שבועות
🎓 שיעורים ▾
🎓 מאמר ליל הכלה 5 שיעורים ›
🎓 שמונה פרקים - שבועות 1 שיעורים ›
This lecture examines Shavuot's true meaning as an agricultural festival celebrating the wheat harvest and economic prosperity, rather than simply commemorating the giving of the Torah. The speaker argues that Torah law should be read as utopian social blueprints for creating a just, prosperous society—where following divine economic principles (like leaving gleanings for the poor) leads to tangible material success—not merely as abstract religious obligations. The discussion concludes by challenging the concept of "Torah from Heaven," suggesting that prophets spoke in the normal rhetorical conventions of their time to address real human problems, and that modern distance from this context creates a false impression that ancient revelation was categorically different from rational moral teaching.
This lecture examines Shavuot's true meaning as an agricultural festival celebrating the wheat harvest and economic prosperity, rather than simply commemorating the giving of the Torah. The speaker argues that Torah law should be read as utopian social blueprints for creating a just, prosperous society—where following divine economic principles (like leaving gleanings for the poor) leads to tangible material success—not merely as abstract religious obligations. The discussion concludes by challenging the concept of "Torah from Heaven," suggesting that prophets spoke in the normal rhetorical conventions of their time to address real human problems, and that modern distance from this context creates a false impression that ancient revelation was categorically different from rational moral teaching.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום מהלך הטיעון: האם עלינו לשמוח שקיבלנו את התורה?
1. השאלה המרכזית
השאלה המרכזית של השיעור, לרגל שבועות (זמן מתן תורתנו): האם באמת עלינו לשמוח שקיבלנו את התורה?
שתי דרכי ניסוח:
– ניסוח “פרום”: *למה* עלינו לשמוח? (מניח מראש שכן)
– ניסוח “לא פרום”: *האם* עלינו לשמוח בכלל
2. תצפית: אנשים לא באמת נראים שמחים
אנשים פועלים כאילו הם מושקעים בתורה ועוברים את תנועות החגיגה, אבל לא באמת נראים שמחים שקיבלו אותה. התורה נראית יותר כמקור לבעיות מאשר מקור לפתרונות – משהו שצריך לקיים (*מקיים*), אבל שלא מייצר שמחה.
סטייה צדדית: הומור ביתי של שבועות
השמחה האמיתית של שבועות עבור חלק מהאנשים היא שבני זוג יכולים לישון כל היום בזמן שהשני שומר על הילדים, ובארץ ישראל החג נגמר מהר. זה מדגיש שהשמחה לא באמת *על* התורה.
3. המדרש של האומות – מופנה פנימה
המדרש הידוע: הקב״ה הציע את התורה לכל האומות, כל אחת מהן מצאה מצווה “שוברת עסקה” (למשל, “לא תרצח”). אבל האם *אתה* יכול לחשוב על מצווה שוברת עסקה? יש רשימה גדולה.
הסיבה היחידה שהיהודים קיבלו הייתה הנוסחה “נעשה ונשמע” – הם התחייבו *לפני* שידעו את הפרטים. אילו ידעו את התוכן המלא, אולי גם הם היו מסרבים.
רבי זושא מאניפולי לפי הדיווחים אמר שאם היו אומרים ליהודים על איסור *לשון הרע*, הם לעולם לא היו מקבלים את התורה.
סטייה צדדית: בדיחה על פשעי צווארון לבן
האיסור “כחול הצווארון” (רצח) קל לקבל באופן נומינלי – “רק תעשה את זה כשאף אחד לא רואה” – אבל האיסורים העדינים יותר, היומיומיים, הם המכשולים האמיתיים.
4. תשובה מוצעת של תלמיד: התורה כמבנה/תבנית
תלמיד מציע תשובה (ה“שיטה מהאינטרנט”): בלי התורה, אדם הוא כמו האינטרנט הלא מסונן – זמין לכל דבר, מעוצב על ידי שום דבר. התורה משייפת ומעצבת אדם למשהו ספציפי, נותנת לחיים צורה וכיוון. בלעדיה, אתה “גוש” – תיאורטית יכול להיות כל דבר, ולכן בפועל כלום.
אנלוגיה: זה כמו תכנית לימודים שהופכת אותך למדען מחשבים לעומת להיסחף ללא מטרה בין הספה, החוף והגיטרה.
5. ביקורת על תשובה זו
לטיעון יש ערך כטיעון לטובת *איזשהו* מבנה, אבל הוא לא טיעון טוב עבור *המבנה הספציפי הזה* (התורה):
– כל מערכת של משמעת או כיוון יכולה לשרת את הפונקציה “אנטי-גוש”.
– הטיעון לא מתייחס לשאלה האם אלמנטים ספציפיים של התורה הם באמת טובים או מועילים.
– אפשר עדיין להעלות ביקורות על מצוות או נורמות מסוימות – למשל, הגבלות על נישואי תערובת, זהות שבטית, הדחף להיות “הטובים ביותר” – שאולי גרמו ליותר בעיות מאשר פתרו.
6. עמדה זמנית, כנה: אין תשובה עדיין
אין תשובה לשאלה עדיין. ממשיכים הלאה:
– יש חלקים בתורה (במובן הרחב, כולל כל המסורה והמנהגים) שהם באמת רעים עבורנו – לא רק לא מועילים, אלא מזיקים באופן אקטיבי.
– השאלה ההשוואתית (“האם תורה *אחרת* הייתה טובה יותר?”) מוכרת אבל מוצדת כלא השאלה הנכונה.
– השאלה הנכונה היא האם כל דבר בתוך המסורת הרחבה הזו מועיל – והתשובה היא בבירור לא: חלק מהחלקים הם “ההפך ממועיל.”
—
7. דוגמה קונקרטית: בעיית הבחירה (*אתה בחרתנו*)
בעיה אוניברסלית המוטמעת בתורה עצמה: דוקטרינת הבחירה היהודית (*אתה בחרתנו*). זה אולי נכון, אבל זה מוביל למידות רעות, במיוחד גאווה מוגזמת (*גאווה*). קצת גאווה נחוצה (*מידה בינונית*), אבל גאווה מוגזמת בהיות יהודי מזיקה ומייצרת תוצאות נוראות.
זה לא אלמנט שניתן להפריד בקלות – זה אינטגרלי ל*יידישקייט*, מה שהופך את זה לקשה מאוד פשוט לזקק. רוב האנשים או נאבקים עם זה או, גרוע מכך, מאמצים את המידה הרעה כי הם מרגישים שהתורה נותנת להם רישיון לכך.
נקודת משנה: השלכות מעשיות של גאווה זו
חצי מהבעיות שיש ליהודים עם אומות אחרות נובעות ממידות רעות יהודיות – לא רק מאנטישמיות חיצונית. *רבי* אמר פעם שאנטישמיות היא חצי אשמת הגויים וחצי אשמת היהודים. זה מערב את התורה עצמה.
—
8. סילוק הגרסה “הקלה” של השאלה
פנטזיה נאיבית: בלי תורה, אפשר היה להיות “חופשי” לעשות מה שרוצים. זה ניתן לתשובה טריוויאלית:
– אתה לא יודע מה אתה רוצה – תשוקה אינה מדריך אמין.
– לעשות מה שאתה רוצה זה למעשה לא לעשות כלום – זו לא באמת חופש.
זו גרסת “מצב קל” של השאלה – באמת רק שואלת “האם בני אדם צריכים תרבות/חוקים?” – שהתשובה עליה היא כמובן כן. יש להתמודד עם הגרסה הקשה: האם *האדם הספציפי הזה* (בלייקווד, ב-2025) צריך לשמוח עם *התורה הספציפית הזו*, כולל כל ספריה ותוכנה?
—
9. פיצול השאלה לשתי שאלות נפרדות
שאלה א׳: האם *האידיאל* של התורה טוב? (שאלת ה״דגל”)
זו השאלה שרוב האנשים *חושבים* שהם שואלים: האם התורה – אות גדולה ‘ה׳, אות גדולה ‘ת׳, התורה הקדושה שניתנה בסיני – טובה?
– התשובה כמובן אמורה להיות כן.
– אנחנו “אפילו לא מורשים” לשאול את זה.
– זו השאלה הפחות רלוונטית.
המהלך ההגנתי הטיפוסי: הפרדת האידיאל מהמבצעים שלו. דוגמאות:
– “אוהב יהדות, לא את היהודים”
– “אין לי בעיה עם ישו, רק עם מועדון המעריצים שלו”
– “99% מהתפוחים נותנים שם רע ל-1% האחרים”
זו הגנה בסגנון קראי: ה*ספר* קדוש; רק הפרשנים/המבצעים רעים.
שתי בעיות עם הגנה זו
1. בעיה אמפירית: אולי התורה/הדת *כן* עשתה אנשים כאלה – אי אפשר פשוט להפריד את הטקסט מההשפעות שלו.
2. הבעיה הגדולה יותר – ה״דגל” לא רלוונטי: אף אחד לא צריך לדאוג להגן על האידיאל/הכותרת המופשטת שנקראת “תורה” או “יהדות”. הגנה על הדגל היא:
– לא שימושית לחיים האמיתיים של אף אחד
– עניין של *כבוד* במקרה הטוב
– רלוונטית רק לאנשים שמתווכחים ביוטיוב
– לא *אמונה* בשום מובן משמעותי – *אמונה* היא לא להיות “מעריץ” של דגל ולהגן עליו מביקורת
אנלוגיה להמחשה: איסלאם
האם הקוראן הוא ספר טוב או רע לא רלוונטי. מה שחשוב הוא שאנשים מסוימים רוצים להרוג אותך. האם ההתנהגות שלהם נובעת מהספר או לא היא לא רלוונטית טקטית – הוכחה שהספר רע לא משנה את המצב המעשי. באופן דומה, אם מישהו מוכיח שהספר באמת טוב ופשוט “הושחת,” המידע הזה חסר תועלת – הוא לא משנה כלום לגבי המציאות החיה.
סטייה צדדית: סוגריים לתיאודיציה
תלמיד מעלה האם הטיעון הזה באמת על האם אלוהים טוב. תיאודיציה מוצבת בסוגריים במפורש – הדיון הזה לא על הגנה על טובת אלוהים. הדחף להגן על אידיאל התורה נובע מהתחייבות קודמת (אלוהים נתן אותה, אלוהים חייב להיות טוב), אבל המטרה היא לעבור מעבר למסגור הזה.
—
10. דחיית שאלת האלוהים כלא רלוונטית
גם אם מניחים שאלוהים נתן את התורה, זה לא עונה על השאלה.
נגד ההגנה “אלוהים נתן תורה טובה, אנשים הרסו אותה”:
– אם אלוהים כל יודע, הוא היה צריך לדעת איך התורה תתפרש ותתורגל. אלוהים שנותן תורה שרק מייצרת תוצאות רעות אינו אלוהים ששווה להגן עליו (*רחמנא ליצלן*).
– גם אם אלוהים נעשה “חף מפשע” על ידי ההגנה הזו: מה זה עושה עבורי? (*”זאל ער לעכטן אין גן עדן – וואס איז דאס פאר מיר?”*) – אלוהים חף מפשע בגן עדן לא רלוונטי לשאלה המעשית האם התורה טובה *עבורנו*.
—
11. השאלה המרכזית מוגדרת במדויק
שני הצדדים של הדיון כל הזמן מזיזים את השאלה.
השאלה שחשובה: האם *זו* התורה – זו שבאמת קיימת בין האנשים האמיתיים שעוקבים אחריה, מלמדים אותה וחיים לפיה – טובה? האם אני צריך לשמוח איתה?
השאלה שלא חשובה:
– האם *הרעיון* של האלוהים שנתן את התורה הוא רעיון טוב?
– האם התורה *ספר* טוב במופשט?
– האם התוכנית של אלוהים הייתה טובה?
אלו “שאלות נחמדות” אבל הן לא השאלה, ואנשים כל הזמן מבצעים “תעלול קסמים” (כמו אימון תקשורתי: “ענה על השאלה שרצית שישאלו אותך, לא על זו ששאלו אותך”).
סטייה צדדית: אנלוגיה לנצרות ולמסעות הצלב
אף אחד לא באמת דואג האם הנצרות *כדוקטרינה* גרמה למסעות הצלב. אנשים שופטים את הצלבנים לפי מעשיהם. השאלה הסיבתית המופשטת מעניינת רק מסיבות פוליטיות, לא להערכה אתית.
—
12. העיקרון הפרגמטי/קונסקוונציאליסטי
טענה מרכזית: אם תורה היא “טובה” במופשט אבל כל העוקבים שלה רעים → אתה צריך להיות *כופר* לגבי התורה הזו ולהתעלם מכל ההגנות האפולוגטיות.
להיפך: אם תורה היא “רעה” במופשט אבל איכשהו גורמת לכל העוקבים שלה להיות טובים → יש לפחות *צד* (טיעון) רציני שאתה צריך להצטרף לקבוצה הזו, כי זה עובד.
המחשה היפותטית: דמיין טקסט במקור על רצח ואונס, אבל הפרשנים והמסורת שבעל פה הפכו אותו למערכת של צדקה וטוב. אתה צריך להצטרף לקבוצה הזו – למי אכפת מה ה*פשוטו של מקרא* היה במקור?
הקריטריון המכריע הוא תוצאה מעשית, לא טוהר טקסטואלי או תיאולוגי.
—
13. תורה היא לא ספר – היא פרקטיקה חיה
טענה חזקה: המילה “תורה” לא מתכוונת לספר. כל מי שאומר שתורה היא ספר הוא *אפיקורס*.
הוכחה תלמודית (מסכת קידושין): ינאי המלך עשה את הטעות לומר שהתורה היא ספר – כל אחד יכול לקרוא אותה, אז החכמים מיותרים. הגמרא אומרת *ניזרקה בו מינות*.
סיבה: תורה שבכתב בלי תורה שבעל פה לא עובדת. התורה קיימת באנשים שמתרגלים ומעבירים אותה, לא על הדף. הגנה על ה*ספר* בזמן שה*אנשים* נכשלים היא חסרת משמעות: “אם לא בזכות האנשים שטובים, אין לי מה לעשות עם הספר.”
—
14. התייחסות לטיעון הנגדי: “עקוב אחרי הספר, לא אחרי האנשים”
תלמיד מציע: גם אם המתרגלים הנוכחיים פגומים, האם אי אפשר לעקוב אחרי ה*ספר עצמו* (או המפרש ההיסטורי הטוב ביותר, למשל הרמב״ם) ישירות?
תשובה – זו קראות מחודשת: עקיפת המסורת החיה כדי לעקוב רק אחרי הטקסט היא מבחינה מבנית זהה לקראות.
התנגדויות מעשיות:
– קשה מאוד להיות תלמיד של אדם מת (למשל, הרמב״ם). אפשרי בדרכים מוגבלות, אבל מוגבל מאוד.
– אתה תיצור יהדות *חדשה* (או מחודשת ישנה), לא משתתף בזו הקיימת בפועל.
– זה עדיין לא עונה על השאלה המקורית: “האם אני צריך לשמוח עם התורה” מתכוון לתורה *כפי שלימדו אותי אותה*, לא כזו שאני יכול היפותטית לשחזר מספר ישן טוב.
נקודת משנה: התורה היא לא הספר הטוב היחיד
גם לפי הרמב״ם, התורה היא לא הספר הטוב היחיד בעולם. יש אולי חמישה (או עד ~20) ספרים משמעותיים היסטורית-עולמית עם מיליוני עוקבים, וכולם כנראה דומים בערכם (“ערך טוב כמו התורה באותה מידה”). זה מוצהר כהשערה, לא מתוך ידע עמוק של כל המסורות.
—
15. בעיית המעגליות – מהו “טוב”
בעיה עצומה לא פתורה: לאורך הדיון הזה, הייתה העמדת פנים שאנחנו יודעים מה “טוב” אומר ויכולים להעריך האם התורה (או כל מערכת) טובה.
אם אתה מגדיר “טוב” כמה שהתורה אומרת, אתה לכוד במעגל: אתה יכול רק לשמוח עם התורה כי התורה מצווה שמחה, וזה מעגלי לחלוטין (*דהא דא בקטיגתא דקטיגתא*).
אנשים בספרות דתית (למשל, *ליקוטי שיחות*) חוזרים על טיעונים מעגליים כאלה בלי להכיר בהם כמעגליים. אין דרך לצאת מהמעגליות הזו עדיין, אבל השאלה חייבת להישאל ממחוץ למערכת כדי להיות משמעותית.
—
16. לא שנוי במחלוקת שיש גרסאות רעות של תורה
זה מקובל באופן מסורתי – לא שנוי במחלוקת כלל – שיש דרכים רעות ללמוד ולתרגל את התורה. מקורות:
– הגמרא: *”לא זכה, נעשית לו סם המוות”*
– *”ישתו תלמידים ומים רעים”*
– *”מוציאים דברי תורה למינות”*
– השקפת חז״ל שהנצרות היא בעצם גרסה רעה/פרשנות של התורה – לא משהו חיצוני, אלא משהו שצמח מהתורה “בדרך הלא נכונה”
כל הדעות מסכימות שזה אפשרי תיאורטית שאנשים יטענו למחויבות לתורה בזמן שהם אנשים רעים נורא, אנשים שאפילו התורה עצמה הייתה מגנה אותם – ובכל זאת באמת “באו מ״התורה.
—
17. המקרה של האדם שעוזב קהילת תורה מושחתת
ניסוי מחשבתי: מישהו גדל בקהילת תורה מושחתת (למשל, עבר התעללות ממורה). האדם הזה, דרך הגיון מוסרי כן – כמו “גרסה טהורה של אברהם אבינו” – מסיק שמה שהוא חווה הוא לא נכון ועוזב להיות לא-יהודי (*גוי*).
התגובה הדתית הנפוצה: “המורה הרע שלך לא מייצג את כל התורה; אל תזרוק את התינוק עם מי האמבטיה; אתה טיפש שעזבת את היהדות בגלל מנהיג רע אחד.”
הטיעון הזה לחלוטין שגוי. הנמקה:
– אין תורה שקיימת מלבד התורה כפי שהיא באמת מלומדת ונחיית על ידי אנשים אמיתיים בקהילות אמיתיות.
– המדרש (מחובר לפורים) ופיוט לשבועות: התורה אמרה לאלוהים, *”אם אין ישראל, אין תורה”* – תורה “בשמים” בלי אף אחד שמתרגל אותה היא חסרת תועלת.
– לכן, אם הגרסה היחידה של תורה שמישהו נתקל בה היא רעה, האדם הזה צודק לעזוב אותה. הוא לא עושה טעות. אתה יכול להציע לו גרסה טובה יותר, אבל אתה לא יכול לקרוא לו טיפש.
—
18. המקרה ההפוך: האדם ה״אורתופרקסי” שנשאר
ההפך נכון באותה מידה: מישהו שאומר “אני לא יודע אם הסיפורים של התורה נכונים היסטורית, אבל דרך החיים שלימדו אותי נראית טובה – אבא שלי היה אדם טוב, המורים שלי היו אנשים טובים – אז אני רוצה להמשיך לחיות ככה ולגדל את הילדים שלי בזה” – האדם הזה עשה את הבחירה הנכונה והחכמה.
– האם *מעמד הר סיני* באמת קרה לא רלוונטי להחלטה המוצדקת של האדם הזה.
– אם המסורת מבוססת על סיפורים כאלה, בסדר – הוא יכול לאשר אותם גם. אבל היסוד של המחויבות שלו הוא שהאנשים שהעבירו אותה היו באמת טובים.
– זו חוכמה: לעשות את הפעולות הנכונות מהסיבות הנכונות.
—
19. תזה מרכזית: טובת האנשים היא מה שחשוב, לא הדגל
להיות אנשים טובים זה מה שבאמת חשוב. אנשים כל הזמן מנסים לברוח מזה באמירה “אני מאמין בתורה, יש לי את ה*אמונות* הנכונות” – אבל זה חסר תועלת.
– אם אתה אדם רע, הילדים שלך צריכים להיות גויים, וה״דגל” של מחויבות לתורה לא מציל אותך.
– הרבה אנשים מסתמכים על אמונות נכונות כתחליף להיות טובים, והילדים שלהם אכן עוזבים את היהדות (*טאקע become goyim*).
—
20. מה “הציל” את היידישקייט – דיון על הבעל שם טוב
סטייה צדדית: דיון שנצפה
האם הבעל שם טוב הציל את היהדות, או שהתורה “הגנה על עצמה”?
כל המסגור הוא “לה-לה-לנד” – אנשים
מתווכחים איזו *תיאוריה* (רציונליסטית לעומת מיסטית) הצילה את התורה מפספסים את הנקודה לחלוטין.
מה שבאמת שומר על התורה חיה הוא אנשים שהם באמת טובים דרכה. המיתולוגיה החסידית ש״לפני הבעל שם טוב, היידישקייט הייתה בירידה” פשוט אומרת: הבעל שם טוב היה אדם כן שניסה להיות טוב באמצעות התורה, בעוד שהרבנים הממסדיים לפניו הפכו מושחתים במקצת – השתמשו בתורה למטרות אגואיסטיות במקום לשיפור מוסרי אמיתי. אם זה המצב, אנשים *צריכים* לעזוב גרסה מושחתת כזו.
—
21. הטענה האמפירית: כנות מנבאת המשכיות
טענה ניתנת לצפייה:
– איפה שמורי תורה כנים – גם אם טיפשים או טועים – ובאמת מנסים להיות אנשים טובים יותר דרך התורה, הילדים שלהם נשארים יהודים.
– איפה שהמורים בבירור לא כנים, מסתמכים על התירוץ שיש אמונות נכונות (*אמונות*) מספיק, הילדים שלהם עוזבים את היהדות.
ניואנס: לפעמים אתה צריך *תיאוריה* טובה (כמו חסידות) כך שאנשים *יכולים* להאמין בתורה ולהשתמש בה כדי להיות טובים – אם בלי מסגרת כזו הם היו חושבים שהתורה רעה, הם לא יכולים להשתמש בה לצמיחה מוסרית. אבל התיאוריות הן אינסטרומנטליות; מה שעושה אנשים טובים הוא הכנות שלהם, לא התיאוריות עצמן.
סטייה צדדית: התייחסות לאיזביץ
מאזין מעלה קשר למחשבת איזביץ (המי השילוח) – משהו כמו “הוא הפך לגוי אבל שמר על יידישקייט.” זה מוכר אבל נדחה להרחבה, כי זה יוביל לסיבוכים.
—
22. הכרה בהשלכה המסוכנת
הטיעון עד כה יוצר בעיה: לפי ההיגיון שלו, הוא אולי אומר לאנשים מרקעים רעים לעזוב את היהדות (*להיות גויים*), וזה *רחמנא ליצלן*. המתח הזה מוכר ישירות.
—
23. מעבר: הבטחת תשובה דרך מושג המעלה
יש *שטיקל* (תשובה חלקית) – אחת שנחשבת באמת שימושית – גם לשאלה העיקרית (למה לשמוח על קבלת התורה / מה עושה את התורה טובה) וגם להשלכה המסוכנת. התשובה דורשת *הקדמה* מורחבת דרך מושג המעלה (*מידות*), שתוביל ל*סיום* של הטיעון הרחב יותר.
—
טבע המעלה (*מידות*)
24. בעיית התרגום של “מעלה”
– מקור יווני: המילה היוונית *arete* אומרת משהו כמו “מצוינות.”
– לטינית: “Virtue” היא רק תרגום לטיני של המונח היווני הזה.
– עברית – *מידות טובות*: זה התרגום היהודי המסורתי, אבל הוא לא מספיק כהגדרה.
– *מידה* פירושו המילולי “מידה.”
– המונח כנראה נובע מאימוץ הרמב״ם (מיימונידס) של דוקטרינת אריסטו של מעלה כממוצע בין קיצוניות – ה״מידה” הנכונה.
– אבל לקרוא לזה “מידה טובה” (*מידה טובה*) לא אומר לך של מה או לאיזו מטרה.
סטייה צדדית: אטימולוגיה של *מידות טובות*
הרמב״ם השתמש ב*מידה* ב*פירוש המשנה*; *חז״ל* כבר השתמשו במילה *מידה* במובן רחב של “מידה” (למשל, *ארבע מידות בתלמידים*, *מידה טובה מרובה*). השימושים האלה קרובים למה שהיוונים קראו מעלות – מידות של דרכי פעולה – אבל הטרמינולוגיה עדיין לא מסבירה את הטבע של מעלה.
—
25. תזה מרכזית: מעלת אופי = “אהבה” מאומנת
מעלות אופי הן אהבות ושנאות – במיוחד, האהבה או החיבה לפעילות ספציפית (לא לאובייקט ספציפי). מעלות אינטלקטואליות (למשל, לדעת *איך* ללמוד) שונות ממעלות אופי (למשל, *לאהוב* ללמוד).
המחשה: מערכת הישיבה הליטאית
*ישיבה* לא מלמדת אותך בעיקר ללמוד (מיומנות אינטלקטואלית); היא מלמדת אותך לאהוב ללמוד (מעלת אופי). “תוצר מוצלח” של ישיבה ליטאית אוהב ללמוד ללא קשר לגורמים אחרים – אפילו שמירת מצוות.
סיפורים חסידיים לועגים לאנשים שלומדים תורה בזמן שמעשנים בשבת, אבל זה בעצם מוכיח שהישיבה הצליחה: היא ייצרה את ה*אהבה* של למידה, שהיא בלתי תלויה ב*שמירת מצוות*.
סטייה צדדית: חסידים לעומת ליטאים
חסידים עושים את אותו דבר – הם מלמדים אותך לאהוב לשיר *מנוחה ושמחה*, להתפלל עם הרגשה, וכו׳. הדיון האמיתי בין שני המחנות הוא אילו מעלות חשובות יותר – לא למי יש יותר *יראת שמים*. הדיון הזה לא יכול להיפתר על ידי הצבעה על אנשים שחסרים מחויבות דתית; הוא יכול להיפתר רק על ידי שאילה: האם סוג האדם הזה הוא אדם טוב יותר? זו שאלה רצינית שנשארת ללא מענה כאן – רק המסגרת מסופקת.
—
26. הטעות היסודית: בלבול בין מעלה לאמונה או להנאה חושית
דיכוטומיה שקרית שאנשים נופלים לתוכה בדרך כלל:
שתי האפשרויות השגויות:
1. “אני מאמין בזה” – הרמה האינטלקטואלית/דוגמטית (למשל, “לימוד תורה הוא אידיאל”). הרבה אנשים מחזיקים באמונה הזו אבל לא באמת אוהבים ללמוד. אלה אנשים שעבורם *חינוך* נכשל.
2. “אני פשוט *סתם* אוהב את זה” – צמצום האהבה להעדפה חושית גסה, כאילו לאהוב תורה זה אותו דבר כמו לאהוב מיץ תפוזים.
האפשרות השלישית הנכונה: **סוג חדש של אהבה**
אימון מעלה יוצר יכולת חדשה באמת לאהבה שלא הייתה קיימת לפני כן. היא לא ניתנת לצמצום ל:
– הנאות חושיות קיימות מראש (אוכל, תשומת לב, נוחות)
– מוטיבציות אינסטרומנטליות (*כבוד*, כסף, *נחת*)
– אמונה או אידיאולוגיה בלבד
אתה נולד עם אהבות בסיסיות מסוימות (אוכל, הנאה, תשומת לב). דרך *חינוך*, אתה רוכש אהבות חדשות – למשל, אהבת לימוד תורה.
—
27. *מתוך שלא לשמה בא לשמה* – המנגנון של רכישת אהבות חדשות
תיאור התפתחותי:
1. שלב התחלתי (*שלא לשמה*): פעילות הלמידה מחוברת בהתחלה לתגמולים חיצוניים – ממתק, עוגת גבינה בליל שבועות, *כבוד*, *נחת* הורית.
2. מעבר: מכיוון שהתגמול החיצוני מחובר באופן מלאכותי ללמידה (הוא לא נובע ממנה באופן טבעי), הלומד בסופו של דבר נתקל במטרות הפנימיות של הפעילות עצמה – למשל, להבין את ה*סוגיא* היטב.
3. שלב בוגר (*לשמה*): האדם אוהב ללמוד למען הטוב המובנה שלה עצמה, לא למען התגמול החיצוני.
– זה מתיישב עם *הבנת נפש החיים* של *לשמה*: אתה אוהב את הדבר עצמו.
– זה מנוגד ל*פשט* “חסידי” יותר של *לשמה* שמאופיין כתיאורטי/מופשט יותר.
נקודה מרכזית: המסלול הטבעי
להישאר ממוקד בממתק בזמן למידה הוא אפשרי אבל לא טבעי – זה דורש מאמץ מכוון *לא* לדאוג ל*סוגיא*. המצב הטבעי לכל מי שבאמת אוהב ללמוד הוא שהם הגיעו להעריך את הטוב המובנה בפעילות עצמה.
—
28. דחיית ה״הרגשה” או “הטעם החושי” של תורה
תלמיד מעלה את הרעיון שאולי יש “טעם” של תורה אנלוגי לטעם של מיץ תפוזים – איזו חוויה חושית מובנית.
זה נדחה בתקיפות:
– אין הנאה חושית בלימוד תורה. אף אחת.
– האנלוגיה של מיץ תפוזים ממחישה את סוג האהבה המובנה, הקיימת מראש – והסוג הזה פשוט לא קיים לתורה.
– כל קשר “חושי” לכאורה לתורה (עוגת גבינה בשבועות, *כבוד*, וכו׳) הוא מלאכותי וחיצוני – זה בדיוק שלב ה*שלא לשמה*, לא הדבר האמיתי.
– האהבה האמיתית של תורה היא יכולת חדשה – לא הרגשה חושית אלא הערכה של המטרות הפנימיות של הפעילות עצמה.
—
ההבדל הקטגורי בין הנאה חושית ולא-חושית
29. ה״הרגשה” של למידה אינה חושית
ההרגשה או ההנאה הקשורה ללמידה היא לא הרגשה חושית. כשמישהו אומר “למידה מרגישה טוב,” הם משתמשים במילה “מרגיש” במובן אנלוגי, לא מילולי חושי. הבנת *פשט* לא מרגישה כמו מתיקות על הלשון או כל הנאה חושית מבוססת-עצבים. אולי יש נוירונים יורים, אבל אלה נוירונים שונים, עצבים שונים – הם לא ניתנים לצמצום ל״אני מרגיש טוב” במובן החושי. ה״הרגשה טובה” של למידה היא סוג שונה קטגורית של הרגשה טובה מזו של שתיית משהו מתוק או השתכרות.
30. ביקורת על הדגל מחנה אפרים והבלבול החסידי
בלבול היסטורי: הדגל מחנה אפרים (טקסט חסידי) התחיל לדון ב״הנאת הלמידה,” וזה יצר בלבול נרחב. הסיבה השורשית: הדגל מחנה אפרים, כמו רוב ההוגים המודרניים, חסר את הקטגוריה הביניים בין הנאה חושית לבין האידיאלים הרוחניים הגבוהים ביותר. הקטגוריה הביניים הזו הייתה ידועה היטב במסורת האריסטוטלית אבל נשכחה ברגע שהאוניברסיטאות (וכתוצאה מכך העולם האינטלקטואלי היהודי) הפסיקו לקרוא את אריסטו.
הטעות הנובעת יש לה שני שלבים:
– שלב 1: אנשים מכווצים את כל צורות האהבה להנאה חושית (וזה בבירור שגוי אבל מונח באופן נרחב).
– שלב 2: מכיוון שאנשים דתיים עדיין חשים שחייב להיות משהו גבוה יותר, אבל אין להם קטגוריה ביניים, הם קופצים לאידיאל הגבוה ביותר האפשרי – *לשמה*, *דבקות*, קשר-אלוהי – כחלופה היחידה להנאה בסיסית.
מה שנדון הוא הרבה יותר פשוט מקשר אלוהי. ההנאה של למידה היא סוג משלה – לא חושית, וגם לא בהכרח הטוב הרוחני האולטימטיבי.
31. האם ההנאה של למידה ניתנת להפרדה מהלמידה עצמה?
האהבה המעורבת בלמידה לא יכולה להיות מופרדת מהלמידה באופן שבו אהבת גלידה יכולה להיות מופרדת ממעשה אכילת גלידה. כל המהות (*מהות*) של להיות לומד היא שסוג חדש של אהבה הותקן בך. האהבה היא חלק מהלמידה עצמה.
הדגל מחנה אפרים מבין את הנקודה המסוימת הזו נכון: האהבה היא מהותית ללמידה. מישהו שרק ממלא את מצוות תלמוד תורה (*מקיים מצוות תלמוד תורה*) בלי לאהוב את זה הוא *צדיק* אבל לא לומד (*לומד*). המשימה החינוכית של הישיבה נכשלה אם היא מייצרת מישהו שלומד בלי לאהוב את זה. אם החינוך מצליח, התלמיד אוהב ללמוד – והאהבה הזו היא מרכיבה של להיות לומד.
הערת צד: סוגריים לשאלה הנורמטיבית
השאלה האם ההנאה הזו *טובה מספיק* או האם היא מהווה *לשמה* היא במפורש בסוגריים. החסידים היו אומרים שזה לא מספיק – וזה לא נטען איתו. הנקודה היחידה היא שכשהחסידים מבקרים את ההנאה הזו על ידי צמצום שלה להנאה חושית, הביקורת הזו שגויה. אפשר לבקר אותה על בסיסים אחרים, אבל לא על ידי כיווץ שלה להנאה בסיסית.
סטייה צדדית: אתגרי תלמידים על סוגים שונים של אהבה בתוך למידה
תלמיד מעלה הבחנה בין (א) ה*חשק* (תשוקה/דחף) ללכת ללמוד (למשל, ב-2 בלילה), ו-(ב) ה*געשמאק* (עונג) שחווים בזמן למידת תוספות בפועל. ההבחנה הזו נדחית כלא רלוונטית (*לא לגבי עניין*) למטרה הנוכחית. מכיוון שהמטרה היא רק להגדיר מהי מעלה, כל הווריאציות המשנה האלה נופלות לאותה קטגוריה. הן היו הבחנות מעניינות אם דנים במעלת הלמידה בפירוט, אבל לא עכשיו.
סטייה צדדית: אנלוגיית הפיצה ודחייתה
תלמיד מציע: “מכיוון שפעם אכלתי פיצה, עכשיו אני אוהב אכילת פיצה” – מציע שאהבת למידה אולי עובדת באותו אופן כמו טעם נרכש לאוכל. האנלוגיה הזו נדחית בתקיפות. שני סוגי האהבה מחוברים קרוב מדי. דוגמאות חייבות להישמר מובחנות בבירור כדי להימנע מבלבול: אכילה והנאות פיזיות הן סוג אחד של אהבה; *כבוד*, *גאווה*, ו*כעס* הם סוג אחר לגמרי.
—
32. הבחנה מרכזית: הנאה חושית לעומת אהבה חברתית/בנויה
הבחנה מכרעת:
– הנאות חושיות (אוכל, שתייה): טבעיות, גופניות, לא דורשות הוראה כדי ליהנות.
– אהבות חברתיות/בנויות (כבוד, גאווה): מלומדות תרבותית, קיימות ביחסים בין אנשים, לא ממוקמות בגוף באותו אופן. אתה צריך ללמד לאהוב כבוד. זה מוסד תרבותי. (אדם תיאוריה ביקורתית היה אומר שזה לא באמת קיים.)
לימוד תורה שייך לקטגוריה השנייה – זה מסוג הדברים ש*כבוד* הוא, לא מסוג הדברים שאוכל הוא. אתה צריך *חינוך* כדי להגיע לאהוב את זה. זה קיים ב״חלק אחר של הנשמה.”
התייחסות להתנגדות: “אבל טעמי אוכל גם דורשים אימון”
תלמיד שואל: אם טעם אוכל גם דורש *חינוך* (טעמים נרכשים), האם זה לא יהיה אותו דבר? לא. ההבחנה הוראה/אימון הוצעה כהבדל אחד (*חילוק*), לא כהבדל המגדיר או היחיד. גם אם העדפות אוכל היו נלמדות לחלוטין, שני סוגי האהבה עדיין היו שונים קטגורית. הם מורגשים אחרת, ממוקמים אחרת בחוויה, וקיימים בתחומים שונים.
התייחסות להתנגדות אחרת: “אחד הוא פעילות, אחד הוא אהבת פריט”
תלמיד מציע שההבדל האמיתי הוא שאחד כולל אהבת פעילות והשני אהבת דבר/פריט. זה נדחה בנחרצות: “בהחלט לא! זו רק פנטזיה נחמדה שאנשים אוהבים לספר לעצמם.” אינטרוספקציה מגלה שאלה סוגים שונים לחלוטין של דברים.
33. ביקורת מסכמת: השטחת “אהבה” לקטגוריה אחת לא מובחנת
טעות קונספטואלית נרחבת: אנשים המציאו קטגוריה יחידה, לא מובחנת שנקראת “לאהוב דברים” ואז מתייחסים לכל המקרים כשווים – “אתה אוהב סודה, אני אוהב פיצה, אני אוהב תורה.” זה נכון רק במובן הרחב ביותר, הריק ביותר של המילה “אוהב”. זה אנלוגי לאמירה “זה שולחן וזה כוכב – שניהם דברים.” נכון טכנית, אבל זה מחסל את כל ההבחנות המשמעותיות.
—
34. הגנה מורחבת על ההבדל הקטגורי
זה לא שיפוט ערכי (לא אומר שצריך “לדאוג” יותר לסוג אחד של הנאה). זו טענה תיאורית, אונטולוגית בלבד: הנאה חושית וההנאה של לימוד תורה (או מעורבות אינטלקטואלית) הם סוגים שונים ביסודם של דברים, לא רק דרגות או טעמים שונים של אותו דבר.
זו העובדה הבסיסית ביותר בדיון – כל כך בסיסית שאם מישהו לא רואה את זה, משהו השתבש ביסודות הפילוסופיים שלו.
אנלוגיית הטוש-הצהוב/הטוש-הכחול
שני טושים שונים בבירור; השאלה “למה הם שונים?” היא כמעט אבסורדית – אחד צהוב, אחד כחול. באופן דומה, הנאה חושית והנאה אינטלקטואלית שונות באופן ברור מאליו.
נטל ההוכחה
הנטל נופל על מי שטוען שההנאות האלה זהות. עמדת ברירת המחדל, השכל הישר היא שהן שונות. טענת זהות דורשת הוכחה חיובית; טענת הבדל לא.
האשמה בדו-משמעות
ההתנגדות נובעת מהעובדה שאנגלית משתמשת באותה מילה (“אוהב,” “נהנה,” “הנאה”) לשתי החוויות. שימוש באותה מילה לא הופך את המתייחסים לזהים. זו דו-משמעות – טריק מילולי, לא תובנה פילוסופית.
סטייה צדדית: אנלוגיית הכיסא
רדוקציו: “הכיסא שלי אוהב להיות על הרצפה – הוא אף פעם לא קופץ למעלה.” אנחנו משתמשים במילה “אוהב” גם שם, אבל בבירור ה״אהבה” של הכיסא היא לא אותו דבר כמו אדם שאוהב פיצה. המילה המשותפת מסתירה הבדל מוחלט בסוג.
חמשת החושים כקטגוריה אמיתית
חוש הוא משהו שנותן מידע על העולם החיצון באופן אנלוגי למגע – מגע פיזי או אינט
ראקציה (גלי אור פוגעים ברשתית, גלי קול פוגעים באוזן, וכו׳). בתוך החושים, הנאות שונות (טעם לעומת מגע לעומת שמיעה) הן אכן שונות זו מזו, אבל הן חולקות דמיון משפחתי – כולן חושיות, כולן כוללות גירוי פיזי של קולטן.
הנאה אינטלקטואלית לא מתאימה לקטגוריה הזו. “איזה חוש נהנה מלמידה?” אף אחד לא יכול לענות, כי זו לא חוויה חושית באופן הרלוונטי. “אני לא יודע מה זה, אבל אני יודע שאני אוהב את זה” – האהבה אמיתית אבל אי היכולת לזהות איבר חוש היא בדיוק הנקודה – זה סוג שונה של דבר.
סטייה צדדית: שמיעת בדיחה לעומת שמיעת צליל
ההנאה הפיזית של צליל נעים (למה תינוקות מגיבים) = הנאה חושית אמיתית של שמיעה. הערכת מוזיקה או הבנת בדיחה = לא הנאה חושית; זה תרבותי, חברתי, נלמד. תרבויות שונות מוצאות בדיחות שונות מצחיקות. זה אנלוגי להנאה אינטלקטואלית, לא להנאה חושית.
סטייה צדדית: אלכוהול/שתייה
לאהוב לשתות אלכוהול (כשהטעם לא נעים) הוא דוגמה טובה להנאה לא-חושית שמתחזה תחת אותה מילה – ההנאה מהשתכרות אינה הנאת-טעם.
ניסוי המחשבה “פלנג׳וימנט”
כדי לשבור את הכישוף של המילה המשותפת: קרא להנאה חושית “enjoyment” ולהנאה לא-חושית “plenjoyment.” ברגע שאתה משתמש במילים שונות, ההתנגדות מתאיידת – אף אחד לא יבלבל בין השתיים. כל הבלבול הוא לשוני בלבד.
המחשות נוספות
– נישואין לעומת מין: ההנאה מלהיות נשוי אינה אותו דבר כמו ההנאה ממין. שניהם נקראים “הנאה,” אבל המילה אומרת ממש משהו שונה בכל מקרה.
– נחת מילדים (יידיש: נחת פון די קינדער): האם זה אותו דבר כמו ליהנות ממין? בבירור לא. חלק מהטקסטים החסידיים עושים *דרש* כזה (קשר הומילטי), אבל זה שטויות ברמה המילולית. אולי שניהם “אנוכיים” – אבל זו תכונה משותפת, לא זהות.
– אנלוגיית רצפה ותקרה: הם חולקים כמה תכונות (שניהם משטחים שטוחים בחדר), אבל הם בבירור שני דברים שונים.
אבחון הבלבול
ההתנגדות של התלמידים נובעת משטיפת מוח פילוסופית – מאות שנים של פילוסופים (ומסורות ישיבה מסוימות, למשל, “חסיד קוצקער”) שכיווצו את כל ההנאות לקטגוריה אחת. זו הנחה שגויה עמוקה מושרשת אבל שגויה שנספגה באופן לא ביקורתי.
—
35. השלכה מרכזית: הנאות לא-חושיות חייבות להילמד
לאחר ביסוס ההבדל הקטגורי:
– הנאות חושיות הן טבעיות – הן לא צריכות להילמד. בני אדם (ותינוקות) מגיבים אליהן אוטומטית.
– הנאות לא-חושיות (אינטלקטואליות, רוחניות, יחסיות) חייבות להיות מאומנות/מלומדות. הן לא אינסטינקטיביות.
תובנה זו מיוחסת לשלמה המלך ואפלטון – נקודת ההתכנסות של המסורות הפילוסופיות היהודית והיוונית.
—
סינתזה: אימון, תרבות, והתשובה לשאלה
36. הצורך באימון לאהבות לא-חושיות
הנאות חושיות (למשל, אוכל) הן טבעיות ואין צורך ללמד אותן, אבל אהבות מסדר גבוה יותר – כולל אהבת תורה ולמידה – חייבות להיות מאומנות לתוך אדם. זה מיוחס גם לשלמה המלך (משלי) וגם לאפלטון. בלי אימון, אדם פשוט לעולם לא יגיע לאהוב את הדברים האלה. אין קיצור דרך.
37. אי-ספיקות הטיעון לבדו (וספיקות האימון לבדו)
שתי נקודות משלימות:
– אפילו טיעון רציונלי מושלם למה תורה טובה לא יגרום למישהו *לאהוב* אותה. הם אולי יסכימו אינטלקטואלית, אבל אהבה היא קטגוריה שונה מהסכמה.
– להיפך, אימון יכול לגרום למישהו לאהוב תורה אפילו בלי לספק את הטיעון. מערכת הישיבה מצוטטת כראיה: ישיבות בדרך כלל לא מסבירות *למה* תורה טובה אלא אומרות לתלמידים להאמין בזה – ובכל זאת הן מצליחות לגרום לתלמידים לאהוב ללמוד.
סטייה צדדית: אימון ישיבה חורג מהמטרה המיועדת
תופעה מעניינת: אימון ישיבה לעתים קרובות מייצר אהבת *למידה בכלל*, לא רק ציות לראש הישיבה. תלמידים שאומנו בישיבה מגיעים ליהנות מלימוד דברים שהישיבה עצמה לא הייתה מאשרת. זה מדגים שמה שנרכש הוא *נטייה כללית* (אהבת למידה), לא נאמנות לסמכות ספציפית. זה מושווה למושג לא לשמה – נקודת כניסה לא מושלמת שמובילה למשהו אמיתי.
38. תרבות *היא* אימון (חינוך = תרבות = Culture)
כל תרבות שאי פעם הייתה קיימת מאמנת את חבריה לאהוב דברים מסוימים ולשנוא אחרים. זה ממש מה שהמילה “תרבות” אומרת. המילה העברית תרבות קשורה אטימולוגית לחינוך (חינוך/גידול). הביטוי של הגמרא *”קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם”* מצוטט – תרבות אומרת את הגידול/העיצוב של אדם, לא במובן החייתי, אלא במובן האנושי המובהק של טיפוח *מידות* (תכונות אופי/נטיות).
הבהרת צד: מידות ומעלות
מידות (מעלות/נטיות אופי) הן בדיוק מה שתרבות מייצרת. המילה “מעלה” טכנית רק אומרת “טובה” (דעה טובה/נטייה), אז דעה יכולה להתקיים בלי להיות מידה טובה. תרבות מעצבת דעות; האם הן טובות היא שאלה הערכתית נפרדת.
39. אימון ילדות קובע את מסלול החיים
גם משלי וגם אפלטון/אריסטו מלמדים את ה״מסקנה המפחידה” שמה שאתה מאומן לעשות כילד יישאר איתך לכל החיים. הפסוק *”חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה”* (משלי כב:ו): חנך נער על דרכו, וגם בזקנתו לא יסור ממנה.
דוגמאות:
– בתי ספר חסידיים מלמדים כבוד לרבנים → בוגרים תמיד מכבדים רבנים (אולי רבי אחר, אבל ה*מידה* של אמונת חכמים נמשכת).
– בתי ספר ליטאיים מלמדים חשיבה ביקורתית → בוגרים שומרים על הנטייה הביקורתית הזו.
סטייה צדדית: האם מישהו יכול לעבור לגמרי?
מעט מאוד אנשים עוברים לגמרי; רוב האנשים *משכללים* במקום להחליף. החלפה מלאה אינה ריאליסטית ולא הכרחית. המטרה היא שיכלול, לא טרנספורמציה סיטונאית.
—
40. מה זה באמת אומר לשמוח על קבלת התורה
“לשמוח שקיבלנו את התורה” אומר לשמוח עם המעלות/הנטיות שהתרבות שלך (יידישקייט) אימנה לתוכך – דברים שגרמו לך לאהוב שלעולם לא היית אוהב בלי האימון הזה.
זו הכוונה הקוהרנטית היחידה שאפשר להיות לה כשאומרים *”אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.”* זה לא יכול להיות שמחה על ספר או על קבוצת הצעות; זה חייב להיות שמחה על עיצוב האופי.
סטייה צדדית: השאלה הלא נכון ממוסגרת
הסחה נפוצה: אנשים ממסגרים מחדש את השאלה “האם אתה שמח עם התורה שקיבלת?” לשאלה ההיפותטית “האם הייתי הופך דתי אם הייתי נולד בהונולולו?” זו לא השאלה שנשאלת. השאלה נוגעת לעיצוב ה*אמיתי* שלך, לא לעיצוב קונטרפקטואלי. אנשים עושים את ההחלפה הזו בהתמדה.
41. המסגרת לתשובה ושיכלול
מכיוון שהשאלה היא על האימון ה*אמיתי* שלך:
– במידה שהמעלות המאומנות שלך טובות → אתה צריך לשמוח.
– במידה שהן לא טובות → אתה צריך לעשות תשובה.
הגמרא *”נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, ועכשיו שנברא, יפשפש במעשיו”* מצוטטת: עכשיו שאתה קיים, בדוק את מעשיך.
שיטת השיכלול
העבודה המעשית של פילוסופיה/תשובה/התבגרות:
1. זהה מה אומנת לאהוב (מעלות שלעולם לא היית רוכש בלי התרבות שלך).
2. הבחן בין הטוב לרע בתוך הנטיות המאומנות האלה.
3. גרום לפרשנויות הטובות לשלוט ברעות, במקום להיפך.
זה מתחבר לדוקטרינת הממוצע (מידת המצוות / הממוצע האריסטוטלי): אין מידה רעה לחלוטין; לכל נטייה יש “יותר מדי,” “פחות מדי,” ומידה נכונה. השאלה היא תמיד *מתי, איפה, איך, וכמה.*
—
42. דוגמה קונקרטית: מעלת לייקווד
דוגמה מפורטת להמחשת תהליך השיכלול:
הנטייה המאומנת מתרבות לייקווד: “אנחנו הטובים ביותר, אנחנו יודעים את האמת, ולא אכפת לנו מה אחרים חושבים.”
זו מעלה אמיתית – דרך להיות, נטייה שטופחה.
– פרשנות טובה (מעלת אומץ/יושרה): להיות בעל עמוד שדרה, תחושת עצמי, לא להיות *חנף* (מחניף/מרצה לאנשים שעושה מה שאחרים רוצים). אדם צריך קצת שכנוע פנימי ועצמאות.
– פרשנות רעה (רשע של אגואיזם): לא לדאוג לאנשים אחרים בכלל, לדחות את כולם מחוץ לקבוצה שלך.
ה״תלמיד הרע של לייקווד” מקבל את הרשע של אגואיזם. ה״תלמיד הטוב” מקבל את המעלה של יושרה/אומץ. חומר הגלם הוא אותה נטייה מאומנת; ההבדל הוא איזו פרשנות שולטת.
יש אי-ודאות לגבי השם המדויק למעלה הזו – “אומץ” אולי לא בדיוק נכון מכיוון שהוא מסורתית כולל התמודדות עם סכנה – ויושרה מוסכמת באופן זמני כמונח עבודה, תוך ציון שהמושג צריך שיכלול נוסף.
—
43. תפקיד החוכמה המעשית (פרונזיס) ביישום מעלה
עיקרון מרכזי: אין דרך ליישם שום מעלה נכון בלי להשתמש ב*שכל* (חוכמה מעשית / phronesis). מעלת היושרה/עמוד השדרה חייבת להיות מיושמת במקרים הנכונים, בדרך הנכונה, ובכמות הנכונה – מכוילת למצב.
– דוגמה שלילית: יישום שלה בעודף הופך אותך ל*גס רוח* (אדם יהיר/מנופח) – וככה “אנשים אחרים מסוימים” מיישמים אותה לא נכון.
– תוצאה חיובית: יישום נכון שלה הוא מה שזה אומר להיות *מנטש* (אדם בוגר מוסרית) כמבוגר.
44. התנאי המוקדם לקבלת תורה
טענה מרכזית: רק ברגע שאדם פיתח את המעלה המכוילת נכון הזו של יושרה – להיות *מנטש* – יש לו את הזכות לקבל את התורה. בלי הפיתוח המוסרי המוקדם הזה, קבלת תורה “רק עשתה אותך גרוע יותר” – תורה בלי יסוד של אופי טוב היא לא פרודוקטיבית ואפילו מזיקה.
45. השאלה שלא נענתה
תלמיד מעלה (או מעלה מחדש) את השאלה: האם זה עדיין חייב להיות *התורה הזו* במיוחד? (כלומר, האם העיקרון יכול לעבוד עם מערכת מוסרית/משפטית אחרת?)
השאלה הזו במפורש נדחית. אומרים לתלמידים לחשוב על זה בעצמם. רק הערה קריפטית מוצעת: “לא היה צריך להיות כלום” – מציע אולי ש*משהו* היה הכרחי, אבל משאיר את הזהות הספציפית של ה״משהו” הזה פתוח במכוון.
השיעור מסתיים בנקודה הלא פתורה במכוון הזו, משאיר את השאלה כתרגיל להרהור נוסף.
תמלול מלא 📝
האם עלינו לשמוח שקיבלנו את התורה? בחינה ביקורתית של שמחת תורה וחובה דתית
פרק א׳: השאלה המרכזית – שמחה אמיתית או ביצוע דתי?
ניסוח הבעיה בשתי שפות
מרביץ: אפשר לומר שיש לי שאלה, או שלעתים קרובות אני רוצה לענות, אבל בעיקר שאלה, והשאלה שלי היא אם עלינו לשמוח שקיבלנו את התורה, כלומר, או שאלה אחרת, הדרך לומר את זה בשפה הפרומית [דתית/שומרת מצוות] תהיה למה עלינו לשמוח. אבל בשפה הלא-פרומית, זה אותו דבר כמו אם עלינו לשמוח.
כי יש לנו את היום טוב הזה שנקרא זמן מתן תורתנו [מתייחס לשבועות]. ולכאורה העולם שמח כי קיבלו את התורה.
עכשיו אני לא כל כך בטוח. בואו נהיה ריאליים. מה ההעמדת פנים הזאת? נכון? זאת ההעמדת פנים שלהם. אוקיי, אני הולך לשאול אתכם על התורה. אני לא יודע אם זה היה עושה יום טוב שלם.
בדיקת המציאות: התורה כמקור לבעיות
אבל עכשיו אני הרוצח, אני הולך להיות המועמד הוא האדון, להיות ריאלי. אז אני הכי טוב עשוי, אני לא עושה אותם, אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה שרה, לראות אם היא הייתה בבית שלי.
אתה לא צריך לסמם את הילדים יותר. ושמעתי שאתה חזק, אגב. יום טוב נגמר, אחי. מיד אחרי שחרית, זה נגמר. מה שלא יהיה, אוקיי.
זאת שאלה טובה, לא?
תלמיד: כן, כן, אוקיי.
מרביץ: שאלה רצינית. אנחנו מבוגרים. מותר לנו לשאול שאלות נורמליות. צריכים להיות כנים, ואם לא, תעקבו אחרי המעמיד פנים. אבל בשביל זה אנחנו באים לכאן.
נראה לי שהתורה היא מקור לבעיות, לא מקור לפתרונות. נכון? איך אנחנו עושים חיים? אוקיי, זאת בעיה. אנחנו צריכים לעשות חיים. אז אתה לא שמח.
פרק ב׳: המדרש של הסירוב – מופנה פנימה
תרגיל שובר העסקה
מרביץ: פעם עשיתי שיף ושוויץ [לימוד בליל שבועות] בלילה בבית שלי. אמרתי לכולם שכולם יודעים את הסיפור שכל הגויים וכולם אמרו שיש דבר אחד שהוא שובר עסקה, נכון? לא יכול להיות את זה.
אז אמרתי, תארו לעצמכם אם היו באים אליכם, האם הייתם יכולים לחשוב על דבר אחד שהייתם אומרים לא בגללו? קיבלתי רשימה גדולה. אז נהיה בסדר, אוקיי. אמרנו אחרת לא היינו מקבלים את זה גם כן, נכון? זה הטריק.
דיבור אמיתי, דיבור אמיתי. הם אמרו, לא רציתי לשמוע. שמעתי, שמעתי פעם שאם היו אומרים להם לעולם לא היינו מקבלים את התואר.
תלמיד: גם פשעי צווארון לבן?
מרביץ: כן, רק תעשה את זה כשאף אחד לא רואה. אוקיי.
הרצינות של השאלה
אז זאת שאלה רצינית. אני חושב שזאת שאלה רצינית. חייבת להגיע לשאלה רצינית. אמרתי את השאלה הזאת לבת שלי. היא אמרה, אז כולם חושבים שזאת כבר תשובה. אולי אין תשובה. אתה לא מבין, אתה לא מבין, אתה לא מבין.
פרק ג׳: תשובה מוצעת ראשונה – התורה כתבנית ומבנה
פרשנות התלמיד
תלמיד: תסביר. אם רק היית מאפשר לעצמך פשוט להיות כמו, פשוט תמיד מסוגל לעשות הכל, נכון? כמו האינטרנט, שפשוט אתה זמין להכל ולכל דבר בכל זמן ושום דבר לא מעצב אותך לדבר ספציפי, נכון? זה לא חיים.
אז התורה היא כמו הדבר הזה שמחדד אותך.
מרביץ: אז אתה אומר שברוך השם, יש דבר. דבר.
במילים אחרות, אתה מפרש את השאלה שלי כשאלה שרוב האנשים חושבים כמו הבחור בספר של מה-שמו שאמר בלי אלוהים הכל מותר ואתה בא לומר שנראה כמו רוב האנשים כשאני אומר להם את השאלה הזאת הם מפרשים מה נכון מה הצד השני כמו מה היה קורה אם לא הייתה תורה והתשובה שרוב האנשים הפרומיים חושבים שזה היה היא שהכל היה מותר או משהו כמו שהיינו מסוגלים לעשות מה שאני יכול לתת לך את השפה המדויקת היינו מסוגלים לעשות מה שרצינו.
תלמיד: כן, נכון, כן, כן, היינו פראיים, נכון?
מרביץ: זאת התוצאה של להיות מסוגל לעשות מה שאתה רוצה, לא צריך להיות למטה.
תלמיד: לא, זה אומר למישהו, כלומר מישהו שיש לו את התורה, תשאל אותו נכון מה מה היית עושה זה היה פראי אתה יודע מה אני אומר.
מרביץ: כן, כן, זה מה שהם אמרו, נכון? נכון? לא חושבים על אלטרנטיבה לזה.
הבהרת מטאפורת הגוש
שאלתי שאלה רחבה מאוד, אז אתה נותן פרשנות מסוימת לשאלה, שהיא כנראה מה שרוב האנשים, לפחות במידה מסוימת, חושבים. ואז אתה נותן תשובה לפרשנות הזאת.
אני לא מתכוון כי הכל היה מותר. זה לא באמת מה שאני אומר. אני חושב שזה פשוט שירותים. היית חופשי לעשות מה שאתה רוצה.
תלמיד: לא, זאת דרך של, לא, זה התבנית של החיים האלה, כלומר אתה פשוט גוש, נכון? וכדי לעשות אותך, נגיד, לשולחן או למשהו, נכון? ולא רק להיות כל דבר.
מרביץ: אבל הגוש הזה הוא שם לבחירה חופשית, נכון? להיות מסוגל לעשות מה שאתה רוצה. זה מה שאנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים את זה, נכון? זה היה כלום או מה שחלק מהאנשים חושבים שזה הכל, נכון? זה כמו להיות מסוגל לבחור מה שרציתי לרצות מה שרציתי לעשות מה שאני רוצה. זה בעצם מה שזה, או שיש לך תפיסה אחרת של מה זה.
תלמיד: זה מה שחשבתי שזה גם כן.
האנלוגיה למדעי המחשב
מרביץ: אבל זה רק אם אתה מפרש שהתורה היא מאוד מגבילה, נכון? אני לא יודע אם היא צריכה לעשות את החיים שלך מגבילים. אני לא יודע אם היא צריכה להיות מגבילה. היא פשוט אומרת לך מה הדרך הטובה להיות.
בכל מקרה, זה לא כולם, זה אחד מהם, נכון? או לפחות, לא אינסוף מכולם. אולי זה הרבה מהם, אבל לא כולם.
תלמיד: אני מתכוון, בוא נגיד שהישן אמר, אין לובינג, נגיד, כן, פשוט תעשה את זה וזה וזה וזה. נגיד שהמטרה היא להיות מדען מחשב, נכון? אז אני אומר לך לעשות את זה וזה וזה וזה וזה, ואז אתה הופך למדען מחשב, אוקיי? אז עכשיו אתה מעצב את זה למדען מחשב, נכון? זה דבר טוב. במילים אחרות, זאת המטרה, נכון?
לעומת לא להיות עם כלום, ואז אתה פשוט, יום אחד אתה על הספה, למחרת אתה על החוף, למחרת אתה מנגן בגיטרה, נכון? פשוט כלום לעולם כי אתה מסוגל להיות הכל, אז זה שונה מכלום. זה כל מה שאני מנסה לומר.
פרק ד׳: ביקורת על טיעון המבנה
המגבלה של הגנת “כל מבנה”
מרביץ: אבל זה לא צריך להיות זאת התורה מהסיבה הזאת. טוב מאוד. אז זה היה טיעון טוב למשהו, משהו. זה לא טיעון טוב מאוד למשהו הספציפי הזה, לא טיעון.
אני עדיין יכול לומר, זה נעשה יותר קשה לומר קצת, אבל אני עדיין יכול לומר משהו כמו, אני עדיין יכול להיות עם ביקורות מסוימות על דברים ספציפיים, כמו לומר, אין לי באמת תשובה לשאלה הזאת, אבל אני יכול לומר משהו כמו:
האם היינו צריכים את הדבר הזה של להיות הטובים ביותר, של להיות עם העצה הזאת, של לא להתחתן עם מי שאתה רוצה, רק אנשים מספציפי, איך קוראים לזה, שבט? אולי זה פשוט הגורם לרוב הבעיות שלנו. אולי אנחנו צריכים לומר לעצמנו להאשים בזה. אבל בכל מקרה.
תלמיד: כן, כמו…
מרביץ: במילים אחרות, כל הדברים הפרטיים. או אולי אפילו, אולי אפילו אם מישהו אומר, ובכן, אתה צריך דברים פרטיים מסוימים, אולי לא נהיה שמחים עם דברים ספציפיים. אולי יש כמה דברים שהם רעים.
העמדה הכנה של המרביץ
אולי יש כמה חלקים של, אני מתכוון אולי יש כמה חלקים בתורה שגורמים לנו בעיות והם מקור לבעיות. אנחנו צריכים להיות עצובים לגביהם לפחות. אנחנו צריכים לחפש פתרונות. אתה כל כך שמח על זה?
אגב, אני, אני לא יודע, אין לי תשובה לשאלה הזאת. אני חושב שיש חלקים בתורה שהם רעים לנו, עד כמה שאני יכול לדעת, ולומר שזה היה עדיף להיות עם אחת אחרת, זאת שאלה השוואתית, כמו האם יש אחת אחרת שיותר טובה, אתה צריך לשקול את כל האפשרויות, אבל לפחות ב, וזה לא, אני לא חושב שזאת באמת השאלה שאנחנו צריכים לשאול.
השאלה שאנחנו צריכים לשאול היא האם זה נכון שהכל, התורה, והתורה מתכוונת למשהו מאוד רחב כאן, נכון, כל המסורת והכל, נכון, ואולי זה רק אם אתה כולל את כל זה, יש בהחלט כמה חלקים בזה שהם לא מועילים, שהם אפילו ההפך ממועילים.
הבקשה לדוגמאות
תלמיד: כמו?
מרביץ: כמו? כל אחד צריך לחשוב על הדוגמה שלו. אתה רוצה שאני אספר לך את הבעיות שלי?
תלמיד: לא, תגיד לי בעיה שהיא כמו בעיה אוניברסלית.
מרביץ: אין בעיה אוניברסלית.
פרק ה׳: בעיית ההגנה על האידיאל של התורה: למה אנחנו צריכים לשאול שאלות טובות יותר
דוגמה קונקרטית – בעיית הבחירה והגאווה
אני מתכוון, בעיות אוניברסליות, כן, כמו, למשל, עם משהו שאני חושב שהוא בעיה, זה הדבר הזה של להיות כל כך מיוחדים. אני חושב שאתה בחרתנו היא בעיה גדולה. אני לא אומר שזה לא נכון, אבל אמרתי שזאת בעיה גדולה שמובילה לכמה מידות מאוד רעות, שהן לא מועילות.
אבל גאווה היא לא מידה טובה, וגאווה על להיות עם יידיש [להיות יהודי] לא עושה את זה יותר טוב. לפחות לא כשזה מוגזם. אולי יש לנו שלף מידרחם צוי [ביטוי לא ברור ביידיש, אולי “מידה של מתינות”], אולי יש מידה בינונית של גאווה. אוקיי, קצת גאווה זה חשוב. אני חושב שזה נכון. אני לא חושב שאדם יכול לחיות בלי קצת גאווה, כולל גאווה בעם שלו או כך הלאה.
אבל אני חושב שיותר מדי מזה זה בהחלט נורא ומוביל לתוצאות מאוד רעות. ולכן, ומכיוון שזה משהו מאוד אינטגרלי ליידישקייט [יהדות], זה מאוד קשה לדמיין יידישקייט בלעדיו. זה לא כמו משהו שאתה יכול בקלות—אתה יכול לנסות, הרבה אנשים ניסו לזקק את זה ולהסביר את זה טוב יותר, אבל זה לפחות אתגר כמעט לכולם, לכולם בעצם, חוץ מאנשים שפשוט מאמצים את זה כמו שאנחנו צריכים לקחת כל מידה רעה אם היא בתורה, אם יכולה להיות לנו תירוץ לתורה בשבילה. אבל זה משהו שהוא בעיה וזה בעצם גורם לנו הרבה בעיות.
ההשלכות המעשיות: אנטישמיות ואחריות יהודית
כמו חצי מהבעיות שיש לנו עם אומות אחרות זה פשוט בגלל המידות הרעות שלנו, ואנחנו צריכים להיות ריאליים, נכון? האנטישמיות—חצי ממנה, חצי מהאנטישמיות זה אשמת הגוי, אבל החצי השני זה אשמת היהודים.
אני לא יודע למה אני אומר את זה, תחתכו את זה מהסרטון. אוקיי, אז אנחנו מקבלים—אני לא—אני לא רוצה—אוקיי, אני הולך בקרוב, בעוד דקה אנחנו הולכים לדבר על זה. זה כמו התורה, זה מה שאמרתי כשאני אומר את המילה תורה, להראות שאלוהים לא נהדר כי כל הדברים, מה שלא יהיה, עכשיו.
עכשיו, ואני חושב, טוב מאוד, טוב מאוד, אני מדבר על זה.
תלמיד: לא, אני לא חושב שזה לא בכלל. אני בעצם חושב שהטיעון הזה הוא הטיעון הנכון, ואנחנו צריכים לקחת אותו ברצינות.
מרביץ: למה? אני אגיד לך למה. כי—
תלמיד: אני לא יודע את הטיעון הזה, אז…
מרביץ: אוקיי, אני יודע למה הוא מתכוון. עכשיו, זה לא משנה. זה לא משנה. זה לא מראה מקומות, נכון? השיעור הזה הוא לא על מראה מקומות. אנחנו לא צריכים לדעת כלום. אין דרישות מוקדמות. רק מה שאני דן בו.
למה אני—אני צריך להפסיק לומר את השיעור הזה. זה גורם לי בעיות. לא, בוא נגיד את זה מאוד ברור ונכון.
פרק ו׳: זיקוק השאלה המרכזית: האם עלינו לשמוח שיש לנו את התורה?
ובכן, התחלנו עם שאלה. השאלה היא, האם עלינו לשמוח שיש לנו את התורה? או למה אנחנו שמחים? יותר דרך לשאול את אותה שאלה.
עכשיו, אנחנו צריכים לזקק את השאלה קצת. דנו, כי היא מאוד כללית, היא לא—רוב מה שאנחנו יכולים לעשות באמת זה לזקק שאלות באופן אקראי.
סילוק גרסת “המצב הקל”: פנטזיית החופש
דרך אחת לדבר, מה שארי דיבר עליו היה, האם זה אומר כמו—כמו, הדמיון המצחיק הזה שיש לרוב האנשים הפרומיים, ואולי לרוב האנשים יש בכלל ביחס לקטן שלהם, כל תרבות שיש להם, זה כמו, בלי זה, הייתי יותר חופשי. הייתי מסוגל לעשות מה שרציתי.
והתשובה לזה, אני חושב, היא טריוויאלית יחסית:
ראשית: לא היית מסוגל לעשות מה שרצית כי אתה לא יודע מה אתה רוצה. זה חוזר לשיעור אחר שבו מה שאתה רוצה זה לא מקור טוב לכלום, אני חושב.
ושנית: זה לא טוב לעשות מה שאתה רוצה. זה מילה אחרת לעשות כלום.
אוקיי, עכשיו אלה נקודות טובות מאוד, טוב מאוד. אז אנחנו לא—לא באמת מדברים עליהן. אבל אמרתי שזה זה—זה מצב קל, נכון? כי במקום לשאול שאלה ספציפית, שהייתה השאלה שהתחלנו איתה, שהיא למה אנשים בלייקווד ביוטיוב 2025 צריכים לשמוח, או האם עלינו לשמוח עם קבלת התורה, אתה שואל שאלה כללית: האם בני אדם צריכים להיות עם תרבות? האם אנחנו צריכים להיות עם חוקים? כמובן שהתשובה היא כן.
אז יש לנו מסורת, זאת שאלה יותר מסובכת, אנחנו יכולים להגיע לזה. אבל באמת הלב—שזאת לא שאלה לומר שאלות קלות, נכון? אנחנו צריכים לשאול את השאלות הקשות, שהן: האם צריך להיות שמח שיש לו את התורה הזאת, שכוללת את כל הספרים האלה?
נכון, עכשיו אנחנו צריכים לזקק את השאלה הזאת עוד קצת. וזה גם, אני חושב שזה גם מפתח לפתרון. זה לא רק עושה את הבעיה, אבל אני חושב שזה חשוב.
פרק ז׳: פיצול השאלה: האידיאל מול המציאות
אז אנחנו יכולים לפצל את השאלה הזאת גם לחבורה של שאלות. במילים אחרות, אנחנו יכולים לפצל לפחות לשתי השאלות.
שאלה א׳: האם האידיאל של התורה טוב? (שאלת “הכותרת”)
אחת היא כמו השאלה שרוב האנשים חושבים שהם נשאלים כשהם שואלים את השאלה הזאת והם נעשים הגנתיים לגביה. אני גם נעשה הגנתי לגביה, נכון? שזה—להיות הגנתי זה תלוי באיזה הקשר. אבל השאלה היא כמו יש את האידיאל האידיאולוגיה האמונה הזאת, משהו כזה, שאנחנו כמו מאמינים בתורה—כמו שאתה אומר “התורה” עם ה׳ גדולה ות׳ גדולה—ויש שאלות עליה כמו: אתה שמח איתה? האם היא טובה? כמעט אותה שאלה.
וכמובן שהתשובה חייבת להיות שהיא טובה. אנחנו אפילו לא מורשים לשאול את השאלה הזאת, או לפחות אנחנו לא מאפשרים לעצמנו לשאול את השאלה הזאת. ואני גם חושב שזאת שאלה פחות רלוונטית.
המהלך ההגנתי הטיפוסי: הפרדת אידיאל מפרקטיקה
ואז נוכל לומר כך: נגיד אם זאת הייתה השאלה, אז יכולה להיות לנו השאלה הזאת, ההבדל הזה בין—איך זה הולך?—לאהוב יהדות ולא את היהודים, או כמו שהנוצרים אומרים, לאהוב את ישו ולא את הנוצרים, או כזה. נגיד, אין לי בעיה עם ישו, רק עם מועדון המעריצים שלו, נכון? זאת הייתה כמו תשובה, נכון? זאת תשובה טובה לאנשים שחושבים שהשאלה העיקרית היא להגן על איזה אידיאל של התורה—ה׳ גדולה ו—או כל דבר שהוא מאמין בו.
ומכיוון שיש כמה אנשים ש, אתה יודע, כמו 99% מהתפוחים נותנים שם רע ל-1% האחרים, אז הוא מודאג מהשם הרע של הדבר הכותרת הזה, אז הוא הולך להצדיק את זה, הוא הולך לעשות התנצלויות בשבילו, הוא הולך לומר, אה, אתה יודע איזה יהודי שהוא רע, כן, אבל זה לא יידישקייט, אלוהים עשה אותו רע, היידישקייט ניסתה לעשות אותו טוב, זה הוא רע, הוא יהודי רע, נכון? אותה בדיחה, נכון?
ביקורת על המהלך ההגנתי
עכשיו מה הבעיה עם הטיעון הזה? האם זה טיעון סקוטי אמיתי? בערך. מה הבעיה עם הטיעון הזה? מה הבעיה שיש לי עם הטיעון הזה? או אם כמה אנשים—
תלמיד: איך אנחנו יודעים שזה לא עשה אותך ככה?
מרביץ: אוקיי, אין בעיה. אולי זה עשה. וכמובן, יש דרכים שבהן זה עשה. אבל יש לי בעיה גדולה יותר עם הטיעון הזה, שהיא שלא אכפת לי מהכותרת הזאת.
אני לא כאן – אני לא חושב שמישהו צריך לדאוג. כשאני אומר שלא אכפת לי, אני חושב שלא צריך לדאוג לכם. לא צריך לדאוג לכם לגבי השלט שאומר “יהדות”. כל השלטים, זה פשוט צריך להיות טוב. למי אכפת מה קורה משם? מה אנחנו הולכים להרויח מזה שהשלט הזה יהיה נכון?
אוקיי, יש כאילו אמונה – אנשים חושבים שאמונה פירושה להיות מעריץ גדול של השלט הזה ולוודא שהוא לא יתלכלך מאיזה ויכוחים או משהו. אבל אני לא רואה איך זה מועיל למישהו. זו שאלה של כבוד. אני לא יודע מה זו שאלה של. זה לא נראה מועיל.
זו לא שאלה שאתה צריך לשאול. אתה לעולם לא צריך לשאול אם הדבר הזה שנקרא יידישקייט או תורה או מה שזה לא יהיה שאתה מגן עליו הוא טוב או רע. למה שמישהו – לחיים של מי השאלה הזו רלוונטית? רק לאנשים שמתווכחים ביוטיוב. אבל חוץ מזה, למען הכוונה.
תלמיד: אני יכול רק להגיד דבר אחד? אני יודע שאתה לא אומר את המילים האלה, אבל אתה גם אומר שלמען זה, בזמן של הראשונים, כל הדברים הרעים האלה למען זה לא היו יוצאים. זה מה שאתה אומר?
מורה: לא, מה שאני אומר הוא, אפילו תדמיין שיכולת – אם היית משכנע אותי, אוקיי, שכל הדברים הרעים – עכשיו אולי יש מצווה לשכנע את עצמך בזה, אבל זו לא השאלה שאכפת לי ממנה.
ההגנה בסגנון הקראים ולמה היא לא רלוונטית
אתה משכנע אותי שכל הדברים הרעים שאתה מוצא ב – נגיד מישהו יהיה כמו טיעון בסגנון קראי, נכון? אז יש חבורה של דברים רעים שאנחנו מניחים שהם רעים – שוב, אנחנו יכולים לדון אם הם רעים או לא, אבל אנחנו פשוט מניחים – יש חבורה של דברים רעים בדת פלונית, במדינה פלונית, ובקבוצה פלונית. ועכשיו יש לי בעיה: זו קבוצה רעה כי היא מלאה בדברים רעים.
אז מישהו בא ואומר, תראה, יש לי הסברה בשבילך. הקבוצה הזו, הם לא באמת על מה שהם עושים. הם באמת על הספר הזה שהם טוענים שהם מאמינים בו, שאף אחד לא באמת פותח או אכפת לו מה כתוב בו. לאף אחד בקבוצה הזו לא אכפת. אבל פתאום לנו אכפת. והספר הזה באמת מאוד גבוה. פשוט במקרה יש הרבה מפרשים על הספר הזה שהם רעים. אבל אתה באמת צריך להחזיק מהספר הזה כי רק הפירושים רעים, אבל הספר עצמו טוב ואומר רק דברים טובים.
ואני הולך לענות לבחור הזה: למה לעזאזל אכפת לי ממה שהאנשים האלה טוענים שהם עליו? לא אכפת לי ממה שהם טוענים שהם עליו. אכפת לי על מה הם היו באמת. עכשיו זו קבוצה רעה של אנשים.
אנלוגיה להמחשה: האיסלאם וחוסר הרלוונטיות של הגנה טקסטואלית
אנשים נראה שממשיכים להתבלבל, נכון? האם האיסלאם הוא בעיה? לא אכפת לי אם הקוראן הוא ספר טוב או ספר רע. קראתי אותו וזה לא – קראתי אותו וזו לא הנקודה. אבל לא אכפת לי. זה לא הדיון. הם נראה שרוצים להרוג אותי, אז אני לא מעריץ שלהם. זה הכל.
בין אם זה מהספר הזה או הספר ההוא, אולי זה עניין טקטי. האם נוכל לשכנע אותם שהספר לא נכון? זה לא עושה שום הבדל לחיים שלי. ואנשים נתקעים עם זה כי אם נוכל להוכיח שהספר שלהם רע, זה עוזר לי איכשהו. אבל אם מישהו אומר, אתה יודע, מישהו בא ואומר, אתה יודע שבאמת הספר היה נהדר, רק מישהו אחר השחית אותו – אוקיי, ועכשיו מה? מה אני צריך לעשות עם המידע הזה? אין שום דבר שאני לא יכול לעשות איתו כלום.
פרק 8: הבחנה מתיאודיציה
אוקיי, אבל זו תמיד שאלה של מה הטיעון היה במקור. אם הטיעון הוא שאלוהים לא טוב – אז רגע, קודם כל אנחנו מדברים – אני לא מדבר על זה שאלוהים טוב. זה לא שיעור בתיאודיציה. אותו דבר. אני לא חושב שכאשר – טוב מאוד.
אז אם אתה מעוניין להגן על איזה אלוהים או משהו כזה, כי אנחנו כבר מאמינים שאלוהים נתן את זה והוא חייב להיות טוב –
האם אני צריך להיות מרוצה מהתורה? השאלה של הערכה מעשית מול מופשטת
פרק 9: הגדרת השאלה האמיתית – תורה כפרקטיקה חיה, לא טקסט מופשט
ההסחה המתמדת: איזו שאלה אנחנו באמת שואלים?
מורה: אני חושב שאנשים, אני חושב שאנשים מיד נוטים להסיט את השיחה לשאלה הלא נכונה. השאלה שאנחנו רוצים לדעת כשאנחנו שואלים את השאלות האלה היא: האם זה טוב?
כשאני שואל אותך את השאלה “האם אני צריך להיות מרוצה?” אני הולך להגיד לך מה התכוונתי עם השאלה. אני חושב שאנשים מתבלבלים בקלות רבה – שני הצדדים של הדיון מתבלבלים בקלות רבה עם השאלה. כשאני בא ואני אומר, האם אנחנו צריכים להיות מרוצים שקיבלנו את התורה? נכון? אני מתכוון לזה ממש. אני מתכוון ליצחק הזה ולתורה הזו. זו שבאמת קיימת בין האנשים האמיתיים שעוקבים אחריה או מלמדים אותה וכן הלאה.
אני לא מתכוון לשאלה אחרת, שהיא שאלה מאוד יפה. כאילו, אני איתך. זו שאלה טובה. האם הרעיון של האלוהים שנתן את התורה והיתה לו התוכנית הזו, האם זו היתה תוכנית טובה? האם הוא אלוהים טוב? האם התורה היא ספר טוב? אלו שאלות יפות, אבל הן לא השאלות ששאלתי. אני לא חושב שהתכוונתי לשאול אותן.
אנחנו מסיטים. זו הסיבה שאנחנו ממשיכים לשים לב לזה – אנשים תמיד מסיטים שאלות שאתה שואל כאילו התכוונת למשהו אחר. ואם אתה באמת נשאר מאוד מיסטי ואתה אומר, “ובכן זה קשה לחשוב מה באמת רצית לדעת,” תשים לב שמעולם לא רצית לדעת את השאלה ההיא.
האנלוגיה של הנצרות והמסעות הצלב
מורה: אותו דבר כמו שאמרתי, קל יותר לחשוב על – לאף אחד לא היה אכפת אם הנצרות היא הגורם למסעות הצלב או לא. אם החברה הזו עם מסעות הצלב, אנחנו לא אוהבים אותם. חברה שעושה דברים אחרים, אנחנו כן אוהבים אותם. אז עכשיו יש שאלה למה השאלה המופשטת הזו כל כך מעניינת? היא לא כל כך מעניינת. היא כמובן מעניינת גם מסיבות פוליטיות, אבל השאלה שאני שואל היא לא השאלה ההיא.
הקריטריון הפרגמטי: האם זה עובד?
מורה: ואני חושב שאם היתה תורה כזו שהיא בעצמה איכשהו היינו יכולים לדעת שהיא טובה מאוד, שכל האפולוגטיקה הזו נכונה, האידיאל הזה נהדר, אבל כל האנשים שעוקבים אחריה הם איכשהו רעים – אני אומר שאתה צריך להיות כופר בתורה הזו ואתה צריך להתעלם מכל התירוצים כי זה לא רלוונטי.
ולהיפך, אני חושב שאם יש תורה שהיא רעה תיאורטית אבל איכשהו גורמת לכל האנשים להיות טובים – עכשיו כמובן זה מסובך כי איך אתה יודע מה טוב ורע, אוקיי, אבל תדמיין שזה היה אפשרי – אני חושב שאתה צריך, יש לפחות מחשבה רצינית מאוד שאתה צריך להיות חלק מהקבוצה הזו כי נראה שזה עושה להם טוב.
למי אכפת אם הם – תדמיין שיהיה כמו טקסט שכולם מסכימים שבמקור הוא היה רק על רצח ואונס, ואיכשהו המפרשים באו ואמרו, “לא, זה על להיות בחור טוב ולתת צדקה.” אז אנחנו צריכים להיות חלק מהקבוצה הזו. למי אכפת מה באמת הצדקה היתה? זה רק אם –
תלמיד: למי אמר, אם זה עובד.
מורה: כן, כן, כן, אם זה עובד. כי זו השאלה הרבה יותר מעניינת. כשאני שואל על התורה, אני לא שואל על איזה – זו לא שאלה מדעית, נכון? זו שאלה על אתיקה. זו שאלה על הטוב. תורה היא מערכת של איך לחיות. היא לא מערכת של לספר לנו סיפור שקרה, בין אם הסיפור האמיתי של מעמד סיני או איזה אמיתות על אלוהים. אלו שאלות לגמרי נפרדות. אנחנו שואלים על דרכי חיים מסוימות. אם אלו דרך חיים טובה, אז זה הכל.
תורה קיימת באנשים, לא בספרים
מורה: הלוואי שבפיוט, כתוב בפיוט, אני עושה דברים מאוד פשוטים. אם זה שזור, אז אתה צריך להשיג את זה עד שזה נעשה פשוט. מאוד פשוט. לא פשוט.
אני לא מאמין בתורה כדבר מופשט. אני חושב שהשאלה שמעניינת היא זו של האמיתית שקיימת בין – באנשים, לא בספר.
תלמיד: אני לא מבין משהו. למה אתה לא יכול להגיד באופן מופשט מה שזה לא יהיה, באמת המפרשים, התורה היא כמו אסון, משובשת נפשית. אז תסביר איזה סוג של אלוהים זה האלוהים הזה שלא ידע –
מורה: מה אתה מתכוון, איזה סוג של אלוהים זה האלוהים שנותן לך לקלקל הכל?
תלמיד: דרך אגב, כן, חסר תועלת.
מורה: מה, חסר תועלת?
תלמיד: כן, אתה פשוט רגיל ל –
מורה: לא, אני שואל אותך, האם זו השאלה? האם זו השאלה שלך, שלא היית צריך –
תלמיד: לא, לא, לא, זה היה פשוט טיעון זרוק. תמחק את זה מהפרוטוקול.
ההסחה של שאלות תיאולוגיות מופשטות
מורה: זה לא היה הדבר המעניין. זה שאני לא חושב שהשאלה הזו היא הסחה. אתה מבלבל אותי כמו שהרבה אנשים טובים בדיונים. הם נוצרים גדולים, אבל הם עושים תעלול. הם במקום לענות על השאלה שלך, הם גורמים לך לחשוב שאתה עונה על שאלה אחרת ויש להם תשובה טובה על השאלה ההיא והם עונים עליה. כמו אימון תקשורת, נכון? תענה על השאלה שרצית שישאלו אותך, לא על זו ששאלו אותך.
אני חושב שכשאני שואל את השאלה, “האם אני צריך להיות מרוצה מהתורה,” שזו בערך אותה שאלה, “האם אני צריך לעקוב אחריה,” נכון? אם זה טוב, אני מרוצה מזה, אני אעקוב אחרי זה, נכון? אם זה לא טוב, אני לא אעקוב אחרי זה. השאלה שאני רוצה לדעת –
תלמיד: לא, לא, לא, לא. אוקיי, אוקיי, רגע, רגע, רגע. אני לא עוקב אחרי האנשים.
מורה: לא, אוקיי, אוקיי, אוקיי. אני לא מאמין בקונספט של תורה שקיימת בלי האנשים.
תלמיד: לא, לא, לא, היא לא. לא, היא לא.
מורה: היא לא. היא לא. אוקיי, אני אירשם בשנה הבאה. שלום, אתה דוחף את הדבר. 99% מהאנשים עשו טעויות. בסדר, תקשיב לי, תקשיב לי, רגע, רגע, רגע, רגע, רגע, רגע, רגע, רגע. אתה קופץ, אתה קופץ, אתה קופץ.
אני אומר שזו הסחה. אנשים מסיחים את הדעת באמירה, “אוקיי, אבל הספר כל כך טוב.” יש לי חדשות בשבילך: אם אף אחד מהאנשים לא טוב, אז אין לי מה לעשות עם הספר. לא אכפת לי מהספר. זה מה שאני אומר. השאלה שאני באמת רוצה לדעת – אוקיי, עכשיו אם אתה רוצה להגיד לי שיש לך דרך סודית –
תלמיד: לא, אבל תקשיב, תקשיב למה אני חייב – תקשיב, כל האנשים הם –
ההוכחה התלמודית: תורה היא לא ספר
מורה: כי המילה תורה לא מתכוונת לספר. אם מישהו אמר לך שזה ספר, הוא אפיקורוס. קלל אותם. שבגמרא, אם מישהו רק חשב כספר, נזרקה בו מינות. התורה היא לא ספר. התורה היא אנשים שעושים את זה.
אני עושה לך תשכח תורה. נשמד. ינאי המלך מעולם לא עשה טעות. האם יש ספר? כל מי שרוצה לקרוא אותו שיקרא אותו. אני בחור רע, אבל למי אכפת? הרגתי את כל החכמים, אבל עדיין יש את הספר. זה גמול. אבל למה? כי התורה הזו לא עובדת. התורה היא לא ספר.
ואולי יש ספר שנקרא התורה, ואולי אלוהים נתן את הספר הזה, ואולי אתה יכול להגן עליו כספר מאוד יפה, אבל לא, אין דבר כזה. זה לא מה שאנחנו מתכוונים להגיד כשאנחנו אומרים תורה, או כשאנחנו שואלים, “אנחנו צריכים להיות מרוצים מהתורה.” אנחנו לא מתכוונים, האם זה ספר טוב?
הטיעון הנגדי “עקוב אחרי הספר, לא אחרי האנשים”
מורה: עכשיו, הגעת לרעיון יפה, שהוא אוקיי, משכיל, אבל אולי אני יכול להיות הראשון לעקוב אחרי הספר הזה שהוא ספר טוב לפי האפולוגטיקה שהחליפה את השאלה, ואני אהיה אדם טוב על ידי מעקב אחרי הספר. אוקיי, זה מה שאתה אומר. אז למה אלוהים נתן כזה – רגע, רגע, תשכח מהשאלות על אלוהים. אנחנו לא דואגים לאלוהים. הוא דואג לו.
אבל אז זה כזה בלבול. זו קושיא על השם, זו קושיא על אלוהים. אבל אנחנו לא מעוניינים להצדיק את אלוהים. אנחנו מעוניינים למצוא דרך טובה לחיות.
אז אתה שואל שלמרות שכל האנשים, או בהנחה שהאנשים שבאמת מלמדים את הספר הזה – נכון, אתה צריך לזכור, אבל כשאני אומר אנשים שעוקבים אחריו, אולי אנשים שמלמדים אותו, נכון? אנשים שמלמדים את הספר לא מבינים אותו. מר ארי הגיע לקצה לחברה שלו. ומאחר שהאנשים האלה עצמם יותר שהספר טוב יותר מהם, נכון? ברור שזה מה שכל מי שמאמין בתורה יגיד, שהספר טוב יותר מהם במובן מסוים. אני הולך לעקוב אחרי הספר ולא אחריהם, נכון? תהיה תלמיד של התורה ולא של לומדי התורה.
אז זו גרסה אחרת של קראות, נכון? שמת לב, נכון? פשוט המצאת מחדש את הקראות, נכון? ואז זה לא טיעון. זה פשוט אני עושה ממך צחוק.
המגבלות המעשיות של מעקב אחרי ספר בלי מורים חיים
מורה: אבל הבעיה עם זה היא שאני לא באמת מאמין שזה עובד. כלומר, זה אולי עובד בצורה מאוד מוגבלת. אבל גם אם היה תחושה שזה עובד, זה עובד רק במובן שאתה כן מוצא אדם אחד שחושב שהוא אדם טוב. אם אתה אומר, כמו שאתה אומר, הרמב״ם אמר ש-99% מהאנשים לא מבינים, אז אתה בחוף של הרמב״ם. אז הרמב״ם נמצא שם. זה סוג של בעיה.
תלמיד: לא אמרתי שאתה צריך אדם חי.
מורה: אז אתה לא חלק מהיידישקייט של האגם. כשאתה חלק מיידישקייט חדש, או ישן שנקרא רמב״ם, או כל אחד, מה שזה לא יהיה, הספר הישן שלהם שהחליטו שהוא טוב, ואתה מנסה להיות תלמיד של האדם הזה, זה די קשה להיות תלמיד של האדם הזה. זה אפשרי במידה מסוימת, בדרכים מוגבלות זה אפשרי. אתה אולי תוכל לעשות את זה.
אבל רק כדי לחזור לשאלה, זו לא השאלה ששאלתי, נכון? זה שוב לא הולך לספק אותי, כי כשאני אומר, “האם אני צריך להיות מרוצה מהתורה,” אני מתכוון לזו שלימדו אותי, נכון? אני לא מתכוון לזו שאני יכול להמציא, כי מצאתי ספר טוב שנראה כספר טוב, ואין אנשים שבאמת עוקבים אחריו, או אולי מעט מאוד. אבל אני מעוניין בספר הזה.
התורה היא לא הספר הטוב היחיד
מורה: יש לי המון ספרים טובים בשבילך. ויפה לקבל את הספרים. זה כל כך קל לכתוב ספר טוב. זה לא כל כך קל – אני מגזים – אבל יש חמישה ספרים טובים, לא רק אחד. אנחנו צריכים להיות ריאליים. התורה, אפילו לפי הרמב״ם, היא לא הספר הטוב היחיד. מישהו אומר לך שזה הספר הטוב היחיד, אולי הם פשוט לא קראו שום ספרים טובים אחרים, וזה – אני לא אומר שאין הרבה ספרים טובים אחרים. אולי יש חמישה. אני חושב שזה מאוד קשה לכתוב ספר טוב היסטורי עולמי. זה לא פשוט.
במציאות, כמה ספרים יש שיש מיליון אנשים שעוקבים אחריהם? אולי חמישה, נכון? אוקיי, שנים עשר אם אתה סופר. מספר פחות מעשרים, אני חושב. אוקיי, אבל אני די בטוח שכולם טובים כמו התורה באותה צורה. לא שאני יודע. אני עושה את הטיעון הזה לא מתוך ידע. אני פשוט – אבל הדבר החשוב ביותר הוא – אוקיי, לא אמרתי.
הבעיה היסודית: מה זה “טוב”?
מורה: אני מעמיד פנים בכל הדיון הזה שאנחנו יודעים מה זה טוב ואנחנו יכולים להחליט אם הספר הטוב הוא טוב. כמובן. אחרת, שום דבר לא עובד, נכון? אם אנחנו לא יכולים להחליט מה זה טוב, אז אין לנו מאיפה להתחיל ממילא. כמובן שאנחנו צריכים לעשות את זה. אבל זו השאלה החשובה. כמובן שזו שאלה גדולה. לא, לא פתרתי את זה בכלל.
אם אתה פשוט מגדיר טוב כמה שהספר הזה אומר, אז שוב אנחנו תקועים בלולאה שלא עוזרת לנו. אנחנו גם לא יכולים להיות מרוצים מזה. אנחנו יכולים להיות מרוצים רק כי זה אומר שאתה צריך להיות מרוצה, אז אתה צריך להיות מרוצה מזה. אבל זה פשוט מעגלי. זה פשוט הרבי שאמר שאתה צריך להאמין שהתורה טובה.
פרק 10: בעיית המעגליות והקריטריון של אנשים טובים: מה באמת שומר על התורה בחיים
המעגליות היסודית בהצדקת טיבה של התורה
תרגום לעברית
מרצה: מישהו שגדל בקבוצה הזו. כל אחד צריך לדמיין איזו קבוצה שהוא חושב עליה. ואז הוא התחיל לשאול את השאלות הנכונות. כמובן, זו פנטזיה. זה לא באמת עובד ככה, אבל בואו נגיד שבאמת התעלל בו מורה שם, אבל בואו נגיד שאתה יכול להיות כמו הגרסה הטהורה הזו של אברם אבינו.
אגב, זה רע. זו סיבה שאני לא יודע מה אני אומר, נכון? זה נכון. זה האמיתי.
בכל מקרה, בואו נגיד שהוא מבין שזה לא בסדר, נכון? כי זה לא טוב להתעלל באנשים. אז הוא הופך לגוי, נכון?
ואנחנו, אנחנו באים ואומרים לו, מה זאת אומרת? שאתה רבי, השייגעץ, הוא לא מייצג את כל התורה. הייתה לו שיטה לא נכונה בתורה. לכן, בוא אלינו, או שאתה טיפש על שהפכת לגוי כי הבנת שהרבי המרובע הוא לא כזה צדיק.
כי הרבי עצמו לא מתיימר להיות משה רבינו – הוא גם מודה שהתורה מעליו. לא באמת מודה אגב, אבל אנחנו מעמידים פנים שהוא כן. ולא רק שהוא צודק, אלא ולכן אתה מאוד טיפש אם אתה מגיע למסקנה הזו, נכון? זה מה שאנחנו אוהבים להגיד.
דחיית הטיעון הסטנדרטי: אין תורה מלבד מה שמלמדים
אני חושב שהטיעון הזה הוא לגמרי שגוי כי אין תורה מלבד זו שבאמת מלמדים בתלמוד תורה. וזה אומר במדרש, נכון? כולם יודעים את המדרש של פורים. התורה באה לרבונו של עולם. זה אומר בפיוט של תורה – קדוש – שמישהו הדפיס אותו למחזור לשבועות. אז שרתי את זה אתמול, שהתורה אמרה שבני ישראל לומדים באחד ישראל תורה אחת.
מה זאת אומרת תורה אחת? זה בהימל אין שימוש, נכון? התורה קיימת רק במידה שאנשים קורים אותה ועושים אותה, בסדר?
ולכן אם יש גרסה של תורה שהיא רעה, אז מי שמתגייר ממנה צודק ואין שום טיעון נגד זה. הוא לא עושה טעות.
יכול להיות שאתה יכול להציע לו עכשיו שיצאת מזה, אין בעיה, כי הבחור אבוד, אז אתה עוזר לו. אני לא אומר שאתה לא צריך לעזור לו בדרך הזו. אבל אני רק אומר שהטיעון שאומר שהוא טיפש הוא שגוי. הוא צודק.
המקרה ההפוך: האדם ה״אורתופרקסי” שנשאר גם הוא צודק
ואמרתי שאני חושב שזה צודק מול אמת. אם מישהו בא אליי – ואני מכיר אנשים שבאים ואומרים את זה – אני לא יודע שזה אמת. נראה לי שמה שלימדו אותי הוא טוב. זו דרך טובה לחיות. ואנשים חושבים שזה ציני. הם קוראים לזה אורתופרקסי או משהו כזה.
מסתבר שזו האמת, נכון? וזה לא באמת מה שהאנשים אומרים, אבל אם הם היו אומרים משהו כזה, אני חושב שהם מתכוונים לומר שמישהו היה בא ואומר: אין לי מושג אם כל הסיפורים האלה אמיתיים, אבל אני מאושר. אבא שלי נראה כמו בחור טוב. המורה שלי נראו כמו אנשים טובים. אני לא יודע אם יש דרכים אחרות להיות אדם טוב, אבל זו דרך טובה להיות אדם טוב. אני מאושר עם זה. אני רוצה שהילדים שלי יהיו אנשים טובים באותה דרך. לכן אני רוצה לקבל את הגרסה הזו של דרך חיים.
אני חושב שהאדם הזה עשה את הבחירה הנכונה והמוצדקת, נכון? הבחירה החכמה. חכמה במובן של עשיית המעשים הנכונים על בסיס הסיבות הנכונות, מהסיבות הנכונות.
אין לו מושג אם מעמד הר סיני קרה, אז מה? זו מעולם לא הייתה השאלה. הדבר של אבא שלו מבוסס על זה. בסדר. אז נגיד גם את אותו סיפור. אין בעיה. אם זה מבוסס על זה, נאמין בזה גם. אבל הם היו צריכים להיות אנשים טובים.
התזה המרכזית: להיות אנשים טובים זה מה שבאמת חשוב
זה הטיעון שאני עושה על בסיס השאלה שלי, נכון? לא עניתי על השאלה. רק הנחתי שזה רק בגלל שאני אומר שזו השאלה הנכונה. תודה, מר מסכים.
מסתבר שזה מאוד חשוב להיות אנשים טובים. אנשים ממשיכים לקפוץ מזה ולומר, אני לא צריך להיות אדם טוב כי אני מאמין נכון בתורה. יש לי את הכרזה הזו מאחוריי, זה היה טוב. חסר תועלת.
אם אתה בחור רע, הילדים שלך צריכים להפוך לגויים. גם אם יש לך את הכרזה הזו. זה לא מציל אותך. אני חושב כמה אנשים סומכים על זה והילדים שלהם תכא הופכים לגויים.
סטייה: מה באמת הציל את היהדות – תיאוריות או אנשים טובים?
ויש לי את זה – ראיתי את הדיון הזה, חשבתי על זה. אנשים שיש להם את המחלוקת הזו: מה שמר על היהדות? הבחור הזה אומר שזה הבעל שם טוב, זו הסיבה שזה טוב. אחרי שהאומה יצאה אבל וזה בסיס. אז התורה מגינה על עצמה, מגינה על עצמה על ידי – טוב אם אכפת לך אבל אכפת לי מאנשים.
וכולם אמרו משהו אחר כמו השאלות על איזו תיאוריה הצילה את התורה: האם זו התיאוריה הרציונליסטית או התיאוריה המיסטית? ואני מסתכל על האנשים האלה – אתם אנשים חיים בארץ לה-לה. אתם חושבים שהכל עוסק בתיאוריות שאתם יכולים להגן עליהן ולהתווכח. זה שטויות.
מה שבאמת שומר על התורה זה אנשים שהם אנשים טובים על ידה. ואני חושב שכשאנשים אומרים לפני הבעל שם טוב היהדות ירדה והבעל שם טוב הציל אותה, כל מה שזה אומר זה שהבעל שם טוב היה אדם כן שניסה להיות טוב באמצעות התורה. ולפי המיתולוגיה, הם לא אהבו לומר לעצמם שהרבנים לפני זה היו קצת מושחתים. מה שפשוט אומר שהם השתמשו בתורה לעצמם במקום לנסות להפוך לאנשים טובים וללמד את הילדים שלהם. כמובן שאתה צריך להפוך לגוי, אם זה המצב.
התצפית האמפירית: כנות מנבאת המשכיות
אני בעצם חושב שזה נכון. כל אזור שבו אתה רואה שהמורים של התורה הם כנים – הם בהחלט עשויים להיות טיפשים. הם יכולים לטעות. זו לא הנקודה. אם הם כנים, הם מנסים להפוך לאנשים טובים יותר באמצעות התורה. הילדים שלהם נשארים יהודים.
אנשים שמאוד ברור שהם לא כנים, שם, ולפעמים אפילו אין להם בעיה כי הם חושבים שהתירוץ של האמונות הנכונות מציל אותם, הילדים שלהם הופכים לגויים. תסתכל מסביב.
יכול להיות שאתה צריך תיאוריה טובה לזה. כמו, אם אנשים לא יכולים להאמין בתורה בלי חסידות, אז אתה צריך חסידות כדי להיות מסוגל להיות אדם טוב באמצעות התורה. כי אחרת אתה חושב שהתורה לא כל כך רעה. אז אתה לא יכול להפוך לאדם טוב באמצעותה. אבל הדבר שעושה אנשים טובים זה רק האנשים הטובים, לא התיאוריות.
התייחסות קצרה לאיזביץ
זה כל הרעיון של איזביץ כל הזמן, נכון? זה מה שאתה אומר?
מרצה: אני לא יודע, מה זה, כן?
תלמיד: יידיש לאך כזך לה-תורה, נכון? שכאילו אתה מפחד שמישהו אולי יהפוך כאילו רע מזה. הוא איכשהו כאילו עושה את זה לא כל כך טוב.
מרצה: זה באמת אומר את זה? אולי, אני לא יודע. בעיקרון, גוי עבדא גוי, ייד בלד גוישא. כאילו הוא שמר על היהדות.
אני לא בטוח מה אתה מתכוון, אבל אני מרגיש שזה יכניס אותי לסיבוך שלם אם אני אתחיל לדבר על זה.
הכרה בהשלכה המסוכנת
אז לא עניתי על השאלה שלי, רק אמרתי מה השאלה. אתה מבין?
תלמיד: לא.
מרצה: אני לא מבין.
תלמיד: אני לא מבין.
מרצה: אני לא מבין. מה אתה עושה?
תלמיד: כן, כי כאילו הדורות לפני הם שמרו את התורה, נכון?
מרצה: נכון.
תלמיד: והם אמרו, זו התורה. התורה אומרת לעשות את כל אלה כאילו, כאילו, אתה יודע, זה דבר של סמית או מה שזה לא יהיה, נכון? והם מאשימים, הם לא לימדו את זה לגבות אותם, נכון? אז המעשה עשה חברה רעה, כן?
מרצה: עכשיו, השאלה היא, אני לא אומר שאף אחד מהפתרונות האלה הם הפתרונות הנכונים או משהו. אני רק אומר איזה סוג דבר זה, איזה סוג שאלה השאלה היא. עכשיו בהתחשב בכך שזו השאלה הנכונה, אנחנו צריכים לחשוב מה התשובה.
תלמיד: הא?
מרצה: זה לא יהיה מסובך?
תלמיד: אז מה אני חושב? מה אתה חושב?
מרצה: מסתבר שעשיתי את העבודה שלי מאוד קשה עכשיו כי משהו – כל האנשים מקשיבים לשיעורים שלי, לא לכולם יש אותו רקע כמוני, ולחלקם אולי יש רקע רע, ואני אומר להם להפוך לגויים, וכן הלאה. רחמנא ליצלן, נכון?
תלמיד: כן, שלום.
מעבר: הבטחת תשובה
מרצה: בסדר, אז יש לי שטיקל תשובה, ובעצם אני גם חושב שהתשובה הזו משמשת. יש לי גם תשובה לשאלה הזו, אבל אנחנו צריכים לומר מה אני חושב שהתשובה היא.
תלמיד: פספסת את כל החלק.
מרצה: פספסתי הכל?
תלמיד: בסדר, רציתי להיכנס.
מרצה: עכשיו אנחנו הולכים לומר את הפשט. בסדר. זה קשה להתחיל עם הפשט. זה תמיד קשה. זה טוב לאתגר. בסדר. אז.
טבע המידה: אהבות מאומנות ורכישת יכולות חדשות
פרק 11: חזרה למסגרת המידות
מרצה: שך המעס זה שין, נכון? כן, שלום. בסדר, אז יש לי שטיקל תשובה. אני בעצם גם חושב שהתשובה הזו משמשת… יש לי גם תשובה לשאלה הזו, אבל אנחנו צריכים לומר מה אני חושב שהתשובה היא.
תלמיד: פספסת את כל החלק.
מרצה: פספסתי הכל? אה, נכון, רציתי להיכנס… עכשיו אנחנו הולכים לומר את התירוץ.
תלמיד: תירוץ.
מרצה: זה קשה להתחיל עם התירוץ. זה תמיד קשה, אבל זה טוב לאתגר, נכון?
אז התירוץ אומר – מה התירוץ? בראש השנה אני לא יכול להיכנס לתירוץ בפועל אולי, אבל אני יכול לומר איזה סוג תירוץ יכול להיות, נכון? איזה סוג תירוץ יכול להיות חוזר למה שדיברנו על מידות, נכון?
תלמיד: זה היה לפני הרבה זמן.
מרצה: הייתי צריך לחזור לעניין שלנו.
תלמיד: כן, כמובן שאנחנו לא מדברים על שום דבר אחר, נכון?
הבעיה של תרגום “Virtue”
מרצה: למדנו שיש משהו שנקרא מידות – virtues – וזה מאוד קשה למצוא תרגום טוב לזה, אפילו באנגלית. Virtue זו רק מילה לטינית שמתרגמת מילה יוונית שאומרת ארטה [ἀρετή: מצוינות], שאומרת משהו כמו מצוינות. וביהדות אנשים קוראים לזה מידות טובות, אבל זה כנראה תרגום רע, למרות שיש לו משהו לטובתו – זה מסורתי – אבל זה לא באמת טוב להגדיר מה זה.
כי מידה פשוט אומרת מדידה, והסיבה שאנחנו קוראים לזה מידה הייתה רק מבוססת, אני חושב, על תיאוריית המידה של הרמב״ם, תיאוריית המידות של אריסטו להיות מדידות באמצע. ומידה טובה פשוט אומרת המדידה הנכונה, אבל זה לא חושב על מה – כמו שום דבר מה הנקודה של זה. המונח מידה טובה בא מהמילה היוונית?
תלמיד: כן, אני חושב כן.
מרצה: לא מהמילה היוונית. זה בא מהמתרגמים, כמו מהרמב״ם. הרמב״ם כבר השתמש במילה מידה, למרות שהוא קרא לספר הלכות דעות, כי זו המידה של הדעות.
תלמיד: זה לא – אבל הוא השתמש במונח מידה בפירוש המשנה.
מרצה: זה מחז״ל. חז״ל השתמשו במילה מידה, ואולי לאותו – לסוג הדבר שהיוונים קוראים מידות. עכשיו, אני לא יכול להכחיש את הפרשנות הזו. חז״ל השתמשו במילה מידה במובן של מדידה, אבל במובן הרחב של מדידה – כמו במובן הרחב הזה של מדידת כל דבר. כמו דברים כאלה, הם ממש אומרים מדידה, אבל זה אומר כמו המדידה של דרך מסוימת של פעולה, אני חושב. אז משהו מאוד קרוב למה שאנחנו קוראים מידות.
וזה שימש את הרמב״ם ואת המתרגמים למידות באופן כללי יותר. אבל זה לא עוזר לנו להסביר מה זה.
פרק 12: מידה כ״אהבה” מאומנת של פעילות
ההגדרה המרכזית: מידת אופי כאהבה
מרצה: הדבר החשוב להבין, או הדבר שאנחנו נאבקים להבין עכשיו – יש משהו לגבי זה שאנחנו יכולים לומר, נכון? משהו לגבי זה שאנחנו יכולים לומר, וזה קשור למה שאני אומר. משהו לגבי זה שאנחנו יכולים לומר, שקשור לשאלה של איך להשיג מידות, נכון? איך להשיג מידות, נכון?
עכשיו, אמרנו שמידה היא אהבה. מידה היא אהבה, בסדר? מידת אופי, לפחות. יש מידות אחרות, מידות שכליות, שהן לא בדיוק ככה. אבל מידות אופי הן אהבות ושנאות, שזו דרך לומר את האהבה או האהבה של פעילות ספציפית, נכון? לא של דבר ספציפי, אלא של פעילות ספציפית.
המחשה: מערכת הישיבה ואהבת הלימוד
כמו, למשל, אם אתה הולך לישיבה והם מלמדים אותך ללמוד, מה שהם מלמדים אותך זה לא ללמוד – הם מלמדים אותך לאהוב ללמוד.
תלמיד: ישיבה ישנה יותר, אני שואל עם זה.
מרצה: הם מלמדים אותך לדעת איך ללמוד – זו מידה שכלית. אבל אני מדבר על מידת האופי. זו המידה של לאהוב ללמוד. ומעניין, כל מי שעבר מערכת ישיבה, מערכת ספרותית שהצליחה אצלו – היום לא כולן מצליחות, או אולי מעולם לא כולן הצליחו – אבל לרוב, כמו תוצר מוצלח של מערכת ישיבה – אנחנו מילה רעה – תוצר מוצלח של ישיבה אוהב ללמוד, לא משנה אם הוא גוי, אם הוא יהודי, אם הוא שומר שבת או לא.
יש את כל הסיפורים המטופשים האלה שאמורים לעשות צחוק מזה, אומרים, “אה, יש בחור שהיה לומד עם סיגריה בשבת.” אבל זה רק מראה שהם הצליחו, נכון? זו הייתה המטרה שלהם – לגרום לך לאהוב ללמוד – והם הצליחו בזה. כי אהבה אומרת שאתה אוהב את זה. זה לא אומר שאתה עושה מצוה.
כמו שדיברנו, לשם מצוה זה הפרט הזה של אהבה.
הוויכוח החסידי-ליטאי: אילו מידות חשובות ביותר?
חסידים, אגב, יש להם אותו דבר. הם רק מלמדים אותך לאהוב לשיר מנוחה ושמחה, ויש אנשים שעשו את זה עם הושע גראן שבת.
אבל זה בעצם כל המחלוקת היא מאוד טיפשית, כי המחלוקת הזו כולה מתנהלת כאילו העיקר הוא איזשהו קבלה סויל, נכון? ואז כולם מתווכחים אם יש לך את הנכון. אבל המציאות של חינוך היא שזה לא עובד עם קבלה סויל. המציאות של חינוך שהיא שזה מלמד אותך לאהוב דברים מסוימים.
עכשיו המחלוקת היא באמת איזה – מאיזה יותר חשוב – של לשיר מנוחה ושמחה או כמוהו ללמוד. זה דיון הוגן. זה לא נפתר על ידי התייחסות לכמה אנשים הם כמו, אין להם ארץ שמים ועושים את זה, נכון? זה נפתר על ידי: האם סוג האדם הזה הוא אדם טוב יותר או לא? זו שאלה רצינית. אין לי את התשובות שם עכשיו. אני רק מנסה לתת את המסגרת של מה השאלה, נכון?
חינוך כאימון באהבות חדשות
אז זה נקרא אימון. זה נקרא חינוך. זה נקרא מידות.
עכשיו, לאן אני מגיע כאן? שזה הופך למשהו קצת קשה להגדיר או קצת קשה לנו. אנחנו מאוד רגילים – מאז כמו שדיברנו לפני דקה – אנחנו מאוד רגילים לקפוץ לרמה השכלית או לרמה הדוגמטית של דברים. כמו, האם אתה צריך ללמוד תורה? אז אנחנו מעמידים פנים שישיבות מלמדות אותך שאתה צריך – שיש ענין גדול שזה אידיאלי ללמוד תורה. אבל זה לא – זה לא מה שהם מלמדים אותך. שכולם מאמינים כביכול – זו לא הנקודה, או שאתה עושה או שאתה לא. אולי הם אפילו לא מאמינים בזה.
מה שהם באמת מלמדים אותך זה הפעילות – לא הפעילות, אלא האהבה של הפעילות, ההרגל, נכון? זה נקרא ההרגל, התחביב, האהבה של זה, להיות סוג האדם הזה, בסדר?
פרק 13: הדיכוטומיה הכוזבת – אמונה מול העדפה בלבד
המידה אינה אמונה ואינה הנאה חושית
מרצה: עכשיו זה לא אותו דבר כמו הדגל – מה שאנחנו קוראים כמו האמונה. כי כמו שאמרתי, יש הרבה אנשים שהם כמו – כל האנשים שכותבים ב*עתד* [עתד: התייחסות לא ברורה, אולי פרסום] – אנשים שלא לומדים *אסכתס* [אסכתס: לא ברור, אולי *שטארק* שטארק: בעוצמה] אבל הם מאוד מאמינים באידיאל של הלימוד, נכון? אלה אנשים שעבורם ה*חינוך* לא עבד, נכון? האנשים שעבדו הם האנשים שאוהבים ללמוד.
אבל זה גם לא – זה מאוד חשוב לשים לב, נכון? דיברנו על זה בשיעור הקודם. זה גם לא מסוג של כמו לאהוב מיץ תפוזים, נכון? זה כמו הטעם של מיץ תפוזים.
תלמיד: כן, נכון. אמרת את זה אתמול בלילה.
מרצה: אוקיי, בואו נניח שיש – יש אהבת לימוד, ואז יש בפועל כשאתה לומד שזה קורה.
תלמיד: אני לא מסווה.
מרצה: כשאמרתי הטעם של תפוזים, התכוונתי רק לדבר שבנוי בתוכך. הדבר שהוא פשוט הנאה חושית. אין הנאה חושית בלימוד. פשוט אין.
תלמיד: תגיד שאתה אוהב את הפעילות של שתיית תפוזים. זה יהיה שונה מההנאה החושית של שתיית תפוזים.
מרצה: מה אתה אוהב בתפוזים?
תלמיד: לאנשים יש אהבות כאלה. פשוט אמרתי את המילה תפוזים.
מרצה: לא, לא. אנשים שנהנים מפופקורן.
תלמיד: כן, כן, כן.
מרצה: אין בעיה. אבל זה לא קיים בכלל לגבי תורה, רק כדי להיות ברור. זה לא קיים.
תלמיד: הדרך היחידה –
מרצה: לא, זה לא. לא, לא, זה לא. זה לא. הדרך היחידה שזה יכול להתקיים היא בדרך של – שזה כמו שאתה צריך לבוא ל – כי הם מחלקים עוגת גבינה, שזה כמו קשר מלאכותי בין הפעילות של הלימוד לזה. ואתה יכול לעשות את הלימוד לא לשמו, אלא למטרה של *כבוד* או לכסף או ל*נאש* [נאש: חטיף] שאתה נותן.
*מתוך שלא לשמה בא לשמה* – ממוטיבציה חיצונית לפנימית
אבל זה – תן לי לסיים את המשפט שלי – אבל זה הרעיון של [*מתוך שלא לשמה בא לשמה*], שאומר שכי זה לא באמת בגלל זה, הפעילות של הלימוד לא מתחברת טוב מאוד לידע הזה שאתה מקבל. זה היה מתחבר טוב, אז היית תקוע. אבל זה לא באמת מתחבר כי זו פעילות נפרדת, מה שאומר שיש לה מטרות משלה.
ואז, ברגע שאתה נכנס לזה, אתה שם לב למטרות האלה. זו נקודה חשובה שאנחנו הולכים להגיע אליה. אתה שם לב למטרות האלה. אתה שם לב שללימוד יש מטרה משלו.
תלמיד: מה זה, *חבש* [חבש: לא ברור]?
מרצה: להבין את ה*סוגיא* [סוגיא: נושא/קטע תלמודי] טוב, נגיד. זו מטרה שהיא לגמרי נפרדת מלקבל את הממתק.
עכשיו אתה יכול – אתה יכול לעבוד קשה ואתה יכול כמו לנסות להמשיך לזכור, “אני לא באמת אכפת לי ללמוד את זה. ובכן, אכפת לי רק לקבל את הממתק בסוף.” זה נקרא הלימוד המבני. זה לא באמת המצב הטבעי. זה תמיד – זה כמו איפה שאנשים מתחילים. אבל זה לא המצב הטבעי של מישהו שאוהב ללמוד.
כל מי שאוהב ללמוד זה בגלל שהם אוהבים את הטוב שהוא חלק מ – שהוא טבוע בלימוד עצמו.
דחיית מודל ה״תחושה”
תלמיד: אתה יכול להגיד שהם אוהבים את התחושה של הלימוד?
מרצה: לא, כי תחושה היא דבר אחר שאתה מעמיד פנים –
[סוף החלק]
טבע ההנאה בלימוד תורה: חושית מול אהבה אינטלקטואלית
פרק 14: ההבחנה היסודית: הלימוד אינו הנאה חושית
מרצה: אני לא יודע מה זו התחושה של הלימוד. התחושה של הלימוד הייתה פחות *חדש* כשלימדו אותך ללמוד. כשאתה אומר התחושה, אתה מעמיד פנים ש… אני לא יודע מה זה תחושות. אני יודע מה זה תחושות חושיות, בסדר? תחושות חושיות, כמו… אין תחושה חושית בזה. לא. בהחלט לא. לא. זה לא מרגיש כמו כלום. זה מרגיש כמו… כלומר, זה מרגיש… זה שימוש אנלוגי במונח מרגיש. זה מרגיש כמו הבנת *פשט* [פשט: פירוש/הסבר]. זה לא מרגיש כמו מתיקות בלשון שלך או כמו כל הנאה חושית בעצבים שיש לך מהנאה חושית אחרת. פשוט לא.
אנשים אוהבים להעמיד פנים שזה כך אבל זה לא. אני לא מכחיש שאין לזה כמה נוירונים שיורים במוח שלך או מה שזה לא יהיה, אבל זה עדיין נפרד ממה שאנחנו קוראים הנאות חושיות. זה נוירונים אחרים, נגיד. זה גם נוירונים, אני לא נכנס לחומריות, אבל זה נוירונים אחרים, עצבים אחרים. והעצבים האלה לא פועלים – הם לא אותם. אתה לא יכול לצמצם את זה ל״אני מרגיש טוב.” מה זה בכלל אומר להרגיש טוב? ההרגשה הטובה של הלימוד היא סוג שונה של הרגשה טובה מההרגשה הטובה משתיית משהו מתוק או להשתכר או מה שזה לא יהיה. וזו ההרגשה הטובה ששייכת ללימוד.
הבלבול ההיסטורי: דגל מחנה אפרים ואובדן הקטגוריות האריסטוטליות
זה מה שבלבל כל כך הרבה אנשים כשהם התחילו להיכנס להנאה מהלימוד, כל הדברים האלה. הם כולם פשוט בלבולים מאי הבנה של זה. כן, בהחלט. פשוט מבולבלים. לגמרי מבולבלים. כי ה*דגל* [דגל מחנה אפרים, טקסט חסידי] חושב שלשמה זה אומר משהו דבר שלישי, שהוא יותר קרוב… לא, לא. ה*דגל* חושב… שוב, ל*דגל* אין את הקטגוריה האמצעית הזו כמו רוב האנשים המודרניים, כי הם שכחו אותה, כי הם הפסיקו לקרוא אריסטו.
ומאז שהאוניברסיטה התחילה לקרוא דקארט, גם ה*יידן* [יהודים] הפסיקו. ולכן, הם שכחו את המציאות שהדרך הרגילה לדבר על הדברים האלה היא לא להעמיד פנים שכל מה שאתה אוהב הוא פשוט סוג של הנאה חושית, שזה ברור שלא. אז, כמובן, כולם יודעים את זה. אז אנחנו מעמידים פנים שההנאות הפסיכולוגיות האלה הן איכשהו אותו דבר כמו הנאות חושיות, נכון?
ואז, מאז שכולם עדיין – כולם, לפחות כולם דתיים או כולם חלק מהיהדות – עדיין חושבים שיש משהו גבוה יותר מזה, אבל אתה לא יודע על שום דבר ביניים, אז אתה קופץ למשהו מאוד גבוה. אז החסידים קופצים לרעיון הזה של לשמה, של *דבקות* [דבקות: היצמדות/התקשרות לה׳], של כוונה לה׳ או משהו כזה.
עכשיו, כוונה לה׳ היא אידיאל מאוד יפה, אבל זה לא כל מה שאנחנו מדברים עליו כאן. אנחנו מדברים על משהו הרבה יותר פשוט מזה. והסוג של הנאה שיש לך מהלימוד אינו חושי. למה בכלל היית חושב כך? זה דבר בפני עצמו.
עכשיו, האם זה טוב? אגב, לא אמרתי שזה טוב לרדוף אחריו לשמו. אני לא יודע אם זה טוב… השאלה של טל היא שאלה אחרת. או השאלה של, האם זה טוב, האם זה באמת הדבר שאתה צריך לרדוף אחריו? אבל אני לא באמת חושב… אני אגיד משהו מאוחר יותר.
חוסר ההפרדה של האהבה מהלימוד עצמו
תלמיד: לא, לענות על השאלה שלך – זה לא… זה לא יכול להיות נפרד. ההנאה… הסוג של הנאה… אם אנחנו קוראים לזה הנאה… אם אנחנו קוראים לזה אהבה… האהבה של הלימוד אינה נפרדת מהלימוד באותה דרך שהאהבה של… כמו החלוקה הראשונה שעשינו, כמו האהבה של גלידה והאהבה של אכילת גלידה. זה לא… זה לא נפרד בדרך הזו.
מרצה: כי כל… כל העניין הזה הוא שעכשיו יש לך – התקנתי לך דבר חדש של אהבה. זה כל מה שזה אומר. כמובן שיש פעילות של לימוד. אולי לא תמיד אתה אוהב את זה. אולי האהבה באה בהתחלה. זה כבר איך שזה עובד. אבל האהבה היא אותו דבר.
שה*דגל טל* [דגל מחנה אפרים] כן מבין את זה נכון. האהבה היא חלק מהלימוד. זה לא אפשרי למישהו להיות *לומד* [לומד: לומד]. ה*מידה* [מידה: תכונת אופי/איכות] היא *לומד לימיט*. אתה יכול להיות… אז אתה לא *לומד*. אז החינוך של הישיבה נכשל בך. אתה *צדיק* [צדיק: אדם צדיק]. אתה לא *לומד*. אתה *חוביב צדיקים* [מקיים מצוות]. אתה אף פעם לא אוהב לימוד. אבל אם הם מצליחים, אז אתה אוהב את זה. והאהבה הזו אינה אותו סוג של הנאה.
ובכן, אם זה לשמה… אם לה׳ אכפת מזה, זו שאלה נפרדת. אנחנו צריכים לשאול את השאלה הזו. החסידים בהחלט יגידו שזה לא מספיק. אני לא מתווכח עם זה. אני רק אומר שזה לא אותו דבר. כשהם מבקרים את החסידים, הם לפעמים מצמצמים את זה לסוג הנמוך יותר של הנאה, מה שזה לא. זה יכול להיות מבוקר, אבל לא בדרך הזו, נכון?
התייחסות להתנגדויות: למה הלימוד אינו כמו הנאה חושית
תלמיד: אתה אומר שאם זה היה סוג כזה של הנאה חושית, אז אף אחד לא היה צריך ללמד אותך את הסוג הזה של אהבה. אז כל תורה שאינה כך…
מרצה: שוב, אני לא יודע אם זה לא היה צריך ללמד, אבל זה פשוט לא מה שזה. אני לא יודע למה מישהו היה חושב שזו הנאה חושית. זה פשוט לא. איזה חוש זה?
למי אכפת איך קוראים לזה – חושי זה, חושי זה? אני רק יודע לעצמי, נכון? יש שתי אהבות שונות. יש אחת, כמו, לפני שאתה קם, כמו, מקבל *חשק* [חשק: רצון/דחף] ללכת, כן? אם הייתי עומד לייעץ, זה *געשמאק* [געשמאק: תענוג/הנאה]. אבל אם אתה אוהב את הפעילות של הלימוד, במילים אחרות, נכון? כמו 2 בלילה, מקבל את ה*חשק* הזה ללמוד, נגיד, או 2 אחר הצהריים, מה שזה לא יהיה, נכון? פשוט ללכת, נכון?
רגע אחד, ואז מה אתה עושה? חוץ מזה, אלה פרטים בתוך הדבר. אני לא רואה את זה. זה לא כאילו הוא אוהב את הפעילות של הלימוד בשביל הלימוד עצמו. יש אנשים שאוהבים את זה, אבל לא, אני לא חושב שזה… אני לא חושב שזה… זה לא משנה לי. זה לא משנה לי. אלה דיונים מעניינים לנהל אם אנחנו מדברים בפועל על המידה של הלימוד. נכנס לכל החלקים השונים שלה. אבל מאז שאני רק מנסה למצוא מה זו מידה… וכל אלה באותה קטגוריה עבורי.
הנאה פסיכולוגית – אני לא יודע מה זה אומר. זו רק מילה שנראה גורמת לאנשים לחשוב שהם יודעים משהו.
אנלוגיית הפיצה ודחייתה
תלמיד: אני רוצה להגיד משהו מאוד, מאוד פשוט, כי אני רוצה להבין את זה. מאז שפעם אחת אכלתי פיצה, עכשיו אני אוהב פיצה. במילים אחרות, תשכח מהטעם של פיצה. בשלב הזה אני כבר אוהב אכילת פיצה, נכון?
מרצה: אני לא יודע. אבל אנחנו לא מדברים… שוב, אנחנו לא מדברים… אנחנו לא יכולים… לא. שוב, אני לא… איך אתה מבין את זה? אני אוהב פיצה. מה זה בכלל אומר?
תלמיד: כן, אני חושב שזה… אני בעצם חושב שאתה טועה כי אתה קופץ בתוך זה. אתה מחבר אותם יותר מדי, נכון? אתה תזכור. אתה תזכור.
מרצה: אל… בוא נעשה… בוא נשמור על דברים פשוטים. תקשיב, תקשיב. זה לא זה. רגע, אז בוא נשמור על דברים מאוד פשוטים ולעולם לא נדבר על אותו דבר שיש לו את שניהם, כי זה פשוט מבלבל, בסדר? אנחנו הולכים להשתמש בדוגמאות שבהן זה ברור נפרד, בסדר?
אכילה והנאות פיזיות אחרות הן סוג אחד של אהבה, ו*כבוד* [כבוד: כבוד] ו*גאווה* [גאווה: גאווה] ו*כעס* [כעס: כעס] הם סוג אחר של אהבה, בסדר? פשוט כך. *כבוד* לא אומר שאני מקבל עקצוץ בעמוד השדרה שלי או משהו. זה פשוט אומר שאני אוהב את זה, בסדר? זה דבר חברתי. זה קיים איפשהו. אני לא נכנס לשאלת החומריות. פשוט סוג שונה של דבר, בסדר?
תלמיד: האם *כעס* הוא סוג שונה של דבר?
מרצה: הנה זה. זה הכל. עכשיו תורה היא מהסוג של… הלימוד הוא מהסוג של דבר שה*כבוד* הוא, לא מהסוג של דבר שהאוכל הוא. זה הכל. יש דבר שלישי? לא שלישי. אותו. אין דבר שלישי. זה טוב יותר, אבל זה אותו סוג של דבר. יש דבר שלישי שהוא אינטלקטואלי. אנחנו לא מדברים על זה. אנחנו מדברים על המידה של הלימוד.
ההבחנה המרכזית: אהבה טבעית מול אהבה שנבנית חברתית
תלמיד: אתה יכול לתת שתי דוגמאות רגילות, נגיד, של כמו *גאווה* ונגיד, אני לא יודע, עניין האוכל, מה שזה לא יהיה, עניין ההנאה?
מרצה: כן, מה אתה מתכוון? ברגע שאני מרגיש *כבוד*… למה זה כל כך קשה? ההבדל הגדול בדרך כלל הוא שאחד הוא חברתי – במילים אחרות, הוא נלמד – והשני הוא יותר טבעי. האם לא… אנחנו, שוב, להשתמש בדוגמה פשוטה, חושי… אתה לא צריך להילמד לאהוב אוכל, אבל אתה כן צריך להילמד לאהוב *כבוד*.
תלמיד: כולם נלמדים את זה כי זה קשור להנאה החושית?
מרצה: כן, בעוד ש*גאווה* אין לה שום קשר להנאה החושית. בדיוק. זה משהו שאתה נלמד. אולי אתה נלמד… יש לך נטייה טבעית לזה כי יש לך נטייה טבעית לכל דבר, אבל אתה נלמד במובן של זה חברתי… הם תרבותיים. *כבוד* הוא מוסד תרבותי, נכון?
אם אתה אדם של תיאוריה ביקורתית, אתה אומר שזה לא באמת קיים. רק הנאות מילוליות אולי קיימות. אפילו זה תרבותי כי הם נכנסים לרמה הזו של זה. אבל אנחנו מנסים לעשות את זה פשוט. אבל זה… איך קוראים לזה? איך קוראים לזה? פרדוקס? לא פרדוקס. דבר בונה, נכון? משהו שלא חי בגוף שלך באותה דרך שאהבת אוכל, אכילה, חיה בגוף שלך. פשוט כך. זה חי ביחסים ביני לבינך.
האם יש לזה ייצוג כלשהו בגוף שלי, במוח שלי? לא השאלה שלי. אבל זה לא חי בגוף שלי באותה דרך. כן. אתה צריך להילמד. ולאהוב את זה זה לא צמצום של אחד לשני. זה לא שעכשיו אני פשוט אוהב את זה באותה דרך שאני אוהב אוכל. אני אוהב את זה בדרך שונה.
עכשיו, אתה יכול להגיד שכל סוגי האהבות האלה הם עדיין אנוכיים ורעים. אני לא נכנס לשאלה הזו. זו הביקורת החסידית, הביקורת האפלטונית. אפלטון כבר היה לו את הביקורת הזו. אבל זו לא הנקודה שלי. זה עדיין יותר שזה סוג שונה של דבר, ונראה שאנשים מפספסים את זה כי זה פשוט… במילים אחרות, אם אין ערך… כמו, אני לא יודע, ערך… זה לא שונה. זה לא שונה בכלל. כמו שיש אנשים שאוהבים פיצה ויש אנשים שאוהבים תורה. זה לא באמת נכון. זה נכון, אבל זה סוג שונה של דבר.
תגובה להתנגדויות נוספות
תלמיד: כדי להיות מסוגל לאהוב פיצה זה דבר פשוט. כדי להיות מסוגל לאהוב תורה אתה צריך אימון, אתה צריך *חינוך* [חינוך: חינוך/אימון]. זה חשוב. זה נבנה חברתית, בסדר. ואם הטעם צריך *חינוך* גם, אז זה לא יהיה אותו דבר.
מרצה: זה לא. יש הבדלים אחרים. זה דבר שונה. הרגע אמרתי לך הבדל אחד ביניהם. זה דבר שונה. אפילו ל… לא יהיה… יש עדיין דבר שונה. אנחנו רק מנסים להגדיר למה זה דבר שונה.
תלמיד: לא, אמרתי אחד, כי לא אמרתי שזה מה שעשה את ההבדל. ברור שזה דבר שונה. אני פשוט לא חושב שאני צריך להסביר למה זה דבר שונה.
מרצה: זה סוג של… מה אתה מתכוון? זה דבר שונה. זה כמו חוש. תחושה היא סוג של דבר. אתה מבין מה זה אומר? הנאה של החוש היא סוג של דבר. אתה מבין מה זה אומר? וחוש של… של אהבה לזה. זה סוג שונה של דבר. אתה לא מרגיש את זה באותו מקום. אני רק רוצה להגיד את זה. זה לא קיים באותו חלק של הנשמה. בהחלט. זה לא אותו דבר.
תלמיד: אחד הוא פעילות ואחד הוא אהבה של הפריט עצמו. אבל אם אתה מגיע עם דוגמאות שבהן זה לא פעילות, נכון?
מרצה: לא, בהחלט לא. זו פשוט פנטזיה נחמדה שאנשים אוהבים לספר לעצמם. אני לא יודע למה אנשים קיבלו את זה. אתה ממש לא מרגיש אותו דבר. אני לא יודע למה. תסתכל בחוויה שלך, בסדר? אתה יכול להסתכל ולעשות התבוננות פנימית לזה. זה לגמרי לא אותו דבר, בסדר?
מסקנה: השטחת ה״אהבה” לקטגוריה אחת בלתי מובחנת
מרצה: מאוד יפה. לא, *המבול* [מבולבל/מעורבב]. אז זה לא אותה אהבה, אותו דבר. למה אנשים מסתובבים עם זה? האנשים האלה פשוט המציאו את הקטגוריה הזו שנקראת אהבת דברים, ואז כמו, אתה אוהב סודה, אני אוהב פיצה. זה נכון במובן רחב מאוד אם אתה אוהב להשתמש במילה “אוהב” בצורה לא מוגדרת. אבל זה כמו להגיד זה השולחן וזה… וזה כוכב. שניהם דברים. מאוד יפה. אבל יש שולחן, זה כוכב.
פרק 15: טבע ההנאה: הנאה חושית מול הנאה אינטלקטואלית
ההבחנה היסודית בין סוגי ההנאה
מרצה: אני לא יודע למה. תסתכל בחוויה שלך, בסדר? אתה יכול להסתכל ולעשות התבוננות פנימית לזה. זה לגמרי לא אותו דבר, בסדר?
תלמיד: כן, זה לא פוגע בטעם שלי. זה באיזשהו חוש אחר.
מרצה: יפה מאוד! זה במובן אחר כלשהו. אז זה לא אותו דבר. למה אנשים הולכים… אנשים פשוט המציאו את הקטגוריה הזאת שנקראת לאהוב דברים. ואז כאילו, אתה אוהב טויוטה, אני אוהב פיצה. זה נכון במובן רחב מאוד אם אתה אוהב להשתמש במילה “אוהב” בצורה לא מובחנת. אבל זה כמו להגיד, זה שולחן וזה כוכב. שניהם דברים. יפה מאוד. אבל זה שולחן, זה כוכב. אז, שני דברים שונים.
אז, למה שיהיה לי אכפת מזה? אין מה לעשות.
תלמיד: לא אמרתי שצריך להיות לך אכפת. רק אמרתי קודם שזה דבר אחר.
מרצה: בסדר.
תלמיד: לא אמרתי שום דבר על אכפתיות. אני רק מנסה להגיד לך את העובדה הכי בסיסית שזה שונה. ומסיבה כלשהי, אני לא יודע למה. אני כן יודע למה. כי זה בסיסי. אם זה משהו אחר, זה בעצם אתה מבולבל. לא, אני מתכוון לזה ברצינות.
תלמיד: אני בעצם חושב בדרך שאתה בדרך כלל מלמד את הדבר. אבל אני לא רואה למה טעם הלשון, כי זה לשון וחתיכה של משהו פוגעת בו.
מרצה: אני לא מבין מה אתה אומר. אנחנו יודעים מה זה ואנחנו יודעים מה זה. הם לא אותו דבר. אם זה למה – זה כמו טוש צהוב שונה מהטוש הכחול. אני לא יודע. אחד צהוב, אחד כחול. מה השאלה? אלה שונים, נכון?
תלמיד: כמובן שאלה שונים.
מרצה: יפה מאוד. אבל הם אותו –
תלמיד: אוקיי, לא לא לא, הם אותו סוג של דבר, נכון? יש לנו את זה –
מרצה: אוקיי, האם אתה – אוקיי האם אתה – האם אי פעם הבנת את הקטגוריה הזאת שנקראת חושים? אתה יודע מה זה חוש?
תלמיד: אה, אז אתה החלטת שיש חמישה חושים?
מרצה: אני החלטתי? כן.
תלמיד: וזהו? יכול להיות עוד –
מרצה: שוב, שוב, שוב, אנחנו צריכים להיות – אנחנו צריכים להיות מאוד – לא, אין אחד מתוך חמישה. אבל אנחנו צריכים להיות ריאליים במובן הזה. במובן הזה, אולי במובן אחר, ואנחנו צריכים להיות ריאליים, נכון? זה לא חכמה פשוט ללכת ולקחת מילים – זה סופיסטיקה, נכון? בואו ניקח מילים ונעמיד פנים שאנחנו יכולים לגרום לכולן להישמע אותו דבר. הן לא אותו דבר. אין שום – זה ההיפך. אם מישהו רוצה לטעון שהן אותו דבר, הוא צריך להוכיח את זה. הדרך הרגילה של חשיבה היא שהן לא אותו דבר. זה לא אותו סוג של דבר.
נטל ההוכחה ובעיית השוויון המילולי
מרצה: אני לא יודע למה. כמו תגיד לי למה. אפילו אני, כשאתה אומר אותו סוג של דבר, אין לי מושג על מה אתה מדבר. לא, זה לא. זה בהחלט לא. זה לא אותו דבר כמו מה? זה לא אותו דבר כמו להרגיש משהו במוח שלי, כמו להרגיש משהו בלשון שלי. מה אתה אומר לי?
תלמיד: אה, אז שוב, אז החוש האחר שנקרא שמיעה גם לא אותו דבר כמו להגיד –
מרצה: שוב, כשאתה אומר מוזיקה, רק כדי להיות ברור, לא, כי עשית לי דוגמאות מסובכות. אני אגיד לך למה. כי אנחנו לא יכולים – אנשים תמיד אוהבים לברוח לדוגמאות מסובכות. כי מוזיקה היא לא הנאה לאוזן. אם אתה אומר משהו מאוד פשוט, כמו הסוג של מוזיקה שתינוקות אוהבים, אז כן. אבל אם אתה מדבר על הערכת מוזיקה, זה משהו –
תלמיד: לא, אני לא מעריך. אני מדבר על מה שתינוקות אוהבים.
מרצה: אז כמובן זה פשוט צליל מהנה. זה לא פשוט שיש דבר כזה, אבל אני מניח שיש דבר כזה. כן, כמובן. צלילים חזקים מאוד כואבים לך וצליל נעים נחמד אוהב אותך. זה בדיוק אותו סוג של דבר, כמובן. זה סוג של – אני אפילו יכול לתת לך איזושהי הגדרה למה חוש אומר, אבל למה שאצטרך ללכת לשם? כאילו אני מרגיש שזה משהו שכולנו יודעים.
ואני חושב שהדבר האחר – אני אומר לך את זה, אני עושה את הטיעון הזה, בסדר? אני חושב שהדבר האחר, ההנחה הזאת שזה אותו סוג של דבר, כמו סתיכל תוספות, זה משהו שאף אחד לא יודע. זה סתיכל פילוסופיה שלא הגיוני שסיפרו לך מישהו ואתה מחליט שזה בסיסי, וזה שטויות. פשוט תחשוב על זה לשנייה אחת ואתה רואה שזה שטויות.
תלמיד: אני מנסה להבין כשאתה אומר – אני אגיד לך את זה. אני מבין כל כך הרבה כשאני ישן וכשאני הולך הביתה זה נגמר.
מרצה: לא, אתה לא יודע את זה. אתה בעצם לא יודע את זה. לא, לא, זה לא מציאות. זה מה שאני אומר לך. זה שטיפת מוח על ידי כת שאמרה לך את זה.
תלמיד: אני יודע שאתה לא – אתה צריך לבוא אליי בכל פעם שאני אומר משהו שזה לא מציאות, אני יודע את זה, בסדר?
מרצה: לא לא לא, אני עושה קיצור דרך כי אין לי טוב – אני עושה קיצור דרך כי אין לי – אין לי צורך לנקוב בחילוק. אתה זה שמחבר שני דברים רק כדי שתהיה להם אותה מילה. זה בכלל לא הגיוני. ומסיבה כלשהי אתה מעמיד פנים שזה אני שצריך להוכיח לך שזה שונה. זה כל כך מצחיק. זה לא שייך. זה שני הדברים האלה.
ואני אפילו לא מגיע – בעצם השאלה האחרת שלך הייתה שאלה טובה יותר. מה השייכות בין ליהנות ממגע לבין ליהנות מטעם? זו שאלה טובה. זה בעצם דרך די קלה לענות על זה, למה הם דומים. אבל מה שאתה אומר זה משהו שונה לגמרי.
ניסוי המחשבה של “הנאה-פלוס”
מרצה: מילה – כמו לשניהם, או ליהנות לשניהם, וזה מאוד לא מדויק כי זו לא אותה סוג של הנאה. זה אותו סוג רק במובן של, אתה יודע, כמו באותו אבל דומה – כמו שאני לפעמים עושה את הדברים המצחיקים האלה כמו הכיסא שלי אוהב להיות על הרצפה, גם אוהב ואף פעם לא קופץ למעלה מעצמו, אז אני בטח אוהב את זה. וזה אותו סוג של דבר כמו שאני אוהב פיצה. זו פשוט מילה שאנחנו משתמשים באותה, אבל זו פשוט סופיסטיקה. אין שום – אין שום – זה, אותה מילה מתייחסת בחוויה שלך או בכל דבר שאתה גורם להם להעמיד פנים שהם אותו דבר. אין לי מושג למה מישהו היה אומר את זה.
תלמיד: אני משתמש במשל של שמיעה מסיבה מאוד פשוטה, בסדר? כי אמרת ששמיעה היא אחד מחמשת החושים ויש לזה סוג של הנאה, נכון? אז אז אמרת, לא, אני משתמש במשל מסובך. לא השתמשתי במשל מסובך. אני מנסה להגיד לך משל שלשמיעה יש הנאה ממנו, נכון? הנה. כך שתבין ששמיעה של הנאה והנאת מגע זה שונה, למרות שהם מחמשת החושים. אני פשוט, האם אני – אז, חבר, המוח –
מרצה: צדיק, האם עניתי? האם עניתי? האם הקשבת למה שאמרתי או שרק חשבת על מה אתה הולך לענות? כי בדיוק חזרתי על השאלה הזאת שאמרת לך.
תלמיד: לא, אמרת על ההבדל במגע וטעם. ואני ספציפית אמרתי שמיעה.
מרצה: לא, כי אני חושב שספציפית נתתי לך את – אתה מבין למה הגענו למושג הזה של חמשת החושים? מה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים חושים?
תלמיד: יש לי דוגמה של לא חמשת החושים. מה עם לשמוע בדיחה? עכשיו, אני לא מדבר על התחושה הפיזית של לצחוק אחרי ששומעים את הבדיחה.
מרצה: זה כמו להעריך מוזיקה.
תלמיד: כן, זה כמו מוזיקה, אבל המוזיקה היא אחד מחמשת החושים. וזה כמו להבין מגע.
מרצה: כן, כן, זה לא שמיעה. זו לא הנאה של האוזן. כמובן שלא. כמובן שלא. זה דבר חברתי. אני לא יודע מה – כן, כמובן. זה דבר חברתי. כמובן, כמובן. זה לא חברתי – בחברתי אני לא מתכוון שאף אחד לא בסביבה. אני מתכוון שזה משהו שמלמדים אותך. זה דבר תרבותי. כמובן. תרבויות שונות אוהבות בדיחות שונות. אוקיי, זו לא לגמרי הוכחה, אבל במובן מסוים, כן, כמובן. כן, כמובן. כן, כמובן. זה לא אותו סוג של דבר כמו לאהוב, כמו ההנאה של חושים. כמובן שלא.
הגדרת מה שהופך משהו ל״חוש”
מרצה: לא שכנעתי אותך שמשהו טוב יותר או משהו. אני רק אומר לך שזה שונה. אנחנו פשוט משתמשים במילה הזאת “להרגיש טוב” לכל דבר. אנחנו פשוט משתמשים במילה הזאת “להרגיש טוב” לכל דבר, כאילו אנחנו יודעים מה זה. אבל אנחנו לא יודעים מה זה. אנחנו יודעים מה להרגיש טוב אומר במובן חושי. אנחנו גם יודעים מה זה אומר במובן אחר. אבל זה לא אותו דבר. זה לא – אין לי מושג למה אתה ממשיך להעמיד פנים שזה אותו דבר. זו פשוט אותה מילה. זה אפילו לא – אתה צריך להשתמש במילה אחרת ואתה תראה שזה לא אותו דבר.
אני יכול לקרוא לזה אחרת. בוא נקרא – בוא נחליט לקרוא לזה אחרת ואז אני אהיה צודק, נכון? אני לא יכול פשוט לבוא – מה ההבדל? דא סבא חליף, דא סבא חליף, דא סבא חליף. שוב, שוב, אני לא תקוע – אני תקוע על זה שאתה כל כך עבר שטיפת מוח ואתה חוזר לי על מילים שלא אומרות כלום.
בוא נעשה שפה חדשה. אנחנו לא מורשים לקרוא לדברים האלה הנאה. אנחנו צריכים לקרוא לאחד הנאה ולשני “הנאה-פלוס”, בסדר? עכשיו אתה מבין שזה שני דברים שונים, נכון? מזה אני נהנה ומזה אני “נהנה-פלוס”. סיום. פתרתי את הבעיה שלך? עכשיו תן לי משהו מלבד המילים להגיד לי למה אמרתי משהו לא נכון.
תלמיד: בוא נגיד לאהוב לשתות, מדברים על אלכוהול – אלכוהול, לאהוב להשתכר, נכון? זו דוגמה מושלמת בשבילך. אתה לא יכול – אתה צריך לעשות הבחנה בין, של, של, של למה – לא למה אתה אוהב לשתות, אלא כלומר אתה לא יכול להביא טעם לעניין, נכון? כי זה מגעיל, נכון?
מרצה: לא, לא, מבחינה חושית, נכון? כמו שאין לזה שום קשר לטעם הטוב, נכון? זה ההיבט החברתי של זה, נכון? אז אני אוהב – אני אוהב לשתות. אני אוהב ל –
תלמיד: אני לא חושב שאדה לא מסכים שזה שונה. הוא לא מסכים שלכן אנחנו צריכים להגיד שזה שונה.
מרצה: אני לא יודע למה. זה ההיפך. אם אתה רוצה לחבר דברים, אתה צריך לחבר אותם.
תלמיד: בתוך לימוד אתה אומר שיש לך חושי. אני לא חושב שיש לך שני דברים. אני לא יודע איזה חוש נהנה מלימוד.
מרצה: אני לא יודע איזה חוש נהנה מלימוד. אם אתה רוצה להגיד לי איזה אחד זה, או באיזה מובן זה חוש – אז למה בכלל היית קורא לזה חוש?
תלמיד: אני לא יודע איפה זה, אבל אני יודע בוודאות שאני אוהב את זה.
מרצה: מאוד חמוד. אם אני שואל שאתה אוהב את זה, אבל אתה פשוט – לא, כי לחושים יש משמעות. זו לא רק מילה שהמצאנו. לחוש יש משמעות. צדיק, כשאנחנו קוראים לזה חושים, זה לא בגלל שהחלטנו באופן אקראי לקרוא לדברים האלה חושים.
תלמיד: לא, אבל אם אתה אומר שיש חמישה חושים, אז אתה לוקח מדברים אחרים שיש להם אותה תחושה שאתה יכול לקרוא חושים, אבל הם לא חושים כי הם לא –
מרצה: אוקיי, חוש הוא משהו שנותן לי מידע על העולם החיצון בדרך של מגע, או בסוג של דרך – עכשיו רק מגע, כן. עם ראייה זה מגע.
תלמיד: כן, סוג של מגע, כולם –
מרצה: כמובן. התיאוריות העתיקות היו בטוחות כך, אבל כיום זה גם ככה. פשוט גל אור פוגע בקרנית שלך או מה שזה לא יהיה. כן, כמובן. זה מה שחוש הוא. יכול להיות שיש בעצם יותר מחמישה אלה, אבל קשה למצוא אותם. כמו שיש הרבה יותר. וזה לא נוגע במוח שלך או נוגע במה שזה לא יהיה – לא ב, לא באותה דרך. כמו שוב, בדרך אנלוגית, כן, יש לנו את האנלוגיות האלה, כמו – אבל לא ב – זו פשוט אנלוגיה. זו אותה מילה לדבר אחר.
ההבדל הקטגורי: נישואין, נחת ודוגמאות אחרות
מרצה: אני לא רואה למה אני צריך להסביר לך שזה שונה, כי זה ברור ששונה. זה אתה שצריך להסביר לך למה זה דומה. אני יכול להסביר לך למה זה אנלוגי, אבל אני לא יודע למה היית מניח שזה אותו דבר.
ורק כדי להיות ברור, אני לא אומר – לא עשיתי שום טענות מוסריות כאן. לא אמרתי שזה סוג טוב יותר של הנאה. רק אמרתי שזה סוג אחר של דבר שקורה. הם נקראים להרגיש טוב באותה דרך, אבל זה דבר שונה לגמרי. זה אותו דבר, בסדר? תן לי להגיד לך בבירור. אנשים נראים מאוד מבולבלים לגבי זה. אני לא יודע למה. אני יודע למה – כי עברתי שטיפת מוח על ידי חבורה של מאות שנים של פילוסופים שמנסים להעמיד פנים שזו העובדות הבסיסיות, אבל זה לא.
ההנאה מלהיות נשוי היא לא אותו דבר כמו ההנאה ממין. וחלק מהאנשים חושבים שזה כן, אבל זה לא. זה ששניהם מהנים, שניהם מענגים, אבל המילה הנאה פשוטו כמשמעו אומרת משהו אחר בשני המקרים, בסדר? נחת, ביידיש זה נקרא נחת. נחת – מה זה נחת? בעצם אותו דבר כמו ליהנות ממין? לא, זה לא נחת. יש איזה יידיש שעושים את הטיעון הזה, אבל זה שטויות. אולי שניהם אנוכיים. לא אמרתי שאחד טוב יותר מהשני או משהו מזה. כל מה שאמרתי זה שזה דבר שונה איכותית.
זה כמו להגיד אתה אומר לי הרצפה והתקרה שניהם אותו דבר. כן, יש להם איזושהי דמיון, אבל הם שני דברים שונים. כמו למה בכלל היית מחבר אותם?
ההשלכה המרכזית: הנאות לא-חושיות חייבות להילמד
מרצה: אוקיי, בוא נחזור לדבר הזה. אני הולך לסיים את השיעור שלי. אז עכשיו, הדבר החשוב לגבי הסוג הזה של דבר הוא שאתה צריך להילמד, בסדר? אתה צריך להילמד. זה לא טבעי. יש בעצם מעט מאוד דברים שהם באמת טבעיים, או לפחות מה ש – ההבחנה הזאת יותר מסובכת. אבל לפחות באיזושהי רמת פישוט: הנאות חושיות לא צריכות להילמד לבני אדם. אבל הנאות אחרות, או אהבות אחרות – אנחנו לא צריכים להשתמש במילה הנאה כי זה מבלבל אותנו, אבל כמובן שזה מהנה – צריכות להיות מאומנות, בסדר?
וזה מה ששלמה המלך אמר ואפלטון אמר.
טבע האימון התרבותי ומשמעות קבלת התורה
פרק 16: אי-ספיקות הטיעון הרציונלי לבדו
מרצה: אין דרך לגרום לך לאהוב [תורה] בלי אימון. עשינו את זה ממש בשבוע שעבר. אני לא יודע. עשיתי את זה ביידיש שלי. אתה צריך להיות מאומן. וזה גם אומר ששניהם – אפילו אם הייתי יכול לתת לך טיעון למה זה טוב, שזה יהיה דיון אחר, זה לא יהיה מספיק. כי אתה עדיין לא תאהב את זה.
אם אני נותן לך טיעון למה זה טוב, אתה הולך להסכים שזה טוב, אבל אתה לא הולך לאהוב את זה באותה דרך שאתה אוהב אוכל, לדרך השונה שאנחנו מדברים עליה כאן, נכון?
ולהיפך, אם אני לא נותן לך את הטיעון למה תורה טובה, אני עדיין יכול לגרום לך לאהוב את זה. אולי קצת פחות בהצלחה, אבל אני עדיין יכול לעשות את זה. אתה יודע איך אני יודע שזה יכול להיעשות? כי הרבה אנשים עושים את זה כל הזמן.
מערכת הישיבות כראיה
וכמו בישיבה, הם לא באמת מסבירים לך למה תורה טובה. הם פשוט אומרים לך שאתה צריך להאמין בזה, אבל הם כן גורמים לך לאהוב את זה, לפחות במקרים מסוימים. וזה אפילו עובד מאוד טוב. הם אפילו גורמים לך לאהוב את זה בדרכים שהם לא היו מסכימים איתן, נכון? כי אנשים שהלכו לישיבה אוהבים גם ללמוד דברים אחרים שהישיבה לא מאשרת, מה שפשוט מראה לך שזה כמו סוג של דבר שאתה יכול – אתה יכול להיות מאומן לאהוב לימוד, וזה לא מתורגם לאהוב לעקוב אחרי מה שהישיבה אומרת. זה לא אותו דבר. ככה אתה נכנס לזה, אולי, אבל זה לא מה שאתה מקבל. בדיוק כמו שזה סוג של דרך להכניס אותך לזה.
תלמיד: הגיוני.
מרצה: הגיוני?
פרק 17: תרבות כאימון אוניברסלי
עכשיו, רק כדי להיות מאוד ברור, כל תרבות בודדת שאי פעם התקיימה עושה את זה, מלבד כמה שמעמידות פנים שחינוך לא נחוץ, אבל הן גם עושות את זה. הן פשוט לא מדברות על זה, נכון? להשתייך לתרבות פשוטו כמשמעו אומר את זה. זה מה שזה אומר. זה מה שתרבות אומרת.
המילה הזאת “תרבות”, שדרך אגב, תרבות היא פשוטו כמשמעו מה שחז״ל קראו תרבות, ותרבות אומר חינוך. קשה תרביס רעה בתוך ביתו של אדם. תרביס אומר גידול – גידול של אנשים, לא גידול של אנשים בדרך של גידול בעלי חיים, דרך של גידול אנשים, מה שאומר ללמד אותם עוד כמה זכויות אנושיות. ברור שלבעלי חיים אין ממש, לפחות לא במידה שיש לנו. וזה משהו שלפחות תרביס מגדיר כאנושי.
מידות כתוצרים תרבותיים
וכשאתה גדל, מלמדים אותך לאהוב דברים מסוימים ולא לאהוב דברים מסוימים שלא בהכרח קשורים לאמונות של החברה הזאת. המילה “virtue” היא מוזרה, אבל סוג הדבר שהוא virtue – virtue פשוט אומר את הטובים. לכן זו דעה מבלי להיות מידה. זה מה שהתרבות עושה.
פרק 18: ההשפעה המתמשכת של החינוך בילדות
וזו הסיבה שהתרבות – ואפילו במידה מסוימת זה מוביל למסקנות מפחידות עבורנו, שכבר נאמרו, שנמשכו על ידי משלי ועל ידי אפלטון ואריסטו – שסוג הדברים שאתה מתחיל לעשות כשאתה ילד, הם הולכים לקבוע את כל חייך, בעצם. כל מה שאתה מאומן לעשות כילד בצורה ילדותית, ישאר איתך לשארית חייך.
דוגמאות לאימון מתמשך
וזו הסיבה שאם אתה הולך לבית ספר נוצרי, אם מלמדים אותך לכבד את הרבנים, אתה תמיד יכול לכבד רבי. אולי זה יהיה רבי אחר, אבל זו מידה. או אם יש לך בית ספר לספרות שמלמד אותך להיות ביקורתי במובן מסוים, אתה הולך להישאר עם המידה הזאת, וכן הלאה.
תלמיד: רגע, רגע. אנחנו הולכים להבין איך להחליף.
מורה: אני לא חושב שאנשים מחליפים לגמרי. אנשים משכללים. מעט מאוד אנשים מחליפים לגמרי, למעשה. אולי אף אחד, או אולי מעט מאוד. אבל מעט מאוד אנשים מחליפים לגמרי, ואני לא חושב שזה מה שאנחנו צריכים לעשות. טוב – אבל בואו נגיע לזה בעוד שנייה.
פרק 19: מה זה אומר להיות שמח על קבלת התורה
אבל זה, אמרתי לפני השאלה שלי מה בסדר. עכשיו, כשמישהו אומר אני שמח להיות – אם אני שמח שקיבלתי את התורה, וכמו שנתנו בחצי השעה הראשונה של השיעור, שאנחנו לא מתכוונים לתורה שבכרזה [הספר הפיזי]. אז הדבר היחיד שזה יכול להיות זה שאני שמח עם מידות מסוימות שגרמו לי להיות. דברים מסוימים שגרמו לי לאהוב.
זה לא שאני בוחר לאהוב, נכון? זה אפילו משהו שמוזר לדבר עליו בחירה. הבחירה היא – זו בחירה, אבל במובן הרבה יותר רחב ממה שאנחנו חושבים על בחירות, כמו שאני בוחר את הפעולה הזאת או את הפעולה ההיא. אתה לא יכול ממש לשבת ולבחור לאהוב ללמוד. אתה יכול לבחור להיכנס למסלול שיגרום לך לזה. אתה יכול לבחור לאמן את הילדים שלך לעשות את זה. זה דבר הרבה יותר רחב מבחירת פעולה פרטית מסוימת.
הכוונה היחידה שיש בה היגיון
אבל אם קיבלת אימון, קיבלת סוג של שגרם לך לאהוב דברים מסוימים ולא לאהוב דברים מסוימים, והדברים האלה טובים – עכשיו נצטרך איזושהי דרך להעריך אם הם טובים – אבל אם אתה מבין שהם טובים, אז אתה צריך להיות שמח עם קבלת התורה.
אם מישהו אומר, אתם צריכים להגיד לי, כי זו נראית הכוונה היחידה שאפשר להיות: שהתרבות שלך שגדלת בה, אם זו הייתה התרבות שגדלת בה, נתנה לך אהבות מסוימות שלא היית מקבל אחרת. זה לא אפשרי לקבל אותם אחרת. אין אף אחד שמקבל אותם בלי להיות מאומן בהם, בלי להיות מתורבת ומחונך לתוכם.
פרק 20: התייחסות לשאלה שמוצגת בצורה שגויה
ואנחנו צריכים לדבר על מה אתה עושה כשאתה תקוע, אבל אנחנו מדברים על כשאנחנו מדברים על להיות שמח עם התורה, אנחנו לא – זה, אגב, מאוד ברור, נכון? אנחנו לא מדברים על הפעם האחרונה, נכון? שוב, אנשים אוהבים ללכת למקרים הקיצוניים מסיבה כלשהי, נכון?
כשאני שואל אותך שאלה, האם אתה שמח עם – הלו? כשאני שואל אותך את השאלה, האם אתה שמח שקיבלת את התורה, אני לא מתכוון הלו. אני לא מתכוון לשאלה של האם היית – האם היית לוקח את התורה אם היית נולד בהונולולו או משהו, היית נולד אחרת, שהרבה אנשים חושבים שזו השאלה. אני לא יודע למה זו תהיה השאלה. זה נחמד מסיבה כלשהי.
למה אנשים מחליפים את השאלה
זו עוד אחת מהדרכים שבהן אנשים מחליפים את השאלה לאחרת, שהיא או יותר קשה או יותר קלה לדבר עליה, נכון? אם אני – לפני ששאלתי את השאלה הזאת של – אמרתי שאנחנו צריכים לשאול, כולנו צריכים לחשוב אם אנחנו שמחים שקיבלנו את התורה, ומסיבה כלשהי אנשים חושבים שהשאלה הזאת מתורגמת לשאלה אחרת, שהיא אם הייתי נולד ב – חלילה – הייתי האיש הזה. זה לגמרי מחוץ – מלבד שזו לא שאלה ריאליסטית, זו גם לא השאלה ששאלתי אותך.
כשאני שואל אותך אם אתה שמח, אני מתכוון לזו שיש לך, בפועל. לא אחרת שהיית מקבל תיאורטית. למה אנשים ממשיכים לשנות את זה לזו? אני לא יודע. אני בעצם יודע על מה אתה צריך לחשוב.
פרק 21: המסגרת לשכלול ותשובה
ומכיוון שהשאלה היא על זו הממשית שניתנה לך – ו״ניתנה” לא אומר שיש ספר שאתה מאמין בו; “ניתנה” אומר שאומנת בה, זה מה שחינוך אומר – לכן, השאלה היא: אם המידות – לא הערכים – אם המידות שאומנת בהן טובות, עכשיו במידה שהן טובות, צריך להיות שמח. במידה שהן לא טובות, צריך לעשות משהו מאוד פשוט.
תהליך השכלול
ומה זה אומר לשכלל אותן? שזה כנראה מאוד קשה לחשוב על חברה שיש לה אפס מידות, או שאין לה מידות בכלל, כי זה יהיה בלתי אפשרי. ומכיוון שלכולם יש כמה מידות, אז העבודה של להתבגר, או לעשות תשובה, שזה מה שאנחנו עושים כשאנחנו יותר מחמש עשרה וכן הלאה ואנחנו לא יכולים לחיות מחדש את הילדות שלנו – זה ילדות, לא רק ילדות, נכון? נעורים.
אז התשובה היא שאתה צריך לדעת מה המידות האלה, ואתה צריך לדעת מה החלקים הטובים שלהן – מה הדברים הטובים שלימדו אותך לאהוב שלעולם לא היית אוהב אחרת – ואז אתה מגלה מה הדברים הרעים, מה הדברים הרעים שלימדו אותך לאהוב ולעולם לא היית אוהב אחרת.
ומה שתצטרך לעשות זה כמו עבודת הפילוסופיה, או עבודת התשובה, כמו עבודת ההתבגרות: זה לגרום לטובים לפרש את הרעים במקום להיפך.
פרק 22: דוגמה קונקרטית: המידה של לייקווד
תלמיד: מה זה אומר?
מורה: אה, עכשיו אני צריך – אני אגיד לך את התשובה גם. התשובה – כן, אני יכול להגיד לך דוגמה אחת, אבל אני צריך לסיים. התשובה תהיה משהו כמו – כמו, גדלתי ל – בואו נעשה משהו כזה, נכון? זה באמת מה שכל המידות עוסקות בזה, מידות המצוות. ומידות המצוות מראה לך שאין, כאילו, באמת דבר כזה דבר רע לגמרי. זו רק שאלה של מתי ואיפה ואיך וכמה, נכון?
הנטייה הגולמית
אז, למשל, אם מישהו גדל באיזושהי חברה שלימדה אותו, כאילו, לא לדאוג ממה שמישהו אחר אומר, נכון? אוקיי, זו מידה שאתה מקבל מ – אני הולך להגיד לך עליה. אוקיי? אנחנו הכי טובים. דיברנו על זה. אנחנו אלה שיודעים את האמת, וכל השאר יכולים פֿאַרשטיין. כן, אחת המידות הבסיסיות.
פשוט מאוד ברור, שוב, אנחנו בורחים לאמת של זה כשאנחנו מדברים על זה, אבל זו מידה. זה סוג של דרך להיות. אנחנו אוהבים את זה. אנחנו אוהבים להיות אלה שיודעים מה הם צריכים לעשות, ואנחנו לחלוטין לא נותנים גאָרנישט מה שמישהו אחר חושב, נכון? זו מידה. זו מעלה. זה דבר שאתה מקבל. אוקיי, מה?
תלמיד: אבל זה טוב או רע?
מורה: זו מידה.
תלמיד: אוקיי.
מורה: כן, אין לי מילה אחרת. זו דרך חשיבה.
פרשנויות טובות ורעות
עכשיו, לזה יש יותר מדי, שזה רע, ופחות מדי, שזה גם רע. ואיזו מידה זו? זה משהו כמו מידת האומץ. אני נותן לך פרשנות של זה. זה מה שאני מתכוון.
עכשיו יש פרשנות רעה של זה, שנקראת החטא של אגואיזם. אוקיי? שזה לא לדאוג לאנשים אחרים. ככה אתה הופך לתלמיד רע של לייקווד. אבל הדרך להפוך לתלמיד טוב היא לפרש את זה כמידת האומץ, שזה הרעיון שאתה כאדם צריך להיות לו איזשהו תחושה של מה הוא עושה ולא להיות ההיפך מזה, שיהיה החטא של להיות חנף, מישהו שפשוט עושה מה שכולם רוצים שהוא יעשה, שזה לא טוב – לא בשבילו ולא בשביל אף אחד אחר.
אתה צריך להיות עם סוג כזה של – אני קורא לזה אומץ. אולי יש מילה אחרת לזה. אני לא בטוח אם זה בדיוק אומץ. זה אומץ – יש לזה יותר קשר עם להתמודד עם סכנה ודברים. אבל עצמי – איזושהי מידה של להיות עם עמוד שדרה. אוקיי?
תלמיד: יושרה.
מורה: יושרה. יושרה, אתה יכול לקרוא לזה. נבין. אתה מבין יותר? זה מה שאני מתכוון. ואיזושהי יושרה –
יושרה, חכמה מעשית, והתנאים המוקדמים לקבלת התורה
פרק 23: המידה של להיות עם עמוד שדרה
מורה: ההיפך מזה יהיה מישהו שפשוט עושה מה שכולם רוצים שהוא יעשה, שזה לא טוב – לא בשבילו ולא בשביל אף אחד אחר. אתה צריך להיות עם סוג כזה של… אני הולך לקבל אומץ. אולי יש מילה אחרת לזה. אני לא בטוח אם זה בדיוק אומץ – קשה להיות יותר קשור להתמודדות עם סכנה ודברים. אבל איזושהי מידה של להיות עם עמוד שדרה.
אוקיי, יושרה. יושרה, אתה יכול לקרוא לזה. אני אבין – אתה מבין פחות או יותר מה אני מתכוון – איזושהי יושרה. אני לא יודע. אני מנסה להשתמש במילים עתיקות. אז איזושהי יושרה או אומץ או עמוד שדרה.
פרק 24: יישום מידה דרך חכמה מעשית
אוקיי, עכשיו זו הפרשנות הטובה של זה. ואתה לוקח – אתה מבין את זה בצורה הזאת ומשתמש בזה בצורה הזאת. וזה – אין דרך ליישם מידה בלי להשתמש בשכל שלך, שנקרא חכמה מעשית. ואתה מיישם את זה במקרים, או בדרך, או בכמות שנדרשת לזה, ולא בכמות שנדרשת להיות גס רוח – כמו שאנשים אחרים מיישמים את זה.
פרק 25: להפוך למנטש והזכות לקבל תורה
זה נקרא להפוך למנטש כשאתה כבר מבוגר. זה נקרא – ואז, אז יש לך זכות להגיד שאתה שמח לקבל את התורה. אחרת אין לך את הזכות, כי זה רק גרם לך להיות יותר גרוע.
פרק 26: השאלה שלא נענתה
אז זה עדיין לא היה חייב להיות התורה הזאת. לא עניתי על השאלה הזאת כי אני – אוקיי, אני הולך לעצור כאן. אתה יכול לחשוב על זה בעצמך. זה לא היה חייב להיות כלום.
סיכום השיעור 📋
סיכום מהלך הטיעון: האם עלינו לשמוח שקיבלנו את התורה?
1. השאלה המרכזית
השאלה המרכזית של השיעור, לרגל שבועות (זמן מתן תורתנו): האם באמת עלינו לשמוח שקיבלנו את התורה?
שתי דרכי ניסוח:
– ניסוח “פרום”: *למה* עלינו לשמוח? (מניח מראש שכן)
– ניסוח “לא פרום”: *האם* עלינו לשמוח בכלל
2. תצפית: אנשים לא באמת נראים שמחים
אנשים פועלים כאילו הם מושקעים בתורה ועוברים את תנועות החגיגה, אבל לא באמת נראים שמחים שקיבלו אותה. התורה נראית יותר כמקור לבעיות מאשר מקור לפתרונות – משהו שצריך לקיים (*מקיים*), אבל שלא מייצר שמחה.
סטייה צדדית: הומור ביתי של שבועות
השמחה האמיתית של שבועות עבור חלק מהאנשים היא שבני זוג יכולים לישון כל היום בזמן שהשני שומר על הילדים, ובארץ ישראל החג נגמר מהר. זה מדגיש שהשמחה לא באמת *על* התורה.
3. המדרש של האומות – מופנה פנימה
המדרש הידוע: הקב״ה הציע את התורה לכל האומות, כל אחת מהן מצאה מצווה “שוברת עסקה” (למשל, “לא תרצח”). אבל האם *אתה* יכול לחשוב על מצווה שוברת עסקה? יש רשימה גדולה.
הסיבה היחידה שהיהודים קיבלו הייתה הנוסחה “נעשה ונשמע” – הם התחייבו *לפני* שידעו את הפרטים. אילו ידעו את התוכן המלא, אולי גם הם היו מסרבים.
רבי זושא מאניפולי לפי הדיווחים אמר שאם היו אומרים ליהודים על איסור *לשון הרע*, הם לעולם לא היו מקבלים את התורה.
סטייה צדדית: בדיחה על פשעי צווארון לבן
האיסור “כחול הצווארון” (רצח) קל לקבל באופן נומינלי – “רק תעשה את זה כשאף אחד לא רואה” – אבל האיסורים העדינים יותר, היומיומיים, הם המכשולים האמיתיים.
4. תשובה מוצעת של תלמיד: התורה כמבנה/תבנית
תלמיד מציע תשובה (ה“שיטה מהאינטרנט”): בלי התורה, אדם הוא כמו האינטרנט הלא מסונן – זמין לכל דבר, מעוצב על ידי שום דבר. התורה משייפת ומעצבת אדם למשהו ספציפי, נותנת לחיים צורה וכיוון. בלעדיה, אתה “גוש” – תיאורטית יכול להיות כל דבר, ולכן בפועל כלום.
אנלוגיה: זה כמו תכנית לימודים שהופכת אותך למדען מחשבים לעומת להיסחף ללא מטרה בין הספה, החוף והגיטרה.
5. ביקורת על תשובה זו
לטיעון יש ערך כטיעון לטובת *איזשהו* מבנה, אבל הוא לא טיעון טוב עבור *המבנה הספציפי הזה* (התורה):
– כל מערכת של משמעת או כיוון יכולה לשרת את הפונקציה “אנטי-גוש”.
– הטיעון לא מתייחס לשאלה האם אלמנטים ספציפיים של התורה הם באמת טובים או מועילים.
– אפשר עדיין להעלות ביקורות על מצוות או נורמות מסוימות – למשל, הגבלות על נישואי תערובת, זהות שבטית, הדחף להיות “הטובים ביותר” – שאולי גרמו ליותר בעיות מאשר פתרו.
6. עמדה זמנית, כנה: אין תשובה עדיין
אין תשובה לשאלה עדיין. ממשיכים הלאה:
– יש חלקים בתורה (במובן הרחב, כולל כל המסורה והמנהגים) שהם באמת רעים עבורנו – לא רק לא מועילים, אלא מזיקים באופן אקטיבי.
– השאלה ההשוואתית (“האם תורה *אחרת* הייתה טובה יותר?”) מוכרת אבל מוצדת כלא השאלה הנכונה.
– השאלה הנכונה היא האם כל דבר בתוך המסורת הרחבה הזו מועיל – והתשובה היא בבירור לא: חלק מהחלקים הם “ההפך ממועיל.”
—
7. דוגמה קונקרטית: בעיית הבחירה (*אתה בחרתנו*)
בעיה אוניברסלית המוטמעת בתורה עצמה: דוקטרינת הבחירה היהודית (*אתה בחרתנו*). זה אולי נכון, אבל זה מוביל למידות רעות, במיוחד גאווה מוגזמת (*גאווה*). קצת גאווה נחוצה (*מידה בינונית*), אבל גאווה מוגזמת בהיות יהודי מזיקה ומייצרת תוצאות נוראות.
זה לא אלמנט שניתן להפריד בקלות – זה אינטגרלי ל*יידישקייט*, מה שהופך את זה לקשה מאוד פשוט לזקק. רוב האנשים או נאבקים עם זה או, גרוע מכך, מאמצים את המידה הרעה כי הם מרגישים שהתורה נותנת להם רישיון לכך.
נקודת משנה: השלכות מעשיות של גאווה זו
חצי מהבעיות שיש ליהודים עם אומות אחרות נובעות ממידות רעות יהודיות – לא רק מאנטישמיות חיצונית. *רבי* אמר פעם שאנטישמיות היא חצי אשמת הגויים וחצי אשמת היהודים. זה מערב את התורה עצמה.
—
8. סילוק הגרסה “הקלה” של השאלה
פנטזיה נאיבית: בלי תורה, אפשר היה להיות “חופשי” לעשות מה שרוצים. זה ניתן לתשובה טריוויאלית:
– אתה לא יודע מה אתה רוצה – תשוקה אינה מדריך אמין.
– לעשות מה שאתה רוצה זה למעשה לא לעשות כלום – זו לא באמת חופש.
זו גרסת “מצב קל” של השאלה – באמת רק שואלת “האם בני אדם צריכים תרבות/חוקים?” – שהתשובה עליה היא כמובן כן. יש להתמודד עם הגרסה הקשה: האם *האדם הספציפי הזה* (בלייקווד, ב-2025) צריך לשמוח עם *התורה הספציפית הזו*, כולל כל ספריה ותוכנה?
—
9. פיצול השאלה לשתי שאלות נפרדות
שאלה א׳: האם *האידיאל* של התורה טוב? (שאלת ה״דגל”)
זו השאלה שרוב האנשים *חושבים* שהם שואלים: האם התורה – אות גדולה ‘ה׳, אות גדולה ‘ת׳, התורה הקדושה שניתנה בסיני – טובה?
– התשובה כמובן אמורה להיות כן.
– אנחנו “אפילו לא מורשים” לשאול את זה.
– זו השאלה הפחות רלוונטית.
המהלך ההגנתי הטיפוסי: הפרדת האידיאל מהמבצעים שלו. דוגמאות:
– “אוהב יהדות, לא את היהודים”
– “אין לי בעיה עם ישו, רק עם מועדון המעריצים שלו”
– “99% מהתפוחים נותנים שם רע ל-1% האחרים”
זו הגנה בסגנון קראי: ה*ספר* קדוש; רק הפרשנים/המבצעים רעים.
שתי בעיות עם הגנה זו
1. בעיה אמפירית: אולי התורה/הדת *כן* עשתה אנשים כאלה – אי אפשר פשוט להפריד את הטקסט מההשפעות שלו.
2. הבעיה הגדולה יותר – ה״דגל” לא רלוונטי: אף אחד לא צריך לדאוג להגן על האידיאל/הכותרת המופשטת שנקראת “תורה” או “יהדות”. הגנה על הדגל היא:
– לא שימושית לחיים האמיתיים של אף אחד
– עניין של *כבוד* במקרה הטוב
– רלוונטית רק לאנשים שמתווכחים ביוטיוב
– לא *אמונה* בשום מובן משמעותי – *אמונה* היא לא להיות “מעריץ” של דגל ולהגן עליו מביקורת
אנלוגיה להמחשה: איסלאם
האם הקוראן הוא ספר טוב או רע לא רלוונטי. מה שחשוב הוא שאנשים מסוימים רוצים להרוג אותך. האם ההתנהגות שלהם נובעת מהספר או לא היא לא רלוונטית טקטית – הוכחה שהספר רע לא משנה את המצב המעשי. באופן דומה, אם מישהו מוכיח שהספר באמת טוב ופשוט “הושחת,” המידע הזה חסר תועלת – הוא לא משנה כלום לגבי המציאות החיה.
סטייה צדדית: סוגריים לתיאודיציה
תלמיד מעלה האם הטיעון הזה באמת על האם אלוהים טוב. תיאודיציה מוצבת בסוגריים במפורש – הדיון הזה לא על הגנה על טובת אלוהים. הדחף להגן על אידיאל התורה נובע מהתחייבות קודמת (אלוהים נתן אותה, אלוהים חייב להיות טוב), אבל המטרה היא לעבור מעבר למסגור הזה.
—
10. דחיית שאלת האלוהים כלא רלוונטית
גם אם מניחים שאלוהים נתן את התורה, זה לא עונה על השאלה.
נגד ההגנה “אלוהים נתן תורה טובה, אנשים הרסו אותה”:
– אם אלוהים כל יודע, הוא היה צריך לדעת איך התורה תתפרש ותתורגל. אלוהים שנותן תורה שרק מייצרת תוצאות רעות אינו אלוהים ששווה להגן עליו (*רחמנא ליצלן*).
– גם אם אלוהים נעשה “חף מפשע” על ידי ההגנה הזו: מה זה עושה עבורי? (*”זאל ער לעכטן אין גן עדן – וואס איז דאס פאר מיר?”*) – אלוהים חף מפשע בגן עדן לא רלוונטי לשאלה המעשית האם התורה טובה *עבורנו*.
—
11. השאלה המרכזית מוגדרת במדויק
שני הצדדים של הדיון כל הזמן מזיזים את השאלה.
השאלה שחשובה: האם *זו* התורה – זו שבאמת קיימת בין האנשים האמיתיים שעוקבים אחריה, מלמדים אותה וחיים לפיה – טובה? האם אני צריך לשמוח איתה?
השאלה שלא חשובה:
– האם *הרעיון* של האלוהים שנתן את התורה הוא רעיון טוב?
– האם התורה *ספר* טוב במופשט?
– האם התוכנית של אלוהים הייתה טובה?
אלו “שאלות נחמדות” אבל הן לא השאלה, ואנשים כל הזמן מבצעים “תעלול קסמים” (כמו אימון תקשורתי: “ענה על השאלה שרצית שישאלו אותך, לא על זו ששאלו אותך”).
סטייה צדדית: אנלוגיה לנצרות ולמסעות הצלב
אף אחד לא באמת דואג האם הנצרות *כדוקטרינה* גרמה למסעות הצלב. אנשים שופטים את הצלבנים לפי מעשיהם. השאלה הסיבתית המופשטת מעניינת רק מסיבות פוליטיות, לא להערכה אתית.
—
12. העיקרון הפרגמטי/קונסקוונציאליסטי
טענה מרכזית: אם תורה היא “טובה” במופשט אבל כל העוקבים שלה רעים → אתה צריך להיות *כופר* לגבי התורה הזו ולהתעלם מכל ההגנות האפולוגטיות.
להיפך: אם תורה היא “רעה” במופשט אבל איכשהו גורמת לכל העוקבים שלה להיות טובים → יש לפחות *צד* (טיעון) רציני שאתה צריך להצטרף לקבוצה הזו, כי זה עובד.
המחשה היפותטית: דמיין טקסט במקור על רצח ואונס, אבל הפרשנים והמסורת שבעל פה הפכו אותו למערכת של צדקה וטוב. אתה צריך להצטרף לקבוצה הזו – למי אכפת מה ה*פשוטו של מקרא* היה במקור?
הקריטריון המכריע הוא תוצאה מעשית, לא טוהר טקסטואלי או תיאולוגי.
—
13. תורה היא לא ספר – היא פרקטיקה חיה
טענה חזקה: המילה “תורה” לא מתכוונת לספר. כל מי שאומר שתורה היא ספר הוא *אפיקורס*.
הוכחה תלמודית (מסכת קידושין): ינאי המלך עשה את הטעות לומר שהתורה היא ספר – כל אחד יכול לקרוא אותה, אז החכמים מיותרים. הגמרא אומרת *ניזרקה בו מינות*.
סיבה: תורה שבכתב בלי תורה שבעל פה לא עובדת. התורה קיימת באנשים שמתרגלים ומעבירים אותה, לא על הדף. הגנה על ה*ספר* בזמן שה*אנשים* נכשלים היא חסרת משמעות: “אם לא בזכות האנשים שטובים, אין לי מה לעשות עם הספר.”
—
14. התייחסות לטיעון הנגדי: “עקוב אחרי הספר, לא אחרי האנשים”
תלמיד מציע: גם אם המתרגלים הנוכחיים פגומים, האם אי אפשר לעקוב אחרי ה*ספר עצמו* (או המפרש ההיסטורי הטוב ביותר, למשל הרמב״ם) ישירות?
תשובה – זו קראות מחודשת: עקיפת המסורת החיה כדי לעקוב רק אחרי הטקסט היא מבחינה מבנית זהה לקראות.
התנגדויות מעשיות:
– קשה מאוד להיות תלמיד של אדם מת (למשל, הרמב״ם). אפשרי בדרכים מוגבלות, אבל מוגבל מאוד.
– אתה תיצור יהדות *חדשה* (או מחודשת ישנה), לא משתתף בזו הקיימת בפועל.
– זה עדיין לא עונה על השאלה המקורית: “האם אני צריך לשמוח עם התורה” מתכוון לתורה *כפי שלימדו אותי אותה*, לא כזו שאני יכול היפותטית לשחזר מספר ישן טוב.
נקודת משנה: התורה היא לא הספר הטוב היחיד
גם לפי הרמב״ם, התורה היא לא הספר הטוב היחיד בעולם. יש אולי חמישה (או עד ~20) ספרים משמעותיים היסטורית-עולמית עם מיליוני עוקבים, וכולם כנראה דומים בערכם (“ערך טוב כמו התורה באותה מידה”). זה מוצהר כהשערה, לא מתוך ידע עמוק של כל המסורות.
—
15. בעיית המעגליות – מהו “טוב”
בעיה עצומה לא פתורה: לאורך הדיון הזה, הייתה העמדת פנים שאנחנו יודעים מה “טוב” אומר ויכולים להעריך האם התורה (או כל מערכת) טובה.
אם אתה מגדיר “טוב” כמה שהתורה אומרת, אתה לכוד במעגל: אתה יכול רק לשמוח עם התורה כי התורה מצווה שמחה, וזה מעגלי לחלוטין (*דהא דא בקטיגתא דקטיגתא*).
אנשים בספרות דתית (למשל, *ליקוטי שיחות*) חוזרים על טיעונים מעגליים כאלה בלי להכיר בהם כמעגליים. אין דרך לצאת מהמעגליות הזו עדיין, אבל השאלה חייבת להישאל ממחוץ למערכת כדי להיות משמעותית.
—
16. לא שנוי במחלוקת שיש גרסאות רעות של תורה
זה מקובל באופן מסורתי – לא שנוי במחלוקת כלל – שיש דרכים רעות ללמוד ולתרגל את התורה. מקורות:
– הגמרא: *”לא זכה, נעשית לו סם המוות”*
– *”ישתו תלמידים ומים רעים”*
– *”מוציאים דברי תורה למינות”*
– השקפת חז״ל שהנצרות היא בעצם גרסה רעה/פרשנות של התורה – לא משהו חיצוני, אלא משהו שצמח מהתורה “בדרך הלא נכונה”
כל הדעות מסכימות שזה אפשרי תיאורטית שאנשים יטענו למחויבות לתורה בזמן שהם אנשים רעים נורא, אנשים שאפילו התורה עצמה הייתה מגנה אותם – ובכל זאת באמת “באו מ״התורה.
—
17. המקרה של האדם שעוזב קהילת תורה מושחתת
ניסוי מחשבתי: מישהו גדל בקהילת תורה מושחתת (למשל, עבר התעללות ממורה). האדם הזה, דרך הגיון מוסרי כן – כמו “גרסה טהורה של אברהם אבינו” – מסיק שמה שהוא חווה הוא לא נכון ועוזב להיות לא-יהודי (*גוי*).
התגובה הדתית הנפוצה: “המורה הרע שלך לא מייצג את כל התורה; אל תזרוק את התינוק עם מי האמבטיה; אתה טיפש שעזבת את היהדות בגלל מנהיג רע אחד.”
הטיעון הזה לחלוטין שגוי. הנמקה:
– אין תורה שקיימת מלבד התורה כפי שהיא באמת מלומדת ונחיית על ידי אנשים אמיתיים בקהילות אמיתיות.
– המדרש (מחובר לפורים) ופיוט לשבועות: התורה אמרה לאלוהים, *”אם אין ישראל, אין תורה”* – תורה “בשמים” בלי אף אחד שמתרגל אותה היא חסרת תועלת.
– לכן, אם הגרסה היחידה של תורה שמישהו נתקל בה היא רעה, האדם הזה צודק לעזוב אותה. הוא לא עושה טעות. אתה יכול להציע לו גרסה טובה יותר, אבל אתה לא יכול לקרוא לו טיפש.
—
18. המקרה ההפוך: האדם ה״אורתופרקסי” שנשאר
ההפך נכון באותה מידה: מישהו שאומר “אני לא יודע אם הסיפורים של התורה נכונים היסטורית, אבל דרך החיים שלימדו אותי נראית טובה – אבא שלי היה אדם טוב, המורים שלי היו אנשים טובים – אז אני רוצה להמשיך לחיות ככה ולגדל את הילדים שלי בזה” – האדם הזה עשה את הבחירה הנכונה והחכמה.
– האם *מעמד הר סיני* באמת קרה לא רלוונטי להחלטה המוצדקת של האדם הזה.
– אם המסורת מבוססת על סיפורים כאלה, בסדר – הוא יכול לאשר אותם גם. אבל היסוד של המחויבות שלו הוא שהאנשים שהעבירו אותה היו באמת טובים.
– זו חוכמה: לעשות את הפעולות הנכונות מהסיבות הנכונות.
—
19. תזה מרכזית: טובת האנשים היא מה שחשוב, לא הדגל
להיות אנשים טובים זה מה שבאמת חשוב. אנשים כל הזמן מנסים לברוח מזה באמירה “אני מאמין בתורה, יש לי את ה*אמונות* הנכונות” – אבל זה חסר תועלת.
– אם אתה אדם רע, הילדים שלך צריכים להיות גויים, וה״דגל” של מחויבות לתורה לא מציל אותך.
– הרבה אנשים מסתמכים על אמונות נכונות כתחליף להיות טובים, והילדים שלהם אכן עוזבים את היהדות (*טאקע become goyim*).
—
20. מה “הציל” את היידישקייט – דיון על הבעל שם טוב
סטייה צדדית: דיון שנצפה
האם הבעל שם טוב הציל את היהדות, או שהתורה “הגנה על עצמה”?
כל המסגור הוא “לה-לה-לנד” – אנשים
מתווכחים איזו *תיאוריה* (רציונליסטית לעומת מיסטית) הצילה את התורה מפספסים את הנקודה לחלוטין.
מה שבאמת שומר על התורה חיה הוא אנשים שהם באמת טובים דרכה. המיתולוגיה החסידית ש״לפני הבעל שם טוב, היידישקייט הייתה בירידה” פשוט אומרת: הבעל שם טוב היה אדם כן שניסה להיות טוב באמצעות התורה, בעוד שהרבנים הממסדיים לפניו הפכו מושחתים במקצת – השתמשו בתורה למטרות אגואיסטיות במקום לשיפור מוסרי אמיתי. אם זה המצב, אנשים *צריכים* לעזוב גרסה מושחתת כזו.
—
21. הטענה האמפירית: כנות מנבאת המשכיות
טענה ניתנת לצפייה:
– איפה שמורי תורה כנים – גם אם טיפשים או טועים – ובאמת מנסים להיות אנשים טובים יותר דרך התורה, הילדים שלהם נשארים יהודים.
– איפה שהמורים בבירור לא כנים, מסתמכים על התירוץ שיש אמונות נכונות (*אמונות*) מספיק, הילדים שלהם עוזבים את היהדות.
ניואנס: לפעמים אתה צריך *תיאוריה* טובה (כמו חסידות) כך שאנשים *יכולים* להאמין בתורה ולהשתמש בה כדי להיות טובים – אם בלי מסגרת כזו הם היו חושבים שהתורה רעה, הם לא יכולים להשתמש בה לצמיחה מוסרית. אבל התיאוריות הן אינסטרומנטליות; מה שעושה אנשים טובים הוא הכנות שלהם, לא התיאוריות עצמן.
סטייה צדדית: התייחסות לאיזביץ
מאזין מעלה קשר למחשבת איזביץ (המי השילוח) – משהו כמו “הוא הפך לגוי אבל שמר על יידישקייט.” זה מוכר אבל נדחה להרחבה, כי זה יוביל לסיבוכים.
—
22. הכרה בהשלכה המסוכנת
הטיעון עד כה יוצר בעיה: לפי ההיגיון שלו, הוא אולי אומר לאנשים מרקעים רעים לעזוב את היהדות (*להיות גויים*), וזה *רחמנא ליצלן*. המתח הזה מוכר ישירות.
—
23. מעבר: הבטחת תשובה דרך מושג המעלה
יש *שטיקל* (תשובה חלקית) – אחת שנחשבת באמת שימושית – גם לשאלה העיקרית (למה לשמוח על קבלת התורה / מה עושה את התורה טובה) וגם להשלכה המסוכנת. התשובה דורשת *הקדמה* מורחבת דרך מושג המעלה (*מידות*), שתוביל ל*סיום* של הטיעון הרחב יותר.
—
טבע המעלה (*מידות*)
24. בעיית התרגום של “מעלה”
– מקור יווני: המילה היוונית *arete* אומרת משהו כמו “מצוינות.”
– לטינית: “Virtue” היא רק תרגום לטיני של המונח היווני הזה.
– עברית – *מידות טובות*: זה התרגום היהודי המסורתי, אבל הוא לא מספיק כהגדרה.
– *מידה* פירושו המילולי “מידה.”
– המונח כנראה נובע מאימוץ הרמב״ם (מיימונידס) של דוקטרינת אריסטו של מעלה כממוצע בין קיצוניות – ה״מידה” הנכונה.
– אבל לקרוא לזה “מידה טובה” (*מידה טובה*) לא אומר לך של מה או לאיזו מטרה.
סטייה צדדית: אטימולוגיה של *מידות טובות*
הרמב״ם השתמש ב*מידה* ב*פירוש המשנה*; *חז״ל* כבר השתמשו במילה *מידה* במובן רחב של “מידה” (למשל, *ארבע מידות בתלמידים*, *מידה טובה מרובה*). השימושים האלה קרובים למה שהיוונים קראו מעלות – מידות של דרכי פעולה – אבל הטרמינולוגיה עדיין לא מסבירה את הטבע של מעלה.
—
25. תזה מרכזית: מעלת אופי = “אהבה” מאומנת
מעלות אופי הן אהבות ושנאות – במיוחד, האהבה או החיבה לפעילות ספציפית (לא לאובייקט ספציפי). מעלות אינטלקטואליות (למשל, לדעת *איך* ללמוד) שונות ממעלות אופי (למשל, *לאהוב* ללמוד).
המחשה: מערכת הישיבה הליטאית
*ישיבה* לא מלמדת אותך בעיקר ללמוד (מיומנות אינטלקטואלית); היא מלמדת אותך לאהוב ללמוד (מעלת אופי). “תוצר מוצלח” של ישיבה ליטאית אוהב ללמוד ללא קשר לגורמים אחרים – אפילו שמירת מצוות.
סיפורים חסידיים לועגים לאנשים שלומדים תורה בזמן שמעשנים בשבת, אבל זה בעצם מוכיח שהישיבה הצליחה: היא ייצרה את ה*אהבה* של למידה, שהיא בלתי תלויה ב*שמירת מצוות*.
סטייה צדדית: חסידים לעומת ליטאים
חסידים עושים את אותו דבר – הם מלמדים אותך לאהוב לשיר *מנוחה ושמחה*, להתפלל עם הרגשה, וכו׳. הדיון האמיתי בין שני המחנות הוא אילו מעלות חשובות יותר – לא למי יש יותר *יראת שמים*. הדיון הזה לא יכול להיפתר על ידי הצבעה על אנשים שחסרים מחויבות דתית; הוא יכול להיפתר רק על ידי שאילה: האם סוג האדם הזה הוא אדם טוב יותר? זו שאלה רצינית שנשארת ללא מענה כאן – רק המסגרת מסופקת.
—
26. הטעות היסודית: בלבול בין מעלה לאמונה או להנאה חושית
דיכוטומיה שקרית שאנשים נופלים לתוכה בדרך כלל:
שתי האפשרויות השגויות:
1. “אני מאמין בזה” – הרמה האינטלקטואלית/דוגמטית (למשל, “לימוד תורה הוא אידיאל”). הרבה אנשים מחזיקים באמונה הזו אבל לא באמת אוהבים ללמוד. אלה אנשים שעבורם *חינוך* נכשל.
2. “אני פשוט *סתם* אוהב את זה” – צמצום האהבה להעדפה חושית גסה, כאילו לאהוב תורה זה אותו דבר כמו לאהוב מיץ תפוזים.
האפשרות השלישית הנכונה: **סוג חדש של אהבה**
אימון מעלה יוצר יכולת חדשה באמת לאהבה שלא הייתה קיימת לפני כן. היא לא ניתנת לצמצום ל:
– הנאות חושיות קיימות מראש (אוכל, תשומת לב, נוחות)
– מוטיבציות אינסטרומנטליות (*כבוד*, כסף, *נחת*)
– אמונה או אידיאולוגיה בלבד
אתה נולד עם אהבות בסיסיות מסוימות (אוכל, הנאה, תשומת לב). דרך *חינוך*, אתה רוכש אהבות חדשות – למשל, אהבת לימוד תורה.
—
27. *מתוך שלא לשמה בא לשמה* – המנגנון של רכישת אהבות חדשות
תיאור התפתחותי:
1. שלב התחלתי (*שלא לשמה*): פעילות הלמידה מחוברת בהתחלה לתגמולים חיצוניים – ממתק, עוגת גבינה בליל שבועות, *כבוד*, *נחת* הורית.
2. מעבר: מכיוון שהתגמול החיצוני מחובר באופן מלאכותי ללמידה (הוא לא נובע ממנה באופן טבעי), הלומד בסופו של דבר נתקל במטרות הפנימיות של הפעילות עצמה – למשל, להבין את ה*סוגיא* היטב.
3. שלב בוגר (*לשמה*): האדם אוהב ללמוד למען הטוב המובנה שלה עצמה, לא למען התגמול החיצוני.
– זה מתיישב עם *הבנת נפש החיים* של *לשמה*: אתה אוהב את הדבר עצמו.
– זה מנוגד ל*פשט* “חסידי” יותר של *לשמה* שמאופיין כתיאורטי/מופשט יותר.
נקודה מרכזית: המסלול הטבעי
להישאר ממוקד בממתק בזמן למידה הוא אפשרי אבל לא טבעי – זה דורש מאמץ מכוון *לא* לדאוג ל*סוגיא*. המצב הטבעי לכל מי שבאמת אוהב ללמוד הוא שהם הגיעו להעריך את הטוב המובנה בפעילות עצמה.
—
28. דחיית ה״הרגשה” או “הטעם החושי” של תורה
תלמיד מעלה את הרעיון שאולי יש “טעם” של תורה אנלוגי לטעם של מיץ תפוזים – איזו חוויה חושית מובנית.
זה נדחה בתקיפות:
– אין הנאה חושית בלימוד תורה. אף אחת.
– האנלוגיה של מיץ תפוזים ממחישה את סוג האהבה המובנה, הקיימת מראש – והסוג הזה פשוט לא קיים לתורה.
– כל קשר “חושי” לכאורה לתורה (עוגת גבינה בשבועות, *כבוד*, וכו׳) הוא מלאכותי וחיצוני – זה בדיוק שלב ה*שלא לשמה*, לא הדבר האמיתי.
– האהבה האמיתית של תורה היא יכולת חדשה – לא הרגשה חושית אלא הערכה של המטרות הפנימיות של הפעילות עצמה.
—
ההבדל הקטגורי בין הנאה חושית ולא-חושית
29. ה״הרגשה” של למידה אינה חושית
ההרגשה או ההנאה הקשורה ללמידה היא לא הרגשה חושית. כשמישהו אומר “למידה מרגישה טוב,” הם משתמשים במילה “מרגיש” במובן אנלוגי, לא מילולי חושי. הבנת *פשט* לא מרגישה כמו מתיקות על הלשון או כל הנאה חושית מבוססת-עצבים. אולי יש נוירונים יורים, אבל אלה נוירונים שונים, עצבים שונים – הם לא ניתנים לצמצום ל״אני מרגיש טוב” במובן החושי. ה״הרגשה טובה” של למידה היא סוג שונה קטגורית של הרגשה טובה מזו של שתיית משהו מתוק או השתכרות.
30. ביקורת על הדגל מחנה אפרים והבלבול החסידי
בלבול היסטורי: הדגל מחנה אפרים (טקסט חסידי) התחיל לדון ב״הנאת הלמידה,” וזה יצר בלבול נרחב. הסיבה השורשית: הדגל מחנה אפרים, כמו רוב ההוגים המודרניים, חסר את הקטגוריה הביניים בין הנאה חושית לבין האידיאלים הרוחניים הגבוהים ביותר. הקטגוריה הביניים הזו הייתה ידועה היטב במסורת האריסטוטלית אבל נשכחה ברגע שהאוניברסיטאות (וכתוצאה מכך העולם האינטלקטואלי היהודי) הפסיקו לקרוא את אריסטו.
הטעות הנובעת יש לה שני שלבים:
– שלב 1: אנשים מכווצים את כל צורות האהבה להנאה חושית (וזה בבירור שגוי אבל מונח באופן נרחב).
– שלב 2: מכיוון שאנשים דתיים עדיין חשים שחייב להיות משהו גבוה יותר, אבל אין להם קטגוריה ביניים, הם קופצים לאידיאל הגבוה ביותר האפשרי – *לשמה*, *דבקות*, קשר-אלוהי – כחלופה היחידה להנאה בסיסית.
מה שנדון הוא הרבה יותר פשוט מקשר אלוהי. ההנאה של למידה היא סוג משלה – לא חושית, וגם לא בהכרח הטוב הרוחני האולטימטיבי.
31. האם ההנאה של למידה ניתנת להפרדה מהלמידה עצמה?
האהבה המעורבת בלמידה לא יכולה להיות מופרדת מהלמידה באופן שבו אהבת גלידה יכולה להיות מופרדת ממעשה אכילת גלידה. כל המהות (*מהות*) של להיות לומד היא שסוג חדש של אהבה הותקן בך. האהבה היא חלק מהלמידה עצמה.
הדגל מחנה אפרים מבין את הנקודה המסוימת הזו נכון: האהבה היא מהותית ללמידה. מישהו שרק ממלא את מצוות תלמוד תורה (*מקיים מצוות תלמוד תורה*) בלי לאהוב את זה הוא *צדיק* אבל לא לומד (*לומד*). המשימה החינוכית של הישיבה נכשלה אם היא מייצרת מישהו שלומד בלי לאהוב את זה. אם החינוך מצליח, התלמיד אוהב ללמוד – והאהבה הזו היא מרכיבה של להיות לומד.
הערת צד: סוגריים לשאלה הנורמטיבית
השאלה האם ההנאה הזו *טובה מספיק* או האם היא מהווה *לשמה* היא במפורש בסוגריים. החסידים היו אומרים שזה לא מספיק – וזה לא נטען איתו. הנקודה היחידה היא שכשהחסידים מבקרים את ההנאה הזו על ידי צמצום שלה להנאה חושית, הביקורת הזו שגויה. אפשר לבקר אותה על בסיסים אחרים, אבל לא על ידי כיווץ שלה להנאה בסיסית.
סטייה צדדית: אתגרי תלמידים על סוגים שונים של אהבה בתוך למידה
תלמיד מעלה הבחנה בין (א) ה*חשק* (תשוקה/דחף) ללכת ללמוד (למשל, ב-2 בלילה), ו-(ב) ה*געשמאק* (עונג) שחווים בזמן למידת תוספות בפועל. ההבחנה הזו נדחית כלא רלוונטית (*לא לגבי עניין*) למטרה הנוכחית. מכיוון שהמטרה היא רק להגדיר מהי מעלה, כל הווריאציות המשנה האלה נופלות לאותה קטגוריה. הן היו הבחנות מעניינות אם דנים במעלת הלמידה בפירוט, אבל לא עכשיו.
סטייה צדדית: אנלוגיית הפיצה ודחייתה
תלמיד מציע: “מכיוון שפעם אכלתי פיצה, עכשיו אני אוהב אכילת פיצה” – מציע שאהבת למידה אולי עובדת באותו אופן כמו טעם נרכש לאוכל. האנלוגיה הזו נדחית בתקיפות. שני סוגי האהבה מחוברים קרוב מדי. דוגמאות חייבות להישמר מובחנות בבירור כדי להימנע מבלבול: אכילה והנאות פיזיות הן סוג אחד של אהבה; *כבוד*, *גאווה*, ו*כעס* הם סוג אחר לגמרי.
—
32. הבחנה מרכזית: הנאה חושית לעומת אהבה חברתית/בנויה
הבחנה מכרעת:
– הנאות חושיות (אוכל, שתייה): טבעיות, גופניות, לא דורשות הוראה כדי ליהנות.
– אהבות חברתיות/בנויות (כבוד, גאווה): מלומדות תרבותית, קיימות ביחסים בין אנשים, לא ממוקמות בגוף באותו אופן. אתה צריך ללמד לאהוב כבוד. זה מוסד תרבותי. (אדם תיאוריה ביקורתית היה אומר שזה לא באמת קיים.)
לימוד תורה שייך לקטגוריה השנייה – זה מסוג הדברים ש*כבוד* הוא, לא מסוג הדברים שאוכל הוא. אתה צריך *חינוך* כדי להגיע לאהוב את זה. זה קיים ב״חלק אחר של הנשמה.”
התייחסות להתנגדות: “אבל טעמי אוכל גם דורשים אימון”
תלמיד שואל: אם טעם אוכל גם דורש *חינוך* (טעמים נרכשים), האם זה לא יהיה אותו דבר? לא. ההבחנה הוראה/אימון הוצעה כהבדל אחד (*חילוק*), לא כהבדל המגדיר או היחיד. גם אם העדפות אוכל היו נלמדות לחלוטין, שני סוגי האהבה עדיין היו שונים קטגורית. הם מורגשים אחרת, ממוקמים אחרת בחוויה, וקיימים בתחומים שונים.
התייחסות להתנגדות אחרת: “אחד הוא פעילות, אחד הוא אהבת פריט”
תלמיד מציע שההבדל האמיתי הוא שאחד כולל אהבת פעילות והשני אהבת דבר/פריט. זה נדחה בנחרצות: “בהחלט לא! זו רק פנטזיה נחמדה שאנשים אוהבים לספר לעצמם.” אינטרוספקציה מגלה שאלה סוגים שונים לחלוטין של דברים.
33. ביקורת מסכמת: השטחת “אהבה” לקטגוריה אחת לא מובחנת
טעות קונספטואלית נרחבת: אנשים המציאו קטגוריה יחידה, לא מובחנת שנקראת “לאהוב דברים” ואז מתייחסים לכל המקרים כשווים – “אתה אוהב סודה, אני אוהב פיצה, אני אוהב תורה.” זה נכון רק במובן הרחב ביותר, הריק ביותר של המילה “אוהב”. זה אנלוגי לאמירה “זה שולחן וזה כוכב – שניהם דברים.” נכון טכנית, אבל זה מחסל את כל ההבחנות המשמעותיות.
—
34. הגנה מורחבת על ההבדל הקטגורי
זה לא שיפוט ערכי (לא אומר שצריך “לדאוג” יותר לסוג אחד של הנאה). זו טענה תיאורית, אונטולוגית בלבד: הנאה חושית וההנאה של לימוד תורה (או מעורבות אינטלקטואלית) הם סוגים שונים ביסודם של דברים, לא רק דרגות או טעמים שונים של אותו דבר.
זו העובדה הבסיסית ביותר בדיון – כל כך בסיסית שאם מישהו לא רואה את זה, משהו השתבש ביסודות הפילוסופיים שלו.
אנלוגיית הטוש-הצהוב/הטוש-הכחול
שני טושים שונים בבירור; השאלה “למה הם שונים?” היא כמעט אבסורדית – אחד צהוב, אחד כחול. באופן דומה, הנאה חושית והנאה אינטלקטואלית שונות באופן ברור מאליו.
נטל ההוכחה
הנטל נופל על מי שטוען שההנאות האלה זהות. עמדת ברירת המחדל, השכל הישר היא שהן שונות. טענת זהות דורשת הוכחה חיובית; טענת הבדל לא.
האשמה בדו-משמעות
ההתנגדות נובעת מהעובדה שאנגלית משתמשת באותה מילה (“אוהב,” “נהנה,” “הנאה”) לשתי החוויות. שימוש באותה מילה לא הופך את המתייחסים לזהים. זו דו-משמעות – טריק מילולי, לא תובנה פילוסופית.
סטייה צדדית: אנלוגיית הכיסא
רדוקציו: “הכיסא שלי אוהב להיות על הרצפה – הוא אף פעם לא קופץ למעלה.” אנחנו משתמשים במילה “אוהב” גם שם, אבל בבירור ה״אהבה” של הכיסא היא לא אותו דבר כמו אדם שאוהב פיצה. המילה המשותפת מסתירה הבדל מוחלט בסוג.
חמשת החושים כקטגוריה אמיתית
חוש הוא משהו שנותן מידע על העולם החיצון באופן אנלוגי למגע – מגע פיזי או אינט
ראקציה (גלי אור פוגעים ברשתית, גלי קול פוגעים באוזן, וכו׳). בתוך החושים, הנאות שונות (טעם לעומת מגע לעומת שמיעה) הן אכן שונות זו מזו, אבל הן חולקות דמיון משפחתי – כולן חושיות, כולן כוללות גירוי פיזי של קולטן.
הנאה אינטלקטואלית לא מתאימה לקטגוריה הזו. “איזה חוש נהנה מלמידה?” אף אחד לא יכול לענות, כי זו לא חוויה חושית באופן הרלוונטי. “אני לא יודע מה זה, אבל אני יודע שאני אוהב את זה” – האהבה אמיתית אבל אי היכולת לזהות איבר חוש היא בדיוק הנקודה – זה סוג שונה של דבר.
סטייה צדדית: שמיעת בדיחה לעומת שמיעת צליל
ההנאה הפיזית של צליל נעים (למה תינוקות מגיבים) = הנאה חושית אמיתית של שמיעה. הערכת מוזיקה או הבנת בדיחה = לא הנאה חושית; זה תרבותי, חברתי, נלמד. תרבויות שונות מוצאות בדיחות שונות מצחיקות. זה אנלוגי להנאה אינטלקטואלית, לא להנאה חושית.
סטייה צדדית: אלכוהול/שתייה
לאהוב לשתות אלכוהול (כשהטעם לא נעים) הוא דוגמה טובה להנאה לא-חושית שמתחזה תחת אותה מילה – ההנאה מהשתכרות אינה הנאת-טעם.
ניסוי המחשבה “פלנג׳וימנט”
כדי לשבור את הכישוף של המילה המשותפת: קרא להנאה חושית “enjoyment” ולהנאה לא-חושית “plenjoyment.” ברגע שאתה משתמש במילים שונות, ההתנגדות מתאיידת – אף אחד לא יבלבל בין השתיים. כל הבלבול הוא לשוני בלבד.
המחשות נוספות
– נישואין לעומת מין: ההנאה מלהיות נשוי אינה אותו דבר כמו ההנאה ממין. שניהם נקראים “הנאה,” אבל המילה אומרת ממש משהו שונה בכל מקרה.
– נחת מילדים (יידיש: נחת פון די קינדער): האם זה אותו דבר כמו ליהנות ממין? בבירור לא. חלק מהטקסטים החסידיים עושים *דרש* כזה (קשר הומילטי), אבל זה שטויות ברמה המילולית. אולי שניהם “אנוכיים” – אבל זו תכונה משותפת, לא זהות.
– אנלוגיית רצפה ותקרה: הם חולקים כמה תכונות (שניהם משטחים שטוחים בחדר), אבל הם בבירור שני דברים שונים.
אבחון הבלבול
ההתנגדות של התלמידים נובעת משטיפת מוח פילוסופית – מאות שנים של פילוסופים (ומסורות ישיבה מסוימות, למשל, “חסיד קוצקער”) שכיווצו את כל ההנאות לקטגוריה אחת. זו הנחה שגויה עמוקה מושרשת אבל שגויה שנספגה באופן לא ביקורתי.
—
35. השלכה מרכזית: הנאות לא-חושיות חייבות להילמד
לאחר ביסוס ההבדל הקטגורי:
– הנאות חושיות הן טבעיות – הן לא צריכות להילמד. בני אדם (ותינוקות) מגיבים אליהן אוטומטית.
– הנאות לא-חושיות (אינטלקטואליות, רוחניות, יחסיות) חייבות להיות מאומנות/מלומדות. הן לא אינסטינקטיביות.
תובנה זו מיוחסת לשלמה המלך ואפלטון – נקודת ההתכנסות של המסורות הפילוסופיות היהודית והיוונית.
—
סינתזה: אימון, תרבות, והתשובה לשאלה
36. הצורך באימון לאהבות לא-חושיות
הנאות חושיות (למשל, אוכל) הן טבעיות ואין צורך ללמד אותן, אבל אהבות מסדר גבוה יותר – כולל אהבת תורה ולמידה – חייבות להיות מאומנות לתוך אדם. זה מיוחס גם לשלמה המלך (משלי) וגם לאפלטון. בלי אימון, אדם פשוט לעולם לא יגיע לאהוב את הדברים האלה. אין קיצור דרך.
37. אי-ספיקות הטיעון לבדו (וספיקות האימון לבדו)
שתי נקודות משלימות:
– אפילו טיעון רציונלי מושלם למה תורה טובה לא יגרום למישהו *לאהוב* אותה. הם אולי יסכימו אינטלקטואלית, אבל אהבה היא קטגוריה שונה מהסכמה.
– להיפך, אימון יכול לגרום למישהו לאהוב תורה אפילו בלי לספק את הטיעון. מערכת הישיבה מצוטטת כראיה: ישיבות בדרך כלל לא מסבירות *למה* תורה טובה אלא אומרות לתלמידים להאמין בזה – ובכל זאת הן מצליחות לגרום לתלמידים לאהוב ללמוד.
סטייה צדדית: אימון ישיבה חורג מהמטרה המיועדת
תופעה מעניינת: אימון ישיבה לעתים קרובות מייצר אהבת *למידה בכלל*, לא רק ציות לראש הישיבה. תלמידים שאומנו בישיבה מגיעים ליהנות מלימוד דברים שהישיבה עצמה לא הייתה מאשרת. זה מדגים שמה שנרכש הוא *נטייה כללית* (אהבת למידה), לא נאמנות לסמכות ספציפית. זה מושווה למושג לא לשמה – נקודת כניסה לא מושלמת שמובילה למשהו אמיתי.
38. תרבות *היא* אימון (חינוך = תרבות = Culture)
כל תרבות שאי פעם הייתה קיימת מאמנת את חבריה לאהוב דברים מסוימים ולשנוא אחרים. זה ממש מה שהמילה “תרבות” אומרת. המילה העברית תרבות קשורה אטימולוגית לחינוך (חינוך/גידול). הביטוי של הגמרא *”קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם”* מצוטט – תרבות אומרת את הגידול/העיצוב של אדם, לא במובן החייתי, אלא במובן האנושי המובהק של טיפוח *מידות* (תכונות אופי/נטיות).
הבהרת צד: מידות ומעלות
מידות (מעלות/נטיות אופי) הן בדיוק מה שתרבות מייצרת. המילה “מעלה” טכנית רק אומרת “טובה” (דעה טובה/נטייה), אז דעה יכולה להתקיים בלי להיות מידה טובה. תרבות מעצבת דעות; האם הן טובות היא שאלה הערכתית נפרדת.
39. אימון ילדות קובע את מסלול החיים
גם משלי וגם אפלטון/אריסטו מלמדים את ה״מסקנה המפחידה” שמה שאתה מאומן לעשות כילד יישאר איתך לכל החיים. הפסוק *”חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה”* (משלי כב:ו): חנך נער על דרכו, וגם בזקנתו לא יסור ממנה.
דוגמאות:
– בתי ספר חסידיים מלמדים כבוד לרבנים → בוגרים תמיד מכבדים רבנים (אולי רבי אחר, אבל ה*מידה* של אמונת חכמים נמשכת).
– בתי ספר ליטאיים מלמדים חשיבה ביקורתית → בוגרים שומרים על הנטייה הביקורתית הזו.
סטייה צדדית: האם מישהו יכול לעבור לגמרי?
מעט מאוד אנשים עוברים לגמרי; רוב האנשים *משכללים* במקום להחליף. החלפה מלאה אינה ריאליסטית ולא הכרחית. המטרה היא שיכלול, לא טרנספורמציה סיטונאית.
—
40. מה זה באמת אומר לשמוח על קבלת התורה
“לשמוח שקיבלנו את התורה” אומר לשמוח עם המעלות/הנטיות שהתרבות שלך (יידישקייט) אימנה לתוכך – דברים שגרמו לך לאהוב שלעולם לא היית אוהב בלי האימון הזה.
זו הכוונה הקוהרנטית היחידה שאפשר להיות לה כשאומרים *”אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.”* זה לא יכול להיות שמחה על ספר או על קבוצת הצעות; זה חייב להיות שמחה על עיצוב האופי.
סטייה צדדית: השאלה הלא נכון ממוסגרת
הסחה נפוצה: אנשים ממסגרים מחדש את השאלה “האם אתה שמח עם התורה שקיבלת?” לשאלה ההיפותטית “האם הייתי הופך דתי אם הייתי נולד בהונולולו?” זו לא השאלה שנשאלת. השאלה נוגעת לעיצוב ה*אמיתי* שלך, לא לעיצוב קונטרפקטואלי. אנשים עושים את ההחלפה הזו בהתמדה.
41. המסגרת לתשובה ושיכלול
מכיוון שהשאלה היא על האימון ה*אמיתי* שלך:
– במידה שהמעלות המאומנות שלך טובות → אתה צריך לשמוח.
– במידה שהן לא טובות → אתה צריך לעשות תשובה.
הגמרא *”נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, ועכשיו שנברא, יפשפש במעשיו”* מצוטטת: עכשיו שאתה קיים, בדוק את מעשיך.
שיטת השיכלול
העבודה המעשית של פילוסופיה/תשובה/התבגרות:
1. זהה מה אומנת לאהוב (מעלות שלעולם לא היית רוכש בלי התרבות שלך).
2. הבחן בין הטוב לרע בתוך הנטיות המאומנות האלה.
3. גרום לפרשנויות הטובות לשלוט ברעות, במקום להיפך.
זה מתחבר לדוקטרינת הממוצע (מידת המצוות / הממוצע האריסטוטלי): אין מידה רעה לחלוטין; לכל נטייה יש “יותר מדי,” “פחות מדי,” ומידה נכונה. השאלה היא תמיד *מתי, איפה, איך, וכמה.*
—
42. דוגמה קונקרטית: מעלת לייקווד
דוגמה מפורטת להמחשת תהליך השיכלול:
הנטייה המאומנת מתרבות לייקווד: “אנחנו הטובים ביותר, אנחנו יודעים את האמת, ולא אכפת לנו מה אחרים חושבים.”
זו מעלה אמיתית – דרך להיות, נטייה שטופחה.
– פרשנות טובה (מעלת אומץ/יושרה): להיות בעל עמוד שדרה, תחושת עצמי, לא להיות *חנף* (מחניף/מרצה לאנשים שעושה מה שאחרים רוצים). אדם צריך קצת שכנוע פנימי ועצמאות.
– פרשנות רעה (רשע של אגואיזם): לא לדאוג לאנשים אחרים בכלל, לדחות את כולם מחוץ לקבוצה שלך.
ה״תלמיד הרע של לייקווד” מקבל את הרשע של אגואיזם. ה״תלמיד הטוב” מקבל את המעלה של יושרה/אומץ. חומר הגלם הוא אותה נטייה מאומנת; ההבדל הוא איזו פרשנות שולטת.
יש אי-ודאות לגבי השם המדויק למעלה הזו – “אומץ” אולי לא בדיוק נכון מכיוון שהוא מסורתית כולל התמודדות עם סכנה – ויושרה מוסכמת באופן זמני כמונח עבודה, תוך ציון שהמושג צריך שיכלול נוסף.
—
43. תפקיד החוכמה המעשית (פרונזיס) ביישום מעלה
עיקרון מרכזי: אין דרך ליישם שום מעלה נכון בלי להשתמש ב*שכל* (חוכמה מעשית / phronesis). מעלת היושרה/עמוד השדרה חייבת להיות מיושמת במקרים הנכונים, בדרך הנכונה, ובכמות הנכונה – מכוילת למצב.
– דוגמה שלילית: יישום שלה בעודף הופך אותך ל*גס רוח* (אדם יהיר/מנופח) – וככה “אנשים אחרים מסוימים” מיישמים אותה לא נכון.
– תוצאה חיובית: יישום נכון שלה הוא מה שזה אומר להיות *מנטש* (אדם בוגר מוסרית) כמבוגר.
44. התנאי המוקדם לקבלת תורה
טענה מרכזית: רק ברגע שאדם פיתח את המעלה המכוילת נכון הזו של יושרה – להיות *מנטש* – יש לו את הזכות לקבל את התורה. בלי הפיתוח המוסרי המוקדם הזה, קבלת תורה “רק עשתה אותך גרוע יותר” – תורה בלי יסוד של אופי טוב היא לא פרודוקטיבית ואפילו מזיקה.
45. השאלה שלא נענתה
תלמיד מעלה (או מעלה מחדש) את השאלה: האם זה עדיין חייב להיות *התורה הזו* במיוחד? (כלומר, האם העיקרון יכול לעבוד עם מערכת מוסרית/משפטית אחרת?)
השאלה הזו במפורש נדחית. אומרים לתלמידים לחשוב על זה בעצמם. רק הערה קריפטית מוצעת: “לא היה צריך להיות כלום” – מציע אולי ש*משהו* היה הכרחי, אבל משאיר את הזהות הספציפית של ה״משהו” הזה פתוח במכוון.
השיעור מסתיים בנקודה הלא פתורה במכוון הזו, משאיר את השאלה כתרגיל להרהור נוסף.
תמלול מלא 📝
האם עלינו לשמוח שקיבלנו את התורה? בחינה ביקורתית של שמחת תורה וחובה דתית
פרק א׳: השאלה המרכזית – שמחה אמיתית או ביצוע דתי?
ניסוח הבעיה בשתי שפות
מרביץ: אפשר לומר שיש לי שאלה, או שלעתים קרובות אני רוצה לענות, אבל בעיקר שאלה, והשאלה שלי היא אם עלינו לשמוח שקיבלנו את התורה, כלומר, או שאלה אחרת, הדרך לומר את זה בשפה הפרומית [דתית/שומרת מצוות] תהיה למה עלינו לשמוח. אבל בשפה הלא-פרומית, זה אותו דבר כמו אם עלינו לשמוח.
כי יש לנו את היום טוב הזה שנקרא זמן מתן תורתנו [מתייחס לשבועות]. ולכאורה העולם שמח כי קיבלו את התורה.
עכשיו אני לא כל כך בטוח. בואו נהיה ריאליים. מה ההעמדת פנים הזאת? נכון? זאת ההעמדת פנים שלהם. אוקיי, אני הולך לשאול אתכם על התורה. אני לא יודע אם זה היה עושה יום טוב שלם.
בדיקת המציאות: התורה כמקור לבעיות
אבל עכשיו אני הרוצח, אני הולך להיות המועמד הוא האדון, להיות ריאלי. אז אני הכי טוב עשוי, אני לא עושה אותם, אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה שרה, לראות אם היא הייתה בבית שלי.
אתה לא צריך לסמם את הילדים יותר. ושמעתי שאתה חזק, אגב. יום טוב נגמר, אחי. מיד אחרי שחרית, זה נגמר. מה שלא יהיה, אוקיי.
זאת שאלה טובה, לא?
תלמיד: כן, כן, אוקיי.
מרביץ: שאלה רצינית. אנחנו מבוגרים. מותר לנו לשאול שאלות נורמליות. צריכים להיות כנים, ואם לא, תעקבו אחרי המעמיד פנים. אבל בשביל זה אנחנו באים לכאן.
נראה לי שהתורה היא מקור לבעיות, לא מקור לפתרונות. נכון? איך אנחנו עושים חיים? אוקיי, זאת בעיה. אנחנו צריכים לעשות חיים. אז אתה לא שמח.
פרק ב׳: המדרש של הסירוב – מופנה פנימה
תרגיל שובר העסקה
מרביץ: פעם עשיתי שיף ושוויץ [לימוד בליל שבועות] בלילה בבית שלי. אמרתי לכולם שכולם יודעים את הסיפור שכל הגויים וכולם אמרו שיש דבר אחד שהוא שובר עסקה, נכון? לא יכול להיות את זה.
אז אמרתי, תארו לעצמכם אם היו באים אליכם, האם הייתם יכולים לחשוב על דבר אחד שהייתם אומרים לא בגללו? קיבלתי רשימה גדולה. אז נהיה בסדר, אוקיי. אמרנו אחרת לא היינו מקבלים את זה גם כן, נכון? זה הטריק.
דיבור אמיתי, דיבור אמיתי. הם אמרו, לא רציתי לשמוע. שמעתי, שמעתי פעם שאם היו אומרים להם לעולם לא היינו מקבלים את התואר.
תלמיד: גם פשעי צווארון לבן?
מרביץ: כן, רק תעשה את זה כשאף אחד לא רואה. אוקיי.
הרצינות של השאלה
אז זאת שאלה רצינית. אני חושב שזאת שאלה רצינית. חייבת להגיע לשאלה רצינית. אמרתי את השאלה הזאת לבת שלי. היא אמרה, אז כולם חושבים שזאת כבר תשובה. אולי אין תשובה. אתה לא מבין, אתה לא מבין, אתה לא מבין.
פרק ג׳: תשובה מוצעת ראשונה – התורה כתבנית ומבנה
פרשנות התלמיד
תלמיד: תסביר. אם רק היית מאפשר לעצמך פשוט להיות כמו, פשוט תמיד מסוגל לעשות הכל, נכון? כמו האינטרנט, שפשוט אתה זמין להכל ולכל דבר בכל זמן ושום דבר לא מעצב אותך לדבר ספציפי, נכון? זה לא חיים.
אז התורה היא כמו הדבר הזה שמחדד אותך.
מרביץ: אז אתה אומר שברוך השם, יש דבר. דבר.
במילים אחרות, אתה מפרש את השאלה שלי כשאלה שרוב האנשים חושבים כמו הבחור בספר של מה-שמו שאמר בלי אלוהים הכל מותר ואתה בא לומר שנראה כמו רוב האנשים כשאני אומר להם את השאלה הזאת הם מפרשים מה נכון מה הצד השני כמו מה היה קורה אם לא הייתה תורה והתשובה שרוב האנשים הפרומיים חושבים שזה היה היא שהכל היה מותר או משהו כמו שהיינו מסוגלים לעשות מה שאני יכול לתת לך את השפה המדויקת היינו מסוגלים לעשות מה שרצינו.
תלמיד: כן, נכון, כן, כן, היינו פראיים, נכון?
מרביץ: זאת התוצאה של להיות מסוגל לעשות מה שאתה רוצה, לא צריך להיות למטה.
תלמיד: לא, זה אומר למישהו, כלומר מישהו שיש לו את התורה, תשאל אותו נכון מה מה היית עושה זה היה פראי אתה יודע מה אני אומר.
מרביץ: כן, כן, זה מה שהם אמרו, נכון? נכון? לא חושבים על אלטרנטיבה לזה.
הבהרת מטאפורת הגוש
שאלתי שאלה רחבה מאוד, אז אתה נותן פרשנות מסוימת לשאלה, שהיא כנראה מה שרוב האנשים, לפחות במידה מסוימת, חושבים. ואז אתה נותן תשובה לפרשנות הזאת.
אני לא מתכוון כי הכל היה מותר. זה לא באמת מה שאני אומר. אני חושב שזה פשוט שירותים. היית חופשי לעשות מה שאתה רוצה.
תלמיד: לא, זאת דרך של, לא, זה התבנית של החיים האלה, כלומר אתה פשוט גוש, נכון? וכדי לעשות אותך, נגיד, לשולחן או למשהו, נכון? ולא רק להיות כל דבר.
מרביץ: אבל הגוש הזה הוא שם לבחירה חופשית, נכון? להיות מסוגל לעשות מה שאתה רוצה. זה מה שאנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים את זה, נכון? זה היה כלום או מה שחלק מהאנשים חושבים שזה הכל, נכון? זה כמו להיות מסוגל לבחור מה שרציתי לרצות מה שרציתי לעשות מה שאני רוצה. זה בעצם מה שזה, או שיש לך תפיסה אחרת של מה זה.
תלמיד: זה מה שחשבתי שזה גם כן.
האנלוגיה למדעי המחשב
מרביץ: אבל זה רק אם אתה מפרש שהתורה היא מאוד מגבילה, נכון? אני לא יודע אם היא צריכה לעשות את החיים שלך מגבילים. אני לא יודע אם היא צריכה להיות מגבילה. היא פשוט אומרת לך מה הדרך הטובה להיות.
בכל מקרה, זה לא כולם, זה אחד מהם, נכון? או לפחות, לא אינסוף מכולם. אולי זה הרבה מהם, אבל לא כולם.
תלמיד: אני מתכוון, בוא נגיד שהישן אמר, אין לובינג, נגיד, כן, פשוט תעשה את זה וזה וזה וזה. נגיד שהמטרה היא להיות מדען מחשב, נכון? אז אני אומר לך לעשות את זה וזה וזה וזה וזה, ואז אתה הופך למדען מחשב, אוקיי? אז עכשיו אתה מעצב את זה למדען מחשב, נכון? זה דבר טוב. במילים אחרות, זאת המטרה, נכון?
לעומת לא להיות עם כלום, ואז אתה פשוט, יום אחד אתה על הספה, למחרת אתה על החוף, למחרת אתה מנגן בגיטרה, נכון? פשוט כלום לעולם כי אתה מסוגל להיות הכל, אז זה שונה מכלום. זה כל מה שאני מנסה לומר.
פרק ד׳: ביקורת על טיעון המבנה
המגבלה של הגנת “כל מבנה”
מרביץ: אבל זה לא צריך להיות זאת התורה מהסיבה הזאת. טוב מאוד. אז זה היה טיעון טוב למשהו, משהו. זה לא טיעון טוב מאוד למשהו הספציפי הזה, לא טיעון.
אני עדיין יכול לומר, זה נעשה יותר קשה לומר קצת, אבל אני עדיין יכול לומר משהו כמו, אני עדיין יכול להיות עם ביקורות מסוימות על דברים ספציפיים, כמו לומר, אין לי באמת תשובה לשאלה הזאת, אבל אני יכול לומר משהו כמו:
האם היינו צריכים את הדבר הזה של להיות הטובים ביותר, של להיות עם העצה הזאת, של לא להתחתן עם מי שאתה רוצה, רק אנשים מספציפי, איך קוראים לזה, שבט? אולי זה פשוט הגורם לרוב הבעיות שלנו. אולי אנחנו צריכים לומר לעצמנו להאשים בזה. אבל בכל מקרה.
תלמיד: כן, כמו…
מרביץ: במילים אחרות, כל הדברים הפרטיים. או אולי אפילו, אולי אפילו אם מישהו אומר, ובכן, אתה צריך דברים פרטיים מסוימים, אולי לא נהיה שמחים עם דברים ספציפיים. אולי יש כמה דברים שהם רעים.
העמדה הכנה של המרביץ
אולי יש כמה חלקים של, אני מתכוון אולי יש כמה חלקים בתורה שגורמים לנו בעיות והם מקור לבעיות. אנחנו צריכים להיות עצובים לגביהם לפחות. אנחנו צריכים לחפש פתרונות. אתה כל כך שמח על זה?
אגב, אני, אני לא יודע, אין לי תשובה לשאלה הזאת. אני חושב שיש חלקים בתורה שהם רעים לנו, עד כמה שאני יכול לדעת, ולומר שזה היה עדיף להיות עם אחת אחרת, זאת שאלה השוואתית, כמו האם יש אחת אחרת שיותר טובה, אתה צריך לשקול את כל האפשרויות, אבל לפחות ב, וזה לא, אני לא חושב שזאת באמת השאלה שאנחנו צריכים לשאול.
השאלה שאנחנו צריכים לשאול היא האם זה נכון שהכל, התורה, והתורה מתכוונת למשהו מאוד רחב כאן, נכון, כל המסורת והכל, נכון, ואולי זה רק אם אתה כולל את כל זה, יש בהחלט כמה חלקים בזה שהם לא מועילים, שהם אפילו ההפך ממועילים.
הבקשה לדוגמאות
תלמיד: כמו?
מרביץ: כמו? כל אחד צריך לחשוב על הדוגמה שלו. אתה רוצה שאני אספר לך את הבעיות שלי?
תלמיד: לא, תגיד לי בעיה שהיא כמו בעיה אוניברסלית.
מרביץ: אין בעיה אוניברסלית.
פרק ה׳: בעיית ההגנה על האידיאל של התורה: למה אנחנו צריכים לשאול שאלות טובות יותר
דוגמה קונקרטית – בעיית הבחירה והגאווה
אני מתכוון, בעיות אוניברסליות, כן, כמו, למשל, עם משהו שאני חושב שהוא בעיה, זה הדבר הזה של להיות כל כך מיוחדים. אני חושב שאתה בחרתנו היא בעיה גדולה. אני לא אומר שזה לא נכון, אבל אמרתי שזאת בעיה גדולה שמובילה לכמה מידות מאוד רעות, שהן לא מועילות.
אבל גאווה היא לא מידה טובה, וגאווה על להיות עם יידיש [להיות יהודי] לא עושה את זה יותר טוב. לפחות לא כשזה מוגזם. אולי יש לנו שלף מידרחם צוי [ביטוי לא ברור ביידיש, אולי “מידה של מתינות”], אולי יש מידה בינונית של גאווה. אוקיי, קצת גאווה זה חשוב. אני חושב שזה נכון. אני לא חושב שאדם יכול לחיות בלי קצת גאווה, כולל גאווה בעם שלו או כך הלאה.
אבל אני חושב שיותר מדי מזה זה בהחלט נורא ומוביל לתוצאות מאוד רעות. ולכן, ומכיוון שזה משהו מאוד אינטגרלי ליידישקייט [יהדות], זה מאוד קשה לדמיין יידישקייט בלעדיו. זה לא כמו משהו שאתה יכול בקלות—אתה יכול לנסות, הרבה אנשים ניסו לזקק את זה ולהסביר את זה טוב יותר, אבל זה לפחות אתגר כמעט לכולם, לכולם בעצם, חוץ מאנשים שפשוט מאמצים את זה כמו שאנחנו צריכים לקחת כל מידה רעה אם היא בתורה, אם יכולה להיות לנו תירוץ לתורה בשבילה. אבל זה משהו שהוא בעיה וזה בעצם גורם לנו הרבה בעיות.
ההשלכות המעשיות: אנטישמיות ואחריות יהודית
כמו חצי מהבעיות שיש לנו עם אומות אחרות זה פשוט בגלל המידות הרעות שלנו, ואנחנו צריכים להיות ריאליים, נכון? האנטישמיות—חצי ממנה, חצי מהאנטישמיות זה אשמת הגוי, אבל החצי השני זה אשמת היהודים.
אני לא יודע למה אני אומר את זה, תחתכו את זה מהסרטון. אוקיי, אז אנחנו מקבלים—אני לא—אני לא רוצה—אוקיי, אני הולך בקרוב, בעוד דקה אנחנו הולכים לדבר על זה. זה כמו התורה, זה מה שאמרתי כשאני אומר את המילה תורה, להראות שאלוהים לא נהדר כי כל הדברים, מה שלא יהיה, עכשיו.
עכשיו, ואני חושב, טוב מאוד, טוב מאוד, אני מדבר על זה.
תלמיד: לא, אני לא חושב שזה לא בכלל. אני בעצם חושב שהטיעון הזה הוא הטיעון הנכון, ואנחנו צריכים לקחת אותו ברצינות.
מרביץ: למה? אני אגיד לך למה. כי—
תלמיד: אני לא יודע את הטיעון הזה, אז…
מרביץ: אוקיי, אני יודע למה הוא מתכוון. עכשיו, זה לא משנה. זה לא משנה. זה לא מראה מקומות, נכון? השיעור הזה הוא לא על מראה מקומות. אנחנו לא צריכים לדעת כלום. אין דרישות מוקדמות. רק מה שאני דן בו.
למה אני—אני צריך להפסיק לומר את השיעור הזה. זה גורם לי בעיות. לא, בוא נגיד את זה מאוד ברור ונכון.
פרק ו׳: זיקוק השאלה המרכזית: האם עלינו לשמוח שיש לנו את התורה?
ובכן, התחלנו עם שאלה. השאלה היא, האם עלינו לשמוח שיש לנו את התורה? או למה אנחנו שמחים? יותר דרך לשאול את אותה שאלה.
עכשיו, אנחנו צריכים לזקק את השאלה קצת. דנו, כי היא מאוד כללית, היא לא—רוב מה שאנחנו יכולים לעשות באמת זה לזקק שאלות באופן אקראי.
סילוק גרסת “המצב הקל”: פנטזיית החופש
דרך אחת לדבר, מה שארי דיבר עליו היה, האם זה אומר כמו—כמו, הדמיון המצחיק הזה שיש לרוב האנשים הפרומיים, ואולי לרוב האנשים יש בכלל ביחס לקטן שלהם, כל תרבות שיש להם, זה כמו, בלי זה, הייתי יותר חופשי. הייתי מסוגל לעשות מה שרציתי.
והתשובה לזה, אני חושב, היא טריוויאלית יחסית:
ראשית: לא היית מסוגל לעשות מה שרצית כי אתה לא יודע מה אתה רוצה. זה חוזר לשיעור אחר שבו מה שאתה רוצה זה לא מקור טוב לכלום, אני חושב.
ושנית: זה לא טוב לעשות מה שאתה רוצה. זה מילה אחרת לעשות כלום.
אוקיי, עכשיו אלה נקודות טובות מאוד, טוב מאוד. אז אנחנו לא—לא באמת מדברים עליהן. אבל אמרתי שזה זה—זה מצב קל, נכון? כי במקום לשאול שאלה ספציפית, שהייתה השאלה שהתחלנו איתה, שהיא למה אנשים בלייקווד ביוטיוב 2025 צריכים לשמוח, או האם עלינו לשמוח עם קבלת התורה, אתה שואל שאלה כללית: האם בני אדם צריכים להיות עם תרבות? האם אנחנו צריכים להיות עם חוקים? כמובן שהתשובה היא כן.
אז יש לנו מסורת, זאת שאלה יותר מסובכת, אנחנו יכולים להגיע לזה. אבל באמת הלב—שזאת לא שאלה לומר שאלות קלות, נכון? אנחנו צריכים לשאול את השאלות הקשות, שהן: האם צריך להיות שמח שיש לו את התורה הזאת, שכוללת את כל הספרים האלה?
נכון, עכשיו אנחנו צריכים לזקק את השאלה הזאת עוד קצת. וזה גם, אני חושב שזה גם מפתח לפתרון. זה לא רק עושה את הבעיה, אבל אני חושב שזה חשוב.
פרק ז׳: פיצול השאלה: האידיאל מול המציאות
אז אנחנו יכולים לפצל את השאלה הזאת גם לחבורה של שאלות. במילים אחרות, אנחנו יכולים לפצל לפחות לשתי השאלות.
שאלה א׳: האם האידיאל של התורה טוב? (שאלת “הכותרת”)
אחת היא כמו השאלה שרוב האנשים חושבים שהם נשאלים כשהם שואלים את השאלה הזאת והם נעשים הגנתיים לגביה. אני גם נעשה הגנתי לגביה, נכון? שזה—להיות הגנתי זה תלוי באיזה הקשר. אבל השאלה היא כמו יש את האידיאל האידיאולוגיה האמונה הזאת, משהו כזה, שאנחנו כמו מאמינים בתורה—כמו שאתה אומר “התורה” עם ה׳ גדולה ות׳ גדולה—ויש שאלות עליה כמו: אתה שמח איתה? האם היא טובה? כמעט אותה שאלה.
וכמובן שהתשובה חייבת להיות שהיא טובה. אנחנו אפילו לא מורשים לשאול את השאלה הזאת, או לפחות אנחנו לא מאפשרים לעצמנו לשאול את השאלה הזאת. ואני גם חושב שזאת שאלה פחות רלוונטית.
המהלך ההגנתי הטיפוסי: הפרדת אידיאל מפרקטיקה
ואז נוכל לומר כך: נגיד אם זאת הייתה השאלה, אז יכולה להיות לנו השאלה הזאת, ההבדל הזה בין—איך זה הולך?—לאהוב יהדות ולא את היהודים, או כמו שהנוצרים אומרים, לאהוב את ישו ולא את הנוצרים, או כזה. נגיד, אין לי בעיה עם ישו, רק עם מועדון המעריצים שלו, נכון? זאת הייתה כמו תשובה, נכון? זאת תשובה טובה לאנשים שחושבים שהשאלה העיקרית היא להגן על איזה אידיאל של התורה—ה׳ גדולה ו—או כל דבר שהוא מאמין בו.
ומכיוון שיש כמה אנשים ש, אתה יודע, כמו 99% מהתפוחים נותנים שם רע ל-1% האחרים, אז הוא מודאג מהשם הרע של הדבר הכותרת הזה, אז הוא הולך להצדיק את זה, הוא הולך לעשות התנצלויות בשבילו, הוא הולך לומר, אה, אתה יודע איזה יהודי שהוא רע, כן, אבל זה לא יידישקייט, אלוהים עשה אותו רע, היידישקייט ניסתה לעשות אותו טוב, זה הוא רע, הוא יהודי רע, נכון? אותה בדיחה, נכון?
ביקורת על המהלך ההגנתי
עכשיו מה הבעיה עם הטיעון הזה? האם זה טיעון סקוטי אמיתי? בערך. מה הבעיה עם הטיעון הזה? מה הבעיה שיש לי עם הטיעון הזה? או אם כמה אנשים—
תלמיד: איך אנחנו יודעים שזה לא עשה אותך ככה?
מרביץ: אוקיי, אין בעיה. אולי זה עשה. וכמובן, יש דרכים שבהן זה עשה. אבל יש לי בעיה גדולה יותר עם הטיעון הזה, שהיא שלא אכפת לי מהכותרת הזאת.
אני לא כאן – אני לא חושב שמישהו צריך לדאוג. כשאני אומר שלא אכפת לי, אני חושב שלא צריך לדאוג לכם. לא צריך לדאוג לכם לגבי השלט שאומר “יהדות”. כל השלטים, זה פשוט צריך להיות טוב. למי אכפת מה קורה משם? מה אנחנו הולכים להרויח מזה שהשלט הזה יהיה נכון?
אוקיי, יש כאילו אמונה – אנשים חושבים שאמונה פירושה להיות מעריץ גדול של השלט הזה ולוודא שהוא לא יתלכלך מאיזה ויכוחים או משהו. אבל אני לא רואה איך זה מועיל למישהו. זו שאלה של כבוד. אני לא יודע מה זו שאלה של. זה לא נראה מועיל.
זו לא שאלה שאתה צריך לשאול. אתה לעולם לא צריך לשאול אם הדבר הזה שנקרא יידישקייט או תורה או מה שזה לא יהיה שאתה מגן עליו הוא טוב או רע. למה שמישהו – לחיים של מי השאלה הזו רלוונטית? רק לאנשים שמתווכחים ביוטיוב. אבל חוץ מזה, למען הכוונה.
תלמיד: אני יכול רק להגיד דבר אחד? אני יודע שאתה לא אומר את המילים האלה, אבל אתה גם אומר שלמען זה, בזמן של הראשונים, כל הדברים הרעים האלה למען זה לא היו יוצאים. זה מה שאתה אומר?
מורה: לא, מה שאני אומר הוא, אפילו תדמיין שיכולת – אם היית משכנע אותי, אוקיי, שכל הדברים הרעים – עכשיו אולי יש מצווה לשכנע את עצמך בזה, אבל זו לא השאלה שאכפת לי ממנה.
ההגנה בסגנון הקראים ולמה היא לא רלוונטית
אתה משכנע אותי שכל הדברים הרעים שאתה מוצא ב – נגיד מישהו יהיה כמו טיעון בסגנון קראי, נכון? אז יש חבורה של דברים רעים שאנחנו מניחים שהם רעים – שוב, אנחנו יכולים לדון אם הם רעים או לא, אבל אנחנו פשוט מניחים – יש חבורה של דברים רעים בדת פלונית, במדינה פלונית, ובקבוצה פלונית. ועכשיו יש לי בעיה: זו קבוצה רעה כי היא מלאה בדברים רעים.
אז מישהו בא ואומר, תראה, יש לי הסברה בשבילך. הקבוצה הזו, הם לא באמת על מה שהם עושים. הם באמת על הספר הזה שהם טוענים שהם מאמינים בו, שאף אחד לא באמת פותח או אכפת לו מה כתוב בו. לאף אחד בקבוצה הזו לא אכפת. אבל פתאום לנו אכפת. והספר הזה באמת מאוד גבוה. פשוט במקרה יש הרבה מפרשים על הספר הזה שהם רעים. אבל אתה באמת צריך להחזיק מהספר הזה כי רק הפירושים רעים, אבל הספר עצמו טוב ואומר רק דברים טובים.
ואני הולך לענות לבחור הזה: למה לעזאזל אכפת לי ממה שהאנשים האלה טוענים שהם עליו? לא אכפת לי ממה שהם טוענים שהם עליו. אכפת לי על מה הם היו באמת. עכשיו זו קבוצה רעה של אנשים.
אנלוגיה להמחשה: האיסלאם וחוסר הרלוונטיות של הגנה טקסטואלית
אנשים נראה שממשיכים להתבלבל, נכון? האם האיסלאם הוא בעיה? לא אכפת לי אם הקוראן הוא ספר טוב או ספר רע. קראתי אותו וזה לא – קראתי אותו וזו לא הנקודה. אבל לא אכפת לי. זה לא הדיון. הם נראה שרוצים להרוג אותי, אז אני לא מעריץ שלהם. זה הכל.
בין אם זה מהספר הזה או הספר ההוא, אולי זה עניין טקטי. האם נוכל לשכנע אותם שהספר לא נכון? זה לא עושה שום הבדל לחיים שלי. ואנשים נתקעים עם זה כי אם נוכל להוכיח שהספר שלהם רע, זה עוזר לי איכשהו. אבל אם מישהו אומר, אתה יודע, מישהו בא ואומר, אתה יודע שבאמת הספר היה נהדר, רק מישהו אחר השחית אותו – אוקיי, ועכשיו מה? מה אני צריך לעשות עם המידע הזה? אין שום דבר שאני לא יכול לעשות איתו כלום.
פרק 8: הבחנה מתיאודיציה
אוקיי, אבל זו תמיד שאלה של מה הטיעון היה במקור. אם הטיעון הוא שאלוהים לא טוב – אז רגע, קודם כל אנחנו מדברים – אני לא מדבר על זה שאלוהים טוב. זה לא שיעור בתיאודיציה. אותו דבר. אני לא חושב שכאשר – טוב מאוד.
אז אם אתה מעוניין להגן על איזה אלוהים או משהו כזה, כי אנחנו כבר מאמינים שאלוהים נתן את זה והוא חייב להיות טוב –
האם אני צריך להיות מרוצה מהתורה? השאלה של הערכה מעשית מול מופשטת
פרק 9: הגדרת השאלה האמיתית – תורה כפרקטיקה חיה, לא טקסט מופשט
ההסחה המתמדת: איזו שאלה אנחנו באמת שואלים?
מורה: אני חושב שאנשים, אני חושב שאנשים מיד נוטים להסיט את השיחה לשאלה הלא נכונה. השאלה שאנחנו רוצים לדעת כשאנחנו שואלים את השאלות האלה היא: האם זה טוב?
כשאני שואל אותך את השאלה “האם אני צריך להיות מרוצה?” אני הולך להגיד לך מה התכוונתי עם השאלה. אני חושב שאנשים מתבלבלים בקלות רבה – שני הצדדים של הדיון מתבלבלים בקלות רבה עם השאלה. כשאני בא ואני אומר, האם אנחנו צריכים להיות מרוצים שקיבלנו את התורה? נכון? אני מתכוון לזה ממש. אני מתכוון ליצחק הזה ולתורה הזו. זו שבאמת קיימת בין האנשים האמיתיים שעוקבים אחריה או מלמדים אותה וכן הלאה.
אני לא מתכוון לשאלה אחרת, שהיא שאלה מאוד יפה. כאילו, אני איתך. זו שאלה טובה. האם הרעיון של האלוהים שנתן את התורה והיתה לו התוכנית הזו, האם זו היתה תוכנית טובה? האם הוא אלוהים טוב? האם התורה היא ספר טוב? אלו שאלות יפות, אבל הן לא השאלות ששאלתי. אני לא חושב שהתכוונתי לשאול אותן.
אנחנו מסיטים. זו הסיבה שאנחנו ממשיכים לשים לב לזה – אנשים תמיד מסיטים שאלות שאתה שואל כאילו התכוונת למשהו אחר. ואם אתה באמת נשאר מאוד מיסטי ואתה אומר, “ובכן זה קשה לחשוב מה באמת רצית לדעת,” תשים לב שמעולם לא רצית לדעת את השאלה ההיא.
האנלוגיה של הנצרות והמסעות הצלב
מורה: אותו דבר כמו שאמרתי, קל יותר לחשוב על – לאף אחד לא היה אכפת אם הנצרות היא הגורם למסעות הצלב או לא. אם החברה הזו עם מסעות הצלב, אנחנו לא אוהבים אותם. חברה שעושה דברים אחרים, אנחנו כן אוהבים אותם. אז עכשיו יש שאלה למה השאלה המופשטת הזו כל כך מעניינת? היא לא כל כך מעניינת. היא כמובן מעניינת גם מסיבות פוליטיות, אבל השאלה שאני שואל היא לא השאלה ההיא.
הקריטריון הפרגמטי: האם זה עובד?
מורה: ואני חושב שאם היתה תורה כזו שהיא בעצמה איכשהו היינו יכולים לדעת שהיא טובה מאוד, שכל האפולוגטיקה הזו נכונה, האידיאל הזה נהדר, אבל כל האנשים שעוקבים אחריה הם איכשהו רעים – אני אומר שאתה צריך להיות כופר בתורה הזו ואתה צריך להתעלם מכל התירוצים כי זה לא רלוונטי.
ולהיפך, אני חושב שאם יש תורה שהיא רעה תיאורטית אבל איכשהו גורמת לכל האנשים להיות טובים – עכשיו כמובן זה מסובך כי איך אתה יודע מה טוב ורע, אוקיי, אבל תדמיין שזה היה אפשרי – אני חושב שאתה צריך, יש לפחות מחשבה רצינית מאוד שאתה צריך להיות חלק מהקבוצה הזו כי נראה שזה עושה להם טוב.
למי אכפת אם הם – תדמיין שיהיה כמו טקסט שכולם מסכימים שבמקור הוא היה רק על רצח ואונס, ואיכשהו המפרשים באו ואמרו, “לא, זה על להיות בחור טוב ולתת צדקה.” אז אנחנו צריכים להיות חלק מהקבוצה הזו. למי אכפת מה באמת הצדקה היתה? זה רק אם –
תלמיד: למי אמר, אם זה עובד.
מורה: כן, כן, כן, אם זה עובד. כי זו השאלה הרבה יותר מעניינת. כשאני שואל על התורה, אני לא שואל על איזה – זו לא שאלה מדעית, נכון? זו שאלה על אתיקה. זו שאלה על הטוב. תורה היא מערכת של איך לחיות. היא לא מערכת של לספר לנו סיפור שקרה, בין אם הסיפור האמיתי של מעמד סיני או איזה אמיתות על אלוהים. אלו שאלות לגמרי נפרדות. אנחנו שואלים על דרכי חיים מסוימות. אם אלו דרך חיים טובה, אז זה הכל.
תורה קיימת באנשים, לא בספרים
מורה: הלוואי שבפיוט, כתוב בפיוט, אני עושה דברים מאוד פשוטים. אם זה שזור, אז אתה צריך להשיג את זה עד שזה נעשה פשוט. מאוד פשוט. לא פשוט.
אני לא מאמין בתורה כדבר מופשט. אני חושב שהשאלה שמעניינת היא זו של האמיתית שקיימת בין – באנשים, לא בספר.
תלמיד: אני לא מבין משהו. למה אתה לא יכול להגיד באופן מופשט מה שזה לא יהיה, באמת המפרשים, התורה היא כמו אסון, משובשת נפשית. אז תסביר איזה סוג של אלוהים זה האלוהים הזה שלא ידע –
מורה: מה אתה מתכוון, איזה סוג של אלוהים זה האלוהים שנותן לך לקלקל הכל?
תלמיד: דרך אגב, כן, חסר תועלת.
מורה: מה, חסר תועלת?
תלמיד: כן, אתה פשוט רגיל ל –
מורה: לא, אני שואל אותך, האם זו השאלה? האם זו השאלה שלך, שלא היית צריך –
תלמיד: לא, לא, לא, זה היה פשוט טיעון זרוק. תמחק את זה מהפרוטוקול.
ההסחה של שאלות תיאולוגיות מופשטות
מורה: זה לא היה הדבר המעניין. זה שאני לא חושב שהשאלה הזו היא הסחה. אתה מבלבל אותי כמו שהרבה אנשים טובים בדיונים. הם נוצרים גדולים, אבל הם עושים תעלול. הם במקום לענות על השאלה שלך, הם גורמים לך לחשוב שאתה עונה על שאלה אחרת ויש להם תשובה טובה על השאלה ההיא והם עונים עליה. כמו אימון תקשורת, נכון? תענה על השאלה שרצית שישאלו אותך, לא על זו ששאלו אותך.
אני חושב שכשאני שואל את השאלה, “האם אני צריך להיות מרוצה מהתורה,” שזו בערך אותה שאלה, “האם אני צריך לעקוב אחריה,” נכון? אם זה טוב, אני מרוצה מזה, אני אעקוב אחרי זה, נכון? אם זה לא טוב, אני לא אעקוב אחרי זה. השאלה שאני רוצה לדעת –
תלמיד: לא, לא, לא, לא. אוקיי, אוקיי, רגע, רגע, רגע. אני לא עוקב אחרי האנשים.
מורה: לא, אוקיי, אוקיי, אוקיי. אני לא מאמין בקונספט של תורה שקיימת בלי האנשים.
תלמיד: לא, לא, לא, היא לא. לא, היא לא.
מורה: היא לא. היא לא. אוקיי, אני אירשם בשנה הבאה. שלום, אתה דוחף את הדבר. 99% מהאנשים עשו טעויות. בסדר, תקשיב לי, תקשיב לי, רגע, רגע, רגע, רגע, רגע, רגע, רגע, רגע. אתה קופץ, אתה קופץ, אתה קופץ.
אני אומר שזו הסחה. אנשים מסיחים את הדעת באמירה, “אוקיי, אבל הספר כל כך טוב.” יש לי חדשות בשבילך: אם אף אחד מהאנשים לא טוב, אז אין לי מה לעשות עם הספר. לא אכפת לי מהספר. זה מה שאני אומר. השאלה שאני באמת רוצה לדעת – אוקיי, עכשיו אם אתה רוצה להגיד לי שיש לך דרך סודית –
תלמיד: לא, אבל תקשיב, תקשיב למה אני חייב – תקשיב, כל האנשים הם –
ההוכחה התלמודית: תורה היא לא ספר
מורה: כי המילה תורה לא מתכוונת לספר. אם מישהו אמר לך שזה ספר, הוא אפיקורוס. קלל אותם. שבגמרא, אם מישהו רק חשב כספר, נזרקה בו מינות. התורה היא לא ספר. התורה היא אנשים שעושים את זה.
אני עושה לך תשכח תורה. נשמד. ינאי המלך מעולם לא עשה טעות. האם יש ספר? כל מי שרוצה לקרוא אותו שיקרא אותו. אני בחור רע, אבל למי אכפת? הרגתי את כל החכמים, אבל עדיין יש את הספר. זה גמול. אבל למה? כי התורה הזו לא עובדת. התורה היא לא ספר.
ואולי יש ספר שנקרא התורה, ואולי אלוהים נתן את הספר הזה, ואולי אתה יכול להגן עליו כספר מאוד יפה, אבל לא, אין דבר כזה. זה לא מה שאנחנו מתכוונים להגיד כשאנחנו אומרים תורה, או כשאנחנו שואלים, “אנחנו צריכים להיות מרוצים מהתורה.” אנחנו לא מתכוונים, האם זה ספר טוב?
הטיעון הנגדי “עקוב אחרי הספר, לא אחרי האנשים”
מורה: עכשיו, הגעת לרעיון יפה, שהוא אוקיי, משכיל, אבל אולי אני יכול להיות הראשון לעקוב אחרי הספר הזה שהוא ספר טוב לפי האפולוגטיקה שהחליפה את השאלה, ואני אהיה אדם טוב על ידי מעקב אחרי הספר. אוקיי, זה מה שאתה אומר. אז למה אלוהים נתן כזה – רגע, רגע, תשכח מהשאלות על אלוהים. אנחנו לא דואגים לאלוהים. הוא דואג לו.
אבל אז זה כזה בלבול. זו קושיא על השם, זו קושיא על אלוהים. אבל אנחנו לא מעוניינים להצדיק את אלוהים. אנחנו מעוניינים למצוא דרך טובה לחיות.
אז אתה שואל שלמרות שכל האנשים, או בהנחה שהאנשים שבאמת מלמדים את הספר הזה – נכון, אתה צריך לזכור, אבל כשאני אומר אנשים שעוקבים אחריו, אולי אנשים שמלמדים אותו, נכון? אנשים שמלמדים את הספר לא מבינים אותו. מר ארי הגיע לקצה לחברה שלו. ומאחר שהאנשים האלה עצמם יותר שהספר טוב יותר מהם, נכון? ברור שזה מה שכל מי שמאמין בתורה יגיד, שהספר טוב יותר מהם במובן מסוים. אני הולך לעקוב אחרי הספר ולא אחריהם, נכון? תהיה תלמיד של התורה ולא של לומדי התורה.
אז זו גרסה אחרת של קראות, נכון? שמת לב, נכון? פשוט המצאת מחדש את הקראות, נכון? ואז זה לא טיעון. זה פשוט אני עושה ממך צחוק.
המגבלות המעשיות של מעקב אחרי ספר בלי מורים חיים
מורה: אבל הבעיה עם זה היא שאני לא באמת מאמין שזה עובד. כלומר, זה אולי עובד בצורה מאוד מוגבלת. אבל גם אם היה תחושה שזה עובד, זה עובד רק במובן שאתה כן מוצא אדם אחד שחושב שהוא אדם טוב. אם אתה אומר, כמו שאתה אומר, הרמב״ם אמר ש-99% מהאנשים לא מבינים, אז אתה בחוף של הרמב״ם. אז הרמב״ם נמצא שם. זה סוג של בעיה.
תלמיד: לא אמרתי שאתה צריך אדם חי.
מורה: אז אתה לא חלק מהיידישקייט של האגם. כשאתה חלק מיידישקייט חדש, או ישן שנקרא רמב״ם, או כל אחד, מה שזה לא יהיה, הספר הישן שלהם שהחליטו שהוא טוב, ואתה מנסה להיות תלמיד של האדם הזה, זה די קשה להיות תלמיד של האדם הזה. זה אפשרי במידה מסוימת, בדרכים מוגבלות זה אפשרי. אתה אולי תוכל לעשות את זה.
אבל רק כדי לחזור לשאלה, זו לא השאלה ששאלתי, נכון? זה שוב לא הולך לספק אותי, כי כשאני אומר, “האם אני צריך להיות מרוצה מהתורה,” אני מתכוון לזו שלימדו אותי, נכון? אני לא מתכוון לזו שאני יכול להמציא, כי מצאתי ספר טוב שנראה כספר טוב, ואין אנשים שבאמת עוקבים אחריו, או אולי מעט מאוד. אבל אני מעוניין בספר הזה.
התורה היא לא הספר הטוב היחיד
מורה: יש לי המון ספרים טובים בשבילך. ויפה לקבל את הספרים. זה כל כך קל לכתוב ספר טוב. זה לא כל כך קל – אני מגזים – אבל יש חמישה ספרים טובים, לא רק אחד. אנחנו צריכים להיות ריאליים. התורה, אפילו לפי הרמב״ם, היא לא הספר הטוב היחיד. מישהו אומר לך שזה הספר הטוב היחיד, אולי הם פשוט לא קראו שום ספרים טובים אחרים, וזה – אני לא אומר שאין הרבה ספרים טובים אחרים. אולי יש חמישה. אני חושב שזה מאוד קשה לכתוב ספר טוב היסטורי עולמי. זה לא פשוט.
במציאות, כמה ספרים יש שיש מיליון אנשים שעוקבים אחריהם? אולי חמישה, נכון? אוקיי, שנים עשר אם אתה סופר. מספר פחות מעשרים, אני חושב. אוקיי, אבל אני די בטוח שכולם טובים כמו התורה באותה צורה. לא שאני יודע. אני עושה את הטיעון הזה לא מתוך ידע. אני פשוט – אבל הדבר החשוב ביותר הוא – אוקיי, לא אמרתי.
הבעיה היסודית: מה זה “טוב”?
מורה: אני מעמיד פנים בכל הדיון הזה שאנחנו יודעים מה זה טוב ואנחנו יכולים להחליט אם הספר הטוב הוא טוב. כמובן. אחרת, שום דבר לא עובד, נכון? אם אנחנו לא יכולים להחליט מה זה טוב, אז אין לנו מאיפה להתחיל ממילא. כמובן שאנחנו צריכים לעשות את זה. אבל זו השאלה החשובה. כמובן שזו שאלה גדולה. לא, לא פתרתי את זה בכלל.
אם אתה פשוט מגדיר טוב כמה שהספר הזה אומר, אז שוב אנחנו תקועים בלולאה שלא עוזרת לנו. אנחנו גם לא יכולים להיות מרוצים מזה. אנחנו יכולים להיות מרוצים רק כי זה אומר שאתה צריך להיות מרוצה, אז אתה צריך להיות מרוצה מזה. אבל זה פשוט מעגלי. זה פשוט הרבי שאמר שאתה צריך להאמין שהתורה טובה.
פרק 10: בעיית המעגליות והקריטריון של אנשים טובים: מה באמת שומר על התורה בחיים
המעגליות היסודית בהצדקת טיבה של התורה
תרגום לעברית
מרצה: מישהו שגדל בקבוצה הזו. כל אחד צריך לדמיין איזו קבוצה שהוא חושב עליה. ואז הוא התחיל לשאול את השאלות הנכונות. כמובן, זו פנטזיה. זה לא באמת עובד ככה, אבל בואו נגיד שבאמת התעלל בו מורה שם, אבל בואו נגיד שאתה יכול להיות כמו הגרסה הטהורה הזו של אברם אבינו.
אגב, זה רע. זו סיבה שאני לא יודע מה אני אומר, נכון? זה נכון. זה האמיתי.
בכל מקרה, בואו נגיד שהוא מבין שזה לא בסדר, נכון? כי זה לא טוב להתעלל באנשים. אז הוא הופך לגוי, נכון?
ואנחנו, אנחנו באים ואומרים לו, מה זאת אומרת? שאתה רבי, השייגעץ, הוא לא מייצג את כל התורה. הייתה לו שיטה לא נכונה בתורה. לכן, בוא אלינו, או שאתה טיפש על שהפכת לגוי כי הבנת שהרבי המרובע הוא לא כזה צדיק.
כי הרבי עצמו לא מתיימר להיות משה רבינו – הוא גם מודה שהתורה מעליו. לא באמת מודה אגב, אבל אנחנו מעמידים פנים שהוא כן. ולא רק שהוא צודק, אלא ולכן אתה מאוד טיפש אם אתה מגיע למסקנה הזו, נכון? זה מה שאנחנו אוהבים להגיד.
דחיית הטיעון הסטנדרטי: אין תורה מלבד מה שמלמדים
אני חושב שהטיעון הזה הוא לגמרי שגוי כי אין תורה מלבד זו שבאמת מלמדים בתלמוד תורה. וזה אומר במדרש, נכון? כולם יודעים את המדרש של פורים. התורה באה לרבונו של עולם. זה אומר בפיוט של תורה – קדוש – שמישהו הדפיס אותו למחזור לשבועות. אז שרתי את זה אתמול, שהתורה אמרה שבני ישראל לומדים באחד ישראל תורה אחת.
מה זאת אומרת תורה אחת? זה בהימל אין שימוש, נכון? התורה קיימת רק במידה שאנשים קורים אותה ועושים אותה, בסדר?
ולכן אם יש גרסה של תורה שהיא רעה, אז מי שמתגייר ממנה צודק ואין שום טיעון נגד זה. הוא לא עושה טעות.
יכול להיות שאתה יכול להציע לו עכשיו שיצאת מזה, אין בעיה, כי הבחור אבוד, אז אתה עוזר לו. אני לא אומר שאתה לא צריך לעזור לו בדרך הזו. אבל אני רק אומר שהטיעון שאומר שהוא טיפש הוא שגוי. הוא צודק.
המקרה ההפוך: האדם ה״אורתופרקסי” שנשאר גם הוא צודק
ואמרתי שאני חושב שזה צודק מול אמת. אם מישהו בא אליי – ואני מכיר אנשים שבאים ואומרים את זה – אני לא יודע שזה אמת. נראה לי שמה שלימדו אותי הוא טוב. זו דרך טובה לחיות. ואנשים חושבים שזה ציני. הם קוראים לזה אורתופרקסי או משהו כזה.
מסתבר שזו האמת, נכון? וזה לא באמת מה שהאנשים אומרים, אבל אם הם היו אומרים משהו כזה, אני חושב שהם מתכוונים לומר שמישהו היה בא ואומר: אין לי מושג אם כל הסיפורים האלה אמיתיים, אבל אני מאושר. אבא שלי נראה כמו בחור טוב. המורה שלי נראו כמו אנשים טובים. אני לא יודע אם יש דרכים אחרות להיות אדם טוב, אבל זו דרך טובה להיות אדם טוב. אני מאושר עם זה. אני רוצה שהילדים שלי יהיו אנשים טובים באותה דרך. לכן אני רוצה לקבל את הגרסה הזו של דרך חיים.
אני חושב שהאדם הזה עשה את הבחירה הנכונה והמוצדקת, נכון? הבחירה החכמה. חכמה במובן של עשיית המעשים הנכונים על בסיס הסיבות הנכונות, מהסיבות הנכונות.
אין לו מושג אם מעמד הר סיני קרה, אז מה? זו מעולם לא הייתה השאלה. הדבר של אבא שלו מבוסס על זה. בסדר. אז נגיד גם את אותו סיפור. אין בעיה. אם זה מבוסס על זה, נאמין בזה גם. אבל הם היו צריכים להיות אנשים טובים.
