החטא במשה ואהרן במי מריבה אינו מתפרסם בכתוב. ורבינו שלמה (רש״י במדבר כ׳:י״ב) פירש: מפני שצוה אותם: ודברתם אל הסלע, ולא אמר: והכיתם, שאלו דברו, היה הקב״ה מתקדש לעיני כל העדה ואומרים: ומה סלע זה שאינו מדבר ולא שומע מקיים דבריו של מקום, קל וחומר אנו.
ודברי אגדה הם, אבל לא נתחוורו, כי מאחר שצוה: קח את המטה, יש במשמע שיכה בו, ואלו היה רצונו בדבור בלבד מה המטה הזה בידו. וכן במכות מצרים אומר סתם: והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך (שמות ז׳:ט״ו) – והוא להכות בו. ולפעמים יאמר: נטה את ידך (שמות ח׳:א׳) – ורצונו לומר להכות במטה, כי הכתוב יקצר בדבר הנשמע. ואין הנס בדבור גדול מן מההכאה, כי הכל שוה אצל הסלע. ועוד, למה יאמר בזה: מעלתם בי (דברים ל״ב:נ״א) . והצואה בדבור אל הסלע הזה הוא מה שנזכר במעשה, צוה שיאמרו, והיא שומעת, כי השם יוציא מים מן הסלע הזה, כדרך: כי היא שמעה את כל דברי י״י (יהושע כ״ד:כ״ז) . וכן עשו, כמו שאמר: ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר וגו׳ (במדבר כ׳:י׳) , והנה הסלע שומעת באמרו כן לכולם.
וטענות רבות למפרשים בחטא הזה, כבר סתר בו ר׳ אברהם דברים רבים מהם. והסוד שרמז בו גם הוא איננו נכון, כי אם משה אבד כונתו בעבור מריבת העם, ולא דברו אל הסלע, ולכן לא יצאו מים בפעם הראשונה, וחזר והכהו פעם שנית בכונה הדבקה בכל, ויצאו המים הנה חטאו בפעם הראשונה, אבל אין ראוי שיאמר בזה: לא האמנתם בי להקדישני (במדבר כ׳:י״ב) – כי אין כאן חסרון אמנה כלל.
והרב רבי משה (רמב״ם שמונה פרקים) סבר בו עוד סברא, אמר: חטאו ע״ה הוא שנטה לצד הרגזנות, באמרו: שמעו נא המורים (במדבר כ׳:י׳) , דקדק עליו השם שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת בני ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס. וכל כיוצא בזה בדין האיש ההוא חלול השם מפני שמתנועותיו כלן ומדבריו היו למדים, והיו מקוים להגיע בהם אל הצלחת העולם הזה והעולם הבא, ואיך יראה עליו הכעס, והוא מן הפעולות הרעות ולא תבא כי אם מתכונה רעה מתכונות הנפש. אבל אמרו בו: מריתם פי (במדבר כ״ז:י״ד) הוא כמו שאבאר, שהוא לא היה מדבר עם סכלים, ולא עם מי שאין לו מעלה, אבל אשה קטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי, כמו שזכרו חכמים (מכילתא דרבי ישמעאל שמות ט״ו:ב׳) , וכל מה שיאמר או יעשה יבחנוהו, וכאשר ראוהו שכעס אמרו שהוא עליו השלום אין בו פחיתות מדה ולולי שהיה יודע שהשם כעס עלינו בבקשת המים ושאנחנו הכעסנו אותו יתברך לא היה כועס, ואנחנו לא מצאנו לשם ית׳ שכעס בדברו אליו בזה הענין. אבל אמר: קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם. והנה התרנו ספק מספקי התורה שנאמרו בו דברים רבים ונשאל פעמים רבים אי זה חטא חטא, וראה מה שנאמר בו ומה שאמרנו בו אנחנו, והאמת יראה דרכו.
אלו דבריו ז״ל, הוסיף הבל על הבלים, שהכתוב אומר: מריתם פי (במדבר כ״ז:י״ד) – שעברו על דברו, ואמר: לא האמנתם בי (במדבר כ׳:י״ב) – שלא האמינו בו, אין העונש בעבור שכעס, ויותר היה ראוי שיהיה חטא על משה כשקצף על פקודי החיל (במדבר ל״א:י״ד) בחנם. והכתוב לא סיפר כלל שכעס, כי: שמעו נא המורים (במדבר כ׳:י׳) – תוכחת, כדרך: ממרים הייתם עם י״י (דברים ט׳:כ״ד) . ועוד, כי אהרן לא כעס מימיו, כי בשלום ובמישור הלך (מלאכי ב׳:ו׳) מעודו. ועוד, שאי איפשר שלא היה כעס גדול מאת השם עליהם בעשותם מריבה עם משה, ובכל הנסיונות במדבר חטאם הגדול כשיאמרו: למה העליתונו ממצרים ( במדבר כ׳:ה׳ , במדבר כ״א:ה׳ ) – שירצו להיות עבדים לשונאיהם בעבודת פרך מלהיות עם האלהים כבן העובד את אביו. וכן אמר הכתוב: יען כי מאסתם את י״י אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים (במדבר י״א:כ׳) . ובפעם הראשונה אמרו פחות מזה: למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא (שמות י״ז:ג׳) , והיה עליהם קצף גדול ואשמה רבה, כמו שאמר: ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל וגו׳ (שמות י״ז:ז׳) . ובכאן כתוב מפורש: המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את י״י (במדבר כ׳:י״ג) , ומה פשע גדול מזה הוי רב את יוצרו, ומשה אמר: גם בי התאנף י״י בגללכם לאמר (דברים א׳:ל״ז) . אם כן, הם חטאו וגרמו כל הרעה הזאת, ובדברי הרב אין להם בכל המעשה הזה חטא ופשע כלל.
