבט חדש שהעולם ריק.
שלוש-ארבע שיטות בהכרת המציאות
כעת, יש להבין שלבעיה זו יש תשובות שונות, ואף התשובה החסידית, שהיא נושא ‘מלא כל הארץ כבודו׳, עדיין יש בה בעיה. אכן, אנו בעד החסידות, ואם אין עצה אחרת ראוי לומר כך, אך עדיין יש בזה בעיה מסוימת. ומדוע? או שאין זו בעיה, אולי זהו התיקון השלם, ורק צריך אני להדגישו. והוא, שבמובן מסוים נשאר עדיין הכול אותו דבר.
כלומר, נבין. יש כאן שלוש שיטות. יש שיטת הקבלה — והלומד קבלה קלאסית רואה זאת, ומיד נסביר את שיטת הקבלה יותר. שיטת הקבלה אומרת שיש אלוה, הקדוש ברוך הוא מנהיג הכול, וכוחו בכול, ואין חולק על כך. והאור, אור עצמות אין סוף, מתפשט דרך סדר ההשתלשלות עד האחרון, עד ‘שולטון קטן שבים׳, עד הרמה האחרונה של סדר ההשתלשלות. איש מעולם לא חשב שיש דבר שהוא יוצא מתחום הוראתו ומתחום ממשלתו, אין בזה שום ספק, אפילו לא ב״אחיזתם בכללות ממשלתו”, אפילו לא בסטרא אחרא, בזה מעולם לא חלק איש.
אך עדיין יש מדרגות, עדיין יש מדרגות של השתלשלות, מדרגות של התלבשות, והן דברים אמיתיים. ואפשר לראות זאת, שלכן כל אחד בכלל ישראל שהוא מקובל כמעט מאמין שיש שדים, יש רוחות, יש נשמות, יש מלאכים, יש ספירות, יש כל מיני רמות בין עצמות אין סוף לבינך. ואף שעצמות אין סוף הוא גם בתוך כל ספירה, ו׳מסובב כל עלמין וממלא כל עלמין׳ (תיקוני זוהר), אך העולמות קיימים, ובכל אותם עולמות, לכל אחד ואחד מן העולמות יש חיות מסוימת לעצמו.
כלומר, הוא מקבל אותה מן האור אין סוף, שמתפשט בהם, אך יש לו חיות מסוימת לעצמו, ואפשר לדבר עליה. ויוצאים החוצה, וכשמסתכלים על העולם רואים עולם מלא — כאן יש בית המקדש, שם יש ירושלים, לכל דבר יש קדושה לעצמו. אמנם, סוף כל סוף, כל הקדושות שורשן מן האין סוף המתפשט בהם, אך אין הוא מדבר רק על האין סוף, שכן הוא חי בעולם, והעולם מלא חיות, מלא חן, מלא דברים חיים. זהו המבט הקבלי.
המבט המת בכמה ספרי חסידות
בספרי חסידות — כלומר בכמה ספרי חסידות לפחות — נשארים בזמן מסוים, או שיש בני אדם המבינים שנשארים מעט להסתכל במבט המת. כלומר, כל העולם עדיין אותו דבר. אין ריבוי גוונים, אין ריבוי ציורים, אין הבדל בין מלאכים ושרפים. מה ההבדל?
אני מסתכל לעתים בפירושים חסידיים על קבלת האר״י, ואני רואה — לא נאמר בו עצמו, אך אפילו הקאמארנער פעמים רבות — שקורה דבר פלא. האריז״ל בא ואומר שיש שם מסוים לבין המצרים, שם אחר לפסח, שם אחר לסוכות, והלומד ספרים חסידיים רואה שבעצם הכול פירושו אותו דבר. אין עוד מלבדו, אין שמות, וכוונת הכוונות של בין המצרים היא להראות שאין עוד מלבדו אפילו בין המצרים. וכוונת פסח אותו דבר, וכוונת סוכות.
ואינני חולק על כך, אך מדוע טרח האריז״ל ועשה כל כך הרבה כוונות וכל כך הרבה שמות, ושמות מיוחדים לדבר זה, וכוונות מיוחדות לדבר זה, ומעשיות מיוחדות לדבר זה, כדי שדרכם יגיע ויחזור וישיבם אל האחד, לומר שהכול הוא אין סוף? חלילה, האריז״ל אף הוא אמר שהכול הוא אין סוף. אך לכן החיים הם בעולם, והעולם, נאמר לאחר חטא אדם הראשון על כל פנים, אופן התיקון של העולם הוא על ידי עמידה על אותה חיות מסוימת, על אותה חיוניות מסוימת של כל דבר יחיד, של כל חלק ממוצע בעולם, של כל מדרגה, של כל מלאך, של כל חפצא דקדושה, וכיוצא בזה. לא היה זה לעשות הכול שווה, לעשות הכול כאילו הכול אותו דבר.
ארבע השיטות בהרחבה
ועל זה אני אומר שיש כאן שיטות. יש שיטת האתאיזם, האומרת שהכול שווה, ואין עוד, אין אלוה. האפיקורסים צועקים אין אלוה. ונאמר שיטת עבודה זרה אחרת. יש עבודה זרה האומרת שיש כל מיני אלים, וכל אחד הוא אל, והפרסים צועקים שאלוהם אל, והמצרים צועקים שאלוהם אל. בקיצור, יש כל מיני אלהים אחרים, אלהים לרבים, אלים רבים. זו שיטה רעה, כלומר, יש דברים רבים, אך אלים אחרים רבים, כוחות אמיתיים אחרים רבים.
אחר כך יש שיטה האומרת שיש רק דבר אחד, שהכול אותו דבר, הכול שווה, ואל אחד מנהיגו. זו שיטת החסידות. אך היא חסרה, אף שיטה זו חסרה. שכן שתי שאלות נפרדות יש כאן. שאלה אחת — האם הכול שווה, האם הכול אותו דבר, והשאלה האחרת — האם יש אלוה. ואין זו אותה שאלה. ויש לדעת זאת, שפעמים רבות סבורים בחסידות שזו אותה שאלה. אם הכול שווה, אזי הכול אל אחד. אך ייתכן שהכול יהיה שווה ובכל זאת יהיה ריק.
ובמובן מסוים, האמונה שהכול שווה, שהכול אותו דבר, היא עצמה פגם, היא עצמה שקר. יש ריבוי גוונים בעולם. הקדוש ברוך הוא עשה את העולם כך שיהיו בו כל מיני דברים. ומן הראוי לומר שהקדוש ברוך הוא הוא עובדה בעולם, ומכחישים במקצת את המציאות כשאומרים שהכול אותו דבר. ומי שמכחיש את המציאות מכחיש את השכינה, שכן השכינה היא זו שיש לה הכרעה על כל הפרטים, על כל השינויים שיש בעולם.
הרי שיוצא שאפשר להיות ארבע שיטות. כלומר, ייתכן שהכול שווה בלא אלוה, וייתכן שהכול שווה עם אלוה, אך עדיין יש חיסרון של “הכול שווה”, שהוא כל הזמן מעלה, אך הכול הוא בלא אלוה. אחר כך ייתכן שהכול שונה, הכול נפרד, אך יש אלוה — זו שיטת עבודה זרה, שיש בה חיסרון גדול של “הכול נפרד”, פירוד, אך יש בה מעלה שיש בה אלוקות. אחר כך יש שיטה רביעית, היא שיטת הקבלה — יש דברים רבים, ויש אלוה, ויש אלוה אחד. אל אחד מחיה את כל הדברים הרבים.
זו השיטה הרביעית, ואינני יודע אם החסידות חולקת על כך, אך זו שאלה של דגש — זו השיטה הנכונה. שגם יש אלוה, וגם יש עולם, והעולם מלא אלוקות, מלא הארת אלוקות, מלא דרכים אחרות לדבר עם האל, ומדרגות רבות, ואפילו תרח ריקא — תרח ריקא דבר חי הוא, אין לו כוח מיוחד לגמרי, מלכותו בכל משלה, אך יש לו אפילו דבר שיש למשול בו, שאין מלך בלא עם, והקדוש ברוך הוא מושל עליו. זהו המבט של יחודא תתאה, אך חשוב לתפוס שזו דעת שלמות הכרת המציאות האמיתית — שלמות הכרת המציאות היא השיטה הרביעית, ולא השיטה השלישית, ולא השיטה השנייה.
הבעיה לאחר החורבן — אתאיזם ולא עבודה זרה
הרי שנשוב למקום שבו אנו עומדים, ואנו אוחזים בכך שהיה תיקון, שעשו בית המקדש, שיש מקום שבו תחול הקדושה, אך הוא נשבר. וכשאומרים שנשבר, אני סבור שזה יותר בזמן האתאיזם מבזמן העבודה זרה. כלומר, אינני מכיר יהודים רבים שמפני שיש חורבן בית המקדש החלו בעבודה זרה. אולי היה זה פעם ניסיון בבית ראשון, אך מבית שני אין זה הניסיון, וזה באמת ההבדל בין חורבן בית ראשון לחורבן בית שני. ואמנם נחשוב על זה פעם אחרת.
אך על כל פנים, כל מה שהוא מחורבן בית שני, בעייתנו אינה שאולי יש אל אחר, שאולי יש יותר מדי דברים אחרים, אלא הבעיה היא שאין כלום. כמו שהוא אומר, אין עוד נביא וחוזה, אין אתנו יודע עד מה. לא נאמר “ואולי אהיה להם”, כמו שנאמר בפסוקים אחרים. ואפשר חס ושלום, ‘ומה תעשה לשמך הגדול׳ (יהושע ז, ט)? ולמה יאמרו הגוים? הגוים יאמרו שאולי אלוהם חזק יותר, כמו שאמר משה רבינו, כמו שאמר יהושע בן נון — לא, אין כלום.
האין הולך ומחמיר מיום ליום
כעת, את האין הזה יש להבין. הזוהר אומר, מניחו כך, והרמ״ק מסבירו — האין הזה הולך ומחמיר מיום ליום. כלומר, מה שהגוים אומרים שאירע במאה השבע עשרה, שאז החלו לתפוס שהעולם ריק — אומרת התורה, יודעים היהודים, שהדבר החל ביום שנחרב בית המקדש. כבר בעיה בת אלפיים שנה היא, ואולי יותר, אולי כמו שאני אומר מבית המקדש הראשון, אולי מחטא אדם הראשון, בעיה עתיקה בהרבה.
מדוע פתרו הקבלה והחסידות בעיה?
אלא מה? ואם כן, מדוע אומרים אנו שהרי רואים את העובדה — אף אנו מודים שבאה קבלה, באה חסידות, והן באו לפתור בעיה מסוימת? הרמב״ם, הראב״ד, רבנו סעדיה גאון היו להם בעיות אחרות, שכן לא היו להם בעיות אלה. אין חשים מהם שהם מדברים על נבואה, שהם מדברים על השראת השכינה, שהם מדברים אלינו על דברים ש — אמנם אולי אין להם עכשיו, זמנית נשברו — אך אין הם מדברים עליהם כדברים שאין יודעים כלל מה הם. מה שאין כן בדורות האחרונים, שצריך תחילה בכלל לבאר מהו הדבר.
מהו פשר ההבדל הזה? פשר ההבדל, אומרים המקובלים, הוא שזהו פשוט המשך, שלב נוסף של ירידת השכינה. מן הרגע שנחרב בית המקדש, החלה השכינה לרדת.
הרמ״ק על סוד הקץ
אומר הרמ״ק כך, דבר פלא, שכשחשבו — שהרי עוסקים הרבה בתורות הקץ, מתי צריך משיח לבוא, מתי צריכה להסתיים הגלות, “מהו סוד הקץ האחרון?” — אומר הוא, שכשמתבוננים רואים שהצורך, כמו שהוא מבאר, ואפשר לעיין ולראות אם אמר כך בדיוק, ואוכל עוד לומר כיצד אני מבין זאת.
דניאל, למשל, חשב שבעים שנה הן שיעור הגלות. ומהו פשר הדבר? פשר הדבר הוא שהעולם יכול להתקיים — העולם, נאמר העולם היהודי — יכול להתקיים רק כפי שיש בו חיות מסוימת, שאותה קוראים בקבלה “יחוד”, השראת שכינה מסוימת. כלומר, כך צריך להאמין, כך מאמינים יהודים, שבלא בית המקדש אין העולם חי. לא ייתכן עולם אם האתאיסטים צודקים חלילה, שאז חורבן בית המקדש אינו מעלה ואינו מוריד. ואף אם החסידים צודקים, אינו מעלה ואינו מוריד, שכן הקדוש ברוך הוא מחיה את כולם בכל מקרה. אך אם יש הבדל בין עולם עם יחוד, עם שכינה, ובין עולם בלא שכינה, בפירוד — שכינה מיוחדת, שהיא ‘אני ה׳ אלקיכם שאני מייחד שמי עליכם׳ באופן מיוחד — אזי כיצד יוכל העולם להימשך?
לא יוכל העולם להימשך לנצח בגלות. הגלות אינה יכולה להיות דבר נצחי. כלומר, אם יהיה דבר נצחי, יסתיים בנקודה מסוימת. או יסתיים בכך ש׳ושבו בנים לגבולם׳ (ירמיה לא, טז), או יסתיים בכך ש׳ואבדתם בגוים׳ (ויקרא כו, לח). שני אופנים יש שבהם יכול להסתיים, אך ודאי שמוכרח להסתיים. וכיוון שיש הבטחה מסוימת, יש תנאי מסוים, יש טבע מסוים, שכבר יודעים אנו שיש דבר כזה שלא ייתכן “ואבדתם בגוים”, מוכרח שיהיה ‘ושב ה׳ אלקיך׳ (דברים ל, ג), יש נקודה מסוימת.
שבעים שנה — דור שלם
כעת אומר הרמ״ק כך: דניאל חשב שבעים שנה — חשב, שבעים שנה הן ‘ימי שנותינו בהם שבעים שנה׳ (תהלים צ, י). ואני סבור שירמיה חשב זאת, שהרי כתוב, וזה אמת. מהן שבעים שנה? שבעים שנה הן דור שלם. אחרי שבעים שנה לא נשאר זכר ממה שהיה. זו המציאות. בזוהר כתוב שהוא שכח את הלשון “שבעים שנה”. על חוני המעגל נאמר, אכן, שאדם הקם לאחר שבעים שנה אין עוד העולם עולמו. דיברנו על כך בזמן פסח — ‘עד כאן רחמי אב על הבן׳, אפשר למסור את המסורה עד שלושה או ארבעה דורות, ושבעים שנה הן פחות או יותר האופן החזק ביותר. אפשר לומר, כל עוד חי עוד אדם אחד, אפשר עוד לראות את הסבא בן שבעים שנה, הוא יכול עוד לדבר עמך. לאחר השמונים הוא כבר במעט בטל מן העולם, נאמר במאה, אך אין עוד שום קשר. מעט קשר, אך לא קשר של ממש. הרי שבעים שנה, זהו משך הזמן שיכול להיות.
התחדשות החיות — שפע חדש מן היחוד
כלומר, אם היה — במילים אחרות, כדי שהעולם יימשך, כדי שהיהדות תימשך, צריכה להיות חיות, צריכה להיות התחדשות החיות, שאותה קוראים אנו שפע חדש מן היחוד, שהיה פעם היסטוריה, “פעם היה”, היה פעם. עתה יש יחוד. אני יכול להבין שתהיה גלות למשך שבעים שנה. במילים אחרות, בשנה אחת עוד יזכרו. בשנים הראשונות עוד יזכרו היהודים, ‘על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון׳ (תהלים קלז, א). הם עוד זכרו. הם עוד זכרו את ציון. הם עוד יכלו לומר “איכה”, ‘איך נשיר את שיר ה׳ על אדמת נכר׳ (תהלים קלז, ד), ‘אם אשכחך ירושלים׳ (תהלים קלז, ה). אכן, אפשר לחתום במקום אחר, “טובה בתוך הרעה”, ידעו עדיין מה פירושו. באה עוד שנה, ואמרו כבר בקול חלוש יותר. באה עוד שנה, ונעשה חלוש עוד יותר. אכן, הכינוס נעשה חלוש בכל שנה, שכן שוכחים, ואין יודעים ממה שהיה.
חשב ירמיהו הנביא, אחרי שבעים שנה, או שהקדוש ברוך הוא יגאל את היהודים, או לא, או שלא יהיו עוד יהודים. יש רק אחת, כמו שאמר רבי בונם, או שלא יהיו עוד יהודים. יש רק שתי האפשרויות הללו. זהו ביסודו מה שהקץ בנוי עליו, או אחת הסברות שהקץ בנוי עליהן. וכיוון ששבעים שנה לא ייתכן, מוכרח שיהיה יותר. אך הקדוש ברוך הוא הראה לנו טוב יותר.
המדרגות בשכינה — איש לא יכול לשער
אמת, דניאל כבר אמר שאפשר לומר שבעים פעמים שבעים, יש גדולות יותר. במילים אחרות, ככל שיכלו לשער הצדיקים הקודמים, ירמיהו הנביא, או בני אדם אחרים שהיו מאוחר יותר בזמן החורבן, אמרו שלא ייתכן שתימשך הגלות הרבה יות
ר מכך וכך שנים. כל זה היה השערותיהם עד כמה עמוק, כמה מדרגות יש בשכינה. אפשר לומר זאת בדרך חיובית, ואפשר לומר זאת בדרך שלילית. אומר אני זאת בדרך החיובית.
כלומר, הם חשבו שהרושם — בקבלה נקרא כך, הרמ״ק אומר כך, בלשון הזוהר כך — יחוד הוא כמו זריעה. נוטעים, ‘אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה׳ (תהלים צז, יא). נוטעים אור, וצומח בו אילן, צומחים בו פירות היחוד, הנשמות, היהודים היוצאים מן היחוד של קודשא בריך הוא ושכינתיה, בית המקדש, ששם ‘יראה כל זכורך׳ (שמות כג, יז), עושים יחוד, וממנו נולדים תינוקות, תינוקות יהודים. תינוקות יהודים פירושו תינוקות בעלי נשמה יהודית, שיש בהם קליטה, שיש בהם הרגשה ליהדות, שיש בהם הרגשה לשכינה.
משל הספיחים
ומה קורה אם מפסיקים לזרוע? אכן, שמיטה שכזו, ‘ושבתה הארץ שבת לה” (ויקרא כה, ב), נעשית שמיטה, אין זורעים. אך יודע כל אדם שאף בשמיטה צומח, וזה נקרא ספיחים. כלומר, מן הזריעה של אתמול יכול לצמוח. במילים אחרות, התינוקות יכולים ללדת תינוקות בעצמם, או שבמובן מסוים זה צומח מעצמו. ומשל הספיחים הוא משל טוב יותר — אין זורעים, אך נופלים מעצמם גרעינים משנה שעברה, ואיכשהו צומח מעצמו אף בלא שיזרעו. אמנם חלוש בהרבה, אין זו התחדשות, אין זה דבר חי, דבר מת הוא, אך צומח, זו תולדה, אור ותולדות, זו תולדת האש, תולדת האור, צומח.
וכל יהודי אמר פעם קץ, כל צדיק אמר פעם קץ. התבונן, עד כמה עמוק יכול הדבר לרדת? עד כמה רחוק? כמה פעמים יכול להימשך? כמה רמות יש? במילים אחרות, כמה רמות יש בשכינה? הרמה הראשונה, העתק ממנה, העתק מהעתק, העתק מהעתק. חשב זה, יש כאן שבעים רמות אחר כך. אמר השני, אלף רמות, אלף שנה, ‘אלף שנים בעיניך׳ (תהלים צ, ד). אמנם, אלף שנה היא הגלות שכתובה בזוהר. אלף שנה היא הגלות. חשב הוא שהיא יותר מאלף שנה. או שזו תורה אחרת, יהדות אחרת, או שמוכרחת להיות גאולה. אין יותר מאלף מדרגות בשכינה. לא ייתכן.
המדרגות האינסופיות של ירידה
אך יודעים אנו שהגלות עדיין נמשכת באופן מסוים. וזה פירושו שכולם, אף לא אחד מהם הבין עד כמה עמוק ורחוק הדבר יורד, כמה מדרגות יש בשכינה, מהו שיעור קומתו — כלומר שיעור קומתו של יוצר בראשית, כמה רמות יש בשכינה — ‘נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל׳ (עמוס ה, ב). היא תיפול, וכשתיפול לגמרי, לא תוסיף קום, כך מבאר הרמ״ק בגמרא, כשתיפול השכינה, שלא יהיה עוד היכן ליפול במדרגות האחרונות, כשתעמוד על האות ת׳ — אז יבוא “בתולת ישראל”.
הבעיה היא שהתגלה שיש עוד בסוף מדרגות, ומי יודע כמה עוד יש. השכינה יכולה ליפול עוד הרבה הרבה יותר, אפשר לרדת עוד הרבה יותר. סבור אתה שלהיות עובד הדור בעיה היא? אראה לך מה פירוש להיות אתאיסט. סבור אתה שלהיות אתאיסט בעיה היא? אראה לך מה פירוש להיות ליטאי. אני מתכוון לומר, יהודי מסוים שיכול להיות יבש לגמרי, אך עדיין הוא איזה שריד של יהודי. אפשר עוד הרבה הרבה, כמו שאומרים, זו הטעות שכל אחד יודע עליה, יש טעות, כל הצדיקים טעו בקץ, “עבדני לחשוב וטעה”, שכן לא יכלו להבין עד כמה עמוק, כמה מדרגות יש עוד בשכינה, שיש בהן עדיין חיות מסוימת. וזה מה שמשמיע לנו, שיש עדיין אותה חיות מסוימת, שכן אילולא היתה, היה הדבר מוכרח או להסתיים, או שהיתה מתרחשת הגאולה.
הרפואה — קיצים קטנים
באים המקובלים ואומרים, לא ניתן להימשך כך. לא ייתכן, אמת, זה נמשך, אך לא ניתן באמת להימשך כך. וייתכן, אני סבור באמת, שזהו פשט חסידי אחר על הקץ, שאומרים שכל קץ באמת היה התעוררות מסוימת, פעל באמת דבר מה, אלא לא בפועל ממש, לא במובן, לא במובן הגשמי, אלא במובן הרוחני, ההפוך, כל מיני תירוצים. אך במילים אחרות, תיקון העולם שמדברים עליו, השראת השכינה שמדברים עליה, ברור שאינו דבר אחד, אלא אלף חלקים. אפשר לתקן חלק אחד וייוותר חלק אחר, ולהיפך, ואין בזה כל בעיה.
ובדרך אמת מסוימת — וזה מסביר אף הזוהר וברמ״ק באריכות — מה שנחרב בית המקדש אין פירושו לאו דווקא שהכול נסתיים. אכן זו נפילה, ומידה מסוימת שאפשר לראותה, אפשר לשאול את המומחים והם יראו כמה רושם עוד נותר, כמה ספיחים עוד צמחו בזמן בעלי התוספות, ובזמן הרמ״א כבר אינם צומחים, כבר חלוש הרבה יותר. אך על כך יש רפואה. הקדוש ברוך הוא עשה לו רפואה, או הביא רפואה. יש רפואות לכך. במילים אחרות, יש קיצים קטנים. במה שאותו אדם הבין שהעולם אינו יכול להימשך הלאה, טמון שבאמת באותה תקופה בא נביא חדש. אלא שאין קוראים לו נביא, קוראים לו רוח הקודש, בעל מדרגה, בעל השגה, מחדש חידושי תורה, רבי, בעל שם טוב, זוהר, אריז״ל, יהיה מי שיהיה, כל אחד בדורו, דרך חדשה, שהרי תמיד חסרות כל הדרכים, שכולן עדיין אינן שלמות היחוד, כולן מוסיפות עוד מעט ועוד מעט.
סומך ה׳ לכל הנופלים
ועם כל זה, ראוי שהרמ״ק, דהיינו רבי משה קורדוברו, קורא לזה סמך, ‘סומך ה׳ לכל הנופלים׳ (תהלים קמה, יד). ונופל ולעתיד קם, כשתיפול לגמרי, יקימנה. אך אפילו בשעה שהיא נופלת, נאמר פסוק, אומרת הגמרא, ואף על פי כן חזר דוד ושמחה ברוח הקודש, שנאמר, כמו שכתוב באות ס׳ של אשרי, סומך ה׳ לכל הנופלים. הקדוש ברוך הוא סומך. סומך אין פירושו שהוא עושה שלא ייפול. כשאין נופל, אין זה סמך ה׳ לכל נופלים, אלא מקים לנופל. זו קימת בתולת ישראל. אך סמך ה׳ לכל נופלים פירושו שהיא נופלת באמת, שהיא בנפילה חופשית. אך סומך ה׳, הקדוש ברוך הוא סומך סמך. והזוהר קורא לזה סעד או סמך. ולשון סעד, אני סבור שהוא מלשון “כסא דוד לסעדו”, לסעוד, כמו הנחת יד תחת, כמו — אינני זוכר מי אמר על המדינה, כר לישראל בגלות. להניח יד מתחת, להניח סמך לשכינה.
הסמך — התחדשות בתוך האור הקודם
והסמך הוא תמיד התחדשות בתוך האור הקודם. אין זה אור חדש, אין זה אור חדש לגמרי, אלא פירוש על תורה קודמת. אך פעמים רבות הוא כה גדול עד שהוא יחוד חדש. אפשר לומר שלפי ערך זה, אכן גאולה הוא, לפי ערך זה אכן אור חדש הוא. וכמו שדיברנו בפעם הקודמת, שאז מתחילים דווקא לבכות על מה שחסר, שכן אז חוזרים — שאמרנו שעל נהרות בבל עוד זכרו. עתה כבר אין זוכרים, אך כשנזכרים, שכן שלח הקדוש ברוך הוא סעד וסמך, אפשר לבכות על הגלות האחרונה, וזה פועל דבר מה נוסף.
דרך הקבלה — הרמת היחוד
וזוהי דרך הקבלה. הרמ״ק אמר פעמים רבות שכל כוונת הזוהר, וכוונת מה שנתגלה הזוהר בדורות האחרונים דווקא, בנויה לעשות, להרים אותו יחוד, לא היחוד האמיתי — שלכן נאמר שיביא את — ‘בהאי חיבורא דילך יפקון מן גלותא׳ (זוהר), אם יעלה בידו. ואם לא, יבוא סעד שני מאוחר יותר, שכבר בא. אני מתכוון, מאז כבר עברו עוד שניים-שלושה, הגלגל כבר הסתובב עוד פעמיים-שלוש, ויש דברים חדשים, ואין זה נכון, אין להיאחז דווקא במה שהם היו. אך עדיין אנו חיים חזק מאד מן הזוהר, מן היחוד, מן הסעד והסמך שעשו, שעשה הזוהר, ושעשו המקובלים האחרונים.
והם בנו מעין שכינה, מעין משכן, מעין מקדש, על ידי הבכייה, על ידי “עשו את המטה ככל המסובים בלילה”. והבכייה עושה שנוכל לחיות הלאה, שנוכל להמשיך לחיות.
הקושיה הגדולה — הדגש על מצוות של קדושה
כעת ברצוני לבאר במה מתבסס היסוד, והוא דומה מאד באמת למה שאמרתי, שבית המקדש הוא עצמו תיקון לבעיה של גלות, שכן אדם הראשון לא הצטרך למקדש כלל. ובזה ניישב קושיה גדולה שיש לבני אדם על המקובלים, ואני סבור שכאן טמון סוד התירוץ.
הקושיה היא כך: הלומד קבלה רואה דגש עצום, דגש מחודש באופן שלא היה כמותו. אפשר ללמוד ספרים קודמים ולא למצוא דגש זה באופן זה, על מה שאפשר לקרוא מצוות של קדושה, או שקראו לזה בלעז מצוות ריטואל. כלומר, הלומד בספרים קודמים רואה שיש מצוות בין אדם למקום ומצוות בין אדם לחברו. אך אפילו כשמדברים על בין אדם למקום — יש תורה, עבודה, גמילות חסדים — אפילו כשמדברים על דברים שהם בין אדם למקום, בדרך כלל היודע יודע, שכמעט אין אף ספר אחד מן הראשונים, ואולי אפילו מן המדרשים, שהוא כספר על קדושת שבת, או על קדושת המועדים, או אפילו על חשיבות אכילת כשר. אף היא אכן קדושה, הוא אומר.
רואים שיש בדיוק אותו דגש על, נאמר, נושא המידות הטובות, על נושא תיקון החברה, ואפילו כשמדברים על בין אדם למקום, מדברים על הבנות מסוימות שיבין אדם את הקדוש ברוך הוא, או על דברים שהם כשלמות של האדם שאין לו בני אדם אחרים, פרישות, דביקות, מדברים כאלה. אך אין רואים, למשל, שכל ספר שלם יוקדש לכוונה, לסוד מצוות תפילין, להנחת תפילין כדבר המקדש את האדם, המקרב את האדם לאלוקות, המכניס אלוקות לעולם. אין רואים בספרים שלפני הזוהר, ובקבלה האחרונה עוד יותר, אך אין רואים דגש זה כלל.
על שלושה דברים העולם עומד
ויש כאן טענה נכונה, והמשנה אומרת ‘על שלשה דברים העולם עומד׳ (אבות א, ב): עבודה, שהיא עבודת המקדש, או נאמר בזמן הזה שאין לנו מקדש, יש לנו תפילות במקומה, יש לנו אותו סוג מצוות, מצוות מעשיות, מצוות של עבודת השם. אמנם זה רק שליש, אך תורה ועבודה הם שני דברים אחרים. תורה פירושה לימוד תורה, אין פירושה לימוד תורה בדביקות. עמוד העבודה. גמילות חסדים אין פירושה לעשות גמילות חסדים בכוונות האר״י. אין כלל כוונות האר״י על גמילות חסדים. אכן, אפשר לראות איזו מצווה כמעט אין עליה כוונות האר״י — אין. שכן צדקה נותנים. אמנם יש כוונה על צדקה, אך זו מפני שהצדקה הניתנת כריטואל, כמו “ברך דוד”, אך מה שנותנים צדקה, מה שנותנים ממון ליהודים, אין זו דרך של להיות מקובל. אין זו עבודה חסידית. חסידים אכן עושים את העבודות הללו, אך אין אלה עבודות שמציגים אותן כעבודות מקובליות. סתם, צריך להיות גם אדם.
השאלה — מאימתי זה הדבר החשוב ביותר?
ובני אדם יכולים אפילו לשאול, כשמקשים קושיה שכזו, שבקבלה אומרים שכל המצוות שצריך לעשות הן כדי לתקן את התיקונים בעולמות עליונים. ופירוש הדבר, כדי לבנות את המשכן, לבנות את השכינה. זה פירוש עולמות עליונים. את השכינה בעולם צריך לבנות, אך יש מבנה, כמו שמדברים על כל סדר ההשתלשלות, צריך לבנותו, כך שיוכל להיות “בית יצרתי”, “בית העתיד להיבנות”, שיוכל להיות בעולם הזה.
ושואלים בני אדם, מאימתי זה הדבר החשוב ביותר? מדוע נעשה זה דגש כה גדול? הרי בנביאים נאמר פעמים רבות — מה, בית המקדש? בני אדם סומכים יותר מדי על בית המקדש. העיקר להיות אדם, העיקר ‘עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך׳ (מיכה ו, ח). העיקר אינו כל אלה, העיקר אינו עבודת השם. העיקר הוא השלמת העולם, ואמנם השגת ה׳ חלק ממנו, אך לא המצוות הריטואליות, המצוות שאנו קוראים להן מצוות של עבודה. לא זה הדגש.
ורואים לכאורה שרבנו אומר בפירוש להיפך. הלומד קבלה, המסתובב בין יהודים חסידיים — ואני סבור שכל היהודים היום חסידיים הם בדרך זו — רואה שעיקר הדגש הוא על המצוות דווקא. זו החיות. כשמדברים על שבת, על יום טוב, על תפילין, על ציצית, על תפילות, על שירת שירות ותשבחות, כל מיני דברים כאלה השייכים כמו לעמוד העבודה, למה שעשו בבית המקדש בעשיית דברים כאלה.
מה אירע ליתר העמודים? אין איש מכחיש חלילה שיש עמודים אחרים, אך מה אירע שזה נעשה כמו המבט המרכזי על מה שפירושה יהדות?
התירוץ — דרך חדשה לבניין בית המקדש
והתירוץ הוא שזו דרך חדשה לבניין בית המקדש. כלומר, עד עתה, אם היה גן עדן, או אפילו עולם אחר, שכל העולם כולו מעצם מהותו מקום של קדושה — ימות החול לא חשב איש מעולם שאינם חלק מן השבת. יש ‘ששת ימים תעבוד… ויום השביעי תשבת׳ (שמות כ, ט-י), זהו מחזור, הכול חלק מאותו מחזור. מה שעובדים בימות החול אינו נפרד מן השבת. אך זה כל עוד מבינים שיש מלאך של יום ראשון ומלאך של יום שני, ומן השבת הוא הקדוש ברוך הוא בעצמו. אך מה קורה כשאדם אינו מאמין עוד באותו מלאך של יום ראשון ובאותו מלאך של יום שני? בקושי אפשר לשכנעו שיישאר מאמין בקדוש ברוך הוא של השבת. אלא שכל העולם נעשה מקום של חולין, הרבה יותר משהיה פעם.
אם כן, מה עושים? עושים כמו שאמר הקדוש ברוך הוא, עשו לי מקדש. נעשה לכל הפחות מקום אחד שמלא קדושה, שמלא מלאכים, ספירות, שמות, דביקות, כל מיני גוונים של דביקות, לא רק דבר פשוט אחד, עם כל מיני ציורים ממנה. כמו העולם, שהעולם מלא כל מיני דברים, ‘ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד׳, ‘מלכותך מלכות כל עולמים׳ (תהלים קמה, יג), כל אותם עולמות.
מכניסים את כל החלקים דרך מצוות של קדושה
והאמת היא שכשעושים כך, מכניסים לתוכו אף את כל שאר חלקי העולם. כלומר, במקום לומר שיש תורה, עבודה, גמילות חסדים, אומרים אכן, שמי שיניח תפילין יתעורר בו לאהוב יהודי אחר, שכן תפילין מורים על ‘מי כעמך ישראל גוי אחד׳ (דברי הימים א יז, כא), תפילין של הקדוש ברוך הוא, ויזכר בתפילין של הקדוש ברוך הוא, וזכירה זו לאהוב יהודי אחר. או שיבוא אל הרבי בשבת, שהוא כביכול מקדש מעט, ושם הוא נפגש עם בני אדם נוספים, ובכך נעשית אהבת ישראל וכן הלאה, ועוד דרכים אחרות.
אלא שאז לומדים תורה כדי שתהיה דביקות. מדוע היה רע ללמוד תורה כדי ללמוד תורה? כך נהגו פעם. אך הדבר איבד את ערכו, שכן פעם, הלומד גמרא ראשונים — אינני מאמין שאף אחד מהם למד תורה בדביקות כמו שהספרים החסידיים תובעים — אך הם לא למדו בנפרד מן הדביקות, שכן הם חיו וכל העולם היה בעיניהם גן ה׳, גן עדן, ברמה מסוימת, לא כאותה רמה שהיתה אצל אדם הראשון או אפילו בזמן הבית, אך די בכך שיוכל להימשך בדרך זו.
אך אחר כך נעשה דבר שכזה, שאם ילמדו תורה ויאמרו לו מה תובעים — שיחות חסידיות משיחות זאת כך בפירוש, ותופס אתה שזו בעיה חדשה — אם יאמרו שלומדים תורה כדי להבין את חכמת הבריאה, כדי להבין את העולם, כדי להבין מהי ההלכה שצריך לעשות, יאמר האדם, הרי זה לימוד חילוני, את זה אפשר ללמוד באקדמיה. והרי נאמר שללמוד מדע הוא דבר של חול. ומי הכניס זאת ללב? אה, הכניס זאת חורבן בית המקדש. חורבן בית המקדש, שהוציא את השכינה מכל העולם, שלא הותירה אפילו בבית המקדש, הכניס ללב שהעולם ריק.
אם הכול כן, אזי הכול גם לא
רוצה אתה להחזיר מעט, צריך אתה לבנות מחדש מקצת בית המקדש. אם ברצונך לומר מלא כל הארץ כבודו — הרי, שוב, אם אתה אומרו בדרך פשוטה, הכול, ממילא הכול אותו דבר,
ממילא הכול כלום. אם הכול כן, אזי הכול גם לא. אם כל יום קדוש, אזי כל יום אינו קדוש. אין הבדל. הרי צריך תחילה להבין מהי קדושה.
הרי ממילא, אומר המקובל, יודע אתה מה? נבנה מחדש את בית המקדש. אמת שאין בית המקדש, אך מותר אכן, בבחינה קטנה, בבחינה של זעיר אנפין, המקדש מעט, ואפשר לבנות מחדש את בית המקדש. אין להם בית המקדש. הרי הם מרחיבים, מוצאים בכל נקודה שיש בה מצווה של קדושה — הנחת תפילין, לבישת ציצית, שמירת שבת — שכולן מצוות של קדושה, לא מצוות של תיקון העולם. מצוות של הורדת השכינה לעולם, או של הכנסת השכינה לתוכן. ומכניסים כמה שיותר כוחות להרחיב במצוות, כלומר להוסיף עליהן פירושים, כוונות, סדרים, מנהגים, להוסיף קישוטים, כמו מנהגים שהם סביב המצוות. ובכך יהיה עולם שהוא מעט העולם בחזרה, והכול מעט העמדה על אחת. בכך שמדגישים את המצווה של קדושה, מחזירים עולם שמלא קדושה.
מתי אפשר לומר את דרשת ישעיה
ואף שמלכתחילה לא היה צריך להדגיש זאת — מלכתחילה היה להיפך, בעולם שכל אחד מבין בו שכל העולם מלא קדושה, אפשר להנות ולומר, אכן, אך אל תסבור שדי בכך, אל תסבור שללכת לבית המקדש די בכך. צריך גם לעשות את הבין אדם לחברו, צריך גם לעשות כמו שאומר ישעיה הנביא, שימצא אדם עני וייתן לו לאכול, וכן הלאה. אך זה פועל רק כשאתה מאמין עדיין בבית המקדש. ישעיה הנביא לא אמר שלא יאמינו בקדושה, הוא אמר שידעו מה תובעת הקדושה ממך למעשה, כיצד מביאים אותה אף בבין אדם לחברו, כל אותם דברים.
אך אם חיים בעולם שהוא לאחר החורבן, אזי לא ניתן לומר את הדרשה. אומרים אז את הדרשה להיפך, כלומר, מנסים להכניס את הכול אל הקדושה, ובכך מחזירים את העולם. זהו סוד השכינה, שבכך מחזירים את השכינה לעולם, ואז אפשר כבר לומר את הדרשה בחזרה, אז אפשר כבר לומר בחזרה אף את דרשת ישעיה הנביא. אך אפשר לומר את דרשת ישעיה הנביא רק למקובל. מי שמאמין מלכתחילה שכל העולם שטוח, שהכול אותו דבר, מה הוא אומר בדרשה? אתאיזם. הוא אומר, אה, אין עולם, אין אלא שיהיה אדם טוב, על כל פנים. ומדוע יהיה אדם טוב, אגב? אינני יודע, זה נעים, אין ברור מדוע.
סיכום — סוד סמך השכינה על ידי הקבלה
אך העצה, דרך הקבלה לבנות בית המקדש, היא דרך כל אותן דרכים, דרך הדגשת כל אותן מצוות של קדושה, ובכך להמשיך לתוכן את כל שאר סוגי המדרגות, כל שאר סוגי הערכים, כל שאר סוגי המידות הטובות, כל שאר סוגי המעלות שיש בעולם, שיש בתורה. וזהו הסברי על סוד סמך השכינה על ידי הקבלה.
תמלול מלא 📝
סוד סמך השכינה על ידי הקבלה
הקדמה — המשך הסוגיא של קדושה ותיקון חצות
מורי ורבותי, אחים יקרים, היום הוא ערב שבת קודש פרשת מטות מסעי, שבת מברכים אב תשפ״ו. עלינו להמשיך את מה שהתחלנו בשבוע שעבר. כתוב “כל היוצא מפיו יעשה” (במדבר ל, ג). הבטחנו שננסה להבין את הסוד, היסוד וההלכה למעשה של הסוגיא שאמרנו כהמשך לסוגיא של קדושה, כפי שזו גם הסוגיא של תיקון חצות.
המקובלים האחרונים — האריז״ל, ואולי לפניו גם בראשית חכמה, אם כי לא ראיתי זאת בבירור ברמ״ק — עשו מהנקודה שהזוהר אומר שצריך לקום בחצות וללמוד תורה, ענין שצריך לבכות על החורבן.
מטרת לימוד הזוהר — בניין בית המקדש
טענו שיש לזה קשר חזק מאוד עם מה שדרך הקבלה — וזה כבר דבר שכתוב קודם בבירור, בזוהר בפירוש, והרמ״ק מסביר זאת עשרות פעמים בכתביו — שמטרת לימוד הזוהר אינה רק כדי להבין משהו, אלא יש בזה מטרה של קדושה. סוד הכוונה של מה שכתבו את הזוהר, ושל מה שלומדים זוהר, הוא אותו סוד של בניין בית המקדש. סוד השיקום, הרקונסטרוקציה של הקדושה. בית המקדש הוא בית הקדושה, המקום שהשכינה שורה על העולם.
ומאחר שיש גלות, יש חורבן, והחורבן נעשה יותר ויותר גרוע בכל יום. כך אומר הזוהר הרבה פעמים, הוא אוהב מאוד את הלשון מסוף מסכת סוטה, ש“משחרב בית המקדש אין לך יום שאין קללתו גדולה מחבירו” (סוטה מט.), בכל יום הקללה גדלה. כמעט בכל פעם שהוא מדבר על הגלות הוא מביא את הלשון הזו, ובכך הוא רוצה להוציא משהו. וזו תשובה לדבר שהתחלתי לעורר בשבוע שעבר ברמז.
בעיית הקדושה החיובית — השראת השכינה
נושא הקדושה החיובית
אני רוצה להוציא שהם ראו שיש בעיה. נושא הפרישות, של להיות אדם טוב יותר, שליטה על היצרים — את זה אפשר להבין. אבל נושא הקדושה החיובית לא יכול להיות משהו אחר מאשר השראת השכינה, כמו שאנו קוראים “עיקר שכינה בתחתונים היתה” (בראשית רבה יט, ז), כמו מי שקורא בתחילת פרשת בראשית ובפרשיות האבות. לדבר עם הקב״ה יהיה דבר נורמלי כמו לדבר עם אדם, להיות נוכח במציאות ה׳, במציאות השכינה.
גן עדן — המקדש המקורי
הדוגמה הגדולה ביותר לכך היא המקדש. אבל אפילו המקדש הוא באמת תיקון לבעיה; במקור, “עיקר שכינה בתחתונים היתה”, לא היה מקדש. גם אדם הראשון בגן עדן — את גן עדן אפשר לקרוא מקדש, לא היה עולם מחוץ לגן עדן. כשאדם הראשון גר בגן עדן, שם “וישמעו את קול ה׳ אלקים מתהלך בגן לרוח היום” (בראשית ג, ח) — כמו שאדם הראשון מטייל בגן, מטייל הקב״ה גם כן; שניהם מטיילים.
המקדש כתיקון
לכל אחד יש בית
מה שעשו מקדש הוא אותו דבר כמו “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” (שמות כה, ח): לכל יהודי יש בית. מסתובבים במחנה ישראל ושואלים, איפה גר משה? איפה גר אהרן? איפה גר קרח? לכל אחד יש את ביתו. ואיפה גר הקב״ה? הקב״ה גר שם, בינינו. יש לו את פעולותיו, פעולות ה׳ שאנו מכירים כהשראת השכינה, השגחת ה׳, עדיין נורמלי כמו בינינו.
האיכה הראשונה — אדם הראשון
אבל זה כבר באמת שונה, כי על זה אומר המדרש שהאיכה הראשונה — “איכה ישבה בדד” (איכה א, א), הכותרת של אבלות השכינה — היתה אצל אדם הראשון. “ויקרא ה׳ אלקים אל האדם ויאמר לו איכה” (בראשית ג, ט). איכה הוא אותיות איכה, אם כי הנקודה קצת שונה. איפה אתה אדם? היית “בגן אלקים היית” (יחזקאל כח, יג), ועכשיו נפלת, אינך שם יותר. אחר כך זרקו אותו החוצה, “ויגרש את האדם” (בראשית ג, כד), אבל האיכה היא כבר על מה ש“ויתחבא האדם ואשתו מפני ה׳ אלקים” (בראשית ג, ח) — יש מקום שהקב״ה נמצא, ויש מקום שהקב״ה לא נמצא. זו האיכה הראשונה, על מה שמאבדים את גן עדן.
המקדש בא לתקן את החורבן
כשיש בית המקדש, בית שהקב״ה גר בו, משמע מכך שבבתים אחרים הוא לא גר. זה כבר קצת חורבן, ובית המקדש בא לתקן את החורבן, הוא חי בעולם שהוא כבר נפילה מסוימת. לפני החטא, במקור המקורי, אין מקדש — זה פירוש “עיקר שכינה בתחתונים היתה”. אבל אומר המדרש על “באתי לגני אחותי כלה” (שיר השירים ה, א): “לגנוני”, “למקום שהיתה עיקרה בתחלה” — לא לגן חדש, אלא לגני, “ויטע ה׳ אלקים גן בעדן מקדם” (בראשית ב, ח), שם הקב״ה עצמו גר.
כשעשו את בית המקדש, “יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו” (שיר השירים ד, טז), עשו כאילו גן כזה. הקב״ה חוזר לתחתונים כמו בגן, אבל לא לגמרי אותו דבר; אם היה לגמרי אותו דבר, לא היו עושים מקדש מחוץ וחול מחוץ. בבחינת גן עדן עדיין לא היה חול.
מעולם לא חזרנו לגמרי
מזמן אדם הראשון אנחנו עדיין מעולם לא חזרנו לגמרי. “אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו” (תהלים פב, ז) עדיין חל אפילו בזמן בית המקדש; כולם עדיין מתים. מאז חטא אדם הראשון מעולם לא היתה תקופה שביטלו לגמרי את החטא — אולי לחצי רגע במתן תורה, במלכות שלמה, אבל באופן יסודי לא. ועל כל זה היו תיקונים שתיקנו את העולם, עשו בית המקדש.
בזמן המקדש לעומת היום — שלט מזויף של בית ה׳
בזמן המקדש אנשים אמרו, “שמחתי באומרים לי בית ה׳ נלך” (תהלים קכב, א) — לאן אתה הולך? הקב״ה נמצא שם. היום אפשר לתלות שלט “בית ה'”, אבל אני חושב שזה מזויף. סתם לומר שיש מקדש, בית, מצוה, זה לא הדבר. לומר שיש חורבן פירושו שאנחנו לא מבינים מה זה אומר לחיות בסוג כזה של עולם, שלקב״ה יש בית, וגם לי יש בית משלי.
יכול להיות טעם גדול לכך על פי החסידות. יכול להיות שסוף המטרה — יש משמעות מסוימת שבוכים על השכינה, באמת בוכים על חטא אדם הראשון, על האיכה. אבל לצמצם שבוכים רק על מקום השכינה, רק על מקום הבית, זה כבר קצת צמצום; היה צריך להיות נחלה בלי מצרים. עכשיו זה בין המצרים, הצמצום הגדול ביותר שיכול להיות — כבר עשו בית, אבל זה נעשה ממש בין המצרים.
נחלה בלי מצרים — המצרים של גן עדן
לעתיד לבוא, “והאכלתיך נחלת יעקב אביך” (ישעיה נח, יד), “נחלה בלי מצרים” (שבת קיח.). בלי מצרים זה מעבר לגן עדן. מה הם המצרים של גן עדן? הכרובים ולהט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים (בראשית ג, כד). זה הגבול, שומרי הפתח של גן עדן, והרגע שזה קיים זה בעצם שורש החורבן — שיש אדם ויש גן עדן, והאדם לא נמצא בגן עדן.
כל המשכן הוא רק כדי להזכיר לנו, “אדם כי יקריב מכם קרבן” (ויקרא א, ב), שהיה פעם אדם הראשון שלא היה צריך משכן, כי כל עולמו היה בגן, בגן עדן.
המצב המקורי והמצב העתידי
אדם ושכינה חברים
יוצא שיש מצב ראשוני. המצב המקורי של האדם ושל השכינה הוא שהם חברים, הכל דבר אחד, הם הולכים ביחד. “והתהלכתי בתוככם” (ויקרא כו, יב) כתוב לעתיד לבוא; שמא תאמרו בלא יראה, “ויראתם אותי” — שעדיין יהיה פחד מסוים, אבל האדם מטייל בגן, כמו “אני ואתה נטייל בגן עדן” (סוטה יז.): היהודים והקב״ה מסתובבים באותו גן ביחד. זה המצב המקורי, וזה המצב העתידי, מצב הנשמות.
הבניין הגדול של הדורות
בינתיים היו מצבים שעשינו בניין גדול. “מיום העלותי את בני ישראל ממצרים” (שמואל ב ז, ו) לא אמרו לקב״ה לעשות מקדש; שלוש ארבע מאות שנה היה משכן, “ואהיה מתהלך באהל ובמשכן” (שמואל ב ז, ו). זו עבודה מאוד עמוקה, “עד אבוא אל מקדשי א-ל” (תהלים עג, יז), עד שעושים בית המקדש.
היה צריך לעבוד מאוד קשה להחזיר לעולם תחושה של השכינה. אברהם אבינו עשה מזבחות, “ויקרא שם בשם ה׳ א-ל עולם” (בראשית כא, לג), הוא ייסד את מקום השכינה, “בהר ה׳ יראה” (בראשית כב, יד). יצחק, יעקב, משה רבינו עבדו, וכך אומר המדרש, שבעה דורות — עמרם, קהת, לוי. לבסוף יכלו לעשות קצת משכן, שגם הוא רק דבר זמני. אחרי חמישה עשר דורות שלמה המלך יכול היה לבנות בית המקדש. עבודה איומה עשו כאן, ושיא העבודה היה שיר השירים, היום ששלמה המלך עשה את בית המקדש.
מאימתי התחיל החורבן?
מהרגע שנבנה
אבל אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו. מאימתי התחיל החורבן? כמו שכתוב, “על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה” (ירמיה לב, לא) — מהרגע שהיה ה״באתי לגני אחותי כלה” התחיל הירידה.
אבל הירידה הגדולה ביותר — כמו הלבנה שהיתה במילואה בזמן שלמה, אחרי חמישה עשר דורות, חמישה עשר מלכים, כמו חמישה עשר ימים של הלבנה, ירדה לגמרי — היא בזמן צדקיהו, בזמן חורבן בית ראשון, וחרב בית המקדש. כמו שכתוב, “אותותינו לא ראינו אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה” (תהלים עד, ט): אנחנו לא רואים סימנים, לא בית המקדש, לא שכינה, אין לנו נביא, ואנחנו לא יודעים מה קורה בעולם.
העובדה של איבוד השלמות
תמיד אפשר לומר, הוא אמר את זה כשהיה מדוכא. תמיד אפשר למצוא חיזוק, וצריך. אבל העובדה של היות דרך שלמה של חיים, שהאדם והשכינה לא סותרים, שאפשר להבין, “והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים” (ויקרא כו, יב), זה דבר שהיה לנו פעם והלך. כשמדברים על חורבן בית המקדש אני מתכוון לחורבן בית ראשון, כי בית שני עשה איזה תיקון, אבל לא תיקון נצחי — זה היה בניין חלש כל בית שני. ומאז אנחנו מאבדים את זה.
הדיסאנצ׳נטמנט של העולם
העולם הריק
תמיד כשמדברים, חכמים של היום מדברים על ה״דיסאנצ׳נטמנט” של העולם — מה שהעולם נעשה עולם ריק, אין מלאכים, שרפים, שדים, רוחות, מזלות. אנחנו היום לא מאמינים בכלום. בקושי יש אנשים שעדיין מאמינים בקב״ה שהוא מעל הכל.