התזה המרכזית: להיות אנשים טובים זה מה שבאמת חשוב
זה הטיעון שאני עושה על בסיס השאלה שלי, נכון? לא עניתי על השאלה. רק הנחתי שזה רק בגלל שאני אומר שזו השאלה הנכונה. תודה, מר מסכים.
מסתבר שזה מאוד חשוב להיות אנשים טובים. אנשים ממשיכים לקפוץ מזה ולומר, אני לא צריך להיות אדם טוב כי אני מאמין נכון בתורה. יש לי את הכרזה הזו מאחוריי, זה היה טוב. חסר תועלת.
אם אתה בחור רע, הילדים שלך צריכים להפוך לגויים. גם אם יש לך את הכרזה הזו. זה לא מציל אותך. אני חושב כמה אנשים סומכים על זה והילדים שלהם תכא הופכים לגויים.
סטייה: מה באמת הציל את היהדות – תיאוריות או אנשים טובים?
ויש לי את זה – ראיתי את הדיון הזה, חשבתי על זה. אנשים שיש להם את המחלוקת הזו: מה שמר על היהדות? הבחור הזה אומר שזה הבעל שם טוב, זו הסיבה שזה טוב. אחרי שהאומה יצאה אבל וזה בסיס. אז התורה מגינה על עצמה, מגינה על עצמה על ידי – טוב אם אכפת לך אבל אכפת לי מאנשים.
וכולם אמרו משהו אחר כמו השאלות על איזו תיאוריה הצילה את התורה: האם זו התיאוריה הרציונליסטית או התיאוריה המיסטית? ואני מסתכל על האנשים האלה – אתם אנשים חיים בארץ לה-לה. אתם חושבים שהכל עוסק בתיאוריות שאתם יכולים להגן עליהן ולהתווכח. זה שטויות.
מה שבאמת שומר על התורה זה אנשים שהם אנשים טובים על ידה. ואני חושב שכשאנשים אומרים לפני הבעל שם טוב היהדות ירדה והבעל שם טוב הציל אותה, כל מה שזה אומר זה שהבעל שם טוב היה אדם כן שניסה להיות טוב באמצעות התורה. ולפי המיתולוגיה, הם לא אהבו לומר לעצמם שהרבנים לפני זה היו קצת מושחתים. מה שפשוט אומר שהם השתמשו בתורה לעצמם במקום לנסות להפוך לאנשים טובים וללמד את הילדים שלהם. כמובן שאתה צריך להפוך לגוי, אם זה המצב.
התצפית האמפירית: כנות מנבאת המשכיות
אני בעצם חושב שזה נכון. כל אזור שבו אתה רואה שהמורים של התורה הם כנים – הם בהחלט עשויים להיות טיפשים. הם יכולים לטעות. זו לא הנקודה. אם הם כנים, הם מנסים להפוך לאנשים טובים יותר באמצעות התורה. הילדים שלהם נשארים יהודים.
אנשים שמאוד ברור שהם לא כנים, שם, ולפעמים אפילו אין להם בעיה כי הם חושבים שהתירוץ של האמונות הנכונות מציל אותם, הילדים שלהם הופכים לגויים. תסתכל מסביב.
יכול להיות שאתה צריך תיאוריה טובה לזה. כמו, אם אנשים לא יכולים להאמין בתורה בלי חסידות, אז אתה צריך חסידות כדי להיות מסוגל להיות אדם טוב באמצעות התורה. כי אחרת אתה חושב שהתורה לא כל כך רעה. אז אתה לא יכול להפוך לאדם טוב באמצעותה. אבל הדבר שעושה אנשים טובים זה רק האנשים הטובים, לא התיאוריות.
התייחסות קצרה לאיזביץ
זה כל הרעיון של איזביץ כל הזמן, נכון? זה מה שאתה אומר?
מרצה: אני לא יודע, מה זה, כן?
תלמיד: יידיש לאך כזך לה-תורה, נכון? שכאילו אתה מפחד שמישהו אולי יהפוך כאילו רע מזה. הוא איכשהו כאילו עושה את זה לא כל כך טוב.
מרצה: זה באמת אומר את זה? אולי, אני לא יודע. בעיקרון, גוי עבדא גוי, ייד בלד גוישא. כאילו הוא שמר על היהדות.
אני לא בטוח מה אתה מתכוון, אבל אני מרגיש שזה יכניס אותי לסיבוך שלם אם אני אתחיל לדבר על זה.
הכרה בהשלכה המסוכנת
אז לא עניתי על השאלה שלי, רק אמרתי מה השאלה. אתה מבין?
תלמיד: לא.
מרצה: אני לא מבין.
תלמיד: אני לא מבין.
מרצה: אני לא מבין. מה אתה עושה?
תלמיד: כן, כי כאילו הדורות לפני הם שמרו את התורה, נכון?
מרצה: נכון.
תלמיד: והם אמרו, זו התורה. התורה אומרת לעשות את כל אלה כאילו, כאילו, אתה יודע, זה דבר של סמית או מה שזה לא יהיה, נכון? והם מאשימים, הם לא לימדו את זה לגבות אותם, נכון? אז המעשה עשה חברה רעה, כן?
מרצה: עכשיו, השאלה היא, אני לא אומר שאף אחד מהפתרונות האלה הם הפתרונות הנכונים או משהו. אני רק אומר איזה סוג דבר זה, איזה סוג שאלה השאלה היא. עכשיו בהתחשב בכך שזו השאלה הנכונה, אנחנו צריכים לחשוב מה התשובה.
תלמיד: הא?
מרצה: זה לא יהיה מסובך?
תלמיד: אז מה אני חושב? מה אתה חושב?
מרצה: מסתבר שעשיתי את העבודה שלי מאוד קשה עכשיו כי משהו – כל האנשים מקשיבים לשיעורים שלי, לא לכולם יש אותו רקע כמוני, ולחלקם אולי יש רקע רע, ואני אומר להם להפוך לגויים, וכן הלאה. רחמנא ליצלן, נכון?
תלמיד: כן, שלום.
מעבר: הבטחת תשובה
מרצה: בסדר, אז יש לי שטיקל תשובה, ובעצם אני גם חושב שהתשובה הזו משמשת. יש לי גם תשובה לשאלה הזו, אבל אנחנו צריכים לומר מה אני חושב שהתשובה היא.
תלמיד: פספסת את כל החלק.
מרצה: פספסתי הכל?
תלמיד: בסדר, רציתי להיכנס.
מרצה: עכשיו אנחנו הולכים לומר את הפשט. בסדר. זה קשה להתחיל עם הפשט. זה תמיד קשה. זה טוב לאתגר. בסדר. אז.
טבע המידה: אהבות מאומנות ורכישת יכולות חדשות
פרק 11: חזרה למסגרת המידות
מרצה: שך המעס זה שין, נכון? כן, שלום. בסדר, אז יש לי שטיקל תשובה. אני בעצם גם חושב שהתשובה הזו משמשת… יש לי גם תשובה לשאלה הזו, אבל אנחנו צריכים לומר מה אני חושב שהתשובה היא.
תלמיד: פספסת את כל החלק.
מרצה: פספסתי הכל? אה, נכון, רציתי להיכנס… עכשיו אנחנו הולכים לומר את התירוץ.
תלמיד: תירוץ.
מרצה: זה קשה להתחיל עם התירוץ. זה תמיד קשה, אבל זה טוב לאתגר, נכון?
אז התירוץ אומר – מה התירוץ? בראש השנה אני לא יכול להיכנס לתירוץ בפועל אולי, אבל אני יכול לומר איזה סוג תירוץ יכול להיות, נכון? איזה סוג תירוץ יכול להיות חוזר למה שדיברנו על מידות, נכון?
תלמיד: זה היה לפני הרבה זמן.
מרצה: הייתי צריך לחזור לעניין שלנו.
תלמיד: כן, כמובן שאנחנו לא מדברים על שום דבר אחר, נכון?
הבעיה של תרגום “Virtue”
מרצה: למדנו שיש משהו שנקרא מידות – virtues – וזה מאוד קשה למצוא תרגום טוב לזה, אפילו באנגלית. Virtue זו רק מילה לטינית שמתרגמת מילה יוונית שאומרת ארטה [ἀρετή: מצוינות], שאומרת משהו כמו מצוינות. וביהדות אנשים קוראים לזה מידות טובות, אבל זה כנראה תרגום רע, למרות שיש לו משהו לטובתו – זה מסורתי – אבל זה לא באמת טוב להגדיר מה זה.
כי מידה פשוט אומרת מדידה, והסיבה שאנחנו קוראים לזה מידה הייתה רק מבוססת, אני חושב, על תיאוריית המידה של הרמב״ם, תיאוריית המידות של אריסטו להיות מדידות באמצע. ומידה טובה פשוט אומרת המדידה הנכונה, אבל זה לא חושב על מה – כמו שום דבר מה הנקודה של זה. המונח מידה טובה בא מהמילה היוונית?
תלמיד: כן, אני חושב כן.
מרצה: לא מהמילה היוונית. זה בא מהמתרגמים, כמו מהרמב״ם. הרמב״ם כבר השתמש במילה מידה, למרות שהוא קרא לספר הלכות דעות, כי זו המידה של הדעות.
תלמיד: זה לא – אבל הוא השתמש במונח מידה בפירוש המשנה.
מרצה: זה מחז״ל. חז״ל השתמשו במילה מידה, ואולי לאותו – לסוג הדבר שהיוונים קוראים מידות. עכשיו, אני לא יכול להכחיש את הפרשנות הזו. חז״ל השתמשו במילה מידה במובן של מדידה, אבל במובן הרחב של מדידה – כמו במובן הרחב הזה של מדידת כל דבר. כמו דברים כאלה, הם ממש אומרים מדידה, אבל זה אומר כמו המדידה של דרך מסוימת של פעולה, אני חושב. אז משהו מאוד קרוב למה שאנחנו קוראים מידות.
וזה שימש את הרמב״ם ואת המתרגמים למידות באופן כללי יותר. אבל זה לא עוזר לנו להסביר מה זה.
פרק 12: מידה כ״אהבה” מאומנת של פעילות
ההגדרה המרכזית: מידת אופי כאהבה
מרצה: הדבר החשוב להבין, או הדבר שאנחנו נאבקים להבין עכשיו – יש משהו לגבי זה שאנחנו יכולים לומר, נכון? משהו לגבי זה שאנחנו יכולים לומר, וזה קשור למה שאני אומר. משהו לגבי זה שאנחנו יכולים לומר, שקשור לשאלה של איך להשיג מידות, נכון? איך להשיג מידות, נכון?
עכשיו, אמרנו שמידה היא אהבה. מידה היא אהבה, בסדר? מידת אופי, לפחות. יש מידות אחרות, מידות שכליות, שהן לא בדיוק ככה. אבל מידות אופי הן אהבות ושנאות, שזו דרך לומר את האהבה או האהבה של פעילות ספציפית, נכון? לא של דבר ספציפי, אלא של פעילות ספציפית.
המחשה: מערכת הישיבה ואהבת הלימוד
כמו, למשל, אם אתה הולך לישיבה והם מלמדים אותך ללמוד, מה שהם מלמדים אותך זה לא ללמוד – הם מלמדים אותך לאהוב ללמוד.
תלמיד: ישיבה ישנה יותר, אני שואל עם זה.
מרצה: הם מלמדים אותך לדעת איך ללמוד – זו מידה שכלית. אבל אני מדבר על מידת האופי. זו המידה של לאהוב ללמוד. ומעניין, כל מי שעבר מערכת ישיבה, מערכת ספרותית שהצליחה אצלו – היום לא כולן מצליחות, או אולי מעולם לא כולן הצליחו – אבל לרוב, כמו תוצר מוצלח של מערכת ישיבה – אנחנו מילה רעה – תוצר מוצלח של ישיבה אוהב ללמוד, לא משנה אם הוא גוי, אם הוא יהודי, אם הוא שומר שבת או לא.
יש את כל הסיפורים המטופשים האלה שאמורים לעשות צחוק מזה, אומרים, “אה, יש בחור שהיה לומד עם סיגריה בשבת.” אבל זה רק מראה שהם הצליחו, נכון? זו הייתה המטרה שלהם – לגרום לך לאהוב ללמוד – והם הצליחו בזה. כי אהבה אומרת שאתה אוהב את זה. זה לא אומר שאתה עושה מצוה.
כמו שדיברנו, לשם מצוה זה הפרט הזה של אהבה.
הוויכוח החסידי-ליטאי: אילו מידות חשובות ביותר?
חסידים, אגב, יש להם אותו דבר. הם רק מלמדים אותך לאהוב לשיר מנוחה ושמחה, ויש אנשים שעשו את זה עם הושע גראן שבת.
אבל זה בעצם כל המחלוקת היא מאוד טיפשית, כי המחלוקת הזו כולה מתנהלת כאילו העיקר הוא איזשהו קבלה סויל, נכון? ואז כולם מתווכחים אם יש לך את הנכון. אבל המציאות של חינוך היא שזה לא עובד עם קבלה סויל. המציאות של חינוך שהיא שזה מלמד אותך לאהוב דברים מסוימים.
עכשיו המחלוקת היא באמת איזה – מאיזה יותר חשוב – של לשיר מנוחה ושמחה או כמוהו ללמוד. זה דיון הוגן. זה לא נפתר על ידי התייחסות לכמה אנשים הם כמו, אין להם ארץ שמים ועושים את זה, נכון? זה נפתר על ידי: האם סוג האדם הזה הוא אדם טוב יותר או לא? זו שאלה רצינית. אין לי את התשובות שם עכשיו. אני רק מנסה לתת את המסגרת של מה השאלה, נכון?
חינוך כאימון באהבות חדשות
אז זה נקרא אימון. זה נקרא חינוך. זה נקרא מידות.
עכשיו, לאן אני מגיע כאן? שזה הופך למשהו קצת קשה להגדיר או קצת קשה לנו. אנחנו מאוד רגילים – מאז כמו שדיברנו לפני דקה – אנחנו מאוד רגילים לקפוץ לרמה השכלית או לרמה הדוגמטית של דברים. כמו, האם אתה צריך ללמוד תורה? אז אנחנו מעמידים פנים שישיבות מלמדות אותך שאתה צריך – שיש ענין גדול שזה אידיאלי ללמוד תורה. אבל זה לא – זה לא מה שהם מלמדים אותך. שכולם מאמינים כביכול – זו לא הנקודה, או שאתה עושה או שאתה לא. אולי הם אפילו לא מאמינים בזה.
מה שהם באמת מלמדים אותך זה הפעילות – לא הפעילות, אלא האהבה של הפעילות, ההרגל, נכון? זה נקרא ההרגל, התחביב, האהבה של זה, להיות סוג האדם הזה, בסדר?
פרק 13: הדיכוטומיה הכוזבת – אמונה מול העדפה בלבד
המידה אינה אמונה ואינה הנאה חושית
מרצה: עכשיו זה לא אותו דבר כמו הדגל – מה שאנחנו קוראים כמו האמונה. כי כמו שאמרתי, יש הרבה אנשים שהם כמו – כל האנשים שכותבים ב*עתד* [עתד: התייחסות לא ברורה, אולי פרסום] – אנשים שלא לומדים *אסכתס* [אסכתס: לא ברור, אולי *שטארק* שטארק: בעוצמה] אבל הם מאוד מאמינים באידיאל של הלימוד, נכון? אלה אנשים שעבורם ה*חינוך* לא עבד, נכון? האנשים שעבדו הם האנשים שאוהבים ללמוד.
אבל זה גם לא – זה מאוד חשוב לשים לב, נכון? דיברנו על זה בשיעור הקודם. זה גם לא מסוג של כמו לאהוב מיץ תפוזים, נכון? זה כמו הטעם של מיץ תפוזים.
תלמיד: כן, נכון. אמרת את זה אתמול בלילה.
מרצה: אוקיי, בואו נניח שיש – יש אהבת לימוד, ואז יש בפועל כשאתה לומד שזה קורה.
תלמיד: אני לא מסווה.
מרצה: כשאמרתי הטעם של תפוזים, התכוונתי רק לדבר שבנוי בתוכך. הדבר שהוא פשוט הנאה חושית. אין הנאה חושית בלימוד. פשוט אין.
תלמיד: תגיד שאתה אוהב את הפעילות של שתיית תפוזים. זה יהיה שונה מההנאה החושית של שתיית תפוזים.
מרצה: מה אתה אוהב בתפוזים?
תלמיד: לאנשים יש אהבות כאלה. פשוט אמרתי את המילה תפוזים.
מרצה: לא, לא. אנשים שנהנים מפופקורן.
תלמיד: כן, כן, כן.
מרצה: אין בעיה. אבל זה לא קיים בכלל לגבי תורה, רק כדי להיות ברור. זה לא קיים.
תלמיד: הדרך היחידה –
מרצה: לא, זה לא. לא, לא, זה לא. זה לא. הדרך היחידה שזה יכול להתקיים היא בדרך של – שזה כמו שאתה צריך לבוא ל – כי הם מחלקים עוגת גבינה, שזה כמו קשר מלאכותי בין הפעילות של הלימוד לזה. ואתה יכול לעשות את הלימוד לא לשמו, אלא למטרה של *כבוד* או לכסף או ל*נאש* [נאש: חטיף] שאתה נותן.
*מתוך שלא לשמה בא לשמה* – ממוטיבציה חיצונית לפנימית
אבל זה – תן לי לסיים את המשפט שלי – אבל זה הרעיון של [*מתוך שלא לשמה בא לשמה*], שאומר שכי זה לא באמת בגלל זה, הפעילות של הלימוד לא מתחברת טוב מאוד לידע הזה שאתה מקבל. זה היה מתחבר טוב, אז היית תקוע. אבל זה לא באמת מתחבר כי זו פעילות נפרדת, מה שאומר שיש לה מטרות משלה.
ואז, ברגע שאתה נכנס לזה, אתה שם לב למטרות האלה. זו נקודה חשובה שאנחנו הולכים להגיע אליה. אתה שם לב למטרות האלה. אתה שם לב שללימוד יש מטרה משלו.
תלמיד: מה זה, *חבש* [חבש: לא ברור]?
מרצה: להבין את ה*סוגיא* [סוגיא: נושא/קטע תלמודי] טוב, נגיד. זו מטרה שהיא לגמרי נפרדת מלקבל את הממתק.
עכשיו אתה יכול – אתה יכול לעבוד קשה ואתה יכול כמו לנסות להמשיך לזכור, “אני לא באמת אכפת לי ללמוד את זה. ובכן, אכפת לי רק לקבל את הממתק בסוף.” זה נקרא הלימוד המבני. זה לא באמת המצב הטבעי. זה תמיד – זה כמו איפה שאנשים מתחילים. אבל זה לא המצב הטבעי של מישהו שאוהב ללמוד.
כל מי שאוהב ללמוד זה בגלל שהם אוהבים את הטוב שהוא חלק מ – שהוא טבוע בלימוד עצמו.
דחיית מודל ה״תחושה”
תלמיד: אתה יכול להגיד שהם אוהבים את התחושה של הלימוד?
מרצה: לא, כי תחושה היא דבר אחר שאתה מעמיד פנים –
[סוף החלק]
טבע ההנאה בלימוד תורה: חושית מול אהבה אינטלקטואלית
פרק 14: ההבחנה היסודית: הלימוד אינו הנאה חושית
מרצה: אני לא יודע מה זו התחושה של הלימוד. התחושה של הלימוד הייתה פחות *חדש* כשלימדו אותך ללמוד. כשאתה אומר התחושה, אתה מעמיד פנים ש… אני לא יודע מה זה תחושות. אני יודע מה זה תחושות חושיות, בסדר? תחושות חושיות, כמו… אין תחושה חושית בזה. לא. בהחלט לא. לא. זה לא מרגיש כמו כלום. זה מרגיש כמו… כלומר, זה מרגיש… זה שימוש אנלוגי במונח מרגיש. זה מרגיש כמו הבנת *פשט* [פשט: פירוש/הסבר]. זה לא מרגיש כמו מתיקות בלשון שלך או כמו כל הנאה חושית בעצבים שיש לך מהנאה חושית אחרת. פשוט לא.
אנשים אוהבים להעמיד פנים שזה כך אבל זה לא. אני לא מכחיש שאין לזה כמה נוירונים שיורים במוח שלך או מה שזה לא יהיה, אבל זה עדיין נפרד ממה שאנחנו קוראים הנאות חושיות. זה נוירונים אחרים, נגיד. זה גם נוירונים, אני לא נכנס לחומריות, אבל זה נוירונים אחרים, עצבים אחרים. והעצבים האלה לא פועלים – הם לא אותם. אתה לא יכול לצמצם את זה ל״אני מרגיש טוב.” מה זה בכלל אומר להרגיש טוב? ההרגשה הטובה של הלימוד היא סוג שונה של הרגשה טובה מההרגשה הטובה משתיית משהו מתוק או להשתכר או מה שזה לא יהיה. וזו ההרגשה הטובה ששייכת ללימוד.
הבלבול ההיסטורי: דגל מחנה אפרים ואובדן הקטגוריות האריסטוטליות
זה מה שבלבל כל כך הרבה אנשים כשהם התחילו להיכנס להנאה מהלימוד, כל הדברים האלה. הם כולם פשוט בלבולים מאי הבנה של זה. כן, בהחלט. פשוט מבולבלים. לגמרי מבולבלים. כי ה*דגל* [דגל מחנה אפרים, טקסט חסידי] חושב שלשמה זה אומר משהו דבר שלישי, שהוא יותר קרוב… לא, לא. ה*דגל* חושב… שוב, ל*דגל* אין את הקטגוריה האמצעית הזו כמו רוב האנשים המודרניים, כי הם שכחו אותה, כי הם הפסיקו לקרוא אריסטו.
ומאז שהאוניברסיטה התחילה לקרוא דקארט, גם ה*יידן* [יהודים] הפסיקו. ולכן, הם שכחו את המציאות שהדרך הרגילה לדבר על הדברים האלה היא לא להעמיד פנים שכל מה שאתה אוהב הוא פשוט סוג של הנאה חושית, שזה ברור שלא. אז, כמובן, כולם יודעים את זה. אז אנחנו מעמידים פנים שההנאות הפסיכולוגיות האלה הן איכשהו אותו דבר כמו הנאות חושיות, נכון?
ואז, מאז שכולם עדיין – כולם, לפחות כולם דתיים או כולם חלק מהיהדות – עדיין חושבים שיש משהו גבוה יותר מזה, אבל אתה לא יודע על שום דבר ביניים, אז אתה קופץ למשהו מאוד גבוה. אז החסידים קופצים לרעיון הזה של לשמה, של *דבקות* [דבקות: היצמדות/התקשרות לה׳], של כוונה לה׳ או משהו כזה.
עכשיו, כוונה לה׳ היא אידיאל מאוד יפה, אבל זה לא כל מה שאנחנו מדברים עליו כאן. אנחנו מדברים על משהו הרבה יותר פשוט מזה. והסוג של הנאה שיש לך מהלימוד אינו חושי. למה בכלל היית חושב כך? זה דבר בפני עצמו.
עכשיו, האם זה טוב? אגב, לא אמרתי שזה טוב לרדוף אחריו לשמו. אני לא יודע אם זה טוב… השאלה של טל היא שאלה אחרת. או השאלה של, האם זה טוב, האם זה באמת הדבר שאתה צריך לרדוף אחריו? אבל אני לא באמת חושב… אני אגיד משהו מאוחר יותר.
חוסר ההפרדה של האהבה מהלימוד עצמו
תלמיד: לא, לענות על השאלה שלך – זה לא… זה לא יכול להיות נפרד. ההנאה… הסוג של הנאה… אם אנחנו קוראים לזה הנאה… אם אנחנו קוראים לזה אהבה… האהבה של הלימוד אינה נפרדת מהלימוד באותה דרך שהאהבה של… כמו החלוקה הראשונה שעשינו, כמו האהבה של גלידה והאהבה של אכילת גלידה. זה לא… זה לא נפרד בדרך הזו.
מרצה: כי כל… כל העניין הזה הוא שעכשיו יש לך – התקנתי לך דבר חדש של אהבה. זה כל מה שזה אומר. כמובן שיש פעילות של לימוד. אולי לא תמיד אתה אוהב את זה. אולי האהבה באה בהתחלה. זה כבר איך שזה עובד. אבל האהבה היא אותו דבר.
שה*דגל טל* [דגל מחנה אפרים] כן מבין את זה נכון. האהבה היא חלק מהלימוד. זה לא אפשרי למישהו להיות *לומד* [לומד: לומד]. ה*מידה* [מידה: תכונת אופי/איכות] היא *לומד לימיט*. אתה יכול להיות… אז אתה לא *לומד*. אז החינוך של הישיבה נכשל בך. אתה *צדיק* [צדיק: אדם צדיק]. אתה לא *לומד*. אתה *חוביב צדיקים* [מקיים מצוות]. אתה אף פעם לא אוהב לימוד. אבל אם הם מצליחים, אז אתה אוהב את זה. והאהבה הזו אינה אותו סוג של הנאה.
ובכן, אם זה לשמה… אם לה׳ אכפת מזה, זו שאלה נפרדת. אנחנו צריכים לשאול את השאלה הזו. החסידים בהחלט יגידו שזה לא מספיק. אני לא מתווכח עם זה. אני רק אומר שזה לא אותו דבר. כשהם מבקרים את החסידים, הם לפעמים מצמצמים את זה לסוג הנמוך יותר של הנאה, מה שזה לא. זה יכול להיות מבוקר, אבל לא בדרך הזו, נכון?
התייחסות להתנגדויות: למה הלימוד אינו כמו הנאה חושית
תלמיד: אתה אומר שאם זה היה סוג כזה של הנאה חושית, אז אף אחד לא היה צריך ללמד אותך את הסוג הזה של אהבה. אז כל תורה שאינה כך…
מרצה: שוב, אני לא יודע אם זה לא היה צריך ללמד, אבל זה פשוט לא מה שזה. אני לא יודע למה מישהו היה חושב שזו הנאה חושית. זה פשוט לא. איזה חוש זה?
למי אכפת איך קוראים לזה – חושי זה, חושי זה? אני רק יודע לעצמי, נכון? יש שתי אהבות שונות. יש אחת, כמו, לפני שאתה קם, כמו, מקבל *חשק* [חשק: רצון/דחף] ללכת, כן? אם הייתי עומד לייעץ, זה *געשמאק* [געשמאק: תענוג/הנאה]. אבל אם אתה אוהב את הפעילות של הלימוד, במילים אחרות, נכון? כמו 2 בלילה, מקבל את ה*חשק* הזה ללמוד, נגיד, או 2 אחר הצהריים, מה שזה לא יהיה, נכון? פשוט ללכת, נכון?
רגע אחד, ואז מה אתה עושה? חוץ מזה, אלה פרטים בתוך הדבר. אני לא רואה את זה. זה לא כאילו הוא אוהב את הפעילות של הלימוד בשביל הלימוד עצמו. יש אנשים שאוהבים את זה, אבל לא, אני לא חושב שזה… אני לא חושב שזה… זה לא משנה לי. זה לא משנה לי. אלה דיונים מעניינים לנהל אם אנחנו מדברים בפועל על המידה של הלימוד. נכנס לכל החלקים השונים שלה. אבל מאז שאני רק מנסה למצוא מה זו מידה… וכל אלה באותה קטגוריה עבורי.
הנאה פסיכולוגית – אני לא יודע מה זה אומר. זו רק מילה שנראה גורמת לאנשים לחשוב שהם יודעים משהו.
אנלוגיית הפיצה ודחייתה
תלמיד: אני רוצה להגיד משהו מאוד, מאוד פשוט, כי אני רוצה להבין את זה. מאז שפעם אחת אכלתי פיצה, עכשיו אני אוהב פיצה. במילים אחרות, תשכח מהטעם של פיצה. בשלב הזה אני כבר אוהב אכילת פיצה, נכון?
מרצה: אני לא יודע. אבל אנחנו לא מדברים… שוב, אנחנו לא מדברים… אנחנו לא יכולים… לא. שוב, אני לא… איך אתה מבין את זה? אני אוהב פיצה. מה זה בכלל אומר?
תלמיד: כן, אני חושב שזה… אני בעצם חושב שאתה טועה כי אתה קופץ בתוך זה. אתה מחבר אותם יותר מדי, נכון? אתה תזכור. אתה תזכור.
מרצה: אל… בוא נעשה… בוא נשמור על דברים פשוטים. תקשיב, תקשיב. זה לא זה. רגע, אז בוא נשמור על דברים מאוד פשוטים ולעולם לא נדבר על אותו דבר שיש לו את שניהם, כי זה פשוט מבלבל, בסדר? אנחנו הולכים להשתמש בדוגמאות שבהן זה ברור נפרד, בסדר?
אכילה והנאות פיזיות אחרות הן סוג אחד של אהבה, ו*כבוד* [כבוד: כבוד] ו*גאווה* [גאווה: גאווה] ו*כעס* [כעס: כעס] הם סוג אחר של אהבה, בסדר? פשוט כך. *כבוד* לא אומר שאני מקבל עקצוץ בעמוד השדרה שלי או משהו. זה פשוט אומר שאני אוהב את זה, בסדר? זה דבר חברתי. זה קיים איפשהו. אני לא נכנס לשאלת החומריות. פשוט סוג שונה של דבר, בסדר?
תלמיד: האם *כעס* הוא סוג שונה של דבר?
מרצה: הנה זה. זה הכל. עכשיו תורה היא מהסוג של… הלימוד הוא מהסוג של דבר שה*כבוד* הוא, לא מהסוג של דבר שהאוכל הוא. זה הכל. יש דבר שלישי? לא שלישי. אותו. אין דבר שלישי. זה טוב יותר, אבל זה אותו סוג של דבר. יש דבר שלישי שהוא אינטלקטואלי. אנחנו לא מדברים על זה. אנחנו מדברים על המידה של הלימוד.
ההבחנה המרכזית: אהבה טבעית מול אהבה שנבנית חברתית
תלמיד: אתה יכול לתת שתי דוגמאות רגילות, נגיד, של כמו *גאווה* ונגיד, אני לא יודע, עניין האוכל, מה שזה לא יהיה, עניין ההנאה?
מרצה: כן, מה אתה מתכוון? ברגע שאני מרגיש *כבוד*… למה זה כל כך קשה? ההבדל הגדול בדרך כלל הוא שאחד הוא חברתי – במילים אחרות, הוא נלמד – והשני הוא יותר טבעי. האם לא… אנחנו, שוב, להשתמש בדוגמה פשוטה, חושי… אתה לא צריך להילמד לאהוב אוכל, אבל אתה כן צריך להילמד לאהוב *כבוד*.
תלמיד: כולם נלמדים את זה כי זה קשור להנאה החושית?
מרצה: כן, בעוד ש*גאווה* אין לה שום קשר להנאה החושית. בדיוק. זה משהו שאתה נלמד. אולי אתה נלמד… יש לך נטייה טבעית לזה כי יש לך נטייה טבעית לכל דבר, אבל אתה נלמד במובן של זה חברתי… הם תרבותיים. *כבוד* הוא מוסד תרבותי, נכון?
אם אתה אדם של תיאוריה ביקורתית, אתה אומר שזה לא באמת קיים. רק הנאות מילוליות אולי קיימות. אפילו זה תרבותי כי הם נכנסים לרמה הזו של זה. אבל אנחנו מנסים לעשות את זה פשוט. אבל זה… איך קוראים לזה? איך קוראים לזה? פרדוקס? לא פרדוקס. דבר בונה, נכון? משהו שלא חי בגוף שלך באותה דרך שאהבת אוכל, אכילה, חיה בגוף שלך. פשוט כך. זה חי ביחסים ביני לבינך.
האם יש לזה ייצוג כלשהו בגוף שלי, במוח שלי? לא השאלה שלי. אבל זה לא חי בגוף שלי באותה דרך. כן. אתה צריך להילמד. ולאהוב את זה זה לא צמצום של אחד לשני. זה לא שעכשיו אני פשוט אוהב את זה באותה דרך שאני אוהב אוכל. אני אוהב את זה בדרך שונה.
עכשיו, אתה יכול להגיד שכל סוגי האהבות האלה הם עדיין אנוכיים ורעים. אני לא נכנס לשאלה הזו. זו הביקורת החסידית, הביקורת האפלטונית. אפלטון כבר היה לו את הביקורת הזו. אבל זו לא הנקודה שלי. זה עדיין יותר שזה סוג שונה של דבר, ונראה שאנשים מפספסים את זה כי זה פשוט… במילים אחרות, אם אין ערך… כמו, אני לא יודע, ערך… זה לא שונה. זה לא שונה בכלל. כמו שיש אנשים שאוהבים פיצה ויש אנשים שאוהבים תורה. זה לא באמת נכון. זה נכון, אבל זה סוג שונה של דבר.
תגובה להתנגדויות נוספות
תלמיד: כדי להיות מסוגל לאהוב פיצה זה דבר פשוט. כדי להיות מסוגל לאהוב תורה אתה צריך אימון, אתה צריך *חינוך* [חינוך: חינוך/אימון]. זה חשוב. זה נבנה חברתית, בסדר. ואם הטעם צריך *חינוך* גם, אז זה לא יהיה אותו דבר.
מרצה: זה לא. יש הבדלים אחרים. זה דבר שונה. הרגע אמרתי לך הבדל אחד ביניהם. זה דבר שונה. אפילו ל… לא יהיה… יש עדיין דבר שונה. אנחנו רק מנסים להגדיר למה זה דבר שונה.
תלמיד: לא, אמרתי אחד, כי לא אמרתי שזה מה שעשה את ההבדל. ברור שזה דבר שונה. אני פשוט לא חושב שאני צריך להסביר למה זה דבר שונה.
מרצה: זה סוג של… מה אתה מתכוון? זה דבר שונה. זה כמו חוש. תחושה היא סוג של דבר. אתה מבין מה זה אומר? הנאה של החוש היא סוג של דבר. אתה מבין מה זה אומר? וחוש של… של אהבה לזה. זה סוג שונה של דבר. אתה לא מרגיש את זה באותו מקום. אני רק רוצה להגיד את זה. זה לא קיים באותו חלק של הנשמה. בהחלט. זה לא אותו דבר.
תלמיד: אחד הוא פעילות ואחד הוא אהבה של הפריט עצמו. אבל אם אתה מגיע עם דוגמאות שבהן זה לא פעילות, נכון?
מרצה: לא, בהחלט לא. זו פשוט פנטזיה נחמדה שאנשים אוהבים לספר לעצמם. אני לא יודע למה אנשים קיבלו את זה. אתה ממש לא מרגיש אותו דבר. אני לא יודע למה. תסתכל בחוויה שלך, בסדר? אתה יכול להסתכל ולעשות התבוננות פנימית לזה. זה לגמרי לא אותו דבר, בסדר?
מסקנה: השטחת ה״אהבה” לקטגוריה אחת בלתי מובחנת
מרצה: מאוד יפה. לא, *המבול* [מבולבל/מעורבב]. אז זה לא אותה אהבה, אותו דבר. למה אנשים מסתובבים עם זה? האנשים האלה פשוט המציאו את הקטגוריה הזו שנקראת אהבת דברים, ואז כמו, אתה אוהב סודה, אני אוהב פיצה. זה נכון במובן רחב מאוד אם אתה אוהב להשתמש במילה “אוהב” בצורה לא מוגדרת. אבל זה כמו להגיד זה השולחן וזה… וזה כוכב. שניהם דברים. מאוד יפה. אבל יש שולחן, זה כוכב.
פרק 15: טבע ההנאה: הנאה חושית מול הנאה אינטלקטואלית
ההבחנה היסודית בין סוגי ההנאה
מרצה: אני לא יודע למה. תסתכל בחוויה שלך, בסדר? אתה יכול להסתכל ולעשות התבוננות פנימית לזה. זה לגמרי לא אותו דבר, בסדר?
תלמיד: כן, זה לא פוגע בטעם שלי. זה באיזשהו חוש אחר.
מרצה: יפה מאוד! זה במובן אחר כלשהו. אז זה לא אותו דבר. למה אנשים הולכים… אנשים פשוט המציאו את הקטגוריה הזאת שנקראת לאהוב דברים. ואז כאילו, אתה אוהב טויוטה, אני אוהב פיצה. זה נכון במובן רחב מאוד אם אתה אוהב להשתמש במילה “אוהב” בצורה לא מובחנת. אבל זה כמו להגיד, זה שולחן וזה כוכב. שניהם דברים. יפה מאוד. אבל זה שולחן, זה כוכב. אז, שני דברים שונים.
אז, למה שיהיה לי אכפת מזה? אין מה לעשות.
תלמיד: לא אמרתי שצריך להיות לך אכפת. רק אמרתי קודם שזה דבר אחר.
מרצה: בסדר.
תלמיד: לא אמרתי שום דבר על אכפתיות. אני רק מנסה להגיד לך את העובדה הכי בסיסית שזה שונה. ומסיבה כלשהי, אני לא יודע למה. אני כן יודע למה. כי זה בסיסי. אם זה משהו אחר, זה בעצם אתה מבולבל. לא, אני מתכוון לזה ברצינות.
תלמיד: אני בעצם חושב בדרך שאתה בדרך כלל מלמד את הדבר. אבל אני לא רואה למה טעם הלשון, כי זה לשון וחתיכה של משהו פוגעת בו.
מרצה: אני לא מבין מה אתה אומר. אנחנו יודעים מה זה ואנחנו יודעים מה זה. הם לא אותו דבר. אם זה למה – זה כמו טוש צהוב שונה מהטוש הכחול. אני לא יודע. אחד צהוב, אחד כחול. מה השאלה? אלה שונים, נכון?
תלמיד: כמובן שאלה שונים.
מרצה: יפה מאוד. אבל הם אותו –
תלמיד: אוקיי, לא לא לא, הם אותו סוג של דבר, נכון? יש לנו את זה –
מרצה: אוקיי, האם אתה – אוקיי האם אתה – האם אי פעם הבנת את הקטגוריה הזאת שנקראת חושים? אתה יודע מה זה חוש?
תלמיד: אה, אז אתה החלטת שיש חמישה חושים?
מרצה: אני החלטתי? כן.
תלמיד: וזהו? יכול להיות עוד –
מרצה: שוב, שוב, שוב, אנחנו צריכים להיות – אנחנו צריכים להיות מאוד – לא, אין אחד מתוך חמישה. אבל אנחנו צריכים להיות ריאליים במובן הזה. במובן הזה, אולי במובן אחר, ואנחנו צריכים להיות ריאליים, נכון? זה לא חכמה פשוט ללכת ולקחת מילים – זה סופיסטיקה, נכון? בואו ניקח מילים ונעמיד פנים שאנחנו יכולים לגרום לכולן להישמע אותו דבר. הן לא אותו דבר. אין שום – זה ההיפך. אם מישהו רוצה לטעון שהן אותו דבר, הוא צריך להוכיח את זה. הדרך הרגילה של חשיבה היא שהן לא אותו דבר. זה לא אותו סוג של דבר.
נטל ההוכחה ובעיית השוויון המילולי
מרצה: אני לא יודע למה. כמו תגיד לי למה. אפילו אני, כשאתה אומר אותו סוג של דבר, אין לי מושג על מה אתה מדבר. לא, זה לא. זה בהחלט לא. זה לא אותו דבר כמו מה? זה לא אותו דבר כמו להרגיש משהו במוח שלי, כמו להרגיש משהו בלשון שלי. מה אתה אומר לי?
תלמיד: אה, אז שוב, אז החוש האחר שנקרא שמיעה גם לא אותו דבר כמו להגיד –
מרצה: שוב, כשאתה אומר מוזיקה, רק כדי להיות ברור, לא, כי עשית לי דוגמאות מסובכות. אני אגיד לך למה. כי אנחנו לא יכולים – אנשים תמיד אוהבים לברוח לדוגמאות מסובכות. כי מוזיקה היא לא הנאה לאוזן. אם אתה אומר משהו מאוד פשוט, כמו הסוג של מוזיקה שתינוקות אוהבים, אז כן. אבל אם אתה מדבר על הערכת מוזיקה, זה משהו –
תלמיד: לא, אני לא מעריך. אני מדבר על מה שתינוקות אוהבים.
מרצה: אז כמובן זה פשוט צליל מהנה. זה לא פשוט שיש דבר כזה, אבל אני מניח שיש דבר כזה. כן, כמובן. צלילים חזקים מאוד כואבים לך וצליל נעים נחמד אוהב אותך. זה בדיוק אותו סוג של דבר, כמובן. זה סוג של – אני אפילו יכול לתת לך איזושהי הגדרה למה חוש אומר, אבל למה שאצטרך ללכת לשם? כאילו אני מרגיש שזה משהו שכולנו יודעים.
ואני חושב שהדבר האחר – אני אומר לך את זה, אני עושה את הטיעון הזה, בסדר? אני חושב שהדבר האחר, ההנחה הזאת שזה אותו סוג של דבר, כמו סתיכל תוספות, זה משהו שאף אחד לא יודע. זה סתיכל פילוסופיה שלא הגיוני שסיפרו לך מישהו ואתה מחליט שזה בסיסי, וזה שטויות. פשוט תחשוב על זה לשנייה אחת ואתה רואה שזה שטויות.
תלמיד: אני מנסה להבין כשאתה אומר – אני אגיד לך את זה. אני מבין כל כך הרבה כשאני ישן וכשאני הולך הביתה זה נגמר.
מרצה: לא, אתה לא יודע את זה. אתה בעצם לא יודע את זה. לא, לא, זה לא מציאות. זה מה שאני אומר לך. זה שטיפת מוח על ידי כת שאמרה לך את זה.
תלמיד: אני יודע שאתה לא – אתה צריך לבוא אליי בכל פעם שאני אומר משהו שזה לא מציאות, אני יודע את זה, בסדר?
מרצה: לא לא לא, אני עושה קיצור דרך כי אין לי טוב – אני עושה קיצור דרך כי אין לי – אין לי צורך לנקוב בחילוק. אתה זה שמחבר שני דברים רק כדי שתהיה להם אותה מילה. זה בכלל לא הגיוני. ומסיבה כלשהי אתה מעמיד פנים שזה אני שצריך להוכיח לך שזה שונה. זה כל כך מצחיק. זה לא שייך. זה שני הדברים האלה.
ואני אפילו לא מגיע – בעצם השאלה האחרת שלך הייתה שאלה טובה יותר. מה השייכות בין ליהנות ממגע לבין ליהנות מטעם? זו שאלה טובה. זה בעצם דרך די קלה לענות על זה, למה הם דומים. אבל מה שאתה אומר זה משהו שונה לגמרי.
ניסוי המחשבה של “הנאה-פלוס”
מרצה: מילה – כמו לשניהם, או ליהנות לשניהם, וזה מאוד לא מדויק כי זו לא אותה סוג של הנאה. זה אותו סוג רק במובן של, אתה יודע, כמו באותו אבל דומה – כמו שאני לפעמים עושה את הדברים המצחיקים האלה כמו הכיסא שלי אוהב להיות על הרצפה, גם אוהב ואף פעם לא קופץ למעלה מעצמו, אז אני בטח אוהב את זה. וזה אותו סוג של דבר כמו שאני אוהב פיצה. זו פשוט מילה שאנחנו משתמשים באותה, אבל זו פשוט סופיסטיקה. אין שום – אין שום – זה, אותה מילה מתייחסת בחוויה שלך או בכל דבר שאתה גורם להם להעמיד פנים שהם אותו דבר. אין לי מושג למה מישהו היה אומר את זה.
תלמיד: אני משתמש במשל של שמיעה מסיבה מאוד פשוטה, בסדר? כי אמרת ששמיעה היא אחד מחמשת החושים ויש לזה סוג של הנאה, נכון? אז אז אמרת, לא, אני משתמש במשל מסובך. לא השתמשתי במשל מסובך. אני מנסה להגיד לך משל שלשמיעה יש הנאה ממנו, נכון? הנה. כך שתבין ששמיעה של הנאה והנאת מגע זה שונה, למרות שהם מחמשת החושים. אני פשוט, האם אני – אז, חבר, המוח –
מרצה: צדיק, האם עניתי? האם עניתי? האם הקשבת למה שאמרתי או שרק חשבת על מה אתה הולך לענות? כי בדיוק חזרתי על השאלה הזאת שאמרת לך.
תלמיד: לא, אמרת על ההבדל במגע וטעם. ואני ספציפית אמרתי שמיעה.
מרצה: לא, כי אני חושב שספציפית נתתי לך את – אתה מבין למה הגענו למושג הזה של חמשת החושים? מה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים חושים?
תלמיד: יש לי דוגמה של לא חמשת החושים. מה עם לשמוע בדיחה? עכשיו, אני לא מדבר על התחושה הפיזית של לצחוק אחרי ששומעים את הבדיחה.
מרצה: זה כמו להעריך מוזיקה.
תלמיד: כן, זה כמו מוזיקה, אבל המוזיקה היא אחד מחמשת החושים. וזה כמו להבין מגע.
מרצה: כן, כן, זה לא שמיעה. זו לא הנאה של האוזן. כמובן שלא. כמובן שלא. זה דבר חברתי. אני לא יודע מה – כן, כמובן. זה דבר חברתי. כמובן, כמובן. זה לא חברתי – בחברתי אני לא מתכוון שאף אחד לא בסביבה. אני מתכוון שזה משהו שמלמדים אותך. זה דבר תרבותי. כמובן. תרבויות שונות אוהבות בדיחות שונות. אוקיי, זו לא לגמרי הוכחה, אבל במובן מסוים, כן, כמובן. כן, כמובן. כן, כמובן. זה לא אותו סוג של דבר כמו לאהוב, כמו ההנאה של חושים. כמובן שלא.
הגדרת מה שהופך משהו ל״חוש”
מרצה: לא שכנעתי אותך שמשהו טוב יותר או משהו. אני רק אומר לך שזה שונה. אנחנו פשוט משתמשים במילה הזאת “להרגיש טוב” לכל דבר. אנחנו פשוט משתמשים במילה הזאת “להרגיש טוב” לכל דבר, כאילו אנחנו יודעים מה זה. אבל אנחנו לא יודעים מה זה. אנחנו יודעים מה להרגיש טוב אומר במובן חושי. אנחנו גם יודעים מה זה אומר במובן אחר. אבל זה לא אותו דבר. זה לא – אין לי מושג למה אתה ממשיך להעמיד פנים שזה אותו דבר. זו פשוט אותה מילה. זה אפילו לא – אתה צריך להשתמש במילה אחרת ואתה תראה שזה לא אותו דבר.
אני יכול לקרוא לזה אחרת. בוא נקרא – בוא נחליט לקרוא לזה אחרת ואז אני אהיה צודק, נכון? אני לא יכול פשוט לבוא – מה ההבדל? דא סבא חליף, דא סבא חליף, דא סבא חליף. שוב, שוב, אני לא תקוע – אני תקוע על זה שאתה כל כך עבר שטיפת מוח ואתה חוזר לי על מילים שלא אומרות כלום.
בוא נעשה שפה חדשה. אנחנו לא מורשים לקרוא לדברים האלה הנאה. אנחנו צריכים לקרוא לאחד הנאה ולשני “הנאה-פלוס”, בסדר? עכשיו אתה מבין שזה שני דברים שונים, נכון? מזה אני נהנה ומזה אני “נהנה-פלוס”. סיום. פתרתי את הבעיה שלך? עכשיו תן לי משהו מלבד המילים להגיד לי למה אמרתי משהו לא נכון.
תלמיד: בוא נגיד לאהוב לשתות, מדברים על אלכוהול – אלכוהול, לאהוב להשתכר, נכון? זו דוגמה מושלמת בשבילך. אתה לא יכול – אתה צריך לעשות הבחנה בין, של, של, של למה – לא למה אתה אוהב לשתות, אלא כלומר אתה לא יכול להביא טעם לעניין, נכון? כי זה מגעיל, נכון?
מרצה: לא, לא, מבחינה חושית, נכון? כמו שאין לזה שום קשר לטעם הטוב, נכון? זה ההיבט החברתי של זה, נכון? אז אני אוהב – אני אוהב לשתות. אני אוהב ל –
תלמיד: אני לא חושב שאדה לא מסכים שזה שונה. הוא לא מסכים שלכן אנחנו צריכים להגיד שזה שונה.
מרצה: אני לא יודע למה. זה ההיפך. אם אתה רוצה לחבר דברים, אתה צריך לחבר אותם.
תלמיד: בתוך לימוד אתה אומר שיש לך חושי. אני לא חושב שיש לך שני דברים. אני לא יודע איזה חוש נהנה מלימוד.
מרצה: אני לא יודע איזה חוש נהנה מלימוד. אם אתה רוצה להגיד לי איזה אחד זה, או באיזה מובן זה חוש – אז למה בכלל היית קורא לזה חוש?
תלמיד: אני לא יודע איפה זה, אבל אני יודע בוודאות שאני אוהב את זה.
מרצה: מאוד חמוד. אם אני שואל שאתה אוהב את זה, אבל אתה פשוט – לא, כי לחושים יש משמעות. זו לא רק מילה שהמצאנו. לחוש יש משמעות. צדיק, כשאנחנו קוראים לזה חושים, זה לא בגלל שהחלטנו באופן אקראי לקרוא לדברים האלה חושים.
תלמיד: לא, אבל אם אתה אומר שיש חמישה חושים, אז אתה לוקח מדברים אחרים שיש להם אותה תחושה שאתה יכול לקרוא חושים, אבל הם לא חושים כי הם לא –
מרצה: אוקיי, חוש הוא משהו שנותן לי מידע על העולם החיצון בדרך של מגע, או בסוג של דרך – עכשיו רק מגע, כן. עם ראייה זה מגע.
תלמיד: כן, סוג של מגע, כולם –
מרצה: כמובן. התיאוריות העתיקות היו בטוחות כך, אבל כיום זה גם ככה. פשוט גל אור פוגע בקרנית שלך או מה שזה לא יהיה. כן, כמובן. זה מה שחוש הוא. יכול להיות שיש בעצם יותר מחמישה אלה, אבל קשה למצוא אותם. כמו שיש הרבה יותר. וזה לא נוגע במוח שלך או נוגע במה שזה לא יהיה – לא ב, לא באותה דרך. כמו שוב, בדרך אנלוגית, כן, יש לנו את האנלוגיות האלה, כמו – אבל לא ב – זו פשוט אנלוגיה. זו אותה מילה לדבר אחר.
ההבדל הקטגורי: נישואין, נחת ודוגמאות אחרות
מרצה: אני לא רואה למה אני צריך להסביר לך שזה שונה, כי זה ברור ששונה. זה אתה שצריך להסביר לך למה זה דומה. אני יכול להסביר לך למה זה אנלוגי, אבל אני לא יודע למה היית מניח שזה אותו דבר.
ורק כדי להיות ברור, אני לא אומר – לא עשיתי שום טענות מוסריות כאן. לא אמרתי שזה סוג טוב יותר של הנאה. רק אמרתי שזה סוג אחר של דבר שקורה. הם נקראים להרגיש טוב באותה דרך, אבל זה דבר שונה לגמרי. זה אותו דבר, בסדר? תן לי להגיד לך בבירור. אנשים נראים מאוד מבולבלים לגבי זה. אני לא יודע למה. אני יודע למה – כי עברתי שטיפת מוח על ידי חבורה של מאות שנים של פילוסופים שמנסים להעמיד פנים שזו העובדות הבסיסיות, אבל זה לא.
ההנאה מלהיות נשוי היא לא אותו דבר כמו ההנאה ממין. וחלק מהאנשים חושבים שזה כן, אבל זה לא. זה ששניהם מהנים, שניהם מענגים, אבל המילה הנאה פשוטו כמשמעו אומרת משהו אחר בשני המקרים, בסדר? נחת, ביידיש זה נקרא נחת. נחת – מה זה נחת? בעצם אותו דבר כמו ליהנות ממין? לא, זה לא נחת. יש איזה יידיש שעושים את הטיעון הזה, אבל זה שטויות. אולי שניהם אנוכיים. לא אמרתי שאחד טוב יותר מהשני או משהו מזה. כל מה שאמרתי זה שזה דבר שונה איכותית.
זה כמו להגיד אתה אומר לי הרצפה והתקרה שניהם אותו דבר. כן, יש להם איזושהי דמיון, אבל הם שני דברים שונים. כמו למה בכלל היית מחבר אותם?
ההשלכה המרכזית: הנאות לא-חושיות חייבות להילמד
מרצה: אוקיי, בוא נחזור לדבר הזה. אני הולך לסיים את השיעור שלי. אז עכשיו, הדבר החשוב לגבי הסוג הזה של דבר הוא שאתה צריך להילמד, בסדר? אתה צריך להילמד. זה לא טבעי. יש בעצם מעט מאוד דברים שהם באמת טבעיים, או לפחות מה ש – ההבחנה הזאת יותר מסובכת. אבל לפחות באיזושהי רמת פישוט: הנאות חושיות לא צריכות להילמד לבני אדם. אבל הנאות אחרות, או אהבות אחרות – אנחנו לא צריכים להשתמש במילה הנאה כי זה מבלבל אותנו, אבל כמובן שזה מהנה – צריכות להיות מאומנות, בסדר?
וזה מה ששלמה המלך אמר ואפלטון אמר.
טבע האימון התרבותי ומשמעות קבלת התורה
פרק 16: אי-ספיקות הטיעון הרציונלי לבדו
מרצה: אין דרך לגרום לך לאהוב [תורה] בלי אימון. עשינו את זה ממש בשבוע שעבר. אני לא יודע. עשיתי את זה ביידיש שלי. אתה צריך להיות מאומן. וזה גם אומר ששניהם – אפילו אם הייתי יכול לתת לך טיעון למה זה טוב, שזה יהיה דיון אחר, זה לא יהיה מספיק. כי אתה עדיין לא תאהב את זה.
אם אני נותן לך טיעון למה זה טוב, אתה הולך להסכים שזה טוב, אבל אתה לא הולך לאהוב את זה באותה דרך שאתה אוהב אוכל, לדרך השונה שאנחנו מדברים עליה כאן, נכון?
ולהיפך, אם אני לא נותן לך את הטיעון למה תורה טובה, אני עדיין יכול לגרום לך לאהוב את זה. אולי קצת פחות בהצלחה, אבל אני עדיין יכול לעשות את זה. אתה יודע איך אני יודע שזה יכול להיעשות? כי הרבה אנשים עושים את זה כל הזמן.
מערכת הישיבות כראיה
וכמו בישיבה, הם לא באמת מסבירים לך למה תורה טובה. הם פשוט אומרים לך שאתה צריך להאמין בזה, אבל הם כן גורמים לך לאהוב את זה, לפחות במקרים מסוימים. וזה אפילו עובד מאוד טוב. הם אפילו גורמים לך לאהוב את זה בדרכים שהם לא היו מסכימים איתן, נכון? כי אנשים שהלכו לישיבה אוהבים גם ללמוד דברים אחרים שהישיבה לא מאשרת, מה שפשוט מראה לך שזה כמו סוג של דבר שאתה יכול – אתה יכול להיות מאומן לאהוב לימוד, וזה לא מתורגם לאהוב לעקוב אחרי מה שהישיבה אומרת. זה לא אותו דבר. ככה אתה נכנס לזה, אולי, אבל זה לא מה שאתה מקבל. בדיוק כמו שזה סוג של דרך להכניס אותך לזה.
תלמיד: הגיוני.
מרצה: הגיוני?
פרק 17: תרבות כאימון אוניברסלי
עכשיו, רק כדי להיות מאוד ברור, כל תרבות בודדת שאי פעם התקיימה עושה את זה, מלבד כמה שמעמידות פנים שחינוך לא נחוץ, אבל הן גם עושות את זה. הן פשוט לא מדברות על זה, נכון? להשתייך לתרבות פשוטו כמשמעו אומר את זה. זה מה שזה אומר. זה מה שתרבות אומרת.
המילה הזאת “תרבות”, שדרך אגב, תרבות היא פשוטו כמשמעו מה שחז״ל קראו תרבות, ותרבות אומר חינוך. קשה תרביס רעה בתוך ביתו של אדם. תרביס אומר גידול – גידול של אנשים, לא גידול של אנשים בדרך של גידול בעלי חיים, דרך של גידול אנשים, מה שאומר ללמד אותם עוד כמה זכויות אנושיות. ברור שלבעלי חיים אין ממש, לפחות לא במידה שיש לנו. וזה משהו שלפחות תרביס מגדיר כאנושי.
מידות כתוצרים תרבותיים
וכשאתה גדל, מלמדים אותך לאהוב דברים מסוימים ולא לאהוב דברים מסוימים שלא בהכרח קשורים לאמונות של החברה הזאת. המילה “virtue” היא מוזרה, אבל סוג הדבר שהוא virtue – virtue פשוט אומר את הטובים. לכן זו דעה מבלי להיות מידה. זה מה שהתרבות עושה.
פרק 18: ההשפעה המתמשכת של החינוך בילדות
וזו הסיבה שהתרבות – ואפילו במידה מסוימת זה מוביל למסקנות מפחידות עבורנו, שכבר נאמרו, שנמשכו על ידי משלי ועל ידי אפלטון ואריסטו – שסוג הדברים שאתה מתחיל לעשות כשאתה ילד, הם הולכים לקבוע את כל חייך, בעצם. כל מה שאתה מאומן לעשות כילד בצורה ילדותית, ישאר איתך לשארית חייך.
דוגמאות לאימון מתמשך
וזו הסיבה שאם אתה הולך לבית ספר נוצרי, אם מלמדים אותך לכבד את הרבנים, אתה תמיד יכול לכבד רבי. אולי זה יהיה רבי אחר, אבל זו מידה. או אם יש לך בית ספר לספרות שמלמד אותך להיות ביקורתי במובן מסוים, אתה הולך להישאר עם המידה הזאת, וכן הלאה.
תלמיד: רגע, רגע. אנחנו הולכים להבין איך להחליף.
מורה: אני לא חושב שאנשים מחליפים לגמרי. אנשים משכללים. מעט מאוד אנשים מחליפים לגמרי, למעשה. אולי אף אחד, או אולי מעט מאוד. אבל מעט מאוד אנשים מחליפים לגמרי, ואני לא חושב שזה מה שאנחנו צריכים לעשות. טוב – אבל בואו נגיע לזה בעוד שנייה.
פרק 19: מה זה אומר להיות שמח על קבלת התורה
אבל זה, אמרתי לפני השאלה שלי מה בסדר. עכשיו, כשמישהו אומר אני שמח להיות – אם אני שמח שקיבלתי את התורה, וכמו שנתנו בחצי השעה הראשונה של השיעור, שאנחנו לא מתכוונים לתורה שבכרזה [הספר הפיזי]. אז הדבר היחיד שזה יכול להיות זה שאני שמח עם מידות מסוימות שגרמו לי להיות. דברים מסוימים שגרמו לי לאהוב.
זה לא שאני בוחר לאהוב, נכון? זה אפילו משהו שמוזר לדבר עליו בחירה. הבחירה היא – זו בחירה, אבל במובן הרבה יותר רחב ממה שאנחנו חושבים על בחירות, כמו שאני בוחר את הפעולה הזאת או את הפעולה ההיא. אתה לא יכול ממש לשבת ולבחור לאהוב ללמוד. אתה יכול לבחור להיכנס למסלול שיגרום לך לזה. אתה יכול לבחור לאמן את הילדים שלך לעשות את זה. זה דבר הרבה יותר רחב מבחירת פעולה פרטית מסוימת.
הכוונה היחידה שיש בה היגיון
אבל אם קיבלת אימון, קיבלת סוג של שגרם לך לאהוב דברים מסוימים ולא לאהוב דברים מסוימים, והדברים האלה טובים – עכשיו נצטרך איזושהי דרך להעריך אם הם טובים – אבל אם אתה מבין שהם טובים, אז אתה צריך להיות שמח עם קבלת התורה.
אם מישהו אומר, אתם צריכים להגיד לי, כי זו נראית הכוונה היחידה שאפשר להיות: שהתרבות שלך שגדלת בה, אם זו הייתה התרבות שגדלת בה, נתנה לך אהבות מסוימות שלא היית מקבל אחרת. זה לא אפשרי לקבל אותם אחרת. אין אף אחד שמקבל אותם בלי להיות מאומן בהם, בלי להיות מתורבת ומחונך לתוכם.
פרק 20: התייחסות לשאלה שמוצגת בצורה שגויה
ואנחנו צריכים לדבר על מה אתה עושה כשאתה תקוע, אבל אנחנו מדברים על כשאנחנו מדברים על להיות שמח עם התורה, אנחנו לא – זה, אגב, מאוד ברור, נכון? אנחנו לא מדברים על הפעם האחרונה, נכון? שוב, אנשים אוהבים ללכת למקרים הקיצוניים מסיבה כלשהי, נכון?
כשאני שואל אותך שאלה, האם אתה שמח עם – הלו? כשאני שואל אותך את השאלה, האם אתה שמח שקיבלת את התורה, אני לא מתכוון הלו. אני לא מתכוון לשאלה של האם היית – האם היית לוקח את התורה אם היית נולד בהונולולו או משהו, היית נולד אחרת, שהרבה אנשים חושבים שזו השאלה. אני לא יודע למה זו תהיה השאלה. זה נחמד מסיבה כלשהי.
למה אנשים מחליפים את השאלה
זו עוד אחת מהדרכים שבהן אנשים מחליפים את השאלה לאחרת, שהיא או יותר קשה או יותר קלה לדבר עליה, נכון? אם אני – לפני ששאלתי את השאלה הזאת של – אמרתי שאנחנו צריכים לשאול, כולנו צריכים לחשוב אם אנחנו שמחים שקיבלנו את התורה, ומסיבה כלשהי אנשים חושבים שהשאלה הזאת מתורגמת לשאלה אחרת, שהיא אם הייתי נולד ב – חלילה – הייתי האיש הזה. זה לגמרי מחוץ – מלבד שזו לא שאלה ריאליסטית, זו גם לא השאלה ששאלתי אותך.
כשאני שואל אותך אם אתה שמח, אני מתכוון לזו שיש לך, בפועל. לא אחרת שהיית מקבל תיאורטית. למה אנשים ממשיכים לשנות את זה לזו? אני לא יודע. אני בעצם יודע על מה אתה צריך לחשוב.
פרק 21: המסגרת לשכלול ותשובה
ומכיוון שהשאלה היא על זו הממשית שניתנה לך – ו״ניתנה” לא אומר שיש ספר שאתה מאמין בו; “ניתנה” אומר שאומנת בה, זה מה שחינוך אומר – לכן, השאלה היא: אם המידות – לא הערכים – אם המידות שאומנת בהן טובות, עכשיו במידה שהן טובות, צריך להיות שמח. במידה שהן לא טובות, צריך לעשות משהו מאוד פשוט.
תהליך השכלול
ומה זה אומר לשכלל אותן? שזה כנראה מאוד קשה לחשוב על חברה שיש לה אפס מידות, או שאין לה מידות בכלל, כי זה יהיה בלתי אפשרי. ומכיוון שלכולם יש כמה מידות, אז העבודה של להתבגר, או לעשות תשובה, שזה מה שאנחנו עושים כשאנחנו יותר מחמש עשרה וכן הלאה ואנחנו לא יכולים לחיות מחדש את הילדות שלנו – זה ילדות, לא רק ילדות, נכון? נעורים.
אז התשובה היא שאתה צריך לדעת מה המידות האלה, ואתה צריך לדעת מה החלקים הטובים שלהן – מה הדברים הטובים שלימדו אותך לאהוב שלעולם לא היית אוהב אחרת – ואז אתה מגלה מה הדברים הרעים, מה הדברים הרעים שלימדו אותך לאהוב ולעולם לא היית אוהב אחרת.
ומה שתצטרך לעשות זה כמו עבודת הפילוסופיה, או עבודת התשובה, כמו עבודת ההתבגרות: זה לגרום לטובים לפרש את הרעים במקום להיפך.
פרק 22: דוגמה קונקרטית: המידה של לייקווד
תלמיד: מה זה אומר?
מורה: אה, עכשיו אני צריך – אני אגיד לך את התשובה גם. התשובה – כן, אני יכול להגיד לך דוגמה אחת, אבל אני צריך לסיים. התשובה תהיה משהו כמו – כמו, גדלתי ל – בואו נעשה משהו כזה, נכון? זה באמת מה שכל המידות עוסקות בזה, מידות המצוות. ומידות המצוות מראה לך שאין, כאילו, באמת דבר כזה דבר רע לגמרי. זו רק שאלה של מתי ואיפה ואיך וכמה, נכון?
הנטייה הגולמית
אז, למשל, אם מישהו גדל באיזושהי חברה שלימדה אותו, כאילו, לא לדאוג ממה שמישהו אחר אומר, נכון? אוקיי, זו מידה שאתה מקבל מ – אני הולך להגיד לך עליה. אוקיי? אנחנו הכי טובים. דיברנו על זה. אנחנו אלה שיודעים את האמת, וכל השאר יכולים פֿאַרשטיין. כן, אחת המידות הבסיסיות.
פשוט מאוד ברור, שוב, אנחנו בורחים לאמת של זה כשאנחנו מדברים על זה, אבל זו מידה. זה סוג של דרך להיות. אנחנו אוהבים את זה. אנחנו אוהבים להיות אלה שיודעים מה הם צריכים לעשות, ואנחנו לחלוטין לא נותנים גאָרנישט מה שמישהו אחר חושב, נכון? זו מידה. זו מעלה. זה דבר שאתה מקבל. אוקיי, מה?
תלמיד: אבל זה טוב או רע?
מורה: זו מידה.
תלמיד: אוקיי.
מורה: כן, אין לי מילה אחרת. זו דרך חשיבה.
פרשנויות טובות ורעות
עכשיו, לזה יש יותר מדי, שזה רע, ופחות מדי, שזה גם רע. ואיזו מידה זו? זה משהו כמו מידת האומץ. אני נותן לך פרשנות של זה. זה מה שאני מתכוון.
עכשיו יש פרשנות רעה של זה, שנקראת החטא של אגואיזם. אוקיי? שזה לא לדאוג לאנשים אחרים. ככה אתה הופך לתלמיד רע של לייקווד. אבל הדרך להפוך לתלמיד טוב היא לפרש את זה כמידת האומץ, שזה הרעיון שאתה כאדם צריך להיות לו איזשהו תחושה של מה הוא עושה ולא להיות ההיפך מזה, שיהיה החטא של להיות חנף, מישהו שפשוט עושה מה שכולם רוצים שהוא יעשה, שזה לא טוב – לא בשבילו ולא בשביל אף אחד אחר.
אתה צריך להיות עם סוג כזה של – אני קורא לזה אומץ. אולי יש מילה אחרת לזה. אני לא בטוח אם זה בדיוק אומץ. זה אומץ – יש לזה יותר קשר עם להתמודד עם סכנה ודברים. אבל עצמי – איזושהי מידה של להיות עם עמוד שדרה. אוקיי?
תלמיד: יושרה.
מורה: יושרה. יושרה, אתה יכול לקרוא לזה. נבין. אתה מבין יותר? זה מה שאני מתכוון. ואיזושהי יושרה –
יושרה, חכמה מעשית, והתנאים המוקדמים לקבלת התורה
פרק 23: המידה של להיות עם עמוד שדרה
מורה: ההיפך מזה יהיה מישהו שפשוט עושה מה שכולם רוצים שהוא יעשה, שזה לא טוב – לא בשבילו ולא בשביל אף אחד אחר. אתה צריך להיות עם סוג כזה של… אני הולך לקבל אומץ. אולי יש מילה אחרת לזה. אני לא בטוח אם זה בדיוק אומץ – קשה להיות יותר קשור להתמודדות עם סכנה ודברים. אבל איזושהי מידה של להיות עם עמוד שדרה.
אוקיי, יושרה. יושרה, אתה יכול לקרוא לזה. אני אבין – אתה מבין פחות או יותר מה אני מתכוון – איזושהי יושרה. אני לא יודע. אני מנסה להשתמש במילים עתיקות. אז איזושהי יושרה או אומץ או עמוד שדרה.
פרק 24: יישום מידה דרך חכמה מעשית
אוקיי, עכשיו זו הפרשנות הטובה של זה. ואתה לוקח – אתה מבין את זה בצורה הזאת ומשתמש בזה בצורה הזאת. וזה – אין דרך ליישם מידה בלי להשתמש בשכל שלך, שנקרא חכמה מעשית. ואתה מיישם את זה במקרים, או בדרך, או בכמות שנדרשת לזה, ולא בכמות שנדרשת להיות גס רוח – כמו שאנשים אחרים מיישמים את זה.
פרק 25: להפוך למנטש והזכות לקבל תורה
זה נקרא להפוך למנטש כשאתה כבר מבוגר. זה נקרא – ואז, אז יש לך זכות להגיד שאתה שמח לקבל את התורה. אחרת אין לך את הזכות, כי זה רק גרם לך להיות יותר גרוע.
פרק 26: השאלה שלא נענתה
אז זה עדיין לא היה חייב להיות התורה הזאת. לא עניתי על השאלה הזאת כי אני – אוקיי, אני הולך לעצור כאן. אתה יכול לחשוב על זה בעצמך. זה לא היה חייב להיות כלום.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Argument Flow Summary: Should We Be Happy That We Received the Torah?
1. The Central Question
The core question of the class, occasioned by Shavuot (Zman Matan Torateinu): Should we actually be happy that we received the Torah?
Two framings:
– “Frum” framing: *Why* should we be happy? (presupposes we should be)
– “Non-frum” framing: *Whether* we should be happy at all
2. Observation: People Don’t Actually Seem Happy
People act invested in the Torah and go through the motions of celebration, but don’t genuinely appear happy about having received it. The Torah seems more like a source of problems than a source of solutions — something one must fulfill (*mekayem*), but that doesn’t produce joy.
Side Digression: Shavuot Domestic Humor
The real happiness of Shavuot for some is that spouses get to sleep all day while the other watches the kids, and in Eretz Yisrael the holiday is over quickly. This underscores that the joy isn’t really *about* the Torah.
3. The Midrash of the Nations — Turned Inward
The well-known midrash: God offered the Torah to all the nations, each of whom found a “deal-breaker” commandment (e.g., “Lo Tirtzach” — do not murder). But could *you* think of a deal-breaker? There’s a big list.
The only reason the Jews accepted was the formula “Na’aseh v’Nishma” (we will do and then we will hear) — they committed *before* knowing the details. Had they known the full contents, they might have refused too.
Reb Zushe of Anipoli reportedly said that if the Jews had been told about the prohibition of *lashon hara* (evil speech), they never would have accepted the Torah.
Side Digression: White-Collar Crimes Joke
The “blue-collar” prohibition (murder) is easy to nominally accept — “only do it when nobody sees” — but the subtler, everyday prohibitions are the real obstacles.
4. A Student’s Proposed Answer: The Torah as Structure/Mold
A student offers an answer (the “internet shittah”): Without the Torah, a person is like the unfiltered internet — available for everything, shaped by nothing. The Torah hones and molds a person into something specific, giving life form and direction. Without it, you’re a “blob” — theoretically able to be anything, therefore actually nothing.
Analogy: It’s like a curriculum that makes you a computer scientist vs. drifting aimlessly between the couch, the beach, and the guitar.
5. Critique of This Answer
The argument has merit as a case for having *some* structure, but is not a good argument for *this specific* structure (the Torah):
– Any system of discipline or direction could serve the “anti-blob” function.
– The argument doesn’t address whether specific elements of the Torah are actually good or beneficial.
– One can still raise criticisms of particular commandments or norms — e.g., restrictions on intermarriage, tribal identity, the drive to be “the best” — which may have caused more problems than they solved.
6. Provisional, Honest Position: No Answer Yet
There is no answer to the question yet. Going further:
– There are parts of the Torah (broadly construed, including the entire mesorah and minhagim) that are genuinely bad for us — not merely unhelpful, but actively harmful.
– The comparative question (“Would a *different* Torah be better?”) is acknowledged but set aside as not the right question.
– The right question is whether everything within this broad tradition is helpful — and the answer is clearly no: some parts are “the opposite of helpful.”
—
7. A Concrete Example: The Problem of Chosenness (*Atah Bechartanu*)
A universal problem embedded in Torah itself: the doctrine of Jewish chosenness (*Atah Bechartanu*). It may be true, but it leads to bad character traits (*middos*), specifically excessive pride (*ga’avah*). Some pride is necessary (a *middah beinonis* — a moderate measure), but overdone pride in being Jewish is harmful and produces terrible results.
This is not an easily separable element — it is integral to *Yiddishkeit*, making it very hard to simply refine away. Most people either struggle with it or, worse, embrace the bad trait because they feel the Torah gives them license for it.
Sub-point: Practical Consequences of This Pride
Half the problems Jews have with other nations stem from Jewish bad *middos* — not just from external anti-Semitism. A *rebbe* once said anti-Semitism is half the Gentiles’ fault and half the Jews’ fault. This implicates the Torah itself.
—
8. Disposing of the “Easy” Version of the Question
A naive fantasy: without Torah, one would be “free” to do whatever one wants. This is trivially answerable:
– You don’t know what you want — desire is not a reliable guide.
– Doing whatever you want is effectively doing nothing — it’s not actually freedom.
This is the “easy mode” version of the question — really just asking “should human beings have a culture/laws?” — to which the answer is obviously yes. The hard version must be tackled: Should *this specific person* (in Lakewood, in 2025) be happy with *this specific Torah*, including all its books and content?
—
9. Splitting the Question into Two Distinct Questions
Question A: Is the *Ideal* of Torah Good? (The “Banner” Question)
This is the question most people *think* they’re asking: Is the Torah — capital ‘The’, capital ‘T’, the holy Torah given at Sinai — good?
– The answer is obviously supposed to be yes.
– We’re “not even allowed” to ask it.
– This is the less relevant question.
The typical defensive move: separating the ideal from its practitioners. Examples:
– “Love Judaism, not the Jews”
– “I don’t have a problem with Christ, only his fan club”
– “99% of the apples give a bad name to the other 1%”
This is the Karaite-style defense: the *book* is holy; it’s only the commentaries/practitioners that are bad.
Two Problems with This Defense
1. Empirical problem: Maybe the Torah/religion *did* make people that way — you can’t simply separate the text from its effects.
2. The bigger problem — the “Banner” is irrelevant: No one should care about defending the abstract ideal/headline called “Torah” or “Judaism.” Defending the banner is:
– Not useful to anyone’s actual life
– A matter of *kavod* (honor) at best
– Only relevant to people having fights on YouTube
– Not *emunah* (faith) in any meaningful sense — *emunah* is not about being a “fan” of a banner and protecting it from criticism
Illustrative Analogy: Islam
Whether the Quran is a good or bad book is irrelevant. What matters is that certain people want to kill you. Whether their behavior derives from the book or not is tactically irrelevant — proving the book bad doesn’t change the practical situation. Similarly, if someone proves the book is really good and was just “corrupted,” that information is useless — it changes nothing about lived reality.
Side Digression: Bracketing Theodicy
A student raises whether this argument is really about whether God is good. Theodicy is explicitly bracketed — this discussion is not about defending God’s goodness. The impulse to defend the Torah’s ideal comes from a prior commitment (God gave it, God must be good), but the goal is to move past that framing.
—
10. Dismissing the God Question as Irrelevant
Even granting that God gave the Torah, this doesn’t answer the question.
Against the “God gave a good Torah, people ruined it” defense:
– If God is omniscient, He should have known how the Torah would be interpreted and practiced. A God who gives a Torah that only produces bad outcomes is not a God worth defending (*Rachmana litzlan*).
– Even if God is rendered “blameless” by this defense: what does that do for me? (*”זאל ער לעכטן אין גן עדן — וואס איז דאס פאר מיר?”*) — God being blameless in paradise is irrelevant to the practical question of whether the Torah is good *for us*.
—
11. The Core Question Precisely Defined
Both sides of the debate constantly shift the question.
The question that matters: Is *this* Torah — the one that actually exists among the actual people who follow it, teach it, and live by it — good? Should I be happy with it?
The question that does NOT matter:
– Is the *idea* of the God who gave the Torah a good idea?
– Is the Torah a good *book* in the abstract?
– Was God’s plan good?
These are “nice questions” but they are not the question, and people keep performing a “sleight of hand” (like media training: “answer the question you wanted to be asked, not the one you were asked”).
Side Digression: Analogy to Christianity and the Crusades
Nobody really cares whether Christianity *as a doctrine* caused the Crusades. People judge the Crusaders by their actions. The abstract causal question is only interesting for political reasons, not for ethical evaluation.
—
12. The Pragmatic/Consequentialist Principle
Key claim: If a Torah is abstractly “good” but all its followers are bad → you should be a *kofer* (heretic) regarding that Torah and disregard all the apologetic defenses.
Conversely: If a Torah is abstractly “bad” but somehow causes all its followers to be good → there is at least a serious *tsad* (argument) that you should join that group, because it works.
Hypothetical illustration: Imagine a text originally about murder and rape, but the commentators and oral tradition transformed it into a system of charity and goodness. You should join that group — who cares what the *peshuto shel mikra* (plain meaning) originally was?
The decisive criterion is practical outcome, not textual or theological purity.
—
13. Torah Is Not a Book — It Is a Living Practice
Strong claim: The word “Torah” does not mean a book. Anyone who says Torah is a book is an *apikores* (heretic).
Talmudic proof (Masechet Kiddushin): Yannai HaMelech made the mistake of saying the Torah is a book — anyone can read it, so the sages are dispensable. The Gemara says *nizreka bo minus* (heresy was cast into him).
Reason: Torah she-bikhtav (Written Torah) without Torah she-be’al peh (Oral Torah) doesn’t work. The Torah exists in the people who practice and transmit it, not on the page. Defending the *book* while the *people* fail is meaningless: “If not for the people that are good, I have nothing to do with the book.”
—
14. Addressing the Counter-Argument: “Follow the Book, Not the People”
A student proposes: Even if the current practitioners are flawed, can’t one follow the *book itself* (or the best historical interpreter, e.g., the Rambam) directly?
Response — this is Karaism reinvented: Bypassing the living tradition to follow only the text is structurally identical to Karaism.
Practical objections:
– It’s very hard to be a student of a dead person (e.g., the Rambam). Possible in limited ways, but severely constrained.
– You’d be creating a *new* (or revived old) Judaism, not participating in the actual existing one.
– This still doesn’t answer the original question: “Should I be happy with the Torah” means the Torah *as I was taught it*, not one I could hypothetically reconstruct from a good old book.
Side Point: The Torah Is Not the Only Good Book
Even according to the Rambam, the Torah is not the only good book in the world. There are perhaps five (or up to ~20) world-historically significant books with millions of followers, and they are all likely roughly comparable in quality (“erech as good as the Torah in the same way”). This is stated as a conjecture, not from deep knowledge of all traditions.
—
15. The Circularity Problem — What Is “Good”?
A massive unresolved problem: throughout this discussion, there has been a pretense that we know what “good” means and can evaluate whether the Torah (or any system) is good.
If you define “good” as whatever the Torah says, you are trapped in a circle: you can only be happy with the Torah because the Torah commands happiness, which is purely circular (*deha da bekatigatah de-katigatah*).
People in religious literature (e.g., *Likutey Shivos*) repeat such circular arguments without recognizing them as circular. There is no way out of this circularity yet, but the question must be asked from outside the system to be meaningful.
—
16. It Is Uncontroversial That There Are Bad Versions of Torah
It is traditionally accepted — not controversial at all — that there are bad ways to learn and practice the Torah. Sources:
– The Gemara: *”lo zakha, na’aseis lo sam hamaves”* (if one is unworthy, Torah becomes a potion of death)
– *”Yishtu talmidim u’mayim ra’im”* (students drink bad waters)
– *”Motzi’im divrei Torah l’minus”* (deriving heresy from Torah)
– Chazal’s view that Christianity is essentially a bad version/interpretation of the Torah — not something external, but something that emerged from Torah “in the wrong way”
All opinions agree that it is theoretically possible for people to claim commitment to Torah while being horribly bad people, people whom even the Torah itself would condemn — yet who genuinely “came from” the Torah.
—
17. The Case of the Person Who Leaves a Corrupt Torah Community
Thought experiment: Someone grows up in a corrupt Torah community (e.g., was molested by a teacher). This person, through sincere moral reasoning — like a “pure version of Avraham Avinu” — concludes that what he experienced is wrong and leaves to become a non-Jew (*goy*).
The common religious response: “Your bad teacher doesn’t represent the whole Torah; don’t throw out the baby with the bathwater; you’re foolish for leaving Judaism because of one bad leader.”
This argument is absolutely wrong. Reasoning:
– There is no Torah that exists apart from the Torah as it is actually taught and lived by real people in real communities.
– The Midrash (connected to Purim) and a piyyut for Shavuos: the Torah said to God, *”Im ein Yisrael, ein Torah”* — if there is no Israel, there is no Torah. Torah “in Heaven” with no one practicing it is useless.
– Therefore, if the only version of Torah someone encountered is a bad one, that person is correct to leave it. He is not making a mistake. You might offer him a better version, but you cannot call him stupid.
—
18. The Converse Case: The “Orthoprax” Person Who Stays
The reverse is equally true: Someone who says “I don’t know if the Torah’s stories are historically true, but the way of life I was taught seems good — my father was a good person, my teachers were good people — so I want to continue living this way and raise my children in it” — this person has made the correct and wise choice.
– Whether *Maamad Har Sinai* literally happened is irrelevant to this person’s justified decision.
– If the tradition is based on such stories, fine — he can affirm them too. But the foundation of his commitment is that the people who transmitted it were genuinely good.
– This is wisdom: doing the correct actions for the correct reasons.
—
19. Central Thesis: Goodness of the People Is What Matters, Not the Banner
Being good people is what actually matters. People constantly try to escape this by saying “I believe in the Torah, I have the right *emunos* (beliefs)” — but this is useless.
– If you are a bad person, your children should become non-Jews, and the “banner” of Torah commitment does not save you.
– Many people rely on having correct beliefs as a substitute for being good, and their children do in fact leave Judaism (*taka become goyim*).
—
20. What “Saved” Yiddishkeit — The Baal Shem Tov Debate
Side Digression: A Debate Observed
Did the Baal Shem Tov save Judaism, or did Torah “protect itself”?
The entire framing is “la-la-land” — people debating which *theory* (rationalist vs. mystical) saved the Torah are missing the point entirely.
What actually keeps the Torah alive is people being genuinely good through it. The Chassidic mythology that “before the Baal Shem Tov, Yiddishkeit was declining” simply means: the Baal Shem Tov was a sincere person who tried to become good using the Torah, whereas the establishment rabbis before him had become somewhat corrupt — using Torah for self-serving purposes rather than genuine moral improvement. If that’s the case, people *should* leave such a corrupt version.
—
21. The Empirical Claim: Sincerity Predicts Continuity
An observable claim:
– Where Torah teachers are sincere — even if stupid or wrong — and genuinely trying to become better people through Torah, their children remain Jewish.
– Where teachers are obviously insincere, relying on the excuse that having correct beliefs (*emunos*) is sufficient, their children leave Judaism.
A nuance: sometimes you need a good *theory* (like Chassidus) so that people *can* believe in the Torah and use it to become good — if without such a framework they’d think the Torah is bad, they can’t use it for moral growth. But the theories are instrumental; what makes people good is their sincerity, not the theories themselves.
Side Digression: Reference to Izhbitz
A listener raises a connection to the thought of Izhbitz (the Mei HaShiloach) — something like “he became a goy but kept Yiddishkeit.” This is acknowledged but declined for elaboration, as it would lead to complications.
—
22. Acknowledging the Dangerous Implication
The argument so far creates a problem: by its own logic, it might be telling people from bad backgrounds to leave Judaism (*become goyim*), which is *rachmana litzlan* (God forbid). This tension is acknowledged directly.
—
23. Transition: Promising an Answer Through the Concept of Virtue
There is a *shtickel* (partial) answer — one considered genuinely useful — to both the main question (why be happy about receiving the Torah / what makes Torah good) and the dangerous implication. The answer requires an extended introduction (*hakdamah*) through the concept of virtue (*middot*), which will lead to the *siyum* (conclusion) of the broader argument.
—
The Nature of Virtue (*Middot*)
24. The Problem of Translating “Virtue”
– Greek origin: The Greek word *arete* means something like “excellence.”
– Latin: “Virtue” is just a Latin translation of that Greek term.
– Hebrew – *Middot Tovot*: This is the traditional Jewish translation, but it is inadequate as a definition.
– *Middah* literally means “measure.”
– The term likely derives from the Rambam’s (Maimonides’) adoption of Aristotle’s doctrine of virtue as the mean between extremes — the correct “measure.”
– But calling it a “good measure” (*middah tovah*) doesn’t tell you of what or to what end.
Side Digression: Etymology of *Middot Tovot*
The Rambam used *middah* in *Peirush HaMishnah*; *Chazal* (the Sages) already used the word *middah* in a broad sense of “measure” (e.g., *Arba Middot B’Talmidim*, *Middah Tovah Merubah*). These usages are close to what the Greeks called virtues — measures of ways of acting — but the terminology still doesn’t explain the nature of virtue.
—
25. Core Thesis: Character Virtue = A Trained “Like”
Character virtues are likes and dislikes — specifically, the love or liking of a specific activity (not a specific object). Intellectual virtues (e.g., knowing *how* to learn) are different from character virtues (e.g., *liking* to learn).
Illustration: The Litvish Yeshivah System
A *yeshivah* doesn’t primarily teach you to learn (intellectual skill); it teaches you to love learning (character virtue). A “successful product” of a Litvish yeshivah loves to learn regardless of other factors — even religious observance.
Chassidish stories mock people who learn Torah while smoking on Shabbos, but this actually proves the yeshivah succeeded: it produced the *like* of learning, which is independent of *mitzvah observance*.
Side Digression: Chassidim vs. Litvaks
Chassidim do the same thing — they teach you to love singing *Menuchah V’Simchah*, davening with feeling, etc. The real debate between the two camps is which virtues are more important — not who has more *yiras shamayim*. This debate cannot be resolved by pointing to people who lack religious commitment; it can only be resolved by asking: Is this kind of person a better person? This is a serious question left unanswered here — only the framework is being provided.
—
26. The Fundamental Error: Confusing Virtue with Belief or with Sensory Pleasure
A false dichotomy that people commonly fall into:
The Two Wrong Options:
1. “I believe in it” — the intellectual/dogmatic level (e.g., “Torah learning is an ideal”). Many people hold this belief but don’t actually love learning. These are people for whom *chinuch* (education) failed.
2. “I just *stam* (merely) like it” — reducing the like to a brute sensory preference, as if liking Torah is the same as liking orange juice.
The Correct Third Option: A **New Kind of Like**
Virtue-training creates a genuinely new capacity for liking that didn’t exist before. It is not reducible to:
– Pre-existing sensory pleasures (food, attention, comfort)
– Instrumental motivations (*kavod*, money, *nachas*)
– A mere belief or ideology
You are born with certain basic likes (food, pleasure, attention). Through *chinuch*, you acquire new likes — e.g., the love of Torah learning.
—
27. *Mitokh Shelo Lishma Ba Lishma* — The Mechanism of Acquiring New Likes
A developmental account:
1. Beginning stage (*shelo lishma*): The activity of learning is initially connected to external rewards — candy, cheesecake on Shavuos night, *kavod*, parental *nachas*.
2. Transition: Because the external reward is only artificially connected to learning (it doesn’t naturally follow from it), the learner eventually encounters the internal goals of the activity itself — e.g., understanding the *sugya* well.
3. Mature stage (*lishma*): The person likes learning for its own inherent good, not for the external reward.
– This aligns with the *Nefesh HaChaim*’s understanding of *lishma*: you like the thing itself.
– This is contrasted with a more “Chassidish” *pshat* of *lishma* which is characterized as more theoretical/abstract.
Key point: The Natural Trajectory
Staying focused on the candy while learning is possible but unnatural — it requires deliberate effort to *not* care about the *sugya*. The natural situation for anyone who genuinely likes learning is that they have come to appreciate the good inherent in the activity itself.
—
28. Rejecting the “Feeling” or “Sensory Taste” of Torah
A student raises the idea that perhaps there is a “taste” of Torah analogous to the taste of orange juice — some built-in sensory experience.
This is firmly rejected:
– There is no sensory pleasure in learning Torah. None.
– The orange juice analogy illustrates the built-in, pre-existing type of like — and that type simply does not exist for Torah.
– Any apparent “sensory” connection to Torah (cheesecake on Shavuos, *kavod*, etc.) is artificial and external — that’s precisely the *shelo lishma* stage, not the real thing.
– The real like of Torah is a new capacity — not a sensory feeling but an appreciation of the activity’s own internal goals.
—
The Categorical Difference Between Sensory and Non-Sensory Pleasure
29. The “Feeling” of Learning Is Not Sensory
The feeling or pleasure associated with learning is not a sensory feeling. When someone says “learning feels good,” they are using the word “feel” in an analogous sense, not a literal sensory one. Understanding a *pshat* does not feel like sweetness on the tongue or any nerve-based sensory pleasure. There may be neurons firing, but these are different neurons, different nerves — they cannot be reduced to “I feel good” in the sensory sense. The “feeling good” of learning is a categorically different kind of feeling good than that of drinking something sweet or getting drunk.
30. Critique of the Degel Machaneh Efraim and the Chassidic Confusion
A historical confusion: the Degel Machaneh Efraim (a Chassidic text) began discussing the “pleasure of learning,” and this generated widespread confusion. The root cause: the Degel Machaneh Efraim, like most modern thinkers, lacks the intermediate category between sensory pleasure and the highest spiritual ideals. This intermediate category was well-known in the Aristotelian tradition but was forgotten once universities (and consequently the Jewish intellectual world) stopped reading Aristotle.
The resulting error has two steps:
– Step 1: People collapse all forms of liking into sensory pleasure (which is obviously wrong but widely assumed).
– Step 2: Since religious people still sense there must be something higher, but have no intermediate category, they leap to the highest possible ideal — *lishmah*, *dveikus*, God-connection — as the only alternative to base pleasure.
What is being discussed is much simpler than divine connection. The pleasure of learning is its own kind of thing — not sensory, and not necessarily the ultimate spiritual good either.
31. Is the Pleasure of Learning Separable from Learning Itself?
The liking involved in learning cannot be separated from the learning in the way that liking ice cream can be separated from the act of eating ice cream. The whole essence (*mehus*) of becoming a learner is that a new kind of liking has been installed in you. The liking is part of the learning itself.
The Degel Machaneh Efraim gets this particular point right: the liking is intrinsic to learning. Someone who merely fulfills the commandment of Torah study (*mekayem mitzvas talmud Torah*) without liking it is a *tzaddik* (righteous person) but not a learner (*lomed*). The yeshiva’s educational mission has failed if it produces someone who studies without liking it. If the education succeeds, the student likes learning — and this liking is constitutive of being a learner.
Side Note: Bracketing the Normative Question
The question of whether this pleasure is *good enough* or whether it constitutes *lishmah* is explicitly bracketed. The Chassidim would say it’s not sufficient — and that’s not being argued with. The only point is that when the Chassidim criticize this pleasure by reducing it to sensory pleasure, that criticism is wrong. It can be criticized on other grounds, but not by collapsing it into base pleasure.
Side Digression: Student Challenges About Different Kinds of Liking Within Learning
A student raises a distinction between (a) the *cheshek* (desire/urge) to go learn (e.g., at 2 AM), and (b) the *geshmak* (delight) experienced while actually learning a Tosafos. This distinction is dismissed as not relevant (*lo ligabei inyan*) to the current purpose. Since the goal is only to define what a virtue is, all these sub-varieties fall into the same category. They would be interesting distinctions if discussing the virtue of learning in detail, but not now.
Side Digression: The Pizza Analogy and Its Rejection
A student proposes: “Since I once ate pizza, now I like pizza-eating” — suggesting that liking learning might work the same way as acquired taste for food. This analogy is firmly rejected. The two kinds of liking are being connected too closely. Examples must be kept clearly distinct to avoid confusion: eating and physical pleasures are one kind of liking; *kavod* (honor), *gaiva* (pride), and *ka’as* (anger) are another kind entirely.
—
32. Key Distinction: Sensory Pleasure vs. Social/Constructed Liking
A crucial distinction:
– Sensory pleasures (food, drink): natural, bodily, don’t require teaching to enjoy.
– Social/constructed likings (kavod, gaiva): culturally taught, exist in the relationship between people, not located in the body in the same way. You have to be taught to like honor. It’s a cultural institution. (A critical theory person would say it doesn’t really exist.)
Torah learning belongs to the second category — it is the kind of thing that *kavod* is, not the kind of thing that food is. You need *chinuch* (education/training) to come to like it. It exists in a different “part of the soul.”
Addressing the Objection: “But Food Tastes Also Require Training”
A student asks: if food taste also requires *chinuch* (acquired tastes), wouldn’t it be the same? No. The teaching/training distinction was offered as one difference (*chiluk*), not as the defining or sole difference. Even if food preferences were entirely learned, the two kinds of liking would still be categorically different. They are felt differently, located differently in experience, and exist in different domains.
Addressing Another Objection: “One Is an Activity, One Is Liking an Item”
A student suggests the real difference is that one involves liking an activity and the other liking a thing/item. This is emphatically rejected: “Absolutely not! This is just a nice fantasy that people like to tell themselves.” Introspection reveals these are totally different kinds of things.
33. Concluding Critique: The Flattening of “Liking” Into One Undifferentiated Category
A widespread conceptual error: people have invented a single, undifferentiated category called “liking things” and then treat all instances as equivalent — “You like soda, I like pizza, I like Torah.” This is true only in the broadest, most vacuous sense of the word “like.” It’s analogous to saying “this is a table and that is a star — both are things.” Technically true, but it obliterates all meaningful distinctions.
—
34. Extended Defense of the Categorical Difference
This is not a value judgment (not saying one should “care” more about one kind of pleasure). It is a purely descriptive, ontological claim: sensory pleasure and the pleasure of learning Torah (or intellectual engagement) are fundamentally different kinds of things, not merely different degrees or flavors of the same thing.
This is the most basic fact in the discussion — so basic that if someone doesn’t see it, something has gone wrong in their philosophical foundations.
The Yellow-Marker/Blue-Marker Analogy
Two markers are obviously different; the question “why are they different?” is almost absurd — one is yellow, one is blue. Similarly, sensory pleasure and intellectual pleasure are self-evidently different.
Burden of Proof
The burden falls on whoever claims these pleasures are the same. The default, commonsense position is that they are different. Claiming sameness requires positive proof; claiming difference does not.
Accusation of Equivocation
The resistance comes from the fact that English uses the same word (“like,” “enjoy,” “pleasure”) for both experiences. Using the same word does not make the referents identical. This is equivocation — a verbal trick, not a philosophical insight.
Side Digression: The Chair Analogy
A reductio: “My chair likes to be on the floor — it never jumps up.” We use the word “likes” there too, but obviously the chair’s “liking” is not the same as a human liking pizza. The shared word masks a total difference in kind.
The Five Senses as a Genuine Category
A sense is something that gives information about the outside world in a way analogous to touch — physical contact or interaction (light waves hitting the cornea, sound waves hitting the ear, etc.). Within the senses, different pleasures (taste vs. touch vs. hearing) are indeed different from each other, but they share a family resemblance — they are all sensory, all involve physical stimulation of a receptor.
Intellectual pleasure does not fit this category. “Which sense enjoys learning?” No one can answer, because it is not a sensory experience in the relevant way. “I don’t know what it is, but I know I like it” — the liking is real but not being able to identify a sense organ is precisely the point — it is a different kind of thing.
Side Digression: Hearing a Joke vs. Hearing a Sound
The physical pleasure of a pleasant sound (what babies respond to) = genuine sensory pleasure of hearing. Appreciating music or getting a joke = not sensory pleasure; it is cultural, social, learned. Different cultures find different jokes funny. This is analogous to intellectual pleasure, not to sensory pleasure.
Side Digression: Alcohol/Drinking
Liking to drink alcohol (where the taste is unpleasant) is a good example of a non-sensory pleasure masquerading under the same word — the enjoyment of getting drunk is not a taste-pleasure.
The “Plenjoyment” Thought Experiment
To break the spell of the shared word: call sensory pleasure “enjoyment” and non-sensory pleasure “plenjoyment.” Once you use different words, the objection evaporates — no one would confuse the two. The entire confusion is purely linguistic.
Further Illustrations
– Marriage vs. sex: The enjoyment of being married is not the same thing as the enjoyment of having sex. Both are called “pleasure,” but the word means literally something different in each case.
– Nachas from children (Yiddish: נחת פון די קינדער): Is that the same as enjoying sex? Obviously not. Some Chassidic texts make such a *drash* (homiletical connection), but this is nonsense at the literal level. Perhaps both are “selfish” — but that is a shared property, not an identity.
– Floor and ceiling analogy: They share some features (both are flat surfaces in a room), but they are plainly two different things.
Diagnosis of the Confusion
The students’ resistance stems from philosophical brainwashing — centuries of philosophers (and certain yeshiva traditions, e.g., “a Kotzker chassid”) who collapsed all pleasures into one category. This is a deeply entrenched but false assumption absorbed uncritically.
—
35. Key Implication: Non-Sensory Pleasures Must Be Taught
Having established the categorical difference:
– Sensory pleasures are natural — they do not need to be taught. Humans (and babies) respond to them automatically.
– Non-sensory pleasures (intellectual, spiritual, relational) must be trained/taught. They are not instinctive.
This insight is attributed to Shlomo Hamelech (King Solomon) and Plato — the convergence point of the Jewish and Greek philosophical traditions.
—
Synthesis: Training, Culture, and the Answer to the Question
36. The Necessity of Training for Non-Sensory Likes
Sensory pleasures (e.g., food) are natural and need not be taught, but higher-order likes — including the love of Torah and learning — must be trained into a person. This is attributed to both Shlomo HaMelech (Mishlei) and Plato. Without training, a person will simply never come to like these things. There is no shortcut.
37. The Insufficiency of Argument Alone (and the Sufficiency of Training Alone)
Two complementary points:
– Even a perfect rational argument for why Torah is good would not make someone *like* it. They might agree intellectually, but liking is a different category from assent.
– Conversely, training can make someone like Torah even without providing the argument. The yeshiva system is cited as evidence: yeshivot typically do not explain *why* Torah is good but rather tell students to believe it — and yet they succeed in making students like learning.
Side Digression: Yeshiva Training Overshoots Its Intended Target
An interesting phenomenon: yeshiva training often produces a love of *learning in general*, not merely obedience to the rosh yeshiva. Students trained in yeshiva come to enjoy learning things the yeshiva itself would not approve of. This demonstrates that what is acquired is a *general disposition* (love of learning), not loyalty to a specific authority. This is compared to the concept of lo lishmah — an imperfect entry point that leads to something genuine.
38. Culture *Is* Training (Chinuch = Tarbut = Culture)
Every culture that has ever existed trains its members to like certain things and dislike others. This is literally what the word “culture” means. The Hebrew word tarbut (culture) is etymologically connected to chinuch (education/raising). The Gemara’s phrase *”kasheh tarbut ra’ah betokh beito shel adam”* is cited — tarbut means the raising/formation of a person, not in the animal sense, but in the distinctly human sense of cultivating *middot* (character traits/dispositions).
Side Clarification: Middot and Virtues
Middot (virtues/character dispositions) are exactly what culture produces. The word “virtue” technically just means “a good one” (a good de’ah/disposition), so a de’ah can exist without being a middah tovah. Culture shapes de’ot; whether they are good is a separate evaluative question.
39. Childhood Training Determines the Trajectory of Life
Both Mishlei and Plato/Aristotle teach the “scary conclusion” that what you are trained to do as a child will remain with you for life. The verse *”Chanokh la-na’ar al pi darko, gam ki yazkin lo yasur mimenah”* (Proverbs 22:6): train a youth in his way, and even in old age he will not depart from it.
Examples:
– Chassidishe schools teach respect for Rebbes → graduates always respect Rebbes (possibly a different Rebbe, but the *middah* of emunat chachamim persists).
– Litvishe schools teach critical thinking → graduates retain that critical disposition.
Side Digression: Can Someone Fully Switch?
Very few people entirely switch; most people *refine* rather than replace. Full replacement is neither realistic nor necessary. The goal is refinement, not wholesale transformation.
—
40. What It Actually Means to Be Happy About Receiving the Torah
“Being happy to have received the Torah” means being happy with the virtues/dispositions that your culture (Yiddishkeit) trained into you — things you were made to like that you would never have liked without that training.
This is the only coherent kavanah one can have when saying *”asher bachar banu mikol ha-amim v’natan lanu et Torato.”* It cannot mean happiness about a book or a set of propositions; it must mean happiness about the formation of character.
Side Digression: The Misframed Question
A common deflection: people reframe the question “Are you happy with the Torah you received?” into the hypothetical “Would I have become religious if I’d been born in Honolulu?” This is not the question being asked. The question concerns your *actual* formation, not a counterfactual one. People persistently make this substitution.
41. The Framework for Teshuvah and Refinement
Since the question is about your *actual* training:
– To the extent your trained virtues are good → you should be happy.
– To the extent they are not good → you should do teshuvah.
The Gemara *”noach lo l’adam shelo nivra mishennivra, v’achshav shenivra, y’fashpeish b’ma’asav”* is cited: now that you exist, examine your deeds.
The Method of Refinement
The practical work of philosophy/teshuvah/growing up:
1. Identify what you were trained to like (virtues you would never have acquired without your culture).
2. Distinguish the good from the bad within those trained dispositions.
3. Make the good interpretations govern the bad ones, rather than vice versa.
This connects to the doctrine of the mean (Middas HaMitzvot / Aristotelian mean): there is no entirely bad trait; every disposition has a “too much,” a “too little,” and a proper measure. The question is always *when, where, how, and how much.*
—
42. Concrete Example: The Lakewood Virtue
A detailed example to illustrate the refinement process:
The trained disposition from Lakewood culture: “We are the best, we know the truth, and we don’t care what anyone else thinks.”
This is a genuine virtue — a way of being, a disposition that was cultivated.
– Good interpretation (virtue of courage/integrity): Having a backbone, a sense of self, not being a *chanaf* (sycophant/people-pleaser who does whatever others want). A person needs some inner conviction and independence.
– Bad interpretation (vice of egoism): Not caring about other people at all, dismissing everyone outside your group.
The “bad talmid of Lakewood” gets the vice of egoism. The “good talmid” gets the virtue of integrity/courage. The raw material is the same trained disposition; the difference is which interpretation governs.
There is uncertainty about the precise name for this virtue — “courage” may not be exactly right since it traditionally involves facing danger — and integrity is tentatively settled on as a working term, while noting the concept needs further refinement.
—
43. The Role of Practical Wisdom (Phronesis) in Applying Virtue
Key principle: There is no way to apply any virtue correctly without using *seichel* (practical wisdom / phronesis). The virtue of integrity/backbone must be applied in the right cases, in the right way, and in the right amount — calibrated to the situation.
– Negative example: Applying it in excess makes one a *gas ruach* (an arrogant/inflated person) — which is how “some other people” misapply it.
– Positive outcome: Applying it correctly is what it means to become a *mensch* (a morally mature person) as an adult.
44. The Precondition for Receiving Torah
Central claim: Only once a person has developed this properly calibrated virtue of integrity — becoming a *mensch* — do they have the right to receive the Torah. Without this prior moral development, receiving Torah “only made you worse” — Torah without the foundation of good character is counterproductive and even harmful.
45. The Unanswered Question
A student raises (or re-raises) the question: Does it still have to be *this* Torah specifically? (i.e., could the principle work with a different moral/legal system?)
This question is explicitly declined. Students are told to think about it themselves. Only a cryptic remark is offered: “Didn’t have to be nothing” — suggesting perhaps that *something* was necessary, but leaving the specific identity of that “something” deliberately open.
The lecture concludes on this deliberately unresolved note, leaving the question as an exercise for further reflection.
📝 Full Transcript
Should We Be Happy We Received the Torah? A Critical Examination of Simchat Torah and Religious Obligation
Chapter 1: The Central Question – Genuine Joy or Religious Performance?
Framing the Problem in Two Languages
Instructor: We can say that I have a question, or I often want to answer, but mainly a question, and my question is if we should be happy that we got the Torah, which means, or another question, the way to say it in the frum [religious/observant] language would be why we should be happy. But in the non-frum language, it’s the same thing as if we should be happy.
Because we have this Yom Tov [holiday] called Zman Matan Torateinu [the time of the giving of our Torah – referring to Shavuot]. And supposedly the Olam [world/community] was happy because they received the Torah.
Now I’m not so sure. Let’s be real. What’s this pretending? Right? This is their pretense. Okay, I’m going to ask you about the Torah. I don’t know if it would make a whole Yom Tov.
The Reality Check: Torah as Source of Problems
But now I’m the killer, I’m going to be the nominator is the master, be real. So I’m best made, I’m not doing them, I want, I want, I want, I want Sarah, see if she’s been out to my house.
You don’t have to drug the kids anymore. And I heard you’re strong, by the way. Yom Tov is over, bro. Right after Shachar [morning prayers], it’s over. Whatever, okay.
It’s a good question, no?
Student: Yeah, yeah, okay.
Instructor: Serious question. We’re adults. We’re allowed to ask normal questions. Chvay tzemes medrash’tum [we need to be honest], and if not, follow the pretendant. But that’s why we come here.
It seems to me that Torah is a source of problems, not a source of solutions. Right? How do we make chayim [life]? Okay, it’s a problem. We have to make chayim. Then you’re not happy.
Chapter 2: The Midrash of Refusal – Turned Inward
The Deal-Breaker Exercise
Instructor: I once had a sif and shviz [Shavuot night learning session] by night in my house. I told everyone that everyone knows the story that the all the going [nations] and everyone said there’s one thing that’s a deal breaker, right? Can’t have that.
So I said, imagine if they come to you, could you think of one thing that you would say no because of it? I got a big list. Then we’ll be fine, okay. We said otherwise we wouldn’t have gotten it either, right? That’s the trick.
Real talk, real talk. They said, I didn’t want to hear. I heard, I heard once that if they would have told them we would have never gotten the title.
Student: White collar crimes too?
Instructor: Yeah, only do it when nobody sees. Okay.
The Seriousness of the Question
So this is a serious question. I think it’s a serious question. Must come to a serious question. I told this question to my daughter. She said, so everyone thinks that’s already an answer. Maybe there’s no answer. You don’t understand, you don’t understand, you don’t understand.
Chapter 3: First Proposed Answer – The Torah as Mold and Structure
The Student’s Interpretation
Student: Explain. If you would just allow yourself just to be like, just always able to do everything, right? Like the internet, which is just you’re available for everything and anything at any time and nothing to mold you to a specific thing, right? That’s not a life.
So the Torah is like this thing that hones you in.
Instructor: So you’re saying that, Berksham [with God’s name], there’s a thing. A thing.
In other words, you’re interpreting my question as the question which most people think like the guy in the what’s-his-name’s book said without a God everything was permitted and you’re coming to say that seems like most Eden [people] when I tell them this question they’re interpreting what right what’s the other side like what would have happened if it would not be a Torah and the answer that most frum people think it would be is that everything would be permitted or something like we would be able to do what I could give you the exact language we would be able to do whatever we wanted.
Student: Yeah, right, yeah, yeah, we’d be wild, right?
Instructor: That’s the outcome of being able to do whatever you want, don’t have to be down.
Student: No, it’s telling somebody, meaning somebody who has the terror [Torah], ask him right what what would you do it would be wild you know what I’m saying.
Instructor: Yeah, yeah, that’s what they were saying, right? Right? Not thinking of an alternative to that.
Clarifying the Blob Metaphor
I asked a very broad question, so you give a certain interpretation of the question, which is probably what most people, at least in some way, think. And then you give an answer to that interpretation.
I don’t mean because everything would be mutter [permitted]. It’s not really what I’m saying. I think it’s just a toilet. You’d be free to do whatever you want.
Student: No, it’s a way of, no, it’s the mold of this chayim [life], meaning you’re just a blob, right? And in order to make you, let’s say, into a table or into a something, right? And not just to be anything.
Instructor: But this blob is a name for free will, right? For being able to do whatever you want. That’s what we mean when we say that, right? That’d be nothing or what some people think is everything, right? It’s like being able to choose whatever I wanted to want, whatever I wanted to do whatever I want. That’s basically what it is, or you have a different shot of what it is.
Student: That’s what I thought it was also.
The Computer Science Analogy
Instructor: But that’s only if you interpret that the Torah is very restrictive, right? I don’t know if it needs to make your life restrictive. I don’t know if it needs to be restrictive. It’s just telling you what the good way is to be.
Anyway, it’s not all of them, it’s one of them, right? Or at least, not infinitely all of them. Maybe it’s a lot of them, but not all of them.
Student: I mean, let’s just say the old said, there’s no lobbying, let’s say, yeah, just do this and this and this and this. Let’s say the goal is to be a computer scientist, right? So I’m telling you to do this and this and this and this and this, and then you become a computer scientist, okay? So now you mold it into a computer scientist, right? That’s a good thing. In other words, that’s the goal, right?
Versus not having anything, and then you just, one day you’re on the couch, the next day you’re on the beach, the next day you’re playing guitar, right? Just nothing ever because you’re able to be everything, so it’s different than nothing. That’s all I’m trying to say.
Chapter 4: Critique of the Structure Argument
The Limitation of the “Any Structure” Defense
Instructor: But it doesn’t have to be Zotoid [this Torah] for that reason. Very good. So that would be a good argument for something, a something. It’s not a very good argument for this specific something, not an argument.
I can still say, it becomes harder to say a little bit, but I can still say something like, I could still have certain criticisms of specific things, like say, I don’t actually have an answer for this question, but I could say something like:
Did we need this thing about being the best, about having this advice, about not marrying wherever you want, only people from a specific, how do you call it, tribe? Maybe that’s just the cause of most of our problems. Maybe we should tell ourselves to blame for that. But anyways.
Student: Yeah, like…
Instructor: In other words, all the particular things. Or maybe even, maybe even if someone says, well, you need certain particular things, we might not be happy with specific things. Maybe there are some things that are bad.
The Instructor’s Honest Position
Maybe there are some parts of, I mean maybe there’s some parts of the Toyota [Torah] that cause us problems and are the source of issues. We should be sad about them at least. We should look for solutions. Are you so happy about it?
By the way, I’m, I don’t know, I don’t have an answer this question. I think that there are parts in the Toyota [Torah] that are bad for us, as far as I can tell, and to say that it would have been better to have a different one, that was a comparative question, like is there a different one that’s better, you have to weigh all the options, but at least in the, and that’s not, I don’t think that’s really the question we should ask.
The question we should ask is it true that everything, the Toyota [Torah], and the Toyota [Torah] means something very broad here, right, the whole Masada [tradition] and everything, right, and maybe it’s only if you include all of that, there are definitely some parts of it that are not helpful, that are even the opposite of helpful.
The Request for Examples
Student: Like?
Instructor: Like? Everyone should think of their example. You want me to tell you my problems?
Student: No, tell me a problem that is like a universal problem.
Instructor: There’s no universal problem.
Chapter 5: The Problem of Defending the Torah’s Ideal: Why We Should Ask Better Questions
A Concrete Example – The Problem of Chosenness and Pride
I mean, universal problems, yeah, like, for example, with something that I think is a problem, is this thing with being so special. I think that *Atah Bechartanu* [the liturgical phrase “You have chosen us,” expressing Jewish chosenness] is a big problem. I’m not saying it’s not true, but I said that it’s a big problem that leads to some very bad *middos* [character traits], which are not helpful.
But *ga’avah* [pride, arrogance] is not a good *middah* [character trait], and *ga’avah* about being with *Yiddish* [being Jewish] doesn’t make it better. At least not when it’s overdone. Maybe we have a *shalef middercham tsui* [unclear Yiddish phrase, possibly “a measure of moderation”], maybe there’s a *middah beinonis* [moderate measure] of *ga’avah*. Okay, some pride is important. I think it’s true. I don’t think a person could live without some pride, including pride in his people or so on.
But I think that too much of it is definitely horrible and leads to very bad results. And therefore, and since this is something very integral to *Yiddishkeit* [Judaism], it’s very hard to imagine *Yiddishkeit* without it. It’s not like something that you could easily—you could try, many people have tried to refine it and explain it better, but it’s at least a challenge for almost everyone, for everyone basically, besides for people to just embrace it like we should take any bad *middah* if it’s in the Torah, if we could have an excuse for the Torah for it. But that’s something that’s a problem and it actually causes us many problems.
The Practical Consequences: Anti-Semitism and Jewish Responsibility
Like half of the problems we have with other nations is just because of our bad *middos*, and we have to be real, right? The anti-Semitism—half of it, half of anti-Semitism is the *goy’s* [non-Jew’s] fault, but the other half is *Yidden’s* [Jews’] fault.
I don’t know why am I saying this, cut it out of the video. Okay, then we get—I’m not—I don’t want—okay, I’m gonna soon, in a minute we’re gonna talk about this. It’s like the Torah, that’s what I said when I say the word Torah, to show that God is not great because all the things, whatever, right now.
Now, and I think, very good, very good, I’m talking about this.
Student: No, I don’t think it’s not at all. I actually think that that argument is the correct argument, and we should take it seriously.
Instructor: Why? I’ll tell you why. Because—
Student: I don’t know that argument, so…
Instructor: Okay, I know what he means. Now, it doesn’t matter. It doesn’t matter. This is not *mareh mekomos* [source references], right? This *shiur* [class/lesson] is not about *mareh mekomos*. We don’t have to know anything. No prerequisites. Only what I’m discussing.
Why am I—I should stop saying this *shiur*. It’s causing me issues. No, let’s say it’s very clear and correctly.
Chapter 6: Refining the Core Question: Should We Be Happy We Have the Torah?
Well, we started with a question. Question is, should we be happy that we have the Torah? Or why are we happy? More of a way of asking the same question.
Now, we have to refine the question a little bit. We discussed, because it’s very general, it doesn’t—most of what we can do really is to refine questions randomly.
Disposing of the “Easy Mode” Version: The Freedom Fantasy
One way of talking, what Ari talked about was, does this mean like—like, this funny imagination that most *frum* [religiously observant] people have, and maybe most people have in general in regards to their little, whatever culture they have, is like, without this, I would have been more free. I would have been able to do whatever I wanted.
And the answer to that, I think, is relatively trivial:
First: You wouldn’t be able to do whatever you wanted because you don’t know what you want. That goes back to a different *shiur* where what you want is not a good source for anything, I think.
And secondly: It’s not good to do whatever you want. It’s another word for doing nothing.
Okay, now those are very good points, very good. So we don’t—not really talking about them. But I’d said it’s that’s—that’s easy mode, right? Because instead of asking a specific question, which was the question we started with, which is why we people in Lakewood in YouTube 2025 should be happy, or should we be happy with having received *Torah*, you’re asking a general question: should human beings have a culture? Should we have laws? Of course the answer is yes.
So we have tradition, that’s a more complicated question, we can get to that. But really the heart—which is not a question to say easy questions, right? We should ask the hard questions, which is: should it be happy that he has this *Torah*, which includes all of these books?
Right, now we have to refine that question a little more. And this also, I think it’s also a key for a solution. It’s not only making the problem, but I think it’s important.
Chapter 7: Splitting the Question: The Ideal vs. The Reality
Then we can split this question also into a bunch of questions. In other words, we can split at least to the two questions.
Question A: Is the Ideal of Torah Good? (The “Banner” Question)
One is like the question that most people think that they’re asked when they ask this question and they get defensive about it. I also am getting defensive about it, right? Which is—being defensive is depending on which context. But the question is like there’s this ideal ideology belief, something like that, which we like believe in the Torah—like you say “the Torah” with the capital T-H-E and capital T—and it’s questions on it like: are you happy with it? Is it good? Almost the same question.
And of course the answer has to be that it’s good. We’re not even allowed to ask that question, or at least we don’t allow ourselves to ask that question. And I also think it’s a less relevant question.
The Typical Defensive Move: Separating Ideal from Practice
And then we could say like this: let’s say if that would be the question, then we could have this question, this difference between—how does it go?—love Judaism and not the Jews, or like the Christians say, love Christ and not the Christians, or like that. Let’s say, I don’t have a problem with Christ, only with his fan club, right? That would be like an answer, right? That’s a good answer for people that think that the primary question is to defend some ideal of the Torah—capital T-H-E and—or the whatever thing he believes in.
And since there’s some people that, you know, like 99% of the apples give a bad name to the other 1%, so he’s worried about the bad name of this headline thing, so he’s going to justify it, he’s going to make apologies for it, he’s going to say, oh, you know some *Yid* [Jew] that’s bad, yeah, but that’s not *Yiddishkeit*, God made him bad, the *Yiddishkeit* was trying to make him good, it’s he’s bad, he’s a bad *Yid*, right? Same joke, right?
Critique of the Defensive Move
Now what’s the problem with this argument? Is that a true Scotsman argument? Sort of. What’s the problem with this argument? What’s the problem that I have with this argument? Or if some people—
Student: How do we know it didn’t make you that way?
Instructor: Okay, no problem. Maybe it did. And of course, there’s ways in which it did. But I have a bigger problem with this argument, which is that I don’t care about this headline.
I am not here—I don’t think anyone should care. When I say I don’t care, I think you should not care. You should not care about the banner that says “Judaism.” All the banners, that just should be good. Who cares what’s happening from there? What are we going to gain out of having that banner be right?
Okay, there’s like a *emunah* [faith]—people think that *emunah* means to be a big fan of that banner and to make sure that it doesn’t get sullied by any arguments or anything. But I don’t see how that’s useful to anyone. It’s a question of *kavod* [honor]. I don’t know what it’s a question of. It doesn’t seem to be useful.
That’s not a question you should be asking. You should never be asking if this headline thing called *Yiddishkeit* or Torah or whatever it is that you’re defending is good or bad. Why would anyone—to whose life is this question relevant? Only to people who are having fights on YouTube. But other than that, *lema’an ha’kavana* [for what purpose/to what end].
Student: Can I just say one thing? I know you’re not saying these words, but are you also saying that *lema’an zeh* [for this purpose], in the time was the *Rishonim* [early medieval rabbinic authorities], all these bad things in this *lema’an* wouldn’t come out. Is that what you’re saying?
Instructor: No, what I’m saying is, even imagine you could have—if you would convince me, okay, that all the bad—now maybe there’s a *mitzvah* [commandment] to convince yourself of that, but it’s not the question that I care about.
The Karaite-Style Defense and Why It’s Irrelevant
You convince me that all the bad things that you find in—let’s say someone would be like a Karaite-style argument, right? So there’s a bunch of bad things that we assume are bad—again, we can discuss if they’re bad or not, but we’re just assuming—there’s a bunch of bad things in religion so-and-so, in state so-and-so, and group so-and-so. And now I have a problem: this is a bad group because they’re full of bad things.
So someone comes and says, look, I have *hasbara* [explanation] for you. This group, they’re not really about what they’re doing. They’re really about this book that they claim to believe in, which nobody really opens or cares what it says. Nobody in that group cares. But suddenly we care. And that book is really very high. It just happens to be there’s a lot of *mefarshim* [commentators] on that book that are bad. But you should really hold of this book because it’s only the commentaries that are bad, but the book itself is good and says only good things.
And I’m going to answer this guy: why in the world should I care about what these people claim to be about? I don’t care about what they claim to be about. I care what they were actually about. Now this is a bad group of people.
Illustrative Analogy: Islam and the Irrelevance of Textual Defense
People seem to keep on getting confused, right? Is Islam a problem? I don’t care if the Quran is a good book or a bad book. I’ve read it and it’s not—I’ve read it and it’s not the point. But I don’t care. That’s not the discussion. They seem to want to kill me, so I’m not a fan of them. That’s all.
Whether it’s from this book or that book, maybe it’s a tactical thing. Could we convince them that the book is wrong? It makes no difference to my life. And people get stuck with this because if we could prove that their book is bad, that helps me somehow. But if someone says, you know, someone comes and says, you know that really the book was great, just someone else corrupted it—okay, and now what? What should I do with this information? There’s nothing I can’t do anything with it.
Chapter 8: Distinguishing from Theodicy
Okay, but it’s always a question of what the argument originally was. If the argument is God’s not good—so wait, first we’re talking—I’m not talking about God being good. This is not a *shiur* in theodicy. Same thing. I don’t think that when—very good.
So if you’re interested in defending some God or something like that, because we already believe that God gave it and He must be good—
Should I Be Happy With the Torah? The Question of Practical vs. Abstract Evaluation
Chapter 9: Defining the Real Question – Torah as Living Practice, Not Abstract Text
The Constant Misdirection: What Question Are We Actually Asking?
Instructor: I think that people, I think that people right away tend to shift the conversation to the wrong question. The question that we want to know when we ask these questions is: is this good?
When I ask you the question “should I be happy?” I’m going to tell you what I meant with the question. I think that people get very easily confused—both sides of the discussion get very easily confused with the question. When I come and I say, should we be happy that we got the Torah? Right? I mean literally that. I mean this Yitzchak [Isaac] and this Torah. The one that actually exists amongst the actual people who are following it or teaching it and so on.
I don’t mean a different question, which is a very nice question. Like, I’m with you. It’s a good question. Is the idea of the God that gave the Torah and had this plan, was it a good plan? Is he a good God? Is the Torah a good book? Those are nice questions, but they’re not the questions that I asked. I don’t think I meant to ask them.
We shift. That’s why we keep on noticing this—people always shift questions that you ask as if you meant something else. And if you actually remain very mystic and you say, “well that’s hard to think what you really wanted to know,” you’ll notice that you never wanted to know that question.
The Christianity and Crusades Analogy
Instructor: Same thing like I said, it’s easier to think about—nobody cared if Christianity is the cause of the Crusades or not. If these *chevra* [group/people] with the Crusades, we don’t like them. *Chevra* that do other things, we do like them. So now is there a question of why is this abstract question so interesting? It’s not so interesting. It’s of course interesting also for political reasons, but the question that I’m asking is not that question.
The Pragmatic Criterion: Does It Work?
Instructor: And I think that if there would be such a Torah which is in itself somehow we could know that it’s very good, that all these apologetics are true, this ideal is great, but all the people that follow it are somehow bad—I say that you should be a *kofer* [heretic] in that Torah and you should disregard all the *teritzim* [apologetic answers] because it’s not relevant.
And vice versa, I think that if there’s a Torah that’s bad theoretically but somehow causes all the people to be good—now of course this is complicated because how do you know what’s good and bad, okay, but imagine that this would be possible—I think you should, there’s at least a very serious thought that you should become part of that group because it seems to be doing good for them.
Who cares if they’re—imagine there would be like a text that everyone agrees that originally it was just about murder and rape, and somehow the *meforshim* [commentators] came and said, “no, it’s about being a good guy and giving *tzedakah* [charity].” So we should become part of that group. Who cares what really the *tzedakah* was? That’s only if—
Student: *Lamei said* [unclear phrase], if it works.
Instructor: Yeah, yeah, yeah, if it works. Because that’s the much more interesting question. When I ask about the Torah, I don’t ask about some—it’s not a science question, right? It’s a question about ethics. It’s a question about the good. Torah is a system of how to live. It’s not a system of telling us a story that happened, whether the actual story of *Maamad Sinai* [the giving of the Torah at Mount Sinai] or some truths about God. Those are totally separate questions. We’re asking about certain ways of living. If these are a good way of living, then that’s all.
Torah Exists in People, Not in Books
Instructor: I wish that in the *piyut* [liturgical poem], it says in the—it says in the *piyut*, I make things very simple. If it’s intertwined, then you should achieve it until it becomes simple. Very simple. Not *pashut* [simple/simplistic].
I don’t believe in the Torah as an abstract thing. I think the question that’s interesting is the one of the actual one which exists between—in the people, not in the book.
Student: I don’t understand something. Why can’t you say abstractly whatever, really the *meforshim* [commentators], the Torah is like a disaster, mentally corrupted. So explain what type of God is that God that didn’t know—
Instructor: What do you mean, what type of God is the God that gives you to screw everything up?
Student: By the way, yeah, useless.
Instructor: What, useless?
Student: Yeah, you’re just used to the—
Instructor: No, I’m asking you, is that the question? Is that your question, that you shouldn’t have—
Student: No, no, no, that was just a throwaway argument. Delete that from the record.
The Distraction of Abstract Theological Questions
Instructor: That was not the interesting thing. Is that I don’t think that this question is a distraction. You’re confusing me like many people are good at debates. They’re big Christians, but they do sleight of hand. They instead of answering your question, they make you think that you answer a different question and they have a good answer on that question and they answer it. Like media training, right? Answer the question you wanted to be asked, not the one you asked.
I think that when I ask the question, “should I be happy with the Torah,” which is sort of the same question, “should I follow it,” right? If it’s good, I’m happy with it, I’ll follow it, right? If it’s not good, I won’t follow it. The question I want to know—
Student: No, no, no, no. Okay, okay, wait, wait, wait. I’m not following the people.
Instructor: No, okay, okay, okay. I don’t believe in the concept of a Torah existing without the people.
Student: No, no, no, it does not. No, it does not.
Instructor: It does not. It does not. Okay, I’ll subscribe by the next year. Hello, you’re pushing away the thing. 99% of people made mistakes. Fine, listen to me, listen to me, wait, wait, wait, wait, wait, wait, wait, wait. You’re jumping around, you’re jumping around, you’re jumping around.
I say that it’s distraction. People distract by saying, “okay, but the book is so good.” I have news for you: if none of the people that are good, then I have nothing to do with the book. I don’t care about the book. That’s what I say. The question that I actually want to know—okay, now if you want to tell me that you have a secret way—
Student: No, but listen, listen to what I must—listen, all the people are—
The Talmudic Proof: Torah Is Not a Book
Instructor: Because the word *Torah* doesn’t mean a book. If anyone told you it as a book, they’re an *apikores* [heretic]. Curse them. That in the *Gemara* [Talmud], if someone just thought as a book, *nizreka bo minus* [heresy was cast into him]. The *Torah* is not a book. The *Torah* is people that do it.
I make it for you *tishkach Torah* [you will forget the Torah]. *Nishmad* [it will be destroyed]. *Yannai HaMelech* [King Yannai] never made a mistake. Is that there is a book? Anyone that wants to read it should read it. I’m a bad guy, but who cares? I killed all the *chachamim* [sages], but there’s still the book. That’s a *gemul* [consequence]. But why? Because this Torah doesn’t work. The Torah is not a book.
And maybe there’s a book called the Torah, and maybe God gave that book, and maybe you could defend it as a very nice book, but no, there’s no such a thing. That’s not what we mean to say when we say Torah, or when we ask, “we should be happy with the Torah.” We don’t mean, is that a good book?
The “Follow the Book, Not the People” Counter-Argument
Instructor: Now, you came up with a nice idea, which is okay, *maskil* [enlightened person], but maybe I could be the first one to follow that book which is a good book according to the apologetics which switched the question, and I’ll be a good person by following the book. Okay, that’s what you’re saying. Then why did God give such a—wait, wait, forget about the questions on God. We’re not worrying about God. He’s worrying about him.
But then it’s such a confusion. That’s a *kasha al Hashem* [question on God], that’s a *kasha* on God. But we’re not interested in justifying God. We’re interested in finding a good way to live.
So you’re asking that even though all the people, or assuming that the people that are actually teaching this book—right, you have to remember, but when I say people following it, maybe people teaching it, right? People teaching the book don’t understand it. Mr. Ari got on the edge to his society. And since those people themselves are more that the book is better than them, right? Obviously that’s what everyone that believes in the Torah will say, that the book is better than them in some sense. I’m going to be following the book and not them, right? Be a *talmid* [student] of the Torah and not of the *lomdei Torah* [students of Torah].
So that’s another version of *Karaism*, right? You noticed, right? You just reinvented *Karaism*, right? And so that’s not an argument. That’s just me making fun of you.
The Practical Limitations of Following a Book Without Living Teachers
Instructor: But the problem with this is that I don’t actually believe that this works. I mean, it might work in a very limited way. But even though there was a sense that it works, it only works in the sense that you do find one person who thinks he’s a good person. If you say, like you say, the Rambam [Maimonides] said that 99% of people don’t understand, so you’re at the coast of the Rambam. So the Rambam is there. It’s a kind of problem.
Student: I didn’t say you have to have a live person.
Instructor: So you’re not part of the *Yiddishkeit* [Judaism] of the lake. When you’re part of a new *Yiddishkeit*, or an old one called Rambam, or any one, whatever it is, your old book they decided is good, and you’re trying to be a student of this person, it’s quite hard to be a student of that person. It’s possible somewhat, in limited ways it’s possible. You might be able to do that.
But just to go back to the question, that’s not the question that I asked, right? That’s again not going to satisfy me, because when I say, “should I be happy with the Torah,” I mean the one I was taught, right? I don’t mean one that I could invent, because I found a good book that seems to be a good book, and there’s no people that actually follow it, or maybe very few. But I’m interested in that book.
The Torah Is Not the Only Good Book
Instructor: I have tons of good books for you. *Veyafeh* [and it’s good] to get the books. It’s so easy to write a good book. It’s not that much easy—I’m exaggerating—but there’s five good books, not only one. We have to be real. The Torah, even according to the *Rambam*, is not the only good book. Someone tells you it’s the only good book, maybe they just didn’t read any other good books, which is—I’m not saying there’s not many other good books. Maybe there’s five. I think it’s very hard to write a world historical good book. It’s not simple.
In reality, how many books are there that have a million people following them? Maybe five, right? Okay, twelve if you count. A number less than twenty, I think. Okay, but I’m pretty sure all of them are as good as the Torah in the same way. Not that I know. I’m making this argument not out of knowledge. I’m just—but the most important thing is—okay, I didn’t say.
The Fundamental Problem: What Is “Good”?
Instructor: I pretend in this whole discussion that we know what is good and we can decide if the good book is good. Of course. Otherwise, nothing works, right? If we can’t decide what is good, then we don’t have anywhere to start with anyways. Of course we have to do that. But that’s the important question. Of course that’s a big question. No, I didn’t solve that at all.
If you just define good as whatever that book says, then again we’re stuck in a loop that doesn’t help us. We can’t be happy with it either. We can only be happy because it says you should be happy, so you should be happy with it. But that’s just circular. That’s just the Rebbe who said you should believe that the Torah is good.
Chapter 10: The Circularity Problem and the Criterion of Good People: What Actually Keeps Torah Alive
The Fundamental Circularity in Justifying Torah’s Goodness
Instructor: Someone that grew up in that group. Everyone should imagine whichever group he’s thinking of. And then he started asking the right questions. Of course, it’s a fantasy. It doesn’t really work like this, but let’s say really got molested by a teacher over there, but let’s say you could be like this pure version of Avram Avinu [Abraham our Father, the first patriarch].
By the way, that’s bad. That’s a reason I don’t know what I’m saying, right? That’s correct. That’s the real.
Anyway, let’s say he figures out that this is wrong, right? Because it’s not good to molest people. So, he becomes a goy [non-Jew], right?
And us, we come and tell him, what do you mean? That you’re a rebbe [rabbi/teacher], the shayigetz [derogatory term for non-Jew], he doesn’t represent the whole Torah. He had a wrong shita [approach/interpretation] in the Torah. Therefore, come to us, or you’re stupid for becoming a goy because you realize that the square rebbe is not such a tzaddik [righteous person].
Because the rebbe himself doesn’t pretend to be Moshe Rabbeinu [Moses our Teacher] — he is also modeh [admits] that the Torah is above him. Does not actually modeh by the way, but we pretend that he is. And not only he is right, but and therefore you are very dumb if you make that conclusion, right? That is what we like to say.
Rejecting the Standard Argument: There Is No Torah Apart from What Gets Taught
I think that that argument is absolutely wrong because there is no Torah besides for the one that actually gets taught in Talmud Torah [Torah study/school]. And it says in the Midrash [rabbinic commentary], right? Everyone knows the Midrash of Purim [the festival commemorating the story of Esther]. The Torah came to the Ribbono Shel Olam [Master of the Universe, i.e., God]. It says in the piyyut [liturgical poem] of Torah — Gedosh [holy] — that someone printed it into a machzor [holiday prayer book] for Shavuos [the festival celebrating the giving of the Torah]. So I sang it yesterday, that the Torah said that the Bnei Yisrael [Children of Israel] learn in one Yisroel [Israel] one Torah.
What do you mean one Torah? It’s in the Himmel [Heaven] no use, right? The Torah only exists to the extent that people read it and do it, okay?
And therefore if there’s a version of Torah which is bad, then whoever converts out of it is right and there isn’t any argument against it. He’s not making a mistake.
It could be that you could propose to him now that you got out of that, no problem, because the guy’s lost, so you’re helping him. I’m not saying you shouldn’t help him in that way. But I’m just saying that the argument that says that he’s stupid is wrong. He’s right.
The Reverse Case: The “Orthoprax” Person Who Stays Is Also Right
And I said I think it’s right versus true. If someone comes to me — and I know people that come and say this — I don’t know that it is true. It seems to me that whatever I was taught is good. It’s a good way to live. And people think that this is cynical. They call it orthoprax or something like that.
Turns out that this is the truth, right? And that’s not really what the people say, but if they would say something like this, I think that they mean to say that someone would come and say: I have no idea if all these stories are real, but I’m happy. My father seemed to be a good guy. My teacher seemed to be good people. I don’t know if there’s other ways to be a good person, but this is a good way of being a good person. I’m happy with it. I want my children to be good people in the same way. Therefore I want to accept this version of way of life.
I think that that person made the correct choice and the justified choice, right? The wise choice. Wisdom in the sense of doing the correct actions based on the correct reasons, for the correct reasons.
He has no idea if Maamad Har Sinai [the revelation at Mount Sinai] happened, so what? That was never the question. His father’s thing is based on that. Okay. So we’ll say the same story also. No problem. If it’s based on that, we’ll believe in it also. But they had to be good people.
The Central Thesis: Being Good People Is What Actually Matters
This is the argument that I make based on my question, right? I didn’t answer the question. I just assumed that that’s just because of me saying that that’s the correct question. Thanks, Mr. Maskim [one who agrees].
Turns out that it’s very important to be good people. People keep on jumping out of this and saying, I don’t have to be a good person because I believe right in the Torah. I have this banner behind me, it was good. Useless.
If you’re a bad guy, your children should become goyim. Even if you have this banner. It doesn’t save you. I think how many people sort of rely on that and their children taka [actually/indeed] become goyim.
Digression: What Really Saved Yiddishkeit — Theories or Good People?
And like I have that — I saw this discussion I was thinking about this. People who are having this machloikes [dispute]: what kept Yiddishkeit [Judaism/Jewish way of life]? This guy says it’s the Baal Shem Tov [founder of Chassidic movement, lit. “Master of the Good Name”] that’s why it is a good. After the nation was out though and this is a base. So the Torah protects itself, protects itself by — well if you care but I care about people.
And everyone was saying something else like the questions about which theory saved the Torah: is it the rationalist theory or the mystical theory? And I’m looking at these people — you people are living in la-la-land. You think that everything is about theories that you can defend and debate. It’s nonsense.
What really keeps the Torah is people being good people by it. And I think when people say before the Baal Shem Tov Yiddishkeit was going down and the Baal Shem Tov saved it, all that means is the Baal Shem Tov was a sincere person who tried to be good using the Torah. And according to the mythology, they didn’t like to tell themselves that the rabbonim [rabbis] before that were somewhat corrupt. Which just means they used the Torah for themselves instead of trying to become good people and teach their children. Of course you should become a goy, if that’s the case.
The Empirical Observation: Sincerity Predicts Continuity
I actually think this is true. Any area where you see where the teachers of the Torah are sincere — they might definitely be stupid. They could be wrong. That’s not the point. If they’re sincere, they’re trying to become better people using the Torah. Their children stay Yiddish [Jewish].
People who are very obviously not sincere, there, and sometimes not even having a problem because they think that the excuse of having the correct emunos [beliefs] saves them, their children become goyim. Look around.
It could be that you need a good theory for that. Like, if people can’t believe in the Torah without Chassidus [Chassidic philosophy/movement], then you need Chassidus in order to be able to be a good person using the Torah. Because otherwise you think the Torah is not that bad. So you can’t become a good person using it. But the thing that makes people good is only the good people, not the theories.
Brief Reference to Izhbitz
That’s the whole idea of Izhbitz [referring to the Izhbitzer Rebbe/Mei HaShiloach] the whole time, right? That’s what you’re saying?
Instructor: I don’t know, what is that, yeah?
Student: Yiddish lach kezach la-Torah [Yiddish phrase], right? That like you’re scared that someone’s gonna maybe become like bad from it. He somehow like makes it not as good.
Instructor: Does it really mean this? Maybe, I don’t know. Basically, goy avda goy, Yid bled goysha [mixed Yiddish phrase]. Like he kept Yiddishkeit.
I’m not sure what you mean, but I feel like it’s gonna get me into a whole complication if I start talking about it.
Acknowledging the Dangerous Implication
So I didn’t answer my question, I just said what the question is. Do you understand?
Student: No.
Instructor: I don’t understand.
Student: I don’t understand.
Instructor: I don’t understand. What are you doing?
Student: Yeah, because like the generations before they kept the Torah, right?
Instructor: Right.
Student: And they said, this is the Torah. The Torah says to do all these like, like, you know, that’s a smith’s thing or whatever, right? And they blame, they haven’t taught it to back them, right? So the ma’aseh [deed/action] made a bad society, yeah?
Instructor: Now, the question is, I’m not saying that any of these solutions are the correct solutions or anything. I’m just saying what kind of thing it is, what kind of question the question is. Now given that this is the correct question, we should think of what the answer is.
Student: Huh?
Instructor: Wouldn’t that be complicated?
Student: So what do I think? What do you think?
Instructor: Turns out I made my job very hard now because something — all the people listen to my classes, not all of them have the same background as me, and some of them maybe have a bad background, and I’m telling them to become goyim, and so on. Rachmana litzlan [God forbid], right?
Student: Yeah, hello.
Transition: Promising an Answer
Instructor: Okay, so I have a shtickel [small piece/partial] answer, and actually I also think that this answer is used. I also have an answer to that question, but we have to say what I think the answer is.
Student: You missed the whole part.
Instructor: I missed everything?
Student: All right, I wanted to come in.
Instructor: Now we’re going to say the peshat [straightforward interpretation/textual reading]. All right. It’s hard to start with the peshat. It’s always hard. It’s good for a challenge. All right. So.
The Nature of Virtue: Trained Likes and the Acquisition of New Capacities
Chapter 11: Returning to the Framework of Virtue (*Middot*)
Instructor: Shach HaMaas is this sheen, right? Yeah, hello. Okay, so I have a stickle answer. I actually also think that this answer is used… I also have an answer to that question, but we have to say what I think the answer is.
Student: You missed the whole part.
Instructor: I missed everything? Ah, right, I wanted to come in… Now we’re gonna say the *teretz* [resolution/answer].
Student: *Teretz*.
Instructor: It’s hard to start with the *teretz*. It’s always hard, but it’s good for a challenge, right?
So the *teretz* says—what’s the *teretz*? In Rosh Hashanah I can’t get into the actual *teretz* maybe, but I can say what kind of *teretz* there could be, right? What kind of *teretz* there could be goes back to what we discussed about virtue, right?
Student: This was a long time.
Instructor: I had to get back to our thing.
Student: Yeah, of course we’re not getting about anything else, right?
The Problem of Translating “Virtue”
Instructor: We learned that there’s something called virtues—virtues—and it’s very hard to find a good translation for it, even in English. Virtue is just a Latin word that translates a Greek word which means *arete* [ἀρετή: excellence], which means something like excellence. And in Judaism people call it *middot tovot* [מידות טובות: good character traits], but it’s apparently a bad translation, although it has something going for it—it’s traditional—but it’s not actually good for defining what it is.
Because *middah* [מידה] just means a measure, and the reason we call it *middah* was just based, I think, on the Rambam’s [Maimonides’] theory of *middah*, Aristotle’s theory of virtues being measures in between. And *middah tovah* [מידה טובה: good measure] just means the correct measure, but it doesn’t think of what—like nothing what the point of that is. The term *middah tovah* came from the Greek word?
Student: Yeah, I think so.
Instructor: Not from the Greek word. It came from the translators, like from the Rambam. The Rambam already used the word *middah*, although he called the book *Hilchot De’ot* [הלכות דעות: Laws of Character Traits], because it’s the *middah* of the *de’ot* [דעות: opinions/character traits].
Student: It’s not—but he used the term *middah* in *Peirush HaMishnah* [פירוש המשנה: Commentary on the Mishnah].
Instructor: It’s from *Chazal* [חז״ל: the Sages]. *Chazal* used the word *middah*, and possibly for the same—for the kind of thing that the Greeks call virtues. Now, I can’t deny that interpretation. *Chazal* used the word *middah* in the sense of measure, but in the broad sense of measure—like in this broad sense of measuring anything. Like things like that, they literally mean measure, but it means like the measure of a certain way of acting, I think. So something very close to what we call virtues.
And it was used by Rambam and tennis translators for virtues more generally. But it doesn’t help us to explain what it is.
Chapter 12: Virtue as a Trained “Like” of Activity
The Core Definition: Character Virtue as Liking
Instructor: The important thing to understand, or the thing that we’re struggling to understand right now—there’s something about it that we could say, right? Something about it that we could say, and this is connected to what I’m saying. Something about it that we could say, which has to do with the question of how to get *middot* [מידות: character traits], right? How to get virtues, right?
Now, we said that virtue is liking. A virtue is a like, okay? A character virtue, at least. There are other virtues, intellectual virtues, which are not like that exactly. But character virtues are likes and dislikes, which is a way of saying the love or the liking of a specific activity, right? Not of a specific thing, but of a specific activity.
Illustration: The Yeshiva System and the Love of Learning
Like, for example, if you go to yeshiva and they teach you to learn, what they teach you is not to learn—they teach you to like learning.
Student: Older yeshiva, I’m asking with this.
Instructor: They teach you to know how to learn—that’s intellectual virtue. But I’m talking about the character virtue. It’s the *middah* of liking to learn. And interestingly, anyone that went through a yeshiva system, a literature system that was successful at him—nowadays not all of them are successful, or maybe never they were all successful—but for the most part, like a successful product of a yeshiva system—we’re a bad word—a successful product of a yeshiva loves to learn, no matter if he’s a *goy* [גוי: non-Jew], if he’s a *yid* [יִיד: Jew], if he keeps Shabbos [שבת: the Sabbath] or not.
There’s all these silly stories that are supposed to make fun of this, saying, “Oh, there’s a guy that used to learn with a cigarette on Shabbos.” But that just shows that they were successful, right? That was their goal—to make you like learning—and they were successful at it. Because liking means that you like it. It doesn’t mean that you do a mitzvah [מצוה: commandment].
Like we discussed, *lishem mitzvah* [לשם מצוה: for the sake of the commandment] is that particular of liking.
The Chassidic-Litvish Debate: Which Virtues Matter Most?
*Chassidim* [חסידים: Hasidic Jews], by the way, have the same thing. They just teach you to like singing *menuchah v’simchah* [מנוחה ושמחה: rest and joy], and there’s people that did that with *Hosea Gran Shabbat* [הושע גראן שבת: unclear reference, possibly a specific Chassidic practice].
But it’s actually the whole *machloket* [מחלוקת: dispute] is very dumb, because this *machloket* all gets conducted as if the main thing is some kind of Kabbalah soil, right? And then everyone is arguing if you have the correct one. But the reality of *chinuch* [חינוך: education] is that it doesn’t work with Kabbalah soil. The reality of *chinuch* for which is that that teaches you to love certain things.
Now the *machloket* is really which—of which is more important—of singing *menuchah v’simchah* or like him to learn. That’s a fair discussion. It doesn’t get resolved by referring to how many people are like, don’t have *eretz shemaim* [ארץ שמים: unclear, possibly *yirat shamayim* יראת שמים: fear of Heaven] and do it, right? It gets resolved by: is this kind of person a better person or not? That’s a serious question. I don’t have the answers there right now. I’m just trying to give the framework of what the question is, right?
Chinuch as Training in New Likes
So that’s called training. That’s called *chinuch*. That’s called virtues.
Now, what am I getting at here? That this becomes something a little hard to define or a little hard for us. We are very used—since like we discussed a minute ago—we are very used to jumping to the like intellectual level or the like dogmatic level of things. Like, should you learn Torah? Then we pretend that yeshivas teach you that you should—that there’s a big *inyan* [ענין: matter/concept] that’s ideal to learn Torah. But that’s not—that’s not what they teach you. That everyone believes supposedly—that’s not the point, or you do or you don’t. Maybe they don’t even believe it.
What they actually teach you is the activity—not the activity, but the like of the activity, the habit, right? It’s called the habit, the hobby, the love of this, being this kind of person, alright?
Chapter 13: The False Dichotomy—Belief vs. Mere Preference
Virtue Is Neither Belief Nor Sensory Pleasure
Instructor: Now that is not the same as the banner—what we call like the belief. Like because, like I said, there’s many people that are like—all the people that write in the *Ated* [עתד: unclear reference, possibly a publication]—people that don’t learn *asachas* [אסכתס: unclear, possibly *shtark* שטארק: intensely] but they very much believe in the ideal of learning, right? Those are people for who the *chinuch* didn’t work, right? The people that did work are the people that like to learn.
But it’s also not—it’s very important to notice, right? We discussed this in the last class. It’s also not the kind of like as liking orange juice, right? It’s like the taste of orange juice.
Student: Yeah, right. You said this last one tonight.
Instructor: Okay, let’s assume that we—there is liking learning, and then there is actually when you learn that it happens.
Student: I’m not masking.
Instructor: When I said the taste of oranges, I just meant the thing that is built into you. The thing that is just sensitive pleasure. There is no sensitive pleasure in learning. There just isn’t.
Student: Say that you like the activity of drinking oranges. That would be different than the sensory pleasure of drinking oranges.
Instructor: What do you like about oranges?
Student: People have likes like that. I just said the word oranges.
Instructor: No, no. People that enjoy popcorning.
Student: Yes, yes, yes.
Instructor: No problem. But this does not exist at all for Torah, just to be clear. It does not exist.
Student: The only way—
Instructor: No, it doesn’t. No, no, it doesn’t. It doesn’t. The only way it can exist is in the way of—which is as in you should come to—because they give out cheesecake, which is like an artificial connection between the activity of learning and that. And you could do the learning not for itself, but for the purpose of *kavod* [כבוד: honor] or for money or for the *nash* [נאש: snack] that you give.
*Mitokh Shelo Lishma Ba Lishma*—From External to Internal Motivation
But that’s—let me finish my sentence—but that’s the idea of [*mitokh shelo lishma ba lishma* מתוך שלא לשמה בא לשמה: from doing something not for its own sake, one comes to do it for its own sake], which is saying that because it’s not actually because of that, the activity of learning doesn’t very well connect to this knowledge that you get. It would connect well, then you would be stuck. But it doesn’t actually connect because it’s a separate activity, which means it has its own goals.
And then, once you get into it, you notice those goals. This is an important point that we’re going to get to. You notice those goals. You notice that learning has its own goal.
Student: What is it, *chvesh* [חבש: unclear]?
Instructor: To understand the *sugya* [סוגיא: Talmudic topic/passage] well, let’s say. That’s a goal that’s entirely separate from getting the candy.
Now you could—you could work hard and you could like try to keep on remembering, “I don’t really care about learning this. Well, I only care about getting the candy in the end.” That’s called the structural learning. That’s not actually the natural situation. That’s always—that’s like where people begin. But it’s not the natural situation of anyone that likes to learn.
Anyone that likes to learn is because they like the good which is part of—which is inherent to learning itself.
Rejecting the “Feeling” Model
Student: Can you say that they like the feeling of learning?
Instructor: No, because feeling is another thing that you pretend—
[End of chunk]
The Nature of Pleasure in Torah Learning: Sensory vs. Intellectual Liking
Chapter 14: The Fundamental Distinction: Learning Is Not a Sensory Pleasure
Instructor: I don’t know what the feeling of learning is. The feeling of learning was less *hadesh* [new/novel] when you were taught to learn. When you say the feeling, you’re pretending that… I don’t know what feelings are. I know what sensory feelings are, okay? Sensory feelings, as in… There’s no sensory feeling in that. No. Absolutely not. No. It doesn’t feel like anything. It feels like… I mean, it feels… It’s an analogous use of the term feel. It feels like understanding a *pshat* [interpretation/explanation]. It doesn’t feel like sweetness in your tongue or like whatever sensory pleasure in your nerves you have from other sensory pleasure. Just not.
People like to pretend that it is but it’s not. I’m not denying that it doesn’t have some neurons firing in your brain or whatever that is, but that’s still separate than what we call sensual pleasures. It’s other neurons, let’s say. It’s also neurons, I’m not getting into materialism, but it’s other neurons, other nerves. And those nerves do not act—they’re not the same ones. You can’t reduce it to “I feel good.” What does feeling good even mean? The feeling good of learning is a different kind of feeling good than the feeling good from drinking something sweet or getting drunk or whatever it is. And that is the feeling good that belongs to learning.
The Historical Confusion: The Degel Machaneh Efraim and the Loss of Aristotelian Categories
This is what confused so many people when they started getting into pleasure of learning, all these things. They’re all just confusions for not understanding this. Yes, absolutely. Just confused. Entirely confused. Because the *Degel* [Degel Machaneh Efraim, a Chassidic text] thinks that *lishmah* [for its own sake] means something a third thing, which is closer… No, no. The *Degel* thinks… Again, the *Degel* doesn’t have this middle category like most modern people, because they forgot it, because they stopped reading Aristotle.
And since the university started reading Descartes, the *yidn* [Jews] also stopped. And therefore, they forgot about the reality that the normal way of talking about these things is not to pretend that everything you like is just a kind of sensory pleasure, which is obviously not. So, of course, everyone knows that. So we pretend that these psychological pleasures are somehow the same thing as sensory pleasures, right?
And then, since everyone still—everyone, at least everyone religious or everyone part of Judaism—still thinks that there’s something higher than that, but you don’t know of anything intermediate, so you jump to something very high. So the Chassidim jump to this idea of *lishmah*, of *dveikus* [cleaving/attachment to God], of meaning God or something like that.
Now, meaning God is a very nice ideal, but that’s not all we’re talking about over here. We’re talking about something much simpler than that. And the kind of pleasure that you have from learning is not sensory. Why would you even think that? It’s a thing itself.
Now, is that good? By the way, I didn’t say that it’s good to pursue for itself. I don’t know if it’s a good… The Tal’s question is a different question. Or the question of, is it good, is it really the thing you should pursue? But I don’t actually think… I’ll say something later.
The Inseparability of Liking from Learning Itself
Student: No, to answer your question—it does not… It can’t be distinct. The pleasure… The kind of pleasure… If we call this pleasure… If we call this liking… The liking of the learning is not separate from the learning in the same way that the liking of… Like the first division that we made, like the liking of ice cream and the liking of eating ice cream. It’s not… It doesn’t separate in that way.
Instructor: Because the whole… The whole of this thing is that now you have—I installed you a new liking thing. That’s all it means. Of course there’s an activity of learning. Maybe not always you like it. Maybe the like comes in the beginning. That’s already how it works. But the liking is the same thing.
That the *Degel Tal* [Degel Machaneh Efraim] does get this right. The liking is part of the learning. It’s not possible for someone to be a *loymid* [learner]. The *middah* [character trait/quality] is a *loymid limit*. You could be a… Then you’re not a *loymid*. Then the yeshiva’s education failed on you. You’re a *tzaddik* [righteous person]. You’re not a *loymid*. You’re a *choviv tzadikim* [one who fulfills commandments]. You never like learning. But if they succeed, then you like it. And this liking is not the same kind of pleasure.
Well, if it’s *lishmah*… If God cares about it, that’s a separate question. We have to ask that question. The Chassidim will definitely say that it’s not enough. I’m not arguing with that. I’m just saying that it’s not the same. When they criticize the Chassidim, they sometimes reduce it to the lower kind of pleasure, which it isn’t. It can be criticized, but not in that way, right?
Addressing Objections: Why Learning Is Not Like Sensory Pleasure
Student: You’re saying that if it would have been such a type of sensory pleasure, then no one would have to teach you this type of liking. Then all Torah that isn’t that…
Instructor: Again, I don’t know if it wouldn’t be a have to teach, but that’s just not what it is. I don’t know why anyone would think it’s a sensory pleasure. It just isn’t. Which sense is it?
Who cares what it’s called—sensory this, sensory that? I just know for myself, right? There’s two different likings. There’s one, like, before you get up, like, get a *cheshek* [desire/urge] to go over, yeah? If I was about to advise, that’s a *geshmak* [delight/pleasure]. But if you like the activity of learning, in other words, right? Like 2 o’clock in the morning, get this *cheshek* to learn, let’s say, or 2 o’clock in the afternoon, whatever, right? Just go, right?
One second, and then what do you do? Besides, these are details within the thing. I don’t see that. It’s not like he’s liking the activity of learning for the learning itself. Some people like this, but no, I don’t think it’s… I don’t think it’s… It doesn’t matter to me. It doesn’t matter to me. These are interesting discussions to have if we’re talking about actually the virtue of learning. We’ll get into all the different parts of it. But since I’m just trying to find what a virtue is… And all of those are in the same category to me.
Psychological pleasure—I don’t know what that means. It’s just a word that seems to make people think they know something.
The Pizza Analogy and Its Rejection
Student: I want to say something very, very simple, because I want to understand this. Since I one time ate pizza, now I like pizza. In other words, forget about the taste of pizza. At this point I already like pizza eating, right?
Instructor: I don’t know. But we’re not talking… Again, we’re not talking… We can’t… No. Again, I’m not… How do you understand that? I like pizza. What does that even mean?
Student: Yeah, I think that it’s… I actually think that you’re wrong because you’re jumping within that. You’re connecting them too much, right? You’ll remember. You’ll remember.
Instructor: Don’t… Let’s do… Let’s keep things simple. Listen, listen. That’s not it. Wait, so let’s keep things very simple and never talk about the same thing which has both, because that’s just confusing, okay? We’re going to use examples where it’s clearly distinct, okay?
Eating and other physical pleasures are one kind of like, and *kavod* [honor] and *gaiva* [pride] and *ka’as* [anger] are another kind of like, okay? As simple as that. *Kavod* doesn’t mean I get a tingle in my spine or something. It just means I like that, okay? It’s a social thing. It exists somewhere. I’m not getting into the materialism thing question. Just a different kind of thing, okay?
Student: Is *ka’as* a different kind of thing?
Instructor: There you go. That’s all. Now Torah is the kind of… Learning is the kind of thing that *kavod* is, not the kind of thing that food is. That’s all. There’s a third thing? Not a third. Same. There isn’t a third thing. It’s a better one, but it’s the same kind of thing. There’s a third thing which is intellectual. We’re not talking about that. We’re talking about the virtue of learning.
The Key Distinction: Natural vs. Socially Constructed Liking
Student: Can you give two regular examples, let’s say, of like *gaiva* and let’s say, I don’t know, the food thing, whatever, the pleasure thing?
Instructor: Yeah, what do you mean? Once I feel *kavod*… Why is it so difficult? The generally big difference is that one is social—in other words, it’s taught—and the other one is more natural. Isn’t… We, again, to use a simplified example, sensory… You don’t have to be taught to like food, but you do have to be taught to like *kavod*.
Student: Everyone is taught that because it has to do with the sensory pleasure?
Instructor: Yes, whereas *gaiva* has nothing to do with the sensory pleasure. Exactly. It’s something you’re taught. Maybe you’re taught… You have a natural disposition to it because you have a natural disposition to everything, but you’re taught in the sense of it’s a social… They’re cultural. *Kavod* is a cultural institution, right?
If you’re a critical theory person, you say it doesn’t really exist. Only literal pleasures might exist. Even that’s culturally construed because they get into that level of that. But we’re trying to make it simple. But it’s a… How do they call it? How do they call it? A paradox? Not a paradox. A constructive thing, right? Something that doesn’t live in your body in the same way that food-loving, eating, lives in your body. As simple as that. It lives in the relationship between me and you.
Does that have some representation in my body, in my brain? Not my question. But it doesn’t live in my body in the same way. Yes. You have to be taught. And liking it is not a reduction of one to the other. It’s not that now I just like it in the same way I like food. I like it in a different way.
Now, you could say that all of these kinds of likes are still selfish and bad. I’m not getting into that question. That’s the Chassidish criticism, the Platonic criticism. Plato already had that criticism. But that’s not my point. It’s still more that it’s a different kind of thing, and people seem to be missing this because it just… In other words, if there’s no value… Like, I don’t know, value… It’s not different. It’s not different at all. Like some people like pizza and some people like Torah. That doesn’t really follow. It’s true, but it’s a different kind of thing.
Responding to Further Objections
Student: To be able to like pizza is a simple thing. To be able to like Torah you need training, you need *chinuch* [education/training]. This is important. It’s socially constructed, okay. And if taste needs *chinuch* also, then it wouldn’t be the same.
Instructor: It doesn’t. There’s other differences. It’s a different thing. I just told you one difference between them. It’s a different thing. Even for… There wouldn’t be… There’s still a different thing. We’re just trying to define why it’s a different thing.
Student: No, I said one, because I didn’t say this is what made the difference. Obviously a different thing. It’s just I don’t think I need to explain why it’s a different thing.
Instructor: It’s a kind of… What do you mean? It’s a different thing. It’s like a sense. Feeling is a kind of thing. Do you understand what that means? A pleasure of the sense is a kind of thing. Do you understand what that means? And sense of… of liking to it. It’s a different kind of thing. You don’t feel it in the same place. I just want to say that. It doesn’t exist in the same part of the soul. Absolutely. It’s not the same.
Student: One is an activity and one is liking the actual item. But if you come out with examples where it’s not an activity, correct?
Instructor: No, absolutely not. This is just a nice fantasy that people like to tell themselves. I don’t know why people got this. You literally don’t feel the same. I don’t know why. Look in your experience, okay? You could look and do introspection for this. This is totally not the same thing, okay?
Conclusion: The Flattening of “Liking” Into One Undifferentiated Category
Very nice. No, *hamevul* [confused/mixed up]. So it’s not the same like, the same thing. Why do people go around that? These people have just invented this category called liking things, and then like, you like soda, I like pizza. That’s true in a very broad sense if you like to use the word “like” in an undefined way. But it’s like saying this is the table and that’s… and that’s a star. Both are things. Very nice. But there’s a table, that’s a star.
Chapter 15: The Nature of Pleasure: Sensory vs. Intellectual Enjoyment
The Fundamental Distinction Between Types of Pleasure
Instructor: I don’t know why. Look in your experience, okay? You could look and do introspection for this. This is totally not the same thing, okay?
Student: Yeah, it doesn’t hit my taste buds. It’s in some other sense.
Instructor: Very nice! It’s in some other sense. So it’s not the same thing. Why do people go around… People have just invented this category called liking things. And then like, you like Toyota, I like pizza. That’s true in a very broad sense if you like to use the word “like” in an undifferentiated way. But it’s like saying, this is a table and that’s a star. Both are things. Very nice. But this is a table, that’s a star. So, two different things.
So, why should I care about this? There’s nothing to do.
Student: I didn’t say that you should care. I just said first that it’s a different thing.
Instructor: Fine.
Student: I didn’t say anything about caring. I’m just trying to tell you the most basic fact that it’s different. And for some reason, I don’t know why. I do know why. Because it’s basic. If it’s something else, it’s basically you’re messed up. No, I mean this for real.
Student: I’m actually thinking the way you usually teach the thing. But I don’t see why the taste bud, because it’s a tongue and a piece of something hits it.
Instructor: I don’t understand what you’re saying. We know what that is and we know what this is. They’re not the same thing. If that’s why—it’s like yellow marker different than the blue marker. I don’t know. It’s one is yellow, one is blue. What is the question? Those are different, right?
Student: Of course those are different.
Instructor: Very nice. But they’re the same—
Student: Okay, no no no, they’re the same kind of thing, right? We have this—
Instructor: Okay, did you—okay did you—did you ever figure out this category called senses? Do you know what a sense is?
Student: Oh, so you decided there’s five senses?
Instructor: I decided? Yes.
Student: And that’s it? It can be another—
Instructor: Again, again, again, we have to be—we have to be very—no, there’s not one in five. But we have to be real in this sense. In this sense, maybe in a different sense, and we have to be real, right? It’s not a *chochma* [wisdom/cleverness] to just go and take words—this is sophistry, right? Let’s take words and pretend we can make them all sound the same. They’re not the same. There’s no real—like it’s the opposite. If someone wants to claim they’re the same, they have to prove it. The normal way of thinking is that they’re not the same. It’s not the same kind of thing.
The Burden of Proof and the Problem of Equivocation
Instructor: I don’t know why. Like tell me why. Even me, when you say the same kind of thing, I have no clue what you’re saying. No, it’s not. It’s absolutely not. It’s not the same as what? It’s not the same as feeling something in my mind, as feeling something in my tongue. What are you telling me?
Student: Oh, so once again, so the other sense called hearing is also not the same as saying—
Instructor: Again, when you say music, just to be clear, no, because you made me complicated examples. I’ll tell you why. Because we can’t—people always like escaping complicated examples. Because music is not a pleasure for the ear. If you say something very simple, like the kind of music that babies like, then yes. But if you talk about appreciating music, that’s something—
Student: No, I’m not appreciating. I’m talking about what babies like.
Instructor: Then of course it’s just a pleasurable sound. It’s not simple that there’s such a thing, but I’m assuming that there’s such a thing. Yeah, of course. Very loud sounds hurts you and a nice pleasant sound likes you. That’s the same exact kind of thing, of course. It’s a kind of—I could even give you some definition for what a sense means, but why would I have to go there? Like I feel like it’s something we all know.
And I think that the other thing—I’m telling you this, I’m making this argument, okay? I think that the other thing, this assumption that it’s the same kind of thing, like a *stickl* [piece of] Tosfos [medieval Talmudic commentary], is something that nobody knows. It’s a *stickl* philosophy that makes no sense that you were told by someone and you decide that it’s basic, and it’s nonsense. Just think of it for one second and you see that it’s nonsense.
Student: I’m trying to figure out when you say—I’ll tell you this. I understand so much when I sleep and when I go home it’s over.
Instructor: No, you don’t know that. You actually don’t know that. No, no, it’s not a *metzius* [reality/fact]. That’s what I’m telling you. It’s brainwashing by a *kat* [sect/group] that told you this.
Student: I know you’re not—you have to come to me whenever I say something that’s not a *metzius*, I know it, okay?
Instructor: No no no, I’m doing a shortcut because I don’t have a good—I’m doing a shortcut because I don’t have—I don’t have to name a *chalik* [difference]. You’re the one that’s connecting two things just to have the same word. It makes totally no sense. And for some reason you’re pretending that it’s me that has to prove you that it’s different. It’s so funny. It’s no *shaych* [connection/relevance]. It’s these two things.
And I’m not even getting—actually your other question was a better question. What is the *shaych* between enjoying a touch and enjoying a taste? That’s a good question. It’s actually a pretty easy way of answering it, why they’re similar. But what you’re saying is something totally different.
The “Plenjoyment” Thought Experiment
Instructor: Word—like for both, or enjoy for both, which is very not accurate because it’s not the same kind of enjoyment. It’s the same kind just in the sense that, you know, like in the same but similar—like I sometimes make these funny things like my chair likes to be on the floor, both likes and never jumps up by itself, so I must like it. And that’s the same kind of thing as me liking pizza. It’s just a word that we use the same, but it’s just sophistry. There’s nothing—there’s nothing—this, the same word refers to in your experience or in your in anything that you’re making them pretend to be the same thing. I have no idea why anyone would say this.
Student: I use the *mashal* [parable/example] of hearing for a very simple reason, okay? Because you said that hearing is one of the five senses and that has type of enjoyment, right? So then you said, no, I’m using a complicated *mashal*. I wasn’t using a complicated *mashal*. I’m trying to tell you a *mashal* that hearing has pleasure from, right? There you go. So that you understand that hearing’s pleasure and touch pleasure is different, even though they’re from the five senses. I just, did I—so, dude, the brain—
Instructor: Tzadik [righteous one/my friend], did you answer? Did you answer? Did you listen to what I said or you just were thinking of what you’re going to answer? Because I just repeated this question that you said to you.
Student: No, you said about the difference in touch and taste. And I specifically said hearing.
Instructor: No, because I think I specifically gave you the—do you understand why we came up with this concept of the five senses? What do we mean when we say senses?
Student: I have an example of not the five senses. What about hearing a joke? Now, I’m not talking about the physical feeling of laughing after you hear the joke.
Instructor: That’s like appreciating music.
Student: Yeah, it’s like music, but the music is one of the five senses. And that’s like understanding touch.
Instructor: Yeah, yeah, that’s not hearing. It’s not a pleasure of the ear. Of course not. Of course not. It’s a social thing. I don’t know what—yeah, of course. It’s a social thing. Of course, of course. That’s not social—by social I don’t mean that no one’s around. I mean it’s something you’re taught. It’s a cultural thing. Of course. Different cultures like different jokes. Okay, that’s not entirely a proof, but in some sense, yeah, of course. Yeah, of course. Yeah, of course. It’s not the same kind of thing as liking, as the pleasure of senses. Of course not.
Defining What Makes Something a “Sense”
Instructor: I didn’t convince you that anything better or anything. I’m just telling you it’s different. We just use this word “feel good” for everything. We just use this word “feel good” for everything, as if we know what that is. But we don’t know what that is. We know what feeling good means in a sensory sense. We also know what it means in a different sense. But it’s not the same thing. It doesn’t—I have no idea why you keep on pretending it’s the same thing. It’s just the same word. It’s not even—you should use a different word and you’ll see that it’s not the same thing.
I could call it differently. Let’s call—let’s decide to call it differently and then I’ll be right, right? I can’t just come—what’s the difference? *Deh sabah khalif, deh sabah khalif, deh sabah khalif* [this is different, this is different, this is different – Yiddish/Aramaic]. Again, again, I’m not hooked—I’m hooked on you being so brainwashed and you’re repeating words to me that mean nothing.
Let’s make a new language. We’re not allowed to call these things enjoyment. We have to call one enjoyment and one “plenjoyment,” okay? Now you understand that’s two different things, right? This I enjoy and this I “plenj oy.” Finish. Did I solve your problem? Now give me something besides for the words to tell me why I said something wrong.
Student: Let’s say liking to drink, talking about alcohol—alcohol, liking to get drunk, right? It’s a perfect example for you. You can’t—you have to make a distinction between, of, of, of why—not why you like to drink, but meaning you can’t bring taste into the matter, right? Because it’s disgusting, right?
Instructor: No, no, sensory-wise, right? Like it’s nothing to do with the good taste, right? It’s the social aspect of it, right? So I’d like—I’d like to drink. I’d like to—
Student: I don’t think Ada disagrees that it’s different. He disagrees that therefore we should say that it’s different.
Instructor: I don’t know why. It’s the opposite. If you want to connect things, you have to connect them.
Student: Within learning you’re saying you have sensory. I don’t think you have both things. I don’t know which sense enjoys learning.
Instructor: I don’t know which sense enjoys learning. If you want to tell me which one it is, or in which sense it’s a sense—so why would you even call it a sense?
Student: I don’t know where it is, but I know for sure that I like it.
Instructor: Very cute. If I’m asking that you like it, but you’re just—no, because senses have a meaning. It’s not just a word that we made up. A sense has a meaning. Tzadik, when we call it senses, it’s not because we randomly decided to call these things senses.
Student: No, but if you say there’s five senses, then you’re taking away from other things that have the same feeling you could call senses, but they’re not senses because they’re not—
Instructor: Okay, a sense is something that gives me information about the outside world in a way of touch, or in a kind of way—now just a touch, yes. With sight is touch.
Student: Yeah, kind of touch, everyone—
Instructor: Of course. The ancient theories were sure like that, but nowadays it’s also like that. Just a light wave is hitting your cornea or whatever. Yeah, of course. That’s what a sense is. There might actually be more than these five, but it’s hard to find them. Like there’s many more. And this is not touching your brain or touching your whatever—not in, not in the same way. Like again, in analogous way, yeah, we have these analogies, like—but not in—it’s just an analogy. It’s the same word for a different thing.
The Categorical Difference: Marriage, Nachas, and Other Examples
Instructor: I don’t see why I have to explain to you that it’s different, because it’s obviously different. It’s you that has to explain to you why it’s similar. I can explain to you why it’s analogous, but I don’t know why you would assume that it’s the same thing.
And just to be clear, I’m not saying—I didn’t make any moral claims here. I didn’t say that it’s a better kind of pleasure. I just said it’s a different kind of thing that happens. They get called feeling good in the same way, but it’s a totally different thing. It’s the same thing, okay? Let me tell you clearly. People seem to be very confused about this. I don’t know why. I know why—because I’m brainwashed by a bunch of hundreds of years of philosophers that try to pretend that this is the basic facts, but it’s not.
The enjoyment of being married is not the same thing as the enjoyment of having sex. And some people think that it is, but it’s not. It’s that both enjoyable, both are pleasurable, but the word pleasure literally means something else in both cases, okay? *Nachas* [satisfaction/joy, especially from children], in Yiddish it’s called *nachas*. *Nachas*—what’s *nachas*? Basically the same thing as enjoying some sex? No, it’s not *nachas*. There’s some Yiddish that make that argument, but it’s nonsense. Maybe they’re both selfish. I didn’t say that one is better than the other or any of that. All I said is that it’s a qualitatively different thing.
It’s like saying you’re telling me the floor and the ceiling are both the same. Yeah, they have some similarity, but they’re two different things. Like why would you even connect them?
The Key Implication: Non-Sensory Pleasures Must Be Taught
Instructor: Okay, let’s get back to this thing. I’m going to finish my *shiur* [lesson/class]. So now, the important thing about this kind of thing is that you have to be taught, okay? You have to be taught. It’s not natural. There’s actually very few things that are really natural, or at least whatever—this distinction is more complicated. But at least in some simplification level: sensory pleasures don’t have to be taught to humans. But other pleasures, or other likes—we shouldn’t use the word pleasure because it confuses us, but of course it is pleasurable—have to be trained, okay?
And that’s what Shlomo Hamelech [King Solomon] said and Plato said.
The Nature of Cultural Training and the Meaning of Receiving the Torah
Chapter 16: The Insufficiency of Rational Argument Alone
Instructor: There is no way to make you like [Torah] without training. We did this right last week. I don’t know. I did it in my Yiddish. You have to be trained. And this also means that both—even if I could give you an argument for why it’s good, which would be a different discussion, it wouldn’t be enough. Because you still won’t like it.
If I give you an argument for why it’s good, you’re going to agree that it’s good, but you’re not going to like it in the same way which you like food, for the different way that we’re talking about here, right?
And vice versa, if I don’t give you the argument why Torah is good, I can still make you like it. Maybe slightly less successfully, but I can still do it. You know how I know that it can be done? Because many people have been doing it all the time.
The Yeshiva System as Evidence
And like with yeshiva, they don’t really explain to you why Torah is good. They just tell you you should believe it, but they do make you like it, at least in some cases. And it even works very well. They even make you like it in the ways that they would not agree with, right? Because people that went to the yeshiva like also learning other things that the yeshiva doesn’t approve of, which just shows you that this is like a kind of thing that you could—you could be trained into liking learning, and it doesn’t translate into liking following what the yeshiva says. It’s not the same thing. That’s how you get into it, maybe, but that’s not what you get. Just like it’s a kind of way of getting you into it.
Student: Make sense.
Instructor: Make sense?
Chapter 17: Culture as Universal Training
Now, just to be very clear, every single culture that ever existed does this, besides for a few that pretend that chinuch [חינוך: education/training] is not necessary, but they also do it. They just don’t talk about it, right? Belonging to a culture literally means this. That’s what it means. That’s what culture means.
This word “culture,” which, by the way, tarbut [תרבות: culture] is literally what Chazal [חז״ל: our Sages, of blessed memory] called culture, and tarbut means chinuch. Kasheh tarbis ra’ah betokh beito shel adam [קשה תרביס רעה בתוך ביתו של אדם: difficult is bad training within a person’s house]. Tarbis means being raised—the raising of people, not the raising of people the way of raising animals, the way of raising people, which means teaching them some more human rights. Obviously animals don’t literally have, at least not to the extent that we do. And this is something that at least tarbis defines as human.
Middot [מידות: Character Traits] as Cultural Products
And when you grow up, you are taught to like certain things and dislike certain things that is not very much connected with the beliefs of this society. The word “virtue” is weird, but the kind of thing that a virtue is—virtue just means the good ones. That’s why it’s a de’ah [דעה: disposition/opinion] without being a middah [מידה: character trait]. This is what culture does.
Chapter 18: The Lasting Impact of Childhood Training
And this is why culture—and even to some extent this leads to some scary conclusions for us, which were said already, drawn by the Mishlei [משלי: Book of Proverbs] and by Plato and Aristotle—that the kind of things that you start doing when you’re a child, there are going to determine your whole life, basically. Whatever you are trained into doing as a child in a childish way, you will remain with you for the rest of your life.
Examples of Persistent Training
Which is why if you go to a Christian school, if they teach you to respect the Rabbis, you can always respect Rebbe [רבי: Rabbi/teacher]. It might be a different Rebbe, but that’s a middah. Or if you’ve got a literature school which teaches you to be critical in some sense, you’re going to remain with this middah, and so on.
Student: Wait, wait. We’re going to figure out how to switch.
Instructor: I don’t think people entirely switch. People refine. Very few people entirely switch, actually. Maybe none, or maybe very few. But very few people entirely switch, and I don’t think that’s what we need to be doing. Well—but let’s get to that in a second.
Chapter 19: What It Means to Be Happy About Receiving the Torah
But this, I said before my question of what’s okay. Now, when someone says I’m happy to be—if I am happy to have received the Torah, and like we gave in the first half hour of the shiur [שיעור: lesson], that we don’t mean the Torah that’s in the banner [the physical book]. So the only thing it could mean is that I am happy with certain virtues that I was made to have. Certain things that I was made to like.
It’s not that I choose to like, right? This is even something that’s weird to talk about choice. The choice is—it’s a choice, but in a much broader sense than what we think about choices, like I choose to this action or that action. You can’t literally sit down and choose to like learning. You could choose to get into a path that will cause you to that. You could choose to train your children to do that. It’s a much broader thing than individual particular action choice.
The Only Coherent Kavanah [כוונה: Intention]
But if you were received a training, you received a kind of that made you like certain things and dislike certain things, and those things are good—now we’ll have to have some way of evaluating whether they’re good—but if you realize them to be good, then you should be happy with receiving the Torah.
If anyone says, you should tell me, because this seems to be the only kavanah that’s possible to have: that your culture that you were brought up in, if that was the culture you were brought up in, has given you certain likes that you would not have had otherwise. It’s not possible to get them otherwise. There is nobody that gets them without being trained in them, without being cultured and educated into them.
Chapter 20: Addressing the Misframed Question
And we have to talk about what do you do when you’re stuck, but we’re talking about when we talk about being happy with the Torah, we’re not—this is, by the way, very clear, right? We’re not talking about the last time, right? Again, people like to go to the extreme cases for some reason, right?
When I ask you a question, are you happy with—hello? When I ask you the question, are you happy with having received the Torah, I don’t mean hello. I don’t mean the question of would you have been—would you have taken the Torah if you would have been born in Honolulu or something, you’ve been born differently, which many people think that that’s the question. I don’t know why that would be the question. That’s nice for some reason.
Why People Switch the Question
This is another one of the ways in which people switch the question to a different one, which is either harder or easier to talk about, right? If I—before I asked this question of—I said that we should ask, we should all think of if we’re happy to have received the Torah, and for some reason people think that this question translates to a different question, which is if I would have been born in—halilah [חלילה: God forbid]—would have been this guy. It’s entirely besides—besides for that not being a realistic question, it’s also not the question that I asked you.
When I asked you if you’re happy, I mean the one that you have, actually. Not a different one that you would have theoretically had. Why do people keep on changing it to that one? I don’t know. I actually know what you should think about.
Chapter 21: The Framework for Refinement and Teshuvah [תשובה: Repentance/Return]
And since the question is on this actual one that you were given—and “given” doesn’t mean there’s a book that you believe in; “given” means you were trained in, that’s what chinech means—therefore, the question is: if the virtues—not the values—if the virtues that you were trained in are good, now to the extent that they’re good, they should be happy. To the extent that they’re not good, they should do something very simple.
The Process of Refinement
And what does refining them mean? That it’s probably very hard to think of a society that has zero virtues, or that has no virtues at all, because that would be an impossibility. And since everyone has some virtues, then the job of growing up, or doing teshuvah, which is what we do when we’re more than fifteen and so on and we can’t relive our childhood—is childhood, not only childhood, right? Youth.
Then the answer is you need to know what those virtues are, and you need to know what the good parts of them are—what the good things that you were taught to like that you would never have liked otherwise—and then you find out what the bad things are, what are the bad things that you were taught to like and you would never have liked otherwise.
And what you would have to do is like the work of philosophy, or the work of teshuvah, like the work of growing up: it’s to make the good ones interpret the bad ones instead of vice versa.
Chapter 22: A Concrete Example: The Lakewood Virtue
Student: What does that mean?
Instructor: Ah, now I have to—I’ll tell you the answer also. The answer—yeah, I could tell you one example, but I have to finish. The answer would be something like—like, I was brought up to—let’s do something like this, right? This is really what all the middas [מידות: character traits] are about, the Middas HaMitzvot [מידות המצוות: the mean/measure of character traits]. And the Middas HaMitzvot shows you that there isn’t, like, really such a thing as a totally bad thing. It’s only a question of when and where and how and how much, right?
The Raw Disposition
So, for example, if someone was brought up in some kind of society which taught him, like, to not care about what anyone else says, right? Okay, this is a virtue that you get from—I’m going to tell you about it. Okay? We are the best. We talked about this. We are the ones that know the truth, and everyone else can farshtayn [פֿאַרשטיין: understand/get lost—Yiddish]. Yeah, one of the basic virtues.
Just very clear, again, we escape to the truth of it when we talk about it, but this is a virtue. This is a kind of way of being. We like it. We like to be the ones that know what they have to do, and we absolutely don’t give a gornisht [גאָרנישט: nothing—Yiddish] what anyone else thinks, right? That’s a virtue. It’s an excellence. It’s a thing that you get. Okay, what?
Student: But it’s good or bad?
Instructor: It’s a virtue.
Student: Okay.
Instructor: Yeah, I don’t have a different word. It’s a way of thinking.
Good and Bad Interpretations
Now, this has a too much, which is bad, and a too little, which is bad also. And which virtue is this? This is something like the virtue of courage. I’m giving you an interpretation of this. This is what I mean.
Now there’s a bad interpretation of it, which is called the vice of egoism. Okay? Which is not caring about other people. That’s how you become a bad talmid [תלמיד: student] of Lakewood. But the way to become a good talmid is to interpret it as the virtue of courage, which is the idea that you as a human being need to have some sense of what he is doing and not be the opposite of that, which would be the vice of being a chanef [חנף: sycophant/flatterer], someone that just does what everyone else wants him to do, which is not good—not for himself and not for anyone else.
You need to have that kind of—I’m calling it courage. Maybe there’s a different word for it. I’m not sure if it’s exactly courage. It’s courage—it has more to do with facing danger and stuff. But self—some kind of virtue of having a backbone. Okay?
Student: Integrity.
Instructor: Integrity. Integrity, you could call this. We’ll figure out. You understand more? That’s what I mean. And some kind of integrity—
Integrity, Practical Wisdom, and the Preconditions for Receiving Torah
Chapter 23: The Virtue of Having a Backbone
Instructor: The opposite of that would be someone that just does what everyone else wants them to do, which is not good—not for himself and not for anyone else. You need to have that kind of… I’m going to get courage. Maybe there’s a different word for it. I’m not sure if it’s exactly courage—it’s hard to have more to do with facing danger and stuff. But some kind of virtue of having a backbone.
Okay, integrity. Integrity, you could call this. I will figure out—you understand more or less what I mean—some kind of integrity. I don’t know. I’m trying to use ancient words. So some kind of integrity or courage or backbone.
Chapter 24: Applying Virtue Through Practical Wisdom
Okay, now that’s the good interpretation of it. And you take—you understand it in that way and use it in that way. And this is—there’s no way of applying virtue without using your *seichel* [practical wisdom/reason], which is called practical wisdom. And you apply it in the cases, or in the way, or in the amount which is needed for that, and not in the amount which is needed to be a *gas ruach* [arrogant/inflated person]—like some other people apply it.
Chapter 25: Becoming a Mensch and the Right to Receive Torah
That’s called becoming a *mensch* [morally mature person] when you’re already an adult. That’s called—and then, then you have a right to say that you’re happy to receive the Torah. Otherwise you don’t have the right, because it only made you worse.
Chapter 26: The Unanswered Question
So it still didn’t have to be this Torah. I didn’t answer that question because I—okay, I’m going to stop here. You can think about it yourself. It didn’t have to be nothing.
📋 Shiur Overview
Argument Flow Summary: Should We Be Happy That We Received the Torah?
1. The Central Question
The core question of the class, occasioned by Shavuot (Zman Matan Torateinu): Should we actually be happy that we received the Torah?
Two framings:
– “Frum” framing: *Why* should we be happy? (presupposes we should be)
– “Non-frum” framing: *Whether* we should be happy at all
2. Observation: People Don’t Actually Seem Happy
People act invested in the Torah and go through the motions of celebration, but don’t genuinely appear happy about having received it. The Torah seems more like a source of problems than a source of solutions — something one must fulfill (*mekayem*), but that doesn’t produce joy.
Side Digression: Shavuot Domestic Humor
The real happiness of Shavuot for some is that spouses get to sleep all day while the other watches the kids, and in Eretz Yisrael the holiday is over quickly. This underscores that the joy isn’t really *about* the Torah.
3. The Midrash of the Nations — Turned Inward
The well-known midrash: God offered the Torah to all the nations, each of whom found a “deal-breaker” commandment (e.g., “Lo Tirtzach” — do not murder). But could *you* think of a deal-breaker? There’s a big list.
The only reason the Jews accepted was the formula “Na’aseh v’Nishma” (we will do and then we will hear) — they committed *before* knowing the details. Had they known the full contents, they might have refused too.
Reb Zushe of Anipoli reportedly said that if the Jews had been told about the prohibition of *lashon hara* (evil speech), they never would have accepted the Torah.
Side Digression: White-Collar Crimes Joke
The “blue-collar” prohibition (murder) is easy to nominally accept — “only do it when nobody sees” — but the subtler, everyday prohibitions are the real obstacles.
4. A Student’s Proposed Answer: The Torah as Structure/Mold
A student offers an answer (the “internet shittah”): Without the Torah, a person is like the unfiltered internet — available for everything, shaped by nothing. The Torah hones and molds a person into something specific, giving life form and direction. Without it, you’re a “blob” — theoretically able to be anything, therefore actually nothing.
Analogy: It’s like a curriculum that makes you a computer scientist vs. drifting aimlessly between the couch, the beach, and the guitar.
5. Critique of This Answer
The argument has merit as a case for having *some* structure, but is not a good argument for *this specific* structure (the Torah):
– Any system of discipline or direction could serve the “anti-blob” function.
– The argument doesn’t address whether specific elements of the Torah are actually good or beneficial.
– One can still raise criticisms of particular commandments or norms — e.g., restrictions on intermarriage, tribal identity, the drive to be “the best” — which may have caused more problems than they solved.
6. Provisional, Honest Position: No Answer Yet
There is no answer to the question yet. Going further:
– There are parts of the Torah (broadly construed, including the entire mesorah and minhagim) that are genuinely bad for us — not merely unhelpful, but actively harmful.
– The comparative question (“Would a *different* Torah be better?”) is acknowledged but set aside as not the right question.
– The right question is whether everything within this broad tradition is helpful — and the answer is clearly no: some parts are “the opposite of helpful.”
—
7. A Concrete Example: The Problem of Chosenness (*Atah Bechartanu*)
A universal problem embedded in Torah itself: the doctrine of Jewish chosenness (*Atah Bechartanu*). It may be true, but it leads to bad character traits (*middos*), specifically excessive pride (*ga’avah*). Some pride is necessary (a *middah beinonis* — a moderate measure), but overdone pride in being Jewish is harmful and produces terrible results.
This is not an easily separable element — it is integral to *Yiddishkeit*, making it very hard to simply refine away. Most people either struggle with it or, worse, embrace the bad trait because they feel the Torah gives them license for it.
Sub-point: Practical Consequences of This Pride
Half the problems Jews have with other nations stem from Jewish bad *middos* — not just from external anti-Semitism. A *rebbe* once said anti-Semitism is half the Gentiles’ fault and half the Jews’ fault. This implicates the Torah itself.
—
8. Disposing of the “Easy” Version of the Question
A naive fantasy: without Torah, one would be “free” to do whatever one wants. This is trivially answerable:
– You don’t know what you want — desire is not a reliable guide.
– Doing whatever you want is effectively doing nothing — it’s not actually freedom.
This is the “easy mode” version of the question — really just asking “should human beings have a culture/laws?” — to which the answer is obviously yes. The hard version must be tackled: Should *this specific person* (in Lakewood, in 2025) be happy with *this specific Torah*, including all its books and content?
—
9. Splitting the Question into Two Distinct Questions
Question A: Is the *Ideal* of Torah Good? (The “Banner” Question)
This is the question most people *think* they’re asking: Is the Torah — capital ‘The’, capital ‘T’, the holy Torah given at Sinai — good?
– The answer is obviously supposed to be yes.
– We’re “not even allowed” to ask it.
– This is the less relevant question.
The typical defensive move: separating the ideal from its practitioners. Examples:
– “Love Judaism, not the Jews”
– “I don’t have a problem with Christ, only his fan club”
– “99% of the apples give a bad name to the other 1%”
This is the Karaite-style defense: the *book* is holy; it’s only the commentaries/practitioners that are bad.
Two Problems with This Defense
1. Empirical problem: Maybe the Torah/religion *did* make people that way — you can’t simply separate the text from its effects.
2. The bigger problem — the “Banner” is irrelevant: No one should care about defending the abstract ideal/headline called “Torah” or “Judaism.” Defending the banner is:
– Not useful to anyone’s actual life
– A matter of *kavod* (honor) at best
– Only relevant to people having fights on YouTube
– Not *emunah* (faith) in any meaningful sense — *emunah* is not about being a “fan” of a banner and protecting it from criticism
Illustrative Analogy: Islam
Whether the Quran is a good or bad book is irrelevant. What matters is that certain people want to kill you. Whether their behavior derives from the book or not is tactically irrelevant — proving the book bad doesn’t change the practical situation. Similarly, if someone proves the book is really good and was just “corrupted,” that information is useless — it changes nothing about lived reality.
Side Digression: Bracketing Theodicy
A student raises whether this argument is really about whether God is good. Theodicy is explicitly bracketed — this discussion is not about defending God’s goodness. The impulse to defend the Torah’s ideal comes from a prior commitment (God gave it, God must be good), but the goal is to move past that framing.
—
10. Dismissing the God Question as Irrelevant
Even granting that God gave the Torah, this doesn’t answer the question.
Against the “God gave a good Torah, people ruined it” defense:
– If God is omniscient, He should have known how the Torah would be interpreted and practiced. A God who gives a Torah that only produces bad outcomes is not a God worth defending (*Rachmana litzlan*).
– Even if God is rendered “blameless” by this defense: what does that do for me? (*”זאל ער לעכטן אין גן עדן — וואס איז דאס פאר מיר?”*) — God being blameless in paradise is irrelevant to the practical question of whether the Torah is good *for us*.
—
11. The Core Question Precisely Defined
Both sides of the debate constantly shift the question.
The question that matters: Is *this* Torah — the one that actually exists among the actual people who follow it, teach it, and live by it — good? Should I be happy with it?
The question that does NOT matter:
– Is the *idea* of the God who gave the Torah a good idea?
– Is the Torah a good *book* in the abstract?
– Was God’s plan good?
These are “nice questions” but they are not the question, and people keep performing a “sleight of hand” (like media training: “answer the question you wanted to be asked, not the one you were asked”).
Side Digression: Analogy to Christianity and the Crusades
Nobody really cares whether Christianity *as a doctrine* caused the Crusades. People judge the Crusaders by their actions. The abstract causal question is only interesting for political reasons, not for ethical evaluation.
—
12. The Pragmatic/Consequentialist Principle
Key claim: If a Torah is abstractly “good” but all its followers are bad → you should be a *kofer* (heretic) regarding that Torah and disregard all the apologetic defenses.
Conversely: If a Torah is abstractly “bad” but somehow causes all its followers to be good → there is at least a serious *tsad* (argument) that you should join that group, because it works.
Hypothetical illustration: Imagine a text originally about murder and rape, but the commentators and oral tradition transformed it into a system of charity and goodness. You should join that group — who cares what the *peshuto shel mikra* (plain meaning) originally was?
The decisive criterion is practical outcome, not textual or theological purity.
—
13. Torah Is Not a Book — It Is a Living Practice
Strong claim: The word “Torah” does not mean a book. Anyone who says Torah is a book is an *apikores* (heretic).
Talmudic proof (Masechet Kiddushin): Yannai HaMelech made the mistake of saying the Torah is a book — anyone can read it, so the sages are dispensable. The Gemara says *nizreka bo minus* (heresy was cast into him).
Reason: Torah she-bikhtav (Written Torah) without Torah she-be’al peh (Oral Torah) doesn’t work. The Torah exists in the people who practice and transmit it, not on the page. Defending the *book* while the *people* fail is meaningless: “If not for the people that are good, I have nothing to do with the book.”
—
14. Addressing the Counter-Argument: “Follow the Book, Not the People”
A student proposes: Even if the current practitioners are flawed, can’t one follow the *book itself* (or the best historical interpreter, e.g., the Rambam) directly?
Response — this is Karaism reinvented: Bypassing the living tradition to follow only the text is structurally identical to Karaism.
Practical objections:
– It’s very hard to be a student of a dead person (e.g., the Rambam). Possible in limited ways, but severely constrained.
– You’d be creating a *new* (or revived old) Judaism, not participating in the actual existing one.
– This still doesn’t answer the original question: “Should I be happy with the Torah” means the Torah *as I was taught it*, not one I could hypothetically reconstruct from a good old book.
Side Point: The Torah Is Not the Only Good Book
Even according to the Rambam, the Torah is not the only good book in the world. There are perhaps five (or up to ~20) world-historically significant books with millions of followers, and they are all likely roughly comparable in quality (“erech as good as the Torah in the same way”). This is stated as a conjecture, not from deep knowledge of all traditions.
—
15. The Circularity Problem — What Is “Good”?
A massive unresolved problem: throughout this discussion, there has been a pretense that we know what “good” means and can evaluate whether the Torah (or any system) is good.
If you define “good” as whatever the Torah says, you are trapped in a circle: you can only be happy with the Torah because the Torah commands happiness, which is purely circular (*deha da bekatigatah de-katigatah*).
People in religious literature (e.g., *Likutey Shivos*) repeat such circular arguments without recognizing them as circular. There is no way out of this circularity yet, but the question must be asked from outside the system to be meaningful.
—
16. It Is Uncontroversial That There Are Bad Versions of Torah
It is traditionally accepted — not controversial at all — that there are bad ways to learn and practice the Torah. Sources:
– The Gemara: *”lo zakha, na’aseis lo sam hamaves”* (if one is unworthy, Torah becomes a potion of death)
– *”Yishtu talmidim u’mayim ra’im”* (students drink bad waters)
– *”Motzi’im divrei Torah l’minus”* (deriving heresy from Torah)
– Chazal’s view that Christianity is essentially a bad version/interpretation of the Torah — not something external, but something that emerged from Torah “in the wrong way”
All opinions agree that it is theoretically possible for people to claim commitment to Torah while being horribly bad people, people whom even the Torah itself would condemn — yet who genuinely “came from” the Torah.
—
17. The Case of the Person Who Leaves a Corrupt Torah Community
Thought experiment: Someone grows up in a corrupt Torah community (e.g., was molested by a teacher). This person, through sincere moral reasoning — like a “pure version of Avraham Avinu” — concludes that what he experienced is wrong and leaves to become a non-Jew (*goy*).
The common religious response: “Your bad teacher doesn’t represent the whole Torah; don’t throw out the baby with the bathwater; you’re foolish for leaving Judaism because of one bad leader.”
This argument is absolutely wrong. Reasoning:
– There is no Torah that exists apart from the Torah as it is actually taught and lived by real people in real communities.
– The Midrash (connected to Purim) and a piyyut for Shavuos: the Torah said to God, *”Im ein Yisrael, ein Torah”* — if there is no Israel, there is no Torah. Torah “in Heaven” with no one practicing it is useless.
– Therefore, if the only version of Torah someone encountered is a bad one, that person is correct to leave it. He is not making a mistake. You might offer him a better version, but you cannot call him stupid.
—
18. The Converse Case: The “Orthoprax” Person Who Stays
The reverse is equally true: Someone who says “I don’t know if the Torah’s stories are historically true, but the way of life I was taught seems good — my father was a good person, my teachers were good people — so I want to continue living this way and raise my children in it” — this person has made the correct and wise choice.
– Whether *Maamad Har Sinai* literally happened is irrelevant to this person’s justified decision.
– If the tradition is based on such stories, fine — he can affirm them too. But the foundation of his commitment is that the people who transmitted it were genuinely good.
– This is wisdom: doing the correct actions for the correct reasons.
—
19. Central Thesis: Goodness of the People Is What Matters, Not the Banner
Being good people is what actually matters. People constantly try to escape this by saying “I believe in the Torah, I have the right *emunos* (beliefs)” — but this is useless.
– If you are a bad person, your children should become non-Jews, and the “banner” of Torah commitment does not save you.
– Many people rely on having correct beliefs as a substitute for being good, and their children do in fact leave Judaism (*taka become goyim*).
—
20. What “Saved” Yiddishkeit — The Baal Shem Tov Debate
Side Digression: A Debate Observed
Did the Baal Shem Tov save Judaism, or did Torah “protect itself”?
The entire framing is “la-la-land” — people debating which *theory* (rationalist vs. mystical) saved the Torah are missing the point entirely.
What actually keeps the Torah alive is people being genuinely good through it. The Chassidic mythology that “before the Baal Shem Tov, Yiddishkeit was declining” simply means: the Baal Shem Tov was a sincere person who tried to become good using the Torah, whereas the establishment rabbis before him had become somewhat corrupt — using Torah for self-serving purposes rather than genuine moral improvement. If that’s the case, people *should* leave such a corrupt version.
—
21. The Empirical Claim: Sincerity Predicts Continuity
An observable claim:
– Where Torah teachers are sincere — even if stupid or wrong — and genuinely trying to become better people through Torah, their children remain Jewish.
– Where teachers are obviously insincere, relying on the excuse that having correct beliefs (*emunos*) is sufficient, their children leave Judaism.
A nuance: sometimes you need a good *theory* (like Chassidus) so that people *can* believe in the Torah and use it to become good — if without such a framework they’d think the Torah is bad, they can’t use it for moral growth. But the theories are instrumental; what makes people good is their sincerity, not the theories themselves.
Side Digression: Reference to Izhbitz
A listener raises a connection to the thought of Izhbitz (the Mei HaShiloach) — something like “he became a goy but kept Yiddishkeit.” This is acknowledged but declined for elaboration, as it would lead to complications.
—
22. Acknowledging the Dangerous Implication
The argument so far creates a problem: by its own logic, it might be telling people from bad backgrounds to leave Judaism (*become goyim*), which is *rachmana litzlan* (God forbid). This tension is acknowledged directly.
—
23. Transition: Promising an Answer Through the Concept of Virtue
There is a *shtickel* (partial) answer — one considered genuinely useful — to both the main question (why be happy about receiving the Torah / what makes Torah good) and the dangerous implication. The answer requires an extended introduction (*hakdamah*) through the concept of virtue (*middot*), which will lead to the *siyum* (conclusion) of the broader argument.
—
The Nature of Virtue (*Middot*)
24. The Problem of Translating “Virtue”
– Greek origin: The Greek word *arete* means something like “excellence.”
– Latin: “Virtue” is just a Latin translation of that Greek term.
– Hebrew – *Middot Tovot*: This is the traditional Jewish translation, but it is inadequate as a definition.
– *Middah* literally means “measure.”
– The term likely derives from the Rambam’s (Maimonides’) adoption of Aristotle’s doctrine of virtue as the mean between extremes — the correct “measure.”
– But calling it a “good measure” (*middah tovah*) doesn’t tell you of what or to what end.
Side Digression: Etymology of *Middot Tovot*
The Rambam used *middah* in *Peirush HaMishnah*; *Chazal* (the Sages) already used the word *middah* in a broad sense of “measure” (e.g., *Arba Middot B’Talmidim*, *Middah Tovah Merubah*). These usages are close to what the Greeks called virtues — measures of ways of acting — but the terminology still doesn’t explain the nature of virtue.
—
25. Core Thesis: Character Virtue = A Trained “Like”
Character virtues are likes and dislikes — specifically, the love or liking of a specific activity (not a specific object). Intellectual virtues (e.g., knowing *how* to learn) are different from character virtues (e.g., *liking* to learn).
Illustration: The Litvish Yeshivah System
A *yeshivah* doesn’t primarily teach you to learn (intellectual skill); it teaches you to love learning (character virtue). A “successful product” of a Litvish yeshivah loves to learn regardless of other factors — even religious observance.
Chassidish stories mock people who learn Torah while smoking on Shabbos, but this actually proves the yeshivah succeeded: it produced the *like* of learning, which is independent of *mitzvah observance*.
Side Digression: Chassidim vs. Litvaks
Chassidim do the same thing — they teach you to love singing *Menuchah V’Simchah*, davening with feeling, etc. The real debate between the two camps is which virtues are more important — not who has more *yiras shamayim*. This debate cannot be resolved by pointing to people who lack religious commitment; it can only be resolved by asking: Is this kind of person a better person? This is a serious question left unanswered here — only the framework is being provided.
—
26. The Fundamental Error: Confusing Virtue with Belief or with Sensory Pleasure
A false dichotomy that people commonly fall into:
The Two Wrong Options:
1. “I believe in it” — the intellectual/dogmatic level (e.g., “Torah learning is an ideal”). Many people hold this belief but don’t actually love learning. These are people for whom *chinuch* (education) failed.
2. “I just *stam* (merely) like it” — reducing the like to a brute sensory preference, as if liking Torah is the same as liking orange juice.
The Correct Third Option: A **New Kind of Like**
Virtue-training creates a genuinely new capacity for liking that didn’t exist before. It is not reducible to:
– Pre-existing sensory pleasures (food, attention, comfort)
– Instrumental motivations (*kavod*, money, *nachas*)
– A mere belief or ideology
You are born with certain basic likes (food, pleasure, attention). Through *chinuch*, you acquire new likes — e.g., the love of Torah learning.
—
27. *Mitokh Shelo Lishma Ba Lishma* — The Mechanism of Acquiring New Likes
A developmental account:
1. Beginning stage (*shelo lishma*): The activity of learning is initially connected to external rewards — candy, cheesecake on Shavuos night, *kavod*, parental *nachas*.
2. Transition: Because the external reward is only artificially connected to learning (it doesn’t naturally follow from it), the learner eventually encounters the internal goals of the activity itself — e.g., understanding the *sugya* well.
3. Mature stage (*lishma*): The person likes learning for its own inherent good, not for the external reward.
– This aligns with the *Nefesh HaChaim*’s understanding of *lishma*: you like the thing itself.
– This is contrasted with a more “Chassidish” *pshat* of *lishma* which is characterized as more theoretical/abstract.
Key point: The Natural Trajectory
Staying focused on the candy while learning is possible but unnatural — it requires deliberate effort to *not* care about the *sugya*. The natural situation for anyone who genuinely likes learning is that they have come to appreciate the good inherent in the activity itself.
—
28. Rejecting the “Feeling” or “Sensory Taste” of Torah
A student raises the idea that perhaps there is a “taste” of Torah analogous to the taste of orange juice — some built-in sensory experience.
This is firmly rejected:
– There is no sensory pleasure in learning Torah. None.
– The orange juice analogy illustrates the built-in, pre-existing type of like — and that type simply does not exist for Torah.
– Any apparent “sensory” connection to Torah (cheesecake on Shavuos, *kavod*, etc.) is artificial and external — that’s precisely the *shelo lishma* stage, not the real thing.
– The real like of Torah is a new capacity — not a sensory feeling but an appreciation of the activity’s own internal goals.
—
The Categorical Difference Between Sensory and Non-Sensory Pleasure
29. The “Feeling” of Learning Is Not Sensory
The feeling or pleasure associated with learning is not a sensory feeling. When someone says “learning feels good,” they are using the word “feel” in an analogous sense, not a literal sensory one. Understanding a *pshat* does not feel like sweetness on the tongue or any nerve-based sensory pleasure. There may be neurons firing, but these are different neurons, different nerves — they cannot be reduced to “I feel good” in the sensory sense. The “feeling good” of learning is a categorically different kind of feeling good than that of drinking something sweet or getting drunk.
30. Critique of the Degel Machaneh Efraim and the Chassidic Confusion
A historical confusion: the Degel Machaneh Efraim (a Chassidic text) began discussing the “pleasure of learning,” and this generated widespread confusion. The root cause: the Degel Machaneh Efraim, like most modern thinkers, lacks the intermediate category between sensory pleasure and the highest spiritual ideals. This intermediate category was well-known in the Aristotelian tradition but was forgotten once universities (and consequently the Jewish intellectual world) stopped reading Aristotle.
The resulting error has two steps:
– Step 1: People collapse all forms of liking into sensory pleasure (which is obviously wrong but widely assumed).
– Step 2: Since religious people still sense there must be something higher, but have no intermediate category, they leap to the highest possible ideal — *lishmah*, *dveikus*, God-connection — as the only alternative to base pleasure.
What is being discussed is much simpler than divine connection. The pleasure of learning is its own kind of thing — not sensory, and not necessarily the ultimate spiritual good either.
31. Is the Pleasure of Learning Separable from Learning Itself?
The liking involved in learning cannot be separated from the learning in the way that liking ice cream can be separated from the act of eating ice cream. The whole essence (*mehus*) of becoming a learner is that a new kind of liking has been installed in you. The liking is part of the learning itself.
The Degel Machaneh Efraim gets this particular point right: the liking is intrinsic to learning. Someone who merely fulfills the commandment of Torah study (*mekayem mitzvas talmud Torah*) without liking it is a *tzaddik* (righteous person) but not a learner (*lomed*). The yeshiva’s educational mission has failed if it produces someone who studies without liking it. If the education succeeds, the student likes learning — and this liking is constitutive of being a learner.
Side Note: Bracketing the Normative Question
The question of whether this pleasure is *good enough* or whether it constitutes *lishmah* is explicitly bracketed. The Chassidim would say it’s not sufficient — and that’s not being argued with. The only point is that when the Chassidim criticize this pleasure by reducing it to sensory pleasure, that criticism is wrong. It can be criticized on other grounds, but not by collapsing it into base pleasure.
Side Digression: Student Challenges About Different Kinds of Liking Within Learning
A student raises a distinction between (a) the *cheshek* (desire/urge) to go learn (e.g., at 2 AM), and (b) the *geshmak* (delight) experienced while actually learning a Tosafos. This distinction is dismissed as not relevant (*lo ligabei inyan*) to the current purpose. Since the goal is only to define what a virtue is, all these sub-varieties fall into the same category. They would be interesting distinctions if discussing the virtue of learning in detail, but not now.
Side Digression: The Pizza Analogy and Its Rejection
A student proposes: “Since I once ate pizza, now I like pizza-eating” — suggesting that liking learning might work the same way as acquired taste for food. This analogy is firmly rejected. The two kinds of liking are being connected too closely. Examples must be kept clearly distinct to avoid confusion: eating and physical pleasures are one kind of liking; *kavod* (honor), *gaiva* (pride), and *ka’as* (anger) are another kind entirely.
—
32. Key Distinction: Sensory Pleasure vs. Social/Constructed Liking
A crucial distinction:
– Sensory pleasures (food, drink): natural, bodily, don’t require teaching to enjoy.
– Social/constructed likings (kavod, gaiva): culturally taught, exist in the relationship between people, not located in the body in the same way. You have to be taught to like honor. It’s a cultural institution. (A critical theory person would say it doesn’t really exist.)
Torah learning belongs to the second category — it is the kind of thing that *kavod* is, not the kind of thing that food is. You need *chinuch* (education/training) to come to like it. It exists in a different “part of the soul.”
Addressing the Objection: “But Food Tastes Also Require Training”
A student asks: if food taste also requires *chinuch* (acquired tastes), wouldn’t it be the same? No. The teaching/training distinction was offered as one difference (*chiluk*), not as the defining or sole difference. Even if food preferences were entirely learned, the two kinds of liking would still be categorically different. They are felt differently, located differently in experience, and exist in different domains.
Addressing Another Objection: “One Is an Activity, One Is Liking an Item”
A student suggests the real difference is that one involves liking an activity and the other liking a thing/item. This is emphatically rejected: “Absolutely not! This is just a nice fantasy that people like to tell themselves.” Introspection reveals these are totally different kinds of things.
33. Concluding Critique: The Flattening of “Liking” Into One Undifferentiated Category
A widespread conceptual error: people have invented a single, undifferentiated category called “liking things” and then treat all instances as equivalent — “You like soda, I like pizza, I like Torah.” This is true only in the broadest, most vacuous sense of the word “like.” It’s analogous to saying “this is a table and that is a star — both are things.” Technically true, but it obliterates all meaningful distinctions.
—
34. Extended Defense of the Categorical Difference
This is not a value judgment (not saying one should “care” more about one kind of pleasure). It is a purely descriptive, ontological claim: sensory pleasure and the pleasure of learning Torah (or intellectual engagement) are fundamentally different kinds of things, not merely different degrees or flavors of the same thing.
This is the most basic fact in the discussion — so basic that if someone doesn’t see it, something has gone wrong in their philosophical foundations.
The Yellow-Marker/Blue-Marker Analogy
Two markers are obviously different; the question “why are they different?” is almost absurd — one is yellow, one is blue. Similarly, sensory pleasure and intellectual pleasure are self-evidently different.
Burden of Proof
The burden falls on whoever claims these pleasures are the same. The default, commonsense position is that they are different. Claiming sameness requires positive proof; claiming difference does not.
Accusation of Equivocation
The resistance comes from the fact that English uses the same word (“like,” “enjoy,” “pleasure”) for both experiences. Using the same word does not make the referents identical. This is equivocation — a verbal trick, not a philosophical insight.
Side Digression: The Chair Analogy
A reductio: “My chair likes to be on the floor — it never jumps up.” We use the word “likes” there too, but obviously the chair’s “liking” is not the same as a human liking pizza. The shared word masks a total difference in kind.
The Five Senses as a Genuine Category
A sense is something that gives information about the outside world in a way analogous to touch — physical contact or interaction (light waves hitting the cornea, sound waves hitting the ear, etc.). Within the senses, different pleasures (taste vs. touch vs. hearing) are indeed different from each other, but they share a family resemblance — they are all sensory, all involve physical stimulation of a receptor.
Intellectual pleasure does not fit this category. “Which sense enjoys learning?” No one can answer, because it is not a sensory experience in the relevant way. “I don’t know what it is, but I know I like it” — the liking is real but not being able to identify a sense organ is precisely the point — it is a different kind of thing.
Side Digression: Hearing a Joke vs. Hearing a Sound
The physical pleasure of a pleasant sound (what babies respond to) = genuine sensory pleasure of hearing. Appreciating music or getting a joke = not sensory pleasure; it is cultural, social, learned. Different cultures find different jokes funny. This is analogous to intellectual pleasure, not to sensory pleasure.
Side Digression: Alcohol/Drinking
Liking to drink alcohol (where the taste is unpleasant) is a good example of a non-sensory pleasure masquerading under the same word — the enjoyment of getting drunk is not a taste-pleasure.
The “Plenjoyment” Thought Experiment
To break the spell of the shared word: call sensory pleasure “enjoyment” and non-sensory pleasure “plenjoyment.” Once you use different words, the objection evaporates — no one would confuse the two. The entire confusion is purely linguistic.
Further Illustrations
– Marriage vs. sex: The enjoyment of being married is not the same thing as the enjoyment of having sex. Both are called “pleasure,” but the word means literally something different in each case.
– Nachas from children (Yiddish: נחת פון די קינדער): Is that the same as enjoying sex? Obviously not. Some Chassidic texts make such a *drash* (homiletical connection), but this is nonsense at the literal level. Perhaps both are “selfish” — but that is a shared property, not an identity.
– Floor and ceiling analogy: They share some features (both are flat surfaces in a room), but they are plainly two different things.
Diagnosis of the Confusion
The students’ resistance stems from philosophical brainwashing — centuries of philosophers (and certain yeshiva traditions, e.g., “a Kotzker chassid”) who collapsed all pleasures into one category. This is a deeply entrenched but false assumption absorbed uncritically.
—
35. Key Implication: Non-Sensory Pleasures Must Be Taught
Having established the categorical difference:
– Sensory pleasures are natural — they do not need to be taught. Humans (and babies) respond to them automatically.
– Non-sensory pleasures (intellectual, spiritual, relational) must be trained/taught. They are not instinctive.
This insight is attributed to Shlomo Hamelech (King Solomon) and Plato — the convergence point of the Jewish and Greek philosophical traditions.
—
Synthesis: Training, Culture, and the Answer to the Question
36. The Necessity of Training for Non-Sensory Likes
Sensory pleasures (e.g., food) are natural and need not be taught, but higher-order likes — including the love of Torah and learning — must be trained into a person. This is attributed to both Shlomo HaMelech (Mishlei) and Plato. Without training, a person will simply never come to like these things. There is no shortcut.
37. The Insufficiency of Argument Alone (and the Sufficiency of Training Alone)
Two complementary points:
– Even a perfect rational argument for why Torah is good would not make someone *like* it. They might agree intellectually, but liking is a different category from assent.
– Conversely, training can make someone like Torah even without providing the argument. The yeshiva system is cited as evidence: yeshivot typically do not explain *why* Torah is good but rather tell students to believe it — and yet they succeed in making students like learning.
Side Digression: Yeshiva Training Overshoots Its Intended Target
An interesting phenomenon: yeshiva training often produces a love of *learning in general*, not merely obedience to the rosh yeshiva. Students trained in yeshiva come to enjoy learning things the yeshiva itself would not approve of. This demonstrates that what is acquired is a *general disposition* (love of learning), not loyalty to a specific authority. This is compared to the concept of lo lishmah — an imperfect entry point that leads to something genuine.
38. Culture *Is* Training (Chinuch = Tarbut = Culture)
Every culture that has ever existed trains its members to like certain things and dislike others. This is literally what the word “culture” means. The Hebrew word tarbut (culture) is etymologically connected to chinuch (education/raising). The Gemara’s phrase *”kasheh tarbut ra’ah betokh beito shel adam”* is cited — tarbut means the raising/formation of a person, not in the animal sense, but in the distinctly human sense of cultivating *middot* (character traits/dispositions).
Side Clarification: Middot and Virtues
Middot (virtues/character dispositions) are exactly what culture produces. The word “virtue” technically just means “a good one” (a good de’ah/disposition), so a de’ah can exist without being a middah tovah. Culture shapes de’ot; whether they are good is a separate evaluative question.
39. Childhood Training Determines the Trajectory of Life
Both Mishlei and Plato/Aristotle teach the “scary conclusion” that what you are trained to do as a child will remain with you for life. The verse *”Chanokh la-na’ar al pi darko, gam ki yazkin lo yasur mimenah”* (Proverbs 22:6): train a youth in his way, and even in old age he will not depart from it.
Examples:
– Chassidishe schools teach respect for Rebbes → graduates always respect Rebbes (possibly a different Rebbe, but the *middah* of emunat chachamim persists).
– Litvishe schools teach critical thinking → graduates retain that critical disposition.
Side Digression: Can Someone Fully Switch?
Very few people entirely switch; most people *refine* rather than replace. Full replacement is neither realistic nor necessary. The goal is refinement, not wholesale transformation.
—
40. What It Actually Means to Be Happy About Receiving the Torah
“Being happy to have received the Torah” means being happy with the virtues/dispositions that your culture (Yiddishkeit) trained into you — things you were made to like that you would never have liked without that training.
This is the only coherent kavanah one can have when saying *”asher bachar banu mikol ha-amim v’natan lanu et Torato.”* It cannot mean happiness about a book or a set of propositions; it must mean happiness about the formation of character.
Side Digression: The Misframed Question
A common deflection: people reframe the question “Are you happy with the Torah you received?” into the hypothetical “Would I have become religious if I’d been born in Honolulu?” This is not the question being asked. The question concerns your *actual* formation, not a counterfactual one. People persistently make this substitution.
41. The Framework for Teshuvah and Refinement
Since the question is about your *actual* training:
– To the extent your trained virtues are good → you should be happy.
– To the extent they are not good → you should do teshuvah.
The Gemara *”noach lo l’adam shelo nivra mishennivra, v’achshav shenivra, y’fashpeish b’ma’asav”* is cited: now that you exist, examine your deeds.
The Method of Refinement
The practical work of philosophy/teshuvah/growing up:
1. Identify what you were trained to like (virtues you would never have acquired without your culture).
2. Distinguish the good from the bad within those trained dispositions.
3. Make the good interpretations govern the bad ones, rather than vice versa.
This connects to the doctrine of the mean (Middas HaMitzvot / Aristotelian mean): there is no entirely bad trait; every disposition has a “too much,” a “too little,” and a proper measure. The question is always *when, where, how, and how much.*
—
42. Concrete Example: The Lakewood Virtue
A detailed example to illustrate the refinement process:
The trained disposition from Lakewood culture: “We are the best, we know the truth, and we don’t care what anyone else thinks.”
This is a genuine virtue — a way of being, a disposition that was cultivated.
– Good interpretation (virtue of courage/integrity): Having a backbone, a sense of self, not being a *chanaf* (sycophant/people-pleaser who does whatever others want). A person needs some inner conviction and independence.
– Bad interpretation (vice of egoism): Not caring about other people at all, dismissing everyone outside your group.
The “bad talmid of Lakewood” gets the vice of egoism. The “good talmid” gets the virtue of integrity/courage. The raw material is the same trained disposition; the difference is which interpretation governs.
There is uncertainty about the precise name for this virtue — “courage” may not be exactly right since it traditionally involves facing danger — and integrity is tentatively settled on as a working term, while noting the concept needs further refinement.
—
43. The Role of Practical Wisdom (Phronesis) in Applying Virtue
Key principle: There is no way to apply any virtue correctly without using *seichel* (practical wisdom / phronesis). The virtue of integrity/backbone must be applied in the right cases, in the right way, and in the right amount — calibrated to the situation.
– Negative example: Applying it in excess makes one a *gas ruach* (an arrogant/inflated person) — which is how “some other people” misapply it.
– Positive outcome: Applying it correctly is what it means to become a *mensch* (a morally mature person) as an adult.
44. The Precondition for Receiving Torah
Central claim: Only once a person has developed this properly calibrated virtue of integrity — becoming a *mensch* — do they have the right to receive the Torah. Without this prior moral development, receiving Torah “only made you worse” — Torah without the foundation of good character is counterproductive and even harmful.
45. The Unanswered Question
A student raises (or re-raises) the question: Does it still have to be *this* Torah specifically? (i.e., could the principle work with a different moral/legal system?)
This question is explicitly declined. Students are told to think about it themselves. Only a cryptic remark is offered: “Didn’t have to be nothing” — suggesting perhaps that *something* was necessary, but leaving the specific identity of that “something” deliberately open.
The lecture concludes on this deliberately unresolved note, leaving the question as an exercise for further reflection.
📝 Full Transcript
Should We Be Happy We Received the Torah? A Critical Examination of Simchat Torah and Religious Obligation
Chapter 1: The Central Question – Genuine Joy or Religious Performance?
Framing the Problem in Two Languages
Instructor: We can say that I have a question, or I often want to answer, but mainly a question, and my question is if we should be happy that we got the Torah, which means, or another question, the way to say it in the frum [religious/observant] language would be why we should be happy. But in the non-frum language, it’s the same thing as if we should be happy.
Because we have this Yom Tov [holiday] called Zman Matan Torateinu [the time of the giving of our Torah – referring to Shavuot]. And supposedly the Olam [world/community] was happy because they received the Torah.
Now I’m not so sure. Let’s be real. What’s this pretending? Right? This is their pretense. Okay, I’m going to ask you about the Torah. I don’t know if it would make a whole Yom Tov.
The Reality Check: Torah as Source of Problems
But now I’m the killer, I’m going to be the nominator is the master, be real. So I’m best made, I’m not doing them, I want, I want, I want, I want Sarah, see if she’s been out to my house.
You don’t have to drug the kids anymore. And I heard you’re strong, by the way. Yom Tov is over, bro. Right after Shachar [morning prayers], it’s over. Whatever, okay.
It’s a good question, no?
Student: Yeah, yeah, okay.
Instructor: Serious question. We’re adults. We’re allowed to ask normal questions. Chvay tzemes medrash’tum [we need to be honest], and if not, follow the pretendant. But that’s why we come here.
It seems to me that Torah is a source of problems, not a source of solutions. Right? How do we make chayim [life]? Okay, it’s a problem. We have to make chayim. Then you’re not happy.
Chapter 2: The Midrash of Refusal – Turned Inward
The Deal-Breaker Exercise
Instructor: I once had a sif and shviz [Shavuot night learning session] by night in my house. I told everyone that everyone knows the story that the all the going [nations] and everyone said there’s one thing that’s a deal breaker, right? Can’t have that.
So I said, imagine if they come to you, could you think of one thing that you would say no because of it? I got a big list. Then we’ll be fine, okay. We said otherwise we wouldn’t have gotten it either, right? That’s the trick.
Real talk, real talk. They said, I didn’t want to hear. I heard, I heard once that if they would have told them we would have never gotten the title.
Student: White collar crimes too?
Instructor: Yeah, only do it when nobody sees. Okay.
The Seriousness of the Question
So this is a serious question. I think it’s a serious question. Must come to a serious question. I told this question to my daughter. She said, so everyone thinks that’s already an answer. Maybe there’s no answer. You don’t understand, you don’t understand, you don’t understand.
Chapter 3: First Proposed Answer – The Torah as Mold and Structure
The Student’s Interpretation
Student: Explain. If you would just allow yourself just to be like, just always able to do everything, right? Like the internet, which is just you’re available for everything and anything at any time and nothing to mold you to a specific thing, right? That’s not a life.
So the Torah is like this thing that hones you in.
Instructor: So you’re saying that, Berksham [with God’s name], there’s a thing. A thing.
In other words, you’re interpreting my question as the question which most people think like the guy in the what’s-his-name’s book said without a God everything was permitted and you’re coming to say that seems like most Eden [people] when I tell them this question they’re interpreting what right what’s the other side like what would have happened if it would not be a Torah and the answer that most frum people think it would be is that everything would be permitted or something like we would be able to do what I could give you the exact language we would be able to do whatever we wanted.
Student: Yeah, right, yeah, yeah, we’d be wild, right?
Instructor: That’s the outcome of being able to do whatever you want, don’t have to be down.
Student: No, it’s telling somebody, meaning somebody who has the terror [Torah], ask him right what what would you do it would be wild you know what I’m saying.
Instructor: Yeah, yeah, that’s what they were saying, right? Right? Not thinking of an alternative to that.
Clarifying the Blob Metaphor
I asked a very broad question, so you give a certain interpretation of the question, which is probably what most people, at least in some way, think. And then you give an answer to that interpretation.
I don’t mean because everything would be mutter [permitted]. It’s not really what I’m saying. I think it’s just a toilet. You’d be free to do whatever you want.
Student: No, it’s a way of, no, it’s the mold of this chayim [life], meaning you’re just a blob, right? And in order to make you, let’s say, into a table or into a something, right? And not just to be anything.
Instructor: But this blob is a name for free will, right? For being able to do whatever you want. That’s what we mean when we say that, right? That’d be nothing or what some people think is everything, right? It’s like being able to choose whatever I wanted to want, whatever I wanted to do whatever I want. That’s basically what it is, or you have a different shot of what it is.
Student: That’s what I thought it was also.
The Computer Science Analogy
Instructor: But that’s only if you interpret that the Torah is very restrictive, right? I don’t know if it needs to make your life restrictive. I don’t know if it needs to be restrictive. It’s just telling you what the good way is to be.
Anyway, it’s not all of them, it’s one of them, right? Or at least, not infinitely all of them. Maybe it’s a lot of them, but not all of them.
Student: I mean, let’s just say the old said, there’s no lobbying, let’s say, yeah, just do this and this and this and this. Let’s say the goal is to be a computer scientist, right? So I’m telling you to do this and this and this and this and this, and then you become a computer scientist, okay? So now you mold it into a computer scientist, right? That’s a good thing. In other words, that’s the goal, right?
Versus not having anything, and then you just, one day you’re on the couch, the next day you’re on the beach, the next day you’re playing guitar, right? Just nothing ever because you’re able to be everything, so it’s different than nothing. That’s all I’m trying to say.
Chapter 4: Critique of the Structure Argument
The Limitation of the “Any Structure” Defense
Instructor: But it doesn’t have to be Zotoid [this Torah] for that reason. Very good. So that would be a good argument for something, a something. It’s not a very good argument for this specific something, not an argument.
I can still say, it becomes harder to say a little bit, but I can still say something like, I could still have certain criticisms of specific things, like say, I don’t actually have an answer for this question, but I could say something like:
Did we need this thing about being the best, about having this advice, about not marrying wherever you want, only people from a specific, how do you call it, tribe? Maybe that’s just the cause of most of our problems. Maybe we should tell ourselves to blame for that. But anyways.
Student: Yeah, like…
Instructor: In other words, all the particular things. Or maybe even, maybe even if someone says, well, you need certain particular things, we might not be happy with specific things. Maybe there are some things that are bad.
The Instructor’s Honest Position
Maybe there are some parts of, I mean maybe there’s some parts of the Toyota [Torah] that cause us problems and are the source of issues. We should be sad about them at least. We should look for solutions. Are you so happy about it?
By the way, I’m, I don’t know, I don’t have an answer this question. I think that there are parts in the Toyota [Torah] that are bad for us, as far as I can tell, and to say that it would have been better to have a different one, that was a comparative question, like is there a different one that’s better, you have to weigh all the options, but at least in the, and that’s not, I don’t think that’s really the question we should ask.
The question we should ask is it true that everything, the Toyota [Torah], and the Toyota [Torah] means something very broad here, right, the whole Masada [tradition] and everything, right, and maybe it’s only if you include all of that, there are definitely some parts of it that are not helpful, that are even the opposite of helpful.
The Request for Examples
Student: Like?
Instructor: Like? Everyone should think of their example. You want me to tell you my problems?
Student: No, tell me a problem that is like a universal problem.
Instructor: There’s no universal problem.
Chapter 5: The Problem of Defending the Torah’s Ideal: Why We Should Ask Better Questions
A Concrete Example – The Problem of Chosenness and Pride
I mean, universal problems, yeah, like, for example, with something that I think is a problem, is this thing with being so special. I think that *Atah Bechartanu* [the liturgical phrase “You have chosen us,” expressing Jewish chosenness] is a big problem. I’m not saying it’s not true, but I said that it’s a big problem that leads to some very bad *middos* [character traits], which are not helpful.
But *ga’avah* [pride, arrogance] is not a good *middah* [character trait], and *ga’avah* about being with *Yiddish* [being Jewish] doesn’t make it better. At least not when it’s overdone. Maybe we have a *shalef middercham tsui* [unclear Yiddish phrase, possibly “a measure of moderation”], maybe there’s a *middah beinonis* [moderate measure] of *ga’avah*. Okay, some pride is important. I think it’s true. I don’t think a person could live without some pride, including pride in his people or so on.
But I think that too much of it is definitely horrible and leads to very bad results. And therefore, and since this is something very integral to *Yiddishkeit* [Judaism], it’s very hard to imagine *Yiddishkeit* without it. It’s not like something that you could easily—you could try, many people have tried to refine it and explain it better, but it’s at least a challenge for almost everyone, for everyone basically, besides for people to just embrace it like we should take any bad *middah* if it’s in the Torah, if we could have an excuse for the Torah for it. But that’s something that’s a problem and it actually causes us many problems.
The Practical Consequences: Anti-Semitism and Jewish Responsibility
Like half of the problems we have with other nations is just because of our bad *middos*, and we have to be real, right? The anti-Semitism—half of it, half of anti-Semitism is the *goy’s* [non-Jew’s] fault, but the other half is *Yidden’s* [Jews’] fault.
I don’t know why am I saying this, cut it out of the video. Okay, then we get—I’m not—I don’t want—okay, I’m gonna soon, in a minute we’re gonna talk about this. It’s like the Torah, that’s what I said when I say the word Torah, to show that God is not great because all the things, whatever, right now.
Now, and I think, very good, very good, I’m talking about this.
Student: No, I don’t think it’s not at all. I actually think that that argument is the correct argument, and we should take it seriously.
Instructor: Why? I’ll tell you why. Because—
Student: I don’t know that argument, so…
Instructor: Okay, I know what he means. Now, it doesn’t matter. It doesn’t matter. This is not *mareh mekomos* [source references], right? This *shiur* [class/lesson] is not about *mareh mekomos*. We don’t have to know anything. No prerequisites. Only what I’m discussing.
Why am I—I should stop saying this *shiur*. It’s causing me issues. No, let’s say it’s very clear and correctly.
Chapter 6: Refining the Core Question: Should We Be Happy We Have the Torah?
Well, we started with a question. Question is, should we be happy that we have the Torah? Or why are we happy? More of a way of asking the same question.
Now, we have to refine the question a little bit. We discussed, because it’s very general, it doesn’t—most of what we can do really is to refine questions randomly.
Disposing of the “Easy Mode” Version: The Freedom Fantasy
One way of talking, what Ari talked about was, does this mean like—like, this funny imagination that most *frum* [religiously observant] people have, and maybe most people have in general in regards to their little, whatever culture they have, is like, without this, I would have been more free. I would have been able to do whatever I wanted.
And the answer to that, I think, is relatively trivial:
First: You wouldn’t be able to do whatever you wanted because you don’t know what you want. That goes back to a different *shiur* where what you want is not a good source for anything, I think.
And secondly: It’s not good to do whatever you want. It’s another word for doing nothing.
Okay, now those are very good points, very good. So we don’t—not really talking about them. But I’d said it’s that’s—that’s easy mode, right? Because instead of asking a specific question, which was the question we started with, which is why we people in Lakewood in YouTube 2025 should be happy, or should we be happy with having received *Torah*, you’re asking a general question: should human beings have a culture? Should we have laws? Of course the answer is yes.
So we have tradition, that’s a more complicated question, we can get to that. But really the heart—which is not a question to say easy questions, right? We should ask the hard questions, which is: should it be happy that he has this *Torah*, which includes all of these books?
Right, now we have to refine that question a little more. And this also, I think it’s also a key for a solution. It’s not only making the problem, but I think it’s important.
Chapter 7: Splitting the Question: The Ideal vs. The Reality
Then we can split this question also into a bunch of questions. In other words, we can split at least to the two questions.
Question A: Is the Ideal of Torah Good? (The “Banner” Question)
One is like the question that most people think that they’re asked when they ask this question and they get defensive about it. I also am getting defensive about it, right? Which is—being defensive is depending on which context. But the question is like there’s this ideal ideology belief, something like that, which we like believe in the Torah—like you say “the Torah” with the capital T-H-E and capital T—and it’s questions on it like: are you happy with it? Is it good? Almost the same question.
And of course the answer has to be that it’s good. We’re not even allowed to ask that question, or at least we don’t allow ourselves to ask that question. And I also think it’s a less relevant question.
The Typical Defensive Move: Separating Ideal from Practice
And then we could say like this: let’s say if that would be the question, then we could have this question, this difference between—how does it go?—love Judaism and not the Jews, or like the Christians say, love Christ and not the Christians, or like that. Let’s say, I don’t have a problem with Christ, only with his fan club, right? That would be like an answer, right? That’s a good answer for people that think that the primary question is to defend some ideal of the Torah—capital T-H-E and—or the whatever thing he believes in.
And since there’s some people that, you know, like 99% of the apples give a bad name to the other 1%, so he’s worried about the bad name of this headline thing, so he’s going to justify it, he’s going to make apologies for it, he’s going to say, oh, you know some *Yid* [Jew] that’s bad, yeah, but that’s not *Yiddishkeit*, God made him bad, the *Yiddishkeit* was trying to make him good, it’s he’s bad, he’s a bad *Yid*, right? Same joke, right?
Critique of the Defensive Move
Now what’s the problem with this argument? Is that a true Scotsman argument? Sort of. What’s the problem with this argument? What’s the problem that I have with this argument? Or if some people—
Student: How do we know it didn’t make you that way?
Instructor: Okay, no problem. Maybe it did. And of course, there’s ways in which it did. But I have a bigger problem with this argument, which is that I don’t care about this headline.
I am not here—I don’t think anyone should care. When I say I don’t care, I think you should not care. You should not care about the banner that says “Judaism.” All the banners, that just should be good. Who cares what’s happening from there? What are we going to gain out of having that banner be right?
Okay, there’s like a *emunah* [faith]—people think that *emunah* means to be a big fan of that banner and to make sure that it doesn’t get sullied by any arguments or anything. But I don’t see how that’s useful to anyone. It’s a question of *kavod* [honor]. I don’t know what it’s a question of. It doesn’t seem to be useful.
That’s not a question you should be asking. You should never be asking if this headline thing called *Yiddishkeit* or Torah or whatever it is that you’re defending is good or bad. Why would anyone—to whose life is this question relevant? Only to people who are having fights on YouTube. But other than that, *lema’an ha’kavana* [for what purpose/to what end].
Student: Can I just say one thing? I know you’re not saying these words, but are you also saying that *lema’an zeh* [for this purpose], in the time was the *Rishonim* [early medieval rabbinic authorities], all these bad things in this *lema’an* wouldn’t come out. Is that what you’re saying?
Instructor: No, what I’m saying is, even imagine you could have—if you would convince me, okay, that all the bad—now maybe there’s a *mitzvah* [commandment] to convince yourself of that, but it’s not the question that I care about.
The Karaite-Style Defense and Why It’s Irrelevant
You convince me that all the bad things that you find in—let’s say someone would be like a Karaite-style argument, right? So there’s a bunch of bad things that we assume are bad—again, we can discuss if they’re bad or not, but we’re just assuming—there’s a bunch of bad things in religion so-and-so, in state so-and-so, and group so-and-so. And now I have a problem: this is a bad group because they’re full of bad things.
So someone comes and says, look, I have *hasbara* [explanation] for you. This group, they’re not really about what they’re doing. They’re really about this book that they claim to believe in, which nobody really opens or cares what it says. Nobody in that group cares. But suddenly we care. And that book is really very high. It just happens to be there’s a lot of *mefarshim* [commentators] on that book that are bad. But you should really hold of this book because it’s only the commentaries that are bad, but the book itself is good and says only good things.
And I’m going to answer this guy: why in the world should I care about what these people claim to be about? I don’t care about what they claim to be about. I care what they were actually about. Now this is a bad group of people.
Illustrative Analogy: Islam and the Irrelevance of Textual Defense
People seem to keep on getting confused, right? Is Islam a problem? I don’t care if the Quran is a good book or a bad book. I’ve read it and it’s not—I’ve read it and it’s not the point. But I don’t care. That’s not the discussion. They seem to want to kill me, so I’m not a fan of them. That’s all.
Whether it’s from this book or that book, maybe it’s a tactical thing. Could we convince them that the book is wrong? It makes no difference to my life. And people get stuck with this because if we could prove that their book is bad, that helps me somehow. But if someone says, you know, someone comes and says, you know that really the book was great, just someone else corrupted it—okay, and now what? What should I do with this information? There’s nothing I can’t do anything with it.
Chapter 8: Distinguishing from Theodicy
Okay, but it’s always a question of what the argument originally was. If the argument is God’s not good—so wait, first we’re talking—I’m not talking about God being good. This is not a *shiur* in theodicy. Same thing. I don’t think that when—very good.
So if you’re interested in defending some God or something like that, because we already believe that God gave it and He must be good—
Should I Be Happy With the Torah? The Question of Practical vs. Abstract Evaluation
Chapter 9: Defining the Real Question – Torah as Living Practice, Not Abstract Text
The Constant Misdirection: What Question Are We Actually Asking?
Instructor: I think that people, I think that people right away tend to shift the conversation to the wrong question. The question that we want to know when we ask these questions is: is this good?
When I ask you the question “should I be happy?” I’m going to tell you what I meant with the question. I think that people get very easily confused—both sides of the discussion get very easily confused with the question. When I come and I say, should we be happy that we got the Torah? Right? I mean literally that. I mean this Yitzchak [Isaac] and this Torah. The one that actually exists amongst the actual people who are following it or teaching it and so on.
I don’t mean a different question, which is a very nice question. Like, I’m with you. It’s a good question. Is the idea of the God that gave the Torah and had this plan, was it a good plan? Is he a good God? Is the Torah a good book? Those are nice questions, but they’re not the questions that I asked. I don’t think I meant to ask them.
We shift. That’s why we keep on noticing this—people always shift questions that you ask as if you meant something else. And if you actually remain very mystic and you say, “well that’s hard to think what you really wanted to know,” you’ll notice that you never wanted to know that question.
The Christianity and Crusades Analogy
Instructor: Same thing like I said, it’s easier to think about—nobody cared if Christianity is the cause of the Crusades or not. If these *chevra* [group/people] with the Crusades, we don’t like them. *Chevra* that do other things, we do like them. So now is there a question of why is this abstract question so interesting? It’s not so interesting. It’s of course interesting also for political reasons, but the question that I’m asking is not that question.
The Pragmatic Criterion: Does It Work?
Instructor: And I think that if there would be such a Torah which is in itself somehow we could know that it’s very good, that all these apologetics are true, this ideal is great, but all the people that follow it are somehow bad—I say that you should be a *kofer* [heretic] in that Torah and you should disregard all the *teritzim* [apologetic answers] because it’s not relevant.
And vice versa, I think that if there’s a Torah that’s bad theoretically but somehow causes all the people to be good—now of course this is complicated because how do you know what’s good and bad, okay, but imagine that this would be possible—I think you should, there’s at least a very serious thought that you should become part of that group because it seems to be doing good for them.
Who cares if they’re—imagine there would be like a text that everyone agrees that originally it was just about murder and rape, and somehow the *meforshim* [commentators] came and said, “no, it’s about being a good guy and giving *tzedakah* [charity].” So we should become part of that group. Who cares what really the *tzedakah* was? That’s only if—
Student: *Lamei said* [unclear phrase], if it works.
Instructor: Yeah, yeah, yeah, if it works. Because that’s the much more interesting question. When I ask about the Torah, I don’t ask about some—it’s not a science question, right? It’s a question about ethics. It’s a question about the good. Torah is a system of how to live. It’s not a system of telling us a story that happened, whether the actual story of *Maamad Sinai* [the giving of the Torah at Mount Sinai] or some truths about God. Those are totally separate questions. We’re asking about certain ways of living. If these are a good way of living, then that’s all.
Torah Exists in People, Not in Books
Instructor: I wish that in the *piyut* [liturgical poem], it says in the—it says in the *piyut*, I make things very simple. If it’s intertwined, then you should achieve it until it becomes simple. Very simple. Not *pashut* [simple/simplistic].
I don’t believe in the Torah as an abstract thing. I think the question that’s interesting is the one of the actual one which exists between—in the people, not in the book.
Student: I don’t understand something. Why can’t you say abstractly whatever, really the *meforshim* [commentators], the Torah is like a disaster, mentally corrupted. So explain what type of God is that God that didn’t know—
Instructor: What do you mean, what type of God is the God that gives you to screw everything up?
Student: By the way, yeah, useless.
Instructor: What, useless?
Student: Yeah, you’re just used to the—
Instructor: No, I’m asking you, is that the question? Is that your question, that you shouldn’t have—
Student: No, no, no, that was just a throwaway argument. Delete that from the record.
The Distraction of Abstract Theological Questions
Instructor: That was not the interesting thing. Is that I don’t think that this question is a distraction. You’re confusing me like many people are good at debates. They’re big Christians, but they do sleight of hand. They instead of answering your question, they make you think that you answer a different question and they have a good answer on that question and they answer it. Like media training, right? Answer the question you wanted to be asked, not the one you asked.
I think that when I ask the question, “should I be happy with the Torah,” which is sort of the same question, “should I follow it,” right? If it’s good, I’m happy with it, I’ll follow it, right? If it’s not good, I won’t follow it. The question I want to know—
Student: No, no, no, no. Okay, okay, wait, wait, wait. I’m not following the people.
Instructor: No, okay, okay, okay. I don’t believe in the concept of a Torah existing without the people.
Student: No, no, no, it does not. No, it does not.
Instructor: It does not. It does not. Okay, I’ll subscribe by the next year. Hello, you’re pushing away the thing. 99% of people made mistakes. Fine, listen to me, listen to me, wait, wait, wait, wait, wait, wait, wait, wait. You’re jumping around, you’re jumping around, you’re jumping around.
I say that it’s distraction. People distract by saying, “okay, but the book is so good.” I have news for you: if none of the people that are good, then I have nothing to do with the book. I don’t care about the book. That’s what I say. The question that I actually want to know—okay, now if you want to tell me that you have a secret way—
Student: No, but listen, listen to what I must—listen, all the people are—
The Talmudic Proof: Torah Is Not a Book
Instructor: Because the word *Torah* doesn’t mean a book. If anyone told you it as a book, they’re an *apikores* [heretic]. Curse them. That in the *Gemara* [Talmud], if someone just thought as a book, *nizreka bo minus* [heresy was cast into him]. The *Torah* is not a book. The *Torah* is people that do it.
I make it for you *tishkach Torah* [you will forget the Torah]. *Nishmad* [it will be destroyed]. *Yannai HaMelech* [King Yannai] never made a mistake. Is that there is a book? Anyone that wants to read it should read it. I’m a bad guy, but who cares? I killed all the *chachamim* [sages], but there’s still the book. That’s a *gemul* [consequence]. But why? Because this Torah doesn’t work. The Torah is not a book.
And maybe there’s a book called the Torah, and maybe God gave that book, and maybe you could defend it as a very nice book, but no, there’s no such a thing. That’s not what we mean to say when we say Torah, or when we ask, “we should be happy with the Torah.” We don’t mean, is that a good book?
The “Follow the Book, Not the People” Counter-Argument
Instructor: Now, you came up with a nice idea, which is okay, *maskil* [enlightened person], but maybe I could be the first one to follow that book which is a good book according to the apologetics which switched the question, and I’ll be a good person by following the book. Okay, that’s what you’re saying. Then why did God give such a—wait, wait, forget about the questions on God. We’re not worrying about God. He’s worrying about him.
But then it’s such a confusion. That’s a *kasha al Hashem* [question on God], that’s a *kasha* on God. But we’re not interested in justifying God. We’re interested in finding a good way to live.
So you’re asking that even though all the people, or assuming that the people that are actually teaching this book—right, you have to remember, but when I say people following it, maybe people teaching it, right? People teaching the book don’t understand it. Mr. Ari got on the edge to his society. And since those people themselves are more that the book is better than them, right? Obviously that’s what everyone that believes in the Torah will say, that the book is better than them in some sense. I’m going to be following the book and not them, right? Be a *talmid* [student] of the Torah and not of the *lomdei Torah* [students of Torah].
So that’s another version of *Karaism*, right? You noticed, right? You just reinvented *Karaism*, right? And so that’s not an argument. That’s just me making fun of you.
The Practical Limitations of Following a Book Without Living Teachers
Instructor: But the problem with this is that I don’t actually believe that this works. I mean, it might work in a very limited way. But even though there was a sense that it works, it only works in the sense that you do find one person who thinks he’s a good person. If you say, like you say, the Rambam [Maimonides] said that 99% of people don’t understand, so you’re at the coast of the Rambam. So the Rambam is there. It’s a kind of problem.
Student: I didn’t say you have to have a live person.
Instructor: So you’re not part of the *Yiddishkeit* [Judaism] of the lake. When you’re part of a new *Yiddishkeit*, or an old one called Rambam, or any one, whatever it is, your old book they decided is good, and you’re trying to be a student of this person, it’s quite hard to be a student of that person. It’s possible somewhat, in limited ways it’s possible. You might be able to do that.
But just to go back to the question, that’s not the question that I asked, right? That’s again not going to satisfy me, because when I say, “should I be happy with the Torah,” I mean the one I was taught, right? I don’t mean one that I could invent, because I found a good book that seems to be a good book, and there’s no people that actually follow it, or maybe very few. But I’m interested in that book.
The Torah Is Not the Only Good Book
Instructor: I have tons of good books for you. *Veyafeh* [and it’s good] to get the books. It’s so easy to write a good book. It’s not that much easy—I’m exaggerating—but there’s five good books, not only one. We have to be real. The Torah, even according to the *Rambam*, is not the only good book. Someone tells you it’s the only good book, maybe they just didn’t read any other good books, which is—I’m not saying there’s not many other good books. Maybe there’s five. I think it’s very hard to write a world historical good book. It’s not simple.
In reality, how many books are there that have a million people following them? Maybe five, right? Okay, twelve if you count. A number less than twenty, I think. Okay, but I’m pretty sure all of them are as good as the Torah in the same way. Not that I know. I’m making this argument not out of knowledge. I’m just—but the most important thing is—okay, I didn’t say.
The Fundamental Problem: What Is “Good”?
Instructor: I pretend in this whole discussion that we know what is good and we can decide if the good book is good. Of course. Otherwise, nothing works, right? If we can’t decide what is good, then we don’t have anywhere to start with anyways. Of course we have to do that. But that’s the important question. Of course that’s a big question. No, I didn’t solve that at all.
If you just define good as whatever that book says, then again we’re stuck in a loop that doesn’t help us. We can’t be happy with it either. We can only be happy because it says you should be happy, so you should be happy with it. But that’s just circular. That’s just the Rebbe who said you should believe that the Torah is good.
Chapter 10: The Circularity Problem and the Criterion of Good People: What Actually Keeps Torah Alive
The Fundamental Circularity in Justifying Torah’s Goodness
Instructor: Someone that grew up in that group. Everyone should imagine whichever group he’s thinking of. And then he started asking the right questions. Of course, it’s a fantasy. It doesn’t really work like this, but let’s say really got molested by a teacher over there, but let’s say you could be like this pure version of Avram Avinu [Abraham our Father, the first patriarch].
By the way, that’s bad. That’s a reason I don’t know what I’m saying, right? That’s correct. That’s the real.
Anyway, let’s say he figures out that this is wrong, right? Because it’s not good to molest people. So, he becomes a goy [non-Jew], right?
And us, we come and tell him, what do you mean? That you’re a rebbe [rabbi/teacher], the shayigetz [derogatory term for non-Jew], he doesn’t represent the whole Torah. He had a wrong shita [approach/interpretation] in the Torah. Therefore, come to us, or you’re stupid for becoming a goy because you realize that the square rebbe is not such a tzaddik [righteous person].
Because the rebbe himself doesn’t pretend to be Moshe Rabbeinu [Moses our Teacher] — he is also modeh [admits] that the Torah is above him. Does not actually modeh by the way, but we pretend that he is. And not only he is right, but and therefore you are very dumb if you make that conclusion, right? That is what we like to say.
Rejecting the Standard Argument: There Is No Torah Apart from What Gets Taught
I think that that argument is absolutely wrong because there is no Torah besides for the one that actually gets taught in Talmud Torah [Torah study/school]. And it says in the Midrash [rabbinic commentary], right? Everyone knows the Midrash of Purim [the festival commemorating the story of Esther]. The Torah came to the Ribbono Shel Olam [Master of the Universe, i.e., God]. It says in the piyyut [liturgical poem] of Torah — Gedosh [holy] — that someone printed it into a machzor [holiday prayer book] for Shavuos [the festival celebrating the giving of the Torah]. So I sang it yesterday, that the Torah said that the Bnei Yisrael [Children of Israel] learn in one Yisroel [Israel] one Torah.
What do you mean one Torah? It’s in the Himmel [Heaven] no use, right? The Torah only exists to the extent that people read it and do it, okay?
And therefore if there’s a version of Torah which is bad, then whoever converts out of it is right and there isn’t any argument against it. He’s not making a mistake.
It could be that you could propose to him now that you got out of that, no problem, because the guy’s lost, so you’re helping him. I’m not saying you shouldn’t help him in that way. But I’m just saying that the argument that says that he’s stupid is wrong. He’s right.
The Reverse Case: The “Orthoprax” Person Who Stays Is Also Right
And I said I think it’s right versus true. If someone comes to me — and I know people that come and say this — I don’t know that it is true. It seems to me that whatever I was taught is good. It’s a good way to live. And people think that this is cynical. They call it orthoprax or something like that.
Turns out that this is the truth, right? And that’s not really what the people say, but if they would say something like this, I think that they mean to say that someone would come and say: I have no idea if all these stories are real, but I’m happy. My father seemed to be a good guy. My teacher seemed to be good people. I don’t know if there’s other ways to be a good person, but this is a good way of being a good person. I’m happy with it. I want my children to be good people in the same way. Therefore I want to accept this version of way of life.
I think that that person made the correct choice and the justified choice, right? The wise choice. Wisdom in the sense of doing the correct actions based on the correct reasons, for the correct reasons.
He has no idea if Maamad Har Sinai [the revelation at Mount Sinai] happened, so what? That was never the question. His father’s thing is based on that. Okay. So we’ll say the same story also. No problem. If it’s based on that, we’ll believe in it also. But they had to be good people.
The Central Thesis: Being Good People Is What Actually Matters
This is the argument that I make based on my question, right? I didn’t answer the question. I just assumed that that’s just because of me saying that that’s the correct question. Thanks, Mr. Maskim [one who agrees].
Turns out that it’s very important to be good people. People keep on jumping out of this and saying, I don’t have to be a good person because I believe right in the Torah. I have this banner behind me, it was good. Useless.
If you’re a bad guy, your children should become goyim. Even if you have this banner. It doesn’t save you. I think how many people sort of rely on that and their children taka [actually/indeed] become goyim.
Digression: What Really Saved Yiddishkeit — Theories or Good People?
And like I have that — I saw this discussion I was thinking about this. People who are having this machloikes [dispute]: what kept Yiddishkeit [Judaism/Jewish way of life]? This guy says it’s the Baal Shem Tov [founder of Chassidic movement, lit. “Master of the Good Name”] that’s why it is a good. After the nation was out though and this is a base. So the Torah protects itself, protects itself by — well if you care but I care about people.
And everyone was saying something else like the questions about which theory saved the Torah: is it the rationalist theory or the mystical theory? And I’m looking at these people — you people are living in la-la-land. You think that everything is about theories that you can defend and debate. It’s nonsense.
What really keeps the Torah is people being good people by it. And I think when people say before the Baal Shem Tov Yiddishkeit was going down and the Baal Shem Tov saved it, all that means is the Baal Shem Tov was a sincere person who tried to be good using the Torah. And according to the mythology, they didn’t like to tell themselves that the rabbonim [rabbis] before that were somewhat corrupt. Which just means they used the Torah for themselves instead of trying to become good people and teach their children. Of course you should become a goy, if that’s the case.
The Empirical Observation: Sincerity Predicts Continuity
I actually think this is true. Any area where you see where the teachers of the Torah are sincere — they might definitely be stupid. They could be wrong. That’s not the point. If they’re sincere, they’re trying to become better people using the Torah. Their children stay Yiddish [Jewish].
People who are very obviously not sincere, there, and sometimes not even having a problem because they think that the excuse of having the correct emunos [beliefs] saves them, their children become goyim. Look around.
It could be that you need a good theory for that. Like, if people can’t believe in the Torah without Chassidus [Chassidic philosophy/movement], then you need Chassidus in order to be able to be a good person using the Torah. Because otherwise you think the Torah is not that bad. So you can’t become a good person using it. But the thing that makes people good is only the good people, not the theories.
Brief Reference to Izhbitz
That’s the whole idea of Izhbitz [referring to the Izhbitzer Rebbe/Mei HaShiloach] the whole time, right? That’s what you’re saying?
Instructor: I don’t know, what is that, yeah?
Student: Yiddish lach kezach la-Torah [Yiddish phrase], right? That like you’re scared that someone’s gonna maybe become like bad from it. He somehow like makes it not as good.
Instructor: Does it really mean this? Maybe, I don’t know. Basically, goy avda goy, Yid bled goysha [mixed Yiddish phrase]. Like he kept Yiddishkeit.
I’m not sure what you mean, but I feel like it’s gonna get me into a whole complication if I start talking about it.
Acknowledging the Dangerous Implication
So I didn’t answer my question, I just said what the question is. Do you understand?
Student: No.
Instructor: I don’t understand.
Student: I don’t understand.
Instructor: I don’t understand. What are you doing?
Student: Yeah, because like the generations before they kept the Torah, right?
Instructor: Right.
Student: And they said, this is the Torah. The Torah says to do all these like, like, you know, that’s a smith’s thing or whatever, right? And they blame, they haven’t taught it to back them, right? So the ma’aseh [deed/action] made a bad society, yeah?
Instructor: Now, the question is, I’m not saying that any of these solutions are the correct solutions or anything. I’m just saying what kind of thing it is, what kind of question the question is. Now given that this is the correct question, we should think of what the answer is.
Student: Huh?
Instructor: Wouldn’t that be complicated?
Student: So what do I think? What do you think?
Instructor: Turns out I made my job very hard now because something — all the people listen to my classes, not all of them have the same background as me, and some of them maybe have a bad background, and I’m telling them to become goyim, and so on. Rachmana litzlan [God forbid], right?
Student: Yeah, hello.
Transition: Promising an Answer
Instructor: Okay, so I have a shtickel [small piece/partial] answer, and actually I also think that this answer is used. I also have an answer to that question, but we have to say what I think the answer is.
Student: You missed the whole part.
Instructor: I missed everything?
Student: All right, I wanted to come in.
Instructor: Now we’re going to say the peshat [straightforward interpretation/textual reading]. All right. It’s hard to start with the peshat. It’s always hard. It’s good for a challenge. All right. So.
The Nature of Virtue: Trained Likes and the Acquisition of New Capacities
Chapter 11: Returning to the Framework of Virtue (*Middot*)
Instructor: Shach HaMaas is this sheen, right? Yeah, hello. Okay, so I have a stickle answer. I actually also think that this answer is used… I also have an answer to that question, but we have to say what I think the answer is.
Student: You missed the whole part.
Instructor: I missed everything? Ah, right, I wanted to come in… Now we’re gonna say the *teretz* [resolution/answer].
Student: *Teretz*.
Instructor: It’s hard to start with the *teretz*. It’s always hard, but it’s good for a challenge, right?
So the *teretz* says—what’s the *teretz*? In Rosh Hashanah I can’t get into the actual *teretz* maybe, but I can say what kind of *teretz* there could be, right? What kind of *teretz* there could be goes back to what we discussed about virtue, right?
Student: This was a long time.
Instructor: I had to get back to our thing.
Student: Yeah, of course we’re not getting about anything else, right?
The Problem of Translating “Virtue”
Instructor: We learned that there’s something called virtues—virtues—and it’s very hard to find a good translation for it, even in English. Virtue is just a Latin word that translates a Greek word which means *arete* [ἀρετή: excellence], which means something like excellence. And in Judaism people call it *middot tovot* [מידות טובות: good character traits], but it’s apparently a bad translation, although it has something going for it—it’s traditional—but it’s not actually good for defining what it is.
Because *middah* [מידה] just means a measure, and the reason we call it *middah* was just based, I think, on the Rambam’s [Maimonides’] theory of *middah*, Aristotle’s theory of virtues being measures in between. And *middah tovah* [מידה טובה: good measure] just means the correct measure, but it doesn’t think of what—like nothing what the point of that is. The term *middah tovah* came from the Greek word?
Student: Yeah, I think so.
Instructor: Not from the Greek word. It came from the translators, like from the Rambam. The Rambam already used the word *middah*, although he called the book *Hilchot De’ot* [הלכות דעות: Laws of Character Traits], because it’s the *middah* of the *de’ot* [דעות: opinions/character traits].
Student: It’s not—but he used the term *middah* in *Peirush HaMishnah* [פירוש המשנה: Commentary on the Mishnah].
Instructor: It’s from *Chazal* [חז״ל: the Sages]. *Chazal* used the word *middah*, and possibly for the same—for the kind of thing that the Greeks call virtues. Now, I can’t deny that interpretation. *Chazal* used the word *middah* in the sense of measure, but in the broad sense of measure—like in this broad sense of measuring anything. Like things like that, they literally mean measure, but it means like the measure of a certain way of acting, I think. So something very close to what we call virtues.
And it was used by Rambam and tennis translators for virtues more generally. But it doesn’t help us to explain what it is.
Chapter 12: Virtue as a Trained “Like” of Activity
The Core Definition: Character Virtue as Liking
Instructor: The important thing to understand, or the thing that we’re struggling to understand right now—there’s something about it that we could say, right? Something about it that we could say, and this is connected to what I’m saying. Something about it that we could say, which has to do with the question of how to get *middot* [מידות: character traits], right? How to get virtues, right?
Now, we said that virtue is liking. A virtue is a like, okay? A character virtue, at least. There are other virtues, intellectual virtues, which are not like that exactly. But character virtues are likes and dislikes, which is a way of saying the love or the liking of a specific activity, right? Not of a specific thing, but of a specific activity.
Illustration: The Yeshiva System and the Love of Learning
Like, for example, if you go to yeshiva and they teach you to learn, what they teach you is not to learn—they teach you to like learning.
Student: Older yeshiva, I’m asking with this.
Instructor: They teach you to know how to learn—that’s intellectual virtue. But I’m talking about the character virtue. It’s the *middah* of liking to learn. And interestingly, anyone that went through a yeshiva system, a literature system that was successful at him—nowadays not all of them are successful, or maybe never they were all successful—but for the most part, like a successful product of a yeshiva system—we’re a bad word—a successful product of a yeshiva loves to learn, no matter if he’s a *goy* [גוי: non-Jew], if he’s a *yid* [יִיד: Jew], if he keeps Shabbos [שבת: the Sabbath] or not.
There’s all these silly stories that are supposed to make fun of this, saying, “Oh, there’s a guy that used to learn with a cigarette on Shabbos.” But that just shows that they were successful, right? That was their goal—to make you like learning—and they were successful at it. Because liking means that you like it. It doesn’t mean that you do a mitzvah [מצוה: commandment].
Like we discussed, *lishem mitzvah* [לשם מצוה: for the sake of the commandment] is that particular of liking.
The Chassidic-Litvish Debate: Which Virtues Matter Most?
*Chassidim* [חסידים: Hasidic Jews], by the way, have the same thing. They just teach you to like singing *menuchah v’simchah* [מנוחה ושמחה: rest and joy], and there’s people that did that with *Hosea Gran Shabbat* [הושע גראן שבת: unclear reference, possibly a specific Chassidic practice].
But it’s actually the whole *machloket* [מחלוקת: dispute] is very dumb, because this *machloket* all gets conducted as if the main thing is some kind of Kabbalah soil, right? And then everyone is arguing if you have the correct one. But the reality of *chinuch* [חינוך: education] is that it doesn’t work with Kabbalah soil. The reality of *chinuch* for which is that that teaches you to love certain things.
Now the *machloket* is really which—of which is more important—of singing *menuchah v’simchah* or like him to learn. That’s a fair discussion. It doesn’t get resolved by referring to how many people are like, don’t have *eretz shemaim* [ארץ שמים: unclear, possibly *yirat shamayim* יראת שמים: fear of Heaven] and do it, right? It gets resolved by: is this kind of person a better person or not? That’s a serious question. I don’t have the answers there right now. I’m just trying to give the framework of what the question is, right?
Chinuch as Training in New Likes
So that’s called training. That’s called *chinuch*. That’s called virtues.
Now, what am I getting at here? That this becomes something a little hard to define or a little hard for us. We are very used—since like we discussed a minute ago—we are very used to jumping to the like intellectual level or the like dogmatic level of things. Like, should you learn Torah? Then we pretend that yeshivas teach you that you should—that there’s a big *inyan* [ענין: matter/concept] that’s ideal to learn Torah. But that’s not—that’s not what they teach you. That everyone believes supposedly—that’s not the point, or you do or you don’t. Maybe they don’t even believe it.
What they actually teach you is the activity—not the activity, but the like of the activity, the habit, right? It’s called the habit, the hobby, the love of this, being this kind of person, alright?
Chapter 13: The False Dichotomy—Belief vs. Mere Preference
Virtue Is Neither Belief Nor Sensory Pleasure
Instructor: Now that is not the same as the banner—what we call like the belief. Like because, like I said, there’s many people that are like—all the people that write in the *Ated* [עתד: unclear reference, possibly a publication]—people that don’t learn *asachas* [אסכתס: unclear, possibly *shtark* שטארק: intensely] but they very much believe in the ideal of learning, right? Those are people for who the *chinuch* didn’t work, right? The people that did work are the people that like to learn.
But it’s also not—it’s very important to notice, right? We discussed this in the last class. It’s also not the kind of like as liking orange juice, right? It’s like the taste of orange juice.
Student: Yeah, right. You said this last one tonight.
Instructor: Okay, let’s assume that we—there is liking learning, and then there is actually when you learn that it happens.
Student: I’m not masking.
Instructor: When I said the taste of oranges, I just meant the thing that is built into you. The thing that is just sensitive pleasure. There is no sensitive pleasure in learning. There just isn’t.
Student: Say that you like the activity of drinking oranges. That would be different than the sensory pleasure of drinking oranges.
Instructor: What do you like about oranges?
Student: People have likes like that. I just said the word oranges.
Instructor: No, no. People that enjoy popcorning.
Student: Yes, yes, yes.
Instructor: No problem. But this does not exist at all for Torah, just to be clear. It does not exist.
Student: The only way—
Instructor: No, it doesn’t. No, no, it doesn’t. It doesn’t. The only way it can exist is in the way of—which is as in you should come to—because they give out cheesecake, which is like an artificial connection between the activity of learning and that. And you could do the learning not for itself, but for the purpose of *kavod* [כבוד: honor] or for money or for the *nash* [נאש: snack] that you give.
*Mitokh Shelo Lishma Ba Lishma*—From External to Internal Motivation
But that’s—let me finish my sentence—but that’s the idea of [*mitokh shelo lishma ba lishma* מתוך שלא לשמה בא לשמה: from doing something not for its own sake, one comes to do it for its own sake], which is saying that because it’s not actually because of that, the activity of learning doesn’t very well connect to this knowledge that you get. It would connect well, then you would be stuck. But it doesn’t actually connect because it’s a separate activity, which means it has its own goals.
And then, once you get into it, you notice those goals. This is an important point that we’re going to get to. You notice those goals. You notice that learning has its own goal.
Student: What is it, *chvesh* [חבש: unclear]?
Instructor: To understand the *sugya* [סוגיא: Talmudic topic/passage] well, let’s say. That’s a goal that’s entirely separate from getting the candy.
Now you could—you could work hard and you could like try to keep on remembering, “I don’t really care about learning this. Well, I only care about getting the candy in the end.” That’s called the structural learning. That’s not actually the natural situation. That’s always—that’s like where people begin. But it’s not the natural situation of anyone that likes to learn.
Anyone that likes to learn is because they like the good which is part of—which is inherent to learning itself.
Rejecting the “Feeling” Model
Student: Can you say that they like the feeling of learning?
Instructor: No, because feeling is another thing that you pretend—
[End of chunk]
The Nature of Pleasure in Torah Learning: Sensory vs. Intellectual Liking
Chapter 14: The Fundamental Distinction: Learning Is Not a Sensory Pleasure
Instructor: I don’t know what the feeling of learning is. The feeling of learning was less *hadesh* [new/novel] when you were taught to learn. When you say the feeling, you’re pretending that… I don’t know what feelings are. I know what sensory feelings are, okay? Sensory feelings, as in… There’s no sensory feeling in that. No. Absolutely not. No. It doesn’t feel like anything. It feels like… I mean, it feels… It’s an analogous use of the term feel. It feels like understanding a *pshat* [interpretation/explanation]. It doesn’t feel like sweetness in your tongue or like whatever sensory pleasure in your nerves you have from other sensory pleasure. Just not.
People like to pretend that it is but it’s not. I’m not denying that it doesn’t have some neurons firing in your brain or whatever that is, but that’s still separate than what we call sensual pleasures. It’s other neurons, let’s say. It’s also neurons, I’m not getting into materialism, but it’s other neurons, other nerves. And those nerves do not act—they’re not the same ones. You can’t reduce it to “I feel good.” What does feeling good even mean? The feeling good of learning is a different kind of feeling good than the feeling good from drinking something sweet or getting drunk or whatever it is. And that is the feeling good that belongs to learning.
The Historical Confusion: The Degel Machaneh Efraim and the Loss of Aristotelian Categories
This is what confused so many people when they started getting into pleasure of learning, all these things. They’re all just confusions for not understanding this. Yes, absolutely. Just confused. Entirely confused. Because the *Degel* [Degel Machaneh Efraim, a Chassidic text] thinks that *lishmah* [for its own sake] means something a third thing, which is closer… No, no. The *Degel* thinks… Again, the *Degel* doesn’t have this middle category like most modern people, because they forgot it, because they stopped reading Aristotle.