[ומה שאמר לא מצינו לשם יתברך שכעס אבל אמר קח את המטה וגו׳, דע כי כאשר ישראל צריכין במחייתם דבר, אף על פי שמתלוננים וחוטאים בו, והוא רחום יכפר עון ולא יעיר כל חמתו (תהלים ע״ח:ל״ח) , ולא יזכירנה, ויתן להם שאלתם (תהלים ק״ו:ט״ו) . וכן במים הראשונים אמר בנחת רוח: עבור לפני העם וגו׳ (שמות י״ז:ה׳) אף על פי שהיה שם מסה ומריבה שהזהיר ממנה לדורות (דברים ו׳:ט״ז) . וכן במן: הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות ט״ז:ד׳) – בדרך אהבה וחיבה, אלא שאמר בסוף, בדבור השני: שמעתי את תלונות (שמות ט״ז:י״ב) – והודיע להם חטאם בלבד. אבל כאשר יתלוננו חנם, ישפוך עליהם חמה אפו. ובכאן עוד רמז לקצף הגדול וחיוב מגפה, שנאמר וירא כבוד י״י אליהם (במדבר כ׳:ו׳) – שרומז אל הקהל הנזכר, והוא מראה יד י״י ההווה במגפות, כאשר תראה במרגלים (במדבר י״ד:י׳) , וביום קרח (במדבר ט״ז:י״ט) , וממחרת (במדבר י״ז:ז׳) .] והתמה על הרב שהרי מקרא מלא הוא: ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם (תהלים ק״ו:ל״ב) , וימנה הכתוב החטא הזה עם הנסיונות הגדולים שנסו את השם במדבר.
[והקרוב מן הדברים שנאמרו בזה, והוא טוב לדחות את השואל, הם דברי רבינו חננאל ז״ל שכתב כי החטא הוא אמרם: נוציא לכם מים (במדבר כ׳:י׳) , וראוי שיאמרו: יוציא י״י לכם מים, כדרך שאמרו: בתת י״י לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע (שמות ט״ז:ח׳) , וכן בכל הנסים יודיעום כי השם יעשה עמהם להפליא. ואולי חשבו העם כי משה ואהרן בחכמתם הוציאו להם מים מן הסלע הזה. וזהו: לא קדשתם אותי (דברים ל״ב:נ״א) . ובמעשה הראשון בצור בחורב אמר: הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב (שמות י״ז:ו׳) , והיו הזקנים רואים עמוד הענן עומד על הצור, והנס מתפרסם כי מעשה י״י הגדול הוא, אבל בכאן לא ראו דבר, וטעו במאמר משה ואהרן. ויתכן שיאמר בזה: מעלתם בי (דברים ל״ב:נ״א) – כי הנהנה מן ההקדש יקרא מעילה, וכן: מריתם פי (במדבר כ״ז:י״ד) – כי הוא צוה: ודברתם אל הסלע לעיניהם, והטעם בשמי שאתקדש לעיניהם. או, שניתם דברי, מן: ותמר את משפטי (יחזקאל ה׳:ו׳) , כי לא צויתי שתאמרו ככה. ויהיה: לא האמנתם בי (במדבר כ׳:י״ב) – יוצא אל בני ישראל. או, הוא לשון חזוק: לא התחזקתם להקדישני לעיניהם, מן: ואמנה על המשוררים (נחמיה י״א:כ״ג) , היתד התקועה במקום נאמן (ישעיהו כ״ב:כ״ה) .]