מה החסידות חידשה
זה מה שהחסידות באה לחדש. לא שלא היתה התנגדות ומחלוקת אמיתית, אבל מי שהבין טוב תמיד הבין כך — לומדים את הרמב״ם, את הזוהר, את הרמ״ק, כתוב בכל הספרים השונים בלי שום ספק. מה שהחסידים חידשו הוא ש“מלא כל הארץ כבודו” (ישעיה ו, ג), תמיד אפשר למצוא את ה׳, אפילו בהסתרה הגדולה ביותר, “בכל תנועה ותנועה”. צריך להבין את זה כניסיון לתקן את הבעיה שהעולם נעשה ריק.
תפיסת העולם המכניסטית
הרבה היסטוריונים מדברים על זה לאחרונה. הם מסבירים שכשקוראים ספרים מתקופת הראשונים, ימי הביניים, רואים איך העולם מלא בדברים מיסטיים — מלא ברוחות, נשמות, גלגולים, מלאכים; פעם רואים אותם, פעם מרגישים אותם, פעם מאמינים בהם.
ובא המדע המודרני ומרוקן את העולם. הוא הופך את כל העולם כמו מכונה; העולם הוא דבר מת. יש מי שאומרים שיש אלוהים שמנהל אותו מלמעלה, כמו יצרן השעון, ויש מי שאומרים שהוא עדיין משגיח. אבל התמונה נקראת תפיסת עולם מכניסטית: העולם הוא מכני, הכל כמו מכונה, דבר מת. את כל השדים, רוחות, מלאכים, נשמות גירשו. זה מאוד שונה מהדרך הישנה, שהעולם מלא בכל מיני יצורים — על כל עץ מלאך; הולכים ביער ומרגישים את זה.
מודרניזם בתקופות שונות
במקומות אחרים הצרה של המודרניזם הגיעה בתקופות אחרות. לפעמים אדם שומע שסבא רבא שלו עדיין חשב שהעולם מלא בשדים. אבל אני כמעט לא מכיר אף אדם אחד שחי לגמרי כמו שמספרים מפעם. סוג המבט החדש הזה, שהעולם ריק, הגיע למקומות שונים בזמנים שונים.
השיטות בהכרת המציאות
התשובה החסידית והבעיה שלה
לבעיה הזו יש תשובות שונות, והתשובה החסידית — נושא “מלא כל הארץ כבודו” — יש לה עדיין בעיה מסוימת. אני אומר, אנחנו בעד החסידות, אבל אני צריך להדגיש את זה. אולי זה התיקון השלם, אבל הבעיה היא שבמובן מסוים הכל עדיין נשאר אותו דבר.
שיטת הקבלה
יש שיטת הקבלה. היא אומרת שיש אלוהים, הוא מנהל הכל, כוחו בכל, והאור עצמות אין סוף מתפשט דרך סדר ההשתלשלות עד “שולטון קטן שבים”, עד הרמה האחרונה. אף אחד מעולם לא חשב שיש דבר שיוצא מתחום ממשלתו, אפילו לא ב״אחיזתם בכללות ממשלתו”, אפילו לא בסטרא אחרא.
אבל עדיין יש מדרגות של השתלשלות, של התלבשות, והן דברים אמיתיים. לפני כן כמעט כל מקובל מאמין שיש שדים, רוחות, נשמות, מלאכים, ספירות — כל מיני רמות בין עצמות אין סוף לבינך. אמנם עצמות אין סוף גם בתוך כל ספירה, “מסובב כל עלמין וממלא כל עלמין” (תיקוני זוהר), אבל העולמות קיימים, ולכל אחד יש חיות מסוימת לעצמו. מקבלים אותה מהאור אין סוף שמתפשט בהם, אבל יש לה חיות מסוימת לעצמה. יוצאים החוצה ורואים עולם מלא בחיות, בחן, בדברים חיים — כאן בית המקדש, שם ירושלים, לכל דבר יש קדושה משלו. זו המבט הקבלי.
המבט המת בספרי חסידות מסוימים
בספרי חסידות מסוימים נשארים לראות קצת עם המבט המת: כל העולם עדיין אותו דבר, אין ריבוי גוונים, ריבוי צורות, חילוק של מלאכים ושרפים.
אני מסתכל לפעמים בפירושים חסידיים על קבלת האר״י, אפילו הקומרנא, ורואים שזה נראה דבר פלא: האריז״ל אומר שיש שם מסוים לבין המצרים, אחר לפסח, אחר לסוכות, והספר החסידי רואה שבעצם הכל אומר אותו דבר — אין עוד מלבדו, והכוונה של בין המצרים היא להראות שאין עוד מלבדו אפילו בבין המצרים. אני לא חולק על זה, אבל למה האריז״ל התאמץ ועשה כל כך הרבה כוונות ושמות, כדי דרך זה לחזור ולומר שהכל הוא אין סוף? הוא גם אמר שהכל הוא אין סוף. אלא האמת היא שאופן התיקון של העולם אחרי חטא אדם הראשון הוא דרך עמידה על החיוניות המסוימת של כל דבר בודד, של כל מלאך, של כל חפצא דקדושה. זה לא היה לעשות הכל שווה, כאילו הכל אותו דבר.
ארבע השיטות
יש שיטת האתאיזם: הכל שווה, ואין עוד, אין אלוהים.
יש שיטת עבודה זרה: יש כל מיני אלים, אלהים לרבים, הרבה כוחות אמיתיים אחרים.
אחר כך יש שיטה: יש רק דבר אחד, הכל שווה, ואלוהים אחד מנהל אותו. זו שיטת החסידות. אבל השיטה גם חסרה.
יש שתי שאלות אחרות: שאלה אחת היא האם הכל שווה, והשנייה היא האם יש אלוהים. זו לא אותה שאלה. בחסידות חושבים הרבה פעמים שאם הכל שווה אז הכל אלוהים אחד, אבל יכול להיות שהכל יהיה שווה וזה יהיה ריק. האמונה שהכל אותו דבר היא בעצמה פגם. יש ריבוי גוונים בעולם; הקב״ה עשה את העולם כך שיהיו כל מיני דברים. להכחיש את המציאות פירושו להכחיש את השכינה, כי השכינה היא זו שיש לה הכרעה על כל הפרטים, על כל השינויים בעולם.
ארבע השיטות בהשקפת העולם
יוצאות ארבע שיטות: (א) הכל שווה ללא אלוקות; (ב) הכל שווה עם אלוקות, אבל יש חסרון בכך שהכל שווה; (ג) הכל שונה מאלוקות — שיטת עבודה זרה, חסרון של פירוד אבל מעלה של אלוקות; (ד) שיטת הקבלה — יש הרבה דברים, ויש אלוקות אחת שמחיה את כל הדברים הרבים.
זוהי השיטה הרביעית, והיא השלימות האמיתית של הכרת המציאות. גם יש אלוקות, וגם יש עולם שמלא בהארת אלוקות, עם הרבה מדרגות, אפילו תרח ריחא — דבר חי שיש לו אפילו משהו למשול עליו, “אין מלך בלא עם”, והקדוש ברוך הוא מושל על זה. זוהי ההשקפה של יחודא תתאה. חשוב להבין שהשלימות של הכרת המציאות היא השיטה הרביעית, לא השלישית ולא השנייה.
הבעיה לאחר החורבן
אתאיזם ולא עבודה זרה
חזרה למקום שבו אנחנו נמצאים: בנו בית המקדש, מקום שהקדושה תחול בו, אבל הוא נחרב. וכשאני אומר נחרב, אני מתכוון שזה יותר בזמן של אתאיזם מאשר בזמן של עבודה זרה. אני לא מכיר הרבה יהודים שבגלל שיש חורבן התחילו בעבודה זרה. אולי זה היה ניסיון בבית ראשון, אבל מבית שני זה לא הניסיון — זה באמת ההבדל בין חורבן בית ראשון לחורבן בית שני.
הבעיה שלנו היא לא שאולי יש אלוקות אחרת, אלא שאין כלום. כמו שהוא אומר, “אין עוד נביא”, “אין אתנו יודע עד מה”. לא כתוב “ואולי אהיה להם”, כמו בפסוקים אחרים — “ומה תעשה לשמך הגדול” (יהושע ז, ט), “ולמה יאמרו הגוים” שהאלוקות שלהם חזקה יותר. לא, אין כלום.
האין הופך להיות יותר גרוע בכל יום
האין הופך להיות יותר ויותר גרוע בכל יום. מה שהגויים אומרים שקרה במאה ה-17, כשהם התחילו להבין שהעולם ריק — התורה אומרת שזה התחיל ביום שבית המקדש נחרב. זו כבר בעיה של אלפיים שנה, ואולי מבית המקדש הראשון, אולי מחטא אדם הראשון — בעיה הרבה יותר עתיקה.
מדוע הקבלה והחסידות פתרו בעיה?
עוד רמה של ירידת השכינה
מדוע באו הקבלה והחסידות ופתרו בעיה מסוימת? הרמב״ם, הראב״ד, רב סעדיה גאון היו להם בעיות אחרות. לא מרגישים מהם שהם מדברים על נבואה, השראת השכינה, כדברים שבכלל לא יודעים מה זה — משא״כ בדורות האחרונים צריך קודם כל להוציא מה זה.
הפשט של ההבדל הזה, אומרים המקובלים, הוא שזו עוד רמה אחת של ירידת השכינה. ברגע שבית המקדש נחרב, השכינה התחילה לרדת.
הרמ״ק על סוד הקץ
אומר הרמ״ק דבר נפלא: עוסקים הרבה בתורות של הקץ — מתי צריך משיח לבוא? “מהו סוד הקץ האחרון?” העולם, נניח העולם היהודי, יכול להתקיים רק כמה שיש לו חיות מסוימת, שקוראים לה בקבלה “יחוד”, השראת שכינה מסוימת. בלי בית המקדש העולם לא חי.
אם האתאיסטים חלילה צודקים, חורבן בית המקדש לא מעלה ולא מוריד. וגם אם החסידים צודקים, זה גם לא מעלה ולא מוריד, כי הקדוש ברוך הוא מחיה את כולם בשני המקרים. אבל אם יש הבדל בין עולם עם יחוד — עם שכינה מיוחדת, “אני ה׳ אלקיכם שאני מייחד שמי עליכם” — ועולם בלי שכינה, בפירוד, אז איך העולם יכול להמשיך?
הגלות לא יכולה להיות דבר נצחי. היא חייבת להסתיים — או עם “ושבו בנים לגבולם” (ירמיה לא, טז), או עם “ואבדתם בגוים” (ויקרא כו, לח). אבל מאחר שיש הבטחה שלא יכול להיות “ואבדתם בגוים”, חייב להיות “ושב ה׳ אלקיך” (דברים ל, ג).
שבעים שנה — דור שלם
עכשיו אומר הרמ״ק: ירמיהו הנביא חשב ששבעים שנה היא השיעור של גלות, כי “ימי שנותינו בהם שבעים שנה” (תהלים צ, י). מה זה שבעים שנה? דור שלם. אחרי שבעים שנה לא נשאר שום זכר למה שהיה; כמו חוני המעגל שמתעורר אחרי שבעים שנה, אין את אותו עולם יותר. דיברנו בזמן פסח, “עד כאן רחמי אב על הבן”, אפשר להעביר את המסורת עד שלושה ארבעה דורות, ושבעים שנה זה פחות או יותר הדרך החזקה ביותר. כל עוד חי עוד אדם אחד, אפשר עוד לראות את הסבא בן שבעים שנה, הוא יכול עוד לדבר איתך. אחרי שמונים זה כבר קצת בטל מן העולם. שבעים שנה, זה כמה זמן שזה יכול להיות.
התחדשות החיות
כדי שהעולם ימשיך, כדי שהיהדות תמשיך, צריכה להיות חיות, התחדשות החיות, שאנחנו קוראים לה שפע חדש מהיחוד. השנה הראשונה, “על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון” (תהלים קלז, א) — הם עוד זכרו את ציון, עוד יכלו לומר “איכה”, “איך נשיר את שיר ה׳ על אדמת נכר” (תהלים קלז, ד), “אם אשכחך ירושלים” (תהלים קלז, ה). אחרי שנה נעשה חלש יותר, כי שוכחים ולא יודעים ממה היה.
חשב ירמיהו: אחרי שבעים שנה, או הקדוש ברוך הוא יגאל את היהודים, או לא יהיו יהודים. כמו שר׳ בונם אמר, יש רק את שתי האפשרויות. זה בעצם על מה הקץ בנוי. מאחר שיותר משבעים שנה לא יכול להיות, חייבת לבוא הגאולה. אבל הקדוש ברוך הוא הראה לנו טוב יותר.
המדרגות בשכינה
דניאל כבר אמר שאפשר לומר שבעים פעמים שבעים. כמה שהצדיקים הקודמים דמיינו שהגלות לא יכולה להמשיך הרבה יותר מכמה שנים כאלה — זה הכל היה השערות שלהם על כמה מדרגות יש בשכינה.
הם חשבו (בקבלה, כמו שהרמ״ק אומר, בלשון הזוהר): יחוד הוא כמו זריעה. “אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה” (תהלים צז, יא). נוטעים אור, וגדל מזה עץ, פירות היחוד — הנשמות, היהודים שיוצאים מהייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. בבית המקדש, “יראה כל זכורך” (שמות כג, יז), עושים יחוד, ומזה נולדים תינוקות יהודיים — תינוקות עם נשמה יהודית, שיש להם הרגשה, תחושה ליהדות ולשכינה.
המשל של ספיחים
מה קורה אם מפסיקים לזרוע? יש שמיטה כזו, “ושבתה הארץ שבת לה'” (ויקרא כה, ב), לא זורעים. אבל בשמיטה גם גדל — ספיחים. מהזריעה של אתמול יכול להיות; נופלים מעצמם גרעינים משנה שעברה, וגדל מעצמו אפילו בלי זריעה. בוודאי הרבה יותר חלש, זו לא התחדשות, זו תולדה, תולדת האור, אבל זה גדל.
כל צדיק פעם אמר קץ, והוא התבונן: עד כמה עמוק זה יכול ללכת? כמה רמות יש בשכינה? העתק של העתק של העתק. אחד חשב שבעים רמות, השני אמר אלף, “אלף שנים בעיניך” (תהלים צ, ד) — אלף שנה היא הגלות שכתוב בזוהר. לא יכול להיות יותר מאלף מדרגות בשכינה.
המדרגות האינסופיות של הירידה
אבל אנחנו יודעים שהגלות עוד נמשכת. אף אחד מהם לא הבין עד כמה עמוק ורחוק זה הולך, כמה מדרגות יש בשכינה, מה השיעור קומתו של יוצר בראשית. “נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל” (עמוס ה, ב) — כך מפרש הרמ״ק: כשהשכינה תיפול לגמרי עד האות ת׳, לא תוסיף קום, אז תבוא בתולת ישראל.
הבעיה היא שהתגלה שיש עוד בסוף מדרגות; השכינה יכולה עוד ליפול הרבה הרבה יותר. אתה חושב שלהיות עובד אלילים זו בעיה? אראה לך מה זה להיות אתאיסט. אתה חושב שלהיות אתאיסט זו בעיה? אראה לך מה זה ליטוואק. יכול עוד להיות יהודי שיבש לגמרי, אבל עדיין קצת יהודי. זו הטעות של הקץ, “עבדני לחשוב וטעה”, כי הם לא יכלו להבין כמה מדרגות עוד יש בשכינה שיש להן עוד חיות מסוימת. כי אם לא הייתה שום חיות, זה היה חייב או להסתיים או לקרות הגאולה.
הרפואה — קיצים קטנים
כל קץ באמת גילה משהו
באים המקובלים ואומרים: זה לא יכול באמת להמשיך ככה. וזה פירוש חסידי אחר על הקץ — שכל קץ באמת היה התעוררות מסוימת, באמת גילה משהו, רק לא פועל ממש במובן הגשמי, אלא ברוחניות. תיקון עולם, השראת השכינה, ברור שזה לא דבר אחד, זה אלף חלקים. אפשר לתקן חלק אחד ונשאר חלק אחר, ולהיפך.
בית המקדש נחרב, לא אומר בהכרח שהכל נגמר. זו אמנם נפילה — אפשר לשאול את הזקנים כמה רושם עוד נשאר, כמה ספיחים עוד גדלו בזמן בעלי התוספות, שלא גדלים בזמן הרמ״א, זה כבר הרבה יותר חלש. אבל על זה יש רפואה. יש קיצים קטנים. בזה שפלוני הבין שהעולם לא יכול להמשיך הלאה, טמון שבאמת באותה תקופה בא נביא חדש — רק לא קוראים לזה נביא, אלא רוח הקודש, בעל מדרגה, מחדש חידושי תורה, רבי, בעל שם טוב, זוהר, אריז״ל: דרך חדשה, כי כל הדרכים נכשלות, כי כולן לא שלימות היחוד, כולן עושות עוד עוד קצת.
סומך ה׳ לכל הנופלים
ועם כל זה קורא לזה הרמ״ק סמך, “סומך ה׳ לכל הנופלים” (תהלים קמה, יד). אומרת הגמרא, ואף על פי כן חזר דוד ושמח ברוח הקודש, כמו שכתוב באות ס׳ של אשרי, “סומך ה׳ לכל הנופלים”. סומך לא אומר שהוא עושה שהיא לא תיפול — כשאין נופל, אין “סומך ה׳ לכל נופלים”. סומך אומר שהיא אמנם נופלת, זה בנפילה חופשית, אבל הקדוש ברוך הוא סומך סמך. והזוהר קורא לזה סעד או סמך — לסעוד, כמו להניח יד תחת השכינה.
הסמך — התחדשות בתוך האור הקודם
הסמך הוא תמיד התחדשות בתוך האור הקודם. זה לא אור חדש לגמרי, זה פירוש על תורה קודמת. אבל הרבה פעמים זה כל כך הרבה שזה יחוד חדש, ולפי ערך זה זו אכן גאולה, אכן אור חדש. וכמו שדיברנו פעם שעברה, שאז מתחילים רק לבכות על מה שחסר: כי הקדוש ברוך הוא שלח סעד וסמך, אפשר להיזכר ולבכות על הגלות האחרון, וזה עושה עוד משהו.
דרך הקבלה — להעלות את היחוד
זו דרך הקבלה. הרמ״ק אמר הרבה פעמים שכל הכוונה של הזוהר, וזה שהזוהר נתגלה בדורות האחרונים דווקא, בנוי להעלות את סוג היחוד. לא היחוד האמיתי, כמו שכתוב בהאי חיבורא דילך יפקון מן גלותא (זוהר) — אם לא, יבוא סעד שני מאוחר יותר, שכבר בא. זה כבר עבר עוד שתיים שלוש פעמים, יש דברים חדשים, ובאמת לא צריך להיאחז במה שהם היו. אבל אנחנו חיים עוד מאוד חזק מהזוהר, מהיחוד, מהסעד והסמך שהזוהר והמקובלים האחרונים עשו. הם בנו מיני שכינה, מיני מקדש, על ידי הבכיה, “עשו את המטה ככל המסובים בלילה”, והבכיה עושה שאפשר לחיות הלאה.
השאלה הגדולה — הדגש על מצוות ריטואליות
השאלה
מי שלומד קבלה רואה דגש עצום, מחודש באופן שלא היה כמותו, על מה שאפשר לקרוא מצוות של קדושה, באנגלית ריטואל מצוות. מי שלומד בספרים קודמים רואה שיש מצוות בין אדם למקום ובין אדם לחברו — תורה, עבודה, גמילות חסדים. אבל כמעט אין אף ספר אחד מהראשונים, או אפילו ממדרשים, שהוא כמו ספר על קדושת שבת, על קדושת המועדים, על החשיבות של אכילת כשר.
רואים דגש כזה על מידות טובות, על תיקון החברה, וגם כשמדברים על בין אדם למקום מדברים על הבנות שאדם יבין את הקדוש ברוך הוא, או שלימות של האדם — פרישות, דבקות. אבל לא רואים שספר שלם יוקדש לסוד של מצוות תפילין — הנחת תפילין בתור דבר שמקדש את האדם, שמקרב אדם לאלוקות, שמכניס אלוקות לעולם. הדגש הזה לא נמצא בספרים לפני הזוהר.
על שלושה דברים העולם עומד
יש טענה נכונה. המשנה אומרת על שלושה דברים העולם עומד (אבות א, ב): עבודה — זו עבודת המקדש, או בזמן הזה שאין לנו מקדש יש לנו תפילות במקום זה, מצוות מעשיות של עבודת ה׳. אבל זה רק שליש. תורה אומרת ללמוד תורה, לא ללמוד תורה בדבקות. גמילות חסדים אומרת לא לעשות גמילות חסדים עם כוונות האר״י; אפילו אין כוונות האר״י על גמילות חסדים. צדקה נותנים; אם יש כוונה, זה כי הצדקה שנותנים בתור ריטואל, כמו “ברך דוד”. אבל שנותנים כסף ליהודים זו לא דרך להיות מקובל, לא עבודה חסידית — זה סתם, צריך להיות גם אדם.
השאלה — מאימתי זה הדבר החשוב ביותר?
בקבלה אומרים שכל המצוות הן כדי לתקן את התיקונים בעולמות עליונים — כדי לבנות את השכינה, המבנה של סדר ההשתלשלות, כך שיוכל להיות “בית דעתיד לבנות” בעולם הזה. שואלים אנשים: מאימתי זה הדבר החשוב ביותר? בנביאים כתוב הרבה פעמים שאנשים סומכים יותר מדי על בית המקדש. העיקר להיות אדם, “עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך” (מיכה ו, ח). העיקר השלמת העולם, בוודאי השגת ה׳ הוא חלק, אבל לא המצוות הריטואליות.
רואים לכאורה שרבינו אומר במפורש להיפך. מי שמסתובב אצל יהודים חסידיים — ואני מתכוון שכל היהודים היום הם יהודים חסידיים בדרך הזו — רואה שהדגש העיקרי הוא על המצוות דווקא. כשמדברים על שבת, יום טוב, תפילין, ציצית, תפילות, שירה שירות ותשבחות, כל הדברים ששייכים לעמוד העבודה. מה קרה לעמודים האחרים? אף אחד לא מכחיש שיש עמודים אחרים, אבל מה קרה שזו ההשקפה המרכזית על מה זה אומר יהדות?
התירוץ — דרך חדשה לבנות את בית המקדש
במקום העולם הריק — מקום של קדושה
התירוץ הוא שזו דרך חדשה לבנות את בית המקדש. עד עכשיו, בגן עדן או אפילו בעולם אחר, כל העולם בעצם הוא מקום של קדושה. בימי החול אף אחד לא חשב שזה לא חלק משבת; “ששת ימים תעבוד… ויום השביעי תשבת” (שמות כ, ט-י) — הכל חלק מאותו מחזור. מה שעובדים בימי החול לא נפרד משבת. אבל זה כל עוד מבינים שיש מלאך של יום ראשון ומלאך של יום שני, ובשבת הקדוש ברוך הוא בעצמו. אבל מה קורה כשאדם לא מאמין יותר במלאך של יום ראשון? בקושי אפשר לשכנע אותו שיישאר להאמין בקדוש ברוך הוא של שבת. כל העולם נעשה מקום של חולין, הרבה יותר מפעם.
אז מה עושים? עושים כמו שהקדוש ברוך הוא אמר לעשות את בית המקדש. בואו לפחות נעשה מקום אחד שם מלא בקדושה, עם מלאכים, עם ספירות, עם שמות, עם כל מיני גוונים של דבקות — כמו העולם שמלא כל מיני דברים, “מלכותך מלכות כל עולמים” (תהלים קמה, יג).
מכניסים את כל החלקים דרך המצוות של קדושה
כשעושים את זה, מכניסים בזה גם את כל החלקים האחרים של העולם. במקום לומר שיש תורה, עבודה, גמילות חסדים בנפרד, אומרים שמי שיניח תפילין זה יעורר אותו לאהוב יהודי אחר, כי תפילין מראה על “מי כעמך ישראל גוי אחד” (דברי הימים א יז, כא), התפילין של הקדוש ברוך הוא. או יבואו לרבי בשבת, מקדש מעט, ושם פוגשים עוד אנשים, ודרך זה נעשית אהבת ישראל.
למה היה רע ללמוד תורה כדי ללמוד תורה, כמו שהיו עושים פעם? מי שלומד גמרא ראשונים, אני לא מאמין שאף אחד למד תורה בדבקות כמו שהספרים החסידיים דורשים, אבל הם לא למדו בנפרד מדבקות, כי כל העולם היה בעיניהם גן ה׳ — לא כמו אצל אדם הראשון או בזמן הבית, אבל מספיק שזה יוכל להמשיך.
אבל אחר כך נעשתה בעיה חדשה, ושיחות חסידיות מדברות על זה כך במפורש: אם נאמר שללמוד תורה זה כדי להבין את חכמת הבריאה, כדי להבין את ההלכה מה לעשות, האדם יאמר, אוקיי, אז זה לימוד חילוני, אפשר ללמוד את זה באקדמיה. מי אמר שללמוד מדע זה חולי? חורבן בית המקדש, שהוציא את השכינה מכל העולם, אמר שהעולם ריק.
אם הכל כן, הכל גם לא
אם אתה רוצה להחזיר קצת, אתה צריך לבנות מעט בית המקדש. אם אתה אומר “מלא כל הארץ כבודו” בדרך פשוטה, ממילא הכל אותו דבר, וממילא הכל כלום. אם הכל כן, הכל גם לא. אם כל יום קדוש, כל יום לא קדוש. צריך קודם להבין מה משמעות הקדושה.
אומר המקובל: בואו נבנה את בית המקדש. אמת שאין בית המקדש, אבל מותר, בבחינת זעיר אנפין, המקדש מעט. הם מרחיבים, מוצאים בכל נקודה שיש בה מצוה של קדושה — להניח תפילין, ללבוש ציצית, לשמור שבת — שכולן מצוות של הורדת השכינה, לא מצוות של תיקון העולם. וככל שיושקעו יותר כוחות להרחיב במצוות — להוסיף על זה פירושים, כוונות, סדרים, מנהגים, קישוטים — דרך זה יהיה לנו עולם שהוא קצת שוב עולם מלא קדושה, והכל קצת העמידה על אחת.
מתי אפשר לומר את דרשת ישעיהו
במקור לא היה צריך להדגיש את זה. להיפך, בעולם שכולם מבינים שכל העולם מלא קדושה, אפשר לומר: כן, אבל אל תחשוב שללכת לבית המקדש זה מספיק; צריך גם לעשות את בין אדם לחבירו, כמו שישעיהו הנביא אומר שצריך למצוא עני ולתת לו לאכול. אבל זה עובד רק כשאתה עדיין מאמין בבית המקדש. ישעיהו הנביא לא אמר שלא להאמין בקדושה, אלא שצריך לדעת מה הקדושה דורשת ממך למעשה.
אבל אם חיים בעולם לאחר החורבן, אי אפשר לומר את הדרשה. אומרים להיפך: מנסים להכניס הכל לתוך הקדושה, ודרך זה מחזירים את השכינה לעולם, ואז אפשר כבר שוב לומר גם את דרשת ישעיהו הנביא. אבל אפשר לומר את דרשת ישעיהו רק למקובל. מי שמאמין לכתחילה שכל העולם שטוח, שהכל אותו דבר, מה הוא אומר בדרשה? אתאיזם — אין עולם, יש רק שצריך להיות אדם טוב. אבל למה צריך להיות אדם טוב? לא ברור למה.
סיכום
דרך הקבלה לבנות בית המקדש היא דרך הרחבת כל המצוות של קדושה, ודרך זה להמשיך בזה את כל שאר המדרגות, הערכים, המדות הטובות והמעלות שיש בעולם ובתורה. וזה ההסבר שלי על הסוד של סמך השכינה על ידי הקבלה.
EN English ›
📋 Shiur Overview
The Secret of Supporting the Shechina Through Kabbalah
Introduction — Continuation of the Topic of Holiness and Tikkun Chatzot
My teachers and rabbis, my dear brothers, today is Erev Shabbat Kodesh, Parshat Matot-Masei, Shabbat Mevorchim Chodesh Av 5786. We must now continue with what we began last week and what we promised. The verse says ‘kol hayotzei mipiv ya’aseh’ (whatever comes from his mouth he shall do) (Numbers 30:3), and we promised last week that we would continue to try and understand the secret, the foundation, and the practical halacha of the topic we discussed as a continuation of the topic of holiness, but it is also the topic called tikkun chatzot. For the later mekubalim — and I searched for this even today and I don’t have complete clarity — the Arizal, and perhaps already earlier in Reishit Chochma, though I myself haven’t seen this before, and in the words of the Ramak I haven’t seen this clearly — made from the point that the Zohar says one must rise at midnight and learn Torah, also a matter that one must cry over the destruction.
The Purpose of Learning Zohar — Building the Beit HaMikdash
And our claim was that this has a deep connection with the way of Kabbalah, and this is already a point explained earlier with clarity, according to the truth in the Zohar explicitly, and the Ramak explains it perhaps tens of times in his writings, that the purpose of learning Zohar is not simply to understand something. This is not a simple purpose, but rather there is in it a purpose of holiness. In other words, the intention, the secret intention of what was written in the Zohar and of what one learns in Zohar, is that very secret of building the Beit HaMikdash. The secret of — and one can call it more precisely — the restoration, the re-establishment of holiness. For the Beit HaMikdash is the house of holiness, the place where holiness dwells, the place where the Shechina dwells in the world.
And since there is exile, and since there is destruction, and not only is there destruction but the destruction goes and intensifies from day to day, as the Zohar says many times. The Zohar very much loves the language of the end of Tractate Sotah, ‘since the Beit HaMikdash was destroyed, there is no day whose curse is not greater than its fellow’ (Sotah 49a) — each day the curse grows. So says the Mishna or the Gemara at the end of Tractate Sotah, and when the Zohar speaks about the exile it brings this language almost every time. And everything can be explained in many ways, but it brings something in that it specifically uses this language in this way. And what it seeks to say is an answer to something I began to raise about it last week in hint.
The Problem of Positive Holiness — The Dwelling of the Shechina
What I seek to clarify is, see that there is a problem here, and we will explain it. The problem is that negative holiness — the topic of separation, elevation to be a better person, control over desires — this one can understand. But the topic of positive holiness, which cannot be interpreted except as the dwelling of the Shechina, as we read ‘ikkar Shechina b’tachtonim hayta’ (the essence of the Shechina was in the lower realms) (Bereishit Rabba 19:7), as the reader sees at the beginning of Parshat Bereishit and in the parshiyot of the Avot — to speak with the Holy One Blessed be He should be something so natural, like speaking with a person, to know, to be present in the reality of Hashem, in the reality of the Shechina, that this should be among the natural things like human relationships with one another.
And the great example of this is what we read about the Mikdash. For even the Mikdash is already a tikkun for a problem, and perhaps it shouldn’t be spoken of at all on its own. For this is the meaning of ‘ikkar Shechina b’tachtonim hayta’ — originally there was no Mikdash, and so too with Adam HaRishon in Gan Eden. Gan Eden can be called a Mikdash, for there was no world outside of Gan Eden. When Adam HaRishon dwells in Gan Eden, this is a place where ‘vayishme’u et kol Hashem Elokim mithalech bagan l’ruach hayom’ (and they heard the voice of Hashem God walking in the garden in the spirit of the day) (Bereishit 3:8) occurs — just as Adam HaRishon strolls in the garden, so too the Holy One Blessed be He strolls, both stroll together.
The Mikdash as Tikkun — Everyone Has a House
And what they made a Mikdash, and the Mikdash is that same matter itself like ‘v’asu li mikdash v’shachanti b’tocham’ (and they shall make Me a sanctuary and I will dwell among them) (Shemot 25:8), its meaning as we have said many times — every Jew has a house, and when one walks around the camp of Israel and asks where does Moshe dwell, they say Moshe dwells here, and where is Aharon, Aharon dwells there, and where is Elazar, and where is Korach, and where is Reuven — each and every one has his house. And where does the Holy One Blessed be He dwell? The Holy One Blessed be He dwells there. So He dwells among us. And He has His activities — there are activities that are the activities of Hashem, that we recognize as the dwelling of the Shechina, as the providence of Hashem, and the matter is natural like the relationships between us.
The First Eicha — Adam HaRishon
Except that already here there is a change, for about this the Midrash says that the first eicha — that they say ‘eicha yashva badad’ (how she sits alone) (Eicha 1:1), which is the title for the mourning of the Shechina — even the first eicha that they cried over was of Adam HaRishon. ‘Vayikra Hashem Elokim el ha’adam vayomer lo eicha’ (and Hashem God called to the man and said to him where are you) (Bereishit 3:9) — the Holy One Blessed be He says to Adam eicha. Eicha are the letters of eicha, and even though the vocalization is slightly different, eicha means eicha. Where are you, man? What happened to you? ‘B’gan Elokim hayita’ (you were in the garden of God) (Yechezkel 28:13), and until one time you fell, and you are no longer there. Afterwards they even expelled him, ‘vayegaresh et ha’adam’ (and He drove out the man) (Bereishit 3:24), but the eicha was already said about the very novelty that was created in him — that he hears the Holy One Blessed be He and no longer knows, ‘vayitchabe ha’adam v’ishto mipnei Hashem Elokim’ (and the man and his wife hid from before Hashem God) (Bereishit 3:8) — there is a place where the Holy One Blessed be He is found, and there is a place where the Holy One Blessed be He is not found. This is the first eicha, the eicha over the loss of Gan Eden.
The Mikdash Comes to Fix the Destruction
And even when there is the Beit HaMikdash, the meaning of the matter is that there is a house where the Holy One Blessed be He dwells, which implies that in other houses the Holy One Blessed be He does not dwell. And already there is in this a kind of destruction. And the Beit HaMikdash comes to fix the destruction, meaning, it lives in a world where there is already a certain fall. Before the sin, in the completely original state, there is also no Mikdash, and this is the meaning of ‘ikkar Shechina b’tachtonim hayta’. But ‘bati l’gani achoti kala’ (I have come to my garden, my sister, my bride) (Shir HaShirim 5:1), says the Midrash — I returned to my garden, to my little garden, meaning to my place, ‘to the place where its essence was originally’, not to a new garden that was made, but to my garden that I have myself, ‘vayita Hashem Elokim gan b’Eden mikedem’ (and Hashem God planted a garden in Eden from the east) (Bereishit 2:8), the garden that the Holy One Blessed be He planted in Eden from the east, where His garden was and where He dwelt.
When they said ‘bati l’gani’, when they made the Beit HaMikdash, when they said ‘yavo dodi l’gano v’yochal pri megadav’ (let my beloved come to his garden and eat its choice fruits) (Shir HaShirim 4:16), ‘bati l’gani achoti kala’, they made as it were such a garden. The Holy One Blessed be He returns to the lower realms like in the garden, but not completely as it was. For if it were completely as it was, they would not make Mikdash on its own and chol on its own. There, there is no chol, and in the aspect of Gan Eden there was still no chol.
The World After the Sin — Never Fully Returns
But now, from the time of Adam HaRishon darkness already descends, and we have never fully returned. ‘Achen k’adam temutun v’k’achad hasarim tipolu’ (but like man you shall die and like one of the princes you shall fall) (Tehillim 82:7) still applies, even in the time of the Beit HaMikdash, even in the greatest time, people still die — whatever the meaning of the matter may be, this is the aspect of the body that dies, and perhaps the soul does not die — but in the sense of the world, for what is the world, since the sin of Adam HaRishon there has not yet been a period when the sin was completely nullified, perhaps for half a moment at Matan Torah, and perhaps in the kingdom of Shlomo, but fundamentally no. And with all this there were tikkunim in which the world was fixed, the world became better, and they made the Beit HaMikdash.
In the Time of the Mikdash Versus Today — The False House of Hashem
Now we say, that in the time of the Mikdash at least people were speaking — where are you going, where are you coming from, ‘samachti b’omrim li beit Hashem nelech’ (I rejoiced when they said to me, to the house of Hashem let us go) (Tehillim 122:1). Where are you going? The Holy One Blessed be He. Today people can hang a sign ‘Beit Hashem’ — where are they going, the Holy One Blessed be He — but I think this is false. There is here inwardly — and I’m not saying if there is a mitzva to make a Beit HaMikdash, perhaps it is a good thing — but a destruction remains, for to simply say that there is a Mikdash, a house, a mitzva, this is not the essence of the matter. For to say that there is destruction means that we cannot live, we do not understand what it means to live in such a world, where the Holy One Blessed be He has a house and I have a thousand.
And it may be that there is a reason for this, it may be that according to Chassidut one must speak about this, it may be that the ultimate purpose — indeed there is a certain sense that when one cries over the Shechina, one truly cries over the sin of Adam HaRishon, over the eicha, ‘vayomer lo eicha’, where is the man who went and was lost from the garden of God — and to narrow this and say that one cries only over the place of the Shechina, only over the place of the house, is already a kind of narrowing, it would be fitting that the crying be even greater than this, that there be a nachala without metzarim. Now is bein hametzarim, and bein hametzarim is the greatest narrowing that can be, as long as the mouth is closed in bein hametzarim — that already made a house, but became stuck between the straits.
Nachala Without Metzarim — The Boundaries of Gan Eden
And in the future to come, you know, one who keeps Shabbat properly, ‘v’ha’achalticha nachalat Yaakov avicha’ (and I will feed you the heritage of Yaakov your father) (Yeshayahu 58:14), nachala without metzarim (Shabbat 118a). And the meaning of ‘without metzarim’ is that there is here something that is above Gan Eden, from before what was, for what are the metzarim of Gan Eden? The metzarim of Gan Eden are ‘hakeruvim v’et lahat hacherev hamithhapechet lishmor et derech etz hachaim’ (the cherubim and the flaming sword that turns to guard the way to the tree of life) (Bereishit 3:24). This is the boundary, the gatekeepers of Gan Eden, that the moment there is such a thing — it itself is the destruction, it itself is the root of the destruction — that says there is man and there is Gan Eden, and the man is not in Gan Eden. Perhaps there is a place that is Gan Eden, like Yerushalayim, the place of the Mikdash, where there will be the Mishkan, where there will be Gan Eden.
And the truth is that the entire Mishkan is only to remind man, to remind us, ‘adam ki yakriv mikem korban’ (when a man from among you brings an offering) (Vayikra 1:2) — let man know, just as Adam HaRishon, that there was once Adam HaRishon who did not need a Mishkan, who dwelt entirely as it were in the Mishkan, whose entire world was in the garden, who was in Gan Eden. We will return to this, and we will immediately see another way to say this.
The Original State — Man and the Shechina Are Friends
But what I wish to finish now from what I began is, that it emerges that there is an initial state, an original state. The original state — so one must say — of man, the original state of the Shechina, is that they are friends, everything is one thing, they walk together.
‘V’hithalchti b’tochechem’ (and I will walk among you) (Vayikra 26:12) is said for the future to come, ‘v’hithalchti b’tochechem’, lest you say without fear, therefore ‘virattem oti’ — there will still be a certain fear of the Holy One Blessed be He, but man, as it were, strolls in the garden, like ‘I and you will stroll in Gan Eden’ (Sotah 17a). The Jews and the Holy One Blessed be He, man and God, stroll in the same garden together. This is the original state, and this is the state of the future, the state of souls, that if this is not the state of the future of the world, in any case this is the state of the future of souls.
In the Meantime — The Great Building of the Generations
In the meantime there were states in which we made a great building, and much work was done on it. For ‘from the day I brought up the children of Israel from Egypt’ (Shmuel II 7:6) they did not tell the Holy One Blessed be He to make a Mikdash. It is an entire deed that the Holy One Blessed be He said to David HaMelech, that no one thought of this for three-four hundred years since the Exodus, there was a Mishkan, ‘va’ehyeh mithalech b’ohel uvmishkan’ (and I walked in a tent and in a tabernacle) (Shmuel II 7:6), I did all these. The matter took a long time, this is very deep work, ‘ad avo el mikdashei E-l’ (until I come to the sanctuaries of God) (Tehillim 73:17) — until they make the Beit HaMikdash there was very great work, this is not a small thing.
And they had to work hard work to bring into the world anew a feeling of the Shechina. Avraham Avinu already worked, ‘vayikra sham b’shem Hashem E-l olam’ (and he called there in the name of Hashem, God of the world) (Bereishit 21:33), made altars, established the place of the Shechina, ‘b’har Hashem yera’eh’ (on the mountain of Hashem it will be seen) (Bereishit 22:14), and Yitzchak Avinu worked, and Yaakov Avinu worked, and Moshe Rabbeinu worked, and as the Midrash says, seven generations — Amram, Kehat, Levi — worked, everyone worked. Finally it was possible to make a kind of Mishkan, though the Mishkan itself is only a temporary thing. Finally it took another fifteen generations, and Shlomo HaMelech was able to build the Beit HaMikdash. Awesome work was done here, and the peak of the work was Shir HaShirim, the day when Shlomo HaMelech made the Beit HaMikdash. This was the peak of success of the matter.
From When Did the Destruction Begin?
And the truth is, that since then there is no day whose curse is not greater than its fellow. And one should know from when the destruction of the Beit HaMikdash began. I wish to say now that it is from the sin of Adam HaRishon, but even from the tikkun that was made in the Beit HaMikdash, when did the matter begin to fall? As the verse says, ‘al api v’al chamati hayta li ha’ir hazot l’min hayom asher banu ota’ (for My anger and My wrath this city has been to Me from the day they built it) (Yirmiyahu 32:31) — from the moment it was made, from the moment of ‘bati l’gani achoti kala’, from that moment it began to descend.
But the moment that we call the greatest descent — like the moon that was at its fullness in the time of Shlomo, after fourteen generations, after fourteen kings, like the fourteen days of the moon, and descended completely back — is in the time of Tzidkiyahu, in the time of the destruction of the First Temple, when the greatest degradation occurred, and the Beit HaMikdash was destroyed. And now, as the verse says, ‘ototenu lo ra’inu ein od navi v’lo itanu yode’a ad mah’ (we do not see our signs, there is no longer a prophet and there is not with us one who knows how long) (Tehillim 74:9). We do not see signs, not the appointed times of God in the land, we do not see the Beit HaMikdash, we do not see Shechina, we have no prophet, we do not know what is still happening in the world. ‘V’ein itanu yode’a ad mah’ — he already said this explicitly.
The Fact of the Loss of Wholeness
And here there is truth. Indeed one can always say that he said this when he was depressed, and when he was happy he saw thus. And indeed one can always find encouragement, and one must find encouragement, and we will speak more about this. But the very fact of the existence of wholeness, of a complete way of life, in which man and the Shechina are not a contradiction, in which one can live both of them as one, in which one can come close, ‘v’hithalchti b’tochechem v’hayiti lachem l’Elokim’ (and I will walk among you and I will be to you as God) (Vayikra 26:12) — this is something that was, that we once had, but was lost. And on the day the Beit HaMikdash was destroyed — and I think that when we speak about the destruction of the Beit HaMikdash we mean the destruction of the First Temple, for the Second Temple did something, a certain tikkun it did, but not an eternal tikkun, a shaky building was the entire Second Temple — and since then we are losing it.
The Disenchantment of the World
Now, each time one speaks about this, as I said, there are wise men of our time who speak about the “disenchantment” of the world, about how the world has become an empty world, in which there are no angels, no seraphim, no demons, no spirits, no constellations. We do not believe today in anything. Barely are there people who still believe in the Holy One Blessed be He that He is at least the source of everything. Chassidic Jews believe in the Holy One Blessed be He that He is in everything, but only one.
And in a certain sense, this is what Chassidut — and it is proper that I clarify this — this is what Chassidut came and innovated. Not that there was no opposition and true controversy, but I think that those who understood well always understood thus. The Gaon of Vilna did not understand, what can I do. But I learn the Rambam, and I learn Zohar, and I learn the Ramak, and this is written in all the different books without any doubt. But what the Chassidim innovated — that there should be ‘melo chol ha’aretz kevodo’ (the whole earth is full of His glory) (Yeshayahu 6:3), that one can always find the Holy One Blessed be He, there is no difference, even in the place of the greatest concealment, “Anochi mi she’Anochi”, even the Master of the world, “in every movement and movement”, all those formulations — this should be understood as a kind of attempt, as a kind of effort to fix the problem that the world has become empty.
The Historians on the Mechanistic Worldview
And very many historians speak about this recently — and of course I wish to disagree somewhat with the historians — but they explain that when one reads books from the period we call the period of the Rishonim, the Middle Ages, one sees how the world was full of mystical things as they say. The world is full of magic, the world is full of living things. There are spirits, souls, reincarnations, angels, of all kinds. Sometimes one sees them, sometimes one feels them, sometimes one believes in them, but the world is full of all these.
And the scientists came, modern science, and emptied the world. They made the entire world like a machine, it moves, the world is a dead thing. As they say, there are those who think there is a God who directs it from above, like a watchmaker who made the whole thing. There are those who think He even supervises. But this is the picture we have, and this is called a mechanistic worldview. The world is mechanical, everything is like a machine. A dead thing, in other words, a dead thing. The world by its very nature is a dead thing. They expelled all the demons, there are no demons, no spirits, no angels, no souls, there are none of these in the modern way of looking at the world.
And this is very different from the old way of looking at the world, in which the world is full of all kinds of creatures, all kinds of angels, all kinds of spirits, all kinds of living things. That it may be that on every tree there is an angel that one can see. One goes to the forest and feels, so people once felt, so they tell stories. And I think that one who examines different old books and old tales sees that indeed this was the view.
Modernism — In Different Periods
And indeed, in other places the news, or the trouble, of modernism, of modern times, arrived in different periods. Sometimes one hears that a person’s great-grandfather still thought the world was full of demons. In places the news has not yet arrived. I do not know even one person, or almost not one person, who lives completely as they tell supposedly about once. But in other places the matter arrived at other times, that new view that the world is empty.
Three-Four Systems in Knowing Reality
Now, one must understand that this problem has different answers, and even the Chassidic answer, which is the topic of ‘melo chol ha’aretz kevodo’, still has a problem in it. Indeed, we are for Chassidut, and if there is no other advice it is proper to say thus, but still there is a certain problem in this. And why? Or perhaps this is not a problem, perhaps this is the complete tikkun, and I only need to emphasize it. And it is, that in a certain sense everything still remains the same thing.
Meaning, let us understand. There are here three systems. There is the system of Kabbalah — and one who learns classical Kabbalah sees this, and we will immediately explain the system of Kabbalah more. The system of Kabbalah says that there is a God, the Holy One Blessed be He directs everything, and His power is in everything, and no one disputes this. And the light, the light of the essence of Ein Sof, spreads through the order of hishtalshelut to the last, to the ‘smallest dominion of the sea’, to the last level of the order of hishtalshelut. No one ever thought that there is something that goes out from the domain of His instruction and from the domain of His government, there is no doubt about this, not even in “their grasping in the totality of His government”, not even in the Sitra Achra, no one ever disputed this.
But still there are levels, still there are levels of hishtalshelut, levels of hitlabshut, and they are real things. And one can see this, that therefore everyone in Klal Yisrael who is a mekubal almost believes that there are demons, there are spirits, there are souls, there are angels, there are sefirot, there are all kinds of levels between the essence of Ein Sof and you. And even though the essence of Ein Sof is also within every sefira, and ‘mesovev kol almin ummalei kol almin’ (surrounds all worlds and fills all worlds) (Tikkunei Zohar), but the worlds exist, and in all those worlds, each and every one of the worlds has a certain life of its own.
Meaning, it receives it from the light of Ein Sof, which spreads in them, but it has a certain life of its own, and one can speak about it. And one goes outside, and when one looks at the world one sees a world that is full — here there is the Beit HaMikdash, there is Yerushalayim, each thing has holiness of its own. Indeed, ultimately, all the holinesses have their root from the Ein Sof that spreads in them, but He does not speak only about the Ein Sof, for he lives in the world, and the world is full of life, full of grace, full of living things. This is the Kabbalistic view.
The Dead View in Some Chassidic Books
In Chassidic books — meaning in some Chassidic books at least — one remains at a certain time, or there are people who understand that one remains a bit looking at the dead view. Meaning, the entire world is still the same thing. There is no multiplicity of shades, no multiplicity of images, no difference between angels and seraphim. What is the difference?
I sometimes look at Chassidic commentaries on the Kabbalah of the Arizal, and I see — not in him himself, but even the Komarner many times — that a wonder occurs. The Arizal comes and says that there is a certain name for bein hametzarim, another name for Pesach, another name for Sukkot, and one who learns Chassidic books sees that essentially everything means the same thing. Ein od milvado, there are no names, and the intention of the kavanot of bein hametzarim is to show that ein od milvado even in bein hametzarim. And the intention of Pesach is the same thing, and the intention of Sukkot.
And I do not dispute this, but why did the Arizal trouble himself and make so many kavanot and so many names, and special names for this thing, and special kavanot for this thing, and special deeds for this thing, so that through them he would arrive and return and bring them back to the One, to say that everything is Ein Sof? Heaven forbid, the Arizal also said that everything is Ein Sof. But therefore life is in the world, and the world, let us say after the sin of Adam HaRishon in any case, the way of tikkun of the world is through standing on that certain life, on that certain vitality of each individual thing, of each intermediate part in the world, of each level, of each angel, of each cheftza d’kedusha, and so forth. This was not to make everything equal, to make everything as if everything is the same thing.
The Four Systems in Detail
And about this I say that there are here systems. There is the system of atheism, which says that everything is equal, and there is nothing more, there is no God. The heretics cry out there is no God. And let us say another system of idolatry. There is idolatry that says there are all kinds of gods, and each one is a god, and the Persians cry out that their god is a god, and the Egyptians cry out that their god is a god. In short, there are all kinds of other gods, gods in the plural, many gods. This is a bad system, meaning, there are many things, but many other gods, many other true powers.
Then there is a system that says there is only one thing, that everything is the same thing, everything is equal, and one God directs it. This is the system of Chassidut. But it is lacking, even this system is lacking. For there are two separate questions here. One question — is everything equal, is everything the same thing, and the other question — is there a God. And this is not the same question. And one must know this, that many times in Chassidut they think this is the same question. If everything is equal, then everything is one God. But it may be that everything will be equal and nevertheless it will be empty.
And in a certain sense, the belief that everything is equal, that everything is the same thing, is itself a flaw, it itself is false. There is a multiplicity of shades in the world. The Holy One Blessed be He made the world so that there would be in it all kinds of things. And it is proper to say that the Holy One Blessed be He is a fact in the world, and one somewhat denies reality when one says that everything is the same thing. And one who denies reality denies the Shechina, for the Shechina is the one who has determination over all the details, over all the changes that there are in the world.
So it emerges that there can be four systems. Meaning, it may be that everything is equal without God, and it may be that everything is equal with God, but still there is a deficiency of “everything is equal”, which is all the time an advantage, but everything is without God. Then it may be that everything is different, everything is separate, but there is God — this is the system of idolatry, which has a great deficiency of “everything is separate”, separation, but it has an advantage that there is divinity in it. Then there is a fourth system, it is the system of Kabbalah — there are many things, and there is God, and there is one God. One God gives life to all the many things.
This is the fourth system, and I do not know if Chassidut disputes this, but this is a question of emphasis — this is the correct system. That both there is God, and there is a world, and the world is full of divinity, full of the illumination of divinity, full of other ways to speak with God, and many levels, and even tarcha reika — tarcha reika is a living thing, it has no completely special power, His kingdom rules over all, but it even has something to rule over, for there is no king without a people, and the Holy One Blessed be He rules over it. This is the view of yichuda tata’a, but it is important to grasp that this is the opinion of the completeness of knowing true reality — the completeness of knowing reality is the fourth system, and not the third system, and not the second system.
