לימוד בספר המצוות מצוות ספירת העומר
ובהלכות תמידין ומוספין פרק ז הלכות ספירת העומר
סיכום הלימוד –
https://yitzchoklowy.com/moadim/mww-spyr/
לימוד בספר המצוות מצוות ספירת העומר
ובהלכות תמידין ומוספין פרק ז הלכות ספירת העומר
סיכום הלימוד –
https://yitzchoklowy.com/moadim/mww-spyr/
מנוחת שבת לעומת שמחת המועדים, וספירת העומר כייחוד השכל והזמן
מנוחת שבת לעומת שמחת המועדים, וספירת העומר כייחוד השכל והזמן
הוקדש על ידי ידידי הרה"ח ר' משה אליעזר ליבערמאן שליט"א
לע"נ ר' ישעיה בן ר' משה זצ"ל
הוקדש על ידי ידידי הרה"ח ר' משה אליעזר ליבערמאן שליט"א
לע"נ ר' ישעיה בן ר' משה זצ"ל
אביסעל דיבורים איבער'ן מצב
פארוואס א שיעור קבוע קען אנגיין און נישט א שיעור שאינו קבוע
ל"ג בעומר איז דער טאג פאר פשוט'ע מענטשען זיך קאננעקטען, תלמידי חכמים איז די זעלבע אגאנץ יאר
יעדער פרט פון די תורה איז א נייע מתן תורה ושבח התורה
מען קען נישט ווארטן אויף עולם הבא צו טועם זיין טעם התורה
די תורה רעכנט זיך נישט בכלל א חילוק אויב מען לעבט אדער איז געשטארבען
ממילא איז די תורה פונקט אזוי גוט פאר פארשלאפענע טעג און יארן.
רמז נפלא בגמרא שבת על יומא דמפגרי רבנן שהוא יומא דשפמי בסוד דובב שפתי ישנים
עדיין אפשר לנדב השיעור
אביסעל דיבורים איבער'ן מצב
פארוואס א שיעור קבוע קען אנגיין און נישט א שיעור שאינו קבוע
ל"ג בעומר איז דער טאג פאר פשוט'ע מענטשען זיך קאננעקטען, תלמידי חכמים איז די זעלבע אגאנץ יאר
יעדער פרט פון די תורה איז א נייע מתן תורה ושבח התורה
מען קען נישט ווארטן אויף עולם הבא צו טועם זיין טעם התורה
די תורה רעכנט זיך נישט בכלל א חילוק אויב מען לעבט אדער איז געשטארבען
ממילא איז די תורה פונקט אזוי גוט פאר פארשלאפענע טעג און יארן.
רמז נפלא בגמרא שבת על יומא דמפגרי רבנן שהוא יומא דשפמי בסוד דובב שפתי ישנים
עדיין אפשר לנדב השיעור
00:00 סדר יציאת מצרים ומתן תורה וסדר עומר ספירה שתי הלחם
02:15 הסדר השני החקלאי הוא סדר שמקדים נעשה לנשמע
10:55 העבודה הפנימית המעשית הוא העיקר
13:37 ספירת העומר הוא המשך קציר שעורים שהתחיל בעומר
19:51 מנחת עומר בדבר שאינו ראוי לעבודה ואל יהא קל בעיניך
28:43 האלה ושבועה הוא בירור מה באמת בלב האשה
36:00 קנאים פוגעים בה דבר הקודם לעבודה
41:44 כנסת ישראל לא שקרת במלכא ונקתה ונזרעה זרע
00:00 סדר יציאת מצרים ומתן תורה וסדר עומר ספירה שתי הלחם
02:15 הסדר השני החקלאי הוא סדר שמקדים נעשה לנשמע
10:55 העבודה הפנימית המעשית הוא העיקר
13:37 ספירת העומר הוא המשך קציר שעורים שהתחיל בעומר
19:51 מנחת עומר בדבר שאינו ראוי לעבודה ואל יהא קל בעיניך
28:43 האלה ושבועה הוא בירור מה באמת בלב האשה
36:00 קנאים פוגעים בה דבר הקודם לעבודה
41:44 כנסת ישראל לא שקרת במלכא ונקתה ונזרעה זרע
להשתתף בקמפיין --
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
והכל יצטרף לחשבון
להשתתף בקמפיין --
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
והכל יצטרף לחשבון
להשתתף בקמפיין --
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
והכל יצטרף לחשבון
להשתתף בקמפיין --
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
והכל יצטרף לחשבון
00:00 מומנטום של הליכת החוק 05:04
פסח שני אינו חידוש 15:00
קושיא אם אור הפסח נשאר 20:00
אין אדם עושה אלא מגיע
00:00 מומנטום של הליכת החוק 05:04
פסח שני אינו חידוש 15:00
קושיא אם אור הפסח נשאר 20:00
אין אדם עושה אלא מגיע
Z442
שיעור ערב שבת תזריע מצורע תשפה
Z442
שיעור ערב שבת תזריע מצורע תשפה
Z442
שיעור ערב שבת אחרי מות קדושים תשפה
Z442
שיעור ערב שבת אחרי מות קדושים תשפה
דער שיעור באהאנדלט פארוואס פסח דויערט זיבן טעג און נישט נאר איין טאג. דער רמב"ם ענטפערט אז נישט עסן חמץ דארף זיין ניכר און מפורסם, און דאס נעמט א לענגערע צייט. דער זוהר און די מקובלים דערקלערן אז די זיבן טעג ענטשפרעכן די זיבן כוכבי לכת, און מ'דארף יעדן טאג באווייזן אז דער אייבערשטער אליין איז דער אמת'ער גאט און נישט די שטערן. שביעי של פסח איז נאך א מדריגה פון קטנות, און ערשט ביי שבועות קומט מען צו די גדלות.
דער שיעור באהאנדלט פארוואס פסח דויערט זיבן טעג און נישט נאר איין טאג. דער רמב"ם ענטפערט אז נישט עסן חמץ דארף זיין ניכר און מפורסם, און דאס נעמט א לענגערע צייט. דער זוהר און די מקובלים דערקלערן אז די זיבן טעג ענטשפרעכן די זיבן כוכבי לכת, און מ'דארף יעדן טאג באווייזן אז דער אייבערשטער אליין איז דער אמת'ער גאט און נישט די שטערן. שביעי של פסח איז נאך א מדריגה פון קטנות, און ערשט ביי שבועות קומט מען צו די גדלות.
לכבוד דעם מנהג צו לערנען ערב שבת ויום טוב, ווערט פארבונדן מיט דעם מאמר פון שבת הגדול וועגן דעם סוד פון ביעור חמץ.
דער יסוד וואס ווערט אוועקגעשטעלט: עס זענען דא צוויי באזונדערע בחינות אין מצה:
1. מצה כמצוה מעשית – די אכילת מצה פון ליל הסדר, “בערב תאכלו מצות”, “על מצות ומרורים יאכלוהו” – א ספעציפישע מצוה פון דער ערשטער נאכט, פארבונדן מיט דעם קרבן פסח און דעם דראמאטישן מאמענט פון יציאת מצרים.
2. מצה כשלילת חמץ פאר זיבן טעג – “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם” – דאס איז דער עיקר פון מצה, א גאנצע וואך לעבן אָן חמץ. דאס איז א נייע מדריגה, וואס שטייט פאר זיך אליין.
שביעי של פסח (“ביום השביעי חג לה'”, “עצרת”) איז נישט סתם א סוף פון פסח, נאר דער אייגענער יום טוב פון דער צווייטער בחינה. דער ערשטער טאג יום טוב געהערט צום קרבן פסח און יציאת מצרים; שביעי של פסח איז דער יום טוב פון דער שבעת ימים תאכל מצות בחינה – א באזונדערע מדריגה מיט א באזונדערע תוכן.
דא שטעלט זיך א “נייע מה נשתנה”: פארוואס דארף מען א גאנצע וואך נישט עסן חמץ? מיר האבן שוין געפייערט יציאת מצרים ליל הסדר – וואס טוט זיך די רעשט פון דער וואך? אנדערע ימים טובים (שבועות, ראש השנה, יום כיפור) זענען נאר איין טאג – פארוואס דארף פסח זיבן?
—
דער רמב”ם האלט אז דער כלל פון ימים טובים איז פשוט צו פארשטיין – שמחה, חברה, אמונה, לימוד. אבער פרטים ווי דער אורך פון יעדן יום טוב דארפן א הסבר. כאטש דער רמב”ם זאגט אליין אין זיין הקדמה אז מען זאל נישט זוכן טעמים פאר מספרים (ווי וויפיל קרבנות), זוכט ער יא א טעם פאר די לענג פון ימים טובים. ער טיילט אונטער:
– איין-טאג ימים טובים: ראש השנה, יום כיפור, שבועות
– זיבן/אכט-טאג ימים טובים: פסח, סוכות
צוויי שאלות דארפן ענטפערט ווערן:
1. פארוואס איז דא דער חילוק צווישן קורצע און לאנגע ימים טובים?
2. פארוואס דווקא זיבן טעג?
שבועות איז זכר למתן תורה – א מאורע פון איין טאג, דעריבער איין טאג יום טוב. ראש השנה – זיך מתעורר זיין צו תשובה נעמט איין טאג. אבער פסח – חג המצות – האט א אנדערע נאטור: די מצוה פון נישט עסן חמץ קען מען נישט מקיים זיין אין איין טאג, ווייל איין טאג אן חמץ קען זיין מקרה. “כדי שתהיה מרגיש” – מען זאל עס שפירן, און “שיתפרסם הענין” – עס זאל מפורסם ווערן. דאס פאדערט א לענגערע תקופה.
זיבן איז דאס פארקערטע פון צופאל: איין מאל – צופאל, צוויי מאל – צופאל, דריי מאל – חזקה, אבער זיבן – דאפלט חזקה, אן שום ספק אז דאס איז א באוואוסטע זאך. ערשט נאך זיבן טעג ווערט עס “ניכר” אז מען עסט נישט חמץ מכוון.
זיבן טעג איז אן אמצעי צווישן דער זון (איין טאג) און דער לבנה (דרייסיג טעג) – א חודש צעטיילט אויף פיר גיט א וואך. דער סדר פון א וואך האט צו טון מיט דעם סדר הטבעי.
אבער דא שטעלט זיך א קשיא: איז א וואך טאקע טבע’דיג? לכאורה איז א וואך נאר א זכר למעשה בראשית, נישט קיין טבע’דיגע ערשיינונג ווי דער טאג (זון) אדער חודש (לבנה). צוויי תירוצים:
1. זיבן כוכבי לכת – יעדער כוכב קאָרעספּאָנדירט מיט איין טאג, א שלימות’דיגע הקף גייט דורך אלע זיבן.
2. רפואה-סייקל – אין מעדיצין איז אנגענומען אז זיבן טעג איז דער נאטירלעכער סייקל פאר דעם גוף זיך אויסצוהיילן. דאס זעט מען אויך ביי מצורע – זיבן טעג הסגר, זיבן טעג באַאָבאַכטונג.
אויב מצה וואלט געווען בלויז א זכר ליציאת מצרים, וואלט גענוג געווען איין טאג. אבער מצה איז א רפואה – א טויש אין דעם מענטש’ס וועזן – און דעריבער דארף עס מינימום זיבן טעג, ווייל דאס איז דער היקף הטבעי.
דער רמב”ם אין הלכות תשובה ווארנט: ווער עס זאגט תורה איז בלויז א רפואת הגוף – אין לו חלק לעולם הבא. די תורה איז א רפואת הנפש, רפואת המידות, רפואת הדעות. אבער – די תורה איז מתדמה אל הטבע: אזוי ווי דער גוף ווערט אויסגעהיילט אין זיבן טעג, אזוי ווערט אויך די נפש אויסגעהיילט אין זיבן טעג. על פי קבלה: טבע איז נאר ו”ק (אָן מוחין), און די תורה ברענגט אריין ג”ר (מוחין/דעת) אין דער טבע – די שטרוקטור בלייבט ענלעך, אבער דער תוכן ווערט אויפגעהויבן.
דער זעלבער פרינציפ ביי ברית מילה: וויאזוי איז מילה א שלימות אויב מ’צוברעכט דעם גוף? דער גוף איז אפשר מער שלם מיט דער ערלה, אבער די נפש איז בעסער אָן איר. מילה איז בשמיני – איבער דער טבע פון זיבן – ווייל עס איז א שלימות פון דער נפש.
זיבן רעפּרעזענטירט זיבן ספירות, זיבן מלאכים, זיבן מדריגות. דאס איז דער טיפערער גרונט פארוואס אלעס אין דער בריאה גייט אויף זיבן – ספירת העומר (7×7), זיבן טויזנט יאר, א.א.וו. נישט נאר דער גוף דארף זיבן טעג זיך צו טוישן, נאר אויך דער שכל און נפש דארפן זיבן מדריגות כדי אויפצונעמען דעם מעסעדזש פון מצה. דאס איז דער חילוק צווישן “בשבעת ימים” (אין זיבן טעג – צייט-באזירט) און “שבעת ימים” (זיבן טעג אלס מדריגות – מהות’דיג).
—
דער זוהר פרעגט א שטארקע קשיא: אויב חמץ רמז’ט אויף יצר הרע / סטרא אחרא / קליפה, פארוואס איז עס נישט אסור א גאנצע יאר ווי חזיר?
א פשוט’ער מענטש וואס מען האט באפרייט און געגעבן א הויכע מדריגה – ער טוט נישט יעדן טאג זיינע קרוינונגס-בגדים. ער לעבט אין דער וואכעדיגער וועלט. אבער איינמאל א יאר, ביים anniversary, טוט ער זיך אן די ספעציעלע בגדים – “וילבש אותם בגדי שש”, ווי יעקב האט געמאכט פאר יוסף “כתונת פסים”.
נישט עסן חמץ איז נישט אליין די מדריגה – עס איז דער וועג ווי מען גייט ארויס מדרגה לדרגה, ווי “שבעת ימים ימלא את ידכם” ביי די מילואים פון כהנים. די זיבן טעג זענען א פראצעס פון התעלות, און נאכדעם לעבט מען ווייטער אויף דער נייער מדריגה – אבער מען דארף עס נאר איינמאל א יאר דורכמאכן מחדש.
—
אין דברים שטייט “שבעת ימים תאכל עליו מצות” צוזאמען מיט דעם באגריף “לחם עוני” – ארעמע ברויט. דאס מיינט אז די גאנצע זיבן טעג פון מצה זענען נאך אלץ א מדריגה פון חסרון, נישט די שלימות. דער ציל איז נישט צו בלייבן ביי לחם עוני – נאר אנצוקומען צום מן, צו די שתי הלחם, צום לחם עשיר – א העכערע מדריגה.
דאס ערקלערט פארוואס מען זאגט נישט קיין הלל שלם די גאנצע זיבן טעג פסח (אנדערש ווי סוכות). צוויי טעמים ווערן פאראייניגט:
– לחם עוני – די גאנצע פסח איז נאך בחינת קטנות
– “מעשי ידי טובעים בים” – ביי קריעת ים סוף זענען מצרים דערטרונקען געווארן
קטנות מיינט אז מען דארף זיך נאך שלאגן מיט דעם שונא. דאס בעסערע וואלט געווען “יתמו חטאים ולא חוטאים” – אז פרעה אליין זאל מודה זיין, נישט אז מען דארף אים באזיגן. סוכות דאקעגן איז ימי גדלות – דארט ברענגט מען 70 פרים פאר די 70 אומות, מען איז זיי מעלה צו קדושה אנשטאט זיי צו באקעמפן.
די זיבן טעג שטייען קעגן די זיבן כוכבי לכת (שבתאי, צדק, חמה, כוכב, נוגה, לבנה וכו’) – די הימלישע קערפערס וואס עובדי עבודה זרה האבן געדינט. יעדן טאג פון די וואך ווייזט מען: נישט נאר דין איך אויך דעם אייבערשטן, נאר דו (דער כוכב) ביסט בכלל נישט קיין גאט. דאס איז “ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים” – מען גייט דורך יעדן פאלשן גאט און ווייזט אז ער איז נישט.
אבער דאס אליין איז נאך קטנות, ווייל:
– איינער מיט אמת’דיגן שכל דארף נישט יעדן איינס באזונדער צוברעכן
– מען דארף פארשטיין אז “גדול ה’ מכל האלהים” – ער איז דער כח אין אלעם
– אין גדלות שלאגט מען זיך נישט – מען איז מעלה אלעס צו קדושה
“וביום השביעי חג לה'” – די עצרת מיינט מען האלט זיך איין: דער דמיון וויל מער צולייגן, און מען זאגט “ניין, דאס איז נישט גאט.” אבער עצרת מיינט אויך “נעצר” – אלקות ווערט אריינגעהאלטן אין א כלי. נאך די זיבן טעג פון קטנות, ווען מען האט קיין חשש טעות מער, קען מען יא זען – א מקדש, א תורה, מצוות – אן דער טעות אז די זאכן אליין זענען גאט.
—
יעדער איינער פון די זיבן טעג (זיבן מדות) גייט דורך און זאגט „נישט א גאט, נישט א גאט” – מען נעגירט די פאלשע כוחות, ביז מען קומט צום אמת אז נאר איינער איז דער גאט. דאס איז דער ביעור חמץ – אוועקשטעלן אז קיין אנדערע כח איז נישט אמת. אפילו אין דער נידעריגער מדרגה דערקענט מען דעם אייבערשטנ’ס אנוועזנהייט – אויך דא איז דא א גאט.
דא איז א התכללות נצוצות – א העכערע מדרגה וואו מען דערגרייכט אז דער וואס איז „נאר איינער,” ממילא זענען אלע נאר איינער. מען קען משעבד זיין אפילו די זון (די נאטירלעכע כוחות), און דורך דעם איז מען משעבד דעם אייבערשטן באמת. אלץ ווערט אריינגענומען אין דער אחדות.
אפילו שביעי של פסח איז נאך בבחינת קטנות – מיר האבן נאך נישט די ריכטיגע ווערטער עס אויסצודריקן ווי עס דארף צו זיין. נאך שביעי של פסח דארף מען קומען אסאך העכער – צו דער פולער גדלות. די גאנצע זיבן-טעגיגע עבודה פון ביעור חמץ איז נאך א שטאפל, נישט דער סוף – א נויטווענדיגער פראצעס אויפ’ן וועג צו דער אמת’דיגער שלימות.
רבותי, עס איז היינט ערב שביעי של פסח. ס’איז א מנהג צו לערנען יעדע ערב שבת ויום טוב.
עס איז אוודאי שפעט, און עס איז אלע יעדע זאך אין די תורה איז אמת, אויב מען הערט עס פארדעם, אדער נאכדעם, אדער אינמיטן.
איך וויל אונז לערנען אזוי: זיי האבן געלערנט ערב פסח א מאמר, אמת’דיג נאך די וואך פאר דעם, איך מיין שבת הגדול, ווען זיי האבן גערעדט וועגן דעם סוד פון ביעור חמץ.
דער פשט איז, אז עס האט דער פסוק זאגט א פאר מאל:
* “שבעת ימים תאכל מצות”
* “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם”
* “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה'”
* “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה'”
מען זעט א פאר מאל אין די פשט הפסוקים, אז אונז ביי אונז למשל כאפן נישט – איך מיין מען כאפט יא, ביי אונז כאפן נישט – עס זעט אויס אז דער ביעור חמץ, דער פעולה ממש, דער פעולה פון “תשביתו”, טוט מען אזוי ערב פסח, אדער אפשר מען גייט אריין אין פסח פילט מען מען האט שוין ארויסגעגאנגען פון די חמץ, מען הייבט אן צו עסן מצה.
די מצות עשה פון עסן מצה איז נאר די ערשטע נאכט לויט ווי די חכמים האבן געלערנט. אבער מען כאפט נישט, עס איז דא א שטארקע הדגשה אין די תורה, אז מען זאל נישט האבן חמץ, מען זאל עסן מצה, לויט ווי אונז לערנען, דער פשט פון מצה איז “יאכל את שבעת ימים”, מיט’ן פשט נישט חמץ.
די אנדערע זייט, דער נושא פון מצה, די הויפט שבע בחינות ביעור חמץ, עס איז דא צוויי בחינות מצה, יא?
ס’איז דא א בחינה מצה וואס איז א מצוה מעשית, א חלק פון די שמחה, “על מצות ומרורים יאכלוהו”, “בערב תאכלו מצות”, ווייל דאס איז די חיוב פון די ערשטע נאכט וואס מען מאכט אן אכילת מצה.
אבער דאס איז אפשר נישט אפילו דער עיקר פון מצה, עס איז נאר אזוי ווי א פרט אין מצה. דער עיקר פון מצה איז דאך די ביעור חמץ שבו, “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם”, “תאכלו מצות”, אז אויף דעם איז דא א פעולה נוספת אויף דעם אז מען זאל משפיל זיין דעם שאור, משפיע זיין די חמץ, כדי אז ס’זאל נישט זיין קיין חמץ אין פסח.
אבער די עיקר פעולה, די עיקר מציאות פון די מצה פון א גאנצע פסח איז בעצם נישט סתם חמץ, זיי עסן מצה און נישט חמץ. ס’איז אפילו נישט די מהירות פון די חיפזון. יא, די חיפזון דארף מען רעדן די ערשטע נאכט, דאס איז אוודאי די צייט פון רעדן פון די חיפזון פון יציאת מצרים.
דאס איז אלעס אין די בחינה פון ארויסגיין פון די חמץ, די ערשטע זאך, די רגע וואס מ’גייט ארויס איז אויס די שטארקע פעולה, די גרויסע אזויווי חיות, די לעבעדיגקייט, מ’טוט עפעס, ס’גייט ארויס.
אבער נאכדעם איז דא זיבן טעג וואס מ’עסט מצה, און ס’זעט אויס מפורש אין די פסוקים אז די זיבן טעג איז א נייע מדריגה, א מדריגה חדשה פון די בחינות פון מצה, אנדערש ווי די בחינה פון שלילת החמץ.
אזוי ווי אונז קענען זען, אין פסח מצרים, אפשר אפילו אין פסח מדבר על פי פשט, אבער די הלכה איז זיכער אין פסח מצרים איז דאך געווען יום אחד, ס’איז נאר געווען איין טאג.
שטייט מפורש “כי תבואו אל הארץ”, דעמאלטס וועט זיין, מ’וועט מאכן חג המצות, מ’וועט מאכן זיבן טעג. זיבן טעג חג המצות איז נאר בשעת וואס מ’איז אנגעקומען אין ארץ ישראל. אזוי שטייט אין די “ואכלו היום הזה לחם עוני לזכרה”, און דעמאלטס “וחגותם אותו חג לה'”.
און ס’שטייט נאכמער אין די נעקסטע פרשה, “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה'”. אזוי ווי איך האב געזאגט, דאס הייסט אז דאס שטייט אויף פרשת וארא, כביכול, מיט עסן מצה זיבן טעג, און פון דעם וועט ווערן, דורך דעם “וביום השביעי” איז א חג לה’.
חג לה’ איז גאר א הויכע זאך, ס’שטייט נישט אויף יעדע זאך, ס’שטייט אויף סוכות, ס’שטייט אפאר מאל חג לה’. וואס איז די חג לה’ וואס איז נישט די חג די ערשטע נאכט וואס האט דאך צו טון מיט די הקרבת קרבן פסח נאך פון י”ד, פון ערב פסח, און מ’מאכט פארנאכט אויך, “ביום הראשון מקרא קודש”?
לכאורה איז דאס אלעס א המשך צו די ערשטע זאך פון די קרבן פסח. האסטו אן עקסטערע דין פון עסן מצה זיבן טעג, דהיינו נישט עסן חמץ זיבן טעג, דאס איז א נייע מדריגה, א נייע בחינה, און די בחינה האט א יום טוב.
די יום טוב פון די בחינה הייסט שביעי של פסח, עס הייסט עצרת, “ביום השביעי עצרת”, אדער “ביום השביעי חג לה'”. דאס איז די יום טוב וואס האט צו טון מיט די שבעת ימים.
ס’איז די יום טוב פון די ערשטע טאג, ס’איז אמת, עס האט עקסטערע יום טוב. ס’קען זיין אז פסח אליינס, י”ד, על פי בחינת יום טוב איז נישט ממש קיין יום טוב, ס’איז נישט איסור מלאכה. ס’איז דא א מנהג, אמאל איז געווען א מנהג, יש מקומות שנהגו שלא לעשות מלאכה, אבער ס’איז נישט דא קיין מצוה פון איסור מלאכה, ס’איז נישט ממש קיין יום טוב מדאורייתא. די יום טוב פון דעם איז אוודאי די ליל הסדר, די ערשטע טאג פסח, וואס איז אלץ א המשך פון דעם.
אבער די שבעת ימים, די מדריגה וואס הייסט “שבעת ימים תאכל מצות”, די יום טוב פון דעם איז “ביום השביעי חג לה'”. די יום טוב פון עצרת של פסח, וואס שטייט עצרת, “ביום השביעי עצרת” שטייט אין פרשת ראה, אדער די חג לה’ וואס איז שביעי של פסח.
און מ’דארף אמת’דיג פארשטיין די מדריגה, די בחינה, מ’איז נישט נאר צו רעדן וועגן דעם גענוג. געווענליך שביעי של פסח איז אלע דרשות גייען אויף קריעת ים סוף, וואס איז אוודאי א גרויסע זאך, מ’זאל לערנען אז ס’איז געווען קריעת ים סוף אין די צייט.
אבער מ’דארף געדענקען אז די פשוטו של מקרא, נאכדעם, איך מיין אז אויך די עומק הסוד, שפעטער איז דא א סוד פון קריעת ים סוף, די אריז”ל האט קאנעקטעד אביסל די סוד פון קריעת ים סוף מיט די ענין פון שביעי של פסח, אפשר וועלן מיר אביסל מסביר זיין, אפשר וועט מען עס קענען פארשטיין.
אבער די פשטות, שביעי של פסח איז די חג, חג המצות, די זיבעטע טאג פון חג המצות. מ’קען זאגן, סוכות איז דאך דא די זיבעטע טאג, אדער די אכטע טאג האבן מיר דאך שמיני עצרת, ס’איז אן עצרת פון נאך זיבן טעג, דא איז עס נאך זעקס טעג, אקעי, ס’איז אביסל אנדערש.
איך האב געזען די ספורנו אפשר וויל טענה’ן אז פון אים זעט מען ניין, אז שביעי של פסח איז א נייע זאך, ס’האט מיט קריעת ים סוף, ווייל אזוי ווי שביעי של סוכות איז נישט קיין יום טוב, אם לא שמיני עצרת, וואס איז שמיני, ס’איז א נייע זאך, און ס’קען זיין אז די שמיני של פסח איז בעצם וואס אונז רופן עצרת צו שבועות.
אבער על כל פנים, די פשטות איז נישט אזוי, די פשטות איז אז שבעת ימים, אזוי שטייט בפירוש, “ביום השביעי חג לה'”, דאס שטייט שוין אמת’דיג אפילו פאר קריעת ים סוף, יא, ס’איז שוין א מצוה לדורות, ס’איז שוין געגעבן געווארן אין מצרים. און דאס איז די קדושה פון חג המצות, עס איז די יום השביעי חג לה’.
זאל אונז וועלן פארשטיין וואס איז די מדרגה פון חג המצות שבעת ימים לה’. וואס וואלט געפעלט ווען עס איז חג המצות איין טאג?
דאס איז נישט נאר אז דאס איז א קשיא למדנות’דיג וואס מען קען פרעגן, עס איז דאך אפילו א יום טוב וואס איז איין טאג:
* שבועות איז איין טאג
* ראש השנה איז איין טאג
* יום כיפור איז איין טאג
מען קען גאנץ גוט מאכן ימים טובים פון איין טאג, עס פעלט נישט אויס אז די יום טוב זאל זיין זיבן טעג.
דאס איז אויך א קשיא במציאות, עס איז אויך א קשיא אין די הנהגה. יעדער איינער וואס מאכט פסח, ער פילט, די גרויסע קנאק פון פסח מאכט מען די ערשטע טאג, די ליל הסדר, ס’איז אוודאי א גרויסע יום טוב, א גרויסע אור, און נאכדעם שלעפט מען זיך נאך זעקס טעג חול המועד.
און ווען עס קומט שביעי של פסח, אקעי, איז נאך א יום טוב, אזא שטיקל שבת אזא, אבער מען זעט נישט פארוואס עס פעלט אויס די שבעת ימים.
און די תירוץ אויף דעם איז, ס’איז אן אנדערע אייער קשיא, איר קענט פרעגן א נייע מה נשתנה.
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, האבן מיר גענטפערט, מיר זענען ארויס פון מצרים די נאכט, בחיפזון יצאתם, מילא לחם עוני, וואס וועט נאר זיין די ריזן פאר דעם עסט מען נישט חמץ די ערשטע נאכט, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה.
דארף דער אינגל פרעגן נאך, ולא עוד קשה לי, פרעגט דער אינגל מארגן, שביעי של פסח פרעגט ער א נייע קשיא, פארוואס עסט… שבכל השבועות, יא, ס’איז א נייע קשיא, שבכל השבועות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה השבוע הזה כולו מצה, ס’איז א גאנצע וואך, שבעת ימים תאכלו מצות. ווי קומט דאס?
וועסטו זאגן, די פשט איז אזוי ווי די רמב”ם זאגט, ס’איז נישט קיין חיוב צו עסן מצה, ס’איז נאר א איסור צו עסן חמץ. אקעי, שבכל השבועות מותר לאכול חמץ, איז דאך אפילו א גרעסערע קשיא, פארוואס השבוע הזה אסור?
וועסטו זאגן מיר זענען ארויס פון מצרים, זייער גוט. ווי לאנג זענען מיר ארויס פון מצרים? האבן מיר שוין געפייערט יציאת מצרים ליל הסדר. וואס איז געשען היינט אז מען מעג נישט עסן חמץ א גאנצע וואך?
און איך וויל זאגן די תירוץ וואס דער רמב”ם האט געשריבן על דרך הפשט לפי דרכו, און איך וויל עס אביסל אריינלערנען אזוי ווי אונז זעען מיר דא לעצטנס, און ארויפברענגען די פירוש אין די זוהר.
דער זוהר רעדט נישט ממש פון די קשיא, ביי שבועות כמעט מפרש די רמב”ם’ס שאלה, אבער אויך אין אפאר פלעצער וואו דער זוהר רעדט פון די סוד פון שבעת ימים תאכלו מצות, ער פרעגט געווענליך איז עס כדי צו ענטפערן אן אנדערע קשיא, צוויי אנדערע קשיות וואס ער פארענטפערט מיט דעם, אבער ס’זעט מיר אויס אז ס’האט אויך צו טון מיט פארשטיין די סוד, די מדרגה פון שבעת ימים תאכלו מצות. און נאכדעם וועלן מיר דאס מסביר זיין, רבינו האר”י אין המשך פון וואס מיר האבן געלערנט.
סאו וואס האט דער רמב”ם געזאגט? דער רמב”ם האט געפרעגט אזא קשיא. דער רמב”ם איז אלעמאל, אזויווי אלעמאל, געגאנגען זייער ברייט אין די כללות הדברים.
די וועלט פארשטייט, ס’איז דא פארשידענע ימים טובים, די וועלט פארשטייט וואס איז א יום טוב פאר, מ’דארף נישט אמת’דיג, ער זאגט אליין, אז א יום טוב, ס’איז דא אלע מיני סארט מצוות, די טעם המצוות פון פארוואס ס’איז דא ימים טובים איז נישט אזוי שווער צו פארשטיין, ס’איז נישט קיין מצוה ווי שעטנז וואס מ’דארף זוכן פשטות.
אוודאי איז דא נאך עומק און נאך טיפקייטן וואס מ’קען טון, נישט נאר פארשטיין, מ’קען נאך טון אין א יום טוב נאך מער ווי די פשט. אבער דאס אז ס’איז דא א יום טוב פארשטייט יעדער:
סיי בגשמיות איז עס א גוטע זאך, א מענטש זאל זיך פרייען מפעם לפעם
סיי בענין א חברה, וואס ס’איז בבחינת תיקון החברה, זאל זיין אדם זאל זיך צאמקומען, מ’זאל זיך פרייען צוזאמען, ס’איז אוודאי פאר דעם איז אויך א גוטע זאך
תיקון המידות, דאס וואס מאכט “ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי” ווי דער רמב”ם איז מדגיש אלעמאל
סיי בבחינת רוחניות, וואס מ’זאל זיך צאמקומען לערנען, מ’זאל זיך דערמאנען די מופתים פון יציאת מצרים, די לימודים פון אמונה, די דעת
דאס איז אלעס גוטע זאכן, אלעס דברים פשוטים וברורים, ס’דארף נישט אמת’דיג קיין טעם בכלל, ס’איז דברים, קלארע זאכן, ס’איז נישט קיין זאכן וואס ס’פעלט דא אויס א הסבר.
עם כל זה, דארט איז דא פרטים. סאו ווען מ’רעדט פון ימים טובים אמת’דיג, איז נישט שווער, פארוואס ס’איז דא א יום טוב איז נישט שווער. אבער פרטים, און פארוואס דא איז אזוי און דא איז אזוי, דאס איז יא א זאך וואס דארף אביסל א הסבר. איז דא אויף כמה סארטן פרטים וואס מ’דארף פרובירן צו מסביר זיין.
איין סארט פרט איז וואס איז די סוד פון די אורך הימים טובים. ס’איז זייער אינטערסאנט, ווייל דא דער רמב”ם ממש זוכט א טעם לכאורה פאר די סארט זאך וואס יעדער איינער מיינט אז ער האט געזאגט אין זיין הקדמה דארט אז אויף אזעלכע זאכן זאל מען נישט זוכן קיין פשט, פארוואס זיבן טעג און נישט זעקס טעג.
זאגט דאך דער רמב”ם אין די אנהייב אז עס זענען דא פרטים, נישט אויף אלע פרטים קען זיין א טעם, ווייל עס מוז דאך זיין עפעס. איך האב געמאכט אכט טעג, וועסטו פרעגן פארוואס אכט טעג? איך האב געמאכט זיבן טעג. אזוי זאגט דאך דער רמב”ם אויף די מספרים פון וויפיל קרבנות מען ברענגט און אזעלכע סארט זאכן.
אבער למעשה, וואס עס קומט צו די וויפיל טעג ימים טובים זענען, זוכט דער רמב”ם יא א פשט. און ער זאגט, איך זע דאך אז עס איז דא אפשר א געוויסע סדר אין דעם. דו זעסט דאך אז עס איז דא ימים טובים פון איין טאג, עס איז דא בעיסיקלי צוויי סארטן.
—
[המשך יבוא בחלק הבא]
עס דארף נישט אמת’דיג קיין טעם בכלל. ס’איז דברים קלארע זאכן, ס’איז נישט קיין זאכן וואס ס’פעלט אויס א הסבר. אבער עם כל זה, איז דא די פרטים. סאו ווען מ’רעדט פון יום טוב’ן אמת’דיג, איז נישט שווער. פארוואס איז דא יום טוב איז נישט שווער. אבער פרטים, און פארוואס דא איז אזוי און דא איז אזוי, דאס איז יא א זאך וואס דארף אביסל א הסבר.
איז דא עטליכע סארטן פרטים וואס מ’דארף פרובירן צו מסביר זיין. איין סארט פרט איז, וואס איז די סארט פון די אורך פון די יום טוב’ן? ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל דא דער רמב”ם [Maimonides, Rabbi Moshe ben Maimon, 1138-1204] ממש זוכט א טעם לכאורה פאר די סארט זאך וואס יעדער איינער מיינט אז ער האט געזאגט אין זיין הקדמה דארט, אז אויף אזעלכע זאכן זאל מען נישט זוכן קיין פשט.
פארוואס זיבן טעג, נישט זעקס טעג? זאגט דאך דער רמב”ם אין די אנהייב אז דאס איז סארט פרטים, נישט אויף אלע פרטים קען זיין א טעם, ווייל ס’מוז דאך זיין עפעס. איך וואלט געמאכט אכט טעג, וואלסטו געפרעגט פארוואס אכט טעג. איך האב געמאכט זיבן טעג. אזוי זאגט דאך דער רמב”ם אויף די מספרים פון וויפיל קרבנות [sacrifices] מ’ברענגט, און אזעלכע סארט זאכן.
אבער למעשה, וואס ס’קומט צו די וויפיל טעג יום טוב’ן זענען, זוכט דער רמב”ם יא א פשט.
און ער זאגט דאך אז ס’איז דא א געוויסע סדר אין דעם. ער זאגט אז ס’איז דא יום טוב’ן פון איין טאג, ס’איז דא בעיסיקלי צוויי סארטן יום טוב’ן, אינטערעסאנט:
יום טוב’ן פון איין טאג:
– ראש השנה [Rosh Hashanah: the Jewish New Year]
– יום כיפור [Yom Kippur: the Day of Atonement] — אפשר ממש יום כיפור איז נישט ממש די זעלבע סארט יום טוב
– שבועות [Shavuot: the Festival of Weeks]
יום טוב’ן פון זיבן טעג אדער אכט טעג:
– פסח [Pesach: Passover]
– סוכות [Sukkot: the Festival of Tabernacles]
לאמיר זאגן בערך די זעלבע. צוויי סארטן יום טוב’ן, דאס איז די יום טוב’ן מדאורייתא [from the Torah].
מ’דארף פארשטיין וואס איז די סוד. דאס איז איין לעוועל, איין שאלה. נאך א שאלה דארף מען פארשטיין, פארוואס פונקט זיבן טעג. דאס איז צוויי אנדערע שאלות. יא, אדער אכט טעג, לאמיר זאגן סוכות איז זיבן פלאס איינס, לאמיר זאגן ס’איז ענליך, יא?
דאס איז צוויי שאלות וואס מ’דארף פארשטיין:
1. פארוואס איז דא גרויסע לאנגע יום טוב’ן, וואכעדיגע, א גאנצע וואך פון יום טוב, און ס’איז דא יום טוב’ן וואס איז נאר איין טאג?
2. חוץ פון דעם איז דא יום טוב’ן וואס ס’איז דא א ספעציעלע מספר פון זיבן, ספעציעלע מספר.
די צוויי שאלות פרעגט דער רמב”ם, און ער ענטפערט על פי פשטות, און מיר וועלן זען אין דעם פשט לקח טוב, און די זוהר [the Zohar: the foundational work of Kabbalah] וואס איז ממשיך אויף דעם די סודות הדברים [the mystical secrets of the matters], און די רמב”ן [Nachmanides, Rabbi Moshe ben Nachman, 1194-1270], די זוהר, און די אנדערע מפרשים [commentators] וואס ברענגען ארויס מער נאכדעם די אריז”ל [Rabbi Yitzchak Luria, the Arizal, 1534-1572], מיר וועלן זען.
סאו קודם, און ס’איז אינטערעסאנט אז ער הייבט אן קודם מיט די ערשטע שאלה, פארוואס איז עס בכלל זיבן טעג? אבער איך וויל אנהייבן קודם מיט די צווייטע שאלה, פארוואס איז אנדערש שבועות פון פסח? אדער מ’זאל זאגן ראש השנה, שבועות פון פסח און סוכות. ווייל ביידע זענען איינס נעבן די צווייטע, יא?
נאך פסח קומט שבועות, נאך ראש השנה קומט סוכות. ס’איז דאך צוויי סעטס פון, אמת, ס’איז דא יום כיפור אויך, ס’איז נאך א טאג, אבער על כל פנים, ס’איז דאך צוויי סעטס פון ימים טובים וואס האבן איין טאג, און נאכדעם נעבן דעם א זיבן-טאגיגע יום טוב.
זאגט ער אזוי, פסח איז דאך די ענין פון עסן מצה [matzah: unleavened bread], יא? יעדער איינער פארשטייט, מ’דארף עסן מצה. פארוואס? מיר פארשטייען, אבער ס’איז א גרויסע נושא פון פסח, ס’הייסט חג המצות [the Festival of Unleavened Bread]. פסח הייסט חג המצות, ס’הייסט נישט פסח, פסח איז דאך נאר די ערשטע טאג. חג המצות, ס’איז חג המצות. דאס הייסט, מ’דארף עסן מצה און נישט חמץ [chametz: leavened bread].
יעצט, לאמיר פארשטיין אזוי, אויב מ’זאגט מ’דארף מאכן א גרויסע סעודה [festive meal], “על מצות ומרורים יאכלוהו” [they shall eat it with matzot and bitter herbs], עסן א קרבן פסח [Passover sacrifice], דאס איז ווארשיינליך א זאך פון איין טאג. יעדער איינער זעט אז ס’איז א שמחה [joy], א חגיגה [celebration], א גרויסע חג וואס מ’האט געמאכט לכבוד [in honor of], מ’איז געגאנגען אפילו אין די הר הבית [the Temple Mount], מ’מאכט אן עליה לרגל [pilgrimage to Jerusalem], א ספעציעלע מצוה [commandment] און שמחה וואס מ’האט געמאכט לכבוד יציאת מצרים [the Exodus from Egypt].
אבער אויב מ’זאגט אן אנדערע זאך, נישט עסן מצה, נישט עסן חמץ, נישט עסן חמץ. שטעל דיר פאר אז איין נאכט מ’עסט נישט חמץ, אדער צוויי נעכט מ’עסט נישט חמץ, צוויי טעג מ’עסט נישט חמץ. קען דאך אלץ זיין במקרה [by chance].
די הגדה של פסח [the Passover Haggadah], דער מהר”ל [Maharal of Prague, Rabbi Yehuda Loew, 1520-1609] זאגט דאך אזוי, “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה” [on all other nights we eat both chametz and matzah]. וואס הייסט יעדע נאכט עסן סיי חמץ און סיי מצה? ניין, ס’מיינט דיר צו זאגן, ס’קען זיך מאכן אז מ’עסט אביסל חמץ, ס’קען זיך מאכן א צווייטע נאכט, ס’איז נישט געווען קיין צייט, האט מען געמאכט מצה. ס’קען זיין, ס’מאכט זיך, ס’מאכט זיך, אדער סתם איז דא אן ענין מ’עסט מצה.
די נושא פון נישט עסן חמץ, יא, די נושא, פארשטייט זייער גוט און זייער שיין אזוי, די מצוה פון יא עסן מצה קען מען מקיים זיין די ערשטע נאכט, און דווקא די ערשטע נאכט. דעמאלטס, איין נאכט מ’עסט יא א מצה, דאס איז אקעי, ס’איז א ספעציעלע מצה, מ’מאכט א ברכה “על אכילת מצה” [on eating matzah], מ’מאכט קלאר, דאס איז די מצה פון “זכר ליציאת מצרים” [in remembrance of the Exodus from Egypt].
אבער די מצוה פון נישט עסן חמץ, זאגט דער רמב”ן, מ’קען עס נישט מקיים זיין אין איין נאכט, ס’איז נישט מעגליך. פארוואס קען מען נישט עסן חמץ אין איין נאכט? מ’קען מאכן א כוונה [intention], איך עס נישט חמץ היינט ווייל יציאת מצרים, ווייל פסח. זייער גוט, אבער ס’איז נישט אזוי ניכר [noticeable]. מ’וואלט אפילו געקענט פרעגן קיין קשיא [question] אויף דעם “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה”. פיין, ס’איז פונקט א נאכט וואס מ’עסט מצה. וואס קענסטו מיר עפעס טון?
כדי ס’זאל זיין א חלות [a distinct status], מ’זאל פילן בכלל, ער רופט עס “כדי שתהיה מרגיש” [so that you should feel it]. צוויי זאכן:
– מ’זאלסט מרגיש זיין
– און “שיתפרסם הענין” [that the matter should become publicized]
מיר געדענקען דאך, די אלע מצוות [commandments] האבן דאך א ענין פון מודיע זיין [making known], יא, מודיע זיין די נסים [miracles], מודיע זיין די דעת [knowledge], מפרסם זיין [publicizing], יעדער איינער זאל וויסן. קען מען נישט טון אין איין נאכט. ווי לאנג דארף מען עס טון? אט ליעסט אפאר נעכט.
אויף דעם וועט קומען די צווייטע שאלה פארוואס פונקט זיבן, אבער ס’מוז זיין א לענגערע… ס’מוז זיין אט ליעסט קודם די ערשטע זאך, ס’מוז זיין א לענגערע משך תקופה [period of time].
מ’קען זאגן אזוי ווי ס’זאל זיין א חזקה [a presumption established through repetition], יא? דריי וואלט שוין געווען אפשר א שאלה אויב ס’איז גענוג, יא? דריי איז א חזקה. וואס טייטש? ערשטע מאל, מקרה [coincidence]. צווייטע מאל, מקרה. דריטע מאל, אה, ס’איז שוין דא א פעטערן, ס’איז שוין דא עפעס א ריזן, ס’איז דא עפעס א זאך וואס מ’דארף פארשטיין.
די זעלבע זאך איז נאך לענגער פון דריי, זיבן. לאמיר זאגן אזוי א פשוט’ע זאך, די זיבן איז זיכער אז ס’איז נישט קיין מקרה. זיבן איז די אפאזיט פון מקרה, זייער אינטערעסאנט, יא? נישט די ווארט חזקה. איין, צוויי מאל איז געשען א זאך, אבער מ’קען זאגן זיבן איז דאך צוויי מאל דריי פלוס איינס, ס’איז נאך מער.
ס’איז דאך דא א שיטה [opinion] אז חזקה ווערט מען פון די פערדע מאל, יא? דאס הייסט דריי מאל, נאכדעם די פערדע מאל איז ער א מועד [an established pattern]. סאו, דריי מאל געטון א זאך, אקעי, געטון, אוכל חמץ ומצה. אה, די פערדע מאל, אדער די זיבעטע מאל, שוין דאפלט, שוין בלא שום ספק [without any doubt] א חזקה, יעצט איז ניכר געווארן אז ס’איז א ריעל זאך, ס’איז דא עפעס אן עכטע ריזן פארוואס מ’עסט נישט חמץ. און נאר אזוי קען מען מקיים זיין די נושא פון נישט עסן חמץ.
דאס איז די הייליגע רמב”ם’ס חילוק, מה שאין כן [which is not the case with] שבועות. שבועות איז דאך זכר למתן תורה [a remembrance of the Giving of the Torah]. ווי לאנג האט גענומען מתן תורה [the Giving of the Torah]? איין טאג. געדענקט מען עס אין איין טאג.
די זעלבע זאך ראש השנה. ראש השנה איז, לאמיר זאגן, תקיעת שופר [blowing the shofar] איז הכל לתשובה [everything is for repentance]. ווי לאנג נעמט זיך מתעורר זיין צו תשובה [to be aroused to repentance]? טאקע תשובה צו טון נעמט צען טעג, עשרת ימי תשובה [the Ten Days of Repentance], אט ליעסט, א גאנץ לעבן, אבער זיך מתעורר זיין נעמט איין טאג.
פשוט, פסח איז אויך זכר צו א זאך וואס איז געשען אין איין טאג. אה, וואלט מען געטראכט וועגן דעם. לכאורה, אזוי זעט עס אויס, “היום אתם יוצאים” [today you are going out]. אבער אויב מ’וויל עס טון דורך נישט עסן חמץ, נישט עסן חמץ קען מען נישט אין איין טאג. ס’איז נישט, ס’איז נישט קיין חשבון. ס’איז נאר א חשבון אויב מ’טוט עס א גאנצע וואך.
אזוי אז מ’פארשטייט מען שוין על פי פשט [according to the simple meaning] אז “שבעת ימים תאכל מצות” [seven days you shall eat matzot], און כדי צו עסן מצות וואס מיינט נישט חמץ, מוז מען נעמען זיבן טעג פאר דעם. דאס איז די ערשטע לעוועל. און לאמיר שוין אויף דעם ערשטן לעוועל צולייגן וואס דער זוהר לייגט צו אויף דעם.
וואס זאגט דער זוהר? דער זוהר, צוויי פלעצער, און צוויי אנדערע תירוצים [answers], אבער ביידע זענען אין די זעלבע בחינה [aspect] פון נישט עסן חמץ. זאגט דער זוהר, פרעגט דער זוהר, און מ’קען דאך דער זוהר’ס קשיא, מיר האבן גערעדט וועגן דעם בהרחבה [at length] אין די כתבים [writings], און אפשר איז געווען שיעורים [classes] וועגן דעם פריערדיגע יארן.
ס’איז דאך א געוואלדיגע קשיא, אז אויב חמץ איז א רמז [hint] פאר’ן יצר הרע [evil inclination], אדער ווי די מקובלים [Kabbalists] זאגן טיפער, אז חמץ איז א רמז פאר א קליפה [husk/shell of impurity], פאר די אויפגעבלאזנקייט פון די “עשה לנו אלהים” [make us gods] וואס מיר האבן געלערנט שבת הגדול [the Great Sabbath before Passover]. אויב אזוי, פארוואס זאל מען עסן חמץ א גאנצע יאר? וואס איז די סתירה [contradiction]? אויב חמץ איז א שלעכטע זאך, דארף עס זיין אסור א גאנצע יאר, אזוי ווי חזיר [pig], אזוי ווי מאכלות אסורות [forbidden foods].
יעצט, אויף דעם זאגט דער זוהר צוויי אנדערע תירוצים, עט ליעסט, אויף די קשיא. אבער איך מיין אז ביידע פון זיי האבן צו טון אין גלייך, ווייל ביידע פון זיי… איך האב פשוט געמאכט א סוירטש [search] אין זוהר ווי דער זוהר רעדט פון די נושא פון שבעת ימים. ביידע פון זיי ברענגט דער זוהר אריין די נושא פון שבעת ימים. ס’איז פשוט, ווייל די איסור חמץ איז זיבן טעג טאקע, אבער איך מיין אז מ’דארף עס פארשטיין אויף אזא אופן.
איין זאך זאגט דער זוהר הקדוש אין פרשת בא [the Torah portion of Bo]. לאמיר געבן א טשעק גלייך אין וועלכע פרשה דאס איז… יא, אין פרשת בא. די ערשטע פשט וואס דער זוהר זאגט אויף דעם, די ערשטע זאך וואס דער זוהר זאגט אין פרשת בא איז, אז ער זאגט א משל [parable].
ער זאגט א משל, ער זאגט, ער וויל ארויסברענגען אז חמץ, די איסור פון חמץ, איז נישט כפשוטו [literally] אז חמץ איז א שלעכטע זאך. ס’איז מער אז חמץ ווייזט אויף די עבודה זרה [idolatry], לאמיר זאגן, אויף די כח החומר [the power of materialism], אויף די כח פון די שבעים שרים [the seventy celestial princes], די אלע ענינים [matters] וואס מיר לערנען אז דאס איז די יציאת מצרים, איז ארויס פון זיי.
זאגט דער זוהר, אז בעת וואס זיי זענען ארויס פון זיי, זיי זענען בעל כרחם [against their will] ארויסגעגאנגען, ארויסגעגאנגען פון די שליטה [dominion] פון חמץ, פון די שליטה פון די סטרא אחרא [the Other Side, forces of impurity], פון די… דער זוהר זאגט דארט אז ער האט אסאך נעמען: אל אחר [another god], יצר הרע, אלימא חרינא [Aramaic: the other harsh one], פרעה [Pharaoh], המן [Haman]. ער האט אסאך נעמען דארט. ס’איז נישט קיין חילוק וויאזוי מ’רופט אים, שבעה שמות נקרא יצר הרע [the evil inclination is called by seven names], אבער דער יוצא ממצרים [one who goes out from Egypt] איז פטור [exempt] פון די אלע זאכן.
איז בעצם, דאס וואס מ’עסט מצה פסח און נישט חמץ, איז מ’דארף ארויסגיין, מ’איז שוין ארויסגעגאנגען, מ’איז שוין ארויסגעגאנגען פון דעם. נאר פארוואס עסט מען?
זאגט ער א משל, א מענטש וואס איז געווען א פשוט’ער מענטש, מ’האט אים געמאכט א בן חורין [a free person], מ’האט אים געגעבן א ממשלה [government position], מ’האט אים געגעבן א הויכע מדריגה [high level], א הויכע אמט [high office] אין די מלכות [kingdom]. ער גייט נישט יעדן טאג די בגדי מלכות [royal garments], די ספעציעלע קאראניישן בגדים, יא? א ספעציעלע בגדים וואס מ’גייט, די קרוין [crown], די בעקיטשע [special coat] וואס מ’טוט זיך אן לכבוד די המלכה [in honor of the queen].
יענער איז געווארן א גאווערנאר, א גענעראל, א פריץ [nobleman], איך ווייס וואס ער איז געווארן, גיבט מען אים עפעס א ספעציעלע בגד כדי זיך צו מלביש זיין [to dress in]. ער גייט עס נישט יעדן טאג. יעדן טאג טוט ער זיין ארבעט, און אנדערע ווערטער, אין א געוויסע זין לעבט ער אין די וואכעדיגע וועלט, לעבט ער אפילו אין די הדיוט [common] וועלט. ער איז נישט אלעמאל אין די לעוועל פון ווערן א בן חורין, פון ווערן די מדריגה. ווערן די מדריגה, דאס איז געשען איינמאל.
“שבעת ימים ימלא את ידכם” [seven days shall your hands be filled]. מ’זעט זייער שיין אין די תורה, אז מ’וויל מאכן א מענטש, פרשת צו [the Torah portion of Tzav], מ’וויל מאכן א מענטש פאר א כהן [priest], דארף ער זיבן טעג גיין אנטון די בגדי כהונה [priestly garments], יא, מ’ריבוי בגדים [the many garments], מ’מאכט די שמן המשחה [the anointing oil], מ’מאכט די סדר המילואים [the inauguration ceremony], “שבעת ימים ימלא את ידכם”.
נאכדעם איז ער נאך א כהן, אפילו ער גייט ארויס. בשעת’ן עבודה [during the service] דארף ער זיך אנטון די בגדי כהונה, אבער ס’מיינט נישט, ער האט אויך אנדערע עבודות, “יורו משפטיך ליעקב” [they shall teach Your laws to Jacob], דער כהן איז דאך א מלמד [teacher]. נישט אלעמאל גייט ער מיט די מדריגה פון “ימלא את ידכם”.
פארוואס? ווייל מ’דארף טראכטן פארוואס, אבער אזוי איז אפשר די סדר. אז מ’פארשטייט אז די ווארט איז נישט אז די חמץ איז אליינס די מדריגה, די נישט עסן חמץ איז אליינס די מדריגה וואס מ’נעמט זיך, נאר א רמז און דעם איז. די נישט עסן חמץ איז די וועג וויאזוי מ’גייט ארויס מדרגה לדרגה [from level to level]. ס’איז מער דאס.
ממילא [therefore], נאר איינמאל דארף ער דאס טון. נאכדעם, זאגט דער זוהר, מ’מאכט א זכר [remembrance] פאר דעם יעדע יאר. קען זיין מ’מאכט א זכר פאר די שבעת ימי המילואים, נישט קלאר דארט. דער כהן גדול [High Priest] מאכט א מנחת חביתין [the griddle-cake offering] יעדן טאג. מביא למעלה ממותו [he brings more than his death offering], וואס איז דער זעלבער קרבן וואס דער כהן גדול ברענגט כדי זיך כדאי צו ווערן ממולא [to become inaugurated], מאכט דער כהן גדול יעדן טאג.
אבער זאגט דער זוהר אז דאס איז דער סדר אז איינמאל א יאר, ווען ס’קומט די anniversary פון דעם צייט ווען ער איז געווארן באקומען דעם כבוד [honor], דעם פאסטן [position], טוט ער זיך אן נאכאמאל די בגדי שש [the linen garments], “וילבש אותם בגדי שש” [and he shall put on the linen garments], ווי א פאטער טוט אן פאר יוסף [Joseph] שיינע בגדים, “ויעש לו כתונת פסים” [and he made him a coat of many colors], זאגט דער זוהר, ווייל ס’איז א בחינה פון “ויעש לו כתונת פסים”.
דאס איז איין וועג וויאזוי מ’קען עס פארשטיין.
און דא ווייטער, דא איז שוין אסאך מער קלארער און נענטער צו דעם וואס מיר לערנען דא. דאס הייסט, ס’קומט קאנעקטעד מיט דאס וואס דער רמב”ם זאגט, ווייל די נושא איז דאך ממש די נושא פון רפואה [רפואה: healing, medicine]. איז זייער אינטערעסאנט, ער גייט דאך ברענגען וואס די ערשטע זאך וואס דער רמב”ם זאגט: פארוואס פונקט זיבן טעג?
זאגט דער רמב”ם אזוי: פארוואס פונקט זיבן טעג? פארוואס נישט, איך האב געזאגט דריי טעג, פיר טעג, וואס איז אויך געווען א חזקה [חזקה: a presumption, established pattern]? זאגט דער רמב”ם, קודם זאגט ער א טעם: זיבן טעג איז א גוטע נאמבער, ס’איז אן אמצעי צווישן די לבנה [לבנה: moon] און די זון [שמש: sun]. א וואך – די זון גייט דורך יעדן טאג, די הקף [הקף: cycle, orbit] פון די זון איז יעדן טאג, איין טאג. א חודש איז דרייסיג טעג, מ’צעטיילט א חודש אויף פיר, ס’מאכט סענס צו צעטיילן די חודש בערך אויף פיר, קומט אויס א וואך. און ער זאגט אז די סדר פון א וואך האט זייער אסאך צו טון מיט די סדר הטבעי [סדר הטבעי: the natural order].
די מפרשים [מפרשים: commentators] מוטשען זיך: וואס מיינט דער רמב”ם ווען ער זאגט אז די סדר הטבעי האט צו טון מיט וואכן? לכאורה [לכאורה: seemingly, at first glance], וואכן זענען נישט קיין טבע’דיגע זאך. אזוי זאגט מען אסאך מאל א וואך, די נושא פון זכר למעשה בראשית [זכר למעשה בראשית: a remembrance of the act of Creation], מ’זאגט אז דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט אין זעקס טעג, די זיבעטע טאג האט ער גערוט. אבער מ’זעט נישט – די לבנה גייט דורך אין ניין און צוואנציג און א האלב טעג גייט די לבנה ארום די וועלט, דאס קען מען זען בטבע [בטבע: in nature]. די גרויסע הקף פון די זון קען מען זען פון א יאר, די קליינע הקף פון א טאג קען מען זען, אבער די זיבן טעג איז לכאורה נישט קיין זאך וואס מ’קען זען באופן טבעי [באופן טבעי: in a natural manner]. אבער זאגט דער רמב”ם אז ס’האט יא א טבע’דיגע זאך.
די מפרשים זאגן צוויי זאכן:
איין זאך קען מען זאגן אז ס’איז דא די זיבן כוכבי לכת [כוכבי לכת: planets, literally “wandering stars”]. אזוי פלעגט מען אמאל זאגן אז ס’איז דא זיבן כוכבי לכת, סאו האבן זיי יעדער איינער פון זיי האט עפעס צו טון מיט איין טאג, קען מען פארשטיין אז דאס האט אויך א טבע’דיגע זאך. דאס הייסט, א שלימות’דיגע הקף איז איינס וואס גייט דורך אלע זיבן כוכבי לכת.
דאס קען זיין האט צו טון מיט די ערשטע זאך, די עליה לגדולה [עליה לגדולה: ascent to greatness], די התקרבות [התקרבות: drawing near], וואס מ’האט געזאגט אז ישראל זענען העכער פון די כוכבים, אז מ’איז עולה לגדולה [עולה לגדולה: ascending to greatness], אז מ’קומט צו די מדריגה [מדריגה: spiritual level] פון “יוצא חוצה למעלה מן הכוכבים” [יוצא חוצה למעלה מן הכוכבים: going outside, above the stars – reference to God’s promise to Abraham in Genesis 15:5]. דאס איז די ערשטע מדריגה.
נאכדעם זאגט ער, איז דא א צווייטע זאך. די מפרשים ברענגען אן אנדערע זאך, און איך מיין מ’האט שוין גערעדט וועגן דעם אמאל, אז אדם אין זה אלא זה [אדם אין זה אלא זה: a person is nothing but this – referring to the natural healing cycle], אז ווען מ’מאכט א רפואה, די סדר איז: א רפואה דארף מען נעמען פאר א שטיק צייט.
אזויווי דער זוהר [זוהר: the Zohar, foundational work of Kabbalah] ברענגט דא, געווענליך א מענטש האט א מחלה [מחלה: illness], ער נעמט אנטיביאטיקס, מאכט ער א קורס פון אנטיביאטיקס. איז רוב רפואות איז אזוי די סדר, אזוי איז אנגענומען ביי די דאקטוירים, פאר זייער א לאנגע צייט, אויך היינט. עס איז דא אמאל זאכן מיט אנדערע נאמבערס, אבער דער מערסטער נאמבער וואס איז אנגענומען איז זיבן טעג. דאס איז די זמן [זמן: time period], וואס איז א גוטע זמן, וואס זיבן טעג נעמט בערך פאר די גוף דורכצושווענקען, דורכצוארבעטן א נייע סייקל, צו ווערן געהיילט. איז געווענליך אסאך רפואות זאגט מען זאל מען נעמען זיבן טעג.
מ’זעט דאס אויך ביי די מצורע [מצורע: one afflicted with tzara’at, a spiritual skin affliction]. מצורע איז דאך א מחלה, מ’זעט אז די גאנצע סדר פון די מצורע גייט אויף זיבן טעג. יא, מ’וועט באלד קומען צו פרשת מצורע [פרשת מצורע: the Torah portion dealing with tzara’at]. זיבן טעג מאכט מען הסגר [הסגר: quarantine], זיבן טעג טשעקט מען עס, מ’קומט צוריק. זיבן טעג איז א תקופה [תקופה: period, season] וואס מ’קען זען צו א מחלה גייט ארויף, צו ס’גייט אראפ, אדער מ’מאכט א רפואה, מאכט מען עס פאר זיבן טעג.
דא איז דאך נישט ממש א רפואה, ס’איז א תיקון [תיקון: rectification, repair], אבער עיפוי הבורא [עיפוי הבורא: the refinement/purification of the body] איז זיבן טעג. ס’איז דא אסאך זאכן וואס מ’זעט אז זיבן טעג איז א תקופה אויפן טבע, נישט נאר אין די הימל, וואס מ’זעט די ז’ כוכבי לכת, נאר אויך אויף די וועלט אין די גוף זעט מען אז זיבן טעג איז א פרק זמן [פרק זמן: time period] וואס מאכט א שינוי אין די גוף. אויב מ’נעמט א רפואה דארף עס זיין זיבן טעג.
איז אויב איז פשוט, אז אויב מ’זאל פארשטיין אז מצה איז סתם א זכר ליציאת מצרים [זכר ליציאת מצרים: a remembrance of the Exodus from Egypt], מ’וואלט געגעסן מצה, קען מען עס מאכן אין איין טאג. אבער אויב ס’דארף זיין א רפואה, דאס הייסט ס’דארף מאכן עפעס א טויש, אזוי ווי ס’האט דעמאלטס געמאכט עפעס א טויש, אדער ס’איז א רמז [רמז: hint, allusion] פאר עפעס א טויש וואס מ’מאכט אין די מענטש’ס גוף, אין די מענטש’ס עסן, זיין מאכל [מאכל: food] איז אנדערש, דארף עס זיין מינימום זיבן טעג, ווייל דאס איז די היקף הטבעי [היקף הטבעי: the natural cycle].
און אוודאי, דאס ברענגט אונז צו די דריטע זאך וואס שטייט אין זוהר. אוודאי איז דאס אפשר די עיקר זאך וואס שטייט אין זוהר על פי קבלה [על פי קבלה: according to Kabbalah] פאר די נושא פון די שאלה פארוואס איז דא זיבן טעג פסח, וואס שטייט שוין אין רמב”ן [רמב”ן: Nachmanides, Rabbi Moshe ben Nachman, 1194-1270] און אין אבן עזרא [אבן עזרא: Ibn Ezra, Rabbi Abraham ibn Ezra, 1089-1167], און דער רמב”ם איז מרמז דערויף [מרמז: hints at], איך ווייס נישט ווי דאס איז מרמז, אבער ס’האט צו טון מיט דעם.
דער רמב”ם זאגט: אויב וועט איינער זאגן אז די תורה איז נאטורליך, אז די תורה איז א טבע’ליכע זאך, די תורה איז עפעס – די תורה איז עפעס סך הכל אזוי ווי א רפואה, א רפואת הגוף [רפואת הגוף: healing of the body]? דער רמב”ם זאגט אין הלכות [הלכות: laws], נו, וואס לערנט מען אין הלכות תשובה [הלכות תשובה: Laws of Repentance]? וועסטו זאגן אז די תורה איז רפואת הגוף, איז ער אזוי ווי הולך של המכה [הולך של המכה: one who is lost from the plague – referring to one who has no share in the World to Come], אין לו חלק לעולם הבא [אין לו חלק לעולם הבא: he has no share in the World to Come].
פארוואס זאגט דער רמב”ם? שהאומר שדברי תורה רפואת הגוף אינם אלא רפואת הנפש [שהאומר שדברי תורה רפואת הגוף אינם אלא רפואת הנפש: one who says that the words of Torah are healing for the body – they are only healing for the soul]. אז דו מיינסט אז די תורה איז עפעס א וועג צו זיין געזונט, ס’איז א דאקטעריי, ס’איז נישט קיין דאקטעריי. די תורה איז א רפואת הנפש [רפואת הנפש: healing of the soul]. ס’איז א רפואת המידות [רפואת המידות: healing of character traits], רפואת הדעות [רפואת הדעות: healing of beliefs/opinions], נישט קיין רפואת הגוף.
איז זאגט דער רמב”ם, אמת, אבער די תורה איז מתדמה אל הטבע [מתדמה אל הטבע: resembles/parallels nature]. דאס הייסט, די טבע פעלט, די טבע האט נישט קיין דעת [דעת: knowledge, consciousness], טבע אינו בעל מחשבה והתבוננות [טבע אינו בעל מחשבה והתבוננות: nature does not possess thought and contemplation].
דאס הייסט, על פי קבלה, טבע איז נאר ו”ק [ו”ק: ששה קצוות – six extremities, referring to the lower six sefirot without higher consciousness], טבע האט נישט קיין ג”ר [ג”ר: גלגלתא רישא – the three higher sefirot representing higher consciousness], אין טבע איז נישט דא קיין מוחין [מוחין: intellectual/spiritual consciousness]. און די תורה איז משלים די מוחין פון די טבע [משלים די מוחין: completes the consciousness]. דאס איז די הנהגת השם על ידי השכל [הנהגת השם על ידי השכל: God’s guidance through intellect]. די תורה איז געגעבן געווארן צו בעלי דעת [בעלי דעת: people of knowledge], צו אריינצוברענגען דעת אין די טבע.
אבער עם כל זה [עם כל זה: nevertheless], ס’איז מתדמה אל הטבע. די מדרגה פון ג”ר, די מדרגה פון מוחין, איז ענליך, ס’גייט אין די זעלבע סטרוקטור פון די טבע. דאס איז פונקט אזוי ווי, אנדערע ווערטער, אזוי גייט מען זען: א גוף פון א מענטש ווערט אויסגעהיילט אין זיבן טעג, די נפש פון א מענטש אויך. איי, די נפש איז נישט די זעלבע. ס’איז נישט צו מיינען אז די עסן מצה מאכט א רפואת הגוף. לאו דווקא [לאו דווקא: not necessarily], ס’קען זיין אז ס’מאכט, אבער לאו דווקא. נאר די רפואת הנפש, די דעות [דעות: beliefs, opinions] וואס די מצה דערמאנט, ס’מאכט א זכר, גייט אין די זעלבע סדר. ס’איז געמאכט געווארן פאר מענטשן מיט גופים. ס’גייט אריין אין די מער פרימיטיוו ריזענס. אבער ס’איז משלים ענינים הטבעיים [משלים ענינים הטבעיים: completes natural matters].
וואס דערמאנט ער דאס? יעדער איינער ווייסט, פסח איז געווען אויך די דורות פון ברית מילה [ברית מילה: covenant of circumcision], האט ער געדארפט מל’ן [מל’ן: circumcise]. און ביי ברית מילה פרעגט דער רמב”ם די קשיא: וויאזוי קען עס זיין? ס’איז א קשיא וואס ווערט שוין געברענגט אין מדרש [מדרש: Midrash, homiletical teachings of the Sages].
וויאזוי קען מען זאגן אז ברית מילה איז א שלימות [שלימות: perfection, completion]? “התהלך לפני והיה תמים” [התהלך לפני והיה תמים: “Walk before Me and be perfect” – Genesis 17:1] – דאס איז די ברית מילה. לכאורה, מ’צוברעכט די נאטור, מ’צוברעכט, מ’שניידט אפ די ערלה [ערלה: foreskin], א מענטש איז געבוירן מיט אן ערלה. דער כלל איז, “וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד” [וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד: “And God saw all that He had made, and behold, it was very good” – Genesis 1:31], אלעס וואס איז אין די וועלט איז טוב מאד, ס’איז די שלימות. וויאזוי קען זיין אז מעשי השם אינם שלמים [מעשי השם אינם שלמים: God’s works are not complete]?
זאגט דער רמב”ם דארט, יא, דארפסט פארשטיין אז א מענטש האט צוויי לעוועלס. א מענטש האט זיין גוף, אפשר מצד הגוף [מצד הגוף: from the perspective of the body] האט ער געווען מער שלם [שלם: complete] מיט די ערלה, קען זיין, לאו דוקא, אבער קען זיין. אבער א מענטש, עיקר מענטש איז דאך זיין נפש. די נפש פון א מענטש איז בעסער אן די ערלה, ווייל דעמאלטס איז ער ממית זיין תאוות [ממית זיין תאוות: subdues his desires], ער האט ריכטיגע דעות, די אלע זאכן.
די תורה איז די שלימות פון די נפש, פון די דעות, נישט פון די גוף. אבער ס’גייט אין די זעלבע ענליך. פארדעם זאגט ער אז מילה איז בשמיני [בשמיני: on the eighth day], יא, די זיבן איז די העכערע טבע פון פסח, די אכטע דאס איז מילה, אבער ס’איז יא שלימות, ס’איז משלים א מענטש [משלים א מענטש: completes a person], ס’איז משלים די טבע פון א מענטש, אבער ס’איז לאו דוקא דורכדעם וואס ער האט א שלימות’דיגע גוף, נאר דורכדעם וואס ער האט א שלימות’דיגע נפש.
סאו וויבאלד מיר פארשטייען אונז אז ס’איז נישט טייטש אז נאר מ’דארף עסן מצה כדי אז די גוף זאל זיך טוישן פון די מצה זיבן טעג זאל קיין ניקוי [ניקוי: cleansing]. ס’ווייזט אויך אז דא, אז מ’וועט זאגן על פי פשט [על פי פשט: according to the simple meaning], די מצה קומט אויסצולערנען עפעס, עפעס צו ווייזן, און די זאך וואס מ’ווייזט איז אויך עפעס א נושא פון שבעה [שבעה: seven], ס’איז אויך עפעס אן ענין [ענין: matter, concept] פון שבעת ימים [שבעת ימים: seven days].
אזוי ווי ביי די גוף נעמט עס זיבן אז דאס איז די העכערע, אזוי ס’גייט א סייקל זיבן זיבן זיבן, אזוי איז אויך דא אין די מער שכלי’דיגע מדריגות [שכלי’דיגע מדריגות: intellectual levels] אין די וועלט איז דא זיבן טעג.
און דאס איז אוודאי פארשטייט אין רמב”ן, אז זיבן איז א רמז אויף די זיבן טעג פון די וואך, און נאך העכער פון דעם, די זיבן כוכבי לכת, ס’איז דא זיבן ספירות [ספירות: sefirot, divine emanations in Kabbalah], אדער זיבן מלאכים [מלאכים: angels], אדער זיבן ספירות נאך העכער, זיבן מדריגות, און די זיבן מדריגות דאס איז באמת די ריזן פארוואס ס’איז דא אלעס גייט זיבן.
און מיר האבן ספירת העומר [ספירת העומר: the counting of the Omer], און חג השבועות [חג השבועות: the Festival of Weeks/Shavuot] וואס איז נאכאמאל זיבן מאל זיבן, ס’ווייזט אונז די נושא פון די סדר פון זיבן. ס’איז דא זיבן טויזנט יאר אין די וועלט, וכו’ וכו’ וכו’ [וכו’: and so on], אלעס גייט אויף דעם זיבן, און דאס איז די העכערע מדריגה פון דעם זיבן.
מיט אנדערע ווערטער, אז נישט נאר, אויב מ’וויל עס טייטשן, אז מ’זאל זאגן נישט נאר די גוף, כדי א מענטש זאל כאפן אז ער עסט חמץ [חמץ: leavened bread] דארף נעמען אים זיבן טעג, אבער אויך כדי א מענטש זאל כאפן די לעסאן, די מעסעדזש וואס די חמץ געט אים, נעמט אים זיבן טעג, אדער ס’נעמט אים זיבן מדריגות, אפשר לאו דוקא זיבן טעג, דאס איז בחינת שבעת ימים [בחינת שבעת ימים: the aspect of seven days]. נישט “בשבעת ימים” [בשבעת ימים: in seven days – referring to a time period] נאר “שבעת ימים” [שבעת ימים: seven days – referring to seven levels/aspects]. אז די שבעת ימים, די זיבן טעג, זאלן זיין אזוי ווי איין טאג, אז מען זאל עסן מיט די מצה די זיבן טעג.
אה, איז וואס איז די מדריגה? וואס איז די הכנה [הכנה: preparation] צו די מדריגה? וואס איז די מדריגה? פשוט אז די זאך, וואס איז די שבעת ימים אליינס, נישט די בשבעת ימים, נישט די זיבן טעג פון די עולם הטבע [עולם הטבע: the natural world], נאר די זיבן טעג אליינס וואס איז די עולם הטבע, וואס איז א זכר פאר זיי, ס’איז דא רינגען.
אדער די זיבן מדריגות, אפשר לעבן דווקא זיבן טעג, די בחינות שבעת ימים. יא, נישט ביז שבעת ימים, נאר שבעת ימים. יא, זאגט ער אזוי, “שבעת ימים תאכל מצה” – דו וועסט עסן מיט די מצה די זיבן טעג. אה, און וואס איז די מדריגה? אבער מ’דארף אונז פרעגן, וואס איז די מדריגה? וואס איז דאס די זאך וואס איז די שבעת ימים אליינס? נישט די ביז שבעת ימים, נישט די זיבן טעג פון די עולם הטבע, אדער די זיבן טעג אליינס וואס איז די עולם הטבע וואס זיי זענען זוכה פאר זיי, וואס דאס ברענגט אונז צו זיין.
וועלן מיר פארשטיין אן אינטערעסאנטע זאך. און דאס איז אויך אמת’דיג, איך מיין אז דאס איז א טיפערע טעם פארוואס מ’עסט נאר מצה און נישט חמץ זיבן טעג און נישט א גאנצע יאר, ווייל דאס האט צו טון מיט דעם וואס הייסט לחם עוני. דאס הייסט אז מצה איז א חסרון באמת. און אמת’דיג אז די פלאץ, אדער איין פלאץ אין דברים וואו ס’שטייט “שבעת ימים תאכל עליו מצות”, דארט שטייט “לחם עוני”.
דאס הייסט, “שבעת ימים תאכל מצות” האט צו טון מיט דעם וואס מצה איז לחם עוני. אין אנדערע ווערטער, די שבעת ימים זענען נישט ממש די העכסטע מדריגה, זיי זענען נאך לחם עוני. און וועגן דעם איז עס נאר זיבן טעג, ווייל אונז ווילן נישט בלייבן מיט די לחם עוני, אונז ווילן אנקומען צו די מן, אונז ווילן אנקומען צו די העכערע מדריגה, צו די שתי הלחם, צו די לחם עשיר, יא.
איז וויאזוי פארשטייט מען דאס? און אמת’דיג, דאס איז די ריזן אויך פארוואס, יעדער איינער ווייסט אז פסח איז אנדערש ווי סוכות, מ’זאגט נישט קיין הלל שלם א גאנצע זיבן טעג. דאס הייסט, מ’זאגט דאך אזוי, ווייל ס’איז נאך בחינות לחם עוני. די זיבן טעג איז לחם עוני, ס’איז נאך נישט די שלימות.
דאס איז “שבו ושבו” שטייט ביי שלמה און ביי חזקיה, “שבו ושבו”, שבו תחתונים כביכול. דערפאר רופט ער עס זיבן טעג, פון מדריגת המלכות. דאס הייסט, עצרת, ביום השביעי עצרת, עצרת הייסט די מלכות. דעמאלטס, דאס איז הלל שאינו שלם, חוץ די ערשטע נאכט, האבן מיר גערעדט אן אנדערע נקודה.
אבער סוכות, סוכות איז שוין א העכערע מדריגה, סוכות איז די ימי גדלות, וואס דעמאלטס קען מען מאכן זיבן טעג שלימות, יא, זיבן טעג מהלל שלם.
און אמת, ס’זעט אויס אז דאס האט צו טון מיט די נושא פון קריעת ים סוף, פארוואס? איז דאך דא אן אנדערע טעם וואס ווערט געברענגט אין בית יוסף אין די מדרש, אז מען זאגט נישט הלל די צווייטע טעג פסח, אדער די חול המועד פסח, ווייל קריעת ים סוף דארט איז עפעס א בחינה פון קושי. אוודאי קריעת ים סוף איז געוואלדיג, אבער “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה”, ס’איז דא עפעס א קושי אין דעם, און לכאורה לכבוד דעם זאגט מען נישט הלל.
און אוודאי די מפרשים פרעגן, אויב אזוי, וואס איז מיט די אנדערע זעקס טעג חול המועד, די אנדערע פינף טעג? און זיי זאגן תירוצים, דוחק’דיגע תירוצים.
איך מיין אז די עומק פון דעם איז, אז קריעת ים סוף ווייזט אונז אז דער גאנצער פסח איז נאך א בחינה פון קטנות. נאך אלץ דא, וואס מיינט קטנות? “מעשי ידי טובעים בים” מיינט קטנות. וואס מיינט קטנות? אז אונז דארפן זיך נאך שלאגן.
יעצט פארשטייט מען שוין האלב די סוד. מ’דארף זיך נאך שלאגן. אוודאי איז דאס א גרויסע מדריגה, “ימותו רשעים ויראו צדיקים וישמחו” – גוט. אבער וואס איז נאך בעסער? איז “יתמו רשעים ולא חוטאים”, “יתמו חטאים ולא חוטאים”. נאך בעסער איז אז ס’איז נישט דא קיין פרעה בכלל, אדער אז פרעה איז מודה, “ה’ הצדיק”. דאס וואלט געווען די פלאן, אז פרעה זאל מודה זיין. דערווייל האבן מיר זיך געדארפט נאך שלאגן מיט אים, איז דא נאך א שטיקל חסרון.
דאס מיינט אז מ’דארף דאס האבן, ס’איז א וויכטיגע סטעפ, אן דעם וואלט נישט געווען קיין הצלחה, אבער ס’איז נאך א חסרון.
אן דעם פארשטייט מען נאך אלץ נישט ריכטיג די שבעת ימים, ס’איז נאך א קליינע שבעת ימים. אויב אזוי איז די גאנצע שבעת ימים, אוודאי אין דעם שבעת ימים איז געווען א גרויסער נס, אבער מכל מקום זעט מען אז מ’האט זיך נאך געדארפט שלאגן מיט פרעה. דאס איז לכאורה “הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה”. אה, ניין, ס’איז נאך אלץ אנדערש. די אידישע עובדי עבודה זרה איז נאך אלץ אנדערש פון די גוי’אישע עובדי עבודה זרה. זייער גוט. אבער מצד האמת איז עס נאך נישט די שלימות. אויף דעם קומט נאך נישט קיין הלל שלם.
איך מיין אז דאס איז די השוואה פון די צוויי טעמים, קען מען לערנען אז דאס איז די זעלבע זאך.
אויב אזוי דארפן מיר נאר מוסיף זיין אין די ענד פון די שיעור, זאגן וואס איז אפשר די זאך, די קטנות, וואס איז די נקודה, פארוואס פעלט מצד אחד? ס’איז נישט גענוג, לאמיר זאגן אזוי.
קודם כל, מיט וואס איז עס נישט גענוג? דאס הייסט, אונז האבן געלערנט אז חמץ ווייזט אויף די נושא פון אלהים אחרים, ס’ווייזט אויף די נושא פון תפיסה מגושמת, אז א מענטש, זיין דמיון, אפילו זיינע חושים, זיין דמיון, וואס אסאך מענטשן מיינען אז דאס איז זייער מחשבה, קען נאר תופס זיין דברים גשמיים, נאר זאכן וואס האבן א נפח, יא, אזויווי חמץ האט א אורך ואויבי ורוחב, יא, ס’האט א דריי דימענשאן, דאס קען ער כאפן.
דאס הייסט חמץ, ממילא זאגן די הלכה, אפילו די הלכה, קל וחומר דער אייבערשטער אליינס איז נישט קיין דבר גשמי, נישט קיין דעת גוף, דארף מען פארברענען דעם חמץ, מ’דארף זיך מווארענען כדי עס נישט צו כאפן.
דער פראבלעם איז אבער, לאמיר זאגן אזא ווארט, דער פראבלעם איז אז דאס קען נישט זיין אין א מינוט. מ’וועט זאגן איינער איין טאג, יא, מ’וועט זאגן די זעלבע זאך וואס זיי האבן געזאגט לגבי חמץ בפשטות, אז איינער איין טאג, לאמיר זאגן למשל, איינער דינט אן עובד עבודה זרה, זיין גאט איז א אליל עץ ואבן, ער דארף האבן א דמות וצורה, ער דינט עפעס א פסל ותמונה, תבנית אדם או בהמה, תבנית, איינע פון די תבנית’ן וואס שטייט דארט אין דער חומש, איינע פון די זאכן, דאס איז זיין גאט, זייער גוט.
קומט א איד, און איין טאג האט ער נישט, קומט אברהם אבינו, ער ברעכט איין טאג, ער דינט נישט, ער מאכט א תפילה, פאר וועמען דאוונסטו? לאלקי השמים, צו קיינעם נישט, ס’איז נישט קיין שום פסל, ס’איז די אין סוף, ס’איז אחד, השם אחד. זאגט מען, אקעי, אפשר איז דאס נאך איין גאט, יא, מ’קען דאך מאכן אזא טעות, דער עובד עבודה זרה האט דאך אויך געהאלטן אז ס’איז דא דער איין גאט וואס איז אחד למעלה, זאגט ער, אקעי, יעדן איין טאג דינסטו פאר די זון, איין טאג פאר די לבנה, און איין טאג שבת דינסטו פאר די אחד שלמעלה, די אלהי אלהים, נישט קיין פראבלעם.
אבער אונז וויל דיר זאגן א טיפערע זאך, יא, אונז וויל דיר זאגן אסאך א טיפערע זאך, אונז וויל דיר זאגן אז דער איסור עבודה זרה זאגט נישט פשט אז ס’איז אויך דא אלהי אלהים, ס’איז אויך דא השם אחד, נאר אז ס’איז נאר דא השם אחד. א גרויסע חידוש, מ’דארף עס פארשטיין, דאס איז שוין א גרויסע חידוש. מיט אנדערע ווערטער, דאס איז נישט גענוג איין טאג, מ’זאל זאגן אז ס’איז במקרה, האסט געמיינט אז ער איז נאך איין גאט. ניין, איך דארף זיבן טעג נישט צו טון, און זיבן טעג איז קעגן די זיבן כוכבי לכת, וואס דאס זענען די כוכבים ומזלות וואס די עובדי עבודה זרה האבן געדינט.
דער ערשטער טאג די מזל, וויאזוי הייסט ער? דער, איך געדענק שוין נישט, דער שבתאי, און צדק, און כוכב, און אזוי ווייטער די אלע מזלות, זיי, יעדע איינע פון זייערע טעג, ס’גייט אזוי זונטאג, ווייל קומט א איד שבת, איך ווייס נישט, אפילו שבת, שבת איז אויך דא איינער פון די כוחות, לאמיר זאגן אזוי, אויב א איד וואלט איין טאג אין די יאר נישט געדינט נאר דעם אייבערשטן, וואלט ער געזאגט אקעי, וואס איז זונטאג? מסתמא דינט דער גוי דעם גאט פון זונטאג. ניין, זונטאג דין איך אויך דעם אייבערשטן. קומט מאנטאג, זאגט דער גוי, מסתמא היינט דינט ער דעם גאט פון מאנטאג. ניין, מאנטאג אויך נישט, דינסטאג אויך נישט.
דאס איז די שבעת ימים, “שבעת ימים תאכל מצות”, יעדע איינע פון די פאלשע טעג וואס ס’איז דא א פאלשע גאט, דאס הייסט איינער פון די כוחות איז פאלש בבחינת גאט, נישט פאלש בבחינת מלאך, בבחינת כוחות, דארף מען ווייזן אז נישט נאר אז איך דין אויך דעם אייבערשטן חוץ פון דעם, נאר דו ביסט נישט דער אייבערשטער אין קיין איינע פון די טעג. דאס איז די סוד פון “שבעת ימים תאכל מצות”.
אבער דאס איז אוודאי א גרויסע גדלות, און אוודאי דאס דארף מען טון, דאס איז די לימיט, דאס הייסט מ’לערנט איין טאג. אדער מ’קען זאגן אפילו פשט, איין מינוט, פסח סוגיא, פסח רואה, ער פארשטייט בחינת חכמה, א ברק המבריק, ער פארשטייט אלקות, איז נישט גענוג.
מ’דארף עס לערנען בבחינת בינה. בינה איז די… דאס רעדט מען פון א קטנות פון בינה, אמת’דיג, אבער בינה פון אלע זיבן טעג, ער גייט זיך דורך, ער לערנט עס מיט אלע קשיות און אלע תירוצים, ביז ער פארשטייט איין גאנצע וואך, ער פארשטייט עס טאקע, ס’איז נישט סתם במקרא, ס’איז נישט נאר א פסוק א טאנץ, ס’איז טאקע.
אבער די גאנצע זאך איז נאך אלץ בבחינת קטנות. דאס איז וואס אונז לערנען אין פסח, אז די גאנצע זאך איז נאך אלץ אלעס בבחינת קטנות.
פארוואס איז די גאנצע זאך אלץ בבחינת קטנות? ווייל אין גדלות שלאגט מען זיך נישט. די בחינת גדלות איז יא זיבן טעג, אבער נישט מיט זיך שלאגן יעדן טאג.
פארקערט, פסח… וואס טוט מען שבועות [צ”ל: סוכות] אין אלע זיבן טעג? מ’ברענגט זיבעציג פרים. דאס הייסט, קעגן די זיבעציג שרים ברענגט מען זיבעציג גימ”ל’ס [קרבנות]. מ’געבט שפע פאר יעדע איינע פון די פרים, יא? אין אנדערע ווערטער, מ’איז זיי מעלה צו די קדושה. דאס איז די לעוועל פון שבועות [צ”ל: סוכות], און שבועות של פסח איז געווען א סחורה פון דעם, פון דעם קען מען זאגן “זה א-לי ואנוהו”.
אין אנדערע ווערטער, און איך זאג עס בקיצור, מ’דארף עס ארויסברענגען אסאך קלארער, אבער ס’איז שוין די ענד פון די שיעור. אין אנדערע ווערטער, וואס איז די טעות פון עבודה זרה? די טעות איז אז ער קומט נאר אן צו דעם שבתאי, צדק, חמה, כוכב, נוגה, לבנה, וכו’, ער מיינט נאר אז איינער פון די זאכן פירן די וועלט, און ער ווייסט נישט פון ווייטער פון דעם.
וואס טוען אונז? אונז זאגן אויף יעדע איינע פון די טעג, גייט ער כביכול, מ’גייט אדורך צו יעדע אלוהי מצרים, “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים”, יא? איינער האט געמיינט אז בעל צפון… זאגט רש”י, ער איז איבערגעבליבן, אים נישט הרג’ענען? ניין, אים אויך האט מען געדארפט הרג’ענען די זיבן טעג.
דאס איז א גרויסע קטנות, יא? ווייל איינער וואס האט א ביסל שכל פארשטייט אז מ’דארף נישט יעדן איינס איבערגיין. און נישט נאר מ’דארף נישט יעדן איינס איבערגיין, מ’דארף נישט מבטל זיין יעדן איינס עקסטער.
וואס זאגן מיר? “גדול אדנינו ורב כח”, “גדול ה’ מכל האלהים”. ער איז העכער, ער איז אויך… מ’קען אפילו זאגן אז ער איז די כח וואס איז אין יעדן איינעם פון די אלהים, רייט? ער פירט די זון און די לבנה און די שטערנס און אלעס. מ’דארף נישט גיין צוברעכן די זון און צוברעכן די שטערנס און צוברעכן יעדע זאך עקסטער. דאס איז אלעס קטנות.
און נישט נאר דעם, ס’איז דא אן אמת’דיגע וועג פון וואס מיר האבן גערעדט פון שם ה’. מ’קען אויך זען דעם אייבערשטן, מ’קען אויך זאגן “זה א-לי ואנוהו”, כביכול. אזוי ווי מיר זאגן “אלה”, וואס איז א חילוק “אלה אלהיך ישראל”? ס’איז אנדערע, לשון רבים, לשון יחיד, ס’איז א גרויסע חילוק.
אבער ס’איז נאך אלץ עפעס א בחינה וואס מיר זאגן, נישט חס ושלום מיר זאגן אז ער איז דער גאט. יא, אז “זה א-לי ואנוהו” מיינט נישט אז ער איז דער גאט. ער איז נישט דער גאט. וואטעווער מ’קען זען איז נישט דער גאט. דאס טאר מען נישט זאגן, דאס איז עבודה זרה.
פארדעם מוז מען האבן זיבן טעג פון קטנות, זיבן טעג פון ביעור עבודה זרה פון “לא תאכל עליו חמץ”.
“וביום השביעי חג לה'”. וואס איז די עצרת לה’? די עצרת, אז מ’האלט זיך איין, יא, עצרת אמת’דיג, די סדר וואס מיר האבן געזאגט, “אם רץ לבך שוב לאחד”, מ’האלט זיך איין, מיינט אז די דמיון איז רוצה להוסיף, און מ’זאגט ניין, דאס איז נישט, ס’איז נישט דער גאט. אקעי.
נאכדעם וואס מ’טוט די עצרת, אבער אומקול זה איז אויך “נעצר”, ס’איז אויך, דער זוהר זאגט “נעצר” איז א לשון כליאה, ס’ווערט נכלא כביכול די אלקות אין א געוויסע כלי. וואס דאס מיינט איז, און איך גיי נישט יעצט מסביר זיין וויאזוי ס’קען זיין, אבער וואס דאס מיינט איז אז אויב מ’האלט ביי די גדלות, דעמאלטס קען מען יא, קען מען זען, מ’קען האבן א מקדש, מ’קען האבן א תורה, מ’קען האבן מצוות, מ’קען האבן די אלע זאכן, נאר בלא שום טעות אז די זאכן זענען גאט. אבער זיי זענען יא.
אין אנדערע ווערטער, אז דער אייבערשטער איז בחר זיך מגלה צו זיין, אדער אונז מצד אונזער קטנות זעען אים אזוי, וואטעווער ס’זאל נאר זיין.
דאס, ווער ס’האט נישט געגעסן חמץ פאר זיבן טעג, ער קען דאס זען, ווייל ער האט נישט קיין חשש טעות, ער האט נישט קיין חשש טעות אין דעם. נישט נאר ער האט נישט קיין חשש טעות ווערט געזאגט, נאר ער פארשטייט אויך אז די זיבן טעג וואס מ’איז נזהר פון חמץ איז א געוויסע קטנות, און דארף מען נאכדעם קומען אסאך העכער.
—
אקעי, דאס איז ביי ראשית פרקים. ראשית פרקים, די דרשה איז געווען אסאך קלארער ווי די יסוד, אבער ראשית פרקים האט פארשטאנען די עיקר זאך.
נישט נאר האט ער נישט קיין חשש טעות וואס ער האט געזאגט, נאר ער פארשטייט אויך אז די זיבן טעג וואס איך בין מבער [מבער: אויסראטעווען, אוועקשטעלן] די חמץ איז א געוויסע קטנות [קטנות: נידעריגע מדרגה, קליינקייט], און איך דארף נאך קומען אסאך העכער.
אוקיי, דאס איז בראשי פרקים [בראשי פרקים: הויפט פונקטן]. די דרשה איז געווען אסאך קלארער ווי די יסוד, אבער בראשי פרקים האבן מיר פארשטאנען די עיקר זאך, אז מ’דארף קענען, און לאמיר נאר איבערמאכן די זעלבע, איבערזאגן די עיקר זאך.
מ’דארף קענען זיבן טעג נישט עסן מצה, און מ’זאל זאגן אז ס’איז א מקרא [מקרא: א דערקלערונג, א רוף], און מיט אנדערע ווערטער זאל מען זאגן אז דא אויך איז דא א גאט.
אלא מה [אלא מה: אבער וואס], אין די קטנות גייט אריבער יעדער איינער פון זיי און זאגט ניין:
– נישט א גאט
– נישט א גאט
– נישט א גאט
נאר איינער איז דער גאט.
און די גדלות [גדלות: גרויסקייט, העכערע מדרגה] וואס אין שביעי של פסח [שביעי של פסח: דער זיבעטער טאג פון פסח] איז א התכללות נצוצות [התכללות נצוצות: פאראייניגונג פון די ניצוצות] פון דעם, אפילו נאך אין בחינת קטנות, איז צו זאגן אז דער וואס איז נאר איינער, ממילא [ממילא: פון זיך] אלע זענען נאר איינער.
מ’קען משעבד [משעבד: אונטערווארפן, דינען] זיין די זון, און מיט דעם איז מען משעבד דעם אייבערשטן אמת’דיג. דאס איז די סוד [סוד: געהיימעניש] פון די גדלות.
און אין שביעי של פסח האבן מיר נאך נישט קיין ווערטער עס צו זאגן ריכטיג, און מיר זאגן אז עס איז נאך בחינת קטנות.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 900497#
לכבוד דעם מנהג צו לערנען ערב שבת ויום טוב, ווערט פארבונדן מיט דעם מאמר פון שבת הגדול וועגן דעם סוד פון ביעור חמץ.
דער יסוד וואס ווערט אוועקגעשטעלט: עס זענען דא צוויי באזונדערע בחינות אין מצה:
1. מצה כמצוה מעשית – די אכילת מצה פון ליל הסדר, “בערב תאכלו מצות”, “על מצות ומרורים יאכלוהו” – א ספעציפישע מצוה פון דער ערשטער נאכט, פארבונדן מיט דעם קרבן פסח און דעם דראמאטישן מאמענט פון יציאת מצרים.
2. מצה כשלילת חמץ פאר זיבן טעג – “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם” – דאס איז דער עיקר פון מצה, א גאנצע וואך לעבן אָן חמץ. דאס איז א נייע מדריגה, וואס שטייט פאר זיך אליין.
שביעי של פסח (“ביום השביעי חג לה'”, “עצרת”) איז נישט סתם א סוף פון פסח, נאר דער אייגענער יום טוב פון דער צווייטער בחינה. דער ערשטער טאג יום טוב געהערט צום קרבן פסח און יציאת מצרים; שביעי של פסח איז דער יום טוב פון דער שבעת ימים תאכל מצות בחינה – א באזונדערע מדריגה מיט א באזונדערע תוכן.
דא שטעלט זיך א “נייע מה נשתנה”: פארוואס דארף מען א גאנצע וואך נישט עסן חמץ? מיר האבן שוין געפייערט יציאת מצרים ליל הסדר – וואס טוט זיך די רעשט פון דער וואך? אנדערע ימים טובים (שבועות, ראש השנה, יום כיפור) זענען נאר איין טאג – פארוואס דארף פסח זיבן?
—
דער רמב”ם האלט אז דער כלל פון ימים טובים איז פשוט צו פארשטיין – שמחה, חברה, אמונה, לימוד. אבער פרטים ווי דער אורך פון יעדן יום טוב דארפן א הסבר. כאטש דער רמב”ם זאגט אליין אין זיין הקדמה אז מען זאל נישט זוכן טעמים פאר מספרים (ווי וויפיל קרבנות), זוכט ער יא א טעם פאר די לענג פון ימים טובים. ער טיילט אונטער:
– איין-טאג ימים טובים: ראש השנה, יום כיפור, שבועות
– זיבן/אכט-טאג ימים טובים: פסח, סוכות
צוויי שאלות דארפן ענטפערט ווערן:
1. פארוואס איז דא דער חילוק צווישן קורצע און לאנגע ימים טובים?
2. פארוואס דווקא זיבן טעג?
שבועות איז זכר למתן תורה – א מאורע פון איין טאג, דעריבער איין טאג יום טוב. ראש השנה – זיך מתעורר זיין צו תשובה נעמט איין טאג. אבער פסח – חג המצות – האט א אנדערע נאטור: די מצוה פון נישט עסן חמץ קען מען נישט מקיים זיין אין איין טאג, ווייל איין טאג אן חמץ קען זיין מקרה. “כדי שתהיה מרגיש” – מען זאל עס שפירן, און “שיתפרסם הענין” – עס זאל מפורסם ווערן. דאס פאדערט א לענגערע תקופה.
זיבן איז דאס פארקערטע פון צופאל: איין מאל – צופאל, צוויי מאל – צופאל, דריי מאל – חזקה, אבער זיבן – דאפלט חזקה, אן שום ספק אז דאס איז א באוואוסטע זאך. ערשט נאך זיבן טעג ווערט עס “ניכר” אז מען עסט נישט חמץ מכוון.
זיבן טעג איז אן אמצעי צווישן דער זון (איין טאג) און דער לבנה (דרייסיג טעג) – א חודש צעטיילט אויף פיר גיט א וואך. דער סדר פון א וואך האט צו טון מיט דעם סדר הטבעי.
אבער דא שטעלט זיך א קשיא: איז א וואך טאקע טבע’דיג? לכאורה איז א וואך נאר א זכר למעשה בראשית, נישט קיין טבע’דיגע ערשיינונג ווי דער טאג (זון) אדער חודש (לבנה). צוויי תירוצים:
1. זיבן כוכבי לכת – יעדער כוכב קאָרעספּאָנדירט מיט איין טאג, א שלימות’דיגע הקף גייט דורך אלע זיבן.
2. רפואה-סייקל – אין מעדיצין איז אנגענומען אז זיבן טעג איז דער נאטירלעכער סייקל פאר דעם גוף זיך אויסצוהיילן. דאס זעט מען אויך ביי מצורע – זיבן טעג הסגר, זיבן טעג באַאָבאַכטונג.
אויב מצה וואלט געווען בלויז א זכר ליציאת מצרים, וואלט גענוג געווען איין טאג. אבער מצה איז א רפואה – א טויש אין דעם מענטש’ס וועזן – און דעריבער דארף עס מינימום זיבן טעג, ווייל דאס איז דער היקף הטבעי.
דער רמב”ם אין הלכות תשובה ווארנט: ווער עס זאגט תורה איז בלויז א רפואת הגוף – אין לו חלק לעולם הבא. די תורה איז א רפואת הנפש, רפואת המידות, רפואת הדעות. אבער – די תורה איז מתדמה אל הטבע: אזוי ווי דער גוף ווערט אויסגעהיילט אין זיבן טעג, אזוי ווערט אויך די נפש אויסגעהיילט אין זיבן טעג. על פי קבלה: טבע איז נאר ו”ק (אָן מוחין), און די תורה ברענגט אריין ג”ר (מוחין/דעת) אין דער טבע – די שטרוקטור בלייבט ענלעך, אבער דער תוכן ווערט אויפגעהויבן.
דער זעלבער פרינציפ ביי ברית מילה: וויאזוי איז מילה א שלימות אויב מ’צוברעכט דעם גוף? דער גוף איז אפשר מער שלם מיט דער ערלה, אבער די נפש איז בעסער אָן איר. מילה איז בשמיני – איבער דער טבע פון זיבן – ווייל עס איז א שלימות פון דער נפש.
זיבן רעפּרעזענטירט זיבן ספירות, זיבן מלאכים, זיבן מדריגות. דאס איז דער טיפערער גרונט פארוואס אלעס אין דער בריאה גייט אויף זיבן – ספירת העומר (7×7), זיבן טויזנט יאר, א.א.וו. נישט נאר דער גוף דארף זיבן טעג זיך צו טוישן, נאר אויך דער שכל און נפש דארפן זיבן מדריגות כדי אויפצונעמען דעם מעסעדזש פון מצה. דאס איז דער חילוק צווישן “בשבעת ימים” (אין זיבן טעג – צייט-באזירט) און “שבעת ימים” (זיבן טעג אלס מדריגות – מהות’דיג).
—
דער זוהר פרעגט א שטארקע קשיא: אויב חמץ רמז’ט אויף יצר הרע / סטרא אחרא / קליפה, פארוואס איז עס נישט אסור א גאנצע יאר ווי חזיר?
א פשוט’ער מענטש וואס מען האט באפרייט און געגעבן א הויכע מדריגה – ער טוט נישט יעדן טאג זיינע קרוינונגס-בגדים. ער לעבט אין דער וואכעדיגער וועלט. אבער איינמאל א יאר, ביים anniversary, טוט ער זיך אן די ספעציעלע בגדים – “וילבש אותם בגדי שש”, ווי יעקב האט געמאכט פאר יוסף “כתונת פסים”.
נישט עסן חמץ איז נישט אליין די מדריגה – עס איז דער וועג ווי מען גייט ארויס מדרגה לדרגה, ווי “שבעת ימים ימלא את ידכם” ביי די מילואים פון כהנים. די זיבן טעג זענען א פראצעס פון התעלות, און נאכדעם לעבט מען ווייטער אויף דער נייער מדריגה – אבער מען דארף עס נאר איינמאל א יאר דורכמאכן מחדש.
—
אין דברים שטייט “שבעת ימים תאכל עליו מצות” צוזאמען מיט דעם באגריף “לחם עוני” – ארעמע ברויט. דאס מיינט אז די גאנצע זיבן טעג פון מצה זענען נאך אלץ א מדריגה פון חסרון, נישט די שלימות. דער ציל איז נישט צו בלייבן ביי לחם עוני – נאר אנצוקומען צום מן, צו די שתי הלחם, צום לחם עשיר – א העכערע מדריגה.
דאס ערקלערט פארוואס מען זאגט נישט קיין הלל שלם די גאנצע זיבן טעג פסח (אנדערש ווי סוכות). צוויי טעמים ווערן פאראייניגט:
– לחם עוני – די גאנצע פסח איז נאך בחינת קטנות
– “מעשי ידי טובעים בים” – ביי קריעת ים סוף זענען מצרים דערטרונקען געווארן
קטנות מיינט אז מען דארף זיך נאך שלאגן מיט דעם שונא. דאס בעסערע וואלט געווען “יתמו חטאים ולא חוטאים” – אז פרעה אליין זאל מודה זיין, נישט אז מען דארף אים באזיגן. סוכות דאקעגן איז ימי גדלות – דארט ברענגט מען 70 פרים פאר די 70 אומות, מען איז זיי מעלה צו קדושה אנשטאט זיי צו באקעמפן.
די זיבן טעג שטייען קעגן די זיבן כוכבי לכת (שבתאי, צדק, חמה, כוכב, נוגה, לבנה וכו’) – די הימלישע קערפערס וואס עובדי עבודה זרה האבן געדינט. יעדן טאג פון די וואך ווייזט מען: נישט נאר דין איך אויך דעם אייבערשטן, נאר דו (דער כוכב) ביסט בכלל נישט קיין גאט. דאס איז “ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים” – מען גייט דורך יעדן פאלשן גאט און ווייזט אז ער איז נישט.
אבער דאס אליין איז נאך קטנות, ווייל:
– איינער מיט אמת’דיגן שכל דארף נישט יעדן איינס באזונדער צוברעכן
– מען דארף פארשטיין אז “גדול ה’ מכל האלהים” – ער איז דער כח אין אלעם
– אין גדלות שלאגט מען זיך נישט – מען איז מעלה אלעס צו קדושה
“וביום השביעי חג לה'” – די עצרת מיינט מען האלט זיך איין: דער דמיון וויל מער צולייגן, און מען זאגט “ניין, דאס איז נישט גאט.” אבער עצרת מיינט אויך “נעצר” – אלקות ווערט אריינגעהאלטן אין א כלי. נאך די זיבן טעג פון קטנות, ווען מען האט קיין חשש טעות מער, קען מען יא זען – א מקדש, א תורה, מצוות – אן דער טעות אז די זאכן אליין זענען גאט.
—
יעדער איינער פון די זיבן טעג (זיבן מדות) גייט דורך און זאגט „נישט א גאט, נישט א גאט” – מען נעגירט די פאלשע כוחות, ביז מען קומט צום אמת אז נאר איינער איז דער גאט. דאס איז דער ביעור חמץ – אוועקשטעלן אז קיין אנדערע כח איז נישט אמת. אפילו אין דער נידעריגער מדרגה דערקענט מען דעם אייבערשטנ’ס אנוועזנהייט – אויך דא איז דא א גאט.
דא איז א התכללות נצוצות – א העכערע מדרגה וואו מען דערגרייכט אז דער וואס איז „נאר איינער,” ממילא זענען אלע נאר איינער. מען קען משעבד זיין אפילו די זון (די נאטירלעכע כוחות), און דורך דעם איז מען משעבד דעם אייבערשטן באמת. אלץ ווערט אריינגענומען אין דער אחדות.
אפילו שביעי של פסח איז נאך בבחינת קטנות – מיר האבן נאך נישט די ריכטיגע ווערטער עס אויסצודריקן ווי עס דארף צו זיין. נאך שביעי של פסח דארף מען קומען אסאך העכער – צו דער פולער גדלות. די גאנצע זיבן-טעגיגע עבודה פון ביעור חמץ איז נאך א שטאפל, נישט דער סוף – א נויטווענדיגער פראצעס אויפ’ן וועג צו דער אמת’דיגער שלימות.
רבותי, עס איז היינט ערב שביעי של פסח. ס’איז א מנהג צו לערנען יעדע ערב שבת ויום טוב.
עס איז אוודאי שפעט, און עס איז אלע יעדע זאך אין די תורה איז אמת, אויב מען הערט עס פארדעם, אדער נאכדעם, אדער אינמיטן.
איך וויל אונז לערנען אזוי: זיי האבן געלערנט ערב פסח א מאמר, אמת’דיג נאך די וואך פאר דעם, איך מיין שבת הגדול, ווען זיי האבן גערעדט וועגן דעם סוד פון ביעור חמץ.
דער פשט איז, אז עס האט דער פסוק זאגט א פאר מאל:
* “שבעת ימים תאכל מצות”
* “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם”
* “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה'”
* “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה'”
מען זעט א פאר מאל אין די פשט הפסוקים, אז אונז ביי אונז למשל כאפן נישט – איך מיין מען כאפט יא, ביי אונז כאפן נישט – עס זעט אויס אז דער ביעור חמץ, דער פעולה ממש, דער פעולה פון “תשביתו”, טוט מען אזוי ערב פסח, אדער אפשר מען גייט אריין אין פסח פילט מען מען האט שוין ארויסגעגאנגען פון די חמץ, מען הייבט אן צו עסן מצה.
די מצות עשה פון עסן מצה איז נאר די ערשטע נאכט לויט ווי די חכמים האבן געלערנט. אבער מען כאפט נישט, עס איז דא א שטארקע הדגשה אין די תורה, אז מען זאל נישט האבן חמץ, מען זאל עסן מצה, לויט ווי אונז לערנען, דער פשט פון מצה איז “יאכל את שבעת ימים”, מיט’ן פשט נישט חמץ.
די אנדערע זייט, דער נושא פון מצה, די הויפט שבע בחינות ביעור חמץ, עס איז דא צוויי בחינות מצה, יא?
ס’איז דא א בחינה מצה וואס איז א מצוה מעשית, א חלק פון די שמחה, “על מצות ומרורים יאכלוהו”, “בערב תאכלו מצות”, ווייל דאס איז די חיוב פון די ערשטע נאכט וואס מען מאכט אן אכילת מצה.
אבער דאס איז אפשר נישט אפילו דער עיקר פון מצה, עס איז נאר אזוי ווי א פרט אין מצה. דער עיקר פון מצה איז דאך די ביעור חמץ שבו, “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם”, “תאכלו מצות”, אז אויף דעם איז דא א פעולה נוספת אויף דעם אז מען זאל משפיל זיין דעם שאור, משפיע זיין די חמץ, כדי אז ס’זאל נישט זיין קיין חמץ אין פסח.
אבער די עיקר פעולה, די עיקר מציאות פון די מצה פון א גאנצע פסח איז בעצם נישט סתם חמץ, זיי עסן מצה און נישט חמץ. ס’איז אפילו נישט די מהירות פון די חיפזון. יא, די חיפזון דארף מען רעדן די ערשטע נאכט, דאס איז אוודאי די צייט פון רעדן פון די חיפזון פון יציאת מצרים.
דאס איז אלעס אין די בחינה פון ארויסגיין פון די חמץ, די ערשטע זאך, די רגע וואס מ’גייט ארויס איז אויס די שטארקע פעולה, די גרויסע אזויווי חיות, די לעבעדיגקייט, מ’טוט עפעס, ס’גייט ארויס.
אבער נאכדעם איז דא זיבן טעג וואס מ’עסט מצה, און ס’זעט אויס מפורש אין די פסוקים אז די זיבן טעג איז א נייע מדריגה, א מדריגה חדשה פון די בחינות פון מצה, אנדערש ווי די בחינה פון שלילת החמץ.
אזוי ווי אונז קענען זען, אין פסח מצרים, אפשר אפילו אין פסח מדבר על פי פשט, אבער די הלכה איז זיכער אין פסח מצרים איז דאך געווען יום אחד, ס’איז נאר געווען איין טאג.
שטייט מפורש “כי תבואו אל הארץ”, דעמאלטס וועט זיין, מ’וועט מאכן חג המצות, מ’וועט מאכן זיבן טעג. זיבן טעג חג המצות איז נאר בשעת וואס מ’איז אנגעקומען אין ארץ ישראל. אזוי שטייט אין די “ואכלו היום הזה לחם עוני לזכרה”, און דעמאלטס “וחגותם אותו חג לה'”.
און ס’שטייט נאכמער אין די נעקסטע פרשה, “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה'”. אזוי ווי איך האב געזאגט, דאס הייסט אז דאס שטייט אויף פרשת וארא, כביכול, מיט עסן מצה זיבן טעג, און פון דעם וועט ווערן, דורך דעם “וביום השביעי” איז א חג לה’.
חג לה’ איז גאר א הויכע זאך, ס’שטייט נישט אויף יעדע זאך, ס’שטייט אויף סוכות, ס’שטייט אפאר מאל חג לה’. וואס איז די חג לה’ וואס איז נישט די חג די ערשטע נאכט וואס האט דאך צו טון מיט די הקרבת קרבן פסח נאך פון י”ד, פון ערב פסח, און מ’מאכט פארנאכט אויך, “ביום הראשון מקרא קודש”?
לכאורה איז דאס אלעס א המשך צו די ערשטע זאך פון די קרבן פסח. האסטו אן עקסטערע דין פון עסן מצה זיבן טעג, דהיינו נישט עסן חמץ זיבן טעג, דאס איז א נייע מדריגה, א נייע בחינה, און די בחינה האט א יום טוב.
די יום טוב פון די בחינה הייסט שביעי של פסח, עס הייסט עצרת, “ביום השביעי עצרת”, אדער “ביום השביעי חג לה'”. דאס איז די יום טוב וואס האט צו טון מיט די שבעת ימים.
ס’איז די יום טוב פון די ערשטע טאג, ס’איז אמת, עס האט עקסטערע יום טוב. ס’קען זיין אז פסח אליינס, י”ד, על פי בחינת יום טוב איז נישט ממש קיין יום טוב, ס’איז נישט איסור מלאכה. ס’איז דא א מנהג, אמאל איז געווען א מנהג, יש מקומות שנהגו שלא לעשות מלאכה, אבער ס’איז נישט דא קיין מצוה פון איסור מלאכה, ס’איז נישט ממש קיין יום טוב מדאורייתא. די יום טוב פון דעם איז אוודאי די ליל הסדר, די ערשטע טאג פסח, וואס איז אלץ א המשך פון דעם.
אבער די שבעת ימים, די מדריגה וואס הייסט “שבעת ימים תאכל מצות”, די יום טוב פון דעם איז “ביום השביעי חג לה'”. די יום טוב פון עצרת של פסח, וואס שטייט עצרת, “ביום השביעי עצרת” שטייט אין פרשת ראה, אדער די חג לה’ וואס איז שביעי של פסח.
און מ’דארף אמת’דיג פארשטיין די מדריגה, די בחינה, מ’איז נישט נאר צו רעדן וועגן דעם גענוג. געווענליך שביעי של פסח איז אלע דרשות גייען אויף קריעת ים סוף, וואס איז אוודאי א גרויסע זאך, מ’זאל לערנען אז ס’איז געווען קריעת ים סוף אין די צייט.
אבער מ’דארף געדענקען אז די פשוטו של מקרא, נאכדעם, איך מיין אז אויך די עומק הסוד, שפעטער איז דא א סוד פון קריעת ים סוף, די אריז”ל האט קאנעקטעד אביסל די סוד פון קריעת ים סוף מיט די ענין פון שביעי של פסח, אפשר וועלן מיר אביסל מסביר זיין, אפשר וועט מען עס קענען פארשטיין.
אבער די פשטות, שביעי של פסח איז די חג, חג המצות, די זיבעטע טאג פון חג המצות. מ’קען זאגן, סוכות איז דאך דא די זיבעטע טאג, אדער די אכטע טאג האבן מיר דאך שמיני עצרת, ס’איז אן עצרת פון נאך זיבן טעג, דא איז עס נאך זעקס טעג, אקעי, ס’איז אביסל אנדערש.
איך האב געזען די ספורנו אפשר וויל טענה’ן אז פון אים זעט מען ניין, אז שביעי של פסח איז א נייע זאך, ס’האט מיט קריעת ים סוף, ווייל אזוי ווי שביעי של סוכות איז נישט קיין יום טוב, אם לא שמיני עצרת, וואס איז שמיני, ס’איז א נייע זאך, און ס’קען זיין אז די שמיני של פסח איז בעצם וואס אונז רופן עצרת צו שבועות.
אבער על כל פנים, די פשטות איז נישט אזוי, די פשטות איז אז שבעת ימים, אזוי שטייט בפירוש, “ביום השביעי חג לה'”, דאס שטייט שוין אמת’דיג אפילו פאר קריעת ים סוף, יא, ס’איז שוין א מצוה לדורות, ס’איז שוין געגעבן געווארן אין מצרים. און דאס איז די קדושה פון חג המצות, עס איז די יום השביעי חג לה’.
זאל אונז וועלן פארשטיין וואס איז די מדרגה פון חג המצות שבעת ימים לה’. וואס וואלט געפעלט ווען עס איז חג המצות איין טאג?
דאס איז נישט נאר אז דאס איז א קשיא למדנות’דיג וואס מען קען פרעגן, עס איז דאך אפילו א יום טוב וואס איז איין טאג:
* שבועות איז איין טאג
* ראש השנה איז איין טאג
* יום כיפור איז איין טאג
מען קען גאנץ גוט מאכן ימים טובים פון איין טאג, עס פעלט נישט אויס אז די יום טוב זאל זיין זיבן טעג.
דאס איז אויך א קשיא במציאות, עס איז אויך א קשיא אין די הנהגה. יעדער איינער וואס מאכט פסח, ער פילט, די גרויסע קנאק פון פסח מאכט מען די ערשטע טאג, די ליל הסדר, ס’איז אוודאי א גרויסע יום טוב, א גרויסע אור, און נאכדעם שלעפט מען זיך נאך זעקס טעג חול המועד.
און ווען עס קומט שביעי של פסח, אקעי, איז נאך א יום טוב, אזא שטיקל שבת אזא, אבער מען זעט נישט פארוואס עס פעלט אויס די שבעת ימים.
און די תירוץ אויף דעם איז, ס’איז אן אנדערע אייער קשיא, איר קענט פרעגן א נייע מה נשתנה.
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, האבן מיר גענטפערט, מיר זענען ארויס פון מצרים די נאכט, בחיפזון יצאתם, מילא לחם עוני, וואס וועט נאר זיין די ריזן פאר דעם עסט מען נישט חמץ די ערשטע נאכט, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה.
דארף דער אינגל פרעגן נאך, ולא עוד קשה לי, פרעגט דער אינגל מארגן, שביעי של פסח פרעגט ער א נייע קשיא, פארוואס עסט… שבכל השבועות, יא, ס’איז א נייע קשיא, שבכל השבועות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה השבוע הזה כולו מצה, ס’איז א גאנצע וואך, שבעת ימים תאכלו מצות. ווי קומט דאס?
וועסטו זאגן, די פשט איז אזוי ווי די רמב”ם זאגט, ס’איז נישט קיין חיוב צו עסן מצה, ס’איז נאר א איסור צו עסן חמץ. אקעי, שבכל השבועות מותר לאכול חמץ, איז דאך אפילו א גרעסערע קשיא, פארוואס השבוע הזה אסור?
וועסטו זאגן מיר זענען ארויס פון מצרים, זייער גוט. ווי לאנג זענען מיר ארויס פון מצרים? האבן מיר שוין געפייערט יציאת מצרים ליל הסדר. וואס איז געשען היינט אז מען מעג נישט עסן חמץ א גאנצע וואך?
און איך וויל זאגן די תירוץ וואס דער רמב”ם האט געשריבן על דרך הפשט לפי דרכו, און איך וויל עס אביסל אריינלערנען אזוי ווי אונז זעען מיר דא לעצטנס, און ארויפברענגען די פירוש אין די זוהר.
דער זוהר רעדט נישט ממש פון די קשיא, ביי שבועות כמעט מפרש די רמב”ם’ס שאלה, אבער אויך אין אפאר פלעצער וואו דער זוהר רעדט פון די סוד פון שבעת ימים תאכלו מצות, ער פרעגט געווענליך איז עס כדי צו ענטפערן אן אנדערע קשיא, צוויי אנדערע קשיות וואס ער פארענטפערט מיט דעם, אבער ס’זעט מיר אויס אז ס’האט אויך צו טון מיט פארשטיין די סוד, די מדרגה פון שבעת ימים תאכלו מצות. און נאכדעם וועלן מיר דאס מסביר זיין, רבינו האר”י אין המשך פון וואס מיר האבן געלערנט.
סאו וואס האט דער רמב”ם געזאגט? דער רמב”ם האט געפרעגט אזא קשיא. דער רמב”ם איז אלעמאל, אזויווי אלעמאל, געגאנגען זייער ברייט אין די כללות הדברים.
די וועלט פארשטייט, ס’איז דא פארשידענע ימים טובים, די וועלט פארשטייט וואס איז א יום טוב פאר, מ’דארף נישט אמת’דיג, ער זאגט אליין, אז א יום טוב, ס’איז דא אלע מיני סארט מצוות, די טעם המצוות פון פארוואס ס’איז דא ימים טובים איז נישט אזוי שווער צו פארשטיין, ס’איז נישט קיין מצוה ווי שעטנז וואס מ’דארף זוכן פשטות.
אוודאי איז דא נאך עומק און נאך טיפקייטן וואס מ’קען טון, נישט נאר פארשטיין, מ’קען נאך טון אין א יום טוב נאך מער ווי די פשט. אבער דאס אז ס’איז דא א יום טוב פארשטייט יעדער:
סיי בגשמיות איז עס א גוטע זאך, א מענטש זאל זיך פרייען מפעם לפעם
סיי בענין א חברה, וואס ס’איז בבחינת תיקון החברה, זאל זיין אדם זאל זיך צאמקומען, מ’זאל זיך פרייען צוזאמען, ס’איז אוודאי פאר דעם איז אויך א גוטע זאך
תיקון המידות, דאס וואס מאכט “ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי” ווי דער רמב”ם איז מדגיש אלעמאל
סיי בבחינת רוחניות, וואס מ’זאל זיך צאמקומען לערנען, מ’זאל זיך דערמאנען די מופתים פון יציאת מצרים, די לימודים פון אמונה, די דעת
דאס איז אלעס גוטע זאכן, אלעס דברים פשוטים וברורים, ס’דארף נישט אמת’דיג קיין טעם בכלל, ס’איז דברים, קלארע זאכן, ס’איז נישט קיין זאכן וואס ס’פעלט דא אויס א הסבר.
עם כל זה, דארט איז דא פרטים. סאו ווען מ’רעדט פון ימים טובים אמת’דיג, איז נישט שווער, פארוואס ס’איז דא א יום טוב איז נישט שווער. אבער פרטים, און פארוואס דא איז אזוי און דא איז אזוי, דאס איז יא א זאך וואס דארף אביסל א הסבר. איז דא אויף כמה סארטן פרטים וואס מ’דארף פרובירן צו מסביר זיין.
איין סארט פרט איז וואס איז די סוד פון די אורך הימים טובים. ס’איז זייער אינטערסאנט, ווייל דא דער רמב”ם ממש זוכט א טעם לכאורה פאר די סארט זאך וואס יעדער איינער מיינט אז ער האט געזאגט אין זיין הקדמה דארט אז אויף אזעלכע זאכן זאל מען נישט זוכן קיין פשט, פארוואס זיבן טעג און נישט זעקס טעג.
זאגט דאך דער רמב”ם אין די אנהייב אז עס זענען דא פרטים, נישט אויף אלע פרטים קען זיין א טעם, ווייל עס מוז דאך זיין עפעס. איך האב געמאכט אכט טעג, וועסטו פרעגן פארוואס אכט טעג? איך האב געמאכט זיבן טעג. אזוי זאגט דאך דער רמב”ם אויף די מספרים פון וויפיל קרבנות מען ברענגט און אזעלכע סארט זאכן.
אבער למעשה, וואס עס קומט צו די וויפיל טעג ימים טובים זענען, זוכט דער רמב”ם יא א פשט. און ער זאגט, איך זע דאך אז עס איז דא אפשר א געוויסע סדר אין דעם. דו זעסט דאך אז עס איז דא ימים טובים פון איין טאג, עס איז דא בעיסיקלי צוויי סארטן.
—
[המשך יבוא בחלק הבא]
עס דארף נישט אמת’דיג קיין טעם בכלל. ס’איז דברים קלארע זאכן, ס’איז נישט קיין זאכן וואס ס’פעלט אויס א הסבר. אבער עם כל זה, איז דא די פרטים. סאו ווען מ’רעדט פון יום טוב’ן אמת’דיג, איז נישט שווער. פארוואס איז דא יום טוב איז נישט שווער. אבער פרטים, און פארוואס דא איז אזוי און דא איז אזוי, דאס איז יא א זאך וואס דארף אביסל א הסבר.
איז דא עטליכע סארטן פרטים וואס מ’דארף פרובירן צו מסביר זיין. איין סארט פרט איז, וואס איז די סארט פון די אורך פון די יום טוב’ן? ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל דא דער רמב”ם [Maimonides, Rabbi Moshe ben Maimon, 1138-1204] ממש זוכט א טעם לכאורה פאר די סארט זאך וואס יעדער איינער מיינט אז ער האט געזאגט אין זיין הקדמה דארט, אז אויף אזעלכע זאכן זאל מען נישט זוכן קיין פשט.
פארוואס זיבן טעג, נישט זעקס טעג? זאגט דאך דער רמב”ם אין די אנהייב אז דאס איז סארט פרטים, נישט אויף אלע פרטים קען זיין א טעם, ווייל ס’מוז דאך זיין עפעס. איך וואלט געמאכט אכט טעג, וואלסטו געפרעגט פארוואס אכט טעג. איך האב געמאכט זיבן טעג. אזוי זאגט דאך דער רמב”ם אויף די מספרים פון וויפיל קרבנות [sacrifices] מ’ברענגט, און אזעלכע סארט זאכן.
אבער למעשה, וואס ס’קומט צו די וויפיל טעג יום טוב’ן זענען, זוכט דער רמב”ם יא א פשט.
און ער זאגט דאך אז ס’איז דא א געוויסע סדר אין דעם. ער זאגט אז ס’איז דא יום טוב’ן פון איין טאג, ס’איז דא בעיסיקלי צוויי סארטן יום טוב’ן, אינטערעסאנט:
יום טוב’ן פון איין טאג:
– ראש השנה [Rosh Hashanah: the Jewish New Year]
– יום כיפור [Yom Kippur: the Day of Atonement] — אפשר ממש יום כיפור איז נישט ממש די זעלבע סארט יום טוב
– שבועות [Shavuot: the Festival of Weeks]
יום טוב’ן פון זיבן טעג אדער אכט טעג:
– פסח [Pesach: Passover]
– סוכות [Sukkot: the Festival of Tabernacles]
לאמיר זאגן בערך די זעלבע. צוויי סארטן יום טוב’ן, דאס איז די יום טוב’ן מדאורייתא [from the Torah].
מ’דארף פארשטיין וואס איז די סוד. דאס איז איין לעוועל, איין שאלה. נאך א שאלה דארף מען פארשטיין, פארוואס פונקט זיבן טעג. דאס איז צוויי אנדערע שאלות. יא, אדער אכט טעג, לאמיר זאגן סוכות איז זיבן פלאס איינס, לאמיר זאגן ס’איז ענליך, יא?
דאס איז צוויי שאלות וואס מ’דארף פארשטיין:
1. פארוואס איז דא גרויסע לאנגע יום טוב’ן, וואכעדיגע, א גאנצע וואך פון יום טוב, און ס’איז דא יום טוב’ן וואס איז נאר איין טאג?
2. חוץ פון דעם איז דא יום טוב’ן וואס ס’איז דא א ספעציעלע מספר פון זיבן, ספעציעלע מספר.
די צוויי שאלות פרעגט דער רמב”ם, און ער ענטפערט על פי פשטות, און מיר וועלן זען אין דעם פשט לקח טוב, און די זוהר [the Zohar: the foundational work of Kabbalah] וואס איז ממשיך אויף דעם די סודות הדברים [the mystical secrets of the matters], און די רמב”ן [Nachmanides, Rabbi Moshe ben Nachman, 1194-1270], די זוהר, און די אנדערע מפרשים [commentators] וואס ברענגען ארויס מער נאכדעם די אריז”ל [Rabbi Yitzchak Luria, the Arizal, 1534-1572], מיר וועלן זען.
סאו קודם, און ס’איז אינטערעסאנט אז ער הייבט אן קודם מיט די ערשטע שאלה, פארוואס איז עס בכלל זיבן טעג? אבער איך וויל אנהייבן קודם מיט די צווייטע שאלה, פארוואס איז אנדערש שבועות פון פסח? אדער מ’זאל זאגן ראש השנה, שבועות פון פסח און סוכות. ווייל ביידע זענען איינס נעבן די צווייטע, יא?
נאך פסח קומט שבועות, נאך ראש השנה קומט סוכות. ס’איז דאך צוויי סעטס פון, אמת, ס’איז דא יום כיפור אויך, ס’איז נאך א טאג, אבער על כל פנים, ס’איז דאך צוויי סעטס פון ימים טובים וואס האבן איין טאג, און נאכדעם נעבן דעם א זיבן-טאגיגע יום טוב.
זאגט ער אזוי, פסח איז דאך די ענין פון עסן מצה [matzah: unleavened bread], יא? יעדער איינער פארשטייט, מ’דארף עסן מצה. פארוואס? מיר פארשטייען, אבער ס’איז א גרויסע נושא פון פסח, ס’הייסט חג המצות [the Festival of Unleavened Bread]. פסח הייסט חג המצות, ס’הייסט נישט פסח, פסח איז דאך נאר די ערשטע טאג. חג המצות, ס’איז חג המצות. דאס הייסט, מ’דארף עסן מצה און נישט חמץ [chametz: leavened bread].
יעצט, לאמיר פארשטיין אזוי, אויב מ’זאגט מ’דארף מאכן א גרויסע סעודה [festive meal], “על מצות ומרורים יאכלוהו” [they shall eat it with matzot and bitter herbs], עסן א קרבן פסח [Passover sacrifice], דאס איז ווארשיינליך א זאך פון איין טאג. יעדער איינער זעט אז ס’איז א שמחה [joy], א חגיגה [celebration], א גרויסע חג וואס מ’האט געמאכט לכבוד [in honor of], מ’איז געגאנגען אפילו אין די הר הבית [the Temple Mount], מ’מאכט אן עליה לרגל [pilgrimage to Jerusalem], א ספעציעלע מצוה [commandment] און שמחה וואס מ’האט געמאכט לכבוד יציאת מצרים [the Exodus from Egypt].
אבער אויב מ’זאגט אן אנדערע זאך, נישט עסן מצה, נישט עסן חמץ, נישט עסן חמץ. שטעל דיר פאר אז איין נאכט מ’עסט נישט חמץ, אדער צוויי נעכט מ’עסט נישט חמץ, צוויי טעג מ’עסט נישט חמץ. קען דאך אלץ זיין במקרה [by chance].
די הגדה של פסח [the Passover Haggadah], דער מהר”ל [Maharal of Prague, Rabbi Yehuda Loew, 1520-1609] זאגט דאך אזוי, “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה” [on all other nights we eat both chametz and matzah]. וואס הייסט יעדע נאכט עסן סיי חמץ און סיי מצה? ניין, ס’מיינט דיר צו זאגן, ס’קען זיך מאכן אז מ’עסט אביסל חמץ, ס’קען זיך מאכן א צווייטע נאכט, ס’איז נישט געווען קיין צייט, האט מען געמאכט מצה. ס’קען זיין, ס’מאכט זיך, ס’מאכט זיך, אדער סתם איז דא אן ענין מ’עסט מצה.
די נושא פון נישט עסן חמץ, יא, די נושא, פארשטייט זייער גוט און זייער שיין אזוי, די מצוה פון יא עסן מצה קען מען מקיים זיין די ערשטע נאכט, און דווקא די ערשטע נאכט. דעמאלטס, איין נאכט מ’עסט יא א מצה, דאס איז אקעי, ס’איז א ספעציעלע מצה, מ’מאכט א ברכה “על אכילת מצה” [on eating matzah], מ’מאכט קלאר, דאס איז די מצה פון “זכר ליציאת מצרים” [in remembrance of the Exodus from Egypt].
אבער די מצוה פון נישט עסן חמץ, זאגט דער רמב”ן, מ’קען עס נישט מקיים זיין אין איין נאכט, ס’איז נישט מעגליך. פארוואס קען מען נישט עסן חמץ אין איין נאכט? מ’קען מאכן א כוונה [intention], איך עס נישט חמץ היינט ווייל יציאת מצרים, ווייל פסח. זייער גוט, אבער ס’איז נישט אזוי ניכר [noticeable]. מ’וואלט אפילו געקענט פרעגן קיין קשיא [question] אויף דעם “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה”. פיין, ס’איז פונקט א נאכט וואס מ’עסט מצה. וואס קענסטו מיר עפעס טון?
כדי ס’זאל זיין א חלות [a distinct status], מ’זאל פילן בכלל, ער רופט עס “כדי שתהיה מרגיש” [so that you should feel it]. צוויי זאכן:
– מ’זאלסט מרגיש זיין
– און “שיתפרסם הענין” [that the matter should become publicized]
מיר געדענקען דאך, די אלע מצוות [commandments] האבן דאך א ענין פון מודיע זיין [making known], יא, מודיע זיין די נסים [miracles], מודיע זיין די דעת [knowledge], מפרסם זיין [publicizing], יעדער איינער זאל וויסן. קען מען נישט טון אין איין נאכט. ווי לאנג דארף מען עס טון? אט ליעסט אפאר נעכט.
אויף דעם וועט קומען די צווייטע שאלה פארוואס פונקט זיבן, אבער ס’מוז זיין א לענגערע… ס’מוז זיין אט ליעסט קודם די ערשטע זאך, ס’מוז זיין א לענגערע משך תקופה [period of time].
מ’קען זאגן אזוי ווי ס’זאל זיין א חזקה [a presumption established through repetition], יא? דריי וואלט שוין געווען אפשר א שאלה אויב ס’איז גענוג, יא? דריי איז א חזקה. וואס טייטש? ערשטע מאל, מקרה [coincidence]. צווייטע מאל, מקרה. דריטע מאל, אה, ס’איז שוין דא א פעטערן, ס’איז שוין דא עפעס א ריזן, ס’איז דא עפעס א זאך וואס מ’דארף פארשטיין.
די זעלבע זאך איז נאך לענגער פון דריי, זיבן. לאמיר זאגן אזוי א פשוט’ע זאך, די זיבן איז זיכער אז ס’איז נישט קיין מקרה. זיבן איז די אפאזיט פון מקרה, זייער אינטערעסאנט, יא? נישט די ווארט חזקה. איין, צוויי מאל איז געשען א זאך, אבער מ’קען זאגן זיבן איז דאך צוויי מאל דריי פלוס איינס, ס’איז נאך מער.
ס’איז דאך דא א שיטה [opinion] אז חזקה ווערט מען פון די פערדע מאל, יא? דאס הייסט דריי מאל, נאכדעם די פערדע מאל איז ער א מועד [an established pattern]. סאו, דריי מאל געטון א זאך, אקעי, געטון, אוכל חמץ ומצה. אה, די פערדע מאל, אדער די זיבעטע מאל, שוין דאפלט, שוין בלא שום ספק [without any doubt] א חזקה, יעצט איז ניכר געווארן אז ס’איז א ריעל זאך, ס’איז דא עפעס אן עכטע ריזן פארוואס מ’עסט נישט חמץ. און נאר אזוי קען מען מקיים זיין די נושא פון נישט עסן חמץ.
דאס איז די הייליגע רמב”ם’ס חילוק, מה שאין כן [which is not the case with] שבועות. שבועות איז דאך זכר למתן תורה [a remembrance of the Giving of the Torah]. ווי לאנג האט גענומען מתן תורה [the Giving of the Torah]? איין טאג. געדענקט מען עס אין איין טאג.
די זעלבע זאך ראש השנה. ראש השנה איז, לאמיר זאגן, תקיעת שופר [blowing the shofar] איז הכל לתשובה [everything is for repentance]. ווי לאנג נעמט זיך מתעורר זיין צו תשובה [to be aroused to repentance]? טאקע תשובה צו טון נעמט צען טעג, עשרת ימי תשובה [the Ten Days of Repentance], אט ליעסט, א גאנץ לעבן, אבער זיך מתעורר זיין נעמט איין טאג.
פשוט, פסח איז אויך זכר צו א זאך וואס איז געשען אין איין טאג. אה, וואלט מען געטראכט וועגן דעם. לכאורה, אזוי זעט עס אויס, “היום אתם יוצאים” [today you are going out]. אבער אויב מ’וויל עס טון דורך נישט עסן חמץ, נישט עסן חמץ קען מען נישט אין איין טאג. ס’איז נישט, ס’איז נישט קיין חשבון. ס’איז נאר א חשבון אויב מ’טוט עס א גאנצע וואך.
אזוי אז מ’פארשטייט מען שוין על פי פשט [according to the simple meaning] אז “שבעת ימים תאכל מצות” [seven days you shall eat matzot], און כדי צו עסן מצות וואס מיינט נישט חמץ, מוז מען נעמען זיבן טעג פאר דעם. דאס איז די ערשטע לעוועל. און לאמיר שוין אויף דעם ערשטן לעוועל צולייגן וואס דער זוהר לייגט צו אויף דעם.
וואס זאגט דער זוהר? דער זוהר, צוויי פלעצער, און צוויי אנדערע תירוצים [answers], אבער ביידע זענען אין די זעלבע בחינה [aspect] פון נישט עסן חמץ. זאגט דער זוהר, פרעגט דער זוהר, און מ’קען דאך דער זוהר’ס קשיא, מיר האבן גערעדט וועגן דעם בהרחבה [at length] אין די כתבים [writings], און אפשר איז געווען שיעורים [classes] וועגן דעם פריערדיגע יארן.
ס’איז דאך א געוואלדיגע קשיא, אז אויב חמץ איז א רמז [hint] פאר’ן יצר הרע [evil inclination], אדער ווי די מקובלים [Kabbalists] זאגן טיפער, אז חמץ איז א רמז פאר א קליפה [husk/shell of impurity], פאר די אויפגעבלאזנקייט פון די “עשה לנו אלהים” [make us gods] וואס מיר האבן געלערנט שבת הגדול [the Great Sabbath before Passover]. אויב אזוי, פארוואס זאל מען עסן חמץ א גאנצע יאר? וואס איז די סתירה [contradiction]? אויב חמץ איז א שלעכטע זאך, דארף עס זיין אסור א גאנצע יאר, אזוי ווי חזיר [pig], אזוי ווי מאכלות אסורות [forbidden foods].
יעצט, אויף דעם זאגט דער זוהר צוויי אנדערע תירוצים, עט ליעסט, אויף די קשיא. אבער איך מיין אז ביידע פון זיי האבן צו טון אין גלייך, ווייל ביידע פון זיי… איך האב פשוט געמאכט א סוירטש [search] אין זוהר ווי דער זוהר רעדט פון די נושא פון שבעת ימים. ביידע פון זיי ברענגט דער זוהר אריין די נושא פון שבעת ימים. ס’איז פשוט, ווייל די איסור חמץ איז זיבן טעג טאקע, אבער איך מיין אז מ’דארף עס פארשטיין אויף אזא אופן.
איין זאך זאגט דער זוהר הקדוש אין פרשת בא [the Torah portion of Bo]. לאמיר געבן א טשעק גלייך אין וועלכע פרשה דאס איז… יא, אין פרשת בא. די ערשטע פשט וואס דער זוהר זאגט אויף דעם, די ערשטע זאך וואס דער זוהר זאגט אין פרשת בא איז, אז ער זאגט א משל [parable].
ער זאגט א משל, ער זאגט, ער וויל ארויסברענגען אז חמץ, די איסור פון חמץ, איז נישט כפשוטו [literally] אז חמץ איז א שלעכטע זאך. ס’איז מער אז חמץ ווייזט אויף די עבודה זרה [idolatry], לאמיר זאגן, אויף די כח החומר [the power of materialism], אויף די כח פון די שבעים שרים [the seventy celestial princes], די אלע ענינים [matters] וואס מיר לערנען אז דאס איז די יציאת מצרים, איז ארויס פון זיי.
זאגט דער זוהר, אז בעת וואס זיי זענען ארויס פון זיי, זיי זענען בעל כרחם [against their will] ארויסגעגאנגען, ארויסגעגאנגען פון די שליטה [dominion] פון חמץ, פון די שליטה פון די סטרא אחרא [the Other Side, forces of impurity], פון די… דער זוהר זאגט דארט אז ער האט אסאך נעמען: אל אחר [another god], יצר הרע, אלימא חרינא [Aramaic: the other harsh one], פרעה [Pharaoh], המן [Haman]. ער האט אסאך נעמען דארט. ס’איז נישט קיין חילוק וויאזוי מ’רופט אים, שבעה שמות נקרא יצר הרע [the evil inclination is called by seven names], אבער דער יוצא ממצרים [one who goes out from Egypt] איז פטור [exempt] פון די אלע זאכן.
איז בעצם, דאס וואס מ’עסט מצה פסח און נישט חמץ, איז מ’דארף ארויסגיין, מ’איז שוין ארויסגעגאנגען, מ’איז שוין ארויסגעגאנגען פון דעם. נאר פארוואס עסט מען?
זאגט ער א משל, א מענטש וואס איז געווען א פשוט’ער מענטש, מ’האט אים געמאכט א בן חורין [a free person], מ’האט אים געגעבן א ממשלה [government position], מ’האט אים געגעבן א הויכע מדריגה [high level], א הויכע אמט [high office] אין די מלכות [kingdom]. ער גייט נישט יעדן טאג די בגדי מלכות [royal garments], די ספעציעלע קאראניישן בגדים, יא? א ספעציעלע בגדים וואס מ’גייט, די קרוין [crown], די בעקיטשע [special coat] וואס מ’טוט זיך אן לכבוד די המלכה [in honor of the queen].
יענער איז געווארן א גאווערנאר, א גענעראל, א פריץ [nobleman], איך ווייס וואס ער איז געווארן, גיבט מען אים עפעס א ספעציעלע בגד כדי זיך צו מלביש זיין [to dress in]. ער גייט עס נישט יעדן טאג. יעדן טאג טוט ער זיין ארבעט, און אנדערע ווערטער, אין א געוויסע זין לעבט ער אין די וואכעדיגע וועלט, לעבט ער אפילו אין די הדיוט [common] וועלט. ער איז נישט אלעמאל אין די לעוועל פון ווערן א בן חורין, פון ווערן די מדריגה. ווערן די מדריגה, דאס איז געשען איינמאל.
“שבעת ימים ימלא את ידכם” [seven days shall your hands be filled]. מ’זעט זייער שיין אין די תורה, אז מ’וויל מאכן א מענטש, פרשת צו [the Torah portion of Tzav], מ’וויל מאכן א מענטש פאר א כהן [priest], דארף ער זיבן טעג גיין אנטון די בגדי כהונה [priestly garments], יא, מ’ריבוי בגדים [the many garments], מ’מאכט די שמן המשחה [the anointing oil], מ’מאכט די סדר המילואים [the inauguration ceremony], “שבעת ימים ימלא את ידכם”.
נאכדעם איז ער נאך א כהן, אפילו ער גייט ארויס. בשעת’ן עבודה [during the service] דארף ער זיך אנטון די בגדי כהונה, אבער ס’מיינט נישט, ער האט אויך אנדערע עבודות, “יורו משפטיך ליעקב” [they shall teach Your laws to Jacob], דער כהן איז דאך א מלמד [teacher]. נישט אלעמאל גייט ער מיט די מדריגה פון “ימלא את ידכם”.
פארוואס? ווייל מ’דארף טראכטן פארוואס, אבער אזוי איז אפשר די סדר. אז מ’פארשטייט אז די ווארט איז נישט אז די חמץ איז אליינס די מדריגה, די נישט עסן חמץ איז אליינס די מדריגה וואס מ’נעמט זיך, נאר א רמז און דעם איז. די נישט עסן חמץ איז די וועג וויאזוי מ’גייט ארויס מדרגה לדרגה [from level to level]. ס’איז מער דאס.
ממילא [therefore], נאר איינמאל דארף ער דאס טון. נאכדעם, זאגט דער זוהר, מ’מאכט א זכר [remembrance] פאר דעם יעדע יאר. קען זיין מ’מאכט א זכר פאר די שבעת ימי המילואים, נישט קלאר דארט. דער כהן גדול [High Priest] מאכט א מנחת חביתין [the griddle-cake offering] יעדן טאג. מביא למעלה ממותו [he brings more than his death offering], וואס איז דער זעלבער קרבן וואס דער כהן גדול ברענגט כדי זיך כדאי צו ווערן ממולא [to become inaugurated], מאכט דער כהן גדול יעדן טאג.
אבער זאגט דער זוהר אז דאס איז דער סדר אז איינמאל א יאר, ווען ס’קומט די anniversary פון דעם צייט ווען ער איז געווארן באקומען דעם כבוד [honor], דעם פאסטן [position], טוט ער זיך אן נאכאמאל די בגדי שש [the linen garments], “וילבש אותם בגדי שש” [and he shall put on the linen garments], ווי א פאטער טוט אן פאר יוסף [Joseph] שיינע בגדים, “ויעש לו כתונת פסים” [and he made him a coat of many colors], זאגט דער זוהר, ווייל ס’איז א בחינה פון “ויעש לו כתונת פסים”.
דאס איז איין וועג וויאזוי מ’קען עס פארשטיין.
און דא ווייטער, דא איז שוין אסאך מער קלארער און נענטער צו דעם וואס מיר לערנען דא. דאס הייסט, ס’קומט קאנעקטעד מיט דאס וואס דער רמב”ם זאגט, ווייל די נושא איז דאך ממש די נושא פון רפואה [רפואה: healing, medicine]. איז זייער אינטערעסאנט, ער גייט דאך ברענגען וואס די ערשטע זאך וואס דער רמב”ם זאגט: פארוואס פונקט זיבן טעג?
זאגט דער רמב”ם אזוי: פארוואס פונקט זיבן טעג? פארוואס נישט, איך האב געזאגט דריי טעג, פיר טעג, וואס איז אויך געווען א חזקה [חזקה: a presumption, established pattern]? זאגט דער רמב”ם, קודם זאגט ער א טעם: זיבן טעג איז א גוטע נאמבער, ס’איז אן אמצעי צווישן די לבנה [לבנה: moon] און די זון [שמש: sun]. א וואך – די זון גייט דורך יעדן טאג, די הקף [הקף: cycle, orbit] פון די זון איז יעדן טאג, איין טאג. א חודש איז דרייסיג טעג, מ’צעטיילט א חודש אויף פיר, ס’מאכט סענס צו צעטיילן די חודש בערך אויף פיר, קומט אויס א וואך. און ער זאגט אז די סדר פון א וואך האט זייער אסאך צו טון מיט די סדר הטבעי [סדר הטבעי: the natural order].
די מפרשים [מפרשים: commentators] מוטשען זיך: וואס מיינט דער רמב”ם ווען ער זאגט אז די סדר הטבעי האט צו טון מיט וואכן? לכאורה [לכאורה: seemingly, at first glance], וואכן זענען נישט קיין טבע’דיגע זאך. אזוי זאגט מען אסאך מאל א וואך, די נושא פון זכר למעשה בראשית [זכר למעשה בראשית: a remembrance of the act of Creation], מ’זאגט אז דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט אין זעקס טעג, די זיבעטע טאג האט ער גערוט. אבער מ’זעט נישט – די לבנה גייט דורך אין ניין און צוואנציג און א האלב טעג גייט די לבנה ארום די וועלט, דאס קען מען זען בטבע [בטבע: in nature]. די גרויסע הקף פון די זון קען מען זען פון א יאר, די קליינע הקף פון א טאג קען מען זען, אבער די זיבן טעג איז לכאורה נישט קיין זאך וואס מ’קען זען באופן טבעי [באופן טבעי: in a natural manner]. אבער זאגט דער רמב”ם אז ס’האט יא א טבע’דיגע זאך.
די מפרשים זאגן צוויי זאכן:
איין זאך קען מען זאגן אז ס’איז דא די זיבן כוכבי לכת [כוכבי לכת: planets, literally “wandering stars”]. אזוי פלעגט מען אמאל זאגן אז ס’איז דא זיבן כוכבי לכת, סאו האבן זיי יעדער איינער פון זיי האט עפעס צו טון מיט איין טאג, קען מען פארשטיין אז דאס האט אויך א טבע’דיגע זאך. דאס הייסט, א שלימות’דיגע הקף איז איינס וואס גייט דורך אלע זיבן כוכבי לכת.
דאס קען זיין האט צו טון מיט די ערשטע זאך, די עליה לגדולה [עליה לגדולה: ascent to greatness], די התקרבות [התקרבות: drawing near], וואס מ’האט געזאגט אז ישראל זענען העכער פון די כוכבים, אז מ’איז עולה לגדולה [עולה לגדולה: ascending to greatness], אז מ’קומט צו די מדריגה [מדריגה: spiritual level] פון “יוצא חוצה למעלה מן הכוכבים” [יוצא חוצה למעלה מן הכוכבים: going outside, above the stars – reference to God’s promise to Abraham in Genesis 15:5]. דאס איז די ערשטע מדריגה.
נאכדעם זאגט ער, איז דא א צווייטע זאך. די מפרשים ברענגען אן אנדערע זאך, און איך מיין מ’האט שוין גערעדט וועגן דעם אמאל, אז אדם אין זה אלא זה [אדם אין זה אלא זה: a person is nothing but this – referring to the natural healing cycle], אז ווען מ’מאכט א רפואה, די סדר איז: א רפואה דארף מען נעמען פאר א שטיק צייט.