והאמת: כי הענין סוד גדול מסתרי התורה, כי בראשונה אמר לו: הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור (שמות י״ז:ו׳) – יאמר כי שמי הגדול על הצור בחורב, שהוא כבוד י״י האש האוכלת בראש ההר, ובעבור כן לא הכה אלא פעם אחת ויצאו מים רבים, אבל בכאן לא פירש לו כן, והסכימו שניהם להכות בצור ובשם י״י פעמים, והנה זה חטא. ועל כן אמר: לא האמנתם בי (במדבר כ׳:י״ב) – לשום אמונה בשמי, ובאמונה יעשה הנס. ונאמר: מריתם פי (במדבר כ״ז:י״ד) – כי מרו את רוח קדשו הנקרא בכל מקום: פי י״י. ולכך אמר: מעלתם בי – ואין מעילה אלא שקור. והנה החטא מוזכר מפורש בכתוב. וכן אמר המשורר: מלפני אלוה יעקב ההופכי הצור אגם מים (תהלים קי״ד:ז׳-ח׳) . וכן תוכל להתבונן זה בתפלת משה, שאמר: א-דני י-הוה אתה החלות (דברים ג׳:כ״ד) – כי יתחנן לשם הנכבד שימחול לו. ועל דעת רבותינו (ספרי במדבר ל״א:כ״א) שמזכירין לו הכעס, יתכן שהכה בצור ויצאו טיפין במיעוט כונתו בכעס, ותמהו על הדבר והסכימו שניהם להכות פעם שנית על הצור כאשר הזכרתי, והוא החטא על שניהם.
ועל דעתי: טעם: ודברתם אל הסלע כמו: על הסלע, וכן: כה אמר י״י {צבאות} אל העמודים {ועל הים} ועל המכונות, בבלה יובאו (ירמיהו כ״ז:י״ט-כ״ב) . יצוה שיאמרו לעיני העדה בהיותם נקהלים כולם שהשם יוציא להם מים מן הסלע, וכן עשו. ואל יקשה עליך: ודברתם לעיניהם, כי טעמו כמו: לפניהם, שישמעו כלם. וכן: ויאמר חנניה לעיני כל העם לאמר כה אמר י״י ככה אשבור את עול מלך בבל וגו׳ (ירמיהו כ״ח:י״א) , וכן רבים. או טעם: לעיניהם בכאן, שיהיה הדבור בהיותם נקהלים שם והסלע לעיניהם, כמו שאמר בעשייה: ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע (במדבר כ׳:י׳) – כי כאשר נקהלו שם וראו הסלע פנים בפנים, אמרו: המן הסלע הזה נוציא לכם מים (במדבר כ׳:י׳) , כמו שהזכירו חכמים (מכילתא דרבי ישמעאל שמות י״ז:ה׳) : שלא יאמרו מעינות היו שם. ויתכן שהוא כמסורס: הקהל את העדה אל הסלע ודברתם לעיניהם ונתן מימיו.
וטעם: ונתן מימיו – שיהיו מיד מים רבים נובעים ממנו, כמו שאמר: ויצאו מים רבים (במדבר כ׳:י״א) – כי הנתינה תאמר על הרבוי, כמו: ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו (ויקרא כ״ו:ד׳) , כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה והשמים יתנו טלם (זכריה ח׳:י״ב) – כולם על הרבוי יבטיחם. וכן כתוב: ונחלים ישטופו (תהלים ע״ח:כ׳) . ואין טעם מימיו כמו: תתן יבולה, ויתן פריו, שאין בטבע הסלע להיות בו מים, אבל טעמו: המים אשר יצאו ממנו, כי בהפוך השם החלמיש למעינו מים ובו יהיו וממנו יצאו, יקראו על שמו: מימיו. וכן: וברך את לחמך ואת מימיך (שמות כ״ג:כ״ה) , לחמו נתן מימיו נאמנים (ישעיהו ל״ג:ט״ז) . ואמר כן להודיע שמגוף הסלע יצאו, לא מן הארץ אשר תחתיו כמנהג מעינות רבים, רק מאמצעו, וכן כתיב: ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים (תהלים קי״ד:ח׳) . וחזר ואמר: והוצאת להם מים מן הסלע – כי אתה בעודך שם תוציא המים מן הסלע להם, שכולם יראו אותם נובעים ממנו.
והשקית את העדה – שתצוה אותם לשתות לפניך, וכל זה לפרסם הנס. ובמעשה לא הזכיר כן: וישק את העדה ואת בעירם, אבל אמר: ותשת העדה ובעירם (במדבר כ׳:י״א) , כי מרוב הצמאון, בראותם מים רבים נוזלים מיד נפלו על הנחל ושתו.
ועל דעת רבותינו בבארה של מרים, אמרו רבים כי הסלע הזה הוא הצור אשר היה בחורב, ולפיכך יפרשו מימיו אשר היה דרכו לתת, כי עתה נסתם מעינו במות מרים. כי הכוונה לרבותינו בבארה של מרים שהיה מעולם באר נסי, מקור מים חיים נובע בכל מקום שיהיה הרצון עליו, וכבר העלה אותו לישמעאל במדבר באר שבע, ונבקע בחורב מן הצור ההוא שהיה שם, ובשאר המסעים נובע מן הצור במקום שיחנו שם, וכאשר מתה הצדקת פסק המעין, ועתה חזר על ידי משה להיות לו מקור נפתח מן הסלע הזה בעצמו, והוא מה שאמר: אל הסלע – הנודע.
ועל דרך הפשט היה שם סלע סמוך למחנה וצוה: ודברתם אל הסלע הזה אשר לפניכם.
גם איפשר לפרש: ודברתם אל הסלע אשר לעיניהם – כלומר הראשון שיראו.