And since the university started reading Descartes, the *yidn* [Jews] also stopped. And therefore, they forgot about the reality that the normal way of talking about these things is not to pretend that everything you like is just a kind of sensory pleasure, which is obviously not. So, of course, everyone knows that. So we pretend that these psychological pleasures are somehow the same thing as sensory pleasures, right?
And then, since everyone still—everyone, at least everyone religious or everyone part of Judaism—still thinks that there’s something higher than that, but you don’t know of anything intermediate, so you jump to something very high. So the Chassidim jump to this idea of *lishmah*, of *dveikus* [cleaving/attachment to God], of meaning God or something like that.
Now, meaning God is a very nice ideal, but that’s not all we’re talking about over here. We’re talking about something much simpler than that. And the kind of pleasure that you have from learning is not sensory. Why would you even think that? It’s a thing itself.
Now, is that good? By the way, I didn’t say that it’s good to pursue for itself. I don’t know if it’s a good… The Tal’s question is a different question. Or the question of, is it good, is it really the thing you should pursue? But I don’t actually think… I’ll say something later.
The Inseparability of Liking from Learning Itself
Student: No, to answer your question—it does not… It can’t be distinct. The pleasure… The kind of pleasure… If we call this pleasure… If we call this liking… The liking of the learning is not separate from the learning in the same way that the liking of… Like the first division that we made, like the liking of ice cream and the liking of eating ice cream. It’s not… It doesn’t separate in that way.
Instructor: Because the whole… The whole of this thing is that now you have—I installed you a new liking thing. That’s all it means. Of course there’s an activity of learning. Maybe not always you like it. Maybe the like comes in the beginning. That’s already how it works. But the liking is the same thing.
That the *Degel Tal* [Degel Machaneh Efraim] does get this right. The liking is part of the learning. It’s not possible for someone to be a *loymid* [learner]. The *middah* [character trait/quality] is a *loymid limit*. You could be a… Then you’re not a *loymid*. Then the yeshiva’s education failed on you. You’re a *tzaddik* [righteous person]. You’re not a *loymid*. You’re a *choviv tzadikim* [one who fulfills commandments]. You never like learning. But if they succeed, then you like it. And this liking is not the same kind of pleasure.
Well, if it’s *lishmah*… If God cares about it, that’s a separate question. We have to ask that question. The Chassidim will definitely say that it’s not enough. I’m not arguing with that. I’m just saying that it’s not the same. When they criticize the Chassidim, they sometimes reduce it to the lower kind of pleasure, which it isn’t. It can be criticized, but not in that way, right?
Addressing Objections: Why Learning Is Not Like Sensory Pleasure
Student: You’re saying that if it would have been such a type of sensory pleasure, then no one would have to teach you this type of liking. Then all Torah that isn’t that…
Instructor: Again, I don’t know if it wouldn’t be a have to teach, but that’s just not what it is. I don’t know why anyone would think it’s a sensory pleasure. It just isn’t. Which sense is it?
Who cares what it’s called—sensory this, sensory that? I just know for myself, right? There’s two different likings. There’s one, like, before you get up, like, get a *cheshek* [desire/urge] to go over, yeah? If I was about to advise, that’s a *geshmak* [delight/pleasure]. But if you like the activity of learning, in other words, right? Like 2 o’clock in the morning, get this *cheshek* to learn, let’s say, or 2 o’clock in the afternoon, whatever, right? Just go, right?
One second, and then what do you do? Besides, these are details within the thing. I don’t see that. It’s not like he’s liking the activity of learning for the learning itself. Some people like this, but no, I don’t think it’s… I don’t think it’s… It doesn’t matter to me. It doesn’t matter to me. These are interesting discussions to have if we’re talking about actually the virtue of learning. We’ll get into all the different parts of it. But since I’m just trying to find what a virtue is… And all of those are in the same category to me.
Psychological pleasure—I don’t know what that means. It’s just a word that seems to make people think they know something.
The Pizza Analogy and Its Rejection
Student: I want to say something very, very simple, because I want to understand this. Since I one time ate pizza, now I like pizza. In other words, forget about the taste of pizza. At this point I already like pizza eating, right?
Instructor: I don’t know. But we’re not talking… Again, we’re not talking… We can’t… No. Again, I’m not… How do you understand that? I like pizza. What does that even mean?
Student: Yeah, I think that it’s… I actually think that you’re wrong because you’re jumping within that. You’re connecting them too much, right? You’ll remember. You’ll remember.
Instructor: Don’t… Let’s do… Let’s keep things simple. Listen, listen. That’s not it. Wait, so let’s keep things very simple and never talk about the same thing which has both, because that’s just confusing, okay? We’re going to use examples where it’s clearly distinct, okay?
Eating and other physical pleasures are one kind of like, and *kavod* [honor] and *gaiva* [pride] and *ka’as* [anger] are another kind of like, okay? As simple as that. *Kavod* doesn’t mean I get a tingle in my spine or something. It just means I like that, okay? It’s a social thing. It exists somewhere. I’m not getting into the materialism thing question. Just a different kind of thing, okay?
Student: Is *ka’as* a different kind of thing?
Instructor: There you go. That’s all. Now Torah is the kind of… Learning is the kind of thing that *kavod* is, not the kind of thing that food is. That’s all. There’s a third thing? Not a third. Same. There isn’t a third thing. It’s a better one, but it’s the same kind of thing. There’s a third thing which is intellectual. We’re not talking about that. We’re talking about the virtue of learning.
The Key Distinction: Natural vs. Socially Constructed Liking
Student: Can you give two regular examples, let’s say, of like *gaiva* and let’s say, I don’t know, the food thing, whatever, the pleasure thing?
Instructor: Yeah, what do you mean? Once I feel *kavod*… Why is it so difficult? The generally big difference is that one is social—in other words, it’s taught—and the other one is more natural. Isn’t… We, again, to use a simplified example, sensory… You don’t have to be taught to like food, but you do have to be taught to like *kavod*.
Student: Everyone is taught that because it has to do with the sensory pleasure?
Instructor: Yes, whereas *gaiva* has nothing to do with the sensory pleasure. Exactly. It’s something you’re taught. Maybe you’re taught… You have a natural disposition to it because you have a natural disposition to everything, but you’re taught in the sense of it’s a social… They’re cultural. *Kavod* is a cultural institution, right?
If you’re a critical theory person, you say it doesn’t really exist. Only literal pleasures might exist. Even that’s culturally construed because they get into that level of that. But we’re trying to make it simple. But it’s a… How do they call it? How do they call it? A paradox? Not a paradox. A constructive thing, right? Something that doesn’t live in your body in the same way that food-loving, eating, lives in your body. As simple as that. It lives in the relationship between me and you.
Does that have some representation in my body, in my brain? Not my question. But it doesn’t live in my body in the same way. Yes. You have to be taught. And liking it is not a reduction of one to the other. It’s not that now I just like it in the same way I like food. I like it in a different way.
Now, you could say that all of these kinds of likes are still selfish and bad. I’m not getting into that question. That’s the Chassidish criticism, the Platonic criticism. Plato already had that criticism. But that’s not my point. It’s still more that it’s a different kind of thing, and people seem to be missing this because it just… In other words, if there’s no value… Like, I don’t know, value… It’s not different. It’s not different at all. Like some people like pizza and some people like Torah. That doesn’t really follow. It’s true, but it’s a different kind of thing.
Responding to Further Objections
Student: To be able to like pizza is a simple thing. To be able to like Torah you need training, you need *chinuch* [education/training]. This is important. It’s socially constructed, okay. And if taste needs *chinuch* also, then it wouldn’t be the same.
Instructor: It doesn’t. There’s other differences. It’s a different thing. I just told you one difference between them. It’s a different thing. Even for… There wouldn’t be… There’s still a different thing. We’re just trying to define why it’s a different thing.
Student: No, I said one, because I didn’t say this is what made the difference. Obviously a different thing. It’s just I don’t think I need to explain why it’s a different thing.
Instructor: It’s a kind of… What do you mean? It’s a different thing. It’s like a sense. Feeling is a kind of thing. Do you understand what that means? A pleasure of the sense is a kind of thing. Do you understand what that means? And sense of… of liking to it. It’s a different kind of thing. You don’t feel it in the same place. I just want to say that. It doesn’t exist in the same part of the soul. Absolutely. It’s not the same.
Student: One is an activity and one is liking the actual item. But if you come out with examples where it’s not an activity, correct?
Instructor: No, absolutely not. This is just a nice fantasy that people like to tell themselves. I don’t know why people got this. You literally don’t feel the same. I don’t know why. Look in your experience, okay? You could look and do introspection for this. This is totally not the same thing, okay?
Conclusion: The Flattening of “Liking” Into One Undifferentiated Category
Very nice. No, *hamevul* [confused/mixed up]. So it’s not the same like, the same thing. Why do people go around that? These people have just invented this category called liking things, and then like, you like soda, I like pizza. That’s true in a very broad sense if you like to use the word “like” in an undefined way. But it’s like saying this is the table and that’s… and that’s a star. Both are things. Very nice. But there’s a table, that’s a star.
Chapter 15: The Nature of Pleasure: Sensory vs. Intellectual Enjoyment
The Fundamental Distinction Between Types of Pleasure
Instructor: I don’t know why. Look in your experience, okay? You could look and do introspection for this. This is totally not the same thing, okay?
Student: Yeah, it doesn’t hit my taste buds. It’s in some other sense.
Instructor: Very nice! It’s in some other sense. So it’s not the same thing. Why do people go around… People have just invented this category called liking things. And then like, you like Toyota, I like pizza. That’s true in a very broad sense if you like to use the word “like” in an undifferentiated way. But it’s like saying, this is a table and that’s a star. Both are things. Very nice. But this is a table, that’s a star. So, two different things.
So, why should I care about this? There’s nothing to do.
Student: I didn’t say that you should care. I just said first that it’s a different thing.
Instructor: Fine.
Student: I didn’t say anything about caring. I’m just trying to tell you the most basic fact that it’s different. And for some reason, I don’t know why. I do know why. Because it’s basic. If it’s something else, it’s basically you’re messed up. No, I mean this for real.
Student: I’m actually thinking the way you usually teach the thing. But I don’t see why the taste bud, because it’s a tongue and a piece of something hits it.
Instructor: I don’t understand what you’re saying. We know what that is and we know what this is. They’re not the same thing. If that’s why—it’s like yellow marker different than the blue marker. I don’t know. It’s one is yellow, one is blue. What is the question? Those are different, right?
Student: Of course those are different.
Instructor: Very nice. But they’re the same—
Student: Okay, no no no, they’re the same kind of thing, right? We have this—
Instructor: Okay, did you—okay did you—did you ever figure out this category called senses? Do you know what a sense is?
Student: Oh, so you decided there’s five senses?
Instructor: I decided? Yes.
Student: And that’s it? It can be another—
Instructor: Again, again, again, we have to be—we have to be very—no, there’s not one in five. But we have to be real in this sense. In this sense, maybe in a different sense, and we have to be real, right? It’s not a *chochma* [wisdom/cleverness] to just go and take words—this is sophistry, right? Let’s take words and pretend we can make them all sound the same. They’re not the same. There’s no real—like it’s the opposite. If someone wants to claim they’re the same, they have to prove it. The normal way of thinking is that they’re not the same. It’s not the same kind of thing.
The Burden of Proof and the Problem of Equivocation
Instructor: I don’t know why. Like tell me why. Even me, when you say the same kind of thing, I have no clue what you’re saying. No, it’s not. It’s absolutely not. It’s not the same as what? It’s not the same as feeling something in my mind, as feeling something in my tongue. What are you telling me?
Student: Oh, so once again, so the other sense called hearing is also not the same as saying—
Instructor: Again, when you say music, just to be clear, no, because you made me complicated examples. I’ll tell you why. Because we can’t—people always like escaping complicated examples. Because music is not a pleasure for the ear. If you say something very simple, like the kind of music that babies like, then yes. But if you talk about appreciating music, that’s something—
Student: No, I’m not appreciating. I’m talking about what babies like.
Instructor: Then of course it’s just a pleasurable sound. It’s not simple that there’s such a thing, but I’m assuming that there’s such a thing. Yeah, of course. Very loud sounds hurts you and a nice pleasant sound likes you. That’s the same exact kind of thing, of course. It’s a kind of—I could even give you some definition for what a sense means, but why would I have to go there? Like I feel like it’s something we all know.
And I think that the other thing—I’m telling you this, I’m making this argument, okay? I think that the other thing, this assumption that it’s the same kind of thing, like a *stickl* [piece of] Tosfos [medieval Talmudic commentary], is something that nobody knows. It’s a *stickl* philosophy that makes no sense that you were told by someone and you decide that it’s basic, and it’s nonsense. Just think of it for one second and you see that it’s nonsense.
Student: I’m trying to figure out when you say—I’ll tell you this. I understand so much when I sleep and when I go home it’s over.
Instructor: No, you don’t know that. You actually don’t know that. No, no, it’s not a *metzius* [reality/fact]. That’s what I’m telling you. It’s brainwashing by a *kat* [sect/group] that told you this.
Student: I know you’re not—you have to come to me whenever I say something that’s not a *metzius*, I know it, okay?
Instructor: No no no, I’m doing a shortcut because I don’t have a good—I’m doing a shortcut because I don’t have—I don’t have to name a *chalik* [difference]. You’re the one that’s connecting two things just to have the same word. It makes totally no sense. And for some reason you’re pretending that it’s me that has to prove you that it’s different. It’s so funny. It’s no *shaych* [connection/relevance]. It’s these two things.
And I’m not even getting—actually your other question was a better question. What is the *shaych* between enjoying a touch and enjoying a taste? That’s a good question. It’s actually a pretty easy way of answering it, why they’re similar. But what you’re saying is something totally different.
The “Plenjoyment” Thought Experiment
Instructor: Word—like for both, or enjoy for both, which is very not accurate because it’s not the same kind of enjoyment. It’s the same kind just in the sense that, you know, like in the same but similar—like I sometimes make these funny things like my chair likes to be on the floor, both likes and never jumps up by itself, so I must like it. And that’s the same kind of thing as me liking pizza. It’s just a word that we use the same, but it’s just sophistry. There’s nothing—there’s nothing—this, the same word refers to in your experience or in your in anything that you’re making them pretend to be the same thing. I have no idea why anyone would say this.
Student: I use the *mashal* [parable/example] of hearing for a very simple reason, okay? Because you said that hearing is one of the five senses and that has type of enjoyment, right? So then you said, no, I’m using a complicated *mashal*. I wasn’t using a complicated *mashal*. I’m trying to tell you a *mashal* that hearing has pleasure from, right? There you go. So that you understand that hearing’s pleasure and touch pleasure is different, even though they’re from the five senses. I just, did I—so, dude, the brain—
Instructor: Tzadik [righteous one/my friend], did you answer? Did you answer? Did you listen to what I said or you just were thinking of what you’re going to answer? Because I just repeated this question that you said to you.
Student: No, you said about the difference in touch and taste. And I specifically said hearing.
Instructor: No, because I think I specifically gave you the—do you understand why we came up with this concept of the five senses? What do we mean when we say senses?
Student: I have an example of not the five senses. What about hearing a joke? Now, I’m not talking about the physical feeling of laughing after you hear the joke.
Instructor: That’s like appreciating music.
Student: Yeah, it’s like music, but the music is one of the five senses. And that’s like understanding touch.
Instructor: Yeah, yeah, that’s not hearing. It’s not a pleasure of the ear. Of course not. Of course not. It’s a social thing. I don’t know what—yeah, of course. It’s a social thing. Of course, of course. That’s not social—by social I don’t mean that no one’s around. I mean it’s something you’re taught. It’s a cultural thing. Of course. Different cultures like different jokes. Okay, that’s not entirely a proof, but in some sense, yeah, of course. Yeah, of course. Yeah, of course. It’s not the same kind of thing as liking, as the pleasure of senses. Of course not.
Defining What Makes Something a “Sense”
Instructor: I didn’t convince you that anything better or anything. I’m just telling you it’s different. We just use this word “feel good” for everything. We just use this word “feel good” for everything, as if we know what that is. But we don’t know what that is. We know what feeling good means in a sensory sense. We also know what it means in a different sense. But it’s not the same thing. It doesn’t—I have no idea why you keep on pretending it’s the same thing. It’s just the same word. It’s not even—you should use a different word and you’ll see that it’s not the same thing.
I could call it differently. Let’s call—let’s decide to call it differently and then I’ll be right, right? I can’t just come—what’s the difference? *Deh sabah khalif, deh sabah khalif, deh sabah khalif* [this is different, this is different, this is different – Yiddish/Aramaic]. Again, again, I’m not hooked—I’m hooked on you being so brainwashed and you’re repeating words to me that mean nothing.
Let’s make a new language. We’re not allowed to call these things enjoyment. We have to call one enjoyment and one “plenjoyment,” okay? Now you understand that’s two different things, right? This I enjoy and this I “plenj oy.” Finish. Did I solve your problem? Now give me something besides for the words to tell me why I said something wrong.
Student: Let’s say liking to drink, talking about alcohol—alcohol, liking to get drunk, right? It’s a perfect example for you. You can’t—you have to make a distinction between, of, of, of why—not why you like to drink, but meaning you can’t bring taste into the matter, right? Because it’s disgusting, right?
Instructor: No, no, sensory-wise, right? Like it’s nothing to do with the good taste, right? It’s the social aspect of it, right? So I’d like—I’d like to drink. I’d like to—
Student: I don’t think Ada disagrees that it’s different. He disagrees that therefore we should say that it’s different.
Instructor: I don’t know why. It’s the opposite. If you want to connect things, you have to connect them.
Student: Within learning you’re saying you have sensory. I don’t think you have both things. I don’t know which sense enjoys learning.
Instructor: I don’t know which sense enjoys learning. If you want to tell me which one it is, or in which sense it’s a sense—so why would you even call it a sense?
Student: I don’t know where it is, but I know for sure that I like it.
Instructor: Very cute. If I’m asking that you like it, but you’re just—no, because senses have a meaning. It’s not just a word that we made up. A sense has a meaning. Tzadik, when we call it senses, it’s not because we randomly decided to call these things senses.
Student: No, but if you say there’s five senses, then you’re taking away from other things that have the same feeling you could call senses, but they’re not senses because they’re not—
Instructor: Okay, a sense is something that gives me information about the outside world in a way of touch, or in a kind of way—now just a touch, yes. With sight is touch.
Student: Yeah, kind of touch, everyone—
Instructor: Of course. The ancient theories were sure like that, but nowadays it’s also like that. Just a light wave is hitting your cornea or whatever. Yeah, of course. That’s what a sense is. There might actually be more than these five, but it’s hard to find them. Like there’s many more. And this is not touching your brain or touching your whatever—not in, not in the same way. Like again, in analogous way, yeah, we have these analogies, like—but not in—it’s just an analogy. It’s the same word for a different thing.
The Categorical Difference: Marriage, Nachas, and Other Examples
Instructor: I don’t see why I have to explain to you that it’s different, because it’s obviously different. It’s you that has to explain to you why it’s similar. I can explain to you why it’s analogous, but I don’t know why you would assume that it’s the same thing.
And just to be clear, I’m not saying—I didn’t make any moral claims here. I didn’t say that it’s a better kind of pleasure. I just said it’s a different kind of thing that happens. They get called feeling good in the same way, but it’s a totally different thing. It’s the same thing, okay? Let me tell you clearly. People seem to be very confused about this. I don’t know why. I know why—because I’m brainwashed by a bunch of hundreds of years of philosophers that try to pretend that this is the basic facts, but it’s not.
The enjoyment of being married is not the same thing as the enjoyment of having sex. And some people think that it is, but it’s not. It’s that both enjoyable, both are pleasurable, but the word pleasure literally means something else in both cases, okay? *Nachas* [satisfaction/joy, especially from children], in Yiddish it’s called *nachas*. *Nachas*—what’s *nachas*? Basically the same thing as enjoying some sex? No, it’s not *nachas*. There’s some Yiddish that make that argument, but it’s nonsense. Maybe they’re both selfish. I didn’t say that one is better than the other or any of that. All I said is that it’s a qualitatively different thing.
It’s like saying you’re telling me the floor and the ceiling are both the same. Yeah, they have some similarity, but they’re two different things. Like why would you even connect them?
The Key Implication: Non-Sensory Pleasures Must Be Taught
Instructor: Okay, let’s get back to this thing. I’m going to finish my *shiur* [lesson/class]. So now, the important thing about this kind of thing is that you have to be taught, okay? You have to be taught. It’s not natural. There’s actually very few things that are really natural, or at least whatever—this distinction is more complicated. But at least in some simplification level: sensory pleasures don’t have to be taught to humans. But other pleasures, or other likes—we shouldn’t use the word pleasure because it confuses us, but of course it is pleasurable—have to be trained, okay?
And that’s what Shlomo Hamelech [King Solomon] said and Plato said.
The Nature of Cultural Training and the Meaning of Receiving the Torah
Chapter 16: The Insufficiency of Rational Argument Alone
Instructor: There is no way to make you like [Torah] without training. We did this right last week. I don’t know. I did it in my Yiddish. You have to be trained. And this also means that both—even if I could give you an argument for why it’s good, which would be a different discussion, it wouldn’t be enough. Because you still won’t like it.
If I give you an argument for why it’s good, you’re going to agree that it’s good, but you’re not going to like it in the same way which you like food, for the different way that we’re talking about here, right?
And vice versa, if I don’t give you the argument why Torah is good, I can still make you like it. Maybe slightly less successfully, but I can still do it. You know how I know that it can be done? Because many people have been doing it all the time.
The Yeshiva System as Evidence
And like with yeshiva, they don’t really explain to you why Torah is good. They just tell you you should believe it, but they do make you like it, at least in some cases. And it even works very well. They even make you like it in the ways that they would not agree with, right? Because people that went to the yeshiva like also learning other things that the yeshiva doesn’t approve of, which just shows you that this is like a kind of thing that you could—you could be trained into liking learning, and it doesn’t translate into liking following what the yeshiva says. It’s not the same thing. That’s how you get into it, maybe, but that’s not what you get. Just like it’s a kind of way of getting you into it.
Student: Make sense.
Instructor: Make sense?
Chapter 17: Culture as Universal Training
Now, just to be very clear, every single culture that ever existed does this, besides for a few that pretend that chinuch [חינוך: education/training] is not necessary, but they also do it. They just don’t talk about it, right? Belonging to a culture literally means this. That’s what it means. That’s what culture means.
This word “culture,” which, by the way, tarbut [תרבות: culture] is literally what Chazal [חז״ל: our Sages, of blessed memory] called culture, and tarbut means chinuch. Kasheh tarbis ra’ah betokh beito shel adam [קשה תרביס רעה בתוך ביתו של אדם: difficult is bad training within a person’s house]. Tarbis means being raised—the raising of people, not the raising of people the way of raising animals, the way of raising people, which means teaching them some more human rights. Obviously animals don’t literally have, at least not to the extent that we do. And this is something that at least tarbis defines as human.
Middot [מידות: Character Traits] as Cultural Products
And when you grow up, you are taught to like certain things and dislike certain things that is not very much connected with the beliefs of this society. The word “virtue” is weird, but the kind of thing that a virtue is—virtue just means the good ones. That’s why it’s a de’ah [דעה: disposition/opinion] without being a middah [מידה: character trait]. This is what culture does.
Chapter 18: The Lasting Impact of Childhood Training
And this is why culture—and even to some extent this leads to some scary conclusions for us, which were said already, drawn by the Mishlei [משלי: Book of Proverbs] and by Plato and Aristotle—that the kind of things that you start doing when you’re a child, there are going to determine your whole life, basically. Whatever you are trained into doing as a child in a childish way, you will remain with you for the rest of your life.
Examples of Persistent Training
Which is why if you go to a Christian school, if they teach you to respect the Rabbis, you can always respect Rebbe [רבי: Rabbi/teacher]. It might be a different Rebbe, but that’s a middah. Or if you’ve got a literature school which teaches you to be critical in some sense, you’re going to remain with this middah, and so on.
Student: Wait, wait. We’re going to figure out how to switch.
Instructor: I don’t think people entirely switch. People refine. Very few people entirely switch, actually. Maybe none, or maybe very few. But very few people entirely switch, and I don’t think that’s what we need to be doing. Well—but let’s get to that in a second.
Chapter 19: What It Means to Be Happy About Receiving the Torah
But this, I said before my question of what’s okay. Now, when someone says I’m happy to be—if I am happy to have received the Torah, and like we gave in the first half hour of the shiur [שיעור: lesson], that we don’t mean the Torah that’s in the banner [the physical book]. So the only thing it could mean is that I am happy with certain virtues that I was made to have. Certain things that I was made to like.
It’s not that I choose to like, right? This is even something that’s weird to talk about choice. The choice is—it’s a choice, but in a much broader sense than what we think about choices, like I choose to this action or that action. You can’t literally sit down and choose to like learning. You could choose to get into a path that will cause you to that. You could choose to train your children to do that. It’s a much broader thing than individual particular action choice.
The Only Coherent Kavanah [כוונה: Intention]
But if you were received a training, you received a kind of that made you like certain things and dislike certain things, and those things are good—now we’ll have to have some way of evaluating whether they’re good—but if you realize them to be good, then you should be happy with receiving the Torah.
If anyone says, you should tell me, because this seems to be the only kavanah that’s possible to have: that your culture that you were brought up in, if that was the culture you were brought up in, has given you certain likes that you would not have had otherwise. It’s not possible to get them otherwise. There is nobody that gets them without being trained in them, without being cultured and educated into them.
Chapter 20: Addressing the Misframed Question
And we have to talk about what do you do when you’re stuck, but we’re talking about when we talk about being happy with the Torah, we’re not—this is, by the way, very clear, right? We’re not talking about the last time, right? Again, people like to go to the extreme cases for some reason, right?
When I ask you a question, are you happy with—hello? When I ask you the question, are you happy with having received the Torah, I don’t mean hello. I don’t mean the question of would you have been—would you have taken the Torah if you would have been born in Honolulu or something, you’ve been born differently, which many people think that that’s the question. I don’t know why that would be the question. That’s nice for some reason.
Why People Switch the Question
This is another one of the ways in which people switch the question to a different one, which is either harder or easier to talk about, right? If I—before I asked this question of—I said that we should ask, we should all think of if we’re happy to have received the Torah, and for some reason people think that this question translates to a different question, which is if I would have been born in—halilah [חלילה: God forbid]—would have been this guy. It’s entirely besides—besides for that not being a realistic question, it’s also not the question that I asked you.
When I asked you if you’re happy, I mean the one that you have, actually. Not a different one that you would have theoretically had. Why do people keep on changing it to that one? I don’t know. I actually know what you should think about.
Chapter 21: The Framework for Refinement and Teshuvah [תשובה: Repentance/Return]
And since the question is on this actual one that you were given—and “given” doesn’t mean there’s a book that you believe in; “given” means you were trained in, that’s what chinech means—therefore, the question is: if the virtues—not the values—if the virtues that you were trained in are good, now to the extent that they’re good, they should be happy. To the extent that they’re not good, they should do something very simple.
The Process of Refinement
And what does refining them mean? That it’s probably very hard to think of a society that has zero virtues, or that has no virtues at all, because that would be an impossibility. And since everyone has some virtues, then the job of growing up, or doing teshuvah, which is what we do when we’re more than fifteen and so on and we can’t relive our childhood—is childhood, not only childhood, right? Youth.
Then the answer is you need to know what those virtues are, and you need to know what the good parts of them are—what the good things that you were taught to like that you would never have liked otherwise—and then you find out what the bad things are, what are the bad things that you were taught to like and you would never have liked otherwise.
And what you would have to do is like the work of philosophy, or the work of teshuvah, like the work of growing up: it’s to make the good ones interpret the bad ones instead of vice versa.
Chapter 22: A Concrete Example: The Lakewood Virtue
Student: What does that mean?
Instructor: Ah, now I have to—I’ll tell you the answer also. The answer—yeah, I could tell you one example, but I have to finish. The answer would be something like—like, I was brought up to—let’s do something like this, right? This is really what all the middas [מידות: character traits] are about, the Middas HaMitzvot [מידות המצוות: the mean/measure of character traits]. And the Middas HaMitzvot shows you that there isn’t, like, really such a thing as a totally bad thing. It’s only a question of when and where and how and how much, right?
The Raw Disposition
So, for example, if someone was brought up in some kind of society which taught him, like, to not care about what anyone else says, right? Okay, this is a virtue that you get from—I’m going to tell you about it. Okay? We are the best. We talked about this. We are the ones that know the truth, and everyone else can farshtayn [פֿאַרשטיין: understand/get lost—Yiddish]. Yeah, one of the basic virtues.
Just very clear, again, we escape to the truth of it when we talk about it, but this is a virtue. This is a kind of way of being. We like it. We like to be the ones that know what they have to do, and we absolutely don’t give a gornisht [גאָרנישט: nothing—Yiddish] what anyone else thinks, right? That’s a virtue. It’s an excellence. It’s a thing that you get. Okay, what?
Student: But it’s good or bad?
Instructor: It’s a virtue.
Student: Okay.
Instructor: Yeah, I don’t have a different word. It’s a way of thinking.
Good and Bad Interpretations
Now, this has a too much, which is bad, and a too little, which is bad also. And which virtue is this? This is something like the virtue of courage. I’m giving you an interpretation of this. This is what I mean.
Now there’s a bad interpretation of it, which is called the vice of egoism. Okay? Which is not caring about other people. That’s how you become a bad talmid [תלמיד: student] of Lakewood. But the way to become a good talmid is to interpret it as the virtue of courage, which is the idea that you as a human being need to have some sense of what he is doing and not be the opposite of that, which would be the vice of being a chanef [חנף: sycophant/flatterer], someone that just does what everyone else wants him to do, which is not good—not for himself and not for anyone else.
You need to have that kind of—I’m calling it courage. Maybe there’s a different word for it. I’m not sure if it’s exactly courage. It’s courage—it has more to do with facing danger and stuff. But self—some kind of virtue of having a backbone. Okay?
Student: Integrity.
Instructor: Integrity. Integrity, you could call this. We’ll figure out. You understand more? That’s what I mean. And some kind of integrity—
Integrity, Practical Wisdom, and the Preconditions for Receiving Torah
Chapter 23: The Virtue of Having a Backbone
Instructor: The opposite of that would be someone that just does what everyone else wants them to do, which is not good—not for himself and not for anyone else. You need to have that kind of… I’m going to get courage. Maybe there’s a different word for it. I’m not sure if it’s exactly courage—it’s hard to have more to do with facing danger and stuff. But some kind of virtue of having a backbone.
Okay, integrity. Integrity, you could call this. I will figure out—you understand more or less what I mean—some kind of integrity. I don’t know. I’m trying to use ancient words. So some kind of integrity or courage or backbone.
Chapter 24: Applying Virtue Through Practical Wisdom
Okay, now that’s the good interpretation of it. And you take—you understand it in that way and use it in that way. And this is—there’s no way of applying virtue without using your *seichel* [practical wisdom/reason], which is called practical wisdom. And you apply it in the cases, or in the way, or in the amount which is needed for that, and not in the amount which is needed to be a *gas ruach* [arrogant/inflated person]—like some other people apply it.
Chapter 25: Becoming a Mensch and the Right to Receive Torah
That’s called becoming a *mensch* [morally mature person] when you’re already an adult. That’s called—and then, then you have a right to say that you’re happy to receive the Torah. Otherwise you don’t have the right, because it only made you worse.
Chapter 26: The Unanswered Question
So it still didn’t have to be this Torah. I didn’t answer that question because I—okay, I’m going to stop here. You can think about it yourself. It didn’t have to be nothing.
🎓 שיעורים בשער הכוונות - English 1 שיעורים ›
🎓 All Yitzchok Lowy's Podcasts 1 שיעורים ›
🎓 עיון למחשבה 2 שיעורים ›
דער שיעור באהאנדלט די פונדאמענטאלע פרייהייט וואס תורה-לימוד גיט: אז יעדער איד קען אליין לערנען און פסק'נען הלכה, און אז קיינער קען נישט דיקטירן פאר א צווייטן וואס די תורה מיינט. ס'ווערט געוויזן ווי דאס ארבעט למעשה אין הלכה און אין מחשבה, און אז די אידישע אנארכיסטישע סיסטעם איז אמת'דיג פרייער ווי די וועלטלעכע געזעלשאפט. דערנאך ווערן פארגעשטעלט זעקס פארשידענע פשטים אין מתן תורה — פון ברית און שבועה ביז דער רמב"ם'ס עפיסטעמאלאגישער שיטה און דער חסידיש-קבלה'דיגער פארשטאנד פון צוריקגיין צום שורש.
דער שיעור באהאנדלט די פונדאמענטאלע פרייהייט וואס תורה-לימוד גיט: אז יעדער איד קען אליין לערנען און פסק'נען הלכה, און אז קיינער קען נישט דיקטירן פאר א צווייטן וואס די תורה מיינט. ס'ווערט געוויזן ווי דאס ארבעט למעשה אין הלכה און אין מחשבה, און אז די אידישע אנארכיסטישע סיסטעם איז אמת'דיג פרייער ווי די וועלטלעכע געזעלשאפט. דערנאך ווערן פארגעשטעלט זעקס פארשידענע פשטים אין מתן תורה — פון ברית און שבועה ביז דער רמב"ם'ס עפיסטעמאלאגישער שיטה און דער חסידיש-קבלה'דיגער פארשטאנד פון צוריקגיין צום שורש.
דער שיעור באהאנדלט דעם רמב"ם'ס פרק ד' פון שמונה פרקים וועגן דרך הממוצע און דרך הרפואה. די הויפט נקודה איז אז די תורה איז נישט געמאכט פאר צדיקים וואס פארשטייען שוין די אמת, נאר פאר רוב מענטשן וואס דארפן פראקטישע מעכאניזמען ווי לקט שכחה ופאה כדי צו ווערן בעסערע מענטשן דורך מעשה, נישט דורך פארשטאנד אליין. דער רמב"ם ווייזט אז מצוות ווי שמיטה, מעשרות און צדקה-געזעצן זענען אינדירעקטע וועגן צו באהאנדלען מענטשלעכע כילות און עגאאיזם, ווייל דירעקטע שיעורים וועגן געבן און טיילן ארבעטן נישט פאר רוב מענטשן.
דער שיעור באהאנדלט דעם רמב"ם'ס פרק ד' פון שמונה פרקים וועגן דרך הממוצע און דרך הרפואה. די הויפט נקודה איז אז די תורה איז נישט געמאכט פאר צדיקים וואס פארשטייען שוין די אמת, נאר פאר רוב מענטשן וואס דארפן פראקטישע מעכאניזמען ווי לקט שכחה ופאה כדי צו ווערן בעסערע מענטשן דורך מעשה, נישט דורך פארשטאנד אליין. דער רמב"ם ווייזט אז מצוות ווי שמיטה, מעשרות און צדקה-געזעצן זענען אינדירעקטע וועגן צו באהאנדלען מענטשלעכע כילות און עגאאיזם, ווייל דירעקטע שיעורים וועגן געבן און טיילן ארבעטן נישט פאר רוב מענטשן.
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
שיעור לכבוד שבועות: וואָס מיינט „מתן תורה”? – פולשטענדיגער אַרגומענט-פלוס
—
חלק א: הקדמה – הנחות, חירות, און דער מעטאָדע פון לערנען
1. נשמה בהר סיני – דער אָנהייב-פונקט
אַ פרישער געדאַנק: מען קען דעם נושא פון נשמה פאַרבינדן מיט דעם יסוד אַז „אַלע נשמות זענען געווען בהר סיני”. אָבער וואָס מיינט עס אַז „מיין נשמה איז געווען”? איז דאָס אַ גלגול? דאָס מאַכט נאָר סענס לויט אַ געוויסע פּשט אין וואָס אַ נשמה איז. ר׳ צדוק הכהן האָט איין שיטה, אַנדערע מפרשים האַלטן אַז אַלע נשמות (אויך ניט-אידישע) זענען שוין באַשאַפן געוואָרן דעמאָלט – מען קען זיך מפלפּל זיין.
2. דער אמת׳דיגער יסוד: הנחות אַנאַליזירן
אַלע שיעורים דרייען זיך אַרום איין זאַך: מען מוז אונטערזוכן די הנחות (assumptions) וואָס ליגן אונטער יעדן מושג.
דוגמא: ווען מען זאָגט „אַ נשמה איז חלק אלוקה ממעל” – מיינט מען מען האָט עפּעס דערקלערט, אָבער באמת האָט מען נאָר צוגעלייגט דריי אומקלאָרע מושגים:
– וואָס מיינט „חלק” (part)? – אַ פיזישער מושג מיט פאַרשידענע meanings, אַ מחלוקת הפילוסופים.
– וואָס מיינט „אלוקה” (גאָט)?
– ערשט נאָכדעם קען מען רעדן וועגן נשמה.
דאָס איז אַ „useful יסוד” – מען קען עס נוצן כּמעט אומעטום: דערקענען אַז „בייסיק” זאַכן זענען אַליין אַ סוגיא.
> [זייט-דיגרעסיע] – זוכן אַ פּען און פּאַפּיר, רעדן וועגן אַ פריערדיגע קאַר – קיין ממשות׳דיגער אינהאַלט.
3. חירות דורך לערנען – דער משל פון ליטווישע ישיבות
ליטווישע ישיבות זאָגן: „מיר לערנען דיך נישט וואָס, נאָר ווי אַזוי צו לערנען.” אין ישיבה האָט דאָס געקלונגען ווי אַן excuse. אָבער זיי האָבן אַ שטיקל פּוינט.
דאָס פאַרבינדט זיך מיט קבלת התורה: „חרות על הלוחות – אל תקרי חרות אלא חירות.” ווען מען איז מקבל תורה ווערט מען אַ פרייער מענטש. דער עולם פאַרשטייט נישט ווי דאָס קען זיין – „אַ גרויסע קשיא.”
4. עבדים vs. בנים – צוויי סאָרטן אידן
– עבד לעבד: קען נישט לערנען, מוז אַלעמאָל פרעגן דעם רב / משפיע וואָס שטייט אין תורה.
– בן חורין: דער רבי׳ס דזשאָב איז זיך מאַכן איבעריג – דער תלמיד זאָל קענען אַליין לערנען אַ סוגיא און פּסק׳ענען.
דער חזון איש אַלס דוגמא: ער האָט בפועל מדריך געווען מענטשן – ווער ס׳איז בר הכי מוז לערנען אַ סוגיא און פּסק׳ענען פאַר זיך. צי אַנדערע וועלן פאָלגן – „that’s not your business.”
5. פרידאָם אויך אין מחשבה / אמונה
דער זעלבער פּרינציפּ גילט אין השקפה: קיינער קען נישט קומען זאָגן „מ׳מוז גלייבן X” אָן אַ קלאָרן מקור. „מ׳מוז גלייבן ביז מ׳גלייבט” – דאָס איז נאָנסענס.
> [זייט-דיגרעסיע / הומאָר]: לויט׳ן בעל שם טוב „מוז” יעדע בית המדרש האָבן קאַווע, אַ פרידזש, אא״וו – אָבער דאָס איז נישט קיין הלכה, נאָר אַ שפּאַס צו באַווייזן דעם פּוינט.
דער עיקר: ווען איינער זאָגט „דער בעל שם טוב האָט אַזוי געזאָגט” – דאַרף מען פרעגן „מאי חזית?” – וואו שטייט דאָס? אין אַ פּסוק? אין אַ גמרא? דער רמב״ם זאָגט מען פאָלגט די גמרא – וואָס שטייט נישט, ביסטו מיר נישט שולדיג גאָרנישט, אַפילו מיט אַלע דרך ארץ.
6. תורה-פרידאָם איז ריעלער ווי וועלטלעכע פרידאָם
דער סאָרט פרידאָם וואָס תורה-לערנען גיט איז מער ריעל ווי אין אירגענדוואו אַנדערש. אין דער וועלט דרויסן עקזיסטירט אַזאַ פרידאָם אַפילו נישט טעאָרעטיש – מען קען נישט אַליין אויסלערנען אַ סוגיא פון טרעפיק-לאָ און זיך אַליין באַפרייען פון אַ טיקעט, אַפילו ווען מען ווייזט אַז עס סותר זיך. אין בית המדרש – יאָ.
—
חלק ב: חירות אין פּראַקטיק – אַנאַרכיזם אין הלכה
7. דער משל פון טרעפיק טיקעטס – קיין אמת׳ע פרייהייט אין דער וועלטלעכער סיסטעם
אפילו אויב מען לערנט אויס אַז די טרעפיק-קאַמערעס זענען נישט קאָנסטיטוציאָנעל – העלפט עס ווי אַ רעטעך. מען מוז נאָך אַלץ באַצאָלן דעם טיקעט. ס׳איז נישטאָ קיין וועג אַרויס. אַ מענטש אין דער וועלטלעכער סיסטעם איז משועבד – אַן עבד. דער שעריף האָט מאַכט, און אויב מען פאָלגט נישט, זעצט ער דיר די חיים.
8. דער קאָנטראַסט: אידישע הלכה האָט אמת׳ע חירות
משא״כ אַ איד – ביי אידן איז דאָ אַן אָפּציע:
– איינער לערנט הלכות שבת, קומט אים אויס אַז מען מעג פאָרן מיט אַ בייק, און ער טוט עס – אפילו אַקעגן דעם רב.
– איינער גייט אויפן עירוב ווען דער רב זאָגט מ׳טאָר נישט, ווייל זיין שולחן ערוך זאָגט אַנדערש.
– ער קען זאָגן: „רב, איך האָב דיך אין בוידעם, מיין שולחן ערוך זאָגט אַזוי.”
9. דער יסוד: קיינער קען נישט דעסיידן הלכה פאַר אַ צווייטן
ס׳איז נישטאָ אַזאַ זאַך אַז איינער קען פּסק׳ענען פאַר אַ צווייטן. אפילו דער רמב״ם׳ס שיטה אַז אַלע אידן האָבן מקבל געווען דעם תלמוד בבלי מאַכט נישט אויס, ווייל מען קען נאָך אַלץ אינטערפּרעטירן דעם תלמוד וויאַזוי מען וויל. דער איינציגסטער וואָס איז מוסמך דיר צו זאָגן וואָס צו טון – איז דו אַליין.
> [זייט-דיגרעסיע] – אַ מעשה מיט ר׳ שלום בראַנדסדאָרפער (דער בעלזער ראש ישיבה) וואָס קומט צום חזון איש און ווייזט אים אַז דער מגן אברהם זאָגט פאַרקערט. דער חזון איש׳ס רעאַקציע: ער נעמט אַ פּען, שרייבט „וידוי ליתא כמגן אברהם” – פּשוט נאָטירט אַז דער מגן אברהם האַלט אַנדערש, און גייט ווייטער. דאָס איז אַ דעמאָנסטראַציע פון דער חירות – מען איז נישט משועבד אפילו צום מגן אברהם.
10. וואָס בעקט אָפּ די חירות? – דאָס בוך אַליין, נישט מאַכט
אַ שאַרפער חילוק: „איך בין בעקד ביי די פּאַוער פון דעט בוק” – נישט ביי עדות (צען חסידים וואָס גייען שעכטן יענעם), נישט ביי פּאָליס מיט דזשיילס. נאָר ביי דער אידעע. און דער אָפּאָנענט האַלט אויך אַז מען דאַרף פאָלגן דאָס בוך – דעריבער קען מען זאָגן: „קום, לאָמיר לערנען, דו וועסט זען, עס שטייט אַנדערש.”
11. ס׳איז נישטאָ קיין פּויבסט אין אידישקייט
ס׳איז נישטאָ דאָ קיין פּויבסט. אויף וויפיל ס׳איז דאָ אַ רבנות, איז עס נאָר אַ ביוראָקראַסי פאַר צעטלעך. קיין רב ראשי קען נישט „לעבן מאַכן די הלכה פון יעדן” – „איך האָב די זעלבע תורה ווי אים, ווער איז ער?” אפילו סנהדרין איז הלכה ולא למעשה – ווייל אידן האָבן קיינמאָל נישט באמת געוואָלט אַזאַ סיסטעם מיט עכטע מאַכט.
> [זייט-דיגרעסיע] – די „משטרים על הציבור” זוכן קאָנטראָל. זיי זוכן שטענדיג איין אויסגעדראָשענע הלכה וואָס זאָגט אַז דער רב קען מאַכן תקנות – אָבער דאָס איז איין הלכה פון גאַנץ תרי״ג.
12. חירות פאָדערט קאָמפּעטענץ
ס׳איז נישט קיין חכמה צו זיין אַ ליידיג-גייער און זאָגן מען האָט אַ יסוד. מען דאַרף האָבן אַ מהלך אין מחשבה, מען דאַרף טאַקע לערנען. דער חזון איש האָט געשריבן „לעיוני” אויף סימנים וואָס ער האָט נישט געהאַלטן זענען קלאָר – אָבער למעשה האָט ער גע׳פּסק׳נט לויט זיין הבנה. מען איז נישט שולדיג צו לערנען יעדן פּירוש, אָבער מען מוז קענען מעיין זיין.
13. חירות אויף „טאַט” – נאָך טיפער
די זעלבע חירות אַרבעט אויך אויף טאַט (זינד/עבירות) – „ווער ס׳ווייסט אמת׳דיג ווי זינדיגקייט אַרבעט” פאַרשטייט אַז מען קען זאָגן „בעצם עבירות איז נישטאָ.” דער כלל: אַ תלמיד חכם וואָס מען זעט ער האָט געטון אַן עבירה בלילה – ודאי עשה תשובה. דאָס איז די חירות וואָס קיינער אַנדערש האָט נישט – דאָס הייסט אַ בן חורין.
—
חלק ג: דער חילוק צווישן הלכה און מחשבה – וואָס גלייבן מענטשן באמת?
14. אין הלכה ווייסט מען כאָטש וואָס מ׳דאַרף טון
אין הלכה, ווען מ׳לערנט א סוגיא, איז מען מחויב דורכצוגיין די מפרשים, ראשונים, אחרונים – עס איז א „real skill” וואס פאדערט יארן ארבעט. אפילו גוטע בחורים אין ישיבה קענען נאר אויף א באגרענעצטע צאל סוגיות ווירקלעך דורכדרינגען.
> [זייט-דיגרעסיע] – איינער האט אריינגעלייגט אן עד אין „אידישע דעת” וועגן קנין סודר ביי הויז-קאנטראקטן, און געוואלט צאלן פאר א בירור – דאס ווייזט אז אין הלכה איז דא א מעטאדע: מ׳קוקט אריין אין ספרים, מ׳איז מברר, מ׳שרייבט א קונטרס.
15. אין מחשבה/אמונה – מענטשן ווייסן נישט וויאַזוי דאָס צו טון
אין עולם המחשבה איז דאָס „קול שקנא” – מענטשן ווייסן נישט וויאַזוי צו ברענגען א סיסטעמאטישע בירור, און האבן מורא דערפון. אָבער – אויב מ׳האלט אז מ׳דארף נישט אנערקענען עפעס וואס מ׳פארשטייט נישט, דאן איז עס אפילו גרינגער: מ׳דארף סך הכל זיין מודה על האמת וואס מ׳טראכט טאקע, נישט וואס מ׳זאגט אז מ׳דארף טראכטן.
16. קריטישער פונקט: רוב מענטשן ווייסן נישט וואָס זיי אַליין גלייבן
ווען מ׳פרעגט א מענטש „וואס גלייבסטו?”, ענטפערט ער „א איד איז מחויב צו גלייבן אזוי.” אבער וואס גלייבסט דו למעשה? „Maybe nothing. Maybe there’s nobody home.” – רוב מענטשן האבן קיין אייגענע דורכגעטראכטע אמונה נישט.
17. דוגמא: וואָס מיינט „מתן תורה” פאַר דעם דורכשניטלעכן איד?
אַ מענטש ווערט געפרעגט וואס מתן תורה מיינט. דער ענטפער: „עס שטייט אין ספרים אז מ׳קען מתקן זיין אלע מידות ביז דעם פופציגסטן טאג פון ספירה.” דאס איז א שפּעטע איידיע (ערשטער מקור – 18טער יארהונדערט), אבער דעם מענטש גייט עס נישט אן וואו עס שטאמט פון. ער גלייבט עס ווייל עס מאכט אים סענס.
> [זייט-דיגרעסיע] – ר׳ אהרן מיללער איז געגאנגען אין בני ברק, האט געזאגט זאכן וואס האבן מענטשן אויפגערעגט. מ׳האט אים געברענגט צו אן אלטן ראש ישיבה וואס האט אים געזאגט: „מאך אויף חובת הלבבות!” – אבער דער מענטש האט קיינמאל נישט געזען חובת הלבבות, עס גייט אים נישט אן. דער פונקט: מענטשן גלייבן נישט וואס שטייט אין חובת הלבבות – זיי גלייבן וואס זיי גלייבן.
18. די עיקר-מסקנה: מענטשן גלייבן וואָס מאַכט זיי סענס
> „רוב מענטשן למעשה גלייבן מער ווייניגער וואס ס׳מאכט סענס פאר זיי. דאס איז די reality.”
אלע שיעורים זענען דא צו ווייזן אז עס זענען פאראן אנדערע וועגן צו פארשטיין יסודות (ווי מתן תורה) – אין חומש קומט אויס איינס, אין גמרא א צווייטע זאך, אין א דריטן מקור נאך עפעס אנדערש. אבער רוב אידן וועלן דיר זאגן איין פארפעסטיגטע ווערסיע.
> [זייט-דיגרעסיע] – אַ גוי׳אישער מחבר האט געשריבן א ספר אויף אמונה – ער ברענגט נישט קיין מקורות, ער זעצט זיך אוועק און זאגט וואס עס זעט אים אויס. מענטשן זענען ברוגז אויף דעם, אבער בהכרח ארבעט מחשבה אזוי – אפילו דער פרומסטער טראכט דווקא אזוי.
> [זייט-דיגרעסיע] – עטלעכע מאדערן-ארטאדאקסישע אידן (דוד בערגער) זענען ברוגז אז דער ליובאוויטשער רבי זאגט פשט אין משיח אנדערש ווי דער רמב״ם. אבער קיין שום חסידישער איד קערט נישט – ווייל מחשבה ארבעט אמת׳דיג נישט לויט פסקים. מענטשן גלייבן וואס זיי גלייבן, נישט וואס דער רמב״ם פסק׳נט.
19. צוזאַמענפאַסונג פון ביידע הקדמה-פונקטן
א) אין הלכה – מ׳מעג אליינס מכריע זיין (ווי דער חזון איש און ר׳ משה פיינשטיין זאגן), ווייל „דוכא נישטא געזאגט” – עס איז נישט פאראן קיין אויטאריטעט וואס פארבאט עס.
ב) אין אגדה/מחשבה – מ׳מוז אליינס, ווייל עניוועיס גלייבט יעדער איינער וואס עס קומט אים ארויס. ממילא זאל מען כאטש מודה זיין על האמת.
דאָס איז חירות – „חירות מי שעוסק בתורה.” קיין גוי קען דאס נישט טון – נישט אין הלכה, נישט אין אגדה. אין דער אידישער וועלט טאר מען זיין אן „אפיקורס” אויב מ׳האט עס מברר געווען ערלעך – ווייל „איך בין געווען ביי הר סיני אזוי ווי דו.” אלע נשמות זענען געווען ביי הר סיני – קיינער האט נישט מער אויטאריטעט ווי דער אנדערער.
20. אָרטאָדאָקסיע = אַנאַרכיע
אָרטאָדאָקסישע אידישקייט איז דווקא די מערסטע „פרייע” און אַנאַרכיסטישע סיסטעם – נישט ווי מען מיינט אַז עס איז די „פרומסטע” אין זין פון שטרענגקייט. עס איז נישטאָ קיין אמת׳ע סמכות: יעדער רב קען זאָגן וואָס ער וויל, און קיינער קען אים גאָרנישט טאָן. דאָס ווערט פאַרגליכן מיט פּראָטעסטאַנטיזם – ביי גוי׳ם איז דאָס געווען אַ חידוש (רעפאָרמאַציע), אָבער ביי אידן איז עס „אַלעמאָל געווען אַזוי.”
> [זייט-דיגרעסיע] – אין באָראָ פּאַרק קען מען פּראַקטיש אויסניצן סאָציאַלע דרוק, און עס זענען דאָ זאַכן „וואָס דו קענסט נישט שאַקלען” – אָבער למעשה בלייבט דאָס אַנאַרכיש. פּאָליטיק איז נישט דער שיעור – נאָר אידעען וואָס מען קען צולייגן צו פּאָליטיק.
נקודה: דערפאַר איז עס „גאַנץ גוט צו זיין אַ איד וואָס קען לערנען” – ווייל אין אַזאַ אַנאַרכישע סיסטעם, דער וואָס קען אַליין לערנען האָט די אמת׳ע פרייהייט. אַ „ריעל רבי” לערנט דיר ווי אַזוי דאָס צו טאָן אָן צו זיין סטופּיד.
—
חלק ד: דער הויפּט-שיעור – וואָס מיינט „מתן תורה”?
21. די גרונט-קשיא: וואָס האָט זיך געטוישט ביי מתן תורה?
„מה נשתנה” פאַר מתן תורה און נאָך מתן תורה?
– אברהם אבינו האָט שוין געהאַט מצוות (ברית מילה, גיין קיין ארץ ישראל, לויט מדרשים – אַפילו עירוב תבשילין).
– שבע מצוות בני נח זענען שוין געווען – דינים, חושן משפט, יורה דעה – „מער-ווייניגער דאָס זעלבע” ווי תרי״ג מצוות.
– קיין מענטשלעכע ציוויליזאַציע איז נישט געווען אָן laws.
– אַ פאַרגלייך מיט אַמעריקאַנער קאָנסטיטוציע: פאַרדעם זענען אויך געווען ענגלישע laws – דער טוישן פון laws אַליין איז נישט אַזוי דראַמאַטיש.
דעריבער: אויב מתן תורה מיינט בלויז „נייע רולס” – אַנדערע געזעצן אָנשטאָט די אַלטע – איז דאָס נישט אַזוי אינטערעסאַנט. „ס׳איז אַ חילוק בכמות נישט באיכות.” פאַרוואָס זאָל מען דערפאַר טאַנצן?
22. רב סעדיה גאון׳ס שאלה
רב סעדיה גאון (אמונות ודעות, הקדמה) פרעגט אַ נאָך טיפערע שאלה: פאַרוואָס דאַרף בכלל זיין אַ תורה אלוקית? מענטשן געבן זיך אַן עצה אָן דעם. ער פּרובירט מוכיח זיין אַז עס דאַרף זיין, אָבער בלייבט מיט דער קשיא וועגן אברהם אבינו – ווי האָט ער געלעבט אָן דעם?
> [זייט-דיגרעסיע / הומאָר]: „לויט אים האָט מען מתן תורה נישט געזען אַזאַ גרויסע זאַך – ער האָט נישט געקאָכט שבועות צו פיל.”
23. וואָס זאָגט דער חומש / תנ״ך?
אַ מערקווירדיגע באָבאַכטונג:
אין גאַנצן תנ״ך ווערט מעמד הר סיני כמעט נישט דערמאָנט אַלס אַ מאָמענט. חוץ פון פּרשת יתרו, פּרשת ואתחנן, און צוויי שטעלן ביים סוף תנ״ך (נחמיה און מלאכי) – פון יהושע בן נון ביז מלאכי רעדט קיינער נישט בפירוש פון מעמד הר סיני. ירמיהו שרייט אַז מען פאָלגט נישט די תורה, אָבער ער זאָגט קיינמאָל נישט „געדענקט דעם טאָג וואָס מ׳האָט געזען משה רבינו אויף הר סיני.”
וואָס שטייט יאָ?
ווען מען קוקט אין פּרשת יתרו און ואתחנן, שטייט דאָרט נישט וואָס מיר מיינען אַז עס שטייט. וואָס שטייט טאַקע?
„ה׳ אלקינו כרת עמנו ברית בחורב” – דער אייבערשטער האָט געמאַכט אַ ברית (דיעל, קאָנטראַקט, טריטי) מיט די אידן. דאָס איז משה רבינו׳ס הויפּט-פריימינג – נישט „מ׳האָט באַקומען נייע רולס”, נאָר אַ צוויי-זייטיגע פאַרפליכטונג.
—
חלק ה: די פיר פשטים אין „מתן תורה”
פשט נומער 0 (באַזיק): נייע געזעצן
מתן תורה = מ׳האט באקומען נייע רולס (חלב ודם, אא״וו). דאָס איז דער פשוט׳סטער פשט, אָבער ווי אויבן דערקלערט – נישט אַזוי אינטערעסאַנט, ווייל עס איז אַ חילוק בכמות נישט באיכות.
—
פשט נומער 1: ברית – אַ צוויי-זייטיגער קאָנטראַקט
א. דער חילוק צווישן אוניווערסאלע מוסר און ברית
– מדת המוסר/מדת הדין – ס׳איז דא א באזיק מאראלישע פליכט (מ׳טאר נישט גנב׳ענען). דאס איז אוניווערסאל, ווי ביי מבול און סדום.
– א ברית – איז עפּעס ספּעציעלעס, עקסטרא. דער אייבערשטער זאגט: „איך גיי דיר ספּעציעל נעמען קעיר פון דיר, אבער דו מוזט ספּעציעל זיין מיט מיר.”
משל פון נאט״א / אוקריינע:
– אמעריקע שיקט העלף קיין אוקריינע – דאס איז מוסר, נישט חיוב.
– אויב אוקריינע וואלט געווען אין נאט״א – וואלט געווען א פליכט, ווייל ס׳איז דא א דיעל/ברית.
– אזוי אויך: א גוי מעג דינען עבודה זרה (ווי „אשר חלק לכל העמים” – מדרש תנחומא). אבער אויב דו ביסט אין א ברית מיט דעם אייבערשטן – „אנכי ה׳ אלקיך” – טארסטו נישט גיין צו א צווייטן.
ב. דער רמב״ן׳ס שיטה: די ברית איז בטל געוואָרן
דער רמב״ן לערנט אז די אריגינעלע ברית פון סיני איז מער-ווייניגער בטל געוואָרן סוף בית ראשון. די אידן האבן געזאגט „גודביי”, דער אייבערשטער האט געזאגט „גודביי” – די דיעל איז אויסגעלאפן. די ברית איז בעיקר געבויט געווען אויף גמול ועונש אין ארץ ישראל – „ואם לא תשמעו” גייט אלץ וועגן ארץ ישראל. אויב מ׳איז נישט אין ארץ ישראל – איז די דיעל נישט מער אקטיוו.
ג. ראיה פון אסא המלך – חידוש הברית
אין דברי הימים ב׳, פרק ט״ו: אסא המלך, א גרויסער בעל תשובה, האט צוזאמגערופן דעם עולם בחודש השלישי (לכאורה שבועות) און געמאכט א גרויסן מעמד פון חידוש הברית: „ויבאו בברית לדרוש את ה׳… בכל לבבם ובכל נפשם… וישבעו וישמחו.” מפרשים זאגן אז דאס איז געווען שבועות.
דער פשט אין שבועות לויט דעם: שבועות איז א צייט פון חידוש הברית – ווען מ׳האט עובר געווען אויף דער ברית (עבודה זרה), קומט מען צוריק און מאכט א נייעם קאמיטמענט.
—
פשט נומער 2: „הדר קבלוה בימי אחשורוש” – אַ נייע, איינזייטיגע קבלה
א. די גמרא אין שבת: „הדר קבלוה בימי אחשורוש מהבת הנס”
דער רמב״ן לערנט: נאך דער חורבן, אין גלות, האבן די אידן באקומען א נייע תורה וואס איז נישט געבויט אויף דער אריגינעלער ברית-הבטחה. דער כתב סופר זאגט: אונז ווילן גיין מיט דער תורה אפילו ס׳געלונגט נישט – אפילו אן ארץ ישראל, אן גמול, אן ברית. „אונז זענען אין בבל, אין פרס – און אונז ווילן עניוועיס.”
ב. דער פונדאמענטאלער חילוק
– ערשטע קבלה (סיני): צוויי-זייטיגע ברית – „כפה עליהם הר כגיגית” – דער אייבערשטער איז שטערקער, ער זאגט „פאלג אדער נישט.” דאס איז נישט א ריכטיגע דיעל (ווי רוסלאנד צווינגט אוקריינע).
– צווייטע קבלה (ימי אחשורוש/עזרא): איינזייטיג, מרצון, מאהבה. די אידן האבן אליינס באשלאסן. „אונז ווילן. נישט ווייל מ׳צווינגט אונז, נישט ווייל ס׳לוינט זיך – נאר ווייל מיר ווילן.”
ג. ספר עזרא ונחמיה
ווען זיי זענען צוריקגעקומען פון גלות, האבן זיי געמאכט א נייע ברית/אמנה – געשריבן א שטר, א ליסט פון מצוות וואס זיי נעמען אויף זיך. נישט דער אייבערשטער איז געקומען מיט א כתובה – פשוט, אונז ווילן. דער ירושלמי נוצט דעם ווארט „ברית”, אבער עס איז איינזייטיג – א גאנץ אנדערע פארשטאנד פון דער באציאונג מיט גאט.
> [זייט-דיגרעסיע] – דאס ברענגט אפשר א גאנץ אנדערע הבנה אין גאט – אבער דער שיעור גייט נישט אריין אין דעם.
ד. צוריקבינד צום נפש החיים שיעור
„אונז פאלגן די תורה נישט ווייל אונז דארפן. אונז דארפן נישט. די דיעל איז אויבער. נאר אונז ווילן.”
> [קורצע דיגרעסיע] – דער ערשטער גאנג קיין ארץ ישראל: בכח, דער אייבערשטער האט באפוילן. דער צווייטער גאנג (שיבת ציון): אנדערש – א פרייוויליגע באשלוס.
—
פשט נומער 2.5: שבועה / נדר – די לעגאלע מהות פון מעמד הר סיני
א. שבועה אלס לעגאלער מעקאניזם
די גמרא קוקט אָן מעמד הר סיני אלס אַ שבועה אדער נדר – אַ פאָרמעלע קבלה אז מ׳גייט פאלגן די תורה. דערפון פאלגט אַ לעגאלע קאנסעקווענץ: ווען איינער וויל אנדערש טון, קען ער טעכניש, אבער ער ברעכט אַ לעגאלע התחייבות. ס׳איז נישט אַ מעטאפיזישע צוואנג, נאר אַ משפט׳דיגע דין – פונקט ווי אַ קאנטראקט.
ב. דאס פראבלעם פון קבלה אויף דורות הבאים
> [לומדישע דיגרעסיע] – ווי קען אַ שבועה/ברית חל זיין אויף קומענדיגע דורות?
> – דער ראגאטשאווער פארמאגט לומדות וועגן דעם
> – אַ שטאט קען מאכן אַ נדר (הלכות נדרים, מלך שמנהיג)
> – אַ פרעזידענט סיינט אַ טריטי וואס בינדט דעם נעקסטן פרעזידענט – דאס איז אַ לעגאלער מושג
> – דער לעגאלער כלל: מ׳קען נאר „זכין לאדם שלא בפניו” (אויף זכות), אבער ס׳איז נישט פשוט
> – אחרונים דיסקוטירן ווי פונקטליך דאס ארבעט לומדיש
ג. דער רמב״ם׳ס „רוצה אני” – לעגאלע, נישט חסידישע לייענונג
דער רמב״ם׳ס באקאנטע חידוש אז אַ איד וואס מ׳צווינגט צו גט זאגט „רוצה אני” – דאס מיינט לעגאל: דו האסט אונטערגעשריבן אַ קאנטראקט (מעמד הר סיני), דו ווילסט היינט טוישן – ס׳איז דא פראצעדורן, אבער אויבן אראפ: דו ביסט מחויב.
ד. שבועה אלס איינזייטיגע התחייבות
> [קורצע דיסקוסיע מיט תלמידים] – איז די שבועה צוויי-זייטיג (ברית) אדער איינזייטיג? ווען די גמרא זאגט „נשבעים לעבור על המצוה” איז דאס איינזייטיג – „איך האב זיך פארגענומען.” אַ שבועה איז נישט אלעמאל צו גאט.
ה. דער חידוש פון מתן תורה לויט דעם פשט
דער חידוש איז אז נאך מתן תורה קען אַ מענטש נישט מאכן אַ שבועה קעגן אַ מצוה (שבועה לבטל את המצוה אינה חלה). פריער האט מען אויך געדארפט פאלגן דעם אייבערשטן, אבער די שבועה פון סיני האט באשאפן אַ נייעם לעגאלן סטאטוס – דערפאר הייסט עס חג השבועות (=חג פון די שבועות/שבועה). דאס איז נישט אַ נייער חידוש – ס׳איז דא מקורות, אריינגערעכנט דער בן איש חי.
> [זייט-דיגרעסיע] – אַ תלמיד פרעגט צי „שבועה” איז אייגנטליך דער פשט אין פורים (קיימו וקבלו), נישט שבועות. ס׳איז אַ גוטע הערה, אבער ס׳איז נישט קלאר, ווייל מ׳קען אויך די ערשטע (ברית) פארשטיין אלס הלכות שבועות.
ו. דער למדנ׳ישער חילוק – דריי מאסן פון חיוב
| מאס | מקור פון חיוב | אופי |
|——|—————|——-|
| ערשטע מאס | דער אייבערשטער האט געמאכט א דיעל (ברית) | לעגאל-קאנטראקטועל |
| צווייטע מאס | „סתם ווייל איך וויל” | פרייוויליג, מאהבה |
| חכמה׳ס מאס | דו האסט דיך פארגענומען (שבועה/נדר/קבלה) | חושן-משפט׳דיגער דין |
> [זייט-דיגרעסיע] – ראשונים (בני יונה) פרעגן: וואו שטייט בכלל אז מ׳דארף מקיים זיין וואס מ׳האט זיך פארגענומען? וואו הייבט זיך אן דער גאנצער יסוד?
—
פשט נומער 3: דער רמב״ם׳ס עיקר – מעמד הר סיני אלס עפּיסטעמאָלאָגישער גרונט
א. דער רמב״ם׳ס ראדיקאלע שיטה
דער רמב״ם האט מעמד הר סיני געמאכט צו אַ עיקר (ווי דער חתם סופר זאגט – ער האט מחדש געווען אלע עיקרים). פאר דעם רמב״ם איז הר סיני מער וויכטיג ווי פאר אירגענד ווער אנדערש.
דער רמב״ם׳ס מהלך איז פונדאמענטאל אנדערש פון די ערשטע צוויי פשטים:
– ער איז נישט גורס די שבועה/קבלה אלס גרונט פאר חיוב
– מ׳פאלגט תורה ווייל דער אייבערשטער האט עס געזאגט, און וואס ער זאגט איז אמת
– ווי ווייסט מען אז ס׳איז אמת? מעמד הר סיני – „אתם ראיתם” – איר האט אליין געזען
ב. נבואה vs. מעמד הר סיני
דער רמב״ם (הלכות יסודי התורה פרק ח׳) זאגט:
– אַ נביא – די תורה זאגט מ׳זאל אים פאלגן, אבער ווער זאגט מ׳זאל פאלגן די תורה?
– דאס דארף מען אליינס געזען האבן – דאס איז מעמד הר סיני
– מעמד הר סיני איז גובר אויף אלע נביאים: „אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה”
ג. אוניווערסאלע אמת – אויך פאר גוים
דער רמב״ם (סוף הלכות מלכים) וואלט געוואלט אז גוים זאלן אויך פאלגן תורה – ווייל ס׳איז „חוקים ומשפטים צדיקים”, די בעסטע געזעץ פאר די גאנצע וועלט. ווי ווייסט מען אז ס׳איז די בעסטע? – הר סיני.
ד. דער רמב״ן׳ס קשיא אויפ׳ן רמב״ם
דער רמב״ן פרעגט: פארוואס האט דער רמב״ם נישט גערעכנט „ודעתם לפניו ולבניו ולבני בניו” אלס אַ מצוה? ענטפער: פאר׳ן רמב״ם איז דאס נישט אַ באזונדערע מצוה – ס׳איז דער עיקר פון „וזאת התורה אשר שם משה” – כמעט די זעלבע זאך.
> [זייט-דיגרעסיע] – אַ תלמיד פרעגט צי די מצוה פון אמונה איז שייך ביי פנימיות. ענטפער: דער רמב״ם האט נישט געהאלטן אז אלע אמונות דארפן זיין מצוות – אַ חלק פון די עיקרים זענען מצוות, אַ חלק נישט. דער רמב״ן וויל כמעט אלע מאכן מצוות.
—
פשט נומער 4: דער חסידיש-קבלה׳דיגער פשט – תורה אלס „לבוש”
א. תורה אלס לבוש
לויט קבלה/חסידות: די תורה וואס מיר לערנען איז נישט די „אמת׳דיגע” תורה – ס׳איז אַ לבוש. די תורה איז „אש שחורה על גבי אש לבנה”, און דער צירוף (ווי די אותיות זענען צוזאמענגעשטעלט) איז לפי הענין ולפי הדור. נאר דער ערשטער אלף פון „אנכי” איז אמת; אלעס אנדערש איז אַ לבוש – אַ וועג ווי ס׳איז מצורף געווארן לפי הצורך.
ב. קבלת התורה = צוריקגיין צום שורש
לויט די חסידישע ספרים: קבלת התורה מיינט פארקערט – נישט פאלגן די פרטי המצוות (דאס איז דער לבוש), נאר אנקומען צו דעם לעוועל ווי די תורה איז „for real” – דער רוחניות׳דיגער שורש אין עולם האצילות/עולם האמת.
ג. משה רבינו׳ס „באקומען” די תורה
ווען משה רבינו איז געגאנגען קיין סיני, מיינט עס אז ער איז מתבונן געווען אין דעם אות אלף, ווי אלף קאנעקט זיך מיט בית, א.א.וו. – פון דעם האט ער „געמאכט” אַ תורה. דאס הייסט „דער אייבערשטער האט אים געגעבן די תורה.”
ד. שבועות יעדע יאר = „going backwards”
ווען מ׳פייערט שבועות יעדע יאר, דארף מען צוריקגיין צום הר סיני – ארויפגיין צום שורש, און פון דארט מאכן אַ נייע תורה מתוך דעם רוחניות׳דיגן שורש. דערפאר גייט מען אין מקוה, מאכט תיקון ליל שבועות – אלעס עבודת פנימיות צוגעבונדן צו דער תפיסה פון תורה׳ס שורש.
ה. דער בעל שם טוב׳ס פשט
דער בעל שם טוב זאגט אויף „בת קול יוצאת בכל יום מהר חורב”: מ׳דארף הערן די בת קול – נישט אלס משל, נאר אלס אַ פנימיות׳דיגע זאך. דער הרהור וואס אַ איד הרהר׳ט אין טאג – דאס קומט פון עבודה אין מעלה. ווען מ׳הערט דעם באשעפער (ווי די חסידישע רבי׳ס זאגן – אפילו אין נאוועמבער הערט מען הויכע זאכן), מיינט עס אַ טיפערע הרהור, פון וועלכן מ׳קען מאכן תורה – אבער אַ גאנץ אנדערע תורה ווי דער פשוט׳ער רש״י.
—
חלק ו: סוף השיעור – „בת קול” און פנימיות׳דיגע שמיעה
24. הקשיא אויף „בת קול”
אויב מען הערט דעם בת קול נישט, איז עס דאך useless – וואס איז דער פוינט פון א בת קול וואס קיינער הערט נישט?
25. דער תירוץ – א נייער פשט אין „בת קול”
„בת קול” מיינט נישט א ליטעראלישע בת קול (א קול פון הימל וואס מען הערט מיט אויערן). דער פשט איז:
– „הער” – דאס שמיעה פון אידן אין יענעם טאג – איז א פנימיות׳דיגע הער, א טיפערע אינערלעכע שמיעה.
– דאס קומט באמת ארויס פון די אבות – עס איז א פנימיות׳דיגע ירושה.
– וואס מען שפירט ווען מען „הערט” דעם בת קול – דאס איז נישט א פיזישע שמיעה, נאר א דערפילונג פון אינעווייניג.
26. דער חסידישער רבי׳ס פשט
מען דארף פארשטיין „וויאזוי מען הערט אין היכל” – דאס מיינט אז דער „הער” האט א מער פנימיות׳דיגע, טיפערע מהות, און פון דעם קען מען מאכן טהור – פון דער טיפערער שמיעה קומט ארויס טהרה. דערנאך רעכנט ער אויס וואס מען מאכט פון דעם טהור.
27. צוזאמענשטעל מיט קאנט׳ס שיטה
דאס ווערט אידענטיפיצירט אלס דער פערטער/פינפטער/זעקסטער פשט פון קאנט – א „גאנצע אנדערע” מהלך אין פארשטיין שמיעה און ידיעה. קאנט האט דארט זיבן פשטים, כנגד די זיבן וואכן ספירה.
28. סיום
די זיבן תיקונים קען דער אדם רעכענען אליינס – „ברוך השם, דער אדם אן
וויין” – דאס הייסט, אן אויסערלעכע הילף, דורך אייגענע פנימיות׳דיגע ארבעט. דאס בינדט זיך צוריק צום גאנצן יסוד פון דעם שיעור: חירות מיינט אז דער מענטש קען – און מוז – טון די ארבעט אליין, פון אינעווייניג, אן אז איינער זאל אים זאגן וואס צו טראכטן אדער וואס צו שפירן.
—
כללות׳דיגער איבערבליק: דער גאנצער מהלך פון שיעור
דער רויטער פאדעם
דער שיעור בויט זיך אויף אין צוויי גרויסע בלאקן:
בלאק א: הקדמה – חירות אלס יסוד (סעקציעס 1–20)
נשמה בהר סיני → מען מוז קלאר מאכן הנחות → דער אמת׳דיגער ציל פון לערנען = חירות/פרידאם → אַ רבי׳ס תפקיד = זיך איבעריג מאכן → פרידאם גילט אויך אין מחשבה/אמונה → מענטשן גלייבן וואס מאכט זיי סענס, נישט וואס מ׳זאגט זיי → אין הלכה מעג מען אליינס מכריע זיין, אין מחשבה מוז מען → אָרטאָדאָקסיע = אנארכיע → דער וואס קען לערנען האט אמת׳ע פרייהייט
בלאק ב: דער הויפּט-שיעור – פיר+(נול) פשטים אין „מתן תורה” (סעקציעס 21–28)
| # | פשט | מהות | שליסל-מושג |
|—|——|——-|————|
| 0 | נייע געזעצן | חילוק בכמות, נישט באיכות | רולס |
| 1 | ברית | צוויי-זייטיגער קאנטראקט מיט גמול ועונש | טריטי / נאט״א-מאדעל |
| 2 | „הדר קבלוה” | איינזייטיגע, פרייוויליגע קבלה מאהבה | „אונז ווילן עניוועיס” |
| 2.5 | שבועה/נדר | לעגאלע התחייבות – חושן-משפט׳דיגער דין | קאנטראקט-רעכט |
| 3 | רמב״ם׳ס עיקר | עפּיסטעמאלאגישער גרונט – „אתם ראיתם” | וואריפיקאציע פון אמת |
| 4 | חסידיש-קבלה׳דיג | תורה = לבוש; קבלת התורה = צוריק צום שורש | פנימיות׳דיגע שמיעה / בת קול |
דער סיום-פונקט
דער שיעור ענדיגט מיט דער נקודה אז דער מענטש קען די תיקונים טון אליינס – אן אויסערלעכע הילף. דאס בינדט צוזאמען ביידע בלאקן: די חירות פון דער הקדמה (יעדער מענטש איז זיין אייגענער אויטאריטעט אין תורה און מחשבה) מיט דעם חסידיש-קבלה׳דיגן פשט פון מתן תורה (דער מענטש הערט דעם בת קול פון אינעווייניג, גייט צוריק צום שורש, און מאכט פון דארט אַ נייע תורה). חירות על הלוחות – אל תקרי חרות אלא חירות – דאס איז נישט בלויז א דרשה, נאר דער פונדאמענטאלער אופי פון וואס מתן תורה מיינט: א מענטש וואס קען אליין לערנען, אליין טראכטן, אליין הערן דעם בת קול – דאס איז דער אמת׳ער בן חורין.
תמלול מלא 📝
חירות דורך תורה-לימוד: די נשמה בהר סיני און די פרידאָם פון אַליין-לערנען
אַריינפיר: די נשמה בהר סיני – אַ קאָנעקשאַן צו אונזער לימוד
מגיד שיעור:
איז אַזוי, איך וויל עס אַביסל קאַנעקטן מיט ווי אונז זענען, ווייל ענק זאָלן וויסן ווי איך האַלט צווישן דעם, טריי איך עס צו טון און געוואוֹיר ווערן. עס האָט נישט צו טון מיט קיין שום זאַך וואָס איך זאָל רעדן וועגן די נשמה. איך האָב געזוכט עפּעס אַ וועג ווי מען קען טראַכטן, ווייל מען זאָגט אַז אַלע נשמות זענען געווען בהר סיני [Har Sinai: Mount Sinai]. איך האָב געטראַכט אַז מען קען קאַנעקטן די איידיע צו טראַכטן וועלכע סאָרט מהלך פון נשמה. ס׳מאַכט סענס, יאָ? יעדער זאָגט אַז אַ נשמה איז געווען בהר סיני, יאָ? ס׳איז איין… איך זאָג אַ פּוינט, איך האָב נישט קיין חובת… איך האָב עס געטראַכט אַפשר פינף מינוט צוריק פאַר די שיעור אַז דאָס איז אַ קאַנעקשאַן.
יאָ, מיין נשמה איז דאָ אַ סייט, ס׳איז… וויאַזוי הייסט עס? “Souls of Sinai”? קענט איר אַזאַ וועבסייט? יאָ. סאָו, וואָס איז די יסוד פון דעם וועבסייט? אַז אַלע אידן זענען געווען בהר סיני. וואָס הייסט אַלע אידן זענען געווען? אונזערע נשמות זענען געווען. סאָו, וואָס איז אַ נשמה? ס׳איז אַזאַ סאָרט זאַך וואָס זי קען האָבן געווען, זי איז אַ גלגול געווען? וואָס מיינט עס אַז מיין נשמה איז געווען? שוין, ס׳איז דאָ, ס׳מאַכט עס נאָר סענס לויט אַ געוויסע פּשט פון נשמה.
אויב איך האַלט פּונקט אַז דאָס איז ענק קאַנעקשאַן. שוין, קענסטו זאָגן אַז אויב איינער זאָגט אַז דיין נשמה איז געווען בהר סיני, פרעג אים צו ער מיינט צו זאָגן אַז ס׳איז געווען אַ גלגול פון דיין נשמה, צו ער מיינט צו זאָגן אַז ס׳איז געווען די נשמה אַזויווי מיר האָבן געלערנט רבי צדוק הכּהן [Rebbe Tzadok HaKohen: 19th century Chassidic master] איז נאָר חלק אויף דעם. אָבער לויט די אַנדערע מפרשים [meforshim: commentators] וואָס זאָגן אַז די נשמות זענען באַשאַפן געוואָרן שוין דעמאָלט, סאָו כּולי עלמא [kulei alma: everyone, all] נשמות זענען שוין געווען, נישט נאָר די אידישע נשמות, סאָו גוי׳אישע נשמות זענען אויך געווען. קיצור, קענסט זיך מפלפּל זיין וויפיל דו ווילסט. דאָס איז איין קאַנעקשאַן.
דער אמת׳דיגער יסוד: אַלעס איז געבויט אויף הנחות
אָבער די טיפערע קאַנעקשאַן וואָס איז מיר מער אינטערעסאַנט איז די נושא פון וואָס איז אונזער… וואָס איז מיין תורה [Torah], קען מען זאָגן אַזוי. וואָס איז אונזער שיעור? באמת, אַלע מיינע שיעורים זענען נאָר וועגן דעם. נישט יעדער איינער כאַפּט אַלעמאָל אַז ס׳איז וועגן דעם, אָבער אַלע שיעורים זענען וועגן דעם.
ווי מיר האָבן געזאָגט לעצטע מאָל, אַז דו פאַרקויפסט עפּעס, יאָ? דו האָסט געוויסע… געוויסע… נוקחים עמקה [nokhim imka], “What you get out of this”. סאָו וואָס האָבן מיר געזאָגט לעצטע מאָל? אַה, אַ טיפע תורה, אָבער “get out of this” אַז אַלעס איז געבויט אויף הנחות [hanokhos: assumptions], יאָ?
למשל, איינער זאָגט “חלק אלוקה ממעל” [khelek Eloka mima’al: a part of God from above] איז אַ נשמה. איך זאָג נאָר אַ משל, וואָס איז אַ משל וואָס איז העלפּפול. איז ער מיינט ער אַז ער האָט עפּעס געזאָגט. בעצם דאַרף מען, עס האָט נאָר צוגעלייגט נאָך דריי זאַכן. נישט זאַכן וועגן נשמה, נאָר גענעראַל זאַכן.
וואָס מיינט חלק? חלק איז אַ בעצם פיזישע מושג. Something is a part of something. וואָס מיינט דאָס? וואָלט איך פריער געקענט ממילא. חלק איז מיינעך מער basic, פאַר דעם מיינעך איז עס נוגע לעצטע וואָך. וואָס מיינט צו זיין אַ part? פאַרשטייט זיך דו קענסט זאָגן אַז אַ part פון גדלות, אָבער וואָס מיינט אַ part? אַ part קען האָבן אַסאַך meanings, און ס׳איז טאַקע אַ מחלוקת המפרשים [makhloykes hameforshim: dispute among the commentators], אַ מחלוקת הפילוסופים [makhloykes hafilosofim: dispute among the philosophers] וואָס מיינט אַ part.
איך קען נישט זאָגן אַז איך גיי אַריין אין דעם יעצט, איך וועל נישט זאָגן אַז איך ווייס וואָס דאָס מיינט. איך ווייס נישט וואָס מיינט אלוקה, ממילא ווייס איך נישט. איך שטעל מיך פאַר אַז ס׳איז just a פּסוק, איך מיין אַז ס׳מיינט גאָרנישט דאָ. אָבער at least די צוויי זאַכן דאַרף מען וויסן, וואָס מיינט גאָט, וואָס מיינט אַ חלק. נאָכדעם קען מען רעדן אַז אַ נשמה איז אַ חלק אלוקה ממעל.
סאָו דאָס איז איין זאַך וואָס מיר האָבן פאַרקויפט לעצטע וואָך, און ס׳איז זייער אַ useful יסוד, cause you could use it almost for everything if you realize אַז די basic זאַכן זענען אַ סוגיא. אַזוי ווי מיר האָבן מסביר געווען לעצטע וואָך, אַז די זאַכן וואָס זענען נישט material existence… אַ פּען? I used to have. אין די פריערדיגע קאַר, ס׳איז שוין נישט דאָ. אַפשר למעלה? אַה, דאָ האָב איך אַ bunch of pens. פּייפּער האָב איך נישט. איך וועל דאָס נעמען אין אַ ספר.
יאָ, סאָו דאָס איז אַ גוטע דוגמא. ס׳איז איין יסוד.
די הויפּט-זאַך: חירות דורך לערנען – “וויאַזוי צו לערנען”
אָבער די אמת׳דיגע יסוד, די אמת׳דיגע זאַך וואָס מ׳דאַרף פאַרקויפן איז אַזוי: אַזוי ווי ווען מ׳גייט אין ישיבה, איך האַלט אַזוי ווי מ׳גייט אין ישיבה, זאָגן די… איך האָב שוין געזאָגט דאָס אַמאָל דאָ? זאָגן די ליטווישע ישיבות אַז זיי לערנען דיך גאָרנישט אויס, זיי לערנען דיך נאָר אויס וויאַזוי צו לערנען.
אַזוי האָט מען מיר איינגערעדט אין ישיבה, איך האָב קיינמאָל נישט פאַרשטאַנען וואָס מ׳וויל פון מיר. איך האָב געזאָגט, “חברה, וואָס מיינט איר פאַרקויפט מיר דאָס? וויאַזוי זאָל איך לערנען? What’s the point of that?” When I was in yeshiva, it seemed to me totally useless, this statement. ס׳האָט געסאָונדט פאַר מיר ווי אַן excuse. אָבער מ׳האָט מיר געראָטן, “אויב דו ווילסט זיין אַ מגיד שיעור, זאָגסטו זיי אַזוי: נישט די גמרא׳ס לערנט מען, נאָר וויאַזוי צו לערנען די גמרא.” קענסט די גמרא? זאָגסטו, “איך קען נישט די גמרא.” איך האָב געזאָגט, “חברה, איך וויל וויסן די גמרא׳ס, ס׳איז מיר אינטערעסאַנט.”
שוין. אָבער עכט האָבן זיי אַ שטיקל פּוינט, נאָר ס׳איז זייער שווער עס actually אויסצולערנען. אויב מיר זענען נישט קיין דעת המכריע [da’as hamakhria: the deciding opinion]. אָבער לאָמיר זאָגן אַ גרויסן פּוינט. וואָס איז די פּוינט? איך רוף עס “פרידאָם” [freedom].
חירות על הלוחות – די פרידאָם פון תורה
יעדער איינער וויל פרידאָם. שטייט אין תניא [Tanya: foundational Chabad text] ערגעץ וואו, “הרי בני ישראל עבדים, עבדי ה׳ ולא עבדים לעבדים” [harei bnei Yisroel avodim, avdei Hashem v’lo avodim la’avodim: behold, the children of Israel are servants, servants of God and not servants to servants]. אַ איד, אויב אַ איד, דאָס איז דאָך די מעשה פון קבלת התורה [kabolas haTorah: receiving the Torah], יאָ? “אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” [Anokhi Hashem Elokekha asher hotzeisikha me’eretz Mitzrayim: I am the Lord your God who took you out of the land of Egypt]. איינע פון די זאַכן, שטייט “חרות על הלוחות” [kheirus al halukhos: freedom on the tablets], אַל תקרי “חרות” אלא “חירות” [al tikrei “kheirus” ela “kheirus”: do not read it as “engraved” but as “freedom”]. איינע פון די זאַכן וואָס ווען מ׳איז מקבל די תורה ווערט מען אַ פרייער מענטש. און דער עולם פאַרשטייט נישט וויאַזוי ס׳קען זיין. שוין, דאָס איז אַ גרויסע קשיא.
עבדים לעבדים vs. בני חורין – צוויי סאָרטן אידן
אָבער באופן פּשוט, איז כּל זמן וואָס אַ מענטש, לאָמיר זאָגן, לאָמיר זאָגן אַז אונז זענען אידן. אויב מיר וואָלטן נישט געווען אידן איז עס אַביסל אַן אַנדערע לעוועל שאלה, דאַרף מען רעדן אויף יענע לעוועל. אָבער לאָמיר רעדן אויף די לעוועל וואָס אונז זענען אידן, און אידן מיינט אַז אונז זענען בני תורה [bnei Torah: children/students of Torah], יאָ, אוהבי התורה [ohavei haTorah: lovers of Torah], בני התורה, איך ווייס שוין, אונז זענען נאָסן לאמונת התורה [nosen le’emunes haTorah: adhering to faith in the Torah].
איז אין די לעוועל, אַזוי ווי דו זאָגסט, איז דאָ עבדים [avodim: servants/slaves] און איז דאָ בונים [bonim: sons/builders]. איז דאָ מענטשן וואָס קענען נישט קיין לערנען. וואָס מיינט ער קען נישט קיין לערנען? אַז ער איז אַלעמאָל עבד לעבד [eved la’eved: servant to a servant], אַזויווי עבד לעבד, יאָ? ער דאַרף אַלעמאָל פרעגן דעם רב וואָס שטייט אין די תורה. אָדער אויב ער וויל עפּעס פאַרשטיין, דאַרף ער פרעגן די משפּיע [mashpia: spiritual mentor] וואָס מיינט עס.
מה שאין כּן [mah she’ein kein: in contrast] אויב איינער גייט אין ישיבה, און אין די ישיבה, איך האָב נישט געזאָגט אַזאַ ראַדיקאַלישע זאַך, מסתמא [mistama: presumably] מיינען זיי עס נישט. אָבער לויט ווי מיין פּשט איז, אויב איינער גייט אין די ישיבה און מ׳לערנט אים אויס וויאַזוי צו לערנען. אין אַנדערע ווערטער, די רבי׳ס דזשאָב איז זיך צו מאַכן איבעריג. ס׳איז אויך מיין דזשאָב, ביי די וועי. קיינער זאָל נישט בלייבן דאָ. אויב מ׳בלייבט דאָ איז אַ ברכה לבטלה [brokhe levatoleh: a blessing in vain], איך מיין צו זאָגן. מ׳דאַרף בלייבן ביז דעמאָלטס וואָס איך וועל אים זאָגן ווען ער זאָל אָפּשטעלן. דאָס איז די טריק. אָקעי, איך רעד נישט הלכה למעשה [halokhe lema’aseh: practical law], אָבער די איידיע איז אַזוי.
דער רבי׳ס תפקיד: זיך מאַכן איבעריג
אויב אַ רבי׳ס דזשאָב, אַ רעכטע רבי, איז צו מאַכן, איז to make himself… זיך מאַכן איבעריג. און מ׳דאַרף אים נישט שוין. אין אַנדערע ווערטער, ער זאָל נישט דאַרפן פרעגן דעם רב וואָס איז די שאלה, ווייל ער קען לערנען. וואָס הייסט איינער קען לערנען? ער קען זיך אַליינס קוקן אין גמרא און זען וואָס די תשובה איז. און דאָס איז actually a very big כּשרון [kisharon: talent/skill].
איך מיין אַז רוב ישיבות לערנען עס נישט אויס, שוין, זיכער נישט לגבי הלכה [legabei halokhe: regarding Jewish law], ווייל ווען מ׳לערנט הלכה לערנט מען פּונקט פאַרקערט אויס, מען טאָר נישט אַליינס מבאר זיין די הלכה, מען דאַרף פאָלגן די משנה ברורה [Mishnah Berurah: authoritative 20th century halakhic code], איז דאָס useless. אויך עפּעס, אַז מען קען אַליינס קוקן אין משנה ברורה, האַלט מען שוין ערגעץ. מען דאַרף נישט קוקן אין די פּסקי תשובות [Piskei Teshuvos: contemporary halakhic work] זאָל דיר זאָגן וואָס דער נטעי גבריאל [Nitei Gavriel: contemporary halakhic work] מיינט אַז די משנה ברורה האָט געזאָגט. אָקעי, דאָס איז שוין עפּעס אַ לעוועל פון חירות.
אָבער ווייטער קען ער נאָכדעם זאָגן ווי דער חזון איש [Chazon Ish: 20th century halakhic authority] האָט אויסגעלערנט, אָדער אַזוי ווי ר׳ משה פיינשטיין [Rav Moshe Feinstein: 20th century halakhic authority] האָט אויסגעלערנט. ער קען לערנען די גמרא און פּסק׳ענען, האָט ער אַ געוואַלדיגע פרידאָם. אין אַנדערע ווערטער, ער איז אַליינס responsible אויף זיין אייגענע הלכה.
יעצט, שוין נאָכדעם וועלן איינער פייטן, ווייל דער וועט זאָגן אַזוי און דער רב וועט זאָגן אַזוי, אַה, האָט מען שוין פּאָליטיק. אָקעי, פּאָליטיק איז אַן אַנדערע ענין.
די דוגמא פון חזון איש: למעשה פרידאָם
אָבער וויבאַלד, און ס׳איז זייער אינטערעסאַנט, ער האָט טאַקע פאַרגעלערנט, איך מיין אמת׳דיג אַז איינער וואָס איז אַפילו נישט עוסק בתורה [osek baTorah: engaged in Torah study], at least you could believe in this. אין אַנדערע ווערטער, ס׳איז זייער אינטערעסאַנט, אַ גאַנץ אָריגינעל, און די אַלע רבנים, און איינער האָט מיר געזאָגט אויפהערן צו האַקן אויף רבנים, איך האַק נישט אויף רבנים, אָבער די אַלע, כּאילו [ke’ilu: as if], אַלע ליידיגייערס וואָס רופן זיך רבנים, איך מיין נישט די עכטע רבנים, זיי זענען זייער אינטערעסירט אין די סוגיא וואָס הייסט זאָגן ממרא כּהלכתה [mamra kehilkhoso: rebellion according to the law], אין אַנדערע ווערטער, אַז ס׳איז נישט אַזוי.
איך וויל זאָגן אַז ס׳איז זייער וויכטיג, מיר דאַרפן איינזען אין דעם אמת׳דיג ראַדיקאַל וויאַזוי צו קענען אַרבעטן די תורה, אָבער ס׳איז זיכער אַז בכל ימות [bekhol yemos: in all times], זייט וואָס די צייט וואָס אונז האָבן די תורה, אַרבעט עס נישט טאַקע שלי אַזוי. אין אַנדערע ווערטער, “על ימין ועל שמאל” [al yomin ve’al smol: to the right and to the left], “לא תסור ככל אשר יורוך על ימין ועל שמאל” [lo sosur kakhol asher yorukha al yomin ve’al smol: do not turn from all that they instruct you, to the right or to the left], לויט די בעצם, אַז ס׳איז נישט אַזוי, נישט די אמת׳דיגע, לאָמיר נישט זאָגן די אמת׳דיגע פּשט פון וואָס אַ איד פאַרשטייט די תורה, ער לערנט חומש רש״י [Chumash Rashi: the Five Books of Moses with Rashi’s commentary], ער לערנט גמרא, ער לערנט די סוגיא, ס׳קומט אים אַזוי אויס.
ווי דער חזון איש האָט אויסגעלערנט, דער חזון איש האָט בפועל ממש [befo’al mamosh: actually in practice] מדריך געווען געלייט, ווער ס׳איז בר הכי [bar hakhi: capable/qualified] זאָל לערנען אַ סוגיא און זאָל פּסק׳ענען פאַר זיך. יעצט צו די גאַנצע וועלט וועט פאָלגן, that’s not your business, that’s another discussion. ער האָט געוואָלט אַז מ׳זאָל פאָלגן, אָבער אַז זיי פאָלגן נישט, איז נישט זיין עסק. אָבער at least ער האָט געגעבן פאַר מענטשן ווען זיי לערנען די סאָרט independence, אַז דו מעגסט לערנען, דו מוזט נישט נאָר, דו מעגסט נישט נאָר, דו מוזט לערנען אַ סוגיא. ס׳איז מבהיל על הרעיון [mavhil al hara’ayon: frightening regarding the idea], אָבער וויבאַלד איז דאָס נישט ווייל ער האָט געהייסן פאָלגן נישט פריער, און דו האָסט יאָ געלערנט, טאָרסטו נישט פאָלגן נישט פריער, דו דאַרפסט טון אַזוי ווי ס׳קומט אויס.
די זעלבע פּרינציפּ אין מחשבה און אמונה
און דאָס איז די איין אַקאַונט, לאָמיר זאָגן, דאָס איז איין וועג פון פאַרשטיין די תורה. און אַזוי למשל, איך וויל דיר גיין אַסאַך ווייטער פון דעם, איך וויל דיר זאָגן אַז די זעלבע זאַך איז אין הגדה [hagodoh: thought/philosophy], אין מחשבה [makhshovoh: thought]. איינער קען דיר נישט קומען זאָגן אַז מ׳מוז, אַזויווי ער זאָגט, מ׳מוז גלייבן, מ׳מוז זאָגן ביז מ׳גלייבט. דאָס איז דאָך נאָנסענס. וואָס הייסט מ׳מוז? לאָמיר נישט רעדן אַז מ׳דאַרף גלייבן וואָס ס׳שטייט אין די תורה, לאָמיר קוקן וואָס ס׳שטייט אין די תורה. איך רעד אַפילו אויף דעם לעוועל, אָבער ס׳איז די זעלבע זאַך אין יעדע לעוועל. ס׳איז נישט אַזוי אַז דו קענסט פּיקן וואַן לעוועל.
די בעל שם טוב און די קאַווע-משל
אַז איינער זאָגט, מ׳מוז גלייבן זייט דער בעל שם טוב [Baal Shem Tov: founder of Chassidism, 18th century] איז געקומען, מוז מען גלייבן אַז יעדע בית המדרש [beis hamidrash: house of study] דאַרף האָבן אַ קאַווע, און אויב נישט איז עס נישט קיין בית המדרש. יאָ? די בית המדרש איז נאָך פון פאַר די אַרבעט פון בעל שם טוב. סאָו מ׳קען זען, ס׳איז נישט דאָ קיין קאַפּס, ס׳איז נישט דאָ קיין קאַווע, ס׳איז נישט דאָ קיין פרידזש, אויך איז מיר אַ בית המדרש. יאָ? לויט אים, לויט׳ן בעל שם טוב, טאָר מען נישט דאַווענען אין די בית המדרש. אָקעי, איך מאַך אַ דזשאָוק, אָבער ענק פאַרשטייען די נמשל [nimshal: the lesson/application].
מאי חזית? – די פראַגע פון מקור
נאָר וואָס קומט דאָך דער זאָגן? וועסטו מיר זאָגן, “מאי חזית?” [mai khazis: what did you see? what is your proof?] איך מיין, מאי חזית דנטרנא? איך הער, דו האָסט געזאָגט אַז דאָס איז דער בעל שם טוב. Where did you get this from? ס׳איז דאָך עפּעס אַ וועג, ס׳איז דאָך עפּעס אַ סדר [seder: order/system], whatever it is. איך ווייס נישט פּונקטליך וואָס ס׳איז. איך מיין אַז איך ווייס, אָבער ס׳איז not simple צו מאַכן אַז יעדער זאָל agree-ען אויף וואָס ס׳איז.
אויב ס׳איז דאָ עפּעס אַ וועג וויאַזוי אונז דעסיידן, ס׳שטייט אין אַ פּסוק, ס׳שטייט אין אַ גמרא, אָקעי, דער רמב״ם [Rambam: Maimonides, 12th century] זאָגט אַז מ׳דאַרף פאָלגן די גמרא, האָבן מיר עפּעס אַן השכּלה [haskoloh: understanding/logic]. וואָס ס׳שטייט נישט, פּלאַצט דיר מיט דיין בעל שם טוב. איך מיין, איך האָב מיט דעם גאָרנישט איינגעלייגט. איך קען אים אַסאַך דרך ארץ [derekh eretz: respect] און אַלעס, אָבער איך בין דיר נישט שולדיג גאָרנישט. יאָ?
מסקנא: תורה-פרידאָם איז ריעלער ווי וועלטלעכע פרידאָם
דאָס איז איין זייער וויכטיגע וועג פון פאַרשטיין די תורה. און איך מיין אַז דאָס איז, אין אַ זייער real sense, אַסאַך מער פרי ווי ס׳איז דאָ אין עניוועיר עלס. פאַרוואָס? ווייל ס׳איז נישט אַפילו דאָ טעאָרעטיש, איך דאַרף נישט זאָגן, ס׳איז נישט אַפילו דאָ טעאָרעטיש אַזאַ זאַך. ס׳איז דאָ מענטשן וואָס האַלטן אַז ס׳איז דאָ טעאָרעטיש אַזאַ זאַך, אָבער הלכה למעשה, ס׳איז נישט אַפילו דאָ טעאָרעטיש אַזאַ זאַך. די מענטשן וואָס איך קען וואָס האָבן די פרידאָם, האָבן עס למעשה [lema’aseh: in practice].
ס׳איז נישט אַפילו דאָ טעאָרעטיש אַזאַ זאַך אין דרויסן פון בית המדרש, אַז דו זאָלסט לערנען די סוגיא פון טרעפיק לייטס, און דו קומסט אויס אַז די קעמערע וואָס שיקט דיר אַ טיקעט איז אָפּגעפרעגט, דער רמב״ם האַלט נישט דערפון, דער רי״ף [Rif: Rabbi Yitzchak Alfasi, 11th century] האַלט נישט דערפון, דער קאָנסטיטוציע האַלט נישט דערפון, ניו יאָרק סטעיט קאָנסטיטוציע, אַה, אַז זיי האָבן געמאַכט תשוקה [teshukoh: desire/corruption], אַז זיי האָבן געמאַכט קאָראַפּשן, ס׳שטימט נישט, ס׳איז זיך אַליין סותר [soiser: contradictory], און ממילא פאַרענטפערט זיך אָן, און ס׳טוט וויי פאַר אַ איד אַזוי, אַזוי ווי איך פיל
חירות דורך תורה: די אַנאַרכיסטישע נאַטור פון הלכה
פאַרוואָס די וועלטלעכע סיסטעם איז משועבד
Instructor:
פאַרוואָס? ווייל ס׳איז נישטאָ אפילו דאָ טעאָרעטיש, איך וועל דיר דאַרפן זאָגן, ס׳איז נישטאָ אפילו דאָ טעאָרעטיש אַזאַ זאַך. ס׳איז דאָ מענטשן וואָס האַלטן אַז ס׳איז דאָ טעאָרעטיش אַזאַ זאַך, אָבער הלכה למעשה [halakha l’ma’aseh: in practical terms] איז נישטאָ אפילו דאָ טעאָרעטיש אַזאַ זאַך.
די מענטשן וואָס איך קען וואָס האָבן די פרידאָם האָבן עס למעשה [l’ma’aseh: in practice]. ס׳איז נישטאָ אפילו דאָ טעאָרעטיש אַזאַ זאַך אין די, פון אינדרויסן פון בית המדרש [beis hamidrash: study hall], אַז דו זאָלסט לערנען די סוגיא [sugya: Talmudic topic] פון טרעפיק לייטס, און ס׳וועט דיר קומען אויס אַז די קעמערע וואָס שיקט דיר אַ טיקעט איז אָפּגעפרעגט, דער רמב״ם [Rambam: Maimonides] האַלט נישט דערפון, דער רי״ף [Rif: Rabbi Yitzchak Alfasi] האַלט נישט דערפון, די קאָנסטיטוציע האַלט נישט דערפון, די ניו יאָרק סטעיט קאָנסטיטוציע האַלט נישט דערפון.
איי, זיי האָבן געמאַכט, ס׳איז שקר [sheker: falsehood], ס׳איז קאָראַפּשן, ס׳שטימט נישט, ס׳איז זיך אַליין סותר [soser: contradictory]. און ממילא [memeilah: consequently] פאָר איך מיר אַזוי אָן, און ס׳וועט טון אַזאַ איד אַזוי? אַזוי איך פיר זיך? למעשה פאָרט מען זיך אָן, ס׳העלפט נישט קיין סאַך, מ׳צאָלט אָפּ די טיקעט מיט דריי מאָל די טיקעט, און אַזוי ווייטער. און בקיצור [bekitzur: in short], ס׳איז נישטאָ קיין וועג אַרויס.
די אידישע חירות: אַ פּראַקטישע רעאַליטעט
סאָו [so] יו׳ר אָלווייז גאָנאַ בי משועבד [meshu’abad: enslaved]. אַ מענטש וואָס איז נישט קיין היימישער איד, וואָס איז נישט קיין אָרטאָדאָקסישער איד אין די פּשוט׳ע סענס, איז אין אַ געוויסן זין משועבד. אַ איד אויך, איך האָב געמיינט, אַ איד קען זיך אויך נישט אַרויסדרייען פון דעם. ס׳איז אויף יענעם לעוועל מורא׳דיג משועבד און ער איז אַן עבד [eved: slave].
יאָ, טעאָרעטיש קען ער זאָגן אַז ס׳איז דאָ אַ קאָנסטיטוציע, און אויב דו ווילסט, אויב ס׳וועט מצליח זיין [matzliach zayn: be successful], וועסטו גיין צו די, משכנע זיין די סופּרים קאָרט פון די סופּרים קאָרט, אַז בעצם די גאַנצע איידיע פון טרעפיק קאָרט איז נישט קאָנסטיטוציאָנאַל, ס׳שטייט נישט אין די קאָנסטיטוציע אַז דו דאַרפסט האָבן עקסטערע טרעפיק קאָרטס. לאָמיר גיין דערין. בקיצור, ס׳שטימט נישט, יעדער איינער ווייסט, דריי אַ גאַס, ס׳שטימט נישט.
אָבער ס׳העלפט דיר גאַרנישט, ס׳העלפט ווי אַ רעטעך [like a radish: i.e., not at all]. און הלכה למעשה דאַרפסטו פאָלגן וואָטעווער לאָו-לייף זיצט דאָרט אין די שעריפ׳ס אָפיס, דו דאַרפסט אים פאָלגן, און אויב נישט וועט ער דיר די חיים זעצן. ס׳איז נישטאָ קיין וועג אַרויס פון דעם.
די אָפּציע פון חירות אין הלכה
משא״כ [masha khen: in contrast] אַ איד, ס׳איז דאָ אַזאַ אָפּציע. ס׳איז דאָ, ס׳איז דאָ. אין בּאָראָ פּאַרק איז עס אַביסל שווערער, יאָ, אָבער ס׳איז דאָ אַזאַ, ס׳איז דאָ אַזאַ אָפּציע. ס׳איז דאָ מענטשן וואָס פירן זיך אַזוי, ס׳איז דאָך אַזעלכע משוגעים. איך זאָג נישט אַז איך האַלט פון זיי, אָבער ס׳איז דאָ אַזעלכע מענטשן וואָס זיי פירן זיך אַזוי.
ער לערנט זיך הלכות שבת [hilkhos Shabbos: the laws of the Sabbath], און אים קומט אויס אַז שבת מעג מען פאָרן מיט אַ בייק, און ער פאָרט מיט אַ בייק אין פּלאַץ, און ער קומט אין בית המדרש מיט זיין בייק. לאָמיר זאָגן, איך זאָג אַ משל [mashal: parable/example]. און מ׳זאָגט אים, “דו ווייסט נישט וואָס דו פירסט זיך?” “נו, איך האָב געלערנט, איך קען דיר בעסער לערנען פון דיר.” און ס׳קומט מיר אויס אַז מ׳טוט יאָ אַזוי, און שוין.
און דער רב זאָגט מ׳טאָר נישט גיין אויפן עירוב [eruv: ritual boundary permitting carrying on Sabbath], און ער גייט יאָ. פאַרוואָס? ווייל ער קען נאָכטון דעם שולחן ערוך [Shulchan Arukh: Code of Jewish Law] וואָס דער רב זאָגט. ער זאָגט, רב, איך האָב דיך אין בוידעם [in the attic: i.e., I have you figured out], מיין שולחן ערוך זאָגט אַזוי, און איך האַלט אַז ס׳איז אַ מצוה [mitzvah: commandment], און איך וויל, און איך דאַרף זיך אפילו שלאָגן מיט די ערווע [ervah: forbidden sexual matters], וואָטעווער.
איך רעד נישט צו ער איז גערעכט אָדער נישט גערעכט, איך רעד נאָר אַז ס׳איז דאָ אַ משונה׳דיגע, כמעט [kim’at: almost] אַנאַרכיזם איז דאָ אין די וועג וויאַזוי די הלכה פאַקטיש אַרבעט, אפילו בימינו אלה [biyameinu eileh: in our days].
פאַרוואָס די משטרים זענען נישט צופרידן
און ס׳איז דאָ אַ גוטע ריזען פאַרוואָס די אַלע משטרים על הציבור [mishtarim al hatzibbur: authorities over the public] זענען זיי נישט העפּי מיט דעם אַז די הלכה אַרבעט אַזוי. און זיי זוכן אַלעמאָל די איין אויסגעדראָשענע הלכה וואָס שטייט דאָרט אַז ניין, דער רב קען יאָ מאַכן וועלכע תקנה [takanah: rabbinic enactment] ער וויל אפילו שלעכט פאַר די תורה, און ס׳איז איין הלכה פון גאַנץ תרי״ג הלכות [taryag hilkhos: 613 laws]. דאָ איין סיבה, איך פאַרשטיי אַז ס׳איז נישט אַזוי, איך פאַרשטיי. ס׳קען זיין אַז איך מאַך עס מער וויכטיג ווי ס׳איז, אָבער ס׳איז דאָ איין הלכה.
און אַלע אַנדערע, ס׳איז אומר [omer: it says] אַז עני סטאַפּיד גיי קען דזשאַסט גאָו, און ס׳איז עמעזינג, און ס׳איז כאילו [ke’ilu: as if] נישט, און ס׳איז זייער צוגעווען אַז ס׳איז דאָ אַזאַ זאַך ווי אַ רב, ס׳איז דאָ אַזאַ זאַך ווי אַ רב, און ס׳איז נישט דאָ.
דער יסוד: קיין איינער קען נישט דעסיידן הלכה פאַר אַ צווייטן
איך מיין, ס׳איז דאָ געווען אַסאַך פּראָבעס צו מאַכן אַזאַ זאַך אין אידישקייט, און ס׳איז אַמאָל געלונגען און אַמאָל נישט געלונגען. אָבער ביסודו [b’yesodo: fundamentally], איך מיין, זייט, איך מיין, ס׳איז נישט דאָ אַזאַ זאַך אַז ס׳איז דאָ איינער וואָס קען דעסיידן די הלכה פאַר אַ צווייטן. ס׳איז נישט דאָ אַזאַ זאַך!
דער רמב״ם האָט געטראַכט אַז ער האַלט אַז אַלע אידן האָבן מקבל געווען [mekabel geven: accepted] די תלמוד בבלי [Talmud Bavli: Babylonian Talmud], לעטס אַסום, באַט דאָס דאָזנט מעיק מאַטש אוו עי דיפרענס, ווייל דו קענסט נאָך אַלץ אינטערפּרעטן די תלמוד בבלי וויאַזוי דו ווילסט. קיינער איז נישט מוסמך [musmakh: authorized] דיר צו זאָגן וואָס צו טון. דער איינציגסטער וואָס איז מוסמך דיר צו זאָגן וואָס צו טון איז דו אַליין!
שוין, אָבער דו קענסט נישט זאָגן, איך פיר זיך מנהג המקום [minhag hamakom: local custom], וואָטעווער דער רב זאָגט. איך זאָג נישט אַז מ׳קען מאַכן אינגאַנצן ענערכי, אָבער די יסוד [yesod: foundation] האָט אָבער שייכות [shaykhes: connection] צו חירות [cheirus: freedom], און די חירות אַרבעט.
ביישפּילן פון די חירות אין פּראַקטיק
ס׳קען קומען איינער, און נישט נאָר ס׳קען קומען, ס׳קומט. און די גאַנצע שטאָט האָט דיך פיינט, און דו קענסט האָבן דיין מנין [minyan: prayer quorum], און ביי אונז זאָגט מען נישט קיין, ביי אונז אין בית המדרש זאָגט מען נישט קיין יוצרות [yotzros: liturgical poems]. און דו ווילסט אפילו מאַכן אַ חרם [cherem: excommunication], און דו קענסט זיך הענגען מיט דיין חרם, ס׳טוישט נישט גאַרנישט. מ׳זאָגט עס נאָך אַלץ.
ביי אונז גייט מען דאַווענען נאָך חצות [chatzos: midnight]. פאַרוואָס? ווייל אונז האָבן געמאַכט אַ פּשט׳ל [peshtel: interpretation] אַז ס׳קומט אויס אַז מ׳מעג, תוספות יו״ט [Tosafos Yom Tov: a 17th century commentator]. שולחן ערוך איז נאָר איינער׳ס אָפּיניען וואָס די הלכה דאַרף זיין.
איך מיין צו זאָגן, אוודאי [vadai: certainly], שולחן ערוך, איך מיין צו זאָגן, ווי ווייט דו ווילסט גיין, איך גיי נישט אַריין אין פאַרשידענע גדרים [gedarim: parameters] פון די הלכה און אין אחריות [achrayus: responsibility] און אַזוי ווייטער. די יסוד איז אַזוי, און די יסוד איז אַז ס׳איז דאָ אַן אחריות ווייל ס׳איז ריכטיג, נישט ווייל איינער האָט געזאָגט אַז ס׳איז ריכטיג. און אַזוי אַרבעט די תורה, און רוב תורה אַרבעט אמת׳דיג אַזוי.
פּוסקים און מורא
מ׳זעט נישט קיין פּוסק [posek: halakhic decisor] זאָל זאָגן, איך מיין שפּעטער זעט מען יאָ, “איך האַלט אַזוי, איך האָב מורא [yirah: fear].” אָקעי, איך ווייס אַז דו האָסט מורא, האָסטו מורא? איך מיין, גיי צו אַ טעראַפּיסט, האָב נישט קיין מורא. וואָס ווילסטו פון מיר?
אָבער דער “ויואל משה” [Vayoel Moshe: a work by the Satmar Rebbe] אַרבעט אַזוי, און דאָס איז אַן אמת׳דיגע, איך מיין אמת׳דיג אַז דאָס איז אַ פרידאָם וואָס איז נישטאָ.
חירות אויף טאַט: די טיפערע פרייהייט
און די זעלבע זאַך, פאַרשטייט זיך אַז דאָס איז אמת׳דיג די פרידאָם אויף טאַט [ta’at: sin/transgression], און טאַט איז נאָך אַסאַך טיפער פאַר ווער ס׳ווייסט אמת׳דיג ווי זינדיגקייט אַרבעט. און איך זאָג נישט אַז ס׳פירט זיך למעשה אַזוי, ווייל… אָבער אַז דאָס איז אַז איך קען זאָגן, און איך האָב די גאַטס צו זאָגן אַז בעצם עבירות [aveiros: transgressions] איז נישט דאָ, פאַרוואָס איך וויל זיי זאָגן?
איך, יצחק לוי, איך האָב נישט קיין פּראָבלעם צו גיין אין יוטוב. שוין, יוטוב קען מיך נישט אַרויסוואַרפן, איך מיין זיי קענען, אָבער ס׳איז דאָ אַנדערע עבירות. אויף די עבירות זענען זיי נישט מקפּיד [makpid: strict], יאָ? ס׳איז דאָ עבירות וואָס זיי זענען מקפּיד. זיי זענען נישט מקפּיד אויף אידישע עבירות, און די אידן זענען נישט מקפּיד אויף זייערע עבירות.
דער כלל פון אַ תלמיד חכם
על כל פנים [al kol panim: in any case], איך קען זאָגן אַז איך האַלט אַז יעדער איד מעג לערנען גמרא [Gemara: Talmud] און פּסק׳ענען [poskenen: render halakhic decisions]. פאַרוואָס איך האַלט? איך האַלט נישט אַזוי, רבי משה פיינשטיין [Rabbi Moshe Feinstein] פירט זיך אַזוי, קען זיין אַז זיין תשובה [teshuvah: responsum] איז אַ קולא [kulah: leniency].
איינמאָל האָט מען אים געזאָגט אַז דער מגן אברהם [Magen Avraham: a 17th century commentary] זאָגט… איר קענט די מעשה [ma’aseh: story] פון די חזון איש [Chazon Ish: Rabbi Avraham Yeshayahu Karelitz] מיט רבי… ווער איז דאָס געווען? רבי שרגא בּראַנדסדאָרפער, מיין איך, פון די חסידישע ראש ישיבה [rosh yeshivah: head of yeshiva]. בּראַנדסדאָרפער האָט ער געהייסן? די בעלזער ראש ישיבה? שלום בּראַנדסדאָרפער.
די מעשה מיט׳ן חזון איש
ער קומט צום חזון איש, און דער חזון איש האָט געוויזן אַ סימן [siman: section] חזון איש, און מ׳האָט געוויזן פאַר׳ן חזון איש אַז דער מגן אברהם זאָגט פאַרקערט פון אים. זאָגט ער, “יאָ? אינטערעסאַנט.” ער נעמט אַ פּען צו געשריבן, “וידוי ליתא כמגן אברהם” [vidui leisa k’Magen Avraham: there is no obligation according to the Magen Avraham]. יענער איז אַרויסגעפאַלן פון די כלים [keilim: vessels, i.e., he was shocked]. ער האָט געמיינט אַז ער וועט זיך אַנגעבן מיט׳ן מגן אברהם. זאָגט ער, “יאָ, שכח פאַר׳ן מיר צולייגן [shakhach far’n mir tzuleigen: I forgot to add it]. אָקעי, ער האַלט אַנדערש פון מיר. שכח, איך מיין, אינטערעסאַנט.”
דאָס איז אַ… און איך קען דאָס זאָגן. און פאַרוואָס קען איך עס זאָגן? ווייל איך בין בעקד [backed] ביי די פּאַוער פון דעט בוק. איך בין נישט בעקד ביי עדות [eidos: witnesses], ווי יענער זאָגט, צען חסידים וואָס גייען שעכטן יענעם וואָס פאָלגט נישט ווי איך. איך בין נישט בעקד ביי פּאָליס וואָס האָבן דזשיילס צו לייגן מענטשן. איך בין בעקד נאָר ביי די איידיע, ווייל איך האַלט אַז די… און דו האָסט אויך, יאָ, דער וואָס דינגט זיך מיט מיר האַלט אויך אַז בעצם דאַרף מען נאָר פאָלגן די בוק.
קען איך מיך חוצפּה׳נען זאָגן, “קום, לאָמיר לערנען, דו וועסט זען, עס שטייט אַנדערש.” און דאָס מיינט אַז אין ריעליטי איז דאָ אַ huge amount of freedom, אויב איינער האָט די גאַטס, און בכלל [bikhlal: in general] אויב איינער האַלט ביים לערנען, אויב איינער האַלט ביים עס טון, אָדער וויל סתם [stam: simply] זאָגן, “עס איז טאַקע נישט קיין ענין [inyan: matter], ווייל דו וועסט זאָגן, ‘ווער ביסטו?'” אָדער ער וועט זאָגן, “איך בין נישט. איך זאָג דיר נאָר וואָס עס שטייט אין פּסוק [pasuk: verse], איך זאָג דיר נאָר וואָס עס שטייט אין די גמרא,” whatever, whoever is assumed to be די סמכות [samkhus: authority], קען איך עס טון, און איך קען עס נישט טון אין כמעט אין שום אַנדערע קאָנטעקסט פון די וועלט. קען מען נישט טון די חוצפּה [chutzpah: audacity], at least נישט אין די וועג.
ס׳איז נישטאָ קיין פּויבּסט
נאָר ביי די אידן וואָס האָבן אַ תורה, וואָס טעאָרעטיש זענען זיי מחויב [mechuyav: obligated] צו די תורה, און טעאָרעטיש איז קיינער קען נישט זאָגן פאַר אַ צווייטן וואָס עס שטייט אין די תורה. און דאָס איז אַ געוואַלדיגע חירות פון מי שעוסק בתורה [mi she’oseik baTorah: one who engages in Torah study]. אַזוי האַלט איך.
אַזוי ווי מ׳זאָגט, אַ תלמיד חכם [talmid chacham: Torah scholar], אַז ער זעט אַ תלמיד חכם האָט געטון אַן עבירה בלילה [ba’lailah: at night], איז ער ודאי עשה תשובה [vadai asah teshuvah: certainly repented]. ער האָט געשריגן אַ תשובה, האָבן מיר געזאָגט, יאָ? די חירות האָט נישט קיינער אַנדערש. דאָס הייסט אַ בן חורין [ben chorin: free person]. ער קען, ער קען טאַקע. ס׳איז דאָך האָפּענטליך האָט ער געשריגן אַ תשובה פאַרדעם, ווייל ער איז נישט סתם אַ ליידיגייער. אָבער, אָבער דאָס איז די…
אָבער דאָרט שטייט דאָך אַז נישט, דאָרט שטייט אַז ער איז אַ ברוך [barukh: blessed]. אָקעי, דאָס איז נאָך אַ שמועס [shmu’es: conversation], מיר וועלן זען וואָס הייסט אַ ברוך, און ווער דיסיידט ווער איז די ברוך. אַה, ס׳איז איין מינוט. סאָו לאָמיר רעדן וועגן מחשבות [machshavos: thoughts].
די פּראַקטישע אַרבעט פון חירות
סאָו, דאָס איז אין עולם המעשה [olam hama’aseh: the world of action], און אין עולם המעשה אַרבעט עס אויך אַגב [agav: incidentally]. איך זאָג דיר אַז עס קען בעסער אַרבעטן. אין אַנדערע ווערטער, פּאָליטיק איז פּאָליטיק, אָבער אין טעאָרעטיש איז יעדער איינער מסכים [maskim: agrees] צו דעם. נישט יעדער איינער, איך האָב דיר געזאָגט, ס׳איז דאָ מענטשן וואָס זענען זייער אינטערעסירט אין די אַלע מיני שמאַל [shmol: narrow-minded authorities] וואָס זאָגט פאַרקערט. אָבער, און מ׳דאַרף מוחה זיין [mocheh zayn: protest] אַקעגן, איך בין נישט אויף יענע זייט אויף די מינוט.
אָבער טעאָרעטיש איז יעדער איינער מסכים צו דעם. און איך מיין אַז ס׳אַרבעט גאַנץ למעשה אַרבעט עס. אין אַנדערע ווערטער, ס׳איז נישטאָ דאָ קיין פּויבּסט [pope], און איך מיין צו זאָגן, אויף וויפיל ס׳איז דאָ אַ פּויבּסט איז ממש אַ פּויבּסט לשם [lesheim: for the sake of] וואָס די רבנות [rabbanut: rabbinate] איז אַ bureaucracy, לשם שרייבן אין געוויסע פּייפּערס מאַכט עס אַ נפקא מינה [nafka minah: practical difference].
קיין שום איד כמעט, ס׳איז דאָ ליידער אידן וואָס יאָ, ווייל זיי זענען טאַקע אַנדערש פון די, זיי ווילן נישט זיין קיין בני חורין [bnei chorin: free people]. אָבער די פרומע אידן, די עכטע קנאַקיגע אידן, זיי זענען נישט אַזוי שטאַרק מקפּיד אויף זיין בני חורין. שטענדיג מקפּיד אויף די אַנאַרכיזם. דו קענסט נישט, דער רבנות איז גוט אויף צו שרייבן צעטלעך אַז מ׳דאַרף, איך ווייס נישט.
אָבער ס׳פאַלט אים נישט איין באמת [be’emes: truly] צו געבן אַזאַ זאַך אַז מ׳האָט אים בחר געווען [bachar geven: chosen] צו זיין דער רב ראשי [rav rashi: chief rabbi], ער זאָל לעבן מאַכן די הלכה פון יעדן. משוגע? ער קען מאַכן די הלכה פון מיר? איך האָב די זעלבע תורה ווי אים. ווער איז ער? ער איז גאַרנישט.
טעאָרעטיש, אַה, ס׳איז דאָ אַ הלכה פון סנהדרין [Sanhedrin: the high court]. ס׳איז טאַקע דאָ אַ הלכה, ס׳איז אַ הלכה ולא למעשה [halakha v’lo l’ma’aseh: a law not practiced], ווייל טאַקע וועגן דעם, ווייל זיי האָבן נישט ליב די איידיע. ס׳איז נישט קיין גוטע איידיע. אַפשר [afsher: perhaps] איז עס אַ גוטע איידיע, איך זאָג נישט, ערגעץ וואו דאַרף צו זיין עפּעס אַ סיסטעם. אָבער אונז איז נישט געווען אַזאַנס כמעט קיינמאָל נישט מיט עכטע פּאַוער, אַלס אַ שיינע טעאָריע וואָס מ׳רעדט. און ס׳איז דאָ אַ ריזן פאַר דעם.
די תּנאים פון חירות: מען דאַרף קענען לערנען
סאָו דאָס איז אונזער גרויסע יסוד, אַז מ׳זאָל עס קענען טון. נוודאי [nevadai: certainly], אַזויווי ער זאָגט, מ׳דאַרף עס קענען טון. אַנדערע ווערטער, וואָס הייסט אַז מ׳קען עס טון?
לאָמיר זאָגן, לאָמיר זאָגן, מ׳דאַרף טאַקע, איך מיין צו זאָגן, ס׳איז נישט קיין חכמה [chokhmah: wisdom] צו זיין אַ ליידיג-גייער און זאָגן, ער זאָגט אַז ער האָט אַ יסוד פאַר פוס, און ער זאָגט. דו דאַרפסט האָבן עפּעס אַ מהלך אין מחשבה [mahalakh b’machshavah: a logical progression in thought]. איך מיין אַז מענטשן לאַזן אַסאַך ווייטער דאָס צו טון, אַסאַך שווערער דאָס צו טון, און ס׳איז אמת׳דיג אַסאַך גרינגער.
און למעשה קען איך נישט זאָגן, איך האָב נישט גענוג געלערנט. און דאַרפן מענטשן האָבן טאַקע נישט גענוג געלערנט. איך ווייס נישט וואָס איז די שיעור [shi’ur: measure] פון לערנען, אַלס אַ גרויסע חקירה [chakirah: investigation], וואָס איז די שיעור פון האָבן דאָך געלערנט און דאָך געטון צו קענען זאָגן אַז איך האַלט אַזוי.
דער חזון איש׳ס “לעיוני”
און דו ווייסט אַז דער חזון איש האָט געפּלעגט צו שרייבן אויף סימנים וואָס ער האָט נישט געהאַלטן זענען קלאָר, “לעיוני” [le’iyuni: for further study], איך ווייס, “לעיוני”, עפּעס אַזוינס האָט ער אַ נוסח [nusach: formulation]. און ער זאָגט אַזוי, ער איז געווען האָנעסט, ער זאָגט, איך בין ווייניגער, ס׳זעט מיר אויס אַזוי, אַפשר מאָרגן וועל איך טראַכטן מער וועל איך זען אַז ס׳איז נישט ריכטיג.
אָבער למעשה האָט ער גע׳פּסק׳נט אַזוי ווי די לעיוני זאַך. ער האָט נישט געזאָגט אַז ער פּסק׳נט נישט הלכה למעשה, ער זאָגט, ר׳ חיים קנייבּסקי [Rabbi Chaim Kanievsky]… ניין, ער זאָגט אַ פאַקט אַז זעסט, ס׳איז נאָך דאָ פּלאַץ צו מעיין זיין מער. אָבער אַסאַך מאָל האָט ער געשריבן “לעיוני” אויף אַ זאַך וואָס ער האָט גע׳פּסק׳נט. מיינסטו איך האָב נישט קיין כח [koach: strength] צו זיך צו די שיינע קעצלעך? ניין, איך לערן יעצט.
אָבער די מחסידים [machsidim: the Chasidim] פאַרציילן, ער האָט ממש אַזוי גענומען די אַזויפיל די טרחות [terachos: efforts]. מיינסטו איך זאָג איך האָב דען יעצט, איך בין שולדיג יעצט פאַר יעדער סייף [seif: subsection] וואָס איז געשריבן אַ פּירוש [peirush: commentary] אויף די סוגיא? איך לערן, ס׳קומט מיר אַזוי אויס.
אַזוי ווי ער זאָגט “אלקים נגע באברהם” [Elokim naga b’Avraham: God touched Abraham], ס׳וועט אַנקומען איינער, ער וועט צושרייבן. איך האָב צייט, איך זע אַז יענער זאָגט אַנדערש, וועט מען זען צו ער זאָגט עפּעס אַ גוטע סברא [sevara: logical argument], וועט מען זען צו איך בין מחויב צו לערנען יעדע זאַך. אָקעי, מ׳דאַרף קענען מעיין זיין, וויפיל איז מען מחויב? איך ווייס נישט. אָבער אין אין—
אמונה און מחשבה: די פרייהייט פון אייגענע הסתכלות
הקדמה: דער חילוק צווישן הלכה און מחשבה (המשך)
די שווערקייט פון לערנען א סוגיא אין הלכה
די מפרשים פארטייטשן, און האבן ממש אזוי גענומען די אזויפיל טעותים, מיינט צו זאגן, איך דארף יעצט, איך בין שולדיג יעצט פאר יעדער סעיף וואס איז געשריבן א פירוש אויף די סוגיא, איך לערן עס, קומט מיר אזוי. אזוי ווי ער זאגט, אלוקים לגבורות, עס וועט אנגעקומען איינער, און מיר צו שרייבן, איך האב צייט, איך זע אז יענער זאגט אנדערש, און מ׳זעט אז יענער זאגט עפעס א גוטע סברא, און מ׳זעט אז מ׳איז מחויב צו זען יעדע זאך. אקעי, מ׳קען מעיין זיין, וויפיל מ׳איז מחויב, איך ווייס נישט.
אין מחשבה איז עס אנדערש – און אפשר גרינגער
אבער אין אמונה און מחשבה, וואס א מענטש טראכט, רוב מענטשן מיינען אז ס׳איז אסאך שווערער. קודם כל, ס׳איז נישט אינגאנצן אומגערעכט, ווייל ס׳איז טאקע דא סוגיות און ענינים וואס זענען נישט ווייניגער, האבן ווייניגער הענדלס ווי אנצוכאפן.
רוב מענטשן, און רוב מענטשן גראדע נישט, און ווען איך זאג רוב מענטשן, מיין איך צו זאגן די דריי-פיר גוטע בחורים אין יעדע קלאס פון ישיבה. איך מיין, רוב מענטשן קענען עס נישט טון אפילו אויף א פשוט׳ע סוגיא, קוקן אין די גמרא, וואס שטייט אין די גמרא, וואס שטייט אין די ראשונים, וואס האבן זיי געזאגט, ווי ער האט מחדש געווען יעדע סטעפ. ס׳איז זאכן וואס אפילו רוב מענטשן וואס טוען אין הלכה זיכער ווייסן נישט.
און ווען מ׳נעמט א גמרא, א סוגיא אין ישיבה, ס׳איז זייער שווער, אפילו ער גייט אין ישיבה, ער איז א מצליח, ער איז אפילו אויף צוואנציג סוגיות לאורך זעקס יאר, איך ווייס וואס, ער איז נישט קיין… just to figure out what’s going on, ס׳איז א lot of work. קענסט קוקן אין די אנציקלופדיה תלמודית, די חילוקי דעות וואס די מפרשים זאגן, ס׳איז נישט קיין… ס׳איז א real, וויאזוי זאגט מען, it’s a real skill that you need to learn. איך ווייס נישט צו מ׳לערנט עס אויס, אבער מ׳וואלט געדארפט.
ס׳האט יעדער געדארפט קענען האבן אזא זאך.
דוגמא: קנין סודר און די אידישע דעת
אזויווי איינער האט געלייגט אן עד, ער וויל, מברר זיין, דאס איז ממש א דוגמא פון דעם. איינער האט געלייגט אן עד אין די אידישע דעת, איך בין געווען מיט איינעם וואס האט מיר געקאלט. ער האלט אז מ׳פירט זיך וועגן קנין סודר [kinyan sudar: a symbolic acquisition method using a cloth or handkerchief], ווען מענטשן מאכן א קאנטראקט אויף א הויז, ער זאגט ס׳איז דא א מנהג, איך ווייס נישט, איך קען זיך נישט אויס, ער וויל מיר זאגן צו מ׳מעג יא חוזר זיין, צו מ׳מעג נישט, צו מ׳דארף פאלגן וואס ס׳שטייט, צו מ׳מאכט אונטערן טיש א צווייטע דיעל.
בקיצור, און יענער זאגט, ס׳איז דאך א סוגיא אין בבא בתרא [Bava Basra: a tractate of the Talmud dealing with property law], שטייט קנין סודר, ער וויל צאלן פאר איינער וואס זאל מברר זיין און ארויסגעבן א קונטרס, און… שוין, מ׳גייט נישט פאלגן זיין קונטרס. אבער at least די איידיע איז א משוגע׳דיגע פאוערפול איידיע. ער זאגט אונז, איך קען צאלן, ער וויל צאלן פאר אים דרייסיג דאלער א שעה, איך האלט אז ס׳איז נישט גענוג, נישט פאר מיר, אפשר פאר א צווייטן, אבער ער גייט עס טון, און ער גייט צאלן דעם עולם. ס׳קען זיין אז ס׳איז געלונגען. דאס מאכט זיך אמאל איינער שרייבט אזא קונטרס, און די מענטשן וואס טוען אין דעם, זאגן זיי, “אה, דאס איז קלאר, מען איז מברר די ספרים, מען קען אפשר זאל מען זיך אזוי פירן.” And it’s something that actually happens.
אין עולם המחשבה איז דאס קול שקנא
און אין עולם המחשבה איז דאס קול שקנא [kol shekein lo: all the more so not], דער עולם ווייסט נישט וויאזוי דאס צו טון, און מ׳האט זייער מורא דאס צו טון.
אבער אויב מ׳איז גיימער דאך אז ס׳איז נישט אזא הודאה על האמת [hoda’ah al ha’emes: acknowledgment of the truth] פון “ללא יועיל הצורך”, דאן איז עס even easier. מ׳דארף דאך סך הכל זיין מודה על האמת וואס מ׳טראכט טאקע. נישט וואס מ׳רעדט וואס מ׳דארף טראכטן.
רוב מענטשן ווייסן נישט וואס זיי טראכטן
רוב מענטשן ווייסן נישט וואס זיי טראכטן. ס׳איז שוין, ער זאגט דאך אלץ וואס מ׳דארף, מ׳דארף, א איד איז מחויב צו גלייבן אזוי וככה וככה. אקעי, און וואס גלייבסטו? “א איד איז מחויב,” איך האב געהערט. און וואס גלייבסטו למעשה? It’s a very hard question to answer. Maybe nothing. איך מיין, מ׳קען זאגן maybe there’s nobody home. קען אויך זיין.
די מעטאדע: מודה זיין על האמת וואס מ׳טראכט טאקע
אבער אויב מ׳קען דאס טון, נאכדעם קען מען זאגן, “אקעי, לכאורה וואלט אויסגעקומען אזוי, יעצט איז דא א פסוק אנדערש, אדער ס׳איז דא א מקור אנדערש,” און זיך נעמען ערנסט דעם מקור.
I think that אויף א הלכה קענסטו זאגן, “דו ביסט למעשה מחויב צו טון אזוי,” אבער ס׳איז נישט אויסגעפירט. אבער ס׳איז מן הסתם נישט הייס פאר א מענטש וואס צו טראכטן. סאו ווי לאנג ער האט נישט אויסגעפירט, מ׳האט אים נישט משכנע געווען, מ׳האט אים נישט געוויזן פארוואס ער זאל טראכטן אנדערש, גייט ער דאך פאקטיש טראכטן אזוי ווי ער טראכט.
די ריעליטעט: מענטשן גלייבן וואס מאכט זיי סענס
און רוב מענטשן למעשה פירן זיך אזוי. מ׳דארף דאך זיין מודה על האמת. איך זאג, רוב מענטשן למעשה גלייבן, whatever, it’s that part. ניין, יאלי, דו זעסט אזא fancy button? יא. יש כח.
למעשה, רוב מענטשן ווייסן נישט וואס ס׳איז, אבער רוב מענטשן למעשה גלייבן מער ווייניגער וואס ס׳מאכט סענס פאר זיי. דאס איז די reality.
און אלע די שיעורים וואס מיר האבן דא זענען די גמרות פאר דעם. אז מ׳קוקט אריין, זעט מען אז ס׳איז דא א גאנצע צווייטע וועג פון פארשטיין וואס מיינט מתן תורה [matan Torah: the giving of the Torah], וואס מ׳קען לערנען. אין חומש [Chumash: the Five Books of Moses] קומט אויס איין זאך, אין א פסוק אין גמרא קומט אויס א צווייטע זאך, און א דריטע מקור קומט אויס א צווייטע זאך. אבער רוב אידן וואס דו וועסט פרעגן וואס מיינט מתן תורה, וואס איז די קבלת התורה [kabbalas haTorah: receiving the Torah] וואס מ׳פייערט שבועות [Shavuos: the holiday commemorating the giving of the Torah], ער גייט דיר זאגן איינס און אלעמאל, איבערגיין, איך ווייס נישט.
דוגמא: וואס איז מתן תורה?
למשל, איך האב געפרעגט, איך פרעג דיך, וואס איז די מעשה? וואס איז די מעשה? הלכה למעשה, נישט א מעשה שוין. וואס איז הלכה למעשה? איך האב געפרעגט היינט איין מענטש, איך האב עס נאר געטשעקט אויף איין איד, און ער האט מיר געזאגט, “יא, עס שטייט אין ספרים.” איך האב אים געפרעגט, “וואס איז די גאנצע שיעור אויף שבועות, מתן תורה, וואס איז?”
זאגט ער, “יא, עס שטייט אין ספרים אז קען מען מתקן זיין אפילו די פופציגסטע טאג פון ספירה [sefirah: the counting of the Omer], קען מען נאך מתקן זיין אלע מידות [middos: character traits].” אקעי, קורץ, דאס איז א מתן תורה. איך האב נישט קיין פראבלעם מיט די ווארט, עס שטייט אין קדושת המגיד [Kedushas Levi, by the Maggid of Chernobyl], עס שטייט זיך א גאנצע פשט׳ל צו מסביר זיין אפילו וואס ער מיינט צו זאגן, אבער דאס איז נישט די פוינט פון די פערסאן, ער קערט נישט.
אנדערע ווערטער, זיי זענען מיט תיקון המידות [tikkun hamiddos: rectification of character traits], עס איז דא ניין און פערציג מידות לויט עפעס א פשט׳ל, וואטעווער, און שבועות איז מען מתקן אלע מידות צוזאמען, ווי איינער האט פארפאסט ל״ג בעומר [Lag BaOmer: the 33rd day of the Omer], מיר קענען עס נאכמאל. אקעי, סאו דאס איז וואס מתן תורה איז פאר אים.
ס׳איז א זייער סימפל זאך, איינס, עס שטייט די ערשטע מאל, איך קען זאגן אלס חוקר [chokker: researcher], די ערשטע וואס זאגט אזא איידיע איז הו עווער, עפעס א גיי אין די 18th סענטורי. סאו ער קערט נישט, עס גייט אים בכלל נישט אן, און מיר דארפן דאס כאפן, עס גייט אים בכלל נישט אן, און איך נוץ דאס לטובתי. און די דורכשניטליכע איד גייט עס בכלל נישט אן.
דוגמא: ר׳ אהרן מיללער אין בני ברק
דו קומסט אים זאגן, ווערט מיר געזאגט, ר׳ אהרן מיללער איז געגאנגען אין בני ברק, ער האט געזאגט אזעלכע זאכן, און זיי זענען נישט געווען העפי, און זיי זענען געקומען שרייען אויף אים. ער האט אים געברענגט צו עפעס א גרויסע אלטע ראש ישיבה מיט א גרויסע ווייסע בארד, און ער האט אים געזאגט א התוכחה [tochacha: rebuke], ער זאגט אזוי, ער זאגט, “וואס הייסט? קום, מאך אויף חובת הלבבות [Chovos HaLevavos: Duties of the Heart, a classic work of Jewish ethics and philosophy], וואס עס שטייט.”
יענער האט נישט געזען חובת הלבבות אין זיין לעבן, גייט אים אן וואס עס שטייט אין חובת הלבבות? ער האט אים געקוקט, ער האט אים געזאגט אפאר נארמאלע פשט׳לעך אין חובת הלבבות. עס גייט אים נישט אן, ער וויל נישט וויסן וואס עס שטייט אין חובת הלבבות.
מענטשן גלייבן וואס מאכט זיי סענס – נישט וואס שטייט אין ספרים
אונז וועלן זאגן וואס מאכט אונז סענס, לויט אונזערע אלע הנחות [hanachos: assumptions] וואס קיין איינס פון זיי מאכט נישט סענס, אבער מער ווייניגער וואס מאכט אונז סענס הלכה למעשה אין אונזער לעבן, מיט די טשיז און די טשיזקעיק און מיט די זיין אויף ביינאכט, וואס מאכט אונז סענס, דאס איז וואס אונז גלייבן פאר ריעל.
וואס אונז זאגן טעארעטיש אז אונז גלייבן אין חובת הלבבות, אונז גלייבן דאך נישט אין חובת הלבבות, אונז גלייבן דאך וואס אונז גלייבן. און אזוי איז עס מיט יעדע איינציגע זאך, נישט קיין חילוק, די זעלבע חילוק נישט.
דוגמא: א ספר אויף אמונה וואס איז “טאטעלי מיקסד”
איך מאך היינט פאר מיין הירו, א גוי שוין, ער האט געשריבן א ספר אויף אמונה, און טאטעלי מיקסד, ער זאגט וואטעווער די הארץ וויל. ער ברענגט נישט קיין איין מקור, אפילו ער כאפט א פסוק און שטייט אינגאנצן אנדערש דאך, אפשר נישט אפילו א פסוק, איך געדענק נישט. ער ברענגט עפעס א תשובות אחרונים ווען ער דארף זיין, איז נישט געבויט אויף דעם.
ער פריטענד נישט אז ער וויל זאגן אזוי ווי ער פריטענד ביי יעדע סוגיא, דאס איז אויך אביסל פריטענד, לאמיר זען וואס דער רמב״ם [Rambam: Maimonides] זאגט און וואס דער ראב״ד [Ra’avad: Rabbi Abraham ben David] זאגט, און מיר מאכן עפעס א מהלך. ער טוט נישט דאס, ער זעצט זיך אוועק און ער זאגט, ס׳זעט אויס אזוי, ס׳זעט אויס אזוי, און שוין. פאר ווייטער. און דאס איז למעשה וואס ער גלייבט.
און מענטשן, אסאך מענטשן זענען ברוגז אויף דעם, וואס הייסט דו קענסט קומען היינט און אפווישן די גאנצע זאך? באט בהכרח ארבעט עס אזוי, בהכרח ארבעט עס אזוי למחשבה. אפילו דער פרומסטער ארבעט דווקא אזוי.
דוגמא: דער ליובאוויטשער רבי און משיח
ס׳איז דא א פאר מאדערן ארטאדאקסישע אידן, איך ווייס ווער אין YU, וואס זענען ברוגז אז דער ליובאוויטשער רבי זאגט פשט אין משיח [Moshiach: the Messiah] אנדערש ווי דער רמב״ם. קיין שום חסידישער איד קערט נישט, און קיין שום אנדערער איד קערט נישט, חוץ פון דוד בערגער [David Berger: a modern Orthodox scholar], קיינער קערט נישט.
דער רבי זאגט אנדערש? אקעי, נו איך זאג אויך אנדערש, וואס ווילסטו פון מיר? דו ווילסט גלייבן דעם רבי׳ן? אקעי, איך זאג אויך א פשט אין רבי׳ן, מיין איך אז מיין פשט איז שטותים? קיינער קערט נישט וועגן דעם, ווייל טאקע ווייל מחשבה ארבעט אמת׳דיג נישט אזוי.
מענטשן קענען זאגן אז דער ליובאוויטשער רבי איז אן אפיקורס [apikores: heretic] פאר אנדערע ריזענס, אויך נישט ווייל זיינע ריזענס איז ווייל דער רמב״ם שטייט, סתם ווייל ס׳זעט מיר אויס אן אפיקורס, אקעי. נישט הרב שכטר, נישט קיינער אנדערש, קערט נישט וואס דוד בערגער זאגט. ער איז א חוקר אקאדעמיק, ער קערט, ווייל ס׳שטייט דער רמב״ן האט געזאגט אז מ׳דארף האבן ויכוח [vikuach: debate], אקעי. ס׳איז אן ענין למעשה, ס׳איז נישט נוגע פאר קיינעם נישט, ס׳איז היסטאריע.
סיכום ההקדמה: די צוויי עיקר-פונקטן
דערפאר, בקיצור, הלכה למעשה, דערפאר הלכה למעשה איז אזוי ווי אין הלכה האט דער חזון איש [Chazon Ish: Rabbi Avraham Yeshayahu Karelitz] און רבי משה פיינשטיין [Rabbi Moshe Feinstein] און אנדערע ליטווישע צדיקים געזאגט אז מ׳מעג מכריע זיין אליינס פון די גמרא, איז אין מחשבה וועגן מכריע זיין אליינס פון ספרים, אויף דעם קען מען זיכער נישט זאגן אז מ׳דארף קענען מער.
מ׳דארף זיין באקאנט, יא, איך האלט דיך טאקע אז מ׳דארף קענען מער, אבער למעשה גייט נישט העלפן אז איך זאג דאס, ווייל דו גייסט עניוועיס טראכטן וואס דו ווילסט טראכטן. סאו אט ליעסט האב מודעות דערצו, און אויב דו האסט מודעות דערצו, האסטו אן אמת׳ע טריי צו לערנען מער.
די וויכטיגקייט פון מודעות
דו זאגסט נישט, דו כאפסט אז דיין מהלך וואס דו גלייבסט איז נישט גענוג, ס׳פעלט עפעס, ס׳שטימט נישט מיט די מקורות, יושר בכלל, וואס רוב מענטשן טראכטן זיך מורא׳דיג נישט מפתח, רוב מענטשן זענען נישט קיין פילאזאפן, איך האב שוין אריינגעטראכט צו טיף, איך וויל דא נישט. שוין, און אדרבה, וועסטו זיך גענומען טראכטן, און צוביסלעך, וואס דו וועסט מער טראכטן וועסטו וויסן מער, וועסטו גלייבן מער.
דרך ארץ פאר פריערדיגע כאפות
יעצט, מ׳דארף האבן דרך ארץ פאר א פריערדיגע כאפט, מ׳דארף האבן דרך ארץ, דאס איז נישט קיין סתירה, דאס שטייט אויף סודם. סתם, דער וואס האט עס געשריבן האט א געוויסע רעד, איך פארשטיי אים, איך האלט נישט אזוי. איך קען נישט גלייבן א זאך וואס איך האב נישט געזאגט, א זאך וואס איך פארשטיי נישט, איך פארשטיי נישט וויאזוי עס גייט. שוין, און דאס איז די מסקנה היוצא היוצא מזה, און וועגן דעם דאס איז א גוטע וועג פון לערנען יעדע זאך.
ווי מענטשן קומען צו א דעת
און באמת רוב מענטשן וואס האבן עט ליעסט בכלל עפעס א דעת, איז ווייל זיי האבן געלערנט איין ספר וואס עס האט געשטימט, און ער גייט מיט דעם. איי, דו קומסט צו א מיעוט, דו ביסט א דעת יחיד [daas yachid: minority opinion], זאל זיין דעת יחיד, עס גייט מיר נישט אן. עס ארבעט דיר שוין אמת׳דיג אזוי, און כידוע עס ארבעט דיר טאקע נישט אזוי.
חירות: די פרייהייט פון תורה
שוין, עד כאן איז די הקדמה, און עד כאן דאס איז אין די וועג פון די שרייבערס, דאס זענען די צוויי פוינטס:
אז מ׳דארף נישט נאר מ׳מעג אליינס מאכן די הלכה, ווייל דוכא נישטא געזאגט, ווייל דוכא נישטא געזאגט, ווייל עניוועיס, פאר די זעלבע סיבה ווייל דוכא נישטא געזאגט, און צווייטנס פאר אגדה מוז מען אליינס, נישטא קיין וועג ארויס, ווייל עניוועיס גלייבט יעדער איינער אליינס וואס עס קומט אים ארויס, ממילא זאלן מודה זיין על האמת, שוין.
דאס הייסט פרידאם
און דאס איז פרידאם, דאס הייסט פרידאם, אזוי ווי א גוי, אבער דאס איז פרידאם, דאס הייסט חירות מי שעוסק בתורה [cheirus mi she’oseik baTorah: the freedom of one who engages in Torah], ווייל קיין שום גוי קען עס נישט טון, נישט אין הלכה, נישט אין אגדה.
איך וויל נישט רעדן וועגן די גוי׳אישע אגדה, ווייל דאס איז שוין צופיל פאליטיק, אבער אין די גוי׳אישע וועלט טאר מען נישט זיין קיין אפיקורס, אין די אידישע וועלט טאר מען זיין אפיקורס.
אלע נשמות זענען געווען ביי הר סיני
אויב דו קומסט אויס, יעדער איינער איז מסכים, איך רעד נישט פון די ליידיגע גייערס וואס זענען דא סתם אין פאוער און נישט אין אמת, אבער יעדער איינער וואס גלייבט אז בעצם די תורה איז געבויט אויף אמת, איז מסכים אז אויב איינער האט מברר געווען א נוסח וואס עס קומט אים ארויס אזוי ווי די רמב״ם, די קבלה [Kabbalah: Jewish mysticism], די זוהר [Zohar: the foundational work of Kabbalah], ער מעג עס, ער האט עס אויסגעקומען, ער איז נישט גערעכט, איך ווייס, איך דארף שרייען אפשר, אבער עס איז דא די פאוער.
מענטשן וואס, דו זעסט דאך וואס מענטשן טוען, מענטשן גייען אריבער שרייען, “די רמב״ם האט געזאגט”, און עס ארבעט, עס איז עט ליעסט א טינג, עס איז נישטא ריעלי סאטש א טינג עניוועיר עלס, נאט אין די סעים וועי עט ליעסט. נאך א פונקטליכע וויאזוי עס זעט אויס אין די אאוטסייד וועלט איז נאך א שמועס, אבער דאס איז די, דעטס וויי איי עם פראוד טו בי עי דזשו, בייקאז דזשוס קען ביליעוון וואטעווער זיי וואנט, און נאו באדי קען טעלן זיי אדער ווייז, ווייל איך בין געווען ביי הר סיני אזוי ווי דו, פארשטייסט? דאס איז די, אלע נשמות זענען געווען ביי הר סיני.
קאנטראסט מיט דער גוי׳אישער וועלט
עס איז נישטא אזא זאך ווי א מצוה ביי זיי, און דעריבער איז דא אז מ׳טאר נישט גיין פאר א רויטע לייט, אפילו עס איז אינמיטן די נאכט, עס מאכט נישט קיין טראפ סענס, עס גייט גארנישט העלפן, דו קענסט טעארעטיש העלפט עס, אבער אויך למעשה העלפט עס נישט קיין זאך פאר אלע ספרים. אפילו האסט מבאר געווען אין א שטעטל אין קאפוטשין פאלטש, דו קענסט נישט שרייבן בלע״ז.
דאס איז א סעקונדע, לאמיר דאס פארגלייכן צו רעליגיע. לאז וואס איז נוגע, לאז וואס איז נוגע פאר מענטשן. אה, די גוי׳אישע רעליגיעס לאו. באופן כללי, די גוי׳אישע… איך וויל נישט יעצט ווערן ענדערדיג צו זאגן וואס זענען אידן בעסער ווי גוים אין הלכה און אין פאקט. דאס איז נישט די ענין פון… איך רעד דאך תורה. באופן כללי, רוב, נישט נאר דעם, אפילו ווי מער…
מתן תורה: וואָס האָט זיך טאַקע געטוישט?
אַנאַרכיע אין אָרטאָדאָקסישער הלכה (המשך)
קענסט מאַכן… טעאָרעטיש העלפט עס, אָבער אויך למעשה העלפט עס נישט קיין זאַך די אַלע סברות. אַפילו עס איז מפורש געווען אַ שטרענגע קאָנסטיטוציאָנאַלע לאָו, וואָס דו קענסט נישט שרייבן בלויז… לאָו׳ס וואָס זענען נוגע פאַר מענטשן.
אַה, די גוי׳ס רעליגיעז לאָו, די גוי׳ס רעליגיעז לאָו, באופן כללי די גוי׳ס… איך וויל נישט יעצט אָנקומען ענדגילטיג צו זאָגן וואָס זענען אידן בעסער ווי גוים אין הלכה, אין פאַקט, דאָס איז די ענין פון… איך רעד דאָך די אידעע. באופן כללי, רוב… נישט נאָר דעם, אַפילו ווי מער מאָדערן אַ איד איז, איז ער ווייניגער אַנאַרכיסטיש. עס איז מער דער רב האָט געזאָגט, און ממילא איז אַזוי די הלכה. יעדער איינער פון די… אָרטאָדאָקסישע אידישקייט איז די מאָוסט… מען כאַפּט עס נישט, מען מיינט אַז עס איז די פרומסטע, עס איז די מערסטע… די מערסטע… אַה… האָו וואוד איי סעי? עס איז די מערסטע פרי. פלעקסיבל ווייס איך נישט אויב איז די ריכטיגע וואָרט, אָבער עס איז נישט דאָ קיין שום סמכות, איטס אַנאַרכי. יעדער רב קען דיר זאָגן וואָס ער וויל, און קיינער קען אים גאָרנישט טון.
אָדער קען מען טון? אין באָראָ פּאַרק קען מען… איך פאַרשטיי. נישט געאָגראַפֿיקלי, עס ווענדט זיך אין וועלכע עריעס פון תורה. עס איז דאָ זאַכן וואָס דו קענסט נישט שאַקלען. יש להם, יש להם. אָקעי, ניין, איך וויל נישט… יש להם, אָבער למעשה… למעשה, יעצט, איך… אין… ס׳איז פּראָטעסטאַנט, זייער פּראָטעסטאַנט אין דעי סענס, איך וויל נישט אַריינגיין. די פּראָטעסטאַנטן איז אַזוי. זייער פּראָטעסטאַנט, אָבער נישט… זייער פּראָטעסטאַנט אין דעי סענס. אָבער… פּראָטעסטאַנט איז טאַקע אַ גרויסע חידוש ביי די גוים, ביי אידן איז עס אַלעמאָל געווען אַזוי אין אַ סוירטן סענס. יעדער איינער קען לערנען און זאָגן וואָס ער וויל, וואָס טוט מען עפּעס.
פּאָליטיק און הלכה
שוין, איך וויל נישט די הלכה פּראַקטיש מיט פּאָליטיק. איך האָב געזאָגט, פּאָליטיק איז נישט אונזער שיעור. איך זאָג נאָר אידעעס וואָס מען קען עפּלייען צו פּאָליטיק, אָבער נישט די פּאָליטיק אַליינס, אַז יעדער איינער מאַכט אַליינס. עניוועי, דאָס איז די… דאָס איז די הלכה למעשה, און פון דעם איז גאַנץ גוט צו זיין אַ איד וואָס קען לערנען. דאָס איז די נקודה, לפי דעתי.
און איך זע אַזוי, און איך זע טאַקע אַז די מענטשן וואָס האָבן די… איך האָב שוין גערעדט וועגן דעם ביי מיין שיעור ערב שבת. נאָכ׳ן גרעדזשועיטן קען מען שוין איבערלערנען. דו וועסט זען, אַ ריעל רבי איז סאַמוואַן וואָס וועט דיר טיטשן האָו טו דו דעט ווידאַוט ביאינג סטאַפּיד. איך מיין צו זאָגן, אוודאי קען מען זיין סטופּיד, איך רעד נישט פון דעם, אָבער דאָס איז די אידעע.
מתן תורה: די גרונט-קשיא
שוין, דאָס זענען די נקודות. איך האָב געוואָלט זאָגן נאָך אַ שיעור, ענד אָוו די שיעור, ס׳איז עלף אַזייגער. איך וואָלט געזאָגט נאָך אַ שיעור, איך וועל נאָך זאָגן די העדערס דערפון, איך האָב עס אויך נאָכנישט געמאַכט, אָבער איך וועל זאָגן די העדערס פון די שיעור. ס׳איז אַ גוטע זאַך צו טראַכטן וועגן שבועות. און טאַקע נישט אין רילעישאַן צו דעם, איך האָב קיינע פּלענער צו דעם, די זעלבע זאַך, און געוויזן אַן עקזעמפּל.
וואָס הייסט מתן תורה?
ס׳איז דאָ אַזאַ זאַך, וואָס הייסט מתן תורה? קבלת התורה? מתן תורה? ס׳איז בערך די אידעע. יאָ, שבועות איז געווען קבלת התורה, אָקעי, ס׳איז געווען דעמאָלטס, ס׳איז נישט געווען, צו וועגן דעם וואָס דער יום טוב, נאָך אַ שמועס. אָבער דאָס איז וואָס שטייט אין סידור, זמן מתן תורתנו, יאָ? זמן מתן תורתנו, און ס׳הייסט אַז אין איין טאָג איז געקומען דער אייבערשטער אויף הר סיני און געמאַכט די תורה. אַזוי, דאָס איז די פעקט, די בעיסיק טינג.
יעצט, איך וויל מחדש זיין, איך ווייס נישט צו איך וויל מחדש זיין, איך וויל קלאָר מאַכן, אַז וואָס דאָס מיינט, וואָס איז די איבערטייטש? וואָט דאָז איט איווען מיען? איך פאַרשטיי די מעשה, איך פאַרשטיי די מעשה, אָבער וואָס דאָס מיינט? און אַזוי ווי איך זאָג אַלעמאָל, אונז אַלע זענען צו געוואוינט אַז ס׳מיינט אַ געוויסע זאַך, ס׳האָט אַ מינינג אין אַ געוויסע סיסטעם פון מינינג, און אַזוי ווייטער. און מ׳דאַרף דאָס זאָגן צו וויסן וואָס ס׳מיינט, און דאָך דאַרף מען זען אַז ס׳איז דאָ דריי, פיר אָפּציעס, אָדער דריי אָפּציעס, צו זאָגן וואָס ס׳מיינט.
זאָל איך עס טרייען צו פרעימען אין איין וועג למשל, אין וועלכע וועג וואָס מ׳קען פרעגן די שאלה, אַז מ׳זאָל קענען בכלל אַרויסצוזען צו זאָגן אַז ס׳איז נישט פּשוט וואָס ס׳מיינט, אַז ס׳מיינט איין זאַך, איז אַז ס׳איז דאָ אַזאַ שאלה, און די שאלה איז באמת קען מען טרעפן זייער ערנסטע מקורות, ראשונים און אחרונים, וואָס פרעגן די שאלה און זיי רעדן וועגן דעם. און די שאלה איז, וואָס איז געשען? מה נשתנה? וואָס איז די חילוק פאַר מתן תורה און נאָך מתן תורה? וואָס מיין איך? איר דאַרפט ענק ווייסן אַלע די עטרת, יאָ? וואָס איז געשען? וואָס איז די חילוק?
די קשיא פון אברהם אבינו
ס׳איז דאָ אַ תורה. ס׳איז דאָ אַ תורה, אָקעי. פאַרוואָס, איז נישט געווען קיין תורה? ס׳איז נישט איינמאָל געווען. דו ווייסט אַז אברהם אבינו האָט געמאַכט עירוב תבשילין? אַה, דו גלייבסט דאָס נישט, אָקעי, ס׳איז דאָך אַ מציאות. ער האָט געהאַט מצוות אויך, אברהם אבינו. לאָמיר זאָגן נישט עירוב תבשילין, מצוות פון ברית מילה, מצוות פון גיין קיין ארץ ישראל. דער אייבערשטער האָט געזאָגט גאַנצע צייט וואָס צו טון. ס׳איז געווען שבע מצוות בני נח. שבע מצוות בני נח מער ווייניגער איז just the same thing אַז תרי״ג מצוות. איך וואָלט געזאָגט אַז ס׳איז געווען אַ שכנוע, אויף דעם איז געווען די זעלבע לאַנג מער ווייניגער. Why are you looking at me like this? ס׳איז פּשוט. טראַכט אַריין, דינים, איז חושן משפט, איז די whole, יורה דעה, און אַזוי ווייטער. ס׳איז געווען מצוות. נח האָט געהאַט אַ תורה, אַסט יאָ דעיס, עסט נישט פלייש, ס׳איז געווען תורה סדר המועד.
ס׳איז נישט נאָר געווען מתן תורה. ס׳איז געווען. און בכלל, לאָמיר רעדן אין אַ ברייטערע סענס, laws, ס׳איז נישט געווען קיין human civilization קיינמאָל וואָס האָט נישט געהאַט קיין laws, וואָס מער ווייניגער, אָקעי, איך האָב געזאָגט לעצטע וואָך אַז נישט, אָבער איך מיין צו זאָגן באופן יותר רחב, אין אַ ברייטערן זין, ס׳איז געווען. סאָו וואָס איז געשען? סאָו וואָס איז נוגע בכלל די מעמד הר סיני? ס׳איז דאָ זייער אַסאַך societies מיט laws, וואָס האָבן נישט עפּעס אַ מעמד “היום נתנה תורה”.
די אַמעריקאַנער קאָנסטיטוציע אַלס פאַרגלייך
פרעג פאַר אַן אַמעריקאַנער, וועלכע טאָג איז געוואָרן די אַמעריקאַנער? אָקעי, ס׳איז געווען אַ קאָנסטיטוציע, מ׳האָט זיך אַראָפּגעזעצט, ס׳איז נישט געווען ביז דעמאָלטס קיין קאָנסטיטוציע? אָקעי, ס׳איז געווען שוין laws. אָבער לאָמיר זאָגן, אָבער ס׳וואָלט נישט געווען, איז דאָ אַ קאָנסטיטוציע אַליינס, פאַרוואָס זאָלן זיי פאָלגן די קאָנסטיטוציע? ס׳איז אַלץ געווען laws, ענגלישע laws, אָקעי. היינט איז אַ פּסק, היינט דאַרף מען נישט פאָלגן די ענגלישע laws, נאָר די אַמעריקאַנער laws, אָקעי. סאָו וואָס איז פּונקטליך די חילוק פון די laws וואָס איז געווען פאַרדעם? איינער קען אַפשר זאָגן אַז ס׳איז אַנדערש. אָבער וואָס איז אברהם אבינו געווען געפירט אַנדערש? דאָס איז די חילוק? מ׳האָט געטוישט אַפאַר laws? אָקעי, סאָו מ׳האָט געטוישט די laws, דאָס איז מתן תורה, מ׳פרייט זיך? לאָמיר זאָגן, מ׳פרייט זיך אַז ס׳איז אַנדערע laws?
די “נייע רולס” טעאָריע
פאַר מתן תורה האָט מען געמאַכט דאָס און דאָס, בשר בחלב, פאַרדעם האָט אברהם אבינו צוגעפירט, און יעצט טאָר מען נישט. אַנדערע laws. But it’s still, די חילוק איז נאָר, ווי דער אייבערשטער, if you say it like this, it’s really not a real change, ס׳איז נישט קיין, ווי מ׳זאָגט, אַ חילוק בכמות נישט באיכות, יאָ? ס׳איז אַנדערע געזעצן. פאַר מתן תורה איז געווען אַז אברהם אבינו איז געפירט געוואָרן כך וכך, און יעצט האָט דער אייבערשטער געטוישט. וואָס איז די תכלית פון אַזאַ קאָשמאַר? וואָס זאָל ער עס טוישן? ס׳איז actually very weird when you think about it like that.
משה רבינו, אַ טאָג פאַרדעם, איז געווען די טעם פון עסן טשיזקעיק, יאָ? אַ טאָג פאַרדעם האָט מען געמעגט עסן וויאַזוי גייט עס? וואָטעווער, וואָס איז די חלב און טריפות, און היינט טאָר מען נישט. דאָס איז זייער אַ מאַדנע וועג פון טראַכטן. פאַרוואָס איז דאָס די נקודה אַז מען טאָר נישט? פאַרוואָס טאַקע טאָר מען נישט? סתם מעדזשיק איז געשען?
פּשטות האָט מען נישט געטון. דאָס איז די ריעל טרוט. איך מיין, פּשטות די מדרשים וואָס זאָגן אַז אברהם אבינו האָט מקיים געווען די תורה, זיי זאָגן זיי פאַרשטייען אַז די תורה איז וואָס מ׳דאַרף טון. וואָס אַ איד דאַרף טון, איך ווייס. וואָס איז די נפקא מינה וואָס אברהם אבינו האָט אויך געטון? ס׳איז יאָ מחויב, ס׳איז נישט מחויב. ס׳מאַכט נישט קיין סענס. ס׳איז זייער מאַדנע צו טראַכטן אַז איין טאָג האָט זיך געטוישט די רולס. לאָמיר זאָגן ס׳קען זיין אַז ס׳האָט געשען אַזאַ זאַך. ס׳איז נאָט סאָו אינטערעסטינג, איף יו טינק אַבאַוט איט לייק דעט. סאָו וואָט? פאַרדעם טאַנצט מען על יונים סוסיא? נייע רולס. ביז יעצט האָט מען יאָ געמעגט עסן פלייש, יעצט מעג מען נישט. איך זאָג וואָס די בנין איז מיין. יאָ.
רב סעדיה גאון׳ס שאלה
סאָו דאָס איז נאָר איין וועג פון מסביר זיין. און באמת, ס׳איז באמת דאָ ראשונים וואָס האַלטן נישט פון דעם. איך וויל נאָר זאָגן, רב סעדיה גאון אין זיין הקדמה, ער רעדט פון דעם אַז ס׳דאַרף זיין אַ תורה. רב סעדיה גאון איז ווערי… איינער פון די עלטסטע פון מיין סאָרט שמועסן וואָס איך רעד דאָ, אַז מ׳דאַרף אַריינגיין אין די יסוד פון די יסוד פון די יסוד, רב סעדיה גאון איז כמעט די איינציגסטע וואָס פּיט אין די יסודות זאַכן. און רב סעדיה גאון פרעגט אַזאַ שאלה, ווען ער רעדט וועגן תורה, ער פרעגט די שאלה, פאַרוואָס דאַרף בכלל זיין אַ תורה? אונז זענען זייער קאַנווינסד, רוב אַנדערע מענטשן, אַז ס׳איז דאָ אַ תורה. די שאלה איז וועלכע תורה, וועלכע צד, מעג מען יאָ עסן פלייש צו נישט. אָבער מאי חזית אַז ס׳איז דאָ אַזאַ זאַך תורה? וועיר דו יו געט דיס קאָנסעפּט פראַם? ס׳איז נישט סתם תורה, תורה אלוקית פון די אייבערשטער. ס׳איז דאָ גאַנץ גוט צו לעבן אָן אַ תורה. די אייבערשטער דאַרף נישט שיקן. מענטשן געבן זיך אַן עצה אָן דעם. ס׳איז אַ סיריעס קוועסטשן.
און ער פּרובירט צו מוכיח זיין אַז ס׳איז געווען. און וויבאַלד ער פּרובירט מוכיח זיין אַז ס׳דאַרף זיין, איז ער געבליבן מיט אַ קשיא, וואָס איז געווען מיט אברהם אבינו? וויאַזוי האָט ער געלעבט? האָט אברהם אבינו אויך געהאַט אַ תורה. אָבער ס׳איז אַנדערש, די אייבערשטער איז דאָך תכלית הידיעה, ס׳איז זייער אַנדערש ווי אונז זענען צוגעוואוינט צו טראַכטן, די וועג וויאַזוי ער טראַכט. איך זאָג נאָר אַ דוגמא. וואָס?
און איך נעם אָן, לויט אים האָט מען תורה נישט געזען אַזאַ גרויסע זאַך. ער האָט נישט געקאָכט שבועות צו פיל, אַזוי קומט אויס. איך ווייס נישט. איך געס ער האָט נישט געוואוסט צו קוקן, אָבער ס׳איז שוין געווען די מנהג, איך ווייס נישט. אָבער יאָ, ס׳איז געווען פאַר… אַזויווי ער זאָגט דאָרט.
וואָס זאָגט דער חומש און תנ״ך?
די מעמד הר סיני אין תנ״ך
אַה, סאָו יעצט איז אַזוי, אויב מ׳קוקט אין די חומש, איך וויל זאָגן דריי אָדער פיר טעאָריעס וואָס ס׳איז געשען אין מצרים. ס׳איז דאָ נאָך טעאָריעס, אין חב״ד האָבן זיי אַ גאַנצע טעאָריע וועגן דעם. האָבן זיי צענדליגער תשובות וועגן די שאלה. און אַנדערע.
וואָס דאָ, איך גיי נישט קענען מאַריך זיין, איך וויל נאָר געבן אַזוי אַ framework פאַר דריי אַנדערע theories וואָס מ׳קען האָבן וועגן דעם. איין theory, אַלע וואָס זענען נישט די ערשטע theory, די ערשטע theory איז אויך אַ שטיקל theory וואָס מ׳קען אַפשר מאַכן sense פון, אָבער אַלע דריי theories זענען נישט די theory אַז ס׳איז געווען נייע געזעצן, אַז דאָס איז אַ revelation.
איז אַזוי, אין די פּשט החומש, ווער ס׳קוקט אין די תורה, און אין די תורה, כידוע, אין תנ״ך ווערט נישט כמעט דערמאַנט מעמד הר סיני אַלס אַ זאַך. ס׳איז דאָ איינס אָדער צוויי מאָל אין תנ״ך שטייט בפירוש מעמד הר סיני, און אויך אַז מ׳האָט דעמאָלטס באַקומען געזעצן. צוויי מאָל אין תנ״ך ווערט דערמאַנט אַז דער אייבערשטער האָט גערעדט צו אידן אויף הר סיני. חוץ פון פרשת יתרו און פרשת ואתחנן, שטייט עס צוויי מאָל אין די ענד פון תנ״ך.
אָבער דורכאויס כל ימי הנביאים, פון משה רבינו, פון יהושע בן נון ביז, נו, ווער איז געווען די צווייטע וואָס האָט געזאָגט? נחמיה און… וויאַזוי הייסט ער? מלאכי. חוץ פון די… מלאכי זאָגט אויך, ער זאָגט יאָ, ער זאָגט חורב. חוץ פון נחמיה און מלאכי, וואָס איז ליטעראַלי די לעצטע צוויי, מער ווייניגער די לעצטע דור פון נביאים פון תנ״ך, איז די גאַנצע צייט, מ׳שרייט זייער אַסאַך, ירמיהו שרייט, און מ׳פאָלגט נישט די תורה, און יהושע בן נון זאָגט די גאַנצע זאַך, ער האָט זיך געבויט אויף דעם, ער זאָגט קיינמאָל נישט, “און געדענקט נישט די טאָג וואָס מ׳האָט געזען משה רבינו.” ער זאָגט עס איינמאָל אין ואתחנן, אָבער דאָס אַלץ. פון ואתחנן ביז נחמיה איז נישטאָ. און מ׳קען טרעפן רמזים, אַפשר שטייט עס ברמז, אָבער בפירוש שטייט עס נישט.
וואָס שטייט יאָ: די ברית
אָבער וואָס שטייט יאָ? און דאָס איז וויכטיג פאַר אונז צו כאַפּן, וואָס שטייט יאָ? דאָס הייסט, וואָס מיינט יאָ מתן תורה פאַר די תורה? און אַפילו ווען מ׳קוקט אין פרשת יתרו און אין פרשת ואתחנן, זעט מען אַז ס׳שטייט דאָרט, און ס׳שטייט נישט וואָס אונז מיינען אַז ס׳שטייט. וואָס ס׳שטייט דאָרט איז אַז דער אייבערשטער האָט געמאַכט אַ ברית מיט די אידן. אַ ברית מיינט אַ דיעל, אָדער אַ קאָנטראַקט, אָדער אַ טריטי, however you want to conceptualize it. ער האָט געמאַכט אַ דיעל, אַ ברית. און אין די ברית שטייט, אַזויווי ס׳שטייט אין אַ דיעל, ス’האָט צוויי זייטן, right?
אונז האָבן “ה׳ אלקינו”, און אַזוי, ביי די וועי, משה רבינו׳ס דרשה וועגן מתן תורה האָט זיך אַזוי אָנגעהויבן, “ה׳ אלקינו כרת עמנו ברית בחורב”. אַזוי הייבט זיך עס אָן. ס׳שטייט נישט “ה׳ אלקינו”, ער רעדט פון דעם, ס׳איז אַ געוואַלדיגע זאַך, מ׳האָט געזען דעם אייבערשטן, it’s all very nice, but that’s not his main framing. און זיי האָבן אַ מנהג צו אָנהייבן די פּרשיות אין די ראַנג פּלאַץ. ווער ס׳קוקט זעט, דאָרט הייבט זיך עס אָן, “וידבר משה”, whatever. עס שטייט נישט אין די נסתר. משה איז געקומען, ער האָט געזאָגט, “רבותי, דער אייבערשטער האָט געמאַכט אַ ברית.” און נאָכדעם איז דאָ די זאַך, נאָך מתן תורה וועט זיין די גאַנצע מאָל. זאָגט ער, “ממילא, דאַרפן זיי פאָלגן די ברית.” און דו זעסט אַז דאָס פאָלק נישט, כאַפּט נישט.
די ברית זאָגט מער ווייניגער אַז יעדער איינער ווייסט אין ארץ ישראל, בקיצור, “If you will be good, I will be good, and if you will be bad, I will be bad to you.” אָבער נישט סתם גוד באופן נפשי, ווייל דאָס איז נאָך געווען פאַרדעם, דאַרף מען געדענקען. דאָס איז אַז אויב אַ מענטש טוט גוט, איז אים גוט, איז שוין נאָר
מתן תורה: ברית, קבלה, און די הלכה׳דיגע באדייטונג פון הר סיני
ברית, אסא המלך׳ס חידוש הברית, און די הלכה׳דיגע יסודות פון מתן תורה
ברית אלס ספּעציעלע דיעל — נישט אוניווערסאלע מוסר
Instructor: ספּעציעל גוט, יא? אין אנדערע ווערטער, ס׳דארף בכלל זיין fair. אבער דאס איז נאך א level. דאס איז אזויווי, אזויווי איך טאר נישט גנב׳ענען פון דיר בכלל, אבער דאס אז דו דארפסט מיך מגין זיין, למשל, דאס איז א treaty, right? למשל, that’s how די חוקרים זאגן אז די אלע treaties זענען modeled אויף אזעלכע treaties. דאס וואס למשל צוויי מלכים, דאס אז אמעריקע, למשל, מדת הדין, מדת המוסר זאגט אז מען דארף שיקן אפאר באמבעס קיין אוקריינע, אקעי, אפאר. נישט לאזן ממש אז פוטין זאל… מ׳שיקט זיי העלפן, אבער נישט קיין חיוב. לכאורה וואלטסטו געוואלט זאגן אפשר אז יא, אבער מ׳פירט זיך נישט אזוי. ס׳איז נישט קיין חיוב אז ער זאל ממש גיין זיך שלאגן פאר אים. ס׳איז נישט קיין חיוב.
אויב וואלט געווען א ברית, נאט״א [NATO], יא? וואלט ער יא געווען מחויב. אויב וואלט געווען נאט״א, וואלט ער געמוזט גיין, פארוואס? ס׳איז דא א דיעל. ס׳שטייט זיך אויב מיר זענען בתנאי, אז אויב איך האב א פראבלעם, וועט ער קומען צו מיר, און אזוי ווייטער. אבער דאס הייסט א ברית.
א ברית איז נישט די חוק, די חוקי השכר ועונש כאילו וואס זענען קבוע אין די וועלט. דאס איז בכלל, די תורה גלייבט געווענליך אז דאס איז גוט, איז דער אייבערשטער גוט, און מ׳זעט עס ביי די מבול [Mabul: the Flood], ביי סדום [Sodom], there was nothing to do with that. אבער דאס איז א special זאך. דער אייבערשטער גייט special, דו זאלסט נישט גילוי מכל הארץ, איך גיי דיר special נעמען קעיר פון דיר. פארוואס? ווייל דו גייסט זיין special מיט מיר.
אין אנדערע ווערטער, א גוי מעג דינען עבודה זרה [avodah zarah: idolatry], פשוטו כמעט. “אשר חלק לכל העמים” [asher chalak l’chol ha’amim: which He apportioned to all the nations], שטייט אין מדרש תנחומא [Midrash Tanchuma], די פירוש איז אז משה רבינו [Moshe Rabbeinu: Moses our teacher], ס׳איז נישט קיין חיוב, א מענטש מעג גיין צו אן אנדערע, מעג מאכן. אין אנדערע ווערטער, מ׳איז נישט אסור קיינעם. ס׳איז אסור, אזויווי די משל פון די קעניג, אזוי איז די משל וואס איז געארבעט.
יא, ס׳איז נישט אסור פאר אוקריינע אדער פאר טערקיי, איך ווייס וואס, צו גיין מאכן א דיעל מיט רוסלאנד. זיי מעגן, קיינער קען זיי גארנישט טון. אבער אויב דו גייסט מיט מיר, טארסטו נישט גיין מיט זיי. “אנכי ה׳ אלקיך” [Anochi Hashem Elokecha: I am the Lord your God], דו ווילסט א דיעל מיט מיך? נישט רעדן מיט א צווייטן.
איך רעד שוין אריין אין די אלע תיאולוגישע נקודות פון דעם, אבער דאס איז ווי דער ברית ארבעט. און דאס איז עקסטרא קרעדיט, רייט? און דערפאר, דאס איז אלעמאל וואס די אלע זאכן רעדן וועגן דעם. און ווער ס׳קוקט אין משה רבינו, ווען ער רעדט וועגן דעם, ער מאכט נאכאמאל א ברית, ווייל אפשר האבן זיי שוין פארגעסן, אפשר וויל מען שוין נישט די דיעל.
דער רמב״ן׳ס שיטה: די ברית איז בטל געווארן סוף בית ראשון
און דער ברית איז שוין… איך האלט אלעמאל אזוי ווי דער רמב״ן [Ramban: Nachmanides], אז די ברית איז מער ווייניגער בטל געווארן סוף בית ראשון [the end of the First Temple period]. ס׳ארבעט שוין נישט, די אידן האבן געזאגט גודביי, דער אייבערשטער האט געזאגט גודביי, און שוין. ביז די כנסת הגדולה [Knesset HaGedolah: the Great Assembly] האט געמאכט א נייע סארט מתן תורה [matan Torah: giving of the Torah].
אבער אזוי לערנט דער רמב״ן, אז ס׳איז בטל געווארן. דאס הייסט, מיר זענען נישט אין ארץ ישראל [Eretz Yisrael: the Land of Israel], סאו נישט. די דיעל שטייט, איך בין נישט אין ארץ ישראל, סאו נישט איז נישט. איך האב גארנישט… איך האב דיר גארנישט איינגעלאדנט מער. וואס? דאס איז די ברית, מער ווייניגער, יא.
די גמרא אין סנהדרין [Gemara in Sanhedrin], נישט אלעמאל, מ׳קען מדייק זיין יעדע מאל, אבער מער ווייניגער, די ברית איז… אזוי לערנט דער רמב״ן, אזוי איז פשטות, אז די ברית איז מער ווייניגער געמאכט געווארן אויף די גמול ועונש [reward and punishment] אין ארץ ישראל. אין פרשת יתרו [Parshat Yitro] שטייט דאס נישט קלאר, אין פרשת משפטים [Parshat Mishpatim] שטייט דאס יא. מ׳קען מדייק זיין יעדע מאל, ס׳שטייט זייער אסאך מאל די ברית, מ׳דארף מדייק זיין יעדע מאל. אבער באופן כללי, “ואם לא תשמעו” [v’im lo tishme’u: and if you do not listen] איז אלץ וועגן ארץ ישראל. סאו נישט איז נישט, גודביי, גוטן טאג.
און דאס איז, עניוועי, דאס איז אן אנדערע שמועס. אבער איך זאג נאר, דאס איז די פשוט׳ע פשט, און בפשטות, דאס איז וואס ס׳האט געמיינט הר סיני [Har Sinai: Mount Sinai] פאר משה רבינו, האט עס דאס געמיינט.
פשט #1 אין שבועות: חידוש הברית — אסא המלך
דאס איז די מינינג פון, אויב דו ווילסט פרעגן שבועות [Shavuot], שבועות איז די צייט, סאו מ׳קען רעדן וועגן דעם, רעכט? בעצם, איך מיין אז דער ערשטער מענטש וואס מ׳קען טראכטן, אז דאס האב איך געלערנט אין דברי הימים [Divrei HaYamim: Chronicles], איך געדענק עס נאר נישט, איך מיין אז דער ערשטער מענטש וואס מ׳קען טראכטן אז ער האט געמאכט עפעס א זאך אין חודש השלישי [the third month] איז געווען… טרייאינג טו רימעמבער הו… איך האב עס שוין פארגעסן, נו אינטערנעט… איך האב עס צוגעשריבן, איך דארף עס טאקע צולייגן צו מיין ליסט פון מקורות. אבער ס׳איז דא, איך וויל זאגן א משל צו מיין זון, וואס איז זייער א גוטע ראיה.
דער ערשטער… יא, יא, אסא [Asa], אסא, איך בין שוין משוגע. אסא המלך [Asa the King] איז געווען א גרויסער בעל תשובה [ba’al teshuvah: penitent], כידוע [as is known], ווי ס׳שטייט אין מלכים [Melachim: Kings] און אין דברי הימים, זיין טאטע איז נישט געווען אזא צדיק, און ער איז געווען א צדיק. און אסא המלך האט געמאכט א גרויסן… קיבוץ בחודש השלישי [kibbutz bachodesh hashlishi: gathering in the third month], “ויבאו ירושלים בחודש השלישי” [vayavo’u Yerushalayim bachodesh hashlishi: and they came to Jerusalem in the third month], אזוי שטייט אין דברי הימים ב׳ פרק ט״ו [Chronicles II, chapter 15], “בשנת חמש עשרה למלכות אסא, ויזבחו לה׳ ויבאו בברית לדרוש את ה׳ וכו׳ בכל לבבם ובכל נפשם וכו׳ וישבעו וישמחו” [in the fifteenth year of Asa’s reign, and they sacrificed to God and they entered into a covenant to seek God etc. with all their heart and all their soul etc. and they swore and rejoiced], בקיצור, זיי האבן געמאכט א גרויסן יום טוב.
און די מפרשים [mefarshim: commentators], איך געדענק שוין נישט ווער איז דער ערשטער וואס זאגט דאס, אבער די מפרשים, אפשר זענען דא מדרשים [midrashim], זאגן אז דאס איז געווען שבועות. אפשר האט יאשיהו [Yoshiyahu: Josiah] מייסד געווען די ענין אז שבועות איז זכר למתן תורה [zecher l’matan Torah: commemoration of the giving of the Torah], אבער על כל פנים, דאס איז די ערשטע פלאץ וואס מ׳טרעפט אז ער האט געמאכט בחודש השלישי, וואס לכאורה איז געווען די צייט פון שבועות, און פונקטליך יענעם טאג האט ער געמאכט א מעמד.
וואס איז געווען אזא מעמד שבועות? א מעמד חידוש הברית [chiddush habrit: renewal of the covenant]. דאס הייסט, מ׳איז יעצט, מ׳האט עובד געווען די ברית, מ׳האט געדינט עבודה זרה, אויס ברית, עובד געווען אויף די ברית. האט ער צוזאמגענומען דעם עולם, ס׳איז געווען א ישועה [yeshuah: salvation], דער אייבערשטער האט געהאלפן דעמאלטס, וואטעווער די ריזען וואס איז געווען, און געזען, מ׳דארף ווייטער יא דינען דעם אייבערשטן. און דאס איז אסא המלך׳ס פשט אין שבועות, און אזוי האט מען געלערנט אין די צייטן פון די בית ראשון [First Temple], עט ליעסט. און דאס איז פשט נאמבער וואן, וואס עט ליעסט מאכט סענס.
פשט #2: “הדר קבלוה בימי אחשורוש” — א נייע, איינזייטיגע קבלה
די צווייטע פשט, וואס איך האב נישט אזוי ארויס קלאר, נאר בקיצור די ענין, נאכדעם, און באמת דארף מען דאס קלאר, מ׳קען עס פארציילן היסטארישע קאנטעקסט, איך האב נישט ליב אלעס צו מאכן פאר היסטאריע, אז די גמרא זאגט אין שבת [Gemara in Shabbat] אז “הדר קבלוה בימי אחשורוש מהבת הנס” [hadar kibluha bimei Achashverosh mehabbat hanes: they accepted it again in the days of Ahasuerus out of love for the miracle], און דאס בעיסיקלי מיינט, אזוי לערנט דער רמב״ן דארט רעדט וועגן דעם, און דער רמב״ן אין מסכת שבת [Masechet Shabbat], אזוי פארשטיי איך עס געווענליך, אז ס׳מיינט אז יעצט האבן אונז א נייע תורה וואס איז נישט געבויט אויף די הבטחה פון ברית.
מ׳קען עס לערנען אופן א׳ און אופן ב׳, “בניך ערביך” [banayich arevayich: your children are your guarantors], מ׳קען טראכטן אסאך וועגן וויאזוי דאס צו פארשטיין, אבער על כל פנים, די אידן האבן געזאגט, אזויווי דער כתב סופר [Ketav Sofer] זאגט וועגן נחמה [Nechemiah] וועגן ביאת המשיח [bi’at haMashiach: coming of the Messiah], אונז ווילן גיין מיט די תורה אפילו ס׳געלונגט נישט, בעיסיקלי.
די נייע קבלה: מרצון, נישט מחמת ברית
אין אנדערע ווערטער, אונז האלטן אז די תורה איז א גוטע וועג פון לעבן, ס׳איז אונז גוט, נישט ווייל איינער צווינגט אונז, נישט ווייל ס׳האט זיך געלוינט צו באקומען ארץ ישראל. אונז זענען נישט אין ארץ ישראל, אונז זענען אין בבל [Bavel: Babylonia], אונז זענען אין פרס [Paras: Persia], און אונז ווילן עניוועיס.
און וועגן דעם גייט מען טאקע אין ארץ ישראל, מ׳קען זאגן די מצוה, אבער די צווייטע גיין אין ארץ ישראל האט זייער אן אנדערע אויסזען ווי די ערשטע מאל. די ערשטע מאל איז מען געגאנגען בכח [with force], דער אייבערשטער האט זיי געזאגט, און זיי האבן עס אלעס געמאכט, און עס איז געגאנגען אליין, פארשטייסטו? יא, דער אייבערשטער האט געגעבן כוחות און אזוי ווייטער, אבער זיי זענען נישט געווען מיט די זעלבע בירור [birur: clarification].
און אזוי זאגט דער ירושלמי [Yerushalmi: Jerusalem Talmud] רעדט וועגן דעם, און די גבעת ארובות המוסר [I’m not certain of this reference], אז זיי האבן נישט געווען מקבל געווען מרצון מאהבה [mekabel meratzon me’ahavah: accepting willingly out of love], נאר זיי זענען מקבל געווען, ווי עס שטייט דארט אין ספר עזרא ונחמיה [Sefer Ezra v’Nechemyah: the Book of Ezra and Nehemiah], אז ווען זיי זענען געקומען פון גלות [galut: exile] האבן זיי געמאכט א נייע ברית. זיי האבן געמאכט אן אמנה [amanah: covenant/agreement], זיי האבן געשריבן א שטר, זיי זענען אלע מסכים צו מקיים זיין די תורה. עס שטייט דארט א ליסט פון מצוות וואס זיי זענען מסכים, דאס איז די זאכן וואס זיי גייען ריכטיג, און זיי גייען מקיים זיין מצוות התורה. נישט דער אייבערשטער איז געקומען און זיי האבן געשריבן א כתובה [ketubah: marriage contract] און אזוי ווייטער. פשוט, אונז ווילן.
“אונז ווילן” — נישט “אונז דארפן”
אין אנדערע ווערטער, איך האב שוין געזאגט דעם טעם טאקע אין שיעור פון נפש החיים [Nefesh HaChaim] וועגן דעם, אונז פאלגן די תורה נישט ווייל אונז דארפן. אונז דארפן נישט. אונז דארפן נישט. די דיעל איז אווער. נאר אונז ווילן. און מיר ווילן, און מיר ווילן נישט… ווייסטו, א גרויסע וועלט. אבער די וואס ווילן, זיי ווילן. און דאס איז די “הדור קבלוה מאהבה” [hadar kibluha me’ahavah: they accepted it again out of love].
דער פונדאמענטאלער חילוק: איינזייטיג vs. צוויי-זייטיג
יעצט, די “הדור קבלוה מאהבה”…
Student: וואס?
Instructor: ניין, עס איז זייער אנדערש, ווייל עס איז וואן-סיידעד. עס איז וואן-סיידעד. עס איז נישט אן אמת׳ע ברית. די ירושלמי נוצט דעם ווארט “ברית”, אבער עס איז וואן-סיידעד. עס איז א האל דיפפרענט מהלך, עס איז א האל דיפפרענט אנדערסטענדינג. דו קענסט טראכטן, איך האב נישט געטראכט פון דעם, אבער עס איז א האל דיפפרענט אנדערסטענדינג אין גאד, און ממילא קען זיין אז עס איז מבואר בתוכו אזעלכע אנדערע הבנות. אבער עס איז נישט, עס איז איינזייטיג, דאס איז זיכער אז עס איז איינזייטיג. עס איז מרצונם [meritzonam: of their own will].
“כפה עליהם הר כגיגית” — נישט קיין ריכטיגע דיעל
דעריבער די גמרא, דער רמב״ן זאגט, ווען די גמרא זאגט אז די ברית איז געווען, וויאזוי שטייט עס? “כפה עליהם הר כגיגית” [kafah aleihem har k’gigit: He held the mountain over them like a barrel], עס מיינט נישט ליטעראלי אז עס איז געווען א הר כגיגית. עס מיינט צו זאגן אז ווען דו קומסט צו איינעם און דו זאגסט אים, “קום אהער, אדער דו פאלגסט די תורה, אדער נישט, וועל איך שמייסן דיין קאפ.” דאס איז נישט קיין דיעל. דאס איז נישט קיין דיעל. אה, דו ביסט שטערקער, אקעי. אז אמעריקע גייט, רוסלאנד זאגט פאר אוקריינא, דאס איז נישט קיין דיעל, פארשטייסט? איך בין די שטערקסטע, איך בין די שטערקסטע גאט, דו מוזט מיר פאלגן. דאס איז נישט וויאזוי מען פארשטייט עס אין ביי שיינא [I’m uncertain of this reference].
מען קען יא אנדערש. דו זעסט דאך אז עס איז דא גוים, און יעדער איינער אלץ טוט זיך. אונז ווילן. פארוואס ווילן מיר? עס איז דא א גאנצע הקדמה וועגן דעם פארוואס. איך ווייס נישט, א גוטע שאלה, “בני ובני” [banai u’vanai: my children and my children’s children] און אזוי ווייטער. אבער פארוואס נישט, מיר ווילן אונז, עס לוינט זיך אונז. אפילו ווען דער אייבערשטער האט נישט כביכול געוואלט זיין אין אזא ברית, אדער ער האט נישט געזאגט אז ער גייט מאכן א ברית, ווילן מיר אליינס. דאס איז א גאנצע נייע זאך.
איך וויל נישט אריינגיין אין דעם מער, איך וויל נאר זאגן אז דאס איז אפשר די ריזן פארוואס מען קומט צו א נייע פשט.
פשט #3: הר סיני אין דער גמרא — די הלכה׳דיגע באדייטונג
יעצט, ווען מען קומט צו חז״ל [Chazal: our Sages], דאס איז זייער אינטערעסאנט, און דאס איז נאך א שיעור, א גאנצע שיעור. איך וועל נאר זאגן פשט נאמבער צוויי אדער נאמבער דריי, ווי אונז האלטן, איז אז ער קוקט אין די גמרא, וואו ווערט דערמאנט הר סיני אין די גמרא?
Student: חיים ווייסט?
Instructor: אוקעי, דאס איז אגדה [aggadah: narrative/homiletical material], על פי הלכה. זאג נאך אגדות, איך וועל דיר זאגן וואס איך האב געמיינט. יא, אן הלכה, סארי, אן הלכה. וואס טוט הר סיני פאר הלכה? פאר א הלכה׳דיגע מינינג הר סיני, וואס איז די מינינג על פי הלכה?
הלכה׳דיגע דערמאנונגען פון הר סיני
סאו איך טראכט פון אפאר, מ׳קען דאס מאכן אסאך, אבער ס׳איז דא משפט ואומר בהר סיני [mishpat v’omarta b’Har Sinai: a law that was stated at Mount Sinai]? איין מינוט, איך מיין אז ס׳איז בדוקא, ס׳איז דא משפט ואומר, הלכה למשה מסיני [halachah l’Moshe miSinai: law given to Moses at Sinai] איז שוין וועגן וויאזוי מ׳איז מקבל די תורה, נישט ניין, ס׳איז נאך א זאך. ס׳איז דא ר׳ יוסף [Rabbi Yosef] וואס הייסט סיני, ווייל ער קען אלע הלכות.
Student: וואס?
Instructor: יא, דאס האב איך געמיינט. ס׳איז אויך צום ציל, אבער מ׳דארף טראכטן וועגן דעם. ס׳איז דא, איך מיין וועגן משפט ואומר בהר סיני, ס׳איז דא נאך אסאך זאכן. למשל, די גמרא רעדט אסאך מאל וועגן “האי קודם מתן תורה הוה” [hai kodem matan Torah havah: this was before the giving of the Torah], די גמרא זאגט דאס, אז פאר מתן תורה האט מען געמעגט טון אזוי און אזוי, אדער ס׳איז געווען אנדערש די הלכה, ווייל מ׳האט געמעגט טון מער זאכן און אזוי ווייטער.
מצוות שלפני הר סיני — דער רמב״ם׳ס שיטה
אדער, אסאך מאל זאגט די גמרא וועגן בני נח [Bnei Noach: Noahides], און לכל הפחות דער רמב״ם [Rambam: Maimonides] האט גערעדט, די גמרא רעדט אסאך וועגן מצוות שלפני הר סיני [mitzvot shellifnei Har Sinai: commandments from before Mount Sinai], צו מ׳איז מחויב היינט, צו מ׳איז נישט מחויב. די גמרא זאגט, דער רמב״ם האט זייער שטארק גענומען די גמרא, אז אפילו א מצוה וואס שטייט פריער, איז נישט פאלגנד דאס וואס שטייט פריער, נאר “חזר עליהם” [chazar aleihem: He repeated them], ס׳איז א נייע חיוב פאר די מצוות.
סאו אין אנדערע ווערטער, אין די גמרא, ס׳קען נאך אלץ זיין מיט די ערשטע פשט, אויף א נייע וועג, ס׳איז א נייע משמעות, ס׳איז א נייע הערה, אז הר סיני האט געמאכט צוויי זאכן, מ׳קען זאגן ס׳איז צוויי זאכן פון די זעלבע זאך.
דריי מאסן פון חיוב
איינס, אז די חיוב, די למדנ׳ישע חיוב, די לעגאלע חיוב, איך טראכט נאך אלץ כל עולם ההלכה [kol olam hahalachah: the entire world of halachah], די לעגאלע חיוב, פארוואס איז א איד מחויב און חייב אין די תורה?
אין די ערשטע מאס, די ערשטע מאס איז ווייל דער אייבערשטער האט געמאכט א דיעל, פאר א גוטע דין.
און די צווייטע מאס איז סתם ווייל איך וויל.
און די חכמה׳ס מאס איז ווייל דו האסט דיך פארגענומען. דו האסט דיך פארגענומען, דארפסטו מקיים זיין.
די יסוד פון פארגענומענקייט
ס׳איז דא ראשונים [Rishonim: early medieval authorities] וואס פרעגן אפילו, און וואו שטייט אז מ׳דארף מקיים זיין אז דו האסט דיך פארגענומען? וואו הייבט זיך אן די גאנצע זאך? אקעי, א גוטע שאלה. ס׳איז דא ראשונים, פרעגן די בני יונה [Bnei Yonah], ער פרעגט די שאלה. יא.
על כל פנים, אזוי קוקט עס די גמרא, דו האסט דיך פארגענומען, ממילא מאכט עס א חילוק להלכה. א מענטש מעג זיך, ס׳איז דא שבועה [shevuah: oath], די גאנצע זאך די גמרא קוקט אן, אבער מ׳האט זיך געשוואוירן צו מאכן אז עס ווערט א דין פון א שבועה, אדער א נדר [neder: vow], אז ער האט קבלה [kabbalah: acceptance], ער האט זיך מקבל געווען אז ער גייט פאלגן די תורה.
מעמד הר סיני אלס חושן משפט׳דיגער דין
ממילא, ווען דעם קומט טאקע אויס אז איינער וויל טון אנדערש פון דעם, דו קענסט אים פועל׳ן כלום, דו קענסט אים גארנישט מחייב זיין וואס ער וויל, אבער ער איז שוין מחויב פון פריער, ביסטו פשוט פאר א לעגאלע זאך. אין אנדערע ווערטער, דער מעמד הר סיני איז בעצם א חושן משפט׳דיגער דין [Choshen Mishpat: the section of Jewish law dealing with civil and monetary matters]. אזוי ווי אז איך האב דיר צוגעזאגט א זאך קען איך עס נישט מארגן פארקויפן פאר א צווייטן, אז איך האב שוין צוגעזאגט פאר דיר ערשטער, אז איך האב דיר צוגעזאגט אז איך גיי עסן מצה, קענסטו נישט מאכן די מצה עשר.
מעמד הר סיני: לעגאלע, עפיסטעמאלאגישע און מיסטישע פשטים
פשט #4: שבועה און נדר – די לעגאלע מהות פון מעמד הר סיני
שבועה אלס לעגאלער מעקאניזם
א מענטש מעג זיך עס טון, שבועה, די גאנצע גמרא קוקט עס אן אז מ׳האט זיך געשוואוירן צו מאכן, אז ס׳איז א דין פון א שבועה אדער א נדר, אז ס׳איז דא א קבלה, מ׳האט זיך מקבל געווען אז מ׳גייט פאלגן די תורה. ממילא, ווען דעם קומט טאקע אויס אז איינער וויל טון אנדערש פון דעם, קען ער, פארוואס נישט? דו קענסט אים נישט מחייב זיין אויף וואס ער וויל, אבער ס׳איז נישט קיין מחויב פון פריער, ס׳איז פשוט א לעגאלע זאך. אין אנדערע ווערטער, די מעמד הר סיני איז בעצם א חוזק משפט׳דיגע דין. אזוי ווי אז איך האב דיר צוגעזאגט א זאך, קענסטו עס נישט מארגן פארקויפן פאר א צווייטן. אז איך האב דיר צוגעזאגט פאר׳ן אייבערשטן אז איך גיי עסן מצה, קענסטו נישט מאכן די מצה עבודה זרה. די זעלבע…
דאס פראבלעם פון קבלה אויף דורות הבאים
אקעי, ס׳איז דא א לומדות וואס די נסיונות יעקב, דער ראגאטשאווער, איז וועגן די תורה, וויאזוי ס׳ארבעט, וויאזוי מ׳קען מאכן אז ס׳זאל חל זיין אויף די דורות הבאים. איך רעד לומדיש, נישט לעגאל, נישט טעאלאגיש צו ס׳איז ריכטיג אדער עטיש. לומדיש איז דא אזא זאך, אזוי ווי… קען מען מקבל זיין אויף די דורות הבאים? וועגן ירושה… א שטאט… יא, מלך שמנהיג איז נדר, דו ווייסט דאך, יא, הלכות נדרים. מ׳זעט אז א שטאט קען מאכן א נדר, וויאזוי קען מען מאכן אויף די קומענדיגע? דו זעסט אז מ׳קען.
די פשטות איז אז מ׳קען. מ׳זעט דאך אז דער פרעזידענט סיינט א טריטי, דארף דער נעקסטער פרעזידענט עס קווענקליך פאלגן. פארוואס? אזוי ארבעט עס, אזוי ארבעט נישט די וועלט. איך מיין, ס׳איז א לעגאלע, ס׳איז דא א לעגאלע מושג אז איך קען. ס׳איז נישט אזוי קלאר גראדע, די לעגאלע מושג איז אז איך קען נאר אולך על זכות, אויף זכות האב איך. אבער מ׳דארף מעיין זיין, ס׳איז דא אסאך לומדות, און די אחרונים רעדן וועגן דעם וויאזוי פונקטליך ארבעט עס לומדיש די קבלה על הדורות הבאים. אבער לעת עתה, it works. איך האב געבארגט די ווארט, אבער אויב נישט, דארף מען עס טאקע זיין מפרש.
דער רמב״ם׳ס „רוצה אני” – לעגאלע, נישט חסידישע לייענונג
איך זאג נישט, אפשר, אזוי ווי דער רמב״ם, מענטשן, איך מיין אלעמאל אז דער רמב״ם וואס זאגט נאך דאס גוט און פעמאסלי אז א איד קען נישט מקבל זיין א תשובה רוצה אני, ווייל בעצם וויל ער, ס׳מיינט לעגאל, ס׳מיינט נישט חסידיש. חסידיש איז גוט, תורה, אבער פשטות, דער רמב״ם מיינט, דו האסט דאך געסיינט א קאנטראקט אז דו גייסט פאלגן די תורה. דו ווילסט היינט טוישן, ס׳איז דא זאכן וואס מ׳דארף דיר דן זיין, בסדר. אבער אויבן אראפ קומט צו די סטעפ וואס מ׳זאגט, ניין, אונזער תורה האלט אז דו דארפסט עס טון, דו דארפסט נישט זאגן רוצה אני, ס׳שטימט נישט אזוי גוט. אבער איך מיין אז דאס איז א לומדישע, לעגאלע וועג וויאזוי מ׳קען פארשטיין די סארט זאכן.
שטר קודם – א למדנ׳ישע ענין
At some point, שטר קודם, אזוי זאגט די גמרא, שטר קודם, יא? ממש א לומדישע ענין. אויב שטייט שטר קודם, איך געדענק נישט, אויף עפעס אנדערש. שטר קודם איז שטר חוב. יא, אבער אויף די אייבערשטער, די אייבערשטער זאגט שטר קודם. אקעי.
שבועה אלס איינזייטיגע התחייבות
תלמיד: דארף מען זען קודם ווער ס׳איז געווען די ערשטע די treaty אויך. איך רעד נישט פון treaty, יעצט רעד איך פון די התחייבות. א התחייבות קען זיין איינזייטיג.
מגיד שיעור: א שבועה? ניין, לאו דוקא. קען זיין. מען קען אריינגיין אין דעם. אבער איך מיין בפשטות, ווען די גמרא זאגט “נשבעים לעבור על המצוה”, איז נישט צוויי-זייטיג. ס׳איז זייער איינזייטיג. איך האב זיך פארגענומען. א שבועה איז נישט צו גאט always. דאס איז א חלק. דאס איז why we get into this infinite loop. אבער, יא, איך בין מסכים. מען קען אריינגיין אין דעם.
תלמיד: די גמרא זאגט אז א שבועה קען גיין על מצוה. שבועה איז נישט בלויז לעבור על המצוה.
מגיד שיעור: יא. ס׳קען זיין, ס׳קען זיין. מ׳דארף אבער פארשטיין, מ׳דארף אבער… דאס איז דאך לעגאלע לענגווידזש, right? מ׳דארף אבער… דאס איז דאך א למדנ׳ישע, דאס איז דאך א משפט׳דיגע מושג, יא? ער טראכט אזוי, אז ס׳איז א למדנ׳ישע חיוב.
פארוואס פרייט מען זיך שבועות? – דער חידוש פון מתן תורה
ממילא, ממילא מ׳פרעגט א למדן, א ליטוואק, ער זאגט, פארוואס פרייען מיר זיך שבועות? אז שבועות איז נתחדש געווארן אז א מענטש מאכט א שבועה צו נישט צו עסן מצה, ארבעט עס נישט. דאס איז די גרויסע גדולה. ווייל אנדערש וואלט ער געזאגט, וואס האסטו געזאגט פריער? ווייל אנדערש, פאלגן וואס דער אייבערשטער הייסט האט מען אלעמאל געדארפט, יא? ס׳איז דאך אלעמאל געווען. דאס איז דאך גארנישט. אז דו ביסט מקיים וואס דער אייבערשטער דארף, איז דאך נישט קיין גרויסע זאך. נאר די התחייבות איז אלעמאל געווען, פארוואס האסטו נישט געהאט אזא זאך? ווייל דער אייבערשטער זאגט היינט, די שבועה פון מתן תורה האט עס געמאכט. און ממילא איז דאס חג השבועות.
דאס איז נישט קיין חידוש פון מיר. ס׳איז דא מקורות אין ספרים, יא, פריערדיגע מקורות וואס זאגן דעם טייטש אויף חג השבועות. ס׳איז טאקע נישט קיין חידוש פון מיר, אבער ס׳איז דא אסאך פריערדיגע. כמעט, ס׳איז דא מקורות מיט דעם בן איש חי וואס זאגן דעם פשט. יא. מ׳האט געשוואוירן שבועת התורה.
און דאס איז די צווייטע פשט.
פשט #5: דער רמב״ם׳ס עיקר פון מעמד הר סיני
רעקאפ פון נומערירונג
אה, די דריטע פשט, די דריטע און די פערטע, די דריטע איז number zero. איך האב אנגעהויבן מיט zero. אין מיינע למדנ׳ישע דפים, zero איז געווען אז ס׳איז דא א נייע געזעץ, אז מ׳טאר נישט עסן חלב ודם. one איז געווען אז ס׳איז דא א ברית, און two איז שבועה נשבעין בהר סיני. איך האב נאר געזאגט דריי פשטים.
תלמיד: אקעי, דאס איז… אקעי, איך וועל דיר ענטפערן. דאס איז נישט געווען שבועות, דאס איז געווען פורים. וואס זאגסטו? דאס איז נישט קיין פשט אין שבועות, דאס איז א פשט אין פורים.
מגיד שיעור: ניין, איך האב געוואלט זאגן אז אפשר, איך בין נישט מסופק, אז אפשר יענע two וואס דו רופסט two…
תלמיד: יא, ס׳איז א גוטע הערה. אקעי.
מגיד שיעור: אה, זייער גוט. 1.5. ס׳קען זיין אז יענץ האט גורם געווען פאר די משפט בנים במיתת אבינו, דאס האב איך געטראכט. אבער ס׳איז נישט קלאר, ווייל למעשה פארשטייט מען זייער די ערשטע אויך אלס הלכות שבועות, די ברית.
תלמיד: Right, דאס האב איך געטראכט. אקעי.
מגיד שיעור: א מילד קאפ. אקעי.
תלמיד: שבועה וברית, שבועה וברית.
מגיד שיעור: ניין, לויט די ערשטע פשט איז נאר…
תלמיד: און הכי נמי, און הכי נמי, און הכי נמי, פון דעם דארף מען זיך מסופק זיין.
מגיד שיעור: די עיקר איז אז מ׳האלט קאפ. די עיקר איז אז מ׳האלט קאפ, ס׳איז שטימט. איך האב נישט פארגעסן קיין איין טאג ספירה. אקעי.
דער רמב״ם׳ס ראדיקאלע שיטה
יעצט, א דריטע פשט, א דריטע זאך וואס שטייט אין די רמב״ם, און די רמב״ם מאכט פון דעם א מצוה. זייער אינטערעסאנט. איך וועל זיין מורא׳דיג מקצר.
די רמב״ם האט מחדש געווען א עיקר התורה, אזוי איז די תורה וואס אונז זענען מיר מחויב. כידוע, אזויווי די חתם סופר זאגט, אז די רמב״ם האט מחדש געווען אלע עיקרים. נישט אז ס׳איז נישט געווען פריער, אבער ער האט געמאכט פון דעם אז ס׳איז א עיקר, ער האט נישט גערעדט וועגן דעם באריכות.
על כל פנים, די רמב״ם האט געלערנט אז מעמד הר סיני איז משונה׳דיג וויכטיג. פאר די רמב״ם איז עס מורא׳דיג וויכטיג, מער וויכטיג ווי פאר עניוואן עלס ביפאר אדער עפטער. און ביי עפטער מיין איך די תלמידים פון די רמב״ם. פאר די רמב״ם איז עס מורא׳דיג וויכטיג, פאר א גאנצע קאמפליצירטע ריזן, איך קען נישט אלעס זאגן אויף איין מינוט.
נבואה vs. מעמד הר סיני
אבער אויבן כללי, ווייל די תורה וואס אונז זענען מיר מחויב צו פאלגן, וואס אונז זענען מיר מחויב מצד האמת, נישט נאר מצד קבלה. די רמב״ם איז נישט גורס בכלל די שבועה און די קבלה. ווען ער רעדט פארוואס א איד פאלגט די תורה, ער זאגט נישט אזוי. ער זאגט ווייל די אייבערשטער איז געקומען און האט עס געזאגט. און וואס די אייבערשטער זאגט איז דאך די אמת. און וויאזוי ווייסטו אז ס׳איז די אמת? דאס איז מעמד הר סיני.
זאגט די רמב״ם, די קורצע שטייט אין הלכות יסודי התורה פרק ח׳, איך קען נישט זאגן די גאנצע שיעור, ס׳איז נאך יעדע איינע פון די נאמבערס איז א גאנצע שיעור פאר זיך אליין, קען נעמען פאר חדשים. אבער בקיצור, די רמב״ם זאגט אז א איד איז מחויב אין תורה ווייל די אייבערשטער האט געזאגט.
אוניווערסאלע אמת – אויך פאר גוים
אפשר א גוי, באמת א גוי דארף אויך פאלגן תורה לויט די רמב״ם. דו וועסט לערנען די רמב״ם סוף הלכות מלכים, זעסטו אז ער וואלט געוואלט אז די גוים זאלן אויך פאלגן תורה. נו, פארוואס פאלגן זיי נישט? זיי זענען דאך גוים. זיי זאלן דאך פאלגן. זיי זענען דאך… דאס איז דאך די חוקים ומשפטים צדיקים וואס די רמב״ם זאגט, ס׳איז די אמת, ס׳איז די בעסטע געזעץ. די בעסטע געזעץ פאר די גאנצע וועלט, נישט נאר פאר אונז. ס׳איז די בעסטע, נישט נאר פאר איינער פון די גוים, ס׳איז די בעסטע. נו, וויאזוי ווייסטו טאקע אז דאס איז די בעסטע? דאס איז הר סיני.
דאס איז וואס די רמב״ם׳ס טענה איז. וואס מיינט הר סיני פאר די רמב״ם? ס׳איז נאך א חשוב׳ע זאך. פשוט, ער ברענגט פסוקים, ער לערנט אזוי די פסוקים וואס די אייבערשטער זאגט, “אתם ראיתם” – איר האט אליין געזען, און אזוי ווייטער. דאס איז די קלארע. די מעמד פון דעם איז גובר אויף אלע נביאים, “אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה”. נישט אריינגעזען, א נביא דארף נאר א דין, זאגט דער רמב״ם, א נביא איז חייב, די תורה זאגט אז דו זאלסט פאלגן א נביא, אבער ווער זאגט אז מ׳זאל פאלגן די תורה? דאס דארף מען אליינס געזען.
דער רמב״ן׳ס קשיא אויפ׳ן רמב״ם
במילא, דאס איז א גאנצע נייע פשט אין “אנכי עומד על הר סיני”, עד כדי כך אז דער רמב״ן האט געזען אז דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז א פסוק המצוה, פארוואס האט דער רמב״ן פארגעסן דאס צו רעכענען אלס א מצוה? ס׳שטייט דאך א מצוה “ודעתם לפניו ולבניו ולבני בניו”, און “אנשי כנסת הגדולה” זאגן אז דאס איז א מצוה. ס׳פאלט נישט איין פאר׳ן רמב״ן, אז פאר׳ן רמב״ם, דער מחבר פון די גאנצע זאך, האט נישט געקענט פארשטיין אזוי די “ודעתם לפניו”. ווייל די “ודעתם לפניו” איז א גוטע ענין, אבער די גאנצע איידיע אז דאס מיינט איז… ווען דער רמב״ם זאגט מצוה מיינט ער דאס. אין אנדערע ווערטער, דער עולם כאפט נישט, די מצוה פון רמב״ן פון “ודעתם לפניו” איז בעצם די עיקר פון “וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל”. ס׳איז כמעט די זעלבע זאך, נאר דאס איז די כח פון די עיקר.
דאס איז א דריטע פשט, און דאס איז א חידוש׳דיגע פשט, און נישט די ערשטע צוויי פשטים טראכט נישט אזוי.
דיסקוסיע: אמונה און פנימיות
תלמיד: איז דא א מצוה וואס איז שייך ביי פנימיות?
מגיד שיעור: וואספארא מצוה?
תלמיד: די מצוה פון גלויבן אין תורה, איז דאס שייך ביי פנימיות?
מגיד שיעור: “ודעתם לפניו” הייבט זיך אן פון אמונה בה׳, און ביז מ׳קומט אן צו דעם אז מ׳איז עובד ה׳.
תלמיד: פארוואס איז דאס טאקע א פראבלעם? ווייל מ׳קען נישט אריינגיין?
מגיד שיעור: דער רמב״ם האט נישט געהאלטן אז אלע אמונות דארפן זיין אין מצוות. א חלק האט ער געמאכט מצוות, וואס איז וועגן דעם א שמועס, און עיקרי הרמב״ם, א חלק פון זיי זענען מצוות און א חלק נישט. דער רמב״ן וויל כמעט מאכן אלע פון זיי מצוות. דאס איז מיין מהלך וועגן דעם, אבער איך גיי נישט אריין. בקיצור, דאס איז א דריטע פשט, און איך ווייס נישט א זאך וועגן די פשט.
די רמב״ם׳ס דגש אויף הלכות עדות
ווער ס׳ווייסט אז די הלכות פון עדות המצוות, די אלע זאכן, האט דער רמב״ם זייער שטארק מדגיש געווען, זייער שטארק גענומען אסאך ווייטער ווי די פשוט׳ע פשט פון זיי, טאקע וועגן די עיקר, נישט וועגן די הלכה. די זעלבע זאך די פריערדיגע זאך וואס מיר האבן געזאגט פריער אז די הלכות פון קבלת התורה זענען נישט מחייב. דער רמב״ם האט נישט געהאלטן אז ס׳איז סתם א פראקטישע, טעכנישע שטיקל תורה פון די גמרא, ער האט געהאלטן אז דאס איז די עיקר, ווייל ס׳איז אלץ תלוי אין דעם אז אלעס אנדערש איז נישט אמת, ווייל אלעס אנדערש ווייסן מיר נישט אזוי קלאר פון מעמד הר סיני. און דאס איז דער רמב״ם׳ס פשט אין די דריטע אדער פערטע פשט פון רבי יואל אב״ד סאטמאר.
פשט #6: דער חסידיש-קבלה׳דיגער פשט
תורה אלס „לבוש”
נאכדעם איז דא די חסידישע פשט אדער די קבלה׳דיגע פשט, which has to do with what we explained, אמת׳דיג, אויף קבלה האט עס צוטון וואס מיר האבן מסביר געווען א פאר וואכן צוריק, וועגן וואס זיי האלטן אז די תורה מיינט נישט די תורה, און די תורה מיינט נאך די יופי פון הימל וואס איז געווארן א בהו ובוהו, ווי דער תנא דבי אליהו האט געזאגט. און ממילא, ווען מיר לערנען תורה, נישט דווקא אז מיר לערנען תורה, תורה איז אש שחורה על גבי אש לבנה, און ס׳ווערט נאך מצורף און דער צירוף איז לפי הענין ולפי הדור, ממילא וואס ס׳איז דא איז סתם חליפות, למשל מיינט א גאנצע אנדערע זאך, ס׳איז ווי כאילו “you can’t have the literal פשט”, ס׳איז נישט “real”, “literal”, “because it only means that” די ערשטע אלף פון בראשית פון אנכי איז אמת, אבער אלעס אנדערש איז נישט אמת, נאר א לבוש, נאר א וועג וויאזוי ס׳איז מצורף געווארן לפי הצורך, און די גאונים לערנען דאך נישט תורה לפי קבלה, מ׳לערנט לפי פשטות, מ׳לערנט אנדערע פשט.
קבלת התורה = צוריקגיין צום שורש
און ממילא לויט זיי וואס מיינט קבלת התורה? קבלת התורה מוז מיינען פארקערט, אזוי לערנען די, איך ווייס נישט ווער ס׳זאגט דאס בפירוש, די חסידישע ספרים זאגן דאס בפירוש, אז קבלת התורה בעצם מיינט אנקומען צו די לעוועל ווי די תורה איז “for real”, אין אנדערע ווערטער, אונזער קבלת התורה איז פארקערט פון פאלגן די תורה, אזוי ווי אונז זאגן אז די תורה וואס אונז פאלגן איז נאר א לבוש, “לבוש שבת נתנה ולא למאכל בהמה”, ס׳איז אלע לבושים פון עולם הזה וואס איז נישט די אמת׳דיגע תורה, אבער ווען מ׳באקומט די תורה, פון וואו קומט עס? די תורה קומט פון די תורה׳ס א שורש, און די שורש איז אין עולם האצילות אדער אין ערגעץ אין עולם האמת, און ממילא ווען מ׳באקומט די תורה, כאילו די מעשה פון הר סיני על פי קבלה, על פי די חסידים גייען מיט דעם און האבן עס אביסל ווייניגער שארף געזאגט, ווען משה רבינו איז געגאנגען, וואס מיינט אז ער איז געגאנגען קיין סיני באקומען די תורה?
משה רבינו׳ס „באקומען” די תורה
ס׳מיינט אז ער איז געווען מתבונן געווען אין די אות אלף, און וויאזוי די אלף קאנעקט זיך מיט די בית, און אזוי ווייטער, פון דעם האט ער געמאכט א תורה, דאס הייסט דער אייבערשטער האט אים געגעבן די תורה.
שבועות יעדע יאר = „going backwards”
און ממילא אויב מ׳פייערט שבועות יעדע יאר, וואס דארף מען דען טון? מ׳דארף “going backwards”, מ׳דארף גיין ארויף, כאילו מ׳דארף צוריקגיין צום הר סיני, און נאכדעם קען מען מאכן א נייע תורה מתוך די שורש, אזוי ווי די רוחניות׳דיגע שורש, וואס דערפון מאכט מען די פרטי המצוות און אזוי ווייטער, די לבושים וואס מ׳זעט היינט, ווען יעדע יאר נאכאמאל גייט מען אין מקוה און מ׳מאכט תיקון ליל שבועות און אלע מיני זאכן, ס׳איז אלעס די עבודת פנימיות וואס האט צו טון מיט די תפיסה פון, דער בעל שם טוב זאגט דאס אויף א פשוט׳ע אופן, “בת קול יוצאת בכל יום ויום מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה”, פארוואס זאגט דער בעל שם טוב?
דער בעל שם טוב׳ס פשט
וואס איז די נקודה אז דער בעל שם טוב זאגט אז מ׳דארף הערן די בת קול? ס׳דארף נישט זיין קיין משל, אבער ס׳איז נישט די חשיבות אז ס׳איז דא א בת קול, נאר די פשט איז אז מ׳דארף גיין צוריק. דער הרהור אז יודען הרהר׳ן אין טאג אן באגריף, דאס איז א פנימיות׳דיגע זאך, דאס איז באמת קומט דאס פון די עבודה אין מעלה, און וואס מען איז שווער, אז מען הערט דעם באשעפער, אזוי ווי די חסידישע רבי׳ס זאגן, ווי אזוי מען הערט אין נאוועמבער הערט מען הויכע זאכן. מיינט צו זאגן, מען הרהר׳ט עפעס א מער א פנימיות׳דיגע, א טיפערע הרהור, וואס פון דעם קען מען מאכן תורה, אבער דאך דעם רש״י מאכט מען פון דעם תורה, דאס איז א גאנץ אנדערע. דאס איז די פערדע, אדער די פיפטע, אדער די זעקסטע פשט אין דעם “היום אם בקולו תשמעו”, און דארט
פשט #7: בת קול, פנימיות׳דיגע שמיעה, און די זיבן פשטים פון קאנט
די קשיא אויף בת קול
אויב מען הערט עס נישט, איז עס useless, וואס איז די פוינט?
דער תירוץ: בת קול אלס פנימיות׳דיגע שמיעה
איז די פשט איז, א בת קול מיינט נישט א בת קול. א בת קול מיינט אז דער הער, אז אידן, דער הער אין יענעם טאג האבן וואויל געדארפט, אז דאס איז א פנימיות׳דיגע, דאס איז באמת קומט ארויס פון די אבות, און ממילא וואס מען שפירט, אז מען הערט דעם בת קול.
דער חסידישער רבי׳ס שיטה וועגן הערן אין היכל
אזויווי דער חסידישער רבי זאגט, אז מען דארף זאגן וויאזוי מען הערט אין היכל, וויאזוי מען הערט אין היכל. מיינט ער זאגן, דער הער האט עפעס א מער א פנימיות׳דיגע טיפערע הער, וואס פון דעם קען מען מאכן טהור, און נאכדעם רעכנט ער אויס וואס מען מאכט פון דעם טהור.
צוזאמענשטעל מיט קאנט׳ס זיבן פשטים
דאס איז א גאנצע אנדערע, דאס איז דער פערטער אדער דער פיפטער אדער דער זעקסטער פשט פון די הייליגע קאנט. און דערפאר האט ער דארט זיבן פשטים קעגן די זיבן וואכן ספירה [ספירת העומר: די זיבן וואכן צווישן פסח און שבועות].
סיום: די זיבן תיקונים
אבער די זיבן תיקונים קען ער רעכענען אליינס, ברוך השם, דער אדם אן וויין.
סיכום השיעור 📋
שיעור לכבוד שבועות: וואָס מיינט „מתן תורה”? – פולשטענדיגער אַרגומענט-פלוס
—
חלק א: הקדמה – הנחות, חירות, און דער מעטאָדע פון לערנען
1. נשמה בהר סיני – דער אָנהייב-פונקט
אַ פרישער געדאַנק: מען קען דעם נושא פון נשמה פאַרבינדן מיט דעם יסוד אַז „אַלע נשמות זענען געווען בהר סיני”. אָבער וואָס מיינט עס אַז „מיין נשמה איז געווען”? איז דאָס אַ גלגול? דאָס מאַכט נאָר סענס לויט אַ געוויסע פּשט אין וואָס אַ נשמה איז. ר׳ צדוק הכהן האָט איין שיטה, אַנדערע מפרשים האַלטן אַז אַלע נשמות (אויך ניט-אידישע) זענען שוין באַשאַפן געוואָרן דעמאָלט – מען קען זיך מפלפּל זיין.
2. דער אמת׳דיגער יסוד: הנחות אַנאַליזירן
אַלע שיעורים דרייען זיך אַרום איין זאַך: מען מוז אונטערזוכן די הנחות (assumptions) וואָס ליגן אונטער יעדן מושג.
דוגמא: ווען מען זאָגט „אַ נשמה איז חלק אלוקה ממעל” – מיינט מען מען האָט עפּעס דערקלערט, אָבער באמת האָט מען נאָר צוגעלייגט דריי אומקלאָרע מושגים:
– וואָס מיינט „חלק” (part)? – אַ פיזישער מושג מיט פאַרשידענע meanings, אַ מחלוקת הפילוסופים.
– וואָס מיינט „אלוקה” (גאָט)?
– ערשט נאָכדעם קען מען רעדן וועגן נשמה.
דאָס איז אַ „useful יסוד” – מען קען עס נוצן כּמעט אומעטום: דערקענען אַז „בייסיק” זאַכן זענען אַליין אַ סוגיא.
> [זייט-דיגרעסיע] – זוכן אַ פּען און פּאַפּיר, רעדן וועגן אַ פריערדיגע קאַר – קיין ממשות׳דיגער אינהאַלט.
3. חירות דורך לערנען – דער משל פון ליטווישע ישיבות
ליטווישע ישיבות זאָגן: „מיר לערנען דיך נישט וואָס, נאָר ווי אַזוי צו לערנען.” אין ישיבה האָט דאָס געקלונגען ווי אַן excuse. אָבער זיי האָבן אַ שטיקל פּוינט.
דאָס פאַרבינדט זיך מיט קבלת התורה: „חרות על הלוחות – אל תקרי חרות אלא חירות.” ווען מען איז מקבל תורה ווערט מען אַ פרייער מענטש. דער עולם פאַרשטייט נישט ווי דאָס קען זיין – „אַ גרויסע קשיא.”
4. עבדים vs. בנים – צוויי סאָרטן אידן
– עבד לעבד: קען נישט לערנען, מוז אַלעמאָל פרעגן דעם רב / משפיע וואָס שטייט אין תורה.
– בן חורין: דער רבי׳ס דזשאָב איז זיך מאַכן איבעריג – דער תלמיד זאָל קענען אַליין לערנען אַ סוגיא און פּסק׳ענען.
דער חזון איש אַלס דוגמא: ער האָט בפועל מדריך געווען מענטשן – ווער ס׳איז בר הכי מוז לערנען אַ סוגיא און פּסק׳ענען פאַר זיך. צי אַנדערע וועלן פאָלגן – „that’s not your business.”
5. פרידאָם אויך אין מחשבה / אמונה
דער זעלבער פּרינציפּ גילט אין השקפה: קיינער קען נישט קומען זאָגן „מ׳מוז גלייבן X” אָן אַ קלאָרן מקור. „מ׳מוז גלייבן ביז מ׳גלייבט” – דאָס איז נאָנסענס.
> [זייט-דיגרעסיע / הומאָר]: לויט׳ן בעל שם טוב „מוז” יעדע בית המדרש האָבן קאַווע, אַ פרידזש, אא״וו – אָבער דאָס איז נישט קיין הלכה, נאָר אַ שפּאַס צו באַווייזן דעם פּוינט.
דער עיקר: ווען איינער זאָגט „דער בעל שם טוב האָט אַזוי געזאָגט” – דאַרף מען פרעגן „מאי חזית?” – וואו שטייט דאָס? אין אַ פּסוק? אין אַ גמרא? דער רמב״ם זאָגט מען פאָלגט די גמרא – וואָס שטייט נישט, ביסטו מיר נישט שולדיג גאָרנישט, אַפילו מיט אַלע דרך ארץ.
6. תורה-פרידאָם איז ריעלער ווי וועלטלעכע פרידאָם
דער סאָרט פרידאָם וואָס תורה-לערנען גיט איז מער ריעל ווי אין אירגענדוואו אַנדערש. אין דער וועלט דרויסן עקזיסטירט אַזאַ פרידאָם אַפילו נישט טעאָרעטיש – מען קען נישט אַליין אויסלערנען אַ סוגיא פון טרעפיק-לאָ און זיך אַליין באַפרייען פון אַ טיקעט, אַפילו ווען מען ווייזט אַז עס סותר זיך. אין בית המדרש – יאָ.
—
חלק ב: חירות אין פּראַקטיק – אַנאַרכיזם אין הלכה
7. דער משל פון טרעפיק טיקעטס – קיין אמת׳ע פרייהייט אין דער וועלטלעכער סיסטעם
אפילו אויב מען לערנט אויס אַז די טרעפיק-קאַמערעס זענען נישט קאָנסטיטוציאָנעל – העלפט עס ווי אַ רעטעך. מען מוז נאָך אַלץ באַצאָלן דעם טיקעט. ס׳איז נישטאָ קיין וועג אַרויס. אַ מענטש אין דער וועלטלעכער סיסטעם איז משועבד – אַן עבד. דער שעריף האָט מאַכט, און אויב מען פאָלגט נישט, זעצט ער דיר די חיים.
8. דער קאָנטראַסט: אידישע הלכה האָט אמת׳ע חירות
משא״כ אַ איד – ביי אידן איז דאָ אַן אָפּציע:
– איינער לערנט הלכות שבת, קומט אים אויס אַז מען מעג פאָרן מיט אַ בייק, און ער טוט עס – אפילו אַקעגן דעם רב.
– איינער גייט אויפן עירוב ווען דער רב זאָגט מ׳טאָר נישט, ווייל זיין שולחן ערוך זאָגט אַנדערש.
– ער קען זאָגן: „רב, איך האָב דיך אין בוידעם, מיין שולחן ערוך זאָגט אַזוי.”
9. דער יסוד: קיינער קען נישט דעסיידן הלכה פאַר אַ צווייטן
ס׳איז נישטאָ אַזאַ זאַך אַז איינער קען פּסק׳ענען פאַר אַ צווייטן. אפילו דער רמב״ם׳ס שיטה אַז אַלע אידן האָבן מקבל געווען דעם תלמוד בבלי מאַכט נישט אויס, ווייל מען קען נאָך אַלץ אינטערפּרעטירן דעם תלמוד וויאַזוי מען וויל. דער איינציגסטער וואָס איז מוסמך דיר צו זאָגן וואָס צו טון – איז דו אַליין.
> [זייט-דיגרעסיע] – אַ מעשה מיט ר׳ שלום בראַנדסדאָרפער (דער בעלזער ראש ישיבה) וואָס קומט צום חזון איש און ווייזט אים אַז דער מגן אברהם זאָגט פאַרקערט. דער חזון איש׳ס רעאַקציע: ער נעמט אַ פּען, שרייבט „וידוי ליתא כמגן אברהם” – פּשוט נאָטירט אַז דער מגן אברהם האַלט אַנדערש, און גייט ווייטער. דאָס איז אַ דעמאָנסטראַציע פון דער חירות – מען איז נישט משועבד אפילו צום מגן אברהם.
10. וואָס בעקט אָפּ די חירות? – דאָס בוך אַליין, נישט מאַכט
אַ שאַרפער חילוק: „איך בין בעקד ביי די פּאַוער פון דעט בוק” – נישט ביי עדות (צען חסידים וואָס גייען שעכטן יענעם), נישט ביי פּאָליס מיט דזשיילס. נאָר ביי דער אידעע. און דער אָפּאָנענט האַלט אויך אַז מען דאַרף פאָלגן דאָס בוך – דעריבער קען מען זאָגן: „קום, לאָמיר לערנען, דו וועסט זען, עס שטייט אַנדערש.”
11. ס׳איז נישטאָ קיין פּויבסט אין אידישקייט
ס׳איז נישטאָ דאָ קיין פּויבסט. אויף וויפיל ס׳איז דאָ אַ רבנות, איז עס נאָר אַ ביוראָקראַסי פאַר צעטלעך. קיין רב ראשי קען נישט „לעבן מאַכן די הלכה פון יעדן” – „איך האָב די זעלבע תורה ווי אים, ווער איז ער?” אפילו סנהדרין איז הלכה ולא למעשה – ווייל אידן האָבן קיינמאָל נישט באמת געוואָלט אַזאַ סיסטעם מיט עכטע מאַכט.
> [זייט-דיגרעסיע] – די „משטרים על הציבור” זוכן קאָנטראָל. זיי זוכן שטענדיג איין אויסגעדראָשענע הלכה וואָס זאָגט אַז דער רב קען מאַכן תקנות – אָבער דאָס איז איין הלכה פון גאַנץ תרי״ג.
12. חירות פאָדערט קאָמפּעטענץ
ס׳איז נישט קיין חכמה צו זיין אַ ליידיג-גייער און זאָגן מען האָט אַ יסוד. מען דאַרף האָבן אַ מהלך אין מחשבה, מען דאַרף טאַקע לערנען. דער חזון איש האָט געשריבן „לעיוני” אויף סימנים וואָס ער האָט נישט געהאַלטן זענען קלאָר – אָבער למעשה האָט ער גע׳פּסק׳נט לויט זיין הבנה. מען איז נישט שולדיג צו לערנען יעדן פּירוש, אָבער מען מוז קענען מעיין זיין.
13. חירות אויף „טאַט” – נאָך טיפער
די זעלבע חירות אַרבעט אויך אויף טאַט (זינד/עבירות) – „ווער ס׳ווייסט אמת׳דיג ווי זינדיגקייט אַרבעט” פאַרשטייט אַז מען קען זאָגן „בעצם עבירות איז נישטאָ.” דער כלל: אַ תלמיד חכם וואָס מען זעט ער האָט געטון אַן עבירה בלילה – ודאי עשה תשובה. דאָס איז די חירות וואָס קיינער אַנדערש האָט נישט – דאָס הייסט אַ בן חורין.
—
חלק ג: דער חילוק צווישן הלכה און מחשבה – וואָס גלייבן מענטשן באמת?
14. אין הלכה ווייסט מען כאָטש וואָס מ׳דאַרף טון
אין הלכה, ווען מ׳לערנט א סוגיא, איז מען מחויב דורכצוגיין די מפרשים, ראשונים, אחרונים – עס איז א „real skill” וואס פאדערט יארן ארבעט. אפילו גוטע בחורים אין ישיבה קענען נאר אויף א באגרענעצטע צאל סוגיות ווירקלעך דורכדרינגען.
> [זייט-דיגרעסיע] – איינער האט אריינגעלייגט אן עד אין „אידישע דעת” וועגן קנין סודר ביי הויז-קאנטראקטן, און געוואלט צאלן פאר א בירור – דאס ווייזט אז אין הלכה איז דא א מעטאדע: מ׳קוקט אריין אין ספרים, מ׳איז מברר, מ׳שרייבט א קונטרס.
15. אין מחשבה/אמונה – מענטשן ווייסן נישט וויאַזוי דאָס צו טון
אין עולם המחשבה איז דאָס „קול שקנא” – מענטשן ווייסן נישט וויאַזוי צו ברענגען א סיסטעמאטישע בירור, און האבן מורא דערפון. אָבער – אויב מ׳האלט אז מ׳דארף נישט אנערקענען עפעס וואס מ׳פארשטייט נישט, דאן איז עס אפילו גרינגער: מ׳דארף סך הכל זיין מודה על האמת וואס מ׳טראכט טאקע, נישט וואס מ׳זאגט אז מ׳דארף טראכטן.
16. קריטישער פונקט: רוב מענטשן ווייסן נישט וואָס זיי אַליין גלייבן
ווען מ׳פרעגט א מענטש „וואס גלייבסטו?”, ענטפערט ער „א איד איז מחויב צו גלייבן אזוי.” אבער וואס גלייבסט דו למעשה? „Maybe nothing. Maybe there’s nobody home.” – רוב מענטשן האבן קיין אייגענע דורכגעטראכטע אמונה נישט.
17. דוגמא: וואָס מיינט „מתן תורה” פאַר דעם דורכשניטלעכן איד?
אַ מענטש ווערט געפרעגט וואס מתן תורה מיינט. דער ענטפער: „עס שטייט אין ספרים אז מ׳קען מתקן זיין אלע מידות ביז דעם פופציגסטן טאג פון ספירה.” דאס איז א שפּעטע איידיע (ערשטער מקור – 18טער יארהונדערט), אבער דעם מענטש גייט עס נישט אן וואו עס שטאמט פון. ער גלייבט עס ווייל עס מאכט אים סענס.
> [זייט-דיגרעסיע] – ר׳ אהרן מיללער איז געגאנגען אין בני ברק, האט געזאגט זאכן וואס האבן מענטשן אויפגערעגט. מ׳האט אים געברענגט צו אן אלטן ראש ישיבה וואס האט אים געזאגט: „מאך אויף חובת הלבבות!” – אבער דער מענטש האט קיינמאל נישט געזען חובת הלבבות, עס גייט אים נישט אן. דער פונקט: מענטשן גלייבן נישט וואס שטייט אין חובת הלבבות – זיי גלייבן וואס זיי גלייבן.
18. די עיקר-מסקנה: מענטשן גלייבן וואָס מאַכט זיי סענס
> „רוב מענטשן למעשה גלייבן מער ווייניגער וואס ס׳מאכט סענס פאר זיי. דאס איז די reality.”
אלע שיעורים זענען דא צו ווייזן אז עס זענען פאראן אנדערע וועגן צו פארשטיין יסודות (ווי מתן תורה) – אין חומש קומט אויס איינס, אין גמרא א צווייטע זאך, אין א דריטן מקור נאך עפעס אנדערש. אבער רוב אידן וועלן דיר זאגן איין פארפעסטיגטע ווערסיע.
> [זייט-דיגרעסיע] – אַ גוי׳אישער מחבר האט געשריבן א ספר אויף אמונה – ער ברענגט נישט קיין מקורות, ער זעצט זיך אוועק און זאגט וואס עס זעט אים אויס. מענטשן זענען ברוגז אויף דעם, אבער בהכרח ארבעט מחשבה אזוי – אפילו דער פרומסטער טראכט דווקא אזוי.
> [זייט-דיגרעסיע] – עטלעכע מאדערן-ארטאדאקסישע אידן (דוד בערגער) זענען ברוגז אז דער ליובאוויטשער רבי זאגט פשט אין משיח אנדערש ווי דער רמב״ם. אבער קיין שום חסידישער איד קערט נישט – ווייל מחשבה ארבעט אמת׳דיג נישט לויט פסקים. מענטשן גלייבן וואס זיי גלייבן, נישט וואס דער רמב״ם פסק׳נט.
19. צוזאַמענפאַסונג פון ביידע הקדמה-פונקטן
א) אין הלכה – מ׳מעג אליינס מכריע זיין (ווי דער חזון איש און ר׳ משה פיינשטיין זאגן), ווייל „דוכא נישטא געזאגט” – עס איז נישט פאראן קיין אויטאריטעט וואס פארבאט עס.
ב) אין אגדה/מחשבה – מ׳מוז אליינס, ווייל עניוועיס גלייבט יעדער איינער וואס עס קומט אים ארויס. ממילא זאל מען כאטש מודה זיין על האמת.
דאָס איז חירות – „חירות מי שעוסק בתורה.” קיין גוי קען דאס נישט טון – נישט אין הלכה, נישט אין אגדה. אין דער אידישער וועלט טאר מען זיין אן „אפיקורס” אויב מ׳האט עס מברר געווען ערלעך – ווייל „איך בין געווען ביי הר סיני אזוי ווי דו.” אלע נשמות זענען געווען ביי הר סיני – קיינער האט נישט מער אויטאריטעט ווי דער אנדערער.
20. אָרטאָדאָקסיע = אַנאַרכיע
אָרטאָדאָקסישע אידישקייט איז דווקא די מערסטע „פרייע” און אַנאַרכיסטישע סיסטעם – נישט ווי מען מיינט אַז עס איז די „פרומסטע” אין זין פון שטרענגקייט. עס איז נישטאָ קיין אמת׳ע סמכות: יעדער רב קען זאָגן וואָס ער וויל, און קיינער קען אים גאָרנישט טאָן. דאָס ווערט פאַרגליכן מיט פּראָטעסטאַנטיזם – ביי גוי׳ם איז דאָס געווען אַ חידוש (רעפאָרמאַציע), אָבער ביי אידן איז עס „אַלעמאָל געווען אַזוי.”
> [זייט-דיגרעסיע] – אין באָראָ פּאַרק קען מען פּראַקטיש אויסניצן סאָציאַלע דרוק, און עס זענען דאָ זאַכן „וואָס דו קענסט נישט שאַקלען” – אָבער למעשה בלייבט דאָס אַנאַרכיש. פּאָליטיק איז נישט דער שיעור – נאָר אידעען וואָס מען קען צולייגן צו פּאָליטיק.
נקודה: דערפאַר איז עס „גאַנץ גוט צו זיין אַ איד וואָס קען לערנען” – ווייל אין אַזאַ אַנאַרכישע סיסטעם, דער וואָס קען אַליין לערנען האָט די אמת׳ע פרייהייט. אַ „ריעל רבי” לערנט דיר ווי אַזוי דאָס צו טאָן אָן צו זיין סטופּיד.
—
חלק ד: דער הויפּט-שיעור – וואָס מיינט „מתן תורה”?
21. די גרונט-קשיא: וואָס האָט זיך געטוישט ביי מתן תורה?
„מה נשתנה” פאַר מתן תורה און נאָך מתן תורה?
– אברהם אבינו האָט שוין געהאַט מצוות (ברית מילה, גיין קיין ארץ ישראל, לויט מדרשים – אַפילו עירוב תבשילין).
– שבע מצוות בני נח זענען שוין געווען – דינים, חושן משפט, יורה דעה – „מער-ווייניגער דאָס זעלבע” ווי תרי״ג מצוות.
– קיין מענטשלעכע ציוויליזאַציע איז נישט געווען אָן laws.
– אַ פאַרגלייך מיט אַמעריקאַנער קאָנסטיטוציע: פאַרדעם זענען אויך געווען ענגלישע laws – דער טוישן פון laws אַליין איז נישט אַזוי דראַמאַטיש.
דעריבער: אויב מתן תורה מיינט בלויז „נייע רולס” – אַנדערע געזעצן אָנשטאָט די אַלטע – איז דאָס נישט אַזוי אינטערעסאַנט. „ס׳איז אַ חילוק בכמות נישט באיכות.” פאַרוואָס זאָל מען דערפאַר טאַנצן?
22. רב סעדיה גאון׳ס שאלה
רב סעדיה גאון (אמונות ודעות, הקדמה) פרעגט אַ נאָך טיפערע שאלה: פאַרוואָס דאַרף בכלל זיין אַ תורה אלוקית? מענטשן געבן זיך אַן עצה אָן דעם. ער פּרובירט מוכיח זיין אַז עס דאַרף זיין, אָבער בלייבט מיט דער קשיא וועגן אברהם אבינו – ווי האָט ער געלעבט אָן דעם?
> [זייט-דיגרעסיע / הומאָר]: „לויט אים האָט מען מתן תורה נישט געזען אַזאַ גרויסע זאַך – ער האָט נישט געקאָכט שבועות צו פיל.”
23. וואָס זאָגט דער חומש / תנ״ך?
אַ מערקווירדיגע באָבאַכטונג:
אין גאַנצן תנ״ך ווערט מעמד הר סיני כמעט נישט דערמאָנט אַלס אַ מאָמענט. חוץ פון פּרשת יתרו, פּרשת ואתחנן, און צוויי שטעלן ביים סוף תנ״ך (נחמיה און מלאכי) – פון יהושע בן נון ביז מלאכי רעדט קיינער נישט בפירוש פון מעמד הר סיני. ירמיהו שרייט אַז מען פאָלגט נישט די תורה, אָבער ער זאָגט קיינמאָל נישט „געדענקט דעם טאָג וואָס מ׳האָט געזען משה רבינו אויף הר סיני.”
וואָס שטייט יאָ?
ווען מען קוקט אין פּרשת יתרו און ואתחנן, שטייט דאָרט נישט וואָס מיר מיינען אַז עס שטייט. וואָס שטייט טאַקע?
„ה׳ אלקינו כרת עמנו ברית בחורב” – דער אייבערשטער האָט געמאַכט אַ ברית (דיעל, קאָנטראַקט, טריטי) מיט די אידן. דאָס איז משה רבינו׳ס הויפּט-פריימינג – נישט „מ׳האָט באַקומען נייע רולס”, נאָר אַ צוויי-זייטיגע פאַרפליכטונג.
—
חלק ה: די פיר פשטים אין „מתן תורה”
פשט נומער 0 (באַזיק): נייע געזעצן
מתן תורה = מ׳האט באקומען נייע רולס (חלב ודם, אא״וו). דאָס איז דער פשוט׳סטער פשט, אָבער ווי אויבן דערקלערט – נישט אַזוי אינטערעסאַנט, ווייל עס איז אַ חילוק בכמות נישט באיכות.
—
פשט נומער 1: ברית – אַ צוויי-זייטיגער קאָנטראַקט
א. דער חילוק צווישן אוניווערסאלע מוסר און ברית
– מדת המוסר/מדת הדין – ס׳איז דא א באזיק מאראלישע פליכט (מ׳טאר נישט גנב׳ענען). דאס איז אוניווערסאל, ווי ביי מבול און סדום.
– א ברית – איז עפּעס ספּעציעלעס, עקסטרא. דער אייבערשטער זאגט: „איך גיי דיר ספּעציעל נעמען קעיר פון דיר, אבער דו מוזט ספּעציעל זיין מיט מיר.”
משל פון נאט״א / אוקריינע:
– אמעריקע שיקט העלף קיין אוקריינע – דאס איז מוסר, נישט חיוב.
– אויב אוקריינע וואלט געווען אין נאט״א – וואלט געווען א פליכט, ווייל ס׳איז דא א דיעל/ברית.
– אזוי אויך: א גוי מעג דינען עבודה זרה (ווי „אשר חלק לכל העמים” – מדרש תנחומא). אבער אויב דו ביסט אין א ברית מיט דעם אייבערשטן – „אנכי ה׳ אלקיך” – טארסטו נישט גיין צו א צווייטן.
ב. דער רמב״ן׳ס שיטה: די ברית איז בטל געוואָרן
דער רמב״ן לערנט אז די אריגינעלע ברית פון סיני איז מער-ווייניגער בטל געוואָרן סוף בית ראשון. די אידן האבן געזאגט „גודביי”, דער אייבערשטער האט געזאגט „גודביי” – די דיעל איז אויסגעלאפן. די ברית איז בעיקר געבויט געווען אויף גמול ועונש אין ארץ ישראל – „ואם לא תשמעו” גייט אלץ וועגן ארץ ישראל. אויב מ׳איז נישט אין ארץ ישראל – איז די דיעל נישט מער אקטיוו.
ג. ראיה פון אסא המלך – חידוש הברית
אין דברי הימים ב׳, פרק ט״ו: אסא המלך, א גרויסער בעל תשובה, האט צוזאמגערופן דעם עולם בחודש השלישי (לכאורה שבועות) און געמאכט א גרויסן מעמד פון חידוש הברית: „ויבאו בברית לדרוש את ה׳… בכל לבבם ובכל נפשם… וישבעו וישמחו.” מפרשים זאגן אז דאס איז געווען שבועות.
דער פשט אין שבועות לויט דעם: שבועות איז א צייט פון חידוש הברית – ווען מ׳האט עובר געווען אויף דער ברית (עבודה זרה), קומט מען צוריק און מאכט א נייעם קאמיטמענט.
—
פשט נומער 2: „הדר קבלוה בימי אחשורוש” – אַ נייע, איינזייטיגע קבלה
א. די גמרא אין שבת: „הדר קבלוה בימי אחשורוש מהבת הנס”
דער רמב״ן לערנט: נאך דער חורבן, אין גלות, האבן די אידן באקומען א נייע תורה וואס איז נישט געבויט אויף דער אריגינעלער ברית-הבטחה. דער כתב סופר זאגט: אונז ווילן גיין מיט דער תורה אפילו ס׳געלונגט נישט – אפילו אן ארץ ישראל, אן גמול, אן ברית. „אונז זענען אין בבל, אין פרס – און אונז ווילן עניוועיס.”
ב. דער פונדאמענטאלער חילוק
– ערשטע קבלה (סיני): צוויי-זייטיגע ברית – „כפה עליהם הר כגיגית” – דער אייבערשטער איז שטערקער, ער זאגט „פאלג אדער נישט.” דאס איז נישט א ריכטיגע דיעל (ווי רוסלאנד צווינגט אוקריינע).
– צווייטע קבלה (ימי אחשורוש/עזרא): איינזייטיג, מרצון, מאהבה. די אידן האבן אליינס באשלאסן. „אונז ווילן. נישט ווייל מ׳צווינגט אונז, נישט ווייל ס׳לוינט זיך – נאר ווייל מיר ווילן.”
ג. ספר עזרא ונחמיה
ווען זיי זענען צוריקגעקומען פון גלות, האבן זיי געמאכט א נייע ברית/אמנה – געשריבן א שטר, א ליסט פון מצוות וואס זיי נעמען אויף זיך. נישט דער אייבערשטער איז געקומען מיט א כתובה – פשוט, אונז ווילן. דער ירושלמי נוצט דעם ווארט „ברית”, אבער עס איז איינזייטיג – א גאנץ אנדערע פארשטאנד פון דער באציאונג מיט גאט.
> [זייט-דיגרעסיע] – דאס ברענגט אפשר א גאנץ אנדערע הבנה אין גאט – אבער דער שיעור גייט נישט אריין אין דעם.
ד. צוריקבינד צום נפש החיים שיעור
„אונז פאלגן די תורה נישט ווייל אונז דארפן. אונז דארפן נישט. די דיעל איז אויבער. נאר אונז ווילן.”
> [קורצע דיגרעסיע] – דער ערשטער גאנג קיין ארץ ישראל: בכח, דער אייבערשטער האט באפוילן. דער צווייטער גאנג (שיבת ציון): אנדערש – א פרייוויליגע באשלוס.
—
פשט נומער 2.5: שבועה / נדר – די לעגאלע מהות פון מעמד הר סיני
א. שבועה אלס לעגאלער מעקאניזם
די גמרא קוקט אָן מעמד הר סיני אלס אַ שבועה אדער נדר – אַ פאָרמעלע קבלה אז מ׳גייט פאלגן די תורה. דערפון פאלגט אַ לעגאלע קאנסעקווענץ: ווען איינער וויל אנדערש טון, קען ער טעכניש, אבער ער ברעכט אַ לעגאלע התחייבות. ס׳איז נישט אַ מעטאפיזישע צוואנג, נאר אַ משפט׳דיגע דין – פונקט ווי אַ קאנטראקט.
ב. דאס פראבלעם פון קבלה אויף דורות הבאים
> [לומדישע דיגרעסיע] – ווי קען אַ שבועה/ברית חל זיין אויף קומענדיגע דורות?
> – דער ראגאטשאווער פארמאגט לומדות וועגן דעם
> – אַ שטאט קען מאכן אַ נדר (הלכות נדרים, מלך שמנהיג)
> – אַ פרעזידענט סיינט אַ טריטי וואס בינדט דעם נעקסטן פרעזידענט – דאס איז אַ לעגאלער מושג
> – דער לעגאלער כלל: מ׳קען נאר „זכין לאדם שלא בפניו” (אויף זכות), אבער ס׳איז נישט פשוט
> – אחרונים דיסקוטירן ווי פונקטליך דאס ארבעט לומדיש
ג. דער רמב״ם׳ס „רוצה אני” – לעגאלע, נישט חסידישע לייענונג
דער רמב״ם׳ס באקאנטע חידוש אז אַ איד וואס מ׳צווינגט צו גט זאגט „רוצה אני” – דאס מיינט לעגאל: דו האסט אונטערגעשריבן אַ קאנטראקט (מעמד הר סיני), דו ווילסט היינט טוישן – ס׳איז דא פראצעדורן, אבער אויבן אראפ: דו ביסט מחויב.
ד. שבועה אלס איינזייטיגע התחייבות
> [קורצע דיסקוסיע מיט תלמידים] – איז די שבועה צוויי-זייטיג (ברית) אדער איינזייטיג? ווען די גמרא זאגט „נשבעים לעבור על המצוה” איז דאס איינזייטיג – „איך האב זיך פארגענומען.” אַ שבועה איז נישט אלעמאל צו גאט.
ה. דער חידוש פון מתן תורה לויט דעם פשט
דער חידוש איז אז נאך מתן תורה קען אַ מענטש נישט מאכן אַ שבועה קעגן אַ מצוה (שבועה לבטל את המצוה אינה חלה). פריער האט מען אויך געדארפט פאלגן דעם אייבערשטן, אבער די שבועה פון סיני האט באשאפן אַ נייעם לעגאלן סטאטוס – דערפאר הייסט עס חג השבועות (=חג פון די שבועות/שבועה). דאס איז נישט אַ נייער חידוש – ס׳איז דא מקורות, אריינגערעכנט דער בן איש חי.
> [זייט-דיגרעסיע] – אַ תלמיד פרעגט צי „שבועה” איז אייגנטליך דער פשט אין פורים (קיימו וקבלו), נישט שבועות. ס׳איז אַ גוטע הערה, אבער ס׳איז נישט קלאר, ווייל מ׳קען אויך די ערשטע (ברית) פארשטיין אלס הלכות שבועות.
ו. דער למדנ׳ישער חילוק – דריי מאסן פון חיוב
| מאס | מקור פון חיוב | אופי |
|——|—————|——-|
| ערשטע מאס | דער אייבערשטער האט געמאכט א דיעל (ברית) | לעגאל-קאנטראקטועל |
| צווייטע מאס | „סתם ווייל איך וויל” | פרייוויליג, מאהבה |
| חכמה׳ס מאס | דו האסט דיך פארגענומען (שבועה/נדר/קבלה) | חושן-משפט׳דיגער דין |
> [זייט-דיגרעסיע] – ראשונים (בני יונה) פרעגן: וואו שטייט בכלל אז מ׳דארף מקיים זיין וואס מ׳האט זיך פארגענומען? וואו הייבט זיך אן דער גאנצער יסוד?
—
פשט נומער 3: דער רמב״ם׳ס עיקר – מעמד הר סיני אלס עפּיסטעמאָלאָגישער גרונט
א. דער רמב״ם׳ס ראדיקאלע שיטה
דער רמב״ם האט מעמד הר סיני געמאכט צו אַ עיקר (ווי דער חתם סופר זאגט – ער האט מחדש געווען אלע עיקרים). פאר דעם רמב״ם איז הר סיני מער וויכטיג ווי פאר אירגענד ווער אנדערש.
דער רמב״ם׳ס מהלך איז פונדאמענטאל אנדערש פון די ערשטע צוויי פשטים:
– ער איז נישט גורס די שבועה/קבלה אלס גרונט פאר חיוב
– מ׳פאלגט תורה ווייל דער אייבערשטער האט עס געזאגט, און וואס ער זאגט איז אמת
– ווי ווייסט מען אז ס׳איז אמת? מעמד הר סיני – „אתם ראיתם” – איר האט אליין געזען
ב. נבואה vs. מעמד הר סיני
דער רמב״ם (הלכות יסודי התורה פרק ח׳) זאגט:
– אַ נביא – די תורה זאגט מ׳זאל אים פאלגן, אבער ווער זאגט מ׳זאל פאלגן די תורה?
– דאס דארף מען אליינס געזען האבן – דאס איז מעמד הר סיני
– מעמד הר סיני איז גובר אויף אלע נביאים: „אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה”
ג. אוניווערסאלע אמת – אויך פאר גוים
דער רמב״ם (סוף הלכות מלכים) וואלט געוואלט אז גוים זאלן אויך פאלגן תורה – ווייל ס׳איז „חוקים ומשפטים צדיקים”, די בעסטע געזעץ פאר די גאנצע וועלט. ווי ווייסט מען אז ס׳איז די בעסטע? – הר סיני.
ד. דער רמב״ן׳ס קשיא אויפ׳ן רמב״ם
דער רמב״ן פרעגט: פארוואס האט דער רמב״ם נישט גערעכנט „ודעתם לפניו ולבניו ולבני בניו” אלס אַ מצוה? ענטפער: פאר׳ן רמב״ם איז דאס נישט אַ באזונדערע מצוה – ס׳איז דער עיקר פון „וזאת התורה אשר שם משה” – כמעט די זעלבע זאך.
> [זייט-דיגרעסיע] – אַ תלמיד פרעגט צי די מצוה פון אמונה איז שייך ביי פנימיות. ענטפער: דער רמב״ם האט נישט געהאלטן אז אלע אמונות דארפן זיין מצוות – אַ חלק פון די עיקרים זענען מצוות, אַ חלק נישט. דער רמב״ן וויל כמעט אלע מאכן מצוות.
—
פשט נומער 4: דער חסידיש-קבלה׳דיגער פשט – תורה אלס „לבוש”
א. תורה אלס לבוש
לויט קבלה/חסידות: די תורה וואס מיר לערנען איז נישט די „אמת׳דיגע” תורה – ס׳איז אַ לבוש. די תורה איז „אש שחורה על גבי אש לבנה”, און דער צירוף (ווי די אותיות זענען צוזאמענגעשטעלט) איז לפי הענין ולפי הדור. נאר דער ערשטער אלף פון „אנכי” איז אמת; אלעס אנדערש איז אַ לבוש – אַ וועג ווי ס׳איז מצורף געווארן לפי הצורך.
ב. קבלת התורה = צוריקגיין צום שורש
לויט די חסידישע ספרים: קבלת התורה מיינט פארקערט – נישט פאלגן די פרטי המצוות (דאס איז דער לבוש), נאר אנקומען צו דעם לעוועל ווי די תורה איז „for real” – דער רוחניות׳דיגער שורש אין עולם האצילות/עולם האמת.
ג. משה רבינו׳ס „באקומען” די תורה
ווען משה רבינו איז געגאנגען קיין סיני, מיינט עס אז ער איז מתבונן געווען אין דעם אות אלף, ווי אלף קאנעקט זיך מיט בית, א.א.וו. – פון דעם האט ער „געמאכט” אַ תורה. דאס הייסט „דער אייבערשטער האט אים געגעבן די תורה.”
ד. שבועות יעדע יאר = „going backwards”
ווען מ׳פייערט שבועות יעדע יאר, דארף מען צוריקגיין צום הר סיני – ארויפגיין צום שורש, און פון דארט מאכן אַ נייע תורה מתוך דעם רוחניות׳דיגן שורש. דערפאר גייט מען אין מקוה, מאכט תיקון ליל שבועות – אלעס עבודת פנימיות צוגעבונדן צו דער תפיסה פון תורה׳ס שורש.
ה. דער בעל שם טוב׳ס פשט
דער בעל שם טוב זאגט אויף „בת קול יוצאת בכל יום מהר חורב”: מ׳דארף הערן די בת קול – נישט אלס משל, נאר אלס אַ פנימיות׳דיגע זאך. דער הרהור וואס אַ איד הרהר׳ט אין טאג – דאס קומט פון עבודה אין מעלה. ווען מ׳הערט דעם באשעפער (ווי די חסידישע רבי׳ס זאגן – אפילו אין נאוועמבער הערט מען הויכע זאכן), מיינט עס אַ טיפערע הרהור, פון וועלכן מ׳קען מאכן תורה – אבער אַ גאנץ אנדערע תורה ווי דער פשוט׳ער רש״י.
—
חלק ו: סוף השיעור – „בת קול” און פנימיות׳דיגע שמיעה
24. הקשיא אויף „בת קול”
אויב מען הערט דעם בת קול נישט, איז עס דאך useless – וואס איז דער פוינט פון א בת קול וואס קיינער הערט נישט?
25. דער תירוץ – א נייער פשט אין „בת קול”
„בת קול” מיינט נישט א ליטעראלישע בת קול (א קול פון הימל וואס מען הערט מיט אויערן). דער פשט איז:
– „הער” – דאס שמיעה פון אידן אין יענעם טאג – איז א פנימיות׳דיגע הער, א טיפערע אינערלעכע שמיעה.
– דאס קומט באמת ארויס פון די אבות – עס איז א פנימיות׳דיגע ירושה.
– וואס מען שפירט ווען מען „הערט” דעם בת קול – דאס איז נישט א פיזישע שמיעה, נאר א דערפילונג פון אינעווייניג.
26. דער חסידישער רבי׳ס פשט
מען דארף פארשטיין „וויאזוי מען הערט אין היכל” – דאס מיינט אז דער „הער” האט א מער פנימיות׳דיגע, טיפערע מהות, און פון דעם קען מען מאכן טהור – פון דער טיפערער שמיעה קומט ארויס טהרה. דערנאך רעכנט ער אויס וואס מען מאכט פון דעם טהור.
27. צוזאמענשטעל מיט קאנט׳ס שיטה
דאס ווערט אידענטיפיצירט אלס דער פערטער/פינפטער/זעקסטער פשט פון קאנט – א „גאנצע אנדערע” מהלך אין פארשטיין שמיעה און ידיעה. קאנט האט דארט זיבן פשטים, כנגד די זיבן וואכן ספירה.
28. סיום
די זיבן תיקונים קען דער אדם רעכענען אליינס – „ברוך השם, דער אדם אן
וויין” – דאס הייסט, אן אויסערלעכע הילף, דורך אייגענע פנימיות׳דיגע ארבעט. דאס בינדט זיך צוריק צום גאנצן יסוד פון דעם שיעור: חירות מיינט אז דער מענטש קען – און מוז – טון די ארבעט אליין, פון אינעווייניג, אן אז איינער זאל אים זאגן וואס צו טראכטן אדער וואס צו שפירן.
—
כללות׳דיגער איבערבליק: דער גאנצער מהלך פון שיעור
דער רויטער פאדעם
דער שיעור בויט זיך אויף אין צוויי גרויסע בלאקן:
בלאק א: הקדמה – חירות אלס יסוד (סעקציעס 1–20)
נשמה בהר סיני → מען מוז קלאר מאכן הנחות → דער אמת׳דיגער ציל פון לערנען = חירות/פרידאם → אַ רבי׳ס תפקיד = זיך איבעריג מאכן → פרידאם גילט אויך אין מחשבה/אמונה → מענטשן גלייבן וואס מאכט זיי סענס, נישט וואס מ׳זאגט זיי → אין הלכה מעג מען אליינס מכריע זיין, אין מחשבה מוז מען → אָרטאָדאָקסיע = אנארכיע → דער וואס קען לערנען האט אמת׳ע פרייהייט
בלאק ב: דער הויפּט-שיעור – פיר+(נול) פשטים אין „מתן תורה” (סעקציעס 21–28)
| # | פשט | מהות | שליסל-מושג |
|—|——|——-|————|
| 0 | נייע געזעצן | חילוק בכמות, נישט באיכות | רולס |
| 1 | ברית | צוויי-זייטיגער קאנטראקט מיט גמול ועונש | טריטי / נאט״א-מאדעל |
| 2 | „הדר קבלוה” | איינזייטיגע, פרייוויליגע קבלה מאהבה | „אונז ווילן עניוועיס” |
| 2.5 | שבועה/נדר | לעגאלע התחייבות – חושן-משפט׳דיגער דין | קאנטראקט-רעכט |
| 3 | רמב״ם׳ס עיקר | עפּיסטעמאלאגישער גרונט – „אתם ראיתם” | וואריפיקאציע פון אמת |
| 4 | חסידיש-קבלה׳דיג | תורה = לבוש; קבלת התורה = צוריק צום שורש | פנימיות׳דיגע שמיעה / בת קול |
דער סיום-פונקט
דער שיעור ענדיגט מיט דער נקודה אז דער מענטש קען די תיקונים טון אליינס – אן אויסערלעכע הילף. דאס בינדט צוזאמען ביידע בלאקן: די חירות פון דער הקדמה (יעדער מענטש איז זיין אייגענער אויטאריטעט אין תורה און מחשבה) מיט דעם חסידיש-קבלה׳דיגן פשט פון מתן תורה (דער מענטש הערט דעם בת קול פון אינעווייניג, גייט צוריק צום שורש, און מאכט פון דארט אַ נייע תורה). חירות על הלוחות – אל תקרי חרות אלא חירות – דאס איז נישט בלויז א דרשה, נאר דער פונדאמענטאלער אופי פון וואס מתן תורה מיינט: א מענטש וואס קען אליין לערנען, אליין טראכטן, אליין הערן דעם בת קול – דאס איז דער אמת׳ער בן חורין.