אזויווי דער זוהר [זוהר: the Zohar, foundational work of Kabbalah] ברענגט דא, געווענליך א מענטש האט א מחלה [מחלה: illness], ער נעמט אנטיביאטיקס, מאכט ער א קורס פון אנטיביאטיקס. איז רוב רפואות איז אזוי די סדר, אזוי איז אנגענומען ביי די דאקטוירים, פאר זייער א לאנגע צייט, אויך היינט. עס איז דא אמאל זאכן מיט אנדערע נאמבערס, אבער דער מערסטער נאמבער וואס איז אנגענומען איז זיבן טעג. דאס איז די זמן [זמן: time period], וואס איז א גוטע זמן, וואס זיבן טעג נעמט בערך פאר די גוף דורכצושווענקען, דורכצוארבעטן א נייע סייקל, צו ווערן געהיילט. איז געווענליך אסאך רפואות זאגט מען זאל מען נעמען זיבן טעג.
מ’זעט דאס אויך ביי די מצורע [מצורע: one afflicted with tzara’at, a spiritual skin affliction]. מצורע איז דאך א מחלה, מ’זעט אז די גאנצע סדר פון די מצורע גייט אויף זיבן טעג. יא, מ’וועט באלד קומען צו פרשת מצורע [פרשת מצורע: the Torah portion dealing with tzara’at]. זיבן טעג מאכט מען הסגר [הסגר: quarantine], זיבן טעג טשעקט מען עס, מ’קומט צוריק. זיבן טעג איז א תקופה [תקופה: period, season] וואס מ’קען זען צו א מחלה גייט ארויף, צו ס’גייט אראפ, אדער מ’מאכט א רפואה, מאכט מען עס פאר זיבן טעג.
דא איז דאך נישט ממש א רפואה, ס’איז א תיקון [תיקון: rectification, repair], אבער עיפוי הבורא [עיפוי הבורא: the refinement/purification of the body] איז זיבן טעג. ס’איז דא אסאך זאכן וואס מ’זעט אז זיבן טעג איז א תקופה אויפן טבע, נישט נאר אין די הימל, וואס מ’זעט די ז’ כוכבי לכת, נאר אויך אויף די וועלט אין די גוף זעט מען אז זיבן טעג איז א פרק זמן [פרק זמן: time period] וואס מאכט א שינוי אין די גוף. אויב מ’נעמט א רפואה דארף עס זיין זיבן טעג.
איז אויב איז פשוט, אז אויב מ’זאל פארשטיין אז מצה איז סתם א זכר ליציאת מצרים [זכר ליציאת מצרים: a remembrance of the Exodus from Egypt], מ’וואלט געגעסן מצה, קען מען עס מאכן אין איין טאג. אבער אויב ס’דארף זיין א רפואה, דאס הייסט ס’דארף מאכן עפעס א טויש, אזוי ווי ס’האט דעמאלטס געמאכט עפעס א טויש, אדער ס’איז א רמז [רמז: hint, allusion] פאר עפעס א טויש וואס מ’מאכט אין די מענטש’ס גוף, אין די מענטש’ס עסן, זיין מאכל [מאכל: food] איז אנדערש, דארף עס זיין מינימום זיבן טעג, ווייל דאס איז די היקף הטבעי [היקף הטבעי: the natural cycle].
און אוודאי, דאס ברענגט אונז צו די דריטע זאך וואס שטייט אין זוהר. אוודאי איז דאס אפשר די עיקר זאך וואס שטייט אין זוהר על פי קבלה [על פי קבלה: according to Kabbalah] פאר די נושא פון די שאלה פארוואס איז דא זיבן טעג פסח, וואס שטייט שוין אין רמב”ן [רמב”ן: Nachmanides, Rabbi Moshe ben Nachman, 1194-1270] און אין אבן עזרא [אבן עזרא: Ibn Ezra, Rabbi Abraham ibn Ezra, 1089-1167], און דער רמב”ם איז מרמז דערויף [מרמז: hints at], איך ווייס נישט ווי דאס איז מרמז, אבער ס’האט צו טון מיט דעם.
דער רמב”ם זאגט: אויב וועט איינער זאגן אז די תורה איז נאטורליך, אז די תורה איז א טבע’ליכע זאך, די תורה איז עפעס – די תורה איז עפעס סך הכל אזוי ווי א רפואה, א רפואת הגוף [רפואת הגוף: healing of the body]? דער רמב”ם זאגט אין הלכות [הלכות: laws], נו, וואס לערנט מען אין הלכות תשובה [הלכות תשובה: Laws of Repentance]? וועסטו זאגן אז די תורה איז רפואת הגוף, איז ער אזוי ווי הולך של המכה [הולך של המכה: one who is lost from the plague – referring to one who has no share in the World to Come], אין לו חלק לעולם הבא [אין לו חלק לעולם הבא: he has no share in the World to Come].
פארוואס זאגט דער רמב”ם? שהאומר שדברי תורה רפואת הגוף אינם אלא רפואת הנפש [שהאומר שדברי תורה רפואת הגוף אינם אלא רפואת הנפש: one who says that the words of Torah are healing for the body – they are only healing for the soul]. אז דו מיינסט אז די תורה איז עפעס א וועג צו זיין געזונט, ס’איז א דאקטעריי, ס’איז נישט קיין דאקטעריי. די תורה איז א רפואת הנפש [רפואת הנפש: healing of the soul]. ס’איז א רפואת המידות [רפואת המידות: healing of character traits], רפואת הדעות [רפואת הדעות: healing of beliefs/opinions], נישט קיין רפואת הגוף.
איז זאגט דער רמב”ם, אמת, אבער די תורה איז מתדמה אל הטבע [מתדמה אל הטבע: resembles/parallels nature]. דאס הייסט, די טבע פעלט, די טבע האט נישט קיין דעת [דעת: knowledge, consciousness], טבע אינו בעל מחשבה והתבוננות [טבע אינו בעל מחשבה והתבוננות: nature does not possess thought and contemplation].
דאס הייסט, על פי קבלה, טבע איז נאר ו”ק [ו”ק: ששה קצוות – six extremities, referring to the lower six sefirot without higher consciousness], טבע האט נישט קיין ג”ר [ג”ר: גלגלתא רישא – the three higher sefirot representing higher consciousness], אין טבע איז נישט דא קיין מוחין [מוחין: intellectual/spiritual consciousness]. און די תורה איז משלים די מוחין פון די טבע [משלים די מוחין: completes the consciousness]. דאס איז די הנהגת השם על ידי השכל [הנהגת השם על ידי השכל: God’s guidance through intellect]. די תורה איז געגעבן געווארן צו בעלי דעת [בעלי דעת: people of knowledge], צו אריינצוברענגען דעת אין די טבע.
אבער עם כל זה [עם כל זה: nevertheless], ס’איז מתדמה אל הטבע. די מדרגה פון ג”ר, די מדרגה פון מוחין, איז ענליך, ס’גייט אין די זעלבע סטרוקטור פון די טבע. דאס איז פונקט אזוי ווי, אנדערע ווערטער, אזוי גייט מען זען: א גוף פון א מענטש ווערט אויסגעהיילט אין זיבן טעג, די נפש פון א מענטש אויך. איי, די נפש איז נישט די זעלבע. ס’איז נישט צו מיינען אז די עסן מצה מאכט א רפואת הגוף. לאו דווקא [לאו דווקא: not necessarily], ס’קען זיין אז ס’מאכט, אבער לאו דווקא. נאר די רפואת הנפש, די דעות [דעות: beliefs, opinions] וואס די מצה דערמאנט, ס’מאכט א זכר, גייט אין די זעלבע סדר. ס’איז געמאכט געווארן פאר מענטשן מיט גופים. ס’גייט אריין אין די מער פרימיטיוו ריזענס. אבער ס’איז משלים ענינים הטבעיים [משלים ענינים הטבעיים: completes natural matters].
וואס דערמאנט ער דאס? יעדער איינער ווייסט, פסח איז געווען אויך די דורות פון ברית מילה [ברית מילה: covenant of circumcision], האט ער געדארפט מל’ן [מל’ן: circumcise]. און ביי ברית מילה פרעגט דער רמב”ם די קשיא: וויאזוי קען עס זיין? ס’איז א קשיא וואס ווערט שוין געברענגט אין מדרש [מדרש: Midrash, homiletical teachings of the Sages].
וויאזוי קען מען זאגן אז ברית מילה איז א שלימות [שלימות: perfection, completion]? “התהלך לפני והיה תמים” [התהלך לפני והיה תמים: “Walk before Me and be perfect” – Genesis 17:1] – דאס איז די ברית מילה. לכאורה, מ’צוברעכט די נאטור, מ’צוברעכט, מ’שניידט אפ די ערלה [ערלה: foreskin], א מענטש איז געבוירן מיט אן ערלה. דער כלל איז, “וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד” [וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד: “And God saw all that He had made, and behold, it was very good” – Genesis 1:31], אלעס וואס איז אין די וועלט איז טוב מאד, ס’איז די שלימות. וויאזוי קען זיין אז מעשי השם אינם שלמים [מעשי השם אינם שלמים: God’s works are not complete]?
זאגט דער רמב”ם דארט, יא, דארפסט פארשטיין אז א מענטש האט צוויי לעוועלס. א מענטש האט זיין גוף, אפשר מצד הגוף [מצד הגוף: from the perspective of the body] האט ער געווען מער שלם [שלם: complete] מיט די ערלה, קען זיין, לאו דוקא, אבער קען זיין. אבער א מענטש, עיקר מענטש איז דאך זיין נפש. די נפש פון א מענטש איז בעסער אן די ערלה, ווייל דעמאלטס איז ער ממית זיין תאוות [ממית זיין תאוות: subdues his desires], ער האט ריכטיגע דעות, די אלע זאכן.
די תורה איז די שלימות פון די נפש, פון די דעות, נישט פון די גוף. אבער ס’גייט אין די זעלבע ענליך. פארדעם זאגט ער אז מילה איז בשמיני [בשמיני: on the eighth day], יא, די זיבן איז די העכערע טבע פון פסח, די אכטע דאס איז מילה, אבער ס’איז יא שלימות, ס’איז משלים א מענטש [משלים א מענטש: completes a person], ס’איז משלים די טבע פון א מענטש, אבער ס’איז לאו דוקא דורכדעם וואס ער האט א שלימות’דיגע גוף, נאר דורכדעם וואס ער האט א שלימות’דיגע נפש.
סאו וויבאלד מיר פארשטייען אונז אז ס’איז נישט טייטש אז נאר מ’דארף עסן מצה כדי אז די גוף זאל זיך טוישן פון די מצה זיבן טעג זאל קיין ניקוי [ניקוי: cleansing]. ס’ווייזט אויך אז דא, אז מ’וועט זאגן על פי פשט [על פי פשט: according to the simple meaning], די מצה קומט אויסצולערנען עפעס, עפעס צו ווייזן, און די זאך וואס מ’ווייזט איז אויך עפעס א נושא פון שבעה [שבעה: seven], ס’איז אויך עפעס אן ענין [ענין: matter, concept] פון שבעת ימים [שבעת ימים: seven days].
אזוי ווי ביי די גוף נעמט עס זיבן אז דאס איז די העכערע, אזוי ס’גייט א סייקל זיבן זיבן זיבן, אזוי איז אויך דא אין די מער שכלי’דיגע מדריגות [שכלי’דיגע מדריגות: intellectual levels] אין די וועלט איז דא זיבן טעג.
און דאס איז אוודאי פארשטייט אין רמב”ן, אז זיבן איז א רמז אויף די זיבן טעג פון די וואך, און נאך העכער פון דעם, די זיבן כוכבי לכת, ס’איז דא זיבן ספירות [ספירות: sefirot, divine emanations in Kabbalah], אדער זיבן מלאכים [מלאכים: angels], אדער זיבן ספירות נאך העכער, זיבן מדריגות, און די זיבן מדריגות דאס איז באמת די ריזן פארוואס ס’איז דא אלעס גייט זיבן.
און מיר האבן ספירת העומר [ספירת העומר: the counting of the Omer], און חג השבועות [חג השבועות: the Festival of Weeks/Shavuot] וואס איז נאכאמאל זיבן מאל זיבן, ס’ווייזט אונז די נושא פון די סדר פון זיבן. ס’איז דא זיבן טויזנט יאר אין די וועלט, וכו’ וכו’ וכו’ [וכו’: and so on], אלעס גייט אויף דעם זיבן, און דאס איז די העכערע מדריגה פון דעם זיבן.
מיט אנדערע ווערטער, אז נישט נאר, אויב מ’וויל עס טייטשן, אז מ’זאל זאגן נישט נאר די גוף, כדי א מענטש זאל כאפן אז ער עסט חמץ [חמץ: leavened bread] דארף נעמען אים זיבן טעג, אבער אויך כדי א מענטש זאל כאפן די לעסאן, די מעסעדזש וואס די חמץ געט אים, נעמט אים זיבן טעג, אדער ס’נעמט אים זיבן מדריגות, אפשר לאו דוקא זיבן טעג, דאס איז בחינת שבעת ימים [בחינת שבעת ימים: the aspect of seven days]. נישט “בשבעת ימים” [בשבעת ימים: in seven days – referring to a time period] נאר “שבעת ימים” [שבעת ימים: seven days – referring to seven levels/aspects]. אז די שבעת ימים, די זיבן טעג, זאלן זיין אזוי ווי איין טאג, אז מען זאל עסן מיט די מצה די זיבן טעג.
אה, איז וואס איז די מדריגה? וואס איז די הכנה [הכנה: preparation] צו די מדריגה? וואס איז די מדריגה? פשוט אז די זאך, וואס איז די שבעת ימים אליינס, נישט די בשבעת ימים, נישט די זיבן טעג פון די עולם הטבע [עולם הטבע: the natural world], נאר די זיבן טעג אליינס וואס איז די עולם הטבע, וואס איז א זכר פאר זיי, ס’איז דא רינגען.
אדער די זיבן מדריגות, אפשר לעבן דווקא זיבן טעג, די בחינות שבעת ימים. יא, נישט ביז שבעת ימים, נאר שבעת ימים. יא, זאגט ער אזוי, “שבעת ימים תאכל מצה” – דו וועסט עסן מיט די מצה די זיבן טעג. אה, און וואס איז די מדריגה? אבער מ’דארף אונז פרעגן, וואס איז די מדריגה? וואס איז דאס די זאך וואס איז די שבעת ימים אליינס? נישט די ביז שבעת ימים, נישט די זיבן טעג פון די עולם הטבע, אדער די זיבן טעג אליינס וואס איז די עולם הטבע וואס זיי זענען זוכה פאר זיי, וואס דאס ברענגט אונז צו זיין.
וועלן מיר פארשטיין אן אינטערעסאנטע זאך. און דאס איז אויך אמת’דיג, איך מיין אז דאס איז א טיפערע טעם פארוואס מ’עסט נאר מצה און נישט חמץ זיבן טעג און נישט א גאנצע יאר, ווייל דאס האט צו טון מיט דעם וואס הייסט לחם עוני. דאס הייסט אז מצה איז א חסרון באמת. און אמת’דיג אז די פלאץ, אדער איין פלאץ אין דברים וואו ס’שטייט “שבעת ימים תאכל עליו מצות”, דארט שטייט “לחם עוני”.
דאס הייסט, “שבעת ימים תאכל מצות” האט צו טון מיט דעם וואס מצה איז לחם עוני. אין אנדערע ווערטער, די שבעת ימים זענען נישט ממש די העכסטע מדריגה, זיי זענען נאך לחם עוני. און וועגן דעם איז עס נאר זיבן טעג, ווייל אונז ווילן נישט בלייבן מיט די לחם עוני, אונז ווילן אנקומען צו די מן, אונז ווילן אנקומען צו די העכערע מדריגה, צו די שתי הלחם, צו די לחם עשיר, יא.
איז וויאזוי פארשטייט מען דאס? און אמת’דיג, דאס איז די ריזן אויך פארוואס, יעדער איינער ווייסט אז פסח איז אנדערש ווי סוכות, מ’זאגט נישט קיין הלל שלם א גאנצע זיבן טעג. דאס הייסט, מ’זאגט דאך אזוי, ווייל ס’איז נאך בחינות לחם עוני. די זיבן טעג איז לחם עוני, ס’איז נאך נישט די שלימות.
דאס איז “שבו ושבו” שטייט ביי שלמה און ביי חזקיה, “שבו ושבו”, שבו תחתונים כביכול. דערפאר רופט ער עס זיבן טעג, פון מדריגת המלכות. דאס הייסט, עצרת, ביום השביעי עצרת, עצרת הייסט די מלכות. דעמאלטס, דאס איז הלל שאינו שלם, חוץ די ערשטע נאכט, האבן מיר גערעדט אן אנדערע נקודה.
אבער סוכות, סוכות איז שוין א העכערע מדריגה, סוכות איז די ימי גדלות, וואס דעמאלטס קען מען מאכן זיבן טעג שלימות, יא, זיבן טעג מהלל שלם.
און אמת, ס’זעט אויס אז דאס האט צו טון מיט די נושא פון קריעת ים סוף, פארוואס? איז דאך דא אן אנדערע טעם וואס ווערט געברענגט אין בית יוסף אין די מדרש, אז מען זאגט נישט הלל די צווייטע טעג פסח, אדער די חול המועד פסח, ווייל קריעת ים סוף דארט איז עפעס א בחינה פון קושי. אוודאי קריעת ים סוף איז געוואלדיג, אבער “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה”, ס’איז דא עפעס א קושי אין דעם, און לכאורה לכבוד דעם זאגט מען נישט הלל.
און אוודאי די מפרשים פרעגן, אויב אזוי, וואס איז מיט די אנדערע זעקס טעג חול המועד, די אנדערע פינף טעג? און זיי זאגן תירוצים, דוחק’דיגע תירוצים.
איך מיין אז די עומק פון דעם איז, אז קריעת ים סוף ווייזט אונז אז דער גאנצער פסח איז נאך א בחינה פון קטנות. נאך אלץ דא, וואס מיינט קטנות? “מעשי ידי טובעים בים” מיינט קטנות. וואס מיינט קטנות? אז אונז דארפן זיך נאך שלאגן.
יעצט פארשטייט מען שוין האלב די סוד. מ’דארף זיך נאך שלאגן. אוודאי איז דאס א גרויסע מדריגה, “ימותו רשעים ויראו צדיקים וישמחו” – גוט. אבער וואס איז נאך בעסער? איז “יתמו רשעים ולא חוטאים”, “יתמו חטאים ולא חוטאים”. נאך בעסער איז אז ס’איז נישט דא קיין פרעה בכלל, אדער אז פרעה איז מודה, “ה’ הצדיק”. דאס וואלט געווען די פלאן, אז פרעה זאל מודה זיין. דערווייל האבן מיר זיך געדארפט נאך שלאגן מיט אים, איז דא נאך א שטיקל חסרון.
דאס מיינט אז מ’דארף דאס האבן, ס’איז א וויכטיגע סטעפ, אן דעם וואלט נישט געווען קיין הצלחה, אבער ס’איז נאך א חסרון.
אן דעם פארשטייט מען נאך אלץ נישט ריכטיג די שבעת ימים, ס’איז נאך א קליינע שבעת ימים. אויב אזוי איז די גאנצע שבעת ימים, אוודאי אין דעם שבעת ימים איז געווען א גרויסער נס, אבער מכל מקום זעט מען אז מ’האט זיך נאך געדארפט שלאגן מיט פרעה. דאס איז לכאורה “הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה”. אה, ניין, ס’איז נאך אלץ אנדערש. די אידישע עובדי עבודה זרה איז נאך אלץ אנדערש פון די גוי’אישע עובדי עבודה זרה. זייער גוט. אבער מצד האמת איז עס נאך נישט די שלימות. אויף דעם קומט נאך נישט קיין הלל שלם.
איך מיין אז דאס איז די השוואה פון די צוויי טעמים, קען מען לערנען אז דאס איז די זעלבע זאך.
אויב אזוי דארפן מיר נאר מוסיף זיין אין די ענד פון די שיעור, זאגן וואס איז אפשר די זאך, די קטנות, וואס איז די נקודה, פארוואס פעלט מצד אחד? ס’איז נישט גענוג, לאמיר זאגן אזוי.
קודם כל, מיט וואס איז עס נישט גענוג? דאס הייסט, אונז האבן געלערנט אז חמץ ווייזט אויף די נושא פון אלהים אחרים, ס’ווייזט אויף די נושא פון תפיסה מגושמת, אז א מענטש, זיין דמיון, אפילו זיינע חושים, זיין דמיון, וואס אסאך מענטשן מיינען אז דאס איז זייער מחשבה, קען נאר תופס זיין דברים גשמיים, נאר זאכן וואס האבן א נפח, יא, אזויווי חמץ האט א אורך ואויבי ורוחב, יא, ס’האט א דריי דימענשאן, דאס קען ער כאפן.
דאס הייסט חמץ, ממילא זאגן די הלכה, אפילו די הלכה, קל וחומר דער אייבערשטער אליינס איז נישט קיין דבר גשמי, נישט קיין דעת גוף, דארף מען פארברענען דעם חמץ, מ’דארף זיך מווארענען כדי עס נישט צו כאפן.
דער פראבלעם איז אבער, לאמיר זאגן אזא ווארט, דער פראבלעם איז אז דאס קען נישט זיין אין א מינוט. מ’וועט זאגן איינער איין טאג, יא, מ’וועט זאגן די זעלבע זאך וואס זיי האבן געזאגט לגבי חמץ בפשטות, אז איינער איין טאג, לאמיר זאגן למשל, איינער דינט אן עובד עבודה זרה, זיין גאט איז א אליל עץ ואבן, ער דארף האבן א דמות וצורה, ער דינט עפעס א פסל ותמונה, תבנית אדם או בהמה, תבנית, איינע פון די תבנית’ן וואס שטייט דארט אין דער חומש, איינע פון די זאכן, דאס איז זיין גאט, זייער גוט.
קומט א איד, און איין טאג האט ער נישט, קומט אברהם אבינו, ער ברעכט איין טאג, ער דינט נישט, ער מאכט א תפילה, פאר וועמען דאוונסטו? לאלקי השמים, צו קיינעם נישט, ס’איז נישט קיין שום פסל, ס’איז די אין סוף, ס’איז אחד, השם אחד. זאגט מען, אקעי, אפשר איז דאס נאך איין גאט, יא, מ’קען דאך מאכן אזא טעות, דער עובד עבודה זרה האט דאך אויך געהאלטן אז ס’איז דא דער איין גאט וואס איז אחד למעלה, זאגט ער, אקעי, יעדן איין טאג דינסטו פאר די זון, איין טאג פאר די לבנה, און איין טאג שבת דינסטו פאר די אחד שלמעלה, די אלהי אלהים, נישט קיין פראבלעם.
אבער אונז וויל דיר זאגן א טיפערע זאך, יא, אונז וויל דיר זאגן אסאך א טיפערע זאך, אונז וויל דיר זאגן אז דער איסור עבודה זרה זאגט נישט פשט אז ס’איז אויך דא אלהי אלהים, ס’איז אויך דא השם אחד, נאר אז ס’איז נאר דא השם אחד. א גרויסע חידוש, מ’דארף עס פארשטיין, דאס איז שוין א גרויסע חידוש. מיט אנדערע ווערטער, דאס איז נישט גענוג איין טאג, מ’זאל זאגן אז ס’איז במקרה, האסט געמיינט אז ער איז נאך איין גאט. ניין, איך דארף זיבן טעג נישט צו טון, און זיבן טעג איז קעגן די זיבן כוכבי לכת, וואס דאס זענען די כוכבים ומזלות וואס די עובדי עבודה זרה האבן געדינט.
דער ערשטער טאג די מזל, וויאזוי הייסט ער? דער, איך געדענק שוין נישט, דער שבתאי, און צדק, און כוכב, און אזוי ווייטער די אלע מזלות, זיי, יעדע איינע פון זייערע טעג, ס’גייט אזוי זונטאג, ווייל קומט א איד שבת, איך ווייס נישט, אפילו שבת, שבת איז אויך דא איינער פון די כוחות, לאמיר זאגן אזוי, אויב א איד וואלט איין טאג אין די יאר נישט געדינט נאר דעם אייבערשטן, וואלט ער געזאגט אקעי, וואס איז זונטאג? מסתמא דינט דער גוי דעם גאט פון זונטאג. ניין, זונטאג דין איך אויך דעם אייבערשטן. קומט מאנטאג, זאגט דער גוי, מסתמא היינט דינט ער דעם גאט פון מאנטאג. ניין, מאנטאג אויך נישט, דינסטאג אויך נישט.
דאס איז די שבעת ימים, “שבעת ימים תאכל מצות”, יעדע איינע פון די פאלשע טעג וואס ס’איז דא א פאלשע גאט, דאס הייסט איינער פון די כוחות איז פאלש בבחינת גאט, נישט פאלש בבחינת מלאך, בבחינת כוחות, דארף מען ווייזן אז נישט נאר אז איך דין אויך דעם אייבערשטן חוץ פון דעם, נאר דו ביסט נישט דער אייבערשטער אין קיין איינע פון די טעג. דאס איז די סוד פון “שבעת ימים תאכל מצות”.
אבער דאס איז אוודאי א גרויסע גדלות, און אוודאי דאס דארף מען טון, דאס איז די לימיט, דאס הייסט מ’לערנט איין טאג. אדער מ’קען זאגן אפילו פשט, איין מינוט, פסח סוגיא, פסח רואה, ער פארשטייט בחינת חכמה, א ברק המבריק, ער פארשטייט אלקות, איז נישט גענוג.
מ’דארף עס לערנען בבחינת בינה. בינה איז די… דאס רעדט מען פון א קטנות פון בינה, אמת’דיג, אבער בינה פון אלע זיבן טעג, ער גייט זיך דורך, ער לערנט עס מיט אלע קשיות און אלע תירוצים, ביז ער פארשטייט איין גאנצע וואך, ער פארשטייט עס טאקע, ס’איז נישט סתם במקרא, ס’איז נישט נאר א פסוק א טאנץ, ס’איז טאקע.
אבער די גאנצע זאך איז נאך אלץ בבחינת קטנות. דאס איז וואס אונז לערנען אין פסח, אז די גאנצע זאך איז נאך אלץ אלעס בבחינת קטנות.
פארוואס איז די גאנצע זאך אלץ בבחינת קטנות? ווייל אין גדלות שלאגט מען זיך נישט. די בחינת גדלות איז יא זיבן טעג, אבער נישט מיט זיך שלאגן יעדן טאג.
פארקערט, פסח… וואס טוט מען שבועות [צ”ל: סוכות] אין אלע זיבן טעג? מ’ברענגט זיבעציג פרים. דאס הייסט, קעגן די זיבעציג שרים ברענגט מען זיבעציג גימ”ל’ס [קרבנות]. מ’געבט שפע פאר יעדע איינע פון די פרים, יא? אין אנדערע ווערטער, מ’איז זיי מעלה צו די קדושה. דאס איז די לעוועל פון שבועות [צ”ל: סוכות], און שבועות של פסח איז געווען א סחורה פון דעם, פון דעם קען מען זאגן “זה א-לי ואנוהו”.
אין אנדערע ווערטער, און איך זאג עס בקיצור, מ’דארף עס ארויסברענגען אסאך קלארער, אבער ס’איז שוין די ענד פון די שיעור. אין אנדערע ווערטער, וואס איז די טעות פון עבודה זרה? די טעות איז אז ער קומט נאר אן צו דעם שבתאי, צדק, חמה, כוכב, נוגה, לבנה, וכו’, ער מיינט נאר אז איינער פון די זאכן פירן די וועלט, און ער ווייסט נישט פון ווייטער פון דעם.
וואס טוען אונז? אונז זאגן אויף יעדע איינע פון די טעג, גייט ער כביכול, מ’גייט אדורך צו יעדע אלוהי מצרים, “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים”, יא? איינער האט געמיינט אז בעל צפון… זאגט רש”י, ער איז איבערגעבליבן, אים נישט הרג’ענען? ניין, אים אויך האט מען געדארפט הרג’ענען די זיבן טעג.
דאס איז א גרויסע קטנות, יא? ווייל איינער וואס האט א ביסל שכל פארשטייט אז מ’דארף נישט יעדן איינס איבערגיין. און נישט נאר מ’דארף נישט יעדן איינס איבערגיין, מ’דארף נישט מבטל זיין יעדן איינס עקסטער.
וואס זאגן מיר? “גדול אדנינו ורב כח”, “גדול ה’ מכל האלהים”. ער איז העכער, ער איז אויך… מ’קען אפילו זאגן אז ער איז די כח וואס איז אין יעדן איינעם פון די אלהים, רייט? ער פירט די זון און די לבנה און די שטערנס און אלעס. מ’דארף נישט גיין צוברעכן די זון און צוברעכן די שטערנס און צוברעכן יעדע זאך עקסטער. דאס איז אלעס קטנות.
און נישט נאר דעם, ס’איז דא אן אמת’דיגע וועג פון וואס מיר האבן גערעדט פון שם ה’. מ’קען אויך זען דעם אייבערשטן, מ’קען אויך זאגן “זה א-לי ואנוהו”, כביכול. אזוי ווי מיר זאגן “אלה”, וואס איז א חילוק “אלה אלהיך ישראל”? ס’איז אנדערע, לשון רבים, לשון יחיד, ס’איז א גרויסע חילוק.
אבער ס’איז נאך אלץ עפעס א בחינה וואס מיר זאגן, נישט חס ושלום מיר זאגן אז ער איז דער גאט. יא, אז “זה א-לי ואנוהו” מיינט נישט אז ער איז דער גאט. ער איז נישט דער גאט. וואטעווער מ’קען זען איז נישט דער גאט. דאס טאר מען נישט זאגן, דאס איז עבודה זרה.
פארדעם מוז מען האבן זיבן טעג פון קטנות, זיבן טעג פון ביעור עבודה זרה פון “לא תאכל עליו חמץ”.
“וביום השביעי חג לה'”. וואס איז די עצרת לה’? די עצרת, אז מ’האלט זיך איין, יא, עצרת אמת’דיג, די סדר וואס מיר האבן געזאגט, “אם רץ לבך שוב לאחד”, מ’האלט זיך איין, מיינט אז די דמיון איז רוצה להוסיף, און מ’זאגט ניין, דאס איז נישט, ס’איז נישט דער גאט. אקעי.
נאכדעם וואס מ’טוט די עצרת, אבער אומקול זה איז אויך “נעצר”, ס’איז אויך, דער זוהר זאגט “נעצר” איז א לשון כליאה, ס’ווערט נכלא כביכול די אלקות אין א געוויסע כלי. וואס דאס מיינט איז, און איך גיי נישט יעצט מסביר זיין וויאזוי ס’קען זיין, אבער וואס דאס מיינט איז אז אויב מ’האלט ביי די גדלות, דעמאלטס קען מען יא, קען מען זען, מ’קען האבן א מקדש, מ’קען האבן א תורה, מ’קען האבן מצוות, מ’קען האבן די אלע זאכן, נאר בלא שום טעות אז די זאכן זענען גאט. אבער זיי זענען יא.
אין אנדערע ווערטער, אז דער אייבערשטער איז בחר זיך מגלה צו זיין, אדער אונז מצד אונזער קטנות זעען אים אזוי, וואטעווער ס’זאל נאר זיין.
דאס, ווער ס’האט נישט געגעסן חמץ פאר זיבן טעג, ער קען דאס זען, ווייל ער האט נישט קיין חשש טעות, ער האט נישט קיין חשש טעות אין דעם. נישט נאר ער האט נישט קיין חשש טעות ווערט געזאגט, נאר ער פארשטייט אויך אז די זיבן טעג וואס מ’איז נזהר פון חמץ איז א געוויסע קטנות, און דארף מען נאכדעם קומען אסאך העכער.
—
אקעי, דאס איז ביי ראשית פרקים. ראשית פרקים, די דרשה איז געווען אסאך קלארער ווי די יסוד, אבער ראשית פרקים האט פארשטאנען די עיקר זאך.
נישט נאר האט ער נישט קיין חשש טעות וואס ער האט געזאגט, נאר ער פארשטייט אויך אז די זיבן טעג וואס איך בין מבער [מבער: אויסראטעווען, אוועקשטעלן] די חמץ איז א געוויסע קטנות [קטנות: נידעריגע מדרגה, קליינקייט], און איך דארף נאך קומען אסאך העכער.
אוקיי, דאס איז בראשי פרקים [בראשי פרקים: הויפט פונקטן]. די דרשה איז געווען אסאך קלארער ווי די יסוד, אבער בראשי פרקים האבן מיר פארשטאנען די עיקר זאך, אז מ’דארף קענען, און לאמיר נאר איבערמאכן די זעלבע, איבערזאגן די עיקר זאך.
מ’דארף קענען זיבן טעג נישט עסן מצה, און מ’זאל זאגן אז ס’איז א מקרא [מקרא: א דערקלערונג, א רוף], און מיט אנדערע ווערטער זאל מען זאגן אז דא אויך איז דא א גאט.
אלא מה [אלא מה: אבער וואס], אין די קטנות גייט אריבער יעדער איינער פון זיי און זאגט ניין:
– נישט א גאט
– נישט א גאט
– נישט א גאט
נאר איינער איז דער גאט.
און די גדלות [גדלות: גרויסקייט, העכערע מדרגה] וואס אין שביעי של פסח [שביעי של פסח: דער זיבעטער טאג פון פסח] איז א התכללות נצוצות [התכללות נצוצות: פאראייניגונג פון די ניצוצות] פון דעם, אפילו נאך אין בחינת קטנות, איז צו זאגן אז דער וואס איז נאר איינער, ממילא [ממילא: פון זיך] אלע זענען נאר איינער.
מ’קען משעבד [משעבד: אונטערווארפן, דינען] זיין די זון, און מיט דעם איז מען משעבד דעם אייבערשטן אמת’דיג. דאס איז די סוד [סוד: געהיימעניש] פון די גדלות.
און אין שביעי של פסח האבן מיר נאך נישט קיין ווערטער עס צו זאגן ריכטיג, און מיר זאגן אז עס איז נאך בחינת קטנות.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 900497#
לכבוד המנהג ללמוד ערב שבת ויום טוב, מתקשר עם המאמר של שבת הגדול על סוד ביעור חמץ.
היסוד שמונח: ישנן שתי בחינות נפרדות במצה:
1. מצה כמצוה מעשית – אכילת מצה של ליל הסדר, “בערב תאכלו מצות”, “על מצות ומרורים יאכלוהו” – מצוה ספציפית של הלילה הראשון, המקושרת לקרבן פסח ולרגע הדרמטי של יציאת מצרים.
2. מצה כשלילת חמץ למשך שבעה ימים – “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם” – זהו העיקר של מצה, שבוע שלם של חיים בלי חמץ. זוהי מדרגה חדשה, העומדת בפני עצמה.
שביעי של פסח (“ביום השביעי חג לה'”, “עצרת”) אינו רק סיום של פסח, אלא יום טוב עצמאי של הבחינה השנייה. יום טוב הראשון שייך לקרבן פסח וליציאת מצרים; שביעי של פסח הוא יום טוב של בחינת שבעת ימים תאכל מצות – מדרגה מיוחדת עם תוכן מיוחד.
כאן מתעוררת “מה נשתנה חדשה”: מדוע צריך שבוע שלם של אי-אכילת חמץ? כבר חגגנו את יציאת מצרים בליל הסדר – מה קורה בשאר השבוע? ימים טובים אחרים (שבועות, ראש השנה, יום כיפור) הם רק יום אחד – מדוע פסח צריך להיות שבעה?
—
הרמב”ם סובר שהכלל של ימים טובים פשוט להבנה – שמחה, חברה, אמונה, לימוד. אבל פרטים כמו אורך כל יום טוב דורשים הסבר. אף על פי שהרמב”ם אומר בעצמו בהקדמתו שאין לחפש טעמים למספרים (כמו כמה קרבנות), הוא כן מחפש טעם לאורך הימים טובים. הוא מחלק:
– ימים טובים של יום אחד: ראש השנה, יום כיפור, שבועות
– ימים טובים של שבעה/שמונה ימים: פסח, סוכות
שתי שאלות צריכות להיענות:
1. מדוע יש את ההבדל בין ימים טובים קצרים וארוכים?
2. מדוע דווקא שבעה ימים?
שבועות הוא זכר למתן תורה – אירוע של יום אחד, לכן יום טוב אחד. ראש השנה – להתעורר לתשובה לוקח יום אחד. אבל פסח – חג המצות – יש לו טבע אחר: מצוות אי-אכילת חמץ אי אפשר לקיים ביום אחד, כי יום אחד בלי חמץ יכול להיות מקרה. “כדי שתהיה מרגיש” – שירגישו זאת, ו“שיתפרסם הענין” – שיתפרסם. זה דורש תקופה ארוכה יותר.
שבעה היא ההיפך מצירוף מקרים: פעם אחת – מקרה, פעמיים – מקרה, שלוש פעמים – חזקה, אבל שבע – חזקה כפולה, בלי שום ספק שזה דבר מכוון. רק אחרי שבעה ימים נעשה “ניכר” שאוכלים בלי חמץ בכוונה.
שבעה ימים הם אמצעי בין השמש (יום אחד) והלבנה (שלושים יום) – חודש מחולק לארבעה נותן שבוע. סדר השבוע קשור לסדר הטבעי.
אבל כאן מתעוררת קושיה: האם שבוע הוא באמת טבעי? לכאורה שבוע הוא רק זכר למעשה בראשית, לא תופעה טבעית כמו היום (שמש) או החודש (לבנה). שני תירוצים:
1. שבעה כוכבי לכת – כל כוכב מתאים ליום אחד, מחזור שלם עובר דרך כל השבעה.
2. מחזור רפואי – ברפואה מקובל ששבעה ימים הוא המחזור הטבעי של הגוף להתרפא. רואים זאת גם במצורע – שבעה ימי הסגר, שבעה ימי התבוננות.
אילו מצה הייתה רק זכר ליציאת מצרים, היה מספיק יום אחד. אבל מצה היא רפואה – שינוי במהות האדם – ולכן היא צריכה לפחות שבעה ימים, כי זהו המחזור הטבעי.
הרמב”ם בהלכות תשובה מזהיר: מי שאומר שהתורה היא רק רפואת הגוף – אין לו חלק לעולם הבא. התורה היא רפואת הנפש, רפואת המידות, רפואת הדעות. אבל – התורה מתדמה אל הטבע: כשם שהגוף מתרפא בשבעה ימים, כך גם הנפש מתרפאת בשבעה ימים. על פי קבלה: טבע הוא רק ו”ק (בלי מוחין), והתורה מכניסה ג”ר (מוחין/דעת) לתוך הטבע – המבנה נשאר דומה, אבל התוכן מתעלה.
אותו עיקרון בברית מילה: כיצד מילה היא שלימות אם שוברים את הגוף? הגוף אולי שלם יותר עם הערלה, אבל הנפש טובה יותר בלעדיה. מילה היא בשמיני – מעבר לטבע של שבעה – כי היא שלימות של הנפש.
שבעה מייצגת שבע ספירות, שבעה מלאכים, שבע מדרגות. זהו הטעם העמוק יותר מדוע הכל בבריאה הולך על שבעה – ספירת העומר (7×7), שבעת אלפי שנה, וכו’. לא רק הגוף צריך שבעה ימים כדי להשתנות, אלא גם השכל והנפש צריכים שבע מדרגות כדי לקלוט את המסר של מצה. זהו ההבדל בין “בשבעת ימים” (בתוך שבעה ימים – מבוסס זמן) ל“שבעת ימים” (שבעה ימים כמדרגות – מהותי).
—
הזוהר שואל קושיה חזקה: אם חמץ רומז ליצר הרע / סטרא אחרא / קליפה, מדוע הוא לא אסור כל השנה כמו חזיר?
אדם פשוט שהשתחרר וקיבל מדרגה גבוהה – הוא לא לובש כל יום את בגדי ההכתרה שלו. הוא חי בעולם השגרתי. אבל פעם בשנה, ביום השנה, הוא לובש את הבגדים המיוחדים – “וילבש אותם בגדי שש”, כמו שיעקב עשה ליוסף “כתונת פסים”.
אי-אכילת חמץ אינה המדרגה עצמה – זהו הדרך שבה עולים ממדרגה למדרגה, כמו “שבעת ימים ימלא את ידכם” במילואים של כהנים. שבעת הימים הם תהליך של התעלות, ואחר כך חיים הלאה במדרגה החדשה – אבל צריך לעבור זאת פעם בשנה מחדש.
—
בדברים כתוב “שבעת ימים תאכל עליו מצות” יחד עם המושג “לחם עוני” – לחם עני. המשמעות היא שכל שבעת ימי המצה הם עדיין מדרגה של חסרון, לא השלימות. המטרה אינה להישאר בלחם עוני – אלא להגיע למן, לשתי הלחם, ללחם עשיר – מדרגה גבוהה יותר.
זה מסביר מדוע לא אומרים הלל שלם כל שבעת ימי פסח (בניגוד לסוכות). שני טעמים מתאחדים:
– לחם עוני – כל הפסח הוא עדיין בחינת קטנות
– “מעשי ידי טובעים בים” – בקריעת ים סוף טבעו המצרים
קטנות פירושה שעדיין צריך להילחם עם האויב. הטוב יותר היה “יתמו חטאים ולא חוטאים” – שפרעה עצמו יודה, לא שצריך להביסו. סוכות לעומת זאת היא ימי גדלות – שם מקריבים 70 פרים לשבעים האומות, מעלים אותם לקדושה במקום להילחם בהם.
שבעת הימים עומדים כנגד שבעת כוכבי הלכת (שבתאי, צדק, חמה, כוכב, נוגה, לבנה וכו’) – הגרמים השמימיים שעובדי עבודה זרה עבדו. כל יום בשבוע מראים: לא רק שאני עובד את ה’, אלא אתה (הכוכב) בכלל לא אלוה. זהו “ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים” – עוברים על כל אליל כוזב ומראים שהוא לא.
אבל זה עצמו עדיין קטנות, כי:
– מי שיש לו שכל אמיתי לא צריך לשבור כל אחד בנפרד
– צריך להבין ש“גדול ה’ מכל האלהים” – הוא הכוח בכל דבר
– בגדלות לא נלחמים – מעלים הכל לקדושה
“וביום השביעי חג לה'” – העצרת פירושה עוצרים: הדמיון רוצה להוסיף עוד, ואומרים “לא, זה לא אלוה.” אבל עצרת פירושה גם “נעצר” – אלוקות נכלאת בכלי. אחרי שבעת ימי הקטנות, כשאין יותר חשש לטעות, אפשר לראות – מקדש, תורה, מצוות – בלי הטעות שהדברים עצמם הם אלוה.
—
כל אחד משבעת הימים (שבע מידות) עובר ואומר “לא אלוה, לא אלוה” – שוללים את הכוחות הכוזבים, עד שמגיעים לאמת שרק אחד הוא האלוה. זהו ביעור החמץ – להציב שאף כוח אחר אינו אמת. אפילו במדרגה הנמוכה מכירים בנוכחות ה’ – גם כאן יש אלוה.
כאן יש התכללות ניצוצות – מדרגה גבוהה יותר שבה מגיעים להבנה שמי ש”הוא רק אחד,” ממילא הכל הוא רק אחד. אפשר לשעבד אפילו את השמש (הכוחות הטבעיים), ובכך משעבדים את ה’ באמת. הכל נכלל באחדות.
אפילו שביעי של פסח הוא עדיין בבחינת קטנות – עדיין אין לנו את המילים הנכונות לבטא איך זה צריך להיות. אחרי שביעי של פסח צריך להגיע הרבה יותר גבוה – לגדלות המלאה. כל העבודה של שבעת ימי ביעור החמץ היא עדיין מדרגה, לא הסוף – תהליך הכרחי בדרך לשלימות האמיתית.
רבותי, היום הוא ערב שביעי של פסח. יש מנהג ללמוד בכל ערב שבת ויום טוב.
זה בוודאי מאוחר, וזה בוודאי שכל דבר בתורה הוא אמת, אם שומעים אותו לפני כן, או אחר כך, או באמצע.
אני רוצה ללמד אותנו כך: הם למדו ערב פסח מאמר, באמת עוד השבוע לפני כן, אני מתכוון שבת הגדול, כשדיברו על הסוד של ביעור חמץ.
הפשט הוא שהפסוק אומר כמה פעמים:
* “שבעת ימים תאכל מצות”
* “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם”
* “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה'”
* “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה'”
רואים כמה פעמים בפשט הפסוקים, שאצלנו למשל לא תופסים – כלומר תופסים כן, אצלנו לא תופסים – נראה שביעור החמץ, הפעולה ממש, הפעולה של “תשביתו”, עושים אותה ערב פסח, או אולי נכנסים לפסח מרגישים שכבר יצאנו מהחמץ, מתחילים לאכול מצה.
מצוות עשה של אכילת מצה היא רק הלילה הראשון לפי מה שהחכמים למדו. אבל לא תופסים, יש הדגשה חזקה בתורה שלא יהיה חמץ, שיאכלו מצה, לפי מה שאנו לומדים, הפשט של מצה הוא “יאכל את שבעת ימים”, בפשט לא חמץ.
מהצד השני, הנושא של מצה, העיקר שבע בחינות ביעור חמץ, יש שתי בחינות במצה, כן?
יש בחינה של מצה שהיא מצווה מעשית, חלק מהשמחה, “על מצות ומרורים יאכלוהו”, “בערב תאכלו מצות”, כי זה החיוב של הלילה הראשון שעושים אכילת מצה.
אבל זה אולי אפילו לא העיקר של מצה, זה רק כמו פרט במצה. העיקר של מצה הוא הרי ביעור החמץ שבו, “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם”, “תאכלו מצות”, שעל זה יש פעולה נוספת על זה שישפילו את השאור, יבערו את החמץ, כדי שלא יהיה חמץ בפסח.
אבל העיקר פעולה, העיקר מציאות של המצה של כל הפסח היא בעצם לא סתם חמץ, הם אוכלים מצה ולא חמץ. זה אפילו לא המהירות של החיפזון. כן, החיפזון צריך לדבר הלילה הראשון, זה בוודאי הזמן לדבר על החיפזון של יציאת מצרים.
זה הכל בבחינה של יציאה מהחמץ, הדבר הראשון, הרגע שיוצאים זה הפעולה החזקה, החיות הגדולה, החיוניות, עושים משהו, יוצאים.
אבל אחר כך יש שבעה ימים שאוכלים מצה, ונראה מפורש בפסוקים שהשבעה ימים הם מדרגה חדשה, מדרגה חדשה של הבחינות של מצה, אחרת מהבחינה של שלילת החמץ.
כמו שאנו יכולים לראות, בפסח מצרים, אולי אפילו בפסח מדבר על פי פשט, אבל ההלכה היא בוודאי בפסח מצרים היה רק יום אחד, היה רק יום אחד.
כתוב מפורש “כי תבואו אל הארץ”, אז יהיה, יעשו חג המצות, יעשו שבעה ימים. שבעה ימים חג המצות הוא רק כשהגיעו לארץ ישראל. כך כתוב ב”ואכלו היום הזה לחם עוני לזכרה”, ואז “וחגותם אותו חג לה'”.
וכתוב עוד בפרשה הבאה, “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה'”. כמו שאמרתי, זה אומר שזה כתוב בפרשת וארא, כביכול, עם אכילת מצה שבעה ימים, ומזה יהיה, דרך זה “וביום השביעי” הוא חג לה’.
חג לה’ הוא דבר גבוה מאוד, זה לא כתוב על כל דבר, זה כתוב על סוכות, זה כתוב כמה פעמים חג לה’. מה זה החג לה’ שאינו החג הלילה הראשון שקשור להקרבת קרבן פסח עוד מי”ד, מערב פסח, ועושים בלילה גם, “ביום הראשון מקרא קודש”?
לכאורה זה הכל המשך לדבר הראשון של קרבן הפסח. יש לך דין נוסף של אכילת מצה שבעה ימים, דהיינו לא לאכול חמץ שבעה ימים, זו מדרגה חדשה, בחינה חדשה, ולבחינה הזו יש יום טוב.
היום טוב של הבחינה נקרא שביעי של פסח, זה נקרא עצרת, “ביום השביעי עצרת”, או “ביום השביעי חג לה'”. זה היום טוב שקשור לשבעת ימים.
זה היום טוב של היום הראשון, זה נכון, יש יום טוב נוסף. יכול להיות שפסח עצמו, י”ד, על פי בחינת יום טוב אינו ממש יום טוב, אין איסור מלאכה. יש מנהג, פעם היה מנהג, יש מקומות שנהגו שלא לעשות מלאכה, אבל אין מצווה של איסור מלאכה, זה לא ממש יום טוב מדאורייתא. היום טוב של זה הוא בוודאי ליל הסדר, היום הראשון של פסח, שהוא הכל המשך לזה.
אבל השבעת ימים, המדרגה שנקראת “שבעת ימים תאכל מצות”, היום טוב של זה הוא “ביום השביעי חג לה'”. היום טוב של עצרת של פסח, שכתוב עצרת, “ביום השביעי עצרת” כתוב בפרשת ראה, או החג לה’ שהוא שביעי של פסח.
וצריך באמת להבין את המדרגה, הבחינה, לא רק לדבר על זה מספיק. בדרך כלל שביעי של פסח כל הדרשות הולכות על קריעת ים סוף, שזה בוודאי דבר גדול, שילמדו שהיה קריעת ים סוף באותו זמן.
אבל צריך לזכור שפשוטו של מקרא, אחר כך, אני מתכוון שגם עומק הסוד, אחר כך יש סוד של קריעת ים סוף, האריז”ל חיבר קצת את הסוד של קריעת ים סוף עם הענין של שביעי של פסח, אולי נסביר קצת, אולי אפשר יהיה להבין.
אבל הפשטות, שביעי של פסח הוא החג, חג המצות, היום השביעי של חג המצות. אפשר לומר, סוכות יש הרי את היום השביעי, או את היום השמיני יש לנו הרי שמיני עצרת, זה עצרת של אחרי שבעה ימים, כאן זה אחרי שישה ימים, בסדר, זה קצת אחרת.
ראיתי את הספורנו אולי רוצה לטעון שממנו רואים לא, ששביעי של פסח הוא דבר חדש, זה קשור לקריעת ים סוף, כי כמו ששביעי של סוכות אינו יום טוב, אם לא שמיני עצרת, שהוא שמיני, זה דבר חדש, ויכול להיות שהשמיני של פסח הוא בעצם מה שאנו קוראים עצרת לשבועות.
אבל על כל פנים, הפשטות אינה כך, הפשטות היא ששבעת ימים, כך כתוב בפירוש, “ביום השביעי חג לה'”, זה כתוב כבר באמת אפילו לפני קריעת ים סוף, כן, זו כבר מצווה לדורות, זו כבר ניתנה במצרים. וזו הקדושה של חג המצות, זה היום השביעי חג לה’.
בואו נרצה להבין מה היא המדרגה של חג המצות שבעת ימים לה’. מה היה חסר אם חג המצות היה יום אחד?
זו לא רק שזו שאלה למדנית שאפשר לשאול, זה הרי אפילו יום טוב שהוא יום אחד:
* שבועות הוא יום אחד
* ראש השנה הוא יום אחד
* יום כיפור הוא יום אחד
אפשר בהחלט לעשות ימים טובים של יום אחד, לא חסר שהיום טוב יהיה שבעה ימים.
זו גם שאלה במציאות, זו גם שאלה בהנהגה. כל אחד שעושה פסח, הוא מרגיש, העיקר הגדול של פסח עושים ביום הראשון, ליל הסדר, זה בוודאי יום טוב גדול, אור גדול, ואחר כך נגררים עוד שישה ימים חול המועד.
וכשמגיע שביעי של פסח, בסדר, זה עוד יום טוב, כזה קצת שבת כזה, אבל לא רואים למה חסרים השבעת ימים.
והתשובה על זה היא, זו שאלה אחרת שלכם, אתם יכולים לשאול מה נשתנה חדשה.
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, ענינו, יצאנו ממצרים הלילה, בחיפזון יצאתם, מילא לחם עוני, מה יהיה הסיבה שרק בלילה הראשון לא אוכלים חמץ, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה.
צריך הילד לשאול עוד, ולא עוד קשה לי, שואל הילד מחר, שביעי של פסח שואל הוא שאלה חדשה, למה אוכלים… שבכל השבועות, כן, זו שאלה חדשה, שבכל השבועות אנו אוכלין חמץ ומצה, השבוע הזה כולו מצה, זה שבוע שלם, שבעת ימים תאכלו מצות. איך זה?
אם תאמר, הפשט הוא כמו שהרמב”ם אומר, אין חיוב לאכול מצה, יש רק איסור לאכול חמץ. בסדר, שבכל השבועות מותר לאכול חמץ, זו אפילו שאלה גדולה יותר, למה השבוע הזה אסור?
אם תאמר יצאנו ממצרים, טוב מאוד. כמה זמן יצאנו ממצרים? כבר חגגנו את יציאת מצרים ליל הסדר. מה קרה היום שאסור לאכול חמץ שבוע שלם?
ואני רוצה לומר את התשובה שהרמב”ם כתב על דרך הפשט לפי דרכו, ואני רוצה ללמוד אותה קצת כמו שאנו רואים כאן לאחרונה, ולהעלות את הפירוש בזוהר.
הזוהר לא מדבר ממש על השאלה, בשבועות כמעט מפרש את שאלת הרמב”ם, אבל גם בכמה מקומות שהזוהר מדבר על הסוד של שבעת ימים תאכלו מצות, הוא שואל בדרך כלל כדי לענות על שאלה אחרת, שתי שאלות אחרות שהוא עונה עליהן בזה, אבל נראה לי שזה קשור גם להבנת הסוד, המדרגה של שבעת ימים תאכלו מצות. ואחר כך נסביר זאת, רבינו האר”י בהמשך למה שלמדנו.
אז מה אמר הרמב”ם? הרמב”ם שאל שאלה כזו. הרמב”ם הוא תמיד, כמו תמיד, הלך רחב מאוד בכללות הדברים.
העולם מבין, יש ימים טובים שונים, העולם מבין מה זה יום טוב לפני, לא צריך באמת, הוא אומר בעצמו, שיום טוב, יש כל מיני מצוות, טעם המצוות למה יש ימים טובים אינו כל כך קשה להבין, זו לא מצווה כמו שעטנז שצריך לחפש פשטות.
בוודאי יש עוד עומק ועוד עומקים שאפשר לעשות, לא רק להבין, אפשר לעשות ביום טוב עוד יותר מהפשט. אבל שיש יום טוב מבין כל אחד:
גם בגשמיות זה דבר טוב, שאדם ישמח מפעם לפעם
גם בענין החברה, שזה בבחינת תיקון החברה, שיהיה שאדם יתכנס, ישמחו ביחד, זה בוודאי גם דבר טוב
תיקון המידות, מה שעושה “ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי” כמו שהרמב”ם מדגיש תמיד
גם בבחינת רוחניות, שיתכנסו ללמוד, שיזכרו את המופתים של יציאת מצרים, הלימודים של אמונה, הדעת
זה הכל דברים טובים, הכל דברים פשוטים וברורים, לא צריך באמת טעם בכלל, זה דברים, דברים ברורים, זה לא דברים שחסר כאן הסבר.
עם כל זה, יש פרטים. אז כשמדברים על ימים טובים באמת, לא קשה, למה יש יום טוב לא קשה. אבל פרטים, ולמה כאן כך וכאן כך, זה כן דבר שצריך קצת הסבר. יש כמה סוגים של פרטים שצריך לנסות להסביר.
סוג אחד של פרט הוא מה הסוד של אורך הימים טובים. זה מאוד מעניין, כי כאן הרמב”ם ממש מחפש טעם לכאורה לסוג הדבר הזה שכל אחד חושב שהוא אמר בהקדמה שלו שם שעל דברים כאלה לא צריך לחפש פשט, למה שבעה ימים ולא שישה ימים.
הרי הרמב”ם אומר בהתחלה שיש פרטים, לא על כל הפרטים יכול להיות טעם, כי זה חייב להיות משהו. עשיתי שמונה ימים, תשאל למה שמונה ימים? עשיתי שבעה ימים. כך אומר הרי הרמב”ם על המספרים של כמה קרבנות מביאים ודברים כאלה.
אבל למעשה, כשמגיעים לכמה ימים הימים טובים הם, הרמב”ם כן מחפש פשט. והוא אומר, אני רואה הרי שיש אולי סדר מסוים בזה. אתה רואה הרי שיש ימים טובים של יום אחד, יש בעצם שני סוגים.
—
[המשך יבוא בחלק הבא]
לא צריך באמת טעם בכלל. זה דברים ברורים, זה לא דברים שחסר הסבר. אבל עם כל זה, יש את הפרטים. אז כשמדברים על ימים טובים באמת, לא קשה. למה יש יום טוב לא קשה. אבל פרטים, ולמה כאן כך וכאן כך, זה כן דבר שצריך קצת הסבר.
יש כמה סוגים של פרטים שצריך לנסות להסביר. סוג אחד של פרט הוא, מה הסוג של אורך הימים טובים? זה מאוד מעניין, כי כאן הרמב”ם ממש מחפש טעם לכאורה לסוג הדבר הזה שכל אחד חושב שהוא אמר בהקדמה שלו שם, שעל דברים כאלה לא צריך לחפש פשט.
למה שבעה ימים, לא שישה ימים? הרי הרמב”ם אומר בהתחלה שזה סוג של פרטים, לא על כל הפרטים יכול להיות טעם, כי זה חייב להיות משהו. הייתי עושה שמונה ימים, היית שואל למה שמונה ימים. עשיתי שבעה ימים. כך אומר הרי הרמב”ם על המספרים של כמה קרבנות מביאים, ודברים כאלה.
אבל למעשה, כשמגיעים לכמה ימים הימים טובים הם, הרמב”ם כן מחפש פשט.
והוא אומר הרי שיש סדר מסוים בזה. הוא אומר שיש ימים טובים של יום אחד, יש בעצם שני סוגים של ימים טובים, מעניין:
ימים טובים של יום אחד:
– ראש השנה
– יום כיפור — אולי ממש יום כיפור אינו ממש אותו סוג יום טוב
– שבועות
ימים טובים של שבעה ימים או שמונה ימים:
– פסח
– סוכות
נאמר בערך אותו הדבר. שני סוגי ימים טובים, אלה הימים טובים מדאורייתא.
צריך להבין מה הסוד. זו רמה אחת, שאלה אחת. עוד שאלה צריך להבין, למה דווקא שבעה ימים. אלה שתי שאלות אחרות. כן, או שמונה ימים, נאמר סוכות היא שבעה פלוס אחד, נאמר זה דומה, כן?
אלה שתי שאלות שצריך להבין:
1. למה יש ימים טובים גדולים ארוכים, שבועיים, שבוע שלם של יום טוב, ויש ימים טובים שהם רק יום אחד?
2. חוץ מזה יש ימים טובים שיש מספר מיוחד של שבעה, מספר מיוחד.
את שתי השאלות שואל הרמב”ם, והוא עונה על פי פשטות, ונראה בפשט הזה לקח טוב, והזוהר שממשיך על זה את סודות הדברים, והרמב”ן, הזוהר, והמפרשים האחרים שמוציאים יותר אחר כך האריז”ל, נראה.
אז קודם, וזה מעניין שהוא מתחיל קודם עם השאלה הראשונה, למה זה בכלל שבעה ימים? אבל אני רוצה להתחיל קודם עם השאלה השנייה, למה שונה שבועות מפסח? או שנאמר ראש השנה, שבועות מפסח וסוכות. כי שניהם הם אחד ליד השני, כן?
אחרי פסח בא שבועות, אחרי ראש השנה בא סוכות. זה שני סטים של, נכון, יש יום כיפור גם, זה עוד יום, אבל על כל פנים, זה שני סטים של ימים טובים שיש יום אחד, ואחר כך לידם יום טוב של שבעה ימים.
הוא אומר כך, פסח הרי הוא ענין של אכילת מצה, נכון? כל אחד מבין, צריך לאכול מצה. למה? אנחנו מבינים, אבל זה נושא גדול של פסח, זה נקרא חג המצות. פסח נקרא חג המצות, זה לא נקרא פסח, פסח הרי הוא רק היום הראשון. חג המצות, זה חג המצות. כלומר, צריך לאכול מצה ולא חמץ.
עכשיו, בואו נבין כך, אם אומרים צריך לעשות סעודה גדולה, “על מצות ומרורים יאכלוהו”, לאכול קרבן פסח, זה כנראה דבר של יום אחד. כל אחד רואה שזו שמחה, חגיגה, חג גדול שעשו לכבוד, הלכו אפילו להר הבית, עושים עלייה לרגל, מצווה מיוחדת ושמחה שעשו לכבוד יציאת מצרים.
אבל אם אומרים דבר אחר, לא לאכול מצה, לא לאכול חמץ, לא לאכול חמץ. תאר לעצמך שלילה אחד לא אוכלים חמץ, או שני לילות לא אוכלים חמץ, יומיים לא אוכלים חמץ. יכול להיות הכל במקרה.
ההגדה של פסח, המהר”ל אומר כך, “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה”. מה זה אומר כל לילה אוכלים גם חמץ וגם מצה? לא, זה בא לומר, יכול להיות שאוכלים קצת חמץ, יכול להיות לילה שני, לא היה זמן, עשו מצה. יכול להיות, קורה, קורה, או סתם יש ענין שאוכלים מצה.
הנושא של אי-אכילת חמץ, כן, הנושא, מבין מאוד יפה כך, מצוות אכילת מצה אפשר לקיים בלילה הראשון, ודווקא בלילה הראשון. אז, לילה אחד אוכלים כן מצה, זה בסדר, זו מצה מיוחדת, מברכים “על אכילת מצה”, מבהירים, זו המצה של “זכר ליציאת מצרים”.
אבל מצוות אי-אכילת חמץ, אומר הרמב”ן, אי אפשר לקיים אותה בלילה אחד, זה לא אפשרי. למה אי אפשר לא לאכול חמץ בלילה אחד? אפשר לכוון, אני לא אוכל חמץ היום בגלל יציאת מצרים, בגלל פסח. טוב מאוד, אבל זה לא כל כך ניכר. אפילו לא היו יכולים לשאול שום קושיה על “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה”. בסדר, זה בדיוק לילה שאוכלים מצה. מה אתה יכול לעשות לי?
כדי שיהיה חלות, שירגישו בכלל, הוא קורא לזה “כדי שתהיה מרגיש”. שני דברים:
– שתרגיש
– ו”שיתפרסם הענין”
אנחנו זוכרים, כל המצוות יש להן ענין של הודעה, כן, להודיע את הניסים, להודיע את הדעת, לפרסם, שכולם ידעו. אי אפשר לעשות זאת בלילה אחד. כמה זמן צריך לעשות זאת? לפחות כמה לילות.
על זה תבוא השאלה השנייה למה דווקא שבעה, אבל חייב להיות תקופה ארוכה יותר… חייב להיות לפחות קודם כל, חייב להיות משך תקופה ארוך יותר.
אפשר לומר כך שיהיה חזקה, נכון? שלוש אולי כבר היה שאלה אם זה מספיק, נכון? שלוש זו חזקה. מה זה אומר? פעם ראשונה, מקרה. פעם שנייה, מקרה. פעם שלישית, אה, כבר יש כאן דפוס, כבר יש כאן משהו, יש כאן משהו שצריך להבין.
אותו דבר הוא עוד יותר ארוך משלוש, שבעה. בואו נאמר דבר פשוט, שבעה זה בטוח שזה לא מקרה. שבעה זה ההיפך ממקרה, מאוד מעניין, נכון? לא המילה חזקה. פעם, פעמיים קרה דבר, אבל אפשר לומר שבעה זה פעמיים שלוש פלוס אחד, זה עוד יותר.
יש שיטה שחזקה נעשית מהפעם הרביעית, נכון? כלומר שלוש פעמים, אחר כך הפעם הרביעית הוא מועד. אז, שלוש פעמים עשה דבר, בסדר, עשה, אוכל חמץ ומצה. אה, הפעם הרביעית, או הפעם השביעית, כבר כפול, כבר בלא שום ספק חזקה, עכשיו נעשה ניכר שזה דבר אמיתי, יש כאן סיבה אמיתית למה לא אוכלים חמץ. ורק כך אפשר לקיים את הנושא של אי-אכילת חמץ.
זה ההבדל של הרמב”ן הקדוש, מה שאין כן שבועות. שבועות הרי הוא זכר למתן תורה. כמה זמן לקח מתן תורה? יום אחד. זוכרים אותו ביום אחד.
אותו דבר ראש השנה. ראש השנה הוא, נניח, תקיעת שופר הכל לתשובה. כמה זמן לוקח להתעורר לתשובה? אמנם לעשות תשובה לוקח עשרה ימים, עשרת ימי תשובה, לפחות, חיים שלמים, אבל להתעורר לוקח יום אחד.
פשוט, פסח גם זכר לדבר שקרה ביום אחד. אה, היו חושבים על זה. לכאורה, כך זה נראה, “היום אתם יוצאים”. אבל אם רוצים לעשות זאת דרך אי-אכילת חמץ, אי-אכילת חמץ אי אפשר ביום אחד. זה לא, זה לא הגיוני. זה הגיוני רק אם עושים זאת שבוע שלם.
אז מבינים כבר על פי פשט ש”שבעת ימים תאכל מצות”, וכדי לאכול מצות שפירושו לא חמץ, צריך לקחת שבעה ימים לשם כך. זו הרמה הראשונה. ובואו כבר על הרמה הראשונה הזו נוסיף מה שהזוהר מוסיף על זה.
מה אומר הזוהר? הזוהר, בשני מקומות, ושני תירוצים אחרים, אבל שניהם באותה בחינה של אי-אכילת חמץ. אומר הזוהר, שואל הזוהר, ואפשר את קושיית הזוהר, דיברנו על זה בהרחבה בכתבים, ואולי היו שיעורים על זה בשנים קודמות.
זו קושיה עצומה, שאם חמץ הוא רמז ליצר הרע, או כמו שהמקובלים אומרים יותר עמוק, שחמץ הוא רמז לקליפה, לניפוח של “עשה לנו אלהים” שלמדנו בשבת הגדול. אם כך, למה לאכול חמץ כל השנה? מה הסתירה? אם חמץ הוא דבר רע, צריך להיות אסור כל השנה, כמו חזיר, כמו מאכלות אסורות.
עכשיו, על זה אומר הזוהר שני תירוצים אחרים, לפחות, על הקושיה. אבל אני חושב ששניהם קשורים באותו אופן, כי שניהם… פשוט עשיתי חיפוש בזוהר איך הזוהר מדבר על הנושא של שבעת ימים. שניהם הזוהר מכניס את הנושא של שבעת ימים. זה פשוט, כי איסור חמץ הוא שבעה ימים ממש, אבל אני חושב שצריך להבין זאת באופן כזה.
דבר אחד אומר הזוהר הקדוש בפרשת בא. בואו נבדוק מיד באיזו פרשה זה… כן, בפרשת בא. הפשט הראשון שהזוהר אומר על זה, הדבר הראשון שהזוהר אומר בפרשת בא הוא, שהוא אומר משל.
הוא אומר משל, הוא אומר, הוא רוצה להוציא שחמץ, איסור חמץ, הוא לא כפשוטו שחמץ הוא דבר רע. זה יותר שחמץ מצביע על עבודה זרה, נניח, על כוח החומר, על כוח השבעים שרים, כל הענינים שאנחנו לומדים שזו יציאת מצרים, יצאו מהם.
אומר הזוהר, שבזמן שהם יצאו מהם, הם יצאו בעל כורחם, יצאו מהשליטה של חמץ, מהשליטה של הסטרא אחרא, מה… הזוהר אומר שם שיש לו הרבה שמות: אל אחר, יצר הרע, אלימא חרינא, פרעה, המן. יש לו הרבה שמות שם. אין הבדל איך קורים לו, שבעה שמות נקרא יצר הרע, אבל היוצא ממצרים פטור מכל הדברים האלה.
אז בעצם, מה שאוכלים מצה בפסח ולא חמץ, הוא שצריך לצאת, כבר יצאו, כבר יצאו מזה. אבל למה אוכלים?
אומר הוא משל, אדם שהיה אדם פשוט, עשו אותו בן חורין, נתנו לו ממשלה, נתנו לו מדרגה גבוהה, משרה גבוהה במלכות. הוא לא הולך כל יום בבגדי מלכות, הבגדים המיוחדים של הכתר, כן? בגדים מיוחדים שהולכים, הכתר, הבגד המיוחד שלובשים לכבוד המלכה.
אותו אדם נעשה מושל, גנרל, אציל, אני יודע מה הוא נעשה, נותנים לו בגד מיוחד כדי להתלבש בו. הוא לא הולך בו כל יום. כל יום הוא עושה את עבודתו, במילים אחרות, במובן מסוים הוא חי בעולם השבועי, הוא חי אפילו בעולם ההדיוט. הוא לא תמיד ברמה של להיות בן חורין, של להיות במדרגה. להיות במדרגה, זה קרה פעם אחת.
“שבעת ימים ימלא את ידכם”. רואים מאוד יפה בתורה, שרוצים לעשות אדם, פרשת צו, רוצים לעשות אדם לכהן, הוא צריך שבעה ימים ללכת ללבוש את בגדי כהונה, כן, הבגדים הרבים, עושים את שמן המשחה, עושים את סדר המילואים, “שבעת ימים ימלא את ידכם”.
אחר כך הוא עדיין כהן, אפילו הוא יוצא. בשעת העבודה הוא צריך ללבוש את בגדי כהונה, אבל זה לא אומר, יש לו גם עבודות אחרות, “יורו משפטיך ליעקב”, הכהן הרי הוא מלמד. לא תמיד הוא הולך עם המדרגה של “ימלא את ידכם”.
למה? כי צריך לחשוב למה, אבל כך אולי הסדר. שמבינים שהמילה היא לא שהחמץ הוא עצמו המדרגה, אי-אכילת החמץ היא עצמה המדרגה שמקבלים, אלא רמז לכך היא. אי-אכילת החמץ היא הדרך איך יוצאים מדרגה לדרגה. זה יותר זה.
ממילא, רק פעם אחת הוא צריך לעשות זאת. אחר כך, אומר הזוהר, עושים זכר לכך כל שנה. יכול להיות עושים זכר לשבעת ימי המילואים, לא ברור שם. הכהן גדול עושה מנחת חביתין כל יום. מביא למעלה ממותו, שזה אותו קרבן שהכהן גדול מביא כדי להיות ראוי להיות ממולא, הכהן גדול עושה כל יום.
אבל אומר הזוהר שזה הסדר שפעם בשנה, כשמגיע יום השנה של הזמן שהוא קיבל את הכבוד, את המשרה, הוא לובש שוב את בגדי השש, “וילבש אותם בגדי שש”, כמו אב לובש ליוסף בגדים יפים, “ויעש לו כתונת פסים”, אומר הזוהר, כי זו בחינה של “ויעש לו כתונת פסים”.
זו דרך אחת איך אפשר להבין זאת.
והנה עוד, כאן זה הרבה יותר ברור וקרוב למה שאנחנו לומדים כאן. כלומר, זה מתחבר עם מה שהרמב”ם אומר, כי הנושא הרי הוא ממש הנושא של רפואה. זה מאוד מעניין, הוא הרי יביא מה הדבר הראשון שהרמב”ם אומר: למה דווקא שבעה ימים?
אומר הרמב”ם כך: למה דווקא שבעה ימים? למה לא, אמרתי שלושה ימים,ארבעה ימים, שזה גם היה חזקה? אומר הרמב”ם, קודם הוא אומר טעם: שבעה ימים זה מספר טוב, זה אמצעי בין הלבנה והשמש. שבוע – השמש עוברת כל יום, המחזור של השמש הוא כל יום, יום אחד. חודש הוא שלושים יום, מחלקים חודש לארבעה, הגיוני לחלק את החודש בערך לארבעה, יוצא שבוע. והוא אומר שהסדר של שבוע קשור מאוד לסדר הטבעי.
המפרשים מתקשים: מה מתכוון הרמב”ם כשהוא אומר שהסדר הטבעי קשור לשבועות? לכאורה, שבועות אינם דבר טבעי. כך אומרים הרבה פעמים שבוע, הנושא של זכר למעשה בראשית, אומרים שהקב”ה עשה את העולם בששה ימים, ביום השביעי הוא נח. אבל לא רואים – הלבנה עוברת בעשרים ותשעה וחצי יום הלבנה מקיפה את העולם, את זה אפשר לראות בטבע. המחזור הגדול של השמש אפשר לראות משנה, המחזור הקטן של יום אפשר לראות, אבל שבעת הימים לכאורה אינו דבר שאפשר לראות באופן טבעי. אבל אומר הרמב”ם שיש לזה כן דבר טבעי.
המפרשים אומרים שני דברים:
דבר אחד אפשר לומר שיש את שבעת כוכבי הלכת. כך היו אומרים פעם שיש שבעה כוכבי לכת, אז יש להם לכל אחד מהם יש משהו לעשות עם יום אחד, אפשר להבין שגם לזה יש דבר טבעי. כלומר, מחזור שלם הוא אחד שעובר דרך כל שבעת כוכבי הלכת.
זה יכול להיות קשור לדבר הראשון, העלייה לגדולה, ההתקרבות, שאמרו שישראל גבוהים מהכוכבים, שעולים לגדולה, שמגיעים למדרגה של “יוצא חוצה למעלה מן הכוכבים”. זו המדרגה הראשונה.
אחר כך הוא אומר, יש דבר שני. המפרשים מביאים דבר אחר, ואני חושב שכבר דיברנו על זה פעם, שאדם אין זה אלא זה, שכאשר עושים רפואה, הסדר הוא: רפואה צריך לקחת לפרק זמן.
כמו שהזוהר מביא כאן, בדרך כלל אדם יש לו מחלה, הוא לוקח אנטיביוטיקה, הוא עושה קורס של אנטיביוטיקה. ברוב הרפואות כך הסדר, כך מקובל אצל הרופאים, במשך זמן רב מאוד, גם היום. יש לפעמים דברים עם מספרים אחרים, אבל המספר הנפוץ ביותר שמקובל הוא שבעה ימים. זה הזמן, שהוא זמן טוב, ששבעה ימים לוקח בערך לגוף לעבור, לעבוד מחזור חדש, להירפא. ובדרך כלל הרבה רפואות אומרים שצריך לקחת שבעה ימים.
רואים זאת גם אצל המצורע [מצורע: one afflicted with tzara’at, a spiritual skin affliction]. מצורע הוא מחלה, רואים שכל הסדר של המצורע הולך על שבעה ימים. כן, בקרוב נגיע לפרשת מצורע [פרשת מצורע: the Torah portion dealing with tzara’at]. שבעה ימים עושים הסגר [הסגר: quarantine], שבעה ימים בודקים אותו, חוזרים. שבעה ימים היא תקופה [תקופה: period, season] שבה אפשר לראות אם מחלה עולה, אם יורדת, או עושים רפואה, עושים זאת לשבעה ימים.
כאן אין זו ממש רפואה, זה תיקון [תיקון: rectification, repair], אבל עיפוי הבורא [עיפוי הבורא: the refinement/purification of the body] הוא שבעה ימים. יש הרבה דברים שרואים ששבעה ימים היא תקופה בטבע, לא רק בשמים, שרואים את ז’ כוכבי לכת, אלא גם בעולם בגוף רואים ששבעה ימים הוא פרק זמן [פרק זמן: time period] שעושה שינוי בגוף. אם לוקחים רפואה צריך להיות שבעה ימים.
אז אם פשוט, שאם היינו מבינים שמצה היא סתם זכר ליציאת מצרים [זכר ליציאת מצרים: a remembrance of the Exodus from Egypt], היינו אוכלים מצה, אפשר לעשות זאת ביום אחד. אבל אם זה צריך להיות רפואה, כלומר זה צריך לעשות איזה שינוי, כמו שעשה אז איזה שינוי, או שזה רמז [רמז: hint, allusion] לאיזה שינוי שעושים בגוף האדם, באכילת האדם, המאכל [מאכל: food] שלו שונה, צריך להיות מינימום שבעה ימים, כי זה היקף הטבעי [היקף הטבעי: the natural cycle].
ובוודאי, זה מביא אותנו לדבר השלישי שעומד בזוהר. בוודאי זה אולי הדבר העיקרי שעומד בזוהר על פי קבלה [על פי קבלה: according to Kabbalah] לנושא השאלה מדוע יש שבעה ימי פסח, שעומד כבר ברמב”ן [רמב”ן: Nachmanides, Rabbi Moshe ben Nachman, 1194-1270] ובאבן עזרא [אבן עזרא: Ibn Ezra, Rabbi Abraham ibn Ezra, 1089-1167], והרמב”ם מרמז דעליה [מרמז: hints at], איני יודע איך זה מרמז, אבל יש לזה קשר לכך.
הרמב”ם אומר: אם מישהו יאמר שהתורה היא טבעית, שהתורה היא דבר טבעי, התורה היא משהו – התורה היא משהו בסך הכל כמו רפואה, רפואת הגוף [רפואת הגוף: healing of the body]? הרמב”ם אומר בהלכות [הלכות: laws], נו, מה לומדים בהלכות תשובה [הלכות תשובה: Laws of Repentance]? אם תאמר שהתורה היא רפואת הגוף, הוא כמו הולך של המכה [הולך של המכה: one who is lost from the plague – referring to one who has no share in the World to Come], אין לו חלק לעולם הבא [אין לו חלק לעולם הבא: he has no share in the World to Come].
מדוע אומר הרמב”ם? שהאומר שדברי תורה רפואת הגוף אינם אלא רפואת הנפש [שהאומר שדברי תורה רפואת הגוף אינם אלא רפואת הנפש: one who says that the words of Torah are healing for the body – they are only healing for the soul]. אם אתה חושב שהתורה היא איזו דרך להיות בריא, זו רפואה, זו לא רפואה. התורה היא רפואת הנפש [רפואת הנפש: healing of the soul]. זו רפואת המידות [רפואת המידות: healing of character traits], רפואת הדעות [רפואת הדעות: healing of beliefs/opinions], לא רפואת הגוף.
אז אומר הרמב”ם, אמת, אבל התורה מתדמה אל הטבע [מתדמה אל הטבע: resembles/parallels nature]. כלומר, הטבע חסר, לטבע אין דעת [דעת: knowledge, consciousness], טבע אינו בעל מחשבה והתבוננות [טבע אינו בעל מחשבה והתבוננות: nature does not possess thought and contemplation].
כלומר, על פי קבלה, טבע הוא רק ו”ק [ו”ק: ששה קצוות – six extremities, referring to the lower six sefirot without higher consciousness], לטבע אין ג”ר [ג”ר: גלגלתא רישא – the three higher sefirot representing higher consciousness], בטבע אין מוחין [מוחין: intellectual/spiritual consciousness]. והתורה משלימה את המוחין של הטבע [משלים די מוחין: completes the consciousness]. זו הנהגת השם על ידי השכל [הנהגת השם על ידי השכל: God’s guidance through intellect]. התורה ניתנה לבעלי דעת [בעלי דעת: people of knowledge], להכניס דעת בטבע.
אבל עם כל זה [עם כל זה: nevertheless], היא מתדמה אל הטבע. המדרגה של ג”ר, המדרגה של מוחין, היא דומה, היא הולכת באותה מבנה של הטבע. זה בדיוק כמו, במילים אחרות, כך רואים: גוף של אדם מתרפא בשבעה ימים, גם נפש של אדם. אבל הנפש אינה אותו דבר. אין לחשוב שאכילת מצה עושה רפואת הגוף. לאו דווקא [לאו דווקא: not necessarily], יכול להיות שהיא עושה, אבל לאו דווקא. אלא רפואת הנפש, הדעות [דעות: beliefs, opinions] שהמצה מזכירה, היא עושה זכר, הולכת באותו סדר. היא נעשתה לבני אדם עם גופים. היא נכנסת לסיבות היותר פרימיטיביות. אבל היא משלימה ענינים הטבעיים [משלים ענינים הטבעיים: completes natural matters].
מה הוא מזכיר בזה? כולם יודעים, פסח היה גם הדור של ברית מילה [ברית מילה: covenant of circumcision], היה צריך למול [מל’ן: circumcise]. ובברית מילה שואל הרמב”ם את הקושיא: איך יכול להיות? זו קושיא שכבר מובאת במדרש [מדרש: Midrash, homiletical teachings of the Sages].
איך אפשר לומר שברית מילה היא שלימות [שלימות: perfection, completion]? “התהלך לפני והיה תמים” [התהלך לפני והיה תמים: “Walk before Me and be perfect” – Genesis 17:1] – זו ברית מילה. לכאורה, משברים את הטבע, משברים, חותכים את הערלה [ערלה: foreskin], אדם נולד עם ערלה. הכלל הוא, “וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד” [וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד: “And God saw all that He had made, and behold, it was very good” – Genesis 1:31], כל מה שיש בעולם הוא טוב מאד, זו השלימות. איך יכול להיות שמעשי השם אינם שלמים [מעשי השם אינם שלמים: God’s works are not complete]?
אומר הרמב”ם שם, כן, צריך להבין שלאדם יש שתי רמות. לאדם יש את גופו, אולי מצד הגוף [מצד הגוף: from the perspective of the body] היה יותר שלם [שלם: complete] עם הערלה, יכול להיות, לאו דוקא, אבל יכול להיות. אבל אדם, עיקר האדם הוא נפשו. נפש האדם טובה יותר בלי הערלה, כי אז הוא ממית את תאוותיו [ממית זיין תאוות: subdues his desires], יש לו דעות נכונות, כל הדברים האלה.
התורה היא השלימות של הנפש, של הדעות, לא של הגוף. אבל היא הולכת באותו אופן דומה. לכן אומר הוא שמילה היא בשמיני [בשמיני: on the eighth day], כן, השבעה היא הטבע העליון של פסח, השמיני זו מילה, אבל זו כן שלימות, היא משלימה אדם [משלים א מענטש: completes a person], היא משלימה את הטבע של אדם, אבל זה לאו דווקא בגלל שיש לו גוף שלם, אלא בגלל שיש לו נפש שלמה.
מאחר ואנו מבינים שזה לא אומר שרק צריך לאכול מצה כדי שהגוף ישתנה מהמצה שבעה ימים יהיה ניקוי [ניקוי: cleansing]. זה מראה גם שכאן, אם נאמר על פי פשט [על פי פשט: according to the simple meaning], המצה באה ללמד משהו, משהו להראות, והדבר שמראים הוא גם איזה נושא של שבעה [שבעה: seven], זה גם איזה ענין [ענין: matter, concept] של שבעת ימים [שבעת ימים: seven days].
כמו שבגוף לוקח שבעה שזה העליון, כך הולך מחזור שבעה שבעה שבעה, כך גם יש במדריגות השכליות [שכלי’דיגע מדריגות: intellectual levels] יותר בעולם יש שבעה ימים.
וזה בוודאי מובן ברמב”ן, ששבעה הוא רמז על שבעת ימי השבוע, ויותר גבוה מזה, שבעת כוכבי לכת, יש שבע ספירות [ספירות: sefirot, divine emanations in Kabbalah], או שבעה מלאכים [מלאכים: angels], או שבע ספירות יותר גבוה, שבע מדריגות, והשבע מדריגות זה באמת הסיבה מדוע יש הכל הולך שבעה.
ויש לנו ספירת העומר [ספירת העומר: the counting of the Omer], וחג השבועות [חג השבועות: the Festival of Weeks/Shavuot] שהוא שוב שבעה כפול שבעה, זה מראה לנו את הנושא של סדר השבעה. יש שבעת אלפים שנה בעולם, וכו’ וכו’ וכו’ [וכו’: and so on], הכל הולך על השבעה הזה, וזו המדרגה העליונה של השבעה.
במילים אחרות, לא רק, אם רוצים לפרש זאת, שלא רק הגוף, כדי שאדם יתפוס שהוא אוכל חמץ [חמץ: leavened bread] צריך לקחת לו שבעה ימים, אלא גם כדי שאדם יתפוס את הלקח, את המסר שהחמץ נותן לו, לוקח לו שבעה ימים, או לוקח לו שבע מדריגות, אולי לאו דווקא שבעה ימים, זה בחינת שבעת ימים [בחינת שבעת ימים: the aspect of seven days]. לא “בשבעת ימים” [בשבעת ימים: in seven days – referring to a time period] אלא “שבעת ימים” [שבעת ימים: seven days – referring to seven levels/aspects]. שהשבעת ימים, השבעה ימים, יהיו כמו יום אחד, שיאכלו עם המצה את השבעה ימים.
אה, אז מהי המדרגה? מהי ההכנה [הכנה: preparation] למדרגה? מהי המדרגה? פשוט שהדבר, מהם השבעת ימים עצמם, לא הבשבעת ימים, לא שבעת הימים של עולם הטבע [עולם הטבע: the natural world], אלא השבעה ימים עצמם שהם עולם הטבע, שהם זכר להם, יש להם רינגען.
או שבע המדריגות, אולי דווקא שבעה ימים, הבחינות של שבעת ימים. כן, לא עד שבעת ימים, אלא שבעת ימים. כן, אומר הוא כך, “שבעת ימים תאכל מצה” – תאכל עם המצה את השבעה ימים. אה, ומהי המדרגה? אבל צריך לשאול אותנו, מהי המדרגה? מהו הדבר שהוא השבעת ימים עצמם? לא העד שבעת ימים, לא שבעת הימים של עולם הטבע, או השבעה ימים עצמם שהם עולם הטבע שהם זוכים להם, שזה מביא אותנו להיות.
נבין דבר מעניין. וזה גם אמיתי, אני חושב שזה טעם עמוק יותר מדוע אוכלים רק מצה ולא חמץ שבעה ימים ולא שנה שלמה, כי יש לזה קשר למה שנקרא לחם עוני. כלומר שמצה היא חסרון באמת. ובאמת שהמקום, או מקום אחד בדברים שבו כתוב “שבעת ימים תאכל עליו מצות”, שם כתוב “לחם עוני”.
כלומר, “שבעת ימים תאכל מצות” יש לו קשר לכך שמצה היא לחם עוני. במילים אחרות, השבעת ימים אינם ממש המדרגה הגבוהה ביותר, הם עדיין לחם עוני. ובגלל זה זה רק שבעה ימים, כי אנחנו לא רוצים להישאר עם לחם העוני, אנחנו רוצים להגיע למן, אנחנו רוצים להגיע למדרגה העליונה, לשתי הלחם, ללחם עשיר, כן.
אז איך מבינים זאת? ובאמת, זו הסיבה גם מדוע, כולם יודעים שפסח שונה מסוכות, לא אומרים הלל שלם כל שבעת הימים. כלומר, אומרים כך, כי זה עדיין בחינות לחם עוני. השבעה ימים הם לחם עוני, זה עדיין לא השלימות.
זה “שבו ושבו” שכתוב אצל שלמה ואצל חזקיה, “שבו ושבו”, שבו תחתונים כביכול. לכן קורא הוא לזה שבעה ימים, ממדריגת המלכות. כלומר, עצרת, ביום השביעי עצרת, עצרת פירושה המלכות. אז, זה הלל שאינו שלם, חוץ מהלילה הראשון, דיברנו על נקודה אחרת.
אבל סוכות, סוכות היא כבר מדרגה גבוהה יותר, סוכות היא ימי גדלות, שאז אפשר לעשות שבעה ימים שלמים, כן, שבעה ימים הלל שלם.
ובאמת, נראה שיש לזה קשר לנושא של קריעת ים סוף, מדוע? הרי יש טעם אחר שמובא בבית יוסף ובמדרש, שלא אומרים הלל בימים השניים של פסח, או בחול המועד פסח, כי קריעת ים סוף שם יש איזו בחינה של קושי. בוודאי קריעת ים סוף היא נפלאה, אבל “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה”, יש איזה קושי בזה, ולכאורה לכבוד זה לא אומרים הלל.
ובוודאי המפרשים שואלים, אם כך, מה עם ששת הימים האחרים של חול המועד, החמישה ימים האחרים? והם אומרים תירוצים, תירוצים דחוקים.
אני חושב שהעומק של זה הוא, שקריעת ים סוף מראה לנו שכל הפסח הוא עדיין בחינה של קטנות. עדיין כאן, מה פירוש קטנות? “מעשי ידי טובעים בים” פירושו קטנות. מה פירוש קטנות? שאנחנו צריכים עדיין להילחם.
עכשיו מבינים כבר חצי מהסוד. צריך עדיין להילחם. בוודאי זו מדרגה גדולה, “ימותו רשעים ויראו צדיקים וישמחו” – טוב. אבל מה עוד יותר טוב? זה “יתמו רשעים ולא חוטאים”, “יתמו חטאים ולא חוטאים”. עוד יותר טוב הוא שלא יהיה פרעה בכלל, או שפרעה יודה, “ה’ הצדיק”. זו היתה התוכנית, שפרעה יודה. בינתיים היינו צריכים עדיין להילחם איתו, אז יש עדיין חסרון קטן.
זה אומר שצריך את זה, זה שלב חשוב, בלי זה לא היתה הצלחה, אבל זה עדיין חסרון.
בלי זה עדיין לא מבינים נכון את השבעת ימים, זה עדיין שבעת ימים קטנים. אם כך הם כל השבעת ימים, בוודאי בשבעת הימים האלה היה נס גדול, אבל מכל מקום רואים שעדיין היינו צריכים להילחם עם פרעה. זה לכאורה “הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה”. אה, לא, זה עדיין שונה. עובדי העבודה זרה היהודים זה עדיין שונה מעובדי העבודה זרה הגויים. יפה מאוד. אבל מצד האמת זה עדיין לא השלימות. על זה עדיין לא בא הלל שלם.
אני חושב שזו ההשוואה של שני הטעמים, אפשר ללמוד שזה אותו דבר.
אם כך צריך רק להוסיף בסוף השיעור, לומר מהו אולי הדבר, הקטנות, מהי הנקודה, מדוע חסר מצד אחד? זה לא מספיק, נאמר כך.
קודם כל, במה זה לא מספיק? כלומר, למדנו שחמץ מראה על הנושא של אלהים אחרים, זה מראה על הנושא של תפיסה מגושמת, שאדם, דמיונו, אפילו חושיו, דמיונו, שהרבה אנשים חושבים שזו המחשבה שלהם, יכול לתפוס רק דברים גשמיים, רק דברים שיש להם נפח, כן, כמו שלחמץ יש אורך ועובי ורוחב, כן, יש לו שלושה ממדים, זה הוא יכול לתפוס.
זה פירוש חמץ, ממילא אומרת ההלכה, אפילו ההלכה, קל וחומר הקב”ה עצמו אינו דבר גשמי, לא דעת גוף, צריך לשרוף את החמץ, צריך להיזהר כדי לא לתפוס אותו.
הבעיה היא אבל, נאמר דבר כזה, הבעיה היא שזה לא יכול להיות ברגע. יאמרו יום אחד, כן, יאמרו אותו דבר שאמרו לגבי חמץ בפשטות, שיום אחד, נאמר למשל, מישהו עובד עבודה זרה, האל שלו הוא אליל עץ ואבן, הוא צריך להיות לו דמות וצורה, הוא עובד איזה פסל ותמונה, תבנית אדם או בהמה, תבנית, אחת מהתבניות שכתוב שם בחומש, אחד מהדברים, זה האל שלו, יפה מאוד.
בא יהודי, ויום אחד אין לו, בא אברהם אבינו, הוא שובר יום אחד, הוא לא עובד, הוא עושה תפילה, למי אתה מתפלל? לאלקי השמים, לאף אחד, אין שום פסל, זה האין סוף, זה אחד, השם אחד. אומרים, בסדר, אולי זה עוד אל אחד, כן, אפשר לעשות טעות כזו, עובד העבודה זרה גם החזיק שיש את האל האחד שהוא אחד למעלה, אומר, בסדר, כל יום אחד תעבוד את השמש, יום אחד את הלבנה, ויום אחד שבת תעבוד את האחד שלמעלה, אלוהי האלוהים, אין בעיה.
אבל אנחנו רוצים לומר לך דבר עמוק יותר, כן, אנחנו רוצים לומר לך דבר הרבה יותר עמוק, אנחנו רוצים לומר לך שאיסור עבודה זרה לא אומר פשוט שיש גם אלהי אלהים, יש גם השם אחד, אלא שיש רק השם אחד. חידוש גדול, צריך להבין את זה, זה כבר חידוש גדול. במילים אחרות, זה לא מספיק יום אחד, שנאמר שזה במקרה, חשבת שהוא עוד אל אחד. לא, אני צריך שבעה ימים לא לעשות, ושבעה ימים זה כנגד שבעת כוכבי הלכת, שאלו הם הכוכבים והמזלות שעובדי עבודה זרה עבדו.
היום הראשון המזל, איך קוראים לו? ה, אני כבר לא זוכר, השבתאי, וצדק, וכוכב, וכן הלאה כל המזלות האלה, הם, כל אחד מהימים שלהם, זה הולך כך יום ראשון, כי בא יהודי שבת, אני לא יודע, אפילו שבת, שבת יש גם אחד מהכוחות, נאמר כך, אם יהודי היה יום אחד בשנה לא עובד אלא את הקב”ה, היה אומר אוקיי, מה זה יום ראשון? בוודאי עובד הגוי את האל של יום ראשון. לא, יום ראשון אני עובד גם את הקב”ה. בא יום שני, אומר הגוי, בוודאי היום הוא עובד את האל של יום שני. לא, יום שני גם לא, יום שלישי גם לא.
זה שבעת הימים, “שבעת ימים תאכל מצות”, כל אחד מהימים המזויפים שיש בו אל מזויף, זאת אומרת אחד מהכוחות הוא מזויף בבחינת אל, לא מזויף בבחינת מלאך, בבחינת כוחות, צריך להראות שלא רק שאני עובד גם את הקב”ה מלבד זה, אלא אתה לא האל בשום אחד מהימים. זה הסוד של “שבעת ימים תאכל מצות”.
אבל זה בוודאי גדלות גדולה, ובוודאי צריך לעשות את זה, זה הגבול, זאת אומרת לומדים יום אחד. או אפשר לומר אפילו פשוט, דקה אחת, פסח סוגיא, פסח רואה, הוא מבין בחינת חכמה, ברק המבריק, הוא מבין אלוקות, זה לא מספיק.
צריך ללמוד את זה בבחינת בינה. בינה היא ה… זה מדברים על קטנות של בינה, באמת, אבל בינה של כל שבעת הימים, הוא עובר, הוא לומד את זה עם כל הקושיות וכל התירוצים, עד שהוא מבין שבוע שלם, הוא מבין את זה באמת, זה לא סתם במקרה, זה לא רק פסוק וריקוד, זה באמת.
אבל כל הדבר הזה עדיין בבחינת קטנות. זה מה שאנחנו לומדים בפסח, שכל הדבר הזה עדיין הכל בבחינת קטנות.
למה כל הדבר הזה עדיין בבחינת קטנות? כי בגדלות לא נלחמים. בחינת הגדלות היא כן שבעה ימים, אבל לא להילחם כל יום.
להיפך, פסח… מה עושים בשבועות [צ”ל: סוכות] בכל שבעת הימים? מביאים שבעים פרים. זאת אומרת, כנגד שבעים השרים מביאים שבעים קרבנות. נותנים שפע לכל אחד מהפרים, כן? במילים אחרות, מעלים אותם לקדושה. זו הרמה של שבועות [צ”ל: סוכות], ושבועות של פסח היה סחורה מזה, מזה אפשר לומר “זה א-לי ואנוהו”.
במילים אחרות, ואני אומר את זה בקיצור, צריך להוציא את זה הרבה יותר ברור, אבל זה כבר סוף השיעור. במילים אחרות, מה הטעות של עבודה זרה? הטעות היא שהוא בא רק אל השבתאי, צדק, חמה, כוכב, נוגה, לבנה, וכו’, הוא חושב רק שאחד מהדברים האלה מנהיג את העולם, והוא לא יודע יותר מזה.
מה אנחנו עושים? אנחנו אומרים על כל אחד מהימים, הוא כביכול, עוברים על כל אלהי מצרים, “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים”, כן? מישהו חשב שבעל צפון… אומר רש”י, הוא נשאר, אותו לא הרגו? לא, אותו גם היו צריכים להרוג שבעה ימים.
זו קטנות גדולה, כן? כי מי שיש לו קצת שכל מבין שלא צריך לעבור על כל אחד ואחד. ולא רק שלא צריך לעבור על כל אחד ואחד, לא צריך לבטל כל אחד ואחד בנפרד.
מה אנחנו אומרים? “גדול אדנינו ורב כח”, “גדול ה’ מכל האלהים”. הוא גבוה יותר, הוא גם… אפשר אפילו לומר שהוא הכוח שנמצא בכל אחד מהאלהים, נכון? הוא מנהיג את השמש ואת הלבנה ואת הכוכבים והכל. לא צריך ללכת לשבור את השמש ולשבור את הכוכבים ולשבור כל דבר בנפרד. זה הכל קטנות.
ולא רק את זה, יש דרך אמיתית ממה שדיברנו משם ה’. אפשר גם לראות את הקב”ה, אפשר גם לומר “זה א-לי ואנוהו”, כביכול. כמו שאנחנו אומרים “אלה”, מה ההבדל “אלה אלהיך ישראל”? זה אחר, לשון רבים, לשון יחיד, זה הבדל גדול.
אבל זה עדיין משהו בחינה שאנחנו אומרים, לא חס ושלום אנחנו אומרים שהוא האל. כן, ש”זה א-לי ואנוהו” לא אומר שהוא האל. הוא לא האל. מה שאפשר לראות זה לא האל. את זה אסור לומר, זו עבודה זרה.
לכן צריך להיות שבעה ימים של קטנות, שבעה ימים של ביעור עבודה זרה של “לא תאכל עליו חמץ”.
“וביום השביעי חג לה'”. מה זו העצרת לה’? העצרת, שמתאפקים, כן, עצרת באמת, הסדר שאמרנו, “אם רץ לבך שוב לאחד”, מתאפקים, זה אומר שהדמיון רוצה להוסיף, ואומרים לא, זה לא, זה לא האל. אוקיי.
אחרי שעושים את העצרת, אבל להיפך זה גם “נעצר”, זה גם, הזוהר אומר “נעצר” זה לשון כליאה, נכלאת כביכול האלוקות בכלי מסוים. מה שזה אומר, ואני לא אסביר עכשיו איך זה יכול להיות, אבל מה שזה אומר הוא שאם מחזיקים בגדלות, אז כן, אפשר לראות, אפשר להיות מקדש, אפשר להיות תורה, אפשר להיות מצוות, אפשר להיות את כל הדברים האלה, רק בלי שום טעות שהדברים האלה הם אלוקות. אבל הם כן.
במילים אחרות, שהקב”ה בחר להתגלות, או אנחנו מצד הקטנות שלנו רואים אותו כך, מה שזה לא יהיה.
זה, מי שלא אכל חמץ שבעה ימים, הוא יכול לראות את זה, כי אין לו חשש טעות, אין לו חשש טעות בזה. לא רק שאין לו חשש טעות נאמר, אלא הוא מבין גם ששבעת הימים שנזהרים מחמץ זו קטנות מסוימת, וצריך אחר כך לבוא הרבה יותר גבוה.
—
אוקיי, זה בראשי פרקים. ראשי פרקים, הדרשה הייתה הרבה יותר ברורה מהיסוד, אבל בראשי פרקים הבנו את עיקר הדבר.
לא רק שאין לו חשש טעות כפי שאמר, אלא הוא מבין גם ששבעת הימים שאני מבער את החמץ זו קטנות מסוימת, ואני צריך עוד לבוא הרבה יותר גבוה.
אוקיי, זה בראשי פרקים. הדרשה הייתה הרבה יותר ברורה מהיסוד, אבל בראשי פרקים הבנו את עיקר הדבר, שצריך לדעת, ובואו נעשה את אותו הדבר, נחזור על עיקר הדבר.
צריך לדעת שבעה ימים לא לאכול מצה, ושנאמר שזה מקרא, ובמילים אחרות שנאמר שגם כאן יש אל.
אלא מה, בקטנות עוברים על כל אחד ואחד ואומרים לא:
– לא אל
– לא אל
– לא אל
רק אחד הוא האל.
והגדלות שבשביעי של פסח היא התכללות ניצוצות מזה, אפילו עוד בבחינת קטנות, היא לומר שמי שהוא רק אחד, ממילא כולם הם רק אחד.
אפשר לשעבד את השמש, ובזה משעבדים את הקב”ה באמת. זה הסוד של הגדלות.
ובשביעי של פסח עדיין אין לנו מילים לומר את זה נכון, ואנחנו אומרים שזה עדיין בחינת קטנות.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 900497#
לכבוד המנהג ללמוד ערב שבת ויום טוב, מתקשר עם המאמר של שבת הגדול על סוד ביעור חמץ.
היסוד שמונח: ישנן שתי בחינות נפרדות במצה:
1. מצה כמצוה מעשית – אכילת מצה של ליל הסדר, “בערב תאכלו מצות”, “על מצות ומרורים יאכלוהו” – מצוה ספציפית של הלילה הראשון, המקושרת לקרבן פסח ולרגע הדרמטי של יציאת מצרים.
2. מצה כשלילת חמץ למשך שבעה ימים – “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם” – זהו העיקר של מצה, שבוע שלם של חיים בלי חמץ. זוהי מדרגה חדשה, העומדת בפני עצמה.
שביעי של פסח (“ביום השביעי חג לה'”, “עצרת”) אינו רק סיום של פסח, אלא יום טוב עצמאי של הבחינה השנייה. יום טוב הראשון שייך לקרבן פסח וליציאת מצרים; שביעי של פסח הוא יום טוב של בחינת שבעת ימים תאכל מצות – מדרגה מיוחדת עם תוכן מיוחד.
כאן מתעוררת “מה נשתנה חדשה”: מדוע צריך שבוע שלם של אי-אכילת חמץ? כבר חגגנו את יציאת מצרים בליל הסדר – מה קורה בשאר השבוע? ימים טובים אחרים (שבועות, ראש השנה, יום כיפור) הם רק יום אחד – מדוע פסח צריך להיות שבעה?
—
הרמב”ם סובר שהכלל של ימים טובים פשוט להבנה – שמחה, חברה, אמונה, לימוד. אבל פרטים כמו אורך כל יום טוב דורשים הסבר. אף על פי שהרמב”ם אומר בעצמו בהקדמתו שאין לחפש טעמים למספרים (כמו כמה קרבנות), הוא כן מחפש טעם לאורך הימים טובים. הוא מחלק:
– ימים טובים של יום אחד: ראש השנה, יום כיפור, שבועות
– ימים טובים של שבעה/שמונה ימים: פסח, סוכות
שתי שאלות צריכות להיענות:
1. מדוע יש את ההבדל בין ימים טובים קצרים וארוכים?
2. מדוע דווקא שבעה ימים?
שבועות הוא זכר למתן תורה – אירוע של יום אחד, לכן יום טוב אחד. ראש השנה – להתעורר לתשובה לוקח יום אחד. אבל פסח – חג המצות – יש לו טבע אחר: מצוות אי-אכילת חמץ אי אפשר לקיים ביום אחד, כי יום אחד בלי חמץ יכול להיות מקרה. “כדי שתהיה מרגיש” – שירגישו זאת, ו“שיתפרסם הענין” – שיתפרסם. זה דורש תקופה ארוכה יותר.
שבעה היא ההיפך מצירוף מקרים: פעם אחת – מקרה, פעמיים – מקרה, שלוש פעמים – חזקה, אבל שבע – חזקה כפולה, בלי שום ספק שזה דבר מכוון. רק אחרי שבעה ימים נעשה “ניכר” שאוכלים בלי חמץ בכוונה.
שבעה ימים הם אמצעי בין השמש (יום אחד) והלבנה (שלושים יום) – חודש מחולק לארבעה נותן שבוע. סדר השבוע קשור לסדר הטבעי.
אבל כאן מתעוררת קושיה: האם שבוע הוא באמת טבעי? לכאורה שבוע הוא רק זכר למעשה בראשית, לא תופעה טבעית כמו היום (שמש) או החודש (לבנה). שני תירוצים:
1. שבעה כוכבי לכת – כל כוכב מתאים ליום אחד, מחזור שלם עובר דרך כל השבעה.
2. מחזור רפואי – ברפואה מקובל ששבעה ימים הוא המחזור הטבעי של הגוף להתרפא. רואים זאת גם במצורע – שבעה ימי הסגר, שבעה ימי התבוננות.
אילו מצה הייתה רק זכר ליציאת מצרים, היה מספיק יום אחד. אבל מצה היא רפואה – שינוי במהות האדם – ולכן היא צריכה לפחות שבעה ימים, כי זהו המחזור הטבעי.
הרמב”ם בהלכות תשובה מזהיר: מי שאומר שהתורה היא רק רפואת הגוף – אין לו חלק לעולם הבא. התורה היא רפואת הנפש, רפואת המידות, רפואת הדעות. אבל – התורה מתדמה אל הטבע: כשם שהגוף מתרפא בשבעה ימים, כך גם הנפש מתרפאת בשבעה ימים. על פי קבלה: טבע הוא רק ו”ק (בלי מוחין), והתורה מכניסה ג”ר (מוחין/דעת) לתוך הטבע – המבנה נשאר דומה, אבל התוכן מתעלה.
אותו עיקרון בברית מילה: כיצד מילה היא שלימות אם שוברים את הגוף? הגוף אולי שלם יותר עם הערלה, אבל הנפש טובה יותר בלעדיה. מילה היא בשמיני – מעבר לטבע של שבעה – כי היא שלימות של הנפש.
שבעה מייצגת שבע ספירות, שבעה מלאכים, שבע מדרגות. זהו הטעם העמוק יותר מדוע הכל בבריאה הולך על שבעה – ספירת העומר (7×7), שבעת אלפי שנה, וכו’. לא רק הגוף צריך שבעה ימים כדי להשתנות, אלא גם השכל והנפש צריכים שבע מדרגות כדי לקלוט את המסר של מצה. זהו ההבדל בין “בשבעת ימים” (בתוך שבעה ימים – מבוסס זמן) ל“שבעת ימים” (שבעה ימים כמדרגות – מהותי).
—
הזוהר שואל קושיה חזקה: אם חמץ רומז ליצר הרע / סטרא אחרא / קליפה, מדוע הוא לא אסור כל השנה כמו חזיר?
אדם פשוט שהשתחרר וקיבל מדרגה גבוהה – הוא לא לובש כל יום את בגדי ההכתרה שלו. הוא חי בעולם השגרתי. אבל פעם בשנה, ביום השנה, הוא לובש את הבגדים המיוחדים – “וילבש אותם בגדי שש”, כמו שיעקב עשה ליוסף “כתונת פסים”.
אי-אכילת חמץ אינה המדרגה עצמה – זהו הדרך שבה עולים ממדרגה למדרגה, כמו “שבעת ימים ימלא את ידכם” במילואים של כהנים. שבעת הימים הם תהליך של התעלות, ואחר כך חיים הלאה במדרגה החדשה – אבל צריך לעבור זאת פעם בשנה מחדש.
—
בדברים כתוב “שבעת ימים תאכל עליו מצות” יחד עם המושג “לחם עוני” – לחם עני. המשמעות היא שכל שבעת ימי המצה הם עדיין מדרגה של חסרון, לא השלימות. המטרה אינה להישאר בלחם עוני – אלא להגיע למן, לשתי הלחם, ללחם עשיר – מדרגה גבוהה יותר.
זה מסביר מדוע לא אומרים הלל שלם כל שבעת ימי פסח (בניגוד לסוכות). שני טעמים מתאחדים:
– לחם עוני – כל הפסח הוא עדיין בחינת קטנות
– “מעשי ידי טובעים בים” – בקריעת ים סוף טבעו המצרים
קטנות פירושה שעדיין צריך להילחם עם האויב. הטוב יותר היה “יתמו חטאים ולא חוטאים” – שפרעה עצמו יודה, לא שצריך להביסו. סוכות לעומת זאת היא ימי גדלות – שם מקריבים 70 פרים לשבעים האומות, מעלים אותם לקדושה במקום להילחם בהם.
שבעת הימים עומדים כנגד שבעת כוכבי הלכת (שבתאי, צדק, חמה, כוכב, נוגה, לבנה וכו’) – הגרמים השמימיים שעובדי עבודה זרה עבדו. כל יום בשבוע מראים: לא רק שאני עובד את ה’, אלא אתה (הכוכב) בכלל לא אלוה. זהו “ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים” – עוברים על כל אליל כוזב ומראים שהוא לא.
אבל זה עצמו עדיין קטנות, כי:
– מי שיש לו שכל אמיתי לא צריך לשבור כל אחד בנפרד
– צריך להבין ש“גדול ה’ מכל האלהים” – הוא הכוח בכל דבר
– בגדלות לא נלחמים – מעלים הכל לקדושה
“וביום השביעי חג לה'” – העצרת פירושה עוצרים: הדמיון רוצה להוסיף עוד, ואומרים “לא, זה לא אלוה.” אבל עצרת פירושה גם “נעצר” – אלוקות נכלאת בכלי. אחרי שבעת ימי הקטנות, כשאין יותר חשש לטעות, אפשר לראות – מקדש, תורה, מצוות – בלי הטעות שהדברים עצמם הם אלוה.
—
כל אחד משבעת הימים (שבע מידות) עובר ואומר “לא אלוה, לא אלוה” – שוללים את הכוחות הכוזבים, עד שמגיעים לאמת שרק אחד הוא האלוה. זהו ביעור החמץ – להציב שאף כוח אחר אינו אמת. אפילו במדרגה הנמוכה מכירים בנוכחות ה’ – גם כאן יש אלוה.
כאן יש התכללות ניצוצות – מדרגה גבוהה יותר שבה מגיעים להבנה שמי ש”הוא רק אחד,” ממילא הכל הוא רק אחד. אפשר לשעבד אפילו את השמש (הכוחות הטבעיים), ובכך משעבדים את ה’ באמת. הכל נכלל באחדות.
אפילו שביעי של פסח הוא עדיין בבחינת קטנות – עדיין אין לנו את המילים הנכונות לבטא איך זה צריך להיות. אחרי שביעי של פסח צריך להגיע הרבה יותר גבוה – לגדלות המלאה. כל העבודה של שבעת ימי ביעור החמץ היא עדיין מדרגה, לא הסוף – תהליך הכרחי בדרך לשלימות האמיתית.
רבותי, היום הוא ערב שביעי של פסח. יש מנהג ללמוד בכל ערב שבת ויום טוב.
זה בוודאי מאוחר, וזה בוודאי שכל דבר בתורה הוא אמת, אם שומעים אותו לפני כן, או אחר כך, או באמצע.
אני רוצה ללמד אותנו כך: הם למדו ערב פסח מאמר, באמת עוד השבוע לפני כן, אני מתכוון שבת הגדול, כשדיברו על הסוד של ביעור חמץ.
הפשט הוא שהפסוק אומר כמה פעמים:
* “שבעת ימים תאכל מצות”
* “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם”
* “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה'”
* “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה'”
רואים כמה פעמים בפשט הפסוקים, שאצלנו למשל לא תופסים – כלומר תופסים כן, אצלנו לא תופסים – נראה שביעור החמץ, הפעולה ממש, הפעולה של “תשביתו”, עושים אותה ערב פסח, או אולי נכנסים לפסח מרגישים שכבר יצאנו מהחמץ, מתחילים לאכול מצה.
מצוות עשה של אכילת מצה היא רק הלילה הראשון לפי מה שהחכמים למדו. אבל לא תופסים, יש הדגשה חזקה בתורה שלא יהיה חמץ, שיאכלו מצה, לפי מה שאנו לומדים, הפשט של מצה הוא “יאכל את שבעת ימים”, בפשט לא חמץ.
מהצד השני, הנושא של מצה, העיקר שבע בחינות ביעור חמץ, יש שתי בחינות במצה, כן?
יש בחינה של מצה שהיא מצווה מעשית, חלק מהשמחה, “על מצות ומרורים יאכלוהו”, “בערב תאכלו מצות”, כי זה החיוב של הלילה הראשון שעושים אכילת מצה.
אבל זה אולי אפילו לא העיקר של מצה, זה רק כמו פרט במצה. העיקר של מצה הוא הרי ביעור החמץ שבו, “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם”, “תאכלו מצות”, שעל זה יש פעולה נוספת על זה שישפילו את השאור, יבערו את החמץ, כדי שלא יהיה חמץ בפסח.
אבל העיקר פעולה, העיקר מציאות של המצה של כל הפסח היא בעצם לא סתם חמץ, הם אוכלים מצה ולא חמץ. זה אפילו לא המהירות של החיפזון. כן, החיפזון צריך לדבר הלילה הראשון, זה בוודאי הזמן לדבר על החיפזון של יציאת מצרים.
זה הכל בבחינה של יציאה מהחמץ, הדבר הראשון, הרגע שיוצאים זה הפעולה החזקה, החיות הגדולה, החיוניות, עושים משהו, יוצאים.
אבל אחר כך יש שבעה ימים שאוכלים מצה, ונראה מפורש בפסוקים שהשבעה ימים הם מדרגה חדשה, מדרגה חדשה של הבחינות של מצה, אחרת מהבחינה של שלילת החמץ.
כמו שאנו יכולים לראות, בפסח מצרים, אולי אפילו בפסח מדבר על פי פשט, אבל ההלכה היא בוודאי בפסח מצרים היה רק יום אחד, היה רק יום אחד.
כתוב מפורש “כי תבואו אל הארץ”, אז יהיה, יעשו חג המצות, יעשו שבעה ימים. שבעה ימים חג המצות הוא רק כשהגיעו לארץ ישראל. כך כתוב ב”ואכלו היום הזה לחם עוני לזכרה”, ואז “וחגותם אותו חג לה'”.
וכתוב עוד בפרשה הבאה, “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה'”. כמו שאמרתי, זה אומר שזה כתוב בפרשת וארא, כביכול, עם אכילת מצה שבעה ימים, ומזה יהיה, דרך זה “וביום השביעי” הוא חג לה’.
חג לה’ הוא דבר גבוה מאוד, זה לא כתוב על כל דבר, זה כתוב על סוכות, זה כתוב כמה פעמים חג לה’. מה זה החג לה’ שאינו החג הלילה הראשון שקשור להקרבת קרבן פסח עוד מי”ד, מערב פסח, ועושים בלילה גם, “ביום הראשון מקרא קודש”?
לכאורה זה הכל המשך לדבר הראשון של קרבן הפסח. יש לך דין נוסף של אכילת מצה שבעה ימים, דהיינו לא לאכול חמץ שבעה ימים, זו מדרגה חדשה, בחינה חדשה, ולבחינה הזו יש יום טוב.
היום טוב של הבחינה נקרא שביעי של פסח, זה נקרא עצרת, “ביום השביעי עצרת”, או “ביום השביעי חג לה'”. זה היום טוב שקשור לשבעת ימים.
זה היום טוב של היום הראשון, זה נכון, יש יום טוב נוסף. יכול להיות שפסח עצמו, י”ד, על פי בחינת יום טוב אינו ממש יום טוב, אין איסור מלאכה. יש מנהג, פעם היה מנהג, יש מקומות שנהגו שלא לעשות מלאכה, אבל אין מצווה של איסור מלאכה, זה לא ממש יום טוב מדאורייתא. היום טוב של זה הוא בוודאי ליל הסדר, היום הראשון של פסח, שהוא הכל המשך לזה.
אבל השבעת ימים, המדרגה שנקראת “שבעת ימים תאכל מצות”, היום טוב של זה הוא “ביום השביעי חג לה'”. היום טוב של עצרת של פסח, שכתוב עצרת, “ביום השביעי עצרת” כתוב בפרשת ראה, או החג לה’ שהוא שביעי של פסח.
וצריך באמת להבין את המדרגה, הבחינה, לא רק לדבר על זה מספיק. בדרך כלל שביעי של פסח כל הדרשות הולכות על קריעת ים סוף, שזה בוודאי דבר גדול, שילמדו שהיה קריעת ים סוף באותו זמן.
אבל צריך לזכור שפשוטו של מקרא, אחר כך, אני מתכוון שגם עומק הסוד, אחר כך יש סוד של קריעת ים סוף, האריז”ל חיבר קצת את הסוד של קריעת ים סוף עם הענין של שביעי של פסח, אולי נסביר קצת, אולי אפשר יהיה להבין.
אבל הפשטות, שביעי של פסח הוא החג, חג המצות, היום השביעי של חג המצות. אפשר לומר, סוכות יש הרי את היום השביעי, או את היום השמיני יש לנו הרי שמיני עצרת, זה עצרת של אחרי שבעה ימים, כאן זה אחרי שישה ימים, בסדר, זה קצת אחרת.
ראיתי את הספורנו אולי רוצה לטעון שממנו רואים לא, ששביעי של פסח הוא דבר חדש, זה קשור לקריעת ים סוף, כי כמו ששביעי של סוכות אינו יום טוב, אם לא שמיני עצרת, שהוא שמיני, זה דבר חדש, ויכול להיות שהשמיני של פסח הוא בעצם מה שאנו קוראים עצרת לשבועות.
אבל על כל פנים, הפשטות אינה כך, הפשטות היא ששבעת ימים, כך כתוב בפירוש, “ביום השביעי חג לה'”, זה כתוב כבר באמת אפילו לפני קריעת ים סוף, כן, זו כבר מצווה לדורות, זו כבר ניתנה במצרים. וזו הקדושה של חג המצות, זה היום השביעי חג לה’.
בואו נרצה להבין מה היא המדרגה של חג המצות שבעת ימים לה’. מה היה חסר אם חג המצות היה יום אחד?
זו לא רק שזו שאלה למדנית שאפשר לשאול, זה הרי אפילו יום טוב שהוא יום אחד:
* שבועות הוא יום אחד
* ראש השנה הוא יום אחד
* יום כיפור הוא יום אחד
אפשר בהחלט לעשות ימים טובים של יום אחד, לא חסר שהיום טוב יהיה שבעה ימים.
זו גם שאלה במציאות, זו גם שאלה בהנהגה. כל אחד שעושה פסח, הוא מרגיש, העיקר הגדול של פסח עושים ביום הראשון, ליל הסדר, זה בוודאי יום טוב גדול, אור גדול, ואחר כך נגררים עוד שישה ימים חול המועד.
וכשמגיע שביעי של פסח, בסדר, זה עוד יום טוב, כזה קצת שבת כזה, אבל לא רואים למה חסרים השבעת ימים.
והתשובה על זה היא, זו שאלה אחרת שלכם, אתם יכולים לשאול מה נשתנה חדשה.
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, ענינו, יצאנו ממצרים הלילה, בחיפזון יצאתם, מילא לחם עוני, מה יהיה הסיבה שרק בלילה הראשון לא אוכלים חמץ, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה.
צריך הילד לשאול עוד, ולא עוד קשה לי, שואל הילד מחר, שביעי של פסח שואל הוא שאלה חדשה, למה אוכלים… שבכל השבועות, כן, זו שאלה חדשה, שבכל השבועות אנו אוכלין חמץ ומצה, השבוע הזה כולו מצה, זה שבוע שלם, שבעת ימים תאכלו מצות. איך זה?
אם תאמר, הפשט הוא כמו שהרמב”ם אומר, אין חיוב לאכול מצה, יש רק איסור לאכול חמץ. בסדר, שבכל השבועות מותר לאכול חמץ, זו אפילו שאלה גדולה יותר, למה השבוע הזה אסור?
אם תאמר יצאנו ממצרים, טוב מאוד. כמה זמן יצאנו ממצרים? כבר חגגנו את יציאת מצרים ליל הסדר. מה קרה היום שאסור לאכול חמץ שבוע שלם?
ואני רוצה לומר את התשובה שהרמב”ם כתב על דרך הפשט לפי דרכו, ואני רוצה ללמוד אותה קצת כמו שאנו רואים כאן לאחרונה, ולהעלות את הפירוש בזוהר.
הזוהר לא מדבר ממש על השאלה, בשבועות כמעט מפרש את שאלת הרמב”ם, אבל גם בכמה מקומות שהזוהר מדבר על הסוד של שבעת ימים תאכלו מצות, הוא שואל בדרך כלל כדי לענות על שאלה אחרת, שתי שאלות אחרות שהוא עונה עליהן בזה, אבל נראה לי שזה קשור גם להבנת הסוד, המדרגה של שבעת ימים תאכלו מצות. ואחר כך נסביר זאת, רבינו האר”י בהמשך למה שלמדנו.
אז מה אמר הרמב”ם? הרמב”ם שאל שאלה כזו. הרמב”ם הוא תמיד, כמו תמיד, הלך רחב מאוד בכללות הדברים.
העולם מבין, יש ימים טובים שונים, העולם מבין מה זה יום טוב לפני, לא צריך באמת, הוא אומר בעצמו, שיום טוב, יש כל מיני מצוות, טעם המצוות למה יש ימים טובים אינו כל כך קשה להבין, זו לא מצווה כמו שעטנז שצריך לחפש פשטות.
בוודאי יש עוד עומק ועוד עומקים שאפשר לעשות, לא רק להבין, אפשר לעשות ביום טוב עוד יותר מהפשט. אבל שיש יום טוב מבין כל אחד:
גם בגשמיות זה דבר טוב, שאדם ישמח מפעם לפעם
גם בענין החברה, שזה בבחינת תיקון החברה, שיהיה שאדם יתכנס, ישמחו ביחד, זה בוודאי גם דבר טוב
תיקון המידות, מה שעושה “ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי” כמו שהרמב”ם מדגיש תמיד
גם בבחינת רוחניות, שיתכנסו ללמוד, שיזכרו את המופתים של יציאת מצרים, הלימודים של אמונה, הדעת
זה הכל דברים טובים, הכל דברים פשוטים וברורים, לא צריך באמת טעם בכלל, זה דברים, דברים ברורים, זה לא דברים שחסר כאן הסבר.
עם כל זה, יש פרטים. אז כשמדברים על ימים טובים באמת, לא קשה, למה יש יום טוב לא קשה. אבל פרטים, ולמה כאן כך וכאן כך, זה כן דבר שצריך קצת הסבר. יש כמה סוגים של פרטים שצריך לנסות להסביר.
סוג אחד של פרט הוא מה הסוד של אורך הימים טובים. זה מאוד מעניין, כי כאן הרמב”ם ממש מחפש טעם לכאורה לסוג הדבר הזה שכל אחד חושב שהוא אמר בהקדמה שלו שם שעל דברים כאלה לא צריך לחפש פשט, למה שבעה ימים ולא שישה ימים.
הרי הרמב”ם אומר בהתחלה שיש פרטים, לא על כל הפרטים יכול להיות טעם, כי זה חייב להיות משהו. עשיתי שמונה ימים, תשאל למה שמונה ימים? עשיתי שבעה ימים. כך אומר הרי הרמב”ם על המספרים של כמה קרבנות מביאים ודברים כאלה.
אבל למעשה, כשמגיעים לכמה ימים הימים טובים הם, הרמב”ם כן מחפש פשט. והוא אומר, אני רואה הרי שיש אולי סדר מסוים בזה. אתה רואה הרי שיש ימים טובים של יום אחד, יש בעצם שני סוגים.
—
[המשך יבוא בחלק הבא]
לא צריך באמת טעם בכלל. זה דברים ברורים, זה לא דברים שחסר הסבר. אבל עם כל זה, יש את הפרטים. אז כשמדברים על ימים טובים באמת, לא קשה. למה יש יום טוב לא קשה. אבל פרטים, ולמה כאן כך וכאן כך, זה כן דבר שצריך קצת הסבר.
יש כמה סוגים של פרטים שצריך לנסות להסביר. סוג אחד של פרט הוא, מה הסוג של אורך הימים טובים? זה מאוד מעניין, כי כאן הרמב”ם ממש מחפש טעם לכאורה לסוג הדבר הזה שכל אחד חושב שהוא אמר בהקדמה שלו שם, שעל דברים כאלה לא צריך לחפש פשט.
למה שבעה ימים, לא שישה ימים? הרי הרמב”ם אומר בהתחלה שזה סוג של פרטים, לא על כל הפרטים יכול להיות טעם, כי זה חייב להיות משהו. הייתי עושה שמונה ימים, היית שואל למה שמונה ימים. עשיתי שבעה ימים. כך אומר הרי הרמב”ם על המספרים של כמה קרבנות מביאים, ודברים כאלה.
אבל למעשה, כשמגיעים לכמה ימים הימים טובים הם, הרמב”ם כן מחפש פשט.
והוא אומר הרי שיש סדר מסוים בזה. הוא אומר שיש ימים טובים של יום אחד, יש בעצם שני סוגים של ימים טובים, מעניין:
ימים טובים של יום אחד:
– ראש השנה
– יום כיפור — אולי ממש יום כיפור אינו ממש אותו סוג יום טוב
– שבועות
ימים טובים של שבעה ימים או שמונה ימים:
– פסח
– סוכות
נאמר בערך אותו הדבר. שני סוגי ימים טובים, אלה הימים טובים מדאורייתא.
צריך להבין מה הסוד. זו רמה אחת, שאלה אחת. עוד שאלה צריך להבין, למה דווקא שבעה ימים. אלה שתי שאלות אחרות. כן, או שמונה ימים, נאמר סוכות היא שבעה פלוס אחד, נאמר זה דומה, כן?
אלה שתי שאלות שצריך להבין:
1. למה יש ימים טובים גדולים ארוכים, שבועיים, שבוע שלם של יום טוב, ויש ימים טובים שהם רק יום אחד?
2. חוץ מזה יש ימים טובים שיש מספר מיוחד של שבעה, מספר מיוחד.
את שתי השאלות שואל הרמב”ם, והוא עונה על פי פשטות, ונראה בפשט הזה לקח טוב, והזוהר שממשיך על זה את סודות הדברים, והרמב”ן, הזוהר, והמפרשים האחרים שמוציאים יותר אחר כך האריז”ל, נראה.
אז קודם, וזה מעניין שהוא מתחיל קודם עם השאלה הראשונה, למה זה בכלל שבעה ימים? אבל אני רוצה להתחיל קודם עם השאלה השנייה, למה שונה שבועות מפסח? או שנאמר ראש השנה, שבועות מפסח וסוכות. כי שניהם הם אחד ליד השני, כן?
אחרי פסח בא שבועות, אחרי ראש השנה בא סוכות. זה שני סטים של, נכון, יש יום כיפור גם, זה עוד יום, אבל על כל פנים, זה שני סטים של ימים טובים שיש יום אחד, ואחר כך לידם יום טוב של שבעה ימים.
הוא אומר כך, פסח הרי הוא ענין של אכילת מצה, נכון? כל אחד מבין, צריך לאכול מצה. למה? אנחנו מבינים, אבל זה נושא גדול של פסח, זה נקרא חג המצות. פסח נקרא חג המצות, זה לא נקרא פסח, פסח הרי הוא רק היום הראשון. חג המצות, זה חג המצות. כלומר, צריך לאכול מצה ולא חמץ.
עכשיו, בואו נבין כך, אם אומרים צריך לעשות סעודה גדולה, “על מצות ומרורים יאכלוהו”, לאכול קרבן פסח, זה כנראה דבר של יום אחד. כל אחד רואה שזו שמחה, חגיגה, חג גדול שעשו לכבוד, הלכו אפילו להר הבית, עושים עלייה לרגל, מצווה מיוחדת ושמחה שעשו לכבוד יציאת מצרים.
אבל אם אומרים דבר אחר, לא לאכול מצה, לא לאכול חמץ, לא לאכול חמץ. תאר לעצמך שלילה אחד לא אוכלים חמץ, או שני לילות לא אוכלים חמץ, יומיים לא אוכלים חמץ. יכול להיות הכל במקרה.
ההגדה של פסח, המהר”ל אומר כך, “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה”. מה זה אומר כל לילה אוכלים גם חמץ וגם מצה? לא, זה בא לומר, יכול להיות שאוכלים קצת חמץ, יכול להיות לילה שני, לא היה זמן, עשו מצה. יכול להיות, קורה, קורה, או סתם יש ענין שאוכלים מצה.
הנושא של אי-אכילת חמץ, כן, הנושא, מבין מאוד יפה כך, מצוות אכילת מצה אפשר לקיים בלילה הראשון, ודווקא בלילה הראשון. אז, לילה אחד אוכלים כן מצה, זה בסדר, זו מצה מיוחדת, מברכים “על אכילת מצה”, מבהירים, זו המצה של “זכר ליציאת מצרים”.
אבל מצוות אי-אכילת חמץ, אומר הרמב”ן, אי אפשר לקיים אותה בלילה אחד, זה לא אפשרי. למה אי אפשר לא לאכול חמץ בלילה אחד? אפשר לכוון, אני לא אוכל חמץ היום בגלל יציאת מצרים, בגלל פסח. טוב מאוד, אבל זה לא כל כך ניכר. אפילו לא היו יכולים לשאול שום קושיה על “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה”. בסדר, זה בדיוק לילה שאוכלים מצה. מה אתה יכול לעשות לי?
כדי שיהיה חלות, שירגישו בכלל, הוא קורא לזה “כדי שתהיה מרגיש”. שני דברים:
– שתרגיש
– ו”שיתפרסם הענין”
אנחנו זוכרים, כל המצוות יש להן ענין של הודעה, כן, להודיע את הניסים, להודיע את הדעת, לפרסם, שכולם ידעו. אי אפשר לעשות זאת בלילה אחד. כמה זמן צריך לעשות זאת? לפחות כמה לילות.
על זה תבוא השאלה השנייה למה דווקא שבעה, אבל חייב להיות תקופה ארוכה יותר… חייב להיות לפחות קודם כל, חייב להיות משך תקופה ארוך יותר.
אפשר לומר כך שיהיה חזקה, נכון? שלוש אולי כבר היה שאלה אם זה מספיק, נכון? שלוש זו חזקה. מה זה אומר? פעם ראשונה, מקרה. פעם שנייה, מקרה. פעם שלישית, אה, כבר יש כאן דפוס, כבר יש כאן משהו, יש כאן משהו שצריך להבין.
אותו דבר הוא עוד יותר ארוך משלוש, שבעה. בואו נאמר דבר פשוט, שבעה זה בטוח שזה לא מקרה. שבעה זה ההיפך ממקרה, מאוד מעניין, נכון? לא המילה חזקה. פעם, פעמיים קרה דבר, אבל אפשר לומר שבעה זה פעמיים שלוש פלוס אחד, זה עוד יותר.
יש שיטה שחזקה נעשית מהפעם הרביעית, נכון? כלומר שלוש פעמים, אחר כך הפעם הרביעית הוא מועד. אז, שלוש פעמים עשה דבר, בסדר, עשה, אוכל חמץ ומצה. אה, הפעם הרביעית, או הפעם השביעית, כבר כפול, כבר בלא שום ספק חזקה, עכשיו נעשה ניכר שזה דבר אמיתי, יש כאן סיבה אמיתית למה לא אוכלים חמץ. ורק כך אפשר לקיים את הנושא של אי-אכילת חמץ.
זה ההבדל של הרמב”ן הקדוש, מה שאין כן שבועות. שבועות הרי הוא זכר למתן תורה. כמה זמן לקח מתן תורה? יום אחד. זוכרים אותו ביום אחד.
אותו דבר ראש השנה. ראש השנה הוא, נניח, תקיעת שופר הכל לתשובה. כמה זמן לוקח להתעורר לתשובה? אמנם לעשות תשובה לוקח עשרה ימים, עשרת ימי תשובה, לפחות, חיים שלמים, אבל להתעורר לוקח יום אחד.
פשוט, פסח גם זכר לדבר שקרה ביום אחד. אה, היו חושבים על זה. לכאורה, כך זה נראה, “היום אתם יוצאים”. אבל אם רוצים לעשות זאת דרך אי-אכילת חמץ, אי-אכילת חמץ אי אפשר ביום אחד. זה לא, זה לא הגיוני. זה הגיוני רק אם עושים זאת שבוע שלם.
אז מבינים כבר על פי פשט ש”שבעת ימים תאכל מצות”, וכדי לאכול מצות שפירושו לא חמץ, צריך לקחת שבעה ימים לשם כך. זו הרמה הראשונה. ובואו כבר על הרמה הראשונה הזו נוסיף מה שהזוהר מוסיף על זה.
מה אומר הזוהר? הזוהר, בשני מקומות, ושני תירוצים אחרים, אבל שניהם באותה בחינה של אי-אכילת חמץ. אומר הזוהר, שואל הזוהר, ואפשר את קושיית הזוהר, דיברנו על זה בהרחבה בכתבים, ואולי היו שיעורים על זה בשנים קודמות.
זו קושיה עצומה, שאם חמץ הוא רמז ליצר הרע, או כמו שהמקובלים אומרים יותר עמוק, שחמץ הוא רמז לקליפה, לניפוח של “עשה לנו אלהים” שלמדנו בשבת הגדול. אם כך, למה לאכול חמץ כל השנה? מה הסתירה? אם חמץ הוא דבר רע, צריך להיות אסור כל השנה, כמו חזיר, כמו מאכלות אסורות.
עכשיו, על זה אומר הזוהר שני תירוצים אחרים, לפחות, על הקושיה. אבל אני חושב ששניהם קשורים באותו אופן, כי שניהם… פשוט עשיתי חיפוש בזוהר איך הזוהר מדבר על הנושא של שבעת ימים. שניהם הזוהר מכניס את הנושא של שבעת ימים. זה פשוט, כי איסור חמץ הוא שבעה ימים ממש, אבל אני חושב שצריך להבין זאת באופן כזה.
דבר אחד אומר הזוהר הקדוש בפרשת בא. בואו נבדוק מיד באיזו פרשה זה… כן, בפרשת בא. הפשט הראשון שהזוהר אומר על זה, הדבר הראשון שהזוהר אומר בפרשת בא הוא, שהוא אומר משל.
הוא אומר משל, הוא אומר, הוא רוצה להוציא שחמץ, איסור חמץ, הוא לא כפשוטו שחמץ הוא דבר רע. זה יותר שחמץ מצביע על עבודה זרה, נניח, על כוח החומר, על כוח השבעים שרים, כל הענינים שאנחנו לומדים שזו יציאת מצרים, יצאו מהם.
אומר הזוהר, שבזמן שהם יצאו מהם, הם יצאו בעל כורחם, יצאו מהשליטה של חמץ, מהשליטה של הסטרא אחרא, מה… הזוהר אומר שם שיש לו הרבה שמות: אל אחר, יצר הרע, אלימא חרינא, פרעה, המן. יש לו הרבה שמות שם. אין הבדל איך קורים לו, שבעה שמות נקרא יצר הרע, אבל היוצא ממצרים פטור מכל הדברים האלה.
אז בעצם, מה שאוכלים מצה בפסח ולא חמץ, הוא שצריך לצאת, כבר יצאו, כבר יצאו מזה. אבל למה אוכלים?
אומר הוא משל, אדם שהיה אדם פשוט, עשו אותו בן חורין, נתנו לו ממשלה, נתנו לו מדרגה גבוהה, משרה גבוהה במלכות. הוא לא הולך כל יום בבגדי מלכות, הבגדים המיוחדים של הכתר, כן? בגדים מיוחדים שהולכים, הכתר, הבגד המיוחד שלובשים לכבוד המלכה.
אותו אדם נעשה מושל, גנרל, אציל, אני יודע מה הוא נעשה, נותנים לו בגד מיוחד כדי להתלבש בו. הוא לא הולך בו כל יום. כל יום הוא עושה את עבודתו, במילים אחרות, במובן מסוים הוא חי בעולם השבועי, הוא חי אפילו בעולם ההדיוט. הוא לא תמיד ברמה של להיות בן חורין, של להיות במדרגה. להיות במדרגה, זה קרה פעם אחת.
“שבעת ימים ימלא את ידכם”. רואים מאוד יפה בתורה, שרוצים לעשות אדם, פרשת צו, רוצים לעשות אדם לכהן, הוא צריך שבעה ימים ללכת ללבוש את בגדי כהונה, כן, הבגדים הרבים, עושים את שמן המשחה, עושים את סדר המילואים, “שבעת ימים ימלא את ידכם”.
אחר כך הוא עדיין כהן, אפילו הוא יוצא. בשעת העבודה הוא צריך ללבוש את בגדי כהונה, אבל זה לא אומר, יש לו גם עבודות אחרות, “יורו משפטיך ליעקב”, הכהן הרי הוא מלמד. לא תמיד הוא הולך עם המדרגה של “ימלא את ידכם”.
למה? כי צריך לחשוב למה, אבל כך אולי הסדר. שמבינים שהמילה היא לא שהחמץ הוא עצמו המדרגה, אי-אכילת החמץ היא עצמה המדרגה שמקבלים, אלא רמז לכך היא. אי-אכילת החמץ היא הדרך איך יוצאים מדרגה לדרגה. זה יותר זה.
ממילא, רק פעם אחת הוא צריך לעשות זאת. אחר כך, אומר הזוהר, עושים זכר לכך כל שנה. יכול להיות עושים זכר לשבעת ימי המילואים, לא ברור שם. הכהן גדול עושה מנחת חביתין כל יום. מביא למעלה ממותו, שזה אותו קרבן שהכהן גדול מביא כדי להיות ראוי להיות ממולא, הכהן גדול עושה כל יום.
אבל אומר הזוהר שזה הסדר שפעם בשנה, כשמגיע יום השנה של הזמן שהוא קיבל את הכבוד, את המשרה, הוא לובש שוב את בגדי השש, “וילבש אותם בגדי שש”, כמו אב לובש ליוסף בגדים יפים, “ויעש לו כתונת פסים”, אומר הזוהר, כי זו בחינה של “ויעש לו כתונת פסים”.
זו דרך אחת איך אפשר להבין זאת.
והנה עוד, כאן זה הרבה יותר ברור וקרוב למה שאנחנו לומדים כאן. כלומר, זה מתחבר עם מה שהרמב”ם אומר, כי הנושא הרי הוא ממש הנושא של רפואה. זה מאוד מעניין, הוא הרי יביא מה הדבר הראשון שהרמב”ם אומר: למה דווקא שבעה ימים?
אומר הרמב”ם כך: למה דווקא שבעה ימים? למה לא, אמרתי שלושה ימים,ארבעה ימים, שזה גם היה חזקה? אומר הרמב”ם, קודם הוא אומר טעם: שבעה ימים זה מספר טוב, זה אמצעי בין הלבנה והשמש. שבוע – השמש עוברת כל יום, המחזור של השמש הוא כל יום, יום אחד. חודש הוא שלושים יום, מחלקים חודש לארבעה, הגיוני לחלק את החודש בערך לארבעה, יוצא שבוע. והוא אומר שהסדר של שבוע קשור מאוד לסדר הטבעי.
המפרשים מתקשים: מה מתכוון הרמב”ם כשהוא אומר שהסדר הטבעי קשור לשבועות? לכאורה, שבועות אינם דבר טבעי. כך אומרים הרבה פעמים שבוע, הנושא של זכר למעשה בראשית, אומרים שהקב”ה עשה את העולם בששה ימים, ביום השביעי הוא נח. אבל לא רואים – הלבנה עוברת בעשרים ותשעה וחצי יום הלבנה מקיפה את העולם, את זה אפשר לראות בטבע. המחזור הגדול של השמש אפשר לראות משנה, המחזור הקטן של יום אפשר לראות, אבל שבעת הימים לכאורה אינו דבר שאפשר לראות באופן טבעי. אבל אומר הרמב”ם שיש לזה כן דבר טבעי.
המפרשים אומרים שני דברים:
דבר אחד אפשר לומר שיש את שבעת כוכבי הלכת. כך היו אומרים פעם שיש שבעה כוכבי לכת, אז יש להם לכל אחד מהם יש משהו לעשות עם יום אחד, אפשר להבין שגם לזה יש דבר טבעי. כלומר, מחזור שלם הוא אחד שעובר דרך כל שבעת כוכבי הלכת.
זה יכול להיות קשור לדבר הראשון, העלייה לגדולה, ההתקרבות, שאמרו שישראל גבוהים מהכוכבים, שעולים לגדולה, שמגיעים למדרגה של “יוצא חוצה למעלה מן הכוכבים”. זו המדרגה הראשונה.
אחר כך הוא אומר, יש דבר שני. המפרשים מביאים דבר אחר, ואני חושב שכבר דיברנו על זה פעם, שאדם אין זה אלא זה, שכאשר עושים רפואה, הסדר הוא: רפואה צריך לקחת לפרק זמן.
כמו שהזוהר מביא כאן, בדרך כלל אדם יש לו מחלה, הוא לוקח אנטיביוטיקה, הוא עושה קורס של אנטיביוטיקה. ברוב הרפואות כך הסדר, כך מקובל אצל הרופאים, במשך זמן רב מאוד, גם היום. יש לפעמים דברים עם מספרים אחרים, אבל המספר הנפוץ ביותר שמקובל הוא שבעה ימים. זה הזמן, שהוא זמן טוב, ששבעה ימים לוקח בערך לגוף לעבור, לעבוד מחזור חדש, להירפא. ובדרך כלל הרבה רפואות אומרים שצריך לקחת שבעה ימים.
רואים זאת גם אצל המצורע [מצורע: one afflicted with tzara’at, a spiritual skin affliction]. מצורע הוא מחלה, רואים שכל הסדר של המצורע הולך על שבעה ימים. כן, בקרוב נגיע לפרשת מצורע [פרשת מצורע: the Torah portion dealing with tzara’at]. שבעה ימים עושים הסגר [הסגר: quarantine], שבעה ימים בודקים אותו, חוזרים. שבעה ימים היא תקופה [תקופה: period, season] שבה אפשר לראות אם מחלה עולה, אם יורדת, או עושים רפואה, עושים זאת לשבעה ימים.
כאן אין זו ממש רפואה, זה תיקון [תיקון: rectification, repair], אבל עיפוי הבורא [עיפוי הבורא: the refinement/purification of the body] הוא שבעה ימים. יש הרבה דברים שרואים ששבעה ימים היא תקופה בטבע, לא רק בשמים, שרואים את ז’ כוכבי לכת, אלא גם בעולם בגוף רואים ששבעה ימים הוא פרק זמן [פרק זמן: time period] שעושה שינוי בגוף. אם לוקחים רפואה צריך להיות שבעה ימים.
אז אם פשוט, שאם היינו מבינים שמצה היא סתם זכר ליציאת מצרים [זכר ליציאת מצרים: a remembrance of the Exodus from Egypt], היינו אוכלים מצה, אפשר לעשות זאת ביום אחד. אבל אם זה צריך להיות רפואה, כלומר זה צריך לעשות איזה שינוי, כמו שעשה אז איזה שינוי, או שזה רמז [רמז: hint, allusion] לאיזה שינוי שעושים בגוף האדם, באכילת האדם, המאכל [מאכל: food] שלו שונה, צריך להיות מינימום שבעה ימים, כי זה היקף הטבעי [היקף הטבעי: the natural cycle].
ובוודאי, זה מביא אותנו לדבר השלישי שעומד בזוהר. בוודאי זה אולי הדבר העיקרי שעומד בזוהר על פי קבלה [על פי קבלה: according to Kabbalah] לנושא השאלה מדוע יש שבעה ימי פסח, שעומד כבר ברמב”ן [רמב”ן: Nachmanides, Rabbi Moshe ben Nachman, 1194-1270] ובאבן עזרא [אבן עזרא: Ibn Ezra, Rabbi Abraham ibn Ezra, 1089-1167], והרמב”ם מרמז דעליה [מרמז: hints at], איני יודע איך זה מרמז, אבל יש לזה קשר לכך.
הרמב”ם אומר: אם מישהו יאמר שהתורה היא טבעית, שהתורה היא דבר טבעי, התורה היא משהו – התורה היא משהו בסך הכל כמו רפואה, רפואת הגוף [רפואת הגוף: healing of the body]? הרמב”ם אומר בהלכות [הלכות: laws], נו, מה לומדים בהלכות תשובה [הלכות תשובה: Laws of Repentance]? אם תאמר שהתורה היא רפואת הגוף, הוא כמו הולך של המכה [הולך של המכה: one who is lost from the plague – referring to one who has no share in the World to Come], אין לו חלק לעולם הבא [אין לו חלק לעולם הבא: he has no share in the World to Come].
מדוע אומר הרמב”ם? שהאומר שדברי תורה רפואת הגוף אינם אלא רפואת הנפש [שהאומר שדברי תורה רפואת הגוף אינם אלא רפואת הנפש: one who says that the words of Torah are healing for the body – they are only healing for the soul]. אם אתה חושב שהתורה היא איזו דרך להיות בריא, זו רפואה, זו לא רפואה. התורה היא רפואת הנפש [רפואת הנפש: healing of the soul]. זו רפואת המידות [רפואת המידות: healing of character traits], רפואת הדעות [רפואת הדעות: healing of beliefs/opinions], לא רפואת הגוף.
אז אומר הרמב”ם, אמת, אבל התורה מתדמה אל הטבע [מתדמה אל הטבע: resembles/parallels nature]. כלומר, הטבע חסר, לטבע אין דעת [דעת: knowledge, consciousness], טבע אינו בעל מחשבה והתבוננות [טבע אינו בעל מחשבה והתבוננות: nature does not possess thought and contemplation].
כלומר, על פי קבלה, טבע הוא רק ו”ק [ו”ק: ששה קצוות – six extremities, referring to the lower six sefirot without higher consciousness], לטבע אין ג”ר [ג”ר: גלגלתא רישא – the three higher sefirot representing higher consciousness], בטבע אין מוחין [מוחין: intellectual/spiritual consciousness]. והתורה משלימה את המוחין של הטבע [משלים די מוחין: completes the consciousness]. זו הנהגת השם על ידי השכל [הנהגת השם על ידי השכל: God’s guidance through intellect]. התורה ניתנה לבעלי דעת [בעלי דעת: people of knowledge], להכניס דעת בטבע.
אבל עם כל זה [עם כל זה: nevertheless], היא מתדמה אל הטבע. המדרגה של ג”ר, המדרגה של מוחין, היא דומה, היא הולכת באותה מבנה של הטבע. זה בדיוק כמו, במילים אחרות, כך רואים: גוף של אדם מתרפא בשבעה ימים, גם נפש של אדם. אבל הנפש אינה אותו דבר. אין לחשוב שאכילת מצה עושה רפואת הגוף. לאו דווקא [לאו דווקא: not necessarily], יכול להיות שהיא עושה, אבל לאו דווקא. אלא רפואת הנפש, הדעות [דעות: beliefs, opinions] שהמצה מזכירה, היא עושה זכר, הולכת באותו סדר. היא נעשתה לבני אדם עם גופים. היא נכנסת לסיבות היותר פרימיטיביות. אבל היא משלימה ענינים הטבעיים [משלים ענינים הטבעיים: completes natural matters].
מה הוא מזכיר בזה? כולם יודעים, פסח היה גם הדור של ברית מילה [ברית מילה: covenant of circumcision], היה צריך למול [מל’ן: circumcise]. ובברית מילה שואל הרמב”ם את הקושיא: איך יכול להיות? זו קושיא שכבר מובאת במדרש [מדרש: Midrash, homiletical teachings of the Sages].
איך אפשר לומר שברית מילה היא שלימות [שלימות: perfection, completion]? “התהלך לפני והיה תמים” [התהלך לפני והיה תמים: “Walk before Me and be perfect” – Genesis 17:1] – זו ברית מילה. לכאורה, משברים את הטבע, משברים, חותכים את הערלה [ערלה: foreskin], אדם נולד עם ערלה. הכלל הוא, “וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד” [וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד: “And God saw all that He had made, and behold, it was very good” – Genesis 1:31], כל מה שיש בעולם הוא טוב מאד, זו השלימות. איך יכול להיות שמעשי השם אינם שלמים [מעשי השם אינם שלמים: God’s works are not complete]?
אומר הרמב”ם שם, כן, צריך להבין שלאדם יש שתי רמות. לאדם יש את גופו, אולי מצד הגוף [מצד הגוף: from the perspective of the body] היה יותר שלם [שלם: complete] עם הערלה, יכול להיות, לאו דוקא, אבל יכול להיות. אבל אדם, עיקר האדם הוא נפשו. נפש האדם טובה יותר בלי הערלה, כי אז הוא ממית את תאוותיו [ממית זיין תאוות: subdues his desires], יש לו דעות נכונות, כל הדברים האלה.