The Problem After the Destruction — Atheism and Not Idolatry
So we return to the place where we stand, and we hold that there was a tikkun, that they made the Beit HaMikdash, that there is a place where holiness will dwell, but it was broken
The Problem After the Destruction — Atheism and Not Idolatry
So we return to the place where we stand, and we hold that there was a tikkun, that they made the Beit HaMikdash, that there is a place where holiness will dwell, but it was broken. And when we say it was broken, I think this is more in the time of atheism than in the time of idolatry. Meaning, I do not know many Jews who because there is destruction of the Beit HaMikdash began with idolatry. Perhaps this was once a test in the First Temple, but from the Second Temple this is not the test, and this is truly the difference between the destruction of the First Temple and the destruction of the Second Temple. And indeed we will think about this another time.
But in any case, all that is from the destruction of the Second Temple, our problem is not that perhaps there is another god, that perhaps there are too many other things, but rather the problem is that there is nothing. As it says, there is no longer a prophet and seer, there is not with us one who knows how long. It does not say “and perhaps I will be to them”, as is said in other verses. And it is possible, God forbid, ‘and what will You do for Your great name’ (Yehoshua 7:9)? And why will the nations say? The nations will say that perhaps their god is stronger, as Moshe Rabbeinu said, as Yehoshua bin Nun said — no, there is nothing.
The Nothingness Goes and Intensifies From Day to Day
Now, this nothingness must be understood. The Zohar says, leaves it thus, and the Ramak explains it — this nothingness goes and intensifies from day to day. Meaning, what the nations say occurred in the seventeenth century, when they began to grasp that the world is empty — the Torah says, the Jews know, that the matter began on the day the Beit HaMikdash was destroyed. Already a problem of two thousand years it is, and perhaps more, perhaps as I say from the First Beit HaMikdash, perhaps from the sin of Adam HaRishon, a much more ancient problem.
Why Did Kabbalah and Chassidut Solve a Problem?
But what? And if so, why do we say that we see the fact — we too admit that Kabbalah came, Chassidut came, and they came to solve a certain problem? The Rambam, the Raavad, Rabbeinu Saadia Gaon had other problems, for they did not have these problems. One does not sense from them that they speak about prophecy, that they speak about the dwelling of the Shechina, that they speak to us about things that — indeed perhaps they do not have them now, temporarily they were broken — but they do not speak about them as things that one does not know at all what they are. Whereas in the later generations, one must first explain at all what the thing is.
What is the explanation of this difference? The explanation of the difference, say the mekubalim, is that this is simply a continuation, another stage of the descent of the Shechina. From the moment the Beit HaMikdash was destroyed, the Shechina began to descend.
The Ramak on the Secret of the End
The Ramak says thus, a wonder, that when they calculated — for they deal much with the teachings of the end, when must Mashiach come, when must the exile end, “what is the secret of the final end?” — he says, that when one contemplates one sees that the need, as he explains, and one can examine and see if he said exactly thus, and I can still say how I understand this.
Daniel, for example, thought seventy years are the measure of the exile. And what is the explanation of the matter? The explanation of the matter is that the world can exist — the world, let us say the Jewish world — can exist only as there is in it a certain life, which in Kabbalah they call “yichud”, a certain dwelling of Shechina. Meaning, so one must believe, so Jews believe, that without the Beit HaMikdash the world is not alive. A world cannot be possible if the atheists are correct, God forbid, for then the destruction of the Beit HaMikdash does not raise or lower. And even if the Chassidim are correct, it does not raise or lower, for the Holy One Blessed be He gives life to everyone in any case. But if there is a difference between a world with yichud, with Shechina, and between a world without Shechina, in separation — a special Shechina, which is ‘I am Hashem your God who unifies My name upon you’ in a special way — then how can the world continue?
The world cannot continue forever in exile. The exile cannot be an eternal thing. Meaning, if it will be an eternal thing, it will end at a certain point. Either it will end with ‘and the children will return to their border’ (Yirmiyahu 31:16), or it will end with ‘and you will be lost among the nations’ (Vayikra 26:38). There are two ways in which it can end, but certainly it must end. And since there is a certain promise, there is a certain condition, there is a certain nature, that we already know that there is such a thing that “and you will be lost among the nations” cannot be, it must be ‘and Hashem your God will return’ (Devarim 30:3), there is a certain point.
Seventy Years — A Complete Generation
Now the Ramak says thus: Daniel calculated seventy years — he calculated, seventy years are ‘the days of our years, in them seventy years’ (Tehillim 90:10). And I think Yirmiyahu calculated this, for it is written, and this is true. What are seventy years? Seventy years are a complete generation. After seventy years no memory remains of what was. This is reality. In the Zohar it is written that he forgot the language “seventy years”. About Choni HaMe’agel it is said, indeed, that a person who arises after seventy years, the world is no longer his world. We spoke about this at the time of Pesach — ‘until here is the mercy of a father on a son’, one can transmit the tradition for three or four generations, and seventy years are more or less the strongest way. One can say, as long as one more person still lives, one can still see the grandfather of seventy years, he can still speak with you. After eighty he is already somewhat nullified from the world, let us say at one hundred, but there is no longer any connection. A bit of connection, but not a real connection. So seventy years, this is the length of time that can be.
The Renewal of Life — New Abundance From the Yichud
Meaning, if there was — in other words, for the world to continue, for Judaism to continue, there must be life, there must be renewal of life, which we call new abundance from the yichud, that there was once history, “once there was”, there was once. Now there is yichud. I can understand that there will be exile for seventy years. In other words, in one year they will still remember. In the first years the Jews will still remember, ‘by the rivers of Babylon, there we sat and also wept when we remembered Zion’ (Tehillim 137:1). They still remembered. They still remembered Zion. They could still say “eicha”, ‘how shall we sing the song of Hashem on foreign soil’ (Tehillim 137:4), ‘if I forget you Yerushalayim’ (Tehillim 137:5). Indeed, one can sign in another place, “good within the bad”, they still knew what it means. Another year came, and they already said in a weaker voice. Another year came, and it became even weaker. Indeed, the gathering becomes weak each year, for they forget, and do not know from what was.
Yirmiyahu HaNavi thought, after seventy years, either the Holy One Blessed be He will redeem the Jews, or no, or there will no longer be Jews. There is only one, as Rabbi Bunim said, or there will no longer be Jews. There are only these two possibilities. This is fundamentally what the end is built upon, or one of the explanations that the end is built upon. And since seventy years cannot be, it must be more. But the Holy One Blessed be He showed us better.
The Levels in the Shechina — No One Can Estimate
True, Daniel already said that one can say seventy times seventy, there are greater ones. In other words, as much as the earlier tzaddikim could estimate, Yirmiyahu HaNavi, or other people who were later at the time of the destruction, they said that it cannot be that the exile will continue much more than such and such years. All this was their estimates of how deep, how many levels there are in the Shechina. One can say this in a positive way, and one can say this in a negative way. I say this in the positive way.
Meaning, they thought that the impression — in Kabbalah it is called thus, the Ramak says thus, in the language of the Zohar thus — yichud is like planting. One plants, ‘light is sown for the righteous and for the upright of heart, joy’ (Tehillim 97:11). One plants light, and a tree grows from it, the fruits of the yichud grow from it, the souls, the Jews who emerge from the yichud of Kudsha Brich Hu and His Shechina, the Beit HaMikdash, where ‘all your males shall appear’ (Shemot 23:17), they make yichud, and from it babies are born, Jewish babies. Jewish babies means babies with a Jewish soul, who have reception in them, who have feeling for Judaism, who have feeling for the Shechina.
The Parable of the Aftergrowth
And what happens if one stops planting? Indeed, such a shemitta, ‘and the land shall rest a Sabbath to it’ (Vayikra 25:2), a shemitta is made, they do not plant. But every person knows that even in shemitta it grows, and this is called sefichim. Meaning, from yesterday’s planting it can grow. In other words, the babies can give birth to babies themselves, or in a certain sense this grows by itself. And the parable of the sefichim is a better parable — they do not plant, but seeds fall by themselves from the previous year, and somehow it grows by itself even without planting. Indeed much weaker, this is not renewal, this is not a living thing, it is a dead thing, but it grows, this is offspring, light and offspring, this is the offspring of fire, the offspring of light, it grows.
And every Jew once said an end, every tzaddik once said an end. He contemplated, how deep can the matter descend? How far? How many times can it continue? How many levels are there? In other words, how many levels are there in the Shechina? The first level, a copy from it, a copy from the copy, a copy from the copy. This one thought, there are seventy levels after that. The second said, a thousand levels, a thousand years, ‘a thousand years in Your eyes’ (Tehillim 90:4). Indeed, a thousand years is the exile written in the Zohar. A thousand years is the exile. He thought it is more than a thousand years. Either this is another Torah, another Judaism, or there must be redemption. There are not more than a thousand levels in the Shechina. It cannot be.
The Infinite Levels of Descent
But we know that the exile still continues in a certain way. And this means that all of them, not even one of them understood how deep and far the matter descends, how many levels there are in the Shechina, what is the measure of its stature — meaning the measure of the stature of the Creator of the world, how many levels there are in the Shechina — ‘she has fallen, she will not rise again, the virgin of Israel’ (Amos 5:2). She will fall, and when she falls completely, she will not rise again, so the Ramak explains in the Gemara, when the Shechina falls, that there will no longer be where to fall in the last levels, when she stands on the letter tav — then will come “the virgin of Israel”.
The problem is that it was revealed that there are still levels at the end, and who knows how many more there are. The Shechina can fall much, much more, one can descend much more. Do you think to be an idolater of the generation is a problem? I will show you what it means to be an atheist. Do you think to be an atheist is a problem? I will show you what it means to be a Litvak. I mean to say, a certain Jew who can be completely dry, but still he is some remnant of a Jew. One can still much, much, as they say, this is the mistake that everyone knows about, there is a mistake, all the tzaddikim erred in the end, “I troubled myself to calculate and erred”, for they could not understand how deep, how many levels there are still in the Shechina, that there is still in them a certain life. And this is what informs us, that there is still that certain life, for if there were not, the matter would have to end, or the redemption would have occurred.
The Remedy — Small Ends
The mekubalim come and say, it cannot continue thus. It cannot be, true, it continues, but it truly cannot continue thus. And it may be, I truly think, that this is another Chassidic interpretation of the end, that they say that every end truly was a certain awakening, truly did something, but not actually, not in the sense, not in the physical sense, but in the spiritual sense, the opposite, all kinds of excuses. But in other words, the tikkun of the world that they speak about, the dwelling of the Shechina that they speak about, it is clear that it is not one thing, but a thousand parts. One can fix one part and another part will remain, and vice versa, and there is no problem with this.
And in a certain true way — and this the Zohar also explains and in the Ramak at length — what was destroyed in the Beit HaMikdash does not necessarily mean that everything ended. Indeed this is a fall, and a certain measure that one can see, one can ask the experts and they will see how much impression still remains, how many sefichim still grew in the time of the Baalei HaTosafot, and in the time of the Rama they no longer grow, already much weaker. But for this there is a remedy. The Holy One Blessed be He made for Himself a remedy, or brought a remedy. There are remedies for this. In other words, there are small ends. In what that person understood that the world cannot continue further, lies that truly in that period a new prophet came. But they do not call him a prophet, they call him ruach hakodesh, a master of a level, a master of comprehension, an innovator of Torah innovations, a rabbi, the Baal Shem Tov, Zohar, Arizal, whoever it may be, each one in his generation, a new way, for all the ways are always lacking, for all of them are still not the completeness of yichud, all of them add a bit more and a bit more.
Somech Hashem L’chol HaNoflim (Hashem Supports All Who Fall)
And with all this, it is proper that the Ramak, that is Rabbi Moshe Cordovero, calls this samach, ‘somech Hashem l’chol hanoflim’ (Hashem supports all who fall) (Tehillim 145:14). And she falls and in the future will rise, when she falls completely, He will raise her. But even at the time she is falling, a verse is said, the Gemara says, and nevertheless David returned and rejoiced in ruach hakodesh, as it is said, as is written in the letter samech of Ashrei, somech Hashem l’chol hanoflim. The Holy One Blessed be He supports. Somech does not mean that He makes it so she will not fall. When she is not falling, this is not somech Hashem l’chol noflim, but rather raises the fallen. This is the raising of the virgin of Israel. But somech Hashem l’chol noflim means that she is truly falling, that she is in free fall. But somech Hashem, the Holy One Blessed be He supports a support. And the Zohar calls this se’ad or samach. And the language of se’ad, I think it is from the language of “kisei David l’sa’ado”, to support, like placing a hand underneath, like — I do not remember who said about the State, a cushion for Israel in exile. To place a hand underneath, to place a support for the Shechina.
The Support — Renewal Within the Previous Light
And the support is always renewal within the previous light. This is not new light, this is not completely new light, but rather commentary on previous Torah. But many times it is so great that it is a new yichud. One can say that according to this measure, indeed it is redemption, according to this measure indeed it is new light. And as we spoke the previous time, that then they specifically begin to cry over what is lacking, for then they return — that we said that by the rivers of Babylon they still remembered. Now they no longer remember, but when they are reminded, for the Holy One Blessed be He sent se’ad and samach, one can cry over the last exile, and this does something additional.
The Way of Kabbalah — Raising the Yichud
And this is the way of Kabbalah. The Ramak said many times that the entire intention of the Zohar, and the intention of what the Zohar was revealed in the later generations specifically, is built to do, to raise that yichud, not the true yichud — that therefore it is said that it will bring — ‘with this composition of yours they will go out from exile’ (Zohar), if it succeeds. And if not, a second se’ad will come later, which already came. I mean, since then already two-three more have passed, the wheel has already turned two-three more times, and there are new things, and this is not correct, one should not hold specifically to what they were. But still we live very strongly from the Zohar, from the yichud, from the se’ad and samach that they made, that the Zohar made, and that the later mekubalim made.
And they built a kind of Shechina, a kind of Mishkan, a kind of Mikdash, through the crying, through “they made the bed like all who recline at night”. And the crying makes it so we can live further, so we can continue to live.
The Great Question — The Emphasis on Mitzvot of Holiness
Now I wish to explain on what the foundation is based, and it is very similar indeed to what I said, that the Beit HaMikdash is itself a tikkun for the problem of exile, for Adam HaRishon did not need a Mikdash at all. And with this we will resolve a great question that people have about the mekubalim, and I think here lies the secret of the answer.
The question is thus: One who learns Kabbalah sees an enormous emphasis, an emphasis renewed in a way that there was nothing like it. One can learn earlier books and not find this emphasis in this way, on what one can call mitzvot of holiness, or what they called in foreign language ritual mitzvot. Meaning, one who learns in earlier books sees that there are mitzvot between man and God and mitzvot between man and his fellow. But even when they speak about between man and God — there is Torah, service, acts of kindness — even when they speak about things that are between man and God, generally the one who knows knows, that there is almost not even one book from the Rishonim, and perhaps even from the Midrashim, that is like a book about the holiness of Shabbat, or about the holiness of the festivals, or even about the importance of eating kosher. It too is indeed holiness, he says.
One sees that there is exactly the same emphasis on, let us say, the topic of good character traits, on the topic of fixing society, and even when they speak about between man and God, they speak about certain understandings that a person will understand the Holy One Blessed be He, or about things that are like the perfection of man that he does not have other people, separation, devekut, such matters. But one does not see, for example, that an entire book will be dedicated to kavana, to the secret of the mitzva of tefillin, to the laying of tefillin as something that sanctifies the person, that brings the person close to divinity, that brings divinity into the world. One does not see in the books before the Zohar, and in later Kabbalah even more, but one does not see this emphasis at all.
On Three Things the World Stands
And there is here a correct claim, and the Mishna says ‘on three things the world stands’ (Avot 1:2): service, which is the service of the Mikdash, or let us say in this time when we do not have a Mikdash, we have prayers in its place, we have that type of mitzvot, practical mitzvot, mitzvot of service of Hashem. Indeed this is only a third, but Torah and service are two other things. Torah means learning Torah, it does not mean learning Torah with devekut. The pillar of service. Acts of kindness does not mean to do acts of kindness with the kavanot of the Arizal. There are no kavanot of the Arizal at all on acts of kindness. Indeed, one can see which mitzva there are almost no kavanot of the Arizal on — there are none. For one gives tzedaka. Indeed there is a kavana on tzedaka, but this is because the tzedaka given as a ritual, like “baruch David”, but what one gives tzedaka, what one gives money to Jews, this is not a way of being a mekubal. This is not Chassidic service. Chassidim indeed do these services, but these are not services that they present as Kabbalistic services. Simply, one must also be a person.
The Question — From When Is This the Most Important Thing?
And people can even ask, when they ask such a question, that in Kabbalah they say that all the mitzvot that one must do are in order to fix the tikkunim in the upper worlds. And the meaning of the matter, in order to build the Mishkan, to build the Shechina. This is the meaning of upper worlds. The Shechina in the world must be built, but there is a structure, as they speak about the entire order of hishtalshelut, one must build it, so that there can be “a house I have formed”, “the house destined to be built”, that there can be in this world.
And people ask, from when is this the most important thing? Why has this become such a great emphasis? For in the prophets it is said many times — what, the Beit HaMikdash? People rely too much on the Beit HaMikdash. The main thing is to be a person, the main thing is ‘to do justice and love kindness and walk humbly with your God’ (Micha 6:8). The main thing is not all these, the main thing is not the service of Hashem. The main thing is the perfection of the world, and indeed grasping Hashem is part of it, but not the ritual mitzvot, the mitzvot that we call mitzvot of service. This is not the emphasis.
And one sees apparently that our rabbi says explicitly the opposite. One who learns Kabbalah, who walks among Chassidic Jews — and I think that all Jews today are Chassidic in this way — sees that the main emphasis is on the mitzvot specifically. This is the life. When they speak about Shabbat, about Yom Tov, about tefillin, about tzitzit, about prayers, about singing songs and praises, all kinds of such things that belong as it were to the pillar of service, to what they did in the Beit HaMikdash in doing such things.
What happened to the other pillars? No one denies, God forbid, that there are other pillars, but what happened that this became like the central view of what Judaism means?
The Answer — A New Way to Build the Beit HaMikdash
And the answer is that this is a new way to build the Beit HaMikdash. Meaning, until now, if there was Gan Eden, or even another world, where the entire world in its very essence is a place of holiness — the weekdays no one ever thought are not part of Shabbat. There is ‘six days you shall work… and the seventh day you shall rest’ (Shemot 20:9-10), this is a cycle, everything is part of the same cycle. What one works on weekdays is not separate from Shabbat. But this is as long as one understands that there is an angel of the first day and an angel of the second day, and from Shabbat it is the Holy One Blessed be He Himself. But what happens when a person no longer believes in that angel of the first day and that angel of the second day? One can barely convince him to remain believing in the Holy One Blessed be He of Shabbat. But rather the entire world becomes a place of chol, much more than it once was.
If so, what does one do? One does as the Holy One Blessed be He said, make Me a Mikdash. At least one place will be made that is full of holiness, that is full of angels, sefirot, names, devekut, all kinds of shades of devekut, not just one simple thing, with all kinds of images from it. Like the world, that the world is full of all kinds of things, ‘blessed is the name of the glory of His kingdom forever and ever’, ‘Your kingdom is a kingdom of all worlds’ (Tehillim 145:13), all those worlds.
Bringing in All the Parts Through Mitzvot of Holiness
And the truth is that when one does thus, one brings into it even all the other parts of the world. Meaning, instead of saying that there is Torah, service, acts of kindness, they say indeed, that one who lays tefillin will be awakened in him to love another Jew, for tefillin teach about ‘who is like Your people Israel, one nation’ (Divrei HaYamim I 17:21), the tefillin of the Holy One Blessed be He, and he will remember the tefillin of the Holy One Blessed be He, and this remembrance to love another Jew. Or that he will come to the Rebbe on Shabbat, which is as it were a small Mikdash, and there he meets with additional people, and thereby love of Israel is made and so forth, and other ways.
But then they learn Torah so that there will be devekut. Why was it bad to learn Torah in order to learn Torah? So they once did. But the matter lost its value, for once, one who learned Gemara of the Rishonim — I do not believe that even one of them learned Torah with devekut as the Chassidic books demand — but they did not learn separately from devekut, for they lived and the entire world was in their eyes the garden of Hashem, Gan Eden, at a certain level, not at that level that was with Adam HaRishon or even in the time of the Temple, but enough that it could continue in this way.
But afterwards such a thing was made, that if they will learn Torah and they tell him what they demand — Chassidic talks discuss this thus explicitly, and you grasp that this is a new problem — if they say that they learn Torah in order to understand the wisdom of creation, in order to understand the world, in order to understand what is the halacha that one must do, the person will say, this is secular learning, this one can learn in the academy. And it is said that to learn science is a thing of chol. And who put this into the heart? Ah, the destruction of the Beit HaMikdash put this in. The destruction of the Beit HaMikdash, which took out the Shechina from the entire world, which did not leave even in the Beit HaMikdash, put into the heart that the world is empty.
If Everything Is So, Then Everything Is Also Not
Do you want to return a bit, you must build anew somewhat the Beit HaMikdash. If you wish to say melo chol ha’aretz kevodo — behold, again, if you say it in a simple way, everything, automatically everything is the same thing, automatically everything is nothing. If everything is so, then everything is also not. If every day is holy, then every day is not holy. There is no difference. For one must first understand what holiness is.
For automatically, says the mekubal, do you know what? We will build anew the Beit HaMikdash. True that there is no Beit HaMikdash, but it is indeed permitted, in a small aspect, in the aspect of Ze’ir Anpin, the small Mikdash, and one can build anew the Beit HaMikdash. They do not have the Beit HaMikdash. So they expand, they find in every point where there is a mitzva of holiness — laying tefillin, wearing tzitzit, keeping Shabbat — that all of them are mitzvot of holiness, not mitzvot of fixing the world. Mitzvot of bringing down the Shechina to the world, or of bringing the Shechina into them. And they put as many forces as possible to expand in the mitzvot, meaning to add to them interpretations, kavanot, orders, customs, to add decorations, like customs that are around the mitzvot. And thereby there will be a world that is a bit the world again, and everything is a bit standing on one. By emphasizing the mitzva of holiness, they return a world that is full of holiness.
When Can One Say the Sermon of Yeshayahu
And even though originally one did not need to emphasize this — originally it was the opposite, in a world where everyone understands in it that the entire world is full of holiness, one can enjoy and say, indeed, but do not think that this is enough, do not think that going to the Beit HaMikdash is enough. One must also do the between man and his fellow, one must also do as Yeshayahu HaNavi says, that a person will find a poor person and give him to eat, and so forth. But this works only when you still believe in the Beit HaMikdash. Yeshayahu HaNavi did not say not to believe in holiness, he said to know what holiness demands from you in practice, how to bring it even in between man and his fellow, all those things.
But if one lives in a world that is after the destruction, then one cannot say the sermon. They then say the sermon in reverse, meaning, they try to bring everything into the holiness, and thereby return the world. This is the secret of the Shechina, that thereby they return the Shechina to the world, and then one can already say the sermon again, then one can already say again even the sermon of Yeshayahu HaNavi. But one can say the sermon of Yeshayahu HaNavi only to a mekubal. One who believes originally that the entire world is flat, that everything is the same thing, what does he say in the sermon? Atheism. He says, ah, there is no world, there is only that one should be a good person, in any case. And why should one be a good person, by the way? I do not know, it is pleasant, it is not clear why.
Summary — The Secret of Supporting the Shechina Through Kabbalah
But the advice, the way of Kabbalah to build the Beit HaMikdash, is the way of all those ways, the way of emphasizing all those mitzvot of holiness, and thereby to continue into them all the other types of levels, all the other types of values, all the other types of good character traits, all the other types of virtues that there are in the world, that there are in Torah. And this is my explanation of the secret of supporting the Shechina through Kabbalah.
📝 Full Transcript
The Secret of Supporting the Shechina Through Kabbalah
Introduction — Continuation of the Topic of Kedusha and Tikkun Chatzot
My teachers and rabbis, dear brothers, today is erev Shabbat kodesh, parshat Matot-Masei, Shabbat Mevarchim Av 5786. We need to continue what we began last week. It says “kol hayotzei mipiv ya’aseh” (Bamidbar 30:3). We promised that we would try to understand the secret, the foundation, and the practical halacha of the topic that we discussed as a continuation of the topic of kedusha, which is also the topic of tikkun chatzot.
The later mekubalim — the Arizal, and perhaps before him in Reishit Chochma as well, though I haven’t seen it clearly in the Ramak — made from the point that the Zohar says that one must rise at chatzot and learn Torah, a matter that one must cry over the destruction.
The Purpose of Learning the Zohar — Building the Beit HaMikdash
We argued that this has very much to do with the fact that the way of Kabbalah — and this is already something that is stated earlier clearly, explicitly in the Zohar, and the Ramak explains it dozens of times in his writings — that the purpose of learning the Zohar is not simply to understand something, rather there is in this a purpose of kedusha. The secret intention of what was written in the Zohar, and what one learns in the Zohar, is the same secret as building the Beit HaMikdash. The secret of the restoration, the “reconstruction” of kedusha. The Beit HaMikdash is the Beit HaKedusha, the place where the Shechina rests upon the world.
And since there is an exile, there is a destruction, and the destruction becomes worse and worse every day. So says the Zohar many times, it very much likes the language from the end of tractate Sotah, that “mishecherav Beit HaMikdash ein lecha yom she’ein killato gedola mechaveiro” (Sotah 49a), every day the curse becomes greater. Almost every time it speaks of the exile it brings this language, and through this it wants to bring out something. And this is an answer to something that I began to raise last week by hint.
The Problem of Positive Kedusha — Hashraot HaShechina
The Topic of Positive Kedusha
I want to bring out that they saw that there is a problem. The topic of prishut, of becoming a better person, having control over the yetzer — that one can understand. But the topic of positive kedusha cannot mean anything other than hashraot HaShechina, as we call it “ikkar Shechina betachtonim hayta” (Bereishit Rabba 19:7), like whoever reads in the beginning of parshat Bereishit and the parshiyot of the Avot. To speak with the Almighty should be as normal a thing as speaking with a person, to be present in the reality of Hashem, in the reality of the Shechina.
Gan Eden — The Original Mikdash
The greatest example of this is the Mikdash. But even the Mikdash is truly already a tikkun for a problem; originally, “ikkar Shechina betachtonim hayta,” there was no Mikdash. Also Adam HaRishon in Gan Eden — Gan Eden one can call it a Mikdash, there was no world outside of Gan Eden. When Adam HaRishon lived in Gan Eden, there it was “vayishme’u et kol Hashem Elokim mithalech bagan leruach hayom” (Bereishit 3:8) — just as Adam HaRishon walks in the garden, the Almighty also walks; both walk.
The Mikdash as a Tikkun
Everyone Has a House
What was made as a Mikdash is the same thing as “ve’asu li mikdash veshachanti betocham” (Shemot 25:8): every Jew has a house. One goes around in the camp of Israel and asks, where does Moshe live? Where does Aharon live? Where does Korach live? Each one has his house. And where does the Almighty live? The Almighty lives there, among us. He has His activities, the activities of Hashem that we recognize as hashraot HaShechina, hashgachat Hashem, still as normal as among us.
The First Eicha — Adam HaRishon
But this is already actually different, because on this the Midrash says that the first eicha — “eicha yashva badad” (Eicha 1:1), the title of the mourning of the Shechina — was by Adam HaRishon. “Vayikra Hashem Elokim el ha’adam vayomer lo ayeka” (Bereishit 3:9). Ayeka is the letters of eicha, although the vowels are a bit different. Where are you, Adam? You were “began Elokim hayita” (Yechezkel 28:13), and now you have fallen, you are no longer there. Later he was thrown out, “vaygaresh et ha’adam” (Bereishit 3:24), but the eicha is already on the fact that “vayitchabe ha’adam ve’ishto mipnei Hashem Elokim” (Bereishit 3:8) — there is a place where the Almighty is, and there is a place where the Almighty is not. This is the first eicha, on the loss of Gan Eden.
The Mikdash Comes to Fix the Destruction
If there is a Beit HaMikdash, a house where the Almighty lives, it implies from this that in other houses He does not live. It is already a bit of a destruction, and the Beit HaMikdash comes to fix the destruction, it lives in a world that is already a certain fall. Before the sin, in the very original original, there is no Mikdash — this means “ikkar Shechina betachtonim hayta.” But the Midrash says on “bati legani achoti kala” (Shir HaShirim 5:1): “legani,” “lemakom shehayeta ikkara batchila” — not to a new garden, but to my garden, “vayita Hashem Elokim gan be’Eden mikedem” (Bereishit 2:8), where the Almighty Himself lived.
When the Beit HaMikdash was made, “yavo dodi legano veyochal peri megadav” (Shir HaShirim 4:16), one made as if such a garden. The Almighty returns to the lower worlds like in the garden, but not completely the same; if it were completely the same, one would not have made a Mikdash on one side and chol on the other. In the aspect of Gan Eden there was not yet any chol.
Never Returned Completely
From the time of Adam HaRishon we have still never returned completely. “Achen ke’adam temutun uche’achad hasarim tipolu” (Tehillim 82:7) is still in effect even in the time of the Beit HaMikdash; everyone still dies. Since the sin of Adam HaRishon there has never yet been a period when the sin was completely nullified — perhaps for half a moment at Matan Torah, at the kingdom of Shlomo, but fundamentally not. And despite all this there were tikkunim that brought the world closer, a Beit HaMikdash was made.
In the Time of the Mikdash Versus Today — A Fake Beit Hashem
In the time of the Mikdash people said, “samachti be’omrim li Beit Hashem nelech” (Tehillim 122:1) — where are you going? The Almighty is there. Today one can hang a sign “Beit Hashem,” but I think it’s fake. Just to say that there is a Mikdash, a house, a mitzvah, is not the point. To say that there is a destruction means that we don’t understand what it means to live in such a kind of world, where the Almighty has a house, and I also have a thousand.
There can be a tremendous fear of this according to Chassidut. It can be that ultimately — there is a certain sense in which one cries over the Shechina, one truly cries over the sin of Adam HaRishon, over the eicha. But to limit it to crying only over the place of the Shechina, only over the place of the house, is already a bit of a limitation; it should have been an inheritance without boundaries. Now it is bein hameitzarim, the greatest limitation that can be — a house was already made, but it has become completely bein hameitzarim.
Inheritance Without Boundaries — The Boundaries of Gan Eden
In the future to come, “veha’achalticha nachalat Ya’akov avicha” (Yeshayahu 58:14), “nachala bli meitzarim” (Shabbat 118a). Without boundaries is beyond Gan Eden. What are the boundaries of Gan Eden? The keruvim velahav hacherev hamithapechet lishmor et derech eitz hachayim (Bereishit 3:24). This is the border, the guardians of the entrance to Gan Eden, and the moment that this exists is itself the root of the destruction — that there is a person and there is Gan Eden, and the person is not in Gan Eden.
The entire Mishkan is only to remind us, “adam ki yakriv mikem korban” (Vayikra 1:2), that there was once Adam HaRishon who did not need a Mishkan, because his entire world was in a garden, in Gan Eden.
The Original State and the Future State
Man and Shechina as Friends
It comes out that there is an original state. The original state of man and of the Shechina is that they are friends, it is all one thing, they go together. “Vehithalachti betochechem” (Vayikra 26:12) is stated for the future to come; lest you say without fear, “veyir’atem oti” — one should still have a certain fear, but man walks in the garden, like “ani ve’ata netayel began Eden” (Sotah 17a): the Jews and the Almighty turn in the same garden together. This is the original state, and this is the future state, the state of the souls.
The Great Building of the Generations
In the meantime there were states where we made a great building. “Miyom ha’aloti et bnei Yisrael miMitzrayim” (Shmuel II 7:6) it was not said for the Almighty to make a Mikdash; three or four hundred years there was a Mishkan, “va’eheyeh mithalech be’ohel uvemishkan” (Shmuel II 7:6). It is a very deep service, “ad avo el mikdeshei E-l” (Tehillim 73:17), until one makes a Beit HaMikdash.
One had to work very hard to bring back into the world a feeling of the Shechina. Avraham Avinu made altars, “vayikra sham beshem Hashem E-l olam” (Bereishit 21:33), he founded the place of the Shechina, “behar Hashem yera’eh” (Bereishit 22:14). Yitzchak, Ya’akov, Moshe Rabbeinu worked, and so the Midrash says, seven generations — Amram, Kehat, Levi. Finally one could make a bit of a Mishkan, which is also only a temporary thing. After fifteen generations Shlomo HaMelech could build a Beit HaMikdash. A terrible amount of work was done here, and the peak of the work was Shir HaShirim, the day that Shlomo HaMelech made the Beit HaMikdash.
From When Did the Destruction Begin?
From the Minute It Was Built
Since there is no day whose curse is not greater than its fellow. From when did the destruction begin? As it says, “al api ve’al chamati hayta li ha’ir hazot lamin hayom asher banu ota” (Yirmiyahu 32:31) — from the moment that there was the “bati legani achoti kala” it began to descend.
But the greatest descent — just as the moon that was full in the time of Shlomo, after fifteen generations, fifteen kings, like fifteen days of the moon, went completely down — is in the time of Tzidkiyahu, in the time of the destruction of the First Temple, and the Beit HaMikdash was destroyed. As it says, “ototenu lo ra’inu ein od navi velo itanu yode’a ad ma” (Tehillim 74:9): we don’t see any signs, no Beit HaMikdash, no Shechina, we have no prophet, and we don’t know what is going on anymore in the world.
The Fact of Losing the Completeness
One can always say, he said this when he was depressed. One can always find encouragement, and one must. But the fact of having a complete way of life, where man and the Shechina are not a contradiction, where one can understand each other, “vehithalachti betochechem vehayiti lachem lElokim” (Vayikra 26:12), is something that we once had and it went away. When one speaks of the destruction of the Beit HaMikdash I mean the destruction of the First Temple, because the Second Temple accomplished some tikkun, but not an eternal tikkun — it was a weak building the entire Second Temple. And from then we are losing it.
The Disenchantment of the World
The Empty World
Whenever one speaks, today’s scholars speak of the “disenchantment” of the world — the fact that the world has become an empty world, there are no angels, no seraphim, no demons, no spirits, no constellations. We believe today in nothing. There are barely people who still believe in the Almighty who is above all this.
What Chassidut Was Innovative
This is what Chassidut came to innovate. Not that there wasn’t true opposition and controversy, but those who understood well always understood this way — one learns the Rambam, the Zohar, the Ramak, it is stated in all the various books without any doubt. What the Chassidim innovated is that “melo chol ha’aretz kevodo” (Yeshayahu 6:3), one can always find God, even in the greatest concealment, “in every single movement.” One must understand it as an attempt to fix the problem that the world has become empty.
The Mechanistic Worldview
Many historians speak about this lately. They explain that when one reads books from the period of the Rishonim, the Middle Ages, one sees how the world is full of mystical things — full of spirits, souls, reincarnations, angels; sometimes one sees them, sometimes one feels them, sometimes one believes in them.
And modern science came and emptied out the world. It makes the entire world like a machine; the world is a dead thing. There are those who say that there is a God who runs it from above, like the clockmaker, and there are those who say that He still supervises. But this picture is called a mechanistic worldview: the world is mechanical, everything like a machine, a dead thing. All the demons, spirits, angels, souls have been banished. This is very different from the old way, where the world is full of all kinds of creations — on every tree an angel; one goes in the forest and one feels it.
Modernism in Different Periods
In other places the trouble of modernism came in other periods. Sometimes a person hears that his great-grandfather still thought that the world is full of demons. But I know almost no person who lives completely as is told from the past. This kind of new outlook, that the world is empty, came to different places at different times.
The Approaches in Recognizing Reality
The Chassidic Answer and Its Problem
To this problem there are various answers, and the Chassidic answer — the topic of “melo chol ha’aretz kevodo” — still has a certain problem. I say, we are pro-Chassidut, but I must emphasize this. Perhaps this is the complete tikkun, but the problem is that in a certain sense everything still remains the same.
The Approach of Kabbalah
There is an approach of Kabbalah. It says that there is God, He runs everything, His power is in everything, and the light of the Ein Sof spreads through the order of hishtalshelut until “the smallest dominion in the sea,” until the last level. No one ever thought that there is something that goes out of the domain of His rule, not even in “their grasp in the generality of His rule,” not even in the sitra achra.
But there are still levels of hishtalshelut, of hitlabshut, and they are real things. Before this almost every mekubal believes that there are demons, spirits, souls, angels, sefirot — all kinds of levels between the Ein Sof and you. Although the Ein Sof is also within every sefira, “mesovev kol almin ummalei kol almin” (Tikkunei Zohar), but the worlds exist, and each one has a certain life of its own. One receives it from the Or Ein Sof that spreads in them, but it has a certain life of its own. One goes outside and sees a world full of life, with grace, with living things — here a Beit HaMikdash, there Yerushalayim, each thing has a kedusha of its own. This is the kabbalistic outlook.
The Dead Outlook in Certain Chassidut Books
In certain Chassidut books one remains to see with the dead outlook: the entire world is still the same, there is no diversity of colors, no diversity of forms, no difference between angels and seraphim.
I sometimes look in Chassidic commentaries on the Kabbalah of the Arizal, even the Komarna, and one sees that it is apparently a wonder: the Arizal says that there is a certain Name for bein hameitzarim, another for Pesach, another for Sukkot, and the Chassidic book sees that essentially everything means the same thing — ein od milvado, and the intention of bein hameitzarim is to show that ein od milvado even in bein hameitzarim. I don’t disagree with this, but why did the Arizal struggle and make so many kavanot and Names, in order through this to come back to say that everything is Ein Sof? He also said that everything is Ein Sof. But the truth is that the way of tikkun of the world after the sin of Adam HaRishon is through standing on the certain vitality of every single thing, of every angel, of every object of kedusha. It was not to make everything equal, as if everything is the same thing.
The Four Approaches
There is the approach of atheism: everything is equal, and there is nothing else, there is no God.
There is an idolatrous approach: there are all kinds of gods, gods in the plural, many other real powers.
Then there is an approach: there is only one thing, everything is equal, and one God runs it. This is the approach of Chassidut. But this approach is also lacking.
There are two other questions: one question is whether everything is equal, and the other is whether there is a God. This is not the same question. In Chassidut one often thinks that if everything is equal then everything is one God, but it can be that everything should be equal and it should be empty. The belief that everything is the same is itself a flaw. There is a diversity of colors in the world; the Almighty made the world so that there should be all kinds of things. To deny reality means to deny the Shechina, because the Shechina is what has influence on all the details, on all the changes in the world.
Four Approaches Emerge
Four approaches emerge: (a) everything is the same without God; (b) everything is the same with God, but there’s still a deficiency that everything is the same; (c) everything is different with God — the idolatrous approach, a deficiency of separation but an advantage of divinity; (d) the approach of Kabbalah — there are many things, and there is one God who gives life to all these many things.
This is the fourth approach, and it is the true completeness of knowledge of reality. Both there is a God, and there is a world that is full of divine illumination, with many levels, even “trei reicha” — a living thing that even has something to rule over, “ein melech belo am” (there is no king without a nation), and the Almighty rules over this. This is the perspective of yichuda tata’a (lower unification). It’s important to grasp that the completeness of knowledge of reality is the fourth approach, not the third and not the second.
The Problem After the Destruction
Atheism Not Idolatry
Back to where we are: A Beit HaMikdash (Temple) was built, a place where holiness would dwell, but it was destroyed. And when I say destroyed, I mean that it’s more in the time of atheism than in the time of idolatry. I don’t know many Jews who, because there is a destruction, began with idolatry. Perhaps that was a test in the First Temple, but from the Second Temple this is not the test — this is truly the difference between the destruction of the First Temple and the destruction of the Second Temple.
Our problem is not that perhaps there is another god, but that there is nothing at all. As it says, “ein od navi” (there is no longer a prophet), “ein itanu yodea ad mah” (there is none among us who knows how long). It doesn’t say “v’ulay ehyeh lahem” (and perhaps I will be for them), as in other verses — “umah ta’aseh leshimcha hagadol” (and what will You do for Your great name) (Joshua 7:9), “v’lamah yomru hagoyim” (and why should the nations say) that their god is stronger. No, there is nothing at all.
The Nothingness Gets Worse Every Day
The nothingness gets worse and worse every day. What the gentiles say happened in the 17th century, when they began to grasp that the world is empty — the Torah says that this began on the day the Beit HaMikdash was destroyed. It’s already a two-thousand-year-old problem, and perhaps from the First Beit HaMikdash, perhaps from the sin of Adam HaRishon — a much older problem.
Why Did Kabbalah and Chassidus Address a Problem?
Another Level of the Descent of the Shechina
Why did Kabbalah and Chassidus come and address a certain problem? The Rambam, the Raavad, Rav Saadia Gaon had other problems. You don’t feel from them that they speak about prophecy, hashraas haShechina (the dwelling of the Divine Presence), as things that one doesn’t know at all what they are — unlike in later generations where one must first bring out what this is.
The simple meaning of this difference, say the mekubalim (kabbalists), is that this is another level of the descent of the Shechina. The moment the Beit HaMikdash was destroyed, the Shechina began to descend.
The Ramak on the Secret of the End
The Ramak (Rabbi Moshe Cordovero) says an amazing thing: There is much engagement in the teachings about the ketz (end) — when must Mashiach come? “What is the secret of the final end?” The world, let’s say the Jewish world, can only exist as long as it has a certain vitality, which is called in Kabbalah “yichud” (unification), a certain hashraas haShechina. Without a Beit HaMikdash the world doesn’t live.
If the atheists are, God forbid, correct, the destruction of the Beit HaMikdash doesn’t raise or lower anything. And even if the Chassidim are correct, it also doesn’t raise or lower anything, because the Almighty gives life to all in both cases. But if there is a difference between a world with a yichud — with a special Shechina, “ani Hashem Elokeichem she’ani meyached shemi aleichem” (I am Hashem your God who unifies My name upon you) — and a world without a Shechina, in separation, then how can the world continue?
The exile cannot be an eternal thing. It must end — either with “v’shavu banim ligvulam” (and the children shall return to their border) (Jeremiah 31:16), or with “va’avadtem bagoyim” (and you shall be lost among the nations) (Leviticus 26:38). But since there is a promise that it cannot be “va’avadtem bagoyim,” there must be “v’shav Hashem Elokecha” (and Hashem your God will return) (Deuteronomy 30:3).
Seventy Years — A Whole Generation
Now the Ramak says: Yirmiyahu HaNavi (Jeremiah the Prophet) thought that seventy years is the measure of an exile, because “yemei shnoseinu bahem shivim shana” (the days of our years, in them are seventy years) (Psalms 90:10). What is seventy years? A whole generation. After seventy years there remains no memory of what was; just as Choni HaMe’agel who wakes up after seventy years, the same world is no longer there. We spoke during Pesach time, “ad kan rachamei av al haben” (until here is a father’s mercy on his son), one can transmit the tradition for three or four generations, and seventy years is more or less the strongest way. As long as one person still lives, you can still see the grandfather of seventy years, he can still speak with you. After eighty he’s already somewhat removed from the world. Seventy years, that’s how long it can be.
The Renewal of Vitality
In order for the world to continue, in order for Judaism to continue, there must be vitality, a renewal of vitality, which we call a new abundance from the yichud. The first year, “al naharos Bavel sham yashavnu gam bachinu b’zochreinu es Tzion” (by the rivers of Babylon, there we sat and also wept when we remembered Zion) (Psalms 137:1) — they still remembered Zion, could still say “Eicha,” “eich nashir es shir Hashem al admas neichar” (how shall we sing the song of Hashem on foreign soil) (Psalms 137:4), “im eshkachech Yerushalayim” (if I forget you, Jerusalem) (Psalms 137:5). After a year it became weaker, because one forgets and doesn’t know what was.
Yirmiyahu thought: after seventy years, either the Almighty will redeem the Jews, or there won’t be any Jews. As Reb Bunim said, there are only these two options. This is basically what the ketz is built upon. Since more than seventy years cannot be, the redemption must come. But the Almighty showed us better.
The Levels in the Shechina
Daniel already said that one can say seventy times seventy. How much the earlier tzaddikim imagined that the exile cannot continue much longer than so many years — this was all their estimates of how many levels there are in the Shechina.
They thought (in Kabbalah, as the Ramak says, in the language of the Zohar): a yichud is like a planting. “Or zarua latzaddik uleyishrei lev simcha” (light is sown for the righteous and for the upright of heart, joy) (Psalms 97:11). One plants a light, and from this grows a tree, the fruits of the yichud — the souls, the Jews who emerge from the yichud of Kudsha Brich Hu u’Shechintei (the Holy One, blessed be He, and His Shechina). In the Beit HaMikdash, “yera’eh kol zechurcha” (all your males shall appear) (Exodus 23:17), one makes a yichud, and from this are born Jewish babies — babies with a Jewish soul, who have a sense, a feeling for Judaism and for the Shechina.
The Parable of Sefichim
What happens if one stops planting? There is such a thing as shemita, “v’shavta ha’aretz Shabbat l’Hashem” (and the land shall rest, a Sabbath to Hashem) (Leviticus 25:2), one doesn’t plant. But in shemita it also grows — sefichim (aftergrowth). From yesterday’s planting there can be; kernels fall down by themselves from last year, and it grows by itself even without planting. Certainly much weaker, it’s not a renewal, it’s an offspring, an offspring of the light, but it grows.
Every tzaddik once said a ketz, and he considered: how deep can this go? How many levels are there in the Shechina? A copy of a copy of a copy. One thought seventy levels, the second said a thousand, “elef shanim b’einecha” (a thousand years in Your eyes) (Psalms 90:4) — a thousand years is the exile that is stated in the Zohar. There cannot be more than a thousand levels in the Shechina.
The Infinite Levels of Descent
But we know that the exile still continues. None of them understood how deep and far it goes, how many levels there are in the Shechina, what is the measure of the stature of the Creator of the world. “Nafla lo tosif kum betulas Yisrael” (she has fallen, she will no longer rise, the virgin of Israel) (Amos 5:2) — so the Ramak interprets: when the Shechina will fall completely to the letter tav, “lo tosif kum” (she will no longer rise), then comes “betulas Yisrael” (the virgin of Israel).
The problem is that it was revealed that there are still more levels at the end; the Shechina can still fall much, much more. You think being a servant of the generation is a problem? I’ll show you what it means to be an atheist. You think being an atheist is a problem? I’ll show you what a Litvak means. There can still be a Jew who is completely dried out, but still a bit of a Jew. This is the error of the ketz, “avadani lachshov v’ta’ah” (my servants calculated and erred), because they couldn’t understand how many levels there still are in the Shechina that still have a certain vitality. Because if there were no vitality, it would have had to either end or the redemption would have happened.
The Remedy — Small Endings
Every Ketz Truly Revealed Something
The mekubalim come and say: it cannot truly continue like this. And this is another Chassidic interpretation of the ketz — that every ketz was truly a certain awakening, truly revealed something, just not actually effective in the physical sense, but in spirituality. The tikkun olam (repair of the world), the hashraas haShechina, is clearly not one thing, it’s a thousand parts. One can fix one part and another part remains, and vice versa.
The Beit HaMikdash was destroyed, doesn’t necessarily mean that everything ended. It is indeed a fall — one can ask the elders how much impression still remained, how many sefichim still grew in the time of the Baalei HaTosafos, which no longer grow in the time of the Rema, it’s already much weaker. But for this there is a remedy. There are small ketzim. In that a certain person understood that the world cannot continue further, lies that truly in that period came a new prophet — but it’s not called a prophet, but a ruach hakodesh (holy spirit), a baal madreiga (person of spiritual level), a mechadeish chiddushei Torah (innovator of Torah insights), a rebbe, a Baal Shem Tov, a Zohar, an Arizal: a new way, because all the old ways fail, because all are not the completeness of the yichud, all are making still a little bit more.
Somech Hashem L’chol HaNoflim
And with all this the Ramak calls it a support, “somech Hashem l’chol hanoflim” (Hashem supports all who fall) (Psalms 145:14). The Gemara says, and even so David returned and rejoiced with ruach hakodesh, as it says in the letter samech of Ashrei, “somech Hashem l’chol hanoflim.” Somech doesn’t mean that He makes it so she won’t fall — when there is no nofel (one who falls), there is no “somech Hashem l’chol noflim.” Somech means that she indeed falls, it’s in free fall, but the Almighty supports with a support. And the Zohar calls it a se’ad or a samech — to support, like placing a hand under the Shechina.
The Support — A Renewal Within the Previous Light
The support is always a renewal within the previous light. It’s not a completely new light, it’s an interpretation of a previous Torah. But many times it is so much that it’s a new yichud, and according to this it is indeed a redemption, indeed a new light. And as we spoke last time, that then one first begins to cry about what is missing: because the Almighty sent a se’ad and a samech, one can remember and cry about the final exile, and this does something more.
The Way of Kabbalah — Raising Up the Yichud
This is the way of Kabbalah. The Ramak said many times that the entire intention of the Zohar, and that the Zohar was revealed specifically in later generations, is built to raise up this sort of yichud. Not the true yichud, as it says b’hai chibura dilach yifkun min galusa (through this composition of yours they will go out from exile) (Zohar) — if not, a second se’ad will come later, which has already come. It has already gone through another two or three times, there are new things, and one truly doesn’t need to hold onto what they were. But we still live very strongly from the Zohar, from the yichud, from the se’ad and samech that the Zohar and the later mekubalim made. They built a mini-Shechina, a mini-Mikdash, through crying, “asu es hamita k’chol hamesubin balayla” (make the bed like all who recline at night), and the crying makes it so one can live further.
The Great Question — The Emphasis on Ritual Mitzvos
The Question
Whoever studies Kabbalah sees a tremendous emphasis, renewed in a way that was never like it, on what one can call mitzvos of holiness, in English ritual mitzvos. Whoever studies in earlier books sees that there are mitzvos bein adam laMakom (between man and God) and bein adam l’chaveiro (between man and his fellow) — Torah, service, acts of kindness. But there is almost no book from the Rishonim, or even from Midrashim, that is like a book on the holiness of Shabbos, on the holiness of the festivals, on the importance of eating kosher.
One sees such an emphasis on good character traits, on repairing society, and even when one speaks of bein adam laMakom one speaks of understanding so a person should understand the Almighty, or the completeness of the person — abstinence, devekus (cleaving to God). But one doesn’t see that an entire book should be dedicated to the secret of the mitzva of tefillin — putting on tefillin as something that sanctifies the person, that brings a person close to divinity, that brings divinity into the world. The emphasis is not there in books before the Zohar.
Al Shlosha Devarim HaOlam Omed
There is a legitimate claim. The Mishna says al shlosha devarim ha’olam omed (on three things the world stands) (Avos 1:2): avoda — this is the service of the Temple, or in our time when we don’t have a Temple we have prayers instead, practical mitzvos of service of God. But this is only a third. Torah means learning Torah, not learning Torah with devekus. Gemilus chasadim means not doing acts of kindness with the kavanos (intentions) of the Arizal; there aren’t even kavanos of the Arizal on acts of kindness. One gives tzedaka; if there is an intention, it’s because the tzedaka that one gives as a ritual, like “barech David.” But that one gives money for Jews is not a way of being a mekubal, not a Chassidic service — it’s just, one must also be a person.
The Question — Since When Is This the Most Important Thing?
In Kabbalah one says that all mitzvos are in order to repair the repairs in the upper worlds — in order to build the Shechina, the structure of the order of emanation, so that there can be “the house destined to be built” in this world. People ask: since when is this the most important thing? In the prophets it says many times that people rely too much on the Beit HaMikdash. The main thing is to be a person, “asos mishpat v’ahavas chesed v’hatznei’a leches im Elokecha” (to do justice and love kindness and walk humbly with your God) (Micah 6:8). The main thing is the perfection of the world, certainly knowledge of God is a part, but not the ritual mitzvos.
One sees apparently that Rabbeinu says explicitly the opposite. Whoever is around Chassidic Jews — and I mean all Jews today are Chassidic Jews in this way — sees that the main emphasis is on the mitzvos specifically. When one speaks of Shabbos, Yom Tov, tefillin, tzitzis, prayers, singing songs and praises, all things that belong to the pillar of service. What happened to the other pillars? No one denies that there are other pillars, but what happened that this is the central perspective on what Judaism means?