תמלול מלא 📝
חירות דורך תורה-לימוד: די נשמה בהר סיני און די פרידאָם פון אַליין-לערנען
אַריינפיר: די נשמה בהר סיני – אַ קאָנעקשאַן צו אונזער לימוד
מגיד שיעור:
איז אַזוי, איך וויל עס אַביסל קאַנעקטן מיט ווי אונז זענען, ווייל ענק זאָלן וויסן ווי איך האַלט צווישן דעם, טריי איך עס צו טון און געוואוֹיר ווערן. עס האָט נישט צו טון מיט קיין שום זאַך וואָס איך זאָל רעדן וועגן די נשמה. איך האָב געזוכט עפּעס אַ וועג ווי מען קען טראַכטן, ווייל מען זאָגט אַז אַלע נשמות זענען געווען בהר סיני [Har Sinai: Mount Sinai]. איך האָב געטראַכט אַז מען קען קאַנעקטן די איידיע צו טראַכטן וועלכע סאָרט מהלך פון נשמה. ס׳מאַכט סענס, יאָ? יעדער זאָגט אַז אַ נשמה איז געווען בהר סיני, יאָ? ס׳איז איין… איך זאָג אַ פּוינט, איך האָב נישט קיין חובת… איך האָב עס געטראַכט אַפשר פינף מינוט צוריק פאַר די שיעור אַז דאָס איז אַ קאַנעקשאַן.
יאָ, מיין נשמה איז דאָ אַ סייט, ס׳איז… וויאַזוי הייסט עס? “Souls of Sinai”? קענט איר אַזאַ וועבסייט? יאָ. סאָו, וואָס איז די יסוד פון דעם וועבסייט? אַז אַלע אידן זענען געווען בהר סיני. וואָס הייסט אַלע אידן זענען געווען? אונזערע נשמות זענען געווען. סאָו, וואָס איז אַ נשמה? ס׳איז אַזאַ סאָרט זאַך וואָס זי קען האָבן געווען, זי איז אַ גלגול געווען? וואָס מיינט עס אַז מיין נשמה איז געווען? שוין, ס׳איז דאָ, ס׳מאַכט עס נאָר סענס לויט אַ געוויסע פּשט פון נשמה.
אויב איך האַלט פּונקט אַז דאָס איז ענק קאַנעקשאַן. שוין, קענסטו זאָגן אַז אויב איינער זאָגט אַז דיין נשמה איז געווען בהר סיני, פרעג אים צו ער מיינט צו זאָגן אַז ס׳איז געווען אַ גלגול פון דיין נשמה, צו ער מיינט צו זאָגן אַז ס׳איז געווען די נשמה אַזויווי מיר האָבן געלערנט רבי צדוק הכּהן [Rebbe Tzadok HaKohen: 19th century Chassidic master] איז נאָר חלק אויף דעם. אָבער לויט די אַנדערע מפרשים [meforshim: commentators] וואָס זאָגן אַז די נשמות זענען באַשאַפן געוואָרן שוין דעמאָלט, סאָו כּולי עלמא [kulei alma: everyone, all] נשמות זענען שוין געווען, נישט נאָר די אידישע נשמות, סאָו גוי׳אישע נשמות זענען אויך געווען. קיצור, קענסט זיך מפלפּל זיין וויפיל דו ווילסט. דאָס איז איין קאַנעקשאַן.
דער אמת׳דיגער יסוד: אַלעס איז געבויט אויף הנחות
אָבער די טיפערע קאַנעקשאַן וואָס איז מיר מער אינטערעסאַנט איז די נושא פון וואָס איז אונזער… וואָס איז מיין תורה [Torah], קען מען זאָגן אַזוי. וואָס איז אונזער שיעור? באמת, אַלע מיינע שיעורים זענען נאָר וועגן דעם. נישט יעדער איינער כאַפּט אַלעמאָל אַז ס׳איז וועגן דעם, אָבער אַלע שיעורים זענען וועגן דעם.
ווי מיר האָבן געזאָגט לעצטע מאָל, אַז דו פאַרקויפסט עפּעס, יאָ? דו האָסט געוויסע… געוויסע… נוקחים עמקה [nokhim imka], “What you get out of this”. סאָו וואָס האָבן מיר געזאָגט לעצטע מאָל? אַה, אַ טיפע תורה, אָבער “get out of this” אַז אַלעס איז געבויט אויף הנחות [hanokhos: assumptions], יאָ?
למשל, איינער זאָגט “חלק אלוקה ממעל” [khelek Eloka mima’al: a part of God from above] איז אַ נשמה. איך זאָג נאָר אַ משל, וואָס איז אַ משל וואָס איז העלפּפול. איז ער מיינט ער אַז ער האָט עפּעס געזאָגט. בעצם דאַרף מען, עס האָט נאָר צוגעלייגט נאָך דריי זאַכן. נישט זאַכן וועגן נשמה, נאָר גענעראַל זאַכן.
וואָס מיינט חלק? חלק איז אַ בעצם פיזישע מושג. Something is a part of something. וואָס מיינט דאָס? וואָלט איך פריער געקענט ממילא. חלק איז מיינעך מער basic, פאַר דעם מיינעך איז עס נוגע לעצטע וואָך. וואָס מיינט צו זיין אַ part? פאַרשטייט זיך דו קענסט זאָגן אַז אַ part פון גדלות, אָבער וואָס מיינט אַ part? אַ part קען האָבן אַסאַך meanings, און ס׳איז טאַקע אַ מחלוקת המפרשים [makhloykes hameforshim: dispute among the commentators], אַ מחלוקת הפילוסופים [makhloykes hafilosofim: dispute among the philosophers] וואָס מיינט אַ part.
איך קען נישט זאָגן אַז איך גיי אַריין אין דעם יעצט, איך וועל נישט זאָגן אַז איך ווייס וואָס דאָס מיינט. איך ווייס נישט וואָס מיינט אלוקה, ממילא ווייס איך נישט. איך שטעל מיך פאַר אַז ס׳איז just a פּסוק, איך מיין אַז ס׳מיינט גאָרנישט דאָ. אָבער at least די צוויי זאַכן דאַרף מען וויסן, וואָס מיינט גאָט, וואָס מיינט אַ חלק. נאָכדעם קען מען רעדן אַז אַ נשמה איז אַ חלק אלוקה ממעל.
סאָו דאָס איז איין זאַך וואָס מיר האָבן פאַרקויפט לעצטע וואָך, און ס׳איז זייער אַ useful יסוד, cause you could use it almost for everything if you realize אַז די basic זאַכן זענען אַ סוגיא. אַזוי ווי מיר האָבן מסביר געווען לעצטע וואָך, אַז די זאַכן וואָס זענען נישט material existence… אַ פּען? I used to have. אין די פריערדיגע קאַר, ס׳איז שוין נישט דאָ. אַפשר למעלה? אַה, דאָ האָב איך אַ bunch of pens. פּייפּער האָב איך נישט. איך וועל דאָס נעמען אין אַ ספר.
יאָ, סאָו דאָס איז אַ גוטע דוגמא. ס׳איז איין יסוד.
די הויפּט-זאַך: חירות דורך לערנען – “וויאַזוי צו לערנען”
אָבער די אמת׳דיגע יסוד, די אמת׳דיגע זאַך וואָס מ׳דאַרף פאַרקויפן איז אַזוי: אַזוי ווי ווען מ׳גייט אין ישיבה, איך האַלט אַזוי ווי מ׳גייט אין ישיבה, זאָגן די… איך האָב שוין געזאָגט דאָס אַמאָל דאָ? זאָגן די ליטווישע ישיבות אַז זיי לערנען דיך גאָרנישט אויס, זיי לערנען דיך נאָר אויס וויאַזוי צו לערנען.
אַזוי האָט מען מיר איינגערעדט אין ישיבה, איך האָב קיינמאָל נישט פאַרשטאַנען וואָס מ׳וויל פון מיר. איך האָב געזאָגט, “חברה, וואָס מיינט איר פאַרקויפט מיר דאָס? וויאַזוי זאָל איך לערנען? What’s the point of that?” When I was in yeshiva, it seemed to me totally useless, this statement. ס׳האָט געסאָונדט פאַר מיר ווי אַן excuse. אָבער מ׳האָט מיר געראָטן, “אויב דו ווילסט זיין אַ מגיד שיעור, זאָגסטו זיי אַזוי: נישט די גמרא׳ס לערנט מען, נאָר וויאַזוי צו לערנען די גמרא.” קענסט די גמרא? זאָגסטו, “איך קען נישט די גמרא.” איך האָב געזאָגט, “חברה, איך וויל וויסן די גמרא׳ס, ס׳איז מיר אינטערעסאַנט.”
שוין. אָבער עכט האָבן זיי אַ שטיקל פּוינט, נאָר ס׳איז זייער שווער עס actually אויסצולערנען. אויב מיר זענען נישט קיין דעת המכריע [da’as hamakhria: the deciding opinion]. אָבער לאָמיר זאָגן אַ גרויסן פּוינט. וואָס איז די פּוינט? איך רוף עס “פרידאָם” [freedom].
חירות על הלוחות – די פרידאָם פון תורה
יעדער איינער וויל פרידאָם. שטייט אין תניא [Tanya: foundational Chabad text] ערגעץ וואו, “הרי בני ישראל עבדים, עבדי ה׳ ולא עבדים לעבדים” [harei bnei Yisroel avodim, avdei Hashem v’lo avodim la’avodim: behold, the children of Israel are servants, servants of God and not servants to servants]. אַ איד, אויב אַ איד, דאָס איז דאָך די מעשה פון קבלת התורה [kabolas haTorah: receiving the Torah], יאָ? “אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” [Anokhi Hashem Elokekha asher hotzeisikha me’eretz Mitzrayim: I am the Lord your God who took you out of the land of Egypt]. איינע פון די זאַכן, שטייט “חרות על הלוחות” [kheirus al halukhos: freedom on the tablets], אַל תקרי “חרות” אלא “חירות” [al tikrei “kheirus” ela “kheirus”: do not read it as “engraved” but as “freedom”]. איינע פון די זאַכן וואָס ווען מ׳איז מקבל די תורה ווערט מען אַ פרייער מענטש. און דער עולם פאַרשטייט נישט וויאַזוי ס׳קען זיין. שוין, דאָס איז אַ גרויסע קשיא.
עבדים לעבדים vs. בני חורין – צוויי סאָרטן אידן
אָבער באופן פּשוט, איז כּל זמן וואָס אַ מענטש, לאָמיר זאָגן, לאָמיר זאָגן אַז אונז זענען אידן. אויב מיר וואָלטן נישט געווען אידן איז עס אַביסל אַן אַנדערע לעוועל שאלה, דאַרף מען רעדן אויף יענע לעוועל. אָבער לאָמיר רעדן אויף די לעוועל וואָס אונז זענען אידן, און אידן מיינט אַז אונז זענען בני תורה [bnei Torah: children/students of Torah], יאָ, אוהבי התורה [ohavei haTorah: lovers of Torah], בני התורה, איך ווייס שוין, אונז זענען נאָסן לאמונת התורה [nosen le’emunes haTorah: adhering to faith in the Torah].
איז אין די לעוועל, אַזוי ווי דו זאָגסט, איז דאָ עבדים [avodim: servants/slaves] און איז דאָ בונים [bonim: sons/builders]. איז דאָ מענטשן וואָס קענען נישט קיין לערנען. וואָס מיינט ער קען נישט קיין לערנען? אַז ער איז אַלעמאָל עבד לעבד [eved la’eved: servant to a servant], אַזויווי עבד לעבד, יאָ? ער דאַרף אַלעמאָל פרעגן דעם רב וואָס שטייט אין די תורה. אָדער אויב ער וויל עפּעס פאַרשטיין, דאַרף ער פרעגן די משפּיע [mashpia: spiritual mentor] וואָס מיינט עס.
מה שאין כּן [mah she’ein kein: in contrast] אויב איינער גייט אין ישיבה, און אין די ישיבה, איך האָב נישט געזאָגט אַזאַ ראַדיקאַלישע זאַך, מסתמא [mistama: presumably] מיינען זיי עס נישט. אָבער לויט ווי מיין פּשט איז, אויב איינער גייט אין די ישיבה און מ׳לערנט אים אויס וויאַזוי צו לערנען. אין אַנדערע ווערטער, די רבי׳ס דזשאָב איז זיך צו מאַכן איבעריג. ס׳איז אויך מיין דזשאָב, ביי די וועי. קיינער זאָל נישט בלייבן דאָ. אויב מ׳בלייבט דאָ איז אַ ברכה לבטלה [brokhe levatoleh: a blessing in vain], איך מיין צו זאָגן. מ׳דאַרף בלייבן ביז דעמאָלטס וואָס איך וועל אים זאָגן ווען ער זאָל אָפּשטעלן. דאָס איז די טריק. אָקעי, איך רעד נישט הלכה למעשה [halokhe lema’aseh: practical law], אָבער די איידיע איז אַזוי.
דער רבי׳ס תפקיד: זיך מאַכן איבעריג
אויב אַ רבי׳ס דזשאָב, אַ רעכטע רבי, איז צו מאַכן, איז to make himself… זיך מאַכן איבעריג. און מ׳דאַרף אים נישט שוין. אין אַנדערע ווערטער, ער זאָל נישט דאַרפן פרעגן דעם רב וואָס איז די שאלה, ווייל ער קען לערנען. וואָס הייסט איינער קען לערנען? ער קען זיך אַליינס קוקן אין גמרא און זען וואָס די תשובה איז. און דאָס איז actually a very big כּשרון [kisharon: talent/skill].
איך מיין אַז רוב ישיבות לערנען עס נישט אויס, שוין, זיכער נישט לגבי הלכה [legabei halokhe: regarding Jewish law], ווייל ווען מ׳לערנט הלכה לערנט מען פּונקט פאַרקערט אויס, מען טאָר נישט אַליינס מבאר זיין די הלכה, מען דאַרף פאָלגן די משנה ברורה [Mishnah Berurah: authoritative 20th century halakhic code], איז דאָס useless. אויך עפּעס, אַז מען קען אַליינס קוקן אין משנה ברורה, האַלט מען שוין ערגעץ. מען דאַרף נישט קוקן אין די פּסקי תשובות [Piskei Teshuvos: contemporary halakhic work] זאָל דיר זאָגן וואָס דער נטעי גבריאל [Nitei Gavriel: contemporary halakhic work] מיינט אַז די משנה ברורה האָט געזאָגט. אָקעי, דאָס איז שוין עפּעס אַ לעוועל פון חירות.
אָבער ווייטער קען ער נאָכדעם זאָגן ווי דער חזון איש [Chazon Ish: 20th century halakhic authority] האָט אויסגעלערנט, אָדער אַזוי ווי ר׳ משה פיינשטיין [Rav Moshe Feinstein: 20th century halakhic authority] האָט אויסגעלערנט. ער קען לערנען די גמרא און פּסק׳ענען, האָט ער אַ געוואַלדיגע פרידאָם. אין אַנדערע ווערטער, ער איז אַליינס responsible אויף זיין אייגענע הלכה.
יעצט, שוין נאָכדעם וועלן איינער פייטן, ווייל דער וועט זאָגן אַזוי און דער רב וועט זאָגן אַזוי, אַה, האָט מען שוין פּאָליטיק. אָקעי, פּאָליטיק איז אַן אַנדערע ענין.
די דוגמא פון חזון איש: למעשה פרידאָם
אָבער וויבאַלד, און ס׳איז זייער אינטערעסאַנט, ער האָט טאַקע פאַרגעלערנט, איך מיין אמת׳דיג אַז איינער וואָס איז אַפילו נישט עוסק בתורה [osek baTorah: engaged in Torah study], at least you could believe in this. אין אַנדערע ווערטער, ס׳איז זייער אינטערעסאַנט, אַ גאַנץ אָריגינעל, און די אַלע רבנים, און איינער האָט מיר געזאָגט אויפהערן צו האַקן אויף רבנים, איך האַק נישט אויף רבנים, אָבער די אַלע, כּאילו [ke’ilu: as if], אַלע ליידיגייערס וואָס רופן זיך רבנים, איך מיין נישט די עכטע רבנים, זיי זענען זייער אינטערעסירט אין די סוגיא וואָס הייסט זאָגן ממרא כּהלכתה [mamra kehilkhoso: rebellion according to the law], אין אַנדערע ווערטער, אַז ס׳איז נישט אַזוי.
איך וויל זאָגן אַז ס׳איז זייער וויכטיג, מיר דאַרפן איינזען אין דעם אמת׳דיג ראַדיקאַל וויאַזוי צו קענען אַרבעטן די תורה, אָבער ס׳איז זיכער אַז בכל ימות [bekhol yemos: in all times], זייט וואָס די צייט וואָס אונז האָבן די תורה, אַרבעט עס נישט טאַקע שלי אַזוי. אין אַנדערע ווערטער, “על ימין ועל שמאל” [al yomin ve’al smol: to the right and to the left], “לא תסור ככל אשר יורוך על ימין ועל שמאל” [lo sosur kakhol asher yorukha al yomin ve’al smol: do not turn from all that they instruct you, to the right or to the left], לויט די בעצם, אַז ס׳איז נישט אַזוי, נישט די אמת׳דיגע, לאָמיר נישט זאָגן די אמת׳דיגע פּשט פון וואָס אַ איד פאַרשטייט די תורה, ער לערנט חומש רש״י [Chumash Rashi: the Five Books of Moses with Rashi’s commentary], ער לערנט גמרא, ער לערנט די סוגיא, ס׳קומט אים אַזוי אויס.
ווי דער חזון איש האָט אויסגעלערנט, דער חזון איש האָט בפועל ממש [befo’al mamosh: actually in practice] מדריך געווען געלייט, ווער ס׳איז בר הכי [bar hakhi: capable/qualified] זאָל לערנען אַ סוגיא און זאָל פּסק׳ענען פאַר זיך. יעצט צו די גאַנצע וועלט וועט פאָלגן, that’s not your business, that’s another discussion. ער האָט געוואָלט אַז מ׳זאָל פאָלגן, אָבער אַז זיי פאָלגן נישט, איז נישט זיין עסק. אָבער at least ער האָט געגעבן פאַר מענטשן ווען זיי לערנען די סאָרט independence, אַז דו מעגסט לערנען, דו מוזט נישט נאָר, דו מעגסט נישט נאָר, דו מוזט לערנען אַ סוגיא. ס׳איז מבהיל על הרעיון [mavhil al hara’ayon: frightening regarding the idea], אָבער וויבאַלד איז דאָס נישט ווייל ער האָט געהייסן פאָלגן נישט פריער, און דו האָסט יאָ געלערנט, טאָרסטו נישט פאָלגן נישט פריער, דו דאַרפסט טון אַזוי ווי ס׳קומט אויס.
די זעלבע פּרינציפּ אין מחשבה און אמונה
און דאָס איז די איין אַקאַונט, לאָמיר זאָגן, דאָס איז איין וועג פון פאַרשטיין די תורה. און אַזוי למשל, איך וויל דיר גיין אַסאַך ווייטער פון דעם, איך וויל דיר זאָגן אַז די זעלבע זאַך איז אין הגדה [hagodoh: thought/philosophy], אין מחשבה [makhshovoh: thought]. איינער קען דיר נישט קומען זאָגן אַז מ׳מוז, אַזויווי ער זאָגט, מ׳מוז גלייבן, מ׳מוז זאָגן ביז מ׳גלייבט. דאָס איז דאָך נאָנסענס. וואָס הייסט מ׳מוז? לאָמיר נישט רעדן אַז מ׳דאַרף גלייבן וואָס ס׳שטייט אין די תורה, לאָמיר קוקן וואָס ס׳שטייט אין די תורה. איך רעד אַפילו אויף דעם לעוועל, אָבער ס׳איז די זעלבע זאַך אין יעדע לעוועל. ס׳איז נישט אַזוי אַז דו קענסט פּיקן וואַן לעוועל.
די בעל שם טוב און די קאַווע-משל
אַז איינער זאָגט, מ׳מוז גלייבן זייט דער בעל שם טוב [Baal Shem Tov: founder of Chassidism, 18th century] איז געקומען, מוז מען גלייבן אַז יעדע בית המדרש [beis hamidrash: house of study] דאַרף האָבן אַ קאַווע, און אויב נישט איז עס נישט קיין בית המדרש. יאָ? די בית המדרש איז נאָך פון פאַר די אַרבעט פון בעל שם טוב. סאָו מ׳קען זען, ס׳איז נישט דאָ קיין קאַפּס, ס׳איז נישט דאָ קיין קאַווע, ס׳איז נישט דאָ קיין פרידזש, אויך איז מיר אַ בית המדרש. יאָ? לויט אים, לויט׳ן בעל שם טוב, טאָר מען נישט דאַווענען אין די בית המדרש. אָקעי, איך מאַך אַ דזשאָוק, אָבער ענק פאַרשטייען די נמשל [nimshal: the lesson/application].
מאי חזית? – די פראַגע פון מקור
נאָר וואָס קומט דאָך דער זאָגן? וועסטו מיר זאָגן, “מאי חזית?” [mai khazis: what did you see? what is your proof?] איך מיין, מאי חזית דנטרנא? איך הער, דו האָסט געזאָגט אַז דאָס איז דער בעל שם טוב. Where did you get this from? ס׳איז דאָך עפּעס אַ וועג, ס׳איז דאָך עפּעס אַ סדר [seder: order/system], whatever it is. איך ווייס נישט פּונקטליך וואָס ס׳איז. איך מיין אַז איך ווייס, אָבער ס׳איז not simple צו מאַכן אַז יעדער זאָל agree-ען אויף וואָס ס׳איז.
אויב ס׳איז דאָ עפּעס אַ וועג וויאַזוי אונז דעסיידן, ס׳שטייט אין אַ פּסוק, ס׳שטייט אין אַ גמרא, אָקעי, דער רמב״ם [Rambam: Maimonides, 12th century] זאָגט אַז מ׳דאַרף פאָלגן די גמרא, האָבן מיר עפּעס אַן השכּלה [haskoloh: understanding/logic]. וואָס ס׳שטייט נישט, פּלאַצט דיר מיט דיין בעל שם טוב. איך מיין, איך האָב מיט דעם גאָרנישט איינגעלייגט. איך קען אים אַסאַך דרך ארץ [derekh eretz: respect] און אַלעס, אָבער איך בין דיר נישט שולדיג גאָרנישט. יאָ?
מסקנא: תורה-פרידאָם איז ריעלער ווי וועלטלעכע פרידאָם
דאָס איז איין זייער וויכטיגע וועג פון פאַרשטיין די תורה. און איך מיין אַז דאָס איז, אין אַ זייער real sense, אַסאַך מער פרי ווי ס׳איז דאָ אין עניוועיר עלס. פאַרוואָס? ווייל ס׳איז נישט אַפילו דאָ טעאָרעטיש, איך דאַרף נישט זאָגן, ס׳איז נישט אַפילו דאָ טעאָרעטיש אַזאַ זאַך. ס׳איז דאָ מענטשן וואָס האַלטן אַז ס׳איז דאָ טעאָרעטיש אַזאַ זאַך, אָבער הלכה למעשה, ס׳איז נישט אַפילו דאָ טעאָרעטיש אַזאַ זאַך. די מענטשן וואָס איך קען וואָס האָבן די פרידאָם, האָבן עס למעשה [lema’aseh: in practice].
ס׳איז נישט אַפילו דאָ טעאָרעטיש אַזאַ זאַך אין דרויסן פון בית המדרש, אַז דו זאָלסט לערנען די סוגיא פון טרעפיק לייטס, און דו קומסט אויס אַז די קעמערע וואָס שיקט דיר אַ טיקעט איז אָפּגעפרעגט, דער רמב״ם האַלט נישט דערפון, דער רי״ף [Rif: Rabbi Yitzchak Alfasi, 11th century] האַלט נישט דערפון, דער קאָנסטיטוציע האַלט נישט דערפון, ניו יאָרק סטעיט קאָנסטיטוציע, אַה, אַז זיי האָבן געמאַכט תשוקה [teshukoh: desire/corruption], אַז זיי האָבן געמאַכט קאָראַפּשן, ס׳שטימט נישט, ס׳איז זיך אַליין סותר [soiser: contradictory], און ממילא פאַרענטפערט זיך אָן, און ס׳טוט וויי פאַר אַ איד אַזוי, אַזוי ווי איך פיל
חירות דורך תורה: די אַנאַרכיסטישע נאַטור פון הלכה
פאַרוואָס די וועלטלעכע סיסטעם איז משועבד
Instructor:
פאַרוואָס? ווייל ס׳איז נישטאָ אפילו דאָ טעאָרעטיש, איך וועל דיר דאַרפן זאָגן, ס׳איז נישטאָ אפילו דאָ טעאָרעטיש אַזאַ זאַך. ס׳איז דאָ מענטשן וואָס האַלטן אַז ס׳איז דאָ טעאָרעטיش אַזאַ זאַך, אָבער הלכה למעשה [halakha l’ma’aseh: in practical terms] איז נישטאָ אפילו דאָ טעאָרעטיש אַזאַ זאַך.
די מענטשן וואָס איך קען וואָס האָבן די פרידאָם האָבן עס למעשה [l’ma’aseh: in practice]. ס׳איז נישטאָ אפילו דאָ טעאָרעטיש אַזאַ זאַך אין די, פון אינדרויסן פון בית המדרש [beis hamidrash: study hall], אַז דו זאָלסט לערנען די סוגיא [sugya: Talmudic topic] פון טרעפיק לייטס, און ס׳וועט דיר קומען אויס אַז די קעמערע וואָס שיקט דיר אַ טיקעט איז אָפּגעפרעגט, דער רמב״ם [Rambam: Maimonides] האַלט נישט דערפון, דער רי״ף [Rif: Rabbi Yitzchak Alfasi] האַלט נישט דערפון, די קאָנסטיטוציע האַלט נישט דערפון, די ניו יאָרק סטעיט קאָנסטיטוציע האַלט נישט דערפון.
איי, זיי האָבן געמאַכט, ס׳איז שקר [sheker: falsehood], ס׳איז קאָראַפּשן, ס׳שטימט נישט, ס׳איז זיך אַליין סותר [soser: contradictory]. און ממילא [memeilah: consequently] פאָר איך מיר אַזוי אָן, און ס׳וועט טון אַזאַ איד אַזוי? אַזוי איך פיר זיך? למעשה פאָרט מען זיך אָן, ס׳העלפט נישט קיין סאַך, מ׳צאָלט אָפּ די טיקעט מיט דריי מאָל די טיקעט, און אַזוי ווייטער. און בקיצור [bekitzur: in short], ס׳איז נישטאָ קיין וועג אַרויס.
די אידישע חירות: אַ פּראַקטישע רעאַליטעט
סאָו [so] יו׳ר אָלווייז גאָנאַ בי משועבד [meshu’abad: enslaved]. אַ מענטש וואָס איז נישט קיין היימישער איד, וואָס איז נישט קיין אָרטאָדאָקסישער איד אין די פּשוט׳ע סענס, איז אין אַ געוויסן זין משועבד. אַ איד אויך, איך האָב געמיינט, אַ איד קען זיך אויך נישט אַרויסדרייען פון דעם. ס׳איז אויף יענעם לעוועל מורא׳דיג משועבד און ער איז אַן עבד [eved: slave].
יאָ, טעאָרעטיש קען ער זאָגן אַז ס׳איז דאָ אַ קאָנסטיטוציע, און אויב דו ווילסט, אויב ס׳וועט מצליח זיין [matzliach zayn: be successful], וועסטו גיין צו די, משכנע זיין די סופּרים קאָרט פון די סופּרים קאָרט, אַז בעצם די גאַנצע איידיע פון טרעפיק קאָרט איז נישט קאָנסטיטוציאָנאַל, ס׳שטייט נישט אין די קאָנסטיטוציע אַז דו דאַרפסט האָבן עקסטערע טרעפיק קאָרטס. לאָמיר גיין דערין. בקיצור, ס׳שטימט נישט, יעדער איינער ווייסט, דריי אַ גאַס, ס׳שטימט נישט.
אָבער ס׳העלפט דיר גאַרנישט, ס׳העלפט ווי אַ רעטעך [like a radish: i.e., not at all]. און הלכה למעשה דאַרפסטו פאָלגן וואָטעווער לאָו-לייף זיצט דאָרט אין די שעריפ׳ס אָפיס, דו דאַרפסט אים פאָלגן, און אויב נישט וועט ער דיר די חיים זעצן. ס׳איז נישטאָ קיין וועג אַרויס פון דעם.
די אָפּציע פון חירות אין הלכה
משא״כ [masha khen: in contrast] אַ איד, ס׳איז דאָ אַזאַ אָפּציע. ס׳איז דאָ, ס׳איז דאָ. אין בּאָראָ פּאַרק איז עס אַביסל שווערער, יאָ, אָבער ס׳איז דאָ אַזאַ, ס׳איז דאָ אַזאַ אָפּציע. ס׳איז דאָ מענטשן וואָס פירן זיך אַזוי, ס׳איז דאָך אַזעלכע משוגעים. איך זאָג נישט אַז איך האַלט פון זיי, אָבער ס׳איז דאָ אַזעלכע מענטשן וואָס זיי פירן זיך אַזוי.
ער לערנט זיך הלכות שבת [hilkhos Shabbos: the laws of the Sabbath], און אים קומט אויס אַז שבת מעג מען פאָרן מיט אַ בייק, און ער פאָרט מיט אַ בייק אין פּלאַץ, און ער קומט אין בית המדרש מיט זיין בייק. לאָמיר זאָגן, איך זאָג אַ משל [mashal: parable/example]. און מ׳זאָגט אים, “דו ווייסט נישט וואָס דו פירסט זיך?” “נו, איך האָב געלערנט, איך קען דיר בעסער לערנען פון דיר.” און ס׳קומט מיר אויס אַז מ׳טוט יאָ אַזוי, און שוין.
און דער רב זאָגט מ׳טאָר נישט גיין אויפן עירוב [eruv: ritual boundary permitting carrying on Sabbath], און ער גייט יאָ. פאַרוואָס? ווייל ער קען נאָכטון דעם שולחן ערוך [Shulchan Arukh: Code of Jewish Law] וואָס דער רב זאָגט. ער זאָגט, רב, איך האָב דיך אין בוידעם [in the attic: i.e., I have you figured out], מיין שולחן ערוך זאָגט אַזוי, און איך האַלט אַז ס׳איז אַ מצוה [mitzvah: commandment], און איך וויל, און איך דאַרף זיך אפילו שלאָגן מיט די ערווע [ervah: forbidden sexual matters], וואָטעווער.
איך רעד נישט צו ער איז גערעכט אָדער נישט גערעכט, איך רעד נאָר אַז ס׳איז דאָ אַ משונה׳דיגע, כמעט [kim’at: almost] אַנאַרכיזם איז דאָ אין די וועג וויאַזוי די הלכה פאַקטיש אַרבעט, אפילו בימינו אלה [biyameinu eileh: in our days].
פאַרוואָס די משטרים זענען נישט צופרידן
און ס׳איז דאָ אַ גוטע ריזען פאַרוואָס די אַלע משטרים על הציבור [mishtarim al hatzibbur: authorities over the public] זענען זיי נישט העפּי מיט דעם אַז די הלכה אַרבעט אַזוי. און זיי זוכן אַלעמאָל די איין אויסגעדראָשענע הלכה וואָס שטייט דאָרט אַז ניין, דער רב קען יאָ מאַכן וועלכע תקנה [takanah: rabbinic enactment] ער וויל אפילו שלעכט פאַר די תורה, און ס׳איז איין הלכה פון גאַנץ תרי״ג הלכות [taryag hilkhos: 613 laws]. דאָ איין סיבה, איך פאַרשטיי אַז ס׳איז נישט אַזוי, איך פאַרשטיי. ס׳קען זיין אַז איך מאַך עס מער וויכטיג ווי ס׳איז, אָבער ס׳איז דאָ איין הלכה.
און אַלע אַנדערע, ס׳איז אומר [omer: it says] אַז עני סטאַפּיד גיי קען דזשאַסט גאָו, און ס׳איז עמעזינג, און ס׳איז כאילו [ke’ilu: as if] נישט, און ס׳איז זייער צוגעווען אַז ס׳איז דאָ אַזאַ זאַך ווי אַ רב, ס׳איז דאָ אַזאַ זאַך ווי אַ רב, און ס׳איז נישט דאָ.
דער יסוד: קיין איינער קען נישט דעסיידן הלכה פאַר אַ צווייטן
איך מיין, ס׳איז דאָ געווען אַסאַך פּראָבעס צו מאַכן אַזאַ זאַך אין אידישקייט, און ס׳איז אַמאָל געלונגען און אַמאָל נישט געלונגען. אָבער ביסודו [b’yesodo: fundamentally], איך מיין, זייט, איך מיין, ס׳איז נישט דאָ אַזאַ זאַך אַז ס׳איז דאָ איינער וואָס קען דעסיידן די הלכה פאַר אַ צווייטן. ס׳איז נישט דאָ אַזאַ זאַך!
דער רמב״ם האָט געטראַכט אַז ער האַלט אַז אַלע אידן האָבן מקבל געווען [mekabel geven: accepted] די תלמוד בבלי [Talmud Bavli: Babylonian Talmud], לעטס אַסום, באַט דאָס דאָזנט מעיק מאַטש אוו עי דיפרענס, ווייל דו קענסט נאָך אַלץ אינטערפּרעטן די תלמוד בבלי וויאַזוי דו ווילסט. קיינער איז נישט מוסמך [musmakh: authorized] דיר צו זאָגן וואָס צו טון. דער איינציגסטער וואָס איז מוסמך דיר צו זאָגן וואָס צו טון איז דו אַליין!
שוין, אָבער דו קענסט נישט זאָגן, איך פיר זיך מנהג המקום [minhag hamakom: local custom], וואָטעווער דער רב זאָגט. איך זאָג נישט אַז מ׳קען מאַכן אינגאַנצן ענערכי, אָבער די יסוד [yesod: foundation] האָט אָבער שייכות [shaykhes: connection] צו חירות [cheirus: freedom], און די חירות אַרבעט.
ביישפּילן פון די חירות אין פּראַקטיק
ס׳קען קומען איינער, און נישט נאָר ס׳קען קומען, ס׳קומט. און די גאַנצע שטאָט האָט דיך פיינט, און דו קענסט האָבן דיין מנין [minyan: prayer quorum], און ביי אונז זאָגט מען נישט קיין, ביי אונז אין בית המדרש זאָגט מען נישט קיין יוצרות [yotzros: liturgical poems]. און דו ווילסט אפילו מאַכן אַ חרם [cherem: excommunication], און דו קענסט זיך הענגען מיט דיין חרם, ס׳טוישט נישט גאַרנישט. מ׳זאָגט עס נאָך אַלץ.
ביי אונז גייט מען דאַווענען נאָך חצות [chatzos: midnight]. פאַרוואָס? ווייל אונז האָבן געמאַכט אַ פּשט׳ל [peshtel: interpretation] אַז ס׳קומט אויס אַז מ׳מעג, תוספות יו״ט [Tosafos Yom Tov: a 17th century commentator]. שולחן ערוך איז נאָר איינער׳ס אָפּיניען וואָס די הלכה דאַרף זיין.
איך מיין צו זאָגן, אוודאי [vadai: certainly], שולחן ערוך, איך מיין צו זאָגן, ווי ווייט דו ווילסט גיין, איך גיי נישט אַריין אין פאַרשידענע גדרים [gedarim: parameters] פון די הלכה און אין אחריות [achrayus: responsibility] און אַזוי ווייטער. די יסוד איז אַזוי, און די יסוד איז אַז ס׳איז דאָ אַן אחריות ווייל ס׳איז ריכטיג, נישט ווייל איינער האָט געזאָגט אַז ס׳איז ריכטיג. און אַזוי אַרבעט די תורה, און רוב תורה אַרבעט אמת׳דיג אַזוי.
פּוסקים און מורא
מ׳זעט נישט קיין פּוסק [posek: halakhic decisor] זאָל זאָגן, איך מיין שפּעטער זעט מען יאָ, “איך האַלט אַזוי, איך האָב מורא [yirah: fear].” אָקעי, איך ווייס אַז דו האָסט מורא, האָסטו מורא? איך מיין, גיי צו אַ טעראַפּיסט, האָב נישט קיין מורא. וואָס ווילסטו פון מיר?
אָבער דער “ויואל משה” [Vayoel Moshe: a work by the Satmar Rebbe] אַרבעט אַזוי, און דאָס איז אַן אמת׳דיגע, איך מיין אמת׳דיג אַז דאָס איז אַ פרידאָם וואָס איז נישטאָ.
חירות אויף טאַט: די טיפערע פרייהייט
און די זעלבע זאַך, פאַרשטייט זיך אַז דאָס איז אמת׳דיג די פרידאָם אויף טאַט [ta’at: sin/transgression], און טאַט איז נאָך אַסאַך טיפער פאַר ווער ס׳ווייסט אמת׳דיג ווי זינדיגקייט אַרבעט. און איך זאָג נישט אַז ס׳פירט זיך למעשה אַזוי, ווייל… אָבער אַז דאָס איז אַז איך קען זאָגן, און איך האָב די גאַטס צו זאָגן אַז בעצם עבירות [aveiros: transgressions] איז נישט דאָ, פאַרוואָס איך וויל זיי זאָגן?
איך, יצחק לוי, איך האָב נישט קיין פּראָבלעם צו גיין אין יוטוב. שוין, יוטוב קען מיך נישט אַרויסוואַרפן, איך מיין זיי קענען, אָבער ס׳איז דאָ אַנדערע עבירות. אויף די עבירות זענען זיי נישט מקפּיד [makpid: strict], יאָ? ס׳איז דאָ עבירות וואָס זיי זענען מקפּיד. זיי זענען נישט מקפּיד אויף אידישע עבירות, און די אידן זענען נישט מקפּיד אויף זייערע עבירות.
דער כלל פון אַ תלמיד חכם
על כל פנים [al kol panim: in any case], איך קען זאָגן אַז איך האַלט אַז יעדער איד מעג לערנען גמרא [Gemara: Talmud] און פּסק׳ענען [poskenen: render halakhic decisions]. פאַרוואָס איך האַלט? איך האַלט נישט אַזוי, רבי משה פיינשטיין [Rabbi Moshe Feinstein] פירט זיך אַזוי, קען זיין אַז זיין תשובה [teshuvah: responsum] איז אַ קולא [kulah: leniency].
איינמאָל האָט מען אים געזאָגט אַז דער מגן אברהם [Magen Avraham: a 17th century commentary] זאָגט… איר קענט די מעשה [ma’aseh: story] פון די חזון איש [Chazon Ish: Rabbi Avraham Yeshayahu Karelitz] מיט רבי… ווער איז דאָס געווען? רבי שרגא בּראַנדסדאָרפער, מיין איך, פון די חסידישע ראש ישיבה [rosh yeshivah: head of yeshiva]. בּראַנדסדאָרפער האָט ער געהייסן? די בעלזער ראש ישיבה? שלום בּראַנדסדאָרפער.
די מעשה מיט׳ן חזון איש
ער קומט צום חזון איש, און דער חזון איש האָט געוויזן אַ סימן [siman: section] חזון איש, און מ׳האָט געוויזן פאַר׳ן חזון איש אַז דער מגן אברהם זאָגט פאַרקערט פון אים. זאָגט ער, “יאָ? אינטערעסאַנט.” ער נעמט אַ פּען צו געשריבן, “וידוי ליתא כמגן אברהם” [vidui leisa k’Magen Avraham: there is no obligation according to the Magen Avraham]. יענער איז אַרויסגעפאַלן פון די כלים [keilim: vessels, i.e., he was shocked]. ער האָט געמיינט אַז ער וועט זיך אַנגעבן מיט׳ן מגן אברהם. זאָגט ער, “יאָ, שכח פאַר׳ן מיר צולייגן [shakhach far’n mir tzuleigen: I forgot to add it]. אָקעי, ער האַלט אַנדערש פון מיר. שכח, איך מיין, אינטערעסאַנט.”
דאָס איז אַ… און איך קען דאָס זאָגן. און פאַרוואָס קען איך עס זאָגן? ווייל איך בין בעקד [backed] ביי די פּאַוער פון דעט בוק. איך בין נישט בעקד ביי עדות [eidos: witnesses], ווי יענער זאָגט, צען חסידים וואָס גייען שעכטן יענעם וואָס פאָלגט נישט ווי איך. איך בין נישט בעקד ביי פּאָליס וואָס האָבן דזשיילס צו לייגן מענטשן. איך בין בעקד נאָר ביי די איידיע, ווייל איך האַלט אַז די… און דו האָסט אויך, יאָ, דער וואָס דינגט זיך מיט מיר האַלט אויך אַז בעצם דאַרף מען נאָר פאָלגן די בוק.
קען איך מיך חוצפּה׳נען זאָגן, “קום, לאָמיר לערנען, דו וועסט זען, עס שטייט אַנדערש.” און דאָס מיינט אַז אין ריעליטי איז דאָ אַ huge amount of freedom, אויב איינער האָט די גאַטס, און בכלל [bikhlal: in general] אויב איינער האַלט ביים לערנען, אויב איינער האַלט ביים עס טון, אָדער וויל סתם [stam: simply] זאָגן, “עס איז טאַקע נישט קיין ענין [inyan: matter], ווייל דו וועסט זאָגן, ‘ווער ביסטו?'” אָדער ער וועט זאָגן, “איך בין נישט. איך זאָג דיר נאָר וואָס עס שטייט אין פּסוק [pasuk: verse], איך זאָג דיר נאָר וואָס עס שטייט אין די גמרא,” whatever, whoever is assumed to be די סמכות [samkhus: authority], קען איך עס טון, און איך קען עס נישט טון אין כמעט אין שום אַנדערע קאָנטעקסט פון די וועלט. קען מען נישט טון די חוצפּה [chutzpah: audacity], at least נישט אין די וועג.
ס׳איז נישטאָ קיין פּויבּסט
נאָר ביי די אידן וואָס האָבן אַ תורה, וואָס טעאָרעטיש זענען זיי מחויב [mechuyav: obligated] צו די תורה, און טעאָרעטיש איז קיינער קען נישט זאָגן פאַר אַ צווייטן וואָס עס שטייט אין די תורה. און דאָס איז אַ געוואַלדיגע חירות פון מי שעוסק בתורה [mi she’oseik baTorah: one who engages in Torah study]. אַזוי האַלט איך.
אַזוי ווי מ׳זאָגט, אַ תלמיד חכם [talmid chacham: Torah scholar], אַז ער זעט אַ תלמיד חכם האָט געטון אַן עבירה בלילה [ba’lailah: at night], איז ער ודאי עשה תשובה [vadai asah teshuvah: certainly repented]. ער האָט געשריגן אַ תשובה, האָבן מיר געזאָגט, יאָ? די חירות האָט נישט קיינער אַנדערש. דאָס הייסט אַ בן חורין [ben chorin: free person]. ער קען, ער קען טאַקע. ס׳איז דאָך האָפּענטליך האָט ער געשריגן אַ תשובה פאַרדעם, ווייל ער איז נישט סתם אַ ליידיגייער. אָבער, אָבער דאָס איז די…
אָבער דאָרט שטייט דאָך אַז נישט, דאָרט שטייט אַז ער איז אַ ברוך [barukh: blessed]. אָקעי, דאָס איז נאָך אַ שמועס [shmu’es: conversation], מיר וועלן זען וואָס הייסט אַ ברוך, און ווער דיסיידט ווער איז די ברוך. אַה, ס׳איז איין מינוט. סאָו לאָמיר רעדן וועגן מחשבות [machshavos: thoughts].
די פּראַקטישע אַרבעט פון חירות
סאָו, דאָס איז אין עולם המעשה [olam hama’aseh: the world of action], און אין עולם המעשה אַרבעט עס אויך אַגב [agav: incidentally]. איך זאָג דיר אַז עס קען בעסער אַרבעטן. אין אַנדערע ווערטער, פּאָליטיק איז פּאָליטיק, אָבער אין טעאָרעטיש איז יעדער איינער מסכים [maskim: agrees] צו דעם. נישט יעדער איינער, איך האָב דיר געזאָגט, ס׳איז דאָ מענטשן וואָס זענען זייער אינטערעסירט אין די אַלע מיני שמאַל [shmol: narrow-minded authorities] וואָס זאָגט פאַרקערט. אָבער, און מ׳דאַרף מוחה זיין [mocheh zayn: protest] אַקעגן, איך בין נישט אויף יענע זייט אויף די מינוט.
אָבער טעאָרעטיש איז יעדער איינער מסכים צו דעם. און איך מיין אַז ס׳אַרבעט גאַנץ למעשה אַרבעט עס. אין אַנדערע ווערטער, ס׳איז נישטאָ דאָ קיין פּויבּסט [pope], און איך מיין צו זאָגן, אויף וויפיל ס׳איז דאָ אַ פּויבּסט איז ממש אַ פּויבּסט לשם [lesheim: for the sake of] וואָס די רבנות [rabbanut: rabbinate] איז אַ bureaucracy, לשם שרייבן אין געוויסע פּייפּערס מאַכט עס אַ נפקא מינה [nafka minah: practical difference].
קיין שום איד כמעט, ס׳איז דאָ ליידער אידן וואָס יאָ, ווייל זיי זענען טאַקע אַנדערש פון די, זיי ווילן נישט זיין קיין בני חורין [bnei chorin: free people]. אָבער די פרומע אידן, די עכטע קנאַקיגע אידן, זיי זענען נישט אַזוי שטאַרק מקפּיד אויף זיין בני חורין. שטענדיג מקפּיד אויף די אַנאַרכיזם. דו קענסט נישט, דער רבנות איז גוט אויף צו שרייבן צעטלעך אַז מ׳דאַרף, איך ווייס נישט.
אָבער ס׳פאַלט אים נישט איין באמת [be’emes: truly] צו געבן אַזאַ זאַך אַז מ׳האָט אים בחר געווען [bachar geven: chosen] צו זיין דער רב ראשי [rav rashi: chief rabbi], ער זאָל לעבן מאַכן די הלכה פון יעדן. משוגע? ער קען מאַכן די הלכה פון מיר? איך האָב די זעלבע תורה ווי אים. ווער איז ער? ער איז גאַרנישט.
טעאָרעטיש, אַה, ס׳איז דאָ אַ הלכה פון סנהדרין [Sanhedrin: the high court]. ס׳איז טאַקע דאָ אַ הלכה, ס׳איז אַ הלכה ולא למעשה [halakha v’lo l’ma’aseh: a law not practiced], ווייל טאַקע וועגן דעם, ווייל זיי האָבן נישט ליב די איידיע. ס׳איז נישט קיין גוטע איידיע. אַפשר [afsher: perhaps] איז עס אַ גוטע איידיע, איך זאָג נישט, ערגעץ וואו דאַרף צו זיין עפּעס אַ סיסטעם. אָבער אונז איז נישט געווען אַזאַנס כמעט קיינמאָל נישט מיט עכטע פּאַוער, אַלס אַ שיינע טעאָריע וואָס מ׳רעדט. און ס׳איז דאָ אַ ריזן פאַר דעם.
די תּנאים פון חירות: מען דאַרף קענען לערנען
סאָו דאָס איז אונזער גרויסע יסוד, אַז מ׳זאָל עס קענען טון. נוודאי [nevadai: certainly], אַזויווי ער זאָגט, מ׳דאַרף עס קענען טון. אַנדערע ווערטער, וואָס הייסט אַז מ׳קען עס טון?
לאָמיר זאָגן, לאָמיר זאָגן, מ׳דאַרף טאַקע, איך מיין צו זאָגן, ס׳איז נישט קיין חכמה [chokhmah: wisdom] צו זיין אַ ליידיג-גייער און זאָגן, ער זאָגט אַז ער האָט אַ יסוד פאַר פוס, און ער זאָגט. דו דאַרפסט האָבן עפּעס אַ מהלך אין מחשבה [mahalakh b’machshavah: a logical progression in thought]. איך מיין אַז מענטשן לאַזן אַסאַך ווייטער דאָס צו טון, אַסאַך שווערער דאָס צו טון, און ס׳איז אמת׳דיג אַסאַך גרינגער.
און למעשה קען איך נישט זאָגן, איך האָב נישט גענוג געלערנט. און דאַרפן מענטשן האָבן טאַקע נישט גענוג געלערנט. איך ווייס נישט וואָס איז די שיעור [shi’ur: measure] פון לערנען, אַלס אַ גרויסע חקירה [chakirah: investigation], וואָס איז די שיעור פון האָבן דאָך געלערנט און דאָך געטון צו קענען זאָגן אַז איך האַלט אַזוי.
דער חזון איש׳ס “לעיוני”
און דו ווייסט אַז דער חזון איש האָט געפּלעגט צו שרייבן אויף סימנים וואָס ער האָט נישט געהאַלטן זענען קלאָר, “לעיוני” [le’iyuni: for further study], איך ווייס, “לעיוני”, עפּעס אַזוינס האָט ער אַ נוסח [nusach: formulation]. און ער זאָגט אַזוי, ער איז געווען האָנעסט, ער זאָגט, איך בין ווייניגער, ס׳זעט מיר אויס אַזוי, אַפשר מאָרגן וועל איך טראַכטן מער וועל איך זען אַז ס׳איז נישט ריכטיג.
אָבער למעשה האָט ער גע׳פּסק׳נט אַזוי ווי די לעיוני זאַך. ער האָט נישט געזאָגט אַז ער פּסק׳נט נישט הלכה למעשה, ער זאָגט, ר׳ חיים קנייבּסקי [Rabbi Chaim Kanievsky]… ניין, ער זאָגט אַ פאַקט אַז זעסט, ס׳איז נאָך דאָ פּלאַץ צו מעיין זיין מער. אָבער אַסאַך מאָל האָט ער געשריבן “לעיוני” אויף אַ זאַך וואָס ער האָט גע׳פּסק׳נט. מיינסטו איך האָב נישט קיין כח [koach: strength] צו זיך צו די שיינע קעצלעך? ניין, איך לערן יעצט.
אָבער די מחסידים [machsidim: the Chasidim] פאַרציילן, ער האָט ממש אַזוי גענומען די אַזויפיל די טרחות [terachos: efforts]. מיינסטו איך זאָג איך האָב דען יעצט, איך בין שולדיג יעצט פאַר יעדער סייף [seif: subsection] וואָס איז געשריבן אַ פּירוש [peirush: commentary] אויף די סוגיא? איך לערן, ס׳קומט מיר אַזוי אויס.
אַזוי ווי ער זאָגט “אלקים נגע באברהם” [Elokim naga b’Avraham: God touched Abraham], ס׳וועט אַנקומען איינער, ער וועט צושרייבן. איך האָב צייט, איך זע אַז יענער זאָגט אַנדערש, וועט מען זען צו ער זאָגט עפּעס אַ גוטע סברא [sevara: logical argument], וועט מען זען צו איך בין מחויב צו לערנען יעדע זאַך. אָקעי, מ׳דאַרף קענען מעיין זיין, וויפיל איז מען מחויב? איך ווייס נישט. אָבער אין אין—
אמונה און מחשבה: די פרייהייט פון אייגענע הסתכלות
הקדמה: דער חילוק צווישן הלכה און מחשבה (המשך)
די שווערקייט פון לערנען א סוגיא אין הלכה
די מפרשים פארטייטשן, און האבן ממש אזוי גענומען די אזויפיל טעותים, מיינט צו זאגן, איך דארף יעצט, איך בין שולדיג יעצט פאר יעדער סעיף וואס איז געשריבן א פירוש אויף די סוגיא, איך לערן עס, קומט מיר אזוי. אזוי ווי ער זאגט, אלוקים לגבורות, עס וועט אנגעקומען איינער, און מיר צו שרייבן, איך האב צייט, איך זע אז יענער זאגט אנדערש, און מ׳זעט אז יענער זאגט עפעס א גוטע סברא, און מ׳זעט אז מ׳איז מחויב צו זען יעדע זאך. אקעי, מ׳קען מעיין זיין, וויפיל מ׳איז מחויב, איך ווייס נישט.
אין מחשבה איז עס אנדערש – און אפשר גרינגער
אבער אין אמונה און מחשבה, וואס א מענטש טראכט, רוב מענטשן מיינען אז ס׳איז אסאך שווערער. קודם כל, ס׳איז נישט אינגאנצן אומגערעכט, ווייל ס׳איז טאקע דא סוגיות און ענינים וואס זענען נישט ווייניגער, האבן ווייניגער הענדלס ווי אנצוכאפן.
רוב מענטשן, און רוב מענטשן גראדע נישט, און ווען איך זאג רוב מענטשן, מיין איך צו זאגן די דריי-פיר גוטע בחורים אין יעדע קלאס פון ישיבה. איך מיין, רוב מענטשן קענען עס נישט טון אפילו אויף א פשוט׳ע סוגיא, קוקן אין די גמרא, וואס שטייט אין די גמרא, וואס שטייט אין די ראשונים, וואס האבן זיי געזאגט, ווי ער האט מחדש געווען יעדע סטעפ. ס׳איז זאכן וואס אפילו רוב מענטשן וואס טוען אין הלכה זיכער ווייסן נישט.
און ווען מ׳נעמט א גמרא, א סוגיא אין ישיבה, ס׳איז זייער שווער, אפילו ער גייט אין ישיבה, ער איז א מצליח, ער איז אפילו אויף צוואנציג סוגיות לאורך זעקס יאר, איך ווייס וואס, ער איז נישט קיין… just to figure out what’s going on, ס׳איז א lot of work. קענסט קוקן אין די אנציקלופדיה תלמודית, די חילוקי דעות וואס די מפרשים זאגן, ס׳איז נישט קיין… ס׳איז א real, וויאזוי זאגט מען, it’s a real skill that you need to learn. איך ווייס נישט צו מ׳לערנט עס אויס, אבער מ׳וואלט געדארפט.
ס׳האט יעדער געדארפט קענען האבן אזא זאך.
דוגמא: קנין סודר און די אידישע דעת
אזויווי איינער האט געלייגט אן עד, ער וויל, מברר זיין, דאס איז ממש א דוגמא פון דעם. איינער האט געלייגט אן עד אין די אידישע דעת, איך בין געווען מיט איינעם וואס האט מיר געקאלט. ער האלט אז מ׳פירט זיך וועגן קנין סודר [kinyan sudar: a symbolic acquisition method using a cloth or handkerchief], ווען מענטשן מאכן א קאנטראקט אויף א הויז, ער זאגט ס׳איז דא א מנהג, איך ווייס נישט, איך קען זיך נישט אויס, ער וויל מיר זאגן צו מ׳מעג יא חוזר זיין, צו מ׳מעג נישט, צו מ׳דארף פאלגן וואס ס׳שטייט, צו מ׳מאכט אונטערן טיש א צווייטע דיעל.
בקיצור, און יענער זאגט, ס׳איז דאך א סוגיא אין בבא בתרא [Bava Basra: a tractate of the Talmud dealing with property law], שטייט קנין סודר, ער וויל צאלן פאר איינער וואס זאל מברר זיין און ארויסגעבן א קונטרס, און… שוין, מ׳גייט נישט פאלגן זיין קונטרס. אבער at least די איידיע איז א משוגע׳דיגע פאוערפול איידיע. ער זאגט אונז, איך קען צאלן, ער וויל צאלן פאר אים דרייסיג דאלער א שעה, איך האלט אז ס׳איז נישט גענוג, נישט פאר מיר, אפשר פאר א צווייטן, אבער ער גייט עס טון, און ער גייט צאלן דעם עולם. ס׳קען זיין אז ס׳איז געלונגען. דאס מאכט זיך אמאל איינער שרייבט אזא קונטרס, און די מענטשן וואס טוען אין דעם, זאגן זיי, “אה, דאס איז קלאר, מען איז מברר די ספרים, מען קען אפשר זאל מען זיך אזוי פירן.” And it’s something that actually happens.
אין עולם המחשבה איז דאס קול שקנא
און אין עולם המחשבה איז דאס קול שקנא [kol shekein lo: all the more so not], דער עולם ווייסט נישט וויאזוי דאס צו טון, און מ׳האט זייער מורא דאס צו טון.
אבער אויב מ׳איז גיימער דאך אז ס׳איז נישט אזא הודאה על האמת [hoda’ah al ha’emes: acknowledgment of the truth] פון “ללא יועיל הצורך”, דאן איז עס even easier. מ׳דארף דאך סך הכל זיין מודה על האמת וואס מ׳טראכט טאקע. נישט וואס מ׳רעדט וואס מ׳דארף טראכטן.
רוב מענטשן ווייסן נישט וואס זיי טראכטן
רוב מענטשן ווייסן נישט וואס זיי טראכטן. ס׳איז שוין, ער זאגט דאך אלץ וואס מ׳דארף, מ׳דארף, א איד איז מחויב צו גלייבן אזוי וככה וככה. אקעי, און וואס גלייבסטו? “א איד איז מחויב,” איך האב געהערט. און וואס גלייבסטו למעשה? It’s a very hard question to answer. Maybe nothing. איך מיין, מ׳קען זאגן maybe there’s nobody home. קען אויך זיין.
די מעטאדע: מודה זיין על האמת וואס מ׳טראכט טאקע
אבער אויב מ׳קען דאס טון, נאכדעם קען מען זאגן, “אקעי, לכאורה וואלט אויסגעקומען אזוי, יעצט איז דא א פסוק אנדערש, אדער ס׳איז דא א מקור אנדערש,” און זיך נעמען ערנסט דעם מקור.
I think that אויף א הלכה קענסטו זאגן, “דו ביסט למעשה מחויב צו טון אזוי,” אבער ס׳איז נישט אויסגעפירט. אבער ס׳איז מן הסתם נישט הייס פאר א מענטש וואס צו טראכטן. סאו ווי לאנג ער האט נישט אויסגעפירט, מ׳האט אים נישט משכנע געווען, מ׳האט אים נישט געוויזן פארוואס ער זאל טראכטן אנדערש, גייט ער דאך פאקטיש טראכטן אזוי ווי ער טראכט.
די ריעליטעט: מענטשן גלייבן וואס מאכט זיי סענס
און רוב מענטשן למעשה פירן זיך אזוי. מ׳דארף דאך זיין מודה על האמת. איך זאג, רוב מענטשן למעשה גלייבן, whatever, it’s that part. ניין, יאלי, דו זעסט אזא fancy button? יא. יש כח.
למעשה, רוב מענטשן ווייסן נישט וואס ס׳איז, אבער רוב מענטשן למעשה גלייבן מער ווייניגער וואס ס׳מאכט סענס פאר זיי. דאס איז די reality.
און אלע די שיעורים וואס מיר האבן דא זענען די גמרות פאר דעם. אז מ׳קוקט אריין, זעט מען אז ס׳איז דא א גאנצע צווייטע וועג פון פארשטיין וואס מיינט מתן תורה [matan Torah: the giving of the Torah], וואס מ׳קען לערנען. אין חומש [Chumash: the Five Books of Moses] קומט אויס איין זאך, אין א פסוק אין גמרא קומט אויס א צווייטע זאך, און א דריטע מקור קומט אויס א צווייטע זאך. אבער רוב אידן וואס דו וועסט פרעגן וואס מיינט מתן תורה, וואס איז די קבלת התורה [kabbalas haTorah: receiving the Torah] וואס מ׳פייערט שבועות [Shavuos: the holiday commemorating the giving of the Torah], ער גייט דיר זאגן איינס און אלעמאל, איבערגיין, איך ווייס נישט.
דוגמא: וואס איז מתן תורה?
למשל, איך האב געפרעגט, איך פרעג דיך, וואס איז די מעשה? וואס איז די מעשה? הלכה למעשה, נישט א מעשה שוין. וואס איז הלכה למעשה? איך האב געפרעגט היינט איין מענטש, איך האב עס נאר געטשעקט אויף איין איד, און ער האט מיר געזאגט, “יא, עס שטייט אין ספרים.” איך האב אים געפרעגט, “וואס איז די גאנצע שיעור אויף שבועות, מתן תורה, וואס איז?”
זאגט ער, “יא, עס שטייט אין ספרים אז קען מען מתקן זיין אפילו די פופציגסטע טאג פון ספירה [sefirah: the counting of the Omer], קען מען נאך מתקן זיין אלע מידות [middos: character traits].” אקעי, קורץ, דאס איז א מתן תורה. איך האב נישט קיין פראבלעם מיט די ווארט, עס שטייט אין קדושת המגיד [Kedushas Levi, by the Maggid of Chernobyl], עס שטייט זיך א גאנצע פשט׳ל צו מסביר זיין אפילו וואס ער מיינט צו זאגן, אבער דאס איז נישט די פוינט פון די פערסאן, ער קערט נישט.
אנדערע ווערטער, זיי זענען מיט תיקון המידות [tikkun hamiddos: rectification of character traits], עס איז דא ניין און פערציג מידות לויט עפעס א פשט׳ל, וואטעווער, און שבועות איז מען מתקן אלע מידות צוזאמען, ווי איינער האט פארפאסט ל״ג בעומר [Lag BaOmer: the 33rd day of the Omer], מיר קענען עס נאכמאל. אקעי, סאו דאס איז וואס מתן תורה איז פאר אים.
ס׳איז א זייער סימפל זאך, איינס, עס שטייט די ערשטע מאל, איך קען זאגן אלס חוקר [chokker: researcher], די ערשטע וואס זאגט אזא איידיע איז הו עווער, עפעס א גיי אין די 18th סענטורי. סאו ער קערט נישט, עס גייט אים בכלל נישט אן, און מיר דארפן דאס כאפן, עס גייט אים בכלל נישט אן, און איך נוץ דאס לטובתי. און די דורכשניטליכע איד גייט עס בכלל נישט אן.
דוגמא: ר׳ אהרן מיללער אין בני ברק
דו קומסט אים זאגן, ווערט מיר געזאגט, ר׳ אהרן מיללער איז געגאנגען אין בני ברק, ער האט געזאגט אזעלכע זאכן, און זיי זענען נישט געווען העפי, און זיי זענען געקומען שרייען אויף אים. ער האט אים געברענגט צו עפעס א גרויסע אלטע ראש ישיבה מיט א גרויסע ווייסע בארד, און ער האט אים געזאגט א התוכחה [tochacha: rebuke], ער זאגט אזוי, ער זאגט, “וואס הייסט? קום, מאך אויף חובת הלבבות [Chovos HaLevavos: Duties of the Heart, a classic work of Jewish ethics and philosophy], וואס עס שטייט.”
יענער האט נישט געזען חובת הלבבות אין זיין לעבן, גייט אים אן וואס עס שטייט אין חובת הלבבות? ער האט אים געקוקט, ער האט אים געזאגט אפאר נארמאלע פשט׳לעך אין חובת הלבבות. עס גייט אים נישט אן, ער וויל נישט וויסן וואס עס שטייט אין חובת הלבבות.
מענטשן גלייבן וואס מאכט זיי סענס – נישט וואס שטייט אין ספרים
אונז וועלן זאגן וואס מאכט אונז סענס, לויט אונזערע אלע הנחות [hanachos: assumptions] וואס קיין איינס פון זיי מאכט נישט סענס, אבער מער ווייניגער וואס מאכט אונז סענס הלכה למעשה אין אונזער לעבן, מיט די טשיז און די טשיזקעיק און מיט די זיין אויף ביינאכט, וואס מאכט אונז סענס, דאס איז וואס אונז גלייבן פאר ריעל.
וואס אונז זאגן טעארעטיש אז אונז גלייבן אין חובת הלבבות, אונז גלייבן דאך נישט אין חובת הלבבות, אונז גלייבן דאך וואס אונז גלייבן. און אזוי איז עס מיט יעדע איינציגע זאך, נישט קיין חילוק, די זעלבע חילוק נישט.
דוגמא: א ספר אויף אמונה וואס איז “טאטעלי מיקסד”
איך מאך היינט פאר מיין הירו, א גוי שוין, ער האט געשריבן א ספר אויף אמונה, און טאטעלי מיקסד, ער זאגט וואטעווער די הארץ וויל. ער ברענגט נישט קיין איין מקור, אפילו ער כאפט א פסוק און שטייט אינגאנצן אנדערש דאך, אפשר נישט אפילו א פסוק, איך געדענק נישט. ער ברענגט עפעס א תשובות אחרונים ווען ער דארף זיין, איז נישט געבויט אויף דעם.
ער פריטענד נישט אז ער וויל זאגן אזוי ווי ער פריטענד ביי יעדע סוגיא, דאס איז אויך אביסל פריטענד, לאמיר זען וואס דער רמב״ם [Rambam: Maimonides] זאגט און וואס דער ראב״ד [Ra’avad: Rabbi Abraham ben David] זאגט, און מיר מאכן עפעס א מהלך. ער טוט נישט דאס, ער זעצט זיך אוועק און ער זאגט, ס׳זעט אויס אזוי, ס׳זעט אויס אזוי, און שוין. פאר ווייטער. און דאס איז למעשה וואס ער גלייבט.
און מענטשן, אסאך מענטשן זענען ברוגז אויף דעם, וואס הייסט דו קענסט קומען היינט און אפווישן די גאנצע זאך? באט בהכרח ארבעט עס אזוי, בהכרח ארבעט עס אזוי למחשבה. אפילו דער פרומסטער ארבעט דווקא אזוי.
דוגמא: דער ליובאוויטשער רבי און משיח
ס׳איז דא א פאר מאדערן ארטאדאקסישע אידן, איך ווייס ווער אין YU, וואס זענען ברוגז אז דער ליובאוויטשער רבי זאגט פשט אין משיח [Moshiach: the Messiah] אנדערש ווי דער רמב״ם. קיין שום חסידישער איד קערט נישט, און קיין שום אנדערער איד קערט נישט, חוץ פון דוד בערגער [David Berger: a modern Orthodox scholar], קיינער קערט נישט.
דער רבי זאגט אנדערש? אקעי, נו איך זאג אויך אנדערש, וואס ווילסטו פון מיר? דו ווילסט גלייבן דעם רבי׳ן? אקעי, איך זאג אויך א פשט אין רבי׳ן, מיין איך אז מיין פשט איז שטותים? קיינער קערט נישט וועגן דעם, ווייל טאקע ווייל מחשבה ארבעט אמת׳דיג נישט אזוי.
מענטשן קענען זאגן אז דער ליובאוויטשער רבי איז אן אפיקורס [apikores: heretic] פאר אנדערע ריזענס, אויך נישט ווייל זיינע ריזענס איז ווייל דער רמב״ם שטייט, סתם ווייל ס׳זעט מיר אויס אן אפיקורס, אקעי. נישט הרב שכטר, נישט קיינער אנדערש, קערט נישט וואס דוד בערגער זאגט. ער איז א חוקר אקאדעמיק, ער קערט, ווייל ס׳שטייט דער רמב״ן האט געזאגט אז מ׳דארף האבן ויכוח [vikuach: debate], אקעי. ס׳איז אן ענין למעשה, ס׳איז נישט נוגע פאר קיינעם נישט, ס׳איז היסטאריע.
סיכום ההקדמה: די צוויי עיקר-פונקטן
דערפאר, בקיצור, הלכה למעשה, דערפאר הלכה למעשה איז אזוי ווי אין הלכה האט דער חזון איש [Chazon Ish: Rabbi Avraham Yeshayahu Karelitz] און רבי משה פיינשטיין [Rabbi Moshe Feinstein] און אנדערע ליטווישע צדיקים געזאגט אז מ׳מעג מכריע זיין אליינס פון די גמרא, איז אין מחשבה וועגן מכריע זיין אליינס פון ספרים, אויף דעם קען מען זיכער נישט זאגן אז מ׳דארף קענען מער.
מ׳דארף זיין באקאנט, יא, איך האלט דיך טאקע אז מ׳דארף קענען מער, אבער למעשה גייט נישט העלפן אז איך זאג דאס, ווייל דו גייסט עניוועיס טראכטן וואס דו ווילסט טראכטן. סאו אט ליעסט האב מודעות דערצו, און אויב דו האסט מודעות דערצו, האסטו אן אמת׳ע טריי צו לערנען מער.
די וויכטיגקייט פון מודעות
דו זאגסט נישט, דו כאפסט אז דיין מהלך וואס דו גלייבסט איז נישט גענוג, ס׳פעלט עפעס, ס׳שטימט נישט מיט די מקורות, יושר בכלל, וואס רוב מענטשן טראכטן זיך מורא׳דיג נישט מפתח, רוב מענטשן זענען נישט קיין פילאזאפן, איך האב שוין אריינגעטראכט צו טיף, איך וויל דא נישט. שוין, און אדרבה, וועסטו זיך גענומען טראכטן, און צוביסלעך, וואס דו וועסט מער טראכטן וועסטו וויסן מער, וועסטו גלייבן מער.
דרך ארץ פאר פריערדיגע כאפות
יעצט, מ׳דארף האבן דרך ארץ פאר א פריערדיגע כאפט, מ׳דארף האבן דרך ארץ, דאס איז נישט קיין סתירה, דאס שטייט אויף סודם. סתם, דער וואס האט עס געשריבן האט א געוויסע רעד, איך פארשטיי אים, איך האלט נישט אזוי. איך קען נישט גלייבן א זאך וואס איך האב נישט געזאגט, א זאך וואס איך פארשטיי נישט, איך פארשטיי נישט וויאזוי עס גייט. שוין, און דאס איז די מסקנה היוצא היוצא מזה, און וועגן דעם דאס איז א גוטע וועג פון לערנען יעדע זאך.
ווי מענטשן קומען צו א דעת
און באמת רוב מענטשן וואס האבן עט ליעסט בכלל עפעס א דעת, איז ווייל זיי האבן געלערנט איין ספר וואס עס האט געשטימט, און ער גייט מיט דעם. איי, דו קומסט צו א מיעוט, דו ביסט א דעת יחיד [daas yachid: minority opinion], זאל זיין דעת יחיד, עס גייט מיר נישט אן. עס ארבעט דיר שוין אמת׳דיג אזוי, און כידוע עס ארבעט דיר טאקע נישט אזוי.
חירות: די פרייהייט פון תורה
שוין, עד כאן איז די הקדמה, און עד כאן דאס איז אין די וועג פון די שרייבערס, דאס זענען די צוויי פוינטס:
אז מ׳דארף נישט נאר מ׳מעג אליינס מאכן די הלכה, ווייל דוכא נישטא געזאגט, ווייל דוכא נישטא געזאגט, ווייל עניוועיס, פאר די זעלבע סיבה ווייל דוכא נישטא געזאגט, און צווייטנס פאר אגדה מוז מען אליינס, נישטא קיין וועג ארויס, ווייל עניוועיס גלייבט יעדער איינער אליינס וואס עס קומט אים ארויס, ממילא זאלן מודה זיין על האמת, שוין.
דאס הייסט פרידאם
און דאס איז פרידאם, דאס הייסט פרידאם, אזוי ווי א גוי, אבער דאס איז פרידאם, דאס הייסט חירות מי שעוסק בתורה [cheirus mi she’oseik baTorah: the freedom of one who engages in Torah], ווייל קיין שום גוי קען עס נישט טון, נישט אין הלכה, נישט אין אגדה.
איך וויל נישט רעדן וועגן די גוי׳אישע אגדה, ווייל דאס איז שוין צופיל פאליטיק, אבער אין די גוי׳אישע וועלט טאר מען נישט זיין קיין אפיקורס, אין די אידישע וועלט טאר מען זיין אפיקורס.
אלע נשמות זענען געווען ביי הר סיני
אויב דו קומסט אויס, יעדער איינער איז מסכים, איך רעד נישט פון די ליידיגע גייערס וואס זענען דא סתם אין פאוער און נישט אין אמת, אבער יעדער איינער וואס גלייבט אז בעצם די תורה איז געבויט אויף אמת, איז מסכים אז אויב איינער האט מברר געווען א נוסח וואס עס קומט אים ארויס אזוי ווי די רמב״ם, די קבלה [Kabbalah: Jewish mysticism], די זוהר [Zohar: the foundational work of Kabbalah], ער מעג עס, ער האט עס אויסגעקומען, ער איז נישט גערעכט, איך ווייס, איך דארף שרייען אפשר, אבער עס איז דא די פאוער.
מענטשן וואס, דו זעסט דאך וואס מענטשן טוען, מענטשן גייען אריבער שרייען, “די רמב״ם האט געזאגט”, און עס ארבעט, עס איז עט ליעסט א טינג, עס איז נישטא ריעלי סאטש א טינג עניוועיר עלס, נאט אין די סעים וועי עט ליעסט. נאך א פונקטליכע וויאזוי עס זעט אויס אין די אאוטסייד וועלט איז נאך א שמועס, אבער דאס איז די, דעטס וויי איי עם פראוד טו בי עי דזשו, בייקאז דזשוס קען ביליעוון וואטעווער זיי וואנט, און נאו באדי קען טעלן זיי אדער ווייז, ווייל איך בין געווען ביי הר סיני אזוי ווי דו, פארשטייסט? דאס איז די, אלע נשמות זענען געווען ביי הר סיני.
קאנטראסט מיט דער גוי׳אישער וועלט
עס איז נישטא אזא זאך ווי א מצוה ביי זיי, און דעריבער איז דא אז מ׳טאר נישט גיין פאר א רויטע לייט, אפילו עס איז אינמיטן די נאכט, עס מאכט נישט קיין טראפ סענס, עס גייט גארנישט העלפן, דו קענסט טעארעטיש העלפט עס, אבער אויך למעשה העלפט עס נישט קיין זאך פאר אלע ספרים. אפילו האסט מבאר געווען אין א שטעטל אין קאפוטשין פאלטש, דו קענסט נישט שרייבן בלע״ז.
דאס איז א סעקונדע, לאמיר דאס פארגלייכן צו רעליגיע. לאז וואס איז נוגע, לאז וואס איז נוגע פאר מענטשן. אה, די גוי׳אישע רעליגיעס לאו. באופן כללי, די גוי׳אישע… איך וויל נישט יעצט ווערן ענדערדיג צו זאגן וואס זענען אידן בעסער ווי גוים אין הלכה און אין פאקט. דאס איז נישט די ענין פון… איך רעד דאך תורה. באופן כללי, רוב, נישט נאר דעם, אפילו ווי מער…
מתן תורה: וואָס האָט זיך טאַקע געטוישט?
אַנאַרכיע אין אָרטאָדאָקסישער הלכה (המשך)
קענסט מאַכן… טעאָרעטיש העלפט עס, אָבער אויך למעשה העלפט עס נישט קיין זאַך די אַלע סברות. אַפילו עס איז מפורש געווען אַ שטרענגע קאָנסטיטוציאָנאַלע לאָו, וואָס דו קענסט נישט שרייבן בלויז… לאָו׳ס וואָס זענען נוגע פאַר מענטשן.
אַה, די גוי׳ס רעליגיעז לאָו, די גוי׳ס רעליגיעז לאָו, באופן כללי די גוי׳ס… איך וויל נישט יעצט אָנקומען ענדגילטיג צו זאָגן וואָס זענען אידן בעסער ווי גוים אין הלכה, אין פאַקט, דאָס איז די ענין פון… איך רעד דאָך די אידעע. באופן כללי, רוב… נישט נאָר דעם, אַפילו ווי מער מאָדערן אַ איד איז, איז ער ווייניגער אַנאַרכיסטיש. עס איז מער דער רב האָט געזאָגט, און ממילא איז אַזוי די הלכה. יעדער איינער פון די… אָרטאָדאָקסישע אידישקייט איז די מאָוסט… מען כאַפּט עס נישט, מען מיינט אַז עס איז די פרומסטע, עס איז די מערסטע… די מערסטע… אַה… האָו וואוד איי סעי? עס איז די מערסטע פרי. פלעקסיבל ווייס איך נישט אויב איז די ריכטיגע וואָרט, אָבער עס איז נישט דאָ קיין שום סמכות, איטס אַנאַרכי. יעדער רב קען דיר זאָגן וואָס ער וויל, און קיינער קען אים גאָרנישט טון.
אָדער קען מען טון? אין באָראָ פּאַרק קען מען… איך פאַרשטיי. נישט געאָגראַפֿיקלי, עס ווענדט זיך אין וועלכע עריעס פון תורה. עס איז דאָ זאַכן וואָס דו קענסט נישט שאַקלען. יש להם, יש להם. אָקעי, ניין, איך וויל נישט… יש להם, אָבער למעשה… למעשה, יעצט, איך… אין… ס׳איז פּראָטעסטאַנט, זייער פּראָטעסטאַנט אין דעי סענס, איך וויל נישט אַריינגיין. די פּראָטעסטאַנטן איז אַזוי. זייער פּראָטעסטאַנט, אָבער נישט… זייער פּראָטעסטאַנט אין דעי סענס. אָבער… פּראָטעסטאַנט איז טאַקע אַ גרויסע חידוש ביי די גוים, ביי אידן איז עס אַלעמאָל געווען אַזוי אין אַ סוירטן סענס. יעדער איינער קען לערנען און זאָגן וואָס ער וויל, וואָס טוט מען עפּעס.
פּאָליטיק און הלכה
שוין, איך וויל נישט די הלכה פּראַקטיש מיט פּאָליטיק. איך האָב געזאָגט, פּאָליטיק איז נישט אונזער שיעור. איך זאָג נאָר אידעעס וואָס מען קען עפּלייען צו פּאָליטיק, אָבער נישט די פּאָליטיק אַליינס, אַז יעדער איינער מאַכט אַליינס. עניוועי, דאָס איז די… דאָס איז די הלכה למעשה, און פון דעם איז גאַנץ גוט צו זיין אַ איד וואָס קען לערנען. דאָס איז די נקודה, לפי דעתי.
און איך זע אַזוי, און איך זע טאַקע אַז די מענטשן וואָס האָבן די… איך האָב שוין גערעדט וועגן דעם ביי מיין שיעור ערב שבת. נאָכ׳ן גרעדזשועיטן קען מען שוין איבערלערנען. דו וועסט זען, אַ ריעל רבי איז סאַמוואַן וואָס וועט דיר טיטשן האָו טו דו דעט ווידאַוט ביאינג סטאַפּיד. איך מיין צו זאָגן, אוודאי קען מען זיין סטופּיד, איך רעד נישט פון דעם, אָבער דאָס איז די אידעע.
מתן תורה: די גרונט-קשיא
שוין, דאָס זענען די נקודות. איך האָב געוואָלט זאָגן נאָך אַ שיעור, ענד אָוו די שיעור, ס׳איז עלף אַזייגער. איך וואָלט געזאָגט נאָך אַ שיעור, איך וועל נאָך זאָגן די העדערס דערפון, איך האָב עס אויך נאָכנישט געמאַכט, אָבער איך וועל זאָגן די העדערס פון די שיעור. ס׳איז אַ גוטע זאַך צו טראַכטן וועגן שבועות. און טאַקע נישט אין רילעישאַן צו דעם, איך האָב קיינע פּלענער צו דעם, די זעלבע זאַך, און געוויזן אַן עקזעמפּל.
וואָס הייסט מתן תורה?
ס׳איז דאָ אַזאַ זאַך, וואָס הייסט מתן תורה? קבלת התורה? מתן תורה? ס׳איז בערך די אידעע. יאָ, שבועות איז געווען קבלת התורה, אָקעי, ס׳איז געווען דעמאָלטס, ס׳איז נישט געווען, צו וועגן דעם וואָס דער יום טוב, נאָך אַ שמועס. אָבער דאָס איז וואָס שטייט אין סידור, זמן מתן תורתנו, יאָ? זמן מתן תורתנו, און ס׳הייסט אַז אין איין טאָג איז געקומען דער אייבערשטער אויף הר סיני און געמאַכט די תורה. אַזוי, דאָס איז די פעקט, די בעיסיק טינג.
יעצט, איך וויל מחדש זיין, איך ווייס נישט צו איך וויל מחדש זיין, איך וויל קלאָר מאַכן, אַז וואָס דאָס מיינט, וואָס איז די איבערטייטש? וואָט דאָז איט איווען מיען? איך פאַרשטיי די מעשה, איך פאַרשטיי די מעשה, אָבער וואָס דאָס מיינט? און אַזוי ווי איך זאָג אַלעמאָל, אונז אַלע זענען צו געוואוינט אַז ס׳מיינט אַ געוויסע זאַך, ס׳האָט אַ מינינג אין אַ געוויסע סיסטעם פון מינינג, און אַזוי ווייטער. און מ׳דאַרף דאָס זאָגן צו וויסן וואָס ס׳מיינט, און דאָך דאַרף מען זען אַז ס׳איז דאָ דריי, פיר אָפּציעס, אָדער דריי אָפּציעס, צו זאָגן וואָס ס׳מיינט.
זאָל איך עס טרייען צו פרעימען אין איין וועג למשל, אין וועלכע וועג וואָס מ׳קען פרעגן די שאלה, אַז מ׳זאָל קענען בכלל אַרויסצוזען צו זאָגן אַז ס׳איז נישט פּשוט וואָס ס׳מיינט, אַז ס׳מיינט איין זאַך, איז אַז ס׳איז דאָ אַזאַ שאלה, און די שאלה איז באמת קען מען טרעפן זייער ערנסטע מקורות, ראשונים און אחרונים, וואָס פרעגן די שאלה און זיי רעדן וועגן דעם. און די שאלה איז, וואָס איז געשען? מה נשתנה? וואָס איז די חילוק פאַר מתן תורה און נאָך מתן תורה? וואָס מיין איך? איר דאַרפט ענק ווייסן אַלע די עטרת, יאָ? וואָס איז געשען? וואָס איז די חילוק?
די קשיא פון אברהם אבינו
ס׳איז דאָ אַ תורה. ס׳איז דאָ אַ תורה, אָקעי. פאַרוואָס, איז נישט געווען קיין תורה? ס׳איז נישט איינמאָל געווען. דו ווייסט אַז אברהם אבינו האָט געמאַכט עירוב תבשילין? אַה, דו גלייבסט דאָס נישט, אָקעי, ס׳איז דאָך אַ מציאות. ער האָט געהאַט מצוות אויך, אברהם אבינו. לאָמיר זאָגן נישט עירוב תבשילין, מצוות פון ברית מילה, מצוות פון גיין קיין ארץ ישראל. דער אייבערשטער האָט געזאָגט גאַנצע צייט וואָס צו טון. ס׳איז געווען שבע מצוות בני נח. שבע מצוות בני נח מער ווייניגער איז just the same thing אַז תרי״ג מצוות. איך וואָלט געזאָגט אַז ס׳איז געווען אַ שכנוע, אויף דעם איז געווען די זעלבע לאַנג מער ווייניגער. Why are you looking at me like this? ס׳איז פּשוט. טראַכט אַריין, דינים, איז חושן משפט, איז די whole, יורה דעה, און אַזוי ווייטער. ס׳איז געווען מצוות. נח האָט געהאַט אַ תורה, אַסט יאָ דעיס, עסט נישט פלייש, ס׳איז געווען תורה סדר המועד.
ס׳איז נישט נאָר געווען מתן תורה. ס׳איז געווען. און בכלל, לאָמיר רעדן אין אַ ברייטערע סענס, laws, ס׳איז נישט געווען קיין human civilization קיינמאָל וואָס האָט נישט געהאַט קיין laws, וואָס מער ווייניגער, אָקעי, איך האָב געזאָגט לעצטע וואָך אַז נישט, אָבער איך מיין צו זאָגן באופן יותר רחב, אין אַ ברייטערן זין, ס׳איז געווען. סאָו וואָס איז געשען? סאָו וואָס איז נוגע בכלל די מעמד הר סיני? ס׳איז דאָ זייער אַסאַך societies מיט laws, וואָס האָבן נישט עפּעס אַ מעמד “היום נתנה תורה”.
די אַמעריקאַנער קאָנסטיטוציע אַלס פאַרגלייך
פרעג פאַר אַן אַמעריקאַנער, וועלכע טאָג איז געוואָרן די אַמעריקאַנער? אָקעי, ס׳איז געווען אַ קאָנסטיטוציע, מ׳האָט זיך אַראָפּגעזעצט, ס׳איז נישט געווען ביז דעמאָלטס קיין קאָנסטיטוציע? אָקעי, ס׳איז געווען שוין laws. אָבער לאָמיר זאָגן, אָבער ס׳וואָלט נישט געווען, איז דאָ אַ קאָנסטיטוציע אַליינס, פאַרוואָס זאָלן זיי פאָלגן די קאָנסטיטוציע? ס׳איז אַלץ געווען laws, ענגלישע laws, אָקעי. היינט איז אַ פּסק, היינט דאַרף מען נישט פאָלגן די ענגלישע laws, נאָר די אַמעריקאַנער laws, אָקעי. סאָו וואָס איז פּונקטליך די חילוק פון די laws וואָס איז געווען פאַרדעם? איינער קען אַפשר זאָגן אַז ס׳איז אַנדערש. אָבער וואָס איז אברהם אבינו געווען געפירט אַנדערש? דאָס איז די חילוק? מ׳האָט געטוישט אַפאַר laws? אָקעי, סאָו מ׳האָט געטוישט די laws, דאָס איז מתן תורה, מ׳פרייט זיך? לאָמיר זאָגן, מ׳פרייט זיך אַז ס׳איז אַנדערע laws?
די “נייע רולס” טעאָריע
פאַר מתן תורה האָט מען געמאַכט דאָס און דאָס, בשר בחלב, פאַרדעם האָט אברהם אבינו צוגעפירט, און יעצט טאָר מען נישט. אַנדערע laws. But it’s still, די חילוק איז נאָר, ווי דער אייבערשטער, if you say it like this, it’s really not a real change, ס׳איז נישט קיין, ווי מ׳זאָגט, אַ חילוק בכמות נישט באיכות, יאָ? ס׳איז אַנדערע געזעצן. פאַר מתן תורה איז געווען אַז אברהם אבינו איז געפירט געוואָרן כך וכך, און יעצט האָט דער אייבערשטער געטוישט. וואָס איז די תכלית פון אַזאַ קאָשמאַר? וואָס זאָל ער עס טוישן? ס׳איז actually very weird when you think about it like that.
משה רבינו, אַ טאָג פאַרדעם, איז געווען די טעם פון עסן טשיזקעיק, יאָ? אַ טאָג פאַרדעם האָט מען געמעגט עסן וויאַזוי גייט עס? וואָטעווער, וואָס איז די חלב און טריפות, און היינט טאָר מען נישט. דאָס איז זייער אַ מאַדנע וועג פון טראַכטן. פאַרוואָס איז דאָס די נקודה אַז מען טאָר נישט? פאַרוואָס טאַקע טאָר מען נישט? סתם מעדזשיק איז געשען?
פּשטות האָט מען נישט געטון. דאָס איז די ריעל טרוט. איך מיין, פּשטות די מדרשים וואָס זאָגן אַז אברהם אבינו האָט מקיים געווען די תורה, זיי זאָגן זיי פאַרשטייען אַז די תורה איז וואָס מ׳דאַרף טון. וואָס אַ איד דאַרף טון, איך ווייס. וואָס איז די נפקא מינה וואָס אברהם אבינו האָט אויך געטון? ס׳איז יאָ מחויב, ס׳איז נישט מחויב. ס׳מאַכט נישט קיין סענס. ס׳איז זייער מאַדנע צו טראַכטן אַז איין טאָג האָט זיך געטוישט די רולס. לאָמיר זאָגן ס׳קען זיין אַז ס׳האָט געשען אַזאַ זאַך. ס׳איז נאָט סאָו אינטערעסטינג, איף יו טינק אַבאַוט איט לייק דעט. סאָו וואָט? פאַרדעם טאַנצט מען על יונים סוסיא? נייע רולס. ביז יעצט האָט מען יאָ געמעגט עסן פלייש, יעצט מעג מען נישט. איך זאָג וואָס די בנין איז מיין. יאָ.
רב סעדיה גאון׳ס שאלה
סאָו דאָס איז נאָר איין וועג פון מסביר זיין. און באמת, ס׳איז באמת דאָ ראשונים וואָס האַלטן נישט פון דעם. איך וויל נאָר זאָגן, רב סעדיה גאון אין זיין הקדמה, ער רעדט פון דעם אַז ס׳דאַרף זיין אַ תורה. רב סעדיה גאון איז ווערי… איינער פון די עלטסטע פון מיין סאָרט שמועסן וואָס איך רעד דאָ, אַז מ׳דאַרף אַריינגיין אין די יסוד פון די יסוד פון די יסוד, רב סעדיה גאון איז כמעט די איינציגסטע וואָס פּיט אין די יסודות זאַכן. און רב סעדיה גאון פרעגט אַזאַ שאלה, ווען ער רעדט וועגן תורה, ער פרעגט די שאלה, פאַרוואָס דאַרף בכלל זיין אַ תורה? אונז זענען זייער קאַנווינסד, רוב אַנדערע מענטשן, אַז ס׳איז דאָ אַ תורה. די שאלה איז וועלכע תורה, וועלכע צד, מעג מען יאָ עסן פלייש צו נישט. אָבער מאי חזית אַז ס׳איז דאָ אַזאַ זאַך תורה? וועיר דו יו געט דיס קאָנסעפּט פראַם? ס׳איז נישט סתם תורה, תורה אלוקית פון די אייבערשטער. ס׳איז דאָ גאַנץ גוט צו לעבן אָן אַ תורה. די אייבערשטער דאַרף נישט שיקן. מענטשן געבן זיך אַן עצה אָן דעם. ס׳איז אַ סיריעס קוועסטשן.
און ער פּרובירט צו מוכיח זיין אַז ס׳איז געווען. און וויבאַלד ער פּרובירט מוכיח זיין אַז ס׳דאַרף זיין, איז ער געבליבן מיט אַ קשיא, וואָס איז געווען מיט אברהם אבינו? וויאַזוי האָט ער געלעבט? האָט אברהם אבינו אויך געהאַט אַ תורה. אָבער ס׳איז אַנדערש, די אייבערשטער איז דאָך תכלית הידיעה, ס׳איז זייער אַנדערש ווי אונז זענען צוגעוואוינט צו טראַכטן, די וועג וויאַזוי ער טראַכט. איך זאָג נאָר אַ דוגמא. וואָס?
און איך נעם אָן, לויט אים האָט מען תורה נישט געזען אַזאַ גרויסע זאַך. ער האָט נישט געקאָכט שבועות צו פיל, אַזוי קומט אויס. איך ווייס נישט. איך געס ער האָט נישט געוואוסט צו קוקן, אָבער ס׳איז שוין געווען די מנהג, איך ווייס נישט. אָבער יאָ, ס׳איז געווען פאַר… אַזויווי ער זאָגט דאָרט.
וואָס זאָגט דער חומש און תנ״ך?
די מעמד הר סיני אין תנ״ך
אַה, סאָו יעצט איז אַזוי, אויב מ׳קוקט אין די חומש, איך וויל זאָגן דריי אָדער פיר טעאָריעס וואָס ס׳איז געשען אין מצרים. ס׳איז דאָ נאָך טעאָריעס, אין חב״ד האָבן זיי אַ גאַנצע טעאָריע וועגן דעם. האָבן זיי צענדליגער תשובות וועגן די שאלה. און אַנדערע.
וואָס דאָ, איך גיי נישט קענען מאַריך זיין, איך וויל נאָר געבן אַזוי אַ framework פאַר דריי אַנדערע theories וואָס מ׳קען האָבן וועגן דעם. איין theory, אַלע וואָס זענען נישט די ערשטע theory, די ערשטע theory איז אויך אַ שטיקל theory וואָס מ׳קען אַפשר מאַכן sense פון, אָבער אַלע דריי theories זענען נישט די theory אַז ס׳איז געווען נייע געזעצן, אַז דאָס איז אַ revelation.
איז אַזוי, אין די פּשט החומש, ווער ס׳קוקט אין די תורה, און אין די תורה, כידוע, אין תנ״ך ווערט נישט כמעט דערמאַנט מעמד הר סיני אַלס אַ זאַך. ס׳איז דאָ איינס אָדער צוויי מאָל אין תנ״ך שטייט בפירוש מעמד הר סיני, און אויך אַז מ׳האָט דעמאָלטס באַקומען געזעצן. צוויי מאָל אין תנ״ך ווערט דערמאַנט אַז דער אייבערשטער האָט גערעדט צו אידן אויף הר סיני. חוץ פון פרשת יתרו און פרשת ואתחנן, שטייט עס צוויי מאָל אין די ענד פון תנ״ך.
אָבער דורכאויס כל ימי הנביאים, פון משה רבינו, פון יהושע בן נון ביז, נו, ווער איז געווען די צווייטע וואָס האָט געזאָגט? נחמיה און… וויאַזוי הייסט ער? מלאכי. חוץ פון די… מלאכי זאָגט אויך, ער זאָגט יאָ, ער זאָגט חורב. חוץ פון נחמיה און מלאכי, וואָס איז ליטעראַלי די לעצטע צוויי, מער ווייניגער די לעצטע דור פון נביאים פון תנ״ך, איז די גאַנצע צייט, מ׳שרייט זייער אַסאַך, ירמיהו שרייט, און מ׳פאָלגט נישט די תורה, און יהושע בן נון זאָגט די גאַנצע זאַך, ער האָט זיך געבויט אויף דעם, ער זאָגט קיינמאָל נישט, “און געדענקט נישט די טאָג וואָס מ׳האָט געזען משה רבינו.” ער זאָגט עס איינמאָל אין ואתחנן, אָבער דאָס אַלץ. פון ואתחנן ביז נחמיה איז נישטאָ. און מ׳קען טרעפן רמזים, אַפשר שטייט עס ברמז, אָבער בפירוש שטייט עס נישט.
וואָס שטייט יאָ: די ברית
אָבער וואָס שטייט יאָ? און דאָס איז וויכטיג פאַר אונז צו כאַפּן, וואָס שטייט יאָ? דאָס הייסט, וואָס מיינט יאָ מתן תורה פאַר די תורה? און אַפילו ווען מ׳קוקט אין פרשת יתרו און אין פרשת ואתחנן, זעט מען אַז ס׳שטייט דאָרט, און ס׳שטייט נישט וואָס אונז מיינען אַז ס׳שטייט. וואָס ס׳שטייט דאָרט איז אַז דער אייבערשטער האָט געמאַכט אַ ברית מיט די אידן. אַ ברית מיינט אַ דיעל, אָדער אַ קאָנטראַקט, אָדער אַ טריטי, however you want to conceptualize it. ער האָט געמאַכט אַ דיעל, אַ ברית. און אין די ברית שטייט, אַזויווי ס׳שטייט אין אַ דיעל, ス’האָט צוויי זייטן, right?
אונז האָבן “ה׳ אלקינו”, און אַזוי, ביי די וועי, משה רבינו׳ס דרשה וועגן מתן תורה האָט זיך אַזוי אָנגעהויבן, “ה׳ אלקינו כרת עמנו ברית בחורב”. אַזוי הייבט זיך עס אָן. ס׳שטייט נישט “ה׳ אלקינו”, ער רעדט פון דעם, ס׳איז אַ געוואַלדיגע זאַך, מ׳האָט געזען דעם אייבערשטן, it’s all very nice, but that’s not his main framing. און זיי האָבן אַ מנהג צו אָנהייבן די פּרשיות אין די ראַנג פּלאַץ. ווער ס׳קוקט זעט, דאָרט הייבט זיך עס אָן, “וידבר משה”, whatever. עס שטייט נישט אין די נסתר. משה איז געקומען, ער האָט געזאָגט, “רבותי, דער אייבערשטער האָט געמאַכט אַ ברית.” און נאָכדעם איז דאָ די זאַך, נאָך מתן תורה וועט זיין די גאַנצע מאָל. זאָגט ער, “ממילא, דאַרפן זיי פאָלגן די ברית.” און דו זעסט אַז דאָס פאָלק נישט, כאַפּט נישט.
די ברית זאָגט מער ווייניגער אַז יעדער איינער ווייסט אין ארץ ישראל, בקיצור, “If you will be good, I will be good, and if you will be bad, I will be bad to you.” אָבער נישט סתם גוד באופן נפשי, ווייל דאָס איז נאָך געווען פאַרדעם, דאַרף מען געדענקען. דאָס איז אַז אויב אַ מענטש טוט גוט, איז אים גוט, איז שוין נאָר
מתן תורה: ברית, קבלה, און די הלכה׳דיגע באדייטונג פון הר סיני
ברית, אסא המלך׳ס חידוש הברית, און די הלכה׳דיגע יסודות פון מתן תורה
ברית אלס ספּעציעלע דיעל — נישט אוניווערסאלע מוסר
Instructor: ספּעציעל גוט, יא? אין אנדערע ווערטער, ס׳דארף בכלל זיין fair. אבער דאס איז נאך א level. דאס איז אזויווי, אזויווי איך טאר נישט גנב׳ענען פון דיר בכלל, אבער דאס אז דו דארפסט מיך מגין זיין, למשל, דאס איז א treaty, right? למשל, that’s how די חוקרים זאגן אז די אלע treaties זענען modeled אויף אזעלכע treaties. דאס וואס למשל צוויי מלכים, דאס אז אמעריקע, למשל, מדת הדין, מדת המוסר זאגט אז מען דארף שיקן אפאר באמבעס קיין אוקריינע, אקעי, אפאר. נישט לאזן ממש אז פוטין זאל… מ׳שיקט זיי העלפן, אבער נישט קיין חיוב. לכאורה וואלטסטו געוואלט זאגן אפשר אז יא, אבער מ׳פירט זיך נישט אזוי. ס׳איז נישט קיין חיוב אז ער זאל ממש גיין זיך שלאגן פאר אים. ס׳איז נישט קיין חיוב.
אויב וואלט געווען א ברית, נאט״א [NATO], יא? וואלט ער יא געווען מחויב. אויב וואלט געווען נאט״א, וואלט ער געמוזט גיין, פארוואס? ס׳איז דא א דיעל. ס׳שטייט זיך אויב מיר זענען בתנאי, אז אויב איך האב א פראבלעם, וועט ער קומען צו מיר, און אזוי ווייטער. אבער דאס הייסט א ברית.
א ברית איז נישט די חוק, די חוקי השכר ועונש כאילו וואס זענען קבוע אין די וועלט. דאס איז בכלל, די תורה גלייבט געווענליך אז דאס איז גוט, איז דער אייבערשטער גוט, און מ׳זעט עס ביי די מבול [Mabul: the Flood], ביי סדום [Sodom], there was nothing to do with that. אבער דאס איז א special זאך. דער אייבערשטער גייט special, דו זאלסט נישט גילוי מכל הארץ, איך גיי דיר special נעמען קעיר פון דיר. פארוואס? ווייל דו גייסט זיין special מיט מיר.
אין אנדערע ווערטער, א גוי מעג דינען עבודה זרה [avodah zarah: idolatry], פשוטו כמעט. “אשר חלק לכל העמים” [asher chalak l’chol ha’amim: which He apportioned to all the nations], שטייט אין מדרש תנחומא [Midrash Tanchuma], די פירוש איז אז משה רבינו [Moshe Rabbeinu: Moses our teacher], ס׳איז נישט קיין חיוב, א מענטש מעג גיין צו אן אנדערע, מעג מאכן. אין אנדערע ווערטער, מ׳איז נישט אסור קיינעם. ס׳איז אסור, אזויווי די משל פון די קעניג, אזוי איז די משל וואס איז געארבעט.
יא, ס׳איז נישט אסור פאר אוקריינע אדער פאר טערקיי, איך ווייס וואס, צו גיין מאכן א דיעל מיט רוסלאנד. זיי מעגן, קיינער קען זיי גארנישט טון. אבער אויב דו גייסט מיט מיר, טארסטו נישט גיין מיט זיי. “אנכי ה׳ אלקיך” [Anochi Hashem Elokecha: I am the Lord your God], דו ווילסט א דיעל מיט מיך? נישט רעדן מיט א צווייטן.
איך רעד שוין אריין אין די אלע תיאולוגישע נקודות פון דעם, אבער דאס איז ווי דער ברית ארבעט. און דאס איז עקסטרא קרעדיט, רייט? און דערפאר, דאס איז אלעמאל וואס די אלע זאכן רעדן וועגן דעם. און ווער ס׳קוקט אין משה רבינו, ווען ער רעדט וועגן דעם, ער מאכט נאכאמאל א ברית, ווייל אפשר האבן זיי שוין פארגעסן, אפשר וויל מען שוין נישט די דיעל.
דער רמב״ן׳ס שיטה: די ברית איז בטל געווארן סוף בית ראשון
און דער ברית איז שוין… איך האלט אלעמאל אזוי ווי דער רמב״ן [Ramban: Nachmanides], אז די ברית איז מער ווייניגער בטל געווארן סוף בית ראשון [the end of the First Temple period]. ס׳ארבעט שוין נישט, די אידן האבן געזאגט גודביי, דער אייבערשטער האט געזאגט גודביי, און שוין. ביז די כנסת הגדולה [Knesset HaGedolah: the Great Assembly] האט געמאכט א נייע סארט מתן תורה [matan Torah: giving of the Torah].
אבער אזוי לערנט דער רמב״ן, אז ס׳איז בטל געווארן. דאס הייסט, מיר זענען נישט אין ארץ ישראל [Eretz Yisrael: the Land of Israel], סאו נישט. די דיעל שטייט, איך בין נישט אין ארץ ישראל, סאו נישט איז נישט. איך האב גארנישט… איך האב דיר גארנישט איינגעלאדנט מער. וואס? דאס איז די ברית, מער ווייניגער, יא.
די גמרא אין סנהדרין [Gemara in Sanhedrin], נישט אלעמאל, מ׳קען מדייק זיין יעדע מאל, אבער מער ווייניגער, די ברית איז… אזוי לערנט דער רמב״ן, אזוי איז פשטות, אז די ברית איז מער ווייניגער געמאכט געווארן אויף די גמול ועונש [reward and punishment] אין ארץ ישראל. אין פרשת יתרו [Parshat Yitro] שטייט דאס נישט קלאר, אין פרשת משפטים [Parshat Mishpatim] שטייט דאס יא. מ׳קען מדייק זיין יעדע מאל, ס׳שטייט זייער אסאך מאל די ברית, מ׳דארף מדייק זיין יעדע מאל. אבער באופן כללי, “ואם לא תשמעו” [v’im lo tishme’u: and if you do not listen] איז אלץ וועגן ארץ ישראל. סאו נישט איז נישט, גודביי, גוטן טאג.
און דאס איז, עניוועי, דאס איז אן אנדערע שמועס. אבער איך זאג נאר, דאס איז די פשוט׳ע פשט, און בפשטות, דאס איז וואס ס׳האט געמיינט הר סיני [Har Sinai: Mount Sinai] פאר משה רבינו, האט עס דאס געמיינט.
פשט #1 אין שבועות: חידוש הברית — אסא המלך
דאס איז די מינינג פון, אויב דו ווילסט פרעגן שבועות [Shavuot], שבועות איז די צייט, סאו מ׳קען רעדן וועגן דעם, רעכט? בעצם, איך מיין אז דער ערשטער מענטש וואס מ׳קען טראכטן, אז דאס האב איך געלערנט אין דברי הימים [Divrei HaYamim: Chronicles], איך געדענק עס נאר נישט, איך מיין אז דער ערשטער מענטש וואס מ׳קען טראכטן אז ער האט געמאכט עפעס א זאך אין חודש השלישי [the third month] איז געווען… טרייאינג טו רימעמבער הו… איך האב עס שוין פארגעסן, נו אינטערנעט… איך האב עס צוגעשריבן, איך דארף עס טאקע צולייגן צו מיין ליסט פון מקורות. אבער ס׳איז דא, איך וויל זאגן א משל צו מיין זון, וואס איז זייער א גוטע ראיה.
דער ערשטער… יא, יא, אסא [Asa], אסא, איך בין שוין משוגע. אסא המלך [Asa the King] איז געווען א גרויסער בעל תשובה [ba’al teshuvah: penitent], כידוע [as is known], ווי ס׳שטייט אין מלכים [Melachim: Kings] און אין דברי הימים, זיין טאטע איז נישט געווען אזא צדיק, און ער איז געווען א צדיק. און אסא המלך האט געמאכט א גרויסן… קיבוץ בחודש השלישי [kibbutz bachodesh hashlishi: gathering in the third month], “ויבאו ירושלים בחודש השלישי” [vayavo’u Yerushalayim bachodesh hashlishi: and they came to Jerusalem in the third month], אזוי שטייט אין דברי הימים ב׳ פרק ט״ו [Chronicles II, chapter 15], “בשנת חמש עשרה למלכות אסא, ויזבחו לה׳ ויבאו בברית לדרוש את ה׳ וכו׳ בכל לבבם ובכל נפשם וכו׳ וישבעו וישמחו” [in the fifteenth year of Asa’s reign, and they sacrificed to God and they entered into a covenant to seek God etc. with all their heart and all their soul etc. and they swore and rejoiced], בקיצור, זיי האבן געמאכט א גרויסן יום טוב.
און די מפרשים [mefarshim: commentators], איך געדענק שוין נישט ווער איז דער ערשטער וואס זאגט דאס, אבער די מפרשים, אפשר זענען דא מדרשים [midrashim], זאגן אז דאס איז געווען שבועות. אפשר האט יאשיהו [Yoshiyahu: Josiah] מייסד געווען די ענין אז שבועות איז זכר למתן תורה [zecher l’matan Torah: commemoration of the giving of the Torah], אבער על כל פנים, דאס איז די ערשטע פלאץ וואס מ׳טרעפט אז ער האט געמאכט בחודש השלישי, וואס לכאורה איז געווען די צייט פון שבועות, און פונקטליך יענעם טאג האט ער געמאכט א מעמד.
וואס איז געווען אזא מעמד שבועות? א מעמד חידוש הברית [chiddush habrit: renewal of the covenant]. דאס הייסט, מ׳איז יעצט, מ׳האט עובד געווען די ברית, מ׳האט געדינט עבודה זרה, אויס ברית, עובד געווען אויף די ברית. האט ער צוזאמגענומען דעם עולם, ס׳איז געווען א ישועה [yeshuah: salvation], דער אייבערשטער האט געהאלפן דעמאלטס, וואטעווער די ריזען וואס איז געווען, און געזען, מ׳דארף ווייטער יא דינען דעם אייבערשטן. און דאס איז אסא המלך׳ס פשט אין שבועות, און אזוי האט מען געלערנט אין די צייטן פון די בית ראשון [First Temple], עט ליעסט. און דאס איז פשט נאמבער וואן, וואס עט ליעסט מאכט סענס.
פשט #2: “הדר קבלוה בימי אחשורוש” — א נייע, איינזייטיגע קבלה
די צווייטע פשט, וואס איך האב נישט אזוי ארויס קלאר, נאר בקיצור די ענין, נאכדעם, און באמת דארף מען דאס קלאר, מ׳קען עס פארציילן היסטארישע קאנטעקסט, איך האב נישט ליב אלעס צו מאכן פאר היסטאריע, אז די גמרא זאגט אין שבת [Gemara in Shabbat] אז “הדר קבלוה בימי אחשורוש מהבת הנס” [hadar kibluha bimei Achashverosh mehabbat hanes: they accepted it again in the days of Ahasuerus out of love for the miracle], און דאס בעיסיקלי מיינט, אזוי לערנט דער רמב״ן דארט רעדט וועגן דעם, און דער רמב״ן אין מסכת שבת [Masechet Shabbat], אזוי פארשטיי איך עס געווענליך, אז ס׳מיינט אז יעצט האבן אונז א נייע תורה וואס איז נישט געבויט אויף די הבטחה פון ברית.
מ׳קען עס לערנען אופן א׳ און אופן ב׳, “בניך ערביך” [banayich arevayich: your children are your guarantors], מ׳קען טראכטן אסאך וועגן וויאזוי דאס צו פארשטיין, אבער על כל פנים, די אידן האבן געזאגט, אזויווי דער כתב סופר [Ketav Sofer] זאגט וועגן נחמה [Nechemiah] וועגן ביאת המשיח [bi’at haMashiach: coming of the Messiah], אונז ווילן גיין מיט די תורה אפילו ס׳געלונגט נישט, בעיסיקלי.
די נייע קבלה: מרצון, נישט מחמת ברית
אין אנדערע ווערטער, אונז האלטן אז די תורה איז א גוטע וועג פון לעבן, ס׳איז אונז גוט, נישט ווייל איינער צווינגט אונז, נישט ווייל ס׳האט זיך געלוינט צו באקומען ארץ ישראל. אונז זענען נישט אין ארץ ישראל, אונז זענען אין בבל [Bavel: Babylonia], אונז זענען אין פרס [Paras: Persia], און אונז ווילן עניוועיס.
און וועגן דעם גייט מען טאקע אין ארץ ישראל, מ׳קען זאגן די מצוה, אבער די צווייטע גיין אין ארץ ישראל האט זייער אן אנדערע אויסזען ווי די ערשטע מאל. די ערשטע מאל איז מען געגאנגען בכח [with force], דער אייבערשטער האט זיי געזאגט, און זיי האבן עס אלעס געמאכט, און עס איז געגאנגען אליין, פארשטייסטו? יא, דער אייבערשטער האט געגעבן כוחות און אזוי ווייטער, אבער זיי זענען נישט געווען מיט די זעלבע בירור [birur: clarification].
און אזוי זאגט דער ירושלמי [Yerushalmi: Jerusalem Talmud] רעדט וועגן דעם, און די גבעת ארובות המוסר [I’m not certain of this reference], אז זיי האבן נישט געווען מקבל געווען מרצון מאהבה [mekabel meratzon me’ahavah: accepting willingly out of love], נאר זיי זענען מקבל געווען, ווי עס שטייט דארט אין ספר עזרא ונחמיה [Sefer Ezra v’Nechemyah: the Book of Ezra and Nehemiah], אז ווען זיי זענען געקומען פון גלות [galut: exile] האבן זיי געמאכט א נייע ברית. זיי האבן געמאכט אן אמנה [amanah: covenant/agreement], זיי האבן געשריבן א שטר, זיי זענען אלע מסכים צו מקיים זיין די תורה. עס שטייט דארט א ליסט פון מצוות וואס זיי זענען מסכים, דאס איז די זאכן וואס זיי גייען ריכטיג, און זיי גייען מקיים זיין מצוות התורה. נישט דער אייבערשטער איז געקומען און זיי האבן געשריבן א כתובה [ketubah: marriage contract] און אזוי ווייטער. פשוט, אונז ווילן.
“אונז ווילן” — נישט “אונז דארפן”
אין אנדערע ווערטער, איך האב שוין געזאגט דעם טעם טאקע אין שיעור פון נפש החיים [Nefesh HaChaim] וועגן דעם, אונז פאלגן די תורה נישט ווייל אונז דארפן. אונז דארפן נישט. אונז דארפן נישט. די דיעל איז אווער. נאר אונז ווילן. און מיר ווילן, און מיר ווילן נישט… ווייסטו, א גרויסע וועלט. אבער די וואס ווילן, זיי ווילן. און דאס איז די “הדור קבלוה מאהבה” [hadar kibluha me’ahavah: they accepted it again out of love].
דער פונדאמענטאלער חילוק: איינזייטיג vs. צוויי-זייטיג
יעצט, די “הדור קבלוה מאהבה”…
Student: וואס?
Instructor: ניין, עס איז זייער אנדערש, ווייל עס איז וואן-סיידעד. עס איז וואן-סיידעד. עס איז נישט אן אמת׳ע ברית. די ירושלמי נוצט דעם ווארט “ברית”, אבער עס איז וואן-סיידעד. עס איז א האל דיפפרענט מהלך, עס איז א האל דיפפרענט אנדערסטענדינג. דו קענסט טראכטן, איך האב נישט געטראכט פון דעם, אבער עס איז א האל דיפפרענט אנדערסטענדינג אין גאד, און ממילא קען זיין אז עס איז מבואר בתוכו אזעלכע אנדערע הבנות. אבער עס איז נישט, עס איז איינזייטיג, דאס איז זיכער אז עס איז איינזייטיג. עס איז מרצונם [meritzonam: of their own will].
“כפה עליהם הר כגיגית” — נישט קיין ריכטיגע דיעל
דעריבער די גמרא, דער רמב״ן זאגט, ווען די גמרא זאגט אז די ברית איז געווען, וויאזוי שטייט עס? “כפה עליהם הר כגיגית” [kafah aleihem har k’gigit: He held the mountain over them like a barrel], עס מיינט נישט ליטעראלי אז עס איז געווען א הר כגיגית. עס מיינט צו זאגן אז ווען דו קומסט צו איינעם און דו זאגסט אים, “קום אהער, אדער דו פאלגסט די תורה, אדער נישט, וועל איך שמייסן דיין קאפ.” דאס איז נישט קיין דיעל. דאס איז נישט קיין דיעל. אה, דו ביסט שטערקער, אקעי. אז אמעריקע גייט, רוסלאנד זאגט פאר אוקריינא, דאס איז נישט קיין דיעל, פארשטייסט? איך בין די שטערקסטע, איך בין די שטערקסטע גאט, דו מוזט מיר פאלגן. דאס איז נישט וויאזוי מען פארשטייט עס אין ביי שיינא [I’m uncertain of this reference].
מען קען יא אנדערש. דו זעסט דאך אז עס איז דא גוים, און יעדער איינער אלץ טוט זיך. אונז ווילן. פארוואס ווילן מיר? עס איז דא א גאנצע הקדמה וועגן דעם פארוואס. איך ווייס נישט, א גוטע שאלה, “בני ובני” [banai u’vanai: my children and my children’s children] און אזוי ווייטער. אבער פארוואס נישט, מיר ווילן אונז, עס לוינט זיך אונז. אפילו ווען דער אייבערשטער האט נישט כביכול געוואלט זיין אין אזא ברית, אדער ער האט נישט געזאגט אז ער גייט מאכן א ברית, ווילן מיר אליינס. דאס איז א גאנצע נייע זאך.
איך וויל נישט אריינגיין אין דעם מער, איך וויל נאר זאגן אז דאס איז אפשר די ריזן פארוואס מען קומט צו א נייע פשט.
פשט #3: הר סיני אין דער גמרא — די הלכה׳דיגע באדייטונג
יעצט, ווען מען קומט צו חז״ל [Chazal: our Sages], דאס איז זייער אינטערעסאנט, און דאס איז נאך א שיעור, א גאנצע שיעור. איך וועל נאר זאגן פשט נאמבער צוויי אדער נאמבער דריי, ווי אונז האלטן, איז אז ער קוקט אין די גמרא, וואו ווערט דערמאנט הר סיני אין די גמרא?
Student: חיים ווייסט?
Instructor: אוקעי, דאס איז אגדה [aggadah: narrative/homiletical material], על פי הלכה. זאג נאך אגדות, איך וועל דיר זאגן וואס איך האב געמיינט. יא, אן הלכה, סארי, אן הלכה. וואס טוט הר סיני פאר הלכה? פאר א הלכה׳דיגע מינינג הר סיני, וואס איז די מינינג על פי הלכה?
הלכה׳דיגע דערמאנונגען פון הר סיני
סאו איך טראכט פון אפאר, מ׳קען דאס מאכן אסאך, אבער ס׳איז דא משפט ואומר בהר סיני [mishpat v’omarta b’Har Sinai: a law that was stated at Mount Sinai]? איין מינוט, איך מיין אז ס׳איז בדוקא, ס׳איז דא משפט ואומר, הלכה למשה מסיני [halachah l’Moshe miSinai: law given to Moses at Sinai] איז שוין וועגן וויאזוי מ׳איז מקבל די תורה, נישט ניין, ס׳איז נאך א זאך. ס׳איז דא ר׳ יוסף [Rabbi Yosef] וואס הייסט סיני, ווייל ער קען אלע הלכות.
Student: וואס?
Instructor: יא, דאס האב איך געמיינט. ס׳איז אויך צום ציל, אבער מ׳דארף טראכטן וועגן דעם. ס׳איז דא, איך מיין וועגן משפט ואומר בהר סיני, ס׳איז דא נאך אסאך זאכן. למשל, די גמרא רעדט אסאך מאל וועגן “האי קודם מתן תורה הוה” [hai kodem matan Torah havah: this was before the giving of the Torah], די גמרא זאגט דאס, אז פאר מתן תורה האט מען געמעגט טון אזוי און אזוי, אדער ס׳איז געווען אנדערש די הלכה, ווייל מ׳האט געמעגט טון מער זאכן און אזוי ווייטער.
מצוות שלפני הר סיני — דער רמב״ם׳ס שיטה
אדער, אסאך מאל זאגט די גמרא וועגן בני נח [Bnei Noach: Noahides], און לכל הפחות דער רמב״ם [Rambam: Maimonides] האט גערעדט, די גמרא רעדט אסאך וועגן מצוות שלפני הר סיני [mitzvot shellifnei Har Sinai: commandments from before Mount Sinai], צו מ׳איז מחויב היינט, צו מ׳איז נישט מחויב. די גמרא זאגט, דער רמב״ם האט זייער שטארק גענומען די גמרא, אז אפילו א מצוה וואס שטייט פריער, איז נישט פאלגנד דאס וואס שטייט פריער, נאר “חזר עליהם” [chazar aleihem: He repeated them], ס׳איז א נייע חיוב פאר די מצוות.
סאו אין אנדערע ווערטער, אין די גמרא, ס׳קען נאך אלץ זיין מיט די ערשטע פשט, אויף א נייע וועג, ס׳איז א נייע משמעות, ס׳איז א נייע הערה, אז הר סיני האט געמאכט צוויי זאכן, מ׳קען זאגן ס׳איז צוויי זאכן פון די זעלבע זאך.
דריי מאסן פון חיוב
איינס, אז די חיוב, די למדנ׳ישע חיוב, די לעגאלע חיוב, איך טראכט נאך אלץ כל עולם ההלכה [kol olam hahalachah: the entire world of halachah], די לעגאלע חיוב, פארוואס איז א איד מחויב און חייב אין די תורה?
אין די ערשטע מאס, די ערשטע מאס איז ווייל דער אייבערשטער האט געמאכט א דיעל, פאר א גוטע דין.
און די צווייטע מאס איז סתם ווייל איך וויל.
און די חכמה׳ס מאס איז ווייל דו האסט דיך פארגענומען. דו האסט דיך פארגענומען, דארפסטו מקיים זיין.
די יסוד פון פארגענומענקייט
ס׳איז דא ראשונים [Rishonim: early medieval authorities] וואס פרעגן אפילו, און וואו שטייט אז מ׳דארף מקיים זיין אז דו האסט דיך פארגענומען? וואו הייבט זיך אן די גאנצע זאך? אקעי, א גוטע שאלה. ס׳איז דא ראשונים, פרעגן די בני יונה [Bnei Yonah], ער פרעגט די שאלה. יא.
על כל פנים, אזוי קוקט עס די גמרא, דו האסט דיך פארגענומען, ממילא מאכט עס א חילוק להלכה. א מענטש מעג זיך, ס׳איז דא שבועה [shevuah: oath], די גאנצע זאך די גמרא קוקט אן, אבער מ׳האט זיך געשוואוירן צו מאכן אז עס ווערט א דין פון א שבועה, אדער א נדר [neder: vow], אז ער האט קבלה [kabbalah: acceptance], ער האט זיך מקבל געווען אז ער גייט פאלגן די תורה.
מעמד הר סיני אלס חושן משפט׳דיגער דין
ממילא, ווען דעם קומט טאקע אויס אז איינער וויל טון אנדערש פון דעם, דו קענסט אים פועל׳ן כלום, דו קענסט אים גארנישט מחייב זיין וואס ער וויל, אבער ער איז שוין מחויב פון פריער, ביסטו פשוט פאר א לעגאלע זאך. אין אנדערע ווערטער, דער מעמד הר סיני איז בעצם א חושן משפט׳דיגער דין [Choshen Mishpat: the section of Jewish law dealing with civil and monetary matters]. אזוי ווי אז איך האב דיר צוגעזאגט א זאך קען איך עס נישט מארגן פארקויפן פאר א צווייטן, אז איך האב שוין צוגעזאגט פאר דיר ערשטער, אז איך האב דיר צוגעזאגט אז איך גיי עסן מצה, קענסטו נישט מאכן די מצה עשר.
מעמד הר סיני: לעגאלע, עפיסטעמאלאגישע און מיסטישע פשטים
פשט #4: שבועה און נדר – די לעגאלע מהות פון מעמד הר סיני
שבועה אלס לעגאלער מעקאניזם
א מענטש מעג זיך עס טון, שבועה, די גאנצע גמרא קוקט עס אן אז מ׳האט זיך געשוואוירן צו מאכן, אז ס׳איז א דין פון א שבועה אדער א נדר, אז ס׳איז דא א קבלה, מ׳האט זיך מקבל געווען אז מ׳גייט פאלגן די תורה. ממילא, ווען דעם קומט טאקע אויס אז איינער וויל טון אנדערש פון דעם, קען ער, פארוואס נישט? דו קענסט אים נישט מחייב זיין אויף וואס ער וויל, אבער ס׳איז נישט קיין מחויב פון פריער, ס׳איז פשוט א לעגאלע זאך. אין אנדערע ווערטער, די מעמד הר סיני איז בעצם א חוזק משפט׳דיגע דין. אזוי ווי אז איך האב דיר צוגעזאגט א זאך, קענסטו עס נישט מארגן פארקויפן פאר א צווייטן. אז איך האב דיר צוגעזאגט פאר׳ן אייבערשטן אז איך גיי עסן מצה, קענסטו נישט מאכן די מצה עבודה זרה. די זעלבע…
דאס פראבלעם פון קבלה אויף דורות הבאים
אקעי, ס׳איז דא א לומדות וואס די נסיונות יעקב, דער ראגאטשאווער, איז וועגן די תורה, וויאזוי ס׳ארבעט, וויאזוי מ׳קען מאכן אז ס׳זאל חל זיין אויף די דורות הבאים. איך רעד לומדיש, נישט לעגאל, נישט טעאלאגיש צו ס׳איז ריכטיג אדער עטיש. לומדיש איז דא אזא זאך, אזוי ווי… קען מען מקבל זיין אויף די דורות הבאים? וועגן ירושה… א שטאט… יא, מלך שמנהיג איז נדר, דו ווייסט דאך, יא, הלכות נדרים. מ׳זעט אז א שטאט קען מאכן א נדר, וויאזוי קען מען מאכן אויף די קומענדיגע? דו זעסט אז מ׳קען.
די פשטות איז אז מ׳קען. מ׳זעט דאך אז דער פרעזידענט סיינט א טריטי, דארף דער נעקסטער פרעזידענט עס קווענקליך פאלגן. פארוואס? אזוי ארבעט עס, אזוי ארבעט נישט די וועלט. איך מיין, ס׳איז א לעגאלע, ס׳איז דא א לעגאלע מושג אז איך קען. ס׳איז נישט אזוי קלאר גראדע, די לעגאלע מושג איז אז איך קען נאר אולך על זכות, אויף זכות האב איך. אבער מ׳דארף מעיין זיין, ס׳איז דא אסאך לומדות, און די אחרונים רעדן וועגן דעם וויאזוי פונקטליך ארבעט עס לומדיש די קבלה על הדורות הבאים. אבער לעת עתה, it works. איך האב געבארגט די ווארט, אבער אויב נישט, דארף מען עס טאקע זיין מפרש.
דער רמב״ם׳ס „רוצה אני” – לעגאלע, נישט חסידישע לייענונג
איך זאג נישט, אפשר, אזוי ווי דער רמב״ם, מענטשן, איך מיין אלעמאל אז דער רמב״ם וואס זאגט נאך דאס גוט און פעמאסלי אז א איד קען נישט מקבל זיין א תשובה רוצה אני, ווייל בעצם וויל ער, ס׳מיינט לעגאל, ס׳מיינט נישט חסידיש. חסידיש איז גוט, תורה, אבער פשטות, דער רמב״ם מיינט, דו האסט דאך געסיינט א קאנטראקט אז דו גייסט פאלגן די תורה. דו ווילסט היינט טוישן, ס׳איז דא זאכן וואס מ׳דארף דיר דן זיין, בסדר. אבער אויבן אראפ קומט צו די סטעפ וואס מ׳זאגט, ניין, אונזער תורה האלט אז דו דארפסט עס טון, דו דארפסט נישט זאגן רוצה אני, ס׳שטימט נישט אזוי גוט. אבער איך מיין אז דאס איז א לומדישע, לעגאלע וועג וויאזוי מ׳קען פארשטיין די סארט זאכן.
שטר קודם – א למדנ׳ישע ענין
At some point, שטר קודם, אזוי זאגט די גמרא, שטר קודם, יא? ממש א לומדישע ענין. אויב שטייט שטר קודם, איך געדענק נישט, אויף עפעס אנדערש. שטר קודם איז שטר חוב. יא, אבער אויף די אייבערשטער, די אייבערשטער זאגט שטר קודם. אקעי.
שבועה אלס איינזייטיגע התחייבות
תלמיד: דארף מען זען קודם ווער ס׳איז געווען די ערשטע די treaty אויך. איך רעד נישט פון treaty, יעצט רעד איך פון די התחייבות. א התחייבות קען זיין איינזייטיג.
מגיד שיעור: א שבועה? ניין, לאו דוקא. קען זיין. מען קען אריינגיין אין דעם. אבער איך מיין בפשטות, ווען די גמרא זאגט “נשבעים לעבור על המצוה”, איז נישט צוויי-זייטיג. ס׳איז זייער איינזייטיג. איך האב זיך פארגענומען. א שבועה איז נישט צו גאט always. דאס איז א חלק. דאס איז why we get into this infinite loop. אבער, יא, איך בין מסכים. מען קען אריינגיין אין דעם.
תלמיד: די גמרא זאגט אז א שבועה קען גיין על מצוה. שבועה איז נישט בלויז לעבור על המצוה.
מגיד שיעור: יא. ס׳קען זיין, ס׳קען זיין. מ׳דארף אבער פארשטיין, מ׳דארף אבער… דאס איז דאך לעגאלע לענגווידזש, right? מ׳דארף אבער… דאס איז דאך א למדנ׳ישע, דאס איז דאך א משפט׳דיגע מושג, יא? ער טראכט אזוי, אז ס׳איז א למדנ׳ישע חיוב.
פארוואס פרייט מען זיך שבועות? – דער חידוש פון מתן תורה
ממילא, ממילא מ׳פרעגט א למדן, א ליטוואק, ער זאגט, פארוואס פרייען מיר זיך שבועות? אז שבועות איז נתחדש געווארן אז א מענטש מאכט א שבועה צו נישט צו עסן מצה, ארבעט עס נישט. דאס איז די גרויסע גדולה. ווייל אנדערש וואלט ער געזאגט, וואס האסטו געזאגט פריער? ווייל אנדערש, פאלגן וואס דער אייבערשטער הייסט האט מען אלעמאל געדארפט, יא? ס׳איז דאך אלעמאל געווען. דאס איז דאך גארנישט. אז דו ביסט מקיים וואס דער אייבערשטער דארף, איז דאך נישט קיין גרויסע זאך. נאר די התחייבות איז אלעמאל געווען, פארוואס האסטו נישט געהאט אזא זאך? ווייל דער אייבערשטער זאגט היינט, די שבועה פון מתן תורה האט עס געמאכט. און ממילא איז דאס חג השבועות.
דאס איז נישט קיין חידוש פון מיר. ס׳איז דא מקורות אין ספרים, יא, פריערדיגע מקורות וואס זאגן דעם טייטש אויף חג השבועות. ס׳איז טאקע נישט קיין חידוש פון מיר, אבער ס׳איז דא אסאך פריערדיגע. כמעט, ס׳איז דא מקורות מיט דעם בן איש חי וואס זאגן דעם פשט. יא. מ׳האט געשוואוירן שבועת התורה.
און דאס איז די צווייטע פשט.
פשט #5: דער רמב״ם׳ס עיקר פון מעמד הר סיני
רעקאפ פון נומערירונג
אה, די דריטע פשט, די דריטע און די פערטע, די דריטע איז number zero. איך האב אנגעהויבן מיט zero. אין מיינע למדנ׳ישע דפים, zero איז געווען אז ס׳איז דא א נייע געזעץ, אז מ׳טאר נישט עסן חלב ודם. one איז געווען אז ס׳איז דא א ברית, און two איז שבועה נשבעין בהר סיני. איך האב נאר געזאגט דריי פשטים.
תלמיד: אקעי, דאס איז… אקעי, איך וועל דיר ענטפערן. דאס איז נישט געווען שבועות, דאס איז געווען פורים. וואס זאגסטו? דאס איז נישט קיין פשט אין שבועות, דאס איז א פשט אין פורים.
מגיד שיעור: ניין, איך האב געוואלט זאגן אז אפשר, איך בין נישט מסופק, אז אפשר יענע two וואס דו רופסט two…
תלמיד: יא, ס׳איז א גוטע הערה. אקעי.
מגיד שיעור: אה, זייער גוט. 1.5. ס׳קען זיין אז יענץ האט גורם געווען פאר די משפט בנים במיתת אבינו, דאס האב איך געטראכט. אבער ס׳איז נישט קלאר, ווייל למעשה פארשטייט מען זייער די ערשטע אויך אלס הלכות שבועות, די ברית.
תלמיד: Right, דאס האב איך געטראכט. אקעי.
מגיד שיעור: א מילד קאפ. אקעי.
תלמיד: שבועה וברית, שבועה וברית.
מגיד שיעור: ניין, לויט די ערשטע פשט איז נאר…
תלמיד: און הכי נמי, און הכי נמי, און הכי נמי, פון דעם דארף מען זיך מסופק זיין.
מגיד שיעור: די עיקר איז אז מ׳האלט קאפ. די עיקר איז אז מ׳האלט קאפ, ס׳איז שטימט. איך האב נישט פארגעסן קיין איין טאג ספירה. אקעי.
דער רמב״ם׳ס ראדיקאלע שיטה
יעצט, א דריטע פשט, א דריטע זאך וואס שטייט אין די רמב״ם, און די רמב״ם מאכט פון דעם א מצוה. זייער אינטערעסאנט. איך וועל זיין מורא׳דיג מקצר.
די רמב״ם האט מחדש געווען א עיקר התורה, אזוי איז די תורה וואס אונז זענען מיר מחויב. כידוע, אזויווי די חתם סופר זאגט, אז די רמב״ם האט מחדש געווען אלע עיקרים. נישט אז ס׳איז נישט געווען פריער, אבער ער האט געמאכט פון דעם אז ס׳איז א עיקר, ער האט נישט גערעדט וועגן דעם באריכות.
על כל פנים, די רמב״ם האט געלערנט אז מעמד הר סיני איז משונה׳דיג וויכטיג. פאר די רמב״ם איז עס מורא׳דיג וויכטיג, מער וויכטיג ווי פאר עניוואן עלס ביפאר אדער עפטער. און ביי עפטער מיין איך די תלמידים פון די רמב״ם. פאר די רמב״ם איז עס מורא׳דיג וויכטיג, פאר א גאנצע קאמפליצירטע ריזן, איך קען נישט אלעס זאגן אויף איין מינוט.
נבואה vs. מעמד הר סיני
אבער אויבן כללי, ווייל די תורה וואס אונז זענען מיר מחויב צו פאלגן, וואס אונז זענען מיר מחויב מצד האמת, נישט נאר מצד קבלה. די רמב״ם איז נישט גורס בכלל די שבועה און די קבלה. ווען ער רעדט פארוואס א איד פאלגט די תורה, ער זאגט נישט אזוי. ער זאגט ווייל די אייבערשטער איז געקומען און האט עס געזאגט. און וואס די אייבערשטער זאגט איז דאך די אמת. און וויאזוי ווייסטו אז ס׳איז די אמת? דאס איז מעמד הר סיני.
זאגט די רמב״ם, די קורצע שטייט אין הלכות יסודי התורה פרק ח׳, איך קען נישט זאגן די גאנצע שיעור, ס׳איז נאך יעדע איינע פון די נאמבערס איז א גאנצע שיעור פאר זיך אליין, קען נעמען פאר חדשים. אבער בקיצור, די רמב״ם זאגט אז א איד איז מחויב אין תורה ווייל די אייבערשטער האט געזאגט.
אוניווערסאלע אמת – אויך פאר גוים
אפשר א גוי, באמת א גוי דארף אויך פאלגן תורה לויט די רמב״ם. דו וועסט לערנען די רמב״ם סוף הלכות מלכים, זעסטו אז ער וואלט געוואלט אז די גוים זאלן אויך פאלגן תורה. נו, פארוואס פאלגן זיי נישט? זיי זענען דאך גוים. זיי זאלן דאך פאלגן. זיי זענען דאך… דאס איז דאך די חוקים ומשפטים צדיקים וואס די רמב״ם זאגט, ס׳איז די אמת, ס׳איז די בעסטע געזעץ. די בעסטע געזעץ פאר די גאנצע וועלט, נישט נאר פאר אונז. ס׳איז די בעסטע, נישט נאר פאר איינער פון די גוים, ס׳איז די בעסטע. נו, וויאזוי ווייסטו טאקע אז דאס איז די בעסטע? דאס איז הר סיני.
דאס איז וואס די רמב״ם׳ס טענה איז. וואס מיינט הר סיני פאר די רמב״ם? ס׳איז נאך א חשוב׳ע זאך. פשוט, ער ברענגט פסוקים, ער לערנט אזוי די פסוקים וואס די אייבערשטער זאגט, “אתם ראיתם” – איר האט אליין געזען, און אזוי ווייטער. דאס איז די קלארע. די מעמד פון דעם איז גובר אויף אלע נביאים, “אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה”. נישט אריינגעזען, א נביא דארף נאר א דין, זאגט דער רמב״ם, א נביא איז חייב, די תורה זאגט אז דו זאלסט פאלגן א נביא, אבער ווער זאגט אז מ׳זאל פאלגן די תורה? דאס דארף מען אליינס געזען.
דער רמב״ן׳ס קשיא אויפ׳ן רמב״ם
במילא, דאס איז א גאנצע נייע פשט אין “אנכי עומד על הר סיני”, עד כדי כך אז דער רמב״ן האט געזען אז דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז א פסוק המצוה, פארוואס האט דער רמב״ן פארגעסן דאס צו רעכענען אלס א מצוה? ס׳שטייט דאך א מצוה “ודעתם לפניו ולבניו ולבני בניו”, און “אנשי כנסת הגדולה” זאגן אז דאס איז א מצוה. ס׳פאלט נישט איין פאר׳ן רמב״ן, אז פאר׳ן רמב״ם, דער מחבר פון די גאנצע זאך, האט נישט געקענט פארשטיין אזוי די “ודעתם לפניו”. ווייל די “ודעתם לפניו” איז א גוטע ענין, אבער די גאנצע איידיע אז דאס מיינט איז… ווען דער רמב״ם זאגט מצוה מיינט ער דאס. אין אנדערע ווערטער, דער עולם כאפט נישט, די מצוה פון רמב״ן פון “ודעתם לפניו” איז בעצם די עיקר פון “וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל”. ס׳איז כמעט די זעלבע זאך, נאר דאס איז די כח פון די עיקר.
דאס איז א דריטע פשט, און דאס איז א חידוש׳דיגע פשט, און נישט די ערשטע צוויי פשטים טראכט נישט אזוי.
דיסקוסיע: אמונה און פנימיות
תלמיד: איז דא א מצוה וואס איז שייך ביי פנימיות?
מגיד שיעור: וואספארא מצוה?
תלמיד: די מצוה פון גלויבן אין תורה, איז דאס שייך ביי פנימיות?
מגיד שיעור: “ודעתם לפניו” הייבט זיך אן פון אמונה בה׳, און ביז מ׳קומט אן צו דעם אז מ׳איז עובד ה׳.
תלמיד: פארוואס איז דאס טאקע א פראבלעם? ווייל מ׳קען נישט אריינגיין?
מגיד שיעור: דער רמב״ם האט נישט געהאלטן אז אלע אמונות דארפן זיין אין מצוות. א חלק האט ער געמאכט מצוות, וואס איז וועגן דעם א שמועס, און עיקרי הרמב״ם, א חלק פון זיי זענען מצוות און א חלק נישט. דער רמב״ן וויל כמעט מאכן אלע פון זיי מצוות. דאס איז מיין מהלך וועגן דעם, אבער איך גיי נישט אריין. בקיצור, דאס איז א דריטע פשט, און איך ווייס נישט א זאך וועגן די פשט.
די רמב״ם׳ס דגש אויף הלכות עדות
ווער ס׳ווייסט אז די הלכות פון עדות המצוות, די אלע זאכן, האט דער רמב״ם זייער שטארק מדגיש געווען, זייער שטארק גענומען אסאך ווייטער ווי די פשוט׳ע פשט פון זיי, טאקע וועגן די עיקר, נישט וועגן די הלכה. די זעלבע זאך די פריערדיגע זאך וואס מיר האבן געזאגט פריער אז די הלכות פון קבלת התורה זענען נישט מחייב. דער רמב״ם האט נישט געהאלטן אז ס׳איז סתם א פראקטישע, טעכנישע שטיקל תורה פון די גמרא, ער האט געהאלטן אז דאס איז די עיקר, ווייל ס׳איז אלץ תלוי אין דעם אז אלעס אנדערש איז נישט אמת, ווייל אלעס אנדערש ווייסן מיר נישט אזוי קלאר פון מעמד הר סיני. און דאס איז דער רמב״ם׳ס פשט אין די דריטע אדער פערטע פשט פון רבי יואל אב״ד סאטמאר.
פשט #6: דער חסידיש-קבלה׳דיגער פשט
תורה אלס „לבוש”
נאכדעם איז דא די חסידישע פשט אדער די קבלה׳דיגע פשט, which has to do with what we explained, אמת׳דיג, אויף קבלה האט עס צוטון וואס מיר האבן מסביר געווען א פאר וואכן צוריק, וועגן וואס זיי האלטן אז די תורה מיינט נישט די תורה, און די תורה מיינט נאך די יופי פון הימל וואס איז געווארן א בהו ובוהו, ווי דער תנא דבי אליהו האט געזאגט. און ממילא, ווען מיר לערנען תורה, נישט דווקא אז מיר לערנען תורה, תורה איז אש שחורה על גבי אש לבנה, און ס׳ווערט נאך מצורף און דער צירוף איז לפי הענין ולפי הדור, ממילא וואס ס׳איז דא איז סתם חליפות, למשל מיינט א גאנצע אנדערע זאך, ס׳איז ווי כאילו “you can’t have the literal פשט”, ס׳איז נישט “real”, “literal”, “because it only means that” די ערשטע אלף פון בראשית פון אנכי איז אמת, אבער אלעס אנדערש איז נישט אמת, נאר א לבוש, נאר א וועג וויאזוי ס׳איז מצורף געווארן לפי הצורך, און די גאונים לערנען דאך נישט תורה לפי קבלה, מ׳לערנט לפי פשטות, מ׳לערנט אנדערע פשט.
קבלת התורה = צוריקגיין צום שורש
און ממילא לויט זיי וואס מיינט קבלת התורה? קבלת התורה מוז מיינען פארקערט, אזוי לערנען די, איך ווייס נישט ווער ס׳זאגט דאס בפירוש, די חסידישע ספרים זאגן דאס בפירוש, אז קבלת התורה בעצם מיינט אנקומען צו די לעוועל ווי די תורה איז “for real”, אין אנדערע ווערטער, אונזער קבלת התורה איז פארקערט פון פאלגן די תורה, אזוי ווי אונז זאגן אז די תורה וואס אונז פאלגן איז נאר א לבוש, “לבוש שבת נתנה ולא למאכל בהמה”, ס׳איז אלע לבושים פון עולם הזה וואס איז נישט די אמת׳דיגע תורה, אבער ווען מ׳באקומט די תורה, פון וואו קומט עס? די תורה קומט פון די תורה׳ס א שורש, און די שורש איז אין עולם האצילות אדער אין ערגעץ אין עולם האמת, און ממילא ווען מ׳באקומט די תורה, כאילו די מעשה פון הר סיני על פי קבלה, על פי די חסידים גייען מיט דעם און האבן עס אביסל ווייניגער שארף געזאגט, ווען משה רבינו איז געגאנגען, וואס מיינט אז ער איז געגאנגען קיין סיני באקומען די תורה?
משה רבינו׳ס „באקומען” די תורה
ס׳מיינט אז ער איז געווען מתבונן געווען אין די אות אלף, און וויאזוי די אלף קאנעקט זיך מיט די בית, און אזוי ווייטער, פון דעם האט ער געמאכט א תורה, דאס הייסט דער אייבערשטער האט אים געגעבן די תורה.
שבועות יעדע יאר = „going backwards”
און ממילא אויב מ׳פייערט שבועות יעדע יאר, וואס דארף מען דען טון? מ׳דארף “going backwards”, מ׳דארף גיין ארויף, כאילו מ׳דארף צוריקגיין צום הר סיני, און נאכדעם קען מען מאכן א נייע תורה מתוך די שורש, אזוי ווי די רוחניות׳דיגע שורש, וואס דערפון מאכט מען די פרטי המצוות און אזוי ווייטער, די לבושים וואס מ׳זעט היינט, ווען יעדע יאר נאכאמאל גייט מען אין מקוה און מ׳מאכט תיקון ליל שבועות און אלע מיני זאכן, ס׳איז אלעס די עבודת פנימיות וואס האט צו טון מיט די תפיסה פון, דער בעל שם טוב זאגט דאס אויף א פשוט׳ע אופן, “בת קול יוצאת בכל יום ויום מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה”, פארוואס זאגט דער בעל שם טוב?
דער בעל שם טוב׳ס פשט
וואס איז די נקודה אז דער בעל שם טוב זאגט אז מ׳דארף הערן די בת קול? ס׳דארף נישט זיין קיין משל, אבער ס׳איז נישט די חשיבות אז ס׳איז דא א בת קול, נאר די פשט איז אז מ׳דארף גיין צוריק. דער הרהור אז יודען הרהר׳ן אין טאג אן באגריף, דאס איז א פנימיות׳דיגע זאך, דאס איז באמת קומט דאס פון די עבודה אין מעלה, און וואס מען איז שווער, אז מען הערט דעם באשעפער, אזוי ווי די חסידישע רבי׳ס זאגן, ווי אזוי מען הערט אין נאוועמבער הערט מען הויכע זאכן. מיינט צו זאגן, מען הרהר׳ט עפעס א מער א פנימיות׳דיגע, א טיפערע הרהור, וואס פון דעם קען מען מאכן תורה, אבער דאך דעם רש״י מאכט מען פון דעם תורה, דאס איז א גאנץ אנדערע. דאס איז די פערדע, אדער די פיפטע, אדער די זעקסטע פשט אין דעם “היום אם בקולו תשמעו”, און דארט
פשט #7: בת קול, פנימיות׳דיגע שמיעה, און די זיבן פשטים פון קאנט
די קשיא אויף בת קול
אויב מען הערט עס נישט, איז עס useless, וואס איז די פוינט?
דער תירוץ: בת קול אלס פנימיות׳דיגע שמיעה
איז די פשט איז, א בת קול מיינט נישט א בת קול. א בת קול מיינט אז דער הער, אז אידן, דער הער אין יענעם טאג האבן וואויל געדארפט, אז דאס איז א פנימיות׳דיגע, דאס איז באמת קומט ארויס פון די אבות, און ממילא וואס מען שפירט, אז מען הערט דעם בת קול.
דער חסידישער רבי׳ס שיטה וועגן הערן אין היכל
אזויווי דער חסידישער רבי זאגט, אז מען דארף זאגן וויאזוי מען הערט אין היכל, וויאזוי מען הערט אין היכל. מיינט ער זאגן, דער הער האט עפעס א מער א פנימיות׳דיגע טיפערע הער, וואס פון דעם קען מען מאכן טהור, און נאכדעם רעכנט ער אויס וואס מען מאכט פון דעם טהור.
צוזאמענשטעל מיט קאנט׳ס זיבן פשטים
דאס איז א גאנצע אנדערע, דאס איז דער פערטער אדער דער פיפטער אדער דער זעקסטער פשט פון די הייליגע קאנט. און דערפאר האט ער דארט זיבן פשטים קעגן די זיבן וואכן ספירה [ספירת העומר: די זיבן וואכן צווישן פסח און שבועות].
סיום: די זיבן תיקונים
אבער די זיבן תיקונים קען ער רעכענען אליינס, ברוך השם, דער אדם אן וויין.
HE עברית ›
Download Transcript PDF
Shiur Overview
Lecture in Honor of Shavuot: What Does “Matan Torah” Mean? – Complete Argument-Plus
—
Part A: Introduction – Assumptions, Freedom, and the Method of Learning
1. The Soul at Mount Sinai – The Starting Point
A fresh thought: One can connect the topic of neshamah (soul) with the principle that “all souls were at Mount Sinai.” But what does it mean that “my soul was there”? Is this a gilgul (reincarnation)? This only makes sense according to a certain understanding of what a soul is. Reb Tzadok HaKohen has one approach, other commentators hold that all souls (even non-Jewish ones) were already created then – one can engage in pilpul (dialectical analysis).
2. The True Foundation: Analyzing Assumptions
All lectures revolve around one thing: one must examine the assumptions that underlie every concept.
Example: When one says “a soul is chelek Eloka mima’al” (a part of God from above) – one thinks one has explained something, but in truth one has only added three unclear concepts:
– What does “chelek” (part) mean? – A physical concept with various meanings, a dispute among philosophers.
– What does “Eloka” (God) mean?
– Only afterward can one speak about the soul.
This is a “useful principle” – one can use it almost everywhere: recognizing that “basic” things are themselves a sugya (complex topic).
> [Side digression] – Looking for a pen and paper, talking about a previous car – no substantive content.
3. Freedom Through Learning – The Parable of Lithuanian Yeshivot
Lithuanian yeshivot say: “We don’t teach you what, but how to learn.” In yeshiva this sounded like an excuse. But they have a bit of a point.
This connects to kabbalat haTorah (receiving the Torah): “Cherut al haLuchot – al tikrei cherut ela cheirut” (Freedom on the Tablets – read not ‘cherut’ but ‘cheirut’). When one receives Torah one becomes a free person. People don’t understand how this can be – “a great question.”
4. Slaves vs. Sons – Two Types of Jews
– Eved l’eved (slave to slave): Cannot learn, must always ask the rav/mashpia what stands in the Torah.
– Ben chorin (free person): The rebbe’s job is to make himself superfluous – the student should be able to learn a sugya on his own and pasken (rule).
The Chazon Ish as an example: He actually guided people – whoever is bar hachi (capable) must learn a sugya and pasken for himself. Whether others will follow – “that’s not your business.”
5. Freedom Also in Thought/Faith
The same principle applies in hashkafa (worldview): No one can come and say “one must believe X” without a clear source. “One must believe until one believes” – this is nonsense.
> [Side digression/humor]: According to the Baal Shem Tov, “every beit midrash must have” coffee, a fridge, etc. – but this isn’t halacha, just a joke to prove the point.
The main point: when someone says “the Baal Shem Tov said so” – one must ask “mai chazit?” (what did you see?) – where does it say this? In a verse? In a Gemara? The Rambam says one follows the Gemara – what isn’t written, you owe me nothing, even with all derech eretz (respect).
6. Torah-Freedom is More Real Than Secular Freedom
The kind of freedom that Torah learning gives is more real than anywhere else. In the outside world such freedom doesn’t even exist theoretically – one cannot learn out a sugya of traffic law on one’s own and free oneself from a ticket, even when showing it contradicts itself. In the beit midrash – yes.
—
Part B: Freedom in Practice – Anarchism in Halacha
7. The Parable of Traffic Tickets – No True Freedom in the Secular System
Even if one learns that the traffic cameras are unconstitutional – it helps like a radish. One still must pay the ticket. There is no way out. A person in the secular system is meshubad (enslaved) – a slave. The sheriff has power, and if one doesn’t follow, he makes your life miserable.
8. The Contrast: Jewish Halacha Has True Freedom
In contrast, a Jew – among Jews there is an option:
– Someone learns hilchot Shabbat, concludes that one may ride a bike, and does it – even against the rav.
– Someone uses the eruv when the rav says one may not, because his Shulchan Aruch says otherwise.
– He can say: “Rav, I have you in the attic, my Shulchan Aruch says so.”
9. The Foundation: No One Can Decide Halacha for Another
There is no such thing as one person paskening for another. Even the Rambam’s approach that all Jews accepted the Babylonian Talmud doesn’t matter, because one can still interpret the Talmud however one wants. The only one authorized to tell you what to do – is you yourself.
> [Side digression] – A story with Reb Shalom Brandsdorfer (the Belzer Rosh Yeshiva) who comes to the Chazon Ish and shows him that the Magen Avraham says the opposite. The Chazon Ish’s reaction: he takes a pen, writes “vidui leita k’Magen Avraham” (confession is not according to the Magen Avraham) – simply notes that the Magen Avraham holds differently, and continues. This is a demonstration of freedom – one is not enslaved even to the Magen Avraham.
10. What Backs Up This Freedom? – The Book Itself, Not Power
A sharp distinction: “I am backed by the power of that book” – not by witnesses (ten Chassidim who will slaughter that person), not by police with jails. Only by the idea. And the opponent also holds that one must follow the book – therefore one can say: “Come, let’s learn, you’ll see, it says differently.”
11. There is No Pope in Judaism
There is no pope here. As much as there is a rabbinate, it’s only a bureaucracy for papers. No chief rabbi can “make the halacha alive for everyone” – “I have the same Torah as him, who is he?” Even the Sanhedrin is halacha v’lo l’ma’aseh (law but not in practice) – because Jews never really wanted such a system with real power.
> [Side digression] – The “shotrim al hatzibur” (enforcers over the public) seek control. They always seek one worn-out halacha that says the rav can make takkanot (enactments) – but this is one halacha out of all 613.
12. Freedom Requires Competence
It’s no wisdom to be an idler and say one has a foundation. One must have a method in thought, one must actually learn. The Chazon Ish wrote “l’iyuni” (for study) on simanim (sections) he didn’t hold were clear – but in practice he paskened according to his understanding. One is not obligated to learn every commentary, but one must be able to delve.
13. Freedom on “Chet” (Sin) – Even Deeper
The same freedom works also on chet (sin/transgressions) – “whoever truly knows how sin works” understands that one can say “essentially there are no transgressions.” The principle: A talmid chacham whom one sees has committed a transgression at night – certainly did teshuva. This is the freedom that no one else has – this means a true ben chorin (free person).
—
Part C: The Distinction Between Halacha and Thought – What Do People Actually Believe?
14. In Halacha One at Least Knows What to Do
In halacha, when one learns a sugya, one is obligated to go through the commentators, Rishonim, Acharonim – it’s a “real skill” that requires years of work. Even good bochurim in yeshiva can only truly penetrate a limited number of sugyot.
> [Side digression] – Someone placed an ad in “Jewish Opinion” about kinyan sudar (acquisition by cloth) in house contracts, and wanted to pay for a clarification – this shows that in halacha there is a method: one looks into sefarim, one clarifies, one writes a kuntres (treatise).
15. In Thought/Faith – People Don’t Know How to Do This
In the world of thought this is “kol shekana” (all that was acquired) – people don’t know how to bring a systematic clarification, and are afraid of it. But – if one holds that one need not acknowledge something one doesn’t understand, then it’s even easier: one need only be modeh al ha’emet (acknowledge the truth) of what one actually thinks, not what one says one should think.
16. Critical Point: Most People Don’t Know What They Themselves Believe
When one asks a person “what do you believe?”, he answers “a Jew is obligated to believe thus.” But what do you actually believe? “Maybe nothing. Maybe there’s nobody home.” – Most people have no thought-through faith of their own.
17. Example: What Does “Matan Torah” Mean for the Average Jew?
A person is asked what matan Torah means. The answer: “It says in sefarim that one can fix all middot (character traits) until the fiftieth day of the omer.” This is a late idea (first source – 18th century), but this person doesn’t care where it comes from. He believes it because it makes sense to him.
> [Side digression] – Reb Aharon Miller went to Bnei Brak, said things that upset people. They brought him to an old Rosh Yeshiva who told him: “Open Chovot HaLevavot!” – but the person had never seen Chovot HaLevavot, it doesn’t concern him. The point: people don’t believe what’s in Chovot HaLevavot – they believe what they believe.
18. The Main Conclusion: People Believe What Makes Sense to Them
> “Most people actually believe more or less what makes sense to them. This is the reality.”
All lectures are here to show that there are other ways to understand foundations (like matan Torah) – in Chumash one thing emerges, in Gemara a second thing, in a third source something else. But most Jews will tell you one fixed version.
> [Side digression] – A non-Jewish author wrote a book on faith – he brings no sources, he sits down and says what it looks like to him. People are angry at this, but necessarily thought works this way – even the frummest person actually thinks this way.
> [Side digression] – Some modern-Orthodox Jews (David Berger) are angry that the Lubavitcher Rebbe says pshat in Mashiach differently than the Rambam. But no Chassidic Jew cares – because thought truly doesn’t work according to psakim. People believe what they believe, not what the Rambam paskens.
19. Summary of Both Introduction Points
a) In halacha – one may decide for oneself (as the Chazon Ish and Reb Moshe Feinstein say), because “duchka nishta gezagt” (nowhere is it said otherwise) – there is no authority that forbids it.
b) In aggada/thought – one must do it oneself, because anyway everyone believes what comes out for them. Therefore one should at least be modeh al ha’emet.
This is cheirut (freedom) – “cheirut mi she’oseik baTorah” (freedom for one who engages in Torah). No non-Jew can do this – not in halacha, not in aggada. In the Jewish world one may be an “apikores” if one has clarified it honestly – because “I was at Mount Sinai just like you.” All souls were at Mount Sinai – no one has more authority than another.
20. Orthodoxy = Anarchy
Orthodox Judaism is actually the most “free” and anarchistic system – not as one thinks it’s the “frummest” in the sense of strictness. There is no true authority: every rav can say what he wants, and no one can do anything to him. This is compared to Protestantism – among non-Jews this was a novelty (Reformation), but among Jews it “always was this way.”
> [Side digression] – In Boro Park one can practically use social pressure, and there are things “you can’t shake” – but in practice it remains anarchic. Politics is not the lecture – only ideas that one can apply to politics.
Point: Therefore it’s “quite good to be a Jew who can learn” – because in such an anarchic system, the one who can learn on his own has true freedom. A “real rebbe” teaches you how to do this without being stupid.
—
Part D: The Main Lecture – What Does “Matan Torah” Mean?
21. The Basic Question: What Changed at Matan Torah?
“Ma nishtana” (what is different) before matan Torah and after matan Torah?
– Avraham Avinu already had mitzvot (brit milah, going to Eretz Yisrael, according to midrashim – even eruv tavshilin).
– The seven Noahide laws already existed – dinim, Choshen Mishpat, Yoreh Deah – “more or less the same” as 613 mitzvot.
– No human civilization existed without laws.
– A comparison with the American Constitution: before there were also English laws – the change of laws itself is not so dramatic.
Therefore: if matan Torah means only “new rules” – different laws instead of the old ones – this is not so interesting. “It’s a difference in quantity not quality.” Why should one dance for this?
22. Rav Saadia Gaon’s Question
Rav Saadia Gaon (Emunot V’Deot, introduction) asks an even deeper question: Why must there be a divine Torah at all? People manage without it. He tries to prove that there must be, but remains with the question about Avraham Avinu – how did he live without it?
> [Side digression/humor]: “According to him, matan Torah wasn’t seen as such a great thing – he didn’t cook Shavuot too much.”
23. What Does the Chumash/Tanach Say?
A Curious Observation:
In the entire Tanach, ma’amad Har Sinai is almost never mentioned as a moment. Except for Parshat Yitro, Parshat Va’etchanan, and two places at the end of Tanach (Nechemiah and Malachi) – from Yehoshua bin Nun until Malachi no one speaks explicitly of ma’amad Har Sinai. Yirmiyahu cries that people don’t follow the Torah, but he never says “remember the day we saw Moshe Rabbeinu on Mount Sinai.”
What Does It Actually Say?
When one looks in Parshat Yitro and Va’etchanan, it doesn’t say what we think it says. What does it actually say?
“Hashem Elokeinu karat imanu brit b’Chorev” – God made a brit (covenant, contract, treaty) with the Jews. This is Moshe Rabbeinu’s main framing – not “we received new rules,” but a two-sided obligation.
—
Part E: The Four Interpretations of “Matan Torah”
Interpretation Number 0 (Basic): New Laws
Matan Torah = we received new rules (milk and blood, etc.). This is the simplest interpretation, but as explained above – not so interesting, because it’s a difference in quantity not quality.
—
Interpretation Number 1: Brit – A Two-Sided Contract
a. The Distinction Between Universal Morality and Brit
– Middat haMusar/Middat haDin – There is a basic moral obligation (one may not steal). This is universal, as with the Flood and Sodom.
– A brit – is something special, extra. God says: “I will specially take care of you, but you must be special with Me.”
Parable of NATO/Ukraine:
– America sends help to Ukraine – this is morality, not obligation.
– If Ukraine were in NATO – it would be an obligation, because there’s a deal/brit.
– Similarly: a non-Jew may worship idolatry (as “asher chalak l’chol ha’amim” – Midrash Tanchuma). But if you’re in a brit with God – “Anochi Hashem Elokecha” – you may not go to another.
b. The Ramban’s Approach: The Brit Was Nullified
The Ramban learns that the original brit from Sinai was more or less nullified at the end of the First Temple. The Jews said “goodbye,” God said “goodbye” – the deal expired. The brit was mainly built on reward and punishment in Eretz Yisrael – “v’im lo tishme’u” (and if you don’t listen) is all about Eretz Yisrael. If one is not in Eretz Yisrael – the deal is no longer active.
c. Proof from King Asa – Chidush HaBrit
In Divrei HaYamim II, Chapter 15: King Asa, a great ba’al teshuva, gathered the people in the third month (apparently Shavuot) and made a great gathering of chidush habrit (renewal of the covenant): “Vayavo’u babrit lidrosh et Hashem… b’chol levavam uv’chol nafsham… vayishave’u vayismchu.” Commentators say this was Shavuot.
The meaning of Shavuot according to this: Shavuot is a time of chidush habrit – when one has transgressed the brit (idolatry), one comes back and makes a new commitment.
—
Interpretation Number 2: “Hadar Kibluha Bimei Achashverosh” – A New, One-Sided Acceptance
a. The Gemara in Shabbat: “Hadar Kibluha Bimei Achashverosh Meahavat HaNes”
The Ramban learns: After the destruction, in exile, the Jews received a new Torah that is not built on the original brit-promise. The Ketav Sofer says: We want to go with the Torah even if it doesn’t work out – even without Eretz Yisrael, without reward, without brit. “We are in Bavel, in Persia – and we want it anyway.”
b. The Fundamental Distinction
– First acceptance (Sinai): Two-sided brit – “kafa aleihem har k’gigit” (He held the mountain over them like a barrel) – God is stronger, He says “follow or not.” This is not a real deal (like Russia forcing Ukraine).
– Second acceptance (days of Achashverosh/Ezra): One-sided, voluntary, from love. The Jews themselves decided. “We want. Not because we’re forced, not because it pays – but because we want.”
c. Sefer Ezra and Nechemiah
When they returned from exile, they made a new brit/amana – wrote a document, a list of mitzvot they take upon themselves. Not that God came with a ketubah – simply, we want. The Yerushalmi uses the word “brit,” but it’s one-sided – a completely different understanding of the relationship with God.
> [Side digression] – This perhaps brings a completely different understanding of God – but the lecture doesn’t go into this.
d. Connection Back to the Nefesh HaChaim Lecture
“We follow the Torah not because we need to. We don’t need to. The deal is over. But we want.”
> [Brief digression] – The first going to Eretz Yisrael: by force, God commanded. The second going (shivat Tzion): different – a voluntary decision.
—
Interpretation Number 2.5: Shevuah/Neder – The Legal Nature of Ma’amad Har Sinai
a. Shevuah as a Legal Mechanism
The Gemara views ma’amad Har Sinai as a shevuah or neder (oath or vow) – a formal acceptance that one will follow the Torah. From this follows a legal consequence: when someone wants to do otherwise, he technically can, but he breaks a legal commitment. It’s not a metaphysical compulsion, but a legal din – just like a contract.
b. The Problem of Acceptance on Future Generations
> [Scholarly digression] – How can a shevuah/brit take effect on future generations?
> – The Rogatchover formulates lomdut (Talmudic analysis) about this
> – A city can make a neder (laws of nedarim, king who rules)
> – A president signs a treaty that binds the next president – this is a legal concept
> – The legal principle: one can only “zachin l’adam shelo b’fanav” (acquire merit for someone not present), but it’s not simple
> – Acharonim discuss how exactly this works in lomdut
c. The Rambam’s “Rotzeh Ani” – Legal, Not Chassidic Reading
The Rambam’s famous innovation that a Jew who is forced to give a get says “rotzeh ani” (I want) – this means legally: you signed a contract (ma’amad Har Sinai), you want to change today – there are procedures, but bottom line: you are obligated.
d. Shevuah as One-Sided Commitment
> [Brief discussion with students] – Is the shevuah two-sided (brit) or one-sided? When the Gemara says “nishba’im la’avor al hamitzvah” (swearing to transgress the commandment) this is one-sided – “I committed myself.” A shevuah is not always to God.
e. The Innovation of Matan Torah According to This Interpretation
The innovation is that after matan Torah a person cannot make a shevuah against a mitzvah (shevuah l’vatel et hamitzvah einah chalah – an oath to nullify a commandment doesn’t take effect). Before, one also had to follow God, but the shevuah of Sinai created a new legal status – therefore it’s called Chag HaShavuot (=Festival of the Oaths/Shevuah). This is not a new innovation – there are sources, including the Ben Ish Chai.
> [Side digression] – A student asks whether “shevuah” is actually the pshat in Purim (kiymu v’kiblu), not Shavuot. It’s a good point, but it’s not clear, because one can also understand the first (brit) as laws of shevuot.
f. The Scholarly Distinction – Three Modes of Obligation
| Mode | Source of Obligation | Character |
|——|———————|———–|
| First mode | God made a deal (brit) | Legal-contractual |
| Second mode | “Just because I want” | Voluntary, from love |
| Third mode | You committed yourself (shevuah/neder/kabbalah) | Choshen Mishpat legal din |
> [Side digression] – Rishonim (Bnei Yonah) ask: where does it even say that one must fulfill what one committed to? Where does this entire foundation begin?
—
Interpretation Number 3: The Rambam’s Principle – Ma’amad Har Sinai as Epistemological Foundation
a. The Rambam’s Radical Approach
The Rambam made ma’amad Har Sinai into an ikkar (principle) (as the Chatam Sofer says – he innovated all the principles). For the Rambam, Har Sinai is more important than for anyone else.
The Rambam’s approach is fundamentally different from the first two interpretations:
– He is not gores (doesn’t have the text of) the shevuah/kabbalah as the basis for obligation
– One follows Torah because God said it, and what He says is truth
– How does one know it’s truth? Ma’amad Har Sinai – “atem re’item” (you saw) – you yourself saw
b. Prophecy vs. Ma’amad Har Sinai
The Rambam (Hilchot Yesodei HaTorah Chapter 8) says:
– A prophet – the Torah says to follow him, but who says to follow the Torah?
– This one must have seen oneself – this is ma’amad Har Sinai
– Ma’amad Har Sinai is gover over all prophets (superior): “ein navi rashai l’chadesh davar me’atah” (no prophet may innovate anything from now)
c. Universal Truth – Also for Non-Jews
The Rambam (end of Hilchot Melachim) would have wanted non-Jews to also follow Torah – because it’s “chukim u’mishpatim tzadikim” (righteous statutes and laws), the best law for the entire world. How does one know it’s the best? – Har Sinai.
d. The Ramban’s Question on the Rambam
The Ramban asks: why didn’t the Rambam count “v’yadata lifnei levavcha… v’shinantam l’vanecha” (and you shall know before your heart… and teach them to your children) as a mitzvah? Answer: For the Rambam this is not a separate mitzvah – it’s the essence of “v’zot haTorah asher sam Moshe” (and this is the Torah that Moshe placed) – almost the same thing.
> [Side digression] – A student asks whether the mitzvah of emunah is related to pnimiyut (inwardness). Answer: The Rambam didn’t hold that all beliefs need to be mitzvot – part of the principles are mitzvot, part are not. The Ramban wants to make almost all of them mitzvot.
—
Interpretation Number 4: The Chassidic-Kabbalistic Interpretation – Torah as “Levush” (Garment)
a. Torah as Levush
According to Kabbalah/Chassidut: The Torah we learn is not the “true” Torah – it’s a levush (garment). The Torah is “eish shechorah al gabei eish levanah” (black fire on white fire), and the tziruf (combination – how the letters are arranged) is according to the matter and the generation. Only the first alef of “Anochi” is truth; everything else is a levush – a way it was combined according to the need.
b. Kabbalat HaTorah = Going Back to the Root
According to Chassidic sefarim: Kabbalat haTorah means the opposite – not following the details of mitzvot (that’s the levush), but arriving at the level where the Torah is “for real” – the spiritual root in Olam HaAtzilut/Olam HaEmet (World of Emanation/World of Truth).
c. Moshe Rabbeinu’s “Receiving” the Torah
When Moshe Rabbeinu went to Sinai, it means that he was mitbonen (contemplating) in the letter alef, how alef connects with bet, etc. – from this he “made” a Torah. This means “God gave him the Torah.”
d. Shavuot Every Year = “Going Backwards”
When one celebrates Shavuot every year, one must go back to Har Sinai – ascend to the root, and from there make a new Torah from the spiritual root. Therefore one goes to mikvah, does tikkun leil Shavuot – all avodah of pnimiyut (inner service) connected to the conception of Torah’s root.
e. The Baal Shem Tov’s Interpretation
The Baal Shem Tov says on “bat kol yotzet b’chol yom meHar Chorev” (a heavenly voice goes out every day from Mount Chorev): One must hear the bat kol – not as a parable, but as something of pnimiyut. The thought that a Jew thinks during the day – this comes from service above. When one hears the Creator (as the Chassidic rebbes say – even in November one hears lofty things), it means a deeper thought, from which one can make Torah – but a completely different Torah than the simple Rashi.
—
Part F: End of Lecture – “Bat Kol” and Inner Hearing
24. The Question on “Bat Kol”
If one doesn’t hear the bat kol, it’s useless – what’s the point of a bat kol that no one hears?
25. The Answer – A New Interpretation of “Bat Kol”
“Bat kol” doesn’t mean a literal bat kol (a voice from heaven that one hears with ears). The interpretation is:
– “Hearing” – the hearing of Jews on that day – is an inner hearing of pnimiyut, a deeper internal hearing.
– This actually comes from the Avot – it’s an inheritance of pnimiyut.
– What one feels when one “hears” the bat kol – this is not a physical hearing, but an inner experience.
26. The Chassidic Rebbe’s Interpretation
One must understand “how one hears in the heichal” (sanctuary) – this means that the “hearing” has a more inner, deeper essence, and from this one can make tahor (pure) – from the deeper hearing comes forth purity. Then he calculates what one makes from this purity.
27. Connection to Kant’s Approach
This is identified as the fourth/fifth/sixth interpretation of Kant – a “completely different” approach in understanding hearing and knowledge. Kant has there seven interpretations, corresponding to the seven weeks of the omer.
28. Conclusion
The seven tikkunim (rectifications) the person can count himself – “baruch Hashem, the person alone” – that is, without external help, through one’s own inner work. This connects back to the entire foundation of the lecture: cheirut (freedom) means that the person can – and must – do the work himself, from within, without someone telling him what to think or what to feel.
—
Overall Overview: The Entire Flow of the Lecture
The Red Thread
The lecture builds in two major blocks:
Block A: Introduction – Freedom as Foundation (Sections 1–20)
Neshamah at Har Sinai → one must clarify assumptions → the true goal of learning = cheirut/freedom → a rebbe’s role = making himself superfluous → freedom applies also in thought/faith → people believe what makes sense to them, not what they’re told → in halacha one may decide for oneself, in thought one must → Orthodoxy = anarchy → the one who can learn has true freedom
Block B: The Main Lecture – Four+(Zero) Interpretations of “Matan Torah” (Sections 21–28)
| # | Interpretation |
| # | Interpretation | Essence | Key Concept |
|—|——|——-|————|
| 0 | New laws | Difference in quantity, not quality | Rules |
| 1 | Brit | Two-sided contract with reward and punishment | Treaty / NATO model |
| 2 | “Hadar kibluha” | One-sided, voluntary acceptance from love | “We want it anyway” |
| 2.5 | Shevuah/neder | Legal commitment – Choshen Mishpat legal din | Contract law |
| 3 | Rambam’s principle | Epistemological foundation – “atem re’item” | Verification of truth |
| 4 | Chassidic-Kabbalistic | Torah = levush; kabbalat haTorah = back to the root | Inner hearing / bat kol |
The Concluding Point
The lecture ends with the point that the person can do the tikkunim himself – without external help. This ties together both blocks: the freedom of the introduction (every person is his own authority in Torah and thought) with the Chassidic-Kabbalistic interpretation of matan Torah (the person hears the bat kol from within, goes back to the root, and makes from there a new Torah). Cheirut al haLuchot – al tikrei cherut ela cheirut – this is not merely a derasha (homiletical interpretation), but the fundamental character of what matan Torah means: a person who can himself learn, himself think, himself hear the bat kol – this is the true ben chorin (free person).
Full Transcript
Freedom Through Torah Study: The Soul at Mount Sinai and the Freedom of Self-Learning
Introduction: The Soul at Mount Sinai – A Connection to Our Learning
Maggid Shiur:
So, I want to connect this a bit with where we are, because you should know how I hold regarding this, I try to do it and become aware. It has nothing to do with anything that I should speak about the soul. I was looking for some way that one can think, because it’s said that all souls were at Har Sinai (Mount Sinai). I thought that one can connect the idea to think about what kind of process of the soul. It makes sense, yes? Everyone says that a soul was at Har Sinai, yes? It’s one… I’m making a point, I don’t have an obligation… I thought of it perhaps five minutes ago before the shiur that this is a connection.
Yes, my soul is here on a site, it’s… what’s it called? “Souls of Sinai”? Do you know such a website? Yes. So, what is the foundation of this website? That all Jews were at Har Sinai. What does it mean all Jews were? Our souls were. So, what is a soul? It’s such a kind of thing that it could have been, it was a reincarnation? What does it mean that my soul was? Now, there is, it only makes sense according to a certain understanding of soul.
If I hold precisely that this is your connection. Now, you can say that if someone says that your soul was at Har Sinai, ask him whether he means to say that it was a reincarnation of your soul, or whether he means to say that it was the soul as we learned Rebbe Tzadok HaKohen (19th century Chassidic master) is only a part of this. But according to the other meforshim (commentators) who say that the souls were already created then, so kulei alma (everyone, all) souls were already there, not only Jewish souls, so gentile souls were also there. In short, you can engage in pilpul (dialectical analysis) as much as you want. This is one connection.
The True Foundation: Everything is Built on Assumptions
But the deeper connection that interests me more is the topic of what is our… what is my Torah, one can say. What is our shiur? In truth, all my shiurim are only about this. Not everyone always grasps that it’s about this, but all shiurim are about this.
As we said last time, that you’re selling something, yes? You have certain… certain… nokhim imka, “What you get out of this”. So what did we say last time? Ah, a deep Torah, but “get out of this” that everything is built on hanokhos (assumptions), yes?
For example, someone says “khelek Eloka mima’al” (a part of God from above) is a soul. I’m just giving an example, which is an example that is helpful. So he thinks he has said something. Actually one must, it has only added three more things. Not things about the soul, but general things.
What does khelek (part) mean? Khelek is actually a physical concept. Something is a part of something. What does this mean? I could have known it anyway beforehand. Khelek is, you need more basic, for you it’s relevant last week. What does it mean to be a part? Obviously you can say a part of greatness, but what does a part mean? A part can have many meanings, and it’s actually a makhloykes hameforshim (dispute among the commentators), a makhloykes hafilosofim (dispute among the philosophers) what a part means.
I can’t say that I’m going into this now, I won’t say that I know what this means. I don’t know what Eloka (God) means, so obviously I don’t know. I imagine that it’s just a verse, I mean that it means nothing here. But at least these two things one must know, what God means, what a khelek means. Afterward one can speak that a soul is a khelek Eloka mima’al.
So this is one thing that we sold last week, and it’s a very useful foundation, cause you could use it almost for everything if you realize that the basic things are a sugya (topic for analysis). As we explained last week, that the things that are not material existence… a pen? I used to have. In the previous car, it’s no longer there. Perhaps upstairs? Ah, here I have a bunch of pens. Paper I don’t have. I’ll take this in a sefer (book).
Yes, so this is a good example. It’s one foundation.
The Main Thing: Freedom Through Learning – “How to Learn”
But the true foundation, the true thing that must be sold is like this: Just as when one goes to yeshiva, I hold like when one goes to yeshiva, the… have I already said this here once? The Lithuanian yeshivas say that they don’t teach you anything, they only teach you how to learn.
That’s what they told me in yeshiva, I never understood what they wanted from me. I said, “Fellows, what do you mean you’re selling me this? How should I learn? What’s the point of that?” When I was in yeshiva, it seemed to me totally useless, this statement. It sounded to me like an excuse. But they advised me, “If you want to be a maggid shiur, you tell them like this: It’s not the Gemaras one learns, but how to learn the Gemara.” Do you know the Gemara? You say, “I don’t know the Gemara.” I said, “Fellows, I want to know the Gemaras, it interests me.”
Now. But truly they have a bit of a point, but it’s very hard to actually teach it. If we’re not the da’as hamakhria (the deciding opinion). But let’s say a great point. What is the point? I call it “freedom”.
Kheirus Al HaLukhos – The Freedom of Torah
Everyone wants freedom. It says in Tanya (foundational Chabad text) somewhere, “harei bnei Yisroel avodim, avdei Hashem v’lo avodim la’avodim” (behold, the children of Israel are servants, servants of God and not servants to servants). A Jew, if a Jew, this is indeed the story of kabolas haTorah (receiving the Torah), yes? “Anokhi Hashem Elokekha asher hotzeisikha me’eretz Mitzrayim” (I am the Lord your God who took you out of the land of Egypt). One of the things, it says “kheirus al halukhos” (freedom on the tablets), “al tikrei ‘kheirus’ ela ‘kheirus’” (do not read it as “engraved” but as “freedom”). One of the things is that when one receives the Torah one becomes a free person. And people don’t understand how this can be. Now, this is a great question.
Avodim La’avodim vs. Bnei Khorin – Two Types of Jews
But in a simple way, as long as a person, let’s say, let’s say that we are Jews. If we weren’t Jews it’s a bit of a different level question, one must speak on that level. But let’s speak on the level that we are Jews, and Jews means that we are bnei Torah (children/students of Torah), yes, ohavei haTorah (lovers of Torah), bnei haTorah, I don’t know, we are nosen le’emunes haTorah (adhering to faith in the Torah).
So on this level, as you say, there are avodim (servants/slaves) and there are bonim (sons/builders). There are people who can’t learn. What does it mean he can’t learn? That he is always an eved la’eved (servant to a servant), like eved la’eved, yes? He must always ask the rav what it says in the Torah. Or if he wants to understand something, he must ask the mashpia (spiritual mentor) what it means.
Mah she’ein kein (in contrast) if someone goes to yeshiva, and in the yeshiva, I didn’t say such a radical thing, mistama (presumably) they don’t mean it. But according to my understanding, if someone goes to the yeshiva and they teach him how to learn. In other words, the rebbe’s job is to make himself superfluous. It’s also my job, by the way. No one should remain here. If one remains here it’s a brokhe levatoleh (a blessing in vain), I mean to say. One must remain until the time when I will tell him when he should stop. That’s the trick. Okay, I’m not speaking halokhe lema’aseh (practical law), but the idea is like this.
The Rebbe’s Role: Making Himself Superfluous
If a rebbe’s job, a real rebbe, is to make, is to make himself… make himself superfluous. And one shouldn’t need him anymore. In other words, he shouldn’t need to ask the rav what the question is, because he can learn. What does it mean someone can learn? He can look himself in the Gemara and see what the answer is. And this is actually a very big kisharon (talent/skill).
I mean that most yeshivas don’t teach this, now, certainly not legabei halokhe (regarding Jewish law), because when one learns halakha one learns precisely the opposite, one may not explain the halakha oneself, one must follow the Mishnah Berurah (authoritative 20th century halakhic code), so that’s useless. Also something, that one can look oneself in the Mishnah Berurah, one is already holding somewhere. One doesn’t need to look in the Piskei Teshuvos (contemporary halakhic work) to tell you what the Nitei Gavriel (contemporary halakhic work) thinks that the Mishnah Berurah said. Okay, that’s already some level of kheirus (freedom).
But further he can then say how the Chazon Ish (20th century halakhic authority) explained it, or how Rav Moshe Feinstein (20th century halakhic authority) explained it. He can learn the Gemara and pasken (rule), he has tremendous freedom. In other words, he is himself responsible for his own halakha.
Now, afterward someone will fight, because this one will say this way and the rav will say that way, ah, so you have politics. Okay, politics is a different matter.
The Example of the Chazon Ish: Practical Freedom
But because, and it’s very interesting, he actually taught, I truly mean that someone who is even not osek baTorah (engaged in Torah study), at least you could believe in this. In other words, it’s very interesting, a completely original, and all the rabbis, and someone told me to stop bashing rabbis, I’m not bashing rabbis, but all these, ke’ilu (as if), all the idlers who call themselves rabbis, I don’t mean the real rabbis, they are very interested in the sugya called mamra kehilkhoso (rebellion according to the law), in other words, that it’s not so.
I want to say that it’s very important, we must see in this truly radical how to be able to work the Torah, but it’s certain that bekhol yemos (in all times), since the time that we have the Torah, it doesn’t actually work completely like this. In other words, “al yomin ve’al smol” (to the right and to the left), “lo sosur kakhol asher yorukha al yomin ve’al smol” (do not turn from all that they instruct you, to the right or to the left), according to the actual, that it’s not so, not the true, let’s not say the true understanding of what a Jew understands the Torah, he learns Chumash Rashi (the Five Books of Moses with Rashi’s commentary), he learns Gemara, he learns the sugya, it comes out to him this way.
How the Chazon Ish explained it, the Chazon Ish actually befo’al mamosh (actually in practice) laid down guidance, whoever is bar hakhi (capable/qualified) should learn a sugya and should pasken for himself. Now whether the whole world will follow, that’s not your business, that’s another discussion. He wanted them to follow, but if they don’t follow, it’s not his concern. But at least he gave people when they learn this sort of independence, that you may learn, you don’t only have to, you may not only, you must learn a sugya. It’s mavhil al hara’ayon (frightening regarding the idea), but because this is not because he commanded not to follow earlier, and you have indeed learned, you may not not follow earlier, you must do as it comes out.
The Same Principle in Thought and Faith
And this is one account, let’s say, this is one way of understanding the Torah. And so for example, I want to go much further from this, I want to tell you that the same thing is in hagodoh (thought/philosophy), in makhshovoh (thought). Someone can’t come tell you that one must, as he says, one must believe, one must say until one believes. This is indeed nonsense. What does one must mean? Let’s not speak that one must believe what it says in the Torah, let’s look at what it says in the Torah. I’m even speaking on this level, but it’s the same thing on every level. It’s not that you can pick one level.
The Baal Shem Tov and the Coffee Parable
That someone says, one must believe since the Baal Shem Tov (founder of Chassidism, 18th century) came, one must believe that every beis hamidrash (house of study) must have coffee, and if not it’s not a beis hamidrash. Yes? The beis hamidrash is still from before the work of the Baal Shem Tov. So one can see, there are no cups, there’s no coffee, there’s no fridge, it’s also a beis hamidrash for me. Yes? According to him, according to the Baal Shem Tov, one may not pray in the beis hamidrash. Okay, I’m making a joke, but you understand the nimshal (the lesson/application).
Mai Khazis? – The Question of Source
But what does he come to say? You’ll tell me, “mai khazis?” (what did you see? what is your proof?) I mean, mai khazis d’natrana? I hear, you said that this is the Baal Shem Tov. Where did you get this from? It’s indeed some way, it’s indeed some seder (order/system), whatever it is. I don’t know precisely what it is. I mean that I know, but it’s not simple to make everyone agree on what it is.
If there is some way how we decide, it says in a verse, it says in a Gemara, okay, the Rambam (Maimonides, 12th century) says that one must follow the Gemara, we have some haskoloh (understanding/logic). What it doesn’t say, forget your Baal Shem Tov. I mean, I haven’t put anything into this. I have much derekh eretz (respect) for him and everything, but I don’t owe you anything. Yes?
Conclusion: Torah-Freedom is More Real Than Secular Freedom
This is one very important way of understanding the Torah. And I mean that this is, in a very real sense, much more free than there is anywhere else. Why? Because there isn’t even theoretically, I don’t need to say, there isn’t even theoretically such a thing. There are people who hold that there is theoretically such a thing, but halokhe lema’aseh (in practical terms), there isn’t even theoretically such a thing. The people I know who have this freedom, have it lema’aseh (in practice).
There isn’t even theoretically such a thing outside of the beis hamidrash, that you should learn the sugya of traffic lights, and you come out that the camera that sends you a ticket is rejected, the Rambam doesn’t hold of it, the Rif (Rabbi Yitzchak Alfasi, 11th century) doesn’t hold of it, the Constitution doesn’t hold of it, the New York State Constitution doesn’t hold of it, ah, that they made teshukoh (desire/corruption), that they made corruption, it’s not right, it’s self-contradictory, and consequently it answers itself, and it hurts a Jew so, as I feel
Freedom Through Torah: The Anarchistic Nature of Halakha
Why the Secular System is Enslaved
Instructor:
Why? Because there isn’t even theoretically, I’ll have to tell you, there isn’t even theoretically such a thing. There are people who hold that there is theoretically such a thing, but halakha l’ma’aseh (in practical terms) there isn’t even theoretically such a thing.
The people I know who have this freedom have it l’ma’aseh (in practice). There isn’t even theoretically such a thing in the, outside of the beis hamidrash (study hall), that you should learn the sugya (Talmudic topic) of traffic lights, and it will come out to you that the camera that sends you a ticket is rejected, the Rambam (Maimonides) doesn’t hold of it, the Rif (Rabbi Yitzchak Alfasi) doesn’t hold of it, the Constitution doesn’t hold of it, the New York State Constitution doesn’t hold of it.
Eh, they made, it’s sheker (falsehood), it’s corruption, it’s not right, it’s self-contradictory. And memeilah (consequently) I conduct myself this way, and will a Jew do so? So I conduct myself? L’ma’aseh (in practice) one conducts oneself, it doesn’t help much, one pays off the ticket with three times the ticket, and so on. And bekitzur (in short), there’s no way out.
The Jewish Freedom: A Practical Reality
So you’re always gonna be meshu’abad (enslaved). A person who is not a heimish Jew, who is not an Orthodox Jew in the simple sense, is in a certain sense enslaved. A Jew also, I meant, a Jew also can’t get out of this. It’s on that level terribly enslaved and he is an eved (slave).
Yes, theoretically he can say that there is a constitution, and if you want, if it will be successful [matzliach zayn: be successful], you’ll go to the, convince the Supreme Court of the Supreme Court, that essentially the whole idea of traffic court is not constitutional, it doesn’t say in the constitution that you must have extra traffic courts. Let’s go into it. In short, it’s not right, everyone knows, drive on the street, it’s not right.
But it doesn’t help you at all, it helps like a radish [like a radish: i.e., not at all]. And halakha l’ma’aseh you have to follow whatever low-life sits there in the sheriff’s office, you have to follow him, and if not he’ll make your life miserable. There’s no way out of this.
The Option of Freedom in Halakha
In contrast [masha khen: in contrast] a Jew, there is such an option. There is, there is. In Boro Park it’s a bit harder, yes, but there is such a, there is such an option. There are people who conduct themselves this way, there are such crazy people. I’m not saying I approve of them, but there are such people who conduct themselves this way.
He learns the laws of Shabbos [hilkhos Shabbos: the laws of the Sabbath], and he concludes that on Shabbos one may ride a bike, and he rides a bike in public, and he comes to the beis medrash with his bike. Let’s say, I’m giving an example [mashal: parable/example]. And they tell him, “Don’t you know what you’re doing?” “Well, I learned, I can teach you better than you.” And it comes out to me that one does do this, and that’s it.
And the rav says one may not go on the eruv [eruv: ritual boundary permitting carrying on Sabbath], and he does go. Why? Because he can look up the Shulchan Arukh [Shulchan Arukh: Code of Jewish Law] that the rav quotes. He says, Rav, I have you in the attic [in the attic: i.e., I have you figured out], my Shulchan Arukh says this, and I hold that it’s a mitzvah [mitzvah: commandment], and I want, and I even have to fight with the ervah [ervah: forbidden sexual matters], whatever.
I’m not talking about whether he’s right or not right, I’m only talking about that there is a strange, almost [kim’at: almost] anarchism in the way that halakha actually works, even in our days [biyameinu eileh: in our days].
Why the Authorities Are Not Satisfied
And there’s a good reason why all these authorities over the public [mishtarim al hatzibbur: authorities over the public] are not happy with the fact that halakha works this way. And they always seek out that one overworked halakha that says there that no, the rav can indeed make whatever enactment [takanah: rabbinic enactment] he wants even if it’s bad for the Torah, and it’s one halakha out of all 613 laws [taryag hilkhos: 613 laws]. Here’s one reason, I understand that it’s not so, I understand. It could be that I’m making it more important than it is, but there is one halakha.
And all the others, it says [omer: it says] that any stupid guy can just go, and it’s amazing, and it’s as if [ke’ilu: as if] not, and it’s very convenient that there is such a thing as a rav, there is such a thing as a rav, and there isn’t.
The Foundation: No One Can Decide Halakha for Another
I mean, there have been many attempts to make such a thing in Judaism, and sometimes it succeeded and sometimes it didn’t succeed. But fundamentally [b’yesodo: fundamentally], I mean, look, I mean, there is no such thing that there is someone who can decide the halakha for another. There is no such thing!
The Rambam thought that he holds that all Jews accepted [mekabel geven: accepted] the Babylonian Talmud [Talmud Bavli: Babylonian Talmud], let’s assume, but that doesn’t make much of a difference, because you can still interpret the Babylonian Talmud however you want. No one is authorized [musmakh: authorized] to tell you what to do. The only one who is authorized to tell you what to do is you yourself!
Now, but you can’t say, I follow the local custom [minhag hamakom: local custom], whatever the rav says. I’m not saying one can make complete anarchy, but the foundation [yesod: foundation] has a connection [shaykhes: connection] to freedom [cheirus: freedom], and the freedom works.
Examples of Freedom in Practice
Someone can come, and not only can come, it happens. And the whole city hates you, and you can have your minyan [minyan: prayer quorum], and by us we don’t say, in our beis medrash we don’t say any yotzros [yotzros: liturgical poems]. And you even want to make an excommunication [cherem: excommunication], and you can hang yourself with your cherem, it doesn’t change anything. They still say it.
By us we pray after midnight [chatzos: midnight]. Why? Because we made an interpretation [peshtel: interpretation] that it comes out that one may, Tosafos Yom Tov [Tosafos Yom Tov: a 17th century commentator]. Shulchan Arukh is only one person’s opinion what the halakha should be.
I mean to say, certainly [vadai: certainly], Shulchan Arukh, I mean to say, how far you want to go, I’m not going into various parameters [gedarim: parameters] of halakha and responsibility [achrayus: responsibility] and so forth. The foundation is like this, and the foundation is that there is a responsibility because it’s right, not because someone said it’s right. And this is how Torah works, and most of Torah truly works this way.
Poskim and Fear
You don’t see any posek [posek: halakhic decisor] say, I mean later you do see, “I hold this way, I have fear [yirah: fear].” Okay, I know you have fear, do you have fear? I mean, go to a therapist, don’t have fear. What do you want from me?
But the Vayoel Moshe [Vayoel Moshe: a work by the Satmar Rebbe] works this way, and this is a true, I mean truly that this is a freedom that doesn’t exist elsewhere.
Freedom Regarding Sin: The Deeper Freedom
And the same thing, it’s understood that this is truly the freedom regarding sin [ta’at: sin/transgression], and sin is much deeper for whoever truly knows how sinfulness works. And I’m not saying it works out this way in practice, because… but that this is that I can say, and I have the guts to say that essentially transgressions [aveiros: transgressions] don’t exist, why would I want to say them?
I, Yitzchak Levi, I have no problem going on YouTube. Now, YouTube can’t throw me out, I mean they can, but there are other transgressions. On those transgressions they’re not strict [makpid: strict], yes? There are transgressions that they are strict about. They’re not strict about Jewish transgressions, and the Jews are not strict about their transgressions.
The Principle of a Torah Scholar
In any case [al kol panim: in any case], I can say that I hold that every Jew may learn Gemara [Gemara: Talmud] and render halakhic decisions [poskenen: render halakhic decisions]. Why do I hold? I don’t hold that way, Rabbi Moshe Feinstein [Rabbi Moshe Feinstein] conducts himself that way, it could be that his responsum [teshuvah: responsum] is a leniency [kulah: leniency].
Once they told him that the Magen Avraham [Magen Avraham: a 17th century commentary] says… you know the story [ma’aseh: story] of the Chazon Ish [Chazon Ish: Rabbi Avraham Yeshayahu Karelitz] with Rabbi… who was it? Rabbi Shraga Brandsdorfer, I think, one of the Chasidic rosh yeshivas [rosh yeshivah: head of yeshiva]. Was his name Brandsdorfer? The Belzer rosh yeshiva? Shalom Brandsdorfer.
The Story with the Chazon Ish
He comes to the Chazon Ish, and the Chazon Ish showed a section [siman: section] of Chazon Ish, and they showed the Chazon Ish that the Magen Avraham says the opposite of him. He says, “Yes? Interesting.” He takes a pen to write, “There is no obligation according to the Magen Avraham” [vidui leisa k’Magen Avraham: there is no obligation according to the Magen Avraham]. The other one fell out of his vessels [keilim: vessels, i.e., he was shocked]. He thought he would engage with the Magen Avraham. He says, “Yes, I forgot to add it [shakhach far’n mir tzuleigen: I forgot to add it]. Okay, he holds differently from me. I forgot, I mean, interesting.”
This is a… and I can say this. And why can I say it? Because I’m backed [backed] by the power of that book. I’m not backed by witnesses [eidos: witnesses], like that one says, ten Chasidim who go slaughter that one who doesn’t follow like me. I’m not backed by police who have jails to put people in. I’m only backed by the idea, because I hold that the… and you also have, yes, the one who argues with me also holds that essentially one should only follow the book.
Can I have the audacity [chutzpah: audacity] to say, “Come, let’s learn, you’ll see, it says differently.” And this means that in reality there is a huge amount of freedom, if one has the guts, and in general [bikhlal: in general] if one keeps learning, if one keeps doing it, or simply [stam: simply] wants to say, “It’s really not a matter [inyan: matter], because you’ll say, ‘Who are you?’” Or he’ll say, “I’m not. I’m only telling you what it says in the verse [pasuk: verse], I’m only telling you what it says in the Gemara,” whatever, whoever is assumed to be the authority [samkhus: authority], I can do it, and I can’t do it in almost any other context in the world. One can’t do this audacity [chutzpah: audacity], at least not in this way.
There Is No Pope
Only by the Jews who have a Torah, who theoretically are obligated [mechuyav: obligated] to the Torah, and theoretically no one can tell another what it says in the Torah. And this is a tremendous freedom of one who engages in Torah study [mi she’oseik baTorah: one who engages in Torah study]. This is how I hold.
As they say, a Torah scholar [talmid chacham: Torah scholar], if you see a Torah scholar committed a transgression at night [ba’lailah: at night], he certainly repented [vadai asah teshuvah: certainly repented]. He wrote a responsum, we said, yes? No one else has this freedom. This is what it means to be a free person [ben chorin: free person]. He can, he really can. Hopefully he wrote a responsum beforehand, because he’s not just idle. But, but this is the…
But there it says that not, there it says that he is blessed [barukh: blessed]. Okay, that’s another conversation [shmu’es: conversation], we’ll see what it means to be blessed, and who decides who is blessed. Ah, it’s one minute. So let’s talk about thoughts [machshavos: thoughts].
The Practical Working of Freedom
So, this is in the world of action [olam hama’aseh: the world of action], and in the world of action it also works incidentally [agav: incidentally]. I’m telling you that it can work better. In other words, politics is politics, but theoretically everyone agrees [maskim: agrees] to this. Not everyone, I told you, there are people who are very interested in all these kinds of narrow-minded authorities [shmol: narrow-minded authorities] who say the opposite. But, and one must protest [mocheh zayn: protest] against, I’m not on that side at the moment.
But theoretically everyone agrees to this. And I mean that it works quite practically it works. In other words, there is no pope [pope] here, and I mean to say, to the extent that there is a pope it’s really a pope for the sake of [lesheim: for the sake of] what the rabbinate [rabbanut: rabbinate] is a bureaucracy, for the sake of writing certain papers it makes a practical difference [nafka minah: practical difference].
Almost no Jew, there are unfortunately Jews who yes, because they are really different from the, they don’t want to be free people [bnei chorin: free people]. But the religious Jews, the real solid Jews, they’re not so strict about being free people. Always strict about the anarchy. You can’t, the rabbinate is good for writing notes that one must, I don’t know.
But it doesn’t occur to him truly [be’emes: truly] to give such a thing that he was chosen [bachar geven: chosen] to be the chief rabbi [rav rashi: chief rabbi], he should now make the halakha for everyone. Crazy? He can make the halakha for me? I have the same Torah as him. Who is he? He’s nothing.
Theoretically, ah, there is a law of the Sanhedrin [Sanhedrin: the high court]. There really is a law, it’s a law not practiced [halakha v’lo l’ma’aseh: a law not practiced], because really about this, because they don’t like the idea. It’s not a good idea. Perhaps [afsher: perhaps] it’s a good idea, I’m not saying, somewhere there needs to be some system. But we almost never had such with real power, only as a nice theory that we talk about. And there’s a reason for this.
The Conditions of Freedom: One Must Know How to Learn
So this is our great foundation, that one should be able to do it. Certainly [nevadai: certainly], as he says, one must be able to do it. In other words, what does it mean that one can do it?
Let’s say, let’s say, one really must, I mean to say, it’s no wisdom [chokhmah: wisdom] to be an idler and say, he says he has a foundation for his foot, and he says. You must have some logical progression in thought [mahalakh b’machshavah: a logical progression in thought]. I mean that people make it much harder to do this, much harder to do this, and it’s truly much easier.
And in practice I can’t say, I haven’t learned enough. And people really haven’t learned enough. I don’t know what is the measure [shi’ur: measure] of learning, as a great investigation [chakirah: investigation], what is the measure of having learned and having done to be able to say that I hold this way.
The Chazon Ish’s “Le’iyuni”
And you know that the Chazon Ish used to write on sections that he didn’t hold were clear, “for further study” [le’iyuni: for further study], I know, “le’iyuni”, something like that he had a formulation [nusach: formulation]. And he says this, he was honest, he says, I’m less, it seems to me this way, perhaps tomorrow I’ll think more I’ll see that it’s not right.
But in practice he ruled according to the le’iyuni thing. He didn’t say that he doesn’t rule halakha l’ma’aseh, he says, Rabbi Chaim Kanievsky [Rabbi Chaim Kanievsky]… no, he says a fact that you see, there’s still room to study more. But many times he wrote “le’iyuni” on something that he ruled on. Do you think I don’t have the strength [koach: strength] to the nice kittens? No, I’m learning now.
But the Chasidim [machsidim: the Chasidim] tell, he really took so much effort [terachos: efforts]. Do you think I say I have now, am I now obligated for every subsection [seif: subsection] that has a commentary [peirush: commentary] written on the sugya? I learn, it comes out to me this way.
As he says “God touched Abraham” [Elokim naga b’Avraham: God touched Abraham], someone will come, he’ll write. I have time, I see that that one says differently, we’ll see if he says some good logical argument [sevara: logical argument], we’ll see if I’m obligated to learn every thing. Okay, one must be able to study, how much is one obligated? I don’t know. But in in—
Faith and Thought: The Freedom of One’s Own Perspective
Introduction: The Distinction Between Halakha and Thought (Continued)
The Difficulty of Learning a Sugya in Halakha
The commentators explain, and really took so much effort, meaning to say, I must now, I’m now obligated for every subsection that has a commentary written on the sugya, I learn it, it comes out to me this way. As he says, God for strength, someone will come, and write to me, I have time, I see that that one says differently, and one sees that that one says some good logical argument, and one sees that one is obligated to see every thing. Okay, one can study, how much one is obligated, I don’t know.
In Thought It’s Different – And Perhaps Easier
But in faith and thought, what a person thinks, most people think it’s much harder. First of all, it’s not completely wrong, because there really are sugyos and topics that are no less, have fewer handles to grasp.
Most people, and most people especially not, and when I say most people, I mean to say the three-four good students in every yeshiva class. I mean, most people can’t do it even on a simple sugya, look in the Gemara, what it says in the Gemara, what it says in the Rishonim, what they said, how he innovated every step. These are things that even most people who do halakha certainly don’t know.
And when one takes a Gemara, a sugya in yeshiva, it’s very hard, even if he goes to yeshiva, he’s successful, he’s even on twenty sugyos over six years, I don’t know what, he’s not… just to figure out what’s going on, it’s a lot of work. You can look in the Talmudic Encyclopedia, the differences of opinion that the commentators say, it’s not… it’s a real, how do you say, it’s a real skill that you need to learn. I don’t know if one learns it, but one should have to.
Everyone should have been able to have such a thing.
Example: Kinyan Sudar and Jewish Understanding
Translation
Just as someone placed an ad, he wants to clarify something, this is literally an example of this. Someone placed an ad in the Jewish newspapers, I was with someone who called me. He holds that it’s about kinyan sudar [a symbolic acquisition method using a cloth or handkerchief], when people make a contract on a house, he says there’s a custom, I don’t know, I don’t know about it, he wants me to tell him whether one may retract or not, whether one must follow what’s written, whether one makes under the table a second deal.
In short, and the other one says, there’s a sugya in Bava Basra [a tractate of the Talmud dealing with property law], it discusses kinyan sudar, he wants to pay for someone who will clarify and publish a booklet, and… well, people won’t follow his booklet. But at least the idea is a crazy powerful idea. He tells us, I can pay, he wants to pay him thirty dollars an hour, I hold that it’s not enough, not for me, perhaps for someone else, but he’s going to do it, and he’s going to pay people. It could be that it will succeed. This happens sometimes someone writes such a booklet, and the people who do this, they say, “Ah, this is clear, one clarifies the sefarim, one can perhaps conduct oneself this way.” And it’s something that actually happens.
In the World of Thought This is All the More So
And in the world of thought this is kol shekein [all the more so], the world doesn’t know how to do this, and they’re very afraid to do this.
But if one is willing to acknowledge that it’s not such a hoda’ah al ha’emes [acknowledgment of the truth] of “without the need being beneficial,” then it’s even easier. One must simply be honest about the truth of what one actually thinks. Not what one says one should think.
Most People Don’t Know What They Think
Most people don’t know what they think. Well, he says everything that’s required, one must, a Jew is obligated to believe such and such. Okay, and what do you believe? “A Jew is obligated,” I heard. And what do you actually believe? It’s a very hard question to answer. Maybe nothing. I mean, one can say maybe there’s nobody home. Could also be.
The Method: Being Honest About What One Actually Thinks
But if one can do this, afterwards one can say, “Okay, apparently it would come out this way, now there’s a verse that says differently, or there’s a source that says differently,” and take the source seriously.
I think that regarding halacha you can say, “You are actually obligated to do this way,” but it’s not carried out. But it’s probably not hot for a person what to think. As long as he hasn’t carried it out, he hasn’t been convinced, he hasn’t been shown why he should think differently, he will actually think the way he thinks.
The Reality: People Believe What Makes Sense to Them
And most people actually conduct themselves this way. One must be honest about the truth. I say, most people actually believe, whatever, it’s that part. No, Yali, do you see such a fancy button? Yes. There is power.
Actually, most people don’t know what it is, but most people actually believe more or less what makes sense to them. That’s the reality.
And all the shiurim that we have here are the gemaras for this. If you look inside, you see that there’s a whole other way of understanding what matan Torah [the giving of the Torah] means, which one can learn. In Chumash [the Five Books of Moses] one thing comes out, in a verse in Gemara a second thing comes out, and a third source comes out a different thing. But most Jews that you’ll ask what matan Torah means, what is the kabbalas haTorah [receiving the Torah] that we celebrate on Shavuos [the holiday commemorating the giving of the Torah], he’ll tell you one thing and always, pass over, I don’t know.
Example: What is Matan Torah?
For example, I asked, I ask you, what is the story? What is the story? Halacha l’maaseh, not a story already. What is halacha l’maaseh? I asked one person today, I only checked with one Jew, and he told me, “Yes, it’s written in sefarim.” I asked him, “What is the whole shiur on Shavuos, matan Torah, what is it?”
He says, “Yes, it’s written in sefarim that one can rectify even on the fiftieth day of sefirah [the counting of the Omer], one can still rectify all middos [character traits].” Okay, in short, that’s matan Torah. I have no problem with the saying, it’s written in Kedushas Levi [by the Maggid of Chernobyl], there’s a whole explanation to explain even what he means to say, but that’s not the point of the person, he doesn’t care.
In other words, they’re with tikkun hamiddos [rectification of character traits], there are forty-nine middos according to some explanation, whatever, and on Shavuos one rectifies all the middos together, like someone who missed Lag BaOmer [the 33rd day of the Omer], we can do it again. Okay, so that’s what matan Torah is for him.
It’s a very simple thing, first, it appears for the first time, I can say as a chokker [researcher], the first one who says such an idea is whoever, some guy in the 18th century. So he doesn’t care, it doesn’t concern him at all, and we need to grasp this, it doesn’t concern him at all, and I use this to my advantage. And the average Jew it doesn’t concern at all.
Example: Rabbi Aharon Miller in Bnei Brak
You come to tell him, I’m told, Rabbi Aharon Miller went to Bnei Brak, he said such things, and they weren’t happy, and they came to yell at him. They brought him to some great old rosh yeshiva with a great white beard, and he gave him a tochacha [rebuke], he says like this, he says, “What does it mean? Come, open Chovos HaLevavos [Duties of the Heart, a classic work of Jewish ethics and philosophy], what it says.”
The other one never saw Chovos HaLevavos in his life, does it concern him what it says in Chovos HaLevavos? He looked at him, he told him a few normal explanations in Chovos HaLevavos. It doesn’t concern him, he doesn’t want to know what it says in Chovos HaLevavos.
People Believe What Makes Sense to Them – Not What’s Written in Sefarim
We will say what makes sense to us, according to all our hanachos [assumptions] none of which make sense, but more or less what makes sense to us halacha l’maaseh in our life, with the cheese and the cheesecake and with being up at night, what makes sense to us, that’s what we believe is real.
What we say theoretically that we believe in Chovos HaLevavos, we don’t believe in Chovos HaLevavos, we believe what we believe. And so it is with every single thing, no difference, the same thing no difference.
Example: A Book on Emunah That is “Totally Mixed”
I make today for my hero, a guy already, he wrote a book on emunah, and totally mixed, he says whatever the heart wants. He doesn’t bring a single source, even if he grabs a verse and it stands completely differently, perhaps not even a verse, I don’t remember. He brings some responsa of later authorities when he needs to, it’s not built on that.
He doesn’t pretend that he wants to say the way he pretends by every sugya, that’s also a bit pretending, let’s see what the Rambam [Maimonides] says and what the Ra’avad [Rabbi Abraham ben David] says, and we make some approach. He doesn’t do that, he sits down and he says, it looks like this, it looks like this, and that’s it. Move forward. And that’s what he actually believes.
And people, many people are angry about this, what do you mean you can come today and wipe away the whole thing? But necessarily it works this way, necessarily it works this way for thought. Even the most pious person works exactly this way.
Example: The Lubavitcher Rebbe and Moshiach
There are a few modern Orthodox Jews, I know who at YU, who are angry that the Lubavitcher Rebbe says an explanation in Moshiach [the Messiah] different from the Rambam. No Chassidic Jew cares, and no other Jew cares, except for David Berger [a modern Orthodox scholar], no one cares.
The Rebbe says differently? Okay, well I also say differently, what do you want from me? You want to believe the Rebbe? Okay, I also say an explanation in the Rebbe, do I think my explanation is nonsense? No one cares about this, because actually because thought truly doesn’t work that way.
People can say that the Lubavitcher Rebbe is an apikores [heretic] for other reasons, also not because his reasons are because the Rambam says so, just because it seems to me like heresy, okay. Not Rabbi Schachter, not anyone else, cares what David Berger says. He’s an academic researcher, he cares, because it says the Ramban said that one must have vikuach [debate], okay. It’s a matter practically, it’s not relevant to anyone, it’s history.
Summary of the Introduction: The Two Main Points
Therefore, in short, halacha l’maaseh, therefore halacha l’maaseh is just as in halacha the Chazon Ish [Rabbi Avraham Yeshayahu Karelitz] and Rabbi Moshe Feinstein and other Lithuanian tzaddikim said that one may decide for oneself from the Gemara, so in thought regarding deciding for oneself from sefarim, about this one certainly cannot say that one needs to know more.
One must be familiar, yes, I actually hold that one needs to know more, but practically it won’t help that I say this, because you’ll think anyway what you want to think. So at least have awareness of this, and if you have awareness of this, you have a true try to learn more.
The Importance of Awareness
You don’t say, you grasp that your approach that you believe is not enough, something is missing, it doesn’t match with the sources, honestly at all, what most people think is terribly not developed, most people are not philosophers, I’ve already thought too deeply, I don’t want to here. Already, and on the contrary, you’ll start thinking, and little by little, the more you think the more you’ll know, the more you’ll believe.
Respect for Previous Understandings
Now, one must have respect for a previous understanding, one must have respect, this is not a contradiction, this stands on its own. Simply, whoever wrote it has a certain idea, I understand him, I don’t hold that way. I can’t believe something that I didn’t say, something that I don’t understand, I don’t understand how it works. Already, and this is the conclusion that emerges from this, and about this this is a good way of learning everything.
How People Come to an Opinion
And in truth most people who have at least some opinion, is because they learned one sefer that matched, and he goes with that. Ah, you come to a minority, you’re a daas yachid [minority opinion], let it be daas yachid, it doesn’t concern me. It truly works for you this way, and as is known it truly doesn’t work for you that way.
Cheirus: The Freedom of Torah
Already, until here is the introduction, and until here this is in the way of the writers, these are the two points:
That one must not only may one make the halacha oneself, because nowhere is it said, because nowhere is it said, because anyway, for the same reason because nowhere is it said, and secondly for aggadah one must oneself, there’s no way out, because anyway everyone believes for themselves what comes out for them, therefore be honest about the truth, already.
This is Called Freedom
And this is freedom, this is called freedom, like a gentile, but this is freedom, this is called cheirus mi she’oseik baTorah [the freedom of one who engages in Torah], because no gentile can do it, not in halacha, not in aggadah.
I don’t want to talk about gentile aggadah, because that’s already too much politics, but in the gentile world one may not be a heretic, in the Jewish world one may be a heretic.
All Souls Were at Mount Sinai
If you come out, everyone agrees, I’m not talking about the idle screamers who are here just in power and not in truth, but everyone who believes that essentially the Torah is built on truth, agrees that if someone clarified a version that comes out for him like the Rambam, the Kabbalah [Jewish mysticism], the Zohar [the foundational work of Kabbalah], he may do it, he came out with it, he’s not right, I know, I should perhaps yell, but there is the power.
People who, you see what people do, people go around yelling, “The Rambam said,” and it works, it’s at least a thing, there isn’t really such a thing anywhere else, not in the same way at least. Another punctual how it looks in the outside world is another discussion, but this is the, that’s why I am proud to be a Jew, because Jews can believe whatever they want, and nobody can tell them otherwise, because I was at Mount Sinai just like you, understand? This is the, all souls were at Mount Sinai.
Contrast with the Gentile World
There’s no such thing as a mitzvah by them, and therefore there is that one may not go through a red light, even if it’s in the middle of the night, it doesn’t make any sense, it won’t help anything, you can theoretically help it, but also practically it doesn’t help anything for all the reasons. Even if it was explained in a strict constitutional law, you can’t write just… laws that are relevant to people.
Ah, the gentile religious laws, the gentile religious laws, generally the gentiles… I don’t want to now come finally to say what Jews are better than gentiles in halacha, in fact, this is the matter of… I’m talking about the idea. Generally, most… not only that, even the more modern a Jew is, he’s less anarchistic. It’s more the rabbi said, and therefore that’s the halacha. Every one of the… Orthodox Judaism is the most… one doesn’t grasp it, one thinks it’s the most pious, it’s the most… the most… ah… how would I say? It’s the most free. Flexible I don’t know if is the right word, but there’s no authority at all, it’s anarchy. Every rabbi can tell you what he wants, and no one can do anything to him.
Or can one do? In Boro Park one can… I understand. Not geographically, it depends on which areas of Torah. There are things you can’t shake. They have, they have. Okay, no, I don’t want to… they have, but practically… practically, now, I… in… it’s Protestant, very Protestant in that sense, I don’t want to go in. The Protestants are like that. Very Protestant, but not… very Protestant in that sense. But… Protestant is actually a great innovation by the gentiles, by Jews it was always like that in a certain sense. Everyone can learn and say what he wants, what does one do about it.
Politics and Halacha
Already, I don’t want to mix halacha practically with politics. I said, politics is not our shiur. I only say ideas that one can apply to politics, but not the politics itself, that everyone makes themselves. Anyway, this is the… this is the halacha l’maaseh, and from this it’s very good to be a Jew who can learn. This is the point, in my opinion.
And I see it this way, and I truly see that the people who have the… I already spoke about this at my shiur erev Shabbos. After graduating one can already relearn. You’ll see, a real rabbi is someone who will teach you how to do that without being stupid. I mean to say, certainly one can be stupid, I’m not talking about that, but that’s the idea.
Matan Torah: The Fundamental Question
Already, these are the points. I wanted to say another shiur, end of the shiur, it’s eleven o’clock. I would have said another shiur, I’ll still say the headers of it, I also haven’t made it yet, but I’ll say the headers of the shiur. It’s a good thing to think about for Shavuos. And actually not in relation to this, I have no plans for this, the same thing, and shown an example.
What Does Matan Torah Mean?
The Giving of the Torah: Covenant, Acceptance, and the Halachic Meaning of Mount Sinai
There’s such a thing, what does matan Torah mean? Kabbalat HaTorah? Matan Torah? It’s roughly the idea. Yes, Shavuot was kabbalat HaTorah, okay, it was then, it wasn’t, regarding why the holiday, that’s another discussion. But this is what it says in the siddur, zman matan Torateinu, yes? Zman matan Torateinu, and it means that on one day the Almighty came upon Mount Sinai and gave the Torah. So, that’s the fact, the basic thing.
Now, I want to be mechadesh, I don’t know if I want to be mechadesh, I want to clarify, what does this mean, what is the translation? What does it even mean? I understand the story, I understand the story, but what does it mean? And as I always say, we’re all accustomed that it means a certain thing, it has a meaning in a certain system of meaning, and so forth. And one must say this to know what it means, and yet one must see that there are three, four options, or three options, to say what it means.
Should I try to frame it in one way, for example, in which way can one ask the question, so that one could at all come out saying that it’s not simple what it means, that it means one thing, is that there’s such a question, and the question is actually one can find very serious sources, Rishonim and Acharonim, who ask the question and they speak about this. And the question is, what happened? Mah nishtanah? What is the difference before matan Torah and after matan Torah? What do I mean? You all need to know all the attributes, yes? What happened? What is the difference?
The Question of Avraham Avinu
There is a Torah. There is a Torah, okay. Why, wasn’t there any Torah? It’s not the first time. You know that Avraham Avinu made eruv tavshilin? Ah, you don’t believe that, okay, it’s actually a reality. He also had mitzvot, Avraham Avinu. Let’s say not eruv tavshilin, the mitzvah of brit milah, the mitzvah of going to Eretz Yisrael. The Almighty said the whole time what to do. There were the seven mitzvot of Bnei Noach. The seven mitzvot of Bnei Noach more or less is just the same thing as 613 mitzvot. I would say it was a shinua, on that it was the same long more or less. Why are you looking at me like this? It’s simple. Think about it, dinim, is Choshen Mishpat, is the whole, Yoreh De’ah, and so forth. There were mitzvot. Noach had a Torah, don’t eat this, don’t eat meat, there was Torah Seder HaMoed.
It’s not only that there was matan Torah. There was. And in general, let’s speak in a broader sense, laws, there was never any human civilization that didn’t have any laws, more or less, okay, I said last week that not, but I mean to say in a broader way, in a broader sense, there was. So what happened? So what is relevant at all regarding the event of Har Sinai? There are very many societies with laws, that don’t have some kind of event of “hayom nitnah Torah.”
The American Constitution as a Comparison
Ask an American, which day did America become? Okay, there was a constitution, they sat down, wasn’t there until then any constitution? Okay, there were already laws. But let’s say, but if there wasn’t, there is a constitution itself, why should they follow the constitution? There were always laws, English laws, okay. Today is a ruling, today one doesn’t need to follow the English laws, but the American laws, okay. So what exactly is the difference from the laws that were before? One could perhaps say that it’s different. But what was Avraham Avinu conducted differently? That’s the difference? They changed a few laws? Okay, so they changed the laws, that’s matan Torah, one celebrates? Let’s say, one celebrates that there are different laws?
The “New Rules” Theory
Before matan Torah one did this and that, basar b’chalav, before Avraham Avinu brought it, and now one may not. Different laws. But it’s still, the difference is only, how the Almighty, if you say it like this, it’s really not a real change, it’s not, as one says, a difference in quantity not in quality, yes? It’s different laws. Before matan Torah it was that Avraham Avinu was conducted thus and so, and now the Almighty changed. What is the purpose of such a nightmare? Why should He change it? It’s actually very weird when you think about it like that.
Moshe Rabbeinu, a day before, there was the taste of eating cheesecake, yes? A day before one could eat however it goes? Whatever, what is the milk and treifot, and today one may not. That’s a very mad way of thinking. Why is the point that one may not? Why exactly may one not? Did some magic happen?
Simply one didn’t do it. That’s the real truth. I mean, simply the midrashim that say that Avraham Avinu was mekayem the Torah, they say they understand that the Torah is what one must do. What a Jew must do, I know. What is the practical difference that Avraham Avinu also did? It’s yes obligated, it’s not obligated. It doesn’t make any sense. It’s very mad to think that one day the rules changed. Let’s say it could be that such a thing happened. It’s not so interesting, if you think about it like that. So what? Before did one dance on Yom Tov? New rules. Until now one could yes eat meat, now one may not. I’m saying what the building is mine. Yes.
Rav Saadia Gaon’s Question
So that’s only one way of explaining. And actually, there are actually Rishonim who don’t hold of this. I just want to say, Rav Saadia Gaon in his introduction, he speaks about that there must be a Torah. Rav Saadia Gaon is very… one of the oldest of my sort of talks that I speak here, that one must go into the foundation of the foundation of the foundation, Rav Saadia Gaon is almost the only one who puts in the fundamental things. And Rav Saadia Gaon asks such a question, when he speaks about Torah, he asks the question, why must there be a Torah at all? We are very convinced, most other people, that there is a Torah. The question is which Torah, which side, may one yes eat meat or not. But what makes you think that there is such a thing as Torah? Where do you get this concept from? It’s not just Torah, divine Torah from the Almighty. It’s quite good to live without a Torah. The Almighty doesn’t need to send. People figure it out without this. It’s a serious question.
And he tries to prove that there was. And because he tries to prove that there must be, he remained with a question, what was with Avraham Avinu? How did he live? Did Avraham Avinu also have a Torah. But it’s different, the Almighty is after all tachlit hayedi’ah, it’s very different from how we’re accustomed to think, the way how He thinks. I’m just saying an example. What?
And I assume, according to him one didn’t see Torah as such a great thing. He didn’t cook Shavuot too much, so it comes out. I don’t know. I guess he didn’t know to look, but it was already the custom, I don’t know. But yes, it was for… as he says there.
What Does the Chumash and Tanach Say?
The Event of Har Sinai in Tanach
Ah, so now it’s like this, if one looks in the Chumash, I want to say three or four theories what happened in Egypt. There are other theories, in Chabad they have a whole theory about this. They have dozens of answers about this question. And others.
What here, I won’t be able to be lengthy, I just want to give such a framework for three different theories that one can have about this. One theory, all that are not the first theory, the first theory is also a bit of a theory that one can perhaps make sense of, but all three theories are not the theory that there were new laws, that this is a revelation.
So it’s like this, in the simple meaning of the Chumash, whoever looks in the Torah, and in the Torah, as is known, in Tanach the event of Har Sinai is almost not mentioned as a thing. There are one or two times in Tanach it explicitly says the event of Har Sinai, and also that one then received laws. Twice in Tanach it is mentioned that the Almighty spoke to Jews on Har Sinai. Aside from Parshat Yitro and Parshat Va’etchanan, it says it twice at the end of Tanach.
But throughout all the days of the prophets, from Moshe Rabbeinu, from Yehoshua bin Nun until, well, who was the second who said? Nechemiah and… what’s his name? Malachi. Aside from the… Malachi also says, he says yes, he says Chorev. Aside from Nechemiah and Malachi, which is literally the last two, more or less the last generation of prophets of Tanach, the whole time, one cries out very much, Yirmiyahu cries, and one doesn’t follow the Torah, and Yehoshua bin Nun says the whole thing, he built himself on this, he never says, “and don’t remember the day that one saw Moshe Rabbeinu.” He says it once in Va’etchanan, but that’s all. From Va’etchanan until Nechemiah there isn’t. And one can find hints, perhaps it says it by hint, but explicitly it doesn’t say.
What Does It Say: The Brit
But what does it say? And this is important for us to grasp, what does it say? That is, what does matan Torah mean for the Torah? And even when one looks in Parshat Yitro and in Parshat Va’etchanan, one sees that it says there, and it doesn’t say what we mean that it says. What it says there is that the Almighty made a brit with the Jews. A brit means a deal, or a contract, or a treaty, however you want to conceptualize it. He made a deal, a brit. And in the brit it says, as it says in a deal, it has two sides, right?
We have “Hashem Elokeinu,” and so, by the way, Moshe Rabbeinu’s speech about matan Torah began like this, “Hashem Elokeinu karat imanu brit b’Chorev.” That’s how it begins. It doesn’t say “Hashem Elokeinu,” he speaks about this, it’s a tremendous thing, one saw the Almighty, it’s all very nice, but that’s not his main framing. And they have a custom to begin the portions in the wrong place. Whoever looks sees, there it begins, “vayedaber Moshe,” whatever. It doesn’t say in the hidden. Moshe came, he said, “Rabbotai, the Almighty made a brit.” And after that there is the thing, after matan Torah will be the whole time. He says, “Therefore, they must follow the brit.” And you see that the people don’t, don’t grasp.
The brit says more or less that everyone knows in Eretz Yisrael, in short, “If you will be good, I will be good, and if you will be bad, I will be bad to you.” But not just good in a spiritual way, because that was already before, one must remember. This is that if a person does good, it’s good for him, is already only
Matan Torah: Brit, Acceptance, and the Halachic Meaning of Har Sinai
Brit, King Asa’s Renewal of the Covenant, and the Halachic Foundations of Matan Torah
Brit as a Special Deal — Not Universal Morality
Instructor: Especially good, yes? In other words, it must be fair at all. But that’s still a level. That’s like, like I may not steal from you at all, but that you must defend me, for example, that’s a treaty, right? For example, that’s how the scholars say that all these treaties are modeled on such treaties. That which for example two kings, that America, for example, the measure of justice, the measure of morality says that one must send a few bombs to Ukraine, okay, a few. Not let Putin completely… one sends them help, but not any obligation. Seemingly you would want to say perhaps yes, but one doesn’t conduct oneself that way. There’s no obligation that he should really go fight for him. There’s no obligation.
If there would be a brit, NATO, yes? He would yes be obligated. If there would be NATO, he would have to go, why? There’s a deal. It says if we are on condition, that if I have a problem, he will come to me, and so forth. But that’s called a brit.
A brit is not the law, the laws of reward and punishment as if that are fixed in the world. That’s in general, the Torah generally believes that this is good, the Almighty is good, and one sees it by the Mabul, by Sodom, there was nothing to do with that. But this is a special thing. The Almighty goes special, you shouldn’t be exiled from all the land, I will specially take care of you. Why? Because you will be special with me.
In other words, a non-Jew may serve avodah zarah, simply almost. “Asher chalak l’chol ha’amim,” it says in Midrash Tanchuma, the explanation is that Moshe Rabbeinu, there’s no obligation, a person may go to another, may do. In other words, one is not forbidden to anyone. It’s forbidden, as the parable of the king, so is the parable that worked.
Yes, it’s not forbidden for Ukraine or for Turkey, I know what, to go make a deal with Russia. They may, no one can do anything to them. But if you go with me, you may not go with them. “Anochi Hashem Elokecha,” you want a deal with me? Don’t speak with a second one.
I’m already speaking into all these theological points of this, but that’s how the brit works. And that’s extra credit, right? And therefore, that’s always what all these things speak about this. And whoever looks in Moshe Rabbeinu, when he speaks about this, he makes again a brit, because perhaps they’ve already forgotten, perhaps one doesn’t want the deal anymore.
The Ramban’s Position: The Brit Was Nullified at the End of the First Temple
And the brit is already… I always hold like the Ramban, that the brit was more or less nullified at the end of the First Temple period. It doesn’t work anymore, the Jews said goodbye, the Almighty said goodbye, and that’s it. Until the Knesset HaGedolah made a new sort of matan Torah.
But so learns the Ramban, that it was nullified. That is, we’re not in Eretz Yisrael, so not. The deal stands, I’m not in Eretz Yisrael, so not is not. I have nothing… I haven’t invited you anymore. What? That’s the brit, more or less, yes.
The Gemara in Sanhedrin, not always, one can be medayek every time, but more or less, the brit is… so learns the Ramban, so is the simple meaning, that the brit was more or less made on the reward and punishment in Eretz Yisrael. In Parshat Yitro it doesn’t say this clearly, in Parshat Mishpatim it does say yes. One can be medayek every time, it says very many times the brit, one must be medayek every time. But in general, “v’im lo tishme’u” is all about Eretz Yisrael. So not is not, goodbye, good day.
And this is, anyway, this is another discussion. But I’m just saying, this is the simple meaning, and simply, this is what Har Sinai meant for Moshe Rabbeinu, it meant this.
Explanation #1 in Shavuot: Renewal of the Covenant — King Asa
This is the meaning of, if you want to ask about Shavuot, Shavuot is the time, so one can speak about this, right? Actually, I think that the first person that one can think, that I learned this in Divrei HaYamim, I just don’t remember it, I think that the first person that one can think that he did something in the third month was… trying to remember who… I’ve already forgotten, well internet… I wrote it down, I really need to add it to my list of sources. But there is, I want to say an example to my son, which is a very good proof.
The first… yes, yes, Asa, Asa, I’m already crazy. King Asa was a great ba’al teshuvah, as is known, as it says in Melachim and in Divrei HaYamim, his father wasn’t such a tzaddik, and he was a tzaddik. And King Asa made a great… gathering in the third month, “vayavo’u Yerushalayim bachodesh hashlishi,” so it says in Chronicles II, chapter 15, “in the fifteenth year of Asa’s reign, and they sacrificed to God and they entered into a covenant to seek God etc. with all their heart and all their soul etc. and they swore and rejoiced,” in short, they made a great holiday.
And the commentators (mefarshim), I don’t remember anymore who was the first to say this, but the commentators, perhaps there are midrashim, say that this was Shavuot. Perhaps Yoshiyahu (Josiah) established the concept that Shavuot is zecher l’matan Torah (commemoration of the giving of the Torah), but in any case, this is the first place where we find that he did it in the third month, which apparently was the time of Shavuot, and precisely on that day he made a gathering.
What was such a Shavuot gathering? A gathering of chiddush habrit (renewal of the covenant). That is, now, they had violated the covenant, they had served idolatry, violated the covenant, transgressed against the covenant. So he gathered the people, there was a yeshuah (salvation), the Almighty helped at that time, whatever the reason was, and saw, we must continue to serve the Almighty. And this is King Asa’s interpretation of Shavuot, and this is how it was learned in the times of the First Temple (Beit Rishon), at least. And this is interpretation number one, which at least makes sense.
Interpretation #2: “Hadar Kibluha Bimei Achashverosh” — A New, One-Sided Acceptance
The second interpretation, which I haven’t clarified so much, but briefly the matter, afterwards, and actually one needs to clarify this, one can tell it in historical context, I don’t like to make everything into history, that the Gemara says in Shabbat that “hadar kibluha bimei Achashverosh mehabbat hanes” (they accepted it again in the days of Ahasuerus out of love for the miracle), and this basically means, as the Ramban learns there speaking about this, and the Ramban in Masechet Shabbat, this is how I usually understand it, that it means that now we have a new Torah that is not built on the promise of a covenant.
One can learn it in way A and way B, “banayich arevayich” (your children are your guarantors), one can think a lot about how to understand this, but in any case, the Jews said, as the Ketav Sofer says about Nechemiah regarding bi’at haMashiach (the coming of the Messiah), we want to go with the Torah even if it doesn’t work out, basically.
The New Acceptance: Willingly, Not Because of a Covenant
In other words, we hold that the Torah is a good way of life, it’s good for us, not because someone forces us, not because it paid off to receive the Land of Israel. We’re not in the Land of Israel, we’re in Bavel (Babylonia), we’re in Paras (Persia), and we want it anyway.
And regarding this, they actually went to the Land of Israel, one can say the mitzvah, but the second going to the Land of Israel had a very different appearance than the first time. The first time they went b’koach (with force), the Almighty told them, and they did it all, and it went by itself, you understand? Yes, the Almighty gave strength and so on, but they weren’t with the same birur (clarification).
And so the Yerushalmi (Jerusalem Talmud) speaks about this, and the Givat Aravot HaMusar [uncertain reference], that they weren’t mekabel (accepting) meratzon me’ahavah (willingly out of love), rather they were accepting, as it says there in Sefer Ezra v’Nechemyah (the Book of Ezra and Nehemiah), that when they came from galut (exile) they made a new covenant. They made an amanah (covenant/agreement), they wrote a document, they all agreed to fulfill the Torah. There’s written there a list of mitzvot that they agreed to, these are the things they’re going to do properly, and they’re going to fulfill the mitzvot of the Torah. Not that the Almighty came and they wrote a ketubah (marriage contract) and so on. Simply, we want to.
“We Want” — Not “We Must”
In other words, I already said this reason actually in the shiur on Nefesh HaChaim about this, we follow the Torah not because we must. We don’t have to. We don’t have to. The deal is over. But we want to. And we want to, and we don’t want to… you know, a great world. But those who want, they want. And this is the “hadar kibluha me’ahavah” (they accepted it again out of love).
The Fundamental Difference: One-Sided vs. Two-Sided
Now, the “hadar kibluha me’ahavah”…
Student: What?
Instructor: No, it’s very different, because it’s one-sided. It’s one-sided. It’s not a true covenant. The Yerushalmi uses the word “brit,” but it’s one-sided. It’s a whole different approach, it’s a whole different understanding. You can think, I haven’t thought of this, but it’s a whole different understanding of God, and therefore it may be that such other understandings are explained within it. But it’s not, it’s one-sided, that’s certain that it’s one-sided. It’s meritzonam (of their own will).
“Kafah Aleihem Har K’gigit” — Not a Real Deal
Therefore the Gemara, the Ramban says, when the Gemara says that the covenant was, how does it say? “Kafah aleihem har k’gigit” (He held the mountain over them like a barrel), it doesn’t mean literally that there was a mountain like a barrel. It means to say that when you come to someone and you tell him, “Come here, either you follow the Torah, or not, I’ll smash your head.” That’s not a deal. That’s not a deal. Ah, you’re stronger, okay. If America goes, Russia says to Ukraine, that’s not a deal, you understand? I’m the strongest, I’m the strongest god, you must follow me. That’s not how one understands it at Beit Sheina [uncertain reference].
One can yes differently. You see that there are gentiles, and everyone does everything. We want to. Why do we want to? There’s a whole introduction about why. I don’t know, a good question, “banai u’vanai” (my children and my children’s children) and so on. But why not, we want ourselves, it’s worth it to us. Even when the Almighty didn’t, so to speak, want to be in such a covenant, or He didn’t say that He’s going to make a covenant, we want it ourselves. This is a whole new thing.
I don’t want to go into this more, I just want to say that this is perhaps the reason why one comes to a new interpretation.
Interpretation #3: Mount Sinai in the Gemara — The Halachic Meaning
Now, when one comes to Chazal (our Sages), this is very interesting, and this is another shiur, a whole shiur. I’ll just say interpretation number two or number three, as we hold, is that he looks in the Gemara, where is Mount Sinai mentioned in the Gemara?
Student: Chaim knows?
Instructor: Okay, that’s aggadah (narrative/homiletical material), according to halachah. Say more aggadot, I’ll tell you what I meant. Yes, a halachah, sorry, a halachah. What does Mount Sinai do for halachah? For a halachic meaning of Mount Sinai, what is the meaning according to halachah?
Halachic Mentions of Mount Sinai
So I think of a few, one can do this a lot, but there’s mishpat v’omarta b’Har Sinai (a law that was stated at Mount Sinai)? One minute, I mean that it’s specifically, there’s mishpat v’omarta, halachah l’Moshe miSinai (law given to Moses at Sinai) is already about how one receives the Torah, not no, it’s another thing. There’s Rabbi Yosef who is called Sinai, because he knows all the halachot.
Student: What?
Instructor: Yes, that’s what I meant. It’s also to the point, but one must think about this. There’s, I mean about mishpat v’omarta b’Har Sinai, there are many more things. For example, the Gemara speaks many times about “hai kodem matan Torah havah” (this was before the giving of the Torah), the Gemara says this, that before matan Torah one was allowed to do such and such, or the halachah was different, because one was allowed to do more things and so on.
Mitzvot Before Mount Sinai — The Rambam’s Approach
Or, many times the Gemara says about Bnei Noach (Noahides), and at least the Rambam (Maimonides) spoke, the Gemara speaks a lot about mitzvot shellifnei Har Sinai (commandments from before Mount Sinai), whether one is obligated today, whether one is not obligated. The Gemara says, the Rambam took the Gemara very strongly, that even a mitzvah that appears earlier, is not following what appears earlier, but “chazar aleihem” (He repeated them), it’s a new obligation for the mitzvot.
So in other words, in the Gemara, it can still be with the first interpretation, in a new way, it’s a new meaning, it’s a new note, that Mount Sinai made two things, one can say it’s two things of the same thing.
Three Modes of Obligation
One, that the obligation, the lomdishe obligation, the legal obligation, I think still kol olam hahalachah (the entire world of halachah), the legal obligation, why is a Jew obligated and liable in the Torah?
In the first mode, the first mode is because the Almighty made a deal, for a good judgment.
And the second mode is simply because I want to.
And the Chachamim’s mode is because you committed yourself. You committed yourself, you must fulfill.
The Foundation of Commitment
There are Rishonim (early medieval authorities) who even ask, and where does it say that one must fulfill that you committed yourself? Where does this whole thing begin? Okay, a good question. There are Rishonim, the Bnei Yonah asks, he asks the question. Yes.
In any case, this is how the Gemara looks at it, you committed yourself, therefore it makes a difference for halachah. A person may, there’s shevuah (oath), the whole thing the Gemara looks at, but one swore to do that it becomes a law of an oath, or a neder (vow), that he had kabbalah (acceptance), he accepted upon himself that he’s going to follow the Torah.
Maamad Har Sinai as a Choshen Mishpat Law
Therefore, when this actually comes out that someone wants to do differently from this, you can compel him anything, you can’t obligate him anything he wants, but he’s already obligated from before, you’re simply before a legal thing. In other words, the gathering at Mount Sinai is essentially a Choshen Mishpat law (the section of Jewish law dealing with civil and monetary matters). Just as if I promised you something I can’t sell it tomorrow to a second person, if I already promised you first, if I promised you that I’m going to eat matzah, you can’t make the matzah forbidden.
Maamad Har Sinai: Legal, Epistemological and Mystical Interpretations
Interpretation #4: Oath and Vow – The Legal Nature of Maamad Har Sinai
Oath as a Legal Mechanism
A person may do it, oath, the whole Gemara looks at it that one swore to do, that it’s a law of an oath or a vow, that there’s an acceptance, one accepted upon oneself that one is going to follow the Torah. Therefore, when this actually comes out that someone wants to do differently from this, can he, why not? You can’t obligate him on what he wants, but it’s not an obligation from before, it’s simply a legal thing. In other words, the gathering at Mount Sinai is essentially a Choshen Mishpat law. Just as if I promised you something, you can’t sell it tomorrow to a second person. If I promised the Almighty that I’m going to eat matzah, you can’t make the matzah into idolatry. The same…
The Problem of Acceptance Upon Future Generations
Okay, there’s a lomdut that the Nesivot Yaakov, the Rogatchover, is about the Torah, how it works, how one can make that it should take effect on future generations. I’m speaking lomdishly, not legally, not theologically whether it’s right or ethical. Lomdishly there is such a thing, just as… can one accept upon future generations? Regarding inheritance… a city… yes, a king whose custom is a vow, you know, yes, laws of vows. One sees that a city can make a vow, how can one make it on the coming ones? You see that one can.
The simple understanding is that one can. One sees that the president signs a treaty, the next president must certainly follow it. Why? That’s how it works, that’s not how the world works. I mean, it’s a legal, there’s a legal concept that I can. It’s not so clear exactly, the legal concept is that I can only go on merit, on merit I have. But one must examine, there’s a lot of lomdut, and the Acharonim speak about this how exactly it works lomdishly the acceptance upon future generations. But for now, it works. I borrowed the word, but if not, one must actually explain it.
The Rambam’s “Rotzeh Ani” – Legal, Not Chassidic Reading
I’m not saying, perhaps, as the Rambam, people, I always mean that the Rambam who says also this well and famously that a Jew cannot accept a repentance of “rotzeh ani” (I want), because essentially he wants, it means legally, it doesn’t mean chassidically. Chassidically is good, Torah, but simply, the Rambam means, you signed a contract that you’re going to follow the Torah. You want to change today, there are things that one must judge you, fine. But bottom line comes to the step where one says, no, our Torah holds that you must do it, you don’t have to say “rotzeh ani,” it doesn’t fit so well. But I mean that this is a lomdishe, legal way how one can understand such things.
Shtar Kodem – A Lomdishe Matter
At some point, shtar kodem (prior document), so says the Gemara, shtar kodem, yes? Literally a lomdishe matter. If it says shtar kodem, I don’t remember, on something else. Shtar kodem is a promissory note. Yes, but on the Almighty, the Almighty says shtar kodem. Okay.
Oath as a One-Sided Commitment
Student: One must see first who was the first the treaty also. I’m not talking about a treaty, now I’m talking about the commitment. A commitment can be one-sided.
Instructor: An oath? No, not necessarily. Can be. One can go into this. But I mean simply, when the Gemara says “nishba’im la’avor al hamitzvah” (swearing to transgress a commandment), it’s not two-sided. It’s very one-sided. I committed myself. An oath is not to God always. That’s a part. That’s why we get into this infinite loop. But, yes, I agree. One can go into this.
Student: The Gemara says that an oath can go on a mitzvah. An oath is not only to transgress a commandment.
Instructor: Yes. It can be, it can be. One must understand, one must… This is legal language, right? One must… This is a lomdishe, this is a legal concept, yes? He thinks so, that it’s a lomdishe obligation.
Why Do We Celebrate Shavuot? – The Innovation of Matan Torah
Therefore, therefore one asks a lamdan, a Litvak, he says, why do we celebrate Shavuot? That Shavuot it was innovated that a person makes an oath not to eat matzah, it doesn’t work. This is the great greatness. Because otherwise he would say, what did you say before? Because otherwise, following what the Almighty commands one always had to, yes? It was always there. That’s nothing. If you fulfill what the Almighty requires, it’s not a great thing. But the commitment was always there, why didn’t you have such a thing? Because the Almighty says today, the oath of matan Torah made it. And therefore this is Chag HaShavuot.
This is not my innovation. There are sources in books, yes, earlier sources that say this interpretation of Chag HaShavuot. It’s actually not my innovation, but there are many earlier ones. Almost, there are sources with the Ben Ish Chai that say this interpretation. Yes. They swore the oath of the Torah.
And this is the second interpretation.
Interpretation #5: The Rambam’s Principle of Maamad Har Sinai
Recap of Numbering
Ah, the third interpretation, the third and the fourth, the third is number zero. I started with zero. In my lomdishe pages, zero was that there’s a new law, that one may not eat forbidden fat and blood. One was that there’s a covenant, and two is oath, we swore at Mount Sinai. I only said three interpretations.
Student: Okay, that’s… Okay, I’ll answer you. That wasn’t Shavuot, that was Purim. What do you say? That’s not an interpretation of Shavuot, that’s an interpretation of Purim.
Instructor: No, I wanted to say that perhaps, I’m not in doubt, that perhaps those two that you call two…
Student: Yes, it’s a good point. Okay.
Instructor: Ah, very good. 1.5. It could be that that one caused the law of children in the death of our father, I thought of that. But it’s not clear, because in practice one understands the first one also as laws of oaths, the covenant.
Student: Right, that’s what I thought. Okay.
Instructor: A mild complaint. Okay.
Student: Oath and covenant, oath and covenant.
Instructor: No, according to the first interpretation it’s only…
Student: And likewise, and likewise, and likewise, about this one must be in doubt.
Instructor: The main thing is that one keeps track. The main thing is that one keeps track, it’s correct. I haven’t forgotten a single day of counting. Okay.
The Rambam’s Radical Approach
Now, a third interpretation, a third thing that appears in the Rambam, and the Rambam makes this into a mitzvah. Very interesting. I’ll be briefly concise.
The Rambam was mechadesh (innovated) a fundamental principle of the Torah, this is the Torah that we are obligated in. As is known, as the Chasam Sofer says, that the Rambam was mechadesh all the principles. Not that they didn’t exist before, but he made it into a principle, he didn’t speak about it at length.
In any case, the Rambam learned that Ma’amad Har Sinai (the Revelation at Mount Sinai) is extraordinarily important. For the Rambam it is tremendously important, more important than for anyone else before or after. And by after I mean the students of the Rambam. For the Rambam it is tremendously important, for a whole complicated giant reason, I can’t say everything in one minute.
Nevuah vs. Ma’amad Har Sinai
But in general, because the Torah that we are obligated to follow, that we are obligated from the perspective of truth, not only from the perspective of acceptance. The Rambam doesn’t hold at all of the oath and the acceptance. When he speaks about why a Jew follows the Torah, he doesn’t say it that way. He says because the Almighty came and said it. And what the Almighty says is the truth. And how do you know it’s the truth? That is Ma’amad Har Sinai.
Says the Rambam, the short version is in Hilchos Yesodei HaTorah Chapter 8, I can’t say the whole shiur, each one of the numbers is a whole shiur in itself, can take months. But in brief, the Rambam says that a Jew is obligated in Torah because the Almighty said so.
Universal Truth – Also for Non-Jews
Perhaps a non-Jew, actually a non-Jew must also follow Torah according to the Rambam. You’ll learn the Rambam at the end of Hilchos Melachim, you’ll see that he would have wanted the non-Jews to also follow Torah. Well, why don’t they follow? They’re non-Jews after all. They should follow. They are… These are the righteous chukim u’mishpatim (statutes and laws) that the Rambam says, it’s the truth, it’s the best law. The best law for the whole world, not just for us. It’s the best, not just for one of the non-Jews, it’s the best. Well, how do you really know that this is the best? That is Har Sinai.
That is what the Rambam’s argument is. What does Har Sinai mean for the Rambam? It’s another important thing. Simply, he brings pesukim (verses), he learns this way from the pesukim that the Almighty says, “atem re’isem” – you yourselves saw, and so on. This is the clear one. The standing of this overcomes all prophets, “ein navi rashai lechadeish davar me’atah” (no prophet is permitted to innovate anything from now on). Not inserted, a prophet must only a law, says the Rambam, a prophet is obligated, the Torah says that you should follow a prophet, but who says that one should follow the Torah? That one must see for oneself.
The Ramban’s Question on the Rambam
Therefore, this is a completely new interpretation of “anochi omed al Har Sinai” (I stood at Mount Sinai), to such an extent that the Ramban saw that the Rambam says it’s a verse of mitzvah, why did the Ramban forget to count this as a mitzvah? It says a mitzvah “v’yadata lefanav u’levanav u’levnei vanav” (and you shall make known to your children and your children’s children), and “Anshei Knesses HaGedolah” (Men of the Great Assembly) say that this is a mitzvah. It doesn’t fit for the Ramban, that for the Rambam, the author of the whole thing, couldn’t understand this way the “v’yadata lefanav”. Because the “v’yadata lefanav” is a good concept, but the whole idea that this means is… when the Rambam says mitzvah he means this. In other words, people don’t grasp, the mitzvah of the Ramban of “v’yadata lefanav” is essentially the principle of “v’zos haTorah asher sam Moshe lifnei bnei Yisrael” (and this is the Torah that Moses placed before the Children of Israel). It’s almost the same thing, only this is the power of the principle.
This is a third interpretation, and this is an innovative interpretation, and the first two interpretations don’t think this way.
Discussion: Faith and Inwardness
Student: Is there a mitzvah that relates to inwardness?
Maggid Shiur: What kind of mitzvah?
Student: The mitzvah of believing in Torah, does that relate to inwardness?
Maggid Shiur: “V’yadata lefanav” begins with emunah b’Hashem (faith in God), and until one comes to being oved Hashem (serving God).
Student: Why is that actually a problem? Because one can’t enter?
Maggid Shiur: The Rambam didn’t hold that all beliefs need to be in mitzvos. A portion he made into mitzvos, which is about this a discussion, and the principles of the Rambam, a portion of them are mitzvos and a portion not. The Ramban wants to almost make all of them mitzvos. That’s my approach about this, but I’m not going into it. In brief, this is a third interpretation, and I don’t know anything about this interpretation.
The Rambam’s Emphasis on Laws of Testimony
Whoever knows that the laws of testimony of mitzvos, all these things, the Rambam very strongly emphasized, very strongly took much further than their simple interpretation, specifically about the principle, not about the halachah. The same thing the previous thing that we said earlier that the laws of kabbalas haTorah (receiving the Torah) are not obligatory. The Rambam didn’t hold that it’s just a practical, technical piece of Torah from the Gemara, he held that this is the principle, because everything depends on this that everything else is not truth, because everything else we don’t know as clearly from Ma’amad Har Sinai. And this is the Rambam’s interpretation in the third or fourth interpretation of Rabbi Yoel Av Beis Din of Satmar.
Interpretation #6: The Chassidic-Kabbalistic Interpretation
Torah as “Garment”
Afterwards there is the Chassidic interpretation or the Kabbalistic interpretation, which has to do with what we explained, truly, it has to do with Kabbalah what we explained a few weeks ago, about what they hold that the Torah doesn’t mean the Torah, and the Torah means the beauty of heaven that became tohu va’vohu (chaos and void), as the Tanna D’vei Eliyahu said. And therefore, when we learn Torah, not necessarily that we learn Torah, Torah is black fire on white fire, and it becomes combined and the combination is according to the matter and according to the generation, therefore what there is is just changes, for example means a completely different thing, it’s as if “you can’t have the literal peshat,” it’s not “real,” “literal,” “because it only means that” the first alef of bereishis (Genesis) of anochi (I) is truth, but everything else is not truth, only a garment, only a way how it was combined according to the need, and the Geonim don’t learn Torah according to Kabbalah, one learns according to simplicity, one learns another interpretation.
Kabbalas HaTorah = Returning to the Root
And therefore according to them what does kabbalas haTorah mean? Kabbalas haTorah must mean the opposite, so learn the, I don’t know who says this explicitly, the Chassidic sefarim say this explicitly, that kabbalas haTorah essentially means arriving at the level where the Torah is “for real,” in other words, our kabbalas haTorah is the opposite of following the Torah, as we say that the Torah that we follow is only a garment, “levush Shabbos nisna v’lo le’ma’achal behemah” (a Sabbath garment was given and not for animal food), it’s all garments of this world which is not the true Torah, but when one receives the Torah, from where does it come? The Torah comes from the Torah’s root, and the root is in Olam HaAtzilus (World of Emanation) or somewhere in Olam HaEmes (World of Truth), and therefore when one receives the Torah, as if the act of Har Sinai according to Kabbalah, according to the Chassidim go with this and said it a bit less sharply, when Moshe Rabbeinu went, what does it mean that he went to Sinai to receive the Torah?
Moshe Rabbeinu’s “Receiving” the Torah
It means that he was contemplating the letter alef, and how the alef connects with the beis, and so on, from this he made a Torah, that is the Almighty gave him the Torah.
Shavuos Every Year = “Going Backwards”
And therefore if one celebrates Shavuos every year, what must one do? One must “go backwards,” one must go up, as if one must return to Har Sinai, and afterwards one can make a new Torah from the root, like the spiritual root, from which one makes the details of the mitzvos and so on, the garments that one sees today, when every year again one goes to the mikveh and one does tikkun leil Shavuos (the all-night study on Shavuos eve) and all kinds of things, it’s all the inner service that has to do with the conception of, the Baal Shem Tov says this in a simple way, “bas kol yotzeis b’chol yom va’yom me’Har Chorev v’omeres oy lahem la’briyos me’elbonah shel Torah” (a heavenly voice goes out every day from Mount Horeb and says woe to the creatures for the insult to the Torah), why does the Baal Shem Tov say?
The Baal Shem Tov’s Interpretation
What is the point that the Baal Shem Tov says that one must hear the bas kol? It shouldn’t be a parable, but it’s not the importance that there is a bas kol, rather the interpretation is that one must go back. The thought that Jews think during the day without concept, this is an inner thing, this actually comes from the service above, and what is difficult, that one hears the Creator, as the Chassidic rebbes say, how one hears in November one hears high things. Meaning to say, one thinks something more inner, a deeper thought, from which one can make Torah, but from this Rashi one makes Torah, this is completely different. This is the fourth, or the fifth, or the sixth interpretation of “hayom im b’kolo tishma’u” (today if you will hear His voice), and there
Interpretation #7: Bas Kol, Inner Hearing, and Kant’s Seven Interpretations
The Question on Bas Kol
If one doesn’t hear it, it’s useless, what is the point?
The Answer: Bas Kol as Inner Hearing
So the interpretation is, a bas kol doesn’t mean a bas kol. A bas kol means that the hearing, that Jews, the hearing on that day must have, that this is an inner thing, this actually comes out from the forefathers, and therefore what one feels, that one hears the bas kol.
The Chassidic Rebbe’s Approach About Hearing in the Sanctuary
As the Chassidic rebbe says, that one must say how one hears in the sanctuary, how one hears in the sanctuary. He means to say, the hearing has something more inner, deeper hearing, from which one can make pure, and afterwards he calculates what one makes from this pure.
Connection with Kant’s Seven Interpretations
This is completely different, this is the fourth or the fifth or the sixth interpretation of the holy Kant. And therefore he has there seven interpretations corresponding to the seven weeks of counting [Sefiras HaOmer: the seven weeks between Pesach and Shavuos].
Conclusion: The Seven Tikkunim
But the seven tikkunim he can count himself, thank God, the person without wine.
Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
This Shiur Also On
Shiur Overview
Lecture in Honor of Shavuot: What Does “Matan Torah” Mean? – Complete Argument-Plus
—
Part A: Introduction – Assumptions, Freedom, and the Method of Learning
1. The Soul at Mount Sinai – The Starting Point
A fresh thought: One can connect the topic of neshamah (soul) with the principle that “all souls were at Mount Sinai.” But what does it mean that “my soul was there”? Is this a gilgul (reincarnation)? This only makes sense according to a certain understanding of what a soul is. Reb Tzadok HaKohen has one approach, other commentators hold that all souls (even non-Jewish ones) were already created then – one can engage in pilpul (dialectical analysis).
2. The True Foundation: Analyzing Assumptions
All lectures revolve around one thing: one must examine the assumptions that underlie every concept.
Example: When one says “a soul is chelek Eloka mima’al” (a part of God from above) – one thinks one has explained something, but in truth one has only added three unclear concepts:
– What does “chelek” (part) mean? – A physical concept with various meanings, a dispute among philosophers.
– What does “Eloka” (God) mean?
– Only afterward can one speak about the soul.
This is a “useful principle” – one can use it almost everywhere: recognizing that “basic” things are themselves a sugya (complex topic).
> [Side digression] – Looking for a pen and paper, talking about a previous car – no substantive content.
3. Freedom Through Learning – The Parable of Lithuanian Yeshivot
Lithuanian yeshivot say: “We don’t teach you what, but how to learn.” In yeshiva this sounded like an excuse. But they have a bit of a point.
This connects to kabbalat haTorah (receiving the Torah): “Cherut al haLuchot – al tikrei cherut ela cheirut” (Freedom on the Tablets – read not ‘cherut’ but ‘cheirut’). When one receives Torah one becomes a free person. People don’t understand how this can be – “a great question.”
4. Slaves vs. Sons – Two Types of Jews
– Eved l’eved (slave to slave): Cannot learn, must always ask the rav/mashpia what stands in the Torah.
– Ben chorin (free person): The rebbe’s job is to make himself superfluous – the student should be able to learn a sugya on his own and pasken (rule).
The Chazon Ish as an example: He actually guided people – whoever is bar hachi (capable) must learn a sugya and pasken for himself. Whether others will follow – “that’s not your business.”
5. Freedom Also in Thought/Faith
The same principle applies in hashkafa (worldview): No one can come and say “one must believe X” without a clear source. “One must believe until one believes” – this is nonsense.
> [Side digression/humor]: According to the Baal Shem Tov, “every beit midrash must have” coffee, a fridge, etc. – but this isn’t halacha, just a joke to prove the point.
The main point: when someone says “the Baal Shem Tov said so” – one must ask “mai chazit?” (what did you see?) – where does it say this? In a verse? In a Gemara? The Rambam says one follows the Gemara – what isn’t written, you owe me nothing, even with all derech eretz (respect).
6. Torah-Freedom is More Real Than Secular Freedom
The kind of freedom that Torah learning gives is more real than anywhere else. In the outside world such freedom doesn’t even exist theoretically – one cannot learn out a sugya of traffic law on one’s own and free oneself from a ticket, even when showing it contradicts itself. In the beit midrash – yes.
—
Part B: Freedom in Practice – Anarchism in Halacha
7. The Parable of Traffic Tickets – No True Freedom in the Secular System
Even if one learns that the traffic cameras are unconstitutional – it helps like a radish. One still must pay the ticket. There is no way out. A person in the secular system is meshubad (enslaved) – a slave. The sheriff has power, and if one doesn’t follow, he makes your life miserable.
8. The Contrast: Jewish Halacha Has True Freedom
In contrast, a Jew – among Jews there is an option:
– Someone learns hilchot Shabbat, concludes that one may ride a bike, and does it – even against the rav.
– Someone uses the eruv when the rav says one may not, because his Shulchan Aruch says otherwise.
– He can say: “Rav, I have you in the attic, my Shulchan Aruch says so.”
9. The Foundation: No One Can Decide Halacha for Another
There is no such thing as one person paskening for another. Even the Rambam’s approach that all Jews accepted the Babylonian Talmud doesn’t matter, because one can still interpret the Talmud however one wants. The only one authorized to tell you what to do – is you yourself.
> [Side digression] – A story with Reb Shalom Brandsdorfer (the Belzer Rosh Yeshiva) who comes to the Chazon Ish and shows him that the Magen Avraham says the opposite. The Chazon Ish’s reaction: he takes a pen, writes “vidui leita k’Magen Avraham” (confession is not according to the Magen Avraham) – simply notes that the Magen Avraham holds differently, and continues. This is a demonstration of freedom – one is not enslaved even to the Magen Avraham.
10. What Backs Up This Freedom? – The Book Itself, Not Power
A sharp distinction: “I am backed by the power of that book” – not by witnesses (ten Chassidim who will slaughter that person), not by police with jails. Only by the idea. And the opponent also holds that one must follow the book – therefore one can say: “Come, let’s learn, you’ll see, it says differently.”
11. There is No Pope in Judaism
There is no pope here. As much as there is a rabbinate, it’s only a bureaucracy for papers. No chief rabbi can “make the halacha alive for everyone” – “I have the same Torah as him, who is he?” Even the Sanhedrin is halacha v’lo l’ma’aseh (law but not in practice) – because Jews never really wanted such a system with real power.
> [Side digression] – The “shotrim al hatzibur” (enforcers over the public) seek control. They always seek one worn-out halacha that says the rav can make takkanot (enactments) – but this is one halacha out of all 613.
12. Freedom Requires Competence
It’s no wisdom to be an idler and say one has a foundation. One must have a method in thought, one must actually learn. The Chazon Ish wrote “l’iyuni” (for study) on simanim (sections) he didn’t hold were clear – but in practice he paskened according to his understanding. One is not obligated to learn every commentary, but one must be able to delve.
13. Freedom on “Chet” (Sin) – Even Deeper
The same freedom works also on chet (sin/transgressions) – “whoever truly knows how sin works” understands that one can say “essentially there are no transgressions.” The principle: A talmid chacham whom one sees has committed a transgression at night – certainly did teshuva. This is the freedom that no one else has – this means a true ben chorin (free person).
—
Part C: The Distinction Between Halacha and Thought – What Do People Actually Believe?
14. In Halacha One at Least Knows What to Do
In halacha, when one learns a sugya, one is obligated to go through the commentators, Rishonim, Acharonim – it’s a “real skill” that requires years of work. Even good bochurim in yeshiva can only truly penetrate a limited number of sugyot.
> [Side digression] – Someone placed an ad in “Jewish Opinion” about kinyan sudar (acquisition by cloth) in house contracts, and wanted to pay for a clarification – this shows that in halacha there is a method: one looks into sefarim, one clarifies, one writes a kuntres (treatise).
15. In Thought/Faith – People Don’t Know How to Do This
In the world of thought this is “kol shekana” (all that was acquired) – people don’t know how to bring a systematic clarification, and are afraid of it. But – if one holds that one need not acknowledge something one doesn’t understand, then it’s even easier: one need only be modeh al ha’emet (acknowledge the truth) of what one actually thinks, not what one says one should think.
16. Critical Point: Most People Don’t Know What They Themselves Believe
When one asks a person “what do you believe?”, he answers “a Jew is obligated to believe thus.” But what do you actually believe? “Maybe nothing. Maybe there’s nobody home.” – Most people have no thought-through faith of their own.
17. Example: What Does “Matan Torah” Mean for the Average Jew?
A person is asked what matan Torah means. The answer: “It says in sefarim that one can fix all middot (character traits) until the fiftieth day of the omer.” This is a late idea (first source – 18th century), but this person doesn’t care where it comes from. He believes it because it makes sense to him.
> [Side digression] – Reb Aharon Miller went to Bnei Brak, said things that upset people. They brought him to an old Rosh Yeshiva who told him: “Open Chovot HaLevavot!” – but the person had never seen Chovot HaLevavot, it doesn’t concern him. The point: people don’t believe what’s in Chovot HaLevavot – they believe what they believe.
18. The Main Conclusion: People Believe What Makes Sense to Them
> “Most people actually believe more or less what makes sense to them. This is the reality.”
All lectures are here to show that there are other ways to understand foundations (like matan Torah) – in Chumash one thing emerges, in Gemara a second thing, in a third source something else. But most Jews will tell you one fixed version.
> [Side digression] – A non-Jewish author wrote a book on faith – he brings no sources, he sits down and says what it looks like to him. People are angry at this, but necessarily thought works this way – even the frummest person actually thinks this way.
> [Side digression] – Some modern-Orthodox Jews (David Berger) are angry that the Lubavitcher Rebbe says pshat in Mashiach differently than the Rambam. But no Chassidic Jew cares – because thought truly doesn’t work according to psakim. People believe what they believe, not what the Rambam paskens.
19. Summary of Both Introduction Points
a) In halacha – one may decide for oneself (as the Chazon Ish and Reb Moshe Feinstein say), because “duchka nishta gezagt” (nowhere is it said otherwise) – there is no authority that forbids it.
b) In aggada/thought – one must do it oneself, because anyway everyone believes what comes out for them. Therefore one should at least be modeh al ha’emet.
This is cheirut (freedom) – “cheirut mi she’oseik baTorah” (freedom for one who engages in Torah). No non-Jew can do this – not in halacha, not in aggada. In the Jewish world one may be an “apikores” if one has clarified it honestly – because “I was at Mount Sinai just like you.” All souls were at Mount Sinai – no one has more authority than another.
20. Orthodoxy = Anarchy
Orthodox Judaism is actually the most “free” and anarchistic system – not as one thinks it’s the “frummest” in the sense of strictness. There is no true authority: every rav can say what he wants, and no one can do anything to him. This is compared to Protestantism – among non-Jews this was a novelty (Reformation), but among Jews it “always was this way.”
> [Side digression] – In Boro Park one can practically use social pressure, and there are things “you can’t shake” – but in practice it remains anarchic. Politics is not the lecture – only ideas that one can apply to politics.
Point: Therefore it’s “quite good to be a Jew who can learn” – because in such an anarchic system, the one who can learn on his own has true freedom. A “real rebbe” teaches you how to do this without being stupid.
—
Part D: The Main Lecture – What Does “Matan Torah” Mean?
21. The Basic Question: What Changed at Matan Torah?
“Ma nishtana” (what is different) before matan Torah and after matan Torah?
– Avraham Avinu already had mitzvot (brit milah, going to Eretz Yisrael, according to midrashim – even eruv tavshilin).
– The seven Noahide laws already existed – dinim, Choshen Mishpat, Yoreh Deah – “more or less the same” as 613 mitzvot.
– No human civilization existed without laws.
– A comparison with the American Constitution: before there were also English laws – the change of laws itself is not so dramatic.
Therefore: if matan Torah means only “new rules” – different laws instead of the old ones – this is not so interesting. “It’s a difference in quantity not quality.” Why should one dance for this?
22. Rav Saadia Gaon’s Question
Rav Saadia Gaon (Emunot V’Deot, introduction) asks an even deeper question: Why must there be a divine Torah at all? People manage without it. He tries to prove that there must be, but remains with the question about Avraham Avinu – how did he live without it?
> [Side digression/humor]: “According to him, matan Torah wasn’t seen as such a great thing – he didn’t cook Shavuot too much.”
23. What Does the Chumash/Tanach Say?
A Curious Observation:
In the entire Tanach, ma’amad Har Sinai is almost never mentioned as a moment. Except for Parshat Yitro, Parshat Va’etchanan, and two places at the end of Tanach (Nechemiah and Malachi) – from Yehoshua bin Nun until Malachi no one speaks explicitly of ma’amad Har Sinai. Yirmiyahu cries that people don’t follow the Torah, but he never says “remember the day we saw Moshe Rabbeinu on Mount Sinai.”
What Does It Actually Say?
When one looks in Parshat Yitro and Va’etchanan, it doesn’t say what we think it says. What does it actually say?
“Hashem Elokeinu karat imanu brit b’Chorev” – God made a brit (covenant, contract, treaty) with the Jews. This is Moshe Rabbeinu’s main framing – not “we received new rules,” but a two-sided obligation.
—
Part E: The Four Interpretations of “Matan Torah”
Interpretation Number 0 (Basic): New Laws
Matan Torah = we received new rules (milk and blood, etc.). This is the simplest interpretation, but as explained above – not so interesting, because it’s a difference in quantity not quality.
—
Interpretation Number 1: Brit – A Two-Sided Contract
a. The Distinction Between Universal Morality and Brit
– Middat haMusar/Middat haDin – There is a basic moral obligation (one may not steal). This is universal, as with the Flood and Sodom.
– A brit – is something special, extra. God says: “I will specially take care of you, but you must be special with Me.”
Parable of NATO/Ukraine:
– America sends help to Ukraine – this is morality, not obligation.
– If Ukraine were in NATO – it would be an obligation, because there’s a deal/brit.
– Similarly: a non-Jew may worship idolatry (as “asher chalak l’chol ha’amim” – Midrash Tanchuma). But if you’re in a brit with God – “Anochi Hashem Elokecha” – you may not go to another.
b. The Ramban’s Approach: The Brit Was Nullified
The Ramban learns that the original brit from Sinai was more or less nullified at the end of the First Temple. The Jews said “goodbye,” God said “goodbye” – the deal expired. The brit was mainly built on reward and punishment in Eretz Yisrael – “v’im lo tishme’u” (and if you don’t listen) is all about Eretz Yisrael. If one is not in Eretz Yisrael – the deal is no longer active.
c. Proof from King Asa – Chidush HaBrit
In Divrei HaYamim II, Chapter 15: King Asa, a great ba’al teshuva, gathered the people in the third month (apparently Shavuot) and made a great gathering of chidush habrit (renewal of the covenant): “Vayavo’u babrit lidrosh et Hashem… b’chol levavam uv’chol nafsham… vayishave’u vayismchu.” Commentators say this was Shavuot.
The meaning of Shavuot according to this: Shavuot is a time of chidush habrit – when one has transgressed the brit (idolatry), one comes back and makes a new commitment.
—
Interpretation Number 2: “Hadar Kibluha Bimei Achashverosh” – A New, One-Sided Acceptance
a. The Gemara in Shabbat: “Hadar Kibluha Bimei Achashverosh Meahavat HaNes”
The Ramban learns: After the destruction, in exile, the Jews received a new Torah that is not built on the original brit-promise. The Ketav Sofer says: We want to go with the Torah even if it doesn’t work out – even without Eretz Yisrael, without reward, without brit. “We are in Bavel, in Persia – and we want it anyway.”
b. The Fundamental Distinction
– First acceptance (Sinai): Two-sided brit – “kafa aleihem har k’gigit” (He held the mountain over them like a barrel) – God is stronger, He says “follow or not.” This is not a real deal (like Russia forcing Ukraine).