התורה היא השלימות של הנפש, של הדעות, לא של הגוף. אבל היא הולכת באותו אופן דומה. לכן אומר הוא שמילה היא בשמיני [בשמיני: on the eighth day], כן, השבעה היא הטבע העליון של פסח, השמיני זו מילה, אבל זו כן שלימות, היא משלימה אדם [משלים א מענטש: completes a person], היא משלימה את הטבע של אדם, אבל זה לאו דווקא בגלל שיש לו גוף שלם, אלא בגלל שיש לו נפש שלמה.
מאחר ואנו מבינים שזה לא אומר שרק צריך לאכול מצה כדי שהגוף ישתנה מהמצה שבעה ימים יהיה ניקוי [ניקוי: cleansing]. זה מראה גם שכאן, אם נאמר על פי פשט [על פי פשט: according to the simple meaning], המצה באה ללמד משהו, משהו להראות, והדבר שמראים הוא גם איזה נושא של שבעה [שבעה: seven], זה גם איזה ענין [ענין: matter, concept] של שבעת ימים [שבעת ימים: seven days].
כמו שבגוף לוקח שבעה שזה העליון, כך הולך מחזור שבעה שבעה שבעה, כך גם יש במדריגות השכליות [שכלי’דיגע מדריגות: intellectual levels] יותר בעולם יש שבעה ימים.
וזה בוודאי מובן ברמב”ן, ששבעה הוא רמז על שבעת ימי השבוע, ויותר גבוה מזה, שבעת כוכבי לכת, יש שבע ספירות [ספירות: sefirot, divine emanations in Kabbalah], או שבעה מלאכים [מלאכים: angels], או שבע ספירות יותר גבוה, שבע מדריגות, והשבע מדריגות זה באמת הסיבה מדוע יש הכל הולך שבעה.
ויש לנו ספירת העומר [ספירת העומר: the counting of the Omer], וחג השבועות [חג השבועות: the Festival of Weeks/Shavuot] שהוא שוב שבעה כפול שבעה, זה מראה לנו את הנושא של סדר השבעה. יש שבעת אלפים שנה בעולם, וכו’ וכו’ וכו’ [וכו’: and so on], הכל הולך על השבעה הזה, וזו המדרגה העליונה של השבעה.
במילים אחרות, לא רק, אם רוצים לפרש זאת, שלא רק הגוף, כדי שאדם יתפוס שהוא אוכל חמץ [חמץ: leavened bread] צריך לקחת לו שבעה ימים, אלא גם כדי שאדם יתפוס את הלקח, את המסר שהחמץ נותן לו, לוקח לו שבעה ימים, או לוקח לו שבע מדריגות, אולי לאו דווקא שבעה ימים, זה בחינת שבעת ימים [בחינת שבעת ימים: the aspect of seven days]. לא “בשבעת ימים” [בשבעת ימים: in seven days – referring to a time period] אלא “שבעת ימים” [שבעת ימים: seven days – referring to seven levels/aspects]. שהשבעת ימים, השבעה ימים, יהיו כמו יום אחד, שיאכלו עם המצה את השבעה ימים.
אה, אז מהי המדרגה? מהי ההכנה [הכנה: preparation] למדרגה? מהי המדרגה? פשוט שהדבר, מהם השבעת ימים עצמם, לא הבשבעת ימים, לא שבעת הימים של עולם הטבע [עולם הטבע: the natural world], אלא השבעה ימים עצמם שהם עולם הטבע, שהם זכר להם, יש להם רינגען.
או שבע המדריגות, אולי דווקא שבעה ימים, הבחינות של שבעת ימים. כן, לא עד שבעת ימים, אלא שבעת ימים. כן, אומר הוא כך, “שבעת ימים תאכל מצה” – תאכל עם המצה את השבעה ימים. אה, ומהי המדרגה? אבל צריך לשאול אותנו, מהי המדרגה? מהו הדבר שהוא השבעת ימים עצמם? לא העד שבעת ימים, לא שבעת הימים של עולם הטבע, או השבעה ימים עצמם שהם עולם הטבע שהם זוכים להם, שזה מביא אותנו להיות.
נבין דבר מעניין. וזה גם אמיתי, אני חושב שזה טעם עמוק יותר מדוע אוכלים רק מצה ולא חמץ שבעה ימים ולא שנה שלמה, כי יש לזה קשר למה שנקרא לחם עוני. כלומר שמצה היא חסרון באמת. ובאמת שהמקום, או מקום אחד בדברים שבו כתוב “שבעת ימים תאכל עליו מצות”, שם כתוב “לחם עוני”.
כלומר, “שבעת ימים תאכל מצות” יש לו קשר לכך שמצה היא לחם עוני. במילים אחרות, השבעת ימים אינם ממש המדרגה הגבוהה ביותר, הם עדיין לחם עוני. ובגלל זה זה רק שבעה ימים, כי אנחנו לא רוצים להישאר עם לחם העוני, אנחנו רוצים להגיע למן, אנחנו רוצים להגיע למדרגה העליונה, לשתי הלחם, ללחם עשיר, כן.
אז איך מבינים זאת? ובאמת, זו הסיבה גם מדוע, כולם יודעים שפסח שונה מסוכות, לא אומרים הלל שלם כל שבעת הימים. כלומר, אומרים כך, כי זה עדיין בחינות לחם עוני. השבעה ימים הם לחם עוני, זה עדיין לא השלימות.
זה “שבו ושבו” שכתוב אצל שלמה ואצל חזקיה, “שבו ושבו”, שבו תחתונים כביכול. לכן קורא הוא לזה שבעה ימים, ממדריגת המלכות. כלומר, עצרת, ביום השביעי עצרת, עצרת פירושה המלכות. אז, זה הלל שאינו שלם, חוץ מהלילה הראשון, דיברנו על נקודה אחרת.
אבל סוכות, סוכות היא כבר מדרגה גבוהה יותר, סוכות היא ימי גדלות, שאז אפשר לעשות שבעה ימים שלמים, כן, שבעה ימים הלל שלם.
ובאמת, נראה שיש לזה קשר לנושא של קריעת ים סוף, מדוע? הרי יש טעם אחר שמובא בבית יוסף ובמדרש, שלא אומרים הלל בימים השניים של פסח, או בחול המועד פסח, כי קריעת ים סוף שם יש איזו בחינה של קושי. בוודאי קריעת ים סוף היא נפלאה, אבל “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה”, יש איזה קושי בזה, ולכאורה לכבוד זה לא אומרים הלל.
ובוודאי המפרשים שואלים, אם כך, מה עם ששת הימים האחרים של חול המועד, החמישה ימים האחרים? והם אומרים תירוצים, תירוצים דחוקים.
אני חושב שהעומק של זה הוא, שקריעת ים סוף מראה לנו שכל הפסח הוא עדיין בחינה של קטנות. עדיין כאן, מה פירוש קטנות? “מעשי ידי טובעים בים” פירושו קטנות. מה פירוש קטנות? שאנחנו צריכים עדיין להילחם.
עכשיו מבינים כבר חצי מהסוד. צריך עדיין להילחם. בוודאי זו מדרגה גדולה, “ימותו רשעים ויראו צדיקים וישמחו” – טוב. אבל מה עוד יותר טוב? זה “יתמו רשעים ולא חוטאים”, “יתמו חטאים ולא חוטאים”. עוד יותר טוב הוא שלא יהיה פרעה בכלל, או שפרעה יודה, “ה’ הצדיק”. זו היתה התוכנית, שפרעה יודה. בינתיים היינו צריכים עדיין להילחם איתו, אז יש עדיין חסרון קטן.
זה אומר שצריך את זה, זה שלב חשוב, בלי זה לא היתה הצלחה, אבל זה עדיין חסרון.
בלי זה עדיין לא מבינים נכון את השבעת ימים, זה עדיין שבעת ימים קטנים. אם כך הם כל השבעת ימים, בוודאי בשבעת הימים האלה היה נס גדול, אבל מכל מקום רואים שעדיין היינו צריכים להילחם עם פרעה. זה לכאורה “הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה”. אה, לא, זה עדיין שונה. עובדי העבודה זרה היהודים זה עדיין שונה מעובדי העבודה זרה הגויים. יפה מאוד. אבל מצד האמת זה עדיין לא השלימות. על זה עדיין לא בא הלל שלם.
אני חושב שזו ההשוואה של שני הטעמים, אפשר ללמוד שזה אותו דבר.
אם כך צריך רק להוסיף בסוף השיעור, לומר מהו אולי הדבר, הקטנות, מהי הנקודה, מדוע חסר מצד אחד? זה לא מספיק, נאמר כך.
קודם כל, במה זה לא מספיק? כלומר, למדנו שחמץ מראה על הנושא של אלהים אחרים, זה מראה על הנושא של תפיסה מגושמת, שאדם, דמיונו, אפילו חושיו, דמיונו, שהרבה אנשים חושבים שזו המחשבה שלהם, יכול לתפוס רק דברים גשמיים, רק דברים שיש להם נפח, כן, כמו שלחמץ יש אורך ועובי ורוחב, כן, יש לו שלושה ממדים, זה הוא יכול לתפוס.
זה פירוש חמץ, ממילא אומרת ההלכה, אפילו ההלכה, קל וחומר הקב”ה עצמו אינו דבר גשמי, לא דעת גוף, צריך לשרוף את החמץ, צריך להיזהר כדי לא לתפוס אותו.
הבעיה היא אבל, נאמר דבר כזה, הבעיה היא שזה לא יכול להיות ברגע. יאמרו יום אחד, כן, יאמרו אותו דבר שאמרו לגבי חמץ בפשטות, שיום אחד, נאמר למשל, מישהו עובד עבודה זרה, האל שלו הוא אליל עץ ואבן, הוא צריך להיות לו דמות וצורה, הוא עובד איזה פסל ותמונה, תבנית אדם או בהמה, תבנית, אחת מהתבניות שכתוב שם בחומש, אחד מהדברים, זה האל שלו, יפה מאוד.
בא יהודי, ויום אחד אין לו, בא אברהם אבינו, הוא שובר יום אחד, הוא לא עובד, הוא עושה תפילה, למי אתה מתפלל? לאלקי השמים, לאף אחד, אין שום פסל, זה האין סוף, זה אחד, השם אחד. אומרים, בסדר, אולי זה עוד אל אחד, כן, אפשר לעשות טעות כזו, עובד העבודה זרה גם החזיק שיש את האל האחד שהוא אחד למעלה, אומר, בסדר, כל יום אחד תעבוד את השמש, יום אחד את הלבנה, ויום אחד שבת תעבוד את האחד שלמעלה, אלוהי האלוהים, אין בעיה.
אבל אנחנו רוצים לומר לך דבר עמוק יותר, כן, אנחנו רוצים לומר לך דבר הרבה יותר עמוק, אנחנו רוצים לומר לך שאיסור עבודה זרה לא אומר פשוט שיש גם אלהי אלהים, יש גם השם אחד, אלא שיש רק השם אחד. חידוש גדול, צריך להבין את זה, זה כבר חידוש גדול. במילים אחרות, זה לא מספיק יום אחד, שנאמר שזה במקרה, חשבת שהוא עוד אל אחד. לא, אני צריך שבעה ימים לא לעשות, ושבעה ימים זה כנגד שבעת כוכבי הלכת, שאלו הם הכוכבים והמזלות שעובדי עבודה זרה עבדו.
היום הראשון המזל, איך קוראים לו? ה, אני כבר לא זוכר, השבתאי, וצדק, וכוכב, וכן הלאה כל המזלות האלה, הם, כל אחד מהימים שלהם, זה הולך כך יום ראשון, כי בא יהודי שבת, אני לא יודע, אפילו שבת, שבת יש גם אחד מהכוחות, נאמר כך, אם יהודי היה יום אחד בשנה לא עובד אלא את הקב”ה, היה אומר אוקיי, מה זה יום ראשון? בוודאי עובד הגוי את האל של יום ראשון. לא, יום ראשון אני עובד גם את הקב”ה. בא יום שני, אומר הגוי, בוודאי היום הוא עובד את האל של יום שני. לא, יום שני גם לא, יום שלישי גם לא.
זה שבעת הימים, “שבעת ימים תאכל מצות”, כל אחד מהימים המזויפים שיש בו אל מזויף, זאת אומרת אחד מהכוחות הוא מזויף בבחינת אל, לא מזויף בבחינת מלאך, בבחינת כוחות, צריך להראות שלא רק שאני עובד גם את הקב”ה מלבד זה, אלא אתה לא האל בשום אחד מהימים. זה הסוד של “שבעת ימים תאכל מצות”.
אבל זה בוודאי גדלות גדולה, ובוודאי צריך לעשות את זה, זה הגבול, זאת אומרת לומדים יום אחד. או אפשר לומר אפילו פשוט, דקה אחת, פסח סוגיא, פסח רואה, הוא מבין בחינת חכמה, ברק המבריק, הוא מבין אלוקות, זה לא מספיק.
צריך ללמוד את זה בבחינת בינה. בינה היא ה… זה מדברים על קטנות של בינה, באמת, אבל בינה של כל שבעת הימים, הוא עובר, הוא לומד את זה עם כל הקושיות וכל התירוצים, עד שהוא מבין שבוע שלם, הוא מבין את זה באמת, זה לא סתם במקרה, זה לא רק פסוק וריקוד, זה באמת.
אבל כל הדבר הזה עדיין בבחינת קטנות. זה מה שאנחנו לומדים בפסח, שכל הדבר הזה עדיין הכל בבחינת קטנות.
למה כל הדבר הזה עדיין בבחינת קטנות? כי בגדלות לא נלחמים. בחינת הגדלות היא כן שבעה ימים, אבל לא להילחם כל יום.
להיפך, פסח… מה עושים בשבועות [צ”ל: סוכות] בכל שבעת הימים? מביאים שבעים פרים. זאת אומרת, כנגד שבעים השרים מביאים שבעים קרבנות. נותנים שפע לכל אחד מהפרים, כן? במילים אחרות, מעלים אותם לקדושה. זו הרמה של שבועות [צ”ל: סוכות], ושבועות של פסח היה סחורה מזה, מזה אפשר לומר “זה א-לי ואנוהו”.
במילים אחרות, ואני אומר את זה בקיצור, צריך להוציא את זה הרבה יותר ברור, אבל זה כבר סוף השיעור. במילים אחרות, מה הטעות של עבודה זרה? הטעות היא שהוא בא רק אל השבתאי, צדק, חמה, כוכב, נוגה, לבנה, וכו’, הוא חושב רק שאחד מהדברים האלה מנהיג את העולם, והוא לא יודע יותר מזה.
מה אנחנו עושים? אנחנו אומרים על כל אחד מהימים, הוא כביכול, עוברים על כל אלהי מצרים, “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים”, כן? מישהו חשב שבעל צפון… אומר רש”י, הוא נשאר, אותו לא הרגו? לא, אותו גם היו צריכים להרוג שבעה ימים.
זו קטנות גדולה, כן? כי מי שיש לו קצת שכל מבין שלא צריך לעבור על כל אחד ואחד. ולא רק שלא צריך לעבור על כל אחד ואחד, לא צריך לבטל כל אחד ואחד בנפרד.
מה אנחנו אומרים? “גדול אדנינו ורב כח”, “גדול ה’ מכל האלהים”. הוא גבוה יותר, הוא גם… אפשר אפילו לומר שהוא הכוח שנמצא בכל אחד מהאלהים, נכון? הוא מנהיג את השמש ואת הלבנה ואת הכוכבים והכל. לא צריך ללכת לשבור את השמש ולשבור את הכוכבים ולשבור כל דבר בנפרד. זה הכל קטנות.
ולא רק את זה, יש דרך אמיתית ממה שדיברנו משם ה’. אפשר גם לראות את הקב”ה, אפשר גם לומר “זה א-לי ואנוהו”, כביכול. כמו שאנחנו אומרים “אלה”, מה ההבדל “אלה אלהיך ישראל”? זה אחר, לשון רבים, לשון יחיד, זה הבדל גדול.
אבל זה עדיין משהו בחינה שאנחנו אומרים, לא חס ושלום אנחנו אומרים שהוא האל. כן, ש”זה א-לי ואנוהו” לא אומר שהוא האל. הוא לא האל. מה שאפשר לראות זה לא האל. את זה אסור לומר, זו עבודה זרה.
לכן צריך להיות שבעה ימים של קטנות, שבעה ימים של ביעור עבודה זרה של “לא תאכל עליו חמץ”.
“וביום השביעי חג לה'”. מה זו העצרת לה’? העצרת, שמתאפקים, כן, עצרת באמת, הסדר שאמרנו, “אם רץ לבך שוב לאחד”, מתאפקים, זה אומר שהדמיון רוצה להוסיף, ואומרים לא, זה לא, זה לא האל. אוקיי.
אחרי שעושים את העצרת, אבל להיפך זה גם “נעצר”, זה גם, הזוהר אומר “נעצר” זה לשון כליאה, נכלאת כביכול האלוקות בכלי מסוים. מה שזה אומר, ואני לא אסביר עכשיו איך זה יכול להיות, אבל מה שזה אומר הוא שאם מחזיקים בגדלות, אז כן, אפשר לראות, אפשר להיות מקדש, אפשר להיות תורה, אפשר להיות מצוות, אפשר להיות את כל הדברים האלה, רק בלי שום טעות שהדברים האלה הם אלוקות. אבל הם כן.
במילים אחרות, שהקב”ה בחר להתגלות, או אנחנו מצד הקטנות שלנו רואים אותו כך, מה שזה לא יהיה.
זה, מי שלא אכל חמץ שבעה ימים, הוא יכול לראות את זה, כי אין לו חשש טעות, אין לו חשש טעות בזה. לא רק שאין לו חשש טעות נאמר, אלא הוא מבין גם ששבעת הימים שנזהרים מחמץ זו קטנות מסוימת, וצריך אחר כך לבוא הרבה יותר גבוה.
—
אוקיי, זה בראשי פרקים. ראשי פרקים, הדרשה הייתה הרבה יותר ברורה מהיסוד, אבל בראשי פרקים הבנו את עיקר הדבר.
לא רק שאין לו חשש טעות כפי שאמר, אלא הוא מבין גם ששבעת הימים שאני מבער את החמץ זו קטנות מסוימת, ואני צריך עוד לבוא הרבה יותר גבוה.
אוקיי, זה בראשי פרקים. הדרשה הייתה הרבה יותר ברורה מהיסוד, אבל בראשי פרקים הבנו את עיקר הדבר, שצריך לדעת, ובואו נעשה את אותו הדבר, נחזור על עיקר הדבר.
צריך לדעת שבעה ימים לא לאכול מצה, ושנאמר שזה מקרא, ובמילים אחרות שנאמר שגם כאן יש אל.
אלא מה, בקטנות עוברים על כל אחד ואחד ואומרים לא:
– לא אל
– לא אל
– לא אל
רק אחד הוא האל.
והגדלות שבשביעי של פסח היא התכללות ניצוצות מזה, אפילו עוד בבחינת קטנות, היא לומר שמי שהוא רק אחד, ממילא כולם הם רק אחד.
אפשר לשעבד את השמש, ובזה משעבדים את הקב”ה באמת. זה הסוד של הגדלות.
ובשביעי של פסח עדיין אין לנו מילים לומר את זה נכון, ואנחנו אומרים שזה עדיין בחינת קטנות.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 900497#
In honor of the custom to learn on erev Shabbos and yom tov, this connects with the discourse of Shabbos HaGadol regarding the secret of biur chametz (removal of leavened bread).
The foundation that is established: There are two distinct aspects of matzah:
1. Matzah as a practical mitzvah – The eating of matzah on the night of the Seder, “ba’erev tochlu matzos,” “al matzos u’merorim yochluhu” – a specific mitzvah of the first night, connected with the korban Pesach and the dramatic moment of the Exodus from Egypt.
2. Matzah as the negation of chametz for seven days – “shivas yamim se’or lo yimatzei b’vateichem” – this is the essence of matzah, a whole week living without chametz. This is a new level, which stands on its own.
The seventh day of Pesach (“bayom hashvi’i chag l’Hashem,” “atzeres”) is not merely an end to Pesach, but rather the unique yom tov of the second aspect. The first day yom tov belongs to the korban Pesach and the Exodus from Egypt; the seventh day of Pesach is the yom tov of the shivas yamim tochal matzos aspect – a distinct level with a distinct content.
Here arises a “new Mah Nishtanah”: Why must one go an entire week without eating chametz? We have already celebrated the Exodus from Egypt on the night of the Seder – what is happening the rest of the week? Other yamim tovim (Shavuos, Rosh Hashanah, Yom Kippur) are only one day – why must Pesach be seven?
—
The Rambam holds that the general principle of yamim tovim is simple to understand – joy, fellowship, faith, learning. But details like the duration of each yom tov require an explanation. Although the Rambam himself says in his introduction that one should not seek reasons for numbers (like how many sacrifices), he does seek a reason for the length of yamim tovim. He divides them:
– One-day yamim tovim: Rosh Hashanah, Yom Kippur, Shavuos
– Seven/eight-day yamim tovim: Pesach, Sukkos
Two questions need to be answered:
1. Why is there this distinction between short and long yamim tovim?
2. Why specifically seven days?
Shavuos is zecher l’matan Torah – an event of one day, therefore one day yom tov. Rosh Hashanah – awakening oneself to teshuvah (repentance) takes one day. But Pesach – the festival of matzos – has a different nature: the mitzvah of not eating chametz cannot be fulfilled in one day, because one day without chametz could be coincidental. “Kedei shetiheye margish” – so that one should feel it, and “sheyitparsem ha’inyan” – so that it should be publicized. This requires a longer period.
Seven is the opposite of chance: once – coincidence, twice – coincidence, three times – chazakah (established pattern), but seven – double chazakah, without any doubt that this is a conscious matter. Only after seven days does it become “nikar” that one is not eating chametz intentionally.
Seven days is a middle ground between the sun (one day) and the moon (thirty days) – a month divided by four gives a week. The order of a week has to do with the natural order.
But here a question arises: Is a week truly natural? Seemingly a week is only a zecher l’ma’aseh bereishis (remembrance of Creation), not a natural phenomenon like the day (sun) or month (moon). Two answers:
1. Seven wandering stars – Each planet corresponds to one day, a complete cycle goes through all seven.
2. Medical cycle – In medicine it is accepted that seven days is the natural cycle for the body to heal itself. This is also seen with metzora (one afflicted with tzara’as) – seven days of quarantine, seven days of observation.
If matzah were only a zecher l’yetzias Mitzrayim (remembrance of the Exodus), one day would suffice. But matzah is a medicine – a transformation in the person’s essence – and therefore it requires a minimum of seven days, because this is the natural cycle.
The Rambam in Hilchos Teshuvah warns: whoever says Torah is only a medicine for the body – ein lo chelek l’olam haba (has no share in the World to Come). The Torah is a medicine for the soul, medicine for character traits, medicine for beliefs. However – the Torah is misdameh el hateva (resembles nature): just as the body is healed in seven days, so too is the soul healed in seven days. According to Kabbalah: nature is only vak (without mochin), and the Torah brings in gar (mochin/da’as) into nature – the structure remains similar, but the content is elevated.
The same principle with bris milah (circumcision): How is milah a perfection if one is breaking the body? The body is perhaps more complete with the orlah (foreskin), but the soul is better without it. Milah is bashmini (on the eighth day) – beyond the nature of seven – because it is a perfection of the soul.
Seven represents seven sefiros, seven angels, seven levels. This is the deeper reason why everything in creation goes by seven – sefiras ha’omer (7×7), seven thousand years, etc. Not only does the body need seven days to transform, but also the intellect and soul need seven levels in order to absorb the message of matzah. This is the difference between “b’shivas yamim” (in seven days – time-based) and “shivas yamim” (seven days as levels – essential).
—
The Zohar asks a strong question: If chametz alludes to the yetzer hara / sitra achra / kelipah (evil inclination / other side / husk), why is it not forbidden the entire year like pig?
A simple person who was freed and given a high position – he does not wear his coronation garments every day. He lives in the weekday world. But once a year, on the anniversary, he puts on the special garments – “v’yilbash osam bigdei shesh”, as Yaakov did for Yosef “kesones pasim.”
Not eating chametz is not itself the level – it is the way one ascends from level to level, like “shivas yamim yimalei es yedchem” with the milu’im (inauguration) of the kohanim. The seven days are a process of his’alus (elevation), and afterwards one lives on the new level – but one only needs to go through it anew once a year.
—
In Devarim it says “shivas yamim tochal alav matzos” together with the concept “lechem oni” – poor bread. This means that the entire seven days of matzah are still a level of deficiency, not perfection. The goal is not to remain at lechem oni – but rather to arrive at the manna, at the shtei halechem (two loaves), at lechem ashir (rich bread) – a higher level.
This explains why one does not say complete Hallel the entire seven days of Pesach (unlike Sukkos). Two reasons are united:
– Lechem oni – All of Pesach is still in the aspect of katnus (smallness)
– “Ma’asei yadai tovim bayam” – At the splitting of the Sea, the Egyptians drowned
Katnus means that one must still battle with the enemy. The better would have been “yitamu chata’im v’lo chotim” – that Pharaoh himself should admit, not that one must defeat him. Sukkos on the other hand is yemei gadlus (days of greatness) – there one brings 70 bulls for the 70 nations, one elevates them to holiness instead of fighting them.
The seven days stand against the seven wandering stars (Saturn, Jupiter, Sun, Mercury, Venus, Moon, etc.) – the celestial bodies that idol worshippers served. Each day of the week one demonstrates: Not only do I also serve the Almighty, but you (the planet) are not a god at all. This is “u’vechol elohei Mitzrayim e’eseh shefatim” – one goes through each false god and shows that it is not.
But this itself is still katnus, because:
– One with true intellect does not need to break each one individually
– One must understand that “gadol Hashem mikol ha’elohim” – He is the power in everything
– In gadlus one does not fight – one elevates everything to holiness
“U’vayom hashvi’i chag l’Hashem” – atzeres means one restrains oneself: the imagination wants to add more, and one says “no, this is not God.” But atzeres also means “ne’etzar” – Godliness is contained in a vessel. After the seven days of katnus, when one has no concern of error anymore, one can indeed see – a Mikdash, a Torah, mitzvos – without the error that these things themselves are God.
—
Each one of the seven days (seven midos/attributes) goes through and says “not a god, not a god” – one negates the false powers, until one arrives at the truth that only One is God. This is the biur chametz – establishing that no other power is true. Even in the lower level one recognizes the Almighty’s presence – even here there is a God.
Here is a hiskallalus nitzotzos (integration of sparks) – a higher level where one achieves that the One who is “only One,” automatically means all are only One. One can subjugate even the sun (the natural forces), and through this one truly subjugates the Almighty. Everything is included in the unity.
Even the seventh day of Pesach is still in the aspect of katnus – we still do not have the proper words to express it as it should be. After the seventh day of Pesach one must come much higher – to the full gadlus. The entire seven-day service of biur chametz is still a step, not the end – a necessary process on the way to true perfection.
Gentlemen, today is erev Shevi’i shel Pesach [the eve of the seventh day of Passover]. There is a custom to learn every erev Shabbat [Sabbath eve] and yom tov [festival].
It is certainly late, and everything in the Torah is truth, whether one hears it before, after, or in the middle.
I want to teach us as follows: They learned on erev Pesach a ma’amar [discourse], actually the week before that, I mean Shabbat HaGadol [the Great Sabbath before Passover], when they spoke about the secret of bi’ur chametz [the removal of leavened bread].
The simple meaning is that the verse says several times:
* “Seven days you shall eat matzot [unleavened bread]”
* “Seven days se’or [leaven] shall not be found in your houses”
* “Seven days you shall eat matzot and on the seventh day is a festival to Hashem”
* “Seven days you shall eat matzot and on the seventh day is an atzeret [assembly] to Hashem”
One sees several times in the simple meaning of the verses, that we, for example, don’t grasp – I mean, one does grasp, but we don’t grasp – it appears that the bi’ur chametz, the actual action, the action of “tashbitu [you shall remove],” one does this on erev Pesach, or perhaps one enters Pesach feeling that one has already left the chametz, one begins to eat matzah.
The positive commandment of eating matzah is only the first night according to how the Sages learned. But one doesn’t grasp, there is a strong emphasis in the Torah that one should not have chametz, one should eat matzah, according to how we learn, the simple meaning of matzah is “he shall eat for seven days,” with the simple meaning not chametz.
On the other hand, the topic of matzah, the main seven aspects of bi’ur chametz, there are two aspects of matzah, yes?
There is an aspect of matzah which is a practical mitzvah, a part of the joy, “al matzot u’merorim yochluhu [on matzot and bitter herbs they shall eat it],” “ba’erev tochlu matzot [in the evening you shall eat matzot],” because this is the obligation of the first night when one performs the eating of matzah.
But this is perhaps not even the essential aspect of matzah, it is only like a detail in matzah. The essential aspect of matzah is the bi’ur chametz within it, “seven days se’or shall not be found in your houses,” “you shall eat matzot,” that on this there is an additional action on this that one should humble the se’or, influence the chametz, so that there should not be any chametz on Pesach.
But the essential action, the essential existence of the matzah of the entire Pesach is essentially not simply chametz, they eat matzah and not chametz. It is not even the speed of the chipazon [haste]. Yes, the chipazon one must speak of on the first night, that is certainly the time to speak of the chipazon of yetziat Mitzrayim [the Exodus from Egypt].
This is all in the aspect of leaving the chametz, the first thing, the moment that one leaves is the strong action, the great vitality, the liveliness, one does something, one goes out.
But afterwards there are seven days that one eats matzah, and it appears explicitly in the verses that the seven days is a new level, a new level of the aspects of matzah, different from the aspect of negating the chametz.
As we can see, in Pesach Mitzrayim [the Passover in Egypt], perhaps even in Pesach Midbar [the Passover in the Wilderness] according to the simple meaning, but the law is certainly in Pesach Mitzrayim there was only one day, there was only one day.
It states explicitly “ki tavo’u el ha’aretz [when you come to the land],” then it will be, one will make Chag HaMatzot [the Festival of Matzot], one will make seven days. Seven days of Chag HaMatzot is only when one has arrived in Eretz Yisrael [the Land of Israel]. So it states in “ve’achlu hayom hazeh lechem oni lezichronah [and they ate on this day bread of affliction as a remembrance],” and then “vechagitem oto chag l’Hashem [and you shall celebrate it as a festival to Hashem].”
And it states further in the next parshah [Torah portion], “seven days you shall eat matzot and on the seventh day is a festival to Hashem.” As I said, this means that this appears in Parashat Va’era, as it were, with eating matzah seven days, and from this will come, through this “and on the seventh day” is a festival to Hashem.
Chag l’Hashem is a very lofty thing, it doesn’t appear on everything, it appears on Sukkot, it appears several times chag l’Hashem. What is the chag l’Hashem that is not the festival of the first night which has to do with the offering of the korban Pesach [Passover sacrifice] from the fourteenth, from erev Pesach, and one makes the night also, “bayom harishon mikra kodesh [on the first day a holy convocation]”?
Apparently this is all a continuation of the first thing of the korban Pesach. You have an extra law of eating matzah seven days, that is, not eating chametz seven days, this is a new level, a new aspect, and this aspect has a yom tov.
The yom tov of this aspect is called Shevi’i shel Pesach, it is called atzeret, “on the seventh day atzeret,” or “on the seventh day chag l’Hashem.” This is the yom tov that has to do with the seven days.
It is the yom tov of the first day, it is true, there is an extra yom tov. It could be that Pesach itself, the fourteenth, according to the aspect of yom tov is not really a yom tov, there is no prohibition of work. There is a custom, once there was a custom, there are places that had the custom not to do work, but there is no mitzvah of prohibition of work, it is not really a yom tov from the Torah. The yom tov of this is certainly Leil HaSeder [the Seder night], the first day of Pesach, which is all a continuation of this.
But the seven days, the level that is called “seven days you shall eat matzot,” the yom tov of this is “on the seventh day chag l’Hashem.” The yom tov of Atzeret shel Pesach, which states atzeret, “on the seventh day atzeret” appears in Parashat Re’eh, or the chag l’Hashem which is Shevi’i shel Pesach.
And one must truly understand the level, the aspect, one is not just to speak about this enough. Usually Shevi’i shel Pesach all the sermons go on Kriat Yam Suf [the Splitting of the Sea], which is certainly a great thing, one should learn that there was Kriat Yam Suf at that time.
But one must remember that the simple meaning of Scripture, afterwards, I mean that also the depth of the secret, later there is a secret of Kriat Yam Suf, the Arizal connected somewhat the secret of Kriat Yam Suf with the matter of Shevi’i shel Pesach, perhaps we will explain a bit, perhaps one will be able to understand it.
But the simple meaning, Shevi’i shel Pesach is the festival, Chag HaMatzot, the seventh day of Chag HaMatzot. One can say, on Sukkot there is the seventh day, or the eighth day we have Shemini Atzeret [the Eighth Day of Assembly], it is an atzeret after seven days, here it is after six days, okay, it is a bit different.
I saw the Sforno [Rabbi Ovadiah Sforno, 1475-1550] perhaps wants to argue that from him one sees no, that Shevi’i shel Pesach is a new thing, it has to do with Kriat Yam Suf, because just as the seventh of Sukkot is not a yom tov, except for Shemini Atzeret, which is the eighth, it is a new thing, and it could be that the eighth of Pesach is essentially what we call atzeret to Shavuot.
But in any case, the simple meaning is not so, the simple meaning is that seven days, so it states explicitly, “on the seventh day chag l’Hashem,” this already appears truly even before Kriat Yam Suf, yes, it is already a mitzvah for generations, it was already given in Egypt. And this is the holiness of Chag HaMatzot, it is “on the seventh day chag l’Hashem.”
Let us want to understand what is the level of Chag HaMatzot seven days to Hashem. What would be missing if Chag HaMatzot were one day?
This is not just that this is a question in learning that one can ask, it is even a yom tov that is one day:
* Shavuot is one day
* Rosh Hashanah is one day
* Yom Kippur is one day
One can very well make yamim tovim [festivals] of one day, it doesn’t seem necessary that the yom tov should be seven days.
This is also a question in reality, it is also a question in conduct. Everyone who makes Pesach, he feels, the great effort of Pesach one makes the first day, Leil HaSeder, it is certainly a great yom tov, a great light, and afterwards one drags oneself another six days of Chol HaMoed [the intermediate days of the festival].
And when Shevi’i shel Pesach comes, okay, there is another yom tov, like a little Shabbat, but one doesn’t see why the seven days are necessary.
And the answer to this is, it is another question of yours, you can ask a new Mah Nishtanah [What is different].
Mah Nishtanah halailah hazeh mikol haleilot [What is different about this night from all other nights], we answered, we left Egypt that night, bechipazon yetzatem [you left in haste], so lechem oni [bread of affliction], what will only be the reason for this one doesn’t eat chametz the first night, shebechol haleilot anu ochlin chametz u’matzah, halailah hazeh kulo matzah [on all other nights we eat chametz and matzah, this night entirely matzah].
The child should ask further, velo od kashah li [and not only is this difficult for me], the child asks tomorrow, Shevi’i shel Pesach he asks a new question, why do we eat… shebechol hashavuot [on all other weeks], yes, it is a new question, shebechol hashavuot anu ochlin chametz u’matzah, hashavua hazeh kulo matzah [on all other weeks we eat chametz and matzah, this week entirely matzah], it is an entire week, seven days you shall eat matzot. How does this come about?
If you will say, the simple meaning is as the Rambam [Maimonides] says, there is no obligation to eat matzah, there is only a prohibition to eat chametz. Okay, shebechol hashavuot mutar le’echol chametz [on all other weeks it is permitted to eat chametz], it is an even greater question, why hashavua hazeh asur [this week is it forbidden]?
If you will say we left Egypt, very good. How long did we leave Egypt? We already celebrated yetziat Mitzrayim on Leil HaSeder. What happened today that one may not eat chametz an entire week?
And I want to say the answer that the Rambam wrote in the way of the simple meaning according to his approach, and I want to learn it in a bit as we see here lately, and bring up the explanation in the Zohar.
The Zohar doesn’t speak exactly of the question, regarding Shavuot almost explicitly the Rambam’s question, but also in several places where the Zohar speaks of the secret of seven days you shall eat matzot, he asks usually it is in order to answer another question, two other questions that he answers with this, but it seems to me that it also has to do with understanding the secret, the level of seven days you shall eat matzot. And afterwards we will explain this, Rabbeinu HaAri [our teacher the Arizal] in continuation of what we have learned.
So what did the Rambam say? The Rambam asked such a question. The Rambam is always, as always, very broad in the general principles of things.
The world understands, there are different yamim tovim, the world understands what a yom tov is, one doesn’t need truly, he says himself, that a yom tov, there are all kinds of mitzvot, the reason for the mitzvot of why there are yamim tovim is not so difficult to understand, it is not a mitzvah like sha’atnez [the prohibition of mixing wool and linen] that one must search for the simple meaning.
Certainly there is more depth and more profundity that one can do, not just understand, one can do even more on a yom tov than the simple meaning. But that there is a yom tov everyone understands:
Either in physicality it is a good thing, a person should rejoice from time to time
Either regarding society, which is in the aspect of tikun hachevrah [fixing society], that people should gather together, one should rejoice together, it is certainly also a good thing for this
Tikun hamidot [character refinement], that which makes “vesamachta bechagecha atah uvincha uvitecha ve’avdecha va’amatecha vehaLevi [and you shall rejoice in your festival, you and your son and your daughter and your servant and your maidservant and the Levite]” as the Rambam always emphasizes
Either in the aspect of spirituality, that one should gather together to learn, one should remember the wonders of yetziat Mitzrayim, the teachings of emunah [faith], the da’at [knowledge]
These are all good things, all simple and clear matters, it doesn’t need truly any reason at all, these are matters, clear things, these are not things that need an explanation here.
Nevertheless, there are details. So when one speaks of yamim tovim truly, it is not difficult, why there is a yom tov is not difficult. But details, and why here it is so and there it is so, this is indeed a thing that needs a bit of explanation. There are several kinds of details that one must try to explain.
One kind of detail is what is the secret of the length of yamim tovim. It is very interesting, because here the Rambam actually seeks a reason apparently for the kind of thing that everyone thinks he said in his introduction there that on such things one should not seek any simple meaning, why seven days and not six days.
The Rambam says at the beginning that there are details, not on all details can there be a reason, because there must be something. I made eight days, you would ask why eight days? I made seven days. So the Rambam says on the numbers of how many sacrifices one brings, and such kinds of things.
But in practice, when it comes to how many days yamim tovim are, the Rambam does indeed seek a simple meaning.
And he says that there is a certain order in this. He says that there are yamim tovim of one day, there are basically two kinds of yamim tovim, interesting:
Yamim tovim of one day:
– Rosh Hashanah
– Yom Kippur — perhaps actually Yom Kippur is not really the same kind of yom tov
– Shavuot
Yamim tovim of seven days or eight days:
– Pesach
– Sukkot
Let’s say approximately the same. Two kinds of yamim tovim, these are the yamim tovim from the Torah.
One must understand what is the secret. This is one level, one question. Another question one must understand, why specifically seven days. These are two different questions. Yes, or eight days, let’s say Sukkot is seven plus one, let’s say it is similar, yes?
These are two questions that one must understand:
1. Why are there great long yamim tovim, weekly, an entire week of yom tov, and there are yamim tovim that are only one day?
2. Besides this there are yamim tovim that have a special number of seven, a special number.
These two questions the Rambam asks, and he answers according to the simple meaning, and we will see in this simple meaning a good teaching, and the Zohar which continues on this the secrets of the matters, and the Ramban, the Zohar, and the other commentators who bring out more afterwards the Arizal, we will see.
So first, and it is interesting that he begins first with the first question, why is it seven days at all? But I want to begin first with the second question, why is Shavuot different from Pesach? Or one should say Rosh Hashanah, Shavuot from Pesach and Sukkot. Because both are one next to the other, yes?
After Pesach comes Shavuot, after Rosh Hashanah comes Sukkot. There are two sets of, true, there is also Yom Kippur, there is another day, but in any case, there are two sets of yamim tovim that have one day, and afterwards next to it a seven-day yom tov.
He says this: Passover is about the matter of eating matzah [unleavened bread], yes? Everyone understands, one must eat matzah. Why? We understand, but it’s a major theme of Passover, it’s called the Festival of Unleavened Bread. Passover is called the Festival of Unleavened Bread, it’s not called Passover, Passover is only the first day. The Festival of Unleavened Bread, it’s the Festival of Unleavened Bread. That is, one must eat matzah and not chametz [leavened bread].
Now, let’s understand this: if one says one must make a great festive meal, “al matzot umarorim yochluhu” [they shall eat it with matzot and bitter herbs], eat a Passover sacrifice, that is probably a matter of one day. Everyone sees that it’s a joy, a celebration, a great festival that was made in honor of, one even went to the Temple Mount, one makes a pilgrimage to Jerusalem, a special commandment and joy that was made in honor of the Exodus from Egypt.
But if one says something else, not eating matzah, not eating chametz, not eating chametz. Imagine that one night one doesn’t eat chametz, or two nights one doesn’t eat chametz, two days one doesn’t eat chametz. It could all be by chance.
The Passover Haggadah, the Maharal [Maharal of Prague, Rabbi Yehuda Loew, 1520-1609] says this: “shebechol haleilot anu ochlin chametz umatzah” [on all other nights we eat both chametz and matzah]. What does it mean every night to eat either chametz or matzah? No, it means to say, it could happen that one eats a little chametz, it could happen a second night, there wasn’t time, so one made matzah. It could be, it happens, it happens, or simply there’s a matter that one eats matzah.
The theme of not eating chametz, yes, the theme, understand very well and very nicely this way: the commandment of yes eating matzah can be fulfilled the first night, and specifically the first night. Then, one night one eats yes a matzah, that’s okay, it’s a special matzah, one makes a blessing “al achilat matzah” [on eating matzah], one makes clear, this is the matzah of “zecher liyetziat Mitzrayim” [in remembrance of the Exodus from Egypt].
But the commandment of not eating chametz, says the Ramban, one cannot fulfill it in one night, it’s not possible. Why can one not eat chametz in one night? One can make an intention, I’m not eating chametz today because of the Exodus from Egypt, because of Passover. Very good, but it’s not so noticeable. One couldn’t even ask a question on this “shebechol haleilot anu ochlin chametz umatzah”. Fine, it’s just a night when one eats matzah. What can you do to me?
In order that it should be a distinct status, that one should feel at all, he calls it “kedei sheteheyeh margish” [so that you should feel it]. Two things:
– That you should feel it
– And “sheyitparsem ha’inyan” [that the matter should become publicized]
We remember, all these commandments have a matter of making known, yes, making known the miracles, making known the knowledge, publicizing, everyone should know. One cannot do it in one night. How long must one do it? At least several nights.
On this will come the second question why exactly seven, but it must be a longer… It must be at least first of all, it must be a longer period of time.
One can say it should be like a chazakah [a presumption established through repetition], yes? Three would already perhaps be a question if it’s enough, yes? Three is a chazakah. What does that mean? First time, coincidence. Second time, coincidence. Third time, ah, there’s already a pattern, there’s already something, there’s something that one must understand.
The same thing is even longer than three, seven. Let’s say a simple thing, seven is certain that it’s not a coincidence. Seven is the opposite of coincidence, very interesting, yes? Not the word chazakah. One, two times something happened, but one can say seven is two times three plus one, it’s even more.
There is an opinion that chazakah becomes from the fourth time, yes? That is three times, after that the fourth time it’s a moed [an established pattern]. So, three times did something, okay, done, eating chametz and matzah. Ah, the fourth time, or the seventh time, already double, already without any doubt a chazakah, now it has become noticeable that it’s a real thing, there’s something a true reason why one doesn’t eat chametz. And only this way can one fulfill the theme of not eating chametz.
This is the holy Rambam’s distinction, which is not the case with Shavuot. Shavuot is a remembrance of the Giving of the Torah. How long did the Giving of the Torah take? One day. One remembers it in one day.
The same thing Rosh Hashanah. Rosh Hashanah is, let’s say, blowing the shofar is everything is for repentance. How long does it take to be aroused to repentance? Actually doing repentance takes ten days, the Ten Days of Repentance, at least, a whole life, but being aroused takes one day.
Simply, Passover is also a remembrance of something that happened in one day. Ah, one would have thought about this. Seemingly, this is how it looks, “hayom atem yotzim” [today you are going out]. But if one wants to do it through not eating chametz, not eating chametz one cannot do in one day. It’s not, it’s not any calculation. It’s only a calculation if one does it a whole week.
So one understands already according to the simple meaning that “shivat yamim tochal matzot” [seven days you shall eat matzot], and in order to eat matzot which means not chametz, one must take seven days for this. This is the first level. And let’s already on this first level add what the Zohar adds to this.
What does the Zohar say? The Zohar, two places, and two different answers, but both are in the same aspect of not eating chametz. The Zohar says, the Zohar asks, and one can the Zohar’s question, we spoke about this at length in the writings, and perhaps there were classes about this in previous years.
It’s a tremendous question, that if chametz is a hint for the evil inclination, or as the Kabbalists say deeper, that chametz is a hint for a husk/shell of impurity, for the inflated nature of the “make us gods” that we learned on the Great Sabbath before Passover. If so, why should one eat chametz the whole year? What is the contradiction? If chametz is a bad thing, it should be forbidden the whole year, like pig, like forbidden foods.
Now, on this the Zohar says two different answers, at least, on the question. But I think both of them have to do the same, because both of them… I simply made a search in the Zohar how the Zohar speaks of the theme of seven days. Both of them the Zohar brings in the theme of seven days. It’s simple, because the prohibition of chametz is seven days indeed, but I think one must understand it in such a way.
One thing the holy Zohar says in the Torah portion of Bo. Let’s give a check right away in which portion this is… Yes, in Parshat Bo. The first explanation that the Zohar says on this, the first thing that the Zohar says in Parshat Bo is, that he says a parable.
He says a parable, he says, he wants to bring out that chametz, the prohibition of chametz, is not literally that chametz is a bad thing. It’s more that chametz points to idolatry, let’s say, to the power of materialism, to the power of the seventy celestial princes, all these matters that we learn that this is the Exodus from Egypt, going out from them.
The Zohar says, that at the time when they went out from them, they went out against their will, went out from the dominion of chametz, from the dominion of the Other Side, forces of impurity, from the… The Zohar says there that it has many names: another god, evil inclination, the other harsh one [Aramaic], Pharaoh, Haman. It has many names there. There’s no difference how one calls it, the evil inclination is called by seven names, but the one who goes out from Egypt is exempt from all these things.
So essentially, that which one eats matzah on Passover and not chametz, is one must go out, one has already gone out, one has already gone out from this. But why does one eat?
He says a parable, a person who was a simple person, he was made a free person, he was given a government position, he was given a high level, a high office in the kingdom. He doesn’t wear every day the royal garments, the special coronation clothes, yes? Special clothes that one wears, the crown, the special coat that one puts on in honor of the queen.
That one became a governor, a general, a nobleman, I don’t know what he became, one gives him something a special garment in order to dress in. He doesn’t wear it every day. Every day he does his work, and in other words, in a certain sense he lives in the weekday world, he lives even in the common world. He’s not always at the level of becoming a free person, of becoming the level. Becoming the level, that happened once.
“Shivat yamim yemale et yedchem” [seven days shall your hands be filled]. One sees very nicely in the Torah, that one wants to make a person, the Torah portion of Tzav, one wants to make a person into a priest, he must seven days go and put on the priestly garments, yes, the many garments, one makes the anointing oil, one makes the inauguration ceremony, “shivat yamim yemale et yedchem”.
After that he’s still a priest, even when he goes out. During the service he must put on the priestly garments, but it doesn’t mean, he also has other services, “they shall teach Your laws to Jacob”, the priest is a teacher. Not always does he go with the level of “yemale et yedchem”.
Why? Because one must think why, but perhaps this is the order. That one understands that the word is not that the chametz is itself the level, the not eating chametz is itself the level that one takes on, but a hint to this it is. The not eating chametz is the way how one goes out from level to level. It’s more that.
Therefore, only once must he do this. After that, says the Zohar, one makes a remembrance for this every year. Perhaps one makes a remembrance for the seven days of inauguration, not clear there. The High Priest brings a griddle-cake offering every day. He brings more than his death offering, which is the same offering that the High Priest brings in order to become worthy to become inaugurated, the High Priest does every day.
But the Zohar says that this is the order that once a year, when comes the anniversary of the time when he became received the honor, the position, he puts on again the linen garments, “and he shall put on the linen garments”, like a father puts on for Joseph beautiful clothes, “and he made him a coat of many colors”, says the Zohar, because it’s an aspect of “and he made him a coat of many colors”.
This is one way how one can understand it.
And here further, here it’s already much clearer and closer to what we’re learning here. That is, it comes connected with what the Rambam says, because the theme is really the theme of healing. It’s very interesting, he’s going to bring what the first thing that the Rambam says: why exactly seven days?
The Rambam says this: why exactly seven days? Why not, I said three days, four days, which would also have been a chazakah? The Rambam says, first he says a reason: seven days is a good number, it’s a middle between the moon and the sun. A week – the sun goes through every day, the orbit of the sun is every day, one day. A month is thirty days, one divides a month by four, it makes sense to divide the month approximately by four, comes out a week. And he says that the order of a week has very much to do with the natural order.
The commentators struggle: what does the Rambam mean when he says that the natural order has to do with weeks? Seemingly, weeks are not a natural thing. So one says many times a week, the theme of a remembrance of the act of Creation, one says that the Almighty made the world in six days, the seventh day He rested. But one doesn’t see – the moon goes through in twenty-nine and a half days the moon goes around the world, that one can see in nature. The great orbit of the sun one can see from a year, the small orbit of a day one can see, but the seven days is seemingly not a thing that one can see in a natural manner. But the Rambam says that it yes has a natural thing.
The commentators say two things:
One thing one can say that there are the seven planets. So one used to say once that there are seven planets, so they have each one of them has something to do with one day, one can understand that this also has a natural thing. That is, a complete orbit is one that goes through all seven planets.
This can be has to do with the first thing, the ascent to greatness, the drawing near, that was said that Israel is higher than the stars, that one ascends to greatness, that one comes to the level of “going outside, above the stars” [reference to God’s promise to Abraham in Genesis 15:5]. This is the first level.
After that he says, there’s a second thing. The commentators bring another thing, and I think we already spoke about this once, that a person is nothing but this [referring to the natural healing cycle], that when one makes a healing, the order is: a healing one must take for a piece of time.
Just as the Zohar brings here, usually a person has an illness, he takes antibiotics, he does a course of antibiotics. In most medicines this is the order, so it’s accepted by the doctors, for a very long time, also today. There are sometimes things with other numbers, but the most common number that’s accepted is seven days. This is the time period, which is a good time period, that seven days takes approximately for the body to swing through, to work through a new cycle, to become healed. So usually many medicines one says one should take seven days.
We see this also with the metzora [metzora: one afflicted with tzara’at, a spiritual skin affliction]. Metzora is an illness, and we see that the entire order of the metzora goes for seven days. Yes, we will soon come to Parshat Metzora [Parshat Metzora: the Torah portion dealing with tzara’at]. Seven days one makes hesger [hesger: quarantine], seven days one checks it, one comes back. Seven days is a tekufa [tekufa: period, season] in which one can see whether an illness is going up, whether it’s going down, or one makes a refuah, one does it for seven days.
Here it’s not exactly a refuah, it’s a tikkun [tikkun: rectification, repair], but ipuy haguf [ipuy haguf: the refinement/purification of the body] is seven days. There are many things where we see that seven days is a tekufa in nature, not only in the heavens, where we see the seven planets, but also in the world, in the body we see that seven days is a perek zman [perek zman: time period] that makes a change in the body. If one takes a refuah it needs to be seven days.
So it’s simple, that if one were to understand that matzah is merely a zecher liyetziat Mitzrayim [zecher liyetziat Mitzrayim: a remembrance of the Exodus from Egypt], one would eat matzah, one could do it in one day. But if it needs to be a refuah, that is, it needs to make some kind of change, just as it made some kind of change then, or it’s a remez [remez: hint, allusion] for some kind of change that one makes in a person’s body, in a person’s eating, his maachal [maachal: food] is different, it needs to be a minimum of seven days, because that is the hekeif hativi [hekeif hativi: the natural cycle].
And certainly, this brings us to the third thing that stands in the Zohar. Certainly this is perhaps the main thing that stands in the Zohar al pi Kabbalah [al pi Kabbalah: according to Kabbalah] regarding the topic of the question why there are seven days of Pesach, which already stands in the Ramban [Ramban: Nachmanides, Rabbi Moshe ben Nachman, 1194-1270] and in Ibn Ezra [Ibn Ezra: Ibn Ezra, Rabbi Abraham ibn Ezra, 1089-1167], and the Rambam meramez [meramez: hints at] to this, I don’t know how this is hinted at, but it has to do with this.
The Rambam says: If someone will say that the Torah is natural, that the Torah is a natural thing, the Torah is something – the Torah is something merely like a medicine, a refuat haguf [refuat haguf: healing of the body]? The Rambam says in Hilchot [Hilchot: laws], well, what does one learn in Hilchot Teshuva [Hilchot Teshuva: Laws of Repentance]? If you will say that the Torah is refuat haguf, he is like holech shel hamakeh [holech shel hamakeh: one who is lost from the plague – referring to one who has no share in the World to Come], ein lo chelek le’olam haba [ein lo chelek le’olam haba: he has no share in the World to Come].
Why does the Rambam say this? She’omer shedivrei Torah refuat haguf einam ela refuat hanefesh [she’omer shedivrei Torah refuat haguf einam ela refuat hanefesh: one who says that the words of Torah are healing for the body – they are only healing for the soul]. If you think that the Torah is some way to be healthy, it’s a medicine, it’s not a medicine. The Torah is a refuat hanefesh [refuat hanefesh: healing of the soul]. It’s a refuat hamiddot [refuat hamiddot: healing of character traits], refuat hade’ot [refuat hade’ot: healing of beliefs/opinions], not refuat haguf.
So the Rambam says, true, but the Torah is mitdameh el hateva [mitdameh el hateva: resembles/parallels nature]. That is, nature is lacking, nature doesn’t have da’at [da’at: knowledge, consciousness], teva eino ba’al machshava vehitbonenut [teva eino ba’al machshava vehitbonenut: nature does not possess thought and contemplation].
That is, al pi Kabbalah, nature is only vak [vak: shisha ketzavot – six extremities, referring to the lower six sefirot without higher consciousness], nature doesn’t have gar [gar: galgalta reisha – the three higher sefirot representing higher consciousness], in nature there are no mochin [mochin: intellectual/spiritual consciousness]. And the Torah is mashlim the mochin of nature [mashlim the mochin: completes the consciousness]. This is the hanhagat Hashem al yedei hasechel [hanhagat Hashem al yedei hasechel: God’s guidance through intellect]. The Torah was given to ba’alei da’at [ba’alei da’at: people of knowledge], to bring da’at into nature.
But im kol zeh [im kol zeh: nevertheless], it is mitdameh el hateva. The madrega of gar, the madrega of mochin, is similar, it goes in the same structure as nature. This is exactly like, in other words, this is how one will see: a person’s body is healed in seven days, a person’s soul also. Ah, the soul is not the same. It’s not to think that eating matzah makes a refuat haguf. Lav davka [lav davka: not necessarily], it could be that it does, but lav davka. Rather the refuat hanefesh, the de’ot [de’ot: beliefs, opinions] that the matzah reminds of, it makes a zecher, goes in the same order. It was made for people with bodies. It enters into the more primitive reasons. But it is mashlim inyanim hativi’im [mashlim inyanim hativi’im: completes natural matters].
What does he remind us of? Everyone knows, Pesach was also the generation of brit milah [brit milah: covenant of circumcision], one had to be circumcised [circumcise]. And regarding brit milah the Rambam asks the question: How can it be? It’s a question that is already brought in the Midrash [Midrash: Midrash, homiletical teachings of the Sages].
How can one say that brit milah is a shleimut [shleimut: perfection, completion]? “Hithalech lefanai veheyeh tamim” [Hithalech lefanai veheyeh tamim: “Walk before Me and be perfect” – Genesis 17:1] – this is brit milah. Apparently, one breaks nature, one breaks, one cuts off the orlah [orlah: foreskin], a person is born with an orlah. The principle is, “Vayar Elokim et kol asher asah vehineh tov me’od” [Vayar Elokim et kol asher asah vehineh tov me’od: “And God saw all that He had made, and behold, it was very good” – Genesis 1:31], everything that is in the world is tov me’od, it’s the shleimut. How can it be that ma’asei Hashem einam shleimim [ma’asei Hashem einam shleimim: God’s works are not complete]?
The Rambam says there, yes, you must understand that a person has two levels. A person has his body, perhaps mitzad haguf [mitzad haguf: from the perspective of the body] he was more shalem [shalem: complete] with the orlah, could be, lav davka, but could be. But a person, the essence of a person is his soul. A person’s soul is better without the orlah, because then he is meimit his ta’avot [meimit his ta’avot: subdues his desires], he has correct de’ot, all these things.
The Torah is the shleimut of the soul, of the de’ot, not of the body. But it goes in the same similar way. Therefore he says that milah is bashemini [bashemini: on the eighth day], yes, the seven is the higher nature of Pesach, the eighth that is milah, but it is yes shleimut, it is mashlim a person [mashlim a person: completes a person], it is mashlim the nature of a person, but it’s lav davka through the fact that he has a complete body, rather through the fact that he has a complete soul.
So since we understand that it doesn’t mean that one just needs to eat matzah so that the body should change from the matzah seven days should be a nikuy [nikuy: cleansing]. It also shows that here, if one will say al pi peshat [al pi peshat: according to the simple meaning], the matzah comes to teach something, to show something, and the thing that one shows is also something a topic of shiv’ah [shiv’ah: seven], it’s also something an inyan [inyan: matter, concept] of shiv’at yamim [shiv’at yamim: seven days].
Just as with the body it takes seven that this is the higher, so it goes a cycle seven seven seven, so there is also in the more sichli’dige madregot [sichli’dige madregot: intellectual levels] in the world there are seven days.
And this is certainly understood in the Ramban, that seven is a remez to the seven days of the week, and even higher than that, the seven planets, there are seven sefirot [sefirot: sefirot, divine emanations in Kabbalah], or seven malachim [malachim: angels], or seven sefirot even higher, seven madregot, and the seven madregot that is truly the reason why there is everything goes seven.
And we have sefirat ha’omer [sefirat ha’omer: the counting of the Omer], and Chag HaShavuot [Chag HaShavuot: the Festival of Weeks/Shavuot] which is again seven times seven, it shows us the topic of the order of seven. There are seven thousand years in the world, etc. etc. etc. [etc.: and so on], everything goes on this seven, and this is the higher madrega of this seven.
In other words, not only, if one wants to interpret it, that one should say not only the body, so that a person should grasp that he eats chametz [chametz: leavened bread] needs to take him seven days, but also so that a person should grasp the lesson, the message that the chametz gives him, takes him seven days, or it takes him seven madregot, perhaps lav davka seven days, this is bechinat shiv’at yamim [bechinat shiv’at yamim: the aspect of seven days]. Not “bashiv’at yamim” [bashiv’at yamim: in seven days – referring to a time period] but “shiv’at yamim” [shiv’at yamim: seven days – referring to seven levels/aspects]. That the shiv’at yamim, the seven days, should be like one day, that one should eat with the matzah the seven days.
Ah, so what is the madrega? What is the hachana [hachana: preparation] to the madrega? What is the madrega? Simply that the thing, what is the shiv’at yamim itself, not the bashiv’at yamim, not the seven days of the olam hateva [olam hateva: the natural world], but the seven days themselves which is the olam hateva, which is a zecher for them, there is wrestling.
Or the seven madregot, perhaps specifically seven days, the bechinot shiv’at yamim. Yes, not until shiv’at yamim, but shiv’at yamim. Yes, he says so, “Shiv’at yamim tochal matzah” – you will eat with the matzah the seven days. Ah, and what is the madrega? But we must ask ourselves, what is the madrega? What is this thing that is the shiv’at yamim itself? Not the until shiv’at yamim, not the seven days of the olam hateva, or the seven days themselves which is the olam hateva which they are worthy for them, which this brings us to be.
We will understand an interesting thing. And this is also true, I think this is a deeper reason why one eats only matzah and not chametz seven days and not a whole year, because this has to do with what is called lechem oni. That is, that matzah is truly a chesaron. And truly that the place, or one place in Devarim where it says “Shiv’at yamim tochal alav matzot”, there it says “lechem oni”.
That is, “Shiv’at yamim tochal matzot” has to do with the fact that matzah is lechem oni. In other words, the shiv’at yamim are not exactly the highest madrega, they are still lechem oni. And regarding this it is only seven days, because we don’t want to remain with the lechem oni, we want to arrive at the manna, we want to arrive at the higher madrega, to the shtei halechem, to the lechem ashir, yes.
So how does one understand this? And truly, this is also the reason why, everyone knows that Pesach is different from Sukkot, one doesn’t say complete Hallel the entire seven days. That is, one says so, because it’s still bechinot lechem oni. The seven days is lechem oni, it’s still not the shleimut.
This is “shavu veshavu” that stands by Shlomo and by Chizkiyahu, “shavu veshavu”, shavu tachtonim kiveyachol. Therefore he calls it seven days, from madregat hamalchut. That is, atzeret, bayom hashevi’i atzeret, atzeret means the malchut. Then, this is Hallel she’eino shalem, except the first night, we spoke about a different point.
But Sukkot, Sukkot is already a higher madrega, Sukkot is the yemei gadlut, when then one can make seven days shleimut, yes, seven days of complete Hallel.
And truly, it appears that this has to do with the topic of Kriat Yam Suf, why? There is indeed another reason that is brought in the Beit Yosef and in the Midrash, that one doesn’t say Hallel the second days of Pesach, or the Chol HaMoed of Pesach, because Kriat Yam Suf there is some aspect of difficulty. Certainly Kriat Yam Suf is tremendous, but “Ma’asei yadai tov’im bayam ve’atem omrim shira”, there is some difficulty in this, and apparently in honor of this one doesn’t say Hallel.
And certainly the commentators ask, if so, what about the other six days of Chol HaMoed, the other five days? And they say answers, forced answers.
I think the depth of this is, that Kriat Yam Suf shows us that the entire Pesach is still an aspect of katnut. Still everything here, what does katnut mean? “Ma’asei yadai tov’im bayam” means katnut. What does katnut mean? That we still need to fight.
Now one already understands half the secret. One still needs to fight. Certainly this is a great madrega, “Yamutu resha’im veyir’u tzaddikim veyismchu” – good. But what is even better? Is “Yitamu resha’im velo chot’im”, “Yitamu chata’im velo chot’im”. Even better is that there is no Pharaoh at all, or that Pharaoh admits, “Hashem hatzaddik”. That would have been the plan, that Pharaoh should admit. Meanwhile we still had to fight with him, so there is still a bit of chesaron.
This means that one must have this, it’s an important step, without this there would not have been any success, but it’s still a chesaron.
Without this one still doesn’t properly understand the shiv’at yamim, it’s still a small shiv’at yamim. If so is the entire shiv’at yamim, certainly in this shiv’at yamim there was a great miracle, but in any case one sees that one still had to fight with Pharaoh. This is apparently “Halalu ovdei avodah zarah vehalalu ovdei avodah zarah”. Ah, no, it’s still different. The Jewish idol worshipers are still different from the gentile idol worshipers. Very good. But from the side of truth it’s still not the shleimut. On this there still doesn’t come complete Hallel.
I think this is the comparison of the two reasons, one can learn that this is the same thing.
If so we only need to add at the end of the shiur, to say what is perhaps the thing, the katnut, what is the point, why is it lacking on one hand? It’s not enough, let’s say so.
First of all, with what is it not enough? That is, we have learned that chametz points to the topic of elohim acherim, it points to the topic of physical conception, that a person, his imagination, even his senses, his imagination, which many people think is their thought, can only grasp physical things, only things that have volume, yes, just as chametz has length and height and width, yes, it has three dimensions, this he can grasp.
This is chametz, therefore the halacha says, even the halacha, kal vachomer the Almighty Himself is not a physical thing, not a knowledge of body, one must burn the chametz, one must be careful not to grasp it.
The problem is however, let’s say such a word, the problem is that this cannot be in a minute. One will say one day, yes, one will say the same thing that they said regarding chametz simply, that one day, let’s say for example, someone serves an idol worshiper, his god is an idol of wood and stone, he needs to have an image and form, he serves some statue and picture, tavnit adam or behemah, tavnit, one of the tavnit that stands there in the Chumash, one of the things, this is his god, very good.
Comes a Jew, and one day he doesn’t, comes Avraham Avinu, he breaks one day, he doesn’t serve, he makes a prayer, to whom are you praying? To the God of heaven, to no one, there is no statue, it’s the Ein Sof, it’s One, Hashem Echad. One says, okay, perhaps this is another god, yes, one can make such a mistake, the idol worshiper also held that there is the one God who is One above, he says, okay, every one day you serve the sun, one day the moon, and one day Shabbat you serve the One above, the God of gods, no problem.
The first day the constellation, what is it called? The, I don’t remember anymore, the Shabbatai, and Tzedek, and Kochav, and so forth all these constellations, they, each one of their days, it goes like Sunday, because comes a Jew Shabbos, I don’t know, even Shabbos, Shabbos is also one of the forces, let’s say so, if a Jew would one day in the year not serve but the Almighty, he would say okay, what is Sunday? Presumably the gentile serves the god of Sunday. No, Sunday I also serve the Almighty. Comes Monday, says the gentile, presumably today he serves the god of Monday. No, Monday also not, Tuesday also not.
This is the seven days, “shiv’at yamim tochal matzos” (seven days you shall eat matzos), each one of the false days where there is a false god, that means one of the forces is false in the aspect of god, not false in the aspect of angel, in the aspect of forces, one must show that not only that I also serve the Almighty besides that, but you are not the Almighty on any one of the days. This is the secret of “shiv’at yamim tochal matzos.”
But this is certainly a great greatness, and certainly this must be done, this is the limit, that means one learns one day. Or one can even say simply, one minute, Pesach sugya (topic), Pesach ro’eh (sees), he understands in the aspect of chochma (wisdom), a flashing lightning, he understands Godliness, is not enough.
One must learn it in the aspect of bina (understanding). Bina is the… This we speak of a katnus (smallness) of bina, truly, but bina of all seven days, he goes through, he learns it with all the questions and all the answers, until he understands one whole week, he truly understands it, it’s not just by chance, it’s not just a verse a dance, it’s truly.
But the whole thing is still everything in the aspect of katnus. This is what we learn on Pesach, that the whole thing is still everything in the aspect of katnus.
Why is the whole thing still in the aspect of katnus? Because in gadlus (greatness) one doesn’t fight. The aspect of gadlus is yes seven days, but not fighting each day.
On the contrary, Pesach… what does one do Sukkos on all seven days? One brings seventy bulls. That means, against the seventy princes one brings seventy sacrifices. One gives abundance for each one of the bulls, yes? In other words, one elevates them to holiness. This is the level of Sukkos, and the Shavuos of Pesach was merchandise of this, from this one can say “zeh Keli v’anveihu” (this is my God and I will glorify Him).
In other words, and I say it briefly, one must bring it out much clearer, but it’s already the end of the shiur (lecture). In other words, what is the error of idolatry? The error is that he only comes to the Shabbatai, Tzedek, Chama, Kochav, Noga, Levana, etc., he only thinks that one of these things runs the world, and he doesn’t know beyond that.
What do we do? We say on each one of the days, he goes as it were, one goes through to each elohei Mitzrayim (gods of Egypt), “uvchol elohei Mitzrayim e’eseh shfatim” (and upon all the gods of Egypt I will execute judgments), yes? Someone thought that Ba’al Tzefon… says Rashi, he remained, they didn’t kill him? No, him also one had to kill the seven days.
This is a great katnus, yes? Because someone who has a little intellect understands that one doesn’t need to go through each one. And not only doesn’t one need to go through each one, one doesn’t need to nullify each one externally.
What do we say? “Gadol Adoneinu v’rav ko’ach” (Great is our Lord and abundant in strength), “gadol Hashem mikol ha’elohim” (Hashem is greater than all the gods). He is higher, He is also… one can even say that He is the force that is in each one of the gods, right? He runs the sun and the moon and the stars and everything. One doesn’t need to go break the sun and break the stars and break each thing externally. This is all katnus.
And not only that, there is a true way of what we spoke of the Name of Hashem. One can also see the Almighty, one can also say “zeh Keli v’anveihu,” as it were. Just as we say “eleh” (these), what is the difference “eleh elohecha Yisrael” (these are your gods, Israel)? It’s different, plural language, singular language, it’s a great difference.
But it’s still always somewhat an aspect that we say, not God forbid we say that He is the god. Yes, that “zeh Keli v’anveihu” doesn’t mean that He is the god. He is not the god. Whatever one can see is not the god. This one may not say, this is idolatry.
Therefore one must have seven days of katnus, seven days of removal of idolatry of “lo tochal alav chametz” (you shall not eat leavened bread with it).
“Uvayom hashvi’i chag l’Hashem” (And on the seventh day a festival to Hashem). What is the atzeres (assembly/restraint) to Hashem? The atzeres, that one restrains oneself, yes, atzeres truly, the order that we said, “im ratz libcha shuv l’echad” (if your heart races, return to the One), one restrains oneself, means that the imagination wants to add, and one says no, this is not, it’s not the god. Okay.
After one does the atzeres, but the opposite of this is also “ne’etzar,” it’s also, the Zohar says “ne’etzar” is a language of containment, the Godliness becomes contained as it were in a certain vessel. What this means is, and I’m not going to explain now how it can be, but what this means is that if one holds by the gadlus, then one can yes, one can see, one can have a Mikdash (Temple), one can have a Torah, one can have mitzvos, one can have all these things, only without any error that these things are god. But they are yes.
In other words, that the Almighty chose to reveal Himself, or we from our side of our katnus see Him so, whatever it may be.
This, whoever hasn’t eaten chametz for seven days, he can see this, because he has no concern of error, he has no concern of error in this. Not only does he have no concern of error it is said, but he also understands that the seven days that one is careful from chametz is a certain katnus, and one must afterwards come much higher.
—
Okay, this is in main points. In main points, the drasha (sermon) was much clearer than the foundation, but in main points we understood the main thing.
Not only does he have no concern of error as he said, but he also understands that the seven days that I am removing the chametz is a certain katnus, and I must still come much higher.
Okay, this is in main points. The drasha was much clearer than the foundation, but in main points we understood the main thing, that one must be able, and let’s just repeat the same, repeat the main thing.
One must be able seven days not to eat matza, and one should say that it’s a proclamation, and in other words one should say that here too there is a god.
But what, in the katnus one goes through each one of them and says no:
– Not a god
– Not a god
– Not a god
Only One is the God.
And the gadlus that on the seventh of Pesach is an integration of sparks of this, even still in the aspect of katnus, is to say that the One who is only One, automatically all are only One.
One can subjugate the sun, and with this one subjugates the Almighty truly. This is the secret of the gadlus.
And on the seventh of Pesach we still don’t have words to say it properly, and we say that it is still the aspect of katnus.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 900497#
In honor of the custom to learn on erev Shabbos and yom tov, this connects with the discourse of Shabbos HaGadol regarding the secret of biur chametz (removal of leavened bread).
The foundation that is established: There are two distinct aspects of matzah:
1. Matzah as a practical mitzvah – The eating of matzah on the night of the Seder, “ba’erev tochlu matzos,” “al matzos u’merorim yochluhu” – a specific mitzvah of the first night, connected with the korban Pesach and the dramatic moment of the Exodus from Egypt.
2. Matzah as the negation of chametz for seven days – “shivas yamim se’or lo yimatzei b’vateichem” – this is the essence of matzah, a whole week living without chametz. This is a new level, which stands on its own.
The seventh day of Pesach (“bayom hashvi’i chag l’Hashem,” “atzeres”) is not merely an end to Pesach, but rather the unique yom tov of the second aspect. The first day yom tov belongs to the korban Pesach and the Exodus from Egypt; the seventh day of Pesach is the yom tov of the shivas yamim tochal matzos aspect – a distinct level with a distinct content.
Here arises a “new Mah Nishtanah”: Why must one go an entire week without eating chametz? We have already celebrated the Exodus from Egypt on the night of the Seder – what is happening the rest of the week? Other yamim tovim (Shavuos, Rosh Hashanah, Yom Kippur) are only one day – why must Pesach be seven?
—
The Rambam holds that the general principle of yamim tovim is simple to understand – joy, fellowship, faith, learning. But details like the duration of each yom tov require an explanation. Although the Rambam himself says in his introduction that one should not seek reasons for numbers (like how many sacrifices), he does seek a reason for the length of yamim tovim. He divides them:
– One-day yamim tovim: Rosh Hashanah, Yom Kippur, Shavuos
– Seven/eight-day yamim tovim: Pesach, Sukkos
Two questions need to be answered:
1. Why is there this distinction between short and long yamim tovim?
2. Why specifically seven days?
Shavuos is zecher l’matan Torah – an event of one day, therefore one day yom tov. Rosh Hashanah – awakening oneself to teshuvah (repentance) takes one day. But Pesach – the festival of matzos – has a different nature: the mitzvah of not eating chametz cannot be fulfilled in one day, because one day without chametz could be coincidental. “Kedei shetiheye margish” – so that one should feel it, and “sheyitparsem ha’inyan” – so that it should be publicized. This requires a longer period.
Seven is the opposite of chance: once – coincidence, twice – coincidence, three times – chazakah (established pattern), but seven – double chazakah, without any doubt that this is a conscious matter. Only after seven days does it become “nikar” that one is not eating chametz intentionally.
Seven days is a middle ground between the sun (one day) and the moon (thirty days) – a month divided by four gives a week. The order of a week has to do with the natural order.
But here a question arises: Is a week truly natural? Seemingly a week is only a zecher l’ma’aseh bereishis (remembrance of Creation), not a natural phenomenon like the day (sun) or month (moon). Two answers:
1. Seven wandering stars – Each planet corresponds to one day, a complete cycle goes through all seven.
2. Medical cycle – In medicine it is accepted that seven days is the natural cycle for the body to heal itself. This is also seen with metzora (one afflicted with tzara’as) – seven days of quarantine, seven days of observation.
If matzah were only a zecher l’yetzias Mitzrayim (remembrance of the Exodus), one day would suffice. But matzah is a medicine – a transformation in the person’s essence – and therefore it requires a minimum of seven days, because this is the natural cycle.
The Rambam in Hilchos Teshuvah warns: whoever says Torah is only a medicine for the body – ein lo chelek l’olam haba (has no share in the World to Come). The Torah is a medicine for the soul, medicine for character traits, medicine for beliefs. However – the Torah is misdameh el hateva (resembles nature): just as the body is healed in seven days, so too is the soul healed in seven days. According to Kabbalah: nature is only vak (without mochin), and the Torah brings in gar (mochin/da’as) into nature – the structure remains similar, but the content is elevated.
The same principle with bris milah (circumcision): How is milah a perfection if one is breaking the body? The body is perhaps more complete with the orlah (foreskin), but the soul is better without it. Milah is bashmini (on the eighth day) – beyond the nature of seven – because it is a perfection of the soul.
Seven represents seven sefiros, seven angels, seven levels. This is the deeper reason why everything in creation goes by seven – sefiras ha’omer (7×7), seven thousand years, etc. Not only does the body need seven days to transform, but also the intellect and soul need seven levels in order to absorb the message of matzah. This is the difference between “b’shivas yamim” (in seven days – time-based) and “shivas yamim” (seven days as levels – essential).
—
The Zohar asks a strong question: If chametz alludes to the yetzer hara / sitra achra / kelipah (evil inclination / other side / husk), why is it not forbidden the entire year like pig?
A simple person who was freed and given a high position – he does not wear his coronation garments every day. He lives in the weekday world. But once a year, on the anniversary, he puts on the special garments – “v’yilbash osam bigdei shesh”, as Yaakov did for Yosef “kesones pasim.”
Not eating chametz is not itself the level – it is the way one ascends from level to level, like “shivas yamim yimalei es yedchem” with the milu’im (inauguration) of the kohanim. The seven days are a process of his’alus (elevation), and afterwards one lives on the new level – but one only needs to go through it anew once a year.
—
In Devarim it says “shivas yamim tochal alav matzos” together with the concept “lechem oni” – poor bread. This means that the entire seven days of matzah are still a level of deficiency, not perfection. The goal is not to remain at lechem oni – but rather to arrive at the manna, at the shtei halechem (two loaves), at lechem ashir (rich bread) – a higher level.
This explains why one does not say complete Hallel the entire seven days of Pesach (unlike Sukkos). Two reasons are united:
– Lechem oni – All of Pesach is still in the aspect of katnus (smallness)
– “Ma’asei yadai tovim bayam” – At the splitting of the Sea, the Egyptians drowned
Katnus means that one must still battle with the enemy. The better would have been “yitamu chata’im v’lo chotim” – that Pharaoh himself should admit, not that one must defeat him. Sukkos on the other hand is yemei gadlus (days of greatness) – there one brings 70 bulls for the 70 nations, one elevates them to holiness instead of fighting them.
The seven days stand against the seven wandering stars (Saturn, Jupiter, Sun, Mercury, Venus, Moon, etc.) – the celestial bodies that idol worshippers served. Each day of the week one demonstrates: Not only do I also serve the Almighty, but you (the planet) are not a god at all. This is “u’vechol elohei Mitzrayim e’eseh shefatim” – one goes through each false god and shows that it is not.
But this itself is still katnus, because:
– One with true intellect does not need to break each one individually
– One must understand that “gadol Hashem mikol ha’elohim” – He is the power in everything
– In gadlus one does not fight – one elevates everything to holiness
“U’vayom hashvi’i chag l’Hashem” – atzeres means one restrains oneself: the imagination wants to add more, and one says “no, this is not God.” But atzeres also means “ne’etzar” – Godliness is contained in a vessel. After the seven days of katnus, when one has no concern of error anymore, one can indeed see – a Mikdash, a Torah, mitzvos – without the error that these things themselves are God.
—
Each one of the seven days (seven midos/attributes) goes through and says “not a god, not a god” – one negates the false powers, until one arrives at the truth that only One is God. This is the biur chametz – establishing that no other power is true. Even in the lower level one recognizes the Almighty’s presence – even here there is a God.
Here is a hiskallalus nitzotzos (integration of sparks) – a higher level where one achieves that the One who is “only One,” automatically means all are only One. One can subjugate even the sun (the natural forces), and through this one truly subjugates the Almighty. Everything is included in the unity.
Even the seventh day of Pesach is still in the aspect of katnus – we still do not have the proper words to express it as it should be. After the seventh day of Pesach one must come much higher – to the full gadlus. The entire seven-day service of biur chametz is still a step, not the end – a necessary process on the way to true perfection.
Gentlemen, today is erev Shevi’i shel Pesach [the eve of the seventh day of Passover]. There is a custom to learn every erev Shabbat [Sabbath eve] and yom tov [festival].
It is certainly late, and everything in the Torah is truth, whether one hears it before, after, or in the middle.
I want to teach us as follows: They learned on erev Pesach a ma’amar [discourse], actually the week before that, I mean Shabbat HaGadol [the Great Sabbath before Passover], when they spoke about the secret of bi’ur chametz [the removal of leavened bread].
The simple meaning is that the verse says several times:
* “Seven days you shall eat matzot [unleavened bread]”
* “Seven days se’or [leaven] shall not be found in your houses”
* “Seven days you shall eat matzot and on the seventh day is a festival to Hashem”
* “Seven days you shall eat matzot and on the seventh day is an atzeret [assembly] to Hashem”
One sees several times in the simple meaning of the verses, that we, for example, don’t grasp – I mean, one does grasp, but we don’t grasp – it appears that the bi’ur chametz, the actual action, the action of “tashbitu [you shall remove],” one does this on erev Pesach, or perhaps one enters Pesach feeling that one has already left the chametz, one begins to eat matzah.
The positive commandment of eating matzah is only the first night according to how the Sages learned. But one doesn’t grasp, there is a strong emphasis in the Torah that one should not have chametz, one should eat matzah, according to how we learn, the simple meaning of matzah is “he shall eat for seven days,” with the simple meaning not chametz.
On the other hand, the topic of matzah, the main seven aspects of bi’ur chametz, there are two aspects of matzah, yes?
There is an aspect of matzah which is a practical mitzvah, a part of the joy, “al matzot u’merorim yochluhu [on matzot and bitter herbs they shall eat it],” “ba’erev tochlu matzot [in the evening you shall eat matzot],” because this is the obligation of the first night when one performs the eating of matzah.
But this is perhaps not even the essential aspect of matzah, it is only like a detail in matzah. The essential aspect of matzah is the bi’ur chametz within it, “seven days se’or shall not be found in your houses,” “you shall eat matzot,” that on this there is an additional action on this that one should humble the se’or, influence the chametz, so that there should not be any chametz on Pesach.
But the essential action, the essential existence of the matzah of the entire Pesach is essentially not simply chametz, they eat matzah and not chametz. It is not even the speed of the chipazon [haste]. Yes, the chipazon one must speak of on the first night, that is certainly the time to speak of the chipazon of yetziat Mitzrayim [the Exodus from Egypt].
This is all in the aspect of leaving the chametz, the first thing, the moment that one leaves is the strong action, the great vitality, the liveliness, one does something, one goes out.
But afterwards there are seven days that one eats matzah, and it appears explicitly in the verses that the seven days is a new level, a new level of the aspects of matzah, different from the aspect of negating the chametz.
As we can see, in Pesach Mitzrayim [the Passover in Egypt], perhaps even in Pesach Midbar [the Passover in the Wilderness] according to the simple meaning, but the law is certainly in Pesach Mitzrayim there was only one day, there was only one day.
It states explicitly “ki tavo’u el ha’aretz [when you come to the land],” then it will be, one will make Chag HaMatzot [the Festival of Matzot], one will make seven days. Seven days of Chag HaMatzot is only when one has arrived in Eretz Yisrael [the Land of Israel]. So it states in “ve’achlu hayom hazeh lechem oni lezichronah [and they ate on this day bread of affliction as a remembrance],” and then “vechagitem oto chag l’Hashem [and you shall celebrate it as a festival to Hashem].”
And it states further in the next parshah [Torah portion], “seven days you shall eat matzot and on the seventh day is a festival to Hashem.” As I said, this means that this appears in Parashat Va’era, as it were, with eating matzah seven days, and from this will come, through this “and on the seventh day” is a festival to Hashem.
Chag l’Hashem is a very lofty thing, it doesn’t appear on everything, it appears on Sukkot, it appears several times chag l’Hashem. What is the chag l’Hashem that is not the festival of the first night which has to do with the offering of the korban Pesach [Passover sacrifice] from the fourteenth, from erev Pesach, and one makes the night also, “bayom harishon mikra kodesh [on the first day a holy convocation]”?
Apparently this is all a continuation of the first thing of the korban Pesach. You have an extra law of eating matzah seven days, that is, not eating chametz seven days, this is a new level, a new aspect, and this aspect has a yom tov.
The yom tov of this aspect is called Shevi’i shel Pesach, it is called atzeret, “on the seventh day atzeret,” or “on the seventh day chag l’Hashem.” This is the yom tov that has to do with the seven days.
It is the yom tov of the first day, it is true, there is an extra yom tov. It could be that Pesach itself, the fourteenth, according to the aspect of yom tov is not really a yom tov, there is no prohibition of work. There is a custom, once there was a custom, there are places that had the custom not to do work, but there is no mitzvah of prohibition of work, it is not really a yom tov from the Torah. The yom tov of this is certainly Leil HaSeder [the Seder night], the first day of Pesach, which is all a continuation of this.
But the seven days, the level that is called “seven days you shall eat matzot,” the yom tov of this is “on the seventh day chag l’Hashem.” The yom tov of Atzeret shel Pesach, which states atzeret, “on the seventh day atzeret” appears in Parashat Re’eh, or the chag l’Hashem which is Shevi’i shel Pesach.
And one must truly understand the level, the aspect, one is not just to speak about this enough. Usually Shevi’i shel Pesach all the sermons go on Kriat Yam Suf [the Splitting of the Sea], which is certainly a great thing, one should learn that there was Kriat Yam Suf at that time.
But one must remember that the simple meaning of Scripture, afterwards, I mean that also the depth of the secret, later there is a secret of Kriat Yam Suf, the Arizal connected somewhat the secret of Kriat Yam Suf with the matter of Shevi’i shel Pesach, perhaps we will explain a bit, perhaps one will be able to understand it.
But the simple meaning, Shevi’i shel Pesach is the festival, Chag HaMatzot, the seventh day of Chag HaMatzot. One can say, on Sukkot there is the seventh day, or the eighth day we have Shemini Atzeret [the Eighth Day of Assembly], it is an atzeret after seven days, here it is after six days, okay, it is a bit different.
I saw the Sforno [Rabbi Ovadiah Sforno, 1475-1550] perhaps wants to argue that from him one sees no, that Shevi’i shel Pesach is a new thing, it has to do with Kriat Yam Suf, because just as the seventh of Sukkot is not a yom tov, except for Shemini Atzeret, which is the eighth, it is a new thing, and it could be that the eighth of Pesach is essentially what we call atzeret to Shavuot.
But in any case, the simple meaning is not so, the simple meaning is that seven days, so it states explicitly, “on the seventh day chag l’Hashem,” this already appears truly even before Kriat Yam Suf, yes, it is already a mitzvah for generations, it was already given in Egypt. And this is the holiness of Chag HaMatzot, it is “on the seventh day chag l’Hashem.”
Let us want to understand what is the level of Chag HaMatzot seven days to Hashem. What would be missing if Chag HaMatzot were one day?
This is not just that this is a question in learning that one can ask, it is even a yom tov that is one day:
* Shavuot is one day
* Rosh Hashanah is one day
* Yom Kippur is one day
One can very well make yamim tovim [festivals] of one day, it doesn’t seem necessary that the yom tov should be seven days.
This is also a question in reality, it is also a question in conduct. Everyone who makes Pesach, he feels, the great effort of Pesach one makes the first day, Leil HaSeder, it is certainly a great yom tov, a great light, and afterwards one drags oneself another six days of Chol HaMoed [the intermediate days of the festival].
And when Shevi’i shel Pesach comes, okay, there is another yom tov, like a little Shabbat, but one doesn’t see why the seven days are necessary.
And the answer to this is, it is another question of yours, you can ask a new Mah Nishtanah [What is different].
Mah Nishtanah halailah hazeh mikol haleilot [What is different about this night from all other nights], we answered, we left Egypt that night, bechipazon yetzatem [you left in haste], so lechem oni [bread of affliction], what will only be the reason for this one doesn’t eat chametz the first night, shebechol haleilot anu ochlin chametz u’matzah, halailah hazeh kulo matzah [on all other nights we eat chametz and matzah, this night entirely matzah].
The child should ask further, velo od kashah li [and not only is this difficult for me], the child asks tomorrow, Shevi’i shel Pesach he asks a new question, why do we eat… shebechol hashavuot [on all other weeks], yes, it is a new question, shebechol hashavuot anu ochlin chametz u’matzah, hashavua hazeh kulo matzah [on all other weeks we eat chametz and matzah, this week entirely matzah], it is an entire week, seven days you shall eat matzot. How does this come about?
If you will say, the simple meaning is as the Rambam [Maimonides] says, there is no obligation to eat matzah, there is only a prohibition to eat chametz. Okay, shebechol hashavuot mutar le’echol chametz [on all other weeks it is permitted to eat chametz], it is an even greater question, why hashavua hazeh asur [this week is it forbidden]?
If you will say we left Egypt, very good. How long did we leave Egypt? We already celebrated yetziat Mitzrayim on Leil HaSeder. What happened today that one may not eat chametz an entire week?
And I want to say the answer that the Rambam wrote in the way of the simple meaning according to his approach, and I want to learn it in a bit as we see here lately, and bring up the explanation in the Zohar.
The Zohar doesn’t speak exactly of the question, regarding Shavuot almost explicitly the Rambam’s question, but also in several places where the Zohar speaks of the secret of seven days you shall eat matzot, he asks usually it is in order to answer another question, two other questions that he answers with this, but it seems to me that it also has to do with understanding the secret, the level of seven days you shall eat matzot. And afterwards we will explain this, Rabbeinu HaAri [our teacher the Arizal] in continuation of what we have learned.
So what did the Rambam say? The Rambam asked such a question. The Rambam is always, as always, very broad in the general principles of things.
The world understands, there are different yamim tovim, the world understands what a yom tov is, one doesn’t need truly, he says himself, that a yom tov, there are all kinds of mitzvot, the reason for the mitzvot of why there are yamim tovim is not so difficult to understand, it is not a mitzvah like sha’atnez [the prohibition of mixing wool and linen] that one must search for the simple meaning.
Certainly there is more depth and more profundity that one can do, not just understand, one can do even more on a yom tov than the simple meaning. But that there is a yom tov everyone understands:
Either in physicality it is a good thing, a person should rejoice from time to time
Either regarding society, which is in the aspect of tikun hachevrah [fixing society], that people should gather together, one should rejoice together, it is certainly also a good thing for this
Tikun hamidot [character refinement], that which makes “vesamachta bechagecha atah uvincha uvitecha ve’avdecha va’amatecha vehaLevi [and you shall rejoice in your festival, you and your son and your daughter and your servant and your maidservant and the Levite]” as the Rambam always emphasizes
Either in the aspect of spirituality, that one should gather together to learn, one should remember the wonders of yetziat Mitzrayim, the teachings of emunah [faith], the da’at [knowledge]
These are all good things, all simple and clear matters, it doesn’t need truly any reason at all, these are matters, clear things, these are not things that need an explanation here.
Nevertheless, there are details. So when one speaks of yamim tovim truly, it is not difficult, why there is a yom tov is not difficult. But details, and why here it is so and there it is so, this is indeed a thing that needs a bit of explanation. There are several kinds of details that one must try to explain.
One kind of detail is what is the secret of the length of yamim tovim. It is very interesting, because here the Rambam actually seeks a reason apparently for the kind of thing that everyone thinks he said in his introduction there that on such things one should not seek any simple meaning, why seven days and not six days.
The Rambam says at the beginning that there are details, not on all details can there be a reason, because there must be something. I made eight days, you would ask why eight days? I made seven days. So the Rambam says on the numbers of how many sacrifices one brings, and such kinds of things.
But in practice, when it comes to how many days yamim tovim are, the Rambam does indeed seek a simple meaning.
And he says that there is a certain order in this. He says that there are yamim tovim of one day, there are basically two kinds of yamim tovim, interesting:
Yamim tovim of one day:
– Rosh Hashanah
– Yom Kippur — perhaps actually Yom Kippur is not really the same kind of yom tov
– Shavuot
Yamim tovim of seven days or eight days:
– Pesach
– Sukkot
Let’s say approximately the same. Two kinds of yamim tovim, these are the yamim tovim from the Torah.
One must understand what is the secret. This is one level, one question. Another question one must understand, why specifically seven days. These are two different questions. Yes, or eight days, let’s say Sukkot is seven plus one, let’s say it is similar, yes?
These are two questions that one must understand:
1. Why are there great long yamim tovim, weekly, an entire week of yom tov, and there are yamim tovim that are only one day?
2. Besides this there are yamim tovim that have a special number of seven, a special number.
These two questions the Rambam asks, and he answers according to the simple meaning, and we will see in this simple meaning a good teaching, and the Zohar which continues on this the secrets of the matters, and the Ramban, the Zohar, and the other commentators who bring out more afterwards the Arizal, we will see.
So first, and it is interesting that he begins first with the first question, why is it seven days at all? But I want to begin first with the second question, why is Shavuot different from Pesach? Or one should say Rosh Hashanah, Shavuot from Pesach and Sukkot. Because both are one next to the other, yes?
After Pesach comes Shavuot, after Rosh Hashanah comes Sukkot. There are two sets of, true, there is also Yom Kippur, there is another day, but in any case, there are two sets of yamim tovim that have one day, and afterwards next to it a seven-day yom tov.
He says this: Passover is about the matter of eating matzah [unleavened bread], yes? Everyone understands, one must eat matzah. Why? We understand, but it’s a major theme of Passover, it’s called the Festival of Unleavened Bread. Passover is called the Festival of Unleavened Bread, it’s not called Passover, Passover is only the first day. The Festival of Unleavened Bread, it’s the Festival of Unleavened Bread. That is, one must eat matzah and not chametz [leavened bread].
Now, let’s understand this: if one says one must make a great festive meal, “al matzot umarorim yochluhu” [they shall eat it with matzot and bitter herbs], eat a Passover sacrifice, that is probably a matter of one day. Everyone sees that it’s a joy, a celebration, a great festival that was made in honor of, one even went to the Temple Mount, one makes a pilgrimage to Jerusalem, a special commandment and joy that was made in honor of the Exodus from Egypt.
But if one says something else, not eating matzah, not eating chametz, not eating chametz. Imagine that one night one doesn’t eat chametz, or two nights one doesn’t eat chametz, two days one doesn’t eat chametz. It could all be by chance.
The Passover Haggadah, the Maharal [Maharal of Prague, Rabbi Yehuda Loew, 1520-1609] says this: “shebechol haleilot anu ochlin chametz umatzah” [on all other nights we eat both chametz and matzah]. What does it mean every night to eat either chametz or matzah? No, it means to say, it could happen that one eats a little chametz, it could happen a second night, there wasn’t time, so one made matzah. It could be, it happens, it happens, or simply there’s a matter that one eats matzah.
The theme of not eating chametz, yes, the theme, understand very well and very nicely this way: the commandment of yes eating matzah can be fulfilled the first night, and specifically the first night. Then, one night one eats yes a matzah, that’s okay, it’s a special matzah, one makes a blessing “al achilat matzah” [on eating matzah], one makes clear, this is the matzah of “zecher liyetziat Mitzrayim” [in remembrance of the Exodus from Egypt].
But the commandment of not eating chametz, says the Ramban, one cannot fulfill it in one night, it’s not possible. Why can one not eat chametz in one night? One can make an intention, I’m not eating chametz today because of the Exodus from Egypt, because of Passover. Very good, but it’s not so noticeable. One couldn’t even ask a question on this “shebechol haleilot anu ochlin chametz umatzah”. Fine, it’s just a night when one eats matzah. What can you do to me?
In order that it should be a distinct status, that one should feel at all, he calls it “kedei sheteheyeh margish” [so that you should feel it]. Two things:
– That you should feel it
– And “sheyitparsem ha’inyan” [that the matter should become publicized]
We remember, all these commandments have a matter of making known, yes, making known the miracles, making known the knowledge, publicizing, everyone should know. One cannot do it in one night. How long must one do it? At least several nights.
On this will come the second question why exactly seven, but it must be a longer… It must be at least first of all, it must be a longer period of time.
One can say it should be like a chazakah [a presumption established through repetition], yes? Three would already perhaps be a question if it’s enough, yes? Three is a chazakah. What does that mean? First time, coincidence. Second time, coincidence. Third time, ah, there’s already a pattern, there’s already something, there’s something that one must understand.
The same thing is even longer than three, seven. Let’s say a simple thing, seven is certain that it’s not a coincidence. Seven is the opposite of coincidence, very interesting, yes? Not the word chazakah. One, two times something happened, but one can say seven is two times three plus one, it’s even more.
There is an opinion that chazakah becomes from the fourth time, yes? That is three times, after that the fourth time it’s a moed [an established pattern]. So, three times did something, okay, done, eating chametz and matzah. Ah, the fourth time, or the seventh time, already double, already without any doubt a chazakah, now it has become noticeable that it’s a real thing, there’s something a true reason why one doesn’t eat chametz. And only this way can one fulfill the theme of not eating chametz.
This is the holy Rambam’s distinction, which is not the case with Shavuot. Shavuot is a remembrance of the Giving of the Torah. How long did the Giving of the Torah take? One day. One remembers it in one day.
The same thing Rosh Hashanah. Rosh Hashanah is, let’s say, blowing the shofar is everything is for repentance. How long does it take to be aroused to repentance? Actually doing repentance takes ten days, the Ten Days of Repentance, at least, a whole life, but being aroused takes one day.
Simply, Passover is also a remembrance of something that happened in one day. Ah, one would have thought about this. Seemingly, this is how it looks, “hayom atem yotzim” [today you are going out]. But if one wants to do it through not eating chametz, not eating chametz one cannot do in one day. It’s not, it’s not any calculation. It’s only a calculation if one does it a whole week.
So one understands already according to the simple meaning that “shivat yamim tochal matzot” [seven days you shall eat matzot], and in order to eat matzot which means not chametz, one must take seven days for this. This is the first level. And let’s already on this first level add what the Zohar adds to this.
What does the Zohar say? The Zohar, two places, and two different answers, but both are in the same aspect of not eating chametz. The Zohar says, the Zohar asks, and one can the Zohar’s question, we spoke about this at length in the writings, and perhaps there were classes about this in previous years.
It’s a tremendous question, that if chametz is a hint for the evil inclination, or as the Kabbalists say deeper, that chametz is a hint for a husk/shell of impurity, for the inflated nature of the “make us gods” that we learned on the Great Sabbath before Passover. If so, why should one eat chametz the whole year? What is the contradiction? If chametz is a bad thing, it should be forbidden the whole year, like pig, like forbidden foods.
Now, on this the Zohar says two different answers, at least, on the question. But I think both of them have to do the same, because both of them… I simply made a search in the Zohar how the Zohar speaks of the theme of seven days. Both of them the Zohar brings in the theme of seven days. It’s simple, because the prohibition of chametz is seven days indeed, but I think one must understand it in such a way.
One thing the holy Zohar says in the Torah portion of Bo. Let’s give a check right away in which portion this is… Yes, in Parshat Bo. The first explanation that the Zohar says on this, the first thing that the Zohar says in Parshat Bo is, that he says a parable.
He says a parable, he says, he wants to bring out that chametz, the prohibition of chametz, is not literally that chametz is a bad thing. It’s more that chametz points to idolatry, let’s say, to the power of materialism, to the power of the seventy celestial princes, all these matters that we learn that this is the Exodus from Egypt, going out from them.
The Zohar says, that at the time when they went out from them, they went out against their will, went out from the dominion of chametz, from the dominion of the Other Side, forces of impurity, from the… The Zohar says there that it has many names: another god, evil inclination, the other harsh one [Aramaic], Pharaoh, Haman. It has many names there. There’s no difference how one calls it, the evil inclination is called by seven names, but the one who goes out from Egypt is exempt from all these things.
So essentially, that which one eats matzah on Passover and not chametz, is one must go out, one has already gone out, one has already gone out from this. But why does one eat?
He says a parable, a person who was a simple person, he was made a free person, he was given a government position, he was given a high level, a high office in the kingdom. He doesn’t wear every day the royal garments, the special coronation clothes, yes? Special clothes that one wears, the crown, the special coat that one puts on in honor of the queen.
That one became a governor, a general, a nobleman, I don’t know what he became, one gives him something a special garment in order to dress in. He doesn’t wear it every day. Every day he does his work, and in other words, in a certain sense he lives in the weekday world, he lives even in the common world. He’s not always at the level of becoming a free person, of becoming the level. Becoming the level, that happened once.
“Shivat yamim yemale et yedchem” [seven days shall your hands be filled]. One sees very nicely in the Torah, that one wants to make a person, the Torah portion of Tzav, one wants to make a person into a priest, he must seven days go and put on the priestly garments, yes, the many garments, one makes the anointing oil, one makes the inauguration ceremony, “shivat yamim yemale et yedchem”.
After that he’s still a priest, even when he goes out. During the service he must put on the priestly garments, but it doesn’t mean, he also has other services, “they shall teach Your laws to Jacob”, the priest is a teacher. Not always does he go with the level of “yemale et yedchem”.
Why? Because one must think why, but perhaps this is the order. That one understands that the word is not that the chametz is itself the level, the not eating chametz is itself the level that one takes on, but a hint to this it is. The not eating chametz is the way how one goes out from level to level. It’s more that.
Therefore, only once must he do this. After that, says the Zohar, one makes a remembrance for this every year. Perhaps one makes a remembrance for the seven days of inauguration, not clear there. The High Priest brings a griddle-cake offering every day. He brings more than his death offering, which is the same offering that the High Priest brings in order to become worthy to become inaugurated, the High Priest does every day.
But the Zohar says that this is the order that once a year, when comes the anniversary of the time when he became received the honor, the position, he puts on again the linen garments, “and he shall put on the linen garments”, like a father puts on for Joseph beautiful clothes, “and he made him a coat of many colors”, says the Zohar, because it’s an aspect of “and he made him a coat of many colors”.
This is one way how one can understand it.
And here further, here it’s already much clearer and closer to what we’re learning here. That is, it comes connected with what the Rambam says, because the theme is really the theme of healing. It’s very interesting, he’s going to bring what the first thing that the Rambam says: why exactly seven days?
The Rambam says this: why exactly seven days? Why not, I said three days, four days, which would also have been a chazakah? The Rambam says, first he says a reason: seven days is a good number, it’s a middle between the moon and the sun. A week – the sun goes through every day, the orbit of the sun is every day, one day. A month is thirty days, one divides a month by four, it makes sense to divide the month approximately by four, comes out a week. And he says that the order of a week has very much to do with the natural order.
The commentators struggle: what does the Rambam mean when he says that the natural order has to do with weeks? Seemingly, weeks are not a natural thing. So one says many times a week, the theme of a remembrance of the act of Creation, one says that the Almighty made the world in six days, the seventh day He rested. But one doesn’t see – the moon goes through in twenty-nine and a half days the moon goes around the world, that one can see in nature. The great orbit of the sun one can see from a year, the small orbit of a day one can see, but the seven days is seemingly not a thing that one can see in a natural manner. But the Rambam says that it yes has a natural thing.
The commentators say two things:
One thing one can say that there are the seven planets. So one used to say once that there are seven planets, so they have each one of them has something to do with one day, one can understand that this also has a natural thing. That is, a complete orbit is one that goes through all seven planets.
This can be has to do with the first thing, the ascent to greatness, the drawing near, that was said that Israel is higher than the stars, that one ascends to greatness, that one comes to the level of “going outside, above the stars” [reference to God’s promise to Abraham in Genesis 15:5]. This is the first level.
After that he says, there’s a second thing. The commentators bring another thing, and I think we already spoke about this once, that a person is nothing but this [referring to the natural healing cycle], that when one makes a healing, the order is: a healing one must take for a piece of time.
Just as the Zohar brings here, usually a person has an illness, he takes antibiotics, he does a course of antibiotics. In most medicines this is the order, so it’s accepted by the doctors, for a very long time, also today. There are sometimes things with other numbers, but the most common number that’s accepted is seven days. This is the time period, which is a good time period, that seven days takes approximately for the body to swing through, to work through a new cycle, to become healed. So usually many medicines one says one should take seven days.
We see this also with the metzora [metzora: one afflicted with tzara’at, a spiritual skin affliction]. Metzora is an illness, and we see that the entire order of the metzora goes for seven days. Yes, we will soon come to Parshat Metzora [Parshat Metzora: the Torah portion dealing with tzara’at]. Seven days one makes hesger [hesger: quarantine], seven days one checks it, one comes back. Seven days is a tekufa [tekufa: period, season] in which one can see whether an illness is going up, whether it’s going down, or one makes a refuah, one does it for seven days.
Here it’s not exactly a refuah, it’s a tikkun [tikkun: rectification, repair], but ipuy haguf [ipuy haguf: the refinement/purification of the body] is seven days. There are many things where we see that seven days is a tekufa in nature, not only in the heavens, where we see the seven planets, but also in the world, in the body we see that seven days is a perek zman [perek zman: time period] that makes a change in the body. If one takes a refuah it needs to be seven days.
So it’s simple, that if one were to understand that matzah is merely a zecher liyetziat Mitzrayim [zecher liyetziat Mitzrayim: a remembrance of the Exodus from Egypt], one would eat matzah, one could do it in one day. But if it needs to be a refuah, that is, it needs to make some kind of change, just as it made some kind of change then, or it’s a remez [remez: hint, allusion] for some kind of change that one makes in a person’s body, in a person’s eating, his maachal [maachal: food] is different, it needs to be a minimum of seven days, because that is the hekeif hativi [hekeif hativi: the natural cycle].
And certainly, this brings us to the third thing that stands in the Zohar. Certainly this is perhaps the main thing that stands in the Zohar al pi Kabbalah [al pi Kabbalah: according to Kabbalah] regarding the topic of the question why there are seven days of Pesach, which already stands in the Ramban [Ramban: Nachmanides, Rabbi Moshe ben Nachman, 1194-1270] and in Ibn Ezra [Ibn Ezra: Ibn Ezra, Rabbi Abraham ibn Ezra, 1089-1167], and the Rambam meramez [meramez: hints at] to this, I don’t know how this is hinted at, but it has to do with this.
The Rambam says: If someone will say that the Torah is natural, that the Torah is a natural thing, the Torah is something – the Torah is something merely like a medicine, a refuat haguf [refuat haguf: healing of the body]? The Rambam says in Hilchot [Hilchot: laws], well, what does one learn in Hilchot Teshuva [Hilchot Teshuva: Laws of Repentance]? If you will say that the Torah is refuat haguf, he is like holech shel hamakeh [holech shel hamakeh: one who is lost from the plague – referring to one who has no share in the World to Come], ein lo chelek le’olam haba [ein lo chelek le’olam haba: he has no share in the World to Come].
Why does the Rambam say this? She’omer shedivrei Torah refuat haguf einam ela refuat hanefesh [she’omer shedivrei Torah refuat haguf einam ela refuat hanefesh: one who says that the words of Torah are healing for the body – they are only healing for the soul]. If you think that the Torah is some way to be healthy, it’s a medicine, it’s not a medicine. The Torah is a refuat hanefesh [refuat hanefesh: healing of the soul]. It’s a refuat hamiddot [refuat hamiddot: healing of character traits], refuat hade’ot [refuat hade’ot: healing of beliefs/opinions], not refuat haguf.
So the Rambam says, true, but the Torah is mitdameh el hateva [mitdameh el hateva: resembles/parallels nature]. That is, nature is lacking, nature doesn’t have da’at [da’at: knowledge, consciousness], teva eino ba’al machshava vehitbonenut [teva eino ba’al machshava vehitbonenut: nature does not possess thought and contemplation].
That is, al pi Kabbalah, nature is only vak [vak: shisha ketzavot – six extremities, referring to the lower six sefirot without higher consciousness], nature doesn’t have gar [gar: galgalta reisha – the three higher sefirot representing higher consciousness], in nature there are no mochin [mochin: intellectual/spiritual consciousness]. And the Torah is mashlim the mochin of nature [mashlim the mochin: completes the consciousness]. This is the hanhagat Hashem al yedei hasechel [hanhagat Hashem al yedei hasechel: God’s guidance through intellect]. The Torah was given to ba’alei da’at [ba’alei da’at: people of knowledge], to bring da’at into nature.
But im kol zeh [im kol zeh: nevertheless], it is mitdameh el hateva. The madrega of gar, the madrega of mochin, is similar, it goes in the same structure as nature. This is exactly like, in other words, this is how one will see: a person’s body is healed in seven days, a person’s soul also. Ah, the soul is not the same. It’s not to think that eating matzah makes a refuat haguf. Lav davka [lav davka: not necessarily], it could be that it does, but lav davka. Rather the refuat hanefesh, the de’ot [de’ot: beliefs, opinions] that the matzah reminds of, it makes a zecher, goes in the same order. It was made for people with bodies. It enters into the more primitive reasons. But it is mashlim inyanim hativi’im [mashlim inyanim hativi’im: completes natural matters].
What does he remind us of? Everyone knows, Pesach was also the generation of brit milah [brit milah: covenant of circumcision], one had to be circumcised [circumcise]. And regarding brit milah the Rambam asks the question: How can it be? It’s a question that is already brought in the Midrash [Midrash: Midrash, homiletical teachings of the Sages].
How can one say that brit milah is a shleimut [shleimut: perfection, completion]? “Hithalech lefanai veheyeh tamim” [Hithalech lefanai veheyeh tamim: “Walk before Me and be perfect” – Genesis 17:1] – this is brit milah. Apparently, one breaks nature, one breaks, one cuts off the orlah [orlah: foreskin], a person is born with an orlah. The principle is, “Vayar Elokim et kol asher asah vehineh tov me’od” [Vayar Elokim et kol asher asah vehineh tov me’od: “And God saw all that He had made, and behold, it was very good” – Genesis 1:31], everything that is in the world is tov me’od, it’s the shleimut. How can it be that ma’asei Hashem einam shleimim [ma’asei Hashem einam shleimim: God’s works are not complete]?
The Rambam says there, yes, you must understand that a person has two levels. A person has his body, perhaps mitzad haguf [mitzad haguf: from the perspective of the body] he was more shalem [shalem: complete] with the orlah, could be, lav davka, but could be. But a person, the essence of a person is his soul. A person’s soul is better without the orlah, because then he is meimit his ta’avot [meimit his ta’avot: subdues his desires], he has correct de’ot, all these things.
The Torah is the shleimut of the soul, of the de’ot, not of the body. But it goes in the same similar way. Therefore he says that milah is bashemini [bashemini: on the eighth day], yes, the seven is the higher nature of Pesach, the eighth that is milah, but it is yes shleimut, it is mashlim a person [mashlim a person: completes a person], it is mashlim the nature of a person, but it’s lav davka through the fact that he has a complete body, rather through the fact that he has a complete soul.
So since we understand that it doesn’t mean that one just needs to eat matzah so that the body should change from the matzah seven days should be a nikuy [nikuy: cleansing]. It also shows that here, if one will say al pi peshat [al pi peshat: according to the simple meaning], the matzah comes to teach something, to show something, and the thing that one shows is also something a topic of shiv’ah [shiv’ah: seven], it’s also something an inyan [inyan: matter, concept] of shiv’at yamim [shiv’at yamim: seven days].
Just as with the body it takes seven that this is the higher, so it goes a cycle seven seven seven, so there is also in the more sichli’dige madregot [sichli’dige madregot: intellectual levels] in the world there are seven days.
And this is certainly understood in the Ramban, that seven is a remez to the seven days of the week, and even higher than that, the seven planets, there are seven sefirot [sefirot: sefirot, divine emanations in Kabbalah], or seven malachim [malachim: angels], or seven sefirot even higher, seven madregot, and the seven madregot that is truly the reason why there is everything goes seven.
And we have sefirat ha’omer [sefirat ha’omer: the counting of the Omer], and Chag HaShavuot [Chag HaShavuot: the Festival of Weeks/Shavuot] which is again seven times seven, it shows us the topic of the order of seven. There are seven thousand years in the world, etc. etc. etc. [etc.: and so on], everything goes on this seven, and this is the higher madrega of this seven.
In other words, not only, if one wants to interpret it, that one should say not only the body, so that a person should grasp that he eats chametz [chametz: leavened bread] needs to take him seven days, but also so that a person should grasp the lesson, the message that the chametz gives him, takes him seven days, or it takes him seven madregot, perhaps lav davka seven days, this is bechinat shiv’at yamim [bechinat shiv’at yamim: the aspect of seven days]. Not “bashiv’at yamim” [bashiv’at yamim: in seven days – referring to a time period] but “shiv’at yamim” [shiv’at yamim: seven days – referring to seven levels/aspects]. That the shiv’at yamim, the seven days, should be like one day, that one should eat with the matzah the seven days.
Ah, so what is the madrega? What is the hachana [hachana: preparation] to the madrega? What is the madrega? Simply that the thing, what is the shiv’at yamim itself, not the bashiv’at yamim, not the seven days of the olam hateva [olam hateva: the natural world], but the seven days themselves which is the olam hateva, which is a zecher for them, there is wrestling.
Or the seven madregot, perhaps specifically seven days, the bechinot shiv’at yamim. Yes, not until shiv’at yamim, but shiv’at yamim. Yes, he says so, “Shiv’at yamim tochal matzah” – you will eat with the matzah the seven days. Ah, and what is the madrega? But we must ask ourselves, what is the madrega? What is this thing that is the shiv’at yamim itself? Not the until shiv’at yamim, not the seven days of the olam hateva, or the seven days themselves which is the olam hateva which they are worthy for them, which this brings us to be.
We will understand an interesting thing. And this is also true, I think this is a deeper reason why one eats only matzah and not chametz seven days and not a whole year, because this has to do with what is called lechem oni. That is, that matzah is truly a chesaron. And truly that the place, or one place in Devarim where it says “Shiv’at yamim tochal alav matzot”, there it says “lechem oni”.
That is, “Shiv’at yamim tochal matzot” has to do with the fact that matzah is lechem oni. In other words, the shiv’at yamim are not exactly the highest madrega, they are still lechem oni. And regarding this it is only seven days, because we don’t want to remain with the lechem oni, we want to arrive at the manna, we want to arrive at the higher madrega, to the shtei halechem, to the lechem ashir, yes.
So how does one understand this? And truly, this is also the reason why, everyone knows that Pesach is different from Sukkot, one doesn’t say complete Hallel the entire seven days. That is, one says so, because it’s still bechinot lechem oni. The seven days is lechem oni, it’s still not the shleimut.
This is “shavu veshavu” that stands by Shlomo and by Chizkiyahu, “shavu veshavu”, shavu tachtonim kiveyachol. Therefore he calls it seven days, from madregat hamalchut. That is, atzeret, bayom hashevi’i atzeret, atzeret means the malchut. Then, this is Hallel she’eino shalem, except the first night, we spoke about a different point.
But Sukkot, Sukkot is already a higher madrega, Sukkot is the yemei gadlut, when then one can make seven days shleimut, yes, seven days of complete Hallel.
And truly, it appears that this has to do with the topic of Kriat Yam Suf, why? There is indeed another reason that is brought in the Beit Yosef and in the Midrash, that one doesn’t say Hallel the second days of Pesach, or the Chol HaMoed of Pesach, because Kriat Yam Suf there is some aspect of difficulty. Certainly Kriat Yam Suf is tremendous, but “Ma’asei yadai tov’im bayam ve’atem omrim shira”, there is some difficulty in this, and apparently in honor of this one doesn’t say Hallel.
And certainly the commentators ask, if so, what about the other six days of Chol HaMoed, the other five days? And they say answers, forced answers.
I think the depth of this is, that Kriat Yam Suf shows us that the entire Pesach is still an aspect of katnut. Still everything here, what does katnut mean? “Ma’asei yadai tov’im bayam” means katnut. What does katnut mean? That we still need to fight.
Now one already understands half the secret. One still needs to fight. Certainly this is a great madrega, “Yamutu resha’im veyir’u tzaddikim veyismchu” – good. But what is even better? Is “Yitamu resha’im velo chot’im”, “Yitamu chata’im velo chot’im”. Even better is that there is no Pharaoh at all, or that Pharaoh admits, “Hashem hatzaddik”. That would have been the plan, that Pharaoh should admit. Meanwhile we still had to fight with him, so there is still a bit of chesaron.
This means that one must have this, it’s an important step, without this there would not have been any success, but it’s still a chesaron.
Without this one still doesn’t properly understand the shiv’at yamim, it’s still a small shiv’at yamim. If so is the entire shiv’at yamim, certainly in this shiv’at yamim there was a great miracle, but in any case one sees that one still had to fight with Pharaoh. This is apparently “Halalu ovdei avodah zarah vehalalu ovdei avodah zarah”. Ah, no, it’s still different. The Jewish idol worshipers are still different from the gentile idol worshipers. Very good. But from the side of truth it’s still not the shleimut. On this there still doesn’t come complete Hallel.
I think this is the comparison of the two reasons, one can learn that this is the same thing.
If so we only need to add at the end of the shiur, to say what is perhaps the thing, the katnut, what is the point, why is it lacking on one hand? It’s not enough, let’s say so.
First of all, with what is it not enough? That is, we have learned that chametz points to the topic of elohim acherim, it points to the topic of physical conception, that a person, his imagination, even his senses, his imagination, which many people think is their thought, can only grasp physical things, only things that have volume, yes, just as chametz has length and height and width, yes, it has three dimensions, this he can grasp.
This is chametz, therefore the halacha says, even the halacha, kal vachomer the Almighty Himself is not a physical thing, not a knowledge of body, one must burn the chametz, one must be careful not to grasp it.
The problem is however, let’s say such a word, the problem is that this cannot be in a minute. One will say one day, yes, one will say the same thing that they said regarding chametz simply, that one day, let’s say for example, someone serves an idol worshiper, his god is an idol of wood and stone, he needs to have an image and form, he serves some statue and picture, tavnit adam or behemah, tavnit, one of the tavnit that stands there in the Chumash, one of the things, this is his god, very good.
Comes a Jew, and one day he doesn’t, comes Avraham Avinu, he breaks one day, he doesn’t serve, he makes a prayer, to whom are you praying? To the God of heaven, to no one, there is no statue, it’s the Ein Sof, it’s One, Hashem Echad. One says, okay, perhaps this is another god, yes, one can make such a mistake, the idol worshiper also held that there is the one God who is One above, he says, okay, every one day you serve the sun, one day the moon, and one day Shabbat you serve the One above, the God of gods, no problem.
The first day the constellation, what is it called? The, I don’t remember anymore, the Shabbatai, and Tzedek, and Kochav, and so forth all these constellations, they, each one of their days, it goes like Sunday, because comes a Jew Shabbos, I don’t know, even Shabbos, Shabbos is also one of the forces, let’s say so, if a Jew would one day in the year not serve but the Almighty, he would say okay, what is Sunday? Presumably the gentile serves the god of Sunday. No, Sunday I also serve the Almighty. Comes Monday, says the gentile, presumably today he serves the god of Monday. No, Monday also not, Tuesday also not.
This is the seven days, “shiv’at yamim tochal matzos” (seven days you shall eat matzos), each one of the false days where there is a false god, that means one of the forces is false in the aspect of god, not false in the aspect of angel, in the aspect of forces, one must show that not only that I also serve the Almighty besides that, but you are not the Almighty on any one of the days. This is the secret of “shiv’at yamim tochal matzos.”
But this is certainly a great greatness, and certainly this must be done, this is the limit, that means one learns one day. Or one can even say simply, one minute, Pesach sugya (topic), Pesach ro’eh (sees), he understands in the aspect of chochma (wisdom), a flashing lightning, he understands Godliness, is not enough.
One must learn it in the aspect of bina (understanding). Bina is the… This we speak of a katnus (smallness) of bina, truly, but bina of all seven days, he goes through, he learns it with all the questions and all the answers, until he understands one whole week, he truly understands it, it’s not just by chance, it’s not just a verse a dance, it’s truly.
But the whole thing is still everything in the aspect of katnus. This is what we learn on Pesach, that the whole thing is still everything in the aspect of katnus.
Why is the whole thing still in the aspect of katnus? Because in gadlus (greatness) one doesn’t fight. The aspect of gadlus is yes seven days, but not fighting each day.
On the contrary, Pesach… what does one do Sukkos on all seven days? One brings seventy bulls. That means, against the seventy princes one brings seventy sacrifices. One gives abundance for each one of the bulls, yes? In other words, one elevates them to holiness. This is the level of Sukkos, and the Shavuos of Pesach was merchandise of this, from this one can say “zeh Keli v’anveihu” (this is my God and I will glorify Him).
In other words, and I say it briefly, one must bring it out much clearer, but it’s already the end of the shiur (lecture). In other words, what is the error of idolatry? The error is that he only comes to the Shabbatai, Tzedek, Chama, Kochav, Noga, Levana, etc., he only thinks that one of these things runs the world, and he doesn’t know beyond that.
What do we do? We say on each one of the days, he goes as it were, one goes through to each elohei Mitzrayim (gods of Egypt), “uvchol elohei Mitzrayim e’eseh shfatim” (and upon all the gods of Egypt I will execute judgments), yes? Someone thought that Ba’al Tzefon… says Rashi, he remained, they didn’t kill him? No, him also one had to kill the seven days.
This is a great katnus, yes? Because someone who has a little intellect understands that one doesn’t need to go through each one. And not only doesn’t one need to go through each one, one doesn’t need to nullify each one externally.
What do we say? “Gadol Adoneinu v’rav ko’ach” (Great is our Lord and abundant in strength), “gadol Hashem mikol ha’elohim” (Hashem is greater than all the gods). He is higher, He is also… one can even say that He is the force that is in each one of the gods, right? He runs the sun and the moon and the stars and everything. One doesn’t need to go break the sun and break the stars and break each thing externally. This is all katnus.
And not only that, there is a true way of what we spoke of the Name of Hashem. One can also see the Almighty, one can also say “zeh Keli v’anveihu,” as it were. Just as we say “eleh” (these), what is the difference “eleh elohecha Yisrael” (these are your gods, Israel)? It’s different, plural language, singular language, it’s a great difference.
But it’s still always somewhat an aspect that we say, not God forbid we say that He is the god. Yes, that “zeh Keli v’anveihu” doesn’t mean that He is the god. He is not the god. Whatever one can see is not the god. This one may not say, this is idolatry.
Therefore one must have seven days of katnus, seven days of removal of idolatry of “lo tochal alav chametz” (you shall not eat leavened bread with it).
“Uvayom hashvi’i chag l’Hashem” (And on the seventh day a festival to Hashem). What is the atzeres (assembly/restraint) to Hashem? The atzeres, that one restrains oneself, yes, atzeres truly, the order that we said, “im ratz libcha shuv l’echad” (if your heart races, return to the One), one restrains oneself, means that the imagination wants to add, and one says no, this is not, it’s not the god. Okay.
After one does the atzeres, but the opposite of this is also “ne’etzar,” it’s also, the Zohar says “ne’etzar” is a language of containment, the Godliness becomes contained as it were in a certain vessel. What this means is, and I’m not going to explain now how it can be, but what this means is that if one holds by the gadlus, then one can yes, one can see, one can have a Mikdash (Temple), one can have a Torah, one can have mitzvos, one can have all these things, only without any error that these things are god. But they are yes.
In other words, that the Almighty chose to reveal Himself, or we from our side of our katnus see Him so, whatever it may be.
This, whoever hasn’t eaten chametz for seven days, he can see this, because he has no concern of error, he has no concern of error in this. Not only does he have no concern of error it is said, but he also understands that the seven days that one is careful from chametz is a certain katnus, and one must afterwards come much higher.
—
Okay, this is in main points. In main points, the drasha (sermon) was much clearer than the foundation, but in main points we understood the main thing.
Not only does he have no concern of error as he said, but he also understands that the seven days that I am removing the chametz is a certain katnus, and I must still come much higher.
Okay, this is in main points. The drasha was much clearer than the foundation, but in main points we understood the main thing, that one must be able, and let’s just repeat the same, repeat the main thing.
One must be able seven days not to eat matza, and one should say that it’s a proclamation, and in other words one should say that here too there is a god.
But what, in the katnus one goes through each one of them and says no:
– Not a god
– Not a god
– Not a god
Only One is the God.
And the gadlus that on the seventh of Pesach is an integration of sparks of this, even still in the aspect of katnus, is to say that the One who is only One, automatically all are only One.
One can subjugate the sun, and with this one subjugates the Almighty truly. This is the secret of the gadlus.
And on the seventh of Pesach we still don’t have words to say it properly, and we say that it is still the aspect of katnus.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 900497#
דער שיעור באהאנדלט דעם חילוק צווישן צוויי סארטן שכל - חכמה און בינה - און ווי דאס שפיגלט זיך אפ אין דעם סדר פון פסח, ספירת העומר און שבועות. אמונה פשוטה איז דער ערשטער שטאפל (חכמה), נאכדעם קומט דער פראצעס פון פארשטיין וואס נעמט צייט (בינה - די מ"ט שערי בינה), און צום סוף קומט מען אן צו אן אמת'דיגע הבנה וואס זעט דעם גאנצן בנין (חכמה שוב). דער שיעור ברענגט ארויס אז אמת'דיג פארשטיין נעמט צייט און מ'דארף דורכגיין דעם גאנצן מהלך פון בינה כדי אנצוקומען צו די העכסטע מדרגה פון חכמה.
דער שיעור באהאנדלט דעם חילוק צווישן צוויי סארטן שכל - חכמה און בינה - און ווי דאס שפיגלט זיך אפ אין דעם סדר פון פסח, ספירת העומר און שבועות. אמונה פשוטה איז דער ערשטער שטאפל (חכמה), נאכדעם קומט דער פראצעס פון פארשטיין וואס נעמט צייט (בינה - די מ"ט שערי בינה), און צום סוף קומט מען אן צו אן אמת'דיגע הבנה וואס זעט דעם גאנצן בנין (חכמה שוב). דער שיעור ברענגט ארויס אז אמת'דיג פארשטיין נעמט צייט און מ'דארף דורכגיין דעם גאנצן מהלך פון בינה כדי אנצוקומען צו די העכסטע מדרגה פון חכמה.
מוצאי פסח, ערב שבת, איז אלעס נאך אין א מצב פון חיפזון (איילעניש). דער מהר”ל ברענגט א סוד: חיפזון שטאמט דערפון וואס דברים עליונים/שכליים זענען נישט תחת הזמן – די נשמה און שכל שטייען אויסער צייט. דעריבער עסט מען מצה בחיפזון. אבער אין אמת’ן – מיר לעבן יא אין צייט, און דאס ברענגט ארויס א טיפערע אנאליזע.
—
א פונדאמענטאלער יסוד: עס איז נישט בלויז גוף קעגן שכל, נאר עס זענען דא צוויי סארטן שכל:
– חכמה – דער עצם שכל, נישט תחת הזמן, א בליץ פון פארשטאנד, אן איין-מאמענטיגער השגה
– בינה – שכל וואס נעמט צייט, שריט ביי שריט פארשטאנד, קושיות און תירוצים
דער חילוק צווישן זיי איז דער שליסל צום גאנצן מהלך.
—
א שארפע אנאליזע: חיפזון איז נישט אמת למעלה מן הזמן – עס איז דווקא דער מערסטער למטה מן הזמן. דער וואס איילט זיך איז דער וואס איז פארשפעטיגט (עצל), נישט דער זריז. זריזות = רואיג, מסודר, אויפ’ן צייט. פזיזות = דאס אפאזיט. די יציאת מצרים’דיגע חיפזון איז א גלות-חיפזון – מען האט נישט קיין צייט, מען מוז לויפן.
אמונה פשוטה איז אויך אזוי – זי איז ווי א רפואה (דער זוהר: מצה = „מאכל דאסוותא”). מען ברויכט עס ווייל מען האט נישט קיין אנדער וועג. עס איז נישט אמת’ע למעלה מן הזמן, נאר דער מערסטער מצומצם אין צייט – א נויט-לעזונג, נישט דער תכלית.
—
דער גאנצער סדר פון פסח ביז שבועות בויט זיך אויף דריי לעוועלס:
דער ערשטער כללי’דיגער בליק. אמונה פשוטה. „אנכי ה׳ אלקיך.” „מה שקיבל מרבו” – דער בעיסיק וואס מען באקומט פון רבי. א דילוג, א שפרונג. מען ווייסט נישט פארוואס, מען האט עס אזוי געזאגט. ווי מצה אין דער ערשטער נאכט – פשוט, אן קשיות. נעמט כמעט נישט קיין צייט.
דער לאנגער וועג פון פרטים. קושיות און תירוצים. חסד שבחסד, גבורה שבחסד, אלע 49 קאמבינאציעס. אמת’דיג פארשטיין נעמט צייט – מען קען נישט שפרינגען גלייך צו קבלת התורה. עס דארף נעמען זיבן מאל זיבן – 49 טעג פון ארבעט און וואוקס.
א טיפערער כלל נאכ’ן דורכגיין דעם גאנצן וועג. מען זעט דעם גאנצן בנין „כמו שהיא” – אין איין בליק, „בנשימה אחת.” דאס איז דער זעלבער סענטענס ווי פאר דעם קליינעם אינגל, אבער מיט א גאנץ אנדער טיפקייט. „איך זאג דאס זעלבע וואס זי זאגט, אבער איך ווייס אז זי זאגט.”
—
קושיות און תירוצים = שוין צוויי רגעים = שוין צייט. אפילו „מה נשתנה” נעמט צייט. פערציג יאר צו פארשטיין א רבי’ס דעת קען מען נישט פארקירצן. קפיצת הדרך איז בדיעבד – א נויט-לעזונג, נישט דער אידעאל.
– גדלות ראשון – ביז צוואנציג, נאטירליכע וואוקס
– גדלות שני – נאך צוואנציג, א צווייטע בר מצוה, דער אמת’ער עיקר ארבעט, באשטייט כמעט נאר פון זאכן וואס נעמען צייט
—
– א שער = א קשיא מיט א תירוץ. יעדער שער איז א נייע מדרגה פון פארשטאנד.
– דער 50סטער שער איז נאך 49. כל זמן א מענטש לעבט, קומט מען קיינמאל נישט אן צום 50סטן שער. דער 50סטער שער אנטהאלט אין זיך נאכאמאל 49 שערים אויף א העכערע מדרגה. (משה רבינו האט עס נאר דערגרייכט ביי זיין פטירה – „לא יראני האדם וחי.”)
– דער חילוק צווישן לעוועלס: די קשיות פון דער ערשטער מדרגה זענען גאר אנדערש פון די קשיות פון דער צווייטער מדרגה. עס איז נישט סתם מער שווער – עס איז אן אנדערע וועלט.
—
דאס מיינט נישט אז ער איז צוריק אין חדר. עס מיינט אז נאכדעם וואס ער האט דורכגעגאנגען אלע השגות, קומט ער צו אן אמונה פשוטה אויף א גאנץ אנדער מדרגה. אבער דאס ווערקט נאר אויב „תורתי שמרו” – מען האט טאקע געלערנט און דורכגעארבעט. אן דעם איז עס בלויז אן אויסרייד.
—
חינוך דארף צייט – מען טאר נישט ערווארטן אז א קינד זאל פארשטיין נאך צען מאל זאגן. אפילו מידות (ספירת העומר) נעמען יארן. דאס איז נארמאל און מוכרח. טיפערע הבנות נעמען נאך מער צייט.
א באזארגניש: מען האט אנגעהויבן צו גלייבן אז „רשע” איז א פעסטע קאטעגאריע. אין אמת’ן איז „לכם ולא לו” / „הקהה את שיניו” א פראקטישע חינוך-הוראה, נישט א לייבל – מען רעדט מיט דעם בחור’ל וואס מיינט ער איז אויבן אן.
דער גאנצער באגריף פון “OTD” (Off The Derech) איז א פיקציע. יעדער מענטש האט זיינע מצוות און זיינע עבירות, יעדער איינער האט צייטן וואס ער איז מער אדער ווייניגער א ירא שמים. א פופצן-יעריגער יונגל וואס פרעגט קשיות ווי א „רשע” – דאס איז נאר א שטאפל אין זיין וואוקס. מען דארף קוקן מיט א ברייטערע בליק, מיט א „קיוון שבן משנה” – דער לאנגפריסטיגער בליק. ווען מען קוקט אזוי, זעט מען אז דער גאנצער פחד איז „פאנטאזיע.”
—
אמת’דיגע חכמה איז נישט בלויז א „תכלית הזמן” (אן ענד-ציל פון א צייט-פראצעס), נאר אן השגה פון דער זאך כמו שהיא – א דערגרייכונג פון דער זאך ווי זי איז באמת אין איר אייגענער מהות.
דער גאנצער סדר פון פסח → ספירת העומר → שבועות איז:
1. חכמה בראש – חכמה אין אנהויב (פסח)
2. בינה אינמיטן – דער פראצעס פון פארשטאנד און אויסארבעטונג (ספירת העומר)
3. חכמה בסוף – חכמה אין סוף (שבועות), אויף א גאנץ אנדער מדרגה
מ’הויבט אן מיט א פשוט’ן בליץ פון חכמה, מ’גייט דורך דעם לאנגען וועג פון בינה מיט אלע 49 שערים, און מ’קומט צוריק צו חכמה – דאס זעלבע ווארט, אבער מיט א גאנץ אנדער טיפקייט. דאס איז דער נאטירלעכער מהלך פון יעדן מענטש’ס גייסטיגער וואוקס.
טייערע חברים וואס האלטן שוין מוצאי פסח, אסרו חג, ערב שבת – איז אלעס נאך אלץ בבחינת מהירות, חיפזון. ס’איז נאך נאך פסח, איך דארף שוין גיין צו שבת.
אונז ווייסן דאך, דער מהר”ל האט געזאגט אז דער סוד פון די חיפזון איז אז די דברים עליונים, די דברים שכליים, זענען בכלל נישט תחת הזמן. די נשמה, די שכל, איז נישט תחת הזמן, ס’איז בכלל נישט אין צייט. וועגן דעם עסט מען מצה בחיפזון, די איילעניש – ס’איז נישט קיין צייט. און די אמת איז דאך אז ס’איז א גאנץ יאר אזוי. דאס הייסט, אויב ס’איז נישט אין צייט, די טייטש איז אז ס’איז אלעמאל.
אבער אונז לעבן יא אין צייט.
און אונז געדענקען אז די חילוק פון צייט און נישט צייט איז נישט נאר די חילוק פון, זאגט די שכל איז למעלה מן הזמן, נישט תחת הזמן, און משא”כ דער גוף איז תחת הזמן. נאר באמת איז דאך דא אויך צוויי סארט שכל.
אונז האבן שוין גערעדט וועגן דעם לעצטנס, אבער אונז רעדן וועגן דעם אלעמאל. אין קבלה הייסט עס מוחין חכמה און בינה:
– חכמה איז די עצם שכל, דאס הייסט, די עצם שכל וואס איז נישט תחת הזמן
– בינה איז שכל וואס נעמט צייט
לאמיר עס א ביסל מסביר זיין, ס’איז א זייער וויכטיגע יסוד, מען קען עס אלעמאל חזר’ן, און מיט דעם וועלן מיר גיין ווייטער.
ס’איז דא צוויי סארטן לימודים, צוויי סארטן וועגן פון פארשטיין. די ערשטע איז, ס’הייסט כלל ופרט. אונז האבן גערעדט, אונז רעדן אסאך מאל, רופט מען עס כלל ופרט. און דא וויל איך צולייגן נאך א שטיקל חידוש, ס’איז אויך קאנעקטעד מיט די סדר פון פסח, ספירת העומר, שבועות, וואו אונז האלטן יעצט.
און מיר וועלן זאגן אז ס’איז דא צוויי מאל, ס’איז דא צוויי לעוועלס פון די כלל. דאס הייסט, ס’איז דא א כלל ופרט וכלל:
– ס’איז דא א כלל קודם לפרט
– און א כלל שלאחר הפרט
אין אנדערע ווערטער, א מענטש הייבט אן צו לערנען, מען קען אפילו רעדן, לאמיר זאגן, אין אמונה. א מענטש הייבט אן צו וויסן וואס הייסט גאָט. לערנט מען אים אויס “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”, יסודי היסודות, אמונה, חכמה, “לית אתר פנוי מיניה”, “מָלֵא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ” – דאס איז כלל. ער פארשטייט עס באופן כללי, מען זאגט אים איין סענטענס, ער פארשטייט עס באופן כללי. דאס נעמט נישט קיין צייט.
מען קען זאגן אז אמת’דיג, דא איז דא אפשר א שטיקל חילוק, עס נעמט אביסל יא, מען קען זאגן עס נעמט זייער שנעל, אמת’דיג בחיפזון. ס’איז דא א שטיקל סתירה, ווייל דער מהר”ל זאגט אז חיפזון איז א רמז אז ס’איז נישט תחת הזמן, אבער ס’איז נישט אזוי סימפל.
חיפזון איז די מערסטע זמן, יא? מען דארף געדענקען און זאגן, ווען מענטשן זאגן, וואס איז די חילוק פון זריזות און עצלות, יא?
דער עצל איילט זיך אלעמאל. א עצל איז אלעמאל איינער וואס איילט זיך. פארוואס? ווייל ער קומט אן שפעט, דארף ער זיך איילן.
א זריז איז איינער וואס איילט זיך קיינמאל נישט, ער איז אלעמאל אין צייט, יא?
סאך מאל מענטשן זאגן אויף א מענטש וואס פארשלעפט אז ער איז למעלה מן הזמן. ס’איז נישט אמת, ער איז די מערסטע למטה מן הזמן, ער איז די מערסטע תחת הזמן, ער איז קיינמאל נישט מסודר, ממילא דארף ער זיך אלעמאל איילן, ממילא טוט ער אלעס בפזיזות, דאס הייסט נישט אפילו זריזות.
דאס הייסט די חילוק פון זריזות און פזיזות, יא?
– פזיזות איז די אפאזיט פון זריזות
– זריזות איז ער טוט יעדע זאך רואיג, אבער אויפ’ן צייט
דאס איז די מדרגה פון זמן אליינס, נישט למעלה מן הזמן, ס’איז די מדרגה פון זמן אליינס, ער איז מסודר. א עצל, ער איז דער וואס קומט שפעט, ער איילט זיך מער.
סא די מצות באמת, ממילא דער מהר”ל וואס זאגט אז מצות איז א רמז פון חיפזון, ס’איז אמת’דיג א שוואכע רמז. ווייל מצות איז נישט ממש אזוי. מ’זאגט דאך “לֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם”, מ’זאגט דאך “אֵלִי לְהוֹצִיא הקב”ה”, יא? זאגן אלע ספרים, איך מיין אז ס’איז פשט, מ’דארף אריינלייגן די חמישים שערי בינה, אבער די איידיע איז, ס’איז אמאל געווען א צייט, מ’האט געדארפט ארויסלויפן. אויב מ’וואלט געווארט נאך איין מינוט, וואלט מען זיך פארשפעטיגט, וואלט מען געדארפט ווארטן נאך טויזנט יאר, איך ווייס וואס, ארויסצוגיין.
דאס איז נישט למעלה מן הזמן, דאס איז די גרעסטע למטה מן הזמן. דאס הייסט, דו ביסט אזוי פארשפעטיגט, דו ביסט אזוי סטאק אין די צייט, אז דו מוזט דיך איילן. דאס איז אמת’דיג די חיפזון פון מצרים, חיפזון פון א גלות.
און אמת’דיג, מ’קען זאגן אז דאס איז די ערשטע נקודה. ווען א מענטש הייבט אן צו לערנען, למשל, אונז פרעגן אלעמאל די קשיא, אמת’דיג צו פארשטיין גאָט, אמת’דיג צו פארשטיין וואס טייטש “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”, דארף מען לעבן צען טויזנט יאר. איך מיין, דעמאלטס וועט מען אויך נישט פארשטיין, אבער עפעס חלל זיין אין די שם פארשטיין.
פארטשייני איז ער אין זייער לחץ און אין זייער דחק צו זאגן, און דעם קליינעם אינגל וואס ווייסט נישט פון די אייבערשטער, ער איז נישט אנהייבן צו לערנען מיט אים גארנישט, זאגט מען אים פשוט אריין אמונה פשוטה, “אֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת”, “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”, ס’איז דא א גאָט. אקעי, דאס איז חיפזון, דאס איז די טייטש פון אמונה פשוטה.
פאר דעם האבן מיר אן אנדערע מאל געזאגט אז דער זוהר זאגט אז מצות איז “מֵיכָל דִּמְהֵימְנוּתָא”, “מֵיכָל דְּאַסְוָתָא”, צוויי אנדערע לשונות, זאל זיין אנדערע זאכן, נישט קיין חילוק. אבער די ווארט פון רפואה פשט איז א זאך וואס איז נישט על פי דרך הטבע. דאס איז אמונה פשוטה. אמונה פשוטה איז א רפואה, מ’מוז. איך לעב אן קיין שום ידיעה, איך האב נישט קיין וועג, זאגט מען עס בויערן פשוט.
דאס איז די חיפזון, די כביכול למעלה מן הזמן. ס’איז נישט אמת’דיג למעלה מן הזמן, ס’איז אמת’דיג די מערסטע מצומצם אין צייט, ער האט די ווייניגסטע צייט, ער האט נאר איין סעקונדע, ער האט נישט אלע צייט, ער איז למעלה מן הזמן, ער האט די ווייניגסטע צייט. אזוי ווי די יונגע מענטשן וואס מ’זאגט אז זיי זענען למעלה מן הזמן, זיי זענען דערווייל די מערסטע מצומצם אין צייט.
און דאס איז סטעפ וואן, דאס קען מען רופן די סטעפ פון פסח.
נאכדעם איז דא א לימוד וואס איז בתוך הזמן, און ס’איז זייער וויכטיג, און דאס דארפן מיר געדענקען אין אונזער לעבן. ס’איז דא א חילוק, יא, ס’איז דא א חילוק, מיר רעדן פון מענטשן וואס האבן א געוויסע דעת, “בֵּן יָדַע לְהַבְחִין”, ער האט א געוויסע גדלות. מענטשן וואס האבן נישט קיין גדלות, די זעלבע זאך איז דא ברוחניות, יא, דער אריז”ל זאגט ס’איז דא גדלות שני.
גדלות שני מיינט אז ס’איז נישט גענוג אז ער איז געווארן איינמאל א גדול, דאס איז בדרך הטבע, ס’איז דא נאך א לעוועל פון ווערן א גדול. ס’איז דא מענטשן וואס האבן געהאט א צווייטע בר מצוה, און ס’איז דא מענטשן וואס האבן קיינמאל נישט געהאט קיין צווייטע בר מצוה, יא. דאס איז גדלות שני.
דער אריז”ל זאגט אז גדלות שני איז אמת’דיג נאך די צוואנציג. גדלות ראשון איז ביז די צוואנציג, “עַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה”, נאכדעם רוב מענטשן הערן אויף צו וואקסן דעמאלטס, זיי בלייבן מיט זייער טבע. דאס איז וואס זיי האבן גערופן אין די דברים, אין די אחרונים, אדער אין די קראות, איינער וואס זאגט אז מ’דארף זאגן די גורל. דאס איז דער גדול, איינער וואס האט נאך גדלות ראשון.
גדלות ראשון איז יענער די עיקר ארבעט. די עיקר ארבעט איז גדלות שני, איז אז נאכדעם ווערט ער נאכאמאל א גדלות ראשון. און פון וואס באשטייט דעת? דארף מען וויסן די כלל: גדלות שני באשטייט כמעט נאר פון זאכן וואס נעמען צייט.
דאס איז אמת’דיג וואס ס’איז מסביר געווען אין יענעם שיעור אויך, אז מ’קען נישט זאגן, אויב מ’טראכט נאר פון אמונה פשוטה, ס’איז די שורש פון דעם, קען מען אנקומען. די ריזען פארוואס דאס נעמט אויך נישט קיין צייט איז ווייל אמת’דיג דער יסוד איז נישט תחת הזמן. אבער למעשה, וויאזוי ס’איז מופיע בעולם הזה, איז עס די מערסטע תחת הזמן. אויב אלעס וואלט געבליבן דארט, טאקע דארף דאס נישט נעמען קיין צייט. די סארט זאכן נעמען נישט קיין צייט.
אבער די אמת’דיגע הבנה, הבנה פון א מענטש, מענטשליכע הבנה, איז ביי דעפינישאן א זאך וואס נעמט צייט. דו קענסט זאגן, אפילו די מערסטע מצומצמ’דיגע אופן, די מערסטע מוחלק’דיגע אופן, כדי צו לערנען עפעס דארף זיין קושיות און תירוצים, יא? מ’פרעגט “מַה נִּשְׁתַּנָּה”, און מ’ענטפערט. ס’נעמט צייט. ס’איז שוין, אין אנדערע ווערטער, צוויי מאמענטס.
יא, דו זאגסט, דו קענסט מאכן אין א רגע די קשיא און די תירוץ? נאו פראבלעם. האב איך שוין צוויי רגעים, יא? א קשיא, געווען א רגע פון די קשיא, און א רגע פון די תירוץ. ס’נעמט צייט. ס’איז נישט אזוי ווי אמונה פשוטה, ס’איז נישט קיין קושיות און תירוצים, רייט?
אמונה פשוטה איז טייטש חכמה, דאס הייסט, די ערשטע נקודה פון חכמה. אזוי איז עס, “כָּכָה הוּא”, “כֹּחַ מָה”, אזוי איז עס. אזוי איז עס נעמט נישט קיין צייט. אבער איז עס אזוי? איז עס נישט אזוי? אפילו ס’זאל דיך נעמען איין סעקונדע, איז שוין געווען צייט. ס’איז שוין דא אין דעם צייט.
אין אנדערע ווערטער, מ’רופט עס אן “שקלא וטריא”, “משא ומתן”. ס’נעמט צייט. דאס איז וואס ס’איז דא אין ספירת העומר, און יעדע, און די אמת איז, ס’נעמט זייער אסאך צייט.
על פי רוב, אמונה פשוטה רעדט מען צו קינדער, צו בחורים. זיי האבן נאך אפילו נישט געזען, זיי ווייסן אפילו נישט וואס ס’מיינט פערציג יאר. איך ווייס אויך נישט, איך בין נאך נישט קיין פערציג. מ’ווייסט אפילו נישט וואס ס’מיינט.
און די סארט וויסן, יא, וואס מיינט וויסן וואס מיינט פערציג יאר? איך קען וויסן. איין יאר ווייס איך, פערציג מאל דאס. איך קען מאכן די מעט. אבער דאס איז נישט דאס, יא? דאס איז בבחינת חכמה, בבחינת אמונה פשוטה, בבחינת אמונה מרוחקת קען איך זאגן איך ווייס וואס מיינט פערציג יאר.
דו ווייסט וואס מיינט פערציג יאר? דו ווייסט וואס מיינט צו לערנען פערציג יאר? דו ווייסט וואס מיינט זיך צו מוטשען מיט א קשיא פערציג יאר, גיין אהין און צוריק פאר פערציג יאר וועגן דעם? מ’קען עס נישט וויסן, נאר ס’נעמט פערציג יאר צו וויסן. ס’איז נישטא קיין וועג.
אפשר איז דא א שארטקאט. איך האב געטראכט, ר’ אלעזר מנחם שך האט געזאגט “כְּהֶרֶף עַיִן”, “כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה”. ס’איז דא א זאך וואס הייסט קפיצת הדרך, יא? קפיצת הדרך קען מאכן אביסל שנעלער. אזוי ווי א מענטש זאגט ער איז שוין זיבעציג יאר אין זיין נפש, אפילו אין זיין גוף איז נישט. אקעי, ס’איז דא אזא זאך, אבער אפילו דעמאלטס איז עס נאך בדיעבד. מיר ווייסן אז די קפיצת הדרך האט מען געדארפט משלים זיין שפעטער. ס’איז נישט.
על כל פנים, אין די מענטשליכע רעאליטי, געווענליכע זאכן נעמען זייער אסאך צייט. דאס איז די סדר. דאס איז א זאך פון חינוך.
אסאך פון אונזער חינוך איז פאני, ווייל חינוך דארף מען מקיים זיין בבחינת אמונה פשוטה. מ’דארף אנהייבן מיט פשוט’ע זאכן. סאו מ’הייבט אן צו טראכטן אז חינוך איז למעלה מן הזמן. נאכדעם האט מען טענות, “איך האב שוין געזאגט מיין יונגל צען מאל עפעס און ער האט נישט פארשטאנען.”
יא, ווייל פארשטיין איז א זאך וואס נעמט צייט. פארשטיין אפילו אין בחינת מידות. יא, די גדולה פון די מידות. די ספירת העומר רעדט מען פון די התגדלות פון די מידות. נעמט אויך צייט. נעמט אליבא דאמת זיבן וואכן, נישט זיבן וואכן. מ’זאגט אקעי, גיב עס אפילו דריי יאר.
אפילו רוב, איך קוק, איך קען נישט איינער וואס איז נישט מחנך, ער לעבט נישט גארנישט אויס. איינער וואס לעבט אויס, זיינע קינדער זענען תלמידים, זעט ער נאך אפאר יאר פיגורן זיי עס אויס. דעי פשוט’ע זאכן, ס’איז די פשוט’ע זאך. מצד העצם איז עס פשוט. נאכדעם, מצד דעם קענסטו עס זאגן אין א מינוט, אבער ער פארשטייט עס נישט. ס’נעמט אסאך צייט. ס’איז א נארמאלע זאך, ס’איז נארמאל, ס’איז מוכרח אזוי.