The Answer — A New Way of Building the Beit HaMikdash
Instead of the Empty World — A Place of Holiness
The answer is that this is a new way of building the Beit HaMikdash. Until now, in Gan Eden or even in another world, the entire world is essentially a place of holiness. The weekdays — no one thought that it’s not part of Shabbos; “sheshes yamim ta’avod… v’yom hashvi’i tishbos” (six days you shall work… and the seventh day you shall rest) (Exodus 20:9-10) — it’s all part of the same cycle. That one works during the week is not separate from Shabbos. But this is as long as one understands that there is an angel of Sunday and an angel of Monday, and on Shabbos is the Almighty Himself. But what happens when a person no longer believes in the angel of Sunday? You can barely convince him to remain believing in the Almighty of Shabbos. The entire world has become a place of the mundane, much more than before.
So what does one do? One does as the Almighty said to make the Beit HaMikdash. Let us at least make one place where there it is full of holiness, with angels, with sefiros, with names, with all sorts of shades of devekus — like the world that is full of all sorts of things, “malchuscha malchus kol olamim” (Your kingdom is a kingdom of all worlds) (Psalms 145:13).
One Brings In All Parts Through the Mitzvos of Holiness
When one does this, one brings into this all the other parts of the world as well. Instead of saying that there is Torah, service, acts of kindness separately, one says that whoever will put on tefillin it will awaken him to love another Jew, because tefillin points to “mi k’amcha Yisrael goy echad” (who is like Your people Israel, one nation) (I Chronicles 17:21), the Almighty’s tefillin. Or one will come to the rebbe on Shabbos, a mikdash me’at (small sanctuary), and there one meets with other people, and through this comes ahavas Yisrael (love of Israel).
Why was it bad to learn Torah in order to learn Torah, as one used to do? Whoever learns Gemara and Rishonim, I don’t believe that anyone learned Torah with devekus as the Chassidic books demand, but they didn’t learn separately from devekus, because the entire world was in their eyes a garden of Hashem — not like by Adam HaRishon or in the time of the Temple, but enough that it could continue.
But later a new problem arose, and Chassidic talks speak about it so explicitly: if one will say that learning Torah is in order to understand the wisdom of creation, in order to understand the halacha of what to do, the person will say, okay, so this is a secular study, this can be learned in an academy. Who said that learning science is weekday? The destruction of the Beit HaMikdash, which removed the Shechina from the entire world, said that the world is empty.
If Everything Is Yes, Everything Is Also No
If you want to bring back a little bit, you have to rebuild a piece of the Beis HaMikdash (Holy Temple). If you say “melo kol ha’aretz kevodo” (the whole earth is full of His glory) in a simple way, then automatically everything is the same, and automatically everything is nothing. If everything is yes, then everything is also no. If every day is holy, then every day is not holy. One must first understand what holiness means.
Says the mekubal (kabbalist): Let us rebuild the Beis HaMikdash. True, there is no Beis HaMikdash, but one may, in a bechinat (aspect of) Ze’ir Anpin, the mikdash me’at (small sanctuary). They expand, finding in every point where there is a mitzvah of kedusha (holiness) — laying tefillin, wearing tzitzis, keeping Shabbos — which are all mitzvos of bringing down the Shechina (Divine Presence), not mitzvos of tikkun olam (repairing the world). And the more strength one will put into expanding in these mitzvos — adding to them perushim (interpretations), kavanos (intentions), sedarim (orders), minhagim (customs), kishutim (adornments) — through this one will have a world that is a bit back to being a world full of kedusha, and everything is a bit ha’amida al achas (standing on one).
When One Can Say Yeshayahu’s Drasha
Originally one would not have needed to emphasize this. On the contrary, in a world where everyone understands that the entire world is full of kedusha, one can say: yes, but you shouldn’t think that going to the Beis HaMikdash is enough; one must also do the bein adam l’chaveiro (between man and his fellow), as Yeshayahu HaNavi (the Prophet Isaiah) says that one should find a poor person and give him to eat. But this only works when you still believe in the Beis HaMikdash. Yeshayahu HaNavi did not say that one should not believe in the kedusha, but that one should know what the kedusha demands of you l’ma’aseh (in practice).
But if one lives in a world l’achar hachorban (after the destruction), one cannot say the drasha. One says the opposite: one tries to put everything into the kedusha, and through this one brings back the Shechina to the world, and then one can already say Yeshayahu HaNavi’s drasha again too. But one can only say Yeshayahu’s drasha to a mekubal. Someone who believes l’chatchila (from the outset) that the entire world is flat, that everything is the same, what does he say in the drasha? Atheism — there is no world, there is only that one should be a good person. But why should one be a good person? It’s not clear why.
Summary
The derech hakabbalah (way of kabbalah) to build a Beis HaMikdash is through expanding all these mitzvos of kedusha, and through this to draw down into this all other types of madreigos (levels), arachim (values), midos tovos (good character traits) and ma’alos (virtues) that exist in the world and in the Torah. And this is my hesbir (explanation) on the sod (secret) of supporting the Shechina through the kabbalah.
די סוד פון גלות השכינה — ווי אזוי די שכינה איז אין א מצב פון עלנטקייט זייט די שבירת הכלים, און ווי אזוי פונקט אין די טיפסטע מצבים פון ירידה ושפלות קען א מענטש טרעפן דעם אמת'דיגן קשר צו דער שכינה — אזוי ווי א מלך וואס איז פארלוירן אין וואלד, וואס האט מער חביבות פאר א פשוטן מענטש וואס העלפט אים דארט, ווי פאר אלע מיניסטערס אין זיין פאלאץ. אויך: דער פראקטישן לימוד פון דעם אריז"ל וועגן די כוונות פון ימי בין המצרים — ווען דער שם הוי"ה איז שווער אין זינען צו האבן, זאל מען מכוון זיין די תמורות פון די שם, ווייל אין גלות גייט די שכינה אין אנדערע קליידער, נאר איין אות ווייטער פון זיך אויפצודעקן.
די סוד פון גלות השכינה — ווי אזוי די שכינה איז אין א מצב פון עלנטקייט זייט די שבירת הכלים, און ווי אזוי פונקט אין די טיפסטע מצבים פון ירידה ושפלות קען א מענטש טרעפן דעם אמת'דיגן קשר צו דער שכינה — אזוי ווי א מלך וואס איז פארלוירן אין וואלד, וואס האט מער חביבות פאר א פשוטן מענטש וואס העלפט אים דארט, ווי פאר אלע מיניסטערס אין זיין פאלאץ. אויך: דער פראקטישן לימוד פון דעם אריז"ל וועגן די כוונות פון ימי בין המצרים — ווען דער שם הוי"ה איז שווער אין זינען צו האבן, זאל מען מכוון זיין די תמורות פון די שם, ווייל אין גלות גייט די שכינה אין אנדערע קליידער, נאר איין אות ווייטער פון זיך אויפצודעקן.
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סוד גלות השכינה — כיצד פוגשת השכינה חבר ביער
הקדמה: מן הקדושה והמקדש אל סוד הגלות
הנה אנו עומדים כעת בערב שבת פרשת דברים, שבת חזון, שנת תשפ״ו, ובשיעור זה נבוא לדון בסוד ימי בין המצרים. בשני השבועות שעברו כבר עסקנו בסוד הקדושה, בסוד ירושלים והמקדש, וכיצד מוציאים אנו זאת אל הפועל בעבודה — במעשה ובדיבור — כפי שדרשו המקובלים והנהיגו את הדרכים השונות של בניין בית המקדש: בניין בית המקדש שבלב, וגם בניין בית המקדש שבמעשה, בין במעשים של מקדש מעט ובין במעשים של המקדש הגדול שאנו מקווים לבנותו. כל זאת על ידי כל התקנות שתיקנו, וכל שעשו כדי להכניס קדושה בעולם, מתוך התבוננות מהי הקדושה וכיצד ראוי להנהיגה )כמו שביארנו בשני השיעורים הקודמים אודות הקדושה והמקדש ואין זה מקומו(.
בשיעור זה מבקש אני להמשיך את ביאור סוד הגלות, שהוא הסוד העמוק יותר, הרובד הפנימי הבא לאחר מכן.
יסוד הקבלה: השכינה ומדרגותיה
יסוד הקבלה הוא שיש דבר הנקרא שכינה, והשכינה היא אותו דבר שהיה מצוי בבית המקדש, המצוי בירושלים ובארץ ישראל בזמן הקדושה, בזמן הגאולה ובזמן הבניין. ובינתיים יש זמנים של אין־בניין, זמנים מכל הסוגים של אין־בניין, ולמעשה ישנם זמנים שונים של ירידה. על כן צריך אדם לדעת כיצד להבין וכיצד להרגיש את מצב השכינה, את מצב הקדושה לאמיתו, באותם הזמנים.
כפי שלמדו מן הרמ״ק, שסוד הקץ, סוד ידיעת הקץ, סוד ידיעת אחרית הגלות, תלוי בידיעת כל מדרגות השכינה — אותן מדרגות אשר ‘לא שערום אבותינו׳, הצדיקים הקדמונים. האידיִים שהיו בזמן החורבן, האידיִים שהיו בזמן התנאים והאמוראים, בוודאי לא היו יכולים לצייר בנפשם כמה מדרגות עדיין קיימות בשכינה, עד כמה עוד יכולה היא לרדת כביכול.
אך האמת היא, כפי שביארנו, שהנפילה אין פירושה נפילה בלבד, ירידה אחר ירידה. אדרבה, עצם היכולת ליפול משמעה שאפשר להישאר, שכן אילו נפלה לגמרי — כבר היה הכל אבוד. נפל הדבר, אך לא אבד. ואם נפל ולא אבד, הרי שפירוש הדבר שיש עדיין מדרגות רבות מאוד של הבנה, מדרגות רבות מאוד של השגת אלוקות, של השראת השכינה, אשר עדיין לא עמדנו עליהן.
זהו יסוד עיקרי וחשוב מאוד בקבלה, ואבקש לבארו. נתחיל כך: ידוע הוא ‘על דרך העבודה׳. את המילים ‘על דרך העבודה׳ יודע כל אחד, אך צריך להטות אוזן היטב, שכן דומני שרגילים לומר זאת כדברי חיזוק, ואמנם דבר נאה הוא להיטיב את הרגשת האדם, אך אמת הוא, ויש בו עומק, ועומק זה תלוי בעומק כל ההבנה שהקבלה באה לספר בה את סוד גלות השכינה.
הזוהר בפרשת אחרי מות: בכייה וחדווה
והנה, כפי שלמדנו פעם את דברי הזוהר בפרשת אחרי מות, המובאים בתניא, מבאר שם רבי שמעון את הסוד, הסוד הגדול, הסוד העצום של פירוד השכינה מבעלה — שהאות ה״א שבשם נסתלקה מן האות וי״ו, וזהו סוד השכינה, סוד גלות השכינה.
ונאמר שם, ‘בכו רבי שמעון, בכו רבי אלעזר׳, בכו על מה שהבינו. אמר רבי אלעזר, “בכיה תקוע בלבי מסטרא דא, וחדוה בסטרא דא” (זוהר פרשת אחרי מות) — בכי גדול מונח בלבי מצד אחד, ומאידך גיסא, שמחה גדולה חש אני.
שכן מונחת בזה שמחה עצומה: הנני קולט דבר חדש, הארה חדשה, הברקה חדשה, שיש דבר כזה, שיש השראת שכינה מסוג כזה, שיש יחוד קודשא בריך הוא כזה, פירוד כזה, שיש נפילה כזאת ועדיין לא אבד הכל. לא ידעו כלל שאפשר שתהיה נפילה כזאת, שאפשר להתרחק כל כך ולא לאבד. נוצר כאן מקום חדש, השגה חדשה, זהו חידוש.
נאמר זאת בפשטות: זהו חידוש. וחידוש הוא דבר משמח, ובפרט אם החידוש אינו חידוש סתם, אלא חידוש שיש בו אהבה, חידוש שיש בו תענוג המספר כיצד — אפשר לכנותו “בכל צרתם לו צר” (ישעיה סג, ט) — שבכל פעם שיש צרה חדשה, הרי יש מקום חדש שבו מונחת השכינה, יש גילוי חדש שלשכינה יש לבוש חדש, מעמד חדש, מין דרך חדשה שבה אפשר לראותה. בהשגה מסוג זה מונח חידוש גדול.
החידוש: שהאדם הנמוך מהפך את העולם
כאשר אדם מתבונן בדבר, אפשר לומר זאת כך: כאשר לומדים קבלה ורואים אילו פגמים גדולים מחוללים חורבן בית המקדש, חורבן שבכל חטא, חורבן שבכל השפלה, לומדים שהוא מהפך את כל העולמות, מהפך את כל הצינורות, ואומר אתה, “וי, עבירתי הקטנה והשוטה מהפכת את כל העולמות”. על כן אמר רבי נחמן שצריך להאמין גם על המצוות, “אם אתה מאמין שאתה יכול לקלקל, תאמין שאתה יכול לתקן” (ליקוטי מוהר״ן) — צריך להאמין כן גם על המצוות.
אך מונח כאן חידוש עצום, שהאדם הנמוך מהפך את העולם. ועל זה — זהו הדבר שכבר אמרו הרמ״ק, והאריז״ל מדגיש בהדרכותיו כפי שמביא רבי חיים ויטאל — וכולם אמרו דבר כזה, לאחר שהתלבטו מעט: היתכן שאנו החיים כאן באחרית הימים, ואנו עושים מצוות, עושים יחודים, מתדבקים, יש לנו רוח הקודש, והקדוש ברוך הוא אוהב אותנו? כיצד ייתכן הדבר? היינו מבינים שאיזה תנא, איזה יהודי, נביא, אחד מנביאי הדורות ההם, משה רבנו, אהרן הכהן — היה לו דבר כזה. אך כיצד מגיע הדבר אלינו? כיצד מגיע אלינו דבר כזה?
המשל של הרמ״ק והאריז״ל: המלך בדרכים
והרמ״ק אמר — מביא אני זאת מן ה׳ראשית חכמה׳ בשם הרמ״ק, והאריז״ל ביאר, כפי שמביא רבי חיים ויטאל, את אותו הדבר עצמו — שיש בזה משל, וכך אמר: משל למלך שנקלע לדרכים. זהו המשל שהספרים החסידיים אומרים על חביבותם של ימי בין המצרים. אך זהו משל, ודבר יסודי מאוד הוא. סבורני שאין זה חיזוק בלבד על אחרית הימים או על בין המצרים, אלא משל על — בעצם זהו יסוד כל הקבלה, יסוד המציאות, שכן מציאות העולם היא זו.
המלך שאבד בדרכו
אומר הוא משל: מלך שנסע בדרך ואבד בה, לא היו עמו בגדיו החשובים, כליו החשובים אשר בהם הוא נוהג בדרך כלל, שהרי הוא מלך, ובהיכל מלכות הוא הולך עם כלי מלכות, עם בגדי מלכות, עם לבושי מלכות, עם משרתים, והכל על הצד היותר טוב, הדבר הגדול ביותר שאפשר להיות.
והנה הוא בדרך, ויש אחד המרחם עליו, ובקושי יודע אותו אדם מה פירוש מלך, אך הוא רואה בו איזה אדם חשוב, איזה דבר עדין, משהו שאינו כשאר האנשים, ונותן לו מעט כבוד, נותן לו לחם צר ומים לחץ, פת חריבה ושלווה בה.
והמלך רוחש חביבות כזאת, אהבה כזאת, לאותו יהודי, לאותו משרת, לזה שעוזר לו בזמן צערו, בזמן שאינו מלך, בזמן שאינו במלכותו. עד כדי כך שכמדומה הוא מכיר לו טובה יותר, שכן בהיותו בהיכל המלך, בהיותו במקומו, אין זו חכמה גדולה שמכבדים אותו. כאן, זה מכבד אותו באמת, נותן לו לאכול פת לחם, מעט מזונות, כוס תה ביער, בלילה, כשחשוך ואפל וקר, ונותן לו לאכול שם — יש בכך חביבות מסוג כזה.
השכינה בדד לאחר הצמצום
והרמ״ק אמר שצריך להטות אוזן ולהבין, שבזמן הזה — כפי שאמרה השכינה לרבי יוסף קארו, לבית יוסף, בליל שבועות, שהוא מן הפעמים החזקות של ליל שבועות — צריך לדעת שהשכינה מצויה במצב שאין לה חברים, בדד ובדד ממש. כך היה אז, ואפשר שכך היה תמיד, אך מאז הצמצום הראשון, מאז שמסתכל ‘רגע לבנה׳, מאז שבירת הכלים, מאז בריאת העולם, היא בדד עד מאוד, אין היא במקומה.
כלומר, מה שהיה לכאורה מקומה — אז זהו אכן מקומה, אך מה שהיה ראוי להיות מקומה, מה שהיה נאה למלכות שמים להיות בהיכל המלך, בכל הפאר והתפארת, “עוז וחדוה במקומו, עוז ותפארת במקדשו” (דברי הימים א טז, כז) — זה היה נאה. אך כאשר אין היא נמצאת במקומה, כאשר היא מצויה במקום זר, במקום גלות, יש תוספת אהבה, תוספת חיבה, תוספת התרגשות, התרגשות גדולה הרבה יותר בכך שהיא מוצאת חבר, מוצאת חבר ביער, השכינה מוצאת חברים, יהודים. עתה צריך להבין; נעמיק מעט בדבר.
דבר קטן בזמן הזה חשוב כמו דבר גדול
זהו הדבר שאמרו, ומכאן אמרו, וכך מביא בלשון האריז״ל, המביא את כל האחרונים, “דבר קטן בזמן הזה חשוב כמו דבר גדול”. ואנו סבורים שזהו מין חיזוק: אה, אתה יהודי חלש כל כך, יודע אתה כבר שאין ציפיות ממך, לא ניתן לדרוש ממך דבר. אקראי אתה מניח פעם, מניח פעם תפילין, אין זה ממש, ומורידים לך טפיחה על השכם, “וי, אתה מניח תפילין”.
לא ולא, אדרבה. נטה אוזן למה שאומר הוא כאן. לא זאת הוא אומר. מה שהוא אומר הוא שהשכינה במצב חלש, לא שאתה במצב חלש. השכינה במצב חלש. אתה עוזר לשכינה במצבה החלש. לא שאתה עוזר לה מפני שאתה דור חלש כל כך, ומכאן שהדבר קשה כל כך, שיש יצר הרע גדול כל כך, שיש ניסיונות כאלה — נניח אפילו שיש ניסיונות גדולים יותר היום — שהרי הכל לפום צערא אגרא.
אין זה לפום צערא אגרא, אלא לפום צערא דשכינתא אגרא. הרגשה חדשה לגמרי היא זו. לפום מריעותא דשכינתא, שכאשר לשכינה יש רעותיה מבואות לה, כשיש עמה שושבינים וחברים, וכשיש מצב שלם, ומלכותו שלמה, ויש צדיק שלם בשעתו, ומתרוצץ הכל, והכל בנמצא — אז אה, אין… אין השכינה אוהבת אותנו כל כך, אין זו אהבה גדולה כל כך. צריך לעמול קשה כדי לזכות בהתרוממות רוח הקודש, צריך לעמול קשה כדי לזכות בדביקות, צריך לעמול קשה כדי לזכות בהתרגשות, בחיבור מסוג כזה, בקשר מסוג כזה.
אך בזמן, במקום, במצב שהשכינה במצב חלש — וצריך לדבר רגע מה פירוש שהשכינה במצב חלש, כיצד ייתכן הדבר — המלך במצב חלש. ואותו יהודי שאין לו הבנה גדולה במלך, אינו שר מן השרים במלכות, אינו שר בבית המלך, אלא אדם פשוט, אך רואה הוא שפעל בו רחמנות. כן, אין צורך אפילו בהשגות גדולות.
רבי נחמן ובעל התניא: רחמנות על השכינה
ובעל התניא אמר לו, כדרכו, דרוש ארוך בחסידות, בקבלה, בדברים עמוקים. ורבי נחמן יצא ואמר — צריך להטות אוזן, דבר עדין הוא זה, ויש בו מעט ביקורת — אמר שדבר אחד, לאחר ששמע את כל השיחה, את כל החסידות, דבר אחד קלע הרבי אל האמת. בעל התניא פירש “רחמיך רבים ה'” (תהלים קיט, קנו) — כבר יש רחמנות גדולה עליך, ה׳. על פירוש זה אמר שקלע אל האמת.
במילים אחרות, רבי נחמן מבקר כאן מעט. אומר הוא: בעל התניא אינו מצוי מעט במציאות. בעל התניא אומר תורות עמוקות, חסידות, עתיק ואריך ויחידה עילאה ויחידה תתאה, ומדבר כאילו יש השגות גדולות, יש השגות אלוקות גדולות, שמהן — זו המציאות, זהו מה שהוא מבקש להביא בעולם. אומר רבי נחמן: צריך אתה לשמוע את מצב השכינה האמיתי. אפשר שאינך יודע, אפשר שאתה רבי, יושב בביתך ואומר חסידות. מצב השכינה האמיתי הוא שיש רחמנות גדולה על הקדוש ברוך הוא, יש רחמנות גדולה על השכינה. לא רחמנות עלינו, רחמנות על השכינה. הבינו, ניצוץ השכינה שבתוכנו — הרחמנות היא על השכינה. אין אנו כל העניין. הרחמנות היא על השכינה שבעולם שאנו בו.
התרגשות השכינה והיהודי
ועתה אומר אתה שוודאי, כאשר בא יהודי ולומד מעט חסידות, ובמצב של רחמנות על השכינה, השכינה נרגשת נורא. לא אתה נרגש, לא — נעבעך, אין לצפות ממך דבר. השכינה נרגשת. וגם היהודי נרגש, ודאי, כאשר רואה היהודי את ההתרגשות הגדולה של השכינה, שהנה, מצאה איזה חבר בארץ לא זרועה, במקום רחוק, איפשהו ‘מאשפות ירים אביון׳, מתמלא הוא רצון, וחש אהבה עצומה.
ודאי, בוכה הוא עם השכינה, אינו יכול לומר שאין זה זמן שמחה, שאין זה מצב שלמות — מצב חסרון הוא, אך אומר הוא: וי, יהודים נפגשו, ויש לי רחמנות על השכינה, ולשכינה יש רחמנות עלי. ויוצא מין קשר, מן הקשר שיהודים יודעים, קשר שאנשים יוצרים בזמני צרה, בזמני צער, בזמני טרגדיה, שיכול פעמים רבות להיות קשר גדול הרבה יותר מן הקשר שבזמני שמחה. אך בזמן שמחה צריך הרבה, צריך לפעול משהו, צריך להיות משהו, כדי שהלה…
אך זה, נפגשו שני יהודים, נפגשו במקום צרה, ועזרו זה לזה מעט. לא הרבה, אי אפשר הרבה, אין יכולת. שנינו באותו הצער, שנינו באותו הרפש, שנינו באותו האשפה. עזרו זה לזה מעט, ונוצר יחוד כזה שאינו נוצר בזמן החדווה הנוראה, אשר שם ייווצר אולי במאמץ גדול ובקושי רב, קשה מאוד למצוא יחוד כזה.
הבית יוסף והשכינה שבגלות
ועל זה אומרים הם, כפי שלמדנו, שהשכינה אמרה בעצמה לבית יוסף שהיה עליהם להטות אוזן ולהוקיר את החידוש, את ההתרגשות שיש לשכינה כאשר יש יהודי, ואין כל כך הרבה יהודים בעולם, ואין כל כך הרבה אנשים בעולם הזוכרים את השכינה. והיא מוצאת מעט יהודים המתאספים יחד בליל שבועות, או בלילה זה, או ביום זה, או באחר הצהריים זה, או בשלוש סעודות זה, או בליל שבת, או במלווה מלכה, ומדברים דברי רחמנות, דברי חיבה, דברי אהבה אל השכינה, דברי געגועים, דברי התעוררות.
אומר הוא תיקון חצות, או ניגון שהוא שר, “רחם בחסדך על עמך”. נזכר הוא באיזה ניצוץ, יש לו מעט רחמנות, מעט אכפתיות, מעט אמפתיה. אל הניצוץ, אל השכינה שבגלות, נוצר שם חיבור שלא היה. במילים אחרות, נוצר שם יחוד חדש, נוצרת המשכת סוד חדשה, נוצרת המשכת רוח הקודש חדשה.
קל יותר בגלות: משל הגר
לכך אמר המגיד ממעזריטש, וכן אמרו האריז״ל והרמ״ק, כולם אמרו כך, שאל יסבור אדם שקשה יותר. כלומר, כשאומרים שזו מדרגה גדולה יותר, אין הכוונה שצריך להאמין שהדבר קשה יותר. אל יסבור אדם שקשה יותר למצוא את ה׳, למצוא רוח הקודש, למצוא כל מה שיהודי צריך, כל ההשגות העליונות שיהודי צריך, שקשה יותר בזמן הזה מפני שהעולם הוא עולם ש… לא, קל יותר. שכן אין אתה צריך לעשות דבר.
במילים אחרות, נאמר דבר פשוט: גר הבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו, “אי אתה יודע שישראל דוויים וסחופים?” (יבמות מז), והוא אומר, “על אף פי כן,” מקבלים אותו מיד. בזמן שלמה המלך, בזמן שהיהודים מצליחים, “אין מקבלין גרים לימות המשיח” — לשון כזו נאמרה, אין מקבלים גרים, שכן אז, אם בא גר, אולי מקבלים, ויש בזה רמב״ם, ועניינים עמוקים של ‘נשיא ורוב עמו׳, אך אין זו חכמה. עתה בא אתה מפני שהיהודים מצליחים, ודאי שתיעשה גר, ודאי שצריך להוכיחו הרבה יותר. הגר הבא בזמן שלווה צריך להוכיח הרבה יותר שהוא מתכוון ברצינות, צריך להוכיח הרבה יותר שהוא באמת חפץ ביהדות, שהוא באמת חפץ באהבת השם. אולי מבקש הוא סתם את הכסף, אולי מאותן סיבות שהיהודים היו נשמדים פעם כדי לעשות כסף, ועתה הוא יהודי מאהבה ויראה, מאונס, מפני שהוא רוצה להיות בכלל המצליחים.
אקראי, אולי זהו רצוננו, אנו מקווים שיהיה זה עליית שכינה גדולה כאשר יתקיים מצב כזה. אך בינתיים, כל עוד אין זה כך, אין זו חכמה גדולה. גר הבא להתגייר — זה אומרים לו: אל תשלה עצמך, כן, אתה מסכים, בזה חפץ אתה, יודע אתה שאתה מתכוון ברצינות.
באותו אופן, כשמציאות העולם היא כך, שאין מקבלים כבוד רב על עשייה למען השכינה, על אהבת השכינה, על רחמנות על שאין השכינה מקבלת — ואת זה אני מבקש להבהיר כאן יותר. עתה נבהיר יותר: אני אומר, צריכים אנו לבאר מהו פירוש ירידת השכינה.
וכל אחד מבין: מה זה נוגע לי? קושיה יש לשאול. ומכאן, סבורני שיש אנשים שאינם מקבלים רוח הקודש מזה. אף שהמגיד ממעזריטש אמר שהוא סבור — ועל זה הרי הפסוק של המגיד מקוזניץ, “די תפארת יגיעה בין המצרים”, שצריך לדבר בזה, ואני מקווה בעזרת ה׳ שנגיע לזה, אך תחילה צריך להיכנס מעט לעניין כדי שיראוהו כפי שהוא.
והמגיד ממעזריטש אמר שקל יותר לקבל רוח הקודש בגלות מאשר בארץ ישראל, מאשר בזמן שהשכינה על מקומה, מאותן הסיבות. ואפשר יאמרו אנשים שאין הם רואים שהוא מקבל רוח הקודש. אפשר שכן, שהוא כן יקבל רוח הקודש. אפשר שיש אנשים האומרים שאין הוא רואה. נאמר שהתירוץ הוא: מפני שאין אתה תופס במה מדובר. אין אתה תופס כלל במה מדובר.
מהי ירידת השכינה?
מהי ירידת השכינה? אומר אתה שאדם יושב בבית מדרשו, סגור בתוך עצמו, יושב בפינתו, ולו ד׳ אמותיו של הלכה, ד׳ אמותיו של תפילה, מתיישב הוא ואינו יודע דבר, מובדל מן העולם, פרוש ומופרש ומובדל. ועדיין הוא מדבר על הדור החלש. אין דור חלש בחדרך, אין זה דור חלש. אדרבה, עליו דווקא להוכיח משהו. כשיושבים בישיבה, יושבים בבית המדרש, ושם כביכול כל אחד רוצה להיות ראוי ורוצה להיות טוב, ורוצה להיות תלמיד חכם יותר, וחסיד יותר, ועובד יותר, וכל מה שיהיה — אין זה אומר דבר שאתה שם, שאתה מתפלל שם היטב. אין זה אומר דבר לאמיתו, אין מקבלים על כך מאומה.
כלומר, מה עובד? לא יהיה דבר, צריך לעמול הרבה, צריך לחדש חידוש שלם, כדי שייחשב למשהו. אך סתם כך אינו נחשב לכלום. בדורו של אברהם, אין זה נחשב לכלום. אך מי אמר לו שישלה עצמו שזהו דורו של אברהם?
שני דרכים: חיצוניות ופנימיות
קודם כל, יש שני דרכים: בדרך החיצוניות ובדרך הרחבת העולם, שאיני יודע אם לכנותו חיצוניות, ובדרך הפנימיות. דבר אחד הוא, שהחפץ לדעת את מצב השכינה חייב להסתכל בעיתון, חפץ הוא לדעת את מציאות העולם. וצריך לדעת ש — כן, זו הדרשה הראשונה שאני אומר בכל שנה, לכבוד תשעה באב — שיושבים בישיבה, ו׳על המנוחה ועל הנחלה׳, ואין מחסור.
מי שאינו בוכה על גלות השכינה הוא מצמצם
ומדברים שזהו דורו של אברהם. שיושבים בישיבה, ו׳על המנוחה ועל הנחלה׳, ואין מחסור בדבר, מעולם לא חסרו כל השנה ה׳צנון וחזרת׳. כל שלוש סעודות היה בו דג מלוח ודג ממולא, שכן יש יהודים המקפידים על זה, ויש יהודים המקפידים על זה. ובבית המדרש ההוא יושבים יהודים ואומרים: נו, אין אנו חשים את צער השכינה, אין זה למדרגתנו. אולי פעם היו יהודים שבכו בתשעה באב, שכאב להם על השכינה, ומצטערים, ואומרים דרשות כאלה.
מדוע שיבכו בתשעה באב? ואתם, תופסים אתם, חיים אתם או בעולם הדמיון או בעולם הגאולה, רק בעיה — אצלך כמעט שלא בא המשיח בעצמו, שבע רצון אתה, וצריך אכן להכיר טובה, אם הולך טוב, צריך להכיר טובה, אין זה מתקבל על הדעת. אך צריך להיות מעט עיוור, צריך להיות מצמצם גדול.
בקיצור, מי שאינו בוכה על גלות השכינה, על גלות הדור, על גלות ירידת השכינה, הוא מצמצם. ואחר כך אומר הוא תורות, ועודנו סבור שהוא ירא שמים, שהוא צדיק, שהתחזק במצא איזו התעוררות, שהתלהב מאיזה ספר חסידי, שמצא איזו התעוררות — כיצד יוכל לבכות בתשעה באב, הלוא?
מה שמדובר הוא: אל תהיה בצמצום, פקח מעט את העיניים, הבט סביבך על העולם, ותראה שהעולם, כפי שהוא, תוכל לראות את החיים הטובים החיים בו, תוכל לראות שיש חלקים טובים, יש חלקים טובים באופן מופלא, אין אלה חלקים טובים סתם. יש דברים שאנו חיים בהם במין שפע, במין הארה, שהם ודאי השכר, כמעט חיים אנו כבר בעולם השכר, בימות המשיח. אך יש דברים, ובוודאי כשחושבים ברוחניות — וברוחניות כוונתי לרמת האנושיות, החכמה, התרבות — שהיא עמוקה עמוק באדמה.
הבושה להיות חבר של השכינה
ואם יש לאדם רגש לדבר הנקרא שכינה — לרוב האנשים אין רגש כזה, לרוב האנשים אין רגש לדבר שאנו אומרים, שיהיה זה דבר טבעי לומר ‘ברוך אתה ה”, שיהיה זה דבר טבעי, שיהיה בו רגש. והוא רואה שאין זה מתקבל על הדעת. אף בבית המדרש אין זה מתקבל על הדעת. מתקבל על הדעת רק כל עוד כתוב בשולחן ערוך שיש להתפלל, אזי מתפללים. אך לומר, לדבר אל הקדוש ברוך הוא, או לדבר מן הקדוש ברוך הוא, או לדבר מן המלאכים, לדבר מן השכינה — כן, אתה מקובל, אתה איזה עובד, אה, שומע אני — אין זה מתקבל על הדעת. הרי זה מין גלות, הרי זה מין הסתרה, הרי זה מין נמיכות, מין מועקה.
והוא בושה, עד היום הזה בושה. בושה ברחוב, ובושה בבית, ובושה בבית המדרש. בושה היא, על אדם להתבייש. נאמר באמירת ‘חי׳ של פורים, “לא יבשו כל הקוים לך”. פירוש הדבר, בזמן הזה ‘כבבך יבשו׳ — מי שמייחל לקדוש ברוך הוא, מתבייש.
אם ניגש אני אל חבר ואומר לו, ברצוני לעשות דבר זה, נראה לי שזו דרך להתקרב לשכינה, לחוש את השראת השכינה בעולם, רוח השכינה, “רוח אלקים מרחפת על פני המים” (בראשית א, ב) — אומר לי, הן יסתכלו בפרצוף, או אומר לי, לא תשדך שידוכים. אומר הוא, מה פירוש לא תשדך שידוכים? מאמין אתה שלא תשדך שידוכים? מאמין אתה שלשכינה אין די שידוכים לכל אחד? שלשכינה אין די מוסדות לכל אחד? שלא יהיו לך מוסדות?
זה פירוש גלות השכינה, וצריך גם להצטדק ולמצוא. אקראי, מותר, אסור, יש כל מיני הלכות ו׳פורש מן הציבור׳. איני מבין, הרי מדובר באהבת השכינה. כיצד יכולה בכלל להיות שאלה כזאת? מה נעשה בנו? אה, בגלות אנו, אין אנו חיים בעולם שבו השכינה משמעה משהו.
חיים אנו עם מי שיש לו אמונה בסיסית, אמונה פשוטה. אומר הוא, ברצוני לעשות את הדבר הטוב, סבור אני שאצליח, רוצה אני לעבור אל השכינה. אם יכתוב מישהו פיוט מאהבת השכינה, באיזו ישיבה יסתכלו בו כדבר חשוב? באף אחת שאני מכיר, או כמעט באף אחת. הרי זו גלות השכינה, אין לשכינה מקום. מי שמחזיק עצמו חבר של השכינה — עליו לשתוק, עליו להסתתר, עליו להסתתר ממש כמו מארַאן, עליו להסתתר בנרות השבת. מי שאוהב באמת — בוויז׳ניץ מתלהבים ב׳מלך דודי׳, לא. מי שהיה כותב בעצמו ‘מלך דודי׳, ועושה ‘לך דודי׳ חדש באנגלית, מפני שראשו רץ באנגלית, ולבו רץ באנגלית, והוא שר זאת for the bride.
מדרגת השכינה האמיתית פירושה שלמות
והבהרנו שאין די לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו הדבר של “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, שכשם שיש באדם מידות שונות כך גם בקדוש ברוך הוא, או הדברים העמוקים יותר שאומרים המקובלים, שכשאדם נוהג במידות החסד הוא מעורר את מידות החסד בקדוש ברוך הוא.
אמיתת מדרגת השכינה פירושה מדרגת הייחוד, מדרגת השלמות של האדם. נדבר על אדם אחד: מדרגת השלמות שלו, עד כמה הוא שלם, עד כמה הוא חכם, עד כמה הוא טוב, עד כמה הוא צדיק, עד כמה הוא מצליח, כל אותם הדברים — זו נקראת מדרגת השכינה.
וירידת השכינה פירושה, במילים אחרות, חטאים. אופנים וסיפורים, מצבים שבהם אין שלמות, אין חכמה, אין תורה, אין מצוות, אין יראת שמים, אין פרישות, אין קדושה, אין טהרה, אין דבר. זהו פירוש הדבר: אין למדנות, אין עיון, אין בקיאות, אין דבר. זה פירוש ירידת השכינה. אמת, זה פירוש הדבר.
כשלאדם הולך טוב, שאצלו אישית הולך טוב, יכול הוא לרצות שכינה. אך ירידת השכינה, פירושה המקומות שבהם אין לשכינה מקום לבוא — לאמת, לכאורה, שכן השכינה משמעה שצריכה להיות שלמות, השכינה אינה צריכה להיות שבורה, ראוי היה שתהיה שלמות ושמחה ואור. הרי זו גדלות השכינה. וירידת השכינה היא כשאין, כשיש מה שאנו קוראים המצב הרוחני. או במילים אחרות, כשהשלמות אינה באמת שלמות. האדם באמת במצב שפל, באמת שבור. היה רוצה ללמוד, ואינו לומד; היה רוצה לעשות כסף, ואינו עושה כסף; היה רוצה להיות אבא טוב יותר, ואינו אבא טוב יותר. כל אותם הדברים. במצב מסוג כזה, לאמיתו של דבר אי אפשר, יש הרבה פחות השראת שכינה, בקושי אפשר למצוא שם את השכינה.
השכינה מוצאת חבר במקום ירידה רוחנית
וכשם שאנו מבינים שכאשר בחוץ, כאשר לאנשים האחרים אין כבוד, אין הוקרה לערך השכינה, ויש אחד שמוקיר, הרי הוא מיוחד, מגיעה לו טפיחה על השכם — כך גם כאשר הוא עצמו אינו מוקיר את ערך השכינה. במילים אחרות, הוא מצוי במצב של שפלות, שאינו מצב שלמות, אשר עליו לא יכול הייחוד לשרות באמת אלא במצב שלמות. הוא במצב של שבירה, במצב של חטא, במצב של כישלון — ואז נזכר הוא באהבת השכינה.
אה, אותו הדבר. אומרת לו השכינה: “אה, מצאתי חבר במקום ירידה רוחנית, במקום שהוא באמת ירידה. לא ירידה גשמית, שכן כל הירידה הגשמית אינה באמת מעכבת את השכינה. במקום המעכב באמת את השכינה, שהוא באמת היפוך השכינה, שהוא באמת רע בדרך מסוימת.” ושם נזכר האדם: כן, אמת, איני מתמיד גדול, איני תלמיד חכם גדול, איני אדם השלם. בכל פעם שאני משלה עצמי שאני אדם השלם, תופס אני איזה כעס, איזו תאווה, איזו נפילה, וכבר אני קולט שלא אותי התכוונו כשאמרו שרק מי ש׳מלא כריסו ובן ירא שמים לרבים׳ יעסוק בקבלה. לא, לא לזה, לא אותי התכוונו — רק שיעשה יחוד, רק שתהיה לו רוח הקודש. לא, לא אותי התכוונו.
אה, אז אומרים לנו: רגע אחד, מגיע לך האריז״ל, מגיע לך הרמ״ק, באה אליך השכינה ואומרת לך, “ודאי לא אותך התכוונו. אך באותו האדם, באותו המקום, באותו המצב, באותו הזמן, נתן הוא מקום לשכינה.” נזכר הוא ואמר, “אותי כן, אותי לא.” עדיין יש בו איזו תשוקה, עדיין יש בו איזה געגוע.
יש לו חשק לשכינה כמו אל אכילה
עדיין יש בו איזה געגוע אל היופי, אל העדינות שאנו קוראים לה שכינה. במילים אחרות, אוהב הוא לומר ‘לכה דודי׳, לא מפני שהוא צדיק שאומר ‘לכה דודי׳, לא מפני שהוא כביכול עדיין בשלמות. לא, אלא מפני שהוא אוהב זאת, כשם שאדם יכול לאהוב כשהוא מדוכא, כשהוא בשפלות, כשהוא בקטנות. מאיזו סיבה, אין לו חשק ללמוד, אין לו חשק לתת צדקה, אך לאכול יש לו חשק, הלוא? מפני שאת זה הוא אוהב באמת. וכשהוא אוהב זאת באמת, יש לו חשק. כך ממש ייתכן שכן יש לו חשק לשכינה, כן יש לו חשק לשיר ניגון של געגועים אל השכינה, לומר תיקון חצות.
מה פירוש שאתה עד חשיבות? יודע אתה בכלל מה פירוש הדבר? לא, אני אומר איזה תיקון חצות, לא כדי להראות שאני צדיק. אומר אני תיקון חצות מפני שיש לי מעט רחמנות על השכינה. הרחמנות אינה עלי, אני משני, שכח מזה, whatever. רחמנות על השכינה, “רחמיך רבים ה'” (תהלים קיט, קנו). והשכינה הרי היא מין דבר טוב, מין דבר יפה, והיא כמו ‘אשה עגונה׳ המצפה לבעל נעוריה. הרי יש עליה מעט רחמנות.
והוא עושה איזו מצווה, או אומר איזה פרק תהלים, או מוריד דמעה, או יושב על הארץ, או עושה מה שיהיה, למען שכינתך, כן, למען השכינה. אז, על זה נאמר לאמיתו של דבר מה שהרבי אומר, “כל רודפיה השיגוה בין המצרים” (איכה א, ג), שכן זה הוא הדבר האמיתי שהוא מיצר אמיתי. המיצר האמיתי הוא שפלות רוחנית. ושם יכולה עדיין להיות.
רגליה יורדות מות: עד השאול יכולה השכינה להגיע
זהו החידוש שאומרת הקבלה, שזהו הדבר שאיש לא תפס. איש לא היה יכול להאמין שהגלות יכולה להיות ארוכה כל כך. איש לא האמין שיכולה להיות ירידה כזאת. במילים אחרות, איש לא האמין שאין זה חסרון, שכן היה להם יותר מדי ‘תיקון הסגולה׳. במובן מסוים היו להם השגות אלוקות בקלות, היה להם די אמונה. אדרבה, לא יכלו לדעת: “רגליה יורדות מות” (משלי ה, ה) אומרים הזוהר והמקובלים על השכינה.
פשוטו של מקרא, פירושו אשה זונה, אך תופס אתה שהאשה הזונה היא רק עוד מדרגה של השכינה, רק עוד מדרגה, עוד התלבשות. האות ה״א נעשתה מעט ארוכה יותר, נעשתה קו״ף. “רגליה יורדות מות”, עד המוות, עד השאול, כל הדרך עד השאול יכולה להגיע השכינה.
במילים אחרות, בשאול יכול יהודי לאהוב את השכינה, לא יראה. יראה — יודע הוא, אולי אין לו, הוא נעווה מדרך. אך יש בו אהבה מסוימת, יש בו אהבת השכינה. ושם אומרת השכינה, “אה, בגיהנום מצאתי, מצאתי מי שאוהב אותי.” הרי רוח הקודש גדול מזה, אז יש לו רוח הקודש אמיתית, אז יש לו נבואה עכה. לא מפני שהוא צדיק, חכם, גיבור ועשיר שיש לו נבואה, לא, אלא מפני שהוא “איכה ישבה בדד” (איכה א, א) שיש לו נבואה, מין אחר. מין טוב יותר, או שיש בו מעלה על המין הקודם, שכן אז אין צורך לבחון את כל השאלה אם מתכוון הוא לשמה או אינו מתכוון לשמה.
כשאדם מחזיק עצמו מושלם, או שהוא מושלם, צריך הוא לכוון הרבה שכאשר הוא בוכה על גלות השכינה, אכן גלות השכינה מפריעה לו, או שהוא עתה מקיים מצוות מתוך שלמות שלמה. אך מי שאינו מתמיד גדול, מי שאינו חכם גדול, אינו מושלם גדול, ועדיין הוא אוהב את השכינה — אין הוא צריך לבחון. מתכוון הוא באמת. הרי הוא באמת חבר של השכינה, השכינה מדברת עמו. אין היא מדברת עם היהודים היראים, מדברת היא עם ה“יושבת בדד”, אשר יחד עמה, “בכה תבכה בלילה” (איכה א, ב).
העמק המלך: העצה של בין המצרים
והבהרנו שאין די לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו הדבר של “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, שכשם שיש באדם מידות שונות כך גם בקדוש ברוך הוא, או הדברים העמוקים יותר שאומרים המקובלים, שכשאדם נוהג במידות החסד הוא מעורר את מידות החסד בקדוש ברוך הוא. עתה, זה על פי פשט, על פי הנגלה יותר, על פי אופן ברור, שכל אחד מבין.
אומר הספר הקדוש “עמק המלך”. ה״עמק המלך” היה מקובל גדול, ורשם לעצמו בספרו “עמק המלך” לבנות את כל המערכת של קבלת האר״י, סבורני מעט בנוי על רבי ישראל סרוק ואחרים, אך הוא בנה לעצמו, והיה חשוב מאוד לבנות על כל דבר את המערכת הברורה, כל המהלך הברור של היהדות, של פנימיות התורה, של כיצד נראית השכינה, יסודות האצילות — וזה היה ספרו.
וכותב הוא בספרו, דבר נורא: הוא בדרך, כותב הוא באופן מעשי, בכוונה מעשי, שהלך חזק מאוד בעניין של כוונת שם הוי״ה, בכל פעם, בכל יום, בכל אופן. זהו שורש הכל. כך מביא הוא, אומר הוא באופן מעשי, שכך עשה, וכך הצליח. כל הצלחת השגותיו הייתה בנויה על שיהיה לנגד עיניו תמיד שם הוי״ה.
כאשר שם הוי״ה אינו מאיר
עתה אומר הוא כך: אך יש מצבים שבהם קשה לכוון את שם הוי״ה. דבר קשה הוא, יש ימים שקשה. אומר הוא, למשל, ימי בין המצרים, בדוק ומנוסה, כך אומר הוא, בדוק ומנוסה. כשמנסים לכוון את שם הוי״ה, קשה יותר לזוכרו לנגד העיניים, קשה יותר.
כלומר, האריז״ל אומר כוונה כזו, למשל, שהחפץ לדעת מהי מדרגתו הרוחנית, ינסה לצייר לעצמו את שם הוי״ה, ולפי בהירות הציור, לפי הצבע, לפי הבהירות, ידע מהי דרגתו. ויש לפעמים מצבים, אולי לא באשמת האדם, אלא מצב השכינה הוא כזה, ששם הוי״ה אינו מאיר. קשה מאוד, ו׳אינו מאיר׳ פירושו — אין זה פשוט, קשה מאוד לזכור לנגד העיניים את שם הוי״ה. קשה.
מה עושים במצב כזה? מי שאינו לומד סודות, כוונות האר״י, אינו יודע מה לעשות. אומר הוא, אקראי, נראה שהוא נעלם, נעלם השם. הוא בהסתרה, “אלי אלי למה עזבתני” (תהלים כב, ב), יכול הוא לצעוק, אך אינו יודע מה לעשות עוד. אין הוא יכול לזכות בדביקות מסוג כזה, בנשיקות פיהו מסוג כזה, המצויים כשזוכרים לנגד העיניים שמות — אינו יכול לזכות בהם כשהוא במצב כזה.
העצה: תמורות וחילופי אותיות
אומר העמק המלך, שכאשר תגיע לכוונות בין המצרים, מצאת שיש עצה לכך. יש עצה. והוא לעולם אינו מגיע לזה — לא מצאתי בספרו שהוא מגיע לזה, אולי לא הגיע לכתוב את אותו החלק, או שאין הוא בידינו, או אולי כן יש הוא, ולא יכולתי למצאו. אך יודע אני למה כוונתו, שכן הכוונה שהוא מבקש להביא בספרו היא בעיקר מלוקטת ומסודרת מכוונות האר״י.
בשער הכוונות כתוב שבבין המצרים — כל מי שלמד בני יששכר, צדיק חסידי היודע את הכוונה — שבבין המצרים יש לזכור לנגד העיניים, במקום שם הוי״ה, והוא מכניס זאת לתוך ברכות שמונה עשרה, ואין אנו הולכים לדבר בכל הפרטים, אך במקום שם הוי״ה יש לזכור לנגד העיניים את האותיות הסמוכות לה׳. יש חילופים שונים, תמורות, כיצד אפשר להמיר את השם, כפי שיש את״ב”ש, אפשר גם להמיר את האותיות שלפני השם, ט״ד ה״א, את האותיות שלאחר השם, כ״ו ז״ו, אפשר להמיר את שם הוי״ה, אפשר לקחת עוד דרכים רבות, על כל פנים עוד עשרים ושתים דרכים, ואף יותר, שאפשר להמיר.
אומר האר״י ז״ל, שתלמידיו יזכרו לנגד עיניהם את זה. ומבאר רבי נפתלי הירץ באכרך, בעמק המלך, מהו זה — כפי שאני מבין מביאורו — שפירושו כך, ששם הוי״ה אינו מאיר, יהיה מה שיהיה נמשלו. אך כפשוטו, אדם מנסה לצייר לעצמו את שם הוי״ה, והוא כך, “וי, היכן שם הוי״ה?” אומר לו האר״י ז״ל, “יש לי עצה. קודם כל, אין אתה אשם. המציאות בעולם היא כך, בין המצרים היא. כל רודפיה השיגוה בין המצרים. אם רצונך לדעת מהו הכשם של השם שאומר לך, צריך אתה להבין שבאותיות שבעולם יש עשרים ושתים אותיות. ‘ברא את עולמו בספר וספר וסיפור, ל״ב נתיבות, בעשר ספירות וכ״ב אותיות׳.”
עשרים ושתים האותיות ושלוש הקדושות
פירוש הדבר כך, ששם הוי״ה אינו מאיר, יהיה מה שיהיה נמשלו. אך כפשוטו, אדם מנסה לצייר לעצמו את שם הוי״ה, ואומר, “וי, כיצד שייך שם הוי״ה?” אומר לו האריז״ל, “יש לי עצה. קודם כל, אין אתה אשם, המציאות בעולם היא כך, בין המצרים היא. אך רצונך לדעת מהו הקשר של בין המצרים? אומר לך.”
צריך אתה להבין שבאותיות, בעולם, יש עשרים ושתים אותיות. “ברא את עולמו בל״ב נתיבות, בעשר ספירות ובכ״ב אותיות” (ספר יצירה). הרי כל העולם כלול מעשרים ושתים אותיות. עתה, מעשרים ושתים האותיות כתוב בספר יצירה, “בירר שלש אותיות וקבע בשמו הגדול”. שלוש אותיות מן העשרים ושתים הן שמות.
הרי העולם, אם אפשר לומר שהאטומים, נאמר בחינת האטומים, עשרים ושתים סוגי אטומים בעולם, שמהם עשו את כל העולם. שלושה מהם, כן — שכן הה״א כפולה — שלושה מהם הם אטומים קדושים. מהם, “בירר וקבע בשמו הגדול”, מן הדברים ההם, כשמסתכלים עליהם, מכוונים את השם.
אך כל שאר תשע עשרה האותיות הן גם אותיות. ולא זו בלבד שהן גם אותיות, אלא הן גם שכנות של השם. שכן אפשר לכתוב, אפשר לעשות צופן, ספר, אפשר לכתוב כפי שמדברים על אל״ף לכתוב תי״ו, ועל בי״ת לכתוב שי״ן, או איזה ספר אחר שנקרא תמורות בלשון המקובלים. אפשר להמיר כל אות באות אחרת. במילים אחרות, הבינו שאיני אומר עתה שזה ביאור משכיל — אפשר לבארו באופן משכיל, אך אפשר לבארו גם בפשטות, בדרך הקבלה, בדרך האמונה. הרי הי״וד היא רק שהאות העשירית היא שם, אקראי, אך אחת לפני העשירית היא האות התשיעית. נו, מדוע אין זו שם? אין זו שם, יפה מאוד, כשהוא בהתגלות קוראים לו י־ה־ו־ה. אך הרי אתה יכול להבין שהוא רק מדרגה אחת מרוחקת מן הט״ית.