– Second acceptance (days of Achashverosh/Ezra): One-sided, voluntary, from love. The Jews themselves decided. “We want. Not because we’re forced, not because it pays – but because we want.”
c. Sefer Ezra and Nechemiah
When they returned from exile, they made a new brit/amana – wrote a document, a list of mitzvot they take upon themselves. Not that God came with a ketubah – simply, we want. The Yerushalmi uses the word “brit,” but it’s one-sided – a completely different understanding of the relationship with God.
> [Side digression] – This perhaps brings a completely different understanding of God – but the lecture doesn’t go into this.
d. Connection Back to the Nefesh HaChaim Lecture
“We follow the Torah not because we need to. We don’t need to. The deal is over. But we want.”
> [Brief digression] – The first going to Eretz Yisrael: by force, God commanded. The second going (shivat Tzion): different – a voluntary decision.
—
Interpretation Number 2.5: Shevuah/Neder – The Legal Nature of Ma’amad Har Sinai
a. Shevuah as a Legal Mechanism
The Gemara views ma’amad Har Sinai as a shevuah or neder (oath or vow) – a formal acceptance that one will follow the Torah. From this follows a legal consequence: when someone wants to do otherwise, he technically can, but he breaks a legal commitment. It’s not a metaphysical compulsion, but a legal din – just like a contract.
b. The Problem of Acceptance on Future Generations
> [Scholarly digression] – How can a shevuah/brit take effect on future generations?
> – The Rogatchover formulates lomdut (Talmudic analysis) about this
> – A city can make a neder (laws of nedarim, king who rules)
> – A president signs a treaty that binds the next president – this is a legal concept
> – The legal principle: one can only “zachin l’adam shelo b’fanav” (acquire merit for someone not present), but it’s not simple
> – Acharonim discuss how exactly this works in lomdut
c. The Rambam’s “Rotzeh Ani” – Legal, Not Chassidic Reading
The Rambam’s famous innovation that a Jew who is forced to give a get says “rotzeh ani” (I want) – this means legally: you signed a contract (ma’amad Har Sinai), you want to change today – there are procedures, but bottom line: you are obligated.
d. Shevuah as One-Sided Commitment
> [Brief discussion with students] – Is the shevuah two-sided (brit) or one-sided? When the Gemara says “nishba’im la’avor al hamitzvah” (swearing to transgress the commandment) this is one-sided – “I committed myself.” A shevuah is not always to God.
e. The Innovation of Matan Torah According to This Interpretation
The innovation is that after matan Torah a person cannot make a shevuah against a mitzvah (shevuah l’vatel et hamitzvah einah chalah – an oath to nullify a commandment doesn’t take effect). Before, one also had to follow God, but the shevuah of Sinai created a new legal status – therefore it’s called Chag HaShavuot (=Festival of the Oaths/Shevuah). This is not a new innovation – there are sources, including the Ben Ish Chai.
> [Side digression] – A student asks whether “shevuah” is actually the pshat in Purim (kiymu v’kiblu), not Shavuot. It’s a good point, but it’s not clear, because one can also understand the first (brit) as laws of shevuot.
f. The Scholarly Distinction – Three Modes of Obligation
| Mode | Source of Obligation | Character |
|——|———————|———–|
| First mode | God made a deal (brit) | Legal-contractual |
| Second mode | “Just because I want” | Voluntary, from love |
| Third mode | You committed yourself (shevuah/neder/kabbalah) | Choshen Mishpat legal din |
> [Side digression] – Rishonim (Bnei Yonah) ask: where does it even say that one must fulfill what one committed to? Where does this entire foundation begin?
—
Interpretation Number 3: The Rambam’s Principle – Ma’amad Har Sinai as Epistemological Foundation
a. The Rambam’s Radical Approach
The Rambam made ma’amad Har Sinai into an ikkar (principle) (as the Chatam Sofer says – he innovated all the principles). For the Rambam, Har Sinai is more important than for anyone else.
The Rambam’s approach is fundamentally different from the first two interpretations:
– He is not gores (doesn’t have the text of) the shevuah/kabbalah as the basis for obligation
– One follows Torah because God said it, and what He says is truth
– How does one know it’s truth? Ma’amad Har Sinai – “atem re’item” (you saw) – you yourself saw
b. Prophecy vs. Ma’amad Har Sinai
The Rambam (Hilchot Yesodei HaTorah Chapter 8) says:
– A prophet – the Torah says to follow him, but who says to follow the Torah?
– This one must have seen oneself – this is ma’amad Har Sinai
– Ma’amad Har Sinai is gover over all prophets (superior): “ein navi rashai l’chadesh davar me’atah” (no prophet may innovate anything from now)
c. Universal Truth – Also for Non-Jews
The Rambam (end of Hilchot Melachim) would have wanted non-Jews to also follow Torah – because it’s “chukim u’mishpatim tzadikim” (righteous statutes and laws), the best law for the entire world. How does one know it’s the best? – Har Sinai.
d. The Ramban’s Question on the Rambam
The Ramban asks: why didn’t the Rambam count “v’yadata lifnei levavcha… v’shinantam l’vanecha” (and you shall know before your heart… and teach them to your children) as a mitzvah? Answer: For the Rambam this is not a separate mitzvah – it’s the essence of “v’zot haTorah asher sam Moshe” (and this is the Torah that Moshe placed) – almost the same thing.
> [Side digression] – A student asks whether the mitzvah of emunah is related to pnimiyut (inwardness). Answer: The Rambam didn’t hold that all beliefs need to be mitzvot – part of the principles are mitzvot, part are not. The Ramban wants to make almost all of them mitzvot.
—
Interpretation Number 4: The Chassidic-Kabbalistic Interpretation – Torah as “Levush” (Garment)
a. Torah as Levush
According to Kabbalah/Chassidut: The Torah we learn is not the “true” Torah – it’s a levush (garment). The Torah is “eish shechorah al gabei eish levanah” (black fire on white fire), and the tziruf (combination – how the letters are arranged) is according to the matter and the generation. Only the first alef of “Anochi” is truth; everything else is a levush – a way it was combined according to the need.
b. Kabbalat HaTorah = Going Back to the Root
According to Chassidic sefarim: Kabbalat haTorah means the opposite – not following the details of mitzvot (that’s the levush), but arriving at the level where the Torah is “for real” – the spiritual root in Olam HaAtzilut/Olam HaEmet (World of Emanation/World of Truth).
c. Moshe Rabbeinu’s “Receiving” the Torah
When Moshe Rabbeinu went to Sinai, it means that he was mitbonen (contemplating) in the letter alef, how alef connects with bet, etc. – from this he “made” a Torah. This means “God gave him the Torah.”
d. Shavuot Every Year = “Going Backwards”
When one celebrates Shavuot every year, one must go back to Har Sinai – ascend to the root, and from there make a new Torah from the spiritual root. Therefore one goes to mikvah, does tikkun leil Shavuot – all avodah of pnimiyut (inner service) connected to the conception of Torah’s root.
e. The Baal Shem Tov’s Interpretation
The Baal Shem Tov says on “bat kol yotzet b’chol yom meHar Chorev” (a heavenly voice goes out every day from Mount Chorev): One must hear the bat kol – not as a parable, but as something of pnimiyut. The thought that a Jew thinks during the day – this comes from service above. When one hears the Creator (as the Chassidic rebbes say – even in November one hears lofty things), it means a deeper thought, from which one can make Torah – but a completely different Torah than the simple Rashi.
—
Part F: End of Lecture – “Bat Kol” and Inner Hearing
24. The Question on “Bat Kol”
If one doesn’t hear the bat kol, it’s useless – what’s the point of a bat kol that no one hears?
25. The Answer – A New Interpretation of “Bat Kol”
“Bat kol” doesn’t mean a literal bat kol (a voice from heaven that one hears with ears). The interpretation is:
– “Hearing” – the hearing of Jews on that day – is an inner hearing of pnimiyut, a deeper internal hearing.
– This actually comes from the Avot – it’s an inheritance of pnimiyut.
– What one feels when one “hears” the bat kol – this is not a physical hearing, but an inner experience.
26. The Chassidic Rebbe’s Interpretation
One must understand “how one hears in the heichal” (sanctuary) – this means that the “hearing” has a more inner, deeper essence, and from this one can make tahor (pure) – from the deeper hearing comes forth purity. Then he calculates what one makes from this purity.
27. Connection to Kant’s Approach
This is identified as the fourth/fifth/sixth interpretation of Kant – a “completely different” approach in understanding hearing and knowledge. Kant has there seven interpretations, corresponding to the seven weeks of the omer.
28. Conclusion
The seven tikkunim (rectifications) the person can count himself – “baruch Hashem, the person alone” – that is, without external help, through one’s own inner work. This connects back to the entire foundation of the lecture: cheirut (freedom) means that the person can – and must – do the work himself, from within, without someone telling him what to think or what to feel.
—
Overall Overview: The Entire Flow of the Lecture
The Red Thread
The lecture builds in two major blocks:
Block A: Introduction – Freedom as Foundation (Sections 1–20)
Neshamah at Har Sinai → one must clarify assumptions → the true goal of learning = cheirut/freedom → a rebbe’s role = making himself superfluous → freedom applies also in thought/faith → people believe what makes sense to them, not what they’re told → in halacha one may decide for oneself, in thought one must → Orthodoxy = anarchy → the one who can learn has true freedom
Block B: The Main Lecture – Four+(Zero) Interpretations of “Matan Torah” (Sections 21–28)
| # | Interpretation |
| # | Interpretation | Essence | Key Concept |
|—|——|——-|————|
| 0 | New laws | Difference in quantity, not quality | Rules |
| 1 | Brit | Two-sided contract with reward and punishment | Treaty / NATO model |
| 2 | “Hadar kibluha” | One-sided, voluntary acceptance from love | “We want it anyway” |
| 2.5 | Shevuah/neder | Legal commitment – Choshen Mishpat legal din | Contract law |
| 3 | Rambam’s principle | Epistemological foundation – “atem re’item” | Verification of truth |
| 4 | Chassidic-Kabbalistic | Torah = levush; kabbalat haTorah = back to the root | Inner hearing / bat kol |
The Concluding Point
The lecture ends with the point that the person can do the tikkunim himself – without external help. This ties together both blocks: the freedom of the introduction (every person is his own authority in Torah and thought) with the Chassidic-Kabbalistic interpretation of matan Torah (the person hears the bat kol from within, goes back to the root, and makes from there a new Torah). Cheirut al haLuchot – al tikrei cherut ela cheirut – this is not merely a derasha (homiletical interpretation), but the fundamental character of what matan Torah means: a person who can himself learn, himself think, himself hear the bat kol – this is the true ben chorin (free person).
Full Transcript
Freedom Through Torah Study: The Soul at Mount Sinai and the Freedom of Self-Learning
Introduction: The Soul at Mount Sinai – A Connection to Our Learning
Maggid Shiur:
So, I want to connect this a bit with where we are, because you should know how I hold regarding this, I try to do it and become aware. It has nothing to do with anything that I should speak about the soul. I was looking for some way that one can think, because it’s said that all souls were at Har Sinai (Mount Sinai). I thought that one can connect the idea to think about what kind of process of the soul. It makes sense, yes? Everyone says that a soul was at Har Sinai, yes? It’s one… I’m making a point, I don’t have an obligation… I thought of it perhaps five minutes ago before the shiur that this is a connection.
Yes, my soul is here on a site, it’s… what’s it called? “Souls of Sinai”? Do you know such a website? Yes. So, what is the foundation of this website? That all Jews were at Har Sinai. What does it mean all Jews were? Our souls were. So, what is a soul? It’s such a kind of thing that it could have been, it was a reincarnation? What does it mean that my soul was? Now, there is, it only makes sense according to a certain understanding of soul.
If I hold precisely that this is your connection. Now, you can say that if someone says that your soul was at Har Sinai, ask him whether he means to say that it was a reincarnation of your soul, or whether he means to say that it was the soul as we learned Rebbe Tzadok HaKohen (19th century Chassidic master) is only a part of this. But according to the other meforshim (commentators) who say that the souls were already created then, so kulei alma (everyone, all) souls were already there, not only Jewish souls, so gentile souls were also there. In short, you can engage in pilpul (dialectical analysis) as much as you want. This is one connection.
The True Foundation: Everything is Built on Assumptions
But the deeper connection that interests me more is the topic of what is our… what is my Torah, one can say. What is our shiur? In truth, all my shiurim are only about this. Not everyone always grasps that it’s about this, but all shiurim are about this.
As we said last time, that you’re selling something, yes? You have certain… certain… nokhim imka, “What you get out of this”. So what did we say last time? Ah, a deep Torah, but “get out of this” that everything is built on hanokhos (assumptions), yes?
For example, someone says “khelek Eloka mima’al” (a part of God from above) is a soul. I’m just giving an example, which is an example that is helpful. So he thinks he has said something. Actually one must, it has only added three more things. Not things about the soul, but general things.
What does khelek (part) mean? Khelek is actually a physical concept. Something is a part of something. What does this mean? I could have known it anyway beforehand. Khelek is, you need more basic, for you it’s relevant last week. What does it mean to be a part? Obviously you can say a part of greatness, but what does a part mean? A part can have many meanings, and it’s actually a makhloykes hameforshim (dispute among the commentators), a makhloykes hafilosofim (dispute among the philosophers) what a part means.
I can’t say that I’m going into this now, I won’t say that I know what this means. I don’t know what Eloka (God) means, so obviously I don’t know. I imagine that it’s just a verse, I mean that it means nothing here. But at least these two things one must know, what God means, what a khelek means. Afterward one can speak that a soul is a khelek Eloka mima’al.
So this is one thing that we sold last week, and it’s a very useful foundation, cause you could use it almost for everything if you realize that the basic things are a sugya (topic for analysis). As we explained last week, that the things that are not material existence… a pen? I used to have. In the previous car, it’s no longer there. Perhaps upstairs? Ah, here I have a bunch of pens. Paper I don’t have. I’ll take this in a sefer (book).
Yes, so this is a good example. It’s one foundation.
The Main Thing: Freedom Through Learning – “How to Learn”
But the true foundation, the true thing that must be sold is like this: Just as when one goes to yeshiva, I hold like when one goes to yeshiva, the… have I already said this here once? The Lithuanian yeshivas say that they don’t teach you anything, they only teach you how to learn.
That’s what they told me in yeshiva, I never understood what they wanted from me. I said, “Fellows, what do you mean you’re selling me this? How should I learn? What’s the point of that?” When I was in yeshiva, it seemed to me totally useless, this statement. It sounded to me like an excuse. But they advised me, “If you want to be a maggid shiur, you tell them like this: It’s not the Gemaras one learns, but how to learn the Gemara.” Do you know the Gemara? You say, “I don’t know the Gemara.” I said, “Fellows, I want to know the Gemaras, it interests me.”
Now. But truly they have a bit of a point, but it’s very hard to actually teach it. If we’re not the da’as hamakhria (the deciding opinion). But let’s say a great point. What is the point? I call it “freedom”.
Kheirus Al HaLukhos – The Freedom of Torah
Everyone wants freedom. It says in Tanya (foundational Chabad text) somewhere, “harei bnei Yisroel avodim, avdei Hashem v’lo avodim la’avodim” (behold, the children of Israel are servants, servants of God and not servants to servants). A Jew, if a Jew, this is indeed the story of kabolas haTorah (receiving the Torah), yes? “Anokhi Hashem Elokekha asher hotzeisikha me’eretz Mitzrayim” (I am the Lord your God who took you out of the land of Egypt). One of the things, it says “kheirus al halukhos” (freedom on the tablets), “al tikrei ‘kheirus’ ela ‘kheirus’” (do not read it as “engraved” but as “freedom”). One of the things is that when one receives the Torah one becomes a free person. And people don’t understand how this can be. Now, this is a great question.
Avodim La’avodim vs. Bnei Khorin – Two Types of Jews
But in a simple way, as long as a person, let’s say, let’s say that we are Jews. If we weren’t Jews it’s a bit of a different level question, one must speak on that level. But let’s speak on the level that we are Jews, and Jews means that we are bnei Torah (children/students of Torah), yes, ohavei haTorah (lovers of Torah), bnei haTorah, I don’t know, we are nosen le’emunes haTorah (adhering to faith in the Torah).
So on this level, as you say, there are avodim (servants/slaves) and there are bonim (sons/builders). There are people who can’t learn. What does it mean he can’t learn? That he is always an eved la’eved (servant to a servant), like eved la’eved, yes? He must always ask the rav what it says in the Torah. Or if he wants to understand something, he must ask the mashpia (spiritual mentor) what it means.
Mah she’ein kein (in contrast) if someone goes to yeshiva, and in the yeshiva, I didn’t say such a radical thing, mistama (presumably) they don’t mean it. But according to my understanding, if someone goes to the yeshiva and they teach him how to learn. In other words, the rebbe’s job is to make himself superfluous. It’s also my job, by the way. No one should remain here. If one remains here it’s a brokhe levatoleh (a blessing in vain), I mean to say. One must remain until the time when I will tell him when he should stop. That’s the trick. Okay, I’m not speaking halokhe lema’aseh (practical law), but the idea is like this.
The Rebbe’s Role: Making Himself Superfluous
If a rebbe’s job, a real rebbe, is to make, is to make himself… make himself superfluous. And one shouldn’t need him anymore. In other words, he shouldn’t need to ask the rav what the question is, because he can learn. What does it mean someone can learn? He can look himself in the Gemara and see what the answer is. And this is actually a very big kisharon (talent/skill).
I mean that most yeshivas don’t teach this, now, certainly not legabei halokhe (regarding Jewish law), because when one learns halakha one learns precisely the opposite, one may not explain the halakha oneself, one must follow the Mishnah Berurah (authoritative 20th century halakhic code), so that’s useless. Also something, that one can look oneself in the Mishnah Berurah, one is already holding somewhere. One doesn’t need to look in the Piskei Teshuvos (contemporary halakhic work) to tell you what the Nitei Gavriel (contemporary halakhic work) thinks that the Mishnah Berurah said. Okay, that’s already some level of kheirus (freedom).
But further he can then say how the Chazon Ish (20th century halakhic authority) explained it, or how Rav Moshe Feinstein (20th century halakhic authority) explained it. He can learn the Gemara and pasken (rule), he has tremendous freedom. In other words, he is himself responsible for his own halakha.
Now, afterward someone will fight, because this one will say this way and the rav will say that way, ah, so you have politics. Okay, politics is a different matter.
The Example of the Chazon Ish: Practical Freedom
But because, and it’s very interesting, he actually taught, I truly mean that someone who is even not osek baTorah (engaged in Torah study), at least you could believe in this. In other words, it’s very interesting, a completely original, and all the rabbis, and someone told me to stop bashing rabbis, I’m not bashing rabbis, but all these, ke’ilu (as if), all the idlers who call themselves rabbis, I don’t mean the real rabbis, they are very interested in the sugya called mamra kehilkhoso (rebellion according to the law), in other words, that it’s not so.
I want to say that it’s very important, we must see in this truly radical how to be able to work the Torah, but it’s certain that bekhol yemos (in all times), since the time that we have the Torah, it doesn’t actually work completely like this. In other words, “al yomin ve’al smol” (to the right and to the left), “lo sosur kakhol asher yorukha al yomin ve’al smol” (do not turn from all that they instruct you, to the right or to the left), according to the actual, that it’s not so, not the true, let’s not say the true understanding of what a Jew understands the Torah, he learns Chumash Rashi (the Five Books of Moses with Rashi’s commentary), he learns Gemara, he learns the sugya, it comes out to him this way.
How the Chazon Ish explained it, the Chazon Ish actually befo’al mamosh (actually in practice) laid down guidance, whoever is bar hakhi (capable/qualified) should learn a sugya and should pasken for himself. Now whether the whole world will follow, that’s not your business, that’s another discussion. He wanted them to follow, but if they don’t follow, it’s not his concern. But at least he gave people when they learn this sort of independence, that you may learn, you don’t only have to, you may not only, you must learn a sugya. It’s mavhil al hara’ayon (frightening regarding the idea), but because this is not because he commanded not to follow earlier, and you have indeed learned, you may not not follow earlier, you must do as it comes out.
The Same Principle in Thought and Faith
And this is one account, let’s say, this is one way of understanding the Torah. And so for example, I want to go much further from this, I want to tell you that the same thing is in hagodoh (thought/philosophy), in makhshovoh (thought). Someone can’t come tell you that one must, as he says, one must believe, one must say until one believes. This is indeed nonsense. What does one must mean? Let’s not speak that one must believe what it says in the Torah, let’s look at what it says in the Torah. I’m even speaking on this level, but it’s the same thing on every level. It’s not that you can pick one level.
The Baal Shem Tov and the Coffee Parable
That someone says, one must believe since the Baal Shem Tov (founder of Chassidism, 18th century) came, one must believe that every beis hamidrash (house of study) must have coffee, and if not it’s not a beis hamidrash. Yes? The beis hamidrash is still from before the work of the Baal Shem Tov. So one can see, there are no cups, there’s no coffee, there’s no fridge, it’s also a beis hamidrash for me. Yes? According to him, according to the Baal Shem Tov, one may not pray in the beis hamidrash. Okay, I’m making a joke, but you understand the nimshal (the lesson/application).
Mai Khazis? – The Question of Source
But what does he come to say? You’ll tell me, “mai khazis?” (what did you see? what is your proof?) I mean, mai khazis d’natrana? I hear, you said that this is the Baal Shem Tov. Where did you get this from? It’s indeed some way, it’s indeed some seder (order/system), whatever it is. I don’t know precisely what it is. I mean that I know, but it’s not simple to make everyone agree on what it is.
If there is some way how we decide, it says in a verse, it says in a Gemara, okay, the Rambam (Maimonides, 12th century) says that one must follow the Gemara, we have some haskoloh (understanding/logic). What it doesn’t say, forget your Baal Shem Tov. I mean, I haven’t put anything into this. I have much derekh eretz (respect) for him and everything, but I don’t owe you anything. Yes?
Conclusion: Torah-Freedom is More Real Than Secular Freedom
This is one very important way of understanding the Torah. And I mean that this is, in a very real sense, much more free than there is anywhere else. Why? Because there isn’t even theoretically, I don’t need to say, there isn’t even theoretically such a thing. There are people who hold that there is theoretically such a thing, but halokhe lema’aseh (in practical terms), there isn’t even theoretically such a thing. The people I know who have this freedom, have it lema’aseh (in practice).
There isn’t even theoretically such a thing outside of the beis hamidrash, that you should learn the sugya of traffic lights, and you come out that the camera that sends you a ticket is rejected, the Rambam doesn’t hold of it, the Rif (Rabbi Yitzchak Alfasi, 11th century) doesn’t hold of it, the Constitution doesn’t hold of it, the New York State Constitution doesn’t hold of it, ah, that they made teshukoh (desire/corruption), that they made corruption, it’s not right, it’s self-contradictory, and consequently it answers itself, and it hurts a Jew so, as I feel
Freedom Through Torah: The Anarchistic Nature of Halakha
Why the Secular System is Enslaved
Instructor:
Why? Because there isn’t even theoretically, I’ll have to tell you, there isn’t even theoretically such a thing. There are people who hold that there is theoretically such a thing, but halakha l’ma’aseh (in practical terms) there isn’t even theoretically such a thing.
The people I know who have this freedom have it l’ma’aseh (in practice). There isn’t even theoretically such a thing in the, outside of the beis hamidrash (study hall), that you should learn the sugya (Talmudic topic) of traffic lights, and it will come out to you that the camera that sends you a ticket is rejected, the Rambam (Maimonides) doesn’t hold of it, the Rif (Rabbi Yitzchak Alfasi) doesn’t hold of it, the Constitution doesn’t hold of it, the New York State Constitution doesn’t hold of it.
Eh, they made, it’s sheker (falsehood), it’s corruption, it’s not right, it’s self-contradictory. And memeilah (consequently) I conduct myself this way, and will a Jew do so? So I conduct myself? L’ma’aseh (in practice) one conducts oneself, it doesn’t help much, one pays off the ticket with three times the ticket, and so on. And bekitzur (in short), there’s no way out.
The Jewish Freedom: A Practical Reality
So you’re always gonna be meshu’abad (enslaved). A person who is not a heimish Jew, who is not an Orthodox Jew in the simple sense, is in a certain sense enslaved. A Jew also, I meant, a Jew also can’t get out of this. It’s on that level terribly enslaved and he is an eved (slave).
Yes, theoretically he can say that there is a constitution, and if you want, if it will be successful [matzliach zayn: be successful], you’ll go to the, convince the Supreme Court of the Supreme Court, that essentially the whole idea of traffic court is not constitutional, it doesn’t say in the constitution that you must have extra traffic courts. Let’s go into it. In short, it’s not right, everyone knows, drive on the street, it’s not right.
But it doesn’t help you at all, it helps like a radish [like a radish: i.e., not at all]. And halakha l’ma’aseh you have to follow whatever low-life sits there in the sheriff’s office, you have to follow him, and if not he’ll make your life miserable. There’s no way out of this.
The Option of Freedom in Halakha
In contrast [masha khen: in contrast] a Jew, there is such an option. There is, there is. In Boro Park it’s a bit harder, yes, but there is such a, there is such an option. There are people who conduct themselves this way, there are such crazy people. I’m not saying I approve of them, but there are such people who conduct themselves this way.
He learns the laws of Shabbos [hilkhos Shabbos: the laws of the Sabbath], and he concludes that on Shabbos one may ride a bike, and he rides a bike in public, and he comes to the beis medrash with his bike. Let’s say, I’m giving an example [mashal: parable/example]. And they tell him, “Don’t you know what you’re doing?” “Well, I learned, I can teach you better than you.” And it comes out to me that one does do this, and that’s it.
And the rav says one may not go on the eruv [eruv: ritual boundary permitting carrying on Sabbath], and he does go. Why? Because he can look up the Shulchan Arukh [Shulchan Arukh: Code of Jewish Law] that the rav quotes. He says, Rav, I have you in the attic [in the attic: i.e., I have you figured out], my Shulchan Arukh says this, and I hold that it’s a mitzvah [mitzvah: commandment], and I want, and I even have to fight with the ervah [ervah: forbidden sexual matters], whatever.
I’m not talking about whether he’s right or not right, I’m only talking about that there is a strange, almost [kim’at: almost] anarchism in the way that halakha actually works, even in our days [biyameinu eileh: in our days].
Why the Authorities Are Not Satisfied
And there’s a good reason why all these authorities over the public [mishtarim al hatzibbur: authorities over the public] are not happy with the fact that halakha works this way. And they always seek out that one overworked halakha that says there that no, the rav can indeed make whatever enactment [takanah: rabbinic enactment] he wants even if it’s bad for the Torah, and it’s one halakha out of all 613 laws [taryag hilkhos: 613 laws]. Here’s one reason, I understand that it’s not so, I understand. It could be that I’m making it more important than it is, but there is one halakha.
And all the others, it says [omer: it says] that any stupid guy can just go, and it’s amazing, and it’s as if [ke’ilu: as if] not, and it’s very convenient that there is such a thing as a rav, there is such a thing as a rav, and there isn’t.
The Foundation: No One Can Decide Halakha for Another
I mean, there have been many attempts to make such a thing in Judaism, and sometimes it succeeded and sometimes it didn’t succeed. But fundamentally [b’yesodo: fundamentally], I mean, look, I mean, there is no such thing that there is someone who can decide the halakha for another. There is no such thing!
The Rambam thought that he holds that all Jews accepted [mekabel geven: accepted] the Babylonian Talmud [Talmud Bavli: Babylonian Talmud], let’s assume, but that doesn’t make much of a difference, because you can still interpret the Babylonian Talmud however you want. No one is authorized [musmakh: authorized] to tell you what to do. The only one who is authorized to tell you what to do is you yourself!
Now, but you can’t say, I follow the local custom [minhag hamakom: local custom], whatever the rav says. I’m not saying one can make complete anarchy, but the foundation [yesod: foundation] has a connection [shaykhes: connection] to freedom [cheirus: freedom], and the freedom works.
Examples of Freedom in Practice
Someone can come, and not only can come, it happens. And the whole city hates you, and you can have your minyan [minyan: prayer quorum], and by us we don’t say, in our beis medrash we don’t say any yotzros [yotzros: liturgical poems]. And you even want to make an excommunication [cherem: excommunication], and you can hang yourself with your cherem, it doesn’t change anything. They still say it.
By us we pray after midnight [chatzos: midnight]. Why? Because we made an interpretation [peshtel: interpretation] that it comes out that one may, Tosafos Yom Tov [Tosafos Yom Tov: a 17th century commentator]. Shulchan Arukh is only one person’s opinion what the halakha should be.
I mean to say, certainly [vadai: certainly], Shulchan Arukh, I mean to say, how far you want to go, I’m not going into various parameters [gedarim: parameters] of halakha and responsibility [achrayus: responsibility] and so forth. The foundation is like this, and the foundation is that there is a responsibility because it’s right, not because someone said it’s right. And this is how Torah works, and most of Torah truly works this way.
Poskim and Fear
You don’t see any posek [posek: halakhic decisor] say, I mean later you do see, “I hold this way, I have fear [yirah: fear].” Okay, I know you have fear, do you have fear? I mean, go to a therapist, don’t have fear. What do you want from me?
But the Vayoel Moshe [Vayoel Moshe: a work by the Satmar Rebbe] works this way, and this is a true, I mean truly that this is a freedom that doesn’t exist elsewhere.
Freedom Regarding Sin: The Deeper Freedom
And the same thing, it’s understood that this is truly the freedom regarding sin [ta’at: sin/transgression], and sin is much deeper for whoever truly knows how sinfulness works. And I’m not saying it works out this way in practice, because… but that this is that I can say, and I have the guts to say that essentially transgressions [aveiros: transgressions] don’t exist, why would I want to say them?
I, Yitzchak Levi, I have no problem going on YouTube. Now, YouTube can’t throw me out, I mean they can, but there are other transgressions. On those transgressions they’re not strict [makpid: strict], yes? There are transgressions that they are strict about. They’re not strict about Jewish transgressions, and the Jews are not strict about their transgressions.
The Principle of a Torah Scholar
In any case [al kol panim: in any case], I can say that I hold that every Jew may learn Gemara [Gemara: Talmud] and render halakhic decisions [poskenen: render halakhic decisions]. Why do I hold? I don’t hold that way, Rabbi Moshe Feinstein [Rabbi Moshe Feinstein] conducts himself that way, it could be that his responsum [teshuvah: responsum] is a leniency [kulah: leniency].
Once they told him that the Magen Avraham [Magen Avraham: a 17th century commentary] says… you know the story [ma’aseh: story] of the Chazon Ish [Chazon Ish: Rabbi Avraham Yeshayahu Karelitz] with Rabbi… who was it? Rabbi Shraga Brandsdorfer, I think, one of the Chasidic rosh yeshivas [rosh yeshivah: head of yeshiva]. Was his name Brandsdorfer? The Belzer rosh yeshiva? Shalom Brandsdorfer.
The Story with the Chazon Ish
He comes to the Chazon Ish, and the Chazon Ish showed a section [siman: section] of Chazon Ish, and they showed the Chazon Ish that the Magen Avraham says the opposite of him. He says, “Yes? Interesting.” He takes a pen to write, “There is no obligation according to the Magen Avraham” [vidui leisa k’Magen Avraham: there is no obligation according to the Magen Avraham]. The other one fell out of his vessels [keilim: vessels, i.e., he was shocked]. He thought he would engage with the Magen Avraham. He says, “Yes, I forgot to add it [shakhach far’n mir tzuleigen: I forgot to add it]. Okay, he holds differently from me. I forgot, I mean, interesting.”
This is a… and I can say this. And why can I say it? Because I’m backed [backed] by the power of that book. I’m not backed by witnesses [eidos: witnesses], like that one says, ten Chasidim who go slaughter that one who doesn’t follow like me. I’m not backed by police who have jails to put people in. I’m only backed by the idea, because I hold that the… and you also have, yes, the one who argues with me also holds that essentially one should only follow the book.
Can I have the audacity [chutzpah: audacity] to say, “Come, let’s learn, you’ll see, it says differently.” And this means that in reality there is a huge amount of freedom, if one has the guts, and in general [bikhlal: in general] if one keeps learning, if one keeps doing it, or simply [stam: simply] wants to say, “It’s really not a matter [inyan: matter], because you’ll say, ‘Who are you?’” Or he’ll say, “I’m not. I’m only telling you what it says in the verse [pasuk: verse], I’m only telling you what it says in the Gemara,” whatever, whoever is assumed to be the authority [samkhus: authority], I can do it, and I can’t do it in almost any other context in the world. One can’t do this audacity [chutzpah: audacity], at least not in this way.
There Is No Pope
Only by the Jews who have a Torah, who theoretically are obligated [mechuyav: obligated] to the Torah, and theoretically no one can tell another what it says in the Torah. And this is a tremendous freedom of one who engages in Torah study [mi she’oseik baTorah: one who engages in Torah study]. This is how I hold.
As they say, a Torah scholar [talmid chacham: Torah scholar], if you see a Torah scholar committed a transgression at night [ba’lailah: at night], he certainly repented [vadai asah teshuvah: certainly repented]. He wrote a responsum, we said, yes? No one else has this freedom. This is what it means to be a free person [ben chorin: free person]. He can, he really can. Hopefully he wrote a responsum beforehand, because he’s not just idle. But, but this is the…
But there it says that not, there it says that he is blessed [barukh: blessed]. Okay, that’s another conversation [shmu’es: conversation], we’ll see what it means to be blessed, and who decides who is blessed. Ah, it’s one minute. So let’s talk about thoughts [machshavos: thoughts].
The Practical Working of Freedom
So, this is in the world of action [olam hama’aseh: the world of action], and in the world of action it also works incidentally [agav: incidentally]. I’m telling you that it can work better. In other words, politics is politics, but theoretically everyone agrees [maskim: agrees] to this. Not everyone, I told you, there are people who are very interested in all these kinds of narrow-minded authorities [shmol: narrow-minded authorities] who say the opposite. But, and one must protest [mocheh zayn: protest] against, I’m not on that side at the moment.
But theoretically everyone agrees to this. And I mean that it works quite practically it works. In other words, there is no pope [pope] here, and I mean to say, to the extent that there is a pope it’s really a pope for the sake of [lesheim: for the sake of] what the rabbinate [rabbanut: rabbinate] is a bureaucracy, for the sake of writing certain papers it makes a practical difference [nafka minah: practical difference].
Almost no Jew, there are unfortunately Jews who yes, because they are really different from the, they don’t want to be free people [bnei chorin: free people]. But the religious Jews, the real solid Jews, they’re not so strict about being free people. Always strict about the anarchy. You can’t, the rabbinate is good for writing notes that one must, I don’t know.
But it doesn’t occur to him truly [be’emes: truly] to give such a thing that he was chosen [bachar geven: chosen] to be the chief rabbi [rav rashi: chief rabbi], he should now make the halakha for everyone. Crazy? He can make the halakha for me? I have the same Torah as him. Who is he? He’s nothing.
Theoretically, ah, there is a law of the Sanhedrin [Sanhedrin: the high court]. There really is a law, it’s a law not practiced [halakha v’lo l’ma’aseh: a law not practiced], because really about this, because they don’t like the idea. It’s not a good idea. Perhaps [afsher: perhaps] it’s a good idea, I’m not saying, somewhere there needs to be some system. But we almost never had such with real power, only as a nice theory that we talk about. And there’s a reason for this.
The Conditions of Freedom: One Must Know How to Learn
So this is our great foundation, that one should be able to do it. Certainly [nevadai: certainly], as he says, one must be able to do it. In other words, what does it mean that one can do it?
Let’s say, let’s say, one really must, I mean to say, it’s no wisdom [chokhmah: wisdom] to be an idler and say, he says he has a foundation for his foot, and he says. You must have some logical progression in thought [mahalakh b’machshavah: a logical progression in thought]. I mean that people make it much harder to do this, much harder to do this, and it’s truly much easier.
And in practice I can’t say, I haven’t learned enough. And people really haven’t learned enough. I don’t know what is the measure [shi’ur: measure] of learning, as a great investigation [chakirah: investigation], what is the measure of having learned and having done to be able to say that I hold this way.
The Chazon Ish’s “Le’iyuni”
And you know that the Chazon Ish used to write on sections that he didn’t hold were clear, “for further study” [le’iyuni: for further study], I know, “le’iyuni”, something like that he had a formulation [nusach: formulation]. And he says this, he was honest, he says, I’m less, it seems to me this way, perhaps tomorrow I’ll think more I’ll see that it’s not right.
But in practice he ruled according to the le’iyuni thing. He didn’t say that he doesn’t rule halakha l’ma’aseh, he says, Rabbi Chaim Kanievsky [Rabbi Chaim Kanievsky]… no, he says a fact that you see, there’s still room to study more. But many times he wrote “le’iyuni” on something that he ruled on. Do you think I don’t have the strength [koach: strength] to the nice kittens? No, I’m learning now.
But the Chasidim [machsidim: the Chasidim] tell, he really took so much effort [terachos: efforts]. Do you think I say I have now, am I now obligated for every subsection [seif: subsection] that has a commentary [peirush: commentary] written on the sugya? I learn, it comes out to me this way.
As he says “God touched Abraham” [Elokim naga b’Avraham: God touched Abraham], someone will come, he’ll write. I have time, I see that that one says differently, we’ll see if he says some good logical argument [sevara: logical argument], we’ll see if I’m obligated to learn every thing. Okay, one must be able to study, how much is one obligated? I don’t know. But in in—
Faith and Thought: The Freedom of One’s Own Perspective
Introduction: The Distinction Between Halakha and Thought (Continued)
The Difficulty of Learning a Sugya in Halakha
The commentators explain, and really took so much effort, meaning to say, I must now, I’m now obligated for every subsection that has a commentary written on the sugya, I learn it, it comes out to me this way. As he says, God for strength, someone will come, and write to me, I have time, I see that that one says differently, and one sees that that one says some good logical argument, and one sees that one is obligated to see every thing. Okay, one can study, how much one is obligated, I don’t know.
In Thought It’s Different – And Perhaps Easier
But in faith and thought, what a person thinks, most people think it’s much harder. First of all, it’s not completely wrong, because there really are sugyos and topics that are no less, have fewer handles to grasp.
Most people, and most people especially not, and when I say most people, I mean to say the three-four good students in every yeshiva class. I mean, most people can’t do it even on a simple sugya, look in the Gemara, what it says in the Gemara, what it says in the Rishonim, what they said, how he innovated every step. These are things that even most people who do halakha certainly don’t know.
And when one takes a Gemara, a sugya in yeshiva, it’s very hard, even if he goes to yeshiva, he’s successful, he’s even on twenty sugyos over six years, I don’t know what, he’s not… just to figure out what’s going on, it’s a lot of work. You can look in the Talmudic Encyclopedia, the differences of opinion that the commentators say, it’s not… it’s a real, how do you say, it’s a real skill that you need to learn. I don’t know if one learns it, but one should have to.
Everyone should have been able to have such a thing.
Example: Kinyan Sudar and Jewish Understanding
Translation
Just as someone placed an ad, he wants to clarify something, this is literally an example of this. Someone placed an ad in the Jewish newspapers, I was with someone who called me. He holds that it’s about kinyan sudar [a symbolic acquisition method using a cloth or handkerchief], when people make a contract on a house, he says there’s a custom, I don’t know, I don’t know about it, he wants me to tell him whether one may retract or not, whether one must follow what’s written, whether one makes under the table a second deal.
In short, and the other one says, there’s a sugya in Bava Basra [a tractate of the Talmud dealing with property law], it discusses kinyan sudar, he wants to pay for someone who will clarify and publish a booklet, and… well, people won’t follow his booklet. But at least the idea is a crazy powerful idea. He tells us, I can pay, he wants to pay him thirty dollars an hour, I hold that it’s not enough, not for me, perhaps for someone else, but he’s going to do it, and he’s going to pay people. It could be that it will succeed. This happens sometimes someone writes such a booklet, and the people who do this, they say, “Ah, this is clear, one clarifies the sefarim, one can perhaps conduct oneself this way.” And it’s something that actually happens.
In the World of Thought This is All the More So
And in the world of thought this is kol shekein [all the more so], the world doesn’t know how to do this, and they’re very afraid to do this.
But if one is willing to acknowledge that it’s not such a hoda’ah al ha’emes [acknowledgment of the truth] of “without the need being beneficial,” then it’s even easier. One must simply be honest about the truth of what one actually thinks. Not what one says one should think.
Most People Don’t Know What They Think
Most people don’t know what they think. Well, he says everything that’s required, one must, a Jew is obligated to believe such and such. Okay, and what do you believe? “A Jew is obligated,” I heard. And what do you actually believe? It’s a very hard question to answer. Maybe nothing. I mean, one can say maybe there’s nobody home. Could also be.
The Method: Being Honest About What One Actually Thinks
But if one can do this, afterwards one can say, “Okay, apparently it would come out this way, now there’s a verse that says differently, or there’s a source that says differently,” and take the source seriously.
I think that regarding halacha you can say, “You are actually obligated to do this way,” but it’s not carried out. But it’s probably not hot for a person what to think. As long as he hasn’t carried it out, he hasn’t been convinced, he hasn’t been shown why he should think differently, he will actually think the way he thinks.
The Reality: People Believe What Makes Sense to Them
And most people actually conduct themselves this way. One must be honest about the truth. I say, most people actually believe, whatever, it’s that part. No, Yali, do you see such a fancy button? Yes. There is power.
Actually, most people don’t know what it is, but most people actually believe more or less what makes sense to them. That’s the reality.
And all the shiurim that we have here are the gemaras for this. If you look inside, you see that there’s a whole other way of understanding what matan Torah [the giving of the Torah] means, which one can learn. In Chumash [the Five Books of Moses] one thing comes out, in a verse in Gemara a second thing comes out, and a third source comes out a different thing. But most Jews that you’ll ask what matan Torah means, what is the kabbalas haTorah [receiving the Torah] that we celebrate on Shavuos [the holiday commemorating the giving of the Torah], he’ll tell you one thing and always, pass over, I don’t know.
Example: What is Matan Torah?
For example, I asked, I ask you, what is the story? What is the story? Halacha l’maaseh, not a story already. What is halacha l’maaseh? I asked one person today, I only checked with one Jew, and he told me, “Yes, it’s written in sefarim.” I asked him, “What is the whole shiur on Shavuos, matan Torah, what is it?”
He says, “Yes, it’s written in sefarim that one can rectify even on the fiftieth day of sefirah [the counting of the Omer], one can still rectify all middos [character traits].” Okay, in short, that’s matan Torah. I have no problem with the saying, it’s written in Kedushas Levi [by the Maggid of Chernobyl], there’s a whole explanation to explain even what he means to say, but that’s not the point of the person, he doesn’t care.
In other words, they’re with tikkun hamiddos [rectification of character traits], there are forty-nine middos according to some explanation, whatever, and on Shavuos one rectifies all the middos together, like someone who missed Lag BaOmer [the 33rd day of the Omer], we can do it again. Okay, so that’s what matan Torah is for him.
It’s a very simple thing, first, it appears for the first time, I can say as a chokker [researcher], the first one who says such an idea is whoever, some guy in the 18th century. So he doesn’t care, it doesn’t concern him at all, and we need to grasp this, it doesn’t concern him at all, and I use this to my advantage. And the average Jew it doesn’t concern at all.
Example: Rabbi Aharon Miller in Bnei Brak
You come to tell him, I’m told, Rabbi Aharon Miller went to Bnei Brak, he said such things, and they weren’t happy, and they came to yell at him. They brought him to some great old rosh yeshiva with a great white beard, and he gave him a tochacha [rebuke], he says like this, he says, “What does it mean? Come, open Chovos HaLevavos [Duties of the Heart, a classic work of Jewish ethics and philosophy], what it says.”
The other one never saw Chovos HaLevavos in his life, does it concern him what it says in Chovos HaLevavos? He looked at him, he told him a few normal explanations in Chovos HaLevavos. It doesn’t concern him, he doesn’t want to know what it says in Chovos HaLevavos.
People Believe What Makes Sense to Them – Not What’s Written in Sefarim
We will say what makes sense to us, according to all our hanachos [assumptions] none of which make sense, but more or less what makes sense to us halacha l’maaseh in our life, with the cheese and the cheesecake and with being up at night, what makes sense to us, that’s what we believe is real.
What we say theoretically that we believe in Chovos HaLevavos, we don’t believe in Chovos HaLevavos, we believe what we believe. And so it is with every single thing, no difference, the same thing no difference.
Example: A Book on Emunah That is “Totally Mixed”
I make today for my hero, a guy already, he wrote a book on emunah, and totally mixed, he says whatever the heart wants. He doesn’t bring a single source, even if he grabs a verse and it stands completely differently, perhaps not even a verse, I don’t remember. He brings some responsa of later authorities when he needs to, it’s not built on that.
He doesn’t pretend that he wants to say the way he pretends by every sugya, that’s also a bit pretending, let’s see what the Rambam [Maimonides] says and what the Ra’avad [Rabbi Abraham ben David] says, and we make some approach. He doesn’t do that, he sits down and he says, it looks like this, it looks like this, and that’s it. Move forward. And that’s what he actually believes.
And people, many people are angry about this, what do you mean you can come today and wipe away the whole thing? But necessarily it works this way, necessarily it works this way for thought. Even the most pious person works exactly this way.
Example: The Lubavitcher Rebbe and Moshiach
There are a few modern Orthodox Jews, I know who at YU, who are angry that the Lubavitcher Rebbe says an explanation in Moshiach [the Messiah] different from the Rambam. No Chassidic Jew cares, and no other Jew cares, except for David Berger [a modern Orthodox scholar], no one cares.
The Rebbe says differently? Okay, well I also say differently, what do you want from me? You want to believe the Rebbe? Okay, I also say an explanation in the Rebbe, do I think my explanation is nonsense? No one cares about this, because actually because thought truly doesn’t work that way.
People can say that the Lubavitcher Rebbe is an apikores [heretic] for other reasons, also not because his reasons are because the Rambam says so, just because it seems to me like heresy, okay. Not Rabbi Schachter, not anyone else, cares what David Berger says. He’s an academic researcher, he cares, because it says the Ramban said that one must have vikuach [debate], okay. It’s a matter practically, it’s not relevant to anyone, it’s history.
Summary of the Introduction: The Two Main Points
Therefore, in short, halacha l’maaseh, therefore halacha l’maaseh is just as in halacha the Chazon Ish [Rabbi Avraham Yeshayahu Karelitz] and Rabbi Moshe Feinstein and other Lithuanian tzaddikim said that one may decide for oneself from the Gemara, so in thought regarding deciding for oneself from sefarim, about this one certainly cannot say that one needs to know more.
One must be familiar, yes, I actually hold that one needs to know more, but practically it won’t help that I say this, because you’ll think anyway what you want to think. So at least have awareness of this, and if you have awareness of this, you have a true try to learn more.
The Importance of Awareness
You don’t say, you grasp that your approach that you believe is not enough, something is missing, it doesn’t match with the sources, honestly at all, what most people think is terribly not developed, most people are not philosophers, I’ve already thought too deeply, I don’t want to here. Already, and on the contrary, you’ll start thinking, and little by little, the more you think the more you’ll know, the more you’ll believe.
Respect for Previous Understandings
Now, one must have respect for a previous understanding, one must have respect, this is not a contradiction, this stands on its own. Simply, whoever wrote it has a certain idea, I understand him, I don’t hold that way. I can’t believe something that I didn’t say, something that I don’t understand, I don’t understand how it works. Already, and this is the conclusion that emerges from this, and about this this is a good way of learning everything.
How People Come to an Opinion
And in truth most people who have at least some opinion, is because they learned one sefer that matched, and he goes with that. Ah, you come to a minority, you’re a daas yachid [minority opinion], let it be daas yachid, it doesn’t concern me. It truly works for you this way, and as is known it truly doesn’t work for you that way.
Cheirus: The Freedom of Torah
Already, until here is the introduction, and until here this is in the way of the writers, these are the two points:
That one must not only may one make the halacha oneself, because nowhere is it said, because nowhere is it said, because anyway, for the same reason because nowhere is it said, and secondly for aggadah one must oneself, there’s no way out, because anyway everyone believes for themselves what comes out for them, therefore be honest about the truth, already.
This is Called Freedom
And this is freedom, this is called freedom, like a gentile, but this is freedom, this is called cheirus mi she’oseik baTorah [the freedom of one who engages in Torah], because no gentile can do it, not in halacha, not in aggadah.
I don’t want to talk about gentile aggadah, because that’s already too much politics, but in the gentile world one may not be a heretic, in the Jewish world one may be a heretic.
All Souls Were at Mount Sinai
If you come out, everyone agrees, I’m not talking about the idle screamers who are here just in power and not in truth, but everyone who believes that essentially the Torah is built on truth, agrees that if someone clarified a version that comes out for him like the Rambam, the Kabbalah [Jewish mysticism], the Zohar [the foundational work of Kabbalah], he may do it, he came out with it, he’s not right, I know, I should perhaps yell, but there is the power.
People who, you see what people do, people go around yelling, “The Rambam said,” and it works, it’s at least a thing, there isn’t really such a thing anywhere else, not in the same way at least. Another punctual how it looks in the outside world is another discussion, but this is the, that’s why I am proud to be a Jew, because Jews can believe whatever they want, and nobody can tell them otherwise, because I was at Mount Sinai just like you, understand? This is the, all souls were at Mount Sinai.
Contrast with the Gentile World
There’s no such thing as a mitzvah by them, and therefore there is that one may not go through a red light, even if it’s in the middle of the night, it doesn’t make any sense, it won’t help anything, you can theoretically help it, but also practically it doesn’t help anything for all the reasons. Even if it was explained in a strict constitutional law, you can’t write just… laws that are relevant to people.
Ah, the gentile religious laws, the gentile religious laws, generally the gentiles… I don’t want to now come finally to say what Jews are better than gentiles in halacha, in fact, this is the matter of… I’m talking about the idea. Generally, most… not only that, even the more modern a Jew is, he’s less anarchistic. It’s more the rabbi said, and therefore that’s the halacha. Every one of the… Orthodox Judaism is the most… one doesn’t grasp it, one thinks it’s the most pious, it’s the most… the most… ah… how would I say? It’s the most free. Flexible I don’t know if is the right word, but there’s no authority at all, it’s anarchy. Every rabbi can tell you what he wants, and no one can do anything to him.
Or can one do? In Boro Park one can… I understand. Not geographically, it depends on which areas of Torah. There are things you can’t shake. They have, they have. Okay, no, I don’t want to… they have, but practically… practically, now, I… in… it’s Protestant, very Protestant in that sense, I don’t want to go in. The Protestants are like that. Very Protestant, but not… very Protestant in that sense. But… Protestant is actually a great innovation by the gentiles, by Jews it was always like that in a certain sense. Everyone can learn and say what he wants, what does one do about it.
Politics and Halacha
Already, I don’t want to mix halacha practically with politics. I said, politics is not our shiur. I only say ideas that one can apply to politics, but not the politics itself, that everyone makes themselves. Anyway, this is the… this is the halacha l’maaseh, and from this it’s very good to be a Jew who can learn. This is the point, in my opinion.
And I see it this way, and I truly see that the people who have the… I already spoke about this at my shiur erev Shabbos. After graduating one can already relearn. You’ll see, a real rabbi is someone who will teach you how to do that without being stupid. I mean to say, certainly one can be stupid, I’m not talking about that, but that’s the idea.
Matan Torah: The Fundamental Question
Already, these are the points. I wanted to say another shiur, end of the shiur, it’s eleven o’clock. I would have said another shiur, I’ll still say the headers of it, I also haven’t made it yet, but I’ll say the headers of the shiur. It’s a good thing to think about for Shavuos. And actually not in relation to this, I have no plans for this, the same thing, and shown an example.
What Does Matan Torah Mean?
The Giving of the Torah: Covenant, Acceptance, and the Halachic Meaning of Mount Sinai
There’s such a thing, what does matan Torah mean? Kabbalat HaTorah? Matan Torah? It’s roughly the idea. Yes, Shavuot was kabbalat HaTorah, okay, it was then, it wasn’t, regarding why the holiday, that’s another discussion. But this is what it says in the siddur, zman matan Torateinu, yes? Zman matan Torateinu, and it means that on one day the Almighty came upon Mount Sinai and gave the Torah. So, that’s the fact, the basic thing.
Now, I want to be mechadesh, I don’t know if I want to be mechadesh, I want to clarify, what does this mean, what is the translation? What does it even mean? I understand the story, I understand the story, but what does it mean? And as I always say, we’re all accustomed that it means a certain thing, it has a meaning in a certain system of meaning, and so forth. And one must say this to know what it means, and yet one must see that there are three, four options, or three options, to say what it means.
Should I try to frame it in one way, for example, in which way can one ask the question, so that one could at all come out saying that it’s not simple what it means, that it means one thing, is that there’s such a question, and the question is actually one can find very serious sources, Rishonim and Acharonim, who ask the question and they speak about this. And the question is, what happened? Mah nishtanah? What is the difference before matan Torah and after matan Torah? What do I mean? You all need to know all the attributes, yes? What happened? What is the difference?
The Question of Avraham Avinu
There is a Torah. There is a Torah, okay. Why, wasn’t there any Torah? It’s not the first time. You know that Avraham Avinu made eruv tavshilin? Ah, you don’t believe that, okay, it’s actually a reality. He also had mitzvot, Avraham Avinu. Let’s say not eruv tavshilin, the mitzvah of brit milah, the mitzvah of going to Eretz Yisrael. The Almighty said the whole time what to do. There were the seven mitzvot of Bnei Noach. The seven mitzvot of Bnei Noach more or less is just the same thing as 613 mitzvot. I would say it was a shinua, on that it was the same long more or less. Why are you looking at me like this? It’s simple. Think about it, dinim, is Choshen Mishpat, is the whole, Yoreh De’ah, and so forth. There were mitzvot. Noach had a Torah, don’t eat this, don’t eat meat, there was Torah Seder HaMoed.
It’s not only that there was matan Torah. There was. And in general, let’s speak in a broader sense, laws, there was never any human civilization that didn’t have any laws, more or less, okay, I said last week that not, but I mean to say in a broader way, in a broader sense, there was. So what happened? So what is relevant at all regarding the event of Har Sinai? There are very many societies with laws, that don’t have some kind of event of “hayom nitnah Torah.”
The American Constitution as a Comparison
Ask an American, which day did America become? Okay, there was a constitution, they sat down, wasn’t there until then any constitution? Okay, there were already laws. But let’s say, but if there wasn’t, there is a constitution itself, why should they follow the constitution? There were always laws, English laws, okay. Today is a ruling, today one doesn’t need to follow the English laws, but the American laws, okay. So what exactly is the difference from the laws that were before? One could perhaps say that it’s different. But what was Avraham Avinu conducted differently? That’s the difference? They changed a few laws? Okay, so they changed the laws, that’s matan Torah, one celebrates? Let’s say, one celebrates that there are different laws?
The “New Rules” Theory
Before matan Torah one did this and that, basar b’chalav, before Avraham Avinu brought it, and now one may not. Different laws. But it’s still, the difference is only, how the Almighty, if you say it like this, it’s really not a real change, it’s not, as one says, a difference in quantity not in quality, yes? It’s different laws. Before matan Torah it was that Avraham Avinu was conducted thus and so, and now the Almighty changed. What is the purpose of such a nightmare? Why should He change it? It’s actually very weird when you think about it like that.
Moshe Rabbeinu, a day before, there was the taste of eating cheesecake, yes? A day before one could eat however it goes? Whatever, what is the milk and treifot, and today one may not. That’s a very mad way of thinking. Why is the point that one may not? Why exactly may one not? Did some magic happen?
Simply one didn’t do it. That’s the real truth. I mean, simply the midrashim that say that Avraham Avinu was mekayem the Torah, they say they understand that the Torah is what one must do. What a Jew must do, I know. What is the practical difference that Avraham Avinu also did? It’s yes obligated, it’s not obligated. It doesn’t make any sense. It’s very mad to think that one day the rules changed. Let’s say it could be that such a thing happened. It’s not so interesting, if you think about it like that. So what? Before did one dance on Yom Tov? New rules. Until now one could yes eat meat, now one may not. I’m saying what the building is mine. Yes.
Rav Saadia Gaon’s Question
So that’s only one way of explaining. And actually, there are actually Rishonim who don’t hold of this. I just want to say, Rav Saadia Gaon in his introduction, he speaks about that there must be a Torah. Rav Saadia Gaon is very… one of the oldest of my sort of talks that I speak here, that one must go into the foundation of the foundation of the foundation, Rav Saadia Gaon is almost the only one who puts in the fundamental things. And Rav Saadia Gaon asks such a question, when he speaks about Torah, he asks the question, why must there be a Torah at all? We are very convinced, most other people, that there is a Torah. The question is which Torah, which side, may one yes eat meat or not. But what makes you think that there is such a thing as Torah? Where do you get this concept from? It’s not just Torah, divine Torah from the Almighty. It’s quite good to live without a Torah. The Almighty doesn’t need to send. People figure it out without this. It’s a serious question.
And he tries to prove that there was. And because he tries to prove that there must be, he remained with a question, what was with Avraham Avinu? How did he live? Did Avraham Avinu also have a Torah. But it’s different, the Almighty is after all tachlit hayedi’ah, it’s very different from how we’re accustomed to think, the way how He thinks. I’m just saying an example. What?
And I assume, according to him one didn’t see Torah as such a great thing. He didn’t cook Shavuot too much, so it comes out. I don’t know. I guess he didn’t know to look, but it was already the custom, I don’t know. But yes, it was for… as he says there.
What Does the Chumash and Tanach Say?
The Event of Har Sinai in Tanach
Ah, so now it’s like this, if one looks in the Chumash, I want to say three or four theories what happened in Egypt. There are other theories, in Chabad they have a whole theory about this. They have dozens of answers about this question. And others.
What here, I won’t be able to be lengthy, I just want to give such a framework for three different theories that one can have about this. One theory, all that are not the first theory, the first theory is also a bit of a theory that one can perhaps make sense of, but all three theories are not the theory that there were new laws, that this is a revelation.
So it’s like this, in the simple meaning of the Chumash, whoever looks in the Torah, and in the Torah, as is known, in Tanach the event of Har Sinai is almost not mentioned as a thing. There are one or two times in Tanach it explicitly says the event of Har Sinai, and also that one then received laws. Twice in Tanach it is mentioned that the Almighty spoke to Jews on Har Sinai. Aside from Parshat Yitro and Parshat Va’etchanan, it says it twice at the end of Tanach.
But throughout all the days of the prophets, from Moshe Rabbeinu, from Yehoshua bin Nun until, well, who was the second who said? Nechemiah and… what’s his name? Malachi. Aside from the… Malachi also says, he says yes, he says Chorev. Aside from Nechemiah and Malachi, which is literally the last two, more or less the last generation of prophets of Tanach, the whole time, one cries out very much, Yirmiyahu cries, and one doesn’t follow the Torah, and Yehoshua bin Nun says the whole thing, he built himself on this, he never says, “and don’t remember the day that one saw Moshe Rabbeinu.” He says it once in Va’etchanan, but that’s all. From Va’etchanan until Nechemiah there isn’t. And one can find hints, perhaps it says it by hint, but explicitly it doesn’t say.
What Does It Say: The Brit
But what does it say? And this is important for us to grasp, what does it say? That is, what does matan Torah mean for the Torah? And even when one looks in Parshat Yitro and in Parshat Va’etchanan, one sees that it says there, and it doesn’t say what we mean that it says. What it says there is that the Almighty made a brit with the Jews. A brit means a deal, or a contract, or a treaty, however you want to conceptualize it. He made a deal, a brit. And in the brit it says, as it says in a deal, it has two sides, right?
We have “Hashem Elokeinu,” and so, by the way, Moshe Rabbeinu’s speech about matan Torah began like this, “Hashem Elokeinu karat imanu brit b’Chorev.” That’s how it begins. It doesn’t say “Hashem Elokeinu,” he speaks about this, it’s a tremendous thing, one saw the Almighty, it’s all very nice, but that’s not his main framing. And they have a custom to begin the portions in the wrong place. Whoever looks sees, there it begins, “vayedaber Moshe,” whatever. It doesn’t say in the hidden. Moshe came, he said, “Rabbotai, the Almighty made a brit.” And after that there is the thing, after matan Torah will be the whole time. He says, “Therefore, they must follow the brit.” And you see that the people don’t, don’t grasp.
The brit says more or less that everyone knows in Eretz Yisrael, in short, “If you will be good, I will be good, and if you will be bad, I will be bad to you.” But not just good in a spiritual way, because that was already before, one must remember. This is that if a person does good, it’s good for him, is already only
Matan Torah: Brit, Acceptance, and the Halachic Meaning of Har Sinai
Brit, King Asa’s Renewal of the Covenant, and the Halachic Foundations of Matan Torah
Brit as a Special Deal — Not Universal Morality
Instructor: Especially good, yes? In other words, it must be fair at all. But that’s still a level. That’s like, like I may not steal from you at all, but that you must defend me, for example, that’s a treaty, right? For example, that’s how the scholars say that all these treaties are modeled on such treaties. That which for example two kings, that America, for example, the measure of justice, the measure of morality says that one must send a few bombs to Ukraine, okay, a few. Not let Putin completely… one sends them help, but not any obligation. Seemingly you would want to say perhaps yes, but one doesn’t conduct oneself that way. There’s no obligation that he should really go fight for him. There’s no obligation.
If there would be a brit, NATO, yes? He would yes be obligated. If there would be NATO, he would have to go, why? There’s a deal. It says if we are on condition, that if I have a problem, he will come to me, and so forth. But that’s called a brit.
A brit is not the law, the laws of reward and punishment as if that are fixed in the world. That’s in general, the Torah generally believes that this is good, the Almighty is good, and one sees it by the Mabul, by Sodom, there was nothing to do with that. But this is a special thing. The Almighty goes special, you shouldn’t be exiled from all the land, I will specially take care of you. Why? Because you will be special with me.
In other words, a non-Jew may serve avodah zarah, simply almost. “Asher chalak l’chol ha’amim,” it says in Midrash Tanchuma, the explanation is that Moshe Rabbeinu, there’s no obligation, a person may go to another, may do. In other words, one is not forbidden to anyone. It’s forbidden, as the parable of the king, so is the parable that worked.
Yes, it’s not forbidden for Ukraine or for Turkey, I know what, to go make a deal with Russia. They may, no one can do anything to them. But if you go with me, you may not go with them. “Anochi Hashem Elokecha,” you want a deal with me? Don’t speak with a second one.
I’m already speaking into all these theological points of this, but that’s how the brit works. And that’s extra credit, right? And therefore, that’s always what all these things speak about this. And whoever looks in Moshe Rabbeinu, when he speaks about this, he makes again a brit, because perhaps they’ve already forgotten, perhaps one doesn’t want the deal anymore.
The Ramban’s Position: The Brit Was Nullified at the End of the First Temple
And the brit is already… I always hold like the Ramban, that the brit was more or less nullified at the end of the First Temple period. It doesn’t work anymore, the Jews said goodbye, the Almighty said goodbye, and that’s it. Until the Knesset HaGedolah made a new sort of matan Torah.
But so learns the Ramban, that it was nullified. That is, we’re not in Eretz Yisrael, so not. The deal stands, I’m not in Eretz Yisrael, so not is not. I have nothing… I haven’t invited you anymore. What? That’s the brit, more or less, yes.
The Gemara in Sanhedrin, not always, one can be medayek every time, but more or less, the brit is… so learns the Ramban, so is the simple meaning, that the brit was more or less made on the reward and punishment in Eretz Yisrael. In Parshat Yitro it doesn’t say this clearly, in Parshat Mishpatim it does say yes. One can be medayek every time, it says very many times the brit, one must be medayek every time. But in general, “v’im lo tishme’u” is all about Eretz Yisrael. So not is not, goodbye, good day.
And this is, anyway, this is another discussion. But I’m just saying, this is the simple meaning, and simply, this is what Har Sinai meant for Moshe Rabbeinu, it meant this.
Explanation #1 in Shavuot: Renewal of the Covenant — King Asa
This is the meaning of, if you want to ask about Shavuot, Shavuot is the time, so one can speak about this, right? Actually, I think that the first person that one can think, that I learned this in Divrei HaYamim, I just don’t remember it, I think that the first person that one can think that he did something in the third month was… trying to remember who… I’ve already forgotten, well internet… I wrote it down, I really need to add it to my list of sources. But there is, I want to say an example to my son, which is a very good proof.
The first… yes, yes, Asa, Asa, I’m already crazy. King Asa was a great ba’al teshuvah, as is known, as it says in Melachim and in Divrei HaYamim, his father wasn’t such a tzaddik, and he was a tzaddik. And King Asa made a great… gathering in the third month, “vayavo’u Yerushalayim bachodesh hashlishi,” so it says in Chronicles II, chapter 15, “in the fifteenth year of Asa’s reign, and they sacrificed to God and they entered into a covenant to seek God etc. with all their heart and all their soul etc. and they swore and rejoiced,” in short, they made a great holiday.
And the commentators (mefarshim), I don’t remember anymore who was the first to say this, but the commentators, perhaps there are midrashim, say that this was Shavuot. Perhaps Yoshiyahu (Josiah) established the concept that Shavuot is zecher l’matan Torah (commemoration of the giving of the Torah), but in any case, this is the first place where we find that he did it in the third month, which apparently was the time of Shavuot, and precisely on that day he made a gathering.
What was such a Shavuot gathering? A gathering of chiddush habrit (renewal of the covenant). That is, now, they had violated the covenant, they had served idolatry, violated the covenant, transgressed against the covenant. So he gathered the people, there was a yeshuah (salvation), the Almighty helped at that time, whatever the reason was, and saw, we must continue to serve the Almighty. And this is King Asa’s interpretation of Shavuot, and this is how it was learned in the times of the First Temple (Beit Rishon), at least. And this is interpretation number one, which at least makes sense.
Interpretation #2: “Hadar Kibluha Bimei Achashverosh” — A New, One-Sided Acceptance
The second interpretation, which I haven’t clarified so much, but briefly the matter, afterwards, and actually one needs to clarify this, one can tell it in historical context, I don’t like to make everything into history, that the Gemara says in Shabbat that “hadar kibluha bimei Achashverosh mehabbat hanes” (they accepted it again in the days of Ahasuerus out of love for the miracle), and this basically means, as the Ramban learns there speaking about this, and the Ramban in Masechet Shabbat, this is how I usually understand it, that it means that now we have a new Torah that is not built on the promise of a covenant.
One can learn it in way A and way B, “banayich arevayich” (your children are your guarantors), one can think a lot about how to understand this, but in any case, the Jews said, as the Ketav Sofer says about Nechemiah regarding bi’at haMashiach (the coming of the Messiah), we want to go with the Torah even if it doesn’t work out, basically.
The New Acceptance: Willingly, Not Because of a Covenant
In other words, we hold that the Torah is a good way of life, it’s good for us, not because someone forces us, not because it paid off to receive the Land of Israel. We’re not in the Land of Israel, we’re in Bavel (Babylonia), we’re in Paras (Persia), and we want it anyway.
And regarding this, they actually went to the Land of Israel, one can say the mitzvah, but the second going to the Land of Israel had a very different appearance than the first time. The first time they went b’koach (with force), the Almighty told them, and they did it all, and it went by itself, you understand? Yes, the Almighty gave strength and so on, but they weren’t with the same birur (clarification).
And so the Yerushalmi (Jerusalem Talmud) speaks about this, and the Givat Aravot HaMusar [uncertain reference], that they weren’t mekabel (accepting) meratzon me’ahavah (willingly out of love), rather they were accepting, as it says there in Sefer Ezra v’Nechemyah (the Book of Ezra and Nehemiah), that when they came from galut (exile) they made a new covenant. They made an amanah (covenant/agreement), they wrote a document, they all agreed to fulfill the Torah. There’s written there a list of mitzvot that they agreed to, these are the things they’re going to do properly, and they’re going to fulfill the mitzvot of the Torah. Not that the Almighty came and they wrote a ketubah (marriage contract) and so on. Simply, we want to.
“We Want” — Not “We Must”
In other words, I already said this reason actually in the shiur on Nefesh HaChaim about this, we follow the Torah not because we must. We don’t have to. We don’t have to. The deal is over. But we want to. And we want to, and we don’t want to… you know, a great world. But those who want, they want. And this is the “hadar kibluha me’ahavah” (they accepted it again out of love).
The Fundamental Difference: One-Sided vs. Two-Sided
Now, the “hadar kibluha me’ahavah”…
Student: What?
Instructor: No, it’s very different, because it’s one-sided. It’s one-sided. It’s not a true covenant. The Yerushalmi uses the word “brit,” but it’s one-sided. It’s a whole different approach, it’s a whole different understanding. You can think, I haven’t thought of this, but it’s a whole different understanding of God, and therefore it may be that such other understandings are explained within it. But it’s not, it’s one-sided, that’s certain that it’s one-sided. It’s meritzonam (of their own will).
“Kafah Aleihem Har K’gigit” — Not a Real Deal
Therefore the Gemara, the Ramban says, when the Gemara says that the covenant was, how does it say? “Kafah aleihem har k’gigit” (He held the mountain over them like a barrel), it doesn’t mean literally that there was a mountain like a barrel. It means to say that when you come to someone and you tell him, “Come here, either you follow the Torah, or not, I’ll smash your head.” That’s not a deal. That’s not a deal. Ah, you’re stronger, okay. If America goes, Russia says to Ukraine, that’s not a deal, you understand? I’m the strongest, I’m the strongest god, you must follow me. That’s not how one understands it at Beit Sheina [uncertain reference].
One can yes differently. You see that there are gentiles, and everyone does everything. We want to. Why do we want to? There’s a whole introduction about why. I don’t know, a good question, “banai u’vanai” (my children and my children’s children) and so on. But why not, we want ourselves, it’s worth it to us. Even when the Almighty didn’t, so to speak, want to be in such a covenant, or He didn’t say that He’s going to make a covenant, we want it ourselves. This is a whole new thing.
I don’t want to go into this more, I just want to say that this is perhaps the reason why one comes to a new interpretation.
Interpretation #3: Mount Sinai in the Gemara — The Halachic Meaning
Now, when one comes to Chazal (our Sages), this is very interesting, and this is another shiur, a whole shiur. I’ll just say interpretation number two or number three, as we hold, is that he looks in the Gemara, where is Mount Sinai mentioned in the Gemara?
Student: Chaim knows?
Instructor: Okay, that’s aggadah (narrative/homiletical material), according to halachah. Say more aggadot, I’ll tell you what I meant. Yes, a halachah, sorry, a halachah. What does Mount Sinai do for halachah? For a halachic meaning of Mount Sinai, what is the meaning according to halachah?
Halachic Mentions of Mount Sinai
So I think of a few, one can do this a lot, but there’s mishpat v’omarta b’Har Sinai (a law that was stated at Mount Sinai)? One minute, I mean that it’s specifically, there’s mishpat v’omarta, halachah l’Moshe miSinai (law given to Moses at Sinai) is already about how one receives the Torah, not no, it’s another thing. There’s Rabbi Yosef who is called Sinai, because he knows all the halachot.
Student: What?
Instructor: Yes, that’s what I meant. It’s also to the point, but one must think about this. There’s, I mean about mishpat v’omarta b’Har Sinai, there are many more things. For example, the Gemara speaks many times about “hai kodem matan Torah havah” (this was before the giving of the Torah), the Gemara says this, that before matan Torah one was allowed to do such and such, or the halachah was different, because one was allowed to do more things and so on.
Mitzvot Before Mount Sinai — The Rambam’s Approach
Or, many times the Gemara says about Bnei Noach (Noahides), and at least the Rambam (Maimonides) spoke, the Gemara speaks a lot about mitzvot shellifnei Har Sinai (commandments from before Mount Sinai), whether one is obligated today, whether one is not obligated. The Gemara says, the Rambam took the Gemara very strongly, that even a mitzvah that appears earlier, is not following what appears earlier, but “chazar aleihem” (He repeated them), it’s a new obligation for the mitzvot.
So in other words, in the Gemara, it can still be with the first interpretation, in a new way, it’s a new meaning, it’s a new note, that Mount Sinai made two things, one can say it’s two things of the same thing.
Three Modes of Obligation
One, that the obligation, the lomdishe obligation, the legal obligation, I think still kol olam hahalachah (the entire world of halachah), the legal obligation, why is a Jew obligated and liable in the Torah?
In the first mode, the first mode is because the Almighty made a deal, for a good judgment.
And the second mode is simply because I want to.
And the Chachamim’s mode is because you committed yourself. You committed yourself, you must fulfill.
The Foundation of Commitment
There are Rishonim (early medieval authorities) who even ask, and where does it say that one must fulfill that you committed yourself? Where does this whole thing begin? Okay, a good question. There are Rishonim, the Bnei Yonah asks, he asks the question. Yes.
In any case, this is how the Gemara looks at it, you committed yourself, therefore it makes a difference for halachah. A person may, there’s shevuah (oath), the whole thing the Gemara looks at, but one swore to do that it becomes a law of an oath, or a neder (vow), that he had kabbalah (acceptance), he accepted upon himself that he’s going to follow the Torah.
Maamad Har Sinai as a Choshen Mishpat Law
Therefore, when this actually comes out that someone wants to do differently from this, you can compel him anything, you can’t obligate him anything he wants, but he’s already obligated from before, you’re simply before a legal thing. In other words, the gathering at Mount Sinai is essentially a Choshen Mishpat law (the section of Jewish law dealing with civil and monetary matters). Just as if I promised you something I can’t sell it tomorrow to a second person, if I already promised you first, if I promised you that I’m going to eat matzah, you can’t make the matzah forbidden.
Maamad Har Sinai: Legal, Epistemological and Mystical Interpretations
Interpretation #4: Oath and Vow – The Legal Nature of Maamad Har Sinai
Oath as a Legal Mechanism
A person may do it, oath, the whole Gemara looks at it that one swore to do, that it’s a law of an oath or a vow, that there’s an acceptance, one accepted upon oneself that one is going to follow the Torah. Therefore, when this actually comes out that someone wants to do differently from this, can he, why not? You can’t obligate him on what he wants, but it’s not an obligation from before, it’s simply a legal thing. In other words, the gathering at Mount Sinai is essentially a Choshen Mishpat law. Just as if I promised you something, you can’t sell it tomorrow to a second person. If I promised the Almighty that I’m going to eat matzah, you can’t make the matzah into idolatry. The same…
The Problem of Acceptance Upon Future Generations
Okay, there’s a lomdut that the Nesivot Yaakov, the Rogatchover, is about the Torah, how it works, how one can make that it should take effect on future generations. I’m speaking lomdishly, not legally, not theologically whether it’s right or ethical. Lomdishly there is such a thing, just as… can one accept upon future generations? Regarding inheritance… a city… yes, a king whose custom is a vow, you know, yes, laws of vows. One sees that a city can make a vow, how can one make it on the coming ones? You see that one can.
The simple understanding is that one can. One sees that the president signs a treaty, the next president must certainly follow it. Why? That’s how it works, that’s not how the world works. I mean, it’s a legal, there’s a legal concept that I can. It’s not so clear exactly, the legal concept is that I can only go on merit, on merit I have. But one must examine, there’s a lot of lomdut, and the Acharonim speak about this how exactly it works lomdishly the acceptance upon future generations. But for now, it works. I borrowed the word, but if not, one must actually explain it.
The Rambam’s “Rotzeh Ani” – Legal, Not Chassidic Reading
I’m not saying, perhaps, as the Rambam, people, I always mean that the Rambam who says also this well and famously that a Jew cannot accept a repentance of “rotzeh ani” (I want), because essentially he wants, it means legally, it doesn’t mean chassidically. Chassidically is good, Torah, but simply, the Rambam means, you signed a contract that you’re going to follow the Torah. You want to change today, there are things that one must judge you, fine. But bottom line comes to the step where one says, no, our Torah holds that you must do it, you don’t have to say “rotzeh ani,” it doesn’t fit so well. But I mean that this is a lomdishe, legal way how one can understand such things.
Shtar Kodem – A Lomdishe Matter
At some point, shtar kodem (prior document), so says the Gemara, shtar kodem, yes? Literally a lomdishe matter. If it says shtar kodem, I don’t remember, on something else. Shtar kodem is a promissory note. Yes, but on the Almighty, the Almighty says shtar kodem. Okay.
Oath as a One-Sided Commitment
Student: One must see first who was the first the treaty also. I’m not talking about a treaty, now I’m talking about the commitment. A commitment can be one-sided.
Instructor: An oath? No, not necessarily. Can be. One can go into this. But I mean simply, when the Gemara says “nishba’im la’avor al hamitzvah” (swearing to transgress a commandment), it’s not two-sided. It’s very one-sided. I committed myself. An oath is not to God always. That’s a part. That’s why we get into this infinite loop. But, yes, I agree. One can go into this.
Student: The Gemara says that an oath can go on a mitzvah. An oath is not only to transgress a commandment.
Instructor: Yes. It can be, it can be. One must understand, one must… This is legal language, right? One must… This is a lomdishe, this is a legal concept, yes? He thinks so, that it’s a lomdishe obligation.
Why Do We Celebrate Shavuot? – The Innovation of Matan Torah
Therefore, therefore one asks a lamdan, a Litvak, he says, why do we celebrate Shavuot? That Shavuot it was innovated that a person makes an oath not to eat matzah, it doesn’t work. This is the great greatness. Because otherwise he would say, what did you say before? Because otherwise, following what the Almighty commands one always had to, yes? It was always there. That’s nothing. If you fulfill what the Almighty requires, it’s not a great thing. But the commitment was always there, why didn’t you have such a thing? Because the Almighty says today, the oath of matan Torah made it. And therefore this is Chag HaShavuot.
This is not my innovation. There are sources in books, yes, earlier sources that say this interpretation of Chag HaShavuot. It’s actually not my innovation, but there are many earlier ones. Almost, there are sources with the Ben Ish Chai that say this interpretation. Yes. They swore the oath of the Torah.
And this is the second interpretation.
Interpretation #5: The Rambam’s Principle of Maamad Har Sinai
Recap of Numbering
Ah, the third interpretation, the third and the fourth, the third is number zero. I started with zero. In my lomdishe pages, zero was that there’s a new law, that one may not eat forbidden fat and blood. One was that there’s a covenant, and two is oath, we swore at Mount Sinai. I only said three interpretations.
Student: Okay, that’s… Okay, I’ll answer you. That wasn’t Shavuot, that was Purim. What do you say? That’s not an interpretation of Shavuot, that’s an interpretation of Purim.
Instructor: No, I wanted to say that perhaps, I’m not in doubt, that perhaps those two that you call two…
Student: Yes, it’s a good point. Okay.
Instructor: Ah, very good. 1.5. It could be that that one caused the law of children in the death of our father, I thought of that. But it’s not clear, because in practice one understands the first one also as laws of oaths, the covenant.
Student: Right, that’s what I thought. Okay.
Instructor: A mild complaint. Okay.
Student: Oath and covenant, oath and covenant.
Instructor: No, according to the first interpretation it’s only…
Student: And likewise, and likewise, and likewise, about this one must be in doubt.
Instructor: The main thing is that one keeps track. The main thing is that one keeps track, it’s correct. I haven’t forgotten a single day of counting. Okay.
The Rambam’s Radical Approach
Now, a third interpretation, a third thing that appears in the Rambam, and the Rambam makes this into a mitzvah. Very interesting. I’ll be briefly concise.
The Rambam was mechadesh (innovated) a fundamental principle of the Torah, this is the Torah that we are obligated in. As is known, as the Chasam Sofer says, that the Rambam was mechadesh all the principles. Not that they didn’t exist before, but he made it into a principle, he didn’t speak about it at length.
In any case, the Rambam learned that Ma’amad Har Sinai (the Revelation at Mount Sinai) is extraordinarily important. For the Rambam it is tremendously important, more important than for anyone else before or after. And by after I mean the students of the Rambam. For the Rambam it is tremendously important, for a whole complicated giant reason, I can’t say everything in one minute.
Nevuah vs. Ma’amad Har Sinai
But in general, because the Torah that we are obligated to follow, that we are obligated from the perspective of truth, not only from the perspective of acceptance. The Rambam doesn’t hold at all of the oath and the acceptance. When he speaks about why a Jew follows the Torah, he doesn’t say it that way. He says because the Almighty came and said it. And what the Almighty says is the truth. And how do you know it’s the truth? That is Ma’amad Har Sinai.
Says the Rambam, the short version is in Hilchos Yesodei HaTorah Chapter 8, I can’t say the whole shiur, each one of the numbers is a whole shiur in itself, can take months. But in brief, the Rambam says that a Jew is obligated in Torah because the Almighty said so.
Universal Truth – Also for Non-Jews
Perhaps a non-Jew, actually a non-Jew must also follow Torah according to the Rambam. You’ll learn the Rambam at the end of Hilchos Melachim, you’ll see that he would have wanted the non-Jews to also follow Torah. Well, why don’t they follow? They’re non-Jews after all. They should follow. They are… These are the righteous chukim u’mishpatim (statutes and laws) that the Rambam says, it’s the truth, it’s the best law. The best law for the whole world, not just for us. It’s the best, not just for one of the non-Jews, it’s the best. Well, how do you really know that this is the best? That is Har Sinai.
That is what the Rambam’s argument is. What does Har Sinai mean for the Rambam? It’s another important thing. Simply, he brings pesukim (verses), he learns this way from the pesukim that the Almighty says, “atem re’isem” – you yourselves saw, and so on. This is the clear one. The standing of this overcomes all prophets, “ein navi rashai lechadeish davar me’atah” (no prophet is permitted to innovate anything from now on). Not inserted, a prophet must only a law, says the Rambam, a prophet is obligated, the Torah says that you should follow a prophet, but who says that one should follow the Torah? That one must see for oneself.
The Ramban’s Question on the Rambam
Therefore, this is a completely new interpretation of “anochi omed al Har Sinai” (I stood at Mount Sinai), to such an extent that the Ramban saw that the Rambam says it’s a verse of mitzvah, why did the Ramban forget to count this as a mitzvah? It says a mitzvah “v’yadata lefanav u’levanav u’levnei vanav” (and you shall make known to your children and your children’s children), and “Anshei Knesses HaGedolah” (Men of the Great Assembly) say that this is a mitzvah. It doesn’t fit for the Ramban, that for the Rambam, the author of the whole thing, couldn’t understand this way the “v’yadata lefanav”. Because the “v’yadata lefanav” is a good concept, but the whole idea that this means is… when the Rambam says mitzvah he means this. In other words, people don’t grasp, the mitzvah of the Ramban of “v’yadata lefanav” is essentially the principle of “v’zos haTorah asher sam Moshe lifnei bnei Yisrael” (and this is the Torah that Moses placed before the Children of Israel). It’s almost the same thing, only this is the power of the principle.
This is a third interpretation, and this is an innovative interpretation, and the first two interpretations don’t think this way.
Discussion: Faith and Inwardness
Student: Is there a mitzvah that relates to inwardness?
Maggid Shiur: What kind of mitzvah?
Student: The mitzvah of believing in Torah, does that relate to inwardness?
Maggid Shiur: “V’yadata lefanav” begins with emunah b’Hashem (faith in God), and until one comes to being oved Hashem (serving God).
Student: Why is that actually a problem? Because one can’t enter?
Maggid Shiur: The Rambam didn’t hold that all beliefs need to be in mitzvos. A portion he made into mitzvos, which is about this a discussion, and the principles of the Rambam, a portion of them are mitzvos and a portion not. The Ramban wants to almost make all of them mitzvos. That’s my approach about this, but I’m not going into it. In brief, this is a third interpretation, and I don’t know anything about this interpretation.
The Rambam’s Emphasis on Laws of Testimony
Whoever knows that the laws of testimony of mitzvos, all these things, the Rambam very strongly emphasized, very strongly took much further than their simple interpretation, specifically about the principle, not about the halachah. The same thing the previous thing that we said earlier that the laws of kabbalas haTorah (receiving the Torah) are not obligatory. The Rambam didn’t hold that it’s just a practical, technical piece of Torah from the Gemara, he held that this is the principle, because everything depends on this that everything else is not truth, because everything else we don’t know as clearly from Ma’amad Har Sinai. And this is the Rambam’s interpretation in the third or fourth interpretation of Rabbi Yoel Av Beis Din of Satmar.
Interpretation #6: The Chassidic-Kabbalistic Interpretation
Torah as “Garment”
Afterwards there is the Chassidic interpretation or the Kabbalistic interpretation, which has to do with what we explained, truly, it has to do with Kabbalah what we explained a few weeks ago, about what they hold that the Torah doesn’t mean the Torah, and the Torah means the beauty of heaven that became tohu va’vohu (chaos and void), as the Tanna D’vei Eliyahu said. And therefore, when we learn Torah, not necessarily that we learn Torah, Torah is black fire on white fire, and it becomes combined and the combination is according to the matter and according to the generation, therefore what there is is just changes, for example means a completely different thing, it’s as if “you can’t have the literal peshat,” it’s not “real,” “literal,” “because it only means that” the first alef of bereishis (Genesis) of anochi (I) is truth, but everything else is not truth, only a garment, only a way how it was combined according to the need, and the Geonim don’t learn Torah according to Kabbalah, one learns according to simplicity, one learns another interpretation.
Kabbalas HaTorah = Returning to the Root
And therefore according to them what does kabbalas haTorah mean? Kabbalas haTorah must mean the opposite, so learn the, I don’t know who says this explicitly, the Chassidic sefarim say this explicitly, that kabbalas haTorah essentially means arriving at the level where the Torah is “for real,” in other words, our kabbalas haTorah is the opposite of following the Torah, as we say that the Torah that we follow is only a garment, “levush Shabbos nisna v’lo le’ma’achal behemah” (a Sabbath garment was given and not for animal food), it’s all garments of this world which is not the true Torah, but when one receives the Torah, from where does it come? The Torah comes from the Torah’s root, and the root is in Olam HaAtzilus (World of Emanation) or somewhere in Olam HaEmes (World of Truth), and therefore when one receives the Torah, as if the act of Har Sinai according to Kabbalah, according to the Chassidim go with this and said it a bit less sharply, when Moshe Rabbeinu went, what does it mean that he went to Sinai to receive the Torah?
Moshe Rabbeinu’s “Receiving” the Torah
It means that he was contemplating the letter alef, and how the alef connects with the beis, and so on, from this he made a Torah, that is the Almighty gave him the Torah.
Shavuos Every Year = “Going Backwards”
And therefore if one celebrates Shavuos every year, what must one do? One must “go backwards,” one must go up, as if one must return to Har Sinai, and afterwards one can make a new Torah from the root, like the spiritual root, from which one makes the details of the mitzvos and so on, the garments that one sees today, when every year again one goes to the mikveh and one does tikkun leil Shavuos (the all-night study on Shavuos eve) and all kinds of things, it’s all the inner service that has to do with the conception of, the Baal Shem Tov says this in a simple way, “bas kol yotzeis b’chol yom va’yom me’Har Chorev v’omeres oy lahem la’briyos me’elbonah shel Torah” (a heavenly voice goes out every day from Mount Horeb and says woe to the creatures for the insult to the Torah), why does the Baal Shem Tov say?
The Baal Shem Tov’s Interpretation
What is the point that the Baal Shem Tov says that one must hear the bas kol? It shouldn’t be a parable, but it’s not the importance that there is a bas kol, rather the interpretation is that one must go back. The thought that Jews think during the day without concept, this is an inner thing, this actually comes from the service above, and what is difficult, that one hears the Creator, as the Chassidic rebbes say, how one hears in November one hears high things. Meaning to say, one thinks something more inner, a deeper thought, from which one can make Torah, but from this Rashi one makes Torah, this is completely different. This is the fourth, or the fifth, or the sixth interpretation of “hayom im b’kolo tishma’u” (today if you will hear His voice), and there
Interpretation #7: Bas Kol, Inner Hearing, and Kant’s Seven Interpretations
The Question on Bas Kol
If one doesn’t hear it, it’s useless, what is the point?
The Answer: Bas Kol as Inner Hearing
So the interpretation is, a bas kol doesn’t mean a bas kol. A bas kol means that the hearing, that Jews, the hearing on that day must have, that this is an inner thing, this actually comes out from the forefathers, and therefore what one feels, that one hears the bas kol.
The Chassidic Rebbe’s Approach About Hearing in the Sanctuary
As the Chassidic rebbe says, that one must say how one hears in the sanctuary, how one hears in the sanctuary. He means to say, the hearing has something more inner, deeper hearing, from which one can make pure, and afterwards he calculates what one makes from this pure.
Connection with Kant’s Seven Interpretations
This is completely different, this is the fourth or the fifth or the sixth interpretation of the holy Kant. And therefore he has there seven interpretations corresponding to the seven weeks of counting [Sefiras HaOmer: the seven weeks between Pesach and Shavuos].
Conclusion: The Seven Tikkunim
But the seven tikkunim he can count himself, thank God, the person without wine.
Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Summary of the Philosophical Shiur – Rambam's Shemonah Perakim, Chapter 4 (with expansions in honor of Shavuot)
---
A. Introduction and Framing
We are holding at the beginning of Chapter 4 of Shemonah Perakim. Chapters 4 and 5 are the central chapters – there stands the main theory and practical application.
Methodological Framework: Three Categories for Learning Rambam
1. Content/Idea – What is the philosophical foundation?
2. Interpretation/Commentary – How is the Torah interpreted according to these foundations? (Most learners start from here and forget the first point)
3. Debates – Disagreements either on the foundation or on the interpretation
---
B. The Two Foundations of Chapters 4-5
1) Derech HaMemutza (The Middle Path)
Good character traits are the middle path – not to one extreme and not to the other. The method to achieve the middle path: repeat actions as if you were already there ("fake it until you make it") – this is the Rambam's derech ha'avodah.
2) Derech HaRefuah (Addition to the Middle Path)
Understanding alone is not enough – one must do. If someone is very far from the middle, he must move himself to the other side – go further than he thinks he needs to, because he is still far.
Important limitation: The Rambam is against true extremism – whoever becomes an extremist becomes insane and never comes back.
---
C. The Rambam's Question and Answer Regarding Torah and Extremism
Question: If the ideal is the middle path, why do we see in the Torah (and in stories of chassidim) things that are extreme – self-afflictions, going into the desert, nezirut?
Answer: The Torah did not come only to say what the truth is – it came to heal people. Because people are "lokeh" (sick) in certain traits, the Torah must push them to the other side in order to bring them back to the middle.
Important conclusion: Whoever goes even further than the Torah requires is completely off the path – because the Torah itself is already not the ideal, it is already the medicine. One cannot say "the Torah stands at the ideal, I'll go further" – because it already stands further than the ideal.
Example: Nazir – the Torah is against nezirut for a normal person. Only someone who is a "bit of a sotah" needs to be a nazir. "Ki yafli lindor" – it's a special case, not the norm.
The Deeper Point: Torah as "Ta'am" on the Entire Torah
The Rambam's connection of his idea with Torah is not just a commentary – it is a ta'am on the entire Torah. The Rambam gives a mahalach of how the entire Torah works – as medicine for people.
---
D. The Great Question: Why Do We Need a Torah at All?
> *[Connection to Shavuot – the question of Shavuot (why did Hashem give the Torah?) is essentially the same question as Pesach. Therefore there is no "Haggadah of Shavuot" – because we are already holding at the answer.]*
1) The Ramban's Question (External Form)
"Torat Hashem temimah" – but non-Jews also have very good laws! What's the big deal? The Ramban has seven answers – if you need seven answers to such a simple question, something isn't smooth.
> *[Note: To ask this question you need to live among civilized non-Jews.]*
2) The Chassidic Way to Ask the Same Question (Internal Form)
You don't need to look at non-Jews at all. Avraham, Yitzchak, Shem, Noach, Chanoch, Metushelach – all great tzaddikim, all before Matan Torah, without Moshe Rabbeinu's Torah. It states explicitly in the Torah itself that one can be a tzaddik without a word of Chumash-Rashi. Avraham didn't learn Chumash with Rashi – he had the truth "in his bones."
> *[Note about midrashim: According to midrash the Avot did learn Torah, but "you can't marry a midrash" – on the peshat level they didn't have Matan Torah.]*
3) Sharpening
If one can be a perfect person without Torah – what do we need Matan Torah for? Only so we should know not to murder? Avraham already knew that himself!
---
E. The Key Distinction: Two Meanings of "Torah"
- Torah D'Le'eila / Torah Elyonah / Torah D'Atzilut = the ideal, the truth that Avraham reached by himself, without a command from above.
- Torah D'Letata / Torah Tachtonah / Torah D'Briyah = Moshe Rabbeinu's Torah, the practical Torah in this world, with mitzvot, reward and punishment.
> *[Source: The Zohar speaks about this distinction in various ways.]*
---
F. The Answer: Why Do We Need the Torah Below?
1) For "Sick People" – Jews Have Azut/Strength
Gemara Beitzah: "Ilmalei nitnah Torah l'Yisrael, ein l'umat ha'azin" – Jews have so much strength and boldness, without Torah they would have been "wild beasts." The Torah comes to contain this strength, so it should be used correctly.
> *[Proof: When Jews stopped being religious, they immediately established a state – this shows the strength/boldness.]*
2) Most People Are Naturally Not Good
Proof from Sefer Bereishit: The second person (Kayin) murdered his brother – this is "normal," this is nature. "Ki yetzer lev ha'adam ra mi'ne'urav" – man is naturally bad. Avraham tried to maintain his people, but it wasn't successful in further transmission – they didn't keep Pesach, it broke down. You give people power – they become tyrants. This is predictable human nature.
3) Conclusion: Torah = Education Program, Not Truth Program
Most people are not capable of grasping the truth on their own. Even if you would explain to them everything that Chanoch knew – it will change them nothing. The answer: reward and punishment – "candy and the stick."
"Chanoch l'na'ar al pi darko" – doesn't mean "speak to the soul of the child" (as modern educators say), but: speak the language that children understand – what they like they receive, what they don't like you take away.
> *[Side note: The Netziv says Sefer Bereishit is called "Sefer HaYashar" because it teaches how to be an upright person. A religious person who is not upright – gets a flood. Uprightness is fundamental.]*
> *[Side note about the seven mitzvot of Bnei Noach: The generation of the flood didn't know about a Creator, not about Torah – and therefore they were punished. Because basic morality (not murdering, not stealing) one can know on one's own – "to such an extent that they are liable for punishment."]*
---
G. Practical Example: Money-Mitzvot – How the Torah Treats Chilut (Stinginess)
1) The Rambam's List
The Rambam makes a long list of mitzvot: ma'asrot, leket, shichechah, pe'ah, peret, olelot, shemittah, yovel, tzedakah dei machsoro. He says a surprising thing: all these mitzvot are "close to pazranut" – almost giving too much. They are not on the middle path, but inclined toward the extreme of giving too much.
2) The Great Question: In the Written Torah There Is Almost No Simple Mitzvah of Giving Tzedakah
In the Written Torah there is almost no direct mitzvah to give tzedakah – simply giving money to a poor person.
What Does Appear:
- Ma'aser sheni – giving for the poor and Levites
- Leket, shichechah, pe'ah – leaving pieces in the field
- Loan – "Ha'avet ta'avitenu" – lending, not giving
- Shemittah – forgiving loans
- Redeeming a sold relative
- Yom Tov – giving food
What Does **Not** Appear:
- Simply giving money
- Kupat hatzedakah
- Kimcha d'Pischa (in peshat)
- "Be a mensch and give what's needed"
The verse "Patoach tiftach et yadecha lo v'ha'avet ta'avitenu dei machsoro asher yechsar lo" – Chazal expound it not according to its simple meaning to mean general tzedakah. But the simple meaning of the verse speaks of a loan, not a gift.
> *[Side note: Hachnasat orchim also doesn't appear in the entire Torah as a mitzvah – we only know it from Avraham Avinu, who gave chesed, tzedakah, mishpat without specific mitzvot.]*
3) The Strangeness of the Torah's Patterns
Each one of the mitzvot is an unusual way of tzedakah:
- Shichechah – you forget a sheaf in the field, leave it. "Can you think of a more undignified, embarrassing way to give tzedakah?"
- Pe'ah – leave standing a piece of the corner of your field. There's no measure – you can fulfill it with a tiny bit.
- Shemittah – every seventh year is hefker for everyone (not just the poor). The verse "v'achlu evyonei amecha" shows it's for the poor, but animals may also eat.
- Matanot kehunah – why not just give money?
4) Two Questions Combined
1. Why doesn't the Torah say simply: "Give what the poor person needs"? The verse "dei machsoro asher yechsar lo" already includes everything.
2. Why so many unusual mechanisms (leket, shichechah, pe'ah, shemittah) instead of one normal mitzvah?
---
H. The Rambam's Answer: Why So Many "Tricks"?
1) For Whom Is the Torah?
Not for the person who already understands that his money is not his and he must share with others – "not for him was the Torah given." The person who does right on his own doesn't need mitzvot.
The Torah is for most people, who are inclined toward chilut – most people give too little, not too much.
2) Aristotle's Insight: Why Most People Are Stingy
Middot have a self-reinforcing mechanism – the more one does them, the stronger they become.
- Giving too much (pazranut) – is self-healing: he uses up his money, he must stop, and he comes back to the middle path.
- Giving too little (chilut) – is self-reinforcing: he has more and more money that he doesn't give, and he keeps it for himself – it gets worse and worse.
Therefore the Torah inserted mitzvot that are "close to pazranut" – to balance out the natural inclination toward chilut.
> *[Side digression: The Shulchan Aruch permits spending more than the normal fifth for tzedakah when it goes for orphans and widows.]*
> *[Side digression: The Satmar Rav would pay out all his money every day for tzedakah. His son complained. The Satmar Rav answered: he had a position (livelihood), he borrowed when necessary, his name is also part of his "net worth." This was a middat chassidut – extreme, not for most people. For most people the real problem is exactly the opposite – it's very hard to separate from their money.]*
---
I. The Rambam's Principle: "Hakol L'fi Rov HaMa'aseh" – Small Actions Break Chilut
The famous Rambam in Peirush HaMishnayot: if someone has a thousand dollars to give, it's better to distribute one dollar at a time than to give the entire sum at once.
> *[Practical illustration: A wealthy Jew who gives once a year a hundred thousand dollars with one check. The Rambam says one should not do this.]*
Why not? Because:
- The person has remained a non-giver – he hasn't changed internally
- He is essentially a selfish person who remained
- Each small act of giving is a new action – one must constantly make new actions in order to uproot the middat hachilut and become accustomed
---
J. The Core Argument: People Become What They **Do**, Not What They **Believe**
People think it's about hashkafot and shitot – "I hold that one must give." But not only do I not care what you hold – your nefesh doesn't care what you hold. If you give – even not for the sake of heaven – you become a giver. If you don't give – with all the good calculations – you remain a non-giver. This is how people work – actions form character, not ideas.
---
K. The Torah's Two-Pronged Approach: Speaking to the Klal Through Indirect Mechanisms
The Torah speaks to two audiences:
1. Sick people (individual people with middot problems)
2. The klal (the community as a whole)
The key is: The person should not realize he's giving tzedakah. Because if he realizes, his middat hara'ah awakens and says "my money, why should I give to you?"
The Torah's "Tricks" – Indirect Mechanisms
A) Leket, Shichechah, Pe'ah:
- "You're cutting your field – forget one area" – shichechah is just a forgotten thing
- It costs nothing – "what has the Torah cost you?"
- A few olelot remained – "leave it, don't be bad"
- The Torah says: "You have so much, let the other person also have a little"
B) Shemittah/Yovel:
The Rambam says that shemittah is so that the poor should have to eat. But the Torah presents it with other reasons: "V'ha'aretz lo timacher litzmitut," according to Kabbalah – a holy time, to sit and learn. This is "divrei Torah keneged yetzer hara" – because you can't directly say "give money for poor people," you find indirect ways.
> *[Side digression – the parable of kugel in shul: In a Chassidic beit midrash the gabbai buys enough – it never runs out. In a Lithuanian beit midrash they calculate exactly – one guest comes, there's no more kugel. The principle: if you live with abundance and have others in mind, there's enough for everyone. If you live with restriction, there's not enough for anyone. Application to shemittah: "V'tziviti et birchati bashanah hashishit" – whoever already thinks in the sixth year about others, has blessing.]*
> *[Side digression – practical examples: A modern organization that collects food after simchas for the poor. "You have at home, tomorrow you have a caterer" – you don't need to take home. In shul – "buy enough coffee, let there be for other people."]*
---
L. Critique of the "Spiritual" Approach Without Actions – Rabbi Akiva's Principle
Many people say: "V'ahavta l're'acha kamocha – klal gadol baTorah" – one should think of the other, not only oneself.
Critique: "No, you don't get it" – the Torah came to solve the problem of needing to think of the other. Often, the people who talk about not being an egoist, live as egoists. They give mussar talks about how hard it is to stop thinking of oneself – but it's not like that. The Torah came to help – not just to say "stop."
Rabbi Akiva's Paradox: The same Rabbi Akiva who says "v'ahavta l're'acha kamocha – zeh klal gadol" is also the Rabbi Akiva of "chayecha kodmin" (your life comes first). Rabbi Akiva's true intention: The mitzvot of Torah are made so that at the bottom line you stop thinking of yourself – through actions, not through declarations.
> *[Side digression – fundraising: Almost no one gives money voluntarily. "Chai dollars" (18$) – someone noted it's not inflation-adjusted. You give people excuses and motivations to give – "it's an investment."]*
---
M. "Shelo Lishmah" – Mitzvot Help Even Without the Right Intention
Even when a person does mitzvot "shelo lishmah" (not for the right reason) – he gives tzedakah because he thinks it's a "holy thing" or because he gets "excuses" – it still helps: he becomes less egoistic, he becomes a bit of a better person.
Limitation: This is not "to perfection" – it doesn't bring to completeness. But the Torah is not made for perfection at all – it's made for the practical purpose of helping the "peti" (the simple person).
The Verse "Torat Hashem Temimah – Machkimat Peti" as a Key Principle
"Whoever is not a peti – not for him is the Torah." The chachamim and tzaddikim already know themselves what to do. The Torah came to help the community – the masses, not just the tzaddikim. The Torah uses "tricks" (mechanisms, halachic structures) so that the community as a whole becomes good. Not just that tzaddikim should be good – tzaddikim have always been good.
---
N. New Peshat: Megillat Ruth and Leket Shichechah U'Pe'ah – Harvest Belongs to Everyone
> *[Side digression in honor of Shavuot, but becomes a central new argument]*
1) The Context of Megillat Ruth
Ruth comes as a stranger (convert from Moav), stands "in the back" by the field, and wants to glean. Boaz recognizes Ruth, asks "L'MI hana'arah hazot" – not "MI" (who is she) but "L'MI" (to whom does she belong, how did she come here). He is mekarev Ruth: tells her she should stay by his field, commands that she not be bothered.
2) The Difference Between Then and Now Regarding Livelihood
- Today: Livelihood is individual – everyone has their job.
- Then (agricultural world): The fields belong to the family, to the tribe. The "baal habayit" is only the one who takes care, but it belongs to the entire community.
3) Tefillat Geshem – Everyone's Prayer, Everyone's Harvest
When all Jews pray for rain, it doesn't rain only on Boaz's field – it rains on everyone's fields. The rain is a collective blessing. Therefore: when the harvest comes, it also belongs to those who prayed – also to the poor, also to the "nebbechs in the back." Conclusion: Leket shichechah u'pe'ah is not just tzedakah that you give away – it is a right that stems from the fact that the harvest belongs to the entire community.
4) Rish'ei Sedom – The Anti-Thesis
Rish'ei Sedom say: "It's mine, you're not the owner, go somewhere else." They deny the collective ownership. A good society recognizes that everyone belongs, and the harvest is for everyone.
5) Chag HaKatzir – Why Shavuot Is Called "Chag HaKatzir"
Shavuot is called "Chag HaKatzir" because the katzir represents the moment when the collective blessing is distributed – all Jews are happy on Chag HaKatzir, even those who didn't learn themselves, because they are still part of the community.
> *[Side illustration: A Jew who is not a great scholar dances on Simchat Torah. The Rav asks: "Why are you dancing?" He answers: "My neighbor made a wedding, and the Rav said I may also dance at the simcha."]*
6) Back to the Main Principle
- When you are yourself a tzaddik – you don't need the Torah.
- When you are yourself a rasha – it won't help you so much.
- The Torah helps when it's still from all people together – when the community as a whole uses the "tricks" (halachot, mechanisms), they become a bit human.
---
O. Historical Proof: From Avraham to Moshe – How the Torah Works on the Klal
- Avraham – a tzaddik without Torah.
- Yitzchak – had one son a tzaddik (Yaakov) and one son a rasha (Eisav).
- Yaakov – twelve tribes, all tzaddikim.
- Moshe Rabbeinu – "V'chol amcha tzaddikim" – all Jews become tzaddikim. Why? Because they were given hergalim (mitzvot) that they fulfill even without understanding the reason.
---
P. Critical Principle: Doing Mitzvot Without Knowing the Reason – And the Danger of Stating the Reason
1) The Rule: Stating the Reason Weakens the Fulfillment
It's very important that mitzvot must be done even if you don't know the reason. The Gemara says: mitzvot whose reason was revealed, Shlomo HaMelech sinned on them – because he thought he could get around them.
When people hear the reason, they think they "already know" – and it's not taken seriously. "Ikar limud lilmod kedei sheyavi lidei ma'aseh" – the learning is there to bring to action, not just to know.
2) Practical Illustration: Kiddush Early on Pesach Night
> *[Side digression – but illustrates the main point]*
It states in Shulchan Aruch: On Pesach night one should make kiddush early, so that the children won't fall asleep. No one does it. Why? Because the reason was stated. People say: "Ah, the children sleep anyway, it doesn't help."
Contrast: Imagine it would have been written a "segulah nifla'ah from Shimshon Astropoli'er" – to make kiddush no more than 20 minutes after the time – no Jew would be late, because they wouldn't have known the reason. Without a reason it works better.
3) Shlomo HaMelech as an Example of the Danger of "I Already Know"
Shlomo, the wisest of all men, fell specifically because he thought he knew the reason and he could get around it. "Lo yarbeh lo nashim pen yirbeh levavo" – Shlomo said: "By me it won't happen." Especially smart people have a tendency to think that they don't have the weakness – and that's exactly the danger.
> *[Side digression: Yaakov Avinu and ketonet passim – "l'olam al yeshaneh adam beno bein habanim" – we learned the rule from Yaakov's mistake. Yaakov had a good reason, but it still brought jealousy. After the Torah: even when there's no jealousy, one may not – because you can't rely on your own calculations.]*
4) The Rambam's Principle of Hidden Reason
One should not state the reason for decrees, because people won't take it seriously. Not because the reason is false – but because people, when they hear the reason, think they can go around it.
> *[Side digression – metaphor of a business meeting: When you tell someone why you want a meeting, he says "I already know, yes or no." But the meeting itself – the sitting, the coffee drinking – creates a process that brings to a better result than just the content. Exactly so mitzvot: the process of doing is what works, not just knowing the reason.]*
---
Q. Na'aseh V'Nishma – The Deep Peshat
Na'aseh (doing) brings to nishma (understanding).
- Nishma = truly understands that it's good
- Shelo nishma = thinks it's good because he heard such a thing
It's very hard to know what you're talking about before you do it. Most people have never seen a good person and never done a good thing – how should they know why it's good to be a good person?
When I know what to do – of course I do it. That's no wisdom. The problem: people don't live in the world of neshamah. Most people, most of the time, don't know what's happening with themselves.
---
R. Why Can't You Fix a Person Through Just Learning/Talking?
1) Aristotle's Parable – The Poet's Word
Aristotle brings a poet who says: if you could make a bad person into a good person through a lecture, maggidei shiur would make enormous money. A doctor who has a cure for cancer would make millions. Kal vachomer someone who can heal selfishness – every father would pay him.
> *[Practical application: There are institutions that promise "I'll make your son a matmid" – and make a lot of money for the mere promise, even though they've never actually made a matmid.]*
2) Why Shiurim Don't Help
- People have bad middot and habits, not just errors in intellect.
- Even a purely intellectual error is hard to uproot – the person is stubborn.
- Kal vachomer when he has a ta'avah for it too.
- Most people don't work through just explanations. Individuals of distinction perhaps – and even by them it works once, afterwards he must already work on himself.
3) The Paradox: You Must Already Be a Tzaddik to Be Impressed by a Shiur
For a shiur to work, the person must already be one who follows his intellect – and even then it takes years. Most people are not born such people. The natural person wants "candy" – reward, not truth. Waiting until all people become like this – Mashiach will never come.
4) The Practical Solution
- Give them "candy" for being good
- Train them
- Tell them not why it's good – because telling only makes it worse
---
S. The Story with the Bachur and the Rebbe – A Concrete Example
> *[Illustrative digression – but central to the argument]*
A bachur goes to a tzaddik and says he has a "hirhur kefirah" (actually he already had conclusions, not just doubts). The Rebbe asks: "Do you say Kriat Shema? Do you put on tefillin?" No. The Rebbe's advice: Get up every day, say Kriat Shema, daven three times in a minyan – and the hirhur kefirah will go away. And so it was.
The main chiddush: This is not just "avodah helps." This is the kind of answer that can work – practical avodah, not intellectual explanations. "You don't believe in tefillin? No problem – tefillin is made for people who don't believe, as well as for people who believe." The one who already truly believes – he's already a tzaddik, even without tefillin.
---
T. The Berditchever Rav's Vort
> *[Partial digression – but connects to the main argument]*
"Ilu kavanah lifnei Sinai lo nitnah Torah" – if you would have had the kavanah (the inner understanding) before Har Sinai, you wouldn't have needed the Torah. But: only "shridei shridim" understood what "kavanah of Har Sinai" means. Most people thought it's about cheesecake or shelamim. The Torah gives the person what he lacks – through the "tricks" (mitzvot) he comes to the kavanah.
---
U. The Rambam's Ta'amei HaMitzvot – An Important Clarification
The Rambam's ta'amei hamitzvot are not written so that you should do the mitzvot. They are written to "justify" Hashem – to show that He does everything with intellect. The Rambam teaches the opposite: you must do the mitzvot in order to see (understand). You don't need to know the reasons in order to do; you do in order to come to know.
---
V. Beinoni vs. Tzaddik Gamur – The Rambam's Distinction
- Beinoni: Sometimes does things he doesn't understand – because he needs that.
- Tzaddik gamur: Understands what he does and why – doesn't need to do "false" things anymore (things without understanding).
- The klal is never a tzaddik gamur – therefore you must always have the practical mitzvot.
- The tzaddik gamur is not released from mitzvot – he continues to do them, but he knows exactly what he's doing.
---
W. Against the Argument "I Don't Need the Mitzvah Because I Already Have the Meaning"
This is the matter of "nitgaleh ta'amei Torah": People say: "I already understand the reason, I don't need the mitzvah." Answer: You don't have the meaning. If you truly had it, you would do it much more.
- Example with tefillin: "I remember Hashem without tefillin." Answer: Come back two weeks after you stopped putting them on – let's see if you still remember.
- Example with Shabbat: "I can remember ma'aseh bereishit without Shabbat." Answer: No, you'll forget! Perhaps Avraham Avinu could – but he also kept Shabbat.
- Example with tzedakah: Someone says "I hold you must give more than ma'aser" – well, if he actually gives more, he's exempt from ma'aser. But the typical person is not such a person.
---
X. The Conclusion – The Peshat of Matan Torah
People imagine that the truth is bad. The truth is not bad. The truth is: you must be good, and a good person does most mitzvot anyway. For the one or two mitzvot that are a "geder" (limitation) – we'll talk when we get to that.
This is the peshat of Matan Torah: Na'aseh leads to nishma; practical avodah creates the person who can understand; without it the person remains stuck.
> *[Self-reflective note: "My entire shiur is built on the fact that people already go with black hats" – i.e., they already do, and I'm explaining to them why. If they didn't do, we would need a completely different shiur. You can't give a shiur if you weren't first a tzaddik gamur – without a practical basis no theoretical explanation is possible.]*
---
Entire Argument-Flow of the Shiur:
```
Derech hamemutzah (middle path) + derech harefuah (push to other side)
↓
Question: Why are mitzvot sometimes extreme?
↓
Answer: Torah = medicine, not ideal
↓
Greater question: Why do we need a Torah at all? (Avraham was good without it)
↓
Distinction: Torah elyonah (ideal/truth) ≠ Torah tachtonah (practical mitzvot)
↓
Answer: Most people are naturally bad / have azut-strength
↓
Torah = education program (reward/punishment, "candy and stick")
↓
Example: Money-mitzvot – all "close to pazranut" to balance chilut
↓
Chilut is self-reinforcing; pazranut is self-healing
↓
"Hakol l'fi rov hama'aseh" – many small actions break chilut
↓
People become what they do, not what they believe
↓
The Torah's indirect mechanisms (leket, shichechah, pe'ah, shemittah)
↓
The person gives tzedakah without "realizing" he's giving
↓
Shelo lishmah also helps – "Torat Hashem temimah machkimat peti"
↓
Megillat Ruth: Harvest belongs to everyone (collective blessing)
↓
Shiurim/explanations cannot heal (Aristotle's parable)
↓
You must already be good to listen – paradox
↓
Story with the bachur: Practical avodah heals, not intellectual explanations
↓
Stating the reason weakens the fulfillment (Shlomo HaMelech, kiddush Pesach)
↓
Na'aseh → Nishma: First do, then understand
↓
Rambam's ta'amei hamitzvot: Not in order to do, but to understand afterwards
↓
Beinoni vs. tzaddik gamur – the klal is never tzaddik gamur
↓
Against "I don't need the mitzvah" – you don't have the meaning
↓
Conclusion: This is the peshat of Matan Torah –
Na'aseh leads to nishma, practical avodah creates the person
```
📝 Full Transcript
Lecture on Eight Chapters of the Rambam – Chapter 4: The Middle Path, The Path of Healing, and the Torah's Way of Healing
Introduction and Framing of the Lecture
Instructor:
Very good, yes. I'm making a recording here for backup.
So today's lecture is roughly like this, roughly this is the subject, and I forgot to bring the books, he'll come with the books too at some point anyway. But it's like this, today's lecture is built on the fact that we're holding basically at the beginning of Chapter 4, not exactly the beginning, a little bit on the second piece. And generally speaking, the entire Chapter 4 of Shemonah Perakim is a very important chapter, I mean I already spoke, I mean that it's Chapter 4 and 5 that are the central chapters of Shemonah Perakim, the main theory and practice stands there.
The Two Foundations of Chapters 4 and 5
And Chapter 4 and Chapter 5 are built basically on two things, it's framed in a certain way, but it's built on two foundations, and one must understand very well the connection of these two things.
Derech HaMemutza – The Middle Path
The first thing is the topic that's called, what's it called? The derech hamemutza [the middle path], yes? It begins with the fact that the middot tovot [good character traits] are the derech hamemutza, and one must be neither on this side nor on that side, and there is a way how to arrive at the middle path. And there's the derech harefuah [the path of healing], if someone is, the way is simply to repeat the actions as if one is already holding there, as if, fake it until you make it, that's the derech ha'avodah [the path of service/work] of the Rambam [Maimonides].
Derech HaRefuah – The Addition to the Middle Path
And there's also the addition to this, another detail that's called derech harefuah, that sometimes, since the main work is to do, it's not just to understand, understanding is not enough, one must do it, if someone finds himself very far, or in certain things where most people find themselves far, one must move to the other side, not to remain permanently on the other side, one must learn a whole lecture, I don't know if there was already a lecture here explaining what it means, I mean that it was already explained once that it doesn't mean literally, yes? To be long, but not to become too extreme, rather more than you think, because you think it's going to extremism, it's not to be an extremist, yes? And they don't hold with the people who say one must be extreme, because then one becomes crazy and never goes back. It only means to say that you need to go very far, you need to go very far, because you're still very far on that side. That's the topic of the second derech hamemutza.
The Rambam's Question and Answer Regarding Torah and Extremism
And on this the Rambam asked a question, or with this he answers a question that he asks there from a person, that the Rambam claims that the good thing is the middle path, and people say, but I see in the Torah one sees various things that are extreme, or one hears chassidic stories – here come in chassidic stories – hachasidim [the pious ones], that's what the Rambam spoke about, what is told about the chasidim, that they conducted themselves in various ascetic practices, or various, they went into the desert, yes, the Jews went into the desert, as you remember the story. The Jews went into the desert. These are all such things that don't look like the derech hamemutza.
The Rambam's General Answer
To this the Rambam says a general answer, that the answer is that, come in Rabbi Yoel, we need to bring more tables. The answer generally is that the Torah comes to heal people, the Torah doesn't come just to say what the truth is, on that one must say sharply, not for that was the Torah given to know what the truth is, the Torah was given to heal people. Consequently, since the Torah knows that people are afflicted in certain things, the Torah must be extreme and bring ways that he should return to the other way.
And the Rambam brings many examples of this, how one sees that the Torah goes to extremes in order to heal people. And with this the Rambam says, that consequently if someone goes even further than the Torah, he is certainly completely confused, because he can't say, "Ah, the Torah stands for the ideal, but I'm not ideal, I go further." Because you don't grasp that the Torah is already not ideal, the Torah is already to heal you, and you go even further, you're completely off the path. So says the holy Rambam, yes? You remember this piece of Torah, this is more or less the progression of the entire chapter.
Example: The Nazir
Yes, this week's Torah portion. The Torah is against a nazir [Nazirite], but the Torah says "ki yafli lindor" [when one sets himself apart to make a vow – Numbers 6:2]. Why must he go the opposite way? Yes? Simple meaning. The Rambam doesn't say exactly this meaning, he speaks of a nazir, but presumably he means this. Yes, then, but a normal person doesn't need to be. If you can be somewhat wayward, you need to be a nazir. Someone who isn't wayward, doesn't need to be a nazir. Yes?
This is a proof. And also one sees very strongly how he argues. He argues very strongly. One sees very clearly that the Rambam holds that people have an error. People think that extremism is good. And not only do they think it's good, they think it stands in the Torah. And he argues very strongly with these people. He's proving to them that they're not right. It's hard to say what he's questioning, because he doesn't go too strongly into what they thought, but he shows that what they think is not correct.
Methodological Framework: Three Categories for Learning Rambam
But what I want to emphasize today, the group already knows this, right? The group already knows this. What I want to emphasize today is just, that it comes out that here there are two points, like all chapters of Rambam there are two, three points. I made a summary once of this book, of the first few chapters that we learned, I actually need to make one on this with God's help, I haven't made it yet, but I'm just saying it as a preview. I'm going to present to you now what I need to present, and we learned once that in every chapter of Rambam in general, there's a good way to learn Rambam, and Rambam and Rashi [Rabbi Shlomo Yitzchaki], there are three things. This is my framework, it's a good framework to know for learning many things. Three things.
1. Content and Subject – The Essential Idea
The first thing is, what is the content and subject? What is the foundation? What is the, you can call it the philosophy? What is the idea that he wants to bring out in this piece? What is the idea that he's bringing out? The idea can be discussed at length, but that's the first thing. What is the essential idea? For example, one says the idea of the derech hamemutza, the idea of the derech harefuah, of derech hamitah [the path of death – likely referring to ascetic practices], of derech hahergel [the path of habit], these are the ideas.
2. Interpretation – Explanation of the Torah
The second thing, a second entire point, which people are confused about, and many times people start from the second point, but it's another entire topic, is what's called, Rabbi Yoel calls it interpretation, the interpretation, yes? In Yiddish one says the explanation, in Hebrew one says interpretation, and in Yiddish explanation, the same thing. How the Rambam, or whichever book one is learning, explains the Torah with these foundations? Yes? And here you can have further questions, there's a dispute, one says a different interpretation, many times, the novel interpretations, he says an interpretation in a verse that never occurred to me, or it stands like that there, and the other commentators don't think of such interpretations at all. This is the topic of explanation of the Torah according to the foundations, yes? The Rambam, many times very clearly he goes in that seemingly it doesn't stand like that, one must answer. This is the topic of most Jews who learn Torah start from here, and they forget that one must first know what the essential idea is. That's the second thing.
3. Debates – Debates and Disputes
And the third thing is debates, yes? Now that we understand that on both these things there can be debates basically, right? Either someone can understand completely differently, and either someone can understand differently, or he understands the Torah differently. Sometimes there are people who understand differently, but say the Torah stands differently. These are the funniest people. He understands this way, but he says the Torah says nonsense. What do I want to talk with you? You're not the mother I need to talk with. But there are many such people. But the normal person says, either he understands differently, or the Torah stands differently. And we need to argue and show that he is wrong.
Application of the Three Categories to Chapter 4
So for example in this chapter you see very clearly the three things, right? First of all, the Rambam brings out the idea, he brings out the idea briefly. I have some complaints about the Rambam that he greatly abbreviates in bringing out the ideas in this book, and all his books truthfully. But so, that's the way of writings, they write their concise ideas. One, he brings out explanation of the Torah, he explains the Torah. The truth is that the explanation of the Torah already comes out from the fact that he brings proofs from the Torah for his idea. Yes? One doesn't see in the Torah that the Torah says that people should be nazirim [Nazirites]. The Torah is against nazirim. Yes, this week's Torah portion. The Torah is against a nazir, but the Torah says "ki yafli lindor". Why must he go the opposite way? Yes? Simple meaning. The Rambam doesn't say exactly this meaning, he speaks of a nazir, but presumably he means this. Yes, then, but a normal person doesn't need to be. If you can be somewhat wayward, you need to be a nazir. Someone who isn't wayward, doesn't need to be a nazir. Yes?
This is a proof. And also one sees very strongly how he argues. He argues very strongly. One sees very clearly that the Rambam holds that people have an error. People think that extremism is good. And not only do they think it's good, they think it stands in the Torah. And he argues very strongly with these people. He's proving to them that they're not right. It's hard to say what he's questioning, because he doesn't go too strongly into what they thought, but he shows that what they think is not correct. These are the three, three topics, three categories of things that he does in this chapter. Right? Agreed?
The Torah's Rationale and Approach – A Deeper Point
So, I perhaps forgot the second. I know the third, it will be better. The third is just because people aren't familiar with this, one must clarify this. So, this week was the holiday of Shavuot, brings the Torah, it's very important, I want to make the connection of these two things. The truth is, here there is an important thing. It's not just an interpretation, what stands in this chapter is not just an interpretation. It stands in the Torah, this thing. It's better than an interpretation, it's like a rationale for the entire Torah, or most of it, a large part of it. The Rambam here with this piece where he connects his idea with the Torah, he explains in an unusual way strongly the entire Torah, what is the goal and the progression how the entire Torah works. Right?
So here there is a very important thing to understand what this means. I want to think about this in at least two ways that I want to think about a few points that I want to bring out about this. Agreed? In other words, the Rambam here in this section, in the second section, the first section we're not talking about now, the second section where he says that this is the meaning of the Torah, he comes to answer a great question. He comes to... he doesn't answer the question, but he comes to answer the question.
Connection to Shavuot – The Great Question
Because what is the question of Shavuot, right? What is the question? One may not ask any questions on Passover. On Passover one asks a question why do we eat matzah. It's basically the same question. But on Shavuot one asks a question why did the Almighty give the Torah, right? That is to say, it's the same question. I already asked the question on Passover. Therefore it doesn't stand in the Haggadah of Shavuot, because that's already the answer. One is already holding by the answer in the Haggadah of Passover, because it's basically the same thing, yes? Rabbi Gavriel Weisman made a Haggadah of Shavuot, you understand, he made four questions, I mean he only made answers.
Yes, what is the question of Shavuot? By the way, the question is a heretical question, but it stands in all the Chassidic books, because I figured out the trick of the Chassidic books. One of the tricks is to figure out how one can ask the good questions without being a heretic, right? Important thing.
The Ramban's Question on "Torat Hashem Temimah"
So what does one ask the question? What do all Jews ask the question here? By the way, the Ramban [Nachmanides] has an interpretation, he has a sermon, what's called, the Ramban has a sermon "Torat Hashem Temimah" [The Torah of God is perfect – Psalms 19:8]. The Ramban also looked at the verse "Torat Hashem Temimah". The verses, they expound on the same verses. There are certain old sermons on the verse "Torat Hashem Temimah", yes, from the psalm "The heavens declare" [Psalms 19].
And the Ramban asks a question. Do you know what the first question the Ramban asks in his book is? In this sermon? He says like this, there stands a verse "Torat Hashem temimah meshivat nefesh" [The Torah of God is perfect, restoring the soul]. The Torah is tremendous, it's whole, it's perfect. The Ramban asks, "Hmmm... I see the non-Jews have quite good laws, it's not dangerous. A little better, a little higher. What's the big deal? The Torah is so good, it's better than everything that stands before it? Yes, there is a sense, everything is good, but the Torah is even better. That's the Torah. I'm not saying that the person who doesn't have Torah is somehow completely..."
So the Ramban asks a question. In order to ask the question one must live among quite decent non-Jews. I'm not saying, not everyone will say "yes, I see them yes". But it depends on which neighborhood one has. But basically, one can imagine that there are quite good non-Jews. It's a good question this, right? So the first... okay, I'm not going to say now the entire sermon of the Ramban. He has seven answers, as far as I remember. Always if there are seven answers, one must figure out what's going on. Right? I don't know what the answers are to such a simple question. But there is seemingly a bit of a deficiency in the question. Do you hear a gap? If you won't see the gap, you won't have the question.
The Chassidic Way to Ask the Question
But there is a Chassidic way to ask the question. A Chassidic way, it stands in many Chassidic books they ask such a question. Why? Abraham our forefather was a righteous person?
Why Does One Need the Torah? – The Chassidic Question and the Rambam's Answer
From the Ramban's Question to the Chassidic Question
What is the great virtue that the Torah is so good? It's better than everything that stands before it? Yes, there is a sense, everything is good, and the Torah is even better.
But Torah, one doesn't see that the people who don't have Torah are somehow completely... How does the Ramban [Nachmanides, 1194-1270, Spanish Torah commentator] ask a question? He asks the question, one must live among quite decent non-Jews. We're not saying, not everyone, many people will say yes, they are yes. But it depends on which references one has. But basically, at least, one can imagine that there are quite good non-Jews. So it's a good question this, right?
Translation
Actually, I'm not going to say the entire discourse of the Ramban now, he has seven answers if I remember correctly. And whenever there are seven answers, one must ask how the parent is doing. I don't know why one needs seven answers to such a simple question.
But anyway, this is seemingly a somewhat external question. This is a gentile, if you hadn't seen the gentile you wouldn't have had the question. But there is a Chassidic way to ask the question. The Chassidic way, it says in all the Chassidic books to ask such a question.
The Righteous Before Matan Torah (the giving of the Torah)
Was Avraham Avinu (Abraham our forefather) a tzaddik (righteous person)? A great tzaddik, yes? Even a chassid (pious person). Was Yitzchak (Isaac) a tzaddik? Was Shem ben Noach (Shem son of Noah) a tzaddik? Noach (Noah) himself was certainly a tzaddik, perhaps a slightly smaller tzaddik than Avraham, perhaps a slightly greater one? There's a verse that says he was a tzaddik, right? There's even a tune that says he was a great tzaddik. Certainly he was a tzaddik, yes?
What was his name? Ah, well, Chanoch (Enoch), was Chanoch a tzaddik? Was Metushelach (Methuselah) a tzaddik? They were all tzaddikim, right? Great tzaddikim.
Did they have a Torah? How does my opinion stand, right? They didn't have any Torah. Again, let's be clear, we're talking about Matan Torah. Whatever it was, there in Shavuot in the morning they had something. According to the Midrash (according to the Midrash) they had, but you know that one can't get married with a Midrash. They didn't have any Torah, they were great tzaddikim, they were perfect people, they went straight from nothing, they're not just that, they founded the whole thing, the people who would receive the Torah, I mean the Avot (the Patriarchs).
So we see that one doesn't need any Torah, right? Very good. But not the Torah, not Moshe Rabbeinu's (Moses our teacher's) Torah did they have. From this we see, it's clear that one can be a good person without the Torah, there's no doubt whatsoever, it's stated explicitly in the Torah. It's stated explicitly in the Torah that one can be a tzaddik without knowing a single word of Torah, not a single word of Chumash Rashi (Pentateuch with Rashi's commentary) did Avraham Avinu learn. Where did he learn? He had the Torah in his essence, but didn't have, and one doesn't need to have.
The Sharp Question: What Do We Need Matan Torah For?
But the question isn't correct, I don't want to get into what is the meaning of the Torah that existed before Moshe Rabbeinu. I even want to ask a question, if so, what do we need Moshe Rabbeinu for? Why do we need to make Matan Torah? What does this accomplish? So that we should know not to murder? Avraham Avinu didn't murder, he knew that one may not murder, he conducted himself that way. What do we need to have the entire Torah? Right? It's a good question.
Two Meanings of "Torah"
We see that they weren't successful in transmitting it further. They didn't keep Pesach (Passover). They didn't keep Pesach, the question. They broke themselves over the question of Pesach. And the Torah stands in the chapter, right?
That is, when one says Torah, this has two different meanings. There is what one calls Torah as the ideal, what the ideal of a person should be. This one can even figure out without the Torah, even without the Almighty telling you, right? Even without the Almighty telling you, because do you know?
The Mabul (the Flood) and the Nature of People
Because the Almighty even turned to this, and also He made a Mabul (flood) for people who never knew that there is a Creator, they didn't know that there is a Creator, they never knew that there is a Torah, they didn't even know about the seven mitzvot bnei Noach (the seven Noahide commandments), you know? This is stated in the Gemara (Talmud), the seven mitzvot bnei Noach. They didn't learn that piece of Gemara with a drasha (homiletical interpretation) on "vayetzav Hashem Elokim al ha'adam" (Genesis 2:16), that it's gematria (numerical value) seven mitzvot bnei Noach. They didn't know about this.
What did they know? Simply they could have known that one may not murder, one may not steal, one may not commit adultery, all these things that are stated in the Aseret HaDibrot (the Ten Commandments) they knew themselves, to such an extent that they were chayav onesh (liable for punishment).
The Rambam (Maimonides, 1138-1204) says this, these aren't my teachings, everything is stated in the holy Rambam. You see, it appears that it's one of the seven mitzvot bnei Noach. Everything the Rambam says, let's not get into extremes. The thing is stated clearly in the Chumash (Pentateuch), in the entire Sefer Bereishit (the book of Genesis) it's stated clearly that there is a thing of tzaddikim, there is a thing of resha'im (wicked people). Pharaoh received a punishment, later he already received a punishment, beforehand. Certainly was a bad person. There are good people, there are bad people, and not for this does one need a Torah.
The Netziv (Rabbi Naftali Tzvi Yehuda Berlin, 1816-1893) on Sefer Bereishit
So it's stated explicitly in the entire Sefer Bereishit, says the holy one who was called Rabbi Netziv, that this is why it's called Sefer Bereishit, and Chazal (our Sages of blessed memory) say it's called Sefer HaYashar (the Book of the Upright), because an upright person is enough for Sefer Bereishit. Sefer Bereishit teaches how to be an upright person. And if someone is very pious but he's not upright, then he gets a Mabul, it doesn't help. This is mechabel (an impediment). This is the nosa (theme) of Sefer Bereishit.
The Answer: For Whom Is the Torah?
So, what does the Torah do? Here one needs a tremendous thing. The Torah is a... well, what is the Torah for? Why does one need a Torah?
First Answer: For Sick People - The Brazenness of Jews
For sick people. Very good, for sick people. Or for large communities that by default have many sick people. The Torah is... or, there are two things. Either the Torah is for sick people, that is, as it says in the Gemara in Beitzah (Talmud tractate Beitzah), "ilmalei nitnah Torah l'Yisrael ein umah yecholah la'amod bifneihem" (were it not for the Torah being given to Israel, no nation could withstand them). Such chayot ra'ot (wild beasts) without the Torah, imagine what it would have been.
What is the ra'ayah (proof) that the Gemara is right? That the moment the Jews stopped being religious, they already had a medinah (state). They are azin (brazen), the Jews have a lot of courage and a lot of strength. And why did they... what holds them back from being wild beasts and conquering all the nations b'derech hateva (in the natural course of events)? It's the Torah.
What is the proof for this? The religious Jews who don't have the Torah... the secular Jews indeed have brazenness. So whoever has gone to Eretz Yisrael (the Land of Israel) knows that Israelis are azin, they're azin sheba'umot (the most brazen among the nations), no doubt whatsoever. Yes. One has already seen, yes, in the Torah it already says, yes.
So, but the Torah is made to somewhat restrain the Jews, so they should be people after all. If there weren't any brazenness, one wouldn't need any Torah. Right? They are azin, yes. You've already meant this. Hello, they also need a Torah, I didn't say. They'll still get on Satmar... worse, perhaps better, I don't know worse. If the person has so much strength, he needs something to restrain him, he should use it correctly. So... yes.
Second Answer: Most People Are Naturally Not Good
So the Torah isn't... so the olam (world), we are far from emet (truth), we think, I mean it's true for us because we are so far from the truth and we need the Torah to tell us the truth. But ideally, the Torah, Matan Torah, not the Torah.
When I say Torah, the word Torah has two meanings, Torah exists in the aspect of chochmah (in the aspect of wisdom), which Avraham Avinu learned Torah, he meant the truth, he didn't need the Torah, I don't know what to call the two words. Yes, the Zohar (the Zohar, foundational work of Kabbalah) calls this Torah d'leila and Torah d'letata (the Torah above and the Torah below). Whoever heard the shiur (lecture) in English knows that the Zohar speaks about this. The Zohar calls this Torah elyonah and Torah tachtonah (the higher Torah and the lower Torah), Torah d'Atzilut, Torah d'Beriah (the Torah of Atzilut, the Torah of Beriah - Kabbalistic worlds), there are all kinds of ways of speaking about this in the Zohar. The Zohar had ways of speaking about this.
But the ideal Torah, this is what Avraham Avinu learned, what Moshe Rabbeinu learned, this is the truth, truth, this is the emet la'amitah (the absolute truth). But the Torah of Moshe Rabbeinu, the Torah shel matah (the Torah below), the Torah sheba'olam hazeh (the Torah in this world), came in order to heal the people who are sick.
Or a second way of saying this is, so that many people can be better than they would have been without it. Why? Because most people are not good people.
The Proof from Sefer Bereishit: The Nature of People
How do I know that most people are not good people? From the same Sefer Bereishit, right? Naturally, the Almighty made the world, this is stated in Parashat Bereishit, Parashat Noach. The Almighty made the world, this is the teva (nature), yes, seven days He made the world, the Almighty made the world, on the sixth day He made the world, on the seventh He rested. Afterwards were the first people, the second person killed his brother. This is the derech hateva, that's how it goes. This is the normal, this is the nature. It's not good.
Later, there were many people, "ki rabah ra'at ha'adam" (for the wickedness of man was great - Genesis 6:5), "ki kol yetzer machshevot libo rak ra kol hayom" (for every inclination of the thoughts of his heart was only evil all the day - Genesis 6:5), all the beautiful ma'amarim (sayings) that you know, and so on. This is how people are, they are like this by nature. "Vayomer Hashem el libo lo osif lekalel od et ha'adamah ba'avur ha'adam ki yetzer lev ha'adam ra mine'urav" (And the Lord said to His heart: I will not again curse the ground any more for man's sake; for the inclination of man's heart is evil from his youth - Genesis 8:21).
One tzaddik appears, he grasps that this doesn't make sense, he gathers his family, he tries to teach himself, he tries to keep his people, very advanced before Avraham Avinu, he tries to keep his people. But you see from the story itself that most people are not good.
Why are most people not good? If people could be good, people could recognize the truth by themselves, one wouldn't punish them. But b'derech hateva most people are bad. As we learned what the Rambam says, why the bnei adam (children of man) means, b'derech hateva, you give people power, they'll be oppressive and make others slaves. This is how people work. human nature, it's predictable. Whoever is predictable differently doesn't know what he's talking about.
The Torah as an Educational Program
So for this came Moshe Rabbeinu and he said he has an etzah (solution) for the problem. The Torah isn't a solution for not knowing the truth, it's a solution for the fact that most people are not capable of grasping the truth. Most people, even if one would come give a shiur and explain everything that Chanoch knew, they'll quite possibly become worse people if anything, or it won't help them at all, they won't remember the entire drasha, the entire explanation, the entire understanding, the entire hakarat ha'emet (recognition of truth), it won't change them at all.
Sechar V'Onesh (reward and punishment) - Candy and Spanking
So what is the answer? Torah is the answer, sechar v'onesh. As you learned in Chumash, what is said at the brit (covenant), yes? Torah is the answer, forget about the truth. Not forget, not forget, but you won't be able to convince with the truth, you'll be able to convince with some candy and with spanking.
This is the meaning of "chanoch lana'ar al pi darko" (train a child according to his way - Proverbs 22:6). What is the meaning of "chanoch lana'ar al pi darko"? It doesn't mean what Rav Hirsch (Rabbi Samson Raphael Hirsch, 1808-1888) and all the modern people say that one should speak to the soul of the child, it means one should speak the language that children understand. Which language do children understand? Spanking and candy. Okay? Today there are more sophisticated versions of spanking and candy, but it's still the same thing, right?
What he likes, what he likes, one says you like this? I have this, be a good boy, they'll give you this. You don't like this? Be a bad boy, they won't give you this. This is basically what is the meaning of chinuch (education), and Torah is a chinuch program, not a truth program, but a chinuch program. Right? Very very simple, and this is the solution to the whole thing.
Transition to the Rambam's Examples: Money-Mitzvot
So I want to explain a bit better how this works, because I feel that if one grasps this one can understand most mitzvot, at least the idea of most mitzvot one can understand, and one can also understand what the Rambam says here that it goes somewhat b'derech kitzuni (in an extreme way). What does he mean b'derech kitzuni? right?
So I want to speak about the examples that he speaks about. I didn't bring my version because I put it together a bit to bring here, but he speaks here about certain examples, okay? So let's speak about the examples that he speaks about. The examples, we already spoke that there are two types of middot (character traits) that the Rambam speaks about in this chapter: one is about ta'avot ta'anugei haguf (bodily pleasures), and the second is about money, two important things in life.
And now I'm going to speak about what he speaks about regarding money, okay? Because I just want to show, I want to speak about this a bit, and I'll speak about this also for the sake of the shiur of Shavuot, that we learned Megillat Rut (the Book of Ruth), and it says there, I don't know why one says that one shouldn't go into Shavuot a bit.
So he says like this, look what the Rambam says here, after he finishes speaking about ta'avot, which came back to this also, he says like this: "vechen kol mah sheba baTorah" (and so too all that comes in the Torah), everything that's stated in the Torah, and he makes a long list: ma'asrot (tithes), leket (gleanings), shichechah (forgotten sheaves), pe'ah (corner of the field), peret (fallen grapes), olelot (incompletely formed grape clusters), shemitah (sabbatical year), yovel (jubilee year), tzedakah dei machsoro (charity according to his needs), and so on.
The Torah's Unusual Way of Giving Charity: Why There's No Simple Commandment to Give Money
Introduction - The Rambam's List of Mitzvot That Are "Close to Wastefulness"
I just want because I want to speak about this a bit, and one spoke about this. It's also a shiur of Shavuot, one learned Megillat Rut, it says there, and it must be said with oneself like Chaim Malka's been Shavuot a bit.
He says like this, look what the Rambam says here, after he finishes speaking about ka'as (anger), ta'anugim (pleasures), which came back to yichud (unity/seclusion), he says like this, vehin kol mah sheba baTorah (and behold, all that comes in the Torah), everything that's stated in the Torah, and he makes a long list, of ma'asrot (tithes), leket shichechah ufe'ah (gleanings, forgotten sheaves, and corner of the field), peret ve'olelot (individual grapes and small clusters), shemitah veyovel (sabbatical year and jubilee), tzedakah dei machsoro (charity according to his needs), how many things do I have already? That's five, six, seven mitzvot.
He says, all this is karov lifazranut (close to wastefulness/excessive giving), all these mitzvot are almost pazranut. We remember that there are two ketzavot (extremes), pazranut is one, yes, being a pazran (wasteful person), how giving too much is one bad thing, the other side is being a kamtzan (miser), a kamtzan (stingy person), one who doesn't give enough, and in the middle, that's the correct middah (character trait) of giving tzedakah, of helping whoever needs, whoever one needs to help in the way one needs to help, at the time one needs to help. The Rambam says, but in the Torah this is not stated.
The Great Question: In the Written Torah There's No Simple Mitzvah of Charity
I want to note here a very interesting thing, I mean other people who have learned about these things already know how, that in the Torah, you know that in the Torah there's no mitzvah stated to give tzedakah literally? Interesting thing, yes? For example, or one even speaks of supporting a person who learns, all kinds of ways that one gives tzedakah, in the Torah there's not stated a single one of these mitzvot, or almost not, and not befeirush (explicitly). The Torah shebichtav (Written Torah), the Rambam says that one speaks of the Torah, the mitzvot that are said in the Torah shebichtav. The Rambam says "vehin kol mah sheba baTorah", but it's not translated.
The Strangeness of the Torah's Approach to Helping the Poor
Yes, as was read, we read on the second day of Shavuot the portion of Re'eh, yes? There it states almost all the commandments about helping a poor and destitute person. "Aser te'aser" [you shall surely tithe], yes, we read it on the holiday, because the holiday is the time when one makes joyful, one must calculate for a poor and destitute person.
What the Torah Says About Helping the Poor
What does the Torah say? It says this way, one should give maaser sheni [second tithe] for a poor and destitute person, for Levites, and one should give leket, shikcha, and pe'ah. I mean, it already states in Emor [the portion of Emor], by the holidays and in Kedoshim [the portion of Kedoshim], and one should give, on the holiday one should give him to eat also. What else does it say? If he is poor one should give him a loan, and one should forgive it in the shemitah, and if he is sold one should redeem his house, if he sells himself, a relative should redeem him from the Jew who bought him, or the non-Jew who bought him. Very much about social help, but one thing doesn't make sense, they give money.
The Problem: It Only Mentions Loans, Not Gifts
Giving, the loan is an anti for the sake of cash. But lending, not giving. "Ha'avet ta'avitenu" [you shall surely lend him], give him with collateral, yes? Give him with collateral, give him with a guarantor. It doesn't say you should give without a guarantor even. That which it says shemitah one must forgive, okay, but it doesn't say what one gives, it says that one lends. It almost doesn't say to give, true? "Patoach tiftach et yadecha" [you shall surely open your hand], the Gemara interprets the verse not according to its plain meaning. I mean to say, what?
The general person, nu? There was money, I don't know. There wasn't any Tyrian silver, I don't know, no Tyrian silver is iron, but something with money. "Ha'avet ta'avitenu" means one gives him money? No. Something one gives him. Let's not even talk about money, about bread, I know about wheat. Why doesn't it say that one gives kemach de'pischa [flour for Passover]? It says something up in the field one lets them give. It's very strange, right?
Chazal Interpret the Verse Not According to Its Plain Meaning
I understand that my question is, Chazal [the Sages] interpret the verse not according to its plain meaning. Okay, the Rambam will say that it's Torah she'be'al peh [Oral Torah]. "Patoach tiftach et yadecha lo ve'ha'avet ta'avitenu dei machsoro asher yechsar lo" [you shall surely open your hand to him and lend him sufficient for his need, whatever he needs], the Gemara translates from here the general commandment of giving tzedakah, it means giving money, even lechatchilah [from the outset] giving a gift of money. But it's not the plain meaning in the verse. The verse speaks of a loan, there's no doubt, the plain meaning of Scripture speaks of a loan, and he must still pay back, except if shemitah comes and he hasn't paid back, then one must forgive. But in the Torah it doesn't say to give tzedakah.
The Strangeness of the Torah's Approaches
It's an interesting thing. Let's say what it says. There are two reasons, one can think in two ways. I want to first say the Rambam's way, and then another, a slightly different way, which is perhaps connected to it.
Usually, what does it say every time? There are people who need money, people who have money. There's a commandment to help another. This is the good character trait of generosity, right? The Rambam says there's a good character trait of generosity. Generosity means, there's a certain amount that it's right to help another, and this is a good character trait, it's a commandment, it's a good character trait. Abraham our forefather understood this, true? Abraham our forefather gave, I don't know, whatever he had to give. Hospitality to guests, by the way, hospitality to guests is another commandment that doesn't appear in the entire Torah, and we only think of it from Abraham our forefather. There's a derasha, there's a derasha that says a way, it's a way that doesn't appear in the Torah. Abraham our forefather did kindness and tzedakah and justice with thousands of people, he didn't know, he didn't give any leket, shikcha, and pe'ah, I don't know what he gave. He gave what needed to be given, he gave, he gave a garden with the door, whoever needed he gave. The Torah never says, "Give as much money as is lacking you should give." It doesn't say in the Torah.
What Would Be Normal? A Charity Fund
What does it say in the Torah? All kinds of approaches. This is somewhat strange. And it's a whole long list. You could say, a poor person, what would be normal? What would one say today? Let's make a charity fund. Fine, distribute every month for whoever doesn't have enough money, so much, according to his needs. A fund, a soup kitchen, distribute every week for whoever doesn't have food, there's food. Whoever doesn't have money to buy rent, pay him at the end of the month, I don't know how much one needs to make sure he can have. Whatever the social approach is, give him money and the problem is solved.
The Torah didn't think of it, it didn't occur, it's so primitive, it didn't occur to Moses our teacher? One could say, gentlemen, "When you see a poor person from Israel, and you shall gird yourself for him." What is this? It's not at all crude, not at all normal. No. A sheaf from a forgotten sheaf in the field, you shall not go back to take it, let him take it. Can you think of a more undignified, humiliating way to give tzedakah than this? You know what? Take it, I didn't have the nerves to go back to the field, let him have it. It's very strange. It would have been in addition to other charity, one can say teachings about this.
Pe'ah – An Unusual Way of Giving
Pe'ah is nothing. Pe'ah means "you shall not finish." You shouldn't take the corner of your field. It's not leket, shikcha is you forget. Pe'ah is officially a thing, every time in the field, give a little. Yes, give a little. It's better on the corner, which is not a normal way of giving money. The normal way is, take a little, give a little. I mean, what, he has to come dragging himself, searching, and the householders still watch which poor people can come, yes? It's not so simple. And there's no measure for pe'ah, one can fulfill the obligation with just a small bit. It's very strange truly. I believe one doesn't have to give the measure of pe'ah, yes? It's calculated, a bit more dignified than leket and shikcha, but I don't hold it's a normal way of giving money for a poor person.
Priestly Gifts – Why Not Just Money?
But it's still a... even a priest and Levite, he should get terumah and ma'asrot [priestly gifts and tithes] with all kinds of things. Why can't he give a few dollars on a good day? There wasn't any money then, you say. I mean that there was already money then. Money had already been used then. In Moses our teacher's times money had already been used. It's somewhat strange.
The Rambam's Answer: The Torah Is for Most People, Who Are Inclined Toward Miserliness
And the Rambam says an answer to this question. But I want to note. Second, there are two questions. You can ask, the Rambam asks here like two questions. One is it's strange, I ask the question. What does the Rambam ask the question? We don't do all these clever things. We know that one doesn't do, one isn't observant of, not the commandments of pe'ah, not leket, not shikcha. It's not so necessary, because there are workers, and there are combines, and there are machines. One gives money, one gives him. One doesn't give him money these things more or less.
Second, priestly gifts, yes, it's symbolic, that you don't have a priest, you can't eat it. It's another thing. It's another topic. There isn't a single yeshiva that supports itself from priestly gifts, true? The original purpose of priestly gifts doesn't exist, right? The yeshiva needs to support itself from money. There's a commandment of priestly gifts, one has three gifts, one has this and that. But it's not the topic, right? We're talking now about tzedakah. Why are we talking about tzedakah? Because there is the commandment. One must distribute money. And in the Torah there's no commandment to give tzedakah. We derive it, I know, according to the homiletical interpretation it perhaps states. But there's no commandment of giving tzedakah. And there are seven other ways of giving, seven other lower approaches, right? Seven other approaches. Pe'ah yes, one gives also. But what do you say that pe'ah is normal? It's not normal pe'ah. Does the householder normally stand in his field and leave a large piece of pe'ah? What does he want with all these things? It's so much and so much and so much.
Shemitah – Another Strange Approach
About this the Rambam says an answer to this. I'll say what the Rambam says. I mean, in place, shemitah and yovel [sabbatical year and jubilee], also forgiven every seventh year. Every year give a seventh. What is the strange shemitah? Everything is strange. A whole Torah comes and it throws you. Perhaps there are still reasons for shemitah, but let's talk about the reason. There are very many things. The Rambam says, the Rambam says... what?
Student: It's shemitah. It states in the Torah, "and the poor of your people shall eat." It's an explicit verse. The Torah states, "and the seventh year you shall release it and abandon it, and the poor of your people shall eat." Or "and you shall not sow the sabbatical year." Which verse does it state on? It also states in the portion of Behar, similarly. What he doesn't take, it's ownerless, he can take it, he takes. It does grow yes.
Instructor: That's a good question. The answer is that aftergrowth is rabbinically prohibited, and he gives it for everyone. It's ownerless for everyone, not only for the poor. Very good. But the point of this is that it's the poor... It states in the verse, you're arguing with the verse, and the verse states "and the poor of your people shall eat." Certainly, the Gemara says, the Midrash says in the portion of Behar, it learns a derasha, not only the poor, the animals may also eat. He's also a poor person, he doesn't have what to eat. Very good, he doesn't have to die of hunger, he may also eat. But all are equal, yes, he gives also for the poor. When it's clear in about twenty verses in the portion of Mishpatim that it's so that the poor should have to eat.
There are all kinds of strange things. Okay, you can argue. The laws of shemitah are still in Yoreh De'ah [section of the Shulchan Aruch dealing with ritual law].
Summary of the Two Questions
The question is, two questions. First of all, why can't one say normally, be a person and give what's needed? "Dei machsoro asher yechsar lo" – this is the verse, the Gemara interprets. "Dei machsoro" – if he needs a car, lend him a car. He needs a hat, lend him a hat, give him a hat, and so on. What he needs, it includes everything. "Dei machsoro" already includes everything. Suddenly there are other things. So these are the two questions. It could be that it's one question. And second, there are so many other approaches, and each time such a trick. It's very strange.
The Rambam's Answer: For Whom Was the Torah Given?
The Rambam's answer here is basically this, as I understand what he states here, he doesn't say why he states, he says this way, this one must remember. When you expect that normal people who give, certainly you understand that the money isn't yours, the Almighty gave you the money so that you should share it with whoever needs, according to what's right. It's not waste and not squandering. The person really doesn't need any commandments. Not for you was the Torah given. The person who really gives for each one properly, not for him was the Torah given. The person who really gives for each one properly, not for him was the Torah given. On Sukkot I already said once a sermon, that one is the Torah scroll, he is already the differences in customs on Shavuot. Not for him was the Torah given.
But for whom was the Torah given? For most other people. Most other people, they are inclined toward the side of miserliness. Most people are not inclined toward the side of wastefulness.
Aristotle's Insight: Why Most People Are Miserly
I saw Aristotle says a very interesting thing – the Rambam took all these things from Aristotle. What is the explanation that most people... It happens very rarely that people have a problem that they give too much tzedakah. There are a few such people, perhaps, but it's very rare. Most people give too little.
The Self-Reinforcing Mechanism of Character Traits
He says why? Because think about it, that to be a character trait, character traits have like a self-reinforcing mechanism, that the more one does them, the more they become. Someone who gives too much tzedakah, it's self-healing, because he'll use up his money, he'll stop more quickly. Usually, the problem of giving too much money solves itself. Eventually one runs out, and one returns to the middle path.
Not so the problem of giving too little money, on the contrary, it becomes worse and worse. He always has more money that he doesn't give, and he keeps it for himself.
The Torah's Indirect Strategies to Deal with Human Miserliness
The Shulchan Aruch's Permission to Squander for Orphans and Widows
Maggid Shiur:
The Shulchan Aruch says that there's a permission, one may squander on the orphans, on the widows, there is such a permission.
What? Yes, and why? What about the squandering? Isn't it a sin? The rabbi was also.
The Satmar Rebbe's Extreme Charity Practice
But the Satmar Rebbe, okay, in practice, the Satmar Rebbe didn't die either, no one punished him, it's not dangerous, he had a position. The Satmar Rebbe said, he knows, he is his rabbi, his job is not a problem.
The Satmar Rebbe gave money for perhaps, he collected money, I don't know, I mean that his son complained that he takes, he wants to give the money he had for him, and he wanted to give for another.
He says, no, it's not a problem, you say, there are people who say that the rabbi's son should be given money, that one is not the rabbi's son.
He didn't understand that he said that he used to pay out all his money every day, and I swear, I don't present myself in the appearance, one may not squander more than a fifth.
He said that his Satmar Rebbe is worth much more than all the money he gave out every day. It's income, his Satmar Rebbe makes a lot of money, he made himself very much money with this.
He said, ah, he didn't run out of money? He said, no, I ran out, I borrowed. One may borrow, he said, I will sometime borrow.
He had credit, he had good credit, the Satmar Rebbe. The Satmar Rebbe had a thousand credit score, right? He could borrow as much as he wanted. Yes, and his name is also part of his net worth.
Nu, it's not a sin, it states that certainly, it's a measure of piety, perhaps for most people one shouldn't do too many excesses. But what the Satmar Rebbe said, he had a measure of leniency, this was it went extreme.
The Rambam's Principle: "Everything According to the Majority of Deeds"
But, the Rambam says, so he says, most people usually don't have this problem. Usually there isn't this problem. So, but what the problem is yes, that most people it's very hard to separate them from their money. This is the order.
So therefore, and remember also that the Rambam, the very famous Rambam says this in his commentary on the Mishnah regarding tzedakah, yes, "everything according to the majority of deeds," yes?
The Rambam's Answer: "Everything According to the Abundance of Actions"
Says the Rambam, there is one answer [answer], a simple answer why one needs many things, "hakol lefi rov hama'aseh" [everything according to the abundance of actions]. Says the Rambam, if someone sees he has a midas hakilos [the trait of stinginess], like most people who don't give enough tzedakah, and he has a thousand dollars, he should rather distribute one dollar at a time than the entire thousand dollars at once.
Practical Illustration: The Baal Habayis Who Gives Once a Year
So, what? Is that right? I spoke with a certain Jew, a baal habayis-ish Jew, a couple of years ago. Okay, I hope he doesn't hear this from here. And he told me that first of all, it bothers him very much to give. People always come to shul to give money. He gives once a year a hundred thousand dollars to his, and I do it for whom, and he gives a check.
But this, says the Rambam, that one should not do this. Why? Because the person has remained a non-giver. True, it may be that he gives in the end more tzedakah in the accounting than other people, but he in practice, truly, how I know him and know, just [simply], I don't know anything personal, but he's not a good person, because he is essentially [in essence] a selfish person. He hasn't become unselfish.
Says the Rambam, to distribute a little money every day for those who come to shul, is to become less selfish. By the way [incidentally], that one gave less money perhaps. That's a different accounting, that one should have enough money. But he became less selfish.
The Same Thing: Every Step is a New Action
The same thing is what he says here. One needs every step, every step is here "ma'aseh rishon" [first action], "ma'aseh sheni" [second action]. One must constantly [in order] do new things in order to uproot the midas hakilos, to become accustomed [to get used to], to weaken the midas hakilos. That's one thing.
The Deeper Principle: People Become What They Do
But I think there is a deeper thing here. This is simple, yes? This everyone understands simply. I think there is also a deeper thing here.
The deeper thing is, that the trick here is built on the fact that people become what they do, not what they believe, not what they think. Yes?
Today people think that they have the right hashkafos [perspectives], with shitos [methods], "It helps something, I hold that one must give." I don't care what you hold. Do you give? Do you not give? Not only do I not care what you hold, your nefesh [soul] doesn't care what you hold.
If you give, even if you do it leshem shamayim [for the sake of Heaven, for God], you say that you do it for the klal [community], you have explained to yourself [explained] leshem shamayim, it will be explained to you leshem shamayim. If you don't give with a good accounting, it will be explained to you why not. That's the way how people work.
The Torah's Two-Pronged Approach
So, if one speaks to a klal, let's remember, the Torah [the Jewish Bible/law] spoke that there are two things: first of all [firstly], the Torah made for the sick people, and secondly, it is made for the klal. Also because the klal is sick people. But one must speak to a klal, and one must speak in a manner [in a way] that one can speak with a klal.
So, and the virtue [virtue]... a small genius [genius] is here, but a great genius is a great chiddush [new thing]. So, to a klal one must find ways how one can speak to the klal, and one must make ways how he shouldn't catch that he gives tzedakah. That's the point [point].
If he catches, he has his midas hara [bad trait], his middah that says to you "my money, why should I give for you?".
The Torah's "Tricks": Indirect Mechanisms for Tzedakah
So, there are all kinds of tricks that one makes that you don't catch that one gives you tzedakah, that you don't catch that you give around yours.
Leket, Shichechah, Pe'ah: "It Costs Nothing Anyway"
For example [for example], the Torah says, "Come listen, you cut your field, forget one section." Even the finest... it's shichechah [forgetting]. It means after all [in total]... Rabbi Elisha always says that it means, it doesn't have to be a chazir [pig, impure person] that a person...
What is today? For example, that a person makes a simchah [joy, celebration], there is such an organization that collects the food after the simchah, because it's a shame, one can give it for aniyim [poor people]. It doesn't have to be a chazir. Ah, it's with good, take it home. Hello, you have at home, tomorrow you have supper at home. Right? It doesn't have to be...
I say, there is such, one lives from a tzimtzum [constriction] that has a bundle in a person, that always... he makes sure that in shul there should be three glasses of coffee, because three people come. Buy enough, there should be for other people.
The Parable of Shemittah: Abundance vs. Constriction
I had a friend [friend] who explained to me even, I don't know if this is the correct pshat [simple understanding], but it's true [true], and one should understand what is the pshat that the Torah says that one doesn't do with the shefa [abundance] that it is already an abundance just like a nes [miracle], and one uses because of what a nes happened every six years, it doesn't make sense.
The Rav says, he knows, he thinks that it's simply as the beginning of simplicity [as the beginning of simplicity]. He says like this, go into a Chassidish beis medrash [study hall] for the kiddush [kiddush], you will see, it never runs out the kugel, and there is always enough kugel for everyone.
Go into a Litvish beis medrash, God forbid [God forbid] Litvish, but where more restrained, more stingy [stingy] beis medrash, you will see that many weeks, one guest comes, there is already no kugel for him. Or even if he would have calculated, he says what is the pshat?
If one calculates with the surroundings from the start [from the beginning], the gabbai [gabbai] who buys, he always buys two tates, because he knows that there is enough for everyone. If one lives with a tzimtzum there isn't enough for anyone. That's the simple meaning in the blessing [blessing] that he makes shemittah [sabbatical year].
But this is... where do you see shemittah? Shemittah means that he thinks already the sixth year, what means "vetzivisi es birchasi bashanah hashishis" [and I will command my blessing in the sixth year]? He thinks the sixth year already, just like "mi shetarach be'erev Shabbos yochal beShabbos" [whoever prepared on Friday will eat on Shabbos].
He thinks... no, I'm not saying that one should think to prepare, I'm saying that not only should one think, one should think with the mitzvah [mitzvah]. Think that there are surroundings who won't have the seventh year. So there is, one lives with a shefa, one lives with a merchav [breadth], there is for everyone, there is enough. That was his parable's [parable's] pshat.
Evaluation of the Parable
He wants to make it even more moral, more... the parable understands that the importance [importance] of sukkah [sukkah] is there is usually coffee for everyone. There is sometimes a Lifshitz, sometimes there isn't. If you don't take it on, it's not right? Okay, it's not right. The parable is better that you take it. It's an "al tehi ke'eved hameshares al menas lekabel pras" [don't be like a servant who serves in order to receive reward]. It's not right.
I think that shemittah speaks about a different thing, because it means that he will do more so that there should be enough. Okay, one can argue. One must certainly put away, but the Almighty puts away for everyone. Shemittah means that one has in mind the other, so one has in mind more, one has in mind...
Okay, let's say it's not a good pshat on shemittah, we'll find a better pshat. I'm just saying that the idea of "this is an elevated ko'ach she'yesh bo po'el" [a power that has an effect], this is a simple idea.
Divrei Torah Against the Yetzer Hara: The Torah Doesn't Go Directly Against the Yetzer Hara
But I think that according to the Rambam it's simpler or deeper than this, that one can't say to a person "give money, give money". It doesn't go directly against his yetzer hara [evil inclination]. The Torah, the divrei Torah against the yetzer hara [words of Torah against the yetzer hara], the Torah doesn't come directly against the yetzer hara.
The Problem with "Ve'ahavta Lere'acha Kamocha"
If the Torah... there are many people, I'll say an interesting thing, there are many people who come and say, "What is the whole Torah about? I know, you need to reach, yes? It says Rabbi Akiva [Rabbi Akiva] 'zeh klal gadol baTorah' [this is a great principle in the Torah], one should think of the other, one shouldn't think only of oneself." Okay, work on thinking of the other.
No, you don't catch. The Torah came to solve the problem of needing to think of the other. Do you understand? That person, many times that person is bad. Not always, if he conducts himself in the way of the Torah [in the way of the Torah] he truly becomes good, because he sets the intention [intention].
But many times, the people who say that someone is an egoist, he is the total, the whole Torah wants that he shouldn't be an egoist, he shouldn't think of himself. In practice, he lives as an egoist, that person, and he speaks a whole mussar drashah [mussar sermon] how it's so hard to stop thinking of oneself, and it requires mesiras nefesh [self-sacrifice]. It's not so. The Torah came to help the problem. It is truly hard.
Rabbi Akiva and "Chayecha Kodmin"
If one wants to go directly say "stop, don't think of yourself", he thinks of himself. Rabbi Akiva is the same Rabbi Akiva of "chayecha kodmin" [your life comes first]. Also a question [question]. Okay, that's already a small [small] question.
But what Rabbi Akiva says is, that the mitzvos [mitzvos] of the Torah are made that at the bottom line [line] you should stop thinking of yourself. "Meleches leket shichechah u'pe'ah" [the work of leket, shichechah and pe'ah] costs nothing. What has the Torah thanked you? It costs you nothing. A few olelos [olelos] remained, leave it, don't be bad. As if [as if], it's not really a bad person would do it without the Torah.
It may be that this is the derech hamemutza [middle way] that you said, I don't know. The Torah goes a bit more radical, says "don't be bad. Leave, leave, you have so much, let the other also have a little."
The Torah's Strategy: Giving Without Catching
Now, you catch yes? Now you say, there is already that the Torah has found a trick how to make the person should give tzedakah without he should catch that he gives tzedakah. Little by little, he does all these tricks. Tell him, he says, give, what are the other tricks that one says? Do "azov ta'azov imo" [help help with him], do...
Okay, the Rambam says a different thing. Give shemittah, give yovel [jubilee], every seventh year. Why? Shemittah also has other reasons [reasons], right? Not only... the Rambam says that shemittah is about this. Let's accept what the Rambam says. Shemittah is so that the poor should have to eat.
The Torah stands many other reasons why one should do shemittah. "Veha'aretz lo timacher litzmisus" [and the land shall not be sold forever], and according to Kabbalah [according to Kabbalah], shemittah is a holy time, yes? It stands in the verse [verse], yes? "Vekidashtem es shnas hachamishim" [and you shall sanctify the fiftieth year], it stands almost [almost] in the first verse, it's holy. And consequently it's a holy time, one should sit in kollel [kollel] learning and not work. That's a good answer.
This is divrei Torah against the yetzer hara. This is because one can't tell you directly "give for poor people money", one finds you all kinds of tricks that you should give money. Whether shichechah is no difference [difference]. It may be.
Practical Applications: Fundraising and "Chai Dollar"
Today also, everyone who does fundraising knows, almost no one will give money. I made a campaign, I hold that it's exactly the gematria [gematria], and one gives chai dollar [eighteen dollars]. What is chai dollar? Someone told me that chai dollar is not inflation-adjusted, one must change it. But, it's little, eighteen dollars, let it be so. Once it was six dollars, yes?
But... by the way, why do I say this? Because you said simply that it's not called "parmashto" [his prutah], because it's not your action. The point is, why does the Torah say "keminyan yovlos" [according to the number of jubilees]? Yes, it's a better word. A root is called "parmashto ben kashta" [his prutah, son of his bow].
Because it makes much more money this way. By the way, what? A second tzaddik [tzaddik] said this. He says, he says, you know why he lies? One makes more money.
But this is because a person, it's hard for a person to part with his money. One gives him excuses, not excuses, one gives him motivations [motivations]. This is the whole Torah entirely [the whole Torah]. Yes, one says another Torah. It's an investment. It's an investment.
The Torah as a Means for the Public: Leket Shichechah U'Pe'ah and the Collective Nature of Livelihood
Shelo Lishmah: The Torah's "Tricks" Help Even Without Proper Intention
It's a better word, instead of it being called "parmashta ben kakashta", because it makes much more money.
In any case, what? A second side is what you say, it's a thing that lies, he makes more money. But this is because a person, it's hard for a person to part with his money, one gives him excuses [excuses], not excuses, one gives him motivations, this is the whole Torah entirely. Yes, one says another Torah. Yes. It's an investment. Even when he doesn't think and he doesn't feel that it's an influence, that it's a way of ownership. Yes, yes, it helps, exactly. Because the people are, they don't say that it's enough, they need to add understanding later, but it helps that he becomes less egoistic. Yes, it helps.
This is certainly, if he needs to have understanding, if he errs and he does it with revenge, I'm not speaking. But even when he does it not for its own sake, shelo lishmah, yes, shelo lishmah. He doesn't catch, yes, he thinks that he does it because it's a holy matter, meanwhile he becomes good. I can tell you that it works. I know that one and I hold that he is already good. Yes, you know how bad he would have been without this, yes? It helps, it helps. It's not a thing for perfection, but the Torah is not made for perfection. The Torah is made, as I told you the second Torah.
"Toras Hashem Temimah – Machkimas Pesi": The Torah is for the Public
Therefore he brings here the verse, "Toras Hashem temimah, edus Hashem ne'emanah, machkimas pesi" [Psalms 19:8 – "The Torah of Hashem is perfect, the testimony of Hashem is faithful, makes wise the simple"]. Who is not a pesi? Not for him is the Torah. The wise and the Torah, he already knows the Torah. The Torah came to help the pesi, and this is with many such sorts of tricks. So I think is the secret. And one truly uses many such sorts of tricks, and this is all so that the public should be good. Not only that the tzaddikim should be good. The tzaddikim were always good, for the tzaddikim one doesn't need Torah. The virtue of the Torah is that the public should be good. This is one pshat.
New Pshat: Megillas Rus and the Collective Nature of Leket Shichechah U'Pe'ah
The Context of Megillas Rus on Shavuos
Shavuos I thought another pshat about nichsei melog [property that a woman brings into marriage that remains hers], and we'll speak about this. In Megillas Rus [the scroll of Ruth, read on Shavuos], yes, one reads Megillas Rus Shavuos afternoon. I saw, and one sees there, it's very interesting, one sees there in Megillas Rus, it appears almost from the verses, that that Rus should be able to glean there by the field, this is itself a portion of hers. Yes, one must understand the context of geirus [conversion to Judaism]. Let's say very well. In other words, it stands there that, I don't remember the language of the verses, it stands there that she came and she sought some place, and Boaz first she went from the back somewhere, "vatelakket basadeh acharei hakotzrim" [Rus 2:3 – "and she gleaned in the field after the reapers"], in the back, stood in the back some girl, and she said that she wants to go glean.
Student: No wait, look what stands later, you will see. Still before. What stands there in the verse?
The Harvest Hierarchy
Instructor: What does it say? Yes, very good. It says there "al telkhi lilkot besadeh akher" [Ruth 2:8 – "don't go to gather in another field"]. Yes, very good, it says there "al telkhi lilkot besadeh akher", correct.
The Hierarchy at the Harvest
In other words, she comes out a stranger, and it seems that the order was that there was the ba'al habayis (landowner), Boaz comes in with his... "Hashem imakhem" [Ruth 2:4 – "May Hashem be with you"], yes, the ba'al habayis comes with his entourage, and he says such a blessing too, they make a l'chaim there for the rebbe, he gives the first cut, you know, and afterwards the people work. So, but in the back stand the mekuravim (close ones), like the mildly close ones stand, and after them are the completely foreign ones, the actual gerim (converts), whom they can practically throw away normally.
It seems that it's correct, that's how it is according to halakha (Jewish law) too, one may not let whoever wants gather, just as in all tzedakah (charity) there is tovas hana'ah (the right to determine who gets the benefit), the ba'al habayis may decide from whom there will be leket shikhekhah ufe'ah (the fallen stalks, forgotten sheaves, and corners of the field that must be left for the poor). So, the simple meaning is that one sees, and afterwards Boaz came and he brought her close, he simply said "huggad huggad li" [Ruth 2:11 – "it has been fully told to me"]. What does huggad mean? He says, ah, are you indeed a part? I heard that you left, you came lakhasos takhas kanfei Yisrael (to seek shelter under the wings of Israel), I saw that you want to be a part of us. I know that the matter, he brought her even closer, you can go, he instructed that they shouldn't bother her, you shouldn't go to another, there they will indeed bother you, go here they won't bother you.
"Lemi Hana'arah Hazos" – The Question of Belonging
So, what do I see here? What I see is, this is basically part of the... Why a na'arah (young woman)? He had all the Jews, did he need to get a new interpretation? For what purpose? No, he should make it known in the Torah. This is the Torah. What I want to bring out is, I mean that the simple meaning that it seems is, that if a new interpretation came out, mainly to jump. Because what should you do? If it's there to help a worker, what does it concern you? It doesn't concern the ba'al habayis who made him fulfill the mitzvah (commandment), and he goes to life. Usually a person who fulfills a mitzvah, it doesn't concern him. So it seems that the simple meaning is something else. And this is why they, after he gave the answer, he gave, "gam sha'alta sha'alta lo al mitzvosekha", why he did the trick, he knew that they wouldn't forget it. It won't be forgotten, says Rashi (Rabbi Shlomo Yitzchaki, the main commentary on Tanakh), it won't be forgotten. So I mean that this is really the simplest interpretation, but he gave even more. So it's obvious, what does it have to do? Only the mitzvah he gave mainly. This is not the main thing, this is not a crawler, it has no taste.
The answer is thus, the answer is a new answer, and this is the topic of Chag HaKatzir (the Festival of Harvest, another name for Shavuos), why one makes Chag HaKatzir Shavuos. This is a new answer. I almost said the answer erev Shavuos (the eve of Shavuos), but it's a better interpretation.
The Collective Nature of Katzir: Then and Now
The answer is, that katzir (harvest), what does katzir mean? Yes, we're not accustomed. By us, I mean our way of making money is not most people, or most people who are employees, and not people who are like investors, is a bit different. Most people don't make money from what they succeed with projects for the whole world, which has to do with the communal prayer and with the whole thing. A person has his job, he succeeds, he makes money. But think about how it goes in the old times, in the agricultural world, yes? A wealthy person is indeed the one who is the leader, but it's not necessarily that he is even the majority. The fields belong to the family. Many times there is one who is in charge of it, and it's not even clear that he is truly more his than the brothers, than the others. He is only the heir, he takes care, right? But he's not really the ba'al habayis. It belongs to the tribe of Yehudah, Beis Lechem, Kalev is a family, whatever, it belongs to Chetzron, it belongs to them, to the family it belongs essentially, right? In a certain sense.
Tefilas Geshem: Everyone's Prayer, Everyone's Harvest
Now, afterwards all the Jews go, all the groups, the family of Chetzron from Chaf, and there from Beis Lechem, they go to shul Rosh Chodesh, they need the Almighty to give rain, yes? To whom will He give rain? What are the normal Jews who are praying tefilas geshem (the prayer for rain) in ta'anis (fast day) intending? What have we seen? That rain should come? Does it concern me that rain should come? Does it concern me that gas should go up, go down? Perhaps, I don't know. What is the rain? Right? One can say, we're talking about parnassah (livelihood). But today parnassah is a very individual thing. Each one has his own parnassah, more or less. Yes, the economy goes up, it helps everyone a bit. But the normal way is private, that I make money and you don't make money. Or you make, I have better, I have more luck, I don't know, I have more prayers, I worked better than you.
But if one thinks that the normal way of making money in the past was crops, and everyone lived on his parnassah, that everyone, the people had larger fields, the people who work for a ba'al habayis, not everyone owned it. But the praying for rain everyone prayed together, true? Rain, most, a large part of what you have, the Almighty makes it rain. Not you, Mister Boaz, that you were a tzaddik, that it should rain for your field. It doesn't rain extra for your field than for another's field, true? If the Jews had a good year, it brought abundance, that means that Boaz had a lot of money, right? What do I have from this? Will I stop praying? It's tefilas ovrei derakhim (the prayer of travelers), what does it concern me that the wealthy have money? I can go around. Yes? No, it doesn't go that way.
Leket Shikhekhah Ufe'ah: A Right, Not a Charity
But now, just as, now comes the katzir, and Boaz cuts his field, I come along and I say to myself, hello, money is coming to me from my Tehillim (Psalms). I also said Tehillim that it should rain. I'm making a joke, but think about it, the field is ours. Certainly, I recognize that you are the ba'al habayis. It's not socialism that says you're not the ba'al habayis. You are too, you are the ba'al habayis, you come out from that whatever. But I am not, that I am part of a family means that I am entitled. It's my field just as it's your field in a certain sense. We are, I am from the residents of Beis Lechem. There are the residents of Beis Lechem, the wealthy, the important ones, who take the lead, and there are the poor alef who take in the back, leket shikhekhah ufe'ah. If they are slightly more important young men, they take the front row of the leket shikhekhah ufe'ah. It's not something novel, it's not a halakha, I meant. It's normal, everyone takes. Boaz takes a portion at the head, he takes the head, by virtue of his work for him, and the ne'arim (young men), yes, the young men work, they grow up, they become ba'alei batim (householders) themselves. Meanwhile there are in the back the nebekhs (poor souls), they take, but they are still also part of the thing. From the harvest, it can't be that it's not for them, it's also for them.
"Lemi Hana'arah Hazos" – The Question of Belonging
Now, only about this, when some new person comes, comes from Moav, Boaz asks, "Vayomer lena'aro hanitzav al hakotzrim lemi hana'arah hazos?" [Ruth 2:5 – "And he said to his young man who stands over the harvesters: to whom does this young woman belong?"]. Lemi, not mi. And all the commentators, you have the Yefeh To'ar (a commentary on Megillas Ruth), the Rashi, the Chida (Rabbi Chaim Yosef David Azulai) brings it in Shem Tov (a book by the Chida), I don't understand. Did you read the story? You ask a question, it can't be. It sounds so dangerous. No, but it doesn't say definitively that the question is guilty. The Chazal (our Sages of blessed memory) say a midrash. But what does it say? It doesn't say mi hana'arah hazos, it says lemi. What does lemi say? Yes, the other commentators want to translate that it means what is she doing here, they also want to twist the word. But lemi in Hebrew translation means to whom does she belong. That is, I understand that my cousins come here, I know what, very good, they belong here. To whom does she belong? How did she come? He told him, ah, she came with Naomi. Naomi is also a bit of a cousin, and she brought herself close to him for the connection, she belongs here already yes.
The Conclusion: Leket Shikhekhah Ufe'ah Belongs to the Entire Community
So what do you see? That leket shikhekhah ufe'ah is not just when one gives money for your people, it has to do with the fact that the harvest belongs to everyone, also to the poor. And the wicked of Sodom, they don't accept this, they say I don't care, it's my brother, you're not the ba'al habayis, it's not my problem, go somewhere else. If you are a good society where everyone belongs, then this goes together.
Chag HaKatzir: Why All Jews Are Happy on Shavuos
This is the festival, for this all Jews are happy on Chag HaKatzir, even though they didn't receive the Torah. The Torah is only for the scholars, but they are all Jews.
A Story: "I Dance at My Neighbor's Celebration"
You know the story, there was a Jew, not such a great Torah scholar, he danced a lot on Simchas Torah. The rabbi comes, he considered himself a great scholar, and he says, "Why are you dancing? Did you learn anything of the Torah?" He says, "I don't know, but I have a neighbor who made a wedding for his rabbi, and the rabbi said that I may dance at the rabbi's celebration too."
Summary: The Torah Is Made for the Public as a Whole
The point is that the Torah was given for all Jews together, and the Torah is mainly for all Jews together. When you are alone a tzaddik, you don't need the Torah. When you are alone a rasha, the Torah won't help you so much. It helps you when it's part of all people, when they do all the tricks, then this is what the Torah was made to help. For the Jews, that with all kinds of such sorts of tricks, and all these sorts of tricks they are a bit scattered, and indeed much more, it's not simple, if one has understanding he gives, he has to give for everything for shikhekhah for whatever it is, he has to give he will already know himself, that since most people don't know, they need to find such tricks how they give, and through this they become people gradually, this is the Rambam's Torah, enough Torah for today, yes?
The Torah as a Practical Mechanism for People Without Understanding
The Rambam's Approach: Torah as "Tricks" for People Who Don't Know
Then this is what the Torah was made to help for the Jews, that with all kinds of such sorts of tricks. And all these sorts of tricks they are a bit processes, and indeed much more than not simple. If one has da'as (understanding, independent judgment), he gives, he has to give from a blow from shikhekhah, whatever it is, he has to give, he will already know himself. But since most people don't know, they need to find such tricks how they give, and through this they become people gradually. This is the Rambam's Torah.
Enough Torah for today, yes? It's not enough? For this the Torah was given. Do you understand why the Torah was given?
Historical Proof: From Avraham to Moshe – The Progress of Righteousness
I'll tell you one Torah. What the kushya (difficult question) is, Avraham Avinu (our father Abraham) was a tzaddik without the Torah, and Yitzchak was a tzaddik, but he had one son a rasha and one son a tzaddik. Afterwards Yaakov Avinu (our father Yaakov) exactly succeeded twelve Jews are tzaddikim also, and we only say so, we have grandchildren from all of them, which is not really so simple that they were tzaddikim.
And afterwards came Moshe Rabbeinu (our teacher Moshe), it is "vekhol amkha tzaddikim" [and your entire people are righteous], all Jews are tzaddikim. Why? Because they were given all kinds of hergalim (habits), which they don't even grasp. Most Jews, for this mitzvos must be done even if one doesn't know the reason.
Critical Principle: Doing Mitzvos Without Knowing the Reason
Yes, it's very important, people think it's the reason, it says that one must do mitzvos even if one doesn't know the reason. And the Gemara says "there are mitzvos whose reasons were revealed, and King Shlomo sinned upon them", yes? And this is their point, because the mitzvos that are revealed their reasons, this is the thing that it says one should do this with straightness of heart, that it's thought through.
Practical Illustration: Kiddush Early on Pesach Night
What did he mean exactly? But it means thus, I mean that it means thus, someone told me in my shiur in Ein Yaakov (a classic collection of aggados from the Talmud), that he knows one halakha that is revealed its reason and no one does it. Ashda they said the process, it says in Shulchan Aruch (the Code of Jewish Law), in the Mishnah I mean, it says in Shulchan Aruch that one should, and on Pesach night one should make kiddush early so that the children shouldn't fall asleep. Yes? Except for matzah and maror, verses in the Gemara, one must make kiddush immediately because the children should fall asleep.
Do you know one house where this custom is practiced? That you make kiddush early on Pesach night, earlier than a normal Shabbos? A normal Shabbos the children can fall asleep, it doesn't matter. Pesach I need to have a means they should be awake, true? Should I make kiddush earlier than Pesach, than a normal Shabbos, right?
Okay, true, ask yourself if it will help you. Do they actually sleep? By you do the children sleep on Pesach? By you were you a child who slept? I had three, one of them was the trick. They don't sleep. The Sages were clever, they thought out the brilliance that the children shouldn't sleep for long, they knew that it doesn't work, true? It doesn't just say, everyone, all children learn it, and one can't fulfill it. Why? Okay, they shouldn't fall asleep, so that's the thing, I can make myself "I will not sleep". In practice they fall asleep, right? You look like this, they fall asleep, true?
One can fulfill another interpretation, and give the children matzah for the Mah Nishtanah (the Four Questions), this is another interpretation in snatching matzah. But in practice, the law of making kiddush immediately, no one does it. Except for those who make longer the ma'ariv (evening prayer) in shul, they say the Hallel in shul, it's a nice custom, but apparently it makes the halakha worse. And so on. So, why? Because they said the reason.
The Segulah That Would Have Worked
Why Shiurim Cannot Fix a Person – The Necessity of Action Before Understanding
Aristotle's Parable: If Learning Could Fix People
Imagine, it says that it's a great strictness (kefidah), that just as in all shuls they daven late Maariv on Shavuos, because it's a flaw (pegam) in the matter of completeness (inyan temimus), nobody understands exactly what, but that's what it says in the holy books (sefarim hakedoshim) and we do it. Imagine if there stood a wondrous remedy (segulah niflah) from Shimshon Ostropolia [a kabbalist from the 17th century] to make kiddush (la'asos kiddush) no more than twenty minutes after the time (zman) on Shavuos, Pesach night, no Jew would make kiddush anymore. Why? We wouldn't know the reason, it would work better. But now that we know the reason, "Ah, so that the children shouldn't sleep," they sleep anyway, I'm not strict (makpid), it's not such a big deal.
The Principle: Torah for People Without Da'as
What I mean to bring out is that the entire, all of the entire Torah (kol haTorah kulah) came to, I can't say to trick people, but to educate people when they don't have da'as. When people have da'as they don't need Torah. This is very important.
Na'aseh Venishma – The Deep Meaning
This is the secret (sod) of man and beast (adam u'vehemah), which Rashi says a very serious (khamurdige) thing, this means "we will do and we will hear" (na'aseh venishma). What does na'aseh venishma mean? People think it's a strange thing. Na'aseh venishma means that he's a righteous person (ish betzedek). It means exactly that. When I know what to do, certainly (vadai) I do it. It's not a feat. The problem is that people don't live in the world of the soul (neshamah), and they're not in the world (olam) of knowing always. Most people, most of the time, don't know what's happening with themselves.
And the moment that if I say "I'm something important (khashivah), I'm a serious Jew, I only do what I know," certainly it's a great matter (inyan) to know what one does, there's no doubt (safek) at all. But in practice, and you don't only do things that you don't know, most things will fall into the great principle (kelal gadol) of the words of the sages (divrei khakhamim) who said "the essence of learning is to learn so that it will bring to action" (ikar limud lelamed kedei sheyavi lidei ma'aseh).
When Knowing Weakens the Fulfillment
In practice, and not only that, when one knows it, many times it works weaker. Because I've heard, I already know. In other words, you tell a Jew, "You shouldn't feed (makhil zein) non-kosher meat (neveilah)." "Yeah, forget it (shakhoakh), I also agree, I hold by not making a desecration of God's name (khilul Hashem), but I already know about that. Forget it." Why did they say "the essence of learning is to learn so that it will bring to action"? And when you tell him "to learn so that it will bring to action," and you even tell him the reason, he's already heard the reason. He hasn't heard, he hasn't become more serious, he hasn't become frightened of excision and punishments (kares ve'onashim). He's become frightened more of feeding. This is no novelty (khidush), I already know this.
King Solomon – The Danger of "I Already Know"
You can tell him a story, "Why did King Solomon (Shlomo HaMelekh)... the wisest of all men (khakham mikol adam), no greater sage than us. Yeah, it actually happened to us, right? Why did it actually happen? Because the problem isn't when you know, the problem is when you don't know. Somehow, you can come to a piece of Torah, the house thing, why is this? It's not something probable (mistama), the books already say, there were deep matters, deep intentions (kavanos) in the private altars (bamos) that he built there, he only thought to build, and whoever wasn't protesting (mokheh). And so there were these great intentions, great matters, suddenly there was a calculation (kheshbon), there was an error in the calculations. He didn't grasp it, and because he said, "I know that here there's an error, and it didn't grasp."
The Mitzvah Is Given for When One Doesn't Grasp
And the mitzvah wasn't given so that one should say, "his heart shall not turn away" (lo yasur levavo). This was known before the mitzvah. The mitzvah was given because you hold by doing it, and if not you hold by, it's not necessarily (lav davka) you hold by, and when you don't grasp, it will happen.
Ta'am Kamus – The Rambam's Principle
So about this the Gemara says, it's better that one shouldn't say the reason for the mitzvah. Because the moment you say, people only hear the reason, and they're even quite right, not that it's not important, it's more true, but then it won't work. A person, yes? Don't tell him in advance. Not always does it work to tell in advance.
Metaphor of a Business Meeting
I tell him, sometimes do such a thing. Yes, a person, I'm giving practical advice (eitzah) so to speak (kivyakhol), it's the same idea, right? A person needs to make a meeting with someone to, I don't know, to open something, he wants to make a deal, he wants to sell him something, buy, yes? He calls him, he tells him, I want to sit with you. He tells him, tell me at least for a minute what it is, I'll tell you then already. And if he's serious, he says, it's not a meeting, because that would have been an email, and he says right away either yes or no. He doesn't say sometimes, he already knows yes, okay. But, I'll open something for you with this meeting? I also know that the meeting was to sell you something. The content I don't know. But the meeting is for everything. A meeting I can talk to you better there, there's a bit of time, you'll give me a bit more attention than you would give me on WhatsApp. It's a bit better. You say fine, but the meeting is only so I should sell you. Well, I'm buying it already! No, that's not what I meant. I say, you know what? I won't tell you what the meeting is. Let's sit and drink coffee. You understand? I drink coffee, it's a good thing. Afterwards we'll already buy and sell and do whatever needs to be done.
The Basic Thing: We Are People Who Don't Know
There's a basic thing, we are people who are righteous, who only want to do what gives their souls pleasure (nakhas). There's a problem with such things about this, because...
Student: What? Character traits (midos) is repentance (teshuvah), what is the start?
Maggid Shiur: One can say so, but I'm talking about the doing (asiyah), not just the start. The start is still an action (ma'aseh). It's said simply about this, that the mitzvos are... because people who don't know, and who are the people who don't know? Us.
Student: Yes.
Jacob Our Father and the Coat of Many Colors – Another Example
Maggid Shiur: He says that the Almighty said to Jacob our father "you shall not take your brother's wife" (eshes akhiv lo tikakh). After the Torah was given, even if Elijah the Prophet (Eliyahu HaNavi) should come and say that this is his brother's wife and there shouldn't be any jealousy (kin'ah), even if Elijah the Prophet should come and say that there's no jealousy, we still won't believe him, because that's how the Torah is established. "It is not in heaven" (lo bashamayim hi). Right? So they went out with jealousy. Ah, you should work even if it doesn't work! So we came to the Torah, which we learn that it's certain that... This is what the early authorities (Rishonim) tell you.
The Torah Learns from Jacob's Failure
The Torah actually says, why is Jacob our father worried (khoshesh) about Esau? In those times they didn't yet know that one must forbid it (asern). From Jacob our father's failure we learned. You ask a question, it says in the Gemara "a person should never distinguish his child among the children" (le'olam al yeshaneh adam beno bein habanim), because Jacob our father distinguished (meshaneh) and it happened. But Jacob our father, such a great righteous person, there's no answer in the Gemara. The Gemara was learned from Jacob our father, which wasn't known. A politician had a good reason why he gave Joseph (Yosef) the coat of many colors (kesones pasim).
But the point is, that Jacob reckoned with the Torah, with the jealousy, it didn't succeed. He knew that there would be jealousy. Okay, one should talk a lot to the child. But this is a way that was tested (bodek) that there's almost (kimat) always jealousy. And you're wise, by me there won't be jealousy. They said, ah, by you there will also be jealousy. They said, you know what, you may not even when there's no jealousy.
Ta'am Kamus – Not a Manipulation
Usually when one says you may not even when there's no jealousy, one means to say hidden reason (ta'am kamus). Yes, ta'am kamus. The Rambam says such a thing, ta'am kamus, that one shouldn't say the reason, because people won't take it seriously. Not because they don't believe the reason, that's what people think, that it's a manipulation. Sometimes it actually is a manipulation, every good thing can be used falsely, right? The other says that one shouldn't reveal (megaleh zein), this is a difficult thing, that when one makes a decree (gezerah) one shouldn't say the reason, because people don't take it seriously.
What people think is, that when you'll give me the reason I'll say "eh, it's not a good reason." No, when you'll give me the reason I'll say "certainly, it's right, that's all the theory. Certainly, one may not, one may not open a shiur below (mateh)." The problem is that it doesn't help. Even when you say the reason, he says "Ah, but I have another solution, I don't know, by me 'I will draw near and not bear' (ani ikrav velo yesa), I'll make a linen cloth (shash)." And the problem is that it does happen through linen.
"He Shall Not Multiply Wives" – The Torah's Anticipation
This tells you the reason. The reason says, what does it say in the Torah? "He shall not multiply wives lest his heart turn away" (lo yarbeh lo nashim pen yasur levavo). The Torah doesn't say, the people who are by linen his heart will turn away (yasur levavo) shouldn't do it. The Torah says, wives (nashim) are such things that can cause his heart to turn, and this is written in the Torah. You say, "what wives (mah nashim), not all wives." You're a stronger person, you're against this. Yes, I know, when there aren't wives you also won't. Now that there are the wives you'll also yes. But for some reason, people have this, especially wise people, like Solomon, this is what the Torah brings out, the Midrash brings out. Especially wise people have such an inclination (netiyah) to think that they don't have the inclination. Okay, it goes to the same thing.
Closing Metaphor: The Doctor Who Cures Cancer
If one could make from a bad person a good person with a shiur, he brings from some poet, he says, one would make with this shiur much more money. Imagine how much money makes a doctor who helps people from cancer, right? A million, I don't know. If there exists one who has a tested and tried (baduk u'menusah) test for a cure for cancer, he can make as much money as he wants, no?
Why Shiurim Cannot Fix a Person – The Necessity of Action Before Understanding
Aristotle's Parable: If Learning Could Fix People
Especially liars, they have such an inclination to think they have the error.
Let's go back to the same thing. If one could make from a bad person a good person with a shiur, Aristotle brings from some poet, he says, the lecturers would make much more money. He says, imagine how much money it would make a doctor who heals people from cancer, right? A million, I don't know. If someone would actually have a cure for cancer, he would make as much money as he wants, true? Imagine if someone would actually have a cure for being selfish. Every father will pay him. And today there are people who for the lie make so much money. You have there a whole institution of some therapy, which he says to the fathers, "I'm going to make from your son a diligent student." Thank you very much, first of all, how many diligent students have you already made? None. But he only says so, and that one makes so much money. Imagine if it actually works, right? Imagine I can say to someone, people always come to me, to my shul, not my shul, but to people like this, he sends him, he hears that he's struggling with something, "Go to this rabbi, go to this shul, go to this thing, it will help you." If it would really help, he would make much more money than that one.
Why Shiurim Don't Help: Habits Are Not Errors
The response is that it doesn't help. Why doesn't it help? Because people have problems, bad character traits or habits, not because they have errors in their knowledge. Even an error is also a habit that he has, not just a theoretical error. It's hard to uproot an error from a person, even when it's only a purely intellectual error, he also insists, yes? Imagine when he also has a desire for it too. It doesn't exist, it's not made, people don't work, most people. There are perhaps exceptional individuals, which even those exceptional individuals it works once. What? Yes, true. But then he already becomes a bit of a person, he needs to work on himself, he needs to do something himself. There's no way of healing that one by saying a shiur, at least for most people.
The Paradox: One Must Already Be a Tzaddik to Listen
And even, let's say, you need to already be a tzaddik basically to be able to become such a sort of person who becomes impressed by a shiur. If you're already a person who follows his intellect, and what he understands is only explained to him, even that will still take a few years that I'll explain to you, afterwards you'll understand. But first he needs to be such a thing, a person who is at all affected by what the intellect says. Most people aren't born such people. And the law is born a person who likes to be, what should Candice say, right? And if we'll wait until all people should be so, Mashiach will never come.
The Practical Solution: Speaking to People in Their Language
So what does one do? One speaks to people in their language. One gives them candy for being good, one comforts them, one tells them all kinds of things, one doesn't tell them why it's good, because telling only makes it worse. He has, even you can say, what he knows doesn't help him, he already knows, or he doesn't know and it doesn't make him not afraid that he knows. What actually brings fear into action? The distress that a person has. And one gives him all the tricks.
Story with the Young Man and the Rabbi: Service as Medicine
Then, in other words, once someone told me like this, he went to a tzaddik, he told me that he has heretical thoughts, a young man told me this story. He has heretical thoughts, and he doesn't know what to do. And the rabbi told him, the young man was like this, I don't know what it means, he had great wisdoms, we weren't, you understand such things. Yes. Actually he didn't have any thoughts, he already had conclusions too. But that's how he said to the rabbi. He told me the story, he told me that he said to the rabbi, and the rabbi was completely right.
And the rabbi told him, "I have advice for you." What is the advice? The rabbi said, "Do you read Shema and put on tefillin every day?" No. Okay, come to me. Every day you'll get up early in the morning, you'll read Shema, you'll pray three times a day in a minyan, and I tell you, your heretical thoughts will go away." And it was done, and it went away.
Question and Answer: What Is the Innovation?
Student: What do I mean to bring out? What? Yes, this is simple, this is easy. I'll tell you later what I want to bring out, I don't know.
Maggid Shiur: This brings out that avodah, one can learn that one must go through all the difficulties, no problem. That's not the problem I mean to bring out. I mean to bring out that this is the kind of answer that can work. It's not the right one, it's not what you say, "I don't believe you, because you believe in tefillin." No problem, tefillin is made for people who don't believe, for people who do believe. What does that actually mean? The one who believes and he believes, even if he puts on tefillin, he's already a tzaddik. Even if he wouldn't put on tefillin, he would already be a tzaddik.
The Barditchever Rav's Statement: "If You Had Intended Before Sinai, the Torah Would Not Have Been Given"
This is indeed the Barditchever Rav's statement, "Ilu kavanta lifnei Sinai lo nitnah Torah," yes? I saw that Rabbi Yoshiyahu was a great baal habayis on this statement. He said the statement, he said that he believes it can't be. The Barditchever Rav said, "Ilu kavanta lifnei Sinai v'lo nitnah Torah," what did we gain from this? A lot for the statement, he says it's a peketa d'nafshot ra'ot.
Right, I mean to say, that this is true for the kavanah. Most people weren't drawn close to Har Sinai in this. This is only by the shridei shridim who knew that this means the kavanah of Har Sinai. Most people thought he means that you eat cheesecake there, or sheep with good health, shelamim. They didn't know about the kavanah of Har Sinai level at all.
Certainly, and the Torah is what gives them this. Through this, after he fulfills all the tricks of the Torah, he has this. But if it would have been that, one really wouldn't have needed it, but all these things.
Na'aseh V'nishma: The Order of Doing and Understanding
So the advice is to accept the na'aseh, the na'aseh, the na'aseh, this makes it become nishma. Afterwards, let's understand, even the nishma was so, I didn't speak about this. Because why, how do we begin to understand that it's actually good? Yes, what is the difference of nishma and shelo nishma? Shelo nishma doesn't understand why it's good, he thinks it's good because he heard such a thing. And nishma understands that it's actually good.
Yes, but what is actually good? It's very hard to know what one is talking about before one does it, or before one sees others do it. We've spoken many times about this. Right? People say, what does it mean to be a good person? Most people have never seen a good person, and never done a single good thing. How should he know why it's good to be a good person? He doesn't know what one is talking about.
The Methodology of This Shiur: One Must Already Do in Order to Understand
I can't from a drashah make you aware of the goodness of a good person. If you're accustomed to you like the chevra calls it, you already do certain things, he's already engaged in lekutshikerei for, now I'll come explain to you, understand, why do you do lekutshikerei for? Because essentially there are poor people that you need to help, you need to be a good person. Ah, now you actually become a good person, because you've done this. But if you've never done it, what will I explain to you? How will I begin my shiur?
My entire shiur is built on the fact that people already go with black hats, and I explain to them why? If they wouldn't go, I would have needed a different shiur. It would be based on what that one does, what that one doesn't do. I can't say anything, I would have needed a different thing. I would have needed to find a good thing that he already does.
Understand? I can't give a shiur if there wasn't... if one wasn't first a complete tzaddik. Understand? In short, in short, what? Yes, that's what he means here. One must have good ground. A list of chinuch, a list of a certain chinuch.
The Rambam's Ta'amei HaMitzvot: Not in Order to Do, But in Order to Understand
Because there are people who have a problem, they don't believe, they think the Torah is "stupid". The Rambam's ta'amei hamitzvot is "by the way" not written so that one should do the Torah. The Rambam didn't think that after he goes to say his reason, he says even if it applies to the halachah l'ma'aseh. The Rambam doesn't say, the Rambam says when he says ta'amei hamitzvot it's in order to "justify" the Ribbono Shel Olam, not in order that we should do the mitzvot because of this. He learns the opposite, that one must do the mitzvot to see. The Rambam says that the Ribbono Shel Olam does things only with seichel, and if you think that the Ribbono Shel Olam does things only with seichel, it has a face in emunah, and perhaps it's not believing in the Torah and the like, but mainly this. And therefore one must have explanations of what the Ribbono Shel Olam meant with the mitzvot. And the explanations, the explanations are a thing of explanations, he doesn't say more than this.
Why must one know the mitzvot? No, the Rambam's te'amim don't solve this. It's better to know for another "reason", because one doesn't need to do it consequently, one may not. There are various other "reasons" why one should know the te'amim. There's a mitzvah to learn ta'amei hamitzvot, I don't know what, I haven't seen it. I haven't seen it. But after one does it, shouldn't one understand what one does?
Beinoni and Tzaddik Gamur: The Rambam's Distinction
The claim is that one mustn't not be able to arrive at the avodah. If to an avodah one doesn't arrive at the avodah, one must do it. A tzaddik gamur is a different person. This is what the Rambam says, he divides it into a beinoni and a tzaddik gamur. A beinoni is one who does "sometimes" things that he doesn't understand, because he needs this. When he's a tzaddik gamur, and this is what he says that one must learn ta'amei hamitzvot, this is the whole thing to become a tzaddik gamur, that you are worthy to understand what you do and why you do it, then you already no longer need to do the false things, the things that you don't know what you're doing. But as long as he's not a tzaddik gamur, and if one speaks for the klal, the klal is never a tzaddik gamur, one must always say so.
One doesn't let them off, because he already knows what to do. He already knows what to do, which thing. The geulah is not that one doesn't do. Rather he actually knows what to do, he always does the right thing, he doesn't stop doing the good things. Also he does also the neshamah makes the miracle of itself. Will he give more tzedakah than it says in the Torah or less? He'll know exactly what he needs to do, it's not a problem. He goes further, he needs to take care of the... he'll also become a rebbe, he won't be able to do in front of the olam things, because he's for the klal, he needs to be mechanech the klal. But even for himself, it's not such a big problem.
Against the Claim "I Don't Need the Mitzvah Because I Already Have the Meaning"
People are very afraid about the questions with shtutim, because you need to catch exactly about this, this is what the statement says from the nisgaleh ta'amei Torah. Many people come all the time: "Ah, the Torah has why? The meaning, on me, I already have the meaning, I don't need the thing." No, you don't have the meaning. This is what it says, therefore one needs the mitzvot should... you don't have the meaning. If you would have the meaning, if you would have been a tzaddik you would already have done it much more.
Examples: Tefillin, Shabbat, and Tzedakah
When someone comes and he says: "I don't understand why I need to give tzedakah only ma'aser, I hold I need to give half." Okay, it's also not good, but let's say he gives chomesh, whatever. No problem, you actually don't need to give ma'aser, you're exempt, you give more than ma'aser.
But what is the kind of person? People are bad people or don't catch that they're bad people. He says: "Ah, why do I need to put on tefillin, I remember the Ribbono Shel Olam anyway." Okay, come back two weeks after you stopped putting on tefillin, let's see if you still remember the Ribbono Shel Olam. From the middle of putting on tefillin one needs to have mercy.
So what are you talking about? This was indeed the "ekra v'lo yechta," the "ani arbeh v'lo asir," because when one tells him actually, he doesn't catch. People are very dumb in these ways. I tell you exactly this. If not that you put on every week, you have Shabbat, will you forget about ma'aseh bereishit? He says: "Okay, anyway how can one remember ma'aseh bereishit without Shabbat?" No, that's exactly what He told you: you'll forget! "Ah, I'm... Avraham Avinu. Actually remembered." That was one Avraham Avinu. If you're the one Avraham Avinu, by the way Avraham Avinu also kept Shabbat, because then Shabbat was in order to remember oneself, in order to speak about ma'aseh bereishit, it's not a problem, it's a new reason for us anyway. But also is Shabbat, it says indeed that he didn't need to work from the Ribbono Shel Olam, he also kept Shabbat k'pshuto perhaps. Not even a contradiction.
Conclusion: The Simple Meaning of Matan Torah
People always say the questions because they imagine that the truth is bad. The truth is not bad, the truth is that one must be good. It's actually to be a good person who does most mitzvot anyway. We want to know about one mitzvah which is essentially a fence that one doesn't need to do, we'll speak, we'll arrive at that bridge and we'll speak about it. Anymore you don't do it, anymore you don't do it, anymore you don't do it either... problem. Already, this is the simple meaning of matan Torah and already.
---
Talmid: Nu...
Maggid Shiur: Finish up... Monty man man...
Talmid: Shkoyach.
Maggid Shiur: Shkoyach. You're welcome.
📋 Shiur Overview
Summary of the Philosophical Shiur – Rambam's Shemonah Perakim, Chapter 4 (with expansions in honor of Shavuot)
---
A. Introduction and Framing
We are holding at the beginning of Chapter 4 of Shemonah Perakim. Chapters 4 and 5 are the central chapters – there stands the main theory and practical application.
Methodological Framework: Three Categories for Learning Rambam
1. Content/Idea – What is the philosophical foundation?
2. Interpretation/Commentary – How is the Torah interpreted according to these foundations? (Most learners start from here and forget the first point)
3. Debates – Disagreements either on the foundation or on the interpretation
---
B. The Two Foundations of Chapters 4-5
1) Derech HaMemutza (The Middle Path)
Good character traits are the middle path – not to one extreme and not to the other. The method to achieve the middle path: repeat actions as if you were already there ("fake it until you make it") – this is the Rambam's derech ha'avodah.
2) Derech HaRefuah (Addition to the Middle Path)
Understanding alone is not enough – one must do. If someone is very far from the middle, he must move himself to the other side – go further than he thinks he needs to, because he is still far.
Important limitation: The Rambam is against true extremism – whoever becomes an extremist becomes insane and never comes back.
---
C. The Rambam's Question and Answer Regarding Torah and Extremism
Question: If the ideal is the middle path, why do we see in the Torah (and in stories of chassidim) things that are extreme – self-afflictions, going into the desert, nezirut?
Answer: The Torah did not come only to say what the truth is – it came to heal people. Because people are "lokeh" (sick) in certain traits, the Torah must push them to the other side in order to bring them back to the middle.
Important conclusion: Whoever goes even further than the Torah requires is completely off the path – because the Torah itself is already not the ideal, it is already the medicine. One cannot say "the Torah stands at the ideal, I'll go further" – because it already stands further than the ideal.
Example: Nazir – the Torah is against nezirut for a normal person. Only someone who is a "bit of a sotah" needs to be a nazir. "Ki yafli lindor" – it's a special case, not the norm.
The Deeper Point: Torah as "Ta'am" on the Entire Torah
The Rambam's connection of his idea with Torah is not just a commentary – it is a ta'am on the entire Torah. The Rambam gives a mahalach of how the entire Torah works – as medicine for people.
---
D. The Great Question: Why Do We Need a Torah at All?
> *[Connection to Shavuot – the question of Shavuot (why did Hashem give the Torah?) is essentially the same question as Pesach. Therefore there is no "Haggadah of Shavuot" – because we are already holding at the answer.]*
1) The Ramban's Question (External Form)
"Torat Hashem temimah" – but non-Jews also have very good laws! What's the big deal? The Ramban has seven answers – if you need seven answers to such a simple question, something isn't smooth.
> *[Note: To ask this question you need to live among civilized non-Jews.]*
2) The Chassidic Way to Ask the Same Question (Internal Form)
You don't need to look at non-Jews at all. Avraham, Yitzchak, Shem, Noach, Chanoch, Metushelach – all great tzaddikim, all before Matan Torah, without Moshe Rabbeinu's Torah. It states explicitly in the Torah itself that one can be a tzaddik without a word of Chumash-Rashi. Avraham didn't learn Chumash with Rashi – he had the truth "in his bones."
> *[Note about midrashim: According to midrash the Avot did learn Torah, but "you can't marry a midrash" – on the peshat level they didn't have Matan Torah.]*
3) Sharpening
If one can be a perfect person without Torah – what do we need Matan Torah for? Only so we should know not to murder? Avraham already knew that himself!
---
E. The Key Distinction: Two Meanings of "Torah"
- Torah D'Le'eila / Torah Elyonah / Torah D'Atzilut = the ideal, the truth that Avraham reached by himself, without a command from above.
- Torah D'Letata / Torah Tachtonah / Torah D'Briyah = Moshe Rabbeinu's Torah, the practical Torah in this world, with mitzvot, reward and punishment.
> *[Source: The Zohar speaks about this distinction in various ways.]*
---
F. The Answer: Why Do We Need the Torah Below?
1) For "Sick People" – Jews Have Azut/Strength
Gemara Beitzah: "Ilmalei nitnah Torah l'Yisrael, ein l'umat ha'azin" – Jews have so much strength and boldness, without Torah they would have been "wild beasts." The Torah comes to contain this strength, so it should be used correctly.
> *[Proof: When Jews stopped being religious, they immediately established a state – this shows the strength/boldness.]*
2) Most People Are Naturally Not Good
Proof from Sefer Bereishit: The second person (Kayin) murdered his brother – this is "normal," this is nature. "Ki yetzer lev ha'adam ra mi'ne'urav" – man is naturally bad. Avraham tried to maintain his people, but it wasn't successful in further transmission – they didn't keep Pesach, it broke down. You give people power – they become tyrants. This is predictable human nature.
3) Conclusion: Torah = Education Program, Not Truth Program
Most people are not capable of grasping the truth on their own. Even if you would explain to them everything that Chanoch knew – it will change them nothing. The answer: reward and punishment – "candy and the stick."
"Chanoch l'na'ar al pi darko" – doesn't mean "speak to the soul of the child" (as modern educators say), but: speak the language that children understand – what they like they receive, what they don't like you take away.
> *[Side note: The Netziv says Sefer Bereishit is called "Sefer HaYashar" because it teaches how to be an upright person. A religious person who is not upright – gets a flood. Uprightness is fundamental.]*
> *[Side note about the seven mitzvot of Bnei Noach: The generation of the flood didn't know about a Creator, not about Torah – and therefore they were punished. Because basic morality (not murdering, not stealing) one can know on one's own – "to such an extent that they are liable for punishment."]*
---
G. Practical Example: Money-Mitzvot – How the Torah Treats Chilut (Stinginess)
1) The Rambam's List
The Rambam makes a long list of mitzvot: ma'asrot, leket, shichechah, pe'ah, peret, olelot, shemittah, yovel, tzedakah dei machsoro. He says a surprising thing: all these mitzvot are "close to pazranut" – almost giving too much. They are not on the middle path, but inclined toward the extreme of giving too much.
2) The Great Question: In the Written Torah There Is Almost No Simple Mitzvah of Giving Tzedakah
In the Written Torah there is almost no direct mitzvah to give tzedakah – simply giving money to a poor person.
What Does Appear:
- Ma'aser sheni – giving for the poor and Levites
- Leket, shichechah, pe'ah – leaving pieces in the field
- Loan – "Ha'avet ta'avitenu" – lending, not giving
- Shemittah – forgiving loans
- Redeeming a sold relative
- Yom Tov – giving food
What Does **Not** Appear:
- Simply giving money
- Kupat hatzedakah
- Kimcha d'Pischa (in peshat)
- "Be a mensch and give what's needed"
The verse "Patoach tiftach et yadecha lo v'ha'avet ta'avitenu dei machsoro asher yechsar lo" – Chazal expound it not according to its simple meaning to mean general tzedakah. But the simple meaning of the verse speaks of a loan, not a gift.
> *[Side note: Hachnasat orchim also doesn't appear in the entire Torah as a mitzvah – we only know it from Avraham Avinu, who gave chesed, tzedakah, mishpat without specific mitzvot.]*
3) The Strangeness of the Torah's Patterns
Each one of the mitzvot is an unusual way of tzedakah:
- Shichechah – you forget a sheaf in the field, leave it. "Can you think of a more undignified, embarrassing way to give tzedakah?"
- Pe'ah – leave standing a piece of the corner of your field. There's no measure – you can fulfill it with a tiny bit.
- Shemittah – every seventh year is hefker for everyone (not just the poor). The verse "v'achlu evyonei amecha" shows it's for the poor, but animals may also eat.
- Matanot kehunah – why not just give money?
4) Two Questions Combined
1. Why doesn't the Torah say simply: "Give what the poor person needs"? The verse "dei machsoro asher yechsar lo" already includes everything.
2. Why so many unusual mechanisms (leket, shichechah, pe'ah, shemittah) instead of one normal mitzvah?
---
H. The Rambam's Answer: Why So Many "Tricks"?
1) For Whom Is the Torah?
Not for the person who already understands that his money is not his and he must share with others – "not for him was the Torah given." The person who does right on his own doesn't need mitzvot.
The Torah is for most people, who are inclined toward chilut – most people give too little, not too much.
2) Aristotle's Insight: Why Most People Are Stingy
Middot have a self-reinforcing mechanism – the more one does them, the stronger they become.
- Giving too much (pazranut) – is self-healing: he uses up his money, he must stop, and he comes back to the middle path.
- Giving too little (chilut) – is self-reinforcing: he has more and more money that he doesn't give, and he keeps it for himself – it gets worse and worse.
Therefore the Torah inserted mitzvot that are "close to pazranut" – to balance out the natural inclination toward chilut.
> *[Side digression: The Shulchan Aruch permits spending more than the normal fifth for tzedakah when it goes for orphans and widows.]*
> *[Side digression: The Satmar Rav would pay out all his money every day for tzedakah. His son complained. The Satmar Rav answered: he had a position (livelihood), he borrowed when necessary, his name is also part of his "net worth." This was a middat chassidut – extreme, not for most people. For most people the real problem is exactly the opposite – it's very hard to separate from their money.]*
---
I. The Rambam's Principle: "Hakol L'fi Rov HaMa'aseh" – Small Actions Break Chilut
The famous Rambam in Peirush HaMishnayot: if someone has a thousand dollars to give, it's better to distribute one dollar at a time than to give the entire sum at once.
> *[Practical illustration: A wealthy Jew who gives once a year a hundred thousand dollars with one check. The Rambam says one should not do this.]*
Why not? Because:
- The person has remained a non-giver – he hasn't changed internally
- He is essentially a selfish person who remained
- Each small act of giving is a new action – one must constantly make new actions in order to uproot the middat hachilut and become accustomed
---
J. The Core Argument: People Become What They **Do**, Not What They **Believe**
People think it's about hashkafot and shitot – "I hold that one must give." But not only do I not care what you hold – your nefesh doesn't care what you hold. If you give – even not for the sake of heaven – you become a giver. If you don't give – with all the good calculations – you remain a non-giver. This is how people work – actions form character, not ideas.
---
K. The Torah's Two-Pronged Approach: Speaking to the Klal Through Indirect Mechanisms
The Torah speaks to two audiences:
1. Sick people (individual people with middot problems)
2. The klal (the community as a whole)
The key is: The person should not realize he's giving tzedakah. Because if he realizes, his middat hara'ah awakens and says "my money, why should I give to you?"
The Torah's "Tricks" – Indirect Mechanisms
A) Leket, Shichechah, Pe'ah:
- "You're cutting your field – forget one area" – shichechah is just a forgotten thing
- It costs nothing – "what has the Torah cost you?"
- A few olelot remained – "leave it, don't be bad"
- The Torah says: "You have so much, let the other person also have a little"
B) Shemittah/Yovel:
The Rambam says that shemittah is so that the poor should have to eat. But the Torah presents it with other reasons: "V'ha'aretz lo timacher litzmitut," according to Kabbalah – a holy time, to sit and learn. This is "divrei Torah keneged yetzer hara" – because you can't directly say "give money for poor people," you find indirect ways.
> *[Side digression – the parable of kugel in shul: In a Chassidic beit midrash the gabbai buys enough – it never runs out. In a Lithuanian beit midrash they calculate exactly – one guest comes, there's no more kugel. The principle: if you live with abundance and have others in mind, there's enough for everyone. If you live with restriction, there's not enough for anyone. Application to shemittah: "V'tziviti et birchati bashanah hashishit" – whoever already thinks in the sixth year about others, has blessing.]*
> *[Side digression – practical examples: A modern organization that collects food after simchas for the poor. "You have at home, tomorrow you have a caterer" – you don't need to take home. In shul – "buy enough coffee, let there be for other people."]*
---
L. Critique of the "Spiritual" Approach Without Actions – Rabbi Akiva's Principle
Many people say: "V'ahavta l're'acha kamocha – klal gadol baTorah" – one should think of the other, not only oneself.
Critique: "No, you don't get it" – the Torah came to solve the problem of needing to think of the other. Often, the people who talk about not being an egoist, live as egoists. They give mussar talks about how hard it is to stop thinking of oneself – but it's not like that. The Torah came to help – not just to say "stop."
Rabbi Akiva's Paradox: The same Rabbi Akiva who says "v'ahavta l're'acha kamocha – zeh klal gadol" is also the Rabbi Akiva of "chayecha kodmin" (your life comes first). Rabbi Akiva's true intention: The mitzvot of Torah are made so that at the bottom line you stop thinking of yourself – through actions, not through declarations.
> *[Side digression – fundraising: Almost no one gives money voluntarily. "Chai dollars" (18$) – someone noted it's not inflation-adjusted. You give people excuses and motivations to give – "it's an investment."]*
---
M. "Shelo Lishmah" – Mitzvot Help Even Without the Right Intention
Even when a person does mitzvot "shelo lishmah" (not for the right reason) – he gives tzedakah because he thinks it's a "holy thing" or because he gets "excuses" – it still helps: he becomes less egoistic, he becomes a bit of a better person.
Limitation: This is not "to perfection" – it doesn't bring to completeness. But the Torah is not made for perfection at all – it's made for the practical purpose of helping the "peti" (the simple person).
The Verse "Torat Hashem Temimah – Machkimat Peti" as a Key Principle
"Whoever is not a peti – not for him is the Torah." The chachamim and tzaddikim already know themselves what to do. The Torah came to help the community – the masses, not just the tzaddikim. The Torah uses "tricks" (mechanisms, halachic structures) so that the community as a whole becomes good. Not just that tzaddikim should be good – tzaddikim have always been good.
---
N. New Peshat: Megillat Ruth and Leket Shichechah U'Pe'ah – Harvest Belongs to Everyone
> *[Side digression in honor of Shavuot, but becomes a central new argument]*
1) The Context of Megillat Ruth
Ruth comes as a stranger (convert from Moav), stands "in the back" by the field, and wants to glean. Boaz recognizes Ruth, asks "L'MI hana'arah hazot" – not "MI" (who is she) but "L'MI" (to whom does she belong, how did she come here). He is mekarev Ruth: tells her she should stay by his field, commands that she not be bothered.
2) The Difference Between Then and Now Regarding Livelihood
- Today: Livelihood is individual – everyone has their job.
- Then (agricultural world): The fields belong to the family, to the tribe. The "baal habayit" is only the one who takes care, but it belongs to the entire community.
3) Tefillat Geshem – Everyone's Prayer, Everyone's Harvest
When all Jews pray for rain, it doesn't rain only on Boaz's field – it rains on everyone's fields. The rain is a collective blessing. Therefore: when the harvest comes, it also belongs to those who prayed – also to the poor, also to the "nebbechs in the back." Conclusion: Leket shichechah u'pe'ah is not just tzedakah that you give away – it is a right that stems from the fact that the harvest belongs to the entire community.
4) Rish'ei Sedom – The Anti-Thesis
Rish'ei Sedom say: "It's mine, you're not the owner, go somewhere else." They deny the collective ownership. A good society recognizes that everyone belongs, and the harvest is for everyone.
5) Chag HaKatzir – Why Shavuot Is Called "Chag HaKatzir"
Shavuot is called "Chag HaKatzir" because the katzir represents the moment when the collective blessing is distributed – all Jews are happy on Chag HaKatzir, even those who didn't learn themselves, because they are still part of the community.
> *[Side illustration: A Jew who is not a great scholar dances on Simchat Torah. The Rav asks: "Why are you dancing?" He answers: "My neighbor made a wedding, and the Rav said I may also dance at the simcha."]*
6) Back to the Main Principle
- When you are yourself a tzaddik – you don't need the Torah.
- When you are yourself a rasha – it won't help you so much.
- The Torah helps when it's still from all people together – when the community as a whole uses the "tricks" (halachot, mechanisms), they become a bit human.
---
O. Historical Proof: From Avraham to Moshe – How the Torah Works on the Klal
- Avraham – a tzaddik without Torah.
- Yitzchak – had one son a tzaddik (Yaakov) and one son a rasha (Eisav).
- Yaakov – twelve tribes, all tzaddikim.
- Moshe Rabbeinu – "V'chol amcha tzaddikim" – all Jews become tzaddikim. Why? Because they were given hergalim (mitzvot) that they fulfill even without understanding the reason.
---
P. Critical Principle: Doing Mitzvot Without Knowing the Reason – And the Danger of Stating the Reason
1) The Rule: Stating the Reason Weakens the Fulfillment
It's very important that mitzvot must be done even if you don't know the reason. The Gemara says: mitzvot whose reason was revealed, Shlomo HaMelech sinned on them – because he thought he could get around them.
When people hear the reason, they think they "already know" – and it's not taken seriously. "Ikar limud lilmod kedei sheyavi lidei ma'aseh" – the learning is there to bring to action, not just to know.
2) Practical Illustration: Kiddush Early on Pesach Night
> *[Side digression – but illustrates the main point]*
It states in Shulchan Aruch: On Pesach night one should make kiddush early, so that the children won't fall asleep. No one does it. Why? Because the reason was stated. People say: "Ah, the children sleep anyway, it doesn't help."
Contrast: Imagine it would have been written a "segulah nifla'ah from Shimshon Astropoli'er" – to make kiddush no more than 20 minutes after the time – no Jew would be late, because they wouldn't have known the reason. Without a reason it works better.
3) Shlomo HaMelech as an Example of the Danger of "I Already Know"
Shlomo, the wisest of all men, fell specifically because he thought he knew the reason and he could get around it. "Lo yarbeh lo nashim pen yirbeh levavo" – Shlomo said: "By me it won't happen." Especially smart people have a tendency to think that they don't have the weakness – and that's exactly the danger.
> *[Side digression: Yaakov Avinu and ketonet passim – "l'olam al yeshaneh adam beno bein habanim" – we learned the rule from Yaakov's mistake. Yaakov had a good reason, but it still brought jealousy. After the Torah: even when there's no jealousy, one may not – because you can't rely on your own calculations.]*
4) The Rambam's Principle of Hidden Reason
One should not state the reason for decrees, because people won't take it seriously. Not because the reason is false – but because people, when they hear the reason, think they can go around it.
> *[Side digression – metaphor of a business meeting: When you tell someone why you want a meeting, he says "I already know, yes or no." But the meeting itself – the sitting, the coffee drinking – creates a process that brings to a better result than just the content. Exactly so mitzvot: the process of doing is what works, not just knowing the reason.]*
---
Q. Na'aseh V'Nishma – The Deep Peshat
Na'aseh (doing) brings to nishma (understanding).
- Nishma = truly understands that it's good
- Shelo nishma = thinks it's good because he heard such a thing
It's very hard to know what you're talking about before you do it. Most people have never seen a good person and never done a good thing – how should they know why it's good to be a good person?
When I know what to do – of course I do it. That's no wisdom. The problem: people don't live in the world of neshamah. Most people, most of the time, don't know what's happening with themselves.
---
R. Why Can't You Fix a Person Through Just Learning/Talking?
1) Aristotle's Parable – The Poet's Word
Aristotle brings a poet who says: if you could make a bad person into a good person through a lecture, maggidei shiur would make enormous money. A doctor who has a cure for cancer would make millions. Kal vachomer someone who can heal selfishness – every father would pay him.
> *[Practical application: There are institutions that promise "I'll make your son a matmid" – and make a lot of money for the mere promise, even though they've never actually made a matmid.]*
2) Why Shiurim Don't Help
- People have bad middot and habits, not just errors in intellect.
- Even a purely intellectual error is hard to uproot – the person is stubborn.
- Kal vachomer when he has a ta'avah for it too.
- Most people don't work through just explanations. Individuals of distinction perhaps – and even by them it works once, afterwards he must already work on himself.
3) The Paradox: You Must Already Be a Tzaddik to Be Impressed by a Shiur
For a shiur to work, the person must already be one who follows his intellect – and even then it takes years. Most people are not born such people. The natural person wants "candy" – reward, not truth. Waiting until all people become like this – Mashiach will never come.
4) The Practical Solution
- Give them "candy" for being good
- Train them
- Tell them not why it's good – because telling only makes it worse
---
S. The Story with the Bachur and the Rebbe – A Concrete Example
> *[Illustrative digression – but central to the argument]*
A bachur goes to a tzaddik and says he has a "hirhur kefirah" (actually he already had conclusions, not just doubts). The Rebbe asks: "Do you say Kriat Shema? Do you put on tefillin?" No. The Rebbe's advice: Get up every day, say Kriat Shema, daven three times in a minyan – and the hirhur kefirah will go away. And so it was.
The main chiddush: This is not just "avodah helps." This is the kind of answer that can work – practical avodah, not intellectual explanations. "You don't believe in tefillin? No problem – tefillin is made for people who don't believe, as well as for people who believe." The one who already truly believes – he's already a tzaddik, even without tefillin.
---
T. The Berditchever Rav's Vort
> *[Partial digression – but connects to the main argument]*
"Ilu kavanah lifnei Sinai lo nitnah Torah" – if you would have had the kavanah (the inner understanding) before Har Sinai, you wouldn't have needed the Torah. But: only "shridei shridim" understood what "kavanah of Har Sinai" means. Most people thought it's about cheesecake or shelamim. The Torah gives the person what he lacks – through the "tricks" (mitzvot) he comes to the kavanah.
---
U. The Rambam's Ta'amei HaMitzvot – An Important Clarification
The Rambam's ta'amei hamitzvot are not written so that you should do the mitzvot. They are written to "justify" Hashem – to show that He does everything with intellect. The Rambam teaches the opposite: you must do the mitzvot in order to see (understand). You don't need to know the reasons in order to do; you do in order to come to know.
---
V. Beinoni vs. Tzaddik Gamur – The Rambam's Distinction
- Beinoni: Sometimes does things he doesn't understand – because he needs that.
- Tzaddik gamur: Understands what he does and why – doesn't need to do "false" things anymore (things without understanding).
- The klal is never a tzaddik gamur – therefore you must always have the practical mitzvot.
- The tzaddik gamur is not released from mitzvot – he continues to do them, but he knows exactly what he's doing.
---
W. Against the Argument "I Don't Need the Mitzvah Because I Already Have the Meaning"
This is the matter of "nitgaleh ta'amei Torah": People say: "I already understand the reason, I don't need the mitzvah." Answer: You don't have the meaning. If you truly had it, you would do it much more.
- Example with tefillin: "I remember Hashem without tefillin." Answer: Come back two weeks after you stopped putting them on – let's see if you still remember.
- Example with Shabbat: "I can remember ma'aseh bereishit without Shabbat." Answer: No, you'll forget! Perhaps Avraham Avinu could – but he also kept Shabbat.
- Example with tzedakah: Someone says "I hold you must give more than ma'aser" – well, if he actually gives more, he's exempt from ma'aser. But the typical person is not such a person.
---
X. The Conclusion – The Peshat of Matan Torah
People imagine that the truth is bad. The truth is not bad. The truth is: you must be good, and a good person does most mitzvot anyway. For the one or two mitzvot that are a "geder" (limitation) – we'll talk when we get to that.
This is the peshat of Matan Torah: Na'aseh leads to nishma; practical avodah creates the person who can understand; without it the person remains stuck.
> *[Self-reflective note: "My entire shiur is built on the fact that people already go with black hats" – i.e., they already do, and I'm explaining to them why. If they didn't do, we would need a completely different shiur. You can't give a shiur if you weren't first a tzaddik gamur – without a practical basis no theoretical explanation is possible.]*
---
Entire Argument-Flow of the Shiur:
```
Derech hamemutzah (middle path) + derech harefuah (push to other side)
↓
Question: Why are mitzvot sometimes extreme?
↓
Answer: Torah = medicine, not ideal
↓
Greater question: Why do we need a Torah at all? (Avraham was good without it)
↓
Distinction: Torah elyonah (ideal/truth) ≠ Torah tachtonah (practical mitzvot)
↓
Answer: Most people are naturally bad / have azut-strength
↓
Torah = education program (reward/punishment, "candy and stick")
↓
Example: Money-mitzvot – all "close to pazranut" to balance chilut
↓
Chilut is self-reinforcing; pazranut is self-healing
↓
"Hakol l'fi rov hama'aseh" – many small actions break chilut
↓
People become what they do, not what they believe
↓
The Torah's indirect mechanisms (leket, shichechah, pe'ah, shemittah)
↓
The person gives tzedakah without "realizing" he's giving
↓
Shelo lishmah also helps – "Torat Hashem temimah machkimat peti"
↓
Megillat Ruth: Harvest belongs to everyone (collective blessing)
↓
Shiurim/explanations cannot heal (Aristotle's parable)
↓
You must already be good to listen – paradox
↓
Story with the bachur: Practical avodah heals, not intellectual explanations
↓
Stating the reason weakens the fulfillment (Shlomo HaMelech, kiddush Pesach)
↓
Na'aseh → Nishma: First do, then understand
↓
Rambam's ta'amei hamitzvot: Not in order to do, but to understand afterwards
↓
Beinoni vs. tzaddik gamur – the klal is never tzaddik gamur
↓
Against "I don't need the mitzvah" – you don't have the meaning
↓
Conclusion: This is the peshat of Matan Torah –
Na'aseh leads to nishma, practical avodah creates the person
```
📝 Full Transcript
Lecture on Eight Chapters of the Rambam – Chapter 4: The Middle Path, The Path of Healing, and the Torah's Way of Healing
Introduction and Framing of the Lecture
Instructor:
Very good, yes. I'm making a recording here for backup.
So today's lecture is roughly like this, roughly this is the subject, and I forgot to bring the books, he'll come with the books too at some point anyway. But it's like this, today's lecture is built on the fact that we're holding basically at the beginning of Chapter 4, not exactly the beginning, a little bit on the second piece. And generally speaking, the entire Chapter 4 of Shemonah Perakim is a very important chapter, I mean I already spoke, I mean that it's Chapter 4 and 5 that are the central chapters of Shemonah Perakim, the main theory and practice stands there.
The Two Foundations of Chapters 4 and 5
And Chapter 4 and Chapter 5 are built basically on two things, it's framed in a certain way, but it's built on two foundations, and one must understand very well the connection of these two things.
Derech HaMemutza – The Middle Path
The first thing is the topic that's called, what's it called? The derech hamemutza [the middle path], yes? It begins with the fact that the middot tovot [good character traits] are the derech hamemutza, and one must be neither on this side nor on that side, and there is a way how to arrive at the middle path. And there's the derech harefuah [the path of healing], if someone is, the way is simply to repeat the actions as if one is already holding there, as if, fake it until you make it, that's the derech ha'avodah [the path of service/work] of the Rambam [Maimonides].
Derech HaRefuah – The Addition to the Middle Path
And there's also the addition to this, another detail that's called derech harefuah, that sometimes, since the main work is to do, it's not just to understand, understanding is not enough, one must do it, if someone finds himself very far, or in certain things where most people find themselves far, one must move to the other side, not to remain permanently on the other side, one must learn a whole lecture, I don't know if there was already a lecture here explaining what it means, I mean that it was already explained once that it doesn't mean literally, yes? To be long, but not to become too extreme, rather more than you think, because you think it's going to extremism, it's not to be an extremist, yes? And they don't hold with the people who say one must be extreme, because then one becomes crazy and never goes back. It only means to say that you need to go very far, you need to go very far, because you're still very far on that side. That's the topic of the second derech hamemutza.
The Rambam's Question and Answer Regarding Torah and Extremism
And on this the Rambam asked a question, or with this he answers a question that he asks there from a person, that the Rambam claims that the good thing is the middle path, and people say, but I see in the Torah one sees various things that are extreme, or one hears chassidic stories – here come in chassidic stories – hachasidim [the pious ones], that's what the Rambam spoke about, what is told about the chasidim, that they conducted themselves in various ascetic practices, or various, they went into the desert, yes, the Jews went into the desert, as you remember the story. The Jews went into the desert. These are all such things that don't look like the derech hamemutza.
The Rambam's General Answer
To this the Rambam says a general answer, that the answer is that, come in Rabbi Yoel, we need to bring more tables. The answer generally is that the Torah comes to heal people, the Torah doesn't come just to say what the truth is, on that one must say sharply, not for that was the Torah given to know what the truth is, the Torah was given to heal people. Consequently, since the Torah knows that people are afflicted in certain things, the Torah must be extreme and bring ways that he should return to the other way.
And the Rambam brings many examples of this, how one sees that the Torah goes to extremes in order to heal people. And with this the Rambam says, that consequently if someone goes even further than the Torah, he is certainly completely confused, because he can't say, "Ah, the Torah stands for the ideal, but I'm not ideal, I go further." Because you don't grasp that the Torah is already not ideal, the Torah is already to heal you, and you go even further, you're completely off the path. So says the holy Rambam, yes? You remember this piece of Torah, this is more or less the progression of the entire chapter.
Example: The Nazir
Yes, this week's Torah portion. The Torah is against a nazir [Nazirite], but the Torah says "ki yafli lindor" [when one sets himself apart to make a vow – Numbers 6:2]. Why must he go the opposite way? Yes? Simple meaning. The Rambam doesn't say exactly this meaning, he speaks of a nazir, but presumably he means this. Yes, then, but a normal person doesn't need to be. If you can be somewhat wayward, you need to be a nazir. Someone who isn't wayward, doesn't need to be a nazir. Yes?
This is a proof. And also one sees very strongly how he argues. He argues very strongly. One sees very clearly that the Rambam holds that people have an error. People think that extremism is good. And not only do they think it's good, they think it stands in the Torah. And he argues very strongly with these people. He's proving to them that they're not right. It's hard to say what he's questioning, because he doesn't go too strongly into what they thought, but he shows that what they think is not correct.
Methodological Framework: Three Categories for Learning Rambam
But what I want to emphasize today, the group already knows this, right? The group already knows this. What I want to emphasize today is just, that it comes out that here there are two points, like all chapters of Rambam there are two, three points. I made a summary once of this book, of the first few chapters that we learned, I actually need to make one on this with God's help, I haven't made it yet, but I'm just saying it as a preview. I'm going to present to you now what I need to present, and we learned once that in every chapter of Rambam in general, there's a good way to learn Rambam, and Rambam and Rashi [Rabbi Shlomo Yitzchaki], there are three things. This is my framework, it's a good framework to know for learning many things. Three things.
1. Content and Subject – The Essential Idea
The first thing is, what is the content and subject? What is the foundation? What is the, you can call it the philosophy? What is the idea that he wants to bring out in this piece? What is the idea that he's bringing out? The idea can be discussed at length, but that's the first thing. What is the essential idea? For example, one says the idea of the derech hamemutza, the idea of the derech harefuah, of derech hamitah [the path of death – likely referring to ascetic practices], of derech hahergel [the path of habit], these are the ideas.
2. Interpretation – Explanation of the Torah
The second thing, a second entire point, which people are confused about, and many times people start from the second point, but it's another entire topic, is what's called, Rabbi Yoel calls it interpretation, the interpretation, yes? In Yiddish one says the explanation, in Hebrew one says interpretation, and in Yiddish explanation, the same thing. How the Rambam, or whichever book one is learning, explains the Torah with these foundations? Yes? And here you can have further questions, there's a dispute, one says a different interpretation, many times, the novel interpretations, he says an interpretation in a verse that never occurred to me, or it stands like that there, and the other commentators don't think of such interpretations at all. This is the topic of explanation of the Torah according to the foundations, yes? The Rambam, many times very clearly he goes in that seemingly it doesn't stand like that, one must answer. This is the topic of most Jews who learn Torah start from here, and they forget that one must first know what the essential idea is. That's the second thing.
3. Debates – Debates and Disputes
And the third thing is debates, yes? Now that we understand that on both these things there can be debates basically, right? Either someone can understand completely differently, and either someone can understand differently, or he understands the Torah differently. Sometimes there are people who understand differently, but say the Torah stands differently. These are the funniest people. He understands this way, but he says the Torah says nonsense. What do I want to talk with you? You're not the mother I need to talk with. But there are many such people. But the normal person says, either he understands differently, or the Torah stands differently. And we need to argue and show that he is wrong.
Application of the Three Categories to Chapter 4
So for example in this chapter you see very clearly the three things, right? First of all, the Rambam brings out the idea, he brings out the idea briefly. I have some complaints about the Rambam that he greatly abbreviates in bringing out the ideas in this book, and all his books truthfully. But so, that's the way of writings, they write their concise ideas. One, he brings out explanation of the Torah, he explains the Torah. The truth is that the explanation of the Torah already comes out from the fact that he brings proofs from the Torah for his idea. Yes? One doesn't see in the Torah that the Torah says that people should be nazirim [Nazirites]. The Torah is against nazirim. Yes, this week's Torah portion. The Torah is against a nazir, but the Torah says "ki yafli lindor". Why must he go the opposite way? Yes? Simple meaning. The Rambam doesn't say exactly this meaning, he speaks of a nazir, but presumably he means this. Yes, then, but a normal person doesn't need to be. If you can be somewhat wayward, you need to be a nazir. Someone who isn't wayward, doesn't need to be a nazir. Yes?
This is a proof. And also one sees very strongly how he argues. He argues very strongly. One sees very clearly that the Rambam holds that people have an error. People think that extremism is good. And not only do they think it's good, they think it stands in the Torah. And he argues very strongly with these people. He's proving to them that they're not right. It's hard to say what he's questioning, because he doesn't go too strongly into what they thought, but he shows that what they think is not correct. These are the three, three topics, three categories of things that he does in this chapter. Right? Agreed?
The Torah's Rationale and Approach – A Deeper Point
So, I perhaps forgot the second. I know the third, it will be better. The third is just because people aren't familiar with this, one must clarify this. So, this week was the holiday of Shavuot, brings the Torah, it's very important, I want to make the connection of these two things. The truth is, here there is an important thing. It's not just an interpretation, what stands in this chapter is not just an interpretation. It stands in the Torah, this thing. It's better than an interpretation, it's like a rationale for the entire Torah, or most of it, a large part of it. The Rambam here with this piece where he connects his idea with the Torah, he explains in an unusual way strongly the entire Torah, what is the goal and the progression how the entire Torah works. Right?
So here there is a very important thing to understand what this means. I want to think about this in at least two ways that I want to think about a few points that I want to bring out about this. Agreed? In other words, the Rambam here in this section, in the second section, the first section we're not talking about now, the second section where he says that this is the meaning of the Torah, he comes to answer a great question. He comes to... he doesn't answer the question, but he comes to answer the question.
Connection to Shavuot – The Great Question
Because what is the question of Shavuot, right? What is the question? One may not ask any questions on Passover. On Passover one asks a question why do we eat matzah. It's basically the same question. But on Shavuot one asks a question why did the Almighty give the Torah, right? That is to say, it's the same question. I already asked the question on Passover. Therefore it doesn't stand in the Haggadah of Shavuot, because that's already the answer. One is already holding by the answer in the Haggadah of Passover, because it's basically the same thing, yes? Rabbi Gavriel Weisman made a Haggadah of Shavuot, you understand, he made four questions, I mean he only made answers.
Yes, what is the question of Shavuot? By the way, the question is a heretical question, but it stands in all the Chassidic books, because I figured out the trick of the Chassidic books. One of the tricks is to figure out how one can ask the good questions without being a heretic, right? Important thing.
The Ramban's Question on "Torat Hashem Temimah"
So what does one ask the question? What do all Jews ask the question here? By the way, the Ramban [Nachmanides] has an interpretation, he has a sermon, what's called, the Ramban has a sermon "Torat Hashem Temimah" [The Torah of God is perfect – Psalms 19:8]. The Ramban also looked at the verse "Torat Hashem Temimah". The verses, they expound on the same verses. There are certain old sermons on the verse "Torat Hashem Temimah", yes, from the psalm "The heavens declare" [Psalms 19].
And the Ramban asks a question. Do you know what the first question the Ramban asks in his book is? In this sermon? He says like this, there stands a verse "Torat Hashem temimah meshivat nefesh" [The Torah of God is perfect, restoring the soul]. The Torah is tremendous, it's whole, it's perfect. The Ramban asks, "Hmmm... I see the non-Jews have quite good laws, it's not dangerous. A little better, a little higher. What's the big deal? The Torah is so good, it's better than everything that stands before it? Yes, there is a sense, everything is good, but the Torah is even better. That's the Torah. I'm not saying that the person who doesn't have Torah is somehow completely..."
So the Ramban asks a question. In order to ask the question one must live among quite decent non-Jews. I'm not saying, not everyone will say "yes, I see them yes". But it depends on which neighborhood one has. But basically, one can imagine that there are quite good non-Jews. It's a good question this, right? So the first... okay, I'm not going to say now the entire sermon of the Ramban. He has seven answers, as far as I remember. Always if there are seven answers, one must figure out what's going on. Right? I don't know what the answers are to such a simple question. But there is seemingly a bit of a deficiency in the question. Do you hear a gap? If you won't see the gap, you won't have the question.
The Chassidic Way to Ask the Question
But there is a Chassidic way to ask the question. A Chassidic way, it stands in many Chassidic books they ask such a question. Why? Abraham our forefather was a righteous person?
Why Does One Need the Torah? – The Chassidic Question and the Rambam's Answer
From the Ramban's Question to the Chassidic Question
What is the great virtue that the Torah is so good? It's better than everything that stands before it? Yes, there is a sense, everything is good, and the Torah is even better.
But Torah, one doesn't see that the people who don't have Torah are somehow completely... How does the Ramban [Nachmanides, 1194-1270, Spanish Torah commentator] ask a question? He asks the question, one must live among quite decent non-Jews. We're not saying, not everyone, many people will say yes, they are yes. But it depends on which references one has. But basically, at least, one can imagine that there are quite good non-Jews. So it's a good question this, right?
Translation
Actually, I'm not going to say the entire discourse of the Ramban now, he has seven answers if I remember correctly. And whenever there are seven answers, one must ask how the parent is doing. I don't know why one needs seven answers to such a simple question.
But anyway, this is seemingly a somewhat external question. This is a gentile, if you hadn't seen the gentile you wouldn't have had the question. But there is a Chassidic way to ask the question. The Chassidic way, it says in all the Chassidic books to ask such a question.
The Righteous Before Matan Torah (the giving of the Torah)
Was Avraham Avinu (Abraham our forefather) a tzaddik (righteous person)? A great tzaddik, yes? Even a chassid (pious person). Was Yitzchak (Isaac) a tzaddik? Was Shem ben Noach (Shem son of Noah) a tzaddik? Noach (Noah) himself was certainly a tzaddik, perhaps a slightly smaller tzaddik than Avraham, perhaps a slightly greater one? There's a verse that says he was a tzaddik, right? There's even a tune that says he was a great tzaddik. Certainly he was a tzaddik, yes?
What was his name? Ah, well, Chanoch (Enoch), was Chanoch a tzaddik? Was Metushelach (Methuselah) a tzaddik? They were all tzaddikim, right? Great tzaddikim.
Did they have a Torah? How does my opinion stand, right? They didn't have any Torah. Again, let's be clear, we're talking about Matan Torah. Whatever it was, there in Shavuot in the morning they had something. According to the Midrash (according to the Midrash) they had, but you know that one can't get married with a Midrash. They didn't have any Torah, they were great tzaddikim, they were perfect people, they went straight from nothing, they're not just that, they founded the whole thing, the people who would receive the Torah, I mean the Avot (the Patriarchs).
So we see that one doesn't need any Torah, right? Very good. But not the Torah, not Moshe Rabbeinu's (Moses our teacher's) Torah did they have. From this we see, it's clear that one can be a good person without the Torah, there's no doubt whatsoever, it's stated explicitly in the Torah. It's stated explicitly in the Torah that one can be a tzaddik without knowing a single word of Torah, not a single word of Chumash Rashi (Pentateuch with Rashi's commentary) did Avraham Avinu learn. Where did he learn? He had the Torah in his essence, but didn't have, and one doesn't need to have.
The Sharp Question: What Do We Need Matan Torah For?
But the question isn't correct, I don't want to get into what is the meaning of the Torah that existed before Moshe Rabbeinu. I even want to ask a question, if so, what do we need Moshe Rabbeinu for? Why do we need to make Matan Torah? What does this accomplish? So that we should know not to murder? Avraham Avinu didn't murder, he knew that one may not murder, he conducted himself that way. What do we need to have the entire Torah? Right? It's a good question.
Two Meanings of "Torah"
We see that they weren't successful in transmitting it further. They didn't keep Pesach (Passover). They didn't keep Pesach, the question. They broke themselves over the question of Pesach. And the Torah stands in the chapter, right?
That is, when one says Torah, this has two different meanings. There is what one calls Torah as the ideal, what the ideal of a person should be. This one can even figure out without the Torah, even without the Almighty telling you, right? Even without the Almighty telling you, because do you know?
The Mabul (the Flood) and the Nature of People
Because the Almighty even turned to this, and also He made a Mabul (flood) for people who never knew that there is a Creator, they didn't know that there is a Creator, they never knew that there is a Torah, they didn't even know about the seven mitzvot bnei Noach (the seven Noahide commandments), you know? This is stated in the Gemara (Talmud), the seven mitzvot bnei Noach. They didn't learn that piece of Gemara with a drasha (homiletical interpretation) on "vayetzav Hashem Elokim al ha'adam" (Genesis 2:16), that it's gematria (numerical value) seven mitzvot bnei Noach. They didn't know about this.
What did they know? Simply they could have known that one may not murder, one may not steal, one may not commit adultery, all these things that are stated in the Aseret HaDibrot (the Ten Commandments) they knew themselves, to such an extent that they were chayav onesh (liable for punishment).
The Rambam (Maimonides, 1138-1204) says this, these aren't my teachings, everything is stated in the holy Rambam. You see, it appears that it's one of the seven mitzvot bnei Noach. Everything the Rambam says, let's not get into extremes. The thing is stated clearly in the Chumash (Pentateuch), in the entire Sefer Bereishit (the book of Genesis) it's stated clearly that there is a thing of tzaddikim, there is a thing of resha'im (wicked people). Pharaoh received a punishment, later he already received a punishment, beforehand. Certainly was a bad person. There are good people, there are bad people, and not for this does one need a Torah.
The Netziv (Rabbi Naftali Tzvi Yehuda Berlin, 1816-1893) on Sefer Bereishit
So it's stated explicitly in the entire Sefer Bereishit, says the holy one who was called Rabbi Netziv, that this is why it's called Sefer Bereishit, and Chazal (our Sages of blessed memory) say it's called Sefer HaYashar (the Book of the Upright), because an upright person is enough for Sefer Bereishit. Sefer Bereishit teaches how to be an upright person. And if someone is very pious but he's not upright, then he gets a Mabul, it doesn't help. This is mechabel (an impediment). This is the nosa (theme) of Sefer Bereishit.
The Answer: For Whom Is the Torah?
So, what does the Torah do? Here one needs a tremendous thing. The Torah is a... well, what is the Torah for? Why does one need a Torah?
First Answer: For Sick People - The Brazenness of Jews
For sick people. Very good, for sick people. Or for large communities that by default have many sick people. The Torah is... or, there are two things. Either the Torah is for sick people, that is, as it says in the Gemara in Beitzah (Talmud tractate Beitzah), "ilmalei nitnah Torah l'Yisrael ein umah yecholah la'amod bifneihem" (were it not for the Torah being given to Israel, no nation could withstand them). Such chayot ra'ot (wild beasts) without the Torah, imagine what it would have been.
What is the ra'ayah (proof) that the Gemara is right? That the moment the Jews stopped being religious, they already had a medinah (state). They are azin (brazen), the Jews have a lot of courage and a lot of strength. And why did they... what holds them back from being wild beasts and conquering all the nations b'derech hateva (in the natural course of events)? It's the Torah.
What is the proof for this? The religious Jews who don't have the Torah... the secular Jews indeed have brazenness. So whoever has gone to Eretz Yisrael (the Land of Israel) knows that Israelis are azin, they're azin sheba'umot (the most brazen among the nations), no doubt whatsoever. Yes. One has already seen, yes, in the Torah it already says, yes.
So, but the Torah is made to somewhat restrain the Jews, so they should be people after all. If there weren't any brazenness, one wouldn't need any Torah. Right? They are azin, yes. You've already meant this. Hello, they also need a Torah, I didn't say. They'll still get on Satmar... worse, perhaps better, I don't know worse. If the person has so much strength, he needs something to restrain him, he should use it correctly. So... yes.
Second Answer: Most People Are Naturally Not Good
So the Torah isn't... so the olam (world), we are far from emet (truth), we think, I mean it's true for us because we are so far from the truth and we need the Torah to tell us the truth. But ideally, the Torah, Matan Torah, not the Torah.
When I say Torah, the word Torah has two meanings, Torah exists in the aspect of chochmah (in the aspect of wisdom), which Avraham Avinu learned Torah, he meant the truth, he didn't need the Torah, I don't know what to call the two words. Yes, the Zohar (the Zohar, foundational work of Kabbalah) calls this Torah d'leila and Torah d'letata (the Torah above and the Torah below). Whoever heard the shiur (lecture) in English knows that the Zohar speaks about this. The Zohar calls this Torah elyonah and Torah tachtonah (the higher Torah and the lower Torah), Torah d'Atzilut, Torah d'Beriah (the Torah of Atzilut, the Torah of Beriah - Kabbalistic worlds), there are all kinds of ways of speaking about this in the Zohar. The Zohar had ways of speaking about this.
But the ideal Torah, this is what Avraham Avinu learned, what Moshe Rabbeinu learned, this is the truth, truth, this is the emet la'amitah (the absolute truth). But the Torah of Moshe Rabbeinu, the Torah shel matah (the Torah below), the Torah sheba'olam hazeh (the Torah in this world), came in order to heal the people who are sick.
Or a second way of saying this is, so that many people can be better than they would have been without it. Why? Because most people are not good people.
The Proof from Sefer Bereishit: The Nature of People
How do I know that most people are not good people? From the same Sefer Bereishit, right? Naturally, the Almighty made the world, this is stated in Parashat Bereishit, Parashat Noach. The Almighty made the world, this is the teva (nature), yes, seven days He made the world, the Almighty made the world, on the sixth day He made the world, on the seventh He rested. Afterwards were the first people, the second person killed his brother. This is the derech hateva, that's how it goes. This is the normal, this is the nature. It's not good.
Later, there were many people, "ki rabah ra'at ha'adam" (for the wickedness of man was great - Genesis 6:5), "ki kol yetzer machshevot libo rak ra kol hayom" (for every inclination of the thoughts of his heart was only evil all the day - Genesis 6:5), all the beautiful ma'amarim (sayings) that you know, and so on. This is how people are, they are like this by nature. "Vayomer Hashem el libo lo osif lekalel od et ha'adamah ba'avur ha'adam ki yetzer lev ha'adam ra mine'urav" (And the Lord said to His heart: I will not again curse the ground any more for man's sake; for the inclination of man's heart is evil from his youth - Genesis 8:21).
One tzaddik appears, he grasps that this doesn't make sense, he gathers his family, he tries to teach himself, he tries to keep his people, very advanced before Avraham Avinu, he tries to keep his people. But you see from the story itself that most people are not good.
Why are most people not good? If people could be good, people could recognize the truth by themselves, one wouldn't punish them. But b'derech hateva most people are bad. As we learned what the Rambam says, why the bnei adam (children of man) means, b'derech hateva, you give people power, they'll be oppressive and make others slaves. This is how people work. human nature, it's predictable. Whoever is predictable differently doesn't know what he's talking about.
The Torah as an Educational Program
So for this came Moshe Rabbeinu and he said he has an etzah (solution) for the problem. The Torah isn't a solution for not knowing the truth, it's a solution for the fact that most people are not capable of grasping the truth. Most people, even if one would come give a shiur and explain everything that Chanoch knew, they'll quite possibly become worse people if anything, or it won't help them at all, they won't remember the entire drasha, the entire explanation, the entire understanding, the entire hakarat ha'emet (recognition of truth), it won't change them at all.
Sechar V'Onesh (reward and punishment) - Candy and Spanking
So what is the answer? Torah is the answer, sechar v'onesh. As you learned in Chumash, what is said at the brit (covenant), yes? Torah is the answer, forget about the truth. Not forget, not forget, but you won't be able to convince with the truth, you'll be able to convince with some candy and with spanking.
This is the meaning of "chanoch lana'ar al pi darko" (train a child according to his way - Proverbs 22:6). What is the meaning of "chanoch lana'ar al pi darko"? It doesn't mean what Rav Hirsch (Rabbi Samson Raphael Hirsch, 1808-1888) and all the modern people say that one should speak to the soul of the child, it means one should speak the language that children understand. Which language do children understand? Spanking and candy. Okay? Today there are more sophisticated versions of spanking and candy, but it's still the same thing, right?
What he likes, what he likes, one says you like this? I have this, be a good boy, they'll give you this. You don't like this? Be a bad boy, they won't give you this. This is basically what is the meaning of chinuch (education), and Torah is a chinuch program, not a truth program, but a chinuch program. Right? Very very simple, and this is the solution to the whole thing.
Transition to the Rambam's Examples: Money-Mitzvot
So I want to explain a bit better how this works, because I feel that if one grasps this one can understand most mitzvot, at least the idea of most mitzvot one can understand, and one can also understand what the Rambam says here that it goes somewhat b'derech kitzuni (in an extreme way). What does he mean b'derech kitzuni? right?
So I want to speak about the examples that he speaks about. I didn't bring my version because I put it together a bit to bring here, but he speaks here about certain examples, okay? So let's speak about the examples that he speaks about. The examples, we already spoke that there are two types of middot (character traits) that the Rambam speaks about in this chapter: one is about ta'avot ta'anugei haguf (bodily pleasures), and the second is about money, two important things in life.
And now I'm going to speak about what he speaks about regarding money, okay? Because I just want to show, I want to speak about this a bit, and I'll speak about this also for the sake of the shiur of Shavuot, that we learned Megillat Rut (the Book of Ruth), and it says there, I don't know why one says that one shouldn't go into Shavuot a bit.
So he says like this, look what the Rambam says here, after he finishes speaking about ta'avot, which came back to this also, he says like this: "vechen kol mah sheba baTorah" (and so too all that comes in the Torah), everything that's stated in the Torah, and he makes a long list: ma'asrot (tithes), leket (gleanings), shichechah (forgotten sheaves), pe'ah (corner of the field), peret (fallen grapes), olelot (incompletely formed grape clusters), shemitah (sabbatical year), yovel (jubilee year), tzedakah dei machsoro (charity according to his needs), and so on.
The Torah's Unusual Way of Giving Charity: Why There's No Simple Commandment to Give Money
Introduction - The Rambam's List of Mitzvot That Are "Close to Wastefulness"
I just want because I want to speak about this a bit, and one spoke about this. It's also a shiur of Shavuot, one learned Megillat Rut, it says there, and it must be said with oneself like Chaim Malka's been Shavuot a bit.
He says like this, look what the Rambam says here, after he finishes speaking about ka'as (anger), ta'anugim (pleasures), which came back to yichud (unity/seclusion), he says like this, vehin kol mah sheba baTorah (and behold, all that comes in the Torah), everything that's stated in the Torah, and he makes a long list, of ma'asrot (tithes), leket shichechah ufe'ah (gleanings, forgotten sheaves, and corner of the field), peret ve'olelot (individual grapes and small clusters), shemitah veyovel (sabbatical year and jubilee), tzedakah dei machsoro (charity according to his needs), how many things do I have already? That's five, six, seven mitzvot.
He says, all this is karov lifazranut (close to wastefulness/excessive giving), all these mitzvot are almost pazranut. We remember that there are two ketzavot (extremes), pazranut is one, yes, being a pazran (wasteful person), how giving too much is one bad thing, the other side is being a kamtzan (miser), a kamtzan (stingy person), one who doesn't give enough, and in the middle, that's the correct middah (character trait) of giving tzedakah, of helping whoever needs, whoever one needs to help in the way one needs to help, at the time one needs to help. The Rambam says, but in the Torah this is not stated.
The Great Question: In the Written Torah There's No Simple Mitzvah of Charity
I want to note here a very interesting thing, I mean other people who have learned about these things already know how, that in the Torah, you know that in the Torah there's no mitzvah stated to give tzedakah literally? Interesting thing, yes? For example, or one even speaks of supporting a person who learns, all kinds of ways that one gives tzedakah, in the Torah there's not stated a single one of these mitzvot, or almost not, and not befeirush (explicitly). The Torah shebichtav (Written Torah), the Rambam says that one speaks of the Torah, the mitzvot that are said in the Torah shebichtav. The Rambam says "vehin kol mah sheba baTorah", but it's not translated.
The Strangeness of the Torah's Approach to Helping the Poor
Yes, as was read, we read on the second day of Shavuot the portion of Re'eh, yes? There it states almost all the commandments about helping a poor and destitute person. "Aser te'aser" [you shall surely tithe], yes, we read it on the holiday, because the holiday is the time when one makes joyful, one must calculate for a poor and destitute person.
What the Torah Says About Helping the Poor
What does the Torah say? It says this way, one should give maaser sheni [second tithe] for a poor and destitute person, for Levites, and one should give leket, shikcha, and pe'ah. I mean, it already states in Emor [the portion of Emor], by the holidays and in Kedoshim [the portion of Kedoshim], and one should give, on the holiday one should give him to eat also. What else does it say? If he is poor one should give him a loan, and one should forgive it in the shemitah, and if he is sold one should redeem his house, if he sells himself, a relative should redeem him from the Jew who bought him, or the non-Jew who bought him. Very much about social help, but one thing doesn't make sense, they give money.
The Problem: It Only Mentions Loans, Not Gifts
Giving, the loan is an anti for the sake of cash. But lending, not giving. "Ha'avet ta'avitenu" [you shall surely lend him], give him with collateral, yes? Give him with collateral, give him with a guarantor. It doesn't say you should give without a guarantor even. That which it says shemitah one must forgive, okay, but it doesn't say what one gives, it says that one lends. It almost doesn't say to give, true? "Patoach tiftach et yadecha" [you shall surely open your hand], the Gemara interprets the verse not according to its plain meaning. I mean to say, what?
The general person, nu? There was money, I don't know. There wasn't any Tyrian silver, I don't know, no Tyrian silver is iron, but something with money. "Ha'avet ta'avitenu" means one gives him money? No. Something one gives him. Let's not even talk about money, about bread, I know about wheat. Why doesn't it say that one gives kemach de'pischa [flour for Passover]? It says something up in the field one lets them give. It's very strange, right?
Chazal Interpret the Verse Not According to Its Plain Meaning
I understand that my question is, Chazal [the Sages] interpret the verse not according to its plain meaning. Okay, the Rambam will say that it's Torah she'be'al peh [Oral Torah]. "Patoach tiftach et yadecha lo ve'ha'avet ta'avitenu dei machsoro asher yechsar lo" [you shall surely open your hand to him and lend him sufficient for his need, whatever he needs], the Gemara translates from here the general commandment of giving tzedakah, it means giving money, even lechatchilah [from the outset] giving a gift of money. But it's not the plain meaning in the verse. The verse speaks of a loan, there's no doubt, the plain meaning of Scripture speaks of a loan, and he must still pay back, except if shemitah comes and he hasn't paid back, then one must forgive. But in the Torah it doesn't say to give tzedakah.
The Strangeness of the Torah's Approaches
It's an interesting thing. Let's say what it says. There are two reasons, one can think in two ways. I want to first say the Rambam's way, and then another, a slightly different way, which is perhaps connected to it.
Usually, what does it say every time? There are people who need money, people who have money. There's a commandment to help another. This is the good character trait of generosity, right? The Rambam says there's a good character trait of generosity. Generosity means, there's a certain amount that it's right to help another, and this is a good character trait, it's a commandment, it's a good character trait. Abraham our forefather understood this, true? Abraham our forefather gave, I don't know, whatever he had to give. Hospitality to guests, by the way, hospitality to guests is another commandment that doesn't appear in the entire Torah, and we only think of it from Abraham our forefather. There's a derasha, there's a derasha that says a way, it's a way that doesn't appear in the Torah. Abraham our forefather did kindness and tzedakah and justice with thousands of people, he didn't know, he didn't give any leket, shikcha, and pe'ah, I don't know what he gave. He gave what needed to be given, he gave, he gave a garden with the door, whoever needed he gave. The Torah never says, "Give as much money as is lacking you should give." It doesn't say in the Torah.
What Would Be Normal? A Charity Fund
What does it say in the Torah? All kinds of approaches. This is somewhat strange. And it's a whole long list. You could say, a poor person, what would be normal? What would one say today? Let's make a charity fund. Fine, distribute every month for whoever doesn't have enough money, so much, according to his needs. A fund, a soup kitchen, distribute every week for whoever doesn't have food, there's food. Whoever doesn't have money to buy rent, pay him at the end of the month, I don't know how much one needs to make sure he can have. Whatever the social approach is, give him money and the problem is solved.
The Torah didn't think of it, it didn't occur, it's so primitive, it didn't occur to Moses our teacher? One could say, gentlemen, "When you see a poor person from Israel, and you shall gird yourself for him." What is this? It's not at all crude, not at all normal. No. A sheaf from a forgotten sheaf in the field, you shall not go back to take it, let him take it. Can you think of a more undignified, humiliating way to give tzedakah than this? You know what? Take it, I didn't have the nerves to go back to the field, let him have it. It's very strange. It would have been in addition to other charity, one can say teachings about this.
Pe'ah – An Unusual Way of Giving
Pe'ah is nothing. Pe'ah means "you shall not finish." You shouldn't take the corner of your field. It's not leket, shikcha is you forget. Pe'ah is officially a thing, every time in the field, give a little. Yes, give a little. It's better on the corner, which is not a normal way of giving money. The normal way is, take a little, give a little. I mean, what, he has to come dragging himself, searching, and the householders still watch which poor people can come, yes? It's not so simple. And there's no measure for pe'ah, one can fulfill the obligation with just a small bit. It's very strange truly. I believe one doesn't have to give the measure of pe'ah, yes? It's calculated, a bit more dignified than leket and shikcha, but I don't hold it's a normal way of giving money for a poor person.
Priestly Gifts – Why Not Just Money?
But it's still a... even a priest and Levite, he should get terumah and ma'asrot [priestly gifts and tithes] with all kinds of things. Why can't he give a few dollars on a good day? There wasn't any money then, you say. I mean that there was already money then. Money had already been used then. In Moses our teacher's times money had already been used. It's somewhat strange.
The Rambam's Answer: The Torah Is for Most People, Who Are Inclined Toward Miserliness
And the Rambam says an answer to this question. But I want to note. Second, there are two questions. You can ask, the Rambam asks here like two questions. One is it's strange, I ask the question. What does the Rambam ask the question? We don't do all these clever things. We know that one doesn't do, one isn't observant of, not the commandments of pe'ah, not leket, not shikcha. It's not so necessary, because there are workers, and there are combines, and there are machines. One gives money, one gives him. One doesn't give him money these things more or less.
Second, priestly gifts, yes, it's symbolic, that you don't have a priest, you can't eat it. It's another thing. It's another topic. There isn't a single yeshiva that supports itself from priestly gifts, true? The original purpose of priestly gifts doesn't exist, right? The yeshiva needs to support itself from money. There's a commandment of priestly gifts, one has three gifts, one has this and that. But it's not the topic, right? We're talking now about tzedakah. Why are we talking about tzedakah? Because there is the commandment. One must distribute money. And in the Torah there's no commandment to give tzedakah. We derive it, I know, according to the homiletical interpretation it perhaps states. But there's no commandment of giving tzedakah. And there are seven other ways of giving, seven other lower approaches, right? Seven other approaches. Pe'ah yes, one gives also. But what do you say that pe'ah is normal? It's not normal pe'ah. Does the householder normally stand in his field and leave a large piece of pe'ah? What does he want with all these things? It's so much and so much and so much.
Shemitah – Another Strange Approach
About this the Rambam says an answer to this. I'll say what the Rambam says. I mean, in place, shemitah and yovel [sabbatical year and jubilee], also forgiven every seventh year. Every year give a seventh. What is the strange shemitah? Everything is strange. A whole Torah comes and it throws you. Perhaps there are still reasons for shemitah, but let's talk about the reason. There are very many things. The Rambam says, the Rambam says... what?
Student: It's shemitah. It states in the Torah, "and the poor of your people shall eat." It's an explicit verse. The Torah states, "and the seventh year you shall release it and abandon it, and the poor of your people shall eat." Or "and you shall not sow the sabbatical year." Which verse does it state on? It also states in the portion of Behar, similarly. What he doesn't take, it's ownerless, he can take it, he takes. It does grow yes.
