אפאיהם – אמרו המדקדקים: אפזרם בכל פאה. ואם כן, יהיה טעם: אמרתי – שהיה הרצון לפני במדת הדין שיהיו ככה לעולם מפוזרים בכל פאה, ושיהיה זכרם מאנוש נשבת לעד לולי כעס האויב.
ועל דעתי: היא מלה מורכבת כאשר הזכירו בסיפרי (ספרי דברים ל״ב:כ״ו) . אבל טעמה: שאשיתם במקום ובענין שיאמרו עליהם: גם איה הם, לומר שלא ישאר להם שם ושאר בגוים ולא יודע מקומם איה. והנה ירמוז לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן, הוא שחכמים קורין סבטיון, כי נקרא גוזן מלשון: ויגז שלוים (במדבר י״א:ל״א) , אתה גוזי (תהלים ע״א:ו׳) , כי העומדים אחריו מוסרים מבני אדם. וקורין אותו סבטיון מפני שביתתו בשבת, כי יום השבת בלשון ההוא סבט, כאשר הוא בערבי, ונהוג בלשונם להוסיף בתארים: יון, אזוביון חוריון מוליון, וכן הרבה.
אשביתה מאנוש זכרם – גלותנו בין העמים, אנחנו יהודה ובנימין, שאין לנו זכר בעמים ולא נחשב לעם ואומה כלל. והנה יאמר הכתוב כי היה במדת הדין להיותנו כן בגלות לעולם לולי כעס אויב, ויורה זה כי בגלותנו עתה תמה זכות אבות ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו, כענין שאמר יחזקאל: וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ונקדשתי בכם לעיני הגוים, וידעתם כי אני י״י בעשותי אתכם למען שמי לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל (יחזקאל כ׳:מ״א-מ״ד) . וכן נאמר עוד: ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים וגו׳ (יחזקאל כ׳:ט׳) . וכך הזכיר משה בתפלתו: ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר (במדבר י״ד:ט״ו) , והשם ית׳ הודה לו בזה: ויאמר י״י סלחתי כדבריך (במדבר י״ד:כ׳) .
והטעם בטענה הזאת איננו כרוצה להראות כחו בין שונאיו, כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו (ישעיהו מ׳:י״ז) , אבל השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להרע או להיטיב, וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם, לא נשאר רק העם הזה לשמו ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים (דברים י׳:י״ז) ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם, ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם, ואם אדם יזכיר כן יחשבו כי היה כח מכוחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר, והנה תהיה כונת הבריאה באדם בטלה לגמרי, שלא ישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו. ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם שיהי רצון מלפניו להקימם לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים. וזה טעם: כי ידין י״י עמו ועל עבדיו יתנחם (דברים ל״ב:ל״ו) – שיזכור להם ברחמים כי הם עמו מאז, ויזכור כי הם עבדיו שעמדו לו בגלותם כעבדים לסבול הצרות והשעבוד, כענין שאמר: ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו (ישעיהו ס״ג:ח׳) . וכבר רמזתי בבריאת האדם סוד נשגב ונעלם צריך ממנו שנהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלהים, כענין שאמר: כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו׳ (ישעיהו מ״ג:ז׳) .