אתה במצב הגלות: לילך בבגדי גלות
והיום אין אתה יהודי במצב הרגיל, אתה במצב הגלות. השכינה, כפי שאמרנו קודם, בת המלך הרי הייתה צריכה ללבוש איזה מלבוש חלש, איזו תלבושת של עני, היא עובר אורח, הולכת בדרך, הולכת בבגדי גלות. “עשה לך כלי גולה” (יחזקאל יב, ג), הרי הולכים בבגדי גלות, אין הוא יכול אפוא ללכת עם שם הוי״ה, שכן אז האותיות הקדושות, שם הוי״ה, נסתרות, נעלמות. הרי זה לכאורה מבחן עם ד׳ וה׳ וד׳, או כ״ו וז״ו, ומ״ץ פ״ץ. ופירוש הדבר שאתה הולך כאן…
והאמת היא, שכל ארבע אותיות צריך להיבחן בהן, צריך ללמוד את סדר כל האלף־בית כיצד ואיך. אומר אני חידוש: האריז״ל אומר רק את השלוש הראשונות, שכן באמת יש תשע עשרה ברכות בשמונה עשרה, ויש על כל פנים תשע עשרה דרכים, שכן יש רק תשע עשרה דרכים שאפשר, שכן כנגד כל אחת מכ״ב האותיות צריך להיות אחד מצירופי האלף־בית שאפשר להמירו, תמורות, מלבד שלוש שהן עצמן השם, י״ה ו׳, יוצא תשע עשרה. יוצא שבאמת כל ברכה צריכה להיות בה תמורה. האריז״ל גילה לי את השלוש הראשונות, ואת השאר אפשר להשלים בעצמו, שכן זה הסוד שהוא מלמד כאן.
וסבורני שבפועל ממש, אפשר להסתכל בפרדס בשערי תמורות ולראות כיצד לעשות צירופים אחרים — צריך אני ללמוד זאת — אך אפשר לחשב כל אחד, כפי שאפשר לומר שבמקום ת״ד ה״ד, הולכים עוד אות אחת אחורה, ח״ג ד״ג הוא גם שם, שכן הוא רק שתי אותיות מרוחק מן השם, הוא עוד מעט רחוק יותר, עוד רחוק יותר, עוד נפילה גדולה יותר. אך הוא חושב, מכוון, ואין קל יותר לכוון את זה במלואו מאשר לכוון שם. שם הוא קדושה, שכן כל יהודי יכול לכוון יום שלם את השם, אך דבר גדול הוא זה, ובבין המצרים אי אפשר.
תאר לך שאחד יכול לומר זאת אף יותר, שאחד מבית הכיסא — תאר לך, מבית הכיסא ודאי אסור לכוון, אולי מותר, איני יודע, אין חייבים לכוון במקום המטונף.
משל המזוזה
ד״ה ד׳, על זה כתוב בשם ‘כוזו׳, שכותבים על מזוזה מן הצד האחר, שכן מזוזה באמת צריכה להיות פתוחה. כתובים בה השמות “הוי״ה אלקינו הוי״ה”, והשמות שומרים על זה, מזכירים את שם ה׳, והרמב״ם אומר שזה המלאך, “חונה מלאך ה׳ סביב ליראיו ויחלצם” (תהלים לד, ח), שכשמזוזה מונחת על דלת יהודית, זה המלאך העומד בכל דלת יהודית, השמות של ה׳.
הבעיה היא שפעמים רבות, כתוב בפוסקים, פעמים רבות סביב הדלת מלוכלך, אין זה מקום ההולם את שם ה׳. ובאו הקדמונים — איני יודע אם היו גאונים — שהחליטו שיכתבו על הצד האחר של המזוזה, את הצד האחר של השם. הרי על פי תשא כותבים ‘כוזו׳, והשמות ההם יכולים להיות במקום מטונף, שכן אין זו שם. הוא רק אות אחת מרוחק מן השם, גם הוא באמת שם, הוא צופן של השם. וזה מותר.
אומר הוא, אני חושב, במקום מטונף מותר לכוון ט״ד ה״ד, שמות של בין המצרים, שכן אין זו שם — כן היא שם, אך שם רק למי שמבין — אך אלה הלימודים, ואפשר ללכת עוד רחוק יותר ורחוק יותר, אפשר ללכת עד כל השלוש כיצד חוזרים אל השמות. אלה כולם לימודים כיצד אפשר לעשות, שיש שם, שיש מדרגה של השכינה באמת באותה הדרגה. וזהו הלימוד שלימד האריז״ל מה יעשה בימי בין המצרים.
עיקר הכוונה: שהשם יאיר לתוך החליפה
האריז״ל מוסיף עוד דבר, שעיקר הכוונה היא לכוון שאור שם הוי״ה מאיר לתוך החליפה. שהחילופים אינם אלא לבוש של שם הוי״ה, אינם אלא עוד מדרגה, עוד מדרגה אחת מבחוץ, יותר בחיצוניות, יותר בתמורה של שם הוי״ה. ומי שמוצא את השם ט״ד ה״ד — זהו מה שאמר האריז״ל, שהוא מקובל.
מי שיודע רק את שם הוי״ה — כל יהודי יודעו. אך את כל אותם הרשמות יודעים רק מקובלים. מה פירוש, מדוע יודעים רק מקובלים? מפני שהמקובלים אינם אנשים המצויים במדרגות גדולות יותר, אלא הם יודעים את כל המדרגות. המקובלים הם היודעים את המדרגות הקטנות יותר. המקובלים הם היודעים את מצבי הפירוד, את המצבים שבהם השם מתלבש באותם מיני תמורות וחילופי אותיות וגימטריאות ודברים כאלה, ובאמצעותם מוצאים הם דרך.
וזו דרך מעשית. אומר אני ממש מעשית, רבותי: הוא במצב שקשה לו להתחזק, חש רע, חש שחטא יותר מדי, צריך ללכת למקווה, יכול להיות בחזקת ה׳ על ברזל, ויכוון מ״ץ פ״ץ. וכתוב באמת שהאריז״ל אומר עצות כאלה על דברים שונים, אם רוצים לומר דבר מה, אי אפשר לומר עד את״ב”ש, וכן הלאה. וזו ממש עצה טובה, כמשמעה, אומר אני בדרך השכלת האותיות, ואפשר לדבר בזה בדרך מוסר בפעם אחרת.
הרי זה עד כאן, ותהיה לנו שבת שמחה, ונמצא את כל צירופי האותיות המצויים, שכל אחד מהם באמת אינו אלא צופן, מעט רחוק יותר, מעט קרוב יותר, של שם הוי״ה.
תמלול מלא 📝
די סוד פון גלות השכינה — ווי די שכינה טרעפט א חבר אין די וואלד
הקדמה: פון קדושה און מקדש צו סוד הגלות
רבותי, ס׳איז יעצט ערב שבת דברים חזון תשפ״ו, און מ׳וועט ארומשמועסן די סוד פון די בין המצרים. מיר האבן שוין גערעדט די לעצטע צוויי וואכן די סוד פון קדושה, די סוד פון ירושלים, פון מקדש, און וויאזוי מ׳ברענגט דאס ארויס אין די עבודה — וויאזוי די מקובלים האבן איינגעפירט די פארשידענע דרכים פון אויפבויען די בית המקדש שבלב און די בית המקדש שבמעשה, סיי אין די מעשים פון מקדש מעט און סיי אין די מעשים פון מקדש הגדול וואס מ׳האפט אויפצובויען, על ידי די תקנות וואס זיי האבן מתקן געווען פון אריינברענגען קדושה אויף די וועלט.
איך וויל דא ממשיך זיין מיט די הסבר פון די סוד הגלות, וואס דאס איז די טיפערע לעוועל וואס גייט ווייטער נאכדעם.
יסוד הקבלה: די שכינה און אירע מדרגות
יסוד הקבלה איז אז ס׳איז דא אזא זאך וואס הייסט די שכינה, און אז די שכינה איז די דבר שהיה מצוי בבית המקדש, מצוי אין ירושלים און ארץ ישראל בזמן הקדושה, בזמן הגאולה, בזמן הבנין. אבער ביזדערווייל איז דא פארשידענע זמנים פון ירידה, און מ׳דארף וויסן וויאזוי צו פארשטיין און מרגיש זיין די מצב השכינה אמת׳דיג אין די זמנים.
אזוי ווי זיי האבן געלערנט פון די רמ״ק, אז סוד ידיעת הקץ, סוד ידיעת אחרית הגלות, האט צו טון מיט ידיעת כל מדרגות השכינה, וואס אפשר לא שערום אבותינו. די צדיקים הקדמונים, די אידן בזמן החורבן, בזמן התנאים ואמוראים, וואלטן זיך זיכער נישט געקענט פארשטעלן וויפיל מדרגות זענען נאך דא אין די שכינה, ווי נאך מ׳קען פאלן כביכול.
אבער די אמת, אזוי ווי מיר האבן מסביר געווען, אז די פאלן מיינט נישט נאר ירידה אחר ירידה. אויב מ׳קען פאלן, טייטש דאס אז מ׳קען בלייבן — ווייל אויב ס׳וואלט געווען אינגאנצן געפאלן וואלט שוין געווען פארפאלן. ס׳איז געפאלן אבער נישט פארפאלן. און דאס טייטשט אז ס׳איז דא זייער אסאך מדרגות פון הבנה, פון השגת אלוקות, פון השראת השכינה, וואס מ׳איז נאך נישט עומד געווען דערויף.
דאס איז א בעיסיק יסוד פון קבלה. על דרך עבודה ווייסט יעדער, מ׳איז צוגעוואוינט דאס צו זאגן בדרך של חיזוק, א שיינע זאך צו מאכן פילן גוט. אבער ס׳איז אמת, און ס׳איז דא אין דעם אן עומק, און דער עומק איז תלוי אין די עומק פון די גאנצע הבנה פון די סוד פון גלות השכינה.
דער זוהר אין פרשת אחרי מות: בכיה וחדוה
אזוי ווי מיר האבן געלערנט די זוהר אין פרשת אחרי מות, וואס ווערט געברענגט אין תניא, שטייט אז רבי שמעון האט מסביר געווען די גרויסע סוד עצום פון די פירוד פון די שכינה מבעלה — די אות ה׳ פון די שם איז אוועקגעגאנגען פון די אות ו׳, וואס דאס איז די סוד פון גלות השכינה.
און ס׳שטייט דארט, בכו רבי שמעון, בכו רבי אלעזר, זיי האבן געוויינט אויף דעם וואס זיי האבן פארשטאנען. האט רבי אלעזר געזאגט, “בכיה תקוע בלבי מסטרא דא, וחדוה בסטרא דא” (זוהר פרשת אחרי מות) — ס׳ליגט מיר א גרויסע בכיה אין מיין הארץ פון איין זייט, און מאידך גיסא פיל איך א גרויסע שמחה.
ווייל ס׳ליגט א ריזיגע שמחה: איך כאפ דא א נייע הארה, א נייע הברקה, אז ס׳איז דא אזא סארט השראת השכינה, אזא סארט יחוד קודשא בריך הוא, אזא סארט פירוד און נפילה, און ס׳איז נאכנישט געווארן אויס. מ׳האט נישט געוואוסט אז ס׳קען זיין אזא נפילה, אזוי ווייט און נישט ווערן אויס. ס׳איז געווארן דא א נייע מקום, א נייע השגה, א חידוש.
א חידוש איז א דבר משמח, בפרט אויב דער חידוש איז יש בו אהבה, יש בו א תענוג — מ׳קען עס רופן “בכל צרתם לו צר” (ישעיה סג, ט) — ווי יעדע מאל ס׳איז דא א נייע צרה, איז דא א נייע פלאץ וואו די שכינה ליגט, א נייע גילוי אז די שכינה האט א נייע לבוש, א נייע קאסטיום, א נייע וועג וויאזוי מ׳קען עס זען.
דער חידוש: אז דער נידריגער מענטש פארדרייט די וועלט
אז א מענטש לערנט קבלה און זעט וואספארא גרויסע פגמים ס׳מאכט חורבן הבית המקדש, חורבן פון יעדע חטא, פון יעדע השפלה — לערנט מען אז ס׳פארדרייט אלע עולמות, אלע צינורות. זאגסטו, “וואו, מיין קליינע נארישע עבירה פארדרייט אלע עולמות”. דערפאר האט רבי נחמן געזאגט אז מ׳דארף גלייבן אויף די מצוות אויכעט, “אם אתה מאמין שאתה יכול לקלקל, תאמין שאתה יכול לתקן” (ליקוטי מוהר״ן).
אבער ס׳ליגט א ריזיגן חידוש אז דער נידריגער מענטש פארדרייט די וועלט. און אויף דעם האבן דער רמ״ק און דער אריז״ל (וואס ער איז מדגיש אין זיינע הדרכות פון רבי חיים וויטאל) זיך אביסל געמוטשעט: היתכן, אז אונז לעבן זיך דא באחרית הימים, און אונז טוען מצוות, יחודים, דביקות, אונז האבן רוח הקודש, און דער אייבערשטער האט זיך ליב מיט אונז? מ׳וואלט פארשטאנען אז עפעס א תנא, א נביא, משה רבינו, אהרן הכהן, האט געהאט אזא זאך. אבער ווי קומט צו אונז אזא זאך?
דער משל פון די רמ״ק און אריז״ל: דער מלך אונטערוועגנס
דער רמ״ק ברענגט אין די ראשית חכמה, און דער אריז״ל האט מסביר געווען פון רבי חיים וויטאל די זעלבע זאך, אז ס׳איז א משל למלך וואס האט זיך געטראפן אונטערוועגנס. דאס איז די משל וואס די חסידישע ספרים זאגן אויף די חביבות פון בין המצרים. אבער ס׳איז זייער א יסודות׳דיגע זאך — נישט נאר א חיזוק אויף אחרית הימים, נאר בעצם דאס איז די יסוד פון גאנץ קבלה, די יסוד פון די מציאות העולם.
דער מלך וואס איז געווארן פארלוירן
א מלך וואס איז געפארן אונטערוועגנס איז געווארן פארלוירן. ער האט נישט געהאט מיט זיך זיינע חשוב׳ע בגדי מלכות, זיינע כלי מלכות, זיינע משרתים — אלעס וואס ער האט געווענליך בהיכל מלכות, על הצד היותר טוב.
און ער איז אונטערוועגנס, און ס׳איז דא איינער וואס איז זיך מרחמים אויף אים. קוים וואס יענער ווייסט וואס ס׳מיינט א מלך, ער זאגט נאר אז ער איז עפעס אן אדם חשוב, עפעס אן איידעלערע זאך, נישט די זעלבע ווי יעדער, און ער געבט אים אביסל רעספעקט, ער געבט אים א לחם צר ומים לחץ, פת חריבה ושלוה בה.
און דער מלך האט אזא חביבות, אזא אהבה פאר דעם איד וואס העלפט אים בזמן צער, בזמן וואס ער איז נישט במלכותו. אזויפיל ווי ער וואלט מכיר טובה געווען, אפשר אפילו מער — ווייל ווען ער איז בהיכל מלך אין זיין מקום, איז נישט קיין גרויסע חכמה אז מען איז אים מכבד. דא, יענער איז אים מכבד אין די וואלד, אין די נאכט, ווען ס׳איז טונקל און פינסטער און קאלט, און ער געבט אים צו עסן א שטיקל ברויט, אביסל א גלאז טיי — דא איז דא אזא סארט חביבות.
די שכינה עלנט זייט די צמצום
און דער רמ״ק האט געזאגט אז מ׳דארף הערן, אזוי ווי די שכינה האט געזאגט פאר׳ן בית יוסף שבועות ביינאכט, אז די שכינה איז אין א סיטואציע וואס זי האט נישט קיין חברים, זייער זייער עלנט. אזוי איז געווען דעמאלטס, און אפשר אלעמאל אזוי — זייט די צמצום הראשון, זייט די שבירת הכלים, זייט די בריאת העולם, איז זי זייער עלנט, זי איז נישט במקומה.
וואס וואלט געווען לכאורה איר מקום? וואס וואלט געפאסט פאר די מלכות שמים צו זיין בהיכל מלך, אין די גאנצע תפארת, עוז וחדוה במקומו, עוז ותפארת במקדשו (דברי הימים א טז, כז). אבער אז זי טרעפט זיך נישט אויף איר פלאץ, נאר במקום זר, במקום גלות, איז דא א התוספת אהבה, התוספת חיבה, א אסאך גרעסערע התרגשות אז זי טרעפט א חבר אין די וואלד — די שכינה טרעפט חברים, אידן.
דבר קטן בזמן הזה חשוב כמו דבר גדול
אזוי ברענגט די לשון האריז״ל, ער ברענגט אלע אחרונים, “דבר קטן בזמן הזה חשוב כמו דבר גדול”. און אונז מיינען אז דאס איז א חיזוק: “דו ביסט אזא שוואכער איד, מ׳קען פון דיר נישט פאדערן גארנישט. דו לייגסט אמאל אן תפילין, מ׳האט דיר געגעבן א קלאפ אין רוקן — וואו, דו טוסט אן תפילין”.
ניין, ס׳איז פארקערט. ער זאגט נישט דאס. וואס ער זאגט איז אז די שכינה איז אין א שוואכע מצב — נישט דו ביסט אין א שוואכע מצב. דו העלפסט ארויס די שכינה אין א שוואכע מצב. נישט אז דו ביסט אזא שוואכער דור, און ממילא איז אזוי שווער, אזא גרויסער יצר הרע, אזעלכע נסיונות, און אלעס איז לפום צערא אגרא.
ס׳איז נישט לפום צערא אגרא, ס׳איז לפום צערא דשכינתא אגרא. ס׳איז לפום די מריעותא דשכינתא. ווען די שכינה האט אירע רעותיה, ס׳טוט זיך מיט שושבינים און חברים, ס׳איז שלמה מלכותו, ס׳איז דא צדיק שלמה בשעתו, אלעס איז דא — דעמאלטס האט אונז די שכינה נישט אזוי ליב, ס׳איז נישט אזא גרויסע אהבה, מ׳דארף ארבעטן שווער צו באקומען התרוממות רוח הקודש, דביקות, די סארט קאנעקשאן.
אבער במצב וואס די שכינה איז אין א שוואכע מצב — דער מלך איז אין א שוואכע מצב — און דער איד וואס האט נישט קיין גרויסע מבינות אויף דעם מלך, ער איז נישט קיין מיניסטער אין די מלכות, ער איז א פשוט׳ער מענטש, אבער ער האט פועל׳ט אין רחמנות. מ׳דארף אפילו נישט האבן קיין גרויסע השגות.
רבי נחמן און דער בעל התניא: רחמנות אויף די שכינה
דער בעל התניא האט געזאגט כדרכו א דרוש ארוך אין חסידות, קבלה, טיפע זאכן. איז רבי נחמן ארויסגעקומען און געזאגט — ס׳איז זייער אן איידעלע ווארט, א שטיקל קריטיק — אז איין זאך האט דער רבי צוגעטראפן. דער בעל התניא האט געטייטשט “רחמיך רבים ה'” (תהלים קיט, קנו), ס׳איז שוין א גרויס רחמנות אויף דיר, גאט. אויף דעם טייטש האט ער צוגעטראפן.
אין אנדערע ווערטער, רבי נחמן קריטיקירט: דער בעל התניא ליגט אביסל נישט אין די ריאליטי. ער זאגט טיפע תורות, עתיק און אריך און יחידה עילאה און יחידה תתאה, כאילו ס׳איז דא גרויסע השגות אלוקות, אז דאס איז די ריאליטי וואס ער וויל ברענגען אויף די וועלט. זאגט רבי נחמן, דארפסטו הערן די מצב השכינה האמיתי — אפשר ווייסטו נישט, דו ביסט א רבי, דו זיצסט זיך אין דיין שטוב און זאגסט חסידות. די מצב השכינה האמיתי איז אז ס׳איז א גרויס רחמנות אויף דער אייבערשטער, אויף די שכינה. נישט רחמנות אויף אונז, נאר אויף די שכינה — ניצוץ השכינה שבתוכנו. אונז זענען נישט די גאנצע זאך; ס׳איז רחמנות אויף די שכינה אין די וועלט וואס אונז זענען.
די התרגשות פון די שכינה און דעם איד
יעצט, אז ס׳קומט א איד און ער לערנט אביסל חסידות, אין די מצב של רחמנות על השכינה, איז די שכינה מורא׳דיג עקסייטעד. נישט אז דו ביסט עקסייטעד, נאר די שכינה איז עקסייטעד. און סיי דער איד איז עקסייטעד ווען ער זעט די גרויסע התרגשות פון די שכינה, אז זי האט געטראפן א חבר בארץ לא זרועה, במקום רחוק, מאשפות ירים אביון.
אוודאי, ער וויינט מיט די שכינה, ס׳איז נישט קיין זמן שמחה, נישט קיין מצב שלימות, נאר א מצב חסרון. אבער ער זאגט, וואו, אידן האבן זיך געטראפן, איך האב רחמנות אויף די שכינה, און די שכינה האט רחמנות אויף מיר. און קומט אויס א מין קאנעקשאן — אזוי ווי מענטשן מאכן בזמני צרה, בזמני צער, בזמני טראגעדיע, וואס קען ווערן אסאך א גרעסערע קאנעקשאן ווי בזמני שמחה. ווייל בזמן שמחה דארפסט עפעס אויפטון, עפעס זיין. אבער דא, צוויי אידן האבן זיך געטראפן אין א מקום צרה און זיך אביסל געהאלפן — נישט קיין סאך, נישט קיין יכולת, ביידע אין די זעלבע בלאטע, ביידע אין די זעלבע מיסט. און מ׳איז געווארן אין אזא יחוד וואס ווערט נישט בזמן החדוה, נאר מיט א מאמץ גדול, מיט גרויסע שוועריגקייט.
די בית יוסף און די שכינה שבגלות
אזוי האט די שכינה געזאגט פאר די בית יוסף, אז זיי האבן געדארפט עפרישיעיטן די התרגשות וואס די שכינה האט ווען ס׳איז דא א יוד. ס׳איז נישט דא אזויפיל מענטשן אויף דער וועלט וואס געדענקען די שכינה, און זי טרעפט אפאר אידן וואס נעמען זיך צוזאמען שבועות ביינאכט, אדער עני נאכט, עני שלש סעודות, פרייטאג צונאכטס, מלוה מלכה, און רעדן דברי רחמנות, דברי חיבה, דברי אהבה צו די שכינה, דברי געגועים, דברי התעוררות.
ער זאגט תיקון חצות, אדער עפעס א ניגון, “רחם בחסדך על עמך”. ער דערמאנט זיך עפעס א ניצוץ, ער האט אביסל רחמנות, אביסל קעיר, אביסל עמפאטי — פאר די שכינה שבגלות ווערט דארט א חיבור שלא היה, א נייע יחוד, א נייע המשכת רוח הקודש.
עס איז גרינגער אין גלות: דער משל פון גר
פארדעם האבן דער מעזריטשער מגיד, און אזוי דער אריז״ל און דער רמ״ק, אלע געזאגט אז מ׳זאל נישט מיינען אז ס׳איז שווערער. אז מ׳זאגט אז ס׳איז א גרעסערע מדרגה, מיינט נישט אז ס׳איז שווערער צו טרעפן גאט, רוח הקודש, אלע השגות עליונות וואס א איד דארף. פארקערט, ס׳איז גרינגער — ווייל דו דארפסט נישט טון גארנישט.
לאמיר זאגן א פשוט׳ע זאך: א גר שבא להתגייר בזמן הזה, זאגט מען אים, “אי אתה יודע שישראל דוויים וסחופים?” (יבמות מז), און ער זאגט, “על אף פי כן,” נעמט מען אים גלייך אן. אבער בזמן שלמה המלך, בזמן וואס די אידן זענען מצליח — “אין מקבלין גרים לימות המשיח” — ווייל דעמאלטס דארף מען אסאך מער מוכיח זיין. דער גר וואס קומט בזמן שלווה דארף אסאך מער פראוון אז ער מיינט עס ערנסט, אז ער וויל טאקע די אידישקייט, די אהבת השם, און נישט סתם די געלט — פונקט ווי די אידן פלעגן אמאל זיך שמד׳ן צו מאכן געלט.
אקעי, אפשר ווילן אונז אז ס׳זאל זיין אזא מצב פון עליות השכינה. אבער ביזדערווייל, ווי לאנג ס׳איז נישט אזוי, איז נישט קיין גרויסע חכמה, און דעם גר הבא להתגייר זאגט מען, רעד דיך נישט איין, ווייסטו דאס ערנסט.
אין די זעלבע וועג, ווען די רעאליטי פון די וועלט איז אזוי אז מ׳באקומט נישט קיין סאך רעספעקט פאר טון אין די שכינה, פאר ליב האבן די שכינה, פאר רחמנות האבן אז די שכינה באקומט נישט — דארף מען מסביר זיין וואס איז די טייטש ירידת השכינה.
דער מעזריטשער מגיד האט געזאגט אז ס׳איז גרינגער צו באקומען רוח הקודש אין גלות ווי בזמן שהשכינה על מקומה, פאר די ריזען. און אויב מענטשן זאגן אז זיי זעען עס נישט — איז די תירוץ, ווייל דו כאפסט בכלל נישט וואס מ׳רעדט וועגן.
וואס איז ירידת השכינה?
זאגסטו אז א מענטש זיצט אין זיין בית המדרש, פארמאכט אין זיין ווינקל, מיט זיין ד׳ אמות של הלכה, ד׳ אמות של תפלה, אפגעזונדערט פון די וועלט, פרוש ומפורש ומובדל — און ער רעדט נאך וועגן די שוואכע דור. ס׳איז נישט קיין שוואכע דור ביי דיר אין צימער! פארקערט, ער דארף טאקע עפעס פראוון. ווען מ׳זיצט אין ישיבה, אין בית המדרש, וואו יעדער וויל זיין וואויל, וויל זיין א תלמיד חכם, א חסידישער איד, א עובד — ס׳מיינט אמת׳ן גארנישט אז דו דאוונסט דארט וואויל, מ׳באקומט נישט גארנישט פאר דעם.
מ׳דארף אסאך ארבעטן, מאכן א גאנצע חידוש, ס׳זאל עפעס זיין נחשב. אבער סתם אזוי איז לא נחשב לכלום — א בדורו של אברהם. אבער ווער האט געהייסן זיך איינרעדן אז דאס איז א דורו של אברהם?
צוויי וועגן: חיצוניות און פנימיות
ס׳איז דא צוויי וועגן, בדרך חיצוניות (בדרך הרחבת העולם) און בדרך פנימיות. איין זאך: ווער ס׳וויל וויסן די מצב השכינה מוז קוקן אין די צייטונג, ער וויל וויסן די ריאליטי פון די וועלט. דאס איז די ערשטע דרשה וואס איך זאג יעדע יאר לכבוד תשעה באב — אז מ׳זיצט אין ישיבה און ס׳איז על מנוחה ועל נחלה, און ס׳פעלט נישט.
דער וואס וויינט נישט אויף גלות השכינה איז א מצמצם
מ׳זיצט אין ישיבה, ס׳איז על המנוחה ועל הנחלה, ס׳האט זיך קיינמאל נישט געפעלט די צנון וחזרת. יעדע שלש סעודות איז געווען הערינג מיט געפילטע פיש. און אין דעם בית המדרש זיצן יודן און זאגן, נו, אונז פילן נישט די צער השכינה, ס׳איז נישט אויף אונזער מדריגה. אפשר אמאל זענען געווען יודן וואס האבן געוויינט תשעה באב און זיי האבן גע׳ארט די שכינה.
פארוואס זאל מען וויינען תשעה באב? אין עולם הדמיון אדער אין עולם הגאולה — ביי דיר איז נאך משיח נישט געקומען, ביסט צופרידן, ס׳גייט גוט, מ׳דארף מכיר טובה זיין. אבער מ׳דארף דאך זיין אביסל בלינד, א מצמצם גדול.
בקיצור, דער וואס וויינט נישט אויף די גלות השכינה, אויף די גלות הדור, אויף די ירידת השכינה, איז א מצמצם. און נאכדעם זאגט ער תורות, און ער מיינט נאך אז ער איז א פרומער, א צדיק, ער האט זיך מחזק געטראפן עפעס א התעוררות פון א חסידישע ספר, וויאזוי ער קען וויינען תשעה באב?
זיי נישט מיט צמצום, מאך אויף אביסל די אויגן, קוק ארום אויף די וועלט. וועסטו זען אז די וועלט, אזוי ווי זי איז, האט גוטע חלקים, משונה׳דיגע גוטע חלקים — אונז לעבן אין א סארט שפע, א סארט הארה, וואס ס׳איז זיכער די שכר, מ׳לעבט שוין כמעט לעולם השכר, די ימות המשיח. אבער ברוחניות — די לעוועל פון מענטשליכקייט, פון חכמה, פון קאלטשער — איז ס׳טיף אין דער ערד.
די בושה פון זיין א חבר פון די שכינה
רוב מענטשן האבן נישט קיין געפיל צו א זאך וואס הייסט שכינה, נישט קיין געפיל אז ס׳זאל זיין א נארמאלע זאך צו זאגן ברוך אתה ה׳. ס׳מאכט זיי נישט קיין סענס — אפילו אין בית המדרש. ס׳מאכט נאר סענס ווי לאנג ס׳שטייט אין שולחן ערוך אז מ׳זאל דאווענען. אבער צו רעדן צו דעם אייבערשטן, אדער פון די מלאכים, פון די שכינה — יא, ביסט א מקובל, עפעס אן עובד, איך הער. ס׳איז דאך א מין גלות, א מין הסתרה, א מין פארקלעמטקייט.
און ס׳איז עד היום הזה א בושה — אין די גאס, אין דער היים, אין בית המדרש. א מענטש דארף זיך שעמען. שטייט אין זאגן חיי פורים, “לא יבשו כל הקוים לך” — דאס טייטשט, בזמן הזה כביכול יבשו; דער וואס האפט צו דער אייבערשטער, ער שעמט זיך.
אויב איך גיי צו א חבר און זאג אים, איך וויל טון א זאך וואס איז א וועג להתקרב להשכינה, צו פילן די השראת השכינה אויף די וועלט, רוח אלקים מרחפת על פני המים (בראשית א, ב) — זאגט ער מיר, מ׳וועט דיך אנקוקן פאני, אדער, דו וועסט נישט מאכן קיין שידוכים. דו גלייבסט אז די שכינה האט נישט גענוג שידוכים פאר יעדן? נישט גענוג מוסדות פאר יעדן?
דאס הייסט גלות השכינה. מ׳רעדט דאך פון אהבת השכינה — וויאזוי קען בכלל זיין אזא שאלה? אה, אונז זענען אין גלות, אונז לעבן נישט אין א וועלט וואו די שכינה מיינט עניטינג. אויב איינער וועט שרייבן א פוים מאהבת השכינה, אין וועלכע ישיבה גייט מען אים אנקוקן פאר א דבר חשוב? כמעט קיין איינס נישט. ווער ס׳האלט זיך א חבר פון די שכינה, ער דארף שווייגן, זיך באהאלטן, ממש אזוי ווי א מאראנא אין די שבת ליכט. איינער וואס וואלט אליינס געשריבן א מלך דודי, א נייע ליך דודי אויף ענגליש, ווייל זיין קאפ און זיין הארץ לויפט אויף ענגליש, און ער זינגט עס for the bride.
אמת׳דיגע מדרגת השכינה מיינט שלימות
מיר האבן קלאר געמאכט אז ס׳איז נישט גענוג צו זאגן אז ס׳איז א משל מיט א נמשל, אדער אז ס׳איז דאס זעלבע “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” — פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות איז אויך ביי דער אויבערשטער, אדער אז א מענטש וואס פירט זיך אין די מדות החסד מעורר ביי דער אויבערשטער די מדות החסד.
אמיתת מדרגת השכינה מיינט מדרגת הייחוד, מדרגת השלימות פון דעם מענטש — וויפיל שלם ער איז, וויפיל קלוג, וויפיל גוט, וויפיל צדיק, וויפיל מצליח. דאס הייסט מדרגת השכינה.
און ירידת השכינה מיינט חטאים, מצבים וואו ס׳איז נישט קיין שלימות, נישט קיין חכמה, נישט קיין תורה, נישט קיין מצוות, נישט קיין יראת שמים, נישט קיין פרישות, קדושה, טהרה, נישט קיין למדנות, עיון, בקיאות — גארנישט. דאס איז די טייטש ירידת השכינה.
ווען א מענטש גייט אים גוט, קען ער רוצה שכינה. אבער ירידת השכינה הייסט די פלעצער וואו די שכינה האט נישט קיין ארט — ווייל די שכינה מיינט אז ס׳דארף זיין שלימות, פרייליך און לעכטיג, ס׳איז גדלות השכינה. און ירידת השכינה איז ווען ס׳איז נישט — ווען די שלימות איז אמת׳דיג נישט קיין שלימות. דער מענטש איז אמת׳דיג במצב שפל, אמת׳דיג צובראכן. ער וואלט געוואלט לערנען און לערנט נישט, ער וואלט געוואלט מאכן געלט און מאכט נישט, ער וואלט געוואלט זיין א בעסערע טאטע און איז נישט. אין אזא סיטואציע איז אמת׳דיג אסאך ווייניגער השראת השכינה, קוים וואס מ׳קען דארט טרעפן די שכינה.
די שכינה טרעפט א חבר אין מקום ירידה רוחנית
פונקט אזוי ווי אינדרויסן, ווען די אנדערע מענטשן האבן נישט קיין רעספעקט פאר די ערך פון די שכינה, און ס׳איז דא איינער וואס האט, איז ער ספעשל — אזוי אויך ווען ער אליינס אנערקענט נישט די ערך השכינה, ווען ער איז אין א שפלות מצב, א מצב פון שבירה, פון חטא, פון כשלון, און דעמאלטס דערמאנט ער זיך פון אהבת השכינה.
זאגט אים די שכינה, “איך האב געטראפן א חבר אין א מקום ירידה רוחנית — נישט א ירידה גשמית, וואס די גאנצע ירידה גשמית איז אמת׳דיג נישט מעכב בעד השכינה. נאר א פלאץ וואס איז אמת׳דיג מעכב בעד השכינה, אמת׳דיג היפוך השכינה, אמת׳דיג רע.” און דארט האט זיך א מענטש דערמאנט: “יא, אמת, איך בין נישט קיין גרויסער צולייגער, נישט קיין תלמיד חכם, נישט קיין אדם השלם. יעדע מאל וואס איך רעד זיך איין אז איך בין אן אדם השלם, כאפ איך עפעס א כעס, א תאוה, א נפילה. איך כאפ שוין אז נישט מיך האט מען געמיינט מיט וואס מ׳האט געזאגט אז נאר ווער ס׳איז מלא כריסו ובן ירא שמים לרבים זאל עוסק זיין אין קבלה, זאל מאכן א יחוד, זאל האבן רוח הקודש — ס׳האט נישט מיך געמיינט.”
דעמאלטס זאגן אונז, איין מינוט: ס׳קומט דיר דער אריז״ל, דער רמ״ק, ס׳קומט דיר די שכינה און זאגט, “אוודאי דו האסט נישט געמיינט. אבער אין דעם מענטש, אין דעם מקום, אין דעם מצב, אין דעם זמן, האסטו געגעבן א פלאץ פאר די שכינה. דו האסט נאך אלץ עפעס א תשוקה, עפעס א געגוע.”
ער האט חשק צו די שכינה ווי צו פרעסן
ער האט נאך אלץ א געגוע פאר די יופי, פאר די איידלקייט וואס אונז רופן שכינה. ער האט ליב צו זאגן לכה דודי — נישט ווייל ער איז א צדיק׳ל, נאר ווייל ער האט עס ליב, פונקט אזוי ווי א מענטש קען ליב האבן ווען מ׳איז דעפרעסט, בשפלות, בקטנות. פאר סאם ריזען האט ער נישט קיין חשק צו לערנען, נישט קיין חשק צו געבן צדקה, אבער צו פרעסן האט ער חשק — ווייל דאס האט ער טאקע ליב. פונקט אזוי קען זיין ער האט יא חשק צו די שכינה, צו זינגען א ניגון פון געגועים, צו זאגן תיקון חצות.
איך זאג תיקון חצות נישט צו ווייזן אז איך בין א צדיק, נאר ווייל איך האב אביסל רחמנות אויף די שכינה. די רחמנות איז נישט אויף מיר — איך בין דערנאך, פארגעס — נאר אויף די שכינה, רחמיך רבים ה׳ (תהלים קיט, קנו). און די שכינה איז אזא מין שיינע זאך, און זי איז אזוי ווי כאשה עגונה אתקה על בעל נעוריה.
און ער טוט עפעס א מצוה, אדער זאגט א קאפיטל תהלים, אדער לאזט א טרער, אדער זיצט אויף דער ערד, למען שכינתך. דעמאלטס איז אויף דעם אמת׳דיג געזאגט געווארן “כל רודפיה השיגוה בין המצרים” (איכה א, ג) — ווייל דאס איז די אמת׳דיגע מיצר, און די אמת׳דיגע מיצר איז שפלות רוחניות. און דארט קען ווייטער זיין השראת השכינה.
רגליה יורדות מות: ביז די שאול קען אנקומען די שכינה
דאס איז די חידוש וואס די קבלה זאגט, וואס קיינער האט נישט געכאפט. קיינער האט נישט געקענט גלייבן אז די גלות קען זיין אזוי לאנג, אז ס׳קען זיין אזא ירידה — ווייל זיי האבן געהאט צופיל תיקון הסגולה, גרינגע השגות אלוקות, גענוג אמונה. פארקערט, זיי האבן נישט געקענט וויסן, “רגליה יורדות מות” (משלי ה, ה) זאגן די זוהר און די מקובלים אויף די שכינה.
פשוט פשט מיינט עס אן אשה זונה. אבער דו כאפסט אז די אשה זונה איז נאך א לעוועל פון די שכינה, נאר איין לעוועל, נאך איין התלבשות. די ה׳ איז געווארן אביסל לענגער, ס׳איז געווארן א ק׳. “רגליה יורדות מות” — ביז די מות, ביז די שאול, אלל די וועי ביז די שאול קען אנקומען די שכינה.
אין די שאול קען א איד האבן ליב די שכינה — נישט יראה. יראה האט ער אפשר נישט, ער איז אן אויסווארף. אבער ער האט אן אהבת השכינה. און דארט זאגט די שכינה, “אה, איך האב געטראפן אין די גיהנום איינער וואס האט מיר ליב.” הרי רוח הקודש גדול מזה, דעמאלטס האט ער אמת׳דיגע רוח הקודש, עכטע נבואה. נישט ווייל ער איז א צדיק, חכם, גיבור ועשיר וואס האט נבואה, נאר ווייל ער איז אן “איכה ישבה בדד” (איכה א, א) וואס האט נבואה — אן אנדערע סארט, א בעסערע סארט. ווייל דעמאלטס דארף מען נישט פראוון די שאלה צו מ׳מיינט לשמה.
אז איינער איז א מושלם, דארף ער אסאך מכוון זיין אז ווען ער וויינט אויף גלות השכינה, מיינט ער ס׳שטערט אים אמת׳דיג. אבער איינער וואס איז נישט קיין גרויסער צולייגער, נישט אזא גרויסער חכם, און האט נאך אלץ ליב די שכינה — ער דארף נישט פראוון, ער מיינט עס אמת׳דיג. איז ער טאקע א חבר פון די שכינה, און די שכינה רעדט מיט אים. ס׳רעדט נישט מיט די פרומע אידן, ס׳רעדט מיט דעם וואס איז “יושבת בדד”, וואס איז צוזאמען מיט איר, “בכה תבכה בלילה” (איכה א, ב).
דער עמק המלך: די עצה פון בין המצרים
יעצט, דאס איז אלעס על פי פשט, על פי נגלה, וואס יעדער איינער פארשטייט. זאגט דער הייליגער ספר “עמק המלך”, וואס איז געווען א גרויסער מקובל און האט אויסגעבויט די גאנצע סיסטעם פון קבלת האר״י (אביסל אויף רבי ישראל סרוק), די קלארע גאנצע מהלך פון פנימיות התורה, וויאזוי ס׳זעט אויס די שכינה, די יסודות האצילות.
ער שרייבט פראקטיש אז ער איז שטארק געגאנגען מיט די זאך פון מכוון זיין די שם הוי״ה, יעדן טאג, יעדן אופן — דאס איז דער שורש פון אלעס. זיינע גאנצע הצלחה פון השגות איז געווען געבויט אויף אין זינען האבן כסדר די שם הוי״ה.
ווען די שם הוי״ה לייכט נישט
זאגט ער, אבער ס׳איז דא מצבים וואס ס׳איז שווער צו מכוון זיין די שם הוי״ה. למשל, ימי בין המצרים — בדוק ומנוסה, אזוי זאגט ער — ווען מ׳פרובירט מכוון זיין די שם הוי״ה איז עס שווערער אין זינען צו האבן.
דער אריז״ל זאגט אזא כוונה, אז איינער וואס וויל וויסן וואס איז זיין מדרגה רוחנית, זאל זיך פרובירן מצייר זיין די שם הוי״ה, און לויט ווי קלאר ס׳איז אים מצייר, צו וועלכע קאליר, וועט ער וויסן וואס זיין לעוועל איז. און ס׳איז דא מצבים — אפשר נישט דער מענטש׳ס פאלט — נאר דער מצב השכינה איז אזוי אז די שם הוי״ה באלייכט נישט. ס׳איז זייער שווער אין זינען צו האבן די שם הוי״ה.
וואס טוט מען אין אזא סיטואציע? ווער ס׳לערנט נישט קיין כוונות האר״י ווייסט נישט וואס צו טון. ער זעט ס׳איז נעלם געווארן דער שם, ס׳איז בהסתרה, “אלי אלי למה עזבתני” (תהלים כב, ב) — ער קען שרייען, אבער ווייסט נישט וואס צו טון מער. ער קען נישט האבן די דביקות, די נשיקות פיהו וואס איז דא ווען מ׳האט אין זינען שמות.
די עצה: תמורות וחילופי אותיות
זאגט דער עמק המלך, אז ווען דו וועסט אנקומען צו די כוונות פון בין המצרים, האסטו אויסגעפונען אז ס׳איז דא אן עצה. (ער קומט קיינמאל נישט אן צו שרייבן די יענע חלק, אדער אונז האבן עס נישט — אבער איך ווייס וואס ער מיינט, ווייל זיין ספר איז מלוקט מסדר געווען פון די כוונות האר״י.)
אין שער הכוונות שטייט אז בין המצרים זאל מען אין זין האבן, אנשטאט די שם הוי״ה (אריינגעלייגט אין די ברכות פון שמונה עשרה), אותיות הסמוכות לה׳. ס׳איז דא פארשידענע חילופים, תמורות: אזוי ווי אתב״ש, מ׳קען טוישן די אותיות פאר די שם — ט״ד ה״א, די אותיות נאך די שם — כ״ו ז״ו, און נאך צוויי און צוואנציג וועגן און מער.
מסביר ר׳ נפתלי הירץ באכראך, אין עמק המלך: דו דארפסט פארשטיין אז אין די וועלט איז דא צוויי און צוואנציג אותיות. “ברא את עולמו בל״ב נתיבות, בעשר ספירות ובכ״ב אותיות” (ספר יצירה). די גאנצע וועלט איז כלול פון צוויי און צוואנציג אותיות. פון די, שטייט אין ספר יצירה, “בירר שלש אותיות וקבע בשמו הגדול” — דריי אותיות פון די צוויי און צוואנציג זענען שמות.
די צוויי און צוואנציג אותיות און די דריי הייליגע
מ׳קען זאגן, בחינת די אטאמס: צוויי און צוואנציג סארט אטאמס אויף די וועלט וואס פון זיי איז געמאכט די גאנצע וועלט. דריי פון זיי (ווייל די ה׳ איז דאפלט) זענען הייליגע אטאמס — “בירר וקבע בשמו הגדול” — ווען מ׳קוקט אויף זיי איז מען מכוון השם.
אבער אלע אנדערע ניינצן אותיות זענען אויכעט אותיות, און נאך מער — זיי זענען שכנים פון די שם. ווייל מ׳קען מאכן א קאוד, א ספר, אזוי ווי ס׳רעדט פון אן אל״ף שרייבט מען א ת״ו, ס׳רעדט פון א בי״ת שרייבט מען א שי״ן — דאס הייסט תמורות אין די לשון המקובלים. מ׳קען טוישן עני אות פאר אן אנדערע. די י׳ איז נאר ווייל די צענטע אות איז א שם; איינס פאר די צענטע איז די ניינטע אות. פארוואס איז דאס נישט קיין שם? ווען ס׳איז בהתגלות רופט מען עס א י-ה-ו-ה, אבער דו קענסט פארשטיין אז ס׳איז נאר איין לעוועל אוועק פון די ט׳.
דו ביסט א מצב הגלות: גיין מיט גלות קליידער
היינט ביסטו נישט קיין איד אין די רגילע מצב, דו ביסט א מצב הגלות. די שכינה, אזוי ווי דער בת מלך, האט געדארפט אנטון א שוואכערע קאסטום פון אן ארימאן, זי גייט בדרך, אין גלות קליידער. “עשה לך כלי גולה” (יחזקאל יב, ג) — קען ער נישט גיין מיט די שם הוי״ה, וואס דעמאלטס איז די הייליגע אותיות באהאלטן, נעלם. דאס איז לכאורה א טעסט מיט א ד׳ און א ה׳ און א ד׳, אדער א כ״ו און א ז״ו, אדער א מ״ץ פ״ץ.
איך וועל זאגן א חידוש: דער אריז״ל זאגט נאר די ערשטע דריי. ווייל ס׳איז אמת׳דיג דא ניינצן ברכות אין שמונה עשרה, און דא ניינצן וועגן — ווייל כנגד יעדער איינער פון די כ״ב אותיות דארף זיין איינער פון די צירופי אלף בית׳ס וואס מ׳קען עס טוישן, חוץ פון דריי וואס זענען אליין די שם, י״ה און ו׳, קומט אויס ניינצן. קומט אויס אז יעדע ברכה דארף זיין א תמורה. דער אריז״ל האט מיר ארויסגעזאגט די ערשטע דריי, מ׳קען אליין אריינסלעכערן, ווייל דאס איז דער סוד וואס ער לערנט דא אויס.
מ׳קען קוקן אין פרדס אין שערי תמורות און זען וויאזוי צו מאכן אנדערע צירופים. אזוי ווי מ׳קען זאגן, אנשטאט ת״ד ה״ד, ס׳גייט צוריק נאך איין אות — ח״ג ד״ג איז אויך א שם, ווייל ס׳איז נאר צוויי אותיות אפגערוקט פון די שם — נאך ווייטער, נאך א גרעסערע נפילה. ס׳איז נישט גרינגער צו מכוון זיין די תמורה ווי צו מכוון זיין א שם. א שם איז קדושה, יעדער יוד קען מכוון זיין א גאנצן טאג די שם, אבער בין המצרים קען מען נישט. שטעל דיך פאר אז איינער איז מבית כסא, וואס דארט טאר מען זיכער נישט מכוון זיין דעם מקום מטונף.
דער משל פון די מזוזה
אויף ד״ה ד׳ שטייט אין שם כוזו, וואס מ׳שרייבט אויף א מזוזה פון די אנדערע זייט. א מזוזה דארף זיין אפן — ס׳שטייט אין דעם שמות הוי״ה אלקינו הוי״ה, און די שמות היטן אויף דעם. דער רמב״ם זאגט אז דאס איז דער מלאך, “חונה מלאך ה׳ סביב ליראיו ויחלצם” (תהלים לד, ח) — די מזוזה ליגט אויף א אידישע טיר, ס׳איז דער מלאך וואס שטייט ביי יעדער אידישער טיר.
די פראבלעם איז אז אסאך מאל, ס׳שטייט אין די פוסקים, איז ארום די טיר שמוציג, נישט קיין מקום וואס ס׳פאסט צו זיין השם. איז געקומען די קדמונים און מחליט געווען אז מ׳זאל שרייבן אויף די אנדערע זייט פון די מזוזה, כוזו, און די שמות קענען זיין אין מקום מטונף, ווייל ס׳איז נישט קיין שם — ס׳איז נאר איין אות אפגערוקט, א קאוד פון די שם.
אזוי, זאגט ער, אין מקום מטונף מעג מען מכוון זיין ט״ד ה״ד שמות פון בין המצרים, ווייל ס׳איז נישט קיין שם — ס׳איז יא א שם, נאר א שם פון ווער ס׳פארשטייט. און מ׳קען גיין ווייטער און ווייטער, ביז אלע דריי ווי אזוי מ׳קומט צוריק צו די שמות. דאס איז די לימוד וואס דער אריז״ל האט אויסגעלערנט וואס מ׳זאל טון אין ימי בין המצרים.
די עיקר כוונה: אז דער שם שיינט אריין אין די חליפה
דער אריז״ל לייגט צו נאך א זאך, אז די עיקר כוונה איז צו מכוון זיין אז דער שם הוי״ה שיינט אריין אין די חליפה — אז די חליפין זענען נאר א לבוש פון די שם הוי״ה, נאר איין לעוועל ארויס, מער בחיצוניות, מער בתמורה. און דער וואס טרעפט זיך מיט די שם ט״ד ה״ד — אזוי האט דער אריז״ל געזאגט — ער איז א מקובל.
די שם הוי״ה ווייסט יעדער איד. אבער די אלע רשמות ווייסן נאר מקובלים. פארוואס? ווייל מקובלים זענען נישט מענטשן וואס זענען אין גרעסערע מדרגות — זיי ווייסן אלע מדרגות, אויך די קלענערע. מקובלים זענען די וואס ווייסן אין די מצבי הפירוד, די מצבים וואס דער שם איז זיך מתלבש אין תמורות און חילופי אותיות און גימטריאות, און דורך דעם טרעפן זיי א וועג.
און דאס איז ממש פראקטיש א וועג. איינער איז אין א מצב, ס׳איז אים שווער צו מחזק זיין, ער פילט זיך שלעכט, ער האט זיך געזינדיגט צופיל, ער דארף גיין אין מקוה, ער קען זיין בחזקת ה׳ — און ער זאל מכוון זיין מ״ץ פ״ץ. דער אריז״ל זאגט אזעלכע עצות אויף פארשידענע זאכן. און דאס איז ממש אן עצה טובה כמשמעו, בדרך השכלת האותיות, און מ׳קען עס אויך רעדן בדרך מוסר אן אנדערע מאל.
עד כאן. מיר וועלן האבן א פרייליכן שבת, און מיר וועלן טרעפן די אלע צירופי אותיות וואס זענען דא, וואס יעדער איינס איז אמת׳דיג נאר א קאוד, אביסל ווייטער, אביסל נענטער פון די שם הוי״ה.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סוד גלות השכינה — כיצד פוגשת השכינה חבר ביער
הקדמה: מן הקדושה והמקדש אל סוד הגלות
הנה אנו עומדים כעת בערב שבת פרשת דברים, שבת חזון, שנת תשפ״ו, ובשיעור זה נבוא לדון בסוד ימי בין המצרים. בשני השבועות שעברו כבר עסקנו בסוד הקדושה, בסוד ירושלים והמקדש, וכיצד מוציאים אנו זאת אל הפועל בעבודה — במעשה ובדיבור — כפי שדרשו המקובלים והנהיגו את הדרכים השונות של בניין בית המקדש: בניין בית המקדש שבלב, וגם בניין בית המקדש שבמעשה, בין במעשים של מקדש מעט ובין במעשים של המקדש הגדול שאנו מקווים לבנותו. כל זאת על ידי כל התקנות שתיקנו, וכל שעשו כדי להכניס קדושה בעולם, מתוך התבוננות מהי הקדושה וכיצד ראוי להנהיגה (כמו שביארנו בשני השיעורים הקודמים אודות הקדושה והמקדש ואין זה מקומו).