Instructor: That's a good question. The answer is that aftergrowth is rabbinically prohibited, and he gives it for everyone. It's ownerless for everyone, not only for the poor. Very good. But the point of this is that it's the poor... It states in the verse, you're arguing with the verse, and the verse states "and the poor of your people shall eat." Certainly, the Gemara says, the Midrash says in the portion of Behar, it learns a derasha, not only the poor, the animals may also eat. He's also a poor person, he doesn't have what to eat. Very good, he doesn't have to die of hunger, he may also eat. But all are equal, yes, he gives also for the poor. When it's clear in about twenty verses in the portion of Mishpatim that it's so that the poor should have to eat.
There are all kinds of strange things. Okay, you can argue. The laws of shemitah are still in Yoreh De'ah [section of the Shulchan Aruch dealing with ritual law].
Summary of the Two Questions
The question is, two questions. First of all, why can't one say normally, be a person and give what's needed? "Dei machsoro asher yechsar lo" – this is the verse, the Gemara interprets. "Dei machsoro" – if he needs a car, lend him a car. He needs a hat, lend him a hat, give him a hat, and so on. What he needs, it includes everything. "Dei machsoro" already includes everything. Suddenly there are other things. So these are the two questions. It could be that it's one question. And second, there are so many other approaches, and each time such a trick. It's very strange.
The Rambam's Answer: For Whom Was the Torah Given?
The Rambam's answer here is basically this, as I understand what he states here, he doesn't say why he states, he says this way, this one must remember. When you expect that normal people who give, certainly you understand that the money isn't yours, the Almighty gave you the money so that you should share it with whoever needs, according to what's right. It's not waste and not squandering. The person really doesn't need any commandments. Not for you was the Torah given. The person who really gives for each one properly, not for him was the Torah given. The person who really gives for each one properly, not for him was the Torah given. On Sukkot I already said once a sermon, that one is the Torah scroll, he is already the differences in customs on Shavuot. Not for him was the Torah given.
But for whom was the Torah given? For most other people. Most other people, they are inclined toward the side of miserliness. Most people are not inclined toward the side of wastefulness.
Aristotle's Insight: Why Most People Are Miserly
I saw Aristotle says a very interesting thing – the Rambam took all these things from Aristotle. What is the explanation that most people... It happens very rarely that people have a problem that they give too much tzedakah. There are a few such people, perhaps, but it's very rare. Most people give too little.
The Self-Reinforcing Mechanism of Character Traits
He says why? Because think about it, that to be a character trait, character traits have like a self-reinforcing mechanism, that the more one does them, the more they become. Someone who gives too much tzedakah, it's self-healing, because he'll use up his money, he'll stop more quickly. Usually, the problem of giving too much money solves itself. Eventually one runs out, and one returns to the middle path.
Not so the problem of giving too little money, on the contrary, it becomes worse and worse. He always has more money that he doesn't give, and he keeps it for himself.
The Torah's Indirect Strategies to Deal with Human Miserliness
The Shulchan Aruch's Permission to Squander for Orphans and Widows
Maggid Shiur:
The Shulchan Aruch says that there's a permission, one may squander on the orphans, on the widows, there is such a permission.
What? Yes, and why? What about the squandering? Isn't it a sin? The rabbi was also.
The Satmar Rebbe's Extreme Charity Practice
But the Satmar Rebbe, okay, in practice, the Satmar Rebbe didn't die either, no one punished him, it's not dangerous, he had a position. The Satmar Rebbe said, he knows, he is his rabbi, his job is not a problem.
The Satmar Rebbe gave money for perhaps, he collected money, I don't know, I mean that his son complained that he takes, he wants to give the money he had for him, and he wanted to give for another.
He says, no, it's not a problem, you say, there are people who say that the rabbi's son should be given money, that one is not the rabbi's son.
He didn't understand that he said that he used to pay out all his money every day, and I swear, I don't present myself in the appearance, one may not squander more than a fifth.
He said that his Satmar Rebbe is worth much more than all the money he gave out every day. It's income, his Satmar Rebbe makes a lot of money, he made himself very much money with this.
He said, ah, he didn't run out of money? He said, no, I ran out, I borrowed. One may borrow, he said, I will sometime borrow.
He had credit, he had good credit, the Satmar Rebbe. The Satmar Rebbe had a thousand credit score, right? He could borrow as much as he wanted. Yes, and his name is also part of his net worth.
Nu, it's not a sin, it states that certainly, it's a measure of piety, perhaps for most people one shouldn't do too many excesses. But what the Satmar Rebbe said, he had a measure of leniency, this was it went extreme.
The Rambam's Principle: "Everything According to the Majority of Deeds"
But, the Rambam says, so he says, most people usually don't have this problem. Usually there isn't this problem. So, but what the problem is yes, that most people it's very hard to separate them from their money. This is the order.
So therefore, and remember also that the Rambam, the very famous Rambam says this in his commentary on the Mishnah regarding tzedakah, yes, "everything according to the majority of deeds," yes?
The Rambam's Answer: "Everything According to the Abundance of Actions"
Says the Rambam, there is one answer [answer], a simple answer why one needs many things, "hakol lefi rov hama'aseh" [everything according to the abundance of actions]. Says the Rambam, if someone sees he has a midas hakilos [the trait of stinginess], like most people who don't give enough tzedakah, and he has a thousand dollars, he should rather distribute one dollar at a time than the entire thousand dollars at once.
Practical Illustration: The Baal Habayis Who Gives Once a Year
So, what? Is that right? I spoke with a certain Jew, a baal habayis-ish Jew, a couple of years ago. Okay, I hope he doesn't hear this from here. And he told me that first of all, it bothers him very much to give. People always come to shul to give money. He gives once a year a hundred thousand dollars to his, and I do it for whom, and he gives a check.
But this, says the Rambam, that one should not do this. Why? Because the person has remained a non-giver. True, it may be that he gives in the end more tzedakah in the accounting than other people, but he in practice, truly, how I know him and know, just [simply], I don't know anything personal, but he's not a good person, because he is essentially [in essence] a selfish person. He hasn't become unselfish.
Says the Rambam, to distribute a little money every day for those who come to shul, is to become less selfish. By the way [incidentally], that one gave less money perhaps. That's a different accounting, that one should have enough money. But he became less selfish.
The Same Thing: Every Step is a New Action
The same thing is what he says here. One needs every step, every step is here "ma'aseh rishon" [first action], "ma'aseh sheni" [second action]. One must constantly [in order] do new things in order to uproot the midas hakilos, to become accustomed [to get used to], to weaken the midas hakilos. That's one thing.
The Deeper Principle: People Become What They Do
But I think there is a deeper thing here. This is simple, yes? This everyone understands simply. I think there is also a deeper thing here.
The deeper thing is, that the trick here is built on the fact that people become what they do, not what they believe, not what they think. Yes?
Today people think that they have the right hashkafos [perspectives], with shitos [methods], "It helps something, I hold that one must give." I don't care what you hold. Do you give? Do you not give? Not only do I not care what you hold, your nefesh [soul] doesn't care what you hold.
If you give, even if you do it leshem shamayim [for the sake of Heaven, for God], you say that you do it for the klal [community], you have explained to yourself [explained] leshem shamayim, it will be explained to you leshem shamayim. If you don't give with a good accounting, it will be explained to you why not. That's the way how people work.
The Torah's Two-Pronged Approach
So, if one speaks to a klal, let's remember, the Torah [the Jewish Bible/law] spoke that there are two things: first of all [firstly], the Torah made for the sick people, and secondly, it is made for the klal. Also because the klal is sick people. But one must speak to a klal, and one must speak in a manner [in a way] that one can speak with a klal.
So, and the virtue [virtue]... a small genius [genius] is here, but a great genius is a great chiddush [new thing]. So, to a klal one must find ways how one can speak to the klal, and one must make ways how he shouldn't catch that he gives tzedakah. That's the point [point].
If he catches, he has his midas hara [bad trait], his middah that says to you "my money, why should I give for you?".
The Torah's "Tricks": Indirect Mechanisms for Tzedakah
So, there are all kinds of tricks that one makes that you don't catch that one gives you tzedakah, that you don't catch that you give around yours.
Leket, Shichechah, Pe'ah: "It Costs Nothing Anyway"
For example [for example], the Torah says, "Come listen, you cut your field, forget one section." Even the finest... it's shichechah [forgetting]. It means after all [in total]... Rabbi Elisha always says that it means, it doesn't have to be a chazir [pig, impure person] that a person...
What is today? For example, that a person makes a simchah [joy, celebration], there is such an organization that collects the food after the simchah, because it's a shame, one can give it for aniyim [poor people]. It doesn't have to be a chazir. Ah, it's with good, take it home. Hello, you have at home, tomorrow you have supper at home. Right? It doesn't have to be...
I say, there is such, one lives from a tzimtzum [constriction] that has a bundle in a person, that always... he makes sure that in shul there should be three glasses of coffee, because three people come. Buy enough, there should be for other people.
The Parable of Shemittah: Abundance vs. Constriction
I had a friend [friend] who explained to me even, I don't know if this is the correct pshat [simple understanding], but it's true [true], and one should understand what is the pshat that the Torah says that one doesn't do with the shefa [abundance] that it is already an abundance just like a nes [miracle], and one uses because of what a nes happened every six years, it doesn't make sense.
The Rav says, he knows, he thinks that it's simply as the beginning of simplicity [as the beginning of simplicity]. He says like this, go into a Chassidish beis medrash [study hall] for the kiddush [kiddush], you will see, it never runs out the kugel, and there is always enough kugel for everyone.
Go into a Litvish beis medrash, God forbid [God forbid] Litvish, but where more restrained, more stingy [stingy] beis medrash, you will see that many weeks, one guest comes, there is already no kugel for him. Or even if he would have calculated, he says what is the pshat?
If one calculates with the surroundings from the start [from the beginning], the gabbai [gabbai] who buys, he always buys two tates, because he knows that there is enough for everyone. If one lives with a tzimtzum there isn't enough for anyone. That's the simple meaning in the blessing [blessing] that he makes shemittah [sabbatical year].
But this is... where do you see shemittah? Shemittah means that he thinks already the sixth year, what means "vetzivisi es birchasi bashanah hashishis" [and I will command my blessing in the sixth year]? He thinks the sixth year already, just like "mi shetarach be'erev Shabbos yochal beShabbos" [whoever prepared on Friday will eat on Shabbos].
He thinks... no, I'm not saying that one should think to prepare, I'm saying that not only should one think, one should think with the mitzvah [mitzvah]. Think that there are surroundings who won't have the seventh year. So there is, one lives with a shefa, one lives with a merchav [breadth], there is for everyone, there is enough. That was his parable's [parable's] pshat.
Evaluation of the Parable
He wants to make it even more moral, more... the parable understands that the importance [importance] of sukkah [sukkah] is there is usually coffee for everyone. There is sometimes a Lifshitz, sometimes there isn't. If you don't take it on, it's not right? Okay, it's not right. The parable is better that you take it. It's an "al tehi ke'eved hameshares al menas lekabel pras" [don't be like a servant who serves in order to receive reward]. It's not right.
I think that shemittah speaks about a different thing, because it means that he will do more so that there should be enough. Okay, one can argue. One must certainly put away, but the Almighty puts away for everyone. Shemittah means that one has in mind the other, so one has in mind more, one has in mind...
Okay, let's say it's not a good pshat on shemittah, we'll find a better pshat. I'm just saying that the idea of "this is an elevated ko'ach she'yesh bo po'el" [a power that has an effect], this is a simple idea.
Divrei Torah Against the Yetzer Hara: The Torah Doesn't Go Directly Against the Yetzer Hara
But I think that according to the Rambam it's simpler or deeper than this, that one can't say to a person "give money, give money". It doesn't go directly against his yetzer hara [evil inclination]. The Torah, the divrei Torah against the yetzer hara [words of Torah against the yetzer hara], the Torah doesn't come directly against the yetzer hara.
The Problem with "Ve'ahavta Lere'acha Kamocha"
If the Torah... there are many people, I'll say an interesting thing, there are many people who come and say, "What is the whole Torah about? I know, you need to reach, yes? It says Rabbi Akiva [Rabbi Akiva] 'zeh klal gadol baTorah' [this is a great principle in the Torah], one should think of the other, one shouldn't think only of oneself." Okay, work on thinking of the other.
No, you don't catch. The Torah came to solve the problem of needing to think of the other. Do you understand? That person, many times that person is bad. Not always, if he conducts himself in the way of the Torah [in the way of the Torah] he truly becomes good, because he sets the intention [intention].
But many times, the people who say that someone is an egoist, he is the total, the whole Torah wants that he shouldn't be an egoist, he shouldn't think of himself. In practice, he lives as an egoist, that person, and he speaks a whole mussar drashah [mussar sermon] how it's so hard to stop thinking of oneself, and it requires mesiras nefesh [self-sacrifice]. It's not so. The Torah came to help the problem. It is truly hard.
Rabbi Akiva and "Chayecha Kodmin"
If one wants to go directly say "stop, don't think of yourself", he thinks of himself. Rabbi Akiva is the same Rabbi Akiva of "chayecha kodmin" [your life comes first]. Also a question [question]. Okay, that's already a small [small] question.
But what Rabbi Akiva says is, that the mitzvos [mitzvos] of the Torah are made that at the bottom line [line] you should stop thinking of yourself. "Meleches leket shichechah u'pe'ah" [the work of leket, shichechah and pe'ah] costs nothing. What has the Torah thanked you? It costs you nothing. A few olelos [olelos] remained, leave it, don't be bad. As if [as if], it's not really a bad person would do it without the Torah.
It may be that this is the derech hamemutza [middle way] that you said, I don't know. The Torah goes a bit more radical, says "don't be bad. Leave, leave, you have so much, let the other also have a little."
The Torah's Strategy: Giving Without Catching
Now, you catch yes? Now you say, there is already that the Torah has found a trick how to make the person should give tzedakah without he should catch that he gives tzedakah. Little by little, he does all these tricks. Tell him, he says, give, what are the other tricks that one says? Do "azov ta'azov imo" [help help with him], do...
Okay, the Rambam says a different thing. Give shemittah, give yovel [jubilee], every seventh year. Why? Shemittah also has other reasons [reasons], right? Not only... the Rambam says that shemittah is about this. Let's accept what the Rambam says. Shemittah is so that the poor should have to eat.
The Torah stands many other reasons why one should do shemittah. "Veha'aretz lo timacher litzmisus" [and the land shall not be sold forever], and according to Kabbalah [according to Kabbalah], shemittah is a holy time, yes? It stands in the verse [verse], yes? "Vekidashtem es shnas hachamishim" [and you shall sanctify the fiftieth year], it stands almost [almost] in the first verse, it's holy. And consequently it's a holy time, one should sit in kollel [kollel] learning and not work. That's a good answer.
This is divrei Torah against the yetzer hara. This is because one can't tell you directly "give for poor people money", one finds you all kinds of tricks that you should give money. Whether shichechah is no difference [difference]. It may be.
Practical Applications: Fundraising and "Chai Dollar"
Today also, everyone who does fundraising knows, almost no one will give money. I made a campaign, I hold that it's exactly the gematria [gematria], and one gives chai dollar [eighteen dollars]. What is chai dollar? Someone told me that chai dollar is not inflation-adjusted, one must change it. But, it's little, eighteen dollars, let it be so. Once it was six dollars, yes?
But... by the way, why do I say this? Because you said simply that it's not called "parmashto" [his prutah], because it's not your action. The point is, why does the Torah say "keminyan yovlos" [according to the number of jubilees]? Yes, it's a better word. A root is called "parmashto ben kashta" [his prutah, son of his bow].
Because it makes much more money this way. By the way, what? A second tzaddik [tzaddik] said this. He says, he says, you know why he lies? One makes more money.
But this is because a person, it's hard for a person to part with his money. One gives him excuses, not excuses, one gives him motivations [motivations]. This is the whole Torah entirely [the whole Torah]. Yes, one says another Torah. It's an investment. It's an investment.
The Torah as a Means for the Public: Leket Shichechah U'Pe'ah and the Collective Nature of Livelihood
Shelo Lishmah: The Torah's "Tricks" Help Even Without Proper Intention
It's a better word, instead of it being called "parmashta ben kakashta", because it makes much more money.
In any case, what? A second side is what you say, it's a thing that lies, he makes more money. But this is because a person, it's hard for a person to part with his money, one gives him excuses [excuses], not excuses, one gives him motivations, this is the whole Torah entirely. Yes, one says another Torah. Yes. It's an investment. Even when he doesn't think and he doesn't feel that it's an influence, that it's a way of ownership. Yes, yes, it helps, exactly. Because the people are, they don't say that it's enough, they need to add understanding later, but it helps that he becomes less egoistic. Yes, it helps.
This is certainly, if he needs to have understanding, if he errs and he does it with revenge, I'm not speaking. But even when he does it not for its own sake, shelo lishmah, yes, shelo lishmah. He doesn't catch, yes, he thinks that he does it because it's a holy matter, meanwhile he becomes good. I can tell you that it works. I know that one and I hold that he is already good. Yes, you know how bad he would have been without this, yes? It helps, it helps. It's not a thing for perfection, but the Torah is not made for perfection. The Torah is made, as I told you the second Torah.
"Toras Hashem Temimah – Machkimas Pesi": The Torah is for the Public
Therefore he brings here the verse, "Toras Hashem temimah, edus Hashem ne'emanah, machkimas pesi" [Psalms 19:8 – "The Torah of Hashem is perfect, the testimony of Hashem is faithful, makes wise the simple"]. Who is not a pesi? Not for him is the Torah. The wise and the Torah, he already knows the Torah. The Torah came to help the pesi, and this is with many such sorts of tricks. So I think is the secret. And one truly uses many such sorts of tricks, and this is all so that the public should be good. Not only that the tzaddikim should be good. The tzaddikim were always good, for the tzaddikim one doesn't need Torah. The virtue of the Torah is that the public should be good. This is one pshat.
New Pshat: Megillas Rus and the Collective Nature of Leket Shichechah U'Pe'ah
The Context of Megillas Rus on Shavuos
Shavuos I thought another pshat about nichsei melog [property that a woman brings into marriage that remains hers], and we'll speak about this. In Megillas Rus [the scroll of Ruth, read on Shavuos], yes, one reads Megillas Rus Shavuos afternoon. I saw, and one sees there, it's very interesting, one sees there in Megillas Rus, it appears almost from the verses, that that Rus should be able to glean there by the field, this is itself a portion of hers. Yes, one must understand the context of geirus [conversion to Judaism]. Let's say very well. In other words, it stands there that, I don't remember the language of the verses, it stands there that she came and she sought some place, and Boaz first she went from the back somewhere, "vatelakket basadeh acharei hakotzrim" [Rus 2:3 – "and she gleaned in the field after the reapers"], in the back, stood in the back some girl, and she said that she wants to go glean.
Student: No wait, look what stands later, you will see. Still before. What stands there in the verse?
The Harvest Hierarchy
Instructor: What does it say? Yes, very good. It says there "al telkhi lilkot besadeh akher" [Ruth 2:8 – "don't go to gather in another field"]. Yes, very good, it says there "al telkhi lilkot besadeh akher", correct.
The Hierarchy at the Harvest
In other words, she comes out a stranger, and it seems that the order was that there was the ba'al habayis (landowner), Boaz comes in with his... "Hashem imakhem" [Ruth 2:4 – "May Hashem be with you"], yes, the ba'al habayis comes with his entourage, and he says such a blessing too, they make a l'chaim there for the rebbe, he gives the first cut, you know, and afterwards the people work. So, but in the back stand the mekuravim (close ones), like the mildly close ones stand, and after them are the completely foreign ones, the actual gerim (converts), whom they can practically throw away normally.
It seems that it's correct, that's how it is according to halakha (Jewish law) too, one may not let whoever wants gather, just as in all tzedakah (charity) there is tovas hana'ah (the right to determine who gets the benefit), the ba'al habayis may decide from whom there will be leket shikhekhah ufe'ah (the fallen stalks, forgotten sheaves, and corners of the field that must be left for the poor). So, the simple meaning is that one sees, and afterwards Boaz came and he brought her close, he simply said "huggad huggad li" [Ruth 2:11 – "it has been fully told to me"]. What does huggad mean? He says, ah, are you indeed a part? I heard that you left, you came lakhasos takhas kanfei Yisrael (to seek shelter under the wings of Israel), I saw that you want to be a part of us. I know that the matter, he brought her even closer, you can go, he instructed that they shouldn't bother her, you shouldn't go to another, there they will indeed bother you, go here they won't bother you.
"Lemi Hana'arah Hazos" – The Question of Belonging
So, what do I see here? What I see is, this is basically part of the... Why a na'arah (young woman)? He had all the Jews, did he need to get a new interpretation? For what purpose? No, he should make it known in the Torah. This is the Torah. What I want to bring out is, I mean that the simple meaning that it seems is, that if a new interpretation came out, mainly to jump. Because what should you do? If it's there to help a worker, what does it concern you? It doesn't concern the ba'al habayis who made him fulfill the mitzvah (commandment), and he goes to life. Usually a person who fulfills a mitzvah, it doesn't concern him. So it seems that the simple meaning is something else. And this is why they, after he gave the answer, he gave, "gam sha'alta sha'alta lo al mitzvosekha", why he did the trick, he knew that they wouldn't forget it. It won't be forgotten, says Rashi (Rabbi Shlomo Yitzchaki, the main commentary on Tanakh), it won't be forgotten. So I mean that this is really the simplest interpretation, but he gave even more. So it's obvious, what does it have to do? Only the mitzvah he gave mainly. This is not the main thing, this is not a crawler, it has no taste.
The answer is thus, the answer is a new answer, and this is the topic of Chag HaKatzir (the Festival of Harvest, another name for Shavuos), why one makes Chag HaKatzir Shavuos. This is a new answer. I almost said the answer erev Shavuos (the eve of Shavuos), but it's a better interpretation.
The Collective Nature of Katzir: Then and Now
The answer is, that katzir (harvest), what does katzir mean? Yes, we're not accustomed. By us, I mean our way of making money is not most people, or most people who are employees, and not people who are like investors, is a bit different. Most people don't make money from what they succeed with projects for the whole world, which has to do with the communal prayer and with the whole thing. A person has his job, he succeeds, he makes money. But think about how it goes in the old times, in the agricultural world, yes? A wealthy person is indeed the one who is the leader, but it's not necessarily that he is even the majority. The fields belong to the family. Many times there is one who is in charge of it, and it's not even clear that he is truly more his than the brothers, than the others. He is only the heir, he takes care, right? But he's not really the ba'al habayis. It belongs to the tribe of Yehudah, Beis Lechem, Kalev is a family, whatever, it belongs to Chetzron, it belongs to them, to the family it belongs essentially, right? In a certain sense.
Tefilas Geshem: Everyone's Prayer, Everyone's Harvest
Now, afterwards all the Jews go, all the groups, the family of Chetzron from Chaf, and there from Beis Lechem, they go to shul Rosh Chodesh, they need the Almighty to give rain, yes? To whom will He give rain? What are the normal Jews who are praying tefilas geshem (the prayer for rain) in ta'anis (fast day) intending? What have we seen? That rain should come? Does it concern me that rain should come? Does it concern me that gas should go up, go down? Perhaps, I don't know. What is the rain? Right? One can say, we're talking about parnassah (livelihood). But today parnassah is a very individual thing. Each one has his own parnassah, more or less. Yes, the economy goes up, it helps everyone a bit. But the normal way is private, that I make money and you don't make money. Or you make, I have better, I have more luck, I don't know, I have more prayers, I worked better than you.
But if one thinks that the normal way of making money in the past was crops, and everyone lived on his parnassah, that everyone, the people had larger fields, the people who work for a ba'al habayis, not everyone owned it. But the praying for rain everyone prayed together, true? Rain, most, a large part of what you have, the Almighty makes it rain. Not you, Mister Boaz, that you were a tzaddik, that it should rain for your field. It doesn't rain extra for your field than for another's field, true? If the Jews had a good year, it brought abundance, that means that Boaz had a lot of money, right? What do I have from this? Will I stop praying? It's tefilas ovrei derakhim (the prayer of travelers), what does it concern me that the wealthy have money? I can go around. Yes? No, it doesn't go that way.
Leket Shikhekhah Ufe'ah: A Right, Not a Charity
But now, just as, now comes the katzir, and Boaz cuts his field, I come along and I say to myself, hello, money is coming to me from my Tehillim (Psalms). I also said Tehillim that it should rain. I'm making a joke, but think about it, the field is ours. Certainly, I recognize that you are the ba'al habayis. It's not socialism that says you're not the ba'al habayis. You are too, you are the ba'al habayis, you come out from that whatever. But I am not, that I am part of a family means that I am entitled. It's my field just as it's your field in a certain sense. We are, I am from the residents of Beis Lechem. There are the residents of Beis Lechem, the wealthy, the important ones, who take the lead, and there are the poor alef who take in the back, leket shikhekhah ufe'ah. If they are slightly more important young men, they take the front row of the leket shikhekhah ufe'ah. It's not something novel, it's not a halakha, I meant. It's normal, everyone takes. Boaz takes a portion at the head, he takes the head, by virtue of his work for him, and the ne'arim (young men), yes, the young men work, they grow up, they become ba'alei batim (householders) themselves. Meanwhile there are in the back the nebekhs (poor souls), they take, but they are still also part of the thing. From the harvest, it can't be that it's not for them, it's also for them.
"Lemi Hana'arah Hazos" – The Question of Belonging
Now, only about this, when some new person comes, comes from Moav, Boaz asks, "Vayomer lena'aro hanitzav al hakotzrim lemi hana'arah hazos?" [Ruth 2:5 – "And he said to his young man who stands over the harvesters: to whom does this young woman belong?"]. Lemi, not mi. And all the commentators, you have the Yefeh To'ar (a commentary on Megillas Ruth), the Rashi, the Chida (Rabbi Chaim Yosef David Azulai) brings it in Shem Tov (a book by the Chida), I don't understand. Did you read the story? You ask a question, it can't be. It sounds so dangerous. No, but it doesn't say definitively that the question is guilty. The Chazal (our Sages of blessed memory) say a midrash. But what does it say? It doesn't say mi hana'arah hazos, it says lemi. What does lemi say? Yes, the other commentators want to translate that it means what is she doing here, they also want to twist the word. But lemi in Hebrew translation means to whom does she belong. That is, I understand that my cousins come here, I know what, very good, they belong here. To whom does she belong? How did she come? He told him, ah, she came with Naomi. Naomi is also a bit of a cousin, and she brought herself close to him for the connection, she belongs here already yes.
The Conclusion: Leket Shikhekhah Ufe'ah Belongs to the Entire Community
So what do you see? That leket shikhekhah ufe'ah is not just when one gives money for your people, it has to do with the fact that the harvest belongs to everyone, also to the poor. And the wicked of Sodom, they don't accept this, they say I don't care, it's my brother, you're not the ba'al habayis, it's not my problem, go somewhere else. If you are a good society where everyone belongs, then this goes together.
Chag HaKatzir: Why All Jews Are Happy on Shavuos
This is the festival, for this all Jews are happy on Chag HaKatzir, even though they didn't receive the Torah. The Torah is only for the scholars, but they are all Jews.
A Story: "I Dance at My Neighbor's Celebration"
You know the story, there was a Jew, not such a great Torah scholar, he danced a lot on Simchas Torah. The rabbi comes, he considered himself a great scholar, and he says, "Why are you dancing? Did you learn anything of the Torah?" He says, "I don't know, but I have a neighbor who made a wedding for his rabbi, and the rabbi said that I may dance at the rabbi's celebration too."
Summary: The Torah Is Made for the Public as a Whole
The point is that the Torah was given for all Jews together, and the Torah is mainly for all Jews together. When you are alone a tzaddik, you don't need the Torah. When you are alone a rasha, the Torah won't help you so much. It helps you when it's part of all people, when they do all the tricks, then this is what the Torah was made to help. For the Jews, that with all kinds of such sorts of tricks, and all these sorts of tricks they are a bit scattered, and indeed much more, it's not simple, if one has understanding he gives, he has to give for everything for shikhekhah for whatever it is, he has to give he will already know himself, that since most people don't know, they need to find such tricks how they give, and through this they become people gradually, this is the Rambam's Torah, enough Torah for today, yes?
The Torah as a Practical Mechanism for People Without Understanding
The Rambam's Approach: Torah as "Tricks" for People Who Don't Know
Then this is what the Torah was made to help for the Jews, that with all kinds of such sorts of tricks. And all these sorts of tricks they are a bit processes, and indeed much more than not simple. If one has da'as (understanding, independent judgment), he gives, he has to give from a blow from shikhekhah, whatever it is, he has to give, he will already know himself. But since most people don't know, they need to find such tricks how they give, and through this they become people gradually. This is the Rambam's Torah.
Enough Torah for today, yes? It's not enough? For this the Torah was given. Do you understand why the Torah was given?
Historical Proof: From Avraham to Moshe – The Progress of Righteousness
I'll tell you one Torah. What the kushya (difficult question) is, Avraham Avinu (our father Abraham) was a tzaddik without the Torah, and Yitzchak was a tzaddik, but he had one son a rasha and one son a tzaddik. Afterwards Yaakov Avinu (our father Yaakov) exactly succeeded twelve Jews are tzaddikim also, and we only say so, we have grandchildren from all of them, which is not really so simple that they were tzaddikim.
And afterwards came Moshe Rabbeinu (our teacher Moshe), it is "vekhol amkha tzaddikim" [and your entire people are righteous], all Jews are tzaddikim. Why? Because they were given all kinds of hergalim (habits), which they don't even grasp. Most Jews, for this mitzvos must be done even if one doesn't know the reason.
Critical Principle: Doing Mitzvos Without Knowing the Reason
Yes, it's very important, people think it's the reason, it says that one must do mitzvos even if one doesn't know the reason. And the Gemara says "there are mitzvos whose reasons were revealed, and King Shlomo sinned upon them", yes? And this is their point, because the mitzvos that are revealed their reasons, this is the thing that it says one should do this with straightness of heart, that it's thought through.
Practical Illustration: Kiddush Early on Pesach Night
What did he mean exactly? But it means thus, I mean that it means thus, someone told me in my shiur in Ein Yaakov (a classic collection of aggados from the Talmud), that he knows one halakha that is revealed its reason and no one does it. Ashda they said the process, it says in Shulchan Aruch (the Code of Jewish Law), in the Mishnah I mean, it says in Shulchan Aruch that one should, and on Pesach night one should make kiddush early so that the children shouldn't fall asleep. Yes? Except for matzah and maror, verses in the Gemara, one must make kiddush immediately because the children should fall asleep.
Do you know one house where this custom is practiced? That you make kiddush early on Pesach night, earlier than a normal Shabbos? A normal Shabbos the children can fall asleep, it doesn't matter. Pesach I need to have a means they should be awake, true? Should I make kiddush earlier than Pesach, than a normal Shabbos, right?
Okay, true, ask yourself if it will help you. Do they actually sleep? By you do the children sleep on Pesach? By you were you a child who slept? I had three, one of them was the trick. They don't sleep. The Sages were clever, they thought out the brilliance that the children shouldn't sleep for long, they knew that it doesn't work, true? It doesn't just say, everyone, all children learn it, and one can't fulfill it. Why? Okay, they shouldn't fall asleep, so that's the thing, I can make myself "I will not sleep". In practice they fall asleep, right? You look like this, they fall asleep, true?
One can fulfill another interpretation, and give the children matzah for the Mah Nishtanah (the Four Questions), this is another interpretation in snatching matzah. But in practice, the law of making kiddush immediately, no one does it. Except for those who make longer the ma'ariv (evening prayer) in shul, they say the Hallel in shul, it's a nice custom, but apparently it makes the halakha worse. And so on. So, why? Because they said the reason.
The Segulah That Would Have Worked
Why Shiurim Cannot Fix a Person – The Necessity of Action Before Understanding
Aristotle's Parable: If Learning Could Fix People
Imagine, it says that it's a great strictness (kefidah), that just as in all shuls they daven late Maariv on Shavuos, because it's a flaw (pegam) in the matter of completeness (inyan temimus), nobody understands exactly what, but that's what it says in the holy books (sefarim hakedoshim) and we do it. Imagine if there stood a wondrous remedy (segulah niflah) from Shimshon Ostropolia [a kabbalist from the 17th century] to make kiddush (la'asos kiddush) no more than twenty minutes after the time (zman) on Shavuos, Pesach night, no Jew would make kiddush anymore. Why? We wouldn't know the reason, it would work better. But now that we know the reason, "Ah, so that the children shouldn't sleep," they sleep anyway, I'm not strict (makpid), it's not such a big deal.
The Principle: Torah for People Without Da'as
What I mean to bring out is that the entire, all of the entire Torah (kol haTorah kulah) came to, I can't say to trick people, but to educate people when they don't have da'as. When people have da'as they don't need Torah. This is very important.
Na'aseh Venishma – The Deep Meaning
This is the secret (sod) of man and beast (adam u'vehemah), which Rashi says a very serious (khamurdige) thing, this means "we will do and we will hear" (na'aseh venishma). What does na'aseh venishma mean? People think it's a strange thing. Na'aseh venishma means that he's a righteous person (ish betzedek). It means exactly that. When I know what to do, certainly (vadai) I do it. It's not a feat. The problem is that people don't live in the world of the soul (neshamah), and they're not in the world (olam) of knowing always. Most people, most of the time, don't know what's happening with themselves.
And the moment that if I say "I'm something important (khashivah), I'm a serious Jew, I only do what I know," certainly it's a great matter (inyan) to know what one does, there's no doubt (safek) at all. But in practice, and you don't only do things that you don't know, most things will fall into the great principle (kelal gadol) of the words of the sages (divrei khakhamim) who said "the essence of learning is to learn so that it will bring to action" (ikar limud lelamed kedei sheyavi lidei ma'aseh).
When Knowing Weakens the Fulfillment
In practice, and not only that, when one knows it, many times it works weaker. Because I've heard, I already know. In other words, you tell a Jew, "You shouldn't feed (makhil zein) non-kosher meat (neveilah)." "Yeah, forget it (shakhoakh), I also agree, I hold by not making a desecration of God's name (khilul Hashem), but I already know about that. Forget it." Why did they say "the essence of learning is to learn so that it will bring to action"? And when you tell him "to learn so that it will bring to action," and you even tell him the reason, he's already heard the reason. He hasn't heard, he hasn't become more serious, he hasn't become frightened of excision and punishments (kares ve'onashim). He's become frightened more of feeding. This is no novelty (khidush), I already know this.
King Solomon – The Danger of "I Already Know"
You can tell him a story, "Why did King Solomon (Shlomo HaMelekh)... the wisest of all men (khakham mikol adam), no greater sage than us. Yeah, it actually happened to us, right? Why did it actually happen? Because the problem isn't when you know, the problem is when you don't know. Somehow, you can come to a piece of Torah, the house thing, why is this? It's not something probable (mistama), the books already say, there were deep matters, deep intentions (kavanos) in the private altars (bamos) that he built there, he only thought to build, and whoever wasn't protesting (mokheh). And so there were these great intentions, great matters, suddenly there was a calculation (kheshbon), there was an error in the calculations. He didn't grasp it, and because he said, "I know that here there's an error, and it didn't grasp."
The Mitzvah Is Given for When One Doesn't Grasp
And the mitzvah wasn't given so that one should say, "his heart shall not turn away" (lo yasur levavo). This was known before the mitzvah. The mitzvah was given because you hold by doing it, and if not you hold by, it's not necessarily (lav davka) you hold by, and when you don't grasp, it will happen.
Ta'am Kamus – The Rambam's Principle
So about this the Gemara says, it's better that one shouldn't say the reason for the mitzvah. Because the moment you say, people only hear the reason, and they're even quite right, not that it's not important, it's more true, but then it won't work. A person, yes? Don't tell him in advance. Not always does it work to tell in advance.
Metaphor of a Business Meeting
I tell him, sometimes do such a thing. Yes, a person, I'm giving practical advice (eitzah) so to speak (kivyakhol), it's the same idea, right? A person needs to make a meeting with someone to, I don't know, to open something, he wants to make a deal, he wants to sell him something, buy, yes? He calls him, he tells him, I want to sit with you. He tells him, tell me at least for a minute what it is, I'll tell you then already. And if he's serious, he says, it's not a meeting, because that would have been an email, and he says right away either yes or no. He doesn't say sometimes, he already knows yes, okay. But, I'll open something for you with this meeting? I also know that the meeting was to sell you something. The content I don't know. But the meeting is for everything. A meeting I can talk to you better there, there's a bit of time, you'll give me a bit more attention than you would give me on WhatsApp. It's a bit better. You say fine, but the meeting is only so I should sell you. Well, I'm buying it already! No, that's not what I meant. I say, you know what? I won't tell you what the meeting is. Let's sit and drink coffee. You understand? I drink coffee, it's a good thing. Afterwards we'll already buy and sell and do whatever needs to be done.
The Basic Thing: We Are People Who Don't Know
There's a basic thing, we are people who are righteous, who only want to do what gives their souls pleasure (nakhas). There's a problem with such things about this, because...
Student: What? Character traits (midos) is repentance (teshuvah), what is the start?
Maggid Shiur: One can say so, but I'm talking about the doing (asiyah), not just the start. The start is still an action (ma'aseh). It's said simply about this, that the mitzvos are... because people who don't know, and who are the people who don't know? Us.
Student: Yes.
Jacob Our Father and the Coat of Many Colors – Another Example
Maggid Shiur: He says that the Almighty said to Jacob our father "you shall not take your brother's wife" (eshes akhiv lo tikakh). After the Torah was given, even if Elijah the Prophet (Eliyahu HaNavi) should come and say that this is his brother's wife and there shouldn't be any jealousy (kin'ah), even if Elijah the Prophet should come and say that there's no jealousy, we still won't believe him, because that's how the Torah is established. "It is not in heaven" (lo bashamayim hi). Right? So they went out with jealousy. Ah, you should work even if it doesn't work! So we came to the Torah, which we learn that it's certain that... This is what the early authorities (Rishonim) tell you.
The Torah Learns from Jacob's Failure
The Torah actually says, why is Jacob our father worried (khoshesh) about Esau? In those times they didn't yet know that one must forbid it (asern). From Jacob our father's failure we learned. You ask a question, it says in the Gemara "a person should never distinguish his child among the children" (le'olam al yeshaneh adam beno bein habanim), because Jacob our father distinguished (meshaneh) and it happened. But Jacob our father, such a great righteous person, there's no answer in the Gemara. The Gemara was learned from Jacob our father, which wasn't known. A politician had a good reason why he gave Joseph (Yosef) the coat of many colors (kesones pasim).
But the point is, that Jacob reckoned with the Torah, with the jealousy, it didn't succeed. He knew that there would be jealousy. Okay, one should talk a lot to the child. But this is a way that was tested (bodek) that there's almost (kimat) always jealousy. And you're wise, by me there won't be jealousy. They said, ah, by you there will also be jealousy. They said, you know what, you may not even when there's no jealousy.
Ta'am Kamus – Not a Manipulation
Usually when one says you may not even when there's no jealousy, one means to say hidden reason (ta'am kamus). Yes, ta'am kamus. The Rambam says such a thing, ta'am kamus, that one shouldn't say the reason, because people won't take it seriously. Not because they don't believe the reason, that's what people think, that it's a manipulation. Sometimes it actually is a manipulation, every good thing can be used falsely, right? The other says that one shouldn't reveal (megaleh zein), this is a difficult thing, that when one makes a decree (gezerah) one shouldn't say the reason, because people don't take it seriously.
What people think is, that when you'll give me the reason I'll say "eh, it's not a good reason." No, when you'll give me the reason I'll say "certainly, it's right, that's all the theory. Certainly, one may not, one may not open a shiur below (mateh)." The problem is that it doesn't help. Even when you say the reason, he says "Ah, but I have another solution, I don't know, by me 'I will draw near and not bear' (ani ikrav velo yesa), I'll make a linen cloth (shash)." And the problem is that it does happen through linen.
"He Shall Not Multiply Wives" – The Torah's Anticipation
This tells you the reason. The reason says, what does it say in the Torah? "He shall not multiply wives lest his heart turn away" (lo yarbeh lo nashim pen yasur levavo). The Torah doesn't say, the people who are by linen his heart will turn away (yasur levavo) shouldn't do it. The Torah says, wives (nashim) are such things that can cause his heart to turn, and this is written in the Torah. You say, "what wives (mah nashim), not all wives." You're a stronger person, you're against this. Yes, I know, when there aren't wives you also won't. Now that there are the wives you'll also yes. But for some reason, people have this, especially wise people, like Solomon, this is what the Torah brings out, the Midrash brings out. Especially wise people have such an inclination (netiyah) to think that they don't have the inclination. Okay, it goes to the same thing.
Closing Metaphor: The Doctor Who Cures Cancer
If one could make from a bad person a good person with a shiur, he brings from some poet, he says, one would make with this shiur much more money. Imagine how much money makes a doctor who helps people from cancer, right? A million, I don't know. If there exists one who has a tested and tried (baduk u'menusah) test for a cure for cancer, he can make as much money as he wants, no?
Why Shiurim Cannot Fix a Person – The Necessity of Action Before Understanding
Aristotle's Parable: If Learning Could Fix People
Especially liars, they have such an inclination to think they have the error.
Let's go back to the same thing. If one could make from a bad person a good person with a shiur, Aristotle brings from some poet, he says, the lecturers would make much more money. He says, imagine how much money it would make a doctor who heals people from cancer, right? A million, I don't know. If someone would actually have a cure for cancer, he would make as much money as he wants, true? Imagine if someone would actually have a cure for being selfish. Every father will pay him. And today there are people who for the lie make so much money. You have there a whole institution of some therapy, which he says to the fathers, "I'm going to make from your son a diligent student." Thank you very much, first of all, how many diligent students have you already made? None. But he only says so, and that one makes so much money. Imagine if it actually works, right? Imagine I can say to someone, people always come to me, to my shul, not my shul, but to people like this, he sends him, he hears that he's struggling with something, "Go to this rabbi, go to this shul, go to this thing, it will help you." If it would really help, he would make much more money than that one.
Why Shiurim Don't Help: Habits Are Not Errors
The response is that it doesn't help. Why doesn't it help? Because people have problems, bad character traits or habits, not because they have errors in their knowledge. Even an error is also a habit that he has, not just a theoretical error. It's hard to uproot an error from a person, even when it's only a purely intellectual error, he also insists, yes? Imagine when he also has a desire for it too. It doesn't exist, it's not made, people don't work, most people. There are perhaps exceptional individuals, which even those exceptional individuals it works once. What? Yes, true. But then he already becomes a bit of a person, he needs to work on himself, he needs to do something himself. There's no way of healing that one by saying a shiur, at least for most people.
The Paradox: One Must Already Be a Tzaddik to Listen
And even, let's say, you need to already be a tzaddik basically to be able to become such a sort of person who becomes impressed by a shiur. If you're already a person who follows his intellect, and what he understands is only explained to him, even that will still take a few years that I'll explain to you, afterwards you'll understand. But first he needs to be such a thing, a person who is at all affected by what the intellect says. Most people aren't born such people. And the law is born a person who likes to be, what should Candice say, right? And if we'll wait until all people should be so, Mashiach will never come.
The Practical Solution: Speaking to People in Their Language
So what does one do? One speaks to people in their language. One gives them candy for being good, one comforts them, one tells them all kinds of things, one doesn't tell them why it's good, because telling only makes it worse. He has, even you can say, what he knows doesn't help him, he already knows, or he doesn't know and it doesn't make him not afraid that he knows. What actually brings fear into action? The distress that a person has. And one gives him all the tricks.
Story with the Young Man and the Rabbi: Service as Medicine
Then, in other words, once someone told me like this, he went to a tzaddik, he told me that he has heretical thoughts, a young man told me this story. He has heretical thoughts, and he doesn't know what to do. And the rabbi told him, the young man was like this, I don't know what it means, he had great wisdoms, we weren't, you understand such things. Yes. Actually he didn't have any thoughts, he already had conclusions too. But that's how he said to the rabbi. He told me the story, he told me that he said to the rabbi, and the rabbi was completely right.
And the rabbi told him, "I have advice for you." What is the advice? The rabbi said, "Do you read Shema and put on tefillin every day?" No. Okay, come to me. Every day you'll get up early in the morning, you'll read Shema, you'll pray three times a day in a minyan, and I tell you, your heretical thoughts will go away." And it was done, and it went away.
Question and Answer: What Is the Innovation?
Student: What do I mean to bring out? What? Yes, this is simple, this is easy. I'll tell you later what I want to bring out, I don't know.
Maggid Shiur: This brings out that avodah, one can learn that one must go through all the difficulties, no problem. That's not the problem I mean to bring out. I mean to bring out that this is the kind of answer that can work. It's not the right one, it's not what you say, "I don't believe you, because you believe in tefillin." No problem, tefillin is made for people who don't believe, for people who do believe. What does that actually mean? The one who believes and he believes, even if he puts on tefillin, he's already a tzaddik. Even if he wouldn't put on tefillin, he would already be a tzaddik.
The Barditchever Rav's Statement: "If You Had Intended Before Sinai, the Torah Would Not Have Been Given"
This is indeed the Barditchever Rav's statement, "Ilu kavanta lifnei Sinai lo nitnah Torah," yes? I saw that Rabbi Yoshiyahu was a great baal habayis on this statement. He said the statement, he said that he believes it can't be. The Barditchever Rav said, "Ilu kavanta lifnei Sinai v'lo nitnah Torah," what did we gain from this? A lot for the statement, he says it's a peketa d'nafshot ra'ot.
Right, I mean to say, that this is true for the kavanah. Most people weren't drawn close to Har Sinai in this. This is only by the shridei shridim who knew that this means the kavanah of Har Sinai. Most people thought he means that you eat cheesecake there, or sheep with good health, shelamim. They didn't know about the kavanah of Har Sinai level at all.
Certainly, and the Torah is what gives them this. Through this, after he fulfills all the tricks of the Torah, he has this. But if it would have been that, one really wouldn't have needed it, but all these things.
Na'aseh V'nishma: The Order of Doing and Understanding
So the advice is to accept the na'aseh, the na'aseh, the na'aseh, this makes it become nishma. Afterwards, let's understand, even the nishma was so, I didn't speak about this. Because why, how do we begin to understand that it's actually good? Yes, what is the difference of nishma and shelo nishma? Shelo nishma doesn't understand why it's good, he thinks it's good because he heard such a thing. And nishma understands that it's actually good.
Yes, but what is actually good? It's very hard to know what one is talking about before one does it, or before one sees others do it. We've spoken many times about this. Right? People say, what does it mean to be a good person? Most people have never seen a good person, and never done a single good thing. How should he know why it's good to be a good person? He doesn't know what one is talking about.
The Methodology of This Shiur: One Must Already Do in Order to Understand
I can't from a drashah make you aware of the goodness of a good person. If you're accustomed to you like the chevra calls it, you already do certain things, he's already engaged in lekutshikerei for, now I'll come explain to you, understand, why do you do lekutshikerei for? Because essentially there are poor people that you need to help, you need to be a good person. Ah, now you actually become a good person, because you've done this. But if you've never done it, what will I explain to you? How will I begin my shiur?
My entire shiur is built on the fact that people already go with black hats, and I explain to them why? If they wouldn't go, I would have needed a different shiur. It would be based on what that one does, what that one doesn't do. I can't say anything, I would have needed a different thing. I would have needed to find a good thing that he already does.
Understand? I can't give a shiur if there wasn't... if one wasn't first a complete tzaddik. Understand? In short, in short, what? Yes, that's what he means here. One must have good ground. A list of chinuch, a list of a certain chinuch.
The Rambam's Ta'amei HaMitzvot: Not in Order to Do, But in Order to Understand
Because there are people who have a problem, they don't believe, they think the Torah is "stupid". The Rambam's ta'amei hamitzvot is "by the way" not written so that one should do the Torah. The Rambam didn't think that after he goes to say his reason, he says even if it applies to the halachah l'ma'aseh. The Rambam doesn't say, the Rambam says when he says ta'amei hamitzvot it's in order to "justify" the Ribbono Shel Olam, not in order that we should do the mitzvot because of this. He learns the opposite, that one must do the mitzvot to see. The Rambam says that the Ribbono Shel Olam does things only with seichel, and if you think that the Ribbono Shel Olam does things only with seichel, it has a face in emunah, and perhaps it's not believing in the Torah and the like, but mainly this. And therefore one must have explanations of what the Ribbono Shel Olam meant with the mitzvot. And the explanations, the explanations are a thing of explanations, he doesn't say more than this.
Why must one know the mitzvot? No, the Rambam's te'amim don't solve this. It's better to know for another "reason", because one doesn't need to do it consequently, one may not. There are various other "reasons" why one should know the te'amim. There's a mitzvah to learn ta'amei hamitzvot, I don't know what, I haven't seen it. I haven't seen it. But after one does it, shouldn't one understand what one does?
Beinoni and Tzaddik Gamur: The Rambam's Distinction
The claim is that one mustn't not be able to arrive at the avodah. If to an avodah one doesn't arrive at the avodah, one must do it. A tzaddik gamur is a different person. This is what the Rambam says, he divides it into a beinoni and a tzaddik gamur. A beinoni is one who does "sometimes" things that he doesn't understand, because he needs this. When he's a tzaddik gamur, and this is what he says that one must learn ta'amei hamitzvot, this is the whole thing to become a tzaddik gamur, that you are worthy to understand what you do and why you do it, then you already no longer need to do the false things, the things that you don't know what you're doing. But as long as he's not a tzaddik gamur, and if one speaks for the klal, the klal is never a tzaddik gamur, one must always say so.
One doesn't let them off, because he already knows what to do. He already knows what to do, which thing. The geulah is not that one doesn't do. Rather he actually knows what to do, he always does the right thing, he doesn't stop doing the good things. Also he does also the neshamah makes the miracle of itself. Will he give more tzedakah than it says in the Torah or less? He'll know exactly what he needs to do, it's not a problem. He goes further, he needs to take care of the... he'll also become a rebbe, he won't be able to do in front of the olam things, because he's for the klal, he needs to be mechanech the klal. But even for himself, it's not such a big problem.
Against the Claim "I Don't Need the Mitzvah Because I Already Have the Meaning"
People are very afraid about the questions with shtutim, because you need to catch exactly about this, this is what the statement says from the nisgaleh ta'amei Torah. Many people come all the time: "Ah, the Torah has why? The meaning, on me, I already have the meaning, I don't need the thing." No, you don't have the meaning. This is what it says, therefore one needs the mitzvot should... you don't have the meaning. If you would have the meaning, if you would have been a tzaddik you would already have done it much more.
Examples: Tefillin, Shabbat, and Tzedakah
When someone comes and he says: "I don't understand why I need to give tzedakah only ma'aser, I hold I need to give half." Okay, it's also not good, but let's say he gives chomesh, whatever. No problem, you actually don't need to give ma'aser, you're exempt, you give more than ma'aser.
But what is the kind of person? People are bad people or don't catch that they're bad people. He says: "Ah, why do I need to put on tefillin, I remember the Ribbono Shel Olam anyway." Okay, come back two weeks after you stopped putting on tefillin, let's see if you still remember the Ribbono Shel Olam. From the middle of putting on tefillin one needs to have mercy.
So what are you talking about? This was indeed the "ekra v'lo yechta," the "ani arbeh v'lo asir," because when one tells him actually, he doesn't catch. People are very dumb in these ways. I tell you exactly this. If not that you put on every week, you have Shabbat, will you forget about ma'aseh bereishit? He says: "Okay, anyway how can one remember ma'aseh bereishit without Shabbat?" No, that's exactly what He told you: you'll forget! "Ah, I'm... Avraham Avinu. Actually remembered." That was one Avraham Avinu. If you're the one Avraham Avinu, by the way Avraham Avinu also kept Shabbat, because then Shabbat was in order to remember oneself, in order to speak about ma'aseh bereishit, it's not a problem, it's a new reason for us anyway. But also is Shabbat, it says indeed that he didn't need to work from the Ribbono Shel Olam, he also kept Shabbat k'pshuto perhaps. Not even a contradiction.
Conclusion: The Simple Meaning of Matan Torah
People always say the questions because they imagine that the truth is bad. The truth is not bad, the truth is that one must be good. It's actually to be a good person who does most mitzvot anyway. We want to know about one mitzvah which is essentially a fence that one doesn't need to do, we'll speak, we'll arrive at that bridge and we'll speak about it. Anymore you don't do it, anymore you don't do it, anymore you don't do it either... problem. Already, this is the simple meaning of matan Torah and already.
---
Talmid: Nu...
Maggid Shiur: Finish up... Monty man man...
Talmid: Shkoyach.
Maggid Shiur: Shkoyach. You're welcome.
🎓 שיעורים על פרשת השבוע (תשע"ו, תשע"ח, תשפ"ב) 5 שיעורים ›
ביאור מתן תורה בחג השבועות וקריאת חג השבועות בשם עצרת
ביאור מתן תורה בחג השבועות וקריאת חג השבועות בשם עצרת
🎓 שיעורי זוהר שבועיים (תשע"ו, תשע"ח, תשע"ט, תש"פ, תשפ"א, תשפ"ב, תשפ"ג, תשפ"ד, תשפ"ו) 12 שיעורים ›
פרשת במדבר: רשימת הקרדיטים של התורה, לשמוח גם בקרדיט של חבריך. חג השבועות: בעינן לכם אפילו לתלמידי חכמים, שאין עבודתם בקציר אלא בתורה. סוד מתן תורה: להרגיש שהחכמה נתונה לך מן השמים.
פרשת במדבר: רשימת הקרדיטים של התורה, לשמוח גם בקרדיט של חבריך. חג השבועות: בעינן לכם אפילו לתלמידי חכמים, שאין עבודתם בקציר אלא בתורה. סוד מתן תורה: להרגיש שהחכמה נתונה לך מן השמים.
השיעור נתנדב על ידי ידיד נפשי הרה"ג ר' חיים שליט"א לכבוד התורה ולכבוד הרגל
ישלח לו הקב"ה אורו ואמיתו לנחותו
דפי מקורות לחג השבועות (חלק הזוהר - תיקון ליל שבועות)
א) אמרתי לא לרשום שיעור הזה כי איני יודע מה ניתן להיכתב ממנו ומכל מקום הנני רושם מה שאפשר.
ב) סוד תיקון ליל שבועות (שאינו נקרא כך בזוהר, ואין ליל שבועות שבור שצריך לתקנו, אך על פי פשוט 'תיקון' פה הוא שם שהיו נותנים לסדרי אמירות מודפסים. והגם שבזוהר מוזכרים תיקונים משמעותם קישוטים ויתבאר) מתבאר בספר הזוהר בשני מקומות, בהקדמת ספר בראשית ובפרשת אמור. הקדמת ספר הזוהר כשמו כן הוא הקדמת ספר הזוהר. כי הזוהר צריך הקדמה כמו שכל התורה צריכה הכנה. שאין מתנה מתנה אם אין בו גם דרך להגיע אליו. וההגעה מן העולם הזה אל הזוהר בוודאי צריכה הקדמה. הקדמה זו חושפת בפנינו את דרכי ההגעה אל התורה של הזוהר, והיא נצרכת לנו בכל יום בהתרוממות מעפר העולם אל התורה. וכן מלא הזוהר הקדמות לדרושיהם בכמה דרכים לעורר הלב אל התורה. סיפר הזוהר בהקדמתו את לימוד רשב"י עם חבורתו בלילה שכלה נכנסת לחופה. ולא לפי ששכח את מקום חג השבועות אלא לפי שהקדמתו עוסקת בסוד חידושי תורת הזוהר עצמם, ובלילה זו עסק רשב"י בהסברת דבר זה שהוא הוא פעולת הלילה.
ג) מושג זה חידושי תורה הוא מן החידושים הפלאים ביותר שעוברים אנחנו עליהם בכל יום ואין שם על לב. כי כולנו למדנו כי הדבר או שהוא כתוב או שאינו כתוב או שהוא נכון כי כבר כתוב או שאינו נכון כי אינו כתוב או כתוב אחרת. ואם כן אין חידוש בעולם כלל. אך כל עיקר חידוש תורה אומר שלא זו בלבד שיש חידוש תורה אלא שזולתו אינו תורה כלל ובכל יום כחדשים כתיב. חידושי תורת אמת הם יצירה, והקדמת הזוהר עומד על פסוק זה ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה, אל תקרי עמי אתה אלא עמי אתה, מה אני יוצר עולמות בדיבורי אף אתה יוצר עולמות בדיבורי. ואלה הם דברי תורה שפרים ורבים. כאשר אמר רבי ישראל על הלומד מחבירו אות אחת, שאין זה אלא לפי שדברי תורה פרים ורבים וגם אות אחת לצבאות רבות יהיה. כמו המוליד ילד ואינו רואה בו אלא אות אחת תינוק קטן ומכוער ואין לך שליטה עליו והוא לגוי גדול ייתכן, כך חידושי תורה אינם צריכים להיות כתובים, ואדרבה המחפש לכל דבר עיקר נהיה עקר, אבל כאשר יגדלו ויהיו לאיש יהיו לאילנות גדולים. אמר רבינו נחמן עם כל דבר חידוש אמת אפשר לעבור את כל התורה כולה. אע"פ שמחדשו אינו יודעו כי ההורה איננו צריך לדעת מה יעשה ילדו בגדלותו. ולפיכך צריך שמירה שלא יבואו התלמידים וכו' ומכל מקום אמת הוא שכך הדבר עובד.
ד) וזה כל פרי מטרת התורה בסודה להוליד ממנה. כמבואר בכל כתבי אריז"ל שכל כולם אינם אלא ספר הדרכה להוליד נשמות חדשות. כי כל הבעיה של העולם שרוב הנשמות ישנות מתגלגלות ורוב התורות ישנות מתגלגלות, תורות ממוחזרות. ואין זה נקרא אור היחוד אלא ספיחי ספיחים. כמו איש ואשה שאהבו זה את זה לפני עשרים שנה ועדיין הם מזדווגים בכח אותה האהבה אבל ייחודם אינה חדש, אין לה סיבה להתקיים עכשיו, הוא רק מיחזור וספיחים של מה שהיה להם אז. ותורה זו כח הפריון שלה אוזל ומתמעט.
ה) החכמים אינם לומדי התורה אלא עושי התורה. ועשיתם עולה. ועשיתם אותם. החכם הוא מי שמסוגל לחדש חידושי תורה וזולת זה אינו חכם כלל. לפיכך צריכים החכמים להיות בסוד ליל שבועות הקודם ליומו. משל לחתונה שהזמינו אליה את כל העולם, מתי כל העולם מגיע לחופה בשעה שנקבעה או שעה אחריה. הכלה ושושביניה מגיעים כבר לילה מקודם להכין את החופה ואילו לא יבואו לילה קודם לא תהיה חופה כלל. תולים שלטים בשבת אחרי הצהריים ידרוש הרב. מתי כל הציבור מגיעים לדרשה שבת אחרי הקוגל. מתי הרב מגיע לדרשה, ביום ראשון בבוקר. ואם לא יגיע ביום ראשון לא יהיה לו מה לדרוש בשבת. כך תלמידי חכמים אינם מגיעים למתן תורה בשעה שנקבעה הם מגיעים לילה מקודם להכין את התורה שתינתן למחר.
ו) הכנה זו לקשט את הכלה היא. וכמה הכלה צריכה קישוטים חדשים. שהרי לולא כן לא תתקיים היחוד אלא בספיחי ספיחים. כדי שתתקיים חג שבועות כנתינתה צריכים לחדש חידושי תורה חדשים. וסדר הקישוטים כנאמר צוארך בחרוזים, להיות חורז מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים וכו'. היינו כמו חברתה של הכלה האוספת מרגליות ונוקבת אותם וחורזת אותם על חוט ועושה מזה תכשיט לכלה. כך אוספים תלמידי חכמים מילות התורה מכאן ומשם לעשות מזה תכשיט חדש לשכינה. ובהכרח שכל חידוש אמת יוכל לעבור מדברי תורה לנביאים ולכתובים ולתורה שבעל פה וכל שאינו כן אינו חידוש תורה אלא פירוש לוקאלי לאותו מאמר שנשאר על עיקרו ואינו מוליד. ולא שאפשר למצוא אסמכתא לכל דבר בכל מקום אלא באמת חידוש כזה הוא מכל מקום וצריכים לחפשו ולבנותו ולציירו.
ז) בהגיע הלילה הוא הזמן שצריכים שימור. כאמור ג' צריכים שימור חיה כלה וחתן. לפעמים טועים חושבים כבר הגענו טהור לההוא יומא כבר אפשר לנוח. זה כמי שטרח לכבס את עצמו וטבל במקווה ואז יוצא מן המקוה ואינו נזהר ונופל לטיט. (והנמשל לזמננו וד"ל). אדרבה דווקא כאשר בגדיך לבנים צריכים להיזהר עוד יותר. וסוד שמירת שבת שאין עושים בו מלאכה. יתירה עליו יום הכיפורים שאין אוכלים בו. יתירה עליו ליל שבועות שאין ישנים בו. כך צריכה להיות השמירה מכל דבר שעלול לגרום היסח הדעת דווקא בעת הזאת שכבר הגענו אל היחוד אבל היחוד עוד לא התקיימה. דווקא הלב הפתוח צריך משמר מכל משמר הרבה יותר מן הלב הסגור.
ח) אין להבין כי חברי הכלה הם מרכבה לשכינה. הבנה זו גורמת למבקשי ה' לבקש את טובת עצמם בלבד שהוא היפך הכוונה. אך בדווקא אומר הזוהר אנחנו בני חבורת הכלה ולא הכלה עצמה. כי זה שאנחנו מבקשים תיקון נפשנו בחיות התורה אינו לרוות צמאוננו כי הלא אנחנו לא עשינו את עצמנו צמאים ומה יש לנו מכל המשחק הזה. אבל הא"ס יצר את החסרון עצמו כי כך רצה שיעלו מ"ן אליו ולכן הבקשה אינה למען תיקון הנפש אלא למען תיקון השכינה וזכור ושמור כלל זה היטב.
ט) האשה הישנה שמחפשת להתקרב אל בעלה הולכת היא אל חברותיה ודורשת מהם שיתקנו לה תכשיטים. כך התורה 'אין המקרא הזה אומר אלא דרשוני'. המקרא שהיא השכינה מנדנדת לחברותיה תלמידי חכמים הנה אנכי צריכה להזדמן לבעלי ואין לי במה לבוא אל המלך. והיא מראה להם את זה על ידי קושיות הנופלות להם בלימוד או קשיים שנופלים להם בעבודה. והם אומרים את כל אשר תאמר ינתן לה לבוא עמה מבית הנשים עד בית המלך. והם מכינים לה מכתבי אהבה וחרוזים חדשים ותופרים לה בגדים חדשים ובהם היא מפתה את המלך והוא טועם בה טעם בתולה.
י) ואז בשעת היחוד אומר המלך באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי, והוא שואל מי לימד אותך דברי הפיתוי האלה ומי הראה לך את סימני האהבה האלה שאת מראה לי. והיא אומרת אלה חברותי שהכינו לי, הם שהכינו את יערי ואת דבשי ואת ייני. מיד אומר המלך אכלו רעים שתו ושכרו דודים, יבואו גם רעים ודודים אלה אל השמחה ויקבלו פרי מעשיהם אשר עשו לה.
השיעור נתנדב על ידי ידיד נפשי הרה"ג ר' חיים שליט"א לכבוד התורה ולכבוד הרגל
ישלח לו הקב"ה אורו ואמיתו לנחותו
דפי מקורות לחג השבועות (חלק הזוהר - תיקון ליל שבועות)
א) אמרתי לא לרשום שיעור הזה כי איני יודע מה ניתן להיכתב ממנו ומכל מקום הנני רושם מה שאפשר.
ב) סוד תיקון ליל שבועות (שאינו נקרא כך בזוהר, ואין ליל שבועות שבור שצריך לתקנו, אך על פי פשוט 'תיקון' פה הוא שם שהיו נותנים לסדרי אמירות מודפסים. והגם שבזוהר מוזכרים תיקונים משמעותם קישוטים ויתבאר) מתבאר בספר הזוהר בשני מקומות, בהקדמת ספר בראשית ובפרשת אמור. הקדמת ספר הזוהר כשמו כן הוא הקדמת ספר הזוהר. כי הזוהר צריך הקדמה כמו שכל התורה צריכה הכנה. שאין מתנה מתנה אם אין בו גם דרך להגיע אליו. וההגעה מן העולם הזה אל הזוהר בוודאי צריכה הקדמה. הקדמה זו חושפת בפנינו את דרכי ההגעה אל התורה של הזוהר, והיא נצרכת לנו בכל יום בהתרוממות מעפר העולם אל התורה. וכן מלא הזוהר הקדמות לדרושיהם בכמה דרכים לעורר הלב אל התורה. סיפר הזוהר בהקדמתו את לימוד רשב"י עם חבורתו בלילה שכלה נכנסת לחופה. ולא לפי ששכח את מקום חג השבועות אלא לפי שהקדמתו עוסקת בסוד חידושי תורת הזוהר עצמם, ובלילה זו עסק רשב"י בהסברת דבר זה שהוא הוא פעולת הלילה.
ג) מושג זה חידושי תורה הוא מן החידושים הפלאים ביותר שעוברים אנחנו עליהם בכל יום ואין שם על לב. כי כולנו למדנו כי הדבר או שהוא כתוב או שאינו כתוב או שהוא נכון כי כבר כתוב או שאינו נכון כי אינו כתוב או כתוב אחרת. ואם כן אין חידוש בעולם כלל. אך כל עיקר חידוש תורה אומר שלא זו בלבד שיש חידוש תורה אלא שזולתו אינו תורה כלל ובכל יום כחדשים כתיב. חידושי תורת אמת הם יצירה, והקדמת הזוהר עומד על פסוק זה ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה, אל תקרי עמי אתה אלא עמי אתה, מה אני יוצר עולמות בדיבורי אף אתה יוצר עולמות בדיבורי. ואלה הם דברי תורה שפרים ורבים. כאשר אמר רבי ישראל על הלומד מחבירו אות אחת, שאין זה אלא לפי שדברי תורה פרים ורבים וגם אות אחת לצבאות רבות יהיה. כמו המוליד ילד ואינו רואה בו אלא אות אחת תינוק קטן ומכוער ואין לך שליטה עליו והוא לגוי גדול ייתכן, כך חידושי תורה אינם צריכים להיות כתובים, ואדרבה המחפש לכל דבר עיקר נהיה עקר, אבל כאשר יגדלו ויהיו לאיש יהיו לאילנות גדולים. אמר רבינו נחמן עם כל דבר חידוש אמת אפשר לעבור את כל התורה כולה. אע"פ שמחדשו אינו יודעו כי ההורה איננו צריך לדעת מה יעשה ילדו בגדלותו. ולפיכך צריך שמירה שלא יבואו התלמידים וכו' ומכל מקום אמת הוא שכך הדבר עובד.
ד) וזה כל פרי מטרת התורה בסודה להוליד ממנה. כמבואר בכל כתבי אריז"ל שכל כולם אינם אלא ספר הדרכה להוליד נשמות חדשות. כי כל הבעיה של העולם שרוב הנשמות ישנות מתגלגלות ורוב התורות ישנות מתגלגלות, תורות ממוחזרות. ואין זה נקרא אור היחוד אלא ספיחי ספיחים. כמו איש ואשה שאהבו זה את זה לפני עשרים שנה ועדיין הם מזדווגים בכח אותה האהבה אבל ייחודם אינה חדש, אין לה סיבה להתקיים עכשיו, הוא רק מיחזור וספיחים של מה שהיה להם אז. ותורה זו כח הפריון שלה אוזל ומתמעט.
ה) החכמים אינם לומדי התורה אלא עושי התורה. ועשיתם עולה. ועשיתם אותם. החכם הוא מי שמסוגל לחדש חידושי תורה וזולת זה אינו חכם כלל. לפיכך צריכים החכמים להיות בסוד ליל שבועות הקודם ליומו. משל לחתונה שהזמינו אליה את כל העולם, מתי כל העולם מגיע לחופה בשעה שנקבעה או שעה אחריה. הכלה ושושביניה מגיעים כבר לילה מקודם להכין את החופה ואילו לא יבואו לילה קודם לא תהיה חופה כלל. תולים שלטים בשבת אחרי הצהריים ידרוש הרב. מתי כל הציבור מגיעים לדרשה שבת אחרי הקוגל. מתי הרב מגיע לדרשה, ביום ראשון בבוקר. ואם לא יגיע ביום ראשון לא יהיה לו מה לדרוש בשבת. כך תלמידי חכמים אינם מגיעים למתן תורה בשעה שנקבעה הם מגיעים לילה מקודם להכין את התורה שתינתן למחר.
ו) הכנה זו לקשט את הכלה היא. וכמה הכלה צריכה קישוטים חדשים. שהרי לולא כן לא תתקיים היחוד אלא בספיחי ספיחים. כדי שתתקיים חג שבועות כנתינתה צריכים לחדש חידושי תורה חדשים. וסדר הקישוטים כנאמר צוארך בחרוזים, להיות חורז מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים וכו'. היינו כמו חברתה של הכלה האוספת מרגליות ונוקבת אותם וחורזת אותם על חוט ועושה מזה תכשיט לכלה. כך אוספים תלמידי חכמים מילות התורה מכאן ומשם לעשות מזה תכשיט חדש לשכינה. ובהכרח שכל חידוש אמת יוכל לעבור מדברי תורה לנביאים ולכתובים ולתורה שבעל פה וכל שאינו כן אינו חידוש תורה אלא פירוש לוקאלי לאותו מאמר שנשאר על עיקרו ואינו מוליד. ולא שאפשר למצוא אסמכתא לכל דבר בכל מקום אלא באמת חידוש כזה הוא מכל מקום וצריכים לחפשו ולבנותו ולציירו.
ז) בהגיע הלילה הוא הזמן שצריכים שימור. כאמור ג' צריכים שימור חיה כלה וחתן. לפעמים טועים חושבים כבר הגענו טהור לההוא יומא כבר אפשר לנוח. זה כמי שטרח לכבס את עצמו וטבל במקווה ואז יוצא מן המקוה ואינו נזהר ונופל לטיט. (והנמשל לזמננו וד"ל). אדרבה דווקא כאשר בגדיך לבנים צריכים להיזהר עוד יותר. וסוד שמירת שבת שאין עושים בו מלאכה. יתירה עליו יום הכיפורים שאין אוכלים בו. יתירה עליו ליל שבועות שאין ישנים בו. כך צריכה להיות השמירה מכל דבר שעלול לגרום היסח הדעת דווקא בעת הזאת שכבר הגענו אל היחוד אבל היחוד עוד לא התקיימה. דווקא הלב הפתוח צריך משמר מכל משמר הרבה יותר מן הלב הסגור.
ח) אין להבין כי חברי הכלה הם מרכבה לשכינה. הבנה זו גורמת למבקשי ה' לבקש את טובת עצמם בלבד שהוא היפך הכוונה. אך בדווקא אומר הזוהר אנחנו בני חבורת הכלה ולא הכלה עצמה. כי זה שאנחנו מבקשים תיקון נפשנו בחיות התורה אינו לרוות צמאוננו כי הלא אנחנו לא עשינו את עצמנו צמאים ומה יש לנו מכל המשחק הזה. אבל הא"ס יצר את החסרון עצמו כי כך רצה שיעלו מ"ן אליו ולכן הבקשה אינה למען תיקון הנפש אלא למען תיקון השכינה וזכור ושמור כלל זה היטב.
ט) האשה הישנה שמחפשת להתקרב אל בעלה הולכת היא אל חברותיה ודורשת מהם שיתקנו לה תכשיטים. כך התורה 'אין המקרא הזה אומר אלא דרשוני'. המקרא שהיא השכינה מנדנדת לחברותיה תלמידי חכמים הנה אנכי צריכה להזדמן לבעלי ואין לי במה לבוא אל המלך. והיא מראה להם את זה על ידי קושיות הנופלות להם בלימוד או קשיים שנופלים להם בעבודה. והם אומרים את כל אשר תאמר ינתן לה לבוא עמה מבית הנשים עד בית המלך. והם מכינים לה מכתבי אהבה וחרוזים חדשים ותופרים לה בגדים חדשים ובהם היא מפתה את המלך והוא טועם בה טעם בתולה.
י) ואז בשעת היחוד אומר המלך באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי, והוא שואל מי לימד אותך דברי הפיתוי האלה ומי הראה לך את סימני האהבה האלה שאת מראה לי. והיא אומרת אלה חברותי שהכינו לי, הם שהכינו את יערי ואת דבשי ואת ייני. מיד אומר המלך אכלו רעים שתו ושכרו דודים, יבואו גם רעים ודודים אלה אל השמחה ויקבלו פרי מעשיהם אשר עשו לה.
הוקדש על ידי ידידי הרה"ג ר' יוסף דוד אלבום והרה"ג ר' חיים יוסטמאן שליט"א
הוקדש על ידי ידידי הרה"ג ר' יוסף דוד אלבום והרה"ג ר' חיים יוסטמאן שליט"א
להשתתף בקמפיין --
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
והכל יצטרף לחשבון
להשתתף בקמפיין --
אפשר גם לנדב בפייפאל -
או לעשות מעמבערשיפ -
והכל יצטרף לחשבון
דער שיעור באהאנדלט דעם סוד פון "שבע שבתות תמימות" און דעם פארבינד צווישן מתן תורה און מנחה חדשה אויף שבועות. ס'ווערט אויסגעקלערט אז מתן תורה איז נישט קיין איינמאליגע היסטארישע געשעעניש, נאר א טבעי'דיגער סייקל וואס חזר'ט זיך איבער יעדע יאר, פונקט ווי די תבואה חדשה. דורך די בליק פון קבלה און חסידות ווערט געוויזן ווי מתן תורה איז א דבר נצחי וואס איז אלעמאל הווה, און ווי דורך שער החמישים קען מען צוטרעטן צו די אחדות שבתורה וואו אלעס איז אינגאנצן פרעזענט אויף איין מאל.
דער שיעור באהאנדלט דעם סוד פון "שבע שבתות תמימות" און דעם פארבינד צווישן מתן תורה און מנחה חדשה אויף שבועות. ס'ווערט אויסגעקלערט אז מתן תורה איז נישט קיין איינמאליגע היסטארישע געשעעניש, נאר א טבעי'דיגער סייקל וואס חזר'ט זיך איבער יעדע יאר, פונקט ווי די תבואה חדשה. דורך די בליק פון קבלה און חסידות ווערט געוויזן ווי מתן תורה איז א דבר נצחי וואס איז אלעמאל הווה, און ווי דורך שער החמישים קען מען צוטרעטן צו די אחדות שבתורה וואו אלעס איז אינגאנצן פרעזענט אויף איין מאל.
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
דער סוד פון “שבע שבתות תמימות” און דער פופציגסטער טאג – ערב שבועות
דער קעפסטאון פון דער סעריע: סייקלס און חידוש
דאס איז דער אויספיר-שטיקל, דער קעפסטאון, פון א קליינע סעריע וואס איז געלערנט געווארן איבער די זיבן וואכן פון ספירת העומר. דער יסוד פון דער גאנצער סעריע איז געווען דער סוד פון “שבע שבתות תמימות” – וואס דאס איז דער סוד פון “כל ימות עולם”, ווי דער רמב״ן האט געזאגט. דאס מיינט דער סוד פון דעם סדר, דעם מעגל, דעם סייקל וואס די וועלט דרייט זיך – סיי אין דער גרעסטער וועלט, די גרעסטע סירקלס פון היסטאריע, וואס די וועלט דרייט זיך און קומט אלעמאל צוריק צום אנהייב. און אויך אין יעדן טאג, אין יעדער וואך, וואס יעדער טאג ווייזט פאר א גאנצע אנדערע וואך, א גאנצע שער, א גאנצע עולם וואס מ׳קען עפענען צו פארשטיין א גאנצע נייע וועג.
—
דער פופציגסטער טאג: מנחה חדשה
פיינעלי קומט מען אן צו “שבע שבתות תמימות תהיינה” – מ׳דארף ווארטן א גאנצע טאג, נישט בין השמשות, גאנצע זיבן וואכן, ביז מ׳קומט אן צו “עד ממחרת השבת השביעית” – דער פופציגסטער טאג. דעמאלט – “והקרבתם מנחה חדשה לה'” – מ׳ברענגט א נייע מנחה: די שתי הלחם, דער לחם פון דער נייער תבואה. מ׳מאכט עס חמץ, מ׳מאכט תנופה, מ׳ברענגט א נייע קרבן – א חידוש, א דבר חדש.
שוין ביי פסח האט מען געברענגט א קליינעם חידוש – “ובקצרכם את עומר ראשית קצירכם” – דער אנהייב פון דער קציר, א שטיקל עומר שעורים מיט א תנופה לפני ה׳. אבער יעצט ביים פופציגסטן טאג ברענגט מען ממש חדש – ווי די גמרא זאגט: מתיר חדש למזבח – מ׳ברענגט פון דער נייער תבואה וואס איז ניי געוואקסן, מ׳מאכט פון דעם א גאנצע ברויט, און דאס ברענגט מען ביום החמישים.
—
די סתירה: חדש קעגן תורה שלא תשתנה
דער יום החמישים איז אויך יום מתן תורה – דער טאג וואס מ׳איז עולה צו הר סיני און מ׳באקומט די תורה. דא ליגט אבער א שטיקל סתירה צווישן די צוויי ענינים פון דעם יום טוב:
ענין א׳ – ביכורים/מנחה חדשה: דער עיקר פון דעם טאג איז יום הביכורים. ביכורים מיינט ראשית – מ׳ברענגט ביכורי מעשיך, די ערשטע ווייץ, די ערשטע תבואה, א קרבן מנחה פאר׳ן אייבערשטן. דער עיקר נאמען איז “חדש” – מנחה חדשה.
ענין ב׳ – מתן תורה: אין דעם זעלבן טאג פייערט מען זמן מתן תורתנו. אבער תורה איז דער פארקערט פון חדש! ווי דער רמב״ם ברענגט אין יסודי התורה פרק ט׳: חוקת עולם, דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה לעד ולעולמי עולמים. תורה טוישט זיך נישט – לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו – מ׳לייגט נישט צו און מ׳נעמט נישט אראפ. ס׳איז נישט א נייע תורה יעדע יאר.
אין דער שפראך פון דער סעריע וועגן סייקלס: תורה איז נישט אין דעם סייקל. ביי מתן תורה איז נישט דא א סייקל ווי ביי די סיזענס. דאס איז די סתירה וואס דארף פארטיפט ווערן.
—
דער יסוד: וואס הייסט “סייקל” און וואס הייסט “פארשטיין”
טבע = סייקל = פארשטענדליך
דער מעגל הטבע פון זיבן מאל זיבן – דאס איז דער סייקל וואס די וועלט דרייט זיך. יעדע יאר קומט א נייער ווינטער, א נייער זומער, א נייער זמן הקציר, נייע תבואה. מ׳קען עס רופן “ניי” – אבער אויך “אלט”, ווייל ס׳איז די זעלבע סייקל, חוזר חלילה. ס׳איז חדשות וואס געשעט פון חזרה – נישט א חידוש לגמרי, נאר א נאכאמאל לויט א סדר.
דאס איז דער טייטש פון “מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית” – יעדן טאג קומט אינדערפרי נאכאמאל דער סייקל, די זון קומט ארויף ווי זי איז ארויפגעקומען ביום הרביעי פון בראשית. ביי תקופות השנה – דאס זעלבע. ס׳איז א חידוש מעשה בראשית – אבער א חידוש אינערהאלב א סייקל.
פארשטיין מיינט: מ׳קען מאכן פון דעם א כלל. ווי דער פסוק: “עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו” – ס׳איז דא א סדר, מ׳קען מאכן א כלל, מ׳קען עס פרידיקטן. די פרטים זענען התחדשות, אבער באופן כללי איז דא דברי חכמה – מ׳קען עס פארשטיין כסדר.
דאס איז טבע – א סייקל. און ממילא איז דא אין דעם א סייענס, א ידיעה – מ׳קען עס וויסן, ווייל ס׳חזר׳ט זיך איבער. אלע סייענסעס זענען געבויט אויף באמערקן די פעטערנס, די סייקלס אין נעטשער, מאכן פון דעם כללים, פרידיקטן, פארשטיין, פרעגן פארוואס, זוכן גורמים.
היסטאריע = איינמאליג = נישט פארשטענדליך
היסטאריע איז עקזעקטלי דער פארקערט – דאס וואס מ׳קען נישט מסביר זיין, נישט פרידיקטן, נישט זאגן ווען ס׳גייט געשען, פארוואס ס׳איז געשען. ס׳איז נישט דא אין דעם קיין הסבר, קיין כלל, קיין קעטעגאריע כלליות.
דאס איז א יסוד׳דיגע ווארט וואס זאגן אלע אחרונים, חוקרים, מפרשים: היסטאריע איז די לימיט פון זאכן וואס מ׳קען זיי נישט פארשטיין. פארוואס? ווייל ס׳איז געשען נאר איין מאל, ולא יעבור, ולא יוסף – ס׳גייט נישט ווייטער.
ס׳איז נישט דא קיין קעטעגאריע וואס הייסט “מתן תורה” אדער “יציאת מצרים” וואס געשעט איינמאל אין אזויפיל יארן. ס׳איז איינמאליג. איינמאליגע זאכן חזר׳ן זיך נישט איבער, מ׳קען זיי נישט פארשטיין, נישט פרידיקטן. קיינער קען דיר נישט זאגן ווען ס׳גייט נאכאמאל געשען – ס׳גייט נישט נאכאמאל געשען. קיינער קען דיר נישט זאגן פארוואס ס׳איז געשען דעמאלט – ווייל אויב מ׳וואלט געקענט וויסן פארוואס, וואלט מען געוואוסט דעם כלל, מ׳וואלט געוואוסט וואסערע סארט זאך ס׳איז און ווען אזעלכע זאכן געשעען.
היסטאריקערס זוכן נישט צו פארשטיין – זיי זוכן סיבות, אבער אלע סיבות וואס זיי טרעפן זענען נאך א שטיקל היסטאריע. “דאס האט גורם געווען צו יענעם, און יענץ האט גורם געווען צו דעם” – אין דעם זין איז דא עפעס וואס מען רופט “היסטארישע הסברים.” אבער די גאנצע זאך – פארוואס עס געשעט בכלל, פארוואס אין דער צייט, פארוואס פאר די מענטשן, פארוואס אין דעם אופן – דאס איז ביי דעפיניציע אן הסבר, ווייל היסטאריע איז נישט קיין זאך וואס איז מסביר.
אויב מ׳זאגט אז עפעס איז היסטאריע, מיינט דאס: ס׳איז געשען איינמאל, ס׳חזר׳ט זיך נישט איבער, ס׳האט נישט קיין טעם, נישט קיין סייענס, נישט קיין הבנה. מ׳קען עס נאר געדענקען – מ׳קען נאר וויסן וואס איז געשען, מ׳קען חוקר זיין צו ס׳איז געשען, זוכן ראיות, עווידענס. אבער וואס ס׳איז – פארשטיין איז מן הנמנע.
—
דער שארפער ניגוד אויפ׳ן פופציגסטן טאג
דער פופציגסטער טאג האלט אלזא אין זיך צוויי פאלן קעגנאיבערדיגע ענינים:
1. מנחה חדשה / ביכורים – דאס געהערט צום סייקל פון טבע, צום מעגל פון זיבן מאל זיבן. יעדע יאר קומט פון פריש נייע תבואה – ס׳איז א חידוש אינערהאלב א סייקל, פארשטענדליך, פרידיקטעבל, א חלק פון דער נאטירלעכער וועלט.
2. מתן תורה – דאס איז אויסערהאלב דעם סייקל, א היסטארישע איינמאליגע געשעעניש, וואס חזר׳ט זיך נישט איבער, וואס איז נישט פארשטענדליך אויף דעם זעלבן אופן, וואס איז חוקת עולם – אייביג, נישט ניי, נישט זיך טוישנדיג.
—
ווי רוב מענטשן פארשטייען מתן תורה – דער היסטארישער בליק
דאס איז ווי רוב מענטשן פארשטייען יציאת מצרים און מתן תורה – אלע היסטארישע זאכן וואס די אידישע אמונה איז געבויט דערויף. לויט דעם, האט מתן תורה נישט קיין טראפ שייכות צוריק צו דער אנהייב-שאלה – די מתיקות פון מנחה חדשה. ווייל “חדשה” מיינט דארט א חידוש אין דעם זין אז יעדע יאר קומט א נייע – מען קען עס פלאנירן, עס איז דא א כלל אין דעם. דאס איז טבע.
ווען מ׳זאגט דא “טבע” מיינט מען נישט כפירה. אסאך מאל ווען מען לערנט ספרים מיינט “טבע” אפיקורסות – אבער דא מיינט מען דעם סדר, די קביעות וואס איז דא אויף דער וועלט, ווייל דאס איז “מחדש בטובו” – דער אייבערשטער מאכט דאס, און אויף דעם דאנקט מען אים, און מיט דעם דינט מען אים. עס איז זייער רעליגיעז, זייער אמוני – בכלל נישט אנטי-אמונה. נאר עס איז איין סארט בליק.
די פראבלעם: מתן תורה און תבואה חדשה ווערן צוויי באזונדערע זאכן
לויט דעם בליק, ווען מען זאגט עפעס וועגן מתן תורה, קלערט מען נאר בבחינת היסטאריע, בבחינת נס – יעדע מאל וואס עס האט געשען איז איינמאליג. מען קען נישט וויסן פארוואס עס איז געשען, נישט דא קיין כלל – מען קען נאר וויסן אויב עס איז געשען. דערפאר דארפן מענטשן שטארק אויסגעפינען אז עס איז געשען – זיי האבן א ראיה, עס זענען געווען זעקס הונדערט טויזנט מענטשן, זיי האבן עדות. אבער וואס עס איז געשען – דאס האט נישט קיין שום מבוא, נישט קיין שום הבנה. ביי דעפיניציע א נס – א זאך וואס מען קען נישט פארשטיין, ווייל מען קען עס נישט פרידיקטן, נישט דא קיין כלל.
און אויב אזוי, זאגן מענטשן, תבואה חדשה איז א נאטורליכע זאך – כאילו עס איז עפעס נישט רעליגיעז. ששת ימי בראשית – זיי גלייבן שוין אין שבת (וואס איז דער טייטש טבע), זיי גלייבן נאר אין יום טוב (וואס איז דער טייטש נס). און ממילא זאגן זיי: תבואה חדשה מיט מתן תורה זענען צוויי אנדערע זאכן. מתן תורה איז אן איינמאליגע זאך וואס בלייבט ביז אייביג – טאקע פארדעם בלייבט עס איינמאל אויף אייביג, ווייל עס איז נאר דא איינס פון זיי. און תבואה חדשה איז א נאטורליכע זאך – עס קומט יעדע יאר פון ניי, וואס דאס האט גארנישט מיט תורה איינגעלייגט.
—
דער חסרון פון דער היסטארישער אמונה – נפשי׳דיג
א וויכטיגע הערה: עס איז דא אסאך אידן וואס מען זאגט זיי, וואס איז דער יסוד פון אמונה? אז עס איז געווען מתן תורה, אזוי ווי עס שטייט אין רמב״ם, אין כוזרי, מיט ראיות, עס איז מסתבר אז עס איז טאקע געווען, גענוג עווידענס. און מען קוקט אויף דעם איד, און מען זעט אז זיין אמונה האט נישט קיין חיות. עס איז עפעס טויט. ווען ער רעדט פון מתן תורה, איז עס א חיוב – ער האט געגלייבט אז עס איז געווען, ממילא דארף מען פאלגן וואס עס שטייט, דער אייבערשטער איז געקומען און פארציילט וואס מען דארף טון. עס איז אלץ פיין און וואויל. ער איז מסביר אז עס איז דא גוטע עווידענס אויף מעמד הר סיני.
אבער – אויף דעם טאנצט מען נישט “עליונים ששו ותחתונים עלזו.” אויף דעם שרייבט מען נישט א כתובה צווישן כנסת ישראל און הקב״ה (וואס ר׳ ישראל נג׳ארה האט געשריבן, וואס מען ליינט פאר אין סאטמאר ערב שבועות). אויף דעם זאגט מען נישט אקדמות מילין מיט א ניגון. דאס איז נישט דער מקור פון חיות.
יסוד האמונה במובן נפשי
יסודי אמונה מיינט יסודות פאר א מענטש׳ס לעבן. אבער דא רעדט מען פון יסוד האמונה במובן נפשי – וואס איז די עכטע זאך וואס מאכט דיך לעבעדיג? וואס מאכט דיך לעבעדיג אין דיין אידישקייט, אין דיין תורה, וואס דו עסט שבת, וואס דו פראוועסט שבועות?
אויב מען וואלט געקענט מאכן א ניתוח, אריינקוקן אין א מענטש׳ס נשמה, וואלט מען נישט געטראפן אז די מערסטע לעבעדיגע זאך איז א שום ידיעה, א שום עווידענס אז עס זענען געווען 600,000 מענטשן ביי מעמד הר סיני. מען זעט עס נישט אויף קיין שטיין – אפילו נישט ביי די מענטשן וואס זאגן די דרשות. אוודאי דארף מען עס זאגן, כדי להושיב לבות עולם, אבער נישט דאס טרעפט מען.
פון דער אנדערער זייט – עס מוז דארט ליגן מעמד הר סיני, עס מוז דארט ליגן מעמד הנבואה. עס איז זיכער א ריכטיגע זאך צו פארשטיין וויאזוי עס איז דא חיות, אור, חתונה, לעבעדיגקייט פון מעמד הר סיני. עס מוז זיין אין דעם א חיות. יעדער איד אידענטיפיצירט זיך מיט דעם – “אונז זענען די וואס האבן דארט מקבל געווען די תורה, וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באמת באהבה” ווי מען זאגט אין אהבה רבה.
—
דער ראדיקאלער חידוש פון פנימיות התורה: מתן תורה איז נישט היסטאריע – עס איז טבע
יעדער וואס לערנט פנימיות התורה ווייסט אז דער היסטארישער בליק איז נישט ריכטיג
יעדער איינער וואס לערנט אביסל פנימיות התורה – ווער עס האט אמאל געעפנט א ספר הזוהר, אדער מפרשים פון די מקובלים, דער אריז״ל, דער רמ״ק, חסידישע ספרים – דארף גלייך זאגן אז די גאנצע אויבנדערמאנטע אויפפאסונג איז נישט ריכטיג, מאכט נישט קיין סענס, איז נישט אמת.
מתן תורה איז נישט געשען איינמאל. עס איז נישט קיין איינמאליגע זאך. און ווען מען זאגט אז עס איז נישט קיין איינמאליגע זאך, מיינט דאס לויט דעם וואס מען האט מסביר געווען: עס איז נישט א זאך וואס מען קען נישט פארשטיין. עס איז נישט א זאך וואס מען דארף נאר פרעגן “האם היה” און מען קען נישט פרעגן “מה היה”. עס איז נישט אזא סארט זאך.
יעדער וואס לערנט קבלה, חסידות, עני סארט ספר פון השכלה פון אידישקייט – אפילו רמב״ם, אפילו אנדערע שיטות – כמעט יעדער איינער זאגט אז מען קען פארשטיין וואס מתן תורה איז. פארשטייט זיך, קיינער זאגט נישט אז עס איז סימפל צו פארשטיין, קיינער זאגט נישט אז עס איז אויף דער מדרגה וואס משה רבינו האט פארשטאנען. אבער ביסוד איז עס נישט די סארט זאך וואס איז איינמאליג.
דער מסקנא
אונזער פנימיות האמונה, פנימיות התורה – וואס מיינט דאס וואס איז מתיישב על הלב, דאס וואס איז ריכטיג, און ממילא דאס איז אויך דער אמת – איז נישט אז מעמד הר סיני איז היסטאריע. עס איז נישט קיין איינמאליגע זאך וואס מען קען נישט פארשטיין, וואס מען קען נאר וויסן אז עס איז געשען און ממילא איז מען מחויב עס צו פאלגן. עס איז נאטור. עס איז א זאך וואס האט א סדר, מען קען עס פארשטיין, עס איז דא אין דעם א געוויסער כלל.
ווער עס לערנט א חסידיש ספר, ווער עס לערנט רמ״ק און אריז״ל, זעט זייער קלאר אז מעמד הר סיני איז א זאך וואס מען ווייסט וויאזוי צו טון. אונז ווייסן וויאזוי עס צו מאכן, אונז ווייסן וויאזוי עס צו טון. פארשטייט זיך, יעדער לפי השגתו – אבער ביסוד איז עס נישט די סארט זאך וואס איז איינמאליג.
אין **יעדן** חסידישן ספר שטייט דאס
אין יעדן איינציגן חסידישן ספר אויף דער וועלט שטייט אז מתן תורה איז מן הסתם נישט קיין איינמאליגע זאך – עס חזר׳ט זיך איבער יעדע יאר. עס שטייט שוין אין אריז״ל, אין מקובלים ראשונים מוז עס שטיין. ביים רמב״ן שטייט עס אפשר בפירוש, מ׳דארף נאר וויסן וואו צו ליינען. אבער אין חסידיש׳ע ספרים שטייט עס בפירוש.
—
אברהם אבינו און שבועות פאר מתן תורה
געוויסע חסידיש׳ע ספרים פרעגן: וואס איז געווען ו׳ סיון פאר יציאת מצרים און מתן תורה? זיי ענטפערן, געבויט אויף מאמרי חז״ל: עס איז שוין דעמאלטס אויך געווען שבועות. “קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה” – דער צאנזער רב און אנדערע זאגן עס בפירוש: אברהם אבינו האט שבועות אינדערפרי געגעסן טשיזקעיק, ווייל די אידן האבן היינט מקבל געווען די תורה. ווען מ׳פרעגט: וואס הייסט? די אידן זענען דאך דיינע אייניקלעך וואס וועלן ערשט קומען, עס איז נאך נישט געווען די מעשה – איז דער ענטפער: עס איז דא א סדר אויף דער וועלט, און אין דעם סדר איז ו׳ סיון א זמן פון מתן תורה מעצמותו. אזוי ווי עס איז א גוטע צייט אין ניסן ארויסצוגיין פון מצרים, איז א גוטע צייט אין סיון מקבל זיין די תורה – לויט דער סדר פון נעיטשער, לויט דער וועג ווי דער וועטער ארבעט.
—
די קלארקייט פון דער צייט
ווי עס שטייט אין מדרשים: די צייט פון פסח איז די בעסטע וועטער – נישט צו הייס, נישט צו קאלט, א געשמאקע צייט ארויסצוגיין אינדרויסן, מאכן א גרויסע מעמד הר סיני. די קלארקייט פון דעם טאג גיבט ארויס די קלארקייט פון דער וועלט – די עת רצון לדעת כי ה׳ הוא האלקים, די זיבן הימלען וואס עפענען זיך – דאס קומט ארויס פון דער קלארקייט פון דער נאטור אין דער תקופה. דער רמב״ן ברענגט עס ארויס, דער זוהר ברענגט עס ארויס.
—
דער חילוק פון טבע און נס – נישט וואס מ׳טראכט
דער רמב״ן האט שבועות אריינגעשטעלט אין דער מתן תורה. פרעגט מען: איז מתן תורה סתם א נאטורליכע זאך, די זעלבע לעוועל ווי די נארמאלע סייקלס? אוודאי נישט! אבער דאס “אוודאי נישט” האט צוויי זייטן:
ערשטנס: ווען מ׳זאגט עס איז דא א סדר, מיינט מען נאך נישט אז אלעס איז פונקט וואס מ׳זעט אויף דער אויבערפלאך. מענטשן מיינען אז טבע איז די זעלבע זאך ווי שטחיות – אבער טבע איז נישט שטחיות. עס קען זיין א טיפערע סדר וואס מ׳זעט נישט גלייך.
צווייטנס: עס איז דא אן אמת׳דיגער חילוק פון טבע און נס. כאטש – און דאס דארף מען וויסן – אין דער תורה שטייט נישט בפשטות קיינמאל נישט “טבע” און נישט “נס”. אלעס איז דער זעלבער גאט וואס מאכט אלעס. אבער דער עולם רעדט שוין לאנג אין דעם, און עס איז דא אן אמת׳דיגע לעוועל-חילוק.
—
שבת און יום טוב – צוויי קאטעגאריעס פון סייקלס
דער חילוק ווערט באלויכטן דורך שבת און יום טוב:
– שבת איז עפעס וואס מ׳זעט גרינג – יעדער אינגל פארשטייט. מענטשן ארבעטן זעקס טעג, רוען דעם זיבעטן.
– יום טוב איז א ברייטערע סיסטעם. אין דעם פשוט׳ן זין: דער סייקל פון נאטור – עס האט גענומען אפאר יאר ביז אדם הראשון האט געכאפט אז יעדע זומער קומט צוריק די ווארימקייט.
– יום טוב אין דעם היסטארישן זין (יציאת מצרים, מתן תורה): דא איז נאך א טיפערע סדר, א גרעסערע סדר פון “כל ימות עולם.” נישט נאר יעדע יאר קומט צוריק דער הארוועסט – אין דער מענטשהייט גופא איז דא א סדר: ווען מענטשן באקומען א תורה, ווען מ׳גייט אריין אין גלות, ווען מ׳גייט ארויס. די סדר איז נישט פונקטליך ווי א חשבון, אבער עס איז דא א טיפערע סדר.
ממילא: ווען מ׳זאגט אז יום טוב איז א גרעסערע זאך פון שבת, אז עס איז דא א חילוק פון נס און טבע – מיינט מען נישט אז דער נס איז רענדאם אדער איינמאליג. דער נס איז נישט איינמאליג – ער זעט נאר אויס איינמאליג פון אונזער באגרענעצטער פערספעקטיוו.
—
דער מענטש׳ס באגרענעצטע פערספעקטיוו – דער משל פון איין לעבן
א מענטש וואס קוקט נאר אויף זיך אליין – אן עגאיסט, פונקט ווי יענער וואס מיינט אז זיין פשט איז דער איינציגער פשט – זעט יעדע זאך אין זיין לעבן ווי א נס: ער איז געבוירן – א נס, ממש יש מאין. בר מצוה – א נס. חתונה – א נס. קינדער, מידל עידזש, טויט – אלעס ניסים. און פון דער פערספעקטיוו פון דעם יחיד איז עס טאקע אזוי – “נפלאותיך שבכל יום” – מ׳קען נישט פרעדיקטן אויף דעם פרט. “יום המיתה נעלם מן האדם.”
אבער אויב א מענטש איז אביסל א חכם, נישט אזא עגאיסט, קוקט ער ארום אויף אנדערע מענטשן – זעט ער: אה, ווארט! די פרטי פרטיות קען קיינער נישט וויסן, אבער עס איז דא א טבע: על פי רוב ווערן מענטשן געבוירן, וואקסן אויף, ווערן גרעסער, גייען אראפ, שטארבן. דעם סייקל קען מען זען – נישט פון איין פרט, נאר פון א ברייטערן קוק. מ׳מאכט א דזשענעראליזעישאן, מ׳זעט אלע מענטשן. דער אייבערשטער פירט די וועלט מיט חכמה – חכמה טייטשט מיט כללים, בינה טייטשט מיט כללים. דאס מיינט נישט אז דער מענטש האט נישט קיין בחירה – אבער דאס איז דער כלל הדברים.
—
אויף דער וועלט-סקאלע: מעמד הר סיני – איינמאליג נאר פון אונזער קוק
די זעלבע וועג ווי ביים איינצלנעם מענטש, איז אמת אויף דער גאנצער וועלט. ווי מ׳קוקט אויף אונזער קליינע חלק פון היסטאריע – אונזער שמיטה – זעט מען: יא, עס איז געווען איינמאל מעמד הר סיני, איינמאל יציאת מצרים. אבער דאס מיינט נישט אז עס איז נישט קיין סייקל – דאס מיינט נאר אז מיר זענען קליינע מענטשן. מיר געדענקען נאר אפאר טויזנט יאר. אונזער תורה, אין פשט, שטייט אפילו נאר אפאר טויזנט יאר.
—
דער גרעסערער בליק: די וועלט איז סאך גרעסער
היינט ווייסט יעדער – די סייענס האבן אונז פארציילט אז די וועלט איז סאך גרעסער פון אפאר טויזנט יאר. און דאס איז נישט קיין נייע סייענס – ווי ר׳ אריה קאפלאן האט שוין באמערקט: די מקובלים האבן שוין לאנג געטראכט אז די וועלט איז סאך גרעסער פון זיבן טויזנט יאר. דאס איז א יסוד פון קבלה.
גילוי סודות התורה אין אונזער צייט
היינט איז נתגלה געווארן אסאך מער פון „חכמת הבריאה” – אסאך מער „נפלאות הבורא”. מיר ווייסן אז די וועלט איז מיליאנען מאל גרעסער ווי די ראשונים האבן זיך געקענט פארשטעלן. דער רמב״ם אין הלכות יסודי התורה, אדער אפילו אין מתימטישע ספרים, האט גערעדט וועגן דער גרויס פון עולם הכוכבים – אבער דאס איז געווען א „מצומצמדיגע בליק”. עס איז אמת געווען פון זייער נקודת מבט, זייערע חשבונות האבן געשטימט, אבער היינט ווייסן מיר אז עס איז אסאך גרעסער. דאס זעלבע פאר היסטאריע. דאס איז „גילוי סודות התורה” – די וועלט איז גרעסער געווארן פאר מענטשן.
נישט אלע מענטשן דארפן דאס – אסאך קענען ווייטער גלויבן אין פשוט פשט. אבער ווער עס האט די כלים, ווער עס קען פארשטיין אז וואס מען האט אים געזאגט אין פשוט פשט איז נאר לויט די קליינע כלים וואס זיין עלטער-עלטער-זיידע האט געהאט דארט אמאל אין מצרים – דער קען קוקן טיפער.
—
דער זוהר׳ס מוסר: די תורה איז גרעסער פון דיין קאפ
וואס מיר זעען פון דער תורה איז לויט אונזער קליינקעפיגקייט. דער אייבערשטער האט זיך אראפגעלאזט, רעדט א תורה וואס יעדער קען פארשטיין. א נארמאלער מענטש קען נישט פארשטיין מער ווי אפאר טויזנט יאר – און די תורה רעדט פון אפאר טויזנט יאר. דער סייקל פון מעשה בראשית, אבות, יציאת מצרים, משיח – דאס איז נאר איין קליינע זאך וואס דו קענסט זען. דער אייבערשטער איז אסאך גרעסער, און די תורה איז אסאך גרעסער.
עס איז דא א פירוש אויף דער תורה וואס רעדט פון אסאך גרעסערע סייקלס – בדרך רמז, בדרך דרש, בדרך סוד. און נאך גרעסערע פירושים וואס נעמען פון נאך גרעסערע סייקלס – וואו די תורה רעדט בכלל נישט פון עולם העשיה, נאר פון מלאכים, פון אצילות.
דער זוהר שעלט שטארק אויס דעם וואס זאגט “אין בתורה אלא פשט.” ווער ס׳זאגט אז ער ווייסט דעם פשט פון דעם פשט און דאס איז די גאנצע אמת – נישט נאר איז ער כופר אין גדולת התורה (ער מיינט אז די תורה איז אזוי קליין ווי זיין קאפ), ער איז אויך א ריזיגער בעל גאוה.
אבער אויך דער אנדערער עקסטרעם איז פאלש: א איד דארף גלייבן אז זיין פשט וואס ער פארשטייט – דאס איז זיין חלק אין תורה, דאס איז וואס דער אייבערשטער האט אים געגעבן, און ער דארף עס נעמען ערנסט. א מענטש וואס נעמט נישט ערנסט וואס ער פארשטייט איז סתם א לולב. די תורה איז ווי א קאליידאסקאפ – זי ווייזט זיך פאר דעם מענטש לויט זיין הבנה. דער אייבערשטער האט על מנת כן געגעבן די תורה – אז מענטשן זאלן קוקן און זען אז ער האט באשאפן די וועלט אין זעקס טעג, אין זעקס טויזנט יאר, עס שטימט פערפעקט, עס מאכט סענס אין זיין קאפ, און דאס איז אן אמת׳דיגער חלק אין תורה. אבער צו זאגן אז דאס איז די גאנצע תורה – דאס איז אפיקורסות.
—
ספר התמונה, דער רמב״ן, דער רשב״א: שמיטות און מתן תורה
די ראשונים האבן ממש אזוי געזאגט. ספר התמונה, דער רמב״ן, דער רשב״א – זיי האבן אלע געגלויבט אז ווען מען דערציילט אז אין שנת ב׳ אלפים תמ״ח איז געווען מתן תורה, מיינט דאס: ב׳ אלפים תמ״ח פון דער צווייטער שמיטה. עס איז שוין געווען איינמאל א גאנצע וועלט מיט מתן תורה פארדעם, און עס קען נאך זיין נאכדעם. און דא איז דא א געוויסער כלל: נאך צוויי טויזנט יאר פון א וועלט, בערך, קומט א מתן תורה.
זיי האבן אזוי געטראכט, און עס מאכט אסאך סענס. פארשטייט זיך, עס איז „חוץ לידיעה” – מיר האבן נישט עכט געזען די פריערדיגע שמיטות, ווייל מיר זענען נישט דארט געבוירן געווארן. אבער טראכט די אנאלאגיע פון דעם סייקל פון א מענטש – מאכט עס טאטאל סענס אז דא איז א סדר, א זאך וואס מען קען יא פארשטיין. דער פשט איז נאר: עס איז אזא גרויסער סייקל אז מיר זעען נאר איינמאל דערפון, ממילא זעט עס אויס ווי אן איינמאליגע זאך. אבער ווען דו וואלסט געקענט קוקן פון דער פערספעקטיוו פון גאט, פון א מלאך, פון עפעס וואס ווייסט אסאך גרעסער – וואלסטו געזען אז מתן תורה מאכט אויך סענס.
—
די גאונות פון די מקובלים: פון גרויסע סייקלס צו קליינע
די מקובלים, די מתעמקים, האבן זיך געוואגט – אפשר האבן זיי נישט געטארט, א מענטש טאר נישט קוקן צו פיל – אבער זיי האבן געהאט די יכולת און די אמת׳קייט צו קוקן אויף דער וועלט אזוי ווי זי איז. „כאלף שנים בעיניך” – זיי קענען קוקן אויף אלע שמיטות צוזאמען, כמעט פון דער פערספעקטיוו פון שער החמישים, וואס קען זען אלעס אויף איינמאל. און זיי האבן אונז פארציילט: מתן תורה איז נישט קיין איינמאליגע זאך, עס איז א שטענדיגע זאך, א זאך וואס מען קען זיך קאכן דערין און מען קען עס ארויסהאבן.
און נאכדעם, ווען זיי האבן געזען די גרעסערע סייקלס, האבן זיי עס אראפגעלייגט אויך אין די קלענערע. דאס הייסט: יעדע זומער, יעדע תקופת סיון, קומט א נייע אור פון תורה אויף דער וועלט. דאס איז „בזהר אנפין” – דער פרטות׳דיגער וועג ווי דער סייקל ארבעט. פונקט אזוי ווי נאך זעקס און צוואנציג דורות אין דער וועלט איז געווארן א גרויסע מתן תורה אויף הר סיני, אזוי יעדע יאר נאך חודש אייר, נאך זיבן וואכן – וואס שטימט בערך דער חשבון ענליך צו זעקס און צוואנציג דורות – קומט מתן תורה, קומט שבועות.
שבועות איז א נאטורליכע זאך. נישט „נאטורליך” אין דעם זין אז יעדער גוי ווייסט דערפון – נישט יעדער טיפש ווייסט דערפון, ווייל ער פארשטייט נישט די גרעסערע סייקלס פון נאטור, ער קען נאר זען וואס ער זעט. אבער דער וואס קוקט יא גרעסער, זעט עס.
—
דער חילוק פון שבת און יום טוב: שער החמישים
אונז האבן געפרעגט פריער: אויב מתן תורה און אלע זאכן זענען אויך נאטורליכע זאכן וואס חזר׳ן זיך איבער יעדע יאר – וואס איז דער חילוק פון שבת און יום טוב, פון טבע און נס? איין תירוץ איז שוין געזאגט געווארן: נס איז א גרעסערער סייקל. אבער אמת׳דיג, די הבנה ביז יעצט איז נאר די הבנה פון „שבת שבתוך הספירה” – שבע שבתות, יעדע וואך איז דא א בחינת שבת, דאס איז די שבת של ימות טובים, של הספירה.
אבער עס איז דא אויך שער החמישים. שער החמישים איז מסביר געווען ווי די גאנצע זאך איז נאר איין זאך – „כל התורה כולה ענין אחד”. יא, די גאנצע תורה גייט היסטאריע פון בראשית ביז עזרא, זייער גוט – אבער עס איז דא נאר איין ווארט, מען קען עס זאגן אויף איין סעקונדע, מען קען די גאנצע זאך איבערפארשטיין למפרע.
—
תורה איז „למעלה מן הסייקל” – וואס מיינט דאס?
אין דער זעלבער וועג איז דא נאך א הבנה וואס מתן תורה מיינט ווען מען זאגט אז די תורה איז העכער פון טבע, אז די מצוות זענען „למעלה” – „עולם השמיני”. דאס קומט פון שמיטה ויובל, פון מתן תורה וואס איז דער יום החמישים – פונקטליך די זאך וואס קומט נאך דער גאנצער סייקל, וואס איז למעלה פון דער גאנצער סייקל.
קיינער זאגט נישט אז אלעס אין תורה איז אין א סייקל – עס שטייט יא היסטארישע זאכן, ווי דער צענזוס פון נשיאים, וואס איז נאר איינמאל געזאגט געווארן, איינמאל, נישט אין א סייקל – דאס הייסט מען קען עס נישט פארשטיין.
שער החמישים לויט דעם בעל שם טוב: נאך א סייקל
לויט ווי דער בעל שם טוב האט אויסגעלערנט, מיינט „למעלה מן הסייקל” אז עס איז די השגה פון נאך א סייקל – אזוי ווי יובל. עס איז דא א מחלוקת צו שנת היובל עולה מן המנין – וואס האט צו טון מיט דער זעלבער חקירה צו כתר איז פון די ערשטע ספירות. עס איז אלעס די זעלבע אידעע.
אבער לאמיתו של דבר, ווען מען זאגט „למעלה מן הסייקל”, מיינט מען צו זאגן: למעלה מהבנתנו. עס מיינט נישט אז עס איז נישט אמת׳דיג דא א סדר – עס מיינט נאר אז מיר, קליינע מענטשן, פארשטייען עס נישט. אזוי ווי דער רמב״ם זאגט וועגן טעמי המצוות: עס איז דא וואס זאגן אז די מצוות האבן נישט קיין טעם, עס איז דא וואס זאגן אז זיי האבן א טעם אבער „בחכמתו של הקדוש ברוך הוא” – נישט אונזער חכמה. דאס איז אנדערש ווי צו זאגן אז עס האט נישט קיין טעם, אז עס איז סתם רענדאם, אז עס איז ביסודו אן א טעם.
—
שם הוי״ה: נצחיות מיינט נישט „אייביג אלט” – עס מיינט „אלעמאל הווה”
די שאלה אויף שם הוי״ה
עס שטייט אין שלחן ערוך אז דער אייבערשטער איז „היה הווה ויהיה” – דאס איז איינע פון די כוונות פון שם הוי״ה. כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, כל התורה כולה אחד – שטייט אין ספר ברית מנוחה – די גאנצע תורה איז דער פירוש אויף די ד׳ אותיות י-ה-ו-ה. די תורה ברענגט בעסער ארויס דעם שם.
די שאלה: אויב הוי״ה טייטשט „היה הווה ויהיה” – „השם מלך, השם מלך, השם ימלוך” – פארוואס שטייט עס בעיקר הווה? עס שטייט נישט מיט א י׳ (עבר), עס הייבט זיך נישט אן „היה”. עס שטייט נישט נאר „יהיה” (עתיד). עס שטייט בעיקר מיט א ו׳ – און די ו׳ איז זייער וויכטיג, די ו׳ איז דער סדר העולם, דאס איז א זייער גרויסע עמקות – אבער בעיסיקלי שטייט עס הווה, מיט א י׳: דער וואס איז הווה תמיד.
דער תירוץ: א נייע הבנה אין נצחיות
דער עולם – מענטשן, דער שכל פון אדם – האט א ביסל
א ביסל א טעות אין וואס „נצחיות” מיינט. פאר אונז, „אייביג” מיינט: זייער אלט, עס ווערט יעדן טאג עלטער, עס איז אלעמאל געווען און עס גייט אלעמאל זיין. מיליאנען יארן אין דער פארגאנגענהייט, מיליאנען יארן אין דער צוקונפט, און אויך יעצט. דאס איז ווי מיר מיינען „דבר נצחי” – „היה הווה ויהיה” – דריי זאכן.
דער אמת אבער איז – און דאס שטייט אין ספרים, דאס איז נישט קיין חידוש, יעדער וואס האט געלערנט חב״ד למשל רעדט וועגן דעם יסוד אסאך – אז הוי״ה-נצחיות מיינט: עס איז אלעמאל הווה. פארדעם הייסט עס „הווה” און נישט עתיד און נישט עבר. אין אנדערע ווערטער: א זאך וואס ווערט נישט אלט און ווערט נישט ניי. מען קען עס רופן „נישט חידוש”, אדער מען קען עס רופן „חידוש תמיד” – עס איז נאר א שאלה פון לשון, אבער די כוונה איז די זעלבע זאך.
נצחיות = פרעזענס, נישט עטערניטי
א חבר זאגט: מען דארף נישט טרענסלעיטן „נצחיות” אדער „היה הווה ויהיה” אויף eternity – מען דארף עס טרענסלעיטן אויף presence. וואס איז די כוונה?
—
דער חילוק צווישן א דבר שבזמן און א דבר נצחי
א זאך וואס ליגט אין צייט – אין די סייקלס פון עולם העשיה, עולם הטבע, און אפילו העכערע עולמות וואס האבן זייערע אייגענע סייקלס – איז א זאך וואס אירע חלוקים אין צייט זענען מחולק זה מזה. דער מענטש פון נעכטן איז נישט פונקטליך דער זעלבער ווי דער מענטש פון היינט. יא, ער האט א שייכות, ער איז נישט א גאנץ אנדערער – אבער ער איז אויך נישט גאנצן דער זעלבער. ער איז נתחלק אין צייט, פונקט אזוי ווי ער איז נתחלק אין מקום: א ביסל פון מיר איז אויף דער לינקער זייט, א ביסל אויף דער רעכטער זייט, איך האב parts אין place – און גענוי אזוי האב איך parts אין time. יעדע לעבעדיגע זאך וואס האט א סייקל – געבוירן ווערן, לעבן, שטארבן – איז צעטיילט אין היה, הווה, ויהיה.
דאס ברענגט ארויס א טיפע באגרענעצונג: ווען דו טרעפסט א מענטש, טרעפסטו אים נישט אינגאנצן. דו הערסט מיין שיעור היינט – אבער דו הערסט נישט נעכטנ׳ס שיעור, נישט מארגנ׳ס שיעור. דו קענסט נאר א שטיקל צייט פון מיר. ווילסט מיך אינגאנצן קענען? מוזטו זיין געבוירן מיט מיר ביז׳ן שטארבן, יעדע מינוט. ווייל א מענטש׳ס מציאות איז מחולק אין זמן. די הווה פון אדם הנברא איז אלעמאל חסר – עס פעלט דער עבר און דער עתיד. קיינמאל בין איך נישט אינגאנצן פרעזענט מיט דיר אין דעם מאמענט – מצד מיין גוף, מצד בינה וואס ציילט אין צייט.
—
א דבר נצחי איז אלעמאל הווה – אלעמאל אינגאנצן פרעזענט
א דבר נצחי – חכמה באופן כללי, כל שכן דער אייבערשטער אליינס, אבער אפילו די תורה וואס איז „נאר” א פירוש אויף גאט – איז א זאך וואס איז אלעמאל הווה, אלעמאל present. ער איז נישט צעטיילט אויף חלוקים אין צייט. אלע זיינע חלוקים כביכול – די היה, די הווה, די יהיה – זענען איינס. ס׳איז נישטא קיין שום part פון אים וואס גייט ארויס.
וודאי, אין אונזער הבנה – אין בינה – ווערט די תורה צוטיילט אויף צייט, ווערט זי קליין. אבער די תורה באשר היא, די חכמת אלקים באשר היא, אזוי ווי זי איז אינגאנצן – ווען דו טרעפסט היינט א דבר תורה און לערנסט עס לשמה, נישט פראקטיש, נישט נאר וויאזוי מ׳דארף עס פארשטיין, נאר דו כאפסט די חכמה שבו – האסטו די נקודת מתן תורה, דעם שער החמישים שבו.
—
שער החמישים: דער מקום הייחוד פון חכמה ובינה
שער החמישים איז, לויט קבלה, דער פלאץ וואו בינה רופט אן אין חכמה – דער מקום הייחוד של חכמה ובינה. מאל באלאנגט ער פאר בינה, אבער דער פופציגסטער שער איז דער נקודה וואו זיי קאנעקטן זיך. דער אריז״ל רופט עס מיט דעם פסוק: „נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה, לא הדריכוהו בני שחץ ולא עדה עליו שחר, ואיה החכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה” – קיינער קען עס נישט וויסן. דארט קאנעקטן זיך די ל״ב נתיבות חכמה מיט די מ״ט שערי בינה. דאס איז די נקודה.
—
אין דעם נקודה איז נישטא „אמאל”
אין דעם שער החמישים, ווען מ׳לערנט א דבר תורה בבחינת אלוקות שבו, בבחינת אמת שבו – איז עס נישט אפגעהאקט פון אלע אנדערע חלקי התורה. דער בעל שם טוב זאגט: „הלומד מכווני אותיות אחדות” – ער לערנט עס בבחינת אחדות, דעמאלטס האט ער די גאנצע תורה שוין געלערנט. דער בעל שם טוב ברענגט א לשון פון מקובלים הקדמונים: „תופס בחלקו אחדות – תופס בכולו”. אחדות איז אזא סארט זאך וואס מ׳קען נישט אנכאפן א חלק – ס׳האט נישט קיין חלוקים, נישט אין פלאץ און נישט אין צייט. ווען דו ביסט היינט אין מתן תורה, ביסטו די גאנצע מתן תורה.
—
דער משל פון תפילה: שכינה טיילט זיך נישט
ווען א מענטש דאוונט עומד לפני השכינה, און זיין חבר דאוונט אויך עומד לפני השכינה – האט זיך צוטיילט די שכינה? ניין. איז געווארן מער שכינה? אויך נישט. ביידע דאווענען פאר די גאנצע שכינה, פאר די גאנצע אלוקות. דאס איז „ה׳ אחד” – איינע פון די בעיסיק יסודות האמונה.
—
דער חילוק צווישן גוף און חכמה אין מקום
די סתירה וואס מ׳קען פרעגן – ווי קען עס זיין אינגאנצן איבעראל? – איז נאר א סתירה אויף דברים גשמיים, אויף דברים פון בינה ולמטה, זאכן וואס צוטיילן זיך אין צייט. אבער זאכן וואס זענען נישט צוטיילט אין צייט זענען אלעמאל אינגאנצן איבעראל.
דער משל: מיין האנט איז תופס מקום – זי איז נאר אויף דער רעכטער זייט, נישט אויף דער לינקער. אין א געוויסן זין איז זי קאנעקטעד צום גאנצן גוף, אבער ס׳איז נישט קיין אחדות שלימה. אבער חכמה – דער חלק הכללי שבנפש – ווען זי איז דא, איז זי אינגאנצן איבעראל: אין דער האנט שבחכמה איז דא פונקט אזויפיל חכמה ווי אין די פיס, ווי אין דעם קאפ. ס׳איז די גאנצע חכמה איבעראל גלייך.
—
„כולה תורת ה׳ תמימה” – דער סוד פון אחדות שבתורה
דאס איז דער סוד פון וואס מיר זאגן אז די גאנצע תורה איז שמותיו של הקב״ה. דער רמב״ם זאגט: „ואין בחוקות לא תתן תמנו פחות קדושה מוישמע ישראל, כי כולה תורת ה׳ תמימה וקדושה וטהורה”. דאס מיינט: אויב מ׳לערנט עס אויף דעם אופן – אויב מ׳פארשטייט די אחדות שבתורה, דעם שער החמישים שבתורה – דעמאלטס איז מען נישט איינמאל א חלק בזמן, נאר אלעמאל אינגאנצן.
[זייט-באמערקונג: בעל שם טוב׳ס תורות וועגן לערנען]
דער בעל שם טוב האט געזאגט „לובן חברי עד סוף” – די ריכטיגע וועג פון לערנען תורה. ס׳איז דא אסאך תורות פון בעל שם טוב וואס גייען אויף דער נקודה – נישט נאר וועגן תפילה, נאר אויך וואס איז פשט אין תורה, וואס איז די זעלבע אותיות נאר מלמעלה למטה. דער יסוד איז דער זעלבער.
—
סיכום און ברכה
דאס אלעס איז זייער איידעלע נקודות – אבער דער עיקר איז: ווען מ׳האט די תורה אזוי ווי זי איז דעיו – האט מען זי איינמאל און אלעמאל אויף דער זעלבער צייט. די תורה איז נישט א זאך וואס איז געווען אמאל און מ׳געדענקט עס – זי איז א זאך וואס איז אלעמאל הווה, אלעמאל פרעזענט, אלעמאל אינגאנצן דא. ווען מ׳לערנט א דבר תורה בבחינת חכמה, בבחינת אחדות, בבחינת שער החמישים – איז מען אין מתן תורה ממש, נישט א זכרון פון מתן תורה, נאר מתן תורה גופא.
דאס איז דער תירוץ אויף דער סתירה פון אנהייב: מנחה חדשה און מתן תורה זענען נישט צוויי באזונדערע זאכן – זיי זענען איין זאך. די תבואה חדשה וואס קומט יעדע יאר אין א סייקל, און די תורה וואס איז נצחי – זיי טרעפן זיך אין שער החמישים, וואו דער סייקל פון טבע (בינה, מ״ט שערים) טרעפט זיך מיט דער נקודה וואס איז למעלה מן הסייקל (חכמה, ל״ב נתיבות). דער פופציגסטער טאג איז דער מקום הייחוד – וואו חדש און נצחי, וואו טבע און תורה, וואו סייקל און איינמאליגקייט, ווערן איינס.
מיר זאלן אלע זוכה זיין צו דער תורה, צו פארשטיין, צו האבן א חכמה און א השגה אין דער תורה אויף דעם אופן.
תמלול מלא 📝
ערב שבועות: דער סוד פון “שבע שבתות תמימות” – סייקלס פון טבע קעגן איינמאליגקייט פון היסטאריע
הקדמה: דער קעפסטאון פון די זיבן-וואכן סעריע
רבותי, ס׳איז ערב שבועות. גייען מיר יעצט אויספירן א שטיקל, דער קעפסטאון שטיקל פון די קליינע סעריע וואס אונז האבן געלערנט די לעצטע זיבן וואכן, וואס דאס איז דער סוד פון “שבע שבתות תמימות” [שבע שבתות תמימות: זיבן גאנצע וואכן, די ספירת העומר צווישן פסח און שבועות].
מיר האבן געלערנט אז דאס איז דער סוד פון “כל ימות עולם” [כל ימות עולם: אלע טעג פון דער וועלט], ווי דער רמב״ן [רמב״ן: רבי משה בן נחמן, נחמנידעס, 1194-1270] האט געזאגט. מיר האבן געלערנט אז דאס איז דער סוד פון די סדר, די מעגל, די סירקוט, די סייקל וואס די וועלט דרייט זיך, וואס די מילא דרייט זיך עס סיי בכלל, אין די גרעסטע וועלט, וואס דאס איז די עיקר צו פארשטיין די גאנצע וועלט, די גרעסטע סירקלס פון די וועלט, וואס די וועלט דרייט זיך און זי קומט אלעמאל צוריק צו די אנהייב. און דאס איז די גאנצע סדר פון היסטאריע, פון כל ימות עולם.
און ווי אזוי ס׳איז דא אין יעדע טאג, אדער אין יעדע וואך, אדער אין יעדע טאג וואס ווייזט פאר א גאנצע אנדערע וואך, מער בכללות, א גאנצע שער, א גאנצע עולם וואס מ׳קען עפענען צו פארשטיין א גאנצע נייע וועג צו פארשטיין אלעס.
דער פופציגסטער טאג: מנחה חדשה לה׳
איז פיינעלי קומען מיר אן לקראת היינט ביינאכט, קומט אן “שבע שבתות תמימות תהיינה” [שבע שבתות תמימות תהיינה: זיבן גאנצע וואכן זאלן זיין], יא. ס׳איז אן אינטערעסאנטע פשט אז מ׳דארף ווארטן פאר א גאנצע טאג, נישט ווארטן בין השמשות [בין השמשות: צווישן זון-אונטערגאנג און נאכט], וואס וועט זיין גאנצע זיבן וואכן, נישט פארפאסן, און אנקומען צו “עד ממחרת השבת השביעית” [עד ממחרת השבת השביעית: ביז דעם טאג נאך דער זיבעטער שבת], וואס דאס איז די פופציגסטע טאג, וואס דעמאלט “והקרבתם מנחה חדשה לה'” [והקרבתם מנחה חדשה לה׳: און איר וועט ברענגען א נייע מנחה-קרבן פאר השם], מ׳ברענגט א נייע מנחה, די מנחה פון שתי הלחם [שתי הלחם: די צוויי ברויטן], די לחם פון די נייע תבואה [תבואה: קארן, געטריידע]. מ׳מאכט עס חמץ [חמץ: געזויערט], מ׳מאכט תנופה [תנופה: שווינגען, א סארט עבודה אין בית המקדש] מיט דעם, מ׳ברענגט א נייע קרבן, א חידוש [חידוש: עפעס נייעס], א נייע חידוש, א דבר חדש [דבר חדש: א נייע זאך].
מ׳האט שוין געברענגט א קליינע חידוש האט מען שוין געברענגט אין פסח, יא, “ובקצרכם את עומר ראשית קצירכם” [ובקצרכם את עומר ראשית קצירכם: און ווען איר וועט שניידן דעם עומר, דעם ערשטן פון אייער שניט], די אנהייב פון די קציר [קציר: שניט, האַרוועסט], אזויווי די אשכולות הקציר [אשכולות הקציר: די בינדלעך פון דער שניט], זכר לעבודת הקציר [זכר לעבודת הקציר: א זכר צו דער ארבעט פון דער שניט], האט מען געברענגט א שטיקל עומר שעורים [עומר שעורים: אן עומר-מאָס פון גערשטן], מ׳האט אויך געמאכט פון דעם א תנופה לפני ה׳ [תנופה לפני ה׳: שווינגען פאר השם].
און יעצט ביי די פופציגסטע טאג ברענגט מען א ממש, ס׳הייסט ממש חדש [חדש: ניי], די גמרא [גמרא: דער תלמוד] רופט זיך עס אז דאס איז מתיר חדש למזבח [מתיר חדש למזבח: דערלויבט נייע תבואה פאר׳ן מזבח], מ׳ברענגט פון די נייע תבואה וואס איז ניי געוואקסן און מ׳מאכט פון דעם א גאנצע ברויט, און דאס ברענגט מען ביום החמישים [ביום החמישים: אויפן פופציגסטן טאג].
די סתירה: חדש קעגן תורה שלא תשתנה
יעדער איינער ווייסט אז דער יום החמישים איז אויך דער יום מתן תורה [יום מתן תורה: דער טאג פון געבן די תורה], דער טאג וואס מ׳איז עולה [עולה: גייט ארויף] צו הר סיני [הר סיני: באַרג סיני] און מ׳באקומט די תורה, וואס אויף דעם איז אויך דא א שייכות צו א זאך פון חידוש.
ס׳איז דא ווי א שטיקל סתירה [סתירה: ווידערשפרוך] צווישן די צוויי ענינים [ענינים: ענינים, טעמעס] לכאורה [לכאורה: אויף דעם ערשטן בליק]. פארשטייט זיך יעדער איינער גייט לייכט דזשאמפן און זאגן די תירוץ [תירוץ: ענטפער], אבער מ׳דארף דא אסאך מעמיק זיין. ס׳איז דא לכאורה א סתירה צווישן די צוויי ענינים פון די יום טוב [יום טוב: פייערטאג].
ענין א׳: יום הביכורים – מנחה חדשה
פשט איז דער ענין, דער יום, דער עיקר איז יום הביכורים [יום הביכורים: דער טאג פון די ערשטע פירות]. יא, ביכורים [ביכורים: ערשטע פירות] איז א טייטש ראשית [ראשית: ערשטע, אנהייב], מ׳הייבט אן צו ברענגען ביכורים פון אלע פירות וכו׳, אבער בעיקר ביכורים מיינט אליין די שתי הלחם, מ׳ברענגט ביכורי מעשיך [ביכורי מעשיך: די ערשטע פון דיינע ארבעטן], און מ׳ברענגט די אנהייב, די ערשטע לחם וואס איז געוואקסן, די ערשטע ווייץ, די ערשטע תבואה וואס מ׳ברענגט פון איר א קרבן מנחה [קרבן מנחה: א מעל-קרבן] פאר׳ן אייבערשטן אין בית המקדש [בית המקדש: דער הייליגער טעמפל]. דאס איז אבער, די ווארט הייסט חדש, דער עיקר נאמען וואס דאס האט איז חדש, מנחה חדשה.
ענין ב׳: זמן מתן תורתנו – חוקת עולם
און אין דעם טאג פייערט מען די תורה, דאס וואס די אידן האבן מקבל געווען [מקבל געווען: אנגענומען], זמן מתן תורתנו [זמן מתן תורתנו: די צייט פון געבן אונזער תורה] ווי ס׳שטייט אין סידור [סידור: געבעט-בוך], דאס וואס די אידן האבן מקבל געווען די תורה אין דעם טאג. און דאס איז די תורה אחת [תורה אחת: איין תורה], חוקה אחת יהיה לכם [חוקה אחת יהיה לכם: איין געזעץ זאל זיין פאר אייך], חוקת עולם [חוקת עולם: אן אייביגע געזעץ], אזויווי דער רמב״ם [רמב״ם: רבי משה בן מימון, מיימאנידעס, 1138-1204] ברענגט אין יסודי התורה פרק ט׳ [יסודי התורה: גרונדלאגן פון דער תורה], חוקת עולם, דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה לעד ולעולמי עולמים [דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה לעד ולעולמי עולמים: א קלארע און אויסדריקלעכע זאך אין דער תורה אז זי איז א מצוה פאר אייביג און פאר אייביגע צייטן], א זייער אלטע תורה, ס׳איז לעד ולעולמי עולמים. ס׳איז די תורה, דאס איז, אויף דעם טאג האט זיך אנגעהויבן די תורה, פייערט מען דעם טאג, מ׳מאכט א מצב דערפון, מ׳רעדט דערוועגן, אז דאס איז דער פארקערט פון חדש.
יא, בפשטות [בפשטות: אין דער פשוט׳ער מיינונג], דער פשטות׳דיגער טייטש פון מתן תורה איז אז דאס איז די תורה, ס׳טוישט זיך נישט, לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו [לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו: דו זאלסט נישט צולייגן צו אים און נישט אראפנעמען פון אים], מ׳לייגט נישט צו און מ׳נעמט נישט אראפ, דאס איז די תורה, און ס׳איז נישט א נייע תורה יעדע יאר.
די שארפע פארמולירונג פון דער סתירה
אין אנדערע ווערטער, לאמיר זיין קלאר, אין אנדערע ווערטער, ווען מ׳וויל מנסח זיין [מנסח זיין: פארמולירן] די שאלה אין די לענגווידזש פון די שמועסן וואס מיר האבן געהאט וועגן די סייקלס פון די וועלט, תורה איז נישט אין די סייקל.
ביי מתן תורה איז דא א סייקל, יעדע יאר קומט די זעלבע ווינטער און די זעלבע זומער קומט פריש, יא, מ׳קען עס רופן די זעלבע, מ׳קען עס אבער רופן א נייע. מנחה חדשה פשט איז ס׳קומט א נייע ווינט, א נייע זומער, א נייע זמן הקציר, א נייע זמן וואס ס׳קומט א נייע תבואה, פון דאס ניי ברענגט מען עס איבער.
דער יסוד: סייקלס פון טבע קעגן איינמאליגקייט פון היסטאריע
טבע = סייקל = פארשטענדליך
דאס איז אין די סייקל וואס מ׳רופט די טבע [טבע: נאטור], יא, דאס איז מעגל הטבע פון זיבן מאל זיבן, דאס איז דאך די טייטש, יא, זיבן מאל זיבן גייט עס מיט א סייקל, און די סייקל רופט מען זיבן, יא, מ׳קען טראכטן ווינקליך וויאזוי די סייקל פון די תבואה איז זיבן, אבער על כל פנים [על כל פנים: אויף יעדן פאל], סייקל הייסט זיבן, איז די סייקל פון די וועלט, ששת ימים ויום השביעי [ששת ימים ויום השביעי: זעקס טעג און דער זיבעטער טאג], און ס׳קומט יעדע וואך צוריק, יעדע יאר צוריק, די זעלבע, א גאנצע נייע אבער קען מען עס זאגן, ס׳איז א נייע חידוש העולם [חידוש העולם: דערנייערונג פון דער וועלט], אזויווי מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית [מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית: ער דערנייערט אין זיין גוטסקייט יעדן טאג דעם מעשה בראשית].
וואס איז די פשוט׳ע טייטש פון די מאמר [מאמר: אויסזאגונג] וואס מ׳זאגט ביי ברכות יוצר [ברכות יוצר: די ברכות פון “יוצר אור”]? אז יעדן טאג קומט אינדערפרי נאכאמאל די סייקל, די זון איז ארויפגעקומען די ערשטע מאל אין ששת ימי בראשית [ששת ימי בראשית: די זעקס טעג פון שאפונג] ביום הרביעי [ביום הרביעי: אויפן פערטן טאג], און יעדן טאג קומט זי ארויף, די זעלבע זאך איז דא ביי תקופות השנה [תקופות השנה: די סיזאנען פון יאר], וואס דאס איז א חידוש מעשה בראשית. די זעלבע יעדע יאר קומט פון די פריש די תבואה, די ערשטע תבואה קומט פון פריש יעדע יאר, ס׳איז א נייע יעדע יאר.
מ׳קען עס רופן א נייע און אויך די אלטע, ווייל ס׳איז די זעלבע סייקל, ס׳איז חוזר חלילה [חוזר חלילה: קערט זיך איבער אומעטום] א גאנצע צייט, אבער ס׳איז א סייקל וואס ס׳איז דא אין דעם מעשה חדשות [מעשה חדשות: נייע זאכן], ס׳איז דא אין דעם מעשה חדשות אין א חזרה [חזרה: איבערחזרונג], ס׳איז חדשות וואס געשעט פון חזרה פון א סייקל, ס׳ווערט נאכאמאל די זעלבע מעגל, די זעלבע סייקל ווערט נאכאמאל.
היסטאריע = איינמאליג = נישט פארשטענדליך
ווען אונז רעדן אבער אפילו פון יציאת מצרים [יציאת מצרים: דער אויסגאנג פון מצרים], פון מתן תורה, איז פשוט אז די גאנצע ווארט פון רעדן וועגן דעם איז אז ס׳איז נישט אין א סייקל. מ׳קען עס רופן היסטאריע. מ׳קען זאגן היסטאריע איז די סתירה פון אים. היסטאריע איז א פראבלעם צו לערנען. פארוואס? ווייל מ׳קען עס נישט פארשטיין.
וואס מיינט “פארשטיין”?
וואס מיין איך צו זאגן? איך זאג א יסוד׳דיגע ווארט וואס זאגן אלע אחרונים [אחרונים: שפעטערע רבנים און מפרשים], איך ווייס נישט וויפיל אידן רעדן וועגן דעם, אבער די חוקרים [חוקרים: פארשער] אחרונים, מפרשים [מפרשים: קאמענטאטארן], וואס ברענגען ארויס די סוגיא [סוגיא: טעמע] פון היסטאריע, זענען זיי מסביר [מסביר: דערקלערן] אזוי עלמא [עלמא: די וועלט]. היסטאריע איז די לימיט פון זאכן וואס מ׳קען זיי נישט פארשטיין. פארוואס? ווייל ס׳איז געשען נאר איין מאל, ולא יעבור [ולא יעבור: און ס׳גייט נישט ווייטער], ולא יוסף [ולא יוסף: און ס׳לייגט נישט צו], כל הגדה ולא יוסף [כל הגדה ולא יוסף: די גאנצע דערצייל און ס׳לייגט נישט צו]. ס׳גייט נישט ווייטער.
וואס מיין איך צו זאגן? איך מיין צו זאגן אזוי: די טבע, דאס איז וואס מ׳קען פארשטיין. אזוי ווי אונז זאגן, די בעיסיק, די ערשטע טבע, און אפשר די ערשטע סייענס, איז די סייענס פון די סיזענס. מענטשן זעען אז ס׳קומט יעדע יאר צוריק די זון, די לבנה [לבנה: לבנה], די שטערן, ס׳גייט אין א סייקל, און פון דעם וואקסט יעדע יאר צוריק. דאס איז א זאך וואס מ׳קען פארשטיין. מ׳קען זאגן מ׳קען עס פרעדיקטן, מ׳קען פארשטיין אז ס׳קומט יעדע יאר פון פריש.
פארשטייט זיך, מ׳דארף טון עבודת השם [עבודת השם: דינסט פון השם], מ׳דארף טון תשובה [תשובה: אומקער] כדי ס׳זאל געלונגען די גשמים [גשמים: רעגן] פון די יאר. ס׳איז דא אין דעם א דין [דין: משפט], בראש השנה כל באי עולם נידונין [בראש השנה כל באי עולם נידונין: אין ראש השנה ווערן אלע וואס קומען אין דער וועלט געמשפט], אלעס פיין און וואויל. אבער די דין איז א זאך וואס מ׳פארשטייט. ס׳איז נישט קיין דבר שלמעלה מן הזמן [דבר שלמעלה מן הזמן: א זאך וואס איז העכער פון צייט], ס׳איז נישט קיין זאך וואס האט נישט אין אים קיין סייענס. סייענס דאך טייטש מ׳מאכט כללים [כללים: פרינציפן]. און וואס טייטשט פארשטיין? פארשטיין מיינט אזוי ווי אונז האבן גערעדט לעצטע וואך. פארשטיין מיינט אז מ׳קען מאכן פון דעם א כלל.
איך קען זאגן באופן כללי [באופן כללי: אין א גענעראלן אופן] איז דא א חכמה [חכמה: וויסנשאפט], “עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו” [עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו: נאך אלע טעג פון דער ערד, זייען און שניידן און קעלט און היץ און זומער און ווינטער און טאג און נאכט וועלן נישט אויפהערן]. ס׳איז דא די סייקל, ס׳איז דא א סדר, איך קען מאכן א כלל. דאס וואס דו זעסט יעדע מאל, ס׳איז התחדשות [התחדשות: דערנייערונג] טאקע, און די פרטים [פרטים: פרטים, דעטאלן] איז התחדשות, אבער באופן כללי איז דא דברי חכמה [דברי חכמה: ווערטער פון חכמה], מ׳קען עס פארשטיין כסדר [כסדר: לויט דעם סדר].
טבע און סייענס
דאס איז די טייטש פון טבע, וואס אונז רופן טבע, אדער וואס אונז רופן די נעטשרעל וועלט, וואס איז א סייקל. און ממילא [ממילא: דערפון] איז דא אין דעם א סייענס, ס׳איז דא אין דעם א ידיעה [ידיעה: וויסן], מ׳קען עס וויסן, ווייל ס׳חזר׳ט זיך איבער. אזוי ווי אונז זאגן, ווייל ס׳חזר׳ט זיך איבער איז אויך דא א נייע יעדע יאר, ווייל ס׳חזר׳ט זיך איבער. אז עס חזר׳ט זיך איבער, דאס מאכט א נייע, ס׳איז אפשר א נאכאמאל, דו קענסט עס רופן א קאפי, איך ווייס נישט צו ס׳איז א קאפי, נאכאמאל די זעלבע זאך, אבער נאכאמאל, נישט נאכאמאל ווי א חידוש לגמרי [חידוש לגמרי: א גאנצער חידוש], נישט נאכאמאל אומפרידיקטעבל, נאכאמאל פרידיקטעבל לויט א סדר.
דאס איז די נושא [נושא: טעמע] פון נעטשער, פון טבע, וואס די סייקלס, וואס אלע סייענס, די הבנות מרובים [הבנות מרובים: פילע פארשטאנדן], חכמה אין נשיאות [נשיאות: טראגן, פירן], איז געבויט אויף באמערקן די פעטערנס, די סייקלס וואס איז דא אין נעטשער, און עס פארשטיין, מאכן פון דעם כללים, נאכדעם קען מען עס פרידיקטן, נאכדעם קען מען עס פארשטיין, מען קען פרעגן פארוואס ס׳איז, וואס איז די גורם [גורם: אורזאך] דערפון, וכו׳.
היסטאריע איז נישט פארשטענדליך
ווען מ׳זאגט היסטאריע, היסטאריע איז דיטעטשט, היסטאריע איז עקזעקטלי די זאך וואס מ׳קען נישט מסביר זיין, מ׳קען עס נישט זאגן, מ׳קען עס נישט פרידיקטן, מ׳קען נישט זאגן ווען גייט געשען, ווען איז געשען, פארוואס איז געשען, און ס׳איז נישט דא אין דעם קיין הסבר [הסבר: דערקלערונג], ס׳איז נישט דא אין דעם קיין כלל, ס׳איז נישט דא קיין קעטעגארי כלליות [קעטעגארי כלליות: גענעראלע קאטעגאריע] וואס הייסט מתן תורה אדער יציאת מצרים, וואס געשעט איינמאל אין איך ווייס וויפיל יארן, און ממילא, אויב ס׳איז דא א כלל, מ׳ווייסט ווען ס׳געשעט, יעדע מאל וואס ס׳איז דא אזא ווינט, אזא זון, יעדע יאר אין אזא סארט תקופה געשעט עס? ניין. ס׳געשעט איינמאל, און פון יענע איינמאל דארף מען עס געדענקען, ווייל ס׳געשעט נאר איינמאל, אן איינמאליגע זאך.
איינמאליגע זאכן זענען אזעלכע זאכן וואס חזר׳ן זיך נישט איבער, און זענען ממילא אזעלכע סארט זאכן וואס מ׳קען נישט פארשטיין, מ׳קען עס נישט פרידיקטן, קיינער קען דיר נישט זאגן ווען ס׳גייט געשען, ס׳גייט נישט געשען נאכאמאל, קיינער קען דיר נישט זאגן פארוואס איז געשען דעמאלטס. אויב מ׳וואלט געקענט וויסן פארוואס, וואלט מען געוואוסט די כלל, מ׳וואלט געוואוסט וואסערע סארט זאך ס׳איז און ווען ס׳געשעט אזעלכע סארט זאכן.
אויב מ׳זאגט אז ס׳איז היסטאריע, איז די טייטש ס׳איז געשען איינמאל, ס׳חזר׳ט זיך נישט איבער, און ס׳האט נישט קיין טעם [טעם: סיבה], ס׳האט נישט קיין סייענס, ס׳איז נישט דא קיין הבנה [הבנה: פארשטאנד] אין דעם. מ׳קען עס נאר געדענקען, מ׳קען נאר וויסן וואס איז געשען, מ׳קען לערנען היסטאריע, חוקר זיין צו ס׳איז געשען, יא, מ׳קען נאר חוקר זיין אויב ס׳איז געשען.
די גרענעץ פון היסטארישע פארשונג
לאמיר זאגן קלאר, דער וואס פארשטייט מתן תורה בתור [בתור: אלס] היסטאריע, אזוי זאגן זיי זייער קלאר, מ׳קען חוקר זיין צו ס׳איז געשען, מען קען זוכן ראיות [ראיות: באווייזן], עווידענס, וויסן צו ס׳איז געשען, אבער וואס איז געשען, איז פארשטיין איז מן הנמנע [מן הנמנע: אומעגליך], מען קען נישט פארשטיין וואס ס׳איז געשען, ווייל ס׳איז נישט אזא סארט זאך וואס איז פארשטענדליך, אין א געוויסע זין גאנצע היסטערי איז נישט אזא סארט זאך וואס איז פארשטענדליך. קענסט נישט פרעגן פארוואס איז געווען א מלך כך וכך [כך וכך: אזוי און אזוי] וואס האט כובש געווען [כובש געווען: פארכאפט] א מדינה [מדינה: לאנד] כך וכך בשנת [בשנת: אין יאר] כך וכך.
מתן תורה: טבע אדער היסטאריע? — די ראדיקאלע חידוש פון פנימיות התורה
פרק א: די היסטארישע אויפפאסונג פון מתן תורה און איר חסרונות
וואס מיינט “היסטאריע” אין דעם קאנטעקסט?
אויב מען וואלט געקענט וויסן פארוואס עפעס איז געשען, וואלט מען געוואוסט דעם כלל — וואסערע סארט זאך עס איז, און ווען אזעלכע סארט זאכן געשעען.
אבער אויב מען זאגט אז עפעס איז היסטאריע, מיינט דאס:
– עס איז געשען איינמאל
– עס חזר׳ט זיך נישט איבער
– עס האט נישט קיין טעם
– עס האט נישט קיין סייענס
– עס איז נישט דא קיין הבנה אין דעם
מען קען עס נאר געדענקען, מען קען נאר חוקר זיין צי עס איז געשען — אבער וואס עס איז געשען, פארשטיין, איז מן הנמנע.
לאמיר זאגן קלאר: די וואס פארשטייען מתן תורה בתור היסטאריע, אזוי זאגן זיי, דאס איז זייער כלל: מען קען חוקר זיין צו עס איז געשען, מען קען זוכן ראיות, עווידענס, וויסן צו עס איז געשען. אבער וואס איז געשען, איז פארשטיין איז מן הנמנע. מען קען נישט פארשטיין וואס איז געשען, ווייל עס איז נישט אזא סארט זאך וואס איז פארשטענדליך.
היסטאריע בכלל איז נישט פארשטענדליך
און אין א געוויסן זין, גאנץ היסטאריע איז נישט אזא סארט זאך וואס איז פארשטענדליך. דו קענסט נישט פרעגן פארוואס איז געווען א מלך כך וכך, עס האט געהערשט אין מדינה כך וכך בשנת כך וכך. עס איז נישט דא אין דעם קיין הסבר.
ממילא, וואס טוען היסטאריקערס? זיי זוכן נישט צו פארשטיין, זיי קענען זוכן סיבות, אבער אלע סיבות וואס זיי זוכן איז נאך א שטיקל היסטאריע. ער קען טרעפן עווידענס און זוכן ראיות אז עס איז געווען פארדעם. אקעי, דאס האט גורם געווען צו דעם, און יענץ האט גורם געווען צו דאס. אין דעם סענס איז דא עפעס א הסבר וואס מען רופט היסטארישע הסברים.
אבער די גאנצע זאך — פארוואס געשעט בכלל די גאנצה זאך, פארוואס אין די צייט, פארוואס פאר די מענטשן, פארוואס אין די תקופה, אין די אופן — דאס איז ביי דעפיניציע נישט דא קיין הסברים, ווייל היסטאריע, וואס אונז רופן יעצט דאס ווארט היסטאריע, איז נישט קיין זאך וואס איז מסביר.
נס קעגן טבע — א פרעציזע דעפיניציע
אקעי, עס איז כלומר, מען קען זאגן אזוי יעצט, עס איז כלומר נס. בחינת נס, וואס מיר האבן גערופן א מינוט צוריק.
בחינת טבע מיינט:
– וואס מען קען פרידיקטן
– וואס עס איז דא א סייקל
– עס חזר׳ט זיך איבער
– מען קען וויסן ווען עס חזר׳ט זיך איבער
– עס איז דא אין דעם א כלל
בחינת נס איז:
– וואס עס איז נישט דא אין דעם א כלל
לויט ווי מען פארשטייט היסטאריע דא, איז דאס טייטש אז עס איז נישט דא אין דעם קיין כלל, עס איז נישט דא קיין הבנה, דו קענסט נישט זאגן פארוואס, קיינער פארשטייט עס נישט, עס איז נישט דא קיין חכמה דערפון. עס איז נאר דא עדות, עס איז נאר דא, אזוי ווי מען קען זאגן, נאר דא נבואה דערפון, עס איז נאר דא די פרטים, עס איז נאר דא דער פאקט אז עס איז געשען אזוי, עס איז געשען איינמאל, און ממילא ציילט מען פשוט מען געדענקט נאר פון די איינמאל וואס איז געשען יציאת מצרים, פון די איינמאל וואס איז געשען מתן תורה.
ווי רוב מענטשן פארשטייען מתן תורה
דאס איז וויאזוי רוב מענטשן פארשטייען די נושא פון יציאת מצרים, לויט דעם, און די נושא פון מתן תורה, די אלע היסטאריקל זאכן וואס די אידישע אמונה, די אידישע רעליגיע, די אידישע תורה איז געבויט דערויף.
לויט דעם פארשטייען רוב מענטשן אז עס האט נישט קיין טראפ שייכות צוריק צו אונזער אנהייב שאלה, עס האט נישט קיין טראפ שייכות די מתיקות פון מנחה חדשה, וואס חדשה מיינט, עס איז א חידוש, אבער נישט חידוש אין די סענס אזויווי היסטאריע, עס איז א חידוש ווייל יעדע יאר קומט א נייע חידוש, מען קען עס פלאנירן, עס איז דא א כלל אין דעם, ווייל דאס איז די אמונה, עס איז נישט, יא, טבע.
הערה: “טבע” מיינט נישט כפירה
ווען איך זאג דא טבע מיין איך נישט כפירה. יא, אסאך מאל ווען מען לערנט ספרים, טבע מיינען זיי אפיקורסות, איך מיין נישט אפיקורסות. איך מיין די סארט סדר, די סארט קביעות וואס איז דא אויף די וועלט, ווייל דאס איז מחדש בטובו, דער אייבערשטער מאכט דאס, און אויף דעם דאנקט מען דעם אייבערשטן, און מיט דעם דינט מען דעם אייבערשטן, און מיט דעם לויבט מען אים וכו׳ וכו׳ וכו׳.
עס איז זייער רעליגיעז, עס איז זייער אמוני, עס איז בכלל נישט אנטי-אמונה, עס איז בכלל נישט אנטי-אידישקייט, אנטי-אמונה, אנטי-עבודת השם, די סארט בליק, נאר אבער עס איז איין סארט בליק.
די פראבלעם: מתן תורה און תבואה חדשה ווערן צוויי באזונדערע זאכן
און רוב מענטשן ווען מען זאגט זיי א זאך וואס איז מתן תורה וכדומה, קלערן זיי נאר בבחינת היסטאריע, בבחינת נס, בבחינת יעדע מאל וואס עס האט געשען איז איינמאליג, אפילו וואס עס האט געשען צוויי מאל, איז צוויי מאל געשען אן איינמאליגע זאך, מען קען נישט וויסן פארוואס עס איז געשען, עס איז נישט דא אין דעם קיין כלל, מען קען נאר וויסן אויב עס איז געשען.
און וועגן דעם רוב מענטשן וואס האלטן אז זייער אידישקייט איז געבויט אויף מתן תורה, זיי דארפן שטארק אויסגעפונען אז עס איז געשען, זיי האבן א ראיה, עס איז געווען זעקס הונדערט טויזנט מענטשן, זיי האבן עדות, עס איז געשען, אבער וואס עס איז געשען האט נישט אין דעם קיין שום מבוא, און האט נישט אין דעם קיין שום הבנה.
עס איז ביי דעפיניציע א נס, און ביי דעפיניציע נס מיין איך צו זאגן א זאך וואס מען קען נישט פארשטיין, ווייל מען קען עס נישט פרידיקטן, עס איז נישט דא אין דעם קיין כלל.
און אויב אזוי, די נושא פון תבואה חדשה, זאגן מענטשן, דאס איז א נאטורליכע זאך, כאילו פאר סאם ריזען איז ביי זיי אין קאפ אז דאס איז עפעס נישט רעליגיעזע זאך, דאס איז עפעס א נאטורליכע זאך, כאילו דאס מאכט נישט דער אייבערשטער, כאילו דאס איז א סייקל פון נעיטשער.
ששת ימי בראשית, זיי גלייבן שוין אין שבת, יא? שבת איז דער טייטש טבע, זיי גלייבן נאר אין יום טוב וואס איז דער טייטש נס. אקעי, אין א געוויסן זין, מען קען פארשטיין אז יום טוב איז יא א נס, און זיי זאגן אז תבואה חדשה מיט מתן תורה זענען צוויי אנדערע זאכן.
מתן תורה איז אן איינמאליגע זאך, ווייל דאס בלייבט ביז אייביג. טאקע פארדעם בלייבט דאס איינמאל אויף אייביג, ווייל עס איז נאר דא איינס פון זיי. און תבואה חדשה איז א נאטורליכע זאך, עס קומט יעדע יאר פון ניי, עס איז דא נייע מהלכים חדשים, עס איז זייער געשמאק, מענטשן זענען העפי, עס קומט די זומער, עס קומט קציר, וואס דאס האט גארנישט מיט די תורה איינגעלייגט.
פרק ב: דער ראדיקאלער חידוש פון פנימיות התורה
יעדער וואס לערנט פנימיות התורה ווייסט אז דאס איז נישט ריכטיג
אקעי. יעצט, יעדער איינער וואס לערנט אביסל פנימיות התורה, ווער עס האט אמאל געעפנט א ספר הזוהר, אדער מפרשים אחרונים פון די מקובלים, יא, די אריז״ל, די רמ״ק, די חסידישע ספרים, יעדער איינער וואס עפנט איינע פון די ספרים, די גאנצע זאך וואס ער האט יעצט געזאגט, דארף ער גלייך זאגן אז עס איז נישט ריכטיג, עס מאכט נישט קיין סענס, עס איז נישט אמת.
דאס אז מתן תורה איז געשען איינמאל, עס איז נישט קיין איינמאליגע זאך. און ווען מען זאגט אז עס איז נישט קיין איינמאליגע זאך, וואס מיינט דאס צו זאגן לויט וואס מיר האבן מסביר געווען? עס איז נישט א זאך וואס מען קען נישט פארשטיין, עס איז נישט קיין זאך וואס מען דארף נאר פרעגן “האם היה” און מען קען נישט פרעגן “מה היה”. עס איז נישט אזא סארט זאך.
יעדער איינער וואס לערנט קבלה, יעדער איינער וואס לערנט חסידות, יעדער איינער וואס לערנט עני סארט ספר פון השכלה פון אידישקייט, אפילו ער לערנט רמב״ם, אפילו ער לערנט אנדערע שיטות וואס איז דא, איך ווייס, כמעט יעדער איינער, חוץ ממש עפעס ממש ספרים אחרונים וואס טראכטן אזוי ווי איך האב יעצט געזאגט, כמעט קיינער פון זיי זאגט נישט אז מען קען נישט פארשטיין וואס דאס איז א מתן תורה.
עס איז נישטא קיין איין אידישע ספר וואס איך קען, קיין איינס איז נישטא, עס איז דא אבער איינס, אבער די נארמאלע דרך המלך פון די מקובלים, פון די חסידים, פון די רמב״ם, יעדער איינער איז מודה אויף דעם, אז מתן תורה איז יא א זאך וואס מען קען פארשטיין.
פארשטייט זיך, קיינער זאגט נישט אז עס איז סימפל צו פארשטיין, קיינער זאגט נישט אז עס איז אויף די מדרגה וואס משה רבינו האט פארשטאנען, מען וועט רעדן וועגן דעם אין א מינוט, אבער קיינער זאגט נישט אז דאס איז פשוט אן איינמאליגע זאך און מען דארף נאר וויסן אויב עס איז.
הערה: דער חסרון פון דער היסטארישער אמונה — נפשי׳דיג
פארדעם, איך קען דאס זאגן א הערה, א וויכטיגע הערה. עס איז דא אסאך אידן וואס מען רעדט יעצט, מיר רעדן פון בעיסיקס פון אמונה, יא, עס איז דא אסאך אידן וואס מען זאגט זיי, וואס איז די יסוד פון אמונה? אז עס איז געווען מתן תורה, אזוי ווי עס שטייט אין רמב״ם, עס שטייט אין כוזרי וכדומה, און ער האט ראיות, יא, עס איז מסתבר אז עס איז טאקע געווען, ווייל עס איז געווען גענוג עווידענס וכדומה.
און איך קוק אויף דעם איד, און איך זע אז זיין אמונה האט נישט קיין חיות. עס איז עפעס טויט. ער האט נישט קיין חיות. ווען ער רעדט פון מתן תורה, עס איז א חיוב. יא, ער האט געגלייבט אז עס איז געווען, און ממילא דארף מען פאלגן וואס עס שטייט. דער אייבערשטער איז געקומען און פארציילט וואס מען דארף טון, און וויאזוי מען גייט האבן א גוטע לעבן. עס איז אלץ פיין און וואויל. ער איז מסביר אז עס איז דא גוטע עווידענס אויף מעמד הר סיני.
במחילה, ער איז א חשוב׳ער איד. אבער במחילה, איך זע נישט אז אויף דעם טאנצט מען “עליונים ששו ותחתונים עלזו”. איך זע נישט אז אויף דעם שרייבט מען א כתובה צווישן כנסת ישראל און הקדוש ברוך הוא, וואס ר׳ ישראל נג׳ארה צו א צווייטער האט געשריבן, וואס מען ליינט פאר אין סאטמאר ערב שבועות. איך זע נישט וואס עס מיינט. נישט אויף דעם זאגט מען די אקדמות מילין וואס מען זינגט פאר מיט א ניגון פאר מען רעדט פון דעם מתן תורה, אז משמע לן אז עס האבן א ראיה, די גוים, “מרובי השכל וחשובים כבעלי איש ואישה”. ענק האבן נאר דריי מענטשן וואס האבן געזען ענקערע נסים, און אונז האבן מיר זעקס הונדערט טויזנט מענטשן.
במחילה, אפשר בין איך דער מאדנער מענטש. איך זע נישט אז פאר דעם קאכט מען זיך. איך זע נישט אז אין דעם איז דא א חיות.
יסוד האמונה במובן נפשי
דער יסוד האמונה, יסוד האמונה דארף דאך זיין… לאמיר דאך אויפשטעלן א פשוט׳ע זאך. עס איז דא א זאך וואס הייסט עיקרי אמונה אדער יסודי אמונה. יסודי אמונה מיינעך דא יסודות פאר א מענטש׳ס לעבן, יא? דו קענסט פרואוון פאר א גוי, “אשתך כגפן פוריה”, “בניך כשתילי זיתים”, די ענטפערן… אקעי, זייער גוטע ענטפערן, וואטעווער די ארגומענטס וואס די אפאלאדזשעטיקס זאגן.
אבער איך רעד דא פון יסוד האמונה במובן נפשי, יא? דער פרייטאג׳דיגער שיעור, ערב שבת ויום טוב שיעור איז צו רעדן וואס רעדט אמת׳דיג לעבעדיג צו די נפשות ישראל. יסוד האמונה מיינעך, וואס איז די עכטע זאך וואס מאכט דיך לעבעדיג? וואס מאכט דיך לעבעדיג אין דעם ענין פון דיין אידישקייט, אין דעם ענין פון דיין תורה וואס דו טוסט אין דיין לעבן, וואס דו עסט שבת, וואס דו פראוועסט שבועות, און אזוי ווייטער? וואס איז די לעבעדיגע זאך?
איך ווייס, איך גלייב נישט אז מען וועט מאכן אזוי ווי א פרעסטן, א ניתוח, מען וועט אריינגיין קוקן אין א מענטש׳ס נשמה און טרעפן די מערסטע די זאך וואס מאכט אים די מערסטע לעבעדיג, און עס טרעפט מען נישט קיין שום ידיעה, קיין שום עווידענס אז עס זענען געווען 600,000 מענטשן ביי מעמד הר סיני, זעט מען נישט אויף קיין שטיין, אפילו נישט ביי די מענטשן וואס זאגן די דרשות. אוודאי דארף מען זיי זאגן, כדי להושיב לבות עולם, אבער נישט דאס טרעפט מען.
און אוודאי מצד שני, עס מוז דארט ליגן די מעמד הר סיני, עס מוז דארט ליגן די מעמד הנבואה. עס קען זיין א מענטש האט אנדערע מקורות, הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו, אבער עס איז זיכער א ריכטיגע זאך צו פארשטיין וויאזוי עס איז דא די חיות, די אור, די חתונה, די לעבעדיגקייט פון מעמד הר סיני. עס מוז זיין אין דעם א חיות, און יעדער יוד אידענטיפיצירט זיך מיט דעם, ער זאגט, “אונז זענען די וואס האבן דארט מקבל געווען די תורה, אונז זענען מקבלי התורה, וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באמת באהבה”, יא? ווי מען זאגט אין אהבה רבה. עס מוז דאך דאס זיין.
דער מסקנא: מתן תורה איז טבע, נישט היסטאריע
אויב עס מוז אזוי זיין, וועט יעדער איינער פארשטיין, מוז זיין אז אונזער פנימיות האמונה, פנימיות התורה — פנימיות התורה מיינט דאס וואס איז מתיישב על הלב, דאס וואס איז ריכטיג, און ממילא דאס איז אויך דער אמת — איז נישט אז מעמד הר סיני איז היסטאריע. עס איז נישט קיין איינמאליגע זאך וואס מען קען נישט פארשטיין, וואס מען קען נאר וויסן אז עס איז געשען און ממילא איז מען מחויב עס צו פאלגן. עס איז נישט דאס.
עס איז נאטור. עס איז א זאך וואס האט א סדר, מען קען עס פארשטיין, עס איז דא אין דעם א געוויסע כלל אפילו. איינער זאגט אז עס איז איינמאליג, מען וועט שוין רעדן וועגן דעם, עס איז אן אנדערע סארט איינמאליג. עס איז דא אין דעם א געוויסע כלל, עס איז דא אין דעם א געוויסע הבנה.
ווער עס לערנט אזוי — זעט קלאר
און ווער עס לערנט אזוי, ווער עס לערנט א חסידיש ספר, ווער עס לערנט רמ״ק און אריז״ל, זעט זייער קלאר, ובפרט ווער עס לערנט די מער שארפע חסידישע ספרים וואס זאגן דאס אין די שארפסטע וועג וואס עס קען נאר זיין, זעט אז מעמד הר סיני איז א זאך וואס מען ווייסט וויאזוי צו טון, אונז ווייסן וויאזוי עס צו מאכן, אונז ווייסן וויאזוי עס צו טון. עס איז נישט קיין זאך וואס אונז ווייסן נישט וויאזוי צו מאכן, עס איז א זאך וואס אונז ווייסן יא. פארשטייט זיך, יעדער לפי השגתו, פארשטייט זיך, מען דארף גלייבן אז עס איז דא מער ווי וואס אונז פארשטייען, אבער ביסוד איז עס נישט די סארט זאך וואס איז איינמאליג.
אין יעדן חסידישן ספר שטייט דאס
און יעדע חסידישע ספר שטייט דאס. רבונו דעלמא כולא, איך האב געוואלט מען זאל כאפן וואס פאר א ראדיקאלע זאך זיי זאגן, וואס פאר א חידוש זיי זאגן.
אין יעדע סינגל חסידישע ספר אויף די וועלט שטייט אז מן הסתם איז דאס נישט קיין איינמאליגע זאך, עס חזר׳ט זיך איבער יעדע יאר.
אמת, עס שטייט אין יעדע חסידישע ספר אויף די וועלט. ווער עס האט געוואוסט, ווער עס האט אמאל געעפנט, אפילו נישט חסידישע ספרים זאגן עס שוין, אבער די חסידישע ספרים האבן עס זייער שטארק ארומגערעדט, בפרט די יסוד. עס שטייט שוין אין אריז״ל, אין מקובלים ראשונים מוז עס שטיין, מען האט אמאל גערעדט מיט מיר אז עס שטייט.
די טיפערע סדר פון מתן תורה: פון טבע און נס צו די גרעסערע סייקלס פון דער וועלט
פרק ג: דער חסידישער יסוד – מעמד הר סיני חזר׳ט זיך איבער יעדע יאר
די ראדיקאלע חידוש אין חסידישע ספרים
אין יעדע חסידישע ספר שטייט, איך דיר רבותי, יעצט הייבן זיי אן צו כאפן וואספאר א ראדיקאלע זאך זיי זאגן, וואספאר א חידוש זיי זאגן. אין יעדע סינגל חסידישע ספר אויף דער וועלט שטייט אז מעמד הר סיני איז נישט קיין איינמאליגע זאך – ס׳חזר׳ט זיך איבער יעדע יאר. אמת? שטייט אין יעדע חסידישע ספר אויף דער וועלט.
ווער ס׳האט געוואוסט אמאל געעפנט, אפילו נישט חסידישע ספרים זאגן עס שוין, אבער די חסידישע ספרים האבן עס זייער שטארק ארומגערעדט – דאס איז א יסוד. שטייט שוין אין אריז״ל [רבי יצחק לוריא], און אין מקובלים ראשונים מוז עס שטיין. איך האב אמאל גערעדט צו מוז שטיין בפירוש, צו פארוואס עס שטייט נישט ממש אויף די לשון, און אזוי דארף מען זיך מוטשענען, אבער ס׳איז זיכער אז ער האט אויך אזוי געגלייבט, וכדומה. און דער רמב״ן [רבי משה בן נחמן] אפשר שטייט עס בפירוש, אויך דארף מען וויסן וואו צו ליינען די דברים. אבער זיכער אין חסידישע ספרים שטייט עס בפירוש – מעמד הר סיני חזר׳ט זיך איבער יעדע יאר.
דער משל פון קוצר – די יערליכע חזרה
פונקט אזוי ווי דאס קוצר [הארוועסט] איז יעדע יאר א נייע, און ס׳איז יעדע יאר די זעלבע, און מיר ווייסן צו זאגן ס׳קען קומען די שבעה מיני פורעניות [זיבן מיני שטראפן], מ׳מוז נאך אלץ האבן די אייבערשטער זאל מאכן א רגע, מ׳מוז נאך אלץ האבן זיך אלעס אויסארבעטן – אבער ס׳איז דא א כלל אין דעם, מ׳קען עס פארשטיין. אויף דעם איז געבויט די חכמה אנושית [מענטשליכע חכמה], די חכמה פון בני אדם, די חכמה פון בורא, יא? די בורא פון בורא עולמות [שעפער פון וועלטן]. דאס איז געבויט אויף דעם וואס ס׳קומט יעדע יאר. פונקט אזוי יעדע יאר קומט שבועות, ס׳קומט יעדע יאר.
אברהם אבינו און שבועות פאר מתן תורה
די שאלה: וואס איז געווען ו׳ סיון פאר יציאת מצרים?
און מ׳וועט קוקן אין געוויסע חסידישע ספרים, וועלן זיי פרעגן אפילו אזויווי א שאלה: און וואס איז געווען ו׳ סיון, וואס איז געווען אין די תקופה פאר ס׳איז געווען די מעשה פון יציאת מצרים און מתן תורה?
זאגן זיי בפירוש, און ס׳איז געבויט אויף מאמרי חז״ל [אויסזאגונגען פון אונזערע חכמים זכרונם לברכה] וואס זאגן אזא זאך: ס׳איז שוין געווען דעמאלטס אויכעט שבועות. “קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה” [אברהם אונזער פאטער האט געהאלטן די גאנצע תורה פאר זי איז געגעבן געווארן], זאגט דער צאנזער רב און אנדערע – איך געדענק דער צאנזער רב זאגט עס בפירוש, און אנדערע.
דער משל פון אברהם׳ס טשיזקעיק
וואס מיינט עס? אז אברהם אבינו שבועות אינדערפרי האט ער געגעסן טשיזקעיק, און מ׳האט אים געפרעגט: פארוואס עסטו טשיזקעיק? ווייל די אידן האבן מקבל געווען היינט די תורה, און איך בין מורא׳דיג צופרידן מיט דעם, און וואטעווער די כוונה איז, און מ׳עסט טשיזקעיק.
וועט מען פרעגן: וואס הייסט די אידן האבן מקבל געווען די תורה? די אידן זענען דיינע אייניקלעך וואס גייען געשען, און ס׳איז נאך נישט געווען די מעשה, ס׳איז נאך נישט אריינגעגאנגען אין מצרים. וואס זאגסטו?
דער ענטפער: ס׳איז דא א סדר אויף דער וועלט
האט ער געענטפערט – דער ענטפער איז אביסל נפש׳דיג געווען פון די גשמיות [געשמאק׳דיג געווען פון דער גשמיות], אבער ער האט געזאגט: וואס הייסט? ס׳איז דא א סדר אויף די וועלט, און אין דעם סדר, אין די זמן הקצר [באשטימטע צייט], איז א זמן פון מתן תורה מעצמותו [פון זיך אליין]. ווייל ס׳איז דא א סדר וואס ער איז, ס׳איז א גוטע צייט צו מאכן די תורה, יא?
אזוי ווי ס׳איז א גוטע צייט אין ניסן ארויסצוגיין פון מצרים, איז א גוטע צייט אין סיון מקבל זיין די תורה – לויט די סדר פון נעיטשער [נאטור], לויט די וועג וויאזוי די וועטער ארבעט. ס׳דארף זיין א גוטע וועטער, אזוי ווי ס׳שטייט אין די מדרשים: די זמן פון פסח, ביים פסח לעתיד, ס׳איז די בעסטע וועטער – ס׳איז נישט צו הייס, נישט צו קאלט, ס׳איז דא א געשמאקע צייט ארויסצוגיין אינדרויסן, מאכן א גרויסע מעמד הר סיני.
די קלארקייט פון דער צייט
און די קלארקייט פון די טאג גיבט ארויס די קלארקייט פון די וועלט – די עת רצון לדעת כי ה׳ הוא האלקים [די צייט פון רצון צו וויסן אז השם איז דער אלקים], די שבעה שמים [זיבן הימלען] וואס עפענען זיך, איז א זאך וואס קומט ארויס פון די קלארקייט פון די נעיטשער וואס איז דא אין די תקופה, אזוי ווי ס׳שטייט אין די מדרשים, און דער רמב״ן ברענגט עס ארויס, און זוהר ברענגט עס ארויס, אנדערע ספרים.
דער חילוק פון טבע און נס – נישט וואס מ׳טראכט
די שאלה: איז מתן תורה סתם א נאטורליכע זאך?
און דער רמב״ן האט געמאכט שבועות אין די מתן תורה. וועלן מיר פרעגן: ס׳איז די זעלבע זאך ווי טבע? ס׳איז די מתן תורה סתם א נאטורליכע זאך, די זעלבע לעוועל ווי סתם די נארמאלע סייקלס פון די יאר, פון די טאג, פון די וואך, פון די חודש?
אוודאי נישט! וואס הייסט אוודאי נישט?!
צוויי זאכן
קודם כל! ווען מיר זאגן אז ס׳איז דא א סדר, א מהלך ווי די זאכן מיינען, מיינט איך נאך ס׳וועט זיין די זעלבע זאך – מיינט איך נאך נישט אז אלעס איז פונקט וואס מ׳זעט, וואס איז נראה לעינים [געזען צו די אויגן] אין די ערשטע מינוט. מענטשן מיינען אז טבע איז די זעלבע זאך ווי שטחיות – טבע איז נישט די זעלבע זאך ווי שטחיות.
דער חילוק פון שבת און יום טוב
ס׳קען אוודאי זיין, ס׳איז דא א חילוק, ס׳איז דא אן אמת׳דיגע חילוק פון שבת און יום טוב, ווייל מ׳זעט נאך א לעוועל חילוק. אבער די ערשטע זאך איז: ס׳איז דא אן אמת׳דיגע חילוק פון טבע און נס.
די קאטעגאריע וואס הייסן טבע און נס – הגם זיי שטייען נישט אין די תורה בפשטות קיינמאל נישט, מ׳דארף דאס וויסן: ס׳שטייט נישט אין די תורה, נישט טבע און נישט נס שטייט נישט – אלעס איז די זעלבע גאט וואס מאכט אלעס. אבער לאמיר זאגן, דער עולם רעדט שוין לאנג אין דעם, און ס׳איז דא אן אמת׳דיגע לעוועל.
שבת און יום טוב – צוויי קאטעגאריעס
און די תורה זעט מען יא אויך אז ס׳איז דא דרכי שלום [וועגן פון שלום], און ס׳איז דא שבת און יום טוב, וואס זענען צוויי אנדערע סארט זאכן – הגם יום טוב הייסט שבת, און שבת הייסט יום טוב אפשר, מועד, מקרא קודש – אבער ס׳איז דאך אלץ צוויי קאטעגאריעס.
און די חילוק איז:
שבת איז עפעס וואס מ׳זעט גרינג – יעדער אינגל פארשטייט אז ס׳איז שבת. יום טוב איז א ברייטערע סיסטעם. מ׳קען אפילו זאגן פשטות, יא: שבת איז דאס וואס מענטשן ארבעטן זעקס טעג, רוען די זיבעטע טאג.
יום טוב איז דאס וואס ס׳איז דא א סייקל פון נאטור. ס׳האט גענומען אפאר יאר ביז אדם הראשון, יא, האט געכאפט אז יעדע זומער קומט צוריק די ווארימקייט, וואקסן זאכן. דאס איז איין זאך.
יום טוב אין דעם היסטארישן זין – א טיפערע סדר
און אויב דו זאגסט יום טוב אין די היסטארישע סענס, ווען מ׳רעדט פון יציאת מצרים – דא איז נאך א טיפערע סדר. ס׳איז דא נאך א גרעסערע סדר, אזוי ווי מיר האבן גערעדט אין די פריערדיגע וואך: ס׳איז דא נאך א גרעסערע סדר פון כל ימות עולם [אלע טעג פון דער וועלט], די וועלט.
נישט נאר יעדע יאר איז דא א סייקל אז ס׳קומט צוריק די הארוועסט, ס׳קומט צוריק וואס ס׳וואקסט נאכאמאל יעדע יאר – נאר אין די מענטשהייט איז דא א סדר. אזוי ווי מיר האבן גערעדט פון ארבע מאות שנה [פיר הונדערט יאר], פון די קץ [ענדע], די אלע זאכן. ס׳איז דא א גרעסערע סדר אין די וועלט. ס׳איז דא א סדר ווען מענטשן באקומען א תורה, ס׳איז דא א סדר ווען מ׳גייט אריין אין גלות, ווען מ׳גייט ארויס פון גלות. ס׳איז טאקע די סדר איז נישט פונקטליך ווי דאס וואס דו בעטסט א חשבון, אזוי ווי מיר האבן גערעדט, אבער ס׳איז דא א גרעסערע סדר, ס׳איז דא א טיפערע סדר.
ממילא: נס איז נישט איינמאליג
ממילא, ווען אונז זאגן אז יום טוב איז א גרעסערע זאך פון שבת, אז ס׳איז דא א חילוק פון א נס און טבע – מיינען אונז נישט צו זאגן אז די נס איז רענדאם, אז די נס איז איינמאליג. די נס איז נישט איינמאליג.
פארוואס זעט עס אויס איינמאליג?
נאר לאמיר זאגן אזוי: פארוואס זעט אונז אויס איינמאליג? מ׳קען אפילו זאגן אזוי, לאמיר זאגן אז אין אונזער מחזור [סייקל], אזוי ווי דער רמב״ן וואלט געזאגט, אין אונזער מחזור פון שמיטה [שמיטה-סייקל], אין אונזערע זיבן טויזנט יאר – איז נאר געווען איינמאל דער מתן תורה וואס אונז רעדן וועגן. אמת. ס׳איז זיכער אמת אין איין זין, יא? ס׳איז דא טאקע יעדע יאר, אבער דאס איז א קליינע פארנעם. די גרויסע פארנעם איז נאר געווען איינמאל.
דאס מיינט נישט אז ס׳איז נישט קיין סייקל – דאס מיינט נאר אז אונז זענען קליינע מענטשן. אונז געדענקען נאר אפאר טויזנט יאר פון די וועלט. אונזער תורה, אין פשט התורה שטייט אפילו נאר אפאר טויזנט יאר פון די וועלט. מיינט נאך נישט.
די גרעסערע וועלט – וואס די סייענס און מקובלים זאגן
די וועלט איז סאך גרעסער
יעדער איינער ווייסט היינט, די סייענס האבן אונז פארציילט אז די וועלט איז סאך גרעסער פון אפאר טויזנט יאר. און די סייענס איז נישט קיין נייע סייענס, אזוי ווי ר׳ אריה קאפלאן האט שוין באמערקט: די מקובלים האבן שוין לאנג געטראכט אז די וועלט איז סאך גרעסער פון זיבן טויזנט יאר.
דער יסוד פון קבלה: די תורה איז גרעסער פון דיין קאפ
דאס איז אין אלע פארשטייט זיך די יסוד פון קבלה: אז וואס אונז זעען פון די תורה, יא – נישט ווייל זיי גלייבן נישט אין קדושת התורה, פארקערט, זיי גלייבן מער אין קדושת התורה, רייט? זיי זאגן: וויאזוי זעסטו די תורה? וואס איז די צירוף אותיות [קאמבינאציע פון אותיות] וואס די תורה שטייט אפילו? וואס איז די וועג וויאזוי דו ביסט מפרש די תורה? לויט די קליינקעפיגקייט וואס דו ביסט אין.
דער אייבערשטער האט זיך אראפגעלאזט
דו ברענגסט די תורה קלושן אן – דער אייבערשטער האט זיך אראפגעלאזט, רעדט א תורה וואס יעדער איינער קען פארשטיין. א מענטש, א נארמאלער מענטש, קען נישט פארשטיין מער ווי אפאר טויזנט יאר, און די תורה רעדט פון אפאר טויזנט יאר. און די אפאר טויזנט יאר וואס אונז קענען הייבט זיך אן די סייקל פון מעשה בראשית, גייט אריבער צו די אבות, צו יציאת מצרים, צו משיח – די גאנצע סייקל. דאס איז נאר איין קליינע זאך וואס דו קענסט זען.
גרעסערע פירושים פון תורה
דער אייבערשטער איז אסאך גרעסער פון דעם, און די תורה איז אסאך גרעסער פון דעם. ס׳איז דא א פירוש אויף די תורה וואס רעדט פון אסאך א גרעסערע סייקלס, וואס שטייט בדרך רמז [אויפן וועג פון רמז], בדרך דרש [אויפן וועג פון דרש], בדרך סוד [אויפן וועג פון סוד].
און ס׳איז דא אפילו נאך גרעסערע פירושים וואס נעמען פון נאך גרעסערע סייקלס, וואס די תורה רעדט בכלל נישט פון עולם העשיה [די וועלט פון מעשה], ס׳רעדט בכלל פון מלאכים, פון אצילות [די העכסטע וועלט].
דער זוהר׳ס שטארקע מוסר
די תורה וואס אונז קענען זען, יא? ווער ס׳זאגט אז וואס איז פשוטו של מקרא [דער פשט פון דער פסוק] מוז זיין אמת און דאס איז די איינציגסטע זאך – מאכט נישט די תורה גרעסער, ער מאכט די תורה קלענער.
יעדער איינער וואס לערנט אביסל קבלה, יעדער איינער וואס לערנט אביסל זוהר, זעט דאס: ווי דער זוהר שעלט אזוי שטארק אויס דער וואס זאגט אז אין בתורה אלא פשט [אין דער תורה איז נישט מער ווי דער פשט], יא?
די ריכטיגע באלאנס
מענטשן זאגן: אוודאי, די פשט איז אויך – דו מוזט גלייבן אז די פשט איז נישט אמת, דו דארפסט וויסן אז ס׳איז דא א פשט פון די פשט. און ווער ס׳זאגט אז ער ווייסט די פשט פון די פשט, און דאס איז די גאנצע אמת – נישט נאר ער איז כופר אין די גדולת התורה [לייקענער אין דער גרויסקייט פון דער תורה], ער מיינט אז די תורה איז אזוי קליין ווי זיין קאפ, ער איז אויך א ריזיגער בעל גאוה [שטאלצער מענטש]. דעם פשט, דאס איז די גאנצע פשט, און ווער ס׳גלייבט אנדערש איז אן אפיקורס. העלא?
אבער מען דארף נעמען ערנסט זיין פשט
אוודאי דארף א איד גלייבן אז זיין פשט וואס ער גלייבט אין די תורה – דאס איז זיין חלק אין די תורה, דאס איז וואס דער אייבערשטער האט אים געגעבן, און ער דארף עס נעמען ערנסט. א מענטש וואס נעמט נישט ערנסט וואס ער פארשטייט איז סתם א לולב [א שלאפער], ער נעמט נישט גארנישט ערנסט. א מענטש דארף נעמען ערנסט וואס ער פארשטייט, און ער דארף גלייבן.
די תורה ווי א קאליידאסקאפ
די תורה איז טאקע אזוי ווי א קאליידאסקאפ – ס׳ווייזט זיך פאר דעם מענטש לויט זיין הבנה. דער אייבערשטער האט על מנת כן [אויף דעם תנאי] געגעבן די תורה, אז דו, מענטשן, זאלן קוקן און זען אז דער אייבערשטער האט באשאפן די וועלט אין זעקס טעג, אין זעקס טויזנט יאר – ס׳שטימט פערפעקט, ס׳מאכט סענס אין זיין קאפ. על מנת כן איז דא אן אמת׳דיגער חלק אין די תורה.
אבער אז א מענטש זאל זאגן אז דאס איז די גאנצע תורה, אז א מענטש זאל זאגן אז די תורה איז נישט גרעסער פון דעם – איז ער סתם אן אפיקורס, סתם א קליינקעפיגער מענטש וואס קען נישט זען אז ס׳איז דא גרעסער פון אים.
דער משל פון איין מענטש׳ס לעבן – ווי מ׳זעט נס און טבע
דער מענטש וואס זעט נאר זיך אליינס
און ממילא, אונזער תורה שטייט נאר – און אויב דו קוקסט, דו האסט א לימיטעד וויזשאן [באגרענעצטע זעה], דו ביסט א מענטש, דו קענסט קוים זען. “אלף שנים בעיניך” [טויזנט יאר אין דיינע אויגן] – א מענטש קען קוים זען אפאר יאר, אפאר טויזנט יאר. און די אפאר טויזנט יאר איז טאקע אן איינמאליגע געשעעניש, די מעמד הר סיני.
פונקט אזוי ווי א מענטש זאל טראכטן, יא, טראכט אזוי: שטעל דיך פאר א מענטש ווייגט נאר איין גאלד [לעבט נאר איין מאל], לאמיר אים נעמען אין א פשוט׳ע סייקל, אזוי וועט אונז רעדן די סייקל פון א מענטש׳ס לעבן? א מענטש ווערט געבוירן, ער ווערט גרויס, ער ווערט אלט, ער ווערט מידל עידזש [מיטל-עלטער], און שפעטער גייט ער אראפ און ער שטארבט.
פון דעם איינצלנעם פערספעקטיוו – אלעס איז א נס
א מענטש וואס זעט נאר זיך אליינס, אן עגאיסט, איינער וואס איז אזוי ווי יענער וואס ער מיינט אז זיין פשט איז דער פשוט׳ער פשט און יעדער איינער דארף דאס גלייבן, עס איז נישטא מער פון דעם – זעט ער, זעט ער וואס? זאגט ער: איך בין געבוירן, ס׳איז געווען א נס. קיינער האט נישט געקענט פרעדיקטן, איך האב נישט געוואוסט פאר איך בין געבוירן, איך בין נישט געווען. ער איז ממש א יש מאין [עפעס פון גארנישט].
און אז ער איז געווארן בר מצוה, איז אויך א נס. ווער האט געזאגט? ער האט שוין דרייצן יאר, ווייטער איז ער געווארן בר מצוה, אה, פיין, איז ער געווארן בר מצוה. און נאכדעם האט ער חתונה געהאט, נאכדעם איז ער געגאנגען מידל עידזש, ער האט קינדער, און אזוי ווייטער די גאנצע סדר החיים [סדר פון לעבן], ביז ער איז געשטארבן. יעדע זאך איז ביי מיר א נס.
נפלאותיך שבכל יום
און אזוי איז טאקע. פון די, מ׳זאל זאגן “נפלאותיך שבכל יום” [דיינע וואונדער וואס זענען יעדן טאג], פון די פערספעקטיוו פון איין יחיד, פון איין פרט – יעדע זאך וואס קומט אים פאר אין זיין לעבן איז א נס, איז א פלא, ער קען זיך נישט פרעדיקטן. מען קען טאקע נישט פרעדיקטן אויף די פרט, רייט? פונקטליך ווען גייסטו חתונה האבן, ווען גייסטו האבן קינדער, ווען גייסטו קראנק ווערן, ווען גייסטו שטארבן – א מענטש ווייסט נישט, רייט? “יום המיתה נעלם מן האדם” [דער טאג פון טויט איז באהאלטן פון דעם מענטש], ס׳איז א נס. מבחינת זיין פרט, אויב ער קוקט אין זיין עולם המצומצם [באגרענעצטע וועלט], איז עס א נס.
אבער פון א ברייטערן קוק – מ׳זעט דעם טבע
אבער אויב איז א מענטש אביסל א חכם, ער איז נישט אזא עגאיסט, ער איז נישט אזוי סטאק [פארקלעמט] אין זיך אליינס, ער קוקט ארום אויף אנדערע מענטשן – זעט ער: אה, ווארט, די פרטי פרטיות, וויפיל, פאקטיש ווען גייסטו שטארבן, ווען גייסטו געבוירן, קען קיינער נישט וויסן. דעם דארף מען אפשר נבואה [פראפעצייאונג] אדער עפעס אן אנדערע זאך צו וויסן. אדער אפשר איז דא אן הנאה, ווייסט נישט.
אבער ס׳איז דא אזא טבע, אז על פי רוב [לויט דער רוב] די מענטשן כסדר [אין סדר] ווערן געבוירן, און כסדר וואקסן אויף, און כסדר ווערן גרעסער, און זיי גייען אראפ, און זיי שטארבן. דעם סייקל, נאכדעם ווערט צוריק, תחיית המתים [אויפשטייאונג פון די טויטע], וואטעווער די סייקל איז – די סייקל קען מען זען.
וויאזוי זעט מען עס?
וויאזוי זעט מען עס? נישט פון איין פרט, נאר פון קוקן אויף א ברייטערע קוק. דו קוקסט ארום, דו מאכסט א דזשענעראליזעישאן, דו זעסט אלע מענטשן, יעדע מענטש געשעט דאס. אה, דו ביסט נישט דער ערשטער וואס איז געבוירן, דו ביסט נישט דער ערשטער וואס איז געשטארבן. ס׳איז דא א כלל.
דער אייבערשטער פירט די וועלט מיט חכמה
דער אייבערשטער פירט די וועלט מיט חכמה. חכמה טייטשט מיט כללים, אזויווי בינה האבן מיר געזען טייטשט מיט כללים. ס׳איז דא א כלל, ס׳איז דא א נאטורליכע זאך, מען קען עקספעקטן אז רוב מענטשן ווערן געבוירן און אויפוואקסן און שטארבן. פארשטייט זיך, דאס מיינט נישט אז דער מענטש האט נישט קיין בחירה, ס׳מיינט נישט אז דער מענטש דארף נישט טון וואס ער האט צו טון, אזויווי אלעס וואס מיר האבן גערעדט – אבער דאס איז נאך אלץ די כלל הדברים [דער כלל פון די זאכן].
אויף דער וועלט-סקאלע: מעמד הר סיני – איינמאליג נאר פון אונזער קוק
די זעלבע וועג אויף דער גאנצער וועלט
און די זעלבע וועג, און די זעלבע וועג ווי ס׳איז אמת אויף דעם מענטש, איז עס אמת אויף די גאנצע וועלט. ווי אונז קוקן אויף אונזער קליינע חלק פון היסטאריע וואס אונז זענען א חלק דערפון, אונזער וועלט, אונזער שמיטה וואו אונז זענען געבוירן געווארן – זעט מען, יא, ס׳איז געווען איינמאל מעמד הר סיני, איינמאל יציאת מצרים.
דער אמת איז, אפילו אין אונזער וועלט קען מען שוין זען מער מאל ווי ס׳פארשטייט, אבער לאמיר רעדן פון די אין סענס וואס ס׳איז נאר דא איינמאל, איז נאר איינמאל. אבער קוקן אביסל גרעסער – אונז קענען נישט קוקן גרעסער, ווייל דאס איז אונזער אמת.
מתן תורה אין די גרעסערע סייקלס פון שמיטות און יובל: פון היסטאריע צו נצחיות
פרק ד: די בליק פון די שמיטות און די גאונות פון די מקובלים
די וועלט-געשיכטע אין גרעסערע סייקלס: די לימיטס פון אונזער בליק
אין דער זעלבער וועג, לאמיך זאגן נאך א משל, אין דער זעלבער וועג ווי ס׳איז אמת אויף דעם מענטש, איז עס אמת אויף די גאנצע וועלט. וואו אונז קוקן אויף אונזער קליינע חלק פון היסטאריע, וואס אונז אין א חלק דערפון אין אונזער וועלט, אונזער שמיטה, וואו אונז זענען געבוירן געווארן, זעהט מען, יא, עס איז געווען איין מאל מעמד הר סיני, איינמאל יציאת מצרים. אמת איז אפילו אין אונזער וועלט קען עס נישט זען מער מאל ווער ס׳פארשטייט, אבער לאמיר רעדן פון די אינסטענס וואס איז נאר דא איינמאל, נאר איינמאל.
אבער קוקן אביסל גרעסער, אונז קענען נישט קוקן גרעסער, ווייל דא זענען עס אמת׳דיג לימיטעד [limited: באגרענעצט]. שטעל דיך פאר אז א מענטש וואלט טאקע נישט געקענט זען נאך מענטש, ווייל ער טאקע נישט געקענט זען, וואלט ער געמוזט זאגן יא, אפשר קען ער גלייבן אז עס האט דא א צווייטער, אבער ער זעט נישט דעם צווייטן. אבער אויף דעם אפשר שטייט מען טאר נישט קוקן מיילא פאר אין מיילא אוכח [מילא פאר און מילא אוכח: מילא אזוי און מילא אזוי], אונז קענען טאקע נישט, אונז קענען ספּעקולירן.
גילוי סודות התורה: די וועלט איז גרעסער געווארן
היינט האבן אונז אויף געוויסע נאטורליכע זאכן, נאמען איז יא סייענס [science: וויסנשאפט], אונז האבן יא, און איז נתגלה געווארן אסאך סודות התורה [סודות התורה: די פארבארגענע געהיימענישן פון דער תורה]. אונז ווייסן צו וויסן מער זאכן ווי די אפאר טויזנט יאר וואס די תורה, לויט וואס אונזער מקבלדיגע כלים [מקבלדיגע כלים: די כלים וואס קענען אויפנעמען] האבן געקענט כאפן, האט אונז געזאגט. אבער און אוודאי דאס הייסט גילוי סודות התורה [גילוי סודות התורה: די אנטפלעקונג פון די פארבארגענע געהיימענישן פון דער תורה], יא, די וועלט איז אסאך גרעסער געווארן פאר מענטשן.
און יעדער איינער וואס לערנט אין דעם רמב״ם הלכות יסודי התורה [רמב״ם הלכות יסודי התורה: די רמב״ם׳ס געזעצן פון די יסודות פון דער תורה], אדער אפילו אין מתמטישע ספרים, ווי גרויס איז דער עולם הכוכבים [עולם הכוכבים: די וועלט פון די שטערן], ווייסט אז דאס איז געווען א גאר א מצומצמדיגע בליק, וואס מענטשן איז אמת אין א געוויסע זינס, און ס׳איז נישט צו שקר, ס׳איז אמת פון נקודת מבט [נקודת מבט: פערספּעקטיוו], פון דער פּערספּעקטיוו ווי אונז זעהן, איז אמת האט געשטימט זייערע חשבונות. אבער היינט איז נתגלה געווארן אסאך מער וואס אונז רופן חכמת הבריאה [חכמת הבריאה: די חכמה פון דער שאפונג], אסאך מער נפלאות הבורא [נפלאות הבורא: די וואונדער פון דעם באשעפער], אונז ווייסן אז די וועלט איז מיליאנען מאל גרעסער וואס זיי האבן זיך געקענט פארשטעלן.
די זעלבע זאך פאר היסטאריע: נישט אלע דארפן דאס וויסן
און די זעלבע זאך פאר היסטאריע. אונז ווי גוט ווייסן אונז אגענדע איז שוין חקירת פרטיות [חקירת פרטיות: אונטערזוכונג פון פרטים], אבער אונז ווייסן אז עס איז אסאך גרעסער פון דעם. און ברוך השם, נישט אלע מענטשן האבן א כלום [כלום: א געפיל] פאר דעם, אלע דארפן זיי ווייטערגלייבן אין פשוט פשט [פשוט פשט: דער איינפאכער פשט]. אבער ווער ס׳האט כלום, ווער ס׳קען פארשטיין אז וואס מען זאגט אים אין פשוט פשט, איז נאר לויט די קליינע כלום וואס ער האט, אז עס האט געזאגט פאר זיין עלטער עלטער עלטער זיידע דארט אמאל אין מצרים, און לויט וואס זייער קליינע קאפ קליינע כלים קענט קולד זיין [could: געקענט], די ראשונים האבן ממש געזאגט אזוי.
ספר התמונה, דער רמב״ן, דער רשב״א: מתן תורה אין די שמיטות
און מיר האבן קלאר געמאכט אז ס׳איז נישט גענוג צו זאגן אז ס׳איז א משל מיט א נמשל [משל מיט א נמשל: א משל מיט זיין אפּליקאציע], אדער אז ס׳איז דאס זעלבע “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” [כמו שהוא למעלה כן הוא למטה: אזוי ווי עס איז אויבן אזוי איז עס אונטן], פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות [מדות: כאראקטער-אייגנשאפטן], איז אויך ביי דער אויבערשטער, אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים [מקובלים: קבלה-מייסטער] זאגן, אז א מענטש פירט זיך אין די מדות החסד [מדות החסד: די אייגנשאפטן פון חסד] איז ער מעורר [מעורר: ער וועקט אויף] ביי דער אויבערשטער די מדות החסד.
ספר התמונה [ספר התמונה: א קבלה-ספר פון די ראשונים] און דער רמב״ן [רמב״ן: רבי משה בן נחמן, נחמנידעס], דער רשב״א [רשב״א: רבי שלמה בן אדרת], זיי האבן אלע אזוי געגלייבט אז דו ווילסט אונז פארציילן א מעשה וואס איז געווען אין שנת ב׳ אלפים תמ״ח [שנת ב׳ אלפים תמ״ח: יאר 2448] איז געווען מתן תורה [מתן תורה: די געבונג פון דער תורה], דאס איז ב׳ אלפים תמ״ח של השמיטה השניה [של השמיטה השניה: פון דער צווייטער שמיטה], האבן זיי געזאגט. ס׳איז שוין געווען איינמאל א גאנצע וועלט מיט מתן תורה פארדעם, און ס׳קען נאך זיין נאכדעם, און דא איז דא א געוויסער כלל [כלל: פּרינציפּ], נאך צוויי טויזנט יאר פון א וועלט געווענליך בערך קומט א מתן תורה.
די אנאלאגיע פון דעם סייקל פון א מענטש
ווייל זיי האבן אזוי געטראכט, און ס׳מאכט אסאך סענס [sense: זינען], פארשטייט זיך ס׳איז חוץ לידיעה [חוץ לידיעה: אויסער אונזער וויסן], אונז האבן נישט עכט געזען די פריערדיגע שמיטות [שמיטות: די שמיטה-סייקלס] ווייל אונז קענען נישט, אונז זענען נישט דארט געבוירן געווארן. אבער טראכט די אנאלאגיע פון די סייקל פון א מענטש, מאכט עס טאטאל סענס אז דא איז דא א סדר [סדר: סדר], דא איז דא א זאך וואס מ׳קען יא פארשטיין. די פשט איז נאר אזא גרויסע סייקל אז אונז זעען נאר איינמאל דערפון, ממילא [ממילא: דעריבער] זעט אונז עס אויס ווי אן איינמאליגע זאך.
אבער ווען דו וואלסט געקענט קוקן פון די פּערספּעקטיוו פון גאט, דו וואלסט געקענט קוקן פון די פּערספּעקטיוו פון א מלאך [מלאך: אן אנגעל], פון עפעס וואס ווייסט אסאך גרעסער, וואלסטו געזען אז מתן תורה מאכט אויך סענס.
די גאונות פון די מקובלים: מתן תורה איז א דבר ההווה תמיד
און די גאונות [גאונות: גענעאלאגיע], די בליק וואס ווייזט אונז אז מתן תורה איז נישט אן איינמאליגע זאך, ס׳איז א דבר ההווה תמיד [דבר ההווה תמיד: א זאך וואס איז שטענדיג געשעענדיג], ס׳איז א מחדש [מחדש: עס ווערט באנייט], אזוי ווי ס׳איז דא א “מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית” [מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית: ער באנייט אין זיין גוטקייט יעדן טאג די מעשה בראשית], איז דא “בכל יום יהיו בעיניך כחדשים” [בכל יום יהיו בעיניך כחדשים: יעדן טאג זאלן זיי זיין אין דיינע אויגן ווי נייע] זאגט די מדרש [מדרש: אגדישע דרשות פון חז״ל], און די מקובלים און די חסידישע ספרים נעמען די מדרש ליטעראלי [literally: ווערטליך], אונז נישט יעדע מדרש איז ליטעראל, די מדרש איז ליטעראל, די תורה איז ניי יעדע יאר.
ס׳איז נישט סתם ניי יעדע יאר, אזוי ווי די תבואה [תבואה: ערנטע] איז ניי יעדע יאר, ס׳איז דא א געוויסע וועג וויאזוי די תורה ווערט געבוירן, און באופן כללי [באופן כללי: אין אלגעמיינעם] אין די תקופת השנה [תקופת השנה: די צייט פון יאר], באופן פרטי [באופן פרטי: אין פרטים] יעדע טאג, באופן כללי יותר [באופן כללי יותר: אין א מער אלגעמיינעם אופן] אין די לעבן פון יעדע מענטש, באופן כללי יותר אין יעדע דור, באופן מער כללי אין די יעדע סייקל פון דורות [דורות: דורות].
די סטרוקטור פון די סייקלס: פון טאג ביז שמיטה
די יעדע דור האבן א קאנעקשאן איינער מיט די צווייטע, ס׳איז דא ווי גרופּס [groups: גרופּעס] פון דורות, און יעדע איינע פון זיי איז דא א בחינה [בחינה: אן אספּעקט] פון מתן תורה וואס געשעט אין א געוויסע צייט, נאך א געוויסע הכנה [הכנה: פארגרייטונג] פון שבע שבועות [שבע שבועות: זיבן וואכן], נאך א געוויסע מהלך [מהלך: פּראצעס]. ס׳איז נישט די ערשטע זאך די תורה, די תורה קומט אלעמאל שפּעט אין די ריאליטי [reality: ווירקלעכקייט], ווייל ס׳נעמט צייט אנצוקומען דערצו, אבער س’איז דא א סייקל, דאס איז די תורה.
די כח פון די מקובלים: קוקן פון די פּערספּעקטיוו פון שער החמישים
און דאס איז געקומען צו אונז פון די כח [כח: שטארקייט] פון די מקובלים, פון די מתעמקים [מתעמקים: די וואס פארטיפן זיך] וואס האבן זיך געוואגט, אפשר האבן זיי נישט געטארט, א מענטש טאר נישט קוקן צו פיל, אבער זיי האבן געהאט די יכולת [יכולת: פעאיקייט] און געהאט די ווארהייט צו קוקן אויף די וועלט אזוי ווי זי איז, “כאלף שנים בעיניך” [כאלף שנים בעיניך: ווי טויזנט יאר אין דיינע אויגן], זיי קענען קוקן אויף אלע שמיטות צוזאמען, כמעט [כמעט: כמעט] פון די פּערספּעקטיוו פון די שער החמישים [שער החמישים: די פופציקסטע טויער], קען זען אלעס אויף איינמאל.
האבן זיי אונז פארציילט אז וואס? אז מתן תורה איז נישט קיין איינמאליגע זאך, ס׳איז א שטענדיגע זאך, ס׳איז א זאך וואס מ׳קען זיך קאכן דערין און מ׳קען עס ארויסהאבן. אוודאי, אונז האבן נישט… אזוי ווי אונז זאגן, אונז זאגן נאר ביסוד [ביסוד: אין יסוד], ס׳מיינט נישט אז אונז ווייסן יעדע פרט, אבער ממילא קענסטו אויך זאגן אין דיין לעבן, ממילא קענסטו אויך זאגן אין דיין יאר, ממילא קענסטו אויך זאגן אין דיין נקודה [נקודה: פּונקט], אז וואס?
אראפּלייגן די גרעסערע סייקלס אין די קלענערע: שבועות יעדע יאר
אז יעדע זומער, יעדע תקופת סיון [תקופת סיון: די צייט פון חודש סיון] קומט א נייע אור פון תורה אויף דער וועלט. ווייל וואס? דאס איז די בזהר אנפין [בזהר אנפין: אין די שיינקייט פון די פנים], די בפרטיות [בפרטיות: אין פרטים], די וועג ווי די סייקל ארבעט. פונקט אזוי ווי נאך זיבן… איך ווייס נישט וואס, נאך אפאר דורות, נאך זעקס און צוואנציק דורות אין דער וועלט, אין די וועלט, אין די סייקל פון דער וועלט וואס אונז ווייסן, איז געווארן א גרויסע מתן תורה אויף הר סיני [הר סיני: בארג סיני], אזוי יעדע יאר נאך חודש אייר [חודש אייר: דער חודש אייר], נאך זיבן וואכן, וואס ס׳שטימט בערך דער חשבון אזוי ענליך צו זעקס און צוואנציק דורות, קומט מתן תורה, קומט שבועות [שבועות: דער יום טוב פון שבועות].
שבועות איז א נאטורליכע זאך
און שבועות איז א נאטורליכע זאך. נישט נאטורליך וואס נישט יעדער גוי ווייסט דערפון, נישט יעדער טיפּש ווייסט דערפון, ווייל ער פארשטייט נישט די גרעסערע סייקלס פון נאטור [nature: נאטור], ער קען נאר זען וואס ער זעט. אבער דער וואס האלט יא, קוקט ער גרעסער. און נאכדעם, ווען זיי האבן געזען די גרעסערע, האבן זיי עס אראפגעלייגט אויך אין די קלענערע, און געוויזן אז ס׳איז דא א קליינע בחינת מתן תורה [בחינת מתן תורה: אן אספּעקט פון מתן תורה], א התחדשות [התחדשות: באנייאונג] וואס קומט דא. דאס איז דער יסוד [יסוד: יסוד], און איך האף אז ס׳איז ארויסגעקומען קלאר, ווייל איך מיין אז ס׳איז מורא׳דיג די קלארקייט וואס ער זאגט דא.
פרק ה: שער החמישים און די הבנה פון “למעלה מן הסייקל”
גיין נאך ווייטער: די שאלה פון שבת און יום טוב
און יעצט קען איך גיין אפילו ווייטער. איך האף אז מ׳וועט נישט ווערן פארלוירן און צומישט אויב איך גיי נאך ווייטער, אבער איך וויל גיין אפילו ווייטער און זאגן נאך א נקודה, און נאך גיין אפילו ווייטער. איך וויל גיין ווייטער אזוי, און איך וויל אונז זאגן נאך א תירוץ [תירוץ: ענטפער] צו די שאלה וואס אונז האבן געהאט.
אונז האבן געפרעגט פריער, אז אויב אונז זאגן אז מתן תורה און די אלע זאכן זענען אויך נאטורליכע זאכן, זיי חזר׳ן זיך איבער יעדע יאר, אזוי ווי דער אריז״ל הקדוש [אריז״ל הקדוש: דער הייליגער אריז״ל, רבי יצחק לוריא] האט אונז געלערנט, אזוי אויב אזוי, וואס איז דער חילוק [חילוק: אונטערשייד] פון שבת [שבת: שבת] און יום טוב [יום טוב: יום טוב]? וואס איז דער חילוק פון טבע [טבע: נאטור] און נס [נס: נס]?
ערשטנס: נס איז א גרעסערע סייקל
ערשטנס האבן מיר געזאגט אז נס איז א גרעסערע סייקל, דאס איז איין זאך.
אבער אמת׳דיג: שבת של ימות טובים פארזוס שער החמישים
אבער אמת׳דיג, די הבנה [הבנה: פארשטאנד] וואס אונז האבן געזאגט ביז יעצט איז נאר די הבנה פון אזוי ווי די שבת פון תוך הספירה [תוך הספירה: אינעווייניג די ספירה]. שבע שבתות [שבע שבתות: זיבן שבתות], ס׳איז דא זיבן שבתות, און יעדע וואך איז דא א בחינת שבת, דאס איז די שבת של ימות טובים [של ימות טובים: פון די ימים טובים], של הספירה [של הספירה: פון דער ספירה].
אבער, אונז האבן געלערנט לעצטע וואך אז ס׳איז דא אויך א שער החמישים. שער החמישים איז מסביר געווען, און דאס איז דער בליק, וויאזוי די גאנצע זאך איז נאר איין זאך, “כל התורה כולה ענין אחד” [כל התורה כולה ענין אחד: די גאנצע תורה איז איין ענין]. יא, די גאנצע תורה גייט היסטאריע פון בראשית [בראשית: בראשית] ביז עזרא [עזרא: עזרא], זייער גוט, אבער ס׳איז דא נאר איין ווארט, מ׳קען עס זאגן אויף איין סעקונדע, מ׳קען עס איבער פארשטיין די גאנצע זאך למפרע [למפרע: רעטראספּעקטיוו].
די זעלבע וועג: תורה איז העכער פון טבע
און די זעלבע וועג איז דא דא נאך א הבנה וואס צו מסביר זיין וואס אונז מיינען ווען אונז זאגן אז די תורה איז העכער פון טבע, אז די מצוות [מצוות: מצוות] זענען למעלה [למעלה: העכער], ס׳זאגט עולם השמיני [עולם השמיני: די אכטע וועלט], ריכטיק? אזוי ווי יעצט קומט אוודאי פון דא, פון שמיטה ויובל [שמיטה ויובל: שמיטה און יובל], פון מתן תורה, און מתן תורה איז דער יום החמישים [יום החמישים: דער פופציקסטער טאג], ס׳איז פּונקטליך, און דא קען איינער אוודאי זאגן, ס׳איז פּונקטליך די זאך וואס קומט נאך די גאנצע סייקל, וואס איז למעלה פון די גאנצע סייקל.
קיינער זאגט נישט אז אלעס אין תורה איז אין א סייקל
קיינער זאגט נישט אזוי ווי ס׳שטייט יא, תורה איז היסטארישע זאכן, די צענזוס [census: צענזוס] פון נשיאים [נשיאים: פירער] וואס מיר האבן געזאגט, נאר איינמאל האט מען געזאגט, איינמאל איז עס נישט אין א סייקל, ס׳הייסט מ׳קען עס נישט פארשטיין.
סאו [so: אזוי] פארשטייט זיך אז די תורה איז אמת׳דיג, די פשוט׳ע תורה איז דא א קשר [קשר: פארבינדונג], ווי מיר האבן שוין גערעדט.
שער החמישים לויט דעם בעל שם טוב: נאך א סייקל
אז ווען אונז זאגן אז שער החמישים איז למעלה מן הסייקל [למעלה מן הסייקל: העכער פון דעם סייקל], לויט ווי דער בעל שם טוב [בעל שם טוב: דער בעל שם טוב, גרינדער פון חסידות] האט אויסגעלערנט, אז דאס מיינט אז ס׳איז די השגה [השגה: פארשטאנד] פון נאך א סייקל, אזוי ווי יובל [יובל: יובל]. ס׳איז דא א מחלוקת [מחלוקת: מחלוקת] צו שנת היובל עולה מן המנין [שנת היובל עולה מן המנין: די יאר פון יובל גייט אויף פון דעם צאל], וואס האט צו טון מיט די יסוד, וואס האט צו טון מיט די זעלבע חקירה [חקירה: אונטערזוכונג] צו כתר [כתר: כתר] איז פון די ערשטע ספירות [ספירות: ספירות]. ס׳איז אלעס די זעלבע אידעע [idea: אידעע]. אקעי [okay: אקעי].
אבער לאמיתו של דבר: למעלה מהבנתנו
אבער לאמיתו של דבר [לאמיתו של דבר: אין דער אמת], ווען אונז זאגן ס׳איז למעלה מן הסייקל, מיינען אונז צו זאגן אז ס׳איז למעלה מהבנתנו [למעלה מהבנתנו: העכער פון אונזער פארשטאנד]. ס׳מיינט נישט אז ס׳איז נישט אמת׳דיג דא א סדר, ס׳מיינט נאר, אזוי ווי דער רמב״ם [רמב״ם: רבי משה בן מימון, מיימאנידעס] זאגט וועגן טעמי המצוות [טעמי המצוות: די טעמים פון די מצוות], ס׳איז דא וואס זאגן אז די מצוות האבן נישט קיין טעם [טעם: טעם], ס׳איז דא וואס זאגן אז די מצוות האבן א טעם, אבער ס׳איז בחכמתו של הקדוש ברוך הוא [בחכמתו של הקדוש ברוך הוא: אין דער חכמה פון דעם הייליגן באשעפער], נישט אונזער חכמה [חכמה: חכמה], אונז זענען קליינע מענטשן, אונז פארשטייען עס נישט.
ס׳איז אנדערש ווי צו זאגן אז ס׳האט נישט קיין טעם, ס׳איז סתם רענדאם [random: רענדאם], ס׳איז ביסודו [ביסודו: אין זיין יסוד] אן א טעם.
דאס איז פשוט׳ע פשט, אבער אין א טיפערע פשט…
דאס איז פשוט׳ע פשט. אבער אין א טיפערע פשט איז עס קאנעקטעד [connected: פארבונדן] מיט דאס וואס מיר האבן גערעדט פריער, וואס מיר האבן גערעדט לעצטע וואך. ווען אונז זאגן אז די תורה איז שער החמישים, און אונז זאגן אז די תורה איז יא למעלה מן הזמן [למעלה מן הזמן: העכער פון צייט], ס׳איז נישט קיין סייקל, וואס מיינען אונז צו זאגן?
פרק ו: שם הוי״ה און די הבנה פון נצחיות
דארף מען דא געדענקען: היה הווה ויהיה
דארף מען דא געדענקען, לאמיר זאגן אויף די פשוט׳סטע וועג וואס מ׳קען עס זאגן. סודות ורזים ידועים [סודות ורזים ידועים: געהיימענישן און סודות וואס זענען באקאנט], יעדער איינער ווייסט אז ס׳שטייט אין שלחן ערוך [שלחן ערוך: דער שלחן ערוך] אז דער אייבערשטער איז היה הווה ויהיה [היה הווה ויהיה: ער איז געווען, איז, און וועט זיין], אז י-ה-ו-ה [י-ה-ו-ה: דער פיר-אותיות׳דיגער נאמען פון גאט], דער מכוון [מכוון: כוונה], איינע פון די כוונות [כוונות: כוונות] פון שם הוי״ה [שם הוי״ה: דער נאמען הוי״ה] איז אז ער איז הווה [הווה: איז], היה הווה ויהיה, ער איז אלעמאל.
די שאלה: פארוואס שטייט עס בעיקר הווה?
אויב אזוי איז דא א שאלה, אויב אזוי, פארוואס איז די י-ה-ו-ה, די שם הוי״ה, דאס איז די עיקר תורה [עיקר תורה: הויפּט-זאך פון דער תורה]? יא? “כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא” [כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא: די גאנצע תורה איז די נעמען פון דעם הייליגן באשעפער], “כל התורה כולה אחד” [כל התורה כולה אחד: די גאנצע תורה איז איינס], שטייט אין ספר ברית מנוחה [ספר ברית מנוחה: דער ספר ברית מנוחה], די גאנצע תורה איז די פירוש [פירוש: פירוש] אויף די ד׳ אותיות [ד׳ אותיות: פיר אותיות] י׳ און ה׳ און ו׳ און ה׳. די תורה גיבט עס ארויס, יא, ס׳איז א פירוש, די תורה ברענגט בעסער ארויס די שם [שם: נאמען].
איז, פארוואס אויב די הוי״ה טייטשט היה הווה ויהיה, “השם מלך השם מלך השם ימלוך” [השם מלך השם מלך השם ימלוך: השם האט געקעניגט, קעניגט, און וועט קעניגן], פארוואס שטייט עס בעיקר הווה? ס׳שטייט נישט מיט א י׳, ס׳שטייט נישט מיט א… ס׳הייבט זיך נישט אן היה [היה: געווען], ס׳הייבט זיך אן מיט א י׳ און א ה׳? ס׳שטייט נישט נאר יהיה [יהיה: וועט זיין]? ס׳שטייט בעיקר מיט א ו׳, ס׳איז זייער וויכטיג די ו׳, יא, די ו׳ איז די סדר העולם [סדר העולם: סדר פון דער וועלט], דאס איז זייער אן עמקות [עמקות: טיפקייט]. ס׳שטייט הווה בעיסיקלי [basically: בעיסיקלי], מיט א י׳. דער וואס איז הווה תמיד [הווה תמיד: שטענדיג איז].
דער תירוץ: נצחיות מיינט נישט “אייביג אלט”
דער תירוץ איז, אז דער עולם [עולם: וועלט] האט א ביסל א טעות אין וואס די טייטש נצחיות [נצחיות: אייביקייט], און וואס די טייטש הווה איז. דער עולם, מיין איך מענטשן, די השכלות השכל של אדם [השכלות השכל של אדם: די פארשטאנדן פון דעם שכל פון מענטש] כאפט נישט. פאר אונז, זאגן אז א זאך איז אייביג, מיינען מיר אז ס׳מיינט צו זאגן אז ס׳איז זייער אלט, יא? ס׳ווערט יעדן טאג עלטער, ס׳איז אלעמאל געווען און ס׳גייט אלעמאל זיין. ס׳איז אלעמאל געווען כאילו [כאילו: ווי] מיליאנען יארן, איך ווייס נישט וואס, פאר פריער וואס ס׳איז געווען, און נאך מיליאנען יארן אין די פיוטשער [future: צוקונפט], און אויך יעצט. דאס איז אזוי ווי מיר מיינען איז די טייטש פון א דבר נצחי [דבר נצחי: אן אייביגע זאך], א דבר היה הווה ויהיה. ס׳איז דא דריי זאכן.
דער אמת: נצחיות מיינט אלעמאל הווה
דער אמת אבער איז, און דאס שטייט אין ספרים, דאס איז נישט קיין חידוש [חידוש: חידוש], יעדער וואס האט געלערנט חב״ד [חב״ד: חב״ד] למשל, רעדן וועגן די יסוד אסאך, און ווער ס׳האט אן שכל [שכל: שכל] מסתמא [מסתמא: מסתמא] כאפט אז ס׳איז פשוט. דער אמת איז אז די הוי״ה, הוי״ה נצחיות, א בעסערע וועג פון עס זאגן איז אז ס׳איז אלעמאל הווה, פארדעם הייסט עס הווה און נישט עתיד [עתיד: צוקונפט] און נישט עבר [עבר: פארגאנגענהייט].
אין אנדערע ווערטער: א זאך וואס ווערט נישט אלט און נישט ניי
אין אנדערע ווערטער, איז א זאך וואס ווערט נישט אלט און ווערט נישט ניי. מ׳קען עס רופן נישט חידוש, אדער מ׳קען עס רופן חידוש תמיד [חידוש תמיד: שטענדיגע באנייאונג]. ס׳איז נאר א שאלה פון לשון [לשון: שפּראך], אבער די כוונה [כוונה: כוונה] איז די זעלבע זאך.
נצחיות = presence, נישט eternity
אדער איינער, איך האב א חבר וואס זאגט אז מ׳דארף נישט טרענסלעיטן [translate: איבערזעצן] נצחיות אדער הוי״ה, היה הווה ויהיה, אויף “eternity” [eternity: אייביקייט], מ׳דארף עס טרענסלעיטן אויף “presence” [presence: אנווייזנקייט]. און וואס איז די כוונה פון דעם? די כוונה פון דעם איז פשוט. א זאך וואס ליגט אין צייט, אין אנדערע ווערטער, א זאך וואס איז אין די סייקלס וואס מיר האבן יעצט גערעדט, אין די עולם העשיה [עולם העשיה: די וועלט פון מעשה] און די עולם הטבע [עולם הטבע: די וועלט פון נאטור], אפשר אפילו נאר אין אונזער עולם, וואס האבן א סייקל אין די יצירה [יצירה: יצירה] און אזוי ווייטער, איז א זאך וואס זיינע חלקים [חלקים: טיילן] פון צייט כביכול [כביכול: כביכול] זענען מחולק זה מזה [מחולק זה מזה: אפגעטיילט איינער פון דעם אנדערן].
אחדות התורה: די נצחיות פון תורה און די שער החמישים
פרק ז: די מהות פון א דבר נצחי – אחדות שבתורה און שער החמישים
דער חילוק צווישן א דבר שבזמן און א דבר נצחי
און וואס איז די מכוון פון דעם? די מכוון פון דעם איז פשוט. א זאך וואס ליגט אין צייט – אין אנדערע ווערטער, א זאך וואס איז אין די סייקלס וואס מיר האבן יעצט גערעדט, אין עולם העשיה און עולם הטבע, און אפשר אפילו העכערע עולמות האבן א סייקל אין יצירה און אזוי ווייטער – איז א זאך וואס זיינע חלוקים פון צייט כביכול זענען מחולק זה מזה, ריכטיק?
ער איז אביסל געווען נעכטן, דאס איז דאך כביכול א חלק פון זיין מציאות, ריכטיק? אזוי ווי א מענטש׳ס היסטאריע איז א חלק פון זיין מציאות, נאר ס׳איז על אורך זמן. אזוי ווי א מענטש איז אין מקום מחולק – אביסל פון מיר איז אויף די לינקע זייט, אביסל פון מיר איז אויף די רעכטע זייט, איך בין מחולק, איך האב פארטס, איך בין נישט פשוט, ריכטיק? איך האב פארטס, איך האב פארטס אין פלייס. די זעלבע זאך האב איך פארטס אין טיים.
איך בין געווען נעכטן, און דער וואס איז געווען נעכטן איז נישט פונקטליך די זעלבע ווי וואס איז געווען היינט. ער האט עפעס א שייכות – נישט וואס ער איז געווען ממש אן אנדערע משוגענער, ער האט נישט געהאט קיין קאנעקשאן פון היינט מיט נעכטן – ער האט עפעס א שייכות, ער איז דער זעלבער וואס איז געווען נעכטן און היינט. אבער מצד שני איז ער אנדערש, ער איז נישט געווען גאנצן די זעלבע. ס׳איז דא פארטס, ס׳איז דא חלוקים, ער איז נתחלק אין צייט. נעכטן בין איך געווען אביסל אזוי, היינט בין איך אזוי, מארגן גיי איך זיין נאך אנדערש, וכולי וכולי.
און אזוי איז יעדע דבר טבעי, יעדע לעבעדיגע זאך וואס האט א סייקל, וואס האט א צייט – ער ווערט געבוירן, ער שטארבט, ער האט אינמיטן. דאס איז די בעיסיק צייט: היה, הווה, ויהיה – געבוירן, ער איז, ער שטארבט.
די מהות פון א דבר נצחי: אלעמאל הווה
א דבר נצחי – אזוי ווי חכמה באופן כללי, כל שכן דער אייבערשטער, אבער אפילו חכמה, אפילו די תורה וואס איז נאר א פירוש אויף גאט, אפילו די תורה – איז א זאך וואס איז אלעמאל הווה. דאס איז די הגדרה, א בעסערע הגדרה: ער איז אלעמאל פרעזענט.
אין אנדערע ווערטער, ער איז נישט צעטיילט אויף חלוקים אין צייט. אלע זיינע חלוקים כביכול – ס׳איז נישט קיין חלוקים. די היה איז די זעלבע ווי די הווה, און די יהיה איז די זעלבע ווי די הווה. ער איז אלעמאל אין די הווה. ס׳איז נישטא קיין שום פארט פון אים וואס גייט ארויס.
דער משל פון א מענטש וואס איז מחולק אין צייט
ס׳איז נישט פשט ווען דו טרעפסט מיר היינט – לאמיר זאגן א בעסערע, ריכטיק? אזוי ווי דער בעל שם טוב האט געזאגט “לובן חברי עד סוף” [לשון: “לבן חברי עד סוף” – לערנען מיט א חבר ביז׳ן סוף], אז די ריכטיגע וועג פון לערנען תורה – ס׳איז דא אסאך תורות פון בעל שם טוב וואס גייען אויף די נקודה.
אוקיי, מיר האבן יעצט אנגעקומען צו מיר האבן א שיעור בעל שם טוב וואס לערנט וועגן תפילה, אבער מ׳דארף אויך לערנען די בעל שם טוב וואס איז פשט אין תורה, וואס איז די זעלבע, ווייל ס׳איז די זעלבע אותיות, נאר מלמעלה למטה. אוקיי, נישט אונזער שיעור איז נישט אפיציעל א בעל שם טוב שיעור, נאר איך זאג, ס׳איז מער פשוט, אדער מער אין די אלטע סטייל, אז א דבר הנצחי איז א דבר ההווה תמיד.
דאס הייסט, ווען דו טרעפסט מיך – יא, איינער טרעפט מיך היינט, רעדט ענקערן מיין שיעור היינט, הערן ענק יצחק׳ס שיעור פון ערב שבועות תשפ״ו. ווען דו טרעפסט מיך נישט אינגאנצן – ס׳איז נישט אינגאנצן מיך, ווייל א חלק פון מיך איז וואס איז געווען נעכטן ביי די שיעור, און דו הערסט די שיעור הערסטו נישט אויך נעכטן׳ס שיעור, און דו הערסט די שיעור הערסטו אויך נישט מארגן׳ס שיעור. ס׳איז מחולק.
און דו ווילסט מיך קענען – וויאזוי קען מען א מענטש? איינער וויל קענען זיין חבר? מען קען נישט. מען דארף זיין געבוירן מיט אים ביז׳ן שטארבן, זיין יעדע מינוט מיט אים. אפשר דעמאלטס קענסטו זאגן דו קענסט אים זיין גאנצע לעבן, ווייל א מענטש׳ס גאנצע לעבן איז מחולק אין זמן.
דו קענסט מיך – דו קענסט א ביסל צייט פון מיר, פון די תקופה וואס דו דרייסט זיך מיט מיר, פון די שיעור וואס דו הערסט פון מיר. הערסטו די האלבע שעה פון מיר – וואס איך האב געטראכט פריער, וואס איך האב געזאגט שפעטער, וואס איך גיי זאגן – דאס קענסטו נישט. ס׳איז אלעמאל חסר.
די הווה שבו, די הווה פון אדם הנברא, אדם שיש לו זמן, איז חסר אלעמאל די עבר און די עתיד. ס׳פעלט, ס׳איז נישט אינגאנצן דו. איך בין נישט – א מענטש זאגט מ׳דארף זיין פרעזענט – איך בין קיינמאל נישט אינגאנצן פרעזענט מיט דיר אין די מאמענט, מצד מיין גוף את ליסט [לפחות], מצד וואס איך קען דיר זאגן, מצד בינה וואס ציילט אין צייט. פארוואס? ווייל מיין פרעזענט איז אפגעהאקט פון מיין עבר און מיין עתיד. דו קענסט נישט מיין וואס איך האב געזען נעכטן, דו קענסט נישט וואס איך גיי זיין מארגן, דו קענסט נאר וואס ס׳איז יעצט. ס׳איז זייער פארשל [פארציעל], ס׳איז חלקי.
אלקות, תורה, און חכמה: אלעמאל אינגאנצן פרעזענט
אבער אלקות, אבער די תורה, אבער חכמה וואס איז נישט דער אייבערשטער אליינס, אבער ס׳איז א ניצוץ פון דער אייבערשטער – יא, ס׳האט ענליכקייט פון דער אייבערשטער, ס׳איז אויך נצחי, ס׳איז אויך אלעמאל געווען, ס׳איז קודם לעולם, ס׳גייט אלעמאל זיין.
איז מצד די אמת׳דיגע נקודה, וודאי אין די תורה איז אויך דא בינה, וואס איז אין אונזער הבנה וואס איז טאקע זייער קליין, אז ווען ס׳רעדט צו אונז ווערט עס ממש קליין צוטיילט אויף צייט. אבער די תורה באשר היא, די חכמת אלקים באשר היא, וויאזוי ס׳איז אינגאנצן – ווען דו טרעפסט היינט א דבר תורה און דו לערנסט עס לשמה, נישט דו לערנסט עס פראקטיש און וויאזוי מ׳דארף עס פארשטיין, דו לערנסט עס לשמה, דו לערנסט עס אז דו כאפסט די חכמה שבו – דו האסט די נקודת מתן תורה, די שער החמישים שבו.
שער החמישים: דער מקום הייחוד פון חכמה ובינה
דאס איז די שער החמישים וואס קומט אין קבלה שטייט. שער החמישים איז די פלאץ וואו בינה רופט אן אין חכמה. מאל באלאנגט פאר בינה, און די שער החמישים דאס איז די מקום הייחוד של חכמה ובינה.
און די אריז״ל רופט עס: “נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה, לא הדריכוהו בני שחץ ולא עדה עליו שחל, ואיה החכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה” [איוב כ״ח] – קיינער קען עס נישט וויסן. דארט קאנעקטן זיך די ל״ב נתיבות [די דרייסיק-צוויי נתיבות פון חכמה] מיט די מ״ט שערי בינה [די נייןאונפערציק שערים פון בינה]. דאס איז די נקודה.
אין שער החמישים איז נישטא “אמאל” – אחדות שבתורה
דארט, אין דעם נקודה, איז נישטא אמאל. איז נישטא ווען דו לערנסט דאס דבר תורה בבחינת אלקות שבו, בבחינת אמת שבו, איז עס נישט אפגעהאקט פון אלע אנדערע חלקי התורה.
“הלומד מכוונת אותיות אחדות” זאגט דער בעל שם טוב – ער לערנט עס בבחינת אחדות, דעמאלטס האט ער די גאנצע תורה שוין געלערנט.
“תופס בחלקו אחדות” זאגט דער בעל שם טוב א לשון וואס ער ברענגט פון די מקובלים הקדמונים, “תופס בכולו”. אחדות איז אזא סארט זאך וואס מ׳קען נישט אנכאפן א חלק – ס׳האט נישט קיין חלוקים, ס׳האט נישט קיין חלוקים נישט אין פלאץ כביכול און אויך נישט אין צייט.
ווען דו ביסט היינט אין מתן תורה, ביסטו די גאנצע מתן תורה.
דער משל פון תפילה: שכינה טיילט זיך נישט
ווען א מענטש דאוונט צו דער אייבערשטער, צום פרעגן, דאוונט עומד לפני השכינה, און דער חבר איז אויך עומד לפני השכינה – איז וואס איז, ס׳האט זיך צוטיילט די שכינה? ניין. איז געווארן מער די שכינה? אויך נישט.
ביידע דאווענען פאר די גאנצע שכינה, פאר די גאנצע אלקות. דאס איז “ה׳ אחד”. דאס איז איינע פון די בעיסיק יסודות האמונה.
פארוואס ס׳איז נישט קיין סתירה: דער חילוק צווישן גשמיות און רוחניות
איי, וועסטו פרעגן, ס׳איז א סתירה. די סתירה איז אויף דברים גשמיים, אויף דברים פון בינה ולמטה איז דא אזא סתירה – זאכן וואס צוטיילן זיך אין צייט. זאכן וואס זענען נישט צוטיילט אין צייט זענען אלעמאל אינגאנצן איבעראל.
דאס הייסט, ווען איך בין – אפילו איך, אדער מיין האנט – האב איך א גוף וואס איז תופס מקום, איז עס נישט אינגאנצן אין אלע פלעצער. דאס הייסט מיין האנט, אין א געוויסע זין מיין האנט איז קאנעקטעד צו די גאנצע גוף, אבער ס׳איז נישט קיין אחדות שלימה. מיין האנט איז נאר אין די רעכטע זייט, און מיין לינקע האנט איז דא.
אבער די חכמה – מ׳קען אפילו זאגן די חלק הכללי שבנפש – ווען איך בין דא, איז אינגאנצן איבעראל. אין די האנט שבחכמה כביכול איז דא פונקט אזויפיל חכמה, איז דא די גאנצע חכמה פונקט אזויפיל ווי ס׳איז דא אין די פיס, פונקט אזויפיל ווי ס׳איז דא אין די קאפ.
“כולה תורת ה׳ תמימה” – די גאנצע תורה איז שמותיו של הקב״ה
דאס איז די סוד וואס מיר זאגן אז די גאנצע תורה איז שמותיו של הקדוש ברוך הוא. און די לשון הרמב״ם זאגט: “ואין בחוקות לא תתן תמנו פחות קדושה מוישמע ישראל, כי כולה תורת ה׳ תמימה וקדושה וטהורה” [הלכות יסודי התורה].
דאס איז טייטש אז אויב מ׳לערנט עס – אבער אויב מ׳לערנט עס אזויווי דו האסט געפרעגט איז נישט אזוי, דאס איז נאר א רמז אויף יסוד, אויף קבלה, אויף פנימיות. אויב מ׳פארשטייט די אחדות שבתורה, די שער החמישים שבתורה – די שער החמישים איז אז דו ביסט נישט איינמאל א חלק בזמן, ס׳איז אלעמאל אינגאנצן.
סיכום: צו האבן די תורה אזוי ווי זי איז דעיו
און אונז האבן קלאר געמאכט אז ס׳איז נישט גענוג צו זאגן אז ס׳איז א משל מיט א נמשל, אדער אז ס׳איז דאס זעלבע “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” – פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות, איז אויך ביי דער אייבערשטער. אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים זאגן, אז א מענטש פירט זיך אין די מדות החסד איז ער מעורר ביי דער אייבערשטער די מדות החסד.
איך זאל האבן מיין ריכטיגע חידוש אין תורה. אבער איך בין שוין אנגעקומען אז עס איז שער החמישים. דאס איז סוף חנוכה צוריק אריין מעמיק זיין אין יענץ, אבער עס איז פשוט ווי עס האט זיך אריינגעטרעכט ביז יעצט. עס איז א ביסל איידעלע זייטן, ס׳איז זייער איידעלע נקודות, אבער איך מיין איך האב עס ארויסגעברענגט ווי קלאר איך האב געקענט פאר היינט.
ברכה לסיום
און זאלן מיר אלע זוכה זיין צו די תורה, צו פארשטיין, צו האבן א חכמה, א השגה אין די תורה, צו האבן די תורה אזוי ווי ס׳איז דעיו, צו האבן די תורה אזוי ווי ס׳איז איינמאל און אלעמאל אויף די זעלבע צייט.
סיכום השיעור 📋
דער סוד פון “שבע שבתות תמימות” און דער פופציגסטער טאג – ערב שבועות
דער קעפסטאון פון דער סעריע: סייקלס און חידוש
דאס איז דער אויספיר-שטיקל, דער קעפסטאון, פון א קליינע סעריע וואס איז געלערנט געווארן איבער די זיבן וואכן פון ספירת העומר. דער יסוד פון דער גאנצער סעריע איז געווען דער סוד פון “שבע שבתות תמימות” – וואס דאס איז דער סוד פון “כל ימות עולם”, ווי דער רמב״ן האט געזאגט. דאס מיינט דער סוד פון דעם סדר, דעם מעגל, דעם סייקל וואס די וועלט דרייט זיך – סיי אין דער גרעסטער וועלט, די גרעסטע סירקלס פון היסטאריע, וואס די וועלט דרייט זיך און קומט אלעמאל צוריק צום אנהייב. און אויך אין יעדן טאג, אין יעדער וואך, וואס יעדער טאג ווייזט פאר א גאנצע אנדערע וואך, א גאנצע שער, א גאנצע עולם וואס מ׳קען עפענען צו פארשטיין א גאנצע נייע וועג.
—
דער פופציגסטער טאג: מנחה חדשה
פיינעלי קומט מען אן צו “שבע שבתות תמימות תהיינה” – מ׳דארף ווארטן א גאנצע טאג, נישט בין השמשות, גאנצע זיבן וואכן, ביז מ׳קומט אן צו “עד ממחרת השבת השביעית” – דער פופציגסטער טאג. דעמאלט – “והקרבתם מנחה חדשה לה'” – מ׳ברענגט א נייע מנחה: די שתי הלחם, דער לחם פון דער נייער תבואה. מ׳מאכט עס חמץ, מ׳מאכט תנופה, מ׳ברענגט א נייע קרבן – א חידוש, א דבר חדש.
שוין ביי פסח האט מען געברענגט א קליינעם חידוש – “ובקצרכם את עומר ראשית קצירכם” – דער אנהייב פון דער קציר, א שטיקל עומר שעורים מיט א תנופה לפני ה׳. אבער יעצט ביים פופציגסטן טאג ברענגט מען ממש חדש – ווי די גמרא זאגט: מתיר חדש למזבח – מ׳ברענגט פון דער נייער תבואה וואס איז ניי געוואקסן, מ׳מאכט פון דעם א גאנצע ברויט, און דאס ברענגט מען ביום החמישים.
—
די סתירה: חדש קעגן תורה שלא תשתנה
דער יום החמישים איז אויך יום מתן תורה – דער טאג וואס מ׳איז עולה צו הר סיני און מ׳באקומט די תורה. דא ליגט אבער א שטיקל סתירה צווישן די צוויי ענינים פון דעם יום טוב:
ענין א׳ – ביכורים/מנחה חדשה: דער עיקר פון דעם טאג איז יום הביכורים. ביכורים מיינט ראשית – מ׳ברענגט ביכורי מעשיך, די ערשטע ווייץ, די ערשטע תבואה, א קרבן מנחה פאר׳ן אייבערשטן. דער עיקר נאמען איז “חדש” – מנחה חדשה.
ענין ב׳ – מתן תורה: אין דעם זעלבן טאג פייערט מען זמן מתן תורתנו. אבער תורה איז דער פארקערט פון חדש! ווי דער רמב״ם ברענגט אין יסודי התורה פרק ט׳: חוקת עולם, דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה לעד ולעולמי עולמים. תורה טוישט זיך נישט – לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו – מ׳לייגט נישט צו און מ׳נעמט נישט אראפ. ס׳איז נישט א נייע תורה יעדע יאר.
אין דער שפראך פון דער סעריע וועגן סייקלס: תורה איז נישט אין דעם סייקל. ביי מתן תורה איז נישט דא א סייקל ווי ביי די סיזענס. דאס איז די סתירה וואס דארף פארטיפט ווערן.
—
דער יסוד: וואס הייסט “סייקל” און וואס הייסט “פארשטיין”
טבע = סייקל = פארשטענדליך
דער מעגל הטבע פון זיבן מאל זיבן – דאס איז דער סייקל וואס די וועלט דרייט זיך. יעדע יאר קומט א נייער ווינטער, א נייער זומער, א נייער זמן הקציר, נייע תבואה. מ׳קען עס רופן “ניי” – אבער אויך “אלט”, ווייל ס׳איז די זעלבע סייקל, חוזר חלילה. ס׳איז חדשות וואס געשעט פון חזרה – נישט א חידוש לגמרי, נאר א נאכאמאל לויט א סדר.
דאס איז דער טייטש פון “מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית” – יעדן טאג קומט אינדערפרי נאכאמאל דער סייקל, די זון קומט ארויף ווי זי איז ארויפגעקומען ביום הרביעי פון בראשית. ביי תקופות השנה – דאס זעלבע. ס׳איז א חידוש מעשה בראשית – אבער א חידוש אינערהאלב א סייקל.
פארשטיין מיינט: מ׳קען מאכן פון דעם א כלל. ווי דער פסוק: “עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו” – ס׳איז דא א סדר, מ׳קען מאכן א כלל, מ׳קען עס פרידיקטן. די פרטים זענען התחדשות, אבער באופן כללי איז דא דברי חכמה – מ׳קען עס פארשטיין כסדר.
דאס איז טבע – א סייקל. און ממילא איז דא אין דעם א סייענס, א ידיעה – מ׳קען עס וויסן, ווייל ס׳חזר׳ט זיך איבער. אלע סייענסעס זענען געבויט אויף באמערקן די פעטערנס, די סייקלס אין נעטשער, מאכן פון דעם כללים, פרידיקטן, פארשטיין, פרעגן פארוואס, זוכן גורמים.
היסטאריע = איינמאליג = נישט פארשטענדליך
היסטאריע איז עקזעקטלי דער פארקערט – דאס וואס מ׳קען נישט מסביר זיין, נישט פרידיקטן, נישט זאגן ווען ס׳גייט געשען, פארוואס ס׳איז געשען. ס׳איז נישט דא אין דעם קיין הסבר, קיין כלל, קיין קעטעגאריע כלליות.
דאס איז א יסוד׳דיגע ווארט וואס זאגן אלע אחרונים, חוקרים, מפרשים: היסטאריע איז די לימיט פון זאכן וואס מ׳קען זיי נישט פארשטיין. פארוואס? ווייל ס׳איז געשען נאר איין מאל, ולא יעבור, ולא יוסף – ס׳גייט נישט ווייטער.
ס׳איז נישט דא קיין קעטעגאריע וואס הייסט “מתן תורה” אדער “יציאת מצרים” וואס געשעט איינמאל אין אזויפיל יארן. ס׳איז איינמאליג. איינמאליגע זאכן חזר׳ן זיך נישט איבער, מ׳קען זיי נישט פארשטיין, נישט פרידיקטן. קיינער קען דיר נישט זאגן ווען ס׳גייט נאכאמאל געשען – ס׳גייט נישט נאכאמאל געשען. קיינער קען דיר נישט זאגן פארוואס ס׳איז געשען דעמאלט – ווייל אויב מ׳וואלט געקענט וויסן פארוואס, וואלט מען געוואוסט דעם כלל, מ׳וואלט געוואוסט וואסערע סארט זאך ס׳איז און ווען אזעלכע זאכן געשעען.
היסטאריקערס זוכן נישט צו פארשטיין – זיי זוכן סיבות, אבער אלע סיבות וואס זיי טרעפן זענען נאך א שטיקל היסטאריע. “דאס האט גורם געווען צו יענעם, און יענץ האט גורם געווען צו דעם” – אין דעם זין איז דא עפעס וואס מען רופט “היסטארישע הסברים.” אבער די גאנצע זאך – פארוואס עס געשעט בכלל, פארוואס אין דער צייט, פארוואס פאר די מענטשן, פארוואס אין דעם אופן – דאס איז ביי דעפיניציע אן הסבר, ווייל היסטאריע איז נישט קיין זאך וואס איז מסביר.
אויב מ׳זאגט אז עפעס איז היסטאריע, מיינט דאס: ס׳איז געשען איינמאל, ס׳חזר׳ט זיך נישט איבער, ס׳האט נישט קיין טעם, נישט קיין סייענס, נישט קיין הבנה. מ׳קען עס נאר געדענקען – מ׳קען נאר וויסן וואס איז געשען, מ׳קען חוקר זיין צו ס׳איז געשען, זוכן ראיות, עווידענס. אבער וואס ס׳איז – פארשטיין איז מן הנמנע.
—
דער שארפער ניגוד אויפ׳ן פופציגסטן טאג
דער פופציגסטער טאג האלט אלזא אין זיך צוויי פאלן קעגנאיבערדיגע ענינים:
1. מנחה חדשה / ביכורים – דאס געהערט צום סייקל פון טבע, צום מעגל פון זיבן מאל זיבן. יעדע יאר קומט פון פריש נייע תבואה – ס׳איז א חידוש אינערהאלב א סייקל, פארשטענדליך, פרידיקטעבל, א חלק פון דער נאטירלעכער וועלט.
2. מתן תורה – דאס איז אויסערהאלב דעם סייקל, א היסטארישע איינמאליגע געשעעניש, וואס חזר׳ט זיך נישט איבער, וואס איז נישט פארשטענדליך אויף דעם זעלבן אופן, וואס איז חוקת עולם – אייביג, נישט ניי, נישט זיך טוישנדיג.
—
ווי רוב מענטשן פארשטייען מתן תורה – דער היסטארישער בליק
דאס איז ווי רוב מענטשן פארשטייען יציאת מצרים און מתן תורה – אלע היסטארישע זאכן וואס די אידישע אמונה איז געבויט דערויף. לויט דעם, האט מתן תורה נישט קיין טראפ שייכות צוריק צו דער אנהייב-שאלה – די מתיקות פון מנחה חדשה. ווייל “חדשה” מיינט דארט א חידוש אין דעם זין אז יעדע יאר קומט א נייע – מען קען עס פלאנירן, עס איז דא א כלל אין דעם. דאס איז טבע.
ווען מ׳זאגט דא “טבע” מיינט מען נישט כפירה. אסאך מאל ווען מען לערנט ספרים מיינט “טבע” אפיקורסות – אבער דא מיינט מען דעם סדר, די קביעות וואס איז דא אויף דער וועלט, ווייל דאס איז “מחדש בטובו” – דער אייבערשטער מאכט דאס, און אויף דעם דאנקט מען אים, און מיט דעם דינט מען אים. עס איז זייער רעליגיעז, זייער אמוני – בכלל נישט אנטי-אמונה. נאר עס איז איין סארט בליק.
די פראבלעם: מתן תורה און תבואה חדשה ווערן צוויי באזונדערע זאכן
לויט דעם בליק, ווען מען זאגט עפעס וועגן מתן תורה, קלערט מען נאר בבחינת היסטאריע, בבחינת נס – יעדע מאל וואס עס האט געשען איז איינמאליג. מען קען נישט וויסן פארוואס עס איז געשען, נישט דא קיין כלל – מען קען נאר וויסן אויב עס איז געשען. דערפאר דארפן מענטשן שטארק אויסגעפינען אז עס איז געשען – זיי האבן א ראיה, עס זענען געווען זעקס הונדערט טויזנט מענטשן, זיי האבן עדות. אבער וואס עס איז געשען – דאס האט נישט קיין שום מבוא, נישט קיין שום הבנה. ביי דעפיניציע א נס – א זאך וואס מען קען נישט פארשטיין, ווייל מען קען עס נישט פרידיקטן, נישט דא קיין כלל.
און אויב אזוי, זאגן מענטשן, תבואה חדשה איז א נאטורליכע זאך – כאילו עס איז עפעס נישט רעליגיעז. ששת ימי בראשית – זיי גלייבן שוין אין שבת (וואס איז דער טייטש טבע), זיי גלייבן נאר אין יום טוב (וואס איז דער טייטש נס). און ממילא זאגן זיי: תבואה חדשה מיט מתן תורה זענען צוויי אנדערע זאכן. מתן תורה איז אן איינמאליגע זאך וואס בלייבט ביז אייביג – טאקע פארדעם בלייבט עס איינמאל אויף אייביג, ווייל עס איז נאר דא איינס פון זיי. און תבואה חדשה איז א נאטורליכע זאך – עס קומט יעדע יאר פון ניי, וואס דאס האט גארנישט מיט תורה איינגעלייגט.
—
דער חסרון פון דער היסטארישער אמונה – נפשי׳דיג
א וויכטיגע הערה: עס איז דא אסאך אידן וואס מען זאגט זיי, וואס איז דער יסוד פון אמונה? אז עס איז געווען מתן תורה, אזוי ווי עס שטייט אין רמב״ם, אין כוזרי, מיט ראיות, עס איז מסתבר אז עס איז טאקע געווען, גענוג עווידענס. און מען קוקט אויף דעם איד, און מען זעט אז זיין אמונה האט נישט קיין חיות. עס איז עפעס טויט. ווען ער רעדט פון מתן תורה, איז עס א חיוב – ער האט געגלייבט אז עס איז געווען, ממילא דארף מען פאלגן וואס עס שטייט, דער אייבערשטער איז געקומען און פארציילט וואס מען דארף טון. עס איז אלץ פיין און וואויל. ער איז מסביר אז עס איז דא גוטע עווידענס אויף מעמד הר סיני.
אבער – אויף דעם טאנצט מען נישט “עליונים ששו ותחתונים עלזו.” אויף דעם שרייבט מען נישט א כתובה צווישן כנסת ישראל און הקב״ה (וואס ר׳ ישראל נג׳ארה האט געשריבן, וואס מען ליינט פאר אין סאטמאר ערב שבועות). אויף דעם זאגט מען נישט אקדמות מילין מיט א ניגון. דאס איז נישט דער מקור פון חיות.
יסוד האמונה במובן נפשי
יסודי אמונה מיינט יסודות פאר א מענטש׳ס לעבן. אבער דא רעדט מען פון יסוד האמונה במובן נפשי – וואס איז די עכטע זאך וואס מאכט דיך לעבעדיג? וואס מאכט דיך לעבעדיג אין דיין אידישקייט, אין דיין תורה, וואס דו עסט שבת, וואס דו פראוועסט שבועות?
אויב מען וואלט געקענט מאכן א ניתוח, אריינקוקן אין א מענטש׳ס נשמה, וואלט מען נישט געטראפן אז די מערסטע לעבעדיגע זאך איז א שום ידיעה, א שום עווידענס אז עס זענען געווען 600,000 מענטשן ביי מעמד הר סיני. מען זעט עס נישט אויף קיין שטיין – אפילו נישט ביי די מענטשן וואס זאגן די דרשות. אוודאי דארף מען עס זאגן, כדי להושיב לבות עולם, אבער נישט דאס טרעפט מען.
פון דער אנדערער זייט – עס מוז דארט ליגן מעמד הר סיני, עס מוז דארט ליגן מעמד הנבואה. עס איז זיכער א ריכטיגע זאך צו פארשטיין וויאזוי עס איז דא חיות, אור, חתונה, לעבעדיגקייט פון מעמד הר סיני. עס מוז זיין אין דעם א חיות. יעדער איד אידענטיפיצירט זיך מיט דעם – “אונז זענען די וואס האבן דארט מקבל געווען די תורה, וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באמת באהבה” ווי מען זאגט אין אהבה רבה.
—
דער ראדיקאלער חידוש פון פנימיות התורה: מתן תורה איז נישט היסטאריע – עס איז טבע
יעדער וואס לערנט פנימיות התורה ווייסט אז דער היסטארישער בליק איז נישט ריכטיג
יעדער איינער וואס לערנט אביסל פנימיות התורה – ווער עס האט אמאל געעפנט א ספר הזוהר, אדער מפרשים פון די מקובלים, דער אריז״ל, דער רמ״ק, חסידישע ספרים – דארף גלייך זאגן אז די גאנצע אויבנדערמאנטע אויפפאסונג איז נישט ריכטיג, מאכט נישט קיין סענס, איז נישט אמת.
מתן תורה איז נישט געשען איינמאל. עס איז נישט קיין איינמאליגע זאך. און ווען מען זאגט אז עס איז נישט קיין איינמאליגע זאך, מיינט דאס לויט דעם וואס מען האט מסביר געווען: עס איז נישט א זאך וואס מען קען נישט פארשטיין. עס איז נישט א זאך וואס מען דארף נאר פרעגן “האם היה” און מען קען נישט פרעגן “מה היה”. עס איז נישט אזא סארט זאך.
יעדער וואס לערנט קבלה, חסידות, עני סארט ספר פון השכלה פון אידישקייט – אפילו רמב״ם, אפילו אנדערע שיטות – כמעט יעדער איינער זאגט אז מען קען פארשטיין וואס מתן תורה איז. פארשטייט זיך, קיינער זאגט נישט אז עס איז סימפל צו פארשטיין, קיינער זאגט נישט אז עס איז אויף דער מדרגה וואס משה רבינו האט פארשטאנען. אבער ביסוד איז עס נישט די סארט זאך וואס איז איינמאליג.
דער מסקנא
אונזער פנימיות האמונה, פנימיות התורה – וואס מיינט דאס וואס איז מתיישב על הלב, דאס וואס איז ריכטיג, און ממילא דאס איז אויך דער אמת – איז נישט אז מעמד הר סיני איז היסטאריע. עס איז נישט קיין איינמאליגע זאך וואס מען קען נישט פארשטיין, וואס מען קען נאר וויסן אז עס איז געשען און ממילא איז מען מחויב עס צו פאלגן. עס איז נאטור. עס איז א זאך וואס האט א סדר, מען קען עס פארשטיין, עס איז דא אין דעם א געוויסער כלל.
ווער עס לערנט א חסידיש ספר, ווער עס לערנט רמ״ק און אריז״ל, זעט זייער קלאר אז מעמד הר סיני איז א זאך וואס מען ווייסט וויאזוי צו טון. אונז ווייסן וויאזוי עס צו מאכן, אונז ווייסן וויאזוי עס צו טון. פארשטייט זיך, יעדער לפי השגתו – אבער ביסוד איז עס נישט די סארט זאך וואס איז איינמאליג.
אין **יעדן** חסידישן ספר שטייט דאס
אין יעדן איינציגן חסידישן ספר אויף דער וועלט שטייט אז מתן תורה איז מן הסתם נישט קיין איינמאליגע זאך – עס חזר׳ט זיך איבער יעדע יאר. עס שטייט שוין אין אריז״ל, אין מקובלים ראשונים מוז עס שטיין. ביים רמב״ן שטייט עס אפשר בפירוש, מ׳דארף נאר וויסן וואו צו ליינען. אבער אין חסידיש׳ע ספרים שטייט עס בפירוש.
—
אברהם אבינו און שבועות פאר מתן תורה
געוויסע חסידיש׳ע ספרים פרעגן: וואס איז געווען ו׳ סיון פאר יציאת מצרים און מתן תורה? זיי ענטפערן, געבויט אויף מאמרי חז״ל: עס איז שוין דעמאלטס אויך געווען שבועות. “קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה” – דער צאנזער רב און אנדערע זאגן עס בפירוש: אברהם אבינו האט שבועות אינדערפרי געגעסן טשיזקעיק, ווייל די אידן האבן היינט מקבל געווען די תורה. ווען מ׳פרעגט: וואס הייסט? די אידן זענען דאך דיינע אייניקלעך וואס וועלן ערשט קומען, עס איז נאך נישט געווען די מעשה – איז דער ענטפער: עס איז דא א סדר אויף דער וועלט, און אין דעם סדר איז ו׳ סיון א זמן פון מתן תורה מעצמותו. אזוי ווי עס איז א גוטע צייט אין ניסן ארויסצוגיין פון מצרים, איז א גוטע צייט אין סיון מקבל זיין די תורה – לויט דער סדר פון נעיטשער, לויט דער וועג ווי דער וועטער ארבעט.
—
די קלארקייט פון דער צייט
ווי עס שטייט אין מדרשים: די צייט פון פסח איז די בעסטע וועטער – נישט צו הייס, נישט צו קאלט, א געשמאקע צייט ארויסצוגיין אינדרויסן, מאכן א גרויסע מעמד הר סיני. די קלארקייט פון דעם טאג גיבט ארויס די קלארקייט פון דער וועלט – די עת רצון לדעת כי ה׳ הוא האלקים, די זיבן הימלען וואס עפענען זיך – דאס קומט ארויס פון דער קלארקייט פון דער נאטור אין דער תקופה. דער רמב״ן ברענגט עס ארויס, דער זוהר ברענגט עס ארויס.
—
דער חילוק פון טבע און נס – נישט וואס מ׳טראכט
דער רמב״ן האט שבועות אריינגעשטעלט אין דער מתן תורה. פרעגט מען: איז מתן תורה סתם א נאטורליכע זאך, די זעלבע לעוועל ווי די נארמאלע סייקלס? אוודאי נישט! אבער דאס “אוודאי נישט” האט צוויי זייטן:
ערשטנס: ווען מ׳זאגט עס איז דא א סדר, מיינט מען נאך נישט אז אלעס איז פונקט וואס מ׳זעט אויף דער אויבערפלאך. מענטשן מיינען אז טבע איז די זעלבע זאך ווי שטחיות – אבער טבע איז נישט שטחיות. עס קען זיין א טיפערע סדר וואס מ׳זעט נישט גלייך.
צווייטנס: עס איז דא אן אמת׳דיגער חילוק פון טבע און נס. כאטש – און דאס דארף מען וויסן – אין דער תורה שטייט נישט בפשטות קיינמאל נישט “טבע” און נישט “נס”. אלעס איז דער זעלבער גאט וואס מאכט אלעס. אבער דער עולם רעדט שוין לאנג אין דעם, און עס איז דא אן אמת׳דיגע לעוועל-חילוק.
—
שבת און יום טוב – צוויי קאטעגאריעס פון סייקלס
דער חילוק ווערט באלויכטן דורך שבת און יום טוב:
– שבת איז עפעס וואס מ׳זעט גרינג – יעדער אינגל פארשטייט. מענטשן ארבעטן זעקס טעג, רוען דעם זיבעטן.
– יום טוב איז א ברייטערע סיסטעם. אין דעם פשוט׳ן זין: דער סייקל פון נאטור – עס האט גענומען אפאר יאר ביז אדם הראשון האט געכאפט אז יעדע זומער קומט צוריק די ווארימקייט.
– יום טוב אין דעם היסטארישן זין (יציאת מצרים, מתן תורה): דא איז נאך א טיפערע סדר, א גרעסערע סדר פון “כל ימות עולם.” נישט נאר יעדע יאר קומט צוריק דער הארוועסט – אין דער מענטשהייט גופא איז דא א סדר: ווען מענטשן באקומען א תורה, ווען מ׳גייט אריין אין גלות, ווען מ׳גייט ארויס. די סדר איז נישט פונקטליך ווי א חשבון, אבער עס איז דא א טיפערע סדר.
ממילא: ווען מ׳זאגט אז יום טוב איז א גרעסערע זאך פון שבת, אז עס איז דא א חילוק פון נס און טבע – מיינט מען נישט אז דער נס איז רענדאם אדער איינמאליג. דער נס איז נישט איינמאליג – ער זעט נאר אויס איינמאליג פון אונזער באגרענעצטער פערספעקטיוו.
—
דער מענטש׳ס באגרענעצטע פערספעקטיוו – דער משל פון איין לעבן
א מענטש וואס קוקט נאר אויף זיך אליין – אן עגאיסט, פונקט ווי יענער וואס מיינט אז זיין פשט איז דער איינציגער פשט – זעט יעדע זאך אין זיין לעבן ווי א נס: ער איז געבוירן – א נס, ממש יש מאין. בר מצוה – א נס. חתונה – א נס. קינדער, מידל עידזש, טויט – אלעס ניסים. און פון דער פערספעקטיוו פון דעם יחיד איז עס טאקע אזוי – “נפלאותיך שבכל יום” – מ׳קען נישט פרעדיקטן אויף דעם פרט. “יום המיתה נעלם מן האדם.”
אבער אויב א מענטש איז אביסל א חכם, נישט אזא עגאיסט, קוקט ער ארום אויף אנדערע מענטשן – זעט ער: אה, ווארט! די פרטי פרטיות קען קיינער נישט וויסן, אבער עס איז דא א טבע: על פי רוב ווערן מענטשן געבוירן, וואקסן אויף, ווערן גרעסער, גייען אראפ, שטארבן. דעם סייקל קען מען זען – נישט פון איין פרט, נאר פון א ברייטערן קוק. מ׳מאכט א דזשענעראליזעישאן, מ׳זעט אלע מענטשן. דער אייבערשטער פירט די וועלט מיט חכמה – חכמה טייטשט מיט כללים, בינה טייטשט מיט כללים. דאס מיינט נישט אז דער מענטש האט נישט קיין בחירה – אבער דאס איז דער כלל הדברים.
—
אויף דער וועלט-סקאלע: מעמד הר סיני – איינמאליג נאר פון אונזער קוק
די זעלבע וועג ווי ביים איינצלנעם מענטש, איז אמת אויף דער גאנצער וועלט. ווי מ׳קוקט אויף אונזער קליינע חלק פון היסטאריע – אונזער שמיטה – זעט מען: יא, עס איז געווען איינמאל מעמד הר סיני, איינמאל יציאת מצרים. אבער דאס מיינט נישט אז עס איז נישט קיין סייקל – דאס מיינט נאר אז מיר זענען קליינע מענטשן. מיר געדענקען נאר אפאר טויזנט יאר. אונזער תורה, אין פשט, שטייט אפילו נאר אפאר טויזנט יאר.
—
דער גרעסערער בליק: די וועלט איז סאך גרעסער
היינט ווייסט יעדער – די סייענס האבן אונז פארציילט אז די וועלט איז סאך גרעסער פון אפאר טויזנט יאר. און דאס איז נישט קיין נייע סייענס – ווי ר׳ אריה קאפלאן האט שוין באמערקט: די מקובלים האבן שוין לאנג געטראכט אז די וועלט איז סאך גרעסער פון זיבן טויזנט יאר. דאס איז א יסוד פון קבלה.
גילוי סודות התורה אין אונזער צייט
היינט איז נתגלה געווארן אסאך מער פון „חכמת הבריאה” – אסאך מער „נפלאות הבורא”. מיר ווייסן אז די וועלט איז מיליאנען מאל גרעסער ווי די ראשונים האבן זיך געקענט פארשטעלן. דער רמב״ם אין הלכות יסודי התורה, אדער אפילו אין מתימטישע ספרים, האט גערעדט וועגן דער גרויס פון עולם הכוכבים – אבער דאס איז געווען א „מצומצמדיגע בליק”. עס איז אמת געווען פון זייער נקודת מבט, זייערע חשבונות האבן געשטימט, אבער היינט ווייסן מיר אז עס איז אסאך גרעסער. דאס זעלבע פאר היסטאריע. דאס איז „גילוי סודות התורה” – די וועלט איז גרעסער געווארן פאר מענטשן.
נישט אלע מענטשן דארפן דאס – אסאך קענען ווייטער גלויבן אין פשוט פשט. אבער ווער עס האט די כלים, ווער עס קען פארשטיין אז וואס מען האט אים געזאגט אין פשוט פשט איז נאר לויט די קליינע כלים וואס זיין עלטער-עלטער-זיידע האט געהאט דארט אמאל אין מצרים – דער קען קוקן טיפער.
—
דער זוהר׳ס מוסר: די תורה איז גרעסער פון דיין קאפ
וואס מיר זעען פון דער תורה איז לויט אונזער קליינקעפיגקייט. דער אייבערשטער האט זיך אראפגעלאזט, רעדט א תורה וואס יעדער קען פארשטיין. א נארמאלער מענטש קען נישט פארשטיין מער ווי אפאר טויזנט יאר – און די תורה רעדט פון אפאר טויזנט יאר. דער סייקל פון מעשה בראשית, אבות, יציאת מצרים, משיח – דאס איז נאר איין קליינע זאך וואס דו קענסט זען. דער אייבערשטער איז אסאך גרעסער, און די תורה איז אסאך גרעסער.
עס איז דא א פירוש אויף דער תורה וואס רעדט פון אסאך גרעסערע סייקלס – בדרך רמז, בדרך דרש, בדרך סוד. און נאך גרעסערע פירושים וואס נעמען פון נאך גרעסערע סייקלס – וואו די תורה רעדט בכלל נישט פון עולם העשיה, נאר פון מלאכים, פון אצילות.
דער זוהר שעלט שטארק אויס דעם וואס זאגט “אין בתורה אלא פשט.” ווער ס׳זאגט אז ער ווייסט דעם פשט פון דעם פשט און דאס איז די גאנצע אמת – נישט נאר איז ער כופר אין גדולת התורה (ער מיינט אז די תורה איז אזוי קליין ווי זיין קאפ), ער איז אויך א ריזיגער בעל גאוה.
אבער אויך דער אנדערער עקסטרעם איז פאלש: א איד דארף גלייבן אז זיין פשט וואס ער פארשטייט – דאס איז זיין חלק אין תורה, דאס איז וואס דער אייבערשטער האט אים געגעבן, און ער דארף עס נעמען ערנסט. א מענטש וואס נעמט נישט ערנסט וואס ער פארשטייט איז סתם א לולב. די תורה איז ווי א קאליידאסקאפ – זי ווייזט זיך פאר דעם מענטש לויט זיין הבנה. דער אייבערשטער האט על מנת כן געגעבן די תורה – אז מענטשן זאלן קוקן און זען אז ער האט באשאפן די וועלט אין זעקס טעג, אין זעקס טויזנט יאר, עס שטימט פערפעקט, עס מאכט סענס אין זיין קאפ, און דאס איז אן אמת׳דיגער חלק אין תורה. אבער צו זאגן אז דאס איז די גאנצע תורה – דאס איז אפיקורסות.
—
ספר התמונה, דער רמב״ן, דער רשב״א: שמיטות און מתן תורה
די ראשונים האבן ממש אזוי געזאגט. ספר התמונה, דער רמב״ן, דער רשב״א – זיי האבן אלע געגלויבט אז ווען מען דערציילט אז אין שנת ב׳ אלפים תמ״ח איז געווען מתן תורה, מיינט דאס: ב׳ אלפים תמ״ח פון דער צווייטער שמיטה. עס איז שוין געווען איינמאל א גאנצע וועלט מיט מתן תורה פארדעם, און עס קען נאך זיין נאכדעם. און דא איז דא א געוויסער כלל: נאך צוויי טויזנט יאר פון א וועלט, בערך, קומט א מתן תורה.