און ס’איז זיכער טיפערע הבנות. טיפערע הבנות, ס’איז אמת’דיג, ס’איז אמת’דיג, “לוּ יִחְיֶה אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם”, יא, ס’שטייט אזעלכע לשונות. ס’איז אמת’דיג אז מ’דארף נעמען די צייט פאר דעם סארט מענטשליכע הבנה וואס הייסט בינה. ס’איז נישט די איינציגסטע סארט הבנה, אבער בינה, די עיקר הבנה נשית וואס הייסט בינה, נעמט צייט.
און אזוי ווי מיר האבן געלערנט, מיר רעדן אלעמאל, די צייט מיינט אז ס’מוז זיין אין דעם אזוי ווי סטעפס פון אפירקוסות, יא.
און איך מיין אויך, איך האב געטראכט וועגן דעם, מ’זעט אלע מעגעזינס רעדן פסח וועגן די הבנה וואס מ’טוט מיט דעם בן רשע. און איך קוק, איך בין מורא’דיג מודאג. מ’האט אנגעהויבן צו גלייבן אז ס’איז דא א קאטעגאריע פון א רשע. דער רשע איז דער וואס זאגט דאס, יא, “לָכֶם וְלֹא לוֹ”. און מ’זאגט אים צוריק.
ס’מיינט נישט ערנסט. איך האב שוין געזאגט ביים סדר, ס’מיינט נישט ערנסט. ס’מיינט צו זאגן, מ’זאגט וואס ס’מיינט. איך האב מפרש געווען ביי מיין סדר, די ערשטע סדר האבן מיר מפרש געווען וואס ס’טייטש “לָכֶם וְלֹא לוֹ”, “וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו”. מ’קען זען ס’איז ממש חינוך הלכה למעשה.
ס’קומט דער יונגל, דער בחור’ל, ער זאגט, “איך, אה, ווער איז ענק?” און כאילו ער האלט זיך גרויס, ער איז נישט פון די ענק. אקעי, לאמיר זען צו דו האלטסט טאקע אזוי. זאגט מען אים, אקעי.
—
[סוף חלק א]
מיטאמאל איז ער ברוגז, “You’re excluding me? מ’דארף אינקלודן יעדן איינעם”. הייסט עס דו ביסט שוין איינמאל א חלק פון אונז. זייער גוט, דאס האבן מיר געוואלט ווייזן. דו ווילסט יא זיין א חלק.
און די אמת איז, איך מיין אז ס’איז ממש א טיפשות. מ’נעמט, מ’האט א חקירה, איך מיין, מ’גייט צום רב, מ’פרעגט אים, “מיין זון איז פופצן יאר, ער האט שכל פון א מארישקע פון פופצן”. איך מיין, דער טאטע איז שוין אט ליעסט צוואנציג, פינף און צוואנציג, דרייסיג, ער האט שוין א פופצן יעריג קינד. ער פארשטייט דאך אז פופצן, ווען ער איז געווען פופצן, ער געדענקט, ער האט נישט פארשטאנען גארנישט, אמת?
און ער הייבט אן חוקר צו זיין, “איך האב געזען מיין זון, ער טוט עפעס אן עבירה, איך דארף וויסן”. ער איז א מענטש, ער האט עפעס געטון, ער איז א יונגל. הייב אן, ער איז א פארצייכנטער, און ער האלט פונקט ביי די לעוועל פון די קשיא. זייער גוט, ער פרעגט די קשיא אזוי ווי א רשע. לאז אים זיין. סאו וואט?
מ’ווערט עפעס אזוי נתפעל פון זאכן וואס זענען צייטווייליג, וואס זענען… ס’איז נישטא אזא גדר, ווייל איינער האט געזאגט אז ס’איז דא א זאך וואס הייסט OTD [Off The Derech], איז נישטא אזא זאך.
ס’איז דא מענטשן, אין יעדער שטוב, ס’איז דא מענטשן וואס טוען מער, ס’איז דא קינדער וואס זענען וואוילער, ס’איז דא… יעדער איינער האט זיך זיינע מצוות און זיינע עבירות. ס’איז נישטא אזא גדר וואס מ’דארף חוקר זיין, און מ’זאל פארברענגען גאנצע מחלוקות פון די רבנים ומחנכים צו… זאל מקרב זיין דארט איר צו. די גאנצע מאכט מאכט נישט קיין סענס, אין מיין אפיניאן.
ער איז דעיסט! עס איז נישט… ווען מ’זאגט אים, ווען מ’פארשט אים ארויס איז רב רוגז, יא? עס איז יא א פארט פון דעם, רייט? סאוואס וואס… איך דארף אפילו נישט האבן די הוראה… עס איז א פאקט! עס איז דא מענטשן!
מענטשן האבן בחירה, מענטשן איז דא חינוך! אמאל נעמט עס אזוי לאנג, אמאל נעמט עס אזוי לאנג… א מענטש לעבט א נארמאלער מענטש! עס איז חמש ששינוי בן שבן שנה! על פירף! ביי די זיבעציג! עפעט מען אפשר דאכדעם, איינער זאגסט, ביז עס זיך מסכר’ס! זיי דארפן פרעגן, ביום הפטירה! נאכטער, געווען זיבעציג יאר! חול השבת איז געווען א גאנץ לעבן! העט מען טראכטן, וואס איז א הספד צו זאגן!
אבער יעצט איז זיבעצן! דו פרעגסט שוין, וואס איז א הספד צו זאגן? וואס איז א נארמאלער מענטש וואס איז דער גאנצער פארגעסן, ווי די וועלט ארבעט?
הכל פנים, דעיס איז דעיס איז א נושא פון חינוך, כדי די יחסט. איך גלייב נישט אז דא אזא זאך. עס קען זאגן אזוי ווי ביי די טאטע. יא, יעדע איינער האט זיך א רירה כפירה, יעדע איינער האט זיך א זמנים וואס ער איז, לאמיר זאגן, נישט קיין ירא שמים, לאמיר נישט רעדן פון די מונה, מער רעדן אפילו פון א הוגלע מעשה. ער האט אויכעט אמאל זאכן וואס ער טוטן א עבירה.
נאר עמאט עס שנעלער, יא? ווען נישט עס איז עלטער, כאפט ער שנעלער. ער ווייסט אויף פיגורן, ער טוטן א עבירה און ער טוט שוין גלייך תשובה. אקעי, איז איין וועג.
א צווייטער, ער טוט עס לענגער. ער טוט עס מער ברכות. ער טוט א עבירה פאר זעקס יאר נאכדער, ער טוט עס שוין פאר דריי יאר.
מען דארף קוקן מיט א מיט א ברייטערע קליק, מיט א קיוון שבן משנה. דעת איז קיוון שבן משנה. מען דארף פארליסט קוקן אויף שבן משנה. על פי רוב, ווען מען קוקט אויף דעם בליק, זעט מען אז עס איז פענטאסי, עס איז פיקטשן. עס איז נישטא אזא קאנצעפט, ווי א בער דרשה.
ער איז נישט. ער איז היינט. וואס טוט מען מיט דעם בחור יונגע? היינט איז ער נישט אויפגעשטאנען, צו איז מיין קרשמה. אקעי, אין דעי יאר איז ער נישט אויפגעשטאנען צו איז מיין קרשמה. עס איז נישט אייכעט אזוי אנדערש. ווי מילא, איך זעה נישט די גאנצע חקירה, עס זעט מיך כשטאס, עס זעט מיך אויס א פעגע חקירה. אין די נאכט ליניע ני…
אבער דאס איז דער יסוד, צו פארשטיין זאכן אמתיג נעמט צייט, און ס’איז באדרפט, ס’מוז זי זיין.
אויב איינער מיט מיין, א ספירת העומר. און ספירת העומר מיינט, טאנץ נישט, מ’גייט נישט מאכן קיין קבלת התורה, ס’גייט נעמען צייט, זיבן מאל זיבן.
דער בעל שם טוב זאגט, יא, דאס איז דער ענין וואס דער בעל שם טוב האט געזאגט, ס’איז דא זיבן… דאס איז דאך חמישים שערי בינה [די פופציג טויערן פון פארשטאנד].
דער בעל שם טוב איז מסביר, און איך מיין אז ס’איז פשוט פשט, איך ווייס נישט, אפשר איז דא אנדערע פשטים, דער אברבנאל, נגדימה על התורה, אבער ס’איז אן אנדערע טייל פון שערי בינה, אבער ס’איז זיכער א גוטע פשט, און ס’איז זיכער א פשוט’ע פשט, נישט קיין חסיד’ישע געקוועטשטע דרש.
דער בעל שם טוב זאגט אזוי, ס’איז דא חמישים שערי בינה. א שער מיינט א שאלה מיט א תירוץ. א שער, מ’זאגט אז א משל איז א געיט, אבער וואס איז דער נמשל? ס’איז א קשיא מיט א תירוץ. ער פארשטייט נישט איין זייט, אה, דער תירוץ איז… יעדע שער האט אין זיך א קשיא און א תירוץ. פופציג שערים.
דארטן קומט אן צו די פופציגסטע שער, וואס דארט וואלט מען געזאגט, וואס איז דארט? דארט האט מען שוין די תירוץ אויף אלע קשיות. יא, דארט איז שוין די קלארע אמונה פשוטה, אזוי ווי די צווייטע אמונה פשוטה וואס מ’גייען רעדן אין א מינוט, דאס איז דארט שוין אן קיין קשיות.
אבער זאגט דער בעל שם טוב, ער פרעגט אזא שאלה, וואס געשעט ביי די פופציגסטע שער? דער בעל שם טוב האט געזאגט, ס’שטייט אין תולדות אפאר מאל, דער בעל שם טוב האט געזאגט אזוי, די פופציגסטע שער איז נאך ניין און פערציג. מ’קומט קיינמאל נישט אן צו די פופציגסטע שער. דאס איז כל זמן א מענטש לעבט.
אפשר איז דא, משה רבינו איז געשטארבן, שטייט אין די פופציגסטע שער, “וימת שם משה שם בשער החמישים”. אקעי, דארט איז שוין בחינת מיתה, בחינת “לא יראני האדם וחי” [קיין מענטש קען מיך נישט זען און לעבן].
אבער כל זמן א מענטש לעבט, די פופציגסטע שער… וואס איז די פופציגסטע שער? ס’איז נאך ניין און פערציג. שטייט דאך א פופציג. וואס איז די סוד פון שער החמישים? שער החמישים איז דא נאך ניין און פערציג בתוך די פופציג.
דער פשט איז, ס’איז דא א חילוק, מ’דארף פארשטיין, ס’איז אן אנדערע לעוועל. א מענטש, מ’קען זאגן, די ערשטע קשיות איז איין גאנצע לעוועל קשיות, נישט סתם ס’איז א חילוק לפי ערך לגבי די אנדערע לעוועל. די ערשטע סעט איז געווען אן אנדערע סארט קשיות, ס’האט שוין אמער גדלות. די סארט קשיות וואס ער האט געהאט דארט, ער איז נישט שווער, ס’איז אן אנדערע ווערסיע, אן אנדערע עולם.
אקעי, אבער למעשה גייט עס ווייטער, אלעס גייט אזוי. דאס איז טייטש חמישים שערי בינה, אזוי ארבעט די לעבן פון א מענטש.
און אויב איינער וויל נישט, אויב איינער וויל נישט האבן די סארט דעת, ער וויל נאר בלייבן… וועט ער בלייבן קינדעריש, וועט ער בלייבן ביי די מצה אין ערשטע נאכט. דאס איז וואס געשעט. און דאס איז בינה, דאס איז די צווייטע לעוועל.
נאכדעם, אבער דאס איז זייער וויכטיג. מיר האבן געלערנט אז ס’איז דא בתחילה מוז מען אנהייבן מיט חכמה, און מ’האט נישט אפילו וואס צו פרעגן די קשיא.
איינער וועט פרעגן, יא, מ’קען אזוי פרעגן אזא שאלה, דער בן חכם, דער בן רשע. פארוואס הייבסטו אן מיט די מנהג פשוט? ס’איז דאך שווער, מ’דארף קודם וויסן די קשיא נאך אין די תורה.
זאג איך, יא, אבער דו ווילסט האבן א קשיא, יא? דו ביסט אן אפיקורס. איך וויל דיר האבן פרעגן אויף וועם צו פרעגן א קשיא? יא, אויף וואס גייסטו פרעגן א קשיא אויב איך גיי דיר נישט אויסלערנען די פשוט’ע פשט קודם, די מנהג פשוט? דו מוזט האבן די מנהג פשוט.
און דאס איז, איך זאג עס בתורת דזשאוק, אבער ס’איז אמת טיפער פון דעם. מ’דארף אנהייבן, אזוי ווי רש”י זאגט, חכמה איז מה שקיבל מרבו [וואס ער האט באקומען פון זיין רבי].
די ערשטע לעוועל, איך רעד פון די ערשטע סארט חכמה, נאכדעם די צווייטע, די ערשטע סארט חכמה מוז זיין אז ער האט א געוויסע בעיסיק אותיות, יא, מ’לערנט אים וואס אלף בית איז, מ’לערנט אים אויס וויאזוי די וועלט זעט אויס. נאכדעם וועט ער פרעגן אויף דעם קשיות, וועט ער זען אז ער פארשטייט נאך נישט ריכטיג, וכו’. ס’מוז זיין קודם חכמה.
און אין א געוויסן זין רופט מען דאס א דילוג, ליל פסח. ס’שטימט נישט. וויאזוי ווייסטו? איך ווייס נישט, מ’האט מיר אזוי געזאגט. אקעי. אבער אזוי מוז זיך עס אנהייבן.
נאכדעם מוז מען פארשטיין. נאכדעם איז אזוי, די דריטע סטעפ הייסט אויך חכמה, ס’איז נאכאמאל חכמה.
די דריטע סטעפ איז, אז נאכדעם וואס א מענטש פארשטייט, לאמיר זאגן אז א מענטש האט געלערנט א גאנצע מסכתא, מסכתא איז נישט ממש א גוטע עקזעמפל, אבער א קאנצעפט, יא, ער האט געלערנט א גאנצע קאנצעפט. נאכדעם פארשטייט ער עס קלאר, פארשטייט ער עס בנשימה אחת [אין איין אטעם], פארשטייט ער עס אזוי ווי בחינת “זכר ונקבה בראם ויברך את שמם”, “בדבר אחד נאמרו” [אין איין זאך זענען זיי געזאגט געווארן].
נישט ער פארשטייט די אלע פרטים, נישט אז ער איז יעצט עוסק אין זיין, ער פרעגט קשיות און ער זאגט תירוצים. ניין, ער קוקט אויף די תירוץ, אויף די גאנצע מהלך, אזוי ווי ס’איז. ער זעט די גאנצע בנין כמו שהיא [ווי עס איז]. דאס איז די דריטע לעוועל פון חכמה. דאס איז אמת’דיג וואס אונז רופן דא די לעוועל פון שבועות.
דאס מוז קומען דורך בינה. דאס הייסט, אן אנדערער וועט אים פרעגן מסביר צו זיין, וועט ער זאגן, אקעי, איך מוז דיר צוריקנעמען די אלע מ”ט שערי בינה, איך מוז דיר נעמען די גאנצע טריפ, די גאנצע דזשורני, אז דו זאלסט פארשטיין וואס איך זאג אין די איין סענטענס.
און די איין סענטענס איז אמת’דיג די זעלבע איין סענטענס וואס ער האט געזאגט פאר די קליינע אינגל אין די ערשטע סטעפ. אבער ס’איז נישט די זעלבע, ווייל ער איז נאכגעגאנגען די גאנצע מהלך, ער פארשטייט עס.
אזוי ווי ער זאגט, איך זאג, איך ווייס און זי זאגט. אבער וואס זאג איך? דאס זעלבע וואס זי זאגט, אבער איך ווייס אז זי זאגט. דאס איז די לעוועל פון שבועות, פון נאכדעם, פון נאך די חמישים שערי בינה.
שטעלט זיך דעמאלטס אן נאך אן ענין, אזוי ווי זיי האבן געזאגט. ער זעט די דריטע לעוועל, דאס איז אמת’דיג נישט תחת הזמן. דעמאלטס איז אמת’דיג מצה, דעמאלטס איז אמת’דיג חמץ ומצה.
ווייל ס’איז נישט מ’דארף זיך איילן, מ’האט אזוי ווייניג צייט, מ’דארף עס זאגן אין איין מינוט, ווייל דער יונגל האט נישט קיין כלים, ער קען דאך נישט משיג זיין מער ווי איין סענטענס. נישט!
מ’איז עוסק אין די זמן אליינס אויסצוארבעטן, אויסצוקנעטן, חסד שבחסד, גבורה שבחסד, וואטעווער, די אלע קשיות און אלע תירוצים וואס איז דא אויף יעדע לעוועל, נאר ער איז עוסק אין זען די גאנצע זאך כמו שהיא.
פאר דעם, מענטשן, יא, מ’זאגט אז דער בעל שם טוב האט געזאגט, איך גלייב נישט אז ער האט עס געזאגט יעדע חג הפסח, אבער ס’איז א מאמר וואס די סלאנימער ספרים ברענגען, און ס’איז אויך שפעטער, ס’איז נישטא קיין איינער פון די פריערדיגע תלמידי בעל שם טוב וואס ברענגען אזא מאמר, אבער די איידיע, לויט ווי אזוי מ’איז עס מפרש, איז אמת.
ער זאגט אז איך האב אסאך השגות, נאכדעם בין איך א נער און איך גלייב. וואס ער מיינט צו זאגן איז נישט אז יעצט איז ער צוריק א נער אזוי ווי אין חדר, ס’קען דאך נישט זיין, ס’איז א שאד געווען די גאנצע מהלך.
דער בעל שם טוב אליינס האט תורות וועגן דעם, ער זאגט אז מ’דארף לערנען. אויב מ’לערנט נישט, איך געדענק אז ס’שטייט, איך מיין דער תולדות זאגט א לוי, “אותי עזבו ותורתי שמרו” [מיך האבן זיי פארלאזט און מיין תורה האבן זיי געהיט].
“אותי עזבו” איז די טייטש אז מ’קומט אן צו השגות, צו ידיעת השלילה [וויסן דורך נעגאציע], אז מ’קען נישט זאגן גארנישט וועגן דעם אייבערשטן. אבער דאס איז נאר אויב “תורתי שמרו”, אויב מ’האט געלערנט די גאנצע תורה, מ’האט געהאט אלע השגות, און נאכדעם פארשטייט מען, “אה, איך פארשטיי נישט”. דעמאלטס ווייסטו וואס דו פארשטייסט נישט.
הגם ער האט נישט קיין בעסערע ווערטער ווי די ערשטע לעוועל, אבער “תורתי לא שמרו” איז א שאד.
סאו דאס איז די טייטש, אז די דריטע לעוועל, דאס איז שוין ענליך צו די ערשטע לעוועל, אבער ס’איז א גאנץ אנדערע זאך. מ’קען עס נישט מסביר זיין נאר דורך די חמישים שערי בינה, נאר דורך די פופציג טעג פון ספירת העומר.
אבער די אמת איז נישט תחת הזמן, דאס איז אמת’דיג נישט תחת הזמן. ס’איז א השגה פון די זאך כמו שהיא. דאס איז די טייטש חכמה, דאס איז די אמת’ע חכמה.
יעצט איז אזוי, און דאס איז דער סדר פון די פשוט’ע פשט, פון די סדר פון פסח, ספירת העומר, שבועות. ס’הייסט, ס’איז דא חכמה בראש, חכמה בסוף, און אינמיטן בינה.
אָבער דער אמת איז, ס’איז נישט תכלית הזמן [די ענדציל פון דער צייט], ס’איז אַן השגה פון די זאַך כמו שהיא [ווי זי איז באמת], דאָס איז די טייטש חכמה, דאָס איז די אמת’דיגע חכמה.
יעצט איז אַזוי, דאָס איז דער סדר פון דער פּשוט’ער פּשט, פון דעם סדר פון פסח, ספירת העומר, שבועות:
ס’איז דאָ:
– חכמה בראש [חכמה אין אָנהייב]
– בינה אינמיטן [בינה אין מיטן]
– חכמה בסוף [חכמה אין סוף]
דאָס איז דער סדר.
אוקיי, איך מיין אַז דאָס איז גענוג אַ קלאָרע ענין, מ’קען עס שטאָפּן דאָ און גיין צו די שאלות.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
מוצאי פסח, ערב שבת, איז אלעס נאך אין א מצב פון חיפזון (איילעניש). דער מהר”ל ברענגט א סוד: חיפזון שטאמט דערפון וואס דברים עליונים/שכליים זענען נישט תחת הזמן – די נשמה און שכל שטייען אויסער צייט. דעריבער עסט מען מצה בחיפזון. אבער אין אמת’ן – מיר לעבן יא אין צייט, און דאס ברענגט ארויס א טיפערע אנאליזע.
—
א פונדאמענטאלער יסוד: עס איז נישט בלויז גוף קעגן שכל, נאר עס זענען דא צוויי סארטן שכל:
– חכמה – דער עצם שכל, נישט תחת הזמן, א בליץ פון פארשטאנד, אן איין-מאמענטיגער השגה
– בינה – שכל וואס נעמט צייט, שריט ביי שריט פארשטאנד, קושיות און תירוצים
דער חילוק צווישן זיי איז דער שליסל צום גאנצן מהלך.
—
א שארפע אנאליזע: חיפזון איז נישט אמת למעלה מן הזמן – עס איז דווקא דער מערסטער למטה מן הזמן. דער וואס איילט זיך איז דער וואס איז פארשפעטיגט (עצל), נישט דער זריז. זריזות = רואיג, מסודר, אויפ’ן צייט. פזיזות = דאס אפאזיט. די יציאת מצרים’דיגע חיפזון איז א גלות-חיפזון – מען האט נישט קיין צייט, מען מוז לויפן.
אמונה פשוטה איז אויך אזוי – זי איז ווי א רפואה (דער זוהר: מצה = „מאכל דאסוותא”). מען ברויכט עס ווייל מען האט נישט קיין אנדער וועג. עס איז נישט אמת’ע למעלה מן הזמן, נאר דער מערסטער מצומצם אין צייט – א נויט-לעזונג, נישט דער תכלית.
—
דער גאנצער סדר פון פסח ביז שבועות בויט זיך אויף דריי לעוועלס:
דער ערשטער כללי’דיגער בליק. אמונה פשוטה. „אנכי ה׳ אלקיך.” „מה שקיבל מרבו” – דער בעיסיק וואס מען באקומט פון רבי. א דילוג, א שפרונג. מען ווייסט נישט פארוואס, מען האט עס אזוי געזאגט. ווי מצה אין דער ערשטער נאכט – פשוט, אן קשיות. נעמט כמעט נישט קיין צייט.
דער לאנגער וועג פון פרטים. קושיות און תירוצים. חסד שבחסד, גבורה שבחסד, אלע 49 קאמבינאציעס. אמת’דיג פארשטיין נעמט צייט – מען קען נישט שפרינגען גלייך צו קבלת התורה. עס דארף נעמען זיבן מאל זיבן – 49 טעג פון ארבעט און וואוקס.
א טיפערער כלל נאכ’ן דורכגיין דעם גאנצן וועג. מען זעט דעם גאנצן בנין „כמו שהיא” – אין איין בליק, „בנשימה אחת.” דאס איז דער זעלבער סענטענס ווי פאר דעם קליינעם אינגל, אבער מיט א גאנץ אנדער טיפקייט. „איך זאג דאס זעלבע וואס זי זאגט, אבער איך ווייס אז זי זאגט.”
—
קושיות און תירוצים = שוין צוויי רגעים = שוין צייט. אפילו „מה נשתנה” נעמט צייט. פערציג יאר צו פארשטיין א רבי’ס דעת קען מען נישט פארקירצן. קפיצת הדרך איז בדיעבד – א נויט-לעזונג, נישט דער אידעאל.
– גדלות ראשון – ביז צוואנציג, נאטירליכע וואוקס
– גדלות שני – נאך צוואנציג, א צווייטע בר מצוה, דער אמת’ער עיקר ארבעט, באשטייט כמעט נאר פון זאכן וואס נעמען צייט
—
– א שער = א קשיא מיט א תירוץ. יעדער שער איז א נייע מדרגה פון פארשטאנד.
– דער 50סטער שער איז נאך 49. כל זמן א מענטש לעבט, קומט מען קיינמאל נישט אן צום 50סטן שער. דער 50סטער שער אנטהאלט אין זיך נאכאמאל 49 שערים אויף א העכערע מדרגה. (משה רבינו האט עס נאר דערגרייכט ביי זיין פטירה – „לא יראני האדם וחי.”)
– דער חילוק צווישן לעוועלס: די קשיות פון דער ערשטער מדרגה זענען גאר אנדערש פון די קשיות פון דער צווייטער מדרגה. עס איז נישט סתם מער שווער – עס איז אן אנדערע וועלט.
—
דאס מיינט נישט אז ער איז צוריק אין חדר. עס מיינט אז נאכדעם וואס ער האט דורכגעגאנגען אלע השגות, קומט ער צו אן אמונה פשוטה אויף א גאנץ אנדער מדרגה. אבער דאס ווערקט נאר אויב „תורתי שמרו” – מען האט טאקע געלערנט און דורכגעארבעט. אן דעם איז עס בלויז אן אויסרייד.
—
חינוך דארף צייט – מען טאר נישט ערווארטן אז א קינד זאל פארשטיין נאך צען מאל זאגן. אפילו מידות (ספירת העומר) נעמען יארן. דאס איז נארמאל און מוכרח. טיפערע הבנות נעמען נאך מער צייט.
א באזארגניש: מען האט אנגעהויבן צו גלייבן אז „רשע” איז א פעסטע קאטעגאריע. אין אמת’ן איז „לכם ולא לו” / „הקהה את שיניו” א פראקטישע חינוך-הוראה, נישט א לייבל – מען רעדט מיט דעם בחור’ל וואס מיינט ער איז אויבן אן.
דער גאנצער באגריף פון “OTD” (Off The Derech) איז א פיקציע. יעדער מענטש האט זיינע מצוות און זיינע עבירות, יעדער איינער האט צייטן וואס ער איז מער אדער ווייניגער א ירא שמים. א פופצן-יעריגער יונגל וואס פרעגט קשיות ווי א „רשע” – דאס איז נאר א שטאפל אין זיין וואוקס. מען דארף קוקן מיט א ברייטערע בליק, מיט א „קיוון שבן משנה” – דער לאנגפריסטיגער בליק. ווען מען קוקט אזוי, זעט מען אז דער גאנצער פחד איז „פאנטאזיע.”
—
אמת’דיגע חכמה איז נישט בלויז א „תכלית הזמן” (אן ענד-ציל פון א צייט-פראצעס), נאר אן השגה פון דער זאך כמו שהיא – א דערגרייכונג פון דער זאך ווי זי איז באמת אין איר אייגענער מהות.
דער גאנצער סדר פון פסח → ספירת העומר → שבועות איז:
1. חכמה בראש – חכמה אין אנהויב (פסח)
2. בינה אינמיטן – דער פראצעס פון פארשטאנד און אויסארבעטונג (ספירת העומר)
3. חכמה בסוף – חכמה אין סוף (שבועות), אויף א גאנץ אנדער מדרגה
מ’הויבט אן מיט א פשוט’ן בליץ פון חכמה, מ’גייט דורך דעם לאנגען וועג פון בינה מיט אלע 49 שערים, און מ’קומט צוריק צו חכמה – דאס זעלבע ווארט, אבער מיט א גאנץ אנדער טיפקייט. דאס איז דער נאטירלעכער מהלך פון יעדן מענטש’ס גייסטיגער וואוקס.
טייערע חברים וואס האלטן שוין מוצאי פסח, אסרו חג, ערב שבת – איז אלעס נאך אלץ בבחינת מהירות, חיפזון. ס’איז נאך נאך פסח, איך דארף שוין גיין צו שבת.
אונז ווייסן דאך, דער מהר”ל האט געזאגט אז דער סוד פון די חיפזון איז אז די דברים עליונים, די דברים שכליים, זענען בכלל נישט תחת הזמן. די נשמה, די שכל, איז נישט תחת הזמן, ס’איז בכלל נישט אין צייט. וועגן דעם עסט מען מצה בחיפזון, די איילעניש – ס’איז נישט קיין צייט. און די אמת איז דאך אז ס’איז א גאנץ יאר אזוי. דאס הייסט, אויב ס’איז נישט אין צייט, די טייטש איז אז ס’איז אלעמאל.
אבער אונז לעבן יא אין צייט.
און אונז געדענקען אז די חילוק פון צייט און נישט צייט איז נישט נאר די חילוק פון, זאגט די שכל איז למעלה מן הזמן, נישט תחת הזמן, און משא”כ דער גוף איז תחת הזמן. נאר באמת איז דאך דא אויך צוויי סארט שכל.
אונז האבן שוין גערעדט וועגן דעם לעצטנס, אבער אונז רעדן וועגן דעם אלעמאל. אין קבלה הייסט עס מוחין חכמה און בינה:
– חכמה איז די עצם שכל, דאס הייסט, די עצם שכל וואס איז נישט תחת הזמן
– בינה איז שכל וואס נעמט צייט
לאמיר עס א ביסל מסביר זיין, ס’איז א זייער וויכטיגע יסוד, מען קען עס אלעמאל חזר’ן, און מיט דעם וועלן מיר גיין ווייטער.
ס’איז דא צוויי סארטן לימודים, צוויי סארטן וועגן פון פארשטיין. די ערשטע איז, ס’הייסט כלל ופרט. אונז האבן גערעדט, אונז רעדן אסאך מאל, רופט מען עס כלל ופרט. און דא וויל איך צולייגן נאך א שטיקל חידוש, ס’איז אויך קאנעקטעד מיט די סדר פון פסח, ספירת העומר, שבועות, וואו אונז האלטן יעצט.
און מיר וועלן זאגן אז ס’איז דא צוויי מאל, ס’איז דא צוויי לעוועלס פון די כלל. דאס הייסט, ס’איז דא א כלל ופרט וכלל:
– ס’איז דא א כלל קודם לפרט
– און א כלל שלאחר הפרט
אין אנדערע ווערטער, א מענטש הייבט אן צו לערנען, מען קען אפילו רעדן, לאמיר זאגן, אין אמונה. א מענטש הייבט אן צו וויסן וואס הייסט גאָט. לערנט מען אים אויס “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”, יסודי היסודות, אמונה, חכמה, “לית אתר פנוי מיניה”, “מָלֵא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ” – דאס איז כלל. ער פארשטייט עס באופן כללי, מען זאגט אים איין סענטענס, ער פארשטייט עס באופן כללי. דאס נעמט נישט קיין צייט.
מען קען זאגן אז אמת’דיג, דא איז דא אפשר א שטיקל חילוק, עס נעמט אביסל יא, מען קען זאגן עס נעמט זייער שנעל, אמת’דיג בחיפזון. ס’איז דא א שטיקל סתירה, ווייל דער מהר”ל זאגט אז חיפזון איז א רמז אז ס’איז נישט תחת הזמן, אבער ס’איז נישט אזוי סימפל.
חיפזון איז די מערסטע זמן, יא? מען דארף געדענקען און זאגן, ווען מענטשן זאגן, וואס איז די חילוק פון זריזות און עצלות, יא?
דער עצל איילט זיך אלעמאל. א עצל איז אלעמאל איינער וואס איילט זיך. פארוואס? ווייל ער קומט אן שפעט, דארף ער זיך איילן.
א זריז איז איינער וואס איילט זיך קיינמאל נישט, ער איז אלעמאל אין צייט, יא?
סאך מאל מענטשן זאגן אויף א מענטש וואס פארשלעפט אז ער איז למעלה מן הזמן. ס’איז נישט אמת, ער איז די מערסטע למטה מן הזמן, ער איז די מערסטע תחת הזמן, ער איז קיינמאל נישט מסודר, ממילא דארף ער זיך אלעמאל איילן, ממילא טוט ער אלעס בפזיזות, דאס הייסט נישט אפילו זריזות.
דאס הייסט די חילוק פון זריזות און פזיזות, יא?
– פזיזות איז די אפאזיט פון זריזות
– זריזות איז ער טוט יעדע זאך רואיג, אבער אויפ’ן צייט
דאס איז די מדרגה פון זמן אליינס, נישט למעלה מן הזמן, ס’איז די מדרגה פון זמן אליינס, ער איז מסודר. א עצל, ער איז דער וואס קומט שפעט, ער איילט זיך מער.
סא די מצות באמת, ממילא דער מהר”ל וואס זאגט אז מצות איז א רמז פון חיפזון, ס’איז אמת’דיג א שוואכע רמז. ווייל מצות איז נישט ממש אזוי. מ’זאגט דאך “לֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם”, מ’זאגט דאך “אֵלִי לְהוֹצִיא הקב”ה”, יא? זאגן אלע ספרים, איך מיין אז ס’איז פשט, מ’דארף אריינלייגן די חמישים שערי בינה, אבער די איידיע איז, ס’איז אמאל געווען א צייט, מ’האט געדארפט ארויסלויפן. אויב מ’וואלט געווארט נאך איין מינוט, וואלט מען זיך פארשפעטיגט, וואלט מען געדארפט ווארטן נאך טויזנט יאר, איך ווייס וואס, ארויסצוגיין.
דאס איז נישט למעלה מן הזמן, דאס איז די גרעסטע למטה מן הזמן. דאס הייסט, דו ביסט אזוי פארשפעטיגט, דו ביסט אזוי סטאק אין די צייט, אז דו מוזט דיך איילן. דאס איז אמת’דיג די חיפזון פון מצרים, חיפזון פון א גלות.
און אמת’דיג, מ’קען זאגן אז דאס איז די ערשטע נקודה. ווען א מענטש הייבט אן צו לערנען, למשל, אונז פרעגן אלעמאל די קשיא, אמת’דיג צו פארשטיין גאָט, אמת’דיג צו פארשטיין וואס טייטש “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”, דארף מען לעבן צען טויזנט יאר. איך מיין, דעמאלטס וועט מען אויך נישט פארשטיין, אבער עפעס חלל זיין אין די שם פארשטיין.
פארטשייני איז ער אין זייער לחץ און אין זייער דחק צו זאגן, און דעם קליינעם אינגל וואס ווייסט נישט פון די אייבערשטער, ער איז נישט אנהייבן צו לערנען מיט אים גארנישט, זאגט מען אים פשוט אריין אמונה פשוטה, “אֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת”, “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”, ס’איז דא א גאָט. אקעי, דאס איז חיפזון, דאס איז די טייטש פון אמונה פשוטה.
פאר דעם האבן מיר אן אנדערע מאל געזאגט אז דער זוהר זאגט אז מצות איז “מֵיכָל דִּמְהֵימְנוּתָא”, “מֵיכָל דְּאַסְוָתָא”, צוויי אנדערע לשונות, זאל זיין אנדערע זאכן, נישט קיין חילוק. אבער די ווארט פון רפואה פשט איז א זאך וואס איז נישט על פי דרך הטבע. דאס איז אמונה פשוטה. אמונה פשוטה איז א רפואה, מ’מוז. איך לעב אן קיין שום ידיעה, איך האב נישט קיין וועג, זאגט מען עס בויערן פשוט.
דאס איז די חיפזון, די כביכול למעלה מן הזמן. ס’איז נישט אמת’דיג למעלה מן הזמן, ס’איז אמת’דיג די מערסטע מצומצם אין צייט, ער האט די ווייניגסטע צייט, ער האט נאר איין סעקונדע, ער האט נישט אלע צייט, ער איז למעלה מן הזמן, ער האט די ווייניגסטע צייט. אזוי ווי די יונגע מענטשן וואס מ’זאגט אז זיי זענען למעלה מן הזמן, זיי זענען דערווייל די מערסטע מצומצם אין צייט.
און דאס איז סטעפ וואן, דאס קען מען רופן די סטעפ פון פסח.
נאכדעם איז דא א לימוד וואס איז בתוך הזמן, און ס’איז זייער וויכטיג, און דאס דארפן מיר געדענקען אין אונזער לעבן. ס’איז דא א חילוק, יא, ס’איז דא א חילוק, מיר רעדן פון מענטשן וואס האבן א געוויסע דעת, “בֵּן יָדַע לְהַבְחִין”, ער האט א געוויסע גדלות. מענטשן וואס האבן נישט קיין גדלות, די זעלבע זאך איז דא ברוחניות, יא, דער אריז”ל זאגט ס’איז דא גדלות שני.
גדלות שני מיינט אז ס’איז נישט גענוג אז ער איז געווארן איינמאל א גדול, דאס איז בדרך הטבע, ס’איז דא נאך א לעוועל פון ווערן א גדול. ס’איז דא מענטשן וואס האבן געהאט א צווייטע בר מצוה, און ס’איז דא מענטשן וואס האבן קיינמאל נישט געהאט קיין צווייטע בר מצוה, יא. דאס איז גדלות שני.
דער אריז”ל זאגט אז גדלות שני איז אמת’דיג נאך די צוואנציג. גדלות ראשון איז ביז די צוואנציג, “עַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה”, נאכדעם רוב מענטשן הערן אויף צו וואקסן דעמאלטס, זיי בלייבן מיט זייער טבע. דאס איז וואס זיי האבן גערופן אין די דברים, אין די אחרונים, אדער אין די קראות, איינער וואס זאגט אז מ’דארף זאגן די גורל. דאס איז דער גדול, איינער וואס האט נאך גדלות ראשון.
גדלות ראשון איז יענער די עיקר ארבעט. די עיקר ארבעט איז גדלות שני, איז אז נאכדעם ווערט ער נאכאמאל א גדלות ראשון. און פון וואס באשטייט דעת? דארף מען וויסן די כלל: גדלות שני באשטייט כמעט נאר פון זאכן וואס נעמען צייט.
דאס איז אמת’דיג וואס ס’איז מסביר געווען אין יענעם שיעור אויך, אז מ’קען נישט זאגן, אויב מ’טראכט נאר פון אמונה פשוטה, ס’איז די שורש פון דעם, קען מען אנקומען. די ריזען פארוואס דאס נעמט אויך נישט קיין צייט איז ווייל אמת’דיג דער יסוד איז נישט תחת הזמן. אבער למעשה, וויאזוי ס’איז מופיע בעולם הזה, איז עס די מערסטע תחת הזמן. אויב אלעס וואלט געבליבן דארט, טאקע דארף דאס נישט נעמען קיין צייט. די סארט זאכן נעמען נישט קיין צייט.
אבער די אמת’דיגע הבנה, הבנה פון א מענטש, מענטשליכע הבנה, איז ביי דעפינישאן א זאך וואס נעמט צייט. דו קענסט זאגן, אפילו די מערסטע מצומצמ’דיגע אופן, די מערסטע מוחלק’דיגע אופן, כדי צו לערנען עפעס דארף זיין קושיות און תירוצים, יא? מ’פרעגט “מַה נִּשְׁתַּנָּה”, און מ’ענטפערט. ס’נעמט צייט. ס’איז שוין, אין אנדערע ווערטער, צוויי מאמענטס.
יא, דו זאגסט, דו קענסט מאכן אין א רגע די קשיא און די תירוץ? נאו פראבלעם. האב איך שוין צוויי רגעים, יא? א קשיא, געווען א רגע פון די קשיא, און א רגע פון די תירוץ. ס’נעמט צייט. ס’איז נישט אזוי ווי אמונה פשוטה, ס’איז נישט קיין קושיות און תירוצים, רייט?
אמונה פשוטה איז טייטש חכמה, דאס הייסט, די ערשטע נקודה פון חכמה. אזוי איז עס, “כָּכָה הוּא”, “כֹּחַ מָה”, אזוי איז עס. אזוי איז עס נעמט נישט קיין צייט. אבער איז עס אזוי? איז עס נישט אזוי? אפילו ס’זאל דיך נעמען איין סעקונדע, איז שוין געווען צייט. ס’איז שוין דא אין דעם צייט.
אין אנדערע ווערטער, מ’רופט עס אן “שקלא וטריא”, “משא ומתן”. ס’נעמט צייט. דאס איז וואס ס’איז דא אין ספירת העומר, און יעדע, און די אמת איז, ס’נעמט זייער אסאך צייט.
על פי רוב, אמונה פשוטה רעדט מען צו קינדער, צו בחורים. זיי האבן נאך אפילו נישט געזען, זיי ווייסן אפילו נישט וואס ס’מיינט פערציג יאר. איך ווייס אויך נישט, איך בין נאך נישט קיין פערציג. מ’ווייסט אפילו נישט וואס ס’מיינט.
און די סארט וויסן, יא, וואס מיינט וויסן וואס מיינט פערציג יאר? איך קען וויסן. איין יאר ווייס איך, פערציג מאל דאס. איך קען מאכן די מעט. אבער דאס איז נישט דאס, יא? דאס איז בבחינת חכמה, בבחינת אמונה פשוטה, בבחינת אמונה מרוחקת קען איך זאגן איך ווייס וואס מיינט פערציג יאר.
דו ווייסט וואס מיינט פערציג יאר? דו ווייסט וואס מיינט צו לערנען פערציג יאר? דו ווייסט וואס מיינט זיך צו מוטשען מיט א קשיא פערציג יאר, גיין אהין און צוריק פאר פערציג יאר וועגן דעם? מ’קען עס נישט וויסן, נאר ס’נעמט פערציג יאר צו וויסן. ס’איז נישטא קיין וועג.
אפשר איז דא א שארטקאט. איך האב געטראכט, ר’ אלעזר מנחם שך האט געזאגט “כְּהֶרֶף עַיִן”, “כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה”. ס’איז דא א זאך וואס הייסט קפיצת הדרך, יא? קפיצת הדרך קען מאכן אביסל שנעלער. אזוי ווי א מענטש זאגט ער איז שוין זיבעציג יאר אין זיין נפש, אפילו אין זיין גוף איז נישט. אקעי, ס’איז דא אזא זאך, אבער אפילו דעמאלטס איז עס נאך בדיעבד. מיר ווייסן אז די קפיצת הדרך האט מען געדארפט משלים זיין שפעטער. ס’איז נישט.
על כל פנים, אין די מענטשליכע רעאליטי, געווענליכע זאכן נעמען זייער אסאך צייט. דאס איז די סדר. דאס איז א זאך פון חינוך.
אסאך פון אונזער חינוך איז פאני, ווייל חינוך דארף מען מקיים זיין בבחינת אמונה פשוטה. מ’דארף אנהייבן מיט פשוט’ע זאכן. סאו מ’הייבט אן צו טראכטן אז חינוך איז למעלה מן הזמן. נאכדעם האט מען טענות, “איך האב שוין געזאגט מיין יונגל צען מאל עפעס און ער האט נישט פארשטאנען.”
יא, ווייל פארשטיין איז א זאך וואס נעמט צייט. פארשטיין אפילו אין בחינת מידות. יא, די גדולה פון די מידות. די ספירת העומר רעדט מען פון די התגדלות פון די מידות. נעמט אויך צייט. נעמט אליבא דאמת זיבן וואכן, נישט זיבן וואכן. מ’זאגט אקעי, גיב עס אפילו דריי יאר.
אפילו רוב, איך קוק, איך קען נישט איינער וואס איז נישט מחנך, ער לעבט נישט גארנישט אויס. איינער וואס לעבט אויס, זיינע קינדער זענען תלמידים, זעט ער נאך אפאר יאר פיגורן זיי עס אויס. דעי פשוט’ע זאכן, ס’איז די פשוט’ע זאך. מצד העצם איז עס פשוט. נאכדעם, מצד דעם קענסטו עס זאגן אין א מינוט, אבער ער פארשטייט עס נישט. ס’נעמט אסאך צייט. ס’איז א נארמאלע זאך, ס’איז נארמאל, ס’איז מוכרח אזוי.
און ס’איז זיכער טיפערע הבנות. טיפערע הבנות, ס’איז אמת’דיג, ס’איז אמת’דיג, “לוּ יִחְיֶה אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם”, יא, ס’שטייט אזעלכע לשונות. ס’איז אמת’דיג אז מ’דארף נעמען די צייט פאר דעם סארט מענטשליכע הבנה וואס הייסט בינה. ס’איז נישט די איינציגסטע סארט הבנה, אבער בינה, די עיקר הבנה נשית וואס הייסט בינה, נעמט צייט.
און אזוי ווי מיר האבן געלערנט, מיר רעדן אלעמאל, די צייט מיינט אז ס’מוז זיין אין דעם אזוי ווי סטעפס פון אפירקוסות, יא.
און איך מיין אויך, איך האב געטראכט וועגן דעם, מ’זעט אלע מעגעזינס רעדן פסח וועגן די הבנה וואס מ’טוט מיט דעם בן רשע. און איך קוק, איך בין מורא’דיג מודאג. מ’האט אנגעהויבן צו גלייבן אז ס’איז דא א קאטעגאריע פון א רשע. דער רשע איז דער וואס זאגט דאס, יא, “לָכֶם וְלֹא לוֹ”. און מ’זאגט אים צוריק.
ס’מיינט נישט ערנסט. איך האב שוין געזאגט ביים סדר, ס’מיינט נישט ערנסט. ס’מיינט צו זאגן, מ’זאגט וואס ס’מיינט. איך האב מפרש געווען ביי מיין סדר, די ערשטע סדר האבן מיר מפרש געווען וואס ס’טייטש “לָכֶם וְלֹא לוֹ”, “וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו”. מ’קען זען ס’איז ממש חינוך הלכה למעשה.
ס’קומט דער יונגל, דער בחור’ל, ער זאגט, “איך, אה, ווער איז ענק?” און כאילו ער האלט זיך גרויס, ער איז נישט פון די ענק. אקעי, לאמיר זען צו דו האלטסט טאקע אזוי. זאגט מען אים, אקעי.
—
[סוף חלק א]
מיטאמאל איז ער ברוגז, “You’re excluding me? מ’דארף אינקלודן יעדן איינעם”. הייסט עס דו ביסט שוין איינמאל א חלק פון אונז. זייער גוט, דאס האבן מיר געוואלט ווייזן. דו ווילסט יא זיין א חלק.
און די אמת איז, איך מיין אז ס’איז ממש א טיפשות. מ’נעמט, מ’האט א חקירה, איך מיין, מ’גייט צום רב, מ’פרעגט אים, “מיין זון איז פופצן יאר, ער האט שכל פון א מארישקע פון פופצן”. איך מיין, דער טאטע איז שוין אט ליעסט צוואנציג, פינף און צוואנציג, דרייסיג, ער האט שוין א פופצן יעריג קינד. ער פארשטייט דאך אז פופצן, ווען ער איז געווען פופצן, ער געדענקט, ער האט נישט פארשטאנען גארנישט, אמת?
און ער הייבט אן חוקר צו זיין, “איך האב געזען מיין זון, ער טוט עפעס אן עבירה, איך דארף וויסן”. ער איז א מענטש, ער האט עפעס געטון, ער איז א יונגל. הייב אן, ער איז א פארצייכנטער, און ער האלט פונקט ביי די לעוועל פון די קשיא. זייער גוט, ער פרעגט די קשיא אזוי ווי א רשע. לאז אים זיין. סאו וואט?
מ’ווערט עפעס אזוי נתפעל פון זאכן וואס זענען צייטווייליג, וואס זענען… ס’איז נישטא אזא גדר, ווייל איינער האט געזאגט אז ס’איז דא א זאך וואס הייסט OTD [Off The Derech], איז נישטא אזא זאך.
ס’איז דא מענטשן, אין יעדער שטוב, ס’איז דא מענטשן וואס טוען מער, ס’איז דא קינדער וואס זענען וואוילער, ס’איז דא… יעדער איינער האט זיך זיינע מצוות און זיינע עבירות. ס’איז נישטא אזא גדר וואס מ’דארף חוקר זיין, און מ’זאל פארברענגען גאנצע מחלוקות פון די רבנים ומחנכים צו… זאל מקרב זיין דארט איר צו. די גאנצע מאכט מאכט נישט קיין סענס, אין מיין אפיניאן.
ער איז דעיסט! עס איז נישט… ווען מ’זאגט אים, ווען מ’פארשט אים ארויס איז רב רוגז, יא? עס איז יא א פארט פון דעם, רייט? סאוואס וואס… איך דארף אפילו נישט האבן די הוראה… עס איז א פאקט! עס איז דא מענטשן!
מענטשן האבן בחירה, מענטשן איז דא חינוך! אמאל נעמט עס אזוי לאנג, אמאל נעמט עס אזוי לאנג… א מענטש לעבט א נארמאלער מענטש! עס איז חמש ששינוי בן שבן שנה! על פירף! ביי די זיבעציג! עפעט מען אפשר דאכדעם, איינער זאגסט, ביז עס זיך מסכר’ס! זיי דארפן פרעגן, ביום הפטירה! נאכטער, געווען זיבעציג יאר! חול השבת איז געווען א גאנץ לעבן! העט מען טראכטן, וואס איז א הספד צו זאגן!
אבער יעצט איז זיבעצן! דו פרעגסט שוין, וואס איז א הספד צו זאגן? וואס איז א נארמאלער מענטש וואס איז דער גאנצער פארגעסן, ווי די וועלט ארבעט?
הכל פנים, דעיס איז דעיס איז א נושא פון חינוך, כדי די יחסט. איך גלייב נישט אז דא אזא זאך. עס קען זאגן אזוי ווי ביי די טאטע. יא, יעדע איינער האט זיך א רירה כפירה, יעדע איינער האט זיך א זמנים וואס ער איז, לאמיר זאגן, נישט קיין ירא שמים, לאמיר נישט רעדן פון די מונה, מער רעדן אפילו פון א הוגלע מעשה. ער האט אויכעט אמאל זאכן וואס ער טוטן א עבירה.
נאר עמאט עס שנעלער, יא? ווען נישט עס איז עלטער, כאפט ער שנעלער. ער ווייסט אויף פיגורן, ער טוטן א עבירה און ער טוט שוין גלייך תשובה. אקעי, איז איין וועג.
א צווייטער, ער טוט עס לענגער. ער טוט עס מער ברכות. ער טוט א עבירה פאר זעקס יאר נאכדער, ער טוט עס שוין פאר דריי יאר.
מען דארף קוקן מיט א מיט א ברייטערע קליק, מיט א קיוון שבן משנה. דעת איז קיוון שבן משנה. מען דארף פארליסט קוקן אויף שבן משנה. על פי רוב, ווען מען קוקט אויף דעם בליק, זעט מען אז עס איז פענטאסי, עס איז פיקטשן. עס איז נישטא אזא קאנצעפט, ווי א בער דרשה.
ער איז נישט. ער איז היינט. וואס טוט מען מיט דעם בחור יונגע? היינט איז ער נישט אויפגעשטאנען, צו איז מיין קרשמה. אקעי, אין דעי יאר איז ער נישט אויפגעשטאנען צו איז מיין קרשמה. עס איז נישט אייכעט אזוי אנדערש. ווי מילא, איך זעה נישט די גאנצע חקירה, עס זעט מיך כשטאס, עס זעט מיך אויס א פעגע חקירה. אין די נאכט ליניע ני…
אבער דאס איז דער יסוד, צו פארשטיין זאכן אמתיג נעמט צייט, און ס’איז באדרפט, ס’מוז זי זיין.
אויב איינער מיט מיין, א ספירת העומר. און ספירת העומר מיינט, טאנץ נישט, מ’גייט נישט מאכן קיין קבלת התורה, ס’גייט נעמען צייט, זיבן מאל זיבן.
דער בעל שם טוב זאגט, יא, דאס איז דער ענין וואס דער בעל שם טוב האט געזאגט, ס’איז דא זיבן… דאס איז דאך חמישים שערי בינה [די פופציג טויערן פון פארשטאנד].
דער בעל שם טוב איז מסביר, און איך מיין אז ס’איז פשוט פשט, איך ווייס נישט, אפשר איז דא אנדערע פשטים, דער אברבנאל, נגדימה על התורה, אבער ס’איז אן אנדערע טייל פון שערי בינה, אבער ס’איז זיכער א גוטע פשט, און ס’איז זיכער א פשוט’ע פשט, נישט קיין חסיד’ישע געקוועטשטע דרש.
דער בעל שם טוב זאגט אזוי, ס’איז דא חמישים שערי בינה. א שער מיינט א שאלה מיט א תירוץ. א שער, מ’זאגט אז א משל איז א געיט, אבער וואס איז דער נמשל? ס’איז א קשיא מיט א תירוץ. ער פארשטייט נישט איין זייט, אה, דער תירוץ איז… יעדע שער האט אין זיך א קשיא און א תירוץ. פופציג שערים.
דארטן קומט אן צו די פופציגסטע שער, וואס דארט וואלט מען געזאגט, וואס איז דארט? דארט האט מען שוין די תירוץ אויף אלע קשיות. יא, דארט איז שוין די קלארע אמונה פשוטה, אזוי ווי די צווייטע אמונה פשוטה וואס מ’גייען רעדן אין א מינוט, דאס איז דארט שוין אן קיין קשיות.
אבער זאגט דער בעל שם טוב, ער פרעגט אזא שאלה, וואס געשעט ביי די פופציגסטע שער? דער בעל שם טוב האט געזאגט, ס’שטייט אין תולדות אפאר מאל, דער בעל שם טוב האט געזאגט אזוי, די פופציגסטע שער איז נאך ניין און פערציג. מ’קומט קיינמאל נישט אן צו די פופציגסטע שער. דאס איז כל זמן א מענטש לעבט.
אפשר איז דא, משה רבינו איז געשטארבן, שטייט אין די פופציגסטע שער, “וימת שם משה שם בשער החמישים”. אקעי, דארט איז שוין בחינת מיתה, בחינת “לא יראני האדם וחי” [קיין מענטש קען מיך נישט זען און לעבן].
אבער כל זמן א מענטש לעבט, די פופציגסטע שער… וואס איז די פופציגסטע שער? ס’איז נאך ניין און פערציג. שטייט דאך א פופציג. וואס איז די סוד פון שער החמישים? שער החמישים איז דא נאך ניין און פערציג בתוך די פופציג.
דער פשט איז, ס’איז דא א חילוק, מ’דארף פארשטיין, ס’איז אן אנדערע לעוועל. א מענטש, מ’קען זאגן, די ערשטע קשיות איז איין גאנצע לעוועל קשיות, נישט סתם ס’איז א חילוק לפי ערך לגבי די אנדערע לעוועל. די ערשטע סעט איז געווען אן אנדערע סארט קשיות, ס’האט שוין אמער גדלות. די סארט קשיות וואס ער האט געהאט דארט, ער איז נישט שווער, ס’איז אן אנדערע ווערסיע, אן אנדערע עולם.
אקעי, אבער למעשה גייט עס ווייטער, אלעס גייט אזוי. דאס איז טייטש חמישים שערי בינה, אזוי ארבעט די לעבן פון א מענטש.
און אויב איינער וויל נישט, אויב איינער וויל נישט האבן די סארט דעת, ער וויל נאר בלייבן… וועט ער בלייבן קינדעריש, וועט ער בלייבן ביי די מצה אין ערשטע נאכט. דאס איז וואס געשעט. און דאס איז בינה, דאס איז די צווייטע לעוועל.
נאכדעם, אבער דאס איז זייער וויכטיג. מיר האבן געלערנט אז ס’איז דא בתחילה מוז מען אנהייבן מיט חכמה, און מ’האט נישט אפילו וואס צו פרעגן די קשיא.
איינער וועט פרעגן, יא, מ’קען אזוי פרעגן אזא שאלה, דער בן חכם, דער בן רשע. פארוואס הייבסטו אן מיט די מנהג פשוט? ס’איז דאך שווער, מ’דארף קודם וויסן די קשיא נאך אין די תורה.
זאג איך, יא, אבער דו ווילסט האבן א קשיא, יא? דו ביסט אן אפיקורס. איך וויל דיר האבן פרעגן אויף וועם צו פרעגן א קשיא? יא, אויף וואס גייסטו פרעגן א קשיא אויב איך גיי דיר נישט אויסלערנען די פשוט’ע פשט קודם, די מנהג פשוט? דו מוזט האבן די מנהג פשוט.
און דאס איז, איך זאג עס בתורת דזשאוק, אבער ס’איז אמת טיפער פון דעם. מ’דארף אנהייבן, אזוי ווי רש”י זאגט, חכמה איז מה שקיבל מרבו [וואס ער האט באקומען פון זיין רבי].
די ערשטע לעוועל, איך רעד פון די ערשטע סארט חכמה, נאכדעם די צווייטע, די ערשטע סארט חכמה מוז זיין אז ער האט א געוויסע בעיסיק אותיות, יא, מ’לערנט אים וואס אלף בית איז, מ’לערנט אים אויס וויאזוי די וועלט זעט אויס. נאכדעם וועט ער פרעגן אויף דעם קשיות, וועט ער זען אז ער פארשטייט נאך נישט ריכטיג, וכו’. ס’מוז זיין קודם חכמה.
און אין א געוויסן זין רופט מען דאס א דילוג, ליל פסח. ס’שטימט נישט. וויאזוי ווייסטו? איך ווייס נישט, מ’האט מיר אזוי געזאגט. אקעי. אבער אזוי מוז זיך עס אנהייבן.
נאכדעם מוז מען פארשטיין. נאכדעם איז אזוי, די דריטע סטעפ הייסט אויך חכמה, ס’איז נאכאמאל חכמה.
די דריטע סטעפ איז, אז נאכדעם וואס א מענטש פארשטייט, לאמיר זאגן אז א מענטש האט געלערנט א גאנצע מסכתא, מסכתא איז נישט ממש א גוטע עקזעמפל, אבער א קאנצעפט, יא, ער האט געלערנט א גאנצע קאנצעפט. נאכדעם פארשטייט ער עס קלאר, פארשטייט ער עס בנשימה אחת [אין איין אטעם], פארשטייט ער עס אזוי ווי בחינת “זכר ונקבה בראם ויברך את שמם”, “בדבר אחד נאמרו” [אין איין זאך זענען זיי געזאגט געווארן].
נישט ער פארשטייט די אלע פרטים, נישט אז ער איז יעצט עוסק אין זיין, ער פרעגט קשיות און ער זאגט תירוצים. ניין, ער קוקט אויף די תירוץ, אויף די גאנצע מהלך, אזוי ווי ס’איז. ער זעט די גאנצע בנין כמו שהיא [ווי עס איז]. דאס איז די דריטע לעוועל פון חכמה. דאס איז אמת’דיג וואס אונז רופן דא די לעוועל פון שבועות.
דאס מוז קומען דורך בינה. דאס הייסט, אן אנדערער וועט אים פרעגן מסביר צו זיין, וועט ער זאגן, אקעי, איך מוז דיר צוריקנעמען די אלע מ”ט שערי בינה, איך מוז דיר נעמען די גאנצע טריפ, די גאנצע דזשורני, אז דו זאלסט פארשטיין וואס איך זאג אין די איין סענטענס.
און די איין סענטענס איז אמת’דיג די זעלבע איין סענטענס וואס ער האט געזאגט פאר די קליינע אינגל אין די ערשטע סטעפ. אבער ס’איז נישט די זעלבע, ווייל ער איז נאכגעגאנגען די גאנצע מהלך, ער פארשטייט עס.
אזוי ווי ער זאגט, איך זאג, איך ווייס און זי זאגט. אבער וואס זאג איך? דאס זעלבע וואס זי זאגט, אבער איך ווייס אז זי זאגט. דאס איז די לעוועל פון שבועות, פון נאכדעם, פון נאך די חמישים שערי בינה.
שטעלט זיך דעמאלטס אן נאך אן ענין, אזוי ווי זיי האבן געזאגט. ער זעט די דריטע לעוועל, דאס איז אמת’דיג נישט תחת הזמן. דעמאלטס איז אמת’דיג מצה, דעמאלטס איז אמת’דיג חמץ ומצה.
ווייל ס’איז נישט מ’דארף זיך איילן, מ’האט אזוי ווייניג צייט, מ’דארף עס זאגן אין איין מינוט, ווייל דער יונגל האט נישט קיין כלים, ער קען דאך נישט משיג זיין מער ווי איין סענטענס. נישט!
מ’איז עוסק אין די זמן אליינס אויסצוארבעטן, אויסצוקנעטן, חסד שבחסד, גבורה שבחסד, וואטעווער, די אלע קשיות און אלע תירוצים וואס איז דא אויף יעדע לעוועל, נאר ער איז עוסק אין זען די גאנצע זאך כמו שהיא.
פאר דעם, מענטשן, יא, מ’זאגט אז דער בעל שם טוב האט געזאגט, איך גלייב נישט אז ער האט עס געזאגט יעדע חג הפסח, אבער ס’איז א מאמר וואס די סלאנימער ספרים ברענגען, און ס’איז אויך שפעטער, ס’איז נישטא קיין איינער פון די פריערדיגע תלמידי בעל שם טוב וואס ברענגען אזא מאמר, אבער די איידיע, לויט ווי אזוי מ’איז עס מפרש, איז אמת.
ער זאגט אז איך האב אסאך השגות, נאכדעם בין איך א נער און איך גלייב. וואס ער מיינט צו זאגן איז נישט אז יעצט איז ער צוריק א נער אזוי ווי אין חדר, ס’קען דאך נישט זיין, ס’איז א שאד געווען די גאנצע מהלך.
דער בעל שם טוב אליינס האט תורות וועגן דעם, ער זאגט אז מ’דארף לערנען. אויב מ’לערנט נישט, איך געדענק אז ס’שטייט, איך מיין דער תולדות זאגט א לוי, “אותי עזבו ותורתי שמרו” [מיך האבן זיי פארלאזט און מיין תורה האבן זיי געהיט].
“אותי עזבו” איז די טייטש אז מ’קומט אן צו השגות, צו ידיעת השלילה [וויסן דורך נעגאציע], אז מ’קען נישט זאגן גארנישט וועגן דעם אייבערשטן. אבער דאס איז נאר אויב “תורתי שמרו”, אויב מ’האט געלערנט די גאנצע תורה, מ’האט געהאט אלע השגות, און נאכדעם פארשטייט מען, “אה, איך פארשטיי נישט”. דעמאלטס ווייסטו וואס דו פארשטייסט נישט.
הגם ער האט נישט קיין בעסערע ווערטער ווי די ערשטע לעוועל, אבער “תורתי לא שמרו” איז א שאד.
סאו דאס איז די טייטש, אז די דריטע לעוועל, דאס איז שוין ענליך צו די ערשטע לעוועל, אבער ס’איז א גאנץ אנדערע זאך. מ’קען עס נישט מסביר זיין נאר דורך די חמישים שערי בינה, נאר דורך די פופציג טעג פון ספירת העומר.
אבער די אמת איז נישט תחת הזמן, דאס איז אמת’דיג נישט תחת הזמן. ס’איז א השגה פון די זאך כמו שהיא. דאס איז די טייטש חכמה, דאס איז די אמת’ע חכמה.
יעצט איז אזוי, און דאס איז דער סדר פון די פשוט’ע פשט, פון די סדר פון פסח, ספירת העומר, שבועות. ס’הייסט, ס’איז דא חכמה בראש, חכמה בסוף, און אינמיטן בינה.
אָבער דער אמת איז, ס’איז נישט תכלית הזמן [די ענדציל פון דער צייט], ס’איז אַן השגה פון די זאַך כמו שהיא [ווי זי איז באמת], דאָס איז די טייטש חכמה, דאָס איז די אמת’דיגע חכמה.
יעצט איז אַזוי, דאָס איז דער סדר פון דער פּשוט’ער פּשט, פון דעם סדר פון פסח, ספירת העומר, שבועות:
ס’איז דאָ:
– חכמה בראש [חכמה אין אָנהייב]
– בינה אינמיטן [בינה אין מיטן]
– חכמה בסוף [חכמה אין סוף]
דאָס איז דער סדר.
אוקיי, איך מיין אַז דאָס איז גענוג אַ קלאָרע ענין, מ’קען עס שטאָפּן דאָ און גיין צו די שאלות.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
מוצאי פסח, ערב שבת, הכל עדיין במצב של חיפזון. המהר”ל מביא סוד: חיפזון נובע מכך שדברים עליונים/שכליים אינם תחת הזמן – הנשמה והשכל עומדים מחוץ לזמן. לכן אוכלים מצה בחיפזון. אבל באמת – אנחנו כן חיים בזמن, וזה מעלה ניתוח עמוק יותר.
—
יסוד מהותי: אין זה רק גוף מול שכל, אלא יש שני סוגי שכל:
– חכמה – עצם השכל, אינו תחת הזמן, הבזק של הבנה, השגה רגעית אחת
– בינה – שכל שלוקח זמן, הבנה שלב אחר שלב, קושיות ותירוצים
החילוק ביניהם הוא המפתח לכל המהלך.
—
ניתוח חד: חיפזון אינו באמת למעלה מן הזמן – הוא דווקא הכי למטה מן הזמן. מי שממהר הוא מי שמאחר (עצל), לא הזריז. זריזות = רגוע, מסודר, בזמן. פזיזות = ההיפך. החיפזון של יציאת מצרים הוא חיפזון של גלות – אין זמן, צריך לרוץ.
אמונה פשוטה היא גם כך – היא כמו רפואה (הזוהר: מצה = “מאכל דאסוותא”). צריכים אותה כי אין דרך אחרת. זה לא באמת למעלה מן הזמן, אלא הכי מצומצם בזמן – פתרון חירום, לא התכלית.
—
כל הסדר מפסח עד שבועות בנוי על שלוש רמות:
המבט הכללי הראשון. אמונה פשוטה. “אנכי ה’ אלקיך.” “מה שקיבל מרבו” – היסוד שמקבלים מהרבי. קפיצה, זינוק. לא יודעים למה, כך אמרו לנו. כמו מצה בלילה הראשון – פשוט, בלי שאלות. כמעט לא לוקח זמן.
הדרך הארוכה של הפרטים. קושיות ותירוצים. חסד שבחסד, גבורה שבחסד, כל 49 הצירופים. הבנה אמיתית לוקחת זמן – אי אפשר לקפוץ ישר לקבלת התורה. זה צריך לקחת שבע פעמים שבע – 49 ימים של עבודה וצמיחה.
כלל עמוק יותר אחרי שעוברים את כל הדרך. רואים את כל הבניין “כמו שהיא” – במבט אחד, “בנשימה אחת.” זה אותו משפט כמו אצל הילד הקטן, אבל בעומק אחר לגמרי. “אני אומר את אותו הדבר שהיא אומרת, אבל אני יודע שהיא אומרת.”
—
קושיות ותירוצים = כבר שני רגעים = כבר זמן. אפילו “מה נשתנה” לוקח זמן. ארבעים שנה להבין דעת הרבי אי אפשר לקצר. קפיצת הדרך היא בדיעבד – פתרון חירום, לא האידיאל.
– גדלות ראשון – עד עשרים, צמיחה טבעית
– גדלות שני – אחרי עשרים, בר מצווה שני, העבודה האמיתית העיקרית, מורכבת כמעט רק מדברים שלוקחים זמן
—
– שער = קושיא עם תירוץ. כל שער הוא מדרגה חדשה של הבנה.
– השער ה-50 הוא אחרי 49. כל זמן שאדם חי, לעולם לא מגיעים לשער החמישים. השער החמישים מכיל בתוכו שוב 49 שערים ברמה גבוהה יותר. (משה רבינו הגיע לזה רק בפטירתו – “לא יראני האדם וחי.”)
– החילוק בין הרמות: הקושיות של המדרגה הראשונה שונות לגמרי מהקושיות של המדרגה השנייה. זה לא סתם יותר קשה – זה עולם אחר.
—
זה לא אומר שהוא חזר לחדר. זה אומר שאחרי שעבר את כל ההשגות, הוא מגיע לאמונה פשוטה ברמה אחרת לגמרי. אבל זה עובד רק אם “תורתי שמרו” – באמת למדו ועבדו. בלי זה זה רק תירוץ.
—
חינוך דורש זמן – אסור לצפות שילד יבין אחרי עשר פעמים. אפילו מידות (ספירת העומר) לוקחות שנים. זה נורמלי והכרחי. הבנות עמוקות לוקחות עוד יותר זמן.
דאגה: התחילו להאמין ש”רשע” הוא קטגוריה קבועה. באמת “לכם ולא לו” / “הקהה את שיניו” היא הוראת חינוך מעשית, לא תווית – מדברים עם הבחור שחושב שהוא מעל הכל.
כל המושג של “OTD” (Off The Derech) הוא פיקציה. לכל אדם יש את המצוות והעבירות שלו, לכל אחד יש תקופות שהוא יותר או פחות ירא שמים. נער בן חמש עשרה ששואל שאלות כמו “רשע” – זה רק שלב בצמיחה שלו. צריך להסתכל במבט רחב יותר, עם “כיוון שבן משנה” – המבט ארוך הטווח. כשמסתכלים כך, רואים שכל הפחד הוא “פנטזיה.”
—
חכמה אמיתית היא לא רק “תכלית הזמן” (מטרת סוף של תהליך זמן), אלא השגה של הדבר כמו שהיא – השגה של הדבר כפי שהוא באמת במהותו העצמית.
כל הסדר של פסח → ספירת העומר → שבועות הוא:
1. חכמה בראש – חכמה בהתחלה (פסח)
2. בינה באמצע – תהליך ההבנה והעיבוד (ספירת העומר)
3. חכמה בסוף – חכמה בסוף (שבועות), ברמה אחרת לגמרי
מתחילים עם הבזק פשוט של חכמה, עוברים את הדרך הארוכה של בינה עם כל 49 השערים, וחוזרים לחכמה – אותה מילה, אבל בעומק אחר לגמרי. זהו המהלך הטבעי של צמיחה רוחנית של כל אדם.
חברים יקרים ששומרים כבר מוצאי פסח, אסרו חג, ערב שבת – הכל עדיין בבחינת מהירות, חיפזון. זה עדיין אחרי פסח, אני צריך כבר ללכת לשבת.
אנחנו יודעים, המהר”ל אמר שהסוד של החיפזון הוא שהדברים העליונים, הדברים השכליים, הם בכלל לא תחת הזמן. הנשמה, השכל, אינו תחת הזמן, זה בכלל לא בזמן. ולכן אוכלים מצה בחיפזון, המהירות – אין זמן. והאמת היא שזה כך כל השנה. כלומר, אם זה לא בזמן, המשמעות היא שזה תמיד.
אבל אנחנו חיים כן בזמן.
ואנחנו זוכרים שההבדל של זמן ולא זמן הוא לא רק ההבדל של, אומרים השכל הוא למעלה מן הזמן, לא תחת הזמן, ומשא”כ הגוף הוא תחת הזמן. אלא באמת יש גם שני סוגי שכל.
אנחנו כבר דיברנו על זה לאחרונה, אבל אנחנו מדברים על זה תמיד. בקבלה זה נקרא מוחין חכמה ובינה:
– חכמה היא עצם השכל, כלומר, עצם השכל שאינו תחת הזמן
– בינה היא שכל שלוקח זמן
בואו נסביר זאת קצת, זה יסוד חשוב מאוד, אפשר לחזור עליו תמיד, ועם זה נמשיך הלאה.
יש שני סוגי לימודים, שני סוגי דרכים של הבנה. הראשון הוא, זה נקרא כלל ופרט. אנחנו דיברנו, אנחנו מדברים הרבה פעמים, קוראים לזה כלל ופרט. וכאן אני רוצה להוסיף עוד קצת חידוש, זה גם קשור לסדר של פסח, ספירת העומר, שבועות, שבו אנחנו נמצאים עכשיו.
ונאמר שיש פעמיים, יש שתי רמות של הכלל. כלומר, יש כלל ופרט וכלל:
– יש כלל קודם לפרט
– וכלל שלאחר הפרט
במילים אחרות, אדם מתחיל ללמוד, אפשר אפילו לדבר, נניח, באמונה. אדם מתחיל לדעת מה זה אלוקים. מלמדים אותו “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”, יסודי היסודות, אמונה, חכמה, “לית אתר פנוי מיניה”, “מָלֵא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ” – זה כלל. הוא מבין זאת באופן כללי, אומרים לו משפט אחד, הוא מבין זאת באופן כללי. זה לא לוקח זמן.
אפשר לומר שבאמת, כאן יש אולי קצת הבדל, זה לוקח קצת כן, אפשר לומר זה לוקח מהר מאוד, באמת בחיפזון. יש קצת סתירה, כי המהר”ל אומר שחיפזון הוא רמז שזה לא תחת הזמן, אבל זה לא כל כך פשוט.
חיפזון הוא הכי הרבה זמן, נכון? צריך לזכור ולומר, כשאנשים אומרים, מה ההבדל בין זריזות ועצלות, נכון?
העצל ממהר תמיד. עצל הוא תמיד מי שממהר. למה? כי הוא מגיע מאוחר, צריך למהר.
זריז הוא מי שלא ממהר אף פעם, הוא תמיד בזמן, נכון?
הרבה פעמים אנשים אומרים על אדם שמתמהמה שהוא למעלה מן הזמן. זה לא אמת, הוא הכי למטה מן הזמן, הוא הכי תחת הזמן, הוא אף פעם לא מסודר, ממילא צריך תמיד למהר, ממילא עושה הכל בפזיזות, זה אפילו לא זריזות.
זה ההבדל בין זריזות ופזיזות, נכון?
– פזיזות היא ההיפך מזריזות
– זריזות היא שהוא עושה כל דבר בשקט, אבל בזמן
זו המדרגה של הזמן עצמו, לא למעלה מן הזמן, זו המדרגה של הזמן עצמו, הוא מסודר. עצל, הוא זה שמגיע מאוחר, הוא ממהר יותר.
אז המצות באמת, ממילא המהר”ל שאומר שמצות היא רמז של חיפזון, זה באמת רמז חלש. כי מצות היא לא ממש כך. הרי אומרים “לֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם”, הרי אומרים “אֵלִי לְהוֹצִיא הקב”ה”, נכון? אומרים כל הספרים, אני חושב שזה פשט, צריך להכניס את חמישים שערי בינה, אבל הרעיון הוא, היה פעם זמן, היו צריכים לברוח. אם היו ממתינים עוד דקה אחת, היו מאחרים, היו צריכים לחכות עוד אלף שנה, אני יודע מה, לצאת.
זה לא למעלה מן הזמן, זה הכי למטה מן הזמן. כלומר, אתה כל כך מאוחר, אתה כל כך תקוע בזמן, שאתה חייב למהר. זה באמת החיפזון של מצרים, חיפזון של גלות.
ובאמת, אפשר לומר שזו הנקודה הראשונה. כשאדם מתחיל ללמוד, למשל, אנחנו שואלים תמיד את השאלה, באמת להבין את ה’, באמת להבין מה זה אומר “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”, צריך לחיות עשרת אלפים שנה. אני מתכוון, אז גם לא יבינו, אבל משהו להתחיל להבין את השם.
למעשה הוא בלחץ גדול ובדוחק גדול לומר, ולילד הקטן שלא יודע על הקב”ה, הוא לא מתחיל ללמוד איתו כלום, אומרים לו פשוט אמונה פשוטה, “אֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת”, “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”, יש אלוקים. אוקיי, זה חיפזון, זה המשמעות של אמונה פשוטה.
על זה אמרנו פעם אחרת שהזוהר אומר שמצות היא “מֵיכָל דִּמְהֵימְנוּתָא”, “מֵיכָל דְּאַסְוָתָא”, שתי לשונות אחרות, יהיו דברים אחרים, לא הבדל. אבל המילה של רפואה פשט היא דבר שאינו על פי דרך הטבע. זו אמונה פשוטה. אמונה פשוטה היא רפואה, חייבים. אני חי בלי שום ידיעה, אין לי דרך, אומרים זאת בפשטות.
זה החיפזון, הכביכול למעלה מן הזמן. זה לא באמת למעלה מן הזמן, זה באמת הכי מצומצם בזמן, יש לו הכי פחות זמן, יש לו רק שנייה אחת, אין לו כל הזמן, הוא למעלה מן הזמן, יש לו הכי פחות זמן. כמו האנשים הצעירים שאומרים שהם למעלה מן הזמן, הם בינתיים הכי מצומצמים בזמן.
וזה שלב ראשון, זה אפשר לקרוא לזה השלב של פסח.
אחר כך יש לימוד שהוא בתוך הזמן, וזה חשוב מאוד, וזה צריכים אנחנו לזכור בחיינו. יש הבדל, כן, יש הבדל, אנחנו מדברים על אנשים שיש להם דעת מסוימת, “בֵּן יָדַע לְהַבְחִין”, יש לו גדלות מסוימת. אנשים שאין להם גדלות, אותו דבר יש ברוחניות, כן, האריז”ל אומר יש גדלות שני.
גדלות שני פירושו שלא מספיק שהוא נעשה פעם אחת גדול, זה בדרך הטבע, יש עוד רמה של להיות גדול. יש אנשים שהיו להם בר מצווה שנייה, ויש אנשים שלא היתה להם אף פעם בר מצווה שנייה, כן. זה גדלות שני.
האריז”ל אומר שגדלות שני הוא באמת אחרי העשרים. גדלות ראשון הוא עד העשרים, “עַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה”, אחר כך רוב האנשים מפסיקים לגדול אז, הם נשארים עם הטבע שלהם. זה מה שקראו בדברים, באחרונים, או בקראות, מי שאומר שצריך לומר את הגורל. זה הגדול, מי שיש לו עוד גדלות ראשון.
גדלות ראשון הוא העיקר עבודה. העיקר עבודה היא גדלות שני, היא שאחר כך הוא נעשה שוב גדלות ראשון. וממה מורכבת דעת? צריך לדעת את הכלל: גדלות שני מורכב כמעט רק מדברים שלוקחים זמן.
זה באמת מה שהוסבר באותו שיעור גם, שאי אפשר לומר, אם חושבים רק על אמונה פשוטה, זה השורש של זה, אפשר להגיע. הסיבה שזה גם לא לוקח זמן היא כי באמת היסוד אינו תחת הזמן. אבל למעשה, איך זה מופיע בעולם הזה, זה הכי תחת הזמן. אם הכל היה נשאר שם, אכן זה לא צריך לקחת זמן. הסוג הזה של דברים לא לוקח זמן.
אבל ההבנה האמיתית, הבנה של אדם, הבנה אנושית, היא בהגדרה דבר שלוקח זמן. אתה יכול לומר, אפילו באופן הכי מצומצם, באופן הכי מחולק, כדי ללמוד משהו צריך להיות קושיות ותירוצים, נכון? שואלים “מַה נִּשְׁתַּנָּה”, ועונים. זה לוקח זמן. זה כבר, במילים אחרות, שני רגעים.
כן, אתה אומר, אתה יכול לעשות ברגע אחד את השאלה והתשובה? אין בעיה. יש לי כבר שני רגעים, נכון? שאלה, היה רגע של השאלה, ורגע של התשובה. זה לוקח זמן. זה לא כמו אמונה פשוטה, אין קושיות ותירוצים, נכון?
אמונה פשוטה משמעותה חכמה, כלומר, הנקודה הראשונה של חכמה. כך זה, “כָּכָה הוּא”, “כֹּחַ מָה”, כך זה. כך זה לא לוקח זמן. אבל האם זה כך? האם זה לא כך? אפילו אם זה ייקח לך שנייה אחת, כבר היה זמן. זה כבר יש בזה זמן.
במילים אחרות, קוראים לזה “שקלא וטריא”, “משא ומתן”. זה לוקח זמן. זה מה שיש בספירת העומר, וכל, והאמת היא, זה לוקח הרבה מאוד זמן.
על פי רוב, אמונה פשוטה מדברים לילדים, לבחורים. הם עוד אפילו לא ראו, הם אפילו לא יודעים מה זה אומר ארבעים שנה. אני גם לא יודע, אני עוד לא ארבעים. אפילו לא יודעים מה זה אומר.
והסוג הזה של ידיעה, כן, מה זה אומר לדעת מה זה אומר ארבעים שנה? אני יכול לדעת. שנה אחת אני יודע, ארבעים פעמים זה. אני יכול לעשות את החשבון. אבל זה לא זה, נכון? זה בבחינת חכמה, בבחינת אמונה פשוטה, בבחינת אמונה מרוחקת אני יכול לומר אני יודע מה זה אומר ארבעים שנה.
אתה יודע מה זה אומר ארבעים שנה? אתה יודע מה זה אומר ללמוד ארבעים שנה? אתה יודע מה זה אומר להתייסר עם קושיא ארבעים שנה, ללכת הנה ושם ארבעים שנה על זה? אי אפשר לדעת, רק זה לוקח ארבעים שנה לדעת. אין דרך.
אולי יש קיצור דרך. חשבתי, ר’ אלעזר מנחם שך אמר “כְּהֶרֶף עַיִן”, “כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה”. יש דבר שנקרא קפיצת הדרך, נכון? קפיצת הדרך יכולה לעשות קצת יותר מהר. כמו שאדם אומר הוא כבר שבעים שנה בנפשו, אפילו בגופו לא. אוקיי, יש דבר כזה, אבל אפילו אז זה עדיין בדיעבד. אנחנו יודעים שקפיצת הדרך היו צריכים להשלים אחר כך. זה לא.
על כל פנים, במציאות האנושית, דברים רגילים לוקחים הרבה מאוד זמן. זה הסדר. זה דבר של חינוך.
הרבה מהחינוך שלנו הוא מגוחך, כי חינוך צריך לקיים בבחינת אמונה פשוטה. צריך להתחיל עם דברים פשוטים. אז מתחילים לחשוב שחינוך הוא למעלה מן הזמן. אחר כך יש טענות, “אמרתי לבן שלי כבר עשר פעמים משהו והוא לא הבין.”
כן, כי להבין הוא דבר שלוקח זמן. להבין אפילו בבחינת מידות. כן, הגדלות של המידות. ספירת העומר מדברים על ההתגדלות של המידות. לוקח גם זמן. לוקח באמת שבעה שבועות, לא שבעה שבועות. אומרים אוקיי, תן לזה אפילו שלוש שנים.
אפילו רוב, אני מסתכל, אני לא מכיר מישהו שהוא לא מחנך, הוא לא חי כלום. מישהו שחי, הילדים שלו הם תלמידים, הוא רואה אחרי כמה שנים שהם מבינים את זה. הדברים הפשוטים, זה הדבר הפשוט. מצד העצם זה פשוט. אחר כך, מצד זה אתה יכול לומר את זה בדקה, אבל הוא לא מבין את זה. זה לוקח הרבה זמן. זה דבר נורמלי, זה נורמלי, זה מוכרח כך.
וזה בטח הבנות עמוקות יותר. הבנות עמוקות יותר, זה באמת, זה באמת, “לוּ יִחְיֶה אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם”, כן, כתוב לשונות כאלה. זה באמת שצריך לקחת את הזמן לסוג הזה של הבנה אנושית שנקראת בינה. זה לא הסוג היחיד של הבנה, אבל בינה, ההבנה העיקרית הנשית שנקראת בינה, לוקחת זמן.
וכמו שלמדנו, אנחנו מדברים תמיד, הזמן פירושו שצריך להיות בזה כמו שלבים של התפרקות, כן.
ואני חושב גם, חשבתי על זה, רואים שכל המגזינים מדברים בפסח על ההבנה שעושים עם הבן רשע. ואני מסתכל, אני מודאג מאוד. התחילו להאמין שיש קטגוריה של רשע. הרשע הוא זה שאומר את זה, כן, “לָכֶם וְלֹא לוֹ”. ואומרים לו בחזרה.
זה לא אומר ברצינות. כבר אמרתי בסדר, זה לא אומר ברצינות. זה אומר לומר, אומרים מה זה אומר. פירשתי בסדר שלי, הסדר הראשון פירשנו מה זה אומר “לָכֶם וְלֹא לוֹ”, “וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו”. אפשר לראות זה ממש חינוך הלכה למעשה.
בא הילד, הבחור, הוא אומר, “אני, אה, מי אתם?” וכאילו הוא מחזיק את עצמו גדול, הוא לא מהם. אוקיי, בואו נראה אם אתה באמת מחזיק כך. אומרים לו, אוקיי.
—
[סוף חלק א]
פתאום הוא כועס, “You’re excluding me? צריך לכלול כל אחד”. פירוש זה אתה כבר פעם אחת חלק מאיתנו. טוב מאוד, זה רצינו להראות. אתה רוצה כן להיות חלק.
והאמת היא, אני חושב שזה ממש טיפשות. לוקחים, יש חקירה, אני מתכוון, הולכים לרב, שואלים אותו, “הבן שלי הוא חמש עשרה שנה, יש לו שכל של מרישקע בת חמש עשרה”. אני מתכוון, האבא הוא כבר בערך עשרים, עשרים וחמש, שלושים, יש לו כבר ילד בן חמש עשרה. הוא מבין שחמש עשרה, כשהוא היה חמש עשרה, הוא זוכר, הוא לא הבין כלום, אמת?
והוא מתחיל לחקור, “ראיתי את הבן שלי, הוא עושה איזו עבירה, אני צריך לדעת”. הוא אדם, הוא עשה משהו, הוא ילד. מתחיל, הוא מתועד, והוא נמצא בדיוק ברמה של השאלה. טוב מאוד, הוא שואל את השאלה כמו רשע. תן לו להיות. אז מה?
נעשים כל כך מתפעלים מדברים שהם זמניים, שהם… אין גדר כזה, כי מישהו אמר שיש דבר שנקרא OTD [Off The Derech], אין דבר כזה.
יש אנשים, בכל בית, יש אנשים שעושים יותר, יש ילדים שהם יותר טובים, יש… לכל אחד יש את המצוות שלו ואת העבירות שלו. אין גדר כזה שצריך לחקור, ושצריך לבזבז מחלוקות שלמות של הרבנים והמחנכים ל… לקרב שם אותם. כל העניין לא הגיוני, לדעתי.
הוא דאיסט! זה לא… כשאומרים לו, כשמוציאים אותו הרב כועס, נכון? זה כן חלק מזה, נכון? משהו ש… אני אפילו לא צריך להיות לי ההוראה… זה עובדה! יש אנשים!
לאנשים יש בחירה, לאנשים יש חינוך! לפעמים זה לוקח כל כך הרבה זמן, לפעמים זה לוקח כל כך הרבה זמן… אדם חי אדם נורמלי! זה חמש שש שבע שמונה שנה! על פי רוב! עד השבעים! אולי אחר כך, אחד אומר, עד שהוא נפטר! הם צריכים לשאול, ביום הפטירה! אחר כך, היה שבעים שנה! כל השבעה היה כל החיים! היו חושבים, מה הספד לומר!
אבל עכשיו הוא שבע עשרה! אתה שואל כבר, מה הספד לומר? מה זה אדם נורמלי שזה כל השכחה, איך העולם עובד?
על כל פנים, זה נושא של חינוך, כדי היחס. אני לא מאמין שיש דבר כזה. זה יכול לומר כמו אצל האבא. כן, לכל אחד יש את הכפירה שלו, לכל אחד יש את הזמנים שהוא, נניח, לא ירא שמים, בואו לא נדבר על המונה, יותר נדבר אפילו על מעשה הגון. יש לו גם פעמים דברים שהוא עושה עבירה.
אבל לפעמים זה יותר מהר, נכון? כשהוא יותר מבוגר, הוא תופס יותר מהר. הוא יודע להבין, הוא עושה עבירה והוא עושה כבר מיד תשובה. אוקיי, זו דרך אחת.
שני, הוא עושה את זה יותר זמן. הוא עושה את זה יותר ברצינות. הוא עושה עבירה שש שנים אחר כך, הוא עושה את זה כבר שלוש שנים.
צריך להסתכל עם מבט רחב יותר, עם כיוון של שנה. דעת היא כיוון של שנה. צריך להסתכל על שנה. על פי רוב, כשמסתכלים על המבט הזה, רואים שזה פנטזיה, זה פיקציה. אין קונצפט כזה, כמו בן דרך.
הוא לא. הוא היום. מה עושים עם הבחור הזה היום? היום הוא לא קם, זו הבעיה שלי. אוקיי, השנה הוא לא קם, זו הבעיה שלי. זה לא כל כך שונה. איך מילא, אני לא רואה את כל החקירה, זה נראה לי שטות, זה נראה לי חקירה מגוחכת. בשורה התחתונה…
אבל זה היסוד, להבין דברים באמת לוקח זמן, וזה נדרש, זה חייב להיות.
אם מישהו עם שלי, ספירת העומר. וספירת העומר פירושה, לא לרקוד, לא הולכים לעשות קבלת התורה, זה הולך לקחת זמן, שבע פעמים שבע.
הבעל שם טוב אומר, כן, זה הענין שהבעל שם טוב אמר, יש שבע… זה הרי חמישים שערי בינה [חמישים השערים של הבנה].
הבעל שם טוב מסביר, ואני חושב שזה פשוט פשט, אני לא יודע, אולי יש פשטים אחרים, האברבנאל, נגדימה על התורה, אבל זה חלק אחר של שערי בינה, אבל זה בוודאי פשט טוב, וזה בוודאי פשט פשוט, לא שום דרש חסידי מעוות.
הבעל שם טוב אומר כך, יש חמישים שערי בינה. שער פירושו שאלה עם תירוץ. שער, אומרים שמשל הוא שער, אבל מה הנמשל? זו קושיא עם תירוץ. הוא לא מבין צד אחד, אה, התירוץ הוא… כל שער יש בו קושיא ותירוץ. חמישים שערים.
שם מגיעים לשער החמישים, שם היו אומרים, מה יש שם? שם כבר יש את התירוץ על כל הקושיות. כן, שם כבר האמונה הברורה הפשוטה, כמו האמונה הפשוטה השנייה שנדבר עליה בעוד רגע, זה שם כבר בלי שום קושיות.
אבל אומר הבעל שם טוב, הוא שואל שאלה כזו, מה קורה בשער החמישים? הבעל שם טוב אמר, כתוב בתולדות כמה פעמים, הבעל שם טוב אמר כך, השער החמישים הוא עדיין ארבעים ותשע. לעולם לא מגיעים לשער החמישים. זה כל זמן שאדם חי.
אולי יש, משה רבינו מת, עומד בשער החמישים, “וימת שם משה שם בשער החמישים”. אוקיי, שם כבר בחינת מיתה, בחינת “לא יראני האדם וחי” [אף אדם לא יכול לראות אותי ולחיות].
אבל כל זמן שאדם חי, השער החמישים… מהו השער החמישים? זה עדיין ארבעים ותשע. הרי כתוב חמישים. מהו הסוד של שער החמישים? שער החמישים הוא עדיין ארבעים ותשע בתוך החמישים.
הפשט הוא, יש הבדל, צריך להבין, זו רמה אחרת. אדם, אפשר לומר, הקושיות הראשונות הן רמה שלמה של קושיות, לא סתם יש הבדל לפי ערך ביחס לרמה האחרת. הסט הראשון היה סוג אחר של קושיות, כבר היה בהן גדלות. סוג הקושיות שהיו לו שם, הוא לא קשה, זו גרסה אחרת, עולם אחר.
אוקיי, אבל למעשה זה ממשיך, הכל הולך כך. זה פירוש חמישים שערי בינה, כך עובדים חיי האדם.
ואם מישהו לא רוצה, אם מישהו לא רוצה לקבל את סוג הדעת הזה, הוא רק רוצה להישאר… הוא יישאר ילדותי, הוא יישאר במצה של הלילה הראשון. זה מה שקורה. וזו בינה, זו הרמה השנייה.
אחר כך, אבל זה מאוד חשוב. למדנו שיש בתחילה צריך להתחיל בחכמה, ואין אפילו על מה לשאול את הקושיא.
מישהו ישאל, כן, אפשר לשאול שאלה כזו, הבן חכם, הבן רשע. למה אתה מתחיל במנהג פשוט? זה קשה, צריך קודם לדעת את הקושיא על התורה.
אני אומר, כן, אבל אתה רוצה לקבל קושיא, כן? אתה אפיקורס. אני רוצה שתשאל על מי לשאול קושיא? כן, על מה תשאל קושיא אם אני לא אלמד אותך את הפשט הפשוט קודם, את המנהג הפשוט? אתה חייב לקבל את המנהג הפשוט.
וזה, אני אומר זאת בתורת בדיחה, אבל זה אמת עמוקה יותר מזה. צריך להתחיל, כמו שרש”י אומר, חכמה היא מה שקיבל מרבו [מה שקיבל מרבו].
הרמה הראשונה, אני מדבר על סוג החכמה הראשון, אחר כך השני, סוג החכמה הראשון חייב להיות שיש לו אותיות בסיסיות מסוימות, כן, מלמדים אותו מהו אלף בית, מלמדים אותו איך העולם נראה. אחר כך הוא ישאל על זה קושיות, יראה שהוא עדיין לא מבין נכון, וכו’. חייב להיות קודם חכמה.
ובמובן מסוים קוראים לזה דילוג, ליל פסח. זה לא מסתדר. איך אתה יודע? אני לא יודע, כך אמרו לי. אוקיי. אבל כך זה חייב להתחיל.
אחר כך צריך להבין. אחר כך זה כך, השלב השלישי נקרא גם חכמה, זו שוב חכמה.
השלב השלישי הוא, שאחרי שאדם מבין, נניח שאדם למד מסכת שלמה, מסכת היא לא ממש דוגמה טובה, אבל מושג, כן, הוא למד מושג שלם. אחר כך הוא מבין אותו בבירור, מבין אותו בנשימה אחת [בנשימה אחת], מבין אותו כמו בחינת “זכר ונקבה בראם ויברך את שמם”, “בדבר אחד נאמרו” [בדבר אחד נאמרו].
לא שהוא מבין את כל הפרטים, לא שהוא עכשיו עוסק בהם, הוא שואל קושיות והוא אומר תירוצים. לא, הוא מסתכל על התירוץ, על כל המהלך, כמו שהוא. הוא רואה את כל הבניין כמו שהיא [כמו שהוא]. זו הרמה השלישית של חכמה. זה באמת מה שאנו קוראים כאן רמת שבועות.
זה חייב לבוא דרך בינה. כלומר, אחר ישאל אותו להסביר, הוא יאמר, אוקיי, אני חייב לקחת אותך בחזרה דרך כל מ”ט שערי בינה, אני חייב לקחת אותך בכל הטיול, בכל המסע, כדי שתבין מה אני אומר במשפט אחד.
והמשפט האחד הוא באמת אותו משפט אחד שהוא אמר לילד הקטן בשלב הראשון. אבל זה לא אותו דבר, כי הוא עבר את כל המהלך, הוא מבין את זה.
כמו שהוא אומר, אני אומר, אני יודע והיא אומרת. אבל מה אני אומר? אותו דבר שהיא אומרת, אבל אני יודע שהיא אומרת. זו רמת שבועות, של אחר כך, של אחרי חמישים שערי בינה.
מתעוררת אז עוד שאלה, כמו שאמרו. הוא רואה את הרמה השלישית, זה באמת לא תחת הזמן. אז באמת מצה, אז באמת חמץ ומצה.
כי אין צורך למהר, יש כל כך מעט זמן, צריך לומר את זה בדקה אחת, כי לילד אין כלים, הוא לא יכול להשיג יותר ממשפט אחד. לא!
עוסקים בזמן עצמו לעבוד, לגבש, חסד שבחסד, גבורה שבחסד, מה שלא יהיה, כל הקושיות וכל התירוצים שיש בכל רמה, אלא הוא עוסק בלראות את כל הדבר כמו שהיא.
לפני זה, אנשים, כן, אומרים שהבעל שם טוב אמר, אני לא מאמין שהוא אמר את זה בכל חג הפסח, אבל זה מאמר שספרי סלונים מביאים, וזה גם מאוחר יותר, אין אף אחד מתלמידי הבעל שם טוב המוקדמים שמביא מאמר כזה, אבל הרעיון, לפי איך שמפרשים אותו, הוא אמת.
הוא אומר שיש לי הרבה השגות, אחר כך אני נער ואני מאמין. מה שהוא מתכוון לומר הוא לא שעכשיו הוא חזר להיות נער כמו בחדר, זה לא יכול להיות, זה היה חבל על כל המהלך.
הבעל שם טוב עצמו יש לו תורות על זה, הוא אומר שצריך ללמוד. אם לא לומדים, אני זוכר שכתוב, אני חושב שהתולדות אומר לוי, “אותי עזבו ותורתי שמרו” [אותי עזבו ואת תורתי שמרו].
“אותי עזבו” פירושו שמגיעים להשגות, לידיעת השלילה [ידיעה דרך שלילה], שאי אפשר לומר שום דבר על הקב”ה. אבל זה רק אם “תורתי שמרו”, אם למדו את כל התורה, היו להם כל ההשגות, ואחר כך מבינים, “אה, אני לא מבין”. אז אתה יודע מה אתה לא מבין.
אף על פי שאין לו מילים טובות יותר מהרמה הראשונה, אבל “תורתי לא שמרו” זה חבל.
אז זה הפירוש, שהרמה השלישית, זה כבר דומה לרמה הראשונה, אבל זה דבר אחר לגמרי. אי אפשר להסביר את זה אלא דרך חמישים שערי בינה, אלא דרך חמישים הימים של ספירת העומר.
אבל האמת אינה תחת הזמן, זה באמת לא תחת הזמן. זו השגה של הדבר כמו שהיא. זה פירוש חכמה, זו החכמה האמיתית.
עכשיו זה כך, וזה הסדר של הפשט הפשוט, של סדר פסח, ספירת העומר, שבועות. כלומר, יש חכמה בראש, חכמה בסוף, ובאמצע בינה.
אבל האמת היא, זה לא תכלית הזמן [המטרה הסופית של הזמן], זו השגה של הדבר כמו שהיא [כמו שהיא באמת], זה פירוש חכמה, זו החכמה האמיתית.
עכשיו זה כך, זה הסדר של הפשט הפשוט, של הסדר של פסח, ספירת העומר, שבועות:
יש:
– חכמה בראש [חכמה בהתחלה]
– בינה באמצע [בינה באמצע]
– חכמה בסוף [חכמה בסוף]
זה הסדר.
אוקיי, אני חושב שזה ענין ברור מספיק, אפשר לעצור כאן ולעבור לשאלות.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
מוצאי פסח, ערב שבת, הכל עדיין במצב של חיפזון. המהר”ל מביא סוד: חיפזון נובע מכך שדברים עליונים/שכליים אינם תחת הזמן – הנשמה והשכל עומדים מחוץ לזמן. לכן אוכלים מצה בחיפזון. אבל באמת – אנחנו כן חיים בזמن, וזה מעלה ניתוח עמוק יותר.
—
יסוד מהותי: אין זה רק גוף מול שכל, אלא יש שני סוגי שכל:
– חכמה – עצם השכל, אינו תחת הזמן, הבזק של הבנה, השגה רגעית אחת
– בינה – שכל שלוקח זמן, הבנה שלב אחר שלב, קושיות ותירוצים
החילוק ביניהם הוא המפתח לכל המהלך.
—
ניתוח חד: חיפזון אינו באמת למעלה מן הזמן – הוא דווקא הכי למטה מן הזמן. מי שממהר הוא מי שמאחר (עצל), לא הזריז. זריזות = רגוע, מסודר, בזמן. פזיזות = ההיפך. החיפזון של יציאת מצרים הוא חיפזון של גלות – אין זמן, צריך לרוץ.
אמונה פשוטה היא גם כך – היא כמו רפואה (הזוהר: מצה = “מאכל דאסוותא”). צריכים אותה כי אין דרך אחרת. זה לא באמת למעלה מן הזמן, אלא הכי מצומצם בזמן – פתרון חירום, לא התכלית.
—
כל הסדר מפסח עד שבועות בנוי על שלוש רמות:
המבט הכללי הראשון. אמונה פשוטה. “אנכי ה’ אלקיך.” “מה שקיבל מרבו” – היסוד שמקבלים מהרבי. קפיצה, זינוק. לא יודעים למה, כך אמרו לנו. כמו מצה בלילה הראשון – פשוט, בלי שאלות. כמעט לא לוקח זמן.
הדרך הארוכה של הפרטים. קושיות ותירוצים. חסד שבחסד, גבורה שבחסד, כל 49 הצירופים. הבנה אמיתית לוקחת זמן – אי אפשר לקפוץ ישר לקבלת התורה. זה צריך לקחת שבע פעמים שבע – 49 ימים של עבודה וצמיחה.
כלל עמוק יותר אחרי שעוברים את כל הדרך. רואים את כל הבניין “כמו שהיא” – במבט אחד, “בנשימה אחת.” זה אותו משפט כמו אצל הילד הקטן, אבל בעומק אחר לגמרי. “אני אומר את אותו הדבר שהיא אומרת, אבל אני יודע שהיא אומרת.”
—
קושיות ותירוצים = כבר שני רגעים = כבר זמן. אפילו “מה נשתנה” לוקח זמן. ארבעים שנה להבין דעת הרבי אי אפשר לקצר. קפיצת הדרך היא בדיעבד – פתרון חירום, לא האידיאל.
– גדלות ראשון – עד עשרים, צמיחה טבעית
– גדלות שני – אחרי עשרים, בר מצווה שני, העבודה האמיתית העיקרית, מורכבת כמעט רק מדברים שלוקחים זמן
—
– שער = קושיא עם תירוץ. כל שער הוא מדרגה חדשה של הבנה.
– השער ה-50 הוא אחרי 49. כל זמן שאדם חי, לעולם לא מגיעים לשער החמישים. השער החמישים מכיל בתוכו שוב 49 שערים ברמה גבוהה יותר. (משה רבינו הגיע לזה רק בפטירתו – “לא יראני האדם וחי.”)
– החילוק בין הרמות: הקושיות של המדרגה הראשונה שונות לגמרי מהקושיות של המדרגה השנייה. זה לא סתם יותר קשה – זה עולם אחר.
—
זה לא אומר שהוא חזר לחדר. זה אומר שאחרי שעבר את כל ההשגות, הוא מגיע לאמונה פשוטה ברמה אחרת לגמרי. אבל זה עובד רק אם “תורתי שמרו” – באמת למדו ועבדו. בלי זה זה רק תירוץ.
—
חינוך דורש זמן – אסור לצפות שילד יבין אחרי עשר פעמים. אפילו מידות (ספירת העומר) לוקחות שנים. זה נורמלי והכרחי. הבנות עמוקות לוקחות עוד יותר זמן.
דאגה: התחילו להאמין ש”רשע” הוא קטגוריה קבועה. באמת “לכם ולא לו” / “הקהה את שיניו” היא הוראת חינוך מעשית, לא תווית – מדברים עם הבחור שחושב שהוא מעל הכל.
כל המושג של “OTD” (Off The Derech) הוא פיקציה. לכל אדם יש את המצוות והעבירות שלו, לכל אחד יש תקופות שהוא יותר או פחות ירא שמים. נער בן חמש עשרה ששואל שאלות כמו “רשע” – זה רק שלב בצמיחה שלו. צריך להסתכל במבט רחב יותר, עם “כיוון שבן משנה” – המבט ארוך הטווח. כשמסתכלים כך, רואים שכל הפחד הוא “פנטזיה.”
—
חכמה אמיתית היא לא רק “תכלית הזמן” (מטרת סוף של תהליך זמן), אלא השגה של הדבר כמו שהיא – השגה של הדבר כפי שהוא באמת במהותו העצמית.
כל הסדר של פסח → ספירת העומר → שבועות הוא:
1. חכמה בראש – חכמה בהתחלה (פסח)
2. בינה באמצע – תהליך ההבנה והעיבוד (ספירת העומר)
3. חכמה בסוף – חכמה בסוף (שבועות), ברמה אחרת לגמרי
מתחילים עם הבזק פשוט של חכמה, עוברים את הדרך הארוכה של בינה עם כל 49 השערים, וחוזרים לחכמה – אותה מילה, אבל בעומק אחר לגמרי. זהו המהלך הטבעי של צמיחה רוחנית של כל אדם.
חברים יקרים ששומרים כבר מוצאי פסח, אסרו חג, ערב שבת – הכל עדיין בבחינת מהירות, חיפזון. זה עדיין אחרי פסח, אני צריך כבר ללכת לשבת.
אנחנו יודעים, המהר”ל אמר שהסוד של החיפזון הוא שהדברים העליונים, הדברים השכליים, הם בכלל לא תחת הזמן. הנשמה, השכל, אינו תחת הזמן, זה בכלל לא בזמן. ולכן אוכלים מצה בחיפזון, המהירות – אין זמן. והאמת היא שזה כך כל השנה. כלומר, אם זה לא בזמן, המשמעות היא שזה תמיד.
אבל אנחנו חיים כן בזמן.
ואנחנו זוכרים שההבדל של זמן ולא זמן הוא לא רק ההבדל של, אומרים השכל הוא למעלה מן הזמן, לא תחת הזמן, ומשא”כ הגוף הוא תחת הזמן. אלא באמת יש גם שני סוגי שכל.
אנחנו כבר דיברנו על זה לאחרונה, אבל אנחנו מדברים על זה תמיד. בקבלה זה נקרא מוחין חכמה ובינה:
– חכמה היא עצם השכל, כלומר, עצם השכל שאינו תחת הזמן
– בינה היא שכל שלוקח זמן
בואו נסביר זאת קצת, זה יסוד חשוב מאוד, אפשר לחזור עליו תמיד, ועם זה נמשיך הלאה.
יש שני סוגי לימודים, שני סוגי דרכים של הבנה. הראשון הוא, זה נקרא כלל ופרט. אנחנו דיברנו, אנחנו מדברים הרבה פעמים, קוראים לזה כלל ופרט. וכאן אני רוצה להוסיף עוד קצת חידוש, זה גם קשור לסדר של פסח, ספירת העומר, שבועות, שבו אנחנו נמצאים עכשיו.
ונאמר שיש פעמיים, יש שתי רמות של הכלל. כלומר, יש כלל ופרט וכלל:
– יש כלל קודם לפרט
– וכלל שלאחר הפרט
במילים אחרות, אדם מתחיל ללמוד, אפשר אפילו לדבר, נניח, באמונה. אדם מתחיל לדעת מה זה אלוקים. מלמדים אותו “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”, יסודי היסודות, אמונה, חכמה, “לית אתר פנוי מיניה”, “מָלֵא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ” – זה כלל. הוא מבין זאת באופן כללי, אומרים לו משפט אחד, הוא מבין זאת באופן כללי. זה לא לוקח זמן.
אפשר לומר שבאמת, כאן יש אולי קצת הבדל, זה לוקח קצת כן, אפשר לומר זה לוקח מהר מאוד, באמת בחיפזון. יש קצת סתירה, כי המהר”ל אומר שחיפזון הוא רמז שזה לא תחת הזמן, אבל זה לא כל כך פשוט.
חיפזון הוא הכי הרבה זמן, נכון? צריך לזכור ולומר, כשאנשים אומרים, מה ההבדל בין זריזות ועצלות, נכון?
העצל ממהר תמיד. עצל הוא תמיד מי שממהר. למה? כי הוא מגיע מאוחר, צריך למהר.
זריז הוא מי שלא ממהר אף פעם, הוא תמיד בזמן, נכון?
הרבה פעמים אנשים אומרים על אדם שמתמהמה שהוא למעלה מן הזמן. זה לא אמת, הוא הכי למטה מן הזמן, הוא הכי תחת הזמן, הוא אף פעם לא מסודר, ממילא צריך תמיד למהר, ממילא עושה הכל בפזיזות, זה אפילו לא זריזות.
זה ההבדל בין זריזות ופזיזות, נכון?
– פזיזות היא ההיפך מזריזות
– זריזות היא שהוא עושה כל דבר בשקט, אבל בזמן
זו המדרגה של הזמן עצמו, לא למעלה מן הזמן, זו המדרגה של הזמן עצמו, הוא מסודר. עצל, הוא זה שמגיע מאוחר, הוא ממהר יותר.
אז המצות באמת, ממילא המהר”ל שאומר שמצות היא רמז של חיפזון, זה באמת רמז חלש. כי מצות היא לא ממש כך. הרי אומרים “לֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם”, הרי אומרים “אֵלִי לְהוֹצִיא הקב”ה”, נכון? אומרים כל הספרים, אני חושב שזה פשט, צריך להכניס את חמישים שערי בינה, אבל הרעיון הוא, היה פעם זמן, היו צריכים לברוח. אם היו ממתינים עוד דקה אחת, היו מאחרים, היו צריכים לחכות עוד אלף שנה, אני יודע מה, לצאת.
זה לא למעלה מן הזמן, זה הכי למטה מן הזמן. כלומר, אתה כל כך מאוחר, אתה כל כך תקוע בזמן, שאתה חייב למהר. זה באמת החיפזון של מצרים, חיפזון של גלות.
ובאמת, אפשר לומר שזו הנקודה הראשונה. כשאדם מתחיל ללמוד, למשל, אנחנו שואלים תמיד את השאלה, באמת להבין את ה’, באמת להבין מה זה אומר “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”, צריך לחיות עשרת אלפים שנה. אני מתכוון, אז גם לא יבינו, אבל משהו להתחיל להבין את השם.
למעשה הוא בלחץ גדול ובדוחק גדול לומר, ולילד הקטן שלא יודע על הקב”ה, הוא לא מתחיל ללמוד איתו כלום, אומרים לו פשוט אמונה פשוטה, “אֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת”, “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”, יש אלוקים. אוקיי, זה חיפזון, זה המשמעות של אמונה פשוטה.
על זה אמרנו פעם אחרת שהזוהר אומר שמצות היא “מֵיכָל דִּמְהֵימְנוּתָא”, “מֵיכָל דְּאַסְוָתָא”, שתי לשונות אחרות, יהיו דברים אחרים, לא הבדל. אבל המילה של רפואה פשט היא דבר שאינו על פי דרך הטבע. זו אמונה פשוטה. אמונה פשוטה היא רפואה, חייבים. אני חי בלי שום ידיעה, אין לי דרך, אומרים זאת בפשטות.
זה החיפזון, הכביכול למעלה מן הזמן. זה לא באמת למעלה מן הזמן, זה באמת הכי מצומצם בזמן, יש לו הכי פחות זמן, יש לו רק שנייה אחת, אין לו כל הזמן, הוא למעלה מן הזמן, יש לו הכי פחות זמן. כמו האנשים הצעירים שאומרים שהם למעלה מן הזמן, הם בינתיים הכי מצומצמים בזמן.
וזה שלב ראשון, זה אפשר לקרוא לזה השלב של פסח.
אחר כך יש לימוד שהוא בתוך הזמן, וזה חשוב מאוד, וזה צריכים אנחנו לזכור בחיינו. יש הבדל, כן, יש הבדל, אנחנו מדברים על אנשים שיש להם דעת מסוימת, “בֵּן יָדַע לְהַבְחִין”, יש לו גדלות מסוימת. אנשים שאין להם גדלות, אותו דבר יש ברוחניות, כן, האריז”ל אומר יש גדלות שני.
גדלות שני פירושו שלא מספיק שהוא נעשה פעם אחת גדול, זה בדרך הטבע, יש עוד רמה של להיות גדול. יש אנשים שהיו להם בר מצווה שנייה, ויש אנשים שלא היתה להם אף פעם בר מצווה שנייה, כן. זה גדלות שני.
האריז”ל אומר שגדלות שני הוא באמת אחרי העשרים. גדלות ראשון הוא עד העשרים, “עַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה”, אחר כך רוב האנשים מפסיקים לגדול אז, הם נשארים עם הטבע שלהם. זה מה שקראו בדברים, באחרונים, או בקראות, מי שאומר שצריך לומר את הגורל. זה הגדול, מי שיש לו עוד גדלות ראשון.
גדלות ראשון הוא העיקר עבודה. העיקר עבודה היא גדלות שני, היא שאחר כך הוא נעשה שוב גדלות ראשון. וממה מורכבת דעת? צריך לדעת את הכלל: גדלות שני מורכב כמעט רק מדברים שלוקחים זמן.
זה באמת מה שהוסבר באותו שיעור גם, שאי אפשר לומר, אם חושבים רק על אמונה פשוטה, זה השורש של זה, אפשר להגיע. הסיבה שזה גם לא לוקח זמן היא כי באמת היסוד אינו תחת הזמן. אבל למעשה, איך זה מופיע בעולם הזה, זה הכי תחת הזמן. אם הכל היה נשאר שם, אכן זה לא צריך לקחת זמן. הסוג הזה של דברים לא לוקח זמן.
אבל ההבנה האמיתית, הבנה של אדם, הבנה אנושית, היא בהגדרה דבר שלוקח זמן. אתה יכול לומר, אפילו באופן הכי מצומצם, באופן הכי מחולק, כדי ללמוד משהו צריך להיות קושיות ותירוצים, נכון? שואלים “מַה נִּשְׁתַּנָּה”, ועונים. זה לוקח זמן. זה כבר, במילים אחרות, שני רגעים.
כן, אתה אומר, אתה יכול לעשות ברגע אחד את השאלה והתשובה? אין בעיה. יש לי כבר שני רגעים, נכון? שאלה, היה רגע של השאלה, ורגע של התשובה. זה לוקח זמן. זה לא כמו אמונה פשוטה, אין קושיות ותירוצים, נכון?
אמונה פשוטה משמעותה חכמה, כלומר, הנקודה הראשונה של חכמה. כך זה, “כָּכָה הוּא”, “כֹּחַ מָה”, כך זה. כך זה לא לוקח זמן. אבל האם זה כך? האם זה לא כך? אפילו אם זה ייקח לך שנייה אחת, כבר היה זמן. זה כבר יש בזה זמן.
במילים אחרות, קוראים לזה “שקלא וטריא”, “משא ומתן”. זה לוקח זמן. זה מה שיש בספירת העומר, וכל, והאמת היא, זה לוקח הרבה מאוד זמן.
על פי רוב, אמונה פשוטה מדברים לילדים, לבחורים. הם עוד אפילו לא ראו, הם אפילו לא יודעים מה זה אומר ארבעים שנה. אני גם לא יודע, אני עוד לא ארבעים. אפילו לא יודעים מה זה אומר.
והסוג הזה של ידיעה, כן, מה זה אומר לדעת מה זה אומר ארבעים שנה? אני יכול לדעת. שנה אחת אני יודע, ארבעים פעמים זה. אני יכול לעשות את החשבון. אבל זה לא זה, נכון? זה בבחינת חכמה, בבחינת אמונה פשוטה, בבחינת אמונה מרוחקת אני יכול לומר אני יודע מה זה אומר ארבעים שנה.
אתה יודע מה זה אומר ארבעים שנה? אתה יודע מה זה אומר ללמוד ארבעים שנה? אתה יודע מה זה אומר להתייסר עם קושיא ארבעים שנה, ללכת הנה ושם ארבעים שנה על זה? אי אפשר לדעת, רק זה לוקח ארבעים שנה לדעת. אין דרך.
אולי יש קיצור דרך. חשבתי, ר’ אלעזר מנחם שך אמר “כְּהֶרֶף עַיִן”, “כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה”. יש דבר שנקרא קפיצת הדרך, נכון? קפיצת הדרך יכולה לעשות קצת יותר מהר. כמו שאדם אומר הוא כבר שבעים שנה בנפשו, אפילו בגופו לא. אוקיי, יש דבר כזה, אבל אפילו אז זה עדיין בדיעבד. אנחנו יודעים שקפיצת הדרך היו צריכים להשלים אחר כך. זה לא.
על כל פנים, במציאות האנושית, דברים רגילים לוקחים הרבה מאוד זמן. זה הסדר. זה דבר של חינוך.
הרבה מהחינוך שלנו הוא מגוחך, כי חינוך צריך לקיים בבחינת אמונה פשוטה. צריך להתחיל עם דברים פשוטים. אז מתחילים לחשוב שחינוך הוא למעלה מן הזמן. אחר כך יש טענות, “אמרתי לבן שלי כבר עשר פעמים משהו והוא לא הבין.”
כן, כי להבין הוא דבר שלוקח זמן. להבין אפילו בבחינת מידות. כן, הגדלות של המידות. ספירת העומר מדברים על ההתגדלות של המידות. לוקח גם זמן. לוקח באמת שבעה שבועות, לא שבעה שבועות. אומרים אוקיי, תן לזה אפילו שלוש שנים.
אפילו רוב, אני מסתכל, אני לא מכיר מישהו שהוא לא מחנך, הוא לא חי כלום. מישהו שחי, הילדים שלו הם תלמידים, הוא רואה אחרי כמה שנים שהם מבינים את זה. הדברים הפשוטים, זה הדבר הפשוט. מצד העצם זה פשוט. אחר כך, מצד זה אתה יכול לומר את זה בדקה, אבל הוא לא מבין את זה. זה לוקח הרבה זמן. זה דבר נורמלי, זה נורמלי, זה מוכרח כך.
וזה בטח הבנות עמוקות יותר. הבנות עמוקות יותר, זה באמת, זה באמת, “לוּ יִחְיֶה אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם”, כן, כתוב לשונות כאלה. זה באמת שצריך לקחת את הזמן לסוג הזה של הבנה אנושית שנקראת בינה. זה לא הסוג היחיד של הבנה, אבל בינה, ההבנה העיקרית הנשית שנקראת בינה, לוקחת זמן.
וכמו שלמדנו, אנחנו מדברים תמיד, הזמן פירושו שצריך להיות בזה כמו שלבים של התפרקות, כן.
ואני חושב גם, חשבתי על זה, רואים שכל המגזינים מדברים בפסח על ההבנה שעושים עם הבן רשע. ואני מסתכל, אני מודאג מאוד. התחילו להאמין שיש קטגוריה של רשע. הרשע הוא זה שאומר את זה, כן, “לָכֶם וְלֹא לוֹ”. ואומרים לו בחזרה.
זה לא אומר ברצינות. כבר אמרתי בסדר, זה לא אומר ברצינות. זה אומר לומר, אומרים מה זה אומר. פירשתי בסדר שלי, הסדר הראשון פירשנו מה זה אומר “לָכֶם וְלֹא לוֹ”, “וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו”. אפשר לראות זה ממש חינוך הלכה למעשה.
בא הילד, הבחור, הוא אומר, “אני, אה, מי אתם?” וכאילו הוא מחזיק את עצמו גדול, הוא לא מהם. אוקיי, בואו נראה אם אתה באמת מחזיק כך. אומרים לו, אוקיי.
—
[סוף חלק א]
פתאום הוא כועס, “You’re excluding me? צריך לכלול כל אחד”. פירוש זה אתה כבר פעם אחת חלק מאיתנו. טוב מאוד, זה רצינו להראות. אתה רוצה כן להיות חלק.
והאמת היא, אני חושב שזה ממש טיפשות. לוקחים, יש חקירה, אני מתכוון, הולכים לרב, שואלים אותו, “הבן שלי הוא חמש עשרה שנה, יש לו שכל של מרישקע בת חמש עשרה”. אני מתכוון, האבא הוא כבר בערך עשרים, עשרים וחמש, שלושים, יש לו כבר ילד בן חמש עשרה. הוא מבין שחמש עשרה, כשהוא היה חמש עשרה, הוא זוכר, הוא לא הבין כלום, אמת?
והוא מתחיל לחקור, “ראיתי את הבן שלי, הוא עושה איזו עבירה, אני צריך לדעת”. הוא אדם, הוא עשה משהו, הוא ילד. מתחיל, הוא מתועד, והוא נמצא בדיוק ברמה של השאלה. טוב מאוד, הוא שואל את השאלה כמו רשע. תן לו להיות. אז מה?
נעשים כל כך מתפעלים מדברים שהם זמניים, שהם… אין גדר כזה, כי מישהו אמר שיש דבר שנקרא OTD [Off The Derech], אין דבר כזה.
יש אנשים, בכל בית, יש אנשים שעושים יותר, יש ילדים שהם יותר טובים, יש… לכל אחד יש את המצוות שלו ואת העבירות שלו. אין גדר כזה שצריך לחקור, ושצריך לבזבז מחלוקות שלמות של הרבנים והמחנכים ל… לקרב שם אותם. כל העניין לא הגיוני, לדעתי.
הוא דאיסט! זה לא… כשאומרים לו, כשמוציאים אותו הרב כועס, נכון? זה כן חלק מזה, נכון? משהו ש… אני אפילו לא צריך להיות לי ההוראה… זה עובדה! יש אנשים!
לאנשים יש בחירה, לאנשים יש חינוך! לפעמים זה לוקח כל כך הרבה זמן, לפעמים זה לוקח כל כך הרבה זמן… אדם חי אדם נורמלי! זה חמש שש שבע שמונה שנה! על פי רוב! עד השבעים! אולי אחר כך, אחד אומר, עד שהוא נפטר! הם צריכים לשאול, ביום הפטירה! אחר כך, היה שבעים שנה! כל השבעה היה כל החיים! היו חושבים, מה הספד לומר!
אבל עכשיו הוא שבע עשרה! אתה שואל כבר, מה הספד לומר? מה זה אדם נורמלי שזה כל השכחה, איך העולם עובד?
על כל פנים, זה נושא של חינוך, כדי היחס. אני לא מאמין שיש דבר כזה. זה יכול לומר כמו אצל האבא. כן, לכל אחד יש את הכפירה שלו, לכל אחד יש את הזמנים שהוא, נניח, לא ירא שמים, בואו לא נדבר על המונה, יותר נדבר אפילו על מעשה הגון. יש לו גם פעמים דברים שהוא עושה עבירה.
אבל לפעמים זה יותר מהר, נכון? כשהוא יותר מבוגר, הוא תופס יותר מהר. הוא יודע להבין, הוא עושה עבירה והוא עושה כבר מיד תשובה. אוקיי, זו דרך אחת.
שני, הוא עושה את זה יותר זמן. הוא עושה את זה יותר ברצינות. הוא עושה עבירה שש שנים אחר כך, הוא עושה את זה כבר שלוש שנים.
צריך להסתכל עם מבט רחב יותר, עם כיוון של שנה. דעת היא כיוון של שנה. צריך להסתכל על שנה. על פי רוב, כשמסתכלים על המבט הזה, רואים שזה פנטזיה, זה פיקציה. אין קונצפט כזה, כמו בן דרך.
הוא לא. הוא היום. מה עושים עם הבחור הזה היום? היום הוא לא קם, זו הבעיה שלי. אוקיי, השנה הוא לא קם, זו הבעיה שלי. זה לא כל כך שונה. איך מילא, אני לא רואה את כל החקירה, זה נראה לי שטות, זה נראה לי חקירה מגוחכת. בשורה התחתונה…
אבל זה היסוד, להבין דברים באמת לוקח זמן, וזה נדרש, זה חייב להיות.
אם מישהו עם שלי, ספירת העומר. וספירת העומר פירושה, לא לרקוד, לא הולכים לעשות קבלת התורה, זה הולך לקחת זמן, שבע פעמים שבע.
הבעל שם טוב אומר, כן, זה הענין שהבעל שם טוב אמר, יש שבע… זה הרי חמישים שערי בינה [חמישים השערים של הבנה].
הבעל שם טוב מסביר, ואני חושב שזה פשוט פשט, אני לא יודע, אולי יש פשטים אחרים, האברבנאל, נגדימה על התורה, אבל זה חלק אחר של שערי בינה, אבל זה בוודאי פשט טוב, וזה בוודאי פשט פשוט, לא שום דרש חסידי מעוות.
הבעל שם טוב אומר כך, יש חמישים שערי בינה. שער פירושו שאלה עם תירוץ. שער, אומרים שמשל הוא שער, אבל מה הנמשל? זו קושיא עם תירוץ. הוא לא מבין צד אחד, אה, התירוץ הוא… כל שער יש בו קושיא ותירוץ. חמישים שערים.
שם מגיעים לשער החמישים, שם היו אומרים, מה יש שם? שם כבר יש את התירוץ על כל הקושיות. כן, שם כבר האמונה הברורה הפשוטה, כמו האמונה הפשוטה השנייה שנדבר עליה בעוד רגע, זה שם כבר בלי שום קושיות.
אבל אומר הבעל שם טוב, הוא שואל שאלה כזו, מה קורה בשער החמישים? הבעל שם טוב אמר, כתוב בתולדות כמה פעמים, הבעל שם טוב אמר כך, השער החמישים הוא עדיין ארבעים ותשע. לעולם לא מגיעים לשער החמישים. זה כל זמן שאדם חי.
אולי יש, משה רבינו מת, עומד בשער החמישים, “וימת שם משה שם בשער החמישים”. אוקיי, שם כבר בחינת מיתה, בחינת “לא יראני האדם וחי” [אף אדם לא יכול לראות אותי ולחיות].
אבל כל זמן שאדם חי, השער החמישים… מהו השער החמישים? זה עדיין ארבעים ותשע. הרי כתוב חמישים. מהו הסוד של שער החמישים? שער החמישים הוא עדיין ארבעים ותשע בתוך החמישים.
הפשט הוא, יש הבדל, צריך להבין, זו רמה אחרת. אדם, אפשר לומר, הקושיות הראשונות הן רמה שלמה של קושיות, לא סתם יש הבדל לפי ערך ביחס לרמה האחרת. הסט הראשון היה סוג אחר של קושיות, כבר היה בהן גדלות. סוג הקושיות שהיו לו שם, הוא לא קשה, זו גרסה אחרת, עולם אחר.
אוקיי, אבל למעשה זה ממשיך, הכל הולך כך. זה פירוש חמישים שערי בינה, כך עובדים חיי האדם.
ואם מישהו לא רוצה, אם מישהו לא רוצה לקבל את סוג הדעת הזה, הוא רק רוצה להישאר… הוא יישאר ילדותי, הוא יישאר במצה של הלילה הראשון. זה מה שקורה. וזו בינה, זו הרמה השנייה.
אחר כך, אבל זה מאוד חשוב. למדנו שיש בתחילה צריך להתחיל בחכמה, ואין אפילו על מה לשאול את הקושיא.
מישהו ישאל, כן, אפשר לשאול שאלה כזו, הבן חכם, הבן רשע. למה אתה מתחיל במנהג פשוט? זה קשה, צריך קודם לדעת את הקושיא על התורה.
אני אומר, כן, אבל אתה רוצה לקבל קושיא, כן? אתה אפיקורס. אני רוצה שתשאל על מי לשאול קושיא? כן, על מה תשאל קושיא אם אני לא אלמד אותך את הפשט הפשוט קודם, את המנהג הפשוט? אתה חייב לקבל את המנהג הפשוט.
וזה, אני אומר זאת בתורת בדיחה, אבל זה אמת עמוקה יותר מזה. צריך להתחיל, כמו שרש”י אומר, חכמה היא מה שקיבל מרבו [מה שקיבל מרבו].
הרמה הראשונה, אני מדבר על סוג החכמה הראשון, אחר כך השני, סוג החכמה הראשון חייב להיות שיש לו אותיות בסיסיות מסוימות, כן, מלמדים אותו מהו אלף בית, מלמדים אותו איך העולם נראה. אחר כך הוא ישאל על זה קושיות, יראה שהוא עדיין לא מבין נכון, וכו’. חייב להיות קודם חכמה.
ובמובן מסוים קוראים לזה דילוג, ליל פסח. זה לא מסתדר. איך אתה יודע? אני לא יודע, כך אמרו לי. אוקיי. אבל כך זה חייב להתחיל.
אחר כך צריך להבין. אחר כך זה כך, השלב השלישי נקרא גם חכמה, זו שוב חכמה.
השלב השלישי הוא, שאחרי שאדם מבין, נניח שאדם למד מסכת שלמה, מסכת היא לא ממש דוגמה טובה, אבל מושג, כן, הוא למד מושג שלם. אחר כך הוא מבין אותו בבירור, מבין אותו בנשימה אחת [בנשימה אחת], מבין אותו כמו בחינת “זכר ונקבה בראם ויברך את שמם”, “בדבר אחד נאמרו” [בדבר אחד נאמרו].
לא שהוא מבין את כל הפרטים, לא שהוא עכשיו עוסק בהם, הוא שואל קושיות והוא אומר תירוצים. לא, הוא מסתכל על התירוץ, על כל המהלך, כמו שהוא. הוא רואה את כל הבניין כמו שהיא [כמו שהוא]. זו הרמה השלישית של חכמה. זה באמת מה שאנו קוראים כאן רמת שבועות.
זה חייב לבוא דרך בינה. כלומר, אחר ישאל אותו להסביר, הוא יאמר, אוקיי, אני חייב לקחת אותך בחזרה דרך כל מ”ט שערי בינה, אני חייב לקחת אותך בכל הטיול, בכל המסע, כדי שתבין מה אני אומר במשפט אחד.
והמשפט האחד הוא באמת אותו משפט אחד שהוא אמר לילד הקטן בשלב הראשון. אבל זה לא אותו דבר, כי הוא עבר את כל המהלך, הוא מבין את זה.
כמו שהוא אומר, אני אומר, אני יודע והיא אומרת. אבל מה אני אומר? אותו דבר שהיא אומרת, אבל אני יודע שהיא אומרת. זו רמת שבועות, של אחר כך, של אחרי חמישים שערי בינה.
מתעוררת אז עוד שאלה, כמו שאמרו. הוא רואה את הרמה השלישית, זה באמת לא תחת הזמן. אז באמת מצה, אז באמת חמץ ומצה.
כי אין צורך למהר, יש כל כך מעט זמן, צריך לומר את זה בדקה אחת, כי לילד אין כלים, הוא לא יכול להשיג יותר ממשפט אחד. לא!
עוסקים בזמן עצמו לעבוד, לגבש, חסד שבחסד, גבורה שבחסד, מה שלא יהיה, כל הקושיות וכל התירוצים שיש בכל רמה, אלא הוא עוסק בלראות את כל הדבר כמו שהיא.
לפני זה, אנשים, כן, אומרים שהבעל שם טוב אמר, אני לא מאמין שהוא אמר את זה בכל חג הפסח, אבל זה מאמר שספרי סלונים מביאים, וזה גם מאוחר יותר, אין אף אחד מתלמידי הבעל שם טוב המוקדמים שמביא מאמר כזה, אבל הרעיון, לפי איך שמפרשים אותו, הוא אמת.
הוא אומר שיש לי הרבה השגות, אחר כך אני נער ואני מאמין. מה שהוא מתכוון לומר הוא לא שעכשיו הוא חזר להיות נער כמו בחדר, זה לא יכול להיות, זה היה חבל על כל המהלך.
הבעל שם טוב עצמו יש לו תורות על זה, הוא אומר שצריך ללמוד. אם לא לומדים, אני זוכר שכתוב, אני חושב שהתולדות אומר לוי, “אותי עזבו ותורתי שמרו” [אותי עזבו ואת תורתי שמרו].
“אותי עזבו” פירושו שמגיעים להשגות, לידיעת השלילה [ידיעה דרך שלילה], שאי אפשר לומר שום דבר על הקב”ה. אבל זה רק אם “תורתי שמרו”, אם למדו את כל התורה, היו להם כל ההשגות, ואחר כך מבינים, “אה, אני לא מבין”. אז אתה יודע מה אתה לא מבין.
אף על פי שאין לו מילים טובות יותר מהרמה הראשונה, אבל “תורתי לא שמרו” זה חבל.
אז זה הפירוש, שהרמה השלישית, זה כבר דומה לרמה הראשונה, אבל זה דבר אחר לגמרי. אי אפשר להסביר את זה אלא דרך חמישים שערי בינה, אלא דרך חמישים הימים של ספירת העומר.
אבל האמת אינה תחת הזמן, זה באמת לא תחת הזמן. זו השגה של הדבר כמו שהיא. זה פירוש חכמה, זו החכמה האמיתית.
עכשיו זה כך, וזה הסדר של הפשט הפשוט, של סדר פסח, ספירת העומר, שבועות. כלומר, יש חכמה בראש, חכמה בסוף, ובאמצע בינה.
אבל האמת היא, זה לא תכלית הזמן [המטרה הסופית של הזמן], זו השגה של הדבר כמו שהיא [כמו שהיא באמת], זה פירוש חכמה, זו החכמה האמיתית.
עכשיו זה כך, זה הסדר של הפשט הפשוט, של הסדר של פסח, ספירת העומר, שבועות:
יש:
– חכמה בראש [חכמה בהתחלה]
– בינה באמצע [בינה באמצע]
– חכמה בסוף [חכמה בסוף]
זה הסדר.
אוקיי, אני חושב שזה ענין ברור מספיק, אפשר לעצור כאן ולעבור לשאלות.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
Motzaei Pesach, Erev Shabbos, everything is still in a state of chipazon (haste). The Maharal brings a secret: chipazon stems from the fact that higher/intellectual matters are not subject to time – the soul and intellect stand outside time. Therefore, one eats matzah b’chipazon. But in truth – we do live in time, and this brings out a deeper analysis.
—
A fundamental principle: It’s not just body versus intellect, rather there are two types of intellect:
– Chochmah – the essence of intellect, not subject to time, a flash of understanding, a single-moment comprehension
– Binah – intellect that takes time, step-by-step understanding, questions and answers
The difference between them is the key to the entire process.
—
A sharp analysis: Chipazon is not truly above time – it is actually the most below time. The one who rushes is the one who is late (lazy), not the diligent one. Zerizus = calm, orderly, on time. Pezizus = the opposite. The chipazon of Yetzias Mitzrayim is a galus-chipazon – one doesn’t have time, one must run.
Simple faith (emunah peshutah) is also like this – it is like a medicine (the Zohar: matzah = “food of healing”). One needs it because one has no other way. It’s not truly above time, rather the most constricted in time – an emergency solution, not the ultimate goal.
—
The entire order from Pesach to Shavuos is built on three levels:
The first general overview. Simple faith. “Anochi Hashem Elokecha.” “What he received from his teacher” – the basics that one receives from one’s rebbe. A leap, a jump. One doesn’t know why, one was told this way. Like matzah on the first night – simple, without questions. Takes almost no time.
The long path of details. Questions and answers. Chesed she’b’Chesed, Gevurah she’b’Chesed, all 49 combinations. True understanding takes time – one cannot jump straight to Kabbalas HaTorah. It must take seven times seven – 49 days of work and growth.
A deeper general understanding after going through the entire path. One sees the entire structure “as it is” – in one glance, “in one breath.” This is the same sentence as for the small child, but with completely different depth. “I say the same thing she says, but I know that she says it.”
—
Questions and answers = already two moments = already time. Even “Mah Nishtanah” takes time. Forty years to understand a rebbe’s understanding cannot be shortened. Kefitzas haderech (jumping the path) is b’dieved – an emergency solution, not the ideal.
– Gadlus Rishon – until twenty, natural growth
– Gadlus Sheini – after twenty, a second bar mitzvah, the true main work, consists almost entirely of things that take time
—
– A gate = a question with an answer. Each gate is a new level of understanding.
– The 50th gate is after 49. As long as a person lives, one never reaches the 50th gate. The 50th gate contains within it another 49 gates at a higher level. (Moshe Rabbeinu only reached it at his passing – “No man can see Me and live.”)
– The difference between levels: The questions of the first level are completely different from the questions of the second level. It’s not just harder – it’s a different world.
—
This does not mean that he is back in cheder. It means that after he has gone through all the insights, he arrives at simple faith on a completely different level. But this only works if “they kept My Torah” – one has actually learned and worked through it. Without this, it’s just an excuse.
—
Chinuch requires time – one must not expect a child to understand after being told ten times. Even middos (character traits, Sefiras HaOmer) take years. This is normal and necessary. Deeper understanding takes even more time.
A concern: people have begun to believe that “rasha” is a fixed category. In truth, “lachem v’lo lo” / “blunt his teeth” is a practical chinuch instruction, not a label – one speaks to the young man who thinks he’s above it all.
The entire concept of “OTD” (Off The Derech) is a fiction. Every person has his mitzvos and his aveiros, everyone has times when he is more or less a yerei shamayim. A fifteen-year-old boy who asks questions like a “rasha” – this is only a stage in his growth. One must look with a broader view, with a “kavvan sheben shanah” – the long-term perspective. When one looks this way, one sees that the entire fear is “fantasy.”
—
True chochmah is not just a “tachlis hazman” (end goal of a time process), but rather a comprehension of the thing as it is – an attainment of the thing as it truly is in its own essence.
The entire order from Pesach → Sefiras HaOmer → Shavuos is:
1. Chochmah at the beginning – chochmah at the start (Pesach)
2. Binah in the middle – the process of understanding and development (Sefiras HaOmer)
3. Chochmah at the end – chochmah at the conclusion (Shavuos), on a completely different level
One begins with a simple flash of chochmah, one goes through the long path of binah with all 49 gates, and one returns to chochmah – the same word, but with completely different depth. This is the natural process of every person’s spiritual growth.
Dear friends who are already holding motza’ei Pesach, Isru Chag, erev Shabbos – everything is still in the mode of speed, rush. It’s still right after Pesach, I need to go already to Shabbos.
We know, the Maharal said that the secret of the rush is that the higher matters, the intellectual matters, are generally not subject to time. The soul, the intellect, is not subject to time, it’s not in time at all. That’s why one eats matzah in haste, the rush – there is no time. And the truth is that it’s like this the whole year. That is, if it’s not in time, the meaning is that it’s always.
But we do live in time.
And we remember that the distinction between time and not-time is not only the distinction of, let’s say, the intellect is above time, not subject to time, and in contrast the body is subject to time. Rather, in truth there are also two types of intellect.
We’ve already spoken about this recently, but we speak about this always. In Kabbalah it’s called mochin of Chochmah and Binah:
– Chochmah is the essence of intellect, that is, the essential intellect which is not subject to time
– Binah is intellect that takes time
Let’s explain this a bit, it’s a very important foundation, one can always review it, and with this we’ll go further.
There are two types of learning, two types of ways of understanding. The first is called klal u’prat. We’ve spoken, we speak many times, it’s called klal u’prat. And here I want to add another piece of chiddush, it’s also connected with the order of Pesach, Sefirat HaOmer, Shavuot, where we are holding now.
And we’ll say that there are two times, there are two levels of the klal. That is, there is a klal u’prat u’chlal:
– There is a klal before the prat
– And a klal after the prat
In other words, a person begins to learn, one can even speak, let’s say, about faith. A person begins to know what God means. One teaches him “Anochi Hashem Elokecha”, yesodei hayesodot, faith, wisdom, “leit atar panui minei”, “malei chol ha’aretz kevodo” – this is klal. He understands it in a general way, one tells him one sentence, he understands it in a general way. This doesn’t take time.
One can say that truly, here there is perhaps a bit of a distinction, it does take a little, one can say it takes very quickly, truly in haste. There is a bit of a contradiction, because the Maharal says that chipazon is a hint that it’s not subject to time, but it’s not so simple.
Chipazon is the most time, yes? One must remember and say, when people say, what is the difference between zerizut and atzlut, yes?
The lazy person is always rushing. A lazy person is always one who rushes. Why? Because he arrives late, so he has to rush.
A zeriz is one who never rushes, he’s always on time, yes?
Many times people say about a person who drags that he’s above time. It’s not true, he’s the most below time, he’s the most subject to time, he’s never organized, therefore he always has to rush, therefore he does everything with pazizut, that is not even zerizut.
That is the difference between zerizut and pazizut, yes?
– Pazizut is the opposite of zerizut
– Zerizut is he does each thing calmly, but on time
This is the level of time itself, not above time, it’s the level of time itself, he’s organized. A lazy person, he’s the one who comes late, he rushes more.
So the matzot actually, therefore the Maharal who says that matzot is a hint of chipazon, it’s truly a weak hint. Because matzot is not really like that. We say “lo hispik betzekam”, we say “eili lehotzi Hakadosh Baruch Hu”, yes? All the sefarim say, I think it’s the simple meaning, one must put in the fifty gates of understanding, but the idea is, there was once a time, one had to run out. If one had waited another minute, one would have been late, one would have had to wait another thousand years, I don’t know what, to go out.
This is not above time, this is the greatest below time. That is, you’re so late, you’re so stuck in time, that you must rush. This is truly the chipazon of Egypt, chipazon of a galut.
And truly, one can say that this is the first point. When a person begins to learn, for example, we always ask the question, truly to understand God, truly to understand what “Anochi Hashem Elokecha” means, one needs to live ten thousand years. I mean, then one still won’t understand, but at least to understand something in the Name.
Obviously he’s under great pressure and great urgency to say, and to the little boy who doesn’t know about the Almighty, he hasn’t begun to learn anything with him, one simply tells him simple faith, “emunatcha baleilot”, “Anochi Hashem Elokecha”, there is a God. Okay, this is chipazon, this is the meaning of simple faith.
About this we said another time that the Zohar says that matzah is “meichla dimehemnuta”, “meichla d’asvata”, two different expressions, let them be different things, no difference. But the word refuah, medicine, simply means something that is not according to the natural way. This is simple faith. Simple faith is a medicine, one must. I live without any knowledge, I have no way, one simply tells it.
This is the chipazon, the so-to-speak above time. It’s not truly above time, it’s truly the most compressed in time, he has the least time, he has only one second, he doesn’t have all the time, he’s above time, he has the least time. Just like the young people who are said to be above time, they are meanwhile the most compressed in time.
And this is step one, this can be called the step of Pesach.
Afterwards there is learning that is within time, and it’s very important, and this we must remember in our lives. There is a distinction, yes, there is a distinction, we’re speaking of people who have a certain da’at, “ben yada lehavchin”, he has a certain maturity. People who don’t have maturity, the same thing exists in spirituality, yes, the Arizal says there is gadlut sheni.
Gadlut sheni means that it’s not enough that he became an adult once, that’s in the natural way, there is another level of becoming an adult. There are people who had a second bar mitzvah, and there are people who never had a second bar mitzvah, yes. This is gadlut sheni.
The Arizal says that gadlut sheni is truly after twenty. Gadlut rishon is until twenty, “ad ben esrim shanah”, afterwards most people stop growing then, they remain with their nature. This is what they called in the devarim, in the acharonim, or in the kra’ot, one who says that one must say the goral. This is the gadol, one who still has gadlut rishon.
Gadlut rishon is that the main work. The main work is gadlut sheni, is that afterwards he becomes again a gadlut rishon. And what does da’at consist of? One must know the rule: Gadlut sheni consists almost only of things that take time.
This is truly what was explained in that shiur also, that one cannot say, if one thinks only of simple faith, it’s the root of this, one can arrive. The reason why this also doesn’t take time is because truly the foundation is not subject to time. But in practice, how it appears in this world, it’s the most subject to time. If everything would remain there, indeed this doesn’t need to take time. These types of things don’t take time.
But true understanding, understanding of a person, human understanding, is by definition something that takes time. You can say, even in the most compressed way, the most divided way, in order to learn something there must be questions and answers, yes? One asks “Mah Nishtanah”, and one answers. It takes time. It’s already, in other words, two moments.
Yes, you say, you can do the question and answer in one moment? No problem. I already have two moments, yes? A question, there was a moment of the question, and a moment of the answer. It takes time. It’s not like simple faith, there are no questions and answers, right?
Simple faith means Chochmah, that is, the first point of Chochmah. That’s how it is, “kacha hu”, “koach mah”, that’s how it is. That’s how it is doesn’t take time. But is it so? Is it not so? Even if it takes you one second, there was already time. It’s already there in time.
In other words, it’s called “shakla vetarya”, “masa umatan”. It takes time. This is what there is in Sefirat HaOmer, and each, and the truth is, it takes very much time.
Generally speaking, simple faith one speaks to children, to bachurim. They haven’t even seen yet, they don’t even know what forty years means. I also don’t know, I’m not yet forty. One doesn’t even know what it means.
And this type of knowledge, yes, what does it mean to know what forty years means? I can know. One year I know, forty times that. I can do the math. But that’s not it, yes? This is in the mode of Chochmah, in the mode of simple faith, in the mode of distant faith I can say I know what forty years means.
Do you know what forty years means? Do you know what it means to learn forty years? Do you know what it means to struggle with a question for forty years, to go back and forth for forty years about this? One cannot know, only it takes forty years to know. There is no way.
Perhaps there is a shortcut. I thought, Rav Elazar Menachem Shach said “keheref ayin”, “keven shivim shanah”. There is something called kefitzat haderech, yes? Kefitzat haderech can make it a bit faster. Just as a person says he’s already seventy years in his soul, even though in his body he’s not. Okay, there is such a thing, but even then it’s still bedi’eved. We know that the kefitzat haderech one had to complete later. It’s not.
In any case, in human reality, ordinary things take very much time. This is the order. This is a matter of chinuch.
Much of our chinuch is foolish, because chinuch one must fulfill in the mode of simple faith. One must begin with simple things. So one begins to think that chinuch is above time. Then one has complaints, “I already told my boy something ten times and he didn’t understand.”
Yes, because understanding is something that takes time. Understanding even in the mode of middot. Yes, the growth of the middot. The Sefirat HaOmer speaks of the growth of the middot. Also takes time. Takes truly seven weeks, not seven weeks. One says okay, give it even three years.
Even most, I look, I don’t know anyone who is not mechanech, he doesn’t live out anything. One who lives out, his children are students, he sees after a few years they figure it out. These simple things, it’s the simple thing. From the essence it’s simple. Then, from this side you can say it in a minute, but he doesn’t understand it. It takes much time. It’s a normal thing, it’s normal, it must be so.
And certainly deeper understandings. Deeper understandings, it’s truly, it’s truly, “lu yichyeh elef shanim pa’amayim”, yes, such expressions are written. It’s truly that one must take the time for this type of human understanding that is called Binah. It’s not the only type of understanding, but Binah, the main feminine understanding that is called Binah, takes time.
And as we learned, we always speak, time means that it must be in this like steps of separation, yes.
And I also think, I thought about this, one sees all the magazines speaking about Pesach about the understanding that one does with the ben rasha. And I look, I’m fearfully worried. One has begun to believe that there is a category of a rasha. The rasha is the one who says this, yes, “lachem velo lo”. And one tells him back.
It doesn’t mean seriously. I already said at the Seder, it doesn’t mean seriously. It means to say, one says what it means. I explained at my Seder, the first Seder we explained what “lachem velo lo” means, “ve’af atah hakheih et shinav”. One can see it’s literally chinuch halachah lema’aseh.
The boy comes, the bachur, he says, “I, ah, who are you?” And as if he holds himself great, he’s not from you. Okay, let’s see if you really hold so. One tells him, okay.
—
[End of Part 1]
Suddenly he’s angry, “You’re excluding me? One must include everyone”. That means you’re already once a part of us. Very good, that’s what we wanted to show. You do want to be a part.
And the truth is, I think it’s literally foolishness. One takes, one has an investigation, I mean, one goes to the Rav, one asks him, “My son is fifteen years old, he has the mind of a carrot of fifteen”. I mean, the father is already reading twenty, twenty-five, thirty, he already has a fifteen-year-old child. He understands that fifteen, when he was fifteen, he remembers, he didn’t understand anything, true?
And he begins to investigate, “I saw my son, he does some sin, I need to know”. He’s a person, he did something, he’s a boy. Begin, he’s a teenager, and he’s holding exactly at the level of the question. Very good, he asks the question like a rasha. Let him be. So what?
One becomes so impressed by things that are temporary, that are… There is no such boundary, because someone said that there is something called OTD [Off The Derech], there is no such thing.
There are people, in every house, there are people who do more, there are children who are wilder, there are… everyone has their mitzvot and their sins. There is no such boundary that one must investigate, and one should spend entire disputes of the rabbis and educators to… to bring close there or to. The whole thing doesn’t make sense, in my opinion.
He’s a deist! It’s not… when one tells him, when one pushes him out is the Rav angry, yes? It is yes a part of this, right? Something that… I don’t even need to have the hora’ah… It’s a fact! There are people!
People have free choice, people there is chinuch! Sometimes it takes so long, sometimes it takes so long… a person lives a normal person! It’s five six seven eight nine ten! Until seventy! Perhaps afterwards, one says, until it’s completed! They need to ask, on the day of passing! Afterwards, been seventy years! The whole Shabbat was a whole life! One would think, what hesped to say!
But now he’s seventeen! You’re already asking, what hesped to say? What is a normal person who is the whole forgotten, how the world works?
In any case, this is a topic of chinuch, regarding the relationship. I don’t believe there is such a thing. One can say like by the father. Yes, everyone has their moment of heresy, everyone has their times when he is, let’s say, not a yerei shamayim, let’s not speak of the mind, more speak even of a terrible deed. He also sometimes has things that he does a sin.