בשיעור זה מבקש אני להמשיך את ביאור סוד הגלות, שהוא הסוד העמוק יותר, הרובד הפנימי הבא לאחר מכן.
יסוד הקבלה: השכינה ומדרגותיה
יסוד הקבלה הוא שיש דבר הנקרא שכינה, והשכינה היא אותו דבר שהיה מצוי בבית המקדש, המצוי בירושלים ובארץ ישראל בזמן הקדושה, בזמן הגאולה ובזמן הבניין. ובינתיים יש זמנים של אין־בניין, זמנים מכל הסוגים של אין־בניין, ולמעשה ישנם זמנים שונים של ירידה. על כן צריך אדם לדעת כיצד להבין וכיצד להרגיש את מצב השכינה, את מצב הקדושה לאמיתו, באותם הזמנים.
כפי שלמדו מן הרמ״ק, שסוד הקץ, סוד ידיעת הקץ, סוד ידיעת אחרית הגלות, תלוי בידיעת כל מדרגות השכינה — אותן מדרגות אשר ‘לא שערום אבותינו׳, הצדיקים הקדמונים. היהודים שהיו בזמן החורבן, היהודים שהיו בזמן התנאים והאמוראים, בוודאי לא היו יכולים לצייר בנפשם כמה מדרגות עדיין קיימות בשכינה, עד כמה עוד יכולה היא לרדת כביכול.
אך האמת היא, כפי שביארנו, שהנפילה אין פירושה נפילה בלבד, ירידה אחר ירידה. אדרבה, עצם היכולת ליפול משמעה שאפשר להישאר, שכן אילו נפלה לגמרי — כבר היה הכל אבוד. נפל הדבר, אך לא אבד. ואם נפל ולא אבד, הרי שפירוש הדבר שיש עדיין מדרגות רבות מאוד של הבנה, מדרגות רבות מאוד של השגת אלוקות, של השראת השכינה, אשר עדיין לא עמדנו עליהן.
זהו יסוד עיקרי וחשוב מאוד בקבלה, ואבקש לבארו. נתחיל כך: ידוע הוא ‘על דרך העבודה׳. את המילים ‘על דרך העבודה׳ יודע כל אחד, אך צריך להטות אוזן היטב, שכן דומני שרגילים לומר זאת כדברי חיזוק, ואמנם דבר נאה הוא להיטיב את הרגשת האדם, אך אמת הוא, ויש בו עומק, ועומק זה תלוי בעומק כל ההבנה שהקבלה באה לספר בה את סוד גלות השכינה.
הזוהר בפרשת אחרי מות: בכייה וחדווה
והנה, כפי שלמדנו פעם את דברי הזוהר בפרשת אחרי מות, המובאים בתניא, מבאר שם רבי שמעון את הסוד, הסוד הגדול, הסוד העצום של פירוד השכינה מבעלה — שהאות ה״א שבשם נסתלקה מן האות וי״ו, וזהו סוד השכינה, סוד גלות השכינה.
ונאמר שם, ‘בכו רבי שמעון, בכו רבי אלעזר׳, בכו על מה שהבינו. אמר רבי אלעזר, “בכיה תקוע בלבי מסטרא דא, וחדוה בסטרא דא” (זוהר פרשת אחרי מות) — בכי גדול מונח בלבי מצד אחד, ומאידך גיסא, שמחה גדולה חש אני.
שכן מונחת בזה שמחה עצומה: הנני קולט דבר חדש, הארה חדשה, הברקה חדשה, שיש דבר כזה, שיש השראת שכינה מסוג כזה, שיש יחוד קודשא בריך הוא כזה, פירוד כזה, שיש נפילה כזאת ועדיין לא אבד הכל. לא ידעו כלל שאפשר שתהיה נפילה כזאת, שאפשר להתרחק כל כך ולא לאבד. נוצר כאן מקום חדש, השגה חדשה, זהו חידוש.
נאמר זאת בפשטות: זהו חידוש. וחידוש הוא דבר משמח, ובפרט אם החידוש אינו חידוש סתם, אלא חידוש שיש בו אהבה, חידוש שיש בו תענוג המספר כיצד — אפשר לכנותו “בכל צרתם לו צר” (ישעיה סג, ט) — שבכל פעם שיש צרה חדשה, הרי יש מקום חדש שבו מונחת השכינה, יש גילוי חדש שלשכינה יש לבוש חדש, מעמד חדש, מין דרך חדשה שבה אפשר לראותה. בהשגה מסוג זה מונח חידוש גדול.
החידוש: שהאדם הנמוך מהפך את העולם
כאשר אדם מתבונן בדבר, אפשר לומר זאת כך: כאשר לומדים קבלה ורואים אילו פגמים גדולים מחוללים חורבן בית המקדש, חורבן שבכל חטא, חורבן שבכל השפלה, לומדים שהוא מהפך את כל העולמות, מהפך את כל הצינורות, ואומר אתה, “וי, עבירתי הקטנה והשוטה מהפכת את כל העולמות”. על כן אמר רבי נחמן שצריך להאמין גם על המצוות, “אם אתה מאמין שאתה יכול לקלקל, תאמין שאתה יכול לתקן” (ליקוטי מוהר״ן) — צריך להאמין כן גם על המצוות.
אך מונח כאן חידוש עצום, שהאדם הנמוך מהפך את העולם. ועל זה — זהו הדבר שכבר אמרו הרמ״ק, והאריז״ל מדגיש בהדרכותיו כפי שמביא רבי חיים ויטאל — וכולם אמרו דבר כזה, לאחר שהתלבטו מעט: היתכן שאנו החיים כאן באחרית הימים, ואנו עושים מצוות, עושים יחודים, מתדבקים, יש לנו רוח הקודש, והקדוש ברוך הוא אוהב אותנו? כיצד ייתכן הדבר? היינו מבינים שאיזה תנא, איזה יהודי, נביא, אחד מנביאי הדורות ההם, משה רבנו, אהרן הכהן — היה לו דבר כזה. אך כיצד מגיע הדבר אלינו? כיצד מגיע אלינו דבר כזה?
המשל של הרמ״ק והאריז״ל: המלך בדרכים
והרמ״ק אמר — מביא אני זאת מן ה׳ראשית חכמה׳ בשם הרמ״ק, והאריז״ל ביאר, כפי שמביא רבי חיים ויטאל, את אותו הדבר עצמו — שיש בזה משל, וכך אמר: משל למלך שנקלע לדרכים. זהו המשל שהספרים החסידיים אומרים על חביבותם של ימי בין המצרים. אך זהו משל, ודבר יסודי מאוד הוא. סבורני שאין זה חיזוק בלבד על אחרית הימים או על בין המצרים, אלא משל על — בעצם זהו יסוד כל הקבלה, יסוד המציאות, שכן מציאות העולם היא זו.
המלך שאבד בדרכו
אומר הוא משל: מלך שנסע בדרך ואבד בה, לא היו עמו בגדיו החשובים, כליו החשובים אשר בהם הוא נוהג בדרך כלל, שהרי הוא מלך, ובהיכל מלכות הוא הולך עם כלי מלכות, עם בגדי מלכות, עם לבושי מלכות, עם משרתים, והכל על הצד היותר טוב, הדבר הגדול ביותר שאפשר להיות.
והנה הוא בדרך, ויש אחד המרחם עליו, ובקושי יודע אותו אדם מה פירוש מלך, אך הוא רואה בו איזה אדם חשוב, איזה דבר עדין, משהו שאינו כשאר האנשים, ונותן לו מעט כבוד, נותן לו לחם צר ומים לחץ, פת חריבה ושלווה בה.
והמלך רוחש חביבות כזאת, אהבה כזאת, לאותו יהודי, לאותו משרת, לזה שעוזר לו בזמן צערו, בזמן שאינו מלך, בזמן שאינו במלכותו. עד כדי כך שכמדומה הוא מכיר לו טובה יותר, שכן בהיותו בהיכל המלך, בהיותו במקומו, אין זו חכמה גדולה שמכבדים אותו. כאן, זה מכבד אותו באמת, נותן לו לאכול פת לחם, מעט מזונות, כוס תה ביער, בלילה, כשחשוך ואפל וקר, ונותן לו לאכול שם — יש בכך חביבות מסוג כזה.
השכינה בדד לאחר הצמצום
והרמ״ק אמר שצריך להטות אוזן ולהבין, שבזמן הזה — כפי שאמרה השכינה לרבי יוסף קארו, לבית יוסף, בליל שבועות, שהוא מן הפעמים החזקות של ליל שבועות — צריך לדעת שהשכינה מצויה במצב שאין לה חברים, בדד ובדד ממש. כך היה אז, ואפשר שכך היה תמיד, אך מאז הצמצום הראשון, מאז שמסתכל ‘רגע לבנה׳, מאז שבירת הכלים, מאז בריאת העולם, היא בדד עד מאוד, אין היא במקומה.
כלומר, מה שהיה לכאורה מקומה — אז זהו אכן מקומה, אך מה שהיה ראוי להיות מקומה, מה שהיה נאה למלכות שמים להיות בהיכל המלך, בכל הפאר והתפארת, “עוז וחדוה במקומו, עוז ותפארת במקדשו” (דברי הימים א טז, כז) — זה היה נאה. אך כאשר אין היא נמצאת במקומה, כאשר היא מצויה במקום זר, במקום גלות, יש תוספת אהבה, תוספת חיבה, תוספת התרגשות, התרגשות גדולה הרבה יותר בכך שהיא מוצאת חבר, מוצאת חבר ביער, השכינה מוצאת חברים, יהודים. עתה צריך להבין; נעמיק מעט בדבר.
דבר קטן בזמן הזה חשוב כמו דבר גדול
זהו הדבר שאמרו, ומכאן אמרו, וכך מביא בלשון האריז״ל, המביא את כל האחרונים, “דבר קטן בזמן הזה חשוב כמו דבר גדול”. ואנו סבורים שזהו מין חיזוק: אה, אתה יהודי חלש כל כך, יודע אתה כבר שאין ציפיות ממך, לא ניתן לדרוש ממך דבר. אקראי אתה מניח פעם, מניח פעם תפילין, אין זה ממש, ומורידים לך טפיחה על השכם, “וי, אתה מניח תפילין”.
לא ולא, אדרבה. נטה אוזן למה שאומר הוא כאן. לא זאת הוא אומר. מה שהוא אומר הוא שהשכינה במצב חלש, לא שאתה במצב חלש. השכינה במצב חלש. אתה עוזר לשכינה במצבה החלש. לא שאתה עוזר לה מפני שאתה דור חלש כל כך, ומכאן שהדבר קשה כל כך, שיש יצר הרע גדול כל כך, שיש ניסיונות כאלה — נניח אפילו שיש ניסיונות גדולים יותר היום — שהרי הכל לפום צערא אגרא.
אין זה לפום צערא אגרא, אלא לפום צערא דשכינתא אגרא. הרגשה חדשה לגמרי היא זו. לפום מריעותא דשכינתא, שכאשר לשכינה יש רעותיה מבואות לה, כשיש עמה שושבינים וחברים, וכשיש מצב שלם, ומלכותו שלמה, ויש צדיק שלם בשעתו, ומתרוצץ הכל, והכל בנמצא — אז אה, אין… אין השכינה אוהבת אותנו כל כך, אין זו אהבה גדולה כל כך. צריך לעמול קשה כדי לזכות בהתרוממות רוח הקודש, צריך לעמול קשה כדי לזכות בדביקות, צריך לעמול קשה כדי לזכות בהתרגשות, בחיבור מסוג כזה, בקשר מסוג כזה.
אך בזמן, במקום, במצב שהשכינה במצב חלש — וצריך לדבר רגע מה פירוש שהשכינה במצב חלש, כיצד ייתכן הדבר — המלך במצב חלש. ואותו יהודי שאין לו הבנה גדולה במלך, אינו שר מן השרים במלכות, אינו שר בבית המלך, אלא אדם פשוט, אך רואה הוא שפעל בו רחמנות. כן, אין צורך אפילו בהשגות גדולות.
רבי נחמן ובעל התניא: רחמנות על השכינה
ובעל התניא אמר לו, כדרכו, דרוש ארוך בחסידות, בקבלה, בדברים עמוקים. ורבי נחמן יצא ואמר — צריך להטות אוזן, דבר עדין הוא זה, ויש בו מעט ביקורת — אמר שדבר אחד, לאחר ששמע את כל השיחה, את כל החסידות, דבר אחד קלע הרבי אל האמת. בעל התניא פירש “רחמיך רבים ה'” (תהלים קיט, קנו) — כבר יש רחמנות גדולה עליך, ה׳. על פירוש זה אמר שקלע אל האמת.
במילים אחרות, רבי נחמן מבקר כאן מעט. אומר הוא: בעל התניא אינו מצוי מעט במציאות. בעל התניא אומר תורות עמוקות, חסידות, עתיק ואריך ויחידה עילאה ויחידה תתאה, ומדבר כאילו יש השגות גדולות, יש השגות אלוקות גדולות, שמהן — זו המציאות, זהו מה שהוא מבקש להביא בעולם. אומר רבי נחמן: צריך אתה לשמוע את מצב השכינה האמיתי. אפשר שאינך יודע, אפשר שאתה רבי, יושב בביתך ואומר חסידות. מצב השכינה האמיתי הוא שיש רחמנות גדולה על הקדוש ברוך הוא, יש רחמנות גדולה על השכינה. לא רחמנות עלינו, רחמנות על השכינה. הבינו, ניצוץ השכינה שבתוכנו — הרחמנות היא על השכינה. אין אנו כל העניין. הרחמנות היא על השכינה שבעולם שאנו בו.
התרגשות השכינה והיהודי
ועתה אומר אתה שוודאי, כאשר בא יהודי ולומד מעט חסידות, ובמצב של רחמנות על השכינה, השכינה נרגשת נורא. לא אתה נרגש, לא — שכן, אין לצפות ממך דבר. השכינה נרגשת. וגם היהודי נרגש, ודאי, כאשר רואה היהודי את ההתרגשות הגדולה של השכינה, שהנה, מצאה איזה חבר בארץ לא זרועה, במקום רחוק, איפשהו ‘מאשפות ירים אביון׳, מתמלא הוא רצון, וחש אהבה עצומה.
ודאי, בוכה הוא עם השכינה, אינו יכול לומר שאין זה זמן שמחה, שאין זה מצב שלמות — מצב חסרון הוא, אך אומר הוא: וי, יהודים נפגשו, ויש לי רחמנות על השכינה, ולשכינה יש רחמנות עלי. ויוצא מין קשר, מן הקשר שיהודים יודעים, קשר שאנשים יוצרים בזמני צרה, בזמני צער, בזמני טרגדיה, שיכול פעמים רבות להיות קשר גדול הרבה יותר מן הקשר שבזמני שמחה. אך בזמן שמחה צריך הרבה, צריך לפעול משהו, צריך להיות משהו, כדי שהלה…
אך זה, נפגשו שני יהודים, נפגשו במקום צרה, ועזרו זה לזה מעט. לא הרבה, אי אפשר הרבה, אין יכולת. שנינו באותו הצער, שנינו באותו הרפש, שנינו באותו האשפה. עזרו זה לזה מעט, ונוצר יחוד כזה שאינו נוצר בזמן החדווה הנוראה, אשר שם ייווצר אולי במאמץ גדול ובקושי רב, קשה מאוד למצוא יחוד כזה.
הבית יוסף והשכינה שבגלות
ועל זה אומרים הם, כפי שלמדנו, שהשכינה אמרה בעצמה לבית יוסף שהיה עליהם להטות אוזן ולהוקיר את החידוש, את ההתרגשות שיש לשכינה כאשר יש יהודי, ואין כל כך הרבה יהודים בעולם, ואין כל כך הרבה אנשים בעולם הזוכרים את השכינה. והיא מוצאת מעט יהודים המתאספים יחד בליל שבועות, או בלילה זה, או ביום זה, או באחר הצהריים זה, או בשלוש סעודות זה, או בליל שבת, או במלווה מלכה, ומדברים דברי רחמנות, דברי חיבה, דברי אהבה אל השכינה, דברי געגועים, דברי התעוררות.
אומר הוא תיקון חצות, או ניגון שהוא שר, “רחם בחסדך על עמך”. נזכר הוא באיזה ניצוץ, יש לו מעט רחמנות, מעט אכפתיות, מעט אמפתיה. אל הניצוץ, אל השכינה שבגלות, נוצר שם חיבור שלא היה. במילים אחרות, נוצר שם יחוד חדש, נוצרת המשכת סוד חדשה, נוצרת המשכת רוח הקודש חדשה.
קל יותר בגלות: משל הגר
לכך אמר המגיד ממעזריטש, וכן אמרו האריז״ל והרמ״ק, כולם אמרו כך, שאל יסבור אדם שקשה יותר. כלומר, כשאומרים שזו מדרגה גדולה יותר, אין הכוונה שצריך להאמין שהדבר קשה יותר. אל יסבור אדם שקשה יותר למצוא את ה׳, למצוא רוח הקודש, למצוא כל מה שיהודי צריך, כל ההשגות העליונות שיהודי צריך, שקשה יותר בזמן הזה מפני שהעולם הוא עולם ש… לא, קל יותר. שכן אין אתה צריך לעשות דבר.
במילים אחרות, נאמר דבר פשוט: גר הבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו, “אי אתה יודע שישראל דוויים וסחופים?” (יבמות מז), והוא אומר, “על אף פי כן,” מקבלים אותו מיד. בזמן שלמה המלך, בזמן שהיהודים מצליחים, “אין מקבלין גרים לימות המשיח” — לשון כזו נאמרה, אין מקבלים גרים, שכן אז, אם בא גר, אולי מקבלים, ויש בזה רמב״ם, ועניינים עמוקים של ‘נשיא ורוב עמו׳, אך אין זו חכמה. עתה בא אתה מפני שהיהודים מצליחים, ודאי שתיעשה גר, ודאי שצריך להוכיחו הרבה יותר. הגר הבא בזמן שלווה צריך להוכיח הרבה יותר שהוא מתכוון ברצינות, צריך להוכיח הרבה יותר שהוא באמת חפץ ביהדות, שהוא באמת חפץ באהבת השם. אולי מבקש הוא סתם את הכסף, אולי מאותן סיבות שהיהודים היו נשמדים פעם כדי לעשות כסף, ועתה הוא יהודי מאהבה ויראה, מאונס, מפני ש
הוא רוצה להיות בכלל המצליחים.
אקראי, אולי זהו רצוננו, אנו מקווים שיהיה זה עליית שכינה גדולה כאשר יתקיים מצב כזה. אך בינתיים, כל עוד אין זה כך, אין זו חכמה גדולה. גר הבא להתגייר — זה אומרים לו: אל תשלה עצמך, כן, אתה מסכים, בזה חפץ אתה, יודע אתה שאתה מתכוון ברצינות.
באותו אופן, כשמציאות העולם היא כך, שאין מקבלים כבוד רב על עשייה למען השכינה, על אהבת השכינה, על רחמנות על שאין השכינה מקבלת — ואת זה אני מבקש להבהיר כאן יותר. עתה נבהיר יותר: אני אומר, צריכים אנו לבאר מהו פירוש ירידת השכינה.
וכל אחד מבין: מה זה נוגע לי? קושיה יש לשאול. ומכאן, סבורני שיש אנשים שאינם מקבלים רוח הקודש מזה. אף שהמגיד ממעזריטש אמר שהוא סבור — ועל זה הרי הפסוק של המגיד מקוזניץ, “די תפארת יגיעה בין המצרים”, שצריך לדבר בזה, ואני מקווה בעזרת ה׳ שנגיע לזה, אך תחילה צריך להיכנס מעט לעניין כדי שיראוהו כפי שהוא.
והמגיד ממעזריטש אמר שקל יותר לקבל רוח הקודש בגלות מאשר בארץ ישראל, מאשר בזמן שהשכינה על מקומה, מאותן הסיבות. ואפשר יאמרו אנשים שאין הם רואים שהוא מקבל רוח הקודש. אפשר שכן, שהוא כן יקבל רוח הקודש. אפשר שיש אנשים האומרים שאין הוא רואה. נאמר שהתירוץ הוא: מפני שאין אתה תופס במה מדובר. אין אתה תופס כלל במה מדובר.
מהי ירידת השכינה?
מהי ירידת השכינה? אומר אתה שאדם יושב בבית מדרשו, סגור בתוך עצמו, יושב בפינתו, ולו ד׳ אמותיו של הלכה, ד׳ אמותיו של תפילה, מתיישב הוא ואינו יודע דבר, מובדל מן העולם, פרוש ומופרש ומובדל. ועדיין הוא מדבר על הדור החלש. אין דור חלש בחדרך, אין זה דור חלש. אדרבה, עליו דווקא להוכיח משהו. כשיושבים בישיבה, יושבים בבית המדרש, ושם כביכול כל אחד רוצה להיות ראוי ורוצה להיות טוב, ורוצה להיות תלמיד חכם יותר, וחסיד יותר, ועובד יותר, וכל מה שיהיה — אין זה אומר דבר שאתה שם, שאתה מתפלל שם היטב. אין זה אומר דבר לאמיתו, אין מקבלים על כך מאומה.
כלומר, מה עובד? לא יהיה דבר, צריך לעמול הרבה, צריך לחדש חידוש שלם, כדי שייחשב למשהו. אך סתם כך אינו נחשב לכלום. בדורו של אברהם, אין זה נחשב לכלום. אך מי אמר לו שישלה עצמו שזהו דורו של אברהם?
שני דרכים: חיצוניות ופנימיות
קודם כל, יש שני דרכים: בדרך החיצוניות ובדרך הרחבת העולם, שאיני יודע אם לכנותו חיצוניות, ובדרך הפנימיות. דבר אחד הוא, שהחפץ לדעת את מצב השכינה חייב להסתכל בעיתון, חפץ הוא לדעת את מציאות העולם. וצריך לדעת ש — כן, זו הדרשה הראשונה שאני אומר בכל שנה, לכבוד תשעה באב — שיושבים בישיבה, ו׳על המנוחה ועל הנחלה׳, ואין מחסור.
מי שאינו בוכה על גלות השכינה הוא מצמצם
ומדברים שזהו דורו של אברהם. שיושבים בישיבה, ו׳על המנוחה ועל הנחלה׳, ואין מחסור בדבר, מעולם לא חסרו כל השנה ה׳צנון וחזרת׳. כל שלוש סעודות היה בו דג מלוח ודג ממולא, שכן יש יהודים המקפידים על זה, ויש יהודים המקפידים על זה. ובבית המדרש ההוא יושבים יהודים ואומרים: נו, אין אנו חשים את צער השכינה, אין זה למדרגתנו. אולי פעם היו יהודים שבכו בתשעה באב, שכאב להם על השכינה, ומצטערים, ואומרים דרשות כאלה.
מדוע שיבכו בתשעה באב? ואתם, תופסים אתם, חיים אתם או בעולם הדמיון או בעולם הגאולה, רק בעיה — אצלך כמעט שלא בא המשיח בעצמו, שבע רצון אתה, וצריך אכן להכיר טובה, אם הולך טוב, צריך להכיר טובה, אין זה מתקבל על הדעת. אך צריך להיות מעט עיוור, צריך להיות מצמצם גדול.
בקיצור, מי שאינו בוכה על גלות השכינה, על גלות הדור, על גלות ירידת השכינה, הוא מצמצם. ואחר כך אומר הוא תורות, ועודנו סבור שהוא ירא שמים, שהוא צדיק, שהתחזק במצא איזו התעוררות, שהתלהב מאיזה ספר חסידי, שמצא איזו התעוררות — כיצד יוכל לבכות בתשעה באב, הלוא?
מה שמדובר הוא: אל תהיה בצמצום, פקח מעט את העיניים, הבט סביבך על העולם, ותראה שהעולם, כפי שהוא, תוכל לראות את החיים הטובים החיים בו, תוכל לראות שיש חלקים טובים, יש חלקים טובים באופן מופלא, אין אלה חלקים טובים סתם. יש דברים שאנו חיים בהם במין שפע, במין הארה, שהם ודאי השכר, כמעט חיים אנו כבר בעולם השכר, בימות המשיח. אך יש דברים, ובוודאי כשחושבים ברוחניות — וברוחניות כוונתי לרמת האנושיות, החכמה, התרבות — שהיא עמוקה עמוק באדמה.
הבושה להיות חבר של השכינה
ואם יש לאדם רגש לדבר הנקרא שכינה — לרוב האנשים אין רגש כזה, לרוב האנשים אין רגש לדבר שאנו אומרים, שיהיה זה דבר טבעי לומר ‘ברוך אתה ה”, שיהיה זה דבר טבעי, שיהיה בו רגש. והוא רואה שאין זה מתקבל על הדעת. אף בבית המדרש אין זה מתקבל על הדעת. מתקבל על הדעת רק כל עוד כתוב בשולחן ערוך שיש להתפלל, אזי מתפללים. אך לומר, לדבר אל הקדוש ברוך הוא, או לדבר מן הקדוש ברוך הוא, או לדבר מן המלאכים, לדבר מן השכינה — כן, אתה מקובל, אתה איזה עובד, אה, שומע אני — אין זה מתקבל על הדעת. הרי זה מין גלות, הרי זה מין הסתרה, הרי זה מין נמיכות, מין מועקה.
והוא בושה, עד היום הזה בושה. בושה ברחוב, ובושה בבית, ובושה בבית המדרש. בושה היא, על אדם להתבייש. נאמר באמירת ‘חי׳ של פורים, “לא יבשו כל הקוים לך”. פירוש הדבר, בזמן הזה ‘כבבך יבשו׳ — מי שמייחל לקדוש ברוך הוא, מתבייש.
אם ניגש אני אל חבר ואומר לו, ברצוני לעשות דבר זה, נראה לי שזו דרך להתקרב לשכינה, לחוש את השראת השכינה בעולם, רוח השכינה, “רוח אלקים מרחפת על פני המים” (בראשית א, ב) — אומר לי, הן יסתכלו בפרצוף, או אומר לי, לא תשדך שידוכים. אומר הוא, מה פירוש לא תשדך שידוכים? מאמין אתה שלא תשדך שידוכים? מאמין אתה שלשכינה אין די שידוכים לכל אחד? שלשכינה אין די מוסדות לכל אחד? שלא יהיו לך מוסדות?
זה פירוש גלות השכינה, וצריך גם להצטדק ולמצוא. אקראי, מותר, אסור, יש כל מיני הלכות ו׳פורש מן הציבור׳. איני מבין, הרי מדובר באהבת השכינה. כיצד יכולה בכלל להיות שאלה כזאת? מה נעשה בנו? אה, בגלות אנו, אין אנו חיים בעולם שבו השכינה משמעה משהו.
חיים אנו עם מי שיש לו אמונה בסיסית, אמונה פשוטה. אומר הוא, ברצוני לעשות את הדבר הטוב, סבור אני שאצליח, רוצה אני לעבור אל השכינה. אם יכתוב מישהו פיוט מאהבת השכינה, באיזו ישיבה יסתכלו בו כדבר חשוב? באף אחת שאני מכיר, או כמעט באף אחת. הרי זו גלות השכינה, אין לשכינה מקום. מי שמחזיק עצמו חבר של השכינה — עליו לשתוק, עליו להסתתר, עליו להסתתר ממש כמו מרנו, עליו להסתתר בנרות השבת. מי שאוהב באמת — בוויז׳ניץ מתלהבים ב׳מלך דודי׳, לא. מי שהיה כותב בעצמו ‘מלך דודי׳, ועושה ‘לך דודי׳ חדש באנגלית, מפני שראשו רץ באנגלית, ולבו רץ באנגלית, והוא שר זאת לכלה.
מדרגת השכינה האמיתית פירושה שלמות
והבהרנו שאין די לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו הדבר של “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, שכשם שיש באדם מידות שונות כך גם בקדוש ברוך הוא, או הדברים העמוקים יותר שאומרים המקובלים, שכשאדם נוהג במידות החסד הוא מעורר את מידות החסד בקדוש ברוך הוא.
אמיתת מדרגת השכינה פירושה מדרגת הייחוד, מדרגת השלמות של האדם. נדבר על אדם אחד: מדרגת השלמות שלו, עד כמה הוא שלם, עד כמה הוא חכם, עד כמה הוא טוב, עד כמה הוא צדיק, עד כמה הוא מצליח, כל אותם הדברים — זו נקראת מדרגת השכינה.
וירידת השכינה פירושה, במילים אחרות, חטאים. אופנים וסיפורים, מצבים שבהם אין שלמות, אין חכמה, אין תורה, אין מצוות, אין יראת שמים, אין פרישות, אין קדושה, אין טהרה, אין דבר. זהו פירוש הדבר: אין למדנות, אין עיון, אין בקיאות, אין דבר. זה פירוש ירידת השכינה. אמת, זה פירוש הדבר.
כשלאדם הולך טוב, שאצלו אישית הולך טוב, יכול הוא לרצות שכינה. אך ירידת השכינה, פירושה המקומות שבהם אין לשכינה מקום לבוא — לאמת, לכאורה, שכן השכינה משמעה שצריכה להיות שלמות, השכינה אינה צריכה להיות שבורה, ראוי היה שתהיה שלמות ושמחה ואור. הרי זו גדלות השכינה. וירידת השכינה היא כשאין, כשיש מה שאנו קוראים המצב הרוחני. או במילים אחרות, כשהשלמות אינה באמת שלמות. האדם באמת במצב שפל, באמת שבור. היה רוצה ללמוד, ואינו לומד; היה רוצה לעשות כסף, ואינו עושה כסף; היה רוצה להיות אבא טוב יותר, ואינו אבא טוב יותר. כל אותם הדברים. במצב מסוג כזה, לאמיתו של דבר אי אפשר, יש הרבה פחות השראת שכינה, בקושי אפשר למצוא שם את השכינה.
השכינה מוצאת חבר במקום ירידה רוחנית
וכשם שאנו מבינים שכאשר בחוץ, כאשר לאנשים האחרים אין כבוד, אין הוקרה לערך השכינה, ויש אחד שמוקיר, הרי הוא מיוחד, מגיעה לו טפיחה על השכם — כך גם כאשר הוא עצמו אינו מוקיר את ערך השכינה. במילים אחרות, הוא מצוי במצב של שפלות, שאינו מצב שלמות, אשר עליו לא יכול הייחוד לשרות באמת אלא במצב שלמות. הוא במצב של שבירה, במצב של חטא, במצב של כישלון — ואז נזכר הוא באהבת השכינה.
אה, אותו הדבר. אומרת לו השכינה: “אה, מצאתי חבר במקום ירידה רוחנית, במקום שהוא באמת ירידה. לא ירידה גשמית, שכן כל הירידה הגשמית אינה באמת מעכבת את השכינה. במקום המעכב באמת את השכינה, שהוא באמת היפוך השכינה, שהוא באמת רע בדרך מסוימת.” ושם נזכר האדם: כן, אמת, איני מתמיד גדול, איני תלמיד חכם גדול, איני אדם השלם. בכל פעם שאני משלה עצמי שאני אדם השלם, תופס אני איזה כעס, איזו תאווה, איזו נפילה, וכבר אני קולט שלא אותי התכוונו כשאמרו שרק מי ש׳מלא כריסו ובן ירא שמים לרבים׳ יעסוק בקבלה. לא, לא לזה, לא אותי התכוונו — רק שיעשה יחוד, רק שתהיה לו רוח הקודש. לא, לא אותי התכוונו.
אה, אז אומרים לנו: רגע אחד, מגיע לך האריז״ל, מגיע לך הרמ״ק, באה אליך השכינה ואומרת לך, “ודאי לא אותך התכוונו. אך באותו האדם, באותו המקום, באותו המצב, באותו הזמן, נתן הוא מקום לשכינה.” נזכר הוא ואמר, “אותי כן, אותי לא.” עדיין יש בו איזו תשוקה, עדיין יש בו איזה געגוע.
יש לו חשק לשכינה כמו אל אכילה
עדיין יש בו איזה געגוע אל היופי, אל העדינות שאנו קוראים לה שכינה. במילים אחרות, אוהב הוא לומר ‘לכה דודי׳, לא מפני שהוא צדיק שאומר ‘לכה דודי׳, לא מפני שהוא כביכול עדיין בשלמות. לא, אלא מפני שהוא אוהב זאת, כשם שאדם יכול לאהוב כשהוא מדוכא, כשהוא בשפלות, כשהוא בקטנות. מאיזו סיבה, אין לו חשק ללמוד, אין לו חשק לתת צדקה, אך לאכול יש לו חשק, הלוא? מפני שאת זה הוא אוהב באמת. וכשהוא אוהב זאת באמת, יש לו חשק. כך ממש ייתכן שכן יש לו חשק לשכינה, כן יש לו חשק לשיר ניגון של געגועים אל השכינה, לומר תיקון חצות.
מה פירוש שאתה עד חשיבות? יודע אתה בכלל מה פירוש הדבר? לא, אני אומר איזה תיקון חצות, לא כדי להראות שאני צדיק. אומר אני תיקון חצות מפני שיש לי מעט רחמנות על השכינה. הרחמנות אינה עלי, אני משני, שכח מזה. רחמנות על השכינה, “רחמיך רבים ה'” (תהלים קיט, קנו). והשכינה הרי היא מין דבר טוב, מין דבר יפה, והיא כמו ‘אשה עגונה׳ המצפה לבעל נעוריה. הרי יש עליה מעט רחמנות.
והוא עושה איזו מצווה, או אומר איזה פרק תהלים, או מוריד דמעה, או יושב על הארץ, או עושה מה שיהיה, למען שכינתך, כן, למען השכינה. אז, על זה נאמר לאמיתו של דבר מה שהרבי אומר, “כל רודפיה השיגוה בין המצרים” (איכה א, ג), שכן זה הוא הדבר האמיתי שהוא מיצר אמיתי. המיצר האמיתי הוא שפלות רוחנית. ושם יכולה עדיין להיות.
רגליה יורדות מות: עד השאול יכולה השכינה להגיע
זהו החידוש שאומרת הקבלה, שזהו הדבר שאיש לא תפס. איש לא היה יכול להאמין שהגלות יכולה להיות ארוכה כל כך. איש לא האמין שיכולה להיות ירידה כזאת. במילים אחרות, איש לא האמין שאין זה חסרון, שכן היה להם יותר מדי ‘תיקון הסגולה׳. במובן מסוים היו להם השגות אלוקות בקלות, היה להם די אמונה. אדרבה, לא יכלו לדעת: “רגליה יורדות מות” (משלי ה, ה) אומרים הזוהר והמקובלים על השכינה.
פשוטו של מקרא, פירושו אשה זונה, אך תופס אתה שהאשה הזונה היא רק עוד מדרגה של השכינה, רק עוד מדרגה, עוד התלבשות. האות ה״א נעשתה מעט ארוכה יותר, נעשתה קו״ף. “רגליה יורדות מות”, עד המוות, עד השאול, כל הדרך עד השאול יכולה להגיע השכינה.
במילים אחרות, בשאול יכול יהודי לאהוב את השכינה, לא יראה. יראה — יודע הוא, אולי אין לו, הוא נעווה מדרך. אך יש בו אהבה מסוימת, יש בו אהבת השכינה. ושם אומרת השכינה, “אה, בגיהנום מצאתי, מצאתי מי שאוהב אותי.” הרי רוח הקודש גדול מזה, אז יש לו רוח הקודש אמיתית, אז יש לו נבואה כזו. לא מפני שהוא צדיק, חכם, גיבור ועשיר שיש לו נבואה, לא, אלא מפני שהוא “איכה ישבה בדד” (איכה א, א) שיש לו נבואה, מין אחר. מין טוב יותר, או שיש בו מעלה על המין הקודם, שכן אז אין צורך לבחון את כל השאלה אם מתכוון הוא לשמה או אינו מתכוון לשמה.
כשאדם מחזיק עצמו מושלם, או שהוא מושלם, צריך הוא לכוון הרבה שכאשר הוא בוכה על גלות השכינה, אכן גלות השכינה מפריעה לו, או שהוא עתה מקיים מצוות מתוך שלמות שלמה. אך מי שאינו מתמיד גדול, מי שאינו חכם גדול, אינו מושלם גדול, ועדיין הוא אוהב את השכינה — אין הוא צריך לבחון. מתכוון הוא באמת. הרי הוא באמת חבר של השכינה, השכינה מדברת עמו. אין היא מדברת עם היהודים היראים, מדברת היא עם ה“יושבת בדד”, אשר יחד עמה, “בכה תבכה בלילה” (איכה א, ב).
העמק המלך: העצה של בין המצרים
והבהרנו שאין די לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו הדבר של “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, שכשם שיש באדם מידות שונות כך גם בקדוש ברוך הוא, או הדברים העמוקים יותר שאומרים המקובלים, שכשאדם נוהג במידות החסד הוא מעורר את מידות החסד בקדוש ברוך הוא. עתה, זה על פי פשט, על פי הנגלה יותר, על פי אופן ברור, שכל אחד מבין.
אומר הספר הקדוש “עמק המלך”. ה״עמק המלך” היה מקובל גדול, ורשם לעצמו בספרו “עמק המלך” לבנות את כל המערכת של קבלת האר״י, סבורני מעט בנוי על רבי ישראל סרוק ואחרים, אך הוא בנה לעצמו, והיה חשוב מאוד לבנות על כל דבר את המערכת הברורה, כל המהלך הברור של היהדות, של פנימיות התורה, של כיצד נראית השכינה, יסודות האצילות — וזה היה ספרו.
וכותב הוא בספרו, דבר נורא: הוא בדרך, כותב הוא
באופן מעשי, בכוונה מעשי, שהלך חזק מאוד בעניין של כוונת שם הוי״ה, בכל פעם, בכל יום, בכל אופן. זהו שורש הכל. כך מביא הוא, אומר הוא באופן מעשי, שכך עשה, וכך הצליח. כל הצלחת השגותיו הייתה בנויה על שיהיה לנגד עיניו תמיד שם הוי״ה.
כאשר שם הוי״ה אינו מאיר
עתה אומר הוא כך: אך יש מצבים שבהם קשה לכוון את שם הוי״ה. דבר קשה הוא, יש ימים שקשה. אומר הוא, למשל, ימי בין המצרים, בדוק ומנוסה, כך אומר הוא, בדוק ומנוסה. כשמנסים לכוון את שם הוי״ה, קשה יותר לזוכרו לנגד העיניים, קשה יותר.
כלומר, האריז״ל אומר כוונה כזו, למשל, שהחפץ לדעת מהי מדרגתו הרוחנית, ינסה לצייר לעצמו את שם הוי״ה, ולפי בהירות הציור, לפי הצבע, לפי הבהירות, ידע מהי דרגתו. ויש לפעמים מצבים, אולי לא באשמת האדם, אלא מצב השכינה הוא כזה, ששם הוי״ה אינו מאיר. קשה מאוד, ו׳אינו מאיר׳ פירושו — אין זה פשוט, קשה מאוד לזכור לנגד העיניים את שם הוי״ה. קשה.
מה עושים במצב כזה? מי שאינו לומד סודות, כוונות האר״י, אינו יודע מה לעשות. אומר הוא, אקראי, נראה שהוא נעלם, נעלם השם. הוא בהסתרה, “אלי אלי למה עזבתני” (תהלים כב, ב), יכול הוא לצעוק, אך אינו יודע מה לעשות עוד. אין הוא יכול לזכות בדביקות מסוג כזה, בנשיקות פיהו מסוג כזה, המצויים כשזוכרים לנגד העיניים שמות — אינו יכול לזכות בהם כשהוא במצב כזה.
העצה: תמורות וחילופי אותיות
אומר העמק המלך, שכאשר תגיע לכוונות בין המצרים, מצאת שיש עצה לכך. יש עצה. והוא לעולם אינו מגיע לזה — לא מצאתי בספרו שהוא מגיע לזה, אולי לא הגיע לכתוב את אותו החלק, או שאין הוא בידינו, או אולי כן יש הוא, ולא יכולתי למצאו. אך יודע אני למה כוונתו, שכן הכוונה שהוא מבקש להביא בספרו היא בעיקר מלוקטת ומסודרת מכוונות האר״י.
בשער הכוונות כתוב שבבין המצרים — כל מי שלמד בני יששכר, צדיק חסידי היודע את הכוונה — שבבין המצרים יש לזכור לנגד העיניים, במקום שם הוי״ה, והוא מכניס זאת לתוך ברכות שמונה עשרה, ואין אנו הולכים לדבר בכל הפרטים, אך במקום שם הוי״ה יש לזכור לנגד העיניים את האותיות הסמוכות לה׳. יש חילופים שונים, תמורות, כיצד אפשר להמיר את השם, כפי שיש את״ב”ש, אפשר גם להמיר את האותיות שלפני השם, ט״ד ה״א, את האותיות שלאחר השם, כ״ו ז״ו, אפשר להמיר את שם הוי״ה, אפשר לקחת עוד דרכים רבות, על כל פנים עוד עשרים ושתים דרכים, ואף יותר, שאפשר להמיר.
אומר האר״י ז״ל, שתלמידיו יזכרו לנגד עיניהם את זה. ומבאר רבי נפתלי הירץ באכרך, בעמק המלך, מהו זה — כפי שאני מבין מביאורו — שפירושו כך, ששם הוי״ה אינו מאיר, יהיה מה שיהיה נמשלו. אך כפשוטו, אדם מנסה לצייר לעצמו את שם הוי״ה, והוא כך, “וי, היכן שם הוי״ה?” אומר לו האר״י ז״ל, “יש לי עצה. קודם כל, אין אתה אשם. המציאות בעולם היא כך, בין המצרים היא. כל רודפיה השיגוה בין המצרים. אם רצונך לדעת מהו הכשם של השם שאומר לך, צריך אתה להבין שבאותיות שבעולם יש עשרים ושתים אותיות. ‘ברא את עולמו בספר וספר וסיפור, ל״ב נתיבות, בעשר ספירות וכ״ב אותיות׳.”
עשרים ושתים האותיות ושלוש הקדושות
פירוש הדבר כך, ששם הוי״ה אינו מאיר, יהיה מה שיהיה נמשלו. אך כפשוטו, אדם מנסה לצייר לעצמו את שם הוי״ה, ואומר, “וי, כיצד שייך שם הוי״ה?” אומר לו האריז״ל, “יש לי עצה. קודם כל, אין אתה אשם, המציאות בעולם היא כך, בין המצרים היא. אך רצונך לדעת מהו הקשר של בין המצרים? אומר לך.”
צריך אתה להבין שבאותיות, בעולם, יש עשרים ושתים אותיות. “ברא את עולמו בל״ב נתיבות, בעשר ספירות ובכ״ב אותיות” (ספר יצירה). הרי כל העולם כלול מעשרים ושתים אותיות. עתה, מעשרים ושתים האותיות כתוב בספר יצירה, “בירר שלש אותיות וקבע בשמו הגדול”. שלוש אותיות מן העשרים ושתים הן שמות.
הרי העולם, אם אפשר לומר שהאטומים, נאמר בחינת האטומים, עשרים ושתים סוגי אטומים בעולם, שמהם עשו את כל העולם. שלושה מהם, כן — שכן הה״א כפולה — שלושה מהם הם אטומים קדושים. מהם, “בירר וקבע בשמו הגדול”, מן הדברים ההם, כשמסתכלים עליהם, מכוונים את השם.
אך כל שאר תשע עשרה האותיות הן גם אותיות. ולא זו בלבד שהן גם אותיות, אלא הן גם שכנות של השם. שכן אפשר לכתוב, אפשר לעשות צופן, ספר, אפשר לכתוב כפי שמדברים על אל״ף לכתוב תי״ו, ועל בי״ת לכתוב שי״ן, או איזה ספר אחר שנקרא תמורות בלשון המקובלים. אפשר להמיר כל אות באות אחרת. במילים אחרות, הבינו שאיני אומר עתה שזה ביאור משכיל — אפשר לבארו באופן משכיל, אך אפשר לבארו גם בפשטות, בדרך הקבלה, בדרך האמונה. הרי הי״וד היא רק שהאות העשירית היא שם, אקראי, אך אחת לפני העשירית היא האות התשיעית. נו, מדוע אין זו שם? אין זו שם, יפה מאוד, כשהוא בהתגלות קוראים לו י־ה־ו־ה. אך הרי אתה יכול להבין שהוא רק מדרגה אחת מרוחקת מן הט״ית.
אתה במצב הגלות: לילך בבגדי גלות
והיום אין אתה יהודי במצב הרגיל, אתה במצב הגלות. השכינה, כפי שאמרנו קודם, בת המלך הרי הייתה צריכה ללבוש איזה מלבוש חלש, איזו תלבושת של עני, היא עובר אורח, הולכת בדרך, הולכת בבגדי גלות. “עשה לך כלי גולה” (יחזקאל יב, ג), הרי הולכים בבגדי גלות, אין הוא יכול אפוא ללכת עם שם הוי״ה, שכן אז האותיות הקדושות, שם הוי״ה, נסתרות, נעלמות. הרי זה לכאורה מבחן עם ד׳ וה׳ וד׳, או כ״ו וז״ו, ומ״ץ פ״ץ. ופירוש הדבר שאתה הולך כאן…
והאמת היא, שכל ארבע אותיות צריך להיבחן בהן, צריך ללמוד את סדר כל האלף־בית כיצד ואיך. אומר אני חידוש: האריז״ל אומר רק את השלוש הראשונות, שכן באמת יש תשע עשרה ברכות בשמונה עשרה, ויש על כל פנים תשע עשרה דרכים, שכן יש רק תשע עשרה דרכים שאפשר, שכן כנגד כל אחת מכ״ב האותיות צריך להיות אחד מצירופי האלף־בית שאפשר להמירו, תמורות, מלבד שלוש שהן עצמן השם, י״ה ו׳, יוצא תשע עשרה. יוצא שבאמת כל ברכה צריכה להיות בה תמורה. האריז״ל גילה לי את השלוש הראשונות, ואת השאר אפשר להשלים בעצמו, שכן זה הסוד שהוא מלמד כאן.
וסבורני שבפועל ממש, אפשר להסתכל בפרדס בשערי תמורות ולראות כיצד לעשות צירופים אחרים — צריך אני ללמוד זאת — אך אפשר לחשב כל אחד, כפי שאפשר לומר שבמקום ט״ד ה״ד, הולכים עוד אות אחת אחורה, ח״ג ד״ג הוא גם שם, שכן הוא רק שתי אותיות מרוחק מן השם, הוא עוד מעט רחוק יותר, עוד רחוק יותר, עוד נפילה גדולה יותר. אך הוא חושב, מכוון, ואין קל יותר לכוון את זה במלואו מאשר לכוון שם. שם הוא קדושה, שכן כל יהודי יכול לכוון יום שלם את השם, אך דבר גדול הוא זה, ובבין המצרים אי אפשר.
תאר לך שאחד יכול לומר זאת אף יותר, שאחד מבית הכיסא — תאר לך, מבית הכיסא ודאי אסור לכוון, אולי מותר, איני יודע, אין חייבים לכוון במקום המטונף.
משל המזוזה
ד״ה ד׳, על זה כתוב בשם ‘כוזו׳, שכותבים על מזוזה מן הצד האחר, שכן מזוזה באמת צריכה להיות פתוחה. כתובים בה השמות “הוי״ה אלקינו הוי״ה”, והשמות שומרים על זה, מזכירים את שם ה׳, והרמב״ם אומר שזה המלאך, “חונה מלאך ה׳ סביב ליראיו ויחלצם” (תהלים לד, ח), שכשמזוזה מונחת על דלת יהודית, זה המלאך העומד בכל דלת יהודית, השמות של ה׳.
הבעיה היא שפעמים רבות, כתוב בפוסקים, פעמים רבות סביב הדלת מלוכלך, אין זה מקום ההולם את שם ה׳. ובאו הקדמונים — איני יודע אם היו גאונים — שהחליטו שיכתבו על הצד האחר של המזוזה, את הצד האחר של השם. הרי על פי אתב״ש כותבים ‘כוזו׳, והשמות ההם יכולים להיות במקום מטונף, שכן אין זו שם. הוא רק אות אחת מרוחק מן השם, גם הוא באמת שם, הוא צופן של השם. וזה מותר.
אומר הוא, אני חושב, במקום מטונף מותר לכוון ט״ד ה״ד, שמות של בין המצרים, שכן אין זו שם — כן היא שם, אך שם רק למי שמבין — אך אלה הלימודים, ואפשר ללכת עוד רחוק יותר ורחוק יותר, אפשר ללכת עד כל השלוש כיצד חוזרים אל השמות. אלה כולם לימודים כיצד אפשר לעשות, שיש שם, שיש מדרגה של השכינה באמת באותה הדרגה. וזהו הלימוד שלימד האריז״ל מה יעשה בימי בין המצרים.
עיקר הכוונה: שהשם יאיר לתוך החליפה
האריז״ל מוסיף עוד דבר, שעיקר הכוונה היא לכוון שאור שם הוי״ה מאיר לתוך החליפה. שהחילופים אינם אלא לבוש של שם הוי״ה, אינם אלא עוד מדרגה, עוד מדרגה אחת מבחוץ, יותר בחיצוניות, יותר בתמורה של שם הוי״ה. ומי שמוצא את השם ט״ד ה״ד — זהו מה שאמר האריז״ל, שהוא מקובל.
מי שיודע רק את שם הוי״ה — כל יהודי יודעו. אך את כל אותם הרשמות יודעים רק מקובלים. מה פירוש, מדוע יודעים רק מקובלים? מפני שהמקובלים אינם אנשים המצויים במדרגות גדולות יותר, אלא הם יודעים את כל המדרגות. המקובלים הם היודעים את המדרגות הקטנות יותר. המקובלים הם היודעים את מצבי הפירוד, את המצבים שבהם השם מתלבש באותם מיני תמורות וחילופי אותיות וגימטריאות ודברים כאלה, ובאמצעותם מוצאים הם דרך.
וזו דרך מעשית. אומר אני ממש מעשית, רבותי: הוא במצב שקשה לו להתחזק, חש רע, חש שחטא יותר מדי, צריך ללכת למקווה, יכול להיות בחזקת ה׳ על ברזל, ויכוון מ״ץ פ״ץ. וכתוב באמת שהאריז״ל אומר עצות כאלה על דברים שונים, אם רוצים לומר דבר מה, אי אפשר לומר עד אתב״ש, וכן הלאה. וזו ממש עצה טובה, כמשמעה, אומר אני בדרך השכלת האותיות, ואפשר לדבר בזה בדרך מוסר בפעם אחרת.
הרי זה עד כאן, ותהיה לנו שבת שמחה, ונמצא את כל צירופי האותיות המצויים, שכל אחד מהם באמת אינו אלא צופן, מעט רחוק יותר, מעט קרוב יותר, של שם הוי״ה.
תמלול מלא 📝
סוד גלות השכינה — כיצד השכינה פוגשת חבר ביער
הקדמה: מקדושה ומקדש אל סוד הגלות
רבותי, עכשיו ערב שבת דברים חזון תשפ״ו, ונדבר על סוד בין המצרים. כבר דיברנו בשבועיים האחרונים על סוד הקדושה, סוד ירושלים, המקדש, וכיצד מביאים זאת לידי ביטוי בעבודה — כיצד המקובלים הנהיגו את הדרכים השונות של בניין בית המקדש שבלב ובית המקדש שבמעשה, הן במעשים של מקדש מעט והן במעשים של המקדש הגדול שמקווים לבנות, על ידי התקנות שתיקנו להביא קדושה לעולם.
אני רוצה להמשיך כאן עם ההסבר של סוד הגלות, שזו הרמה העמוקה יותר שבאה אחר כך.
יסוד הקבלה: השכינה ומדרגותיה
יסוד הקבלה הוא שיש דבר כזה שנקרא השכינה, ושהשכינה היא הדבר שהיה מצוי בבית המקדש, מצוי בירושלים ובארץ ישראל בזמן הקדושה, בזמן הגאולה, בזמן הבנין. אבל בינתיים יש זמנים שונים של ירידה, וצריך לדעת כיצד להבין ולהרגיש את מצב השכינה באמת בזמנים אלו.