זיי האבן אזוי געטראכט, און עס מאכט אסאך סענס. פארשטייט זיך, עס איז „חוץ לידיעה” – מיר האבן נישט עכט געזען די פריערדיגע שמיטות, ווייל מיר זענען נישט דארט געבוירן געווארן. אבער טראכט די אנאלאגיע פון דעם סייקל פון א מענטש – מאכט עס טאטאל סענס אז דא איז א סדר, א זאך וואס מען קען יא פארשטיין. דער פשט איז נאר: עס איז אזא גרויסער סייקל אז מיר זעען נאר איינמאל דערפון, ממילא זעט עס אויס ווי אן איינמאליגע זאך. אבער ווען דו וואלסט געקענט קוקן פון דער פערספעקטיוו פון גאט, פון א מלאך, פון עפעס וואס ווייסט אסאך גרעסער – וואלסטו געזען אז מתן תורה מאכט אויך סענס.
—
די גאונות פון די מקובלים: פון גרויסע סייקלס צו קליינע
די מקובלים, די מתעמקים, האבן זיך געוואגט – אפשר האבן זיי נישט געטארט, א מענטש טאר נישט קוקן צו פיל – אבער זיי האבן געהאט די יכולת און די אמת׳קייט צו קוקן אויף דער וועלט אזוי ווי זי איז. „כאלף שנים בעיניך” – זיי קענען קוקן אויף אלע שמיטות צוזאמען, כמעט פון דער פערספעקטיוו פון שער החמישים, וואס קען זען אלעס אויף איינמאל. און זיי האבן אונז פארציילט: מתן תורה איז נישט קיין איינמאליגע זאך, עס איז א שטענדיגע זאך, א זאך וואס מען קען זיך קאכן דערין און מען קען עס ארויסהאבן.
און נאכדעם, ווען זיי האבן געזען די גרעסערע סייקלס, האבן זיי עס אראפגעלייגט אויך אין די קלענערע. דאס הייסט: יעדע זומער, יעדע תקופת סיון, קומט א נייע אור פון תורה אויף דער וועלט. דאס איז „בזהר אנפין” – דער פרטות׳דיגער וועג ווי דער סייקל ארבעט. פונקט אזוי ווי נאך זעקס און צוואנציג דורות אין דער וועלט איז געווארן א גרויסע מתן תורה אויף הר סיני, אזוי יעדע יאר נאך חודש אייר, נאך זיבן וואכן – וואס שטימט בערך דער חשבון ענליך צו זעקס און צוואנציג דורות – קומט מתן תורה, קומט שבועות.
שבועות איז א נאטורליכע זאך. נישט „נאטורליך” אין דעם זין אז יעדער גוי ווייסט דערפון – נישט יעדער טיפש ווייסט דערפון, ווייל ער פארשטייט נישט די גרעסערע סייקלס פון נאטור, ער קען נאר זען וואס ער זעט. אבער דער וואס קוקט יא גרעסער, זעט עס.
—
דער חילוק פון שבת און יום טוב: שער החמישים
אונז האבן געפרעגט פריער: אויב מתן תורה און אלע זאכן זענען אויך נאטורליכע זאכן וואס חזר׳ן זיך איבער יעדע יאר – וואס איז דער חילוק פון שבת און יום טוב, פון טבע און נס? איין תירוץ איז שוין געזאגט געווארן: נס איז א גרעסערער סייקל. אבער אמת׳דיג, די הבנה ביז יעצט איז נאר די הבנה פון „שבת שבתוך הספירה” – שבע שבתות, יעדע וואך איז דא א בחינת שבת, דאס איז די שבת של ימות טובים, של הספירה.
אבער עס איז דא אויך שער החמישים. שער החמישים איז מסביר געווען ווי די גאנצע זאך איז נאר איין זאך – „כל התורה כולה ענין אחד”. יא, די גאנצע תורה גייט היסטאריע פון בראשית ביז עזרא, זייער גוט – אבער עס איז דא נאר איין ווארט, מען קען עס זאגן אויף איין סעקונדע, מען קען די גאנצע זאך איבערפארשטיין למפרע.
—
תורה איז „למעלה מן הסייקל” – וואס מיינט דאס?
אין דער זעלבער וועג איז דא נאך א הבנה וואס מתן תורה מיינט ווען מען זאגט אז די תורה איז העכער פון טבע, אז די מצוות זענען „למעלה” – „עולם השמיני”. דאס קומט פון שמיטה ויובל, פון מתן תורה וואס איז דער יום החמישים – פונקטליך די זאך וואס קומט נאך דער גאנצער סייקל, וואס איז למעלה פון דער גאנצער סייקל.
קיינער זאגט נישט אז אלעס אין תורה איז אין א סייקל – עס שטייט יא היסטארישע זאכן, ווי דער צענזוס פון נשיאים, וואס איז נאר איינמאל געזאגט געווארן, איינמאל, נישט אין א סייקל – דאס הייסט מען קען עס נישט פארשטיין.
שער החמישים לויט דעם בעל שם טוב: נאך א סייקל
לויט ווי דער בעל שם טוב האט אויסגעלערנט, מיינט „למעלה מן הסייקל” אז עס איז די השגה פון נאך א סייקל – אזוי ווי יובל. עס איז דא א מחלוקת צו שנת היובל עולה מן המנין – וואס האט צו טון מיט דער זעלבער חקירה צו כתר איז פון די ערשטע ספירות. עס איז אלעס די זעלבע אידעע.
אבער לאמיתו של דבר, ווען מען זאגט „למעלה מן הסייקל”, מיינט מען צו זאגן: למעלה מהבנתנו. עס מיינט נישט אז עס איז נישט אמת׳דיג דא א סדר – עס מיינט נאר אז מיר, קליינע מענטשן, פארשטייען עס נישט. אזוי ווי דער רמב״ם זאגט וועגן טעמי המצוות: עס איז דא וואס זאגן אז די מצוות האבן נישט קיין טעם, עס איז דא וואס זאגן אז זיי האבן א טעם אבער „בחכמתו של הקדוש ברוך הוא” – נישט אונזער חכמה. דאס איז אנדערש ווי צו זאגן אז עס האט נישט קיין טעם, אז עס איז סתם רענדאם, אז עס איז ביסודו אן א טעם.
—
שם הוי״ה: נצחיות מיינט נישט „אייביג אלט” – עס מיינט „אלעמאל הווה”
די שאלה אויף שם הוי״ה
עס שטייט אין שלחן ערוך אז דער אייבערשטער איז „היה הווה ויהיה” – דאס איז איינע פון די כוונות פון שם הוי״ה. כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, כל התורה כולה אחד – שטייט אין ספר ברית מנוחה – די גאנצע תורה איז דער פירוש אויף די ד׳ אותיות י-ה-ו-ה. די תורה ברענגט בעסער ארויס דעם שם.
די שאלה: אויב הוי״ה טייטשט „היה הווה ויהיה” – „השם מלך, השם מלך, השם ימלוך” – פארוואס שטייט עס בעיקר הווה? עס שטייט נישט מיט א י׳ (עבר), עס הייבט זיך נישט אן „היה”. עס שטייט נישט נאר „יהיה” (עתיד). עס שטייט בעיקר מיט א ו׳ – און די ו׳ איז זייער וויכטיג, די ו׳ איז דער סדר העולם, דאס איז א זייער גרויסע עמקות – אבער בעיסיקלי שטייט עס הווה, מיט א י׳: דער וואס איז הווה תמיד.
דער תירוץ: א נייע הבנה אין נצחיות
דער עולם – מענטשן, דער שכל פון אדם – האט א ביסל
א ביסל א טעות אין וואס „נצחיות” מיינט. פאר אונז, „אייביג” מיינט: זייער אלט, עס ווערט יעדן טאג עלטער, עס איז אלעמאל געווען און עס גייט אלעמאל זיין. מיליאנען יארן אין דער פארגאנגענהייט, מיליאנען יארן אין דער צוקונפט, און אויך יעצט. דאס איז ווי מיר מיינען „דבר נצחי” – „היה הווה ויהיה” – דריי זאכן.
דער אמת אבער איז – און דאס שטייט אין ספרים, דאס איז נישט קיין חידוש, יעדער וואס האט געלערנט חב״ד למשל רעדט וועגן דעם יסוד אסאך – אז הוי״ה-נצחיות מיינט: עס איז אלעמאל הווה. פארדעם הייסט עס „הווה” און נישט עתיד און נישט עבר. אין אנדערע ווערטער: א זאך וואס ווערט נישט אלט און ווערט נישט ניי. מען קען עס רופן „נישט חידוש”, אדער מען קען עס רופן „חידוש תמיד” – עס איז נאר א שאלה פון לשון, אבער די כוונה איז די זעלבע זאך.
נצחיות = פרעזענס, נישט עטערניטי
א חבר זאגט: מען דארף נישט טרענסלעיטן „נצחיות” אדער „היה הווה ויהיה” אויף eternity – מען דארף עס טרענסלעיטן אויף presence. וואס איז די כוונה?
—
דער חילוק צווישן א דבר שבזמן און א דבר נצחי
א זאך וואס ליגט אין צייט – אין די סייקלס פון עולם העשיה, עולם הטבע, און אפילו העכערע עולמות וואס האבן זייערע אייגענע סייקלס – איז א זאך וואס אירע חלוקים אין צייט זענען מחולק זה מזה. דער מענטש פון נעכטן איז נישט פונקטליך דער זעלבער ווי דער מענטש פון היינט. יא, ער האט א שייכות, ער איז נישט א גאנץ אנדערער – אבער ער איז אויך נישט גאנצן דער זעלבער. ער איז נתחלק אין צייט, פונקט אזוי ווי ער איז נתחלק אין מקום: א ביסל פון מיר איז אויף דער לינקער זייט, א ביסל אויף דער רעכטער זייט, איך האב parts אין place – און גענוי אזוי האב איך parts אין time. יעדע לעבעדיגע זאך וואס האט א סייקל – געבוירן ווערן, לעבן, שטארבן – איז צעטיילט אין היה, הווה, ויהיה.
דאס ברענגט ארויס א טיפע באגרענעצונג: ווען דו טרעפסט א מענטש, טרעפסטו אים נישט אינגאנצן. דו הערסט מיין שיעור היינט – אבער דו הערסט נישט נעכטנ׳ס שיעור, נישט מארגנ׳ס שיעור. דו קענסט נאר א שטיקל צייט פון מיר. ווילסט מיך אינגאנצן קענען? מוזטו זיין געבוירן מיט מיר ביז׳ן שטארבן, יעדע מינוט. ווייל א מענטש׳ס מציאות איז מחולק אין זמן. די הווה פון אדם הנברא איז אלעמאל חסר – עס פעלט דער עבר און דער עתיד. קיינמאל בין איך נישט אינגאנצן פרעזענט מיט דיר אין דעם מאמענט – מצד מיין גוף, מצד בינה וואס ציילט אין צייט.
—
א דבר נצחי איז אלעמאל הווה – אלעמאל אינגאנצן פרעזענט
א דבר נצחי – חכמה באופן כללי, כל שכן דער אייבערשטער אליינס, אבער אפילו די תורה וואס איז „נאר” א פירוש אויף גאט – איז א זאך וואס איז אלעמאל הווה, אלעמאל present. ער איז נישט צעטיילט אויף חלוקים אין צייט. אלע זיינע חלוקים כביכול – די היה, די הווה, די יהיה – זענען איינס. ס׳איז נישטא קיין שום part פון אים וואס גייט ארויס.
וודאי, אין אונזער הבנה – אין בינה – ווערט די תורה צוטיילט אויף צייט, ווערט זי קליין. אבער די תורה באשר היא, די חכמת אלקים באשר היא, אזוי ווי זי איז אינגאנצן – ווען דו טרעפסט היינט א דבר תורה און לערנסט עס לשמה, נישט פראקטיש, נישט נאר וויאזוי מ׳דארף עס פארשטיין, נאר דו כאפסט די חכמה שבו – האסטו די נקודת מתן תורה, דעם שער החמישים שבו.
—
שער החמישים: דער מקום הייחוד פון חכמה ובינה
שער החמישים איז, לויט קבלה, דער פלאץ וואו בינה רופט אן אין חכמה – דער מקום הייחוד של חכמה ובינה. מאל באלאנגט ער פאר בינה, אבער דער פופציגסטער שער איז דער נקודה וואו זיי קאנעקטן זיך. דער אריז״ל רופט עס מיט דעם פסוק: „נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה, לא הדריכוהו בני שחץ ולא עדה עליו שחר, ואיה החכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה” – קיינער קען עס נישט וויסן. דארט קאנעקטן זיך די ל״ב נתיבות חכמה מיט די מ״ט שערי בינה. דאס איז די נקודה.
—
אין דעם נקודה איז נישטא „אמאל”
אין דעם שער החמישים, ווען מ׳לערנט א דבר תורה בבחינת אלוקות שבו, בבחינת אמת שבו – איז עס נישט אפגעהאקט פון אלע אנדערע חלקי התורה. דער בעל שם טוב זאגט: „הלומד מכווני אותיות אחדות” – ער לערנט עס בבחינת אחדות, דעמאלטס האט ער די גאנצע תורה שוין געלערנט. דער בעל שם טוב ברענגט א לשון פון מקובלים הקדמונים: „תופס בחלקו אחדות – תופס בכולו”. אחדות איז אזא סארט זאך וואס מ׳קען נישט אנכאפן א חלק – ס׳האט נישט קיין חלוקים, נישט אין פלאץ און נישט אין צייט. ווען דו ביסט היינט אין מתן תורה, ביסטו די גאנצע מתן תורה.
—
דער משל פון תפילה: שכינה טיילט זיך נישט
ווען א מענטש דאוונט עומד לפני השכינה, און זיין חבר דאוונט אויך עומד לפני השכינה – האט זיך צוטיילט די שכינה? ניין. איז געווארן מער שכינה? אויך נישט. ביידע דאווענען פאר די גאנצע שכינה, פאר די גאנצע אלוקות. דאס איז „ה׳ אחד” – איינע פון די בעיסיק יסודות האמונה.
—
דער חילוק צווישן גוף און חכמה אין מקום
די סתירה וואס מ׳קען פרעגן – ווי קען עס זיין אינגאנצן איבעראל? – איז נאר א סתירה אויף דברים גשמיים, אויף דברים פון בינה ולמטה, זאכן וואס צוטיילן זיך אין צייט. אבער זאכן וואס זענען נישט צוטיילט אין צייט זענען אלעמאל אינגאנצן איבעראל.
דער משל: מיין האנט איז תופס מקום – זי איז נאר אויף דער רעכטער זייט, נישט אויף דער לינקער. אין א געוויסן זין איז זי קאנעקטעד צום גאנצן גוף, אבער ס׳איז נישט קיין אחדות שלימה. אבער חכמה – דער חלק הכללי שבנפש – ווען זי איז דא, איז זי אינגאנצן איבעראל: אין דער האנט שבחכמה איז דא פונקט אזויפיל חכמה ווי אין די פיס, ווי אין דעם קאפ. ס׳איז די גאנצע חכמה איבעראל גלייך.
—
„כולה תורת ה׳ תמימה” – דער סוד פון אחדות שבתורה
דאס איז דער סוד פון וואס מיר זאגן אז די גאנצע תורה איז שמותיו של הקב״ה. דער רמב״ם זאגט: „ואין בחוקות לא תתן תמנו פחות קדושה מוישמע ישראל, כי כולה תורת ה׳ תמימה וקדושה וטהורה”. דאס מיינט: אויב מ׳לערנט עס אויף דעם אופן – אויב מ׳פארשטייט די אחדות שבתורה, דעם שער החמישים שבתורה – דעמאלטס איז מען נישט איינמאל א חלק בזמן, נאר אלעמאל אינגאנצן.
[זייט-באמערקונג: בעל שם טוב׳ס תורות וועגן לערנען]
דער בעל שם טוב האט געזאגט „לובן חברי עד סוף” – די ריכטיגע וועג פון לערנען תורה. ס׳איז דא אסאך תורות פון בעל שם טוב וואס גייען אויף דער נקודה – נישט נאר וועגן תפילה, נאר אויך וואס איז פשט אין תורה, וואס איז די זעלבע אותיות נאר מלמעלה למטה. דער יסוד איז דער זעלבער.
—
סיכום און ברכה
דאס אלעס איז זייער איידעלע נקודות – אבער דער עיקר איז: ווען מ׳האט די תורה אזוי ווי זי איז דעיו – האט מען זי איינמאל און אלעמאל אויף דער זעלבער צייט. די תורה איז נישט א זאך וואס איז געווען אמאל און מ׳געדענקט עס – זי איז א זאך וואס איז אלעמאל הווה, אלעמאל פרעזענט, אלעמאל אינגאנצן דא. ווען מ׳לערנט א דבר תורה בבחינת חכמה, בבחינת אחדות, בבחינת שער החמישים – איז מען אין מתן תורה ממש, נישט א זכרון פון מתן תורה, נאר מתן תורה גופא.
דאס איז דער תירוץ אויף דער סתירה פון אנהייב: מנחה חדשה און מתן תורה זענען נישט צוויי באזונדערע זאכן – זיי זענען איין זאך. די תבואה חדשה וואס קומט יעדע יאר אין א סייקל, און די תורה וואס איז נצחי – זיי טרעפן זיך אין שער החמישים, וואו דער סייקל פון טבע (בינה, מ״ט שערים) טרעפט זיך מיט דער נקודה וואס איז למעלה מן הסייקל (חכמה, ל״ב נתיבות). דער פופציגסטער טאג איז דער מקום הייחוד – וואו חדש און נצחי, וואו טבע און תורה, וואו סייקל און איינמאליגקייט, ווערן איינס.
מיר זאלן אלע זוכה זיין צו דער תורה, צו פארשטיין, צו האבן א חכמה און א השגה אין דער תורה אויף דעם אופן.
תמלול מלא 📝
ערב שבועות: דער סוד פון “שבע שבתות תמימות” – סייקלס פון טבע קעגן איינמאליגקייט פון היסטאריע
הקדמה: דער קעפסטאון פון די זיבן-וואכן סעריע
רבותי, ס׳איז ערב שבועות. גייען מיר יעצט אויספירן א שטיקל, דער קעפסטאון שטיקל פון די קליינע סעריע וואס אונז האבן געלערנט די לעצטע זיבן וואכן, וואס דאס איז דער סוד פון “שבע שבתות תמימות” [שבע שבתות תמימות: זיבן גאנצע וואכן, די ספירת העומר צווישן פסח און שבועות].
מיר האבן געלערנט אז דאס איז דער סוד פון “כל ימות עולם” [כל ימות עולם: אלע טעג פון דער וועלט], ווי דער רמב״ן [רמב״ן: רבי משה בן נחמן, נחמנידעס, 1194-1270] האט געזאגט. מיר האבן געלערנט אז דאס איז דער סוד פון די סדר, די מעגל, די סירקוט, די סייקל וואס די וועלט דרייט זיך, וואס די מילא דרייט זיך עס סיי בכלל, אין די גרעסטע וועלט, וואס דאס איז די עיקר צו פארשטיין די גאנצע וועלט, די גרעסטע סירקלס פון די וועלט, וואס די וועלט דרייט זיך און זי קומט אלעמאל צוריק צו די אנהייב. און דאס איז די גאנצע סדר פון היסטאריע, פון כל ימות עולם.
און ווי אזוי ס׳איז דא אין יעדע טאג, אדער אין יעדע וואך, אדער אין יעדע טאג וואס ווייזט פאר א גאנצע אנדערע וואך, מער בכללות, א גאנצע שער, א גאנצע עולם וואס מ׳קען עפענען צו פארשטיין א גאנצע נייע וועג צו פארשטיין אלעס.
דער פופציגסטער טאג: מנחה חדשה לה׳
איז פיינעלי קומען מיר אן לקראת היינט ביינאכט, קומט אן “שבע שבתות תמימות תהיינה” [שבע שבתות תמימות תהיינה: זיבן גאנצע וואכן זאלן זיין], יא. ס׳איז אן אינטערעסאנטע פשט אז מ׳דארף ווארטן פאר א גאנצע טאג, נישט ווארטן בין השמשות [בין השמשות: צווישן זון-אונטערגאנג און נאכט], וואס וועט זיין גאנצע זיבן וואכן, נישט פארפאסן, און אנקומען צו “עד ממחרת השבת השביעית” [עד ממחרת השבת השביעית: ביז דעם טאג נאך דער זיבעטער שבת], וואס דאס איז די פופציגסטע טאג, וואס דעמאלט “והקרבתם מנחה חדשה לה'” [והקרבתם מנחה חדשה לה׳: און איר וועט ברענגען א נייע מנחה-קרבן פאר השם], מ׳ברענגט א נייע מנחה, די מנחה פון שתי הלחם [שתי הלחם: די צוויי ברויטן], די לחם פון די נייע תבואה [תבואה: קארן, געטריידע]. מ׳מאכט עס חמץ [חמץ: געזויערט], מ׳מאכט תנופה [תנופה: שווינגען, א סארט עבודה אין בית המקדש] מיט דעם, מ׳ברענגט א נייע קרבן, א חידוש [חידוש: עפעס נייעס], א נייע חידוש, א דבר חדש [דבר חדש: א נייע זאך].
מ׳האט שוין געברענגט א קליינע חידוש האט מען שוין געברענגט אין פסח, יא, “ובקצרכם את עומר ראשית קצירכם” [ובקצרכם את עומר ראשית קצירכם: און ווען איר וועט שניידן דעם עומר, דעם ערשטן פון אייער שניט], די אנהייב פון די קציר [קציר: שניט, האַרוועסט], אזויווי די אשכולות הקציר [אשכולות הקציר: די בינדלעך פון דער שניט], זכר לעבודת הקציר [זכר לעבודת הקציר: א זכר צו דער ארבעט פון דער שניט], האט מען געברענגט א שטיקל עומר שעורים [עומר שעורים: אן עומר-מאָס פון גערשטן], מ׳האט אויך געמאכט פון דעם א תנופה לפני ה׳ [תנופה לפני ה׳: שווינגען פאר השם].
און יעצט ביי די פופציגסטע טאג ברענגט מען א ממש, ס׳הייסט ממש חדש [חדש: ניי], די גמרא [גמרא: דער תלמוד] רופט זיך עס אז דאס איז מתיר חדש למזבח [מתיר חדש למזבח: דערלויבט נייע תבואה פאר׳ן מזבח], מ׳ברענגט פון די נייע תבואה וואס איז ניי געוואקסן און מ׳מאכט פון דעם א גאנצע ברויט, און דאס ברענגט מען ביום החמישים [ביום החמישים: אויפן פופציגסטן טאג].
די סתירה: חדש קעגן תורה שלא תשתנה
יעדער איינער ווייסט אז דער יום החמישים איז אויך דער יום מתן תורה [יום מתן תורה: דער טאג פון געבן די תורה], דער טאג וואס מ׳איז עולה [עולה: גייט ארויף] צו הר סיני [הר סיני: באַרג סיני] און מ׳באקומט די תורה, וואס אויף דעם איז אויך דא א שייכות צו א זאך פון חידוש.
ס׳איז דא ווי א שטיקל סתירה [סתירה: ווידערשפרוך] צווישן די צוויי ענינים [ענינים: ענינים, טעמעס] לכאורה [לכאורה: אויף דעם ערשטן בליק]. פארשטייט זיך יעדער איינער גייט לייכט דזשאמפן און זאגן די תירוץ [תירוץ: ענטפער], אבער מ׳דארף דא אסאך מעמיק זיין. ס׳איז דא לכאורה א סתירה צווישן די צוויי ענינים פון די יום טוב [יום טוב: פייערטאג].
ענין א׳: יום הביכורים – מנחה חדשה
פשט איז דער ענין, דער יום, דער עיקר איז יום הביכורים [יום הביכורים: דער טאג פון די ערשטע פירות]. יא, ביכורים [ביכורים: ערשטע פירות] איז א טייטש ראשית [ראשית: ערשטע, אנהייב], מ׳הייבט אן צו ברענגען ביכורים פון אלע פירות וכו׳, אבער בעיקר ביכורים מיינט אליין די שתי הלחם, מ׳ברענגט ביכורי מעשיך [ביכורי מעשיך: די ערשטע פון דיינע ארבעטן], און מ׳ברענגט די אנהייב, די ערשטע לחם וואס איז געוואקסן, די ערשטע ווייץ, די ערשטע תבואה וואס מ׳ברענגט פון איר א קרבן מנחה [קרבן מנחה: א מעל-קרבן] פאר׳ן אייבערשטן אין בית המקדש [בית המקדש: דער הייליגער טעמפל]. דאס איז אבער, די ווארט הייסט חדש, דער עיקר נאמען וואס דאס האט איז חדש, מנחה חדשה.
ענין ב׳: זמן מתן תורתנו – חוקת עולם
און אין דעם טאג פייערט מען די תורה, דאס וואס די אידן האבן מקבל געווען [מקבל געווען: אנגענומען], זמן מתן תורתנו [זמן מתן תורתנו: די צייט פון געבן אונזער תורה] ווי ס׳שטייט אין סידור [סידור: געבעט-בוך], דאס וואס די אידן האבן מקבל געווען די תורה אין דעם טאג. און דאס איז די תורה אחת [תורה אחת: איין תורה], חוקה אחת יהיה לכם [חוקה אחת יהיה לכם: איין געזעץ זאל זיין פאר אייך], חוקת עולם [חוקת עולם: אן אייביגע געזעץ], אזויווי דער רמב״ם [רמב״ם: רבי משה בן מימון, מיימאנידעס, 1138-1204] ברענגט אין יסודי התורה פרק ט׳ [יסודי התורה: גרונדלאגן פון דער תורה], חוקת עולם, דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה לעד ולעולמי עולמים [דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה לעד ולעולמי עולמים: א קלארע און אויסדריקלעכע זאך אין דער תורה אז זי איז א מצוה פאר אייביג און פאר אייביגע צייטן], א זייער אלטע תורה, ס׳איז לעד ולעולמי עולמים. ס׳איז די תורה, דאס איז, אויף דעם טאג האט זיך אנגעהויבן די תורה, פייערט מען דעם טאג, מ׳מאכט א מצב דערפון, מ׳רעדט דערוועגן, אז דאס איז דער פארקערט פון חדש.
יא, בפשטות [בפשטות: אין דער פשוט׳ער מיינונג], דער פשטות׳דיגער טייטש פון מתן תורה איז אז דאס איז די תורה, ס׳טוישט זיך נישט, לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו [לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו: דו זאלסט נישט צולייגן צו אים און נישט אראפנעמען פון אים], מ׳לייגט נישט צו און מ׳נעמט נישט אראפ, דאס איז די תורה, און ס׳איז נישט א נייע תורה יעדע יאר.
די שארפע פארמולירונג פון דער סתירה
אין אנדערע ווערטער, לאמיר זיין קלאר, אין אנדערע ווערטער, ווען מ׳וויל מנסח זיין [מנסח זיין: פארמולירן] די שאלה אין די לענגווידזש פון די שמועסן וואס מיר האבן געהאט וועגן די סייקלס פון די וועלט, תורה איז נישט אין די סייקל.
ביי מתן תורה איז דא א סייקל, יעדע יאר קומט די זעלבע ווינטער און די זעלבע זומער קומט פריש, יא, מ׳קען עס רופן די זעלבע, מ׳קען עס אבער רופן א נייע. מנחה חדשה פשט איז ס׳קומט א נייע ווינט, א נייע זומער, א נייע זמן הקציר, א נייע זמן וואס ס׳קומט א נייע תבואה, פון דאס ניי ברענגט מען עס איבער.
דער יסוד: סייקלס פון טבע קעגן איינמאליגקייט פון היסטאריע
טבע = סייקל = פארשטענדליך
דאס איז אין די סייקל וואס מ׳רופט די טבע [טבע: נאטור], יא, דאס איז מעגל הטבע פון זיבן מאל זיבן, דאס איז דאך די טייטש, יא, זיבן מאל זיבן גייט עס מיט א סייקל, און די סייקל רופט מען זיבן, יא, מ׳קען טראכטן ווינקליך וויאזוי די סייקל פון די תבואה איז זיבן, אבער על כל פנים [על כל פנים: אויף יעדן פאל], סייקל הייסט זיבן, איז די סייקל פון די וועלט, ששת ימים ויום השביעי [ששת ימים ויום השביעי: זעקס טעג און דער זיבעטער טאג], און ס׳קומט יעדע וואך צוריק, יעדע יאר צוריק, די זעלבע, א גאנצע נייע אבער קען מען עס זאגן, ס׳איז א נייע חידוש העולם [חידוש העולם: דערנייערונג פון דער וועלט], אזויווי מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית [מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית: ער דערנייערט אין זיין גוטסקייט יעדן טאג דעם מעשה בראשית].
וואס איז די פשוט׳ע טייטש פון די מאמר [מאמר: אויסזאגונג] וואס מ׳זאגט ביי ברכות יוצר [ברכות יוצר: די ברכות פון “יוצר אור”]? אז יעדן טאג קומט אינדערפרי נאכאמאל די סייקל, די זון איז ארויפגעקומען די ערשטע מאל אין ששת ימי בראשית [ששת ימי בראשית: די זעקס טעג פון שאפונג] ביום הרביעי [ביום הרביעי: אויפן פערטן טאג], און יעדן טאג קומט זי ארויף, די זעלבע זאך איז דא ביי תקופות השנה [תקופות השנה: די סיזאנען פון יאר], וואס דאס איז א חידוש מעשה בראשית. די זעלבע יעדע יאר קומט פון די פריש די תבואה, די ערשטע תבואה קומט פון פריש יעדע יאר, ס׳איז א נייע יעדע יאר.
מ׳קען עס רופן א נייע און אויך די אלטע, ווייל ס׳איז די זעלבע סייקל, ס׳איז חוזר חלילה [חוזר חלילה: קערט זיך איבער אומעטום] א גאנצע צייט, אבער ס׳איז א סייקל וואס ס׳איז דא אין דעם מעשה חדשות [מעשה חדשות: נייע זאכן], ס׳איז דא אין דעם מעשה חדשות אין א חזרה [חזרה: איבערחזרונג], ס׳איז חדשות וואס געשעט פון חזרה פון א סייקל, ס׳ווערט נאכאמאל די זעלבע מעגל, די זעלבע סייקל ווערט נאכאמאל.
היסטאריע = איינמאליג = נישט פארשטענדליך
ווען אונז רעדן אבער אפילו פון יציאת מצרים [יציאת מצרים: דער אויסגאנג פון מצרים], פון מתן תורה, איז פשוט אז די גאנצע ווארט פון רעדן וועגן דעם איז אז ס׳איז נישט אין א סייקל. מ׳קען עס רופן היסטאריע. מ׳קען זאגן היסטאריע איז די סתירה פון אים. היסטאריע איז א פראבלעם צו לערנען. פארוואס? ווייל מ׳קען עס נישט פארשטיין.
וואס מיינט “פארשטיין”?
וואס מיין איך צו זאגן? איך זאג א יסוד׳דיגע ווארט וואס זאגן אלע אחרונים [אחרונים: שפעטערע רבנים און מפרשים], איך ווייס נישט וויפיל אידן רעדן וועגן דעם, אבער די חוקרים [חוקרים: פארשער] אחרונים, מפרשים [מפרשים: קאמענטאטארן], וואס ברענגען ארויס די סוגיא [סוגיא: טעמע] פון היסטאריע, זענען זיי מסביר [מסביר: דערקלערן] אזוי עלמא [עלמא: די וועלט]. היסטאריע איז די לימיט פון זאכן וואס מ׳קען זיי נישט פארשטיין. פארוואס? ווייל ס׳איז געשען נאר איין מאל, ולא יעבור [ולא יעבור: און ס׳גייט נישט ווייטער], ולא יוסף [ולא יוסף: און ס׳לייגט נישט צו], כל הגדה ולא יוסף [כל הגדה ולא יוסף: די גאנצע דערצייל און ס׳לייגט נישט צו]. ס׳גייט נישט ווייטער.
וואס מיין איך צו זאגן? איך מיין צו זאגן אזוי: די טבע, דאס איז וואס מ׳קען פארשטיין. אזוי ווי אונז זאגן, די בעיסיק, די ערשטע טבע, און אפשר די ערשטע סייענס, איז די סייענס פון די סיזענס. מענטשן זעען אז ס׳קומט יעדע יאר צוריק די זון, די לבנה [לבנה: לבנה], די שטערן, ס׳גייט אין א סייקל, און פון דעם וואקסט יעדע יאר צוריק. דאס איז א זאך וואס מ׳קען פארשטיין. מ׳קען זאגן מ׳קען עס פרעדיקטן, מ׳קען פארשטיין אז ס׳קומט יעדע יאר פון פריש.
פארשטייט זיך, מ׳דארף טון עבודת השם [עבודת השם: דינסט פון השם], מ׳דארף טון תשובה [תשובה: אומקער] כדי ס׳זאל געלונגען די גשמים [גשמים: רעגן] פון די יאר. ס׳איז דא אין דעם א דין [דין: משפט], בראש השנה כל באי עולם נידונין [בראש השנה כל באי עולם נידונין: אין ראש השנה ווערן אלע וואס קומען אין דער וועלט געמשפט], אלעס פיין און וואויל. אבער די דין איז א זאך וואס מ׳פארשטייט. ס׳איז נישט קיין דבר שלמעלה מן הזמן [דבר שלמעלה מן הזמן: א זאך וואס איז העכער פון צייט], ס׳איז נישט קיין זאך וואס האט נישט אין אים קיין סייענס. סייענס דאך טייטש מ׳מאכט כללים [כללים: פרינציפן]. און וואס טייטשט פארשטיין? פארשטיין מיינט אזוי ווי אונז האבן גערעדט לעצטע וואך. פארשטיין מיינט אז מ׳קען מאכן פון דעם א כלל.
איך קען זאגן באופן כללי [באופן כללי: אין א גענעראלן אופן] איז דא א חכמה [חכמה: וויסנשאפט], “עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו” [עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו: נאך אלע טעג פון דער ערד, זייען און שניידן און קעלט און היץ און זומער און ווינטער און טאג און נאכט וועלן נישט אויפהערן]. ס׳איז דא די סייקל, ס׳איז דא א סדר, איך קען מאכן א כלל. דאס וואס דו זעסט יעדע מאל, ס׳איז התחדשות [התחדשות: דערנייערונג] טאקע, און די פרטים [פרטים: פרטים, דעטאלן] איז התחדשות, אבער באופן כללי איז דא דברי חכמה [דברי חכמה: ווערטער פון חכמה], מ׳קען עס פארשטיין כסדר [כסדר: לויט דעם סדר].
טבע און סייענס
דאס איז די טייטש פון טבע, וואס אונז רופן טבע, אדער וואס אונז רופן די נעטשרעל וועלט, וואס איז א סייקל. און ממילא [ממילא: דערפון] איז דא אין דעם א סייענס, ס׳איז דא אין דעם א ידיעה [ידיעה: וויסן], מ׳קען עס וויסן, ווייל ס׳חזר׳ט זיך איבער. אזוי ווי אונז זאגן, ווייל ס׳חזר׳ט זיך איבער איז אויך דא א נייע יעדע יאר, ווייל ס׳חזר׳ט זיך איבער. אז עס חזר׳ט זיך איבער, דאס מאכט א נייע, ס׳איז אפשר א נאכאמאל, דו קענסט עס רופן א קאפי, איך ווייס נישט צו ס׳איז א קאפי, נאכאמאל די זעלבע זאך, אבער נאכאמאל, נישט נאכאמאל ווי א חידוש לגמרי [חידוש לגמרי: א גאנצער חידוש], נישט נאכאמאל אומפרידיקטעבל, נאכאמאל פרידיקטעבל לויט א סדר.
דאס איז די נושא [נושא: טעמע] פון נעטשער, פון טבע, וואס די סייקלס, וואס אלע סייענס, די הבנות מרובים [הבנות מרובים: פילע פארשטאנדן], חכמה אין נשיאות [נשיאות: טראגן, פירן], איז געבויט אויף באמערקן די פעטערנס, די סייקלס וואס איז דא אין נעטשער, און עס פארשטיין, מאכן פון דעם כללים, נאכדעם קען מען עס פרידיקטן, נאכדעם קען מען עס פארשטיין, מען קען פרעגן פארוואס ס׳איז, וואס איז די גורם [גורם: אורזאך] דערפון, וכו׳.
היסטאריע איז נישט פארשטענדליך
ווען מ׳זאגט היסטאריע, היסטאריע איז דיטעטשט, היסטאריע איז עקזעקטלי די זאך וואס מ׳קען נישט מסביר זיין, מ׳קען עס נישט זאגן, מ׳קען עס נישט פרידיקטן, מ׳קען נישט זאגן ווען גייט געשען, ווען איז געשען, פארוואס איז געשען, און ס׳איז נישט דא אין דעם קיין הסבר [הסבר: דערקלערונג], ס׳איז נישט דא אין דעם קיין כלל, ס׳איז נישט דא קיין קעטעגארי כלליות [קעטעגארי כלליות: גענעראלע קאטעגאריע] וואס הייסט מתן תורה אדער יציאת מצרים, וואס געשעט איינמאל אין איך ווייס וויפיל יארן, און ממילא, אויב ס׳איז דא א כלל, מ׳ווייסט ווען ס׳געשעט, יעדע מאל וואס ס׳איז דא אזא ווינט, אזא זון, יעדע יאר אין אזא סארט תקופה געשעט עס? ניין. ס׳געשעט איינמאל, און פון יענע איינמאל דארף מען עס געדענקען, ווייל ס׳געשעט נאר איינמאל, אן איינמאליגע זאך.
איינמאליגע זאכן זענען אזעלכע זאכן וואס חזר׳ן זיך נישט איבער, און זענען ממילא אזעלכע סארט זאכן וואס מ׳קען נישט פארשטיין, מ׳קען עס נישט פרידיקטן, קיינער קען דיר נישט זאגן ווען ס׳גייט געשען, ס׳גייט נישט געשען נאכאמאל, קיינער קען דיר נישט זאגן פארוואס איז געשען דעמאלטס. אויב מ׳וואלט געקענט וויסן פארוואס, וואלט מען געוואוסט די כלל, מ׳וואלט געוואוסט וואסערע סארט זאך ס׳איז און ווען ס׳געשעט אזעלכע סארט זאכן.
אויב מ׳זאגט אז ס׳איז היסטאריע, איז די טייטש ס׳איז געשען איינמאל, ס׳חזר׳ט זיך נישט איבער, און ס׳האט נישט קיין טעם [טעם: סיבה], ס׳האט נישט קיין סייענס, ס׳איז נישט דא קיין הבנה [הבנה: פארשטאנד] אין דעם. מ׳קען עס נאר געדענקען, מ׳קען נאר וויסן וואס איז געשען, מ׳קען לערנען היסטאריע, חוקר זיין צו ס׳איז געשען, יא, מ׳קען נאר חוקר זיין אויב ס׳איז געשען.
די גרענעץ פון היסטארישע פארשונג
לאמיר זאגן קלאר, דער וואס פארשטייט מתן תורה בתור [בתור: אלס] היסטאריע, אזוי זאגן זיי זייער קלאר, מ׳קען חוקר זיין צו ס׳איז געשען, מען קען זוכן ראיות [ראיות: באווייזן], עווידענס, וויסן צו ס׳איז געשען, אבער וואס איז געשען, איז פארשטיין איז מן הנמנע [מן הנמנע: אומעגליך], מען קען נישט פארשטיין וואס ס׳איז געשען, ווייל ס׳איז נישט אזא סארט זאך וואס איז פארשטענדליך, אין א געוויסע זין גאנצע היסטערי איז נישט אזא סארט זאך וואס איז פארשטענדליך. קענסט נישט פרעגן פארוואס איז געווען א מלך כך וכך [כך וכך: אזוי און אזוי] וואס האט כובש געווען [כובש געווען: פארכאפט] א מדינה [מדינה: לאנד] כך וכך בשנת [בשנת: אין יאר] כך וכך.
מתן תורה: טבע אדער היסטאריע? — די ראדיקאלע חידוש פון פנימיות התורה
פרק א: די היסטארישע אויפפאסונג פון מתן תורה און איר חסרונות
וואס מיינט “היסטאריע” אין דעם קאנטעקסט?
אויב מען וואלט געקענט וויסן פארוואס עפעס איז געשען, וואלט מען געוואוסט דעם כלל — וואסערע סארט זאך עס איז, און ווען אזעלכע סארט זאכן געשעען.
אבער אויב מען זאגט אז עפעס איז היסטאריע, מיינט דאס:
– עס איז געשען איינמאל
– עס חזר׳ט זיך נישט איבער
– עס האט נישט קיין טעם
– עס האט נישט קיין סייענס
– עס איז נישט דא קיין הבנה אין דעם
מען קען עס נאר געדענקען, מען קען נאר חוקר זיין צי עס איז געשען — אבער וואס עס איז געשען, פארשטיין, איז מן הנמנע.
לאמיר זאגן קלאר: די וואס פארשטייען מתן תורה בתור היסטאריע, אזוי זאגן זיי, דאס איז זייער כלל: מען קען חוקר זיין צו עס איז געשען, מען קען זוכן ראיות, עווידענס, וויסן צו עס איז געשען. אבער וואס איז געשען, איז פארשטיין איז מן הנמנע. מען קען נישט פארשטיין וואס איז געשען, ווייל עס איז נישט אזא סארט זאך וואס איז פארשטענדליך.
היסטאריע בכלל איז נישט פארשטענדליך
און אין א געוויסן זין, גאנץ היסטאריע איז נישט אזא סארט זאך וואס איז פארשטענדליך. דו קענסט נישט פרעגן פארוואס איז געווען א מלך כך וכך, עס האט געהערשט אין מדינה כך וכך בשנת כך וכך. עס איז נישט דא אין דעם קיין הסבר.
ממילא, וואס טוען היסטאריקערס? זיי זוכן נישט צו פארשטיין, זיי קענען זוכן סיבות, אבער אלע סיבות וואס זיי זוכן איז נאך א שטיקל היסטאריע. ער קען טרעפן עווידענס און זוכן ראיות אז עס איז געווען פארדעם. אקעי, דאס האט גורם געווען צו דעם, און יענץ האט גורם געווען צו דאס. אין דעם סענס איז דא עפעס א הסבר וואס מען רופט היסטארישע הסברים.
אבער די גאנצע זאך — פארוואס געשעט בכלל די גאנצה זאך, פארוואס אין די צייט, פארוואס פאר די מענטשן, פארוואס אין די תקופה, אין די אופן — דאס איז ביי דעפיניציע נישט דא קיין הסברים, ווייל היסטאריע, וואס אונז רופן יעצט דאס ווארט היסטאריע, איז נישט קיין זאך וואס איז מסביר.
נס קעגן טבע — א פרעציזע דעפיניציע
אקעי, עס איז כלומר, מען קען זאגן אזוי יעצט, עס איז כלומר נס. בחינת נס, וואס מיר האבן גערופן א מינוט צוריק.
בחינת טבע מיינט:
– וואס מען קען פרידיקטן
– וואס עס איז דא א סייקל
– עס חזר׳ט זיך איבער
– מען קען וויסן ווען עס חזר׳ט זיך איבער
– עס איז דא אין דעם א כלל
בחינת נס איז:
– וואס עס איז נישט דא אין דעם א כלל
לויט ווי מען פארשטייט היסטאריע דא, איז דאס טייטש אז עס איז נישט דא אין דעם קיין כלל, עס איז נישט דא קיין הבנה, דו קענסט נישט זאגן פארוואס, קיינער פארשטייט עס נישט, עס איז נישט דא קיין חכמה דערפון. עס איז נאר דא עדות, עס איז נאר דא, אזוי ווי מען קען זאגן, נאר דא נבואה דערפון, עס איז נאר דא די פרטים, עס איז נאר דא דער פאקט אז עס איז געשען אזוי, עס איז געשען איינמאל, און ממילא ציילט מען פשוט מען געדענקט נאר פון די איינמאל וואס איז געשען יציאת מצרים, פון די איינמאל וואס איז געשען מתן תורה.
ווי רוב מענטשן פארשטייען מתן תורה
דאס איז וויאזוי רוב מענטשן פארשטייען די נושא פון יציאת מצרים, לויט דעם, און די נושא פון מתן תורה, די אלע היסטאריקל זאכן וואס די אידישע אמונה, די אידישע רעליגיע, די אידישע תורה איז געבויט דערויף.
לויט דעם פארשטייען רוב מענטשן אז עס האט נישט קיין טראפ שייכות צוריק צו אונזער אנהייב שאלה, עס האט נישט קיין טראפ שייכות די מתיקות פון מנחה חדשה, וואס חדשה מיינט, עס איז א חידוש, אבער נישט חידוש אין די סענס אזויווי היסטאריע, עס איז א חידוש ווייל יעדע יאר קומט א נייע חידוש, מען קען עס פלאנירן, עס איז דא א כלל אין דעם, ווייל דאס איז די אמונה, עס איז נישט, יא, טבע.
הערה: “טבע” מיינט נישט כפירה
ווען איך זאג דא טבע מיין איך נישט כפירה. יא, אסאך מאל ווען מען לערנט ספרים, טבע מיינען זיי אפיקורסות, איך מיין נישט אפיקורסות. איך מיין די סארט סדר, די סארט קביעות וואס איז דא אויף די וועלט, ווייל דאס איז מחדש בטובו, דער אייבערשטער מאכט דאס, און אויף דעם דאנקט מען דעם אייבערשטן, און מיט דעם דינט מען דעם אייבערשטן, און מיט דעם לויבט מען אים וכו׳ וכו׳ וכו׳.
עס איז זייער רעליגיעז, עס איז זייער אמוני, עס איז בכלל נישט אנטי-אמונה, עס איז בכלל נישט אנטי-אידישקייט, אנטי-אמונה, אנטי-עבודת השם, די סארט בליק, נאר אבער עס איז איין סארט בליק.
די פראבלעם: מתן תורה און תבואה חדשה ווערן צוויי באזונדערע זאכן
און רוב מענטשן ווען מען זאגט זיי א זאך וואס איז מתן תורה וכדומה, קלערן זיי נאר בבחינת היסטאריע, בבחינת נס, בבחינת יעדע מאל וואס עס האט געשען איז איינמאליג, אפילו וואס עס האט געשען צוויי מאל, איז צוויי מאל געשען אן איינמאליגע זאך, מען קען נישט וויסן פארוואס עס איז געשען, עס איז נישט דא אין דעם קיין כלל, מען קען נאר וויסן אויב עס איז געשען.
און וועגן דעם רוב מענטשן וואס האלטן אז זייער אידישקייט איז געבויט אויף מתן תורה, זיי דארפן שטארק אויסגעפונען אז עס איז געשען, זיי האבן א ראיה, עס איז געווען זעקס הונדערט טויזנט מענטשן, זיי האבן עדות, עס איז געשען, אבער וואס עס איז געשען האט נישט אין דעם קיין שום מבוא, און האט נישט אין דעם קיין שום הבנה.
עס איז ביי דעפיניציע א נס, און ביי דעפיניציע נס מיין איך צו זאגן א זאך וואס מען קען נישט פארשטיין, ווייל מען קען עס נישט פרידיקטן, עס איז נישט דא אין דעם קיין כלל.
און אויב אזוי, די נושא פון תבואה חדשה, זאגן מענטשן, דאס איז א נאטורליכע זאך, כאילו פאר סאם ריזען איז ביי זיי אין קאפ אז דאס איז עפעס נישט רעליגיעזע זאך, דאס איז עפעס א נאטורליכע זאך, כאילו דאס מאכט נישט דער אייבערשטער, כאילו דאס איז א סייקל פון נעיטשער.
ששת ימי בראשית, זיי גלייבן שוין אין שבת, יא? שבת איז דער טייטש טבע, זיי גלייבן נאר אין יום טוב וואס איז דער טייטש נס. אקעי, אין א געוויסן זין, מען קען פארשטיין אז יום טוב איז יא א נס, און זיי זאגן אז תבואה חדשה מיט מתן תורה זענען צוויי אנדערע זאכן.
מתן תורה איז אן איינמאליגע זאך, ווייל דאס בלייבט ביז אייביג. טאקע פארדעם בלייבט דאס איינמאל אויף אייביג, ווייל עס איז נאר דא איינס פון זיי. און תבואה חדשה איז א נאטורליכע זאך, עס קומט יעדע יאר פון ניי, עס איז דא נייע מהלכים חדשים, עס איז זייער געשמאק, מענטשן זענען העפי, עס קומט די זומער, עס קומט קציר, וואס דאס האט גארנישט מיט די תורה איינגעלייגט.
פרק ב: דער ראדיקאלער חידוש פון פנימיות התורה
יעדער וואס לערנט פנימיות התורה ווייסט אז דאס איז נישט ריכטיג
אקעי. יעצט, יעדער איינער וואס לערנט אביסל פנימיות התורה, ווער עס האט אמאל געעפנט א ספר הזוהר, אדער מפרשים אחרונים פון די מקובלים, יא, די אריז״ל, די רמ״ק, די חסידישע ספרים, יעדער איינער וואס עפנט איינע פון די ספרים, די גאנצע זאך וואס ער האט יעצט געזאגט, דארף ער גלייך זאגן אז עס איז נישט ריכטיג, עס מאכט נישט קיין סענס, עס איז נישט אמת.
דאס אז מתן תורה איז געשען איינמאל, עס איז נישט קיין איינמאליגע זאך. און ווען מען זאגט אז עס איז נישט קיין איינמאליגע זאך, וואס מיינט דאס צו זאגן לויט וואס מיר האבן מסביר געווען? עס איז נישט א זאך וואס מען קען נישט פארשטיין, עס איז נישט קיין זאך וואס מען דארף נאר פרעגן “האם היה” און מען קען נישט פרעגן “מה היה”. עס איז נישט אזא סארט זאך.
יעדער איינער וואס לערנט קבלה, יעדער איינער וואס לערנט חסידות, יעדער איינער וואס לערנט עני סארט ספר פון השכלה פון אידישקייט, אפילו ער לערנט רמב״ם, אפילו ער לערנט אנדערע שיטות וואס איז דא, איך ווייס, כמעט יעדער איינער, חוץ ממש עפעס ממש ספרים אחרונים וואס טראכטן אזוי ווי איך האב יעצט געזאגט, כמעט קיינער פון זיי זאגט נישט אז מען קען נישט פארשטיין וואס דאס איז א מתן תורה.
עס איז נישטא קיין איין אידישע ספר וואס איך קען, קיין איינס איז נישטא, עס איז דא אבער איינס, אבער די נארמאלע דרך המלך פון די מקובלים, פון די חסידים, פון די רמב״ם, יעדער איינער איז מודה אויף דעם, אז מתן תורה איז יא א זאך וואס מען קען פארשטיין.
פארשטייט זיך, קיינער זאגט נישט אז עס איז סימפל צו פארשטיין, קיינער זאגט נישט אז עס איז אויף די מדרגה וואס משה רבינו האט פארשטאנען, מען וועט רעדן וועגן דעם אין א מינוט, אבער קיינער זאגט נישט אז דאס איז פשוט אן איינמאליגע זאך און מען דארף נאר וויסן אויב עס איז.
הערה: דער חסרון פון דער היסטארישער אמונה — נפשי׳דיג
פארדעם, איך קען דאס זאגן א הערה, א וויכטיגע הערה. עס איז דא אסאך אידן וואס מען רעדט יעצט, מיר רעדן פון בעיסיקס פון אמונה, יא, עס איז דא אסאך אידן וואס מען זאגט זיי, וואס איז די יסוד פון אמונה? אז עס איז געווען מתן תורה, אזוי ווי עס שטייט אין רמב״ם, עס שטייט אין כוזרי וכדומה, און ער האט ראיות, יא, עס איז מסתבר אז עס איז טאקע געווען, ווייל עס איז געווען גענוג עווידענס וכדומה.
און איך קוק אויף דעם איד, און איך זע אז זיין אמונה האט נישט קיין חיות. עס איז עפעס טויט. ער האט נישט קיין חיות. ווען ער רעדט פון מתן תורה, עס איז א חיוב. יא, ער האט געגלייבט אז עס איז געווען, און ממילא דארף מען פאלגן וואס עס שטייט. דער אייבערשטער איז געקומען און פארציילט וואס מען דארף טון, און וויאזוי מען גייט האבן א גוטע לעבן. עס איז אלץ פיין און וואויל. ער איז מסביר אז עס איז דא גוטע עווידענס אויף מעמד הר סיני.
במחילה, ער איז א חשוב׳ער איד. אבער במחילה, איך זע נישט אז אויף דעם טאנצט מען “עליונים ששו ותחתונים עלזו”. איך זע נישט אז אויף דעם שרייבט מען א כתובה צווישן כנסת ישראל און הקדוש ברוך הוא, וואס ר׳ ישראל נג׳ארה צו א צווייטער האט געשריבן, וואס מען ליינט פאר אין סאטמאר ערב שבועות. איך זע נישט וואס עס מיינט. נישט אויף דעם זאגט מען די אקדמות מילין וואס מען זינגט פאר מיט א ניגון פאר מען רעדט פון דעם מתן תורה, אז משמע לן אז עס האבן א ראיה, די גוים, “מרובי השכל וחשובים כבעלי איש ואישה”. ענק האבן נאר דריי מענטשן וואס האבן געזען ענקערע נסים, און אונז האבן מיר זעקס הונדערט טויזנט מענטשן.
במחילה, אפשר בין איך דער מאדנער מענטש. איך זע נישט אז פאר דעם קאכט מען זיך. איך זע נישט אז אין דעם איז דא א חיות.
יסוד האמונה במובן נפשי
דער יסוד האמונה, יסוד האמונה דארף דאך זיין… לאמיר דאך אויפשטעלן א פשוט׳ע זאך. עס איז דא א זאך וואס הייסט עיקרי אמונה אדער יסודי אמונה. יסודי אמונה מיינעך דא יסודות פאר א מענטש׳ס לעבן, יא? דו קענסט פרואוון פאר א גוי, “אשתך כגפן פוריה”, “בניך כשתילי זיתים”, די ענטפערן… אקעי, זייער גוטע ענטפערן, וואטעווער די ארגומענטס וואס די אפאלאדזשעטיקס זאגן.
אבער איך רעד דא פון יסוד האמונה במובן נפשי, יא? דער פרייטאג׳דיגער שיעור, ערב שבת ויום טוב שיעור איז צו רעדן וואס רעדט אמת׳דיג לעבעדיג צו די נפשות ישראל. יסוד האמונה מיינעך, וואס איז די עכטע זאך וואס מאכט דיך לעבעדיג? וואס מאכט דיך לעבעדיג אין דעם ענין פון דיין אידישקייט, אין דעם ענין פון דיין תורה וואס דו טוסט אין דיין לעבן, וואס דו עסט שבת, וואס דו פראוועסט שבועות, און אזוי ווייטער? וואס איז די לעבעדיגע זאך?
איך ווייס, איך גלייב נישט אז מען וועט מאכן אזוי ווי א פרעסטן, א ניתוח, מען וועט אריינגיין קוקן אין א מענטש׳ס נשמה און טרעפן די מערסטע די זאך וואס מאכט אים די מערסטע לעבעדיג, און עס טרעפט מען נישט קיין שום ידיעה, קיין שום עווידענס אז עס זענען געווען 600,000 מענטשן ביי מעמד הר סיני, זעט מען נישט אויף קיין שטיין, אפילו נישט ביי די מענטשן וואס זאגן די דרשות. אוודאי דארף מען זיי זאגן, כדי להושיב לבות עולם, אבער נישט דאס טרעפט מען.
און אוודאי מצד שני, עס מוז דארט ליגן די מעמד הר סיני, עס מוז דארט ליגן די מעמד הנבואה. עס קען זיין א מענטש האט אנדערע מקורות, הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו, אבער עס איז זיכער א ריכטיגע זאך צו פארשטיין וויאזוי עס איז דא די חיות, די אור, די חתונה, די לעבעדיגקייט פון מעמד הר סיני. עס מוז זיין אין דעם א חיות, און יעדער יוד אידענטיפיצירט זיך מיט דעם, ער זאגט, “אונז זענען די וואס האבן דארט מקבל געווען די תורה, אונז זענען מקבלי התורה, וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באמת באהבה”, יא? ווי מען זאגט אין אהבה רבה. עס מוז דאך דאס זיין.
דער מסקנא: מתן תורה איז טבע, נישט היסטאריע
אויב עס מוז אזוי זיין, וועט יעדער איינער פארשטיין, מוז זיין אז אונזער פנימיות האמונה, פנימיות התורה — פנימיות התורה מיינט דאס וואס איז מתיישב על הלב, דאס וואס איז ריכטיג, און ממילא דאס איז אויך דער אמת — איז נישט אז מעמד הר סיני איז היסטאריע. עס איז נישט קיין איינמאליגע זאך וואס מען קען נישט פארשטיין, וואס מען קען נאר וויסן אז עס איז געשען און ממילא איז מען מחויב עס צו פאלגן. עס איז נישט דאס.
עס איז נאטור. עס איז א זאך וואס האט א סדר, מען קען עס פארשטיין, עס איז דא אין דעם א געוויסע כלל אפילו. איינער זאגט אז עס איז איינמאליג, מען וועט שוין רעדן וועגן דעם, עס איז אן אנדערע סארט איינמאליג. עס איז דא אין דעם א געוויסע כלל, עס איז דא אין דעם א געוויסע הבנה.
ווער עס לערנט אזוי — זעט קלאר
און ווער עס לערנט אזוי, ווער עס לערנט א חסידיש ספר, ווער עס לערנט רמ״ק און אריז״ל, זעט זייער קלאר, ובפרט ווער עס לערנט די מער שארפע חסידישע ספרים וואס זאגן דאס אין די שארפסטע וועג וואס עס קען נאר זיין, זעט אז מעמד הר סיני איז א זאך וואס מען ווייסט וויאזוי צו טון, אונז ווייסן וויאזוי עס צו מאכן, אונז ווייסן וויאזוי עס צו טון. עס איז נישט קיין זאך וואס אונז ווייסן נישט וויאזוי צו מאכן, עס איז א זאך וואס אונז ווייסן יא. פארשטייט זיך, יעדער לפי השגתו, פארשטייט זיך, מען דארף גלייבן אז עס איז דא מער ווי וואס אונז פארשטייען, אבער ביסוד איז עס נישט די סארט זאך וואס איז איינמאליג.
אין יעדן חסידישן ספר שטייט דאס
און יעדע חסידישע ספר שטייט דאס. רבונו דעלמא כולא, איך האב געוואלט מען זאל כאפן וואס פאר א ראדיקאלע זאך זיי זאגן, וואס פאר א חידוש זיי זאגן.
אין יעדע סינגל חסידישע ספר אויף די וועלט שטייט אז מן הסתם איז דאס נישט קיין איינמאליגע זאך, עס חזר׳ט זיך איבער יעדע יאר.
אמת, עס שטייט אין יעדע חסידישע ספר אויף די וועלט. ווער עס האט געוואוסט, ווער עס האט אמאל געעפנט, אפילו נישט חסידישע ספרים זאגן עס שוין, אבער די חסידישע ספרים האבן עס זייער שטארק ארומגערעדט, בפרט די יסוד. עס שטייט שוין אין אריז״ל, אין מקובלים ראשונים מוז עס שטיין, מען האט אמאל גערעדט מיט מיר אז עס שטייט.
די טיפערע סדר פון מתן תורה: פון טבע און נס צו די גרעסערע סייקלס פון דער וועלט
פרק ג: דער חסידישער יסוד – מעמד הר סיני חזר׳ט זיך איבער יעדע יאר
די ראדיקאלע חידוש אין חסידישע ספרים
אין יעדע חסידישע ספר שטייט, איך דיר רבותי, יעצט הייבן זיי אן צו כאפן וואספאר א ראדיקאלע זאך זיי זאגן, וואספאר א חידוש זיי זאגן. אין יעדע סינגל חסידישע ספר אויף דער וועלט שטייט אז מעמד הר סיני איז נישט קיין איינמאליגע זאך – ס׳חזר׳ט זיך איבער יעדע יאר. אמת? שטייט אין יעדע חסידישע ספר אויף דער וועלט.
ווער ס׳האט געוואוסט אמאל געעפנט, אפילו נישט חסידישע ספרים זאגן עס שוין, אבער די חסידישע ספרים האבן עס זייער שטארק ארומגערעדט – דאס איז א יסוד. שטייט שוין אין אריז״ל [רבי יצחק לוריא], און אין מקובלים ראשונים מוז עס שטיין. איך האב אמאל גערעדט צו מוז שטיין בפירוש, צו פארוואס עס שטייט נישט ממש אויף די לשון, און אזוי דארף מען זיך מוטשענען, אבער ס׳איז זיכער אז ער האט אויך אזוי געגלייבט, וכדומה. און דער רמב״ן [רבי משה בן נחמן] אפשר שטייט עס בפירוש, אויך דארף מען וויסן וואו צו ליינען די דברים. אבער זיכער אין חסידישע ספרים שטייט עס בפירוש – מעמד הר סיני חזר׳ט זיך איבער יעדע יאר.
דער משל פון קוצר – די יערליכע חזרה
פונקט אזוי ווי דאס קוצר [הארוועסט] איז יעדע יאר א נייע, און ס׳איז יעדע יאר די זעלבע, און מיר ווייסן צו זאגן ס׳קען קומען די שבעה מיני פורעניות [זיבן מיני שטראפן], מ׳מוז נאך אלץ האבן די אייבערשטער זאל מאכן א רגע, מ׳מוז נאך אלץ האבן זיך אלעס אויסארבעטן – אבער ס׳איז דא א כלל אין דעם, מ׳קען עס פארשטיין. אויף דעם איז געבויט די חכמה אנושית [מענטשליכע חכמה], די חכמה פון בני אדם, די חכמה פון בורא, יא? די בורא פון בורא עולמות [שעפער פון וועלטן]. דאס איז געבויט אויף דעם וואס ס׳קומט יעדע יאר. פונקט אזוי יעדע יאר קומט שבועות, ס׳קומט יעדע יאר.
אברהם אבינו און שבועות פאר מתן תורה
די שאלה: וואס איז געווען ו׳ סיון פאר יציאת מצרים?
און מ׳וועט קוקן אין געוויסע חסידישע ספרים, וועלן זיי פרעגן אפילו אזויווי א שאלה: און וואס איז געווען ו׳ סיון, וואס איז געווען אין די תקופה פאר ס׳איז געווען די מעשה פון יציאת מצרים און מתן תורה?
זאגן זיי בפירוש, און ס׳איז געבויט אויף מאמרי חז״ל [אויסזאגונגען פון אונזערע חכמים זכרונם לברכה] וואס זאגן אזא זאך: ס׳איז שוין געווען דעמאלטס אויכעט שבועות. “קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה” [אברהם אונזער פאטער האט געהאלטן די גאנצע תורה פאר זי איז געגעבן געווארן], זאגט דער צאנזער רב און אנדערע – איך געדענק דער צאנזער רב זאגט עס בפירוש, און אנדערע.
דער משל פון אברהם׳ס טשיזקעיק
וואס מיינט עס? אז אברהם אבינו שבועות אינדערפרי האט ער געגעסן טשיזקעיק, און מ׳האט אים געפרעגט: פארוואס עסטו טשיזקעיק? ווייל די אידן האבן מקבל געווען היינט די תורה, און איך בין מורא׳דיג צופרידן מיט דעם, און וואטעווער די כוונה איז, און מ׳עסט טשיזקעיק.
וועט מען פרעגן: וואס הייסט די אידן האבן מקבל געווען די תורה? די אידן זענען דיינע אייניקלעך וואס גייען געשען, און ס׳איז נאך נישט געווען די מעשה, ס׳איז נאך נישט אריינגעגאנגען אין מצרים. וואס זאגסטו?
דער ענטפער: ס׳איז דא א סדר אויף דער וועלט
האט ער געענטפערט – דער ענטפער איז אביסל נפש׳דיג געווען פון די גשמיות [געשמאק׳דיג געווען פון דער גשמיות], אבער ער האט געזאגט: וואס הייסט? ס׳איז דא א סדר אויף די וועלט, און אין דעם סדר, אין די זמן הקצר [באשטימטע צייט], איז א זמן פון מתן תורה מעצמותו [פון זיך אליין]. ווייל ס׳איז דא א סדר וואס ער איז, ס׳איז א גוטע צייט צו מאכן די תורה, יא?
אזוי ווי ס׳איז א גוטע צייט אין ניסן ארויסצוגיין פון מצרים, איז א גוטע צייט אין סיון מקבל זיין די תורה – לויט די סדר פון נעיטשער [נאטור], לויט די וועג וויאזוי די וועטער ארבעט. ס׳דארף זיין א גוטע וועטער, אזוי ווי ס׳שטייט אין די מדרשים: די זמן פון פסח, ביים פסח לעתיד, ס׳איז די בעסטע וועטער – ס׳איז נישט צו הייס, נישט צו קאלט, ס׳איז דא א געשמאקע צייט ארויסצוגיין אינדרויסן, מאכן א גרויסע מעמד הר סיני.
די קלארקייט פון דער צייט
און די קלארקייט פון די טאג גיבט ארויס די קלארקייט פון די וועלט – די עת רצון לדעת כי ה׳ הוא האלקים [די צייט פון רצון צו וויסן אז השם איז דער אלקים], די שבעה שמים [זיבן הימלען] וואס עפענען זיך, איז א זאך וואס קומט ארויס פון די קלארקייט פון די נעיטשער וואס איז דא אין די תקופה, אזוי ווי ס׳שטייט אין די מדרשים, און דער רמב״ן ברענגט עס ארויס, און זוהר ברענגט עס ארויס, אנדערע ספרים.
דער חילוק פון טבע און נס – נישט וואס מ׳טראכט
די שאלה: איז מתן תורה סתם א נאטורליכע זאך?
און דער רמב״ן האט געמאכט שבועות אין די מתן תורה. וועלן מיר פרעגן: ס׳איז די זעלבע זאך ווי טבע? ס׳איז די מתן תורה סתם א נאטורליכע זאך, די זעלבע לעוועל ווי סתם די נארמאלע סייקלס פון די יאר, פון די טאג, פון די וואך, פון די חודש?
אוודאי נישט! וואס הייסט אוודאי נישט?!
צוויי זאכן
קודם כל! ווען מיר זאגן אז ס׳איז דא א סדר, א מהלך ווי די זאכן מיינען, מיינט איך נאך ס׳וועט זיין די זעלבע זאך – מיינט איך נאך נישט אז אלעס איז פונקט וואס מ׳זעט, וואס איז נראה לעינים [געזען צו די אויגן] אין די ערשטע מינוט. מענטשן מיינען אז טבע איז די זעלבע זאך ווי שטחיות – טבע איז נישט די זעלבע זאך ווי שטחיות.
דער חילוק פון שבת און יום טוב
ס׳קען אוודאי זיין, ס׳איז דא א חילוק, ס׳איז דא אן אמת׳דיגע חילוק פון שבת און יום טוב, ווייל מ׳זעט נאך א לעוועל חילוק. אבער די ערשטע זאך איז: ס׳איז דא אן אמת׳דיגע חילוק פון טבע און נס.
די קאטעגאריע וואס הייסן טבע און נס – הגם זיי שטייען נישט אין די תורה בפשטות קיינמאל נישט, מ׳דארף דאס וויסן: ס׳שטייט נישט אין די תורה, נישט טבע און נישט נס שטייט נישט – אלעס איז די זעלבע גאט וואס מאכט אלעס. אבער לאמיר זאגן, דער עולם רעדט שוין לאנג אין דעם, און ס׳איז דא אן אמת׳דיגע לעוועל.
שבת און יום טוב – צוויי קאטעגאריעס
און די תורה זעט מען יא אויך אז ס׳איז דא דרכי שלום [וועגן פון שלום], און ס׳איז דא שבת און יום טוב, וואס זענען צוויי אנדערע סארט זאכן – הגם יום טוב הייסט שבת, און שבת הייסט יום טוב אפשר, מועד, מקרא קודש – אבער ס׳איז דאך אלץ צוויי קאטעגאריעס.
און די חילוק איז:
שבת איז עפעס וואס מ׳זעט גרינג – יעדער אינגל פארשטייט אז ס׳איז שבת. יום טוב איז א ברייטערע סיסטעם. מ׳קען אפילו זאגן פשטות, יא: שבת איז דאס וואס מענטשן ארבעטן זעקס טעג, רוען די זיבעטע טאג.
יום טוב איז דאס וואס ס׳איז דא א סייקל פון נאטור. ס׳האט גענומען אפאר יאר ביז אדם הראשון, יא, האט געכאפט אז יעדע זומער קומט צוריק די ווארימקייט, וואקסן זאכן. דאס איז איין זאך.
יום טוב אין דעם היסטארישן זין – א טיפערע סדר
און אויב דו זאגסט יום טוב אין די היסטארישע סענס, ווען מ׳רעדט פון יציאת מצרים – דא איז נאך א טיפערע סדר. ס׳איז דא נאך א גרעסערע סדר, אזוי ווי מיר האבן גערעדט אין די פריערדיגע וואך: ס׳איז דא נאך א גרעסערע סדר פון כל ימות עולם [אלע טעג פון דער וועלט], די וועלט.
נישט נאר יעדע יאר איז דא א סייקל אז ס׳קומט צוריק די הארוועסט, ס׳קומט צוריק וואס ס׳וואקסט נאכאמאל יעדע יאר – נאר אין די מענטשהייט איז דא א סדר. אזוי ווי מיר האבן גערעדט פון ארבע מאות שנה [פיר הונדערט יאר], פון די קץ [ענדע], די אלע זאכן. ס׳איז דא א גרעסערע סדר אין די וועלט. ס׳איז דא א סדר ווען מענטשן באקומען א תורה, ס׳איז דא א סדר ווען מ׳גייט אריין אין גלות, ווען מ׳גייט ארויס פון גלות. ס׳איז טאקע די סדר איז נישט פונקטליך ווי דאס וואס דו בעטסט א חשבון, אזוי ווי מיר האבן גערעדט, אבער ס׳איז דא א גרעסערע סדר, ס׳איז דא א טיפערע סדר.
ממילא: נס איז נישט איינמאליג
ממילא, ווען אונז זאגן אז יום טוב איז א גרעסערע זאך פון שבת, אז ס׳איז דא א חילוק פון א נס און טבע – מיינען אונז נישט צו זאגן אז די נס איז רענדאם, אז די נס איז איינמאליג. די נס איז נישט איינמאליג.
פארוואס זעט עס אויס איינמאליג?
נאר לאמיר זאגן אזוי: פארוואס זעט אונז אויס איינמאליג? מ׳קען אפילו זאגן אזוי, לאמיר זאגן אז אין אונזער מחזור [סייקל], אזוי ווי דער רמב״ן וואלט געזאגט, אין אונזער מחזור פון שמיטה [שמיטה-סייקל], אין אונזערע זיבן טויזנט יאר – איז נאר געווען איינמאל דער מתן תורה וואס אונז רעדן וועגן. אמת. ס׳איז זיכער אמת אין איין זין, יא? ס׳איז דא טאקע יעדע יאר, אבער דאס איז א קליינע פארנעם. די גרויסע פארנעם איז נאר געווען איינמאל.
דאס מיינט נישט אז ס׳איז נישט קיין סייקל – דאס מיינט נאר אז אונז זענען קליינע מענטשן. אונז געדענקען נאר אפאר טויזנט יאר פון די וועלט. אונזער תורה, אין פשט התורה שטייט אפילו נאר אפאר טויזנט יאר פון די וועלט. מיינט נאך נישט.
די גרעסערע וועלט – וואס די סייענס און מקובלים זאגן
די וועלט איז סאך גרעסער
יעדער איינער ווייסט היינט, די סייענס האבן אונז פארציילט אז די וועלט איז סאך גרעסער פון אפאר טויזנט יאר. און די סייענס איז נישט קיין נייע סייענס, אזוי ווי ר׳ אריה קאפלאן האט שוין באמערקט: די מקובלים האבן שוין לאנג געטראכט אז די וועלט איז סאך גרעסער פון זיבן טויזנט יאר.
דער יסוד פון קבלה: די תורה איז גרעסער פון דיין קאפ
דאס איז אין אלע פארשטייט זיך די יסוד פון קבלה: אז וואס אונז זעען פון די תורה, יא – נישט ווייל זיי גלייבן נישט אין קדושת התורה, פארקערט, זיי גלייבן מער אין קדושת התורה, רייט? זיי זאגן: וויאזוי זעסטו די תורה? וואס איז די צירוף אותיות [קאמבינאציע פון אותיות] וואס די תורה שטייט אפילו? וואס איז די וועג וויאזוי דו ביסט מפרש די תורה? לויט די קליינקעפיגקייט וואס דו ביסט אין.
דער אייבערשטער האט זיך אראפגעלאזט
דו ברענגסט די תורה קלושן אן – דער אייבערשטער האט זיך אראפגעלאזט, רעדט א תורה וואס יעדער איינער קען פארשטיין. א מענטש, א נארמאלער מענטש, קען נישט פארשטיין מער ווי אפאר טויזנט יאר, און די תורה רעדט פון אפאר טויזנט יאר. און די אפאר טויזנט יאר וואס אונז קענען הייבט זיך אן די סייקל פון מעשה בראשית, גייט אריבער צו די אבות, צו יציאת מצרים, צו משיח – די גאנצע סייקל. דאס איז נאר איין קליינע זאך וואס דו קענסט זען.
גרעסערע פירושים פון תורה
דער אייבערשטער איז אסאך גרעסער פון דעם, און די תורה איז אסאך גרעסער פון דעם. ס׳איז דא א פירוש אויף די תורה וואס רעדט פון אסאך א גרעסערע סייקלס, וואס שטייט בדרך רמז [אויפן וועג פון רמז], בדרך דרש [אויפן וועג פון דרש], בדרך סוד [אויפן וועג פון סוד].
און ס׳איז דא אפילו נאך גרעסערע פירושים וואס נעמען פון נאך גרעסערע סייקלס, וואס די תורה רעדט בכלל נישט פון עולם העשיה [די וועלט פון מעשה], ס׳רעדט בכלל פון מלאכים, פון אצילות [די העכסטע וועלט].
דער זוהר׳ס שטארקע מוסר
די תורה וואס אונז קענען זען, יא? ווער ס׳זאגט אז וואס איז פשוטו של מקרא [דער פשט פון דער פסוק] מוז זיין אמת און דאס איז די איינציגסטע זאך – מאכט נישט די תורה גרעסער, ער מאכט די תורה קלענער.
יעדער איינער וואס לערנט אביסל קבלה, יעדער איינער וואס לערנט אביסל זוהר, זעט דאס: ווי דער זוהר שעלט אזוי שטארק אויס דער וואס זאגט אז אין בתורה אלא פשט [אין דער תורה איז נישט מער ווי דער פשט], יא?
די ריכטיגע באלאנס
מענטשן זאגן: אוודאי, די פשט איז אויך – דו מוזט גלייבן אז די פשט איז נישט אמת, דו דארפסט וויסן אז ס׳איז דא א פשט פון די פשט. און ווער ס׳זאגט אז ער ווייסט די פשט פון די פשט, און דאס איז די גאנצע אמת – נישט נאר ער איז כופר אין די גדולת התורה [לייקענער אין דער גרויסקייט פון דער תורה], ער מיינט אז די תורה איז אזוי קליין ווי זיין קאפ, ער איז אויך א ריזיגער בעל גאוה [שטאלצער מענטש]. דעם פשט, דאס איז די גאנצע פשט, און ווער ס׳גלייבט אנדערש איז אן אפיקורס. העלא?
אבער מען דארף נעמען ערנסט זיין פשט
אוודאי דארף א איד גלייבן אז זיין פשט וואס ער גלייבט אין די תורה – דאס איז זיין חלק אין די תורה, דאס איז וואס דער אייבערשטער האט אים געגעבן, און ער דארף עס נעמען ערנסט. א מענטש וואס נעמט נישט ערנסט וואס ער פארשטייט איז סתם א לולב [א שלאפער], ער נעמט נישט גארנישט ערנסט. א מענטש דארף נעמען ערנסט וואס ער פארשטייט, און ער דארף גלייבן.
די תורה ווי א קאליידאסקאפ
די תורה איז טאקע אזוי ווי א קאליידאסקאפ – ס׳ווייזט זיך פאר דעם מענטש לויט זיין הבנה. דער אייבערשטער האט על מנת כן [אויף דעם תנאי] געגעבן די תורה, אז דו, מענטשן, זאלן קוקן און זען אז דער אייבערשטער האט באשאפן די וועלט אין זעקס טעג, אין זעקס טויזנט יאר – ס׳שטימט פערפעקט, ס׳מאכט סענס אין זיין קאפ. על מנת כן איז דא אן אמת׳דיגער חלק אין די תורה.
אבער אז א מענטש זאל זאגן אז דאס איז די גאנצע תורה, אז א מענטש זאל זאגן אז די תורה איז נישט גרעסער פון דעם – איז ער סתם אן אפיקורס, סתם א קליינקעפיגער מענטש וואס קען נישט זען אז ס׳איז דא גרעסער פון אים.
דער משל פון איין מענטש׳ס לעבן – ווי מ׳זעט נס און טבע
דער מענטש וואס זעט נאר זיך אליינס
און ממילא, אונזער תורה שטייט נאר – און אויב דו קוקסט, דו האסט א לימיטעד וויזשאן [באגרענעצטע זעה], דו ביסט א מענטש, דו קענסט קוים זען. “אלף שנים בעיניך” [טויזנט יאר אין דיינע אויגן] – א מענטש קען קוים זען אפאר יאר, אפאר טויזנט יאר. און די אפאר טויזנט יאר איז טאקע אן איינמאליגע געשעעניש, די מעמד הר סיני.
פונקט אזוי ווי א מענטש זאל טראכטן, יא, טראכט אזוי: שטעל דיך פאר א מענטש ווייגט נאר איין גאלד [לעבט נאר איין מאל], לאמיר אים נעמען אין א פשוט׳ע סייקל, אזוי וועט אונז רעדן די סייקל פון א מענטש׳ס לעבן? א מענטש ווערט געבוירן, ער ווערט גרויס, ער ווערט אלט, ער ווערט מידל עידזש [מיטל-עלטער], און שפעטער גייט ער אראפ און ער שטארבט.
פון דעם איינצלנעם פערספעקטיוו – אלעס איז א נס
א מענטש וואס זעט נאר זיך אליינס, אן עגאיסט, איינער וואס איז אזוי ווי יענער וואס ער מיינט אז זיין פשט איז דער פשוט׳ער פשט און יעדער איינער דארף דאס גלייבן, עס איז נישטא מער פון דעם – זעט ער, זעט ער וואס? זאגט ער: איך בין געבוירן, ס׳איז געווען א נס. קיינער האט נישט געקענט פרעדיקטן, איך האב נישט געוואוסט פאר איך בין געבוירן, איך בין נישט געווען. ער איז ממש א יש מאין [עפעס פון גארנישט].
און אז ער איז געווארן בר מצוה, איז אויך א נס. ווער האט געזאגט? ער האט שוין דרייצן יאר, ווייטער איז ער געווארן בר מצוה, אה, פיין, איז ער געווארן בר מצוה. און נאכדעם האט ער חתונה געהאט, נאכדעם איז ער געגאנגען מידל עידזש, ער האט קינדער, און אזוי ווייטער די גאנצע סדר החיים [סדר פון לעבן], ביז ער איז געשטארבן. יעדע זאך איז ביי מיר א נס.
נפלאותיך שבכל יום
און אזוי איז טאקע. פון די, מ׳זאל זאגן “נפלאותיך שבכל יום” [דיינע וואונדער וואס זענען יעדן טאג], פון די פערספעקטיוו פון איין יחיד, פון איין פרט – יעדע זאך וואס קומט אים פאר אין זיין לעבן איז א נס, איז א פלא, ער קען זיך נישט פרעדיקטן. מען קען טאקע נישט פרעדיקטן אויף די פרט, רייט? פונקטליך ווען גייסטו חתונה האבן, ווען גייסטו האבן קינדער, ווען גייסטו קראנק ווערן, ווען גייסטו שטארבן – א מענטש ווייסט נישט, רייט? “יום המיתה נעלם מן האדם” [דער טאג פון טויט איז באהאלטן פון דעם מענטש], ס׳איז א נס. מבחינת זיין פרט, אויב ער קוקט אין זיין עולם המצומצם [באגרענעצטע וועלט], איז עס א נס.
אבער פון א ברייטערן קוק – מ׳זעט דעם טבע
אבער אויב איז א מענטש אביסל א חכם, ער איז נישט אזא עגאיסט, ער איז נישט אזוי סטאק [פארקלעמט] אין זיך אליינס, ער קוקט ארום אויף אנדערע מענטשן – זעט ער: אה, ווארט, די פרטי פרטיות, וויפיל, פאקטיש ווען גייסטו שטארבן, ווען גייסטו געבוירן, קען קיינער נישט וויסן. דעם דארף מען אפשר נבואה [פראפעצייאונג] אדער עפעס אן אנדערע זאך צו וויסן. אדער אפשר איז דא אן הנאה, ווייסט נישט.
אבער ס׳איז דא אזא טבע, אז על פי רוב [לויט דער רוב] די מענטשן כסדר [אין סדר] ווערן געבוירן, און כסדר וואקסן אויף, און כסדר ווערן גרעסער, און זיי גייען אראפ, און זיי שטארבן. דעם סייקל, נאכדעם ווערט צוריק, תחיית המתים [אויפשטייאונג פון די טויטע], וואטעווער די סייקל איז – די סייקל קען מען זען.
וויאזוי זעט מען עס?
וויאזוי זעט מען עס? נישט פון איין פרט, נאר פון קוקן אויף א ברייטערע קוק. דו קוקסט ארום, דו מאכסט א דזשענעראליזעישאן, דו זעסט אלע מענטשן, יעדע מענטש געשעט דאס. אה, דו ביסט נישט דער ערשטער וואס איז געבוירן, דו ביסט נישט דער ערשטער וואס איז געשטארבן. ס׳איז דא א כלל.
דער אייבערשטער פירט די וועלט מיט חכמה
דער אייבערשטער פירט די וועלט מיט חכמה. חכמה טייטשט מיט כללים, אזויווי בינה האבן מיר געזען טייטשט מיט כללים. ס׳איז דא א כלל, ס׳איז דא א נאטורליכע זאך, מען קען עקספעקטן אז רוב מענטשן ווערן געבוירן און אויפוואקסן און שטארבן. פארשטייט זיך, דאס מיינט נישט אז דער מענטש האט נישט קיין בחירה, ס׳מיינט נישט אז דער מענטש דארף נישט טון וואס ער האט צו טון, אזויווי אלעס וואס מיר האבן גערעדט – אבער דאס איז נאך אלץ די כלל הדברים [דער כלל פון די זאכן].
אויף דער וועלט-סקאלע: מעמד הר סיני – איינמאליג נאר פון אונזער קוק
די זעלבע וועג אויף דער גאנצער וועלט
און די זעלבע וועג, און די זעלבע וועג ווי ס׳איז אמת אויף דעם מענטש, איז עס אמת אויף די גאנצע וועלט. ווי אונז קוקן אויף אונזער קליינע חלק פון היסטאריע וואס אונז זענען א חלק דערפון, אונזער וועלט, אונזער שמיטה וואו אונז זענען געבוירן געווארן – זעט מען, יא, ס׳איז געווען איינמאל מעמד הר סיני, איינמאל יציאת מצרים.
דער אמת איז, אפילו אין אונזער וועלט קען מען שוין זען מער מאל ווי ס׳פארשטייט, אבער לאמיר רעדן פון די אין סענס וואס ס׳איז נאר דא איינמאל, איז נאר איינמאל. אבער קוקן אביסל גרעסער – אונז קענען נישט קוקן גרעסער, ווייל דאס איז אונזער אמת.
מתן תורה אין די גרעסערע סייקלס פון שמיטות און יובל: פון היסטאריע צו נצחיות
פרק ד: די בליק פון די שמיטות און די גאונות פון די מקובלים
די וועלט-געשיכטע אין גרעסערע סייקלס: די לימיטס פון אונזער בליק
אין דער זעלבער וועג, לאמיך זאגן נאך א משל, אין דער זעלבער וועג ווי ס׳איז אמת אויף דעם מענטש, איז עס אמת אויף די גאנצע וועלט. וואו אונז קוקן אויף אונזער קליינע חלק פון היסטאריע, וואס אונז אין א חלק דערפון אין אונזער וועלט, אונזער שמיטה, וואו אונז זענען געבוירן געווארן, זעהט מען, יא, עס איז געווען איין מאל מעמד הר סיני, איינמאל יציאת מצרים. אמת איז אפילו אין אונזער וועלט קען עס נישט זען מער מאל ווער ס׳פארשטייט, אבער לאמיר רעדן פון די אינסטענס וואס איז נאר דא איינמאל, נאר איינמאל.
אבער קוקן אביסל גרעסער, אונז קענען נישט קוקן גרעסער, ווייל דא זענען עס אמת׳דיג לימיטעד [limited: באגרענעצט]. שטעל דיך פאר אז א מענטש וואלט טאקע נישט געקענט זען נאך מענטש, ווייל ער טאקע נישט געקענט זען, וואלט ער געמוזט זאגן יא, אפשר קען ער גלייבן אז עס האט דא א צווייטער, אבער ער זעט נישט דעם צווייטן. אבער אויף דעם אפשר שטייט מען טאר נישט קוקן מיילא פאר אין מיילא אוכח [מילא פאר און מילא אוכח: מילא אזוי און מילא אזוי], אונז קענען טאקע נישט, אונז קענען ספּעקולירן.
גילוי סודות התורה: די וועלט איז גרעסער געווארן
היינט האבן אונז אויף געוויסע נאטורליכע זאכן, נאמען איז יא סייענס [science: וויסנשאפט], אונז האבן יא, און איז נתגלה געווארן אסאך סודות התורה [סודות התורה: די פארבארגענע געהיימענישן פון דער תורה]. אונז ווייסן צו וויסן מער זאכן ווי די אפאר טויזנט יאר וואס די תורה, לויט וואס אונזער מקבלדיגע כלים [מקבלדיגע כלים: די כלים וואס קענען אויפנעמען] האבן געקענט כאפן, האט אונז געזאגט. אבער און אוודאי דאס הייסט גילוי סודות התורה [גילוי סודות התורה: די אנטפלעקונג פון די פארבארגענע געהיימענישן פון דער תורה], יא, די וועלט איז אסאך גרעסער געווארן פאר מענטשן.
און יעדער איינער וואס לערנט אין דעם רמב״ם הלכות יסודי התורה [רמב״ם הלכות יסודי התורה: די רמב״ם׳ס געזעצן פון די יסודות פון דער תורה], אדער אפילו אין מתמטישע ספרים, ווי גרויס איז דער עולם הכוכבים [עולם הכוכבים: די וועלט פון די שטערן], ווייסט אז דאס איז געווען א גאר א מצומצמדיגע בליק, וואס מענטשן איז אמת אין א געוויסע זינס, און ס׳איז נישט צו שקר, ס׳איז אמת פון נקודת מבט [נקודת מבט: פערספּעקטיוו], פון דער פּערספּעקטיוו ווי אונז זעהן, איז אמת האט געשטימט זייערע חשבונות. אבער היינט איז נתגלה געווארן אסאך מער וואס אונז רופן חכמת הבריאה [חכמת הבריאה: די חכמה פון דער שאפונג], אסאך מער נפלאות הבורא [נפלאות הבורא: די וואונדער פון דעם באשעפער], אונז ווייסן אז די וועלט איז מיליאנען מאל גרעסער וואס זיי האבן זיך געקענט פארשטעלן.
די זעלבע זאך פאר היסטאריע: נישט אלע דארפן דאס וויסן
און די זעלבע זאך פאר היסטאריע. אונז ווי גוט ווייסן אונז אגענדע איז שוין חקירת פרטיות [חקירת פרטיות: אונטערזוכונג פון פרטים], אבער אונז ווייסן אז עס איז אסאך גרעסער פון דעם. און ברוך השם, נישט אלע מענטשן האבן א כלום [כלום: א געפיל] פאר דעם, אלע דארפן זיי ווייטערגלייבן אין פשוט פשט [פשוט פשט: דער איינפאכער פשט]. אבער ווער ס׳האט כלום, ווער ס׳קען פארשטיין אז וואס מען זאגט אים אין פשוט פשט, איז נאר לויט די קליינע כלום וואס ער האט, אז עס האט געזאגט פאר זיין עלטער עלטער עלטער זיידע דארט אמאל אין מצרים, און לויט וואס זייער קליינע קאפ קליינע כלים קענט קולד זיין [could: געקענט], די ראשונים האבן ממש געזאגט אזוי.
ספר התמונה, דער רמב״ן, דער רשב״א: מתן תורה אין די שמיטות
און מיר האבן קלאר געמאכט אז ס׳איז נישט גענוג צו זאגן אז ס׳איז א משל מיט א נמשל [משל מיט א נמשל: א משל מיט זיין אפּליקאציע], אדער אז ס׳איז דאס זעלבע “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” [כמו שהוא למעלה כן הוא למטה: אזוי ווי עס איז אויבן אזוי איז עס אונטן], פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות [מדות: כאראקטער-אייגנשאפטן], איז אויך ביי דער אויבערשטער, אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים [מקובלים: קבלה-מייסטער] זאגן, אז א מענטש פירט זיך אין די מדות החסד [מדות החסד: די אייגנשאפטן פון חסד] איז ער מעורר [מעורר: ער וועקט אויף] ביי דער אויבערשטער די מדות החסד.
ספר התמונה [ספר התמונה: א קבלה-ספר פון די ראשונים] און דער רמב״ן [רמב״ן: רבי משה בן נחמן, נחמנידעס], דער רשב״א [רשב״א: רבי שלמה בן אדרת], זיי האבן אלע אזוי געגלייבט אז דו ווילסט אונז פארציילן א מעשה וואס איז געווען אין שנת ב׳ אלפים תמ״ח [שנת ב׳ אלפים תמ״ח: יאר 2448] איז געווען מתן תורה [מתן תורה: די געבונג פון דער תורה], דאס איז ב׳ אלפים תמ״ח של השמיטה השניה [של השמיטה השניה: פון דער צווייטער שמיטה], האבן זיי געזאגט. ס׳איז שוין געווען איינמאל א גאנצע וועלט מיט מתן תורה פארדעם, און ס׳קען נאך זיין נאכדעם, און דא איז דא א געוויסער כלל [כלל: פּרינציפּ], נאך צוויי טויזנט יאר פון א וועלט געווענליך בערך קומט א מתן תורה.
די אנאלאגיע פון דעם סייקל פון א מענטש
ווייל זיי האבן אזוי געטראכט, און ס׳מאכט אסאך סענס [sense: זינען], פארשטייט זיך ס׳איז חוץ לידיעה [חוץ לידיעה: אויסער אונזער וויסן], אונז האבן נישט עכט געזען די פריערדיגע שמיטות [שמיטות: די שמיטה-סייקלס] ווייל אונז קענען נישט, אונז זענען נישט דארט געבוירן געווארן. אבער טראכט די אנאלאגיע פון די סייקל פון א מענטש, מאכט עס טאטאל סענס אז דא איז דא א סדר [סדר: סדר], דא איז דא א זאך וואס מ׳קען יא פארשטיין. די פשט איז נאר אזא גרויסע סייקל אז אונז זעען נאר איינמאל דערפון, ממילא [ממילא: דעריבער] זעט אונז עס אויס ווי אן איינמאליגע זאך.
אבער ווען דו וואלסט געקענט קוקן פון די פּערספּעקטיוו פון גאט, דו וואלסט געקענט קוקן פון די פּערספּעקטיוו פון א מלאך [מלאך: אן אנגעל], פון עפעס וואס ווייסט אסאך גרעסער, וואלסטו געזען אז מתן תורה מאכט אויך סענס.
די גאונות פון די מקובלים: מתן תורה איז א דבר ההווה תמיד
און די גאונות [גאונות: גענעאלאגיע], די בליק וואס ווייזט אונז אז מתן תורה איז נישט אן איינמאליגע זאך, ס׳איז א דבר ההווה תמיד [דבר ההווה תמיד: א זאך וואס איז שטענדיג געשעענדיג], ס׳איז א מחדש [מחדש: עס ווערט באנייט], אזוי ווי ס׳איז דא א “מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית” [מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית: ער באנייט אין זיין גוטקייט יעדן טאג די מעשה בראשית], איז דא “בכל יום יהיו בעיניך כחדשים” [בכל יום יהיו בעיניך כחדשים: יעדן טאג זאלן זיי זיין אין דיינע אויגן ווי נייע] זאגט די מדרש [מדרש: אגדישע דרשות פון חז״ל], און די מקובלים און די חסידישע ספרים נעמען די מדרש ליטעראלי [literally: ווערטליך], אונז נישט יעדע מדרש איז ליטעראל, די מדרש איז ליטעראל, די תורה איז ניי יעדע יאר.
ס׳איז נישט סתם ניי יעדע יאר, אזוי ווי די תבואה [תבואה: ערנטע] איז ניי יעדע יאר, ס׳איז דא א געוויסע וועג וויאזוי די תורה ווערט געבוירן, און באופן כללי [באופן כללי: אין אלגעמיינעם] אין די תקופת השנה [תקופת השנה: די צייט פון יאר], באופן פרטי [באופן פרטי: אין פרטים] יעדע טאג, באופן כללי יותר [באופן כללי יותר: אין א מער אלגעמיינעם אופן] אין די לעבן פון יעדע מענטש, באופן כללי יותר אין יעדע דור, באופן מער כללי אין די יעדע סייקל פון דורות [דורות: דורות].
די סטרוקטור פון די סייקלס: פון טאג ביז שמיטה
די יעדע דור האבן א קאנעקשאן איינער מיט די צווייטע, ס׳איז דא ווי גרופּס [groups: גרופּעס] פון דורות, און יעדע איינע פון זיי איז דא א בחינה [בחינה: אן אספּעקט] פון מתן תורה וואס געשעט אין א געוויסע צייט, נאך א געוויסע הכנה [הכנה: פארגרייטונג] פון שבע שבועות [שבע שבועות: זיבן וואכן], נאך א געוויסע מהלך [מהלך: פּראצעס]. ס׳איז נישט די ערשטע זאך די תורה, די תורה קומט אלעמאל שפּעט אין די ריאליטי [reality: ווירקלעכקייט], ווייל ס׳נעמט צייט אנצוקומען דערצו, אבער س’איז דא א סייקל, דאס איז די תורה.
די כח פון די מקובלים: קוקן פון די פּערספּעקטיוו פון שער החמישים
און דאס איז געקומען צו אונז פון די כח [כח: שטארקייט] פון די מקובלים, פון די מתעמקים [מתעמקים: די וואס פארטיפן זיך] וואס האבן זיך געוואגט, אפשר האבן זיי נישט געטארט, א מענטש טאר נישט קוקן צו פיל, אבער זיי האבן געהאט די יכולת [יכולת: פעאיקייט] און געהאט די ווארהייט צו קוקן אויף די וועלט אזוי ווי זי איז, “כאלף שנים בעיניך” [כאלף שנים בעיניך: ווי טויזנט יאר אין דיינע אויגן], זיי קענען קוקן אויף אלע שמיטות צוזאמען, כמעט [כמעט: כמעט] פון די פּערספּעקטיוו פון די שער החמישים [שער החמישים: די פופציקסטע טויער], קען זען אלעס אויף איינמאל.
האבן זיי אונז פארציילט אז וואס? אז מתן תורה איז נישט קיין איינמאליגע זאך, ס׳איז א שטענדיגע זאך, ס׳איז א זאך וואס מ׳קען זיך קאכן דערין און מ׳קען עס ארויסהאבן. אוודאי, אונז האבן נישט… אזוי ווי אונז זאגן, אונז זאגן נאר ביסוד [ביסוד: אין יסוד], ס׳מיינט נישט אז אונז ווייסן יעדע פרט, אבער ממילא קענסטו אויך זאגן אין דיין לעבן, ממילא קענסטו אויך זאגן אין דיין יאר, ממילא קענסטו אויך זאגן אין דיין נקודה [נקודה: פּונקט], אז וואס?
אראפּלייגן די גרעסערע סייקלס אין די קלענערע: שבועות יעדע יאר
אז יעדע זומער, יעדע תקופת סיון [תקופת סיון: די צייט פון חודש סיון] קומט א נייע אור פון תורה אויף דער וועלט. ווייל וואס? דאס איז די בזהר אנפין [בזהר אנפין: אין די שיינקייט פון די פנים], די בפרטיות [בפרטיות: אין פרטים], די וועג ווי די סייקל ארבעט. פונקט אזוי ווי נאך זיבן… איך ווייס נישט וואס, נאך אפאר דורות, נאך זעקס און צוואנציק דורות אין דער וועלט, אין די וועלט, אין די סייקל פון דער וועלט וואס אונז ווייסן, איז געווארן א גרויסע מתן תורה אויף הר סיני [הר סיני: בארג סיני], אזוי יעדע יאר נאך חודש אייר [חודש אייר: דער חודש אייר], נאך זיבן וואכן, וואס ס׳שטימט בערך דער חשבון אזוי ענליך צו זעקס און צוואנציק דורות, קומט מתן תורה, קומט שבועות [שבועות: דער יום טוב פון שבועות].
שבועות איז א נאטורליכע זאך
און שבועות איז א נאטורליכע זאך. נישט נאטורליך וואס נישט יעדער גוי ווייסט דערפון, נישט יעדער טיפּש ווייסט דערפון, ווייל ער פארשטייט נישט די גרעסערע סייקלס פון נאטור [nature: נאטור], ער קען נאר זען וואס ער זעט. אבער דער וואס האלט יא, קוקט ער גרעסער. און נאכדעם, ווען זיי האבן געזען די גרעסערע, האבן זיי עס אראפגעלייגט אויך אין די קלענערע, און געוויזן אז ס׳איז דא א קליינע בחינת מתן תורה [בחינת מתן תורה: אן אספּעקט פון מתן תורה], א התחדשות [התחדשות: באנייאונג] וואס קומט דא. דאס איז דער יסוד [יסוד: יסוד], און איך האף אז ס׳איז ארויסגעקומען קלאר, ווייל איך מיין אז ס׳איז מורא׳דיג די קלארקייט וואס ער זאגט דא.
פרק ה: שער החמישים און די הבנה פון “למעלה מן הסייקל”
גיין נאך ווייטער: די שאלה פון שבת און יום טוב
און יעצט קען איך גיין אפילו ווייטער. איך האף אז מ׳וועט נישט ווערן פארלוירן און צומישט אויב איך גיי נאך ווייטער, אבער איך וויל גיין אפילו ווייטער און זאגן נאך א נקודה, און נאך גיין אפילו ווייטער. איך וויל גיין ווייטער אזוי, און איך וויל אונז זאגן נאך א תירוץ [תירוץ: ענטפער] צו די שאלה וואס אונז האבן געהאט.
אונז האבן געפרעגט פריער, אז אויב אונז זאגן אז מתן תורה און די אלע זאכן זענען אויך נאטורליכע זאכן, זיי חזר׳ן זיך איבער יעדע יאר, אזוי ווי דער אריז״ל הקדוש [אריז״ל הקדוש: דער הייליגער אריז״ל, רבי יצחק לוריא] האט אונז געלערנט, אזוי אויב אזוי, וואס איז דער חילוק [חילוק: אונטערשייד] פון שבת [שבת: שבת] און יום טוב [יום טוב: יום טוב]? וואס איז דער חילוק פון טבע [טבע: נאטור] און נס [נס: נס]?
ערשטנס: נס איז א גרעסערע סייקל
ערשטנס האבן מיר געזאגט אז נס איז א גרעסערע סייקל, דאס איז איין זאך.
אבער אמת׳דיג: שבת של ימות טובים פארזוס שער החמישים
אבער אמת׳דיג, די הבנה [הבנה: פארשטאנד] וואס אונז האבן געזאגט ביז יעצט איז נאר די הבנה פון אזוי ווי די שבת פון תוך הספירה [תוך הספירה: אינעווייניג די ספירה]. שבע שבתות [שבע שבתות: זיבן שבתות], ס׳איז דא זיבן שבתות, און יעדע וואך איז דא א בחינת שבת, דאס איז די שבת של ימות טובים [של ימות טובים: פון די ימים טובים], של הספירה [של הספירה: פון דער ספירה].
אבער, אונז האבן געלערנט לעצטע וואך אז ס׳איז דא אויך א שער החמישים. שער החמישים איז מסביר געווען, און דאס איז דער בליק, וויאזוי די גאנצע זאך איז נאר איין זאך, “כל התורה כולה ענין אחד” [כל התורה כולה ענין אחד: די גאנצע תורה איז איין ענין]. יא, די גאנצע תורה גייט היסטאריע פון בראשית [בראשית: בראשית] ביז עזרא [עזרא: עזרא], זייער גוט, אבער ס׳איז דא נאר איין ווארט, מ׳קען עס זאגן אויף איין סעקונדע, מ׳קען עס איבער פארשטיין די גאנצע זאך למפרע [למפרע: רעטראספּעקטיוו].
די זעלבע וועג: תורה איז העכער פון טבע
און די זעלבע וועג איז דא דא נאך א הבנה וואס צו מסביר זיין וואס אונז מיינען ווען אונז זאגן אז די תורה איז העכער פון טבע, אז די מצוות [מצוות: מצוות] זענען למעלה [למעלה: העכער], ס׳זאגט עולם השמיני [עולם השמיני: די אכטע וועלט], ריכטיק? אזוי ווי יעצט קומט אוודאי פון דא, פון שמיטה ויובל [שמיטה ויובל: שמיטה און יובל], פון מתן תורה, און מתן תורה איז דער יום החמישים [יום החמישים: דער פופציקסטער טאג], ס׳איז פּונקטליך, און דא קען איינער אוודאי זאגן, ס׳איז פּונקטליך די זאך וואס קומט נאך די גאנצע סייקל, וואס איז למעלה פון די גאנצע סייקל.
קיינער זאגט נישט אז אלעס אין תורה איז אין א סייקל
קיינער זאגט נישט אזוי ווי ס׳שטייט יא, תורה איז היסטארישע זאכן, די צענזוס [census: צענזוס] פון נשיאים [נשיאים: פירער] וואס מיר האבן געזאגט, נאר איינמאל האט מען געזאגט, איינמאל איז עס נישט אין א סייקל, ס׳הייסט מ׳קען עס נישט פארשטיין.
סאו [so: אזוי] פארשטייט זיך אז די תורה איז אמת׳דיג, די פשוט׳ע תורה איז דא א קשר [קשר: פארבינדונג], ווי מיר האבן שוין גערעדט.
שער החמישים לויט דעם בעל שם טוב: נאך א סייקל
אז ווען אונז זאגן אז שער החמישים איז למעלה מן הסייקל [למעלה מן הסייקל: העכער פון דעם סייקל], לויט ווי דער בעל שם טוב [בעל שם טוב: דער בעל שם טוב, גרינדער פון חסידות] האט אויסגעלערנט, אז דאס מיינט אז ס׳איז די השגה [השגה: פארשטאנד] פון נאך א סייקל, אזוי ווי יובל [יובל: יובל]. ס׳איז דא א מחלוקת [מחלוקת: מחלוקת] צו שנת היובל עולה מן המנין [שנת היובל עולה מן המנין: די יאר פון יובל גייט אויף פון דעם צאל], וואס האט צו טון מיט די יסוד, וואס האט צו טון מיט די זעלבע חקירה [חקירה: אונטערזוכונג] צו כתר [כתר: כתר] איז פון די ערשטע ספירות [ספירות: ספירות]. ס׳איז אלעס די זעלבע אידעע [idea: אידעע]. אקעי [okay: אקעי].
אבער לאמיתו של דבר: למעלה מהבנתנו
אבער לאמיתו של דבר [לאמיתו של דבר: אין דער אמת], ווען אונז זאגן ס׳איז למעלה מן הסייקל, מיינען אונז צו זאגן אז ס׳איז למעלה מהבנתנו [למעלה מהבנתנו: העכער פון אונזער פארשטאנד]. ס׳מיינט נישט אז ס׳איז נישט אמת׳דיג דא א סדר, ס׳מיינט נאר, אזוי ווי דער רמב״ם [רמב״ם: רבי משה בן מימון, מיימאנידעס] זאגט וועגן טעמי המצוות [טעמי המצוות: די טעמים פון די מצוות], ס׳איז דא וואס זאגן אז די מצוות האבן נישט קיין טעם [טעם: טעם], ס׳איז דא וואס זאגן אז די מצוות האבן א טעם, אבער ס׳איז בחכמתו של הקדוש ברוך הוא [בחכמתו של הקדוש ברוך הוא: אין דער חכמה פון דעם הייליגן באשעפער], נישט אונזער חכמה [חכמה: חכמה], אונז זענען קליינע מענטשן, אונז פארשטייען עס נישט.
ס׳איז אנדערש ווי צו זאגן אז ס׳האט נישט קיין טעם, ס׳איז סתם רענדאם [random: רענדאם], ס׳איז ביסודו [ביסודו: אין זיין יסוד] אן א טעם.
דאס איז פשוט׳ע פשט, אבער אין א טיפערע פשט…
דאס איז פשוט׳ע פשט. אבער אין א טיפערע פשט איז עס קאנעקטעד [connected: פארבונדן] מיט דאס וואס מיר האבן גערעדט פריער, וואס מיר האבן גערעדט לעצטע וואך. ווען אונז זאגן אז די תורה איז שער החמישים, און אונז זאגן אז די תורה איז יא למעלה מן הזמן [למעלה מן הזמן: העכער פון צייט], ס׳איז נישט קיין סייקל, וואס מיינען אונז צו זאגן?
פרק ו: שם הוי״ה און די הבנה פון נצחיות
דארף מען דא געדענקען: היה הווה ויהיה
דארף מען דא געדענקען, לאמיר זאגן אויף די פשוט׳סטע וועג וואס מ׳קען עס זאגן. סודות ורזים ידועים [סודות ורזים ידועים: געהיימענישן און סודות וואס זענען באקאנט], יעדער איינער ווייסט אז ס׳שטייט אין שלחן ערוך [שלחן ערוך: דער שלחן ערוך] אז דער אייבערשטער איז היה הווה ויהיה [היה הווה ויהיה: ער איז געווען, איז, און וועט זיין], אז י-ה-ו-ה [י-ה-ו-ה: דער פיר-אותיות׳דיגער נאמען פון גאט], דער מכוון [מכוון: כוונה], איינע פון די כוונות [כוונות: כוונות] פון שם הוי״ה [שם הוי״ה: דער נאמען הוי״ה] איז אז ער איז הווה [הווה: איז], היה הווה ויהיה, ער איז אלעמאל.
די שאלה: פארוואס שטייט עס בעיקר הווה?
אויב אזוי איז דא א שאלה, אויב אזוי, פארוואס איז די י-ה-ו-ה, די שם הוי״ה, דאס איז די עיקר תורה [עיקר תורה: הויפּט-זאך פון דער תורה]? יא? “כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא” [כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא: די גאנצע תורה איז די נעמען פון דעם הייליגן באשעפער], “כל התורה כולה אחד” [כל התורה כולה אחד: די גאנצע תורה איז איינס], שטייט אין ספר ברית מנוחה [ספר ברית מנוחה: דער ספר ברית מנוחה], די גאנצע תורה איז די פירוש [פירוש: פירוש] אויף די ד׳ אותיות [ד׳ אותיות: פיר אותיות] י׳ און ה׳ און ו׳ און ה׳. די תורה גיבט עס ארויס, יא, ס׳איז א פירוש, די תורה ברענגט בעסער ארויס די שם [שם: נאמען].
איז, פארוואס אויב די הוי״ה טייטשט היה הווה ויהיה, “השם מלך השם מלך השם ימלוך” [השם מלך השם מלך השם ימלוך: השם האט געקעניגט, קעניגט, און וועט קעניגן], פארוואס שטייט עס בעיקר הווה? ס׳שטייט נישט מיט א י׳, ס׳שטייט נישט מיט א… ס׳הייבט זיך נישט אן היה [היה: געווען], ס׳הייבט זיך אן מיט א י׳ און א ה׳? ס׳שטייט נישט נאר יהיה [יהיה: וועט זיין]? ס׳שטייט בעיקר מיט א ו׳, ס׳איז זייער וויכטיג די ו׳, יא, די ו׳ איז די סדר העולם [סדר העולם: סדר פון דער וועלט], דאס איז זייער אן עמקות [עמקות: טיפקייט]. ס׳שטייט הווה בעיסיקלי [basically: בעיסיקלי], מיט א י׳. דער וואס איז הווה תמיד [הווה תמיד: שטענדיג איז].
דער תירוץ: נצחיות מיינט נישט “אייביג אלט”
דער תירוץ איז, אז דער עולם [עולם: וועלט] האט א ביסל א טעות אין וואס די טייטש נצחיות [נצחיות: אייביקייט], און וואס די טייטש הווה איז. דער עולם, מיין איך מענטשן, די השכלות השכל של אדם [השכלות השכל של אדם: די פארשטאנדן פון דעם שכל פון מענטש] כאפט נישט. פאר אונז, זאגן אז א זאך איז אייביג, מיינען מיר אז ס׳מיינט צו זאגן אז ס׳איז זייער אלט, יא? ס׳ווערט יעדן טאג עלטער, ס׳איז אלעמאל געווען און ס׳גייט אלעמאל זיין. ס׳איז אלעמאל געווען כאילו [כאילו: ווי] מיליאנען יארן, איך ווייס נישט וואס, פאר פריער וואס ס׳איז געווען, און נאך מיליאנען יארן אין די פיוטשער [future: צוקונפט], און אויך יעצט. דאס איז אזוי ווי מיר מיינען איז די טייטש פון א דבר נצחי [דבר נצחי: אן אייביגע זאך], א דבר היה הווה ויהיה. ס׳איז דא דריי זאכן.
דער אמת: נצחיות מיינט אלעמאל הווה
דער אמת אבער איז, און דאס שטייט אין ספרים, דאס איז נישט קיין חידוש [חידוש: חידוש], יעדער וואס האט געלערנט חב״ד [חב״ד: חב״ד] למשל, רעדן וועגן די יסוד אסאך, און ווער ס׳האט אן שכל [שכל: שכל] מסתמא [מסתמא: מסתמא] כאפט אז ס׳איז פשוט. דער אמת איז אז די הוי״ה, הוי״ה נצחיות, א בעסערע וועג פון עס זאגן איז אז ס׳איז אלעמאל הווה, פארדעם הייסט עס הווה און נישט עתיד [עתיד: צוקונפט] און נישט עבר [עבר: פארגאנגענהייט].
אין אנדערע ווערטער: א זאך וואס ווערט נישט אלט און נישט ניי
אין אנדערע ווערטער, איז א זאך וואס ווערט נישט אלט און ווערט נישט ניי. מ׳קען עס רופן נישט חידוש, אדער מ׳קען עס רופן חידוש תמיד [חידוש תמיד: שטענדיגע באנייאונג]. ס׳איז נאר א שאלה פון לשון [לשון: שפּראך], אבער די כוונה [כוונה: כוונה] איז די זעלבע זאך.
נצחיות = presence, נישט eternity
אדער איינער, איך האב א חבר וואס זאגט אז מ׳דארף נישט טרענסלעיטן [translate: איבערזעצן] נצחיות אדער הוי״ה, היה הווה ויהיה, אויף “eternity” [eternity: אייביקייט], מ׳דארף עס טרענסלעיטן אויף “presence” [presence: אנווייזנקייט]. און וואס איז די כוונה פון דעם? די כוונה פון דעם איז פשוט. א זאך וואס ליגט אין צייט, אין אנדערע ווערטער, א זאך וואס איז אין די סייקלס וואס מיר האבן יעצט גערעדט, אין די עולם העשיה [עולם העשיה: די וועלט פון מעשה] און די עולם הטבע [עולם הטבע: די וועלט פון נאטור], אפשר אפילו נאר אין אונזער עולם, וואס האבן א סייקל אין די יצירה [יצירה: יצירה] און אזוי ווייטער, איז א זאך וואס זיינע חלקים [חלקים: טיילן] פון צייט כביכול [כביכול: כביכול] זענען מחולק זה מזה [מחולק זה מזה: אפגעטיילט איינער פון דעם אנדערן].
אחדות התורה: די נצחיות פון תורה און די שער החמישים
פרק ז: די מהות פון א דבר נצחי – אחדות שבתורה און שער החמישים
דער חילוק צווישן א דבר שבזמן און א דבר נצחי
און וואס איז די מכוון פון דעם? די מכוון פון דעם איז פשוט. א זאך וואס ליגט אין צייט – אין אנדערע ווערטער, א זאך וואס איז אין די סייקלס וואס מיר האבן יעצט גערעדט, אין עולם העשיה און עולם הטבע, און אפשר אפילו העכערע עולמות האבן א סייקל אין יצירה און אזוי ווייטער – איז א זאך וואס זיינע חלוקים פון צייט כביכול זענען מחולק זה מזה, ריכטיק?
ער איז אביסל געווען נעכטן, דאס איז דאך כביכול א חלק פון זיין מציאות, ריכטיק? אזוי ווי א מענטש׳ס היסטאריע איז א חלק פון זיין מציאות, נאר ס׳איז על אורך זמן. אזוי ווי א מענטש איז אין מקום מחולק – אביסל פון מיר איז אויף די לינקע זייט, אביסל פון מיר איז אויף די רעכטע זייט, איך בין מחולק, איך האב פארטס, איך בין נישט פשוט, ריכטיק? איך האב פארטס, איך האב פארטס אין פלייס. די זעלבע זאך האב איך פארטס אין טיים.
איך בין געווען נעכטן, און דער וואס איז געווען נעכטן איז נישט פונקטליך די זעלבע ווי וואס איז געווען היינט. ער האט עפעס א שייכות – נישט וואס ער איז געווען ממש אן אנדערע משוגענער, ער האט נישט געהאט קיין קאנעקשאן פון היינט מיט נעכטן – ער האט עפעס א שייכות, ער איז דער זעלבער וואס איז געווען נעכטן און היינט. אבער מצד שני איז ער אנדערש, ער איז נישט געווען גאנצן די זעלבע. ס׳איז דא פארטס, ס׳איז דא חלוקים, ער איז נתחלק אין צייט. נעכטן בין איך געווען אביסל אזוי, היינט בין איך אזוי, מארגן גיי איך זיין נאך אנדערש, וכולי וכולי.
און אזוי איז יעדע דבר טבעי, יעדע לעבעדיגע זאך וואס האט א סייקל, וואס האט א צייט – ער ווערט געבוירן, ער שטארבט, ער האט אינמיטן. דאס איז די בעיסיק צייט: היה, הווה, ויהיה – געבוירן, ער איז, ער שטארבט.
די מהות פון א דבר נצחי: אלעמאל הווה
א דבר נצחי – אזוי ווי חכמה באופן כללי, כל שכן דער אייבערשטער, אבער אפילו חכמה, אפילו די תורה וואס איז נאר א פירוש אויף גאט, אפילו די תורה – איז א זאך וואס איז אלעמאל הווה. דאס איז די הגדרה, א בעסערע הגדרה: ער איז אלעמאל פרעזענט.
אין אנדערע ווערטער, ער איז נישט צעטיילט אויף חלוקים אין צייט. אלע זיינע חלוקים כביכול – ס׳איז נישט קיין חלוקים. די היה איז די זעלבע ווי די הווה, און די יהיה איז די זעלבע ווי די הווה. ער איז אלעמאל אין די הווה. ס׳איז נישטא קיין שום פארט פון אים וואס גייט ארויס.
דער משל פון א מענטש וואס איז מחולק אין צייט
ס׳איז נישט פשט ווען דו טרעפסט מיר היינט – לאמיר זאגן א בעסערע, ריכטיק? אזוי ווי דער בעל שם טוב האט געזאגט “לובן חברי עד סוף” [לשון: “לבן חברי עד סוף” – לערנען מיט א חבר ביז׳ן סוף], אז די ריכטיגע וועג פון לערנען תורה – ס׳איז דא אסאך תורות פון בעל שם טוב וואס גייען אויף די נקודה.
אוקיי, מיר האבן יעצט אנגעקומען צו מיר האבן א שיעור בעל שם טוב וואס לערנט וועגן תפילה, אבער מ׳דארף אויך לערנען די בעל שם טוב וואס איז פשט אין תורה, וואס איז די זעלבע, ווייל ס׳איז די זעלבע אותיות, נאר מלמעלה למטה. אוקיי, נישט אונזער שיעור איז נישט אפיציעל א בעל שם טוב שיעור, נאר איך זאג, ס׳איז מער פשוט, אדער מער אין די אלטע סטייל, אז א דבר הנצחי איז א דבר ההווה תמיד.
דאס הייסט, ווען דו טרעפסט מיך – יא, איינער טרעפט מיך היינט, רעדט ענקערן מיין שיעור היינט, הערן ענק יצחק׳ס שיעור פון ערב שבועות תשפ״ו. ווען דו טרעפסט מיך נישט אינגאנצן – ס׳איז נישט אינגאנצן מיך, ווייל א חלק פון מיך איז וואס איז געווען נעכטן ביי די שיעור, און דו הערסט די שיעור הערסטו נישט אויך נעכטן׳ס שיעור, און דו הערסט די שיעור הערסטו אויך נישט מארגן׳ס שיעור. ס׳איז מחולק.
און דו ווילסט מיך קענען – וויאזוי קען מען א מענטש? איינער וויל קענען זיין חבר? מען קען נישט. מען דארף זיין געבוירן מיט אים ביז׳ן שטארבן, זיין יעדע מינוט מיט אים. אפשר דעמאלטס קענסטו זאגן דו קענסט אים זיין גאנצע לעבן, ווייל א מענטש׳ס גאנצע לעבן איז מחולק אין זמן.
דו קענסט מיך – דו קענסט א ביסל צייט פון מיר, פון די תקופה וואס דו דרייסט זיך מיט מיר, פון די שיעור וואס דו הערסט פון מיר. הערסטו די האלבע שעה פון מיר – וואס איך האב געטראכט פריער, וואס איך האב געזאגט שפעטער, וואס איך גיי זאגן – דאס קענסטו נישט. ס׳איז אלעמאל חסר.
די הווה שבו, די הווה פון אדם הנברא, אדם שיש לו זמן, איז חסר אלעמאל די עבר און די עתיד. ס׳פעלט, ס׳איז נישט אינגאנצן דו. איך בין נישט – א מענטש זאגט מ׳דארף זיין פרעזענט – איך בין קיינמאל נישט אינגאנצן פרעזענט מיט דיר אין די מאמענט, מצד מיין גוף את ליסט [לפחות], מצד וואס איך קען דיר זאגן, מצד בינה וואס ציילט אין צייט. פארוואס? ווייל מיין פרעזענט איז אפגעהאקט פון מיין עבר און מיין עתיד. דו קענסט נישט מיין וואס איך האב געזען נעכטן, דו קענסט נישט וואס איך גיי זיין מארגן, דו קענסט נאר וואס ס׳איז יעצט. ס׳איז זייער פארשל [פארציעל], ס׳איז חלקי.
אלקות, תורה, און חכמה: אלעמאל אינגאנצן פרעזענט
אבער אלקות, אבער די תורה, אבער חכמה וואס איז נישט דער אייבערשטער אליינס, אבער ס׳איז א ניצוץ פון דער אייבערשטער – יא, ס׳האט ענליכקייט פון דער אייבערשטער, ס׳איז אויך נצחי, ס׳איז אויך אלעמאל געווען, ס׳איז קודם לעולם, ס׳גייט אלעמאל זיין.
איז מצד די אמת׳דיגע נקודה, וודאי אין די תורה איז אויך דא בינה, וואס איז אין אונזער הבנה וואס איז טאקע זייער קליין, אז ווען ס׳רעדט צו אונז ווערט עס ממש קליין צוטיילט אויף צייט. אבער די תורה באשר היא, די חכמת אלקים באשר היא, וויאזוי ס׳איז אינגאנצן – ווען דו טרעפסט היינט א דבר תורה און דו לערנסט עס לשמה, נישט דו לערנסט עס פראקטיש און וויאזוי מ׳דארף עס פארשטיין, דו לערנסט עס לשמה, דו לערנסט עס אז דו כאפסט די חכמה שבו – דו האסט די נקודת מתן תורה, די שער החמישים שבו.
שער החמישים: דער מקום הייחוד פון חכמה ובינה
דאס איז די שער החמישים וואס קומט אין קבלה שטייט. שער החמישים איז די פלאץ וואו בינה רופט אן אין חכמה. מאל באלאנגט פאר בינה, און די שער החמישים דאס איז די מקום הייחוד של חכמה ובינה.
און די אריז״ל רופט עס: “נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה, לא הדריכוהו בני שחץ ולא עדה עליו שחל, ואיה החכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה” [איוב כ״ח] – קיינער קען עס נישט וויסן. דארט קאנעקטן זיך די ל״ב נתיבות [די דרייסיק-צוויי נתיבות פון חכמה] מיט די מ״ט שערי בינה [די נייןאונפערציק שערים פון בינה]. דאס איז די נקודה.
אין שער החמישים איז נישטא “אמאל” – אחדות שבתורה
דארט, אין דעם נקודה, איז נישטא אמאל. איז נישטא ווען דו לערנסט דאס דבר תורה בבחינת אלקות שבו, בבחינת אמת שבו, איז עס נישט אפגעהאקט פון אלע אנדערע חלקי התורה.
“הלומד מכוונת אותיות אחדות” זאגט דער בעל שם טוב – ער לערנט עס בבחינת אחדות, דעמאלטס האט ער די גאנצע תורה שוין געלערנט.
“תופס בחלקו אחדות” זאגט דער בעל שם טוב א לשון וואס ער ברענגט פון די מקובלים הקדמונים, “תופס בכולו”. אחדות איז אזא סארט זאך וואס מ׳קען נישט אנכאפן א חלק – ס׳האט נישט קיין חלוקים, ס׳האט נישט קיין חלוקים נישט אין פלאץ כביכול און אויך נישט אין צייט.
ווען דו ביסט היינט אין מתן תורה, ביסטו די גאנצע מתן תורה.
דער משל פון תפילה: שכינה טיילט זיך נישט
ווען א מענטש דאוונט צו דער אייבערשטער, צום פרעגן, דאוונט עומד לפני השכינה, און דער חבר איז אויך עומד לפני השכינה – איז וואס איז, ס׳האט זיך צוטיילט די שכינה? ניין. איז געווארן מער די שכינה? אויך נישט.
ביידע דאווענען פאר די גאנצע שכינה, פאר די גאנצע אלקות. דאס איז “ה׳ אחד”. דאס איז איינע פון די בעיסיק יסודות האמונה.
פארוואס ס׳איז נישט קיין סתירה: דער חילוק צווישן גשמיות און רוחניות
איי, וועסטו פרעגן, ס׳איז א סתירה. די סתירה איז אויף דברים גשמיים, אויף דברים פון בינה ולמטה איז דא אזא סתירה – זאכן וואס צוטיילן זיך אין צייט. זאכן וואס זענען נישט צוטיילט אין צייט זענען אלעמאל אינגאנצן איבעראל.
דאס הייסט, ווען איך בין – אפילו איך, אדער מיין האנט – האב איך א גוף וואס איז תופס מקום, איז עס נישט אינגאנצן אין אלע פלעצער. דאס הייסט מיין האנט, אין א געוויסע זין מיין האנט איז קאנעקטעד צו די גאנצע גוף, אבער ס׳איז נישט קיין אחדות שלימה. מיין האנט איז נאר אין די רעכטע זייט, און מיין לינקע האנט איז דא.
אבער די חכמה – מ׳קען אפילו זאגן די חלק הכללי שבנפש – ווען איך בין דא, איז אינגאנצן איבעראל. אין די האנט שבחכמה כביכול איז דא פונקט אזויפיל חכמה, איז דא די גאנצע חכמה פונקט אזויפיל ווי ס׳איז דא אין די פיס, פונקט אזויפיל ווי ס׳איז דא אין די קאפ.
“כולה תורת ה׳ תמימה” – די גאנצע תורה איז שמותיו של הקב״ה
דאס איז די סוד וואס מיר זאגן אז די גאנצע תורה איז שמותיו של הקדוש ברוך הוא. און די לשון הרמב״ם זאגט: “ואין בחוקות לא תתן תמנו פחות קדושה מוישמע ישראל, כי כולה תורת ה׳ תמימה וקדושה וטהורה” [הלכות יסודי התורה].
דאס איז טייטש אז אויב מ׳לערנט עס – אבער אויב מ׳לערנט עס אזויווי דו האסט געפרעגט איז נישט אזוי, דאס איז נאר א רמז אויף יסוד, אויף קבלה, אויף פנימיות. אויב מ׳פארשטייט די אחדות שבתורה, די שער החמישים שבתורה – די שער החמישים איז אז דו ביסט נישט איינמאל א חלק בזמן, ס׳איז אלעמאל אינגאנצן.
סיכום: צו האבן די תורה אזוי ווי זי איז דעיו
און אונז האבן קלאר געמאכט אז ס׳איז נישט גענוג צו זאגן אז ס׳איז א משל מיט א נמשל, אדער אז ס׳איז דאס זעלבע “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” – פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות, איז אויך ביי דער אייבערשטער. אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים זאגן, אז א מענטש פירט זיך אין די מדות החסד איז ער מעורר ביי דער אייבערשטער די מדות החסד.
איך זאל האבן מיין ריכטיגע חידוש אין תורה. אבער איך בין שוין אנגעקומען אז עס איז שער החמישים. דאס איז סוף חנוכה צוריק אריין מעמיק זיין אין יענץ, אבער עס איז פשוט ווי עס האט זיך אריינגעטרעכט ביז יעצט. עס איז א ביסל איידעלע זייטן, ס׳איז זייער איידעלע נקודות, אבער איך מיין איך האב עס ארויסגעברענגט ווי קלאר איך האב געקענט פאר היינט.
ברכה לסיום
און זאלן מיר אלע זוכה זיין צו די תורה, צו פארשטיין, צו האבן א חכמה, א השגה אין די תורה, צו האבן די תורה אזוי ווי ס׳איז דעיו, צו האבן די תורה אזוי ווי ס׳איז איינמאל און אלעמאל אויף די זעלבע צייט.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
הסוד של “שבע שבתות תמימות” והיום החמישים – ערב שבועות
אבן הפינה של הסדרה: מעגלים וחידוש
זהו השיעור האחרון, אבן הפינה, של סדרה קטנה שנלמדה במשך שבעת השבועות של ספירת העומר. היסוד של כל הסדרה היה הסוד של “שבע שבתות תמימות” – שזהו הסוד של “כל ימות עולם”, כפי שאמר הרמב״ן. זה אומר הסוד של הסדר, המעגל, המחזור שהעולם מסתובב בו – הן בעולם הגדול ביותר, המעגלים הגדולים ביותר של ההיסטוריה, שהעולם מסתובב וחוזר תמיד להתחלה. וגם בכל יום, בכל שבוע, שכל יום מראה עולם שלם אחר, שער שלם, עולם שלם שאפשר לפתוח כדי להבין דרך חדשה לגמרי.
—
היום החמישים: מנחה חדשה
לבסוף מגיעים ל“שבע שבתות תמימות תהיינה” – צריך לחכות יום שלם, לא בין השמשות, שבעה שבועות שלמים, עד שמגיעים ל“עד ממחרת השבת השביעית” – היום החמישים. אז – “והקרבתם מנחה חדשה לה'” – מביאים מנחה חדשה: את שתי הלחם, הלחם של התבואה החדשה. עושים אותו חמץ, עושים תנופה, מביאים קרבן חדש – חידוש, דבר חדש.
כבר בפסח הביאו חידוש קטן – “ובקצרכם את עומר ראשית קצירכם” – תחילת הקציר, קצת עומר שעורים עם תנופה לפני ה׳. אבל עכשיו ביום החמישים מביאים ממש חדש – כמו שהגמרא אומרת: מתיר חדש למזבח – מביאים מהתבואה החדשה שצמחה זה עתה, עושים מזה לחם שלם, ואת זה מביאים ביום החמישים.
—
הסתירה: חדש מול תורה שלא תשתנה
יום החמישים הוא גם יום מתן תורה – היום שעולים להר סיני ומקבלים את התורה. כאן טמונה אבל סתירה מסוימת בין שני העניינים של החג:
ענין א׳ – ביכורים/מנחה חדשה: עיקר היום הוא יום הביכורים. ביכורים פירושו ראשית – מביאים ביכורי מעשיך, החיטה הראשונה, התבואה הראשונה, קרבן מנחה להקב״ה. השם העיקרי הוא “חדש” – מנחה חדשה.
ענין ב׳ – מתן תורה: באותו יום חוגגים זמן מתן תורתנו. אבל תורה היא ההפך מחדש! כפי שהרמב״ם מביא ביסודי התורה פרק ט׳: חוקת עולם, דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה לעד ולעולמי עולמים. התורה לא משתנה – לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו – לא מוסיפים ולא גורעים. זו לא תורה חדשה כל שנה.
בשפה של הסדרה על מעגלים: תורה אינה במעגל. במתן תורה אין מעגל כמו בעונות השנה. זו הסתירה שצריכה להתעמק.
—
היסוד: מה זה “מעגל” ומה זה “להבין”
טבע = מעגל = מובן
מעגל הטבע של שבע פעמים שבע – זה המעגל שהעולם מסתובב בו. כל שנה בא חורף חדש, קיץ חדש, זמן קציר חדש, תבואה חדשה. אפשר לקרוא לזה “חדש” – אבל גם “ישן”, כי זה אותו מעגל, חוזר חלילה. זה חדשות שקורות מחזרה – לא חידוש לגמרי, אלא שוב לפי סדר.
זה הפירוש של “מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית” – כל יום בבוקר חוזר המעגל, השמש עולה כמו שעלתה ביום הרביעי של בראשית. בתקופות השנה – אותו דבר. זה חידוש מעשה בראשית – אבל חידוש בתוך מעגל.
להבין פירושו: אפשר לעשות מזה כלל. כמו הפסוק: “עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו” – יש סדר, אפשר לעשות כלל, אפשר לחזות את זה. הפרטים הם התחדשות, אבל באופן כללי יש דברי חכמה – אפשר להבין את זה כסדר.
זה טבע – מעגל. וממילא יש בזה מדע, ידיעה – אפשר לדעת את זה, כי זה חוזר על עצמו. כל המדעים בנויים על הבחנה בדפוסים, במעגלים בטבע, עשיית כללים מזה, חיזוי, הבנה, שאילת שאלות למה, חיפוש גורמים.
היסטוריה = חד פעמי = לא מובן
היסטוריה היא בדיוק ההפך – מה שאי אפשר להסביר, לחזות, לומר מתי זה יקרה, למה זה קרה. אין בזה הסבר, כלל, קטגוריה כללית.
זה יסוד עמוק שאומרים כל האחרונים, חוקרים, מפרשים: היסטוריה היא הגבול של דברים שאי אפשר להבין אותם. למה? כי זה קרה רק פעם אחת, ולא יעבור, ולא יוסף – זה לא ממשיך.
אין קטגוריה שנקראת “מתן תורה” או “יציאת מצרים” שקורה פעם בכמה שנים. זה חד פעמי. דברים חד פעמיים לא חוזרים על עצמם, אי אפשר להבין אותם, לחזות אותם. אף אחד לא יכול להגיד לך מתי זה יקרה שוב – זה לא יקרה שוב. אף אחד לא יכול להגיד לך למה זה קרה אז – כי אם היו יכולים לדעת למה, היו יודעים את הכלל, היו יודעים איזה סוג דבר זה ומתי דברים כאלה קורים.
היסטוריונים לא מחפשים להבין – הם מחפשים סיבות, אבל כל הסיבות שהם מוצאים הן עוד קצת היסטוריה. “זה גרם לזה, וזה גרם לזה” – במובן הזה יש משהו שנקרא “הסברים היסטוריים”. אבל כל הדבר – למה זה קורה בכלל, למה בזמן הזה, למה לאנשים האלה, למה באופן הזה – זה בהגדרה ללא הסבר, כי היסטוריה אינה דבר שמסביר.
אם אומרים שמשהו הוא היסטוריה, זה אומר: זה קרה פעם אחת, זה לא חוזר על עצמו, אין לזה טעם, אין מדע, אין הבנה. אפשר רק לזכור את זה – אפשר רק לדעת מה קרה, אפשר לחקור אם זה קרה, לחפש ראיות, עדויות. אבל מה זה – הבנה היא מן הנמנע.
—
הניגוד החד ביום החמישים
היום החמישים מכיל אפוא שני עניינים מנוגדים לחלוטין:
1. מנחה חדשה / ביכורים – זה שייך למעגל הטבע, למעגל של שבע פעמים שבע. כל שנה באה תבואה חדשה טרייה – זה חידוש בתוך מעגל, מובן, צפוי, חלק מהעולם הטבעי.
2. מתן תורה – זה מחוץ למעגל, אירוע היסטורי חד פעמי, שלא חוזר על עצמו, שלא מובן באותו אופן, שהוא חוקת עולם – נצחי, לא חדש, לא משתנה.
—
איך רוב האנשים מבינים מתן תורה – המבט ההיסטורי
כך רוב האנשים מבינים יציאת מצרים ומתן תורה – כל הדברים ההיסטוריים שהאמונה היהודית בנויה עליהם. לפי זה, למתן תורה אין שום שייכות חזרה לשאלת ההתחלה – המתיקות של מנחה חדשה. כי “חדשה” פירושה שם חידוש במובן שכל שנה בא חדש – אפשר לתכנן את זה, יש בזה כלל. זה טבע.
כשאומרים כאן “טבע” לא מתכוונים לכפירה. הרבה פעמים כשלומדים ספרים “טבע” פירושו אפיקורסות – אבל כאן מתכוונים לסדר, לקביעות שיש בעולם, כי זה “מחדש בטובו” – הקב״ה עושה את זה, ועל זה מודים לו, ובזה עובדים אותו. זה מאוד דתי, מאוד אמוני – בכלל לא אנטי-אמונה. אלא זה סוג אחד של מבט.
הבעיה: מתן תורה ותבואה חדשה הופכים לשני דברים נפרדים
לפי המבט הזה, כשאומרים משהו על מתן תורה, חושבים רק בבחינת היסטוריה, בבחינת נס – כל פעם שזה קרה זה חד פעמי. אי אפשר לדעת למה זה קרה, אין כלל – אפשר רק לדעת אם זה קרה. לכן אנשים צריכים מאוד לברר שזה כן קרה – יש להם ראיה, היו שם שש מאות אלף איש, יש להם עדות. אבל מה קרה – אין לזה שום מבוא, שום הבנה. בהגדרה נס – דבר שאי אפשר להבין, כי אי אפשר לחזות אותו, אין כלל.
ואם כך, אומרים אנשים, תבואה חדשה היא דבר טבעי – כאילו זה משהו לא דתי. ששת ימי בראשית – הם כבר מאמינים בשבת (שזה הפירוש של טבע), הם מאמינים רק ביום טוב (שזה הפירוש של נס). וממילא אומרים: תבואה חדשה ומתן תורה הם שני דברים שונים. מתן תורה הוא דבר חד פעמי שנשאר לנצח – דווקא לכן זה נשאר פעם אחת לנצח, כי יש רק אחד כזה. ותבואה חדשה היא דבר טבעי – זה בא כל שנה מחדש, ולזה אין שום קשר לתורה.
—
החסרון של האמונה ההיסטורית – נפשית
הערה חשובה: יש הרבה יהודים שאומרים להם, מה היסוד של אמונה? שהיה מתן תורה, כמו שכתוב ברמב״ם, בכוזרי, עם ראיות, זה הגיוני שזה באמת היה, מספיק ראיות. ורואים את היהודי הזה, ורואים שלאמונה שלו אין חיות. זה משהו מת. כשהוא מדבר על מתן תורה, זה חיוב – הוא האמין שזה היה, ממילא צריך לקיים מה שכתוב, הקב״ה בא וסיפר מה צריך לעשות. הכל בסדר. הוא מסביר שיש ראיות טובות על מעמד הר סיני.
אבל – על זה לא רוקדים “עליונים ששו ותחתונים עלזו”. על זה לא כותבים כתובה בין כנסת ישראל והקב״ה (שר׳ ישראל נג׳ארה כתב, שקורים בסאטמר ערב שבועות). על זה לא אומרים אקדמות מילין בניגון. זה לא המקור של חיות.
יסוד האמונה במובן נפשי
יסודי אמונה פירושו יסודות לחיי האדם. אבל כאן מדברים על יסוד האמונה במובן נפשי – מה הדבר האמיתי שמחיה אותך? מה מחיה אותך ביהדות שלך, בתורה שלך, שאתה אוכל שבת, שאתה חוגג שבועות?
אם היו יכולים לעשות ניתוח, להסתכל בנשמה של אדם, לא היו מוצאים שהדבר החי ביותר הוא איזו ידיעה, איזו ראיה שהיו 600,000 איש במעמד הר סיני. לא רואים את זה על שום אבן – אפילו לא אצל האנשים שאומרים את הדרשות. בוודאי צריך לומר את זה, כדי להושיב לבות עולם, אבל לא את זה מוצאים.
מצד שני – חייב להיות שם מעמד הר סיני, חייב להיות שם מעמד הנבואה. זה בוודאי דבר נכון להבין איך יש חיות, אור, חתונה, חיים ממעמד הר סיני. חייב להיות בזה חיות. כל יהודי מזדהה עם זה – “אנחנו אלה שקיבלו שם את התורה, וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באמת באהבה” כמו שאומרים באהבה רבה.
—
החידוש הרדיקלי של פנימיות התורה: מתן תורה אינו היסטוריה – זה טבע
כל מי שלומד פנימיות התורה יודע שהמבט ההיסטורי אינו נכון
כל מי שלומד קצת פנימיות התורה – מי שפתח פעם ספר הזוהר, או מפרשים של המקובלים, האריז״ל, הרמ״ק, ספרים חסידיים – צריך מיד לומר שכל התפיסה הנ״ל אינה נכונה, לא הגיונית, לא אמת.
מתן תורה לא קרה פעם אחת. זה לא דבר חד פעמי. וכשאומרים שזה לא דבר חד פעמי, זה אומר לפי מה שהוסבר: זה לא דבר שאי אפשר להבין. זה לא דבר שצריך רק לשאול “האם היה” ואי אפשר לשאול “מה היה”. זה לא סוג כזה של דבר.
כל מי שלומד קבלה, חסידות, כל סוג של ספר השכלה של יהדות – אפילו רמב״ם, אפילו שיטות אחרות – כמעט כל אחד אומר שאפשר כן להבין מה זה מתן תורה. מובן, אף אחד לא אומר שזה פשוט להבין, אף אחד לא אומר שזה במדרגה שמשה רבינו הבין. אבל ביסוד זה לא הסוג של דבר שהוא חד פעמי.
המסקנה
פנימיות האמונה שלנו, פנימיות התורה – שפירושו מה שמתיישב על הלב, מה שנכון, וממילא זה גם האמת – הוא לא שמעמד הר סיני הוא היסטוריה. זה לא דבר חד פעמי שאי אפשר להבין, שאפשר רק לדעת שזה קרה וממילא חייבים לקיים את זה. זה טבע. זה דבר שיש לו סדר, אפשר להבין אותו, יש בזה כלל מסוים.
מי שלומד ספר חסידי, מי שלומד רמ״ק ואריז״ל, רואה מאוד ברור שמעמד הר סיני הוא דבר שיודעים איך לעשות. אנחנו יודעים איך לעשות את זה, אנחנו יודעים איך לעשות את זה. מובן, כל אחד לפי השגתו – אבל ביסוד זה לא הסוג של דבר שהוא חד פעמי.
ב**כל** ספר חסידי כתוב זה
בכל ספר חסידי בעולם כתוב שמתן תורה כנראה לא דבר חד פעמי – זה חוזר כל שנה. זה כתוב כבר באריז״ל, במקובלים ראשונים זה בוודאי כתוב. אצל הרמב״ן זה כתוב אולי בפירוש, צריך רק לדעת איפה לקרוא. אבל בספרים חסידיים זה כתוב בפירוש.
—
אברהם אבינו ושבועות לפני מתן תורה
ספרים חסידיים מסוימים שואלים: מה היה ו׳ סיון לפני יציאת מצרים ומתן תורה? הם עונים, בהתבסס על מאמרי חז״ל: זה כבר אז גם היה שבועות. “קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה” – הצאנזער רב ואחרים אומרים זאת בפירוש: אברהם אבינו אכל שבועות בבוקר עוגת גבינה, כי היהודים קיבלו היום את התורה. כששואלים: מה זה אומר? היהודים הם נכדיך שעוד יבואו, עדיין לא היה המעשה – התשובה היא: יש סדר בעולם, ובסדר הזה ו׳ סיון הוא זמן של מתן תורה מעצמותו. כמו שיש זמן טוב בניסן לצאת ממצרים, יש זמן טוב בסיון לקבל את התורה – לפי סדר הטבע, לפי האופן שהמזג אוויר עובד.
—
הבהירות של הזמן
כמו שכתוב במדרשים: הזמן של פסח הוא מזג האוויר הטוב ביותר – לא חם מדי, לא קר מדי, זמן נעים לצאת החוצה, לעשות מעמד הר סיני גדול. הבהירות של היום מוציאה את הבהירות של העולם – עת רצון לדעת כי ה׳ הוא האלקים, שבעת השמים שנפתחים – זה יוצא מהבהירות של הטבע בתקופה. הרמב״ן מוציא את זה, הזוהר מוציא את זה.
—
החילוק של טבע ונס – לא מה שחושבים
הרמב״ן הכניס את שבועות למתן תורה. שואלים: האם מתן תורה הוא סתם דבר טבעי, אותה רמה כמו המעגלים הרגילים? בוודאי לא! אבל ה״בוודאי לא” הזה יש לו שני צדדים:
ראשית: כשאומרים שיש סדר, לא אומרים עדיין שהכל הוא מה שרואים על פני השטח. אנשים חושבים שטבע זה אותו דבר כמו שטחיות – אבל טבע אינו שטחיות. יכול להיות סדר עמוק יותר שלא רואים מיד.
שנית: יש חילוק אמיתי של טבע ונס. אמנם – וזה צריך לדעת – בתורה לא כתוב בפשטות אף פעם לא “טבע” ולא “נס”. הכל אותו אלוקים שעושה הכל. אבל העולם מדבר על זה כבר הרבה זמן, ויש חילוק אמיתי של רמות.
—
שבת ויום טוב – שתי קטגוריות של מעגלים
החילוק מואר על ידי שבת ויום טוב:
– שבת הוא משהו שרואים בקלות – כל ילד מבין. אנשים עובדים שישה ימים, נחים ביום השביעי.
– יום טוב הוא מערכת רחבה יותר. במובן הפשוט: המעגל של הטבע – לקח כמה שנים עד שאדם הראשון תפס שכל קיץ חוזר החום.
– יום טוב במובן ההיסטורי (יציאת מצרים, מתן תורה): כאן יש עוד סדר עמוק יותר, סדר גדול יותר של “כל ימות עולם”. לא רק כל שנה חוזר הקציר – באנושות עצמה יש סדר: מתי אנשים מקבלים תורה, מתי נכנסים לגלות, מתי יוצאים. הסדר לא מדויק כמו חשבון, אבל יש סדר עמוק יותר.
ממילא: כשאומרים שיום טוב הוא דבר גדול יותר משבת, שיש חילוק של נס וטבע – לא מתכוונים שהנס הוא אקראי או חד פעמי. הנס אינו חד פעמי – הוא רק נראה חד פעמי מהפרספקטיבה המוגבלת שלנו.
—
הפרספקטיבה המוגבלת של האדם – המשל של חיים אחד
אדם שמסתכל רק על עצמו – אגואיסט, בדיוק כמו מי שחושב שהפשט שלו הוא הפשט היחיד – רואה כל דבר בחייו כנס: הוא נולד – נס, ממש יש מאין. בר מצווה – נס. חתונה – נס. ילדים, גיל בינוני, מוות – הכל ניסים. ומהפרספקטיבה של היחיד זה באמת כך – “נפלאותיך שבכל יום” – אי אפשר לחזות על הפרט. “יום המיתה נעלם מן האדם”.
אבל אם אדם הוא קצת חכם, לא כל כך אגואיסט, הוא מסתכל סביב על אנשים אחרים – רואה: אה, רגע! הפרטים הפרטיים אף אחד לא יכול לדעת, אבל יש טבע: על פי רוב אנשים נולדים, גדלים, מתבגרים, יורדים, מתים. את
המעגל הזה אפשר לראות – לא מפרט אחד, אלא ממבט רחב יותר. עושים הכללה, רואים את כל האנשים. הקב״ה מנהיג את העולם בחכמה – חכמה פירושה כללים, בינה פירושה כללים. זה לא אומר שלאדם אין בחירה – אבל זה הכלל הדברים.
—
בסקאלה העולמית: מעמד הר סיני – חד פעמי רק מהמבט שלנו
באותו אופן כמו אצל האדם הבודד, זה נכון על כל העולם. כשמסתכלים על החלק הקטן שלנו מההיסטוריה – השמיטה שלנו – רואים: כן, היה פעם אחת מעמד הר סיני, פעם אחת יציאת מצרים. אבל זה לא אומר שאין מעגל – זה רק אומר שאנחנו אנשים קטנים. אנחנו זוכרים רק כמה אלפי שנים. התורה שלנו, בפשט, עומדת רק כמה אלפי שנים.
—
המבט הגדול יותר: העולם הרבה יותר גדול
היום כולם יודעים – המדעים סיפרו לנו שהעולם הרבה יותר גדול מכמה אלפי שנים. וזה לא מדע חדש – כמו שר׳ אריה קפלן כבר הבחין: המקובלים כבר חשבו מזמן שהעולם הרבה יותר גדול משבעת אלפים שנה. זה יסוד של קבלה.
גילוי סודות התורה בזמננו
היום נתגלה הרבה יותר מ״חכמת הבריאה” – הרבה יותר “נפלאות הבורא”. אנחנו יודעים שהעולם מיליוני פעמים גדול יותר ממה שהראשונים יכלו לדמיין. הרמב״ם בהלכות יסודי התורה, או אפילו בספרים מתמטיים, דיבר על גודל עולם הכוכבים – אבל זה היה “מבט מצומצם”. זה היה נכון מנקודת המבט שלהם, החישובים שלהם היו נכונים, אבל היום אנחנו יודעים שזה הרבה יותר גדול. אותו דבר להיסטוריה. זה “גילוי סודות התורה” – העולם נעשה גדול יותר לאנשים.
לא כל האנשים צריכים את זה – הרבה יכולים להמשיך להאמין בפשט פשוט. אבל מי שיש לו את הכלים, מי שיכול להבין שמה שסיפרו לו בפשט פשוט הוא רק לפי הכלים הקטנים שהיו לסבא-סבא-סבא שלו שם פעם במצרים – הוא יכול להסתכל עמוק יותר.
—
המוסר של הזוהר: התורה גדולה יותר מהראש שלך
מה שאנחנו רואים מהתורה הוא לפי הקטנות שלנו. הקב״ה התמעט, מדבר תורה שכל אחד יכול להבין. אדם רגיל לא יכול להבין יותר מכמה אלפי שנים – והתורה מדברת על כמה אלפי שנים. המעגל של מעשה בראשית, אבות, יציאת מצרים, משיח – זה רק דבר קטן אחד שאתה יכול לראות. הקב״ה הרבה יותר גדול, והתורה הרבה יותר גדולה.
יש פירוש על התורה שמדבר על מעגלים הרבה יותר גדולים – בדרך רמז, בדרך דרש, בדרך סוד. ועוד פירושים גדולים יותר שלוקחים מעגלים עוד יותר גדולים – שבהם התורה בכלל לא מדברת על עולם העשייה, אלא על מלאכים, על אצילות.
הזוהר גוער מאוד במי שאומר “אין בתורה אלא פשט”. מי שאומר שהוא יודע את הפשט של הפשט וזו כל האמת – לא רק שהוא כופר בגדולת התורה (הוא חושב שהתורה קטנה כמו הראש שלו), הוא גם בעל גאווה עצום.
אבל גם הקיצון השני שקר: יהודי צריך להאמין שהפשט שלו שהוא מבין – זה החלק שלו בתורה, זה מה שהקב״ה נתן לו, והוא צריך לקחת את זה ברצינות. אדם שלא לוקח ברצינות מה שהוא מבין הוא סתם לולב. התורה היא כמו קליידוסקופ – היא מראה את עצמה לאדם לפי ההבנה שלו. הקב״ה נתן את התורה על מנת כן – שאנשים יסתכלו ויראו שהוא ברא את העולם בששה ימים, בששת אלפים שנה, זה מתאים בצורה מושלמת, זה הגיוני בראש שלו, וזה חלק אמיתי בתורה. אבל לומר שזו כל התורה – זו כפירה.
—
ספר התמונה, הרמב״ן, הרשב״א: שמיטות ומתן תורה
הראשונים אמרו ממש כך. ספר התמונה, הרמב״ן, הרשב״א – כולם האמינו שכשמספרים שבשנת ב׳ אלפים תמ״ח היה מתן תורה, זה אומר: ב׳ אלפים תמ״ח מהשמיטה השנייה. כבר היה פעם עולם שלם עם מתן תורה לפני כן, ויכול להיות עוד אחרי כן. ויש כאן כלל מסוים: אחרי אלפיים שנה של עולם, בערך, בא מתן תורה.
הם חשבו כך, וזה הגיוני מאוד. מובן, זה “חוץ לידיעה” – אנחנו לא ראינו באמת את השמיטות הקודמות, כי לא נולדנו שם. אבל חשוב על האנלוגיה של המעגל של אדם – זה הגיוני לחלוטין שיש כאן סדר, דבר שאפשר כן להבין. הפשט הוא רק: זה מעגל כל כך גדול שאנחנו רואים רק פעם אחת ממנו, ממילא זה נראה כמו דבר חד פעמי. אבל אם היית יכול להסתכל מהפרספקטיבה של אלוקים, של מלאך, של משהו שיודע הרבה יותר גדול – היית רואה שגם מתן תורה הגיוני.
—
הגאונות של המקובלים: ממעגלים גדולים לקטנים
המקובלים, המתעמקים, העזו – אולי לא היה להם רשות, אדם לא צריך להסתכל יותר מדי – אבל היתה להם היכולת והאמיתיות להסתכל על העולם כמו שהיא. “כאלף שנים בעיניך” – הם יכולים להסתכל על כל השמיטות ביחד, כמעט מהפרספקטיבה של שער החמישים, שיכול לראות הכל בבת אחת. והם סיפרו לנו: מתן תורה אינו דבר חד פעמי, זה דבר תמידי, דבר שאפשר לטבול בו ואפשר להוציא אותו.
ואחר כך, כשהםראו את המעגלים הגדולים יותר, הם הורידו את זה גם לקטנים יותר. כלומר: כל קיץ, כל תקופת סיון, בא אור חדש של תורה על העולם. זה “בזהר אנפין” – האופן הפרטי שבו המעגל עובד. בדיוק כמו שאחרי עשרים ושישה דורות בעולם היה מתן תורה גדול בהר סיני, כך כל שנה אחרי חודש אייר, אחרי שבעה שבועות – שמתאים בערך לחשבון דומה לעשרים ושישה דורות – בא מתן תורה, בא שבועות.
שבועות הוא דבר טבעי. לא “טבעי” במובן שכל גוי יודע על זה – לא כל טיפש יודע על זה, כי הוא לא מבין את המעגלים הגדולים יותר של הטבע, הוא יכול לראות רק מה שהוא רואה. אבל מי שמסתכל כן גדול יותר, רואה את זה.
—
החילוק של שבת ויום טוב: שער החמישים
שאלנו קודם: אם מתן תורה וכל הדברים הם גם דברים טבעיים שחוזרים כל שנה – מה החילוק של שבת ויום טוב, של טבע ונס? תירוץ אחד כבר נאמר: נס הוא מעגל גדול יותר. אבל באמת, ההבנה עד עכשיו היא רק ההבנה של “שבת שבתוך הספירה” – שבע שבתות, כל שבוע יש בחינת שבת, זו השבת של ימים טובים, של הספירה.
אבל יש גם שער החמישים. שער החמישים הוסבר איך כל הדבר הוא רק דבר אחד – “כל התורה כולה ענין אחד”. כן, כל התורה עוברת על היסטוריה מבראשית עד עזרא, טוב מאוד – אבל יש רק מילה אחת, אפשר לומר את זה בשנייה אחת, אפשר להבין את כל הדבר למפרע.
—
תורה היא “למעלה מהמעגל” – מה זה אומר?
באותו אופן יש עוד הבנה שמתן תורה פירושו כשאומרים שהתורה גבוהה מהטבע, שהמצוות הן “למעלה” – “עולם השמיני”. זה בא משמיטה ויובל, ממתן תורה שהוא יום החמישים – בדיוק הדבר שבא אחרי כל המעגל, שהוא למעלה מכל המעגל.
אף אחד לא אומר שהכל בתורה הוא במעגל – כן כתובים דברים היסטוריים, כמו המפקד של נשיאים, שנאמר רק פעם אחת, פעם אחת, לא במעגל – כלומר אי אפשר להבין את זה.
שער החמישים לפי הבעל שם טוב: עוד מעגל
לפי מה שהבעל שם טוב למד, “למעלה מהמעגל” פירושו שזו ההשגה של עוד מעגל – כמו יובל. יש מחלוקת אם שנת היובל עולה מן המנין – שקשור לאותה חקירה אם כתר הוא מהספירות הראשונות. זה כולו אותה רעיון.
אבל לאמיתו של דבר, כשאומרים “למעלה מהמעגל”, מתכוונים לומר: למעלה מהבנתנו. זה לא אומר שלא באמת יש סדר – זה רק אומר שאנחנו, אנשים קטנים, לא מבינים את זה. כמו שהרמב״ם אומר על טעמי המצוות: יש מי שאומר שלמצוות אין טעם, יש מי שאומר שיש להן טעם אבל “בחכמתו של הקדוש ברוך הוא” – לא החכמה שלנו. זה שונה מלומר שאין טעם, שזה סתם אקראי, שביסודו אין טעם.
—
שם הוי״ה: נצחיות לא אומרת “נצחי ישן” – זה אומר “תמיד הווה”
השאלה על שם הוי״ה
כתוב בשולחן ערוך שהקב״ה הוא “היה הווה ויהיה” – זו אחת הכוונות של שם הוי״ה. כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, כל התורה כולה אחד – כתוב בספר ברית מנוחה – כל התורה היא הפירוש על ארבע האותיות י-ה-ו-ה. התורה מוציאה טוב יותר את השם.
השאלה: אם הוי״ה פירושו “היה הווה ויהיה” – “השם מלך, השם מלך, השם ימלוך” – למה כתוב בעיקר הווה? לא כתוב עם י׳ (עבר), לא מתחיל “היה”. לא כתוב רק “יהיה” (עתיד). כתוב בעיקר עם ו׳ – והו׳ מאוד חשובה, הו׳ היא סדר העולם, זה עומק גדול מאוד – אבל בעיקר כתוב הווה, עם י׳: מי שהוא הווה תמיד.
התירוץ: הבנה חדשה בנצחיות
העולם – אנשים, השכל של אדם – יש קצת טעות במה “נצחיות” פירושו. עבורנו, “נצחי” פירושו: מאוד ישן, נעשה יותר ישן כל יום, תמיד היה ותמיד יהיה. מיליוני שנים בעבר, מיליוני שנים בעתיד, וגם עכשיו. כך אנחנו מתכוונים “דבר נצחי” – “היה הווה ויהיה” – שלושה דברים.
האמת אבל היא – וזה כתוב בספרים, זה לא חידוש, כל מי שלמד חב״ד למשל מדבר על היסוד הזה הרבה – שהוי״ה-נצחיות פירושו: זה תמיד הווה. לכן זה נקרא “הווה” ולא עתיד ולא עבר. במילים אחרות: דבר שלא נעשה ישן ולא נעשה חדש. אפשר לקרוא לזה “לא חידוש”, או אפשר לקרוא לזה “חידוש תמיד” – זו רק שאלה של לשון, אבל הכוונה היא אותו דבר.
נצחיות = נוכחות, לא נצחיות
חבר אומר: לא צריך לתרגם “נצחיות” או “היה הווה ויהיה” לeternity – צריך לתרגם את זה לpresence. מה הכוונה?
—
החילוק בין דבר שבזמן ודבר נצחי
דבר ששוכן בזמן – במעגלים של עולם העשייה, עולם הטבע, ואפילו עולמות עליונים שיש להם מעגלים משלהם – הוא דבר שחלוקיו בזמן מחולקים זה מזה. האדם של אתמול אינו בדיוק אותו אדם של היום. כן, יש לו קשר, הוא לא לגמרי אחר – אבל הוא גם לא לגמרי אותו אדם. הוא מחולק בזמן, בדיוק כמו שהוא מחולק במקום: קצת ממני בצד שמאל, קצת בצד ימין, יש לי חלקים במקום – ובדיוק כך יש לי חלקים בזמן. כל דבר חי שיש לו מעגל – להיוולד, לחיות, למות – מחולק בהיה, הווה, ויהיה.
זה מוציא מגבלה עמוקה: כשאתה פוגש אדם, אתה לא פוגש אותו במלואו. אתה שומע את השיעור שלי היום – אבל אתה לא שומע את השיעור של אתמול, לא את השיעור של מחר. אתה יכול רק חלק זמן ממני. רוצה להכיר אותי במלואי? צריך להיוולד איתי עד המוות, כל רגע. כי מציאות האדם מחולקת בזמן. ההווה של אדם הנברא תמיד חסר – חסר העבר והעתיד. אף פעם אני לא לגמרי נוכח איתך ברגע הזה – מצד הגוף שלי, מצד בינה שסופרת בזמן.
—
דבר נצחי הוא תמיד הווה – תמיד נוכח במלואו
דבר נצחי – חכמה באופן כללי, כל שכן הקב״ה עצמו, אבל אפילו התורה שהיא “רק” פירוש על אלוקים – הוא דבר שתמיד הווה, תמיד present. הוא לא מחולק לחלקים בזמן. כל חלוקיו כביכול – ההיה, ההווה, היהיה – הם אחד. אין שום חלק ממנו שיוצא.
בוודאי, בהבנה שלנו – בבינה – התורה מתחלקת לזמן, נעשית קטנה. אבל התורה באשר היא, חכמת אלוקים באשר היא, כמו שהיא במלואה – כשאתה פוגש היום דבר תורה ולומד אותו לשמה, לא מעשית, לא רק איך צריך להבין את זה, אלא אתה תופס את החכמה שבו – יש לך את נקודת מתן תורה, את שער החמישים שבו.
—
שער החמישים: מקום היחוד של חכמה ובינה
שער החמישים הוא, לפי הקבלה, המקום שבו בינה קוראת אל חכמה – מקום היחוד של חכמה ובינה. לפעמים הוא שייך לבינה, אבל השער החמישים הוא הנקודה שבה הם מתחברים. האריז״ל קורא לזה עם הפסוק: “נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה, לא הדריכוהו בני שחץ ולא עדה עליו שחר, ואיה החכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה” – אף אחד לא יכול לדעת את זה. שם מתחברים ל״ב נתיבות חכמה עם מ״ט שערי בינה. זו הנקודה.
—
בנקודה הזו אין “פעם”
בשער החמישים, כשלומדים דבר תורה בבחינת אלוקות שבו, בבחינת אמת שבו – זה לא מנותק מכל שאר חלקי התורה. הבעל שם טוב אומר: “הלומד מכווני אותיות אחדות” – הוא לומד את זה בבחינת אחדות, אז יש לו את כל התורה כבר למד. הבעל שם טוב מביא לשון ממקובלים הקדמונים: “תופס בחלקו אחדות – תופס בכולו”. אחדות היא סוג כזה של דבר שאי אפשר לתפוס חלק – אין לה חלוקים, לא במקום ולא בזמן. כשאתה היום במתן תורה, אתה כל מתן תורה.
—
המשל של תפילה: שכינה לא מתחלקת
כשאדם מתפלל עומד לפני השכינה, וחברו מתפלל גם עומד לפני השכינה – האם השכינה התחלקה? לא. האם נעשה יותר שכינה? גם לא. שניהם מתפללים לכל השכינה, לכל האלוקות. זה “ה׳ אחד” – אחד מיסודות האמונה הבסיסיים.
—
החילוק בין גוף וחכמה במקום
הסתירה שאפשר לשאול – איך זה יכול להיות במלואו בכל מקום? – היא רק סתירה על דברים גשמיים, על דברים מבינה ולמטה, דברים שמתחלקים בזמן. אבל דברים שלא מתחלקים בזמן הם תמיד במלואם בכל מקום.
המשל: היד שלי תופסת מקום – היא רק בצד ימין, לא בצד שמאל. במובן מסוים היא מחוברת לכל הגוף, אבל אין זו אחדות שלמה. אבל חכמה – החלק הכללי שבנפש – כשהיא כאן, היא במלואה בכל מקום: ביד שבחכמה יש בדיוק אותה כמות חכמה כמו ברגל, כמו בראש. זו כל החכמה בכל מקום באותה מידה.
—
“כולה תורת ה׳ תמימה” – הסוד של אחדות שבתורה
זה הסוד של מה שאנחנו אומרים שכל התורה היא שמותיו של הקב״ה. הרמב״ם אומר: “ואין בחוקות לא תתן תמנו פחות קדושה מוישמע ישראל, כי כולה תורת ה׳ תמימה וקדושה וטהורה”. זה אומר: אם לומדים את זה באופן הזה – אם מבינים את האחדות שבתורה, את שער החמישים שבתורה – אז אדם לא פעם אחת חלק בזמן, אלא תמיד במלואו.
[הערת צד: תורות הבעל שם טוב על לימוד]
הבעל שם טוב אמר “לובן חברי עד סוף” – הדרך הנכונה של לימוד תורה. יש הרבה תורות מהבעל שם טוב שעוסקות בנקודה הזו – לא רק על תפילה, אלא גם מה הפשט בתורה, שזה אותן אותיות רק מלמעלה למטה. היסוד הוא אותו דבר.
—
סיכום וברכה
כל זה נקודות עדינות מאוד – אבל העיקר הוא: כשיש את התורה כמו שהיא באמת – יש אותה פעם אחת ותמיד באותו זמן. התורה אינה דבר שהיה פעם וזוכרים את זה – היא דבר שתמיד הווה, תמיד נוכח, תמיד במלואו כאן. כשלומדים דבר תורה בבחינת חכמה, בבחינת אחדות, בבחינת שער החמישים – נמצאים במתן תורה ממש, לא זיכרון של מתן תורה, אלא מתן תורה עצמו.
זה התירוץ על הסתירה מההתחלה: מנחה חדשה ומתן תורה אינם שני דברים נפרדים – הם דבר אחד. התבואה החדשה שבאה כל שנה במעגל, והתורה שהיא נצחית – הם נפגשים בשער החמישים, שבו המעגל של הטבע (בינה, מ״ט שערים) נפגש עם הנקודה שלמעלה מהמעגל (חכמה, ל״ב נתיבות). היום החמישים הוא מקום היחוד – שבו חדש ונצחי, שבו טבע ותורה, שבו מעגל וחד פעמיות, נעשים אחד.
נזכה כולנו לתורה, להבין, שתהיה לנו חכמה והש
גה בתורה באופן הזה.
גוט יום טוב!
תמלול מלא 📝
ערב שבועות: הסוד של “שבע שבתות תמימות” – מחזוריות הטבע מול ייחודיות ההיסטוריה
הקדמה: אבן הפינה של סדרת שבעת השבועות
רבותי, זה ערב שבועות. בואו נבצע עכשיו קטע, קטע אבן הפינה של הסדרה הקטנה שלמדנו בשבעת השבועות האחרונים, שזהו הסוד של “שבע שבתות תמימות”.
למדנו שזהו הסוד של “כל ימות עולם”, כפי שאמר הרמב״ן. למדנו שזהו הסוד של הסדר, המעגל, המסלול, המחזור שהעולם מסתובב, שהמילא מסתובבת בכלל, בעולם הגדול ביותר, שזה העיקר להבין את כל העולם, המעגלים הגדולים ביותר של העולם, שהעולם מסתובב והוא חוזר תמיד להתחלה. וזה כל הסדר של ההיסטוריה, של כל ימות עולם.
וכיצד יש בכל יום, או בכל שבוע, או בכל יום שמראה על שבוע אחר שלם, יותר בכללות, שער שלם, עולם שלם שאפשר לפתוח להבין דרך חדשה לגמרי להבין הכל.
היום החמישים: מנחה חדשה לה׳
אז סוף סוף אנו מגיעים לקראת הלילה, מגיע “שבע שבתות תמימות תהיינה”, כן. יש פירוש מעניין שצריך לחכות יום שלם, לא לחכות בין השמשות, שיהיו שבעה שבועות שלמים, לא לפספס, ולהגיע ל״עד ממחרת השבת השביעית”, שזה היום החמישים, שאז “והקרבתם מנחה חדשה לה'”, מביאים מנחה חדשה, המנחה של שתי הלחם, הלחם של התבואה החדשה. עושים אותו חמץ, עושים תנופה עמו, מביאים קרבן חדש, חידוש, חידוש חדש, דבר חדש.
כבר הביאו חידוש קטן בפסח, כן, “ובקצרכם את עומר ראשית קצירכם”, תחילת הקציר, כמו אשכולות הקציר, זכר לעבודת הקציר, הביאו קצת עומר שעורים, גם עשו ממנו תנופה לפני ה׳.
ועכשיו ביום החמישים מביאים ממש, זה נקרא ממש חדש, הגמרא קוראת לזה שזה מתיר חדש למזבח, מביאים מהתבואה החדשה שגדלה לאחרונה ועושים מזה לחם שלם, וזה מביאים ביום החמישים.
הסתירה: חדש מול תורה שלא תשתנה
כל אחד יודע שיום החמישים הוא גם יום מתן תורה, היום שעולים להר סיני ומקבלים את התורה, שעל זה יש גם קשר לעניין של חידוש.
יש כמו סתירה קטנה בין שני העניינים לכאורה. מובן שכל אחד קופץ בקלות ואומר את התירוץ, אבל צריך כאן להיות מעמיק מאוד. יש לכאורה סתירה בין שני העניינים של היום טוב.
עניין א׳: יום הביכורים – מנחה חדשה
פשוט זה העניין, היום, העיקר הוא יום הביכורים. כן, ביכורים זה תרגום של ראשית, מתחילים להביא ביכורים מכל הפירות וכו׳, אבל בעיקר ביכורים מתכוון לשתי הלחם עצמם, מביאים ביכורי מעשיך, ומביאים את ההתחלה, הלחם הראשון שגדל, החיטה הראשונה, התבואה הראשונה שמביאים ממנה קרבן מנחה לקב״ה בבית המקדש. אבל זה, המילה נקראת חדש, השם העיקרי שיש לזה הוא חדש, מנחה חדשה.
עניין ב׳: זמן מתן תורתנו – חוקת עולם
וביום הזה חוגגים את התורה, את מה שהיהודים קיבלו, זמן מתן תורתנו כמו שכתוב בסידור, את מה שהיהודים קיבלו את התורה ביום הזה. וזו התורה אחת, חוקה אחת יהיה לכם, חוקת עולם, כמו שהרמב״ם מביא ביסודי התורה פרק ט׳, חוקת עולם, דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה לעד ולעולמי עולמים, תורה מאוד ישנה, זה לעד ולעולמי עולמים. זו התורה, זה, ביום הזה התחילה התורה, חוגגים את היום, עושים מצב מזה, מדברים על זה, שזה ההפך מחדש.
כן, בפשטות, הפירוש הפשוט של מתן תורה הוא שזו התורה, היא לא משתנה, לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, לא מוסיפים ולא גורעים, זו התורה, וזו לא תורה חדשה בכל שנה.
הניסוח החד של הסתירה
במילים אחרות, בואו נהיה ברורים, במילים אחרות, כשרוצים לנסח את השאלה בשפה של השיחות שהיו לנו על המחזוריות של העולם, תורה אינה במחזור.
במתן תורה יש מחזור, בכל שנה מגיע אותו חורף ואותו קיץ מגיע רענן, כן, אפשר לקרוא לזה אותו הדבר, אבל אפשר לקרוא לזה חדש. מנחה חדשה פשוט זה מגיע חורף חדש, קיץ חדש, זמן קציר חדש, זמן חדש שמגיעה תבואה חדשה, מזה החדש מביאים אותו.
היסוד: מחזוריות הטבע מול ייחודיות ההיסטוריה
טבע = מחזור = ניתן להבנה
זה במחזור שקוראים לו הטבע, כן, זה מעגל הטבע של שבע פעמים שבע, זה הרי הפירוש, כן, שבע פעמים שבע זה הולך במחזור, והמחזור קוראים שבע, כן, אפשר לחשוב בזווית איך המחזור של התבואה הוא שבע, אבל על כל פנים, מחזור נקרא שבע, אז המחזור של העולם, ששת ימים ויום השביעי, וזה חוזר כל שבוע, כל שנה חוזר, אותו הדבר, אבל חדש לגמרי אפשר לומר, זה חידוש העולם חדש, כמו מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית.
מה הפירוש הפשוט של המאמר שאומרים בברכות יוצר? שבכל יום מגיע בבוקר שוב המחזור, השמש עלתה בפעם הראשונה בששת ימי בראשית ביום הרביעי, ובכל יום היא עולה, אותו הדבר יש בתקופות השנה, שזה חידוש מעשה בראשית. אותו הדבר בכל שנה מגיעה מחדש התבואה, התבואה הראשונה מגיעה מחדש בכל שנה, זה חדש בכל שנה.
אפשר לקרוא לזה חדש וגם ישן, כי זה אותו מחזור, זה חוזר חלילה כל הזמן, אבל זה מחזור שיש בו מעשה חדשות, יש בו מעשה חדשות בחזרה, זה חדשות שקורות מחזרה של מחזור, זה נעשה שוב אותו מעגל, אותו מחזור נעשה שוב.
היסטוריה = חד פעמי = לא ניתן להבנה
אבל כשאנו מדברים אפילו על יציאת מצרים, על מתן תורה, פשוט שכל המילה של לדבר על זה היא שזה לא במחזור. אפשר לקרוא לזה היסטוריה. אפשר לומר שהיסטוריה היא ההפך ממנו. היסטוריה היא בעיה ללמוד. למה? כי אי אפשר להבין אותה.
מה זה אומר “להבין”?
מה אני מתכוון לומר? אני אומר דבר יסודי שאומרים כל האחרונים, אני לא יודע כמה יהודים מדברים על זה, אבל החוקרים האחרונים, המפרשים, שמוציאים את הסוגיא של היסטוריה, הם מסבירים כך את העולם. היסטוריה היא הגבול של דברים שאי אפשר להבין אותם. למה? כי זה קרה רק פעם אחת, ולא יעבור, ולא יוסף, כל הגדה ולא יוסף. זה לא ממשיך.
מה אני מתכוון לומר? אני מתכוון לומר כך: הטבע, זה מה שאפשר להבין. כמו שאנו אומרים, הבסיס, הטבע הראשון, ואולי המדע הראשון, הוא המדע של העונות. אנשים רואים שחוזר בכל שנה השמש, הלבנה, הכוכבים, זה הולך במחזור, ומזה גדל בכל שנה מחדש. זה דבר שאפשר להבין. אפשר לומר שאפשר לחזות אותו, אפשר להבין שזה מגיע בכל שנה מחדש.
מובן, צריך לעשות עבודת השם, צריך לעשות תשובה כדי שיצליחו הגשמים של השנה. יש בזה דין, בראש השנה כל באי עולם נידונין, הכל בסדר. אבל הדין הוא דבר שמבינים. זה לא דבר שלמעלה מן הזמן, זה לא דבר שאין בו שום מדע. מדע הרי פירושו שעושים כללים. ומה פירוש להבין? להבין פירושו כמו שדיברנו בשבוע שעבר. להבין פירושו שאפשר לעשות מזה כלל.
אני יכול לומר באופן כללי יש חכמה, “עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו”. יש את המחזור, יש סדר, אני יכול לעשות כלל. מה שאתה רואה כל פעם, זה התחדשות אמנם, והפרטים הם התחדשות, אבל באופן כללי יש דברי חכמה, אפשר להבין זאת כסדר.
טבע ומדע
זה הפירוש של טבע, שאנו קוראים טבע, או שאנו קוראים לעולם הטבעי, שהוא מחזור. וממילא יש בזה מדע, יש בזה ידיעה, אפשר לדעת אותו, כי זה חוזר. כמו שאנו אומרים, כי זה חוזר יש גם חדש בכל שנה, כי זה חוזר. אם זה חוזר, זה עושה חדש, זה אולי שוב, אתה יכול לקרוא לזה עותק, אני לא יודע אם זה עותק, שוב אותו הדבר, אבל שוב, לא שוב כמו חידוש לגמרי, לא שוב בלתי צפוי, שוב צפוי לפי סדר.
זה הנושא של הטבע, של הטבע, שהמחזורים, שכל המדע, ההבנות הרבות, החכמה בנשיאות, בנוי על הבחנת הדפוסים, המחזורים שיש בטבע, ולהבין אותו, לעשות מזה כללים, אחר כך אפשר לחזות אותו, אחר כך אפשר להבין אותו, אפשר לשאול למה זה כך, מה הגורם לכך, וכו׳.
היסטוריה אינה ניתנת להבנה
כשאומרים היסטוריה, היסטוריה היא בדיוק, היסטוריה היא בדיוק הדבר שאי אפשר להסביר, אי אפשר לומר אותו, אי אפשר לחזות אותו, אי אפשר לומר מתי זה יקרה, מתי זה קרה, למה זה קרה, ואין בזה שום הסבר, אין בזה שום כלל, אין שום קטגוריה כללית שנקראת מתן תורה או יציאת מצרים, שקורה פעם אחת בלא יודע כמה שנים, וממילא, אם יש כלל, יודעים מתי זה קורה, כל פעם שיש רוח כזו, שמש כזו, בכל שנה בסוג תקופה כזו זה קורה? לא. זה קורה פעם אחת, ומאותה פעם אחת צריך לזכור אותו, כי זה קורה רק פעם אחת, דבר חד פעמי.
דברים חד פעמיים הם דברים כאלה שלא חוזרים, והם ממילא סוג דברים כאלה שאי אפשר להבין, אי אפשר לחזות אותם, אף אחד לא יכול לומר לך מתי זה יקרה, זה לא יקרה שוב, אף אחד לא יכול לומר לך למה זה קרה אז. אם היינו יכולים לדעת למה, היינו יודעים את הכלל, היינו יודעים איזה סוג דבר זה ומתי קורים דברים כאלה.
אם אומרים שזו היסטוריה, הפירוש הוא שזה קרה פעם אחת, זה לא חוזר, ואין לזה שום טעם, אין לזה שום מדע, אין שום הבנה בזה. אפשר רק לזכור אותו, אפשר רק לדעת מה קרה, אפשר ללמוד היסטוריה, לחקור אם זה קרה, כן, אפשר רק לחקור אם זה קרה.
הגבול של מחקר היסטורי
בואו נאמר בבירור, מי שמבין מתן תורה בתור היסטוריה, כך הם אומרים בבירור, אפשר לחקור אם זה קרה, אפשר לחפש ראיות, ראיות, לדעת אם זה קרה, אבל מה קרה, להבין זה מן הנמנע, אי אפשר להבין מה קרה, כי זה לא סוג דבר שניתן להבנה, ובמובן מסוים כל ההיסטוריה אינה סוג דבר שניתן להבנה. אתה לא יכול לשאול למה היה מלך פלוני שכבש מדינה פלונית בשנת פלונית.
מתן תורה: טבע או היסטוריה? — החידוש הרדיקלי של פנימיות התורה
פרק א: התפיסה ההיסטורית של מתן תורה וחסרונותיה
מה פירוש “היסטוריה” בהקשר זה?
אם היינו יכולים לדעת למה משהו קרה, היינו יודעים את הכלל — איזה סוג דבר זה, ומתי קורים דברים כאלה.
אבל אם אומרים שמשהו הוא היסטוריה, פירוש הדבר:
– זה קרה פעם אחת
– זה לא חוזר
– אין לזה שום טעם
– אין לזה שום מדע
– אין שום הבנה בזה
אפשר רק לזכור אותו, אפשר רק לחקור אם זה קרה — אבל מה קרה, להבין, זה מן הנמנע.
בואו נאמר בבירור: אלה שמבינים מתן תורה בתור היסטוריה, כך הם אומרים, זה הכלל שלהם: אפשר לחקור אם זה קרה, אפשר לחפש ראיות, ראיות, לדעת אם זה קרה. אבל מה קרה, להבין זה מן הנמנע. אי אפשר להבין מה קרה, כי זה לא סוג דבר שניתן להבנה.
היסטוריה בכלל אינה ניתנת להבנה
ובמובן מסוים, כל ההיסטוריה אינה סוג דבר שניתן להבנה. אתה לא יכול לשאול למה היה מלך פלוני, הוא שלט במדינה פלונית בשנת פלונית. אין בזה שום הסבר.
ממילא, מה עושים היסטוריונים? הם לא מחפשים להבין, הם יכולים לחפש סיבות, אבל כל הסיבות שהם מחפשים זה עוד קצת היסטוריה. הוא יכול למצוא ראיות ולחפש ראיות שזה היה לפני כן. בסדר, זה גרם לזה, וזה גרם לזה. במובן הזה יש משהו הסבר שקוראים לו הסברים היסטוריים.
אבל כל הדבר — למה קורה בכלל כל הדבר, למה בזמן הזה, למה לאנשים האלה, למה בתקופה הזו, באופן הזה — זה בהגדרה אין שום הסברים, כי היסטוריה, שאנו קוראים עכשיו למילה היסטוריה, אינה דבר שניתן להסבר.
נס מול טבע — הגדרה מדויקת
בסדר, זה כלומר, אפשר לומר כך עכשיו, זה כלומר נס. בחינת נס, שקראנו לפני רגע.
בחינת טבע פירושו:
– מה שאפשר לחזות
– שיש בו מחזור
– זה חוזר
– אפשר לדעת מתי זה חוזר
– יש בזה כלל
בחינת נס הוא:
– שאין בזה כלל
לפי איך מבין היסטוריה כאן, המשמעות היא שאין בזה שום כלל, אין שום הבנה, אתה לא יכול לומר למה, אף אחד לא מבין את זה, אין שום חכמה בזה. יש רק עדות, יש רק, כביכול, רק נבואה על זה, יש רק את הפרטים, יש רק את העובדה שזה קרה כך, זה קרה פעם אחת, וממילא פשוט סופרים ונזכרים רק מהפעם האחת שהייתה יציאת מצרים, מהפעם האחת שהיה מתן תורה.
איך רוב האנשים מבינים מתן תורה
כך רוב האנשים מבינים את נושא יציאת מצרים, לפי זה, ואת נושא מתן תורה, כל הדברים ההיסטוריים האלה שהאמונה היהודית, הדת היהודית, התורה היהודית בנויה עליהם.
לפי זה רוב האנשים מבינים שאין לזה שום שייכות חזרה לשאלת ההתחלה שלנו, אין שום שייכות למתיקות של מנחה חדשה, שחדשה פירושה, זה חידוש, אבל לא חידוש במובן של היסטוריה, זה חידוש כי כל שנה בא חידוש חדש, אפשר לתכנן את זה, יש בזה כלל, כי זו האמונה, זה לא, כן, טבע.
הערה: “טבע” לא פירושו כפירה
כשאני אומר כאן טבע אני לא מתכוון לכפירה. כן, הרבה פעמים כשלומדים ספרים, טבע פירושו אפיקורסות, אני לא מתכוון לאפיקורסות. אני מתכוון לסוג של סדר, סוג של קביעות שיש בעולם, כי זה “מחדש בטובו”, הקב״ה עושה את זה, ועל זה מודים להקב״ה, ובזה עובדים את הקב״ה, ובזה משבחים אותו וכו׳ וכו׳ וכו׳.
זה מאוד דתי, זה מאוד אמוני, זה בכלל לא אנטי-אמונה, זה בכלל לא אנטי-יהדות, אנטי-אמונה, אנטי-עבודת ה׳, סוג המבט הזה, אלא זה סוג אחד של מבט.
הבעיה: מתן תורה ותבואה חדשה הופכים לשני דברים נפרדים
ורוב האנשים כשאומרים להם דבר שהוא מתן תורה וכדומה, חושבים רק בבחינת היסטוריה, בבחינת נס, בבחינת כל פעם שזה קרה זה חד-פעמי, אפילו מה שקרה פעמיים, זה פעמיים קרה דבר חד-פעמי, אי אפשר לדעת למה זה קרה, אין בזה שום כלל, אפשר רק לדעת אם זה קרה.
ועל זה רוב האנשים שסוברים שהיהדות שלהם בנויה על מתן תורה, הם צריכים מאוד להוכיח שזה קרה, יש להם ראיה, היו שש מאות אלף איש, יש להם עדות, זה קרה, אבל מה שקרה אין בזה שום מבוא, ואין בזה שום הבנה.
זה בהגדרה נס, ובהגדרה נס אני מתכוון לומר דבר שאי אפשר להבין, כי אי אפשר לחזות אותו, אין בזה שום כלל.
ואם כך, נושא התבואה החדשה, אומרים אנשים, זה דבר טבעי, כאילו מסיבה כלשהי יש להם בראש שזה משהו לא דתי, זה משהו טבעי, כאילו זה לא הקב״ה עושה, כאילו זה מחזור של הטבע.
ששת ימי בראשית, הם כבר מאמינים בשבת, כן? שבת זה המשמעות של טבע, הם מאמינים רק ביום טוב שזה המשמעות של נס. אוקיי, במובן מסוים, אפשר להבין שיום טוב הוא כן נס, והם אומרים שתבואה חדשה עם מתן תורה הם שני דברים שונים.
מתן תורה הוא דבר חד-פעמי, כי זה נשאר לעד. דווקא לכן זה נשאר פעם אחת לעד, כי יש רק אחד מהם. ותבואה חדשה הוא דבר טבעי, זה בא כל שנה מחדש, יש מהלכים חדשים, זה מאוד טעים, אנשים שמחים, בא הקיץ, בא הקציר, מה שאין לזה שום קשר לתורה.
פרק ב: החידוש הרדיקלי של פנימיות התורה
כל מי שלומד פנימיות התורה יודע שזה לא נכון
אוקיי. עכשיו, כל אחד שלומד קצת פנימיות התורה, מי שפתח פעם ספר הזוהר, או מפרשים אחרונים של המקובלים, כן, האריז״ל, הרמ״ק, הספרים החסידיים, כל אחד שפותח אחד מהספרים האלה, כל הדבר שהוא אמר עכשיו, הוא צריך מיד לומר שזה לא נכון, זה לא הגיוני, זה לא אמת.
זה שמתן תורה קרה פעם אחת, זה לא דבר חד-פעמי. וכשאומרים שזה לא דבר חד-פעמי, מה פירוש הדבר לפי מה שהסברנו? זה לא דבר שאי אפשר להבין, זה לא דבר שצריך רק לשאול “האם היה” ואי אפשר לשאול “מה היה”. זה לא סוג כזה של דבר.
כל אחד שלומד קבלה, כל אחד שלומד חסידות, כל אחד שלומד איזה סוג של ספר של השכלה של יהדות, אפילו הוא לומד רמב״ם, אפילו הוא לומד שיטות אחרות שיש, אני יודע, כמעט כל אחד, חוץ ממש איזה ספרים אחרונים שחושבים כמו שאמרתי עכשיו, כמעט אף אחד מהם לא אומר שאי אפשר להבין מה זה מתן תורה.
אין שום ספר יהודי שאני מכיר, אף אחד אין, יש אבל אחד, אבל דרך המלך הרגילה של המקובלים, של החסידים, של הרמב״ם, כולם מודים על זה, שמתן תורה הוא כן דבר שאפשר להבין.
מובן מאליו, אף אחד לא אומר שזה פשוט להבין, אף אחד לא אומר שזה במדרגה שמשה רבינו הבין, נדבר על זה בעוד רגע, אבל אף אחד לא אומר שזה פשוט דבר חד-פעמי וצריך רק לדעת אם זה היה.
הערה: החיסרון של האמונה ההיסטורית — נפשית
לכן, אני יכול לומר הערה, הערה חשובה. יש הרבה יהודים שמדברים עכשיו, אנחנו מדברים על יסודות של אמונה, כן, יש הרבה יהודים שאומרים להם, מה היסוד של אמונה? שהיה מתן תורה, כמו שכתוב ברמב״ם, כתוב בכוזרי וכדומה, ויש לו ראיות, כן, זה מסתבר שזה באמת היה, כי היה מספיק ראיות וכדומה.
ואני מסתכל על היהודי הזה, ואני רואה שלאמונה שלו אין חיות. זה משהו מת. אין לו חיות. כשהוא מדבר על מתן תורה, זה חיוב. כן, הוא האמין שזה היה, וממילא צריך לקיים מה שכתוב. הקב״ה בא וסיפר מה צריך לעשות, ואיך יהיה לנו חיים טובים. הכל בסדר. הוא מסביר שיש ראיות טובות על מעמד הר סיני.
במחילה, הוא יהודי חשוב. אבל במחילה, אני לא רואה שעל זה רוקדים “עליונים ששו ותחתונים עלזו”. אני לא רואה שעל זה כותבים כתובה בין כנסת ישראל והקדוש ברוך הוא, שר׳ ישראל נג׳ארה ואחר כתבו, שקורים בסאטמאר ערב שבועות. אני לא רואה מה זה אומר. לא על זה אומרים את האקדמות מילין ששרים לפני שמדברים על מתן תורה, שמשמע לנו שיש להם ראיה, הגויים, “מרובי השכל וחשובים כבעלי איש ואישה”. ענק היו רק שלושה אנשים שראו נסים של ענק, ואצלנו היו שש מאות אלף איש.
במחילה, אולי אני האדם המוזר. אני לא רואה שעל זה מתרגשים. אני לא רואה שבזה יש חיות.
יסוד האמונה במובן נפשי
יסוד האמונה, יסוד האמונה צריך להיות… בואו נציב דבר פשוט. יש דבר שנקרא עיקרי אמונה או יסודי אמונה. יסודי אמונה פירושו יסודות לחיי האדם, כן? אתה יכול להוכיח לגוי, “אשתך כגפן פוריה”, “בניך כשתילי זיתים”, התשובות… אוקיי, תשובות טובות מאוד, מה שהטיעונים האפולוגטיים אומרים.
אבל אני מדבר כאן על יסוד האמונה במובן נפשי, כן? שיעור ערב שבת ויום טוב הוא לדבר מה מדבר באמת בחיות לנפשות ישראל. יסוד האמונה פירושו, מה הדבר האמיתי שמחיה אותך? מה מחיה אותך בענין של היהדות שלך, בענין של התורה שלך שאתה עושה בחייך, שאתה אוכל שבת, שאתה חוגג שבועות, וכן הלאה? מה הדבר המחיה?
אני יודע, אני לא מאמין שיעשו כמו כומר, ניתוח, יכנסו להסתכל בנשמת האדם וימצאו את הדבר שהכי מחיה אותו, ולא ימצאו שום ידיעה, שום ראיה שהיו 600,000 איש במעמד הר סיני, לא רואים על שום אבן, אפילו לא אצל האנשים שאומרים את הדרשות. בוודאי צריך לומר אותם, כדי להושיב לבות עולם, אבל לא את זה מוצאים.
ובוודאי מצד שני, שם צריך להיות מעמד הר סיני, שם צריך להיות מעמד הנבואה. יכול להיות שלאדם יש מקורות אחרים, הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו, אבל זה בוודאי דבר נכון להבין איך יש את החיות, האור, החתונה, החיות של מעמד הר סיני. חייב להיות בזה חיות, וכל יהודי מזדהה עם זה, הוא אומר, “אנחנו אלה שקיבלו שם את התורה, אנחנו מקבלי התורה, וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באמת באהבה”, כן? כמו שאומרים באהבה רבה. זה חייב להיות כך.
המסקנה: מתן תורה הוא טבע, לא היסטוריה
אם זה חייב להיות כך, כל אחד יבין, חייב להיות שפנימיות האמונה שלנו, פנימיות התורה — פנימיות התורה פירושה מה שמתיישב על הלב, מה שנכון, וממילא זה גם האמת — היא לא שמעמד הר סיני הוא היסטוריה. זה לא דבר חד-פעמי שאי אפשר להבין, שאפשר רק לדעת שזה קרה וממילא מחויבים לקיים את זה. זה לא זה.
זה טבע. זה דבר שיש לו סדר, אפשר להבין אותו, יש בזה כלל מסוים אפילו. אחד אומר שזה חד-פעמי, נדבר על זה, זה סוג אחר של חד-פעמי. יש בזה כלל מסוים, יש בזה הבנה מסוימת.
מי שלומד כך — רואה בבירור
ומי שלומד כך, מי שלומד ספר חסידי, מי שלומד רמ״ק ואריז״ל, רואה מאוד בבירור, ובפרט מי שלומד את הספרים החסידיים החדים יותר שאומרים את זה בדרך הכי חדה שאפשר, רואה שמעמד הר סיני הוא דבר שיודעים איך לעשות, אנחנו יודעים איך לעשות את זה, אנחנו יודעים איך לעשות את זה. זה לא דבר שאנחנו לא יודעים איך לעשות, זה דבר שאנחנו כן יודעים. מובן מאליו, כל אחד לפי השגתו, מובן מאליו, צריך להאמין שיש יותר ממה שאנחנו מבינים, אבל ביסוד זה לא סוג הדבר שהוא חד-פעמי.
בכל ספר חסידי כתוב זה
ובכל ספר חסידי כתוב זה. ריבונו של עולם, רציתי שיתפסו איזה דבר רדיקלי הם אומרים, איזה חידוש הם אומרים.
בכל ספר חסידי בעולם כתוב שככל הנראה זה לא דבר חד-פעמי, זה חוזר כל שנה.
אמת, כתוב בכל ספר חסידי בעולם. מי שידע, מי שפתח פעם, אפילו ספרים לא חסידיים אומרים את זה כבר, אבל הספרים החסידיים דיברו על זה מאוד חזק, בפרט היסוד. כתוב כבר באריז״ל, ובמקובלים ראשונים חייב שזה כתוב, דיברתי פעם עם מישהו שזה כתוב.
הסדר העמוק יותר של מתן תורה: מטבע ונס למחזורים הגדולים יותר של העולם
פרק ג: היסוד החסידי – מעמד הר סיני חוזר כל שנה
החידוש הרדיקלי בספרים חסידיים
בכל ספר חסידי כתוב, אני אומר לכם רבותי, עכשיו הם מתחילים לתפוס איזה דבר רדיקלי הם אומרים, איזה חידוש הם אומרים. בכל ספר חסידי בעולם כתוב שמעמד הר סיני הוא לא דבר חד-פעמי – זה חוזר כל שנה. אמת? כתוב בכל ספר חסידי בעולם.
מי שידע פעם פתח, אפילו ספרים לא חסידיים אומרים את זה כבר, אבל הספרים החסידיים דיברו על זה מאוד חזק – זה יסוד. כתוב כבר באריז״ל [רבי יצחק לוריא], ובמקובלים ראשונים חייב שזה כתוב. דיברתי פעם צריך שזה כתוב בפירוש, למה זה לא כתוב ממש בלשון הזו, וכך צריך להתאמץ, אבל בטוח שהוא גם האמין כך, וכדומה. והרמב״ן [רבי משה בן נחמן] אולי כתוב בפירוש, גם צריך לדעת איפה לקרוא את הדברים. אבל בטוח בספרים חסידיים כתוב בפירוש – מעמד הר סיני חוזר כל שנה.
המשל של הקציר – החזרה השנתית
בדיוק כמו שהקציר הוא כל שנה חדש, וזה כל שנה אותו דבר, ואנחנו יודעים לומר שיכולים לבוא שבעה מיני פורעניות [שבעה מיני עונשים], עדיין צריך שהקב״ה יעשה רגע, עדיין צריך שהכל יסתדר – אבל יש בזה כלל, אפשר להבין את זה. על זה בנויה החכמה האנושית [חכמה אנושית], החכמה של בני אדם, החכמה של הבורא, כן? הבורא של בורא עולמות [יוצר עולמות]. זה בנוי על זה שזה בא כל שנה. בדיוק כך כל שנה בא שבועות, זה בא כל שנה.
אברהם אבינו ושבועות לפני מתן תורה
השאלה: מה היה ו׳ בסיון לפני יציאת מצרים?
ומסתכלים בספרים חסידיים מסוימים, ישאלו אפילו שאלה כזו: ומה היה ו׳ בסיון, מה היה בתקופה לפני שהיה המעשה של יציאת מצרים ומתן תורה?
אומרים בפירוש, וזה בנוי על מאמרי חז״ל [דברי חכמינו זכרונם לברכה] שאומרים דבר כזה: כבר היה אז גם שבועות. “קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה” [אברהם אבינו קיים את כל התורה לפני שניתנה], אומר הצאנזער רב ואחרים – אני זוכר שהצאנזער רב אומר את זה בפירוש, ואחרים.
המשל של עוגת הגבינה של אברהם
מה פירוש הדבר? שאברהם אבינו בשבועות בבוקר אכל עוגת גבינה, ושאלו אותו: למה אתה אוכל עוגת גבינה? כי היהודים קיבלו היום את התורה, ואני מאוד שמח על זה, ומה שהכוונה היא, ואוכלים עוגת גבינה.
ישאלו: מה פירוש היהודים קיבלו את התורה? היהודים הם הנכדים שלך שעתידים להיות, ועדיין לא היה המעשה, עדיין לא נכנסו למצרים. מה אתה אומר?
התשובה: יש סדר בעולם
הוא ענה – התשובה הייתה קצת נפשית מהגשמיות [טעימה מהגשמיות], אבל הוא אמר: מה פירוש? יש סדר בעולם, ובסדר הזה, בזמן הקצוב [זמן מסוים], יש זמן של מתן תורה מעצמו [מעצמו]. כי יש סדר שהוא כך, זה זמן טוב לתת את התורה, כן?
כמו שזה זמן טוב בניסן לצאת ממצרים, זה זמן טוב בסיון לקבל את התורה – לפי הסדר של הטבע [טבע], לפי הדרך שבה מזג האוויר עובד. צריך להיות מזג אוויר טוב, כמו שכתוב במדרשים: זמן הפסח, בפסח לעתיד, זה מזג האוויר הכי טוב – לא חם מדי, לא קר מדי, יש זמן נעים לצאת החוצה, לעשות מעמד הר סיני גדול.
הבהירות של הזמן
והבהירות של היום מוציאה את הבהירות של העולם – עת רצון לדעת כי ה׳ הוא האלקים [זמן רצון לדעת שה׳ הוא האלקים], שבעה שמים [שבעה שמיים] שנפתחים, זה דבר שיוצא מהבהירות של הטבע שיש בתקופה, כמו שכתוב במדרשים, והרמב״ן מביא את זה, והזוהר מביא את זה, ספרים אחרים.
ההבדל בין טבע ונס – לא מה שחושבים
השאלה: האם מתן תורה הוא סתם דבר טבעי?
והרמב״ן עשה שבועות במתן תורה. נשאל: זה אותו דבר כמו טבע? מתן תורה הוא סתם דבר טבעי, אותה רמה כמו סתם המחזורים הרגילים של השנה, של היום, של השבוע, של החודש?
בוודאי לא! מה פירוש בוודאי לא?!
שני דברים
קודם כל! כשאנחנו אומרים שיש סדר, מהלך איך הדברים אמורים להיות, פירוש הדבר עדיין שיהיה אותו דבר – פירוש הדבר עדיין לא שהכל בדיוק מה שרואים, מה שנראה לעיניים [נראה לעיניים] ברגע הראשון. אנשים חושבים שטבע זה אותו דבר כמו שטחיות – טבע לא אותו דבר כמו שטחיות.
ההבדל בין שבת ויום טוב
יכול בוודאי להיות, יש הבדל, יש הבדל אמיתי בין שבת ויום טוב, כי רואים עוד רמה של הבדל. אבל הדבר הראשון הוא: יש הבדל אמיתי בין טבע ונס.
הקטגוריות של טבע ונס – שתי דרכים להבין את העולם
הקטגוריות שנקראות טבע ונס – אף על פי שהן לא עומדות בתורה בפשטות אף פעם, צריך לדעת את זה: לא עומד בתורה, לא טבע ולא נס לא עומד – הכל הוא אותו הקב״ה שעושה הכל. אבל בואו נאמר, העולם מדבר כבר זמן רב על זה, ויש כאן רמה אמיתית.
שבת ויום טוב – שתי קטגוריות
ובתורה רואים גם כן שיש דרכי שלום, ויש שבת ויום טוב, שהם שני מיני דברים שונים – אף על פי שיום טוב נקרא שבת, ושבת נקרא יום טוב אולי, מועד, מקרא קודש – אבל הכל שתי קטגוריות.
והחילוק הוא:
שבת היא משהו שרואים בקלות – כל ילד מבין שזה שבת. יום טוב היא מערכת רחבה יותר. אפשר אפילו לומר בפשטות, כן: שבת היא מה שבני אדם עובדים ששת ימים, נחים ביום השביעי.
יום טוב היא מה שיש מחזור של טבע. לקח כמה שנים עד שאדם הראשון, כן, תפס שכל קיץ חוזרת החמימות, דברים גדלים. זה דבר אחד.
יום טוב במובן ההיסטורי – סדר עמוק יותר
ואם אתה אומר יום טוב במובן ההיסטורי, כשמדברים על יציאת מצרים – כאן יש עוד סדר עמוק יותר. יש עוד סדר גדול יותר, כמו שדיברנו בשבוע הקודם: יש עוד סדר גדול יותר של כל ימות עולם, העולם.
לא רק שבכל שנה יש מחזור שחוזר הקציר, חוזר מה שגדל שוב בכל שנה – אלא באנושות יש סדר. כמו שדיברנו על ארבע מאות שנה, על הקץ, כל הדברים האלה. יש סדר גדול יותר בעולם. יש סדר כשבני אדם מקבלים תורה, יש סדר כשנכנסים לגלות, כשיוצאים מגלות. אמנם הסדר אינו מדויק כמו מה שאתה עושה חשבון, כמו שדיברנו, אבל יש סדר גדול יותר, יש סדר עמוק יותר.
ממילא: נס אינו חד-פעמי
ממילא, כשאנחנו אומרים שיום טוב היא דבר גדול יותר משבת, שיש חילוק בין נס לטבע – אין אנו מתכוונים לומר שהנס הוא אקראי, שהנס הוא חד-פעמי. הנס אינו חד-פעמי.
מדוע זה נראה חד-פעמי?
אלא בואו נאמר כך: מדוע זה נראה לנו חד-פעמי? אפשר אפילו לומר כך, בואו נאמר שבמחזור שלנו, כמו שהרמב״ן היה אומר, במחזור שלנו של שמיטה, בשבעת אלפים השנים שלנו – היה רק פעם אחת מתן תורה שאנחנו מדברים עליו. אמת. זה בוודאי אמת במובן אחד, כן? יש אמנם כל שנה, אבל זה עניין קטן. העניין הגדול היה רק פעם אחת.
זה לא אומר שאין מחזור – זה רק אומר שאנחנו בני אדם קטנים. אנחנו זוכרים רק כמה אלפי שנים מהעולם. התורה שלנו, בפשט התורה עומדת אפילו רק כמה אלפי שנים מהעולם. עדיין לא אומר.
העולם הגדול יותר – מה שהמדע והמקובלים אומרים
העולם הוא הרבה יותר גדול
כל אחד יודע היום, המדע סיפר לנו שהעולם הוא הרבה יותר גדול מכמה אלפי שנים. והמדע אינו מדע חדש, כמו שר׳ אריה קפלן כבר ציין: המקובלים כבר חשבו מזמן שהעולם הוא הרבה יותר גדול משבעת אלפים שנה.
היסוד של קבלה: התורה גדולה יותר מהראש שלך
זה בכלל מובן מאליו היסוד של קבלה: שמה שאנחנו רואים מהתורה, כן – לא משום שהם לא מאמינים בקדושת התורה, להיפך, הם מאמינים יותר בקדושת התורה, נכון? הם אומרים: איך אתה רואה את התורה? מהו צירוף האותיות שהתורה עומדת בו בכלל? מהי הדרך איך אתה מפרש את התורה? לפי הקטנות שאתה נמצא בה.
הקב״ה התמעט
אתה מביא את התורה למטה – הקב״ה התמעט, מדבר תורה שכל אחד יכול להבין. אדם, אדם רגיל, לא יכול להבין יותר מכמה אלפי שנים, והתורה מדברת על כמה אלפי שנים. וכמה אלפי השנים שאנחנו יכולים מתחיל המחזור של מעשה בראשית, עובר לאבות, ליציאת מצרים, למשיח – כל המחזור. זה רק דבר קטן אחד שאתה יכול לראות.
פירושים גדולים יותר של תורה
הקב״ה הוא הרבה יותר גדול מזה, והתורה היא הרבה יותר גדולה מזה. יש פירוש על התורה שמדבר על מחזורים הרבה יותר גדולים, שעומד בדרך רמז, בדרך דרש, בדרך סוד.
ויש אפילו פירושים גדולים יותר שלוקחים ממחזורים עוד יותר גדולים, שהתורה בכלל לא מדברת על עולם העשייה, מדברת בכלל על מלאכים, על אצילות.
המוסר החזק של הזוהר
התורה שאנחנו יכולים לראות, כן? מי שאומר שמה שהוא פשוטו של מקרא חייב להיות אמת וזה הדבר היחיד – לא עושה את התורה גדולה יותר, הוא עושה את התורה קטנה יותר.
כל מי שלומד קצת קבלה, כל מי שלומד קצת זוהר, רואה את זה: איך הזוהר גוער כל כך חזק במי שאומר שאין בתורה אלא פשט, כן?
האיזון הנכון
אנשים אומרים: בוודאי, הפשט הוא גם – אתה חייב להאמין שהפשט אינו אמת, אתה צריך לדעת שיש פשט של הפשט. ומי שאומר שהוא יודע את הפשט של הפשט, וזו כל האמת – לא רק שהוא כופר בגדולת התורה, הוא חושב שהתורה קטנה כמו הראש שלו, הוא גם בעל גאווה עצום. הפשט הזה, זה כל הפשט, ומי שמאמין אחרת הוא אפיקורס. הלא?
אבל צריך לקחת ברצינות את הפשט שלו
בוודאי צריך יהודי להאמין שהפשט שלו שהוא מאמין בתורה – זה חלקו בתורה, זה מה שהקב״ה נתן לו, והוא צריך לקחת את זה ברצינות. אדם שלא לוקח ברצינות מה שהוא מבין הוא סתם עצלן, הוא לא לוקח שום דבר ברצינות. אדם צריך לקחת ברצינות מה שהוא מבין, והוא צריך להאמין.
התורה כמו קליידוסקופ
התורה היא אמנם כמו קליידוסקופ – היא מראה את עצמה לאדם לפי הבנתו. הקב״ה נתן על מנת כן את התורה, שאתם, בני אדם, תסתכלו ותראו שהקב״ה ברא את העולם בששת ימים, בששת אלפים שנה – זה מסתדר בדיוק, זה הגיוני בראש שלו. על מנת כן יש חלק אמיתי בתורה.
אבל שאדם יאמר שזו כל התורה, שאדם יאמר שהתורה אינה גדולה יותר מזה – הוא סתם אפיקורס, סתם אדם קטן שלא יכול לראות שיש גדול יותר ממנו.
המשל של חיי אדם אחד – איך רואים נס וטבע
האדם שרואה רק את עצמו
וממילא, התורה שלנו עומדת רק – ואם אתה מסתכל, יש לך ראייה מוגבלת, אתה אדם, אתה בקושי יכול לראות. “אלף שנים בעיניך” – אדם בקושי יכול לראות כמה שנים, כמה אלפי שנים. וכמה אלפי השנים היא אמנם התרחשות חד-פעמית, מעמד הר סיני.
בדיוק כמו שאדם יחשוב, כן, תחשוב כך: תדמיין אדם שחי רק פעם אחת, בואו ניקח אותו במחזור פשוט, איך נדבר על המחזור של חיי אדם? אדם נולד, הוא גדל, הוא מזדקן, הוא מגיע לגיל העמידה, ואחר כך הוא יורד והוא מת.
מהפרספקטיבה האינדיבידואלית – הכל הוא נס
אדם שרואה רק את עצמו, אגואיסט, מי שהוא כמו אותו שהוא חושב שהפשט שלו הוא הפשט הפשוט וכל אחד צריך להאמין בזה, אין יותר מזה – הוא רואה, הוא רואה מה? הוא אומר: נולדתי, זה היה נס. אף אחד לא יכול היה לחזות, לא ידעתי לפני שנולדתי, לא הייתי. הוא ממש יש מאין.
וכשהוא נעשה בר מצווה, זה גם נס. מי אמר? הוא כבר שלוש עשרה שנה, אחר כך הוא נעשה בר מצווה, אה, יפה, הוא נעשה בר מצווה. ואחר כך היה לו חתונה, אחר כך הוא הגיע לגיל העמידה, יש לו ילדים, וכן הלאה כל סדר החיים, עד שהוא מת. כל דבר הוא אצלי נס.
נפלאותיך שבכל יום
וכך זה אמנם. מה, שיאמרו “נפלאותיך שבכל יום”, מהפרספקטיבה של יחיד אחד, של פרט אחד – כל דבר שקורה לו בחייו הוא נס, הוא פלא, הוא לא יכול לחזות את עצמו. אי אפשר אמנם לחזות על הפרט, נכון? בדיוק מתי תתחתן, מתי יהיו לך ילדים, מתי תחלה, מתי תמות – אדם לא יודע, נכון? “יום המיתה נעלם מן האדם”, זה נס. מבחינת הפרט שלו, אם הוא מסתכל בעולמו המצומצם, זה נס.
אבל ממבט רחב יותר – רואים את הטבע
אבל אם אדם הוא קצת חכם, הוא לא כזה אגואיסט, הוא לא כל כך תקוע בעצמו, הוא מסתכל סביב על אנשים אחרים – הוא רואה: אה, רגע, הפרטים הפרטיים, בדיוק מתי תמות, מתי תיוולד, אף אחד לא יכול לדעת. את זה צריך אולי נבואה או משהו אחר לדעת. או אולי יש הנאה, לא יודע.
אבל יש כזה טבע, שעל פי רוב בני האדם כסדר נולדים, וכסדר גדלים, וכסדר נעשים גדולים יותר, והם יורדים, והם מתים. את המחזור הזה, אחר כך חוזר, תחיית המתים, מה שהמחזור הוא – את המחזור אפשר לראות.
איך רואים את זה?
איך רואים את זה? לא מפרט אחד, אלא מלהסתכל במבט רחב יותר. אתה מסתכל סביב, אתה עושה הכללה, אתה רואה את כל בני האדם, לכל אדם קורה זה. אה, אתה לא הראשון שנולד, אתה לא הראשון שמת. יש כלל.
הקב״ה מנהיג את העולם בחכמה
הקב״ה מנהיג את העולם בחכמה. חכמה פירושה כללים, כמו שבינה ראינו פירושה כללים. יש כלל, יש דבר טבעי, אפשר לצפות שרוב בני האדם נולדים וגדלים ומתים. מובן מאליו, זה לא אומר שלאדם אין בחירה, זה לא אומר שהאדם לא צריך לעשות מה שהוא צריך לעשות, כמו כל מה שדיברנו – אבל זה עדיין כלל הדברים.
בקנה המידה העולמי: מעמד הר סיני – חד-פעמי רק מהמבט שלנו
אותה דרך על כל העולם
ובאותה דרך, ובאותה דרך שזה אמת על האדם, זה אמת על כל העולם. איך אנחנו מסתכלים על החלק הקטן שלנו מההיסטוריה שאנחנו חלק ממנה, העולם שלנו, השמיטה שלנו שבה נולדנו – רואים, כן, היה פעם אחת מעמד הר סיני, פעם אחת יציאת מצרים.
האמת היא, אפילו בעולם שלנו אפשר כבר לראות יותר פעמים ממה שמובן, אבל בואו נדבר על המובן שיש רק פעם אחת, יש רק פעם אחת. אבל להסתכל קצת יותר גדול – אנחנו לא יכולים להסתכל יותר גדול, כי זו האמת שלנו.
מתן תורה במחזורים הגדולים יותר של שמיטות ויובל: מהיסטוריה לנצחיות
פרק ד: המבט של השמיטות והגאונות של המקובלים
תולדות העולם במחזורים גדולים יותר: גבולות המבט שלנו
באותה דרך, הרשה לי לומר עוד משל, באותה דרך שזה אמת על האדם, זה אמת על כל העולם. איפה שאנחנו מסתכלים על החלק הקטן שלנו מההיסטוריה, שאנחנו חלק ממנה בעולם שלנו, השמיטה שלנו, שבה נולדנו, רואים, כן, היה פעם אחת מעמד הר סיני, פעם אחת יציאת מצרים. אמת שאפילו בעולם שלנו אפשר לראות יותר פעמים מי שמבין, אבל בואו נדבר על המקרה שיש רק פעם אחת, רק פעם אחת.
אבל להסתכל קצת יותר גדול, אנחנו לא יכולים להסתכל יותר גדול, כי כאן זה באמת מוגבל. תדמיין שאדם באמת לא היה יכול לראות אדם אחר, כי הוא באמת לא יכול לראות, הוא היה חייב לומר כן, אולי הוא יכול להאמין שיש שני, אבל הוא לא רואה את השני. אבל על זה אולי עומדים לא צריך להסתכל מילא פאר ומילא אוכח, אנחנו באמת לא יכולים, אנחנו יכולים לספקולציות.
גילוי סודות התורה: העולם נעשה גדול יותר
היום יש לנו על דברים טבעיים מסוימים, שמו כן מדע, יש לנו כן, ונתגלו הרבה סודות התורה. אנחנו יודעים לדעת יותר דברים מכמה אלפי השנים שהתורה, לפי מה שהכלים המקבלים שלנו יכלו לתפוס, אמרה לנו. אבל ובוודאי זה נקרא גילוי סודות התורה, כן, העולם נעשה הרבה יותר גדול לבני אדם.
וכל מי שלומד ברמב״ם הלכות יסודי התורה, או אפילו בספרים מתמטיים, כמה גדול עולם הכוכבים, יודע שזה היה מבט מצומצם מאוד, שבני אדם זה אמת במובן מסוים, וזה לא שקר, זה אמת מנקודת מבט, מהפרספקטיבה איך אנחנו רואים, אמת התאימו החשבונות שלהם. אבל היום נתגלה הרבה יותר מה שאנחנו קוראים חכמת הבריאה, הרבה יותר נפלאות הבורא, אנחנו יודעים שהעולם הוא מיליוני פעמים גדול יותר ממה שהם יכלו לדמיין.
אותו דבר להיסטוריה: לא כולם צריכים לדעת את זה
ואותו דבר להיסטוריה. אנחנו כמה טוב יודעים אנחנו סדר היום הוא כבר חקירת פרטיות, אבל אנחנו יודעים שזה הרבה יותר גדול מזה. וברוך ה׳, לא לכל בני האדם יש כלום לזה, כולם צריכים להמשיך להאמין בפשט פשוט. אבל מי שיש לו כלום, מי שיכול להבין שמה שאומרים לו בפשט פשוט, הוא רק לפי הכלום הקטן שיש לו, שאמרו לסבא סבא סבא זקן שלו שם פעם במצרים, ולפי מה שהראש הקטן שלהם הכלים הקטנים יכלו להיות, הראשונים אמרו ממש כך.
ספר התמונה, הרמב״ן, הרשב״א: מתן תורה בשמיטות
והבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו דבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, יש גם אצל הקב״ה, או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שאדם מתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב״ה את מידות החסד.
ספר התמונה והרמב״ן, הרשב״א, הם כולם האמינו כך שאתה רוצה לספר לנו מעשה שהיה בשנת ב׳ אלפים תמ״ח היה מתן תורה, זה ב׳ אלפים תמ״ח של השמיטה השנייה, הם אמרו. כבר היה פעם אחת עולם שלם עם מתן תורה לפני כן, ויכול להיות עוד אחר כך, וכאן יש כלל מסוים, אחרי אלפיים שנה של עולם בערך בדרך כלל בא מתן תורה.
האנלוגיה של המחזור של אדם
כי הם חשבו כך, וזה הגיוני מאוד, מובן מאליו זה חוץ לידיעה, אנחנו לא ראינו באמת את השמיטות הקודמות כי אנחנו לא יכולים, אנחנו לא נולדנו שם. אבל תחשוב על האנלוגיה של המחזור של אדם, זה הגיוני לחלוטין שכאן יש סדר, כאן יש דבר שאפשר כן להבין. הפשט הוא רק מחזור כל כך גדול שאנחנו רואים רק פעם אחת ממנו, ממילא זה נראה לנו כמו דבר חד-פעמי.
אחדות התורה: הנצחיות של התורה ושער החמישים
פרק ד: המשך – הבנת מתן תורה כתהליך מתמיד
אבל אם היית יכול להסתכל מנקודת המבט של הקב״ה, היית יכול להסתכל מנקודת המבט של מלאך, של משהו שיודע הרבה יותר, היית רואה שגם מתן תורה הגיוני.
גאונות המקובלים: מתן תורה הוא דבר ההווה תמיד
והגאונות, המבט שמראה לנו שמתן תורה אינו דבר חד-פעמי, הוא דבר ההווה תמיד, הוא מתחדש, כמו שיש “מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית”, כך יש “בכל יום יהיו בעיניך כחדשים” אומר המדרש, והמקובלים והספרים החסידיים לוקחים את המדרש הזה באופן ממשי, לא כל מדרש הוא ממשי, המדרש הזה ממשי, התורה חדשה בכל שנה.
היא לא רק חדשה בכל שנה, כמו שהתבואה חדשה בכל שנה, יש דרך מסוימת שבה התורה נולדת, ובאופן כללי בתקופת השנה, באופן פרטי בכל יום, באופן כללי יותר בחיים של כל אדם, באופן כללי יותר בכל דור, באופן כללי יותר בכל מחזור של דורות.
המבנה של המחזורים: מיום עד שמיטה
לכל דור יש קשר אחד עם השני, יש כמו קבוצות של דורות, ולכל אחת מהן יש בחינה של מתן תורה שקורה בזמן מסוים, אחרי הכנה מסוימת של שבע שבועות, אחרי תהליך מסוים. התורה אינה הדבר הראשון, התורה תמיד באה מאוחר במציאות, כי לוקח זמן להגיע אליה, אבל יש מחזור, זו התורה.
כוחם של המקובלים: להסתכל מנקודת המבט של שער החמישים
וזה הגיע אלינו מכוחם של המקובלים, מהמתעמקים שהעזו, אולי לא היה להם רשות, אדם לא רשאי להסתכל יותר מדי, אבל היתה להם היכולת והיתה להם האמת להסתכל על העולם כפי שהוא, “כאלף שנים בעיניך”, הם יכולים להסתכל על כל השמיטות ביחד, כמעט מנקודת המבט של שער החמישים, יכולים לראות הכל בבת אחת.
הם סיפרו לנו מה? שמתן תורה אינו דבר חד-פעמי, הוא דבר מתמיד, הוא דבר שאפשר להתחבר אליו ולהוציא אותו. בוודאי, אנחנו לא… כמו שאנחנו אומרים, אנחנו אומרים רק ביסוד, זה לא אומר שאנחנו יודעים כל פרט, אבל ממילא אתה יכול גם לומר בחייך, ממילא אתה יכול גם לומר בשנה שלך, ממילא אתה יכול גם לומר בנקודה שלך, מה?
הורדת המחזורים הגדולים לקטנים: שבועות בכל שנה
שבכל קיץ, בכל תקופת סיון מגיע אור חדש של תורה לעולם. למה? זה בזהר אנפין, בפרטיות, הדרך שבה המחזור עובד. בדיוק כמו שאחרי שבע… אני לא יודע מה, אחרי כמה דורות, אחרי שישים ושישה דורות בעולם, בעולם, במחזור של העולם שאנחנו יודעים, היה מתן תורה גדול בהר סיני, כך בכל שנה אחרי חודש אייר, אחרי שבעה שבועות, שמתאים בערך בחשבון כך דומה לשישים ושישה דורות, בא מתן תורה, בא שבועות.
שבועות הוא דבר טבעי
ושבועות הוא דבר טבעי. לא טבעי שלא כל גוי יודע עליו, לא כל טיפש יודע עליו, כי הוא לא מבין את המחזורים הגדולים יותר של הטבע, הוא יכול לראות רק מה שהוא רואה. אבל מי שכן, הוא מסתכל יותר רחב. ואחר כך, כשהם ראו את הגדולים יותר, הם הורידו אותם גם לקטנים יותר, והראו שיש בחינת מתן תורה קטנה, התחדשות שבאה כאן. זה היסוד, ואני מקווה שזה יצא ברור, כי אני חושב שזו הבהירות המדהימה שהוא אומר כאן.
פרק ה: שער החמישים וההבנה של “למעלה מן המחזור”
ללכת עוד יותר רחוק: השאלה של שבת ויום טוב
ועכשיו אני יכול ללכת אפילו יותר רחוק. אני מקווה שלא נאבד ונתבלבל אם אני הולך עוד יותר רחוק, אבל אני רוצה ללכת אפילו יותר רחוק ולומר עוד נקודה, ועוד ללכת אפילו יותר רחוק. אני רוצה ללכת יותר רחוק כך, ואני רוצה לומר עוד תירוץ לשאלה שהיתה לנו.
שאלנו קודם, שאם אנחנו אומרים שמתן תורה וכל הדברים האלה הם גם דברים טבעיים, הם חוזרים על עצמם בכל שנה, כמו שהאריז״ל הקדוש לימד אותנו, אז אם כך, מה ההבדל בין שבת ליום טוב? מה ההבדל בין טבע לנס?
ראשית: נס הוא מחזור גדול יותר
ראשית אמרנו שנס הוא מחזור גדול יותר, זה דבר אחד.
אבל באמת: שבת של ימים טובים מול שער החמישים
אבל באמת, ההבנה שאמרנו עד עכשיו היא רק ההבנה של השבת שבתוך הספירה. שבע שבתות, יש שבע שבתות, ובכל שבוע יש בחינת שבת, זו השבת של ימים טובים, של הספירה.
אבל, למדנו בשבוע שעבר שיש גם שער החמישים. שער החמישים היה מסביר, וזה המבט, איך כל הדבר הוא רק דבר אחד, “כל התורה כולה ענין אחד”. כן, כל התורה עוברת היסטוריה מבראשית עד עזרא, טוב מאוד, אבל יש רק מילה אחת, אפשר לומר אותה בשנייה אחת, אפשר להבין את כל הדבר למפרע.
באותה דרך: התורה גבוהה מהטבע
ובאותה דרך יש כאן עוד הבנה שמסבירה מה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שהתורה גבוהה מהטבע, שהמצוות הן למעלה, זה נקרא עולם השמיני, נכון? כמו שעכשיו בא בוודאי מכאן, משמיטה ויובל, ממתן תורה, ומתן תורה הוא יום החמישים, זה בדיוק, וכאן אפשר בוודאי לומר, זה בדיוק הדבר שבא אחרי כל המחזור, שהוא למעלה מכל המחזור.
אף אחד לא אומר שהכל בתורה הוא במחזור
אף אחד לא אומר שכמו שכתוב כן, התורה היא דברים היסטוריים, המפקד של הנשיאים שאמרנו, רק פעם אחת אמרו, פעם אחת זה לא במחזור, זה אומר שאי אפשר להבין את זה.
אז מובן שהתורה היא באמת, התורה הפשוטה יש כאן קשר, כמו שכבר דיברנו.
שער החמישים לפי הבעל שם טוב: עוד מחזור
כשאנחנו אומרים ששער החמישים הוא למעלה מן המחזור, לפי מה שהבעל שם טוב לימד, זה אומר שזו ההשגה של עוד מחזור, כמו יובל. יש מחלוקת אם שנת היובל עולה מן המנין, שקשור ליסוד, שקשור לאותה חקירה אם כתר הוא מהספירות הראשונות. זה כולו אותה רעיון. בסדר.
אבל לאמיתו של דבר: למעלה מהבנתנו
אבל לאמיתו של דבר, כשאנחנו אומרים שזה למעלה מן המחזור, אנחנו מתכוונים לומר שזה למעלה מהבנתנו. זה לא אומר שאין באמת סדר, זה רק אומר, כמו שהרמב״ם אומר על טעמי המצוות, יש מי שאומר שלמצוות אין טעם, יש מי שאומר שלמצוות יש טעם, אבל זה בחכמתו של הקדוש ברוך הוא, לא החכמה שלנו, אנחנו אנשים קטנים, אנחנו לא מבינים את זה.
זה שונה מלומר שאין לזה טעם, שזה סתם אקראי, שזה ביסודו ללא טעם.
זה פשט פשוט, אבל בפשט עמוק יותר…
זה פשט פשוט. אבל בפשט עמוק יותר זה מחובר למה שדיברנו קודם, למה שדיברנו בשבוע שעבר. כשאנחנו אומרים שהתורה היא שער החמישים, ואנחנו אומרים שהתורה היא כן למעלה מן הזמן, זה לא מחזור, מה אנחנו מתכוונים לומר?
פרק ו: שם הוי״ה וההבנה של נצחיות
צריך כאן לזכור: היה הווה ויהיה
צריך כאן לזכור, נאמר בדרך הפשוטה ביותר שאפשר לומר את זה. סודות ורזים ידועים, כל אחד יודע שכתוב בשלחן ערוך שהקב״ה הוא היה הווה ויהיה, שי-ה-ו-ה, הכוונה, אחת הכוונות של שם הוי״ה היא שהוא הווה, היה הווה ויהיה, הוא תמיד.
השאלה: למה כתוב בעיקר הווה?
אם כך יש שאלה, אם כך, למה הי-ה-ו-ה, שם הוי״ה, זה עיקר התורה? כן? “כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא”, “כל התורה כולה אחד”, כתוב בספר ברית מנוחה, כל התורה היא הפירוש על ארבע האותיות י׳ וה׳ וו׳ וה׳. התורה מוציאה את זה, כן, זה פירוש, התורה מביאה יותר טוב את השם.
אז, למה אם הוי״ה פירושו היה הווה ויהיה, “השם מלך השם מלך השם ימלוך”, למה כתוב בעיקר הווה? לא כתוב עם י׳, לא כתוב עם… זה לא מתחיל היה, זה מתחיל עם י׳ וה׳? לא כתוב רק יהיה? כתוב בעיקר עם ו׳, הו׳ מאוד חשובה, כן, הו׳ היא סדר העולם, זו עומק גדול. כתוב הווה בעצם, עם י׳. מי שהוא הווה תמיד.
התירוץ: נצחיות לא אומרת “תמיד זקן”
התירוץ הוא, שלעולם יש קצת טעות במה שפירוש נצחיות, ומה פירוש הווה. העולם, אני מתכוון אנשים, השגות השכל של אדם לא תופס. בשבילנו, לומר שדבר הוא נצחי, אנחנו מתכוונים שזה אומר שהוא מאוד זקן, כן? הוא נעשה זקן יותר בכל יום, הוא תמיד היה והוא תמיד יהיה. הוא תמיד היה כאילו מיליוני שנים, אני לא יודע מה, לפני שהוא היה, ועוד מיליוני שנים בעתיד, וגם עכשיו. זה איך שאנחנו מתכוונים שזה פירוש של דבר נצחי, דבר היה הווה ויהיה. יש שלושה דברים.
האמת: נצחיות פירושה תמיד הווה
האמת אבל היא, וזה כתוב בספרים, זה לא חידוש, כל מי שלמד חב״ד למשל, מדברים על היסוד הזה הרבה, ומי שיש לו שכל כנראה תופס שזה פשוט. האמת היא ששם הוי״ה, הוי״ה נצחיות, דרך טובה יותר לומר את זה היא שזה תמיד הווה, לכן זה נקרא הווה ולא עתיד ולא עבר.
במילים אחרות: דבר שלא נעשה זקן ולא חדש
במילים אחרות, זה דבר שלא נעשה זקן ולא נעשה חדש. אפשר לקרוא לזה לא חידוש, או אפשר לקרוא לזה חידוש תמיד. זו רק שאלה של לשון, אבל הכוונה היא אותו דבר.
נצחיות = נוכחות, לא נצח
או אחד, יש לי חבר שאומר שלא צריך לתרגם נצחיות או הוי״ה, היה הווה ויהיה, ל”eternity”, צריך לתרגם את זה ל”presence”. ומה הכוונה של זה? הכוונה של זה פשוטה. דבר שנמצא בזמן, במילים אחרות, דבר שנמצא במחזורים שדיברנו עליהם עכשיו, בעולם העשיה ועולם הטבע, אולי אפילו רק בעולם שלנו, שיש להם מחזור ביצירה וכן הלאה, הוא דבר שחלקיו של זמן כביכול מחולקים זה מזה.
אחדות התורה: הנצחיות של התורה ושער החמישים
פרק ז: מהות הדבר הנצחי – אחדות שבתורה ושער החמישים
ההבדל בין דבר שבזמן לדבר נצחי
ומה הכוונה של זה? הכוונה של זה פשוטה. דבר שנמצא בזמן – במילים אחרות, דבר שנמצא במחזורים שדיברנו עליהם עכשיו, בעולם העשיה ועולם הטבע, ואולי אפילו עולמות גבוהים יותר יש להם מחזור ביצירה וכן הלאה – הוא דבר שחלוקיו של זמן כביכול מחולקים זה מזה, נכון?
הוא היה קצת אתמול, זה בכל זאת כביכול חלק ממציאותו, נכון? כמו שההיסטוריה של אדם היא חלק ממציאותו, רק שזה לאורך זמן. כמו שאדם מחולק במקום – קצת ממני בצד שמאל, קצת ממני בצד ימין, אני מחולק, יש לי חלקים, אני לא פשוט, נכון? יש לי חלקים, יש לי חלקים במקום. אותו דבר יש לי חלקים בזמן.
הייתי אתמול, ומי שהיה אתמול אינו בדיוק אותו מי שהיה היום. יש לו איזו שייכות – לא שהוא היה ממש משוגע אחר, לא היה לו שום קשר של היום עם אתמול – יש לו איזו שייכות, הוא אותו מי שהיה אתמול והיום. אבל מצד שני הוא שונה, הוא לא היה לגמרי אותו דבר. יש חלקים, יש חלוקים, הוא מתחלק בזמן. אתמול הייתי קצת כך, היום אני כך, מחר אהיה עוד אחרת, וכולי וכולי.
וכך הוא כל דבר טבעי, כל דבר חי שיש לו מחזור, שיש לו זמן – הוא נולד, הוא מת, יש לו אמצע. זה הזמן הבסיסי: היה, הווה, ויהיה – נולד, הוא קיים, הוא מת.
מהות הדבר הנצחי: תמיד הווה
דבר נצחי – כמו חכמה באופן כללי, כל שכן הקב״ה, אבל אפילו חכמה, אפילו התורה שהיא רק פירוש על הקב״ה, אפילו התורה – הוא דבר שתמיד הווה. זו הגדרה, הגדרה טובה יותר: הוא תמיד נוכח.
במילים אחרות, הוא לא מתחלק לחלוקים בזמן. כל חלוקיו כביכול – אין חלוקים. ההיה הוא אותו דבר כמו ההווה, והיהיה הוא אותו דבר כמו ההווה. הוא תמיד בהווה. אין שום חלק ממנו שיוצא.
המשל של אדם שמחולק בזמן
זה לא פשט כשאתה פוגש אותי היום – נאמר טוב יותר, נכון? כמו שהבעל שם טוב אמר “לבן חברי עד סוף”, שהדרך הנכונה של לימוד תורה – יש הרבה תורות מהבעל שם טוב שעוסקות בנקודה הזו.
טוב, הגענו עכשיו למצב שיש לנו שיעור בעל שם טוב שמלמד על תפילה, אבל צריך גם ללמוד את הבעל שם טוב שהוא פשט בתורה, שהוא אותו הדבר, כי זה אותן אותיות, רק מלמעלה למטה. טוב, השיעור שלנו אינו רשמית שיעור בעל שם טוב, אלא אני אומר, זה יותר פשוט, או יותר בסגנון הישן, שדבר נצחי הוא דבר הווה תמיד.
כלומר, כשאתה פוגש אותי – כן, מישהו פוגש אותי היום, מדבר איתי על השיעור שלי היום, שומע את השיעור של יצחק מערב שבועות תשפ״ו. כשאתה לא פוגש אותי במלואי – זה לא אני במלואי, כי חלק ממני הוא מה שהיה אתמול בשיעור, ואתה שומע את השיעור לא שומע גם את השיעור של אתמול, ואתה שומע את השיעור לא שומע גם את השיעור של מחר. זה מחולק.
ואתה רוצה להכיר אותי – איך מכירים אדם? מישהו רוצה להכיר את חברו? אי אפשר. צריך להיוולד איתו עד המוות, להיות כל רגע איתו. אולי אז תוכל לומר שאתה מכיר את כל חייו, כי כל חייו של אדם מחולקים בזמן.
אתה מכיר אותי – אתה מכיר קצת זמן ממני, מהתקופה שאתה מסתובב איתי, מהשיעור שאתה שומע ממני. שומע חצי שעה ממני – מה שחשבתי קודם, מה שאמרתי אחר כך, מה שאני הולך לומר – את זה אתה לא יכול. זה תמיד חסר.
ההווה שבו, ההווה של אדם הנברא, אדם שיש לו זמן, חסר תמיד את העבר ואת העתיד. זה חסר, זה לא אתה במלואך. אני לא – אדם אומר צריך להיות נוכח – אני אף פעם לא נוכח במלואי איתך ברגע, מצד הגוף שלי לפחות, מצד מה שאני יכול לומר לך, מצד בינה שנמדדת בזמן. למה? כי ההווה שלי מנותק מהעבר ומהעתיד שלי. אתה לא יכול לדעת מה שראיתי אתמול, אתה לא יכול לדעת מה שאני אהיה מחר, אתה יכול רק מה שיש עכשיו. זה מאוד חלקי, זה חלקי.
אלוקות, תורה וחכמה: תמיד נוכחים במלואם
אבל אלוקות, אבל התורה, אבל חכמה שאינה הקב״ה עצמו, אבל זה ניצוץ מהקב״ה – כן, יש לה דמיון לקב״ה, היא גם נצחית, היא גם תמיד הייתה, היא קודמת לעולם, היא תמיד תהיה.
אז מצד הנקודה האמיתית, ודאי בתורה יש גם בינה, שהיא בהבנה שלנו שהיא באמת מאוד קטנה, שכשהיא מדברת אלינו היא נעשית ממש קטנה מחולקת על זמן. אבל התורה כשהיא לעצמה, חכמת אלוקים כשהיא לעצמה, איך שהיא במלואה – כשאתה פוגש היום דבר תורה ואתה לומד אותו לשמה, לא שאתה לומד אותו מעשית ואיך צריך להבין אותו, אתה לומד אותו לשמה, אתה לומד אותו שאתה תופס את החכמה שבו – יש לך את נקודת מתן תורה, את שער החמישים שבו.
שער החמישים: מקום היחוד של חכמה ובינה
זה שער החמישים שמופיע בקבלה. שער החמישים הוא המקום שבו בינה נפגשת בחכמה. מ״ט שייכים לבינה, ושער החמישים זה מקום היחוד של חכמה ובינה.
והאריז״ל קורא לזה: “נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה, לא הדריכוהו בני שחץ ולא עדה עליו שחל, ואיה החכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה” [איוב כ״ח] – אף אחד לא יכול לדעת את זה. שם מתחברים ל״ב נתיבות [שלושים ושתיים נתיבות של חכמה] עם מ״ט שערי בינה [ארבעים ותשעה שערים של בינה]. זו הנקודה.
בשער החמישים אין “פעם” – אחדות שבתורה
שם, בנקודה הזו, אין פעם. אין מתי. כשאתה לומד את דבר התורה בבחינת אלוקות שבו, בבחינת אמת שבו, הוא לא מנותק מכל שאר חלקי התורה.
“הלומד מכוונת אותיות אחדות” אומר הבעל שם טוב – הוא לומד את זה בבחינת אחדות, אז יש לו את כל התורה כבר שלמד.
“תופס בחלקו אחדות” אומר הבעל שם טוב לשון שהוא מביא מהמקובלים הקדמונים, “תופס בכולו”. אחדות היא דבר כזה שאי אפשר לתפוס חלק – אין לה חלוקות, אין לה חלוקות לא במקום כביכול וגם לא בזמן.
כשאתה היום במתן תורה, אתה כל מתן תורה.
המשל מתפילה: שכינה לא מתחלקת
כשאדם מתפלל לקב״ה, לשאול, מתפלל עומד לפני השכינה, והחבר גם עומד לפני השכינה – אז מה, התחלקה השכינה? לא. נעשתה יותר השכינה? גם לא.
שניהם מתפללים לכל השכינה, לכל האלוקות. זה “ה׳ אחד”. זה אחד מיסודות האמונה הבסיסיים.
למה אין סתירה: ההבדל בין גשמיות ורוחניות
אה, תשאל, זו סתירה. הסתירה היא על דברים גשמיים, על דברים מבינה ולמטה יש סתירה כזו – דברים שמתחלקים בזמן. דברים שאינם מתחלקים בזמן הם תמיד במלואם בכל מקום.
כלומר, כשאני – אפילו אני, או היד שלי – יש לי גוף שתופס מקום, הוא לא במלואו בכל המקומות. כלומר היד שלי, במובן מסוים היד שלי מחוברת לכל הגוף, אבל אין זו אחדות שלמה. היד שלי רק בצד ימין, והיד השמאלית שלי כאן.
אבל החכמה – אפשר אפילו לומר החלק הכללי שבנפש – כשאני כאן, הוא במלואו בכל מקום. ביד שבחכמה כביכול יש בדיוק אותה כמות חכמה, יש את כל החכמה בדיוק כמו שיש ברגל, בדיוק כמו שיש בראש.
“כולה תורת ה׳ תמימה” – כל התורה היא שמותיו של הקב״ה
זה הסוד שאנו אומרים שכל התורה היא שמותיו של הקדוש ברוך הוא. ולשון הרמב״ם אומר: “ואין בחוקות לא תתן תמנו פחות קדושה מושמע ישראל, כי כולה תורת ה׳ תמימה וקדושה וטהורה” [הלכות יסודי התורה].
המשמעות היא שאם לומדים את זה – אבל אם לומדים את זה כמו ששאלת זה לא כך, זה רק רמז ליסוד, לקבלה, לפנימיות. אם מבינים את האחדות שבתורה, את שער החמישים שבתורה – שער החמישים הוא שאתה לא פעם חלק בזמן, זה תמיד במלואו.
סיכום: לקבל את התורה כמו שהיא באמת
ואנחנו הבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו הדבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” – בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב״ה. או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שאדם שמתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב״ה את מידות החסד.
היה לי אמור להיות החידוש הנכון שלי בתורה. אבל כבר הגעתי לכך שזה שער החמישים. זה סוף חנוכה חזרה להעמיק בזה, אבל זה פשוט כמו שהתחשבתי עד עכשיו. זה קצת צדדים עדינים, זה נקודות מאוד עדינות, אבל אני חושב שהוצאתי את זה כמה שיכולתי בבירור להיום.
ברכה לסיום
ונזכה כולנו לתורה, להבין, לקבל חכמה, השגה בתורה, לקבל את התורה כמו שהיא באמת, לקבל את התורה כמו שהיא פעם אחת ותמיד באותו זמן.
סיכום השיעור 📋
הסוד של “שבע שבתות תמימות” והיום החמישים – ערב שבועות
אבן הפינה של הסדרה: מעגלים וחידוש
זהו השיעור האחרון, אבן הפינה, של סדרה קטנה שנלמדה במשך שבעת השבועות של ספירת העומר. היסוד של כל הסדרה היה הסוד של “שבע שבתות תמימות” – שזהו הסוד של “כל ימות עולם”, כפי שאמר הרמב״ן. זה אומר הסוד של הסדר, המעגל, המחזור שהעולם מסתובב בו – הן בעולם הגדול ביותר, המעגלים הגדולים ביותר של ההיסטוריה, שהעולם מסתובב וחוזר תמיד להתחלה. וגם בכל יום, בכל שבוע, שכל יום מראה עולם שלם אחר, שער שלם, עולם שלם שאפשר לפתוח כדי להבין דרך חדשה לגמרי.
—
היום החמישים: מנחה חדשה
לבסוף מגיעים ל“שבע שבתות תמימות תהיינה” – צריך לחכות יום שלם, לא בין השמשות, שבעה שבועות שלמים, עד שמגיעים ל“עד ממחרת השבת השביעית” – היום החמישים. אז – “והקרבתם מנחה חדשה לה'” – מביאים מנחה חדשה: את שתי הלחם, הלחם של התבואה החדשה. עושים אותו חמץ, עושים תנופה, מביאים קרבן חדש – חידוש, דבר חדש.
כבר בפסח הביאו חידוש קטן – “ובקצרכם את עומר ראשית קצירכם” – תחילת הקציר, קצת עומר שעורים עם תנופה לפני ה׳. אבל עכשיו ביום החמישים מביאים ממש חדש – כמו שהגמרא אומרת: מתיר חדש למזבח – מביאים מהתבואה החדשה שצמחה זה עתה, עושים מזה לחם שלם, ואת זה מביאים ביום החמישים.
—
הסתירה: חדש מול תורה שלא תשתנה
יום החמישים הוא גם יום מתן תורה – היום שעולים להר סיני ומקבלים את התורה. כאן טמונה אבל סתירה מסוימת בין שני העניינים של החג:
ענין א׳ – ביכורים/מנחה חדשה: עיקר היום הוא יום הביכורים. ביכורים פירושו ראשית – מביאים ביכורי מעשיך, החיטה הראשונה, התבואה הראשונה, קרבן מנחה להקב״ה. השם העיקרי הוא “חדש” – מנחה חדשה.
ענין ב׳ – מתן תורה: באותו יום חוגגים זמן מתן תורתנו. אבל תורה היא ההפך מחדש! כפי שהרמב״ם מביא ביסודי התורה פרק ט׳: חוקת עולם, דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה לעד ולעולמי עולמים. התורה לא משתנה – לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו – לא מוסיפים ולא גורעים. זו לא תורה חדשה כל שנה.
בשפה של הסדרה על מעגלים: תורה אינה במעגל. במתן תורה אין מעגל כמו בעונות השנה. זו הסתירה שצריכה להתעמק.
—
היסוד: מה זה “מעגל” ומה זה “להבין”
טבע = מעגל = מובן
מעגל הטבע של שבע פעמים שבע – זה המעגל שהעולם מסתובב בו. כל שנה בא חורף חדש, קיץ חדש, זמן קציר חדש, תבואה חדשה. אפשר לקרוא לזה “חדש” – אבל גם “ישן”, כי זה אותו מעגל, חוזר חלילה. זה חדשות שקורות מחזרה – לא חידוש לגמרי, אלא שוב לפי סדר.
זה הפירוש של “מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית” – כל יום בבוקר חוזר המעגל, השמש עולה כמו שעלתה ביום הרביעי של בראשית. בתקופות השנה – אותו דבר. זה חידוש מעשה בראשית – אבל חידוש בתוך מעגל.
להבין פירושו: אפשר לעשות מזה כלל. כמו הפסוק: “עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו” – יש סדר, אפשר לעשות כלל, אפשר לחזות את זה. הפרטים הם התחדשות, אבל באופן כללי יש דברי חכמה – אפשר להבין את זה כסדר.
זה טבע – מעגל. וממילא יש בזה מדע, ידיעה – אפשר לדעת את זה, כי זה חוזר על עצמו. כל המדעים בנויים על הבחנה בדפוסים, במעגלים בטבע, עשיית כללים מזה, חיזוי, הבנה, שאילת שאלות למה, חיפוש גורמים.
היסטוריה = חד פעמי = לא מובן
היסטוריה היא בדיוק ההפך – מה שאי אפשר להסביר, לחזות, לומר מתי זה יקרה, למה זה קרה. אין בזה הסבר, כלל, קטגוריה כללית.
זה יסוד עמוק שאומרים כל האחרונים, חוקרים, מפרשים: היסטוריה היא הגבול של דברים שאי אפשר להבין אותם. למה? כי זה קרה רק פעם אחת, ולא יעבור, ולא יוסף – זה לא ממשיך.
אין קטגוריה שנקראת “מתן תורה” או “יציאת מצרים” שקורה פעם בכמה שנים. זה חד פעמי. דברים חד פעמיים לא חוזרים על עצמם, אי אפשר להבין אותם, לחזות אותם. אף אחד לא יכול להגיד לך מתי זה יקרה שוב – זה לא יקרה שוב. אף אחד לא יכול להגיד לך למה זה קרה אז – כי אם היו יכולים לדעת למה, היו יודעים את הכלל, היו יודעים איזה סוג דבר זה ומתי דברים כאלה קורים.
היסטוריונים לא מחפשים להבין – הם מחפשים סיבות, אבל כל הסיבות שהם מוצאים הן עוד קצת היסטוריה. “זה גרם לזה, וזה גרם לזה” – במובן הזה יש משהו שנקרא “הסברים היסטוריים”. אבל כל הדבר – למה זה קורה בכלל, למה בזמן הזה, למה לאנשים האלה, למה באופן הזה – זה בהגדרה ללא הסבר, כי היסטוריה אינה דבר שמסביר.
אם אומרים שמשהו הוא היסטוריה, זה אומר: זה קרה פעם אחת, זה לא חוזר על עצמו, אין לזה טעם, אין מדע, אין הבנה. אפשר רק לזכור את זה – אפשר רק לדעת מה קרה, אפשר לחקור אם זה קרה, לחפש ראיות, עדויות. אבל מה זה – הבנה היא מן הנמנע.
—
הניגוד החד ביום החמישים
היום החמישים מכיל אפוא שני עניינים מנוגדים לחלוטין:
1. מנחה חדשה / ביכורים – זה שייך למעגל הטבע, למעגל של שבע פעמים שבע. כל שנה באה תבואה חדשה טרייה – זה חידוש בתוך מעגל, מובן, צפוי, חלק מהעולם הטבעי.
2. מתן תורה – זה מחוץ למעגל, אירוע היסטורי חד פעמי, שלא חוזר על עצמו, שלא מובן באותו אופן, שהוא חוקת עולם – נצחי, לא חדש, לא משתנה.
—
איך רוב האנשים מבינים מתן תורה – המבט ההיסטורי
כך רוב האנשים מבינים יציאת מצרים ומתן תורה – כל הדברים ההיסטוריים שהאמונה היהודית בנויה עליהם. לפי זה, למתן תורה אין שום שייכות חזרה לשאלת ההתחלה – המתיקות של מנחה חדשה. כי “חדשה” פירושה שם חידוש במובן שכל שנה בא חדש – אפשר לתכנן את זה, יש בזה כלל. זה טבע.
כשאומרים כאן “טבע” לא מתכוונים לכפירה. הרבה פעמים כשלומדים ספרים “טבע” פירושו אפיקורסות – אבל כאן מתכוונים לסדר, לקביעות שיש בעולם, כי זה “מחדש בטובו” – הקב״ה עושה את זה, ועל זה מודים לו, ובזה עובדים אותו. זה מאוד דתי, מאוד אמוני – בכלל לא אנטי-אמונה. אלא זה סוג אחד של מבט.
הבעיה: מתן תורה ותבואה חדשה הופכים לשני דברים נפרדים
לפי המבט הזה, כשאומרים משהו על מתן תורה, חושבים רק בבחינת היסטוריה, בבחינת נס – כל פעם שזה קרה זה חד פעמי. אי אפשר לדעת למה זה קרה, אין כלל – אפשר רק לדעת אם זה קרה. לכן אנשים צריכים מאוד לברר שזה כן קרה – יש להם ראיה, היו שם שש מאות אלף איש, יש להם עדות. אבל מה קרה – אין לזה שום מבוא, שום הבנה. בהגדרה נס – דבר שאי אפשר להבין, כי אי אפשר לחזות אותו, אין כלל.
ואם כך, אומרים אנשים, תבואה חדשה היא דבר טבעי – כאילו זה משהו לא דתי. ששת ימי בראשית – הם כבר מאמינים בשבת (שזה הפירוש של טבע), הם מאמינים רק ביום טוב (שזה הפירוש של נס). וממילא אומרים: תבואה חדשה ומתן תורה הם שני דברים שונים. מתן תורה הוא דבר חד פעמי שנשאר לנצח – דווקא לכן זה נשאר פעם אחת לנצח, כי יש רק אחד כזה. ותבואה חדשה היא דבר טבעי – זה בא כל שנה מחדש, ולזה אין שום קשר לתורה.
—
החסרון של האמונה ההיסטורית – נפשית
הערה חשובה: יש הרבה יהודים שאומרים להם, מה היסוד של אמונה? שהיה מתן תורה, כמו שכתוב ברמב״ם, בכוזרי, עם ראיות, זה הגיוני שזה באמת היה, מספיק ראיות. ורואים את היהודי הזה, ורואים שלאמונה שלו אין חיות. זה משהו מת. כשהוא מדבר על מתן תורה, זה חיוב – הוא האמין שזה היה, ממילא צריך לקיים מה שכתוב, הקב״ה בא וסיפר מה צריך לעשות. הכל בסדר. הוא מסביר שיש ראיות טובות על מעמד הר סיני.
אבל – על זה לא רוקדים “עליונים ששו ותחתונים עלזו”. על זה לא כותבים כתובה בין כנסת ישראל והקב״ה (שר׳ ישראל נג׳ארה כתב, שקורים בסאטמר ערב שבועות). על זה לא אומרים אקדמות מילין בניגון. זה לא המקור של חיות.
יסוד האמונה במובן נפשי
יסודי אמונה פירושו יסודות לחיי האדם. אבל כאן מדברים על יסוד האמונה במובן נפשי – מה הדבר האמיתי שמחיה אותך? מה מחיה אותך ביהדות שלך, בתורה שלך, שאתה אוכל שבת, שאתה חוגג שבועות?
אם היו יכולים לעשות ניתוח, להסתכל בנשמה של אדם, לא היו מוצאים שהדבר החי ביותר הוא איזו ידיעה, איזו ראיה שהיו 600,000 איש במעמד הר סיני. לא רואים את זה על שום אבן – אפילו לא אצל האנשים שאומרים את הדרשות. בוודאי צריך לומר את זה, כדי להושיב לבות עולם, אבל לא את זה מוצאים.
מצד שני – חייב להיות שם מעמד הר סיני, חייב להיות שם מעמד הנבואה. זה בוודאי דבר נכון להבין איך יש חיות, אור, חתונה, חיים ממעמד הר סיני. חייב להיות בזה חיות. כל יהודי מזדהה עם זה – “אנחנו אלה שקיבלו שם את התורה, וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באמת באהבה” כמו שאומרים באהבה רבה.
—
החידוש הרדיקלי של פנימיות התורה: מתן תורה אינו היסטוריה – זה טבע
כל מי שלומד פנימיות התורה יודע שהמבט ההיסטורי אינו נכון
כל מי שלומד קצת פנימיות התורה – מי שפתח פעם ספר הזוהר, או מפרשים של המקובלים, האריז״ל, הרמ״ק, ספרים חסידיים – צריך מיד לומר שכל התפיסה הנ״ל אינה נכונה, לא הגיונית, לא אמת.
מתן תורה לא קרה פעם אחת. זה לא דבר חד פעמי. וכשאומרים שזה לא דבר חד פעמי, זה אומר לפי מה שהוסבר: זה לא דבר שאי אפשר להבין. זה לא דבר שצריך רק לשאול “האם היה” ואי אפשר לשאול “מה היה”. זה לא סוג כזה של דבר.
כל מי שלומד קבלה, חסידות, כל סוג של ספר השכלה של יהדות – אפילו רמב״ם, אפילו שיטות אחרות – כמעט כל אחד אומר שאפשר כן להבין מה זה מתן תורה. מובן, אף אחד לא אומר שזה פשוט להבין, אף אחד לא אומר שזה במדרגה שמשה רבינו הבין. אבל ביסוד זה לא הסוג של דבר שהוא חד פעמי.
המסקנה
פנימיות האמונה שלנו, פנימיות התורה – שפירושו מה שמתיישב על הלב, מה שנכון, וממילא זה גם האמת – הוא לא שמעמד הר סיני הוא היסטוריה. זה לא דבר חד פעמי שאי אפשר להבין, שאפשר רק לדעת שזה קרה וממילא חייבים לקיים את זה. זה טבע. זה דבר שיש לו סדר, אפשר להבין אותו, יש בזה כלל מסוים.
מי שלומד ספר חסידי, מי שלומד רמ״ק ואריז״ל, רואה מאוד ברור שמעמד הר סיני הוא דבר שיודעים איך לעשות. אנחנו יודעים איך לעשות את זה, אנחנו יודעים איך לעשות את זה. מובן, כל אחד לפי השגתו – אבל ביסוד זה לא הסוג של דבר שהוא חד פעמי.
ב**כל** ספר חסידי כתוב זה
בכל ספר חסידי בעולם כתוב שמתן תורה כנראה לא דבר חד פעמי – זה חוזר כל שנה. זה כתוב כבר באריז״ל, במקובלים ראשונים זה בוודאי כתוב. אצל הרמב״ן זה כתוב אולי בפירוש, צריך רק לדעת איפה לקרוא. אבל בספרים חסידיים זה כתוב בפירוש.
—
אברהם אבינו ושבועות לפני מתן תורה
ספרים חסידיים מסוימים שואלים: מה היה ו׳ סיון לפני יציאת מצרים ומתן תורה? הם עונים, בהתבסס על מאמרי חז״ל: זה כבר אז גם היה שבועות. “קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה” – הצאנזער רב ואחרים אומרים זאת בפירוש: אברהם אבינו אכל שבועות בבוקר עוגת גבינה, כי היהודים קיבלו היום את התורה. כששואלים: מה זה אומר? היהודים הם נכדיך שעוד יבואו, עדיין לא היה המעשה – התשובה היא: יש סדר בעולם, ובסדר הזה ו׳ סיון הוא זמן של מתן תורה מעצמותו. כמו שיש זמן טוב בניסן לצאת ממצרים, יש זמן טוב בסיון לקבל את התורה – לפי סדר הטבע, לפי האופן שהמזג אוויר עובד.
—
הבהירות של הזמן
כמו שכתוב במדרשים: הזמן של פסח הוא מזג האוויר הטוב ביותר – לא חם מדי, לא קר מדי, זמן נעים לצאת החוצה, לעשות מעמד הר סיני גדול. הבהירות של היום מוציאה את הבהירות של העולם – עת רצון לדעת כי ה׳ הוא האלקים, שבעת השמים שנפתחים – זה יוצא מהבהירות של הטבע בתקופה. הרמב״ן מוציא את זה, הזוהר מוציא את זה.
—
החילוק של טבע ונס – לא מה שחושבים
הרמב״ן הכניס את שבועות למתן תורה. שואלים: האם מתן תורה הוא סתם דבר טבעי, אותה רמה כמו המעגלים הרגילים? בוודאי לא! אבל ה״בוודאי לא” הזה יש לו שני צדדים:
ראשית: כשאומרים שיש סדר, לא אומרים עדיין שהכל הוא מה שרואים על פני השטח. אנשים חושבים שטבע זה אותו דבר כמו שטחיות – אבל טבע אינו שטחיות. יכול להיות סדר עמוק יותר שלא רואים מיד.
שנית: יש חילוק אמיתי של טבע ונס. אמנם – וזה צריך לדעת – בתורה לא כתוב בפשטות אף פעם לא “טבע” ולא “נס”. הכל אותו אלוקים שעושה הכל. אבל העולם מדבר על זה כבר הרבה זמן, ויש חילוק אמיתי של רמות.
—
שבת ויום טוב – שתי קטגוריות של מעגלים
החילוק מואר על ידי שבת ויום טוב:
– שבת הוא משהו שרואים בקלות – כל ילד מבין. אנשים עובדים שישה ימים, נחים ביום השביעי.
– יום טוב הוא מערכת רחבה יותר. במובן הפשוט: המעגל של הטבע – לקח כמה שנים עד שאדם הראשון תפס שכל קיץ חוזר החום.
– יום טוב במובן ההיסטורי (יציאת מצרים, מתן תורה): כאן יש עוד סדר עמוק יותר, סדר גדול יותר של “כל ימות עולם”. לא רק כל שנה חוזר הקציר – באנושות עצמה יש סדר: מתי אנשים מקבלים תורה, מתי נכנסים לגלות, מתי יוצאים. הסדר לא מדויק כמו חשבון, אבל יש סדר עמוק יותר.
ממילא: כשאומרים שיום טוב הוא דבר גדול יותר משבת, שיש חילוק של נס וטבע – לא מתכוונים שהנס הוא אקראי או חד פעמי. הנס אינו חד פעמי – הוא רק נראה חד פעמי מהפרספקטיבה המוגבלת שלנו.
—
הפרספקטיבה המוגבלת של האדם – המשל של חיים אחד
אדם שמסתכל רק על עצמו – אגואיסט, בדיוק כמו מי שחושב שהפשט שלו הוא הפשט היחיד – רואה כל דבר בחייו כנס: הוא נולד – נס, ממש יש מאין. בר מצווה – נס. חתונה – נס. ילדים, גיל בינוני, מוות – הכל ניסים. ומהפרספקטיבה של היחיד זה באמת כך – “נפלאותיך שבכל יום” – אי אפשר לחזות על הפרט. “יום המיתה נעלם מן האדם”.
אבל אם אדם הוא קצת חכם, לא כל כך אגואיסט, הוא מסתכל סביב על אנשים אחרים – רואה: אה, רגע! הפרטים הפרטיים אף אחד לא יכול לדעת, אבל יש טבע: על פי רוב אנשים נולדים, גדלים, מתבגרים, יורדים, מתים. את
המעגל הזה אפשר לראות – לא מפרט אחד, אלא ממבט רחב יותר. עושים הכללה, רואים את כל האנשים. הקב״ה מנהיג את העולם בחכמה – חכמה פירושה כללים, בינה פירושה כללים. זה לא אומר שלאדם אין בחירה – אבל זה הכלל הדברים.
—
בסקאלה העולמית: מעמד הר סיני – חד פעמי רק מהמבט שלנו
באותו אופן כמו אצל האדם הבודד, זה נכון על כל העולם. כשמסתכלים על החלק הקטן שלנו מההיסטוריה – השמיטה שלנו – רואים: כן, היה פעם אחת מעמד הר סיני, פעם אחת יציאת מצרים. אבל זה לא אומר שאין מעגל – זה רק אומר שאנחנו אנשים קטנים. אנחנו זוכרים רק כמה אלפי שנים. התורה שלנו, בפשט, עומדת רק כמה אלפי שנים.
—
המבט הגדול יותר: העולם הרבה יותר גדול
היום כולם יודעים – המדעים סיפרו לנו שהעולם הרבה יותר גדול מכמה אלפי שנים. וזה לא מדע חדש – כמו שר׳ אריה קפלן כבר הבחין: המקובלים כבר חשבו מזמן שהעולם הרבה יותר גדול משבעת אלפים שנה. זה יסוד של קבלה.
גילוי סודות התורה בזמננו
היום נתגלה הרבה יותר מ״חכמת הבריאה” – הרבה יותר “נפלאות הבורא”. אנחנו יודעים שהעולם מיליוני פעמים גדול יותר ממה שהראשונים יכלו לדמיין. הרמב״ם בהלכות יסודי התורה, או אפילו בספרים מתמטיים, דיבר על גודל עולם הכוכבים – אבל זה היה “מבט מצומצם”. זה היה נכון מנקודת המבט שלהם, החישובים שלהם היו נכונים, אבל היום אנחנו יודעים שזה הרבה יותר גדול. אותו דבר להיסטוריה. זה “גילוי סודות התורה” – העולם נעשה גדול יותר לאנשים.
לא כל האנשים צריכים את זה – הרבה יכולים להמשיך להאמין בפשט פשוט. אבל מי שיש לו את הכלים, מי שיכול להבין שמה שסיפרו לו בפשט פשוט הוא רק לפי הכלים הקטנים שהיו לסבא-סבא-סבא שלו שם פעם במצרים – הוא יכול להסתכל עמוק יותר.
—
המוסר של הזוהר: התורה גדולה יותר מהראש שלך
מה שאנחנו רואים מהתורה הוא לפי הקטנות שלנו. הקב״ה התמעט, מדבר תורה שכל אחד יכול להבין. אדם רגיל לא יכול להבין יותר מכמה אלפי שנים – והתורה מדברת על כמה אלפי שנים. המעגל של מעשה בראשית, אבות, יציאת מצרים, משיח – זה רק דבר קטן אחד שאתה יכול לראות. הקב״ה הרבה יותר גדול, והתורה הרבה יותר גדולה.
יש פירוש על התורה שמדבר על מעגלים הרבה יותר גדולים – בדרך רמז, בדרך דרש, בדרך סוד. ועוד פירושים גדולים יותר שלוקחים מעגלים עוד יותר גדולים – שבהם התורה בכלל לא מדברת על עולם העשייה, אלא על מלאכים, על אצילות.
הזוהר גוער מאוד במי שאומר “אין בתורה אלא פשט”. מי שאומר שהוא יודע את הפשט של הפשט וזו כל האמת – לא רק שהוא כופר בגדולת התורה (הוא חושב שהתורה קטנה כמו הראש שלו), הוא גם בעל גאווה עצום.
אבל גם הקיצון השני שקר: יהודי צריך להאמין שהפשט שלו שהוא מבין – זה החלק שלו בתורה, זה מה שהקב״ה נתן לו, והוא צריך לקחת את זה ברצינות. אדם שלא לוקח ברצינות מה שהוא מבין הוא סתם לולב. התורה היא כמו קליידוסקופ – היא מראה את עצמה לאדם לפי ההבנה שלו. הקב״ה נתן את התורה על מנת כן – שאנשים יסתכלו ויראו שהוא ברא את העולם בששה ימים, בששת אלפים שנה, זה מתאים בצורה מושלמת, זה הגיוני בראש שלו, וזה חלק אמיתי בתורה. אבל לומר שזו כל התורה – זו כפירה.
—
ספר התמונה, הרמב״ן, הרשב״א: שמיטות ומתן תורה
הראשונים אמרו ממש כך. ספר התמונה, הרמב״ן, הרשב״א – כולם האמינו שכשמספרים שבשנת ב׳ אלפים תמ״ח היה מתן תורה, זה אומר: ב׳ אלפים תמ״ח מהשמיטה השנייה. כבר היה פעם עולם שלם עם מתן תורה לפני כן, ויכול להיות עוד אחרי כן. ויש כאן כלל מסוים: אחרי אלפיים שנה של עולם, בערך, בא מתן תורה.
הם חשבו כך, וזה הגיוני מאוד. מובן, זה “חוץ לידיעה” – אנחנו לא ראינו באמת את השמיטות הקודמות, כי לא נולדנו שם. אבל חשוב על האנלוגיה של המעגל של אדם – זה הגיוני לחלוטין שיש כאן סדר, דבר שאפשר כן להבין. הפשט הוא רק: זה מעגל כל כך גדול שאנחנו רואים רק פעם אחת ממנו, ממילא זה נראה כמו דבר חד פעמי. אבל אם היית יכול להסתכל מהפרספקטיבה של אלוקים, של מלאך, של משהו שיודע הרבה יותר גדול – היית רואה שגם מתן תורה הגיוני.
—
הגאונות של המקובלים: ממעגלים גדולים לקטנים
המקובלים, המתעמקים, העזו – אולי לא היה להם רשות, אדם לא צריך להסתכל יותר מדי – אבל היתה להם היכולת והאמיתיות להסתכל על העולם כמו שהיא. “כאלף שנים בעיניך” – הם יכולים להסתכל על כל השמיטות ביחד, כמעט מהפרספקטיבה של שער החמישים, שיכול לראות הכל בבת אחת. והם סיפרו לנו: מתן תורה אינו דבר חד פעמי, זה דבר תמידי, דבר שאפשר לטבול בו ואפשר להוציא אותו.
ואחר כך, כשהםראו את המעגלים הגדולים יותר, הם הורידו את זה גם לקטנים יותר. כלומר: כל קיץ, כל תקופת סיון, בא אור חדש של תורה על העולם. זה “בזהר אנפין” – האופן הפרטי שבו המעגל עובד. בדיוק כמו שאחרי עשרים ושישה דורות בעולם היה מתן תורה גדול בהר סיני, כך כל שנה אחרי חודש אייר, אחרי שבעה שבועות – שמתאים בערך לחשבון דומה לעשרים ושישה דורות – בא מתן תורה, בא שבועות.