But sometimes it’s faster, yes? When not he’s older, he catches faster. He knows to figure out, he does a sin and he does immediately teshuvah. Okay, that’s one way.
A second, he does it longer. He does it more blessings. He does a sin for six years afterwards, he does it already for three years.
One must look with a with a broader look, with a direction of years. Da’at is direction of years. One must look at years. Generally speaking, when one looks at this view, one sees that it’s fantasy, it’s fiction. There is no such concept, like a ben rasha.
He’s not. He’s today. What does one do with this bachur boy? Today he didn’t get up, to is my question. Okay, this year he didn’t get up to is my question. It’s not even so different. How much more, I don’t see the whole investigation, it seems to me like nonsense, it seems to me a foolish investigation. In the bottom line no…
But the truth is, it’s not tachlis hazman [the ultimate goal of time], it’s a hasagah [comprehension] of the thing kmo shehi [as it truly is], that’s the meaning of chochmah, that’s the true chochmah.
Now it’s like this, this is the order of the simple pshat [straightforward meaning], of the order of Pesach, Sefiras HaOmer, Shavuos:
There is:
– Chochmah b’rosh [wisdom at the beginning]
– Binah inmiten [understanding in the middle]
– Chochmah b’sof [wisdom at the end]
That’s the order.
Okay, I think that’s a clear enough matter, we can stop here and go to the questions.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
Motzaei Pesach, Erev Shabbos, everything is still in a state of chipazon (haste). The Maharal brings a secret: chipazon stems from the fact that higher/intellectual matters are not subject to time – the soul and intellect stand outside time. Therefore, one eats matzah b’chipazon. But in truth – we do live in time, and this brings out a deeper analysis.
—
A fundamental principle: It’s not just body versus intellect, rather there are two types of intellect:
– Chochmah – the essence of intellect, not subject to time, a flash of understanding, a single-moment comprehension
– Binah – intellect that takes time, step-by-step understanding, questions and answers
The difference between them is the key to the entire process.
—
A sharp analysis: Chipazon is not truly above time – it is actually the most below time. The one who rushes is the one who is late (lazy), not the diligent one. Zerizus = calm, orderly, on time. Pezizus = the opposite. The chipazon of Yetzias Mitzrayim is a galus-chipazon – one doesn’t have time, one must run.
Simple faith (emunah peshutah) is also like this – it is like a medicine (the Zohar: matzah = “food of healing”). One needs it because one has no other way. It’s not truly above time, rather the most constricted in time – an emergency solution, not the ultimate goal.
—
The entire order from Pesach to Shavuos is built on three levels:
The first general overview. Simple faith. “Anochi Hashem Elokecha.” “What he received from his teacher” – the basics that one receives from one’s rebbe. A leap, a jump. One doesn’t know why, one was told this way. Like matzah on the first night – simple, without questions. Takes almost no time.
The long path of details. Questions and answers. Chesed she’b’Chesed, Gevurah she’b’Chesed, all 49 combinations. True understanding takes time – one cannot jump straight to Kabbalas HaTorah. It must take seven times seven – 49 days of work and growth.
A deeper general understanding after going through the entire path. One sees the entire structure “as it is” – in one glance, “in one breath.” This is the same sentence as for the small child, but with completely different depth. “I say the same thing she says, but I know that she says it.”
—
Questions and answers = already two moments = already time. Even “Mah Nishtanah” takes time. Forty years to understand a rebbe’s understanding cannot be shortened. Kefitzas haderech (jumping the path) is b’dieved – an emergency solution, not the ideal.
– Gadlus Rishon – until twenty, natural growth
– Gadlus Sheini – after twenty, a second bar mitzvah, the true main work, consists almost entirely of things that take time
—
– A gate = a question with an answer. Each gate is a new level of understanding.
– The 50th gate is after 49. As long as a person lives, one never reaches the 50th gate. The 50th gate contains within it another 49 gates at a higher level. (Moshe Rabbeinu only reached it at his passing – “No man can see Me and live.”)
– The difference between levels: The questions of the first level are completely different from the questions of the second level. It’s not just harder – it’s a different world.
—
This does not mean that he is back in cheder. It means that after he has gone through all the insights, he arrives at simple faith on a completely different level. But this only works if “they kept My Torah” – one has actually learned and worked through it. Without this, it’s just an excuse.
—
Chinuch requires time – one must not expect a child to understand after being told ten times. Even middos (character traits, Sefiras HaOmer) take years. This is normal and necessary. Deeper understanding takes even more time.
A concern: people have begun to believe that “rasha” is a fixed category. In truth, “lachem v’lo lo” / “blunt his teeth” is a practical chinuch instruction, not a label – one speaks to the young man who thinks he’s above it all.
The entire concept of “OTD” (Off The Derech) is a fiction. Every person has his mitzvos and his aveiros, everyone has times when he is more or less a yerei shamayim. A fifteen-year-old boy who asks questions like a “rasha” – this is only a stage in his growth. One must look with a broader view, with a “kavvan sheben shanah” – the long-term perspective. When one looks this way, one sees that the entire fear is “fantasy.”
—
True chochmah is not just a “tachlis hazman” (end goal of a time process), but rather a comprehension of the thing as it is – an attainment of the thing as it truly is in its own essence.
The entire order from Pesach → Sefiras HaOmer → Shavuos is:
1. Chochmah at the beginning – chochmah at the start (Pesach)
2. Binah in the middle – the process of understanding and development (Sefiras HaOmer)
3. Chochmah at the end – chochmah at the conclusion (Shavuos), on a completely different level
One begins with a simple flash of chochmah, one goes through the long path of binah with all 49 gates, and one returns to chochmah – the same word, but with completely different depth. This is the natural process of every person’s spiritual growth.
Dear friends who are already holding motza’ei Pesach, Isru Chag, erev Shabbos – everything is still in the mode of speed, rush. It’s still right after Pesach, I need to go already to Shabbos.
We know, the Maharal said that the secret of the rush is that the higher matters, the intellectual matters, are generally not subject to time. The soul, the intellect, is not subject to time, it’s not in time at all. That’s why one eats matzah in haste, the rush – there is no time. And the truth is that it’s like this the whole year. That is, if it’s not in time, the meaning is that it’s always.
But we do live in time.
And we remember that the distinction between time and not-time is not only the distinction of, let’s say, the intellect is above time, not subject to time, and in contrast the body is subject to time. Rather, in truth there are also two types of intellect.
We’ve already spoken about this recently, but we speak about this always. In Kabbalah it’s called mochin of Chochmah and Binah:
– Chochmah is the essence of intellect, that is, the essential intellect which is not subject to time
– Binah is intellect that takes time
Let’s explain this a bit, it’s a very important foundation, one can always review it, and with this we’ll go further.
There are two types of learning, two types of ways of understanding. The first is called klal u’prat. We’ve spoken, we speak many times, it’s called klal u’prat. And here I want to add another piece of chiddush, it’s also connected with the order of Pesach, Sefirat HaOmer, Shavuot, where we are holding now.
And we’ll say that there are two times, there are two levels of the klal. That is, there is a klal u’prat u’chlal:
– There is a klal before the prat
– And a klal after the prat
In other words, a person begins to learn, one can even speak, let’s say, about faith. A person begins to know what God means. One teaches him “Anochi Hashem Elokecha”, yesodei hayesodot, faith, wisdom, “leit atar panui minei”, “malei chol ha’aretz kevodo” – this is klal. He understands it in a general way, one tells him one sentence, he understands it in a general way. This doesn’t take time.
One can say that truly, here there is perhaps a bit of a distinction, it does take a little, one can say it takes very quickly, truly in haste. There is a bit of a contradiction, because the Maharal says that chipazon is a hint that it’s not subject to time, but it’s not so simple.
Chipazon is the most time, yes? One must remember and say, when people say, what is the difference between zerizut and atzlut, yes?
The lazy person is always rushing. A lazy person is always one who rushes. Why? Because he arrives late, so he has to rush.
A zeriz is one who never rushes, he’s always on time, yes?
Many times people say about a person who drags that he’s above time. It’s not true, he’s the most below time, he’s the most subject to time, he’s never organized, therefore he always has to rush, therefore he does everything with pazizut, that is not even zerizut.
That is the difference between zerizut and pazizut, yes?
– Pazizut is the opposite of zerizut
– Zerizut is he does each thing calmly, but on time
This is the level of time itself, not above time, it’s the level of time itself, he’s organized. A lazy person, he’s the one who comes late, he rushes more.
So the matzot actually, therefore the Maharal who says that matzot is a hint of chipazon, it’s truly a weak hint. Because matzot is not really like that. We say “lo hispik betzekam”, we say “eili lehotzi Hakadosh Baruch Hu”, yes? All the sefarim say, I think it’s the simple meaning, one must put in the fifty gates of understanding, but the idea is, there was once a time, one had to run out. If one had waited another minute, one would have been late, one would have had to wait another thousand years, I don’t know what, to go out.
This is not above time, this is the greatest below time. That is, you’re so late, you’re so stuck in time, that you must rush. This is truly the chipazon of Egypt, chipazon of a galut.
And truly, one can say that this is the first point. When a person begins to learn, for example, we always ask the question, truly to understand God, truly to understand what “Anochi Hashem Elokecha” means, one needs to live ten thousand years. I mean, then one still won’t understand, but at least to understand something in the Name.
Obviously he’s under great pressure and great urgency to say, and to the little boy who doesn’t know about the Almighty, he hasn’t begun to learn anything with him, one simply tells him simple faith, “emunatcha baleilot”, “Anochi Hashem Elokecha”, there is a God. Okay, this is chipazon, this is the meaning of simple faith.
About this we said another time that the Zohar says that matzah is “meichla dimehemnuta”, “meichla d’asvata”, two different expressions, let them be different things, no difference. But the word refuah, medicine, simply means something that is not according to the natural way. This is simple faith. Simple faith is a medicine, one must. I live without any knowledge, I have no way, one simply tells it.
This is the chipazon, the so-to-speak above time. It’s not truly above time, it’s truly the most compressed in time, he has the least time, he has only one second, he doesn’t have all the time, he’s above time, he has the least time. Just like the young people who are said to be above time, they are meanwhile the most compressed in time.
And this is step one, this can be called the step of Pesach.
Afterwards there is learning that is within time, and it’s very important, and this we must remember in our lives. There is a distinction, yes, there is a distinction, we’re speaking of people who have a certain da’at, “ben yada lehavchin”, he has a certain maturity. People who don’t have maturity, the same thing exists in spirituality, yes, the Arizal says there is gadlut sheni.
Gadlut sheni means that it’s not enough that he became an adult once, that’s in the natural way, there is another level of becoming an adult. There are people who had a second bar mitzvah, and there are people who never had a second bar mitzvah, yes. This is gadlut sheni.
The Arizal says that gadlut sheni is truly after twenty. Gadlut rishon is until twenty, “ad ben esrim shanah”, afterwards most people stop growing then, they remain with their nature. This is what they called in the devarim, in the acharonim, or in the kra’ot, one who says that one must say the goral. This is the gadol, one who still has gadlut rishon.
Gadlut rishon is that the main work. The main work is gadlut sheni, is that afterwards he becomes again a gadlut rishon. And what does da’at consist of? One must know the rule: Gadlut sheni consists almost only of things that take time.
This is truly what was explained in that shiur also, that one cannot say, if one thinks only of simple faith, it’s the root of this, one can arrive. The reason why this also doesn’t take time is because truly the foundation is not subject to time. But in practice, how it appears in this world, it’s the most subject to time. If everything would remain there, indeed this doesn’t need to take time. These types of things don’t take time.
But true understanding, understanding of a person, human understanding, is by definition something that takes time. You can say, even in the most compressed way, the most divided way, in order to learn something there must be questions and answers, yes? One asks “Mah Nishtanah”, and one answers. It takes time. It’s already, in other words, two moments.
Yes, you say, you can do the question and answer in one moment? No problem. I already have two moments, yes? A question, there was a moment of the question, and a moment of the answer. It takes time. It’s not like simple faith, there are no questions and answers, right?
Simple faith means Chochmah, that is, the first point of Chochmah. That’s how it is, “kacha hu”, “koach mah”, that’s how it is. That’s how it is doesn’t take time. But is it so? Is it not so? Even if it takes you one second, there was already time. It’s already there in time.
In other words, it’s called “shakla vetarya”, “masa umatan”. It takes time. This is what there is in Sefirat HaOmer, and each, and the truth is, it takes very much time.
Generally speaking, simple faith one speaks to children, to bachurim. They haven’t even seen yet, they don’t even know what forty years means. I also don’t know, I’m not yet forty. One doesn’t even know what it means.
And this type of knowledge, yes, what does it mean to know what forty years means? I can know. One year I know, forty times that. I can do the math. But that’s not it, yes? This is in the mode of Chochmah, in the mode of simple faith, in the mode of distant faith I can say I know what forty years means.
Do you know what forty years means? Do you know what it means to learn forty years? Do you know what it means to struggle with a question for forty years, to go back and forth for forty years about this? One cannot know, only it takes forty years to know. There is no way.
Perhaps there is a shortcut. I thought, Rav Elazar Menachem Shach said “keheref ayin”, “keven shivim shanah”. There is something called kefitzat haderech, yes? Kefitzat haderech can make it a bit faster. Just as a person says he’s already seventy years in his soul, even though in his body he’s not. Okay, there is such a thing, but even then it’s still bedi’eved. We know that the kefitzat haderech one had to complete later. It’s not.
In any case, in human reality, ordinary things take very much time. This is the order. This is a matter of chinuch.
Much of our chinuch is foolish, because chinuch one must fulfill in the mode of simple faith. One must begin with simple things. So one begins to think that chinuch is above time. Then one has complaints, “I already told my boy something ten times and he didn’t understand.”
Yes, because understanding is something that takes time. Understanding even in the mode of middot. Yes, the growth of the middot. The Sefirat HaOmer speaks of the growth of the middot. Also takes time. Takes truly seven weeks, not seven weeks. One says okay, give it even three years.
Even most, I look, I don’t know anyone who is not mechanech, he doesn’t live out anything. One who lives out, his children are students, he sees after a few years they figure it out. These simple things, it’s the simple thing. From the essence it’s simple. Then, from this side you can say it in a minute, but he doesn’t understand it. It takes much time. It’s a normal thing, it’s normal, it must be so.
And certainly deeper understandings. Deeper understandings, it’s truly, it’s truly, “lu yichyeh elef shanim pa’amayim”, yes, such expressions are written. It’s truly that one must take the time for this type of human understanding that is called Binah. It’s not the only type of understanding, but Binah, the main feminine understanding that is called Binah, takes time.
And as we learned, we always speak, time means that it must be in this like steps of separation, yes.
And I also think, I thought about this, one sees all the magazines speaking about Pesach about the understanding that one does with the ben rasha. And I look, I’m fearfully worried. One has begun to believe that there is a category of a rasha. The rasha is the one who says this, yes, “lachem velo lo”. And one tells him back.
It doesn’t mean seriously. I already said at the Seder, it doesn’t mean seriously. It means to say, one says what it means. I explained at my Seder, the first Seder we explained what “lachem velo lo” means, “ve’af atah hakheih et shinav”. One can see it’s literally chinuch halachah lema’aseh.
The boy comes, the bachur, he says, “I, ah, who are you?” And as if he holds himself great, he’s not from you. Okay, let’s see if you really hold so. One tells him, okay.
—
[End of Part 1]
Suddenly he’s angry, “You’re excluding me? One must include everyone”. That means you’re already once a part of us. Very good, that’s what we wanted to show. You do want to be a part.
And the truth is, I think it’s literally foolishness. One takes, one has an investigation, I mean, one goes to the Rav, one asks him, “My son is fifteen years old, he has the mind of a carrot of fifteen”. I mean, the father is already reading twenty, twenty-five, thirty, he already has a fifteen-year-old child. He understands that fifteen, when he was fifteen, he remembers, he didn’t understand anything, true?
And he begins to investigate, “I saw my son, he does some sin, I need to know”. He’s a person, he did something, he’s a boy. Begin, he’s a teenager, and he’s holding exactly at the level of the question. Very good, he asks the question like a rasha. Let him be. So what?
One becomes so impressed by things that are temporary, that are… There is no such boundary, because someone said that there is something called OTD [Off The Derech], there is no such thing.
There are people, in every house, there are people who do more, there are children who are wilder, there are… everyone has their mitzvot and their sins. There is no such boundary that one must investigate, and one should spend entire disputes of the rabbis and educators to… to bring close there or to. The whole thing doesn’t make sense, in my opinion.
He’s a deist! It’s not… when one tells him, when one pushes him out is the Rav angry, yes? It is yes a part of this, right? Something that… I don’t even need to have the hora’ah… It’s a fact! There are people!
People have free choice, people there is chinuch! Sometimes it takes so long, sometimes it takes so long… a person lives a normal person! It’s five six seven eight nine ten! Until seventy! Perhaps afterwards, one says, until it’s completed! They need to ask, on the day of passing! Afterwards, been seventy years! The whole Shabbat was a whole life! One would think, what hesped to say!
But now he’s seventeen! You’re already asking, what hesped to say? What is a normal person who is the whole forgotten, how the world works?
In any case, this is a topic of chinuch, regarding the relationship. I don’t believe there is such a thing. One can say like by the father. Yes, everyone has their moment of heresy, everyone has their times when he is, let’s say, not a yerei shamayim, let’s not speak of the mind, more speak even of a terrible deed. He also sometimes has things that he does a sin.
But sometimes it’s faster, yes? When not he’s older, he catches faster. He knows to figure out, he does a sin and he does immediately teshuvah. Okay, that’s one way.
A second, he does it longer. He does it more blessings. He does a sin for six years afterwards, he does it already for three years.
One must look with a with a broader look, with a direction of years. Da’at is direction of years. One must look at years. Generally speaking, when one looks at this view, one sees that it’s fantasy, it’s fiction. There is no such concept, like a ben rasha.
He’s not. He’s today. What does one do with this bachur boy? Today he didn’t get up, to is my question. Okay, this year he didn’t get up to is my question. It’s not even so different. How much more, I don’t see the whole investigation, it seems to me like nonsense, it seems to me a foolish investigation. In the bottom line no…
But the truth is, it’s not tachlis hazman [the ultimate goal of time], it’s a hasagah [comprehension] of the thing kmo shehi [as it truly is], that’s the meaning of chochmah, that’s the true chochmah.
Now it’s like this, this is the order of the simple pshat [straightforward meaning], of the order of Pesach, Sefiras HaOmer, Shavuos:
There is:
– Chochmah b’rosh [wisdom at the beginning]
– Binah inmiten [understanding in the middle]
– Chochmah b’sof [wisdom at the end]
That’s the order.
Okay, I think that’s a clear enough matter, we can stop here and go to the questions.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
דער שיעור איז געזאגט געווארן ערב שבת תזריע-מצורע, בימי ספירת העומר. דער ציל איז מסביר צו זיין בפנימיות דעם סוד וואס איז געלערנט געווארן אין דעם רמב״ם שיעור (שמונה פרקים), מיט צוויי עיקר נקודות על פי קבלה, זוהר, און קבלת הראשונים.
—
סוד הקץ איז אמת׳דיג דער סוד פון צייט (זמן) – און “זמן” מיינט אייגנטלעך “סדר” – א סיסטעמאטישע אָרדענונג.
– חכמה = הבנה וואס איז *למעלה* פון דער וועלט, דארט איז נישטא קיין צייט, אלעס איז אויף איינמאל.
– בינה = הבנה *אין* דער וועלט (לאחר הצמצום, עולם הנשמות), וואו זאכן נעמען צייט, האבן א סדר, איינס קומט נאכן צווייטן.
די תורה דערציילט די בריאה אין א סדר פון זעקס טעג, כאטש “במאמר אחד יכול להבראות” – דער אייבערשטער האט געקענט אלעס באשאפן אויף איינמאל. דער *תוכן* פון בריאת העולם איז איין נקודה: דער אייבערשטער איז “אחראי” אויף אלעס, ער איז מלך – נישט א דיקטאטאר, נאר דער וואס איז ריספאנסיבל פאר דער וועלט.
אבער די תורה *צעטיילט* עס אויף צייט, ווייל דאס ברענגט ארויס א סדר סיבתי (קאָזאַלע אָרדענונג): ערשט ליכט, דערנאך הימל/ערד, דערנאך פלאנצן, חיות, מענטשן – ווי א בויער וואס מאכט ערשט דעם פלאָר, דערנאך דעם דאַך.
– זמן בפועל = ממש׳ע צייט, מינוטן, שעות.
– זמן בשורש = דער פרינציפ אז איין זאך איז *גורם* א צווייטע זאך, א הנחה פירט צו א מסקנא, א קושיא פירט צו א תירוץ. דאס איז דער שורש פון צייט.
דער זעלבער סדר-פרינציפ ערקלערט אויך: היסטאריע פון פעלקער, דאס אויפוואקסן פון א מענטש, תקופות אין לעבן – אלעס איז “בילט-אין” פון ששת ימי בראשית. ווי קהלת זאגט: “עת לדת ועת למות” – יעדע זאך האט איר צייט, נישט ראַנדאָם.
ווי קאָנעקט מען דעם פעסטן סדר פון דער וועלט מיט בחירה – דאס וואס מענטשן קענען מחליט זיין, וואס זאכן קענען זיין אנדערש? אויב אלעס איז דעטערמינד אין א סדר, וואו איז דער פלאץ פאר בחירה?
—
בחירה חפשית עקזיסטירט נאר אינערהאלב דעם סדר פון ששת ימי בראשית. א מענטש קען מחליט זיין און טוישן זאכן, אבער ער קען גארנישט טון אויסער א צייט — ער איז געבונדן צו זונטאג, מאנטאג, דינסטאג וכו׳. אפילו מענטשליכע פרייהייט איז מוגבל אינערהאלב א סטרוקטור פון וויאזוי זאכן קענען זיין.
דער סדר פון ששת ימי בראשית און עשרה מאמרות שאפט שכר ועונש. שכר ועונש איז נישט קיין מאגיע אדער רענדאם — עס איז דער סדר אליין: „פון זונטאג קומט מאנטאג.” ווען מ׳טוט גוט, גייט גוט; ווען מ׳טוט שלעכט, גייט שלעכט. אן דעם סדר (במאמר אחד), וואלט נישט געווען קיין שכר ועונש, ווייל אלעס וואלט געווען אן חילוק פון קודם און נאכדעם.
פארוואס פונקט זיבן טעג און נישט אכט אדער צוואנציג? דאס איז ווי גראוויטי — מ׳ווייסט אז עס ארבעט אזוי, אבער דער טיפסטער טעם איז פארבארגן. מ׳קען ברענגען תירוצים (זיבן ספירות, וכו׳), אבער נאכ׳ן פרעגן גענוג מאל קומט מען צו „חוץ מן אחד” — דער פופציגסטער שער פון בינה וואס משה אליין האט נישט באקומען. דאס איז חכמתו העליונה וואס מיר קענען נישט דערגרייכן.
נאכדעם וואס מ׳אקצעפטירט דעם סדר, זעט מען אז אלעס אין תורה לויפט אויף זיבן: שבת, שמיטה, ספירת העומר, זיבן טעג פון מצורע, זיבן טעג פון נדה, פסח. דער רמב״ן אין זיין הקדמה ווייזט אויף ספירת העומר און ספירת היובל אלס קלארע ביישפילן פון זיבן מאל זיבן.
א מענטש מיט צרעת איז ארויסגעפאלן פון דעם סדר — ער ווייסט נישט וואו ער האלט, ער איז צעמישט. דאס ציילן פון זיבן טעג איז א ריסעט — מ׳כאפט זיך מיט צוריק מיט דעם „גלגל החוזר בעולם,” דעם סדר הטבע. אזוי ווי שבת און יום טוב געבן א מענטש א סדר וואס איז גרעסער פון זיין פריוואטן סדר, אזוי העלפט דאס ציילן פון זיבן א מענטש זיך צוריקצובינדן צום סדר העולם.
א מענטש׳ס בחירה קען גובר זיין אויפ׳ן סדר פון דער וועלט — ער קען טעארעטיש מאכן זיין אייגענעם סדר — אבער וויפיל ער איז אין סינק מיט דעם צענטראלן סדר, אלץ מער וועלן זאכן שטימען. אפילו משיח „קען קומען דינסטאג,” אבער ער וועט זיך „אריינבאמפן” אין אנדערע סדרים וואס שטימען נישט.
—
ווען א מענטש ווערט א מצורע אדער א זבה, זאגט מען אים “וספרה לה שבעת ימים” – ער זאל ציילן זיבן טעג. פארוואס דווקא זיבן? ווייל דער מענטש האט פארלוירן זיין סדר, ער איז צעמישט געווארן, ער ווייסט נישט וואס גייט פאר. דער עצה איז: גיי צוריק צום בעיסיקן סדר פון זיבן, ברענג אריין דעם סדר פון זיבן אין דיין לעבן, און דורך דעם וועט דיין לעבן ווערן צוריק מסודר און מיושב.
דאס איז דער יסוד פון תשובה לויט דעם דרך פון די כהנים – דער כהן זאגט אלעמאל: ווארט זיבן טעג. דאס איז א דרך התשובה פון זיך צוריקכאפן מיט דעם נאטירלעכן סדר פון דער בריאה.
א שליסל נקודה אין דער דרך הקבלה איז דער חילוק צווישן זיבן און זיבן מאל זיבן. שבת חזר׳ט זיך איבער יעדע וואך – ששת ימים, דאן שבת, נאכאמאל ששת ימים, נאכאמאל שבת. אזוי אויך יום טוב – יעדע יאר רעדט מען נאכאמאל פון יציאת מצרים, כאטש מ׳איז שוין איינמאל ארויסגעגאנגען. אלע מפרשים, מקובלים, און חסידישע ספרים זאגן אז מ׳חזר׳ט איבער יעדע יאר די נקודה וואס איז געווען איין מאל.
דער רמ״ק (אין שער חמשים שערי בינה) און דער אריז״ל קאנעקטן זייער שיין די פופציג טעג פון ספירת העומר מיט די חמשים שערי בינה, מיט יציאת מצרים און קבלת התורה.
אבער אין דעם רמב״ן זעט מען דאס נישט, און דאס איז מיט א גוטע סיבה: לויט דעם רמב״ן איז דער סדר פון זיבן א מער בעיסיקע, פונדאמענטאלע זאך – עס שטאמט פון ששת ימי בראשית און פון דער גרעסערער סדר פון שבעת ימי עולם (זיבן מאל זיבן). ס׳איז מער בעיסיק ווי דער היסטארישער פאקט פון יציאת מצרים אליין. דער רמב״ן באהאנדלט עס מער ווי א רמז – מיר ווילן זיך אריינקאנעקטן אין דעם ריכטיגן סדר וואס איז דער סדר פון דער וועלט בעצם.
דאס וואס ס׳חזר׳ט זיך איבער מיינט נישט סתם אז מ׳טוט די זעלבע זאך נאכאמאל. דער אמת׳דיגער פשט איז: די וועלט איז יוסד ארץ אויף דעם סדר פון זיבן, און נאך יעדע זיבן קומט נאך א זיבן, און דאס אלעס צוזאמען שאפט א גרעסערע סדר – זיבן מאל זיבן. נאך די גאנצע זיבן מאל זיבן קומט דער יובל הגדול (לויט די מקובלים). און ווי דער בעל שם טוב זאגט, קען מען גיין נאך ווייטער – פופציג מאל פופציג – אין אן אנדלאזע סדר וואס מיר, אין אונזער קליינעם חלק פון דער וועלט, קענען נישט אינגאנצן זען.
חזרה מיינט אויך חזרה אל השורש – אז א זאך גייט צוריק צו וואו עס איז געקומען פון. דאס איז דער אמת׳דיגער פשט פון יובל על פי קבלה. דאס קאנעקט זיך אויך מיט דער נושא פון גלגולים און הרגל נעשה טבע – ווי א מענטש פירט זיך, דאס ווערט ער.
—
1. סוד הקץ = סוד הזמן = סדר – צייט איז אייגנטלעך א סיסטעם פון סיבה-ותוצאה.
2. חכמה vs. בינה – למעלה איז אלעס אויף איינמאל; אין דער וועלט איז אלעס אין א סדר.
3. ששת ימי בראשית – די תורה צעטיילט די בריאה אויף צייט כדי צו ווייזן דעם סדר סיבתי.
4. בחירה אינערהאלב סדר – מענטשליכע פרייהייט עקזיסטירט נאר אינערהאלב דעם פריימווארק.
5. שכר ועונש = דער סדר אליין – אן סדר, קיין קאנסעקווענסן.
6. זיבן איז פונדאמענטאל – דער טיפסטער טעם איז פארבארגן (חוץ מן אחד).
7. ציילן זיבן = ריסעט – א וועג זיך צוריקצובינדן צום סדר העולם.
8. תשובה דורך סדר – דער כהן׳ס דרך איז צוריקגיין צום בעיסיקן סדר.
9. זיבן מאל זיבן – א גרעסערע סדר וואס פירט צום יובל.
10. חזרה אל השורש – דער סוד פון יובל און גלגולים.
מורי ורבותי, ס׳איז ערב שבת תזריע-מצורע, און ספירת העומר. אזוי ווי אונזער סדר איז לעצטנס, וויל איך אריינקריכן אביסל און מסביר זיין די סוד וואס אונז האבן געלערנט נעכטן ביינאכט אין דעם רמב״ם שיעור, שמונה פרקים [Shemoneh Perakim: די אכט קאפיטלען פון רמב״ם׳ס הקדמה צו פרקי אבות], צו זען וואס מ׳קען פארשטיין אין דעם מער בפנימיות.
ס׳איז דא צוויי עיקר זאכן, צוויי עיקר וועגן וואס מ׳קען מסביר זיין מער על פי קבלה, מצד קבלת הראשונים און דער זוהר [Zohar: דער הויפט ספר פון קבלה], די דרכים וויאזוי מ׳איז מפרש טיפער די זעלבע זאך.
פארשטייט זיך, אזוי ווי אלע סודות, אונז האבן עס נישט ארויס אינגאנצן – איך האב עס נישט ארויס אינגאנצן. אפשר איז דא אידן וואס האבן עס אינגאנצן ארויס. איך האב פרובירט אבער צו טון אזוי ווי אונזער סדר, צו זאגן דברים ברורים:
– לפחות די שאלות זאלן זיין קלאר
– לפחות די קאנעקשנס זאלן זיין קלאר
– מ׳זאל זען ווי מ׳דארף גיין ווייטער דא
וואס דאס איז דאך א לענגסטע עבודה.
—
לאמיר זיך דערמאנען אזוי: אונז האבן געלערנט נעכטן אז ס׳איז דא א זאך וואס הייסט סוד הקץ [the secret of the End]. די סוד פון דער קץ איז אמת׳דיג די סוד פון זמן, דאס הייסט די סדר פון צייט.
די סדר פון צייט, אדער די ווארט צייט, זמן, איז אמת׳דיג די ווארט פון סדר באופן כללי.
אין אנדערע ווערטער, כדי צו פארשטיין די וועלט – וואס דאס הייסט, לאמיר זאגן, בינה [Binah: understanding/comprehension], אזוי ווי אונז האבן גערעדט לעצטע וואך ביי דער שיעור – די סארט הבנה וואס הייסט בינה, נישט די סארט הבנה וואס הייסט חכמה [Chochmah: wisdom/intuitive insight], וואס איז למעלה פון דער וועלט. דארט איז נישט דא קיין צייט, אונז פארשטייען נישט זאכן אויף די וועג.
אבער די סארט הבנה וואס מ׳רופט לאחר הצמצום [after the Divine contraction], אדער אין דער עולם הנשמות [world of souls], אין דער עולם וואס ס׳איז דא א וועלט, וואס ס׳איז דא שכל, וואס אונז רופן שכל, וואס דאס נעמט צייט – איז אויך די סארט הבנה וואס איז דא דארטן.
און די סארט מציאות וואס איז דא דארט קען מען זאגן, ווייל הבנה איז דאך לפי א מציאות, איז אזעלכע סארט זאכן וואס זענען מסודר, און זענען מסודר איינס נאכן אנדערן.
—
אזוי ווי די גרעסטע דוגמא פון דעם איז ששת ימי בראשית [the six days of Creation].
די תורה וויל זאגן אז דער אייבערשטער האט באשאפן די גאנצע וועלט, ער איז אחראי אויף אלעס, ער האט אלעס געמאכט. פארציילט אונז די תורה די מעשה אין א סדר פון זמן, הגם “הלא במאמר אחד יכול להבראות” [could it not have been created with one utterance?].
ס׳האט נישט געמוזט זיין, און ס׳האט נישט געמוזט זיין. ווען די משנה [Mishnah: פרקי אבות ה:א] פרעגט אז ס׳האט געקענט זיין, מיינט עס צו זאגן אז ס׳איז אמת׳דיג – אזוי לערנען אלע מקובלים און אלע מפרשים.
דאס הייסט, על פי דער אמת, די מעסעדזש, די נקודה – מ׳קען זאגן וואס איז די נקודה, איין נקודה, וואס איז די פשוט׳ע טייטש, די פשוט׳ע אמונה פון ששת ימי בראשית, פון בריאת העולם, וואס מ׳מאכט לכבוד דעם שבת?
צו וויסן אז דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט.
אדער מ׳קען זאגן אז דער אייבערשטער מאכט די וועלט, אז דער אייבערשטער – איך האב ליב די ווארט “אחראי”, יא?
מלך – א ווארט וואס דער עולם מיינט אז ס׳מיינט עפעס א שרעקעדיגע דיקטאטאר – ס׳מיינט ער איז אחראי, יא? ער איז די זאך, די זאך וואס איז ריספאנסיבל, וואס פון וועגן אים איז די וועלט.
דאס איז די טייטש:
– בריאת העולם
– השגחה
– בריאה
– אלע מיני ווערטער וואס מ׳קען זאגן
יעצט, אמת׳דיג, דאס איז א נקודה פון רגע אחד – “הלא במאמר אחד יכול להבראות.”
איינער זאגט, מ׳קען עס אפילו זאגן אין איין פסוק: “ברא אלקים את השמים ואת הארץ” – שוין אפילו מער ווי איין פסוק, שמים וארץ. “ברא אלקים הכל”, “אני ה׳ עושה כל” [I am Hashem who makes everything].
דאס איז גענוג, גענוג און נאך צו זאגן:
– אז דער אייבערשטער מאכט אלעס
– דער אייבערשטער פירט אלעס
– דער אייבערשטער איז בעל הבית אויף אלעס
אלע מיני לשונות וואס מ׳זאגט אויף די זעלבע זאך.
—
אבער, בני אדם – נישט נאר בני אדם, נאר די סדר העולם איז נישט נאר אזוי. אין דער וועלט, כדי צו פארשטיין וואס הייסט “דער אייבערשטער האט געמאכט אלעס”? איך האב געפרעגט א שאלה:
ס׳איז דא טישן אויף דער וועלט, ס׳איז דא בענקלעך אויף דער וועלט, ס׳איז דא ביימער אויף דער וועלט, ס׳איז דא בהמות אויף דער וועלט, ס׳איז דא מענטשן אויף דער וועלט, ס׳איז דא אלע מיני סארט זאכן.
וואס הייסט דער אייבערשטער האט געמאכט אלעס? וויאזוי גייט דאס? אויף איינמאל האט ער אלעס געמאכט?
אבער דער אמת איז, ס׳איז דא אין דעם א נקודה של אמת. דער אייבערשטער איז אחראי אויף אלעס אייניג, יא – וואס מ׳רופט אין חב״ד “סובב כל עלמין” [encompassing all worlds]. דער אייבערשטער איז גרעסער פון דער גאנצער וועלט, אלעס סך הכל קומט אן צו אים. דאס איז דער אמת.
אבער אונז וואלטן נישט אזוי פארשטאנען. אין אנדערע ווערטער, ס׳איז נישט אינגאנצן ריכטיג מיט צייט, די וועג וויאזוי די וועלט ארבעט – ס׳איז דא א סדר אין דער וועלט. מ׳איז מסביר אבער א סדר.
ער זאגט אז ערשט קודם, יא, און ווער ווייסט – ס׳שטייט אפילו פשוט אין די פסוקים, כל שכן וואס אלע מקובלים און אלע פילאסאפן, אלע מפרשים לערנען פשוט, אז ששת ימי בראשית איז נישט סתם צעטיילט אויף צייט.
פארקערט – ס׳צעטיילן אויף צייט ברענגט ארויס וואס מ׳רופט א סדר סיבתי, א סדר פון סיבות, א סדר פון קודם.
דאס הייסט, פשוט טייטש:
– דער ערשטע טאג: דער אייבערשטער האט געמאכט ס׳זאל זיין טרוקעניש אביסל, ער האט צעטיילט די הימל מיט דער ערד, ער האט געמאכט לעכטיג – ער האט צעטיילט לעכטיגקייט פון טונקלקייט
– די צווייטע טאג: האט ער געמאכט ס׳זאל זיין הימל און די ערד
– און אזוי ווייטער…
דאס גייט אלץ גג על גג [one level upon another]. יא, קודם – אפשר פארשטייען מיר דארפן פארשטיין וואס איז די הבנה פון נאטור וואס ליגט אין דעם. אבער על כל פנים, דער סדר השכל׳דיג מאכט עס שכל׳דיג, ס׳מאכט א סדר דערפון.
קודם דארף מען זיין ס׳זאל נישט זיין טונקל אינגאנצן, ס׳זאל נישט זיין א מישעניש פון תוהו ובוהו [chaos and void]. שפעטער קען מען מאכן – אזוי ווי דער מדרש דערציילט – מ׳דארף מאכן פלאץ, מ׳מאכט ס׳זאל זיין א הימל, מ׳מאכט ס׳זאל זיין…
אזוי ווי א מענטש וואס בויט א בנין: ער מאכט קודם די פלאר, נאכדעם די דאך, וכולי וכולי, די גאנצע סדר. אין דעם קען מען אריינלייגן מענטשן און בהמות און עצים, די גאנצע סדר. ס׳מאכט לאגישן סענס.
דאס דערציילט ששת ימי בראשית. ס׳דערציילט א מעשה וואס איז אמת׳דיג נישט בזמן.
—
אין אנדערע ווערטער, ס׳איז מצד די אמת׳דיגע הבנה, מצד מידת החכמה, וואס איז למעלה פון ששת ימי בראשית בכלל, יא? ס׳איז אפילו נישט די שמיני, ס׳איז די תשיעי קען מען זאגן, די סדר הספירות [the order of the Sefirot]. ס׳איז בכלל נישט ששת ימי בראשית – דארטן איז נישט דא קיין צייט, דארטן האט דער אייבערשטער געמאכט במאמר אחד וכולי וכולי.
אבער וויבאלד אז די וועלט איז א וועלט וואס די סדר שבו איז א סדר זמני, און הגם מ׳קען לערנען זמן כפשוטו – וואס אונז נעמען זאכן צייט – אדער אפילו די זמן וואס מ׳רופט זמן שכלי, יא, די זמן פון בינה, לאו דוקא די זמן פון די זיבן מדות תחתונות [the seven lower attributes], יא…
זמן פון בינה – די טייטש, די זמן דאס איז אז א זאך איז גורם פאר א צווייטע זאך. דאס איז די טייטש זמן, דאס איז די טייטש זמן בשורש, נישט זמן בפועל ממש.
– זמן בפועל ממש: טייטש צו נעמען טאקע צייט, א מינוט, וכו׳
– זמן בשורש: די טייטש – אזוי ווי מיר האבן געזאגט לעצטע וואך – אז די אהבה איז געבויט פון א קושיא מיט א תירוץ, פון א הנחה מיט א מסקנא, וכו׳ וכו׳
די זעלבע זאך – דאס אז די וועלט האט אין זיך א סדר. וויבאלד עס איז דא די ערכיות קען מען אויף דעם בויען א וועלט:
– וויבאלד עס איז דא א טאטע קענען געבוירן ווערן קינדער
– וויבאלד עס איז דא א טרוקענע לאנד קענען אויף דעם וואוינען חיות היבשה
– אז דו האסט א ים קענען זיין די חיות הים
– אז אלץ איין תוהו ובוהו קען נישט גארנישט זיין
דאס איז די טייטש זמן, דאס איז די טייטש סדר הזמנים, די סדר פון ששת ימי בראשית – וואס דאס איז די ערשטע דוגמא, די ערשטע מקור, די ערשטע שורש פון דאס אז די וועלט ארבעט אין צייט, די וועלט ארבעט מיט א סדר וואס איז די סדר הזמנים.
—
יעצט, לאמיר – דא האבן מיר שוין געוויזן זייער א פשוט׳ע וועג. קען מען שוין גלייך זען ווי דאס וואס אונז האבן געלערנט – די נושא אז ס׳איז דא א גרויסע וויכוח, א גרויסע שאלה וויאזוי צו פארשטיין היסטאריע פון מענטשן.
מ׳קען רעדן – די ווערטער וואס אונז רעדן – מ׳קען רעדן אויפן אופן הכללי פון די גאנצע וועלט, פון די גאנצע אומות וואס זענען דא אויף די וועלט. מ׳קען רעדן אויפן מער פרטי – א מענטש וואס וואקסט אויף, פון וואס ער וואקסט אין א געוויסע צייט, אדער אין א גרעסערע תקופה פון זיין לעבן.
די אלע זאכן קען מען שוין גלייך פארשטיין יעצט, אז על פי דער אמת, אויב מ׳וויל טראכטן מער בעיסיק, מער די בעיסיק אינגרידיענטס וואס דאס איז געבויט פון, קען מען גלייך זען אז דאס איז אלעס בילט-אין נאך פון די ששת ימי בראשית.
ס׳איז אלעס בילט-אין פון דאס אז אין די וועלט איז דא א סדר פאר זאכן:
– זאכן קאזן איינע די צווייטע
– געשעען איינע נאך די צווייטע
– יעדע זאך אין זיין צייט
“את הכל עשה יפה בעתו” [He made everything beautiful in its time – Ecclesiastes 3:11].
אז קהלת וויל דערציילן אז ס׳איז דא אלע מיני סארט מצבים אויף די וועלט, אלע מיני סארט סיטואציעס אויף די וועלט, זאגט ער אז ס׳איז דא אלע מיני סארט תקופות אויף די וועלט, אלע מיני סארט זמנים אויף די וועלט – אן אכט און צוואנציג “עת לדת ועת למות” [a time to be born and a time to die] – און יעדע זאך האט זיך זיין צייט.
דאס איז די טייטש אז די וועלט איז שוין געבויט מיט א געוויסע סדר, נישט ס׳איז ראנדאם.
ראנדאם קען מען זאגן אזוי ווי “במאמר אחד יכול לברוא” – דער אייבערשטער מאכט אלעס:
– נישט קיין חילוק וואס איז פארדעם, וואס איז נאכדעם, וואס איז אינמיטן
– ס׳מוז נישט זיין קיין הקדמות פאר גארנישט
– גארנישט איז נישט קודם ל׳גארנישט
– אין איין סעקונדע קען זיין אזוי ווי “פתאום יבוא” [suddenly it will come]
– אין איין סעקונדע קען אלעס זיין
דאס וואלט געווען די וועלט פון חכמה, די וועלט פון למעלה מן הסדר.
אבער די וועלט פון בינה, וואס דאס איז די “אלקים” וואס האט באשאפן שמים וארץ – דארט מוז זיין זאכן מיט א סדר, לפחות א סדר שכלי. און ווען ס׳ווערט בפועל ממש ווערט עס אויך א סדר פון זמן כפשוטו.
—
יעצט איז אזוי – וואס דאס מיינט איז אז אלעס וואס אונז האבן גערעדט אז ס׳איז דא א סדר צו זאכן…
אונז האבן גערעדט אז ס׳איז דא א גאנצע פראבלעם וויאזוי צו קאנעקטן די סדר מיט דאס וואס אונז רופן:
– עבודת בני אדם
– בחירה [free choice]
– די פאסיביליטי, די אפענקייט
– דאס אז זאכן קענען זיין אנדערש
דאס הייסט, דו האסט דא דאס אז מענטשן האבן א שליטה, האבן א יכולת צו מחליט זיין זאכן. ווייל דאס איז געבויט אויף דעם וואס אין די מציאות, די נאטור, די זאכן אויף וואס מענטשן זענען אחראי, זענען אפן:
– ס׳קען זיין אזוי
– ס׳קען זיין אנדערש
– נישט בילט-אין צו די נאטור
אין די דברים אנושיים, אין די זאכן ווי מענטשן לעבן, אין היסטאריע – אז ס׳מוז זיין א געוויסע וועג. דאס איז דאך די טייטש וואס אונז זאגן בחירה – אז נישט, קען דאך נישט זיין קיין בחירה.
די גאנצע זאך אבער איז אמת׳דיג ענליך צו די נקודה פון “במאמר אחד יכול לברוא” – ס׳איז זייער ענליך צו די נקודה אז מ׳קען רעדן פון אלעס אויף איינמאל. די פראבלעם איז אז דעמאלטס האט מען נישט קיין סדר.
איז ממילא די אמת איז אז אפילו דאס וואס מענטשן טוען, דאס וואס מענטשן האבן א יכולת, דאס וואס מענטשן האבן א שליטה – אדער אין אנדערע ווערטער, דאס וואס די וועלט איז נישט דעטערמינד – אין אנדערע ווערטער וואס איז עולם הבינה, דאס וואס די וועלט, על יעדע זאך קען זיין אזוי קען זיין אנדערש…
—
*[המשך אין חלק ב׳]*
ס׳קען זיין אזוי, ס׳קען זיין אנדערש — נישט אייגעבויט אין דער נאטור פון די דברים און אישים, אין די זאכן ווי מענטשן לעבן אין היסטאריע, אז ס׳מוז זיין א געוויסע וועג. דאס איז דאך די טייטש פון וואס מ׳זאגט בחירה [bechirah: free choice], אז נישט קען דאך נישט זיין קיין בחירה.
די גאנצע זאך אבער איז אמת׳דיג ענליך צו די נקודה פון “ובמאמר אחד יכול להבראות” [the world could have been created with one utterance]. ס׳איז זייער ענליך צו די נקודה אז מ׳קען רעדן פון אלעס אויף איינמאל — די פראבלעם איז אז דעמאלטס האט מען נישט קיין סדר [seder: order].
איז ממילא, דער אמת איז אז אפילו דאס וואס מענטשן טוען, דאס וואס מענטשן האבן א יכולת, דאס וואס מענטשן האבן א שליטה, אדער אין אנדערע ווערטער, דאס וואס די וועלט איז נישט דעטערמינד — אין אנדערע ווערטער, וואס איז עולם הבחירה [the world of free choice] — דאס וואס די וועלט, אדער יעדע זאך קען זיין אזוי, קען זיין אנדערש, דאס אלעס איז אינערהאלב די ששת ימי בראשית [the six days of creation]. ס׳איז אלעס בתוך ששת ימי בראשית.
און מ׳קען זאגן אויף א פשוט׳ע אופן אזוי: הייסט א מענטש קען מחליט זיין, א מענטש קען טוישן די סדר הדברים. אין אנדערע ווערטער, די עולם הבחירה, די עולם וואס דרייט זיך און טוישט זיך לויט וואס מענטשן טוען, לויט וואס דער אייבערשטער פירט זיך מיט מענטשן — דאס איז אלעס זייער שיין.
אבער א מענטש למשל קען נישט טון עפעס אן א צייט. יא, איך קען עפעס טון, אבער אין זונטאג, אין מאנטאג, אין דינסטאג, אין מיטוואך וכדומה קען איך עפעס טון. איך קען נישט טון עפעס נישט אין א צייט. דאס הייסט אז אפילו וואס איך טו בין איך מוגבל אין וועלכע צייט ס׳איז.
יעצט, אויב אונז פארשטייען אז צייט מיינט מען נישט יעצט נאר סתם, נישט קיין סתם א נומער וויפיל אזייגער ס׳איז געווען — די צייט מיינט באמת בשורש דאס איז ששת ימי בראשית. אין אנדערע ווערטער, דאס אז ס׳איז דא א סדר וויאזוי זאכן קענען זיין.
קומט אויס אז אלע וויפיל אונז קענען טון, וויפיל אונז קענען טוישן, וויפיל ס׳קען זיין שינויים אויף די וועלט — איז אלעס אינערהאלב א געוויסע סטרוקטור פון וויאזוי זאכן קענען זיין. דאס איז די באזישע מהלך וואס קומט אויס פון דאס וואס אונז לערנען.
—
יעצט, אויב מ׳טראכט אביסל טיפער — אין אנדערע ווערטער, מ׳נעמט מער אין באטראכט וואס די באזישע סטרוקטור פון זאכן זענען, וואס די באזישע סדר, די באזישע זמן אויף וואס די וועלט דרייט זיך איז — געפינט מען, אמת, מ׳קען אפשר עס צעטיילן אין אסאך וועגן. ס׳איז דא דא אביסל אזויווי א שאלה וואס זענען זאכן וואס זענען אפשר נישט מוכרח אז ס׳זאל זיין אזוי.
דאס הייסט, אין אנדערע ווערטער, ווען די תורה וואלט געזאגט, ווען זי דערציילט א מעשה אז די וועלט איז באשאפן געווארן אין צוועלף טעג — איך ווייס, ווייל מ׳קען אלעס צעטיילן אויף צוועלף — ווייסטו וואס? ס׳רעדט זיך נאך נישט יעצט בתור מעשה שהיה, אז פונקט מעשה שבעה עולמות וואס אונז פארשטייען נישט, אז דער אייבערשטער האט מחליט געווען צו מאכן די וועלט אין זיבן טעג.
דאס הייסט, ווען מ׳זאגט שבעה עולמות, מיינט דאס אז ס׳שטימט די מערסטע פאר מענטשן — איך רעד פון מענטשן וואס לערנען די תורה אין די קולטור, אין די וועלט — שטימט צו זאגן אז אין זיבן טעג איז באשאפן געווארן די וועלט.
—
און ס׳שטימט מיט אלעס אנדערש — גייט אריינפיטן, גייט זיין אין סינק. אלעס אנדערש שטימט מיט די סדר, מיט די חלוקה, מיט די “לתת שכר לצדיקים ועונש לרשעים” [to give reward to the righteous and punishment to the wicked].
אין אנדערע ווערטער, מ׳דארף קענען פארשטיין אז ס׳איז דא א שכר ועונש [reward and punishment], אז ס׳איז דא א וועג.
שכר ועונש — יא, לאמיר פארשטיין דאך זייער קלאר. שכר ועונש מיינט נישט אז ס׳איז מאגיע, מיינט נישט אז ס׳איז רענדאם אז איך טו עפעס. פארקערט, שכר ועונש — דאס איז די סדר. פון זונטאג קומט מאנטאג.
אין אנדערע ווערטער, אין די מענטשליכע וועלט איז דא א סדר פון שכר ועונש. אז מ׳טוט געשעט גוטע זאכן — אין געוויסע גוטע זאכן, אין געוויסע זאכן זענען דא הלכות, זענען דא כללים, חוקים אין דעם, וויאזוי ס׳גייט.
און דאס איז דאך אפשר די בחינה פון וואס הייסט שבעת ימים, וואס הייסט עשרה מאמרות [the ten utterances of creation] — צען, זיבן. מ׳קען עס צעטיילן אין פארשידענע וועגן, שורשם באמת צען און זיבן. מ׳קען עס צעטיילן, אבער דאס געבט דאך ארויס אז ס׳איז דא א סדר.
אויב ס׳וואלט געווען אינגאנצן במאמר אחד דאך לפאר, וואלט נישט געווען קיין שכר ועונש אויך נישט, ווייל מ׳קען זאגן אז דער אייבערשטער קען מאכן וואס ער וויל, ס׳קען געשען וואס ער וויל — נישט קיין חילוק וואו מ׳האלט, נישט קיין חילוק וואס איז געווען קודם, נישט קיין חילוק וואס גייט געשען נאכדעם.
אבער דאס וואס ס׳איז דא ששת ימי בראשית, דאס וואס ס׳איז דא עשרה מאמרות, דאס וואס ס׳איז דא א געוויסע סדר — דאס געבט ארויס אז דאס אונטן טאקע פועל׳ט, ס׳איז דא פעולות פון מענטשן. מיט אנדערע ווערטער, ס׳איז דא א געוויסע אפנקייט, נישט אינגאנצן פארמאכט, נישט אלעס ווייסט מען מראש.
מחוץ פון וואס מ׳רעדט פון ידיעת השם [God’s knowledge], אבער בעצם וויאזוי די וועלט ארבעט — נישט אלעס ווייסט מען מראש פונקטליך וואס גייט געשען, אבער ס׳איז אינערהאלב א געוויסע סדר. ס׳טוען גוט, ס׳גייט גוט. ס׳טוען שלעכט, ס׳גייט שלעכט. ס׳מאכט זיך פונקט פלוצלונג אז א מענטש טוט גוט און ס׳געשעט אים שלעכט, אדער פארקערט.
—
ס׳איז יעצט, לאמיר פרובירן צו מאכן קלאר דא וואס איז קלאר און וואס איז נישט קלאר.
קומט אויס אז ס׳איז דא א סדר אויף די וועלט, ס׳איז דא א סדר וואס הייסט די סדר פון נאטור, די סדר פון ששת ימי בראשית. דאס דעפינירט וויאזוי אלעס וועט זיין לויט די הגבלות נאך די צמצום [tzimtzum: the divine contraction].
נאכדעם וואס מ׳רעדט נישט יעצט פון עולם החכמה [the world of Chochmah/Wisdom], עולם עליון ממני — מ׳קען נישט רעדן פון עולם הנס [the world of miracles] — מ׳רעדט יא פון עולם הטבע [the world of nature], אדער מיט אנדערע ווערטער פון עולם הבינה [the world of Binah/Understanding], אז דארט איז דא א געוויסע סדר. דער סדר הייסט שבעת ימי בראשית.
—
פארוואס פונקט זיבן, נישט אכט אדער צוואנציג? האב איך געזאגט, איך ווייס נישט אויב ס׳איז דא א תירוץ פאר דעם.
מיט אנדערע ווערטער, אין א געוויסע זין וועט מען זאגן: אזוי האט דער אייבערשטער געוויילט אז ס׳זאל זיין דער סדר.
איינער קען זאגן: פארוואס פונקט איז גראוויטי אזוי שטארק און נישט אזוי שטארק? איך ווייס נישט. וואס איך ווייס איז אז אלעס שטימט מיט דעם. אפשר דאס אליין איז שווער צו זאגן א טעם, אדער אונז ווייסן נישט, אדער דאס איז חכמתו העליונה [His supernal wisdom] וואס אונז ווייסן נישט פארוואס — אבער ס׳איז דא, אזוי איז די פאקט אז אזוי ארבעט עס.
און בפרט ווען מ׳רעדט פון מענטשליכע זאכן — מיט אנדערע ווערטער, אונז מאכן נאכדעם מאכן מיר שבת יעדע זיבעטע טאג. אונז קענען גאנץ גרינג, זיכער, מענטשן קענען זיכער מאכן שבת יעדע אכטע טאג — ס׳וואלט גארנישט געשען. ס׳וואלט געקענט זיין א מצוה וואס זאגט אז ס׳איז דא שבת יעדע אכטע טאג.
אבער דעמאלטס וואלט נישט געשטימט וויאזוי די וועלט איז באשאפן געווארן, וויאזוי די תורה באצייכנט די מאורעות פון די וועלט. די אלע זאכן שטימען.
אבער ס׳איז זייער גרינג צו זען אז ככל וואס מ׳רעדט פון מאורעות פון די אדם, איז די זאכן מער אפן — אונז קענען נישט זען בהכרח. איך זע נישט, מ׳קען זאגן אלע טעמים וואס אונז ווייסן פאר שבת — פון אמונה, פון… ס׳דארף צו זיין מנוחה, פון עליות העולמות [the elevation of the worlds] — אלע זאכן, ס׳וואלט גארנישט געשאדט אז ס׳וואלט געווען יעדע אכטע טאג שבת.
אונז וואלטן נישט געזען א חילוק. אוודאי, ס׳וואלט געווען אביסל ווייניגער שבת, יא? יעצט איז דא א זיבעטל פון די צייט שבת, דעמאלטס וואלט געווען אן אכטל. אקעי, ס׳וואלט געווען אביסל ווייניגער מנוחה. ס׳איז שווער פאר א מענטש צו משיג זיין און דו ווילסט עפעס געפעלט.
—
אויף דעם זאגן אונז אז די שורש פון בינה, דאס הייסט די פופציגסטע שער פון בינה [the fiftieth gate of understanding] — מען קען עס רופן אין די זין די סטרוקטור, די סארט זאך.
זאגסטו: פארוואס איז אזוי? מען האט געזאגט, מען האט געזאגט, דער אייבערשטער האט געגעבן א תירוץ. פארוואס איז אזוי? פארוואס איז אזוי? אין אנדערע ווערטער: פארוואס איז דא זיבן טעג? פארוואס האט דער אייבערשטער געמאכט די וועלט אין זיבן טעג? און פארוואס האט דער אייבערשטער געמאכט די וועלט אין זיבן טעג? על שום מה די צווייטע זיבן קעלי?
דא זאגסטו: איך ווייס נישט. אפשר קען מען פארשטיין, אפשר איז דא א תירוץ. מען קען זאגן ווייל ס׳איז דא זיבן ספירות. און פארוואס איז דא זיבן ספירות? און פארוואס איז דאס וואלט זיבן עפעס אנדערש?
מען קען זייער אסאך טון אנדערע תירוצים, זייער אסאך זאכן וואס שטימען וואס איז אין די מסגרת פון זיבן, פון די סדר וואס אונז פארשטייען, אז דאס איז די בויען כלל די סדר פון די וועלט. אבער אין די ענד, נאכ׳ן פרעגן אסאך מאל די קשיא, האט לפחות יעדער איינער לויט זיין הגבלה וויפיל ער פארשטייט — איז די תירוץ איז חוץ מן אחד.
יא, חוץ מן אחד. דא זאג איך שוין צוריק דעם מאמר אחד דאורייתא. “חמישים שערי בינה נתנו למשה, חוץ מן אחד” [Fifty gates of understanding were given to Moses, except for one]. דארט זאג איך שוין: איך ווייס נישט. דער אייבערשטער האט דארט געגעבן די תורה. דער אייבערשטער האט אזוי געמאכט.
דאס איז די טייטש פון פופציג טעג פון מתן תורה [the giving of the Torah]. דער אייבערשטער האט אזוי געמאכט — די תורה לויפט אויף סייקלס פון זיבן. פארוואס זאל זי קענען לויפן אויף סייקלס פון אכט? איך ווייס נישט. איך זע נישט אז ס׳זאל נישט געקענט. אבער אזוי איז עס. ס׳מוז זיין א העכערע טעם, נעלם ונעלם מזה [hidden and concealed from this]. וואס איז מסביר, אבער איך ווייס נישט וואס די העכערע טעם איז.
—
אבער וואס איז יא אמת? נאכדעם וואס ס׳איז דא די סדר, און אונז זעען אז די וועלט איז באשאפן געווארן אויף אזא סדר אין די תורה, און אונז זעען אז די תורה פירט זיך אויף אזא סדר מיט:
– שבת
– שמיטה [the sabbatical year]
– ספירת העומר [counting of the Omer]
– שבעת ימים פון די מצורע וואס אונז לערנען די וואך די גאנצע סדרה
– שבעת ימים פון נדה וואס אונז לערנען די וואך די גאנצע סדרה
– אלע זאכן וואס לויפן אויף די נומער פון זיבן
וואס אונז האבן שוין געברענגט פסח און די שבועות׳דיגע פסח די שיעור, אז מען מוטשעט זיך טעמים פארוואס פונקט זיבן. יעצט האבן מיר א ביסל מער הוספה הבנה אין דעם.
אבער מען זעט אז אלעס לויפט אויף דעם. קען מען פארשטיין אז ווי שטארק מען שטעלט זיך צו צו דעם סדר, וויפיל מען איז אין סינק מיט די סדר, וועלן מער זאכן שטימען — ווייל דאס איז א סדר מרכזי, דאס איז א צענטראלע סדר פון וויאזוי זאכן ארבעטן. איז עס גרינגער אזוי.
דער רמב״ן [Ramban/Nachmanides], מיין איך, ברענגט נישט אלע די סדרים. דער רמב״ן אין די הקדמה על התורה [introduction to the Torah] ווען ער רעדט פון די חמשה רבנן, זאגט ער אז דאס איז מרומז אין די תורה אין ספירת העומר און אין ספירת היובל [counting of the Jubilee]. די צוויי מאל זעט מען בפירוש די נושא פון זיבן מאל זיבן, מיט באלד צען.
וואס איז די חילוק פון זיבן מאל זיבן און איינמאל זיבן? אבער די ספירה פון זיבן איז מרומז נאך אסאך מער מאל.
—
אין אנדערע ווערטער, פארוואס צייל איך זיבן? איך וויל, וועלן מיר זאגן, למשל א מענטש איז א מצורע [one afflicted with tzara’at] אדער ס׳איז דא א שאלה פון צרעת — פארוואס ציילט מען זיבן טעג? וואס איז עפעס זיבן טעג?
זיי האבן געזאגט, אפשר איז די סדר, רוב מחלות נעמען זיבן טעג. איך ווייס נישט, ס׳קען זיין נאטורליך. אבער פארוואס האב איך געגעבן? ס׳וואלט געווען אן אנדערע סדר, ווייטער קען מען פרעגן: ס׳וואלט געמאכט זעקס טעג די סדר, ס׳וואלט געמאכט אכט טעג די סדר — ווייס איך נישט, וואלט עפעס געשען? מ׳זעט דאך שמונה עשרה [eighteen], וואס איז די אכטע? און דער רמב״ן זאגט, אמאל איז די אכטע.
אבער די תירוץ איז אז דא פארן אונז אריין אין דעם סדר. א מענטש האט צרעת — דאס איז די טייטש אז ער איז ארויסגעפאלן פון די סדר, רייט? ער האט עני מחלה, עפעס גייט נישט דא.
יעצט ווי כאפט ער זיך מיט? ס׳איז כביכול, די משל איז אזוי: הייסט לאמיר זאגן, א מענטש איז נישט מסודר, זיין טאג איז נישט מסודר. ער ווייסט נישט צו… ער ווייסט נישט צו… ער האט פארגעסן, איז מיטוואך אדער דינסטאג.
אין פשט, א מענטש וואס פירט זיך אין א וואכעדיגע סדר, איז יעדן טאג טוט ער זעקס, זיבן זאכן. מיטוואך דארף ער האלטן ביי די דריטע זאך, אבער ער האט זיך צעמישט אין די צווייטע זאך, און ער ווייסט נישט — ער דארף צוריקגיין און ער דארף תשובה טון. ס׳איז א גרויסע בלבול, ער ווייסט נישט וואו ער איז.
זאגט מען אים: קום, איך וועל דיר געבן אן עצה — צייל זיבן טעג. אין אנדערע ווערטער, קום צוריק צו די סדר פון שבת, אדער מאך אן אייגענע זיבן טעג, אדער קום צוריק צו שבת.
דעמאלטס איז דא אזויווי א ריסעט — מ׳כאפט זיך מיט מיט די סדר הגלגל, גלגול החוזר בעולם [the cycle that revolves in the world]. קומסט צוריק, דעמאלטס קענסטו זיך מיטכאפן, קענסטו מער אויסמאזן דיין סדר, ווייל דו כאפסט זיך מיט מיט דעם סדר — דער סדר העולם, דער סדר הטבע.
און אזוי איז דאך דער סדר פון מענטשן. ס׳קומט א שבת, ס׳קומט א יום טוב, ס׳קומט עפעס א תקופה וואס געט א סדר וואס איז מער נישט דיין פריוואטער סדר. טעארעטיש קענסטו מאכן דיין אייגענעם סדר, אבער ס׳געווענדט וויאזוי א מענטש גייט און ער ווייסט וואס ער טוט — איז זיין בחירה גובר זיין אויף דעם סדר אויף די וועלט.
אבער ווען ער איז א מצורע [מענטש מיט א געוויסע טומאה], זאגט מען אים וואס איז דא. אדער א זבה [פרוי מיט א געוויסע טומאה], יא, “וספרה לה שבעת ימים” [און זי זאל ציילן פאר זיך זיבן טעג], אחר תטהר [נאכדעם וועט זי ריין ווערן]. אויף וואס איז דאס “וספרה לה שבעת ימים”? פארוואס נישט זעקס טעג?
וואס ער מיינט איז: גיי צוריק צו א מער באזישע זאך. יא, דיין סדר איז פארלוירן געווארן. דו האסט עפעס א פרטיות׳דיגע סדר וואס האט זיין זאך, דו ווייסט נישט וואס גייט פאר, דו ביסט צעמישט געווארן. ס׳איז אן עונש לרשעים [א שטראף פאר רשעים] – וואס מיר האבן פאריגן מאל געזאגט, דאס איז נאר א משל, דו ווייסט נישט.
אקעי, גיי צוריק, מאך א זיבן סדר, ברענג אריין דעם סדר פון זיבן אין דיין לעבן. אזוי וועסטו קומען צוריק צו א נארמאלע סדר, ס׳וועט ווערן צוריק מסודר, מיושב די וועלט, ס׳וועט ווערן צוריק מיושב דיין לעבן.
דאס איז דער סוד פון תשובה.
ס׳איז איין וועג פון תשובה טון, יא, דער יסוד פון תשובה פון די כהנים. וואס זיי זאגן אלעמאל – וואס קומט אין כהן, זאגט דער כהן: ווארט זיבן טעג. דאס איז א דרך התשובה פון צוריקגיין, זיך צוריקכאפן מיט דער סדר וואס איז דא.
דארף מען פארשטיין א וויכטיגע זאך, און דאס איז דער יסוד פון דער דרך הקבלה: פון דער חילוק פון זיבן און זיבן מאל זיבן.
אז מ׳דארף פארשטיין, אזוי ווי שבת – וואס איז דער ווארט פון שבת? מ׳דארף פארשטיין וואס איז דער סדר. שבת גייט ששת ימים [זעקס טעג], נאכדעם קומט נאך ששת ימים, נאכדעם קומט נאכאמאל, נאכאמאל, נאכאמאל.
פארוואס קומט עס נאכאמאל? ס׳חזר׳ט זיך איבער די זעלבע זאך נאכאמאל, נאכאמאל.
אדער אזוי ווי מ׳פרעגט אלעמאל וואס קומט יום טובים – יעדער איינער ווייסט די שמועס – וואס יעדע יאר רעדט מען נאכאמאל פון יציאת מצרים? מ׳איז שוין איינמאל ארויסגעגאנגען, וואס גייט דא פאר?
זאגן דאך אלע מפרשים, אלע מקובלים, און אלע חסידישע ספרים, אז דער פשט איז אז מ׳חזר׳ט איבער יעדע יאר די נקודה וואס איז געווען איין מאל.
אבער דער אמת איז דא, און דא שטעלט זיך דאך א שאלה וואס איך האב, און מ׳דארף עס בעסער ארויסהאבן.
די שפעטערדיגע מפרשים – דער אריז״ל [רבי יצחק לוריא, דער גרויסער מקובל], און דאס הייבט זיך אן דער רמ״ק [רבי משה קארדאווערא] אין דער שער אויף חמשים שערי בינה [פופציג טויערן פון פארשטאנד] – קאנעקטן זייער שיין די נושא פון די פופציג טעג פון ספירת העומר פון די חמשים שערי בינה. די גאנצע זאך קאנעקטן זיי זייער גוט מיט די נושא פון יציאת מצרים און קבלת התורה, די גאנצע סדר.
אבער אין דעם רמב״ן [רבי משה בן נחמן] זעט מען דאס נישט, און דער אמת איז אז ס׳איז דא א גוטע סיבה פארוואס.
ווייל ס׳איז דאך פארקערט – די סיבה פארוואס אין יציאת מצרים זאל זיין א סדר פון זיבן, דארף זיין וועגן ס׳איז דא א סדר פון זיבן ששת ימי בראשית, און א גרעסערע סדר פון שבעת ימי עולם פון זיבן מאל זיבן. סאו ס׳איז דא א מער באזישע זאך פון די נושא פון דער היסטארישער פאקט פון יציאת מצרים.
דאס איז איין נקודה.
די צווייטע נקודה איז אז ס׳איז נישט קלאר פון דעם רמב״ן, מ׳דארף עס בעסער פארשטיין: וויאזוי עס קאנעקט זיך די נושא פון די זיבן, דער רמז, די ספירת העומר, מיט דער סדר פון די חמשים שערי בינה, פון די זיבן וואס איז דא אין דער וועלט.
דער רמב״ן סאונדט אין דער הקדמה, און אויך אין די פלעצער וואו ער רעדט וועגן דעם אין פרשת אמור און בהר וועגן די נושא פון ספירת העומר פון שמיטה, אז ס׳איז מער אזויווי א רמז.
מ׳דארף פארשטיין וואס מיינט א רמז. לכאורה, איך וועל עס פארשטיין בעסער אזויווי איך האב געזאגט יעצט:
דער טייטש איז, אונז ווילן ווייזן, אונז ווילן זיך אריינקאנעקטן אין א געוויסע סדר וואס איז דער ריכטיגער סדר, וואס דאס איז דער סדר פון דער וועלט בעצם. אמת, ס׳איז אוודאי די מעשה וואס מ׳דערציילט וועגן יציאת מצרים – מ׳קוקט אריין אין די מעשה – איז אויך ריכטיג. וואס דער זוהר רופט די מעשה פון שבעה נקיים [זיבן ריינע טעג], פון א זיווג וואס דער זוהר האט געקאנעקט מיט דעם, איז אויך ריכטיג.
אבער ס׳זעט אויס אז ס׳איז מער אז דאס איז א פשוט׳ע סדר. און די נקודה וואס מ׳רופט אז מ׳חזר׳ט איבער די זעלבע זאך – דאס איז דאך אליינס, מ׳דארף פארשטיין דאס אויף א טיפערן אופן – דאס איז דאך אליינס א באזישע סדר.
און דא איז דער חילוק אמת׳דיג פון זיבן מיט זיבן מאל זיבן, אזוי ווי מיר האבן געזאגט.
דער פשט איז: ס׳איז נישט טייטש אז ס׳חזר׳ט זיך איבער, מן הסתם טוט די זעלבע זאך יעדע מאל, ווייל ס׳איז דא השפעות רוחניות [גייסטיגע איינפלוסן] פון יציאת מצרים וכו׳.
דער פשט איז: אויב מ׳פארשטייט די וועלט, פארשטייט מען אז די וועלט איז געשאפן געווארן יוסד ארץ [געגרינדעט די ערד] אויף דער סדר פון זיבן. און דאס וואס ס׳חזר׳ט זיך איבער נאכאמאל, טייטש אז דאס איז וואס ס׳געשעט נאכדעם – נאכדעם געשעט נאך א זיבן.
און סך הכל, דאס האט אויך באופן כללי א גרעסערע סדר – א זיבן מאל זיבן. ס׳חזר׳ט זיך איבער די זעלבע זאך.
און וואס איז דער ענד נאך די גאנצע זיבן מאל זיבן? דאס רופט זיך א יובל הגדול [דער גרויסער יובל] אין די מקובלים.
און אמת׳דיג, אזוי ווי מיר האבן געזאגט מיט׳ן בעל שם טוב, קומט נאך א זיבן, און מ׳קען מאכן פופציג מאל פופציג. און אונז זענען אין א זייער קליינע חלק פון דער וועלט, סאו מ׳קען נישט זען און מ׳קען נישט ארויסהאבן אסאך גרעסערע סדרים. אבער מ׳קען זיך פארשטעלן וויפיל מאל גרעסער ס׳גייט און וויפיל מאל ווייטער ס׳גייט.
דאס איז די זאך וואס איך וויל דא לאזן אלס א שאלה, און איך וויל דא סטאפן פאר היינט, און בעזרת השם וועלן מיר פארשטיין בעסער. ס׳איז דא נאך דרכים וואס מ׳קען פארשטיין דאס, אבער אזויפיל האבן מיר מסביר געווען וועגן די שבע שבתות תמימות [זיבן פולשטענדיגע וואכן].
דאס איז דער ערשטער סטעפ.
מ׳דארף דערמאנען אז אין זיין לעצטע יאר איז געווען א שיעור וועגן נשמות, משפטי נשמות פון ספירת העומר. וואס יענץ איז אמת׳דיג נאך א סוד, וואס איז א סוד אויף וואס מיר האבן געזאגט נעכטן – די נושא פון אז דארט לפי מה שאדם פועל [לויט וואס א מענטש טוט], לויט וואס א מענטש פירט זיך.
מיר האבן שוין גערעדט אויך אין אן אנדערע וועג אין שביעי של פסח און אין עשירי חג – וואס די נושא פון וויאזוי א מענטש פירט זיך, דאס ווערט ער. דאס איז הרגל נעשה טבע [געוואוינהייט ווערט נאטור], און דורך דער דרך פון גלגולים [גילגולי נשמות] איז דא א טיפערע וועג דאס צו פארשטיין, וואס מיר האבן מסביר געווען לעצטע יאר אין יענעם שיעור.
איז דא נאך א נקודה וואס מ׳דארף פארשטיין, ווייל דאס איז די נושא אז די חזרה – דאס וואס א זאך חזר׳ט זיך איבער – מיינט אויך אז אין א געוויסע סוד, חזר גייט עס צוריק צו ווי ס׳איז געקומען פון.
דאס הייסט חזרה אל השורש [צוריקקערן צום שורש], וואס דאס איז דער אמת׳דיגער פשט פון יובל על פי קבלה.
און מ׳דארף דאס פארשטיין בעסער, און בעזרת השם וועלן מיר דאס מסביר זיין נעקסטע וואך.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Opus 4.5, Summary by Claude Opus 4.5
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
דער שיעור איז געזאגט געווארן ערב שבת תזריע-מצורע, בימי ספירת העומר. דער ציל איז מסביר צו זיין בפנימיות דעם סוד וואס איז געלערנט געווארן אין דעם רמב״ם שיעור (שמונה פרקים), מיט צוויי עיקר נקודות על פי קבלה, זוהר, און קבלת הראשונים.
—
סוד הקץ איז אמת׳דיג דער סוד פון צייט (זמן) – און “זמן” מיינט אייגנטלעך “סדר” – א סיסטעמאטישע אָרדענונג.
– חכמה = הבנה וואס איז *למעלה* פון דער וועלט, דארט איז נישטא קיין צייט, אלעס איז אויף איינמאל.
– בינה = הבנה *אין* דער וועלט (לאחר הצמצום, עולם הנשמות), וואו זאכן נעמען צייט, האבן א סדר, איינס קומט נאכן צווייטן.
די תורה דערציילט די בריאה אין א סדר פון זעקס טעג, כאטש “במאמר אחד יכול להבראות” – דער אייבערשטער האט געקענט אלעס באשאפן אויף איינמאל. דער *תוכן* פון בריאת העולם איז איין נקודה: דער אייבערשטער איז “אחראי” אויף אלעס, ער איז מלך – נישט א דיקטאטאר, נאר דער וואס איז ריספאנסיבל פאר דער וועלט.
אבער די תורה *צעטיילט* עס אויף צייט, ווייל דאס ברענגט ארויס א סדר סיבתי (קאָזאַלע אָרדענונג): ערשט ליכט, דערנאך הימל/ערד, דערנאך פלאנצן, חיות, מענטשן – ווי א בויער וואס מאכט ערשט דעם פלאָר, דערנאך דעם דאַך.
– זמן בפועל = ממש׳ע צייט, מינוטן, שעות.
– זמן בשורש = דער פרינציפ אז איין זאך איז *גורם* א צווייטע זאך, א הנחה פירט צו א מסקנא, א קושיא פירט צו א תירוץ. דאס איז דער שורש פון צייט.
דער זעלבער סדר-פרינציפ ערקלערט אויך: היסטאריע פון פעלקער, דאס אויפוואקסן פון א מענטש, תקופות אין לעבן – אלעס איז “בילט-אין” פון ששת ימי בראשית. ווי קהלת זאגט: “עת לדת ועת למות” – יעדע זאך האט איר צייט, נישט ראַנדאָם.
ווי קאָנעקט מען דעם פעסטן סדר פון דער וועלט מיט בחירה – דאס וואס מענטשן קענען מחליט זיין, וואס זאכן קענען זיין אנדערש? אויב אלעס איז דעטערמינד אין א סדר, וואו איז דער פלאץ פאר בחירה?
—
בחירה חפשית עקזיסטירט נאר אינערהאלב דעם סדר פון ששת ימי בראשית. א מענטש קען מחליט זיין און טוישן זאכן, אבער ער קען גארנישט טון אויסער א צייט — ער איז געבונדן צו זונטאג, מאנטאג, דינסטאג וכו׳. אפילו מענטשליכע פרייהייט איז מוגבל אינערהאלב א סטרוקטור פון וויאזוי זאכן קענען זיין.
דער סדר פון ששת ימי בראשית און עשרה מאמרות שאפט שכר ועונש. שכר ועונש איז נישט קיין מאגיע אדער רענדאם — עס איז דער סדר אליין: „פון זונטאג קומט מאנטאג.” ווען מ׳טוט גוט, גייט גוט; ווען מ׳טוט שלעכט, גייט שלעכט. אן דעם סדר (במאמר אחד), וואלט נישט געווען קיין שכר ועונש, ווייל אלעס וואלט געווען אן חילוק פון קודם און נאכדעם.
פארוואס פונקט זיבן טעג און נישט אכט אדער צוואנציג? דאס איז ווי גראוויטי — מ׳ווייסט אז עס ארבעט אזוי, אבער דער טיפסטער טעם איז פארבארגן. מ׳קען ברענגען תירוצים (זיבן ספירות, וכו׳), אבער נאכ׳ן פרעגן גענוג מאל קומט מען צו „חוץ מן אחד” — דער פופציגסטער שער פון בינה וואס משה אליין האט נישט באקומען. דאס איז חכמתו העליונה וואס מיר קענען נישט דערגרייכן.
נאכדעם וואס מ׳אקצעפטירט דעם סדר, זעט מען אז אלעס אין תורה לויפט אויף זיבן: שבת, שמיטה, ספירת העומר, זיבן טעג פון מצורע, זיבן טעג פון נדה, פסח. דער רמב״ן אין זיין הקדמה ווייזט אויף ספירת העומר און ספירת היובל אלס קלארע ביישפילן פון זיבן מאל זיבן.
א מענטש מיט צרעת איז ארויסגעפאלן פון דעם סדר — ער ווייסט נישט וואו ער האלט, ער איז צעמישט. דאס ציילן פון זיבן טעג איז א ריסעט — מ׳כאפט זיך מיט צוריק מיט דעם „גלגל החוזר בעולם,” דעם סדר הטבע. אזוי ווי שבת און יום טוב געבן א מענטש א סדר וואס איז גרעסער פון זיין פריוואטן סדר, אזוי העלפט דאס ציילן פון זיבן א מענטש זיך צוריקצובינדן צום סדר העולם.
א מענטש׳ס בחירה קען גובר זיין אויפ׳ן סדר פון דער וועלט — ער קען טעארעטיש מאכן זיין אייגענעם סדר — אבער וויפיל ער איז אין סינק מיט דעם צענטראלן סדר, אלץ מער וועלן זאכן שטימען. אפילו משיח „קען קומען דינסטאג,” אבער ער וועט זיך „אריינבאמפן” אין אנדערע סדרים וואס שטימען נישט.
—
ווען א מענטש ווערט א מצורע אדער א זבה, זאגט מען אים “וספרה לה שבעת ימים” – ער זאל ציילן זיבן טעג. פארוואס דווקא זיבן? ווייל דער מענטש האט פארלוירן זיין סדר, ער איז צעמישט געווארן, ער ווייסט נישט וואס גייט פאר. דער עצה איז: גיי צוריק צום בעיסיקן סדר פון זיבן, ברענג אריין דעם סדר פון זיבן אין דיין לעבן, און דורך דעם וועט דיין לעבן ווערן צוריק מסודר און מיושב.
דאס איז דער יסוד פון תשובה לויט דעם דרך פון די כהנים – דער כהן זאגט אלעמאל: ווארט זיבן טעג. דאס איז א דרך התשובה פון זיך צוריקכאפן מיט דעם נאטירלעכן סדר פון דער בריאה.
א שליסל נקודה אין דער דרך הקבלה איז דער חילוק צווישן זיבן און זיבן מאל זיבן. שבת חזר׳ט זיך איבער יעדע וואך – ששת ימים, דאן שבת, נאכאמאל ששת ימים, נאכאמאל שבת. אזוי אויך יום טוב – יעדע יאר רעדט מען נאכאמאל פון יציאת מצרים, כאטש מ׳איז שוין איינמאל ארויסגעגאנגען. אלע מפרשים, מקובלים, און חסידישע ספרים זאגן אז מ׳חזר׳ט איבער יעדע יאר די נקודה וואס איז געווען איין מאל.
דער רמ״ק (אין שער חמשים שערי בינה) און דער אריז״ל קאנעקטן זייער שיין די פופציג טעג פון ספירת העומר מיט די חמשים שערי בינה, מיט יציאת מצרים און קבלת התורה.
אבער אין דעם רמב״ן זעט מען דאס נישט, און דאס איז מיט א גוטע סיבה: לויט דעם רמב״ן איז דער סדר פון זיבן א מער בעיסיקע, פונדאמענטאלע זאך – עס שטאמט פון ששת ימי בראשית און פון דער גרעסערער סדר פון שבעת ימי עולם (זיבן מאל זיבן). ס׳איז מער בעיסיק ווי דער היסטארישער פאקט פון יציאת מצרים אליין. דער רמב״ן באהאנדלט עס מער ווי א רמז – מיר ווילן זיך אריינקאנעקטן אין דעם ריכטיגן סדר וואס איז דער סדר פון דער וועלט בעצם.
דאס וואס ס׳חזר׳ט זיך איבער מיינט נישט סתם אז מ׳טוט די זעלבע זאך נאכאמאל. דער אמת׳דיגער פשט איז: די וועלט איז יוסד ארץ אויף דעם סדר פון זיבן, און נאך יעדע זיבן קומט נאך א זיבן, און דאס אלעס צוזאמען שאפט א גרעסערע סדר – זיבן מאל זיבן. נאך די גאנצע זיבן מאל זיבן קומט דער יובל הגדול (לויט די מקובלים). און ווי דער בעל שם טוב זאגט, קען מען גיין נאך ווייטער – פופציג מאל פופציג – אין אן אנדלאזע סדר וואס מיר, אין אונזער קליינעם חלק פון דער וועלט, קענען נישט אינגאנצן זען.
חזרה מיינט אויך חזרה אל השורש – אז א זאך גייט צוריק צו וואו עס איז געקומען פון. דאס איז דער אמת׳דיגער פשט פון יובל על פי קבלה. דאס קאנעקט זיך אויך מיט דער נושא פון גלגולים און הרגל נעשה טבע – ווי א מענטש פירט זיך, דאס ווערט ער.
—
1. סוד הקץ = סוד הזמן = סדר – צייט איז אייגנטלעך א סיסטעם פון סיבה-ותוצאה.
2. חכמה vs. בינה – למעלה איז אלעס אויף איינמאל; אין דער וועלט איז אלעס אין א סדר.
3. ששת ימי בראשית – די תורה צעטיילט די בריאה אויף צייט כדי צו ווייזן דעם סדר סיבתי.
4. בחירה אינערהאלב סדר – מענטשליכע פרייהייט עקזיסטירט נאר אינערהאלב דעם פריימווארק.
5. שכר ועונש = דער סדר אליין – אן סדר, קיין קאנסעקווענסן.
6. זיבן איז פונדאמענטאל – דער טיפסטער טעם איז פארבארגן (חוץ מן אחד).
7. ציילן זיבן = ריסעט – א וועג זיך צוריקצובינדן צום סדר העולם.
8. תשובה דורך סדר – דער כהן׳ס דרך איז צוריקגיין צום בעיסיקן סדר.
9. זיבן מאל זיבן – א גרעסערע סדר וואס פירט צום יובל.
10. חזרה אל השורש – דער סוד פון יובל און גלגולים.
מורי ורבותי, ס׳איז ערב שבת תזריע-מצורע, און ספירת העומר. אזוי ווי אונזער סדר איז לעצטנס, וויל איך אריינקריכן אביסל און מסביר זיין די סוד וואס אונז האבן געלערנט נעכטן ביינאכט אין דעם רמב״ם שיעור, שמונה פרקים [Shemoneh Perakim: די אכט קאפיטלען פון רמב״ם׳ס הקדמה צו פרקי אבות], צו זען וואס מ׳קען פארשטיין אין דעם מער בפנימיות.
ס׳איז דא צוויי עיקר זאכן, צוויי עיקר וועגן וואס מ׳קען מסביר זיין מער על פי קבלה, מצד קבלת הראשונים און דער זוהר [Zohar: דער הויפט ספר פון קבלה], די דרכים וויאזוי מ׳איז מפרש טיפער די זעלבע זאך.
פארשטייט זיך, אזוי ווי אלע סודות, אונז האבן עס נישט ארויס אינגאנצן – איך האב עס נישט ארויס אינגאנצן. אפשר איז דא אידן וואס האבן עס אינגאנצן ארויס. איך האב פרובירט אבער צו טון אזוי ווי אונזער סדר, צו זאגן דברים ברורים:
– לפחות די שאלות זאלן זיין קלאר
– לפחות די קאנעקשנס זאלן זיין קלאר
– מ׳זאל זען ווי מ׳דארף גיין ווייטער דא
וואס דאס איז דאך א לענגסטע עבודה.
—
לאמיר זיך דערמאנען אזוי: אונז האבן געלערנט נעכטן אז ס׳איז דא א זאך וואס הייסט סוד הקץ [the secret of the End]. די סוד פון דער קץ איז אמת׳דיג די סוד פון זמן, דאס הייסט די סדר פון צייט.
די סדר פון צייט, אדער די ווארט צייט, זמן, איז אמת׳דיג די ווארט פון סדר באופן כללי.
אין אנדערע ווערטער, כדי צו פארשטיין די וועלט – וואס דאס הייסט, לאמיר זאגן, בינה [Binah: understanding/comprehension], אזוי ווי אונז האבן גערעדט לעצטע וואך ביי דער שיעור – די סארט הבנה וואס הייסט בינה, נישט די סארט הבנה וואס הייסט חכמה [Chochmah: wisdom/intuitive insight], וואס איז למעלה פון דער וועלט. דארט איז נישט דא קיין צייט, אונז פארשטייען נישט זאכן אויף די וועג.
אבער די סארט הבנה וואס מ׳רופט לאחר הצמצום [after the Divine contraction], אדער אין דער עולם הנשמות [world of souls], אין דער עולם וואס ס׳איז דא א וועלט, וואס ס׳איז דא שכל, וואס אונז רופן שכל, וואס דאס נעמט צייט – איז אויך די סארט הבנה וואס איז דא דארטן.
און די סארט מציאות וואס איז דא דארט קען מען זאגן, ווייל הבנה איז דאך לפי א מציאות, איז אזעלכע סארט זאכן וואס זענען מסודר, און זענען מסודר איינס נאכן אנדערן.
—
אזוי ווי די גרעסטע דוגמא פון דעם איז ששת ימי בראשית [the six days of Creation].
די תורה וויל זאגן אז דער אייבערשטער האט באשאפן די גאנצע וועלט, ער איז אחראי אויף אלעס, ער האט אלעס געמאכט. פארציילט אונז די תורה די מעשה אין א סדר פון זמן, הגם “הלא במאמר אחד יכול להבראות” [could it not have been created with one utterance?].
ס׳האט נישט געמוזט זיין, און ס׳האט נישט געמוזט זיין. ווען די משנה [Mishnah: פרקי אבות ה:א] פרעגט אז ס׳האט געקענט זיין, מיינט עס צו זאגן אז ס׳איז אמת׳דיג – אזוי לערנען אלע מקובלים און אלע מפרשים.
דאס הייסט, על פי דער אמת, די מעסעדזש, די נקודה – מ׳קען זאגן וואס איז די נקודה, איין נקודה, וואס איז די פשוט׳ע טייטש, די פשוט׳ע אמונה פון ששת ימי בראשית, פון בריאת העולם, וואס מ׳מאכט לכבוד דעם שבת?
צו וויסן אז דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט.
אדער מ׳קען זאגן אז דער אייבערשטער מאכט די וועלט, אז דער אייבערשטער – איך האב ליב די ווארט “אחראי”, יא?
מלך – א ווארט וואס דער עולם מיינט אז ס׳מיינט עפעס א שרעקעדיגע דיקטאטאר – ס׳מיינט ער איז אחראי, יא? ער איז די זאך, די זאך וואס איז ריספאנסיבל, וואס פון וועגן אים איז די וועלט.
דאס איז די טייטש:
– בריאת העולם
– השגחה
– בריאה
– אלע מיני ווערטער וואס מ׳קען זאגן
יעצט, אמת׳דיג, דאס איז א נקודה פון רגע אחד – “הלא במאמר אחד יכול להבראות.”
איינער זאגט, מ׳קען עס אפילו זאגן אין איין פסוק: “ברא אלקים את השמים ואת הארץ” – שוין אפילו מער ווי איין פסוק, שמים וארץ. “ברא אלקים הכל”, “אני ה׳ עושה כל” [I am Hashem who makes everything].
דאס איז גענוג, גענוג און נאך צו זאגן:
– אז דער אייבערשטער מאכט אלעס
– דער אייבערשטער פירט אלעס
– דער אייבערשטער איז בעל הבית אויף אלעס
אלע מיני לשונות וואס מ׳זאגט אויף די זעלבע זאך.
—
אבער, בני אדם – נישט נאר בני אדם, נאר די סדר העולם איז נישט נאר אזוי. אין דער וועלט, כדי צו פארשטיין וואס הייסט “דער אייבערשטער האט געמאכט אלעס”? איך האב געפרעגט א שאלה:
ס׳איז דא טישן אויף דער וועלט, ס׳איז דא בענקלעך אויף דער וועלט, ס׳איז דא ביימער אויף דער וועלט, ס׳איז דא בהמות אויף דער וועלט, ס׳איז דא מענטשן אויף דער וועלט, ס׳איז דא אלע מיני סארט זאכן.
וואס הייסט דער אייבערשטער האט געמאכט אלעס? וויאזוי גייט דאס? אויף איינמאל האט ער אלעס געמאכט?
אבער דער אמת איז, ס׳איז דא אין דעם א נקודה של אמת. דער אייבערשטער איז אחראי אויף אלעס אייניג, יא – וואס מ׳רופט אין חב״ד “סובב כל עלמין” [encompassing all worlds]. דער אייבערשטער איז גרעסער פון דער גאנצער וועלט, אלעס סך הכל קומט אן צו אים. דאס איז דער אמת.
אבער אונז וואלטן נישט אזוי פארשטאנען. אין אנדערע ווערטער, ס׳איז נישט אינגאנצן ריכטיג מיט צייט, די וועג וויאזוי די וועלט ארבעט – ס׳איז דא א סדר אין דער וועלט. מ׳איז מסביר אבער א סדר.
ער זאגט אז ערשט קודם, יא, און ווער ווייסט – ס׳שטייט אפילו פשוט אין די פסוקים, כל שכן וואס אלע מקובלים און אלע פילאסאפן, אלע מפרשים לערנען פשוט, אז ששת ימי בראשית איז נישט סתם צעטיילט אויף צייט.
פארקערט – ס׳צעטיילן אויף צייט ברענגט ארויס וואס מ׳רופט א סדר סיבתי, א סדר פון סיבות, א סדר פון קודם.
דאס הייסט, פשוט טייטש:
– דער ערשטע טאג: דער אייבערשטער האט געמאכט ס׳זאל זיין טרוקעניש אביסל, ער האט צעטיילט די הימל מיט דער ערד, ער האט געמאכט לעכטיג – ער האט צעטיילט לעכטיגקייט פון טונקלקייט
– די צווייטע טאג: האט ער געמאכט ס׳זאל זיין הימל און די ערד
– און אזוי ווייטער…
דאס גייט אלץ גג על גג [one level upon another]. יא, קודם – אפשר פארשטייען מיר דארפן פארשטיין וואס איז די הבנה פון נאטור וואס ליגט אין דעם. אבער על כל פנים, דער סדר השכל׳דיג מאכט עס שכל׳דיג, ס׳מאכט א סדר דערפון.
קודם דארף מען זיין ס׳זאל נישט זיין טונקל אינגאנצן, ס׳זאל נישט זיין א מישעניש פון תוהו ובוהו [chaos and void]. שפעטער קען מען מאכן – אזוי ווי דער מדרש דערציילט – מ׳דארף מאכן פלאץ, מ׳מאכט ס׳זאל זיין א הימל, מ׳מאכט ס׳זאל זיין…
אזוי ווי א מענטש וואס בויט א בנין: ער מאכט קודם די פלאר, נאכדעם די דאך, וכולי וכולי, די גאנצע סדר. אין דעם קען מען אריינלייגן מענטשן און בהמות און עצים, די גאנצע סדר. ס׳מאכט לאגישן סענס.
דאס דערציילט ששת ימי בראשית. ס׳דערציילט א מעשה וואס איז אמת׳דיג נישט בזמן.
—
אין אנדערע ווערטער, ס׳איז מצד די אמת׳דיגע הבנה, מצד מידת החכמה, וואס איז למעלה פון ששת ימי בראשית בכלל, יא? ס׳איז אפילו נישט די שמיני, ס׳איז די תשיעי קען מען זאגן, די סדר הספירות [the order of the Sefirot]. ס׳איז בכלל נישט ששת ימי בראשית – דארטן איז נישט דא קיין צייט, דארטן האט דער אייבערשטער געמאכט במאמר אחד וכולי וכולי.
אבער וויבאלד אז די וועלט איז א וועלט וואס די סדר שבו איז א סדר זמני, און הגם מ׳קען לערנען זמן כפשוטו – וואס אונז נעמען זאכן צייט – אדער אפילו די זמן וואס מ׳רופט זמן שכלי, יא, די זמן פון בינה, לאו דוקא די זמן פון די זיבן מדות תחתונות [the seven lower attributes], יא…
זמן פון בינה – די טייטש, די זמן דאס איז אז א זאך איז גורם פאר א צווייטע זאך. דאס איז די טייטש זמן, דאס איז די טייטש זמן בשורש, נישט זמן בפועל ממש.
– זמן בפועל ממש: טייטש צו נעמען טאקע צייט, א מינוט, וכו׳
– זמן בשורש: די טייטש – אזוי ווי מיר האבן געזאגט לעצטע וואך – אז די אהבה איז געבויט פון א קושיא מיט א תירוץ, פון א הנחה מיט א מסקנא, וכו׳ וכו׳
די זעלבע זאך – דאס אז די וועלט האט אין זיך א סדר. וויבאלד עס איז דא די ערכיות קען מען אויף דעם בויען א וועלט:
– וויבאלד עס איז דא א טאטע קענען געבוירן ווערן קינדער
– וויבאלד עס איז דא א טרוקענע לאנד קענען אויף דעם וואוינען חיות היבשה
– אז דו האסט א ים קענען זיין די חיות הים
– אז אלץ איין תוהו ובוהו קען נישט גארנישט זיין
דאס איז די טייטש זמן, דאס איז די טייטש סדר הזמנים, די סדר פון ששת ימי בראשית – וואס דאס איז די ערשטע דוגמא, די ערשטע מקור, די ערשטע שורש פון דאס אז די וועלט ארבעט אין צייט, די וועלט ארבעט מיט א סדר וואס איז די סדר הזמנים.
—
יעצט, לאמיר – דא האבן מיר שוין געוויזן זייער א פשוט׳ע וועג. קען מען שוין גלייך זען ווי דאס וואס אונז האבן געלערנט – די נושא אז ס׳איז דא א גרויסע וויכוח, א גרויסע שאלה וויאזוי צו פארשטיין היסטאריע פון מענטשן.
מ׳קען רעדן – די ווערטער וואס אונז רעדן – מ׳קען רעדן אויפן אופן הכללי פון די גאנצע וועלט, פון די גאנצע אומות וואס זענען דא אויף די וועלט. מ׳קען רעדן אויפן מער פרטי – א מענטש וואס וואקסט אויף, פון וואס ער וואקסט אין א געוויסע צייט, אדער אין א גרעסערע תקופה פון זיין לעבן.
די אלע זאכן קען מען שוין גלייך פארשטיין יעצט, אז על פי דער אמת, אויב מ׳וויל טראכטן מער בעיסיק, מער די בעיסיק אינגרידיענטס וואס דאס איז געבויט פון, קען מען גלייך זען אז דאס איז אלעס בילט-אין נאך פון די ששת ימי בראשית.
ס׳איז אלעס בילט-אין פון דאס אז אין די וועלט איז דא א סדר פאר זאכן:
– זאכן קאזן איינע די צווייטע
– געשעען איינע נאך די צווייטע
– יעדע זאך אין זיין צייט
“את הכל עשה יפה בעתו” [He made everything beautiful in its time – Ecclesiastes 3:11].
אז קהלת וויל דערציילן אז ס׳איז דא אלע מיני סארט מצבים אויף די וועלט, אלע מיני סארט סיטואציעס אויף די וועלט, זאגט ער אז ס׳איז דא אלע מיני סארט תקופות אויף די וועלט, אלע מיני סארט זמנים אויף די וועלט – אן אכט און צוואנציג “עת לדת ועת למות” [a time to be born and a time to die] – און יעדע זאך האט זיך זיין צייט.
דאס איז די טייטש אז די וועלט איז שוין געבויט מיט א געוויסע סדר, נישט ס׳איז ראנדאם.
ראנדאם קען מען זאגן אזוי ווי “במאמר אחד יכול לברוא” – דער אייבערשטער מאכט אלעס:
– נישט קיין חילוק וואס איז פארדעם, וואס איז נאכדעם, וואס איז אינמיטן
– ס׳מוז נישט זיין קיין הקדמות פאר גארנישט
– גארנישט איז נישט קודם ל׳גארנישט
– אין איין סעקונדע קען זיין אזוי ווי “פתאום יבוא” [suddenly it will come]
– אין איין סעקונדע קען אלעס זיין
דאס וואלט געווען די וועלט פון חכמה, די וועלט פון למעלה מן הסדר.
אבער די וועלט פון בינה, וואס דאס איז די “אלקים” וואס האט באשאפן שמים וארץ – דארט מוז זיין זאכן מיט א סדר, לפחות א סדר שכלי. און ווען ס׳ווערט בפועל ממש ווערט עס אויך א סדר פון זמן כפשוטו.
—
יעצט איז אזוי – וואס דאס מיינט איז אז אלעס וואס אונז האבן גערעדט אז ס׳איז דא א סדר צו זאכן…
אונז האבן גערעדט אז ס׳איז דא א גאנצע פראבלעם וויאזוי צו קאנעקטן די סדר מיט דאס וואס אונז רופן:
– עבודת בני אדם
– בחירה [free choice]
– די פאסיביליטי, די אפענקייט
– דאס אז זאכן קענען זיין אנדערש
דאס הייסט, דו האסט דא דאס אז מענטשן האבן א שליטה, האבן א יכולת צו מחליט זיין זאכן. ווייל דאס איז געבויט אויף דעם וואס אין די מציאות, די נאטור, די זאכן אויף וואס מענטשן זענען אחראי, זענען אפן:
– ס׳קען זיין אזוי
– ס׳קען זיין אנדערש
– נישט בילט-אין צו די נאטור
אין די דברים אנושיים, אין די זאכן ווי מענטשן לעבן, אין היסטאריע – אז ס׳מוז זיין א געוויסע וועג. דאס איז דאך די טייטש וואס אונז זאגן בחירה – אז נישט, קען דאך נישט זיין קיין בחירה.
די גאנצע זאך אבער איז אמת׳דיג ענליך צו די נקודה פון “במאמר אחד יכול לברוא” – ס׳איז זייער ענליך צו די נקודה אז מ׳קען רעדן פון אלעס אויף איינמאל. די פראבלעם איז אז דעמאלטס האט מען נישט קיין סדר.
איז ממילא די אמת איז אז אפילו דאס וואס מענטשן טוען, דאס וואס מענטשן האבן א יכולת, דאס וואס מענטשן האבן א שליטה – אדער אין אנדערע ווערטער, דאס וואס די וועלט איז נישט דעטערמינד – אין אנדערע ווערטער וואס איז עולם הבינה, דאס וואס די וועלט, על יעדע זאך קען זיין אזוי קען זיין אנדערש…
—
*[המשך אין חלק ב׳]*
ס׳קען זיין אזוי, ס׳קען זיין אנדערש — נישט אייגעבויט אין דער נאטור פון די דברים און אישים, אין די זאכן ווי מענטשן לעבן אין היסטאריע, אז ס׳מוז זיין א געוויסע וועג. דאס איז דאך די טייטש פון וואס מ׳זאגט בחירה [bechirah: free choice], אז נישט קען דאך נישט זיין קיין בחירה.
די גאנצע זאך אבער איז אמת׳דיג ענליך צו די נקודה פון “ובמאמר אחד יכול להבראות” [the world could have been created with one utterance]. ס׳איז זייער ענליך צו די נקודה אז מ׳קען רעדן פון אלעס אויף איינמאל — די פראבלעם איז אז דעמאלטס האט מען נישט קיין סדר [seder: order].
איז ממילא, דער אמת איז אז אפילו דאס וואס מענטשן טוען, דאס וואס מענטשן האבן א יכולת, דאס וואס מענטשן האבן א שליטה, אדער אין אנדערע ווערטער, דאס וואס די וועלט איז נישט דעטערמינד — אין אנדערע ווערטער, וואס איז עולם הבחירה [the world of free choice] — דאס וואס די וועלט, אדער יעדע זאך קען זיין אזוי, קען זיין אנדערש, דאס אלעס איז אינערהאלב די ששת ימי בראשית [the six days of creation]. ס׳איז אלעס בתוך ששת ימי בראשית.
און מ׳קען זאגן אויף א פשוט׳ע אופן אזוי: הייסט א מענטש קען מחליט זיין, א מענטש קען טוישן די סדר הדברים. אין אנדערע ווערטער, די עולם הבחירה, די עולם וואס דרייט זיך און טוישט זיך לויט וואס מענטשן טוען, לויט וואס דער אייבערשטער פירט זיך מיט מענטשן — דאס איז אלעס זייער שיין.
אבער א מענטש למשל קען נישט טון עפעס אן א צייט. יא, איך קען עפעס טון, אבער אין זונטאג, אין מאנטאג, אין דינסטאג, אין מיטוואך וכדומה קען איך עפעס טון. איך קען נישט טון עפעס נישט אין א צייט. דאס הייסט אז אפילו וואס איך טו בין איך מוגבל אין וועלכע צייט ס׳איז.
יעצט, אויב אונז פארשטייען אז צייט מיינט מען נישט יעצט נאר סתם, נישט קיין סתם א נומער וויפיל אזייגער ס׳איז געווען — די צייט מיינט באמת בשורש דאס איז ששת ימי בראשית. אין אנדערע ווערטער, דאס אז ס׳איז דא א סדר וויאזוי זאכן קענען זיין.
קומט אויס אז אלע וויפיל אונז קענען טון, וויפיל אונז קענען טוישן, וויפיל ס׳קען זיין שינויים אויף די וועלט — איז אלעס אינערהאלב א געוויסע סטרוקטור פון וויאזוי זאכן קענען זיין. דאס איז די באזישע מהלך וואס קומט אויס פון דאס וואס אונז לערנען.
—
יעצט, אויב מ׳טראכט אביסל טיפער — אין אנדערע ווערטער, מ׳נעמט מער אין באטראכט וואס די באזישע סטרוקטור פון זאכן זענען, וואס די באזישע סדר, די באזישע זמן אויף וואס די וועלט דרייט זיך איז — געפינט מען, אמת, מ׳קען אפשר עס צעטיילן אין אסאך וועגן. ס׳איז דא דא אביסל אזויווי א שאלה וואס זענען זאכן וואס זענען אפשר נישט מוכרח אז ס׳זאל זיין אזוי.
דאס הייסט, אין אנדערע ווערטער, ווען די תורה וואלט געזאגט, ווען זי דערציילט א מעשה אז די וועלט איז באשאפן געווארן אין צוועלף טעג — איך ווייס, ווייל מ׳קען אלעס צעטיילן אויף צוועלף — ווייסטו וואס? ס׳רעדט זיך נאך נישט יעצט בתור מעשה שהיה, אז פונקט מעשה שבעה עולמות וואס אונז פארשטייען נישט, אז דער אייבערשטער האט מחליט געווען צו מאכן די וועלט אין זיבן טעג.
דאס הייסט, ווען מ׳זאגט שבעה עולמות, מיינט דאס אז ס׳שטימט די מערסטע פאר מענטשן — איך רעד פון מענטשן וואס לערנען די תורה אין די קולטור, אין די וועלט — שטימט צו זאגן אז אין זיבן טעג איז באשאפן געווארן די וועלט.
—
און ס׳שטימט מיט אלעס אנדערש — גייט אריינפיטן, גייט זיין אין סינק. אלעס אנדערש שטימט מיט די סדר, מיט די חלוקה, מיט די “לתת שכר לצדיקים ועונש לרשעים” [to give reward to the righteous and punishment to the wicked].
אין אנדערע ווערטער, מ׳דארף קענען פארשטיין אז ס׳איז דא א שכר ועונש [reward and punishment], אז ס׳איז דא א וועג.
שכר ועונש — יא, לאמיר פארשטיין דאך זייער קלאר. שכר ועונש מיינט נישט אז ס׳איז מאגיע, מיינט נישט אז ס׳איז רענדאם אז איך טו עפעס. פארקערט, שכר ועונש — דאס איז די סדר. פון זונטאג קומט מאנטאג.
אין אנדערע ווערטער, אין די מענטשליכע וועלט איז דא א סדר פון שכר ועונש. אז מ׳טוט געשעט גוטע זאכן — אין געוויסע גוטע זאכן, אין געוויסע זאכן זענען דא הלכות, זענען דא כללים, חוקים אין דעם, וויאזוי ס׳גייט.
און דאס איז דאך אפשר די בחינה פון וואס הייסט שבעת ימים, וואס הייסט עשרה מאמרות [the ten utterances of creation] — צען, זיבן. מ׳קען עס צעטיילן אין פארשידענע וועגן, שורשם באמת צען און זיבן. מ׳קען עס צעטיילן, אבער דאס געבט דאך ארויס אז ס׳איז דא א סדר.
אויב ס׳וואלט געווען אינגאנצן במאמר אחד דאך לפאר, וואלט נישט געווען קיין שכר ועונש אויך נישט, ווייל מ׳קען זאגן אז דער אייבערשטער קען מאכן וואס ער וויל, ס׳קען געשען וואס ער וויל — נישט קיין חילוק וואו מ׳האלט, נישט קיין חילוק וואס איז געווען קודם, נישט קיין חילוק וואס גייט געשען נאכדעם.
אבער דאס וואס ס׳איז דא ששת ימי בראשית, דאס וואס ס׳איז דא עשרה מאמרות, דאס וואס ס׳איז דא א געוויסע סדר — דאס געבט ארויס אז דאס אונטן טאקע פועל׳ט, ס׳איז דא פעולות פון מענטשן. מיט אנדערע ווערטער, ס׳איז דא א געוויסע אפנקייט, נישט אינגאנצן פארמאכט, נישט אלעס ווייסט מען מראש.
מחוץ פון וואס מ׳רעדט פון ידיעת השם [God’s knowledge], אבער בעצם וויאזוי די וועלט ארבעט — נישט אלעס ווייסט מען מראש פונקטליך וואס גייט געשען, אבער ס׳איז אינערהאלב א געוויסע סדר. ס׳טוען גוט, ס׳גייט גוט. ס׳טוען שלעכט, ס׳גייט שלעכט. ס׳מאכט זיך פונקט פלוצלונג אז א מענטש טוט גוט און ס׳געשעט אים שלעכט, אדער פארקערט.
—
ס׳איז יעצט, לאמיר פרובירן צו מאכן קלאר דא וואס איז קלאר און וואס איז נישט קלאר.
קומט אויס אז ס׳איז דא א סדר אויף די וועלט, ס׳איז דא א סדר וואס הייסט די סדר פון נאטור, די סדר פון ששת ימי בראשית. דאס דעפינירט וויאזוי אלעס וועט זיין לויט די הגבלות נאך די צמצום [tzimtzum: the divine contraction].
נאכדעם וואס מ׳רעדט נישט יעצט פון עולם החכמה [the world of Chochmah/Wisdom], עולם עליון ממני — מ׳קען נישט רעדן פון עולם הנס [the world of miracles] — מ׳רעדט יא פון עולם הטבע [the world of nature], אדער מיט אנדערע ווערטער פון עולם הבינה [the world of Binah/Understanding], אז דארט איז דא א געוויסע סדר. דער סדר הייסט שבעת ימי בראשית.
—
פארוואס פונקט זיבן, נישט אכט אדער צוואנציג? האב איך געזאגט, איך ווייס נישט אויב ס׳איז דא א תירוץ פאר דעם.
מיט אנדערע ווערטער, אין א געוויסע זין וועט מען זאגן: אזוי האט דער אייבערשטער געוויילט אז ס׳זאל זיין דער סדר.
איינער קען זאגן: פארוואס פונקט איז גראוויטי אזוי שטארק און נישט אזוי שטארק? איך ווייס נישט. וואס איך ווייס איז אז אלעס שטימט מיט דעם. אפשר דאס אליין איז שווער צו זאגן א טעם, אדער אונז ווייסן נישט, אדער דאס איז חכמתו העליונה [His supernal wisdom] וואס אונז ווייסן נישט פארוואס — אבער ס׳איז דא, אזוי איז די פאקט אז אזוי ארבעט עס.
און בפרט ווען מ׳רעדט פון מענטשליכע זאכן — מיט אנדערע ווערטער, אונז מאכן נאכדעם מאכן מיר שבת יעדע זיבעטע טאג. אונז קענען גאנץ גרינג, זיכער, מענטשן קענען זיכער מאכן שבת יעדע אכטע טאג — ס׳וואלט גארנישט געשען. ס׳וואלט געקענט זיין א מצוה וואס זאגט אז ס׳איז דא שבת יעדע אכטע טאג.
אבער דעמאלטס וואלט נישט געשטימט וויאזוי די וועלט איז באשאפן געווארן, וויאזוי די תורה באצייכנט די מאורעות פון די וועלט. די אלע זאכן שטימען.
אבער ס׳איז זייער גרינג צו זען אז ככל וואס מ׳רעדט פון מאורעות פון די אדם, איז די זאכן מער אפן — אונז קענען נישט זען בהכרח. איך זע נישט, מ׳קען זאגן אלע טעמים וואס אונז ווייסן פאר שבת — פון אמונה, פון… ס׳דארף צו זיין מנוחה, פון עליות העולמות [the elevation of the worlds] — אלע זאכן, ס׳וואלט גארנישט געשאדט אז ס׳וואלט געווען יעדע אכטע טאג שבת.
אונז וואלטן נישט געזען א חילוק. אוודאי, ס׳וואלט געווען אביסל ווייניגער שבת, יא? יעצט איז דא א זיבעטל פון די צייט שבת, דעמאלטס וואלט געווען אן אכטל. אקעי, ס׳וואלט געווען אביסל ווייניגער מנוחה. ס׳איז שווער פאר א מענטש צו משיג זיין און דו ווילסט עפעס געפעלט.
—
אויף דעם זאגן אונז אז די שורש פון בינה, דאס הייסט די פופציגסטע שער פון בינה [the fiftieth gate of understanding] — מען קען עס רופן אין די זין די סטרוקטור, די סארט זאך.
זאגסטו: פארוואס איז אזוי? מען האט געזאגט, מען האט געזאגט, דער אייבערשטער האט געגעבן א תירוץ. פארוואס איז אזוי? פארוואס איז אזוי? אין אנדערע ווערטער: פארוואס איז דא זיבן טעג? פארוואס האט דער אייבערשטער געמאכט די וועלט אין זיבן טעג? און פארוואס האט דער אייבערשטער געמאכט די וועלט אין זיבן טעג? על שום מה די צווייטע זיבן קעלי?
דא זאגסטו: איך ווייס נישט. אפשר קען מען פארשטיין, אפשר איז דא א תירוץ. מען קען זאגן ווייל ס׳איז דא זיבן ספירות. און פארוואס איז דא זיבן ספירות? און פארוואס איז דאס וואלט זיבן עפעס אנדערש?
מען קען זייער אסאך טון אנדערע תירוצים, זייער אסאך זאכן וואס שטימען וואס איז אין די מסגרת פון זיבן, פון די סדר וואס אונז פארשטייען, אז דאס איז די בויען כלל די סדר פון די וועלט. אבער אין די ענד, נאכ׳ן פרעגן אסאך מאל די קשיא, האט לפחות יעדער איינער לויט זיין הגבלה וויפיל ער פארשטייט — איז די תירוץ איז חוץ מן אחד.
יא, חוץ מן אחד. דא זאג איך שוין צוריק דעם מאמר אחד דאורייתא. “חמישים שערי בינה נתנו למשה, חוץ מן אחד” [Fifty gates of understanding were given to Moses, except for one]. דארט זאג איך שוין: איך ווייס נישט. דער אייבערשטער האט דארט געגעבן די תורה. דער אייבערשטער האט אזוי געמאכט.
דאס איז די טייטש פון פופציג טעג פון מתן תורה [the giving of the Torah]. דער אייבערשטער האט אזוי געמאכט — די תורה לויפט אויף סייקלס פון זיבן. פארוואס זאל זי קענען לויפן אויף סייקלס פון אכט? איך ווייס נישט. איך זע נישט אז ס׳זאל נישט געקענט. אבער אזוי איז עס. ס׳מוז זיין א העכערע טעם, נעלם ונעלם מזה [hidden and concealed from this]. וואס איז מסביר, אבער איך ווייס נישט וואס די העכערע טעם איז.
—
אבער וואס איז יא אמת? נאכדעם וואס ס׳איז דא די סדר, און אונז זעען אז די וועלט איז באשאפן געווארן אויף אזא סדר אין די תורה, און אונז זעען אז די תורה פירט זיך אויף אזא סדר מיט:
– שבת
– שמיטה [the sabbatical year]
– ספירת העומר [counting of the Omer]
– שבעת ימים פון די מצורע וואס אונז לערנען די וואך די גאנצע סדרה
– שבעת ימים פון נדה וואס אונז לערנען די וואך די גאנצע סדרה
– אלע זאכן וואס לויפן אויף די נומער פון זיבן
וואס אונז האבן שוין געברענגט פסח און די שבועות׳דיגע פסח די שיעור, אז מען מוטשעט זיך טעמים פארוואס פונקט זיבן. יעצט האבן מיר א ביסל מער הוספה הבנה אין דעם.
אבער מען זעט אז אלעס לויפט אויף דעם. קען מען פארשטיין אז ווי שטארק מען שטעלט זיך צו צו דעם סדר, וויפיל מען איז אין סינק מיט די סדר, וועלן מער זאכן שטימען — ווייל דאס איז א סדר מרכזי, דאס איז א צענטראלע סדר פון וויאזוי זאכן ארבעטן. איז עס גרינגער אזוי.
דער רמב״ן [Ramban/Nachmanides], מיין איך, ברענגט נישט אלע די סדרים. דער רמב״ן אין די הקדמה על התורה [introduction to the Torah] ווען ער רעדט פון די חמשה רבנן, זאגט ער אז דאס איז מרומז אין די תורה אין ספירת העומר און אין ספירת היובל [counting of the Jubilee]. די צוויי מאל זעט מען בפירוש די נושא פון זיבן מאל זיבן, מיט באלד צען.
וואס איז די חילוק פון זיבן מאל זיבן און איינמאל זיבן? אבער די ספירה פון זיבן איז מרומז נאך אסאך מער מאל.
—
אין אנדערע ווערטער, פארוואס צייל איך זיבן? איך וויל, וועלן מיר זאגן, למשל א מענטש איז א מצורע [one afflicted with tzara’at] אדער ס׳איז דא א שאלה פון צרעת — פארוואס ציילט מען זיבן טעג? וואס איז עפעס זיבן טעג?
זיי האבן געזאגט, אפשר איז די סדר, רוב מחלות נעמען זיבן טעג. איך ווייס נישט, ס׳קען זיין נאטורליך. אבער פארוואס האב איך געגעבן? ס׳וואלט געווען אן אנדערע סדר, ווייטער קען מען פרעגן: ס׳וואלט געמאכט זעקס טעג די סדר, ס׳וואלט געמאכט אכט טעג די סדר — ווייס איך נישט, וואלט עפעס געשען? מ׳זעט דאך שמונה עשרה [eighteen], וואס איז די אכטע? און דער רמב״ן זאגט, אמאל איז די אכטע.
אבער די תירוץ איז אז דא פארן אונז אריין אין דעם סדר. א מענטש האט צרעת — דאס איז די טייטש אז ער איז ארויסגעפאלן פון די סדר, רייט? ער האט עני מחלה, עפעס גייט נישט דא.
יעצט ווי כאפט ער זיך מיט? ס׳איז כביכול, די משל איז אזוי: הייסט לאמיר זאגן, א מענטש איז נישט מסודר, זיין טאג איז נישט מסודר. ער ווייסט נישט צו… ער ווייסט נישט צו… ער האט פארגעסן, איז מיטוואך אדער דינסטאג.
אין פשט, א מענטש וואס פירט זיך אין א וואכעדיגע סדר, איז יעדן טאג טוט ער זעקס, זיבן זאכן. מיטוואך דארף ער האלטן ביי די דריטע זאך, אבער ער האט זיך צעמישט אין די צווייטע זאך, און ער ווייסט נישט — ער דארף צוריקגיין און ער דארף תשובה טון. ס׳איז א גרויסע בלבול, ער ווייסט נישט וואו ער איז.
זאגט מען אים: קום, איך וועל דיר געבן אן עצה — צייל זיבן טעג. אין אנדערע ווערטער, קום צוריק צו די סדר פון שבת, אדער מאך אן אייגענע זיבן טעג, אדער קום צוריק צו שבת.
דעמאלטס איז דא אזויווי א ריסעט — מ׳כאפט זיך מיט מיט די סדר הגלגל, גלגול החוזר בעולם [the cycle that revolves in the world]. קומסט צוריק, דעמאלטס קענסטו זיך מיטכאפן, קענסטו מער אויסמאזן דיין סדר, ווייל דו כאפסט זיך מיט מיט דעם סדר — דער סדר העולם, דער סדר הטבע.
און אזוי איז דאך דער סדר פון מענטשן. ס׳קומט א שבת, ס׳קומט א יום טוב, ס׳קומט עפעס א תקופה וואס געט א סדר וואס איז מער נישט דיין פריוואטער סדר. טעארעטיש קענסטו מאכן דיין אייגענעם סדר, אבער ס׳געווענדט וויאזוי א מענטש גייט און ער ווייסט וואס ער טוט — איז זיין בחירה גובר זיין אויף דעם סדר אויף די וועלט.
אבער ווען ער איז א מצורע [מענטש מיט א געוויסע טומאה], זאגט מען אים וואס איז דא. אדער א זבה [פרוי מיט א געוויסע טומאה], יא, “וספרה לה שבעת ימים” [און זי זאל ציילן פאר זיך זיבן טעג], אחר תטהר [נאכדעם וועט זי ריין ווערן]. אויף וואס איז דאס “וספרה לה שבעת ימים”? פארוואס נישט זעקס טעג?
וואס ער מיינט איז: גיי צוריק צו א מער באזישע זאך. יא, דיין סדר איז פארלוירן געווארן. דו האסט עפעס א פרטיות׳דיגע סדר וואס האט זיין זאך, דו ווייסט נישט וואס גייט פאר, דו ביסט צעמישט געווארן. ס׳איז אן עונש לרשעים [א שטראף פאר רשעים] – וואס מיר האבן פאריגן מאל געזאגט, דאס איז נאר א משל, דו ווייסט נישט.
אקעי, גיי צוריק, מאך א זיבן סדר, ברענג אריין דעם סדר פון זיבן אין דיין לעבן. אזוי וועסטו קומען צוריק צו א נארמאלע סדר, ס׳וועט ווערן צוריק מסודר, מיושב די וועלט, ס׳וועט ווערן צוריק מיושב דיין לעבן.
דאס איז דער סוד פון תשובה.
ס׳איז איין וועג פון תשובה טון, יא, דער יסוד פון תשובה פון די כהנים. וואס זיי זאגן אלעמאל – וואס קומט אין כהן, זאגט דער כהן: ווארט זיבן טעג. דאס איז א דרך התשובה פון צוריקגיין, זיך צוריקכאפן מיט דער סדר וואס איז דא.
דארף מען פארשטיין א וויכטיגע זאך, און דאס איז דער יסוד פון דער דרך הקבלה: פון דער חילוק פון זיבן און זיבן מאל זיבן.
אז מ׳דארף פארשטיין, אזוי ווי שבת – וואס איז דער ווארט פון שבת? מ׳דארף פארשטיין וואס איז דער סדר. שבת גייט ששת ימים [זעקס טעג], נאכדעם קומט נאך ששת ימים, נאכדעם קומט נאכאמאל, נאכאמאל, נאכאמאל.
פארוואס קומט עס נאכאמאל? ס׳חזר׳ט זיך איבער די זעלבע זאך נאכאמאל, נאכאמאל.
אדער אזוי ווי מ׳פרעגט אלעמאל וואס קומט יום טובים – יעדער איינער ווייסט די שמועס – וואס יעדע יאר רעדט מען נאכאמאל פון יציאת מצרים? מ׳איז שוין איינמאל ארויסגעגאנגען, וואס גייט דא פאר?
זאגן דאך אלע מפרשים, אלע מקובלים, און אלע חסידישע ספרים, אז דער פשט איז אז מ׳חזר׳ט איבער יעדע יאר די נקודה וואס איז געווען איין מאל.
אבער דער אמת איז דא, און דא שטעלט זיך דאך א שאלה וואס איך האב, און מ׳דארף עס בעסער ארויסהאבן.
די שפעטערדיגע מפרשים – דער אריז״ל [רבי יצחק לוריא, דער גרויסער מקובל], און דאס הייבט זיך אן דער רמ״ק [רבי משה קארדאווערא] אין דער שער אויף חמשים שערי בינה [פופציג טויערן פון פארשטאנד] – קאנעקטן זייער שיין די נושא פון די פופציג טעג פון ספירת העומר פון די חמשים שערי בינה. די גאנצע זאך קאנעקטן זיי זייער גוט מיט די נושא פון יציאת מצרים און קבלת התורה, די גאנצע סדר.
אבער אין דעם רמב״ן [רבי משה בן נחמן] זעט מען דאס נישט, און דער אמת איז אז ס׳איז דא א גוטע סיבה פארוואס.
ווייל ס׳איז דאך פארקערט – די סיבה פארוואס אין יציאת מצרים זאל זיין א סדר פון זיבן, דארף זיין וועגן ס׳איז דא א סדר פון זיבן ששת ימי בראשית, און א גרעסערע סדר פון שבעת ימי עולם פון זיבן מאל זיבן. סאו ס׳איז דא א מער באזישע זאך פון די נושא פון דער היסטארישער פאקט פון יציאת מצרים.
דאס איז איין נקודה.
די צווייטע נקודה איז אז ס׳איז נישט קלאר פון דעם רמב״ן, מ׳דארף עס בעסער פארשטיין: וויאזוי עס קאנעקט זיך די נושא פון די זיבן, דער רמז, די ספירת העומר, מיט דער סדר פון די חמשים שערי בינה, פון די זיבן וואס איז דא אין דער וועלט.
דער רמב״ן סאונדט אין דער הקדמה, און אויך אין די פלעצער וואו ער רעדט וועגן דעם אין פרשת אמור און בהר וועגן די נושא פון ספירת העומר פון שמיטה, אז ס׳איז מער אזויווי א רמז.
מ׳דארף פארשטיין וואס מיינט א רמז. לכאורה, איך וועל עס פארשטיין בעסער אזויווי איך האב געזאגט יעצט:
דער טייטש איז, אונז ווילן ווייזן, אונז ווילן זיך אריינקאנעקטן אין א געוויסע סדר וואס איז דער ריכטיגער סדר, וואס דאס איז דער סדר פון דער וועלט בעצם. אמת, ס׳איז אוודאי די מעשה וואס מ׳דערציילט וועגן יציאת מצרים – מ׳קוקט אריין אין די מעשה – איז אויך ריכטיג. וואס דער זוהר רופט די מעשה פון שבעה נקיים [זיבן ריינע טעג], פון א זיווג וואס דער זוהר האט געקאנעקט מיט דעם, איז אויך ריכטיג.
אבער ס׳זעט אויס אז ס׳איז מער אז דאס איז א פשוט׳ע סדר. און די נקודה וואס מ׳רופט אז מ׳חזר׳ט איבער די זעלבע זאך – דאס איז דאך אליינס, מ׳דארף פארשטיין דאס אויף א טיפערן אופן – דאס איז דאך אליינס א באזישע סדר.
און דא איז דער חילוק אמת׳דיג פון זיבן מיט זיבן מאל זיבן, אזוי ווי מיר האבן געזאגט.
דער פשט איז: ס׳איז נישט טייטש אז ס׳חזר׳ט זיך איבער, מן הסתם טוט די זעלבע זאך יעדע מאל, ווייל ס׳איז דא השפעות רוחניות [גייסטיגע איינפלוסן] פון יציאת מצרים וכו׳.
דער פשט איז: אויב מ׳פארשטייט די וועלט, פארשטייט מען אז די וועלט איז געשאפן געווארן יוסד ארץ [געגרינדעט די ערד] אויף דער סדר פון זיבן. און דאס וואס ס׳חזר׳ט זיך איבער נאכאמאל, טייטש אז דאס איז וואס ס׳געשעט נאכדעם – נאכדעם געשעט נאך א זיבן.
און סך הכל, דאס האט אויך באופן כללי א גרעסערע סדר – א זיבן מאל זיבן. ס׳חזר׳ט זיך איבער די זעלבע זאך.
און וואס איז דער ענד נאך די גאנצע זיבן מאל זיבן? דאס רופט זיך א יובל הגדול [דער גרויסער יובל] אין די מקובלים.
און אמת׳דיג, אזוי ווי מיר האבן געזאגט מיט׳ן בעל שם טוב, קומט נאך א זיבן, און מ׳קען מאכן פופציג מאל פופציג. און אונז זענען אין א זייער קליינע חלק פון דער וועלט, סאו מ׳קען נישט זען און מ׳קען נישט ארויסהאבן אסאך גרעסערע סדרים. אבער מ׳קען זיך פארשטעלן וויפיל מאל גרעסער ס׳גייט און וויפיל מאל ווייטער ס׳גייט.
דאס איז די זאך וואס איך וויל דא לאזן אלס א שאלה, און איך וויל דא סטאפן פאר היינט, און בעזרת השם וועלן מיר פארשטיין בעסער. ס׳איז דא נאך דרכים וואס מ׳קען פארשטיין דאס, אבער אזויפיל האבן מיר מסביר געווען וועגן די שבע שבתות תמימות [זיבן פולשטענדיגע וואכן].
דאס איז דער ערשטער סטעפ.
מ׳דארף דערמאנען אז אין זיין לעצטע יאר איז געווען א שיעור וועגן נשמות, משפטי נשמות פון ספירת העומר. וואס יענץ איז אמת׳דיג נאך א סוד, וואס איז א סוד אויף וואס מיר האבן געזאגט נעכטן – די נושא פון אז דארט לפי מה שאדם פועל [לויט וואס א מענטש טוט], לויט וואס א מענטש פירט זיך.
מיר האבן שוין גערעדט אויך אין אן אנדערע וועג אין שביעי של פסח און אין עשירי חג – וואס די נושא פון וויאזוי א מענטש פירט זיך, דאס ווערט ער. דאס איז הרגל נעשה טבע [געוואוינהייט ווערט נאטור], און דורך דער דרך פון גלגולים [גילגולי נשמות] איז דא א טיפערע וועג דאס צו פארשטיין, וואס מיר האבן מסביר געווען לעצטע יאר אין יענעם שיעור.
איז דא נאך א נקודה וואס מ׳דארף פארשטיין, ווייל דאס איז די נושא אז די חזרה – דאס וואס א זאך חזר׳ט זיך איבער – מיינט אויך אז אין א געוויסע סוד, חזר גייט עס צוריק צו ווי ס׳איז געקומען פון.
דאס הייסט חזרה אל השורש [צוריקקערן צום שורש], וואס דאס איז דער אמת׳דיגער פשט פון יובל על פי קבלה.
און מ׳דארף דאס פארשטיין בעסער, און בעזרת השם וועלן מיר דאס מסביר זיין נעקסטע וואך.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Opus 4.5, Summary by Claude Opus 4.5
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
השיעור נאמר ערב שבת תזריע-מצורע, בימי ספירת העומר. המטרה היא להסביר בפנימיות את הסוד שנלמד בשיעור הרמב״ם (שמונה פרקים), עם שתי נקודות עיקריות על פי קבלה, זוהר וקבלת הראשונים.
—
סוד הקץ הוא באמת סוד הזמן – ו״זמן” פירושו למעשה “סדר” – סידור שיטתי.
– חכמה = הבנה שהיא *למעלה* מהעולם, שם אין זמן, הכל בבת אחת.
– בינה = הבנה *בתוך* העולם (לאחר הצמצום, עולם הנשמות), שבו דברים לוקחים זמן, יש להם סדר, אחד בא אחרי השני.
התורה מספרת את הבריאה בסדר של ששת ימים, למרות ש״במאמר אחד יכול להיבראות” – הקב״ה היה יכול לברוא הכל בבת אחת. *התוכן* של בריאת העולם הוא נקודה אחת: הקב״ה “אחראי” על הכל, הוא מלך – לא דיקטטור, אלא זה שאחראי על העולם.
אבל התורה *מחלקת* את זה לזמן, כי זה מוציא סדר סיבתי (קאוזאלי): תחילה אור, אחר כך שמים/ארץ, אחר כך צמחים, חיות, בני אדם – כמו בנאי שעושה תחילה את הרצפה, אחר כך את הגג.
– זמן בפועל = זמן ממשי, דקות, שעות.
– זמן בשורש = העיקרון שדבר אחד *גורם* לדבר שני, הנחה מובילה למסקנה, קושיא מובילה לתירוץ. זהו שורש הזמן.
אותו עיקרון סדר מסביר גם: היסטוריה של עמים, התבגרות של אדם, תקופות בחיים – הכל “בילט-אין” מששת ימי בראשית. כמו שקהלת אומר: “עת ללדת ועת למות” – לכל דבר יש את זמנו, לא באקראי.
איך מחברים את הסדר הקבוע של העולם עם בחירה – זה שבני אדם יכולים להחליט, שדברים יכולים להיות אחרת? אם הכל נקבע בסדר, איפה המקום לבחירה?
—
בחירה חפשית קיימת רק בתוך הסדר של ששת ימי בראשית. אדם יכול להחליט ולשנות דברים, אבל הוא לא יכול לעשות דבר מחוץ לזמן — הוא קשור ליום ראשון, שני, שלישי וכו׳. אפילו חירות אנושית היא מוגבלת בתוך מבנה של איך דברים יכולים להיות.
הסדר של ששת ימי בראשית ועשרה מאמרות יוצר שכר ועונש. שכר ועונש אינו קסם או אקראי — הוא הוא הסדר עצמו: “מיום ראשון בא יום שני”. כשעושים טוב, הולך טוב; כשעושים רע, הולך רע. בלי הסדר (במאמר אחד), לא היה שכר ועונש, כי הכל היה בלי הבדל של קודם ואחר.
למה דווקא שבעה ימים ולא שמונה או עשרים? זה כמו כוח המשיכה — יודעים שזה עובד כך, אבל הטעם העמוק ביותר נסתר. אפשר להביא תירוצים (שבע ספירות וכו׳), אבל אחרי ששואלים מספיק פעמים מגיעים ל“חוץ מן האחד” — השער החמישים של בינה שאפילו משה לא קיבל. זוהי חכמתו העליונה שאיננו יכולים להשיג.
לאחר שמקבלים את הסדר, רואים שהכל בתורה רץ על שבע: שבת, שמיטה, ספירת העומר, שבעת ימי המצורע, שבעת ימי הנידה, פסח. הרמב״ן בהקדמתו מצביע על ספירת העומר וספירת היובל כדוגמאות ברורות של שבע כפול שבע.
אדם עם צרעת יצא מהסדר — הוא לא יודע היכן הוא נמצא, הוא מבולבל. ספירת שבעת הימים היא איפוס — תופסים את עצמנו בחזרה עם ה״גלגל החוזר בעולם”, סדר הטבע. כמו ששבת ויום טוב נותנים לאדם סדר שהוא גדול מהסדר הפרטי שלו, כך ספירת השבעה עוזרת לאדם להתחבר בחזרה לסדר העולם.
בחירת האדם יכולה לגבור על סדר העולם — הוא יכול תיאורטית ליצור את הסדר שלו — אבל ככל שהוא מסונכרן עם הסדר המרכזי, כך יותר דברים יסתדרו. אפילו משיח “יכול לבוא ביום שלישי”, אבל הוא “יתנגש” בסדרים אחרים שלא מתאימים.
—
כשאדם נעשה מצורע או זבה, אומרים לו “וספרה לה שבעת ימים” – שיספור שבעה ימים. למה דווקא שבעה? כי האדם איבד את הסדר שלו, הוא התבלבל, הוא לא יודע מה קורה. העצה היא: חזור לסדר הבסיסי של שבעה, הכנס את סדר השבעה לחייך, ודרך זה חייך יהיו בחזרה מסודרים ומיושבים.
זהו יסוד התשובה לפי דרך הכהנים – הכהן אומר תמיד: חכה שבעה ימים. זוהי דרך התשובה של לתפוס את עצמך בחזרה עם הסדר הטבעי של הבריאה.
נקודת מפתח בדרך הקבלה היא ההבדל בין שבעה לשבעה כפול שבעה. שבת חוזרת על עצמה כל שבוע – ששת ימים, אז שבת, שוב ששת ימים, שוב שבת. כך גם יום טוב – כל שנה מדברים שוב על יציאת מצרים, למרות שכבר יצאנו פעם אחת. כל המפרשים, המקובלים והספרים החסידיים אומרים שחוזרים כל שנה על הנקודה שהייתה פעם אחת.
הרמ״ק (בשער חמישים שערי בינה) והאריז״ל מחברים יפה מאוד את חמישים ימי ספירת העומר עם חמישים שערי בינה, עם יציאת מצרים וקבלת התורה.
אבל ברמב״ן לא רואים את זה, וזה מסיבה טובה: לפי הרמב״ן סדר השבעה הוא דבר יותר בסיסי, יסודי – הוא נובע מששת ימי בראשית ומהסדר הגדול יותר של שבעת ימי עולם (שבעה כפול שבעה). זה יותר בסיסי מהעובדה ההיסטורית של יציאת מצרים עצמה. הרמב״ן מתייחס לזה יותר כרמז – אנו רוצים להתחבר לסדר הנכון שהוא סדר העולם בעצם.
מה שחוזר על עצמו לא אומר סתם שעושים את אותו דבר שוב. הפשט האמיתי הוא: העולם יסוד ארץ על סדר השבעה, ואחרי כל שבעה בא עוד שבעה, וכל זה ביחד יוצר סדר גדול יותר – שבעה כפול שבעה. אחרי כל השבעה כפול שבעה בא היובל הגדול (לפי המקובלים). וכמו שהבעל שם טוב אומר, אפשר ללכת עוד יותר רחוק – חמישים כפול חמישים – בסדר אינסופי שאנחנו, בחלק הקטן שלנו מהעולם, לא יכולים לראות לגמרי.
חזרה פירושה גם חזרה אל השורש – שדבר חוזר למקום שממנו בא. זהו הפשט האמיתי של יובל על פי קבלה. זה מתחבר גם לנושא של גלגולים והרגל נעשה טבע – איך שאדם מתנהג, כך הוא נעשה.
—
1. סוד הקץ = סוד הזמן = סדר – זמן הוא למעשה מערכת של סיבה ותוצאה.
2. חכמה vs. בינה – למעלה הכל בבת אחת; בעולם הכל בסדר.
3. ששת ימי בראשית – התורה מחלקת את הבריאה לזמן כדי להראות את הסדר הסיבתי.
4. בחירה בתוך סדר – חירות אנושית קיימת רק בתוך המסגרת.
5. שכר ועונש = הסדר עצמו – בלי סדר, אין השלכות.
6. שבעה הוא יסודי – הטעם העמוק ביותר נסתר (חוץ מן האחד).
7. ספירת שבעה = איפוס – דרך להתחבר בחזרה לסדר העולם.
8. תשובה דרך סדר – דרך הכהן היא לחזור לסדר הבסיסי.
9. שבעה כפול שבעה – סדר גדול יותר שמוביל ליובל.
10. חזרה אל השורש – סוד היובל והגלגולים.
מורי ורבותי, ערב שבת תזריע-מצורע, וספירת העומר. כפי שסדרנו לאחרונה, אני רוצה להיכנס מעט ולהסביר את הסוד שלמדנו אתמול בלילה בשיעור הרמב״ם, שמונה פרקים, לראות מה אפשר להבין בזה יותר בפנימיות.
יש כאן שני עיקרים, שני עניינים עיקריים שאפשר להסביר יותר על פי קבלה, מצד קבלת הראשונים והזוהר, הדרכים איך מפרשים עמוק יותר את אותו דבר.
מובן, כמו כל הסודות, לא הוצאנו את זה לגמרי – אני לא הוצאתי את זה לגמרי. אולי יש יהודים שהוציאו את זה לגמרי. אבל ניסיתי לעשות כפי סדרנו, לומר דברים ברורים:
– לפחות השאלות יהיו ברורות
– לפחות הקשרים יהיו ברורים
– שנראה איך צריך ללכת הלאה כאן
שזו עבודה ארוכה.
—
בואו נזכור כך: למדנו אתמול שיש דבר שנקרא סוד הקץ. הסוד של הקץ הוא באמת הסוד של זמן, כלומר הסדר של זמן.
הסדר של זמן, או המילה זמן, היא באמת המילה של סדר באופן כללי.
במילים אחרות, כדי להבין את העולם – כלומר, נגיד, בינה, כפי שדיברנו בשבוע שעבר בשיעור – סוג ההבנה שנקרא בינה, לא סוג ההבנה שנקרא חכמה, שהיא למעלה מהעולם. שם אין זמן, שם לא מבינים דברים בדרך הזו.
אבל סוג ההבנה שקורים לאחר הצמצום, או בעולם הנשמות, בעולם שיש בו עולם, שיש בו שכל, שאנחנו קוראים שכל, שזה לוקח זמן – זה גם סוג ההבנה שיש שם.
וסוג המציאות שיש שם אפשר לומר, כי הבנה היא לפי מציאות, הוא סוג כזה של דברים שמסודרים, ומסודרים אחד אחרי השני.
—
כמו הדוגמה הגדולה ביותר לכך היא ששת ימי בראשית.
התורה רוצה לומר שהקב״ה ברא את כל העולם, הוא אחראי על הכל, הוא עשה הכל. מספרת לנו התורה את המעשה בסדר של זמן, למרות “הלא במאמר אחד יכול להבראות”.
לא היה צריך להיות, ולא היה צריך להיות. כשהמשנה שואלת שיכול היה להיות, היא מתכוונת לומר שזה באמת – כך לומדים כל המקובלים וכל המפרשים.
כלומר, על פי האמת, המסר, הנקודה – אפשר לומר מהי הנקודה, נקודה אחת, מהו הפירוש הפשוט, האמונה הפשוטה של ששת ימי בראשית, של בריאת העולם, שעושים לכבוד השבת?
לדעת שהקב״ה עשה את העולם.
או אפשר לומר שהקב״ה עושה את העולם, שהקב״ה – אני אוהב את המילה “אחראי”, כן?
מלך – מילה שהעולם חושב שמשמעותה איזה דיקטטור נורא – משמעותה שהוא אחראי, כן? הוא הדבר, הדבר שאחראי, שבגללו יש את העולם.
זה הפירוש:
– בריאת העולם
– השגחה
– בריאה
– כל מיני מילים שאפשר לומר
עכשיו, באמת, זו נקודה של רגע אחד – “הלא במאמר אחד יכול להבראות”.
אחד אומר, אפשר אפילו לומר את זה בפסוק אחד: “ברא אלקים את השמים ואת הארץ” – כבר אפילו יותר מפסוק אחד, שמים וארץ. “ברא אלקים הכל”, “אני ה׳ עושה כל”.
זה מספיק, מספיק ועוד לומר:
– שהקב״ה עושה הכל
– הקב״ה מנהל הכל
– הקב״ה בעל הבית על הכל
כל מיני לשונות שאומרים על אותו דבר.
—
אבל, בני אדם – לא רק בני אדם, אלא סדר העולם הוא לא רק כך. בעולם, כדי להבין מה זה אומר “הקב״ה עשה הכל”? שאלתי שאלה:
יש שולחנות בעולם, יש ספסלים בעולם, יש עצים בעולם, יש בהמות בעולם, יש בני אדם בעולם, יש כל מיני דברים.
מה זה אומר שהקב״ה עשה הכל? איך זה הולך? פתאום עשה הכל?
אבל האמת היא, יש בזה נקודה של אמת. הקב״ה אחראי על הכל יחד, כן – מה שקוראים בחב״ד “סובב כל עלמין”. הקב״ה גדול מכל העולם, הכל סך הכל מגיע אליו. זו האמת.
אבל אנחנו לא היינו מבינים כך. במילים אחרות, זה לא לגמרי נכון עם זמן, הדרך שבה העולם עובד – יש סדר בעולם. מסבירים אבל סדר.
הוא אומר שקודם, כן, ומי יודע – כתוב אפילו פשוט בפסוקים, כל שכן שכל המקובלים וכל הפילוסופים, כל המפרשים לומדים פשוט, שששת ימי בראשית לא סתם מחולק לזמן.
להיפך – החלוקה לזמן מוציאה מה שקוראים סדר סיבתי, סדר של סיבות, סדר של קודם.
כלומר, פירוש פשוט:
– היום הראשון: הקב״ה עשה שיהיה יובש קצת, הוא הפריד את השמים מהארץ, הוא עשה אור – הוא הפריד אור מחושך
– היום השני: עשה שיהיו שמים וארץ
– וכן הלאה…
זה הולך הכל גג על גג. כן, קודם – אולי אנחנו צריכים להבין מהי ההבנה של הטבע שטמונה בזה. אבל בכל מקרה, הסדר השכלי עושה את זה שכלי, זה עושה סדר מזה.
קודם צריך להיות שלא יהיה חושך לגמרי, שלא יהיה ערבוב של תוהו ובוהו. אחר כך אפשר לעשות – כמו שהמדרש מספר – צריך לעשות מקום, עושים שיהיו שמים, עושים שיהיה…
כמו אדם שבונה בניין: הוא עושה קודם את הרצפה, אחר כך את הגג, וכולי וכולי, כל הסדר. בזה אפשר להכניס בני אדם ובהמות ועצים, כל הסדר. זה הגיוני.
זה מה שמספר ששת ימי בראשית. זה מספר מעשה שבאמת לא בזמן.
—
במילים אחרות, זה מצד ההבנה האמיתית, מצד מידת החכמה, שהיא למעלה מששת ימי בראשית בכלל, כן? זה אפילו לא השמיני, זה התשיעי אפשר לומר, סדר הספירות. זה בכלל לא ששת ימי בראשית – שם אין זמן, שם הקב״ה עשה במאמר אחד וכולי וכולי.
אבל מאחר שהעולם הוא עולם שהסדר שבו הוא סדר זמני, ולמרות שאפשר ללמוד זמן כפשוטו – שאנחנו לוקחים זמן לדברים – או אפילו הזמן שקוראים זמן שכלי, כן, הזמן של בינה, לאו דווקא הזמן של שבע המדות התחתונות, כן…
זמן של בינה – הפירוש, הזמן זה שדבר אחד גורם לדבר שני. זה הפירוש זמן, זה הפירוש זמן בשורש, לא זמן בפועל ממש.
– זמן בפועל ממש: פירושו לקחת ממש זמן, דקה, וכו׳
– זמן בשורש: הפירוש – כמו שאמרנו בשבוע שעבר – שהאהבה בנויה מקושיא ותירוץ, מהנחה ומסקנא, וכו׳ וכו׳
אותו דבר – זה שלעולם יש בתוכו סדר. מאחר שיש את הערכיות אפשר על זה לבנות עולם:
– מאחר שיש אבא יכולים להיוולד ילדים
– מאחר שיש יבשה יכולים עליה לחיות חיות היבשה
– אם יש לך ים יכולות להיות חיות הים
– אם הכל תוהו ובוהו לא יכול להיות כלום
זה הפירוש זמן, זה הפירוש סדר הזמנים, הסדר של ששת ימי בראשית – שזו הדוגמה הראשונה, המקור הראשון, השורש הראשון לכך שהעולם עובד בזמן, העולם עובד עם סדר שהוא סדר הזמנים.
—
עכשיו, בואו – כאן כבר הראינו דרך פשוטה מאוד. אפשר כבר מיד לראות איך מה שלמדנו – הנושא שיש ויכוח גדול, שאלה גדולה איך להבין היסטוריה של בני אדם.
אפשר לדבר – המילים שאנחנו מדברים – אפשר לדבר באופן הכללי של כל העולם, של כל האומות שיש בעולם. אפשר לדבר באופן יותר פרטי – אדם שגדל, ממה שהוא גדל בזמן מסוים, או בתקופה גדולה יותר של חייו.
כל הדברים האלה אפשר כבר מיד להבין עכשיו, שעל פי האמת, אם רוצים לחשוב יותר בסיסי, יותר על המרכיבים הבסיסיים שזה בנוי מהם, אפשר מיד לראות שזה הכל מובנה עוד מששת ימי בראשית.
זה הכל מובנה מזה שבעולם יש סדר לדברים:
– דברים גורמים אחד לשני
– קורים אחד אחרי השני
– כל דבר בזמנו
“את הכל עשה יפה בעתו”.
כשקהלת רוצה לספר שיש כל מיני מצבים בעולם, כל מיני סיטואציות בעולם, הוא אומר שיש כל מיני תקופות בעולם, כל מיני זמנים בעולם – עשרים ושמונה “עת ללדת ועת למות” – וכל דבר יש לו את זמנו.
זה הפירוש שהעולם כבר בנוי עם סדר מסוים, לא זה אקראי.
אקראי אפשר לומר כמו “במאמר אחד יכול לברוא” – הקב״ה עושה הכל:
– אין הבדל מה לפני, מה אחרי, מה באמצע
– לא צריך להיות שום הקדמות לכלום
– כלום לא קודם לכלום
– בשנייה אחת יכול להיות כמו “פתאום יבוא”
– בשנייה אחת הכל יכול להיות
זה היה עולם החכמה, העולם של למעלה מן הסדר.
אבל עולם הבינה, שזה ה״אלקים” שברא שמים וארץ – שם צריך להיות דברים עם סדר, לפחות סדר שכלי. וכשזה נעשה בפועל ממש זה גם נעשה סדר של זמן כפשוטו.
—
עכשיו זה כך – מה שזה אומר הוא שכל מה שדיברנו שיש סדר לדברים…
דיברנו שיש בעיה שלמה איך לקשר את הסדר עם מה שאנחנו קוראים:
– עבודת בני אדם
– בחירה
– האפשרות, הפתיחות
– זה שדברים יכולים להיות אחרת
כלומר, יש לך כאן את זה שלבני אדם יש שליטה, יש יכולת להחליט דברים. כי זה בנוי על זה שבמציאות, בטבע, הדברים שבני אדם אחראים עליהם, הם פתוחים:
– זה יכול להיות כך
– זה יכול להיות אחרת
– לא מובנה בטבע
בדברים האנושיים, בדברים איך בני אדם חיים, בהיסטוריה – שזה חייב להיות דרך מסוימת. זה הפירוש של מה שאנחנו אומרים בחירה – שאם לא, לא יכולה להיות בחירה.