כפי שלמדו מהרמ״ק, שסוד ידיעת הקץ, סוד ידיעת אחרית הגלות, קשור לידיעת כל מדרגות השכינה, שאולי לא שערום אבותינו. הצדיקים הקדמונים, היהודים בזמן החורבן, בזמן התנאים והאמוראים, בוודאי לא היו יכולים לדמיין כמה מדרגות עדיין יש בשכינה, עד כמה עוד אפשר ליפול כביכול.
אבל האמת, כפי שהסברנו, שהנפילה לא מתכוונת רק לירידה אחר ירידה. אם אפשר ליפול, זה אומר שאפשר להישאר — כי אם היה נופל לגמרי היה כבר אבוד. זה נפל אבל לא אבד. וזה אומר שיש הרבה מאוד מדרגות של הבנה, של השגת אלוקות, של השראת השכינה, שעדיין לא עמדו עליהן.
זה יסוד בסיסי של קבלה. בדרך עבודה כולם יודעים, רגילים לומר זאת בדרך של חיזוק, דבר יפה כדי להרגיש טוב. אבל זה אמת, ויש בזה עומק, והעומק תלוי בעומק של כל ההבנה של סוד גלות השכינה.
הזוהר בפרשת אחרי מות: בכיה וחדווה
כפי שלמדנו בזוהר בפרשת אחרי מות, שמובא בתניא, כתוב שרבי שמעון הסביר את הסוד הגדול והעצום של הפירוד של השכינה מבעלה — האות ה׳ מהשם הלכה מהאות ו׳, וזה סוד גלות השכינה.
וכתוב שם, בכו רבי שמעון, בכו רבי אלעזר, הם בכו על מה שהבינו. אמר רבי אלעזר, “בכיה תקוע בלבי מסטרא דא, וחדוה בסטרא דא” (זוהר פרשת אחרי מות) — יש לי בכי גדול בלבי מצד אחד, ומצד שני אני מרגיש שמחה גדולה.
כי יש שמחה עצומה: אני תופס כאן הארה חדשה, הברקה חדשה, שיש סוג כזה של השראת השכינה, סוג כזה של יחוד קודשא בריך הוא, סוג כזה של פירוד ונפילה, ועדיין לא נגמר. לא ידעו שיכולה להיות נפילה כזו, כל כך רחוק ולא להיגמר. נוצר כאן מקום חדש, השגה חדשה, חידוש.
חידוש הוא דבר משמח, במיוחד אם בחידוש יש בו אהבה, יש בו תענוג — אפשר לקרוא לזה “בכל צרתם לו צר” (ישעיה סג, ט) — שבכל פעם שיש צרה חדשה, יש מקום חדש שבו השכינה נמצאת, גילוי חדש שלשכינה יש לבוש חדש, תלבושת חדשה, דרך חדשה איך אפשר לראות אותה.
החידוש: שהאדם הנמוך הופך את העולם
כשאדם לומד קבלה ורואה איזה פגמים גדולים עושה חורבן בית המקדש, חורבן מכל חטא, מכל השפלה — לומדים שזה הופך את כל העולמות, כל הצינורות. אתה אומר, “מה, העבירה הקטנה והמטופשת שלי הופכת את כל העולמות”. לכן אמר רבי נחמן שצריך להאמין גם במצוות, “אם אתה מאמין שאתה יכול לקלקל, תאמין שאתה יכול לתקן” (ליקוטי מוהר״ן).
אבל יש חידוש עצום שהאדם הנמוך הופך את העולם. ועל זה הרמ״ק והאריז״ל (שהוא מדגיש בהדרכותיו לרבי חיים ויטאל) התפלאו קצת: היתכן, שאנחנו חיים כאן באחרית הימים, ואנחנו עושים מצוות, יחודים, דבקות, יש לנו רוח הקודש, והקב״ה אוהב אותנו? היינו מבינים שאיזה תנא, נביא, משה רבינו, אהרן הכהן, היה להם דבר כזה. אבל איך מגיע לנו דבר כזה?
המשל של הרמ״ק והאריז״ל: המלך בדרך
הרמ״ק מביא בראשית חכמה, והאריז״ל הסביר מרבי חיים ויטאל את אותו הדבר, שיש משל למלך שנתקל בדרך. זה המשל שהספרים החסידיים אומרים על החביבות של בין המצרים. אבל זה דבר מאוד יסודי — לא רק חיזוק על אחרית הימים, אלא בעצם זה היסוד של כל הקבלה, היסוד של מציאות העולם.
המלך שאבד
מלך שנסע בדרך אבד. לא היו לו איתו בגדי מלכות החשובים שלו, כלי מלכות שלו, משרתיו — כל מה שיש לו בדרך כלל בהיכל מלכות, בצורה הטובה ביותר.
והוא בדרך, ויש מישהו שמרחם עליו. בקושי אותו אדם יודע מה זה מלך, הוא רק אומר שהוא איזה אדם חשוב, משהו יותר אצילי, לא אותו דבר כמו כולם, והוא נותן לו קצת כבוד, הוא נותן לו לחם צר ומים לחץ, פת חריבה ושלווה בה.
ולמלך יש חיבה כזו, אהבה כזו ליהודי שעוזר לו בזמן צער, בזמן שהוא לא במלכותו. כמה שהוא היה מכיר טובה, אולי אפילו יותר — כי כשהוא בהיכל המלך במקומו, אין זו חכמה גדולה שמכבדים אותו. כאן, אותו אדם מכבד אותו ביער, בלילה, כשחושך ואפל וקר, והוא נותן לו לאכול חתיכת לחם, קצת כוס תה — כאן יש סוג כזה של חיבה.
השכינה עלובה מאז הצמצום
והרמ״ק אמר שצריך לשמוע, כפי שהשכינה אמרה לבעל היוסף בליל שבועות, שהשכינה במצב שאין לה חברים, מאוד מאוד עלובה. כך היה אז, ואולי תמיד כך — מאז הצמצום הראשון, מאז שבירת הכלים, מאז בריאת העולם, היא מאוד עלובה, היא לא במקומה.
מה היה לכאורה מקומה? מה היה מתאים למלכות שמים להיות בהיכל המלך, בכל התפארת, עוז וחדווה במקומו, עוז ותפארת במקדשו (דברי הימים א טז, כז). אבל כשהיא לא נמצאת במקומה, אלא במקום זר, במקום גלות, יש תוספת אהבה, תוספת חיבה, התרגשות הרבה יותר גדולה כשהיא פוגשת חבר ביער — השכינה פוגשת חברים, יהודים.
דבר קטן בזמן הזה חשוב כמו דבר גדול
כך מביא לשון האריז״ל, הוא מביא כל האחרונים, “דבר קטן בזמן הזה חשוב כמו דבר גדול”. ואנחנו חושבים שזה חיזוק: “אתה יהודי כל כך חלש, אי אפשר לדרוש ממך כלום. אתה מניח לפעמים תפילין, נתנו לך מכה על השכם — וואו, אתה מניח תפילין”.
לא, זה הפוך. הוא לא אומר את זה. מה שהוא אומר הוא שהשכינה במצב חלש — לא אתה במצב חלש. אתה עוזר לשכינה במצב חלש. לא שאתה דור כל כך חלש, וממילא זה כל כך קשה, יצר הרע כל כך גדול, נסיונות כאלה, והכל לפום צערא אגרא.
זה לא לפום צערא אגרא, זה לפום צערא דשכינתא אגרא. זה לפום המריעותא דשכינתא. כשלשכינה יש את רעיה, זה קורה עם שושבינים וחברים, שלמה במלכותו, יש צדיק שלמה בשעתו, הכל יש — אז השכינה לא אוהבת אותנו כל כך, אין אהבה כל כך גדולה, צריך לעבוד קשה כדי לקבל התרוממות רוח הקודש, דבקות, הסוג הזה של חיבור.
אבל במצב שהשכינה במצב חלש — המלך במצב חלש — והיהודי שאין לו הבנות גדולות על המלך, הוא לא שר במלכות, הוא אדם פשוט, אבל הוא פעל ברחמנות. אפילו לא צריך להיות לו השגות גדולות.
רבי נחמן ובעל התניא: רחמנות על השכינה
בעל התניא אמר כדרכו דרוש ארוך בחסידות, קבלה, דברים עמוקים. יצא רבי נחמן ואמר — זה דיבור מאוד אצילי, קצת ביקורת — שדבר אחד הרבי פגע בו. בעל התניא פירש “רחמיך רבים ה'” (תהלים קיט, קנו), יש רחמנות גדולה עליך, אלוקים. בפירוש הזה הוא פגע.
במילים אחרות, רבי נחמן מבקר: בעל התניא קצת לא נמצא במציאות. הוא אומר תורות עמוקות, עתיק ואריך ויחידה עילאה ויחידה תתאה, כאילו יש השגות אלוקות גדולות, שזו המציאות שהוא רוצה להביא לעולם. אומר רבי נחמן, אתה צריך לשמוע את מצב השכינה האמיתי — אולי אתה לא יודע, אתה רבי, אתה יושב בחדר שלך ואומר חסידות. מצב השכינה האמיתי הוא שיש רחמנות גדולה על הקב״ה, על השכינה. לא רחמנות עלינו, אלא על השכינה — ניצוץ השכינה שבתוכנו. אנחנו לא כל העניין; יש רחמנות על השכינה בעולם שאנחנו נמצאים בו.
ההתרגשות של השכינה והיהודי
עכשיו, כשבא יהודי והוא לומד קצת חסידות, במצב של רחמנות על השכינה, השכינה מתרגשת מאוד. לא שאתה מתרגש, אלא השכינה מתרגשת. וגם היהודי מתרגש כשהוא רואה את ההתרגשות הגדולה של השכינה, שהיא פגשה חבר בארץ לא זרועה, במקום רחוק, מאשפות ירים אביון.
בוודאי, הוא בוכה עם השכינה, זה לא זמן שמחה, לא מצב שלמות, אלא מצב חסרון. אבל הוא אומר, וואו, יהודים נפגשו, יש לי רחמנות על השכינה, ולשכינה יש רחמנות עליי. ויוצא סוג של חיבור — כמו שאנשים עושים בזמני צרה, בזמני צער, בזמני טרגדיה, שיכול להיות חיבור הרבה יותר גדול מאשר בזמני שמחה. כי בזמן שמחה צריך לעשות משהו, להיות משהו. אבל כאן, שני יהודים נפגשו במקום צרה ועזרו קצת אחד לשני — לא הרבה, אין יכולת, שניהם באותה בוץ, שניהם באותה לכלוך. ונעשה יחוד כזה שלא נעשה בזמן החדווה, אלא במאמץ גדול, בקושי גדול.
בעל היוסף והשכינה שבגלות
כך אמרה השכינה לבעל היוסף, שהם היו צריכים להעריך את ההתרגשות שיש לשכינה כשיש יהודי. אין כל כך הרבה אנשים בעולם שזוכרים את השכינה, והיא פוגשת כמה יהודים שמתאספים יחד בליל שבועות, או ליל ערב, ליל שלוש סעודות, ליל שבת, מלווה מלכה, ומדברים דברי רחמנות, דברי חיבה, דברי אהבה לשכינה, דברי געגועים, דברי התעוררות.
הוא אומר תיקון חצות, או איזה ניגון, “רחם בחסדך על עמך”. הוא נזכר באיזה ניצוץ, יש לו קצת רחמנות, קצת דאגה, קצת אמפתיה — לשכינה שבגלות נעשה שם חיבור שלא היה, יחוד חדש, המשכת רוח הקודש חדשה.
זה יותר קל בגלות: המשל של הגר
לכן אמרו המגיד ממזריטש, וכך האריז״ל והרמ״ק, כולם אמרו שלא צריך לחשוב שזה יותר קשה. כשאומרים שזו מדרגה יותר גדולה, לא אומר שיותר קשה לפגוש את ה׳, רוח הקודש, כל ההשגות העליונות שיהודי צריך. להפך, זה יותר קל — כי אתה לא צריך לעשות כלום.
בואו נאמר דבר פשוט: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו, “אי אתה יודע שישראל דווים וסחופים?” (יבמות מז), והוא אומר, “על אף פי כן,” מקבלים אותו מיד. אבל בזמן שלמה המלך, בזמן שהיהודים מצליחים — “אין מקבלין גרים לימות המשיח” — כי אז צריך הרבה יותר להוכיח. הגר שבא בזמן שלווה צריך הרבה יותר להוכיח שהוא מתכוון ברצינות, שהוא באמת רוצה את היהדות, את אהבת ה׳, ולא סתם את הכסף — בדיוק כמו שיהודים היו משתמדים כדי לעשות כסף.
אוקיי, אולי אנחנו רוצים שיהיה מצב כזה של עליית השכינה. אבל בינתיים, כל עוד זה לא כך, אין זו חכמה גדולה, ולגר הבא להתגייר אומרים, אל תשכנע את עצמך, אתה יודע את זה ברצינות.
באותה דרך, כשהמציאות של העולם היא כזו שלא מקבלים הרבה כבוד על לעשות בשביל השכינה, על לאהוב את השכינה, על לרחם שהשכינה לא מקבלת — צריך להסביר מה המשמעות של ירידת השכינה.
המגיד ממזריטש אמר שיותר קל לקבל רוח הקודש בגלות מאשר בזמן שהשכינה על מקומה, לגבי הענקים. ואם אנשים אומרים שהם לא רואים את זה — התשובה היא, כי אתה בכלל לא תופס על מה מדברים.
מהי ירידת השכינה?
אתה אומר שאדם יושב בבית המדרש שלו, סגור בפינה שלו, עם ארבע אמות של הלכה שלו, ארבע אמות של תפילה, מופרד מהעולם, פרוש ומפורש ומובדל — והוא עדיין מדבר על הדור החלש. אין דור חלש בחדר שלך! להפך, הוא צריך באמת להוכיח משהו. כשיושבים בישיבה, בבית מדרש, שבו כולם רוצים להיות בסדר, רוצים להיות תלמיד חכם, יהודי חסידי, עובד — זה באמת לא אומר כלום שאתה מתפלל שם בסדר, לא מקבלים כלום על זה.
צריך לעבוד הרבה, לעשות חידוש שלם, שמשהו יהיה נחשב. אבל סתם כך זה לא נחשב לכלום — בדורו של אברהם. אבל מי אמר לך לשכנע את עצמך שזה דורו של אברהם?
שתי דרכים: חיצוניות ופנימיות
יש שתי דרכים, בדרך חיצוניות (בדרך הרחבת העולם) ובדרך פנימיות. דבר אחד: מי שרוצה לדעת את מצב השכינה צריך להסתכל בעיתון, הוא רוצה לדעת את המציאות של העולם. זו הדרשה הראשונה שאני אומר כל שנה לכבוד תשעה באב — שיושבים בישיבה וזה על מנוחה ועל נחלה, ולא חסר כלום.
מי שלא בוכה על גלות השכינה הוא מצמצם
יושבים בישיבה, זה על המנוחה ועל הנחלה, מעולם לא חסר הצנון והחזרת. כל שלוש סעודות היה הרינג עם דג ממולא. ובבית המדרש הזה יושבים יהודים ואומרים, נו, אנחנו לא מרגישים את צער השכינה, זה לא במדרגה שלנו. אולי פעם היו יהודים שבכו בתשעה באב והם הרגישו את השכינה.
למה לבכות בתשעה באב? בעולם הדמיון או בעולם הגאולה — אצלך עדיין משיח לא בא, אתה מרוצה, זה הולך טוב, צריך להכיר טובה. אבל צריך להיות קצת עיוור, מצמצם גדול.
בקיצור, מי שלא בוכה על גלות השכינה, על גלות הדור, על ירידת השכינה, הוא מצמצם. ואחר כך הוא אומר תורות, והוא עדיין חושב שהוא דתי, צדיק, הוא התחזק באיזו התעוררות מספר חסידי, איך הוא יכול לבכות בתשעה באב?
אל תהיה בצמצום, פתח קצת את העיניים, הסתכל סביב על העולם. תראה שהעולם, כפי שהוא, יש לו חלקים טובים, חלקים טובים משונים — אנחנו חיים בסוג של שפע, סוג של הארה, שזה בוודאי השכר, חיים כבר כמעט לעולם השכר, ימות המשיח. אבל ברוחניות — רמת האנושיות, של חכמה, של תרבות — זה עמוק באדמה.
הבושה של להיות חבר של השכינה
רוב האנשים אין להם שום הרגשה לדבר שנקרא שכינה, שום הרגשה שזה צריך להיות דבר נורמלי לומר ברוך אתה ה׳. זה לא הגיוני להם — אפילו בבית המדרש. זה רק הגיוני כל עוד כתוב בשולחן ערוך שצריך להתפלל. אבל לדבר עם הקב״ה, או על המלאכים, על השכינה — כן, אתה מקובל, איזה עובד, אני שומע. זו סוג של גלות, סוג של הסתרה, סוג של מבוכה.
וזה עד היום הזה בושה — ברחוב, בבית, בבית המדרש. אדם צריך להתבייש. כתוב לומר ביום פורים, “לא יבושו כל הקווים לך” — זה אומר, בזמן הזה כביכול יבושו; מי שמקווה לקב״ה, הוא מתבייש.
אם אני הולך לחבר ואומר לו, אני רוצה לעשות דבר שהוא דרך להתקרב לשכינה, להרגיש את השראת השכינה על העולם, רוח אלוקים מרחפת על פני המים (בראשית א, ב) — הוא אומר לי, יסתכלו עליך כמו משוגע, או, לא תעשה שידוכים. אתה מאמין שלשכינה אין מספיק שידוכים לכולם? לא מספיק מוסדות לכולם?
זה אומר גלות השכינה. הרי מדברים על אהבת השכינה — איך בכלל יכולה להיות שאלה כזו? אה, אנחנו בגלות, אנחנו לא חיים בעולם שבו השכינה מעניינת משהו. אם מישהו יכתוב שיר על אהבת השכינה, באיזו ישיבה יסתכלו עליו כעל דבר חשוב? כמעט באף אחת. מי שמחזיק את עצמו כחבר של השכינה, הוא צריך לשתוק, להתאפק, ממש כמו מרנו בהדלקת נרות שבת. מישהו שהיה כותב בעצמו מלך דודי, לכה דודי חדש באנגלית, כי הראש והלב שלו פועלים באנגלית, והוא שר אותו for the bride.
מדרגת השכינה האמיתית פירושה שלימות
הבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו הדבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” — בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות כך גם אצל הקב״ה, או שאדם שמתנהג במידות החסד מעורר אצל הקב״ה את מידות החסד.
אמיתת מדרגת השכינה פירושה מדרגת הייחוד, מדרגת השלימות של האדם — כמה הוא שלם, כמה חכם, כמה טוב, כמה צדיק, כמה מצליח. זו מדרגת השכינה.
וירידת השכינה פירושה חטאים, מצבים שבהם אין שלימות, אין חכמה, אין תורה, אין מצוות, אין יראת שמים, אין פרישות, קדושה, טהרה, אין למדנות, עיון, בקיאות — כלום. זה פירוש ירידת השכינה.
כשלאדם הולך טוב, הוא יכול לרצות שכינה. אבל ירידת השכינה פירושה המקומות שבהם לשכינה אין מקום — כי השכינה פירושה שצריך להיות שלימות, שמחה ואור, זו גדלות השכינה. וירידת השכינה היא כשאין — כשהשלימות באמת אינה שלימות. האדם באמת במצב שפל, באמת שבור. הוא היה רוצה ללמוד ולא לומד, הוא היה רוצה להרוויח כסף ולא מרוויח, הוא היה רוצה להיות אבא טוב יותר ואינו. במצב כזה באמת יש הרבה פחות השראת השכינה, בקושי אפשר למצוא שם את השכינה.
השכינה פוגשת חבר במקום ירידה רוחנית
בדיוק כמו בחוץ, כשהאנשים האחרים אין להם כבוד לערך השכינה, ויש מישהו שיש לו, הוא מיוחד — כך גם כשהוא עצמו לא מכיר בערך השכינה, כשהוא במצב שפלות, מצב של שבירה, של חטא, של כישלון, ואז הוא נזכר באהבת השכינה.
אומרת לו השכינה, “מצאתי חבר במקום ירידה רוחנית — לא ירידה גשמית, שכל הירידה הגשמית באמת אינה מעכבת בעד השכינה. אלא מקום שבאמת מעכב בעד השכינה, באמת היפך השכינה, באמת רע.” ושם אדם נזכר: “כן, אמת, אני לא מצליח גדול, לא תלמיד חכם, לא אדם שלם. כל פעם שאני משכנע את עצמי שאני אדם שלם, אני תופס איזה כעס, תאווה, נפילה. אני כבר מבין שלא אותי התכוונו במה שאמרו שרק מי שמלא כריסו ובן ירא שמים לרבים יעסוק בקבלה, יעשה יחוד, יהיה לו רוח הקודש — לא אותי התכוונו.”
אז אנחנו אומרים, רגע: באים אליך האריז״ל, הרמ״ק, באה אליך השכינה ואומרת, “בוודאי לא אותך התכוונו. אבל באדם הזה, במקום הזה, במצב הזה, בזמן הזה, נתת מקום לשכינה. יש לך עדיין איזו תשוקה, איזה געגועים.”
יש לו חשק לשכינה כמו לאכול
יש לו עדיין געגועים ליופי, לעדינות שאנו קוראים שכינה. הוא אוהב לומר לכה דודי — לא כי הוא צדיק, אלא כי הוא אוהב את זה, בדיוק כמו שאדם יכול לאהוב כשהוא מדוכא, בשפלות, בקטנות. מסיבה כלשהי אין לו חשק ללמוד, אין לו חשק לתת צדקה, אבל לאכול יש לו חשק — כי את זה הוא באמת אוהב. בדיוק כך יכול להיות שיש לו כן חשק לשכינה, לשיר ניגון של געגועים, לומר תיקון חצות.
אני אומר תיקון חצות לא כדי להראות שאני צדיק, אלא כי יש לי קצת רחמנות על השכינה. הרחמנות אינה עליי — אני אחר כך, נשכח — אלא על השכינה, רחמיך רבים ה׳ (תהלים קיט, קנו). והשכינה היא דבר כל כך יפה, והיא כמו כאשה עגונה אתקה על בעל נעוריה.
והוא עושה איזו מצווה, או אומר פרק תהלים, או מוריד דמעה, או יושב על הארץ, למען שכינתך. אז על זה באמת נאמר “כל רודפיה השיגוה בין המצרים” (איכה א, ג) — כי זה המיצר האמיתי, והמיצר האמיתי הוא שפלות רוחנית. ושם יכולה עוד להיות השראת השכינה.
רגליה יורדות מות: עד השאול יכולה להגיע השכינה
זה החידוש שהקבלה אומרת, שאף אחד לא הבין. אף אחד לא יכול היה להאמין שהגלות יכולה להיות כל כך ארוכה, שיכולה להיות ירידה כזו — כי היה להם יותר מדי תיקון הסגולה, השגות אלוקות קלות, מספיק אמונה. להיפך, הם לא יכלו לדעת, “רגליה יורדות מות” (משלי ה, ה) אומרים הזוהר והמקובלים על השכינה.
פשט פשוט פירושו אשה זונה. אבל אתה מבין שהאשה הזונה היא עוד רמה של השכינה, רק רמה אחת, עוד התלבשות אחת. הה׳ נעשתה קצת יותר ארוכה, נעשתה ק׳. “רגליה יורדות מות” — עד המוות, עד השאול, כל הדרך עד השאול יכולה להגיע השכינה.
בשאול יהודי יכול לאהוב את השכינה — לא יראה. יראה אולי אין לו, הוא פסולת. אבל יש לו אהבת השכינה. ושם אומרת השכינה, “אה, מצאתי בגיהנום מישהו שאוהב אותי.” הרי רוח הקודש גדול מזה, אז יש לו באמת רוח הקודש, נבואה אמיתית. לא כי הוא צדיק, חכם, גיבור ועשיר שיש לו נבואה, אלא כי הוא “איכה ישבה בדד” (איכה א, א) שיש לו נבואה — סוג אחר, סוג טוב יותר. כי אז לא צריך להוכיח את השאלה האם מתכוון לשמה.
אם מישהו הוא מושלם, הוא צריך מאוד לכוון שכשהוא בוכה על גלות השכינה, הוא מתכוון שזה באמת מפריע לו. אבל מישהו שאינו מצליח גדול, לא חכם כל כך גדול, ועדיין אוהב את השכינה — הוא לא צריך להוכיח, הוא מתכוון באמת. אז הוא באמת חבר של השכינה, והשכינה מדברת איתו. היא לא מדברת עם היהודים הפרומים, היא מדברת עם מי ש“יושבת בדד”, שנמצא יחד איתה, “בכה תבכה בלילה” (איכה א, ב).
העמק המלך: העצה של בין המצרים
עכשיו, כל זה על פי פשט, על פי נגלה, שכל אחד מבין. אומר הספר הקדוש “עמק המלך”, שהיה מקובל גדול ובנה את כל המערכת של קבלת האר״י (קצת על רבי ישראל סרוק), את כל המהלך הברור של פנימיות התורה, איך נראית השכינה, יסודות האצילות.
הוא כותב באופן מעשי שהוא הלך מאוד עם העניין של לכוון את שם הוי״ה, כל יום, בכל אופן — זה השורש של הכל. כל הצלחתו בהשגות הייתה בנויה על שיהיה לו בראש כל הזמן את שם הוי״ה.
כששם הוי״ה לא מאיר
אומר הוא, אבל יש מצבים שקשה לכוון את שם הוי״ה. למשל, ימי בין המצרים — בדוק ומנוסה, כך הוא אומר — כשמנסים לכוון את שם הוי״ה קשה יותר להחזיק בראש.
האריז״ל אומר כוונה כזו, שמי שרוצה לדעת מה מדרגתו הרוחנית, ינסה לצייר את שם הוי״ה, ולפי כמה ברור זה מצוייר לו, באיזה צבע, ידע מה רמתו. ויש מצבים — אולי לא אשמת האדם — אלא מצב השכינה הוא כזה ששם הוי״ה לא מאיר. קשה מאוד להחזיק בראש את שם הוי״ה.
מה עושים במצב כזה? מי שלא לומד כוונות האר״י לא יודע מה לעשות. הוא רואה שהשם נעלם, הוא בהסתרה, “אלי אלי למה עזבתני” (תהלים כב, ב) — הוא יכול לצעוק, אבל לא יודע מה לעשות יותר. הוא לא יכול לקבל את הדבקות, את נשיקות פיהו שיש כשמחזיקים בראש שמות.
העצה: תמורות וחילופי אותיות
אומר העמק המלך, שכשתגיע לכוונות של בין המצרים, תגלה שיש עצה. (הוא אף פעם לא מגיע לכתוב את אותו חלק, או שאין לנו אותו — אבל אני יודע למה הוא מתכוון, כי ספרו היה מלוקט בסדר מהכוונות האר״י.)
בשער הכוונות כתוב שבין המצרים צריך להחזיק בראש, במקום שם הוי״ה (המוכנס בברכות של שמונה עשרה), אותיות הסמוכות לה׳. יש חילופים שונים, תמורות: כמו אתב״ש, אפשר להחליף את האותיות עבור השם — ט״ד ה״א, האותיות אחרי השם — כ״ו ז״ו, ועוד עשרים ושתיים דרכים ויותר.
מסביר ר׳ נפתלי הירץ באכראך, בעמק המלך: אתה צריך להבין שבעולם יש עשרים ושתיים אותיות. “ברא את עולמו בל״ב נתיבות, בעשר ספירות ובכ״ב אותיות” (ספר יצירה). כל העולם כלול מעשרים ושתיים אותיות. מהן, כתוב בספר יצירה, “בירר שלש אותיות וקבע בשמו הגדול” — שלוש אותיות מהעשרים ושתיים הן שמות.
העשרים ושתיים אותיות והשלוש הקדושות
אפשר לומר, בחינת האטומים: עשרים ושתיים סוגי אטומים בעולם שמהם נעשה כל העולם. שלושה מהם (כי הה׳ כפולה) הם אטומים קדושים — “בירר וקבע בשמו הגדול” — כשמסתכלים עליהם מכוונים את השם.
אבל כל התשע עשרה אותיות האחרות הן גם אותיות, ויותר מכך — הן שכנות של השם. כי אפשר לעשות קוד, צופן, כמו שמדברים על אל״ף כותבים ת״ו, מדברים על בי״ת כותבים שי״ן — זה נקרא תמורות בלשון המקובלים. אפשר להחליף כל אות באחרת. הי׳ היא רק כי האות העשירית היא שם; אחת לפני העשירית היא האות התשיעית. למה זה לא שם? כשזה בהתגלות קוראים לזה י-ה-ו-ה, אבל אתה יכול להבין שזה רק רמה אחת מהט׳.
אתה במצב הגלות: לך עם בגדי גלות
היום אתה לא יהודי במצב הרגיל, אתה במצב הגלות. השכינה, כמו בת המלך, נאלצה ללבוש תלבושת חלשה יותר של עני, היא הולכת בדרך, בבגדי גלות. “עשה לך כלי גולה” (יחזקאל יב, ג) — הוא לא יכול ללכת עם שם הוי״ה, שאז האותיות הקדושות נסתרות, נעלמות. זה לכאורה טט״ת עם ד׳ וה׳ וד׳, או כ״ו וז״ו, או מ״ץ פ״ץ.
אני אומר חידוש: האריז״ל אומר רק את השלושה הראשונים. כי באמת יש תשע עשרה ברכות בשמונה עשרה, ויש תשע עשרה דרכים — כי כנגד כל אחת מהכ״ב אותיות צריך להיות אחד מצירופי אלף בית שאפשר להחליף אותו, חוץ משלוש שהן עצמן השם, י״ה ו׳, יוצא תשע עשרה. יוצא שכל ברכה צריכה להיות תמורה. האריז״ל הוציא לי את השלושה הראשונים, אפשר בעצמך להמשיך, כי זה הסוד שהוא מלמד כאן.
אפשר לעיין בפרדס בשערי תמורות ולראות איך לעשות צירופים אחרים. כמו שאפשר לומר, במקום ת״ד ה״ד, זה חוזר עוד אות אחת אחורה — ח״ג ד״ג הוא גם שם, כי זה רק שתי אותיות מרוחק מהשם — עוד יותר רחוק, עוד נפילה גדולה יותר. לא קל יותר לכוון את התמורה מאשר לכוון שם. שם הוא קדושה, כל יהודי יכול לכוון כל היום את השם, אבל בין המצרים אי אפשר. תדמיין שמישהו בבית הכסא, שם בוודאי אסור לכוון את המקום המטונף.
המשל של המזוזה
על ד״ה ד׳ כתוב בשם כוזו, שכותבים על מזוזה מהצד האחר. מזוזה צריכה להיות פתוחה — כתוב בה הוי״ה אלקינו הוי״ה, והשמות שומרים על זה. הרמב״ם אומר שזה המלאך, “חונה מלאך ה׳ סביב ליראיו ויחלצם” (תהלים לד, ח) — המזוזה מונחת על דלת יהודית, זה המלאך שעומד בכל דלת יהודית.
הבעיה היא שהרבה פעמים, כתוב בפוסקים, סביב הדלת מלוכלך, לא מקום שמתאים להיות השם. אז באו הקדמונים והחליטו שיכתבו בצד האחר של המזוזה, כוזו, והשמות יכולים להיות במקום מטונף, כי זה לא שם — זה רק אות אחת מרוחקת, קוד של השם.
כך, אומר הוא, במקום מטונף מותר לכוון שמות ט״ד ה״ד של בין המצרים, כי זה לא שם — זה כן שם, רק שם של מי שמבין. ואפשר ללכת עוד ועוד, עד כל השלושה איך חוזרים לשמות. זה הלימוד שהאריז״ל לימד מה לעשות בימי בין המצרים.
הכוונה העיקרית: שהשם מאיר לתוך החליפה
האריז״ל מוסיף עוד דבר, שהכוונה העיקרית היא לכוון ששם הוי״ה מאיר לתוך החליפה — שהחליפין הם רק לבוש של שם הוי״ה, רק רמה אחת החוצה, יותר בחיצוניות, יותר בתמורה. ומי שנמצא עם השם ט״ד ה״ד — כך אמר האריז״ל — הוא מקובל.
את שם הוי״ה יודע כל יהודי. אבל את כל הרשמות יודעים רק מקובלים. למה? כי מקובלים אינם אנשים שנמצאים במדרגות גבוהות יותר — הם יודעים את כל המדרגות, גם הקטנות יותר. מקובלים הם אלו שיודעים את מצבי הפירוד, המצבים שבהם השם מתלבש בתמורות וחילופי אותיות וגימטריאות, ודרך זה הם מוצאים דרך.
וזה ממש באופן מעשי דרך. מישהו במצב, קשה לו להתחזק, הוא מרגיש רע, הוא חטא יותר מדי, הוא צריך ללכת למקווה, הוא יכול להיות בחזקת ה׳ — והוא יכוון מ״ץ פ״ץ. האריז״ל אומר עצות כאלה על דברים שונים. וזו ממש עצה טובה כמשמעה, בדרך השכלת האותיות, ואפשר לדבר על זה גם בדרך מוסר בפעם אחרת.
עד כאן. נזכה לשבת שמח, ונמצא את כל צירופי האותיות שיש, שכל אחד הוא באמת רק קוד, קצת יותר רחוק, קצת יותר קרוב לשם הוי״ה.
EN English ›
📋 Shiur Overview
The Secret of the Exile of the Shechina — How the Shechina Meets a Companion in the Forest
Introduction: From Holiness and the Temple to the Secret of Exile
Here we stand now on the eve of Shabbos Parshas Devarim, Shabbos Chazon, the year 5786, and in this shiur we will come to discuss the secret of the days of Bein HaMetzarim. In the two weeks that have passed, we already engaged in the secret of holiness, the secret of Jerusalem and the Temple, and how we bring this into practice in our service — in deed and in speech — as the Mekubalim expounded and established the various ways of building the Beis HaMikdash: building the Beis HaMikdash in the heart, and also building the Beis HaMikdash in deed, both in the deeds of the mikdash me’at and in the deeds of the great Temple that we hope to build. All this through all the takanos they established, and all they did to bring holiness into the world, through contemplating what holiness is and how it is proper to conduct it (as we explained in the two previous shiurim about holiness and the Temple, and this is not the place for it).
In this shiur I wish to continue the explanation of the secret of exile, which is the deeper secret, the inner level that comes afterward.
The Foundation of Kabbalah: The Shechina and Its Levels
The foundation of Kabbalah is that there is something called Shechina, and the Shechina is that thing which was present in the Beis HaMikdash, present in Jerusalem and in Eretz Yisrael in the time of holiness, in the time of redemption and in the time of building. And meanwhile there are times of non-building, times of all types of non-building, and in practice there are different times of descent. Therefore a person must know how to understand and how to feel the state of the Shechina, the state of holiness in truth, in those times.
As they learned from the Ramak, that the secret of the end, the secret of knowing the end, the secret of knowing the end of exile, depends on knowing all the levels of the Shechina — those levels which ‘our fathers did not fathom,’ the early tzaddikim. The Jews who were in the time of the Churban, the Jews who were in the time of the Tannaim and Amoraim, certainly could not picture in their souls how many levels still exist in the Shechina, how much further it could still descend, as it were.
But the truth is, as we explained, that the fall does not mean only a fall, descent after descent. On the contrary, the very ability to fall means that it is possible to remain, for if it had fallen completely — everything would already be lost. The thing fell, but was not lost. And if it fell and was not lost, then the meaning of the matter is that there are still very many levels of understanding, very many levels of grasping Divinity, of the dwelling of the Shechina, which we have not yet stood upon.
This is a fundamental and very important principle in Kabbalah, and I wish to explain it. We will begin thus: It is known ‘in the way of service.’ The words ‘in the way of service’ everyone knows, but one must incline one’s ear well, for it seems that people are accustomed to say this as words of encouragement, and indeed it is a fine thing to improve a person’s feeling, but it is true, and there is depth in it, and this depth depends on the depth of all the understanding that Kabbalah comes to tell about the secret of the exile of the Shechina.
The Zohar in Parshas Acharei Mos: Weeping and Joy
And behold, as we once learned the words of the Zohar in Parshas Acharei Mos, which are brought in Tanya, Rabbi Shimon explains there the secret, the great secret, the tremendous secret of the separation of the Shechina from her husband — that the letter hei of the Name departed from the letter vav, and this is the secret of the Shechina, the secret of the exile of the Shechina.
And it is said there, ‘Rabbi Shimon wept, Rabbi Elazar wept,’ they wept over what they understood. Rabbi Elazar said, “Weeping is lodged in my heart from one side, and joy on the other side” (Zohar Parshas Acharei Mos) — great weeping is placed in my heart on one side, and on the other hand, great joy I feel.
For tremendous joy is placed in this: I am grasping something new, a new illumination, a new flash, that there is such a thing, that there is such a type of dwelling of the Shechina, that there is such a union of the Holy One Blessed Be He, such a separation, that there is such a fall and still not everything is lost. They did not know at all that there could be such a fall, that one could distance oneself so much and not lose. A new place is created here, a new grasp, this is a chiddush.
Let us say this simply: This is a chiddush. And a chiddush is a joyful thing, and especially if the chiddush is not just any chiddush, but a chiddush that has love in it, a chiddush that has pleasure in it that tells how — one can call it “In all their troubles, He was troubled” (Yeshayahu 63:9) — that every time there is a new trouble, there is a new place where the Shechina is placed, there is a new revelation that the Shechina has a new garment, a new position, a new kind of way in which it is possible to see her. In such a grasp lies a great chiddush.
The Chiddush: That the Lowly Person Overturns the World
When a person contemplates the matter, one can say it thus: When one learns Kabbalah and sees what great damage is caused by the destruction of the Beis HaMikdash, the destruction that is in every sin, the destruction that is in every degradation, one learns that it overturns all the worlds, overturns all the channels, and you say, “Woe, my small and foolish transgression overturns all the worlds.” Therefore Rabbi Nachman said that one must also believe about mitzvos, “If you believe that you can damage, believe that you can repair” (Likutei Moharan) — one must believe this also about mitzvos.
But a tremendous chiddush is placed here, that the lowly person overturns the world. And about this — this is the thing that the Ramak already said, and the Arizal emphasizes in his teachings as Rabbi Chaim Vital brings — and all of them said such a thing, after they struggled a bit: Is it possible that we who live here at the end of days, and we do mitzvos, do yichudim, cleave, we have ruach hakodesh, and the Holy One Blessed Be He loves us? How is this possible? We would understand that some Tanna, some Jew, prophet, one of the prophets of those generations, Moshe Rabbeinu, Aharon HaKohen — had such a thing. But how does it reach us? How does such a thing reach us?
The Parable of the Ramak and the Arizal: The King on the Roads
And the Ramak said — I bring this from the ‘Reishis Chochma’ in the name of the Ramak, and the Arizal explained, as Rabbi Chaim Vital brings, the same exact thing — that there is a parable in this, and thus he said: A parable of a king who found himself on the roads. This is the parable that the Chassidic sefarim say about the preciousness of the days of Bein HaMetzarim. But this is a parable, and it is a very fundamental thing. I think that this is not only encouragement about the end of days or about Bein HaMetzarim, but a parable about — essentially this is the foundation of all Kabbalah, the foundation of reality, for the reality of the world is this.
The King Who Was Lost on His Way
He says a parable: A king who traveled on a road and was lost on it, he did not have with him his important garments, his important vessels with which he usually conducts himself, for he is a king, and in the royal palace he walks with royal vessels, with royal garments, with royal garb, with servants, and everything in the best way possible, the greatest thing that can be.
And behold he is on the road, and there is someone who has mercy on him, and that person barely knows what a king means, but he sees in him some important person, something refined, something that is not like other people, and gives him a bit of honor, gives him meager bread and scant water, dry bread and peace with it.
And the king feels such affection, such love, for that Jew, for that servant, for the one who helps him in his time of trouble, in the time when he is not a king, in the time when he is not in his kingdom. To such an extent that it seems he is more grateful to him, for when he is in the king’s palace, when he is in his place, it is not such great wisdom that they honor him. Here, this one truly honors him, gives him to eat a piece of bread, a bit of food, a cup of tea in the forest, at night, when it is dark and gloomy and cold, and gives him to eat there — there is such affection in this.
The Shechina Alone After the Tzimtzum
And the Ramak said that one must incline one’s ear and understand, that at this time — as the Shechina said to Rabbi Yosef Karo, to the Beis Yosef, on the night of Shavuos, which is one of the powerful times of the night of Shavuos — one must know that the Shechina is in a state where she has no companions, alone and truly alone. So it was then, and perhaps it was always so, but since the first tzimtzum, since ‘a moment for the moon,’ since the breaking of the vessels, since the creation of the world, she is very much alone, she is not in her place.
That is, what was supposedly her place — then that is indeed her place, but what should have been her place, what would have been fitting for the Malchus Shamayim to be in the king’s palace, in all the glory and splendor, “Strength and gladness are in His place, strength and beauty are in His sanctuary” (Divrei HaYamim I 16:27) — that would have been fitting. But when she is not found in her place, when she is present in a foreign place, in a place of exile, there is additional love, additional affection, additional excitement, much greater excitement in the fact that she finds a companion, finds a companion in the forest, the Shechina finds companions, Jews. Now we must understand; let us delve a bit into the matter.
A Small Thing in This Time Is Important Like a Great Thing
This is what they said, and from here they said, and thus it is brought in the language of the Arizal, which all the later authorities bring, “A small thing in this time is important like a great thing”. And we think that this is a kind of encouragement: Ah, you are such a weak Jew, you already know that there are no expectations from you, nothing can be demanded of you. You put on tefillin once in a while, it’s nothing really, and they give you a pat on the shoulder, “Woe, you put on tefillin.”
No and no, on the contrary. Incline your ear to what he is saying here. That is not what he is saying. What he is saying is that the Shechina is in a weak state, not that you are in a weak state. The Shechina is in a weak state. You are helping the Shechina in her weak state. Not that you are helping her because you are such a weak generation, and therefore the thing is so difficult, that there is such a great yetzer hara, that there are such trials — let’s say even if there are greater trials today — for everything is according to the suffering, so is the reward.
It is not according to the suffering, the reward, but according to the suffering of the Shechina, the reward. A completely new feeling is this. According to the poverty of the Shechina, that when the Shechina has her friends coming to her, when there are groomsmen and companions with her, and when there is a complete state, and His kingdom is complete, and there is a complete tzaddik in his time, and everything is running, and everything is present — then ah, no… the Shechina does not love us so much, it is not such great love. One must toil hard to merit the elevation of ruach hakodesh, one must toil hard to merit devekus, one must toil hard to merit excitement, connection of such a kind, a bond of such a kind.
But at a time, in a place, in a state where the Shechina is in a weak state — and we must speak for a moment about what it means that the Shechina is in a weak state, how is this possible — the king is in a weak state. And that Jew who does not have great understanding of the king, he is not a minister among the ministers in the kingdom, he is not a minister in the king’s house, but a simple person, but he sees that mercy worked in him. Yes, there is no need even for great comprehension.
Rabbi Nachman and the Baal HaTanya: Mercy on the Shechina
And the Baal HaTanya said to him, in his way, a long discourse in Chassidus, in Kabbalah, in deep matters. And Rabbi Nachman came out and said — one must incline one’s ear, this is a delicate matter, and there is a bit of criticism in it — he said that one thing, after he heard all the talk, all the Chassidus, one thing hit the truth. The Baal HaTanya explained “Your mercies are many, Hashem” (Tehillim 119:156) — there is already great mercy on You, Hashem. About this explanation he said that it hit the truth.
In other words, Rabbi Nachman is criticizing a bit here. He says: The Baal HaTanya is not a bit in reality. The Baal HaTanya says deep teachings, Chassidus, Atik and Arich and Yechida Ila’a and Yechida Tata’a, and speaks as if there are great comprehensions, there are great Divine comprehensions, from which — this is reality, this is what he seeks to bring into the world. Rabbi Nachman says: You need to hear the true state of the Shechina. Perhaps you don’t know, perhaps you are a Rebbe, sitting in your house and saying Chassidus. The true state of the Shechina is that there is great mercy on the Holy One Blessed Be He, there is great mercy on the Shechina. Not mercy on us, mercy on the Shechina. Understand, the spark of the Shechina within us — the mercy is on the Shechina. We are not the whole matter. The mercy is on the Shechina in the world in which we are.
The Excitement of the Shechina and the Jew
And now you say that certainly, when a Jew comes and learns a bit of Chassidus, and in a state of mercy on the Shechina, the Shechina is terribly excited. Not you are excited, no — nebech, there is nothing to expect from you. The Shechina is excited. And the Jew is also excited, certainly, when the Jew sees the great excitement of the Shechina, that behold, she found some companion in an unsown land, in a distant place, somewhere ‘He raises the poor from the dust,’ he is filled with desire, and feels tremendous love.
Certainly, he weeps with the Shechina, he cannot say that this is not a time of joy, that this is not a state of completeness — it is a state of deficiency, but he says: Woe, Jews have met, and I have mercy on the Shechina, and the Shechina has mercy on me. And a kind of bond emerges, from the bond that Jews know, a bond that people create in times of trouble, in times of sorrow, in times of tragedy, which can often be a much greater bond than the bond in times of joy. But in times of joy one needs much, one needs to do something, one needs to be something, so that the other…
But this, two Jews met, they met in a place of trouble, and helped each other a bit. Not much, it’s not possible to do much, there is no ability. Both of us are in the same sorrow, both of us in the same mud, both of us in the same garbage. They helped each other a bit, and such a union is created that is not created in the time of the terrible joy, where perhaps with great effort and great difficulty, it is very hard to find such a union.
The Beis Yosef and the Shechina in Exile
And about this they say, as we learned, that the Shechina herself said to the Beis Yosef that they should incline their ear and appreciate the chiddush, the excitement that the Shechina has when there is a Jew, and there are not so many Jews in the world, and there are not so many people in the world who remember the Shechina. And she finds a few Jews gathering together on the night of Shavuos, or on this night, or on this day, or in this afternoon, or at shalosh seudos, or on Friday night, or at melaveh malka, and they speak words of mercy, words of affection, words of love to the Shechina, words of longing, words of awakening.
He says tikkun chatzos, or a niggun that he sings, “Have mercy in Your kindness on Your people”. He remembers some spark, he has a bit of mercy, a bit of caring, a bit of empathy. To the spark, to the Shechina in exile, a connection is created there that did not exist. In other words, a new yichud is created there, a new drawing down of a new secret is created, a new drawing down of ruach hakodesh is created.
It Is Easier in Exile: The Parable of the Convert
Therefore the Maggid of Mezeritch said, and so said the Arizal and the Ramak, all of them said thus, that a person should not think that it is more difficult. That is, when they say that this is a greater level, the intention is not that one must believe that the thing is more difficult. A person should not think that it is more difficult to find Hashem, to find ruach hakodesh, to find everything that a Jew needs, all the supernal comprehensions that a Jew needs, that it is more difficult in this time because the world is a world that… No, it is easier. For you do not need to do anything.
In other words, let us say a simple thing: A convert who comes to convert in this time, they say to him, “Don’t you know that Israel is afflicted and downtrodden?” (Yevamos 47), and he says, “Despite this,” they accept him immediately. In the time of Shlomo HaMelech, in the time when the Jews are successful, “We do not accept converts in the days of Mashiach” — such language was said, we do not accept converts, for then, if a convert comes, perhaps they accept him, and there is a Rambam in this, and deep matters of ‘a prince and most of his people,’ but it is not wisdom. Now you come because the Jews are successful, certainly you will become a convert, certainly you need to prove him much more. The convert who comes in a time of tranquility needs to prove much more that he means it seriously, needs to prove much more that he truly desires Judaism, that he truly desires love of Hashem. Perhaps he is just seeking the money, perhaps for those reasons that Jews were once destroyed to make money, and now he is a Jew from love and fear, from compulsion, because he wants to be among the successful.
Incidentally, perhaps this is our desire, we hope that it will be a great elevation of the Shechina when such a state is fulfilled. But meanwhile, as long as it is not so, it is not great wisdom. A convert who comes to convert — they say to him: Do not delude yourself, yes, you agree, this is what you desire, you know that you mean it seriously.
In the same way, when the reality of the world is such, that one does not receive much honor for doing for the Shechina, for loving the Shechina, for having mercy that the Shechina does not receive — and this is what I wish to clarify here more. Now we will clarify more: I say, we need to explain what is the meaning of the descent of the Shechina.
And everyone understands: What does this have to do with me? There is a question to ask. And from here, I think that there are people who do not receive ruach hakodesh from this. Even though the Maggid of Mezeritch said that he thinks — and about this is the verse of the Maggid of Kozhnitz, “The glory will arrive in Bein HaMetzarim”, that one must speak about this, and I hope with Hashem’s help that we will reach this, but first one must enter a bit into the matter so that they will see it as it is.
And the Maggid of Mezeritch said that it is easier to receive ruach hakodesh in exile than in Eretz Yisrael, than in the time when the Shechina is in her place, for the same reasons. And perhaps people will say that they do not see that he receives ruach hakodesh. Perhaps so, that he will indeed receive ruach hakodesh. Perhaps there are people who say that he does not see. Let us say that the answer is: Because you do not grasp what is being discussed. You do not grasp at all what is being discussed.
What Is the Descent of the Shechina?
What is the descent of the Shechina? You say that a person sits in his beis midrash, closed within himself, sits in his corner, and he has his four amos of halacha, his four amos of tefillah, he settles and knows nothing, separated from the world, withdrawn and separated and isolated. And still he speaks about the weak generation. There is no weak generation in your room, this is not a weak generation. On the contrary, he specifically must prove something. When sitting in yeshiva, sitting in the beis midrash, and there supposedly everyone wants to be worthy and wants to be good, and wants to be more of a talmid chacham, and more of a chassid, and more of a servant, and whatever it may be — this does not say anything that you are there, that you pray there well. This does not say anything in truth, one does not receive anything for this.
That is, what works? It will not be anything, one must toil much, one must innovate a complete chiddush, so that it will be considered something. But just like this it is not considered anything. In Avraham’s generation, this is not considered anything. But who told him that he should delude himself that this is Avraham’s generation?
Two Ways: External and Internal
First of all, there are two ways: in the way of externality and in the way of expanding the world, which I don’t know if to call it externality, and in the way of internality. One thing is, that one who desires to know the state of the Shechina must look at the newspaper, he desires to know the reality of the world. And one must know that — yes, this is the first derasha that I say every year, in honor of Tisha B’Av — that they sit in yeshiva, and ‘for the rest and the inheritance,’ and there is no lack.
One Who Does Not Weep Over the Exile of the Shechina Is Constricting
And they speak that this is Avraham’s generation. That they sit in yeshiva, and ‘for the rest and the inheritance,’ and there is no lack of anything, they never lacked all year the ‘radish and lettuce.’ Every shalosh seudos had salted fish and stuffed fish, for there are Jews who are particular about this, and there are Jews who are particular about this. And in that beis midrash sit Jews and say: Well, we do not feel the pain of the Shechina, it is not for our level. Perhaps once there were Jews who wept on Tisha B’Av, who were pained about the Shechina, and are distressed, and say such derashos.
Why should they weep on Tisha B’Av? And you, do you grasp, do you live either in the world of imagination or in the world of redemption, only a problem — with you Mashiach himself almost did not come, you are satisfied, and one must indeed be grateful, if things are going well, one must be grateful, this is not acceptable. But one must be a bit blind, one must be a great constrictor.
In short, one who does not weep over the exile of the Shechina, over the exile of the generation, over the exile of the descent of the Shechina, he is constricting. And afterward he says teachings, and still thinks that he is a yerei shamayim, that he is a tzaddik, that he strengthened himself when he found some awakening, that he was inspired by some Chassidic sefer, that he found some awakening — how can he weep on Tisha B’Av, after all?
