ויפח באפיו נשמת חיים – ירמוז לנו הכתוב הזה מעלת הנפש, יסודה וסודה, כי הזכיר בה שם מלא, ואמר כי הוא נפח באפיו נשמת חיים, להודיע כי לא באה בו מן היסודות כאשר רמז בנפש התנועה (בראשית א׳:כ׳) , גם לא בהשתלשלות מן השכלים הנבדלים, אבל היא רוח השם הגדול, מפיו דעת ותבונה (משלי ב׳:ו׳) , כי הנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו. וזהו שנאמר: ונשמת שדי תבינם (איוב ל״ב:ח׳) כי היא מיסוד הבינה בדרך אמת ואמונה. והוא מאמרם בסיפרי (ספרי במדבר ל׳:ג׳) : נדרים – כנשבע בחיי המלך, שבועות – כנשבע במלך עצמו, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר: חי י״י וחי נפשך וגו׳ (מלכים ב ד׳:ל׳) .
ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה: מאי וינפש (שמות ל״א:י״ז) – מלמד שיום השבת מקיים כל הנפשות, שנאמר: וינפש. ומכאן תבין דברת שבועת אלהים (קהלת ח׳:ב׳) . והמשכיל יבין.
ודע כי המתחכמים במחקר חלקו באדם. מהם יאמרו (אבן עזרא שמות פירוש שני כ״ג:כ״ה) : כי באדם שלש נפשות, נפש הגדול כצומח או תאמר בזו כח הגדול, ובו עוד נפש התנועה שהזכירה הכתוב בדגים ובחיה ובכל רומש על הארץ, והשלישית זאת הנפש המשכלת. ומהם יאמרו (רמב״ם שמונה פרקים ח״א): כי זאת הנפש אשר באדם מפי עליון, בה ימצאו שלש הכחות האלה, ורק היא יחידה. והכתוב הזה כפי משמעו ירמוז כן, כי יאמר שיצר השם את האדם עפר מן האדמה, והיה מוטל גולם כאבן דומם. והקב״ה נפח באפיו נשמת חיים, ואז חזר האדם להיות נפש חיה, שיתנועע בה כמו החיות והדגים שאמר בהם: ישרצו המים שרץ נפש חיה (בראשית א׳:כ׳) , ותוצא הארץ נפש חיה (בראשית א׳:כ״ד) . וזה טעם: לנפש חיה – כלומר ששב האדם להיות נפש בה חיים, אחרי שהיה חרס את חרסי אדמה. כי הלמ״ד תבא בהפוכים, כמו: והיו לדם ביבשת (שמות ד׳:ט׳) , ויהי לנחש (שמות ד׳:ג׳) , וישם את הים לחרבה (שמות י״ד:כ״א) .
אבל אנקלוס אמר: והות באדם לרוח ממללא. נראה שדעתו כדברי האומרים שהם בו נפשות שונות, וזאת הנפש המשכלת אשר נפחה השם באפיו היתה בו לנפש מדברת.
וכן נראה לי מדעת רבותינו ממה שאמרו (בבלי סנהדרין ס״ה:) : רבא ברא גברא שדריה לקמיה דרבי זירא הוה משתעי ליה ולא אישתעי, אמר דמן חבריא את תוב לעפריך.
ובויקרא רבה (ויקרא רבה ל״ב:ב׳) : אמר רבי אבין: בשעה שאדם ישן, הגוף אומר לנשמה, והנשמה אומרת לנפש, והנפש אומרת למלאך. וכן: רוחו ונשמתו אליו יאסוף (איוב ל״ד:י״ד) – יורה כפי משמעו שהם שתים. ואם כן, יאמר הכתוב: וייצר י״י אלהים את האדם – יצירת תנועה, שהיה אדם נוצר, כלומר בעל תנועה, כי היצירה היא החיות, וההרגש שבהם הוא אדם, לא גבול העפר, וכמו שאמר: וייצר י״י אלהים מן האדמה כל חית השדה ויבא אל האדם (בראשית ב׳:י״ט) . ואחרי שיצרו בהרגשה, נפח באפיו נשמת חיים מפי עליון להוסיף הנפש הזאת על היצירה הנזכרת, ויהי האדם כולו לנפש חיה, כי בנשמה הזאת ישכיל וידבר, ובה יעשה כל מעשיו, וכל הנפשות וכוחותן לה תהיינה. והלמ״ד הזו למ״ד הקנין, כמו: לך אני אדני המלך וכל אשר לי (מלכים א כ׳:ד׳) , לקונה אותו לדורותיו (ויקרא כ״ה:ל׳) , לך אני הושיעני (תהלים קי״ט:צ״ד) . או יאמר שחזר כלו נפש חיה ונהפך לאיש אחר, כי כל יצירותיו היו עתה לנפש הזאת.