כל הדבר הזה אבל באמת דומה לנקודה של “במאמר אחד יכול לברוא” – זה מאוד דומה לנקודה שאפשר לדבר על הכל בבת אחת. הבעיה היא שאז אין סדר.
אז ממילא האמת היא שאפילו מה שבני אדם עושים, מה שלבני אדם יש יכולת, מה שלבני אדם יש שליטה – או במילים אחרות, מה שהעולם לא דטרמיניסטי – במילים אחרות מה שהוא עולם הבינה, מה שהעולם, או כל דבר יכול להיות כך יכול להיות אחרת…
—
זה יכול להיות כך, זה יכול להיות אחרת – לא מובנה בטבע של הדברים והאנשים, בדברים איך בני אדם חיים בהיסטוריה, שזה חייב להיות דרך מסוימת. זה הפירוש של מה שאומרים בחירה, שאם לא, לא יכולה להיות בחירה.
כל הדבר הזה אבל באמת דומה לנקודה של “במאמר אחד יכול להבראות”. זה מאוד דומה לנקודה שאפשר לדבר על הכל בבת אחת – הבעיה היא שאז אין סדר.
אז ממילא, האמת היא שאפילו מה שבני אדם עושים, מה שלבני אדם יש יכולת, מה שלבני אדם יש שליטה, או במילים אחרות, מה שהעולם לא דטרמיניסטי – במילים אחרות, מה שהוא עולם הבחירה – מה שהעולם, או כל דבר יכול להיות כך, יכול להיות אחרת, כל זה בתוך ששת ימי בראשית. הכל בתוך ששת ימי בראשית.
ואפשר לומר באופן פשוט כך: כלומר אדם יכול להחליט, אדם יכול לשנות את סדר הדברים. במילים אחרות, עולם הבחירה, העולם שמסתובב ומשתנה לפי מה שבני אדם עושים, לפי מה שהקב״ה מתנהג עם בני אדם – זה הכל יפה מאוד.
אבל אדם למשל לא יכול לעשות משהו בלי זמן. כן, אני יכול לעשות משהו, אבל ביום ראשון, ביום שני, ביום שלישי, ביום רביעי וכדומה אני יכול לעשות משהו. אני לא יכול לעשות משהו לא בזמן. זה אומר שאפילו מה שאני עושה אני מוגבל באיזה זמן זה.
עכשיו, אם אנחנו מבינים שזמן לא מתכוונים עכשיו רק סתם, לא סתם מספר כמה שעות היה – הזמן מתכוון באמת בשורש זה ששת ימי בראשית. במילים אחרות, זה שיש סדר איך דברים יכולים להיות.
יוצא שכל כמה שאנחנו יכולים לעשות, כמה שאנחנו יכולים לשנות, כמה שיכולים להיות שינויים בעולם – הכל בתוך מבנה מסוים של איך דברים יכולים להיות. זה המהלך הבסיסי שיוצא ממה שאנחנו לומדים.
—
עכשיו, אם חושבים קצת יותר עמוק – במילים אחרות, לוקחים יותר בחשבון מה המבנה הבסיסי של דברים, מה הסדר הבסיסי, הזמן הבסיסי שהעולם מסתובב עליו – מוצאים, אמת, אפשר אולי לחלק את זה להרבה דרכים. יש כאן קצת כמו שאלה מה הם דברים שאולי לא הכרחי שיהיה כך.
כלומר, במילים אחרות, כשהתורה הייתה אומרת, כשהיא מספרת מעשה שהעולם נברא בשנים עשר ימים – אני יודע, כי אפשר לחלק הכל לשנים עשר – יודע מה? עדיין לא מדברים עכשיו בתור מעשה שהיה, שבדיוק מעשה שבעה עולמות שאנחנו לא מבינים, שהקב״ה החליט לעשות את העולם בשבעה ימים.
כלומר, כשאומרים שבעה עולמות, זה אומר שזה מתאים הכי הרבה לבני אדם – אני מדבר על בני אדם שלומדים את התורה בתרבות, בעולם – מתאים לומר שבשבעה ימים נברא העולם.
—
וזה מתאים עם כל השאר – מתאים, מסתנכרן. כל השאר מתאים עם הסדר, עם החלוקה, עם “לתת שכר לצדיקים ועונש לרשעים”.
במילים אחרות, צריך להיות אפשר להבין שיש שכר ועונש, שיש דרך.
שכר ועונש – כן, בואו נבין מאוד ברור. שכר ועונש לא אומר שזה מגיע, לא אומר שזה אקראי שאני עושה משהו. להיפך, שכר ועונש – זה הסדר. מיום ראשון בא יום שני.
במילים אחרות, בעולם האנושי יש סדר של שכר ועונש. כשעושים דברים טובים — בדברים טובים מסוימים, בדברים מסוימים יש הלכות, יש כללים, חוקים בזה, איך זה הולך.
וזו אולי הבחינה של מה שנקרא שבעת ימים, מה שנקרא עשרה מאמרות — עשר, שבע. אפשר לחלק זאת בדרכים שונות, שורשם באמת עשר ושבע. אפשר לחלק, אבל זה מראה שיש סדר.
אילו היה לגמרי במאמר אחד לפאר, לא היה שכר ועונש גם כן, כי אפשר לומר שהקב״ה יכול לעשות מה שהוא רוצה, יכול לקרות מה שהוא רוצה — אין הבדל היכן עומדים, אין הבדל מה היה קודם, אין הבדל מה יקרה אחר כך.
אבל זה שיש ששת ימי בראשית, זה שיש עשרה מאמרות, זה שיש סדר מסוים — זה מראה שהדבר למטה באמת פועל, יש פעולות של בני אדם. במילים אחרות, יש פתיחות מסוימת, לא סגור לגמרי, לא הכל יודעים מראש.
מלבד מה שמדברים על ידיעת ה׳, אבל בעצם איך העולם עובד — לא הכל יודעים מראש בדיוק מה יקרה, אבל זה בתוך סדר מסוים. עושים טוב, הולך טוב. עושים רע, הולך רע. לא קורה פתאום שאדם עושה טוב וקורה לו רע, או להיפך.
—
עכשיו, בואו ננסה להבהיר כאן מה ברור ומה לא ברור.
יוצא שיש סדר בעולם, יש סדר שנקרא סדר הטבע, סדר ששת ימי בראשית. זה מגדיר איך הכל יהיה לפי ההגבלות אחרי הצמצום.
אחרי שלא מדברים עכשיו על עולם החכמה, עולם עליון ממני — אי אפשר לדבר על עולם הנס — מדברים כן על עולם הטבע, או במילים אחרות על עולם הבינה, ששם יש סדר מסוים. הסדר נקרא שבעת ימי בראשית.
—
למה דווקא שבעה, לא שמונה או עשרים? אמרתי, אני לא יודע אם יש תירוץ לזה.
במילים אחרות, במובן מסוים יאמרו: כך רצה הקב״ה שיהיה הסדר.
אפשר לומר: למה דווקא כוח המשיכה חזק כל כך ולא כל כך? אני לא יודע. מה שאני יודע זה שהכל מתאים לזה. אולי זה עצמו קשה לומר טעם, או שאנחנו לא יודעים, או שזו חכמתו העליונה שאנחנו לא יודעים למה — אבל זה קיים, כך העובדה שכך זה עובד.
ובפרט כשמדברים על דברים אנושיים — במילים אחרות, אנחנו עושים אחר כך אנחנו עושים שבת כל יום שביעי. אנחנו יכולים בקלות, בוודאי, אנשים יכולים בוודאי לעשות שבת כל יום שמיני — לא היה קורה כלום. יכולה הייתה להיות מצווה שאומרת שיש שבת כל יום שמיני.
אבל אז לא היה מתאים איך העולם נברא, איך התורה מתארת את אירועי העולם. כל הדברים האלה מתאימים.
אבל קל מאוד לראות שככל שמדברים על אירועי האדם, הדברים יותר פתוחים — אנחנו לא יכולים לראות בהכרח. אני לא רואה, אפשר לומר את כל הטעמים שאנחנו יודעים לשבת — מאמונה, מ… צריך להיות מנוחה, מעליות העולמות — כל הדברים, לא היה מזיק בכלל אם היה כל יום שמיני שבת.
אנחנו לא היינו רואים הבדל. בוודאי, היה קצת פחות שבת, כן? עכשיו יש שביעית מהזמן שבת, אז היה שמינית. אוקיי, היה קצת פחות מנוחה. קשה לאדם להשיג ואתה מרגיש שמשהו חסר.
—
על זה אומרים אנו ששורש הבינה, כלומר השער החמישים של בינה — אפשר לקרוא לזה במובן המבנה, סוג הדבר.
אומר אתה: למה כך? אמרו, אמרו, הקב״ה נתן תירוץ. למה כך? למה כך? במילים אחרות: למה יש שבעה ימים? למה הקב״ה ברא את העולם בשבעה ימים? ולמה הקב״ה ברא את העולם בשבעה ימים? על שום מה השבעה כלים השניים?
כאן אומר אתה: אני לא יודע. אולי אפשר להבין, אולי יש תירוץ. אפשר לומר כי יש שבע ספירות. ולמה יש שבע ספירות? ולמה זה היה שבעה משהו אחר?
אפשר לתת הרבה מאוד תירוצים אחרים, הרבה מאוד דברים שמתאימים שנמצאים במסגרת של שבעה, מהסדר שאנחנו מבינים, שזה בונה בכלל את סדר העולם. אבל בסוף, אחרי ששואלים הרבה פעמים את הקושיה, יש לפחות לכל אחד לפי הגבלתו כמה שהוא מבין — התירוץ הוא חוץ מן אחד.
כן, חוץ מן אחד. כאן אני אומר כבר בחזרה את המאמר אחד דאורייתא. “חמישים שערי בינה נתנו למשה, חוץ מן אחד”. שם אני אומר כבר: אני לא יודע. הקב״ה נתן שם את התורה. הקב״ה עשה כך.
זה הפירוש של חמישים יום של מתן תורה. הקב״ה עשה כך — התורה פועלת במחזורים של שבעה. למה היא יכולה לפעול במחזורים של שמונה? אני לא יודע. אני לא רואה שזה לא יכול היה. אבל כך זה. חייב להיות טעם עליון, נעלם ונעלם מזה. מה מסביר, אבל אני לא יודע מה הטעם העליון.
—
אבל מה כן אמת? אחרי שיש את הסדר, ואנחנו רואים שהעולם נברא על סדר כזה בתורה, ואנחנו רואים שהתורה מתנהלת על סדר כזה עם:
– שבת
– שמיטה
– ספירת העומר
– שבעת ימים של המצורע שאנחנו לומדים השבוע את כל הסדרה
– שבעת ימים של נידה שאנחנו לומדים השבוע את כל הסדרה
– כל הדברים שפועלים על המספר שבעה
שכבר הבאנו פסח והשבועות של פסח בשיעור, שמתייגעים בטעמים למה דווקא שבעה. עכשיו יש לנו קצת יותר הוספת הבנה בזה.
אבל רואים שהכל פועל על זה. אפשר להבין שככל שמתייחסים יותר לסדר הזה, כמה שנמצאים בסנכרון עם הסדר, יותר דברים יתאימו — כי זה סדר מרכזי, זה סדר מרכזי של איך דברים עובדים. אז זה יותר קל כך.
הרמב״ן, לדעתי, לא מביא את כל הסדרים. הרמב״ן בהקדמה על התורה כשהוא מדבר על החמישה רבנן, אומר שזה נרמז בתורה בספירת העומר ובספירת היובל. שני הפעמים רואים בפירוש את הנושא של שבעה כפול שבעה, עם מיד עשר.
מה ההבדל של שבעה כפול שבעה ופעם אחת שבעה? אבל הספירה של שבעה נרמזת עוד הרבה יותר פעמים.
—
במילים אחרות, למה אני סופר שבעה? אני רוצה, נאמר, למשל אדם הוא מצורע או שיש שאלה של צרעת — למה סופרים שבעה ימים? מה זה שבעה ימים?
אמרו, אולי זה הסדר, רוב מחלות לוקחות שבעה ימים. אני לא יודע, זה יכול להיות טבעי. אבל למה נתתי? היה סדר אחר, עוד אפשר לשאול: היה עושה שישה ימים הסדר, היה עושה שמונה ימים הסדר — יודע אני, היה משהו קורה? רואים הרי שמונה עשרה, מה זה השמינית? והרמב״ן אומר, לפעמים זה השמינית.
אבל התירוץ הוא שכאן אנחנו נכנסים לתוך הסדר. אדם יש לו צרעת — זה הפירוש שהוא יצא מהסדר, נכון? יש לו איזו מחלה, משהו לא בסדר כאן.
עכשיו איך הוא מתחבר? זה כביכול, המשל הוא כך: נאמר, אדם לא מסודר, היום שלו לא מסודר. הוא לא יודע אם… הוא לא יודע אם… הוא שכח, זה יום רביעי או יום שלישי.
בפשט, אדם שמתנהל בסדר שבועי, כל יום הוא עושה שש, שבע דברים. ביום רביעי הוא צריך להחזיק בדבר השלישי, אבל הוא התבלבל בדבר השני, והוא לא יודע — הוא צריך לחזור והוא צריך לעשות תשובה. זה בלבול גדול, הוא לא יודע איפה הוא.
אומרים לו: בוא, אני אתן לך עצה — ספור שבעה ימים. במילים אחרות, חזור לסדר של שבת, או עשה שבעה ימים משלך, או חזור לשבת.
אז יש כאן כמו איפוס — מתחברים עם סדר הגלגל, גלגול החוזר בעולם. חוזר, אז אתה יכול להתחבר, אתה יכול יותר למדוד את הסדר שלך, כי אתה מתחבר עם הסדר — סדר העולם, סדר הטבע.
וכך הוא הסדר של אנשים. בא שבת, בא יום טוב, באה איזו תקופה שנותנת סדר שהוא יותר לא הסדר הפרטי שלך. תיאורטית אתה יכול לעשות את הסדר שלך, אבל זה תלוי איך אדם הולך והוא יודע מה הוא עושה — אז בחירתו גוברת על הסדר בעולם.
אבל כשהוא מצורע, אומרים לו מה יש. או זבה, כן, “וספרה לה שבעת ימים”, אחר תטהר. על מה זה “וספרה לה שבעת ימים”? למה לא שישה ימים?
מה שהוא מתכוון: חזור לדבר יותר בסיסי. כן, הסדר שלך אבד. יש לך איזה סדר פרטי שיש לו את הדבר שלו, אתה לא יודע מה קורה, אתה התבלבלת. זה עונש לרשעים – שאמרנו בפעם הקודמת, זה רק משל, אתה לא יודע.
אוקיי, חזור, עשה סדר של שבעה, הכנס את הסדר של שבעה לחיים שלך. כך תחזור לסדר נורמלי, יתיישב העולם, יתיישב החיים שלך.
זה הסוד של תשובה.
זו דרך אחת של עשיית תשובה, כן, היסוד של תשובה של הכהנים. שהם אומרים תמיד – מה שבא לכהן, אומר הכהן: חכה שבעה ימים. זו דרך התשובה של חזרה, התחברות מחדש עם הסדר שקיים.
צריך להבין דבר חשוב, וזה היסוד של דרך הקבלה: מההבדל של שבעה ושבעה כפול שבעה.
שצריך להבין, כמו שבת – מה המילה של שבת? צריך להבין מה הסדר. שבת הולך ששת ימים, אחר כך בא עוד ששת ימים, אחר כך בא שוב, שוב, שוב.
למה זה בא שוב? זה חוזר על אותו הדבר שוב, שוב.
או כמו ששואלים תמיד מה שבא ימים טובים – כל אחד יודע את השיחה – שכל שנה מדברים שוב על יציאת מצרים? כבר יצאנו פעם אחת, מה קורה כאן?
אומרים הרי כל המפרשים, כל המקובלים, וכל הספרים החסידיים, שהפשט הוא שחוזרים כל שנה על הנקודה שהייתה פעם אחת.
אבל האמת היא כאן, וכאן מתעוררת הרי שאלה שיש לי, וצריך להוציא את זה טוב יותר.
המפרשים המאוחרים – האריז״ל, וזה מתחיל ברמ״ק בשער על חמישים שערי בינה – מחברים יפה מאוד את הנושא של חמישים הימים של ספירת העומר מחמישים שערי בינה. את כל הדבר הם מחברים טוב מאוד עם הנושא של יציאת מצרים וקבלת התורה, כל הסדר.
אבל ברמב״ן לא רואים את זה, והאמת היא שיש סיבה טובה למה.
כי זה הרי הפוך – הסיבה למה ביציאת מצרים יהיה סדר של שבעה, צריך להיות בגלל שיש סדר של שבעה בששת ימי בראשית, וסדר גדול יותר של שבעת ימי עולם של שבעה כפול שבעה. אז יש דבר יותר בסיסי מהנושא של העובדה ההיסטורית של יציאת מצרים.
זו נקודה אחת.
הנקודה השנייה היא שלא ברור מהרמב״ן, צריך להבין את זה טוב יותר: איך מתחבר הנושא של השבעה, הרמז, ספירת העומר, עם הסדר של חמישים שערי בינה, מהשבעה שיש בעולם.
הרמב״ן נשמע בהקדמה, וגם במקומות שהוא מדבר על זה בפרשת אמור ובהר על הנושא של ספירת העומר של שמיטה, שזה יותר כמו רמז.
צריך להבין מה זה אומר רמז. לכאורה, אני אבין את זה טוב יותר כמו שאמרתי עכשיו:
הפירוש הוא, אנחנו רוצים להראות, אנחנו רוצים להתחבר לסדר מסוים שהוא הסדר הנכון, שזה הסדר של העולם בעצם. אמת, זה בוודאי המעשה שמספרים על יציאת מצרים – מסתכלים לתוך המעשה – זה גם נכון. מה שהזוהר קורא למעשה של שבעה נקיים, של זיווג שהזוהר חיבר עם זה, זה גם נכון.
אבל נראה שזה יותר שזה סדר פשוט. והנקודה שקוראים שחוזרים על אותו הדבר – זה הרי בעצמו, צריך להבין את זה באופן עמוק יותר – זה הרי בעצמו סדר בסיסי.
וכאן ההבדל האמיתי של שבעה עם שבעה כפול שבעה, כמו שאמרנו.
הפשט הוא: זה לא אומר שזה חוזר, מן הסתם עושה אותו דבר כל פעם, כי יש השפעות רוחניות של יציאת מצרים וכו׳.
הפשט הוא: אם מבינים את העולם, מבינים שהעולם נברא יסוד ארץ על הסדר של שבעה. וזה שחוזר שוב, אומר שזה מה שקורה אחר כך – אחר כך קורה עוד שבעה.
ובסך הכל, לזה יש גם באופן כללי סדר גדול יותר – שבעה כפול שבעה. חוזר על אותו הדבר.
ומה הסוף אחרי כל השבעה כפול שבעה? זה נקרא יובל הגדול במקובלים.
ובאמת, כמו שאמרנו עם הבעל שם טוב, בא עוד שבעה, ואפשר לעשות חמישים כפול חמישים. ואנחנו נמצאים בחלק קטן מאוד של העולם, אז אי אפשר לראות ואי אפשר להוציא סדרים הרבה יותר גדולים. אבל אפשר לדמיין כמה פעמים יותר גדול זה הולך וכמה פעמים יותר רחוק זה הולך.
זה הדבר שאני רוצה להשאיר כאן כשאלה, ואני רוצה לעצור כאן להיום, ובעזרת ה׳ נבין טוב יותר. יש עוד דרכים שאפשר להבין את זה, אבל כל כך הסברנו על שבע שבתות תמימות.
זה השלב הראשון.
צריך להזכיר שבשנה האחרונה שלו היה שיעור על נשמות, משפטי נשמות של ספירת העומר. שזה באמת עוד סוד, שהוא סוד על מה שאמרנו אתמול – הנושא של ששם לפי מה שאדם פועל, לפי מה שאדם מתנהג.
כבר דיברנו גם בדרך אחרת בשביעי של פסח ובעשירי חג – שהנושא של איך אדם מתנהג, זה הוא נעשה. זה הרגל נעשה טבע, ודרך הדרך של גלגולים יש דרך עמוקה יותר להבין את זה, שהסברנו בשנה שעברה באותו שיעור.
יש עוד נקודה שצריך להבין, כי זה הנושא שהחזרה – זה שדבר חוזר – אומר גם שבסוד מסוים, חזור הוא חוזר לאיפה שהוא בא ממנו.
זה נקרא חזרה אל השורש, שזה הפירוש האמיתי של יובל על פי קבלה.
וצריך להבין זאת טוב יותר, ובעזרת השם נסביר זאת בשבוע הבא.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
השיעור נאמר ערב שבת תזריע-מצורע, בימי ספירת העומר. המטרה היא להסביר בפנימיות את הסוד שנלמד בשיעור הרמב״ם (שמונה פרקים), עם שתי נקודות עיקריות על פי קבלה, זוהר וקבלת הראשונים.
—
סוד הקץ הוא באמת סוד הזמן – ו״זמן” פירושו למעשה “סדר” – סידור שיטתי.
– חכמה = הבנה שהיא *למעלה* מהעולם, שם אין זמן, הכל בבת אחת.
– בינה = הבנה *בתוך* העולם (לאחר הצמצום, עולם הנשמות), שבו דברים לוקחים זמן, יש להם סדר, אחד בא אחרי השני.
התורה מספרת את הבריאה בסדר של ששת ימים, למרות ש״במאמר אחד יכול להיבראות” – הקב״ה היה יכול לברוא הכל בבת אחת. *התוכן* של בריאת העולם הוא נקודה אחת: הקב״ה “אחראי” על הכל, הוא מלך – לא דיקטטור, אלא זה שאחראי על העולם.
אבל התורה *מחלקת* את זה לזמן, כי זה מוציא סדר סיבתי (קאוזאלי): תחילה אור, אחר כך שמים/ארץ, אחר כך צמחים, חיות, בני אדם – כמו בנאי שעושה תחילה את הרצפה, אחר כך את הגג.
– זמן בפועל = זמן ממשי, דקות, שעות.
– זמן בשורש = העיקרון שדבר אחד *גורם* לדבר שני, הנחה מובילה למסקנה, קושיא מובילה לתירוץ. זהו שורש הזמן.
אותו עיקרון סדר מסביר גם: היסטוריה של עמים, התבגרות של אדם, תקופות בחיים – הכל “בילט-אין” מששת ימי בראשית. כמו שקהלת אומר: “עת ללדת ועת למות” – לכל דבר יש את זמנו, לא באקראי.
איך מחברים את הסדר הקבוע של העולם עם בחירה – זה שבני אדם יכולים להחליט, שדברים יכולים להיות אחרת? אם הכל נקבע בסדר, איפה המקום לבחירה?
—
בחירה חפשית קיימת רק בתוך הסדר של ששת ימי בראשית. אדם יכול להחליט ולשנות דברים, אבל הוא לא יכול לעשות דבר מחוץ לזמן — הוא קשור ליום ראשון, שני, שלישי וכו׳. אפילו חירות אנושית היא מוגבלת בתוך מבנה של איך דברים יכולים להיות.
הסדר של ששת ימי בראשית ועשרה מאמרות יוצר שכר ועונש. שכר ועונש אינו קסם או אקראי — הוא הוא הסדר עצמו: “מיום ראשון בא יום שני”. כשעושים טוב, הולך טוב; כשעושים רע, הולך רע. בלי הסדר (במאמר אחד), לא היה שכר ועונש, כי הכל היה בלי הבדל של קודם ואחר.
למה דווקא שבעה ימים ולא שמונה או עשרים? זה כמו כוח המשיכה — יודעים שזה עובד כך, אבל הטעם העמוק ביותר נסתר. אפשר להביא תירוצים (שבע ספירות וכו׳), אבל אחרי ששואלים מספיק פעמים מגיעים ל“חוץ מן האחד” — השער החמישים של בינה שאפילו משה לא קיבל. זוהי חכמתו העליונה שאיננו יכולים להשיג.
לאחר שמקבלים את הסדר, רואים שהכל בתורה רץ על שבע: שבת, שמיטה, ספירת העומר, שבעת ימי המצורע, שבעת ימי הנידה, פסח. הרמב״ן בהקדמתו מצביע על ספירת העומר וספירת היובל כדוגמאות ברורות של שבע כפול שבע.
אדם עם צרעת יצא מהסדר — הוא לא יודע היכן הוא נמצא, הוא מבולבל. ספירת שבעת הימים היא איפוס — תופסים את עצמנו בחזרה עם ה״גלגל החוזר בעולם”, סדר הטבע. כמו ששבת ויום טוב נותנים לאדם סדר שהוא גדול מהסדר הפרטי שלו, כך ספירת השבעה עוזרת לאדם להתחבר בחזרה לסדר העולם.
בחירת האדם יכולה לגבור על סדר העולם — הוא יכול תיאורטית ליצור את הסדר שלו — אבל ככל שהוא מסונכרן עם הסדר המרכזי, כך יותר דברים יסתדרו. אפילו משיח “יכול לבוא ביום שלישי”, אבל הוא “יתנגש” בסדרים אחרים שלא מתאימים.
—
כשאדם נעשה מצורע או זבה, אומרים לו “וספרה לה שבעת ימים” – שיספור שבעה ימים. למה דווקא שבעה? כי האדם איבד את הסדר שלו, הוא התבלבל, הוא לא יודע מה קורה. העצה היא: חזור לסדר הבסיסי של שבעה, הכנס את סדר השבעה לחייך, ודרך זה חייך יהיו בחזרה מסודרים ומיושבים.
זהו יסוד התשובה לפי דרך הכהנים – הכהן אומר תמיד: חכה שבעה ימים. זוהי דרך התשובה של לתפוס את עצמך בחזרה עם הסדר הטבעי של הבריאה.
נקודת מפתח בדרך הקבלה היא ההבדל בין שבעה לשבעה כפול שבעה. שבת חוזרת על עצמה כל שבוע – ששת ימים, אז שבת, שוב ששת ימים, שוב שבת. כך גם יום טוב – כל שנה מדברים שוב על יציאת מצרים, למרות שכבר יצאנו פעם אחת. כל המפרשים, המקובלים והספרים החסידיים אומרים שחוזרים כל שנה על הנקודה שהייתה פעם אחת.
הרמ״ק (בשער חמישים שערי בינה) והאריז״ל מחברים יפה מאוד את חמישים ימי ספירת העומר עם חמישים שערי בינה, עם יציאת מצרים וקבלת התורה.
אבל ברמב״ן לא רואים את זה, וזה מסיבה טובה: לפי הרמב״ן סדר השבעה הוא דבר יותר בסיסי, יסודי – הוא נובע מששת ימי בראשית ומהסדר הגדול יותר של שבעת ימי עולם (שבעה כפול שבעה). זה יותר בסיסי מהעובדה ההיסטורית של יציאת מצרים עצמה. הרמב״ן מתייחס לזה יותר כרמז – אנו רוצים להתחבר לסדר הנכון שהוא סדר העולם בעצם.
מה שחוזר על עצמו לא אומר סתם שעושים את אותו דבר שוב. הפשט האמיתי הוא: העולם יסוד ארץ על סדר השבעה, ואחרי כל שבעה בא עוד שבעה, וכל זה ביחד יוצר סדר גדול יותר – שבעה כפול שבעה. אחרי כל השבעה כפול שבעה בא היובל הגדול (לפי המקובלים). וכמו שהבעל שם טוב אומר, אפשר ללכת עוד יותר רחוק – חמישים כפול חמישים – בסדר אינסופי שאנחנו, בחלק הקטן שלנו מהעולם, לא יכולים לראות לגמרי.
חזרה פירושה גם חזרה אל השורש – שדבר חוזר למקום שממנו בא. זהו הפשט האמיתי של יובל על פי קבלה. זה מתחבר גם לנושא של גלגולים והרגל נעשה טבע – איך שאדם מתנהג, כך הוא נעשה.
—
1. סוד הקץ = סוד הזמן = סדר – זמן הוא למעשה מערכת של סיבה ותוצאה.
2. חכמה vs. בינה – למעלה הכל בבת אחת; בעולם הכל בסדר.
3. ששת ימי בראשית – התורה מחלקת את הבריאה לזמן כדי להראות את הסדר הסיבתי.
4. בחירה בתוך סדר – חירות אנושית קיימת רק בתוך המסגרת.
5. שכר ועונש = הסדר עצמו – בלי סדר, אין השלכות.
6. שבעה הוא יסודי – הטעם העמוק ביותר נסתר (חוץ מן האחד).
7. ספירת שבעה = איפוס – דרך להתחבר בחזרה לסדר העולם.
8. תשובה דרך סדר – דרך הכהן היא לחזור לסדר הבסיסי.
9. שבעה כפול שבעה – סדר גדול יותר שמוביל ליובל.
10. חזרה אל השורש – סוד היובל והגלגולים.
מורי ורבותי, ערב שבת תזריע-מצורע, וספירת העומר. כפי שסדרנו לאחרונה, אני רוצה להיכנס מעט ולהסביר את הסוד שלמדנו אתמול בלילה בשיעור הרמב״ם, שמונה פרקים, לראות מה אפשר להבין בזה יותר בפנימיות.
יש כאן שני עיקרים, שני עניינים עיקריים שאפשר להסביר יותר על פי קבלה, מצד קבלת הראשונים והזוהר, הדרכים איך מפרשים עמוק יותר את אותו דבר.
מובן, כמו כל הסודות, לא הוצאנו את זה לגמרי – אני לא הוצאתי את זה לגמרי. אולי יש יהודים שהוציאו את זה לגמרי. אבל ניסיתי לעשות כפי סדרנו, לומר דברים ברורים:
– לפחות השאלות יהיו ברורות
– לפחות הקשרים יהיו ברורים
– שנראה איך צריך ללכת הלאה כאן
שזו עבודה ארוכה.
—
בואו נזכור כך: למדנו אתמול שיש דבר שנקרא סוד הקץ. הסוד של הקץ הוא באמת הסוד של זמן, כלומר הסדר של זמן.
הסדר של זמן, או המילה זמן, היא באמת המילה של סדר באופן כללי.
במילים אחרות, כדי להבין את העולם – כלומר, נגיד, בינה, כפי שדיברנו בשבוע שעבר בשיעור – סוג ההבנה שנקרא בינה, לא סוג ההבנה שנקרא חכמה, שהיא למעלה מהעולם. שם אין זמן, שם לא מבינים דברים בדרך הזו.
אבל סוג ההבנה שקורים לאחר הצמצום, או בעולם הנשמות, בעולם שיש בו עולם, שיש בו שכל, שאנחנו קוראים שכל, שזה לוקח זמן – זה גם סוג ההבנה שיש שם.
וסוג המציאות שיש שם אפשר לומר, כי הבנה היא לפי מציאות, הוא סוג כזה של דברים שמסודרים, ומסודרים אחד אחרי השני.
—
כמו הדוגמה הגדולה ביותר לכך היא ששת ימי בראשית.
התורה רוצה לומר שהקב״ה ברא את כל העולם, הוא אחראי על הכל, הוא עשה הכל. מספרת לנו התורה את המעשה בסדר של זמן, למרות “הלא במאמר אחד יכול להבראות”.
לא היה צריך להיות, ולא היה צריך להיות. כשהמשנה שואלת שיכול היה להיות, היא מתכוונת לומר שזה באמת – כך לומדים כל המקובלים וכל המפרשים.
כלומר, על פי האמת, המסר, הנקודה – אפשר לומר מהי הנקודה, נקודה אחת, מהו הפירוש הפשוט, האמונה הפשוטה של ששת ימי בראשית, של בריאת העולם, שעושים לכבוד השבת?
לדעת שהקב״ה עשה את העולם.
או אפשר לומר שהקב״ה עושה את העולם, שהקב״ה – אני אוהב את המילה “אחראי”, כן?
מלך – מילה שהעולם חושב שמשמעותה איזה דיקטטור נורא – משמעותה שהוא אחראי, כן? הוא הדבר, הדבר שאחראי, שבגללו יש את העולם.
זה הפירוש:
– בריאת העולם
– השגחה
– בריאה
– כל מיני מילים שאפשר לומר
עכשיו, באמת, זו נקודה של רגע אחד – “הלא במאמר אחד יכול להבראות”.
אחד אומר, אפשר אפילו לומר את זה בפסוק אחד: “ברא אלקים את השמים ואת הארץ” – כבר אפילו יותר מפסוק אחד, שמים וארץ. “ברא אלקים הכל”, “אני ה׳ עושה כל”.
זה מספיק, מספיק ועוד לומר:
– שהקב״ה עושה הכל
– הקב״ה מנהל הכל
– הקב״ה בעל הבית על הכל
כל מיני לשונות שאומרים על אותו דבר.
—
אבל, בני אדם – לא רק בני אדם, אלא סדר העולם הוא לא רק כך. בעולם, כדי להבין מה זה אומר “הקב״ה עשה הכל”? שאלתי שאלה:
יש שולחנות בעולם, יש ספסלים בעולם, יש עצים בעולם, יש בהמות בעולם, יש בני אדם בעולם, יש כל מיני דברים.
מה זה אומר שהקב״ה עשה הכל? איך זה הולך? פתאום עשה הכל?
אבל האמת היא, יש בזה נקודה של אמת. הקב״ה אחראי על הכל יחד, כן – מה שקוראים בחב״ד “סובב כל עלמין”. הקב״ה גדול מכל העולם, הכל סך הכל מגיע אליו. זו האמת.
אבל אנחנו לא היינו מבינים כך. במילים אחרות, זה לא לגמרי נכון עם זמן, הדרך שבה העולם עובד – יש סדר בעולם. מסבירים אבל סדר.
הוא אומר שקודם, כן, ומי יודע – כתוב אפילו פשוט בפסוקים, כל שכן שכל המקובלים וכל הפילוסופים, כל המפרשים לומדים פשוט, שששת ימי בראשית לא סתם מחולק לזמן.
להיפך – החלוקה לזמן מוציאה מה שקוראים סדר סיבתי, סדר של סיבות, סדר של קודם.
כלומר, פירוש פשוט:
– היום הראשון: הקב״ה עשה שיהיה יובש קצת, הוא הפריד את השמים מהארץ, הוא עשה אור – הוא הפריד אור מחושך
– היום השני: עשה שיהיו שמים וארץ
– וכן הלאה…
זה הולך הכל גג על גג. כן, קודם – אולי אנחנו צריכים להבין מהי ההבנה של הטבע שטמונה בזה. אבל בכל מקרה, הסדר השכלי עושה את זה שכלי, זה עושה סדר מזה.
קודם צריך להיות שלא יהיה חושך לגמרי, שלא יהיה ערבוב של תוהו ובוהו. אחר כך אפשר לעשות – כמו שהמדרש מספר – צריך לעשות מקום, עושים שיהיו שמים, עושים שיהיה…
כמו אדם שבונה בניין: הוא עושה קודם את הרצפה, אחר כך את הגג, וכולי וכולי, כל הסדר. בזה אפשר להכניס בני אדם ובהמות ועצים, כל הסדר. זה הגיוני.
זה מה שמספר ששת ימי בראשית. זה מספר מעשה שבאמת לא בזמן.
—
במילים אחרות, זה מצד ההבנה האמיתית, מצד מידת החכמה, שהיא למעלה מששת ימי בראשית בכלל, כן? זה אפילו לא השמיני, זה התשיעי אפשר לומר, סדר הספירות. זה בכלל לא ששת ימי בראשית – שם אין זמן, שם הקב״ה עשה במאמר אחד וכולי וכולי.
אבל מאחר שהעולם הוא עולם שהסדר שבו הוא סדר זמני, ולמרות שאפשר ללמוד זמן כפשוטו – שאנחנו לוקחים זמן לדברים – או אפילו הזמן שקוראים זמן שכלי, כן, הזמן של בינה, לאו דווקא הזמן של שבע המדות התחתונות, כן…
זמן של בינה – הפירוש, הזמן זה שדבר אחד גורם לדבר שני. זה הפירוש זמן, זה הפירוש זמן בשורש, לא זמן בפועל ממש.
– זמן בפועל ממש: פירושו לקחת ממש זמן, דקה, וכו׳
– זמן בשורש: הפירוש – כמו שאמרנו בשבוע שעבר – שהאהבה בנויה מקושיא ותירוץ, מהנחה ומסקנא, וכו׳ וכו׳
אותו דבר – זה שלעולם יש בתוכו סדר. מאחר שיש את הערכיות אפשר על זה לבנות עולם:
– מאחר שיש אבא יכולים להיוולד ילדים
– מאחר שיש יבשה יכולים עליה לחיות חיות היבשה
– אם יש לך ים יכולות להיות חיות הים
– אם הכל תוהו ובוהו לא יכול להיות כלום
זה הפירוש זמן, זה הפירוש סדר הזמנים, הסדר של ששת ימי בראשית – שזו הדוגמה הראשונה, המקור הראשון, השורש הראשון לכך שהעולם עובד בזמן, העולם עובד עם סדר שהוא סדר הזמנים.
—
עכשיו, בואו – כאן כבר הראינו דרך פשוטה מאוד. אפשר כבר מיד לראות איך מה שלמדנו – הנושא שיש ויכוח גדול, שאלה גדולה איך להבין היסטוריה של בני אדם.
אפשר לדבר – המילים שאנחנו מדברים – אפשר לדבר באופן הכללי של כל העולם, של כל האומות שיש בעולם. אפשר לדבר באופן יותר פרטי – אדם שגדל, ממה שהוא גדל בזמן מסוים, או בתקופה גדולה יותר של חייו.
כל הדברים האלה אפשר כבר מיד להבין עכשיו, שעל פי האמת, אם רוצים לחשוב יותר בסיסי, יותר על המרכיבים הבסיסיים שזה בנוי מהם, אפשר מיד לראות שזה הכל מובנה עוד מששת ימי בראשית.
זה הכל מובנה מזה שבעולם יש סדר לדברים:
– דברים גורמים אחד לשני
– קורים אחד אחרי השני
– כל דבר בזמנו
“את הכל עשה יפה בעתו”.
כשקהלת רוצה לספר שיש כל מיני מצבים בעולם, כל מיני סיטואציות בעולם, הוא אומר שיש כל מיני תקופות בעולם, כל מיני זמנים בעולם – עשרים ושמונה “עת ללדת ועת למות” – וכל דבר יש לו את זמנו.
זה הפירוש שהעולם כבר בנוי עם סדר מסוים, לא זה אקראי.
אקראי אפשר לומר כמו “במאמר אחד יכול לברוא” – הקב״ה עושה הכל:
– אין הבדל מה לפני, מה אחרי, מה באמצע
– לא צריך להיות שום הקדמות לכלום
– כלום לא קודם לכלום
– בשנייה אחת יכול להיות כמו “פתאום יבוא”
– בשנייה אחת הכל יכול להיות
זה היה עולם החכמה, העולם של למעלה מן הסדר.
אבל עולם הבינה, שזה ה״אלקים” שברא שמים וארץ – שם צריך להיות דברים עם סדר, לפחות סדר שכלי. וכשזה נעשה בפועל ממש זה גם נעשה סדר של זמן כפשוטו.
—
עכשיו זה כך – מה שזה אומר הוא שכל מה שדיברנו שיש סדר לדברים…
דיברנו שיש בעיה שלמה איך לקשר את הסדר עם מה שאנחנו קוראים:
– עבודת בני אדם
– בחירה
– האפשרות, הפתיחות
– זה שדברים יכולים להיות אחרת
כלומר, יש לך כאן את זה שלבני אדם יש שליטה, יש יכולת להחליט דברים. כי זה בנוי על זה שבמציאות, בטבע, הדברים שבני אדם אחראים עליהם, הם פתוחים:
– זה יכול להיות כך
– זה יכול להיות אחרת
– לא מובנה בטבע
בדברים האנושיים, בדברים איך בני אדם חיים, בהיסטוריה – שזה חייב להיות דרך מסוימת. זה הפירוש של מה שאנחנו אומרים בחירה – שאם לא, לא יכולה להיות בחירה.
כל הדבר הזה אבל באמת דומה לנקודה של “במאמר אחד יכול לברוא” – זה מאוד דומה לנקודה שאפשר לדבר על הכל בבת אחת. הבעיה היא שאז אין סדר.
אז ממילא האמת היא שאפילו מה שבני אדם עושים, מה שלבני אדם יש יכולת, מה שלבני אדם יש שליטה – או במילים אחרות, מה שהעולם לא דטרמיניסטי – במילים אחרות מה שהוא עולם הבינה, מה שהעולם, או כל דבר יכול להיות כך יכול להיות אחרת…
—
זה יכול להיות כך, זה יכול להיות אחרת – לא מובנה בטבע של הדברים והאנשים, בדברים איך בני אדם חיים בהיסטוריה, שזה חייב להיות דרך מסוימת. זה הפירוש של מה שאומרים בחירה, שאם לא, לא יכולה להיות בחירה.
כל הדבר הזה אבל באמת דומה לנקודה של “במאמר אחד יכול להבראות”. זה מאוד דומה לנקודה שאפשר לדבר על הכל בבת אחת – הבעיה היא שאז אין סדר.
אז ממילא, האמת היא שאפילו מה שבני אדם עושים, מה שלבני אדם יש יכולת, מה שלבני אדם יש שליטה, או במילים אחרות, מה שהעולם לא דטרמיניסטי – במילים אחרות, מה שהוא עולם הבחירה – מה שהעולם, או כל דבר יכול להיות כך, יכול להיות אחרת, כל זה בתוך ששת ימי בראשית. הכל בתוך ששת ימי בראשית.
ואפשר לומר באופן פשוט כך: כלומר אדם יכול להחליט, אדם יכול לשנות את סדר הדברים. במילים אחרות, עולם הבחירה, העולם שמסתובב ומשתנה לפי מה שבני אדם עושים, לפי מה שהקב״ה מתנהג עם בני אדם – זה הכל יפה מאוד.
אבל אדם למשל לא יכול לעשות משהו בלי זמן. כן, אני יכול לעשות משהו, אבל ביום ראשון, ביום שני, ביום שלישי, ביום רביעי וכדומה אני יכול לעשות משהו. אני לא יכול לעשות משהו לא בזמן. זה אומר שאפילו מה שאני עושה אני מוגבל באיזה זמן זה.
עכשיו, אם אנחנו מבינים שזמן לא מתכוונים עכשיו רק סתם, לא סתם מספר כמה שעות היה – הזמן מתכוון באמת בשורש זה ששת ימי בראשית. במילים אחרות, זה שיש סדר איך דברים יכולים להיות.
יוצא שכל כמה שאנחנו יכולים לעשות, כמה שאנחנו יכולים לשנות, כמה שיכולים להיות שינויים בעולם – הכל בתוך מבנה מסוים של איך דברים יכולים להיות. זה המהלך הבסיסי שיוצא ממה שאנחנו לומדים.
—
עכשיו, אם חושבים קצת יותר עמוק – במילים אחרות, לוקחים יותר בחשבון מה המבנה הבסיסי של דברים, מה הסדר הבסיסי, הזמן הבסיסי שהעולם מסתובב עליו – מוצאים, אמת, אפשר אולי לחלק את זה להרבה דרכים. יש כאן קצת כמו שאלה מה הם דברים שאולי לא הכרחי שיהיה כך.
כלומר, במילים אחרות, כשהתורה הייתה אומרת, כשהיא מספרת מעשה שהעולם נברא בשנים עשר ימים – אני יודע, כי אפשר לחלק הכל לשנים עשר – יודע מה? עדיין לא מדברים עכשיו בתור מעשה שהיה, שבדיוק מעשה שבעה עולמות שאנחנו לא מבינים, שהקב״ה החליט לעשות את העולם בשבעה ימים.
כלומר, כשאומרים שבעה עולמות, זה אומר שזה מתאים הכי הרבה לבני אדם – אני מדבר על בני אדם שלומדים את התורה בתרבות, בעולם – מתאים לומר שבשבעה ימים נברא העולם.
—
וזה מתאים עם כל השאר – מתאים, מסתנכרן. כל השאר מתאים עם הסדר, עם החלוקה, עם “לתת שכר לצדיקים ועונש לרשעים”.
במילים אחרות, צריך להיות אפשר להבין שיש שכר ועונש, שיש דרך.
שכר ועונש – כן, בואו נבין מאוד ברור. שכר ועונש לא אומר שזה מגיע, לא אומר שזה אקראי שאני עושה משהו. להיפך, שכר ועונש – זה הסדר. מיום ראשון בא יום שני.
במילים אחרות, בעולם האנושי יש סדר של שכר ועונש. כשעושים דברים טובים — בדברים טובים מסוימים, בדברים מסוימים יש הלכות, יש כללים, חוקים בזה, איך זה הולך.
וזו אולי הבחינה של מה שנקרא שבעת ימים, מה שנקרא עשרה מאמרות — עשר, שבע. אפשר לחלק זאת בדרכים שונות, שורשם באמת עשר ושבע. אפשר לחלק, אבל זה מראה שיש סדר.
אילו היה לגמרי במאמר אחד לפאר, לא היה שכר ועונש גם כן, כי אפשר לומר שהקב״ה יכול לעשות מה שהוא רוצה, יכול לקרות מה שהוא רוצה — אין הבדל היכן עומדים, אין הבדל מה היה קודם, אין הבדל מה יקרה אחר כך.
אבל זה שיש ששת ימי בראשית, זה שיש עשרה מאמרות, זה שיש סדר מסוים — זה מראה שהדבר למטה באמת פועל, יש פעולות של בני אדם. במילים אחרות, יש פתיחות מסוימת, לא סגור לגמרי, לא הכל יודעים מראש.
מלבד מה שמדברים על ידיעת ה׳, אבל בעצם איך העולם עובד — לא הכל יודעים מראש בדיוק מה יקרה, אבל זה בתוך סדר מסוים. עושים טוב, הולך טוב. עושים רע, הולך רע. לא קורה פתאום שאדם עושה טוב וקורה לו רע, או להיפך.
—
עכשיו, בואו ננסה להבהיר כאן מה ברור ומה לא ברור.
יוצא שיש סדר בעולם, יש סדר שנקרא סדר הטבע, סדר ששת ימי בראשית. זה מגדיר איך הכל יהיה לפי ההגבלות אחרי הצמצום.
אחרי שלא מדברים עכשיו על עולם החכמה, עולם עליון ממני — אי אפשר לדבר על עולם הנס — מדברים כן על עולם הטבע, או במילים אחרות על עולם הבינה, ששם יש סדר מסוים. הסדר נקרא שבעת ימי בראשית.
—
למה דווקא שבעה, לא שמונה או עשרים? אמרתי, אני לא יודע אם יש תירוץ לזה.
במילים אחרות, במובן מסוים יאמרו: כך רצה הקב״ה שיהיה הסדר.
אפשר לומר: למה דווקא כוח המשיכה חזק כל כך ולא כל כך? אני לא יודע. מה שאני יודע זה שהכל מתאים לזה. אולי זה עצמו קשה לומר טעם, או שאנחנו לא יודעים, או שזו חכמתו העליונה שאנחנו לא יודעים למה — אבל זה קיים, כך העובדה שכך זה עובד.
ובפרט כשמדברים על דברים אנושיים — במילים אחרות, אנחנו עושים אחר כך אנחנו עושים שבת כל יום שביעי. אנחנו יכולים בקלות, בוודאי, אנשים יכולים בוודאי לעשות שבת כל יום שמיני — לא היה קורה כלום. יכולה הייתה להיות מצווה שאומרת שיש שבת כל יום שמיני.
אבל אז לא היה מתאים איך העולם נברא, איך התורה מתארת את אירועי העולם. כל הדברים האלה מתאימים.
אבל קל מאוד לראות שככל שמדברים על אירועי האדם, הדברים יותר פתוחים — אנחנו לא יכולים לראות בהכרח. אני לא רואה, אפשר לומר את כל הטעמים שאנחנו יודעים לשבת — מאמונה, מ… צריך להיות מנוחה, מעליות העולמות — כל הדברים, לא היה מזיק בכלל אם היה כל יום שמיני שבת.
אנחנו לא היינו רואים הבדל. בוודאי, היה קצת פחות שבת, כן? עכשיו יש שביעית מהזמן שבת, אז היה שמינית. אוקיי, היה קצת פחות מנוחה. קשה לאדם להשיג ואתה מרגיש שמשהו חסר.
—
על זה אומרים אנו ששורש הבינה, כלומר השער החמישים של בינה — אפשר לקרוא לזה במובן המבנה, סוג הדבר.
אומר אתה: למה כך? אמרו, אמרו, הקב״ה נתן תירוץ. למה כך? למה כך? במילים אחרות: למה יש שבעה ימים? למה הקב״ה ברא את העולם בשבעה ימים? ולמה הקב״ה ברא את העולם בשבעה ימים? על שום מה השבעה כלים השניים?
כאן אומר אתה: אני לא יודע. אולי אפשר להבין, אולי יש תירוץ. אפשר לומר כי יש שבע ספירות. ולמה יש שבע ספירות? ולמה זה היה שבעה משהו אחר?
אפשר לתת הרבה מאוד תירוצים אחרים, הרבה מאוד דברים שמתאימים שנמצאים במסגרת של שבעה, מהסדר שאנחנו מבינים, שזה בונה בכלל את סדר העולם. אבל בסוף, אחרי ששואלים הרבה פעמים את הקושיה, יש לפחות לכל אחד לפי הגבלתו כמה שהוא מבין — התירוץ הוא חוץ מן אחד.
כן, חוץ מן אחד. כאן אני אומר כבר בחזרה את המאמר אחד דאורייתא. “חמישים שערי בינה נתנו למשה, חוץ מן אחד”. שם אני אומר כבר: אני לא יודע. הקב״ה נתן שם את התורה. הקב״ה עשה כך.
זה הפירוש של חמישים יום של מתן תורה. הקב״ה עשה כך — התורה פועלת במחזורים של שבעה. למה היא יכולה לפעול במחזורים של שמונה? אני לא יודע. אני לא רואה שזה לא יכול היה. אבל כך זה. חייב להיות טעם עליון, נעלם ונעלם מזה. מה מסביר, אבל אני לא יודע מה הטעם העליון.
—
אבל מה כן אמת? אחרי שיש את הסדר, ואנחנו רואים שהעולם נברא על סדר כזה בתורה, ואנחנו רואים שהתורה מתנהלת על סדר כזה עם:
– שבת
– שמיטה
– ספירת העומר
– שבעת ימים של המצורע שאנחנו לומדים השבוע את כל הסדרה
– שבעת ימים של נידה שאנחנו לומדים השבוע את כל הסדרה
– כל הדברים שפועלים על המספר שבעה
שכבר הבאנו פסח והשבועות של פסח בשיעור, שמתייגעים בטעמים למה דווקא שבעה. עכשיו יש לנו קצת יותר הוספת הבנה בזה.
אבל רואים שהכל פועל על זה. אפשר להבין שככל שמתייחסים יותר לסדר הזה, כמה שנמצאים בסנכרון עם הסדר, יותר דברים יתאימו — כי זה סדר מרכזי, זה סדר מרכזי של איך דברים עובדים. אז זה יותר קל כך.
הרמב״ן, לדעתי, לא מביא את כל הסדרים. הרמב״ן בהקדמה על התורה כשהוא מדבר על החמישה רבנן, אומר שזה נרמז בתורה בספירת העומר ובספירת היובל. שני הפעמים רואים בפירוש את הנושא של שבעה כפול שבעה, עם מיד עשר.
מה ההבדל של שבעה כפול שבעה ופעם אחת שבעה? אבל הספירה של שבעה נרמזת עוד הרבה יותר פעמים.
—
במילים אחרות, למה אני סופר שבעה? אני רוצה, נאמר, למשל אדם הוא מצורע או שיש שאלה של צרעת — למה סופרים שבעה ימים? מה זה שבעה ימים?
אמרו, אולי זה הסדר, רוב מחלות לוקחות שבעה ימים. אני לא יודע, זה יכול להיות טבעי. אבל למה נתתי? היה סדר אחר, עוד אפשר לשאול: היה עושה שישה ימים הסדר, היה עושה שמונה ימים הסדר — יודע אני, היה משהו קורה? רואים הרי שמונה עשרה, מה זה השמינית? והרמב״ן אומר, לפעמים זה השמינית.
אבל התירוץ הוא שכאן אנחנו נכנסים לתוך הסדר. אדם יש לו צרעת — זה הפירוש שהוא יצא מהסדר, נכון? יש לו איזו מחלה, משהו לא בסדר כאן.
עכשיו איך הוא מתחבר? זה כביכול, המשל הוא כך: נאמר, אדם לא מסודר, היום שלו לא מסודר. הוא לא יודע אם… הוא לא יודע אם… הוא שכח, זה יום רביעי או יום שלישי.
בפשט, אדם שמתנהל בסדר שבועי, כל יום הוא עושה שש, שבע דברים. ביום רביעי הוא צריך להחזיק בדבר השלישי, אבל הוא התבלבל בדבר השני, והוא לא יודע — הוא צריך לחזור והוא צריך לעשות תשובה. זה בלבול גדול, הוא לא יודע איפה הוא.
אומרים לו: בוא, אני אתן לך עצה — ספור שבעה ימים. במילים אחרות, חזור לסדר של שבת, או עשה שבעה ימים משלך, או חזור לשבת.
אז יש כאן כמו איפוס — מתחברים עם סדר הגלגל, גלגול החוזר בעולם. חוזר, אז אתה יכול להתחבר, אתה יכול יותר למדוד את הסדר שלך, כי אתה מתחבר עם הסדר — סדר העולם, סדר הטבע.
וכך הוא הסדר של אנשים. בא שבת, בא יום טוב, באה איזו תקופה שנותנת סדר שהוא יותר לא הסדר הפרטי שלך. תיאורטית אתה יכול לעשות את הסדר שלך, אבל זה תלוי איך אדם הולך והוא יודע מה הוא עושה — אז בחירתו גוברת על הסדר בעולם.
אבל כשהוא מצורע, אומרים לו מה יש. או זבה, כן, “וספרה לה שבעת ימים”, אחר תטהר. על מה זה “וספרה לה שבעת ימים”? למה לא שישה ימים?
מה שהוא מתכוון: חזור לדבר יותר בסיסי. כן, הסדר שלך אבד. יש לך איזה סדר פרטי שיש לו את הדבר שלו, אתה לא יודע מה קורה, אתה התבלבלת. זה עונש לרשעים – שאמרנו בפעם הקודמת, זה רק משל, אתה לא יודע.
אוקיי, חזור, עשה סדר של שבעה, הכנס את הסדר של שבעה לחיים שלך. כך תחזור לסדר נורמלי, יתיישב העולם, יתיישב החיים שלך.
זה הסוד של תשובה.
זו דרך אחת של עשיית תשובה, כן, היסוד של תשובה של הכהנים. שהם אומרים תמיד – מה שבא לכהן, אומר הכהן: חכה שבעה ימים. זו דרך התשובה של חזרה, התחברות מחדש עם הסדר שקיים.
צריך להבין דבר חשוב, וזה היסוד של דרך הקבלה: מההבדל של שבעה ושבעה כפול שבעה.
שצריך להבין, כמו שבת – מה המילה של שבת? צריך להבין מה הסדר. שבת הולך ששת ימים, אחר כך בא עוד ששת ימים, אחר כך בא שוב, שוב, שוב.
למה זה בא שוב? זה חוזר על אותו הדבר שוב, שוב.
או כמו ששואלים תמיד מה שבא ימים טובים – כל אחד יודע את השיחה – שכל שנה מדברים שוב על יציאת מצרים? כבר יצאנו פעם אחת, מה קורה כאן?
אומרים הרי כל המפרשים, כל המקובלים, וכל הספרים החסידיים, שהפשט הוא שחוזרים כל שנה על הנקודה שהייתה פעם אחת.
אבל האמת היא כאן, וכאן מתעוררת הרי שאלה שיש לי, וצריך להוציא את זה טוב יותר.
המפרשים המאוחרים – האריז״ל, וזה מתחיל ברמ״ק בשער על חמישים שערי בינה – מחברים יפה מאוד את הנושא של חמישים הימים של ספירת העומר מחמישים שערי בינה. את כל הדבר הם מחברים טוב מאוד עם הנושא של יציאת מצרים וקבלת התורה, כל הסדר.
אבל ברמב״ן לא רואים את זה, והאמת היא שיש סיבה טובה למה.
כי זה הרי הפוך – הסיבה למה ביציאת מצרים יהיה סדר של שבעה, צריך להיות בגלל שיש סדר של שבעה בששת ימי בראשית, וסדר גדול יותר של שבעת ימי עולם של שבעה כפול שבעה. אז יש דבר יותר בסיסי מהנושא של העובדה ההיסטורית של יציאת מצרים.
זו נקודה אחת.
הנקודה השנייה היא שלא ברור מהרמב״ן, צריך להבין את זה טוב יותר: איך מתחבר הנושא של השבעה, הרמז, ספירת העומר, עם הסדר של חמישים שערי בינה, מהשבעה שיש בעולם.
הרמב״ן נשמע בהקדמה, וגם במקומות שהוא מדבר על זה בפרשת אמור ובהר על הנושא של ספירת העומר של שמיטה, שזה יותר כמו רמז.
צריך להבין מה זה אומר רמז. לכאורה, אני אבין את זה טוב יותר כמו שאמרתי עכשיו:
הפירוש הוא, אנחנו רוצים להראות, אנחנו רוצים להתחבר לסדר מסוים שהוא הסדר הנכון, שזה הסדר של העולם בעצם. אמת, זה בוודאי המעשה שמספרים על יציאת מצרים – מסתכלים לתוך המעשה – זה גם נכון. מה שהזוהר קורא למעשה של שבעה נקיים, של זיווג שהזוהר חיבר עם זה, זה גם נכון.
אבל נראה שזה יותר שזה סדר פשוט. והנקודה שקוראים שחוזרים על אותו הדבר – זה הרי בעצמו, צריך להבין את זה באופן עמוק יותר – זה הרי בעצמו סדר בסיסי.
וכאן ההבדל האמיתי של שבעה עם שבעה כפול שבעה, כמו שאמרנו.
הפשט הוא: זה לא אומר שזה חוזר, מן הסתם עושה אותו דבר כל פעם, כי יש השפעות רוחניות של יציאת מצרים וכו׳.
הפשט הוא: אם מבינים את העולם, מבינים שהעולם נברא יסוד ארץ על הסדר של שבעה. וזה שחוזר שוב, אומר שזה מה שקורה אחר כך – אחר כך קורה עוד שבעה.
ובסך הכל, לזה יש גם באופן כללי סדר גדול יותר – שבעה כפול שבעה. חוזר על אותו הדבר.
ומה הסוף אחרי כל השבעה כפול שבעה? זה נקרא יובל הגדול במקובלים.
ובאמת, כמו שאמרנו עם הבעל שם טוב, בא עוד שבעה, ואפשר לעשות חמישים כפול חמישים. ואנחנו נמצאים בחלק קטן מאוד של העולם, אז אי אפשר לראות ואי אפשר להוציא סדרים הרבה יותר גדולים. אבל אפשר לדמיין כמה פעמים יותר גדול זה הולך וכמה פעמים יותר רחוק זה הולך.
זה הדבר שאני רוצה להשאיר כאן כשאלה, ואני רוצה לעצור כאן להיום, ובעזרת ה׳ נבין טוב יותר. יש עוד דרכים שאפשר להבין את זה, אבל כל כך הסברנו על שבע שבתות תמימות.
זה השלב הראשון.
צריך להזכיר שבשנה האחרונה שלו היה שיעור על נשמות, משפטי נשמות של ספירת העומר. שזה באמת עוד סוד, שהוא סוד על מה שאמרנו אתמול – הנושא של ששם לפי מה שאדם פועל, לפי מה שאדם מתנהג.
כבר דיברנו גם בדרך אחרת בשביעי של פסח ובעשירי חג – שהנושא של איך אדם מתנהג, זה הוא נעשה. זה הרגל נעשה טבע, ודרך הדרך של גלגולים יש דרך עמוקה יותר להבין את זה, שהסברנו בשנה שעברה באותו שיעור.
יש עוד נקודה שצריך להבין, כי זה הנושא שהחזרה – זה שדבר חוזר – אומר גם שבסוד מסוים, חזור הוא חוזר לאיפה שהוא בא ממנו.
זה נקרא חזרה אל השורש, שזה הפירוש האמיתי של יובל על פי קבלה.
וצריך להבין זאת טוב יותר, ובעזרת השם נסביר זאת בשבוע הבא.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
The shiur was delivered on Erev Shabbos Tazria-Metzora, during the days of Sefiras HaOmer. The goal is to explain in depth the secret that was learned in the Rambam shiur (Shemonah Perakim), with two main points according to Kabbalah, Zohar, and Kabbalas HaRishonim.
—
Sod HaKeitz is truly the secret of time (zman) – and “zman” actually means “seder” – a systematic order.
– Chochmah = understanding that is *above* the world, where there is no time, everything is simultaneous.
– Binah = understanding *within* the world (after the tzimtzum, olam haneshamos), where things take time, have an order, one comes after the other.
The Torah tells the story of Creation in an order of six days, even though “b’ma’amar echad yachol l’hibaros” – the Almighty could have created everything at once. The *content* of Brias HaOlam is one point: the Almighty is “achrai” for everything, He is Melech – not a dictator, but the One who is responsible for the world.
But the Torah *divides* it over time, because this brings out a seder sibasi (causal order): first light, then heaven/earth, then plants, animals, humans – like a builder who first makes the floor, then the roof.
– Zman b’poel = actual time, minutes, hours.
– Zman b’shoresh = the principle that one thing *causes* a second thing, a premise leads to a conclusion, a question leads to an answer. This is the root of time.
The same seder-principle also explains: the history of nations, the growth of a person, periods in life – everything is “built-in” from Sheshes Yemei Bereishis. As Koheles says: “eis laledet v’eis lamus” – everything has its time, not random.
How does one connect the fixed seder of the world with bechirah – the fact that people can decide, that things can be different? If everything is determined in an order, where is the place for bechirah?
—
Bechirah chofshis exists only within the seder of Sheshes Yemei Bereishis. A person can decide and change things, but he cannot do anything outside of time — he is bound to Sunday, Monday, Tuesday, etc. Even human freedom is limited within a structure of how things can be.
The seder of Sheshes Yemei Bereishis and Asarah Ma’amaros creates schar v’onesh. Schar v’onesh is not magic or random — it is the seder itself: “from Sunday comes Monday.” When one does good, good follows; when one does bad, bad follows. Without this seder (b’ma’amar echad), there would be no schar v’onesh, because everything would be without distinction of before and after.
Why exactly seven days and not eight or twenty? This is like gravity — one knows it works this way, but the deepest reason is hidden. One can bring answers (seven sefiros, etc.), but after asking enough times one arrives at “chutz min echad” — the fiftieth gate of Binah that even Moshe did not receive. This is Chochmaso HaElyonah which we cannot reach.
Once one accepts the seder, one sees that everything in Torah runs on seven: Shabbos, Shemittah, Sefiras HaOmer, seven days of the metzora, seven days of niddah, Pesach. The Ramban in his introduction points to Sefiras HaOmer and Sefiras HaYovel as clear examples of seven times seven.
A person with tzaraas has fallen out of the seder — he doesn’t know where he stands, he is confused. The counting of seven days is a reset — one reconnects with the “galgal hachozer ba’olam,” the seder hateva. Just as Shabbos and Yom Tov give a person a seder that is greater than his private seder, so does counting seven help a person reconnect to the seder ha’olam.
A person’s bechirah can overpower the seder of the world — he can theoretically make his own seder — but the more he is in sync with the central seder, the more things will align. Even Mashiach “can come on Tuesday,” but he will “bump into” other sedarim that don’t align.
—
When a person becomes a metzora or a zavah, he is told “v’safrah lah shivas yamim” – he should count seven days. Why specifically seven? Because the person has lost his seder, he has become confused, he doesn’t know what comes first. The advice is: go back to the basic seder of seven, bring the seder of seven into your life, and through this your life will become orderly and settled again.
This is the yesod of teshuvah according to the derech of the Kohanim – the Kohen always says: wait seven days. This is a derech hateshuvah of reconnecting with the natural seder of Creation.
A key point in the derech hakabbalah is the distinction between seven and seven times seven. Shabbos repeats itself every week – six days, then Shabbos, again six days, again Shabbos. So too Yom Tov – every year we speak again of Yetzias Mitzrayim, even though we already left once. All meforshim, mekubalim, and Chassidic sefarim say that we repeat every year the point that happened once.
The Ramak (in Sha’ar Chamishim Sha’arei Binah) and the Arizal connect very nicely the fifty days of Sefiras HaOmer with the chamishim sha’arei binah, with Yetzias Mitzrayim and Kabbalas HaTorah.
But in the Ramban we don’t see this, and this is with good reason: according to the Ramban, the seder of seven is a more basic, fundamental thing – it stems from Sheshes Yemei Bereishis and from the greater seder of shivas yemei olam (seven times seven). It is more basic than the historical fact of Yetzias Mitzrayim itself. The Ramban treats it more as a remez – we want to connect ourselves to the correct seder which is the seder of the world itself.
The fact that it repeats doesn’t simply mean that we do the same thing again. The true meaning is: the world is founded upon the seder of seven, and after every seven comes another seven, and all this together creates a greater seder – seven times seven. After the entire seven times seven comes the Yovel HaGadol (according to the mekubalim). And as the Baal Shem Tov says, one can go even further – fifty times fifty – in an endless seder that we, in our small portion of the world, cannot fully see.
Chazarah also means chazarah el hashoresh – that something returns to where it came from. This is the true meaning of Yovel according to Kabbalah. This also connects with the topic of gilgulim and hergel na’aseh teva – how a person conducts himself, that is what he becomes.
—
1. Sod HaKeitz = Sod HaZman = Seder – time is actually a system of cause and effect.
2. Chochmah vs. Binah – above, everything is simultaneous; in the world, everything is in an order.
3. Sheshes Yemei Bereishis – the Torah divides Creation over time in order to show the causal order.
4. Bechirah within Seder – human freedom exists only within the framework.
5. Schar v’onesh = the seder itself – without order, no consequences.
6. Seven is fundamental – the deepest reason is hidden (chutz min echad).
7. Counting seven = reset – a way to reconnect to the seder ha’olam.
8. Teshuvah through seder – the Kohen’s derech is to return to the basic seder.
9. Seven times seven – a greater seder that leads to Yovel.
10. Chazarah el hashoresh – the secret of Yovel and gilgulim.
My teachers and rabbis, it is the eve of Shabbat Tazria-Metzora, and the Counting of the Omer. As has been our custom lately, I want to delve in a bit and explain the secret that we learned last night in the Rambam shiur, Shemoneh Perakim [Eight Chapters: the eight chapters of Rambam’s introduction to Pirkei Avot], to see what we can understand in this more deeply.
There are two main things, two main ways that we can explain more according to Kabbalah, from the side of the Kabbalah of the early authorities and the Zohar [the primary book of Kabbalah], the ways in which we interpret the same thing more deeply.
Understandably, as with all secrets, we haven’t fully grasped it – I haven’t fully grasped it. Perhaps there are Jews who have fully grasped it. But I have tried to do as is our custom, to say clear things:
– At least the questions should be clear
– At least the connections should be clear
– We should see how we need to proceed further here
For this is indeed a lengthy work.
—
Let us recall this: We learned last night that there is something called sod haketz [the secret of the End]. The secret of the ketz is truly the secret of time, that is, the order of time.
The order of time, or the word time, zman, is truly the word for order in general.
In other words, in order to understand the world – what does that mean, let’s say, Binah [understanding/comprehension], as we spoke about last week at the shiur – the type of understanding called Binah, not the type of understanding called Chochmah [wisdom/intuitive insight], which is above the world. There, there is no time, we don’t understand things in that way.
But the type of understanding that is called l’achar hatzimtzum [after the Divine contraction], or in the olam haneshamos [world of souls], in the world where there is a world, where there is intellect, what we call intellect, which takes time – that is also the type of understanding that exists there.
And the type of reality that exists there, one can say, because understanding is according to a reality, is such types of things that are ordered, and are ordered one after another.
—
As the greatest example of this is the six days of Genesis [the six days of Creation].
The Torah wants to say that the Almighty created the entire world, He is responsible for everything, He made everything. The Torah tells us the story in an order of time, even though “could it not have been created with one utterance?”
It didn’t have to be, and it didn’t have to be. When the Mishnah [Pirkei Avot 5:1] asks that it could have been, it means to say that it truly is – so learn all the kabbalists and all the commentators.
That is, according to the truth, the message, the point – one can say what is the point, one point, what is the simple meaning, the simple faith of the six days of Genesis, of the creation of the world, which is done in honor of the Shabbat?
To know that the Almighty made the world.
Or one can say that the Almighty makes the world, that the Almighty – I like the word “responsible,” yes?
King – a word that people think means some terrible dictator – it means He is responsible, yes? He is the thing, the thing that is responsible, from whom the world exists.
This is the meaning:
– Creation of the world
– Divine providence
– Creation
– All kinds of words that one can say
Now, truly, this is a point of one moment – “could it not have been created with one utterance.”
One says, one can even say it in one verse: “God created the heavens and the earth” – already even more than one verse, heaven and earth. “God created everything,” “I am Hashem who makes everything.”
This is enough, enough and more to say:
– That the Almighty makes everything
– The Almighty conducts everything
– The Almighty is master over everything
All kinds of expressions that one says for the same thing.
—
But, human beings – not just human beings, but the order of the world is not just like that. In the world, in order to understand what does it mean “the Almighty made everything”? I asked a question:
There are tables in the world, there are benches in the world, there are trees in the world, there are animals in the world, there are people in the world, there are all kinds of things.
What does it mean the Almighty made everything? How does this work? Did He make everything at once?
But the truth is, there is in this a point of truth. The Almighty is responsible for everything as one, yes – what is called in Chabad “sovev kol almin” [encompassing all worlds]. The Almighty is greater than the entire world, everything in total comes to Him. This is the truth.
But we wouldn’t understand it that way. In other words, it’s not entirely correct with time, the way the world works – there is an order in the world. But an order is explained.
He says that first, beforehand, yes, and who knows – it even says simply in the verses, all the more so that all the kabbalists and all the philosophers, all the commentators learn simply, that the six days of Genesis is not just divided into time.
On the contrary – dividing into time brings out what is called a causal order, an order of causes, an order of precedence.
That is, simple meaning:
– The first day: The Almighty made there should be a bit of dryness, He separated heaven from earth, He made light – He separated light from darkness
– The second day: He made there should be heaven and earth
– And so on…
This all goes level upon level. Yes, beforehand – perhaps we need to understand what is the understanding of nature that lies in this. But in any case, the intellectual order makes it intellectual, it makes an order of it.
First there must be that it shouldn’t be completely dark, there shouldn’t be a mixture of tohu vavohu [chaos and void]. Later one can make – as the Midrash tells – one must make space, one makes there should be a heaven, one makes there should be…
Like a person who builds a building: he makes first the floor, then the roof, and so on and so forth, the whole order. In this one can place people and animals and trees, the whole order. It makes logical sense.
This is what the six days of Genesis tells. It tells a story that is truly not in time.
—
In other words, it is from the side of the true understanding, from the side of the attribute of Chochmah, which is above the six days of Genesis in general, yes? It’s not even the eighth, it’s the ninth one can say, the order of the Sefirot. It’s not at all the six days of Genesis – there, there is no time, there the Almighty made with one utterance and so on and so forth.
But since the world is a world whose order is a temporal order, and although one can learn time literally – that we take time for things – or even the time that is called intellectual time, yes, the time of Binah, not necessarily the time of the seven lower attributes, yes…
Time of Binah – the meaning, the time, that is that one thing causes a second thing. This is the meaning of time, this is the meaning of time at its root, not time in actual practice.
– Time in actual practice: Means to actually take time, a minute, etc.
– Time at its root: The meaning – as we said last week – that love is built from a question with an answer, from a premise with a conclusion, etc. etc.
The same thing – that the world has within it an order. Since there is a system, one can build upon this a world:
– Since there is a father, children can be born
– Since there is dry land, land animals can live on it
– If you have a sea, there can be sea creatures
– If everything is tohu vavohu, nothing can be
This is the meaning of time, this is the meaning of the order of times, the order of the six days of Genesis – which is the first example, the first source, the first root of the fact that the world works in time, the world works with an order which is the order of times.
—
Now, let us – here we have already shown a very simple way. One can already immediately see how what we have learned – the topic that there is a great debate, a great question how to understand the history of people.
One can speak – the words that we speak – one can speak in the general manner of the entire world, of all the nations that exist in the world. One can speak more specifically – a person who grows up, from what he grows in a certain time, or in a larger period of his life.
All these things one can already immediately understand now, that according to the truth, if one wants to think more basically, more about the basic ingredients that this is built from, one can immediately see that this is all built-in from the six days of Genesis.
It’s all built-in from the fact that in the world there is an order for things:
– Things cause one another
– Happen one after another
– Each thing in its time
“He made everything beautiful in its time” [Ecclesiastes 3:11].
When Ecclesiastes wants to tell that there are all kinds of situations in the world, all kinds of situations in the world, he says that there are all kinds of periods in the world, all kinds of times in the world – twenty-eight “a time to be born and a time to die” – and each thing has its time.
This is the meaning that the world is already built with a certain order, not that it’s random.
Random one can say like “with one utterance it could be created” – the Almighty makes everything:
– No difference what is before, what is after, what is in the middle
– There doesn’t have to be any prerequisites for anything
– Nothing is not prior to nothing
– In one second it can be like “suddenly it will come”
– In one second everything can be
This would be the world of Chochmah, the world above order.
But the world of Binah, which is the “God” who created heaven and earth – there, things must be with an order, at least an intellectual order. And when it becomes in actual practice, it also becomes an order of time literally.
—
Now it is like this – what this means is that everything we have spoken about that there is an order to things…
We have spoken that there is a whole problem how to connect the order with what we call:
– The service of human beings
– Bechirah [free choice]
– The possibility, the openness
– That things can be different
That is, you have here that people have control, have an ability to decide things. Because this is built on the fact that in reality, in nature, the things for which people are responsible, are open:
– It can be this way
– It can be another way
– Not built into nature
In human matters, in the things how people live, in history – that it must be a certain way. This is indeed the meaning of what we say bechirah – that if not, there can’t be any free choice.
The whole thing, however, is truly similar to the point of “with one utterance it could be created” – it’s very similar to the point that one can speak of everything at once. The problem is that then one doesn’t have any order.
So necessarily, the truth is that even what people do, what people have ability for, what people have control over – or in other words, that the world is not determined – in other words, which is the world of Binah, that the world, or each thing can be this way, can be another way…
—
It can be this way, it can be another way – not built into the nature of the things and people, in the things how people live in history, that it must be a certain way. This is indeed the meaning of what we say bechirah [free choice], that if not, there can’t be any free choice.
The whole thing, however, is truly similar to the point of “with one utterance it could have been created.” It’s very similar to the point that one can speak of everything at once – the problem is that then one doesn’t have any order.
So necessarily, the truth is that even what people do, what people have ability for, what people have control over, or in other words, that the world is not determined – in other words, which is the world of free choice – that the world, or each thing can be this way, can be another way, all this is within the six days of Genesis. It’s all within the six days of Genesis.
And one can say in a simple way like this: that means a person can decide, a person can change the order of things. In other words, the world of free choice, the world that turns and changes according to what people do, according to how the Almighty conducts Himself with people – this is all very fine.
But a person, for example, cannot do something without a time. Yes, I can do something, but on Sunday, on Monday, on Tuesday, on Wednesday and so on I can do something. I cannot do something not in a time. This means that even what I do, I am limited in which time it is.
Now, if we understand that time doesn’t mean now just simply, not just some number what time it was – time truly means at its root, this is the six days of Genesis. In other words, that there is an order how things can be.
It comes out that all how much we can do, how much we can change, how much there can be changes in the world – is all within a certain structure of how things can be. This is the basic approach that comes out from what we learn.
—
Now, if one thinks a bit deeper – in other words, one takes more into consideration what the basic structure of things are, what the basic order, the basic time on which the world turns is – one finds, truly, one can perhaps divide it in many ways. There is here a bit like a question what are things that are perhaps not necessary that it should be so.
That is, in other words, when the Torah would have said, when it tells a story that the world was created in twelve days – I know, because one can divide everything into twelve – you know what? It’s not yet speaking now as an event that happened, that specifically the event of seven worlds that we don’t understand, that the Almighty had decided to make the world in seven days.
That is, when one says seven worlds, it means that it fits most for people – I’m speaking of people who learn the Torah in the culture, in the world – it fits to say that in seven days the world was created.
—
And it fits with everything else – it goes to fit in, it goes to be in sync. Everything else fits with the order, with the division, with “to give reward to the righteous and punishment to the wicked.”
In other words, one must be able to understand that there is reward and punishment, that there is a way.
Reward and punishment – yes, let us understand very clearly. Reward and punishment doesn’t mean that it arrives, doesn’t mean that it’s random that I do something. On the contrary, reward and punishment – this is the order. From Sunday comes Monday.
In other words, in the human world there is a system of reward and punishment. When one does good things — in certain good things, in certain things there are halachos, there are principles, laws in this, how it works.
And this is perhaps the aspect of what is called the seven days, what is called the ten utterances [the ten utterances of creation] — ten, seven. One can divide it in different ways, their root is truly ten and seven. One can divide it, but this shows that there is an order.
If it had been entirely with one utterance, there would not have been any reward and punishment either, because one could say that the Almighty can do what He wants, whatever He wants can happen — no difference where one stands, no difference what was before, no difference what will happen afterwards.
But the fact that there are the six days of creation, the fact that there are ten utterances, the fact that there is a certain order — this shows that what is below actually has effect, there are actions of people. In other words, there is a certain openness, not completely closed, not everything is known in advance.
Apart from what we speak of regarding God’s knowledge, but essentially how the world works — not everything is known in advance precisely what will happen, but it is within a certain order. One does good, it goes well. One does bad, it goes badly. It doesn’t happen suddenly that a person does good and bad happens to him, or vice versa.
—
Now, let us try to make clear here what is clear and what is not clear.
It comes out that there is an order in the world, there is an order which is called the order of nature, the order of the six days of creation. This defines how everything will be according to the limitations after the tzimtzum [tzimtzum: the divine contraction].
After we are not speaking now of the world of Chochmah [the world of Chochmah/Wisdom], the higher world — we cannot speak of the world of miracles — we are speaking of the world of nature, or in other words of the world of Binah [the world of Binah/Understanding], that there is a certain order there. The order is called the seven days of creation.
—
Why specifically seven, not eight or twenty? I said, I don’t know if there is an answer for this.
In other words, in a certain sense one will say: this is how the Almighty wanted it to be the order.
One can say: why is gravity exactly this strong and not that strong? I don’t know. What I know is that everything fits with this. Perhaps this itself is difficult to give a reason for, or we don’t know, or this is His supernal wisdom that we don’t know why — but it exists, this is the fact that this is how it works.
And especially when we speak of human matters — in other words, we make afterwards we make Shabbos every seventh day. We could very easily, certainly, people could certainly make Shabbos every eighth day — nothing would happen. There could have been a mitzvah that says there is Shabbos every eighth day.
But then it would not fit how the world was created, how the Torah describes the events of the world. All these things fit.
But it is very easy to see that the more we speak of events of man, the more open the things are — we cannot see necessarily. I don’t see, one can say all the reasons that we know for Shabbos — from faith, from… there needs to be rest, from the elevation of the worlds — all things, it would not have hurt at all if it had been every eighth day Shabbos.
We would not have seen a difference. Certainly, there would have been a bit less Shabbos, yes? Now there is a seventh of the time Shabbos, then it would have been an eighth. Okay, there would have been a bit less rest. It is difficult for a person to grasp and you want something is missing.
—
On this we say that the root of Binah, that is the fiftieth gate of understanding [the fiftieth gate of understanding] — one can call it in this sense the structure, this sort of thing.
You say: why is it so? One has said, one has said, the Almighty has given an answer. Why is it so? Why is it so? In other words: why are there seven days? Why did the Almighty make the world in seven days? And why did the Almighty make the world in seven days? Why the second seven vessels?
Here you say: I don’t know. Perhaps one can understand, perhaps there is an answer. One can say because there are seven sefiros. And why are there seven sefiros? And why would this be seven something else?
One can give very many other answers, very many things that fit that are in the framework of seven, of the order that we understand, that this is the building principle the order of the world. But in the end, after asking the question many times, at least each one according to his limitation how much he understands — the answer is except for one.
Yes, except for one. Here I already say back the one utterance of the Torah. “Fifty gates of understanding were given to Moses, except for one.” There I already say: I don’t know. The Almighty gave the Torah there. The Almighty made it so.
This is the meaning of fifty days of the giving of the Torah. The Almighty made it so — the Torah runs on cycles of seven. Why should it be able to run on cycles of eight? I don’t know. I don’t see that it couldn’t have. But this is how it is. There must be a higher reason, hidden and concealed from this. What explains, but I don’t know what the higher reason is.
—
But what is indeed true? After there is the order, and we see that the world was created on such an order in the Torah, and we see that the Torah conducts itself on such an order with:
– Shabbos
– Shemittah [the sabbatical year]
– Counting of the Omer
– The seven days of the metzora that we learn this week the entire series
– The seven days of niddah that we learn this week the entire series
– All things that run on the number of seven
Which we have already brought Pesach and the Shavuos Pesach shiur, that one struggles with reasons why specifically seven. Now we have a bit more additional understanding in this.
But one sees that everything runs on this. One can understand that how strongly one relates to this order, how much one is in sync with the order, the more things will fit — because this is a central order, this is a central order of how things work. It is easier this way.
The Ramban [Ramban/Nachmanides], I think, does not bring all these orders. The Ramban in the introduction to the Torah when he speaks of the five books, says that this is hinted at in the Torah in the counting of the Omer and in the counting of the Jubilee. The two times one sees explicitly the topic of seven times seven, with soon ten.
What is the difference between seven times seven and one time seven? But the counting of seven is hinted at many more times.
—
In other words, why do I count seven? I want, let us say, for example a person is a metzora [one afflicted with tzara’as] or there is a question of tzara’as — why does one count seven days? What is something seven days?
They have said, perhaps it is the order, most illnesses take seven days. I don’t know, it could be natural. But why have I given? There would have been another order, further one can ask: it would have made six days the order, it would have made eight days the order — I don’t know, would something have happened? One sees the Shemoneh Esreh [eighteen], what is the eighth? And the Ramban says, sometimes it is the eighth.
But the answer is that here we enter into this order. A person has tzara’as — this is the meaning that he has fallen out of the order, right? He has some illness, something is not going here.
Now how does he catch himself? It is as if, the analogy is like this: let’s say, a person is not organized, his day is not organized. He doesn’t know whether… he doesn’t know whether… he has forgotten, is it Wednesday or Tuesday.
In simple terms, a person who conducts himself in a weekly order, each day he does six, seven things. Wednesday he should be holding by the third thing, but he got mixed up in the second thing, and he doesn’t know — he needs to go back and he needs to do teshuvah. It is a great confusion, he doesn’t know where he is.
One tells him: come, I will give you advice — count seven days. In other words, come back to the order of Shabbos, or make your own seven days, or come back to Shabbos.
Then there is like a reset — one catches oneself with the order of the cycle, the cycle that revolves in the world. You come back, then you can catch yourself, you can better measure your order, because you catch yourself with the order — the order of the world, the order of nature.
And this is indeed the order of people. A Shabbos comes, a Yom Tov comes, some period comes that gives an order that is more not your private order. Theoretically you can make your own order, but it depends how a person goes and he knows what he does — his free will overcomes the order in the world.
But when he is a metzora [person with a certain impurity], one tells him what there is. Or a zavah [woman with a certain impurity], yes, “and she shall count for herself seven days,” afterwards she will be pure. What is this “and she shall count for herself seven days”? Why not six days?
What he means is: go back to a more basic thing. Yes, your order has been lost. You have some particular order that has its thing, you don’t know what is going on, you have become confused. It is a punishment for the wicked — which we said last time, this is only an analogy, you don’t know.
Okay, go back, make a seven order, bring in the order of seven into your life. This way you will come back to a normal order, it will become organized again, settled the world, it will become settled again your life.
This is the secret of teshuvah.
It is one way of doing teshuvah, yes, the foundation of teshuvah of the Kohanim. What they always say — what comes to a Kohen, the Kohen says: wait seven days. This is a way of teshuvah of going back, catching oneself again with the order that exists.
One must understand an important thing, and this is the foundation of the way of Kabbalah: of the difference between seven and seven times seven.
That one must understand, just as Shabbos — what is the word of Shabbos? One must understand what is the order. Shabbos goes six days, afterwards comes another six days, afterwards comes again, again, again.
Why does it come again? It repeats itself the same thing again, again.
Or just as one always asks what comes with Yom Tovim — everyone knows the discussion — that every year one speaks again of the Exodus from Egypt? We already went out once, what is going on?
All the commentators say, all the Kabbalists, and all the Chassidic books, that the simple meaning is that one repeats every year the point that was once.
But the truth is here, and here indeed a question arises that I have, and one must bring it out better.
The later commentators — the Arizal [Rabbi Yitzchak Luria, the great Kabbalist], and this begins with the Ramak [Rabbi Moshe Cordovero] in the gate on the fifty gates of understanding — connect very nicely the topic of the fifty days of counting of the Omer with the fifty gates of understanding. The whole thing they connect very well with the topic of the Exodus from Egypt and the receiving of the Torah, the whole order.
But in the Ramban [Rabbi Moshe ben Nachman] one does not see this, and the truth is that there is a good reason why.
Because it is indeed the opposite — the reason why in the Exodus from Egypt there should be an order of seven, must be because there is an order of seven in the six days of creation, and a greater order of the seven days of the world of seven times seven. So there is a more basic thing than the topic of the historical fact of the Exodus from Egypt.
This is one point.
The second point is that it is not clear from the Ramban, one must understand it better: how the topic of the seven connects, the hint, the counting of the Omer, with the order of the fifty gates of understanding, of the seven that exists in the world.
The Ramban sounds in the introduction, and also in the places where he speaks about this in Parshas Emor and Behar regarding the topic of counting of the Omer of Shemittah, that it is more like a hint.
One must understand what a hint means. Seemingly, I will understand it better as I have said now:
The meaning is, we want to show, we want to connect ourselves into a certain order which is the correct order, which this is the order of the world essentially. True, it is certainly the story that one tells about the Exodus from Egypt — one looks into the story — is also correct. What the Zohar calls the story of the seven clean days, of a union that the Zohar has connected with this, is also correct.
But it seems that it is more that this is a simple order. And the point that one calls that one repeats the same thing — this is indeed itself, one must understand this in a deeper way — this is indeed itself a basic order.
And here is the true difference between seven and seven times seven, as we have said.
The simple meaning is: it does not mean that it repeats itself, presumably doing the same thing each time, because there are spiritual influences from the Exodus from Egypt etc.
The simple meaning is: if one understands the world, one understands that the world was created founded the earth on the order of seven. And what repeats itself again, means that this is what happens afterwards — afterwards happens another seven.
And in total, this also has in a general way a greater order — a seven times seven. It repeats itself the same thing.
And what is the end after the whole seven times seven? This is called a great Jubilee in the Kabbalists.
And truly, as we have said with the Baal Shem Tov, comes another seven, and one can make fifty times fifty. And we are in a very small part of the world, so one cannot see and one cannot bring out much greater orders. But one can imagine how many times greater it goes and how many times further it goes.
This is the thing that I want to leave here as a question, and I want to stop here for today, and with God’s help we will understand better. There are more ways that one can understand this, but this much we have explained about the seven complete weeks.
This is the first step.
One must remember that in his last year there was a shiur about souls, the laws of souls of counting of the Omer. Which that is truly another secret, which is a secret on what we said last night — the topic that there according to what a person does, according to what a person conducts himself.
We have already spoken also in another way on the seventh of Pesach and on the tenth of the festival — that the topic of how a person conducts himself, this is what he becomes. This is habit becomes nature, and through the way of reincarnations there is a deeper way to understand this, which we explained last year in that shiur.
There is another point that one must understand, because this is the topic that the repetition — what a thing repeats itself — also means that in a certain secret, return it goes back to where it came from.
This is called return to the root, which this is the true meaning of Jubilee according to Kabbalah.
And we need to understand this better, and with the help of Hashem (be’ezras Hashem) we will explain this next week.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
The shiur was delivered on Erev Shabbos Tazria-Metzora, during the days of Sefiras HaOmer. The goal is to explain in depth the secret that was learned in the Rambam shiur (Shemonah Perakim), with two main points according to Kabbalah, Zohar, and Kabbalas HaRishonim.
—
Sod HaKeitz is truly the secret of time (zman) – and “zman” actually means “seder” – a systematic order.
– Chochmah = understanding that is *above* the world, where there is no time, everything is simultaneous.
– Binah = understanding *within* the world (after the tzimtzum, olam haneshamos), where things take time, have an order, one comes after the other.
The Torah tells the story of Creation in an order of six days, even though “b’ma’amar echad yachol l’hibaros” – the Almighty could have created everything at once. The *content* of Brias HaOlam is one point: the Almighty is “achrai” for everything, He is Melech – not a dictator, but the One who is responsible for the world.
But the Torah *divides* it over time, because this brings out a seder sibasi (causal order): first light, then heaven/earth, then plants, animals, humans – like a builder who first makes the floor, then the roof.
– Zman b’poel = actual time, minutes, hours.
– Zman b’shoresh = the principle that one thing *causes* a second thing, a premise leads to a conclusion, a question leads to an answer. This is the root of time.
The same seder-principle also explains: the history of nations, the growth of a person, periods in life – everything is “built-in” from Sheshes Yemei Bereishis. As Koheles says: “eis laledet v’eis lamus” – everything has its time, not random.
How does one connect the fixed seder of the world with bechirah – the fact that people can decide, that things can be different? If everything is determined in an order, where is the place for bechirah?
—
Bechirah chofshis exists only within the seder of Sheshes Yemei Bereishis. A person can decide and change things, but he cannot do anything outside of time — he is bound to Sunday, Monday, Tuesday, etc. Even human freedom is limited within a structure of how things can be.
The seder of Sheshes Yemei Bereishis and Asarah Ma’amaros creates schar v’onesh. Schar v’onesh is not magic or random — it is the seder itself: “from Sunday comes Monday.” When one does good, good follows; when one does bad, bad follows. Without this seder (b’ma’amar echad), there would be no schar v’onesh, because everything would be without distinction of before and after.
Why exactly seven days and not eight or twenty? This is like gravity — one knows it works this way, but the deepest reason is hidden. One can bring answers (seven sefiros, etc.), but after asking enough times one arrives at “chutz min echad” — the fiftieth gate of Binah that even Moshe did not receive. This is Chochmaso HaElyonah which we cannot reach.
Once one accepts the seder, one sees that everything in Torah runs on seven: Shabbos, Shemittah, Sefiras HaOmer, seven days of the metzora, seven days of niddah, Pesach. The Ramban in his introduction points to Sefiras HaOmer and Sefiras HaYovel as clear examples of seven times seven.
A person with tzaraas has fallen out of the seder — he doesn’t know where he stands, he is confused. The counting of seven days is a reset — one reconnects with the “galgal hachozer ba’olam,” the seder hateva. Just as Shabbos and Yom Tov give a person a seder that is greater than his private seder, so does counting seven help a person reconnect to the seder ha’olam.
A person’s bechirah can overpower the seder of the world — he can theoretically make his own seder — but the more he is in sync with the central seder, the more things will align. Even Mashiach “can come on Tuesday,” but he will “bump into” other sedarim that don’t align.
—
When a person becomes a metzora or a zavah, he is told “v’safrah lah shivas yamim” – he should count seven days. Why specifically seven? Because the person has lost his seder, he has become confused, he doesn’t know what comes first. The advice is: go back to the basic seder of seven, bring the seder of seven into your life, and through this your life will become orderly and settled again.
This is the yesod of teshuvah according to the derech of the Kohanim – the Kohen always says: wait seven days. This is a derech hateshuvah of reconnecting with the natural seder of Creation.
A key point in the derech hakabbalah is the distinction between seven and seven times seven. Shabbos repeats itself every week – six days, then Shabbos, again six days, again Shabbos. So too Yom Tov – every year we speak again of Yetzias Mitzrayim, even though we already left once. All meforshim, mekubalim, and Chassidic sefarim say that we repeat every year the point that happened once.
The Ramak (in Sha’ar Chamishim Sha’arei Binah) and the Arizal connect very nicely the fifty days of Sefiras HaOmer with the chamishim sha’arei binah, with Yetzias Mitzrayim and Kabbalas HaTorah.
But in the Ramban we don’t see this, and this is with good reason: according to the Ramban, the seder of seven is a more basic, fundamental thing – it stems from Sheshes Yemei Bereishis and from the greater seder of shivas yemei olam (seven times seven). It is more basic than the historical fact of Yetzias Mitzrayim itself. The Ramban treats it more as a remez – we want to connect ourselves to the correct seder which is the seder of the world itself.
The fact that it repeats doesn’t simply mean that we do the same thing again. The true meaning is: the world is founded upon the seder of seven, and after every seven comes another seven, and all this together creates a greater seder – seven times seven. After the entire seven times seven comes the Yovel HaGadol (according to the mekubalim). And as the Baal Shem Tov says, one can go even further – fifty times fifty – in an endless seder that we, in our small portion of the world, cannot fully see.
Chazarah also means chazarah el hashoresh – that something returns to where it came from. This is the true meaning of Yovel according to Kabbalah. This also connects with the topic of gilgulim and hergel na’aseh teva – how a person conducts himself, that is what he becomes.
—
1. Sod HaKeitz = Sod HaZman = Seder – time is actually a system of cause and effect.
2. Chochmah vs. Binah – above, everything is simultaneous; in the world, everything is in an order.
3. Sheshes Yemei Bereishis – the Torah divides Creation over time in order to show the causal order.
4. Bechirah within Seder – human freedom exists only within the framework.
5. Schar v’onesh = the seder itself – without order, no consequences.
6. Seven is fundamental – the deepest reason is hidden (chutz min echad).
7. Counting seven = reset – a way to reconnect to the seder ha’olam.
8. Teshuvah through seder – the Kohen’s derech is to return to the basic seder.
9. Seven times seven – a greater seder that leads to Yovel.
10. Chazarah el hashoresh – the secret of Yovel and gilgulim.
My teachers and rabbis, it is the eve of Shabbat Tazria-Metzora, and the Counting of the Omer. As has been our custom lately, I want to delve in a bit and explain the secret that we learned last night in the Rambam shiur, Shemoneh Perakim [Eight Chapters: the eight chapters of Rambam’s introduction to Pirkei Avot], to see what we can understand in this more deeply.
There are two main things, two main ways that we can explain more according to Kabbalah, from the side of the Kabbalah of the early authorities and the Zohar [the primary book of Kabbalah], the ways in which we interpret the same thing more deeply.
Understandably, as with all secrets, we haven’t fully grasped it – I haven’t fully grasped it. Perhaps there are Jews who have fully grasped it. But I have tried to do as is our custom, to say clear things:
– At least the questions should be clear
– At least the connections should be clear
– We should see how we need to proceed further here
For this is indeed a lengthy work.
—
Let us recall this: We learned last night that there is something called sod haketz [the secret of the End]. The secret of the ketz is truly the secret of time, that is, the order of time.
The order of time, or the word time, zman, is truly the word for order in general.
In other words, in order to understand the world – what does that mean, let’s say, Binah [understanding/comprehension], as we spoke about last week at the shiur – the type of understanding called Binah, not the type of understanding called Chochmah [wisdom/intuitive insight], which is above the world. There, there is no time, we don’t understand things in that way.
But the type of understanding that is called l’achar hatzimtzum [after the Divine contraction], or in the olam haneshamos [world of souls], in the world where there is a world, where there is intellect, what we call intellect, which takes time – that is also the type of understanding that exists there.
And the type of reality that exists there, one can say, because understanding is according to a reality, is such types of things that are ordered, and are ordered one after another.
—
As the greatest example of this is the six days of Genesis [the six days of Creation].
The Torah wants to say that the Almighty created the entire world, He is responsible for everything, He made everything. The Torah tells us the story in an order of time, even though “could it not have been created with one utterance?”
It didn’t have to be, and it didn’t have to be. When the Mishnah [Pirkei Avot 5:1] asks that it could have been, it means to say that it truly is – so learn all the kabbalists and all the commentators.
That is, according to the truth, the message, the point – one can say what is the point, one point, what is the simple meaning, the simple faith of the six days of Genesis, of the creation of the world, which is done in honor of the Shabbat?
To know that the Almighty made the world.
Or one can say that the Almighty makes the world, that the Almighty – I like the word “responsible,” yes?
King – a word that people think means some terrible dictator – it means He is responsible, yes? He is the thing, the thing that is responsible, from whom the world exists.
This is the meaning:
– Creation of the world
– Divine providence
– Creation
– All kinds of words that one can say
Now, truly, this is a point of one moment – “could it not have been created with one utterance.”
One says, one can even say it in one verse: “God created the heavens and the earth” – already even more than one verse, heaven and earth. “God created everything,” “I am Hashem who makes everything.”
This is enough, enough and more to say:
– That the Almighty makes everything
– The Almighty conducts everything
– The Almighty is master over everything
All kinds of expressions that one says for the same thing.
—
But, human beings – not just human beings, but the order of the world is not just like that. In the world, in order to understand what does it mean “the Almighty made everything”? I asked a question:
There are tables in the world, there are benches in the world, there are trees in the world, there are animals in the world, there are people in the world, there are all kinds of things.
What does it mean the Almighty made everything? How does this work? Did He make everything at once?
But the truth is, there is in this a point of truth. The Almighty is responsible for everything as one, yes – what is called in Chabad “sovev kol almin” [encompassing all worlds]. The Almighty is greater than the entire world, everything in total comes to Him. This is the truth.
But we wouldn’t understand it that way. In other words, it’s not entirely correct with time, the way the world works – there is an order in the world. But an order is explained.
He says that first, beforehand, yes, and who knows – it even says simply in the verses, all the more so that all the kabbalists and all the philosophers, all the commentators learn simply, that the six days of Genesis is not just divided into time.
On the contrary – dividing into time brings out what is called a causal order, an order of causes, an order of precedence.
That is, simple meaning:
– The first day: The Almighty made there should be a bit of dryness, He separated heaven from earth, He made light – He separated light from darkness
– The second day: He made there should be heaven and earth
– And so on…
This all goes level upon level. Yes, beforehand – perhaps we need to understand what is the understanding of nature that lies in this. But in any case, the intellectual order makes it intellectual, it makes an order of it.
First there must be that it shouldn’t be completely dark, there shouldn’t be a mixture of tohu vavohu [chaos and void]. Later one can make – as the Midrash tells – one must make space, one makes there should be a heaven, one makes there should be…
Like a person who builds a building: he makes first the floor, then the roof, and so on and so forth, the whole order. In this one can place people and animals and trees, the whole order. It makes logical sense.
This is what the six days of Genesis tells. It tells a story that is truly not in time.
—
In other words, it is from the side of the true understanding, from the side of the attribute of Chochmah, which is above the six days of Genesis in general, yes? It’s not even the eighth, it’s the ninth one can say, the order of the Sefirot. It’s not at all the six days of Genesis – there, there is no time, there the Almighty made with one utterance and so on and so forth.
But since the world is a world whose order is a temporal order, and although one can learn time literally – that we take time for things – or even the time that is called intellectual time, yes, the time of Binah, not necessarily the time of the seven lower attributes, yes…
Time of Binah – the meaning, the time, that is that one thing causes a second thing. This is the meaning of time, this is the meaning of time at its root, not time in actual practice.
– Time in actual practice: Means to actually take time, a minute, etc.
– Time at its root: The meaning – as we said last week – that love is built from a question with an answer, from a premise with a conclusion, etc. etc.
The same thing – that the world has within it an order. Since there is a system, one can build upon this a world:
– Since there is a father, children can be born
– Since there is dry land, land animals can live on it
– If you have a sea, there can be sea creatures
– If everything is tohu vavohu, nothing can be
This is the meaning of time, this is the meaning of the order of times, the order of the six days of Genesis – which is the first example, the first source, the first root of the fact that the world works in time, the world works with an order which is the order of times.
—
Now, let us – here we have already shown a very simple way. One can already immediately see how what we have learned – the topic that there is a great debate, a great question how to understand the history of people.
One can speak – the words that we speak – one can speak in the general manner of the entire world, of all the nations that exist in the world. One can speak more specifically – a person who grows up, from what he grows in a certain time, or in a larger period of his life.
All these things one can already immediately understand now, that according to the truth, if one wants to think more basically, more about the basic ingredients that this is built from, one can immediately see that this is all built-in from the six days of Genesis.
It’s all built-in from the fact that in the world there is an order for things:
– Things cause one another
– Happen one after another
– Each thing in its time
“He made everything beautiful in its time” [Ecclesiastes 3:11].
When Ecclesiastes wants to tell that there are all kinds of situations in the world, all kinds of situations in the world, he says that there are all kinds of periods in the world, all kinds of times in the world – twenty-eight “a time to be born and a time to die” – and each thing has its time.
This is the meaning that the world is already built with a certain order, not that it’s random.
Random one can say like “with one utterance it could be created” – the Almighty makes everything:
– No difference what is before, what is after, what is in the middle
– There doesn’t have to be any prerequisites for anything
– Nothing is not prior to nothing
– In one second it can be like “suddenly it will come”
– In one second everything can be
This would be the world of Chochmah, the world above order.
But the world of Binah, which is the “God” who created heaven and earth – there, things must be with an order, at least an intellectual order. And when it becomes in actual practice, it also becomes an order of time literally.
—
Now it is like this – what this means is that everything we have spoken about that there is an order to things…
We have spoken that there is a whole problem how to connect the order with what we call:
– The service of human beings
– Bechirah [free choice]
– The possibility, the openness
– That things can be different
That is, you have here that people have control, have an ability to decide things. Because this is built on the fact that in reality, in nature, the things for which people are responsible, are open:
– It can be this way
– It can be another way
– Not built into nature
In human matters, in the things how people live, in history – that it must be a certain way. This is indeed the meaning of what we say bechirah – that if not, there can’t be any free choice.
The whole thing, however, is truly similar to the point of “with one utterance it could be created” – it’s very similar to the point that one can speak of everything at once. The problem is that then one doesn’t have any order.
So necessarily, the truth is that even what people do, what people have ability for, what people have control over – or in other words, that the world is not determined – in other words, which is the world of Binah, that the world, or each thing can be this way, can be another way…
—
It can be this way, it can be another way – not built into the nature of the things and people, in the things how people live in history, that it must be a certain way. This is indeed the meaning of what we say bechirah [free choice], that if not, there can’t be any free choice.
The whole thing, however, is truly similar to the point of “with one utterance it could have been created.” It’s very similar to the point that one can speak of everything at once – the problem is that then one doesn’t have any order.
So necessarily, the truth is that even what people do, what people have ability for, what people have control over, or in other words, that the world is not determined – in other words, which is the world of free choice – that the world, or each thing can be this way, can be another way, all this is within the six days of Genesis. It’s all within the six days of Genesis.
And one can say in a simple way like this: that means a person can decide, a person can change the order of things. In other words, the world of free choice, the world that turns and changes according to what people do, according to how the Almighty conducts Himself with people – this is all very fine.
But a person, for example, cannot do something without a time. Yes, I can do something, but on Sunday, on Monday, on Tuesday, on Wednesday and so on I can do something. I cannot do something not in a time. This means that even what I do, I am limited in which time it is.
Now, if we understand that time doesn’t mean now just simply, not just some number what time it was – time truly means at its root, this is the six days of Genesis. In other words, that there is an order how things can be.
It comes out that all how much we can do, how much we can change, how much there can be changes in the world – is all within a certain structure of how things can be. This is the basic approach that comes out from what we learn.
—
Now, if one thinks a bit deeper – in other words, one takes more into consideration what the basic structure of things are, what the basic order, the basic time on which the world turns is – one finds, truly, one can perhaps divide it in many ways. There is here a bit like a question what are things that are perhaps not necessary that it should be so.
That is, in other words, when the Torah would have said, when it tells a story that the world was created in twelve days – I know, because one can divide everything into twelve – you know what? It’s not yet speaking now as an event that happened, that specifically the event of seven worlds that we don’t understand, that the Almighty had decided to make the world in seven days.
That is, when one says seven worlds, it means that it fits most for people – I’m speaking of people who learn the Torah in the culture, in the world – it fits to say that in seven days the world was created.
—
And it fits with everything else – it goes to fit in, it goes to be in sync. Everything else fits with the order, with the division, with “to give reward to the righteous and punishment to the wicked.”
In other words, one must be able to understand that there is reward and punishment, that there is a way.
Reward and punishment – yes, let us understand very clearly. Reward and punishment doesn’t mean that it arrives, doesn’t mean that it’s random that I do something. On the contrary, reward and punishment – this is the order. From Sunday comes Monday.
In other words, in the human world there is a system of reward and punishment. When one does good things — in certain good things, in certain things there are halachos, there are principles, laws in this, how it works.
And this is perhaps the aspect of what is called the seven days, what is called the ten utterances [the ten utterances of creation] — ten, seven. One can divide it in different ways, their root is truly ten and seven. One can divide it, but this shows that there is an order.
If it had been entirely with one utterance, there would not have been any reward and punishment either, because one could say that the Almighty can do what He wants, whatever He wants can happen — no difference where one stands, no difference what was before, no difference what will happen afterwards.
But the fact that there are the six days of creation, the fact that there are ten utterances, the fact that there is a certain order — this shows that what is below actually has effect, there are actions of people. In other words, there is a certain openness, not completely closed, not everything is known in advance.
Apart from what we speak of regarding God’s knowledge, but essentially how the world works — not everything is known in advance precisely what will happen, but it is within a certain order. One does good, it goes well. One does bad, it goes badly. It doesn’t happen suddenly that a person does good and bad happens to him, or vice versa.
—
Now, let us try to make clear here what is clear and what is not clear.
It comes out that there is an order in the world, there is an order which is called the order of nature, the order of the six days of creation. This defines how everything will be according to the limitations after the tzimtzum [tzimtzum: the divine contraction].
After we are not speaking now of the world of Chochmah [the world of Chochmah/Wisdom], the higher world — we cannot speak of the world of miracles — we are speaking of the world of nature, or in other words of the world of Binah [the world of Binah/Understanding], that there is a certain order there. The order is called the seven days of creation.
—
Why specifically seven, not eight or twenty? I said, I don’t know if there is an answer for this.
In other words, in a certain sense one will say: this is how the Almighty wanted it to be the order.
One can say: why is gravity exactly this strong and not that strong? I don’t know. What I know is that everything fits with this. Perhaps this itself is difficult to give a reason for, or we don’t know, or this is His supernal wisdom that we don’t know why — but it exists, this is the fact that this is how it works.
And especially when we speak of human matters — in other words, we make afterwards we make Shabbos every seventh day. We could very easily, certainly, people could certainly make Shabbos every eighth day — nothing would happen. There could have been a mitzvah that says there is Shabbos every eighth day.
But then it would not fit how the world was created, how the Torah describes the events of the world. All these things fit.
But it is very easy to see that the more we speak of events of man, the more open the things are — we cannot see necessarily. I don’t see, one can say all the reasons that we know for Shabbos — from faith, from… there needs to be rest, from the elevation of the worlds — all things, it would not have hurt at all if it had been every eighth day Shabbos.
We would not have seen a difference. Certainly, there would have been a bit less Shabbos, yes? Now there is a seventh of the time Shabbos, then it would have been an eighth. Okay, there would have been a bit less rest. It is difficult for a person to grasp and you want something is missing.
—
On this we say that the root of Binah, that is the fiftieth gate of understanding [the fiftieth gate of understanding] — one can call it in this sense the structure, this sort of thing.
You say: why is it so? One has said, one has said, the Almighty has given an answer. Why is it so? Why is it so? In other words: why are there seven days? Why did the Almighty make the world in seven days? And why did the Almighty make the world in seven days? Why the second seven vessels?
Here you say: I don’t know. Perhaps one can understand, perhaps there is an answer. One can say because there are seven sefiros. And why are there seven sefiros? And why would this be seven something else?
One can give very many other answers, very many things that fit that are in the framework of seven, of the order that we understand, that this is the building principle the order of the world. But in the end, after asking the question many times, at least each one according to his limitation how much he understands — the answer is except for one.
Yes, except for one. Here I already say back the one utterance of the Torah. “Fifty gates of understanding were given to Moses, except for one.” There I already say: I don’t know. The Almighty gave the Torah there. The Almighty made it so.
This is the meaning of fifty days of the giving of the Torah. The Almighty made it so — the Torah runs on cycles of seven. Why should it be able to run on cycles of eight? I don’t know. I don’t see that it couldn’t have. But this is how it is. There must be a higher reason, hidden and concealed from this. What explains, but I don’t know what the higher reason is.
—
But what is indeed true? After there is the order, and we see that the world was created on such an order in the Torah, and we see that the Torah conducts itself on such an order with:
– Shabbos
– Shemittah [the sabbatical year]
– Counting of the Omer
– The seven days of the metzora that we learn this week the entire series
– The seven days of niddah that we learn this week the entire series
– All things that run on the number of seven
Which we have already brought Pesach and the Shavuos Pesach shiur, that one struggles with reasons why specifically seven. Now we have a bit more additional understanding in this.
But one sees that everything runs on this. One can understand that how strongly one relates to this order, how much one is in sync with the order, the more things will fit — because this is a central order, this is a central order of how things work. It is easier this way.
The Ramban [Ramban/Nachmanides], I think, does not bring all these orders. The Ramban in the introduction to the Torah when he speaks of the five books, says that this is hinted at in the Torah in the counting of the Omer and in the counting of the Jubilee. The two times one sees explicitly the topic of seven times seven, with soon ten.
What is the difference between seven times seven and one time seven? But the counting of seven is hinted at many more times.
—
In other words, why do I count seven? I want, let us say, for example a person is a metzora [one afflicted with tzara’as] or there is a question of tzara’as — why does one count seven days? What is something seven days?
They have said, perhaps it is the order, most illnesses take seven days. I don’t know, it could be natural. But why have I given? There would have been another order, further one can ask: it would have made six days the order, it would have made eight days the order — I don’t know, would something have happened? One sees the Shemoneh Esreh [eighteen], what is the eighth? And the Ramban says, sometimes it is the eighth.
But the answer is that here we enter into this order. A person has tzara’as — this is the meaning that he has fallen out of the order, right? He has some illness, something is not going here.
Now how does he catch himself? It is as if, the analogy is like this: let’s say, a person is not organized, his day is not organized. He doesn’t know whether… he doesn’t know whether… he has forgotten, is it Wednesday or Tuesday.
In simple terms, a person who conducts himself in a weekly order, each day he does six, seven things. Wednesday he should be holding by the third thing, but he got mixed up in the second thing, and he doesn’t know — he needs to go back and he needs to do teshuvah. It is a great confusion, he doesn’t know where he is.
One tells him: come, I will give you advice — count seven days. In other words, come back to the order of Shabbos, or make your own seven days, or come back to Shabbos.
Then there is like a reset — one catches oneself with the order of the cycle, the cycle that revolves in the world. You come back, then you can catch yourself, you can better measure your order, because you catch yourself with the order — the order of the world, the order of nature.
And this is indeed the order of people. A Shabbos comes, a Yom Tov comes, some period comes that gives an order that is more not your private order. Theoretically you can make your own order, but it depends how a person goes and he knows what he does — his free will overcomes the order in the world.
But when he is a metzora [person with a certain impurity], one tells him what there is. Or a zavah [woman with a certain impurity], yes, “and she shall count for herself seven days,” afterwards she will be pure. What is this “and she shall count for herself seven days”? Why not six days?
What he means is: go back to a more basic thing. Yes, your order has been lost. You have some particular order that has its thing, you don’t know what is going on, you have become confused. It is a punishment for the wicked — which we said last time, this is only an analogy, you don’t know.
Okay, go back, make a seven order, bring in the order of seven into your life. This way you will come back to a normal order, it will become organized again, settled the world, it will become settled again your life.
This is the secret of teshuvah.
It is one way of doing teshuvah, yes, the foundation of teshuvah of the Kohanim. What they always say — what comes to a Kohen, the Kohen says: wait seven days. This is a way of teshuvah of going back, catching oneself again with the order that exists.
One must understand an important thing, and this is the foundation of the way of Kabbalah: of the difference between seven and seven times seven.
That one must understand, just as Shabbos — what is the word of Shabbos? One must understand what is the order. Shabbos goes six days, afterwards comes another six days, afterwards comes again, again, again.
Why does it come again? It repeats itself the same thing again, again.
Or just as one always asks what comes with Yom Tovim — everyone knows the discussion — that every year one speaks again of the Exodus from Egypt? We already went out once, what is going on?
All the commentators say, all the Kabbalists, and all the Chassidic books, that the simple meaning is that one repeats every year the point that was once.
But the truth is here, and here indeed a question arises that I have, and one must bring it out better.
The later commentators — the Arizal [Rabbi Yitzchak Luria, the great Kabbalist], and this begins with the Ramak [Rabbi Moshe Cordovero] in the gate on the fifty gates of understanding — connect very nicely the topic of the fifty days of counting of the Omer with the fifty gates of understanding. The whole thing they connect very well with the topic of the Exodus from Egypt and the receiving of the Torah, the whole order.
But in the Ramban [Rabbi Moshe ben Nachman] one does not see this, and the truth is that there is a good reason why.
Because it is indeed the opposite — the reason why in the Exodus from Egypt there should be an order of seven, must be because there is an order of seven in the six days of creation, and a greater order of the seven days of the world of seven times seven. So there is a more basic thing than the topic of the historical fact of the Exodus from Egypt.
This is one point.
The second point is that it is not clear from the Ramban, one must understand it better: how the topic of the seven connects, the hint, the counting of the Omer, with the order of the fifty gates of understanding, of the seven that exists in the world.
The Ramban sounds in the introduction, and also in the places where he speaks about this in Parshas Emor and Behar regarding the topic of counting of the Omer of Shemittah, that it is more like a hint.
One must understand what a hint means. Seemingly, I will understand it better as I have said now:
The meaning is, we want to show, we want to connect ourselves into a certain order which is the correct order, which this is the order of the world essentially. True, it is certainly the story that one tells about the Exodus from Egypt — one looks into the story — is also correct. What the Zohar calls the story of the seven clean days, of a union that the Zohar has connected with this, is also correct.
But it seems that it is more that this is a simple order. And the point that one calls that one repeats the same thing — this is indeed itself, one must understand this in a deeper way — this is indeed itself a basic order.
And here is the true difference between seven and seven times seven, as we have said.
The simple meaning is: it does not mean that it repeats itself, presumably doing the same thing each time, because there are spiritual influences from the Exodus from Egypt etc.
The simple meaning is: if one understands the world, one understands that the world was created founded the earth on the order of seven. And what repeats itself again, means that this is what happens afterwards — afterwards happens another seven.
And in total, this also has in a general way a greater order — a seven times seven. It repeats itself the same thing.
And what is the end after the whole seven times seven? This is called a great Jubilee in the Kabbalists.
And truly, as we have said with the Baal Shem Tov, comes another seven, and one can make fifty times fifty. And we are in a very small part of the world, so one cannot see and one cannot bring out much greater orders. But one can imagine how many times greater it goes and how many times further it goes.
This is the thing that I want to leave here as a question, and I want to stop here for today, and with God’s help we will understand better. There are more ways that one can understand this, but this much we have explained about the seven complete weeks.
This is the first step.
One must remember that in his last year there was a shiur about souls, the laws of souls of counting of the Omer. Which that is truly another secret, which is a secret on what we said last night — the topic that there according to what a person does, according to what a person conducts himself.
We have already spoken also in another way on the seventh of Pesach and on the tenth of the festival — that the topic of how a person conducts himself, this is what he becomes. This is habit becomes nature, and through the way of reincarnations there is a deeper way to understand this, which we explained last year in that shiur.
There is another point that one must understand, because this is the topic that the repetition — what a thing repeats itself — also means that in a certain secret, return it goes back to where it came from.
This is called return to the root, which this is the true meaning of Jubilee according to Kabbalah.
And we need to understand this better, and with the help of Hashem (be’ezras Hashem) we will explain this next week.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
דער שיעור לערנט אויס דעם יסוד פון חמישים שערי בינה לויט דעם רמב"ן: יעדע שער איז א וועג צו פארשטיין די גאנצע וועלט פון א באזונדערע בליק, און אלע שערים זענען כלול איינער אין צווייטן. ס'ווערט מבואר אז תורה איז איינע פון די שערי בינה וואס פירט צו פארשטיין די גאנצע מציאות, און דער פופציגסטער שער וואס "לא נמסר למשה" איז דער אייבערשטער אליין. דער שיעור שטעלט אויף א שאלה: וואס איז דער קשר צווישן די חמישים שערי בינה און דעם סוד פון ספירת העומר וואס רמזט אויף ימות העולם און די היסטאריע פון די וועלט.
דער שיעור לערנט אויס דעם יסוד פון חמישים שערי בינה לויט דעם רמב"ן: יעדע שער איז א וועג צו פארשטיין די גאנצע וועלט פון א באזונדערע בליק, און אלע שערים זענען כלול איינער אין צווייטן. ס'ווערט מבואר אז תורה איז איינע פון די שערי בינה וואס פירט צו פארשטיין די גאנצע מציאות, און דער פופציגסטער שער וואס "לא נמסר למשה" איז דער אייבערשטער אליין. דער שיעור שטעלט אויף א שאלה: וואס איז דער קשר צווישן די חמישים שערי בינה און דעם סוד פון ספירת העומר וואס רמזט אויף ימות העולם און די היסטאריע פון די וועלט.
דער שיעור איז א המשך פון צוויי פריערדיגע שיעורים וועגן דעם סדר פון שבע מאל שבע אין ספירת העומר. ס׳איז נאך אסאך וואס מ׳פארשטייט נישט, אבער דער ציל איז ווייטער צולייגן הסברים און ווייזן וואס מ׳דארף צוזאמלערנען.
—
דער מדרש זאגט: *„חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד”*. דער רמב״ן אין זיין הקדמה על התורה פארבינדט דאס מיט ספירת העומר און איז מסביר:
– בינה מיינט פארשטיין די וועלט, פארשטיין די ריאליטי.
– די וועלט צעטיילט זיך אויף פופציג שערים – פופציג וועגן פון פארשטאנד.
– א שער (טויער) איז א וועג אריינצוקומען אין דעם „בית” פון חכמה – ווי עס שטייט *„בחכמה יבנה בית”*, *„חכמות בנתה ביתה”*.
ביישפילן: ביימער זענען איין שער, מענטשן א צווייטער, חיות א דריטער, א.א.וו. יעדער טאג פון בראשית איז א „היכל” – אור וחושך איז איין בית, זון און לבנה איז נאך א בית.
דער לאגישער פלאס:
1. די וועלט צעטיילט זיך אויף זיבן – דאס איז דער עצם פון שבעת ימי בראשית, וואס קאטעגאריזירט אלע נבראים אין זיבן חלקים.
2. יעדע איינע פון די זיבן צעטיילט זיך ווידער אויף זיבן – דאס גיט 49 חלקים.
3. מיט דעם פופציגסטן שער (וואס איז נישט נמסר געווארן) האט מען 50 שערי בינה.
דאס הייסט התכללות – יעדע זאך אנטהאלט אין זיך אלע אנדערע זאכן.
—
פון דעם אייבערשטנ׳ס הסתכלות איז אלעס איינס – „זכור ועשה בדיבור אחד”. דאס איז די חכמה עליונה, ווי א נבואה וואו מ׳זעט אלעס אויף איינמאל אבער מ׳קען עס נישט מסביר זיין.
ווען א מענטש טוט א מצוה, טוט ער אלעס אויף איינמאל – ווי תפילין של יד וואס האט נאר איין בית (אנטקעגן של ראש מיט פיר בתים). למעשה, ווען מ׳האלט שבת, קען מען נישט מקיים זיין יעדע כוונה באזונדער – מ׳טוט אלעס צוזאמען. אפילו ווער ס׳קען נישט ארטיקולירן וויאזוי ער איז משלב אלע שיטות, פראקטיש ווערט עס משולב דורך דעם מעשה אליין.
דאס איז דער דריטער סארט וואס דער שיעור וויל יעצט אנהייבן – די התכללות פון די זיבן מדות אין זיך אליין. דאס איז מסתמא פארוואס עס הייסט „שערי בינה”: יעדע איינציגע קאטעגאריע (ווי אור וחושך, ווי זכר ונקבה) איז א שער צו דער גאנצער וועלט.
—
– אור וחושך איז נאר א זיבעטל פון דער וועלט – ס׳איז דא אויך בעלי חיים, זכר ונקבה, א.א.וו. אבער ווען מ׳פארשטייט אור וחושך טיף, פארשטייט מען דורכדעם די גאנצע וועלט – ווי טאג און נאכט, שטערן און לבנה, אלעס.
– דאס זעלבע מיט זכר ונקבה: ס׳איז דא זכר ונקבה ביי מענטשן, ביי בהמות, שמים (זכר) און ארץ (נקבה), א.א.וו.
– יעדע שער איז א וועג צו פארשטיין די גאנצע ריאליטי – נישט נאר א חלק דערפון.
דאס מיינט: די פופציג שערים זענען נישט פופציג חלקים פון דער וועלט, נאר פופציג וועגן וויאזוי אנצוקומען צום פארשטאנד פון דער גאנצער וועלט.
דער מהר״ל פרעגט: פארוואס איז שרצים א באזונדער שער און דגים א באזונדער שער – ס׳איז דאך ענלעך? דער תירוץ: יעדע שער פאדערט אנדערע סארט כלים, קאנצעפטן, און הבנות. חכמת השרצים איז נישט חכמת הדגים. אבער פון דעם בליק פון שרצים קען מען אויך זען די גאנצע וועלט – שרצים דארפן זאמד, חיות וואס עסן זיי, א.א.וו. – יעדע שער איז א קאמפלעטע פערספעקטיוו אויף אלעס.
—
מצד דעם אייבערשטן איז נישט דא קיין באזונדערע חסד אדער גבורה – ס׳איז איין גרויסע אחדות. נאר פאר אונזער פארשטאנד צעטיילן מיר עס אין קאטעגאריעס. אבער כדי צו פארשטיין חסד אמת׳דיג, מוז מען אויך פארשטיין גבורה, תפארת, א.א.וו. – ווייל יעדע מדה איז א “בליק” אויף די גאנצע וועלט, א שער דורך וועלכן מען זעט אלעס. דאס איז ווי א חכם אין א געוויסע סייענס – ער פארשטייט די גאנצע ריעליטי דורך זיין פעלד, כאטש פאר אנדערע אספעקטן דארף מען אן אנדער שער.
—
ווען ס׳איז דא פילע פשטים (רמב״ם, רמב״ן, כוזרי, בעש״ט, אריז״ל) – וועלכע זאל מען מכוון זיין?
– איין וועג: מ׳גייט מיט וואס „לבי נוטה” – איין פשט, די אנדערע זענען נאר טעאריע.
– דער אמת׳דיגער וועג: למעשה ווערט עס א שילוב – א מישונג פון אלע פשטים וואס שטעלן זיך צוזאמען יעדער אויף זיין פלאץ. ביי מאנכע איז עס מער געמישט, ביי מאנכע ווייניגער, אבער הלכה למעשה מוז עס זיין אלעס אויף איינמאל.
—
א פארגלייך צווישן ספר יצירה׳ס ל״ב נתיבות חכמה און די חמישים שערי בינה: ביידע מיינען וועגן אריין אין פארשטיין די וועלט – נאר ס׳איז צוויי פארשידענע וועגן צו צעטיילן די ריעליטי (חכמה = ל״ב, בינה = מ״ט/נ׳). דאס פארבינדט זיך מיט ל״ג בעומר: נאך ל״ב טעג האט מען שוין יוצא געווען די נתיבות חכמה, און דאן הייבט זיך אן דער אנטפלעקונג פון שערי בינה – ס׳בלייבט נאך זיבעצן מער.
—
דער רמב״ן׳ס שיטה איז אז “נמסרו למשה” מיינט אלעס ליגט אין תורה (דורך רמז, גימטריא, א.א.וו.).
ווייל אלע חכמות זענען כלול זה בזה, איז תורה (בעיקר הלכה) איינע פון די שערי בינה, און דורך איר קען מען דערגרייכן אלעס. א מוסטער פון פרשת תזריע: “אשה כי תזריע” איז הלכות טומאה, אבער דער מדרש גייט אריין אין מעדיצינישע פרטים ווייל כדי ריכטיג צו פסק׳ענען הלכות נדה מוז מען פארשטיין רפואה – דאס ווייזט ווי חכמות זענען פארפלאכטן.
בפירוש: דער רמב״ן איז נישט גאנץ ריכטיג. תורה (אין איר לבוש וואס מיר האבן) איז איינע פון די שערי בינה, נישט אלע מ״ט. “תורה” אין ברייטן זין קען מיינען אלעס, אבער תורה כפשוטה – הלכה, וויאזוי מענטשן דארפן זיך פירן – איז איין שער וואס דורך איר קען מען דערגרייכן אנדערע שערים, ווי דער רמב״ם מסביר בנוגע שלמה המלך׳ס חכמה.
—
דער רמב״ם׳ס הקדמה וועגן שלמה המלך׳ס “וידבר על העצים ועל האבנים” ווייזט: אין משלי און קהלת רעדט שלמה בעיקר פון מידות, מוסר, און הנהגות בני אדם – און דאס איז דווקא דער וויכטיגסטער טייל פון פארשטיין די נאטור. הנהגות בני אדם איז אליין א חלק פון נעיטשער, נישט עפעס אן עקסטערע צוגאב. אפילו אין ששת ימי בראשית קומט אויך ארויס וויאזוי מ׳זאל זיך פירן אין שבת.
—
קעגן דער פילאזאפישער שיטה פון דעיוויד יום וואס טרענט צווישן “וואס איז” (facts) און “וואס דארף זיין” (values/obligations): מיר גייען נישט מיט דער שיטה. “הסתכל באורייתא וברא עלמא” – די וועלט און די תורה זענען צוויי זייטן פון איין מטבע. צו פארשטיין וואס זאכן *זענען* זאגט אונז וואס זיי *דארפן זיין*.
—
דאס איז דער עומק פארוואס אין הלכה ליגן סודות התורה – “סודות” מיינט סודות המציאות. דער משל: הלכות טומאת לידה זענען געבויט אויף דעם וויאזוי לידה ארבעט אין דער נאטור. ווען הלכה און מציאות זענען נפרד, איז דאס א פירוד – א גלות התורה, גלות השכינה – וואס מ׳דארף מתקן זיין.
אבער – דאס מיינט נישט אז חכמת הרפואה און חכמת ההלכה זענען די זעלבע דיסציפלין. זיי זענען צוויי באזונדערע שערים וואס קוקן אויף דער זעלבער ריעליטי. ווער ס׳פארשטייט בעסער די מעדיצינישע זייט פון נדה, פארשטייט בעסער הלכות נדה – אבער ס׳בלייבט צוויי שערים.
—
חכמת ההלכה איז א שער צו פארשטיין די גאנצע וועלט. ס׳איז דא הלכות אויף אלעס – אפילו אויף פארן אין ספעיס שרייבט מען שו״תים. דורך הלכה קען מען אריינגיין אין כל התורה כולה. “לא היו לי אלא ד׳ אמות של הלכה” – הלכה איז אויך א שער צו דער גאנצער ריעליטי. וואס מיר זוכן איז צו פארשטיין און זיין פארט פון דעם אייבערשטן׳ס וועלט.
—
א שארפער דיוק: ס׳שטייט נישט “אלא מה שליבו חפץ” אדער “אלא החלק שליבו חפץ” – ס׳שטייט “ממקום” שליבו חפץ. דאס מיינט: די שאלה איז נאר פון וועלכע שער גייסטו אריין, נישט וועלכע חלק לערנסטו. יעדער מענטש הייבט אן פון אן אנדער פלאץ – איינער פון קבלה, איינער פון פשוטו של מקרא, איינער פון הלכה – אבער פון יעדע שער קומט מען אן צו אלעס, אויב מען איז נישט פויל און מען גייט דורך אלע מ״ט טעג.
—
דער רמב״ן טייטשט: “חוץ מאחד” מיינט ידיעת הבורא – דאס איז נישט קיין שער הנברא. יעדער שער איז א חכמה וועגן א נברא (ביימער, חיות, הלכות), אבער דער 50סטער שער איז ידיעת ה׳ אליין, וואס קיין נברא קען נישט דירעקט באקומען – “לא יראני האדם וחי”.
ווי קען מען זאגן אז אין תורה שטייט אלעס חוץ פון דעם אייבערשטן? די תורה רעדט דאך נאר פון דעם אייבערשטן! “שמע ישראל”, “אתה הראת לדעת” – אלעס דרייט זיך ארום דעם אייבערשטן! דער ענטפער: די תורה רעדט וועגן נבראים – וויאזוי זיי דארפן זיך פירן. וויאזוי דער אייבערשטער “דארף זיך פירן” – דאס איז נישט פאר מענטשן צו וויסן.
מאידך גיסא – דער אייבערשטער ווערט יא געוואוסט, אבער נאר דורך די 49 שערים. דער 50סטער שער איז נאכאמאל אלע 49 שערים – מ׳קוקט פון דעם 50סטן שער אויף אלע אנדערע, און פון דעם פארשטייט מען די גאנצע וועלט. דאס איז פארוואס מתן תורה איז געווען דער 50סטער טאג – ווייל דאס רעפרעזענטירט דעם שער וואס “לא נמסר למשה”.
“חוץ מאחד” מיינט דער “אחד” – “אחד אלקינו שבשמים ובארץ”.
—
א מחשבה׳דיגער משל:
– איינער איז curious וועגן פאפיראסן – פון דארט קומט ער אן צום אייבערשטן.
– א צווייטער איז curious וועגן דעם אייבערשטן – פון דארט קומט ער אן צו פאפיראסן (צו דער גאנצער בריאה).
ביידע ווייסן די זעלבע זאך, נאר דער צווייטער גייט דעם הייליגסטן וועג – ער לערנט פון שער החמישים אלע אנדערע 49 שערים. דאס איז אמת׳דיגע תורה.
ווייל מ׳פארשטייט קיינמאל נישט דעם אייבערשטן ביז׳ן סוף, דערפאר איז מען כסדר מוסיף חידושי תורה, כסדר חוקר אין דער וועלט, כסדר חוקר אין דער חכמה – דאס איז אן אנדערע מאטיוואציע ווי דער וואס לערנט נאר פאר א ספעציפישע ידיעה.
—
דער רמב״ן זאגט: דער מספר 49 (= 7×7) איז מרומז אין תורה דורך צוויי פלעצער:
1. ספירת העומר – 7 וואכן (49 טעג), און דער 50’סטער טאג (שבועות) איז קודש.
2. ספירת היובל – 7 שמיטות (49 יאר), און דאס 50’סטע יאר (יובל) איז קודש.
אין ביידע פאלן איז דער 50’סטע – קודש. דאס איז דער רמז אין תורה אויף דעם מספר פון חמישים שערי בינה.
—
דער רמב״ן (אין פרשת אמור, בהר, בחוקותי) פארענטפערט אז דער סוד פון ספירת העומר איז סוד ימות העולם:
– די וועלט שטייט 7,000 יאר – 6,000 יאר פון היסטאריע, און דאס 7’טע טויזנט איז „יום שכולו שבת”.
– יעדער טאג פון בראשית איז א רמז אויף א טויזנט יאר פון דער וועלט׳ס היסטאריע.
– לויט דעם מדרש זענען דא זיבן שמיטות (7 סירקלס פון 7,000 יאר), און נאך דעם קומט מען אן צום סוד היובל – דאס 50’סטע טויזנט. די וועלט שטייט אלזא לפחות 50,000 יאר (און אפשר נאך מער).
—
– מהלך א׳ (וואס מ׳האט געלערנט אין די פריערדיגע שיעורים): חמישים שערי בינה זענען וועגן פון פארשטאנד – 7 מדות כפול 7 (התכללות), וואס גיבן 49 שערים דורך וועלכע מ׳פארשטייט די גאנצע בריאה, און דער 50’סטער שער איז דער אחדות וואס איז העכער פון אלעם.
– מהלך ב׳ (דער רמב״ן׳ס סוד): חמישים שערי בינה זענען א היסטארישער סדר – סוד ימות העולם, דער כראנאלאגישער פלאן פון דער בריאה דורך 50,000 יאר.
וואס האט דער אינטעלעקטועלער מהלך (49 שערים פון פארשטאנד, התכללות המדות) צו טון מיט דעם היסטארישן מהלך (סדר פון ימות העולם, וואס גייט פאסירן אין יעדע טויזנט יאר)? ווי הענגען זיי צוזאמען?
די שאלה בלייבט אפן – ס׳איז זיכער דא א תירוץ, און מ׳קען טראכטן סיי בפשטות סיי בעומק, אבער פאר היינט בלייבט מען ביי דער שאלה. דאס איז דער סוף פון דעם שיעור.
מגיד שיעור:
רבותי, ערב שבת אחרי קדושים. אונז זענען ממשיך אביסל צו ממשיך זיין וואס אונז האבן אנגעהויבן צו רעדן די פריערדיגע צוויי שיעורים, די נושא פון די סדר פון שבע פעמים שבע פון ספירת העומר. ס׳איז נאך דא אסאך זאכן וואס אונז פארשטייען נישט בכלל, אבער איך וויל נאר אנהייבן צוצולייגן אביסל א הסבר, אביסל א המשך צו וואס אונז האבן געלערנט. און אזוי ווי אונז האבן געזאגט, לפחות אנהייבן צו ווייזן וואס מ׳דארף דא צוזאמקלעטשן, וואס איז די נושא וואס מ׳דארף דא צוזאמלערנען, צוזאמלייגן.
אז לאמיר אנהייבן אזוי. אונז האבן גערעדט פון די מדרש “חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד”. דאס איז איין מקור, איין סארט וועג פון טראכטן וואס אונז לערנען דא.
און לכאורה די טייטש פון דעם, וואס אזוי זאגט דער רמב״ן, און די מקור וואס קאנעקט דאס צו ספירת העומר, ופירש, איז דער רמב״ן אין זיין הקדמה על התורה. דער רמב״ן אין הקדמה על התורה זאגט אז דאס וואס ס׳שטייט “חמישים שערי בינה נבראו בעולם”, קודם איז ער מסביר אזוי, וואס איז די טייטש?
זאגט דער רמב״ן אין די הקדמה על התורה, זיין לשון איז, סאררי, וויאזוי בין איך, אז אין די וועלט איז דא פופציג שערים. און ער איז מסביר, “חמישים שערי בינה” מיינט, ס׳איז נישט נאר שערי בינה. וואס איז דען די טייטש בינה? בינה איז די טייטש פארשטיין די וועלט, פארשטיין די ריאליטי.
יא? איז פארשטיין די ריאליטי איז די טייטש אז די וועלט איז צעטיילט אויף פופציג, פופציג שערים.
ער זאגט, לאמיר זען קודם וואס ער זאגט פשוט׳ע טייטש. פופציג שערים, פופציג… איך ווייס פארוואס הייסט עס א שער. שער טייטשט א געיט. קען זיין שער איז א וועג פון צעטיילן זאכן. איך ווייס נישט פון וואו ס׳קומט זיך די… מ׳דארף טראכטן פון וואו ס׳קומט די, די, די דמיון, די מליצה, די משל פון א שער.
יא? אונז זענען צוגעוואוינט, מ׳שרייבט א ספר, מ׳שרייבט שערי… שער טייטשט אזוי ווי א פארט. וואס ס׳זעט אויס אז די איידיע איז, מ׳קען טראכטן, דארף מען טראכטן וועגן דעם, פארוואס איז עפעס א שער? וואס איז דאס א שער?
קען זיין אז די ווארט איז, אזוי ווי אונז לערנען “בחכמה יבנה בית”, חכמה איז די הבנה פון וויאזוי זאכן זענען, הייסט עס אזוי ווי א היכל, אזוי ווי א בית, “חכמות בנתה ביתה”, די תורה, די וועלט זאגט מען ווערט אנגערופן פון א בית, יא, בית, בית בראשית. ס׳איז א זאך אזוי ווי מ׳גייט אריין, אזוי ווי קביעותא, ס׳איז דא א ישיבה, ס׳איז דא א פלאץ, א בית המדרש וואו מ׳לערנט די זאך, און ס׳איז דא פופציג וועגן אריין אין דעם.
מ׳קען טייטשן אזוי, און אפשר דאס איז מסביר זיין פארוואס ס׳איז זיבן מאל זיבן.
דער רמב״ן זאגט, לאמיר זאגן, די ביימער זענען איין שער, די מענטשן זענען א צווייטע שער, די חיות זענען א דריטע שער, און אזוי ווייטער. און וואס איז די טייטש פון א שער? דארף מען פארשטיין.
דער רמב״ן, דא זעט די לשון וואס ער פאנגט אן. די וועלט האט דאך פארשידענע היכלות, היכל יום ראשון, היכל יום שני, די אור און די חושך הייסט איין בית, און די זון און די לבנה הייסט נאך א בית, וכו׳.
און מ׳קען אויך מסביר זיין אז די שער איז די טייטש אז יעדע זאך איז אמת׳דיג די גאנצע וועלט. לאמיר פארשטיין א פשוט׳ע זאך, דאס הייסט אין קבלה די ענין פון התכללות, און פארדעם איז דאך טאקע דא זיבן מאל זיבן.
די טייטש איז אזוי, איך וויל פארשטיין די וועלט. זאגסטו מיר, “ויאמר במאמר אחד”, קען איך עס פארשטיין? דאס קען דער אייבערשטער פארשטיין. אבער א מענטש, “זכור ועשה בדיבור אחד”, דאס קען נאר דער אייבערשטער.
אדער א מענטש אין די אופן וויאזוי ער האט אזא סארט השגה, אדער אין די חכמה בראש וואס זיי האבן גערופן למעלה, ווען ער כאפט עפעס אן אינסייט, ער כאפט עפעס אזוי ווי כמעט א נבואה, ער זעט אלעס אויף איינמאל, אבער ער קען עס נישט מסביר זיין ווייל ס׳איז נישט קיין זאך.
אדער למטה, אזויווי זיי האבן געזאגט “אמונה פשוטה”, וואס מ׳איז מבטל דעת.
אדער מ׳קען אפילו זאגן ווען א מענטש טוט, יא, ס׳איז זייער אינטערעסאנט אז ווי איך האב געזאגט תפילין של יד איז אין איין בית, און די טייטש פון דעם, היינט די וואך האבן מיר געלערנט תפילין, דערמאנען זיך, די טייטש פון דעם איז אז ווען א מענטש טוט, יא, זאג שבת, דו קענסט זאגן שבת האט פינף און צוואנציג כוונות, פינף און צוואנציג טעמים, פינף און צוואנציג פירושים, וואס מיינט שבת? ניין און פערציג!
דאך ווען א מענטש איז מקיים און ער טוט שבת, טוט ער אלעס אויף איינמאל.
און אפילו תפיסה ממש בפועל ממש, אויך אין די לב האדם, איך קען לערנען אסאך כוונות, אסאך דרכים, למעשה ווען איך טו, וועלכע שיטה טוט מען?
יא, אמאל לערן איך, ס׳איז דא שיטת הרמב״ם אויף די הבנות אין ענין מצוות, שיטת הרמב״ן, שיטת הכוזרי, שיטת הבעל שם טוב, שיטת הרמ״ק, שיטת האריז״ל. אקעי, נאכדעם פרעגט מען היינט, אקעי, און וועלכע ביסטו מכוון? יא, אזוי פרעגט מען א פאני שאלה.
אזוי אויך לערנט מען אז ס׳איז דא פיר אנדערע פשטים אויף ספירת העומר, און וועלכע זאל מען אין זין האבן?
איז אמאל זאגט א מענטש, מיין אין זין האבן איז מכריע. איך פארשטיי, ס׳איז דא א ספר וואס זאגט אזוי, ס׳איז דא א ספר וואס זאגט אקעגן. אבער למעשה, ווען איך טו עבודת השם למעשה, איך מוז גיין מיט וואס איז לבי נוטה, מיט וואס איז לבי חפץ, איך מוז גיין מיט איין פשט, איך גיי נישט מיט די אנדערע פשט. אנדערע פשטים לערן איך נאר טעארעטיש, אז ס׳איז אמאל היסטאריש אמאל געווען אזא פשט, און איך לערן עס נישט.
דאס איז איין וועג וויאזוי מ׳קען עס זאגן, אבער ס׳איז נישט די אמת׳דיגע וועג וויאזוי ס׳ארבעט געווענליך, און געווענליך איינער וואס לערנט מער ווי איין דרך און ער האט מער ווי איין פשט, איז דא וועגן וויאזוי ער איז מקיים אלע.
אדער מ׳קען זאגן, עפעס א שילוב פון אלע, עפעס א סארט צומישעניש פון אלע פשטים, און זיי שטעלן זיך צוזאם יעדער אויף זיין פלאץ. אמאל איינער איז מער געמישט, איינער איז ווייניגער געמישט.
פארדעם איז דא די רבי׳ס, די מלמדים וואס זיי לערנען אלעמאל אויף אן אופן מלוקט, ער גייט נישט אזוי קלאר מיט איין שיטה, און ער ווייסט אפילו נישט אפשר די חילוק, ער זאגט איי וועלי, ס׳איז נישט קיין חילוק, ס׳איז אלץ איין זאך.
ס׳איז דא מענטשן וואס זענען מער לומדים, זיי ווילן אלעמאל וויסן די חילוק פון איין שיטה מיט׳ן צווייטן, אבער א גרויסע חלק פון דעם האט צו טון מיט דעם, ווייל אויב מ׳לעבט למעשה, ווען מ׳רעדט הלכה למעשה, וואס מ׳רופט עבודת ה׳, מוז עס זיין אלעמאל אלעס אויף איינמאל. ס׳איז די שילוב פון אלעס, לויט ווי ס׳שטעלט זיך אויס. אקעי, דאס איז די יד, די חכמה שביד, די חכמה כנגד הלב.
אבער צו פארשטיין דארף מען צוטיילן.
יעצט, דא אין די צוטיילן, אכסו, אין די לב האבן מיר געזאגט, דא האבן מיר שוין געלערנט צוויי סארטן התכללות.
מיר האבן גערעדט דא די התכללות וואס איז מצד הקב״ה, מצד די הסתכלות עליונה איז אלעס איינס, מ׳קען עס רופן די בינה, מצד די חכמה, לאמיר עס רופן יעצט, יא, אין לעולם העליון, מצד די הסתכלות פון די רבש״ע איז אלעס איינס.
און אויך מצד די פעולה פון די מענטש, א מענטש קען דאך נאר טון איין זאך, ער קען נישט מקיים זיין ספירת העומר אין א מינוט לויט די פשט פון די רמב״ן און אין א מינוט לויט די פשט פון די אבן עזרא. ער מוז זיך גיין מיט עפעס וואס ער באקומט, אפילו למעשה, אפילו ווער ס׳ווייסט נישט קלאר, ער קען דיר נישט זאגן קיין מהלך וויאזוי ער איז משלב אלע שיטות, פראקטיש סאמהאו ווערט מען משלב אלע שיטות פון דאס וואס ער טוט ופועל ממש.
יעצט וועלן מיר אי״ה קורץ לערנען א דריטע סארט התכללות, א דריטע סארט וועג וויאזוי ס׳קאנעקטן זיך אלע זאכן, ווייל דאס איז די התכללות פון די שבעה פלאמים שבעה אליינס.
איך מיין אז וועגן דעם הייסט עס, איך טראכט יעצט, איך בין נישט מדייק געווען און מעיין געווען און געזיכט, אבער קען זיין אז וועגן דעם הייסט עס שיעורי בינה.
וואס טייטש שיעורי בינה? טייטש איז אזוי, טאמער דו ווילסט פארשטיין די וועלט, לאמיר זאגן, מיר זאגן די ערשטע זאך וואס שטייט אין בראשית איז אור וחושך.
אור וחושך איז א זיבעטל פון די וועלט, יא? ס׳איז דא זייער אסאך אנדערע זאכן חוץ פון אור וחושך אין די וועלט. ס׳איז דא אויכעט בעלי חיים און בני אדם, ס׳איז דא אויכעט זכר ונקבה ברא אותם.
זכר ונקבה איז אין די וועלט, יא? זייער אסאך מקובלים, אלעס דרייט זיך ארום די מסגרת פון זכר ונקבה, און איז מסביר ווי יעדע זאך האט א זכר ונקבה. ס׳איז דא נאך טויזנטער זאכן וואס מען קען אזוי טון.
פארשטייט מען אבער אז אמת׳דיג, ווען איך פארשטיי די נושא פון אור וחושך, פארשטיי איך דורכדעם די גאנצע וועלט.
איך קען דאך נישט פארשטיין די מושג פון אור וחושך, איך וועל זאגן, קהלת ווען ס׳איז צעטיילט אין צייט מאכט עס קהלת׳ן. איך וועל זאגן, אין די ערשטע טאג פון בראשית איז נאך גארנישט געווען חוץ פון אור וחושך, איז דעמאלטס די גאנצע וועלט איז געווען נאר אור וחושך. קען איך רעדן וועגן אור וחושך אלס א דבר בפני עצמו.
און דאס פעלט אויס כדי מענטשן זאלן קענען משיג זיין מעשה בראשית, זאגט מען אור וחושך בפני עצמו. אבער דו הערסט, איך זאג דאס אין טייטש, איך מוז מאכן פון די גאנצע וועלט אור וחושך, ווייל איך קען דאך זאגן אפילו יעצט, אין די ריאליטי איז דאך אור וחושך נישט, אפשר איז געווען די ערשטע טאג אזוי, איך ווייס אפילו נישט, אפשר איז יענץ נאר געשריבן כדי אונז זאלן קענען פארשטיין, אזויווי רש״י זאגט, אמת׳דיג איז אלעס באשאפן געווארן אויף איינמאל.
אויכעט אין די ריאליטי איז יעדע זאך אין די וועלט איז דא ערגעץ אור וחושך, אור וחושך איז משפיע אויף יעדע זאך. ווען דו פארשטייסט ריכטיג אור וחושך, וועסטו פארשטיין וויאזוי דאס מאכט די טאג און די נאכט, וויאזוי דאס מאכט די שטערנס און די לבנה, וויאזוי דאס מאכט אלעס, בעיסיקלי.
סך הכל, ווען איך לערן אור וחושך, לערן איך די גאנצע וועלט פון די אספעקטס פון אור וחושך.
די זעלבע זאך, איך לערן זכר ונקבה, זכר ונקבה איז דא זכר ונקבה פון דעם מענטש, זכר ונקבה פון די בהמות, זכר ונקבה איז די שמים איז א זכר און די ארץ איז א נקבה, און אזוי ווייטער.
און אפילו ווען מ׳זאגט פראקטיש, נישט נאר מ׳קען זאגן אז יעדע זאך איז בדרך משל א זכר ונקבה, אמת׳דיג, כדי אז די זכרון הכח פון א מענטש זאל ארבעטן, דארף זיך זיין א גאנצע וועלט. און פארשטיין יעדע זאך, און פארשטיין די גאנצע וועלט.
דאס וואס דו ווילסט צוטיילן איז נאר חמישים שערי בינה, פופציג וועגן וויאזוי אנצוקומען.
סך הכל, ווען איך לערן אור וחושך, לערן איך די גאנצע וועלט פון די אספעקטן פון אור וחושך. און די זעלבע זאך: איך לערן זכר ונקבה – זכר ונקבה איז דא זכר ונקבה פון די מענטש, זכר ונקבה פון די בהמות, זכר ונקבה איז די שמים איז א זכר און די ארץ איז א נקבה, און אזוי ווייטער. און אפילו ווען עס זאגט פראקטיש, נישט נאר מען קען זאגן אז יעדע זאך ווי דרך משל איז א זכר און א נקבה.