שבועות הוא דבר טבעי. לא “טבעי” במובן שכל גוי יודע על זה – לא כל טיפש יודע על זה, כי הוא לא מבין את המעגלים הגדולים יותר של הטבע, הוא יכול לראות רק מה שהוא רואה. אבל מי שמסתכל כן גדול יותר, רואה את זה.
—
החילוק של שבת ויום טוב: שער החמישים
שאלנו קודם: אם מתן תורה וכל הדברים הם גם דברים טבעיים שחוזרים כל שנה – מה החילוק של שבת ויום טוב, של טבע ונס? תירוץ אחד כבר נאמר: נס הוא מעגל גדול יותר. אבל באמת, ההבנה עד עכשיו היא רק ההבנה של “שבת שבתוך הספירה” – שבע שבתות, כל שבוע יש בחינת שבת, זו השבת של ימים טובים, של הספירה.
אבל יש גם שער החמישים. שער החמישים הוסבר איך כל הדבר הוא רק דבר אחד – “כל התורה כולה ענין אחד”. כן, כל התורה עוברת על היסטוריה מבראשית עד עזרא, טוב מאוד – אבל יש רק מילה אחת, אפשר לומר את זה בשנייה אחת, אפשר להבין את כל הדבר למפרע.
—
תורה היא “למעלה מהמעגל” – מה זה אומר?
באותו אופן יש עוד הבנה שמתן תורה פירושו כשאומרים שהתורה גבוהה מהטבע, שהמצוות הן “למעלה” – “עולם השמיני”. זה בא משמיטה ויובל, ממתן תורה שהוא יום החמישים – בדיוק הדבר שבא אחרי כל המעגל, שהוא למעלה מכל המעגל.
אף אחד לא אומר שהכל בתורה הוא במעגל – כן כתובים דברים היסטוריים, כמו המפקד של נשיאים, שנאמר רק פעם אחת, פעם אחת, לא במעגל – כלומר אי אפשר להבין את זה.
שער החמישים לפי הבעל שם טוב: עוד מעגל
לפי מה שהבעל שם טוב למד, “למעלה מהמעגל” פירושו שזו ההשגה של עוד מעגל – כמו יובל. יש מחלוקת אם שנת היובל עולה מן המנין – שקשור לאותה חקירה אם כתר הוא מהספירות הראשונות. זה כולו אותה רעיון.
אבל לאמיתו של דבר, כשאומרים “למעלה מהמעגל”, מתכוונים לומר: למעלה מהבנתנו. זה לא אומר שלא באמת יש סדר – זה רק אומר שאנחנו, אנשים קטנים, לא מבינים את זה. כמו שהרמב״ם אומר על טעמי המצוות: יש מי שאומר שלמצוות אין טעם, יש מי שאומר שיש להן טעם אבל “בחכמתו של הקדוש ברוך הוא” – לא החכמה שלנו. זה שונה מלומר שאין טעם, שזה סתם אקראי, שביסודו אין טעם.
—
שם הוי״ה: נצחיות לא אומרת “נצחי ישן” – זה אומר “תמיד הווה”
השאלה על שם הוי״ה
כתוב בשולחן ערוך שהקב״ה הוא “היה הווה ויהיה” – זו אחת הכוונות של שם הוי״ה. כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, כל התורה כולה אחד – כתוב בספר ברית מנוחה – כל התורה היא הפירוש על ארבע האותיות י-ה-ו-ה. התורה מוציאה טוב יותר את השם.
השאלה: אם הוי״ה פירושו “היה הווה ויהיה” – “השם מלך, השם מלך, השם ימלוך” – למה כתוב בעיקר הווה? לא כתוב עם י׳ (עבר), לא מתחיל “היה”. לא כתוב רק “יהיה” (עתיד). כתוב בעיקר עם ו׳ – והו׳ מאוד חשובה, הו׳ היא סדר העולם, זה עומק גדול מאוד – אבל בעיקר כתוב הווה, עם י׳: מי שהוא הווה תמיד.
התירוץ: הבנה חדשה בנצחיות
העולם – אנשים, השכל של אדם – יש קצת טעות במה “נצחיות” פירושו. עבורנו, “נצחי” פירושו: מאוד ישן, נעשה יותר ישן כל יום, תמיד היה ותמיד יהיה. מיליוני שנים בעבר, מיליוני שנים בעתיד, וגם עכשיו. כך אנחנו מתכוונים “דבר נצחי” – “היה הווה ויהיה” – שלושה דברים.
האמת אבל היא – וזה כתוב בספרים, זה לא חידוש, כל מי שלמד חב״ד למשל מדבר על היסוד הזה הרבה – שהוי״ה-נצחיות פירושו: זה תמיד הווה. לכן זה נקרא “הווה” ולא עתיד ולא עבר. במילים אחרות: דבר שלא נעשה ישן ולא נעשה חדש. אפשר לקרוא לזה “לא חידוש”, או אפשר לקרוא לזה “חידוש תמיד” – זו רק שאלה של לשון, אבל הכוונה היא אותו דבר.
נצחיות = נוכחות, לא נצחיות
חבר אומר: לא צריך לתרגם “נצחיות” או “היה הווה ויהיה” לeternity – צריך לתרגם את זה לpresence. מה הכוונה?
—
החילוק בין דבר שבזמן ודבר נצחי
דבר ששוכן בזמן – במעגלים של עולם העשייה, עולם הטבע, ואפילו עולמות עליונים שיש להם מעגלים משלהם – הוא דבר שחלוקיו בזמן מחולקים זה מזה. האדם של אתמול אינו בדיוק אותו אדם של היום. כן, יש לו קשר, הוא לא לגמרי אחר – אבל הוא גם לא לגמרי אותו אדם. הוא מחולק בזמן, בדיוק כמו שהוא מחולק במקום: קצת ממני בצד שמאל, קצת בצד ימין, יש לי חלקים במקום – ובדיוק כך יש לי חלקים בזמן. כל דבר חי שיש לו מעגל – להיוולד, לחיות, למות – מחולק בהיה, הווה, ויהיה.
זה מוציא מגבלה עמוקה: כשאתה פוגש אדם, אתה לא פוגש אותו במלואו. אתה שומע את השיעור שלי היום – אבל אתה לא שומע את השיעור של אתמול, לא את השיעור של מחר. אתה יכול רק חלק זמן ממני. רוצה להכיר אותי במלואי? צריך להיוולד איתי עד המוות, כל רגע. כי מציאות האדם מחולקת בזמן. ההווה של אדם הנברא תמיד חסר – חסר העבר והעתיד. אף פעם אני לא לגמרי נוכח איתך ברגע הזה – מצד הגוף שלי, מצד בינה שסופרת בזמן.
—
דבר נצחי הוא תמיד הווה – תמיד נוכח במלואו
דבר נצחי – חכמה באופן כללי, כל שכן הקב״ה עצמו, אבל אפילו התורה שהיא “רק” פירוש על אלוקים – הוא דבר שתמיד הווה, תמיד present. הוא לא מחולק לחלקים בזמן. כל חלוקיו כביכול – ההיה, ההווה, היהיה – הם אחד. אין שום חלק ממנו שיוצא.
בוודאי, בהבנה שלנו – בבינה – התורה מתחלקת לזמן, נעשית קטנה. אבל התורה באשר היא, חכמת אלוקים באשר היא, כמו שהיא במלואה – כשאתה פוגש היום דבר תורה ולומד אותו לשמה, לא מעשית, לא רק איך צריך להבין את זה, אלא אתה תופס את החכמה שבו – יש לך את נקודת מתן תורה, את שער החמישים שבו.
—
שער החמישים: מקום היחוד של חכמה ובינה
שער החמישים הוא, לפי הקבלה, המקום שבו בינה קוראת אל חכמה – מקום היחוד של חכמה ובינה. לפעמים הוא שייך לבינה, אבל השער החמישים הוא הנקודה שבה הם מתחברים. האריז״ל קורא לזה עם הפסוק: “נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה, לא הדריכוהו בני שחץ ולא עדה עליו שחר, ואיה החכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה” – אף אחד לא יכול לדעת את זה. שם מתחברים ל״ב נתיבות חכמה עם מ״ט שערי בינה. זו הנקודה.
—
בנקודה הזו אין “פעם”
בשער החמישים, כשלומדים דבר תורה בבחינת אלוקות שבו, בבחינת אמת שבו – זה לא מנותק מכל שאר חלקי התורה. הבעל שם טוב אומר: “הלומד מכווני אותיות אחדות” – הוא לומד את זה בבחינת אחדות, אז יש לו את כל התורה כבר למד. הבעל שם טוב מביא לשון ממקובלים הקדמונים: “תופס בחלקו אחדות – תופס בכולו”. אחדות היא סוג כזה של דבר שאי אפשר לתפוס חלק – אין לה חלוקים, לא במקום ולא בזמן. כשאתה היום במתן תורה, אתה כל מתן תורה.
—
המשל של תפילה: שכינה לא מתחלקת
כשאדם מתפלל עומד לפני השכינה, וחברו מתפלל גם עומד לפני השכינה – האם השכינה התחלקה? לא. האם נעשה יותר שכינה? גם לא. שניהם מתפללים לכל השכינה, לכל האלוקות. זה “ה׳ אחד” – אחד מיסודות האמונה הבסיסיים.
—
החילוק בין גוף וחכמה במקום
הסתירה שאפשר לשאול – איך זה יכול להיות במלואו בכל מקום? – היא רק סתירה על דברים גשמיים, על דברים מבינה ולמטה, דברים שמתחלקים בזמן. אבל דברים שלא מתחלקים בזמן הם תמיד במלואם בכל מקום.
המשל: היד שלי תופסת מקום – היא רק בצד ימין, לא בצד שמאל. במובן מסוים היא מחוברת לכל הגוף, אבל אין זו אחדות שלמה. אבל חכמה – החלק הכללי שבנפש – כשהיא כאן, היא במלואה בכל מקום: ביד שבחכמה יש בדיוק אותה כמות חכמה כמו ברגל, כמו בראש. זו כל החכמה בכל מקום באותה מידה.
—
“כולה תורת ה׳ תמימה” – הסוד של אחדות שבתורה
זה הסוד של מה שאנחנו אומרים שכל התורה היא שמותיו של הקב״ה. הרמב״ם אומר: “ואין בחוקות לא תתן תמנו פחות קדושה מוישמע ישראל, כי כולה תורת ה׳ תמימה וקדושה וטהורה”. זה אומר: אם לומדים את זה באופן הזה – אם מבינים את האחדות שבתורה, את שער החמישים שבתורה – אז אדם לא פעם אחת חלק בזמן, אלא תמיד במלואו.
[הערת צד: תורות הבעל שם טוב על לימוד]
הבעל שם טוב אמר “לובן חברי עד סוף” – הדרך הנכונה של לימוד תורה. יש הרבה תורות מהבעל שם טוב שעוסקות בנקודה הזו – לא רק על תפילה, אלא גם מה הפשט בתורה, שזה אותן אותיות רק מלמעלה למטה. היסוד הוא אותו דבר.
—
סיכום וברכה
כל זה נקודות עדינות מאוד – אבל העיקר הוא: כשיש את התורה כמו שהיא באמת – יש אותה פעם אחת ותמיד באותו זמן. התורה אינה דבר שהיה פעם וזוכרים את זה – היא דבר שתמיד הווה, תמיד נוכח, תמיד במלואו כאן. כשלומדים דבר תורה בבחינת חכמה, בבחינת אחדות, בבחינת שער החמישים – נמצאים במתן תורה ממש, לא זיכרון של מתן תורה, אלא מתן תורה עצמו.
זה התירוץ על הסתירה מההתחלה: מנחה חדשה ומתן תורה אינם שני דברים נפרדים – הם דבר אחד. התבואה החדשה שבאה כל שנה במעגל, והתורה שהיא נצחית – הם נפגשים בשער החמישים, שבו המעגל של הטבע (בינה, מ״ט שערים) נפגש עם הנקודה שלמעלה מהמעגל (חכמה, ל״ב נתיבות). היום החמישים הוא מקום היחוד – שבו חדש ונצחי, שבו טבע ותורה, שבו מעגל וחד פעמיות, נעשים אחד.
נזכה כולנו לתורה, להבין, שתהיה לנו חכמה והש
גה בתורה באופן הזה.
גוט יום טוב!
תמלול מלא 📝
ערב שבועות: הסוד של “שבע שבתות תמימות” – מחזוריות הטבע מול ייחודיות ההיסטוריה
הקדמה: אבן הפינה של סדרת שבעת השבועות
רבותי, זה ערב שבועות. בואו נבצע עכשיו קטע, קטע אבן הפינה של הסדרה הקטנה שלמדנו בשבעת השבועות האחרונים, שזהו הסוד של “שבע שבתות תמימות”.
למדנו שזהו הסוד של “כל ימות עולם”, כפי שאמר הרמב״ן. למדנו שזהו הסוד של הסדר, המעגל, המסלול, המחזור שהעולם מסתובב, שהמילא מסתובבת בכלל, בעולם הגדול ביותר, שזה העיקר להבין את כל העולם, המעגלים הגדולים ביותר של העולם, שהעולם מסתובב והוא חוזר תמיד להתחלה. וזה כל הסדר של ההיסטוריה, של כל ימות עולם.
וכיצד יש בכל יום, או בכל שבוע, או בכל יום שמראה על שבוע אחר שלם, יותר בכללות, שער שלם, עולם שלם שאפשר לפתוח להבין דרך חדשה לגמרי להבין הכל.
היום החמישים: מנחה חדשה לה׳
אז סוף סוף אנו מגיעים לקראת הלילה, מגיע “שבע שבתות תמימות תהיינה”, כן. יש פירוש מעניין שצריך לחכות יום שלם, לא לחכות בין השמשות, שיהיו שבעה שבועות שלמים, לא לפספס, ולהגיע ל״עד ממחרת השבת השביעית”, שזה היום החמישים, שאז “והקרבתם מנחה חדשה לה'”, מביאים מנחה חדשה, המנחה של שתי הלחם, הלחם של התבואה החדשה. עושים אותו חמץ, עושים תנופה עמו, מביאים קרבן חדש, חידוש, חידוש חדש, דבר חדש.
כבר הביאו חידוש קטן בפסח, כן, “ובקצרכם את עומר ראשית קצירכם”, תחילת הקציר, כמו אשכולות הקציר, זכר לעבודת הקציר, הביאו קצת עומר שעורים, גם עשו ממנו תנופה לפני ה׳.
ועכשיו ביום החמישים מביאים ממש, זה נקרא ממש חדש, הגמרא קוראת לזה שזה מתיר חדש למזבח, מביאים מהתבואה החדשה שגדלה לאחרונה ועושים מזה לחם שלם, וזה מביאים ביום החמישים.
הסתירה: חדש מול תורה שלא תשתנה
כל אחד יודע שיום החמישים הוא גם יום מתן תורה, היום שעולים להר סיני ומקבלים את התורה, שעל זה יש גם קשר לעניין של חידוש.
יש כמו סתירה קטנה בין שני העניינים לכאורה. מובן שכל אחד קופץ בקלות ואומר את התירוץ, אבל צריך כאן להיות מעמיק מאוד. יש לכאורה סתירה בין שני העניינים של היום טוב.
עניין א׳: יום הביכורים – מנחה חדשה
פשוט זה העניין, היום, העיקר הוא יום הביכורים. כן, ביכורים זה תרגום של ראשית, מתחילים להביא ביכורים מכל הפירות וכו׳, אבל בעיקר ביכורים מתכוון לשתי הלחם עצמם, מביאים ביכורי מעשיך, ומביאים את ההתחלה, הלחם הראשון שגדל, החיטה הראשונה, התבואה הראשונה שמביאים ממנה קרבן מנחה לקב״ה בבית המקדש. אבל זה, המילה נקראת חדש, השם העיקרי שיש לזה הוא חדש, מנחה חדשה.
עניין ב׳: זמן מתן תורתנו – חוקת עולם
וביום הזה חוגגים את התורה, את מה שהיהודים קיבלו, זמן מתן תורתנו כמו שכתוב בסידור, את מה שהיהודים קיבלו את התורה ביום הזה. וזו התורה אחת, חוקה אחת יהיה לכם, חוקת עולם, כמו שהרמב״ם מביא ביסודי התורה פרק ט׳, חוקת עולם, דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה לעד ולעולמי עולמים, תורה מאוד ישנה, זה לעד ולעולמי עולמים. זו התורה, זה, ביום הזה התחילה התורה, חוגגים את היום, עושים מצב מזה, מדברים על זה, שזה ההפך מחדש.
כן, בפשטות, הפירוש הפשוט של מתן תורה הוא שזו התורה, היא לא משתנה, לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, לא מוסיפים ולא גורעים, זו התורה, וזו לא תורה חדשה בכל שנה.
הניסוח החד של הסתירה
במילים אחרות, בואו נהיה ברורים, במילים אחרות, כשרוצים לנסח את השאלה בשפה של השיחות שהיו לנו על המחזוריות של העולם, תורה אינה במחזור.
במתן תורה יש מחזור, בכל שנה מגיע אותו חורף ואותו קיץ מגיע רענן, כן, אפשר לקרוא לזה אותו הדבר, אבל אפשר לקרוא לזה חדש. מנחה חדשה פשוט זה מגיע חורף חדש, קיץ חדש, זמן קציר חדש, זמן חדש שמגיעה תבואה חדשה, מזה החדש מביאים אותו.
היסוד: מחזוריות הטבע מול ייחודיות ההיסטוריה
טבע = מחזור = ניתן להבנה
זה במחזור שקוראים לו הטבע, כן, זה מעגל הטבע של שבע פעמים שבע, זה הרי הפירוש, כן, שבע פעמים שבע זה הולך במחזור, והמחזור קוראים שבע, כן, אפשר לחשוב בזווית איך המחזור של התבואה הוא שבע, אבל על כל פנים, מחזור נקרא שבע, אז המחזור של העולם, ששת ימים ויום השביעי, וזה חוזר כל שבוע, כל שנה חוזר, אותו הדבר, אבל חדש לגמרי אפשר לומר, זה חידוש העולם חדש, כמו מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית.
מה הפירוש הפשוט של המאמר שאומרים בברכות יוצר? שבכל יום מגיע בבוקר שוב המחזור, השמש עלתה בפעם הראשונה בששת ימי בראשית ביום הרביעי, ובכל יום היא עולה, אותו הדבר יש בתקופות השנה, שזה חידוש מעשה בראשית. אותו הדבר בכל שנה מגיעה מחדש התבואה, התבואה הראשונה מגיעה מחדש בכל שנה, זה חדש בכל שנה.
אפשר לקרוא לזה חדש וגם ישן, כי זה אותו מחזור, זה חוזר חלילה כל הזמן, אבל זה מחזור שיש בו מעשה חדשות, יש בו מעשה חדשות בחזרה, זה חדשות שקורות מחזרה של מחזור, זה נעשה שוב אותו מעגל, אותו מחזור נעשה שוב.
היסטוריה = חד פעמי = לא ניתן להבנה
אבל כשאנו מדברים אפילו על יציאת מצרים, על מתן תורה, פשוט שכל המילה של לדבר על זה היא שזה לא במחזור. אפשר לקרוא לזה היסטוריה. אפשר לומר שהיסטוריה היא ההפך ממנו. היסטוריה היא בעיה ללמוד. למה? כי אי אפשר להבין אותה.
מה זה אומר “להבין”?
מה אני מתכוון לומר? אני אומר דבר יסודי שאומרים כל האחרונים, אני לא יודע כמה יהודים מדברים על זה, אבל החוקרים האחרונים, המפרשים, שמוציאים את הסוגיא של היסטוריה, הם מסבירים כך את העולם. היסטוריה היא הגבול של דברים שאי אפשר להבין אותם. למה? כי זה קרה רק פעם אחת, ולא יעבור, ולא יוסף, כל הגדה ולא יוסף. זה לא ממשיך.
מה אני מתכוון לומר? אני מתכוון לומר כך: הטבע, זה מה שאפשר להבין. כמו שאנו אומרים, הבסיס, הטבע הראשון, ואולי המדע הראשון, הוא המדע של העונות. אנשים רואים שחוזר בכל שנה השמש, הלבנה, הכוכבים, זה הולך במחזור, ומזה גדל בכל שנה מחדש. זה דבר שאפשר להבין. אפשר לומר שאפשר לחזות אותו, אפשר להבין שזה מגיע בכל שנה מחדש.
מובן, צריך לעשות עבודת השם, צריך לעשות תשובה כדי שיצליחו הגשמים של השנה. יש בזה דין, בראש השנה כל באי עולם נידונין, הכל בסדר. אבל הדין הוא דבר שמבינים. זה לא דבר שלמעלה מן הזמן, זה לא דבר שאין בו שום מדע. מדע הרי פירושו שעושים כללים. ומה פירוש להבין? להבין פירושו כמו שדיברנו בשבוע שעבר. להבין פירושו שאפשר לעשות מזה כלל.
אני יכול לומר באופן כללי יש חכמה, “עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו”. יש את המחזור, יש סדר, אני יכול לעשות כלל. מה שאתה רואה כל פעם, זה התחדשות אמנם, והפרטים הם התחדשות, אבל באופן כללי יש דברי חכמה, אפשר להבין זאת כסדר.
טבע ומדע
זה הפירוש של טבע, שאנו קוראים טבע, או שאנו קוראים לעולם הטבעי, שהוא מחזור. וממילא יש בזה מדע, יש בזה ידיעה, אפשר לדעת אותו, כי זה חוזר. כמו שאנו אומרים, כי זה חוזר יש גם חדש בכל שנה, כי זה חוזר. אם זה חוזר, זה עושה חדש, זה אולי שוב, אתה יכול לקרוא לזה עותק, אני לא יודע אם זה עותק, שוב אותו הדבר, אבל שוב, לא שוב כמו חידוש לגמרי, לא שוב בלתי צפוי, שוב צפוי לפי סדר.
זה הנושא של הטבע, של הטבע, שהמחזורים, שכל המדע, ההבנות הרבות, החכמה בנשיאות, בנוי על הבחנת הדפוסים, המחזורים שיש בטבע, ולהבין אותו, לעשות מזה כללים, אחר כך אפשר לחזות אותו, אחר כך אפשר להבין אותו, אפשר לשאול למה זה כך, מה הגורם לכך, וכו׳.
היסטוריה אינה ניתנת להבנה
כשאומרים היסטוריה, היסטוריה היא בדיוק, היסטוריה היא בדיוק הדבר שאי אפשר להסביר, אי אפשר לומר אותו, אי אפשר לחזות אותו, אי אפשר לומר מתי זה יקרה, מתי זה קרה, למה זה קרה, ואין בזה שום הסבר, אין בזה שום כלל, אין שום קטגוריה כללית שנקראת מתן תורה או יציאת מצרים, שקורה פעם אחת בלא יודע כמה שנים, וממילא, אם יש כלל, יודעים מתי זה קורה, כל פעם שיש רוח כזו, שמש כזו, בכל שנה בסוג תקופה כזו זה קורה? לא. זה קורה פעם אחת, ומאותה פעם אחת צריך לזכור אותו, כי זה קורה רק פעם אחת, דבר חד פעמי.
דברים חד פעמיים הם דברים כאלה שלא חוזרים, והם ממילא סוג דברים כאלה שאי אפשר להבין, אי אפשר לחזות אותם, אף אחד לא יכול לומר לך מתי זה יקרה, זה לא יקרה שוב, אף אחד לא יכול לומר לך למה זה קרה אז. אם היינו יכולים לדעת למה, היינו יודעים את הכלל, היינו יודעים איזה סוג דבר זה ומתי קורים דברים כאלה.
אם אומרים שזו היסטוריה, הפירוש הוא שזה קרה פעם אחת, זה לא חוזר, ואין לזה שום טעם, אין לזה שום מדע, אין שום הבנה בזה. אפשר רק לזכור אותו, אפשר רק לדעת מה קרה, אפשר ללמוד היסטוריה, לחקור אם זה קרה, כן, אפשר רק לחקור אם זה קרה.
הגבול של מחקר היסטורי
בואו נאמר בבירור, מי שמבין מתן תורה בתור היסטוריה, כך הם אומרים בבירור, אפשר לחקור אם זה קרה, אפשר לחפש ראיות, ראיות, לדעת אם זה קרה, אבל מה קרה, להבין זה מן הנמנע, אי אפשר להבין מה קרה, כי זה לא סוג דבר שניתן להבנה, ובמובן מסוים כל ההיסטוריה אינה סוג דבר שניתן להבנה. אתה לא יכול לשאול למה היה מלך פלוני שכבש מדינה פלונית בשנת פלונית.
מתן תורה: טבע או היסטוריה? — החידוש הרדיקלי של פנימיות התורה
פרק א: התפיסה ההיסטורית של מתן תורה וחסרונותיה
מה פירוש “היסטוריה” בהקשר זה?
אם היינו יכולים לדעת למה משהו קרה, היינו יודעים את הכלל — איזה סוג דבר זה, ומתי קורים דברים כאלה.
אבל אם אומרים שמשהו הוא היסטוריה, פירוש הדבר:
– זה קרה פעם אחת
– זה לא חוזר
– אין לזה שום טעם
– אין לזה שום מדע
– אין שום הבנה בזה
אפשר רק לזכור אותו, אפשר רק לחקור אם זה קרה — אבל מה קרה, להבין, זה מן הנמנע.
בואו נאמר בבירור: אלה שמבינים מתן תורה בתור היסטוריה, כך הם אומרים, זה הכלל שלהם: אפשר לחקור אם זה קרה, אפשר לחפש ראיות, ראיות, לדעת אם זה קרה. אבל מה קרה, להבין זה מן הנמנע. אי אפשר להבין מה קרה, כי זה לא סוג דבר שניתן להבנה.
היסטוריה בכלל אינה ניתנת להבנה
ובמובן מסוים, כל ההיסטוריה אינה סוג דבר שניתן להבנה. אתה לא יכול לשאול למה היה מלך פלוני, הוא שלט במדינה פלונית בשנת פלונית. אין בזה שום הסבר.
ממילא, מה עושים היסטוריונים? הם לא מחפשים להבין, הם יכולים לחפש סיבות, אבל כל הסיבות שהם מחפשים זה עוד קצת היסטוריה. הוא יכול למצוא ראיות ולחפש ראיות שזה היה לפני כן. בסדר, זה גרם לזה, וזה גרם לזה. במובן הזה יש משהו הסבר שקוראים לו הסברים היסטוריים.
אבל כל הדבר — למה קורה בכלל כל הדבר, למה בזמן הזה, למה לאנשים האלה, למה בתקופה הזו, באופן הזה — זה בהגדרה אין שום הסברים, כי היסטוריה, שאנו קוראים עכשיו למילה היסטוריה, אינה דבר שניתן להסבר.
נס מול טבע — הגדרה מדויקת
בסדר, זה כלומר, אפשר לומר כך עכשיו, זה כלומר נס. בחינת נס, שקראנו לפני רגע.
בחינת טבע פירושו:
– מה שאפשר לחזות
– שיש בו מחזור
– זה חוזר
– אפשר לדעת מתי זה חוזר
– יש בזה כלל
בחינת נס הוא:
– שאין בזה כלל
לפי איך מבין היסטוריה כאן, המשמעות היא שאין בזה שום כלל, אין שום הבנה, אתה לא יכול לומר למה, אף אחד לא מבין את זה, אין שום חכמה בזה. יש רק עדות, יש רק, כביכול, רק נבואה על זה, יש רק את הפרטים, יש רק את העובדה שזה קרה כך, זה קרה פעם אחת, וממילא פשוט סופרים ונזכרים רק מהפעם האחת שהייתה יציאת מצרים, מהפעם האחת שהיה מתן תורה.
איך רוב האנשים מבינים מתן תורה
כך רוב האנשים מבינים את נושא יציאת מצרים, לפי זה, ואת נושא מתן תורה, כל הדברים ההיסטוריים האלה שהאמונה היהודית, הדת היהודית, התורה היהודית בנויה עליהם.
לפי זה רוב האנשים מבינים שאין לזה שום שייכות חזרה לשאלת ההתחלה שלנו, אין שום שייכות למתיקות של מנחה חדשה, שחדשה פירושה, זה חידוש, אבל לא חידוש במובן של היסטוריה, זה חידוש כי כל שנה בא חידוש חדש, אפשר לתכנן את זה, יש בזה כלל, כי זו האמונה, זה לא, כן, טבע.
הערה: “טבע” לא פירושו כפירה
כשאני אומר כאן טבע אני לא מתכוון לכפירה. כן, הרבה פעמים כשלומדים ספרים, טבע פירושו אפיקורסות, אני לא מתכוון לאפיקורסות. אני מתכוון לסוג של סדר, סוג של קביעות שיש בעולם, כי זה “מחדש בטובו”, הקב״ה עושה את זה, ועל זה מודים להקב״ה, ובזה עובדים את הקב״ה, ובזה משבחים אותו וכו׳ וכו׳ וכו׳.
זה מאוד דתי, זה מאוד אמוני, זה בכלל לא אנטי-אמונה, זה בכלל לא אנטי-יהדות, אנטי-אמונה, אנטי-עבודת ה׳, סוג המבט הזה, אלא זה סוג אחד של מבט.
הבעיה: מתן תורה ותבואה חדשה הופכים לשני דברים נפרדים
ורוב האנשים כשאומרים להם דבר שהוא מתן תורה וכדומה, חושבים רק בבחינת היסטוריה, בבחינת נס, בבחינת כל פעם שזה קרה זה חד-פעמי, אפילו מה שקרה פעמיים, זה פעמיים קרה דבר חד-פעמי, אי אפשר לדעת למה זה קרה, אין בזה שום כלל, אפשר רק לדעת אם זה קרה.
ועל זה רוב האנשים שסוברים שהיהדות שלהם בנויה על מתן תורה, הם צריכים מאוד להוכיח שזה קרה, יש להם ראיה, היו שש מאות אלף איש, יש להם עדות, זה קרה, אבל מה שקרה אין בזה שום מבוא, ואין בזה שום הבנה.
זה בהגדרה נס, ובהגדרה נס אני מתכוון לומר דבר שאי אפשר להבין, כי אי אפשר לחזות אותו, אין בזה שום כלל.
ואם כך, נושא התבואה החדשה, אומרים אנשים, זה דבר טבעי, כאילו מסיבה כלשהי יש להם בראש שזה משהו לא דתי, זה משהו טבעי, כאילו זה לא הקב״ה עושה, כאילו זה מחזור של הטבע.
ששת ימי בראשית, הם כבר מאמינים בשבת, כן? שבת זה המשמעות של טבע, הם מאמינים רק ביום טוב שזה המשמעות של נס. אוקיי, במובן מסוים, אפשר להבין שיום טוב הוא כן נס, והם אומרים שתבואה חדשה עם מתן תורה הם שני דברים שונים.
מתן תורה הוא דבר חד-פעמי, כי זה נשאר לעד. דווקא לכן זה נשאר פעם אחת לעד, כי יש רק אחד מהם. ותבואה חדשה הוא דבר טבעי, זה בא כל שנה מחדש, יש מהלכים חדשים, זה מאוד טעים, אנשים שמחים, בא הקיץ, בא הקציר, מה שאין לזה שום קשר לתורה.
פרק ב: החידוש הרדיקלי של פנימיות התורה
כל מי שלומד פנימיות התורה יודע שזה לא נכון
אוקיי. עכשיו, כל אחד שלומד קצת פנימיות התורה, מי שפתח פעם ספר הזוהר, או מפרשים אחרונים של המקובלים, כן, האריז״ל, הרמ״ק, הספרים החסידיים, כל אחד שפותח אחד מהספרים האלה, כל הדבר שהוא אמר עכשיו, הוא צריך מיד לומר שזה לא נכון, זה לא הגיוני, זה לא אמת.
זה שמתן תורה קרה פעם אחת, זה לא דבר חד-פעמי. וכשאומרים שזה לא דבר חד-פעמי, מה פירוש הדבר לפי מה שהסברנו? זה לא דבר שאי אפשר להבין, זה לא דבר שצריך רק לשאול “האם היה” ואי אפשר לשאול “מה היה”. זה לא סוג כזה של דבר.
כל אחד שלומד קבלה, כל אחד שלומד חסידות, כל אחד שלומד איזה סוג של ספר של השכלה של יהדות, אפילו הוא לומד רמב״ם, אפילו הוא לומד שיטות אחרות שיש, אני יודע, כמעט כל אחד, חוץ ממש איזה ספרים אחרונים שחושבים כמו שאמרתי עכשיו, כמעט אף אחד מהם לא אומר שאי אפשר להבין מה זה מתן תורה.
אין שום ספר יהודי שאני מכיר, אף אחד אין, יש אבל אחד, אבל דרך המלך הרגילה של המקובלים, של החסידים, של הרמב״ם, כולם מודים על זה, שמתן תורה הוא כן דבר שאפשר להבין.
מובן מאליו, אף אחד לא אומר שזה פשוט להבין, אף אחד לא אומר שזה במדרגה שמשה רבינו הבין, נדבר על זה בעוד רגע, אבל אף אחד לא אומר שזה פשוט דבר חד-פעמי וצריך רק לדעת אם זה היה.
הערה: החיסרון של האמונה ההיסטורית — נפשית
לכן, אני יכול לומר הערה, הערה חשובה. יש הרבה יהודים שמדברים עכשיו, אנחנו מדברים על יסודות של אמונה, כן, יש הרבה יהודים שאומרים להם, מה היסוד של אמונה? שהיה מתן תורה, כמו שכתוב ברמב״ם, כתוב בכוזרי וכדומה, ויש לו ראיות, כן, זה מסתבר שזה באמת היה, כי היה מספיק ראיות וכדומה.
ואני מסתכל על היהודי הזה, ואני רואה שלאמונה שלו אין חיות. זה משהו מת. אין לו חיות. כשהוא מדבר על מתן תורה, זה חיוב. כן, הוא האמין שזה היה, וממילא צריך לקיים מה שכתוב. הקב״ה בא וסיפר מה צריך לעשות, ואיך יהיה לנו חיים טובים. הכל בסדר. הוא מסביר שיש ראיות טובות על מעמד הר סיני.
במחילה, הוא יהודי חשוב. אבל במחילה, אני לא רואה שעל זה רוקדים “עליונים ששו ותחתונים עלזו”. אני לא רואה שעל זה כותבים כתובה בין כנסת ישראל והקדוש ברוך הוא, שר׳ ישראל נג׳ארה ואחר כתבו, שקורים בסאטמאר ערב שבועות. אני לא רואה מה זה אומר. לא על זה אומרים את האקדמות מילין ששרים לפני שמדברים על מתן תורה, שמשמע לנו שיש להם ראיה, הגויים, “מרובי השכל וחשובים כבעלי איש ואישה”. ענק היו רק שלושה אנשים שראו נסים של ענק, ואצלנו היו שש מאות אלף איש.
במחילה, אולי אני האדם המוזר. אני לא רואה שעל זה מתרגשים. אני לא רואה שבזה יש חיות.
יסוד האמונה במובן נפשי
יסוד האמונה, יסוד האמונה צריך להיות… בואו נציב דבר פשוט. יש דבר שנקרא עיקרי אמונה או יסודי אמונה. יסודי אמונה פירושו יסודות לחיי האדם, כן? אתה יכול להוכיח לגוי, “אשתך כגפן פוריה”, “בניך כשתילי זיתים”, התשובות… אוקיי, תשובות טובות מאוד, מה שהטיעונים האפולוגטיים אומרים.
אבל אני מדבר כאן על יסוד האמונה במובן נפשי, כן? שיעור ערב שבת ויום טוב הוא לדבר מה מדבר באמת בחיות לנפשות ישראל. יסוד האמונה פירושו, מה הדבר האמיתי שמחיה אותך? מה מחיה אותך בענין של היהדות שלך, בענין של התורה שלך שאתה עושה בחייך, שאתה אוכל שבת, שאתה חוגג שבועות, וכן הלאה? מה הדבר המחיה?
אני יודע, אני לא מאמין שיעשו כמו כומר, ניתוח, יכנסו להסתכל בנשמת האדם וימצאו את הדבר שהכי מחיה אותו, ולא ימצאו שום ידיעה, שום ראיה שהיו 600,000 איש במעמד הר סיני, לא רואים על שום אבן, אפילו לא אצל האנשים שאומרים את הדרשות. בוודאי צריך לומר אותם, כדי להושיב לבות עולם, אבל לא את זה מוצאים.
ובוודאי מצד שני, שם צריך להיות מעמד הר סיני, שם צריך להיות מעמד הנבואה. יכול להיות שלאדם יש מקורות אחרים, הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו, אבל זה בוודאי דבר נכון להבין איך יש את החיות, האור, החתונה, החיות של מעמד הר סיני. חייב להיות בזה חיות, וכל יהודי מזדהה עם זה, הוא אומר, “אנחנו אלה שקיבלו שם את התורה, אנחנו מקבלי התורה, וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באמת באהבה”, כן? כמו שאומרים באהבה רבה. זה חייב להיות כך.
המסקנה: מתן תורה הוא טבע, לא היסטוריה
אם זה חייב להיות כך, כל אחד יבין, חייב להיות שפנימיות האמונה שלנו, פנימיות התורה — פנימיות התורה פירושה מה שמתיישב על הלב, מה שנכון, וממילא זה גם האמת — היא לא שמעמד הר סיני הוא היסטוריה. זה לא דבר חד-פעמי שאי אפשר להבין, שאפשר רק לדעת שזה קרה וממילא מחויבים לקיים את זה. זה לא זה.
זה טבע. זה דבר שיש לו סדר, אפשר להבין אותו, יש בזה כלל מסוים אפילו. אחד אומר שזה חד-פעמי, נדבר על זה, זה סוג אחר של חד-פעמי. יש בזה כלל מסוים, יש בזה הבנה מסוימת.
מי שלומד כך — רואה בבירור
ומי שלומד כך, מי שלומד ספר חסידי, מי שלומד רמ״ק ואריז״ל, רואה מאוד בבירור, ובפרט מי שלומד את הספרים החסידיים החדים יותר שאומרים את זה בדרך הכי חדה שאפשר, רואה שמעמד הר סיני הוא דבר שיודעים איך לעשות, אנחנו יודעים איך לעשות את זה, אנחנו יודעים איך לעשות את זה. זה לא דבר שאנחנו לא יודעים איך לעשות, זה דבר שאנחנו כן יודעים. מובן מאליו, כל אחד לפי השגתו, מובן מאליו, צריך להאמין שיש יותר ממה שאנחנו מבינים, אבל ביסוד זה לא סוג הדבר שהוא חד-פעמי.
בכל ספר חסידי כתוב זה
ובכל ספר חסידי כתוב זה. ריבונו של עולם, רציתי שיתפסו איזה דבר רדיקלי הם אומרים, איזה חידוש הם אומרים.
בכל ספר חסידי בעולם כתוב שככל הנראה זה לא דבר חד-פעמי, זה חוזר כל שנה.
אמת, כתוב בכל ספר חסידי בעולם. מי שידע, מי שפתח פעם, אפילו ספרים לא חסידיים אומרים את זה כבר, אבל הספרים החסידיים דיברו על זה מאוד חזק, בפרט היסוד. כתוב כבר באריז״ל, ובמקובלים ראשונים חייב שזה כתוב, דיברתי פעם עם מישהו שזה כתוב.
הסדר העמוק יותר של מתן תורה: מטבע ונס למחזורים הגדולים יותר של העולם
פרק ג: היסוד החסידי – מעמד הר סיני חוזר כל שנה
החידוש הרדיקלי בספרים חסידיים
בכל ספר חסידי כתוב, אני אומר לכם רבותי, עכשיו הם מתחילים לתפוס איזה דבר רדיקלי הם אומרים, איזה חידוש הם אומרים. בכל ספר חסידי בעולם כתוב שמעמד הר סיני הוא לא דבר חד-פעמי – זה חוזר כל שנה. אמת? כתוב בכל ספר חסידי בעולם.
מי שידע פעם פתח, אפילו ספרים לא חסידיים אומרים את זה כבר, אבל הספרים החסידיים דיברו על זה מאוד חזק – זה יסוד. כתוב כבר באריז״ל [רבי יצחק לוריא], ובמקובלים ראשונים חייב שזה כתוב. דיברתי פעם צריך שזה כתוב בפירוש, למה זה לא כתוב ממש בלשון הזו, וכך צריך להתאמץ, אבל בטוח שהוא גם האמין כך, וכדומה. והרמב״ן [רבי משה בן נחמן] אולי כתוב בפירוש, גם צריך לדעת איפה לקרוא את הדברים. אבל בטוח בספרים חסידיים כתוב בפירוש – מעמד הר סיני חוזר כל שנה.
המשל של הקציר – החזרה השנתית
בדיוק כמו שהקציר הוא כל שנה חדש, וזה כל שנה אותו דבר, ואנחנו יודעים לומר שיכולים לבוא שבעה מיני פורעניות [שבעה מיני עונשים], עדיין צריך שהקב״ה יעשה רגע, עדיין צריך שהכל יסתדר – אבל יש בזה כלל, אפשר להבין את זה. על זה בנויה החכמה האנושית [חכמה אנושית], החכמה של בני אדם, החכמה של הבורא, כן? הבורא של בורא עולמות [יוצר עולמות]. זה בנוי על זה שזה בא כל שנה. בדיוק כך כל שנה בא שבועות, זה בא כל שנה.
אברהם אבינו ושבועות לפני מתן תורה
השאלה: מה היה ו׳ בסיון לפני יציאת מצרים?
ומסתכלים בספרים חסידיים מסוימים, ישאלו אפילו שאלה כזו: ומה היה ו׳ בסיון, מה היה בתקופה לפני שהיה המעשה של יציאת מצרים ומתן תורה?
אומרים בפירוש, וזה בנוי על מאמרי חז״ל [דברי חכמינו זכרונם לברכה] שאומרים דבר כזה: כבר היה אז גם שבועות. “קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה” [אברהם אבינו קיים את כל התורה לפני שניתנה], אומר הצאנזער רב ואחרים – אני זוכר שהצאנזער רב אומר את זה בפירוש, ואחרים.
המשל של עוגת הגבינה של אברהם
מה פירוש הדבר? שאברהם אבינו בשבועות בבוקר אכל עוגת גבינה, ושאלו אותו: למה אתה אוכל עוגת גבינה? כי היהודים קיבלו היום את התורה, ואני מאוד שמח על זה, ומה שהכוונה היא, ואוכלים עוגת גבינה.
ישאלו: מה פירוש היהודים קיבלו את התורה? היהודים הם הנכדים שלך שעתידים להיות, ועדיין לא היה המעשה, עדיין לא נכנסו למצרים. מה אתה אומר?
התשובה: יש סדר בעולם
הוא ענה – התשובה הייתה קצת נפשית מהגשמיות [טעימה מהגשמיות], אבל הוא אמר: מה פירוש? יש סדר בעולם, ובסדר הזה, בזמן הקצוב [זמן מסוים], יש זמן של מתן תורה מעצמו [מעצמו]. כי יש סדר שהוא כך, זה זמן טוב לתת את התורה, כן?
כמו שזה זמן טוב בניסן לצאת ממצרים, זה זמן טוב בסיון לקבל את התורה – לפי הסדר של הטבע [טבע], לפי הדרך שבה מזג האוויר עובד. צריך להיות מזג אוויר טוב, כמו שכתוב במדרשים: זמן הפסח, בפסח לעתיד, זה מזג האוויר הכי טוב – לא חם מדי, לא קר מדי, יש זמן נעים לצאת החוצה, לעשות מעמד הר סיני גדול.
הבהירות של הזמן
והבהירות של היום מוציאה את הבהירות של העולם – עת רצון לדעת כי ה׳ הוא האלקים [זמן רצון לדעת שה׳ הוא האלקים], שבעה שמים [שבעה שמיים] שנפתחים, זה דבר שיוצא מהבהירות של הטבע שיש בתקופה, כמו שכתוב במדרשים, והרמב״ן מביא את זה, והזוהר מביא את זה, ספרים אחרים.
ההבדל בין טבע ונס – לא מה שחושבים
השאלה: האם מתן תורה הוא סתם דבר טבעי?
והרמב״ן עשה שבועות במתן תורה. נשאל: זה אותו דבר כמו טבע? מתן תורה הוא סתם דבר טבעי, אותה רמה כמו סתם המחזורים הרגילים של השנה, של היום, של השבוע, של החודש?
בוודאי לא! מה פירוש בוודאי לא?!
שני דברים
קודם כל! כשאנחנו אומרים שיש סדר, מהלך איך הדברים אמורים להיות, פירוש הדבר עדיין שיהיה אותו דבר – פירוש הדבר עדיין לא שהכל בדיוק מה שרואים, מה שנראה לעיניים [נראה לעיניים] ברגע הראשון. אנשים חושבים שטבע זה אותו דבר כמו שטחיות – טבע לא אותו דבר כמו שטחיות.
ההבדל בין שבת ויום טוב
יכול בוודאי להיות, יש הבדל, יש הבדל אמיתי בין שבת ויום טוב, כי רואים עוד רמה של הבדל. אבל הדבר הראשון הוא: יש הבדל אמיתי בין טבע ונס.
הקטגוריות של טבע ונס – שתי דרכים להבין את העולם
הקטגוריות שנקראות טבע ונס – אף על פי שהן לא עומדות בתורה בפשטות אף פעם, צריך לדעת את זה: לא עומד בתורה, לא טבע ולא נס לא עומד – הכל הוא אותו הקב״ה שעושה הכל. אבל בואו נאמר, העולם מדבר כבר זמן רב על זה, ויש כאן רמה אמיתית.
שבת ויום טוב – שתי קטגוריות
ובתורה רואים גם כן שיש דרכי שלום, ויש שבת ויום טוב, שהם שני מיני דברים שונים – אף על פי שיום טוב נקרא שבת, ושבת נקרא יום טוב אולי, מועד, מקרא קודש – אבל הכל שתי קטגוריות.
והחילוק הוא:
שבת היא משהו שרואים בקלות – כל ילד מבין שזה שבת. יום טוב היא מערכת רחבה יותר. אפשר אפילו לומר בפשטות, כן: שבת היא מה שבני אדם עובדים ששת ימים, נחים ביום השביעי.
יום טוב היא מה שיש מחזור של טבע. לקח כמה שנים עד שאדם הראשון, כן, תפס שכל קיץ חוזרת החמימות, דברים גדלים. זה דבר אחד.
יום טוב במובן ההיסטורי – סדר עמוק יותר
ואם אתה אומר יום טוב במובן ההיסטורי, כשמדברים על יציאת מצרים – כאן יש עוד סדר עמוק יותר. יש עוד סדר גדול יותר, כמו שדיברנו בשבוע הקודם: יש עוד סדר גדול יותר של כל ימות עולם, העולם.
לא רק שבכל שנה יש מחזור שחוזר הקציר, חוזר מה שגדל שוב בכל שנה – אלא באנושות יש סדר. כמו שדיברנו על ארבע מאות שנה, על הקץ, כל הדברים האלה. יש סדר גדול יותר בעולם. יש סדר כשבני אדם מקבלים תורה, יש סדר כשנכנסים לגלות, כשיוצאים מגלות. אמנם הסדר אינו מדויק כמו מה שאתה עושה חשבון, כמו שדיברנו, אבל יש סדר גדול יותר, יש סדר עמוק יותר.
ממילא: נס אינו חד-פעמי
ממילא, כשאנחנו אומרים שיום טוב היא דבר גדול יותר משבת, שיש חילוק בין נס לטבע – אין אנו מתכוונים לומר שהנס הוא אקראי, שהנס הוא חד-פעמי. הנס אינו חד-פעמי.
מדוע זה נראה חד-פעמי?
אלא בואו נאמר כך: מדוע זה נראה לנו חד-פעמי? אפשר אפילו לומר כך, בואו נאמר שבמחזור שלנו, כמו שהרמב״ן היה אומר, במחזור שלנו של שמיטה, בשבעת אלפים השנים שלנו – היה רק פעם אחת מתן תורה שאנחנו מדברים עליו. אמת. זה בוודאי אמת במובן אחד, כן? יש אמנם כל שנה, אבל זה עניין קטן. העניין הגדול היה רק פעם אחת.
זה לא אומר שאין מחזור – זה רק אומר שאנחנו בני אדם קטנים. אנחנו זוכרים רק כמה אלפי שנים מהעולם. התורה שלנו, בפשט התורה עומדת אפילו רק כמה אלפי שנים מהעולם. עדיין לא אומר.
העולם הגדול יותר – מה שהמדע והמקובלים אומרים
העולם הוא הרבה יותר גדול
כל אחד יודע היום, המדע סיפר לנו שהעולם הוא הרבה יותר גדול מכמה אלפי שנים. והמדע אינו מדע חדש, כמו שר׳ אריה קפלן כבר ציין: המקובלים כבר חשבו מזמן שהעולם הוא הרבה יותר גדול משבעת אלפים שנה.
היסוד של קבלה: התורה גדולה יותר מהראש שלך
זה בכלל מובן מאליו היסוד של קבלה: שמה שאנחנו רואים מהתורה, כן – לא משום שהם לא מאמינים בקדושת התורה, להיפך, הם מאמינים יותר בקדושת התורה, נכון? הם אומרים: איך אתה רואה את התורה? מהו צירוף האותיות שהתורה עומדת בו בכלל? מהי הדרך איך אתה מפרש את התורה? לפי הקטנות שאתה נמצא בה.
הקב״ה התמעט
אתה מביא את התורה למטה – הקב״ה התמעט, מדבר תורה שכל אחד יכול להבין. אדם, אדם רגיל, לא יכול להבין יותר מכמה אלפי שנים, והתורה מדברת על כמה אלפי שנים. וכמה אלפי השנים שאנחנו יכולים מתחיל המחזור של מעשה בראשית, עובר לאבות, ליציאת מצרים, למשיח – כל המחזור. זה רק דבר קטן אחד שאתה יכול לראות.
פירושים גדולים יותר של תורה
הקב״ה הוא הרבה יותר גדול מזה, והתורה היא הרבה יותר גדולה מזה. יש פירוש על התורה שמדבר על מחזורים הרבה יותר גדולים, שעומד בדרך רמז, בדרך דרש, בדרך סוד.
ויש אפילו פירושים גדולים יותר שלוקחים ממחזורים עוד יותר גדולים, שהתורה בכלל לא מדברת על עולם העשייה, מדברת בכלל על מלאכים, על אצילות.
המוסר החזק של הזוהר
התורה שאנחנו יכולים לראות, כן? מי שאומר שמה שהוא פשוטו של מקרא חייב להיות אמת וזה הדבר היחיד – לא עושה את התורה גדולה יותר, הוא עושה את התורה קטנה יותר.
כל מי שלומד קצת קבלה, כל מי שלומד קצת זוהר, רואה את זה: איך הזוהר גוער כל כך חזק במי שאומר שאין בתורה אלא פשט, כן?
האיזון הנכון
אנשים אומרים: בוודאי, הפשט הוא גם – אתה חייב להאמין שהפשט אינו אמת, אתה צריך לדעת שיש פשט של הפשט. ומי שאומר שהוא יודע את הפשט של הפשט, וזו כל האמת – לא רק שהוא כופר בגדולת התורה, הוא חושב שהתורה קטנה כמו הראש שלו, הוא גם בעל גאווה עצום. הפשט הזה, זה כל הפשט, ומי שמאמין אחרת הוא אפיקורס. הלא?
אבל צריך לקחת ברצינות את הפשט שלו
בוודאי צריך יהודי להאמין שהפשט שלו שהוא מאמין בתורה – זה חלקו בתורה, זה מה שהקב״ה נתן לו, והוא צריך לקחת את זה ברצינות. אדם שלא לוקח ברצינות מה שהוא מבין הוא סתם עצלן, הוא לא לוקח שום דבר ברצינות. אדם צריך לקחת ברצינות מה שהוא מבין, והוא צריך להאמין.
התורה כמו קליידוסקופ
התורה היא אמנם כמו קליידוסקופ – היא מראה את עצמה לאדם לפי הבנתו. הקב״ה נתן על מנת כן את התורה, שאתם, בני אדם, תסתכלו ותראו שהקב״ה ברא את העולם בששת ימים, בששת אלפים שנה – זה מסתדר בדיוק, זה הגיוני בראש שלו. על מנת כן יש חלק אמיתי בתורה.
אבל שאדם יאמר שזו כל התורה, שאדם יאמר שהתורה אינה גדולה יותר מזה – הוא סתם אפיקורס, סתם אדם קטן שלא יכול לראות שיש גדול יותר ממנו.
המשל של חיי אדם אחד – איך רואים נס וטבע
האדם שרואה רק את עצמו
וממילא, התורה שלנו עומדת רק – ואם אתה מסתכל, יש לך ראייה מוגבלת, אתה אדם, אתה בקושי יכול לראות. “אלף שנים בעיניך” – אדם בקושי יכול לראות כמה שנים, כמה אלפי שנים. וכמה אלפי השנים היא אמנם התרחשות חד-פעמית, מעמד הר סיני.
בדיוק כמו שאדם יחשוב, כן, תחשוב כך: תדמיין אדם שחי רק פעם אחת, בואו ניקח אותו במחזור פשוט, איך נדבר על המחזור של חיי אדם? אדם נולד, הוא גדל, הוא מזדקן, הוא מגיע לגיל העמידה, ואחר כך הוא יורד והוא מת.
מהפרספקטיבה האינדיבידואלית – הכל הוא נס
אדם שרואה רק את עצמו, אגואיסט, מי שהוא כמו אותו שהוא חושב שהפשט שלו הוא הפשט הפשוט וכל אחד צריך להאמין בזה, אין יותר מזה – הוא רואה, הוא רואה מה? הוא אומר: נולדתי, זה היה נס. אף אחד לא יכול היה לחזות, לא ידעתי לפני שנולדתי, לא הייתי. הוא ממש יש מאין.
וכשהוא נעשה בר מצווה, זה גם נס. מי אמר? הוא כבר שלוש עשרה שנה, אחר כך הוא נעשה בר מצווה, אה, יפה, הוא נעשה בר מצווה. ואחר כך היה לו חתונה, אחר כך הוא הגיע לגיל העמידה, יש לו ילדים, וכן הלאה כל סדר החיים, עד שהוא מת. כל דבר הוא אצלי נס.
נפלאותיך שבכל יום
וכך זה אמנם. מה, שיאמרו “נפלאותיך שבכל יום”, מהפרספקטיבה של יחיד אחד, של פרט אחד – כל דבר שקורה לו בחייו הוא נס, הוא פלא, הוא לא יכול לחזות את עצמו. אי אפשר אמנם לחזות על הפרט, נכון? בדיוק מתי תתחתן, מתי יהיו לך ילדים, מתי תחלה, מתי תמות – אדם לא יודע, נכון? “יום המיתה נעלם מן האדם”, זה נס. מבחינת הפרט שלו, אם הוא מסתכל בעולמו המצומצם, זה נס.
אבל ממבט רחב יותר – רואים את הטבע
אבל אם אדם הוא קצת חכם, הוא לא כזה אגואיסט, הוא לא כל כך תקוע בעצמו, הוא מסתכל סביב על אנשים אחרים – הוא רואה: אה, רגע, הפרטים הפרטיים, בדיוק מתי תמות, מתי תיוולד, אף אחד לא יכול לדעת. את זה צריך אולי נבואה או משהו אחר לדעת. או אולי יש הנאה, לא יודע.
אבל יש כזה טבע, שעל פי רוב בני האדם כסדר נולדים, וכסדר גדלים, וכסדר נעשים גדולים יותר, והם יורדים, והם מתים. את המחזור הזה, אחר כך חוזר, תחיית המתים, מה שהמחזור הוא – את המחזור אפשר לראות.
איך רואים את זה?
איך רואים את זה? לא מפרט אחד, אלא מלהסתכל במבט רחב יותר. אתה מסתכל סביב, אתה עושה הכללה, אתה רואה את כל בני האדם, לכל אדם קורה זה. אה, אתה לא הראשון שנולד, אתה לא הראשון שמת. יש כלל.
הקב״ה מנהיג את העולם בחכמה
הקב״ה מנהיג את העולם בחכמה. חכמה פירושה כללים, כמו שבינה ראינו פירושה כללים. יש כלל, יש דבר טבעי, אפשר לצפות שרוב בני האדם נולדים וגדלים ומתים. מובן מאליו, זה לא אומר שלאדם אין בחירה, זה לא אומר שהאדם לא צריך לעשות מה שהוא צריך לעשות, כמו כל מה שדיברנו – אבל זה עדיין כלל הדברים.
בקנה המידה העולמי: מעמד הר סיני – חד-פעמי רק מהמבט שלנו
אותה דרך על כל העולם
ובאותה דרך, ובאותה דרך שזה אמת על האדם, זה אמת על כל העולם. איך אנחנו מסתכלים על החלק הקטן שלנו מההיסטוריה שאנחנו חלק ממנה, העולם שלנו, השמיטה שלנו שבה נולדנו – רואים, כן, היה פעם אחת מעמד הר סיני, פעם אחת יציאת מצרים.
האמת היא, אפילו בעולם שלנו אפשר כבר לראות יותר פעמים ממה שמובן, אבל בואו נדבר על המובן שיש רק פעם אחת, יש רק פעם אחת. אבל להסתכל קצת יותר גדול – אנחנו לא יכולים להסתכל יותר גדול, כי זו האמת שלנו.
מתן תורה במחזורים הגדולים יותר של שמיטות ויובל: מהיסטוריה לנצחיות
פרק ד: המבט של השמיטות והגאונות של המקובלים
תולדות העולם במחזורים גדולים יותר: גבולות המבט שלנו
באותה דרך, הרשה לי לומר עוד משל, באותה דרך שזה אמת על האדם, זה אמת על כל העולם. איפה שאנחנו מסתכלים על החלק הקטן שלנו מההיסטוריה, שאנחנו חלק ממנה בעולם שלנו, השמיטה שלנו, שבה נולדנו, רואים, כן, היה פעם אחת מעמד הר סיני, פעם אחת יציאת מצרים. אמת שאפילו בעולם שלנו אפשר לראות יותר פעמים מי שמבין, אבל בואו נדבר על המקרה שיש רק פעם אחת, רק פעם אחת.
אבל להסתכל קצת יותר גדול, אנחנו לא יכולים להסתכל יותר גדול, כי כאן זה באמת מוגבל. תדמיין שאדם באמת לא היה יכול לראות אדם אחר, כי הוא באמת לא יכול לראות, הוא היה חייב לומר כן, אולי הוא יכול להאמין שיש שני, אבל הוא לא רואה את השני. אבל על זה אולי עומדים לא צריך להסתכל מילא פאר ומילא אוכח, אנחנו באמת לא יכולים, אנחנו יכולים לספקולציות.
גילוי סודות התורה: העולם נעשה גדול יותר
היום יש לנו על דברים טבעיים מסוימים, שמו כן מדע, יש לנו כן, ונתגלו הרבה סודות התורה. אנחנו יודעים לדעת יותר דברים מכמה אלפי השנים שהתורה, לפי מה שהכלים המקבלים שלנו יכלו לתפוס, אמרה לנו. אבל ובוודאי זה נקרא גילוי סודות התורה, כן, העולם נעשה הרבה יותר גדול לבני אדם.
וכל מי שלומד ברמב״ם הלכות יסודי התורה, או אפילו בספרים מתמטיים, כמה גדול עולם הכוכבים, יודע שזה היה מבט מצומצם מאוד, שבני אדם זה אמת במובן מסוים, וזה לא שקר, זה אמת מנקודת מבט, מהפרספקטיבה איך אנחנו רואים, אמת התאימו החשבונות שלהם. אבל היום נתגלה הרבה יותר מה שאנחנו קוראים חכמת הבריאה, הרבה יותר נפלאות הבורא, אנחנו יודעים שהעולם הוא מיליוני פעמים גדול יותר ממה שהם יכלו לדמיין.
אותו דבר להיסטוריה: לא כולם צריכים לדעת את זה
ואותו דבר להיסטוריה. אנחנו כמה טוב יודעים אנחנו סדר היום הוא כבר חקירת פרטיות, אבל אנחנו יודעים שזה הרבה יותר גדול מזה. וברוך ה׳, לא לכל בני האדם יש כלום לזה, כולם צריכים להמשיך להאמין בפשט פשוט. אבל מי שיש לו כלום, מי שיכול להבין שמה שאומרים לו בפשט פשוט, הוא רק לפי הכלום הקטן שיש לו, שאמרו לסבא סבא סבא זקן שלו שם פעם במצרים, ולפי מה שהראש הקטן שלהם הכלים הקטנים יכלו להיות, הראשונים אמרו ממש כך.
ספר התמונה, הרמב״ן, הרשב״א: מתן תורה בשמיטות
והבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו דבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, יש גם אצל הקב״ה, או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שאדם מתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב״ה את מידות החסד.
ספר התמונה והרמב״ן, הרשב״א, הם כולם האמינו כך שאתה רוצה לספר לנו מעשה שהיה בשנת ב׳ אלפים תמ״ח היה מתן תורה, זה ב׳ אלפים תמ״ח של השמיטה השנייה, הם אמרו. כבר היה פעם אחת עולם שלם עם מתן תורה לפני כן, ויכול להיות עוד אחר כך, וכאן יש כלל מסוים, אחרי אלפיים שנה של עולם בערך בדרך כלל בא מתן תורה.
האנלוגיה של המחזור של אדם
כי הם חשבו כך, וזה הגיוני מאוד, מובן מאליו זה חוץ לידיעה, אנחנו לא ראינו באמת את השמיטות הקודמות כי אנחנו לא יכולים, אנחנו לא נולדנו שם. אבל תחשוב על האנלוגיה של המחזור של אדם, זה הגיוני לחלוטין שכאן יש סדר, כאן יש דבר שאפשר כן להבין. הפשט הוא רק מחזור כל כך גדול שאנחנו רואים רק פעם אחת ממנו, ממילא זה נראה לנו כמו דבר חד-פעמי.
אחדות התורה: הנצחיות של התורה ושער החמישים
פרק ד: המשך – הבנת מתן תורה כתהליך מתמיד
אבל אם היית יכול להסתכל מנקודת המבט של הקב״ה, היית יכול להסתכל מנקודת המבט של מלאך, של משהו שיודע הרבה יותר, היית רואה שגם מתן תורה הגיוני.
גאונות המקובלים: מתן תורה הוא דבר ההווה תמיד
והגאונות, המבט שמראה לנו שמתן תורה אינו דבר חד-פעמי, הוא דבר ההווה תמיד, הוא מתחדש, כמו שיש “מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית”, כך יש “בכל יום יהיו בעיניך כחדשים” אומר המדרש, והמקובלים והספרים החסידיים לוקחים את המדרש הזה באופן ממשי, לא כל מדרש הוא ממשי, המדרש הזה ממשי, התורה חדשה בכל שנה.
היא לא רק חדשה בכל שנה, כמו שהתבואה חדשה בכל שנה, יש דרך מסוימת שבה התורה נולדת, ובאופן כללי בתקופת השנה, באופן פרטי בכל יום, באופן כללי יותר בחיים של כל אדם, באופן כללי יותר בכל דור, באופן כללי יותר בכל מחזור של דורות.
המבנה של המחזורים: מיום עד שמיטה
לכל דור יש קשר אחד עם השני, יש כמו קבוצות של דורות, ולכל אחת מהן יש בחינה של מתן תורה שקורה בזמן מסוים, אחרי הכנה מסוימת של שבע שבועות, אחרי תהליך מסוים. התורה אינה הדבר הראשון, התורה תמיד באה מאוחר במציאות, כי לוקח זמן להגיע אליה, אבל יש מחזור, זו התורה.
כוחם של המקובלים: להסתכל מנקודת המבט של שער החמישים
וזה הגיע אלינו מכוחם של המקובלים, מהמתעמקים שהעזו, אולי לא היה להם רשות, אדם לא רשאי להסתכל יותר מדי, אבל היתה להם היכולת והיתה להם האמת להסתכל על העולם כפי שהוא, “כאלף שנים בעיניך”, הם יכולים להסתכל על כל השמיטות ביחד, כמעט מנקודת המבט של שער החמישים, יכולים לראות הכל בבת אחת.
הם סיפרו לנו מה? שמתן תורה אינו דבר חד-פעמי, הוא דבר מתמיד, הוא דבר שאפשר להתחבר אליו ולהוציא אותו. בוודאי, אנחנו לא… כמו שאנחנו אומרים, אנחנו אומרים רק ביסוד, זה לא אומר שאנחנו יודעים כל פרט, אבל ממילא אתה יכול גם לומר בחייך, ממילא אתה יכול גם לומר בשנה שלך, ממילא אתה יכול גם לומר בנקודה שלך, מה?
הורדת המחזורים הגדולים לקטנים: שבועות בכל שנה
שבכל קיץ, בכל תקופת סיון מגיע אור חדש של תורה לעולם. למה? זה בזהר אנפין, בפרטיות, הדרך שבה המחזור עובד. בדיוק כמו שאחרי שבע… אני לא יודע מה, אחרי כמה דורות, אחרי שישים ושישה דורות בעולם, בעולם, במחזור של העולם שאנחנו יודעים, היה מתן תורה גדול בהר סיני, כך בכל שנה אחרי חודש אייר, אחרי שבעה שבועות, שמתאים בערך בחשבון כך דומה לשישים ושישה דורות, בא מתן תורה, בא שבועות.
שבועות הוא דבר טבעי
ושבועות הוא דבר טבעי. לא טבעי שלא כל גוי יודע עליו, לא כל טיפש יודע עליו, כי הוא לא מבין את המחזורים הגדולים יותר של הטבע, הוא יכול לראות רק מה שהוא רואה. אבל מי שכן, הוא מסתכל יותר רחב. ואחר כך, כשהם ראו את הגדולים יותר, הם הורידו אותם גם לקטנים יותר, והראו שיש בחינת מתן תורה קטנה, התחדשות שבאה כאן. זה היסוד, ואני מקווה שזה יצא ברור, כי אני חושב שזו הבהירות המדהימה שהוא אומר כאן.
פרק ה: שער החמישים וההבנה של “למעלה מן המחזור”
ללכת עוד יותר רחוק: השאלה של שבת ויום טוב
ועכשיו אני יכול ללכת אפילו יותר רחוק. אני מקווה שלא נאבד ונתבלבל אם אני הולך עוד יותר רחוק, אבל אני רוצה ללכת אפילו יותר רחוק ולומר עוד נקודה, ועוד ללכת אפילו יותר רחוק. אני רוצה ללכת יותר רחוק כך, ואני רוצה לומר עוד תירוץ לשאלה שהיתה לנו.
שאלנו קודם, שאם אנחנו אומרים שמתן תורה וכל הדברים האלה הם גם דברים טבעיים, הם חוזרים על עצמם בכל שנה, כמו שהאריז״ל הקדוש לימד אותנו, אז אם כך, מה ההבדל בין שבת ליום טוב? מה ההבדל בין טבע לנס?
ראשית: נס הוא מחזור גדול יותר
ראשית אמרנו שנס הוא מחזור גדול יותר, זה דבר אחד.
אבל באמת: שבת של ימים טובים מול שער החמישים
אבל באמת, ההבנה שאמרנו עד עכשיו היא רק ההבנה של השבת שבתוך הספירה. שבע שבתות, יש שבע שבתות, ובכל שבוע יש בחינת שבת, זו השבת של ימים טובים, של הספירה.
אבל, למדנו בשבוע שעבר שיש גם שער החמישים. שער החמישים היה מסביר, וזה המבט, איך כל הדבר הוא רק דבר אחד, “כל התורה כולה ענין אחד”. כן, כל התורה עוברת היסטוריה מבראשית עד עזרא, טוב מאוד, אבל יש רק מילה אחת, אפשר לומר אותה בשנייה אחת, אפשר להבין את כל הדבר למפרע.
באותה דרך: התורה גבוהה מהטבע
ובאותה דרך יש כאן עוד הבנה שמסבירה מה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שהתורה גבוהה מהטבע, שהמצוות הן למעלה, זה נקרא עולם השמיני, נכון? כמו שעכשיו בא בוודאי מכאן, משמיטה ויובל, ממתן תורה, ומתן תורה הוא יום החמישים, זה בדיוק, וכאן אפשר בוודאי לומר, זה בדיוק הדבר שבא אחרי כל המחזור, שהוא למעלה מכל המחזור.
אף אחד לא אומר שהכל בתורה הוא במחזור
אף אחד לא אומר שכמו שכתוב כן, התורה היא דברים היסטוריים, המפקד של הנשיאים שאמרנו, רק פעם אחת אמרו, פעם אחת זה לא במחזור, זה אומר שאי אפשר להבין את זה.
אז מובן שהתורה היא באמת, התורה הפשוטה יש כאן קשר, כמו שכבר דיברנו.
שער החמישים לפי הבעל שם טוב: עוד מחזור
כשאנחנו אומרים ששער החמישים הוא למעלה מן המחזור, לפי מה שהבעל שם טוב לימד, זה אומר שזו ההשגה של עוד מחזור, כמו יובל. יש מחלוקת אם שנת היובל עולה מן המנין, שקשור ליסוד, שקשור לאותה חקירה אם כתר הוא מהספירות הראשונות. זה כולו אותה רעיון. בסדר.
אבל לאמיתו של דבר: למעלה מהבנתנו
אבל לאמיתו של דבר, כשאנחנו אומרים שזה למעלה מן המחזור, אנחנו מתכוונים לומר שזה למעלה מהבנתנו. זה לא אומר שאין באמת סדר, זה רק אומר, כמו שהרמב״ם אומר על טעמי המצוות, יש מי שאומר שלמצוות אין טעם, יש מי שאומר שלמצוות יש טעם, אבל זה בחכמתו של הקדוש ברוך הוא, לא החכמה שלנו, אנחנו אנשים קטנים, אנחנו לא מבינים את זה.
זה שונה מלומר שאין לזה טעם, שזה סתם אקראי, שזה ביסודו ללא טעם.
זה פשט פשוט, אבל בפשט עמוק יותר…
זה פשט פשוט. אבל בפשט עמוק יותר זה מחובר למה שדיברנו קודם, למה שדיברנו בשבוע שעבר. כשאנחנו אומרים שהתורה היא שער החמישים, ואנחנו אומרים שהתורה היא כן למעלה מן הזמן, זה לא מחזור, מה אנחנו מתכוונים לומר?
פרק ו: שם הוי״ה וההבנה של נצחיות
צריך כאן לזכור: היה הווה ויהיה
צריך כאן לזכור, נאמר בדרך הפשוטה ביותר שאפשר לומר את זה. סודות ורזים ידועים, כל אחד יודע שכתוב בשלחן ערוך שהקב״ה הוא היה הווה ויהיה, שי-ה-ו-ה, הכוונה, אחת הכוונות של שם הוי״ה היא שהוא הווה, היה הווה ויהיה, הוא תמיד.
השאלה: למה כתוב בעיקר הווה?
אם כך יש שאלה, אם כך, למה הי-ה-ו-ה, שם הוי״ה, זה עיקר התורה? כן? “כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא”, “כל התורה כולה אחד”, כתוב בספר ברית מנוחה, כל התורה היא הפירוש על ארבע האותיות י׳ וה׳ וו׳ וה׳. התורה מוציאה את זה, כן, זה פירוש, התורה מביאה יותר טוב את השם.
אז, למה אם הוי״ה פירושו היה הווה ויהיה, “השם מלך השם מלך השם ימלוך”, למה כתוב בעיקר הווה? לא כתוב עם י׳, לא כתוב עם… זה לא מתחיל היה, זה מתחיל עם י׳ וה׳? לא כתוב רק יהיה? כתוב בעיקר עם ו׳, הו׳ מאוד חשובה, כן, הו׳ היא סדר העולם, זו עומק גדול. כתוב הווה בעצם, עם י׳. מי שהוא הווה תמיד.
התירוץ: נצחיות לא אומרת “תמיד זקן”
התירוץ הוא, שלעולם יש קצת טעות במה שפירוש נצחיות, ומה פירוש הווה. העולם, אני מתכוון אנשים, השגות השכל של אדם לא תופס. בשבילנו, לומר שדבר הוא נצחי, אנחנו מתכוונים שזה אומר שהוא מאוד זקן, כן? הוא נעשה זקן יותר בכל יום, הוא תמיד היה והוא תמיד יהיה. הוא תמיד היה כאילו מיליוני שנים, אני לא יודע מה, לפני שהוא היה, ועוד מיליוני שנים בעתיד, וגם עכשיו. זה איך שאנחנו מתכוונים שזה פירוש של דבר נצחי, דבר היה הווה ויהיה. יש שלושה דברים.
האמת: נצחיות פירושה תמיד הווה
האמת אבל היא, וזה כתוב בספרים, זה לא חידוש, כל מי שלמד חב״ד למשל, מדברים על היסוד הזה הרבה, ומי שיש לו שכל כנראה תופס שזה פשוט. האמת היא ששם הוי״ה, הוי״ה נצחיות, דרך טובה יותר לומר את זה היא שזה תמיד הווה, לכן זה נקרא הווה ולא עתיד ולא עבר.
במילים אחרות: דבר שלא נעשה זקן ולא חדש
במילים אחרות, זה דבר שלא נעשה זקן ולא נעשה חדש. אפשר לקרוא לזה לא חידוש, או אפשר לקרוא לזה חידוש תמיד. זו רק שאלה של לשון, אבל הכוונה היא אותו דבר.
נצחיות = נוכחות, לא נצח
או אחד, יש לי חבר שאומר שלא צריך לתרגם נצחיות או הוי״ה, היה הווה ויהיה, ל”eternity”, צריך לתרגם את זה ל”presence”. ומה הכוונה של זה? הכוונה של זה פשוטה. דבר שנמצא בזמן, במילים אחרות, דבר שנמצא במחזורים שדיברנו עליהם עכשיו, בעולם העשיה ועולם הטבע, אולי אפילו רק בעולם שלנו, שיש להם מחזור ביצירה וכן הלאה, הוא דבר שחלקיו של זמן כביכול מחולקים זה מזה.
אחדות התורה: הנצחיות של התורה ושער החמישים
פרק ז: מהות הדבר הנצחי – אחדות שבתורה ושער החמישים
ההבדל בין דבר שבזמן לדבר נצחי
ומה הכוונה של זה? הכוונה של זה פשוטה. דבר שנמצא בזמן – במילים אחרות, דבר שנמצא במחזורים שדיברנו עליהם עכשיו, בעולם העשיה ועולם הטבע, ואולי אפילו עולמות גבוהים יותר יש להם מחזור ביצירה וכן הלאה – הוא דבר שחלוקיו של זמן כביכול מחולקים זה מזה, נכון?
הוא היה קצת אתמול, זה בכל זאת כביכול חלק ממציאותו, נכון? כמו שההיסטוריה של אדם היא חלק ממציאותו, רק שזה לאורך זמן. כמו שאדם מחולק במקום – קצת ממני בצד שמאל, קצת ממני בצד ימין, אני מחולק, יש לי חלקים, אני לא פשוט, נכון? יש לי חלקים, יש לי חלקים במקום. אותו דבר יש לי חלקים בזמן.
הייתי אתמול, ומי שהיה אתמול אינו בדיוק אותו מי שהיה היום. יש לו איזו שייכות – לא שהוא היה ממש משוגע אחר, לא היה לו שום קשר של היום עם אתמול – יש לו איזו שייכות, הוא אותו מי שהיה אתמול והיום. אבל מצד שני הוא שונה, הוא לא היה לגמרי אותו דבר. יש חלקים, יש חלוקים, הוא מתחלק בזמן. אתמול הייתי קצת כך, היום אני כך, מחר אהיה עוד אחרת, וכולי וכולי.
וכך הוא כל דבר טבעי, כל דבר חי שיש לו מחזור, שיש לו זמן – הוא נולד, הוא מת, יש לו אמצע. זה הזמן הבסיסי: היה, הווה, ויהיה – נולד, הוא קיים, הוא מת.
מהות הדבר הנצחי: תמיד הווה
דבר נצחי – כמו חכמה באופן כללי, כל שכן הקב״ה, אבל אפילו חכמה, אפילו התורה שהיא רק פירוש על הקב״ה, אפילו התורה – הוא דבר שתמיד הווה. זו הגדרה, הגדרה טובה יותר: הוא תמיד נוכח.
במילים אחרות, הוא לא מתחלק לחלוקים בזמן. כל חלוקיו כביכול – אין חלוקים. ההיה הוא אותו דבר כמו ההווה, והיהיה הוא אותו דבר כמו ההווה. הוא תמיד בהווה. אין שום חלק ממנו שיוצא.
המשל של אדם שמחולק בזמן
זה לא פשט כשאתה פוגש אותי היום – נאמר טוב יותר, נכון? כמו שהבעל שם טוב אמר “לבן חברי עד סוף”, שהדרך הנכונה של לימוד תורה – יש הרבה תורות מהבעל שם טוב שעוסקות בנקודה הזו.
טוב, הגענו עכשיו למצב שיש לנו שיעור בעל שם טוב שמלמד על תפילה, אבל צריך גם ללמוד את הבעל שם טוב שהוא פשט בתורה, שהוא אותו הדבר, כי זה אותן אותיות, רק מלמעלה למטה. טוב, השיעור שלנו אינו רשמית שיעור בעל שם טוב, אלא אני אומר, זה יותר פשוט, או יותר בסגנון הישן, שדבר נצחי הוא דבר הווה תמיד.
כלומר, כשאתה פוגש אותי – כן, מישהו פוגש אותי היום, מדבר איתי על השיעור שלי היום, שומע את השיעור של יצחק מערב שבועות תשפ״ו. כשאתה לא פוגש אותי במלואי – זה לא אני במלואי, כי חלק ממני הוא מה שהיה אתמול בשיעור, ואתה שומע את השיעור לא שומע גם את השיעור של אתמול, ואתה שומע את השיעור לא שומע גם את השיעור של מחר. זה מחולק.
ואתה רוצה להכיר אותי – איך מכירים אדם? מישהו רוצה להכיר את חברו? אי אפשר. צריך להיוולד איתו עד המוות, להיות כל רגע איתו. אולי אז תוכל לומר שאתה מכיר את כל חייו, כי כל חייו של אדם מחולקים בזמן.
אתה מכיר אותי – אתה מכיר קצת זמן ממני, מהתקופה שאתה מסתובב איתי, מהשיעור שאתה שומע ממני. שומע חצי שעה ממני – מה שחשבתי קודם, מה שאמרתי אחר כך, מה שאני הולך לומר – את זה אתה לא יכול. זה תמיד חסר.
ההווה שבו, ההווה של אדם הנברא, אדם שיש לו זמן, חסר תמיד את העבר ואת העתיד. זה חסר, זה לא אתה במלואך. אני לא – אדם אומר צריך להיות נוכח – אני אף פעם לא נוכח במלואי איתך ברגע, מצד הגוף שלי לפחות, מצד מה שאני יכול לומר לך, מצד בינה שנמדדת בזמן. למה? כי ההווה שלי מנותק מהעבר ומהעתיד שלי. אתה לא יכול לדעת מה שראיתי אתמול, אתה לא יכול לדעת מה שאני אהיה מחר, אתה יכול רק מה שיש עכשיו. זה מאוד חלקי, זה חלקי.
אלוקות, תורה וחכמה: תמיד נוכחים במלואם
אבל אלוקות, אבל התורה, אבל חכמה שאינה הקב״ה עצמו, אבל זה ניצוץ מהקב״ה – כן, יש לה דמיון לקב״ה, היא גם נצחית, היא גם תמיד הייתה, היא קודמת לעולם, היא תמיד תהיה.
אז מצד הנקודה האמיתית, ודאי בתורה יש גם בינה, שהיא בהבנה שלנו שהיא באמת מאוד קטנה, שכשהיא מדברת אלינו היא נעשית ממש קטנה מחולקת על זמן. אבל התורה כשהיא לעצמה, חכמת אלוקים כשהיא לעצמה, איך שהיא במלואה – כשאתה פוגש היום דבר תורה ואתה לומד אותו לשמה, לא שאתה לומד אותו מעשית ואיך צריך להבין אותו, אתה לומד אותו לשמה, אתה לומד אותו שאתה תופס את החכמה שבו – יש לך את נקודת מתן תורה, את שער החמישים שבו.
שער החמישים: מקום היחוד של חכמה ובינה
זה שער החמישים שמופיע בקבלה. שער החמישים הוא המקום שבו בינה נפגשת בחכמה. מ״ט שייכים לבינה, ושער החמישים זה מקום היחוד של חכמה ובינה.
והאריז״ל קורא לזה: “נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה, לא הדריכוהו בני שחץ ולא עדה עליו שחל, ואיה החכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה” [איוב כ״ח] – אף אחד לא יכול לדעת את זה. שם מתחברים ל״ב נתיבות [שלושים ושתיים נתיבות של חכמה] עם מ״ט שערי בינה [ארבעים ותשעה שערים של בינה]. זו הנקודה.
בשער החמישים אין “פעם” – אחדות שבתורה
שם, בנקודה הזו, אין פעם. אין מתי. כשאתה לומד את דבר התורה בבחינת אלוקות שבו, בבחינת אמת שבו, הוא לא מנותק מכל שאר חלקי התורה.
“הלומד מכוונת אותיות אחדות” אומר הבעל שם טוב – הוא לומד את זה בבחינת אחדות, אז יש לו את כל התורה כבר שלמד.
“תופס בחלקו אחדות” אומר הבעל שם טוב לשון שהוא מביא מהמקובלים הקדמונים, “תופס בכולו”. אחדות היא דבר כזה שאי אפשר לתפוס חלק – אין לה חלוקות, אין לה חלוקות לא במקום כביכול וגם לא בזמן.
כשאתה היום במתן תורה, אתה כל מתן תורה.
המשל מתפילה: שכינה לא מתחלקת
כשאדם מתפלל לקב״ה, לשאול, מתפלל עומד לפני השכינה, והחבר גם עומד לפני השכינה – אז מה, התחלקה השכינה? לא. נעשתה יותר השכינה? גם לא.
שניהם מתפללים לכל השכינה, לכל האלוקות. זה “ה׳ אחד”. זה אחד מיסודות האמונה הבסיסיים.
למה אין סתירה: ההבדל בין גשמיות ורוחניות
אה, תשאל, זו סתירה. הסתירה היא על דברים גשמיים, על דברים מבינה ולמטה יש סתירה כזו – דברים שמתחלקים בזמן. דברים שאינם מתחלקים בזמן הם תמיד במלואם בכל מקום.
כלומר, כשאני – אפילו אני, או היד שלי – יש לי גוף שתופס מקום, הוא לא במלואו בכל המקומות. כלומר היד שלי, במובן מסוים היד שלי מחוברת לכל הגוף, אבל אין זו אחדות שלמה. היד שלי רק בצד ימין, והיד השמאלית שלי כאן.
אבל החכמה – אפשר אפילו לומר החלק הכללי שבנפש – כשאני כאן, הוא במלואו בכל מקום. ביד שבחכמה כביכול יש בדיוק אותה כמות חכמה, יש את כל החכמה בדיוק כמו שיש ברגל, בדיוק כמו שיש בראש.
“כולה תורת ה׳ תמימה” – כל התורה היא שמותיו של הקב״ה
זה הסוד שאנו אומרים שכל התורה היא שמותיו של הקדוש ברוך הוא. ולשון הרמב״ם אומר: “ואין בחוקות לא תתן תמנו פחות קדושה מושמע ישראל, כי כולה תורת ה׳ תמימה וקדושה וטהורה” [הלכות יסודי התורה].
המשמעות היא שאם לומדים את זה – אבל אם לומדים את זה כמו ששאלת זה לא כך, זה רק רמז ליסוד, לקבלה, לפנימיות. אם מבינים את האחדות שבתורה, את שער החמישים שבתורה – שער החמישים הוא שאתה לא פעם חלק בזמן, זה תמיד במלואו.
סיכום: לקבל את התורה כמו שהיא באמת
ואנחנו הבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו הדבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” – בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב״ה. או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שאדם שמתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב״ה את מידות החסד.
היה לי אמור להיות החידוש הנכון שלי בתורה. אבל כבר הגעתי לכך שזה שער החמישים. זה סוף חנוכה חזרה להעמיק בזה, אבל זה פשוט כמו שהתחשבתי עד עכשיו. זה קצת צדדים עדינים, זה נקודות מאוד עדינות, אבל אני חושב שהוצאתי את זה כמה שיכולתי בבירור להיום.
ברכה לסיום
ונזכה כולנו לתורה, להבין, לקבל חכמה, השגה בתורה, לקבל את התורה כמו שהיא באמת, לקבל את התורה כמו שהיא פעם אחת ותמיד באותו זמן.
EN English ›
📋 Shiur Overview
The Secret of “Seven Complete Weeks” and the Fiftieth Day – Erev Shavuos
The Capstone of the Series: Cycles and Renewal
This is the final piece, the capstone, of a small series that has been studied over the seven weeks of Sefiras HaOmer. The foundation of the entire series has been the secret of “sheva shabbosos temimos” – which is the secret of “kol yemos olam,” as the Ramban said. This means the secret of the order, the circle, the cycle in which the world turns – whether in the largest world, the greatest circles of history, where the world turns and always returns to the beginning. And also in each day, in each week, where each day represents an entirely different week, an entire world, an entire universe that one can open up to understand a completely new way.
—
The Fiftieth Day: Mincha Chadasha
Finally one arrives at “sheva shabbosos temimos tihyena” – one must wait a complete day, not bein hashmashos, complete seven weeks, until one reaches “ad mimochoras hashabas hashevi’is” – the fiftieth day. Then – “vehikravtem mincha chadasha l’Hashem” – one brings a new mincha: the shtei halechem, the bread from the new grain. One makes it chametz, one performs tenufah, one brings a new korban – a chiddush, a davar chadash.
Already at Pesach one brought a small chiddush – “uvkutzrechem es omer reishis ketzirchem” – the beginning of the harvest, a small omer of barley with a tenufah lifnei Hashem. But now on the fiftieth day one brings truly new – as the Gemara says: matir chadash lamizbe’ach – one brings from the new grain that has newly grown, one makes from this an entire bread, and this one brings on yom hachamishim.
—
The Contradiction: Chadash versus Torah She’lo Tishtaneh
The yom hachamishim is also yom matan Torah – the day when one ascends to Har Sinai and receives the Torah. Here, however, lies a certain contradiction between the two aspects of this yom tov:
Aspect A – Bikkurim/Mincha Chadasha: The essence of this day is yom habikkurim. Bikkurim means reishis – one brings bikkurei ma’asecha, the first wheat, the first grain, a korban mincha for the Almighty. The essential name is “chadash” – mincha chadasha.
Aspect B – Matan Torah: On the same day one celebrates zman matan Toraseinu. But Torah is the opposite of chadash! As the Rambam brings in Yesodei HaTorah Chapter 9: chukas olam, davar barur umforash baTorah she’hi mitzvah la’ad ul’olmei olamim. Torah does not change – lo tosef alav v’lo tigra mimenu – one does not add to it and one does not subtract from it. It is not a new Torah every year.
In the language of the series about cycles: Torah is not in the cycle. At matan Torah there is no cycle like with the seasons. This is the contradiction that needs to be explored.
—
The Foundation: What Does “Cycle” Mean and What Does “Understanding” Mean
Teva = Cycle = Understandable
The cycle of nature of seven times seven – this is the cycle in which the world turns. Every year comes a new winter, a new summer, a new harvest season, new grain. One can call it “new” – but also “old,” because it is the same cycle, chozer chalilah. It is newness that happens from repetition – not a complete chiddush, but a repetition according to an order.
This is the meaning of “mechadesh betuvo bechol yom ma’aseh bereishis” – every day in the morning the cycle comes again, the sun rises as it rose on the fourth day of bereishis. With the seasons of the year – the same. It is a chiddush of ma’aseh bereishis – but a chiddush within a cycle.
Understanding means: one can make from this a rule. Like the verse: “od kol yemei ha’aretz zera v’katzir v’kor v’chom v’kayitz v’choref v’yom v’layla lo yishbosu” – there is an order, one can make a rule, one can predict it. The details are renewal, but in a general way there is divrei chochma – one can understand it according to order.
This is teva – a cycle. And consequently there is in this a science, a knowledge – one can know it, because it repeats itself. All sciences are built on observing the patterns, the cycles in nature, making from them rules, predicting, understanding, asking why, seeking causes.
History = One-Time = Not Understandable
History is exactly the opposite – that which one cannot explain, cannot predict, cannot say when it will happen, why it happened. There is no explanation in it, no rule, no general category.
This is a fundamental principle that all Acharonim, researchers, commentators say: History is the limit of things that one cannot understand. Why? Because it happened only once, v’lo ya’avor, v’lo yosef – it does not continue.
There is no category called “matan Torah” or “yetzias Mitzrayim” that happens once every so many years. It is one-time. One-time things do not repeat themselves, one cannot understand them, cannot predict them. No one can tell you when it will happen again – it will not happen again. No one can tell you why it happened then – because if one could know why, one would know the rule, one would know what sort of thing it is and when such things happen.
Historians do not seek to understand – they seek causes, but all the causes they find are still a piece of history. “This caused that, and that caused this” – in this sense there is something called “historical explanations.” But the whole thing – why it happened at all, why at that time, why to those people, why in that manner – this is by definition without explanation, because history is not something that is explainable.
If one says that something is history, it means: it happened once, it does not repeat itself, it has no reason, no science, no understanding. One can only remember it – one can only know what happened, one can investigate whether it happened, seek proofs, evidence. But what it is – understanding is impossible.
—
The Sharp Contrast on the Fiftieth Day
The fiftieth day thus contains two completely opposite aspects:
1. Mincha Chadasha / Bikkurim – this belongs to the cycle of nature, to the circle of seven times seven. Every year comes fresh new grain – it is a chiddush within a cycle, understandable, predictable, a part of the natural world.
2. Matan Torah – this is outside the cycle, a historical one-time event, which does not repeat itself, which is not understandable in the same way, which is chukas olam – eternal, not new, not changing.
—
How Most People Understand Matan Torah – The Historical View
This is how most people understand yetzias Mitzrayim and matan Torah – all the historical things upon which Jewish faith is built. According to this, matan Torah has no connection whatsoever back to the opening question – the sweetness of mincha chadasha. Because “chadasha” means there a chiddush in the sense that every year comes a new one – one can plan it, there is a rule in it. This is teva.
When one says here “teva” one means not heresy. Often when one learns sefarim “teva” means apikorsus – but here one means the order, the constancy that exists in the world, because this is “mechadesh betuvo” – the Almighty does this, and for this one thanks Him, and with this one serves Him. It is very religious, very faithful – not at all anti-faith. But it is one type of view.
The Problem: Matan Torah and New Grain Become Two Separate Things
According to this view, when one says something about matan Torah, one thinks only in terms of history, in terms of miracle – every time it happened is one-time. One cannot know why it happened, there is no rule – one can only know if it happened. Therefore people need to strongly establish that it did happen – they have proof, there were six hundred thousand people, they have testimony. But what happened – this has no entry point, no understanding. By definition a miracle – something one cannot understand, because one cannot predict it, there is no rule.
And if so, people say, new grain is a natural thing – as if it is something not religious. Six days of creation – they already believe in Shabbos (which is the meaning of teva), they only believe in yom tov (which is the meaning of miracle). And consequently they say: new grain and matan Torah are two different things. Matan Torah is a one-time thing that remains forever – precisely because it remains once for eternity, because there is only one of them. And new grain is a natural thing – it comes every year anew, which has nothing to do with Torah.
—
The Deficiency of Historical Faith – Spiritually
An important note: There are many Jews to whom one says, what is the foundation of faith? That there was matan Torah, as it says in the Rambam, in the Kuzari, with proofs, it is reasonable that it truly was, enough evidence. And one looks at this Jew, and one sees that his faith has no vitality. It is something dead. When he speaks of matan Torah, it is an obligation – he believed that it was, consequently one must follow what it says, the Almighty came and told what one must do. Everything is fine and well. He explains that there is good evidence for ma’amad Har Sinai.
But – on this one does not dance “elyonim sashu v’tachtonim alzu.” On this one does not write a kesubah between Knesses Yisrael and HaKadosh Baruch Hu (which R’ Yisrael Najara wrote, which is read in Satmar erev Shavuos). On this one does not say Akdamus Milin with a melody. This is not the source of vitality.
The Foundation of Faith in a Spiritual Sense
Foundations of faith means foundations for a person’s life. But here we speak of the foundation of faith in a spiritual sense – what is the real thing that makes you alive? What makes you alive in your Judaism, in your Torah, that you eat on Shabbos, that you celebrate Shavuos?
If one could perform an analysis, look into a person’s soul, one would not find that the most living thing is any knowledge, any evidence that there were 600,000 people at ma’amad Har Sinai. One does not see it on any stone – even not by the people who give the lectures. Certainly one must say it, in order to settle the hearts of the world, but this is not what one finds.
On the other hand – there must lie there ma’amad Har Sinai, there must lie there the prophetic encounter. It is certainly a correct thing to understand how there is vitality, light, wedding, aliveness from ma’amad Har Sinai. There must be in this a vitality. Every Jew identifies with this – “we are those who received there the Torah, v’keiravtanu Malkeinu l’shimcha hagadol be’emes b’ahavah” as we say in Ahavah Rabbah.
—
The Radical Innovation of Pnimiyus HaTorah: Matan Torah Is Not History – It Is Nature
Everyone Who Learns Pnimiyus HaTorah Knows That the Historical View Is Not Correct
Every single person who learns a bit of pnimiyus HaTorah – whoever has once opened a Sefer HaZohar, or commentaries of the mekubalim, the Arizal, the Ramak, Chassidic sefarim – must immediately say that the entire above-mentioned understanding is not correct, makes no sense, is not true.
Matan Torah did not happen once. It is not a one-time thing. And when one says that it is not a one-time thing, this means according to what has been explained: it is not something one cannot understand. It is not something where one must only ask “was it” and one cannot ask “what was it”. It is not such a type of thing.
Everyone who learns Kabbalah, Chassidus, any type of book of Jewish wisdom – even Rambam, even other approaches – almost everyone says that one can understand what matan Torah is. Of course, no one says that it is simple to understand, no one says that it is on the level that Moshe Rabbeinu understood. But fundamentally it is not the type of thing that is one-time.
The Conclusion
Our pnimiyus ha’emunah, pnimiyus haTorah – which means that which settles upon the heart, that which is correct, and consequently this is also the truth – is not that ma’amad Har Sinai is history. It is not a one-time thing that one cannot understand, that one can only know that it happened and consequently one is obligated to follow it. It is nature. It is something that has an order, one can understand it, there is in it a certain rule.
Whoever learns a Chassidic sefer, whoever learns Ramak and Arizal, sees very clearly that ma’amad Har Sinai is something one knows how to do. We know how to make it, we know how to do it. Of course, each person according to his understanding – but fundamentally it is not the type of thing that is one-time.
In **Every** Chassidic Sefer This Is Written
In every single Chassidic sefer in the world it says that matan Torah is presumably not a one-time thing – it repeats itself every year. It already says in the Arizal, in the early mekubalim it must say. In the Ramban it perhaps says explicitly, one just needs to know where to read. But in Chassidic sefarim it says explicitly.
—
Avraham Avinu and Shavuos Before Matan Torah
Certain Chassidic sefarim ask: what was the sixth of Sivan before yetzias Mitzrayim and matan Torah? They answer, based on statements of Chazal: it was already then also Shavuos. “Kiyem Avraham Avinu es kol haTorah kulah ad shelo nitnah” – the Tzanzer Rebbe and others say it explicitly: Avraham Avinu ate cheesecake in the morning on Shavuos, because the Jews received the Torah today. When one asks: what does this mean? The Jews are your grandchildren who will only come later, the event had not yet occurred – the answer is: there is an order in the world, and in this order the sixth of Sivan is a time of matan Torah inherently. Just as there is a good time in Nissan to go out from Egypt, there is a good time in Sivan to receive the Torah – according to the order of nature, according to the way the weather works.
—
The Clarity of the Time
As it says in the Midrashim: the time of Pesach is the best weather – not too hot, not too cold, a pleasant time to go outside, to make a great ma’amad Har Sinai. The clarity of the day brings out the clarity of the world – the time of favor to know that Hashem is God, the seven heavens that open – this comes out from the clarity of nature in the season. The Ramban brings it out, the Zohar brings it out.
—
The Distinction of Teva and Nes – Not What One Thinks
The Ramban placed Shavuos within matan Torah. One asks: is matan Torah simply a natural thing, the same level as the normal cycles? Certainly not! But this “certainly not” has two sides:
First: When one says there is an order, one does not yet mean that everything is exactly what one sees on the surface. People think that teva is the same thing as superficiality – but teva is not superficiality. There can be a deeper order that one does not immediately see.
Second: There is a true distinction between teva and nes. Although – and this one must know – in the Torah it never explicitly says “teva” or “nes”. Everything is the same God who does everything. But the world has long spoken about this, and there is a true level-distinction.
—
Shabbos and Yom Tov – Two Categories of Cycles
The distinction is illuminated through Shabbos and yom tov:
– Shabbos is something one sees easily – every child understands. People work six days, rest the seventh.
– Yom Tov is a broader system. In the simple sense: the cycle of nature – it took a few years until Adam HaRishon caught on that every summer the warmth returns.
– Yom Tov in the historical sense (yetzias Mitzrayim, matan Torah): here is still a deeper order, a greater order of “kol yemos olam.” Not only every year the harvest returns – in humanity itself there is an order: when people receive a Torah, when one goes into exile, when one goes out. This order is not punctual like a calculation, but there is a deeper order.
Consequently: When one says that yom tov is a greater thing than Shabbos, that there is a distinction between nes and teva – one means not that the nes is random or one-time. The nes is not one-time – it only appears one-time from our limited perspective.
—
The Person’s Limited Perspective – The Parable of One Life
A person who looks only at himself – an egoist, just like one who thinks his interpretation is the only interpretation – sees every thing in his life as a miracle: he was born – a miracle, truly yesh me’ayin. Bar mitzvah – a miracle. Wedding – a miracle. Children, middle age, death – all miracles. And from the perspective of the individual it is truly so – “niflaosecha shebechol yom” – one cannot predict about the particular. “Yom hamitah ne’elam min ha’adam.”
But if a person is a bit wise, not such an egoist, he looks around at other people – he sees: ah, wait! The particular details no one can know, but there is a nature: generally people are born, grow up, become older, decline, die. This cycle one can see – not from one particular, but from a broader view. One makes a generalization, one sees all people. The Almighty conducts the world with wisdom – chochma means with rules, binah means with rules. This does not mean that the person has no free choice – but this is the general principle.
—
On the World-Scale: Ma’amad Har Sinai – One-Time Only From Our View
The same way as with the individual person, is true for the entire world. As one looks at our small portion of history – our shemittah – one sees: yes, there was once ma’amad Har Sinai, once yetzias Mitzrayim. But this does not mean that there is no cycle – this only means that we are small people. We remember only a few thousand years. Our Torah, in its simple meaning, covers only a few thousand years.
—
The Larger View: The World Is Much Larger
Today everyone knows – the sciences have told us that the world is much larger than a few thousand years. And this is not new science – as R’ Aryeh Kaplan already noted: the mekubalim have long thought that the world is much larger than seven thousand years. This is a foundation of Kabbalah.
Revelation of the Secrets of Torah in Our Time
Today much more has been revealed of “chochmas habri’ah” – much more “niflaos haBoreh”. We know that the world is millions of times larger than the Rishonim could have imagined. The Rambam in Hilchos Yesodei HaTorah, or even in mathematical works, spoke about the size of the universe of stars – but this was a “limited view”. It was true from their point of view, their calculations were correct, but today we know that it is much larger. The same for history. This is “giluy sodos haTorah” – the world has become larger for people.
Not all people need this – many can continue to believe in simple peshat. But whoever has the vessels, whoever can understand that what he was told in simple peshat is only according to the small vessels that his great-great-grandfather had there once in Egypt – he can look deeper.
—
The Zohar’s Lesson: The Torah Is Greater Than Your Head
What we see from the Torah is according to our small-headedness. The Almighty lowered Himself, speaks a Torah that everyone can understand. A normal person cannot understand more than a few thousand years – and the Torah speaks of a few thousand years. The cycle of ma’aseh bereishis, Avos, yetzias Mitzrayim, Mashiach – this is only one small thing that you can see. The Almighty is much greater, and the Torah is much greater.
There is an interpretation of the Torah that speaks of much larger cycles – by way of remez, by way of derash, by way of sod. And even greater interpretations that take from even larger cycles – where the Torah does not speak at all of Olam Ha’asiyah, but of angels, of Atzilus.
The Zohar strongly rebukes one who says “there is in the Torah only peshat.” Whoever says that he knows the peshat of the peshat and this is the entire truth – not only is he a denier of the greatness of the Torah (he thinks the Torah is as small as his head), he is also a tremendous ba’al ga’avah.
But also the other extreme is false: A Jew must believe that his peshat that he understands – this is his portion in Torah, this is what the Almighty gave him, and he must take it seriously. A person who does not take seriously what he understands is simply a fool. The Torah is like a kaleidoscope – it shows itself to the person according to his understanding. The Almighty gave the Torah on this condition – that people should look and see that He created the world in six days, in six thousand years, it fits perfectly, it makes sense in his head, and this is a true portion in Torah. But to say that this is the entire Torah – this is apikorsus.
—
Sefer HaTemunah, the Ramban, the Rashba: Shemittos and Matan Torah
The Rishonim said exactly this. Sefer HaTemunah, the Ramban, the Rashba – they all believed that when one relates that in year 2448 there was matan Torah, this means: 2448 of the second shemittah. There was already once an entire world with matan Torah before this, and there can still be after this. And here there is a certain rule: after two thousand years of a world, approximately, comes a matan Torah.
They thought this way, and it makes much sense. Of course, it is “beyond knowledge” – we have not actually seen the previous shemittos, because we were not born there. But think the analogy of the cycle of a person – it makes total sense that here is an order, something one can indeed understand. The simple meaning is only: it is such a large cycle that we see only once of it, consequently it appears as a one-time thing. But if you could look from the perspective of God, of an angel, of something that knows much more – you would see that matan Torah also makes sense.
—
The Genius of the Mekubalim: From Large Cycles to Small
The mekubalim, those who delve deeply, dared – perhaps they should not have dared, a person should not look too much – but they had the ability and the truthfulness to look at the world as it is. “K’elef shanim b’einecha” – they can look at all shemittos together, almost from the perspective of sha’ar hachamishim, which can see everything at once. And they told us: matan Torah is not a one-time thing, it is a constant thing, something one can immerse oneself in and one can bring it forth.
And afterward, when they saw the larger cycles, they also placed it in the smaller ones. That is: every summer, every season of Sivan, comes a new light of Torah to the world. This is “b’zohar anpin” – the particular way the cycle works. Just as after twenty-six generations in the world there was a great matan Torah at Har Sinai, so every year after the month of Iyar, after seven weeks – which approximately matches the calculation similar to twenty-six generations – comes matan Torah, comes Shavuos.
Shavuos is a natural thing. Not “natural” in the sense that every gentile knows of it – not every fool knows of it, because he does not understand the larger cycles of nature, he can only see what he sees. But one who does look larger, sees it.
—
The Distinction of Shabbos and Yom Tov: Sha’ar HaChamishim
We asked earlier: if matan Torah and all things are also natural things that repeat themselves every year – what is the distinction between Shabbos and yom tov, between teva and nes? One answer has already been given: nes is a larger cycle. But truly, the understanding until now is only the understanding of “Shabbos shebetoch hasefira” – seven Shabbosos, every week there is an aspect of Shabbos, this is the Shabbos of yamim tovim, of the sefirah.
But there is also sha’ar hachamishim. Sha’ar hachamishim was explained as how the entire thing is only one thing – “kol haTorah kulah inyan echad”. Yes, the entire Torah goes through history from Bereishis to Ezra, very well – but there is only one word, one can say it in one second, one can understand the entire thing retroactively.
—
Torah Is “Above the Cycle” – What Does This Mean?
In the same way there is another understanding of what matan Torah means when one says that the Torah is higher than teva, that the mitzvos are “above” – “olam hashemini”. This comes from shemittah and yovel, from matan Torah which is the yom hachamishim – precisely the thing that comes after the entire cycle, which is above the entire cycle.
No one says that everything in Torah is in a cycle – it does say historical things, like the census of princes, which was only said once, once, not in a cycle – this means one cannot understand it.
Sha’ar HaChamishim According to the Baal Shem Tov: Another Cycle
According to how the Baal Shem Tov explained, “above the cycle” means that it is the comprehension of another cycle – like yovel. There is a dispute whether shenas hayovel olah min haminyan – which has to do with the same inquiry whether Keser is from the first sefiros. It is all the same idea.
But truly, when one says “above the cycle,” one means to say: above our understanding. It does not mean that there is not truly an order – it only means that we, small people, do not understand it. As the Rambam says about ta’amei hamitzvos: there are those who say that the mitzvos have no reason, there are those who say that they have a reason but “in the wisdom of HaKadosh Baruch Hu” – not our wisdom. This is different from saying that it has no reason, that it is simply random, that it is fundamentally without reason.
—
Shem Havayah: Eternity Does Not Mean “Forever Old” – It Means “Always Present”
The Question on Shem Havayah
It says in Shulchan Aruch that the Almighty is “hayah hoveh v’yihiyeh” – this is one of the intentions of shem Havayah. Kol haTorah kulah shemosav shel HaKadosh Baruch Hu, kol haTorah kulah echad – it says in Sefer Bris Menucha – the entire Torah is the explanation of the four letters yud-hei-vav-hei. The Torah brings out the Name better.
The question: If Havayah means “hayah hoveh v’yihiyeh” – “Hashem malach, Hashem melech, Hashem yimloch” – why does it primarily say hoveh? It does not say with a yud (past), it does not begin “hayah”. It does not say only “yihiyeh” (future). It primarily says with a vav – and the vav is very important, the vav is the order of the world, this is a very great depth – but basically it says hoveh, with a yud: that which is hoveh always.
The Answer: A New Understanding of Eternity
The world – people, the intellect of man – has a bit
a bit of an error in what “eternity” means. For us, “forever” means: very old, it becomes older every day, it always was and it always will be. Millions of years in the past, millions of years in the future, and also now. This is how we mean “davar nitzchi” – “hayah hoveh v’yihiyeh” – three things.
The truth however is – and this is written in sefarim, this is not a chiddush, everyone who has learned Chabad for example speaks about this foundation much – that Havayah-eternity means: it is always hoveh. Therefore it is called “hoveh” and not future and not past. In other words: something that does not become old and does not become new. One can call it “not chiddush”, or one can call it “chiddush tamid” – it is only a question of language, but the intention is the same thing.
Eternity = Presence, Not Eternity
A friend says: one should not translate “nitzchiyus” or “hayah hoveh v’yihiyeh” as eternity – one should translate it as presence. What is the intention?
—
The Distinction Between a Thing in Time and an Eternal Thing
A thing that lies in time – in the cycles of Olam Ha’asiyah, the world of nature, and even higher worlds that have their own cycles – is something whose divisions in time are divided from each other. The person from yesterday is not exactly the same as the person from today. Yes, he has a connection, he is not completely different – but he is also not completely the same. He is divided in time, just as he is divided in place: a bit of me is on the left side, a bit on the right side, I have parts in place – and exactly so I have parts in time. Every living thing that has a cycle – being born, living, dying – is divided into hayah, hoveh, v’yihiyeh.
This brings out a deep limitation: when you meet a person, you do not meet him completely. You hear my shiur today – but you do not hear yesterday’s shiur, not tomorrow’s shiur. You can only know a piece of time of me. Want to know me completely? You must be born with me until death, every minute. Because a person’s existence is divided in time. The hoveh of created man is always lacking – the past and the future are missing. Never am I completely present with you in this moment – from the side of my body, from the side of binah which counts in time.
—
An Eternal Thing Is Always Hoveh – Always Completely Present
An eternal thing – chochma in general, certainly the Almighty Himself, but even the Torah which is “only” an explanation of God – is something that is always hoveh, always present. It is not divided into divisions in time. All its divisions as it were – the hayah, the hoveh, the yihiyeh – are one. There is no part of it that goes out.
Certainly, in our understanding – in binah – the Torah becomes divided into time, becomes small. But **the Torah as it
is, the chochmas Elokim as it is, as it is completely – when you meet today a davar Torah and learn it lishmah, not practically, not only how one must understand it, but you grasp the chochma within it – you have the point of matan Torah, the sha’ar hachamishim within it**.
—
Sha’ar HaChamishim: The Place of Union of Chochma and Binah
Sha’ar hachamishim is, according to Kabbalah, the place where binah calls into chochma – the place of union of chochma and binah. Sometimes it belongs to binah, but the fiftieth gate is the point where they connect. The Arizal calls it with the verse: “nesiv lo yeda’o ayit v’lo shezafasu ein ayah, lo hadrichuhu bnei shachatz v’lo adah alav shachal, v’ayeh hachochma me’ayin timatzei v’eizeh mekom binah” – no one can know it. There connect the thirty-two paths of chochma with the forty-nine gates of binah. This is the point.
—
In This Point There Is No “Once”
In this sha’ar hachamishim, when one learns a davar Torah in the aspect of Godliness within it, in the aspect of truth within it – it is not cut off from all other parts of the Torah. The Baal Shem Tov says: “halomed mechavein osiyos achdus” – he learns it in the aspect of unity, then he has already learned the entire Torah. The Baal Shem Tov brings a language from the early mekubalim: “tofeiss bechelko achdus – tofeiss bechulo”. Unity is such a type of thing that one cannot grasp a part – it has no divisions, not in place and not in time. When you are today in matan Torah, you are the entire matan Torah.
—
The Parable of Prayer: The Shechinah Does Not Divide
When a person prays standing before the Shechinah, and his friend also prays standing before the Shechinah – has the Shechinah divided? No. Has there become more Shechinah? Also not. Both pray before the entire Shechinah, before the entire Godliness. This is “Hashem echad” – one of the basic foundations of faith.
—
The Distinction Between Body and Chochma in Place
The contradiction that one can ask – how can it be completely everywhere? – is only a contradiction on physical things, on things of binah and below, things that divide in time. But things that are not divided in time are always completely everywhere.
The parable: my hand occupies space – it is only on the right side, not on the left. In a certain sense it is connected to the entire body, but it is not complete unity. But chochma – the general part of the soul – when it is here, it is completely everywhere: in the hand of chochma there is exactly as much chochma as in the feet, as in the head. It is the entire chochma everywhere equally.
—
“Kulah Toras Hashem Temimah” – The Secret of Unity in Torah
This is the secret of why we say that the entire Torah is the names of HaKadosh Baruch Hu. The Rambam says: “v’ein b’chukos lo siten tamnu pachot kedushah mi’Shema Yisrael, ki kulah Toras Hashem temimah ukedoshah utehorah”. This means: if one learns it in this manner – if one understands the unity in the Torah, the sha’ar hachamishim in the Torah – then one is not once a part in time, but always completely.
[Side Note: Baal Shem Tov’s Teachings About Learning]
The Baal Shem Tov said “loven chavrei ad sof” – the correct way of learning Torah. There are many teachings from the Baal Shem Tov that go on this point – not only about prayer, but also what is the meaning in Torah, which is the same letters but from above to below. The foundation is the same.
—
Summary and Blessing
All of this is very refined points – but the essence is: when one has the Torah as it truly is – one has it once and always at the same time. The Torah is not something that was once and one remembers it – it is something that is always hoveh, always present, always completely here. When one learns a davar Torah in the aspect of chochma, in the aspect of unity, in the aspect of sha’ar hachamishim – one is in matan Torah itself, not a memory of matan Torah, but matan Torah itself.
This is the answer to the contradiction from the beginning: mincha chadasha and matan Torah are not two separate things – they are one thing. The new grain that comes every year in a cycle, and the Torah which is eternal – they meet in sha’ar hachamishim, where the cycle of nature (binah, forty-nine gates) meets with the point that is above the cycle (chochma, thirty-two paths). The fiftieth day is the place of union – where new and eternal, where nature and Torah, where cycle and one-timeness, become one.
May we all merit the Torah, to understand, to have wisdom and comprehension in the Torah in this manner.
📝 Full Transcript
Erev Shavuos: The Secret of “Sheva Shabbosos Temimos” – Cycles of Nature versus the Uniqueness of History
Introduction: The Capstone of the Seven-Week Series
Rabbosai, it’s erev Shavuos. Let’s now carry out a piece, the capstone piece of the small series that we’ve been learning these last seven weeks, which is the secret of “sheva shabbosos temimos” [sheva shabbosos temimos: seven complete weeks, the counting of the Omer between Pesach and Shavuos].
We learned that this is the secret of “kol yemos olam” [kol yemos olam: all the days of the world], as the Ramban [Ramban: Rabbi Moshe ben Nachman, Nachmanides, 1194-1270] said. We learned that this is the secret of the order, the wheel, the circuit, the cycle that the world turns, that the world turns whether in general, in the greatest world, which is the essence of understanding the entire world, the greatest circles of the world, that the world turns and it always returns to the beginning. And this is the entire order of history, of kol yemos olam.
And how there is in each day, or in each week, or in each day that represents an entirely different week, more generally, an entire sphere, an entire world that one can open to understand an entirely new way to understand everything.
The Fiftieth Day: Mincha Chadasha LaHashem
So finally we arrive toward tonight, comes “sheva shabbosos temimos tiheyena” [sheva shabbosos temimos tiheyena: seven complete weeks shall be], yes. It’s an interesting explanation that one must wait for a complete day, not wait bein hashmashos [bein hashmashos: between sunset and night], which will be complete seven weeks, not miss, and arrive at “ad mimochoras hashabbos hashevi’is” [ad mimochoras hashabbos hashevi’is: until the day after the seventh Shabbos], which is the fiftieth day, when then “vehikravtem mincha chadasha laHashem” [vehikravtem mincha chadasha laHashem: and you shall bring a new meal-offering to Hashem], one brings a new mincha, the mincha of shtei halechem [shtei halechem: the two loaves], the bread of the new tevuah [tevuah: grain, produce]. One makes it chametz [chametz: leavened], one makes tenufah [tenufah: waving, a type of service in the Beis HaMikdash] with it, one brings a new korban, a chiddush [chiddush: something new], a new chiddush, a davar chadash [davar chadash: a new thing].
One already brought a small chiddush already on Pesach, yes, “uvkutzrechem es omer reishis ketzirchem” [uvkutzrechem es omer reishis ketzirchem: and when you cut the omer, the first of your harvest], the beginning of the katzir [katzir: harvest], like the eshkolos hakatzir [eshkolos hakatzir: the bundles of the harvest], zecher la’avodas hakatzir [zecher la’avodas hakatzir: a remembrance of the work of the harvest], one brought a piece of omer se’orim [omer se’orim: an omer-measure of barley], one also made from it a tenufah lifnei Hashem [tenufah lifnei Hashem: waving before Hashem].
And now on the fiftieth day one brings truly, it’s called truly chadash [chadash: new], the Gemara [Gemara: the Talmud] calls it that this is matir chadash lamizbe’ach [matir chadash lamizbe’ach: permits new grain for the altar], one brings from the new tevuah that has newly grown and one makes from it a complete bread, and this one brings bayom hachamishim [bayom hachamishim: on the fiftieth day].
The Contradiction: Chadash versus Torah Shelo Tishtaneh
Everyone knows that the yom hachamishim is also the yom matan Torah [yom matan Torah: the day of the giving of the Torah], the day when one ascends [oleh: goes up] to Har Sinai [Har Sinai: Mount Sinai] and receives the Torah, which also has a connection to something of chiddush.
There is like a bit of a stirah [stirah: contradiction] between the two inyanim [inyanim: topics, themes] apparently [lech’orah: at first glance]. Of course everyone will easily jump and say the answer [teiruts: answer], but one must be very deep here. There is apparently a stirah between the two inyanim of the yom tov [yom tov: holiday].
Inyan A: Yom HaBikkurim – Mincha Chadasha
Simply, the inyan, the day, the essence is yom habikkurim [yom habikkurim: the day of the first fruits]. Yes, bikkurim [bikkurim: first fruits] is a translation of reishis [reishis: first, beginning], one begins to bring bikkurim from all fruits etc., but primarily bikkurim means itself the shtei halechem, one brings bikkurei ma’asecha [bikkurei ma’asecha: the first of your works], and one brings the beginning, the first bread that has grown, the first wheat, the first tevuah from which one brings a korban mincha [korban mincha: a meal-offering] for the Almighty in the Beis HaMikdash [Beis HaMikdash: the Holy Temple]. But this is, the word is called chadash, the primary name that this has is chadash, mincha chadasha.
Inyan B: Zman Matan Toraseinu – Chukas Olam
And on this day one celebrates the Torah, that which the Jews received [mekabel gevein: accepted], zman matan Toraseinu [zman matan Toraseinu: the time of the giving of our Torah] as it says in the siddur [siddur: prayer book], that which the Jews received the Torah on this day. And this is the Torah achas [Torah achas: one Torah], chukah achas yiheyeh lachem [chukah achas yiheyeh lachem: one law shall be for you], chukas olam [chukas olam: an eternal statute], as the Rambam [Rambam: Rabbi Moshe ben Maimon, Maimonides, 1138-1204] brings in Yesodei HaTorah Perek Tes [Yesodei HaTorah: Foundations of the Torah], chukas olam, davar barur umefurash baTorah shehi mitzvah la’ad ul’olmei olamim [davar barur umefurash baTorah shehi mitzvah la’ad ul’olmei olamim: a clear and explicit thing in the Torah that it is a commandment forever and for all eternity], a very old Torah, it’s la’ad ul’olmei olamim. It’s the Torah, this is, on this day the Torah began, one celebrates the day, one makes a situation from it, one speaks about it, that this is the opposite of chadash.
Yes, bipshitus [bipshitus: in the simple understanding], the simple meaning of matan Torah is that this is the Torah, it doesn’t change, lo sosif alav velo sigra mimenu [lo sosif alav velo sigra mimenu: you shall not add to it and not subtract from it], one doesn’t add and one doesn’t subtract, this is the Torah, and it’s not a new Torah every year.
The Sharp Formulation of the Contradiction
In other words, let’s be clear, in other words, when one wants to formulate [menasach zein: formulate] the question in the language of the discussions we’ve had about the cycles of the world, Torah is not in the cycle.
By matan Torah there is a cycle, every year comes the same winter and the same summer comes fresh, yes, one can call it the same, but one can call it new. Mincha chadasha simply means there comes a new wind, a new summer, a new time of harvest, a new time when there comes a new tevuah, from this new one brings it over.
The Foundation: Cycles of Nature versus the Uniqueness of History
Teva = Cycle = Understandable
This is in the cycle that one calls teva [teva: nature], yes, this is the wheel of teva of seven times seven, this is indeed the meaning, yes, seven times seven it goes with a cycle, and the cycle is called seven, yes, one can think concretely how the cycle of the tevuah is seven, but in any case [al kol panim: in any case], cycle means seven, so the cycle of the world, sheshes yamim veyom hashevi’i [sheshes yamim veyom hashevi’i: six days and the seventh day], and it comes back every week, every year, the same, but entirely new one can say it, it’s a new chiddush ha’olam [chiddush ha’olam: renewal of the world], as mechadesh betuvo bechol yom ma’aseh bereishis [mechadesh betuvo bechol yom ma’aseh bereishis: He renews in His goodness every day the work of Creation].
What is the simple meaning of the statement [ma’amar: saying] that one says in Birchos Yotzer [Birchos Yotzer: the blessings of “Yotzer Ohr”]? That every day comes in the morning again the cycle, the sun rose the first time in sheshes yemei bereishis [sheshes yemei bereishis: the six days of Creation] bayom harevi’i [bayom harevi’i: on the fourth day], and every day it rises, the same thing is there by tekufos hashanah [tekufos hashanah: the seasons of the year], which this is a chiddush ma’aseh bereishis. The same every year comes from fresh the tevuah, the first tevuah comes from fresh every year, it’s new every year.
One can call it new and also the old, because it’s the same cycle, it’s chozer chalilah [chozer chalilah: returns around and around] all the time, but it’s a cycle where there is in it ma’aseh chadoshos [ma’aseh chadoshos: new things], there is in it ma’aseh chadoshos in a chazarah [chazarah: repetition], it’s chadoshos that happens from chazarah of a cycle, it becomes again the same wheel, the same cycle becomes again.
History = Unique = Not Understandable
But when we speak even of Yetzias Mitzrayim [Yetzias Mitzrayim: the Exodus from Egypt], of matan Torah, it’s obvious that the entire point of speaking about it is that it’s not in a cycle. One can call it history. One can say history is the contradiction of it. History is a problem to learn. Why? Because one cannot understand it.
What Does “Understand” Mean?
What do I mean to say? I’m saying a fundamental point that all Acharonim [Acharonim: later rabbis and commentators] say, I don’t know how many Jews speak about this, but the modern scholars [chokrim: researchers], meforshim [meforshim: commentators], who bring out the sugya [sugya: topic] of history, they explain [mesbir: explain] this way to the world [alma: the world]. History is the limit of things that one cannot understand. Why? Because it happened only once, velo ya’avor [velo ya’avor: and it doesn’t pass], velo yosif [velo yosif: and it doesn’t add], kol hagadah velo yosif [kol hagadah velo yosif: the entire telling and it doesn’t add]. It doesn’t continue.
What do I mean to say? I mean to say this: The teva, that is what one can understand. As we say, the basic, the first teva, and perhaps the first science, is the science of the seasons. People see that every year returns the sun, the levanah [levanah: moon], the stars, it goes in a cycle, and from this grows every year again. This is a thing that one can understand. One can say one can predict it, one can understand that it comes every year from fresh.
Of course, one must do avodas Hashem [avodas Hashem: service of Hashem], one must do teshuvah [teshuvah: repentance] so that the rains [geshamim: rain] of the year should succeed. There is in this a judgment [din: judgment], beRosh Hashanah kol ba’ei olam nidonin [beRosh Hashanah kol ba’ei olam nidonin: on Rosh Hashanah all who come into the world are judged], everything fine and well. But the judgment is a thing that one understands. It’s not a davar shelemala min hazman [davar shelemala min hazman: a thing that is above time], it’s not a thing that doesn’t have in it any science. Science indeed means one makes rules [klalim: principles]. And what does understand mean? Understand means as we spoke last week. Understand means that one can make from it a rule.
I can say in a general way [be’ofen klali: in a general manner] there is a wisdom [chochmah: wisdom], “od kol yemei ha’aretz zera vekatzir vekor vechom vekayitz vechoref veyom velaylah lo yishbosu” [od kol yemei ha’aretz zera vekatzir vekor vechom vekayitz vechoref veyom velaylah lo yishbosu: yet all the days of the earth, seed and harvest and cold and heat and summer and winter and day and night shall not cease]. There is the cycle, there is an order, I can make a rule. That which you see every time, it’s hischadshus [hischadshus: renewal] indeed, and the details [peratim: particulars, details] is hischadshus, but in a general way there are divrei chochmah [divrei chochmah: words of wisdom], one can understand it according to order [keseder: according to the order].
Teva and Science
This is the meaning of teva, what we call teva, or what we call the natural world, which is a cycle. And consequently [memeilah: consequently] there is in this a science, there is in this knowledge [yedi’ah: knowledge], one can know it, because it repeats itself. As we say, because it repeats itself there is also a new one every year, because it repeats itself. When it repeats itself, that makes a new one, it’s perhaps again, you can call it a copy, I don’t know if it’s a copy, again the same thing, but again, not again like a complete chiddush [chiddush legamrei: a complete novelty], not again unpredictable, again predictable according to an order.
This is the topic [nosa: topic] of nature, of teva, which the cycles, which all science, the many understandings [havanos merubim: many understandings], wisdom in leadership [nesi’us: carrying, leading], is built on observing the patterns, the cycles that are in nature, and understanding it, making from it rules, afterwards one can predict it, afterwards one can understand it, one can ask why it is, what is the cause [gorem: cause] of it, etc.
History Is Not Understandable
When one says history, history is the opposite, history is exactly the thing that one cannot explain [mesbir zein: explain], one cannot say it, one cannot predict it, one cannot say when it will happen, when it happened, why it happened, and there is not in it any explanation [hesber: explanation], there is not in it any rule, there is not any general category [kategori klaliyus: general category] called matan Torah or Yetzias Mitzrayim, that happens once in I don’t know how many years, and consequently, if there is a rule, one knows when it happens, every time that there is such a wind, such a sun, every year in such a type of season it happens? No. It happens once, and from that once one must remember it, because it happens only once, a unique thing.
Unique things are such things that don’t repeat themselves, and are consequently such types of things that one cannot understand, one cannot predict it, no one can tell you when it will happen, it won’t happen again, no one can tell you why it happened then. If one could know why, one would know the rule, one would know what type of thing it is and when such types of things happen.
If one says that it’s history, the meaning is it happened once, it doesn’t repeat itself, and it has no reason [ta’am: reason], it has no science, there is no understanding [havanah: understanding] in it. One can only remember it, one can only know what happened, one can learn history, investigate [choker zein: investigate] whether it happened, yes, one can only investigate if it happened.
The Limits of Historical Research
Let’s say clearly, the one who understands matan Torah as [besoras: as] history, so they say very clearly, one can investigate whether it happened, one can search for proofs [re’ayos: proofs], evidence, know whether it happened, but what happened, to understand is impossible [min hanimna: impossible], one cannot understand what happened, because it’s not such a type of thing that is understandable, in a certain sense all history is not such a type of thing that is understandable. You cannot ask why there was a king such and such [kach vechach: such and such] who conquered [kovesh gevein: conquered] a country [medinah: country] such and such in the year [bishnas: in the year] such and such.
Matan Torah: Teva or History? — The Radical Chiddush of Pnimiyus HaTorah
Chapter 1: The Historical Understanding of Matan Torah and Its Deficiencies
What Does “History” Mean in This Context?
If one could know why something happened, one would know the rule — what type of thing it is, and when such types of things happen.
But if one says that something is history, this means:
– It happened once
– It doesn’t repeat itself
– It has no reason
– It has no science
– There is no understanding in it
One can only remember it, one can only investigate whether it happened — but what happened, to understand, is impossible.
Let’s say clearly: Those who understand matan Torah as history, so they say, this is their rule: One can investigate whether it happened, one can search for proofs, evidence, know whether it happened. But what happened, to understand is impossible. One cannot understand what happened, because it’s not such a type of thing that is understandable.
History in General Is Not Understandable
And in a certain sense, all history is not such a type of thing that is understandable. You cannot ask why there was a king such and such, who ruled in a country such and such in the year such and such. There is not in this any explanation.
Consequently, what do historians do? They don’t seek to understand, they can seek causes, but all causes that they seek is still a piece of history. He can find evidence and search for proofs that it was before. Okay, this caused that, and that caused this. In this sense there is something of an explanation that one calls historical explanations.
But the entire thing — why does the whole thing happen at all, why at that time, why for those people, why in that period, in that manner — this by definition has no explanations, because history, what we now call the word history, is not a thing that is explainable.
Miracle versus Nature — A Precise Definition
Okay, it’s as if, one can say this now, it’s as if a miracle. In the aspect of miracle, which we called a minute ago.
In the aspect of teva means:
– What one can predict
– What there is a cycle
– It repeats itself
– One can know when it repeats itself
– There is in this a rule
In the aspect of miracle is:
– What there is not in this a rule
According to how one understands history here, it means that there is no rule in this at all, there is no understanding, you cannot say why, no one understands it, there is no wisdom in it. There is only testimony, there is only, as one can say, only prophecy about it, there are only the details, there is only the fact that it happened this way, it happened once, and therefore one simply counts, one only remembers the one time that the Exodus from Egypt happened, the one time that the Giving of the Torah happened.
How Most People Understand the Giving of the Torah
This is how most people understand the topic of the Exodus from Egypt, according to this, and the topic of the Giving of the Torah, all these historical things upon which the Jewish faith, the Jewish religion, the Jewish Torah is built.
According to this understanding, most people think that it has not a drop of connection back to our initial question, it has not a drop of connection to the sweetness of the new mincha offering, where “new” means it is a novelty, but not a novelty in the sense of history, it is a novelty because every year comes a new novelty, one can plan it, there is a rule in this, because this is the faith, it is not, yes, nature.
Note: “Nature” Does Not Mean Heresy
When I say nature here I don’t mean heresy. Yes, often when one learns books, nature means apostasy, I don’t mean apostasy. I mean the sort of order, the sort of regularity that exists in the world, because this is “mechadesh betuvo” [He renews in His goodness], the Almighty does this, and for this one thanks the Almighty, and with this one serves the Almighty, and with this one praises Him, etc. etc. etc.
It is very religious, it is very faithful, it is absolutely not anti-faith, it is absolutely not anti-Judaism, anti-faith, anti-service of God, this sort of perspective, but it is one sort of perspective.
The Problem: The Giving of the Torah and the New Crop Become Two Separate Things
And most people when one tells them something that is the Giving of the Torah and the like, they only think in terms of history, in terms of miracle, in terms of each time it happened is unique, even what happened twice, is twice that a unique thing happened, one cannot know why it happened, there is no rule in this, one can only know if it happened.
And about this, most people who hold that their Judaism is built upon the Giving of the Torah, they need to strongly establish that it happened, they have proof, there were six hundred thousand people, they have testimony, it happened, but what happened has no introduction in this, and has no understanding in this.
It is by definition a miracle, and by definition miracle I mean to say something that one cannot understand, because one cannot predict it, there is no rule in this.
And if so, the topic of the new crop, people say, this is a natural thing, as if for some reason they have in their head that this is something not religious, this is something natural, as if the Almighty doesn’t do this, as if this is a cycle of nature.
The six days of Creation, they already believe in Shabbos, yes? Shabbos is the meaning of nature, they only believe in Yom Tov which is the meaning of miracle. Okay, in a certain sense, one can understand that Yom Tov is indeed a miracle, and they say that the new crop and the Giving of the Torah are two different things.
The Giving of the Torah is a unique thing, because it remains forever. Precisely because it remains once forever, because there is only one of them. And the new crop is a natural thing, it comes anew every year, there are new processes, it is very pleasant, people are happy, summer comes, harvest comes, which has nothing to do with the Torah at all.
Chapter 2: The Radical Innovation of the Inner Dimension of Torah
Everyone Who Learns the Inner Dimension of Torah Knows This Is Not Correct
Okay. Now, everyone who learns a bit of the inner dimension of Torah, whoever has once opened a Sefer HaZohar [Book of Zohar], or later commentators from the Kabbalists, yes, the Arizal [Rabbi Yitzchak Luria], the Ramak [Rabbi Moshe Cordovero], the Chassidic books, everyone who opens one of these books, the whole thing that he just said, he must immediately say that it is not correct, it doesn’t make sense, it is not true.
That the Giving of the Torah happened once, it is not a unique thing. And when one says that it is not a unique thing, what does that mean to say according to what we have explained? It is not something that one cannot understand, it is not something where one can only ask “did it happen” and one cannot ask “what happened.” It is not that sort of thing.
Everyone who learns Kabbalah, everyone who learns Chassidus, everyone who learns any sort of book of Jewish wisdom, even if he learns Rambam [Maimonides], even if he learns other approaches that exist, I know, almost everyone, except for really some very late books that think the way I just said, almost none of them say that one cannot understand what the Giving of the Torah is.
There is not a single Jewish book that I know, not one exists, there is one, but the normal mainstream path of the Kabbalists, of the Chassidim, of the Rambam, everyone agrees on this, that the Giving of the Torah is indeed something that one can understand.
Of course, no one says that it is simple to understand, no one says that it is on the level that Moshe Rabbeinu [Moses our Teacher] understood, we will speak about this in a minute, but no one says that this is simply a unique thing and one only needs to know if it is.
Note: The Deficiency of Historical Faith — Spiritually
Therefore, I can say this as a note, an important note. There are many Jews that one speaks about now, we are speaking of basics of faith, yes, there are many Jews that one tells them, what is the foundation of faith? That there was the Giving of the Torah, as it says in Rambam, it says in the Kuzari and the like, and he has proofs, yes, it is reasonable that it indeed was, because there was enough evidence and the like.
And I look at this Jew, and I see that his faith has no vitality. It is something dead. He has no vitality. When he speaks of the Giving of the Torah, it is an obligation. Yes, he believed that it was, and therefore one must follow what it says. The Almighty came and told what one must do, and how one will have a good life. Everything is fine and well. He explains that there is good evidence for the gathering at Mount Sinai.
With all due respect, he is a respectable Jew. But with all due respect, I don’t see that about this one dances “elyonim sassu vetachtonim alzu” [the heavenly beings rejoiced and the earthly ones exulted]. I don’t see that about this one writes a ketubah [marriage contract] between Knesset Yisrael [the Assembly of Israel] and HaKadosh Baruch Hu [the Holy One, Blessed be He], which Rabbi Yisrael Najara or another wrote, which one reads in Satmar on the eve of Shavuos. I don’t see what it means. Not about this does one say the Akdamus Milin [liturgical poem] that one sings before one speaks of the Giving of the Torah, that it teaches us that they have proof, the gentiles, “those abundant in intellect and important as masters, man and woman.” The Anakim had only three people who saw the miracles of the Anakim, and we have six hundred thousand people.
With all due respect, perhaps I am the strange person. I don’t see that for this one gets excited. I don’t see that in this there is vitality.
The Foundation of Faith in a Spiritual Sense
The foundation of faith, the foundation of faith must be… let us establish a simple thing. There is something called principles of faith or foundations of faith. Foundations of faith means foundations for a person’s life, yes? You can prove to a gentile, “your wife like a fruitful vine,” “your children like olive shoots,” the answers… okay, very good answers, whatever the arguments that the apologetics say.
But I am speaking here of the foundation of faith in a spiritual sense, yes? The Friday shiur [Torah lecture], the Erev Shabbos and Yom Tov shiur is to speak what truly speaks vitally to the souls of Israel. The foundation of faith means, what is the real thing that makes you alive? What makes you alive in the matter of your Judaism, in the matter of your Torah that you do in your life, that you eat on Shabbos, that you celebrate Shavuos, and so on? What is the living thing?
I know, I don’t believe that one will do like a priest, an autopsy, one will go in and look in a person’s soul and find the most, the thing that makes him the most alive, and one doesn’t find any knowledge, any evidence that there were 600,000 people at the gathering at Mount Sinai, one doesn’t see it on any stone, not even by the people who give the sermons. Certainly one must tell them, in order to settle the hearts of the world, but one doesn’t find this.
And certainly on the other hand, there must lie the gathering at Mount Sinai, there must lie the gathering of prophecy. It can be a person has other sources, give thanks to God for He is good, for His kindness is eternal, but it is certainly a correct thing to understand how there is the vitality, the light, the wedding, the aliveness of the gathering at Mount Sinai. There must be vitality in this, and every Jew identifies with this, he says, “we are those who received the Torah there, we are the receivers of the Torah, and You brought us near, our King, to Your great Name in truth with love,” yes? As one says in Ahavah Rabbah [prayer]. This must be.
The Conclusion: The Giving of the Torah Is Nature, Not History
If it must be so, everyone will understand, it must be that our inner faith, the inner dimension of Torah — the inner dimension of Torah means what settles upon the heart, what is correct, and therefore this is also the truth — is not that the gathering at Mount Sinai is history. It is not a unique thing that one cannot understand, that one can only know that it happened and therefore one is obligated to follow it. It is not this.
It is nature. It is something that has an order, one can understand it, there is in this a certain rule even. One says that it is unique, we will speak about this, it is a different sort of unique. There is in this a certain rule, there is in this a certain understanding.
Whoever Learns This Way — Sees Clearly
And whoever learns this way, whoever learns a Chassidic book, whoever learns Ramak and Arizal, sees very clearly, and especially whoever learns the sharper Chassidic books that say this in the sharpest way that can be, sees that the gathering at Mount Sinai is something that one knows how to do, we know how to make it, we know how to do it. It is not something that we don’t know how to make, it is something that we do know. Of course, each according to his understanding, of course, one must believe that there is more than what we understand, but fundamentally it is not the sort of thing that is unique.
In Every Chassidic Book This Is Written
And every Chassidic book says this. Master of the Universe, I wanted one to grasp what a radical thing they are saying, what a novelty they are saying.
In every single Chassidic book in the world it says that presumably this is not a unique thing, it repeats itself every year.
True, it says in every Chassidic book in the world. Whoever knew, whoever once opened, even non-Chassidic books already say it, but the Chassidic books spoke about it very strongly, especially the foundation. It already says in the Arizal, and in the early Kabbalists it must say, someone once spoke with me that it says.
The Deeper Order of the Giving of the Torah: From Nature and Miracle to the Greater Cycles of the World
Chapter 3: The Chassidic Foundation — The Gathering at Mount Sinai Repeats Itself Every Year
The Radical Innovation in Chassidic Books
In every Chassidic book it says, I tell you my teachers, now they begin to grasp what a radical thing they are saying, what a novelty they are saying. In every single Chassidic book in the world it says that the gathering at Mount Sinai is not a unique thing — it repeats itself every year. True? It says in every Chassidic book in the world.
Whoever knew, once opened, even non-Chassidic books already say it, but the Chassidic books spoke about it very strongly — this is a foundation. It already says in the Arizal [Rabbi Yitzchak Luria], and in the early Kabbalists it must say. I once spoke, it must say explicitly, or why it doesn’t say exactly in these words, and so one must struggle, but it is certain that he also believed this way, and the like. And the Ramban [Nachmanides] perhaps it says explicitly, also one must know where to read these words. But certainly in Chassidic books it says explicitly — the gathering at Mount Sinai repeats itself every year.
The Parable of the Harvest — The Yearly Repetition
Just as the harvest is new every year, and it is the same every year, and we know to say the seven types of punishments can come, one must still have the Almighty make a moment, one must still have everything work out — but there is a rule in this, one can understand it. Upon this is built human wisdom, the wisdom of human beings, the wisdom of the Creator, yes? The Creator of the Creator of worlds. This is built upon what comes every year. Just so every year comes Shavuos, it comes every year.
Avraham Avinu and Shavuos Before the Giving of the Torah
The Question: What Was the Sixth of Sivan Before the Exodus from Egypt?
And one will look in certain Chassidic books, they will even ask as a question: and what was the sixth of Sivan, what was in the period before there was the event of the Exodus from Egypt and the Giving of the Torah?
They say explicitly, and it is built upon statements of Chazal [our Sages of blessed memory] that say such a thing: it was already then also Shavuos. “Avraham Avinu kept the entire Torah before it was given,” says the Tzanzer Rav and others — I remember the Tzanzer Rav says it explicitly, and others.
The Parable of Avraham’s Cheesecake
What does it mean? That Avraham Avinu on Shavuos morning ate cheesecake, and he was asked: why are you eating cheesecake? Because the Jews received the Torah today, and I am very pleased with this, and whatever the intention is, and one eats cheesecake.
One will ask: what does it mean the Jews received the Torah? The Jews are your grandchildren who will happen, and the event hasn’t happened yet, they haven’t yet gone into Egypt. What are you saying?
The Answer: There Is an Order in the World
He answered — the answer was a bit spiritual from the physicality, but he said: what does it mean? There is an order in the world, and in this order, at the appointed time, is a time of the Giving of the Torah in itself. Because there is an order that exists, it is a good time to make the Torah, yes?
Just as it is a good time in Nissan to go out from Egypt, it is a good time in Sivan to receive the Torah — according to the order of nature, according to the way the weather works. It must be good weather, as it says in the Midrashim: the time of Pesach, at Pesach in the future, it is the best weather — it is not too hot, not too cold, there is a pleasant time to go outside, to make a great gathering at Mount Sinai.
The Clarity of the Time
And the clarity of the day brings out the clarity of the world — the time of favor to know that Hashem is God, the seven heavens that open, is something that comes out from the clarity of the nature that exists in the season, as it says in the Midrashim, and the Ramban brings it out, and the Zohar brings it out, other books.
The Distinction Between Nature and Miracle — Not What One Thinks
The Question: Is the Giving of the Torah Simply a Natural Thing?
And the Ramban made Shavuos in the Giving of the Torah. We will ask: is it the same thing as nature? Is the Giving of the Torah simply a natural thing, the same level as simply the normal cycles of the year, of the day, of the week, of the month?
Certainly not! What does certainly not mean?!
Two Things
First of all! When we say that there is an order, a process how things mean, I mean it will still be the same thing — I still don’t mean that everything is exactly what one sees, what is visible to the eyes in the first minute. People think that nature is the same thing as superficiality — nature is not the same thing as superficiality.
The Distinction Between Shabbos and Yom Tov
It can certainly be, there is a distinction, there is a true distinction between Shabbos and Yom Tov, because one sees another level of distinction. But the first thing is: there is a true distinction between nature and miracle.
The Categories of Nature and Miracles – Two Different Levels
The categories called nature (teva) and miracle (nes) – although they don’t appear in the Torah explicitly at all, you need to know this: It doesn’t say in the Torah, neither nature nor miracle is written – everything is the same God who does everything. But let’s say, the world has been talking about this for a long time, and there is a true level to it.
Shabbos and Yom Tov – Two Categories
And in the Torah you also see that there are ways of peace (darchei shalom), and there are Shabbos and Yom Tov, which are two different types of things – although Yom Tov is called Shabbos, and Shabbos is called Yom Tov perhaps, moed, mikra kodesh – but they are still two categories.
And the difference is:
Shabbos is something that’s easily seen – every child understands that it’s Shabbos. Yom Tov is a broader system. You can even say simply, yes: Shabbos is that people work six days, rest the seventh day.
Yom Tov is that there is a cycle of nature. It took a few years until Adam HaRishon, yes, caught on that every summer the warmth returns, things grow. That’s one thing.
Yom Tov in the Historical Sense – A Deeper Order
And if you speak of Yom Tov in the historical sense, when we talk about the Exodus from Egypt – here is an even deeper order. There is an even greater order, as we spoke about in previous weeks: there is an even greater order of kol yemos olam (all the days of the world), the world.
Not only is there a cycle every year where the harvest returns, where things grow again every year – but in humanity there is an order. As we spoke about arba me’os shanah (four hundred years), about the ketz (end), all these things. There is a greater order in the world. There is an order when people receive a Torah, there is an order when they go into exile, when they leave exile. True, the order isn’t as precise as what you calculate mathematically, as we spoke about, but there is a greater order, there is a deeper order.
Therefore: A Miracle Is Not One-Time
Therefore, when we say that Yom Tov is a greater thing than Shabbos, that there is a difference between a miracle and nature – we don’t mean to say that the miracle is random, that the miracle is one-time. The miracle is not one-time.
Why Does It Appear One-Time?
But let’s say this: why does it appear one-time to us? You can even say this, let’s say that in our cycle (machzor), as the Ramban would say, in our cycle of shemittah, in our seven thousand years – there was only once the giving of the Torah (matan Torah) that we speak of. True. It’s certainly true in one sense, yes? There is indeed every year, but that’s a small matter. The great matter was only once.
That doesn’t mean there’s no cycle – that only means that we are small people. We only remember a few thousand years of the world. Our Torah, in the plain meaning (peshat) the Torah speaks of only a few thousand years of the world. Still doesn’t mean anything.
The Greater World – What Science and the Mekubalim Say
The World Is Much Greater
Everyone knows today, science has told us that the world is much greater than a few thousand years. And science isn’t new science, as Rabbi Aryeh Kaplan already noted: the mekubalim have long thought that the world is much greater than seven thousand years.
The Foundation of Kabbalah: The Torah Is Greater Than Your Mind
This is of course the foundation of Kabbalah: that what we see of the Torah, yes – not because they don’t believe in the holiness of the Torah, on the contrary, they believe more in the holiness of the Torah, right? They say: how do you see the Torah? What is the combination of letters (tzeiruf osiyos) that the Torah is written in? What is the way that you interpret the Torah? According to the small-mindedness that you are in.
Hashem Lowered Himself
You bring the Torah down to a lowly level – Hashem lowered Himself, speaks a Torah that everyone can understand. A person, a normal person, cannot understand more than a few thousand years, and the Torah speaks of a few thousand years. And the few thousand years that we can grasp begins the cycle of Creation (ma’aseh bereishis), goes through the Patriarchs (avos), to the Exodus from Egypt, to Mashiach – the whole cycle. That’s just one small thing that you can see.
Greater Interpretations of Torah
Hashem is much greater than this, and the Torah is much greater than this. There is an interpretation of the Torah that speaks of much greater cycles, which stands in the way of hint (derech remez), in the way of exposition (derech drash), in the way of secret (derech sod).
And there are even greater interpretations that take from even greater cycles, where the Torah doesn’t speak at all about the World of Action (Olam HaAsiyah), it speaks entirely about angels, about Atzilus (the highest world).
The Zohar’s Strong Rebuke
The Torah that we can see, yes? Whoever says that what is the plain meaning of Scripture (peshuto shel mikra) must be true and that’s the only thing – doesn’t make the Torah greater, he makes the Torah smaller.
Everyone who learns a bit of Kabbalah, everyone who learns a bit of Zohar, sees this: how the Zohar rebukes so strongly the one who says that in the Torah there is nothing but the plain meaning (ein baTorah ela peshat), yes?
The Right Balance
People say: of course, the plain meaning is also – you must believe that the plain meaning isn’t the truth, you need to know that there is a plain meaning of the plain meaning. And whoever says that he knows the plain meaning of the plain meaning, and that’s the whole truth – not only is he a denier of the greatness of the Torah (kofer bigdulas haTorah), he thinks that the Torah is as small as his mind, he is also a tremendous arrogant person (ba’al ga’avah). This plain meaning, that’s the whole plain meaning, and whoever believes otherwise is a heretic. Hello?
But One Must Take One’s Plain Meaning Seriously
Of course a Jew must believe that his plain meaning that he believes in the Torah – that’s his portion (chelek) in the Torah, that’s what Hashem gave him, and he must take it seriously. A person who doesn’t take seriously what he understands is just a sleeper (lulov), he doesn’t take anything seriously. A person must take seriously what he understands, and he must believe.
The Torah Like a Kaleidoscope
The Torah is indeed like a kaleidoscope – it appears to the person according to his understanding. Hashem gave the Torah on this condition (al menas kein), that you, people, should look and see that Hashem created the world in six days, in six thousand years – it fits perfectly, it makes sense in his mind. On this condition there is a true portion in the Torah.
But if a person should say that this is the entire Torah, if a person should say that the Torah is not greater than this – he is simply a heretic, simply a small-minded person who cannot see that there is greater than him.
The Parable of One Person’s Life – How We See Miracle and Nature
The Person Who Sees Only Himself
And therefore, our Torah stands only – and if you look, you have a limited vision, you are a person, you can barely see. “A thousand years in Your eyes” – a person can barely see a few years, a few thousand years. And the few thousand years is indeed a one-time event, the standing at Mount Sinai (ma’amad Har Sinai).
Just as a person should think, yes, think this way: imagine a person lives only once (veigt nor ein gol), let’s take him in a simple cycle, how will we speak of the cycle of a person’s life? A person is born, he grows up, he becomes old, he becomes middle-aged, and later he declines and he dies.
From the Individual Perspective – Everything Is a Miracle
A person who sees only himself, an egoist, one who is like that one who thinks that his plain meaning is the simple plain meaning and everyone must believe this, there is nothing more than this – what does he see? He says: I was born, it was a miracle. No one could have predicted, I didn’t know before I was born, I didn’t exist. He is literally something from nothing (yesh me’ayin).
And when he became bar mitzvah, it’s also a miracle. Who said? He’s already thirteen years old, then he became bar mitzvah, ah, fine, he became bar mitzvah. And afterwards he had a wedding, afterwards he went middle-aged, he had children, and so on the whole order of life (seder hachaim), until he died. Every thing is for me a miracle.
Your Wonders That Are Every Day (Niflosecha Shebechol Yom)
And so it indeed is. From the, one should say “Your wonders that are every day” (niflosecha shebechol yom), from the perspective of one individual, of one particular – every thing that happens to him in his life is a miracle, is a wonder, he cannot predict himself. One indeed cannot predict the particular, right? Exactly when will you get married, when will you have children, when will you become sick, when will you die – a person doesn’t know, right? “The day of death is hidden from man” (yom hamitah ne’elam min ha’adam), it’s a miracle. From the perspective of his particular, if he looks in his narrow world (olam hametzumtzam), it’s a miracle.
But From a Broader View – We See Nature
But if a person is a bit wise, he’s not such an egoist, he’s not so stuck in himself, he looks around at other people – he sees: ah, wait, the particular details, how much, actually when will you die, when will you be born, no one can know. This one perhaps needs prophecy (nevuah) or something else to know. Or perhaps there is a pleasure, who knows.
But there is such a nature, that generally (al pi rov) people in order (keseder) are born, and in order grow up, and in order become greater, and they decline, and they die. This cycle, afterwards returns, resurrection of the dead (techiyas hameisim), whatever the cycle is – the cycle can be seen.
How Does One See It?
How does one see it? Not from one particular, but from looking at a broader view. You look around, you make a generalization, you see all people, every person this happens to. Ah, you’re not the first who was born, you’re not the first who died. There is a rule (klal).
Hashem Runs the World with Wisdom
Hashem runs the world with wisdom (chochmah). Wisdom means with rules, just as we saw understanding (binah) means with rules. There is a rule, there is a natural thing, one can expect that most people are born and grow up and die. Of course, this doesn’t mean that the person has no free choice (bechirah), it doesn’t mean that the person doesn’t need to do what he has to do, as everything we’ve spoken about – but this is still the general principle (klal hadvarim).
On the World-Scale: The Giving of the Torah at Sinai – One-Time Only From Our View
The Same Way on the Entire World
And the same way, and the same way that it’s true about the person, it’s true about the entire world. How we look at our small portion of history that we are part of, our world, our shemittah where we were born – we see, yes, there was once the giving of the Torah at Sinai, once the Exodus from Egypt.
The truth is, even in our world one can already see more times than it seems, but let’s speak of the sense that there is only once, only once. But look a bit greater – we cannot look greater, because that is our truth.
The Giving of the Torah in the Greater Cycles of Shemittos and Yovel: From History to Eternity
Chapter 4: The View of the Shemittos and the Genius of the Mekubalim
World History in Greater Cycles: The Limits of Our View
In the same way, let me say another parable, in the same way that it’s true about the person, it’s true about the entire world. Where we look at our small portion of history, which we are part of in our world, our shemittah, where we were born, we see, yes, there was once the giving of the Torah at Sinai, once the Exodus from Egypt. True, even in our world one can see more times if one understands, but let’s speak of the instance that there is only once, only once.
But look a bit greater, we cannot look greater, because here we are truly limited. Imagine that a person truly couldn’t see another person, because he truly couldn’t see, he would have to say yes, perhaps he can believe that there is a second one, but he doesn’t see the second one. But on this perhaps one may not look forward and backward (meila far un meila okach), we truly cannot, we can speculate.
Revelation of the Secrets of Torah: The World Has Become Greater
Today we have on certain natural things, namely yes science, we have yes, and many secrets of the Torah (sodos haTorah) have been revealed. We know to know more things than the few thousand years that the Torah, according to what our receiving vessels (mekabeldige keilim) could grasp, told us. But and certainly this is called revelation of the secrets of the Torah (giluy sodos haTorah), yes, the world has become much greater for people.
And everyone who learns in the Rambam Laws of the Foundations of Torah (Hilchos Yesodei HaTorah), or even in mathematical books, how great is the world of the stars (olam hakochavim), knows that this was a very limited view, which people is true in a certain sense, and it’s not false, it’s true from a perspective (nekudas mabat), from the perspective as we see, true their calculations fit. But today much more has been revealed which we call the wisdom of Creation (chochmas habriah), much more wonders of the Creator (niflaos haborei), we know that the world is millions of times greater than they could imagine.
The Same Thing for History: Not Everyone Needs to Know This
And the same thing for history. We as well know our agenda is already investigation of details (chakirat pratiyos), but we know that it is much greater than this. And thank God, not all people have a sense (kelum) for this, they all need to continue believing in the simple plain meaning (pashut peshat). But whoever has a sense, whoever can understand that what they tell him in simple plain meaning, is only according to the small sense that he has, that it was said to his great-great-great-grandfather there once in Egypt, and according to what their small mind small vessels could be, the Rishonim literally said so.
Sefer HaTemunah, the Ramban, the Rashba: The Giving of the Torah in the Shemittos
And we have made clear that it’s not enough to say that it’s a parable with an application (mashal im nimshal), or that it’s the same “as it is above so it is below” (kemo shehu lema’alah kein hu lematah), just as by a person there are different character traits (midos), so too by Hashem, or the deeper things that the mekubalim say, that a person who conducts himself in the traits of kindness (midos hachesed) awakens (me’orer) by Hashem the traits of kindness.
Sefer HaTemunah and the Ramban, the Rashba, they all believed that if you want to tell us a story that was in the year 2448 there was the giving of the Torah (matan Torah), that is 2448 of the second shemittah (shel hashemittah hasheniyah), they said. There was already once a whole world with a giving of the Torah before this, and there can still be afterwards, and here there is a certain rule (klal), after two thousand years of a world usually approximately comes a giving of the Torah.
The Analogy of the Cycle of a Person
Because they thought this way, and it makes a lot of sense, of course it’s beyond our knowledge (chutz lidei’ah), we haven’t actually seen the previous shemittos because we cannot, we weren’t born there. But think of the analogy of the cycle of a person, it makes total sense that here there is an order (seder), here there is a thing that one can indeed understand. The plain meaning is just such a great cycle that we see only once of it, therefore (memeilah) it appears to us like a one-time thing.
But if you could look from the perspective of God, if you could look from the perspective of a malach (angel), from something that knows much greater, you would see that matan Torah (the giving of the Torah) also makes sense.
The Genius of the Mekubalim: Matan Torah is a Davar Hahaveh Tamid
And the genius, the perspective that shows us that matan Torah is not a one-time thing, it’s a davar hahaveh tamid (something that is constantly happening), it’s mechudash (it is renewed), just as there is “mechadesh betuvo bechol yom ma’aseh bereishit” (He renews in His goodness every day the work of creation), so there is “bechol yom yihiyu be’einecha kachadashim” (every day they should be in your eyes as new) says the midrash (aggadic interpretations of Chazal), and the mekubalim (kabbalists) and the Chassidic sefarim take this midrash literally, not every midrash is literal, this midrash is literal, the Torah is new every year.
It’s not just new every year, like the tevuah (harvest) is new every year, there is a certain way how the Torah is born, and be’ofen klali (in general) in the tekufat hashanah (the time of year), be’ofen prati (in particular) every day, be’ofen klali yoter (in a more general way) in the life of every person, be’ofen klali yoter in every generation, be’ofen mer klali in every cycle of dorot (generations).
The Structure of the Cycles: From Day to Shemitah
Every generation has a connection one with the other, there are like groups of generations, and each one of them has a bechinat (aspect of) matan Torah that happens at a certain time, after a certain hachanah (preparation) of sheva shavuot (seven weeks), after a certain mahalach (process). The Torah is not the first thing, the Torah always comes late in reality, because it takes time to arrive at it, but there is a cycle, that is the Torah.
The Power of the Mekubalim: Looking from the Perspective of Sha’ar HaChamishim
And this has come to us from the koach (strength) of the mekubalim, from the mit’amkim (those who delve deeply) who dared, perhaps they weren’t allowed to, a person shouldn’t look too much, but they had the yecholes (ability) and had the truth to look at the world as it is, “ke’elef shanim be’einecha” (like a thousand years in Your eyes), they can look at all the shemitot together, kim’at (almost) from the perspective of the sha’ar hachamishim (the fiftieth gate), can see everything at once.
They told us what? That matan Torah is not a one-time thing, it’s a constant thing, it’s something that one can cook in it and one can extract it. Certainly, we don’t have… as we say, we only say beyesod (in foundation), it doesn’t mean that we know every detail, but nevertheless you can also say in your life, nevertheless you can also say in your year, nevertheless you can also say in your nekudah (point), that what?
Laying Down the Larger Cycles into the Smaller Ones: Shavuot Every Year
That every summer, every tekufat Sivan (the time of the month of Sivan) comes a new light of Torah upon the world. Because what? This is the bizhar anpin (in the beauty of the face), the bifratiyut (in detail), the way the cycle works. Just as after seven… I don’t know what, after several generations, after sixty-six generations in the world, in the world, in the cycle of the world that we know, there was a great matan Torah on Har Sinai (Mount Sinai), so every year after chodesh Iyar (the month of Iyar), after seven weeks, which roughly matches the calculation similar to sixty-six generations, comes matan Torah, comes Shavuot (the holiday of Shavuot).
Shavuot is a Natural Thing
And Shavuot is a natural thing. Not natural that not every gentile knows about it, not every fool knows about it, because he doesn’t understand the greater cycles of nature, he can only see what he sees. But one who does, he looks greater. And afterwards, when they saw the greater, they laid it down also in the smaller, and showed that there is a small bechinat matan Torah (aspect of matan Torah), a hitchadshut (renewal) that comes here. This is the yesod (foundation), and I hope it came out clear, because I think it’s tremendously the clarity that he says here.
Chapter 5: Sha’ar HaChamishim and the Understanding of “Above the Cycle”
Going Even Further: The Question of Shabbat and Yom Tov
And now I can go even further. I hope that one won’t get lost and confused if I go even further, but I want to go even further and say another point, and then go even further. I want to go further like this, and I want to tell us another teirutz (answer) to the question that we had.
We asked earlier, that if we say that matan Torah and all these things are also natural things, they repeat themselves every year, as the Arizal Hakadosh (the holy Arizal, Rabbi Yitzchak Luria) taught us, so if so, what is the chiluk (difference) between Shabbat and Yom Tov? What is the chiluk between teva (nature) and nes (miracle)?
First: Nes is a Greater Cycle
First we said that nes is a greater cycle, that’s one thing.
But Truly: Shabbat of Yamim Tovim Versus Sha’ar HaChamishim
But truly, the havanah (understanding) that we have said until now is only the havanah of like the Shabbat of toch hasfirah (within the counting). Sheva Shabbatot (seven Sabbaths), there are seven Sabbaths, and every week there is a bechinat Shabbat, this is the Shabbat shel yamim tovim (of the holidays), shel hasfirah (of the counting).
But, we learned last week that there is also a sha’ar hachamishim. Sha’ar hachamishim was explaining, and this is the perspective, how the whole thing is only one thing, “kol haTorah kulah inyan echad” (the entire Torah is one matter). Yes, the entire Torah goes history from Bereishit (Genesis) to Ezra, very good, but there is only one word, one can say it in one second, one can understand the whole thing lemafre’a (retrospectively).
The Same Way: Torah is Higher Than Teva
And the same way there is here another havanah which explains what we mean when we say that the Torah is higher than teva, that the mitzvot are lema’alah (higher), it says olam hashemini (the eighth world), right? As now comes certainly from here, from shemitah veyovel (shemitah and jubilee), from matan Torah, and matan Torah is the yom hachamishim (the fiftieth day), it’s punctual, and here one can certainly say, it’s punctually the thing that comes after the whole cycle, which is lema’alah from the whole cycle.
No One Says That Everything in Torah is in a Cycle
No one says like it says yes, Torah is historical things, the census of nesi’im (leaders) that we said, only once was it said, once it’s not in a cycle, meaning one can’t understand it.
So it’s understood that the Torah is truly, the simple Torah has here a kesher (connection), as we have already spoken.
Sha’ar HaChamishim According to the Baal Shem Tov: Another Cycle
That when we say that sha’ar hachamishim is lema’alah min hasaykel (above the cycle), according to how the Baal Shem Tov (the Baal Shem Tov, founder of Chassidut) explained, that this means it’s the hasagah (understanding) of another cycle, like yovel. There is a machloket (dispute) whether shenat hayovel olah min haminyan (the year of jubilee counts in the number), which has to do with the yesod, which has to do with the same chakirah (investigation) whether keter is from the first sefirot. It’s all the same idea. Okay.
But Truly: Above Our Understanding
But la’amito shel davar (in truth), when we say it’s lema’alah min hasaykel, we mean to say that it’s lema’alah mehavanatenu (above our understanding). It doesn’t mean that there isn’t truly here a seder, it only means, as the Rambam (Rabbi Moshe ben Maimon, Maimonides) says about ta’amei hamitzvot (the reasons for the commandments), there are those who say that the mitzvot have no ta’am (reason), there are those who say that the mitzvot have a ta’am, but it’s bechochmato shel Hakadosh Baruch Hu (in the wisdom of the Holy One Blessed Be He), not our chochmah (wisdom), we are small people, we don’t understand it.
It’s different than saying that it has no ta’am, it’s just random, it’s beyesodo (in its foundation) without a ta’am.
This is Simple Pshat, But in a Deeper Pshat…
This is simple pshat. But in a deeper pshat it’s connected with what we spoke about earlier, what we spoke about last week. When we say that the Torah is sha’ar hachamishim, and we say that the Torah is yes lema’alah min hazman (above time), it’s not a cycle, what do we mean to say?
Chapter 6: Shem Havayah and the Understanding of Eternity
One Must Remember Here: Hayah Hoveh Veyihiyeh
One must remember here, let’s say in the simplest way that one can say it. Sodot verazim yedu’im (secrets and mysteries that are known), everyone knows that it says in Shulchan Aruch that the Almighty is hayah hoveh veyihiyeh (He was, is, and will be), that yud-hei-vav-hei, the mechaven (intention), one of the kavanot of shem Havayah is that He is hoveh, hayah hoveh veyihiyeh, He is always.
The Question: Why Does It Say Primarily Hoveh?
If so there is a question, if so, why is the yud-hei-vav-hei, the shem Havayah, this is the ikar Torah (essence of Torah)? Yes? “Kol haTorah kulah shemotav shel Hakadosh Baruch Hu” (the entire Torah is the names of the Holy One Blessed Be He), “kol haTorah kulah echad” (the entire Torah is one), it says in Sefer Brit Menucha, the entire Torah is the peirush (explanation) on the four otiyot (letters) yud and hei and vav and hei. The Torah brings it out, yes, it’s a peirush, the Torah brings out better the shem.
So, why if the Havayah means hayah hoveh veyihiyeh, “Hashem malach Hashem melech Hashem yimloch” (Hashem reigned, Hashem reigns, Hashem will reign), why does it say primarily hoveh? It doesn’t say with a yud, it doesn’t say with a… It doesn’t begin hayah, it begins with a yud and a hei? It doesn’t say only yihiyeh? It says primarily with a vav, the vav is very important, yes, the vav is the seder ha’olam (order of the world), this is very deep. It says hoveh basically, with a yud. That which is hoveh tamid (constantly is).
The Answer: Eternity Doesn’t Mean “Forever Old”
The answer is, that the world has a bit of a mistake in what the meaning of netzchiyut (eternity) is, and what the meaning of hoveh is. The world, I mean people, the haskalot hasechel shel adam (the understandings of the intellect of man) doesn’t grasp. For us, to say that something is eternal, we mean to say that it means it’s very old, yes? It gets older every day, it was always and it will always be. It was always as if millions of years, I don’t know what, before earlier what it was, and after millions of years in the future, and also now. That’s how we mean is the meaning of a davar nitzchi (an eternal thing), a davar hayah hoveh veyihiyeh. There are three things.
The Truth: Eternity Means Always Hoveh
The truth however is, and this is written in sefarim, this is not a chiddush, everyone who has learned Chabad for example, speaks about the yesod a lot, and whoever has a sechel probably grasps that it’s simple. The truth is that the Havayah, Havayah netzchiyut, a better way of saying it is that it’s always hoveh, that’s why it’s called hoveh and not atid (future) and not avar (past).
In Other Words: Something That Doesn’t Get Old and Doesn’t Get New
In other words, it’s something that doesn’t get old and doesn’t get new. One can call it not chiddush, or one can call it chiddush tamid (constant renewal). It’s only a question of lashon (language), but the kavanah is the same thing.
Netzchiyut = Presence, Not Eternity
Or one, I have a friend who says that one shouldn’t translate netzchiyut or Havayah, hayah hoveh veyihiyeh, as “eternity,” one should translate it as “presence.” And what is the kavanah of this? The kavanah of this is simple. A thing that lies in time, in other words, a thing that is in the cycles that we have now spoken about, in olam ha’asiyah (the world of action) and olam hateva (the world of nature), perhaps even only in our world, which have a cycle in yetzirah and so on, is a thing whose chalakim (parts) of time keviyachol (so to speak) are mechulek zeh mizeh (divided one from the other).
The Unity of Torah: The Eternity of Torah and the Sha’ar HaChamishim
Chapter 7: The Nature of a Davar Nitzchi – The Unity in Torah and Sha’ar HaChamishim
The Difference Between a Davar Shebizman and a Davar Nitzchi
And what is the intention of this? The intention of this is simple. A thing that lies in time – in other words, a thing that is in the cycles that we have now spoken about, in olam ha’asiyah and olam hateva, and perhaps even higher worlds have a cycle in yetzirah and so on – is a thing whose divisions of time keviyachol are mechulek zeh mizeh, right?
He was a bit yesterday, that is after all keviyachol a part of his existence, right? Just as a person’s history is a part of his existence, only it’s over the length of time. Just as a person is divided in place – a bit of me is on the left side, a bit of me is on the right side, I am divided, I have parts, I am not simple, right? I have parts, I have parts in place. The same thing I have parts in time.
I was yesterday, and what was yesterday is not exactly the same as what was today. He has some connection – not that he was completely another crazy person, he had no connection from today with yesterday – he has some connection, he is the same one who was yesterday and today. But on the other hand he is different, he wasn’t completely the same. There are parts, there are divisions, he is divided in time. Yesterday I was a bit like this, today I am like this, tomorrow I will be different still, and so on.
And so is every davar tiv’i (natural thing), every living thing that has a cycle, that has a time – he is born, he dies, he has in between. This is the basic time: hayah, hoveh, veyihiyeh – born, he is, he dies.
The Nature of a Davar Nitzchi: Always Hoveh
A davar nitzchi – like chochmah be’ofen klali, kal vachomer the Almighty, but even chochmah, even the Torah which is only a peirush on God, even the Torah – is a thing that is always hoveh. This is the hagdarah (definition), a better hagdarah: he is always present.
In other words, he is not divided into divisions in time. All his divisions keviyachol – there are no divisions. The hayah is the same as the hoveh, and the yihiyeh is the same as the hoveh. He is always in the hoveh. There is no part of him that goes out.
The Parable of a Person Who is Divided in Time
It’s not pshat when you meet me today – let’s say a better one, right? As the Baal Shem Tov said “lavan chavrei ad sof” (learn with a friend until the end), that the right way of learning Torah – there are many torot from the Baal Shem Tov that go on this point.
Okay, we have now come to – we have a Baal Shem Tov shiur (lesson) that teaches about tefillah (prayer), but one must also learn the Baal Shem Tov that is peshat (the plain meaning) in Torah, which is the same thing, because it’s the same letters, just from above to below. Okay, our shiur is not officially a Baal Shem Tov shiur, but I’m saying, it’s more simple, or more in the old style, that a davar hanitzchi (eternal thing) is a davar hahaveh tamid (thing that is always present).
That means, when you meet me – yes, someone meets me today, talks about my shiur today, hears Yitzchak’s shiur from erev Shavuos 5786. When you don’t meet me completely – it’s not completely me, because a part of me is what was yesterday at the shiur, and you hear the shiur you don’t also hear yesterday’s shiur, and you hear the shiur you also don’t hear tomorrow’s shiur. It’s divided.
And you want to know me – how can one know a person? Someone wants to know his friend? One cannot. One must be born with him until death, be every minute with him. Perhaps then you can say you know him his whole life, because a person’s whole life is divided in time.
You know me – you know a bit of time from me, from the period that you’re involved with me, from the shiur that you hear from me. You hear the half hour from me – what I thought before, what I said later, what I’m going to say – that you don’t know. It’s always lacking.
The haveh (present) within it, the haveh of adam hanivra (created man), adam sheyesh lo zman (man who has time), is always lacking the past and the future. It’s missing, it’s not completely you. I am not – a person says one must be present – I am never completely present with you in the moment, from the side of my body at least, from the side of what I can tell you, from the side of binah (understanding) that counts in time. Why? Because my present is cut off from my past and my future. You don’t know my what I saw yesterday, you don’t know what I’m going to be tomorrow, you only know what is now. It’s very partial, it’s partial.
Divinity, Torah, and Wisdom: Always Completely Present
But Divinity, but the Torah, but chochmah (wisdom) which is not the Almighty Himself, but it’s a spark from the Almighty – yes, it has similarity to the Almighty, it’s also eternal, it always was, it’s kodem l’olam (before the world), it will always be.
So from the side of the true point, certainly in the Torah there is also binah, which is in our understanding which is actually very small, that when it speaks to us it becomes very small divided over time. But the Torah as it is, the chochmas Elokim (wisdom of God) as it is, how it is completely – when you encounter today a davar Torah (Torah matter) and you learn it lishmah (for its own sake), not you learn it practically and how one must understand it, you learn it lishmah, you learn it that you grasp the chochmah within it – you have the nekudas matan Torah (point of the giving of the Torah), the sha’ar hachamishim (fiftieth gate) within it.
Sha’ar Hachamishim: The Place of Union of Chochmah and Binah
This is the sha’ar hachamishim that comes in Kabbalah it says. Sha’ar hachamishim is the place where binah calls into chochmah. Times belong to binah, and the sha’ar hachamishim this is the makom hayichud (place of union) of chochmah and binah.
And the Arizal calls it: “A path no bird knows, and the vulture’s eye has not seen it, the proud beasts have not trodden it, and the lion has not passed over it, and where is wisdom found and what is the place of understanding” [Job 28] – no one can know it. There connect the thirty-two nesivos (paths) [the thirty-two paths of chochmah] with the forty-nine sha’arei binah (gates of binah) [the forty-nine gates of binah]. This is the point.
In Sha’ar Hachamishim There Is No “Once” – The Unity in Torah
There, at this point, there is no “once.” There is no when you learn this davar Torah in the aspect of Divinity within it, in the aspect of truth within it, it is not cut off from all other parts of the Torah.
“One who learns from the intention of the letters of unity” says the Baal Shem Tov – he learns it in the aspect of unity, then he has already learned the entire Torah.
“One who grasps in its part unity” says the Baal Shem Tov a language that he brings from the early kabbalists, “grasps in its entirety.” Unity is such a kind of thing that one cannot grasp a part – it has no divisions, it has no divisions not in place as it were and also not in time.
When you are today in matan Torah (the giving of the Torah), you are the entire matan Torah.
The Parable of Prayer: The Shechinah Does Not Divide
When a person prays to the Almighty, to ask, prays standing before the Shechinah (Divine Presence), and the friend is also standing before the Shechinah – so what is, has the Shechinah divided itself? No. Has the Shechinah become more? Also not.
Both pray before the entire Shechinah, before the entire Divinity. This is “Hashem echad” (God is one). This is one of the basic yesodos ha’emunah (foundations of faith).
Why There Is No Contradiction: The Difference Between Physicality and Spirituality
Ah, you will ask, it’s a contradiction. The contradiction is on physical things, on things of binah and below there is such a contradiction – things that divide in time. Things that are not divided in time are always completely everywhere.
That means, when I am – even I, or my hand – I have a body that takes up space, it’s not completely in all places. That means my hand, in a certain sense my hand is connected to the entire body, but it’s not a complete unity. My hand is only on the right side, and my left hand is here.
But the chochmah – one can even say the general part of the soul – when I am here, is completely everywhere. In the hand of chochmah as it were there is exactly as much chochmah, there is the entire chochmah exactly as much as there is in the foot, exactly as much as there is in the head.
“The Entire Torah of Hashem Is Perfect” – The Entire Torah Is the Names of the Holy One, Blessed Be He
This is the secret that we say that the entire Torah is the names of the Holy One, Blessed Be He. And the language of the Rambam says: “And there is in ‘do not give your yield’ no less holiness than ‘Hear O Israel,’ for the entire Torah of Hashem is perfect and holy and pure” [Laws of the Foundations of the Torah].
This means that if one learns it – but if one learns it as you asked it’s not so, that is only a hint to yesod (foundation), to Kabbalah, to pnimiyus (inner dimension). If one understands the unity in Torah, the sha’ar hachamishim in Torah – the sha’ar hachamishim is that you are not once a part in time, it’s always complete.
Summary: To Have the Torah As It Is
And we have made clear that it’s not enough to say that it’s a parable with a lesson, or that it’s the same “as it is above so it is below” – just as by a person there are different midos (character traits), so too by the Almighty. Or the deeper things that the kabbalists say, that a person conducts himself in the midos of chesed (kindness) he awakens by the Almighty the midos of chesed.
I should have my proper chiddush (novel insight) in Torah. But I have already arrived that it is sha’ar hachamishim. This is the end of Chanukah back into delving deeply into that, but it’s as simple as it has worked itself out until now. It’s a bit refined sides, it’s very refined points, but I think I have brought it out as clearly as I could for today.
Blessing for Conclusion
And may we all merit the Torah, to understand, to have a chochmah, a comprehension in the Torah, to have the Torah as it is, to have the Torah as it is once and always at the same time.
📋 Shiur Overview
The Secret of “Seven Complete Weeks” and the Fiftieth Day – Erev Shavuos
The Capstone of the Series: Cycles and Renewal
This is the final piece, the capstone, of a small series that has been studied over the seven weeks of Sefiras HaOmer. The foundation of the entire series has been the secret of “sheva shabbosos temimos” – which is the secret of “kol yemos olam,” as the Ramban said. This means the secret of the order, the circle, the cycle in which the world turns – whether in the largest world, the greatest circles of history, where the world turns and always returns to the beginning. And also in each day, in each week, where each day represents an entirely different week, an entire world, an entire universe that one can open up to understand a completely new way.
—
The Fiftieth Day: Mincha Chadasha
Finally one arrives at “sheva shabbosos temimos tihyena” – one must wait a complete day, not bein hashmashos, complete seven weeks, until one reaches “ad mimochoras hashabas hashevi’is” – the fiftieth day. Then – “vehikravtem mincha chadasha l’Hashem” – one brings a new mincha: the shtei halechem, the bread from the new grain. One makes it chametz, one performs tenufah, one brings a new korban – a chiddush, a davar chadash.
Already at Pesach one brought a small chiddush – “uvkutzrechem es omer reishis ketzirchem” – the beginning of the harvest, a small omer of barley with a tenufah lifnei Hashem. But now on the fiftieth day one brings truly new – as the Gemara says: matir chadash lamizbe’ach – one brings from the new grain that has newly grown, one makes from this an entire bread, and this one brings on yom hachamishim.
—
The Contradiction: Chadash versus Torah She’lo Tishtaneh
The yom hachamishim is also yom matan Torah – the day when one ascends to Har Sinai and receives the Torah. Here, however, lies a certain contradiction between the two aspects of this yom tov:
Aspect A – Bikkurim/Mincha Chadasha: The essence of this day is yom habikkurim. Bikkurim means reishis – one brings bikkurei ma’asecha, the first wheat, the first grain, a korban mincha for the Almighty. The essential name is “chadash” – mincha chadasha.
Aspect B – Matan Torah: On the same day one celebrates zman matan Toraseinu. But Torah is the opposite of chadash! As the Rambam brings in Yesodei HaTorah Chapter 9: chukas olam, davar barur umforash baTorah she’hi mitzvah la’ad ul’olmei olamim. Torah does not change – lo tosef alav v’lo tigra mimenu – one does not add to it and one does not subtract from it. It is not a new Torah every year.
In the language of the series about cycles: Torah is not in the cycle. At matan Torah there is no cycle like with the seasons. This is the contradiction that needs to be explored.
—
The Foundation: What Does “Cycle” Mean and What Does “Understanding” Mean
Teva = Cycle = Understandable
The cycle of nature of seven times seven – this is the cycle in which the world turns. Every year comes a new winter, a new summer, a new harvest season, new grain. One can call it “new” – but also “old,” because it is the same cycle, chozer chalilah. It is newness that happens from repetition – not a complete chiddush, but a repetition according to an order.
This is the meaning of “mechadesh betuvo bechol yom ma’aseh bereishis” – every day in the morning the cycle comes again, the sun rises as it rose on the fourth day of bereishis. With the seasons of the year – the same. It is a chiddush of ma’aseh bereishis – but a chiddush within a cycle.
Understanding means: one can make from this a rule. Like the verse: “od kol yemei ha’aretz zera v’katzir v’kor v’chom v’kayitz v’choref v’yom v’layla lo yishbosu” – there is an order, one can make a rule, one can predict it. The details are renewal, but in a general way there is divrei chochma – one can understand it according to order.
This is teva – a cycle. And consequently there is in this a science, a knowledge – one can know it, because it repeats itself. All sciences are built on observing the patterns, the cycles in nature, making from them rules, predicting, understanding, asking why, seeking causes.
History = One-Time = Not Understandable
History is exactly the opposite – that which one cannot explain, cannot predict, cannot say when it will happen, why it happened. There is no explanation in it, no rule, no general category.
This is a fundamental principle that all Acharonim, researchers, commentators say: History is the limit of things that one cannot understand. Why? Because it happened only once, v’lo ya’avor, v’lo yosef – it does not continue.
There is no category called “matan Torah” or “yetzias Mitzrayim” that happens once every so many years. It is one-time. One-time things do not repeat themselves, one cannot understand them, cannot predict them. No one can tell you when it will happen again – it will not happen again. No one can tell you why it happened then – because if one could know why, one would know the rule, one would know what sort of thing it is and when such things happen.
Historians do not seek to understand – they seek causes, but all the causes they find are still a piece of history. “This caused that, and that caused this” – in this sense there is something called “historical explanations.” But the whole thing – why it happened at all, why at that time, why to those people, why in that manner – this is by definition without explanation, because history is not something that is explainable.
If one says that something is history, it means: it happened once, it does not repeat itself, it has no reason, no science, no understanding. One can only remember it – one can only know what happened, one can investigate whether it happened, seek proofs, evidence. But what it is – understanding is impossible.
—
The Sharp Contrast on the Fiftieth Day
The fiftieth day thus contains two completely opposite aspects:
1. Mincha Chadasha / Bikkurim – this belongs to the cycle of nature, to the circle of seven times seven. Every year comes fresh new grain – it is a chiddush within a cycle, understandable, predictable, a part of the natural world.
2. Matan Torah – this is outside the cycle, a historical one-time event, which does not repeat itself, which is not understandable in the same way, which is chukas olam – eternal, not new, not changing.
—
How Most People Understand Matan Torah – The Historical View
This is how most people understand yetzias Mitzrayim and matan Torah – all the historical things upon which Jewish faith is built. According to this, matan Torah has no connection whatsoever back to the opening question – the sweetness of mincha chadasha. Because “chadasha” means there a chiddush in the sense that every year comes a new one – one can plan it, there is a rule in it. This is teva.
When one says here “teva” one means not heresy. Often when one learns sefarim “teva” means apikorsus – but here one means the order, the constancy that exists in the world, because this is “mechadesh betuvo” – the Almighty does this, and for this one thanks Him, and with this one serves Him. It is very religious, very faithful – not at all anti-faith. But it is one type of view.
The Problem: Matan Torah and New Grain Become Two Separate Things
According to this view, when one says something about matan Torah, one thinks only in terms of history, in terms of miracle – every time it happened is one-time. One cannot know why it happened, there is no rule – one can only know if it happened. Therefore people need to strongly establish that it did happen – they have proof, there were six hundred thousand people, they have testimony. But what happened – this has no entry point, no understanding. By definition a miracle – something one cannot understand, because one cannot predict it, there is no rule.
And if so, people say, new grain is a natural thing – as if it is something not religious. Six days of creation – they already believe in Shabbos (which is the meaning of teva), they only believe in yom tov (which is the meaning of miracle). And consequently they say: new grain and matan Torah are two different things. Matan Torah is a one-time thing that remains forever – precisely because it remains once for eternity, because there is only one of them. And new grain is a natural thing – it comes every year anew, which has nothing to do with Torah.
—
The Deficiency of Historical Faith – Spiritually
An important note: There are many Jews to whom one says, what is the foundation of faith? That there was matan Torah, as it says in the Rambam, in the Kuzari, with proofs, it is reasonable that it truly was, enough evidence. And one looks at this Jew, and one sees that his faith has no vitality. It is something dead. When he speaks of matan Torah, it is an obligation – he believed that it was, consequently one must follow what it says, the Almighty came and told what one must do. Everything is fine and well. He explains that there is good evidence for ma’amad Har Sinai.
But – on this one does not dance “elyonim sashu v’tachtonim alzu.” On this one does not write a kesubah between Knesses Yisrael and HaKadosh Baruch Hu (which R’ Yisrael Najara wrote, which is read in Satmar erev Shavuos). On this one does not say Akdamus Milin with a melody. This is not the source of vitality.
The Foundation of Faith in a Spiritual Sense
Foundations of faith means foundations for a person’s life. But here we speak of the foundation of faith in a spiritual sense – what is the real thing that makes you alive? What makes you alive in your Judaism, in your Torah, that you eat on Shabbos, that you celebrate Shavuos?
If one could perform an analysis, look into a person’s soul, one would not find that the most living thing is any knowledge, any evidence that there were 600,000 people at ma’amad Har Sinai. One does not see it on any stone – even not by the people who give the lectures. Certainly one must say it, in order to settle the hearts of the world, but this is not what one finds.
On the other hand – there must lie there ma’amad Har Sinai, there must lie there the prophetic encounter. It is certainly a correct thing to understand how there is vitality, light, wedding, aliveness from ma’amad Har Sinai. There must be in this a vitality. Every Jew identifies with this – “we are those who received there the Torah, v’keiravtanu Malkeinu l’shimcha hagadol be’emes b’ahavah” as we say in Ahavah Rabbah.
—
The Radical Innovation of Pnimiyus HaTorah: Matan Torah Is Not History – It Is Nature
Everyone Who Learns Pnimiyus HaTorah Knows That the Historical View Is Not Correct
Every single person who learns a bit of pnimiyus HaTorah – whoever has once opened a Sefer HaZohar, or commentaries of the mekubalim, the Arizal, the Ramak, Chassidic sefarim – must immediately say that the entire above-mentioned understanding is not correct, makes no sense, is not true.
Matan Torah did not happen once. It is not a one-time thing. And when one says that it is not a one-time thing, this means according to what has been explained: it is not something one cannot understand. It is not something where one must only ask “was it” and one cannot ask “what was it”. It is not such a type of thing.
Everyone who learns Kabbalah, Chassidus, any type of book of Jewish wisdom – even Rambam, even other approaches – almost everyone says that one can understand what matan Torah is. Of course, no one says that it is simple to understand, no one says that it is on the level that Moshe Rabbeinu understood. But fundamentally it is not the type of thing that is one-time.
The Conclusion
Our pnimiyus ha’emunah, pnimiyus haTorah – which means that which settles upon the heart, that which is correct, and consequently this is also the truth – is not that ma’amad Har Sinai is history. It is not a one-time thing that one cannot understand, that one can only know that it happened and consequently one is obligated to follow it. It is nature. It is something that has an order, one can understand it, there is in it a certain rule.
Whoever learns a Chassidic sefer, whoever learns Ramak and Arizal, sees very clearly that ma’amad Har Sinai is something one knows how to do. We know how to make it, we know how to do it. Of course, each person according to his understanding – but fundamentally it is not the type of thing that is one-time.
In **Every** Chassidic Sefer This Is Written
In every single Chassidic sefer in the world it says that matan Torah is presumably not a one-time thing – it repeats itself every year. It already says in the Arizal, in the early mekubalim it must say. In the Ramban it perhaps says explicitly, one just needs to know where to read. But in Chassidic sefarim it says explicitly.
—
Avraham Avinu and Shavuos Before Matan Torah
Certain Chassidic sefarim ask: what was the sixth of Sivan before yetzias Mitzrayim and matan Torah? They answer, based on statements of Chazal: it was already then also Shavuos. “Kiyem Avraham Avinu es kol haTorah kulah ad shelo nitnah” – the Tzanzer Rebbe and others say it explicitly: Avraham Avinu ate cheesecake in the morning on Shavuos, because the Jews received the Torah today. When one asks: what does this mean? The Jews are your grandchildren who will only come later, the event had not yet occurred – the answer is: there is an order in the world, and in this order the sixth of Sivan is a time of matan Torah inherently. Just as there is a good time in Nissan to go out from Egypt, there is a good time in Sivan to receive the Torah – according to the order of nature, according to the way the weather works.
—
The Clarity of the Time
As it says in the Midrashim: the time of Pesach is the best weather – not too hot, not too cold, a pleasant time to go outside, to make a great ma’amad Har Sinai. The clarity of the day brings out the clarity of the world – the time of favor to know that Hashem is God, the seven heavens that open – this comes out from the clarity of nature in the season. The Ramban brings it out, the Zohar brings it out.
—
The Distinction of Teva and Nes – Not What One Thinks
The Ramban placed Shavuos within matan Torah. One asks: is matan Torah simply a natural thing, the same level as the normal cycles? Certainly not! But this “certainly not” has two sides:
First: When one says there is an order, one does not yet mean that everything is exactly what one sees on the surface. People think that teva is the same thing as superficiality – but teva is not superficiality. There can be a deeper order that one does not immediately see.
Second: There is a true distinction between teva and nes. Although – and this one must know – in the Torah it never explicitly says “teva” or “nes”. Everything is the same God who does everything. But the world has long spoken about this, and there is a true level-distinction.
—
Shabbos and Yom Tov – Two Categories of Cycles
The distinction is illuminated through Shabbos and yom tov:
– Shabbos is something one sees easily – every child understands. People work six days, rest the seventh.
– Yom Tov is a broader system. In the simple sense: the cycle of nature – it took a few years until Adam HaRishon caught on that every summer the warmth returns.
– Yom Tov in the historical sense (yetzias Mitzrayim, matan Torah): here is still a deeper order, a greater order of “kol yemos olam.” Not only every year the harvest returns – in humanity itself there is an order: when people receive a Torah, when one goes into exile, when one goes out. This order is not punctual like a calculation, but there is a deeper order.
Consequently: When one says that yom tov is a greater thing than Shabbos, that there is a distinction between nes and teva – one means not that the nes is random or one-time. The nes is not one-time – it only appears one-time from our limited perspective.
—
The Person’s Limited Perspective – The Parable of One Life
A person who looks only at himself – an egoist, just like one who thinks his interpretation is the only interpretation – sees every thing in his life as a miracle: he was born – a miracle, truly yesh me’ayin. Bar mitzvah – a miracle. Wedding – a miracle. Children, middle age, death – all miracles. And from the perspective of the individual it is truly so – “niflaosecha shebechol yom” – one cannot predict about the particular. “Yom hamitah ne’elam min ha’adam.”
But if a person is a bit wise, not such an egoist, he looks around at other people – he sees: ah, wait! The particular details no one can know, but there is a nature: generally people are born, grow up, become older, decline, die. This cycle one can see – not from one particular, but from a broader view. One makes a generalization, one sees all people. The Almighty conducts the world with wisdom – chochma means with rules, binah means with rules. This does not mean that the person has no free choice – but this is the general principle.
—
On the World-Scale: Ma’amad Har Sinai – One-Time Only From Our View
The same way as with the individual person, is true for the entire world. As one looks at our small portion of history – our shemittah – one sees: yes, there was once ma’amad Har Sinai, once yetzias Mitzrayim. But this does not mean that there is no cycle – this only means that we are small people. We remember only a few thousand years. Our Torah, in its simple meaning, covers only a few thousand years.
—
The Larger View: The World Is Much Larger
Today everyone knows – the sciences have told us that the world is much larger than a few thousand years. And this is not new science – as R’ Aryeh Kaplan already noted: the mekubalim have long thought that the world is much larger than seven thousand years. This is a foundation of Kabbalah.
Revelation of the Secrets of Torah in Our Time
Today much more has been revealed of “chochmas habri’ah” – much more “niflaos haBoreh”. We know that the world is millions of times larger than the Rishonim could have imagined. The Rambam in Hilchos Yesodei HaTorah, or even in mathematical works, spoke about the size of the universe of stars – but this was a “limited view”. It was true from their point of view, their calculations were correct, but today we know that it is much larger. The same for history. This is “giluy sodos haTorah” – the world has become larger for people.
Not all people need this – many can continue to believe in simple peshat. But whoever has the vessels, whoever can understand that what he was told in simple peshat is only according to the small vessels that his great-great-grandfather had there once in Egypt – he can look deeper.
—
The Zohar’s Lesson: The Torah Is Greater Than Your Head
What we see from the Torah is according to our small-headedness. The Almighty lowered Himself, speaks a Torah that everyone can understand. A normal person cannot understand more than a few thousand years – and the Torah speaks of a few thousand years. The cycle of ma’aseh bereishis, Avos, yetzias Mitzrayim, Mashiach – this is only one small thing that you can see. The Almighty is much greater, and the Torah is much greater.
There is an interpretation of the Torah that speaks of much larger cycles – by way of remez, by way of derash, by way of sod. And even greater interpretations that take from even larger cycles – where the Torah does not speak at all of Olam Ha’asiyah, but of angels, of Atzilus.
The Zohar strongly rebukes one who says “there is in the Torah only peshat.” Whoever says that he knows the peshat of the peshat and this is the entire truth – not only is he a denier of the greatness of the Torah (he thinks the Torah is as small as his head), he is also a tremendous ba’al ga’avah.
But also the other extreme is false: A Jew must believe that his peshat that he understands – this is his portion in Torah, this is what the Almighty gave him, and he must take it seriously. A person who does not take seriously what he understands is simply a fool. The Torah is like a kaleidoscope – it shows itself to the person according to his understanding. The Almighty gave the Torah on this condition – that people should look and see that He created the world in six days, in six thousand years, it fits perfectly, it makes sense in his head, and this is a true portion in Torah. But to say that this is the entire Torah – this is apikorsus.
—
Sefer HaTemunah, the Ramban, the Rashba: Shemittos and Matan Torah
The Rishonim said exactly this. Sefer HaTemunah, the Ramban, the Rashba – they all believed that when one relates that in year 2448 there was matan Torah, this means: 2448 of the second shemittah. There was already once an entire world with matan Torah before this, and there can still be after this. And here there is a certain rule: after two thousand years of a world, approximately, comes a matan Torah.
They thought this way, and it makes much sense. Of course, it is “beyond knowledge” – we have not actually seen the previous shemittos, because we were not born there. But think the analogy of the cycle of a person – it makes total sense that here is an order, something one can indeed understand. The simple meaning is only: it is such a large cycle that we see only once of it, consequently it appears as a one-time thing. But if you could look from the perspective of God, of an angel, of something that knows much more – you would see that matan Torah also makes sense.
—
The Genius of the Mekubalim: From Large Cycles to Small
The mekubalim, those who delve deeply, dared – perhaps they should not have dared, a person should not look too much – but they had the ability and the truthfulness to look at the world as it is. “K’elef shanim b’einecha” – they can look at all shemittos together, almost from the perspective of sha’ar hachamishim, which can see everything at once. And they told us: matan Torah is not a one-time thing, it is a constant thing, something one can immerse oneself in and one can bring it forth.
And afterward, when they saw the larger cycles, they also placed it in the smaller ones. That is: every summer, every season of Sivan, comes a new light of Torah to the world. This is “b’zohar anpin” – the particular way the cycle works. Just as after twenty-six generations in the world there was a great matan Torah at Har Sinai, so every year after the month of Iyar, after seven weeks – which approximately matches the calculation similar to twenty-six generations – comes matan Torah, comes Shavuos.
Shavuos is a natural thing. Not “natural” in the sense that every gentile knows of it – not every fool knows of it, because he does not understand the larger cycles of nature, he can only see what he sees. But one who does look larger, sees it.
—
The Distinction of Shabbos and Yom Tov: Sha’ar HaChamishim
We asked earlier: if matan Torah and all things are also natural things that repeat themselves every year – what is the distinction between Shabbos and yom tov, between teva and nes? One answer has already been given: nes is a larger cycle. But truly, the understanding until now is only the understanding of “Shabbos shebetoch hasefira” – seven Shabbosos, every week there is an aspect of Shabbos, this is the Shabbos of yamim tovim, of the sefirah.
But there is also sha’ar hachamishim. Sha’ar hachamishim was explained as how the entire thing is only one thing – “kol haTorah kulah inyan echad”. Yes, the entire Torah goes through history from Bereishis to Ezra, very well – but there is only one word, one can say it in one second, one can understand the entire thing retroactively.
—
Torah Is “Above the Cycle” – What Does This Mean?
In the same way there is another understanding of what matan Torah means when one says that the Torah is higher than teva, that the mitzvos are “above” – “olam hashemini”. This comes from shemittah and yovel, from matan Torah which is the yom hachamishim – precisely the thing that comes after the entire cycle, which is above the entire cycle.
No one says that everything in Torah is in a cycle – it does say historical things, like the census of princes, which was only said once, once, not in a cycle – this means one cannot understand it.
Sha’ar HaChamishim According to the Baal Shem Tov: Another Cycle
According to how the Baal Shem Tov explained, “above the cycle” means that it is the comprehension of another cycle – like yovel. There is a dispute whether shenas hayovel olah min haminyan – which has to do with the same inquiry whether Keser is from the first sefiros. It is all the same idea.
But truly, when one says “above the cycle,” one means to say: above our understanding. It does not mean that there is not truly an order – it only means that we, small people, do not understand it. As the Rambam says about ta’amei hamitzvos: there are those who say that the mitzvos have no reason, there are those who say that they have a reason but “in the wisdom of HaKadosh Baruch Hu” – not our wisdom. This is different from saying that it has no reason, that it is simply random, that it is fundamentally without reason.
—
Shem Havayah: Eternity Does Not Mean “Forever Old” – It Means “Always Present”
The Question on Shem Havayah
It says in Shulchan Aruch that the Almighty is “hayah hoveh v’yihiyeh” – this is one of the intentions of shem Havayah. Kol haTorah kulah shemosav shel HaKadosh Baruch Hu, kol haTorah kulah echad – it says in Sefer Bris Menucha – the entire Torah is the explanation of the four letters yud-hei-vav-hei. The Torah brings out the Name better.
The question: If Havayah means “hayah hoveh v’yihiyeh” – “Hashem malach, Hashem melech, Hashem yimloch” – why does it primarily say hoveh? It does not say with a yud (past), it does not begin “hayah”. It does not say only “yihiyeh” (future). It primarily says with a vav – and the vav is very important, the vav is the order of the world, this is a very great depth – but basically it says hoveh, with a yud: that which is hoveh always.
The Answer: A New Understanding of Eternity
The world – people, the intellect of man – has a bit
a bit of an error in what “eternity” means. For us, “forever” means: very old, it becomes older every day, it always was and it always will be. Millions of years in the past, millions of years in the future, and also now. This is how we mean “davar nitzchi” – “hayah hoveh v’yihiyeh” – three things.
The truth however is – and this is written in sefarim, this is not a chiddush, everyone who has learned Chabad for example speaks about this foundation much – that Havayah-eternity means: it is always hoveh. Therefore it is called “hoveh” and not future and not past. In other words: something that does not become old and does not become new. One can call it “not chiddush”, or one can call it “chiddush tamid” – it is only a question of language, but the intention is the same thing.
Eternity = Presence, Not Eternity
A friend says: one should not translate “nitzchiyus” or “hayah hoveh v’yihiyeh” as eternity – one should translate it as presence. What is the intention?
—
The Distinction Between a Thing in Time and an Eternal Thing
A thing that lies in time – in the cycles of Olam Ha’asiyah, the world of nature, and even higher worlds that have their own cycles – is something whose divisions in time are divided from each other. The person from yesterday is not exactly the same as the person from today. Yes, he has a connection, he is not completely different – but he is also not completely the same. He is divided in time, just as he is divided in place: a bit of me is on the left side, a bit on the right side, I have parts in place – and exactly so I have parts in time. Every living thing that has a cycle – being born, living, dying – is divided into hayah, hoveh, v’yihiyeh.
This brings out a deep limitation: when you meet a person, you do not meet him completely. You hear my shiur today – but you do not hear yesterday’s shiur, not tomorrow’s shiur. You can only know a piece of time of me. Want to know me completely? You must be born with me until death, every minute. Because a person’s existence is divided in time. The hoveh of created man is always lacking – the past and the future are missing. Never am I completely present with you in this moment – from the side of my body, from the side of binah which counts in time.
—
An Eternal Thing Is Always Hoveh – Always Completely Present
An eternal thing – chochma in general, certainly the Almighty Himself, but even the Torah which is “only” an explanation of God – is something that is always hoveh, always present. It is not divided into divisions in time. All its divisions as it were – the hayah, the hoveh, the yihiyeh – are one. There is no part of it that goes out.
Certainly, in our understanding – in binah – the Torah becomes divided into time, becomes small. But **the Torah as it
is, the chochmas Elokim as it is, as it is completely – when you meet today a davar Torah and learn it lishmah, not practically, not only how one must understand it, but you grasp the chochma within it – you have the point of matan Torah, the sha’ar hachamishim within it**.
—
Sha’ar HaChamishim: The Place of Union of Chochma and Binah
Sha’ar hachamishim is, according to Kabbalah, the place where binah calls into chochma – the place of union of chochma and binah. Sometimes it belongs to binah, but the fiftieth gate is the point where they connect. The Arizal calls it with the verse: “nesiv lo yeda’o ayit v’lo shezafasu ein ayah, lo hadrichuhu bnei shachatz v’lo adah alav shachal, v’ayeh hachochma me’ayin timatzei v’eizeh mekom binah” – no one can know it. There connect the thirty-two paths of chochma with the forty-nine gates of binah. This is the point.
—
In This Point There Is No “Once”
In this sha’ar hachamishim, when one learns a davar Torah in the aspect of Godliness within it, in the aspect of truth within it – it is not cut off from all other parts of the Torah. The Baal Shem Tov says: “halomed mechavein osiyos achdus” – he learns it in the aspect of unity, then he has already learned the entire Torah. The Baal Shem Tov brings a language from the early mekubalim: “tofeiss bechelko achdus – tofeiss bechulo”. Unity is such a type of thing that one cannot grasp a part – it has no divisions, not in place and not in time. When you are today in matan Torah, you are the entire matan Torah.
—
The Parable of Prayer: The Shechinah Does Not Divide
When a person prays standing before the Shechinah, and his friend also prays standing before the Shechinah – has the Shechinah divided? No. Has there become more Shechinah? Also not. Both pray before the entire Shechinah, before the entire Godliness. This is “Hashem echad” – one of the basic foundations of faith.
—
The Distinction Between Body and Chochma in Place
The contradiction that one can ask – how can it be completely everywhere? – is only a contradiction on physical things, on things of binah and below, things that divide in time. But things that are not divided in time are always completely everywhere.
The parable: my hand occupies space – it is only on the right side, not on the left. In a certain sense it is connected to the entire body, but it is not complete unity. But chochma – the general part of the soul – when it is here, it is completely everywhere: in the hand of chochma there is exactly as much chochma as in the feet, as in the head. It is the entire chochma everywhere equally.
—
“Kulah Toras Hashem Temimah” – The Secret of Unity in Torah
This is the secret of why we say that the entire Torah is the names of HaKadosh Baruch Hu. The Rambam says: “v’ein b’chukos lo siten tamnu pachot kedushah mi’Shema Yisrael, ki kulah Toras Hashem temimah ukedoshah utehorah”. This means: if one learns it in this manner – if one understands the unity in the Torah, the sha’ar hachamishim in the Torah – then one is not once a part in time, but always completely.
[Side Note: Baal Shem Tov’s Teachings About Learning]
The Baal Shem Tov said “loven chavrei ad sof” – the correct way of learning Torah. There are many teachings from the Baal Shem Tov that go on this point – not only about prayer, but also what is the meaning in Torah, which is the same letters but from above to below. The foundation is the same.
—
Summary and Blessing
All of this is very refined points – but the essence is: when one has the Torah as it truly is – one has it once and always at the same time. The Torah is not something that was once and one remembers it – it is something that is always hoveh, always present, always completely here. When one learns a davar Torah in the aspect of chochma, in the aspect of unity, in the aspect of sha’ar hachamishim – one is in matan Torah itself, not a memory of matan Torah, but matan Torah itself.
This is the answer to the contradiction from the beginning: mincha chadasha and matan Torah are not two separate things – they are one thing. The new grain that comes every year in a cycle, and the Torah which is eternal – they meet in sha’ar hachamishim, where the cycle of nature (binah, forty-nine gates) meets with the point that is above the cycle (chochma, thirty-two paths). The fiftieth day is the place of union – where new and eternal, where nature and Torah, where cycle and one-timeness, become one.
May we all merit the Torah, to understand, to have wisdom and comprehension in the Torah in this manner.
📝 Full Transcript
Erev Shavuos: The Secret of “Sheva Shabbosos Temimos” – Cycles of Nature versus the Uniqueness of History
Introduction: The Capstone of the Seven-Week Series
Rabbosai, it’s erev Shavuos. Let’s now carry out a piece, the capstone piece of the small series that we’ve been learning these last seven weeks, which is the secret of “sheva shabbosos temimos” [sheva shabbosos temimos: seven complete weeks, the counting of the Omer between Pesach and Shavuos].
We learned that this is the secret of “kol yemos olam” [kol yemos olam: all the days of the world], as the Ramban [Ramban: Rabbi Moshe ben Nachman, Nachmanides, 1194-1270] said. We learned that this is the secret of the order, the wheel, the circuit, the cycle that the world turns, that the world turns whether in general, in the greatest world, which is the essence of understanding the entire world, the greatest circles of the world, that the world turns and it always returns to the beginning. And this is the entire order of history, of kol yemos olam.
And how there is in each day, or in each week, or in each day that represents an entirely different week, more generally, an entire sphere, an entire world that one can open to understand an entirely new way to understand everything.
The Fiftieth Day: Mincha Chadasha LaHashem
So finally we arrive toward tonight, comes “sheva shabbosos temimos tiheyena” [sheva shabbosos temimos tiheyena: seven complete weeks shall be], yes. It’s an interesting explanation that one must wait for a complete day, not wait bein hashmashos [bein hashmashos: between sunset and night], which will be complete seven weeks, not miss, and arrive at “ad mimochoras hashabbos hashevi’is” [ad mimochoras hashabbos hashevi’is: until the day after the seventh Shabbos], which is the fiftieth day, when then “vehikravtem mincha chadasha laHashem” [vehikravtem mincha chadasha laHashem: and you shall bring a new meal-offering to Hashem], one brings a new mincha, the mincha of shtei halechem [shtei halechem: the two loaves], the bread of the new tevuah [tevuah: grain, produce]. One makes it chametz [chametz: leavened], one makes tenufah [tenufah: waving, a type of service in the Beis HaMikdash] with it, one brings a new korban, a chiddush [chiddush: something new], a new chiddush, a davar chadash [davar chadash: a new thing].
One already brought a small chiddush already on Pesach, yes, “uvkutzrechem es omer reishis ketzirchem” [uvkutzrechem es omer reishis ketzirchem: and when you cut the omer, the first of your harvest], the beginning of the katzir [katzir: harvest], like the eshkolos hakatzir [eshkolos hakatzir: the bundles of the harvest], zecher la’avodas hakatzir [zecher la’avodas hakatzir: a remembrance of the work of the harvest], one brought a piece of omer se’orim [omer se’orim: an omer-measure of barley], one also made from it a tenufah lifnei Hashem [tenufah lifnei Hashem: waving before Hashem].
And now on the fiftieth day one brings truly, it’s called truly chadash [chadash: new], the Gemara [Gemara: the Talmud] calls it that this is matir chadash lamizbe’ach [matir chadash lamizbe’ach: permits new grain for the altar], one brings from the new tevuah that has newly grown and one makes from it a complete bread, and this one brings bayom hachamishim [bayom hachamishim: on the fiftieth day].
The Contradiction: Chadash versus Torah Shelo Tishtaneh
Everyone knows that the yom hachamishim is also the yom matan Torah [yom matan Torah: the day of the giving of the Torah], the day when one ascends [oleh: goes up] to Har Sinai [Har Sinai: Mount Sinai] and receives the Torah, which also has a connection to something of chiddush.
There is like a bit of a stirah [stirah: contradiction] between the two inyanim [inyanim: topics, themes] apparently [lech’orah: at first glance]. Of course everyone will easily jump and say the answer [teiruts: answer], but one must be very deep here. There is apparently a stirah between the two inyanim of the yom tov [yom tov: holiday].
Inyan A: Yom HaBikkurim – Mincha Chadasha
Simply, the inyan, the day, the essence is yom habikkurim [yom habikkurim: the day of the first fruits]. Yes, bikkurim [bikkurim: first fruits] is a translation of reishis [reishis: first, beginning], one begins to bring bikkurim from all fruits etc., but primarily bikkurim means itself the shtei halechem, one brings bikkurei ma’asecha [bikkurei ma’asecha: the first of your works], and one brings the beginning, the first bread that has grown, the first wheat, the first tevuah from which one brings a korban mincha [korban mincha: a meal-offering] for the Almighty in the Beis HaMikdash [Beis HaMikdash: the Holy Temple]. But this is, the word is called chadash, the primary name that this has is chadash, mincha chadasha.
Inyan B: Zman Matan Toraseinu – Chukas Olam
And on this day one celebrates the Torah, that which the Jews received [mekabel gevein: accepted], zman matan Toraseinu [zman matan Toraseinu: the time of the giving of our Torah] as it says in the siddur [siddur: prayer book], that which the Jews received the Torah on this day. And this is the Torah achas [Torah achas: one Torah], chukah achas yiheyeh lachem [chukah achas yiheyeh lachem: one law shall be for you], chukas olam [chukas olam: an eternal statute], as the Rambam [Rambam: Rabbi Moshe ben Maimon, Maimonides, 1138-1204] brings in Yesodei HaTorah Perek Tes [Yesodei HaTorah: Foundations of the Torah], chukas olam, davar barur umefurash baTorah shehi mitzvah la’ad ul’olmei olamim [davar barur umefurash baTorah shehi mitzvah la’ad ul’olmei olamim: a clear and explicit thing in the Torah that it is a commandment forever and for all eternity], a very old Torah, it’s la’ad ul’olmei olamim. It’s the Torah, this is, on this day the Torah began, one celebrates the day, one makes a situation from it, one speaks about it, that this is the opposite of chadash.
Yes, bipshitus [bipshitus: in the simple understanding], the simple meaning of matan Torah is that this is the Torah, it doesn’t change, lo sosif alav velo sigra mimenu [lo sosif alav velo sigra mimenu: you shall not add to it and not subtract from it], one doesn’t add and one doesn’t subtract, this is the Torah, and it’s not a new Torah every year.
The Sharp Formulation of the Contradiction
In other words, let’s be clear, in other words, when one wants to formulate [menasach zein: formulate] the question in the language of the discussions we’ve had about the cycles of the world, Torah is not in the cycle.
By matan Torah there is a cycle, every year comes the same winter and the same summer comes fresh, yes, one can call it the same, but one can call it new. Mincha chadasha simply means there comes a new wind, a new summer, a new time of harvest, a new time when there comes a new tevuah, from this new one brings it over.
The Foundation: Cycles of Nature versus the Uniqueness of History
Teva = Cycle = Understandable
This is in the cycle that one calls teva [teva: nature], yes, this is the wheel of teva of seven times seven, this is indeed the meaning, yes, seven times seven it goes with a cycle, and the cycle is called seven, yes, one can think concretely how the cycle of the tevuah is seven, but in any case [al kol panim: in any case], cycle means seven, so the cycle of the world, sheshes yamim veyom hashevi’i [sheshes yamim veyom hashevi’i: six days and the seventh day], and it comes back every week, every year, the same, but entirely new one can say it, it’s a new chiddush ha’olam [chiddush ha’olam: renewal of the world], as mechadesh betuvo bechol yom ma’aseh bereishis [mechadesh betuvo bechol yom ma’aseh bereishis: He renews in His goodness every day the work of Creation].
What is the simple meaning of the statement [ma’amar: saying] that one says in Birchos Yotzer [Birchos Yotzer: the blessings of “Yotzer Ohr”]? That every day comes in the morning again the cycle, the sun rose the first time in sheshes yemei bereishis [sheshes yemei bereishis: the six days of Creation] bayom harevi’i [bayom harevi’i: on the fourth day], and every day it rises, the same thing is there by tekufos hashanah [tekufos hashanah: the seasons of the year], which this is a chiddush ma’aseh bereishis. The same every year comes from fresh the tevuah, the first tevuah comes from fresh every year, it’s new every year.
One can call it new and also the old, because it’s the same cycle, it’s chozer chalilah [chozer chalilah: returns around and around] all the time, but it’s a cycle where there is in it ma’aseh chadoshos [ma’aseh chadoshos: new things], there is in it ma’aseh chadoshos in a chazarah [chazarah: repetition], it’s chadoshos that happens from chazarah of a cycle, it becomes again the same wheel, the same cycle becomes again.
History = Unique = Not Understandable
But when we speak even of Yetzias Mitzrayim [Yetzias Mitzrayim: the Exodus from Egypt], of matan Torah, it’s obvious that the entire point of speaking about it is that it’s not in a cycle. One can call it history. One can say history is the contradiction of it. History is a problem to learn. Why? Because one cannot understand it.
What Does “Understand” Mean?
What do I mean to say? I’m saying a fundamental point that all Acharonim [Acharonim: later rabbis and commentators] say, I don’t know how many Jews speak about this, but the modern scholars [chokrim: researchers], meforshim [meforshim: commentators], who bring out the sugya [sugya: topic] of history, they explain [mesbir: explain] this way to the world [alma: the world]. History is the limit of things that one cannot understand. Why? Because it happened only once, velo ya’avor [velo ya’avor: and it doesn’t pass], velo yosif [velo yosif: and it doesn’t add], kol hagadah velo yosif [kol hagadah velo yosif: the entire telling and it doesn’t add]. It doesn’t continue.
What do I mean to say? I mean to say this: The teva, that is what one can understand. As we say, the basic, the first teva, and perhaps the first science, is the science of the seasons. People see that every year returns the sun, the levanah [levanah: moon], the stars, it goes in a cycle, and from this grows every year again. This is a thing that one can understand. One can say one can predict it, one can understand that it comes every year from fresh.
Of course, one must do avodas Hashem [avodas Hashem: service of Hashem], one must do teshuvah [teshuvah: repentance] so that the rains [geshamim: rain] of the year should succeed. There is in this a judgment [din: judgment], beRosh Hashanah kol ba’ei olam nidonin [beRosh Hashanah kol ba’ei olam nidonin: on Rosh Hashanah all who come into the world are judged], everything fine and well. But the judgment is a thing that one understands. It’s not a davar shelemala min hazman [davar shelemala min hazman: a thing that is above time], it’s not a thing that doesn’t have in it any science. Science indeed means one makes rules [klalim: principles]. And what does understand mean? Understand means as we spoke last week. Understand means that one can make from it a rule.
I can say in a general way [be’ofen klali: in a general manner] there is a wisdom [chochmah: wisdom], “od kol yemei ha’aretz zera vekatzir vekor vechom vekayitz vechoref veyom velaylah lo yishbosu” [od kol yemei ha’aretz zera vekatzir vekor vechom vekayitz vechoref veyom velaylah lo yishbosu: yet all the days of the earth, seed and harvest and cold and heat and summer and winter and day and night shall not cease]. There is the cycle, there is an order, I can make a rule. That which you see every time, it’s hischadshus [hischadshus: renewal] indeed, and the details [peratim: particulars, details] is hischadshus, but in a general way there are divrei chochmah [divrei chochmah: words of wisdom], one can understand it according to order [keseder: according to the order].
Teva and Science
This is the meaning of teva, what we call teva, or what we call the natural world, which is a cycle. And consequently [memeilah: consequently] there is in this a science, there is in this knowledge [yedi’ah: knowledge], one can know it, because it repeats itself. As we say, because it repeats itself there is also a new one every year, because it repeats itself. When it repeats itself, that makes a new one, it’s perhaps again, you can call it a copy, I don’t know if it’s a copy, again the same thing, but again, not again like a complete chiddush [chiddush legamrei: a complete novelty], not again unpredictable, again predictable according to an order.
This is the topic [nosa: topic] of nature, of teva, which the cycles, which all science, the many understandings [havanos merubim: many understandings], wisdom in leadership [nesi’us: carrying, leading], is built on observing the patterns, the cycles that are in nature, and understanding it, making from it rules, afterwards one can predict it, afterwards one can understand it, one can ask why it is, what is the cause [gorem: cause] of it, etc.
History Is Not Understandable
When one says history, history is the opposite, history is exactly the thing that one cannot explain [mesbir zein: explain], one cannot say it, one cannot predict it, one cannot say when it will happen, when it happened, why it happened, and there is not in it any explanation [hesber: explanation], there is not in it any rule, there is not any general category [kategori klaliyus: general category] called matan Torah or Yetzias Mitzrayim, that happens once in I don’t know how many years, and consequently, if there is a rule, one knows when it happens, every time that there is such a wind, such a sun, every year in such a type of season it happens? No. It happens once, and from that once one must remember it, because it happens only once, a unique thing.
Unique things are such things that don’t repeat themselves, and are consequently such types of things that one cannot understand, one cannot predict it, no one can tell you when it will happen, it won’t happen again, no one can tell you why it happened then. If one could know why, one would know the rule, one would know what type of thing it is and when such types of things happen.
If one says that it’s history, the meaning is it happened once, it doesn’t repeat itself, and it has no reason [ta’am: reason], it has no science, there is no understanding [havanah: understanding] in it. One can only remember it, one can only know what happened, one can learn history, investigate [choker zein: investigate] whether it happened, yes, one can only investigate if it happened.
The Limits of Historical Research
Let’s say clearly, the one who understands matan Torah as [besoras: as] history, so they say very clearly, one can investigate whether it happened, one can search for proofs [re’ayos: proofs], evidence, know whether it happened, but what happened, to understand is impossible [min hanimna: impossible], one cannot understand what happened, because it’s not such a type of thing that is understandable, in a certain sense all history is not such a type of thing that is understandable. You cannot ask why there was a king such and such [kach vechach: such and such] who conquered [kovesh gevein: conquered] a country [medinah: country] such and such in the year [bishnas: in the year] such and such.
Matan Torah: Teva or History? — The Radical Chiddush of Pnimiyus HaTorah
Chapter 1: The Historical Understanding of Matan Torah and Its Deficiencies
What Does “History” Mean in This Context?
If one could know why something happened, one would know the rule — what type of thing it is, and when such types of things happen.
But if one says that something is history, this means:
– It happened once
– It doesn’t repeat itself
– It has no reason
– It has no science
– There is no understanding in it
One can only remember it, one can only investigate whether it happened — but what happened, to understand, is impossible.
Let’s say clearly: Those who understand matan Torah as history, so they say, this is their rule: One can investigate whether it happened, one can search for proofs, evidence, know whether it happened. But what happened, to understand is impossible. One cannot understand what happened, because it’s not such a type of thing that is understandable.
History in General Is Not Understandable
And in a certain sense, all history is not such a type of thing that is understandable. You cannot ask why there was a king such and such, who ruled in a country such and such in the year such and such. There is not in this any explanation.
Consequently, what do historians do? They don’t seek to understand, they can seek causes, but all causes that they seek is still a piece of history. He can find evidence and search for proofs that it was before. Okay, this caused that, and that caused this. In this sense there is something of an explanation that one calls historical explanations.
But the entire thing — why does the whole thing happen at all, why at that time, why for those people, why in that period, in that manner — this by definition has no explanations, because history, what we now call the word history, is not a thing that is explainable.
Miracle versus Nature — A Precise Definition
Okay, it’s as if, one can say this now, it’s as if a miracle. In the aspect of miracle, which we called a minute ago.
In the aspect of teva means:
– What one can predict
– What there is a cycle
– It repeats itself
– One can know when it repeats itself
– There is in this a rule
In the aspect of miracle is:
– What there is not in this a rule
According to how one understands history here, it means that there is no rule in this at all, there is no understanding, you cannot say why, no one understands it, there is no wisdom in it. There is only testimony, there is only, as one can say, only prophecy about it, there are only the details, there is only the fact that it happened this way, it happened once, and therefore one simply counts, one only remembers the one time that the Exodus from Egypt happened, the one time that the Giving of the Torah happened.
How Most People Understand the Giving of the Torah
This is how most people understand the topic of the Exodus from Egypt, according to this, and the topic of the Giving of the Torah, all these historical things upon which the Jewish faith, the Jewish religion, the Jewish Torah is built.
According to this understanding, most people think that it has not a drop of connection back to our initial question, it has not a drop of connection to the sweetness of the new mincha offering, where “new” means it is a novelty, but not a novelty in the sense of history, it is a novelty because every year comes a new novelty, one can plan it, there is a rule in this, because this is the faith, it is not, yes, nature.
Note: “Nature” Does Not Mean Heresy
When I say nature here I don’t mean heresy. Yes, often when one learns books, nature means apostasy, I don’t mean apostasy. I mean the sort of order, the sort of regularity that exists in the world, because this is “mechadesh betuvo” [He renews in His goodness], the Almighty does this, and for this one thanks the Almighty, and with this one serves the Almighty, and with this one praises Him, etc. etc. etc.
It is very religious, it is very faithful, it is absolutely not anti-faith, it is absolutely not anti-Judaism, anti-faith, anti-service of God, this sort of perspective, but it is one sort of perspective.
The Problem: The Giving of the Torah and the New Crop Become Two Separate Things
And most people when one tells them something that is the Giving of the Torah and the like, they only think in terms of history, in terms of miracle, in terms of each time it happened is unique, even what happened twice, is twice that a unique thing happened, one cannot know why it happened, there is no rule in this, one can only know if it happened.
And about this, most people who hold that their Judaism is built upon the Giving of the Torah, they need to strongly establish that it happened, they have proof, there were six hundred thousand people, they have testimony, it happened, but what happened has no introduction in this, and has no understanding in this.
It is by definition a miracle, and by definition miracle I mean to say something that one cannot understand, because one cannot predict it, there is no rule in this.
And if so, the topic of the new crop, people say, this is a natural thing, as if for some reason they have in their head that this is something not religious, this is something natural, as if the Almighty doesn’t do this, as if this is a cycle of nature.
The six days of Creation, they already believe in Shabbos, yes? Shabbos is the meaning of nature, they only believe in Yom Tov which is the meaning of miracle. Okay, in a certain sense, one can understand that Yom Tov is indeed a miracle, and they say that the new crop and the Giving of the Torah are two different things.
The Giving of the Torah is a unique thing, because it remains forever. Precisely because it remains once forever, because there is only one of them. And the new crop is a natural thing, it comes anew every year, there are new processes, it is very pleasant, people are happy, summer comes, harvest comes, which has nothing to do with the Torah at all.
Chapter 2: The Radical Innovation of the Inner Dimension of Torah
Everyone Who Learns the Inner Dimension of Torah Knows This Is Not Correct
Okay. Now, everyone who learns a bit of the inner dimension of Torah, whoever has once opened a Sefer HaZohar [Book of Zohar], or later commentators from the Kabbalists, yes, the Arizal [Rabbi Yitzchak Luria], the Ramak [Rabbi Moshe Cordovero], the Chassidic books, everyone who opens one of these books, the whole thing that he just said, he must immediately say that it is not correct, it doesn’t make sense, it is not true.
That the Giving of the Torah happened once, it is not a unique thing. And when one says that it is not a unique thing, what does that mean to say according to what we have explained? It is not something that one cannot understand, it is not something where one can only ask “did it happen” and one cannot ask “what happened.” It is not that sort of thing.
Everyone who learns Kabbalah, everyone who learns Chassidus, everyone who learns any sort of book of Jewish wisdom, even if he learns Rambam [Maimonides], even if he learns other approaches that exist, I know, almost everyone, except for really some very late books that think the way I just said, almost none of them say that one cannot understand what the Giving of the Torah is.
There is not a single Jewish book that I know, not one exists, there is one, but the normal mainstream path of the Kabbalists, of the Chassidim, of the Rambam, everyone agrees on this, that the Giving of the Torah is indeed something that one can understand.
Of course, no one says that it is simple to understand, no one says that it is on the level that Moshe Rabbeinu [Moses our Teacher] understood, we will speak about this in a minute, but no one says that this is simply a unique thing and one only needs to know if it is.
Note: The Deficiency of Historical Faith — Spiritually
Therefore, I can say this as a note, an important note. There are many Jews that one speaks about now, we are speaking of basics of faith, yes, there are many Jews that one tells them, what is the foundation of faith? That there was the Giving of the Torah, as it says in Rambam, it says in the Kuzari and the like, and he has proofs, yes, it is reasonable that it indeed was, because there was enough evidence and the like.
And I look at this Jew, and I see that his faith has no vitality. It is something dead. He has no vitality. When he speaks of the Giving of the Torah, it is an obligation. Yes, he believed that it was, and therefore one must follow what it says. The Almighty came and told what one must do, and how one will have a good life. Everything is fine and well. He explains that there is good evidence for the gathering at Mount Sinai.
With all due respect, he is a respectable Jew. But with all due respect, I don’t see that about this one dances “elyonim sassu vetachtonim alzu” [the heavenly beings rejoiced and the earthly ones exulted]. I don’t see that about this one writes a ketubah [marriage contract] between Knesset Yisrael [the Assembly of Israel] and HaKadosh Baruch Hu [the Holy One, Blessed be He], which Rabbi Yisrael Najara or another wrote, which one reads in Satmar on the eve of Shavuos. I don’t see what it means. Not about this does one say the Akdamus Milin [liturgical poem] that one sings before one speaks of the Giving of the Torah, that it teaches us that they have proof, the gentiles, “those abundant in intellect and important as masters, man and woman.” The Anakim had only three people who saw the miracles of the Anakim, and we have six hundred thousand people.
With all due respect, perhaps I am the strange person. I don’t see that for this one gets excited. I don’t see that in this there is vitality.
The Foundation of Faith in a Spiritual Sense
The foundation of faith, the foundation of faith must be… let us establish a simple thing. There is something called principles of faith or foundations of faith. Foundations of faith means foundations for a person’s life, yes? You can prove to a gentile, “your wife like a fruitful vine,” “your children like olive shoots,” the answers… okay, very good answers, whatever the arguments that the apologetics say.
But I am speaking here of the foundation of faith in a spiritual sense, yes? The Friday shiur [Torah lecture], the Erev Shabbos and Yom Tov shiur is to speak what truly speaks vitally to the souls of Israel. The foundation of faith means, what is the real thing that makes you alive? What makes you alive in the matter of your Judaism, in the matter of your Torah that you do in your life, that you eat on Shabbos, that you celebrate Shavuos, and so on? What is the living thing?
I know, I don’t believe that one will do like a priest, an autopsy, one will go in and look in a person’s soul and find the most, the thing that makes him the most alive, and one doesn’t find any knowledge, any evidence that there were 600,000 people at the gathering at Mount Sinai, one doesn’t see it on any stone, not even by the people who give the sermons. Certainly one must tell them, in order to settle the hearts of the world, but one doesn’t find this.
And certainly on the other hand, there must lie the gathering at Mount Sinai, there must lie the gathering of prophecy. It can be a person has other sources, give thanks to God for He is good, for His kindness is eternal, but it is certainly a correct thing to understand how there is the vitality, the light, the wedding, the aliveness of the gathering at Mount Sinai. There must be vitality in this, and every Jew identifies with this, he says, “we are those who received the Torah there, we are the receivers of the Torah, and You brought us near, our King, to Your great Name in truth with love,” yes? As one says in Ahavah Rabbah [prayer]. This must be.
The Conclusion: The Giving of the Torah Is Nature, Not History
If it must be so, everyone will understand, it must be that our inner faith, the inner dimension of Torah — the inner dimension of Torah means what settles upon the heart, what is correct, and therefore this is also the truth — is not that the gathering at Mount Sinai is history. It is not a unique thing that one cannot understand, that one can only know that it happened and therefore one is obligated to follow it. It is not this.
It is nature. It is something that has an order, one can understand it, there is in this a certain rule even. One says that it is unique, we will speak about this, it is a different sort of unique. There is in this a certain rule, there is in this a certain understanding.
Whoever Learns This Way — Sees Clearly
And whoever learns this way, whoever learns a Chassidic book, whoever learns Ramak and Arizal, sees very clearly, and especially whoever learns the sharper Chassidic books that say this in the sharpest way that can be, sees that the gathering at Mount Sinai is something that one knows how to do, we know how to make it, we know how to do it. It is not something that we don’t know how to make, it is something that we do know. Of course, each according to his understanding, of course, one must believe that there is more than what we understand, but fundamentally it is not the sort of thing that is unique.
In Every Chassidic Book This Is Written
And every Chassidic book says this. Master of the Universe, I wanted one to grasp what a radical thing they are saying, what a novelty they are saying.
In every single Chassidic book in the world it says that presumably this is not a unique thing, it repeats itself every year.
True, it says in every Chassidic book in the world. Whoever knew, whoever once opened, even non-Chassidic books already say it, but the Chassidic books spoke about it very strongly, especially the foundation. It already says in the Arizal, and in the early Kabbalists it must say, someone once spoke with me that it says.
The Deeper Order of the Giving of the Torah: From Nature and Miracle to the Greater Cycles of the World
Chapter 3: The Chassidic Foundation — The Gathering at Mount Sinai Repeats Itself Every Year
The Radical Innovation in Chassidic Books
In every Chassidic book it says, I tell you my teachers, now they begin to grasp what a radical thing they are saying, what a novelty they are saying. In every single Chassidic book in the world it says that the gathering at Mount Sinai is not a unique thing — it repeats itself every year. True? It says in every Chassidic book in the world.
Whoever knew, once opened, even non-Chassidic books already say it, but the Chassidic books spoke about it very strongly — this is a foundation. It already says in the Arizal [Rabbi Yitzchak Luria], and in the early Kabbalists it must say. I once spoke, it must say explicitly, or why it doesn’t say exactly in these words, and so one must struggle, but it is certain that he also believed this way, and the like. And the Ramban [Nachmanides] perhaps it says explicitly, also one must know where to read these words. But certainly in Chassidic books it says explicitly — the gathering at Mount Sinai repeats itself every year.
The Parable of the Harvest — The Yearly Repetition
Just as the harvest is new every year, and it is the same every year, and we know to say the seven types of punishments can come, one must still have the Almighty make a moment, one must still have everything work out — but there is a rule in this, one can understand it. Upon this is built human wisdom, the wisdom of human beings, the wisdom of the Creator, yes? The Creator of the Creator of worlds. This is built upon what comes every year. Just so every year comes Shavuos, it comes every year.
Avraham Avinu and Shavuos Before the Giving of the Torah
The Question: What Was the Sixth of Sivan Before the Exodus from Egypt?
And one will look in certain Chassidic books, they will even ask as a question: and what was the sixth of Sivan, what was in the period before there was the event of the Exodus from Egypt and the Giving of the Torah?
They say explicitly, and it is built upon statements of Chazal [our Sages of blessed memory] that say such a thing: it was already then also Shavuos. “Avraham Avinu kept the entire Torah before it was given,” says the Tzanzer Rav and others — I remember the Tzanzer Rav says it explicitly, and others.
The Parable of Avraham’s Cheesecake
What does it mean? That Avraham Avinu on Shavuos morning ate cheesecake, and he was asked: why are you eating cheesecake? Because the Jews received the Torah today, and I am very pleased with this, and whatever the intention is, and one eats cheesecake.
One will ask: what does it mean the Jews received the Torah? The Jews are your grandchildren who will happen, and the event hasn’t happened yet, they haven’t yet gone into Egypt. What are you saying?
The Answer: There Is an Order in the World
He answered — the answer was a bit spiritual from the physicality, but he said: what does it mean? There is an order in the world, and in this order, at the appointed time, is a time of the Giving of the Torah in itself. Because there is an order that exists, it is a good time to make the Torah, yes?
Just as it is a good time in Nissan to go out from Egypt, it is a good time in Sivan to receive the Torah — according to the order of nature, according to the way the weather works. It must be good weather, as it says in the Midrashim: the time of Pesach, at Pesach in the future, it is the best weather — it is not too hot, not too cold, there is a pleasant time to go outside, to make a great gathering at Mount Sinai.
The Clarity of the Time
And the clarity of the day brings out the clarity of the world — the time of favor to know that Hashem is God, the seven heavens that open, is something that comes out from the clarity of the nature that exists in the season, as it says in the Midrashim, and the Ramban brings it out, and the Zohar brings it out, other books.
The Distinction Between Nature and Miracle — Not What One Thinks
The Question: Is the Giving of the Torah Simply a Natural Thing?
And the Ramban made Shavuos in the Giving of the Torah. We will ask: is it the same thing as nature? Is the Giving of the Torah simply a natural thing, the same level as simply the normal cycles of the year, of the day, of the week, of the month?
Certainly not! What does certainly not mean?!
Two Things
First of all! When we say that there is an order, a process how things mean, I mean it will still be the same thing — I still don’t mean that everything is exactly what one sees, what is visible to the eyes in the first minute. People think that nature is the same thing as superficiality — nature is not the same thing as superficiality.
The Distinction Between Shabbos and Yom Tov
It can certainly be, there is a distinction, there is a true distinction between Shabbos and Yom Tov, because one sees another level of distinction. But the first thing is: there is a true distinction between nature and miracle.
The Categories of Nature and Miracles – Two Different Levels
The categories called nature (teva) and miracle (nes) – although they don’t appear in the Torah explicitly at all, you need to know this: It doesn’t say in the Torah, neither nature nor miracle is written – everything is the same God who does everything. But let’s say, the world has been talking about this for a long time, and there is a true level to it.
Shabbos and Yom Tov – Two Categories
And in the Torah you also see that there are ways of peace (darchei shalom), and there are Shabbos and Yom Tov, which are two different types of things – although Yom Tov is called Shabbos, and Shabbos is called Yom Tov perhaps, moed, mikra kodesh – but they are still two categories.
And the difference is:
Shabbos is something that’s easily seen – every child understands that it’s Shabbos. Yom Tov is a broader system. You can even say simply, yes: Shabbos is that people work six days, rest the seventh day.
Yom Tov is that there is a cycle of nature. It took a few years until Adam HaRishon, yes, caught on that every summer the warmth returns, things grow. That’s one thing.
Yom Tov in the Historical Sense – A Deeper Order
And if you speak of Yom Tov in the historical sense, when we talk about the Exodus from Egypt – here is an even deeper order. There is an even greater order, as we spoke about in previous weeks: there is an even greater order of kol yemos olam (all the days of the world), the world.
Not only is there a cycle every year where the harvest returns, where things grow again every year – but in humanity there is an order. As we spoke about arba me’os shanah (four hundred years), about the ketz (end), all these things. There is a greater order in the world. There is an order when people receive a Torah, there is an order when they go into exile, when they leave exile. True, the order isn’t as precise as what you calculate mathematically, as we spoke about, but there is a greater order, there is a deeper order.
Therefore: A Miracle Is Not One-Time
Therefore, when we say that Yom Tov is a greater thing than Shabbos, that there is a difference between a miracle and nature – we don’t mean to say that the miracle is random, that the miracle is one-time. The miracle is not one-time.
Why Does It Appear One-Time?
But let’s say this: why does it appear one-time to us? You can even say this, let’s say that in our cycle (machzor), as the Ramban would say, in our cycle of shemittah, in our seven thousand years – there was only once the giving of the Torah (matan Torah) that we speak of. True. It’s certainly true in one sense, yes? There is indeed every year, but that’s a small matter. The great matter was only once.
That doesn’t mean there’s no cycle – that only means that we are small people. We only remember a few thousand years of the world. Our Torah, in the plain meaning (peshat) the Torah speaks of only a few thousand years of the world. Still doesn’t mean anything.
The Greater World – What Science and the Mekubalim Say
The World Is Much Greater
Everyone knows today, science has told us that the world is much greater than a few thousand years. And science isn’t new science, as Rabbi Aryeh Kaplan already noted: the mekubalim have long thought that the world is much greater than seven thousand years.
The Foundation of Kabbalah: The Torah Is Greater Than Your Mind
This is of course the foundation of Kabbalah: that what we see of the Torah, yes – not because they don’t believe in the holiness of the Torah, on the contrary, they believe more in the holiness of the Torah, right? They say: how do you see the Torah? What is the combination of letters (tzeiruf osiyos) that the Torah is written in? What is the way that you interpret the Torah? According to the small-mindedness that you are in.
Hashem Lowered Himself
You bring the Torah down to a lowly level – Hashem lowered Himself, speaks a Torah that everyone can understand. A person, a normal person, cannot understand more than a few thousand years, and the Torah speaks of a few thousand years. And the few thousand years that we can grasp begins the cycle of Creation (ma’aseh bereishis), goes through the Patriarchs (avos), to the Exodus from Egypt, to Mashiach – the whole cycle. That’s just one small thing that you can see.
Greater Interpretations of Torah
Hashem is much greater than this, and the Torah is much greater than this. There is an interpretation of the Torah that speaks of much greater cycles, which stands in the way of hint (derech remez), in the way of exposition (derech drash), in the way of secret (derech sod).
And there are even greater interpretations that take from even greater cycles, where the Torah doesn’t speak at all about the World of Action (Olam HaAsiyah), it speaks entirely about angels, about Atzilus (the highest world).
The Zohar’s Strong Rebuke
The Torah that we can see, yes? Whoever says that what is the plain meaning of Scripture (peshuto shel mikra) must be true and that’s the only thing – doesn’t make the Torah greater, he makes the Torah smaller.
Everyone who learns a bit of Kabbalah, everyone who learns a bit of Zohar, sees this: how the Zohar rebukes so strongly the one who says that in the Torah there is nothing but the plain meaning (ein baTorah ela peshat), yes?
The Right Balance
People say: of course, the plain meaning is also – you must believe that the plain meaning isn’t the truth, you need to know that there is a plain meaning of the plain meaning. And whoever says that he knows the plain meaning of the plain meaning, and that’s the whole truth – not only is he a denier of the greatness of the Torah (kofer bigdulas haTorah), he thinks that the Torah is as small as his mind, he is also a tremendous arrogant person (ba’al ga’avah). This plain meaning, that’s the whole plain meaning, and whoever believes otherwise is a heretic. Hello?
But One Must Take One’s Plain Meaning Seriously
Of course a Jew must believe that his plain meaning that he believes in the Torah – that’s his portion (chelek) in the Torah, that’s what Hashem gave him, and he must take it seriously. A person who doesn’t take seriously what he understands is just a sleeper (lulov), he doesn’t take anything seriously. A person must take seriously what he understands, and he must believe.
The Torah Like a Kaleidoscope
The Torah is indeed like a kaleidoscope – it appears to the person according to his understanding. Hashem gave the Torah on this condition (al menas kein), that you, people, should look and see that Hashem created the world in six days, in six thousand years – it fits perfectly, it makes sense in his mind. On this condition there is a true portion in the Torah.
But if a person should say that this is the entire Torah, if a person should say that the Torah is not greater than this – he is simply a heretic, simply a small-minded person who cannot see that there is greater than him.
The Parable of One Person’s Life – How We See Miracle and Nature
The Person Who Sees Only Himself
And therefore, our Torah stands only – and if you look, you have a limited vision, you are a person, you can barely see. “A thousand years in Your eyes” – a person can barely see a few years, a few thousand years. And the few thousand years is indeed a one-time event, the standing at Mount Sinai (ma’amad Har Sinai).
Just as a person should think, yes, think this way: imagine a person lives only once (veigt nor ein gol), let’s take him in a simple cycle, how will we speak of the cycle of a person’s life? A person is born, he grows up, he becomes old, he becomes middle-aged, and later he declines and he dies.
From the Individual Perspective – Everything Is a Miracle
A person who sees only himself, an egoist, one who is like that one who thinks that his plain meaning is the simple plain meaning and everyone must believe this, there is nothing more than this – what does he see? He says: I was born, it was a miracle. No one could have predicted, I didn’t know before I was born, I didn’t exist. He is literally something from nothing (yesh me’ayin).
And when he became bar mitzvah, it’s also a miracle. Who said? He’s already thirteen years old, then he became bar mitzvah, ah, fine, he became bar mitzvah. And afterwards he had a wedding, afterwards he went middle-aged, he had children, and so on the whole order of life (seder hachaim), until he died. Every thing is for me a miracle.
Your Wonders That Are Every Day (Niflosecha Shebechol Yom)
And so it indeed is. From the, one should say “Your wonders that are every day” (niflosecha shebechol yom), from the perspective of one individual, of one particular – every thing that happens to him in his life is a miracle, is a wonder, he cannot predict himself. One indeed cannot predict the particular, right? Exactly when will you get married, when will you have children, when will you become sick, when will you die – a person doesn’t know, right? “The day of death is hidden from man” (yom hamitah ne’elam min ha’adam), it’s a miracle. From the perspective of his particular, if he looks in his narrow world (olam hametzumtzam), it’s a miracle.
But From a Broader View – We See Nature
But if a person is a bit wise, he’s not such an egoist, he’s not so stuck in himself, he looks around at other people – he sees: ah, wait, the particular details, how much, actually when will you die, when will you be born, no one can know. This one perhaps needs prophecy (nevuah) or something else to know. Or perhaps there is a pleasure, who knows.
But there is such a nature, that generally (al pi rov) people in order (keseder) are born, and in order grow up, and in order become greater, and they decline, and they die. This cycle, afterwards returns, resurrection of the dead (techiyas hameisim), whatever the cycle is – the cycle can be seen.
How Does One See It?
How does one see it? Not from one particular, but from looking at a broader view. You look around, you make a generalization, you see all people, every person this happens to. Ah, you’re not the first who was born, you’re not the first who died. There is a rule (klal).
Hashem Runs the World with Wisdom
Hashem runs the world with wisdom (chochmah). Wisdom means with rules, just as we saw understanding (binah) means with rules. There is a rule, there is a natural thing, one can expect that most people are born and grow up and die. Of course, this doesn’t mean that the person has no free choice (bechirah), it doesn’t mean that the person doesn’t need to do what he has to do, as everything we’ve spoken about – but this is still the general principle (klal hadvarim).
On the World-Scale: The Giving of the Torah at Sinai – One-Time Only From Our View
The Same Way on the Entire World
And the same way, and the same way that it’s true about the person, it’s true about the entire world. How we look at our small portion of history that we are part of, our world, our shemittah where we were born – we see, yes, there was once the giving of the Torah at Sinai, once the Exodus from Egypt.
The truth is, even in our world one can already see more times than it seems, but let’s speak of the sense that there is only once, only once. But look a bit greater – we cannot look greater, because that is our truth.
The Giving of the Torah in the Greater Cycles of Shemittos and Yovel: From History to Eternity
Chapter 4: The View of the Shemittos and the Genius of the Mekubalim
World History in Greater Cycles: The Limits of Our View
In the same way, let me say another parable, in the same way that it’s true about the person, it’s true about the entire world. Where we look at our small portion of history, which we are part of in our world, our shemittah, where we were born, we see, yes, there was once the giving of the Torah at Sinai, once the Exodus from Egypt. True, even in our world one can see more times if one understands, but let’s speak of the instance that there is only once, only once.
But look a bit greater, we cannot look greater, because here we are truly limited. Imagine that a person truly couldn’t see another person, because he truly couldn’t see, he would have to say yes, perhaps he can believe that there is a second one, but he doesn’t see the second one. But on this perhaps one may not look forward and backward (meila far un meila okach), we truly cannot, we can speculate.
Revelation of the Secrets of Torah: The World Has Become Greater
Today we have on certain natural things, namely yes science, we have yes, and many secrets of the Torah (sodos haTorah) have been revealed. We know to know more things than the few thousand years that the Torah, according to what our receiving vessels (mekabeldige keilim) could grasp, told us. But and certainly this is called revelation of the secrets of the Torah (giluy sodos haTorah), yes, the world has become much greater for people.
And everyone who learns in the Rambam Laws of the Foundations of Torah (Hilchos Yesodei HaTorah), or even in mathematical books, how great is the world of the stars (olam hakochavim), knows that this was a very limited view, which people is true in a certain sense, and it’s not false, it’s true from a perspective (nekudas mabat), from the perspective as we see, true their calculations fit. But today much more has been revealed which we call the wisdom of Creation (chochmas habriah), much more wonders of the Creator (niflaos haborei), we know that the world is millions of times greater than they could imagine.
The Same Thing for History: Not Everyone Needs to Know This
And the same thing for history. We as well know our agenda is already investigation of details (chakirat pratiyos), but we know that it is much greater than this. And thank God, not all people have a sense (kelum) for this, they all need to continue believing in the simple plain meaning (pashut peshat). But whoever has a sense, whoever can understand that what they tell him in simple plain meaning, is only according to the small sense that he has, that it was said to his great-great-great-grandfather there once in Egypt, and according to what their small mind small vessels could be, the Rishonim literally said so.
Sefer HaTemunah, the Ramban, the Rashba: The Giving of the Torah in the Shemittos
And we have made clear that it’s not enough to say that it’s a parable with an application (mashal im nimshal), or that it’s the same “as it is above so it is below” (kemo shehu lema’alah kein hu lematah), just as by a person there are different character traits (midos), so too by Hashem, or the deeper things that the mekubalim say, that a person who conducts himself in the traits of kindness (midos hachesed) awakens (me’orer) by Hashem the traits of kindness.
Sefer HaTemunah and the Ramban, the Rashba, they all believed that if you want to tell us a story that was in the year 2448 there was the giving of the Torah (matan Torah), that is 2448 of the second shemittah (shel hashemittah hasheniyah), they said. There was already once a whole world with a giving of the Torah before this, and there can still be afterwards, and here there is a certain rule (klal), after two thousand years of a world usually approximately comes a giving of the Torah.
The Analogy of the Cycle of a Person
Because they thought this way, and it makes a lot of sense, of course it’s beyond our knowledge (chutz lidei’ah), we haven’t actually seen the previous shemittos because we cannot, we weren’t born there. But think of the analogy of the cycle of a person, it makes total sense that here there is an order (seder), here there is a thing that one can indeed understand. The plain meaning is just such a great cycle that we see only once of it, therefore (memeilah) it appears to us like a one-time thing.
But if you could look from the perspective of God, if you could look from the perspective of a malach (angel), from something that knows much greater, you would see that matan Torah (the giving of the Torah) also makes sense.
The Genius of the Mekubalim: Matan Torah is a Davar Hahaveh Tamid
And the genius, the perspective that shows us that matan Torah is not a one-time thing, it’s a davar hahaveh tamid (something that is constantly happening), it’s mechudash (it is renewed), just as there is “mechadesh betuvo bechol yom ma’aseh bereishit” (He renews in His goodness every day the work of creation), so there is “bechol yom yihiyu be’einecha kachadashim” (every day they should be in your eyes as new) says the midrash (aggadic interpretations of Chazal), and the mekubalim (kabbalists) and the Chassidic sefarim take this midrash literally, not every midrash is literal, this midrash is literal, the Torah is new every year.
It’s not just new every year, like the tevuah (harvest) is new every year, there is a certain way how the Torah is born, and be’ofen klali (in general) in the tekufat hashanah (the time of year), be’ofen prati (in particular) every day, be’ofen klali yoter (in a more general way) in the life of every person, be’ofen klali yoter in every generation, be’ofen mer klali in every cycle of dorot (generations).
The Structure of the Cycles: From Day to Shemitah
Every generation has a connection one with the other, there are like groups of generations, and each one of them has a bechinat (aspect of) matan Torah that happens at a certain time, after a certain hachanah (preparation) of sheva shavuot (seven weeks), after a certain mahalach (process). The Torah is not the first thing, the Torah always comes late in reality, because it takes time to arrive at it, but there is a cycle, that is the Torah.
The Power of the Mekubalim: Looking from the Perspective of Sha’ar HaChamishim
And this has come to us from the koach (strength) of the mekubalim, from the mit’amkim (those who delve deeply) who dared, perhaps they weren’t allowed to, a person shouldn’t look too much, but they had the yecholes (ability) and had the truth to look at the world as it is, “ke’elef shanim be’einecha” (like a thousand years in Your eyes), they can look at all the shemitot together, kim’at (almost) from the perspective of the sha’ar hachamishim (the fiftieth gate), can see everything at once.
They told us what? That matan Torah is not a one-time thing, it’s a constant thing, it’s something that one can cook in it and one can extract it. Certainly, we don’t have… as we say, we only say beyesod (in foundation), it doesn’t mean that we know every detail, but nevertheless you can also say in your life, nevertheless you can also say in your year, nevertheless you can also say in your nekudah (point), that what?
Laying Down the Larger Cycles into the Smaller Ones: Shavuot Every Year
That every summer, every tekufat Sivan (the time of the month of Sivan) comes a new light of Torah upon the world. Because what? This is the bizhar anpin (in the beauty of the face), the bifratiyut (in detail), the way the cycle works. Just as after seven… I don’t know what, after several generations, after sixty-six generations in the world, in the world, in the cycle of the world that we know, there was a great matan Torah on Har Sinai (Mount Sinai), so every year after chodesh Iyar (the month of Iyar), after seven weeks, which roughly matches the calculation similar to sixty-six generations, comes matan Torah, comes Shavuot (the holiday of Shavuot).
Shavuot is a Natural Thing
And Shavuot is a natural thing. Not natural that not every gentile knows about it, not every fool knows about it, because he doesn’t understand the greater cycles of nature, he can only see what he sees. But one who does, he looks greater. And afterwards, when they saw the greater, they laid it down also in the smaller, and showed that there is a small bechinat matan Torah (aspect of matan Torah), a hitchadshut (renewal) that comes here. This is the yesod (foundation), and I hope it came out clear, because I think it’s tremendously the clarity that he says here.
Chapter 5: Sha’ar HaChamishim and the Understanding of “Above the Cycle”
Going Even Further: The Question of Shabbat and Yom Tov
And now I can go even further. I hope that one won’t get lost and confused if I go even further, but I want to go even further and say another point, and then go even further. I want to go further like this, and I want to tell us another teirutz (answer) to the question that we had.
We asked earlier, that if we say that matan Torah and all these things are also natural things, they repeat themselves every year, as the Arizal Hakadosh (the holy Arizal, Rabbi Yitzchak Luria) taught us, so if so, what is the chiluk (difference) between Shabbat and Yom Tov? What is the chiluk between teva (nature) and nes (miracle)?
First: Nes is a Greater Cycle
First we said that nes is a greater cycle, that’s one thing.
But Truly: Shabbat of Yamim Tovim Versus Sha’ar HaChamishim
But truly, the havanah (understanding) that we have said until now is only the havanah of like the Shabbat of toch hasfirah (within the counting). Sheva Shabbatot (seven Sabbaths), there are seven Sabbaths, and every week there is a bechinat Shabbat, this is the Shabbat shel yamim tovim (of the holidays), shel hasfirah (of the counting).
But, we learned last week that there is also a sha’ar hachamishim. Sha’ar hachamishim was explaining, and this is the perspective, how the whole thing is only one thing, “kol haTorah kulah inyan echad” (the entire Torah is one matter). Yes, the entire Torah goes history from Bereishit (Genesis) to Ezra, very good, but there is only one word, one can say it in one second, one can understand the whole thing lemafre’a (retrospectively).
The Same Way: Torah is Higher Than Teva
And the same way there is here another havanah which explains what we mean when we say that the Torah is higher than teva, that the mitzvot are lema’alah (higher), it says olam hashemini (the eighth world), right? As now comes certainly from here, from shemitah veyovel (shemitah and jubilee), from matan Torah, and matan Torah is the yom hachamishim (the fiftieth day), it’s punctual, and here one can certainly say, it’s punctually the thing that comes after the whole cycle, which is lema’alah from the whole cycle.
No One Says That Everything in Torah is in a Cycle
No one says like it says yes, Torah is historical things, the census of nesi’im (leaders) that we said, only once was it said, once it’s not in a cycle, meaning one can’t understand it.
So it’s understood that the Torah is truly, the simple Torah has here a kesher (connection), as we have already spoken.
Sha’ar HaChamishim According to the Baal Shem Tov: Another Cycle
That when we say that sha’ar hachamishim is lema’alah min hasaykel (above the cycle), according to how the Baal Shem Tov (the Baal Shem Tov, founder of Chassidut) explained, that this means it’s the hasagah (understanding) of another cycle, like yovel. There is a machloket (dispute) whether shenat hayovel olah min haminyan (the year of jubilee counts in the number), which has to do with the yesod, which has to do with the same chakirah (investigation) whether keter is from the first sefirot. It’s all the same idea. Okay.
But Truly: Above Our Understanding
But la’amito shel davar (in truth), when we say it’s lema’alah min hasaykel, we mean to say that it’s lema’alah mehavanatenu (above our understanding). It doesn’t mean that there isn’t truly here a seder, it only means, as the Rambam (Rabbi Moshe ben Maimon, Maimonides) says about ta’amei hamitzvot (the reasons for the commandments), there are those who say that the mitzvot have no ta’am (reason), there are those who say that the mitzvot have a ta’am, but it’s bechochmato shel Hakadosh Baruch Hu (in the wisdom of the Holy One Blessed Be He), not our chochmah (wisdom), we are small people, we don’t understand it.
It’s different than saying that it has no ta’am, it’s just random, it’s beyesodo (in its foundation) without a ta’am.
This is Simple Pshat, But in a Deeper Pshat…
This is simple pshat. But in a deeper pshat it’s connected with what we spoke about earlier, what we spoke about last week. When we say that the Torah is sha’ar hachamishim, and we say that the Torah is yes lema’alah min hazman (above time), it’s not a cycle, what do we mean to say?
Chapter 6: Shem Havayah and the Understanding of Eternity
One Must Remember Here: Hayah Hoveh Veyihiyeh
One must remember here, let’s say in the simplest way that one can say it. Sodot verazim yedu’im (secrets and mysteries that are known), everyone knows that it says in Shulchan Aruch that the Almighty is hayah hoveh veyihiyeh (He was, is, and will be), that yud-hei-vav-hei, the mechaven (intention), one of the kavanot of shem Havayah is that He is hoveh, hayah hoveh veyihiyeh, He is always.
The Question: Why Does It Say Primarily Hoveh?
If so there is a question, if so, why is the yud-hei-vav-hei, the shem Havayah, this is the ikar Torah (essence of Torah)? Yes? “Kol haTorah kulah shemotav shel Hakadosh Baruch Hu” (the entire Torah is the names of the Holy One Blessed Be He), “kol haTorah kulah echad” (the entire Torah is one), it says in Sefer Brit Menucha, the entire Torah is the peirush (explanation) on the four otiyot (letters) yud and hei and vav and hei. The Torah brings it out, yes, it’s a peirush, the Torah brings out better the shem.
So, why if the Havayah means hayah hoveh veyihiyeh, “Hashem malach Hashem melech Hashem yimloch” (Hashem reigned, Hashem reigns, Hashem will reign), why does it say primarily hoveh? It doesn’t say with a yud, it doesn’t say with a… It doesn’t begin hayah, it begins with a yud and a hei? It doesn’t say only yihiyeh? It says primarily with a vav, the vav is very important, yes, the vav is the seder ha’olam (order of the world), this is very deep. It says hoveh basically, with a yud. That which is hoveh tamid (constantly is).
The Answer: Eternity Doesn’t Mean “Forever Old”
The answer is, that the world has a bit of a mistake in what the meaning of netzchiyut (eternity) is, and what the meaning of hoveh is. The world, I mean people, the haskalot hasechel shel adam (the understandings of the intellect of man) doesn’t grasp. For us, to say that something is eternal, we mean to say that it means it’s very old, yes? It gets older every day, it was always and it will always be. It was always as if millions of years, I don’t know what, before earlier what it was, and after millions of years in the future, and also now. That’s how we mean is the meaning of a davar nitzchi (an eternal thing), a davar hayah hoveh veyihiyeh. There are three things.
The Truth: Eternity Means Always Hoveh
The truth however is, and this is written in sefarim, this is not a chiddush, everyone who has learned Chabad for example, speaks about the yesod a lot, and whoever has a sechel probably grasps that it’s simple. The truth is that the Havayah, Havayah netzchiyut, a better way of saying it is that it’s always hoveh, that’s why it’s called hoveh and not atid (future) and not avar (past).
In Other Words: Something That Doesn’t Get Old and Doesn’t Get New
In other words, it’s something that doesn’t get old and doesn’t get new. One can call it not chiddush, or one can call it chiddush tamid (constant renewal). It’s only a question of lashon (language), but the kavanah is the same thing.
Netzchiyut = Presence, Not Eternity
Or one, I have a friend who says that one shouldn’t translate netzchiyut or Havayah, hayah hoveh veyihiyeh, as “eternity,” one should translate it as “presence.” And what is the kavanah of this? The kavanah of this is simple. A thing that lies in time, in other words, a thing that is in the cycles that we have now spoken about, in olam ha’asiyah (the world of action) and olam hateva (the world of nature), perhaps even only in our world, which have a cycle in yetzirah and so on, is a thing whose chalakim (parts) of time keviyachol (so to speak) are mechulek zeh mizeh (divided one from the other).
The Unity of Torah: The Eternity of Torah and the Sha’ar HaChamishim
Chapter 7: The Nature of a Davar Nitzchi – The Unity in Torah and Sha’ar HaChamishim
The Difference Between a Davar Shebizman and a Davar Nitzchi
And what is the intention of this? The intention of this is simple. A thing that lies in time – in other words, a thing that is in the cycles that we have now spoken about, in olam ha’asiyah and olam hateva, and perhaps even higher worlds have a cycle in yetzirah and so on – is a thing whose divisions of time keviyachol are mechulek zeh mizeh, right?
He was a bit yesterday, that is after all keviyachol a part of his existence, right? Just as a person’s history is a part of his existence, only it’s over the length of time. Just as a person is divided in place – a bit of me is on the left side, a bit of me is on the right side, I am divided, I have parts, I am not simple, right? I have parts, I have parts in place. The same thing I have parts in time.
I was yesterday, and what was yesterday is not exactly the same as what was today. He has some connection – not that he was completely another crazy person, he had no connection from today with yesterday – he has some connection, he is the same one who was yesterday and today. But on the other hand he is different, he wasn’t completely the same. There are parts, there are divisions, he is divided in time. Yesterday I was a bit like this, today I am like this, tomorrow I will be different still, and so on.
And so is every davar tiv’i (natural thing), every living thing that has a cycle, that has a time – he is born, he dies, he has in between. This is the basic time: hayah, hoveh, veyihiyeh – born, he is, he dies.
The Nature of a Davar Nitzchi: Always Hoveh
A davar nitzchi – like chochmah be’ofen klali, kal vachomer the Almighty, but even chochmah, even the Torah which is only a peirush on God, even the Torah – is a thing that is always hoveh. This is the hagdarah (definition), a better hagdarah: he is always present.
In other words, he is not divided into divisions in time. All his divisions keviyachol – there are no divisions. The hayah is the same as the hoveh, and the yihiyeh is the same as the hoveh. He is always in the hoveh. There is no part of him that goes out.
The Parable of a Person Who is Divided in Time
It’s not pshat when you meet me today – let’s say a better one, right? As the Baal Shem Tov said “lavan chavrei ad sof” (learn with a friend until the end), that the right way of learning Torah – there are many torot from the Baal Shem Tov that go on this point.
Okay, we have now come to – we have a Baal Shem Tov shiur (lesson) that teaches about tefillah (prayer), but one must also learn the Baal Shem Tov that is peshat (the plain meaning) in Torah, which is the same thing, because it’s the same letters, just from above to below. Okay, our shiur is not officially a Baal Shem Tov shiur, but I’m saying, it’s more simple, or more in the old style, that a davar hanitzchi (eternal thing) is a davar hahaveh tamid (thing that is always present).
That means, when you meet me – yes, someone meets me today, talks about my shiur today, hears Yitzchak’s shiur from erev Shavuos 5786. When you don’t meet me completely – it’s not completely me, because a part of me is what was yesterday at the shiur, and you hear the shiur you don’t also hear yesterday’s shiur, and you hear the shiur you also don’t hear tomorrow’s shiur. It’s divided.
And you want to know me – how can one know a person? Someone wants to know his friend? One cannot. One must be born with him until death, be every minute with him. Perhaps then you can say you know him his whole life, because a person’s whole life is divided in time.
You know me – you know a bit of time from me, from the period that you’re involved with me, from the shiur that you hear from me. You hear the half hour from me – what I thought before, what I said later, what I’m going to say – that you don’t know. It’s always lacking.
The haveh (present) within it, the haveh of adam hanivra (created man), adam sheyesh lo zman (man who has time), is always lacking the past and the future. It’s missing, it’s not completely you. I am not – a person says one must be present – I am never completely present with you in the moment, from the side of my body at least, from the side of what I can tell you, from the side of binah (understanding) that counts in time. Why? Because my present is cut off from my past and my future. You don’t know my what I saw yesterday, you don’t know what I’m going to be tomorrow, you only know what is now. It’s very partial, it’s partial.
Divinity, Torah, and Wisdom: Always Completely Present
But Divinity, but the Torah, but chochmah (wisdom) which is not the Almighty Himself, but it’s a spark from the Almighty – yes, it has similarity to the Almighty, it’s also eternal, it always was, it’s kodem l’olam (before the world), it will always be.
So from the side of the true point, certainly in the Torah there is also binah, which is in our understanding which is actually very small, that when it speaks to us it becomes very small divided over time. But the Torah as it is, the chochmas Elokim (wisdom of God) as it is, how it is completely – when you encounter today a davar Torah (Torah matter) and you learn it lishmah (for its own sake), not you learn it practically and how one must understand it, you learn it lishmah, you learn it that you grasp the chochmah within it – you have the nekudas matan Torah (point of the giving of the Torah), the sha’ar hachamishim (fiftieth gate) within it.
Sha’ar Hachamishim: The Place of Union of Chochmah and Binah
This is the sha’ar hachamishim that comes in Kabbalah it says. Sha’ar hachamishim is the place where binah calls into chochmah. Times belong to binah, and the sha’ar hachamishim this is the makom hayichud (place of union) of chochmah and binah.
And the Arizal calls it: “A path no bird knows, and the vulture’s eye has not seen it, the proud beasts have not trodden it, and the lion has not passed over it, and where is wisdom found and what is the place of understanding” [Job 28] – no one can know it. There connect the thirty-two nesivos (paths) [the thirty-two paths of chochmah] with the forty-nine sha’arei binah (gates of binah) [the forty-nine gates of binah]. This is the point.
In Sha’ar Hachamishim There Is No “Once” – The Unity in Torah
There, at this point, there is no “once.” There is no when you learn this davar Torah in the aspect of Divinity within it, in the aspect of truth within it, it is not cut off from all other parts of the Torah.
“One who learns from the intention of the letters of unity” says the Baal Shem Tov – he learns it in the aspect of unity, then he has already learned the entire Torah.
“One who grasps in its part unity” says the Baal Shem Tov a language that he brings from the early kabbalists, “grasps in its entirety.” Unity is such a kind of thing that one cannot grasp a part – it has no divisions, it has no divisions not in place as it were and also not in time.
When you are today in matan Torah (the giving of the Torah), you are the entire matan Torah.
The Parable of Prayer: The Shechinah Does Not Divide
When a person prays to the Almighty, to ask, prays standing before the Shechinah (Divine Presence), and the friend is also standing before the Shechinah – so what is, has the Shechinah divided itself? No. Has the Shechinah become more? Also not.
Both pray before the entire Shechinah, before the entire Divinity. This is “Hashem echad” (God is one). This is one of the basic yesodos ha’emunah (foundations of faith).
Why There Is No Contradiction: The Difference Between Physicality and Spirituality
Ah, you will ask, it’s a contradiction. The contradiction is on physical things, on things of binah and below there is such a contradiction – things that divide in time. Things that are not divided in time are always completely everywhere.
That means, when I am – even I, or my hand – I have a body that takes up space, it’s not completely in all places. That means my hand, in a certain sense my hand is connected to the entire body, but it’s not a complete unity. My hand is only on the right side, and my left hand is here.
But the chochmah – one can even say the general part of the soul – when I am here, is completely everywhere. In the hand of chochmah as it were there is exactly as much chochmah, there is the entire chochmah exactly as much as there is in the foot, exactly as much as there is in the head.
“The Entire Torah of Hashem Is Perfect” – The Entire Torah Is the Names of the Holy One, Blessed Be He
This is the secret that we say that the entire Torah is the names of the Holy One, Blessed Be He. And the language of the Rambam says: “And there is in ‘do not give your yield’ no less holiness than ‘Hear O Israel,’ for the entire Torah of Hashem is perfect and holy and pure” [Laws of the Foundations of the Torah].
This means that if one learns it – but if one learns it as you asked it’s not so, that is only a hint to yesod (foundation), to Kabbalah, to pnimiyus (inner dimension). If one understands the unity in Torah, the sha’ar hachamishim in Torah – the sha’ar hachamishim is that you are not once a part in time, it’s always complete.
Summary: To Have the Torah As It Is
And we have made clear that it’s not enough to say that it’s a parable with a lesson, or that it’s the same “as it is above so it is below” – just as by a person there are different midos (character traits), so too by the Almighty. Or the deeper things that the kabbalists say, that a person conducts himself in the midos of chesed (kindness) he awakens by the Almighty the midos of chesed.
I should have my proper chiddush (novel insight) in Torah. But I have already arrived that it is sha’ar hachamishim. This is the end of Chanukah back into delving deeply into that, but it’s as simple as it has worked itself out until now. It’s a bit refined sides, it’s very refined points, but I think I have brought it out as clearly as I could for today.
Blessing for Conclusion
And may we all merit the Torah, to understand, to have a chochmah, a comprehension in the Torah, to have the Torah as it is, to have the Torah as it is once and always at the same time.