What is being discussed is: Do not be in constriction, open your eyes a bit, look around you at the world, and you will see that the world, as it is, you can see the good life lived in it, you can see that there are good parts, there are good parts in a wondrous way, these are not just good parts. There are things in which we live in a kind of abundance, in a kind of illumination, which are certainly the reward, we almost already live in the World to Come, in the days of Mashiach. But there are things, and certainly when thinking spiritually — and by spiritually I mean the level of humanity, wisdom, culture — which is deep deep in the ground.
The Shame to Be a Companion of the Shechina
And if a person has a feeling for the thing called Shechina — most people do not have such a feeling, most people do not have a feeling for the thing we are saying, that it should be a natural thing to say ‘Baruch Atah Hashem,’ that it should be a natural thing, that there should be feeling in it. And he sees that this is not acceptable. Even in the beis midrash this is not acceptable. It is acceptable only as long as it is written in Shulchan Aruch that one must pray, then they pray. But to say, to speak to the Holy One Blessed Be He, or to speak from the Holy One Blessed Be He, or to speak of the angels, to speak of the Shechina — yes, you are a mekubal, you are some servant, ah, I hear — this is not acceptable. This is a kind of exile, this is a kind of concealment, this is a kind of lowliness, a kind of distress.
And it is a shame, to this very day a shame. Shame in the street, and shame at home, and shame in the beis midrash. It is a shame, a person must be ashamed. It is said in the saying of ‘Chai’ of Purim, “All who hope in You shall not be ashamed”. The meaning of the matter is, in this time ‘as you hope, you will be ashamed’ — one who yearns for the Holy One Blessed Be He, is ashamed.
If I approach a friend and say to him, I wish to do this thing, it seems to me that this is a way to draw close to the Shechina, to feel the dwelling of the Shechina in the world, the spirit of the Shechina, “The spirit of God hovered over the face of the waters” (Bereishis 1:2) — he says to me, yes, they will look at your face, or he says to me, you will not make shidduchim. He says, what does it mean you will not make shidduchim? Do you believe that you will not make shidduchim? Do you believe that the Shechina does not have enough shidduchim for everyone? That the Shechina does not have enough institutions for everyone? That you will not have institutions?
This is the meaning of the exile of the Shechina, and one must also justify oneself and find. Incidentally, permitted, forbidden, there are all kinds of halachos and ‘separating from the community.’ I do not understand, after all we are speaking about love of the Shechina. How can there even be such a question? What has become of us? Ah, we are in exile, we do not live in a world where the Shechina means something.
We live with those who have basic faith, simple faith. He says, I wish to do the good thing, I think I will succeed, I want to move to the Shechina. If someone will write a piyut from love of the Shechina, in which yeshiva will they look at it as an important thing? In none that I know, or almost none. This is the exile of the Shechina, the Shechina has no place. One who holds himself a companion of the Shechina — he must be silent, he must hide, he must hide exactly like a Marrano, he must hide in the Shabbos candles. One who truly loves — in Vizhnitz they are enthusiastic about ‘Melech Dodi,’ no. One who would write ‘Melech Dodi’ himself, and makes a new ‘Lecha Dodi’ in English, because his head runs in English, and his heart runs in English, and he sings it for the bride.
The True Level of the Shechina Means Completeness
And we clarified that it is not enough to say that this is a parable with a nimshal, or that this is the same thing of “As it is above so it is below”, that just as there are different attributes in a person so too in the Holy One Blessed Be He, or the deeper things that the Mekubalim say, that when a person conducts himself with the attribute of chesed he awakens the attribute of chesed in the Holy One Blessed Be He.
The truth of the level of the Shechina means the level of union, the level of completeness of the person. Let us speak about one person: his level of completeness, how complete he is, how wise he is, how good he is, how righteous he is, how successful he is, all those things — this is called the level of the Shechina.
And the descent of the Shechina means, in other words, sins. Ways and stories, situations in which there is no completeness, no wisdom, no Torah, no mitzvos, no fear of Heaven, no abstinence, no holiness, no purity, no thing. This is the meaning of the matter: no scholarship, no analysis, no expertise, no thing. This is the meaning of the descent of the Shechina. True, this is the meaning of the matter.
When a person is doing well, when he personally is doing well, he can desire Shechina. But the descent of the Shechina, its meaning is the places where the Shechina has no place to come — in truth, supposedly, for the Shechina means that there must be completeness, the Shechina should not be broken, there should be completeness and joy and light. This is the greatness of the Shechina. And the descent of the Shechina is when there is not, when there is what we call the spiritual state. Or in other words, when the completeness is not truly completeness. The person is truly in a lowly state, truly broken. He would want to learn, and does not learn; he would want to make money, and does not make money; he would want to be a better father, and is not a better father. All those things. In such a state, in truth it is not possible, there is much less dwelling of the Shechina, it is barely possible to find the Shechina there.
The Shechina Finds a Companion in a Place of Spiritual Descent
And just as we understand that when outside, when other people have no honor, no appreciation for the value of the Shechina, and there is one who appreciates, he is special, he deserves a pat on the shoulder — so too when he himself does not appreciate the value of the Shechina. In other words, he is in a state of lowliness, which is not a state of completeness, upon which the union cannot truly dwell except in a state of completeness. He is in a state of brokenness, in a state of sin, in a state of failure — and then he remembers the love of the Shechina.
Ah, the same thing. The Shechina says to him: “Ah, I found a companion in a place of spiritual descent, in a place that is truly descent. Not physical descent, for all physical descent does not truly prevent the Shechina. In the place that truly prevents the Shechina, which is truly the opposite of the Shechina, which is truly bad in a certain way.” And there the person remembers: Yes, true, I am not a great diligent one, I am not a great talmid chacham
The Shechina Finds a Companion in a Place of Spiritual Descent (continued)
And just as we understand that when outside, when other people have no honor, no appreciation for the value of the Shechina, and there is one who appreciates, he is special, he deserves a pat on the shoulder — so too when he himself does not appreciate the value of the Shechina. In other words, he is in a state of lowliness, which is not a state of completeness, upon which the union cannot truly dwell except in a state of completeness. He is in a state of brokenness, in a state of sin, in a state of failure — and then he remembers the love of the Shechina.
Ah, the same thing. The Shechina says to him: “Ah, I found a companion in a place of spiritual descent, in a place that is truly descent. Not physical descent, for all physical descent does not truly prevent the Shechina. In the place that truly prevents the Shechina, which is truly the opposite of the Shechina, which is truly bad in a certain way.” And there the person remembers: Yes, true, I am not a great diligent one, I am not a great talmid chacham, I am not a complete person. Every time I delude myself that I am a complete person, I catch some anger, some desire, some fall, and I already grasp that they did not mean me when they said that only one who ‘his belly is full and he is a yerei shamayim to the masses’ should engage in Kabbalah. No, not for that, they did not mean me — only that he should do yichud, only that he should have ruach hakodesh. No, they did not mean me.
Ah, so they say to us: One moment, you deserve the Arizal, you deserve the Ramak, the Shechina comes to you and says to you, “Certainly they did not mean you. But that person, in that place, in that state, in that time, gave a place to the Shechina.” He remembered and said, “Me yes, me no.” Still he has some yearning, still he has some longing.
He Has a Desire for the Shechina Like for Eating
Still he has some longing for the beauty, for the refinement that we call Shechina. In other words, he loves to say ‘Lecha Dodi,’ not because he is a tzaddik who says ‘Lecha Dodi,’ not because he is supposedly still in completeness. No, but because he loves it, just as a person can love when he is depressed, when he is in lowliness, when he is in smallness. For some reason, he has no desire to learn, he has no desire to give tzedakah, but to eat he has desire, doesn’t he? Because this he truly loves. And when he truly loves this, he has desire. Exactly so it is possible that yes he has desire for the Shechina, yes he has desire to sing a niggun of longing for the Shechina, to say tikkun chatzos.
What does it mean that you are of importance? Do you even know what the thing means? No, I say some tikkun chatzos, not to show that I am a tzaddik. I say tikkun chatzos because I have a bit of mercy on the Shechina. The mercy is not on me, I am secondary, forget about it, whatever. Mercy on the Shechina, “Your mercies are many, Hashem” (Tehillim 119:156). And the Shechina is a kind of good thing, a kind of beautiful thing, and she is like ‘an abandoned wife’ waiting for the husband of her youth. There is a bit of mercy on her.
And he does some mitzvah, or says some chapter of Tehillim, or sheds a tear, or sits on the ground, or does whatever it may be, for Your Shechina, yes, for the Shechina. So, about this is truly said what the Rebbe says, “All her pursuers overtook her in the narrow straits” (Eichah 1:3), for this is the true thing that is the true strait. The true strait is spiritual lowliness. And there can still be.
Her Feet Descend to Death: The Shechina Can Reach Even to Sheol
This is the chiddush that Kabbalah says, that this is the thing that no one grasped. No one could believe that the exile could be so long. No one believed that there could be such a descent. In other words, no one believed that this is not a deficiency, for they had too much ‘tikkun hasegulah.’ In a certain sense they had Divine comprehensions easily, they had enough faith. On the contrary, they could not know: “Her feet descend to death” (Mishlei 5:5) the Zohar and the Mekubalim say about the Shechina.
The simple meaning of Scripture, its meaning is a harlot woman, but you grasp that the harlot woman is only another level of the Shechina, only another level, another garment. The letter hei became a bit longer, became a kuf. “Her feet descend to death”, to death, to Sheol, all the way to Sheol the Shechina can reach.
In other words, in Sheol a Jew can love the Shechina, not fear. Fear — he knows, perhaps he does not have it, he strayed from the path. But he has a certain love, he has love of the Shechina. And there the Shechina says, “Ah, in Gehinnom I found, I found one who loves me.” This is greater ruach hakodesh than this, so he has true ruach hakodesh, so he has actual prophecy. Not because he is a tzaddik, wise, mighty and rich that he has prophecy, no, but because he is “How she sits alone” (Eichah 1:1) that he has prophecy, a different kind. A better kind, or there is an advantage in it over the previous kind, for then there is no need to examine the whole question of whether he intends for its own sake or does not intend for its own sake.
When a person holds himself perfect, or he is perfect, he must intend much that when he weeps over the exile of the Shechina, indeed the exile of the Shechina disturbs him, or that he is now fulfilling mitzvos from complete completeness. But one who is not a great diligent one, who is not a great wise one, is not a great perfect one, and still he loves the Shechina — he does not need to examine. He truly intends. He is truly a companion of the Shechina, the Shechina speaks with him. She does not speak with the God-fearing Jews, she speaks with the “one who sits alone”, who together with her, “weeps bitterly in the night” (Eichah 1:2).
Emek HaMelech: The Advice of Bein HaMetzarim
And we clarified that it is not enough to say that this is a parable with a nimshal, or that this is the same thing of “As it is above so it is below”, that just as there are different attributes in a person so too in the Holy One Blessed Be He, or the deeper things that the Mekubalim say, that when a person conducts himself with the attribute of chesed he awakens the attribute of chesed in the Holy One Blessed Be He. Now, this is according to the simple meaning, according to the more revealed, according to a clear way, that everyone understands.
The holy sefer “Emek HaMelech” says. The “Emek HaMelech” was a great mekubal, and wrote for himself in his sefer “Emek HaMelech” to build the entire system of the Kabbalah of the Arizal, I think built a bit on Rabbi Yisrael Sarug and others, but he built for himself, and it was very important to build on every matter the clear system, the entire clear process of Judaism, of the inner dimension of Torah, of how the Shechina appears, the foundations of Atzilus — and this was his sefer.
And he writes in his sefer, a wondrous thing: He is on the way, he writes in a practical manner, intentionally practical, that he went very strongly in the matter of the kavanah of the Name Havayah, every time, every day, in every way. This is the root of everything. Thus he brings, he says in a practical way, that thus he did, and thus he succeeded. All the success of his comprehensions was built on having before his eyes always the Name Havayah.
When the Name Havayah Does Not Illuminate
Now he says thus: But there are situations in which it is difficult to have kavanah on the Name Havayah. It is a difficult thing, there are days when it is difficult. He says, for example, the days of Bein HaMetzarim, tested and tried, thus he says, tested and tried. When trying to have kavanah on the Name Havayah, it is more difficult to remember it before the eyes, more difficult.
That is, the Arizal says such a kavanah, for example, that one who desires to know what his spiritual level is, should try to picture to himself the Name Havayah, and according to the clarity of the picture, according to the color, according to the brightness, he will know what his level is. And there are sometimes situations, perhaps not through the person’s fault, but the state of the Shechina is such, that the Name Havayah does not illuminate. Very difficult, and ‘does not illuminate’ means — it is not simple, very difficult to remember before the eyes the Name Havayah. Difficult.
What does one do in such a situation? One who does not learn secrets, the kavanos of the Arizal, does not know what to do. He says, incidentally, it seems it is hidden, the Name is hidden. It is in concealment, “My God, my God, why have You forsaken me” (Tehillim 22:2), he can cry out, but he does not know what else to do. He cannot merit such devekus, such kisses of His mouth, which exist when one remembers Names before the eyes — he cannot merit them when he is in such a state.
The Advice: Temuros and Letter Exchanges
The Emek HaMelech says, that when you reach the kavanos of Bein HaMetzarim, you found that there is advice for this. There is advice. And he never reaches this — I did not find in his sefer that he reaches this, perhaps he did not get to write that part, or it is not in our possession, or perhaps yes it is, and I could not find it. But I know what he intends, for the kavanah that he seeks to bring in his sefer is mainly collected and organized from the kavanos of the Arizal.
In Shaar HaKavanos it is written that in Bein HaMetzarim — whoever learned Bnei Yissaschar, a Chassidic tzaddik who knows the kavanah — that in Bein HaMetzarim one should remember before the eyes, instead of the Name Havayah, and he inserts this into the blessings of Shemoneh Esrei, and we are not going to speak about all the details, but instead of the Name Havayah one should remember before the eyes the letters adjacent to the hei. There are different exchanges, temuros, how one can exchange the Name, just as there is Atbash, one can also exchange the letters before the Name, tet-dalet hei-alef, the letters after the Name, kaf-vav zayin-vav, one can exchange the Name Havayah, one can take many more ways, in any case another twenty-two ways, and even more, that one can exchange.
The Arizal z”l says, that his students should remember before their eyes this. And Rabbi Naftali Hertz Bachrach explains in Emek HaMelech, what this is — as I understand from his explanation — that its meaning is thus, that the Name Havayah does not illuminate, whatever its nimshal may be. But in its simple meaning, a person tries to picture to himself the Name Havayah, and it is so, “Woe, where is the Name Havayah?” The Arizal z”l says to him, “I have advice for you. First of all, you are not at fault. The reality in the world is thus, it is Bein HaMetzarim. If you wish to know what is the connection of Bein HaMetzarim? I tell you.”
You need to understand that in the letters, in the world, there are twenty-two letters. “He created His world with thirty-two paths, with ten sefiros and twenty-two letters” (Sefer Yetzirah). All the world is included from twenty-two letters. Now, from the twenty-two letters it is written in Sefer Yetzirah, “He selected three letters and established them in His great Name”. Three letters from the twenty-two are Names.
The world, if one can say that the atoms, let us say the aspect of atoms, twenty-two types of atoms in the world, from which they made all the world. Three of them, yes — for the hei is doubled — three of them are holy atoms. From them, “He selected and established in His great Name,” from those things, when one looks at them, one has kavanah on the Name.
But all the other nineteen letters are also letters. And not only are they also letters, but they are also neighbors of the Name. For one can write, one can make a code, a cipher, one can write as they speak about alef to write tav, and about beis to write shin, or some other cipher called temuros in the language of the Mekubalim. One can exchange every letter with another letter. In other words, understand that I am not now saying that this is an intellectual explanation — one can explain it in an intellectual way, but one can also explain it simply, in the way of Kabbalah, in the way of faith. The yud is only that the tenth letter is a Name, incidentally, but one before the tenth is the ninth letter. Well, why is this not a Name? It is not a Name, very good, when it is in revelation they call it yud-hei-vav-hei. But you can understand that it is only one level distant from the tes.
You Are in the State of Exile: To Walk in Garments of Exile
And today you are not a Jew in the regular state, you are in the state of exile. The Shechina, as we said before, the king’s daughter should have worn some weak garment, some clothing of a pauper, she is a wayfarer, walks on the road, walks in garments of exile. “Make for yourself vessels of exile” (Yechezkel 12:3), they walk in garments of exile, he cannot therefore walk with the Name Havayah, for then the holy letters, the Name Havayah, are hidden, concealed. This is supposedly an examination with dalet and hei and dalet, or kaf-vav and zayin-vav, and mem-tzadi pei-tzadi. And the meaning of the matter is that you walk here…
And the truth is, that all four letters need to be examined in them, one needs to learn the order of the entire alef-beis how and what. I say a chiddush: The Arizal says only the first three, for in truth there are nineteen blessings in Shemoneh Esrei, and there are in any case nineteen ways, for there are only nineteen ways that are possible, for corresponding to each one of the twenty-two letters there must be one of the combinations of the alef-beis that one can exchange it, temuros, except for three which are themselves the Name, yud-hei vav, it comes out nineteen. It comes out that in truth every blessing must have in it a temurah. The Arizal revealed to me the first three, and the rest one can complete by oneself, for this is the secret that he is teaching here.
And I think that in actual practice, one can look in Pardes in Shaarei Temuros and see how to make other combinations — I need to learn this — but one can calculate each one, as one can say that instead of tes-dalet hei-dalet, one goes another letter backward, ches-gimmel dalet-gimmel is also a Name, for it is only two letters distant from the Name, it is a bit more distant, more distant, an even greater fall. But he thinks, has kavanah, and it is no easier to have kavanah on this in its entirety than to have kavanah on the Name. There it is holiness, for every Jew can have kavanah on the Name an entire day, but this is a great thing, and in Bein HaMetzarim it is not possible.
Imagine that one can say this even more, that one from the bathroom — imagine, from the bathroom it is certainly forbidden to have kavanah, perhaps it is permitted, I do not know, one is not obligated to have kavanah in an unclean place.
The Parable of the Mezuzah
Dalet-hei dalet, about this is written in the name ‘Kuzu,’ which they write on the mezuzah on the other side, for a mezuzah in truth should be open. Written in it are the Names “Havayah our God Havayah”, and the Names guard this, remind of the Name of Hashem, and the Rambam says that this is the angel, “The angel of Hashem encamps around those who fear Him and rescues them” (Tehillim 34:8), that when a mezuzah is placed on a Jewish door, this is the angel standing at every Jewish door, the Names of Hashem.
The problem is that many times, it is written in the poskim, many times around the door it is dirty, this is not a place befitting the Name of Hashem. And the early authorities came — I do not know if they were Geonim — who decided that they would write on the other side of the mezuzah, the other side of the Name. For according to Atbash they write ‘Kuzu,’ and those Names can be in an unclean place, for this is not a Name. It is only one letter distant from the Name, it too is truly a Name, it is a code of the Name. And this is permitted.
He says, I think, in an unclean place it is permitted to have kavanah on tes-dalet hei-dalet, Names of Bein HaMetzarim, for this is not a Name — yes it is a Name, but a Name only for one who understands — but these are the studies, and one can go even more distant and more distant, one can go to all the three how they return to the Names. These are all studies of how one can do, that there is a Name, that there is a level of the Shechina truly at that level. And this is the study that the Arizal taught what to do in the days of Bein HaMetzarim.
The Main Kavanah: That the Name Should Illuminate Into the Substitute
The Arizal adds another thing, that the main kavanah is to have kavanah that the light of the Name Havayah illuminates into the substitute. That the exchanges are only a garment of the Name Havayah, they are only another level, another level from outside, more in externality, more in the temurah of the Name Havayah. And one who finds the Name tes-dalet hei-dalet — this is what the Arizal said, that he is a mekubal.
One who knows only the Name Havayah — every Jew knows it. But all those impressions only mekubalim know. What does it mean, why do only mekubalim know? Because the mekubalim are not people who are at greater levels, but they know all the levels. The mekubalim are those who know the smaller levels. The mekubalim are those who know the states of separation, the states in which the Name is clothed in those kinds of temuros and letter exchanges and gematrios and such things, and through them they find a way.
And this is a practical way. I say truly practical, my friends: He is in a state where it is difficult for him to strengthen himself, he feels bad, he feels that he sinned too much, he needs to go to the mikveh, he can be in the grip of Hashem on iron, and have kavanah on mem-tzadi pei-tzadi. And it is truly written that the Arizal says such advices about different things, if they want to say something, it is not possible to say until Atbash, and so on. And this is truly good advice, literally, I say in the way of understanding the letters, and one can speak about this in the way of mussar another time.
This is until here, and may we have a joyous Shabbos, and may we find all the letter combinations that exist, that each one of them truly is only a code, a bit more distant, a bit closer, of the Name Havayah.
📝 Full Transcript
The Secret of the Exile of the Shechina — How the Shechina Meets a Friend in the Forest
Introduction: From Holiness and the Temple to the Secret of Exile
Rabbosai, it is now Erev Shabbos Devarim Chazon 5786, and we will discuss the secret of the Bein HaMetzarim. We have already spoken the last two weeks about the secret of kedusha (holiness), the secret of Yerushalayim, of the Mikdash (Temple), and how one brings this out in avodah (service) — how the mekubalim (kabbalists) introduced the various ways of building the Beis HaMikdash shebalev (the Temple in the heart) and the Beis HaMikdash shebema’aseh (the Temple in deed), both in the deeds of mikdash me’at (small sanctuary) and in the deeds of the great Mikdash that we hope to build, through the takanos (enactments) that they established to bring kedusha into the world.
I want to continue here with the explanation of the sod hagalus (secret of exile), which is the deeper level that goes further after this.
Foundation of Kabbalah: The Shechina and Her Levels
The yesod hakabbalah (foundation of Kabbalah) is that there is such a thing called the Shechina, and that the Shechina is the davar shehaya matzui beBeis HaMikdash (the thing that was present in the Temple), present in Yerushalayim and Eretz Yisrael bizman hakedusha (in the time of holiness), bizman hageulah (in the time of redemption), bizman habinyan (in the time of building). But meanwhile there are different times of yeridah (descent), and one must know how to understand and feel the matzav haShechina (state of the Shechina) truly in these times.
As they learned from the Ramak, that sod yedias haketz (the secret of knowing the end), sod yedias acharis hagalus (the secret of knowing the end of exile), has to do with yedias kol madreigos haShechina (knowing all the levels of the Shechina), which perhaps lo sha’arum avoseinu (our forefathers did not fathom). The tzadikim hakedmonim (early righteous ones), the Jews bizman hachorban (in the time of the destruction), bizman haTanna’im ve’Amora’im (in the time of the Tanna’im and Amora’im), certainly could not have imagined how many levels there still are in the Shechina, how much further one can fall, kivyachol (so to speak).
But the truth, as we have explained, is that falling doesn’t only mean yeridah achar yeridah (descent after descent). If one can fall, that means one can remain — because if it had completely fallen it would already have been destroyed. It has fallen but not been destroyed. And this means there are very many levels of havana (understanding), of hasagas Elokus (comprehension of Godliness), of hashraas haShechina (the dwelling of the Shechina), that we have not yet stood upon.
This is a basic yesod (foundation) of Kabbalah. Al derech avodah (in the way of service) everyone knows, we are accustomed to saying this bederech shel chizuk (as a way of encouragement), a nice thing to make people feel good. But it is true, and there is depth in this, and the depth depends on the depth of the entire havana (understanding) of the sod galus haShechina (secret of the exile of the Shechina).
The Zohar in Parshas Acharei Mos: Weeping and Joy
As we learned in the Zohar in Parshas Acharei Mos, which is brought in Tanya, it says that Rabbi Shimon explained the great awesome secret of the separation of the Shechina from her husband — the letter hei of the Name went away from the letter vav, which is the sod galus haShechina (secret of the exile of the Shechina).
And it says there, bachu Rabbi Shimon, bachu Rabbi Elazar, they wept over what they understood. Rabbi Elazar said, “bechiya teku’a belibi mistra da, vechedva bestra da” (Zohar Parshas Acharei Mos) — a great weeping lies in my heart from one side, and on the other hand I feel a great joy.
Because there lies a tremendous joy: I grasp here a new hara’ah (illumination), a new havrakah (flash of insight), that there is such a kind of hashraas haShechina (dwelling of the Shechina), such a kind of yichud Kudsha Brich Hu (unification of the Holy One Blessed be He), such a kind of separation and fall, and it has not yet been finished. We did not know that there could be such a fall, so far and not be finished. A new place has been created here, a new hasagah (comprehension), a chiddush (novel insight).
A chiddush is a davar mesamei’ach (joyful thing), especially if the chiddush has ahava (love) in it, has ta’anug (pleasure) in it — one can call it “bechol tzarasam lo tzar” (Yeshayahu 63:9) — how each time there is a new tzarah (trouble), there is a new place where the Shechina lies, a new giluy (revelation) that the Shechina has a new levush (garment), a new costume, a new way how one can see it.
The Chiddush: That the Lowly Person Distorts the World
When a person learns Kabbalah and sees what great pegamim (damages) the destruction of the Beis HaMikdash causes, destruction from every chet (sin), from every hashfalah (degradation) — one learns that it distorts all worlds, all tzinoros (channels). You say, “What, my small foolish aveirah (transgression) distorts all worlds.” Therefore Rabbi Nachman said that one must believe in the mitzvos also, “im ata ma’amin she’ata yachol lekalkel, ta’amin she’ata yachol letaken” (Likutei Moharan).
But there lies a tremendous chiddush that the lowly person distorts the world. And about this the Ramak and the Arizal (which he emphasizes in his hadrachos [instructions] from Rabbi Chaim Vital) struggled a bit: is it possible, that we live here be’acharis hayamim (at the end of days), and we do mitzvos, yichudim (unifications), devekus (cleaving), we have ruach hakodesh (divine inspiration), and the Ribbono Shel Olam loves us? We would understand that some Tanna, a navi (prophet), Moshe Rabbeinu, Aharon HaKohen, had such a thing. But how does such a thing come to us?
The Parable of the Ramak and Arizal: The King on the Road
The Ramak brings in Reishis Chochma, and the Arizal explained from Rabbi Chaim Vital the same thing, that there is a mashal lemelech (parable of a king) who was traveling on the road. This is the parable that the Chassidic sefarim say about the preciousness of Bein HaMetzarim. But it is a very fundamental thing — not just a chizuk (encouragement) about acharis hayamim, but essentially this is the yesod (foundation) of all Kabbalah, the yesod of the existence of the world.
The King Who Became Lost
A king who was traveling on the road became lost. He did not have with him his precious bigdei malchus (royal garments), his kelei malchus (royal vessels), his mesharsim (servants) — everything that he usually has beheichal malchus (in the royal palace), al hatzad hayoser tov (in the best way).
And he is on the road, and there is someone who has mercy on him. The other person barely knows what a king means, he only says that he is some sort of adam chashuv (important person), something more refined, not the same as everyone, and he gives him a bit of respect, he gives him lechem tzar umayim lachatz (bread of adversity and water of affliction), pas chariva veshluva ba (dry bread and peace with it).
And the king has such chibbus (affection), such ahava (love) for the Jew who helps him bizman tzar (in time of trouble), bizman (at a time) when he is not bemalchuso (in his kingdom). As much as he would be makir tova (grateful), perhaps even more — because when he is beheichal melech (in the king’s palace) in his place, it is not a great chochma (wisdom) that one honors him. Here, the other person honors him in the forest, in the night, when it is dark and gloomy and cold, and he gives him to eat a piece of bread, a bit of a glass of tea — here there is such a kind of chibbus.
The Shechina Is Destitute Since the Tzimtzum
And the Ramak said that one must hear, as the Shechina said to the Beis Yosef on Shavuos night, that the Shechina is in a situation where she has no friends, very very destitute. So it was then, and perhaps always so — since the tzimtzum harishon (first contraction), since the sheviras hakeilim (breaking of the vessels), since the brias ha’olam (creation of the world), she is very destitute, she is not bimkoma (in her place).
What would be, lachora (seemingly), her place? What would be fitting for the malchus shamayim (kingdom of heaven) to be beheichal melech (in the king’s palace), in the entire tiferes (glory), oz vechedva bimkomo, oz vesiferes bemikdasho (Divrei HaYamim I 16:27). But when she is not found in her place, but bemakom zar (in a strange place), bemakom galus (in a place of exile), there is a tosefes ahava (additional love), tosefes chiba (additional affection), a much greater hisragshus (excitement) when she meets a chaver (friend) in the forest — the Shechina meets friends, Jews.
A Small Thing in This Time Is Important Like a Great Thing
So brings the lashon (language) of the Arizal, he brings all the Acharonim, “davar katan bazman hazeh chashuv kemo davar gadol”. And we think that this is a chizuk: “You are such a weak Jew, one cannot demand anything from you. You sometimes put on tefillin, you were given a pat on the back — wow, you put on tefillin.”
No, it is the opposite. He is not saying that. What he is saying is that the Shechina is in a weak state — not that you are in a weak state. You are helping out the Shechina in a weak state. Not that you are such a weak generation, and therefore it is so hard, such a great yetzer hara (evil inclination), such trials, and everything is lefum tza’ara agra (according to the pain is the reward).
It is not lefum tza’ara agra, it is lefum tza’ara deShechinta agra. It is lefum the poverty of the Shechina. When the Shechina has her friends, it happens with shushvinim (groomsmen) and friends, it is Shlomo in his kingdom, there is a tzadik Shlomo bish’ato (in his time), everything is there — then the Shechina does not love us so much, it is not such a great love, one must work hard to receive hisrommemus ruach hakodesh (elevation of divine inspiration), devekus, that kind of connection.
But in a state where the Shechina is in a weak state — the king is in a weak state — and the Jew who does not have great understandings about the king, he is not a minister in the kingdom, he is a simple person, but he acted with mercy. One does not even need to have great hasagos (comprehensions).
Rabbi Nachman and the Baal HaTanya: Mercy on the Shechina
The Baal HaTanya said, as was his way, a lengthy drush in Chassidus, Kabbalah, deep things. Rabbi Nachman came out and said — it is a very refined word, a bit of criticism — that one thing the Rebbe hit upon. The Baal HaTanya interpreted “rachamecha rabim Hashem” (Tehillim 119:156), it is already a great mercy on You, God. On this interpretation he hit upon.
In other words, Rabbi Nachman criticizes: the Baal HaTanya is lying a bit not in reality. He says deep Torahs, Atik and Arich and yechida ila’a and yechida tata’a, as if there are great hasagos Elokus (comprehensions of Godliness), that this is the reality that he wants to bring to the world. Rabbi Nachman says, you need to hear the matzav haShechina ha’amiti (true state of the Shechina) — perhaps you don’t know, you are a Rebbe, you sit in your room and say Chassidus. The matzav haShechina ha’amiti is that it is a great mercy on the Ribbono Shel Olam, on the Shechina. Not mercy on us, but on the Shechina — nitzutz haShechina shebsocheinu (the spark of the Shechina within us). We are not the whole thing; it is mercy on the Shechina in the world that we are.
The Excitement of the Shechina and the Jew
Now, when a Jew comes and he learns a bit of Chassidus, in the state of rachmanus al haShechina (mercy on the Shechina), the Shechina is tremendously excited. Not that you are excited, but the Shechina is excited. And both the Jew is excited when he sees the great hisragshus (excitement) of the Shechina, that she has met a friend be’eretz lo zeru’a (in an unsown land), bemakom rachok (in a distant place), me’ashpos yarim evyon (He raises the needy from the dunghill).
Certainly, he weeps with the Shechina, it is not a time of simcha (joy), not a state of shleimus (completeness), but a state of chesaron (deficiency). But he says, wow, Jews have met, I have mercy on the Shechina, and the Shechina has mercy on me. And there comes out a kind of connection — as people make bizmanei tzara (in times of trouble), bizmanei tza’ar (in times of sorrow), bizmanei tragedy, which can become a much greater connection than bizmanei simcha (in times of joy). Because bizman simcha you need to do something, be something. But here, two Jews met in a place of trouble and helped each other a bit — not much, not much ability, both in the same mud, both in the same mire. And one becomes in such a yichud (union) that does not happen bizman hachedva (in the time of joy), but with a great effort, with great difficulty.
The Beis Yosef and the Shechina in Exile
So the Shechina said to the Beis Yosef, that they had to appreciate the hisragshus (excitement) that the Shechina has when there is a Jew. There are not so many people in the world who remember the Shechina, and she meets a few Jews who gather together on Shavuos night, or some night, some shalosh seudos (third meal), Friday night, melave malka (escorting the queen), and speak divrei rachmanus (words of mercy), divrei chiba (words of affection), divrei ahava (words of love) to the Shechina, divrei gei’gu’im (words of longing), divrei hisorerus (words of awakening).
He says Tikkun Chatzos, or some nigun, “rachem bechasdecha al amecha”. He remembers some nitzutz (spark), he has a bit of mercy, a bit of care, a bit of empathy — for the Shechina in exile there becomes there a chibur shelo haya (a connection that was not), a new yichud, a new hamshachas ruach hakodesh (drawing down of divine inspiration).
It Is Easier in Exile: The Parable of the Convert
Therefore the Maggid of Mezritch, and so the Arizal and the Ramak, all said that one should not think that it is harder. When one says that it is a greater level, it does not mean that it is harder to meet God, ruach hakodesh, all the hasagos elyonos (supernal comprehensions) that a Jew needs. On the contrary, it is easier — because you do not need to do anything.
Let us say a simple thing: a ger sheba lehisgayer (a convert who comes to convert) bazman hazeh (in this time), we say to him, “i ata yodei’a sheYisrael devuyim usechufim?” (Yevamos 47), and he says, “al af pi chen,” we accept him immediately. But bizman Shlomo HaMelech (in the time of King Solomon), bizman (at a time) when the Jews are successful — “ein mekablin gerim limos haMashiach” — because then one needs much more to prove. The convert who comes bizman shalva (in a time of tranquility) needs much more to prove that he means it seriously, that he truly wants the Yiddishkeit, the ahavas Hashem (love of God), and not just the money — just like Jews used to convert to make money.
Okay, perhaps we want it to be such a state of aliyas haShechina (elevation of the Shechina). But meanwhile, as long as it is not so, it is not a great chochma, and to the ger haba lehisgayer we say, don’t fool yourself, do you know this seriously.
In the same way, when the reality of the world is such that one does not get much respect for doing for the Shechina, for loving the Shechina, for having mercy that the Shechina does not receive — one must explain what is the meaning of yeridas haShechina (descent of the Shechina).
The Maggid of Mezritch said that it is easier to receive ruach hakodesh in exile than bizman shehaShechina al mekoma (when the Shechina is in her place), for the giants. And if people say that they do not see it — the answer is, because you do not grasp at all what we are talking about.
What Is the Descent of the Shechina?
You say that a person sits in his beis medrash, closed in his corner, with his daled amos shel halacha (four cubits of halacha), daled amos shel tefilla (four cubits of prayer), separated from the world, parush umforash umuvdal (separated and distinguished and set apart) — and he still speaks about the weak generation. It is not a weak generation in your room! On the contrary, he actually needs to prove something. When one sits in yeshiva, in beis medrash, where everyone wants to be well, wants to be a talmid chacham (Torah scholar), a Chassidic Jew, an oved (servant) — it truly means nothing that you daven there well, one does not receive anything for that.
One must work a lot, make a whole chiddush, that it should be something considered. But just so it is lo nechshav lechlum (not considered anything) — a bedoro shel Avraham (in the generation of Avraham). But who told you to convince yourself that this is a doro shel Avraham?
Two Ways: External and Internal
There are two ways, bederech chitzoniyus (in the way of externality) (bederech harchavat ha’olam [in the way of expanding the world]) and bederech pnimiyus (in the way of internality). One thing: whoever wants to know the matzav haShechina must look in the newspaper, he wants to know the reality of the world. This is the first derasha (sermon) that I say every year lechovod Tisha B’Av — that one sits in yeshiva and it is al menucha ve’al nachala (in rest and inheritance), and nothing is lacking.
One Who Does Not Weep on the Exile of the Shechina Is a Metzamtzem
One sits in yeshiva, it is al hamenucha ve’al hanachala, the tzinon vechazeres (onion and horseradish) has never been missing. Every shalosh seudos there was herring with gefilte fish. And in that beis medrash sit Jews and say, well, we do not feel the tza’ar haShechina (pain of the Shechina), it is not on our level. Perhaps once there were Jews who wept on Tisha B’Av and they felt the Shechina.
Why should one weep on Tisha B’Av? In olam hadimyon (world of imagination) or in olam hageulah (world of redemption) — by you Mashiach has not yet come, you are satisfied, it is going well, one must be makir tova (grateful). But one must be a bit blind, a great metzamtzem (one who contracts).
In short, one who does not weep on the galus haShechina (exile of the Shechina), on the galus hador (exile of the generation), on the yeridas haShechina (descent of the Shechina), is a metzamtzem. And afterwards he says Torahs, and he still thinks he is a frumer (pious person), a tzadik, he found himself strengthened with some hisorerus (awakening) from a Chassidic sefer, how he can weep on Tisha B’Av?
Do not be with tzimtzum (contraction), open a bit the eyes, look around at the world. You will see that the world, as it is, has good parts, strange good parts — we live in a kind of shefa (abundance), a kind of hara’ah (illumination), which is certainly the reward, we already live almost le’olam haschar (in the world of reward), the yemos haMashiach (days of Mashiach). But biruchniyus (in spirituality) — the level of humanity, of chochma (wisdom), of culture — it is deep in the earth.
The Shame of Being a Friend of the Shechina
Most people have no feeling for a thing called Shechina, no feeling that it should be a normal thing to say Baruch Ata Hashem. It does not make sense to them — even in beis medrash. It only makes sense as long as it says in Shulchan Aruch that one should daven. But to speak to the Ribbono Shel Olam, or about the malachim (angels), about the Shechina — yes, you are a mekubal, some sort of oved, I hear. It is indeed a kind of galus, a kind of hastara (concealment), a kind of constriction.
And it is ad hayom hazeh (until this day) a busha (shame) — in the street, in the home, in beis medrash. A person must be ashamed. It says in Yom Kippur, “lo yevoshu kol hakovim lach” — this means, bazman hazeh (in this time) kivyachol yevoshu (so to speak they are ashamed); one who hopes to the Ribbono Shel Olam, he is ashamed.
If I go to a friend and tell him, I want to do a thing that is a way lehiskarev laShechina (to draw close to the Shechina), to feel the hashraas haShechina (dwelling of the Shechina) on the world, ruach Elokim merachefes al penei hamayim (Bereishis 1:2) — he tells me, they will look at you as crazy, or, you will not make any shidduchim (matches). Do you believe that the Shechina does not have enough shidduchim for everyone? Not enough institutions for everyone?
That is galus HaShechina (exile of the Divine Presence). We’re talking about ahavas HaShechina (love of the Divine Presence) — how can such a question even exist? Ah, we are in exile, we don’t live in a world where the Shechina means anything. If someone will write a poem about ahavas HaShechina, in which yeshiva will they look at him as something important? Almost none. Whoever considers himself a friend of the Shechina must be silent, keep it hidden, exactly like a Marrano with the Shabbos candles. Someone who would himself write a Melech Dodi, a new Lecha Dodi in English, because his head and his heart run in English, and he sings it for the bride.
True Madregas HaShechina (Level of the Divine Presence) Means Completeness
We have made clear that it’s not enough to say that it’s a parable with a lesson, or that it’s the same “kemo she’hu lema’alah ken hu lemata” (as it is above so it is below) — just as by a person there are different midos (character traits) so too by the Almighty, or that a person who conducts himself with midos hachesed (traits of kindness) awakens by the Almighty the midos hachesed.
The truth of madregas HaShechina means madregas hayichud (level of unity), madregas hashlemos (level of completeness) of the person — how complete he is, how wise, how good, how righteous, how successful. That is madregas HaShechina.
And yeridas HaShechina (descent of the Divine Presence) means sins, situations where there is no completeness, no wisdom, no Torah, no mitzvos, no yiras shamayim (fear of Heaven), no prishus (separation from worldliness), kedusha (holiness), tahara (purity), no scholarship, depth of study, breadth of knowledge — nothing. That is the meaning of yeridas HaShechina.
When a person is doing well, he can desire the Shechina. But yeridas HaShechina means the places where the Shechina has no place — because the Shechina means that there must be completeness, joyful and bright, it is the greatness of the Shechina. And yeridas HaShechina is when it’s not — when the completeness is truly not completeness. The person is truly in a lowly state, truly broken. He would want to learn and doesn’t learn, he would want to make money and doesn’t make, he would want to be a better father and isn’t. In such a situation there is truly much less hashraas HaShechina (dwelling of the Divine Presence), one can barely find the Shechina there.
The Shechina Finds a Friend in a Place of Spiritual Descent
Just as outside, when other people have no respect for the value of the Shechina, and there is one who does, he is special — so too when he himself doesn’t recognize the value of the Shechina, when he is in a state of lowliness, a state of brokenness, of sin, of failure, and then he remembers ahavas HaShechina.
The Shechina tells him, “I have found a friend in a place of spiritual descent — not a physical descent, for the entire physical descent is truly not an obstacle for the Shechina. Rather a place that is truly an obstacle for the Shechina, truly the opposite of the Shechina, truly evil.” And there a person remembered: “Yes, it’s true, I’m not a great achiever, not a talmid chacham (Torah scholar), not an adam hashalem (complete person). Every time I convince myself that I’m an adam hashalem, I catch some anger, some desire, some fall. I already understand that it wasn’t me they meant when they said that only one who is full of Torah and a ben yirei shamayim (son of God-fearing people) should engage in Kabbalah, should make a yichud (unification), should have ruach hakodesh (divine inspiration) — they didn’t mean me.”
Then we say, wait a minute: The Arizal comes to you, the Ramak, the Shechina comes and says, “Certainly you weren’t meant. But in this person, in this place, in this state, at this time, you gave a place for the Shechina. You still have some longing, some yearning.”
He Has a Desire for the Shechina Like for Food
He still has a yearning for the beauty, for the nobility that we call Shechina. He loves to say Lecha Dodi — not because he’s a little tzaddik, but because he loves it, just as a person can love when one is depressed, in lowliness, in smallness. For some reason he has no desire to learn, no desire to give charity, but to eat he has desire — because that he truly loves. Just so can be that he does have desire for the Shechina, to sing a melody of yearning, to say Tikkun Chatzos (midnight lament).
I say Tikkun Chatzos not to show that I’m a tzaddik, but because I have a bit of compassion on the Shechina. The compassion is not on me — I come later, forget about me — but on the Shechina, rachamecha rabim Hashem (Your mercies are abundant, God) (Psalms 119:156). And the Shechina is such a beautiful thing, and she is like an abandoned woman waiting for her first husband.
And he does some mitzvah, or says a chapter of Tehillim, or sheds a tear, or sits on the ground, for the sake of Your Shechina. Then about this it was truly said “kol rodfehah hisiguha bein hametzarim” (all her pursuers overtook her in narrow straits) (Lamentations 1:3) — because this is the true strait, and the true strait is spiritual lowliness. And there can still be hashraas HaShechina.
Ragleha Yordos Maves (Her Feet Descend to Death): Even to Sheol the Shechina Can Come
This is the innovation that the Kabbalah says, which no one understood. No one could believe that the exile could be so long, that there could be such a descent — because they had too much tikkun hasegulah (special rectification), easy hasagos Elokus (comprehension of Godliness), enough faith. On the contrary, they couldn’t know, “ragleha yordos maves” (her feet descend to death) (Proverbs 5:5) say the Zohar and the mekubalim (kabbalists) about the Shechina.
The simple meaning refers to a promiscuous woman. But you understand that the promiscuous woman is still a level of the Shechina, just one level, another garment. The hei became a bit longer, it became a kuf. “Ragleha yordos maves” — until death, until Sheol, all the way to Sheol the Shechina can come.
In Sheol a Jew can love the Shechina — not yirah (fear). Yirah he perhaps doesn’t have, he’s an outcast. But he has ahavas HaShechina. And there the Shechina says, “Ah, I found in Gehinnom someone who loves me.” This is greater than ruach hakodesh, then he has true ruach hakodesh, genuine prophecy. Not because he’s a tzaddik, wise, mighty and rich who has prophecy, but because he is an “eicha yashva badad” (how she sits alone) (Lamentations 1:1) who has prophecy — a different kind, a better kind. Because then one doesn’t need to test the question of whether he means it lishmah (for its own sake).
If someone is perfect, he must be very careful that when he cries over galus HaShechina, he means it truly bothers him. But someone who is not a great achiever, not such a great scholar, and still loves the Shechina — he doesn’t need to test, he means it truly. So he is truly a friend of the Shechina, and the Shechina speaks with him. It doesn’t speak with the pious Jews, it speaks with the one who is “yosheves badad” (sits alone), who is together with her, “bacho tivkeh balaylah” (she weeps bitterly in the night) (Lamentations 1:2).
The Emek HaMelech: The Advice of Bein HaMetzarim
Now, this is all according to the simple meaning, according to the revealed Torah, which everyone understands. Says the holy book “Emek HaMelech,” which was a great mekubal and built the entire system of Kabbalas HaAri (slightly based on Rabbi Yisrael Sarug), the clear entire approach of pnimiyus haTorah (inner Torah), how the Shechina looks, the foundations of Atzilus (Emanation).
He writes practically that he went strongly with the matter of having intention for the Shem Havayah (four-letter Name of God), every day, every way — this is the root of everything. His entire success in comprehension was built on constantly having in mind the Shem Havayah.
When the Shem Havayah Doesn’t Shine
He says, but there are situations when it’s difficult to have intention for the Shem Havayah. For example, the days of bein hametzarim — tested and proven, so he says — when one tries to have intention for the Shem Havayah it’s harder to have in mind.
The Arizal says such an intention, that one who wants to know what his spiritual level is, should try to visualize the Shem Havayah, and according to how clear it is visualized, to what color, he will know what his level is. And there are situations — perhaps not the person’s fault — but the state of the Shechina is such that the Shem Havayah doesn’t illuminate. It’s very difficult to have in mind the Shem Havayah.
What does one do in such a situation? Whoever doesn’t learn kavanos HaAri (intentions of the Arizal) doesn’t know what to do. He sees the Name has become hidden, it’s in concealment, “Eli Eli lamah azavtani” (My God, my God, why have You forsaken me) (Psalms 22:2) — he can cry out, but doesn’t know what else to do. He can’t have the devekus (cleaving), the neshikos pihu (kisses of His mouth) that exists when one has in mind the Names.
The Advice: Substitutions and Letter Exchanges
Says the Emek HaMelech, that when you will come to the kavanos of bein hametzarim, you will find that there is advice. (He never gets to write that section, or we don’t have it — but I know what he means, because his book was systematically collected from the kavanos HaAri.)
In Shaar HaKavanos it says that during bein hametzarim one should have in mind, instead of the Shem Havayah (inserted in the blessings of Shemoneh Esrei), the letters adjacent to the hei. There are different exchanges, substitutions: such as atbash, one can exchange the letters for the Name — tes-dalet hei-alef, the letters after the Name — kaf-vav zayin-vav, and twenty-two more ways and more.
Explains Rabbi Naftali Hertz Bachrach, in Emek HaMelech: You must understand that in the world there are twenty-two letters. “Bara es olamo bil”b nesivos, be’eser sefiros uvechaf”beis osiyos” (He created His world with thirty-two paths, with ten sefiros and twenty-two letters) (Sefer Yetzirah). The entire world is comprised of twenty-two letters. From these, it says in Sefer Yetzirah, “birar shalosh osiyos vekava bishmo hagadol” — three letters from the twenty-two are Names.
The Twenty-Two Letters and the Three Holy Ones
One can say, in terms of atoms: twenty-two types of atoms in the world from which the entire world is made. Three of them (because the hei is doubled) are holy atoms — “birar vekava bishmo hagadol” — when one looks at them one has intention for the Name.
But all the other nineteen letters are also letters, and even more — they are neighbors of the Name. Because one can make a code, a cipher, such as it speaks of an alef one writes a tav, it speaks of a beis one writes a shin — this is called substitutions in the language of the mekubalim. One can exchange any letter for another. The yud is only because the tenth letter is a Name; one before the tenth is the ninth letter. Why isn’t this a Name? When it’s revealed we call it yud-hei-vav-hei, but you can understand that it’s only one level away from the tes.
You Are in a State of Exile: Go with Exile Clothing
Today you are not a Jew in the regular state, you are in a state of exile. The Shechina, like the princess, had to put on a weaker costume of a pauper, she goes on the road, in exile clothing. “Aseh lecha klei golah” (Make yourself vessels of exile) (Ezekiel 12:3) — he can’t go with the Shem Havayah, for then the holy letters are hidden, concealed. This is supposedly a tes and a dalet and a hei and a dalet, or a kaf-vav and a zayin-vav, or a mem-tzadi pei-tzadi.
I will say an innovation: The Arizal only says the first three. Because there are truly nineteen blessings in Shemoneh Esrei, and here nineteen ways — because corresponding to each one of the twenty-two letters there must be one of the combinations of the alphabet that one can exchange it for, except for three which are themselves the Name, yud-hei and vav, comes out nineteen. Comes out that each blessing must be a substitution. The Arizal has revealed to me the first three, one can figure out the rest, because this is the secret that he teaches here.
One can look in Pardes in Shaarei Temoros and see how to make other combinations. Such as one can say, instead of tes-dalet hei-dalet, it goes back another letter — ches-gimmel dalet-gimmel is also a Name, because it’s only two letters removed from the Name — even further, an even greater fall. It’s not easier to have intention for the substitution than to have intention for a Name. A Name is holiness, every Jew can have intention for the Name all day, but during bein hametzarim one cannot. Imagine someone is in the bathroom, where one certainly may not have intention in an impure place.
The Parable of the Mezuzah
On the dalet-hei dalet stands the Name Kuzu, which is written on a mezuzah on the other side. A mezuzah must be open — it says in it the Names Havayah Elokeinu Havayah, and the Names protect it. The Rambam says that this is the angel, “choneh malach Hashem saviv liyrei’av vayechaltzeim” (The angel of God encamps around those who fear Him and rescues them) (Psalms 34:8) — the mezuzah lies on a Jewish door, it’s the angel that stands at every Jewish door.
The problem is that often, it says in the poskim, around the door is dirty, not a place that’s fitting for the Name to be. So the early authorities came and decided that one should write on the other side of the mezuzah, Kuzu, and the Names can be in an impure place, because it’s not a Name — it’s only one letter removed, a code of the Name.
So, he says, in an impure place one may have intention for the tes-dalet hei-dalet Names of bein hametzarim, because it’s not a Name — it is a Name, but a Name for one who understands. And one can go further and further, through all three ways how one returns to the Names. This is the teaching that the Arizal taught what to do during the days of bein hametzarim.
The Main Intention: That the Name Shines Into the Substitute
The Arizal adds another thing, that the main intention is to have intention that the Shem Havayah shines into the substitute — that the substitutes are only a garment of the Shem Havayah, only one level out, more external, more in substitution. And the one who encounters the Name tes-dalet hei-dalet — so said the Arizal — he is a mekubal.
The Shem Havayah every Jew knows. But all these impressions only mekubalim know. Why? Because mekubalim are not people who are at higher levels — they know all levels, even the lower ones. Mekubalim are those who know the states of separation, the states where the Name is clothed in substitutions and letter exchanges and gematrias, and through this they find a way.
And this is literally a practical way. Someone is in a state, it’s hard for him to strengthen himself, he feels bad, he has sinned too much, he needs to go to the mikveh, he can be in the strength of Hashem — and he should have intention for mem-tzadi pei-tzadi. The Arizal says such advice for different things. And this is literally good advice as it sounds, in the way of understanding the letters, and one can also speak of it in the way of mussar another time.
Until here. We will have a joyful Shabbos, and we will find all the letter combinations that exist, where each one is truly just a code, a bit further, a bit closer to the Shem Havayah.