אמת׳דיג, כדי א זכר ונקבה פאר א מענטש זאל ארבעטן, דארף זיך זיין א גאנצע וועלט און פארשטיין יעדע זאך – עס פארשטיין די גאנצע וועלט. דאס וואס אונז זעען די התחלה איז נאר חמישים שערי בינה – פופציג וועגן ווי אזוי אנצוקומען צו הערן, צו פארשטיין די וועלט. דורך די שער קומט מען אן צו די גאנצע זאך.
פאר דעם, דאס איז די פשוט׳ע טייטש פון וואס אונז רופן התכללות המדות – עס איז דא חסד שבגבורה און גבורה שבחסד. די טייטש איז: אמת׳דיג אין די ריעליטי איז נאר דא איין גרויסע זאך. מצד דער אייבערשטער איז נאר נישט דא קיין חסד, נישט דא קיין גבורה – עס איז דא איין גרויסע אחדות. נאר וואס, כדי אונז זאלן פארשטיין, זאגן מיר: “אה, דאס סארט זאך הייסט חסד.”
אבער עס איז דאך טראכטן און עס צו זען, אז כדי צו פארשטיין דעם חסד, דארפסטו פארשטיין אויך – ווי דו זאגסט יעצט קודם – דארפסטו פארשטיין אויך די גבורה, דארפסטו פארשטיין אויך די תפארת. אין אנדערע ווערטער, די חסד ווייזט דיר ווי אזוי צו זען די גאנצע וועלט פון זיין בליק.
יעדער איינער וואס איז א חכם אין א געוויסע סייענס [science: וויסנשאפט] אדער אין א געוויסע מהלך פון פארשטייען די וועלט, פארשטייט ער אלעס דורך דעם. ס׳קען זיין אז נישט אויף אלעס איז דאס דער בעסטער וועג פארשטיין – פאר דעם דארף מען האבן א גאנצע אנדערע דרך, די נעקסטע שער הבינה.
וואס עס איז מסביר לעבעדיגע זאכן איז איינע פון די זיבן שערי בינה. און לעבעדיגע זאכן דארפן האבן עסן – טויטע זאכן, עסן דומם, און אזוי ווייטער – און דורכדעם לעבט עס. סאו ס׳איז נישט פשט אז מ׳קען – ס׳איז נישט דא אמת׳דיג א סייענס נאר פון לעבעדיגע זאכן, ס׳איז נישט דא אמת׳דיג א סייענס פון קיין שום זאך באופן נפרד.
ס׳איז דא א סייענס פון יעדע זאך – אן עקסטערע סייענס, אן עקסטערע שער, אן עקסטערע חכמה – וואס לערנט די גאנצע וועלט פון די שער פון די זאך. און ממילא, אין יעדע זאך קענסטו טרעפן די צווייטע זאך און די דריטע זאך.
איך דארף טרעפן א בעסערע, קלארערע משל צו מסביר זיין דאס – איך האב נישט אויף די סעקונד אין מיין קאפ א קלארערע משל – אבער דאס איז די טייטש. און דערפאר איז דאס שערי בינה – דאס איז די טייטש פון חמישים שערי בינה.
סאו דא האבן מיר געזאגט: דא איז דא א דריטע סארט השכלות. ווייל אין יעדע שער איז דא אלע שערים אמת׳דיג, נאר וואס איך לערן דאס מיט א צייט די בליק.
איינער זאגט למשל: אין צייט קען מען אלעס צוטיילן, אין מקום קען מען אלעס צוטיילן, אין נפש קען מען אלעס צוטיילן – אלע מיני וועגן וויאזוי מ׳קען לערנען. און אמת׳דיג איז נישט דא קיין צייט אן קיין פלאץ, נישט דא קיין צייט אן קיין מענטשן – ס׳איז נישט דא די אלע זאכן עקסטער אין די ריעליטי. אבער אין אונזערע הבנות איז דא די אלע זאכן עקסטער, און יעדע איינע פון אונזערע סארט הבנות, אונזערע סארט חכמות, אונזערע סארט סייענסעס וואס אונז לערנען, איז א שער צו פארשטיין די וועלט.
דאס איז די טייטש פון שערי בינה.
און פארדעם מ׳צייכנט עס אויך אן. מהר״ל [Maharal: Rabbi Judah Loew of Prague] פרעגט: פארוואס איז דאס בכלל אן אנדערע שער? ער פרעגט – איך מיין אזוי מ׳דארף קוקן אין מהר״ל – ער פרעגט: א שרץ איז איין שער און דגים איז א צווייטע שער, וואס איז די חילוק? שרצים און דגים איז די זעלבע זאך.
ניין, ווייל ס׳דארף זיין אן אנדערע סארט הבנה. מ׳דארף פארדעם אנדערע סארט קאנצעפטס [concepts: באגריפן], אנדערע סארט כלים, כדי צו פארשטיין וויאזוי שרצים ארבעטן. און טאקע פון די בליק פון שרצים קענסטו פארשטיין: שרצים דארפן ס׳זאל זיין זאמד, שרצים דארפן ס׳זאל זיין חיות וואס עסן זיי, וואס זיי עסן. שרצים האבן א בליק אויף די גאנצע וועלט, שרצים האבן א סארט וועג פון פארשטיין די גאנצע וועלט.
אבער דאס וואס מאכט עס אן עקסטערע שער איז דאס וואס דאס איז א חכמת השרצים, און דאס איז נישט די זעלבע זאך ווי חכמת הדגים, און אזוי ווייטער.
דאס איז די טייטש: “חמישים שערי בינה נבראו בעולם.”
יעצט, אויף דעם שטייט: די חמישים שערי בינה נבראו בעולם, זאגן אונז צוויי זאכן. קודם כל: “וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד.” אזוי שטייט אין די גמרא, אזוי ווי ס׳שטייט: “ותחסרהו מעט מאלקים” [Psalms 8:6] – אלע נמסרו למשה חוץ מאחד.
דער רמב״ן [Ramban: Nachmanides] טייטשט אזוי: וואס טייטש “נמסרו למשה”? משה רבינו איז געווען דער גרויסער חכם און ער האט אלעס געוואוסט. דער רמב״ן פארשטייט אז דאס מיינט – אזוי זאגט ער – אז “אלעס נמסרו למשה” איז די טייטש אז דאס האט עפעס צו טון מיט די חכמה פון משה רבינו, מיט די מדרגה פון תורה. משה רבינו, חומש תורה, “תורה צוה לנו משה” – “נמסרו למשה.”
זאגט, טענה׳ט דער רמב״ן: ממילא מוז זיין אז אין די תורה איז מרומז די אלע שערי בינה. דאס איז איינע פון זיינע מקורות וואס ער זאגט דארט אין די הקדמה [introduction to his Torah commentary] אז אלע חכמות מוזן שטיין אין די תורה.
וואס ער מיינט צו זאגן איז: איינע פון זיינע ראיות, איינע פון זיינע ווערטער, מקורות וואס ער ברענגט צו דאס צו פרואוון איז די מאמר פון חמישים שערי בינה “נמסרו למשה.” און “נמסרו למשה” לערנט ער מיינט נישט סתם משה דער מענטש האט דאס געוואוסט – ס׳איז אינטערעסאנט צו זאגן אז משה דער מענטש האט געוואוסט אלע חכמות – נאר אלע ליגן אין די תורה.
אה, דו זעסט נישט אין די תורה אז זיי רעדן פון יעדע זאך? אבער אין די תורה איז דא דרך רמז, דא אנדערע וועגן וואס דו קענסט שטיין אין די תורה.
איך וויל צולייגן אויף דעם אביסל הסבר. איך מיין אז מ׳דארף עס ארויסהאבן. ס׳איז נישט קיין חכמה צו זאגן “אלעס שטייט אין די תורה.” וואס האב איך פון דעם? איך קען עס נישט ארויסלערנען.
איך מיין אז לויט וואס איך האב יעצט געזאגט קען מען עס פארשטיין אזוי:
מ׳דארף פארשטיין – מיר האבן געזאגט אז ווען מ׳זאגט חמישים שערי בינה מיינט אין סך הכל אז די וועלט איז צעטיילט אויף פופציג.
איך האב געטראכט פריער: אין ספר יצירה [Sefer Yetzirah: ancient Kabbalistic text] שטייט אז די וועלט איז אויף צוויי און דרייסיג. “שלשים ושתים נתיבות חכמה” האט דער אייבערשטער באשאפן די וועלט, און ווייטער.
מ׳וואלט געקענט מיינען אז ס׳מיינט אז דער אייבערשטער האט עפעס א קאמפיוטער סיסטעם וואס הייסט ל״ב נתיבות חכמה, און פון דעם האט ער געמאכט די וועלט. אבער ווער ס׳לערנט ספר יצירה זעט אז וואס ער מיינט טאקע צו זאגן איז אז די וועלט איז צעטיילט אויף צוויי און דרייסיג בעיסיק [basic: גרונטלעכע] אינגרידיענטס [ingredients: עלעמענטן] – יא? די כ״ב אותיות און די עשר ספירות. דאס איז די בעיסיק וועג וויאזוי מ׳צעטיילט די וועלט, און צו פארשטיין די גאנצע וועלט איז צו פארשטיין דאס איז די וועלט.
ווען דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט מיט דעם, מ׳מיינט נישט אז ס׳איז דא דעם חוץ פון די וועלט – דאס איז די וועלט וואס דער אייבערשטער האט געמאכט.
ס׳איז אמת׳דיג א שטיקל אזויווי א סתירה, און אנדערע מקובלים רעדן וועגן דעם: וועלכע איז עס? איז עס ל״ב נתיבות חכמה אדער חמישים שערי בינה?
און די תירוץ איז אוודאי דעם, און אנדערע שיטות, אדער ס׳איז אנדערע וועגן וויאזוי צו מסביר זיין דעם. מ׳קען דאך יעדע זאך צעטיילן אנדערע וועגן, מ׳קען די וועלט צעטיילן אסאך וועגן:
– איינע פון די וועגן איז צוויי און דרייסיג נתיבות חכמה וואס דער ספר יצירה האט געטראכט
– א צווייטע וועג איז דעם וואס די מדרש פון די גמרא האט געטראכט: חמישים שערי בינה
אוודאי דעם איז חכמה און דעם איז בינה. מ׳קען טראכטן וויאזוי, פארוואס איז טאקע דא א חילוק? וואס האט ער געמיינט דער וואס האט געזאגט חכמה ל״ב? וואס האט ער געמיינט דער וואס האט געזאגט בינה מ״ט?
אוודאי איז דא א פשט אויף דעם, און ל״ג בעומר [Lag BaOmer: 33rd day of the Omer] איז אז ס׳איז שוין נאך די ל״ב נתיבות חכמה. סאו ער האט שוין יוצא געווען די פארשטיין די וועלט מצד יענע אספעקט, יעצט אנטפלעקט זיך ארויס די חמישים שערי בינה. ס׳בלייבט זיבעצן – דאס הייסט אז ס׳איז זיבעצן מער פון די שערי בינה אויף די נתיבות חכמה.
און נאך א וויכטיגע זאך אבער קען מען פארשטיין אז דעם וואס מ׳רופט שערי חכמה און דאס נתיבות – שערי בינה און נתיבות חכמה – איז ווייטער די זעלבע איידעע [idea: געדאנק].
שער מיינט אזויווי א וועג אריין אין די בינה, אין די הבנה פון די וועלט, און א נתיב מיינט אויך א וועג – ס׳איז א וועג אריין. ס׳איז נישט סתם אז איינע פון די נתיבות איז עקסטער פון די אנדערע. יעדע איינע פון די ל״ב נתיבות איז א וועג צו פארשטיין די גאנצע וועלט מתוך די נתיב – דאס הייסט נתיב א׳ און נתיב ב׳, וויאזוי מ׳וועט עס רופן פון די ל״ב נתיבות חכמה.
יעצט, די אלע זאכן זענען נמסרו למשה. מ׳דארף אונז פארשטיין אזוי – איך מיין אז מ׳דארף אונז פארשטיין אזוי:
משה, די תורה – וואס איז די טייטש אז אלעס שטייט אין די תורה? איך מיין, מ׳דארף נישט אנקומען מיט די אלע אינטערעסאנטע תורה׳לעך וועגן על פי רמז, על פי גימטריא [gematria: numerical values of Hebrew letters], כסדר מן האותיות – ברענגט דער רמב״ן אזעלכע סארט זאכן. קען זיין אז דאס איז דער טייטש וואס דער רמב״ן האט גערעדט וועגן דעם, אבער איך מיין אז מען קען זאגן א פשוט׳ערע זאך.
נו, יעצט געזעצט: ששת ימי בראשית שטייט די גאנצע וועלט, און בכלל די תורה שטייט אלע מיני זאכן פון די וועלט.
איך מיין, איך האב געזען אין די מדרש לעצטע וואך אין פרשת תזריע, שטייט “אשה כי תזריע” – הייבט אן דער מדרש מסביר זיין וויאזוי ס׳ווערט געבוירן א בעיבי. די גמרא, יא: “אשה מזרעת תחילה יולדת זכר” וכו׳ וכו׳. דער מדרש גייט אריין אין אסאך מער באריכות אז דא רעדט זיך וועגן וויאזוי א בעיבי ווערט געבוירן.
יעצט לאמיר פארשטיין פשוט פשט, יא? “אשה כי תזריע” רעדט דאך נישט וועגן סייענס פון וויאזוי צו האבן בעיביס. נישט דאס איז דער ענין פון דער פרשה. ס׳איז א פרשה פון הלכות. די פרשיות פון ויקרא איז הלכות. ס׳שטייט וויאזוי, וואס וועט זיין דער דין: אם נקבה תלד, אם זכר תלד, וואס איז דער דין פון טומאת לידה, פון טומאת נדה וכו׳, וואס איז דער דין פון די אלע זאכן.
אבער לאמיר פארשטיין: איך האב פריער געזאגט אז אלע חכמות זענען כלול זה בזה, יא? און מענטשן זאגן: אה, כדי צו זיין א רב, כדי צו פסק׳נען ריכטיג הלכות נדה, דארף מען זיין א שטיקל דאקטער וואס פארשטייט וויאזוי בעיביס ווערן געבוירן. ווייל אויב נישט ווייס איך נישט וואס איז דם נדה, ווייס איך נישט וואס איז דם לידה, ווייס איך נישט צו ס׳איז א זיוה צו ס׳איז א לידה – דאס איז אלץ ענינים פון רפואה.
איך ווייס אז דא די היינטיגע אלבערדזשעטיג [altogether: אין גאנצן] זאגט אז ס׳האט נישט קיין שייכות. איך האלט אז ס׳איז נישט ריכטיג. קען זיין ס׳האט נישט קיין שייכות ווייל אונז זענען צומישט, ווייל אונז ווייסן נישט, און ס׳מוז גיין מיט וואס פוסקים האבן געזאגט אפילו ס׳שטימט נישט. אבער ס׳איז קלאר: ווער ס׳לערנט די גמרא, ווער ס׳לערנט די מקורות אין די ראשונים און די אחרונים, איז קלאר אז מצד האמת איז דאס די זעלבע חכמה.
דו ווילסט קענען זאגן אז אלע חכמות זענען איינס? אין אנדערע ווערטער, דאס איז איין שער.
איך קען זאגן, איך וויל זאגן אזא טייטש:
די תורה איז נאר איינע פון די שערי בינה. איך ווייס אז דער רמב״ן זאגט אז די תורה איז אלע חמישים שערי בינה – ער האט אלע ניין און פערציג. איך מיין אז ס׳איז נישט ריכטיג.
תורה – וואס הייסט תורה? אוודאי, די ווארט תורה מער ברייט קען מיינען אלעס. אבער די תורה, לויט די לבוש פון די תורה וואס אונז האבן, די סתם תורה – וואס הייסט תורה מיינט בעיקר הלכה, וויאזוי מ׳זאל זיך פירן בחיי העולם הזה – דאס איז איינע פון די שערי בינה.
דער רמב״ן זאגט דאך חמישים שערי בינה – ער רעדט נאר פון נעיטשור [nature: טבע]. אבער ס׳איז דאך פשוט אז וויאזוי מענטשן דארפן זיך פירן ריכטיג – און דעמאלטס איז דער רמב״ם [Rambam: Maimonides] מסביר אין זיין הקדמה: ווען ס׳רעדט שלמה המלך, דער חכם מכל אדם, “וידבר על העצים ועל האבנים” [I Kings 5:13] – ווער ס׳קוקט אריין אין שלמה המלך׳ס ספרים, אין משלי און קהלת, ער רעדט טאקע אביסל פון “נעיטשער,” אבער ער רעדט אסאך מער פון מידות, פון מוסר, פון וויאזוי א מענטש דארף זיך פירן.
און דער רמב״ם איז מסביר דארט באופן עמוק, אבער די פשוט׳ע זאך איז: לאמיר זאגן קודם כל באופן הכי פשוט, וויאזוי מענטשן זענען אויך הנהגות פון אדם…
און דעמאלטס דער רמב״ם איז מסביר אין זיין הקדמה, ווען ס׳רעדט שלמה המלך, דער חכם מכל אדם, “וידבר על העצים ועל האבנים” [און ער האט גערעדט וועגן ביימער און וועגן שטיינער]. ווער ס׳קוקט אריין אין שלמה המלך׳ס ספרים, אין משלי און קהלת, זעט ער רעדט אביסל טאקע פון נעיטשער, אבער ער רעדט זייער אסאך מער פון מידות, פון מוסר, פון וויאזוי א מענטש דארף זיך פירן.
און דער רמב״ם איז מסביר דארט באופן עמוק. אבער די פשוט׳ע זאך איז, לאמיר זאגן, קודם כל באופן הכי פשוט, וויאזוי מענטשן, די הנהגות בני אדם איז די וויכטיגסטע פארט פון נעיטשער, צו פארשטיין די וועלט. בשעת ששת ימי בראשית קומט דאך אויך די מצוה פון וויאזוי מ׳זאל זיך פירן אין שבת. צו פארשטיין וויאזוי מענטשן פירן זיך און וויאזוי זיי דארפן זיך פירן, דאס איז אוודאי איינע פון די גרויסע חמישים שערי בינה שנבראו בעולם. דאס איז נישט קיין עקסטערע זאך.
די לוי, די וואס זאגן אז הלכה האט נישט צו טון מיט סייענס, דאס גייט מיט א בקורת׳דיגע שיטה פון דעיוויד הום [David Hume, שקאטישער פילאזאף פון 18טן יארהונדערט], וואס זאגט אז וואס מ׳דארף טון און וואס ס׳איז זענען צוויי אנדערע עולמות. דאס איז נישט ריכטיג, און מיר גייען נישט חס ושלום מיט די שיטה. ווייל אוודאי וואס דארף זיין קומט ארויס פון וואס זאכן זענען.
ווער ס׳פארשטייט די נעיטשער, ווער ס׳פארשטייט די וועלט, ווי מיר זאגן, “הסתכל באורייתא וברא עלמא” [ער האט געקוקט אין די תורה און באשאפן די וועלט] – די וועלט און די תורה זענען נאר צוויי זייטן פון איין מטבע. צו פארשטיין וואס זאכן זענען, דאס זאגט אונז וואס זיי דארפן זיין.
און וועגן דעם, דאס איז די עומק פארוואס מיר זאגן אז אין הלכה ליגט סודות התורה. וואס הייסט סודות? סודות המציאות [געהיימענישן פון דער ריעליטי]. אויב דו קוקסט אריין אין הלכות טומאת לידה, זעסטו אז דאס איז קאנעקטעד, דאס איז געבויט אויף דעם וויאזוי די לידה איז טאקע. ס׳איז נישט נפרד. אויב ס׳איז נפרד, איז עס א גרויסע פירוד, און מ׳דארף מתקן זיין דעם פירוד. דאס איז אזויווי די גלות התורה, גלות השכינה, וואס מ׳דארף מתקן זיין.
אבער נאך אלץ, יא, ס׳איז זיכער אז ס׳איז קאנעקטעד. ס׳איז זיכער אז ווער ס׳פארשטייט בעסער די דאקטעריי פון נדה, פארשטייט ער בעסער הלכות נדה. און טאמער נישט, טאמער איז ער מחולק מיט אנדערע רבנים וואס זאגן אנדערש פשט אין הלכות נדה, איז דא א סתירה, איז דא א קשיא. אבער ס׳מיינט נישט אז די עצם זאך וויאזוי ס׳ארבעט מוז עס ארבעטן אזוי. איינער לערנט אזוי, און איינער לערנט אזוי. ספק, אזוי האלט איך בוודאי.
נאר וואס? וואס מיר זעען יא איז, ס׳מיינט נאך אלץ נישט אז די חכמת הרפואה פון וויאזוי בעיביס ווערן געבוירן איז די זעלבע זאך ווי די חכמת ההלכה פון יורה דעה חלק ב׳. ס׳איז צוויי… נאר וואס איז עס? פון דעם הייסט עס צוויי שערים. איין שער איז הלכה. איין שער איז וויאזוי מ׳פירט זיך מיט די טומאת לידה, מיט טומאת נדה, מיט די אלע הלכות וואס דרייען זיך ארום מיט דעם. און א צווייטע, און פון די אספעקט, אזוי ווי דו פארשטייסט יעצט וואס איך האב געזאגט פריער, איך האב געזוכט א משל, יעצט פארשטייסטו אייגענטליך איין משל, א פשוט׳ע משל וואס אונז זענען פאמיליער מיט.
חכמת ההלכה איז א שער צו פארשטיין די גאנצע וועלט. איינער וואס וויל פארשטיין אלע הלכות, ס׳איז דאך דא הלכות אויף אלעס. אפילו אויף דאס וואס מ׳פארט אין ספעיס איז דא הלכות, יא? מ׳שרייבט שו״ת פאר ווער ס׳פארט אין ספעיס, וויאזוי מ׳האלט הלכה. יעדע זאך איז דא א הלכה.
און אויב דו ווילסט פארשטיין, איינס טאקע די שער וויאזוי דו גייסט אריין אין די גאנצע וועלט איז דאך די תורה, דאך די הלכה, דאך תורת משה, וואס פשוט׳ע פשט איז עיקר תורה איז הלכה למשה מסיני הייסט עס, יא? הלכה. משה׳ס זאך איז הלכה. ער האט געגעבן מצוות, הלכות, מצוות. פון דעם קענסטו אריינגיין אין כל התורה כולה. דאס איז דאך אויך די יסוד. “אמר הקדוש ברוך הוא, לא היו לי ד׳ אמות של הלכה” [דער הייליגער באשעפער האט געזאגט: איך האב נישט געהאט נאר פיר אמות פון הלכה], דער רמב״ם פרעגט א קשיא.
דאס הייסט, און שונא פאר איינער וואס האט געלערנט אביסל הלכות נדה, און ער וויל זען אז ס׳איז נישט דא סודות התורה, ס׳איז נישט דא קבלה, ס׳איז נישט דא מעשה בראשית און מעשה מרכבה, אלעס איז הלכה. לויט ווי אונז לערנען קען מען פארשטיין, דער רמב״ם לערנט דארט אנדערש, אבער לויט ווי אונז לערנען קען מען טייטשן אז ד׳ אמות של הלכה מיינט סך הכל, הלכה איז אויך א שער צו די גאנצע וועלט.
וואס אונז זוכן איז צו פארשטיין די ריעליטי, צו זיין פארט פון די ריעליטי, די אייבערשטער׳ס וועלט, דאס איז וואס אונז זוכן. דאס איז דא אסאך שערים, יעדער איינער דארף האבן זיין שער.
און מ׳קען זען, אין די שער איז דא אסאך סתירות וואס מיר האבן פריער געזאגט, אז יעדער איינער דארף גיין זיין נטיית הלב, זיין ליבו חפץ. פרעג איך א קשיא, וואס הייסט? איינער זאל לערנען תורה אלא במקום שליבו חפץ? איך פארשטיי נישט, יעדער איד איז מחויב צו לערנען די גאנצע תורה. פלוצלינג זאגסטו, דו האלטסט שלמה׳ן עוקצין, סאו וואט? ס׳איז הלכה, ס׳שטייט אין די תורה, דו דארפסט לערנען מסכת עוקצין. וואס הייסט ליבו חפץ?
ס׳איז מדהים, ס׳שטייט נישט “אין אדם לומד תורה אלא מה שליבו חפץ” אדער “אלא החלק שליבו חפץ”. ס׳שטייט “אין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ” [א מענטש לערנט נישט תורה אחוץ פון דעם ארט וואס זיין הארץ ווילט].
דאס הייסט, די שאלה איז נאר פון וועלכע שער גייסטו אריין. און יעדער איינער קען זען, אויב איינער אינטערעסירט זיך אין עפעס א וועג וויאזוי אריינצוגיין אין די חכמה, א וועג וויאזוי אריינצוגיין אין תורה, ס׳איז דא איינער וואס ער לערנט הלכה ווייל ער האט ליב קבלה, ער וויל פארשטיין סודות התורה, ער קוקט אריין אין זוהר, ער זעט אז דער זוהר איז דאך אלעס געבויט אויף הלכה. ער האט זיך אלעמאל געבויט אויף פסוקים. ער קוקט אריין אין די פסוקים, און כדי דאך צו פארשטיין די כוונות.
און פארקערט, ווען איינער וועט לערנען פשוטו של מקרא און ער זעט אין זוהר, איז ער מסביר פון זוהר קען מען זען קלאר די פשוטו של מקרא. און יעדער איינער וואס לערנט אין די תורה און וואס איז אין זיין חלק פון די סייענס פון די וועלט וואס אונז זענען צוגעוואוינט, קען זען אז ס׳איז אלעמאל פון יעדע וועג, פון יעדע פלאץ וואס נאר באהאפט וואס א מענטש הייבט זיך אן אינטערעסירן, קומט ער אן צו אלעס, אויב ער פאלגט תורה, אויב ער איז נישט פויל.
אויב ער איז פויל און ער פארגעסט איין טאג ספירה כביכול בדרך משל, און ער הייבט אן, ער זאגט, “אה, איך האב שוין פארגעסן איין טאג, איך קען שוין זאגן א תורה אויף די פרשה, איך בין שוין א פילאזאף”, דעמאלטס קומט ער נישט אן. אבער אויב ער איז נישט פויל און ער גייט דורך ביז, יא, דאס איז די טייטש, ער גייט דורך ביז די פופציגסטע שער, ער ציילט אלע טעג פון ספירה, דאס הייסט ער הייבט אן, יעדער איינער הייבט אן פון איין פלאץ, יעדער איינער הייבט אן פון עפעס אן אנדערע חסד שבגבורה, דורך דעם קומט ער אן צו אלעס.
אזוי ווי איך זאג דא, ווען דער רמב״ן זאגט “חמשים שערי בינה נמסרו למשה” [פופציג טויערן פון פארשטאנד זענען איבערגעגעבן געווארן צו משה], איז די טייטש אז אין די חכמת ההלכה איז כולל אלע חכמות שבעולם. ווייל אויב דו ווילסט וויסן הלכות נדה, דארפסטו פארשטיין וואס איז די טבע פון די נדה.
און די זעלבע זאך פארקערט, חמשים שערי בינה נמסרו צו סייענס פון וויאזוי זי מאכט א בעיבי, ווייל דאס איז פון דארט איז ער אנגעקומען צו הלכה.
אזוי ווי דער רמב״ם האט געזאגט דארט אז “ודברת לעצת הבנים“, איז די טייטש, צו וויסן יעדע זאך אמת׳דיג איז צו וויסן וואס יעדע זאך איז גוט פאר. נישט נאר וואס ס׳איז, נאר וואס ס׳איז גוט פאר, וואס איז די טוב שבו. און די טוב שבו דאס איז דאך די תורה, “אין טוב אלא תורה” [עס איז נישטא קיין גוטס אחוץ תורה]. די תורה איז די וואס זאגט די טוב פון יעדע זאך.
סאו אמת׳דיג, די סוף פון סייענס איז אויך צו וויסן וויאזוי מען פירט זיך, וואס מען טוט, ס׳איז דא וואס מען פירט זיך לגבי בני אדם, ס׳איז דא וואס לגבי די גאנצע וועלט, וכו׳ וכו׳. דאס איז די טייטש פון “חמשים שערי בינה נמסרו למשה”.
יעצט, איך האף אז איך האב אביסל ארויסגעברענגט און מפרש געווען לויט וויאזוי איך פארשטיי די מאמר, און מיר דארפן גיין אביסל ווייטער. קודם כל, ס׳שטייט “חוץ מאחד” [אחוץ פון איינעם]. “חוץ מאחד”. וואס איז טייטש “חוץ מאחד”?
זאגט דער רמב״ן, איך טייטש אזוי: “חוץ מאחד” – הוא בידיעה, השאר בידיעת הבורא יתברך שלא נמסר לנברא [דאס איז אין וויסן, דער רעשט איז אין וויסן דעם באשעפער יתברך וואס איז נישט איבערגעגעבן געווארן צו קיין באשאפענעם]. חוץ מהשם, כאטש דער טייטש איז נישט נברא.
ער זאגט דער רמב״ן, אויב דו שטעלסט אריין שטייט דאך נברא בעולם, לאמיר זאגן אז נברא בעולם מיינט די אנדערע 49, די ערשטע 50סטע שער איז נישט קיין שער נברא. דו כאפסט וואס איך זאג דא? נישט קיין שער, וואס הייסט נישט קיין שער נברא?
ידיעה איז דאך נאר א זאך וואס רעדט זיך פון די זאך וואס מ׳ווייסט. אז דו ווייסט ביימער, ווייסטו די שער שנברא, די שער איז די חכמה וואס רעדט זיך וועגן ביימער. אז דו ווייסט היפאפאטימעס, ווייסטו די שער היפאפאטימעס אין די וועלט. אז דו ווייסט דעם אייבערשטן, וועלכע שער ווייסטו? נישט קיין שער הנברא, דו ווייסט דעם אייבערשטן אליינס.
אבער דאס האט משה רבינו נישט באקומען, ווי אזוי ווייסן מיר? ס׳איז דאך א פסוק, דער אייבערשטער האט אים געזאגט “לא יראני האדם וחי” [קיין מענטש קען מיך נישט זען און לעבן], די גאנצע שמועס אין פרשת כי תשא. משה רבינו האט אויך נישט געוואוסט דעם אייבערשטן כמו שהוא. וואס האט ער יא געוואוסט דעם אייבערשטן? מתוך הבריאה [דורך די באשאפונג]. אזוי זאגט ער, אזוי איז פשוט פשט, אזוי זאגט יעדער איינער, יא, דער רמב״ן זאגט אזוי.
אין אנדערע ווערטער, דא גייען מיר טייטשן נאך א טייטש וואס מיר האבן געלערנט אז די 50סטע שער איז נאר נאכאמאל 49 שערים. ס׳קען דאך נישט זיין, לאמיר פארשטיין, ס׳קען דאך נישט זיין אז מ׳זאל זאגן “הכל נמסרו למשה”.
אין אנדערע ווערטער, איינער האט געזאגט אזוי, “נמסרו למשה” שטייט אין די תורה, דאס זאגן אז ס׳קומט אויס אמת׳דיג, אין די תורה שטייט אלעס וועגן די גאנצע וועלט חוץ פון איין זאך שטייט נישט אין די תורה, וועגן דעם אייבערשטן. ס׳איז א פלא.
די גאנצע תורה איז דאך געקומען מודיע זיין פאר די מענטשן אז ס׳איז דא א גאט, “שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד” [הער, ישראל, השם איז אונזער גאט, השם איז איינס], “אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלקים אין עוד מלבדו” [דו ביסט געוויזן געווארן צו וויסן אז השם איז דער גאט, עס איז נישטא קיין אנדערער אחוץ אים]. וואס הייסט אז אין די תורה שטייט אלעס חוץ פון דעם אייבערשטן? ס׳איז ממש א לצנות. די תורה רעדט נאר פון דעם אייבערשטן.
פארקערט, איינער זאל זאגן אין סייענס ביכער שטייט אלעס חוץ פון דעם אייבערשטן, די תורה שטייט דער אייבערשטער חוץ פון אלעס, דאס וואלט געמאכט א זאך מער סענס. וואס איז דער טייטש אז אין די תורה שטייט אלעס חוץ פון דעם אייבערשטן?
אבער מאידך גיסא איז דאס אמת אוודאי. פארוואס? ווייל וואס די תורה רעדט זיך איז נאר וועגן נבראים, די תורה רעדט זיך ווי אזוי מ׳זאל זיך פירן, ווי אזוי די נבראים דארפן זיך פירן, דאס איז דער טייטש פון די תורה. ווי אזוי דער אייבערשטער דארף זיך פירן, דאס איז פאר׳ן אייבערשטן, דאס איז נישט פאר מענטשן צו וויסן, “לא יראני האדם וחי”, קיין מענטש קען נישט וויסן דעם אייבערשטן, קיין מענטש קען נישט זען דעם אייבערשטן, קיין מענטש קען נישט פארשטיין דעם אייבערשטן.
וואס איז דאס אבער מאידך גיסא? פארוואס הייסט עס תורה? פארוואס איז עס א תורה מן השמים? ס׳איז א תורה אלוקית. און וואס איז עס א תורה אלוקית? ס׳איז א תורה אלוקית מיט דעם וואס אלע 49 שערים וואס שטייען אין די תורה זענען אלע געקומען זיי זענען אלע געקומען צו זאגן “בראשית ברא אלקים ויכלו השמים והארץ” [אין אנהייב האט גאט באשאפן… און די הימלען און די ערד זענען פארענדיגט געווארן], צו זאגן עדות אויף מעשה בראשית.
איז דאס דער טייטש אז אין די פופציגסטע שער, אוודאי די פופציגסטע שער איז דא. קיינער זאל נישט זאגן חס ושלום מ׳ווייסט נישט דער אייבערשטער. אוודאי ווייסט מען דער אייבערשטער. אבער די פופציגסטע שער איז נאך ניין און פערציג שערים. ס׳איז נאכאמאל, מ׳ווייסט דער אייבערשטער, ווייל מ׳קוקט.
מ׳קען זאגן מ׳קוקט פון די פופציגסטע שער אויף אלע אנדערע ניין און פערציג שערים, און פון דעם פארשטייט מען די גאנצע וועלט.
און מ׳קען אויך זאגן דרך אגב, ס׳איז דא אויך א וועג, יא, אזוי ווי מיר האבן געזאגט, ס׳איז דא מענטשן וואס ער איז curious וועגן פאפיראסן, און לכבוד דעם דארף ער לערנען אלע מיני חכמות ווייל אלעס איז connected.
אזוי איז דא א צווייטע, ס׳איז דא א איד וואס ער איז נאר curious וועגן די שער החמישים, ער איז curious וועגן פארשטיין דער אייבערשטער. זאגט מען אים, דו ווילסט פארשטיין דער אייבערשטער? מ׳קען נישט פארשטיין דער אייבערשטער דירעקט, מ׳דארף פארשטיין דורך די גאנצע וועלט. הנני מוכן ומזומן, לערן דיך אויס די גאנצע וועלט צו פארשטיין דער אייבערשטער. דאס איז אוודאי די הייליגסטע וועג. דאס איז די טייטש תורה, אמת׳דיגע תורה.
פארוואס איז די תורה, די מתן תורה, געווען די פופציגסטע טאג? ווייל ס׳איז געווען די פופציגסטע, דאס איז די “לא נמסרו למשה”. לא נמסרו למשה איז די טייטש, דאס איז אמת׳דיג נאר, די איינציגסטע זאך וואס משה רבינו האט זיך אינטערעסירט איז געווען אין די זאך וואס “לא נמסרו למשה”, אין די שער החמישים, אין די “את מה אלקים” [מיט וואס איז גאט].
אלא מאי, דורך דעם וואס ער האט געוואלט וויסן דער אייבערשטער, פון דעם האט ער באקומען די גאנצע תורה. און אוודאי, וויבאלד מ׳פארשטייט קיינמאל נישט דער אייבערשטער, פארדעם איז מען כסדר מוסיף חידושי תורה, כסדר מוסיף צו חוקר זיין אין די וועלט, כסדר מוסיף צו חוקר זיין אין די חכמה, ווייל דאס איז אן אנדערע מאטיוואציע.
ס׳איז דא איינער וואס איז מאטיוועטעד אז זיין רצון איז צו וויסן איך ווייס וואס, ווי זיין פאפיראסן ארבעטן. ס׳איז דא א צווייטער וואס זיין רצון איז צו וויסן דער אייבערשטער. ביידע פון זיי ווייסן די זעלבע זאך, פון די פאפיראסן קומט מען אן צו דער אייבערשטער. אבער ער איז געקומען פון דער אייבערשטער צו די פאפיראסן.
דאס איז די טייטש, ער האט געלערנט פון די שער החמישים אלע אנדערע ניין און פערציג שערים, וחוזר חלילה, מ׳קען לערנען טיפער און טיפער, דאס איז די זאך וואס מיר האבן געלערנט די אנדערע מאל די פשט פון די ווארט פון בעל שם טוב.
און דאס איז די טייטש “כולן נמסרו למשה חוץ מאחד“. חוץ מאחד, דאס איז דער אחד, דער “אחד אלקינו שבשמים ובארץ” [איינס איז אונזער גאט אין הימל און אויף ערד].
זאגט דער רבינו יונה, יעצט פירט ער אויס, די מספר פון ניין און פערציג קומט אויס די פופציג שערי בינה. מספר זה רמז בתורה בספירת העומר ובספירת היובל [דער נומער איז געהינטעט אין תורה אין די ציילונג פון עומר און אין די ציילונג פון יובל], כאשר יאגוד בו ישראל בגשם רצון השם [ווי ישראל זאל זיך פארבינדן דערמיט אין ערפילן דעם ווילן פון השם].
זאגט דער רמב״ן, דער מספר, אין חז״ל שטייט חמשים, שטייט נישט אז עס שטייט יא, שטייט מ״ט שערי בינה, חמישים שערי בינה איז מ״ט שערי בינה, וואס איז זיבן מאל זיבן, און די פופציגסטע איז לא נמסר למשה.
זאגט דער רמב״ן, ווי שטייט דאס אין די תורה? ווי איז דאס מרומז אין די תורה? האבן מיר געפרעגט שוין לעצטע וואך, וואס איז דער רמב״ן שטייט אין די תורה?
און איך וועל יעצט מאכן קלארער אז ס׳איז דא דא א שאלה, און איך וועל מאכן קלארער די שאלה. איך ווייס נישט קיין תירוץ אויף די שאלה, מיר טראכטן פאר די תירוצים ווייטער, אבער איך וועל מאכן קלארער די שאלה.
אין די תורה, ווי איז מרומז דער מושג פון חמישים שערי בינה [Fifty Gates of Understanding] וואס “כולם נמסרו למשה חוץ מאחד” [all were given to Moshe except one]? ווי איז מרומז דער מושג? אזוי שטייט נישט קיין שייכות אין בראשית. אקעי.
אבער אין די תורה שטייט ביי ספירה, צוויי מאל האט מען געציילט 7 מאל 7. יא, 7 מאל ציילט מען אסאך מאל אין די תורה, אבער 7 מאל 7 ציילט מען נאר צוויי מאל אין די תורה:
1. איינמאל ספירת העומר [Counting of the Omer] – 7 וואכן
2. די צווייטע איז ספירת היובל [Counting of the Jubilee] – 7 שמיטות [sabbatical cycles]
דאס איז צוויי מאל וואס מ׳ציילט 7 מאל 7, און אלעמאל די 50’סטע איז קודש [holy]:
– די 50’סטע טאג פון ספירת העומר איז קודש
– די 50’סטע יאר פון יובל איז קודש, “שנת היובל” [the Jubilee year] וואס איז קודש
דאס איז די טייטש, און דא האט ער געטראפן די רמז פון דעם מספר [number], דער מספר הכולל [the inclusive number] וואס 7 מאל 7 טרעפט מען נאר אין די צוויי פלעצער.
יעצט איז דא א וויכטיגע שאלה וואס מיר האבן שוין געפרעגט לעצטע וואך: וואסערע שייכות האט עס אמת׳דיג? יעצט קען מען פארשטיין די קושיא טיפער.
מיר האבן געזען וואס דער רמב״ן [Ramban: Nachmanides] גייט זאגן, די סוד וואס ער גייט זאגן דארט, איז בעזרת השם [with God’s help] ווען מ׳קומט אן אין פרשת אמור, בהר, בחוקותי [the Torah portions of Emor, Behar, and Bechukotai], איז מסביר דער רמב״ן די סוד פון ספירת העומר.
די סוד פון ספירת העומר, זאגט ער, איז אז אין די וועלט איז דא ימות העולם [the days/eras of the world], סוד ימות העולם. די שייכות צו בראשית [Genesis] איז א רמז אויף 7,000 יאר. די זיבעטע יאר איז שבת [Sabbath], “יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים” [a day that is entirely Sabbath and rest for eternal life].
אמת׳דיג, אזוי שטייט אין די מדרש [Midrash: rabbinic homiletical literature], אז ס׳איז דא זיבן שמיטות, אמת׳דיג איז דא א יובל. די וועלט שטייט 50,000 יאר לפחות, אפשר אויף דעם נאך דעם עץ הדעת [Tree of Knowledge] נאך א חמישים שערי בינה פון יענץ.
און פאר דעם די ששת אלפי שנה [six thousand years] איז א רמז יעדן טאג וואס איז געווען יענע טויזנט יאר פון דער בריאה [Creation], פון די היסטאריע, און צום סוף קומט מען אן צו שער החמישים [the fiftieth gate], קומט מען אן צו שבת, ווייל דאס איז די זיבן טויזנט יאר, יומו של הקב״ה אלף שנה [a day of the Holy One, blessed be He, is a thousand years], קומט מען אן צו סוד היובל [the secret of the Jubilee], נאך זיבן סירקלס פון דעם קומט מען אן צו סוד היובל.
דארף מען פארשטיין, און איך גיי בלייבן ביי די שאלה נאכאמאל, דארף מען פארשטיין: וואס האט דאס צו טון מיט דעם וואס מיר האבן יעצט געלערנט אזוי שיין אז דאס איז די חמישים שערי בינה, וואס איז די וועג וויאזוי די גאנצע וועלט איז כלול [included] אין דעם?
וואס האט דאס צו טון עפעס בכלל מיט די סדר פון די היסטאריע, וואס דאס איז לכאורה [apparently] די סוד ימות העולם?
סוד ימות העולם איז לכאורה אסאך כולל די סדר וואס דער רמב״ן זאגט אז די תורה איז מרמז אויף עתידות [future events], וואס גייט זיין אין יעדע יאר, יעדע טויזנט יאר, וכו׳ [and so on].
דאס דארף מען פארשטיין זייער גוט.
ס׳איז דא אוודאי א תירוץ, יעדער איינער קען טראכטן באופנים פשוטים [in simple ways] און אויף טיפערע אופנים [in deeper ways], אבער דא בלייבן מיר פאר היינט.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 900500#
דער שיעור איז א המשך פון צוויי פריערדיגע שיעורים וועגן דעם סדר פון שבע מאל שבע אין ספירת העומר. ס׳איז נאך אסאך וואס מ׳פארשטייט נישט, אבער דער ציל איז ווייטער צולייגן הסברים און ווייזן וואס מ׳דארף צוזאמלערנען.
—
דער מדרש זאגט: *„חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד”*. דער רמב״ן אין זיין הקדמה על התורה פארבינדט דאס מיט ספירת העומר און איז מסביר:
– בינה מיינט פארשטיין די וועלט, פארשטיין די ריאליטי.
– די וועלט צעטיילט זיך אויף פופציג שערים – פופציג וועגן פון פארשטאנד.
– א שער (טויער) איז א וועג אריינצוקומען אין דעם „בית” פון חכמה – ווי עס שטייט *„בחכמה יבנה בית”*, *„חכמות בנתה ביתה”*.
ביישפילן: ביימער זענען איין שער, מענטשן א צווייטער, חיות א דריטער, א.א.וו. יעדער טאג פון בראשית איז א „היכל” – אור וחושך איז איין בית, זון און לבנה איז נאך א בית.
דער לאגישער פלאס:
1. די וועלט צעטיילט זיך אויף זיבן – דאס איז דער עצם פון שבעת ימי בראשית, וואס קאטעגאריזירט אלע נבראים אין זיבן חלקים.
2. יעדע איינע פון די זיבן צעטיילט זיך ווידער אויף זיבן – דאס גיט 49 חלקים.
3. מיט דעם פופציגסטן שער (וואס איז נישט נמסר געווארן) האט מען 50 שערי בינה.
דאס הייסט התכללות – יעדע זאך אנטהאלט אין זיך אלע אנדערע זאכן.
—
פון דעם אייבערשטנ׳ס הסתכלות איז אלעס איינס – „זכור ועשה בדיבור אחד”. דאס איז די חכמה עליונה, ווי א נבואה וואו מ׳זעט אלעס אויף איינמאל אבער מ׳קען עס נישט מסביר זיין.
ווען א מענטש טוט א מצוה, טוט ער אלעס אויף איינמאל – ווי תפילין של יד וואס האט נאר איין בית (אנטקעגן של ראש מיט פיר בתים). למעשה, ווען מ׳האלט שבת, קען מען נישט מקיים זיין יעדע כוונה באזונדער – מ׳טוט אלעס צוזאמען. אפילו ווער ס׳קען נישט ארטיקולירן וויאזוי ער איז משלב אלע שיטות, פראקטיש ווערט עס משולב דורך דעם מעשה אליין.
דאס איז דער דריטער סארט וואס דער שיעור וויל יעצט אנהייבן – די התכללות פון די זיבן מדות אין זיך אליין. דאס איז מסתמא פארוואס עס הייסט „שערי בינה”: יעדע איינציגע קאטעגאריע (ווי אור וחושך, ווי זכר ונקבה) איז א שער צו דער גאנצער וועלט.
—
– אור וחושך איז נאר א זיבעטל פון דער וועלט – ס׳איז דא אויך בעלי חיים, זכר ונקבה, א.א.וו. אבער ווען מ׳פארשטייט אור וחושך טיף, פארשטייט מען דורכדעם די גאנצע וועלט – ווי טאג און נאכט, שטערן און לבנה, אלעס.
– דאס זעלבע מיט זכר ונקבה: ס׳איז דא זכר ונקבה ביי מענטשן, ביי בהמות, שמים (זכר) און ארץ (נקבה), א.א.וו.
– יעדע שער איז א וועג צו פארשטיין די גאנצע ריאליטי – נישט נאר א חלק דערפון.
דאס מיינט: די פופציג שערים זענען נישט פופציג חלקים פון דער וועלט, נאר פופציג וועגן וויאזוי אנצוקומען צום פארשטאנד פון דער גאנצער וועלט.
דער מהר״ל פרעגט: פארוואס איז שרצים א באזונדער שער און דגים א באזונדער שער – ס׳איז דאך ענלעך? דער תירוץ: יעדע שער פאדערט אנדערע סארט כלים, קאנצעפטן, און הבנות. חכמת השרצים איז נישט חכמת הדגים. אבער פון דעם בליק פון שרצים קען מען אויך זען די גאנצע וועלט – שרצים דארפן זאמד, חיות וואס עסן זיי, א.א.וו. – יעדע שער איז א קאמפלעטע פערספעקטיוו אויף אלעס.
—
מצד דעם אייבערשטן איז נישט דא קיין באזונדערע חסד אדער גבורה – ס׳איז איין גרויסע אחדות. נאר פאר אונזער פארשטאנד צעטיילן מיר עס אין קאטעגאריעס. אבער כדי צו פארשטיין חסד אמת׳דיג, מוז מען אויך פארשטיין גבורה, תפארת, א.א.וו. – ווייל יעדע מדה איז א “בליק” אויף די גאנצע וועלט, א שער דורך וועלכן מען זעט אלעס. דאס איז ווי א חכם אין א געוויסע סייענס – ער פארשטייט די גאנצע ריעליטי דורך זיין פעלד, כאטש פאר אנדערע אספעקטן דארף מען אן אנדער שער.
—
ווען ס׳איז דא פילע פשטים (רמב״ם, רמב״ן, כוזרי, בעש״ט, אריז״ל) – וועלכע זאל מען מכוון זיין?
– איין וועג: מ׳גייט מיט וואס „לבי נוטה” – איין פשט, די אנדערע זענען נאר טעאריע.
– דער אמת׳דיגער וועג: למעשה ווערט עס א שילוב – א מישונג פון אלע פשטים וואס שטעלן זיך צוזאמען יעדער אויף זיין פלאץ. ביי מאנכע איז עס מער געמישט, ביי מאנכע ווייניגער, אבער הלכה למעשה מוז עס זיין אלעס אויף איינמאל.
—
א פארגלייך צווישן ספר יצירה׳ס ל״ב נתיבות חכמה און די חמישים שערי בינה: ביידע מיינען וועגן אריין אין פארשטיין די וועלט – נאר ס׳איז צוויי פארשידענע וועגן צו צעטיילן די ריעליטי (חכמה = ל״ב, בינה = מ״ט/נ׳). דאס פארבינדט זיך מיט ל״ג בעומר: נאך ל״ב טעג האט מען שוין יוצא געווען די נתיבות חכמה, און דאן הייבט זיך אן דער אנטפלעקונג פון שערי בינה – ס׳בלייבט נאך זיבעצן מער.
—
דער רמב״ן׳ס שיטה איז אז “נמסרו למשה” מיינט אלעס ליגט אין תורה (דורך רמז, גימטריא, א.א.וו.).
ווייל אלע חכמות זענען כלול זה בזה, איז תורה (בעיקר הלכה) איינע פון די שערי בינה, און דורך איר קען מען דערגרייכן אלעס. א מוסטער פון פרשת תזריע: “אשה כי תזריע” איז הלכות טומאה, אבער דער מדרש גייט אריין אין מעדיצינישע פרטים ווייל כדי ריכטיג צו פסק׳ענען הלכות נדה מוז מען פארשטיין רפואה – דאס ווייזט ווי חכמות זענען פארפלאכטן.
בפירוש: דער רמב״ן איז נישט גאנץ ריכטיג. תורה (אין איר לבוש וואס מיר האבן) איז איינע פון די שערי בינה, נישט אלע מ״ט. “תורה” אין ברייטן זין קען מיינען אלעס, אבער תורה כפשוטה – הלכה, וויאזוי מענטשן דארפן זיך פירן – איז איין שער וואס דורך איר קען מען דערגרייכן אנדערע שערים, ווי דער רמב״ם מסביר בנוגע שלמה המלך׳ס חכמה.
—
דער רמב״ם׳ס הקדמה וועגן שלמה המלך׳ס “וידבר על העצים ועל האבנים” ווייזט: אין משלי און קהלת רעדט שלמה בעיקר פון מידות, מוסר, און הנהגות בני אדם – און דאס איז דווקא דער וויכטיגסטער טייל פון פארשטיין די נאטור. הנהגות בני אדם איז אליין א חלק פון נעיטשער, נישט עפעס אן עקסטערע צוגאב. אפילו אין ששת ימי בראשית קומט אויך ארויס וויאזוי מ׳זאל זיך פירן אין שבת.
—
קעגן דער פילאזאפישער שיטה פון דעיוויד יום וואס טרענט צווישן “וואס איז” (facts) און “וואס דארף זיין” (values/obligations): מיר גייען נישט מיט דער שיטה. “הסתכל באורייתא וברא עלמא” – די וועלט און די תורה זענען צוויי זייטן פון איין מטבע. צו פארשטיין וואס זאכן *זענען* זאגט אונז וואס זיי *דארפן זיין*.
—
דאס איז דער עומק פארוואס אין הלכה ליגן סודות התורה – “סודות” מיינט סודות המציאות. דער משל: הלכות טומאת לידה זענען געבויט אויף דעם וויאזוי לידה ארבעט אין דער נאטור. ווען הלכה און מציאות זענען נפרד, איז דאס א פירוד – א גלות התורה, גלות השכינה – וואס מ׳דארף מתקן זיין.
אבער – דאס מיינט נישט אז חכמת הרפואה און חכמת ההלכה זענען די זעלבע דיסציפלין. זיי זענען צוויי באזונדערע שערים וואס קוקן אויף דער זעלבער ריעליטי. ווער ס׳פארשטייט בעסער די מעדיצינישע זייט פון נדה, פארשטייט בעסער הלכות נדה – אבער ס׳בלייבט צוויי שערים.
—
חכמת ההלכה איז א שער צו פארשטיין די גאנצע וועלט. ס׳איז דא הלכות אויף אלעס – אפילו אויף פארן אין ספעיס שרייבט מען שו״תים. דורך הלכה קען מען אריינגיין אין כל התורה כולה. “לא היו לי אלא ד׳ אמות של הלכה” – הלכה איז אויך א שער צו דער גאנצער ריעליטי. וואס מיר זוכן איז צו פארשטיין און זיין פארט פון דעם אייבערשטן׳ס וועלט.
—
א שארפער דיוק: ס׳שטייט נישט “אלא מה שליבו חפץ” אדער “אלא החלק שליבו חפץ” – ס׳שטייט “ממקום” שליבו חפץ. דאס מיינט: די שאלה איז נאר פון וועלכע שער גייסטו אריין, נישט וועלכע חלק לערנסטו. יעדער מענטש הייבט אן פון אן אנדער פלאץ – איינער פון קבלה, איינער פון פשוטו של מקרא, איינער פון הלכה – אבער פון יעדע שער קומט מען אן צו אלעס, אויב מען איז נישט פויל און מען גייט דורך אלע מ״ט טעג.
—
דער רמב״ן טייטשט: “חוץ מאחד” מיינט ידיעת הבורא – דאס איז נישט קיין שער הנברא. יעדער שער איז א חכמה וועגן א נברא (ביימער, חיות, הלכות), אבער דער 50סטער שער איז ידיעת ה׳ אליין, וואס קיין נברא קען נישט דירעקט באקומען – “לא יראני האדם וחי”.
ווי קען מען זאגן אז אין תורה שטייט אלעס חוץ פון דעם אייבערשטן? די תורה רעדט דאך נאר פון דעם אייבערשטן! “שמע ישראל”, “אתה הראת לדעת” – אלעס דרייט זיך ארום דעם אייבערשטן! דער ענטפער: די תורה רעדט וועגן נבראים – וויאזוי זיי דארפן זיך פירן. וויאזוי דער אייבערשטער “דארף זיך פירן” – דאס איז נישט פאר מענטשן צו וויסן.
מאידך גיסא – דער אייבערשטער ווערט יא געוואוסט, אבער נאר דורך די 49 שערים. דער 50סטער שער איז נאכאמאל אלע 49 שערים – מ׳קוקט פון דעם 50סטן שער אויף אלע אנדערע, און פון דעם פארשטייט מען די גאנצע וועלט. דאס איז פארוואס מתן תורה איז געווען דער 50סטער טאג – ווייל דאס רעפרעזענטירט דעם שער וואס “לא נמסר למשה”.
“חוץ מאחד” מיינט דער “אחד” – “אחד אלקינו שבשמים ובארץ”.
—
א מחשבה׳דיגער משל:
– איינער איז curious וועגן פאפיראסן – פון דארט קומט ער אן צום אייבערשטן.
– א צווייטער איז curious וועגן דעם אייבערשטן – פון דארט קומט ער אן צו פאפיראסן (צו דער גאנצער בריאה).
ביידע ווייסן די זעלבע זאך, נאר דער צווייטער גייט דעם הייליגסטן וועג – ער לערנט פון שער החמישים אלע אנדערע 49 שערים. דאס איז אמת׳דיגע תורה.
ווייל מ׳פארשטייט קיינמאל נישט דעם אייבערשטן ביז׳ן סוף, דערפאר איז מען כסדר מוסיף חידושי תורה, כסדר חוקר אין דער וועלט, כסדר חוקר אין דער חכמה – דאס איז אן אנדערע מאטיוואציע ווי דער וואס לערנט נאר פאר א ספעציפישע ידיעה.
—
דער רמב״ן זאגט: דער מספר 49 (= 7×7) איז מרומז אין תורה דורך צוויי פלעצער:
1. ספירת העומר – 7 וואכן (49 טעג), און דער 50’סטער טאג (שבועות) איז קודש.
2. ספירת היובל – 7 שמיטות (49 יאר), און דאס 50’סטע יאר (יובל) איז קודש.
אין ביידע פאלן איז דער 50’סטע – קודש. דאס איז דער רמז אין תורה אויף דעם מספר פון חמישים שערי בינה.
—
דער רמב״ן (אין פרשת אמור, בהר, בחוקותי) פארענטפערט אז דער סוד פון ספירת העומר איז סוד ימות העולם:
– די וועלט שטייט 7,000 יאר – 6,000 יאר פון היסטאריע, און דאס 7’טע טויזנט איז „יום שכולו שבת”.
– יעדער טאג פון בראשית איז א רמז אויף א טויזנט יאר פון דער וועלט׳ס היסטאריע.
– לויט דעם מדרש זענען דא זיבן שמיטות (7 סירקלס פון 7,000 יאר), און נאך דעם קומט מען אן צום סוד היובל – דאס 50’סטע טויזנט. די וועלט שטייט אלזא לפחות 50,000 יאר (און אפשר נאך מער).
—
– מהלך א׳ (וואס מ׳האט געלערנט אין די פריערדיגע שיעורים): חמישים שערי בינה זענען וועגן פון פארשטאנד – 7 מדות כפול 7 (התכללות), וואס גיבן 49 שערים דורך וועלכע מ׳פארשטייט די גאנצע בריאה, און דער 50’סטער שער איז דער אחדות וואס איז העכער פון אלעם.
– מהלך ב׳ (דער רמב״ן׳ס סוד): חמישים שערי בינה זענען א היסטארישער סדר – סוד ימות העולם, דער כראנאלאגישער פלאן פון דער בריאה דורך 50,000 יאר.
וואס האט דער אינטעלעקטועלער מהלך (49 שערים פון פארשטאנד, התכללות המדות) צו טון מיט דעם היסטארישן מהלך (סדר פון ימות העולם, וואס גייט פאסירן אין יעדע טויזנט יאר)? ווי הענגען זיי צוזאמען?
די שאלה בלייבט אפן – ס׳איז זיכער דא א תירוץ, און מ׳קען טראכטן סיי בפשטות סיי בעומק, אבער פאר היינט בלייבט מען ביי דער שאלה. דאס איז דער סוף פון דעם שיעור.
מגיד שיעור:
רבותי, ערב שבת אחרי קדושים. אונז זענען ממשיך אביסל צו ממשיך זיין וואס אונז האבן אנגעהויבן צו רעדן די פריערדיגע צוויי שיעורים, די נושא פון די סדר פון שבע פעמים שבע פון ספירת העומר. ס׳איז נאך דא אסאך זאכן וואס אונז פארשטייען נישט בכלל, אבער איך וויל נאר אנהייבן צוצולייגן אביסל א הסבר, אביסל א המשך צו וואס אונז האבן געלערנט. און אזוי ווי אונז האבן געזאגט, לפחות אנהייבן צו ווייזן וואס מ׳דארף דא צוזאמקלעטשן, וואס איז די נושא וואס מ׳דארף דא צוזאמלערנען, צוזאמלייגן.
אז לאמיר אנהייבן אזוי. אונז האבן גערעדט פון די מדרש “חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד”. דאס איז איין מקור, איין סארט וועג פון טראכטן וואס אונז לערנען דא.
און לכאורה די טייטש פון דעם, וואס אזוי זאגט דער רמב״ן, און די מקור וואס קאנעקט דאס צו ספירת העומר, ופירש, איז דער רמב״ן אין זיין הקדמה על התורה. דער רמב״ן אין הקדמה על התורה זאגט אז דאס וואס ס׳שטייט “חמישים שערי בינה נבראו בעולם”, קודם איז ער מסביר אזוי, וואס איז די טייטש?
זאגט דער רמב״ן אין די הקדמה על התורה, זיין לשון איז, סאררי, וויאזוי בין איך, אז אין די וועלט איז דא פופציג שערים. און ער איז מסביר, “חמישים שערי בינה” מיינט, ס׳איז נישט נאר שערי בינה. וואס איז דען די טייטש בינה? בינה איז די טייטש פארשטיין די וועלט, פארשטיין די ריאליטי.
יא? איז פארשטיין די ריאליטי איז די טייטש אז די וועלט איז צעטיילט אויף פופציג, פופציג שערים.
ער זאגט, לאמיר זען קודם וואס ער זאגט פשוט׳ע טייטש. פופציג שערים, פופציג… איך ווייס פארוואס הייסט עס א שער. שער טייטשט א געיט. קען זיין שער איז א וועג פון צעטיילן זאכן. איך ווייס נישט פון וואו ס׳קומט זיך די… מ׳דארף טראכטן פון וואו ס׳קומט די, די, די דמיון, די מליצה, די משל פון א שער.
יא? אונז זענען צוגעוואוינט, מ׳שרייבט א ספר, מ׳שרייבט שערי… שער טייטשט אזוי ווי א פארט. וואס ס׳זעט אויס אז די איידיע איז, מ׳קען טראכטן, דארף מען טראכטן וועגן דעם, פארוואס איז עפעס א שער? וואס איז דאס א שער?
קען זיין אז די ווארט איז, אזוי ווי אונז לערנען “בחכמה יבנה בית”, חכמה איז די הבנה פון וויאזוי זאכן זענען, הייסט עס אזוי ווי א היכל, אזוי ווי א בית, “חכמות בנתה ביתה”, די תורה, די וועלט זאגט מען ווערט אנגערופן פון א בית, יא, בית, בית בראשית. ס׳איז א זאך אזוי ווי מ׳גייט אריין, אזוי ווי קביעותא, ס׳איז דא א ישיבה, ס׳איז דא א פלאץ, א בית המדרש וואו מ׳לערנט די זאך, און ס׳איז דא פופציג וועגן אריין אין דעם.
מ׳קען טייטשן אזוי, און אפשר דאס איז מסביר זיין פארוואס ס׳איז זיבן מאל זיבן.
דער רמב״ן זאגט, לאמיר זאגן, די ביימער זענען איין שער, די מענטשן זענען א צווייטע שער, די חיות זענען א דריטע שער, און אזוי ווייטער. און וואס איז די טייטש פון א שער? דארף מען פארשטיין.
דער רמב״ן, דא זעט די לשון וואס ער פאנגט אן. די וועלט האט דאך פארשידענע היכלות, היכל יום ראשון, היכל יום שני, די אור און די חושך הייסט איין בית, און די זון און די לבנה הייסט נאך א בית, וכו׳.
און מ׳קען אויך מסביר זיין אז די שער איז די טייטש אז יעדע זאך איז אמת׳דיג די גאנצע וועלט. לאמיר פארשטיין א פשוט׳ע זאך, דאס הייסט אין קבלה די ענין פון התכללות, און פארדעם איז דאך טאקע דא זיבן מאל זיבן.
די טייטש איז אזוי, איך וויל פארשטיין די וועלט. זאגסטו מיר, “ויאמר במאמר אחד”, קען איך עס פארשטיין? דאס קען דער אייבערשטער פארשטיין. אבער א מענטש, “זכור ועשה בדיבור אחד”, דאס קען נאר דער אייבערשטער.
אדער א מענטש אין די אופן וויאזוי ער האט אזא סארט השגה, אדער אין די חכמה בראש וואס זיי האבן גערופן למעלה, ווען ער כאפט עפעס אן אינסייט, ער כאפט עפעס אזוי ווי כמעט א נבואה, ער זעט אלעס אויף איינמאל, אבער ער קען עס נישט מסביר זיין ווייל ס׳איז נישט קיין זאך.
אדער למטה, אזויווי זיי האבן געזאגט “אמונה פשוטה”, וואס מ׳איז מבטל דעת.
אדער מ׳קען אפילו זאגן ווען א מענטש טוט, יא, ס׳איז זייער אינטערעסאנט אז ווי איך האב געזאגט תפילין של יד איז אין איין בית, און די טייטש פון דעם, היינט די וואך האבן מיר געלערנט תפילין, דערמאנען זיך, די טייטש פון דעם איז אז ווען א מענטש טוט, יא, זאג שבת, דו קענסט זאגן שבת האט פינף און צוואנציג כוונות, פינף און צוואנציג טעמים, פינף און צוואנציג פירושים, וואס מיינט שבת? ניין און פערציג!
דאך ווען א מענטש איז מקיים און ער טוט שבת, טוט ער אלעס אויף איינמאל.
און אפילו תפיסה ממש בפועל ממש, אויך אין די לב האדם, איך קען לערנען אסאך כוונות, אסאך דרכים, למעשה ווען איך טו, וועלכע שיטה טוט מען?
יא, אמאל לערן איך, ס׳איז דא שיטת הרמב״ם אויף די הבנות אין ענין מצוות, שיטת הרמב״ן, שיטת הכוזרי, שיטת הבעל שם טוב, שיטת הרמ״ק, שיטת האריז״ל. אקעי, נאכדעם פרעגט מען היינט, אקעי, און וועלכע ביסטו מכוון? יא, אזוי פרעגט מען א פאני שאלה.
אזוי אויך לערנט מען אז ס׳איז דא פיר אנדערע פשטים אויף ספירת העומר, און וועלכע זאל מען אין זין האבן?
איז אמאל זאגט א מענטש, מיין אין זין האבן איז מכריע. איך פארשטיי, ס׳איז דא א ספר וואס זאגט אזוי, ס׳איז דא א ספר וואס זאגט אקעגן. אבער למעשה, ווען איך טו עבודת השם למעשה, איך מוז גיין מיט וואס איז לבי נוטה, מיט וואס איז לבי חפץ, איך מוז גיין מיט איין פשט, איך גיי נישט מיט די אנדערע פשט. אנדערע פשטים לערן איך נאר טעארעטיש, אז ס׳איז אמאל היסטאריש אמאל געווען אזא פשט, און איך לערן עס נישט.
דאס איז איין וועג וויאזוי מ׳קען עס זאגן, אבער ס׳איז נישט די אמת׳דיגע וועג וויאזוי ס׳ארבעט געווענליך, און געווענליך איינער וואס לערנט מער ווי איין דרך און ער האט מער ווי איין פשט, איז דא וועגן וויאזוי ער איז מקיים אלע.
אדער מ׳קען זאגן, עפעס א שילוב פון אלע, עפעס א סארט צומישעניש פון אלע פשטים, און זיי שטעלן זיך צוזאם יעדער אויף זיין פלאץ. אמאל איינער איז מער געמישט, איינער איז ווייניגער געמישט.
פארדעם איז דא די רבי׳ס, די מלמדים וואס זיי לערנען אלעמאל אויף אן אופן מלוקט, ער גייט נישט אזוי קלאר מיט איין שיטה, און ער ווייסט אפילו נישט אפשר די חילוק, ער זאגט איי וועלי, ס׳איז נישט קיין חילוק, ס׳איז אלץ איין זאך.
ס׳איז דא מענטשן וואס זענען מער לומדים, זיי ווילן אלעמאל וויסן די חילוק פון איין שיטה מיט׳ן צווייטן, אבער א גרויסע חלק פון דעם האט צו טון מיט דעם, ווייל אויב מ׳לעבט למעשה, ווען מ׳רעדט הלכה למעשה, וואס מ׳רופט עבודת ה׳, מוז עס זיין אלעמאל אלעס אויף איינמאל. ס׳איז די שילוב פון אלעס, לויט ווי ס׳שטעלט זיך אויס. אקעי, דאס איז די יד, די חכמה שביד, די חכמה כנגד הלב.
אבער צו פארשטיין דארף מען צוטיילן.
יעצט, דא אין די צוטיילן, אכסו, אין די לב האבן מיר געזאגט, דא האבן מיר שוין געלערנט צוויי סארטן התכללות.
מיר האבן גערעדט דא די התכללות וואס איז מצד הקב״ה, מצד די הסתכלות עליונה איז אלעס איינס, מ׳קען עס רופן די בינה, מצד די חכמה, לאמיר עס רופן יעצט, יא, אין לעולם העליון, מצד די הסתכלות פון די רבש״ע איז אלעס איינס.
און אויך מצד די פעולה פון די מענטש, א מענטש קען דאך נאר טון איין זאך, ער קען נישט מקיים זיין ספירת העומר אין א מינוט לויט די פשט פון די רמב״ן און אין א מינוט לויט די פשט פון די אבן עזרא. ער מוז זיך גיין מיט עפעס וואס ער באקומט, אפילו למעשה, אפילו ווער ס׳ווייסט נישט קלאר, ער קען דיר נישט זאגן קיין מהלך וויאזוי ער איז משלב אלע שיטות, פראקטיש סאמהאו ווערט מען משלב אלע שיטות פון דאס וואס ער טוט ופועל ממש.
יעצט וועלן מיר אי״ה קורץ לערנען א דריטע סארט התכללות, א דריטע סארט וועג וויאזוי ס׳קאנעקטן זיך אלע זאכן, ווייל דאס איז די התכללות פון די שבעה פלאמים שבעה אליינס.
איך מיין אז וועגן דעם הייסט עס, איך טראכט יעצט, איך בין נישט מדייק געווען און מעיין געווען און געזיכט, אבער קען זיין אז וועגן דעם הייסט עס שיעורי בינה.
וואס טייטש שיעורי בינה? טייטש איז אזוי, טאמער דו ווילסט פארשטיין די וועלט, לאמיר זאגן, מיר זאגן די ערשטע זאך וואס שטייט אין בראשית איז אור וחושך.
אור וחושך איז א זיבעטל פון די וועלט, יא? ס׳איז דא זייער אסאך אנדערע זאכן חוץ פון אור וחושך אין די וועלט. ס׳איז דא אויכעט בעלי חיים און בני אדם, ס׳איז דא אויכעט זכר ונקבה ברא אותם.
זכר ונקבה איז אין די וועלט, יא? זייער אסאך מקובלים, אלעס דרייט זיך ארום די מסגרת פון זכר ונקבה, און איז מסביר ווי יעדע זאך האט א זכר ונקבה. ס׳איז דא נאך טויזנטער זאכן וואס מען קען אזוי טון.
פארשטייט מען אבער אז אמת׳דיג, ווען איך פארשטיי די נושא פון אור וחושך, פארשטיי איך דורכדעם די גאנצע וועלט.
איך קען דאך נישט פארשטיין די מושג פון אור וחושך, איך וועל זאגן, קהלת ווען ס׳איז צעטיילט אין צייט מאכט עס קהלת׳ן. איך וועל זאגן, אין די ערשטע טאג פון בראשית איז נאך גארנישט געווען חוץ פון אור וחושך, איז דעמאלטס די גאנצע וועלט איז געווען נאר אור וחושך. קען איך רעדן וועגן אור וחושך אלס א דבר בפני עצמו.
און דאס פעלט אויס כדי מענטשן זאלן קענען משיג זיין מעשה בראשית, זאגט מען אור וחושך בפני עצמו. אבער דו הערסט, איך זאג דאס אין טייטש, איך מוז מאכן פון די גאנצע וועלט אור וחושך, ווייל איך קען דאך זאגן אפילו יעצט, אין די ריאליטי איז דאך אור וחושך נישט, אפשר איז געווען די ערשטע טאג אזוי, איך ווייס אפילו נישט, אפשר איז יענץ נאר געשריבן כדי אונז זאלן קענען פארשטיין, אזויווי רש״י זאגט, אמת׳דיג איז אלעס באשאפן געווארן אויף איינמאל.
אויכעט אין די ריאליטי איז יעדע זאך אין די וועלט איז דא ערגעץ אור וחושך, אור וחושך איז משפיע אויף יעדע זאך. ווען דו פארשטייסט ריכטיג אור וחושך, וועסטו פארשטיין וויאזוי דאס מאכט די טאג און די נאכט, וויאזוי דאס מאכט די שטערנס און די לבנה, וויאזוי דאס מאכט אלעס, בעיסיקלי.
סך הכל, ווען איך לערן אור וחושך, לערן איך די גאנצע וועלט פון די אספעקטס פון אור וחושך.
די זעלבע זאך, איך לערן זכר ונקבה, זכר ונקבה איז דא זכר ונקבה פון דעם מענטש, זכר ונקבה פון די בהמות, זכר ונקבה איז די שמים איז א זכר און די ארץ איז א נקבה, און אזוי ווייטער.
און אפילו ווען מ׳זאגט פראקטיש, נישט נאר מ׳קען זאגן אז יעדע זאך איז בדרך משל א זכר ונקבה, אמת׳דיג, כדי אז די זכרון הכח פון א מענטש זאל ארבעטן, דארף זיך זיין א גאנצע וועלט. און פארשטיין יעדע זאך, און פארשטיין די גאנצע וועלט.
דאס וואס דו ווילסט צוטיילן איז נאר חמישים שערי בינה, פופציג וועגן וויאזוי אנצוקומען.
סך הכל, ווען איך לערן אור וחושך, לערן איך די גאנצע וועלט פון די אספעקטן פון אור וחושך. און די זעלבע זאך: איך לערן זכר ונקבה – זכר ונקבה איז דא זכר ונקבה פון די מענטש, זכר ונקבה פון די בהמות, זכר ונקבה איז די שמים איז א זכר און די ארץ איז א נקבה, און אזוי ווייטער. און אפילו ווען עס זאגט פראקטיש, נישט נאר מען קען זאגן אז יעדע זאך ווי דרך משל איז א זכר און א נקבה.
אמת׳דיג, כדי א זכר ונקבה פאר א מענטש זאל ארבעטן, דארף זיך זיין א גאנצע וועלט און פארשטיין יעדע זאך – עס פארשטיין די גאנצע וועלט. דאס וואס אונז זעען די התחלה איז נאר חמישים שערי בינה – פופציג וועגן ווי אזוי אנצוקומען צו הערן, צו פארשטיין די וועלט. דורך די שער קומט מען אן צו די גאנצע זאך.
פאר דעם, דאס איז די פשוט׳ע טייטש פון וואס אונז רופן התכללות המדות – עס איז דא חסד שבגבורה און גבורה שבחסד. די טייטש איז: אמת׳דיג אין די ריעליטי איז נאר דא איין גרויסע זאך. מצד דער אייבערשטער איז נאר נישט דא קיין חסד, נישט דא קיין גבורה – עס איז דא איין גרויסע אחדות. נאר וואס, כדי אונז זאלן פארשטיין, זאגן מיר: “אה, דאס סארט זאך הייסט חסד.”
אבער עס איז דאך טראכטן און עס צו זען, אז כדי צו פארשטיין דעם חסד, דארפסטו פארשטיין אויך – ווי דו זאגסט יעצט קודם – דארפסטו פארשטיין אויך די גבורה, דארפסטו פארשטיין אויך די תפארת. אין אנדערע ווערטער, די חסד ווייזט דיר ווי אזוי צו זען די גאנצע וועלט פון זיין בליק.
יעדער איינער וואס איז א חכם אין א געוויסע סייענס [science: וויסנשאפט] אדער אין א געוויסע מהלך פון פארשטייען די וועלט, פארשטייט ער אלעס דורך דעם. ס׳קען זיין אז נישט אויף אלעס איז דאס דער בעסטער וועג פארשטיין – פאר דעם דארף מען האבן א גאנצע אנדערע דרך, די נעקסטע שער הבינה.
וואס עס איז מסביר לעבעדיגע זאכן איז איינע פון די זיבן שערי בינה. און לעבעדיגע זאכן דארפן האבן עסן – טויטע זאכן, עסן דומם, און אזוי ווייטער – און דורכדעם לעבט עס. סאו ס׳איז נישט פשט אז מ׳קען – ס׳איז נישט דא אמת׳דיג א סייענס נאר פון לעבעדיגע זאכן, ס׳איז נישט דא אמת׳דיג א סייענס פון קיין שום זאך באופן נפרד.
ס׳איז דא א סייענס פון יעדע זאך – אן עקסטערע סייענס, אן עקסטערע שער, אן עקסטערע חכמה – וואס לערנט די גאנצע וועלט פון די שער פון די זאך. און ממילא, אין יעדע זאך קענסטו טרעפן די צווייטע זאך און די דריטע זאך.
איך דארף טרעפן א בעסערע, קלארערע משל צו מסביר זיין דאס – איך האב נישט אויף די סעקונד אין מיין קאפ א קלארערע משל – אבער דאס איז די טייטש. און דערפאר איז דאס שערי בינה – דאס איז די טייטש פון חמישים שערי בינה.
סאו דא האבן מיר געזאגט: דא איז דא א דריטע סארט השכלות. ווייל אין יעדע שער איז דא אלע שערים אמת׳דיג, נאר וואס איך לערן דאס מיט א צייט די בליק.
איינער זאגט למשל: אין צייט קען מען אלעס צוטיילן, אין מקום קען מען אלעס צוטיילן, אין נפש קען מען אלעס צוטיילן – אלע מיני וועגן וויאזוי מ׳קען לערנען. און אמת׳דיג איז נישט דא קיין צייט אן קיין פלאץ, נישט דא קיין צייט אן קיין מענטשן – ס׳איז נישט דא די אלע זאכן עקסטער אין די ריעליטי. אבער אין אונזערע הבנות איז דא די אלע זאכן עקסטער, און יעדע איינע פון אונזערע סארט הבנות, אונזערע סארט חכמות, אונזערע סארט סייענסעס וואס אונז לערנען, איז א שער צו פארשטיין די וועלט.
דאס איז די טייטש פון שערי בינה.
און פארדעם מ׳צייכנט עס אויך אן. מהר״ל [Maharal: Rabbi Judah Loew of Prague] פרעגט: פארוואס איז דאס בכלל אן אנדערע שער? ער פרעגט – איך מיין אזוי מ׳דארף קוקן אין מהר״ל – ער פרעגט: א שרץ איז איין שער און דגים איז א צווייטע שער, וואס איז די חילוק? שרצים און דגים איז די זעלבע זאך.
ניין, ווייל ס׳דארף זיין אן אנדערע סארט הבנה. מ׳דארף פארדעם אנדערע סארט קאנצעפטס [concepts: באגריפן], אנדערע סארט כלים, כדי צו פארשטיין וויאזוי שרצים ארבעטן. און טאקע פון די בליק פון שרצים קענסטו פארשטיין: שרצים דארפן ס׳זאל זיין זאמד, שרצים דארפן ס׳זאל זיין חיות וואס עסן זיי, וואס זיי עסן. שרצים האבן א בליק אויף די גאנצע וועלט, שרצים האבן א סארט וועג פון פארשטיין די גאנצע וועלט.
אבער דאס וואס מאכט עס אן עקסטערע שער איז דאס וואס דאס איז א חכמת השרצים, און דאס איז נישט די זעלבע זאך ווי חכמת הדגים, און אזוי ווייטער.
דאס איז די טייטש: “חמישים שערי בינה נבראו בעולם.”
יעצט, אויף דעם שטייט: די חמישים שערי בינה נבראו בעולם, זאגן אונז צוויי זאכן. קודם כל: “וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד.” אזוי שטייט אין די גמרא, אזוי ווי ס׳שטייט: “ותחסרהו מעט מאלקים” [Psalms 8:6] – אלע נמסרו למשה חוץ מאחד.
דער רמב״ן [Ramban: Nachmanides] טייטשט אזוי: וואס טייטש “נמסרו למשה”? משה רבינו איז געווען דער גרויסער חכם און ער האט אלעס געוואוסט. דער רמב״ן פארשטייט אז דאס מיינט – אזוי זאגט ער – אז “אלעס נמסרו למשה” איז די טייטש אז דאס האט עפעס צו טון מיט די חכמה פון משה רבינו, מיט די מדרגה פון תורה. משה רבינו, חומש תורה, “תורה צוה לנו משה” – “נמסרו למשה.”
זאגט, טענה׳ט דער רמב״ן: ממילא מוז זיין אז אין די תורה איז מרומז די אלע שערי בינה. דאס איז איינע פון זיינע מקורות וואס ער זאגט דארט אין די הקדמה [introduction to his Torah commentary] אז אלע חכמות מוזן שטיין אין די תורה.
וואס ער מיינט צו זאגן איז: איינע פון זיינע ראיות, איינע פון זיינע ווערטער, מקורות וואס ער ברענגט צו דאס צו פרואוון איז די מאמר פון חמישים שערי בינה “נמסרו למשה.” און “נמסרו למשה” לערנט ער מיינט נישט סתם משה דער מענטש האט דאס געוואוסט – ס׳איז אינטערעסאנט צו זאגן אז משה דער מענטש האט געוואוסט אלע חכמות – נאר אלע ליגן אין די תורה.
אה, דו זעסט נישט אין די תורה אז זיי רעדן פון יעדע זאך? אבער אין די תורה איז דא דרך רמז, דא אנדערע וועגן וואס דו קענסט שטיין אין די תורה.
איך וויל צולייגן אויף דעם אביסל הסבר. איך מיין אז מ׳דארף עס ארויסהאבן. ס׳איז נישט קיין חכמה צו זאגן “אלעס שטייט אין די תורה.” וואס האב איך פון דעם? איך קען עס נישט ארויסלערנען.
איך מיין אז לויט וואס איך האב יעצט געזאגט קען מען עס פארשטיין אזוי:
מ׳דארף פארשטיין – מיר האבן געזאגט אז ווען מ׳זאגט חמישים שערי בינה מיינט אין סך הכל אז די וועלט איז צעטיילט אויף פופציג.
איך האב געטראכט פריער: אין ספר יצירה [Sefer Yetzirah: ancient Kabbalistic text] שטייט אז די וועלט איז אויף צוויי און דרייסיג. “שלשים ושתים נתיבות חכמה” האט דער אייבערשטער באשאפן די וועלט, און ווייטער.
מ׳וואלט געקענט מיינען אז ס׳מיינט אז דער אייבערשטער האט עפעס א קאמפיוטער סיסטעם וואס הייסט ל״ב נתיבות חכמה, און פון דעם האט ער געמאכט די וועלט. אבער ווער ס׳לערנט ספר יצירה זעט אז וואס ער מיינט טאקע צו זאגן איז אז די וועלט איז צעטיילט אויף צוויי און דרייסיג בעיסיק [basic: גרונטלעכע] אינגרידיענטס [ingredients: עלעמענטן] – יא? די כ״ב אותיות און די עשר ספירות. דאס איז די בעיסיק וועג וויאזוי מ׳צעטיילט די וועלט, און צו פארשטיין די גאנצע וועלט איז צו פארשטיין דאס איז די וועלט.
ווען דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט מיט דעם, מ׳מיינט נישט אז ס׳איז דא דעם חוץ פון די וועלט – דאס איז די וועלט וואס דער אייבערשטער האט געמאכט.
ס׳איז אמת׳דיג א שטיקל אזויווי א סתירה, און אנדערע מקובלים רעדן וועגן דעם: וועלכע איז עס? איז עס ל״ב נתיבות חכמה אדער חמישים שערי בינה?
און די תירוץ איז אוודאי דעם, און אנדערע שיטות, אדער ס׳איז אנדערע וועגן וויאזוי צו מסביר זיין דעם. מ׳קען דאך יעדע זאך צעטיילן אנדערע וועגן, מ׳קען די וועלט צעטיילן אסאך וועגן:
– איינע פון די וועגן איז צוויי און דרייסיג נתיבות חכמה וואס דער ספר יצירה האט געטראכט
– א צווייטע וועג איז דעם וואס די מדרש פון די גמרא האט געטראכט: חמישים שערי בינה
אוודאי דעם איז חכמה און דעם איז בינה. מ׳קען טראכטן וויאזוי, פארוואס איז טאקע דא א חילוק? וואס האט ער געמיינט דער וואס האט געזאגט חכמה ל״ב? וואס האט ער געמיינט דער וואס האט געזאגט בינה מ״ט?
אוודאי איז דא א פשט אויף דעם, און ל״ג בעומר [Lag BaOmer: 33rd day of the Omer] איז אז ס׳איז שוין נאך די ל״ב נתיבות חכמה. סאו ער האט שוין יוצא געווען די פארשטיין די וועלט מצד יענע אספעקט, יעצט אנטפלעקט זיך ארויס די חמישים שערי בינה. ס׳בלייבט זיבעצן – דאס הייסט אז ס׳איז זיבעצן מער פון די שערי בינה אויף די נתיבות חכמה.
און נאך א וויכטיגע זאך אבער קען מען פארשטיין אז דעם וואס מ׳רופט שערי חכמה און דאס נתיבות – שערי בינה און נתיבות חכמה – איז ווייטער די זעלבע איידעע [idea: געדאנק].
שער מיינט אזויווי א וועג אריין אין די בינה, אין די הבנה פון די וועלט, און א נתיב מיינט אויך א וועג – ס׳איז א וועג אריין. ס׳איז נישט סתם אז איינע פון די נתיבות איז עקסטער פון די אנדערע. יעדע איינע פון די ל״ב נתיבות איז א וועג צו פארשטיין די גאנצע וועלט מתוך די נתיב – דאס הייסט נתיב א׳ און נתיב ב׳, וויאזוי מ׳וועט עס רופן פון די ל״ב נתיבות חכמה.
יעצט, די אלע זאכן זענען נמסרו למשה. מ׳דארף אונז פארשטיין אזוי – איך מיין אז מ׳דארף אונז פארשטיין אזוי:
משה, די תורה – וואס איז די טייטש אז אלעס שטייט אין די תורה? איך מיין, מ׳דארף נישט אנקומען מיט די אלע אינטערעסאנטע תורה׳לעך וועגן על פי רמז, על פי גימטריא [gematria: numerical values of Hebrew letters], כסדר מן האותיות – ברענגט דער רמב״ן אזעלכע סארט זאכן. קען זיין אז דאס איז דער טייטש וואס דער רמב״ן האט גערעדט וועגן דעם, אבער איך מיין אז מען קען זאגן א פשוט׳ערע זאך.
נו, יעצט געזעצט: ששת ימי בראשית שטייט די גאנצע וועלט, און בכלל די תורה שטייט אלע מיני זאכן פון די וועלט.
איך מיין, איך האב געזען אין די מדרש לעצטע וואך אין פרשת תזריע, שטייט “אשה כי תזריע” – הייבט אן דער מדרש מסביר זיין וויאזוי ס׳ווערט געבוירן א בעיבי. די גמרא, יא: “אשה מזרעת תחילה יולדת זכר” וכו׳ וכו׳. דער מדרש גייט אריין אין אסאך מער באריכות אז דא רעדט זיך וועגן וויאזוי א בעיבי ווערט געבוירן.
יעצט לאמיר פארשטיין פשוט פשט, יא? “אשה כי תזריע” רעדט דאך נישט וועגן סייענס פון וויאזוי צו האבן בעיביס. נישט דאס איז דער ענין פון דער פרשה. ס׳איז א פרשה פון הלכות. די פרשיות פון ויקרא איז הלכות. ס׳שטייט וויאזוי, וואס וועט זיין דער דין: אם נקבה תלד, אם זכר תלד, וואס איז דער דין פון טומאת לידה, פון טומאת נדה וכו׳, וואס איז דער דין פון די אלע זאכן.
אבער לאמיר פארשטיין: איך האב פריער געזאגט אז אלע חכמות זענען כלול זה בזה, יא? און מענטשן זאגן: אה, כדי צו זיין א רב, כדי צו פסק׳נען ריכטיג הלכות נדה, דארף מען זיין א שטיקל דאקטער וואס פארשטייט וויאזוי בעיביס ווערן געבוירן. ווייל אויב נישט ווייס איך נישט וואס איז דם נדה, ווייס איך נישט וואס איז דם לידה, ווייס איך נישט צו ס׳איז א זיוה צו ס׳איז א לידה – דאס איז אלץ ענינים פון רפואה.
איך ווייס אז דא די היינטיגע אלבערדזשעטיג [altogether: אין גאנצן] זאגט אז ס׳האט נישט קיין שייכות. איך האלט אז ס׳איז נישט ריכטיג. קען זיין ס׳האט נישט קיין שייכות ווייל אונז זענען צומישט, ווייל אונז ווייסן נישט, און ס׳מוז גיין מיט וואס פוסקים האבן געזאגט אפילו ס׳שטימט נישט. אבער ס׳איז קלאר: ווער ס׳לערנט די גמרא, ווער ס׳לערנט די מקורות אין די ראשונים און די אחרונים, איז קלאר אז מצד האמת איז דאס די זעלבע חכמה.
דו ווילסט קענען זאגן אז אלע חכמות זענען איינס? אין אנדערע ווערטער, דאס איז איין שער.
איך קען זאגן, איך וויל זאגן אזא טייטש:
די תורה איז נאר איינע פון די שערי בינה. איך ווייס אז דער רמב״ן זאגט אז די תורה איז אלע חמישים שערי בינה – ער האט אלע ניין און פערציג. איך מיין אז ס׳איז נישט ריכטיג.
תורה – וואס הייסט תורה? אוודאי, די ווארט תורה מער ברייט קען מיינען אלעס. אבער די תורה, לויט די לבוש פון די תורה וואס אונז האבן, די סתם תורה – וואס הייסט תורה מיינט בעיקר הלכה, וויאזוי מ׳זאל זיך פירן בחיי העולם הזה – דאס איז איינע פון די שערי בינה.
דער רמב״ן זאגט דאך חמישים שערי בינה – ער רעדט נאר פון נעיטשור [nature: טבע]. אבער ס׳איז דאך פשוט אז וויאזוי מענטשן דארפן זיך פירן ריכטיג – און דעמאלטס איז דער רמב״ם [Rambam: Maimonides] מסביר אין זיין הקדמה: ווען ס׳רעדט שלמה המלך, דער חכם מכל אדם, “וידבר על העצים ועל האבנים” [I Kings 5:13] – ווער ס׳קוקט אריין אין שלמה המלך׳ס ספרים, אין משלי און קהלת, ער רעדט טאקע אביסל פון “נעיטשער,” אבער ער רעדט אסאך מער פון מידות, פון מוסר, פון וויאזוי א מענטש דארף זיך פירן.
און דער רמב״ם איז מסביר דארט באופן עמוק, אבער די פשוט׳ע זאך איז: לאמיר זאגן קודם כל באופן הכי פשוט, וויאזוי מענטשן זענען אויך הנהגות פון אדם…
און דעמאלטס דער רמב״ם איז מסביר אין זיין הקדמה, ווען ס׳רעדט שלמה המלך, דער חכם מכל אדם, “וידבר על העצים ועל האבנים” [און ער האט גערעדט וועגן ביימער און וועגן שטיינער]. ווער ס׳קוקט אריין אין שלמה המלך׳ס ספרים, אין משלי און קהלת, זעט ער רעדט אביסל טאקע פון נעיטשער, אבער ער רעדט זייער אסאך מער פון מידות, פון מוסר, פון וויאזוי א מענטש דארף זיך פירן.
און דער רמב״ם איז מסביר דארט באופן עמוק. אבער די פשוט׳ע זאך איז, לאמיר זאגן, קודם כל באופן הכי פשוט, וויאזוי מענטשן, די הנהגות בני אדם איז די וויכטיגסטע פארט פון נעיטשער, צו פארשטיין די וועלט. בשעת ששת ימי בראשית קומט דאך אויך די מצוה פון וויאזוי מ׳זאל זיך פירן אין שבת. צו פארשטיין וויאזוי מענטשן פירן זיך און וויאזוי זיי דארפן זיך פירן, דאס איז אוודאי איינע פון די גרויסע חמישים שערי בינה שנבראו בעולם. דאס איז נישט קיין עקסטערע זאך.
די לוי, די וואס זאגן אז הלכה האט נישט צו טון מיט סייענס, דאס גייט מיט א בקורת׳דיגע שיטה פון דעיוויד הום [David Hume, שקאטישער פילאזאף פון 18טן יארהונדערט], וואס זאגט אז וואס מ׳דארף טון און וואס ס׳איז זענען צוויי אנדערע עולמות. דאס איז נישט ריכטיג, און מיר גייען נישט חס ושלום מיט די שיטה. ווייל אוודאי וואס דארף זיין קומט ארויס פון וואס זאכן זענען.
ווער ס׳פארשטייט די נעיטשער, ווער ס׳פארשטייט די וועלט, ווי מיר זאגן, “הסתכל באורייתא וברא עלמא” [ער האט געקוקט אין די תורה און באשאפן די וועלט] – די וועלט און די תורה זענען נאר צוויי זייטן פון איין מטבע. צו פארשטיין וואס זאכן זענען, דאס זאגט אונז וואס זיי דארפן זיין.
און וועגן דעם, דאס איז די עומק פארוואס מיר זאגן אז אין הלכה ליגט סודות התורה. וואס הייסט סודות? סודות המציאות [געהיימענישן פון דער ריעליטי]. אויב דו קוקסט אריין אין הלכות טומאת לידה, זעסטו אז דאס איז קאנעקטעד, דאס איז געבויט אויף דעם וויאזוי די לידה איז טאקע. ס׳איז נישט נפרד. אויב ס׳איז נפרד, איז עס א גרויסע פירוד, און מ׳דארף מתקן זיין דעם פירוד. דאס איז אזויווי די גלות התורה, גלות השכינה, וואס מ׳דארף מתקן זיין.
אבער נאך אלץ, יא, ס׳איז זיכער אז ס׳איז קאנעקטעד. ס׳איז זיכער אז ווער ס׳פארשטייט בעסער די דאקטעריי פון נדה, פארשטייט ער בעסער הלכות נדה. און טאמער נישט, טאמער איז ער מחולק מיט אנדערע רבנים וואס זאגן אנדערש פשט אין הלכות נדה, איז דא א סתירה, איז דא א קשיא. אבער ס׳מיינט נישט אז די עצם זאך וויאזוי ס׳ארבעט מוז עס ארבעטן אזוי. איינער לערנט אזוי, און איינער לערנט אזוי. ספק, אזוי האלט איך בוודאי.
נאר וואס? וואס מיר זעען יא איז, ס׳מיינט נאך אלץ נישט אז די חכמת הרפואה פון וויאזוי בעיביס ווערן געבוירן איז די זעלבע זאך ווי די חכמת ההלכה פון יורה דעה חלק ב׳. ס׳איז צוויי… נאר וואס איז עס? פון דעם הייסט עס צוויי שערים. איין שער איז הלכה. איין שער איז וויאזוי מ׳פירט זיך מיט די טומאת לידה, מיט טומאת נדה, מיט די אלע הלכות וואס דרייען זיך ארום מיט דעם. און א צווייטע, און פון די אספעקט, אזוי ווי דו פארשטייסט יעצט וואס איך האב געזאגט פריער, איך האב געזוכט א משל, יעצט פארשטייסטו אייגענטליך איין משל, א פשוט׳ע משל וואס אונז זענען פאמיליער מיט.
חכמת ההלכה איז א שער צו פארשטיין די גאנצע וועלט. איינער וואס וויל פארשטיין אלע הלכות, ס׳איז דאך דא הלכות אויף אלעס. אפילו אויף דאס וואס מ׳פארט אין ספעיס איז דא הלכות, יא? מ׳שרייבט שו״ת פאר ווער ס׳פארט אין ספעיס, וויאזוי מ׳האלט הלכה. יעדע זאך איז דא א הלכה.
און אויב דו ווילסט פארשטיין, איינס טאקע די שער וויאזוי דו גייסט אריין אין די גאנצע וועלט איז דאך די תורה, דאך די הלכה, דאך תורת משה, וואס פשוט׳ע פשט איז עיקר תורה איז הלכה למשה מסיני הייסט עס, יא? הלכה. משה׳ס זאך איז הלכה. ער האט געגעבן מצוות, הלכות, מצוות. פון דעם קענסטו אריינגיין אין כל התורה כולה. דאס איז דאך אויך די יסוד. “אמר הקדוש ברוך הוא, לא היו לי ד׳ אמות של הלכה” [דער הייליגער באשעפער האט געזאגט: איך האב נישט געהאט נאר פיר אמות פון הלכה], דער רמב״ם פרעגט א קשיא.
דאס הייסט, און שונא פאר איינער וואס האט געלערנט אביסל הלכות נדה, און ער וויל זען אז ס׳איז נישט דא סודות התורה, ס׳איז נישט דא קבלה, ס׳איז נישט דא מעשה בראשית און מעשה מרכבה, אלעס איז הלכה. לויט ווי אונז לערנען קען מען פארשטיין, דער רמב״ם לערנט דארט אנדערש, אבער לויט ווי אונז לערנען קען מען טייטשן אז ד׳ אמות של הלכה מיינט סך הכל, הלכה איז אויך א שער צו די גאנצע וועלט.
וואס אונז זוכן איז צו פארשטיין די ריעליטי, צו זיין פארט פון די ריעליטי, די אייבערשטער׳ס וועלט, דאס איז וואס אונז זוכן. דאס איז דא אסאך שערים, יעדער איינער דארף האבן זיין שער.
און מ׳קען זען, אין די שער איז דא אסאך סתירות וואס מיר האבן פריער געזאגט, אז יעדער איינער דארף גיין זיין נטיית הלב, זיין ליבו חפץ. פרעג איך א קשיא, וואס הייסט? איינער זאל לערנען תורה אלא במקום שליבו חפץ? איך פארשטיי נישט, יעדער איד איז מחויב צו לערנען די גאנצע תורה. פלוצלינג זאגסטו, דו האלטסט שלמה׳ן עוקצין, סאו וואט? ס׳איז הלכה, ס׳שטייט אין די תורה, דו דארפסט לערנען מסכת עוקצין. וואס הייסט ליבו חפץ?
ס׳איז מדהים, ס׳שטייט נישט “אין אדם לומד תורה אלא מה שליבו חפץ” אדער “אלא החלק שליבו חפץ”. ס׳שטייט “אין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ” [א מענטש לערנט נישט תורה אחוץ פון דעם ארט וואס זיין הארץ ווילט].
דאס הייסט, די שאלה איז נאר פון וועלכע שער גייסטו אריין. און יעדער איינער קען זען, אויב איינער אינטערעסירט זיך אין עפעס א וועג וויאזוי אריינצוגיין אין די חכמה, א וועג וויאזוי אריינצוגיין אין תורה, ס׳איז דא איינער וואס ער לערנט הלכה ווייל ער האט ליב קבלה, ער וויל פארשטיין סודות התורה, ער קוקט אריין אין זוהר, ער זעט אז דער זוהר איז דאך אלעס געבויט אויף הלכה. ער האט זיך אלעמאל געבויט אויף פסוקים. ער קוקט אריין אין די פסוקים, און כדי דאך צו פארשטיין די כוונות.
און פארקערט, ווען איינער וועט לערנען פשוטו של מקרא און ער זעט אין זוהר, איז ער מסביר פון זוהר קען מען זען קלאר די פשוטו של מקרא. און יעדער איינער וואס לערנט אין די תורה און וואס איז אין זיין חלק פון די סייענס פון די וועלט וואס אונז זענען צוגעוואוינט, קען זען אז ס׳איז אלעמאל פון יעדע וועג, פון יעדע פלאץ וואס נאר באהאפט וואס א מענטש הייבט זיך אן אינטערעסירן, קומט ער אן צו אלעס, אויב ער פאלגט תורה, אויב ער איז נישט פויל.
אויב ער איז פויל און ער פארגעסט איין טאג ספירה כביכול בדרך משל, און ער הייבט אן, ער זאגט, “אה, איך האב שוין פארגעסן איין טאג, איך קען שוין זאגן א תורה אויף די פרשה, איך בין שוין א פילאזאף”, דעמאלטס קומט ער נישט אן. אבער אויב ער איז נישט פויל און ער גייט דורך ביז, יא, דאס איז די טייטש, ער גייט דורך ביז די פופציגסטע שער, ער ציילט אלע טעג פון ספירה, דאס הייסט ער הייבט אן, יעדער איינער הייבט אן פון איין פלאץ, יעדער איינער הייבט אן פון עפעס אן אנדערע חסד שבגבורה, דורך דעם קומט ער אן צו אלעס.
אזוי ווי איך זאג דא, ווען דער רמב״ן זאגט “חמשים שערי בינה נמסרו למשה” [פופציג טויערן פון פארשטאנד זענען איבערגעגעבן געווארן צו משה], איז די טייטש אז אין די חכמת ההלכה איז כולל אלע חכמות שבעולם. ווייל אויב דו ווילסט וויסן הלכות נדה, דארפסטו פארשטיין וואס איז די טבע פון די נדה.
און די זעלבע זאך פארקערט, חמשים שערי בינה נמסרו צו סייענס פון וויאזוי זי מאכט א בעיבי, ווייל דאס איז פון דארט איז ער אנגעקומען צו הלכה.
אזוי ווי דער רמב״ם האט געזאגט דארט אז “ודברת לעצת הבנים“, איז די טייטש, צו וויסן יעדע זאך אמת׳דיג איז צו וויסן וואס יעדע זאך איז גוט פאר. נישט נאר וואס ס׳איז, נאר וואס ס׳איז גוט פאר, וואס איז די טוב שבו. און די טוב שבו דאס איז דאך די תורה, “אין טוב אלא תורה” [עס איז נישטא קיין גוטס אחוץ תורה]. די תורה איז די וואס זאגט די טוב פון יעדע זאך.
סאו אמת׳דיג, די סוף פון סייענס איז אויך צו וויסן וויאזוי מען פירט זיך, וואס מען טוט, ס׳איז דא וואס מען פירט זיך לגבי בני אדם, ס׳איז דא וואס לגבי די גאנצע וועלט, וכו׳ וכו׳. דאס איז די טייטש פון “חמשים שערי בינה נמסרו למשה”.
יעצט, איך האף אז איך האב אביסל ארויסגעברענגט און מפרש געווען לויט וויאזוי איך פארשטיי די מאמר, און מיר דארפן גיין אביסל ווייטער. קודם כל, ס׳שטייט “חוץ מאחד” [אחוץ פון איינעם]. “חוץ מאחד”. וואס איז טייטש “חוץ מאחד”?
זאגט דער רמב״ן, איך טייטש אזוי: “חוץ מאחד” – הוא בידיעה, השאר בידיעת הבורא יתברך שלא נמסר לנברא [דאס איז אין וויסן, דער רעשט איז אין וויסן דעם באשעפער יתברך וואס איז נישט איבערגעגעבן געווארן צו קיין באשאפענעם]. חוץ מהשם, כאטש דער טייטש איז נישט נברא.
ער זאגט דער רמב״ן, אויב דו שטעלסט אריין שטייט דאך נברא בעולם, לאמיר זאגן אז נברא בעולם מיינט די אנדערע 49, די ערשטע 50סטע שער איז נישט קיין שער נברא. דו כאפסט וואס איך זאג דא? נישט קיין שער, וואס הייסט נישט קיין שער נברא?
ידיעה איז דאך נאר א זאך וואס רעדט זיך פון די זאך וואס מ׳ווייסט. אז דו ווייסט ביימער, ווייסטו די שער שנברא, די שער איז די חכמה וואס רעדט זיך וועגן ביימער. אז דו ווייסט היפאפאטימעס, ווייסטו די שער היפאפאטימעס אין די וועלט. אז דו ווייסט דעם אייבערשטן, וועלכע שער ווייסטו? נישט קיין שער הנברא, דו ווייסט דעם אייבערשטן אליינס.
אבער דאס האט משה רבינו נישט באקומען, ווי אזוי ווייסן מיר? ס׳איז דאך א פסוק, דער אייבערשטער האט אים געזאגט “לא יראני האדם וחי” [קיין מענטש קען מיך נישט זען און לעבן], די גאנצע שמועס אין פרשת כי תשא. משה רבינו האט אויך נישט געוואוסט דעם אייבערשטן כמו שהוא. וואס האט ער יא געוואוסט דעם אייבערשטן? מתוך הבריאה [דורך די באשאפונג]. אזוי זאגט ער, אזוי איז פשוט פשט, אזוי זאגט יעדער איינער, יא, דער רמב״ן זאגט אזוי.
אין אנדערע ווערטער, דא גייען מיר טייטשן נאך א טייטש וואס מיר האבן געלערנט אז די 50סטע שער איז נאר נאכאמאל 49 שערים. ס׳קען דאך נישט זיין, לאמיר פארשטיין, ס׳קען דאך נישט זיין אז מ׳זאל זאגן “הכל נמסרו למשה”.
אין אנדערע ווערטער, איינער האט געזאגט אזוי, “נמסרו למשה” שטייט אין די תורה, דאס זאגן אז ס׳קומט אויס אמת׳דיג, אין די תורה שטייט אלעס וועגן די גאנצע וועלט חוץ פון איין זאך שטייט נישט אין די תורה, וועגן דעם אייבערשטן. ס׳איז א פלא.
די גאנצע תורה איז דאך געקומען מודיע זיין פאר די מענטשן אז ס׳איז דא א גאט, “שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד” [הער, ישראל, השם איז אונזער גאט, השם איז איינס], “אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלקים אין עוד מלבדו” [דו ביסט געוויזן געווארן צו וויסן אז השם איז דער גאט, עס איז נישטא קיין אנדערער אחוץ אים]. וואס הייסט אז אין די תורה שטייט אלעס חוץ פון דעם אייבערשטן? ס׳איז ממש א לצנות. די תורה רעדט נאר פון דעם אייבערשטן.
פארקערט, איינער זאל זאגן אין סייענס ביכער שטייט אלעס חוץ פון דעם אייבערשטן, די תורה שטייט דער אייבערשטער חוץ פון אלעס, דאס וואלט געמאכט א זאך מער סענס. וואס איז דער טייטש אז אין די תורה שטייט אלעס חוץ פון דעם אייבערשטן?
אבער מאידך גיסא איז דאס אמת אוודאי. פארוואס? ווייל וואס די תורה רעדט זיך איז נאר וועגן נבראים, די תורה רעדט זיך ווי אזוי מ׳זאל זיך פירן, ווי אזוי די נבראים דארפן זיך פירן, דאס איז דער טייטש פון די תורה. ווי אזוי דער אייבערשטער דארף זיך פירן, דאס איז פאר׳ן אייבערשטן, דאס איז נישט פאר מענטשן צו וויסן, “לא יראני האדם וחי”, קיין מענטש קען נישט וויסן דעם אייבערשטן, קיין מענטש קען נישט זען דעם אייבערשטן, קיין מענטש קען נישט פארשטיין דעם אייבערשטן.
וואס איז דאס אבער מאידך גיסא? פארוואס הייסט עס תורה? פארוואס איז עס א תורה מן השמים? ס׳איז א תורה אלוקית. און וואס איז עס א תורה אלוקית? ס׳איז א תורה אלוקית מיט דעם וואס אלע 49 שערים וואס שטייען אין די תורה זענען אלע געקומען זיי זענען אלע געקומען צו זאגן “בראשית ברא אלקים ויכלו השמים והארץ” [אין אנהייב האט גאט באשאפן… און די הימלען און די ערד זענען פארענדיגט געווארן], צו זאגן עדות אויף מעשה בראשית.
איז דאס דער טייטש אז אין די פופציגסטע שער, אוודאי די פופציגסטע שער איז דא. קיינער זאל נישט זאגן חס ושלום מ׳ווייסט נישט דער אייבערשטער. אוודאי ווייסט מען דער אייבערשטער. אבער די פופציגסטע שער איז נאך ניין און פערציג שערים. ס׳איז נאכאמאל, מ׳ווייסט דער אייבערשטער, ווייל מ׳קוקט.
מ׳קען זאגן מ׳קוקט פון די פופציגסטע שער אויף אלע אנדערע ניין און פערציג שערים, און פון דעם פארשטייט מען די גאנצע וועלט.
און מ׳קען אויך זאגן דרך אגב, ס׳איז דא אויך א וועג, יא, אזוי ווי מיר האבן געזאגט, ס׳איז דא מענטשן וואס ער איז curious וועגן פאפיראסן, און לכבוד דעם דארף ער לערנען אלע מיני חכמות ווייל אלעס איז connected.
אזוי איז דא א צווייטע, ס׳איז דא א איד וואס ער איז נאר curious וועגן די שער החמישים, ער איז curious וועגן פארשטיין דער אייבערשטער. זאגט מען אים, דו ווילסט פארשטיין דער אייבערשטער? מ׳קען נישט פארשטיין דער אייבערשטער דירעקט, מ׳דארף פארשטיין דורך די גאנצע וועלט. הנני מוכן ומזומן, לערן דיך אויס די גאנצע וועלט צו פארשטיין דער אייבערשטער. דאס איז אוודאי די הייליגסטע וועג. דאס איז די טייטש תורה, אמת׳דיגע תורה.
פארוואס איז די תורה, די מתן תורה, געווען די פופציגסטע טאג? ווייל ס׳איז געווען די פופציגסטע, דאס איז די “לא נמסרו למשה”. לא נמסרו למשה איז די טייטש, דאס איז אמת׳דיג נאר, די איינציגסטע זאך וואס משה רבינו האט זיך אינטערעסירט איז געווען אין די זאך וואס “לא נמסרו למשה”, אין די שער החמישים, אין די “את מה אלקים” [מיט וואס איז גאט].
אלא מאי, דורך דעם וואס ער האט געוואלט וויסן דער אייבערשטער, פון דעם האט ער באקומען די גאנצע תורה. און אוודאי, וויבאלד מ׳פארשטייט קיינמאל נישט דער אייבערשטער, פארדעם איז מען כסדר מוסיף חידושי תורה, כסדר מוסיף צו חוקר זיין אין די וועלט, כסדר מוסיף צו חוקר זיין אין די חכמה, ווייל דאס איז אן אנדערע מאטיוואציע.
ס׳איז דא איינער וואס איז מאטיוועטעד אז זיין רצון איז צו וויסן איך ווייס וואס, ווי זיין פאפיראסן ארבעטן. ס׳איז דא א צווייטער וואס זיין רצון איז צו וויסן דער אייבערשטער. ביידע פון זיי ווייסן די זעלבע זאך, פון די פאפיראסן קומט מען אן צו דער אייבערשטער. אבער ער איז געקומען פון דער אייבערשטער צו די פאפיראסן.
דאס איז די טייטש, ער האט געלערנט פון די שער החמישים אלע אנדערע ניין און פערציג שערים, וחוזר חלילה, מ׳קען לערנען טיפער און טיפער, דאס איז די זאך וואס מיר האבן געלערנט די אנדערע מאל די פשט פון די ווארט פון בעל שם טוב.
און דאס איז די טייטש “כולן נמסרו למשה חוץ מאחד“. חוץ מאחד, דאס איז דער אחד, דער “אחד אלקינו שבשמים ובארץ” [איינס איז אונזער גאט אין הימל און אויף ערד].
זאגט דער רבינו יונה, יעצט פירט ער אויס, די מספר פון ניין און פערציג קומט אויס די פופציג שערי בינה. מספר זה רמז בתורה בספירת העומר ובספירת היובל [דער נומער איז געהינטעט אין תורה אין די ציילונג פון עומר און אין די ציילונג פון יובל], כאשר יאגוד בו ישראל בגשם רצון השם [ווי ישראל זאל זיך פארבינדן דערמיט אין ערפילן דעם ווילן פון השם].
זאגט דער רמב״ן, דער מספר, אין חז״ל שטייט חמשים, שטייט נישט אז עס שטייט יא, שטייט מ״ט שערי בינה, חמישים שערי בינה איז מ״ט שערי בינה, וואס איז זיבן מאל זיבן, און די פופציגסטע איז לא נמסר למשה.
זאגט דער רמב״ן, ווי שטייט דאס אין די תורה? ווי איז דאס מרומז אין די תורה? האבן מיר געפרעגט שוין לעצטע וואך, וואס איז דער רמב״ן שטייט אין די תורה?
און איך וועל יעצט מאכן קלארער אז ס׳איז דא דא א שאלה, און איך וועל מאכן קלארער די שאלה. איך ווייס נישט קיין תירוץ אויף די שאלה, מיר טראכטן פאר די תירוצים ווייטער, אבער איך וועל מאכן קלארער די שאלה.
אין די תורה, ווי איז מרומז דער מושג פון חמישים שערי בינה [Fifty Gates of Understanding] וואס “כולם נמסרו למשה חוץ מאחד” [all were given to Moshe except one]? ווי איז מרומז דער מושג? אזוי שטייט נישט קיין שייכות אין בראשית. אקעי.
אבער אין די תורה שטייט ביי ספירה, צוויי מאל האט מען געציילט 7 מאל 7. יא, 7 מאל ציילט מען אסאך מאל אין די תורה, אבער 7 מאל 7 ציילט מען נאר צוויי מאל אין די תורה:
1. איינמאל ספירת העומר [Counting of the Omer] – 7 וואכן
2. די צווייטע איז ספירת היובל [Counting of the Jubilee] – 7 שמיטות [sabbatical cycles]
דאס איז צוויי מאל וואס מ׳ציילט 7 מאל 7, און אלעמאל די 50’סטע איז קודש [holy]:
– די 50’סטע טאג פון ספירת העומר איז קודש
– די 50’סטע יאר פון יובל איז קודש, “שנת היובל” [the Jubilee year] וואס איז קודש
דאס איז די טייטש, און דא האט ער געטראפן די רמז פון דעם מספר [number], דער מספר הכולל [the inclusive number] וואס 7 מאל 7 טרעפט מען נאר אין די צוויי פלעצער.
יעצט איז דא א וויכטיגע שאלה וואס מיר האבן שוין געפרעגט לעצטע וואך: וואסערע שייכות האט עס אמת׳דיג? יעצט קען מען פארשטיין די קושיא טיפער.
מיר האבן געזען וואס דער רמב״ן [Ramban: Nachmanides] גייט זאגן, די סוד וואס ער גייט זאגן דארט, איז בעזרת השם [with God’s help] ווען מ׳קומט אן אין פרשת אמור, בהר, בחוקותי [the Torah portions of Emor, Behar, and Bechukotai], איז מסביר דער רמב״ן די סוד פון ספירת העומר.
די סוד פון ספירת העומר, זאגט ער, איז אז אין די וועלט איז דא ימות העולם [the days/eras of the world], סוד ימות העולם. די שייכות צו בראשית [Genesis] איז א רמז אויף 7,000 יאר. די זיבעטע יאר איז שבת [Sabbath], “יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים” [a day that is entirely Sabbath and rest for eternal life].
אמת׳דיג, אזוי שטייט אין די מדרש [Midrash: rabbinic homiletical literature], אז ס׳איז דא זיבן שמיטות, אמת׳דיג איז דא א יובל. די וועלט שטייט 50,000 יאר לפחות, אפשר אויף דעם נאך דעם עץ הדעת [Tree of Knowledge] נאך א חמישים שערי בינה פון יענץ.
און פאר דעם די ששת אלפי שנה [six thousand years] איז א רמז יעדן טאג וואס איז געווען יענע טויזנט יאר פון דער בריאה [Creation], פון די היסטאריע, און צום סוף קומט מען אן צו שער החמישים [the fiftieth gate], קומט מען אן צו שבת, ווייל דאס איז די זיבן טויזנט יאר, יומו של הקב״ה אלף שנה [a day of the Holy One, blessed be He, is a thousand years], קומט מען אן צו סוד היובל [the secret of the Jubilee], נאך זיבן סירקלס פון דעם קומט מען אן צו סוד היובל.
דארף מען פארשטיין, און איך גיי בלייבן ביי די שאלה נאכאמאל, דארף מען פארשטיין: וואס האט דאס צו טון מיט דעם וואס מיר האבן יעצט געלערנט אזוי שיין אז דאס איז די חמישים שערי בינה, וואס איז די וועג וויאזוי די גאנצע וועלט איז כלול [included] אין דעם?
וואס האט דאס צו טון עפעס בכלל מיט די סדר פון די היסטאריע, וואס דאס איז לכאורה [apparently] די סוד ימות העולם?
סוד ימות העולם איז לכאורה אסאך כולל די סדר וואס דער רמב״ן זאגט אז די תורה איז מרמז אויף עתידות [future events], וואס גייט זיין אין יעדע יאר, יעדע טויזנט יאר, וכו׳ [and so on].
דאס דארף מען פארשטיין זייער גוט.
ס׳איז דא אוודאי א תירוץ, יעדער איינער קען טראכטן באופנים פשוטים [in simple ways] און אויף טיפערע אופנים [in deeper ways], אבער דא בלייבן מיר פאר היינט.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 900500#
השיעור הוא המשך לשני שיעורים קודמים על הסדר של שבע כפול שבע בספירת העומר. עדיין יש הרבה שלא מובן, אבל המטרה היא להוסיף הסברים ולהראות מה צריך ללמוד ביחד.
—
המדרש אומר: *”חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד”*. הרמב״ן בהקדמתו על התורה מקשר זאת עם ספירת העומר ומסביר:
– בינה פירושה הבנת העולם, הבנת המציאות.
– העולם מתחלק לחמישים שערים – חמישים דרכים של הבנה.
– שער (שער) הוא דרך להיכנס ל״בית” של חכמה – כמו שנאמר *”בחכמה יבנה בית”*, *”חכמות בנתה ביתה”*.
דוגמאות: עצים הם שער אחד, בני אדם שער שני, חיות שער שלישי, וכו׳. כל יום מימי בראשית הוא “היכל” – אור וחושך הוא בית אחד, שמש ולבנה הוא בית נוסף.
המהלך ההגיוני:
1. העולם מתחלק לשבעה – זהו העיקרון של שבעת ימי בראשית, שמקטלג את כל הנבראים לשבעה חלקים.
2. כל אחד מהשבעה מתחלק שוב לשבעה – זה נותן 49 חלקים.
3. עם השער החמישים (שלא נמסר) יש 50 שערי בינה.
זהו התכללות – כל דבר מכיל בתוכו את כל שאר הדברים.
—
מנקודת מבטו של הקב״ה הכל אחד – “זכור ועשה בדיבור אחד”. זוהי החכמה העליונה, כמו נבואה שבה רואים הכל בבת אחת אבל לא ניתן להסביר זאת.
כאשר אדם עושה מצווה, הוא עושה הכל בבת אחת – כמו תפילין של יד שיש בהן רק בית אחד (בניגוד לתפילין של ראש עם ארבע בתים). למעשה, כאשר שומרים שבת, אי אפשר לקיים כל כוונה בנפרד – עושים הכל ביחד. אפילו מי שלא יכול לנסח איך הוא משלב את כל השיטות, למעשה זה משתלב דרך המעשה עצמו.
זהו הסוג השלישי שהשיעור רוצה להתחיל עכשיו – ההתכללות של שבע המידות בתוך עצמן. זה כנראה מדוע נקרא “שערי בינה”: כל קטגוריה בודדת (כמו אור וחושך, כמו זכר ונקבה) היא שער לכל העולם.
—
– אור וחושך הוא רק שביעית מהעולם – יש גם בעלי חיים, זכר ונקבה, וכו׳. אבל כאשר מבינים אור וחושך לעומק, מבינים דרך זה את כל העולם – כמו יום ולילה, כוכבים ולבנה, הכל.
– אותו דבר עם זכר ונקבה: יש זכר ונקבה אצל בני אדם, אצל בהמות, שמים (זכר) וארץ (נקבה), וכו׳.
– כל שער הוא דרך להבין את כל המציאות – לא רק חלק ממנה.
המשמעות: החמישים שערים אינם חמישים חלקים של העולם, אלא חמישים דרכים להגיע להבנת כל העולם.
המהר״ל שואל: מדוע שרצים הם שער נפרד ודגים שער נפרד – הרי זה דומה? התשובה: כל שער דורש סוג אחר של כלים, מושגים והבנות. חכמת השרצים אינה חכמת הדגים. אבל מנקודת המבט של שרצים אפשר גם לראות את כל העולם – שרצים צריכים חול, חיות שאוכלות אותם, וכו׳. – כל שער הוא פרספקטיבה שלמה על הכל.
—
מצד הקב״ה אין חסד או גבורה נפרדים – יש אחדות גדולה אחת. רק להבנתנו אנו מחלקים זאת לקטגוריות. אבל כדי להבין חסד באמת, צריך גם להבין גבורה, תפארת, וכו׳. – כי כל מידה היא “מבט” על כל העולם, שער שדרכו רואים הכל. זה כמו חכם בתחום מדעי מסוים – הוא מבין את כל המציאות דרך תחומו, אף שלאספקטים אחרים צריך שער אחר.
—
כאשר יש הרבה פירושים (רמב״ם, רמב״ן, כוזרי, בעש״ט, אריז״ל) – לאיזה צריך לכוון?
– דרך אחת: הולכים עם מה ש״לבי נוטה” – פירוש אחד, האחרים רק תיאוריה.
– הדרך האמיתית: למעשה נעשה שילוב – תערובת של כל הפירושים שמסתדרים יחד כל אחד במקומו. אצל חלק זה יותר מעורב, אצל חלק פחות, אבל הלכה למעשה זה חייב להיות הכל בבת אחת.
—
השוואה בין ל״ב נתיבות חכמה של ספר יצירה לבין חמישים שערי בינה: שניהם עוסקים בדרכים להבין את העולם – אלא שאלו שתי דרכים שונות לחלק את המציאות (חכמה = ל״ב, בינה = מ״ט/נ׳). זה מתקשר לל״ג בעומר: אחרי ל״ב ימים כבר יצאנו מנתיבות חכמה, ואז מתחיל הגילוי של שערי בינה – נשארים עוד שבעה עשר.
—
שיטת הרמב״ן היא ש״נמסרו למשה” פירושו הכל טמון בתורה (דרך רמז, גימטריא, וכו׳).
מכיוון שכל החכמות כלולות זו בזו, תורה (בעיקר הלכה) היא אחד משערי בינה, ודרכה אפשר להגיע להכל. דוגמה מפרשת תזריע: “אשה כי תזריע” הוא הלכות טומאה, אבל המדרש נכנס לפרטים רפואיים כי כדי לפסוק נכון הלכות נדה צריך להבין רפואה – זה מראה איך חכמות שזורות זו בזו.
בפירוש: הרמב״ן לא לגמרי צודק. תורה (בלבוש שיש לנו) היא אחד משערי בינה, לא כל המ״ט. “תורה” במובן הרחב יכולה לכלול הכל, אבל תורה כפשוטה – הלכה, איך בני אדם צריכים להתנהג – היא שער אחד שדרכו אפשר להגיע לשערים אחרים, כמו שהרמב״ם מסביר לגבי חכמת שלמה המלך.
—
הקדמת הרמב״ם על “וידבר על העצים ועל האבנים” של שלמה המלך מראה: במשלי ובקהלת שלמה מדבר בעיקר על מידות, מוסר והנהגות בני אדם – וזה דווקא החלק החשוב ביותר בהבנת הטבע. הנהגות בני אדם הוא עצמו חלק מהטבע, לא משהו חיצוני נוסף. אפילו בששת ימי בראשית יוצא גם איך צריך להתנהג בשבת.
—
נגד השיטה הפילוסופית של דייויד הום שמפרידה בין “מה שיש” (עובדות) לבין “מה שצריך להיות” (ערכים/חובות): אנחנו לא הולכים עם השיטה הזו. “הסתכל באורייתא וברא עלמא” – העולם והתורה הם שני צדדים של מטבע אחד. להבין מה דברים *הם* אומר לנו מה הם *צריכים להיות*.
—
זהו העומק מדוע בהלכה טמונים סודות התורה – “סודות” פירושם סודות המציאות. המשל: הלכות טומאת לידה בנויות על איך לידה פועלת בטבע. כאשר הלכה ומציאות נפרדים, זהו פירוד – גלות התורה, גלות השכינה – שצריך לתקן.
אבל – זה לא אומר שחכמת הרפואה וחכמת ההלכה הם אותה דיסציפלינה. הם שני שערים נפרדים שמסתכלים על אותה מציאות. מי שמבין יותר טוב את הצד הרפואי של נדה, מבין יותר טוב הלכות נדה – אבל זה נשאר שני שערים.
—
חכמת ההלכה היא שער להבנת כל העולם. יש הלכות על הכל – אפילו על טיסה לחלל כותבים שו״תים. דרך הלכה אפשר להיכנס לכל התורה כולה. “לא היו לי אלא ד׳ אמות של הלכה” – הלכה היא גם שער לכל המציאות. מה שאנחנו מחפשים הוא להבין ולהיות חלק מעולמו של הקב״ה.
—
דיוק חד: לא כתוב “אלא מה שליבו חפץ” או “אלא החלק שליבו חפץ” – כתוב “ממקום” שליבו חפץ. המשמעות: השאלה היא רק מאיזה שער נכנסים, לא איזה חלק לומדים. כל אדם מתחיל ממקום אחר – אחד מקבלה, אחד מפשוטו של מקרא, אחד מהלכה – אבל מכל שער מגיעים להכל, אם לא מתעצלים והולכים דרך כל המ״ט ימים.
—
הרמב״ן מפרש: “חוץ מאחד” פירושו ידיעת הבורא – זה לא שער של נברא. כל שער הוא חכמה על נברא (עצים, חיות, הלכות), אבל השער החמישים הוא ידיעת ה׳ עצמו, שאף נברא לא יכול לקבל ישירות – “לא יראני האדם וחי”.
איך אפשר לומר שבתורה עומד הכל חוץ מהקב״ה? הרי התורה מדברת רק על הקב״ה! “שמע ישראל”, “אתה הראת לדעת” – הכל סובב סביב הקב״ה! התשובה: התורה מדברת על נבראים – איך הם צריכים להתנהג. איך הקב״ה “צריך להתנהג” – זה לא לבני אדם לדעת.
מאידך גיסא – הקב״ה כן נודע, אבל רק דרך ה-49 שערים. השער החמישים הוא שוב כל ה-49 שערים – מסתכלים מהשער החמישים על כל האחרים, ומזה מבינים את כל העולם. זה מדוע מתן תורה היה ביום החמישים – כי זה מייצג את השער ש״לא נמסר למשה”.
“חוץ מאחד” פירושו ה״אחד” – “אחד אלקינו שבשמים ובארץ”.
—
משל מחשבתי:
– אחד סקרן לגבי פרפרים – משם הוא מגיע לקב״ה.
– שני סקרן לגבי הקב״ה – משם הוא מגיע לפרפרים (לכל הבריאה).
שניהם יודעים אותו דבר, רק השני הולך בדרך הקדושה ביותר – הוא לומד מהשער החמישים את כל ה-49 שערים האחרים. זוהי תורה אמיתית.
מכיוון שלעולם לא מבינים את הקב״ה עד הסוף, לכן כל הזמן מוסיפים חידושי תורה, כל הזמן חוקרים בעולם, כל הזמן חוקרים בחכמה – זוהי מוטיבציה אחרת ממי שלומד רק לידע ספציפי.
—
הרמב״ן אומר: המספר 49 (= 7×7) מרומז בתורה דרך שני מקומות:
1. ספירת העומר – 7 שבועות (49 ימים), והיום החמישים (שבועות) קודש.
2. ספירת היובל – 7 שמיטות (49 שנה), והשנה החמישים (יובל) קודש.
בשני המקרים החמישים – קודש. זהו הרמז בתורה על מספר חמישים שערי בינה.
—
הרמב״ן (בפרשת אמור, בהר, בחוקותי) מגלה שהסוד של ספירת העומר הוא סוד ימות העולם:
– העולם עומד 7,000 שנה – 6,000 שנה של היסטוריה, והאלף השביעי הוא “יום שכולו שבת”.
– כל יום מימי בראשית הוא רמז לאלף שנה מהיסטוריית העולם.
– לפי המדרש יש שבע שמיטות (7 מחזורים של 7,000 שנה), ואחר כך מגיעים לסוד היובל – האלף החמישים. העולם עומד אפוא לפחות 50,000 שנה (ואולי עוד יותר).
—
– מהלך א׳ (שלמדנו בשיעורים הקודמים): חמישים שערי בינה הם דרכי הבנה – 7 מידות כפול 7 (התכללות), שנותנים 49 שערים שדרכם מבינים את כל הבריאה, והשער החמישים הוא האחדות שמעל הכל.
– מהלך ב׳ (סוד הרמב״ן): חמישים שערי בינה הם סדר היסטורי – סוד ימות העולם, התוכנית הכרונולוגית של הבריאה דרך 50,000 שנה.
מה הקשר בין המהלך האינטלקטואלי (49 שערים של הבנה, התכללות המידות) לבין המהלך ההיסטורי (סדר ימות העולם, מה יקרה בכל אלף שנה)? איך הם קשורים?
השאלה נשארת פתוחה – בוודאי יש תשובה, ואפשר לחשוב בפשטות או בעומק, אבל להיום נשארים עם השאלה. זה סוף השיעור.
מגיד שיעור:
רבותי, ערב שבת אחרי קדושים. אנחנו ממשיכים קצת להמשיך במה שהתחלנו לדבר בשני השיעורים הקודמים, הנושא של הסדר של שבע פעמים שבע של ספירת העומר. יש עדיין הרבה דברים שאנחנו לא מבינים כלל, אבל אני רוצה רק להתחיל להוסיף קצת הסבר, קצת המשך למה שלמדנו. וכמו שאמרנו, לפחות להתחיל להראות מה צריך כאן לחבר, מה הנושא שצריך כאן ללמוד ביחד, לחבר.
אז בואו נתחיל כך. דיברנו על המדרש “חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד”. זה מקור אחד, דרך חשיבה אחת שאנחנו לומדים כאן.
ולכאורה הפירוש של זה, כמו שאומר הרמב״ן, והמקור שמחבר את זה לספירת העומר, ופירש, הוא הרמב״ן בהקדמתו על התורה. הרמב״ן בהקדמה על התורה אומר שמה שכתוב “חמישים שערי בינה נבראו בעולם”, קודם הוא מסביר כך, מה הפירוש?
אומר הרמב״ן בהקדמה על התורה, לשונו היא, סליחה, איך אני, שבעולם יש חמישים שערים. והוא מסביר, “חמישים שערי בינה” פירושו, זה לא רק שערי בינה. מה הפירוש בינה? בינה פירושה להבין את העולם, להבין את המציאות.
כן? אז להבין את המציאות פירושו שהעולם מחולק לחמישים, חמישים שערים.
הוא אומר, בואו נראה קודם מה הוא אומר פירוש פשוט. חמישים שערים, חמישים… אני יודע למה זה נקרא שער. שער פירושו שער. יכול להיות ששער הוא דרך לחלק דברים. אני לא יודע מאיפה מגיע ה… צריך לחשוב מאיפה מגיע ה, ה, הדימוי, המליצה, המשל של שער.
כן? אנחנו רגילים, כותבים ספר, כותבים שערי… שער פירושו כמו שער. נראה שהרעיון הוא, אפשר לחשוב, צריך לחשוב על זה, למה משהו הוא שער? מה זה שער?
יכול להיות שהמילה היא, כמו שאנחנו לומדים “בחכמה יבנה בית”, חכמה היא ההבנה של איך הדברים הם, פירושו כמו היכל, כמו בית, “חכמות בנתה ביתה”, התורה, העולם אומרים נקרא בית, כן, בית, בית בראשית. זה דבר כמו שנכנסים, כמו קביעות, יש ישיבה, יש מקום, בית מדרש שבו לומדים את הדבר, ויש חמישים דרכים להיכנס לזה.
אפשר לפרש כך, ואולי זה מסביר למה זה שבע מאל שבע.
הרמב״ן אומר, נאמר, העצים הם שער אחד, בני האדם הם שער שני, החיות הם שער שלישי, וכן הלאה. ומה הפירוש של שער? צריך להבין.
הרמב״ן, הנה הלשון שהוא מתחיל. העולם הרי יש לו היכלות שונים, היכל יום ראשון, היכל יום שני, האור והחושך נקרא בית אחד, והשמש והלבנה נקרא עוד בית, וכו׳.
ואפשר גם להסביר ששער פירושו שכל דבר הוא באמת כל העולם. בואו נבין דבר פשוט, זה נקרא בקבלה הענין של התכללות, ובשביל זה יש באמת שבע מאל שבע.
הפירוש הוא כך, אני רוצה להבין את העולם. אתה אומר לי, “ויאמר במאמר אחד”, אני יכול להבין את זה? את זה האלוקים יכול להבין. אבל אדם, “זכור ועשה בדיבור אחד”, את זה רק האלוקים יכול.
או אדם באופן שיש לו סוג כזה של השגה, או בחכמה בראש שקראו למעלה, כשהוא תופס תובנה, הוא תופס משהו כמו כמעט נבואה, הוא רואה הכל בבת אחת, אבל הוא לא יכול להסביר את זה כי זה לא דבר.
או למטה, כמו שאמרו “אמונה פשוטה”, שמבטלים דעת.
או אפשר אפילו לומר כשאדם עושה, כן, זה מאוד מעניין שתפילין של יד הם בבית אחד, והפירוש של זה, השבוע למדנו תפילין, זוכרים, הפירוש של זה הוא שכשאדם עושה, כן, נאמר שבת, אתה יכול לומר לשבת יש עשרים וחמש כוונות, עשרים וחמש טעמים, עשרים וחמש פירושים, מה פירוש שבת? ארבעים ותשע!
אבל כשאדם מקיים והוא עושה שבת, הוא עושה הכל בבת אחת.
ואפילו תפיסה ממש בפועל ממש, גם בלב האדם, אני יכול ללמוד הרבה כוונות, הרבה דרכים, למעשה כשאני עושה, איזו שיטה עושים?
כן, לפעמים אני לומד, יש שיטת הרמב״ם על ההבנות בענין מצוות, שיטת הרמב״ן, שיטת הכוזרי, שיטת הבעל שם טוב, שיטת הרמ״ק, שיטת האריז״ל. אוקיי, אחר כך שואלים היום, אוקיי, ולאיזו אתה מכוון? כן, כך שואלים שאלה מצחיקה.
כך גם לומדים שיש ארבעה פירושים שונים על ספירת העומר, ולאיזה צריך לכוון?
אז לפעמים אדם אומר, הכוונה שלי היא מכרעת. אני מבין, יש ספר שאומר כך, יש ספר שאומר אחרת. אבל למעשה, כשאני עושה עבודת ה׳ למעשה, אני צריך ללכת עם מה שליבי נוטה, עם מה שליבי חפץ, אני צריך ללכת עם פירוש אחד, אני לא הולך עם הפירוש האחר. פירושים אחרים אני לומד רק תיאורטית, שזה לפעמים היה היסטורית פעם פירוש כזה, ואני לא לומד את זה.
זו דרך אחת איך אפשר לומר את זה, אבל זו לא הדרך האמיתית איך זה עובד בדרך כלל, ובדרך כלל מי שלומד יותר מדרך אחת ויש לו יותר מפירוש אחד, יש דרכים איך הוא מקיים את כולם.
או אפשר לומר, איזשהו שילוב של כולם, איזשהו ערבוב של כל הפירושים, והם מסתדרים ביחד כל אחד במקומו. לפעמים אחד יותר מעורב, אחד פחות מעורב.
בשביל זה יש את הרבנים, המלמדים שהם לומדים תמיד באופן מעורב, הוא לא הולך כל כך ברור עם שיטה אחת, והוא אפילו לא יודע אולי את החילוק, הוא אומר אוי ואבוי, אין חילוק, הכל דבר אחד.
יש אנשים שהם יותר לומדים, הם רוצים תמיד לדעת את החילוק של שיטה אחת מהשנייה, אבל חלק גדול מזה קשור לזה, כי אם חיים למעשה, כשמדברים הלכה למעשה, מה שקוראים עבודת ה׳, זה חייב להיות תמיד הכל בבת אחת. זה השילוב של הכל, לפי איך זה מסתדר. אוקיי, זו היד, החכמה שביד, החכמה כנגד הלב.
אבל כדי להבין צריך לחלק.
עכשיו, כאן בחלוקה, אז, בלב אמרנו, כאן כבר למדנו שני סוגי התכללות.
דיברנו כאן על ההתכללות שהיא מצד הקב״ה, מצד ההסתכלות העליונה הכל אחד, אפשר לקרוא לזה הבינה, מצד החכמה, בואו נקרא לזה עכשיו, כן, בעולם העליון, מצד ההסתכלות של הרבש״ע הכל אחד.
וגם מצד הפעולה של האדם, אדם יכול רק לעשות דבר אחד, הוא לא יכול לקיים ספירת העומר בדקה אחת לפי הפירוש של הרמב״ן ובדקה אחרת לפי הפירוש של אבן עזרא. הוא צריך ללכת עם משהו שהוא מקבל, אפילו למעשה, אפילו מי שלא יודע בבירור, הוא לא יכול לומר לך שום מהלך איך הוא משלב את כל השיטות, מעשית איכשהו משלבים את כל השיטות ממה שהוא עושה ופועל ממש.
עכשיו נלמד בעזרת ה׳ בקצרה סוג שלישי של התכללות, סוג שלישי של דרך איך כל הדברים מתחברים, כי זו ההתכללות של שבעה פעמים שבעה עצמם.
אני חושב שבגלל זה זה נקרא, אני חושב עכשיו, לא הייתי מדייק ומעיין וחיפשתי, אבל יכול להיות שבגלל זה זה נקרא שערי בינה.
מה פירוש שערי בינה? הפירוש הוא כך, אם אתה רוצה להבין את העולם, נאמר, אנחנו אומרים הדבר הראשון שכתוב בבראשית הוא אור וחושך.
אור וחושך הוא חלק מהעולם, כן? יש הרבה מאוד דברים אחרים מלבד אור וחושך בעולם. יש גם בעלי חיים ובני אדם, יש גם זכר ונקבה ברא אותם.
זכר ונקבה הוא בעולם, כן? הרבה מאוד מקובלים, הכל מסתובב סביב המסגרת של זכר ונקבה, ומסבירים איך לכל דבר יש זכר ונקבה. יש עוד אלפי דברים שאפשר לעשות כך.
אבל מבינים שבאמת, כשאני מבין את הנושא של אור וחושך, אני מבין דרך זה את כל העולם.
אני לא יכול להבין את המושג של אור וחושך, אני אומר, קהלת כשזה מחולק בזמן זה עושה קהלת. אני אומר, ביום הראשון של בראשית עדיין לא היה כלום מלבד אור וחושך, אז אז כל העולם היה רק אור וחושך. אני יכול לדבר על אור וחושך כדבר בפני עצמו.
וזה נופל כדי שאנשים יוכלו להשיג מעשה בראשית, אומרים אור וחושך בפני עצמו. אבל אתה שומע, אני אומר את זה בפירוש, אני צריך לעשות מכל העולם אור וחושך, כי אני יכול לומר אפילו עכשיו, במציאות הרי אור וחושך לא, אולי היה ביום הראשון כך, אני אפילו לא יודע, אולי זה רק כתוב כדי שנוכל להבין, כמו שרש״י אומר, באמת הכל נברא בבת אחת.
גם במציאות כל דבר בעולם יש בו איפשהו אור וחושך, אור וחושך משפיע על כל דבר. כשאתה מבין נכון אור וחושך, תבין איך זה עושה את היום והלילה, איך זה עושה את הכוכבים והלבנה, איך זה עושה הכל, בעיקרון.
בסך הכל, כשאני לומד אור וחושך, אני לומד את כל העולם מההיבטים של אור וחושך.
אותו דבר, אני לומד זכר ונקבה, זכר ונקבה יש זכר ונקבה של האדם, זכר ונקבה של הבהמות, זכר ונקבה השמים הוא זכר והארץ היא נקבה, וכן הלאה.
ואפילו כשאומרים מעשית, לא רק אפשר לומר שכל דבר הוא בדרך משל זכר ונקבה, באמת, כדי שכוח הזיכרון של אדם יעבוד, צריך להיות עולם שלם. ולהבין כל דבר, ולהבין את כל העולם.
מה שאתה רוצה לחלק הוא רק חמישים שערי בינה, חמישים דרכים איך להגיע.
בסך הכל, כשאני לומד אור וחושך, אני לומד את כל העולם מההיבטים של אור וחושך. ואותו דבר: אני לומד זכר ונקבה – זכר ונקבה יש זכר ונקבה של האדם, זכר ונקבה של הבהמות, זכר ונקבה השמים הוא זכר והארץ היא נקבה, וכן הלאה. ואפילו כשזה אומר מעשית, לא רק אפשר לומר שכל דבר כדרך משל הוא זכר ונקבה.
באמת, כדי שזכר ונקבה של אדם יעבוד, צריך להיות עולם שלם ולהבין כל דבר – להבין את כל העולם. מה שאנחנו רואים בהתחלה הוא רק חמישים שערי בינה – חמישים דרכים איך להגיע לשמוע, להבין את העולם. דרך השער מגיעים לכל הדבר.
בשביל זה, זה הפירוש הפשוט של מה שאנחנו קוראים התכללות המדות – יש חסד שבגבורה וגבורה שבחסד. הפירוש הוא: באמת במציאות יש רק דבר גדול אחד. מצד האלוקים אין רק חסד, אין גבורה – יש אחדות גדולה אחת. אלא מה, כדי שנבין, אנחנו אומרים: “אה, סוג כזה של דבר נקרא חסד.”
אבל צריך לחשוב ולראות את זה, שכדי להבין את החסד, אתה צריך להבין גם – כמו שאתה אומר עכשיו קודם – אתה צריך להבין גם את הגבורה, אתה צריך להבין גם את התפארת. במילים אחרות, החסד מראה לך איך לראות את כל העולם מהמבט שלו.
כל אחד שהוא חכם במדע מסוים או במהלך מסוים של הבנת העולם, הוא מבין הכל דרך זה. יכול להיות שלא על הכל זו הדרך הטובה ביותר להבין – בשביל זה צריך להיות דרך אחרת לגמרי, השער הבא של הבינה.
מה שמסביר דברים חיים הוא אחד משבעת שערי הבינה. ודברים חיים צריכים לאכול – דברים מתים, אוכל דומם, וכן הלאה – ודרך זה זה חי. אז זה לא פשט שאפשר – אין באמת מדע רק של דברים חיים, אין באמת מדע של שום דבר באופן נפרד.
יש מדע של כל דבר – מדע חיצוני, שער חיצוני, חכמה חיצונית – שלומד את כל העולם מהשער של הדבר. וממילא, בכל דבר אתה יכול למצוא את הדבר השני והדבר השלישי.
אני צריך למצוא משל טוב יותר, ברור יותר להסביר את זה – אין לי ברגע זה בראש משל ברור יותר – אבל זה הפירוש. ובגלל זה זה שערי בינה – זה הפירוש של חמישים שערי בינה.
אז כאן אמרנו: כאן יש סוג שלישי של השכלה. כי בכל שער יש את כל השערים באמת, אלא שאני לומד את זה עם הזמן המבט.
אחד אומר למשל: בזמן אפשר לחלק הכל, במקום אפשר לחלק הכל, בנפש אפשר לחלק הכל – כל מיני דרכים איך אפשר ללמוד. ובאמת אין זמן בלי מקום, אין זמן בלי אנשים – אין את כל הדברים האלה חיצוניים במציאות. אבל בהבנות שלנו יש את כל הדברים האלה חיצוניים, וכל אחת מסוגי ההבנות שלנו, סוגי החכמות שלנו, סוגי המדעים שאנחנו לומדים, היא שער להבין את העולם.
זה הפירוש של שערי בינה.
ובגלל זה מסמנים את זה גם. המהר״ל שואל: למה זה בכלל שער אחר? הוא שואל – אני חושב שכך צריך לעיין במהר״ל – הוא שואל: שרץ הוא שער אחד ודגים הוא שער שני, מה ההבדל? שרצים ודגים זה אותו דבר.
לא, כי צריך להיות סוג אחר של הבנה. צריך בשביל זה סוגים אחרים של מושגים, סוגים אחרים של כלים, כדי להבין איך שרצים עובדים. ודווקא מהמבט של שרצים אתה יכול להבין: שרצים צריכים שיהיה חול, שרצים צריכים שיהיו חיות שאוכלות אותם, שהם אוכלים. לשרצים יש מבט על כל העולם, לשרצים יש סוג של דרך להבין את כל העולם.
אבל מה שעושה את זה לשער חיצוני הוא שזו חכמת השרצים, וזה לא אותו דבר כמו חכמת הדגים, וכן הלאה.
זה הפירוש: “חמישים שערי בינה נבראו בעולם.”
עכשיו, על זה כתוב: חמישים שערי בינה נבראו בעולם, אומרים לנו שני דברים. קודם כל: “וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד.” כך כתוב בגמרא, כמו שכתוב: “ותחסרהו מעט מאלקים” – כולם נמסרו למשה חוץ מאחד.
הרמב״ן מפרש כך: מה פירוש “נמסרו למשה”? משה רבינו היה החכם הגדול והוא ידע הכל. הרמב״ן מבין שזה אומר – כך הוא אומר – ש״כולם נמסרו למשה” פירושו שיש לזה קשר לחכמה של משה רבינו, למדרגת התורה. משה רבינו, חומש תורה, “תורה צוה לנו משה” – “נמסרו למשה.”
אומר, טוען הרמב״ן: ממילא חייב להיות שבתורה רמוזים כל שערי הבינה. זה אחד ממקורותיו שהוא אומר שם בהקדמה שכל החכמות חייבות לעמוד בתורה.
מה שהוא מתכוון לומר הוא: אחת מראיותיו, אחת ממילותיו, מקורות שהוא מביא כדי להוכיח את זה היא המאמר של חמישים שערי בינה “נמסרו למשה.” ו״נמסרו למשה” הוא לומד פירושו לא סתם משה האדם ידע את זה – זה מעניין לומר שמשה האדם ידע את כל החכמות – אלא כולם טמונים בתורה.
ואז הרמב״ם מסביר בהקדמתו, כאשר מדובר על שלמה המלך, החכם מכל אדם, “וידבר על העצים ועל האבנים“. מי שמסתכל בספרי שלמה המלך, במשלי ובקהלת, רואה שהוא מדבר מעט אמנם על הטבע, אבל הוא מדבר הרבה יותר על מידות, על מוסר, על כיצד אדם צריך להתנהג.
והרמב״ם מסביר שם באופן עמוק. אבל הדבר הפשוט הוא, נאמר, קודם כל באופן הכי פשוט, כיצד בני אדם, התנהגות בני אדם היא החלק החשוב ביותר מהטבע, להבנת העולם. הרי בששת ימי בראשית באה גם המצווה של כיצד צריך להתנהג בשבת. להבין כיצד בני אדם מתנהגים וכיצד הם צריכים להתנהג, זה בוודאי אחד מחמישים שערי הבינה שנבראו בעולם. זה לא דבר חיצוני.
הלוואי, אלה שאומרים שהלכה אין לה קשר למדע, זה הולך עם שיטה ביקורתית של דייויד הום, שאומר שמה שצריך לעשות ומה שיש הם שני עולמות שונים. זה לא נכון, ואנחנו לא הולכים חס ושלום עם השיטה הזו. כי בוודאי מה שצריך להיות יוצא ממה שהדברים הם.
מי שמבין את הטבע, מי שמבין את העולם, כמו שאנו אומרים, “הסתכל באורייתא וברא עלמא” – העולם והתורה הם רק שני צדדים של מטבע אחד. להבין מה הדברים הם, זה אומר לנו מה הם צריכים להיות.
ועל זה, זה העומק מדוע אנו אומרים שבהלכה טמונים סודות התורה. מה זה סודות? סודות המציאות. אם אתה מסתכל בהלכות טומאת לידה, אתה רואה שזה מחובר, זה בנוי על איך הלידה היא באמת. זה לא מופרד. אם זה מופרד, זה פירוד גדול, וצריך לתקן את הפירוד. זה כמו גלות התורה, גלות השכינה, שצריך לתקן.
אבל בכל זאת, כן, בוודאי שזה מחובר. בוודאי שמי שמבין יותר טוב את הרפואה של נידה, הוא מבין יותר טוב הלכות נידה. ואם לא, אם הוא חלוק עם רבנים אחרים שאומרים פשט אחר בהלכות נידה, יש סתירה, יש קושיא. אבל זה לא אומר שעצם הדבר איך זה עובד חייב לעבוד כך. אחד לומד כך, ואחד לומד כך. ספק, כך אני מחזיק בוודאי.
אלא מה? מה שאנחנו רואים כן הוא, זה עדיין לא אומר שחכמת הרפואה של איך תינוקות נולדים היא אותו דבר כמו חכמת ההלכה של יורה דעה חלק ב׳. זה שניים… אלא מה זה? מזה נקרא שני שערים. שער אחד הוא הלכה. שער אחד הוא איך מתנהגים עם טומאת לידה, עם טומאת נידה, עם כל ההלכות שמסתובבות סביב זה. ושני, ומהבחינה הזו, כמו שאתה מבין עכשיו מה שאמרתי קודם, חיפשתי משל, עכשיו אתה מבין למעשה משל אחד, משל פשוט שאנחנו מכירים.
חכמת ההלכה היא שער להבנת כל העולם. מי שרוצה להבין את כל ההלכות, הרי יש הלכות על הכל. אפילו על מה שטסים בחלל יש הלכות, כן? כותבים שו״ת למי שטס בחלל, איך שומרים הלכה. על כל דבר יש הלכה.
ואם אתה רוצה להבין, אחד אכן השער איך אתה נכנס לכל העולם הוא דווקא התורה, דווקא ההלכה, דווקא תורת משה, שפשט פשוט הוא עיקר תורה הוא הלכה למשה מסיני נקרא, כן? הלכה. הדבר של משה הוא הלכה. הוא נתן מצוות, הלכות, מצוות. מזה אתה יכול להיכנס לכל התורה כולה. זה גם היסוד. “אמר הקדוש ברוך הוא, לא היו לי ד׳ אמות של הלכה“, הרמב״ם שואל קושיא.
זאת אומרת, ושונא למי שלמד קצת הלכות נידה, והוא רוצה לראות שאין סודות התורה, אין קבלה, אין מעשה בראשית ומעשה מרכבה, הכל הוא הלכה. לפי מה שאנחנו לומדים אפשר להבין, הרמב״ם לומד שם אחרת, אבל לפי מה שאנחנו לומדים אפשר לפרש שד׳ אמות של הלכה פירושו בסך הכל, הלכה היא גם שער לכל העולם.
מה שאנחנו מחפשים זה להבין את המציאות, להיות חלק מהמציאות, עולמו של הקב״ה, זה מה שאנחנו מחפשים. יש הרבה שערים, כל אחד צריך להיות לו השער שלו.
ואפשר לראות, בשער יש הרבה סתירות שאמרנו קודם, שכל אחד צריך ללכת לפי נטיית הלב שלו, לבו חפץ. אני שואל קושיא, מה זה אומר? אחד צריך ללמוד תורה אלא במקום שלבו חפץ? אני לא מבין, כל יהודי מחויב ללמוד את כל התורה. פתאום אתה אומר, אתה אוהב מסכת עוקצין, אז מה? זה הלכה, זה עומד בתורה, אתה צריך ללמוד מסכת עוקצין. מה זה לבו חפץ?
זה מדהים, לא כתוב “אין אדם לומד תורה אלא מה שלבו חפץ” או “אלא החלק שלבו חפץ”. כתוב “אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ”.
זאת אומרת, השאלה היא רק מאיזה שער אתה נכנס. וכל אחד יכול לראות, אם אחד מתעניין באיזו דרך להיכנס לחכמה, דרך להיכנס לתורה, יש מי שהוא לומד הלכה כי הוא אוהב קבלה, הוא רוצה להבין סודות התורה, הוא מסתכל בזוהר, הוא רואה שהזוהר הוא הכל בנוי על הלכה. הוא תמיד בנוי על פסוקים. הוא מסתכל בפסוקים, וכדי דווקא להבין את הכוונות.
ולהיפך, כשאחד ילמד פשוטו של מקרא והוא רואה בזוהר, הוא מסביר מהזוהר אפשר לראות ברור את פשוטו של מקרא. וכל אחד שלומד בתורה ומה שיש בחלקו מהמדע של העולם שאנחנו רגילים אליו, יכול לראות שזה תמיד מכל דרך, מכל מקום שרק מתחיל מה שאדם מתחיל להתעניין, הוא מגיע להכל, אם הוא הולך לפי התורה, אם הוא לא עצלן.
אם הוא עצלן והוא שכח יום אחד ספירה כביכול בדרך משל, והוא מתחיל, הוא אומר, “אה, כבר שכחתי יום אחד, אני כבר יכול לומר תורה על הפרשה, אני כבר פילוסוף”, אז הוא לא מגיע. אבל אם הוא לא עצלן והוא עובר עד הסוף, כן, זה הפירוש, הוא עובר עד השער החמישים, הוא סופר את כל ימי הספירה, זאת אומרת הוא מתחיל, כל אחד מתחיל ממקום אחד, כל אחד מתחיל מאיזה חסד שבגבורה אחר, דרך זה הוא מגיע להכל.
כמו שאני אומר כאן, כשהרמב״ן אומר “חמישים שערי בינה נמסרו למשה“, הפירוש הוא שבחכמת ההלכה כלולות כל חכמות העולם. כי אם אתה רוצה לדעת הלכות נידה, אתה צריך להבין מה הוא הטבע של הנידה.
ואותו דבר להיפך, חמישים שערי בינה נמסרו למדע של איך היא עושה תינוק, כי מזה הוא הגיע להלכה.
כמו שהרמב״ם אמר שם ש”וידבר על עצי הבנים“, הפירוש, לדעת כל דבר באמת זה לדעת למה כל דבר טוב. לא רק מה זה, אלא למה זה טוב, מה הוא הטוב שבו. והטוב שבו זה דווקא התורה, “אין טוב אלא תורה“. התורה היא זו שאומרת את הטוב של כל דבר.
אז באמת, סוף המדע הוא גם לדעת איך מתנהגים, מה עושים, יש מה שמתנהגים לגבי בני אדם, יש מה לגבי כל העולם, וכו׳ וכו׳. זה הפירוש של “חמישים שערי בינה נמסרו למשה”.
עכשיו, אני מקווה שהבאתי קצת והסברתי לפי איך שאני מבין את המאמר, ואנחנו צריכים ללכת קצת הלאה. קודם כל, כתוב “חוץ מאחד“. “חוץ מאחד”. מה זה אומר “חוץ מאחד”?
אומר הרמב״ן, אני מפרש כך: “חוץ מאחד” – הוא בידיעה, השאר בידיעת הבורא יתברך שלא נמסר לנברא. חוץ מהשם, למרות שהפירוש הוא לא נברא.
הוא אומר הרמב״ן, אם אתה מכניס כתוב דווקא נברא בעולם, נאמר שנברא בעולם פירושו ה-49 האחרים, השער ה-50 הראשון הוא לא שער נברא. אתה תופס מה אני אומר כאן? לא שער, מה זה אומר לא שער נברא?
ידיעה היא רק דבר שמדבר על הדבר שיודעים. אם אתה יודע עצים, אתה יודע את השער שנברא, השער הוא החכמה שמדברת על עצים. אם אתה יודע היפופוטמוס, אתה יודע את השער היפופוטמוס בעולם. אם אתה יודע את ה׳, איזה שער אתה יודע? לא שער הנברא, אתה יודע את ה׳ עצמו.
במילים אחרות, כאן אנחנו הולכים לתרגם עוד תרגום שלמדנו שהשער ה-50 הוא רק שוב 49 שערים. זה לא יכול להיות, בואו נבין, זה לא יכול להיות שיאמרו “הכל נמסרו למשה”.
במילים אחרות, מישהו אמר כך, “נמסרו למשה” כתוב בתורה, זה אומר שזה יוצא באמת, בתורה כתוב הכל על כל העולם חוץ מדבר אחד שלא כתוב בתורה, על הקב״ה. זה פלא.
כל התורה הרי באה להודיע לבני האדם שיש אלוקים, “שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד” [שמע, ישראל, ה׳ הוא אלוקינו, ה׳ אחד], “אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלקים אין עוד מלבדו” [אתה הראית לדעת כי ה׳ הוא האלוקים, אין עוד מלבדו]. מה זה אומר שבתורה כתוב הכל חוץ מהקב״ה? זה ממש ליצנות. התורה מדברת רק על הקב״ה.
להיפך, מישהו יאמר בספרי מדע כתוב הכל חוץ מהקב״ה, התורה כתוב הקב״ה חוץ מהכל, זה היה עושה יותר הגיון. מה הפירוש שבתורה כתוב הכל חוץ מהקב״ה?
אבל מאידך גיסא זה אמת בוודאי. למה? כי מה שהתורה מדברת זה רק על נבראים, התורה מדברת איך צריך להתנהג, איך הנבראים צריכים להתנהג, זה הפירוש של התורה. איך הקב״ה צריך להתנהג, זה להקב״ה, זה לא לבני אדם לדעת, “לא יראני האדם וחי”, אף אדם לא יכול לדעת את הקב״ה, אף אדם לא יכול לראות את הקב״ה, אף אדם לא יכול להבין את הקב״ה.
אבל מה זה מאידך גיסא? למה זה נקרא תורה? למה זו תורה מן השמים? זו תורה אלוקית. ומה זה תורה אלוקית? זו תורה אלוקית בכך שכל 49 השערים שכתובים בתורה כולם באו כולם באו לומר “בראשית ברא אלקים ויכלו השמים והארץ” [בראשית ברא אלוקים… ויכולו השמים והארץ], לומר עדות על מעשה בראשית.
אז זה הפירוש שבשער החמישים, בוודאי השער החמישים קיים. אף אחד לא יאמר חס ושלום שלא יודעים את הקב״ה. בוודאי יודעים את הקב״ה. אבל השער החמישים הוא עוד ארבעים ותשעה שערים. זה שוב, יודעים את הקב״ה, כי מסתכלים.
אפשר לומר מסתכלים מהשער החמישים על כל שאר הארבעים ותשעה שערים, ומזה מבינים את כל העולם.
ואפשר גם לומר דרך אגב, יש גם דרך, כן, כמו שאמרנו, יש אנשים שהוא סקרן לגבי סיגריות, ולכבוד זה הוא צריך ללמוד כל מיני חכמות כי הכל מחובר.
כך יש שני, יש יהודי שהוא רק סקרן לגבי השער החמישים, הוא סקרן לגבי להבין את הקב״ה. אומרים לו, אתה רוצה להבין את הקב״ה? אי אפשר להבין את הקב״ה ישירות, צריך להבין דרך כל העולם. הנני מוכן ומזומן, ללמד אותך את כל העולם כדי להבין את הקב״ה. זו בוודאי הדרך הקדושה ביותר. זה הפירוש תורה, תורה אמיתית.
למה התורה, מתן תורה, היה ביום החמישים? כי זה היה החמישים, זה ה״לא נמסרו למשה”. לא נמסרו למשה זה הפירוש, זה באמת רק, הדבר היחיד שמשה רבינו התעניין בו היה בדבר ש״לא נמסרו למשה”, בשער החמישים, ב״את מה אלקים” [מה אלוקים].
אלא מאי, דרך זה שהוא רצה לדעת את הקב״ה, מזה הוא קיבל את כל התורה. ובוודאי, מאחר שאף פעם לא מבינים את הקב״ה, לכן כל הזמן מוסיפים חידושי תורה, כל הזמן מוסיפים לחקור בעולם, כל הזמן מוסיפים לחקור בחכמה, כי זו מוטיבציה אחרת.
יש מישהו שהמוטיבציה שלו היא שרצונו לדעת אני יודע מה, איך הסיגריות שלו עובדות. יש שני שרצונו לדעת את הקב״ה. שניהם יודעים את אותו הדבר, מהסיגריות מגיעים להקב״ה. אבל הוא בא מהקב״ה לסיגריות.
זה הפירוש, הוא למד מהשער החמישים את כל שאר הארבעים ותשעה שערים, וחוזר חלילה, אפשר ללמוד עמוק יותר ועמוק יותר, זה הדבר שלמדנו בפעם האחרת הפשט של דברי הבעל שם טוב.
וזה הפירוש “כולן נמסרו למשה חוץ מאחד“. חוץ מאחד, זה האחד, ה”אחד אלקינו שבשמים ובארץ” [אחד אלוקינו שבשמים ובארץ].
אומר רבינו יונה, עכשיו הוא מוציא, המספר של ארבעים ותשעה יוצא חמישים שערי בינה. מספר זה רמז בתורה בספירת העומר ובספירת היובל [המספר הזה נרמז בתורה בספירת העומר ובספירת היובל], כאשר יאגוד בו ישראל בגשם רצון השם [כאשר ישראל יתאחד בו בקיום רצון ה׳].
אומר הרמב״ן, המספר, בחז״ל כתוב חמישים, לא כתוב שכתוב כן, כתוב מ״ט שערי בינה, חמישים שערי בינה זה מ״ט שערי בינה, שזה שבע פעמים שבע, והחמישים לא נמסר למשה.
אומר הרמב״ן, איך זה כתוב בתורה? איך זה נרמז בתורה? שאלנו כבר בשבוע שעבר, מה הרמב״ן כתוב בתורה?
ואני אעשה עכשיו יותר ברור שיש כאן שאלה, ואעשה יותר ברור את השאלה. אני לא יודע תשובה על השאלה, אנחנו חושבים על התשובות הלאה, אבל אעשה יותר ברור את השאלה.
בתורה, איך נרמז המושג של חמישים שערי בינה שכולם נמסרו למשה חוץ מאחד? איך נרמז המושג? כך לא כתוב שום קשר בבראשית. בסדר.
אבל בתורה כתוב בספירה, פעמיים ספרו 7 פעמים 7. כן, 7 פעמים סופרים הרבה פעמים בתורה, אבל 7 פעמים 7 סופרים רק פעמיים בתורה:
1. פעם אחת ספירת העומר – 7 שבועות
2. השנייה היא ספירת היובל – 7 שמיטות
זה פעמיים שסופרים 7 פעמים 7, ותמיד ה-50 הוא קודש:
– היום ה-50 של ספירת העומר הוא קודש
– השנה ה-50 של יובל היא קודש, “שנת היובל” שהיא קודש
זה הפירוש, וכאן הוא מצא את הרמז של המספר, המספר הכולל ש-7 פעמים 7 מוצאים רק בשני המקומות האלה.
עכשיו יש שאלה חשובה ששאלנו כבר בשבוע שעבר: איזה קשר יש לזה באמת? עכשיו אפשר להבין את הקושיא יותר עמוק.
ראינו מה הרמב״ן הולך לומר, הסוד שהוא הולך לומר שם, הוא בעזרת השם כשמגיעים לפרשת אמור, בהר, בחוקותי, מסביר הרמב״ן את סוד ספירת העומר.
סוד ספירת העומר, הוא אומר, הוא שבעולם יש ימות העולם, סוד ימות העולם. הקשר לבראשית הוא רמז על 7,000 שנה. השנה השביעית היא שבת, “יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים”.
באמת, כך כתוב במדרש, שיש שבע שמיטות, באמת יש יובל. העולם עומד 50,000 שנה לפחות, אולי על זה אחרי עץ הדעת עוד חמישים שערי בינה מההוא.
ולכן ששת אלפי שנה הוא רמז כל יום שהיה אותו אלף שנה מהבריאה, מההיסטוריה, ולבסוף מגיעים לשער החמישים, מגיעים לשבת, כי זה שבעת אלפים שנה, יומו של הקב״ה אלף שנה, מגיעים לסוד היובל, אחרי שבעה מעגלים של זה מגיעים לסוד היובל.
צריך להבין, ואני אשאר בשאלה שוב, צריך להבין: מה זה קשור למה שלמדנו עכשיו כל כך יפה שזה חמישים שערי בינה, שזו הדרך איך כל העולם כלול בזה?
מה זה קשור בכלל לסדר ההיסטוריה, שזה לכאורה סוד ימות העולם?
סוד ימות העולם הוא לכאורה הרבה כולל את הסדר שהרמב״ן אומר שהתורה רומזת על עתידות, מה שיהיה בכל שנה, כל אלף שנה, וכו׳.
את זה צריך להבין מאוד טוב.
יש בוודאי תשובה, כל אחד יכול לחשוב באופנים פשוטים ובאופנים עמוקים יותר, אבל כאן אנחנו נשארים להיום.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 900500#
השיעור הוא המשך לשני שיעורים קודמים על הסדר של שבע כפול שבע בספירת העומר. עדיין יש הרבה שלא מובן, אבל המטרה היא להוסיף הסברים ולהראות מה צריך ללמוד ביחד.
—
המדרש אומר: *”חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד”*. הרמב״ן בהקדמתו על התורה מקשר זאת עם ספירת העומר ומסביר:
– בינה פירושה הבנת העולם, הבנת המציאות.
– העולם מתחלק לחמישים שערים – חמישים דרכים של הבנה.
– שער (שער) הוא דרך להיכנס ל״בית” של חכמה – כמו שנאמר *”בחכמה יבנה בית”*, *”חכמות בנתה ביתה”*.
דוגמאות: עצים הם שער אחד, בני אדם שער שני, חיות שער שלישי, וכו׳. כל יום מימי בראשית הוא “היכל” – אור וחושך הוא בית אחד, שמש ולבנה הוא בית נוסף.
המהלך ההגיוני:
1. העולם מתחלק לשבעה – זהו העיקרון של שבעת ימי בראשית, שמקטלג את כל הנבראים לשבעה חלקים.
2. כל אחד מהשבעה מתחלק שוב לשבעה – זה נותן 49 חלקים.
3. עם השער החמישים (שלא נמסר) יש 50 שערי בינה.
זהו התכללות – כל דבר מכיל בתוכו את כל שאר הדברים.
—
מנקודת מבטו של הקב״ה הכל אחד – “זכור ועשה בדיבור אחד”. זוהי החכמה העליונה, כמו נבואה שבה רואים הכל בבת אחת אבל לא ניתן להסביר זאת.
כאשר אדם עושה מצווה, הוא עושה הכל בבת אחת – כמו תפילין של יד שיש בהן רק בית אחד (בניגוד לתפילין של ראש עם ארבע בתים). למעשה, כאשר שומרים שבת, אי אפשר לקיים כל כוונה בנפרד – עושים הכל ביחד. אפילו מי שלא יכול לנסח איך הוא משלב את כל השיטות, למעשה זה משתלב דרך המעשה עצמו.
זהו הסוג השלישי שהשיעור רוצה להתחיל עכשיו – ההתכללות של שבע המידות בתוך עצמן. זה כנראה מדוע נקרא “שערי בינה”: כל קטגוריה בודדת (כמו אור וחושך, כמו זכר ונקבה) היא שער לכל העולם.
—
– אור וחושך הוא רק שביעית מהעולם – יש גם בעלי חיים, זכר ונקבה, וכו׳. אבל כאשר מבינים אור וחושך לעומק, מבינים דרך זה את כל העולם – כמו יום ולילה, כוכבים ולבנה, הכל.
– אותו דבר עם זכר ונקבה: יש זכר ונקבה אצל בני אדם, אצל בהמות, שמים (זכר) וארץ (נקבה), וכו׳.
– כל שער הוא דרך להבין את כל המציאות – לא רק חלק ממנה.
המשמעות: החמישים שערים אינם חמישים חלקים של העולם, אלא חמישים דרכים להגיע להבנת כל העולם.
המהר״ל שואל: מדוע שרצים הם שער נפרד ודגים שער נפרד – הרי זה דומה? התשובה: כל שער דורש סוג אחר של כלים, מושגים והבנות. חכמת השרצים אינה חכמת הדגים. אבל מנקודת המבט של שרצים אפשר גם לראות את כל העולם – שרצים צריכים חול, חיות שאוכלות אותם, וכו׳. – כל שער הוא פרספקטיבה שלמה על הכל.
—
מצד הקב״ה אין חסד או גבורה נפרדים – יש אחדות גדולה אחת. רק להבנתנו אנו מחלקים זאת לקטגוריות. אבל כדי להבין חסד באמת, צריך גם להבין גבורה, תפארת, וכו׳. – כי כל מידה היא “מבט” על כל העולם, שער שדרכו רואים הכל. זה כמו חכם בתחום מדעי מסוים – הוא מבין את כל המציאות דרך תחומו, אף שלאספקטים אחרים צריך שער אחר.
—
כאשר יש הרבה פירושים (רמב״ם, רמב״ן, כוזרי, בעש״ט, אריז״ל) – לאיזה צריך לכוון?
– דרך אחת: הולכים עם מה ש״לבי נוטה” – פירוש אחד, האחרים רק תיאוריה.
– הדרך האמיתית: למעשה נעשה שילוב – תערובת של כל הפירושים שמסתדרים יחד כל אחד במקומו. אצל חלק זה יותר מעורב, אצל חלק פחות, אבל הלכה למעשה זה חייב להיות הכל בבת אחת.
—
השוואה בין ל״ב נתיבות חכמה של ספר יצירה לבין חמישים שערי בינה: שניהם עוסקים בדרכים להבין את העולם – אלא שאלו שתי דרכים שונות לחלק את המציאות (חכמה = ל״ב, בינה = מ״ט/נ׳). זה מתקשר לל״ג בעומר: אחרי ל״ב ימים כבר יצאנו מנתיבות חכמה, ואז מתחיל הגילוי של שערי בינה – נשארים עוד שבעה עשר.
—
שיטת הרמב״ן היא ש״נמסרו למשה” פירושו הכל טמון בתורה (דרך רמז, גימטריא, וכו׳).
מכיוון שכל החכמות כלולות זו בזו, תורה (בעיקר הלכה) היא אחד משערי בינה, ודרכה אפשר להגיע להכל. דוגמה מפרשת תזריע: “אשה כי תזריע” הוא הלכות טומאה, אבל המדרש נכנס לפרטים רפואיים כי כדי לפסוק נכון הלכות נדה צריך להבין רפואה – זה מראה איך חכמות שזורות זו בזו.
בפירוש: הרמב״ן לא לגמרי צודק. תורה (בלבוש שיש לנו) היא אחד משערי בינה, לא כל המ״ט. “תורה” במובן הרחב יכולה לכלול הכל, אבל תורה כפשוטה – הלכה, איך בני אדם צריכים להתנהג – היא שער אחד שדרכו אפשר להגיע לשערים אחרים, כמו שהרמב״ם מסביר לגבי חכמת שלמה המלך.
—
הקדמת הרמב״ם על “וידבר על העצים ועל האבנים” של שלמה המלך מראה: במשלי ובקהלת שלמה מדבר בעיקר על מידות, מוסר והנהגות בני אדם – וזה דווקא החלק החשוב ביותר בהבנת הטבע. הנהגות בני אדם הוא עצמו חלק מהטבע, לא משהו חיצוני נוסף. אפילו בששת ימי בראשית יוצא גם איך צריך להתנהג בשבת.
—
נגד השיטה הפילוסופית של דייויד הום שמפרידה בין “מה שיש” (עובדות) לבין “מה שצריך להיות” (ערכים/חובות): אנחנו לא הולכים עם השיטה הזו. “הסתכל באורייתא וברא עלמא” – העולם והתורה הם שני צדדים של מטבע אחד. להבין מה דברים *הם* אומר לנו מה הם *צריכים להיות*.
—
זהו העומק מדוע בהלכה טמונים סודות התורה – “סודות” פירושם סודות המציאות. המשל: הלכות טומאת לידה בנויות על איך לידה פועלת בטבע. כאשר הלכה ומציאות נפרדים, זהו פירוד – גלות התורה, גלות השכינה – שצריך לתקן.
אבל – זה לא אומר שחכמת הרפואה וחכמת ההלכה הם אותה דיסציפלינה. הם שני שערים נפרדים שמסתכלים על אותה מציאות. מי שמבין יותר טוב את הצד הרפואי של נדה, מבין יותר טוב הלכות נדה – אבל זה נשאר שני שערים.
—
חכמת ההלכה היא שער להבנת כל העולם. יש הלכות על הכל – אפילו על טיסה לחלל כותבים שו״תים. דרך הלכה אפשר להיכנס לכל התורה כולה. “לא היו לי אלא ד׳ אמות של הלכה” – הלכה היא גם שער לכל המציאות. מה שאנחנו מחפשים הוא להבין ולהיות חלק מעולמו של הקב״ה.
—
דיוק חד: לא כתוב “אלא מה שליבו חפץ” או “אלא החלק שליבו חפץ” – כתוב “ממקום” שליבו חפץ. המשמעות: השאלה היא רק מאיזה שער נכנסים, לא איזה חלק לומדים. כל אדם מתחיל ממקום אחר – אחד מקבלה, אחד מפשוטו של מקרא, אחד מהלכה – אבל מכל שער מגיעים להכל, אם לא מתעצלים והולכים דרך כל המ״ט ימים.
—
הרמב״ן מפרש: “חוץ מאחד” פירושו ידיעת הבורא – זה לא שער של נברא. כל שער הוא חכמה על נברא (עצים, חיות, הלכות), אבל השער החמישים הוא ידיעת ה׳ עצמו, שאף נברא לא יכול לקבל ישירות – “לא יראני האדם וחי”.
איך אפשר לומר שבתורה עומד הכל חוץ מהקב״ה? הרי התורה מדברת רק על הקב״ה! “שמע ישראל”, “אתה הראת לדעת” – הכל סובב סביב הקב״ה! התשובה: התורה מדברת על נבראים – איך הם צריכים להתנהג. איך הקב״ה “צריך להתנהג” – זה לא לבני אדם לדעת.
מאידך גיסא – הקב״ה כן נודע, אבל רק דרך ה-49 שערים. השער החמישים הוא שוב כל ה-49 שערים – מסתכלים מהשער החמישים על כל האחרים, ומזה מבינים את כל העולם. זה מדוע מתן תורה היה ביום החמישים – כי זה מייצג את השער ש״לא נמסר למשה”.
“חוץ מאחד” פירושו ה״אחד” – “אחד אלקינו שבשמים ובארץ”.
—
משל מחשבתי:
– אחד סקרן לגבי פרפרים – משם הוא מגיע לקב״ה.
– שני סקרן לגבי הקב״ה – משם הוא מגיע לפרפרים (לכל הבריאה).
שניהם יודעים אותו דבר, רק השני הולך בדרך הקדושה ביותר – הוא לומד מהשער החמישים את כל ה-49 שערים האחרים. זוהי תורה אמיתית.
מכיוון שלעולם לא מבינים את הקב״ה עד הסוף, לכן כל הזמן מוסיפים חידושי תורה, כל הזמן חוקרים בעולם, כל הזמן חוקרים בחכמה – זוהי מוטיבציה אחרת ממי שלומד רק לידע ספציפי.
—
הרמב״ן אומר: המספר 49 (= 7×7) מרומז בתורה דרך שני מקומות:
1. ספירת העומר – 7 שבועות (49 ימים), והיום החמישים (שבועות) קודש.
2. ספירת היובל – 7 שמיטות (49 שנה), והשנה החמישים (יובל) קודש.
בשני המקרים החמישים – קודש. זהו הרמז בתורה על מספר חמישים שערי בינה.
—
הרמב״ן (בפרשת אמור, בהר, בחוקותי) מגלה שהסוד של ספירת העומר הוא סוד ימות העולם:
– העולם עומד 7,000 שנה – 6,000 שנה של היסטוריה, והאלף השביעי הוא “יום שכולו שבת”.
– כל יום מימי בראשית הוא רמז לאלף שנה מהיסטוריית העולם.
– לפי המדרש יש שבע שמיטות (7 מחזורים של 7,000 שנה), ואחר כך מגיעים לסוד היובל – האלף החמישים. העולם עומד אפוא לפחות 50,000 שנה (ואולי עוד יותר).
—
– מהלך א׳ (שלמדנו בשיעורים הקודמים): חמישים שערי בינה הם דרכי הבנה – 7 מידות כפול 7 (התכללות), שנותנים 49 שערים שדרכם מבינים את כל הבריאה, והשער החמישים הוא האחדות שמעל הכל.
– מהלך ב׳ (סוד הרמב״ן): חמישים שערי בינה הם סדר היסטורי – סוד ימות העולם, התוכנית הכרונולוגית של הבריאה דרך 50,000 שנה.
מה הקשר בין המהלך האינטלקטואלי (49 שערים של הבנה, התכללות המידות) לבין המהלך ההיסטורי (סדר ימות העולם, מה יקרה בכל אלף שנה)? איך הם קשורים?
השאלה נשארת פתוחה – בוודאי יש תשובה, ואפשר לחשוב בפשטות או בעומק, אבל להיום נשארים עם השאלה. זה סוף השיעור.
מגיד שיעור:
רבותי, ערב שבת אחרי קדושים. אנחנו ממשיכים קצת להמשיך במה שהתחלנו לדבר בשני השיעורים הקודמים, הנושא של הסדר של שבע פעמים שבע של ספירת העומר. יש עדיין הרבה דברים שאנחנו לא מבינים כלל, אבל אני רוצה רק להתחיל להוסיף קצת הסבר, קצת המשך למה שלמדנו. וכמו שאמרנו, לפחות להתחיל להראות מה צריך כאן לחבר, מה הנושא שצריך כאן ללמוד ביחד, לחבר.
אז בואו נתחיל כך. דיברנו על המדרש “חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד”. זה מקור אחד, דרך חשיבה אחת שאנחנו לומדים כאן.
ולכאורה הפירוש של זה, כמו שאומר הרמב״ן, והמקור שמחבר את זה לספירת העומר, ופירש, הוא הרמב״ן בהקדמתו על התורה. הרמב״ן בהקדמה על התורה אומר שמה שכתוב “חמישים שערי בינה נבראו בעולם”, קודם הוא מסביר כך, מה הפירוש?
אומר הרמב״ן בהקדמה על התורה, לשונו היא, סליחה, איך אני, שבעולם יש חמישים שערים. והוא מסביר, “חמישים שערי בינה” פירושו, זה לא רק שערי בינה. מה הפירוש בינה? בינה פירושה להבין את העולם, להבין את המציאות.
כן? אז להבין את המציאות פירושו שהעולם מחולק לחמישים, חמישים שערים.
הוא אומר, בואו נראה קודם מה הוא אומר פירוש פשוט. חמישים שערים, חמישים… אני יודע למה זה נקרא שער. שער פירושו שער. יכול להיות ששער הוא דרך לחלק דברים. אני לא יודע מאיפה מגיע ה… צריך לחשוב מאיפה מגיע ה, ה, הדימוי, המליצה, המשל של שער.
כן? אנחנו רגילים, כותבים ספר, כותבים שערי… שער פירושו כמו שער. נראה שהרעיון הוא, אפשר לחשוב, צריך לחשוב על זה, למה משהו הוא שער? מה זה שער?
יכול להיות שהמילה היא, כמו שאנחנו לומדים “בחכמה יבנה בית”, חכמה היא ההבנה של איך הדברים הם, פירושו כמו היכל, כמו בית, “חכמות בנתה ביתה”, התורה, העולם אומרים נקרא בית, כן, בית, בית בראשית. זה דבר כמו שנכנסים, כמו קביעות, יש ישיבה, יש מקום, בית מדרש שבו לומדים את הדבר, ויש חמישים דרכים להיכנס לזה.
אפשר לפרש כך, ואולי זה מסביר למה זה שבע מאל שבע.
הרמב״ן אומר, נאמר, העצים הם שער אחד, בני האדם הם שער שני, החיות הם שער שלישי, וכן הלאה. ומה הפירוש של שער? צריך להבין.
הרמב״ן, הנה הלשון שהוא מתחיל. העולם הרי יש לו היכלות שונים, היכל יום ראשון, היכל יום שני, האור והחושך נקרא בית אחד, והשמש והלבנה נקרא עוד בית, וכו׳.
ואפשר גם להסביר ששער פירושו שכל דבר הוא באמת כל העולם. בואו נבין דבר פשוט, זה נקרא בקבלה הענין של התכללות, ובשביל זה יש באמת שבע מאל שבע.
הפירוש הוא כך, אני רוצה להבין את העולם. אתה אומר לי, “ויאמר במאמר אחד”, אני יכול להבין את זה? את זה האלוקים יכול להבין. אבל אדם, “זכור ועשה בדיבור אחד”, את זה רק האלוקים יכול.
או אדם באופן שיש לו סוג כזה של השגה, או בחכמה בראש שקראו למעלה, כשהוא תופס תובנה, הוא תופס משהו כמו כמעט נבואה, הוא רואה הכל בבת אחת, אבל הוא לא יכול להסביר את זה כי זה לא דבר.
או למטה, כמו שאמרו “אמונה פשוטה”, שמבטלים דעת.
או אפשר אפילו לומר כשאדם עושה, כן, זה מאוד מעניין שתפילין של יד הם בבית אחד, והפירוש של זה, השבוע למדנו תפילין, זוכרים, הפירוש של זה הוא שכשאדם עושה, כן, נאמר שבת, אתה יכול לומר לשבת יש עשרים וחמש כוונות, עשרים וחמש טעמים, עשרים וחמש פירושים, מה פירוש שבת? ארבעים ותשע!
אבל כשאדם מקיים והוא עושה שבת, הוא עושה הכל בבת אחת.
ואפילו תפיסה ממש בפועל ממש, גם בלב האדם, אני יכול ללמוד הרבה כוונות, הרבה דרכים, למעשה כשאני עושה, איזו שיטה עושים?
כן, לפעמים אני לומד, יש שיטת הרמב״ם על ההבנות בענין מצוות, שיטת הרמב״ן, שיטת הכוזרי, שיטת הבעל שם טוב, שיטת הרמ״ק, שיטת האריז״ל. אוקיי, אחר כך שואלים היום, אוקיי, ולאיזו אתה מכוון? כן, כך שואלים שאלה מצחיקה.
כך גם לומדים שיש ארבעה פירושים שונים על ספירת העומר, ולאיזה צריך לכוון?
אז לפעמים אדם אומר, הכוונה שלי היא מכרעת. אני מבין, יש ספר שאומר כך, יש ספר שאומר אחרת. אבל למעשה, כשאני עושה עבודת ה׳ למעשה, אני צריך ללכת עם מה שליבי נוטה, עם מה שליבי חפץ, אני צריך ללכת עם פירוש אחד, אני לא הולך עם הפירוש האחר. פירושים אחרים אני לומד רק תיאורטית, שזה לפעמים היה היסטורית פעם פירוש כזה, ואני לא לומד את זה.
זו דרך אחת איך אפשר לומר את זה, אבל זו לא הדרך האמיתית איך זה עובד בדרך כלל, ובדרך כלל מי שלומד יותר מדרך אחת ויש לו יותר מפירוש אחד, יש דרכים איך הוא מקיים את כולם.
או אפשר לומר, איזשהו שילוב של כולם, איזשהו ערבוב של כל הפירושים, והם מסתדרים ביחד כל אחד במקומו. לפעמים אחד יותר מעורב, אחד פחות מעורב.
בשביל זה יש את הרבנים, המלמדים שהם לומדים תמיד באופן מעורב, הוא לא הולך כל כך ברור עם שיטה אחת, והוא אפילו לא יודע אולי את החילוק, הוא אומר אוי ואבוי, אין חילוק, הכל דבר אחד.
יש אנשים שהם יותר לומדים, הם רוצים תמיד לדעת את החילוק של שיטה אחת מהשנייה, אבל חלק גדול מזה קשור לזה, כי אם חיים למעשה, כשמדברים הלכה למעשה, מה שקוראים עבודת ה׳, זה חייב להיות תמיד הכל בבת אחת. זה השילוב של הכל, לפי איך זה מסתדר. אוקיי, זו היד, החכמה שביד, החכמה כנגד הלב.
אבל כדי להבין צריך לחלק.
עכשיו, כאן בחלוקה, אז, בלב אמרנו, כאן כבר למדנו שני סוגי התכללות.
דיברנו כאן על ההתכללות שהיא מצד הקב״ה, מצד ההסתכלות העליונה הכל אחד, אפשר לקרוא לזה הבינה, מצד החכמה, בואו נקרא לזה עכשיו, כן, בעולם העליון, מצד ההסתכלות של הרבש״ע הכל אחד.
וגם מצד הפעולה של האדם, אדם יכול רק לעשות דבר אחד, הוא לא יכול לקיים ספירת העומר בדקה אחת לפי הפירוש של הרמב״ן ובדקה אחרת לפי הפירוש של אבן עזרא. הוא צריך ללכת עם משהו שהוא מקבל, אפילו למעשה, אפילו מי שלא יודע בבירור, הוא לא יכול לומר לך שום מהלך איך הוא משלב את כל השיטות, מעשית איכשהו משלבים את כל השיטות ממה שהוא עושה ופועל ממש.
עכשיו נלמד בעזרת ה׳ בקצרה סוג שלישי של התכללות, סוג שלישי של דרך איך כל הדברים מתחברים, כי זו ההתכללות של שבעה פעמים שבעה עצמם.
אני חושב שבגלל זה זה נקרא, אני חושב עכשיו, לא הייתי מדייק ומעיין וחיפשתי, אבל יכול להיות שבגלל זה זה נקרא שערי בינה.
מה פירוש שערי בינה? הפירוש הוא כך, אם אתה רוצה להבין את העולם, נאמר, אנחנו אומרים הדבר הראשון שכתוב בבראשית הוא אור וחושך.
אור וחושך הוא חלק מהעולם, כן? יש הרבה מאוד דברים אחרים מלבד אור וחושך בעולם. יש גם בעלי חיים ובני אדם, יש גם זכר ונקבה ברא אותם.
זכר ונקבה הוא בעולם, כן? הרבה מאוד מקובלים, הכל מסתובב סביב המסגרת של זכר ונקבה, ומסבירים איך לכל דבר יש זכר ונקבה. יש עוד אלפי דברים שאפשר לעשות כך.
אבל מבינים שבאמת, כשאני מבין את הנושא של אור וחושך, אני מבין דרך זה את כל העולם.
אני לא יכול להבין את המושג של אור וחושך, אני אומר, קהלת כשזה מחולק בזמן זה עושה קהלת. אני אומר, ביום הראשון של בראשית עדיין לא היה כלום מלבד אור וחושך, אז אז כל העולם היה רק אור וחושך. אני יכול לדבר על אור וחושך כדבר בפני עצמו.
וזה נופל כדי שאנשים יוכלו להשיג מעשה בראשית, אומרים אור וחושך בפני עצמו. אבל אתה שומע, אני אומר את זה בפירוש, אני צריך לעשות מכל העולם אור וחושך, כי אני יכול לומר אפילו עכשיו, במציאות הרי אור וחושך לא, אולי היה ביום הראשון כך, אני אפילו לא יודע, אולי זה רק כתוב כדי שנוכל להבין, כמו שרש״י אומר, באמת הכל נברא בבת אחת.
גם במציאות כל דבר בעולם יש בו איפשהו אור וחושך, אור וחושך משפיע על כל דבר. כשאתה מבין נכון אור וחושך, תבין איך זה עושה את היום והלילה, איך זה עושה את הכוכבים והלבנה, איך זה עושה הכל, בעיקרון.
בסך הכל, כשאני לומד אור וחושך, אני לומד את כל העולם מההיבטים של אור וחושך.
אותו דבר, אני לומד זכר ונקבה, זכר ונקבה יש זכר ונקבה של האדם, זכר ונקבה של הבהמות, זכר ונקבה השמים הוא זכר והארץ היא נקבה, וכן הלאה.
ואפילו כשאומרים מעשית, לא רק אפשר לומר שכל דבר הוא בדרך משל זכר ונקבה, באמת, כדי שכוח הזיכרון של אדם יעבוד, צריך להיות עולם שלם. ולהבין כל דבר, ולהבין את כל העולם.
מה שאתה רוצה לחלק הוא רק חמישים שערי בינה, חמישים דרכים איך להגיע.
בסך הכל, כשאני לומד אור וחושך, אני לומד את כל העולם מההיבטים של אור וחושך. ואותו דבר: אני לומד זכר ונקבה – זכר ונקבה יש זכר ונקבה של האדם, זכר ונקבה של הבהמות, זכר ונקבה השמים הוא זכר והארץ היא נקבה, וכן הלאה. ואפילו כשזה אומר מעשית, לא רק אפשר לומר שכל דבר כדרך משל הוא זכר ונקבה.
באמת, כדי שזכר ונקבה של אדם יעבוד, צריך להיות עולם שלם ולהבין כל דבר – להבין את כל העולם. מה שאנחנו רואים בהתחלה הוא רק חמישים שערי בינה – חמישים דרכים איך להגיע לשמוע, להבין את העולם. דרך השער מגיעים לכל הדבר.
בשביל זה, זה הפירוש הפשוט של מה שאנחנו קוראים התכללות המדות – יש חסד שבגבורה וגבורה שבחסד. הפירוש הוא: באמת במציאות יש רק דבר גדול אחד. מצד האלוקים אין רק חסד, אין גבורה – יש אחדות גדולה אחת. אלא מה, כדי שנבין, אנחנו אומרים: “אה, סוג כזה של דבר נקרא חסד.”
אבל צריך לחשוב ולראות את זה, שכדי להבין את החסד, אתה צריך להבין גם – כמו שאתה אומר עכשיו קודם – אתה צריך להבין גם את הגבורה, אתה צריך להבין גם את התפארת. במילים אחרות, החסד מראה לך איך לראות את כל העולם מהמבט שלו.
כל אחד שהוא חכם במדע מסוים או במהלך מסוים של הבנת העולם, הוא מבין הכל דרך זה. יכול להיות שלא על הכל זו הדרך הטובה ביותר להבין – בשביל זה צריך להיות דרך אחרת לגמרי, השער הבא של הבינה.
מה שמסביר דברים חיים הוא אחד משבעת שערי הבינה. ודברים חיים צריכים לאכול – דברים מתים, אוכל דומם, וכן הלאה – ודרך זה זה חי. אז זה לא פשט שאפשר – אין באמת מדע רק של דברים חיים, אין באמת מדע של שום דבר באופן נפרד.
יש מדע של כל דבר – מדע חיצוני, שער חיצוני, חכמה חיצונית – שלומד את כל העולם מהשער של הדבר. וממילא, בכל דבר אתה יכול למצוא את הדבר השני והדבר השלישי.
אני צריך למצוא משל טוב יותר, ברור יותר להסביר את זה – אין לי ברגע זה בראש משל ברור יותר – אבל זה הפירוש. ובגלל זה זה שערי בינה – זה הפירוש של חמישים שערי בינה.
אז כאן אמרנו: כאן יש סוג שלישי של השכלה. כי בכל שער יש את כל השערים באמת, אלא שאני לומד את זה עם הזמן המבט.
אחד אומר למשל: בזמן אפשר לחלק הכל, במקום אפשר לחלק הכל, בנפש אפשר לחלק הכל – כל מיני דרכים איך אפשר ללמוד. ובאמת אין זמן בלי מקום, אין זמן בלי אנשים – אין את כל הדברים האלה חיצוניים במציאות. אבל בהבנות שלנו יש את כל הדברים האלה חיצוניים, וכל אחת מסוגי ההבנות שלנו, סוגי החכמות שלנו, סוגי המדעים שאנחנו לומדים, היא שער להבין את העולם.
זה הפירוש של שערי בינה.
ובגלל זה מסמנים את זה גם. המהר״ל שואל: למה זה בכלל שער אחר? הוא שואל – אני חושב שכך צריך לעיין במהר״ל – הוא שואל: שרץ הוא שער אחד ודגים הוא שער שני, מה ההבדל? שרצים ודגים זה אותו דבר.
לא, כי צריך להיות סוג אחר של הבנה. צריך בשביל זה סוגים אחרים של מושגים, סוגים אחרים של כלים, כדי להבין איך שרצים עובדים. ודווקא מהמבט של שרצים אתה יכול להבין: שרצים צריכים שיהיה חול, שרצים צריכים שיהיו חיות שאוכלות אותם, שהם אוכלים. לשרצים יש מבט על כל העולם, לשרצים יש סוג של דרך להבין את כל העולם.
אבל מה שעושה את זה לשער חיצוני הוא שזו חכמת השרצים, וזה לא אותו דבר כמו חכמת הדגים, וכן הלאה.
זה הפירוש: “חמישים שערי בינה נבראו בעולם.”
עכשיו, על זה כתוב: חמישים שערי בינה נבראו בעולם, אומרים לנו שני דברים. קודם כל: “וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד.” כך כתוב בגמרא, כמו שכתוב: “ותחסרהו מעט מאלקים” – כולם נמסרו למשה חוץ מאחד.
הרמב״ן מפרש כך: מה פירוש “נמסרו למשה”? משה רבינו היה החכם הגדול והוא ידע הכל. הרמב״ן מבין שזה אומר – כך הוא אומר – ש״כולם נמסרו למשה” פירושו שיש לזה קשר לחכמה של משה רבינו, למדרגת התורה. משה רבינו, חומש תורה, “תורה צוה לנו משה” – “נמסרו למשה.”
אומר, טוען הרמב״ן: ממילא חייב להיות שבתורה רמוזים כל שערי הבינה. זה אחד ממקורותיו שהוא אומר שם בהקדמה שכל החכמות חייבות לעמוד בתורה.
מה שהוא מתכוון לומר הוא: אחת מראיותיו, אחת ממילותיו, מקורות שהוא מביא כדי להוכיח את זה היא המאמר של חמישים שערי בינה “נמסרו למשה.” ו״נמסרו למשה” הוא לומד פירושו לא סתם משה האדם ידע את זה – זה מעניין לומר שמשה האדם ידע את כל החכמות – אלא כולם טמונים בתורה.
ואז הרמב״ם מסביר בהקדמתו, כאשר מדובר על שלמה המלך, החכם מכל אדם, “וידבר על העצים ועל האבנים“. מי שמסתכל בספרי שלמה המלך, במשלי ובקהלת, רואה שהוא מדבר מעט אמנם על הטבע, אבל הוא מדבר הרבה יותר על מידות, על מוסר, על כיצד אדם צריך להתנהג.
והרמב״ם מסביר שם באופן עמוק. אבל הדבר הפשוט הוא, נאמר, קודם כל באופן הכי פשוט, כיצד בני אדם, התנהגות בני אדם היא החלק החשוב ביותר מהטבע, להבנת העולם. הרי בששת ימי בראשית באה גם המצווה של כיצד צריך להתנהג בשבת. להבין כיצד בני אדם מתנהגים וכיצד הם צריכים להתנהג, זה בוודאי אחד מחמישים שערי הבינה שנבראו בעולם. זה לא דבר חיצוני.
הלוואי, אלה שאומרים שהלכה אין לה קשר למדע, זה הולך עם שיטה ביקורתית של דייויד הום, שאומר שמה שצריך לעשות ומה שיש הם שני עולמות שונים. זה לא נכון, ואנחנו לא הולכים חס ושלום עם השיטה הזו. כי בוודאי מה שצריך להיות יוצא ממה שהדברים הם.
מי שמבין את הטבע, מי שמבין את העולם, כמו שאנו אומרים, “הסתכל באורייתא וברא עלמא” – העולם והתורה הם רק שני צדדים של מטבע אחד. להבין מה הדברים הם, זה אומר לנו מה הם צריכים להיות.
ועל זה, זה העומק מדוע אנו אומרים שבהלכה טמונים סודות התורה. מה זה סודות? סודות המציאות. אם אתה מסתכל בהלכות טומאת לידה, אתה רואה שזה מחובר, זה בנוי על איך הלידה היא באמת. זה לא מופרד. אם זה מופרד, זה פירוד גדול, וצריך לתקן את הפירוד. זה כמו גלות התורה, גלות השכינה, שצריך לתקן.
אבל בכל זאת, כן, בוודאי שזה מחובר. בוודאי שמי שמבין יותר טוב את הרפואה של נידה, הוא מבין יותר טוב הלכות נידה. ואם לא, אם הוא חלוק עם רבנים אחרים שאומרים פשט אחר בהלכות נידה, יש סתירה, יש קושיא. אבל זה לא אומר שעצם הדבר איך זה עובד חייב לעבוד כך. אחד לומד כך, ואחד לומד כך. ספק, כך אני מחזיק בוודאי.
אלא מה? מה שאנחנו רואים כן הוא, זה עדיין לא אומר שחכמת הרפואה של איך תינוקות נולדים היא אותו דבר כמו חכמת ההלכה של יורה דעה חלק ב׳. זה שניים… אלא מה זה? מזה נקרא שני שערים. שער אחד הוא הלכה. שער אחד הוא איך מתנהגים עם טומאת לידה, עם טומאת נידה, עם כל ההלכות שמסתובבות סביב זה. ושני, ומהבחינה הזו, כמו שאתה מבין עכשיו מה שאמרתי קודם, חיפשתי משל, עכשיו אתה מבין למעשה משל אחד, משל פשוט שאנחנו מכירים.
חכמת ההלכה היא שער להבנת כל העולם. מי שרוצה להבין את כל ההלכות, הרי יש הלכות על הכל. אפילו על מה שטסים בחלל יש הלכות, כן? כותבים שו״ת למי שטס בחלל, איך שומרים הלכה. על כל דבר יש הלכה.
ואם אתה רוצה להבין, אחד אכן השער איך אתה נכנס לכל העולם הוא דווקא התורה, דווקא ההלכה, דווקא תורת משה, שפשט פשוט הוא עיקר תורה הוא הלכה למשה מסיני נקרא, כן? הלכה. הדבר של משה הוא הלכה. הוא נתן מצוות, הלכות, מצוות. מזה אתה יכול להיכנס לכל התורה כולה. זה גם היסוד. “אמר הקדוש ברוך הוא, לא היו לי ד׳ אמות של הלכה“, הרמב״ם שואל קושיא.
זאת אומרת, ושונא למי שלמד קצת הלכות נידה, והוא רוצה לראות שאין סודות התורה, אין קבלה, אין מעשה בראשית ומעשה מרכבה, הכל הוא הלכה. לפי מה שאנחנו לומדים אפשר להבין, הרמב״ם לומד שם אחרת, אבל לפי מה שאנחנו לומדים אפשר לפרש שד׳ אמות של הלכה פירושו בסך הכל, הלכה היא גם שער לכל העולם.
מה שאנחנו מחפשים זה להבין את המציאות, להיות חלק מהמציאות, עולמו של הקב״ה, זה מה שאנחנו מחפשים. יש הרבה שערים, כל אחד צריך להיות לו השער שלו.
ואפשר לראות, בשער יש הרבה סתירות שאמרנו קודם, שכל אחד צריך ללכת לפי נטיית הלב שלו, לבו חפץ. אני שואל קושיא, מה זה אומר? אחד צריך ללמוד תורה אלא במקום שלבו חפץ? אני לא מבין, כל יהודי מחויב ללמוד את כל התורה. פתאום אתה אומר, אתה אוהב מסכת עוקצין, אז מה? זה הלכה, זה עומד בתורה, אתה צריך ללמוד מסכת עוקצין. מה זה לבו חפץ?
זה מדהים, לא כתוב “אין אדם לומד תורה אלא מה שלבו חפץ” או “אלא החלק שלבו חפץ”. כתוב “אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ”.
זאת אומרת, השאלה היא רק מאיזה שער אתה נכנס. וכל אחד יכול לראות, אם אחד מתעניין באיזו דרך להיכנס לחכמה, דרך להיכנס לתורה, יש מי שהוא לומד הלכה כי הוא אוהב קבלה, הוא רוצה להבין סודות התורה, הוא מסתכל בזוהר, הוא רואה שהזוהר הוא הכל בנוי על הלכה. הוא תמיד בנוי על פסוקים. הוא מסתכל בפסוקים, וכדי דווקא להבין את הכוונות.
ולהיפך, כשאחד ילמד פשוטו של מקרא והוא רואה בזוהר, הוא מסביר מהזוהר אפשר לראות ברור את פשוטו של מקרא. וכל אחד שלומד בתורה ומה שיש בחלקו מהמדע של העולם שאנחנו רגילים אליו, יכול לראות שזה תמיד מכל דרך, מכל מקום שרק מתחיל מה שאדם מתחיל להתעניין, הוא מגיע להכל, אם הוא הולך לפי התורה, אם הוא לא עצלן.
אם הוא עצלן והוא שכח יום אחד ספירה כביכול בדרך משל, והוא מתחיל, הוא אומר, “אה, כבר שכחתי יום אחד, אני כבר יכול לומר תורה על הפרשה, אני כבר פילוסוף”, אז הוא לא מגיע. אבל אם הוא לא עצלן והוא עובר עד הסוף, כן, זה הפירוש, הוא עובר עד השער החמישים, הוא סופר את כל ימי הספירה, זאת אומרת הוא מתחיל, כל אחד מתחיל ממקום אחד, כל אחד מתחיל מאיזה חסד שבגבורה אחר, דרך זה הוא מגיע להכל.
כמו שאני אומר כאן, כשהרמב״ן אומר “חמישים שערי בינה נמסרו למשה“, הפירוש הוא שבחכמת ההלכה כלולות כל חכמות העולם. כי אם אתה רוצה לדעת הלכות נידה, אתה צריך להבין מה הוא הטבע של הנידה.
ואותו דבר להיפך, חמישים שערי בינה נמסרו למדע של איך היא עושה תינוק, כי מזה הוא הגיע להלכה.
כמו שהרמב״ם אמר שם ש”וידבר על עצי הבנים“, הפירוש, לדעת כל דבר באמת זה לדעת למה כל דבר טוב. לא רק מה זה, אלא למה זה טוב, מה הוא הטוב שבו. והטוב שבו זה דווקא התורה, “אין טוב אלא תורה“. התורה היא זו שאומרת את הטוב של כל דבר.
אז באמת, סוף המדע הוא גם לדעת איך מתנהגים, מה עושים, יש מה שמתנהגים לגבי בני אדם, יש מה לגבי כל העולם, וכו׳ וכו׳. זה הפירוש של “חמישים שערי בינה נמסרו למשה”.
עכשיו, אני מקווה שהבאתי קצת והסברתי לפי איך שאני מבין את המאמר, ואנחנו צריכים ללכת קצת הלאה. קודם כל, כתוב “חוץ מאחד“. “חוץ מאחד”. מה זה אומר “חוץ מאחד”?
אומר הרמב״ן, אני מפרש כך: “חוץ מאחד” – הוא בידיעה, השאר בידיעת הבורא יתברך שלא נמסר לנברא. חוץ מהשם, למרות שהפירוש הוא לא נברא.
הוא אומר הרמב״ן, אם אתה מכניס כתוב דווקא נברא בעולם, נאמר שנברא בעולם פירושו ה-49 האחרים, השער ה-50 הראשון הוא לא שער נברא. אתה תופס מה אני אומר כאן? לא שער, מה זה אומר לא שער נברא?
ידיעה היא רק דבר שמדבר על הדבר שיודעים. אם אתה יודע עצים, אתה יודע את השער שנברא, השער הוא החכמה שמדברת על עצים. אם אתה יודע היפופוטמוס, אתה יודע את השער היפופוטמוס בעולם. אם אתה יודע את ה׳, איזה שער אתה יודע? לא שער הנברא, אתה יודע את ה׳ עצמו.
במילים אחרות, כאן אנחנו הולכים לתרגם עוד תרגום שלמדנו שהשער ה-50 הוא רק שוב 49 שערים. זה לא יכול להיות, בואו נבין, זה לא יכול להיות שיאמרו “הכל נמסרו למשה”.
במילים אחרות, מישהו אמר כך, “נמסרו למשה” כתוב בתורה, זה אומר שזה יוצא באמת, בתורה כתוב הכל על כל העולם חוץ מדבר אחד שלא כתוב בתורה, על הקב״ה. זה פלא.
כל התורה הרי באה להודיע לבני האדם שיש אלוקים, “שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד” [שמע, ישראל, ה׳ הוא אלוקינו, ה׳ אחד], “אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלקים אין עוד מלבדו” [אתה הראית לדעת כי ה׳ הוא האלוקים, אין עוד מלבדו]. מה זה אומר שבתורה כתוב הכל חוץ מהקב״ה? זה ממש ליצנות. התורה מדברת רק על הקב״ה.
להיפך, מישהו יאמר בספרי מדע כתוב הכל חוץ מהקב״ה, התורה כתוב הקב״ה חוץ מהכל, זה היה עושה יותר הגיון. מה הפירוש שבתורה כתוב הכל חוץ מהקב״ה?
אבל מאידך גיסא זה אמת בוודאי. למה? כי מה שהתורה מדברת זה רק על נבראים, התורה מדברת איך צריך להתנהג, איך הנבראים צריכים להתנהג, זה הפירוש של התורה. איך הקב״ה צריך להתנהג, זה להקב״ה, זה לא לבני אדם לדעת, “לא יראני האדם וחי”, אף אדם לא יכול לדעת את הקב״ה, אף אדם לא יכול לראות את הקב״ה, אף אדם לא יכול להבין את הקב״ה.
אבל מה זה מאידך גיסא? למה זה נקרא תורה? למה זו תורה מן השמים? זו תורה אלוקית. ומה זה תורה אלוקית? זו תורה אלוקית בכך שכל 49 השערים שכתובים בתורה כולם באו כולם באו לומר “בראשית ברא אלקים ויכלו השמים והארץ” [בראשית ברא אלוקים… ויכולו השמים והארץ], לומר עדות על מעשה בראשית.
אז זה הפירוש שבשער החמישים, בוודאי השער החמישים קיים. אף אחד לא יאמר חס ושלום שלא יודעים את הקב״ה. בוודאי יודעים את הקב״ה. אבל השער החמישים הוא עוד ארבעים ותשעה שערים. זה שוב, יודעים את הקב״ה, כי מסתכלים.
אפשר לומר מסתכלים מהשער החמישים על כל שאר הארבעים ותשעה שערים, ומזה מבינים את כל העולם.
ואפשר גם לומר דרך אגב, יש גם דרך, כן, כמו שאמרנו, יש אנשים שהוא סקרן לגבי סיגריות, ולכבוד זה הוא צריך ללמוד כל מיני חכמות כי הכל מחובר.
כך יש שני, יש יהודי שהוא רק סקרן לגבי השער החמישים, הוא סקרן לגבי להבין את הקב״ה. אומרים לו, אתה רוצה להבין את הקב״ה? אי אפשר להבין את הקב״ה ישירות, צריך להבין דרך כל העולם. הנני מוכן ומזומן, ללמד אותך את כל העולם כדי להבין את הקב״ה. זו בוודאי הדרך הקדושה ביותר. זה הפירוש תורה, תורה אמיתית.
למה התורה, מתן תורה, היה ביום החמישים? כי זה היה החמישים, זה ה״לא נמסרו למשה”. לא נמסרו למשה זה הפירוש, זה באמת רק, הדבר היחיד שמשה רבינו התעניין בו היה בדבר ש״לא נמסרו למשה”, בשער החמישים, ב״את מה אלקים” [מה אלוקים].
אלא מאי, דרך זה שהוא רצה לדעת את הקב״ה, מזה הוא קיבל את כל התורה. ובוודאי, מאחר שאף פעם לא מבינים את הקב״ה, לכן כל הזמן מוסיפים חידושי תורה, כל הזמן מוסיפים לחקור בעולם, כל הזמן מוסיפים לחקור בחכמה, כי זו מוטיבציה אחרת.
יש מישהו שהמוטיבציה שלו היא שרצונו לדעת אני יודע מה, איך הסיגריות שלו עובדות. יש שני שרצונו לדעת את הקב״ה. שניהם יודעים את אותו הדבר, מהסיגריות מגיעים להקב״ה. אבל הוא בא מהקב״ה לסיגריות.
זה הפירוש, הוא למד מהשער החמישים את כל שאר הארבעים ותשעה שערים, וחוזר חלילה, אפשר ללמוד עמוק יותר ועמוק יותר, זה הדבר שלמדנו בפעם האחרת הפשט של דברי הבעל שם טוב.
וזה הפירוש “כולן נמסרו למשה חוץ מאחד“. חוץ מאחד, זה האחד, ה”אחד אלקינו שבשמים ובארץ” [אחד אלוקינו שבשמים ובארץ].
אומר רבינו יונה, עכשיו הוא מוציא, המספר של ארבעים ותשעה יוצא חמישים שערי בינה. מספר זה רמז בתורה בספירת העומר ובספירת היובל [המספר הזה נרמז בתורה בספירת העומר ובספירת היובל], כאשר יאגוד בו ישראל בגשם רצון השם [כאשר ישראל יתאחד בו בקיום רצון ה׳].
אומר הרמב״ן, המספר, בחז״ל כתוב חמישים, לא כתוב שכתוב כן, כתוב מ״ט שערי בינה, חמישים שערי בינה זה מ״ט שערי בינה, שזה שבע פעמים שבע, והחמישים לא נמסר למשה.
אומר הרמב״ן, איך זה כתוב בתורה? איך זה נרמז בתורה? שאלנו כבר בשבוע שעבר, מה הרמב״ן כתוב בתורה?
ואני אעשה עכשיו יותר ברור שיש כאן שאלה, ואעשה יותר ברור את השאלה. אני לא יודע תשובה על השאלה, אנחנו חושבים על התשובות הלאה, אבל אעשה יותר ברור את השאלה.
בתורה, איך נרמז המושג של חמישים שערי בינה שכולם נמסרו למשה חוץ מאחד? איך נרמז המושג? כך לא כתוב שום קשר בבראשית. בסדר.
אבל בתורה כתוב בספירה, פעמיים ספרו 7 פעמים 7. כן, 7 פעמים סופרים הרבה פעמים בתורה, אבל 7 פעמים 7 סופרים רק פעמיים בתורה:
1. פעם אחת ספירת העומר – 7 שבועות
2. השנייה היא ספירת היובל – 7 שמיטות
זה פעמיים שסופרים 7 פעמים 7, ותמיד ה-50 הוא קודש:
– היום ה-50 של ספירת העומר הוא קודש
– השנה ה-50 של יובל היא קודש, “שנת היובל” שהיא קודש
זה הפירוש, וכאן הוא מצא את הרמז של המספר, המספר הכולל ש-7 פעמים 7 מוצאים רק בשני המקומות האלה.
עכשיו יש שאלה חשובה ששאלנו כבר בשבוע שעבר: איזה קשר יש לזה באמת? עכשיו אפשר להבין את הקושיא יותר עמוק.
ראינו מה הרמב״ן הולך לומר, הסוד שהוא הולך לומר שם, הוא בעזרת השם כשמגיעים לפרשת אמור, בהר, בחוקותי, מסביר הרמב״ן את סוד ספירת העומר.
סוד ספירת העומר, הוא אומר, הוא שבעולם יש ימות העולם, סוד ימות העולם. הקשר לבראשית הוא רמז על 7,000 שנה. השנה השביעית היא שבת, “יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים”.
באמת, כך כתוב במדרש, שיש שבע שמיטות, באמת יש יובל. העולם עומד 50,000 שנה לפחות, אולי על זה אחרי עץ הדעת עוד חמישים שערי בינה מההוא.
ולכן ששת אלפי שנה הוא רמז כל יום שהיה אותו אלף שנה מהבריאה, מההיסטוריה, ולבסוף מגיעים לשער החמישים, מגיעים לשבת, כי זה שבעת אלפים שנה, יומו של הקב״ה אלף שנה, מגיעים לסוד היובל, אחרי שבעה מעגלים של זה מגיעים לסוד היובל.
צריך להבין, ואני אשאר בשאלה שוב, צריך להבין: מה זה קשור למה שלמדנו עכשיו כל כך יפה שזה חמישים שערי בינה, שזו הדרך איך כל העולם כלול בזה?
מה זה קשור בכלל לסדר ההיסטוריה, שזה לכאורה סוד ימות העולם?
סוד ימות העולם הוא לכאורה הרבה כולל את הסדר שהרמב״ן אומר שהתורה רומזת על עתידות, מה שיהיה בכל שנה, כל אלף שנה, וכו׳.
את זה צריך להבין מאוד טוב.
יש בוודאי תשובה, כל אחד יכול לחשוב באופנים פשוטים ובאופנים עמוקים יותר, אבל כאן אנחנו נשארים להיום.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 900500#
This shiur is a continuation of two previous shiurim about the order of seven times seven in Sefirat HaOmer. There is still much that we don’t understand, but the goal is to continue adding explanations and show what needs to be learned together.
—
The Midrash says: *”Fifty gates of understanding (binah) were created in the world, and all were given to Moshe except one.”* The Ramban in his introduction to the Torah connects this with Sefirat HaOmer and explains:
– Binah means understanding the world, understanding reality.
– The world divides into fifty gates – fifty ways of understanding.
– A gate (sha’ar) is a way to enter the “house” of wisdom – as it says *”with wisdom a house is built,”* *”wisdom has built her house.”*
Examples: Trees are one gate, people another, animals a third, etc. Each day of creation is a “chamber (heichal)” – light and darkness is one house, sun and moon is another house.
The logical structure:
1. The world divides into seven – this is the essence of the seven days of creation, which categorizes all created things into seven parts.
2. Each of the seven divides again into seven – this gives 49 parts.
3. With the fiftieth gate (which was not given over), we have 50 gates of binah.
This is called hitkalelut (integration) – each thing contains within itself all other things.
—
From the Almighty’s perspective, everything is one – “zachor v’shamor b’dibur echad (remember and observe in one utterance).” This is the supernal wisdom, like a prophecy where one sees everything at once but cannot explain it.
When a person does a mitzvah, he does everything at once – like tefillin shel yad which has only one compartment (as opposed to shel rosh with four compartments). In practice, when one keeps Shabbat, one cannot fulfill each intention separately – one does everything together. Even someone who cannot articulate how he integrates all approaches, practically it becomes integrated through the action itself.
This is the third type that the shiur now wants to begin – the integration of the seven attributes within themselves. This is presumably why it’s called “gates of binah”: each individual category (like light and darkness, like male and female) is a gate to the entire world.
—
– Light and darkness is only one-seventh of the world – there are also animals, male and female, etc. But when one understands light and darkness deeply, one understands through it the entire world – like day and night, stars and moon, everything.
– The same with male and female: there is male and female among people, among animals, heaven (male) and earth (female), etc.
– Each gate is a way to understand the entire reality – not just a part of it.
This means: the fifty gates are not fifty parts of the world, but fifty ways to arrive at understanding the entire world.
The Maharal asks: Why are creeping things a separate gate and fish a separate gate – they’re similar? The answer: Each gate requires different kinds of tools, concepts, and understandings. The wisdom of creeping things is not the wisdom of fish. But from the perspective of creeping things, one can also see the entire world – creeping things need sand, animals that eat them, etc. – each gate is a complete perspective on everything.
—
From Hashem’s perspective, there are no separate chesed or gevurah – it’s one great unity. Only for our understanding do we divide it into categories. But to truly understand chesed, one must also understand gevurah, tiferet, etc. – because each attribute is a “view” of the entire world, a gate through which one sees everything. This is like an expert in a certain science – he understands the entire reality through his field, though for other aspects one needs another gate.
—
When there are many interpretations (Rambam, Ramban, Kuzari, Baal Shem Tov, Arizal) – which should one have in mind?
– One way: One goes with what “my heart inclines toward” – one interpretation, the others are just theory.
– The true way: In practice it becomes a combination – a mixture of all interpretations that arrange themselves together, each in its place. For some it’s more mixed, for others less, but in actual practice it must be everything at once.
—
A comparison between Sefer Yetzirah’s thirty-two paths of wisdom and the fifty gates of binah: Both refer to ways of entering into understanding the world – but they are two different ways of dividing reality (chochmah = 32, binah = 49/50). This connects to Lag BaOmer: After 32 days, one has already gone through the paths of chochmah, and then begins the revelation of the gates of binah – there remain seventeen more.
—
The Ramban’s approach is that “given to Moshe” means everything lies in the Torah (through hints, gematria, etc.).
Because all wisdoms are included in each other, Torah (especially halachah) is one of the gates of binah, and through it one can reach everything. An example from Parashat Tazria: “When a woman conceives” is laws of impurity, but the Midrash goes into medical details because to properly rule on laws of niddah one must understand medicine – this shows how wisdoms are intertwined.
Explicitly: The Ramban is not entirely correct. Torah (in the form we have it) is one of the gates of binah, not all 49. “Torah” in the broad sense can mean everything, but Torah as it is – halachah, how people should conduct themselves – is one gate through which one can reach other gates, as the Rambam explains regarding Shlomo HaMelech’s wisdom.
—
The Rambam’s introduction about Shlomo HaMelech’s “he spoke of trees and stones” shows: In Mishlei and Kohelet, Shlomo speaks primarily of character traits, ethics, and human conduct – and this is precisely the most important part of understanding nature. Human conduct is itself part of nature, not some external addition. Even in the six days of creation, it also emerges how one should conduct oneself on Shabbat.
—
Against the philosophical approach of David Hume which separates “what is” (facts) from “what ought to be” (values/obligations): We do not follow this approach. “He looked into the Torah and created the world” – the world and the Torah are two sides of one coin. Understanding what things *are* tells us what they *ought to be*.
—
This is the depth of why the secrets of Torah lie in halachah – “secrets” means secrets of reality. The example: Laws of impurity of childbirth are built on how childbirth works in nature. When halachah and reality are separate, this is a separation – an exile of the Torah, exile of the Shechinah – which must be rectified.
However – this doesn’t mean that medical wisdom and halachic wisdom are the same discipline. They are two separate gates looking at the same reality. Whoever understands better the medical side of niddah understands better the laws of niddah – but they remain two gates.
—
The wisdom of halachah is a gate to understanding the entire world. There are laws on everything – even on traveling in space, responsa are written. Through halachah one can enter into all of Torah. “I had nothing but four cubits of halachah” – halachah is also a gate to the entire reality. What we seek is to understand and be part of the Almighty’s world.
—
A sharp precision: It doesn’t say “only what his heart desires” or “only the part his heart desires” – it says “from the place” his heart desires. This means: The question is only from which gate you enter, not which part you learn. Each person begins from a different place – one from Kabbalah, one from the plain meaning of Scripture, one from halachah – but from each gate one arrives at everything, if one is not lazy and goes through all 49 days.
—
The Ramban interprets: “Except one” means knowledge of the Creator – this is not a gate of creation. Each gate is wisdom about something created (trees, animals, laws), but the 50th gate is knowledge of Hashem Himself, which no created being can directly receive – “no man can see Me and live.”
How can one say that everything is in the Torah except for the Almighty? The Torah speaks only of the Almighty! “Shema Yisrael,” “You have been shown to know” – everything revolves around the Almighty! The answer: The Torah speaks about created beings – how they should conduct themselves. How the Almighty “should conduct Himself” – that is not for people to know.
On the other hand – the Almighty is indeed known, but only through the 49 gates. The 50th gate is again all 49 gates – one looks from the 50th gate at all the others, and from this understands the entire world. This is why the giving of the Torah was on the 50th day – because this represents the gate that “was not given to Moshe.”
“Except one” means the “One” – “One is our God in heaven and on earth.”
—
A thoughtful parable:
– One person is curious about butterflies – from there he arrives at the Almighty.
– Another is curious about the Almighty – from there he arrives at butterflies (at the entire creation).
Both know the same thing, but the second goes the holiest way – he learns from the fiftieth gate all the other 49 gates. This is true Torah.
Because one never fully understands the Almighty, therefore one is constantly adding novel Torah insights, constantly investigating the world, constantly investigating wisdom – this is a different motivation than one who learns only for specific knowledge.
—
The Ramban says: The number 49 (= 7×7) is hinted in the Torah through two places:
1. Sefirat HaOmer – 7 weeks (49 days), and the 50th day (Shavuot) is holy.
2. Sefirat HaYovel – 7 sabbatical cycles (49 years), and the 50th year (Jubilee) is holy.
In both cases, the 50th is holy. This is the hint in the Torah to the number of fifty gates of binah.
—
The Ramban (in Parashat Emor, Behar, Bechukotai) reveals that the secret of Sefirat HaOmer is the secret of the days of the world:
– The world stands for 7,000 years – 6,000 years of history, and the 7th millennium is “a day that is entirely Shabbat.”
– Each day of creation is a hint to a thousand years of the world’s history.
– According to the Midrash, there are seven sabbatical cycles (7 cycles of 7,000 years), and after that comes the secret of the Jubilee – the 50th millennium. The world thus stands for at least 50,000 years (and possibly more).
—
– Approach A (which we learned in the previous shiurim): The fifty gates of binah are ways of understanding – 7 attributes times 7 (integration), which give 49 gates through which one understands all of creation, and the 50th gate is the unity that is higher than everything.
– Approach B (the Ramban’s secret): The fifty gates of binah are a historical order – the secret of the days of the world, the chronological plan of creation through 50,000 years.
What does the intellectual approach (49 gates of understanding, integration of the attributes) have to do with the historical approach (the order of the days of the world, what will happen in each millennium)? How are they connected?
The question remains open – there is certainly an answer, and one can think about it both simply and deeply, but for now we remain with the question. This is the end of the shiur.
Maggid Shiur:
Rabbosai, erev Shabbos after Kedoshim. We are continuing a bit to continue what we began to discuss in the previous two shiurim, the topic of the order of seven times seven of Sefiras HaOmer. There are still many things that we don’t understand at all, but I just want to begin to add a bit of explanation, a bit of a continuation to what we have learned. And as we have said, at least begin to show what needs to be put together here, what is the topic that needs to be learned together, put together.
So let’s begin like this. We spoke about the Midrash “Fifty gates of understanding were created in the world and all were given to Moshe except for one.” This is one source, one kind of way of thinking that we are learning here.
And seemingly the meaning of this, as the Ramban says, and the source that connects this to Sefiras HaOmer, u’feirash, is the Ramban in his introduction to the Torah. The Ramban in the introduction to the Torah says that what it says “Fifty gates of understanding were created in the world,” first he explains like this, what is the meaning?
The Ramban says in the introduction to the Torah, his language is, sorry, how am I, that in the world there are fifty gates. And he explains, “Fifty gates of understanding” means, it’s not just gates of understanding. What then is the meaning of binah? Binah means to understand the world, to understand reality.
Yes? So understanding reality means that the world is divided into fifty, fifty gates.
He says, let’s see first what he says simply. Fifty gates, fifty… I know why it’s called a gate. Sha’ar means a gate. Perhaps sha’ar is a way of dividing things. I don’t know where it comes from, the… one must think about where the comparison comes from, the metaphor, the parable of a gate.
Yes? We are accustomed, one writes a book, one writes sha’arei… Sha’ar means like a gate. What it seems like is the idea is, one can think, one must think about this, why is something a sha’ar? What is this a sha’ar?
Perhaps the word is, as we learn “b’chochmah yibaneh bayis,” chochmah is the understanding of how things are, it’s called like a heichal, like a bayis, “chochmos bansah beisah,” the Torah, the world is called a bayis, yes, bayis, beis bereishis. It’s a thing like one enters, like keviyusa, there is a yeshiva, there is a place, a beis medrash where one learns the thing, and there are fifty ways in to this.
One can interpret it this way, and perhaps this explains why it is seven times seven.
The Ramban says, let’s say, the trees are one gate, people are a second gate, animals are a third gate, and so on. And what is the meaning of a gate? One must understand.
The Ramban, here see the language with which he begins. The world has different heichalos, heichal of the first day, heichal of the second day, the light and darkness is called one bayis, and the sun and moon is called another bayis, etc.
And one can also explain that the sha’ar means that each thing is truly the entire world. Let’s understand a simple thing, this is called in Kabbalah the concept of hiskallelos, and that’s why there is indeed seven times seven.
The meaning is like this, I want to understand the world. You tell me, “vayomer b’ma’amar echad,” can I understand it? That the Ribbono Shel Olam can understand. But a person, “zachor v’aseh b’dibur echad,” only the Ribbono Shel Olam can do that.
Or a person in the way that he has such a kind of hasagah, or in the chochmah b’rosh that they called above, when he grasps an insight, he grasps something like almost a nevuah, he sees everything at once, but he cannot explain it because it’s not a thing.
Or below, as they said “emunah peshutah,” where one is mevatel da’as.
Or one can even say when a person does, yes, it’s very interesting that as I said tefillin shel yad is in one bayis, and the meaning of this, this week we learned tefillin, remember, the meaning of this is that when a person does, yes, say Shabbos, you can say Shabbos has twenty-five kavanos, twenty-five reasons, twenty-five explanations, what does Shabbos mean? Forty-nine!
But when a person is mekayem and he does Shabbos, he does everything at once.
And even actual grasping in actual practice, also in the lev ha’adam, I can learn many kavanos, many ways, in practice when I do, which shitah does one do?
Yes, sometimes I learn, there is the shitah of the Rambam on the understandings in the matter of mitzvos, the shitah of the Ramban, the shitah of the Kuzari, the shitah of the Baal Shem Tov, the shitah of the Ramak, the shitah of the Arizal. Okay, then one asks today, okay, and which one are you having in mind? Yes, so one asks a foolish question.
So too one learns that there are four different explanations of Sefiras HaOmer, and which one should one have in mind?
So sometimes a person says, my having in mind is decisive. I understand, there is a sefer that says this way, there is a sefer that says the opposite. But in practice, when I do avodas Hashem in practice, I must go with what my heart inclines to, with what my heart desires, I must go with one explanation, I don’t go with the other explanation. Other explanations I only learn theoretically, that there was once historically such an explanation, and I don’t learn it.
This is one way how one can say it, but it’s not the true way how it usually works, and usually one who learns more than one way and he has more than one explanation, there are ways how he fulfills all.
Or one can say, some combination of all, some kind of mixture of all the explanations, and they stand together each in its place. Sometimes one is more mixed, one is less mixed.
That’s why there are the rebbes, the teachers who always teach in a selective manner, he doesn’t go so clearly with one shitah, and he doesn’t even know perhaps the difference, he says oy vey, there’s no difference, it’s all one thing.
There are people who are more learned, they always want to know the difference between one shitah and the other, but a great part of this has to do with this, because if one lives in practice, when one speaks halachah l’ma’aseh, what is called avodas Hashem, it must always be everything at once. It’s the combination of everything, according to how it turns out. Okay, this is the yad, the chochmah shebayad, the chochmah corresponding to the heart.
But to understand one must divide.
Now, here in the dividing, excuse me, in the lev we said, here we have already learned two types of hiskallelos.
We spoke here about the hiskallelos that is from the side of HaKadosh Baruch Hu, from the side of the upper perspective everything is one, one can call it the binah, from the side of chochmah, let’s call it now, yes, in the upper world, from the side of the perspective of the Ribbono Shel Olam everything is one.
And also from the side of the action of the person, a person can only do one thing, he cannot be mekayem Sefiras HaOmer in one minute according to the explanation of the Ramban and in one minute according to the explanation of the Ibn Ezra. He must go with something that he receives, even in practice, even whoever doesn’t know clearly, he cannot tell you any process of how he combines all the shitos, practically somehow one combines all the shitos of what he does and actually does.
Now we will iy”H briefly learn a third type of hiskallelos, a third kind of way how all things connect, because this is the hiskallelos of the seven within seven itself.
I think that about this it is called, I’m thinking now, I wasn’t precise and didn’t look it up and search, but perhaps about this it is called sha’arei binah.
What does sha’arei binah mean? The meaning is like this, if you want to understand the world, let’s say, we say the first thing that stands in Bereishis is or v’choshech.
Or v’choshech is one-seventh of the world, yes? There are very many other things besides or v’choshech in the world. There are also animals and people, there is also zachar u’nekevah bara osam.
Zachar u’nekevah is in the world, yes? Very many mekubalim, everything revolves around the framework of zachar u’nekevah, and explains how each thing has a zachar u’nekevah. There are thousands more things that one can do this way.
But one understands that truly, when I understand the topic of or v’choshech, I thereby understand the entire world.
I cannot understand the concept of or v’choshech, I will say, Koheles when it’s divided in time makes it Koheles. I will say, on the first day of Bereishis there was nothing yet except or v’choshech, so then the entire world was only or v’choshech. Can I speak about or v’choshech as a thing in itself.
And this is necessary so that people should be able to grasp ma’aseh bereishis, one says or v’choshech by itself. But you hear, I’m saying this in meaning, I must make the entire world or v’choshech, because I can say even now, in reality or v’choshech is not, perhaps it was the first day like that, I don’t even know, perhaps that is only written so we should be able to understand, as Rashi says, truly everything was created at once.
Also in reality every thing in the world has somewhere or v’choshech, or v’choshech influences every thing. When you understand or v’choshech correctly, you will understand how this makes the day and night, how this makes the stars and moon, how this makes everything, basically.
In total, when I learn or v’choshech, I learn the entire world from the aspects of or v’choshech.
The same thing, I learn zachar u’nekevah, zachar u’nekevah there is zachar u’nekevah of the person, zachar u’nekevah of the animals, zachar u’nekevah is the heavens is a zachar and the earth is a nekevah, and so on.
And even when one says practically, not only can one say that each thing is by way of parable a zachar u’nekevah, truly, in order that the power of memory of a person should work, there must be an entire world. And understand each thing, and understand the entire world.
What you want to divide is only fifty gates of understanding, fifty ways how to arrive.
In total, when I learn or v’choshech, I learn the entire world from the aspects of or v’choshech. And the same thing: I learn zachar u’nekevah – zachar u’nekevah there is zachar u’nekevah of the person, zachar u’nekevah of the animals, zachar u’nekevah is the heavens is a zachar and the earth is a nekevah, and so on. And even when it says practically, not only can one say that each thing by way of parable is a zachar and a nekevah.
Truly, in order for zachar u’nekevah for a person to work, there must be an entire world and understand each thing – understand the entire world. What we see the beginning is only fifty gates of understanding – fifty ways how to arrive to hear, to understand the world. Through the gate one arrives at the entire thing.
For this, this is the simple meaning of what we call hiskallelos hamidos – there is chesed shebigvurah and gevurah shebechesed. The meaning is: truly in reality there is only one great thing. From the side of the Ribbono Shel Olam there is only not any chesed, not any gevurah – there is one great unity. But what, in order that we should understand, we say: “Ah, this kind of thing is called chesed.”
But one must think and see it, that in order to understand the chesed, you must also understand – as you now said before – you must also understand the gevurah, you must also understand the tiferes. In other words, the chesed shows you how to see the entire world from its perspective.
Each one who is a chacham in a certain science or in a certain process of understanding the world, he understands everything through this. It may be that not for everything is this the best way to understand – for that one needs to have a completely different way, the next gate of understanding.
What explains living things is one of the seven gates of understanding. And living things need to have food – dead things, domem food, and so on – and through this it lives. So it’s not simple that one can – there is not truly a science only of living things, there is not truly a science of any thing separately.
There is a science of each thing – an external science, an external gate, an external wisdom – that learns the entire world from the gate of the thing. And consequently, in each thing you can find the second thing and the third thing.
I need to find a better, clearer parable to explain this – I don’t have at the moment in my head a clearer parable – but this is the meaning. And therefore this is sha’arei binah – this is the meaning of fifty gates of understanding.
So here we said: here there is a third type of understanding. Because in each gate there are all the gates truly, but what I learn this with is the perspective.
One says for example: in time one can divide everything, in place one can divide everything, in nefesh one can divide everything – all kinds of ways how one can learn. And truly there is no time without place, no time without people – there are not all these things external in reality. But in our understandings there are all these things external, and each one of our kinds of understandings, our kinds of wisdoms, our kinds of sciences that we learn, is a gate to understand the world.
This is the meaning of sha’arei binah.
And therefore one also marks it. The Maharal asks: why is this at all a different gate? He asks – I mean one must look in the Maharal – he asks: a sheretz is one gate and fish is a second gate, what is the difference? Sheratzim and fish is the same thing.
No, because there must be a different kind of understanding. One needs for this different kinds of concepts, different kinds of vessels, in order to understand how sheratzim work. And indeed from the perspective of sheratzim you can understand: sheratzim need there to be sand, sheratzim need there to be animals that eat them, that they eat. Sheratzim have a perspective on the entire world, sheratzim have a kind of way of understanding the entire world.
But what makes it an external gate is that this is a chochmas hasheratzim, and this is not the same thing as chochmas hadagim, and so on.
This is the meaning: “Fifty gates of understanding were created in the world.”
Now, on this it says: the fifty gates of understanding were created in the world, we are told two things. First of all: “And all were given to Moshe except for one.” So it says in the Gemara, as it says: “vatechasserehu me’at me’Elokim” – all were given to Moshe except for one.
The Ramban interprets like this: what does “nimseru l’Moshe” mean? Moshe Rabbeinu was the great chacham and he knew everything. The Ramban understands that this means – so he says – that “all were given to Moshe” means that this has something to do with the wisdom of Moshe Rabbeinu, with the level of Torah. Moshe Rabbeinu, the Five Books of Torah, “Torah tzivah lanu Moshe” – “nimseru l’Moshe.”
He says, the Ramban argues: consequently it must be that in the Torah is hinted all the gates of understanding. This is one of his sources that he says there in the introduction that all wisdoms must stand in the Torah.
What he means to say is: one of his proofs, one of his words, sources that he brings to prove this is the statement of fifty gates of understanding “nimseru l’Moshe.” And “nimseru l’Moshe” he learns doesn’t mean simply Moshe the person knew this – it’s interesting to say that Moshe the person knew all wisdoms – rather all lie in the Torah.
Ah, don’t you see in the Torah that they speak about everything? But in the Torah there is derech remez (the way of hints), there are other ways that you can find in the Torah.
I want to add to this a bit of explanation. I think it needs to be brought out. It’s no chochma (wisdom) to say “everything is in the Torah.” What do I gain from that? I can’t learn it out.
I think that according to what I’ve now said, one can understand it this way:
One must understand – we said that when we say chamishim sha’arei binah (fifty gates of understanding) it means in total that the world is divided into fifty.
I thought earlier: In Sefer Yetzirah (the Book of Formation, an ancient Kabbalistic text) it says that the world is on thirty-two. “Shloshim ushtayim netivot chochma” (thirty-two paths of wisdom) – with these the Almighty created the world, and so on.
One might think that it means that the Almighty has some computer system called the 32 netivot chochma, and from this He made the world. But whoever learns Sefer Yetzirah sees that what it actually means to say is that the world is divided into thirty-two basic ingredients – yes? The twenty-two letters and the ten sefirot. This is the basic way how the world is divided, and to understand the entire world is to understand that this is the world.
When the Almighty created the world with this, it doesn’t mean that this exists outside of the world – this is the world that the Almighty created.
It’s truly a bit like a contradiction, and other mekubalim (Kabbalists) speak about this: which is it? Is it 32 netivot chochma or chamishim sha’arei binah?
And the answer is certainly this, and there are other approaches, or there are other ways how to explain this. After all, one can divide everything in different ways, one can divide the world in many ways:
– One of the ways is thirty-two netivot chochma that Sefer Yetzirah thought of
– A second way is what the Midrash from the Gemara thought of: chamishim sha’arei binah
Certainly this is chochma and this is binah. One can think about how, why is there actually a difference? What did the one who said chochma 32 mean? What did the one who said binah 49 mean?
Certainly there is an explanation for this, and Lag BaOmer (the 33rd day of the Omer) is that it’s already after the 32 netivot chochma. So he has already gone beyond understanding the world from that aspect, now the chamishim sha’arei binah unfold. There remain seventeen – that means there are seventeen more from the sha’arei binah than the netivot chochma.
And another important thing one can understand is that what we call sha’arei chochma and netivot – sha’arei binah and netivot chochma – is further the same idea.
Sha’ar (gate) means like a way into the binah, into the understanding of the world, and netiv (path) also means a way – it’s a way in. It’s not just that one of the netivot is external to the other. Each one of the 32 netivot is a way to understand the entire world through that netiv – that is, netiv alef and netiv bet, however we’ll call it from the 32 netivot chochma.
Now, all these things were given over to Moshe. We need to understand it this way – I mean we need to understand it this way:
Moshe, the Torah – what is the meaning that everything is in the Torah? I mean, one doesn’t need to come with all these interesting Torah insights based on remez (hints), based on gematria (numerical values of Hebrew letters), in order from the letters – the Ramban brings such kinds of things. It could be that this is the meaning that the Ramban spoke about, but I think one can say something simpler.
Now, let’s say: the six days of creation contain the entire world, and in general the Torah contains all kinds of things from the world.
I mean, I saw in the Midrash last week in Parshat Tazria, it says “isha ki tazria” (when a woman conceives) – the Midrash begins to explain how a baby is born. The Gemara, yes: “isha mazra’at techila yoledet zachar” (if the woman emits seed first, she gives birth to a male) etc. etc. The Midrash goes into much more detail that here it speaks about how a baby is born.
Now let’s understand the simple meaning, yes? “Isha ki tazria” doesn’t speak about the science of how to have babies. That’s not the topic of the parsha. It’s a parsha of halachot (laws). The parshiyot of Vayikra are halachot. It says how, what will be the law: if she gives birth to a female, if she gives birth to a male, what is the law of tumah from childbirth, of tumah of niddah etc., what is the law of all these things.
But let’s understand: I said earlier that all chochmot (wisdoms) are included in each other, yes? And people say: ah, in order to be a rav, in order to rule correctly on halachot niddah, one needs to be a bit of a doctor who understands how babies are born. Because if I don’t know what is dam niddah, I don’t know what is dam leidah, I don’t know if it’s a ziva or if it’s a leidah – these are all matters of medicine.
I know that today’s altogether (in general) says that it has no connection. I hold that it’s not correct. It could be it has no connection because we are confused, because we don’t know, and one must go with what the poskim have said even if it doesn’t match. But it’s clear: whoever learns the Gemara, whoever learns the sources in the Rishonim and Acharonim, it’s clear that from the perspective of truth this is the same chochma.
You want to be able to say that all chochmot are one? In other words, this is one sha’ar (gate).
I can say, I want to say such a meaning:
The Torah is only one of the sha’arei binah. I know that the Ramban says that the Torah is all chamishim sha’arei binah – he had all forty-nine. I think that’s not correct.
Torah – what does Torah mean? Certainly, the word Torah more broadly can mean everything. But the Torah, according to the garment of the Torah that we have, the plain Torah – what Torah means is primarily halacha, how one should conduct oneself in this world – this is one of the sha’arei binah.
The Ramban says chamishim sha’arei binah – he only speaks about nature. But it’s surely obvious that how people need to conduct themselves properly – and then the Rambam (Maimonides) explains in his introduction: when Shlomo HaMelech speaks, the wisest of all men, “vayedaber al ha’etzim ve’al ha’avanim” (and he spoke about the trees and about the stones) [I Kings 5:13] – whoever looks into Shlomo HaMelech’s books, in Mishlei and Kohelet, he actually speaks a bit about “nature,” but he speaks much more about middot (character traits), about mussar (ethics), about how a person should conduct himself.
And the Rambam explains there in a deep way, but the simple thing is: let’s say first of all in the simplest way, how people, the conduct of people is also part of nature…
And then the Rambam explains in his introduction, when Shlomo HaMelech speaks, the wisest of all men, “vayedaber al ha’etzim ve’al ha’avanim” (and he spoke about the trees and about the stones). Whoever looks into Shlomo HaMelech’s books, in Mishlei and Kohelet, sees he speaks a bit actually about nature, but he speaks very much more about middot, about mussar, about how a person should conduct himself.
And the Rambam explains there in a deep way. But the simple thing is, let’s say, first of all in the simplest way, how people, the conduct of human beings is the most important part of nature, to understand the world. During the six days of creation comes also the mitzvah of how one should conduct oneself on Shabbat. To understand how people conduct themselves and how they should conduct themselves, this is certainly one of the great chamishim sha’arei binah that were created in the world. This is not an external thing.
Those who say that halacha has nothing to do with science, this goes with a critical approach of David Hume (Scottish philosopher of the 18th century), who says that what one ought to do and what is are two different worlds. This is not correct, and we do not go, God forbid, with this approach. Because certainly what ought to be comes from what things are.
Whoever understands nature, whoever understands the world, as we say, “histakel be’oraita uvara alma” (He looked into the Torah and created the world) – the world and the Torah are just two sides of one coin. To understand what things are, this tells us what they ought to be.
And about this, this is the depth of why we say that in halacha lie sodot haTorah (secrets of the Torah). What does sodot mean? Sodot hametzius (secrets of reality). If you look into halachot tumah of childbirth, you see that this is connected, this is built on how the childbirth actually is. It’s not separate. If it’s separate, it’s a great separation, and one must repair this separation. This is like the exile of the Torah, the exile of the Shechina, which one must repair.
But still, yes, it’s certain that it’s connected. It’s certain that whoever understands better the medicine of niddah, understands better halachot niddah. And if not, if he disagrees with other rabbis who say a different interpretation in halachot niddah, there is a contradiction, there is a question. But it doesn’t mean that the essential thing of how it works must work that way. One learns this way, and one learns that way. Doubt, so I certainly hold.
But what? What we see yes is, it still doesn’t mean that the wisdom of medicine of how babies are born is the same thing as the wisdom of halacha of Yoreh Deah part two. It’s two… but what is it? From this it’s called two gates. One gate is halacha. One gate is how one conducts oneself with tumah of childbirth, with tumah of niddah, with all these laws that revolve around this. And a second, and from this aspect, as you understand now what I said earlier, I was looking for a parable, now you actually understand one parable, a simple parable that we are familiar with.
The wisdom of halacha is a gate to understand the entire world. Someone who wants to understand all halachot, there are halachot on everything. Even on what one does in space there are halachot, yes? One writes responsa for whoever goes to space, how to keep halacha. On everything there is a halacha.
And if you want to understand, one actually the gate how you enter into the entire world is the Torah, is the halacha, is Torat Moshe, which the simple meaning is the essence of Torah is halacha leMoshe miSinai it’s called, yes? Halacha. Moshe’s thing is halacha. He gave mitzvot, halachot, mitzvot. From this you can enter into all of Torah in its entirety. This is also the foundation. “Amar HaKadosh Baruch Hu, lo hayu li arba amot shel halacha” (The Holy One Blessed Be He said: I had nothing but four cubits of halacha), the Rambam asks a question.
That is, and it’s a pity for someone who has learned a bit of halachot niddah, and he wants to see that there are no sodot haTorah, there is no Kabbalah, there is no ma’aseh bereishit and ma’aseh merkava, everything is halacha. According to how we learn one can understand, the Rambam learns there differently, but according to how we learn one can interpret that arba amot shel halacha means in total, halacha is also a gate to the entire world.
What we seek is to understand reality, to be part of reality, the Almighty’s world, this is what we seek. There are many gates for this, each person must have his gate.
And one can see, in this gate there are many contradictions that we said earlier, that each person must go according to his natural inclination, his libo chafetz. I ask a question, what does it mean? One should learn Torah only in the place where his heart desires? I don’t understand, every Jew is obligated to learn the entire Torah. Suddenly you say, you hold by Shlomo’s Uktzin, so what? It’s halacha, it’s in the Torah, you must learn Masechet Uktzin. What does libo chafetz mean?
It’s amazing, it doesn’t say “ein adam lomed Torah ela ma shelibo chafetz” or “ela hachelek shelibo chafetz”. It says “ein adam lomed Torah ela mimakom shelibo chafetz” (a person doesn’t learn Torah except from the place that his heart desires).
That is, the question is only from which gate you enter. And each person can see, if someone is interested in some way how to enter into wisdom, a way how to enter into Torah, there is someone who learns halacha because he loves Kabbalah, he wants to understand sodot haTorah, he looks into the Zohar, he sees that the Zohar is all built on halacha. It’s always built on verses. He looks into the verses, and in order to understand the intentions.
And conversely, when someone will learn the simple meaning of Scripture and he sees in the Zohar, he explains from the Zohar one can clearly see the simple meaning of Scripture. And each person who learns in the Torah and what is in his portion of the science of the world that we are accustomed to, can see that it’s always from every way, from every place that a person just begins to be interested, he comes to everything, if he follows Torah, if he is not lazy.
If he is lazy and he forgets one day of counting, so to speak by way of parable, and he begins, he says, “ah, I’ve already forgotten one day, I can already say a Torah thought on the parsha, I’m already a philosopher,” then he doesn’t arrive. But if he is not lazy and he goes through until, yes, this is the meaning, he goes through until the fiftieth gate, he counts all the days of the counting, that is he begins, each person begins from one place, each person begins from some other chesed shebigvurah, through this he comes to everything.
As I say here, when the Ramban says “chamishim sha’arei binah nimseru leMoshe” (fifty gates of understanding were given over to Moshe), the meaning is that in the wisdom of halacha are included all the wisdoms in the world. Because if you want to know halachot niddah, you must understand what is the nature of niddah.
And the same thing conversely, chamishim sha’arei binah were given over to the science of how she makes a baby, because from there he came to halacha.
As the Rambam said there that “vedibarta le’etzat habanim“, the meaning is, to know each thing truly is to know what each thing is good for. Not just what it is, but what it’s good for, what is the good in it. And the good in it, this is the Torah, “ein tov ela Torah” (there is no good except Torah). The Torah is what tells the good of each thing.
So truly, the end of science is also to know how one conducts oneself, what one does, there is what one conducts oneself regarding people, there is what regarding the entire world, etc. etc. This is the meaning of “chamishim sha’arei binah nimseru leMoshe”.
Now, I hope that I’ve brought out a bit and explained according to how I understand the statement, and we need to go a bit further. First of all, it says “chutz me’echad” (except for one). “Chutz me’echad”. What does “chutz me’echad” mean?
Says the Ramban, I interpret thus: “chutz me’echad” – hu beyedi’a, hasha’ar beyedi’at haBoreh yitbarach shelo nimsar lenivra (this is in knowledge, the rest is in the knowledge of the Creator blessed be He which was not given over to any created being). Chutz meHashem, although the meaning is not nivra.
He says the Ramban, if you put it in it says nivra ba’olam, let’s say that nivra ba’olam means the other 49, the first fiftieth gate is not a gate of the created. Do you understand what I’m saying here? Not a gate, what does not a gate of the created mean?
Knowledge is only a thing that speaks about the thing that is known. If you know trees, you know the gate that was created, the gate is the wisdom that speaks about trees. If you know hippopotamuses, you know the gate of hippopotamuses in the world. If you know the Almighty, which gate do you know? Not a gate of the created, you know the Almighty Himself.
But Moshe Rabbeinu (Moses our teacher) didn’t receive this. How do we know? There’s a verse, the Almighty told him “lo yirani ha’adam vachai” [no person can see Me and live], the whole conversation in Parshas Ki Sisa. Moshe Rabbeinu also didn’t know the Almighty kemo shehu (as He is). What did he know about the Almighty? Mitoch habri’ah [through the Creation]. So he says, so is the simple meaning, so says everyone, yes, the Ramban says so.
In other words, here we’re going to explain another interpretation of what we learned that the 50th gate is really just another 49 gates. It can’t be, let’s understand, it can’t be that one should say “hakol nimsru l’Moshe” (everything was given to Moshe).
In other words, someone said this: “nimsru l’Moshe” is stated in the Torah, meaning it comes out truly, in the Torah is written everything about the entire world except for one thing that’s not written in the Torah – about the Almighty. It’s a wonder.
The entire Torah came to inform people that there is a God, “Shema Yisrael Hashem Elokeinu Hashem Echad” [Hear, O Israel, Hashem is our God, Hashem is One], “atah horeisa ladaas ki Hashem hu haElokim ein od milvado” [You have been shown to know that Hashem is God, there is none other besides Him]. What does it mean that in the Torah is written everything except the Almighty? It’s literally mockery. The Torah speaks only of the Almighty.
On the contrary, one should say in science books is written everything except the Almighty; the Torah contains the Almighty except for everything – that would make more sense. What does it mean that in the Torah is written everything except the Almighty?
But on the other hand, this is certainly true. Why? Because what the Torah speaks about is only about created beings, the Torah speaks about how one should conduct oneself, how the created beings need to conduct themselves, that’s the meaning of the Torah. How the Almighty should conduct Himself, that’s for the Almighty, that’s not for people to know, “lo yirani ha’adam vachai,” no person can know the Almighty, no person can see the Almighty, no person can understand the Almighty.
But what is it on the other hand? Why is it called Torah? Why is it a Torah from Heaven? It’s a divine Torah. And what makes it a divine Torah? It’s a divine Torah in that all 49 gates that are written in the Torah all came, they all came to say “Bereishis bara Elokim vayechulu hashamayim veha’aretz” [In the beginning God created… and the heavens and the earth were completed], to give testimony on the act of Creation.
So that’s the meaning that in the fiftieth gate, certainly the fiftieth gate exists. No one should say, God forbid, that one doesn’t know the Almighty. Certainly one knows the Almighty. But the fiftieth gate is another forty-nine gates. It’s again, one knows the Almighty, because one looks.
One can say one looks from the fiftieth gate at all the other forty-nine gates, and from that one understands the entire world.
And one can also say incidentally, there’s also a way, yes, as we said, there are people who are curious about cigarettes, and in honor of that he needs to learn all kinds of wisdoms because everything is connected.
So there’s a second one, there’s a Jew who is only curious about the fiftieth gate, he’s curious about understanding the Almighty. One tells him, you want to understand the Almighty? One cannot understand the Almighty directly, one must understand through the entire world. Hineni muchan umezuman (behold I am ready and prepared), learn the entire world to understand the Almighty. This is certainly the holiest path. This is the meaning of Torah, true Torah.
Why was the Torah, the giving of the Torah, on the fiftieth day? Because it was the fiftieth, that’s the “lo nimsru l’Moshe”. Lo nimsru l’Moshe is the meaning, this is truly only, the only thing that Moshe Rabbeinu was interested in was the thing that “lo nimsru l’Moshe,” in the fiftieth gate, in the “es mah Elokim” [with what is God].
Rather what? Through his desire to know the Almighty, from that he received the entire Torah. And certainly, since one never understands the Almighty, therefore one constantly adds chiddushei Torah (Torah insights), constantly adds to investigate the world, constantly adds to investigate wisdom, because that’s a different motivation.
There’s someone who is motivated that his desire is to know I know what, how his cigarettes work. There’s another whose desire is to know the Almighty. Both of them know the same thing, from the cigarettes one arrives at the Almighty. But he came from the Almighty to the cigarettes.
That’s the meaning, he learned from the fiftieth gate all the other forty-nine gates, vechozer chalilah (and returning again and again), one can learn deeper and deeper, that’s the thing we learned the other time, the simple meaning of the words of the Baal Shem Tov.
And that’s the meaning “kulam nimsru l’Moshe chutz me’echad” (all were given to Moshe except one). Chutz me’echad, that’s the One, the “echad Elokeinu shebashamayim uva’aretz” [One is our God in heaven and on earth].
Says Rabbeinu Yonah, now he explains, the number of forty-nine comes out to be the fifty gates of understanding. Mispar zeh remez baTorah bisfiras ha’omer uvisfiras hayovel [This number is hinted in the Torah in the counting of the Omer and in the counting of the Jubilee], ka’asher ye’agud bo Yisrael begashem retzon Hashem [as Israel should connect with it in fulfilling the will of Hashem].
Says the Ramban, the number, in Chazal (our Sages) it says fifty, it doesn’t say that it says yes, it says 49 gates of understanding, fifty gates of understanding is 49 gates of understanding, which is seven times seven, and the fiftieth is lo nimsar l’Moshe (was not given to Moshe).
Says the Ramban, how does this appear in the Torah? How is this hinted in the Torah? We already asked last week, what does the Ramban mean appears in the Torah?
And I will now make clearer that there’s a question here, and I will make the question clearer. I don’t know an answer to the question, we’re thinking about the answers further, but I will make the question clearer.
In the Torah, how is hinted the concept of the fifty gates of understanding where “kulam nimsru l’Moshe chutz me’echad” [all were given to Moshe except one]? How is the concept hinted? So there’s no apparent connection in Bereishis (Genesis). Okay.
But in the Torah it says by counting, two times one counted 7 times 7. Yes, 7 times one counts many times in the Torah, but 7 times 7 one counts only twice in the Torah:
1. Once Sefiras HaOmer [Counting of the Omer] – 7 weeks
2. The second is Sefiras HaYovel [Counting of the Jubilee] – 7 shemittos [sabbatical cycles]
These are two times when one counts 7 times 7, and each time the 50th is kodesh [holy]:
– The 50th day of Sefiras HaOmer is kodesh
– The 50th year of Yovel is kodesh, “shnas hayovel” [the Jubilee year] which is kodesh
That’s the meaning, and here he found the hint of this mispar [number], the mispar hakolel [the inclusive number] where 7 times 7 is found only in these two places.
Now there’s an important question that we already asked last week: What connection does it really have? Now one can understand the question more deeply.
We’ve seen what the Ramban [Ramban: Nachmanides] is going to say, the secret that he’s going to say there, is be’ezras Hashem [with God’s help] when one arrives at Parshas Emor, Behar, Bechukosai [the Torah portions of Emor, Behar, and Bechukotai], the Ramban explains the secret of Sefiras HaOmer.
The secret of Sefiras HaOmer, he says, is that in the world there are yemos ha’olam [the days/eras of the world], the secret of yemos ha’olam. The connection to Bereishis [Genesis] is a hint to 7,000 years. The seventh year is Shabbos [Sabbath], “yom shekulo Shabbos umnucha l’chayei ha’olamim” [a day that is entirely Sabbath and rest for eternal life].
Actually, so it says in the Midrash [Midrash: rabbinic homiletical literature], that there are seven shemittos, actually there is a Jubilee. The world stands for 50,000 years at least, perhaps after that after the Eitz HaDaas [Tree of Knowledge] another fifty gates of understanding from that.
And therefore the sheshes alfei shana [six thousand years] is a hint, each day that was that thousand years of the Creation, of history, and at the end one arrives at the fiftieth gate, one arrives at Shabbos, because that’s the seven thousand years, yomo shel HaKadosh Baruch Hu elef shana [a day of the Holy One, blessed be He, is a thousand years], one arrives at the secret of the Jubilee, after seven circles of this one arrives at the secret of the Jubilee.
One must understand, and I’m going to stay with the question again, one must understand: What does this have to do with what we just learned so beautifully that this is the fifty gates of understanding, which is the way how the entire world is klul [included] in this?
What does this have to do at all with the order of history, which is apparently the secret of yemos ha’olam?
The secret of yemos ha’olam apparently includes much more the order that the Ramban says that the Torah hints at asidiyos [future events], what will be in each year, each thousand years, etc. [and so on].
This one must understand very well.
There’s certainly an answer, everyone can think be’ofanim peshutim [in simple ways] and in deeper ways, but here we remain for today.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 900500#
This shiur is a continuation of two previous shiurim about the order of seven times seven in Sefirat HaOmer. There is still much that we don’t understand, but the goal is to continue adding explanations and show what needs to be learned together.
—
The Midrash says: *”Fifty gates of understanding (binah) were created in the world, and all were given to Moshe except one.”* The Ramban in his introduction to the Torah connects this with Sefirat HaOmer and explains:
– Binah means understanding the world, understanding reality.
– The world divides into fifty gates – fifty ways of understanding.
– A gate (sha’ar) is a way to enter the “house” of wisdom – as it says *”with wisdom a house is built,”* *”wisdom has built her house.”*
Examples: Trees are one gate, people another, animals a third, etc. Each day of creation is a “chamber (heichal)” – light and darkness is one house, sun and moon is another house.
The logical structure:
1. The world divides into seven – this is the essence of the seven days of creation, which categorizes all created things into seven parts.
2. Each of the seven divides again into seven – this gives 49 parts.
3. With the fiftieth gate (which was not given over), we have 50 gates of binah.
This is called hitkalelut (integration) – each thing contains within itself all other things.
—
From the Almighty’s perspective, everything is one – “zachor v’shamor b’dibur echad (remember and observe in one utterance).” This is the supernal wisdom, like a prophecy where one sees everything at once but cannot explain it.
When a person does a mitzvah, he does everything at once – like tefillin shel yad which has only one compartment (as opposed to shel rosh with four compartments). In practice, when one keeps Shabbat, one cannot fulfill each intention separately – one does everything together. Even someone who cannot articulate how he integrates all approaches, practically it becomes integrated through the action itself.
This is the third type that the shiur now wants to begin – the integration of the seven attributes within themselves. This is presumably why it’s called “gates of binah”: each individual category (like light and darkness, like male and female) is a gate to the entire world.
—
– Light and darkness is only one-seventh of the world – there are also animals, male and female, etc. But when one understands light and darkness deeply, one understands through it the entire world – like day and night, stars and moon, everything.
– The same with male and female: there is male and female among people, among animals, heaven (male) and earth (female), etc.
– Each gate is a way to understand the entire reality – not just a part of it.
This means: the fifty gates are not fifty parts of the world, but fifty ways to arrive at understanding the entire world.
The Maharal asks: Why are creeping things a separate gate and fish a separate gate – they’re similar? The answer: Each gate requires different kinds of tools, concepts, and understandings. The wisdom of creeping things is not the wisdom of fish. But from the perspective of creeping things, one can also see the entire world – creeping things need sand, animals that eat them, etc. – each gate is a complete perspective on everything.
—
From Hashem’s perspective, there are no separate chesed or gevurah – it’s one great unity. Only for our understanding do we divide it into categories. But to truly understand chesed, one must also understand gevurah, tiferet, etc. – because each attribute is a “view” of the entire world, a gate through which one sees everything. This is like an expert in a certain science – he understands the entire reality through his field, though for other aspects one needs another gate.
—
When there are many interpretations (Rambam, Ramban, Kuzari, Baal Shem Tov, Arizal) – which should one have in mind?
– One way: One goes with what “my heart inclines toward” – one interpretation, the others are just theory.
– The true way: In practice it becomes a combination – a mixture of all interpretations that arrange themselves together, each in its place. For some it’s more mixed, for others less, but in actual practice it must be everything at once.
—
A comparison between Sefer Yetzirah’s thirty-two paths of wisdom and the fifty gates of binah: Both refer to ways of entering into understanding the world – but they are two different ways of dividing reality (chochmah = 32, binah = 49/50). This connects to Lag BaOmer: After 32 days, one has already gone through the paths of chochmah, and then begins the revelation of the gates of binah – there remain seventeen more.
—
The Ramban’s approach is that “given to Moshe” means everything lies in the Torah (through hints, gematria, etc.).
Because all wisdoms are included in each other, Torah (especially halachah) is one of the gates of binah, and through it one can reach everything. An example from Parashat Tazria: “When a woman conceives” is laws of impurity, but the Midrash goes into medical details because to properly rule on laws of niddah one must understand medicine – this shows how wisdoms are intertwined.
Explicitly: The Ramban is not entirely correct. Torah (in the form we have it) is one of the gates of binah, not all 49. “Torah” in the broad sense can mean everything, but Torah as it is – halachah, how people should conduct themselves – is one gate through which one can reach other gates, as the Rambam explains regarding Shlomo HaMelech’s wisdom.
—
The Rambam’s introduction about Shlomo HaMelech’s “he spoke of trees and stones” shows: In Mishlei and Kohelet, Shlomo speaks primarily of character traits, ethics, and human conduct – and this is precisely the most important part of understanding nature. Human conduct is itself part of nature, not some external addition. Even in the six days of creation, it also emerges how one should conduct oneself on Shabbat.
—
Against the philosophical approach of David Hume which separates “what is” (facts) from “what ought to be” (values/obligations): We do not follow this approach. “He looked into the Torah and created the world” – the world and the Torah are two sides of one coin. Understanding what things *are* tells us what they *ought to be*.
—
This is the depth of why the secrets of Torah lie in halachah – “secrets” means secrets of reality. The example: Laws of impurity of childbirth are built on how childbirth works in nature. When halachah and reality are separate, this is a separation – an exile of the Torah, exile of the Shechinah – which must be rectified.
However – this doesn’t mean that medical wisdom and halachic wisdom are the same discipline. They are two separate gates looking at the same reality. Whoever understands better the medical side of niddah understands better the laws of niddah – but they remain two gates.
—
The wisdom of halachah is a gate to understanding the entire world. There are laws on everything – even on traveling in space, responsa are written. Through halachah one can enter into all of Torah. “I had nothing but four cubits of halachah” – halachah is also a gate to the entire reality. What we seek is to understand and be part of the Almighty’s world.
—
A sharp precision: It doesn’t say “only what his heart desires” or “only the part his heart desires” – it says “from the place” his heart desires. This means: The question is only from which gate you enter, not which part you learn. Each person begins from a different place – one from Kabbalah, one from the plain meaning of Scripture, one from halachah – but from each gate one arrives at everything, if one is not lazy and goes through all 49 days.
—
The Ramban interprets: “Except one” means knowledge of the Creator – this is not a gate of creation. Each gate is wisdom about something created (trees, animals, laws), but the 50th gate is knowledge of Hashem Himself, which no created being can directly receive – “no man can see Me and live.”
How can one say that everything is in the Torah except for the Almighty? The Torah speaks only of the Almighty! “Shema Yisrael,” “You have been shown to know” – everything revolves around the Almighty! The answer: The Torah speaks about created beings – how they should conduct themselves. How the Almighty “should conduct Himself” – that is not for people to know.
On the other hand – the Almighty is indeed known, but only through the 49 gates. The 50th gate is again all 49 gates – one looks from the 50th gate at all the others, and from this understands the entire world. This is why the giving of the Torah was on the 50th day – because this represents the gate that “was not given to Moshe.”
“Except one” means the “One” – “One is our God in heaven and on earth.”
—
A thoughtful parable:
– One person is curious about butterflies – from there he arrives at the Almighty.
– Another is curious about the Almighty – from there he arrives at butterflies (at the entire creation).
Both know the same thing, but the second goes the holiest way – he learns from the fiftieth gate all the other 49 gates. This is true Torah.
Because one never fully understands the Almighty, therefore one is constantly adding novel Torah insights, constantly investigating the world, constantly investigating wisdom – this is a different motivation than one who learns only for specific knowledge.
—
The Ramban says: The number 49 (= 7×7) is hinted in the Torah through two places:
1. Sefirat HaOmer – 7 weeks (49 days), and the 50th day (Shavuot) is holy.
2. Sefirat HaYovel – 7 sabbatical cycles (49 years), and the 50th year (Jubilee) is holy.
In both cases, the 50th is holy. This is the hint in the Torah to the number of fifty gates of binah.
—
The Ramban (in Parashat Emor, Behar, Bechukotai) reveals that the secret of Sefirat HaOmer is the secret of the days of the world:
– The world stands for 7,000 years – 6,000 years of history, and the 7th millennium is “a day that is entirely Shabbat.”
– Each day of creation is a hint to a thousand years of the world’s history.
– According to the Midrash, there are seven sabbatical cycles (7 cycles of 7,000 years), and after that comes the secret of the Jubilee – the 50th millennium. The world thus stands for at least 50,000 years (and possibly more).
—
– Approach A (which we learned in the previous shiurim): The fifty gates of binah are ways of understanding – 7 attributes times 7 (integration), which give 49 gates through which one understands all of creation, and the 50th gate is the unity that is higher than everything.
– Approach B (the Ramban’s secret): The fifty gates of binah are a historical order – the secret of the days of the world, the chronological plan of creation through 50,000 years.
What does the intellectual approach (49 gates of understanding, integration of the attributes) have to do with the historical approach (the order of the days of the world, what will happen in each millennium)? How are they connected?
The question remains open – there is certainly an answer, and one can think about it both simply and deeply, but for now we remain with the question. This is the end of the shiur.
Maggid Shiur:
Rabbosai, erev Shabbos after Kedoshim. We are continuing a bit to continue what we began to discuss in the previous two shiurim, the topic of the order of seven times seven of Sefiras HaOmer. There are still many things that we don’t understand at all, but I just want to begin to add a bit of explanation, a bit of a continuation to what we have learned. And as we have said, at least begin to show what needs to be put together here, what is the topic that needs to be learned together, put together.
So let’s begin like this. We spoke about the Midrash “Fifty gates of understanding were created in the world and all were given to Moshe except for one.” This is one source, one kind of way of thinking that we are learning here.
And seemingly the meaning of this, as the Ramban says, and the source that connects this to Sefiras HaOmer, u’feirash, is the Ramban in his introduction to the Torah. The Ramban in the introduction to the Torah says that what it says “Fifty gates of understanding were created in the world,” first he explains like this, what is the meaning?
The Ramban says in the introduction to the Torah, his language is, sorry, how am I, that in the world there are fifty gates. And he explains, “Fifty gates of understanding” means, it’s not just gates of understanding. What then is the meaning of binah? Binah means to understand the world, to understand reality.
Yes? So understanding reality means that the world is divided into fifty, fifty gates.
He says, let’s see first what he says simply. Fifty gates, fifty… I know why it’s called a gate. Sha’ar means a gate. Perhaps sha’ar is a way of dividing things. I don’t know where it comes from, the… one must think about where the comparison comes from, the metaphor, the parable of a gate.
Yes? We are accustomed, one writes a book, one writes sha’arei… Sha’ar means like a gate. What it seems like is the idea is, one can think, one must think about this, why is something a sha’ar? What is this a sha’ar?
Perhaps the word is, as we learn “b’chochmah yibaneh bayis,” chochmah is the understanding of how things are, it’s called like a heichal, like a bayis, “chochmos bansah beisah,” the Torah, the world is called a bayis, yes, bayis, beis bereishis. It’s a thing like one enters, like keviyusa, there is a yeshiva, there is a place, a beis medrash where one learns the thing, and there are fifty ways in to this.
One can interpret it this way, and perhaps this explains why it is seven times seven.
The Ramban says, let’s say, the trees are one gate, people are a second gate, animals are a third gate, and so on. And what is the meaning of a gate? One must understand.
The Ramban, here see the language with which he begins. The world has different heichalos, heichal of the first day, heichal of the second day, the light and darkness is called one bayis, and the sun and moon is called another bayis, etc.
And one can also explain that the sha’ar means that each thing is truly the entire world. Let’s understand a simple thing, this is called in Kabbalah the concept of hiskallelos, and that’s why there is indeed seven times seven.
The meaning is like this, I want to understand the world. You tell me, “vayomer b’ma’amar echad,” can I understand it? That the Ribbono Shel Olam can understand. But a person, “zachor v’aseh b’dibur echad,” only the Ribbono Shel Olam can do that.
Or a person in the way that he has such a kind of hasagah, or in the chochmah b’rosh that they called above, when he grasps an insight, he grasps something like almost a nevuah, he sees everything at once, but he cannot explain it because it’s not a thing.
Or below, as they said “emunah peshutah,” where one is mevatel da’as.
Or one can even say when a person does, yes, it’s very interesting that as I said tefillin shel yad is in one bayis, and the meaning of this, this week we learned tefillin, remember, the meaning of this is that when a person does, yes, say Shabbos, you can say Shabbos has twenty-five kavanos, twenty-five reasons, twenty-five explanations, what does Shabbos mean? Forty-nine!
But when a person is mekayem and he does Shabbos, he does everything at once.
And even actual grasping in actual practice, also in the lev ha’adam, I can learn many kavanos, many ways, in practice when I do, which shitah does one do?
Yes, sometimes I learn, there is the shitah of the Rambam on the understandings in the matter of mitzvos, the shitah of the Ramban, the shitah of the Kuzari, the shitah of the Baal Shem Tov, the shitah of the Ramak, the shitah of the Arizal. Okay, then one asks today, okay, and which one are you having in mind? Yes, so one asks a foolish question.
So too one learns that there are four different explanations of Sefiras HaOmer, and which one should one have in mind?
So sometimes a person says, my having in mind is decisive. I understand, there is a sefer that says this way, there is a sefer that says the opposite. But in practice, when I do avodas Hashem in practice, I must go with what my heart inclines to, with what my heart desires, I must go with one explanation, I don’t go with the other explanation. Other explanations I only learn theoretically, that there was once historically such an explanation, and I don’t learn it.
This is one way how one can say it, but it’s not the true way how it usually works, and usually one who learns more than one way and he has more than one explanation, there are ways how he fulfills all.
Or one can say, some combination of all, some kind of mixture of all the explanations, and they stand together each in its place. Sometimes one is more mixed, one is less mixed.
That’s why there are the rebbes, the teachers who always teach in a selective manner, he doesn’t go so clearly with one shitah, and he doesn’t even know perhaps the difference, he says oy vey, there’s no difference, it’s all one thing.
There are people who are more learned, they always want to know the difference between one shitah and the other, but a great part of this has to do with this, because if one lives in practice, when one speaks halachah l’ma’aseh, what is called avodas Hashem, it must always be everything at once. It’s the combination of everything, according to how it turns out. Okay, this is the yad, the chochmah shebayad, the chochmah corresponding to the heart.
But to understand one must divide.
Now, here in the dividing, excuse me, in the lev we said, here we have already learned two types of hiskallelos.
We spoke here about the hiskallelos that is from the side of HaKadosh Baruch Hu, from the side of the upper perspective everything is one, one can call it the binah, from the side of chochmah, let’s call it now, yes, in the upper world, from the side of the perspective of the Ribbono Shel Olam everything is one.
And also from the side of the action of the person, a person can only do one thing, he cannot be mekayem Sefiras HaOmer in one minute according to the explanation of the Ramban and in one minute according to the explanation of the Ibn Ezra. He must go with something that he receives, even in practice, even whoever doesn’t know clearly, he cannot tell you any process of how he combines all the shitos, practically somehow one combines all the shitos of what he does and actually does.
Now we will iy”H briefly learn a third type of hiskallelos, a third kind of way how all things connect, because this is the hiskallelos of the seven within seven itself.
I think that about this it is called, I’m thinking now, I wasn’t precise and didn’t look it up and search, but perhaps about this it is called sha’arei binah.
What does sha’arei binah mean? The meaning is like this, if you want to understand the world, let’s say, we say the first thing that stands in Bereishis is or v’choshech.
Or v’choshech is one-seventh of the world, yes? There are very many other things besides or v’choshech in the world. There are also animals and people, there is also zachar u’nekevah bara osam.
Zachar u’nekevah is in the world, yes? Very many mekubalim, everything revolves around the framework of zachar u’nekevah, and explains how each thing has a zachar u’nekevah. There are thousands more things that one can do this way.
But one understands that truly, when I understand the topic of or v’choshech, I thereby understand the entire world.
I cannot understand the concept of or v’choshech, I will say, Koheles when it’s divided in time makes it Koheles. I will say, on the first day of Bereishis there was nothing yet except or v’choshech, so then the entire world was only or v’choshech. Can I speak about or v’choshech as a thing in itself.
And this is necessary so that people should be able to grasp ma’aseh bereishis, one says or v’choshech by itself. But you hear, I’m saying this in meaning, I must make the entire world or v’choshech, because I can say even now, in reality or v’choshech is not, perhaps it was the first day like that, I don’t even know, perhaps that is only written so we should be able to understand, as Rashi says, truly everything was created at once.
Also in reality every thing in the world has somewhere or v’choshech, or v’choshech influences every thing. When you understand or v’choshech correctly, you will understand how this makes the day and night, how this makes the stars and moon, how this makes everything, basically.
In total, when I learn or v’choshech, I learn the entire world from the aspects of or v’choshech.
The same thing, I learn zachar u’nekevah, zachar u’nekevah there is zachar u’nekevah of the person, zachar u’nekevah of the animals, zachar u’nekevah is the heavens is a zachar and the earth is a nekevah, and so on.
And even when one says practically, not only can one say that each thing is by way of parable a zachar u’nekevah, truly, in order that the power of memory of a person should work, there must be an entire world. And understand each thing, and understand the entire world.
What you want to divide is only fifty gates of understanding, fifty ways how to arrive.
In total, when I learn or v’choshech, I learn the entire world from the aspects of or v’choshech. And the same thing: I learn zachar u’nekevah – zachar u’nekevah there is zachar u’nekevah of the person, zachar u’nekevah of the animals, zachar u’nekevah is the heavens is a zachar and the earth is a nekevah, and so on. And even when it says practically, not only can one say that each thing by way of parable is a zachar and a nekevah.
Truly, in order for zachar u’nekevah for a person to work, there must be an entire world and understand each thing – understand the entire world. What we see the beginning is only fifty gates of understanding – fifty ways how to arrive to hear, to understand the world. Through the gate one arrives at the entire thing.
For this, this is the simple meaning of what we call hiskallelos hamidos – there is chesed shebigvurah and gevurah shebechesed. The meaning is: truly in reality there is only one great thing. From the side of the Ribbono Shel Olam there is only not any chesed, not any gevurah – there is one great unity. But what, in order that we should understand, we say: “Ah, this kind of thing is called chesed.”
But one must think and see it, that in order to understand the chesed, you must also understand – as you now said before – you must also understand the gevurah, you must also understand the tiferes. In other words, the chesed shows you how to see the entire world from its perspective.
Each one who is a chacham in a certain science or in a certain process of understanding the world, he understands everything through this. It may be that not for everything is this the best way to understand – for that one needs to have a completely different way, the next gate of understanding.
What explains living things is one of the seven gates of understanding. And living things need to have food – dead things, domem food, and so on – and through this it lives. So it’s not simple that one can – there is not truly a science only of living things, there is not truly a science of any thing separately.
There is a science of each thing – an external science, an external gate, an external wisdom – that learns the entire world from the gate of the thing. And consequently, in each thing you can find the second thing and the third thing.
I need to find a better, clearer parable to explain this – I don’t have at the moment in my head a clearer parable – but this is the meaning. And therefore this is sha’arei binah – this is the meaning of fifty gates of understanding.
So here we said: here there is a third type of understanding. Because in each gate there are all the gates truly, but what I learn this with is the perspective.
One says for example: in time one can divide everything, in place one can divide everything, in nefesh one can divide everything – all kinds of ways how one can learn. And truly there is no time without place, no time without people – there are not all these things external in reality. But in our understandings there are all these things external, and each one of our kinds of understandings, our kinds of wisdoms, our kinds of sciences that we learn, is a gate to understand the world.
This is the meaning of sha’arei binah.
And therefore one also marks it. The Maharal asks: why is this at all a different gate? He asks – I mean one must look in the Maharal – he asks: a sheretz is one gate and fish is a second gate, what is the difference? Sheratzim and fish is the same thing.
No, because there must be a different kind of understanding. One needs for this different kinds of concepts, different kinds of vessels, in order to understand how sheratzim work. And indeed from the perspective of sheratzim you can understand: sheratzim need there to be sand, sheratzim need there to be animals that eat them, that they eat. Sheratzim have a perspective on the entire world, sheratzim have a kind of way of understanding the entire world.
But what makes it an external gate is that this is a chochmas hasheratzim, and this is not the same thing as chochmas hadagim, and so on.
This is the meaning: “Fifty gates of understanding were created in the world.”
Now, on this it says: the fifty gates of understanding were created in the world, we are told two things. First of all: “And all were given to Moshe except for one.” So it says in the Gemara, as it says: “vatechasserehu me’at me’Elokim” – all were given to Moshe except for one.
The Ramban interprets like this: what does “nimseru l’Moshe” mean? Moshe Rabbeinu was the great chacham and he knew everything. The Ramban understands that this means – so he says – that “all were given to Moshe” means that this has something to do with the wisdom of Moshe Rabbeinu, with the level of Torah. Moshe Rabbeinu, the Five Books of Torah, “Torah tzivah lanu Moshe” – “nimseru l’Moshe.”
He says, the Ramban argues: consequently it must be that in the Torah is hinted all the gates of understanding. This is one of his sources that he says there in the introduction that all wisdoms must stand in the Torah.
What he means to say is: one of his proofs, one of his words, sources that he brings to prove this is the statement of fifty gates of understanding “nimseru l’Moshe.” And “nimseru l’Moshe” he learns doesn’t mean simply Moshe the person knew this – it’s interesting to say that Moshe the person knew all wisdoms – rather all lie in the Torah.
Ah, don’t you see in the Torah that they speak about everything? But in the Torah there is derech remez (the way of hints), there are other ways that you can find in the Torah.
I want to add to this a bit of explanation. I think it needs to be brought out. It’s no chochma (wisdom) to say “everything is in the Torah.” What do I gain from that? I can’t learn it out.
I think that according to what I’ve now said, one can understand it this way:
One must understand – we said that when we say chamishim sha’arei binah (fifty gates of understanding) it means in total that the world is divided into fifty.
I thought earlier: In Sefer Yetzirah (the Book of Formation, an ancient Kabbalistic text) it says that the world is on thirty-two. “Shloshim ushtayim netivot chochma” (thirty-two paths of wisdom) – with these the Almighty created the world, and so on.
One might think that it means that the Almighty has some computer system called the 32 netivot chochma, and from this He made the world. But whoever learns Sefer Yetzirah sees that what it actually means to say is that the world is divided into thirty-two basic ingredients – yes? The twenty-two letters and the ten sefirot. This is the basic way how the world is divided, and to understand the entire world is to understand that this is the world.
When the Almighty created the world with this, it doesn’t mean that this exists outside of the world – this is the world that the Almighty created.
It’s truly a bit like a contradiction, and other mekubalim (Kabbalists) speak about this: which is it? Is it 32 netivot chochma or chamishim sha’arei binah?
And the answer is certainly this, and there are other approaches, or there are other ways how to explain this. After all, one can divide everything in different ways, one can divide the world in many ways:
– One of the ways is thirty-two netivot chochma that Sefer Yetzirah thought of
– A second way is what the Midrash from the Gemara thought of: chamishim sha’arei binah
Certainly this is chochma and this is binah. One can think about how, why is there actually a difference? What did the one who said chochma 32 mean? What did the one who said binah 49 mean?
Certainly there is an explanation for this, and Lag BaOmer (the 33rd day of the Omer) is that it’s already after the 32 netivot chochma. So he has already gone beyond understanding the world from that aspect, now the chamishim sha’arei binah unfold. There remain seventeen – that means there are seventeen more from the sha’arei binah than the netivot chochma.
And another important thing one can understand is that what we call sha’arei chochma and netivot – sha’arei binah and netivot chochma – is further the same idea.
Sha’ar (gate) means like a way into the binah, into the understanding of the world, and netiv (path) also means a way – it’s a way in. It’s not just that one of the netivot is external to the other. Each one of the 32 netivot is a way to understand the entire world through that netiv – that is, netiv alef and netiv bet, however we’ll call it from the 32 netivot chochma.
Now, all these things were given over to Moshe. We need to understand it this way – I mean we need to understand it this way:
Moshe, the Torah – what is the meaning that everything is in the Torah? I mean, one doesn’t need to come with all these interesting Torah insights based on remez (hints), based on gematria (numerical values of Hebrew letters), in order from the letters – the Ramban brings such kinds of things. It could be that this is the meaning that the Ramban spoke about, but I think one can say something simpler.
Now, let’s say: the six days of creation contain the entire world, and in general the Torah contains all kinds of things from the world.
I mean, I saw in the Midrash last week in Parshat Tazria, it says “isha ki tazria” (when a woman conceives) – the Midrash begins to explain how a baby is born. The Gemara, yes: “isha mazra’at techila yoledet zachar” (if the woman emits seed first, she gives birth to a male) etc. etc. The Midrash goes into much more detail that here it speaks about how a baby is born.
Now let’s understand the simple meaning, yes? “Isha ki tazria” doesn’t speak about the science of how to have babies. That’s not the topic of the parsha. It’s a parsha of halachot (laws). The parshiyot of Vayikra are halachot. It says how, what will be the law: if she gives birth to a female, if she gives birth to a male, what is the law of tumah from childbirth, of tumah of niddah etc., what is the law of all these things.
But let’s understand: I said earlier that all chochmot (wisdoms) are included in each other, yes? And people say: ah, in order to be a rav, in order to rule correctly on halachot niddah, one needs to be a bit of a doctor who understands how babies are born. Because if I don’t know what is dam niddah, I don’t know what is dam leidah, I don’t know if it’s a ziva or if it’s a leidah – these are all matters of medicine.
I know that today’s altogether (in general) says that it has no connection. I hold that it’s not correct. It could be it has no connection because we are confused, because we don’t know, and one must go with what the poskim have said even if it doesn’t match. But it’s clear: whoever learns the Gemara, whoever learns the sources in the Rishonim and Acharonim, it’s clear that from the perspective of truth this is the same chochma.
You want to be able to say that all chochmot are one? In other words, this is one sha’ar (gate).
I can say, I want to say such a meaning:
The Torah is only one of the sha’arei binah. I know that the Ramban says that the Torah is all chamishim sha’arei binah – he had all forty-nine. I think that’s not correct.
Torah – what does Torah mean? Certainly, the word Torah more broadly can mean everything. But the Torah, according to the garment of the Torah that we have, the plain Torah – what Torah means is primarily halacha, how one should conduct oneself in this world – this is one of the sha’arei binah.
The Ramban says chamishim sha’arei binah – he only speaks about nature. But it’s surely obvious that how people need to conduct themselves properly – and then the Rambam (Maimonides) explains in his introduction: when Shlomo HaMelech speaks, the wisest of all men, “vayedaber al ha’etzim ve’al ha’avanim” (and he spoke about the trees and about the stones) [I Kings 5:13] – whoever looks into Shlomo HaMelech’s books, in Mishlei and Kohelet, he actually speaks a bit about “nature,” but he speaks much more about middot (character traits), about mussar (ethics), about how a person should conduct himself.
And the Rambam explains there in a deep way, but the simple thing is: let’s say first of all in the simplest way, how people, the conduct of people is also part of nature…
And then the Rambam explains in his introduction, when Shlomo HaMelech speaks, the wisest of all men, “vayedaber al ha’etzim ve’al ha’avanim” (and he spoke about the trees and about the stones). Whoever looks into Shlomo HaMelech’s books, in Mishlei and Kohelet, sees he speaks a bit actually about nature, but he speaks very much more about middot, about mussar, about how a person should conduct himself.
And the Rambam explains there in a deep way. But the simple thing is, let’s say, first of all in the simplest way, how people, the conduct of human beings is the most important part of nature, to understand the world. During the six days of creation comes also the mitzvah of how one should conduct oneself on Shabbat. To understand how people conduct themselves and how they should conduct themselves, this is certainly one of the great chamishim sha’arei binah that were created in the world. This is not an external thing.
Those who say that halacha has nothing to do with science, this goes with a critical approach of David Hume (Scottish philosopher of the 18th century), who says that what one ought to do and what is are two different worlds. This is not correct, and we do not go, God forbid, with this approach. Because certainly what ought to be comes from what things are.
Whoever understands nature, whoever understands the world, as we say, “histakel be’oraita uvara alma” (He looked into the Torah and created the world) – the world and the Torah are just two sides of one coin. To understand what things are, this tells us what they ought to be.
And about this, this is the depth of why we say that in halacha lie sodot haTorah (secrets of the Torah). What does sodot mean? Sodot hametzius (secrets of reality). If you look into halachot tumah of childbirth, you see that this is connected, this is built on how the childbirth actually is. It’s not separate. If it’s separate, it’s a great separation, and one must repair this separation. This is like the exile of the Torah, the exile of the Shechina, which one must repair.
But still, yes, it’s certain that it’s connected. It’s certain that whoever understands better the medicine of niddah, understands better halachot niddah. And if not, if he disagrees with other rabbis who say a different interpretation in halachot niddah, there is a contradiction, there is a question. But it doesn’t mean that the essential thing of how it works must work that way. One learns this way, and one learns that way. Doubt, so I certainly hold.
But what? What we see yes is, it still doesn’t mean that the wisdom of medicine of how babies are born is the same thing as the wisdom of halacha of Yoreh Deah part two. It’s two… but what is it? From this it’s called two gates. One gate is halacha. One gate is how one conducts oneself with tumah of childbirth, with tumah of niddah, with all these laws that revolve around this. And a second, and from this aspect, as you understand now what I said earlier, I was looking for a parable, now you actually understand one parable, a simple parable that we are familiar with.
The wisdom of halacha is a gate to understand the entire world. Someone who wants to understand all halachot, there are halachot on everything. Even on what one does in space there are halachot, yes? One writes responsa for whoever goes to space, how to keep halacha. On everything there is a halacha.
And if you want to understand, one actually the gate how you enter into the entire world is the Torah, is the halacha, is Torat Moshe, which the simple meaning is the essence of Torah is halacha leMoshe miSinai it’s called, yes? Halacha. Moshe’s thing is halacha. He gave mitzvot, halachot, mitzvot. From this you can enter into all of Torah in its entirety. This is also the foundation. “Amar HaKadosh Baruch Hu, lo hayu li arba amot shel halacha” (The Holy One Blessed Be He said: I had nothing but four cubits of halacha), the Rambam asks a question.
That is, and it’s a pity for someone who has learned a bit of halachot niddah, and he wants to see that there are no sodot haTorah, there is no Kabbalah, there is no ma’aseh bereishit and ma’aseh merkava, everything is halacha. According to how we learn one can understand, the Rambam learns there differently, but according to how we learn one can interpret that arba amot shel halacha means in total, halacha is also a gate to the entire world.
What we seek is to understand reality, to be part of reality, the Almighty’s world, this is what we seek. There are many gates for this, each person must have his gate.
And one can see, in this gate there are many contradictions that we said earlier, that each person must go according to his natural inclination, his libo chafetz. I ask a question, what does it mean? One should learn Torah only in the place where his heart desires? I don’t understand, every Jew is obligated to learn the entire Torah. Suddenly you say, you hold by Shlomo’s Uktzin, so what? It’s halacha, it’s in the Torah, you must learn Masechet Uktzin. What does libo chafetz mean?
It’s amazing, it doesn’t say “ein adam lomed Torah ela ma shelibo chafetz” or “ela hachelek shelibo chafetz”. It says “ein adam lomed Torah ela mimakom shelibo chafetz” (a person doesn’t learn Torah except from the place that his heart desires).
That is, the question is only from which gate you enter. And each person can see, if someone is interested in some way how to enter into wisdom, a way how to enter into Torah, there is someone who learns halacha because he loves Kabbalah, he wants to understand sodot haTorah, he looks into the Zohar, he sees that the Zohar is all built on halacha. It’s always built on verses. He looks into the verses, and in order to understand the intentions.
And conversely, when someone will learn the simple meaning of Scripture and he sees in the Zohar, he explains from the Zohar one can clearly see the simple meaning of Scripture. And each person who learns in the Torah and what is in his portion of the science of the world that we are accustomed to, can see that it’s always from every way, from every place that a person just begins to be interested, he comes to everything, if he follows Torah, if he is not lazy.
If he is lazy and he forgets one day of counting, so to speak by way of parable, and he begins, he says, “ah, I’ve already forgotten one day, I can already say a Torah thought on the parsha, I’m already a philosopher,” then he doesn’t arrive. But if he is not lazy and he goes through until, yes, this is the meaning, he goes through until the fiftieth gate, he counts all the days of the counting, that is he begins, each person begins from one place, each person begins from some other chesed shebigvurah, through this he comes to everything.
As I say here, when the Ramban says “chamishim sha’arei binah nimseru leMoshe” (fifty gates of understanding were given over to Moshe), the meaning is that in the wisdom of halacha are included all the wisdoms in the world. Because if you want to know halachot niddah, you must understand what is the nature of niddah.
And the same thing conversely, chamishim sha’arei binah were given over to the science of how she makes a baby, because from there he came to halacha.
As the Rambam said there that “vedibarta le’etzat habanim“, the meaning is, to know each thing truly is to know what each thing is good for. Not just what it is, but what it’s good for, what is the good in it. And the good in it, this is the Torah, “ein tov ela Torah” (there is no good except Torah). The Torah is what tells the good of each thing.
So truly, the end of science is also to know how one conducts oneself, what one does, there is what one conducts oneself regarding people, there is what regarding the entire world, etc. etc. This is the meaning of “chamishim sha’arei binah nimseru leMoshe”.
Now, I hope that I’ve brought out a bit and explained according to how I understand the statement, and we need to go a bit further. First of all, it says “chutz me’echad” (except for one). “Chutz me’echad”. What does “chutz me’echad” mean?
Says the Ramban, I interpret thus: “chutz me’echad” – hu beyedi’a, hasha’ar beyedi’at haBoreh yitbarach shelo nimsar lenivra (this is in knowledge, the rest is in the knowledge of the Creator blessed be He which was not given over to any created being). Chutz meHashem, although the meaning is not nivra.
He says the Ramban, if you put it in it says nivra ba’olam, let’s say that nivra ba’olam means the other 49, the first fiftieth gate is not a gate of the created. Do you understand what I’m saying here? Not a gate, what does not a gate of the created mean?
Knowledge is only a thing that speaks about the thing that is known. If you know trees, you know the gate that was created, the gate is the wisdom that speaks about trees. If you know hippopotamuses, you know the gate of hippopotamuses in the world. If you know the Almighty, which gate do you know? Not a gate of the created, you know the Almighty Himself.
But Moshe Rabbeinu (Moses our teacher) didn’t receive this. How do we know? There’s a verse, the Almighty told him “lo yirani ha’adam vachai” [no person can see Me and live], the whole conversation in Parshas Ki Sisa. Moshe Rabbeinu also didn’t know the Almighty kemo shehu (as He is). What did he know about the Almighty? Mitoch habri’ah [through the Creation]. So he says, so is the simple meaning, so says everyone, yes, the Ramban says so.
In other words, here we’re going to explain another interpretation of what we learned that the 50th gate is really just another 49 gates. It can’t be, let’s understand, it can’t be that one should say “hakol nimsru l’Moshe” (everything was given to Moshe).
In other words, someone said this: “nimsru l’Moshe” is stated in the Torah, meaning it comes out truly, in the Torah is written everything about the entire world except for one thing that’s not written in the Torah – about the Almighty. It’s a wonder.
The entire Torah came to inform people that there is a God, “Shema Yisrael Hashem Elokeinu Hashem Echad” [Hear, O Israel, Hashem is our God, Hashem is One], “atah horeisa ladaas ki Hashem hu haElokim ein od milvado” [You have been shown to know that Hashem is God, there is none other besides Him]. What does it mean that in the Torah is written everything except the Almighty? It’s literally mockery. The Torah speaks only of the Almighty.
On the contrary, one should say in science books is written everything except the Almighty; the Torah contains the Almighty except for everything – that would make more sense. What does it mean that in the Torah is written everything except the Almighty?
But on the other hand, this is certainly true. Why? Because what the Torah speaks about is only about created beings, the Torah speaks about how one should conduct oneself, how the created beings need to conduct themselves, that’s the meaning of the Torah. How the Almighty should conduct Himself, that’s for the Almighty, that’s not for people to know, “lo yirani ha’adam vachai,” no person can know the Almighty, no person can see the Almighty, no person can understand the Almighty.
But what is it on the other hand? Why is it called Torah? Why is it a Torah from Heaven? It’s a divine Torah. And what makes it a divine Torah? It’s a divine Torah in that all 49 gates that are written in the Torah all came, they all came to say “Bereishis bara Elokim vayechulu hashamayim veha’aretz” [In the beginning God created… and the heavens and the earth were completed], to give testimony on the act of Creation.
So that’s the meaning that in the fiftieth gate, certainly the fiftieth gate exists. No one should say, God forbid, that one doesn’t know the Almighty. Certainly one knows the Almighty. But the fiftieth gate is another forty-nine gates. It’s again, one knows the Almighty, because one looks.
One can say one looks from the fiftieth gate at all the other forty-nine gates, and from that one understands the entire world.
And one can also say incidentally, there’s also a way, yes, as we said, there are people who are curious about cigarettes, and in honor of that he needs to learn all kinds of wisdoms because everything is connected.
So there’s a second one, there’s a Jew who is only curious about the fiftieth gate, he’s curious about understanding the Almighty. One tells him, you want to understand the Almighty? One cannot understand the Almighty directly, one must understand through the entire world. Hineni muchan umezuman (behold I am ready and prepared), learn the entire world to understand the Almighty. This is certainly the holiest path. This is the meaning of Torah, true Torah.
Why was the Torah, the giving of the Torah, on the fiftieth day? Because it was the fiftieth, that’s the “lo nimsru l’Moshe”. Lo nimsru l’Moshe is the meaning, this is truly only, the only thing that Moshe Rabbeinu was interested in was the thing that “lo nimsru l’Moshe,” in the fiftieth gate, in the “es mah Elokim” [with what is God].
Rather what? Through his desire to know the Almighty, from that he received the entire Torah. And certainly, since one never understands the Almighty, therefore one constantly adds chiddushei Torah (Torah insights), constantly adds to investigate the world, constantly adds to investigate wisdom, because that’s a different motivation.
There’s someone who is motivated that his desire is to know I know what, how his cigarettes work. There’s another whose desire is to know the Almighty. Both of them know the same thing, from the cigarettes one arrives at the Almighty. But he came from the Almighty to the cigarettes.
That’s the meaning, he learned from the fiftieth gate all the other forty-nine gates, vechozer chalilah (and returning again and again), one can learn deeper and deeper, that’s the thing we learned the other time, the simple meaning of the words of the Baal Shem Tov.
And that’s the meaning “kulam nimsru l’Moshe chutz me’echad” (all were given to Moshe except one). Chutz me’echad, that’s the One, the “echad Elokeinu shebashamayim uva’aretz” [One is our God in heaven and on earth].
Says Rabbeinu Yonah, now he explains, the number of forty-nine comes out to be the fifty gates of understanding. Mispar zeh remez baTorah bisfiras ha’omer uvisfiras hayovel [This number is hinted in the Torah in the counting of the Omer and in the counting of the Jubilee], ka’asher ye’agud bo Yisrael begashem retzon Hashem [as Israel should connect with it in fulfilling the will of Hashem].
Says the Ramban, the number, in Chazal (our Sages) it says fifty, it doesn’t say that it says yes, it says 49 gates of understanding, fifty gates of understanding is 49 gates of understanding, which is seven times seven, and the fiftieth is lo nimsar l’Moshe (was not given to Moshe).
Says the Ramban, how does this appear in the Torah? How is this hinted in the Torah? We already asked last week, what does the Ramban mean appears in the Torah?
And I will now make clearer that there’s a question here, and I will make the question clearer. I don’t know an answer to the question, we’re thinking about the answers further, but I will make the question clearer.
In the Torah, how is hinted the concept of the fifty gates of understanding where “kulam nimsru l’Moshe chutz me’echad” [all were given to Moshe except one]? How is the concept hinted? So there’s no apparent connection in Bereishis (Genesis). Okay.
But in the Torah it says by counting, two times one counted 7 times 7. Yes, 7 times one counts many times in the Torah, but 7 times 7 one counts only twice in the Torah:
1. Once Sefiras HaOmer [Counting of the Omer] – 7 weeks
2. The second is Sefiras HaYovel [Counting of the Jubilee] – 7 shemittos [sabbatical cycles]
These are two times when one counts 7 times 7, and each time the 50th is kodesh [holy]:
– The 50th day of Sefiras HaOmer is kodesh
– The 50th year of Yovel is kodesh, “shnas hayovel” [the Jubilee year] which is kodesh
That’s the meaning, and here he found the hint of this mispar [number], the mispar hakolel [the inclusive number] where 7 times 7 is found only in these two places.
Now there’s an important question that we already asked last week: What connection does it really have? Now one can understand the question more deeply.
We’ve seen what the Ramban [Ramban: Nachmanides] is going to say, the secret that he’s going to say there, is be’ezras Hashem [with God’s help] when one arrives at Parshas Emor, Behar, Bechukosai [the Torah portions of Emor, Behar, and Bechukotai], the Ramban explains the secret of Sefiras HaOmer.
The secret of Sefiras HaOmer, he says, is that in the world there are yemos ha’olam [the days/eras of the world], the secret of yemos ha’olam. The connection to Bereishis [Genesis] is a hint to 7,000 years. The seventh year is Shabbos [Sabbath], “yom shekulo Shabbos umnucha l’chayei ha’olamim” [a day that is entirely Sabbath and rest for eternal life].
Actually, so it says in the Midrash [Midrash: rabbinic homiletical literature], that there are seven shemittos, actually there is a Jubilee. The world stands for 50,000 years at least, perhaps after that after the Eitz HaDaas [Tree of Knowledge] another fifty gates of understanding from that.
And therefore the sheshes alfei shana [six thousand years] is a hint, each day that was that thousand years of the Creation, of history, and at the end one arrives at the fiftieth gate, one arrives at Shabbos, because that’s the seven thousand years, yomo shel HaKadosh Baruch Hu elef shana [a day of the Holy One, blessed be He, is a thousand years], one arrives at the secret of the Jubilee, after seven circles of this one arrives at the secret of the Jubilee.
One must understand, and I’m going to stay with the question again, one must understand: What does this have to do with what we just learned so beautifully that this is the fifty gates of understanding, which is the way how the entire world is klul [included] in this?
What does this have to do at all with the order of history, which is apparently the secret of yemos ha’olam?
The secret of yemos ha’olam apparently includes much more the order that the Ramban says that the Torah hints at asidiyos [future events], what will be in each year, each thousand years, etc. [and so on].
This one must understand very well.
There’s certainly an answer, everyone can think be’ofanim peshutim [in simple ways] and in deeper ways, but here we remain for today.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 900500#
בהרשמה אתם מאשרים קבלת הודעות תזכורת/עדכון. ניתן להסיר הרשמה בכל עת ע״י תשובת STOP (SMS) או לחיצה על הקישור באימייל. תישלח הודעת אישור לפני הפעלת המנוי.